הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1687

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בחשון תשפ"ב, 11.10.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: הוֹוֶה. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. הרהורים על העלייה לקברי סופרים ותרגום שירו של רוברט לואי סטיבנסון "רקוויאם". // רוברט לואיס סטיבנסון "רקוויאם" בתרגום אסתר ראב. // איליה בר-זאב: פרלודים [לזכר השואה]. // אורי הייטנר: 1. מיתוס כוזב ומסוכן. 2. צרור הערות 10.10.21. // רֹן גֵּרָא: הַבִּנְיָן. // ארנה גולן: על ספרו של עֵלי קדם, חבר קיבוץ מעגן: "דברים שרציתי לומר". // אהוד בן עזר: ג'ושוע בל ולהב שני בערב מהמם בפילהרמונית: שריף, צ'ייקובסקי וסטרווינסקי. // עקיבא נוף: אֵרוֹם בַּתָּמָר. // מרדכי ניסן: תגובה למאמר "דילמת הכיבוש" של יצחק הילמן. // עירית אמינוף: אורח. // איתמר פרת: זיכרונות מן הנאכּבּה באל-קודס. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [155]. הגיגים קלים על נושאים כבדים: 51 הרשעות. // ברוך תירוש: גליפולי, מערכה עקובה מדם. על טכס זיכרון באתר הקרבות. // על נהגי הפרדות הקפריסאים, הערה של אבי גולדברג. // נעמן כהן: ספרות פוליטית. הדמיון בין אברהם גבריאל יהושע למחמוד דרוויש. // אסתר רַאבּ: שתי חוחיות. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים וארבעה: מדוע התאבדה ארלטי קלדם? חידוש כוח-הגברא של אביה מסייה בוריס בזכות זריקות הקופים. נקמת לטיפה שטבעה בפרדס. // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

אסתר רַאבּ

שירים נוספים

הוֹוֶה

 

יָבוֹא יוֹם וְאֶצְבְּעוֹתֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת

הַמְהֻקְצָעוֹת תִּהְיֶינָה אַךְ זִכָּרוֹן  –  –  –  זִכָּרוֹן

לוּ רַק אֲנִי אֶרְאֶה אוֹתָן בְּדִמְיוֹנִי  –

וּמִכָּל זְמַן שֶׁאֶחְיֶה תִּחְיֶינָה אִתִּי  –

וְאֶצְבְּעוֹתַי?

מִי יִחְיֶה אִתָּן כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה? 

 

[מתוך העיזבון]

 

* אסתר ראב (1894-1981). המחזור "שירים נוספים" מצוי רק במהדורה השנייה של הכרך

"אסתר ראב / כל השירים" (1994). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב

עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

 

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

­­­הרהורים על העלייה לקברי סופרים

ותרגום שירו של רוברט לואי סטיבנסון "רקוויאם"

 

מי שצפה בששת פרקיה של סדרת הסרטים האמריקנית החדשה "החוג לאנגלית" ("The Chair" מ-2021) – זוכת "גלובוס הזהב", ייאלץ להודות כי בִּזבז את זמנו על סרט אמריקני חסר-ערך, עם כל הקונוטציות הנִלווֹת בדרך-כלל למושג "סרט אמריקני": קיטש חסר אמינות,  אינפנטילי עד לזרא. אך הבה נודה על האמת: גם בקריקטורה – גרועה ומוגזמת ככל שתהא –   טמון לא אחת גרעין של אמת.

אכן, בחוגים לספרות, המתרוקנים מתלמידים והמידלדלים מִתכנים ראויים לשמם, מנסים כיום לפתות סטודנטים באמצעות כותרות צעקניות (שלא אחת דוחות את הצרכנים הפוטנציאליים במקום למשוך אותם). הוראת הספרות הפכה זה מכבר קולב לדעותיהם הפוליטיות (הרָדיקליות למדיי) של המרצים  ו/או מִפלט לגחמותיהם הפרטיות. וכך, במקום ללמד את יצירת ביאליק או את יצירת עגנון, למשל, מלמדים היום נושאים ביזָריים ותמוהים: חובבי הבישול מלמדים על אוכל בספרות, חובבי הכלבים והחתולים – על בעלי-חיים ספרותיים. המרצים ההיפּוֹכונדרים וזעומי-העפעפיים בוחרים ללמד על  הדיכאון בספרות, מבלי להבין דבר בפסיכולוגיה. גם אלה השמחים בחלקם והבריאים בנפשם מוצאים בנקל בִּקעה להתגדר בה.

אחת האופנות המוזרות המאפיינות את "הפעילוּת הספרותית" בדור האחרון היא העלייה לקברי סופרים, שבעיניי היא נואלת ומיותרת לא פחות, ואולי אף יותר, מן העלייה לקברי "צדיקים" ו"קדושים".

בעבר, גם אותם אנשי אקדמיה שהתמקדו בצד הביוגרפי של חקר הספרות, לא שכחו שפרטי חייו של הסופר חשובים ומשמעותיים כאשר הם שופכים אור על יצירתו. הללו ידעו שביוגרפיה טובה של סופר צריכה למעשה להיות מונוגרפיה ראויה לשמה. הם לא ערכו סיורים בבתי סופרים שיושביהם עֲזָבוּם לפני דורות, אף לא נסעו למדינות הים כדי לעלות על קבריהם.

לפעמים לא קל להבהיר להדיוטות פעורי הפה המתלווים למסעותיהם של "מגלי העולם הנועזים" האלה, הנמשכים לבתי סופרים עזובים ולקברי סופרים נטושים, עד כמה נטולת ערך היא "התיירות האינטלקטואלית" שלהם, המסיטה את הזרקור מן הטקסט הספרותי העשיר והמרוּבּד של סופרי העבר אל שולי החצר האחורית של חייהם – אל מחוזות הרכילות  והטריוויה.

מצבתו של סופר עשויה לדעתי לעניין את החוקרים אם, למשל, מתעוררת מחלוקת בדבר תאריך פטירתו, או אם איש-הרוח הטמון תחתיה (כגון יהונתן אייבּשיץ שהוא אחד מגיבוריו הסמויים של "ספר המעשים" של עגנון) חיבר במו-ידיו את האֶפִּיטף הרשום עליה.

ובמאמר מוסגר אוסיף שלאמִתו של דבר, גם אם חיבר אייבּשיץ במו ידיו את האקרוסטיכון החָרוּת על מצבתו, הרי כל חוקר יכול היום ליטול לידיו את תמונת המצבה ולהתבונן בה בניחותא בשִבתו בחדר עבודתו. חלפה-עברה לה התקופה שבּהּ חוקרי ספרות והיסטוריונים ועדת שומעי-לִקחם נאלצו (למה ולשם מה?) – לכתת את רגליים ולהוציא  ממון רב כדי להגיע עד בית הקברות היהודי של קהילת אלטונה הנמצאת בדוּכּסות הולשטיין שבחצי האי יוטלנד...

והאופנה הפָּגָנית הזאת, שחוקרים אחדים ממשיכים משום-מה לאחוז בה בדבֵקוּת, פשטה ופשתה גם "במדינות הים". מצֵבה המשמשת אתר תיירות פופולרי היא מצבתו של הסופר רוברט לואי סטיבנסון, הידוע בעיקר בזכות ספריו "אי המטמון" (1883) ו"המקרה המוזר של ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד" (1886).

 במקרה של סטיבנסון יש לכאורה לעלייה למקום קבורתו עילה וצידוק כלשהם: על קברו שבסמואה חקוקה הכתובת המפורסמת ("רקוויאם"), פרי-עטו של הסופר, שהפכה לשיר המצוטט תכופות בהלוויות. שיר זה שימש בסיס לשיר-המספד S..L.R (1897), פרי-עטו של המשורר-החוקר הבריטי אלפרד אדוארד האוסמן. אֲהָהּ! לרוע מזלו ישב האוסמן באותה עת בביתו שבקיימברידג', ולא הרחיק עד סמואה כדי לכתוב את שירו על סטיבנסון. הייתכן?!...

את שיר המצבה "רקוויאם" תרגמו רבים, ובהם אסתר ראבּ, מאיר שלֵו (בסוף ספרו "יונה ונער" מ-2006), אביעד קליינברג, יפתח בן אהרן, אליהו ציפר ועוד. לשיר הקצר הזה יש סכֵמת חריזה נדירה (אאאב; גגגב) ומשקל מתגוון, המניח לשורה הרביעית של כל אחד משני הבתים לצאת מן השורה ו"להתפרע" במקצת:

   

Requiem

Robert Louis Stevenson

 

UNDER the wide and starry sky,

Dig the grave and let me lie.

Glad did I live and gladly die,

     And I laid me down with a will. 

 

This be the verse you grave for me:

Here he lies where he longed to be;

Home is the sailor, home from sea,

    And the hunter home from the hill.

 

 

שיר אשכבה

רוברט לואי סטיבנסון

 

בְּצֵל רָקִיעַ בְּלִי עָנָן

חִפְרוּ לִי קֶבֶר שַׁאֲנָן,

בְּאשֶׁר אֵל אוֹתִי חָנַן

      עַתָּה מָנוֹחַ לָהּ הַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת.

 

וְזֶה הַשִּׁיר חִרְתוּ לְאוֹת:

פֹּה אֶת קִבְרוֹ בִּקֵּשׁ לִכְרוֹת.

מִסַּעַר שָׁב תּוֹפֵס מָשׁוֹט,

       וּמִגְּבָעוֹת הַבַּיְתָה שָׁב תּוֹפֵשׁ הַקֶּשֶׁת.

                                                          

מאנגלית: זיוה שמיר

 

* * *

רוברט לואיס סטיבנסון

רקוויאם

 

תחת שמיים מלאי כוכבים

חפור קברי

והנח לי לחשוב

ושמחתי בחיי

ואשמח במותי

שכבתי לבטח

הבית לו חיכיתי

על קברי תחרטו:

הנה לאן הובילוהו

געגועיו

חזר המלח מרחבי ים

שב הצייד מן הגבעות

 

*

אהוד: השיר נדפס על-ידי מן העיזבון בשם: "תחת שמיים מלאי כוכבים", "הארץ", 19.4.87, בתור שיר מקורי של אסתר ראב – והוא אינו אלא התרגום שעשתה ל"רקוויאם", האפיטף של רוברט לואיס סטיבנסון על מצבתו באי סמואה. על טעותי העמידני בשעתו המשורר רמי דיצני.

לימים כללתי את התרגום במחזור של תרגומי שירים בידי אסתר, בקובץ "אסתר ראב / כל הפרוזה" (2001).

 

* * *

אליה בר-זאב

פְּרֶלוּד מס. 2 – בלה מינור

איטי   Lento

 

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁקְטוּ הַחֲפִירוֹת וְעָלְתָה 

בִּתָּהּ שֶׁל צִירִיל

מֵהַבּוֹר,

מְדַדָּה אֶל הָרוּחַ הַחֲמִישִׁית, אֶל לְשׁוֹן הָאֵשׁ:

 

עוֹד אֵין לִי שֵׁם, גַּם לֹא קַדִּישׁ–

"אֵינֶנִּי... אֵינֶנִּי..."

וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

 

צְלִילֵי הַמַּגָּף צָלְבוּ סֻלְיָה וְעָקֵב,          

וְלֹא הָיָה יוֹם שְׁמִינִי.

 

בִּתָּהּ של ציריל (וולפנהאוט) נרצחה עם כל המשפחה בשנת 1942 ע"י הנאצים ועוזריהם בבלז'ץ בהיותה בת שנה וללא שֵׁם – מתוך דפי עד – "יד ושם".

 

פְּרֶלוּד מס. 3 ­– בסול מז'ור

מלא חיים Vivace

  

לְחִישׁוֹת קַדִּישׁ מֵאֲחוֹרֵי הָעַמּוּד, מִמַּעֲמַקֵּי הָאִצְטַבָּאוֹת-

לַיְלָה וְלֹא דֻמִיָּה לָךְ,

"אֲנִי קְרָאתִיךָ כִּי תַעֲנֵנִי..." *

שִׁטָּפוֹן בָּא וְעוֹבֵר, יְשִׁימוֹן הַשְּׁלָגִים סוֹחֵף –

מִי שֶׁיָּחֵף יָחֵף, מִי שֶׁגּוֹסֵס

גּוֹסֵס.

מִי אֵלֶּה? כִּי עֵירֹם אַתֶּם.

בַּת-מִי אַתְּ?

טוּרִים פּוֹגְעִים בְּטוּרִים וְאֵינָם

יוֹדְעִים –

צְבָא הַמֵּתִים צוֹעֵד.

 

שָׁם גָּוַעְנוּ שֵׁנִית,

בְּכָל יוֹם

קְצָת.

 

 * תהילים י"ז

 

פְּרֶלוּד מס. 5 – ברה מז'ור

מהיר מאודAllegro   molto

  

הִזָּהֲרִי!

אָמְנָם זֶה מֵרוֹץ, אַךְ לְלֹא פְּרָסִים,

רוּצִי אֶל שְׁאֵרִיּוֹת הַיְּלָדִים –

הֵם לֹא יָדְעוּ.

חַפְּשִׂי סִימָנֵי חַיִּים בַּתְּעָלוֹת, בֵּין אֲרֻבּוֹת הֶעָשָׁן.

שָׁם,

יְלָדִים שֶׁל אִמָּא.

 

הִזָּהֲרִי!

הַמַּגְלֵב דַּרְכּוֹ לְזָרֵז, שַׁאֲלִי אֶת הַסּוּסִים הַמִּתְפָּרְעִים

בַּעֲצֵי הַנּוֹי כַּחֲזִירִים מִיַּעַר.

 

תְּנוּעוֹתַיִךְ קָדִימָה חוֹתְרוֹת אֶל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ,

אֶל הַשִּׁבֳּלִים הַשְּׁדוּפוֹת.

 

הִשָּׁמְרִי!

שְׁבִיל הַמִּנְהָרָה הוּא הַמֵּרוֹץ הָאַחֲרוֹן לַעֵירֻמִּים.

 

 

פְּרֶלוּד מס. 6 – בסי מינור

איטי למדי    Lento assai

 

מַאֲדִים יַחֲלֹף הָעֶרֶב בְּהֶסַּח הַדַּעַת בְּהִלַּת כּוֹכָב שָׁבִיט,

בַּבִּצּוֹת מִתְיַפְּחוֹת חַיּוֹת –

הֵן יוֹדְעוֹת מַשֶּׁהוּ.

 

חִלּוּפֵי עוֹנוֹת.

חוּטִים מוֹלִיכֵי כְּאֵב נָעִים בִּמְבוּכָה אֶל אֵיבָרִים נְסוֹגִים.

טְרִיקַת דְּלָתות, פְּקֻדּוֹת מְאִיצוֹת,

בּוֹר וְעוֹד בּוֹר שֶאִישׁ פָּתַח, גַּיְא וְעוֹד גַּיְא

וְהַגַּיְא עֲלֵיהֶם.

 

פִּרְחֵי בַּר, אָבִיב בְּקֹר הַסְתָו,

נוֹי סְרָק בַּאֵפֶר.                            

 

מוּל הַמִּקְלָחוֹת וּבְתוֹכָן, אֱלוֹהִים אֵינוֹ זָקוּק לַבְּרִיאָה...

גַּם כָּךְ הִיא מֻשְׁלֶמֶת לְהַחְרִיד.

 

 

 

                       

פְּרֶלוּד מס. 7 – בלה מז'ור

זורם  Andantino

 

מְאַלְּפֵי מָוֶת מַמְתִּינִים לְיוֹם חָדָשׁ, נִיחוֹחַ תַּבְשִׁילִים,

פֻּרְעָנוּת שִׁגְרָתִית –

בְּחֹד הַכִּידוֹן מְאִיצִים לְלֹא כְּבָלִים... מַצְלִיפִים בְּשׁוֹט

עַד-בְּלִי אָדָם.

בִּקְצֵה מַחֲנֶה 1 אוֹר יָרֵחַ, פַנְטַסְיָה שֶׁל פְרֵדֵרִיק שׁוֹפֶּן.

בִּקְצֵה מַחֲנֶה 2 יְלָדִים מְשַׂחֲקִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים

אֶל שָׁמַיִם שֶׁל אֲחֵרִים,

קוֹלָם לֹא הוֹלֵךְ בָּאֲוִיר שֶׁאֵינוֹ מַמָּשִׁי,

דְחוּפִים אֶל סוֹפָם:

 

"אִמָּאלֶ'ה,

הֵן הָיִיתִי יֶלֶד טוֹב! חֹשֶׁךְ! חֹשֶׁךְ!" *

 

שֶׁבַע מִלִּים.

 

* (7 מילים) ע"פ עדות של השריד היחיד, רודולף רדר, 1946.

 

 

פְּרֶלוּד מס. 23 – בפה מז'ור

מתון ובעדינות Moderato delicatissimo

 

דְּמוּת אָדָם נֶחְשְׂפָה–

אוּלַי נָפְלָה מִשְּׁמֵי הָאוֹר, גֻּלְגֹּלֶת פְּצוּעָה לְלֹא "יָד וּמַצֶּבֶת" *

430,000 שָׁנָה לִפְנֵי בָּאבִּי יָאר.**

אוֹר הַבֹּקֶר מְהַסֵּס, רֶשֶׁת ב' מַנְעִימָה מַנְגִּינוֹת מִמֵּאָה אַחֶרֶת –

הַאִם זֶה הָרֶצַח הָרִאשׁוֹן?

 

הַר גַּעַשׁ תַּת- מֵימִי רוֹתֵחַ, צוֹבֵעַ בְּאֵשׁ אֶת הַיָּם

וְכֹל קְרוּם הָאָרֶץ –

אֶת הָעֲצָמוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר.

 

בַּכְּפוֹר, בֵּין הָהֲרִיסוֹת, חָתוּל חַם פַּרְוָה,  מְסוֹכֵךְ

עַל תִּינוֹק נָטוּשׁ.

חָבִיּוֹת-נֶפֶץ נוֹחֲתוֹת שָׁם וְכָאן, יְלָדִים סו­­ֹחֲטִים

בִּמְיֻמָּנּות אֶת הֶדֶק הַקָּלַצְ'נִיקוֹב.

 

* יבגני יבטושנקו, פואמת באבי יאר – 1961

 

** באבי יאר – גיא מערבית למרכז קייב (בירת אוקראינה), שם רצחו הנאצים בין 150,000-ל-100,000 איש החל מ-29 בספטמבר 1941.

 

איליה בר-זאב: כל בני משפחתי מצד אבא נרצחו במחנה ההשמדה הראשון – בלז'ץ. עשרות רבות ואולי יותר.

אבי, משה (וואסילקה), עלה עם תנועת גורדוניה בראשית שנות ה-30. לעולם לא סיפר על גורלה של משפחתו אבל התגייס לבריגדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי. במחנה ההשמדה נרצחו כחצי מיליון איש ונותר אדם אחד... לעדוּת.

בשבוע האחרון  פורסם מאמרו של אריאל בולשטיין במוסף של "ישראל השבוע" על הטקס המיוחד  לאחר 80 שנה של הטבח שגם האוקראינים, הרוסים-הסובייטים והגרמנים ניסו להסתיר – פרט למשורר יבגני יבטושנקו שהפואמה שלו "באבי יאר" פורסמה ב-1961!

 

* * *

אורי הייטנר

1. מיתוס כוזב ומסוכן

 

בסרטו המצוין של יאיר קדר על עמוס עוז "החלון הרביעי", במסגרת הסדרה "העברים", אמר דורון רוזנבלום שרצח רבין הוא הרצח הפוליטי המוצלח בהיסטוריה, ששם קץ לשנים רבות של הידברות וניסיונות להגיע לשלום עם הפלשתינאים. זו לא טענה חדשה. אנו שומעים אותה כבר עשרים ושש שנים. "יגאל עמיר ניצח – הוא חיסל את הסכם אוסלו..." "אלמלא רצח רבין, היה היום שלום עם הפלשתינאים."

זהו מיתוס כוזב, שאין ולו קשר קל בינו לבין האמת ההיסטורית.

רצח רבין הוא האסון החמור ביותר בתולדות המדינה. יגאל עמיר, רוצחו של רבין, הוא פושע שלא רק רצח את רבין האיש, אלא ניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית. שלושת הכדורים שהוא ירה, פגעו בגב של כולנו, של מדינת ישראל ושל העם היהודי. חומרתו של הפשע כבדה דיה בשל עצם רצח ראש ממשלה בישראל, ולא צריך להוסיף עליה את מה שיש שאין בה. יגאל עמיר השפיע על ההיסטוריה הישראלית בכך שרצח ראש ממשלה. לעומת זאת, לא היתה למעשהו כל השפעה על תהליך השלום עם הפלשתינאים, ואם היתה לו השפעה מסוימת לטווח הקצר, היא היתה בדיוק בכיוון ההפוך לזה שחתר אליו. אין כל סיבה להעניק לו הילה חסרת שחר של השפעה דרמטית על ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל המזרח התיכון.

יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא נוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. אם יש עוד יגאל עמירים פוטנציאליים, גם הם מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת אותם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברים חסרי שחר.

על פי המיתוס, אלמלא הרצח, רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים.

כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ערב הרצח הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). למעשה, עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'.

אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו, והתוצאה היתה דומה לניצחונו של שרון על ברק בעקבות גל הטרור שאחרי פסגת קמפ-דיוויד, כלומר נוקאאוט.

גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. בניגוד לניסיון להציג את רבין כיונה קיצונית – את מורשתו המדינית הוא פרש בנאומו המדיני האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים להסדר הקבע: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967... ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה... צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר... להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

האם הפלשתינאים, שדחו הצעות מרחיקות לכת לאין ערוך, היו חותמים על הסכם שלום עם רבין על פי הקווים האדומים שלו? וגם אילו היה נסוג בהמשך המו"מ מחלק מן הקווים האדומים שלו, ברור שלא היה מגיע להצעות נוסח ברק ואולמרט. הרי חמש שנים אחרי רצח רבין, אהוד ברק מחק ורמס את מורשתו המדינית, הפך כל "לאו" שלו ל"הן" והציע לפלשתינאים את ההצעה שאמורה היתה לפתור את הסכסוך ולהביא לשלום – מדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 1949 ובירתה מזרח ירושלים.

הפלשתינאים בהנהגת ערפאת דחו אותה בדם ואש ומתקפת טרור שלא היתה כדוגמתה בכל תולדות הסכסוך. ולאחר מכן אולמרט הרחיק לכת בהצעה יותר מרחיקת לכת אפילו מזו של ברק, ואבו-מאזן השליך אותה בבוז לפח האשפה.

סמוך למותו הקפיא רבין את הנסיגה מן הערים ביו"ש עקב הטרור. בהגיע זמן הנסיגה על פי ההסכם, הוא הבהיר ש"אין תאריכים קדושים" וסירב לבצע את הנסיגה בטרם הפלשתינאים יכבדו את ההסכם ויפסיקו את הטרור. פרס שהחליף אותו החליף את מדיניותו, נסוג מן הערים והתוצאה זכורה.

גלי הטרור בעקבות ויתורי ברק ובעקבות ההתנתקות מעידים על כך שהסכסוך אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה. 

יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו, כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים.

 

2. צרור הערות 10.10.21

 

* עשרה יישובים בנגב – מאז שנות התשעים המוקדמות, ממשלות ישראל לא ראו עוד ערך בהתיישבות ציונית. הממשלות לא יזמו כמעט הקמת יישובים, לכל היותר נאנסו להקים יישוב פה, יישוב שם. יוזמתו המבורכת של נתניהו להקים את רמת טראמפ היתה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ואף היא לא היתה מתוך תפיסה התיישבותית כוללת של העמקת ההתיישבות בגולן אלא הקמת יישוב אחד כתשורה לטראמפ. לא היתה זו יוזמה להקמת יישוב והחלטה לקרוא אותו על שם טראמפ, אלא היתה זו החלטה להנציח את טראמפ והקמת היישוב היתה הכלי לכך (וגם כך זו החלטה מבורכת; מתוך שלא לשמה בא לשמה, ורמת טראמפ כבר קיימת ומתפתחת).

לכן, אני שמח על יוזמה התיישבותית, שלא היתה כמותה עשרות שנים, שמקדמת שרת הפנים איילת שקד, להקמת עשרה יישובים ציוניים בנגב. הנימוקים לצורך ביוזמה הזאת מעידים על שקד שהיא באמת מבינה את המשמעות הלאומית של התיישבות, שלא פג ערכה גם בעשור השלישי של המאה ה-21: "מדובר בצעד חשוב לחיזוק ועיבוי ההתיישבות בנגב, אזור בעל חשיבות לאומית, שתמנע השתלטות שלא כדין על אדמות המדינה. כמו כן, במשרד הפנים אמרו כי הגדלת האוכלוסייה בנגב תועיל לכלל תושבי האזור, נוסף לניצול שטחים פנויים לטובת בניית יחידות דיור נוספות." לנוכח התערערות הריבונות הישראלית בנגב, התשובה הציונית ההולמת היא העמקת הריבונות באמצעות התיישבות יהודית. זה ייעודה של מדינת ישראל. חלק מן היישובים הם כאלו שכבר אושרו ותוכננו בעבר, כהיענות של ממשלות קודמות ללחצים שהופעלו עליהן, אך דבר לא קודם. אסייג את התלהבותי בכך שהמבחן יהיה בביצוע בשטח ולא בדיבורים.

 

* הקרן הקיימת לישמעאל – תחקיר מדאיג מאוד בערוץ 20 חשף תופעה חמורה בצפון הארץ בשנים האחרונות – של מכירת קרקעות, כולל אדמות חקלאיות, לערבים. בתחקיר דובר בעיקר על המושבה כינרת ופוריה עילית. אני מכיר תופעה דומה בכפר תבור. המרואיין המרכזי היה עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, חבר קיבוץ אשדות יעקב, שזעק על כך שאת ערכי הציונות והסוציאליזם החליפה תאוות בצע, והכסף יענה את הכול. וכך, בעמק הירדן, ערש ההתיישבות הציונית, ערש תנועת העבודה, קרקעות שנגאלו לצורך התיישבות ציונית עוברות חזרה לידיים ערביות. גרינבאום סיפר שהחברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שהיא חברה ממשלתית שהוקמה על פי חוק של הכנסת, מוכרת לערבים קרקעות שנגאלו בידי יהודים בגולה לקראת עלייתם לארץ ישראל וכדי ליטול חלק בהגשמת הציונות, אך לא הצליחו לממש את הנכס שרכשו כיוון שהם נספו בשואה.

לכאורה, מה הבעייה? שוק חופשי, הכול חוקי, מי שמשלם יותר רוכש קרקע. זה נכון, אך הכתבה הראתה שרוב העסקאות הללו נעשות באמצעות ארגון ערבי לאומני, בראשות סוכרי, שמצהיר שהמגמה היא השבת האדמות שנגזלו בידי הציונים לבעליהם החוקיים. כלומר, יש כאן פעולה פוליטית לאומנית לדה-ציוניזציה של ארץ ישראל, בידי גוף שהוא מעין הקרן הקיימת לישמעאל. מה שלא הוזכר בכתבה, הוא החלק של הטרור החקלאי בנטישת אדמות בידי חקלאים ומכירתם לכל המרבה במחיר. כאשר במשך שנים אותם חקלאים נאלצים להתמודד עם הטרור החקלאי, שמבוצע בידי ערבים בשילוב של פשיעה לאומנית ופלילית, ומדינת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי להגן עליהם, אלא "מכילה" את הטרור, הם מגיעים לידי ייאוש. אלמלא ארגון "השומר החדש", הפועל להגנה על האדמות החקלאיות בידי מתנדבים, התופעה היתה גדולה שבעתיים. אני מקווה מאוד, שהתןכנית הממשלתית למיגור האלימות במגזר הערבי, תטפל באופן נחרץ גם בטרור החקלאי. השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהיה יו"ר השדולה החקלאית בכנסת, מכיר את התופעה, וכעת ניתנת בידיו ההזדמנות לחולל שינוי. כמו כן, קק"ל חייבת לממש את המהות הבסיסית של קיומה ולטפל בנושא. למשל, לרכוש קרקעות חקלאיות העומדות למכירה, ואולי גם לגאול מחדש אדמות שנמכרו לערבים. על קק"ל להגיע להסכם בנדון עם החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שתבטיח שהאדמות שנרכשו בידי הנספים לא יסופסרו בניגוד מוחלט לכוונת הרוכשים.  אחד המרואיינים בכתבה אמר שהערבים הם אזרחים שווים. בכתוביות היתה שגיאת כתיב, ונכתב "אזרחים שבים." וזו טעות פרוידיאנית.  

 

* החלוץ של עם ישראל – צבי כסה שלח לתפוצת הדוא"ל שלו רשימה קצרה לכבוד 80 שנה להקמת הפלמ"ח. המסר שלו, הוא שעוצמתו של הפלמ"ח נובעת מכך שהפלמ"חניקים לא היו יהודים אלא ישראלים. בעוד בקישינב היו 20,000 יהודים ו-500 בנדיטים טבחו בהם, אחרי 45 שנה "500,000 ישראלים (ישראלים!) גברו על הפלשתינאים ועל הערבים." והוא מציין שמי שהקים את המדינה היה היישוב העברי, לא העם היהודי. היישוב העברי ברא את "הישראליות" – מדינה לקיום ותרבות עברית, למלוא האופק האנושי, לטעם הקיום. "הפלמ"ח היה לסיירת של עם ישראל, להבטיח ש-500 אלף ישראלים לא יינגפו במלחמה הגדולה לעצמאות." ומהי הציונות? "מהפכה מעם עבר לעם עתיד."

בניגוד לכסה, אני קצת איחרתי להיוולד ולא שירתי בפלמ"ח. אז מי אני שאלמד את כסה הפלמ"חניק על הפלמ"ח. אך מה לעשות, כסה ממציא פלמ"ח פיקטיבי, שהוא חלוץ של עם פיקטיבי. המהפכה הציונית לא נועדה להחליף עם, אלא לחלץ את העם היהודי ממצבו כעם גולה, מפוזר בתפוצות הגולה, שאינו יכול ואינו יודע להגן על עצמו, ולהביאו לגאולה לאומית באמצעות עלייה למולדתו והקמת מדינת לאום ריבונית משלו, שיכולה להגן על עצמה ועל אזרחיה. הציונות ראתה עצמה חיל החלוץ לעם היהודי כולו. הרצל לא קרא להקים את "מדינת הישראלים" אלא את "מדינת היהודים". בתוכנית בזל נכתב ש"הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל," לא לעם "הישראלי". מגילת העצמאות לא נפתחה במילים "בארץ ישראל קם העם הישראלי", אלא "בארץ ישראל קם העם היהודי," כל תוכן המגילה מדבר על העם היהודי ולב המגילה הוא ההכרזה "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל." לא מדינה ישראלית. מדינת ישראל, פירושה מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, העם היהודי, בארץ ישראל – ארצו של ישראל, ארצו של העם היהודי. הפלמ"ח לא נלחם כדי ש-500,000 ישראלים לא יינגפו, אלא כדי לשחרר את ארץ ישראל למען העם היהודי כולו וכדי לפתוח את שערי הארץ בעבור היהודים כדי שיעלו אליה ויישבו אותה.

אני קורא עכשיו את הביוגרפיה המרתקת של הפלמ"חניק חיים חפר ("הנני כאן", מאת מוטי זעירא). היחידה הראשונה שבה הוא שירת בפלמ"ח, לאחר ההכשרה, היתה החולייה היבשתית, שהעלתה יהודים בהעפלה רגלית מסוריה ומלבנון. בשירו הראשון, "בין גבולות", הוא כתב:

 

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ,

בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים –

שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,

לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

 

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

 

אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ –

אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ.

כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ,

וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ.

 

הפלמ"ח לא נועד למען "הישראלים" או "העברים" אלא כדי להעלות אחים יהודים למולדת וכדי לשבור וליתוץ את השער ולנגח כל חומה בְּצוּרָה כדי שהיהודים יעלו לארץ.

בקריאתו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, "נוער שמע" הוא כתב, בין השאר:

 

נוער שמע!

מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.

וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועלות.

על כף אחת:

שואת ישראל, תקומת ישראל, מלחמת ישראל.

ועל כף שניה:

תככי מסחר ופוליטיקה,

והתככים, משקלם כבד.

 

שואת ישראל היא שואת העם היהודי באירופה. תקומת ישראל היא תקומתו של אותו עם בארץ ישראל. מלחמת ישראל היא המלחמה של העם היהודי, למען העם היהודי. וכל אלה – על אותה כף. במלחמת השחרור לחמו ואף נהרגו יהודים רבים שעלו לארץ והצטרפו היישר למלחמה. כ-25% מהנופלים במלחמה היו עולים חדשים. גם הפלמ"ח קלט לתוכו אלפים מאלה. ועם קום המדינה, המשימה הראשונה שהיא לקחה על עצמה הייתה עלייה רבתי של היהודים אל הארץ. לפני שהוחלט על שמה של המדינה היהודית – מדינת ישראל, בין השמות שהוצעו היה יהודה. כי אין הבדל בין העם היהודי לעם ישראל.

מהי ישראליות בעיניך? בעיני צבי כסה ישראליות היא לא להיות יהודים. בעיניי, ישראליות היא מיצוי היותי יהודי בכך שאני חי במולדת היהודית, במדינה היהודית.

המסר הכנעני, שאותו נושא צבי כסה, היה הזוי מלכתחילה וכבר מזמן אבד עליו כלח.

 

* לגיון הזרים – כשאבא שלי היה בן 17 הוא עלה לבדו בספינת מעפילים. גורש לקפריסין. שבועיים לפני הגיעו לגיל 18, בדצמבר 1948, הבריטים שיחררו את הילדים והנוער שטרם הגיעו לגיל שמונה עשרה. הוא הגיע היישר למלחמת השחרור והצטרף לכוחות הלוחמים. אחוז גבוה מאוד מבין הלוחמים היו עולים חדשים שהגיעו זה עתה לארץ. האם הם היו לגיון זרים? כמה מתנדבים מהעם היהודי הישן שבאו להציל את העם הישראלי החדש? ואיך קראו לספינת המעפילים שבה עלה אבי? "מדינת היהודים". מה, לא מדינת הישראלים? 

 

* יפה הבלורית והתואר – אבא שלי היה יפה בלורית ותואר. הביטוי הזה, מתוך שיר הרעות של חיים גורי, תוייג כסמל להתנשאות, כביכול, של הצברים האשכנזים, שהם היו יפי הבלורית והתואר, על העולים החדשים מאירופה ומארצות האסלאם. חיים גורי כל חייו ניסה להילחם בסטיגמה הזאת, ולהסביר שיפי הבלורית והתואר היא ההגדרה לנופלים הצעירים, שנפלו בעלומיהם. בנעוריו נמשך חיים גורי לכנענים. אבל פגישה עם המשורר יונתן רטוש, מנהיג הכנענים, שניסה לגייס אותו לתנועה, הביאה אותו למסקנה ההפוכה. בשיחה תהה גורי הנער איך אנו יכולים להתנתק משורשינו היהודים ורטוש השיב "היחס בין עברי ליהודי הוא כמו היחס בין האדם לקוף." בגיל 18 גורי התגייס לפלמ"ח וכעבור 6 שנים נשלח מטעם ההגנה, שמעולם לא חשבה שתפקידה הוא להגן רק על ה"ישראלים", למחנות העקורים בהונגריה. מאז הוא קשר את גורלו ואת יצירתו לעם היהודי, ולהיותנו רקמה לאומית אחת.

 

* פרובוקציה גנטית – בשנת 1970 השליך ח"כ מנחם פרוש מעל דוכן הכנסת סידור תפילה רפורמי. כתוצאה מכך הוא הושעה ליום אחד מן הכנסת. חלפו 51 שנה ובנו, ח"כ מאיר פרוש, מחה על כך שיו"ר ועדת החוקה הרב גלעד קריב הכניס ספר תורה לנשות הכותל. הוא נכנס לישיבת ועדת החוקה (אותה הוא מחרים בד"כ, אף שהוא חבר בה, כיוון שהרב קריב עומד בראשה), התיישב על הרצפה וקרא בקול ובמנגינה פרקי תהילים.

הנה, אנו למדים שהפרובוקציה עברה בגֶנים. הקנאות עברה בגנים. שנאת החינם נגד הרפורמים עברה בגנים. ובכל זאת, יש איזה שיפור מסוים בגנטיקה. בעוד האב חילל ספר יהודי קדוש וביזה אותו, הבן הסתפק בהפגנת יחיד בכנסת. במקרה הזה חילול השם לא עבר בגנים.

 

* פרק חדש לפרוטוקולים של זקני ציון – קרולינה לנדסמן, מבכירות דבוקת שוקן, מסבירה את שיעור הרציחות הגבוה בחברה הערבית, במדיניות דמוגרפית מכוונת של ישראל, שנועדה לצמצם את האוכלוסייה הערבית. "מבחינת ישראל המצב שבו ערבים הורגים ערבים הוא רצוי. " זו מדיניות שמטרתה "להפחית את מספר תושביהם" והיא נובעת מ"האובססיה הדמוגרפית והמאבק הנחוש לתכנן את העם היהודי." לנדסמן מודה שישראל מעודדת בשנים האחרונות את הקִדְמָה הכלכלית וההשכלה במגזר הערבי, אך יש לה הסבר קונספירטיבי לכך. "לישראל יש אינטרס בתהליכי התחזקות מעמד הביניים באוכלוסייה הערבית ובעידוד המהפכה החברתית המתחוללת בקירבה, שבה שיעור האקדמאים גדל והשכלת הנשים משגשגת. כי פועל יוצא של תהליכי 'מערביזציה' אלו היא ירידה בשיעור הילודה." מסיבה זאת ישראל פועלת לשימור אורח החיים החרדי, מתוך האינטרס הישראלי של "שימור הגידול העקבי בשיעורי הילודה הגבוהים של החרדים במסגרת המאבק הדמוגרפי... החברה החרדית היא חממת גידול היהודים."

קרולינה לנדסמן כותבת את הפרק הבא בפרוטוקולים של זקני ציון.

 

* התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר – תמי ארד פירסמה בפייסבוק (שלאחר מכן עלה כמאמר ב"ידיעות אחרונות") תגובה לפשקווילים נוטפי שנאה ובוז של רוגל אלפר ב"הארץ", שבהם הוא השתלח ברון ארד, במשפחתו ובמדינה הפועלת להשגת מידע על גורלו ולמציאת גופתו.

בין השאר כתבה תמי: "רון נפצע בנטישה ולמורת רוחו של אלפר נשאר בחיים והפך בראייתו לנטל על המדינה... נכון, כולנו המשכנו בחיים אבל בניגוד לאלפר לא שכחנו את רון או ויתרנו על הסיכוי שביום מן הימים נדע מה קרה לו. אלפר בטורו מגדיל לעשות ויורד לפרטים נקרופיליים 'לא נשאר מה לקבור' הוא קובע. אני לא יודעת מהיכן הידיעה הוודאית הזו אבל אני יודעת שאלפר מחמיץ את העיקר. 'ארד הוא אנקדוטה שנופחה לדרגת סמל לאומי מקרי, בלון מלא בהרבה אוויר חם של פולחן השכול הישראלי,' כותב אלפר. אני מאחלת לאלפר שלעולם לא ידע אובדן. עוד אומר שאיני מצפה לאמפטיה מצדו אבל הייתי מצפה מאדם שמתפרנס מכתיבה שיחשוב מעבר לפרובוקציה ולאלטר אגו שלו. הסיפור של רון נוגע לכל חייל שמתגייס היום לצה"ל. הוא התרחש לפני 35 שנים אבל נוכח בתודעה גם היום לא כדי להאדיר את שמו של רון אלא כדי שגם 'החיילים הלא חשובים', כדברי אלפר ידעו שהמדינה ששולחת אותם להילחם לא תיטוש אותם מאחור."

תמי ציינה ברשומתה את האובססיה של רוגל אלפר, שפירסם יום אחר יום פשקווילים בנושא. היא לא מעודכנת. למחרת, ביום חמישי, הוא העלה פשקוויל שלישי בנושא, יום שלישי ברציפות. אחרי שביומיים הקודמים הוא השתלח בזכרו של רון ארד, הטיל דליי שופכין לפצע הפצוע של משפחתו והביע התנגדות חריפה למאמצים לגלות מה עלה בגורלו, בפשקוויל השלישי הוא האשים את רבין שהפקיר את חייו של ארד וממש האשים אותו אישית במותו של ארד.

למחרת, פרסם האובססיב פשקוויל רביעי ברציפות, הפעם הוא השתלח בישראל שהיא מדינה גזענית, כי היא פועלת למען השבתם של הנעדרים היהודים ומפקירה את הנעדר הבדואי (שקר!) ועל הדרך השתלח בגסות באחיו של הדר גולדין "הגזען".

גם גדעון לוי כתב נגד המאמצים לגלות מה עלה בגורלו של רון ארד והגדיר זאת "נקרופיליה לאומית". ובאותה הזדמנות דיבר על ישראל כמדינה נקרופילית כי יש בה מקררים שלמים מלאים בגופות של פלשתינאים. לא מחבלים – פלשתינאים, כי זאת מדינה שרוצחת פלשתינאים וחוטפת את גופותיהם כדי לבצע בהם את תאוותיה הנקרופיליות. הוא כמובן לא הזכיר שישראל מחזיקה את הגופות הללו כדי להשיב את גופותיהם של חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין שחמאס מסרב להחזיר. גם את הרצון להחזיר את גופותיהם של גולדין ושאול הוא מכנה נקרופיליה.

עם כל סלידתי העמוקה מגדעון לוי, ייאמר לזכותו שבהשוואה לרוגל אלפר הוא כמעט אדם נורמטיבי. טוב, אולי קצת הגזמתי. התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר הוא לרקוד צ'רקסיה כפולה על דמם של חללי צה"ל ונרצחי הטרור בפשקווילים נוטפי שמחה לאיד המשפחות. וכאשר מדובר במשפחות ששכלו שני בנים, כמו מרים פרץ, ההנאה הסדיסטית שלו כפולה ומכופלת. במשך השנים הוא פירסם עשרות פשקווילי אושר, שמחה וגיל לאידה של מרים פרץ.

הבוז הוא בעיקר לשוקן, שלוי ואלפר הם חלון הראווה של עיתונו.

 

* בלי זכות הצבעה – מכירים את הטענה, שישראל היא מדינת אפרטהייד כי היא שולטת  על אוכלוסייה שאין לה זכות הצבעה, וכך יש זכויות שונות לאוכלוסיות שונות וכו'? הטוענים כך שוכחים שמי ששולט ברצועת עזה ושולל מתושביה את זכות הבחירה הם חמאס ומי ששולטת על האוכלוסייה הפלשתינאית ביהודה ושומרון היא הרש"פ, שכבר עשור וחצי שוללת מאזרחיה את זכות הבחירה. אבו מאזן אינו מאפשר אפילו הצגה של "בחירות" נוסח סוריה. 

 

* הרצח הכפול – ב-6 באוקטובר מלאו 40 שנה לרצח סאדאת, במצעד לציון 8 שנים למלחמת יום הכיפורים. היה זה רצח כפול – של סאדאת ושל השלום עם ישראל. את סאדאת רצח עומר עבד אל-רחמן. את השלום רצח יורשו של סאדאת חוסני מובארק. מובארק הפך שלום חם שעיצב סאדאת למלחמה קרה.

בניגוד למיתוס השקרי שמטפחים גורמים פוליטיים בישראל, סאדאת לא הציע שום הצעת שלום לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, וספרו המצוין של יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל (שכבר מזמן הגיע לו פרס ישראל) "רהב", שהוא השלישי בטרילוגיה של שלושה ספרים על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים – מוכיח זאת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. גלבר מפריך את המיתוס, אבל אין חשש שהוא לא יפומפם גם הלאה. ללא מלחמת יום הכיפורים, סאדאת לא היה פונה לשלום. הישגי מצרים במלחמת יום הכיפורים הסירו, לתפיסתו, את ההשפלה של הערבים בתבוסתם במלחמת ששת הימים ובכך נתנה לו כוח לגשת לשלום עם ישראל מעמדה של עוצמה. ולא פחות חשוב מכך, העובדה שלמרות תנאי הפתיחה הנחותים, ישראל התעשתה וסיימה את המלחמה 101 ק"מ מקהיר הוכיחה שישראל אינה מנוצחת ואין תוחלת להמשך המלחמה.

עלייתו של נשיא מצרים א-סיסי לשלטון והדחת האחים המוסלמים היתה בשורה חשובה למצרים, לישראל ולמזרח התיכון. א-סיסי עדין מבסס את שלטונו. ביחס לשלום עם ישראל, הוא ממוקם על הרצף שבין מובארק לסאדאת, עדין קרוב יותר למובארק. יש לקוות לסאדאתיזציה של א-סיסי.

 

* לעצור את שרשרת ההדבקה – עוד לא הומצא חיסון נגד מגיפת הפייק-ניוז והקונספירציות בנוגע לקורונה ולחיסונים. איך אפשר, אם כן, להילחם בתופעה? באמצעות עצירת שרשרת ההדבקה. שרשראות ההדבקה הן הרשתות החברתיות. יש לציין שרשתות התקשורת המסורתית, הן הציבורית והן הפרטית, מגלות בדרך כלל אחריות ולא נותנות כמעט במה לתופעה. אבל הרשתות החברתיות מפיצות את הרעל בענק ואף מעודדות זאת; האלגוריתמים שלהם מזהים מי מגלים עניין בחומרים האלה ודואגים להציף אותם ובכך מעגל ההדבקה גדל באופן מעריכי. אם בעלי הרשתות החברתיות, שיש להם אינטרס עסקי בהפצת הפייק-ניוז הללו אינם מגלים אחריות, המדינות צריכות להתערב ולאסור הפצת תכנים כוזבים הפוגעים בבריאות הציבור בשעת מגיפה.

יש לציין לשבח את רשת "יוטיוב" שהחליטה להסיר סרטוני תוכן כוזב של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים.

 

* בוסטר בריבוע – כל הדיבורים על חבירה אפשרית של גנץ לנתניהו כדי להיות ראש הממשלה, הם דיבורי סרק. אין מצב שזה יקרה. גנץ רוצה מאוד, אבל מאוד מאוד מאוד, להיות ראש הממשלה. הוא גם משוכנע שאין מתאים ממנו. וראשות הממשלה היתה בהישג ידו, על פי חוק יסוד, ובחודש הבא היתה אמורה להתמשש. בסקרים הוא השר הפופולרי ביותר. והנה מופעל עליו לחץ עם הצעה שאי אפשר לסרב לה – ראשות ממשלה לארבע שנים. אך טבעי שיתפתה.

אבל זה לא יקרה. הסיבה לכך שהיא שגנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר, כולל מנות דחף חזקות, מפני אמונה למילה של נתניהו. הרי הסיבה היחידה שהוא לא יהיה ראש הממשלה, היא שנתניהו הונה אותו, חתם אתו על הסכם כוזב שנועד לאפשר לו (לנתניהו) להיות ראש הממשלה ואח"כ גנב את הרוטציה והפר את ההסכם בבוטות. גנץ יודע שמדובר שוב בהונאה. המטרה היחידה שלה היא לגרום לגנץ לפרק את הממשלה. ברגע שהוא יתפתה ויעשה זאת, גם עם התחייבות בשבועה והסכם משפטי ממוסמר ומבוצר היטב בערבות של דרעי, אין ספק שההתחייבות תופר. השאלה היא רק באיזה תרגיל. ההסכם הקודם הופר באמצעות פשע כלכלי חמור נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב המדינה; כי זו הלקונה שנתניהו השאיר בהסכם המרמה והפרת האמונים עם גנץ. יכול להיות שאכן גנץ יקים ממשלה חדשה ובבוקר הצגתה בפני הכנסת נתניהו יבריז, ויודיע שהוא מתחרט ונלך לבחירות. יכול להיות שתהיה הונאה אחרת. אין שום ספק שזו הונאה. הוא גם יודע שבמקרה התיאורטי שממשלה כזו תקום, נתניהו יחתור תחתיו ויהפוך אותו לראש ממשלה בובה.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אז למה גנץ לא מבהיר בצורה הברורה ביותר שאין על מה לדבר ומסרב להיפגש עם שליחיו של נתניהו? בעקבות השיעור שקיבל בקדנציה הקודמת, הוא החליט כנראה להשתחרר מתדמית הפראייר וילד הכאפות ולשחק פוליטיקה ערמומית וממולחת. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן, ולכן הוא רוצה שבנט ולפיד יחושו קצת מאוימים מצידו. חשוב לו להשאיר בתודעה הציבורית את ההיתכנות של המותג "גנץ ראש הממשלה", וכל הכתבות וההדלפות בנושא משאירות את המותג בכותרות. יכול להיות שהחיזור הזה והפרסומים הללו מועילים לו פוליטית, אך פוגעים בממשלה, פוגעים ביציבות הפוליטית ופוגעים באינטרס הלאומי.

 

* להפריד – שופט המכיר אישית נאשם, לא כל שכן – אם הוא עובד אתו על בסיס יומיומי, יפסול את עצמו מהתיק. הסיבה לכך אינה שאין אמון בשופטים, אלא שהשופטים הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש, ואין סיבה להעמיד אותם במבחן, שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בו. ובנוסף לכך, יש עניין של נראות. כך צריך להיות גם התובע הכללי. היום, כאשר התובע הכללי הוא היועמ"ש, עליו להכריע בחשדות לשחיתות שלטונית נגד אנשים שהוא עובד איתם באופן יומיומי ותפקידו הוא לייעץ להם. יש לי אמון מלא ביועמ"שים, אך הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש. ולא בכדי, יועמ"שים רבים נהגו ברכות יתר כלפי פוליטיקאים החשודים בשחיתות שלטונית, ונהנו מכך לאורך השנים נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, ליברמן ושוב נתניהו ואולי גם אחרים.

התובע הכללי צריך להיות עצמאי ונקי מקשרי עבודה עם הפוליטיקאים. כך, החלטותיו תהיינה מקצועיות ואובייקטיביות לחלוטין. בנוסף לכך, העובדה שהיועמ"ש הוא התובע הכללי, פוגעת ביכולת עבודתו כיועץ משפטי. אני בטוח שלא קל ליועמ"ש לשבת עם רוה"מ ולעבוד עמו יום לאחר שהגיש נגדו כתב אישום. ואני בטוח שגם שיתוף הפעולה של רוה"מ והשרים עם היועמ"ש, לאחר שהורה לחקור אותם ולא כל שכן, הגיש נגדם כתב אישום, יהיה מזערי. לכן, לטובת הדמוקרטיה, לטובת מדינת החוק ולטובת המאבק בעד טוהר המידות ונגד השחיתות השלטונית, מן הראוי להפריד בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

 

* ובינתיים באוסטריה – קנצלר אוסטריה סבטסטיאן קורץ נחשד בעבירות שחיתות, שוחד והפרת אמונים. במה בדיוק הוא חשוד? בשוחד באמצעות סיקור אוהד. קורץ מכחיש מכל וכל את החשדות, אך אינו מעלה על דעתו לטעון טענה שטותית שסיקור חיובי אינו יכול להיות שוחד בפוליטיקה. עוד אין כתב אישום נגד קורץ אלא רק תחילתה של חקירה, אך כבר בעקבות זאת שותפיו הקואליציוניים של הקנצלר החליטו לפעול להדחתו. כתוצאה מכך קורץ התפטר. שמא זו טהרנות יתר?

גם אצלנו הוצב רף מוסרי גבוה, של דרישה מראש הממשלה להתפטר לא בשל כתב אישום אלא כיוון שנפתחה חקירה נגדו. כך אמר ראש האופוזיציה: "מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל... קיים חשש, אני חייב להגיד אמיתי – לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, משום שהוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו – הכול כך עמוקה." צדק ראש האופוזיציה נתניהו, בחשש שהביע בתחילת החקירות של אולמרט. נוכחנו זאת בעליל שנים אחדות מאוחר יותר.

 

* מעשה בחמש מזוודות – שמעתי השבוע, באיחור קל, בדיחה סובייטית משנות החמישים. בכיר בקג"ב הגיש לחבר ניקיטה חרושצ'וב תכנית גאונית, איך לנצח סופית במלחמה הקרה. נמלא חמש מזוודות בפצצות אטום ונעביר אותן בדואר הדיפלומטי. נציב אותן בחמישה מוקדים מרכזיים בארה"ב. ואז תתקשר לאייזנהאואר, תספר לו שבחמישה מוקדים בארה"ב הונחו מזוודות עם פצצות אטום. הפצצות תתפוצצנה בתוך 24 שעות. אם אינך רוצה שנפעיל אותן, עליך להיענות לרשימת הדרישות שלנו. חרושצ'וב אישר את התוכנית. כעבור כשנה הוא נזכר בה, הזמין את ראש הקג"ב לפגישה ושאל אותו מה קורה עם התוכנית הזאת. ראש הקג"ב הסביר שהיא לא יצאה לפועל מסיבות טכניות: "לא מצאנו חמש מזוודות."

זה מזכיר לי את איראן, שאזרחיה רעבים ללחם אך היא רצה לפצצה הגרעינית.

 

* איחולי כישלון מכל הלב – כפטריוט ישראלי, אני מפרגן תמיד לכל הישראלים המתחרים בחו"ל, בספורט, במוסיקה, במדע וכו'. אם זייפן ישראלי מתחרה באיזו תחרות מוסיקלית באיזה חור נידח בקצה העולם, חשוב לי שהוא ינצח. אבל אני מייחל בכל ליבי לכישלון הסרט שמייצג את ישראל בתחרות האוסקר, "ויהי בוקר". זהו סרט אנטי ישראלי, במימון ישראלי, שנבחר בידי האקדמיה הישראלית לקולנוע לייצג את ישראל. איזה אבסורד. ושחקניו מנצלים את הבמה של טקסי הפרסים שבהם הם זוכים כדי להשמיץ את ישראל ולהעליל עליה עלילות דם בזויות.

ומה בדבר האיכות הקולנועית של הסרט? היא לא מעניינת אותי.

כה חבל שישראל לא שלחה לתחרות האוסקר את יצירת המופת הגאונית "אגדות החורבן".

 

* מחוזות השנאה וההסתה – נדב איל ציטט בהבלטה, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות", משפט מנאומו של שר התרבות חילי טרופר בטקס הענקת פרסי אופיר: "מדינה חזקה באמת, ולא כסלוגן פוליטי ריק, יכולה להכיל דעות מנוגדות וזהויות מגוונות. מדינת ישראל חזקה ויציבה מספיק כדי לא להתנודד מכל ביקורת. נעמוד בזה – אולי אפילו נצמח מזה." יפה מאוד. אלא שנדב איל השמיט משהו. בין המשפט המסתיים במילים "זהויות מגוונות" למשפט המתחיל במילים "מדינת ישראל", אמר חילי טרופר מסר חשוב מאוד: "כמובן שגם להם יש גבול ומובן שאינני מדבר על מחוזות השנאה וההסתה." המשפט המושמט משמעותי מאוד, ובלעדיו המסר הנכון והמאוזן של טרופר הופך לסיסמה קיצונית וחסרת אחריות. 

 

* בן יוסף – בגיליונות מוסף הספרות והתרבות של "הארץ" בתקופת החגים, התפרסמה מסה מרתקת בת 5 חלקים של פרופ' דן מירון על ספרו של אלתרמן "שמחת עניים", ובה הציג כיצד הושפע אלתרמן מספר שיריו של יונתן רטוש "חופה שחורה". במסה נפלו מספר טעויות עובדתיות. ברוך פלח פרסם מכתב למערכת בו הוא מציג את השגיאות ומציג את העובדות המדויקות, עד רמת התאריכים המדויקים של אירועים.

בין השאר מופיעה במכתבו הפסקה הבאה: "בניגוד לנכתב על ידי מירון, יוסף בן שלמה לא הרג ולא פצע איש ולא נגרם אפילו נזק לרכוש. בן שלמה ושני חבריו ז'ורבין ושיין נאסרו בגלל החזקת נשק לא-חוקי, עבירה שעל פי תקנות ההגנה לשעת חירום דינה מוות. שיין ניצל ממוות בגלל גילו הצעיר, ז'ורבין ניצל משום שנחשב לחולה נפש, ואילו בן שלמה עלה לגרדום. מירון הניח שמשום שעל בן שלמה נגזר עונש מוות הרי הוא ודאי רצח ופצע, ולא היא."

כל הכתוב כאן מדויק, למעט פרט אחד די חשוב. הקלישאה הידועה אומרת ש"לא משנה לי מה תכתוב עליי העיקר שתאיית את שמי נכון." הכותב לא רק שגה באיות השם, אלא הפך את היוצרות – במקום שלמה בן יוסף, הוא כתב פעמים אחדות (כלומר לא מדובר בפליטת מקלדת) יוסף בן שלמה. וזה במכתב של מהותו היא הערה על שגיאות ואי-דיוקים.

 

* ביד הלשון: מיצוע – בישיבה של פורום שאני היו"ר שלו, עלו הצעות שונות בנושא שעל סדר היום, ואני גיבשתי מהן הצעה מוסכמת. אמרתי שאני רוצה לְמַצֵעַ את ההצעות, ולהפתעתי אף אחד מחברי הפורום לא הכיר את המושג מיצוע. בתום הישיבה, שלחתי בקבוצת הווטסאפ של הפורום את הערך מִיצוּעַ ממילון אבניאון:

1. חישוּב הממוּצע, קביעת הממוצע: במיצוע המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה (כוזרי).

2. תיווּך בין יריבים, הבָאה לידי פּשָרה: השמאל דוחה, והימין מקרבת, ולכן צריך למצוא את המיצוע.

3. שימוּש כאמצעי, תיווּך: שכל הידיעות אינן נודשות כי אם במיצוע הגשם (ספרות ימי הביניים).

4. (בּצבא) רצף ירִיות למטרה בניסיון לפגוע במֶרכּזה.

5. (בניירות ערך) מכירה הדרגתית של ניירות ערך מאותו הסוג בשוק עולה או קנייה הדרגתית מאותו נייר ערך בשוק יורד.

אורי הייטנר

 

* * *

רֹן גֵּרָא

הַבִּנְיָן

 

יוֹלַדְתּוֹ

תִּסְפֹּק כַּפֶּיהָ

שׁוֹכְנָיו כּוֹרְעִים

לוֹ בֶּרֶךְ,

שׁוֹטְחִים לוֹ מַרְבַדֵּי

פְּרָגִים.

הוּא נוֹשֵׂא דֶּגֶל

מְנַצֵּחַ.

פָּרָשָׁיו מִתְבַּסְּמִים

בְּיֵין זֶבַח.

חֲתוּלִים מוּמָתִים

עַכְבָּרִים נוֹפְלִים.

פְּרָחִים לֹא יַנִּיחוֹ עַל

קֶבֶר חֲתוּל אַלְמוֹנִי

שֶׁנָּפַח.

דֶּגֶל הַבִּנְיָן מִתְבּוֹסֵס

בַּעֲבָרוֹ הַמְפֹאָר.

וְרֹאשׁוֹ

תּוֹתָב.

 

* * *

ארנה גולן

דברים שרצה לומר – ואמר אותם נהדר

על ספרו של עלי קדם, חבר קיבוץ מעגן:

"דברים שרציתי לומר"

קיבוץ מעגן, ינואר 2021, עימוד טקסט, עיצוב ודפוס: אבי קליסקי. 252 עמ'.

 

הספר מוקדש לזכרה של אינגריד, רעייתו, שנפטרה כשנה קודם לכן, וציור שלה של חצר כינרת מופיע על העטיפה, וכן לשלושת ילדיו, בני ובנות זוגם ולנכדיו.

 

א. על הספר ומחברו

עלי קדם,  יליד קיבוץ מעגן וחבר מרכזי בו, מחברו של הספר המרשים ורב העניין הזה, מכנה את סיפרו, שבו כינס את דבריו שכתב במשך השנים, במלאת לו  73 שנים – בשם "דברים שרציתי לומר". ואכן, הוא רצה לומר אותם או לקרוא אותם באירועים שלכבודם נכתבו או שהם נכתבו לפרסום בכתבי עת, לרוב של  הקיבוצים, ואז ביקש להאיר סוגייה בעלת חשיבות לקיבוצי העמק ולחברי קיבוץ בכלל, לחינוך הקיבוצי או לתהליכי הפרטה ושינוי במבנה הקיבוץ.

ייחודה של כתיבתו היא שתמיד יש בה חתירה אל לב הדברים, והוא מנסחם במיצוי, בעידון ובאופן תרבותי ולא פעם בהומור קליל, ועם זאת  תמיד בעמקות רבה ובניסוח ההופך את הדברים לספרות. מדי פעם הוא אף נסמך על מחקר ותמיד על חשיבה מעמיקה גם אם הוא נוהג שלא להאריך בדבריו וגם שעה שנלווה להם חיוך קל.

במבואו לספר מתאר עלי קדם עצמו את מבנהו כבנוי שני חלקים: "האחד הוא זיכרונות שלי עליי, על משפחתי ועל דרכי בקיבוץ מעגן" כולל דברים באירועים אישיים. "בשני – מאמרים, טורים ותגובות שכתבתי לאורך השנים, והופיעו בבמות שונות." כל אלה נערכו בספר לפי נושאים, כמו מוסיקה, ספרות, אקטואליה, פוליטיקה, עיתונות וגם ספורט.

המעניין הוא שהוא מבטא את עצמו במיגוון סוגות ספרותיות וגם מחקריות. לכן יש בהן זיכרונות על המשפחה וחקירת שורשיה מתוך כבוד להיסטוריה המשפחתית של הוריו, שהם מייסדי קיבוץ מעגן שעלו מטרנסילבניה. יש בין הדברים מאמרים על  מסלול חייו האישיים והמקצועיים בקיבוץ מעגן, כמו גם טורים ותגובות בנושאי פוליטיקה. אך בעיקר הוא כותב על מבנה הקיבוץ ועל תהליכי השינוי שחלים בו, כמו גם על הילדות בקיבוץ. ובנוסף גם  פזמונים, במיוחד לאירועים שונים ואפילו כמה שירים.

בנוסף לכל אלה  ניכר, כאמור לעיל,  עולמו התרבותי הרחב בכתיבתו על נושאים כמו ספרות, קולנוע, מוסיקה ועוד. מרגשים במיוחד הדברים שכתב עם מות רעייתו ולזיכרה והם מבליטים את ייחודה ואישיותה, שהיתה מתנדבת מהולנד בקיבוץ, והאהבה פרחה והיא נשארה בקיבוץ ונולדו להם שלושה ילדים. כך גם נגלתה לו ההיסטוריה הלא שיגרתית שלה ושל משפחתה, ואת כל הכאב הגדול הוא מבטא באיפוק מפליא.

הספר הזה רב המימדים הוא  אם כן רב ערך להבנת חיי הקיבוץ ותרומתם של הדברים בדרכי כתיבתו המיוחדת, החדה אך תמיד שקולה, מאופקת ורבת תבונה ולא פעם בהומור חד וטוב עין. וכל זאת תוך הארת הדברים מזווית ראייה של חבר קיבוץ פעיל ובעל מודעות גבוהה, איש תרבות וחברה. ואשר לי, אני מצאתי בו ערך עודף כבת קיבוץ מסדה השוכן אף הוא בעמק הירדן.

 

ב. בין הפרטי-אישי לבין הכללי, הקיבוצי והייצוגי

המפתיע הוא שכאשר הוא פותח בפרק האישי (עמ' 7-72) הוא מצניע את עצמו, כאילו ההתמקדות בו כפרט פחותה בחשיבותה מזו של הפרקים המתייחסים  לעולם הקיבוצי או הלאומי, אי לכך  הוא  מקדים התנצלות המשתקפת כבר בשם הפרק, הנטול משירה  של רחל, "רק על עצמי".

ייתכן כמובן  שמקור הצניעות הזאת הוא במה שקדם עצמו מציין, כצו הראשון והסמוי שהוטל על בני הקיבוצים, שלא להצטיין ולא לבלוט.  אך הפרק כולל לא רק את הביוגרפיה האישית שלו וגם זה בקווים מאד צנועים וכלליים. כלולים  בו בקצרה, למשל, זיכרונות מבית ההורים והילדות והחיים הבוגרים. אף על פי כן הוא טורח בצניעותו להוריד ציפיות: "לא היו לי חיים כאלה מסעירים. לא קיבלתי החלטות הרות גורל. לא רשמתי דפים בלתי נשכחים בהיסטוריה. לא בטוח שמישהו יטרח לקרוא את היומנים שלי, אבל את התקציר שאני כותב כאן – אולי יקראו הנכדות והנכדים."

לכאורה הצדק עימו. חונכנו לצניעות, והוא אף לא שינה גורל עם ועולם. אבל בחייו שלו הוא בהחלט קיבל החלטות הרות גורל, אשר בדרך כלל בני אדם אינם מודעים לחשיבותן בשעת קבלתן, לא כל שכן בצניעותו אין הוא מפליג בחשיבותן.

אבל אני מצאתי עניין רב במיוחד בפרק זה. ומדוע? די יהיה אם  נציין את הכרעתו להישאר חבר קיבוץ מעגן ולא לעזוב את הקיבוץ, כמרבית בני מחזורו (ובני המחזור שלי במסדה). את סיפור חיי הוריו בטרנסילבניה, התרבות ההונגרית שבה התחנכו למרות השלטון הרומני, ופרשת עלייתם. הכתיבה כמורשת אביו, ואפילו הפעילות הקיבוצית המרכזית המגוונת שלו עצמו מסופרת בצניעותו האופיינית, וכמובן – נישואיו לאינגריד, שפרשת אהבתם והכרעתה להישאר בארץ ובקיבוץ הביאה גם להחלטתה לעבוד בענף לחלוטין לא אופייני לנשות הקיבוץ, ברפת.

הספדו לה קורע לב דווקא משום ניסה ככל האפשר להיצמד לעובדות חייה וחייהם המשותפים והיפים ורבי הייחוד. אינגריד, ילידת 1950, הגיעה למעגן בשנת 1974 עם מתנדבים נוספים שהגיעו אז מארצות שונות והביאו לקיבוץ את רוח התקופה התוססת באירופה, אבל היא היתה כעין ילדת פרחים יפה וחיננית, כיוון שהיתה ילידת אינדונזיה, שם היו הוריה מן המתיישבים ההולנדיים. אולם שנים אחדות לאחר שאינדונזיה קיבלה את עצמאותה (ב-1948), הם עזבו להולנד והתיישבו  בהארלם שבהולנד. שם היא התחנכה בבית ספר קתולי ולאחר מכן למדה אמנות ומוסיקה והתעניינה בישראל.

תחומי העניין המשותפים הידקו את הקשר, ולאחר ביקור ראשון אצל הוריה, ביקור שיצר קשר הדוק עם משפחתה, ולאחר גיור, הם נישאו בקיבוץ בשנת 1977 באהבה גדולה. השיא אותם הרב קורן ממושבת כינרת (אותו רב שהשיא אותי עם שמאי).

עֵלי עצמו (לא אלי בא' אלא באות ע', כשמו של הכהן הגדול בספר שופטים)  הוא יליד קיבוץ מעגן, אך כיוון שנולד  בחודש נובמבר 1948, הוא רואה את עצמו באורח אופייני גם במסגרת של כלל, כאחד "מילדי המדינה". לפיו הם בעלי ייחוד כצברים שנולדו ראשונים במדינה וזה מעמד מאתגר, כמו במעמד של דור המעביר את המורשת מן המייסדים לצעירים. אבל כאחד הבנים הראשונים במעגן היה זה ארבע שנים  קודם לעליית הקיבוץ למקום התיישבותו, והוא נולד כשהם היו עדיין בחצר כינרת והמתינו לעלייה לקרקע.

יותר מזה, היה זה ממש לאחר סיום קרבות מלחמת השחרור בעמק הירדן וסמוך מאוד להם, והם גם צפו בקרבות "מרחוק" (בעוד שקיבוץ מסדה, למשל, יחד עם שער הגולן, על להתיישבות במסגרת יישובי חומה ומגדל בשנת 1937 והתיישבו ב"עבר הירדן", והם אף נכבשו במלחמת השחרור).

 עלי הוא, אם כן, יליד הקיבוץ וחניכו, למד תחילה, כבני גילו, בבית אך לאחר מכן ב"בית החינוך" המשותף לרוב קיבוצי העמק, ולאחר השירות הצבאי הפך לחבר קיבוץ מרכזי. בעל תואר ראשון בכלכלה. הוא  שימש כמזכיר הקיבוץ במשך כ-26 שנים ומאז היה מנהל השיווק של כפר הנופש של קיבוץ מעגן. כן הקים את "בית הצנחן". כל השנים הללו הוא גם  כתב ופירסם, כאמור,  רשימות וכתבות מסוגים שונים. בנוסף הוא גם פסנתרן מחונן ונגן אקורדיון, מלווה את חבורת הזמר המקומית ואת המתארחים בכפר הנופש, שהוא משמש להם גם מדריך סיורים בעמק, והוא מתגייס לפעולות התנדבות מגוונות בקיבוץ ובעמק.

כל אלה הביאו לכך שסיפורו האישי וסיפור אהבתו "לאישה שאיתו" והמשפחה שהקים עימה, ילדיו וגידולם ונישואיהם, והנכדים, כמו פטירתה הכואבת של אינגריד, משולבים בסיפור הכלל והוא רואה את עצמו  אחד מהחברה "המעגנית". מכאן גם צניעותו, כשהוא מתאר באובייקטיביות  את דעתנותו, עמדותיו בחיי הקיבוץ ובפוליטיקה, את חייו הציבוריים והישגיו. וכך, ב"סיכום ביניים" (19-20), כששואלים אותן מה הוא עושה, הוא משיב כי הוא חובש שלושה כובעים": תיירות, מוסיקה ונגינה, וכתיבה." אך הוא מוסיף כי מאחר שנפל עליו, כמובן, מבחירה, להיות זקן השבט, הוא גם המספיד את רוב הנפטרים בקיבוץ וזאת מתוך אהבה וכבוד למייסדים, שהרי הוא בחר להיות "מנחיל המורשת" של קיבוץ מעגן. לכן גם אין פלא שהוא עורך מחקר של ממש על חייו של הצנחן פרץ גולדשטיין, חבר מעגן, שהיה הצעיר בחבורת הצנחנים השליחים  במלחמת העולם השנייה ונהרג בשליחותו.

אבל כשהוא מספר איך הוענק לו עצמו פרס המועצה של עמק הירדן על כתיבתו בעיתונות, שהיה בה משום הבאת דבר העמק לתקשורת, הוא מיד מאזכר שאביו, שממנו נחל את כישרון הכתיבה – קיבלו לפניו, ומתמקד באנשי העיתונות שעימם עבד ובתפיסתו את ייעודו של העיתונאי. הצניעות עוטפת גם את הצגת ההיסטוריה הפרטית שלו ועל כן מרגשים מאוד דברי ילדיו, בני משפחתו וחבריו המאירים את אישיותו העשירה והייחודית.

כפי שראינו  הוא רואה עצמו כאחד מבעלי "סימני דרך לילדי תש"ח" וכמייצג אותם, והדברים הנרחבים יותר אכן נאמרים בכנס של בני הקיבוץ בני המחזור הזה, שלדבריו אינם יכולים לשכוח שהם אכן "ילדי המדינה". שהרי יש לכך מאפיינים. דבריו אפילו מחורזים ולכאורה הם קלילים, אך כוחם בכך  שהוא מצליח לשרטט דיוקן מדוייק ועמוק למרות המסגרת הקלה כביכול, כך גם בדבריו  על  המעבר מהאידאולוגיה של המייסדים לתרבות שנות ה-60 , בניתוחו למצב הביטחוני בעמק וההפגזות באותן שנים, וגם כאשר הוא משרטט דיוקן של דור אחראי שלא חלם על טיול אחר צבא.

ממש מאלף. ולכן גם אין להתפלא על כך שהוא מתאר נהדר איך נראתה תל אביב לבני הקיבוצים בהגיעם אליה לראשונה ואף לאחר מכן, שהרי היא גילום של ערכים המנוגדים לחלוטין לאלה של הקיבוץ, ואף על פי כן הם נמשכו לתל אביב "כמו פרפרים אל האור". ומי כמוני, שכתבתי על כך, מבינה את הרשימה הזאת בכל עומקה. בה בעת הוא מתאר בקווים חדים ובהירים, והעיקר באהבה ועיתים בהומור, את העולם "ההונגרי" של המייסדים שבא לביטוי במבטא, במינהגים, באוכל ועוד, ומעל הכול מרחפת ראייתו שתמיד מבקשת להבליט את הטוב והיא אף אופטימית לגבי עתיד הקיבוץ {77-80), אפילו שעה שהוא הולך ועובר תהליכי הפרטה כאובים.

 

ג. תופעות אנושיות בהומור ובכאב

עם זאת, לא רק תופעות קיבוציות מושכות את ליבו.  כאיש תרבות רחב אופקים הוא נמשך גם לתיאור תופעות אנושיות כלליות. למשל, במדור ההומוריסטי "חיוך קל" הוא מקדיש רשימה מיוחדת לתופעת "הטרמפיסט". ועל שום מה? על שום שהוא  הופך לשותף ממש בקבינה ו"ויש מחיר" לצירופו והוא התחשבות בצורכי האחר. כמה יפה! אבל אפילו את הניתוח הרפואי שעבר (שלא סיכן חיים, אמנם) הוא מתאר בחיוך קל למרות החשש והחרדה והכאב, והכל נעשה אנושי וקרוב.

 אבל, כמובן, איך אפשר בלי מבט מלא הומור על תופעות קיבוציות, כמו יום הקולנוע, שהיה נהוג פעם בקיבוץ, או טוב מזה, על דרכי הקליטה של חברים חדשים כאשר שום מאפיין של הנקלט אינו מניח את דעת הקולטים... והעיקר – גם כשהוא מגיע לגיל 60 "הנכבד", הראייה ההומוריסטית מאפשרת לו לצלוח את המעבר באופטימיות זהירה תוך חיוך על המתרחש במשפחה, עתה כבר עם נכדים, ואתה אפילו מוכן לתת לילדים לדאוג לבריאותך ואת בן או בת הזוג להסיע ל...רופא! אבל בסוף הוא לא שוכח להודות על כל יום שאתה קם "וסוחב הלאה".

 הדיון נעשה כבד ראש שעה שהוא  נכנס לעבי הקורה של השינוי  בקיבוץ ויש להכריע "לאן הולכים מכאן", ואלו שאלות כלליות שהן אכן הרות גורל.(103-131). הנושא סבוך וטעון ולא ניכנס לעובי הקורה ורק נציין כי אין ספק שמודעותו לתהליך ההפרטה, הידע בכלכלה, בריכוז המשק ובשיווק מעניקים חשיבות מיוחדת לראייתו.

ולכן גם בענייני פוליטיקה, פגשתי אדם הרחוק אמנם מהשקפותיי כרחוק מזרח ממערב והוא מביע אותן לא רק בכתיבה אלא גם בהפגנות, ובכל זאת קראתי את דבריו בעניין ובאהדה. וכי למה? כי לא היתה שם התלהמות ולא ניסוחים קיצוניים. הגישה התרבותית והשקולה שלטת גם כאן. וזה הישג ברור.

 

ד. על ספרים וספרות ושירה

פרק  לעצמו הוא "קראתי וכתבתי – ביקורת על ספרים."  הספר הראשון הזוכה לעיונו של עלי קדם – כבר אומר לשם גילוי נאות – הוא סיפרי שלי, "ילדה של קיבוץ". אינני מכירה  את הכותב  ויש להניח כי נושאיו של הספר הם שעוררו בו את העניין בספר. ודומה, מקריאת סקירתו האוהדת,  כי יש קירבה בעמדת התצפית שלנו על היותך בן קיבוץ, שאתה ממעט להציג את  "האני" הפרטי ורואה אותו תמיד במסגרת הכלל שבו צמחת. וכך הוא כותב: "ארנה גולן הצליחה ליצור מעין אפוס פרטי המייצג את הכללי ומוסיף עוד נדבך למבט שלנו על החינוך המשותף ועל דור הבנים הראשון בקיבוצים." (208). והוא צודק, שנינו רואים עצמנו גם כמייצגי דור ולא רק כבעלי אישיות פרטית, אי לכך, גם סקירותיו על ספרים נוספים על הקיבוץ,  כמו של מוקי צור או של עמוס עוז, הן רבות עניין.

 

ולסיום נחזור דווקא למימד הפרטי. ונביא שני שירים קצרים מתוך שני המדורים הנועלים את הספר:

"כל אחד צריך מקום / להניח את עצמו / מקום פרטי שלו / אותו רק הוא מכיר. / כל אחד צריך רגע / שבו יעצרו האנשים / ויקשיבו באמת / למילה שלו / לדברי ליבו," הוא אומר ומציב את העולם הפנימי בראש.

יותר מזה, כל אחד צריך שמיים להביט בהם וקרקע לעמוד עליה. והעיקר – "כל אחד צריך מרחב קטן / חדר בריחה סודי / מקלט עלום / שיקבל בבוא היום / את נשמתו."

דומה, שיר מאוחר זה הוא גם ביטוי כאוב לאחר מות רעייתו אינגריד, שהוא מספיד אותה  בשיר קינה צובט לב: "את היא החלק החסר שבי."

"את החלק החסר שבי / את תקוותי / את החלום שחוזר אליי בלילה / את נעוריי / את הזיכרונות המלווים אותי / את תשוקותיי. / היית איתי גם בלילות האופל, / עכשיו הכול עבר, נגמר. / שימרי אותי בזיכרונך / אולי עוד ניפגש במעלה ההר."

אכן, ספר מרתק ורב ערך ועניין המאיר את חייו של דור שלם, וכמדומה שלא רק בקיבוץ.

ארנה גולן

 

* * *

אהוד בן עזר

ג'ושוע בל ולהב שני בערב מהמם בפילהרמונית

שריף, צ'ייקובסקי וסטרווינסקי

 

בכניסה להיכל התרבות ע"ש פרדריק מאן / צ'ארלס ברונפמן – מצד רחבת הבימה, עמדו צעירים וצעירות משולהבים כשמבע של טירוף על פניהם, החזיקו כרזות נגד החיסונים וצעקו שתוצאות החיסון תהיינה כמו אחרי רצח רבין!

העומדים בתור לכניסה להיכל הגיבו באדישות ולא התייחסו אליהם כלל.

בכניסה בדקו את אישורי החיסון השלישי. תוכניות הערב נמכרו רק בקופות ולא בפואייה, כבעבר.

התוכניות הודפסו על נייר כרומו עבה כקרטון ובאותיות קטנות שאי אפשר לקרוא אותן מעבר לכותרות, וזאת על רקע דפים בצבעים עזים של ירוק וכתום. פשוט שערורייה! – זאת  לעומת התוכניות הצנועות והקריאות שהודפסו בעבר על נייר לבן ולא קשיח. זה אמנם לא הפרסום היחיד שבו תעלולי גרפיקאים הופכים את קריאת הטקסט עצמו לבלתי אפשרית!

אתם שם בפילהרמונית, אולי תחזרו למתכונת אנושית? הרי גם עם זכוכית מגדלת קשה  לפענח חלק מהטקסטים שלכם!

ההיכל היה מלא עד אפס מקום. לאחר שנות הקורונה, וצמצום האפשרויות לצריכת מוסיקה בארץ ובנסיעות לחו"ל – הגיעה כנראה לפילהרמונית שנת עדנה משום שהיא המקום הכמעט יחיד בארץ שביכולתו להציע מופעי מוסיקה ברמה שהיא מן הטובות בעולם.

הקונצרט הראשון של העונה נפתח כמקובל בנגינת "התקווה" כשכל הקהל עומד על רגליו ורבים ממנו שרים את מילות ההימנון, להב שני מנצח והתזמורת בהרכב מלא. מרגש. ממש מרגש, כמדי כל פתיחת עונה. בייחוד הפינלה. זו התרועה של הגשמת הציונות. (ובייחוד מרגש לאדם בן 85 כמוני, שזכה לגדול על ברכי סבו יהודה ראב שחרש את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה בשנת 1878).

מרבית הנגנים עוזבים את הבמה ונותר רק ההרכב המצומצם לשמיעת "מוסיקה לכלי נשיפה מעץ, לטרומבון, פסנתר ולבאס" מאת נועם שריף (1935-2018). הקהל מקשיב בנימוס במשך כל עשר הדקות של הצרימות ושל יללות החתולים הללו. חבל. היה נדמה לנו כי יש לנועם שריף יצירות שנעים להאזין להן.

עכשיו מגיע החלק המרכזי והנפלא של הקונצרט. ג'ושוע בֶּל מנגן בכינור סטרדיווריוס משנת 1751 שבעבר שייך לברוניסלב הוברמן – את הקונצ'רטו ברה מגור לכינור ולתזמורת, אופוס 35, של פיוטר איליץ צ'ייקובסקי (1840-1893), בניצוחו המעולה של להב שני. בל מפליא לנגן. הביצוע מדוייק, וירטואוזי, סוחף ומדהים, (אמנם לא חם ורגשני, לעומת ביצוע מעולה של יצחק פרלמן עם יוג'ין אורמנדי כמנצח, ביצוע המצוי ביו-טיוב). הקדנצה בסוף הפרק הראשון, עוצרת נשימה. ובהמשך יש לך כל הזמן ההרגשה של "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם" – כל כך יפה וגאוני הוא המופע.

הפינלֶה של הפרק הראשון של הקונצ'רטו היתה עזה ומרגשת עד שהקהל של היכל התרבות, שיודע שאין למחוא כפיים בין פרקים של יצירה, פרץ במחיאות כפיים, וכך קרה, סופר לי, גם באותו קונצרט שנוגן ביום חמישי. הפעם היחידה ששמענו מחיאות כפיים בסוף פרק של יצירה סימפונית היה בשנת 1989 בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית המצרית בקהיר, אליה לקח אותנו יוסי גינת שעמד בראש המרכז הישראלי בעיר. אז, דומני, זה נבע מחוסר ידיעה של הקהל.

לאחר מחיאות הכפיים הסוערות בסוף הקונצ'רטו, בל מנגן הדרן ממושך יחד עם התזמורת. הפעם יותר ברגש וברכות. לא הצלחתי לשמוע את שם היצירה, ונואשתי מלבקש אותו טלפונית מהפילהרמונית לאחר יותר מעשר דקות של המתנה על הקו. מאוחר יותר עזרו לי במשפחה למצוא באינטרנט את שם היצירה שנוגנה: נוקטורנו אופוס 9 מס' 2 מאת שופן.

אחרי ההפסקה, התזמורת בהרכב מלא שבמלא (אפילו שתי טובּות!) – מנגנת את "פולחן האביב" (1915) של איגור סטרווינסקי (1882-1971) בניצוחו המלהיב של להב שני. מה נאמר ומה נדבר, אם בצ'ייקובסקי הרגשנו "שלא ייגמר לעולם" של חנה סנש, סטרווינסקי הלם בכל חלקי גופנו כמו באימרה העממית "חוליו אגלסיאס מהתחת" של הגששים. יצירה מהממת בעוצמתה. לאחר החווייה של שמיעתה התקשינו להירדם בלילה. כל כך הסעירה אותנו.

מתוך המאמר של צילי רודיק בתוכנייה הירוקה (הנקראת כאמור בקושי):

"כקודמיו, הוזמן 'פולחן האביב' על ידי סרגיי דיאגילב עבור להקת הבלט הרוסי. מיכאל פוקין היה אמור להיות הבמאי ועל הכוריאוגרפיה היה אמון וצלב ניז'ינסקי האגדי. סטרווינסקי התבטא מאוחר יותר בנוגע לרעיונותיו: 'לא הינחתה אותי שום שיטה: כתבתי את אשר שמעתי.'

"בביצוע הבכורה, ב-27 במאי 1915 בתיאטרון שנז-אליזה בפריס תחת שרביטו של פייר מונטה – כפי הנראה אחד הרגעים הידועים ביותר לשמצה בכל הזמנים – היה ברור לקהל למן הרגע הראשון כי מה שהוא שומע אין לו תקדים.

"הפרטיטורה הוצגה בפני מונטה כאשר המלחין ניגן עבורו את היצירה בפסנתר, הוא נזכר: 'הקירות הידהדו כאשר חבט סטרווינסקי [על הפסנתר], מדי פעם רקע ברגלו וקפץ מעלה-מטה על מנת להדגיש את עוצמת המוסיקה. לא שהיה צורך בהדגשה כלשהי.' מונטה חשב שסטרווינסקי הוא 'משוגע בתכלית' וניבא כי המוזיקה תגרום לשערורייה. הוא טעה: היא גרמה למהומה רבתי."

אהוד בן עזר

 

 

* * *

עקיבא נוף

אֵרוֹם בַּתָּמָר

 

מֵאַיִן תָּבוֹאִי, חִידָה עָלוּמָה.

שְׁפָתַיִּיךְ צוֹפְנוֹת נְשִיקָה חַלּוּמָה,

עִיטְפַינִי עַטּוֹף בִּלְפִיתָה רְחוּמָה, 

אֶנּעָץ שוֹרָשַי בָּךְ, אֶרְוֶוךְ שְׁטוּף צָמָא

לַבוֹא אֶל נוֹפַיִּיךְ – אִשָׁה-אֲדָמָה.

 

אֵיפֹה הִסְתַּתַּרְתְ יְחִידָה, בַּת שֶׁל אוֹר?

וּמִי אֶת גּוּפֵך סָך בְּשֶָׁמֶן הַמֹּור,

אַגִיעָ אֶלַּיִּךְ, הַשְקִינִי תִּירוֹשׁ,

הַפְלִיאִי דּוֹדָיִךְ מִרֶּגֶּל עַד רֹאש,

אני בִּתְלַמָּיִךְ אבוֹא וְאֶחְרוֹש.

 

היי לִי תָּמָר, כַּפּוֹתָיִך לִי סְכָך,

היי לי נָהָר, בְּזִירְמוֹ אֶלָּקַח,

אֵרוֹם בָּתָמָר ואוֹחַז אֶשְׁכּוֹלָיו,

אֶהֱיֶּה מְּאַהֵב לך, גם בֶּן וְגַם אָב,

גם הֶלֶךְ נוֹדֵד שֶׁלַבָּיִת הוּא שָׁב.

 

אָז רוּחַ יָפוּחַ מֵרוֹם הֶהָרִים,

יָנֵץ הַתַּפּוּחַ, יֵיעוֹרוּ שְׁחָרִים,

מִמְעוֹן אֲרַיוֹת, מֵהָרֵי נְמֵריִם,

זִירְמַת הַנְחָלִים ועַלְוָות יְעֲרִים –

סְמָדַר יִתְנוּ רֵיחַ שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים.

 

* * *

מרדכי ניסן

תגובה למאמר "דילמת הכיבוש" של יצחק הילמן

אין ספק שהחלופה של נסיגה מיו"ש נפסדת ואסון נחזה מראש, זהו צעד למימוש תורת השלבים הפלשתינית לחיסולה של ישראל, ושחלופת החלת ריבונות נפסדת ככל שבכנפיה משתרבב סעיף של מתן מעמד של תושבות או אזרחות לערביי יו"ש.

אז מה כן?

דרך המילוט מדילמה זו היא אחת ואין בלתה: קביעת יעד של סיפוח יו"ש ולצידו תוכנית לעידוד נדידה-הגירה של התושבים הערבים ולייצר את התנאים לכך. יצחק הילמן מציע למלא את ארצנו, מעבר למצב הנוכחי העגום, על יסוד רבבות מוסלמים שיקבלו זכויות השוות פחות או יותר ליהודים. במו ידינו נמסד מדינה דו-לאומית ונגזור כלייה על המפעל הציוני. מדינה שחפצה חיים לא תוסיף לטעות מ-1948 – עוד פרק של צירוף המוני אויבים למפקד האוכלוסין הישראלי.

לא לחינם התורה מתריעה שלא לתת "חנייה בקרקע" – או ישיבת קבע – לאלה שיסכנו את חיי היהודים בעשרות דרכים. לכן על ישראל לתת לתושבים הערבים סיבות לעזוב, במקום להעניק להם הטבות – ואופק עתידי – להישאר ולהעמיק שורש. 

בימי הציונות הבוטחת היה חזון גדול וצודק: מקסימום יהודים בארץ ישראל עם מינימום ערבים. לפיכך, מתן תושבות ואזרחות לאויבי ישראל – כן, הם יישארו אויבי ישראל דבקים בחלום פלשתין והשיבה – הוא צעד נגד האינטרס הלאומי הישראלי. עדיף אם כבר "שב ואל תעשה" מלגרום לפגיעה אנושה לחיי היהודים בארצם.

מרדכי ניסן

 

* * *

עירית אמינוף

אורח

 

דֶּלֶת נִפְתַּחַת, אוֹרֵחַ נִכְנָס,

כְּאִלּוּ מִפַּחַד אֵלֵינוּ הוּא נָס.

רֹאשׁוֹ וּפָנָיו שֶׁהָיוּ רוֹעֲדִים,

הֵעִידוּ יוֹתֵר מֵאֶלֶף עֵדִים ...

שָׁטִיחַ הִצִּיעַ, חוּטִים וּבַדִּים,

סְלִילִים צִבְעוֹנִים וּמִינֵי לְבִידִים,

קוֹלוֹ אָז רָעַד, רָעֲדוּ גַּם יָדָיו,

נָדַף מֵהֶם רֵיחַ רָחוֹק שֶׁל רָעָב.

בְּאִידִישׁ דִּבֵּר, עַל תְּלָאוֹת הוּא סִפֵּר,

גֵּרוּשׁ, מַחֲנוֹת וְשִׂנְאָה הוּא תֵּאֵר,

וְכָל אוֹתָהּ עֵת הוּא רָעַד בְּגַבּוֹ

עִוָּה אֶת פָּנָיו וּמָשַׁךְ בְּאַפּוֹ.

 

*

אִמָּא הִגִּישָׁה מָרָק וּפְרוּסָה

גָּמַע וְהִשְׁמִיעַ קוֹלוֹת לְעִיסָה,

דִּבֵּר וְנָהַם וְרָעַד בְּיָדָיו

וְכָל אוֹתָהּ עֵת הֶעֱוָה אֶת פָּנָיו.

 

*

אִמָּא קָנְתָה אֵיזֶה בַּד מְכֹעָר,

עִם פֶּרַח גָּדוֹל וְצֶבַע מוּזָר

גַּם חוּטִים וּסְלִילִים וּמִסְפַּר מַסְרֵקוֹת,

וְשִׁלְּמָה לוֹ לָאִישׁ לְיָדָיו הָרֵיקוֹת.

 

*

עָמַס הַשָּׁטִיחַ, כֵּלָיו הוּא אָסַף

פָּנָה אֶל הַדֶּלֶת, עָבַר אֶת הַסַּף,

הֵצַצְתִּי לִרְאוֹת אִם יִרְעַד בְּיָדָיו

אִם יִמְשֹׁךְ בְּאַפּוֹ וִיעַוֶּה אֶת פָּנָיו.

אַךְ לְמַטָּה בָּרְחוֹב הוּא זָקַף אֶת גַּבּוֹ,

גַּם הִפְסִיק לְהַרְעִיד אֶת רַגְלָיו, אֶת יָדוֹ,

שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ אֶת הָאִישׁ שֶׁשִּׁקֵּר,

שֶׁרִמָּה אֶת אִמִּי – וְאוֹתִי עוֹד יוֹתֵר!

 

*

וְאִמָּא אָמְרָה: רִיבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

מִלְחָמָה זֶה נוֹרָא, מַה נִשְׁאַר מֵאָדָם,

אִם הִכְנִיס אֵיזֶה "בִּיס" אֶל בִּטְנוֹ הָרְעֵבָה,

אָז עָשִׂיתִי מִצְוָה,

כֵּן עָשִׂיתִי מִצְוָה!

 

* בסוף שנות הארבעים וראשית החמישים, בשנים שלאחר המלחמה הגדולה, היה פוקד את ביתנו בירושלים [בין שאר מבקשי הנדבות והרוכלים למיניהם] יהודי אחד רוכל סדקית, אשר ניסה לעורר רחמים בדרכים לא כשרות.  הייתי רגישה למראות אלה, וחוש הצדק שלי התקומם, אבל אימא שלי המשיכה בדרכה.

 

מתוך "זה פשוט", שירים מאת עירית אמינוף. הוצאת גוונים, 2011. 64 עמ'.

 

* * *

איתמר פרת

זיכרונות מן הנאכּבּה באל-קודס

בתוספת לכתבות של יונתן גורל (גיליון  1646), של הח"מ (1647), של גדעון אלמגור (1683) ושל נורית יובל (1684), הרי עוד זיכרון של זקני השבט:

אחרי שהערבים פוצצו את תחנת השאיבה של קו המים המנדטורי בבאב אל-ואד (היום שער הגיא), נותרה ירושלים ללא אספקת מים. זה לא פגע בערביי מערב העיר שברחו על נפשם, או על ערביי העיר העתיקה, שמאז ומעולם הסתפקו במי בורותיהם המתמלאים מדי חורף. אבל יהודי מערב ירושלים היו מודרניים מדי, ושמו יהבם על המים השאובים מראש העין. אין משאבה – אין מים.

עמדו יהודי ירושלים ובחרו במר ברנרד ג'וזף, איש רב-פעלים ומראשי הסוכנות היהודית, ומינו אותו למושל אזרחי – אך בתואר וסמכויות של מושל צבאי – להיות להם ליוסף המשביר (לימים נעתר האיש לדרישתו של משה שרת ועברֵת את שמו לדב יוסף). היום הוא היה נקרא 'רגולטור'.

ברנרד ג'וזף החרוץ והמסור (הוא שכל את בתו ליילה בקרבות הנגב) סרק את מפות העיר וסימן את כל הבתים שנבנו לפני 1917, היינו, בתים שאבניהם נחצבו במקום והותירו בור מתחת לבית. למרבה המזל היו רוב מערכות הניקוז עדיין תקינות, ונותרו בבורות מים מן הגשמים האחרונים. במצוות העיריה/הממשל הותקנו מכסי ברזל לכל הבורות ואלה ננעלו במנעולי פלדה. נורית יובל מספרת כיצד קיבלו התושבים הודעה להכין פחים וסירים ודליים, ומתי והיכן עליהם להתייצב לקבלת מנת מימיהם.

למרות הרעב וההפגזות היו אלה ימים יפים לגדנ"עִי צעיר (15). בין לבין בניית ביצורים ושליחויות קשר הייתי מועסק כשואב מים, כאותם גבעונים בימי יהושע. רוב קוראיי החביבים אינם יודעים כי העבודה הזאת אינה קלה, ובוודאי לא לפי כוחם של ילדים ועקרות בית יהודיות. פסוק רגליים הייתי עומד מעל פתח השאיבה ('חולייתו' של הבור) ומעלה דליים  של 8 ליטר  (דלי הפח המגולבן היה מביא היום מחיר נאה מאספנים) ושופכם בעדינות למכלים הממתינים. שכרי היה חצי גרוש לדלי. שכר לא-רע לשואב מתחיל. לימים התעשרתי, ובניתי את מגדלי עזריאל.

שואב מומחה ישכיל להעיף את הדלי הריק כשהוא הפוך אל מעמקי הבור. בהגיעו אל פני המים יתהפך הדלי ויתמלא חלקית, ובהקפצות מיומנות של החבל ישקע ויתמלא. עד היום מצלצל הגרגור המבורך במזמורי המים שכתבתי.

אם פני המים היו עמוקים, היה הדלי הממזר מתהפך בדרך, ושום הקפצות עם החבל לא היו משכנעות אותו לטבול ולצלול. משוך אותו חזרה והתחל מחדש, בעוד הגברת התורנית מטיפה לי מוסר ומסבירה לי איך עושים כי אתה לא מבין איך ובוא תביא לי את החבל תזוז כבר אני יכולה בעצמי.

לימים למדתי כי צריך להכביד את הדלי עם אבן גדולה, וזכיתי בכעסים על כי האבן נשאבת ולא המים. האבן תופסת מקום של מים בדלי, אז בבקשה תשאב עוד ותשלים לי את המנה שלי. חוק ארכימדס.

ביום ביש-מזל, בין פגז לפגז, נקרעה העינית שבה מושחלת הידית לדלי. כפשע והייתי מאבדו במעמקים, והשכונה היתה גוועת בצמא. אבל כאמור, ירושלים עיר של חכמים. יצאו זקנים ונערים, ומר אַשׁנְר (מנהל חנות בגדים נודעת) מצא והביא חוט ברזל ("איינה חוט-ברזל דרָאדְה"). ידי מומחים השחילו וקלעו והכפילו והשלישו, ונס נעשה לתושבי השכונה והתיקון החזיק.

אבות העיר בחוכמתם ידעו כי מים עומדים, ולו גם במחשכים, טעונים בזחלים ותולעים ומרעין בישין מכל סוג. על מנת שחלילה לא תפרוץ מגפה בין התושבים הם שפכו לגין על לגין של כלור לכל בור ובור. הכלור העניק למים צבע אפרפר וטעם מבחיל. גם אחרי הרתחה – על מה הרתיחו? – נותר הטעם והתמרדו בני המעיים. מצור זה מצור. כיוון שאסלות חדלו זה מכבר לתפקד, קיבל הטבע את חלקו. דיירי קומות – אל תגלו את הסוד – נעזרו בסירים אחרי שהשתמשו במים, ניגבו בעלי חלמית ('חובייזה'), קרצפו בחול וחיטאו בקרינה של שמש הקיץ, השורפת כל חיידק.

איש לא נתן את דעתו על מה שיקרה אם המים יאזלו לפני בוא הגשמים.

חובשי בתי כנסת התפללו. ותפילתם נשמעה. לא איש ולא אישה ולא ילד מתו מצמא בירושלים.

הללויה.

אבל בורות העיר זוכרים את הד שמו של ברנרד ג'וזף.

 

עברו ימי המצור. תוקנו המשאבות. מים החלו לזרום שוב מראש העין אל ירושלים, שהיתה לבירה.

כמו להמנון של תודה האזינו תושבי ירושלים בלילות  לקול המים הזורמים, השבים וממלאים את הדודים (ה"טנקים") על גגות בתיהם.

בחגיגיות נפתחו הברזים. המים היו עכורים, רוחשי חלודה חול ואיכס. לך ותגיד לירושלמי שייתן למים לזרום עד שיצטללו. ומה אם יהיה עוד מצור? מים זה מים.

בורות הספיגה וצנרת הביוב חזרו וגאו. ריחות לא-נסבלים התפשטו באוויר, אבל האסלות חזרו לתפקידן.

ברזי ביתנו כאלו נסתמו. מלבד פתיתי חלודה נתערבבו בהם נוצות, ודברים בני בלי-שם.

עלינו לגג ופתחנו את הטנק. ששה פגרים צפו במים. לא ניתנים לזיהוי. עשינו מעשה לא-ירושלמי: רוקנו את הטנק. סבון, כלור, צמר פלדה. בא יום ההשברה לשכונתנו ושוב נתמלא טנקנו. מי שברך.

הברזים המשיכו להזרים מי פיגולים. רוקנו את הטנק. הבאנו חוט-ברזל-דרָאדְה  וקרצפנו את עומק הכניסה של צנרת הבית. יצאו ששה שלדים של שממיות.

"וזה מה ששתינו כל הזמן?" נזדעזעה אימא.

"לא נורא," אמר אבא, שרופא היה. "חלבון זה חלבון."

 

מדי פעם  צף ועולה בזיכרוני מראה פָּנָי הצעירים (15) משתקפים מולי בצחוק ממעמקי הבור, ומעלי כחול השמיים. והיום (89) עולות בליבי מילות סיומו של ספר קהלת: "עד כי יֵרָתֵק חבל הכסף ותָרֻץ גולת הזהב, ותִשָּׁבֶר כד על המבוע, ונָרוֹץ הגלגל אל הבור."

זוכר ויודע. כי שאבתי מָיִם חיים.

 

שואבה. 1 באוקטובר 2021

 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [155]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

51 הרשעות

בימים אלה, מומחים בנושאי תחבורה ובטיחות בדרכים עוסקים עדיין בחקירה ובדיקה, מה היה מצבו הבריאותי, הפיכחון מאלכוהול או סמים, ומיומנותו של הנהג, שגרם לתאונה המחרידה, שבה נקפדו חייהם של אם ושלושת ילדיה, אביהם נפצע קשה, יחד עם פצועים רבים אחרים, והוא עצמו נהרג. מה שברור כבר עכשיו, שלנהג ותיק ומיומן זה היו 51 הרשעות, על עבירות-תנועה שביצע במשך השנים על הכביש. הוא המשיך לנהוג, ומשטרת התנועה, ומשרד התחבורה והאחראים על הבטיחות בדרכים, איש מהם לא ידע על כך ולא מנע ממנו לנהוג, [ולהרוג], במיוחד באוטובוס להסעת ילדים ונוסעים בכלל.

וזה לא מובן. מדינת ישראל, שיכולה להשיג מידע מפורט על מה שמתרחש בחדרי-חדריהם של מנהיגי איראן ובמעבדות הגרעין הסודיות ביותר שם, אינה יכולה, או אינה רוצה, או שלא מעניין אותה, לפתוח מחשב כלשהו ולאתר נהגים מוּעדים, עבריינים, מסוכנים, עם קופת-שרצים של עשרות הרשעות על נהיגה לא זהירה, ואפילו פרועה, ולהעיף אותם מהכביש, לפני שהם גורמים תאונה קטלנית. [בדומה לסוהרים האחראים בשב"ס, שלא בדקו ולא חיפשו ולא שמו לב בכלל, שהאסירים חופרים מנהרה במשך חודשים ארוכים, דרכה ברחו ששת האסירים]. ובמקרה המדובר כאן, האם מישהו מן האחראים לבטיחות בדרכים אינם יודעים או לא יכולים, או לא מעוניינים לבדוק? הם אדישים לחיי אדם בכבישים, ולא נוקפים אצבע. זה לא רק מחדל, זו הזנחה פושעת.

כמה ימים לאחר מכן, במודיעין עילית נתפס נהג אוטובוס שהסיע ילדים, כאשר אין לו רישיון לכך. מי הזמין אותו להסעה, בלי לבדוק אם הוא כשיר לכך? ומי המנהל ששלח אותו לנסיעה זו, מבלי לבדוק את רישיונו להסעת נוסעים? הפקרות!

 

בדיקה תציל ממות

צא וראה כמה אנשים ניצלו ממוות בטוח, כאשר פונו או נמלטו מבתיהם הרעועים, בסכנת התמוטטות מיידית. זאת לאחר בדיקה של מהנדסים וכבאים, לפני שבתים אלה קרסו והתמוטטו. זה לא מזל סתם. זו פעילות בטיחותית של גורמים אחראים. כל הכבוד להם!

 

אי-משילות

יו"ר הכנסת מיקי לוי התבטא לפני כמה ימים, כי יש לנו בעיית משילות חמורה בישראל. כל מי שמרים יד על מישהו, מרים יד על כולנו. לא די בגינויים. יש לתת לשוטרים הרשאה חוקית לנקוט ביד חזקה נגד מפירי הסדר.

דברים נכוחים. פושעים פליליים קשוחים לא פוחדים מן המשטרה, צעירים ערבים, אזרחי מדינת ישראל אוחזים בנשק ואף יורים על השוטרים. בדואים תושבי הנגב ותושבי כפרים בצפון, משתוללים בכבישים וברחובות, ואין מורא המשטרה עליהם. יש למצוא דרך משפטית לאפשר למשטרה להשליט סדר באמצעים קשים ואף אלימים, נגד מפירי-סדר, ערבים כיהודים, אזרחי מדינת ישראל הדמוקרטית. או שמא יש לשלוח את השוטרים להשתלמות במשטרה הטורקית של ארדואן, או משטרת רוסיה המהוללה, או אפילו "משליטי סדר מוסלמי" של טליבאן, ללמוד מהם מה ואיך צריך לפעול? בימים אלה הוצבו בנגב 600 שוטרים, להשליט חוק וסדר באיזור זה, וכן להגן על הרחובות של באר-שבע ועומר מפני פגיעה פלילית ברכוש ובנפש. 600  – מול אלפים... הלוואי שיצליחו. 

 

בדק-בית

ח"כ סמי אבו-שחאדה הכריז: מדינת ישראל מתייחסת לאזרחים הערבים כאל סכנה ביטחונית, ולא כאזרחים שלווים ושווי-זכויות. דומה שהוא צודק, הח"כ הנכבד: מדינת ישראל חייבת להתייחס לאזרחים הערבים בה, לחלק לא קטן מהם, כסכנה ביטחונית. ולא צריך להסביר ולפרט.

ועוד מציע הח"כ הנכבד: הפתרון מתחיל בבדק-בית. ואנו שואלים את הח"כ: מי צריך לעשות בדק-בית? היהודים, הנאלצים להתגונן, וזאת ללא פגיעה בזכויות האזרחיות-האישיות של אזרחי מדינה דמוקרטית? או הפורעים הערבים, אזרחי המדינה?  כאשר מדובר בבדק-בית, מן הראוי שאלה ששרפו והרסו את בית-המלון של אורי-בורי בעכו, יבנו מחדש את הבית שהרסו ושרפו.

 

תנופת-בנייה

מפכ"ל המשטרה רב-ניצב קובי שבתאי התבטא לאחרונה, שעברייני נשק, שיימצאו ברשותם נשק ואמל"ח בלתי-חוקי, יש לדון אותם לשנת מאסר בבית-סוהר. רעיון טוב. אבל בשב"ס יטענו שאין להם די מקום לכמות ענקית כזאת של אסירים, ויחסרו עוד 10 בתי-סוהר לשם כך. אז יש לבנות מיידית 12-10 בתי-סוהר ברחבי הארץ, שיכילו את כל העבריינים כאמור. ישמחו הקבלנים. לא קשה לשער איזו תנופת בנייה תהייה זו, שתשפיע על כל המשק והכלכלה בישראל.

הישראלים כידוע לא נוטים להיות בנאים, כמו סביהם החלוצים, שבנו את הארץ הזאת. ואז יביאו לכאן בנאים ופועלי-בניין מקצועיים אחרים – מסין, מרומניה, ואפילו מלוקסנבורג... רק שלא ייפלו מהפיגומים.

 

לְמה התכוונה המשוררת?

לאחרונה התנהל כאן ויכוח ספרותי, למעשה לא ויכוח אלא החלפת דעות בין חוקרי ספרות מעמיקים, [נשים וגברים כמובן] על דפיו של כתב-עת זה, לגבי פירוש שירה של לאה גולדברג "באת אלי" – ובמיוחד משמעות השורה האחרונה שבשיר: "לכרוע על חוף הסליחה." ממי היא רוצה לבקש סליחה? מדוע? למה היא מבקשת מהאהוב "תנני ללכת".

לכל אחד מן הכותבים ישנו פירוש כזה או אחר למטאפורה מוצלחת זו: "לכרוע על חוף הסליחה." בעצם, מה שהם עושים, החוקרים, זה לגלות לְמה התכוונה המשוררת במטאפורה זו. בלי משים עולה פה הביטוי הלעגני כלפי מורים לספרות במשך דורות, ששאלו את התלמידים שלהם: "למה התכוון המשורר?" – והנה, ביטוי נדוש זה מקבל עכשיו בימינו תוקף חדש. מנסים לענות על השאלה הישנה-נושנה זו, שאלה לא נלעגת כלל: למה התכוון המשורר?

יהודה גור-אריה

 

* * *

ברוך תירוש

גליפולי, מערכה עקובה מדם

על טכס זיכרון באתר הקרבות

אני מעלה תיאור מטקס ממלכתי אוסטרלי-טורקי על גבעות גליפולי, במלאות 60 שנה לקרבות העקובים מדם שהתחוללו שם, יוסף טרומפלדור וגדוד נהגי הפרדות הארצי-ישראלי, בפיקודו, השתתפו בקרבות.

מעורבותי בטקס, נחשבת אצלי כאחת הזכיות המסעירות שזכיתי בהן, כאשר בשעתו, כנציג אל על בטורקיה, נתקלתי ברחוב באיסטנבול בסוכן נסיעות שעבד הרבה איתנו. האיש, שהיה מעדת דֶנְמֶה, כת אנוסי השבתאים, עמד ברחוב, ולתדהמתי מירר בבכי.

לשאלתי, הסביר שהוא נטל על עצמו לארגן כבר מחר את מסע ממשלת אוסטרליה בטקסי הזיכרון למערכת גליפולי, והאיש שהיה מיועד להוביל את המשלחת, חלה קשות ואין לו מחליף. 

 במקום התנדבתי כמחליף, ולמחרת התייצבתי בשדה התעופה, והתברר שהמשלחת בת 80 איש הגיעה במצב רוח מרומם מהביקור בארץ בשדות הקרב של האנז"קים [חיילים אוסטרליים וניו זילנדיים]  ומנטיעת היער ליד קיבוץ בארי, ולאחר קבלת הפנים הממלכתית עלינו על אוטובוסים ויצאנו לדרך.   בראש הפמליה עמד RODEN CUTLER  SIR – המושל הכללי של אוסטרליה מטעם מלכת בריטניה – איש מרשים וגיבור מלחמה לאומי, ואיתו רוה"מ, שרים והרמטכ"ל וקציניו, קרובי משפחה של הלוחמים, וגם שישה אנז"קים  קשישים, שזכרו היטב את יקירנו יוסף טרומפלדור. 

המסע היה לבבי ותוך הסבר על הנופים בדרך, הגענו לעבר מתחם גליפולי שהיה מבוצר וסגור לציבור, מחשש מוזר לפלישה יוונית שדובר עליה בלי הרף.  התאכסנו בעיירה צ'אנאקאלה במלון מדרגה ג' היחידי באזור, ומשם יצאנו מדי בוקר בליווי צבאי לסיורים ולהשתתפות בטקסים צבאיים ליד עשרות אתרי הקרבות לאורך מיצרי הדרדנלים, כאשר הצבא הטורקי מעמיד מולנו כתזכורת בכל אתר, חבורה של 300 נכים קשים מאותם קרבות. 

 

 

סיר ארתור רודן קוּטלר. מתוך ויקיפדיה.

 

בתיאור המערכה, סיפר RODEN CUTLER  SIR מדברי ידידו וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר הימייה, כי יזמו את המבצע ע"מ להגיע דרך המיצרים לרוסיה, להצלת שלטון הצאר שלמעשה היה קרוב משפחה של בית המלכות בבריטניה, וגם של צ'רצ'יל באמצעות קרבתו לרוזן מבלנהיים. 

למבצע רוכז כוח ימי אדיר של אוניות מערכה כבדות שעגנו במפרץ מול חצי האי גליפולי, ועליהן רבבות חיילים אוסטרלים וניו זילנדיים, הודים וגם ארצי-ישראלים. כהכנה לכניסת השייטת למיצר, נכנסו שולות מוקשים צרפתיות לבדיקת הדרדנלים, ואחרי יממה הם הודיעו שהמיצר נקי, ושיירת אוניות המערכה נכנסו כמתוכנן, ועלו כולן על מוקשים. עוד באותו יום הועמדו צוותי דולות המוקשים למשפט שדה, והוצאו כולם להורג מיידית וללא היסוס.

הוחלט אז על שינוי המבצע, לנחיתה מאניות על רצועת חוף צרה מול רכס בגובה מאות מטר.  הטורקים בשיתוף עם כוחות גרמנים, עם ארטילריה ומקלעים כבדים, צפו מהרכס על ההכנות, ובשעת החשיכה השקיעו במי החוף בהסתר, גדרי תיל הרסני.  לאחר ימים שאיפשרו לטורקים היערכות, החלה הנחיתה בסירות, כאשר החיילים מסתבכים בגדר התיל מול אש כבדה מהעמדות המוסתרות של הטורקים והגרמנים. אלפי חללים נפלו בנחיתה, אך האוסטרלים הנועזים הצליחו לחדור ולהקים ראש גשר, ולהתחפר על הרכס למלחמת חפירות שהיתה מקובלת בעת ההיא. 

גדוד נהגי הפרדות, בפיקודו של טרומפלדור, הועסק בהובלת תחמושת, מזון ומים מהספינות אל הלוחמים על הרכס. והאנז"קים הוותיקים סיפרו על נחישותם ואומץ ליבם של טרומפלדור וחייליו, ובמיוחד טרומפלדור הגידם, שלבש כל העת מדים הדורים.

כפי שסופר גם בספר 'גליפולי' של אלן מורהד, מדי אחה"צ הופסקו חילופי האש מבלי לקדם את הכוחות גם כאשר נסוגו הטורקים, והקצינים עברו למקומות בטוחים שם הם קיימו מפגשי מנוחה ושתייה. החיילים נשארו בחפירות וחילופי האש העיקריים החלו מחדש בשעות הבוקר, עד להחלטה הבריטית לנטישת החזית.

מוצבי הקרבות על הרכס, נקראו בשמות כ"העץ הבודד" "חוות צימרמן" "הגבעה", והוקמו בתי קברות צבאיים נפרדים למאות אלפי החללים משני הצבאות. בסיור במקום מצאתי שהחפירות מלאות עדיין בשלדי הלוחמים, כלי נשק וציוד אישי. נברתי בחפירות והעליתי ציוד שזוהה מיד בהתרגשות ע"י קרובי החללים, ונלקח למזכרת. 

טקסי זיכרון מרשימים נערכו ליד כל אתר, והחלו ליד החוף שם הוצאו להורג צוותי שולות המוקשים הצרפתים, וכן הקרב על "חוות צימרמן", שם נפלו 30,000 חיילם צרפתיים.  

במנוחה לאחר הטקס, שמעתי את השגריר הצרפתי מעיר בקול רם לפמלייתו על האירוניה שבה רבבות 'חיילים צרפתיים טובים' נהרגו בכדי להגן על חווה של יהודי מלוכלך.  

לתדהמת החבורה הערתי להם בשפתם שמדובר בחוותו של צימרמן שהיה שר החוץ הקתולי של גרמניה, וכי רבבות חיילי צרפת נהרגו בגלל אפסות קציניהם.

האווירה במשלחת האוסטרלית היתה כאמור לבבית, ויחד איתם עברנו מאתר קרבות אחד לשני, שם נערכו הטקסים הממלכתיים מלווים במטחי יריות. חיפשתי ומצאתי את אנדרטת הזיכרון לגדוד נהגי הפרדות ZION MULE CORP, שהיו לשם דבר במערכה, וגם שם ערכנו טקס זיכרון.

באחד האתרים, ובאווירה לבבית, הודה לי המושל הכללי* בחיבה גלויה. הוא שאל באם בישראל מוכר לי השם של משה דיין.  כשאישרתי לו, שלף להפתעתי צד ממכנסיו והראה לי כי הרגל מלאכותית, והכריז בגאווה כי את רגלו איבד מנתז של פגז שרפנל שגם פגע בקרבתו בעינו של משה דיין, שהיה הסייר, SCOUT, ביחידתו בעת הקרב בלבנון. התדהמה היתה גדולה, במיוחד לנכבדי האוסטרלים שעבורם היווה אישיות רמת מעלה, והם נדהמו מחשיפה התותב לעיניהם.

לאחר מכן, בטקס החגיגי, הודיתי לגנרל הטורקי, ולשמחתו, סיפרתי לו על מנהיגי ישראל שלמדו באיסטנבול, ועל הוקרתנו לטורקיה בנטיעת יער אתאטורק מול עתלית, ליד חיפה. הגנרל נעתר לבקשתי לפתוח את האזור לביקורים מבוקרים, ואכן תוך שנתיים ארגנתי והובלתי שם וברחבי טורקיה מסע ארוך ומרתק של 45 ותיקי פלמ"ח.

 

SIR RODEN CUTLER *, שהיה בן בית בחברתו של וינסטון צ'רצ'יל, גם סיפר לי שבמצוקתו פנה הצאר הרוסי לבריטים וביקש לפעול למשיכת היהודים לארץ ישראל, לדילול שורות מנהיגי הקומוניסטים, אך הבריטים התמהמהו עד 1917 בהפעלת הצהרת בלפור.

 

* * *

על נהגי הפרדות הקפריסאים

הערה של אבי גולדברג

המלחמה הגדולה,  מלחמת העולם הראשונה, והמשכה בלחימה  באזורי הקרבות שבאזורי האימפריה העותומנית באסיה הקטנה, ותראקיה  [מלחמת תורכיה ויוון] נמשכה עד 1922.

ברוך תירוש סיפר אודות גדוד נהגי הפרדות עליו פיקד יוסף טרומפלדור, גדוד שהיווה התארגנות צבאית ראשונית מוכרת של יהודים במסגרת צבא האימפריה הבריטית.

המקור העיקרי לפרדות ונהגי פרדות הרבים לצבאות בריטניה במלחמת העולם הראשונה היו דווקא המגויסים הקפריסאים. הצבא האימפריאלי הבריטי גייס במהלך המלחמה 12,288 נהגי פרדות מקפריסין, ששרתו ברובם בחזית סלוניקי ולאחר מכן באיסטנבול. החיל פורק במרס 1919. החיל מילא תפקיד מכריע בלוגיסטיקה של אנגליה בחזית המקדונית, ותרם לניצחון הסופי של בעלות הברית. שלושת אלפים ותיקי חיל הפרדות המקדוני, בני קפריסין עוטרו ב3,000 מדליות  – Macedonian Mule Corps 

 

 

 

 

* * *

נעמן כהן

ספרות פוליטית

הדמיון בין אברהם גבריאל יהושע

למחמוד דרוויש

ספרות פוליטית מגויסת נחשבת בדרך כלל לספרות נחותה. אבל שני אנשי הספרות שנולדו בזמן המנדט הבריטי, היהודי הספרדי, אברהם גבריאל יהושע (יליד 1936) והערבי-מוסלמי-סוני, מחמוד דרוויש (1941-2008) גם עסקו בפוליטיקה ביצירות הפוליטיות, שלהם, וגם זכו להערכה ספרותית.

שניהם התחילו את הקריירה הספרותית שלהם בשנת 1963 והיצירות הפוליטיות שכתבו באותה שנה הקנו להם את המוניטין, והם עצמם ראו בהם את גולת הכותרת של מפעלם הספרותי.

ב-1963 פרסם מחמוד דרוויש, (אז תושב חיפה) את שירו המפורסם "תעודת זהות" עם המילים המפורסמות: ""תרשמו אני ערבי" (לא "פלישתי")... "אם אהיה רעב בשרו של הכובש (היהודי) יהיה לי למאכל."

ודוק: בשנת 1963 לפני "הכיבוש" היהודי של יו"ש, לא היה קיים המושג "פלסטיני". ערביי יו"ש נקראו "ירדנים" גם ע"י דרוויש. עובדה הוא כותב שהוא ערבי ולא פלישתי. היום היו קוראים לו מכחיש העם הפלסטיני.

לימים עם המצאת המושג הפוליטי "פלסטינים" יוכתר דרוויש כ"משורר הלאומי הפלסטיני" (למרות שקודם הכחיש את קיומם) וכמשורר ערבי-פלסטיני-איסלמו-נאצי הוא פירסם את השיר "הפוסח על המילים": ‏‏‏"(יהודים) לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו. בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו. שתמותו היכן שתרצו. אבל לא בינינו צאו מכל דבר. צאו מפצעינו, מאדמתנו. צאו מהיבשה, מהים, מהכול... כי יש לנו בארץ מה שאין לכם, מולדת."

דרוויש התנגד כמובן להסכם אוסלו, ולכל אפשרות של שלום והכרה הדדית, ונאבק לחיסול מדינת היהודים.

 

בדיוק באותה שנה, 1963, פרסם אברהם גבריאל יהושע את סיפורו "מול היערות". בסיפור דוקטורנט יהודי הכותב על הצלבנים (בתפיסה הערבית המוסלמים יביס את היהודים כפי שהביסו את הצלבנים) יושב אצל שומר היער בכרמל, ומסית ערבי כרות לשון לשרוף את היער המסמל את הכיבוש היהודי, כדי שיתגלה הכפר הערבי שנכבש ונהרס ע"י היהודים.

היהודים בגולה שנאו את היער, לא כן הציונים, אבל יהושע אינו רואה את היער על פי התפיסה הציונות, יער של שחזור צמחיית הארץ שהכובשים הערבים השמו וכרתו, אלא כיער פוליטי זר, יער אירופאי מזויף שתפקידו להסתיר את תוצאות הכיבוש היהודי הפושע.

השבוע הוקרן הסרט התיעודי: "העברים" –הפרק האחרון של א"ב יהושע.

https://www.youtube.com/watch?v=WtfpK9Ex_LY

בסרט מעיד יהושע (דקה 28) "הסיפור 'מול היערות' הוא הסיפור הטוב ביותר שכתבתי. והעניין הפוליטי בתוכו הוא מאוד משמעותי. אני רציתי לשרוף את היער כדי לומר אי אפשר לטשטש את המלחמה, אי אפשר לומר לא היה כפר שמה. אי אפשר להגיד לא היו פלסטינים."

כאן מזייף יהושע ומעוות את ההיסטוריה, כי בכל הסיפור שלו "מול היערות" לא מופיעה המילה "פלסטינים" אפילו פעם אחת, כי בדיוק כמו אצל דרוויש, בשנת 1963 המושג "פלסטינים" לא היה קיים.

במסגרת העיסוק הפוליטי שלו (אולי כניסיון אחרון לזכות בנובל המיוחל, מה שלא צלח בידי עמוס קלויזנר-עוז) נוסע יהושע לרמאללה לרקוד "מה יפית" לפלסטינים.

(בדיוק השבוע התפרסם הראיון עם קולט אברמוביץ'-אביטל, בו היא סיפרה ששמעון פרסקי-פרס הטריד אותה מינית, ותבע ממנה להסדיר לו פגישה עם הסופר הפורטוגזי האנטישמי, ג'וג'ה סאראמאגו, כדי להשיג פרס נובל עבור עמוס קלויזנר עוז, ניסיון פוליטי שלא צלח).

(גידי ויץ, "פתאום שמעון פרס הצמיד אותי לדלת", "אל-ארצ'י", 7.10.21)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10272578

ברמאללה נפגש יהושע עם ד"ר זיאד דרוויש (אחיינו של המשורר מחמוד דרוויש) העומד בראש מה שנקרא "הוועדה לאינטראקציה עם ישראל."

יהושע אומר למארחיו שלאור ההתנחלויות הוא אינו מאמין עוד בשתי מדינות, כי אי אפשר לפנות 400 אלף מתנחלים מהשטחים הכבושים.

זיאד דרוויש עונה לו: "אני לא מסכים איתך ניתן לפנות את כל המתנחלים."

יהושע: "תפנה אותם אני אלך אחריך. עשינו עיסקה."

("'העברים' – הפרק האחרון של א"ב יהושע – רמאללה", דקה 33:41)

https://www.youtube.com/watch?v=WtfpK9Ex_LY

הנה כי כן יהושע מזדהה עם שירו המפורסם של דרוויש: "הגיע הזמן שתסתלקו. שתמותו היכן שתרצו. אבל לא בינינו צאו מכל דבר. צאו מפצעינו, מאדמתנו. צאו מהיבשה, מהים, מהכול... כי יש לנו בארץ מה שאין לכם, מולדת."

 

ועדה בעזה מתכננת את היעלמות ישראל

ועידה בעזה בחסות חמאס דנה בשלב שלאחר "שחרור" פלסטין, "היעלמות" ישראל. והפיכתה למדינה מוסלמית.

ב-30.9.2021 התקיימה בעזה ועידה בשם "הבטחת אחרית הימים – פלסטין לאחר השחרור", בחסות מנהיג חמאס בעזה, יחיא אל-סנואר. המשתתפים דנו בהיערכות לקראת ניהול עתידי של מדינת פלסטין בתחומים השונים, בשלב לאחר "שחרורה" מידי ישראל.

מנהיג חמאס אל-סנואר אמר בנאום בוועידה: "אנו נותנים חסות לוועידה הזו משום שזה תואם את הערכתנו שהניצחון קרוב" וכי "שחרור מלא של פלסטין מן הים ועד הנהר" הוא "לב החזון האסטרטגי של חמאס."

בתום הוועידה פרסמו המשתתפים רשימת "רעיונות של שיטות פעולה במהלך שחרור פלסטין" לאחר שישראל תחדל מלהתקיים. רשימה זו כללה בין היתר:

קריאה לנסח מסמך עצמאות שיהיה "המשך ישיר של חוזה עומר בן אל-ח'טאב" – חוזה הכניעה של ירושלים הביזנטית לכובשים המוסלמים בסביבות שנת 638.

הגדרת הנהגת המדינה עד לקיומן של בחירות והמלצות להתנהלות עם הקהיליה הבינלאומית והמדינות השכנות.

קריאה להכין מבעוד מועד חקיקה מתאימה לתקופת המעבר לשלטון החדש.

קריאה להקמת מנגנונים שיבטיחו את המשך ההתנהלות הכלכלית לאחר הפסקת השימוש בשקל הישראלי ואת שמירתם של המשאבים שהיו שייכים לישראל וכן קריאה להכנת מדריך לאופן השבת הפליטים הפלסטינים לערי המוצא שלהם.

הוועידה גם המליצה לגבש כללים להתנהלות עם "היהודים" שיהיו בארץ ובכלל זה קיום הבחנה בין היהודים אשר יש להורגם או לרודפם בזירה המשפטית לבין אלו שיש להתיר להם לעזוב או להיקלט במדינה החדשה. הוועידה גם קראה למנוע בריחת מוחות ו"לשמור על היהודים המלומדים והמומחים בתחומי הבריאות, ההנדסה, הטכנולוגיה, התעשיה האזרחית והצבאית למשך זמן ולא לתת להם לעזוב."

כן המליצה הוועידה, לבצע רישומים של הסוכנים ומגיסיהם בפלסטין, באזור ובעולם כולו, כדי "לטהר את פלסטין ואת המולדת הערבית והאסלאמית מחלאות האדם הצבועים."

https://rotter.net/forum/scoops1/717536.shtml

(קראו ושמרו את כל סעיפי התוכנית, והציגו אותם לכל ה"פרוגרסיבים" ה"מתקדמים" הרואים בחמאס "לוחמי חופש".

אגב בכל זאת בתוכנית הזו בסעיף 15 יש "התקדמות" מסוימת לעומת אמנת החמאס שם בסעיף 7 יש תביעה לרצח כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה ע"פ מוחמד:

15. ביחס שצריך להפגין כלפי היהודים המתנחלים באדמת פלסטין, יש להבחין בין לוחם שצריך להורגו, לבין שבורח שניתן להניח לו או להעמידו לדין על פשעיו, לבין שוחר שלום המסגיר עצמו וניתן לקולטו, או לתת לו שהות לעזוב. זו סוגיה הדורשת התעמקות וגילוי רוח הומאנית שבה התאפיין האסלאם תמיד.

מי אמר שהאיסלם לא "הומאני"...

 

הטעות הגדולה של איילת בן שאול-שקד

לאחר העלייה לרגל של בנימין גנץ לאבא של מאזן, והבטחתו המופקרת לתת לו אישור כניסה ל-5000 משפחות (חמולות?), ולאחר העלייה לרגל המסורתית-פולחנית, של אנשי מר"צ, אליו, (הפעם ללא תמר זנדברג אולי כי בפעם האחרונה שהשתטחה על קבר ערפאת קרה לה נס והתעברה, ואולי היא רוצה להימנע מזה הפעם), ולאחר שאבא של מאזן הזמין אליו את אילת בן שאול-שקד היא הגיבה: "זה לא יקרה, לא איפגש עם מכחיש שואה שתובע את חיילי צה"ל בהאג ומשלם לרוצחי יהודים."

https://www.mako.co.il/news-politics/2021_q4/Article-77ed58d97484c71026.htm

זו טעות הסברתית מדרגה ראשונה מצידה. אדרבא, היה עליה לבוא ולדרוש ממנו באופן ישיר ולאור המצלמות שיתנער מגזענותו, ויפטר את המופתי שמינה, הדורש את רצח כל היהודים כדברי מוחמד, שיכיר בשתי מדינות לשני עמים, כלומר שיכיר בקיומו של העם היהודי, ובזכותו למדינה, שיתכחש להכחשת השואה שלו, שלא יאשים את חיילי צה"ל בפשעי מלחמה כי אם את הטרוריסטים הערבים, ושלא יממן מחבלים.

אלף מונים עדיפה פגישה כזו על התחמקות מפגישה.

 

שנאת אשכנזים ממתי?

השבוע הלין העיתונאי ברק-רייכברד-רביד, כי הוא פוטר מחדשות 13 בגלל גזענות אנטי-אשכנזית. לדבריו הוא סבל מגזענות אנטי-אשכנזית כבר כילד בבית הספר.

https://b.walla.co.il/item/3462805

מעניין שרייכברד-ברק, לא הלין אף פעם על הגזענות האיסלמו-נאצית כלפיו. אולי עקב היותו אקטיביסט פרו-איסלמי. נכון, קיימת גזענות עממית של חלק מהיהודים-הערבים כלפי האשכנזים, אבל הסכנה הגדולה אינה מהגזענות העממית, אלא הגזענות האנטי-אשכנזית המחושבת אותה מביעים הוגי דעות יהודים-ערבים בפומבי, גזענות אנטי-אשכנזית, שנהפכת לאנטי-ציונות, ואנטישמיות בגלל זיהוי האשכנזים עם הציונות. רק השבוע פרסם האקטיביסט הפרו-איסלמי, האנטי-אשכנזי-אנטי-ציוני-ואנטישמי, רון מוסא-כחלילי, תביעה לחיסול ישראל כמדינת היהודים, שתוצאתה הפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית, הדומה למדינה ממנה הוריו.

(רון כחלילי, "מדינה אחת לשני העמים דווקא עכשיו", "אל-ארצ'י-7.10.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10271153

ושני האקטיביסטים האנטי-אשכנזים והפרו-איסלמים, הני זובידה, ובני נוריאלי קראו לפירוק הקיבוצים האשכנזים הקולוניאליסטים, והפיכתם לשכונות עירוניות. למשל פירוק קיבוץ גבת וסיפוחו לעפולה למרות המרחק של 15 ק"מ ביניהם.

(הני זובידה ובני נוריאלי, "הנה תנסו שכונת גבת בעפולה", "אל-ארצי, 20.10.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10275867

 

ממתי בכלל החלה הגזענות האנטי-אשכנזית?

מסתבר שהגזענות האנטי-אשכנזית החלה לא בארץ. ולא ע"י היהודים הערבים, ולא ע"י הערבים-המוסלמים. הטקסט הגזעני הראשון, החריף ביותר שנכתב אי פעם נגד האשכנזים, נוסח  ב- 1939 ע"י הסופר והמחזאי והדיפלומט הצרפתי, ז'אן ז'ירודו Jean Giraudoux (1882- 1944).

בטור הקודם שלי כתבתי על ההגירה של אדולף גורביץ', מייסד התנועה הכנענית, וולדימיר זאב יבגניץ'-ז'בוטינסקי לצרפת, והנה כתגובה להם ולשכמותם, כתב ז'אן ג'ירודו, (מחזותיו המפורסמים "מלחמת טרויה לא תפרוץ" ו"המשוגעת משאיו" הוצגו בארץ), כך ב-1939 ערב מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי אירופה:

"מאות אלפי אשכנזים הסתננו לביתנו. נמלטו מהגטאות הפולנים או הרומנים. שמתוכם הם דוחים את הכללים הרוחניים, אך לא הייחודיים שלהם. הם הוכשרו במשך מאות שנים לעבוד בתנאים הגרועים ביותר, המבטלים את המקצוענות והמסורות של בני ארצנו הצרפתים, בכל המקצועות ביגוד, הנעלה, פרווה, מוצרי עור. הם נמלטים מכל חקירה של רשויות המס והעבודה. כל המהגרים האלה, הורגלו לחיות בשולי המדינה ולהתחמק מחוקיה, ולהתחמק מכל נטל. הם מביאים לכל מקום שהם עוברים, את הפעולה הגסה, החשאית, הפקעה, שחיתות, והם מהווים איום מתמיד על הדיוק והשלמות של האומנות הצרפתית. הם גם מעמיסים אלפים על בתי החולים שלנו. --- המדינה הצרפתית תינצל רק בגבולות החמושים שלה, רק דרך הגזע הצרפתי. ---  אנחנו מסכימים לחלוטין עם היטלר בהכרזה שמדיניות משיגה את מטרתה העליונה רק אם היא גזעית..."

https://fr.wikipedia.org/wiki/Pleins_pouvoirs_(Jean_Giraudoux)

 ודוק: ז'אן ז'ירודו, היה לא איש ימין, אלא רפובליקני מתון, ומונה כמה חודשים לאחר מכן על ידי דאלאדייה כנציב מידע, מול גבלס ... ואחר כך כחבר בממשלת וישי.

מה פירוש היציאה הזו נגד "האשכנזים", ולמה השימוש דווקא במושג הזה "אשכנזים" במקום "יהודים", שהרי הצרפתים לא היו בקיאים בעומקי ההלכה היהודית על גווניה?

ראיית האשכנזים כנטע זר ושלילי בצרפת יש לה שורשים היסטוריים, עוד לפני המהפכה הצרפתית והאמנציפציה.

איש "ההשכלה" והנאורות, הוגה הדעות הצרפתי, פרנסואה מארי ארואה וולטר (1694-1778), נלחם כל חייו בדעות החשוכות של הכנסייה הקתולית. את כל מכתביו נהג לסיים באימרה: Écraser l'Infâme – למחוץ את המנוולת! (הכנסייה). מלחמתו בכנסייה הביאה אותו לאנטישמיות שהרי לתפיסתו – ממי קיבלה הנצרות את אמונות ההבל שלה? כמובן מהיהודים.

במילון הפילוסופי שחיבר, בערך "יהודים", הוא הביא ראיה מהתוכחות של נביאי ישראל שכבר היהודים הקדמונים היו אנשים רעים וחטאים, רודפי שלמונים, סרסורים ונושכי נשך, וטוב עשו הרומאים כשהחריבו את מדינת היהודים. לדעתו, משאת נפשם של היהודים בגולה היא להרבות צאצאים ולצבור כסף, רק בכך מתגלים כישרונותיהם, ואין בהם משוררים, ציירים או פילוסופים.

וולטר הגדיל להסיק עוד מהתורה, למשל שהיהודים מקיימים יחסים עם בהמות, שהרי אילולי כן הם לא היו קובעים חוק בתורה שמעשה זה אסור. יהודי פורטוגזי בשם יצחק דה פינטו התפלמס עימו ואמר לו: "מֶסייֶה וולטר, כל מה שכתבת על היהודים נכון. הם באמת בורים ומלוכלכים וחסרי השכלה, אבל אתה התכוונת לאשכנזים בלבד. שהרי היהודים הספרדים הם תרבותיים ומשכילים..."

במכתב תשובה הודה וולטר כי "שגיתי כשייחסתי את פשעי היחידים לעם שלם," והבטיח לתקן במהדורות הבאות, אך בו זמנית המשיך לבקר את אבות אבותיו של פינטו: "כאדם מבני העלייה ודאי לא היית הורג עשרים וארבעה אלף איש רק מפני שנזדווגו עם נשים מדייניות..."

זה כאמור לפני המהפכה הצרפתית והאמנציפציה. המהפכה הצרפתית הביאה לעליית מעמד הבורגנות לשלטון. ולקבלת הצהרת "זכויות האדם והאזרח" 26.8.1789.

"אזרח" בצרפתית Citoyenn באנגלית Citizen  הוא מושג שהוא אנטיתזה למונח "נתין". הנתין היה רכושו של המלך וכפוף לו. האזרח איננו נתין אלא מרכיב את האומה (Nation) הצרפתית. אומה היא עם שיש לו ריבונות. ברגע שהמלך חתם על ההצהרה בעצם הפכה צרפת למונרכיה קונסטיטוציונית (חוקתית)  המלך איננו הריבון אלא הוא כפוף לחוקה.

ומהו חלקם של היהודים באומה הצרפתית? המהפכנים הצרפתים היו חלוקים בדעותיהם לגבי מעמדם של היהודים שהיו מחולקים לקהילות שונות: היו יהודים ספרדים-פורטוגזים שהתערו בחברה הכללית, והיו יהודים מסורתיים (בעיקר באֵלְזָס) ששמרו על חיי קהילה מסורתית.

בדיון בשאלת היהודים ב-23 בדצמבר 1789, הגדיר הרוזן דה קלרמון-טונר, שתמך בשוויון זכויות, את המשוואה שתאפיין את המדיניות הליברלית כלפיהם: "ליהודים כאומה אין לתת כלום, אולם יש לתת הכול ליהודים כבני אדם. --- אם אין הם רוצים בכך יש לגרשם. --- אין להסכים לקיום אומה בתוך אומה."

היהודים הספרדים-פורטוגזים הסתלקו מתביעות אוטונומיה, בשונה מהאשכנזים יהודי אלזס. לכן יהודי בורדו ואוויניון, הספרדים-פורטוגזים, קיבלו את כל הזכויות ב-1790. ויהודי אלזס האשכנזים רק ב-1791. בצרפת היו אז כ-40-50 אלף יהודים. ודוק: יהודים-ספרדים מערביים-מוגרבים לא היו אז בצרפת, הם הגיעו בהמוניהם רק במאה העשרים.

נפוליון המשיך את מסורת המהפכה וכינס סנהדרין של 71 יהודים, ובהמשך לדיונים בו הוקם ב-1808, הקונסיסטואר, התאגדות היהודים בצרפת, והועמד רב ראשי, אבל באותה שנה קיבל נפוליון את "הפקודה המחפירה" (décret infâme) שהטילה על היהודים הגבלות וצמצמה את זכויות החירות והשוויון שהעניקה להם האסיפה הלאומית בצרפת ב-1791. בפקודה נקבע כי יהודי הרוצה לעסוק במסחר נדרש להוציא רשיון שתוקפו שנה בלבד. כמו כן נקבע בפקודה כי היהודים חייבים לשרת בעצמם בצבא ואינם רשאים לשלוח מחליף במקומם, כפי שהיה נהוג עד אז. גם מקומות המגורים של היהודים הוגבלו. תוקפה של הפקודה נקבע לעשר שנים, והיא יושמה בעיקרה רק על היהודים האשכנזים באלזס. רק מאוחר יותר ב-1848 עם "אביב העמים" קיבלו היהודים בצרפת שוויון זכויות מלא. באותה שנה קיבלו גם יהודי גרמניה שוויון זכויות.

הנה כי כן ליציאה נגד האשכנזים יש מסורת ארוכה. האם תילקחנה גם בארץ הזכויות הפוליטיות מהאשכנזים?

 

חיי יהודי גלותי בגרמניה

גיל ריכשטט-עופרים, בנו של הזמר אבי ריכשטט-עופרים המנוח, (לא של אסתר זייד-עופרים) הוא זמר פופולארי בגרמניה. כאשר ביקש ללון במלון בעיר לייפציג. נאמר לו ממנהל הקבלה שבגלל תקלה במחשב עליו להמתין בתור. בסרטון שהעלה גיל לאינסטגרם, מספר הזמר כשדמעות בעיניו וגרונו נחנק, שהוא המתין בסבלנות בתור – אך ראה שאחרים מקבלים לפניו חדרים. הוא שב וניגש למנהל הקבלה, כדי לברר מה קורה ומדוע אורחים אחרים מקבלים יחס מועדף. מנהל הקבלה אמר לו: "תעלים את המגן דוד. אם אתה רוצה לקבל חדר, תעלים את המגן דוד שלך." "אני לא יודע מה להגיד," אמר בסרטון שצילם בכניסה לבית המלון מרשת ווסטין.

לעתים קרובות שאלו אותי מה דעתי על האנטישמיות בגרמניה. באמת? זאת גרמניה של שנת 2021? לא לתת למישהו חדר במלון כי הוא יהודי? לא למדנו דבר מההיסטוריה? זו לא פעם ראשונה שזה קורה.

https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/europe/article/4890880/

ואני חשבתי שגרמניה היא גן עדן ליהודים, במיוחד לישראלים יורדים, מה גם שהמילקי יותר זול. מסתבר שקל יותר ליהודים גלותיים כמו בניה של נרי לבנה המהללת את ברלין בירת הרייך, בנים שהתנאו שהם כיום פולקיסטים גרמנים מאושרים על שהשילו את היהדות והישראליות. הם לא הולכים עם מגן דוד, והגרמנים לא רואים עליהם.

 

אלי אלי, ברך את אמריקה

עודי סנש ירדה לאמריקה

עודי סנש (32) היא בתו של ד"ר דוד סנש, פסיכולוג ילדים קליני, האחיין של הצנחנית שלא שבה, חנה סנש ז"ל. השם עודי, במשמעות של עודני, נלקח מהפסוק "אהללה השם בחיי, אזמרה לאלוהיי בעודי," מספר תהילים.

לפני ארבע שנים, לאחר סיום לימודיה במחלקה לאמנות רב-תחומית ב"שנקר", ירדה עודי סנש, ילידת תל מונד, לניו-יורק, והיום היא שותפה בחברה לשיווק דיגיטלי שם.

"אני לא מזדהה עם הדימוי המיליטריסטי של חנה סנש," אומרת האחיינית, "חבל שהרבה אנשים לא יודעים שהיו בה כל כך הרבה ערכים אחרים. היא היתה אמנית, משוררת ואשת רוח מדהימה והומנית. השיר 'אלי אלי' בכלל לא קשור לשואה, זה שיר על האהבה שלה לטבע שהפך לסוג של המנון לאומי, וזה מזעזע עבורי. חנה סנש היתה מאוד צעירה כשהיא יצאה למשימה שממנה לא שבה, ולדעתי היא לא נסעה לשם כדי להציל את העולם אלא כדי להציל את אמא שלה ואח שלה. היא הייה מאוד טוטאלית, וזה גם משהו שאני מתחברת אליו. לגדול בתל-מונד וללכת לצבא עם השם סנש לא תמיד היה קל, זה שם אותי במקומות שלא הרגשתי בהם בנוח."

בגלל זה בחרת לעזוב את ישראל ולחיות בניו-יורק?

"יש לי יחסים אמביוולנטיים כלפי ישראל, יחסי אהבה-שנאה, כאב ושייכות. היה לי מאוד קשה לגדול בישראל, ואני בטוחה שהרבה מזה נובע מההיסטוריה המשפחתית שנוכחת בחיי בכל יום. קשה לי להיות פה, ואני מרגישה את זה ממש בגוף, קשה לי עם המנטאליות, עם הלחץ והחרדה, עם ההישרדותיות. אני סובלת מהפרעת חרדה שאני מתמודדת איתה הרבה מאוד שנים בטיפול תרופתי ופסיכולוגי, המקום הזה בלתי אפשרי עבורי. השורשים אמורים להקנות ביטחון, אבל השורשים שלי כבדים, הם כמו שלשלאות.

"מאוד התחברתי לבגדים בניו יורק, כי זה הסגנון שלי, קצת אוונגרדי, מאוד לא ישראלי. לרקוד בתוך שמלה גדולה היה בשבילי הגשמת פנטזיה."

https://www.ynet.co.il/laisha/article/hybfyh007t

 

בונד, נפתלי בונד

בונד, נפתלי בונד, היתה הקריקטורה ב"ידיעות" על נאום נפתלי בנט בכנסת בו סיפר על ניסיון המוסד לאתר את שרידי גופתו של רון ארד.

קשה לומר אם האומרים לנאומו של נפתלי בנט באו"ם, בו התקיף את מערכת הבריאות –"מבחינה רטורית היה זה נאום מצוין" – הם בעלי חוש הומור וסאטירה או אווילים מוחלטים.

חסידיו השוטים של בנט שלא הצביעו, עבורו, וגם לא יצביעו לו,  מהללים אותו כרטוריקן. רק משנאתם לנתניהו. האמת היא, נתניהו הוא המדינאי היחידי בישראל שיש לו גם חוש הומור.

הנאום של בנט בו התנאה בנט בניסיון המוסד למצוא את שרידי גופתו של רון ארד היה מביך, אבל יותר מסוכן היה עצם הניסיון שעלול היה חלילה להביא לפריצה של מלחמה בצפון.

חסידיו אומרים שהיה זה נאום שבא להזכיר שבנט דואג לכל הנעדרים והשבויים, אבל זה נראה מגוחך על רקע ההודעה שבנט מאשר לאלפי עזתים להיכנס לישראל.

(אלפי תושבי עזה מבקשים להירשם לעבודה בישראל:)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-MAGAZINE-1.10272669

כבר כתבתי לא אחת. את החזרת הגופות מעזה והשבויים יש להשיג רק ע"י המעשה הבא:

ראשית תיקון טעות – לא ישראל הטילה מצור על עזה אלא עזה הטילה מצור על ישראל. בתקשורת הבינלאומית ובקרב הקולבורטורים-משת"פים, תומכי החמאס בישראל, נשמעת התביעה להסיר את המצור מעזה. יש להזכיר – עזה היא שהטילה מצור על ישראל. האמירות המוסלמית של עזה היא-היא שהכריזה מלחמת שמד על ישראל במטרה לחסלה ולהשמיד את אזרחיה, ואת כל יהודי העולם, והיא שהטילה את המצור על ישראל. ודוק: כל אלו התובעים את הסרת המצור על עזה אינם תובעים שעזה תסיר את המצור על ישראל ותיתן למשל לאזרחי ישראל היהודים לבקר בעזה.

ובכן, בהתחשב בעובדה שאלפי פלסטינים נכנסים מעזה לישראל על מנת לקבל טיפולים רפואיים, יש להכריז את התנאי הבא: הומניזם תורת הומניזם! ישראל לא תקבל עובד בישראל או חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים.

נראה אם לאחר הכרזת התנאי ימשיכו מנהיגי החמאס לסכן את אזרחיהם בפומבי. היום עשר שנים לעיסקת שליט זה ברור. אסור בתכלית האיסור לשחרר מחבלים. במקום לדבר בונד-בנט יש לעשות.

חיפוש שרידי גופתו של רון ארד ית"ד (ישראל תיקום דמו) הוא כמובן סיפור אחר. אסור להפסיק את החיפוש אחרי גופתו של רון ארד. כי יש לנו מחויבות לכך. חלילה ללכת אחרי מכוער הנפש, רוגל אלפר, האומר שהוא היה חייל פשוט ולא חשוב, ואין לעשות דבר עבורו ועבור משפחתו. כל חייל פשוט הוא חשוב, אבל תמיד יש לזכור את אימו בתיה ארד האישה האצילה שאמרה שאסור לשחרר מחבלים תמורת גופה.

בסוריה ולבנון יש להפעיל מנופים אחרים מאלו שבעזה, ודאי לא לצאת למלחמה.

 

סטודנטית באוניברסיטת חיפה תומכת טרור

ב- 14 יולי 20017 רצחו שלושה ערבים-מוסלמים, אזרחי ישראל, על הר הבית את חיילי מג"ב. רס"ם האיל, ורס"ם כמיל שנאן ית"ד (ישראל תיקום דמם).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%95%D7%A2_%D7%91%D7%94%D7%A8_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_(2017)

על קיר בית באום אל פחם הופיע ציור קיר גדול המפאר את המחבלים הרוצחים.

רים שנאן, אחותו של רס״מ כמיל שנאן שנרצח בפיגוע בהר הבית ב-14/7/17. פנתה לעזרה למחיקת תמונת הרוצחים של אחיה.

https://twitter.com/SivanRahav/status/1444367479074078722

לאחר סערה ציבורית נמחק הציור ע"י המשטרה. כעת מתברר שציור הקיר המהלל את הרוצחים באום אל פחם צויר ע"י סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת חיפה. הפעילות הזו היא חלק מסדרת אירועי התרמות למען עצורי הפרעות ביהודים. העמותה מאחורי האירוע מנוהלת בידי אנשי בל"ד. התקציב: ממשלות זרות. עמותה "בלדנא" זוכה למאות אלפי ש"ח שמקורם מממשלות זרות כמו שבדיה והאיחוד האירופי. קרן אמריקאית העבירה לבלדנא דרך הקרן לישראל חדשה 125 אלף דולר בשנת 2020. הסטודנטית לתואר שני מנהלת פרויקט משותף עם המוסד בצלאל. כתבה בספר פנים ומחקה: "תוכלו למחוק את הציורים אך לא את אהבתנו לשאהידים."

https://rotter.net/forum/scoops1/717509.shtml

מן הדין לסלק את הסטודנטית מהאוניברסיטה ולהעמידה לדין בגין תמיכה בטרור. למרבה הצער אין סיכוי שאוניברסיטת חיפה תעשה כן, מחמת הפחד מתגובת מרבית הסטודנטים בה.

 

הפרטת הדואר

שר התקשורת יועז הנדל (הסוחר) ("טיבי אינו תומך טרור") מוביל מהלך מסוכן של הפרטת דואר ישראל.

https://www.themarker.com/news/.premium-1.10268235

נכון דואר ישראל אינו מתפקד כבעבר, בו מכתב היה מגיע תוך יומיים, אבל הפתרון אינו בהפרטה אלא בתיקון ובשיפור השרות לאזרח. הפרטת הדואר תפגע ברבים במיוחד בפריפריה.

הדואר הוא שירות בסיסי שחייב להינתן לכל אזרח ובאופן שווה. מההיבט הכלכלי, שירותי הדואר במרכז הארץ ובערים הגדולות יהיו יעילים וזולים בשל הקרבה ובשל התחרות. לעומת זאת איזה אינטרס כלכלי קיים בעמדת שירותי דואר יעילים זולים ומהירים בפריפריה? ההשקעה בהקמת סניפים ואחזקתם, הפעלת כוח אדם ובתפעול השירות עצמו, אינם כלכליים בהשוואה להשקעה בגוש דן ובערים הגדולות. לכן יש לעצור את תהליך הפרטת הדואר.

נעמן כהן

 

* * *

אסתר רַאבּ

שתי חוחיות

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

 

השמש שקעה, רק במערב עוד לוהטים כמה זנבות ענן באש אדומה, שיחי העולש סגרו פרחיהם הכחולים ונעים ברוח – עוד רגעים מיספר והלילה יורד, כבר הוא מתחיל לרדת משולי השמיים, בחצר הרוח נדמה, רק החוחיות מחפשות להן מקום ללינת לילה, שתיים-שתיים הן טסות, זו אחר זו, מסתכלות, בודקות שיח זה או אחר, העצים אינם מרובים, רק שדות רחבים ושיחי ברקן בשוליהן – "פרר.. פרר..." הן פותחות וסוגרות כנפיהן הקטנות באיוושה של שמלת משי מרשרשת, הן קטנות וניראות כפרפרים גדולים באפלולית בין הערביים.

סוף-סוף מצא הזוג מנוחה בראש שיח כבד-עלים. הכל נדם. ברז מטפטף, וצפרדע פותחת בקרקור רחב, מעין בס, הכינור הכי גדול בעל הבטן הרחבה שבתזמורת.

 

 

חוחית. מתוך ויקיפדיה.

 

הן מצפצפות עוד, אך צפצופן הולך ונחלש, ולאט-לאט הן מכניסות ראשן מתחת לאחת מכנפיהן על מנת להגן על עצמן מפני האור והטל, ובחורף מן הקור והגשם, וכעת הן ניראות ככדורים זעירים מנופחי נוצות, הס, הם ישנים.

 

במשעול השדות נע משהו, חתול ברוד מעמיד בזהירות רגל אחרי רגל, הוא מהלך כעל קטיפה, למרות שהשביל מלא קוצים.

השמיים מחשיכים יותר ויותר.

החתול מנמיך עצמו, צועד צעד ונעצר, מרחרח לכל צד, ולפתע נעצר ליד השיח, מגביה ראשו ומיד משתטח על הקרקע – מביט לראש השיח, ולאט קרב אליו, וצעד אחר צעד, בזהירות, מקטין את עצמו כשאוזניו נטויות אחת לימין ואחת לשמאל, אחת אחורנית ואחת לפנים. ולאט, בכפות קטיפה, הוא מטפס על השיח, מגיע לראשו, שתי החוחיות ישנות וראשן תחת כנפיהן, ופתע זינוק – צווחה קצרה על שיח הבר – אחד בכפו של החתול ואחד התנופף בצפצופי בהלה וכאב – נפרדו השניים אחד למוות ואחד לחיים.

 

*

נכתב: שנות ה-60 לערך. סיפור ללא שם.

 

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

 

פרק שלושים וארבעה

מדוע התאבדה ארלטי קלדם? חידוש כוח-הגברא של אביה מסייה בוריס בזכות זריקות הקופים. נקמת לטיפה שטבעה בפרדס

 

באותו רגע כבד של אבל התאהב מסייה בוריס באפרת ירקוני, חברתה הטובה של בתו ארלטי. אפרת ואביתר למדו בכיתה אחת עם ארלטי ועם יעל דודתי, ובמשך שנים היו השתיים, פעם זו פעם זו ולעיתים שתיהן יחד, מאוהבות באביתר. אפרת היתה בת-בית במשפחת קלדם, כך הכיר אותה בוריס אבל מעודו לא חיבק את גופה המעולף בזרועותיו ולא נרעד למגעה כמו בשעת ההלווייה. גם לאחר שהפכו לזוג נאהבים נישארה אפרת לגור בחדרה שבבית הוריה וגם נותרה רווקה כל ימיה.

מסייה קלדם היה גבר נאה, בהיר-שיער הנוטה לג'ינג'י, עיניו כחולות ומלאות חיות. שפמו היה צהבהב גם הוא וקצותיו מזדקרים. היתה לו דרך הליכה כשהוא נוטה קצת הצידה. בתקופת התורכים, כשחבשו רוב האיכרים תרבושים אדומים, נהג חוואג'ה בארס, הוא מסייה קלדם, לחבוש את התרבוש כשהוא נוטה לצידו האחר, וכך היתה דמותו מתאזנת.

לאחר שבאו הבריטים, לבושים מדים טרופיים שסיגלו לעצמם במושבות אפריקה ובמזרח הרחוק, חבש מסייה קלדם, וכמוהו איכרים אחרים, כובע שעם עגול בצבע חאקי שנקרא "הלמט". כך היה מופיע, נוהג בכרכרה או הולך ברחוב, בידו או על זרועו מקל-טיול שידיתו מגולפת בצורה אמנותית. זו היתה האופנה של איכרים בעלי מעמד. מסייה קלדם התגנדר בלבושו כדנדי אנגלי או כשחקן ראינוע צרפתי. אפילו נעליו היו מעודנות, עשויות עור ז'מש רך, עם כפתורים.

גן גדול הקיף את ביתו המרווח. הגג מכוסה רעפים. מרפסת קצרה, מגולפת עץ וסגורה, פנתה לגן ולרחוב. מרפסת שנייה, ארוכה, מקורה אף היא עץ, נמשכה לאורך הבית המרובע בצידו הפונה לחצר. מסייה קלדם היה בין הראשונים שבנה בית כיסא וחדר-אמבטיה מודרניים בחצר. הגן היה נטוע עצי נוי ועצי פרי, שדרות של הדסים וטויה, ועל המרפסות טיפסו שיחי יסמין. בכל היתה איזו אווירה של אריסטוקראטיות. של פסנתר וצרפתית, כמו ברומאן רוסי.

מסייה קלדם נשלח בנעוריו מטעם הברון ללמוד אגרונומיה בצרפת, ובשובו עבד מטעם פקידות הברון בהדרכת האיכרים. הוא נטע פרדס, חידש שיטות בהרכבת ההדרים ובמלחמה במחלותיהם, וכן בקטיף ובאריזה, המציא את הרכבת-התמך ופיתח את ההרכבה על כנת החושחש, התפוז המר, ומשום כך כונה גם – אבו-אלחושחש. קלדם כמעט שלא דיבר עברית אלא בעיקר אידיש, צרפתית וערבית.

הבית המפואר ניצב מול בית-הספר העממי "רוטשילד", שבו עבדה אפרת כמורה במשך שנים רבות. בכיתה אל"ף למדתי אצלה קרוא וכתוב. כאשר באים בטענות על האובססיות המוזרות שיש לי בכתיבה, אני עונה: "מה הפלא? הלא לכתוב למדתי אצל אפרת, פילגשו של אביה של המתאבדת ארלטי, שהיתה גם החברה הכי הטובה של דודתי יעל, שגם היא לימדה אותי, תה-תי תה-תי..."

קשה לדעת מדוע הלך ליבה של אפרת שבי אחרי מסייה קלדם ועוד יותר כיצד הסכימו לכך הוריה. אך מה יכלו לעשות? היחסים בין אפרת לבוריס הלכו ונתהדקו והם נהגו בחופשיות גמורה וכל המושבה ידעה על כך. מסייה קלדם היה מבקר לעיתים קרובות בחדרה של אפרת. מדי בוקר היה מחכה לה ליד גדר ביתו, מול בית-הספר העממי "רוטשילד" שבו לימדה, והם היו משוחחים בטרם נכנסה ללמד. לאחר שאשתו של קלדם עברה לגור בפריס, היתה אפרת הולכת אליו גם בהפסקה הגדולה. אנחנו, התלמידים, היינו רואים את הפגישות של המורה עם הגבר המבוגר ואפילו ידענו שהשניים נוסעים כל קיץ לפריס ושמה הוא קונה לה את הבשמים בעלי הריח המיוחד, שלא היה כמותם במושבה.

היינו אפילו מתאפקים שלא להיכנס לבית-השימוש עד שהמורה אפרת תיפנה לצרכיה, כי בהיכנסה לשם היתה מרססת סביב מהבושם הפריסאי שקנה לה קלדם, ולאחר שהיתה יוצאת נותר אחריה ענן של ריח טוב וזר שטיהר את התאים המסריחים.

 

אפרת ירקוני הופיעה תמיד באותה תסרוקת אסופה, עם סרט בצורת פרפר מאחור, אופנה שאותה לא שינתה מעולם, אולי מן התקופה שמסייה קלדם התאהב בה. השיער היה חלק, שחור, ואסוף במהודק לאחור. למן היום שבו נהרג אחיה אביתר בהגנה על המושבה היא לבשה בגדים כהים.

מסייה קלדם היה בעל מעמד נכבד במושבה. יחסיו עם אפרת ירקוני התנהלו בגלוי ומתוך כבוד רב לשניהם. הסובלות העיקרית היו אשתו. ובתו ארלטי. אף שלא היה יפה-תואר או גבה-קומה, חובב נשים מושבע היה, אולי בהשפעת שנות לימודיו העליזות בצרפת. עוד לפני שהחלה פרשת האהבים שלו עם אפרת, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה – נמצאה ערביה צעירה צפה טבועה בבריכת-ההשקאה בפרדסו. בני-משפחתה טענו שהיתה בהריון ממנו, והאשימו אותו במותה. העלילו עליו שרצח אותה, ומפחד נקמתם נאלץ לברוח למצרים.

גברת קלדם היתה אישה יפה, חכמה ואצילה, ושמרה על ריחוק מסויים משאר הנשים במושבה. בגידותיו של בעלה אכלו את ליבה. כאשר מסייה קלדם ברח למצרים ונתקע שם בימי המלחמה, היתה היא נוהגת בכרכרה פתוחה עם שמשיה לבנה ומנהלת את כל ענייני המשק הגדול של המשפחה, אבל כשחזר מסייה קלדם מגלותו לא נתאחו הקרעים.

ארלטי היתה בחורה משכילה ורוחנית, דמות יפה, מעודנת, בעלת תרבות גבוהה ונפש של משוררת אף כי כתבה רק צרפתית וכל כתביה אבדו. אביה שלח אותה ללמוד בפריס, משם חזרה עם משקפי פנסנה, ללא מסגרת, ובצאתה לרחוב היתה מטיילת עם מקל, ממש כאביה.

ארלטי ודודתי יעל היו חברות מילדות. כבר בנעוריה ביקרה ארלטי בפריס, הביאה ליעל מרוח העולם הגדול ועזרה לה בלימוד הצרפתית. היתה מספרת לה על הקומפוזיטור צזאר פראנק, ועל הרקדנית איזאדורה דונקן, שאותה הכירה אישית.

אפילו הסופר חיים ברנר, שגר תקופה במושבה שלנו, התפעל מדמותה של ארלטי ותיאר אותה ברומאן "שכול וכשלון" מבעד לעיני גיבורו יחזקאל חפץ. חפץ יושב בשמש על ספסל ליד מלון רבינוביץ, "הוטל-הפועלים", ברחוב פינסקר, נתון ב"תקופת הדיבור הנוראה", מצב של התערערות נפשית, של דמיונות וחלומות. והוא מהרהר כיצד הילדה הנאווה, אשר ראה בבית-הספר, תגדל ותהיה:

 "כלילת היופי והשלמות, נפש-גבר וחן-אישה יתלכדו בה. והיא כבר כבת שבע-עשרה, והוא בן שלושים וחמש, פי-שניים משנותיה, דווי וסחוף, אבל היא תאמר לו: 'אין דבר, ראיתי את עינוייך, ובת-לווייה בחייך הקשים הנני רוצה להיות. אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות. אבל אני עוזבת הכל והולכת איתך, כי בך בחרתי.' לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו. היא תיגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב."

 

ארלטי שבה ארצה מלימודיה בפריס כשהיא שקועה בדיכאון הולך וגובר. כעבור חודשים אחדים התאבדה. שמועות משמועות שונות רחשו במושבה על הדרך שבה התאבדה. בכרוניקה אני חייב להביא את מרביתן.

לילה אחד לא שבה הביתה. למוחרת מצאה אותה סבתה מוטלת ללא רוח חיים בבקתה שבקצה החצר. היא שמה קץ לחייה ברעל שטמנה שנים אחדות קודם לכן בטבעת שעל אצבעה, מחשש שהתורכים יתעללו בה אם יגלו שהמרגל לישנסקי הסתתר בפרדס של אביה.

מילאה את הבקתה בפרחים, ושם נירדמה ולא קמה, כמו אופליה.

כיצד ייתכן שבחורה שכל החיים לפניה, עשירה, מיוחסת ומלומדת, ירתה בעצמה באקדח, בביתה? ארלטי היתה חולה בנפשה. היה היתה רגישה מאוד, היא היתה חולמנית וכואבת. לא התאימה למציאות. להווי הקשה בארץ.

הסיבה להתאבדותה היתה בגידתו הגלוייה של אביה באימה, שעברה לחיות בפריס, ויחסיו עם המאהבת שלו, בת-גילה ומי שהיתה חברתה הטובה ביותר של ארלטי, אפרת ירקוני.

הכל החל באותה נערה ערביה טבועה בבריכה בפרדס של מסייה קלדם, שהרתה לו, לכן ברח למצרים, מפחד נקמת הדם של משפחתה, אך אבי הנערה נשבע לנקום. חיכה שנים. לאחר ששבה ארלטי מצרפת ארב לה יום אחד ואנס אותה כאשר שוטטה לבדה בפרדס ואף נופף בגאווה את תחתוני-פריס המוכתמים שלה בכפרו, לכן התאבדה.

סיפרו שארלטי החזיקה בידיה איבריק, כד חרס, מלא מים. כאשר הערבי תקף אותה, ניפצה את הכד על ראשו ואולם גם בראש זב דם ומים הוא התגבר עליה וניפץ את בתוליה אל גומה בפרדס.

סיפרו שהלכה להתאבד בירקון וכבר כאשר היתה טבועה-למחצה משה אותה הערבי, אנס את גסיסתה ושב וזרק את גופתה לנחל.

בתקופת חייה האחרונה התיידדה ארלטי עם המורה שלנו חניאל גרינבלט-גבעוני, שחיזר אחריה והיה ארוסה. דודי אלכס סיפר שחניאל היפה כתב וקרא לה שירים וניפח לה את הראש בדיבורים – אך מאומה לא עשה! – אילו היה שוכב איתה, אולי ארלטי לא היתה מתאבדת. ועוד אמר שהשמועה הכוזבת על אינוסה באה מגרינבלט-גבעוני כדי לחפות על בטלנותו ובגלל המצב הטיפשי שנותר בו לאחר התאבדותה.

 

חברא קדישא של המושבה התכוונה לקבור את ארלטי ליד הגדר, כדין מתאבדת.

ואולם השפעתו וכוחו של מסייה קלדם העשיר הביאו לכך שנקברה בחלקה המיוחסת של בית-הקברות, בגבעה שעל גבול הפרדסים. כדי שלא לחרוג מההלכה התקינו סביב חלקת הקבר גדר ברזל נמוכה. מסייה קלדם נטע למראשותיה עץ ארז הניצב עד היום, לא רחוק ממצבות סבי וסבתי, אבי, דודי אלכס ודודותיי בת-שבע ויעל.

באותה ערוגת גדר נקברו מסייה קלדם והגברת אשתו לצידיה של בתם ארלטי. שניהם יחד, לאחר השנים הארוכות של הפירוד.

 

כאשר התאבדה ארלטי היתה דודתי יעל נשואה כבר לסוחר אמיד ורגשני שחמד מאוד את גופה ואת ארצישראליותה והיה מנשק את אצבעות ידיה ורגליה המושלמות להפליא ואיפשר לה חיי עושר שעליהם לא חלמה מעודה, הוא נשא אותה על כפיו והעריץ אותה. אך אהבתו הגדולה רק הפחיתה את רצונה להמשיך לחיות איתו באותה עיירת-מרפא לעשירים שאליה לקח אותה, ליד קאהיר, בין המידבר, הפירמידות והנילוס. במחברותיה הישנות מצאתי כתוב:

 

 ...פגשתני הידיעה המבהילה על מות חברתי, מתה. לא איבדה את עצמה בידיה. נקטפה ייאמר, טבעה כחבצלת בביצה תחת זעף המטר... ובא צרור כתבים שעליהם כתוב היה שמי, מכתב היה שם מארלטי אליי, ובו נאמר:

 

 "אתמול בערב בא גרינבלט היפה. כרע ברך, נרגש. ביקש ידי. לנשק כפות רגליי רצה. אמר שהן זכות. דיקלם בדמעות שיר שתירגם מגרמנית מאת משורר יהודי ששלח יד בנפשו והוא בן עשרים ושלוש שנים בלבד:

 "'אהובתי, הה כי בליל כזה מצאתיך, / אותך נעלה, בין כוכבים עוברת! / מה ארצה כרוע בצידי הדרך / את מצחי בעפר ללחוץ / את דמי וחיי לפנייך הזיל, בחשכה, / בלילה על פני החול – – – '

 "אמרתי לו: '!trop tard' [מאוחר מדי!] ובכיתי גם אני.

 "את הבעירה האמיתית בי הן איש לא יכבה...

 "בין סבכי היסמין ישבנו, בגן אבי הנואף. בשערי הרטוב עוד עמד ריח עשן הכביסה שבחצר. וגרינבלט דיקלם משלו: 'עוד עקבות רגלייך הזכות, בחול הגן לאור ירח נמות – '

 "סלדתי ממגע ידו. 'להבה לבנה,' קרא לי, 'עלית מאופל הקרקע, כבדת-פליאה וגורל. שחי [חי"ת בחיריק] עלינו עם ערב, בענן שמלותייך הלבנות, על פני כרמים אלה...'

 "את הבעירה האמיתית בי הן לא יכבה מטהו הדל... לפעמים אני משוגעת יען כי יצרי גדול וחזק. דומה אני לאבי. חטאה אנוכי. יען כי בחלומותיי רוכבת, כגבר...

 "'ואון גברים במנוף מחשבתך,' כתב לי גרינבלט.

 "הנה כך חייתי וכך מתי, למי זה איכפת.

 "רציתי לשרוף, לגנוז את יומניי אלה, למה ידע זר את חיי, האין זה די שאני ידעתים? ובסוף חסתי, לא על הכתוב אלא עלייך, אשר נגעת בחיי יותר מכולם, את, אשר את צמאונך לנפשי הרגשתי תמיד. אהבתי אותך ואת נישאת לגבר זר ומגוחך. הא לך. הנה תדעי 'הכל'. זהו השי האחרון שלי לחיים. לא, לא לחיים כולם כי להם איני שייכת זה כבר, אלא לך. אשר נפשך ליוותני תמיד."

 

אובך המידבר התערב בענני הערב. אנשים – נמלים שחורות זוחלות על פני מישורי המידבר. רוחות מגוללות עננים כערימות זבל בוער. מתחת מעטה אפור קורנת השמש קרניים גדולות ורודות וירוקות עד למחצית השמיים. הנמלים זוחלות על קצה האופק, מקום פירמידות עוד זוקפות שדי בתולים בין צעיפי האבק. למה הלכת, ארלטי? למה? הן בכדי לראות זנב ענן זה בלבד – כדאי לחיות.

 

כמה טובה הכתיבה בכרוניקה שאין בה צורך להמציא דבר אלא רק לתעד את המאורעות ולאששם בתעודות עתיקות. ולעיתים הסודות החשובים ביותר, שהם לב הסיפור, כבר נכתבו בידי אחרים על גבי נייר המצהיב עתה מיושן. וככה הם יישארו לנצח.

 

לימים נחלש כוח-הגברא של מסייה בוריס קלדם אך טרם פסה תאוותו לחיות עם נשים.

הוא נסע, כפי שנהגו עשירי העולם, לקליניקה המפורסמת של דוקטור דנילו ראאב הנמצאת בעיירת-המרפא דאבוס שבאלפים השוויצריים. שם קיבל סידרה של זריקות הורמונים, שהופקו מקופים, כדי לחזק את יכולתו לזקוף את מקלו הרך.

מסייה קלדם שב למושבה ביצרים מחודשים אך לרוע המזל אלה לא היו ממוקדים רק במטרה אשר לשמה נסע להתרפא. לא יאומן אך לזריקות הקופים היתה השפעת-לוואי נדירה שגרמה לו, בגילו – לטפס על עצים! – הוא נהג להכין לעצמו שקית אגוזים והיה עולה עימה בזריזות למרומי אחת הצמרות ושם יושב ומפצח אותם ומשליך את הקליפות למטה! ויש שאפילו נשבעו שראו אותו מתגרד! –

לילה אחד הזעקנו את האילם נורדאו, המומחה לטיפוס על עצים, כדי שיוריד בזהירות את מסייה קלדם בסולם מן הצמרות ויחזירו הביתה.

 

האילם נורדאו סבל להיפך, מעודף הורמונים.

כאשר היה רואה נערה הולכת ברחוב היה שולף לעומתה את אברו ומנענע אותו כשהוא משמיע קולות חנוקים של ערגה לאישה, קולות שהיו מבהילים ומבחילים את הנערות.

לעיתים היה מפתיע את אחת הילדות מקרוב וצובט קשות בעכוזה או שהיה רודף אחר להקה של בנות המושבה כשהוא מכה בכף יד שמאל על זרוע ימין ומשלח את האגרוף באלכסון קדימה כאבר זקוף האומר – אזיין אתכן! הן היו בורחות ממנו בהשמיען קולות של צחוק מתגרה ופחד, כלהקת תרנגולות הנסה מפני נמיה שחורה שחדרה ללול.

כאשר התקפי היצר של ארל'ה נורדאו הלכו וגברו, והאיכרים, שחרדו לגורל בנותיהם באו בטענות אל אביו ואיימו להתלונן על האילם במשטרה, החליט שיח' איסחאק שיש להשיאו לאישה, ויהי מה!

באותה תקופה החלו לבוא למושבה עולות חדשות שברחו מפחד השלטון הנאצי המתחזק בגרמניה. הן היו חסרות-כל, רעבות ללחם, לעבודה ולקורת-גג. אחת הפליטות, לוצי שמה, גננת צעירה מברלין שלא ידעה מילה עברית, הגיעה מן הטיילת בתל-אביב – ישר לביתו של שיח' איסחאק נורדאו בתור "משורתת", כפי שסבי מצד אימי היה אומר, ואותה השיאו לאילם בטקס קצר ברבנות, בלי אורחים בכלל, חוץ מדודי אלכס, מיטיבו של האילם, ששתק ולא אמר דבר על כך שכבר הכיר את לוצי כאשר העלה אותה בנישואים פיקטיביים ארצה. למרבה המזל יכלה לוצי להבין את האילם בזכות הגרמנית שלימדוהו בנעוריו במוסד לחרשים-אילמים בגרמניה. שבועות אחדים היה מרביע אותה כל לילה שלוש-ארבע פעמים כמו פר מיוחם וגם דוחף לה אצבעות לתחת, והיא היתה בוכה.

יבש וצרוד בכתה, בדמעות של ייקים.

האילם נורדאו עבד בתור גנן של ועד המושבה ומדי בוקר היה יוצא לגזום את כפות הדקלים הגבוהים, שעל סנסניהם טיפס במהירות כקוף. ידיו היו חזקות כרגליו, ואצבעותיו מחוספסות כמשור. הוא לא היה זקוק להורמונים של קופים כדי לטפס על עצים ונשים. בהיותו במרום הצמרת היה אוסף תנופה בנדנוד הלוך-וחזור, הלוך-וחזור – ולפתע ניתק ועף אל הצמרת הסמוכה ונאחז בה בעשרים אצבעותיו המסוקסות – וכל אותה עת לסתותיו הדוקות על צידו הכד של המשור. הוא היה ניראה אז כעטלף ואנחנו, הילדים, היינו בטוחים שברצותו הוא עף באוויר.

 

 בוקר אחד עופף האילם באמצע העבודה ונחת במפתיע בבית אביו, שם גר עם לוצי באחד החדרים. ניגש על קצות בהונותיו אל החדר, ולא מצא אותה. הלך לחפש אחריה והגיע ברגל מהמושבה לתל-אביב ושם גילה אותה על חוף הים – בחברת סטודנט יקה שבחיקו בכתה.

הוא עמד וסידר היטב את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם. שבר כיסא-נוח להשכרה, חבט במקל ביקה הצעיר וגם גימגם אותו בקילול. זאת אומרת הפוך. על הפוך. מילא היה מגמגם: "יקה פוץ!" – אבל ארל'ה: "פארפולכטע יודע!" – ולא נח עד שקיפל אותו והשכיבו מעולף בחול.

אחר-כך תפס בלוצי והחזיר אותה לבית אביו במושבה, גרר אותה בשערותיה לחדר, לקח סנדה והחל להפליא גם בה את מכותיו, מבלי לדעת שהיא כבר הרה שעתיים ואולי חודשיים, עד אשר לשמע צעקותיה נכנס שיח' איסחאק אביו וגירש אותו בהצלפת שוט שבו חינך אותו מילדותו.

לאחר המכות עזבה לוצי את האילם ואת המושבה שלנו.

שיח' איסחאק היה מרוצה שמחוללת השערוריה נעלמה. במשך חודשיים לא יכלה לוצי לשבת על התחת הייקי העדין שלה, והיה זה ממש נס שהסנדה לא גרמה לה הפלה. היא נעשתה בת-זוגו של תעשיין יהודי שעלה מלודז' והקים בארץ בית-חרושת לגרביים, ושאצלו עבדה תקופת-זמן בתור מטפלת בבנותיו, לאחר שאשתו היפה ברחה ממנו ועברה לחיות עם בעל בית-קולנוע ידוע בתל-אביב, אקרא לו כאן – שושנסקי. "הוא לקח את המשורתת שלו," נהג לומר סבי מצד אימי על התעשיין הלודז'אי. הלה אימץ את הילד של לוצי, שייתכן כי היה ממזר, אין יודעים אם אביו היה האילם (שמעודו לא נתן גט ללוצי) או הסטודנט היקה מחוף הים, שהכיר את לוצי עוד מברלין.

על הסטודנט ועל לוצי שרו אז ליצני תל-אביב: "בחוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה! [פ"א בסגול] / ובן-זוגה שטודנט צעיאה / אהף אותה הרבה. / אחרי חצי שנה, / נולד להם ילד יפה [פ"א בקמץ] / ב...חוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה..."

הבן המוכשר היינץ-משה, שאמנם גימגם קצת, ומצד שני היה בעל אקצנט פולני, גדל בעושר אך גם תחת מועקת הסוד האפל של ממזרותו הכפולה ואולי המשולשת.

כאשר חיזר אחרי בחורות בעיר התפאר הבחור בשליפת המטפחת הצבעונית מהז'קט והנה היא בצורת תחתוני אישה ורודים, כך סיפרו.

לאחר שנים היה מועמד רציני בבחירות לתפקיד נשיא התאחדות התעשיינים, אך כאשר חייו עמדו לפתע בפני משבר – הוא הואשם במעילה והפסיד את בית-החרושת, שאותו ירש יחד עם בנותיו של אביו-מאמצו, ברח למשך שנים אחדות ללונדון, וזמן לא רב לאחר שחזר ארצה שם קץ לנפשו לפנות-בוקר אחד ביריית אקדח על מרפסת הפנטהאוז שלו.

אני שונא אותו. בגלל רותי. את העיניים הייתי מוציא לו אם רק היה עדיין חי!

ה"שטודנט" מהשיר כיהן שנים רבות בתור מנהל כללי של בנק ידוע בתל-אביב, נעשה עשיר כקורח אך נישאר רווק כל ימיו. לא היו לו ביצים לאחר שהאילם ריסק אותן כאשר שבר לו את התחת. בביתו, קרוב לחוף הים, היה לו אוסף נדיר של צילומי ערוות, תקריבים שלא היו מביישים את ירחון הערוות הנועז "האסטלר", שהעלה סוג צילומים אלה למדרגת אמנות חדשה ורבת יופי, כולל החור הקטן של פי הטבעת. בתמימותו (יקה נישאר יקה) רצה ה"שטודנט" (לא אוכל לנקוב בשמו) לתרום את אוסף הנרתיקות שלו למוזיאון הארץ. שם כמובן סירבו, וכך האוסף המדהים צפון עד היום בכספתו הגדולה, שמפתחותיה מצויים בידיהם של מנהלי עזבונו.

 

היתה סיבה מוצקה לכך שהאילם נורדאו כינה את ה"שטודנט" דווקא בכינוי אנטישמי ונאצי.

מאחר שידע לקרוא רק גרמנית, היה ניזון מעיתונים גרמניים בלבד. הוא לקח או קיבל אותם, משומשים, כאשר היה נשכר לנסר את כפות הדקלים הגבוהים במושבות הגרמניות שרונה ווילהלמה.

האיכרים הטמפלרים היו אנשים דתיים ישרי-דרך שבאו בעקבות משיחם לחונן את עפר הארץ הקדושה להם. כאשר עלו הנאצים לשלטון הופיע אצלנו בכרכרתו ידידו הנאמן של סבי, האיכר הטמפלרי שטללר מווילהלמה, ואמר שבא להתנצל על התנהגות הפיהרר כלפי היהודים, הוא בוש ונכלם בשל כך. ואולם צעירי הטמפלרים, שנולדו בארץ, אלה הקימו סניפים של המפלגה הנאצית במושבות ובשכונות של הגרמנים בארץ-ישראל, לבשו מדים עם סרטי צלב-הקרס, ערכו מצעדים והכינו עצמם להיות גאולייטרים כאשר הארץ תיכבש על-ידי אחיהם בני-עמם, מה שהיה קרוב מאוד להתרחש בימיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל, ששעט כלפינו על שריוניו במידבר המערבי, והיתה כאן הרגשה שזה הסוף.

האילם נורדאו אהב לשתות בירה מקומית בביר-האלה שבמושבה וילהלמה. שם גם התבונן בתאווה רבה באחוריהן התפוחים של בנות האיכרים שעבדו כמוזגות בבית-הבירה, ציחקקו בגרמנית ועיכסו בין השולחנות כשבידיהן הספלים הגבוהים – אך הוא נזהר שלא לצבוט בירכיהן הוורודות כאשר טפח מהן היה מתגלה לו בהתכופפן.

לאחר שקרא בעיתונים הגרמניים התחיל להיות מושפע מהתעמולה הנאצית ("ויין יודן בלאט און מסר שפריצט!" – כשדם יהודים ניתז על הסכין!) – עד כדי כך שלעיתים היו רואים אותו פוסע ברחובות המושבה, ה"פולקישע ביאובכטר" תחת זרועו, והוא מניף את זרועו במועל-יד נאצי ונובח: "הייל היטלר!"

ואולי התנהג כך רק בגלל האכזבה שהנחילה לו הפליטה הייקית לוצי, שבגדה בו.

 

ביתו של גרשוני הצולע, "אבא" של רותי, עמד במעלה רחוב המייסדים, לא רחוק מהבית של מסייה קלדם.

לפעמים, כאשר גרשוני היה נוסע בענייני פרדסו ואגודת "פרדס" לנמל יפו ומקים שם צעקות שהידהדו עד לרציף הבחרג'יה: "ביג'י יום א-סחטוט! [הגיע יום הפרוטה!] יוישער און שפארזאמקמט! [יושר וחיסכון!] אתם עוד תתגעגעו אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה אגודת 'פרדס' מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר!" –

– היה מסייה בוריס קלדם, מחוזק בהורמוני-קופים משוויצריה ובזכרונות ליל החמסין שבו הציל את בעלה המפרפר ברגליים יחפות מחנק בין שדיה המגולים בקריאה הבלתי-נשכחת "זוז הצידה!" – עולה לחדר-השינה שבקומה השנייה של בית גרשוני ותוקע לשיינע-פשה היפה, צהובת השיער ושחורת העיניים.

באחת הפעמים אף הוכרח להשתלף בחיפזון מבין רגליה, לוותר על ההשתעשעות בחזה הגדול ובפיטמותיה שמידתן כבישליק והן עסיסיות ומחוספסות כפרי-צבר מקולף – ולברוח מהחלון האחורי של המיטבח לעבר ביתו דרך כל החצרות הסמוכות – וזאת לאחר שנשמע צליל מתכתי עמום בפתיחת שער הברזל של החצר, וגרשוני ניראה מקרטע בשביל, בין שיחי הטויה המחטיים.

מסייה קלדם היה גבר מן הסוג הרגיל והמסוגל לבגוד גם באישה שעימה הוא בוגד באשתו, כלומר באפרת, כפי שנהג לימים שר-הביטחון שלנו משה דיין שבגד באשתו ובמאהבתו עם הבחורה אלישבע, אך לא עיבר אותה ולא הקים לו ממנה יורש, כמעשה דוד בבת-שבע.

 

יום אחד עבר דודי אלכס ברחוב וראה את האילם נורדאו עומד ליד ביתו של גרשוני בחגורה פתוחה וב"חנות" פרומה ומסדר מחדש את מכנסיו, כי החולצה היתה תמיד בורחת לו. כאשר הבחין ארל'ה במיטיבו, הוא דודי המתקרב – סיים את איוורור הביצים והידוק החגורה, השמיע טפיחה אחר טפיחה במחאו כף שמאל על אגרוף יד ימין בתנועה מגונה, הצביע בשמחה עצומה כלפי הקומה השנייה, ליעלע בגרונו הסדוק – וציפצף צרור מילים קטוע, שרק דודי הבין את גמגומן וידע לחקותן בצירוף תנועותיו של האילם:

 "חוואג'ה בארס – הווא בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל! חוואג'ה בארס – בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל!"

אדון בוריס – הוא מזיין את ערוות אשתו של סנדרל אבי-הפרד!

 

יש במושבה זקנה אחת שטוענת שלא מסייה בוריס קלדם אלא אבא שלי הוא שברח מבעד לחלון המיטבח של גברת שיינע-פשה גרשוני כאשר שמע את בעלה נכנס בדלת, וכי הדבר קרה כבר לאחר שהיה נשוי לאימי. אני לא מאמין, הלא תהום היתה פעורה בין שתי המשפחות מאז הרג הפרד של גרשוני את דודתי בת-שבע, כמו בין שני שבטים בידואים שנקמת-דם עומדת ביניהם לדורות.

מצד שני, אנחנו נוטים תמיד לחשוב שהורינו הם היחידים שלא נאפו, ואחר-כך מרחמים עליהם שכל חיי נישואיהם לא היה להם אלא את עצמם והשתעממו.

אילו הייתי כותב רומאן הייתי מפתח את הנושא מצידו הפסיכולוגי ומשלב בו משפטים חכמים ופאראדוכסים מבריקים המעידים על היקף ידיעותיי ועל אנינות טעמי ומאפשרים למי שקרא שלושה עמודים ממני או ראיון איתי לצטט אותי בשיחות חברתיות:

 "כמו ש[השם שלי] אומר: מחר תזרח השמש."

 "כמו ש[השם שלי] אומר: אני חושב משמע אני קיים."

 "כמו ש[השם שלי] אומר: הציונות מתה."

ואכן השמש זורחת.

הקורא החושב עדיין קיים.

והציונות, יוק! – שום דבר לא התחדש בארץ מאז תקופת התורכים.

ואולי באמת להם יאתה התהילה, לסופרים ולהוגי הדיעות שעליהם כבר כתב אלימלך שפירא, שכל דבר מקורי שהם אומרים אין בו שמץ של אמת, וכל דבר אמיתי שהם אומרים אין בו שמץ של מקוריות, ואלמלא טיפשות קוראיהם לא היה להם שמץ של קיום.

ולפעמים היה משתעל ומוסיף: "אבל כרוניקות עתיקות הן כמו התנ"ך, כל דף שפותחים בהן עומד כסיפור-לעצמו."

 

תאוות הבשרים של מסייה בוריס קלדם לבסוף הרגה אותו.

הוא חטף שבץ או התקפת-לב (המילה התקף טרם הומצאה) כאשר שגל בפרדסו פועלת, הפעם יהודיה. ההתקפה תפסה אותו כניראה תחת עץ, כי שם גם מצאו אותו שוכב כשמכנסיו מופשלים, ביציו לחות ופניו בעפר התחוח. הפועלת המבוהלת והרטובה

 

 רצה למושבה להזעיק עזרה. אך כשבאו כבר היה מאוחר.

חרף השמועות וההתבדחויות על אודותיו, רבים קינאו במסייה קלדם שזכה למות גיבורים בגומה שבפרדסו. הלווייתו היתה מכובדת, ראש העיר וראשי התאחדות האיכרים, ובהם הנשיא משה סמילנסקי, הספידו אותו. חבריו מלשכת "הבונים החופשים" רקדו על קברו במעגל ולבסוף ניתקו את זרועותיהם השלובות במחווה אצילית ומפחידה.

מאחר שלא הייתי בטוח בפרטים שאלתי את אימי הזקנה והיא השיבה: "אני זוכרת שסיפרו שמסייה קלדם קיבל התקפת-לב כאשר זיין בפרדס את המזכירה שלו, אבל אני משביעה אותך שלא תכתוב על כך בספר שלך. ושגם לא תזכיר את הערביה שהתאבדה בפרדס שבו מת."

 

בספרו "הירקון שבלב" מתאר אלימלך שפירא את אהבתו של מסייה בוריס קלדם ללטיפה, הנערה הערביה שטבעה בפרדסו. הוא מתאר אותה מבעד לעיניו של קלדם. הוא קורא לו בשם מסייה קלוד ליכטנשטיין, פרדסן צעיר, רווק עדיין. לטיפה עובדת כפועלת בפרדסו.

 

מי שלא ראה את עיני לטיפה – לא ראה עיניים יפות מימיו. זקופה, מהירה, לבושה כותונת כחולה, מטפחת לבנה מכסה בקצה האחד את ראשה, ויתר הקצוות נופלות ויורדות מעל ראשה על שכמה וריח עשן הטאבון עולה מהן. עיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות. מתוך בבותיה נזרקו רסיסים של שמחה, חיים ותאווה.

בזכותה מצאתי עניין חדש בעבודתי בפרדס. כשהיה ליבי כבד ורוחי נעכרת, הייתי מביט בעיני לטיפה, ויגוני ועצבוני סרו מעליי כמו ביד קוסמת. לעיתים קרובות הרגשתי את מבטה של לטיפה, כשהיא מציצה אליי, את ברק עיניה החם.

פתאום נעלמה. לאחר ימים אחדים פגשתי אותה. היא הביטה אליי, עיניה כהו מעט, וכעין צל עבר עליהן. רגעים אחדים החרישה.

 "אבי רוצה לתת אותי לבנו של השיח' מפג'ה." אמרה.

 "ואת?"

 "טוב לי המוות..."

ושוב החרישה. ואחרי-כן שאלה:

 "חוואג'ה, האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?"

 "רק אחת, לטיפה."

 "ואצלכם אין מכים?"

 "לא, איך אפשר להכות את זו, שאתה אוהב, שאוהבת אותך?"

 "אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"

 "בוודאי."

 "ואותנו מוכרים כחמורים..."

עיני לטיפה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.

 "אבי אומר," הוסיפה אחרי רגע, " כי היה נותן אותי לך לו היית למוסלמי..."

 "לי?..."

למרות רצוני פרץ צחוק מפי. לטיפה הביטה אליי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.

 "לטיפה," אמרתי, "היי ליהודיה ואקחך..."

 "אבי יהרגנו, אותי ואותך..."

יום אחד ראיתי אותה עולה מן הרחצה בבריכת ההשקאה החדשה שבפרדס, עוטפת את גופה הלח בעבאיה, והיא וכסותה בצבע האדמה. אז באתי עליה. בכל חום נעוריה קיבלה אותי לטיפה. גופה השחום, הנערי, התפתל סביבי כאילו יחידים אנחנו לא רק בפרדסי הצעיר אלא בתבל כולה... כאילו מולדת חדשה נבראה לי בה...

 

מסייה קלוד שבסיפור מקווה מאוד שלטיפה תלד לו בן. לאחר שנים, באוסטרליה, הוא נושא אישה לא-יהודיה שיולדת לו שש בנות. אלמלא פחדה לטיפה ממשפחתה וקפצה לבריכה, אולי היה זוכה בבן ממנה. אילו היה שם, היה ודאי קופץ אחריה להצילה.

בסיום הסיפור לא ברור אם לטיפה התאבדה או שאביה הטביע אותה בבריכה כדי להגן על כבוד המשפחה וגם לסבך במותה את מסייה קלוד, שכביכול הטביע אותה כדי למחוק את עקבות הריונה ממנו. ואכן, מסייה קלוד ליכטנשטיין עוזב את הארץ מחשש לנקמת-דם, ומהגר לאוסטרליה.

[הקטע על לטיפה הושאל מסיפורו של משה סמילנסקי "לטיפה"].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* עצומה – לא מפנים את פרופ' גבריאל מוקד לרחוב!

חברות וחברים, אתם מוזמנים לחתום – רן יגיל

https://www.atzuma.co.il/gabrielmoked

 

* אהוד שלום רב, היום רכשתי את הספר של אסתר ראב ״שועלה״ באתר של הוצאת הקיבוץ המאוחד. בטלפון של ההוצאה היפנו אותי לאתר, כי יש להם עכשיו מבצעים, וגם הספר הזה נמכר במחיר מוזל. אמור להגיע עם שליח בתוך כמה ימים.

מי שענתה על הטלפון (שרשמת בעיתון) מאוד אדיבה ומציעה למי שיתקשה לרכוש באתר, לחזור אליה ולרכוש את הספר בעזרתה.

תודה על הכול,

רינה שחם

 

* "בנט אמר הערב (ראשון, 10.10) בפגישה עם מרקל כי ישראל מעוניינת להשלים את עסקת הצוללות – כך נודע ל'הארץ'. 'בארוחת הערב הפרטית בין בנט לקנצלרית אמר ראש הממשלה שצורכי מערכת הביטחון נותחו מחדש על ידי הממשלה החדשה, ולפי עמדת מערכת הביטחון צריך להצטייד בצוללות. לפיכך, ישראל פועלת כעת על מנת להשלים את ההתקשרות עם ממשלת גרמניה.'"

שישה מנדטים בנט ושות' – בקשו סליחה מנתניהו!

 

* ציטוט: בדיחת ה"פרסים" ומי הנשיא, שעשה שלום היסטורי אבל מובן שלא יקבל מהם דבר?

"ועדת" "פרס נובל לשלום" עשתה הכול כדי שלא להכיר בשלום ההיסטורי שביצע הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ואשר שינה את המזרח התיכון לבלי הכר. אלה 'הסכמי אברהם', והשלום בין ישראל לבין ארבע מדינות ערביות, דבר שנראה כמו הזייה לפני הנשיא טראמפ: האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן. שלוש מדינות כבר קבעו את שגרירותיהן בישראל, ובימים אלה יש מהלכים מתקדמים גם לגבי סודן, ובעיקר בתחום הכלכלי.

אבל לא, הם נתנו את הפרס לשני עיתונאים עלומי שם, פיליפינית ורוסי, רק כי הם חלק מכת ה-PC. פרסי נובל הם פרסים של פרוגרסיבים לפרוגרסיבים בלבד, כמו הפרסים המטורללים שמחלקים ה"עיתונאים" לעצמם, או אנשי ה"קולנוע" (שזו בעצם מחלקת התעמולה של הכת, חסר ערך ואפילו הרסני).

לצערי גם "פרס ישראל" ניתן משיקולים פוליטיים, ולכן גם הוא חסר ערך בעיניי, בוודאי הבדיחה של "פרס נובל" או ה"אוסקר". להתעלם מזה. זה חלק מתרבות השקר העולמית. [---]

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 8.10.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

 

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

 

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,247 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל