| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1686
[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בחשון תשפ"ב, 7.10.2021
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: אַלְכִימְיָה. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. תרגום שירה של לואיז גליק "תפילת ערבית". // נאיל זועבי: תנו לצה"ל ולשב"כ לנצח את הטרור האזרחי. // יצחק הילמן: דילמת הכיבוש. // אורי הייטנר: 1. ההצלחה היא הכישלון. 2. צרור הערות 6.10.21. // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // מנחם רהט: רון ארד: למה לחשוף? // עדינה בר-אל: אריה בן-מיכאל ומשפחתו במושב טל-שחר. // רוֹן גֵּרָא: שלושה שירי סתו. // יונתן גורל: 1. ירושלים מתחרדת, רבים וטובים עוזבים. 2. עבֵי ארצי. // אסי דגני: בעולם הזה. // אהוד: אבי בנימין בן עזר (ראבּ). // ברוך תירוש: אגדת "סן מיקלה" ואנשי הפלי"ם. // אסתר רַאבּ: תולדות חתולה אחת // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ושלושה: מותו הנורא של אביתר ירקוני בהתנפלות הגדולה על המושבה. // ממקורות הש"י. // למנקי רחובות אין פצעים בתחת, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים.
* * *
אסתר רַאבּ
עֲשַׁן הָעֵשֶׂב הֶחָרוּךְ מְמַלֵּא לְאִטּוֹ הַחֲדָרִים
בְּטַעְמוֹ הַחֲמַצְמַץ הַנּוּגֶה
אוֹתְךָ קֵיצִי עַל הַמּוֹקֵד אֲנִי מַעֲלָה, אֲהָהּ קַיִץ שֶׁל אֵפֶר
הַאֶפְגָּשְׁךָ בְּאֵיזֶה תֹּפֶת חֲבוּיָה
אוֹ עַל מִזְבֵּחַ חָרֵב, נְטוּל אֱמוּנָה
נְטוּל הִתְלַהֲבוּת?
חֲבָטוֹת אֲטוּמוֹת יְרִיּוֹת הֵן עַל פְּנֵי זְהַב-הַבְּקָעוֹת
הֵד הַמָּוֶת הוּא, הַטֶּבַח אַכְזָרִי
אֲדֻמָּה הַגֶּפֶן, וְעַל קַרְקַע הַשְּׂדֵרוֹת
נָגֹל שָׁטִיחַ וְעָלִים שׁוֹפְעִים חוּמִים
רַגְלִי בָּהֶן בּוֹסֶסֶת
אֵבֶל הַפָּרוּשׂ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ
תֶּעֱמַק עַצְבוּתוֹ כִּפְלַיִם
רַק עָשָׁן מִתַּמֵּר מְסַלְסֵל בְּלִי הֶרֶף
בְּטַבְּעוֹתָיו הַכְּחֻלּוֹת
הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה תְּקוּפַת קִפְאוֹנֵךְ
יִסְגֹּר עָלַיִךְ הַחֹרֶף בִּתְרִיסִים מוּגָפִים
וַחֲדָרִים קָרִים
מִזֶּה וָהָלְאָה אֵלְכָה בְּדֶרֶךְ גַּעְגּוּעַי
[מתוך העיזבון]
* אסתר ראב (1894-1981). המחזור "שירים נוספים" מצוי רק במהדורה השנייה של הכרך
"אסתר ראב / כל השירים" (1994). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב
עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב
וגם לא נותר בישראל מוסף ספרותי רציני שיזכיר את מלאת 40 שנה למותה
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
* * *
זיוה שמיר
תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
הדאגה לדור ההמשך
תרגום שירה של לואיז גליק
"תפילת ערבית"
המשוררת האמריקנית-היהודייה לואיז גליק, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2020, נולדה בניו-יורק ב-1943 לזוג מהגרים שהגיע לאמריקה מהונגריה. כיום היא מתגוררת בקיימברידג' מסטצ'וסטס, ומלמדת בחוג לספרות של אוניברסיטת ייל. לואיז גליק פרסמה ספרי שירה רבים, שהוציאו לה מוניטין וזיכּוּהָ בפרסים יוקרתיים. רוב שיריה כתובים בגוף ראשון, ובהם היא מספרת במין פשטות מדומה (במין סגנון faux-naïf של "עקרת בית" המדברת כביכול אל עצמה או משוחחת עם זולתה) על חיי היום-יום שלה. לעִיתים מזומנות היא מדברת בשיריה על טיפוח הערוגות בגינת ביתה.
ואולם, הסיפור הפשוט בשירים אלה אינו אלא מסווה למחשבות מעמיקות, החורגות מן המצוי והבָּנָלי. אל מחשבות על הקיום האנושי בעולם כאוטי שאיבד את חישוקיו. בשיר "תפילת ערבית", למשל, היא מספרת כביכול על כישלונות בגידול צמחים, ולמעשה היא מתוודה בו בדרכי עקיפין על דאגתה לדור ההמשך – על תחושת האחריות הרובצת על כתפיה ועל החרדות המקננות בה באשר לגורלו של בנה היחיד. הידע האגרונומי והבוטני המשולב בשיר מטעה את הקורא להאמין שבאמת ובתמים מדובר כאן בעבודה חקלאית כפשוטה. מחשבותיה חורגות תמיד מן המצוי והבנאלי, ומחפשות את "הסדר האלוהי" בעולם חסר אמונה.
שירהּ Vespers ("תפילת ערבית") הוא לכאורה תפילה המופנית מן האדם לאלוהיו, אך נרמז ממנו שהדוברת אינה מאמינה כלל בהשגחה העליונה. אדרבה, היא מאשימה את אלוהיה, הנמען של תפילותיה, על שאינו שׂם לב למתרחש ואינו מסוגל לראות את הפרטים החשובים. השיר נושא אמנם כותרת כמו-דתית, אך למעשה יש בו הטחת אשמה כנגד שמיים על העול הכבד המונח על כתפי האדם המודרני שאינו מאמין "בעזרת השם" – בסיוע שיגיע אליו מן השמיים. משיר זה ומדומיו ניכּר שהדוברת בוטחת אך ורק בעצמה ובכוחותיה להתמודד עם החולי והתוהו ולהביס אותם:
Vespers
By Louise Glück
In your extended absence, you permit me
use of earth, anticipating
some return on investment. I must report
failure in my assignment, principally
regarding the tomato plants.
I think I should not be encouraged to grow
tomatoes. Or, if I am, you should withhold
the heavy rains, the cold nights that come
so often here, while other regions get
twelve weeks of summer. All this
belongs to you: on the other hand,
I planted the seeds, I watched the first shoots
like wings tearing the soil, and it was my heart
broken by the blight, the black spot so quickly
multiplying in the rows. I doubt
you have a heart, in our understanding of
that term. You who do not discriminate
between the dead and the living, who are, in consequence,
immune to foreshadowing, you may not know
how much terror we bear, the spotted leaf,
the red leaves of the maple falling
even in August, in early darkness: I am responsible
for these vines.
תפילת ערבית
לואיז גליק
פָּנֶיךָ לֹא נִגְלוּ מִזְּמַן, נָתַתָ לִי רְשׁוּת
לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאֲדָמָה, בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה
לְרֶוַח בִּתְמוּרָה. עָלַי לְהוֹדִיעֲךָ בָּזֹאת:
נִכְשַׁלְתִּי בַּמְּשִׂימָה; בְּאֹפֶן מְיֻחָד
כָּשַׁלְתִּי בְּגִדּוּל שְׁתִילֵי עַגְבָנִיּוֹת.
אָסוּר לְעוֹדְדֵנִי לְגַדֵּל
עַגְבָנִיּוֹת. אִם אֲגָדֵּל, עָלֶיךָ לַעֲצֹר
אֶת עֹז הַמִּמְטָרִים, אֶת כְּפוֹר הַלַּיְלָה שֶׁתְּכוּפוֹת
מַגִּיעַ, גַּם בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מְחוֹזוֹת
שֶׁנֶּהֱנִים מִקַּיִץ מִתְמַשֵּׁךְ. וְזֶה לְלֹא סָפֵק
בִּתְחוּם אַחְרָיוּתְךָ; אֲבָל, מִצַּד שֵׁנִי, אֲנִי הִיא זוֹ שֶׁבְּמוֹ-יָדָהּ
פִּזְּרָה אֶת הַזְּרָעִים, אֲנִי הִיא זוֹ שֶׁרָאֲתָה אֶת הַנְּבָטִים הָרִאשׁוֹנִים
קוֹרְעִים אֶת הַקַּרְקָע כְּמוֹ כְּנָפַיִם. לִבִּי הוּא שֶׁנִּשְׁבַּר
לְנֹכַח הַבָּרָד וּנְקוּדוֹת הַכִּמָּשׁוֹן שֶׁלְּפֶתַע מִתְרַבּוֹת
בָּעֲרוּגוֹת. לִבִּי אֲכוּל סָפֵק
אִם לֵב לְךָ בַּמַּשְׁמָעוּת שֶׁבָּהּ אָנוּ תּוֹפְשִׂים
אֶת הַמֻּשָּׂג הַזֶּה. אַתָּה שֶׁלֹּא תַּבְחִין
בֵּין מֵת לְחַי חָסִין מִפְּנֵי הַסִּימָנִים הַמּוּקְדָּמִים.
אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תֵּדַע כַּמָּה אֵימָה אוֹחֶזֶת בָּנוּ לְמַרְאֵה עָלֶה נָגוּעַ,
אֹדֶם עָלָיו שֶׁל עֵץ הָאֶדֶר בַּשַּׁלֶּכֶת,
אֲפִלּוּ בְּיַרְחֵי תַּמּוּז, בִּנְפֹל הַחֲשֵׁכָה. אֲנִי הִיא זוֹ
שֶׁאַחְרָאִית עַל הַצְּמָחִים הַמִּשְׂתָּרְגִים הָאֵלֶּה.
תרגום: זיוה שמיר
* * *
נאיל זועבי
תנו לצה"ל ולשב"כ לנצח את הטרור האזרחי
כשהפחד שולט ברחוב וחוסר האונים הפך לשגרהוססת ציפורניה בחרדה בתהייתה האם בנה שיצא לקנות במכולת לא יפגוש כדור תועה, כשאב עוצם עיניו בתפילה שבתו בדרכה לבית הספר תצליח לעשות את דרכה בתום יום הלימודים ללא פגיעה, כשילד רואה את אביו שותת דם ברחובה של עיר באמצע היום, כשנערה בחדרה מבוהלת מכדור שננעץ בתריס חדרה הנעים, כשהמוות מסתובב בשכונות, סמטאות, רחובות הזעם והאימה בכפרים ובערים הערביות.
אל מול המצב הקשה, המטריד, העגום, מצב בו ספירת הגופות היומית מתארכת כאילו מדובר בגזרת גורל, חייבת ממשלת ישראל על כל זרועותיה לפעול בנחישות, באגרוף ברזל וביד פלדה.
הוועדה המי יודע שוב קמה בקול תרועה רמה, ושוב קיימה מסיבות עיתונאים ושוב שיחררה הצהרות, שוב הבטיחה בקול בס, תקיף וסמכותי – שהנה הנה הגיעה עת הבשורה. הביטחון האישי יחזור לרחובותינו, רצח לא יהיה במחוזותינו וקול הבכי והנהי לא ישמע בכפרנו ובערינו.
קהלת הפוליטיקאים הערבים, מקהלת הפרובוקציות והלא לא, מקהלת הדומעים בדמעות תנין, מקהלת הדורשים תגובה ותוקפים את כולם חוץ מאת עצמם. חבורת סרבני הטיפול הממשלתי המתנגדים לטיפול אמיתי, סינדרום הפוליטיקאים הערבים המתמחים בצעקות ובגלגול האחריות על כולם חוץ מאשר על עצמם – הם אלה אשר ממש מסרבים לטיפול משולב של זרועות הביטחון למיגור הפשע והפסקת נהרות הדם הזורמים ברחובותינו.
הצבא, השב"כ, מג"ב, המשטרה הכחולה, הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, כולם כולל כולם מוזמנים בשמחה רבה לפעול לעצור את מגפת הרצח במגזר, להחזיר את הביטחון האישי לאזרחים, להחזיר את הזכות לעצום עין בלי לחשוש מכדור תועה, ללכת ברחוב בלי להתבוסס בשלולית דם, לטייל בפארק עם הילדים בלי החרדה, הפחד והיראה הבלתי פוסקת.
האזרחים הערבים במדינת ישראל נמצאים במצב חריג, מצב קשה, מצב בלתי נסבל, בלתי אפשרי, כדי להתמודד עם הטרור האזרחי חייבים להשתמש גם בכלים חריגים.
ברור שבמדינה דמוקרטית כמו מדינת ישראל, לצבא, לשב"כ ולמג"ב יש תפקידים אחרים לחלוטין, אך זהו מצב חריג, זרועות הביטחון לסוגיהן נדרשות לפעולה ממוקדת, נקודתית, חסרת פשרות, נחושה ועיקשת.
הפוליטיקאים הערבים שעושים במשך שנים רבות הון פוליטי, כל הישגיהם מסתכמים בפרובוקציות ובזעקות שבר על המציאות במגזר, מציאות החתומה על שמם.
תנו לצה"ל לנצח, תנו לשב"כ לסייע, תנו למג"ב ולמשטרה להחזיר לנו, אזרחי המדינה, את הביטחון!
נאיל זועבי
יצחק הילמן
דילמת הכיבוש
הגיוני שנהיה חייבים, בנקודת זמן כלשהי, להביא לסיום הכיבוש של יהודה ושומרון ולהסדרת מעמדם של הפלסטינים, אבל בו זמנית גם של כל המתיישבים היהודים במקום. אם נוכל להגיע להסכם על כך עם הרשות הפלסטינית אז מה טוב, אבל בהחלט ייתכן שזה לעולם לא יקרה. מה שכן בא בחשבון, יתכן, אלה הנקודות הבאות:
לפי שעה, לפלסטינים תוענק תושבות ישראלית, ללא אזרחות. אזרחות ניתן יהיה לקבל רק בהוכחת נאמנות ועמידה בקריטריונים מחמירים, שיקבעו בחוק. בטווח הארוך, סביר שפלסטינים יקבלו בהמשך גם אזרחות ישראלית, בדיוק כפי שקיבלו אותה קודם לכן ערביי מדינת ישראל. נאמנות ואזרחות תמיד הולכים ביחד.
בכל מצב ישראל לא תיהפך ל"מדינת כל אזרחיה", שמשמעה מדינה ערבית. היא תיוותר לנצח מדינה יהודית. למיעוטים שחיים במדינה, תינתן אזרחות רק בכפוף לחוק. אין כל הכרח להעניק לאיש אזרחות אוטומטית. אפילו לשכנותינו הערביות במפרץ יש מיעוטים גדולים, שלעיתים הם רוב התושבים במדינה, אבל אין להם אזרחות והם מנועים מלהצביע לפרלמנט. במקרה של ישראל, ברור שיש לנו רוב יהודי ממערב לירדן, בתנאי שעזה "נלקחת בחשבון" כשטח ישראלי. עם זאת, גם אם היהודים יהפכו חלילה למיעוט, התנאי לקבלת אזרחות יישאר החוק והשליטה היהודית במדינה תימשך.
יישמר בהקפדה חוק השבות. בד בבד ינתנו הקלות על מנת לגרום לשמירת הרוב היהודי למי שעלו ארצה מכוח חוק זה. בין השאר מומלץ להעניק אזרחות לכל מי ששירת בצבא או ששירת שרות לאומי, וכן לבני משפחתו , כפי שיעודכן בחוק.
לא תהיה חזרה של אף ערבי, בין שהוא צאצא פליטים או נשוי לבן/בת זוג ישראלי/ת לשטחי מדינת ישראל אלא אם קיבל אישור לכך משר הפנים לאיחוד משפחות.
תישמר ההתיישבות ביהודה ושומרון ותורחב ללא הגבלה.
גם אם לא תהיה חתימה על הסכם שלום וקץ הסכסוך עם הרשות הפלסטינית או עם מי מאירגוני הפלסטינים, ישראל תוכל להעניק זכויות תושב לכל פלסטיני החי תחת שלטון ישראלי. לא יהיה יותר מצב של "כיבוש". מי מהפלסטינים שירצו בכך, יוכלו לשמור על אזרחותם הירדנית, במקביל לקבלת תושבות ישראלית. עם זאת אזרחים ירדניים מירדן, לא יוכלו לקבל תושבות ישראלית.
עם הכרזת הסיפוח של יהודה ושומרון תתבטל הרשות הפלסטינית, וכל סמכויותיה יעברו לממשלת ישראל. כל השלטון המקומי ביהודה ושומרון, ימשיך להתנהל, בכפוף לחוק הישראלי.
סיפוח של יהודה ושומרון לא יחול על רצועת עזה. אם תושבי עזה יבחרו להמשיך בשלטון חמאס, ישראל לא תתערב ובלבד שעזה תפורז ותחדל ממצב המלחמה שלה מול ישראל.
אם מעשי האיבה יימשכו מול עזה, ישראל, מתוך הגנה עצמית, תהיה רשאית לכבוש את הרצועה באופן זמני לחיסול הטרור. בהמשך, ישראל תחתור להעברתה של עזה למשטר נאמנות של הליגה הערבית או של האו"ם או לידי מצרים. בשום מקרה, אסור לישראל לספח את עזה אליה ולחדש את מצב ה"כיבוש" בשיטחה. ישראל חייבת לטעון כל הזמן שעזה נכבשה ממצרים בחוסר ברירה, וכי מבחינתה של ישראל, מדובר באוכלוסייה מצרית שאיננה שונה מזו שבצפון סיני, למרות שהיא סופחה על ידי הבריטים לתוך שטח ארץ ישראל המנדטורית והיהודים הסכימו לכך מחוסר ברירה.
כל תוכנית אחרת, כמו למשל תוכנית "שתי המדינות", תביא לגרוש של מאות אלפי ישראלים מיהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, ולסכסוך פנימי עם סכנת מלחמת אחים. הכרה במדינה פלסטינית, משמעה הכרה ב"זכות השיבה", והכרה כזו משמעה חיסולה של ישראל.
מצד שני, אין זה רצוי להחזיק ביהודה ושומרון לנצח, עם ממשל צבאי. חייבים, לנרמל את יחסינו עם הפלסטינים, למצב שמתקבל על הדעת מבחינת הסטנדרטים המערביים. יש לצאת מההנחה שהמזרח התיכון הוא אזור בלתי יציב פוליטית, וכי עצם קיומה של ישראל באזור הוא בעייתי, עד כדי הכורח של מניעת מדינה פלסטינית, אבל תוך מתן החופש המקסימלי לפלסטינים, שאיננו מסכן את קיומה של ישראל.
להערכתי סיום הכיבוש באיו"ש ייתן מספיק גיבוי לכל מדינות ערב, להוציא את אלה שהן גרורות איראניות, להכיר בישראל ולפתח איתה הסכמים כלכליים ואפילו בריתות צבאיות. ההנחה שסיפוח והענקת תושבות יביאו ליצירת גייס חמישי ביו"ש נגד ישראל, ייתכן שהיא נכונה, אבל גם המצב הקיים מייצר עוינות וטרור בלאו הכי, שהם חמורים לא פחות. ניתן להניח, שפלסטינים שלא ישלימו עם קיומה של ישראל, יתמידו בחתרנות נגדה. בד בבד, ישראל תצטרך להתגונן מולם, ולהעניש את מפרי החוק. תופעות כאלה קיימות בעשרות מדינות ובפרט אצל כל השכנים שלנו.
האלטרנטיבה היא לא לעשות כלום, או לחילופין להקים מדינה פלסטינית שגם היא תהיה הכפילה של החמאס בעזה או אף מסוכנת ממנה. בדינמיקה המזרח תיכונית, מדינה פלסטינית תיפתח להגירה מוסלמית כמעט ודאית. זה בדיוק מה שקרה בירדן. שם האוכלוסייה "תפחה" תוך שבעים שנה משני מיליון לעשרה מיליון תושבים. אם זה מה שיקרה במדינה הפלסטינית, ואין סיבה שזה לא יקרה, נגיע תוך שנים מעטות לרוב ערבי או מוסלמי ממערב לירדן. במקרה כזה, זו רק שאלה של זמן, שישראל תתמוטט או בגלל בעיות כלכליות וחברתיות שיגרמו על ידי הפלסטינים והמהגרים החדשים, או מחמת השתלטות חמאסית או איראנית.
הפתרון של תושבות לפלסטינים עם אזרחות בטווח הארוך, ללא מדינה פלסטינית, הוא מצב דומה למה שקורה בכל המדינות סביבנו. גם אם שם קיים שיוויון אזרחי למראית עין, למשל:
מצרים היא מדינה מוסלמית עם מיעוט קופטי גדול. עם זאת בחתך המוסלמי הפנימי, "האחים המוסלמים", ששלטו בתקופת מורסי, אחרי בחירות דמוקרטיות, סולקו עד מהרה על ידי הצבא המצרי, שראה בשלטונם סכנה קיומית למדינה.
ירדן היא מדינת הגירה מובהקת. מדובר בגרעין של שבטים בדואיים שעליהם התווספו שכבות של מהגרים ופליטים מכל המדינות שמסביב. למלך ירדן קיימת הסמכות לפזר בכל רגע שנראה לו את הפרלמנט ולהכריז על בחירות חדשות או למנות ממשלה חדשה. הכול לפי ראות עיניו ובכוח הצבא שנאמן לו מאוד, לפי שעה.
עיראק היא מדינת קומבינציה, תוצאה של הסכמי סייקס-פיקו ובארות הנפט שנתגלו בה על ידי הבריטים. היא מורכבת משלושה מיקבצים: סונים, שיעים וכורדים, שגם שהם סונים, אך הם מתבדלים מהם.
סוריה היא מדינה מלאכותית אף היא, עם שיוויון אזרחי כביכול, אבל עם שליטה של מיעוט עלווי קטן, שמדכא את כל השאר, ובלבד שמשפחת אסאד תמשיך לשלוט.
לבנון היא מדינה מלאכותית אף היא, שנקרעה מסוריה משיקולי המנדט הצרפתי, שניסה להיטיב עם המיעוט הנוצרי. הכונה הצרפתית היתה ליצור מדינה עם רוב נוצרי, אבל בפועל המצב התהפך בגלל הגירה נוצרית מהמדינה, והיא הפכה עד מהרה למדינת כנופיות, עם רוב מוסלמי.
טורקיה, שם יש לכולם על הנייר אזרחות, מדובר בשלטון של רוב טורקי מוסלמי סוני, עם דיכוי של יד ברזל על המיעוט הכורדי.
לכן, ייתכן, שהרעיון למתן תושבות הוא הפתרון האפשרי הריאלי. דרך התושבות לפלסטינים, ישראל תחלץ מהטענה, שהיא מחזיקה בכוח "שטח כבוש פלסטיני", מה שלא היה ולא נברא, אבל בו זמנית תחדל להתקיים דילמת ה"כיבוש" ותתאפשר שליטה פלסטינית מקומית כאשר השלטון המרכזי הוא ישראלי.
יצחק הילמן
אהוד: על כגון דא נאמר – חלומות באספמיה. שלא לדבר על כך שערביי הגדה לעולם לא יסכימו לתוכניתך! – אין זה "כיבוש" אלא הכרח בשליטה ביטחונית ישראלית בגדה כדי שלא תהפוך לחמאסטן – ולב המדינה הצפוף לא יהיה חשוף לטרור החמאס המאיים על עוטף עזה.
* * *
אורי הייטנר
1. ההצלחה היא הכישלון
ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלות, גם הוא החיסונים.
ההצלחה הגדולה של נתניהו היתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות. ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. הישג נוסף של בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.
אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום כ-800,000 לא התחסנו כלל ועוד מאות אלפים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי.
האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.
את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר הערבי, המגזר החרדי ושכבות המצוקה. שם הבעייה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.
הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ. יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי. אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.
* פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"
* עסקת שליט ככשל מנהיגותי – באוקטובר 2011 שוחרר גלעד שליט משביו, בעסקת חליפין שבה שחררה ישראל 1,027 מחבלים מתוכם 280 רוצחים, אסירי עולם. כמו כל עם ישראל עצרתי את נשימתי מהתרגשות ברגע ששליט ירד מן המטוס ודמעות נקוו בעיניי. זאת, למרות שהתנגדתי בתוקף לעסקה ואת עמדתי הבעתי במאמרים רבים לפני העסקה ואחריה. הלב יצא אל גלעד שליט ואל משפחתו. אני בטוח שכך חשו, בדיוק כמוני, שאר מתנגדי העסקה. אני בטוח גם שמרבית תומכי העסקה כאבו מאוד, כמוני, את מחיר העסקה, שגם בעבורם היה כבד מנשוא. החיים מזמנים לנו דילמות, שרובן אינן של שחור לבן. רובן דילמות מורכבות של בחירה בין חלופות קשות ולעתים, כמו במקרה זה, דילמות איומות. מבחינתי, הייתה זו דילמה בין הרגש לשכל. הרגש היה עם הרצון לשחרר בכל מחיר את שליט, שלאורך חמש שנות שביו תמונתו וסיפורו הפכו אותו באמת ל"של כולנו" (אני מתעקש לא לקרוא ללוחם צה"ל "ילד". צה"ל עוד לא חוטף ילדים). הוא באמת היה כמעט לבן משפחה של כולנו. אבל השכל הוביל אותי להתנגדות נחרצת להסכם.
כתבתי אז, שההבדל בין גלעד שליט לבין מי שייהרגו בעקבות העסקה, הוא שאת שמותיהם איננו מכירים וגם לא את תמונותיהם ולא את הוריהם. אולם דמם אינו סמוק פחות מדמו של שליט. היום אנו מכירים גם את שמותיהם ותמונותיהם ומשפחותיהם של גיל-עד שער, יעקב פרנקל ואיל יפרח. שלושת הנערים נחטפו ונרצחו בידי חוליה שנשלחה בידי משוחרר העסקה. הם שלושה מתוך לפחות עשרה שאנו יודעים בבירור שנרצחו ישירות בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.
אך הנזק אינו מסתכם בנרצחים הישירים. יחיא סינוואר, למשל, כבר לא רוצח ישירות במו ידיו וגם לא שולח אישית חוליות רצח. אבל הוא המנהיג של חמאס בעזה ואחראי ישירות לירי אלפי רקטות לעבר מדינת ישראל. הוא אולי הבכיר ביותר אך אינו היחיד. חלק גדול מבין משוחררי העסקה חזרו לטרור.
מאז עקירת גוש קטיף לא קיבל הטרור רוח גבית חזקה יותר מזו שקיבל בעסקת שליט. שלוש השנים שבין העסקה לבין מבצע "צוק איתן" היו הקשות ביותר בגבול הרצועה. המסר שהאוייב מקבל מעסקאות כאלו, הוא של חולשה ורפיסות של החברה הישראלית, מסר המחזק את משל קורי העכביש. ואין דבר המדרבן טרור יותר מריח של חולשה.
עסקת שליט שזכתה בשעתה לתמיכה רחבה מאוד (בסקר של "ישראל היום" באותו שבוע 90% תמכו בה) היא ביטוי יפה לערבות ההדדית והסולידריות החברתית של החברה הישראלית. אולם בעיניי יש כאן עיוות של הסולידריות – הפרטה של הערבות ההדדית. על פי תפיסתי, ערך הערבות ההדדית הוא הנכונות של כל חייל לחרף את נפשו כדי לחלץ פצוע ולהציל את חייו. לא במיקוד כל הסולידריות של האומה בחייל אחד, תוך ערעור יכולת העמידה של החברה ושל ההנהגה, למרות הידיעה שהמחיר יהיה חיי ישראלים רבים.
ולמה אני כותב "ידיעה" ולא הערכה? כי עסקת שליט לא היתה הראשונה ברוח זו. קדמו לה עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים, עסקת רגב-גולדווסר שבה שוחרר מחבלים רוצחים ובהם סמיר קונטר תמורת גופות חללי צה"ל. כל העסקאות הללו הגבירו את הטרור וגבו חיי אדם, ולא היתה שום סיבה להטיל ספק בכך, שתוצאות העסקה הזאת תהיינה שונות.
בראיון ל"ישראל היום" בכתבה (מצוינת) במלאת עשור לעסקה (גם ב"ידיעות אחרונות" היתה כתבה מצוינת בנדון), אמר דוד מידן, מי שהיה מתאם נושא השבויים והנעדרים וניהל את המו"מ עם חמאס: "אם לא היית משחרר את גלעד היית מחליט, בלי להצהיר, שאתה נותן לחייל, שבוי, חי, לגסוס ולהתפוגג בשבי, על כל המשמעויות הנלוות. אלטרנטיבה אחרת לא היתה. שליט היה מעברו השני של הגבול במשך חמש שנים וארבעה חודשים, השבוי הישראלי ששהה בשבי הכי הרבה זמן, וחזר חי. ... השאלה שעמדה על המאזניים היתה אם בהיעדר מודיעין, כשאין מבצע צבאי באופק, אתה נוטש, או שאתה עושה משא ומתן ומוצא את המחיר הכי פחות גרוע כדי להחזיר אותו."
אכן, זו הדילמה והיא דילמה קשה. אולם באותו ראיון סיפר מידן על מחבלים שישראל התעקשה לא לשחרר בכל מקרה, כמו מי שאחראים לטבח במלון פארק, לטבח בדולפינריום ולרצח רחבעם זאבי. "נאחזנו בכמה סמלים שלא הסכמנו לשחרר בשום מחיר ובהם מרואן ברגותי, האיש שתכנן את פיגועי האוטובוסים."
ואם חמאס לא היה מוכן להתפשר עליהם, אז היה מוצדק להשאיר "חייל, שבוי, חי, לגסוס ולהתפוגג בשבי, על כל המשמעויות הנלוות?"
מהם הקווים האדומים? איפה עובר הגבול? לשם כך הוקמה ועדת שמגר, שפעלה עוד לפני עסקת שליט ונאמר לה שהמנדט שלה אינו נוגע לעסקה זו אלא לעתיד. והיא קבעה קווים ברורים וגבולות ברורים, שלא התפרסמו, אך ידוע שהם הרבה יותר קשוחים, והדלפות שונות דיברו על עקרונות כמו לא לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות חללי צה"ל ושהפרופורציה בעסקת חליפין צריכה להיות 1:1. יכול להיות שההדלפות אינן מדויקות, אך אין ספק שהוועדה גיבשה המלצות המנוגדות לרוח עסקאות ג'יבריל, שליט ומה שביניהן.
ומה עשתה הממשלה, שהקימה את הוועדה? עד היום חברי הוועדה לא זומנו לדיון בקבינט או עם ראש הממשלה על הדו"ח. יו"ר הוועדה כבר נפטר. האם יואיל בנט לזמן את חברי הוועדה האחרים, פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ירון לדיון ולהביא את הקבינט להכרעה לאומית ברוח המלצות הוועדה?
והאם באמת לא היתה כל דרך אחרת לשחרר את גלעד שליט? האם באמת לא היתה כל דרך מבצעית? מידן ואחרים דיברו על כישלון מודיעיני. ושמא הכישלון הוא מנהיגותי? כתבתי בראשית דבריי על הדילמה בין הרגש והשכל. מן המנהיג ניתן לצפות שיפעל באופן תבוני, ויעמוד בלחץ דעת הקהל, התובעת החלטה על פי הרגש. אולי עם הנהגה שהיתה משדרת את רוח אנטבה, המודיעין היה מגלה את השבוי וצה"ל היה משחרר אותו?
במאמר שפרסמתי עם פרסום העסקה, תחת הכותרת "בין רוח יוני לרוח ביבי" כתבתי: "העסקה הזאת היא תוצאה של כישלון ישראלי נורא – העובדה שצה"ל לא הצליח במשך למעלה מחמש שנים לחלץ את גלעד שליט בפעולה צבאית. מה הסיבה לכישלון? האם היה זה כישלון מודיעיני – גורמי המודיעין הישראלי לא הצליחו לאתר את מקום שביו של שליט? שמא היה זה כישלון מבצעי – צה"ל לא הצליח לתכנן פעולה שסיכוייה להצליח גבוהים? חוששני שהיה זה בעיקר כישלון מנהיגותי – רפיון ההנהגה, ברוח הרפיון של הציבור הישראלי, גרם לוויתור מראש על האופציה הזאת.
באנטבה, ישראל סיכנה את חייהם של טובי חייליה במבצע נועז, במרחק 4,000 ק"מ מישראל, כדי לחלץ 105 אזרחים חטופים, ולא להיכנע לתביעה לשחרר תמורתם 40 (!) מחבלים. פעולה זו היתה מכה לטרור ושמה קץ לחטיפות המטוסים. רבים משבחים את מנהיגותו של נתניהו בהחלטה על עסקת שליט. אני מעריץ דווקא את מנהיגותו של רבין בהחלטה על אנטבה.
במבצע אנטבה איבד בנימין נתניהו את אחיו יוני, מפקד סיירת מטכ"ל. המבצע קיבל את שמו של יוני – מבצע יונתן. עסקת שליט היא היפוכה של רוח אנטבה. איפה רוח יוני ואיפה רוח ביבי...
הלב גואה משמחה לנוכח שחרורו של גלעד שליט. אבל הראש מבין שזו שמחה קצרת טווח. אני מודה, השמחה הממלאת את ליבי חזקה יותר מהתובנה שבראשי. בינתיים. אבל הייתי ישן הרבה יותר טוב, אילו ידעתי שהנהגת ישראל מחליטה מהראש."
[אהוד: למה אתה מאריך כל כך בדבריך ומתיש את הקוראים? מספיק שהיית כותב, על פי עמדתך הקבועה: נתניהו אשם גם במחדל שחרור גלעד שליט!]
* לא נורא, יהיה מחבל אחר – גאולה כהן היתה אחת המתנגדות החריפות לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה באותם ימים, מה היתה עושה אם בנה היה נופל בשבי. "הייתי מרעישה עולמות, נלחמת כלביאה ועושה הכול כדי שהממשלה תשלם כל מחיר למען שחרור בני. אני מקווה מאוד ששר הביטחון היה מספיק חזק כדי לעמוד בלחץ שלי ולפעול על פי האינטרס הלאומי."
בראיון לחדשות 12, במלאת עשור לעסקת שליט, נועם שליט נשאל על מחיר העסקה, ובין השאר אמר שהוא אבא של גלעד ומה שחשוב היה לו זה לשחרר את גלעד. זו אמירה מכובדת כי היא אמיתית. לא כך האמירה שלו, באשר למחבלים ששוחררו ורצחו ישראלים. על כך הוא השיב שלכל מחבל יש תחליף ואם המחבל שרצח לא היה משוחרר מן הכלא, מחבל אחר היה מבצע את הפיגוע. על פי אותו היגיון, יש לפתוח את בתי הסוהר ולשחרר את כל המחבלים ויש להפסיק את פעילות המעצרים של מחבלים בשטחי הרש"פ. למה לסכן את חיילי צה"ל במעצר מחבלים? הרי אם נעצור את המחבל, מחבל אחר יְפָגֵעַ במקומו. אלא מה? כאשר לא עצרנו מחבלים, או בשוקנית – כאשר הקלגסים הישראלים לא חטפו ילדים פלשתינאים ממיטותיהם, למעלה מאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור.
* פטפטת מיותרת – ישראל מחויבת לעשות כל שלאל ידה כדי להשיג מידע על גורלו של רון ארד ולמציאת מקום קבורתו. צה"ל, המוסד וכל גורמי הביטחון עוסקים בכך בכל מאודם כבר 35 שנים והם ממשיכים לעסוק בכך גם היום. אילו המבצע של המוסד, שעליו דיווח בנט בנאומו בכנסת, היה מניב פירות והיה משיג מידע, ראוי היה לדווח על כך לציבור. הסיפור הדרמטי של בנט בכנסת על מבצע, שבסופו של דבר לא נשא פרי, הוא מיותר ואינו מועיל במאומה. טוב שפעילות המוסד תישאר סמויה מן העין, כיאה לארגון חשאי, אלא אם יש סיבה מיוחדת לפרסמה. איני רואה כל סיבה כזאת שמצדיקה את הפרסום בנאומו של בנט בכנסת.
[אהוד: הסיבה היא השנאה לנתניהו, שהיא ורק היא הגורם המאחד את הקואליציה הלא-ציונית הזו – שבה שר הבריאות הממונה על המאבק בקורונה מלקק את התחת לאבו-מאזן תומך הטרור הפלסטיני!]
* אספסוף של חוליגנים – הח"כים של הליכוד – אספסוף של חוליגנים. מתפרעים ומשתוללים כפראי אדם. והבוס? הוא שולח את חייליו להתפרע ויושב בשקט, מתחבא מאחורי המסכה. מנהיג אחראי היה מסתובב אליהם ומסמן להם לחדול. אבל נתניהו הוא מנהיג כנופיה. לא כל הח"כים של הליכוד נהגו כך. חלקם, למשל יובל שטייניץ, ישבו המומים כמי שרוצים לקבור את עצמם מהבושה. אבל גם הם אשמים. כי הם שותקים ואינם אוזרים אומץ להשמיע קול נגד הפרחחים.
* כך אבדה הריבונות – קו ישר מחבר בין שלושה אירועים בשבועות האחרונים – הירי על ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש, דריסת השוטרים בנהריה והתקיפה האלימה של השוטרים בכפר קאסם. הפגיעה ללא חשש במשטרת ישראל מעידה על התפוררות הריבונות, אובדן המשילות ואובדן ההרתעה.
אובדן הריבונות הוא מחדל מתמשך של למעלה מעשור. ראש הממשלה הקודם לא נקף אצבע – לא נגד הטרור החקלאי, לא נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, לא נגד ביזת כלי נשק מבסיסי צה"ל, לא נגד הפרוטקשן, הבניה הבלתי חוקית הביגמיה וכל הרעות החולות במגזר הערבי. ובחמש השנים האחרונות ראש הממשלה וסביבתו הפנו את עיקר מרצם למלחמה נגד שלטון החוק, נגד גורמי האכיפה ונגד מערכת המשפט. ראש הממשלה הוביל מלחמת חורמה במשטרת ישראל; רדף את מפכ"ל המשטרה והסית נגדו, לא מינה במשך למעלה משנתיים מפכ"ל כדי שיהיה רק מ"מ מפכ"ל מוחלש ותלוי בשר מטעמו ולבסוף מינה סוס טרויאני למשרד לביטחון פנים כדי שימשיך את מהלכי ההרס שהחל במשרד המשפטים. התוצאה היא אובדן הריבונות.
התוכנית למלחמה בפשיעה במגזר הערבי שקיבלה היום ועדת השרים המיוחדת לנושא בראשות בנט ומינויו של סגן השר סגלוביץ' לפרוייקטור מיוחד לטיפול בנושא, מבשרים שינוי כיוון והחזרת הריבונות. המבחן יהיה, כמובן, במעשים. ואת המעשים יש לראות ולהרגיש בתוך שבועות, לא בתוך שנים.
[אהוד: ועד אז בכל מחדל חדש יהיה כמובן רק נתניהו אשם, זאת במסגרת ליקוק התחת לשישה מנדטים בנט – יקירהּ של התקשורת הישראלית].
* ארגונים בלתי חוקיים – ההתנפלות האלימה של המיליציה המקומית בכפר קאסם על השוטרים, העלתה על סדר היום תופעה חמורה – כחלק מהתערערות הריבונות של ישראל, קמו מיליציות של "אוכפי סדר". יש להכריז לאלתר על כל המיליציות הללו כארגונים בלתי חוקיים ולעצור את החברים בהם. במדינה ריבונית, יש למדינה מונופול מוחלט על שימוש חוקי בכוח. כיוון שהממשלה הציבה יעד של החזרת הריבונות, כפי שעליה להילחם בנשק הבלתי חוקי, כך עליה להכריז מלחמת חורמה במיליציות הבלתי חוקיות. כל אחד מהפורעים שתקפו את השוטרים בכפר קאסם צריך לבלות שנים ארוכות בכלא. שמחתי לשמוע את הגינוי של מנסור עבאס להתנפלות בכפר קאסם. טרם שמעתי גינוי של הרשימה המשותפת ושל ועדת המעקב. הם מלינים בצדק על שהמשטרה אינה עושה די למיגור הפשיעה. כאשר המשטרה באה לאכוף את החוק ומותקפת, הם ממלאים פיהם מים. צבועים.
* פשיעה פלילית-לאומנית – טענתו של היועמ"ש שהפעלת השב"כ למלחמה בפשיעה במגזר הערבי מנוגדת לחוק, אינה מתקבלת על הדעת. יש קשר הדוק בין הפשיעה הפלילית והלאומנית במגזר הערבי. אנו רואים זאת בטרור החקלאי. ראינו זאת במבצע "שומר החומות". מצבורי הנשק האדירים במגזר עלולים להיות מופנים נגד צה"ל וכוחות הביטחון בשעת מלחמה. בדיוק לשם כך קיים השב"כ. יתר על כן, אם נעשה שימוש באמצעים הטכנולוגיים של השב"כ לצורך המאבק בקורונה, ואני תמכתי במהלך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שניתן להשתמש בשב"כ למטרה הזו. ואם יש קשיים חוקיים, על הכנסת לשנות את החוק.
* קרוב יותר לנתניהו – בסוגיה הפלשתינאית אני קרוב יותר לנתניהו מאשר לבנט. נתניהו מצדד בתוכנית טראמפ. אמנם התוכנית אינה חפה מבעיות, אבל היא בהחלט בסיס ריאלי לפתרון. בנט, לעומתו, מתנגד לתוכנית ולכל פשרה טריטוריאלית. אז למה אני מעדיף את בנט לאין ערוך על פני נתניהו? כי לא רק גבולות המדינה חשובים – לא פחות חשוב התוכן של המדינה ודמותה המוסרית והערכית. ובלאו הכי אין פרטנר פלשתינאי להסדר כלשהו.
* בניגוד לרוח הקואליציה – מרצ לא התרגלה לכך שהיא מפלגה קואליציונית ולא עוד תנועת מחאה ואופוזיציה עקרה. נכון, הביקור היחצ"ני חסר המשמעות (למעט קריצה לבייס שקשה לו להיות חלק מקואליציית מרכז-ימין) אצל אבו-מאזן אינו סותר את ההסכם הקואליציוני, אך הוא מנוגד לרוחו. רוח הקואליציה היא הבנה שבשל הפער האידיאולוגי הבלתי ניתן לגישור בנושא הפלשתינאי – הממשלה הזו לא תקדם אותו.
מרצ קיבלה אחריות אדירה בממשלה הזו. אחריות על תחום הבריאות בזמן מגיפה, שהוא אחד התיקים החשובים ביותר בימים אלה. אחריות על תחום הגנת הסביבה, שכל העולם רואה בו אחד הנושאים הקריטיים לעתיד האנושות. אחריות על שיתוף הפעולה האזורי בימים שבהם ניתן לקדם את שלום-האמת במזרח התיכון באמצעות העמקת הנרמול עם המדינות שחתמנו עמן על הסכמי אברהם ואלו שעוד נחתום עליהם. אגב, בעיניי אין מקום למשרד הזה, שנועד לתת פיצוי לשמעון פרס, כי זה תחום קלסי למשרד החוץ, אבל כל עוד הוא משרד נפרד, יש בו כר גדול לעשייה והשפעה.
מוטב ששרי מרצ יתמקדו בקידום התחומים הנ"ל ויניחו לנושא המדיני הפלשתינאי. כל פעולה כמו העלייה לרגל לאבו-מאזן מערערת את הקואליציה ומזיקה. מילא, שמוסי רז הצווחן מלהג תמיכה בפלשתינאים והזדהות עימם. הוא רעש רקע שימשיך להטריד אותנו, אבל הנזק שלו הוא כשל זבוב טורדן. בלאו הכי הוא מקרה אבוד. אולם משרי מרצ ובראש ובראשונה מהשר הורוביץ, ניתן לצפות ליותר אחריות, רצינות ולויאליות. איני סבור שיש להחרים את הרש"פ. הורוביץ יכול להיפגש עם שר הבריאות של הרש"פ בנושאי קורונה ובריאות. אבל אין מקום לפגישות יחצ"נות "מדיניות".
* פתרון שתי המדינות – הפלשתינאים מקפידים תמיד לדבר על "פתרון שתי המדינות" ולא על "שתי מדינות לשני עמים", כיוון שהם מכחישים את קיומו של העם היהודי ומכאן את זכותו להגדרה עצמית ולמדינת לאום. לכן הם אינם מוכנים לוותר על דרישת "זכות" השיבה, שמטרתה להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. "פתרון שתי המדינות" שאליו הם חותרים הוא מדינת לאום פלשתינאית בקווי 4.6.67 נקייה מיהודים אחרי טיהור אתני של יהודה ושומרון ומזרח ירושלים מיהודים, וממערב להם – מדינה לא-יהודית שבמהרה הרוב בה יהיו "פליטים" פלשתינאים.
בהודעתו של ניצן הורוביץ בתום הפגישה עם אבו-מאזן הוא הזכיר פעמיים את המנטרה "פתרון שתי המדינות" וכך גם ח"כ מיכל רוזין בהודעתה. האם היתה זו רק חנופה לאבו-מאזן וניסיון לא להרגיז אותו, או שהם אימצו את ההשקפה הפלשתינאית?
* לא למדו את הלקח – אבו מאזן מדבר לאחרונה על תוכנית החלוקה של 1947. להזכירו – היישוב היהודי והתנועה הציונית קיבלו בשמחה את התוכנית, למרות גבולותיה הבלתי הגיוניים של המדינה. לעומת זאת הפלשתינאים דחו אותו מכל וכל ולמחרת קבלתה פתחו במתקפת טרור על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. בכך המיטו עליהם את הנכבה. ומאז ועד היום, הם לא למדו את הלקח.
* בעד הפצצה האיראנית – רוגל אלפר פרסם מאמר שכותרתו "עדיף פצצה מהפצצה בנתאנז." לזכותו ייאמר, שהוא אמר את האמת – יש רק שתי אפשרויות, פעולה צבאית ישראלית להשמדת היכולת הגרעינית של איראן, או איראן גרעינית. ובין שתי האפשרויות הללו הוא מעדיף איראן גרעינית. לטענתו, הסיבה היא שהמחיר של מלחמה עם איראן גדול הרבה יותר מאיראן גרעינית. אני מבין שהוא פשוט בעד פצצה גרעינית איראנית.
הוא לא בעד פצצה גרעינית כי הוא תומך בהטלתה על ישראל. אני מאמין לו שהוא משוכנע שהאיראנים לא יטילו אותה (על סמך מה?). הוא מאמין שבאמצעות האיום בהטלת פצצה ידיה של ישראל תהיינה כבולות וניתן יהיה לכפות עליה נסיגה לקווי 4.6.67 ותכתיבים נוספים. הוא רואה בחזונו את ישראל כמדינה תחת סחיטה קבועה, מדינה עם אקדח לרקתה.
* יהדותופוב – רם פרומן, ראש הפורום הדוסופובי ("החילוני"), הוא מנושאי דגל הפרנויה מפני דחליל ה"הדתה". במאמרו האחרון ב"הארץ" הוא יצא בחריפות נגד ארגוני ההתחדשות היהודית ונגד הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי.
אני ממש לא הופתעתי. מאז שנטלתי חלק בפאנל עימו, אני יודע שהבעייה האמיתית שלו אינה עם הדת, אלא עם היהדות. ולכן, מי שמהווים איום אמיתי על מה שהוא מייצג אינם הדתיים האורתודוקסים, אלא מי שבעצם מהותם מבטאים את האמת שהיהדות אינה רק של הדתיים, ואין מה שמפחיד אותו יותר. האמת היא, שיותר משפרומן הוא דוסופוב, הוא יהדותופוב. הפעם הוא הסיר את המסכות והציג את משנתו האמיתית, כשם המאמר: "החילונים צריכים להרפות מהיהדות." הוא יוצא נגד הציונות שיצרה "חזון חילוני שלא דרש התנתקות מהיהדות." הוא מציע לדבוק ב"לאומיות ישראלית" – לאומיות של לאום מומצא. לאומיות כנענית.
* נגד ועדת חקירה – אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות. הסיבה לכך היא שאני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה שיפוטיות, שמתנהלות כמו משפט פלילי ולא כתחקיר מקצועי. את פרשת הצוללות צריכה לבדוק ועדה מקצועית שתמונה בידי שר הביטחון. עליה לכלול בתוכה משפטן, כדי שיהיה בה ביטוי להיבטים המשפטים. הסוגייה הפלילית מטופלת בהליך הפלילי ואינה עניין לוועדת חקירה. אם תוצאות החקירה תעלינה ממצאים המצדיקים פתיחה או חידוש של הליכים פליליים, ניתן לחדש אותם.
* ביד הלשון: צוריאל – בהמשך לרשימת היישובים עם הטיות של המילה צור – צוריאל הוא מושב של תנועת המושבים בגליל המערבי, ליד מעלות תרשיחא, במועצה האזורית מעלה יוסף.
היישוב על לקרקע ב-1950, על חורבות כפר הפורעים הערבי סוחמאתה, שתושביו נמלטו במהלך מבצע "חירם" לשחרור הגליל במלחמת השחרור. ראשוני תושביו היו חלוצים שעלו מתימן. הם עזבו ב-1953 ובמקומם התיישבו חלוצים שעלו ממרוקו. המושב שייך לתנועת המושבים, אך הוא דתי/חרדי המזוהה עם פועלי אגודת ישראל. המושב נקרא על שם הדמות המקראית צוריאל בן אביחיל, נשיא בית אב למררי משבט לוי.
אורי הייטנר
* * *
במקום שעומדים בתים
לזכרו של אל וו.
כָּל שָׁבוּעַ צְעָקוֹת שֶׁל עֶצֶב
וְשִׂמְחָה.
עוֹלָל נוֹלָד צוֹעֵק, קָשִׁישׁ גּוֹסֵס בִּשְׁתִיקָה.
כָּל יוֹם מְסַכְּמִים חַיָּיו
שֶׁל אַחֵר,
כָּל שָׁבוּעַ שִׁבְעָה.
רְחוֹבוֹת מִתְקַשְּׁטִים –
פְּלוֹנִי מִתְהַפֵּךְ וּפָנָיו לָרִצְפָּה.
בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמְדִים בָּתִּים
אֲנָשִׁים נִפְרָדִים.
מֵי שִׁטָּפוֹן בְּנַחֲלֵי אַכְזָב
אוֹסְפִים אָדָם וּגְבָבָא.
הַחֶרְמֵשׁ פָּגַשׁ בַּקָּמָה
וּמַה יַחֲרֹט הָאֻמָּן
בָּאֶבֶן?
על גלמוּדים ואנקוֹרים
סיור בבית העלמין "טרומפלדור"
עֲרִירִים הֵם חַסְכָנֵי הַשֶּׁטַח
פ"נ
גַּלְמוּד
חָרַט בְּלוּחוֹת הָאֶבֶן אֻמַּן יָד.
דַּרְדְּרֵי קַיִץ
בְּגַן מֵתִים מְכֻבָּד,
פְּזוּרִים
בֵּין אַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב.
וּמִי אַתֶּם הַיְּלָדִים מֵאֲחוֹרֵי
מַצֵּבוֹת אֲפֹרוֹת?
אַנְקוֹרִים רְעֵבִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִגְדֹּל
כְּדֵי לִנְדֹּד
כְּדֵי לָמוּת.
Deus ex machina
הָעֲלִילָה מִתְפַּתַּחַת בְּהֶתְאֵם
לַתָּכְנִית –
תַּת מַקְלֵעַ מְסֻוָּג וְאֶקְדָּח יְרִיחוֹ בַּמַּעֲרָכָה הָרִאשׁוֹנָה,
נְפָשׁוֹת מָצְאוּ מְחַבֵּר, מֶתַח מִינִי,
בְּגִידוֹת, עֲקִיצוֹת,
תַּפְאוּרָה.
הַכֹּל זוֹרֵם כִּבְנַחַל אֵיתָן –
מִן הַפָּשׁוּט אֶל הַמֻּרְכָּב, מִן הַחַי אֶל הַמֵּת.
מִמִּזְרַח, מִגְדַּל בָּבֶל חָדָשׁ. מִמַּעֲרָב, אִי מְשַׁחֵת בְּבָנָיו.
מַשֶּׁהוּ חָסֵר לְהַשְׁלָמַת הָעֲלִילָה –
מָסַךְ נִפְתָּח-נִסְגָּר, יֶלֶד חִוֵּר נוֹתָר לְבַד,
מַפְעִיל תֵּבַת נְגִינָה,
מַמְתִּין.
מִתַּחַת לַמָּכָּ"ם שֶׁלָּךְ חַמְקָן שָׁחוֹר
מַמְשִׁיךְ לָנוּס בִּתְנוּעָה
מַתְמֶדֶת –
נְטוּל כְּנָפַיִם.
אֵין אֵל בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנָה.
בְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם רֵיק שׁוֹרְקוֹת רוּחוֹת
מַעֲרָב פָּרוּעַ –
דְּלָתוֹת חוֹרְקוֹת שֵׁן.
יֶלֶד חוֹלֵם עוֹבֵר וְשָׁב לֶעָפָר.
איליה בר-זאב
* * *
רון ארד: למה לחשוף?
לא רון ארד נזקק לחשיפת המאמץ המחודש לדלות מידע באשר לגורלו –
לנו זה חשוב
אפשר להתווכח אם נכון נהג ראש הממשלה בנט, כשחשף מעל דוכן הכנסת נתונים חלקיים לגבי עוז רוחם של לוחמי ולוחמות המוסד, אשר חזרו לשלום ממבצע מורכב ומסוכן שבוצע לפני חודש במדינת אוייב במגמה לגלות מה עלה בגורלו של הנווט הישראלי הנעדר רון ארד. המפתיע – ואולי בעצם לא כל כך – הוא בעובדה שהביקורת כנגד עצם החשיפה מפי ראש הממשלה איחדה גורמי ימין ושמאל גם יחד. שישו ושמחו. איזו אחדות.
בעוד שבלשכת ראש הממשלה הסבירו לאחר חשיפת הסיפור מעל דוכן הכנסת, כי "הבאת המידע לחברי הכנסת ולציבור היתה ערך המבטא את המאמץ והמחוייבות להשבת בנינו לגבולם, גם שנים ארוכות לאחר שנפלו בשבי האוייב," טענו בשורות האופוזיציה – מימין ומשמאל גם יחד – שהיה זה תרגיל פוליטי שקוף, ספין חסר טעם, שנועד לקושש אהדה למי שאישר אישית את המבצע הנועז. כך למשל טען השר לשעבר יואב גלנט: "עשרות מבצעים קיימה מדינת ישראל כדי לאתר סימנים ועדויות מכל סוג באשר לגורל נעדריה, בהם רון ארד. רוב המבצעים הללו נותרו חסויים או פורסמו זמן רב לאחר הביצוע. האובססיה של בנט להישגים שאינם, הביאה אותו להשתמש בפעילות המוסד כדי לנסות ולשווק הישגים תיאורטיים בטרם עת. עצוב ומדאיג."
שופר הימין האופוזיציוני ערוץ 20 פירסם בשם "גורם מדיני בכיר לשעבר," כי ״התבטאותו של בנט באחת הסוגיות הרגישות ביותר וחשיפת פעילות המוסד בעניין, מזיקה למאמץ להשבת הנעדרים השונים ולא מועילה להם. כנראה מדובר בספין פוליטי על מנת להיטיב עם מצבו.״
וגם בצד השני 'חגגו'. עיתון "הארץ", שופר השמאל הרדיקלי, בישר בכותרת ראשית ארכנית בנוסח ארכאי: "בנט התגאה בכנסת במבצע בעניין רון ארד; גורם ביטחוני: המבצע לא היה מוצלח," וציטט דברים מפי ראש המוסד דוד ברנע, שהגדיר את המבצע הנועז במונח כישלון: "היה זה מבצע אמיץ, נועז, מורכב... [אבל] הוא כשל. זה היה כישלון."
צריך להודות ביושר: הכול, למעט השמאל הסהרורי, היו תמימי דעים שחשוב היה לפעול לחשיפת הנעלמים שנותרו מאחורי סימני השאלה. המחלוקת היתה רק בשאלת חשיפת המבצע לעין השמש, או הותרתו גנוז באפלת ארכיון המוסד. בשאלה כבדת משקל זו נראה כי גוברים היתרונות שבחשיפת המאמצים הכבירים שמשקיעה המדינה במציאת מידע נוסף בפרשה הכאובה. לכך שלושה טעמים:
הראשון: בימים אלה ממש, מלאו 35 שנה בדיוק לנפילתו בשבי האוייב של הנווט רון ארד, מעל שמי לבנון, ב-16.10.1986. וזה המון זמן. במרוצת השנים שחלפו מאז, התוספה למדינה כמחצית מאוכלוסייתה: כל אלה שהם בני 45-50 ומטה, שטרם נולדו אז, או היו בחיתוליהם, ו'לא ידעו את יוסף'. עצם הדיבורים על המאמץ הכביר להשגת ידע נוסף בעניינו, מעודדים לא מעטים להתחיל להתעניין בגיבור ישראל שהקריב חייו על מזבח ביטחון המדינה. זו אחת המשמעויות של יהי זכרו ברוך.
שנית, טוב להזכיר מידי פעם את קיומו של האתוס הישראלי: אנחנו איננו שוכחים את נעדרינו ואנו עושים הכול, לרבות הכול, כדי להבין מה עלה בגורלם, ולהשיבם הביתה, ככל האפשר. ניתן לקבוע בגאווה – ואין חולק על כך – כי מדינת ישראל היא היחידה בעמים המשקיעה כל כך הרבה משאבים, אנושיים וכספיים, לבירור גורלם של נעדריה ולחילוצם בחיים או לאחר מותם. גאווה ישראלית. הערך הלאומי, האנושי, הביטחוני, האסטרטגי, של אתוס זה, לא יסולא בפז.
והסיבה השלישית היא, שאיזכור פרשת רון ארד בכנסת, חושף שוב את סהרורייתם של גורמי שמאל רדיקלי הזויים, המתייחסים בביטול, במין בוז מעורר פלצות, כלפי ארד. חובה לחשוף את הטירלול הזה.
אחד מדוברי מחנה המשטמה הזה הוא רוגל אלפר, בעל טור ב"הארץ": "הפעולה שהספיק לבצע [רון ארד] לפני שהופל... לא היתה בסדר גודל שבעטיו אזרחי ישראל חבים חוב גדול במיוחד לארד. ארד איננו אדם חשוב בתולדות המדינה... לא תצמח לישראל כל תועלת באיתור מקום קבורתו של ארד או מלמידת הנסיבות הספציפיות של מותו. לא תצמח לה כל תועלת מדינית מזה, וגם לא אסטרטגית, צבאית, ביטחונית, כלכלית, חברתית או היסטורית. ואפילו לא תצמח לה מזה כל תועלת במישור העקרוני או הערכי. מה הערך? למה ישראל משקיעה כספי ציבור, משאבים, כוח אדם ואנרגיה בחשיפת מידע חדש על 'גורלו' של רון ארד? זה בזבוז משווע. האם הערך הוא שישראל לא משאירה את לוחמיה מאחור ותמיד עושה הכול כדי להשיבם לביתם? מה לעשות, רון ארד אכן נותר מאחור. לא נשאר מה לקבור. זו האמת. האם משפחתו זקוקה לטקס הקבורה כדי שתוכל להמשיך בחייה? לא. משפחתו כבר המשיכה בחייה מזמן."
איזו נמיכות. מדהים עד איזו תת רמה של בהמיות, של אנטי אנושיות, אפשר לרדת. תמיד כשחושבים שיש קרקעית לשפל המוסרי שמגלה השמאל הרדיקלי, מתברר שיש תהומות עמוקים יותר.
דווקא מפני שיש צחנה כזו במקומותינו, היה צריך ראש הממשלה לשוב ולהציף את פרשת רון ארד, על מנת להבהיר קבל עולם שכל העם היושב בציון, קואליציה ואופוזיציה גם יחד, מרוחקים מאוד מן הניוון הרוחני-אנושי הזה, אל יהי חלקנו עימו.
מנחם רהט
עדינה בר-אל
אריה בן-מיכאל ומשפחתו
במושב טל-שחר
אריה בן-מיכאל, חבר מושב טל-שחר, הוא יועץ מס בעל משרד שלקוחותיו חקלאים. בריאיון עמו שמעה עדינה בר-אל סיפור נוגע ללב על חייו כילד יתום מגיל 7, כאשר אביו נהרג במלחמת השחרור; ועל הפיצוי בחייו הבוגרים, כאשר ילדיו, נכדיו והנין שלו, מתגוררים בקרבתו במושב.
גם המשרד שלו הוא משפחתי במשרדו עובדות עמו בתו ונכדתו. כל השלושה מספרים מה מיוחד בלקוחות שהם מושבניקים.
ילדות בריחוק מהמשפחה
אריה
נולד בירושלים בשנת 1941, להורים מעיראק וכורדיסטן שעלו ארצה בשנת 1935. במלחמת
השחרור, בעשרה באוקטובר 1948, נהרג אביו אדם [משמאל]
בכביש הגישה לירושלים. ואז נותרה האם רבקה עם ארבעה ילדים קטנים.
"התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית ספר 'אליאנס' בירושלים, " מספר אריה, "אבל לאחר כיתה ב' הועברתי באמצעות חברת 'המִשְען' – שדאגה למשפחות נזקקות – להתגורר במוסד חינוכי 'עלומים' בכפר-סבא, ממנו יצאנו בכל יום ללמוד בבית ספר יסודי בכפר-סבא."
עם סיום בית הספר היסודי, חזר אריה לירושלים והשתייך למועדון "נחשונים" בעיר. "נחשונים" היתה תנועת נוער ש"השומר הצעיר" הקים בשנות החמישים של המאה ה-20 עבור בני נוער משכונות בירושלים. יוסף מיוחס, חבר קיבוץ שריד אז, הנהיג את הפעילות למשך כל ימות השבוע, במשך רוב היום. החניכים קיבלו ארוחות חמות וחינוך לערכים. מיוחס סבר שטוב יהיה לנערים אלו בקיבוץ.
"יצאתי לקיבוץ שער העמקים," מספר אריה, "יחד עם חבריי ממועדון 'נחשונים', בעזרתו של מדריך קרוב משפחתי יונה אלה. שם התחנכתי במשך שנתיים. לאחר מכן היה קשה לשלם את אחזקתי, ולכן עברתי ל'חברת נוער' בקיבוץ יד מרדכי." אריה למד ביד-מרדכי בכיתות י"א-י"ב. הוא סיים את לימודיו בשנת 1958 ושב לירושלים. שם התקבל לעבודה במס הכנסה. אולם לאחר חצי שנה היה עליו להתגייס.
עבודה במס הכנסה בירושלים
אריה שירת בנח"ל, ולאחר השירות הצבאי חזר לעבוד במשרד האוצר בירושלים, במס הכנסה. שם התחילה הקריירה שלו בתחום המיספרים והחישובים. "למדתי בקורסים שונים שקיימה מחלקת ההדרכה של משרד האוצר, ביניהם קורס הנהלת חשבונות וקורס מפקחי מס הכנסה. ההכשרות הללו הובילו אותי לטפל בתיקים של חברות שונות ברחבי הארץ."
אחד הקוריוזים שאריה זוכר מעבודתו, קשור לשר האוצר דאז פנחס ספיר. מספר אריה: "ספיר התגורר בכפר סבא. למרות המרחק מביתו, הוא היה מגיע למשרד האוצר בירושלים בכל יום בשעה שבע ושלושים לכל המאוחר. אז הוא היה נעמד בפתח המשרד ושואל כל אחד מן העובדים שהגיעו אחריו: 'מדוע אתה מאחר?' ומובן שהמאחרים היו ננזפים."
הקמת משפחה ומעבר למושב
במשרדי
מס הכנסה התיידד אריה עם שלומית, רעייתו של נחום גמליאלי, גם הוא יועץ מס. והיא
הכירה לאריה את גיסתה מרסל, שטיפלה בילדים. אריה ומרסל הפכו לזוג ונישאו בשנת 1964.
"נחום גמליאלי, שהיה עכשיו גיסי," מספר אריה, "הוא חבר מושב בית-זית, והוא גם העלה
בפניי את הרעיון לעבור לגור במושב. בעזרתו מצאנו את המשק בטל-שחר. בשנת 1972 קנינו
אותו בסכום של ארבעים אלף דולר דאז, עברנו לגור שם, ואני התחלתי לבסס את המשק."
המשפחה הקימה לול במשק, אולם שנה לאחר מכן, בשנת 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים. אריה גויס למילואים בתעלה למשך חצי שנה. במשך אותו זמן היה על מרסל לעבוד במשק, ובני משפחה עזרו לה. "כאשר הייתי יוצא לחופשות," מספר אריה, "הייתי כמובן עובד במשק. וגם חבריי במילואים נהנו, כי בשובי הייתי מביא להם מהבית עופות ופינוקים שונים."
ברבות השנים נסגר הלול, לאחר ש"תנובה" הציעה ללולנים למכור את מכסותיהם." הקרקע במשק הוחכרה לעיבוד בידי אחרים.
לאריה ומרסל יש ארבעה ילדים: איריס (ילידת 1966) ואדם (1969), שנולדו בירושלים. מיכל (1971) ולביא (1975), שנולדו בטל שחר.
רואה חשבון עם לקוחות מושבניקים
במשך עשרים שנה עבד אריה במס הכנסה וצבר ניסיון רב. לאחר מכן הוא החליט לשנות את אופי עבודתו ולעבור לייעוץ וטיפול פרטני בלקוחות. "בתחילה עבדתי בסניף הדרום של תנועת המושבים, אשר פתחה מחלקת מיסים במועצה האזורית באר טוביה. לאחר כשנתיים פתחתי עסק משלי. המשרד הפרטי שלי הוא באזור התעשייה באר-טוביה, והלקוחות – רובם ככולם חקלאים ממושבים אלו: אחיסמך, בית נחמיה, טל שחר, מנוחה, נחלה, סגולה, ניר ישראל, כפר אחים ועוד."
לשאלה מה מיוחד בייעוץ מס והגשת דוחות של בעלי משקים במושבים, עונה אריה: "בעבר היו הדוחות של החקלאים מבוססים על תחשיבים חקלאיים. בשלב מאוחר יותר נתבקשו כולם לנהל חשבונות שוטפים בשילוב הצהרות על שטחי האדמה שהם מעבדים וסוגי הגידולים שלהם. כמו כן נערכים תחשיבים, כגון: כמה קילוגרמים מניב דונם אדמה. זה שונה מבעלי עסקים אחרים," ממשיך אריה להסביר, "אשר מחשבים עבורם את ההוצאות וההכנסות של אותה שנה. אצל החקלאים זה אחרת. לדוגמא, בענף המטעים: במשך שלוש שנים ראשונות לאחר הנטיעה יש רק הוצאות ולא הכנסות. רק לאחר שהמטע מניב, מתחיל החקלאי לקבל אחוזים מן ההוצאות שהיו לו."
איריס הבת הבכורה
איריס נולדה בירושלים בשנת 1966. כאשר היתה בת שש היא הגיעה עם המשפחה למושב טל-שחר, ישר לכיתה א' בבית ספר "השחר". החל מכיתה ז' ועד סוף י"ב היא למדה בבית ספר "הרי יהודה", שנמצא בין קריית ענבים למעלה החמישה.
היא שירתה במפקדת חיל הים בקריה בתל-אביב. "לאחר השירות הצבאי עבדתי במשך כמה שנים במזכירות מושב כפר-אחים," מספרת איריס "עד שאבא הציע לי: 'בואי לעבוד אצלי.' סיימתי קורס הנהלת חשבונות והתחלתי לעבוד עם אבא במשרדו."
בשנת 1988 נישאה איריס לרן דובנוב, והסתבר שגם הוא קשור לתחום של איריס ואביה. רן הוא בנו של אביטל (אַייסי) דובנוב ז"ל, שהיה סגן נציב מס הכנסה. וכך נסגר המעגל עבור אריה, שעבד עם אביטל בירושלים, והבן הפך להיות חתנו. ויותר מכך, נכדתו הבכורה נקראת על שם סבה – אביטל.
לאחר נישואיהם עברו איריס ורן לירושלים, שם עבד רן ושם קיבלה גם איריס עבודה. שש שנים הם גרו בעיר זו, ובה נולדו בתם אביטל ובנם אלעד. "כאשר הילדים גדלו חזרנו לגור בטל שחר, ליד ההורים. שם נולדה בתנו עומר. אני חושבת שהכי כיף לחיות במושב. שם יש שלווה, שקט וירק. ויותר מזה," מוסיפה איריס, "המגורים ליד ההורים היוו עבורנו יתרון גדול מאוד. באותה תקופה המשכתי לעבוד בירושלים ואימא שלי ממש גידלה את ילדיי הקטנים – היתה אוספת אותם מהגנים, מכינה ארוחת צהריים. בקיצור, קיבלנו עזרה ותמיכה אין סופית מההורים. מובן שגם הם 'הרוויחו' מהמגורים הקרובים. יכולנו לעזור להם בעת הצורך, ובכלל לדעת בכל רגע נתון מה שלומם."
לשאלה אם היתה מודעת מאז ילדותה לסיפור חייו של אביה, עונה איריס: "בוודאי. וגם הבנתי שזה גרם לו למלא כל בקשה שלנו. מעולם הוא לא אמר לנו 'לא.' אני זוכרת שבנעוריי, מבין חבריי הייתי הראשונה להיות בעלת רישיון נהיגה. ותמיד היה לי אוטו פנוי להסיע את החברים. גם לאחר נישואיי, היה לאבא חשוב לו מאוד שנחיה ברווחה כלכלית."
גם איריס נשאלה, אם יש משהו מיוחד בעבודה עם לקוחות מושבניקים. והתשובה חיובית, כמובן. "ראשית כל, כמי שחיים במושב, אנחנו מכירים את הווי החיים, יודעים כיצד החקלאי חי ומתפרנס. אבל לא רק זאת, גם צורת הדיבור במשרד שלנו היא אחרת. יש תחושה של קרבה. אנשים מרגישים נוח לבוא ולדבר, לא רק על ענייני המיסים." ואיריס מוסיפה: "זה כנראה הדדי, תלוי גם בנו. אנחנו משרד משפחתי ונותנים יחס אישי לכל אחד ואחד."
איריס מאוד גאה על כך, שגם אביטל, הבת הבכורה שלה, עובדת יחד איתם.
אביטל הנכדה הבכורה – חיים בחיק המשפחה
"החלום
שלי היה להישאר במושב," אומרת אביטל, (ילידת 1989) הבת של איריס והנכדה של אריה.
"מאז שאני זוכרת את עצמי היתה סביבי המשפחה. כאשר חזרתי מבית הספר, אכלתי ארוחת
צהריים אצל סבתא. זה היה בשבילי הכי טבעי והכי כיף. תמיד חשתי, ואני חשה עד היום,
שיש לי גם חֶברה וגם עזרה בעת הצורך."
אביטל נשואה לאורן כץ ממזכרת בתיה, מהנדס מכונות. השניים הורים לילדון בן שנתיים בשם תומר. "בעלי אוהב את המושב אפילו יותר ממני." מציינת אביטל. והיא מתארת כמה רגעים נעימים עם המשפחה המורחבת: "בערבים, לאחר שהילד נרדם, אנחנו יוצאים החוצה ויושבים עם ההורים שלי, משוחחים ונהנים מן היחד."
על תחילת העבודה במשרד עם אימא וסבא מספרת אביטל: "כשלמדתי בתיכון כלל לא חשבתי על הכיוון הזה של הנהלת חשבונות. כי תמיד 'נאבקתי' במקצוע המתמטיקה, והיפנו אותי למקצועות ההומניים. חשבתי ללמוד פסיכולוגיה או משפטים. המפנה חל לאחר השירות הצבאי כמש"קית כוח אדם, (בבסיס קרוב לבית, אלא מה...)."
אביטל נרשמה לקורס הכנה לבחינה הפסיכומטרית, ושם גילתה יחד עם המדריך שלה, שהיא ממש טובה במתמטיקה. "הבנתי אז שיש לי סיכוי במקצוע הזה." היא אומרת. "במקביל ללימודיי התחלתי לבקר במשרד של סבא, ובסופו של דבר השתלבתי בו."
לשאלה מה מיוחד בעבודה עם מושבניקים, עונה אביטל: "אין אצלם הרגשת ריחוק, יש תחושה שכולם מכירים זה את זה. אפילו הביגוד בו הם מגיעים למשרד אינו רשמי."
היתה לי, כותבת שורות אלו, הזדמנות להיווכח בזה. לפני פגישתנו חיכיתי ליד חדרה, כדי שתסיים את שיחתה עם לקוח שישב במשרדה. בסוף הפגישה המושבניק קם ממקומו, אולם לא עזב את המקום, אלא נעמד בפתח החדר והמשיך לשוחח איתה. לאחר שהלך שאלתי את אביטל על מה הוא דיבר, והיא ענתה: "זה לקוח חדש. הוא סיפר על עצמו, על אנשים שהוא מכיר, והמליץ לי על מקומות בארץ שכדאי לבקר..."
אביטל מעידה שהיא מכירה את סיפור חייו של סבא אריה מילדותה. "סבא שלנו לא יודע להגיד 'לא'," היא אומרת. "גם לילדים, גם לנכדים וגם לנין. תמיד מביא מתנות ודואג שנאכל."
"בניך כשתילי זיתים"
לסיום, שאלתי את אריה איך השפיעה עליו העובדה שהתייתם. ותשובתו היתה: "כל הילדות נחסכה ממני. כל השנים הייתי רחוק מאימא ומהאחים שלי. בעצם התבגרתי בתוך חבורה של זרים. זה השפיע גם על האופי שלי," הוא מספר בגילוי לב. "כמו לדוגמא תגובות אימפולסיביות שלי לפעמים."
"לכן," הוא ממשיך "פיציתי את הילדים שלי בכל מה שהיה חסר לי בילדות. כל השנים אני מעניק להם ולנכדים שלנו את כל מה שהם צריכים ורוצים. עד כדי כך שלא חשבתי מה אני צריך." הוא אומר שוב בגילוי לב. "הם מודעים לזה, מכירים בזה וגם מוקירים את זה."
מאוד מרשימה העובדה שכל ארבעת ילדיו, ילדיהם, ואפילו הנין שנולד, נשארו בטל-שחר, מתגוררים בקרבתו. זה ממש פיצוי על הילדות והנעורים הרחק מקרובי משפחה. ונתקיים בו הפסוק מספר תהילים (קכ"ח, 3): אֶשְׁתְּךָ֤ כְּגֶ֥פֶן פֹּרִיָּה֮ בְּיַרְכְּתֵ֪י בֵ֫יתֶ֥ךָ בָּ֭נֶיךָ כִּשְׁתִלֵ֣י זֵיתִ֑ים סָ֝בִ֗יב לְשֻׁלְחָנֶֽךָ."
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1200, 17.9.2021.
* * *
האם שישה מנדטים בנט הזחוח
מתאים להיות ראש ממשלת ישראל?
* * *
רוֹן גֵּרָא
שלושה שירי סתו
*
הַקַּיִץ מִסְתַּלֵּק לוֹ,
אֶל פַּאֲתֵי מַעֲרָב אֲדֻמִּים.
הַיּוֹם כָּבֶה
בִּקְרִיאַת עוֹרֵב.
כּוֹכָבִים כְּדִמְעוֹת פְּרִידָה
יַעֲלוּ,
עֵת
רוּחַ עֲרָבִית עֲרוּפָה
תִּנדֹּד בֵּין תִּלֵּי יָמִים
יְקוֹדִים שֶׁחָלְפוּ.
*
עִם בּוֹא הַסְּתָו
סוֹגְרִים עֲגִילֵי הַזָּהָב
אֶת לַחֲשָׁם הַמַּר.
אִשָּׁה מְלוּחַת צַוַּאר
מַבֶּטֵּת בַּמַּרְאָה
פּוֹעָה גִּחוּךְ מוּזָר,
עַלְוָתָהּ מִתְכַּסָּה
אֵזוֹב שְׁחַמְחַם
מְבַקֶּשֶׁת לַחֲבֹק אֶת הַמַּרְאֶה
בְּיָדַיִם רְגוּעוֹת.
*
הַגַּלִּים מַגְבִּיהִים פִּיּוֹתֵיהֶם
הַמְּלוּחִים,
שְׁחָפִים עֲצוּבִים מְחַכְחֲכִים
אֶת אֲבַק הָקִיץ.
עֲנָנִים קְרִירִים בּוֹהִים,
אִישׁ בְּכַפּוֹת יָדָיו מְיַשֵּׁר
אֶת הָעוֹר מִקְּמָטָיו.
הָעֲנָנִים בּוֹהִים אַחֲרָיו.
שֶׁמֶשׁ מִתְחַבְּאָהּ בְּחַדְרָהּ
חוֹלֶפֶת וּבָאָה.
אִוְשַׁת עֵץ מֵעִם חַלּוֹן.
שִׁלְהֵי אֹשֶׁר טֶרֶם
סְתָו.
בֹּקֶר לַח,
אוּלַי תַּעֲמֹד זַכּוֹת
הַטַּל
וּבֹקֶר צָלוּל יָבוֹא
עַכְשָׁו.
רוּת מוֹלִיכָה תְּשׁוּקוֹת
הַמַּפְלִיגוֹת בְּאָזְנַי
מְצַלֶּקֶת חֲלוֹמוֹתַי.
רון גרא
* * *
יונתן גורל
ירושלים מתחרדת, רבים וטובים עוזבים
כ-570,000 יהודים בירושלים כיום, כ-220,000 חרדים. ועוד היד נטוייה. מה יהיה לעיר כזו ולגרים בה כשהנטייה של החרדים היא להסתגרות וליצירת מעין גיטאות. מה יהיה כושר הייצור שלה, מה יהיה אופייה, אחרי הכול זו עיר אוניברסיטאית, עיר עם אתרים רבי השראה והנטייה להופכה ל"שטייטל" בולטת לאן שתפנה ובראש ובראשונה ב"מועצת העיר".
כשאומרים "ירושלים קדושה לכל הדתות" – האם מתכונים לשכונות של החרדים, האם מתכונים לאלימות שלהם המופעלת ברגע שנדמה להם שפגעים ב"ריבונות" שלהם. כשקיים חוסר יכולת לדבר איתם, ואם יש דיבור זה על "סטטוס קוו" – "אתם בשלכם ואנחנו בשלנו."
לא כך דימו אבותיי ואבות אבותיי מ"מייסדי ירושלים החדשה". הם היו מסורתיים והקפידו על הלכות שבת וחג אבל הם היו משכילים ונסעו עוד בימי שלטון התורכים לאירופה לצורך עסקים ולימודים. ולפני "ימי המדינה", החרדים, כפי שהכרתים משכונת "שערי חסד", השכנה שלנו בהמשך רחוב קרן קיימת – היו, אולי, יותר מתונים, והשתלבו בעבודה.
קשה לעמוד על "תהליכי העומק" שהביאו למצב הזה. בוודאי השפיעו "ההסכמים הקואליציוניים" ו"האתנן" שרוב הקואליציות מוכנות לשלם כדי להחזיק בשלטון. גם "אופי העליות" מארצות ערב, וככל שהזמן עובר התהליך נעשה בולט יותר, וגם "החזרה בתשובה" – פועל יוצא של תחושת "ריקנות", חלק מהחיים המודרניים – חזרה המעניקה "מסגרת הרמטית" ודוחה לבטים ומחשבות.
להיות היום "מסורתי" זה עוף קצוץ כנפיים. האפשרות ללמוד דף גמרא בבית ספר חילוני, כפי שהיתה כשהיינו צעירים, לא קיימת בצורה ה"פתוחה". מה שנותר זה או-או – וכנראה זו התוצאה – התחרדות או חילוניות, ולא פעם ממלאים סמים ואלימות את החלל.
נותר אולי להנחות את מערכת החינוך ליצור תכנים, מסגרת ואווירה, וככל שניתן לעשות כך גם ב"ישיבות" עם "לימודי ליבה" ועם "פתיחות". אולי זה חזון לימים אחרים ורחוקים אבל אסור להיוואש מהתקווה.
ולשכני החרדי אומר: "שלום – ראה גם אני, כפי שאני – 'יהודי מסורתי' קיים, ואני לא 'גוי' ולא 'כופר'."
ספק אם ישמע – יאזין , אבל ה"קריאה" קיימת ומבקשת התייחסות.
יונתן גורל
עבים פצועי דם
שותתי שמש עולה
הבקיעו אל חלון רם
במשובת פתאים פעולה
סיסים אין להם להכותם
אצים הם כסוסים בקצפם
שאין מושכות ורסן להחזיקם
חלבם מהביל, טיפה ועוד טיפה...
שמי ארצי ולבנותם המלבלבת
כחל עינם הכבויה, המבוישת
אליי באים בחיוך-ארשת
בברכם, "המשך את השושלת!"
לא יכילו המילים אותם באיוולתם, בחוכמתם
חילופי עונותיהם, קמצוץ עוונותיהם
באהבה הם משנים את צבעם,
מאהבה נצבט ליבם, דומעת בסתיו עינם...
בהניב קיץ ילכו צפונה כציפורים בחילם,
בהניב קיץ יֵרדו לרעות בשדות את צאנם
אל חלוני יבואו כהרגלם
כשתבלול בעינם
והרוח בעיים...
יונתן גורל
* * *
אסי דגני
בעולם הזה
שיר
מִמְּרוֹמֵי שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ שְׁנוֹתַי
אָנִי מוֹנֶה אֶת אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר אֵינָם
בֵּין הַחַיִּים עִמָּנוּ:
אַמְנוֹן כַּ"ץ חֲבֵרִי הַטּוֹב מִכִּתָּה א'
דָּן צוּר (צֶ'רְנוֹמוֹרֶץ) מִבֵּית הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן
בִּנְיָמִין הַמֵּאִירִי (מִתְּנוּעַת הַנֹּעַר)
גָּד מַרְקְס (חָבֵר כִּתָּה בִּשְׁנוֹת הַתִּיכוֹן)
צְבִי רַפּוֹפּוֹרְט הַמְּכֻנֶּה צְבִינְגִ'י
שֶׁהוּא בֶּן-דּוֹד שֵׁנִי שֶׁלִּי (סָבִי וְסָבוֹ הָיוּ אַחִים)
נֹעָה דְגָנִי בִּתֵּנוּ הַבְּכִירָה
וְעוֹד רַבִּים מִקְּרוֹבֵינוּ, חֲבֵרֵינוּ,
מַכָּרֵינוּ, מוֹדָעֵינוּ וִידִידֵינוּ
שֶׁהַשִּׁיר לֹא יִשְׁתַּפֵּר אִם גַּם אוֹתָם אַזְכִּיר.
אסי
* * *
בנימין בן עזר ראב היה בנו הצעיר של יהודה ראב בן עזר. ממייסדי פתח תקווה, ואחיה הצעיר של המשוררת אסתר ראב. בנימין נולד בשנת 1903 ונפטר בשנת 1966 והוא בן 62 שנים בלבד.
ילדותו עברה עליו במושבה עם בני ובנות הדור הראשון של המייסדים. הוא למד בבית הספר יק"א-פיק"א ובבית הספר החקלאי שהתקיים שנים אחדות במושבה. בשנות ה-30 עבד פרק זמן בקפריסין כמנהל האחוזה החקלאית של ד"ר ברין מחדרה, והמשיך לעבוד אצל ד"ר ברין בחדרה.
לאחר שעשה טיול ארוך בגפו לווינה ולפאריס, נישא בשנת 1934 לדורה-דבורה לבית ליפסקי, הצעירה ממנו בשש שנים, וב-1936 נולד בנם-בכורם אהוד. ב-1944 נולדה בתם לאה. כיום שורצמן.
בראשית שנות ה-40 עבד בנימין בתור אזרח במחנה הצבא הבריטי בראסליין [ראס אל-עֵין], כיום ראש העין, בפיקוח על גידול שעורה למאכל הסוסים של הצבא, בפיקודם של מייג'ור נורדי מדרום אפריקה וסרג'נט הול האנגלי. אחר כך שימש כמזכיר המועצה הכפרית של פתח-תקווה שמשרדיה היו ב"בית האיכר" ברחוב נורדאו. ב-1944 עבר עם משפחתו לקלמניה, שם שימש כמנהל האחוזה החקלאית של משה גרידינגר עד שנמכרה והתבטלה בשנת 1946 לערך. את האחוזה תיכנן ובנה, למען גרידינגר, אחיו הגדול של בנימין, ברוך בן עזר ראב, בשנת 1927. שנות 1944-1947 היו שנות ילדות כפרית מאושרת של אהוד, שהותירה לימים עקבות רבים בספריו.
תקופה קצרה, עדיין תחת המנדט הבריטי, ניסה בנימין לגדל בקלמניה תפוחי אדמה עבור הצבא הבריטי, ונכשל לאחר שהמשלוחים נפסלו בגלל איבת הבריטים ליישוב העברי. אז עבר, בשנת 1947 לערך, לנהל את פרדס גן רווה של קרול רייספלד, שנמצא מערבה למושב בית חנן. היתה תקופת זמן, במלחמת השחרור, שהתגורר לבדו בבניין שבפרדס כשהוא מנותק מהמשפחה בפתח-תקווה ובלילות היה מונח האקדח שלו תחת הכר. עונת הפרי של 1947 היתה האחרונה שבה יהודים וערבים שיווקו מפרדסיהם את התפוזים, בטרם נקטע הכול.
בנימין בן עזר (ראב)
בשנות ה-50 קיבל בנימין על עצמו את הקמת קואופרטיב הכורמים הפתח-תקוואי "ענבה", שכרמיו – גפני יין, נמצאים בין המושב כפר-שמואל לבין התוואי של כביש 1 כיום – ועדיין ניתן לראותם ממערב-דרום לכביש, במבט לעבר כפר שמואל.
בנימין נפטר בגיל צעיר יחסית, 62, בשנת 1966, וקבור לא רחוק מקבר אביו יהודה בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה.
*
כראשית שנות ה-30, לאחר שכבר הופיע ספר היובל של פתח-תקווה לחמישים שנותיה, 1878-1928, שעליו היו ליהודה ראב לא מעט הערות, הצליח בנימין בנו לפתותו לשבת ולספר לו את קורות חייו החל מילדותו בכפר בהונגריה.
מתוך "אחרית דבר", עמ' 241, במהדורה השנייה של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988, שאותה כתב אהוד בן עזר:
שלוש מחברות שחורות בעלות כריכת-קרטון קשיחה בכתב-יד רהוט של אבי, בנימין בן עזר, המחזיקות יחד 229 עמודים כתובים ועוד שישה עמודי-טיוטה אחרונים, מהוות את כתב-היד הראשון של "יהודה ראב (בן-עזר) 1863-1930 – זכרונות, מתורגם ומעובד בידי בנימין ראב (בן-עזר), פתח-תקוה 1930".
המחברות היו מונחות ממועד כתיבתן, חורף וקיץ תר"ץ / 1930, ועד שנת 1949, שנה לאחר מותו של ר' יהודה ראב (בי"ח באייר תש"ח / 27 במאי 1948). החל ב-4 בפברואר 1949 החלו מתפרסמים מדי יום שישי בעיתון "הדור" שבעריכתו של משה כצנלסון, "זכרונות של חלוץ" ליהודה ראב ז"ל, "מראשוני המתיישבים היהודים בארץ וממייסדי פתח-תקוה."
לצורך הפרסום בעיתון העתיק ועיבד בנימין בן-עזר את כתב-היד פעם נוספת במחברת עבה בעלת כריכת-קרטון קשה, המחזיקה 265 עמודים כתובים, תחת הכותרת "יהודה ראב (בן-עזר) – זכרונות של חלוץ (1863-1930), מלוקט [מחוק: מתורגם] ומעובד בידי בנימין ראב (בן-עזר)."
הסידרה בעיתון "הדור", שנתפרסמה תחת השם "זכרונות של חלוץ", היא ששימשה בסיס, לאחר עריכה של ר' בנימין, (יהושע רדלר-פלדמן), לספר שיצא בשנת תשט"ז [1956] בהוצאת מ. ניומן ו"הספריה הציונית" ולראשונה נשא את השם "התלם הראשון".
אהוד: עוד בהיות הזיכרונות בכתב-יד בלבד, הייתי נוהג, בייחוד בפורים, לקרוא מתוכם קטעים בכיתה בבית הספר פיק"א שבמושבה.
עודני זוכר כיצד מדי יום שישי היה אבי שולח אותי לקנות את גיליון "הדור" עם הזיכרונות של סבא יהודה, והיינו גוזרים ושומרים אותם.
בכותרות שנתן אבי בנימין לכתב-היד מופיע – "מתורגם". כנראה שאת זיכרונותיו סיפר סבי יהודה, שהיה אז כבן 72 – באידיש, ואבי כתב אותם מפיו בו-במקום בעברית, כי לא נותר בארכיון המשפחה כתב-יד באידיש של הזיכרונות.
בשנת 1988 עלה בידי להוציא ב"הספריה הציונית" מהדורה חדשה של "התלם הראשון" עם נספחים רבים, קונטרס תמונות חדש, ומחקר היסטורי שלי: "לתולדות ר' אליעזר ראב (1828-1896) / ולתולדת בנו יהודה (1858-1948) / שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875 / ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה."
את הנוסח השלם של "התלם הראשון", מהדורת 1988, הקליד בני בנימין [בן], והוסיף גם את קונטרס התמונות.
קובץ המחשב של הספר נשלח חינם לכל דורש, וגם באמצעות "פרוייקט בן-יהודה".
* * *
ברוך תירוש
אגדת "סן מיקלה" ואנשי הפלי"ם
[הקורא אבי גולדברג שלח לנו את הרשימה הזו, שחלקה כבר הופיע פעם במכתב העיתי]
בשלהי אביב 1948, הגענו לחופי תל אביב באוניה "מאסטרלה" עמוסה לעייפה בנשק הצ'כי – עשרת אלפים רובים, אלפיים וחמש מאות מקלעים, חמש מאות מקלעי "בזה" כבדים, ותחמושת – כארבעים וחמישה מיליון כדורים. המטען היקר והחיוני, שיועד לחימוש כוחות הפורצים במבצע 'נחשון', לטיהור הפרוזדור לירושלים, הועבר מצ'כיה על גבי דוברות בנהרות וברכבות דרך יוגוסלביה ההרוסה, עד נמל שיבניק הממוקם על אגם מקסים ממנו הובילה תעלה לעבר הים האדריאטי. כיום מפוארת העיר שיבניק במלונות ואתרי תיירות, אך באותה העת היתה שוממה וניכרו בחוצותיה מוראות המלחמה.
ליד האונייה שעגנה למעשה במרכז העיר שוטטו כעשרים ילדים, יתומי המלחמה, מהם פגועים ונכים שציפו לאוכל החם שאנחנו, מלווי האוניה – יהודה פרא ושאול ביבר, יונה ז'אבין ואנוכי ברוך תירוש, היינו מורידים להם פעמיים ביום למגינת ליבם של השלטונות שחששו מהפגיעה ב"שם הטוב" של אזרחי שיבניק.
לאחר הטענת רבבות ארגזי הנשק, הוטענה האונייה במאות טונות של לוחות עץ, באורח שימנע גישה למטעני הנשק ויסתירם ממפקחי האו"ם שנהגו לעלות על כל אונייה שהתקרבה ארצה, בכדי למנוע החדרת נשק ועולים כשירים לגיוס, בישראל.
בהגיענו לחופי תל אביב, עלו על הסיפון עשרות סוורים, בני סלוניקי, שהרעיפו עלינו נשיקות וחיבוקים, והחלו לפרוק במרץ את רבבות לוחות העץ, אוצר יקר בעת ההיא, שהוטענו שתי וערב להסוואת הנשק. פריקת הלוחות היתה קשה ונמשכה כיומיים. ברגע מרגש הגיעו הסוורים לארגזי הנשק ושאגות שמחה וצהלה ליוו כל מטען שהורם מאפלת המחסנים והורד תוך מחיאות כפיים לדוברות בצד האונייה. דוברה אחר דוברה נגררה לפריקה במעגן הנמל, ולהטענה על משאיות שהובילו את הנשק למחנה שרונה בפאתי תל אביב, שם עסקו מאות נשקים בהסרת ה"גריז", ובהכנה מזורזת של כלי הנשק להעברה לחזית.
יהודה פרא, כיום בן צור, ואני, שבשעתו כוניתי "בוטרוס", היינו מיועדים לחזור לאיטליה על האונייה, ולקראת השלמת הפריקה, יצאנו בחשיכת הלילה ל"ביקור קרובים" קצר, וכמובן מיהרנו לקפה "כסית" לראות את החברה'. הלב נחמץ לשמע החללים הרבים מבין חברינו, שנפלו בקרבות הפריצה לירושלים, חבורת הל"ה ושיירות נבי דניאל ויחיעם. אך גם נהנינו לשמוע על נפלאות הנשק החדש שהגיע ברגע הנכון, ומובן שלא סיפרנו שאנחנו הבאנו את הכלים. והנה התגלה לנו יוחאי בן נון כשהוא מדדה על רגל חבושה כולה בגבס. "נפצעתי בקרב על נבי סמואל," הוא סיפר, "למעלה משלושים מחברינו נהרגו בקרב הדמים ואיתם גם 'פוזה' שהיה המפקד, ו'פוקסי' צבי מונש ידידנו הטוב, המתנדב מארה"ב."
משהתברר שיוחאי מרותק לגבס לכמה שבועות, הצענו לו להצטרף אלינו לנסיעה לאיטליה, ללא דרכון או ציוד, תוך שאנחנו מבטיחים לזלמן פרח וליגאל אלון שהיו נוכחים ב"כסית", להחזיר את יוחאי במועד, בריא ושלם.
הגענו לנאפולי שחורים מאבק הפחם שכיסה אותנו, ולאחר רחיצה ברותחין במרחצאות הנמל, יצאנו בספינה, ללא תעודות, לביקור באי קפרי ששכיות החמדה בו התפרסמו בספר "מגילת סן מיקלה" של הסופר השוודי ד"ר אקסל מונטה.
לאחר שיט במערה הכחולה, שוטטנו בעיירה הקסומה ועלינו למרומי "אנא קאפרי" בפיתולי דרך מעל תהומות שכמותם לא ראינו מעולם. לפתע, באחת מסמטאות "אנה קפרי" נתקלתי בשלט נחושת קטן ועליו המלים "וילה סן מיקלה". רעד עבר בגופי ונזכרתי בשעות הארוכות והמרתקות שביליתי בקריאת הספר האגדי בהוצאת "אמנות" בתל אביב, שהיה מנוקד ובתרגומו של י.ל. ברוך.
משכנו במצילה על השער והופיע שרת בחליפה שחורה. "האם הד"ר אקסל מונטה בבית?" שאלנו, "רצינו לשוחח איתו."
"הדוקטור חולה מאוד, ולא יראה איש." הפטיר השרת וסגר את השער בפנינו.
יהודה רצה להמשיך בטיול אך אני לא ויתרתי וצלצלתי שנית: "אנא אמור לדוקטור שאנחנו אוהדיו, מירושלים, ארץ הקודש – טרה סנטה – " הכרזנו באיטלקית.
השרת נעלם מאחורי השער הנעול וחזר תוך דקה.
"הדוקטור שואל אם אתם 'עברים' [היבראי באיטלקית]," רטן השרת ואני היססתי. אולי יתנער מאיתנו אם ישמע שאנחנו יהודים.
מכל מקום התמלאתי אומץ והשבתי בחיוב, "היבראי, יהודים!"
השער נפתח לרווחה, ואנחנו צעדנו ביראת כבוד לעבר חדר בוהק בלובן קירותיו ובאור השמש המסנוור. הסופר המהולל שכב על מיטת נזירים כשהוא מכוסה בסדין לבן, וסביבו פסלים רומאים ויוונים. ממול נשקף נוף הרים ותהומות ים תכול, מבעד לגינה פראית משובצת בעמודים עתיקים ופסלים אין ספור, ביניהם הספינקס המצרי הנודע.
השרת הושיב אותנו מסביב למיטה ואני לא ידעתי את נפשי מהתרגשות. לא חלמתי שאזכה לראות את האיש שחשף את צפונות האי קפרי במערות שמתחת, ומעל פני המים את שרידי ארמונו של הקיסר טיבריוס – שקיווה למצוא באי, באור המבהיק של השמש ובצבע התכול של גלי הים, רגיעה לנפשו הסוערת.
לפתע נשמע בלחש קולו של אקסל מונטה: "האם אתם ציונים?" הוא שאל באנגלית.
"כן," השבתי בכנות ובנחישות, "אנחנו מקדישים את חיינו לציונות!"
"גם אני הייתי פעם ציוני גדול," השיב הסופר בלחש, "האם שמעתם על הסופר הרוסי הגדול מקסים גורקי? הוא סייע למשוררים יהודים לעזוב את ברה"מ, ובשנות ה-20 סייעתי לו להקים באמלפי הַכְשרה [אמר בעברית], לחלוצים רבים בדרכם לארץ ישראל, ועד 1936 הכשרנו שם מאות חלוצים שהתכוננו לעלות להתיישבות בקיבוצים."
קולו של הסופר נחלש והוא נרדם לעינינו, ובעוד אנחנו משתאים ונדהמים, הופיע השרת בחטף והוציא אותנו מהחדר ודרך הגן לעבר השער והרחוב.
מצאנו את עצמנו בין כפריים מובילים עיזים לבנות ומיהרנו אל הרכבל, שם הכרנו נערה יהודייה מנאפולי שהזמינה אותנו לביתה, והיתה זו תחילת ידידות שהסתיימה בעליית בני המשפחה ארצה.
אני, מכל מקום, הייתי נרעש ורציתי להגיע במהרה לרומא ולספר שם לממונים ולחבורה על התגלית המרעישה.
לדאבוני, איש לא האמין לי, ובעצם הכול לעגו לי ולתמימותי. איזה מעשיות אתה מפיץ, טענו, ד"ר אקסל מונטה ומקסים גורקי ציונים? מכשירים חלוצים? ודווקא באמלפי הקסומה ? ובכלל, הרי גורקי היה אז מבכירי בריה"מ, ומה לו ולחלוצים היהודים?
בהגיעי ארצה עם כל אונייה, ניסיתי לתאר את המסכת המופלאה שנמסרה לי, ונתקלתי באותו לעג ועלבון, מה גם שמלחמת העצמאות היתה בעיצומה; כך שחדלתי מלספר ושמרתי את האגדה בליבי.
עברו ארבעים שנה ויותר, ורוסיה נחשפה בפני מבקרים וחוקרים מהמערב וגם מישראל. והנה אני מוצא בכתב העת "נתיב" תיאור ביקורו של פרופסור מירושלים בארכיון מקסים גורקי במוסקבה ובלנינגרד, שם מצא החוקר הישראלי למעלה ממאה מכתבים משנות העשרים, בין מקסים גורקי לביאליק, טשרניחובסקי, אוסישקין ז'בוטינסקי ווייצמן. במכתבים מתעניין גורקי בנעשה בארץ, בהתפתחות היישוב ובשירים של ביאליק וטשרניחובסקי, שתורגמו עבורו לרוסית ע"י זאב ז'בוטינסקי.
מתוך המכתבים המרתקים מתברר שמקסים גורקי היה מעורב בהסדרת אישור, כמעט בלתי אפשרי, ליציאה מבריה"מ – עבור חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.
התיאור החזיר אותי לסיפור ששמעתי בשנת 1948 מפיו של הסופר השוודי אקסל מונטה. מיהרתי לעיין באנציקלופדיה, ואכן מצאתי שם שגורקי יצא לגלות בשנת 1928 ושהה ב"בדידות" באמלפי עד שנת 1936, כאשר "התפייס" עם ראשי המשטר הקומוניסטי וחזר הביתה "בכבוד גדול". תוך כמה חודשים הוא חלה ב"שחפת" ושבק חיים, כגורלו של דב בורוכוב לפניו.
כך התבהרה לי ההתרחשות שאותה תיאר לי אקסל מונטה בלחישה, כמה חודשים לפני מותו. נראה שמקסים גורקי שהיה בקשרים אמיצים עם ראשי הציונות, מצא אצלם תמיכה ופרנסה בעת מצוקתו באמצעות החווה באמלפי שהועמדה לרשותו, ואותה הוא ניהל ביחד עם ידידו הסופר אקסל מונטה. הייתכן שעדיין שרדו כמה מהחלוצים שהכשירו עצמם במורדות אמלפי הקסומה, לעלילות ההתיישבות בחום הלוהט של עמק יזרעאל ועמק הירדן? האם תיחשף התעלומה ונצליח אי פעם לאתרם? האם יצליח חוקר חרוץ למצוא רישומים וקבלות בגנזכי הציונות, המוכיחים את הקשר עם מקסים גורקי ואקסל מונטה לפני 70 שנה?
סיפורי פורסם בין חוקרי "נתיב" ובכתב-העת 'עתמול' ע"י אוניברסיטת ת"א, הכולל חומר עשיר מעלילות ראשית הציונות המעשית.
ברוך תירוש
ברוך תירוש היקר,
אני מבקש להודות לך על האירוח החם, ולהוסיף כמה משפטים על סיפור מונטה. מונטה פגש בנסיבות דומות ליד ביתו את חבורת החלוצים הראשונה של העלייה השלישית, חבורת ה-105 אם אינני טועה. (לא ראשוני העלייה השלישית אלא עליית החלוצים של העלייה השלישית), זה היה בשנת 1919. הוא דאג להם לעבודה במקום עד שעלו ארצה, כשדמותו מלווה אותם בהתרגשות רבה. באשר לגורקי. מעבר להערכה העמוקה שהיתה לגורקי לביאליק, אשתו של גורקי שהיתה אישה מאוד מיוחדת, היתה מעין צלב אדום של אישה אחת שדאגה לשלום אסירי ציון בברית המועצות. היא הצליחה להביא להסדרי הגירה ליוצאי סיביר עם חלוף מועד העונש שהוטל עליהם, כדי להעלות אותם ארצה, וכך הגיעו ארצה לא מעט מעולי העלייה השלישית והרביעית. צריך לדעת כי בתוך הממסד הסובייטי היה נטוש ויכוח לגבי הציונות והלאומיות היהודית. ויכוח זה – אילולא שלח אנשים לסיביר ואילולא הרג לא מעט, היה יכול להיות ויכוח מעניין. בכל אופן, גורקי, שהיה סוציאליסט מתון ופרובלמאטי למשטר, ואשתו, היו בהחלט פעילים בעזרה לציונות כפי שהיו דאוגים בקשר לזכויות אדם בכלל.
במסגרת סדרי העלייה שתשתיתה נבנתה לא מעט בזכותה של הגברת גורקי עלו כל אנשי אפיקים ורבים רבים אחרים של הגווארדיה הוותיקה של מפא"י המכונה הגוש.
בברכה,
מוקי צור
* * *
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
א. קיקי כותבת זכרונות
"שכבנו בארגז, אמא ושלושת אחיי ואחיותיי, לי נשאר הדד הרזה, והיה בו מעט חלב – אחיי היו חזקים ממני ודחפוני מן הדדים המלאים – השאירו את הרזה, הדל, טיפות מיספר ליום – לא הצטערתי, דחפתי אותם, השתוללתי עימם, והיה שמח וחם – אמא לקקה דווקא אותי, הרזה הצנומה – בעלת העיניים הענקיות שבתוך הפנים הרזים –
"לפתע, יום אחד, הייתי בת חודש וחצי, הופיעה 'בלולה' (מדוע לא אקרא לה 'בלולה'? היא קראה לי 'קיקי') – בלולה הרכינה את עצמה על הארגז, והסתכלה במשפחה שלנו; מיד קמה בהלה, כולם קפצו מן הארגז וברחו – אני נשארתי, הסתכלתי בפניה של בלולה, היה לה אף רחב ועיניה היו ירוקות, כאלה של אמא שלי – פתאום אהבתי אותה, היא שמה ידה עליי וזרם חם עבר אליי, כמו מלשונה של אמא, אבל פתאום רציתי להתגרות בה, קפצתי גם אני מן הארגז, רצתי והסתתרתי מתחת לספה – בלולה זחלה מתחת לספה, הושיטה אצבעותיה הרכות אליי, ואני נתתי לה לתפוש אותי – פשוט היה טוב להיתפש באצבעותיה.
"היה חורף. גשם ירד בחוץ. ובלולה הכניסה אותי מיד תחת מעילה. היה שם חם וריח נפלא בא לאפי, ריח בלולה, התכרבלתי והתחלתי לטרטר באפי מרוב נחת ושביעות-רצון –
"כשעמדה בלולה מלכת, פתחה את מעילה – והורידה אותי ארצה. נמצאנו במקום קטן חמים, מלא שטיחים, כרים – וגם הקירות היו מלאים מיני דברים יפים שאהבתי מיד, זה היה משעשע מאוד."
ב. קיקי ונקיונה
קיקי גדלה ומלאו לה שלושה חודשים. היתה נקייה להפליא – עשר ביום היתה מתלקקת, הניקיון היה אור לרגליה – מעודה לא עשתה צרכיה בבית ואף לא בקרבתו, היתה הולכת למרחקים למצוא ערמות חול לבן בין הבניינים ההולכים ומוקמים בסביבה – פעם ארבתי לה וראיתי כיצד היא בודקת עשר בדיקות אם כיסתה את גלליה כחוק, מדי פעם הריחה וגוללה וגררה עוד חול על מנת לכסות ולכסות עליהם עוד ועוד –
ואל תצחקו, מאוחר יותר, כאשר היו לה כבר בנים, סרח אחד מהם ועשה את צרכיו על השטיח הפרסי – ואילו ראיתם אותה באותו מעמד – בבוז היכתה בכפה על ראשו של הגור המיסכן, פנתה לו עורף בשאט-נפש – ויצאה מן החדר – עובדה.
מיד לאחר שטיפת הרצפות וסידור הבית היתה קיקי נכנסת בהנאה גלוייה – מסתכלת סביבה ונהנית מן הניקיון והסדר –
היא ראתה הכל – ידעה לפי הלבוש אם אני מתכוונת לצאת מן הבית, ידעה לפי מראה פניי אם אני בריאה או חולה, ימים שהייתי שוכבת במיטה – היתה מסתלקת מן הבית ובאה רק לשעות מיספר, לשבת לידי, כאילו למלאת חובה – ולא ביקשה אוכל – אף ברמז קל, למרות שהיתה רעבה.
ג. קיקי והכלבים
סקרנות וכוח הראתה קיקי ביחס לכלבים. לא היה כלב שתפחד מפניו, וכבוד כיבדה רק את כלבי-הזאב הגדולים, והתייחסה אליהם ברצינות ובמרחק ידוע, ואולם את כל האחרים היתה תוקפת בלי יוצא מן הכלל, והללו היו בורחים מפניה ביללה – מה היתה עושה להם איני יודעת, התכסיס היה מהיר וקצר, יללת-כלב וזנבו בין רגליו האחוריות, והוא בורח –
פעם ראיתיה בסקרנותה בפני המוות – כלב צעיר שכב שרוע על המדרכה וישן באור השמש – היא ניגשה בסקרנות לאין שיעור, הסתובבה, חשבה אותו למת, אך הוא הניע אוזנו והיא נוכחה שהוא חי והלכה לה בשיוויון-נפש.
חתולים ברחו מפניה, רק אלה שרצתה ביקרם היו מתרפסים לה ובאים לשחק איתה.
ד. חתול שהיו לו עיני-אדם
לאדם יש לפעמים עיני חתול, אבל לא היה חתול שיהיו לו עיני אדם – עוד בהיותה גור היו לה עיניים אלה, הגדולות, הצהובות, שמתחתן האירה תבונה אנושית רבה. ואכן היו לה הרבה תכונות אנושיות. משהו מן המגע עם המין האנושי עבר אולי אליה בירושה מאבותיה, שהיו כפי הנראה מבוייתים הרבה דורות לפניה.
כן, היא היתה אישיות, ועם זה חיה לכל הדיעות, עם כל הפראות. הסגולות החייתיות שלה היו גם כן משוכללות לאין-ערוך יותר מאשר של חתול אחר בסביבה –
לבנה ופשוטה, עם כתמי צהוב ושחור אחדים, עם מיבנה גוף לא-גזעי – ורק [הפנים היו מראים את נפשה] שהיתה נפש ומוח חושב.
בראשית חייה לא הראתה חוכמה יתירה, בייחוד ביחס להגנת חייה עצמה, תמימה היתה, וכל מעייניה במשחקים, בכדורים, בפרפרים, ברמשים, בזיקיות, בפינות הבית; סקרנות של ילד היתה בה לכל הסובב אותה – וכבר בראשית חייה – יחס לאדם, ותמיד היחס הנכון –
היו בין באי-ביתי אנשים שונים, ביניהם בתולה זקנה אחת ששנאה חתולים, מיד הרגישה קיקי שאשה זו אינה ממעריצותיה, ומיד עם בואה היתה מסתתרת מתחת לכיסא שלה, של גברת זו, וכשהשיחה היתה קולחת ועירה ביותר – היתה קיקי שולחת בלאט את כפה, עם ציפורן חדה, אל רגלה השמנה של גברת זאת, וקראק – פצעה וקרעה את הגרב היקרה; צווחת הגברת – וקיקי נמלטת החוצה, כשזנבה מורם לעל בתנועת ניצחון – כדגל.
לעומת זה לאדם אחר – איש בשנות העמידה, שקט ותרבותי – היתה נטפלת מיד, בחיבה מתחככת ברגליו, ומתפללת ללטיפות ידיו הגדולות.
והיו כאלה שסתם לא שמה לב אליהם, ישבה והקשיבה בנימוס לשיחת האנשים – הביטה לפניהם של כל אחד ואחד, ואפשר היה לחשוב שהיא מבינה דבריהם, ממש כך כפי שאתם שומעים, אבל כשישבתי עם אורחיי על המרפסת, והסיחותי את דעתי ממנה יתר על המידה – היתה לפתע נתפסת לקינאה, רוח-תזזית נכנסת בה – והיתה מתחילה לעשות כל מיני מעשי-קונדס על מנת למשוך תשומת-לב אליה, ממש כילד בן-אנוש – נתלקחה בה הקינאה – והיא החלה מהלכת כמוקיון על מעקה-הברזל הצר של המרפסת, ומביטה בגניבה על הרושם שהדבר עושה על האורחים, כמובן שהדבר היה משעשע וכולם היו מתחילים לצחוק – ואז באה על סיפוקה, ובקשת עצומה – ששום חתול בן-גילה לא היה מסוגל לה – קפצה לתוך הגן; הקפיצות שלה היו מדהימות, לפעמים נראתה כמו עפה באוויר, צרור לבן שעף כציפור – מעודי לא ראיתי שום חתול אחר מבצע קפיצות כאלה.
בחינוכה לא היקשתה עליי כלל – היתה לה תפישה מהירה וזיכרון נפלא, פעמיים-שלוש הוריתי לה לא לעלות על השולחן, וזה הספיק – אף מכה אחת – רק קולי היה חזק ומצווה: "לא לעלות על השולחן", "לא לנגוע בדגים", "לא לנגוע בבשר" – וזה נחקק כבאותיות-אש במוחה הצעיר ופעל עד יום היעלמה –
ריעותיי היו צועקות: "אוי החתול נכנס הוא ילקק לך" – ואני וקיקי היינו מחליפות מבטים ומביטות עליהן מגבוה.
ה. ויום אחד קרה אסון
ויום אחד קרה אסון – ילדים הם אכזרים וגם מקנאים לפעמים, שאוהבים כל-כך בעלי-חיים ובזה כאילו גוזלים משהו מהם – שמעתי מן המרפסת את קולה של קיקי, היה לה קול שאפשר היה להבחין בו מבין מאות קולות – היא קראה לעזרה בייאוש, במצוקה איומה – התחלתי לענות לה בכל כוחותיי – "קיקי!" – ואז נשתתקה ושמעתי צעדי בריחה של ילדים – לאחר שעה קלה באה הביתה: היא הלכה לאט, לאט, והיה בה משהו שיש באדם לאחר שנפגע בגופו או ברוחו, מין אכזבה רוחנית מהולה בכאב פיזי, וגם רצון להסתיר כל זאת ולתת לעצמו ארשת של מה בכך. היא עלתה על הספה, שהייתי ישנה עליה – וזה היה אסור לה לעשות לפי חינוכה, שכבה ועצמה את עיניה.
היא שכבה ללא ניע שעות אחדות, ואחר מכן התחילה להשתעל ועיניה התחילו להבריק. ראיתי שקיבלה חום, אפה היה חם, שערותיה נדפו חום והיו פרועות – היה ברור שהיא נפגעה בריאותיה, העמדתי לפניה קערית חלב פושר אבל היא לא נגעה בה, היתה נתונה כאילו בעולם אחר –
החלטתי לתת לה משהו להורדת החום – היו לי טבליות אספירין – פתחתי ביד אחת את פיה וביד שנייה תקעתי לה טבלית אספירין לתוכו וסגרתי אותו בחוזקה – "קיקי לבלוע!" אמרתי לה בחוזקה, והיא בלעה.
כל אותו יום שכבה ללא-ניע ואני עברתי לישון על הספה שבחדר השני – בלילה גנחה והשתעלה ממש כאדם. כיסיתי אותה במטפחת צמר וירדתי כמה פעמים בלילה – המטפחת לא נעה והיא היתה מכוסה בה ונשמה כבדות.
בבוקר נתתי לה שוב טבלית באותו אופן, הפעם התנגדה במקצת אבל בלעה.
יומיים שכבה ללא-ניע, ביום השלישי ירד החום והיא התנועעה במקצת, פתחה את עיני-האדם שלה והביטה בי בתבונה כזאת, שהחרידה אותי, היה בהן צער, אכזבה וגם תודה לי – ממש – לא היה צורך במילים, כל-כך ברור היה המבט וגם ההתנהגות – היא היתה כנועה ושקטה, ומילאה אחר כל ההוראות שלי – ללא התנגדות, באמון ובשקט גמור, בלעה טבליות, לקקה לקיקות אחדות של חלב פושר, שכבה מכוסה כילד.
ברור היה: היא ניצלה ממוות. כוונת הילדים היתה להורגה במכות, ואילו גופה החזק עמד לה והיא נשארה בחיים – אבל ליקוי נשאר בה. מדי חורף, בגבור הקור – היתה נתקפת בשיעול והייתי משכיבה אותה ונותנת לה אספירין, וכמו בפעם הראשונה נשמעה לי בכל –
ו. אהבתה אליי הלכה וגדלה
אהבתה אליי הלכה וגדלה מיום אל יום – קשה לתאר כיצד דבקה בי עד שהיתה לי הרגשה שזה גלגול של איזה נשמת-אדם; כשהייתי הולכת מן הבית היתה רצה אחרי ככלב והיה צורך לגרש אותה בצעקות, להחזירה הביתה – "קיקי הביתה!" – היו הילדים מחקים אותי מרחוק – והיא שנאה ילדים עד יום היעלמה – היה לה שיעור באכזריותם, היתה ממש בורחת מהם, וההיפך היה ביחס לאנשים מבוגרים – היתה בודקת טיבם בסקרנות רבה ובוחרת ביניהם ידידים וסתם אנשים.
אל חברה-שכנה הייתי מרשה לה לרוץ אחרי – בצידי-הדרך, בקפיצות בין הגדרות, וכשקרבתי לבית החברה היתה מתחברת אליי – מתאמת צעדיה לצעדיי ונכנסת יחד איתי בגאווה מלכותית כנמר צועד, החברה היתה דואגת לצעצועי-הנוי באצטבאות, אבל קיקי היתה יושבת ליד הכיסא שלי – בגאווה ובחן, ומקשיבה לקולי –
*
נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1960-1964 לערך. פורסם לראשונה: מאזניים, דצמבר 1993, כסלו תשנ"ד, ללא הקטע האחרון בהערותיי המתחיל במילים "כאשר היתה אסתר נוסעת."
במכתב של אסתר ראב לראובן שהם, מיום 4.9.1974, היא כותבת: "נברתי בניירותיי, ונתגלו לי פנינים ששכחתים ובכתב-יד שהוא עדיין לא זה שאני משתמשת בו כעת ותרגומים לצרפתית ומצרפתית – התחלה של ספר על 'חיי חתולה', וגם הרבה דברים שהדפסתי..."
ב"התחלה של ספר על 'חיי חתולה'" כוונתה כניראה לדפים אלה: 3 דפים תחת הכותרת "קיקי כותבת זכרונות", אשר לפי צורתם נכתבו כניראה בראשית שנות ה-60; ועוד 5 דפים תחת הכותרת "תולדות חתולה אחת", כאשר על גב עמ' ג' ישנה טיוטה של מכתב, כניראה לשר החינוך יגאל אלון, על מות ש"י עגנון (ב-17.2.1970) וזה קובע את זמן הכתיבה לפברואר 1970. איני יודע אם המשך הסיפור אבד, או שלא נכתב מלכתחילה.
אסתר ראב אהבה מאוד חתולים, והחזיקה בדרך-כלל חתולה בביתה, תמיד רק אחת, ולכולן קראה בשם קיקי, והיתה לה שפה מיוחדת לדבר איתה, וזו שישעשה אותה בבדידותה. לנו זכורה היטב קיקי שליוותה אותה בשנים 1960-1964, כאשר אסתר שבה לגור ברחוב אלתר מיהוד בפתח-תקווה, לא רחוק מבית-הוריי. קרוב לוודאי שזוהי החתולה המתוארת כאן, שהיתה מלווה את אסתר מדי בואה אלינו, או יושבת בחיקה בבואנו לבקרה.
יום אחד סיפרה לי אסתר: "קיקי מאוד לא שקטה, הגיעה עונת הייחום וכל הזמן היא מסתובבת בחוץ עם הזכרים. כדי להרגיע אותה נתתי לה טבלית אספירין."
"החתולים בחוץ בטח מאוד הודו לך, דודה אסתר," אמרתי.
"מדוע?"
"מעולם לא קיבלו חתולה רכה כל כך!"
אסתר מאוד כעסה על דבריי אלה.
כאשר היתה אסתר נוסעת, נהגה החתולה לבוא לבית-הוריי. אם איני טועה לקחה אסתר עימה את החתולה לכפר-יחזקאל, לאחר שעזבה את פתח-תקווה בקיץ 1964. במכתב (גנזים א-7267) לרבקה גובר, שנשלח כניראה מכפר-יחזקאל בחורף 1964, מתייחסת אסתר לאותה חתולה:
בדבר בואי יש עיכוב, אל תצחקי, החתולה שלי המליטה ואיני יכולה לעוזבה – אין לי מקום עבורה, הייתי רוצה לתיתה לאיזה משק – זו ברייה נבונה ויפה, צדה עכברים ולפני חודש הביאה לי נחש ארסי שהרגה אותו – רגילה היא להתהדר לפניי גם בעכברים שהיא הורגת מבלי לאכול אותם – היא אוכלת לבן וגבינה לבנה ושיירי-אוכל – אילו יכולתי למצוא לה מקום באיזה משק היתה מביאה תועלת רבה – לי קשה כעת להחזיקה – אני נוסעת לעיתים – קרובות – מוכרחה אהיה לקחתה איתי לנהורה – ולו יכולתי למצוא לה משק שמה – היה טוב, אל תלעגי – לקחתיה גור וקשה לי להפקיר אותה סתם – אעשה עוד כמה נסיונות לסדרה כאן – ולא אביאנה איתי.
אסתר ראב
המשך יבוא
* * *
אהוד בן עזר
המושבה שלי
[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]
פרק שלושים ושלושה
בהתנפלות הגדולה על המושבה
הצעקות שכיוון דודי אלכס לעבר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו – הידהדו ליד אותן מדרגות בית הוועד שבמרומיהן, בבוקר יום ההתקפה הגדולה על המושבה, ניצב שיח' איסחאק על המרפסת, הרחבה כבמה, ודיבר אל הקהל, שהיו בו הרבה נשים מפוחדות שעמדו בחצר למטה ובכו.
"שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד!" – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!
וירד בשלוות-מלכות במדרגות, רובה על כתפו, עבר על פני איכרים קשישים וחמורי-סבר שקלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם, עלה על סוסתו השחורה ופקד על פלוגת הרוכבים מבני-המושבה לצאת אחריו צפונה אל הפרדסים, אל החזית.
אך נסיון הגבורה של הפרשים שלנו לעצור את ההתקפה על המושבה, נכשל. פלוגת הרוכבים התפזרה ונסה חזרה למושבה. אביתר, סגנו של שיח' איסחאק, נותר מאחור – ונסוג לבדו במשעול בין הפרדסים. עגלון ערבי, שעבד במשק של אביו והשתתף עתה בהתקפה, ירה בו מבין העצים והכדור פגע בגבו. אביתר המשיך לרוץ צעדים אחדים, נפל, התרומם שוב – ונפל לבלי קום עוד. התוקפים הערבים, שזעמו על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שעטו בפראות אל גופתו החמה-עדיין. הם עטו עליה, ביתקו בפגיון את בטנו, כרתו את אבר-מינו, חלצו אחת מנעליו ומילאו אותה בו ודחפו לתוך מעיו הפתוחים של אביתר ירקוני, אהוב-ליבן של ארלטי ושל דודתי יעל.
בלילה הקודם ערך שיח' שאקר, מנהיג השבט שעמד בראש התוקפים, סעודה נדיבה. נשחטו ארבעים כבשים כדי להאכיל בהן את כל הבאים בצל אוהלו, אלה העומדים להתנפל בעלות השחר על המושבה. הנשים אפו פיתות דקות, הזקנים הופקדו על הקפה.
באוהל הגדול הצטופפו בישיבה מזרחית עשרות מבני-השבט ומהאורחים. אלה שהכירו את המושבה כבר חילקו ביניהם את הנשים הצעירות כשהם מתארים את יופיין אחת לאחת, ובראשן שיינע-פשה גרשוני זהובת השיער ובעלת החזה העצום, שעצם הזכרתו – גרמה לגברים לעצום עיניים ולפצוח בשירי ערגה ממושכים עד כלות הנשימה, ומראה השמשיה הלבנה שלה הסוככת על עור פניה הצח, וההפלגות והסלסולים בדמיון על אודות הקוס שלה... וארלטי קלדם הענוגה בנשים, הניראית כנסיכה בהרמון, שרק הזכרת שמה מטריפה את דעת הגברים שזכו לחזות בה בעבודתם במושבה וחולמים לגעת בה, ואילו השאר מסתפקים לשמוע את תיאור חמודות השתיים, ואחריהן של שאר האיכרות, בנותיהן, עכוזיהן, אפילו של הזקנות שעורן יבש בשמש והילדות שטרם צימח שער ערוותן.
הם נשבעו להרוג במושבה עד הגבר האחרון, לשלול שם כל מה שאפשר ולהעלות באש את הבתים.
מהאוהלים הסמוכים כבר עלתה השירה החדגונית של הנשים המעודדות את הגברים היוצאים בבוקר לקרב.
גמלים רבצו בחשיכה, טעונים על דבשותיהם פחי נפט, שהעלה ריח חריף ודוחה של לפני שריפה.
יריות המגינים בלמו עתה את התוקפים הערבים על קו העמדות הצפוני, וזאת ברגעים המסוכנים שלאחר נסיגת פרשי המושבה, אך המצב היה חמור בגלל המחסור בתחמושת. מתקופת מלחמת העולם הראשונה נישאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, התחמושת נמצאה במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה היה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה ישבו ילדים בני עשר ויותר ועסקו במרץ ובעיניים נוצצות בניקוי כדורים שהובאו ממחסנים וממרתפים והיו מוצר יקר ערך.
מסייה בוריס קלדם עבר ברחובות רכוב על סוסתו והמריץ כל מי שפגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם בעמדות נהרגים, ואתה עומד כאן?!" ובאותה תנופה ירד מהסוסה, רץ ועלה במדרגות בית ועד המושבה אל הקומה השנייה, התפרץ פנימה והודיע לחברי ועד ההגנה שהוא יוצא ברכיבה למפקדת הצבא הבריטי ביפו, להזעיק עזרה. "אם כעבור יום לא אשוב, חפשו את גופתי בשדות!" עלה על סוסתו, והריץ אותה בדהרה ובדרכים עוקפות.
בחצי שעה הגיע קלדם לתל-אביב. כל הדרך ראה מול עיניו את לטיפה המתה עומדת ערומה בשמש מול קילוח המים הפורץ מצינור ברזל עבה ועטוף ירוקת שמזרים את מי הבריכה לפרדס, הטיפות עוטפות את שדיה ואת ערוותה במסכים של מים, שוטפות ממנה את ריח העשן והזיעה והסוסה, וקלדם צמא לחבק את צווארה מאחור ולשתות אותה כולה. ברחוב הרצל נפלה תחתיה הסוסה ולא קמה. קלדם המשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר, מול מגדל השעון. עלה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מפקד הצבא. סיפר לקולונל הבריטי על מצב ההתקפה הערבית, על פלוגות הצבא הבריטי החונות באפס-מעשה בסביבות המושבה. דרש לתת להן הוראה לצאת מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים.
בעודו מוסר פרטים אלה נפל קלדם והתעלף, אך הבריטים פעלו ללא דיחוי. שתי פלוגות של חיילים הודיים יצאו לעזרת המושבה מצפון ואווירון צבאי טס בשמיה וזרק פצצות אחדות שהניסו את התוקפים מדרום.
הקצינים הבריטים שראו את המחנה הגדול של אלפי הערבים שעלה על המושבה מצפון ומדרום נידהמו להיווכח שרק קומץ מגינים עצר אותם עד לבואם. כאשר נודע כי הערבים גורשו, התכנסו ובאו רוב התושבים לחצר בית הוועד, התנשקו ורקדו במעגל ושרו יחדיו זקנים וצעירים, נשים וגברים, זקנים וטף, חרף הקורבנות והפצועים.
שלוש עגלות נשלחו מהמושבה לחזית ושבו טעונות הרוגים ופצועים מקרב הערבים. גופות החיים והמתים נערמו לגובה בין סולמות-הצד, כעגלות עמוסות חציר. העגלות חנו בחצר בית הוועד. אנשי המושבה, שאך שעות אחדות קודם-לכן עמדו בסכנת כיבוש, שחיטה, ביזה ואונס, זעמו על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים ערבים שעבדו בחצרותיהם ובפרדסיהם שנים רבות. עתה התגודדו סביב העגלות ודקרו את המתים ואת הפצועים מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים שפך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים לשם הגנת המושבה אם יתפרצו הערבים אל הבתים פנימה. שיח' איסחאק נורדאו, שנקע את רגלו שעה שנסוג על סוסתו בצהריים וזו קרסה מפגיעת כדור, שמע את המהומה וצלע לעבר הדוקרים וגער בהם והרחיקם מהעגלות, אך אלה צעקו כלפיו:
"מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!"
"לעולם לא!" וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש אל עגלה עמוסה גוויות, שלף את חרבו מנדנה, טבל את להבה בדם שנטף מבין מוטות העגלה, שלף אותו כשהוא אדום עד הניצב, קירב את הלהב אל פיו כטועם ממנו בלשונו, הניף את החרב גבוה מול פני הקהל ונשבע:
"ברידערס און שוועסטערס, איך, שיח' איסחאק נורדאו, שווער מיט די בלוט, א פיס פון עראבער זול מער נישט טרייטן אוף די ערד פון אונזרע מוישבה!" – אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, שיח' איסחאק נורדאו, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף-רגלו של ערבי במושבה שלנו!
לצורך כתיבת הכרוניקה, שכל פרט בה חשוב לי מאוד, נסעתי ביום חורף גשום למושב בעמק יזרעאל, בוססתי בבוץ וגביתי עדות מאביתר, בנו של אחד העגלונים (שהאנגלים העמידוהו למשפט ביפו על התעללות בפצועים, והיה צורך להבריחו מהמושבה לעמק). אביתר, שאביו קרא לו על שם אביתר ירקוני הי"ד, טען שהמעמד לא היה כפי שאני מתאר אלא שבסך-הכל הניח אביו בתחתית העגלה את הפצועים ומעליהם את ההרוגים וכך, כשהגיע לחצר בית-הוועד, היו כולם במצב של העליונים.
בהלוויות של אביתר וההרוגים האחרים שלנו, שהתקיימו למוחרת, השתתפו כל אנשי המושבה. כאשר הובאו הגוויות העטופות בטליתות אל חצר בית הוועד, פנה אל הקהל דודי אלכס, שהשתתף אף הוא ביום הקרב, ואמר:
"אני דורש לכבד את הקדושים – ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."
כל הקהל ישב וגעה בבכי חרישי, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכה כחצי שעה. המראה היה מזעזע. מאות אנשים ישבו על האדמה, בין העצים רמי הצמרות, לרגלי גרם המדרגות הגבוה של בית-הוועד, ובכו מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודיים, שכיבדו בנוכחותם את מסע האבל, עמדו סביב, עיניהם דומעות, והקצינים הצדיעו.
אז סיים אלכס את הדומייה, רמז לקהל לקום על רגליו, ואמר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים חללינו שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים במושבה!"
אלא שאת ההסכמה הכללית קרעה זעקתו של מנהיג הפועלים זיאמה פולונסקי, שנקלע להשתתף אף הוא בקרב ההגנה על המושבה. פניו עודם מפוייחים מאבק-השריפה, התרומם וקרא במיבטאו הרוסי הכבד: "בורז'ואים [בורגנים] שקרנים! רק תשקוטנה במקצת הרוחות ותבוא עונת הפרי, אתם תחזירו לבוייארות [לפרדסים] שלכם את הפועלים הערבים ותשליכו את הפועל העברי לכלבים של המישטורה הבריטית! תחזקנה ידי כל אחינו הפועלים, ולא רק בימים של אסונות ודמים! ליבי, ליבי לך אביתר, לך ולחבריך הרצוחים, אחינו [חי"ת צרוייה] בדם אתם, אחים! עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט אפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת!"
ההלוויה יצאה לדרכה מחצר בית הוועד. רחוב חובבי-ציון הלך והשחיר לאורכו במלווים שהתקדמו לעבר בית-הכנסת הגדול. הניחו את הגוויות על הרחבה המוגבהת, וגרישה ירקוני הספיד את בנו בקולו המאנפף-קמעה:
"אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי המושבה. אני מתגאה בבני אביתר, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אביתר בני, מסרת את דמך לעם שלך... נפלת בהגנה על מושבתנו ואתה צעיר כל-כך..."
כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות. אפרת בתו, תאומתו של אביתר, נפלה מתעלפת על גוויית אחיה. מסייה בוריס קלדם גחן עליה להרימה. רב המושבה המשיך את טקס האשכבה: "ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו."
אהוד בן עזר
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אני מתפעל מתרגומיה של זיוה שמיר משלוש שפות. הפעם היא תרגמה את שירו של טד יוז, שנחשב למשורר הלאומי של בריטניה. אבל אינני יכול לשכוח שהוא קשור לשלוש התאבדויות: סילביה פלאת, אסיה גוטמן (שגם רצחה את בתם) ובנו ניקולס. בהתאבדותה של סילביה פלאת אולי הוא לא לגמרי אשם (הגם שבגד בה עם אסיה), אבל לגבי אסיה, שלא הסכים לשאתה לאישה, בוודאי שרובצת עליו אשמה, וייתכן שגם לגבי התאבדות בנו.
אתה צודק שוועדת החקירה בעניין אסון מירון מיותרת – החרדים לא היו שומעים להוראות המשטרה בכל מקרה.
אורי הייטנר מזכיר דברים שאולי שכחנו: באוקטובר 2000, באינתיפאדה השנייה, שבמהלכה נרצחו 1500 יהודים בפיגועי ההתאבדות – קמו ערביי ישראל והתפרעו בצורה מזעזעת. הם תקפו שוטרים, שהיו בסכנת מוות, שנאלצו להגיב ביריות. ולפורעים ההרוגים קורא עבאס – "שאהידים"! וכן, יפה שיהודית קרפ מתגעגעת לימים בהם מתאבדים רצחו יהודים, כל שונאי ישראל שמחים על הרוגינו.
שלך
משה גרנות
* לאהוד שלום רב, אני מצטרפת לדברים שכתבה יעל מדיני ומבקשת גם אני להודות לזיוה שמיר על התרגומים הניפלאים, המלווים בהסבר תמציתי ומרחיב דעת ביחס למקומה של היצירה בשפה ובתרבות שממנה תורגמה. אף שאני שולטת היטב באנגלית, לא אבוש להודות שהתרגומים במקרה זה גורמים לי הנאה רבה יותר מאשר המקור, הודות לעברית גמישה, עשירה ורבת חן שתרגומיה של זיוה שמיר מצטיינים בה. הקריאה בהם היא לי עונג צרוף.
לזיוה שמיר תודה על התרגומים ולך, אהוד, על פרסומם בגיליונות חב"ע.
בברכה,
דינה קטן בן ציון
* איילה זמרוני: אהוד יקר, עוד פעם מגיירים לנו מילה בינלאומית, ומשגעים לנו את השפה. והפעם מדובר באנטיגן שהפך ל-אנגד. אנשי אקדמיה יקרים, אנא תנו לנו לחיות עם המילים השגורות בפי כול, למה לגייר מילים בינלאומיות, ולהקשות עלינו את החיים והשפה.
הנה מה שקיבלתי מהאקדמיה:
בדיקת אנטיגן? בדיקת אֶנְגָּד!
מה זה אנגד? אנגד, ובלועזית אנטיגן, הוא מולקולה או מבנה מולקולרי – לרוב של חלבון – המצויים על שטח הפנים של נגיף או של חיידק או של כל חומר אחר ומעוררים ייצור נוגדנים (antibody) בגוף. מכאן המילה antigen שנוצרה מחיבור של antibody + generator– בבדיקה בודקים את נוכחותו של אנגד, כלומר נוכחותו של חלבון זר בדם שמשויך לגורם זיהומי. תוצאה חיובית אומרת שאותו גורם זיהומי אכן קיים בדמו של הנבדק.
* שלום רב לך אהוד היקר, על גליון 1685: עושר עושר עושר. כל הגיליון עשיר ומרתק. כל כך הרבה שירה ופרוזה מעניינת – מ"עצם היותך תלבב את חיי" של אסתר ראב, שיר יפהפה ומרגש מאוד, והמשך התרגום המקסים של שיר השועל ועד שיריו החמודים והמשעשעים של אילן בושם ועוד. תודה על טרחתך להגיש לנו את המטעמים האלה.
והערה אישית: את נכדי הבכור שהוא הכי הכי בעולם, נהגתי להזין בהתכתבות ובעל פה בסיפורים על שועלים וארנבות מהמצאת דמיוני. מיני סיפורים והרפתקאות. עד שיום אחד תוך כדי טיול בצוותא, באמצע עלילת חיות שאני משמיע באוזניו, הוא פונה אליי ואומר: "סבא, נכון שאתה לא באמת יודע לדבר בשפתם של החיות?"
זהו, אמרתי לעצמי, כאן הסתיים פרק א' של ילדותו של החמוד הזה.
בברכה,
י"ז
* עוד מעוללות השינאה-העצמית, הטמטום וליקוק התחת לנרטיב הפלסטיני האנטי-ישראלי – בטקס פרסי אופיר לקולנוע הישראלי:
בטקס הקריא ערן קולירין את דבריה של הזוכה בפרס השחקנית, ג'ונא סולימאן, השוהה בברלין: "רגעי ההכרה וההוקרה הם מהמרגשים והמשמחים ביותר לכל יוצר/ת, ושחקן/ית בתחום הקולנוע, ובמצב נורמלי, הייתי אמורה להרגיש אושר והכרת תודה על קבלת הפרס, אבל לצערי זה בלתי אפשרי כשיש מאמצים פעילים למחוק את הזהות הפלסטינית והכאב הקולקטיבי שאני סוחבת איתי ונמצאים בכל תפקיד שאני מבצעת. להפריד בין התפקיד שלי לבין הזהות שלי זה צעד ציני ואלים שבנוי על מסורות קולוניאליסטיות מתמשכות של מחיקת זהויות היסטוריות וטיהור אתני, שלא משאיר לי שום מקום לשמחה, אלא רק כעס ותסכול. הכעס והתסכול האלה הם בבסיס של אותה חוויה ש״ויהי בוקר״ מביא למסך. זה מעגל אכזרי של אירוניה, שדרך היציאה ממנו עוד ארוכה, אבל למרות כל הכאב והכעס והתסכול חשוב לי להודות לערן קולירין, על הרגישות וההבנה שהוא הצליח להביע לאורך כל תהליך העבודה על הסרט, שהפכו את חוויית המשחק הראשונה שלי למיוחדת באמת. והמון תודות לשחקנים ולצוות הסרט איתם חלקתי המון רגעים מרגשים ואמיתיים." ["הארץ" באינטרנט, 6.10.21].
תארו לעצמכם שבבריטניה – בימי מלחמת העולם השנייה, היו מעניקים את פרס סרט השנה לסרט של במאי ממינסטריון התעמולה של גבלס, וקוראים בטקס הענת הפרס דברים נגד בריטניה שכתבה שחקנית הסרט, גרמנייה פרו-נאצית, שבחרה במופגן שלא להגיע ללונדון כדי שלא להשתתף בטקס!
* האם אברום בורג נורמאלי? "הצעתה של אלכסנדריה אוקסיו-קורטז לתקן את החוק כך שלא יאפשר מכירת נשק אמריקאי לישראל צודקת וראויה. העולם יהיה טוב יותר, אפילו במעט, אם לא יהיו בו נשק טמא, תעשיות מוות וסוחרי בצע." [מאמרו ב"הארץ" באינטרנט, 6.10.21].
* ציטוט: ליטוף שהוא אזהרה לאיראן: נשיא אזרבידג'אן והכטמ"ב הישראלי המתאבד: [סרטון].
בשיא המתח הצבאי בין אזרבידג'אן וטורקיה לבין איראן, כולל תמרונים צבאיים על הגבולות, נשיא אזרבידג'אן, אילהם אלייב, בחר לאיים על איראן עם ההצלחה הגדולה ביותר שלו: כלי טיס בלתי מאוייש ישראלי מתאבד.
הכטב"מ הזה, 'הארופ', מתוצרת התעשייה האווירית, הביא לאזרים את הניצחון על הארמנים במלחמת נגורנו קרבאך, ומאז האזרים רואים בו סמל של ניצחון ועוצמה. כטב"מ שהוא חבר.
בווידאו: בעל בריתנו, נשיא אזרבידג'אן, מלטף את העוצמה הצבאית הישראלית ומאיים על איראן.
איזו פרסומת בינלאומית ל'הארופ': הוא מסוגל לשאת 23 ק"ג חומר נפץ, הוא טס עד למרחק של 1,000 ק"מ, והוא שוהה 6 שעות באוויר. הוא בשימוש צה"ל כמו גם בצבאות הודו, אזרבידג'אן, גרמניה ועוד.
המסר נקלט היטב באיראן, והסרטון הזה הופיע אצלה בכל כלי התקשורת שלה. אלייב מגוייס לאיום על איראן, שמצידה מזרימה כוחות לגבול המשותף. איראן עמדה לצד ארמניה המובסת, בעוד טורקיה וישראל (לפי מקורות זרים) עמדו לצד האזרים: [סרטון].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 6.10.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
* * *
מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
כי הם עובדים כל היום
כשהם עומדים
לסופרים יש פצעים בתחת
כי הם יושבים כל היום
וכותבים
אוקטובר 2021
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,247 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל