פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1688

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בחשון תשפ"ב, 14.10.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: בֵּין הָעַרְבַּיִם. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. כי שבע ייפול וקם. שירו ה"גברי" של רודיארד קיפלינג "אִם". // איתמר פרת: על מצבות ושירים. // יורם אטינגר: הטרור האסלאמי/הערבי מכֶּה במסייעים לו. // אורי הייטנר: 1. תבחנו אותנו על פי המעשים, רשמים מוועידת הגולן. 2. צרור הערות 13.10.21. // יוסי אחימאיר: יגאל כהן-אורגד, האיש ללא מעצור. // מנחם רהט: העסקן שחזר מבית דין של מעלה. // יונתן גורל: אדם בכרך. // עקיבא נוף: דרור. // ד"ר רנה בן סבו: על הספר "פתקים של תקווה" מאת עמנואל בן סבו. // נעמן כהן: ביקור הגברת הזקנה (Der Besuch der alten Dame) – אנגלה מרקל – אשת שתי הנשמות. // אהוד בן עזר: חשבון נפש יהודי חילוני. שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. // אסתר רַאבּ: הרהור שני. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים וחמישה: אז התנפלה עדה-פרומנדה על דודי וצעקה: "אבא! אבא! למה עזבת אותי?" // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים נוספים

בֵּין הָעַרְבַּיִם

א.

בְּהֵחָבֵא חוֹמָרִים בִּי  –

בְּשָׁמֶיךָ...

שִׁמְךָ מַגִּיהַּ אֶת הַחֲשֵׁכָה

הַיּוֹרֶדֶת;

אֲנִי מוּכָנָה לַדֶּרֶךְ

מִנַּיִן בָּאתִי

יָדוּעַ לִי, כִּמְעַט

אֲבָל אָנָה אֵלֵךְ?

מַה יֹּאמַר לִי בּוֹרְאִי

זֶה שֶׁאֲנִי מְחַכָּה לוֹ.

גּוּפִי, מֵכִין אוֹתִי  –

לְדֶרֶךְ-הַמֶּלֶךְ  –

אַךְ לֹא בָּרֶגֶל  –

אֵלֵךְ בָּהּ...

ב.

נַפְשִׁי עוֹד לֹא גָּמְרָה

הַלְמוּת-הַצְּמִיחָה,

דָּפְקָהּ עֵר, וּלְעִתִּים,

מִתְרַתֵּחַ  –  בְּאֵשׁ-צְעִירָה  –

הַגּוּף לֹא עוֹנֶה  –

בְּהֵד, הוּא כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו  –

בִּפְנֵי הַנֵּצַח;

רַק הָאֵל יָכֹף גַּבִּי

וְיִשְׁבְּרֵנִי  –  כְּגִבְעוֹל

רְוֵה-עָסִיס  –

יִזְּלוּ דָּמַי  –  הַיְרֻקִּים

וְיִסָּפְגוּ בְּרִגְבֵי-אַדְמָתִי

ג.

"וַתִּכְהֶינָה עֵינָיו מֵרְאוֹת"

וְלֶחְיוֹ עֲדַיִן וְרֻדָּה

וְאֵין כָּל דִּמְעָה

מִתְגַּלְגֶּלֶת עָלֶיהָ

רַק טִפּוֹת טַל מְאֻחָרוֹת

שֶׁל סְתָו הוֹמֶה...

טבעון, סתיו 1979

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). המחזור "שירים נוספים" מצוי רק במהדורה השנייה של הכרך

"אסתר ראב / כל השירים" (1994). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב

עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

כי שבע ייפול וקם

שירו ה"גברי" של רודיארד קיפלינג "אִם"

השיר "אִם" שנכתב ב-1895 נראה ממבט ראשון כשיר דידקטי – אוסף של עצות – שמשמיע אב אוהב באוזניו של בנו האהוב כדי להכינוֹ לחיים וללמדוֹ להתמודד עם קשייהם.

ואולם, למעשה זהו שיר נחמה שחיבר רודיארד קיפלינג בעבוּר ידידו ליאנדר סטאר ג'ימיסון,  שגדודו נחל תבוסה במלחמת הבורים הראשונה. (כישלון זה הוביל  את בריטניה למלחמת הבורים השנייה שעלתה לה במחיר דמים כבד).  השיר משקף נאמנה את החינוך הסטואי המאופק שקיבלו בני המעמדות העליונים באנגליה הוויקטוריאנית: משמעת ברזל, נכונות להתמודד עם מצוקות החיים, דיבור מועט  תוך נקיטת לשון-המעטה. זהו אחד השירים הנודעים בשירה האנגלית הבתר-רומנטית, וניסוחים רבים מתוכו מצוטטים בהקשרים רבים, לרבות בשער המועדון שבו נערכים אירועי הספורט של  וימבלדון:

If  

   by Rudyard Kipling

If you can keep your head when all about you   

    Are losing theirs and blaming it on you,   

If you can trust yourself when all men doubt you,

    But make allowance for their doubting too;   

If you can wait and not be tired by waiting,

    Or being lied about, don’t deal in lies,

Or being hated, don’t give way to hating,

    And yet don’t look too good, nor talk too wise:

If you can dream—and not make dreams your master;   

    If you can think—and not make thoughts your aim;   

If you can meet with Triumph and Disaster

    And treat those two impostors just the same;   

If you can bear to hear the truth you’ve spoken

    Twisted by knaves to make a trap for fools,

Or watch the things you gave your life to, broken,

    And stoop and build ’em up with worn-out tools:

If you can make one heap of all your winnings

    And risk it on one turn of pitch-and-toss,

And lose, and start again at your beginnings

    And never breathe a word about your loss;

If you can force your heart and nerve and sinew

    To serve your turn long after they are gone,   

And so hold on when there is nothing in you

    Except the Will which says to them: ‘Hold on!’

If you can talk with crowds and keep your virtue,   

    Or walk with Kings—nor lose the common touch,

If neither foes nor loving friends can hurt you,

    If all men count with you, but none too much;

If you can fill the unforgiving minute

    With sixty seconds’ worth of distance run,   

Yours is the Earth and everything that’s in it,   

    And—which is more—you’ll be a Man, my son!

אִם

רודיארד קיפלינג 

אִם רַק תּוּכַל שֵׂאת בְּגָאוֹן רֹאשֶׁךָ

בְּעוֹד עֲדַת תּוֹעִים תּוֹלָה בְּךָ אַשְׁמָה;

אִם רַק תִּשָּׂא צַוָּאר בְּאוֹן, כְּשֶׁיְדִידֶיךָ

מְפַקְפְּקִים בְּיָשְׁרְךָ לְלֹא בּוּשָׁה;

אִם לְחַכּוֹת תּוּכַל בְּלִי רְתִיעָה וָיֶגַע,

מִבְּלִי סוֹבֵב בְּכַחַשׁ מְפִיחֵי כְּזָבִים,

לִמְשַׂנְּאֶיךָ לֹא תִּטּוֹר אֵיבָה לְרֶגַע,

וְזֹאת בְּלִי הִתְחַסֵּד וְהַעֲמֵד פָּנִים:

אִם רַק תּוּכַל לַחֲלוֹם בְּלִי הִתְמַכֵּר לַקֶּסֶם;

לַחֲשֹׁב, מִבְּלִי עֲשׂוֹת זֹאת מַטָּרָה;

אִם בִּתְהִלָּה וְתָהֳלָה לֹא תְּסֻמָּא, וּבְעֶצֶם

תֵּישִׁיר בָּהֶם מַבָּט בְּלִי חַת אוֹ יוֹהֲרָה;

אִם יְסַלְּפוּ דְּבָרֶיךָ בְּנֵי עַוְלָה וָהֶבֶל

לִבְלִי הַכֵּר, לִלְכֹּד בָּהֶם שׁוֹטִים,

אִם גַּם מִפְעַל חַיֶּיךָ יִתְגּוֹלֵל כַּתֶּבֶל,

וּמֵעָפָרֹ בְּרֹב עָמָל אוֹתוֹ שֵׁנִית תָּקִים:

אִם תְּאַגֵּד לִצְרוֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר צָבַרְתָּ,

וּתְסַכֵּן כָּל מָמוֹנְךָ בִּקְלָף בּוֹדֵד,

וּבְהֶפְסֵד תֵּצֵא, וּלְרֵאשִׁית חָזַרְתָּ,

מִבְּלִי דְּבַר קוּבְלָנָה עַל הוֹן אוֹבֵד;

אִם רַק תּוּכַל לִשְׁלוֹט בַּלֵּב, בַּעֲצַבֶּיךָ,

בְּכֹל שְׁסָ"ה גִּידֶיךָ, בְּעוֹד הָעֶרֶב רַד,

בָּעֹל נְשׂא עַד כְּלוֹת נִשְׁמַת אַפֶּיךָ,

כְּשֶׁרַק קוֹל רְצוֹנְךָ קוֹרֵא לְךָ: "הֵידָד!"

אִם אֶל הָעַם תֵּרֵד אַךְ בְּלִי לִשְׁכֹּחַ עֶרֶךְ,

הֲלוֹךְ עִם מְלָכִים כְּעִם פְּשׁוּטֵי הָעָם,

לִפְנֵי אוֹיְבִים וְאוֹהֲבִים אִם לֹא תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ,

אִם תַּעֲנֶה לַאֲנָשִׁים כְּמִדָּתָם;

אִם רַק תּוּכַל לְכָל דַּקָּה לָצֶקֶת

שִׁשִּׁים שְׁנִיּוֹת שֶׁל תֹּכֶן עִנְיָנִי,

לְךָ תֵּבֵל רַבָּה וְדַרְכְּךָ נוֹסֶקֶת,

וְאַף יוֹתֵר מִזֶּה: אַתָּה אָדָם, בְּנִי.

תרגום: זיוה שמיר

רודיארד קיפלינג. מתוך ויקיפדיה.

[המשך] בין השנים 1933-1936 השלים  טשרניחובסקי את הקובץ "כל שיריי" שראה אור ב-1937, ובו גם השיר "אם נִחשתָּ לאור", הבנוי ללא ספק במתכונת שירו של קיפלינג. שירו של טשרניחובסקי פותח במילים:

אִם נִחַשְׁתָ לָאוֹר, אִם קִדַּמְתָּ פְּנֵי-דוֹר

              מַעְפִּילִים בַּהֲמוֹן בִּרְכוֹתֶיךָ;

אִם נִכְנַס אֶל הַלֵּב וּמָחָה שָׁם כְּאֵב

              אַךְ מִזְמוֹר, אַךְ אֶחָד מִשִּׁירֶיךָ,

דְּבַר אַהֲבָה – תּוֹכָחָה (מִנָּבִיא דְּמוּת לְךָ)

וְלַצֶּדֶק, לַגּוֹי אִם שָׂרִיתָ, –

                   שְׁלֵה! אַתָּה שְׁלִיחוּתְךָ

                   כִּי עָשִׂיתָ.

שירו של טשרניחובסקי חורג מן המעגל האישי אל עבר המעגל הקולקטיבי, הלאומי. הוא מקדם בשירו בברכה כל פעולה חלוצית, המלמדת על התרקמותם של חיים חדשים בארץ הצחיחה ומגבירה את סיכויי ההשתרשות בה: סיוע בהעלאת מעפילים, תמיכה בפסיעה ראשונה של תינוקת או בהובלת טלה אל השוקת, השתתפות בבניית קיר של בית חדש או של בית שירי חדש ("אִם נוֹצַר לְךָ שִׁיר, בָּאֲנָך צָרְתָּ קִיר"). כל פעולה קונסטרוקטיבית כזו ממלאת את לִבּוֹ  של המשורר שמחה וגאווה, ומאותתת לו כי מאמציו לא היו לריק.

לא מקרה הוא, ששירו "הגברי" של קיפלינג זכה לגירסה עברית מקורית, פרי עטו של טשרניחובסקי "היווני", מן המשוררים הניצשיאניים שהולידה הציונות ההרצלאית בשנות מִפנה המאה העשרים. אף לא מקרה הוא שרטוש, שיכול להיחשב במובנים אחדים יורשו של טשרניחובסקי בשירה העברית, נמשך לקיפלינג ותרגם משיריו, לרבות את השיר "אִם" (התרגום נתפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות", מיום 26.4.1968). ניתן לקרוא על הקו המוביל משירי ז'בוטינסקי ומשירי טשרניחובסקי אל שירי רטוש בספרי "להתחיל מאלף – שירת רטוש: מקוריות ומקורותיה", הכלול באתר https://www.zivashamir.com/.

      בהקדמה  לאנתולוגיה "הנשיקה מבעד למטפחת" (מבחר השוואות תרגומי שירה, בעריכת אשר רייך, תל-אביב,2001), מסופר שרב-אלוף חיים לסקוב, חניך הצבא הבריטי והרמטכ"ל החמישי של מדינת ישראל, נהג לקרוא את "אִם" של קיפלינג בנאומים שנשא לפני קציני צה"ל.

זיוה שמיר

* * *

איתמר פרת

על מצבות ושירים

1.

בשנת 1966 שהיתי כשבועיים באי אוּפּוֹלוּ (סמואה המערבית) במסגרת מסע מחקר אוקיאנוגרפי. סמואה לא היתה עדיין על מפת התיירות, והופעתו של צעיר ישראלי מזוקן עדיין עוררה הרבה צחוקים ("("FA!!. תוך שאנו מצפים עד שמזג האויר יאפשר נחיתה למטוס שישיבנו לארה"ב, שכרתי אופניים וסיירתי  את כל חופי האי הלא-גדול, ניזון מאגוזי קוקוס שנשרו (איך פותחים קוקוס? זו כתבה מיוחדת). ידעתי כמובן על ר. ל. סטיבנסון, ותוך דרישה ושאלה  ("Where Tusitala sleep?") הוכוונתי אל מקום קבורתו.

הקבר כרוי בראש קונוס וולקני קטן הידוע כגבעת Vaea, והיא דומה לתלי הגעש של הגולן (למשל תל שיפון). סביבו מטעי אננס ומרחוק תכול הפסיפיק. המצבה מוקפת מסגרת טיח פשוט (בצילומים מאוחרים היא ממוסגרת בשיש מלוטש, מאבן זרה לאי), ובתוכם מסוגרת המצבה המפורסמת. לא מאבן אלא מברונזה, אשר הובאה אל-נכון מבית יציקה באנגליה.

עיצוב המצבה הוא גַס והאותיות (רישיות מובלטות) חסרות יופי גראפי. אין כמעט מרווח בין השורות. הU- של  HUNTERבשורה האחרונה כתובה כV-, כמו בכתיב יווני או קירילי (חיקוי לעיצוב קלאסי, או יוצק רשלן?)  – בפינות העליונות יש עיטור שבלוני של כוכבי 4 קרניים (כמו אלה של תחרות 'הכוכב הבא').

כמי שחרוזי  ה-Epitaph הוטבעו בו עוד בשיעורי האנגלית בבית הספר, הרגשתי כמי שעומד מול  מצבת מישע, או שריד מלוחות הברית.

אומנם לא קראתי את כל כתבי ר. ל. סטיבנסון (האם קיים אדם שקרא את כולם?) – אבל אין לי ספק שזה אחד השירים היפים שנכתבו אי-פעם. אנגלית פשוטה, לא עשויה לתרגום.

חבל לנסות. נו טוב. ניסיתי.

תָּחַת רָקִיעַ וּצְבַא כּוֹכָבַיו

כְּרוּ אֶת הַקֶּבֶר וּתְנוּנִי לִשְׁכַּב.

נָעָמוּ לִי חַיַּי, וּמוֹתִי לִי יִיטַב

וְהֵכַנְתִּי לִי דְּבַר צַוָאָה.

עַל מַצַּבְתִּי חִקְקוּ לִי כָּזֹאת:

"זֶה הַמָּקוֹם שֶׁבָּחָר בּוֹ לִהְיוֹת.

שַׁב הַסָּפָּן שֶׁשָׂבָע נְדִידוֹת

וּמִגֶּבַע חָזַר הַצָּיָד."

דיוקן של רוברט לואיס סטיבנסון מאת ג'ירולמו נרלי (1892), מתוך ויקיפדיה.

2.

חסד עושה לנו המכתב הלילי שהוא מביא לנו (תנחומים על אובדן יוסי גמזו) את המדור המחכים והיפה של זיוה שמיר, חוקרת ומתרגמת מן המעולות. נחת לקורא.

אבל (יודעת גם פרופ' שמיר) לתרגום יש חוקים, ומי שאינו יודע אותם, אל ינסה.

מתרגם הוא יוצר, לא טכנאי או רובוט חכם. חובתו לעורר בנפש הקורא בדיוק מדויק את אשר המשורר הצליח בו. למתרגם נתונה הרשות לבחור בכל אמצעי, בלי זאת הוא לא יעמוד במשימה.

מתרגם של שירה חייב לשמור על מוסיקה של מילים, מקצבן, הגיונן. לספור הברות ולקצוב משפטים כמקור. לחייט את רמת השפה. לתחלף משחקי מילים. לחשוב בראש המשורר, לשוחח אתו.

כשהתרגום שלם, יכיר אותו המשורר אף מבלי להבין מלה.

ועל המתרגם להבחין ולהשלים שיש דברים שלא רק שאינו יכול, אלא שאי-אפשר לתרגמם.

בתרגום שלי הקטון הלכו לאיבוד ההכפלות השמחות של gladly בשורה השלישית, ובשורותיים האחרונות נתפרדו שלושת חזרותיה של המלה home, הנוגנת כטִנטוּנו של מיתר. נכון, צוואה אינה חורזת עם צייד.  אך הצ' יוצר קשר פונטי.

 בתרגומים המובאים בכתבתה האחרונה של זיוה שמיר (מכתב עיתי 1687) לא נשמר גם חוק אחד מחוקי תרגום השירה. אין משפט אחד האומר את מה שנאמר במשפט שמולו. כזאת אין יוצקים בברונזה.

חוכמתו וחין-ערכו של מדינאי, של אסטרטג, של אמן, של מתרגם: להודות באי-אפשרי.

והיא תהילתו.

איתמר פרת

אהוד: לדעתי אתה טועה. התרגום של זיוה שמיר נהדר, והוא מוסר היטב את תוכנו ואת רוחו של ה"רקוויאם". דבר נוסף, שים לב, לאחר אובדן יוסי גמזו, שיריה של אסתר ראב – הם-הם שפותחים כל גיליון של המכתב העיתי, ולנהוג כך הציע לי בשעתו משה מוסק.

* * *

יורם אטינגר

הטרור האסלאמי/הערבי מכה במסייעים לו

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 12 באוקטובר 2021

מחוות של ארה"ב וישראל לטרור אסלאמי/ערבי/פלסטיני, והסרת האופציה הצבאית – ע"י ארה"ב – משולחן המו"מ עם משטר הטרור האיראני, נתפסים כחולשה בעיני טרוריסטים, יריבים ובעלי-ברית של ארה"ב.

מדיניות זאת מתעלמת מ- או ממעיטה במשקל – תיעוד אובייקטיבי של 1,400 שנות התנהלות הטרור האסלאמי, ומתבססת על הערכה ספקולטיבית של התנהלותו העתידית. מדיניות זאת מכרסמת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב המהווה תנאי בל יעבור לצמצום אי-שפיות העולם, ומקרבת את הטרור האסלאמי לאדמת ארה"ב.

מדיניות זאת (של ארה"ב) מבוססת על ההנחה שהטרור האסלאמי הוא מונחה-ייאוש, ולכן יש, כביכול, להתמקד בטיפול בסיבות הייאוש (דיפלומטיה וסיוע כלכלי), ולא בטיפול בטרור (צבא). אבל, מאז המאה השביעית, הטרור האסלאמי הוא מונחה-חזון דתי פנאטי להשתלטות על העולם ושיעבוד "הכופרים" לאסלאם.

מדיניות זאת מניחה שהטרור האסלאמי מהווה תגובה למדיניות ארה"ב. אבל, הטרור האסלאמי רודף את ארה"ב מסוף המאה ה-18 בין אם בבית הלבן נשיא דמוקרטי או רפובליקני, כפי שהיה בתקופת אובמה וטראמפ.

לדוגמא:

בשנות ה-80' של המאה ה-20 היה לסיוע אמריקאי צבאי, דיפלומטי  ופיננסי תפקיד חשוב בהצלחת המוג'אהידין לסלק את ברה"מ מאפגניסטן. אבל, טרור אסלאמי הקשור למוג'אהידין פתח ב-1996 במיתקפה על ארה"ב, שהגיעה לשיאה ב-11 לספטמבר 2001.

ב-2015 היה לארה"ב תפקיד מרכזי בגיבוש הסכם הגרעין עם איראן שהביא לטהראן בוננזה של מיליארדי דולרים ושידרוג דיפלומטי חסר-תקדים. אבל, משטר האייתולות הגיב בהחרפת פעילותו כמרכז אזורי ועולמי אנטי-אמריקאי להפצת חתרנות, טרור, מלחמות, טכנולוגיות בליסטיות וסמים במפרץ הפרסי, המזרח התיכון, מרכז אסיה, אפריקה, אירופה, דרום ומרכז אמריקה ותאי-טרור-רדומים בארה"ב.

ב-2011 יזמה ארה"ב את מתקפת-נאט"ו על משטר קדאפי שהביאה להפלת קדאפי ע"י ארגוני טרור אסלאמיים. אבל, ב-2012 השתלטו טרוריסטים אסלאמיים על הקונסוליה האמריקאית ומפקדת המארינס בבנגאזי, רצחו את השגריר האמריקאי ועוד 3 אזרחי ארה"ב, והפכו את לוב למוקד טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי אזורי ועולמי.

ב-1978/79 העניקה ארה"ב רוח-גבית עזה להשתלטות אייתוללה חומייני על איראן, ו"תקעה סכין" בגב השאה הפרסי שהיה "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי". אבל, חומייני השתלט על שגרירות ארה"ב, החזיק 63 אמריקאים כבני-ערובה במשך 444 ימים, והפך לאיום המרכזי על יציבות האזור והעולם, כולל קיום כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

ב-1982/83 שלחה ארה"ב חיילים ללבנון כדי לבלום את מתקפת צה"ל על  אש"פ. אבל, ב-1983 נהרגו כ-250 אמריקאים ע"י משאיות-תופת של הטרור האסלאמי והפלסטיני, שהוטמנו בשגרירות ארה"ב ובמפקדת המארינס בביירות.

ב-1993 ו-2005 העניקה ישראל לפלסטינים מחוות חסרות-תקדים, כאשר הפקידה בידיהם סמכות שלטונית מרחיקת-לכת בכל רצועת עזה, וחלקים נרחבים ביו"ש (שלא הוענקה להם ע"י מצרים וירדן כאשר שלטו שם), כולל הכנסת כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, תימן, סודן ולבנון – לרכסי הרים החיוניים לקיום ישראל. אבל, תגובת אש"פ וחמאס למחוות חסרות-התקדים היתה – כצפוי – גל חסר-תקדים של טרור, וחינוך לשנאה המייצג את החזון הפלסטיני: חיסול המדינה היהודית ולא דו-קיום בשלום.

בשנות ה-50', ה-60', ה-70' ועד 1990 העניקו מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית לפלסטינים סמכויות ארגוניות, כלכליות, ולעיתים אף שלטוניות. אבל, הפלסטינים בראשות הפתח' ואש"פ הגיבו בחתרנות וטרור, היו קרובים להפלת השלטון בירדן ובלבנון, והצטרפו לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהיתה המארחת הנדיבה ביותר ל-400,000 פלסטינים חברי ומקורבי אש"פ. מכאן התייחסות משטרים ערביים לפלסטינים כאב-טיפוס לבוגדנות וטרור, והפער העמוק בין המלל הערבי הפרו-פלסטיני לבין המעש הערבי האדיש/העויין לפלסטינים, כולל הסתייגות מהקמת מדינה פלסטינית שתוסיף – להערכתם – דלק למדורת המזה"ת.

לאור המציאות הנ"ל, על ישראל וארה"ב להימנע משיעבוד מציאות ארוכת-שנים של הטרור האסלאמי/הערבי/הפלסטיני להערכות עתידיות ספקולטיביות המונחות ע"י כמיהה לשלום, פן יפגע הדבר בכוח-ההרתעה האמריקאי והישראלי – לשביעות רצונן של איראן, האחים המוסלמים, טאליבן, אל קעידה, חיזבאללה, חמאס, הרשות הפלסטינית, כמו גם פקיסטן, תורכיה, סין ורוסיה.

שלא כמו אוכלוסיית גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה, שהיתה נכונה – היסטורית, תרבותית, רעיונית, מדינית וחינוכית – לאמץ את מוסדות וערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם ודו-קיום בשלום – המזרח התיכון המוסלמי/הערבי קשור בטבורו לערכים בני 1,400 שנים, הרואים בתרבות המערבית איום היסטורי, דתי, ותרבותי, ומטפחים אי-סובלנות, אלימות, עריצות, חתרנות וטרור בינערבים ובין-מוסלמים.

ההנחה שהטרור האסלאמי/הערבי/הפלסטיני יעניק ל"כופרים" במערב ובישראל דו-קיום בשלום – זה שהם מונעים בשיטתיות משכניהם ה"מאמינים" – עדיין מנותקת ממציאות המזרח התיכון.

לכן, על ארה"ב וישראל לחתור לשלום ע"י שדרוג העוצמה הצבאית וכוח-ההרתעה ולא ע"י מחוות, ויתורים ונסיגות.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

1. תבחנו אותנו על פי המעשים

רשמים מוועידת הגולן

"אז מה הכותרת שלך לוועידה?" שאל אותי חבר במהלך ועידת הגולן.

עוד אחזור לכותרת. בינתיים אתחיל עם הפיל שבחדר, מה שריחף מעל לכל הדיונים והיה שיחת היום בין האנשים. נגדיר זאת "הכול דיבורים". או בעצם, עם סימן שאלה: הכול דיבורים?

כן, רבים אמרו ששבענו דיבורים, שבענו הבטחות, שבענו נאומים של פוליטיקאים, מילים יפות ללא כיסוי.

האומנם? זאת שאלת השאלות של הוועידה. כי יש לומר – מעולם לא היתה ממשלה שהתחייבה כמו הממשלה הזאת לעשות ולפעול למען פיתוח הגולן, עם הגדרת מטרה ברורה: הכפלת ההתיישבות בגולן. וכגודל יצירת הציפיות – גובה השטר לפירעון.

העיתון "מקור ראשון" יזם את ועידת הגולן לכלכלה ופיתוח אזורי. הוועידה משותפת לעיתון ולמועצות בגולן. המטרה היתה לשוות לאירוע צביון ממלכתי – מדינת ישראל מתגייסת לפיתוח הגולן. ואכן, נאומי הפתיחה של הוועידה היו של נשיא המדינה וראש הממשלה, ומה יותר ממלכתי ומבטיח מזה?

הרצוג, ששיגר נאום מוקלט, נשא את דבר הקונצנזוס הלאומי הרחב סביב הגולן, ובעצם השתתפותו גילם את מעמדו הממלכתי של הגולן. הוא דיבר על הגולן כנכס למדינת ישראל כולה וקרא להעמקת השורשים הישראליים בגולן. עד כה ההתיישבות בגולן התפתחה קמעה קמעה וכעת הגיעה עת הפריצה הגדולה.

לא יכולתי שלא להיזכר שהרצוג היה מזכיר הממשלה בתקופת ממשלת ברק. ברק היה נחוש יותר מכל ראש ממשלה אחר, אובססיבי ממש, למסירת הגולן לאוייב הסורי. שלטונו היה המסוכן ביותר לגולן. אפשר לומר שההישג הגדול ביותר לישראל בתקופת שלטונו הוא כישלונו בהשגת המטרה. והנה, מזכיר ממשלתו מברך כנשיא המדינה את ועידת הגולן וקורא לתנופת פיתוח של ההתיישבות בגולן. מה ממחיש יותר מכך את גודל התמורה של עשרים השנים האחרונות; שנות ההתפכחות.

אם הרצוג העניק לוועידה את הארשת הממלכתית, הציפיה מראש הממשלה בנט, ראש הרשות המבצעת, היא מעשית – להציג את כוונות העשייה של הממשלה בגולן. בנט נכח פיזית בוועידה, מה שהפך את מדרשת הגולן למתחם מבוצר ואת שרשרת הבידוק למעיקה ומטורפת. תודה ליגאל עמיר.

בנט פתח את דבריו בסקירה על עומק שורשי עם ישראל בגולן, מימי הבית השני, דרך ההתיישבות בחורן בעלייה הראשונה, דרך מלחמות ישראל ועד החלת ריבונות ישראל על הגולן לפני ארבעים שנה והכרת ארה"ב בה לפני שלוש שנים. בנט אמר שגם הממשל הנוכחי מחויב לעמדה זו. אני לא הייתי מהמר על כך, אבל הוא לפחות לא מסיר את ההכרה ואני מקווה שיתמיד בכך, אך רצוי להביא להחלטה ברוח זו של בתי הנבחרים.

הבשורה של בנט לא היתה בדבריו על העבר, אלא על ההווה והעתיד. הוא דיבר על הצורך בשינוי מדיניות ובפיתוח רבתי של הגולן, שמטרתו להכפיל בזמן קצוב את ההתיישבות בגולן. זה היעד האסטרטגי של הממשלה, הוא אמר. בעוד שישה שבועות, הוא הבטיח, תתכנס הממשלה לישיבה מיוחדת בגולן, שבה תקבל בהחלטת הממשלה את תוכנית הפיתוח להכפלת ההתיישבות בגולן, באמצעות פיתוח גדול של קצרין, הרחבת היישובים והקמת שני יישובים חדשים.

הדובר הבא אחריו היה סגן ראש הממשלה ושר המשפטים גדעון סער. מפלגתו של סער, תקווה חדשה, היא שיזמה את התוכנית להכפלת הגולן, שאותה הגה ח"כ צביקה האוזר, וזו היתה תביעתה המרכזית במו"מ הקואליציוני וסעיף מרכזי בהסכם הקואליציוני איתה. גם הנוכחות שלה בוועידה היתה הגדולה מכולם – השרים סער, יועז הנדל וזאב אלקין וח"כ האוזר.

סער דיבר על החשיבות בריבונות על הגולן, בהכרה האמריקאית בה, בחוק משאל העם, אך לא באלה תלוי עתיד ארץ ישראל, אלא הוא ייקבע בשטח, בהתיישבות. אף הוא התחייב לפיתוח מואץ של הגולן וכן להקמת אוניברסיטת הגליל, שעשויה להיות מנוף צמיחה אדיר לגולן ולגליל.

עניין מיוחד עורר נאומו של צביקה האוזר. צביקה נשא נבואת זעם על הסכנה הקיימת לעתיד הגולן והזהיר מפני שאננות. הוא הביע חשש מעסקה בינלאומית של "הגולן תמורת איראן" – יציאת איראן מסוריה, שיקומה של סוריה וחלקה של ישראל יהיה מסירת הגולן לסוריה. זו סכנה קיומית למדינת ישראל, ועיקר מעיינינו צריכים להיות מוקדשים למניעתה. הוא כינה את העשור של מלחמת האזרחים בסוריה, שלא נוצל לפיתוח רבתי של הגולן – העשור האבוד. הוא האשים בכך הן את הממשלה הקודמת והן אותנו, תושבי הגולן. הוא אמר שהשנים הקרובות הן עדיין חלון הזדמנויות שמחייב אותנו לפעולה שתביא לעיצוב מחדש של ההתיישבות בגולן כדי שתמנה מאה אלף יהודים בגולן, שרק הם יבטיחו שהגולן יהיה ישראלי. הוא קרא לממשלה להקים מנהלת ממלכתית לפיתוח הגולן ולהעמיד בראשה פרוייקטור.

צביקה האוזר הוא יו"ר שדולת הגולן בכנסת והוא מייסד היחידה למען הגולן. כשהקים את היחדה, הוא הציב בראש סדר היום פעולה למען הכרה אמריקאית בריבונותנו בגולן. בנאומו הוא הזכיר שהרעיון נתפס כפנטזיה אך עובדה שהוגשם, וכך יש להתייחס גם לאמירה שלו על יעדי ההתיישבות של הגולן.

בעיניי, צביקה פסימי מדי ואופטימי מדי. פסימי מדי בראיית הסכנות ואופטימי מדי בהיתכנות ובנכונות של היעד מרחיק הלכת שהוא הציג. אך אני רואה חיוב בכך שיש מי שמאתגר אותנו כך. אני דוגל בפיתוח הגולן כדי שיכלול 50,000 יהודים ב-2030. גם זה יעד לא קל למימוש, אבל ספק אם נשיג אותו אם לא יהיו מי שיאתגרו אותנו ליעד גדול יותר וינערו אותנו כפי שעשה צביקה.

הנציג הבכיר של האופוזיציה היה ח"כ ניר ברקת. ברקת הזהיר מפני האיום האסטרטגי של המשך התרכזות האוכלוסייה במרכז הארץ, לאור צפי הגידול הדמוגרפי של ישראל, והציג את עיקרי תוכניתו לפיתוח הפריפריה. אפילו הוא, נציג האופוזיציה, שיבח את הממשלה על תמיכתה בגולן, אך הביע חשש שבשל הרכבה היא לא תבנה ביהודה ושומרון.

שרת הפנים איילת שקד אמרה שהממשלה בהחלט תבנה ביהודה ושומרון. היא גם דחתה את הביקורת בימין על כוונת הממשלה לבנות במגזר הערבי, וביטאה את המחויבות של הממשלה לבניה גם במגזר זה. עיקר דבריה התייחסו לגולן, והיו בפיה גם שתי בשורות מעשיות. האחת, היא פעולה שלה לתיקון חוק ועדות הקבלה כך שגם יישובים בני 600 משפחות יוכלו להקים ועדות קבלה. זאת, כדי לפזר את החשש של היישובים לגדול מעבר ל-400 משפחות. השנייה, היא הקמת ועדת תכנון ובנייה אזורית נפרדת לגולן, במקום התלות בוועדה האזורית, מה שעשוי לפרוץ בירוקרטיות ולקדם את תוכניות הפיתוח. היא העלתה על נס את שיתוף הפעולה הפורה שלה עם שר השיכון אלקין ודיברה על החשיבות בהקמת יישובים חדשים.

שר התקשורת יועז הנדל הודיע שבחודש הבא תחל פריסת הסיבים האופטיים בקצרין ובתוך זמן קצר הגולן כולו ירושת. המוקד של פריסת הסיבים הוא הפריפריה, כלומר לא איפה שכדאי, אלא היכן שנחוץ מבחינה ציונית. "אני מחויב לכדאיות הלאומית ולאו דווקא לכדאיות הכלכלית, כי כלכלית – לא כדאי לפרוס בגולן ובפריפריה."

התמקדתי במאמר זה בהופעת חלק מן הפוליטיקאים, אך בלטו בוועידה גורמי המקצוע – מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומנכ"לי משרדי הפנים, השיכון, החקלאות ופיתוח הכפר, התיירות, האנרגיה, הגנת הסביבה והכלכלה וראשי המועצות בגולן. כמו כן תפסו חלק חשוב ביותר יזמים עסקיים וחקלאיים מן הגולן.

אי אפשר לעסוק בפיתוח הגולן בלי לעסוק במיזם אנרגיית הרוח. כאן הביקורת שלי על הוועידה. חברת "אנלייט" היתה בין הספונסרים, ולכן לא היה דיון אמיתי בנושא, אלא רק הצגת העמדה התומכת במיזם. לדעתי, מוטב היה לוותר על תמיכת החברה אם התנאי שלה הוא חד-צדדיות בהצגת הנושא. מי שנשא בנאומו את דגל ההתנגדות למיזם היה דולן אבו-סלאח, ראש המועצה המקומית מג'דל שמס. שרת האנרגיה קורין אלהרר הביעה תמיכה במיזם. היא תקפה את מי שמתנגדים הן לגז הטבעי, הן לאנרגיית הרוח והן לאנרגיית השמש ואמרה ש"להיות דובוני לא-לא זו לא פרוגרמה." מנכ"ל רשות הטבע והגנים הלאומיים אמר בתגובה, שהרשות אינה אומרת רק לא, אלא "כן אבל," כלומר מציגה עמדה מאוזנת.

בדיונים עלתה מחלוקת בשאלה האם יש להקים יישובים חדשים או להרחיב את הקיימים. זהו ויכוח מיותר כי אין שום סתירה בין השניים. עיקר הפיתוח צריך להיות של קצרין, יש להרחיב את כל היישובים ולהקים יישובים חדשים. מי שעולים להתיישבות חדשה לא יבואו לקצרין ורובם גם לא ליישובים קיימים. האנשים האלה מביאים אתם רוח של חלוציות, שעשויה להשפיע על הגולן כולו. אני מאמין שהקמת יישובים חדשים תחזק את תנופת ההתיישבות כולה, כולל הרחבת קצרין והיישובים הכפריים.

אז מה הכותרת שלי? הכותרת היא של בנט. הוא פנה לעורך "מקור ראשון" וביקש לכנס בשנה הבאה את ועידת הגולן השנייה. הוא הבטיח לבוא גם לוועידה הזאת, ואז תבחנו אותנו על פי המעשים.

כי אכן, המבחן האמיתי הוא במעשים. 

2. צרור הערות 13.10.21

* י' הנקודות – במוצאי יום הכיפורים תש"ז, לפני 75 שנה, עלו לקרקע, במבצע חשאי, מתחת לאפו ולעיניו של הצבא הבריטי, 11 יישובים חדשים בנגב. היה זה מבצע ההתיישבות החשוב ביותר בתולדות הציונות. לא היה עוד דבר כזה, לא לפני כן ולא אחרי כן.

רק לחשוב על התעוזה המדינית והמבצעית של ההנהגה המדינית של היישוב, שקיבלה את ההחלטה. רק לחשוב על היכולת המבצעית והלוגיסטית של ביצוע המבצע, ושל ההצלחה לשמור אותו בסוד, אף שכל כך הרבה אנשים היו שותפי סוד. דבר לא דלף לבריטים. מכל בחינה, היה זה מבצע יוצא דופן באיכות ביצועו.

אך החשוב ביותר הוא התוצאה. בזכות עליית 11 הנקודות, נכלל הנגב בתחומי מדינת ישראל. אכן, ההתיישבות היא שעיצבה את גבול המדינה. ההתיישבות היא שהבטיחה את הנגב למדינת ישראל. וללא הנגב, ספק אם מדינת ישראל היתה יכולה לקום ולהתקיים.

בעוד פוסט-היסטוריונים מנסים להכחיש את העובדה שההתיישבות הציונית במטולה, תל-חי וכפר גלעדי היא זו שהבטיחה את הכללת אצבע הגליל בשטח ישראל, ויש שאף טורחים לכתוב על כך בספרים; אף אחד לא יוכל לומר זאת על ההתיישבות בנגב. זאת, כיוון שהדבר כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בהמלצות אונסקו"פ – ועדת האו"ם שהמליצה לעצרת האו"ם על תכנית החלוקה. במסמך, בפרוטוקולים ובזיכרונותיהם של חברי הוועדה, נכתב בפירוש, שהסיבה להכללת הנגב היא ההתיישבות הציונית, החקלאות, צינור המים לנגב, הפרחת שממות הנגב ואף הדמות החברתית של חיי הקיבוץ.

בעשור האחרון נשחקה ריבונותנו בנגב. במבצע "שומר החומות" צירים מרכזיים נשלטו בידי פורעים בדואים ויישובים ישראליים היו במצור, אוי לבושה. דומני שאירוע זה מעיד על פשיטת הרגל של הפוסט-התיישבות ואובדן ההכרה וההבנה בחשיבות ההתיישבות והקמת יישובים חדשים כדי לשלוט על השטח, לשמור על אדמות הלאום ולממש את הריבונות.

התוכנית המתגבשת בממשלה להקמת עשרה יישובים יהודיים חדשים בנגב היא בשורה ציונית מרעננת. תכנית זו לצד התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת ההתיישבות בו, נושאת בשורה של התחדשות ציונית בישראל.

* המרוץ לגולן – בנאומו בוועידת הגולן, סיפר ראש הממשלה ששרי הממשלה מתחרים ביניהם מי יתרום יותר לפיתוח הגולן. ואכן, ביום עמוס שכלל גם ישיבת ממשלה ודיון מיוחד בכנסת, הרחיקו עד הגולן, בנוסף לראש הממשלה, עוד חמישה שרים – גדעון סער, יועז הנדל, זאב אלקין, איילת שקד וקארין אלהרר.

* ומה עם הטרור החקלאי? – עיקרי תכנית החירום למלחמה בפשיעה במגזר הערבי של סגן השר לביטחון פנים יואב סגלוביץ', הפרויקטור של הנושא, התפרסמו בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". התוכנית אמנם אינה של טיפול עומק לטווח הרחוק, אלא תוכנית חירום לייצוב המצב בחצי השנה הקרובה, כדי לאפשר טיפול עומק לאחר מכן. התוכנית מרשימה, ודומה שסוף סוף, אחרי שנים מבוזבזות של אוזלת יד, מחדל ואובדן הריבונות, הממשלה מתכוונת להתמודד עם התופעה ולחולל שינוי.

אולם נושא אחד לא מוזכר ולו במילה בתוכניתו של סגלוביץ', או לפחות בהצגתה בטור של ברנע – הטרור החקלאי. האם בכוונת הממשלה הנוכחית להמשיך במדיניות ה"הכלה" של הטרור החקלאי, כפי שנהגו קודמותיה? בלי מלחמת חורמה בטרור החקלאי, כל התמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי תהיה נכה ובלתי אפקטיבית.

* נגע עמוק – משטרה הוזעקה לטפל בתלונות על רעש חריג בחתונה במג'ד-אל-כרום. כשהגיעו השוטרים הם מיד הוקפו בחוגגים שניסו לעצור אותם מלבצע את משימתם. כך נראית התפוררות הריבונות. המשך להתקפה האלימה של המיליציה האסלאמית של עיריית כפר קאסם על השוטרים בשבוע שעבר.

המראות הללו מבהירים עד כמה עמוק הנגע בחברה הערבית ועד כמה תהיה קשה המלחמה להחזרת הריבונות, אך זו מלחמת אין ברירה ואין אנו בני חורין להשתמט ממנה.

ואם להנהגה הערבית באמת אכפת מהמצב, מוטב שלפחות חלק מן האנרגיה שהיא משקיעה בהאשמת המדינה, הממשלה והמשטרה באחריות למצב – תופנה לגילוי מנהיגות אמת ולפעולה לשינוי הנורמות בחברה הערבית. ובין השאר, בשינוי היחס למשטרת ישראל.

* מה כן – מצב הפשיעה בחברה הערבית הוא מצב חירום לאומי. במצב חירום יש לנקוט צעדי חירום, כי צעדי השגרה מתאימים לשגרה ולא לחירום. לכן עלו רעיונות לצעדי חירום, כמו כניסת השב"כ וצה"ל לפעולה ומעצרים מנהליים.

כל אחד מהצעדים הללו בעייתי וניתן להציג סיבות רבות ומוצדקות למה לא לעשות אותו. אבל מי שמתנגד לכל צעד של חירום – מה הוא מציע? איך הוא רוצה לפתור את הבעיה? ו... האם הוא באמת רוצה לפתור את הבעייה?

* לפחות חמש שנים – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה טרומית, את הצעת החוק הפרטית של ח"כ שרן השכל מתקווה חדשה, לקבוע עונש מינימום של שנתיים מאסר על אחזקת נשק בלתי חוקי. החוק הזה מוצדק אבל מתון מדי. לא, איני מציע לאמץ את תקנות החירום של המנדט הבריטי – גזר דין מוות על אחזקת נשק בלתי חוקי. אבל עונש המינימום לא צריך להיות פחות מחמש שנות מאסר. ועונש המינימום על סחר בנשק בלתי חוקי אינו צריך להיות פחות מעשר שנות מאסר.

* לא ויתר על חלום רע"ם – עמית סגל מביא ב"ידיעות אחרונות" סיפור מעניין. נער השליחויות של נתניהו שלמה קרעי פנה לח"כ ווליד טאהא. "'מתי תפילו כבר את הממשלה הזו?' מתעניין ח"כ שלמה קרעי אצל ח"כ ווליד טאהא. הח"כ מרע"מ השיב: 'אם יש לך הצעה רצינית לממשלה חלופית תבוא אליי. תלך לאבו יאיר ותגיד לו שיציע לנו כזו.'

"כידוע, מנסור עבאס עדיין חולם בלילות על ממשלה כזו, שאותה הוא מעדיף על הנוכחית, אבל אין סיכוי שסמוטריץ' יסיר את הווטו."

כידוע, רע"ם היא הבייבי של נתניהו, היא בת טיפוחיו, היא הסטארט-אפ הפוליטי הגאוני שלו. כאשר הבין שאיבד את הסיכוי לקואליציה של רוב יהודי, בנה במשך שנתיים את רע"ם, הביא אותה לפרישה מהרשימה המשותפת וטיפח אותה כשותפתו הקואליציונית. הוא בנה על כך ש"סמוטריץ' מצביע כמו שאני אומר לו," כפי שהתרברב בפגישה עם נציגי העצמאים לפני הבחירות, והיה בטוח שיקים את ממשלת נתניהו-עבאס-בן גביר. לאחר הבחירות הוא הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלה כזו, שיכנע רבנים לתמוך בה ושיגר אותם לשכנע את סמוטריץ'. אלא שסמוטריץ' הבריז לו. מסתבר שנתניהו לא מתייאש וממשיך להשאיר ערוץ פתוח עם רע"ם בתקווה שיפרשו מן הקואליציה ויצטרפו לממשלה בראשותו. הרי עד הרגע האחרון לפני הקמת הממשלה הוא התחייב לרע"ם שכל מה שיקבלו מממשלת בנט, הוא ייתן להם יותר (ובכך האמיר את מחירם במו"מ).

אלא שסמוטריץ' לא ישנה, קרוב לוודאי, את עמדתו. יתר על כך, הקואליציה של נתניהו עם רע"ם, שאותה הכשיל סמוטריץ', כללה את ימינה. ברור שכעת ימינה לא תצטרף לממשלה כזו, כך שגם אם סמוטריץ' ישנה את דעתו, זה לא ישנה את התמונה.

* דוד וגוליית – יולי אדלשטיין הוא מנהיג אמיץ. הוא יודע היטב מה מחיר קפיצתו הנחשונית למים, בהודעתו על התמודדות נגד נתניהו. שמץ ממנה הוא חש על בשרו. ביום שהעז להיבחר במקום הראשון בפריימריז ולהיות שני ברשימה בליכוד, הוא הפך יעד לשנאה, שיימינג, הגחכה והסתה. בדיוק כפי שחוו קודמיו כחלון, גדעון סער וארדן. להיות מספר 2 במפלגת ביבי זה פשע נורא, אין עליו מחילה. הוא חווה על בשרו את נחת זרועה של תעשיית השקרים וההסתה. בכל פעם שהעז לנהוג כיו"ר כנסת ממלכתי ולא אסקופה נרמסת של נתניהו ולהגן על עצמאותה של הכנסת, ניתן האות למתקפה מאורגנת. בדפי המסרים הוא לא יהודי, בן של כומר אנטישמי וכו' וכו'. וכל זה קייטנה לעומת מה שהוא יחווה עכשיו. הוא יודע זאת היטב ובכל זאת אזר אומץ לצאת למסע שאיש ממנו חי עוד לא חזר.

ההתמודדות של אדלשטיין נגד נתניהו בליכוד של היום נראית כמו מלחמת דוד וגוליית. קרב חסר סיכוי. אבל דוד הוכיח שגם בקרב כזה אפשר להפתיע.

אגב, כבר ראיתי בין שלל דברי הבלע נגד אדלשטיין, שהוא צריך לעבור למרצ, שמבטאת את עמדותיו הפוליטיות. כזכור, אדלשטיין היה מהמתנגדים העקביים ביותר והנחושים ביותר לעקירת גוש קטיף, שבה נתניהו תמך בממשלה ובכנסת. אבל כאשר הביביולוגיה עומד מעל האידיאולוגיה, מי שאינו סוגד לנתניהו הוא כופר ובוגד.

ועוד – מיד אחרי הריאיון עם אדלשטיין, צייץ יאיר נתניהו: "חמו של אדלשטיין הורשע בניסיון רצח ושותף ב'הארץ'." כל הביביסטים שקוראים זאת יודעים שיאיר הוא הצינור ושאלה דברי "אלוהים" חיים וזה האות להסתער.

* האיומים על קיום הממשלה – מה האיומים על קיום הממשלה ועל יציבותה? האיום שבנט לא יקיים את הרוטציה לא קיים. יש אפס היתכנות לתרחיש כזה. בנט אדם הגון, אינו נוכל כמו קודמו, והוא יכבד את ההסכם שעליו הוא חתם. האיום שגנץ יפיל את הממשלה כדי להיות ראש ממשלת ביבי, גם הוא אפסי. הוא יודע שכל ההצעות הללו הן תרגיל עוקץ של מי שכבר עקץ והכיש אותו, ושגם במקרה התיאורטי שנתניהו יאפשר הקמת ממשלה בראשותו, הוא יהיה בובה של ממשלה שנתניהו עומד בראשה בפועל. כיוון שגנץ יודע זאת, זה לא יקרה. גם הסיכוי שרע"ם תפרוש ותפיל את הממשלה קלוש. כל זכות הקיום של רע"ם כמפלגה עצמאית ופירוק הרשימה המשותפת, היא הבטחתה להצטרף לכל ממשלה, בין אם תהיה זו ממשלת ימין, מרכז או שמאל, כדי לקדם מתוכה את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל. אם היא תפרוש, היא תאבד את הצדקת קיומה הנפרד ותימחק.

אין זה אומר שמובטחת יציבות של הממשלה ושקיומה עד סוף הקדנציה בטוח. בעיניי, החולייה החלשה בקואליציה היא מרצ. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית, עם בייס אידיאולוגי קיצוני, ולא קל לה לשבת בממשלה שמגשימה אידיאולוגיה אחרת לגמרי משלה. ככל שנתרחק מטראומת שלטון נתניהו, הבייס יתקשה להצדיק את הוויתור על האג'נדה המדינית והזהותית של מרצ, את ישיבתה בממשלה שלא מקדמת מדינה פלשתינאית, שלא מביאה לביטול חוק הלאום, שבונה ביהודה ושומרון, שמובילה פיתוח חסר תקדים בגולן, שממשיכה לתקוף בסוריה ובמקומות אחרים במסגרת המב"מ, שדבקה בחוק האזרחות ועוד.

נכון, יש למרצ הישגים שהיא תוכל להציג לבוחריה, כמו האחריות שלה על נושאים חשובים ומרכזיים כמו מערכת הבריאות בתקופה שבה משרד הבריאות הוא כמעט בחשיבות של משרד הביטחון ועל איכות הסביבה, וכמו העובדה שבשל ישיבתה בממשלה היא ממתנת ומאזנת מדיניות "ימנית" ברורה. אך ספק אם זה יספק לאורך זמן את הבייס.

חשש דומה קיים גם מצד מפלגת העבודה, שמנהיגתה אינה שונה בעמדותיה ממרצ, אך הקהל של מפלגת העבודה הרבה יותר מתון ופרגמטי לכן מפלגת העבודה חולייה חזקה יותר ממרצ, אם כי היא עלולה להיגרר אחריה.

* נגד שלטון ההון – האם הצעת החוק של דודי אמסלם להגבלה משמעותית של התרומות של מועמד בפריימריז ובני משפחתו נועדה לחסום את מועמדותו של ברקת, או שהיא באמת נועדה ליצור שוויוניות והוגנות?

איני יודע מה המטרות של אמסלם (אם כי יש לי השערה) – אבל החוק כשלעצמו נכון וטוב, למניעת פלוטוקרטיה, שלטון ההון.

* האויב של שטרן – מאז ומתמיד האוייב הגדול ביותר של אלעזר שטרן היה הפה שלו.

* המגרסה – מועמדותו של שטרן לתפקיד יו"ר הסוכנות נגרסה.

* סוגרת חשבון – מירי רגב פנתה ליועמ"ש בתביעה לפתוח בחקירה נגד השר אלעזר שטרן על טיוח הטרדות מיניות.

ניתן היה לראות בכך עוד חלק מהמתקפה חסרת הגבולות של האופוזיציה על הממשלה וחבריה, אך כאן מדובר במקרה אחר. כאן מדובר בסגירת חשבונות.

כאשר רגב היתה שרה ושטרן היה באופוזיציה, הוא אמר מעל דוכן הכנסת ש"אני יודע איך התקדמת בצבא" ואף חזר על כך פעמים אחדות. הייה זו מתקפה סקסיסטית מכוערת ומרושעת. כאשר נקרתה לרגב ההזדמנות, שעת הנקם הגיעה.

אין מה לומר, שטרן הזמין זאת על עצמו הן בדבריו אז והן בדבריו עתה.

* החדשות הרעות – הגל הרביעי של הקורונה דועך, ואלו חדשות מצוינות, אך לצייייידן יש גם חדשות רעות – צניחה במיספר המתחסנים. כאילו... אם אין קורונה למה להתחסן? גם לבזבז רבע שעה, גם לחוש (אולי) דקירה קלילה ואולי יש משהו בפייק ניוז של הכת?

הבעייה היא שאם אלה שטרם עשו זאת לא יתחסנו ולא יקחו את מנת הדחף, הגל החמישי עלול להכות בנו (וגם הגל הרביעי אמנם דועך אך הוא עוד כאן). ולכן, על הממשלה ומערכת הבריאות לפעול בכל דרך כדי להגיע אל המהססים, הדחיינים, החוששים, המושפעים מהפייק ניוז (אך לא לבזבז אנרגיה על הכת, כי זה כמו לדבר עם הודעה מוקלטת), כדי להשלים במהירות את מבצע החיסונים.

* בגידה במולדת – חייל צה"ל נפצע בהתקפה של נערי זוועות על כוחותינו. התוקפים הם גיס חמישי; בוגדים שנלחמים בצה"ל. הגיעה השעה להסיר את הכפפות ולהכות בהם בכל העוצמה. ויש להעמיד אותם לדין על בגידה במולדת.

* הכמיהה לחופש – לאחר בריחת האסירים מכלא גלבוע, היה גל של גילויי גלוריפיקציה של הבורחים, מצד עיתונאים מ"הארץ" ומנהל בי"ס בתל-אביב, שהתפייטו על הכמיהה לחופש והצורך להזדהות אתה והזהירו מ"ציד אדם".

אין ספק שאדם נורמלי כמה לחופש ואך טבעי שאדם היושב בכלא ישאף לחופש. זאת יודע כל שופט ששולח אדם למאסר. אפשר להזדהות עם השאיפה של אסיר לחופש, אולם הכלא נועד להגן על כלל החברה מפני הפוגעים בה והעוברים על חוקיה. ועד היום האנושות טרם מצאה פתרון פחות גרוע מכלא.

זביידי וחבריו לא היו האסירים הראשונים שברחו מהכלא בישראל. אזכיר כמה בורחים מפורסמים: צבי גור, רוצחו האכזר של הילד אורון ירדן, האנס הסדרתי בני סלע, הרוצח הרצל אביטן. גם הם אנשים הכמהים לחופש וברחו אל הדרור. ולא זכור לי שאותם עיתונאים יצאו מגדרם כדי לפאר את הנמלטים. ולא זכור לי שהם יצאו נגד ציד אדם אכזרי, כלומר נגד המצוד אחרי הנמלטים.

כך שהסיבה להזדהות שלהם עם הבורחים הפעם, אינו הבריחה שלהם, אלא הפעולות שלהם שבעטיים הם נכנסו לכלא. כלומר הזדהות עם הטרור.

* הרי אין כבר סכסוך – השר לשעבר אברהם כץ-עוז קרא בניוזלטר שלו לראש הממשלה בנט לקחת דוגמה מאריק שרון. "דווקא בגלל שאתה מימין (גם  שרון היה איש ימין) יש ביכולתך להנציח את עצמך לדורות בעם היהודי, אם תגמור את נושא הסכסוך רב השנים."

ואני תמה. הרי אם שרון כבר גמר את נושא הסכסוך רב השנים, למה צריך שוב לגמור את נושא הסכסוך רב השנים?

* ביד הלשון: קלקולים – בימים האחרונים דובר רבות על "הקלקולים בממשלה". כך, למשל, במאמרה של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות": "וגם אם יש קלקולים, הרי שהוא מנחה את אנשיו ברוח חז"ל, שפירושה להיות 'הנעלבים ואינם עולבים'."

הביטוי "קלקולים" מדבר על התנהלות בלתי תקינה ושאינה הרמונית של הממשלה.

מקור הביטוי הוא אחרי המהפך הפוליטי של 1977. ממשלת רבין הראשונה התאפיינה בהתנהלות בעייתית; בראש ובראשונה החתרנות של שר הביטחון שמעון פרס תחת ראש הממשלה, וכן במכת הדלפות בלתי פוסקות ובמריבות מתוקשרות בין שרים. עם המהפך והקמת ממשלת בגין, חל גם מהפך בהתנהלות. הממשלה תפקדה היטב ובולט היה שיש בעל בית. אולם זה החזיק מעמד חצי שנה. כעבור חצי שנה, העסק החל להתפורר, והתופעות הקלוקלות של הממשלה הקודמת שבו והופיעו ואף ביתר שאת, וכך עד תום שלטונו של בגין.

כאשר הסדר החל להתערער, בגין נהג לספר בערגה על חצי השנה המצוינת, ועל כך שהחלו "קלקולים". דומני שבאמירה זו הוא רצה לשכנע שמדובר בתקלה קלה שלבטח תתוקן והסדר הטוב יחזור לתיקונו. מאז נשאר המושג "קלקולים" בלקסיקון הפוליטי של ישראל, כביטוי למריבות, מתחים, הדלפות ותדרוכים נגטיביים בכל ממשלה.

אורי הייטנר

* * *

יוסי אחימאיר

יגאל כהן-אורגד

האיש ללא מעצור

סיפורו של השר וחבר-הכנסת לשעבר, הבנאי הגדול של אוניברסיטת אריאל בשומרון – יגאל כהן-אורגד ז"ל. מתוך דברים בערב לזיכרו שנערך במכון ז'בוטינסקי

לפני שנתיים הלך לעולמו אחד מבכיריה של התנועה הלאומית, הבית"רי, השר, חבר-הכנסת, היזם, הבונה, יקירנו יגאל כהן-אורגד זיכרו לברכה. את הערב הזה אנו מקדישים לזיכרו, לדמותו, לפועלו, עם צאתה לאור של הביוגרפיה שלו, שכתב איש הסגל האקדמי של אוניברסיטת אריאל פרופ' גולדשטיין – "ללא מעצור".

אני שמח שהמשפחה, במיוחד אורלי, בחרו להשיק את הספר שיצא לאור על-ידי אוניברסיטת אריאל, כאן במכון ז'בוטינסקי. באופן טבעי יגאל היה קשור מאוד למכון, הגם שמירב מעייניו היו נתונים ל"בייבי" שלו – אוניברסיטת אריאל.

על הביוגרפיה הנרקמת, ידעתי עוד בימי חייו של יגאל. זמן מה לפני פטירתו הוא סיפר לי על כך. ערב אחד, בסביבות השעה 11, הוא טילפן אליי – הרי איש ללא מעצור היה – ובלי הרבה פטפוטי סרק, מיהר לשאול: "יוסי, אולי אתה יודע למה שמיר לא האריך את כהונתי כשר האוצר?"

הייתי מעט במבוכה, אבל השבתי לו מה שהוא בעצם ידע והבין: אילוצי קואליציה הכריחו את מרכיב הממשלה הבאה, יצחק שמיר, להעביר את התיק החשוב הזה ליצחק מודעי ז"ל.

גם מעצם השיחה הקצרה, גם מידיעה מזמן אמת, וגם מקריאה בספר, ידעתי כמה יגאל נפגע מזה שכהונתו כשר האוצר נגדעה, אבל הצעותיו להבראת המשק יושמו בחלקן. מי כמו יגאל ידע, עם זאת, כי בפוליטיקה עולים ויורדים, זוכים ומפסידים. פוליטיקה היא גם מעין קזינו – גם אני יודע זאת על בשרי. יגאל כיהן רק 11 חודשים כשר האוצר, אני כיהנתי רק 10 חודשים כחבר הכנסת...

שמו המקורי: יגאל כהן. הוא נבחר לכנסת מיד עם המהפך, ביוני 1977, אלא שלפניו ברשימה היה עוד יגאל כהן, המושבניק מתל עדשים, שעל שמו נקרא היישוב צור יגאל הסמוך לכוכב יאיר.

כדי שיבחינו ביניהם, התנדב יגאל כהן שלנו להוסיף לשם משפחתו את – אורגד. על פי שמות ארבעת ילדיו: אורלי, רנן, גילת, דרור. כולם נוכחים פה עימנו.

אגב, אם תקלידו בגוגול את המונח "שרי אוצר לדורותיהם", תגלו כמובן בין שרי האוצר את שמו של יגאל כהן-אורגד. אבל התמונה המצורפת היא של... יגאל כהן. נא להסב את תשומת הלב לטעות הגסה של משרד האוצר שמפרסם זאת.

והיה עוד זוג בקריירה של יגאל: הוא עצמו, ורון נחמן, זיכרם לברכהו שני הבונים הגדולים בארץ-ישראל, ששמם כרוך בשמה של אריאל. רון הוא בונה העיר, יגאל הוא בונה האוניברסיטה. כמה עצוב שמחלה קשה הכריעה את שניהם כשהם בשיא פועלם.

הספר שאנו משיקים – סיפור חייו של יגאל כהן-אורגד – כשמו כן הוא: סיפורו של מי שבכל תחום שנגע בו פעל ללא מעצור, היה פוּשר, ואפילו אמר על עצמו: אני המפא"יניק של הימין. לאמור: גם בימין יש אנשי מעשה שיודעים לפעול ולהקים ולהתגבר על כל מעצור ומיצר.

היתה לו קריירה פתלתלה גם בתחום הפוליטי, גם בתחום העסקי וגם בתחום הציבורי. אבל גולת הכותרת של פועלו היא כמובן אוניברסיטת אריאל בשומרון. לא רק שהוא היה הדוחף הגדול להקמתה ולהרחבתה, וזכה לראותה הופכת ממכללה לאוניברסיטה השמינית בישראל, אלא שעמל בלי סוף לגייס עוד ועוד כספים, עוד ועוד תרומות, להקים עוד בניין, לפתוח עוד מחלקה. גם בנושא גיוס הכספים הוא התייעץ עימי מפעם לפעם.

אני זוכר שהוא סיפר לי על שני חלומות שלו – לפתוח באוניברסיטה שני ארכיונים, האחד – של ההתיישבות ביו"ש, השני – של מאבק יהודי בריה"מ לשעבר לעלייה. רעיונות מצויינים – אינני יודע אם אלה קמו והוגשמו. יגאל לא ידע מנוח יום ולילה בפועלו למען אוניברסיטת אריאל, לעיתים רכש לו מבקרים על הדחף שבער בתוכו, היעדר מעצורים. בלהט העשייה שלו, גופו לא עמד במאמץ והמחלה הקשה הכריעה אותו לבסוף.

הספר שלפנינו, שהוא מרתק מאוד, מקבץ בין דפיו קריירה מזהירה של מנהיג שהקדיש עצמו לבניית הארץ, לכלכלת המדינה, לבניית עתידה. איש שלא תמיד ראינו אותו צוחק ומלהג, אבל התמונה שעל הכריכה מראה לנו דמות אופטימית, מלאת סיפוק, מאושרת, שהטביעה חותמה על מדינת ישראל.

יוסי אחימאיר

אהוד: יגאל כהן מתל-עדשים היה המ"מ שלי בקורס מ"כים של הגדנ"ע שנערך בבסיס הגדנ"ע בראש הנקרה בקיץ 1951, ומאוד הערצנו אותו. נסענו לשם ברכבת של קרונות-משא עם דלתות אמצעיות בלבד מראש העין עד שעצרנו על פסי-הברזל בבסיס הגדנ"ע לרגלי ראש הנקרה.

יגאל כהן-אורגד עמד בקשר הדוק עם קרוב-משפחה רחוק שלי, אלכס ראב מקנדה וארה"ב, יליד הונגריה – שתרם רבות בשמו ובשם משפחתו לאוניברסיטת אריאל, ושמותיהם מונצחים על בניין שתרם.

פרשת חייו של אלכס ראב מרתקת, ומתועדת מפיו ביומנים שלי. בבוא היום אפרסם אותה. הוא כבר לא בחיים.

* * *

מנחם רהט

העסקן שחזר מבית דין של מעלה

סיפור אמיתי על פוזיציה שמעוותת מציאות, ועל כניעת הרציונלי לאמוציונלי

תשמעו מעשייה חסידית, אבל אמיתית: יהודי חרדי אשר נטל על עצמו משימת חיים, לפעול בכל דרך להפסקת דיבורי החולין בבתי הכנסת, עלה גם הוא בל"ג בעומר האחרון לציון הרשב"י במירון, ולרוע מזלו היה בין נפגעי האסון הטראגי שגבה 45 קורבנות. כשנתגלה מוטל בשטח חסר הכרה, הוא סומן כמת והועבר למיתחם ההרוגים. ברגע האחרון הבחין מישהו שה'מת' מגלה סימני חיים. הוא הוחש לבית החולים בצפת, עבר טיפול נמרץ וניצל בחסדי שמיים.

סיפורו הצית את דמיונו של חברו, ג"ד, עסקן שגם הוא ממוקד באותו תחום ממש – מניעת שיחות חולין במקדשי המעט. ג"ד תפס טרמפ על חברו ובדה מליבו מעשייה פלאית: היהודי שניצל ממוות, היה למת ממש ונשמתו עלתה לגנזי מרומים. הוא התייצב בפני בי"ד של מעלה, ושם הוחלט להחזירו לחיים, משום שמסר נפשו למען כבוד בתי הכנסת. פלא פלאים.

משזכה הסיפור לתפוצה רחבה, החל גם הבדאי ג"ד עצמו, להאמין בו. הוא ביקש מן החבר שניצל ממוות לאשר ברבים את הסיפור, למען ישמעו וְיִירָאוּ. אבל נשוא הבדייה סירב לשתף פעולה. מבחינתו, שקר הוא שקר ואין לו רגליים. "לא היה ולא נברא," זעם מול ג"ד. "שום בית דין של מעלה. הכול הבל הבלים."

תתפלאו אבל ג"ד ממשיך לרוץ עם הבלוף שלו, ושוב מוכיח כי לא האמת נר לרגלי יצורי אנוש, אלא הפוזיציה. המטרה מקדשת את האמצעים. 

הדברים הללו נכונים גם לגבי אנשים במחנה תומכי נתניהו, שפיתחו תיעוב אמוציונלי כלפי ממשלת בנט-לפיד ונתפסים לכל בוקי סריקי, עד כדי הידרדרות לאי רציונליות. האמוציונלי דוחק את הרציונלי.

דוגמה טרייה מן השבוע האחרון: בוועידת עיתון 'מקור ראשון' שעסקה ברמת הגולן, הצהיר ראש הממשלה נפתלי בנט כי היעד של ממשלתו הוא הכפלת ההתיישבות בגולן והקמת שני יישובים חדשים, והכפלה נוספת עם תום ההכפלה הראשונה. דברים מרניני לב, בוודאי בעיניים ימניות.

אבל איך הגיבו בימין? בצלאל סמוטריץ שנתבקש להתייחס לכך בראיון רדיו, גימגם והתפתל כדי לא להיכשל בדבר הערכה לבנט. ימניים אחרים, אפילו בגולן (!), המשיכו להטיח גידופים ב'בנט הנוכל'. לא פלא ששני נערים בני 12-13, תושבי הגולן, נתפסו השבוע כשמרחו על שלטים לאורך כבישי הגולן את הגרפיטי המחפיר: 'מוות לבנט'. הזוועה הזו לא נולדה במוחם הקודח. הם שמעו את זה בבית, בישיבה, בסביבתם הקרובה.

בנאומו בוועידת הגולן ביטא בנט את מחוייבות ממשלתו להפרחת הגולן – מה שלא נעשה בממשלות הקודמות שהזניחו את הגולן לגורלו. אבל את כותבי 'מוות לבנט' זה לא משכנע. למרות שמהלך כזה כלל אינו פשוט לראש ממשלה שיושבים בממשלתו עבאס וניצן הורוביץ, מרב מיכאלי וזנדברג. אבל היתה זו 'התחייבות שלטונית' מחייבת. העם, וגם בנט, עם הגולן. 

המדהים הוא, שמי שבאמת פעל להיפטר מן הגולן ולהעבירו לשליטת אסאד הסורי, היה חביבם של הביביסטים, נתניהו בכבודו ובעצמו. פעמיים הוא ניהל מו"מ עקיף, באמצעות רון לאודר, עם אסאד להסגרת הגולן לסורים וגירוש כל המתיישבים היהודיים מבתיהם.

על מה התפוצץ המו"מ? – בסך הכול על רצועה ברוחב כמה עשרות מטרים לחוף הכינרת. אילו הסכימו הסורים לוותר על המטרים המעטים הללו, היה נתניהו מפרק את קצרין ורמת מגשימים, חיספין ואבני איתן, אלרום ומרום גולן – בסך הכול 34 יישובים פורחים; וכל החורבן הזה לטובת פיסת נייר שינפיק אסאד. אבל למי איחל 'מיטב הנוער' מוות? – למי שהתחייב שלא לפנות, לא להסגיר רגב מאדמת הגולן, ודווקא להכפיל את ההתיישבות בחבל ארץ אסטרטגי זה. העובדות לא יבלבלו אותם.

ממש כך נהגו ביביסטים עד ממש לימים האחרונים בכל הנוגע לתפוצת הקורונה. הם פימפמו ברשתות החברתיות בדותות באשר לגידול במספר הנספים והחולים המאומתים. הסטטיסטיקה שמצביעה בבירור על הצטמקות הגל הרביעי, לא עניינה אותם. בדיוק כפי שלא עניינה אותם העובדה הניצחת, שמרבית המתים והמאומתים המחוברים למערכות האקמו מצילות החיים, הם סרבני חיסון: חלקם לא חוסנו כלל וחלקם התעקשו שלא לקבל את הבוסטר החיוני. בדיוק כשם שלא עניינה אתם העובדה שהממשלה הזו היא שבלמה סגר נוסף, שאין שיעור למחירו הכלכלי ולהרסניותו החברתית.

אפילו יו"ר האופוזיציה נתניהו, נסחף לבדותות הללו. בנאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת, התפייט: "הממשלה מכילה, התקשורת מאכילה והאזרחים אוכלים אותה." הו, כמה שנון! איזו דאחקה! התרגשנו. הכול יש באמירה עוקצנית זו, רק לא אמת. נכון שהשרה איילת שקד השתמשה בביטוי 'להכיל' כשדיברה על המתים, ועליה התפייט נתניהו, אבל היא עסקה בסרבני חיסון. וכי מה יעשו להם? יישלחו לכלא? אז 'מכילים' אותם.

"האזרחים אוכלים אותה," מר נתניהו? – הפוך, גוטה, הפוך: הם סוף סוף חדלו להיות בני ערובה להתמכרות הממשלתית לסגרים. הם בכלל לא אוכלים אותה. הם חוגגים באולמות האירועים והשמחות, בנתב"ג, באתרי הנופש והטיולים, במגרשי הכדורגל, בבתי הקפה ואפילו בבתי הכנסת.

ולא שאין טענות נגד ממשלת בנט. יש, ועוד איך. קשה מאוד לעכל ממשלה שבה שותפים מנצור עבאס, לפיד, מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, זנדברג ואחרים. ויש עוד. אבל מכאן ועד להכפפת העובדות האמיתיות לפוזיציה?! לאמוציה?! מביך.

מנחם רהט

* * *

יונתן גורל

אדם בכרך

לחסר הבית

גזע עץ חתוך ומצולק

בלב ליבו של כרך

נושא עגמומית ענן

בוהק בלובן פצעיו

הייתי איתֵך בצעקה

שותקת, אצילית ויודעת

ביקשתי בשבילֵך רחמים

ומזור

חשבתי על אלוהים

כבאגדות וסיפורים

המספרים לילדים

טרם שנתם

וחלומות נרגמים

במטר כוכבים

לפני כאבים

מאנשים מרושעים

פוגמים בעץ-אדם

נושא עגמומית ענן

בוהק בלובן פצעיו

בלב ליבו של כרך

רחוק מאלוהים ואוהבים

יונתן גורל

* * *

עקיבא נוף

דרור

סָעָר כל תוֹכִי כְּטִלְטוּל של שִׁיכּוֹר,

עוֹרֵג אֶל גופך, חָם כְּאֵש לֶהָבְיוֹר

אֶת כל אזיקַי – לְרַתֵּך וְלִשְׁבּוֹר,

להיות לי מיסְתוֹר, להיות לי מָזוֹר.

השער פתוח, גוּפי שוּב יֵעוֹר

נוֹסֵק לַמָּרוֹם, מְרַחֵף כציפּוֹר,

לִמְצוֹא לֶחִי רָך לְנַשְׁקוֹ וְלִנְצוֹר

עֶדְנַת חֶמְדַתך, בְּדָמִי לֶאֶצוֹר.

הפלגתי הָלוֹך ונסעתי חזוֹר,

חוֹתֵר אֶל חוֹמֵך מוּל אוֹקְיָאנוּס הַכְּפוֹר,

כְּשֶׁאֵש קִרְבָתֵך מְלָהֶטֶת לִבְעוֹר –

כָּבְלֵי אהבה – יהיו לי אָז דְּרוֹר.

עקיבא נוף

* * *

ד"ר רנה בן סבו

על הספר "פתקים של תקווה"

 מאת עמנואל בן סבו

[פרסום לתקשורת]

"ספר ייחודי ושכולו העצמה ותובנות חינוכיות לרגל פתיחת שנת הלימודים השנייה."

שלושים שנות חינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי התכנסו לתוך ספר ייחודי, "פתקים של תקווה", ספר המכנס פתקים של עידוד, העצמה, התמודדות, מניעת קונפליקטים, אהבה ללא תנאים ובעיקר שילוב של חינוך מפוכח, מכיל, אוסף ועוטף אשר תוצאותיו הן ההצלחה.

עמנואל בן סבו, מחבר הספר אשר התקבל באהבה ובהתרגשות בקרב ראשי הפקולטות לחינוך באוניברסיטאות ונרכש על ידי רשויות כשי ערכי משמעותי למנהלים ומחנכים. "הספר 'פתקים של תקווה' הוא שילוב של ראייה חינוכית ייחודית וראייה טיפולית משמעותית. כל פתק שנכתב עבור הצוות, נולד מתוך תחושת השליחות החינוכית החשובה." 

"האבנים הכבדות אינן  מתפוררות מעצמן, יש מי שיניף עליהם פטיש רב עוצמה, יש מי שיבכר לוותר על התפוררותן, יש מי שיכסה אותן בצלופן בוהק, יש מי שיפוצצן במקדח רועש, מפזר רסיסיהן לכל עבר, ויש מי שיפזר עליהן מים חיים, מים של אהבה, מים של תקווה וימתין בסבלנות להפיכתן לאבנים רכות. על אלפי האבנים הכבדות שפגשתי בימי חיי בחרתי להרעיף מים מרככים, מים שיוצרים מציאות אחרת, מים של שינוי אמיתי, מחוללים חווית בריאה חדשה, מעצבת, אבן הריחיים הייתה לאבן התקווה, אבן שיש לה הופכין."

כך פותח הסופר, המחנך והפובליציסט עמנואל בן סבו את ספרו החדש "פתקים של תקווה", המעורר עניין עצום בקרב אנשי חינוך חוקרים ומנהלים.

בימים אלה זכה הספר "פתקים של תקווה", לתשומת לב ייחודית על ידי צמרת חוקרי ומעצבי החינוך בפקולטות לחינוך באוניברסיטאות בישראל, מחנכים בפנימיות טיפוליות וחינוכיות וכן מנהלי בתי ספר וראשי ערים אשר בחרו להעניק את הספר "פתקים של תקווה" כשי מלמד למנהלי ומחנכי בתי הספר בעירם.

פרופסור עמנואל גרופר, מנהל אקדמי של בית הספר לחינוך וחברה באוניברסיטת חיפה, כתב בעקבות הקריאה בספר: "עמנואל, הצלחת להביא באמצעות הכתיבה של הפתקים המיוחדים הללו, את תמצית המשנה החינוכית והאנושית שלך. הזדהיתי עם רבים מהם והתרשמתי מאוד מהשפה העשירה שלך שעוזרת לך לבטא בצורה תמציתית רעיונות ועקרונות מורכבים ונעלים.

"אני משוכנע, שלו רצית, היית יכול להפוך חלק מה'פתקים' המספרים על אירועים מהווי הפנימיות בהן עבדת, לחומר הדרכה מעולה לצוותים של מדריכים ועובדי פנימיות. זהו רעיון שחשבתי עליו תוך כדי הקריאה, אבל כמובן שבידיך ההחלטה אם נראה לך שווה להשקיע מאמץ וללכת בכוון יישומי שכזה.

"בכל מקרה, הספר עומד בפני עצמו וככזה הוא מבטא נאמנה את הגישה האנושית, המחייבת הרבה רגישות ויכולת הכלה, שראוי לכל מחנך/כת בפנימייה לאמץ בעבודה חינוכית-טיפולית עם ילדים ובני נוער במצבי סיכון. יישר כוח גדול על הספר."

שר החינוך לשעבר, הרב יצחק לוי, כתב על הספר: "מצאתי בספר 'פתקים של תקווה' אוצר של חוכמה, הן בידע רב שאתה מפגין והן בגישה חינוכית משלבת חכמת העבר עם שפת העכשיו. ניכרת בספרך האהבה הרבה לתלמידך והקשר הנפשי שחשת כלפיהם."

גם שר החינוך לשעבר מאיר שטרית הצטרף למברכים וכתב: "עיינתי בספר 'פתקים של תקווה' ואכן רואים מיידית את אהבתך לחינוך הנוער ואת תפיסת עולמך, מברך אותך על תרומתך לנערים  רבים משך שנות עבודתך. מהספר עולה כי נהנית מעבודתך זו ולכן הקדשת לה את מיטבך, זהו שכרך האמיתי ההנאה  מהעבודה ולא כולם זוכים לכך."

לרגל פתיחת שנת הלימודים בפעם השנייה אומר עמנואל בן סבו:

"במשך שלושים שנות חינוכי את ילדי ישראל בחינוך הפורמאלי ובחינוך הבלתי פורמאלי, בבתי הספר ובפנימיות, חינוכיות, שיקומיות, טיפוליות, השתדלתי להפוך את האבנים הכבדות לאבנים של תקווה, מתוך אמונה שכל אבן ניתן לסתת, בעדינות, בחמלה, באהבה, בהתמדה, בעיקר באמונה גדולה ובעבודה קשה.

התאמצתי מאוד שלא לוותר על אף אבן, גדולה כקטנה, מדהימה ביופייה וסתם אבן בשולי הדרך, לא לדרוך על אף אבן, חלקה כבעלת זיזים, לא לזרוק אף אבן גם אם נדמה היה כי מפריעה היא בדרך. לכל אבן היתה משמעות, הייתה מטרה, היה תפקיד, וכולן יחדיו התלכדו למבנה מפואר, לתפארה, כל אבן תרמה את חלקה למבנה ובלטה ביופי המיוחד לה.

לא כל האבנים הקשות הסכימו לשינוי צורתן, אופיין, עוצמתן, גודלן.

היו אבנים שממש יידו עצמן על הסתת, פצעו אותו בהתנגדותן, חלקן התחפרו באדמה, מסרבות להצטרף, מתעקשות לשמר עצמן, תוקפות את השינוי בדרכן, אחרות ביקשו להיעלם מסוות עצמן בין האבנים הגדולות יותר. גם אבנים אלה, כשידעו שאין כל כוונה לוותר עליהן, גם אבנים אלה שחשו כי המסתת אינו מוותר, מקבל אותן כמות שהן על מעלותיהן וחסרונותיהן, לאחר דו קרב ארוך הסכימו להצטרף לפי דרכם למלאכת הריכוך.

כמחנך, מדריך, רכז הדרכה, מנהל חינוכי, ידעתי מיום עמדי על דעתי ש"אבנים שחקו מים" (איוב ,י"ד, י"ט) ומים שחקו אבנים, בניתי לי בארות של מים חיים לכל עת, לכל אבן באר משלה. במלאכת סיתות האבנים עמלתי, לצד אנשי חינוך וטיפול נפלאים, התמדנו במשימה ובכל פעם חצבנו בורות, בנינו בארות, דלינו והשקנו באהבת אין קץ, במסירות ובתחושת שליחות אמיתית.

בורות שונים ומגוונים חצבתי במעלה הדרך, לכל אחד בור משלו, אחד הבורות היה כתיבת פתקים לצוות החינוכי, טיפולי, מנהלתי בפנימייה, מידי שבוע כתבתי פתק לצוות המתייגע, העמל, השמח והמאוכזב, המאמין והנמצא על סף ייאוש. פתק בו מגולמות הערכה, עידוד, הדרכה, חיזוק, תקווה, אמונה גדולה בחשיבות המעשה הגדול, חינוך ילדי ישראל, בעיקר מים לנפש לצוות החשוף לכאב ולצער, לאכזבות ולייאוש, לחוסר אונים ולייסורים.

אני שמח להגיש בפניכם מבחר ממאות הפתקים שנכתבו עבור הצוות, בחרתי  שלא לבצע שינויים בפתקים ולהתאימם לספר אלא להותירם כביום כתיבתם.

פתקים אלו יפים לכל עת, בכל מקום, לצוות החינוכי, טיפולי, לנער מתבגר, להורים, למחנכים בבתי הספר, למנהלים, לכל מי שמתפלל להצלחת ילדי ישראל, מזמין אתכם לדלות מבאר החיים, באר התקווה, באר האמונה."

עמנואל בן סבו

* * *

תערוכה חדשה במוזיאון נחום גוטמן לאמנות:

רוחות כדים: פסלי החרס של נחום גוטמן

פתיחה: יום חמישי, 28.10.2021 בשעה 20:00
אוצרת: מיכל ברושי-נחמני

"יום אחד מצאתי במדבר כד עתיק, שחציו היה טמון בחול (...) ככל שאני מסתכל עליו, מדי בוקר, אני רואה בו דמויות שונות. בכל הדמויות האלו משחק החלל של הכד תפקיד חשוב (...) אני אסיר תודה לכד העתיק, שפתח לפני את האפשרות לספר את סיפורי ונתן לי את התענוג הגדול לחוש באמצעות הידיים צורות ובתי קיבול בחימר."

נחום גוטמן

בשנת 1968, הצייר נחום גוטמן עבר ניתוח בעיניו ולא יכול היה לצייר. הוא חיפש תחום יצירה שלא יאמץ את עיניו, והחל ליצור פסלונים בחומר. הפיסול משך את ליבו ולזמן מה הפך לאפיק היצירה המרכזי שלו, גם לאחר שראייתו שבה. בתערוכה במוזיאון נחום גוטמן לאמנות יוצגו למעלה מ 50 פסלים מאוסף המוזיאון שלא הוצגו עשרות שנים. התערוכה תלווה בעבודת סאונד שנכתבה במיוחד עבורה על ידי המוסיקאי עידו בן לוי.

גוטמן גילם בחומר דמויות מרכזיות בחייו, למשל את סבתו מינצה שגידלה אותו ואת אחיו לאחר מות אימם, ואת הסופרים ח"נ ביאליק וי"ח ברנר אשר באו מעת לעת לבקר את אביו, ש' בן-ציון. כמו כן פיסל דמויות יפואיות מנוף ילדותו: גברים המעשנים נרגילה בבית קפה ומלצר עליז נושא מגש, נשים רעולות ומכוסות מכף רגל ועד ראש, וצמד סוסים רתום למרכבה שכמו התלכדו לייצור אחד בעל שני ראשים.

הקשר הצורני בין הכד לדמות האדם עתיק כימי הכד הראשון. הגם שגוטמן הרבה לתאר בציוריו דמויות בטניות, שורשיות, מחוברות לאדמה – הפיסול בחומר העצים קשר זה בשל מקורו באדמה המקומית, ובשל סגנון הפיסול של גוטמן המדגיש את נפחיות הגוף ומתאר דמויות גשמיות ואורגניות. הראשים הקטומים, והחללים שפער בחומר מאזכרים גם הם צורניות של כד.

פסלים אלה הוצגו לראשונה בשנת 1973 במוזיאון ארץ ישראל. כעת הם מוצגים במוזיאון נחום גוטמן לאמנות ומצטרפים לתערוכת הקבע במוזיאון המציגה מציוריו. כל אלה פורשים בפני הצופה יריעה רחבה ומקיפה של עשייתו של האמן המיתולוגי נחום גוטמן.

התערוכה תוצג החל מה-28.10.2021 עד ל-30.04.21, למשך כחצי שנה.

[דבר המפרסם]

* * *

נעמן כהן

ביקור הגברת הזקנה

Der Besuch der alten Dame

אנגלה מרקל – אשת שתי הנשמות

אצל פאוסט, הדמות הגרמנית ביותר שיצר יוהאן וולפגנג פון גתה, שכנו שתי נשמות:

Zwei wohnen, ach! in meiner Brust

Die eine will sich Seelen von der andern trennen.

"שְתֵּי נְשָמוֹת בְּקִרְבִּי שוֹכְנוֹת, אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת." (תרגום יעקב כהן).

בדיוק כמו שאצל פאוסט שוכנות שתי נשמות, כך גם אצל אנגלה דורותיאה קאז'מירצ'אק-מרקל, קנצלרית גרמניה, שוכנות שתי נשמות.

האחת הפכה למפיסטו.

מחד פראו מרקל חוזרת תמיד על מחויבותה של גרמניה לביטחון מדינת היהודים וכאות לכך היא מארגנת פגישה משותפת של שתי הממשלות, ממשלת גרמניה וממשלת ישראל, ומאידך היא מכניסה להסכם הקואליציוני הנוכחי של ממשלתה סעיף נאצי לפיו שטחי יהודה ושומרון חייבים להיות "יודןריין", נקיים מיהודים, (שוו בנפשכם החלטה קואליציונית של ממשלת ישראל שלפיה למשל רובע קרויצברג בברלין חייב להיות "דויטשהריין" נקי מגרמנים), וגרמניה מצביעה בכל הפורומים הבינלאומיים בהתאם להחלטה הנאצית הזו.

מחד גרמניה טוענת שהיא נגד מדיניות איראן להשגת נשק אטומי ולהשמדת ישראל – ומאידך בגלל רצונה ברווח כלכלי מסחר עם איראן גרמניה לוחמת נגד הסנקציות על איראן ובעד הסכם הגרעין שלה המבטיח לה את השגתו, מרצון לרווח כלכלי ממסחר עם איראן.

מחד פראו מרקל מוכרת לישראל צוללות ומממנת חלק מעלותן (ע"ח חלק קטן מהפיצויים שחייבת גרמניה המזרחית ליהודים) ומאידך פראו מרקל מתנה את מכירת הצוללות במו"מ מדיני שיביא לנסיגת ישראל מיו"ש, והגדילה את המימון הגרמני של אונר"א ל-170 מיליון יורו, ובנוסף היא מממנת בהון עתק ארגונים פרו-איסלמים החותרים לחיסול המדינה היהודית כעדאלה, "זוכרות", BdS,  ועוד.

בשפראו מרקל שמעה שנשיא ארה"ב טראמפ מתעתד להכיר בירושלים כבירת ישראל, היא ניסתה להניא אותו מכך ואיימה על כל מדינה לבל תלך בעקבותיו. ירושלים לדידה חייבת להיות ערבית-מוסלמית.

בתשעה באב 2013 קיבלו מדינות האיחוד האירופי בהובלת פראו מרקל בגרמניה החלטה היסטורית. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, באירופה מסמנים יהודים. לפי האיחוד שטחי יהודה ושומרון חייבים להיות "יודן-ריין" ולכן היהודים הנמצאים שם, הם "אי לגאליים".

יהודי מהרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים למשל, אינו יכול להתפלל בכותל, כי עצם ההימצאות שלו שם אינה לגאלית, נער מהגולן אינו יכול לצאת למשלחת נוער לאירופה, כי עצם ההימצאות שלו בגולן היא "אי לגאלית".

שר החוץ החוצפן של גרמניה פרנק-ולטר שטיינמאייר מעיז בפטרונות מתנשאת לקבוע שביטחונה של ישראל לא ייתכן ללא הקמת מדינה ערבית-מוסלמית-פלישתינאית 200 מטר מבניין הכנסת בירושלים.

מעניין כיצד היה מגיב אותו שר חוץ גרמני, לו נאמר לו שביטחונה של גרמניה לא ייתכן ללא מתן ריבונות לשכונות המוסלמיות בברלין (דרישה שבוודאי עוד תבוא).

המחויבות של פראו מרקל לפעול למען כיבוש ערבי של יו"ש והפיכתם ל"יודןריין", הביאה לכך ששישים ושש שנים לאחר הפסקת חברת הרכבות הגרמנית לשנע טרנספורטים של יהודים למחנות השמדה לשם פתרון סופי לבעיית היהודים – פירסמה הממשלה הגרמנית את ה"מדיניות היהודית החדשה." שר התחבורה של גרמניה, פטר רמזאור, פנה למנכ"ל חברת הרכבת הגרמנית – דויטשה באן, ואמר לו כי תוכנית ישראל להקמת קו רכבת לירושלים היא "בעייתית מבחינה פוליטית" מכיוון שהקו עובר בשני קטעים בשטחים האמורים, לפי ממשלת גרמניה, להיות "יודן ריין". בשטחים אלו, קובעת ממשלת גרמניה, אסור המעבר ליהודים. בעקבות כך הודיעה חברת הרכבות הגרמנית, הנמצאת בבעלות ממשלת גרמניה, על פרישה מפרויקט קו הרכבת תל אביב-ירושלים.

גרמניה גם הצביעה בעד החלטת מועצת הביטחון של האו"ם המגדירה את התנחלויות היהודים ביהודה ושומרון כבלתי חוקיות ותובעת הקפאה מיידית של הרחבתן.

גורמים בממשל הגרמני הדליפו בכוונת מכוון לעיתון הישראלי גרמני – "הארץ", שנתניהו זעם. הוא התקשר למרקל והביע בפניה את אכזבתו. "איך אתה מעז?" – השיבה מרקל. "אתה הוא זה שאיכזב אותנו. לא עשית צעד אחד כדי לקדם את השלום."

מובן לכן מדוע החרימה פראו מרקל את נתניהו בביקור הנוכחי.

הממשלה הנוכחית של פראו מרקל הורכבה על בסיס ההסכם הקואליציוני עליו חתמה מרקל עם מרטין שולץ, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. שבעים ושלוש שנים לאחר לאחר נפילת המשטר הנאצי בגרמניה, ממשיכה עדיין האובססיה הגרמנית של העיסוק ב"בעיה היהודית" Judenfrage"" להתקיים בלב הפולק הגרמני.

בהסכם הקואליציוני הפנימי של גרמניה נקבע שיישוב יהודים ביהודה ושומרון היא "אי לגאלי". מבחינת החוק הגרמני העכשווי, אזור יהודה ושומרון חייב להיות "יודןריין".

ממשלת גרמניה מעולם לא הכניסה למצעה הקואליציוני קביעה על "אי לגיטימיות" של התיישבות סינים בטיבט, או ערבים וטורקים בכורדיסטן, או טורקים בקפריסין, וארמניה. ולא על  התיישבות ערבים במצרים, מרוקו, או סהרה הספרדית, רוסים באוקראינה, וכיו"ב.

לפי החוק הגרמני הנוכחי רק יישוב יהודים ביהודה ושומרון הוא "אי לגאלי" ורק איתם (עם היהודים) יש להגיע לפתרון סופי.

אל נזלזל בקביעה זאת. 700 אלף יהודים בארץ מסומנים. כך גם החל סימון היהודים באירופה, כך החל התהליך שאותו כינה נורמן כהן, "הכשר לרצח עם."

הגרמנים אינם יכולים להשתחרר מהאובססיה שלהם ליהודים.

המשורר הלאומי (אם לא לומר לאומני) הערבי-מוסלמי-פלישתינאי (מכחיש העם הפלישתינאי) – מחמוד דרוויש, שבניגוד לנאצים תבע בשירו המפורסם לנקות את הארץ גם מגופות היהודים, טען שהמזל של הערבים הוא שהם נלחמים נגד היהודים. את אירופה הוא טען, הערבים לא מעניינים כלל, מעניין אותם רק לרדוף את היהודים.

רבים מבין המודעים לתהליך הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, ולגורמים התובעים את חיסול מדינת ישראל ואת השמדת היהודים, (וגם פועלים להגשמת מטרתם) – חסרים מודעות לסכנות שבמדיניות הגרמנית הנ"ל.

העם היהודי הוכיח בעבר עיוורון מוחלט וזלזול בסכנות. היהודים בספרד היו עיוורים לסכנת הגירוש, ויהודי אירופה היו עיוורים לסכנת ההשמדה. הסימנים הברורים שהתעלמו מהם בעבר – מסע אידיאולוגי של "הכשר לרצח עם", וביצוע, קיימים גם כיום בגרמניה.

בגרמניה שוב מושמעת הקריאה:

Juda verrecke und Deutschland erwache.

 גרמניה עורי, יהודה התפגר.

איני נמנה עם חסידיו של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, שלעתים כושרו הרטורי הפך לדמגוגיה צרופה. אבל אי אפשר שלא להסיר בפניו את הכובע על נאומו נגד דבריו של הֶר הלמוט היינריך ואלדמר שמידט, קנצלר גרמניה בשנים 1974-1982, שתבע ממנו הקמת מדינה פלישתינאית: "אם יש יפי נפש שמעקמים את האף שלהם שיהיה להם אף עקום..."

https://www.youtube.com/watch?v=JWQA8ZIkalE

(הֶר שמידט אגב היה מישלינגה, סבו היה בנקאי יהודי והוא שמר זאת בסוד כאשר התגייס לוורמכט בגלל שהזדהה אז עם האידיאולוגיה הנאצית).

לעומתו כמה נלעג נפתלי בנט כאשר אמר לפראו מרקל: "את הקנצלרית משמשת מזה שנים כמצפן מוסרי של יבשת אירופה ומתווה קו בלתי מתפשר של תמיכה בישראל."

זה כמובן לא מפתיע לשמוע את האווילות הזאת מראש הממשלה הלא ציונית הראשונה בתולדות ישראל, כששותפיו לממשלה הלא ציונית הם יאיר למפל-לפיד, שמחק את המושג "אנטישמיות", ומנסור עבאס שהוא אנטי-ציוני-מוצהר, חבר "האחים המוסלמים".

כנראה שלדידו של נפתלי בנט העוינות של פראו מרקל לישראל (כ"מצפן מוסרי") אינה "ליבתית".

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

חשבון נפש יהודי חילוני

שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990

בחדר-האוכל במשמר-העמק

כאשר נפגשתי בתל-אביב עם חבריכם חנה (קציר) ומנחם (בזנר), לשיחה מקדימה על נושא ההרצאה – חשבון הנפש, ראיתי שחנה קצת לא מרוצה. היא התרשמה כניראה שאני יותר מדי זחוח-דעת, יותר מדי אופטימי, ואולי לא כל-כך מתאים להופיע אצלכם הערב; ומה שאדבר כאן, אמרתי גם בפניה – והוא, שאני לא אומר: אשמנו, חטאנו, בגדנו – אני לא מן האנשים שנהנים להכות על חטא, כאילו היה מדובר ב"מסע התעוררות" שמזמינים אליו מרצה והוא, בנוסח המגיד או הדרשן, כמו ר' גרונם יקום-פורקן מ"תמול שלשום" של עגנון, צריך לבכות ולייסר את האנשים ולגרום להם שיבכו. אני משאיר דברים כאלה לאלי ויזל ודומיו בימינו, ומבקש להסביר מדוע חשבון הנפש שלי אינו הכאה על חטא.

לנו, כאנשים חילוניים, כאנשים אתאיסטיים, כאנשים ציוניים, המסורת היהודית-תיאולוגית של הכאה-על-חטא מביאה להטעייה, הטעייה שמקורה אנושי עמוק, והיא – שאילו היינו טובים יותר היתה גם המציאות טובה הרבה יותר – – – אך מה לעשות וזה לא נכון. יש איזה חטא של גאווה ושל רגש עליונות לחשוב שהכל תלוי במעשינו, וכי הקאטאסטרופות מבחוץ, כפי שהנביאים למשל ניסו להסביר – הן עונש על חטאינו. זאת אומרת, אותו נבוכאדנצר, ממש כמו סאדאם חוסיין היום, הוא אולי עונש על כך שבבתינו המזוזות פגומות או שאנו עושקים דלים.

לא. חיינו אינם חיי אנשים המבינים את ההיסטוריה כך שאם בני יהודה וישראל לא קיימו מצוות ועשו הרע בעיני אדוני – אזי קמו נבוכאדנצר או סנחריב והחריבו את ארצם והיגלו אותם. אפילו ליבוביץ (בשיחה עימו בספר "אין שאננים בציון", ששימש בסיס לדיון הזה) הוא – כיהודי מאמין, דתי – תפיסתו ההיסטורית מאוד-מאוד ראציונאלית בכך שהוא אומר – אין ביטחון מוחלט בקיום, קאטאסטרופה יכולה ליפול עלינו מבחוץ, עקב צירוף-נסיבות עולמי; והוא, כאדם דתי, אינו רואה בכך עונש ממעל, אלא צירוף מקרים, ולא משנה אם העם חטא או אם הם קדושים בני קדושים – הקאטאסטרופה עלולה לבוא.

התחושה שלי, מדוע אני לא מוכן להכות על חטא, נובעת מעוד מקור שהוא מאוד חילוני, מאוד אתאיסטי. אציג זאת כך: כאשר מנסים לבחון את הנושא מן הצד הדתי, נכנסים לוויכוח התיאולוגי העתיק והממושך, שהעסיק גם את הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים, ואת הקבלה. הוויכוח היה על ההבדל שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו. אם אלוהים הוא כל-יכול – גם הרע בא ממנו. אם הרע לא בא מאלוהים – אזי אלוהים אינו כל-יכול, ואם איננו כל-יכול, הוא אינו יכול להיות אלוהים, אזי כל המושג של אלוהים אין לו על מה להסתמך.

הקבלה, חלק גדול ממנה, ספר הזוהר, תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י – ניסו להסביר ולפתור את המעבר הדק שבין קיום נפרד שיש לכוחות הרע לבין צד השמאל ואיזושהי התעבות של כוחות-הדין האלוהיים במערכת הספירות, כוחות שהם כמעט מתקרבים לצד של הרע, ובכך לפתור בעייה זו, שלדעתי אינה ניתנת לפיתרון; כי או שהרע יש לו קיום עצמאי, ואז אין אלוהים, או שאלוהים קיים ואחראי גם על הרע, ואז...

ואז השאלה איך אפשר, איך אפשר להסביר את השואה? האם היא עונש על חטאיהם של יחיד או של רבים, או שאין הסבר, וזוהי הקאטאסטרופה שבאה... כוח עיוור... ולדעתי לנו, כאנשים אתאיסטים, חילונים, אפשר יותר לנסות לתת הסבר לשואה גם אם אין לה הסבר מוחלט אחד, מאשר מה שמתרחש למן השואה ועד לימינו בקרב מרבית היהדות הדתית, עד כמה שאני מכיר – שדומה כי לא התמודדה עם השאלה של השואה מן הבחינה התיאולוגית; זאת כי שתי האפשרויות של מתן הסבר מצידם לריכוז הנורא ביותר בדורנו של רשע, של מלאכת שטן, לשואה – שני ההסברים, מן הצד הדתי, הם מצמררים:

כי אם ששת המיליונים, או מישהו מהם, או מישהו יהודי אחר – חטא, והם נענשו, אזי אוי ואבוי לאדם שזוהי אמונתו הדתית, זה בלתי-אפשרי, זה לא מתקבל על הדעת... אפילו מבחינתם הדתית אני חושב שזהו חילול השם...

או, האפשרות השנייה: אם אלוהים אינו כל-יכול, ולא היה בכוחו למנוע את הרוע הנאצי – אזי השואה אולי התרחשה בעולם שאין בו אלוהים (כי איזה מין אלוהים הוא?) – וכל מי שנושא היום את שם אלוהים, נושא אותו לשווא כי אין לו תשובה לשאלה המרכזית שלנו, כיהודים מכל גוון-השקפה, דתיים וחילוניים כאחד, על הדבר הנורא ביותר שקרה בדורנו.

ואז אנחנו, כאנשים צנועים יותר, כאנשים חילוניים, שאין להם הסבר כל-כך טוטאלי ולפעמים צבוע ושקרי דווקא בגלל הטוטאליות הדתית, אנחנו יכולים להניח שהעולם הוא אנארכיה ומזלנו שאנחנו חיים בה עדיין בביטחון יחסי, או שהעולם הוא מעין דימוקראטיה שבה מתמודדים כוחות הטוב והרע; ואלוהים, במידה שהוא קיים, הוא רק אחד הצדדים המתמודדים, ואז, שוב, הוא אינו אותו אלוהים כל-יכול...

לפיכך נידמה לי שדווקא אנחנו, כאנשים חילוניים ואתאיסטיים, צריכים ללמוד להיות צנועים, והצניעות היא שלא להכות על חטא ולא לחפש חטאים, אמיתיים ומדומים, כאילו אם היינו טהורים וצדיקים, אזי היינו חיים ומצויים בגן-עדן עלי-אדמות. אין דבר כזה. עלינו להתבונן במציאות מתוך ענווה, להתבונן ביש מתוך ענווה, מתוך הכרה שלא התנהגותנו היא שקובעת באופן מוחלט את התוצאות, אם כי כמובן עלינו להשתדל כמיטב יכולתנו, אבל בהחלט ייתכן שכל השתדלויותינו לא תמנענה מאיתנו קאטאסטרופה, ומצד שני ייתכן שנחיה כאנשי סדום, והקאטאסטרופה לא תבוא.

וכאשר אני מתבונן ביש היהודי החילוני שלנו, ואוסיף – הפלוראליסטי, כדי שדבריי לא יחולו רק על חלק מן העם, אלא על העם העברי היהודי הישראלי כיום, על כולו – כאשר אני מתבונן, מתוך ענווה... לא בגישה של לבוא בהאשמות ולומר – היינו צריכים לעשות זה וזה וזה – ואז החיים היו כגן-עדן עלי-אדמות, ולא לומר – פעם היה טוב, והתקוות של פעם, אילו התגשמו, יכלו להביא עולם אחר טוב יותר כיום, ולכן הראשונים כבני-אדם ואנחנו כחמורים... (היום כבר לא כל-כך יודעים מה זה חמורים, לא רואים אותם, משתמשים בהם רק כמשל); אלא אני אומר: דווקא מתוך התבוננות ביש, אני אישית נעשה אופטימיסט ואולי אפילו מתמלא גאווה.

ואנסה להסביר נקודות אחדות שהן אולי כעין אני-מאמין – לא אישי, בעצם אני-מאמין קולקטיבי, כי אני לא מדבר רק בשמי, אלא מנסה לבחון את המציאות הלאומית והתרבותית שאנחנו חיים בה – ולהראות מדוע עלינו כן להיות גאים, ולא להכות על חטא.

קודם כל, אין שום סיבה לנו לחוש רגש אשמה לגבי אותם האוצרות של ספרותנו לסוגיה, המכונים – מקורות היהדות, אשר אנחנו מרגישים שאינם מעניינים אותנו כיום. אני לא אומר שהם לא צריכים לעניין אף אחד. אבל אני חושב שהספרות העברית מברנר ועד ימינו היא יותר רלוואנטית, היא יותר יהודית, היא יותר מעניינת, יותר הומאנית, יותר אקטואלית – מאשר התלמוד, למשל. התלמוד אינו אומר דבר לבני דור קודם לי, לבני דורי, ולבני דורות צעירים ממני. זה לא שאנחנו נגד אלא שאנחנו יהודים שלמים ומלאים גם מבלי שהתלמוד (לדוגמא) יעניין אותנו.

אני טוען, וזה הכיוון שאנסה להסביר ולפתח הערב – שאנחנו בישראל הננו היהודים והיהדות האמיתיים של תקופתנו, וכי כל מי שבא אלינו בשם תקופות אחרות ביהדות ומודד אותנו, ונותן לנו ציונים (שליליים כמובן), ואומר – אתם יהודים פחות טובים, פחות שלמים, או – אתם אינכם יודעים מספיק יהדות ולכן אתם יהודים פגומים – אינו יודע מה הוא סח, אינו יודע מהי יהדות; וזאת או מפני שהוא בור, כאנשים רבים, דווקא בצד הדתי כיום, שאצלם הבורות חוגגת, ועימה אי-ידיעת ההיסטוריה של עם ישראל, ואי-ידיעת הדינאמיקה והפרובלמאטיקה שבהיסטוריה של עם ישראל; ולכן את התיזה, או ההנחה הראשונה שאני רוצה להניח כאן, אנסח כך:

אין קיום נפרד, ערטילאי, למקורות היהדות, לספרות היהודית הרבנית שקדמה לנו, כל זה אינו קיים סתם באוויר, או בספריות – בלי שיהיו בני-אדם שימצאו בספרים האלה עניין; ואי-אפשר לומר כי מי שהספרות הזו אינה מעניינת אותו – אינו יהודי, או שהוא פחות יהודי. זה לא כך.

המקורות שלנו, הספרות של העבר, של אלפיים שנות, משפיעים על התרבות, על הספרות ועל החינוך בכל תקופה בעם היהודי, גם בישראל, אבל בכל תקופה קיימים-ממש רק אותם מקורות שנקראים בעניין, שרלוואנטיים עדיין, או כבר – לתרבות, לספרות ולמערכת החינוך של התקופה. בפעולת הגומלין שבין המורשת הרוחנית וההיסטורית של עם ישראל לדורותיו – לבין היצירה התרבותית הלאומית החיה בתקופתנו, נוצרת היהדות החדשה של תקופתנו או תקופה חדשה ביהדות שלנו.

העובדה שהתנ"ך רלוואנטי לנו, שאי-אפשר להבין שירה עברית ללא הבנת התנ"ך, שהוא חלק מאיתנו, או העניין בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, בשעתו וגם היום, או העניין בחטיבות אחרות מתולדות עמנו – נובע מכך שהדור שלנו ברר לו מתוך הספרות של העבר אותם חלקים שהם רלוואנטים לו מבחינה לאומית, תרבותית, ספרותית, שמפרים אותו ואומרים לו משהו בעל ערך.

שירת ספרד, כולם מהללים אותה, ואני אומר לכם – משלמים מס שפתיים. היא יפה בהקשר ההיסטורי שלה, היא יפה לתקופתה, אבל איפה שיר משירת ספרד לעומת שיר של יהודה עמיחי, של דליה רביקוביץ, שמדבר עלינו ולליבנו כיום? זה לא עובד. זה מצריך איזו סלחנות או גישה קצת אקדמית, זו אינה שירה שהיא רלוואנטית לנו כיום.

התנ"ך רלוואנטי גם כיום. יש משהו – הבימה, המאורעות, האיזור שבו אנו חיים, הנביאים עם הפאתוס שלהם. כל זה מדבר אלינו. אבל אם ישנם דברים שלא כל-כך מדברים אלינו, מדוע לחוש רגש אשמה? למה למלא את הבית בכלים ישנים? – היהדות שלנו, של תקופתנו – היא עצמה תקופה חדשה ביהדות ולה יצירה יהודית ייחודית משלה, ממש כשם שכל אחת מהתקופות הקודמות סיגלה לעצמה את מה שהיא רצתה ובחרה מן התקופות שהתרחשו לפניה. מחבר ספר הזוהר התעניין רק בפנים מסויימים של התורה, לא בפניה ההיסטוריים, לא בפניה ההלכתיים, לא בפניה הלאומיים. המקובל התעניין באפשרות לקרוא את התורה על פי עשרת הספירות של תורת הקבלה, וראה בטקסט התנ"כי ספר-יסוד של תפיסת עולם שונה, של פרשנות תיאוסופית, קבלית, אשר מסבירה את כל היקום לשיטתה. ככה הם קראו בתקופתם, ואנחנו קוראים את התנ"ך אחרת, מנקודת מבטנו, וזוהי היהדות שלנו.

אנחנו בישראל הננו היהודים והיהדות של תקופתנו, תקופה שראשיתה בהתחדשות הרעיון הלאומי ובתרבות העברית החדשה בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת עד ימינו, והיא תמשיך להתקיים כל עוד ימשיכו לחיות יהודים חופשיים, חופשיים בגוף וחופשיים ברוח, על אדמתם בישראל. הדורות הבאים ילמדו להכיר את תקופתנו זו בהיסטוריה היהודית על פי תולדות הבניין והתקומה הלאומיים, אלה תולדותיה של ישראל המודרנית, ועל פי יצירותיה של התרבות העברית החדשה, במובנה הרחב ביותר; ואלה יהיו הביטויים וההישגים שיבטיחו וינציחו את יהדות תקופתנו, ודומני כי רק להם תהיה חשיבות ומשמעות לדורות הבאים, שירצו ללמוד על תקופתנו.

אני משוכנע כי כשם שאנחנו לומדים על החשמונאים, שלא לדבר על תקופת בית ראשון, שלא לדבר על שבתאות, שלא לדבר על תקופות אחרות – – – הלא דברי-ימי העם היהודי אינם תולדות עם מונוליטי, עם בעל מתכונת יהדות אורתודוכסית אחת ויחידה לאורך כל תולדותיו – כפי שמנסים החרדים כיום להציג – אלא עם של מהפכות. אם רק נשמע למה שנביאי התנ"ך אמרו על עם התנ"ך, אזי יתברר שרוב העם היה אפיקורסי, זילזל במצוות אולי יותר, אך ודאי לא פחות – מרוב העם היהודי בימינו. אבל ההתמודדות הרוחנית שהתרחשה באותו דור, וההיסטוריה שלו, היא שהשאירה אותו זכר לדורות הבאים –

 – לכן אני סבור שבעוד מאה שנה, בעוד מאתיים שנה, כאשר ירצו ללמוד על עם ישראל במאה העשרים, אזי לבד מן השואה, הקאטאסטרופה, כאשר יבקשו לדעת מה קרה, מה איפיין – כמעט ברור שיעסקו בגיבורי ההיסטוריה שלנו, (גם אם מחלק מהם אנחנו לא מתפעלים). יהיה זה בן-גוריון, יהיה זה דיין, אפילו יהיה זה שרון – כדמות שפעלה בהיסטוריה. גם יואב, גם דוד – נכנסו לתנ"ך לא משום שהיו טלית שכולה תכלת. אבל אותם גיבורים, מנהיגים, שאחדים מהם עדיין עימנו כאן, בחדר-האוכל, שלקחו חלק ביצירת ההיסטוריה היהודית החדשה – הם יהיו חלק מתולדותינו לדורות הבאים.

הם, והספרות שנכתבה, והאמנות, התיאטרון, הקולנוע במידה שישרוד; כי הסופר הוא מעין מרגל, מעין סוכן של העתיד שחי בהווה; הוא בית-דין של אדם אחד שמעצב את העבר, שמעצב את ההווה, והוא מרגל למען הדורות הבאים כי גם אם הוא בודד בתקופתו, וקראו אותו יותר או מעט אנשים – הדורות הבאים לומדים דרכו את תקופתו, כשם שדוסטוייבסקי נתן לנו את רוסיה של תקופתו. מי קורא עיתונים ישנים? אין סרטים מאותה תקופה. אבל אז טענו: ראסקולניקוב, זו הדמות של הסטודנט הפטרבורגי הממוצע? – דוסטוייבסקי, חטאת למציאות! – והנה, זה הסטודנט שנשאר לנצח, לדורות הבאים.

לכן כמעט ברור לי, במבט קדימה – והיום אתם תגידו – אתה קצת אידיוט, אתה טיפש, אתה אומר – כל מה שאנחנו עושים זה יהודי. אנחנו אוכלים ארוחת-בוקר – זה יהודי. אנחנו משרתים בצבא – זה יהודי. אנחנו כותבים בעיתון – זה יהודי. ואני אומר – כן, כי בעיני הדורות הבאים, כל מה שאנחנו עושים זה יהודי; וסך-הכל של תקופתנו, כמו ימי בית ראשון, כמו ימי בית שני, החשמונאים, כמו תקופות אחרות – זה אנחנו.

ואני לא רואה מה מתוך כל זה יש לישיבות. יש לכל האגף החרדי ששוקט על שמריו. היהדות האמיתית, ההיסטורית, התרבותית והלאומית – נוצרת בעיקר אצלנו, כי אנחנו היהודים האמיתיים. אדייק ואומר – לא רק אנחנו, אני מנסה להיות פלוראליסטי, לא חד-צדדי. אבל נידמה לי שרוב העשייה היא שלנו, רוב העשייה שיש לה ערך שיתמשך גם לדורות הבאים.

בישראל מצוי כיום הריכוז היהודי הגדול ביותר שהיה אי-פעם בעולם – קרוב לארבעה מיליונים, שרובם דוברי-עברית. אם יתווספו אליהם מיליון או שני מיליון דוברי-רוסית, גם אז לא תהיה פה תרבות רוסית נפרדת כי בדור הבא יוטמעו העולים בתרבות העברית כשם ש"מסכנים", עדות-המזרח, נטמעים בתרבות זו. אלה מביניהם המכונים "ספרדים מקצועיים" בוכים על כך, אבל מי שמבין – יודע שזה הדבר הגדול שקרה לכולנו – שכולם נטמעים ויוצרים בתרבות עברית אחת, אין תרבות נפרדת, וכל אחד מאיתנו מביא אליה את המיטב מכל מקום שממנו בא.

כאן הריכוז הגדול ביותר של דוברי-עברית בתקופתנו, והוא בעל אופי פלוראליסטי, חופשי מבחינה מדינית, ורובו חילוני. זו תופעה שונה מפריחת התרבות היהודית במזרח-אירופה. שם היו יותר יהודים מאשר בישראל – אבל שפתם היתה אידיש. אמנם היה להם ייחוד לאומי, מעמדי ותרבותי, הם לא היו חלק מהתרבות הפולנית או הרוסית, ואפילו התרבות העברית החלה שם, המרכז שלה עבר לכאן רק בין שתי מלחמות עולם, בערך בתקופה שמשמר-העמק נוסדה, בתקופת העלייה השלישית, כאשר ביאליק הגיע, כאשר מיטב הסופרים העבריים עלו לארץ. אבל, ולא רק בגלל השואה – אין המשך לאותו מרכז, ששפתו העיקרית היתה אידיש.

אולי עדיין יש יותר יהודים כיום בארה"ב מאשר בישראל, אבל אין להם תרבות לאומית, אין להם זהות לאומית נפרדת, אין להם שפה נפרדת, הם חלק מן הספרות, מן התרבות האמריקאית. לכן חשיבותה הרבה של הפריחה התרבותית בישראל כיום – בתיאטרון, בספרות, בעיתונות, שלא לדבר על שאר חיי הלימוד, הרוח והחברה. לפריחה הזו אין, אני חושב, אח ורע בכל תולדות עם ישראל. איני סבור שאי-פעם ישבו כל-כך הרבה יהודים דוברי עברית, חופשיים, על אדמתם, ויצרו כל אחד בתחומו דברים כה רבים. ונידמה לי שהכמות מוכרחה להביא גם איכות.

גם לגבי הצד הדתי, והחרדי, אומרים שכיום יש בארץ, אני לא יודע אם זה טוב או לא – יותר אברכי-ישיבות משהיו בתקופה כלשהי במזרח-אירופה. ברור, שם לא יכלו להרשות לעצמם, שם מלחמת הקיום היתה קשה יותר. כיום יש פריחה כמותית גם בצד שלהם. אם זה מביא פירות, זו שאלה אחרת.

אחת ההוכחות המרכזיות, או אחת ההוכחות למרכזיות או לבלעדיות של התרבות העברית החדשה פה בארץ, (חדשה – כבר יותר ממאה שנה), ניתן להביא שוב מתחום הספרות. אנחנו, קוראי העברית, הננו הקוראים היחידים בעולם (למרות שכ"צברים" הננו פחות פוליגלוטים, פחות יודעי שפות רבות מאשר היהודי הגלותי, או דור הורינו והוריהם שהגיעו ארצה) – אשר בזכות הפריחה התרבותית בארצנו – קורא עברי שלנו מכיר את כל הספרות העברית, מכיר את רוב הספרות האנגלית האמריקאית שכתבו יהודים – ברנרד מלמוד, סול בלו, פיליפ רות (כי אנחנו מתרגמים את מיטב הספרות שיהודים כתבו וכותבים בעולם), מכיר חלק ניכר מספרות אידיש בתרגומה לעברית, ומכיר סופרים יהודים מתרבויות רבות, אם כתבו צרפתית או סרבו-קרואטית או גרמנית – לדורותיהם, ומרבית ספריהם מונחים לפניו בעברית.

הקורא העברי יכול לראות תמונה סינאופטית של ספרות יהודית מתקופות ומשפות רבות, תמונה שקורא בשפה אחרת אינו יכול לראות, תמונה שאותה רוב היהודים האמריקאים אינם מכירים; אם אינם קוראים עברית, ואם לא קראו את תרגומי עמוס עוז, אפלפלד או א.ב. יהושע – אזי הם אינם מכירים את הספרות העברית, ובוודאי שלא בקיאים בה. דומני כי טרם תורגמו לאנגלית כל-כך הרבה ספרים שכתבו סופרים יהודים בשפות אחרות, כפי שאכן תורגמו לעברית. והדבר מורה על המרכזיות שלנו כתרבות עברית שאין לה מתחרה בעולם כולו, מהבחינה היהודית.

החווייה הארצישראלית והישראלית, מראשיתן של פתח-תקוה ושל דגניה, מתחילת העלייה הראשונה והשנייה, החווייה שמלווה אותנו מימי ברנר ועד לספרות שנכתבת כאן ועכשיו – היא אחד הביטויים האותנטיים ביותר ליהדותנו. מי שחושב שיהדות זו רק שואה, מי שחושב שיהדות זו רק גולה, וכי מה שהוא "צברי", מה שהוא פתח-תקוה או דגניה או משמר-העמק, מה שנוצר פה, מה שמתואר בספרות העברית החדשה כחיים ישראליים – הוא פחות יהודי, וכי העיירה היא יותר יהודית – אינו יודע על מה הוא סח.

לעיירה היתה יהדות אחרת משל משה רבנו, משל דוד המלך ומשל שבתי צבי, והיתה אחרת משלנו, והיתה שונה מן הקיום היהודי בתקופת ההשכלה בגרמניה ובמערב-אירופה. להבנת הרעיון הזה אני ממליץ על השיחה, מתוך הספר "אין שאננים בציון", עם פרופיסור גרשם שלום, המסביר כי תולדות היהדות הן דיאלקטיקה של רציפות ומרד. כל דור חדש ביהדות שונה מקודמו ולרוב גם מורד בו מבחינות רבות, דתיות, לאומיות וגם תרבותיות, וכך נוצרת תקופה חדשה ביהדות.

תקופתנו ביהדות היא התקופה העברית-הציונית. היא שונה מתקופות אחרות, והיא החווייה היהודית המרכזית של דורנו. לכן, כאשר הספרות העברית מתארת את הלוקאלי, היא ישראלית ועברית ולאומית ויהודית לא פחות מאשר לאומית ויהודית היתה ספרותו של יצחק בשביס-זינגר או של שלום-עליכם או מנדלי, או ברנר כשתיאר את החיים ברוסיה – לעומת ברנר שמתאר את החיים בארץ.

להוריד רגש אשם. להוריד רגש הכאה על חטא. זוהי היהדות של דורנו. פתח-תקוה, דגניה, משמר-העמק – הן העיירה של הספרות העברית, תל-אביב של יורם קניוק בספריו – זו העיירה שלו. אבסורד לחשוב שסופרים עבריים בני-תקופתנו צריכים לכתוב על העיירה, לעשות פאבריקאציה של חיים יהודיים מלאכותיים כדי להיות, כדי להיחשב – יותר יהודיים? – איזה הבל ורעות רוח זו?! – סופר צריך להיות נאמן לתקופתו ולמקומיותו, ואז הוא מעביר את החווייה האמיתית של תקופתו. כמובן, כל זאת כאשר אתה תופס את היותך יהודי רק על פי תרבות, רק על פי לאום, רק על פי היסטוריה – לא על פי דת.

אומרים – השפעות זרות! – אוי ואבוי! – אנחנו כבר לא יהודים, אנחנו כבר לא עברים, העולם כובש אותנו, העולם הופך אותנו לאיזה כפר גדול, כפר התרבות האמריקאית.

גם זה לא נכון. היהדות לדורותיה הטמיעה – הטמיעה את הארמית, הטמיעה את הפילוסופיה היוונית, הטמיעה את הגלגול הערבי, הניאו-אפלטוני של הפילוסופיה היוונית בימי-הביניים, הטמיעה ערבית – כל דור ביהדות הטמיע אל תוכו, התנ"ך הטמיע בקירבו את תרבויות האיזור, כל דור ודור הטמיע אליו תרבויות אחרות, ולעיתים מה שנשאר מהן זה מה שהוטמע מהן בקורותיה של היהדות. אפילו החריגים, אפילו שבתי צבי, יעקב פראנק, אפילו אלה שכאילו הוציאו את עצמם – איפה נשאר זכרם? מישהו בתורכיה או בפולניה חי את יעקב פראנק או את שבתי צבי? רק בהיסטוריה שלנו הם קיימים. שפינוזה זכה לשם עולם, לכן הוא קיים גם ללא קשר אלינו, אבל הוא אולי אדם אחד, יוצא-דופן, ששייך לאנושות כולה.

קריאה בקהל: וישו!?

ישו חרג לגמרי ממסגרתנו. הוא יצא מהיהדות ויצר דת חדשה ואינו זקוק לנו כדי שזכרו יישמר, יש מי שדואג, תודה לאל, לזכרו... אני מדבר על היהדות, לכל גווניה, אפילו הקראים, מי זוכר אותם? מי היום מתעניין בתולדותיהם? - אנחנו.

היהדות אינה משהו פוריסטי, טהור, טהרני ואחד לאורך כל הדורות, שדחה מתוכו כל מה ששונה ממנו. ברור, המאבק של יהדות אותה תקופה עם הקראות היה קשה ומר מאוד, אבל היכן זוכרים את הקראות? בתולדות היהדות.

היהדות ספגה השפעות, ספגה תהליכים היסטוריים, ואין ספק שגם התעשרה מהם ומהשפעותיהם. שום מדינה כיום בעולם אינה מתקיימת בבידוד תרבותי. ואם היא בבידוד – אז אוי ואבוי לה, זה נובע מסיבות של פיגור תרבותי, של דיקטאטורה או של סגירות שמחליאה את העם. אי-אפשר להיות אנשים משכילים, להיות אנשי המאה העשרים, ובנשימה אחת לומר – נהיה יהודים טהורים ולא נקבל השפעות זרות. אי-אפשר לומר – התיאטרון העברי הוא חיקוי של תיאטרון זר. אי-אפשר להגיד - הספרות היא חיקוי של ספרות זרה. כל דבר שנכתב פה, שנוצר פה, שעוסק בכאן ובעכשיו – בוודאי שיכול להיות מושפע, מושפע מקאפקא, מושפע מג'ויס או מסולז'ניצין – איננו חיים בחלל ריק, אבל מרגע שזה נכתב עברית, וזה עלינו, וזה קורה כאן – זה חלק מתולדותינו ולא מתולדות אלה שהשפיעו עלינו, במעט או בהרבה. ומי שחושב שאפשר לחיות בלי השפעות, אז זה באמת כך ניראה, בחוגים מסויימים של עמנו, שרחוקים, אני חושב, מרובו של הציבור היושב פה.

קראתם בראשית הערב פרק מישעיהו. זו דוגמא מעניינת לדבר שמשכיחים היום והוא שהתנ"ך כספר לעצמו וכמקצוע לימודי הועלה מחדש על סדר היום הלאומי, התחייתי, של עם ישראל, על-ידי הציונות, ועל ידי הציונות החילונית, הפלוראליסטית.

התנ"ך כפי שהיה קיים בצד הדתי, החרדי, לא נלמד בצורה שהוא נלמד בבית-הספר הציוני העברי מראשיתו. התנ"ך היה והינו חלק מהתפילה, חלק מהסידור, מהריטואל הדתי. אני, שאיני אדם צעיר אבל גם לא מבוגר כל-כך, זוכר מילדותי בפתח-תקוה, ודאי רבים כאן זוכרים – שלא היה בידינו תנ"ך שלם במהדורה יהודית אלא במהדורתו של המומר מאיר הלוי לטריס, שהגיה והוציא מהדורת תנ"ך לחברת-מיסיון אנגלית, בשנת 1852, שזכתה מאז לתפוצה של מיליוני טפסים ולמהדורות אין קץ במשך למעלה ממאה שנה.

שנים עברו עד שהופיע תנ"ך שלם, ללא פירושים, במהדורת קסוטו בהוצאת ירושלים, 1953. ומדוע, עד שהיה בידינו תנ"ך שיהודים הדפיסו, למדנו אותו ממהדורה של גויים, שערך אותה מומר? – כי התנ"ך הוא הספר הלאומי שלנו, ולא היה הספר הלאומי של היהדות הדתית, (וודאי לא אז, היום חלה מוטאציה חדשה, שמיד אעמוד עליה). אנחנו, הציונים, הבאנו לראשונה את התנ"ך כיצירה לעצמה, כספר-הספרים הלאומי, ההיסטורי, התרבותי וגם ההומאניסטי של עמנו. לא קיבלנו את כולו, כי יש בו גם חלקים אכזריים, גם חלקים הלכתיים, שאינם מחייבים אותנו. לקחנו ממנו את אותם ערכים היסטוריים, לאומיים, לוקאליים, הומאניים, שהם רלוואנטיים לנו והם חלק מהיותנו יהודים בישראל מראשית המפעל הציוני ועד היום.

כל זמן שהתנ"ך חילחל ביהדות דרך ההלכה, דרך סדר היום, דרך הריטואל הדתי של הקריאה בספר התורה, פרשת השבוע, כל זמן שחילחל והתקיים כך – חלו עליו הסייגים של ההלכה, שאין לזלזל בהם, משום שחיי היהדות ההיא היו בהם גם צדדים מופתיים. חרף כל מה שקרה: הניוון, המרד והתהליכים הפנימיים של ההתפוררות – הנורמות של היהדות ההיא היו מופלאות. והתנ"ך חילחל באותה יהדות כשהוא מצונזר, אחוז או מוגבל על ידי הנורמות המוסריות שבין אדם למקום ובין אדם לרעו, הוא לא נתפס כאיזה קושאן, הוא לא נתפס כהכשר לכל דבר עבירה, הוא נתפס כחלק מריטואל דתי שמחייב את האדם לתת דין וחשבון בפני עצמו, בפני קונו, ועל יחסיו עם חברו, עם הזולת.

כאשר הציונות לקחה את התנ"ך, ואי-אפשר היה לה שהיא לא תיקח אותו, הגבילה אותו גם היא בכך שהכניסה אותו לקונטקסט הציוני, ההומאניסטי וגם החברתי-הסוציאליסטי. כי התנ"ך יכול להיות גם ספר מסוכן. התנ"ך הוא גם ספר יהושע. התנ"ך יש בו הרבה נושאים שאפשר לפרש אותם לא נכון. הציונות, שהעמידה את התנ"ך במלואו על סדר היום, שמה לה סייגים במה שהיא לוקחת ממנו, וכך התנ"ך הועבר ונלמד, כפי שאתם קראתם כאן את הפרק מישעיהו, את זה חיפשו, את זה רצו, את התוכחה הסוציאלית, החברתית, ולא במקרה לא קראתם פרק בנושא אחר.

שני זרמים רוחניים יהודיים בדורנו קיבלו את התנ"ך כפשוטו, ואולי גם בהדגשת האכזריות שלו. הזרם האחד הוא תנועת העברים הצעירים, הכנענים, (ואני מפנה אתכם לראיון המקיף עם רטוש בספר "אין שאננים בציון"). הם ניסו לקבל את התנ"ך ללא סייגי ההלכה וללא המיסננת הציונית. הם ניסו לקלף את התנ"ך מן המהות היהודית שבו ולראות ברבים מחלקיו מקור לאדנות עברית עתיקה, טרום-יהודית, אולי אפילו אלילית - על כל עמק הפרת, שיש לחדש אותה במסגרת מדינה עברית חילונית שתקיף את כל המיעוטים של המזרח התיכון. זה זרם שלא היה לו ביטוי פוליטי חזק אבל היה לו ביטוי מעניין מאוד, ספרותי – יונתן רטוש, אהרון אמיר, בנימין תמוז בשעתו, עמוס קינן, ועוד סופרים שקשרם להשקפה הכנענית פחות ידוע.

הזרם השני שמקבל את התנ"ך כפשוטו הם אלה שנושאים את דגל הלאומנות הישראלית הקיצונית, הדתית והחילונית כאחד. הם מקבלים את התנ"ך כספר ההשתלטות של עם ישראל על ארץ-ישראל, כהצדקה לכל דבר עבירה, אם רק נעשתה בשם האיגואיזם הקדוש, הלאומי-כביכול, וזאת משום שחוגים אלה, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון – נתנו עצמם בחדווה אלילית-כמעט להשפעת סיפורי התנ"ך – אך ללא סייגי ההלכה בנוסח הגלותי-החרדי, האורתודוכסי, שהיה ברובו אנטי-ציוני, וללא הערכים ההומאניים-המוסריים של הציונות החילונית מראשיתה. גוש אמונים קיבל את התנ"ך מאיתנו, מן הציונות, ולא מן החרדים, ולא מן היהדות הדתית הקודמת. הם קיבלו אותו וקילפו ממנו את ההומאניות, קילפו את הסוציאליות, קילפו את כל הערכים שרצינו לראות בהם מתינות – והפכו אותו לקושאן, לספר כיבוש, לספר שמצדיק כל אכזריות. הם עצמם אולי אינם יודעים שהם, בעיקום – יותר חניכי בית-הספר הציוני-הממלכתי מאשר ממשיכי דתיות אחרת, אנטי-ציונית, מן התקופה שבה רוב העם היהודי, ורוב החלק הדתי בעם היהודי – התנגדו לציונות.

מאז כתבתי לראשונה חלק מן הדברים האלה, ב-1987, חל תהליך עוד יותר מרתיע, כפי שראינו בטלוויזיה, רק בימים האחרונים, בכתבה על כנס תנועת ש"ס ביד-אליהו. מתברר שלא רק הצד הלאומני-דתי אלא גם הצד החרדי-הלא-ציוני – תופס את הדתיות, לא בדיוק את התנ"ך אלא את עצם הדרך של האמונה היהודית – כהיתר לכל דבר עבירה. ראינו זאת בחגיגה סביב הרב דרעי, ובדברי הרב יוסף. זוהי גישה מעין-אלילית אל הערכים והאמונות שהיו בלב-ליבה של היהדות מבחינה דתית, כאשר עתה רק אנחנו, היהודים החילוניים, נשארים כמחסום דימוקראטי, שפוי, הומאני, שמקבל ברצינות את ערכיה של היהדות, שמציל את כבודה האבוד – אנחנו היהודים האמיתיים של תקופתנו!

איפה, רבותיי, יש ביטוי לחשבון נפש יהודי, איפה יש רליגיוזיות, איפה יש התחבטות? – בספרות העברית, שבתשעים ותשעה אחוזים ממנה היא חילונית. כמעט שאין ספרות, במובן של ספרות בידיונית, כלומר אמיתית, בצד הדתי. זה שטויות מה שהם כותבים, זה פאמפלטים, הסופר הגדול ביותר שהיהדות הדתית הישראלית החדשה הקימה מקירבה – חיים באר, שרפו לו את דלת ביתו בלילה שלפני ערב יום העצמאות, כי נתבקש להדליק משואה בהר הרצל. הם מחרפים ומגדפים אותו משום שהוא מעז להציג את הפרובלמאטיות שלהם, ומשום שלא קרה אצלם מה שקרה בדור המייסדים של משמר-העמק, בדור של ברנר – שהמרד העלה מתוך הישיבות כוחות מופלאים בכל התחומים, וגם בספרות – אצלם לא יוצא שום סופר גדול מתוך החומות כי לא מורדים, ומתנוונים, אז אין ספרות דתית.

לכן, המשותף לשני הזרמים האלה, לכנענים ולגוש אמונים ודומיו – שאין להם תמונה ריאלית של ארץ-ישראל כפי שיש לנו וכפי שיש בספרות העברית. הם רואים רק תבנית אידאולוגית, תנ"כית או אלילית, אדנותית ומשיחית, של ארץ-ישראל לא-ריאלית, ארץ-ישראל של העבר הרחוק שאפשר כביכול ליישם אותה כפשוטה בהווה, כאותם אלה מקירבם שהוזים לבנות את בית המקדש השלישי.

אך ההבדל שבין שני הזרמים הללו, הכנענים מצד אחד, והלאומנות הדתית נוסח גוש אמונים מצד שני – הוא בכך שהתנועה הכנענית (אולי משום החילוניות המודגשת שלה) הצמיחה בספרות העברית יצירות שתישארנה, למרות הכל, חלק מהתרבות היהודית שלנו. עוד מאה-מאתיים שנה, את רטוש לא יזכרו באיזה כנעניה, מדינת כנען, יזכרו את רטוש כחלק מתולדות הספרות העברית שהיא חלק מתולדות היהדות והתרבות היהודית, למרות שרטוש היה מתהפך בקברו אילו היה שומע זאת; כאשר אמרתי לו כך בחייו, הוא התרתח כל פעם מחדש. נהגתי לומר לו: "רטוש, אפילו את שבתי צבי אנחנו שומרים, גם אותך נשמור, אתה חלק מאיתנו!"

ואילו הלאומנות, ובעיקר זו הדתית, ששבוייה במיקסם כוזב של ארץ-ישראל לא-ריאלית, שאין בה בעייה ערבית, למשל – לאומנות דתית זו לא הצמיחה, דומני, בדור האחרון, שום יצירה ספרותית-תרבותית בעלת-ערך, לבד מכמה גראפומנים. מי שעיוור למרירות המציאות, וזוהי מטבע לשון שטבע ברנר בשאלה הערבית, מי שהתלבטות זו זרה לנפשו, מי שחי בעולם דוגמאטי, מי שהמציאות אינה מפרה את כוחותיו היצירתיים – נידון לעקרות רוחנית, לשאת לשווא שם היהדות ומקורותיה, ואין לו חלק של ממש בתרבות העברית וביהדות החיה, המתרחשות בישראל כיום.

והרשו לי לסיים בשתיים-שלוש נקודות סיכום. אירע לי בשנה האחרונה לבקר לראשונה בחיי בשתי ארצות שונות לחלוטין זו מזו. מצרים וארצות-הברית. התרשמתי וחשבתי הרבה, כתבתי יומנים ואף הוצאתי מעין ספר פרטי במהדורה של ארבעה עותקים, רק לידידים, לא ספר ממש אלא חוברת מצולמת של היומן, בהדפסת מחשב, ובה הלקחים משני המסעות האלה.

ממצרים חזרתי בהרגשה שמחצית העולם חיה בעוני, חיים נוראים. אם עלה בדעתי קודם שתל-אביב אינה נקייה, כי השוויתי אותה לאיזו עיר בשווייץ, לערים באירופה המערבית – הנה לעומת קהיר תל-אביב היא שווייץ של המזרח התיכון. ואמרתי לעצמי, קצת בצחוק – איך הסתדרנו, קרוב לארבעה מיליון יהודים, לחיות כמו בני-אדם בתוך עולם שרובו חי בצורה נוראה – אם זו מצרים, או הודו (שלא הייתי בה), או לפי מה ששומעים על המצב ברוסיה, או בשאר מדינות מזרח-אירופה, או בדרום-אמריקה. הפרופורציות משתנות אחרי טיול בארץ צפופת-אוכלוסים וענייה. אז להכות על חטא? צריך להכות, להקיש בעץ – על ההצלחה שאנחנו, בלב המזרח התיכון, חיים כבני-אדם, בעושר יחסי. וזה הלם, הלם תרבותי-חברתי – לחזור ממצרים לישראל, למרות כל עברה המפואר והמרשים-מאוד של מצרים.

הביקור בארצות-הברית זימן לי הלם אחר, זאת מבחינה יהודית חילונית. הייתי שם רק שבועיים ואמרתי לעצמי – אם אני נשאר כאן עוד שבועיים – אני מאבד את הזהות שלי. כדי לשרוד שם, עליך להיות אמריקאי. בוחנים אותך לפי האנגלית שלך. זו לא שפתי. באנגלית אני מתבטא בארבעים אחוז מיכולתי בעברית, אולי בשלושים אחוז. היהודים רובם לא יודעים עברית. המושגים שלהם עלינו מאוד מוזרים, למרות שנידמה שהם מתעניינים, בעיקר בנושאים שבחדשות. ליהודים שם אין קיום עצמי. אתה לא בא לבקר בסניף של העם היהודי. אתה בא לסניף של תרבות אמריקאית. אם אתה יהודי חרד, דתי – אז אין לך בעיות; אתה מחליף את גולת מאה-שערים או גולת שכונות דתיות אחרות בירושלים – בגולת ברוקלין או איזו שכונה חרדית אמריקאית אחרת. לא בעייה לעבור ממקום למקום ולשמור על זהותך כשאתה יהודי על פי דתך. אבל אם אתה מגדיר את עצמך על פי לאומיותך, תולדותיך ותולדות עמך, תרבותך – אין לך מה לעשות שם.

מצד שני, יהודים חילוניים שם רואים בקשר אליך, אל ישראל, שריד אחרון לאפשרות הגדרתם את עצמם כיהודים. זה פאתטי, נוגע ללב, העניין העצום שיש להם בישראל, ולא חשוב אם חלק אומר – אתם צריכים לזרוק את כל הערבים, ואתה רוצה להשיב להם – מדוע בעצם אינכם מעלים את השחורים שלכם על אוניות חזרה לאפריקה, אם יש לכם עבורנו עצות טובות כאלה בקשר לערבים? – וחלק אחר אומר שעלינו לפנות את מקומנו לערבים; אלא שכל העיסוק האובססיבי הזה בישראל בא כדי להזכיר לעצמם שהם יהודים, כי מכל יתר הבחינות היהודיות הם מחוקים לגמרי, כי אין עם יהודי, במובן שלנו – באמריקה. זו היתה התחושה שלי.

אמרתי לעצמי – אז איפה טוב ליהודי לחיות? הרי גם פה, בישראל, יש בלי סוף בעיות. אדם צעיר, יהודי, שחי פה, והוא חילוני, והוא נושא את המדינה על שכמו, והוא לא משוחרר משירות צבאי בתור ערבי או חרד או נוער-שוליים או מסיבה אחרת – הוא שייך ללב הארץ, למלח הארץ, והוא ישרת במילואים עד גיל חמישים וחמש, והוא יעבור כמה מלחמות. פה זה לא גן-עדן ליהודים. אמריקה גם היא לא גן-עדן. רוסיה גן-עדן? מרוסיה בורחים יהודים אלינו. אז אמרתי לעצמי – כניראה שאין גן-עדן יהודי בעולם כיום, לא רוסיה, לא אמריקה, לא ישראל, בכל מקום משלמים מחיר, וניראה לי שהמחיר שמשלמים פה – למרות שלפרט הוא לפעמים הכבד ביותר, אבל מבחינה לאומית הוא הפחות ביותר או הקל ביותר – כי מה שהוא נותן הוא אולי הרב והגדול ביותר, (ואני שב וממליץ לקרוא את דברי גרשם שלום באותה שיחה, על השקפתו הציונית).

קרוב-משפחה של אשתי, בניו-יורק, כאשר שמע את ההתלבטות שלי, אמר לי – אתה יודע איפה היהודי האמריקאי כן מרגיש טוב? – נכון, הוא לא מרגיש טוב באמריקה, גם כשהוא בא לישראל, זה לא פתרון, הוא מאבד את זהותו. אז איפה הוא מרגיש טוב? בטיסה – מניו-יורק לתל-אביב או בחזרה. שם הוא מרגיש מצויין, באוויר, במעבר מארץ לארץ.

כולנו מדברים בעלייה מרוסיה ואני רוצה להדגיש אספקט אחד. העלייה הזו, גם אם היא תיגבור לליכוד, שזה לא משובב את הנפש, היא קודם כל תיגבור הרוב החילוני והאופי החילוני של המדינה. בניהם של העולים כבר יחיו בתרבות העברית, והכמות תיהפך לאיכות. כבר היום אומרים חוקרים שהמקום שבו המיספר הרב ביותר של תלמידים יהודים, שמקבלים חינוך יהודי בעולם – הוא בישראל. קראתי גם שמיספר הנולדים היהודים בישראל הולך ומשיג את מיספר הנולדים היהודים בארה"ב. התהליך שאנחנו עומדים בפניו כיום הוא תוספת מיליון או שני מיליון יהודים רוסיים, שבתוך דור או דור וחצי יהיו כולם עבריים כמונו, אם לא קודם...

רטוש היה אומר – מדוע צריכה לצמוח הכנעניות? – כי מלמדים את הילדים בבתי-הספר שלנו שהעם היהודי מונה שלושה-עשר מיליון איש, ומתוכם רק שלושה מיליון בישראל, אז איך אתם רוצים שתהיה להם גאווה לאומית, שיראו את עצמם כעם, כאשר הם שומעים שהם רק חלק מאיזה עם מפוזר, ואם כך – מדוע לא להמשיך להתפזר?

ובכן עוד מעט ילמדו, אולי עוד בדורנו – שהעם היהודי, שמונה שלושה-עשר או שנים-עשר מיליון, כי אולי הוא פחת בגלל נישואי-תערובת, העם הזה – כחמישים אחוז ממנו כבר חיים בישראל. וזה סיפור אחר לגמרי. הסיפור שרוב העם היהודי מרוכז בישראל, זוהי כמות שאינה יכולה שלא להיות לאיכות. אפילו אחוז אחד מכל היצירה התרבותית של דורנו יעבור לדורות הבאים – אזי חיינו בתור הזהב של יהדות ישראל.

ועוד דוגמא, כמעט אווילית. כולנו קוראים עיתונים. העיתונות העברית צומחת כתופחת על שמרים. חלק מאיתנו, כולל עבדכם, כבר קורא יותר עיתונים מספרים. זה מביא כאילו קצת הרגשת חטא, קצת בזבוז זמן, קצת בידור, קצת איזה צורך של אקטואליה שסוחפת אותנו. אבל העיתונות העברית זוהי מעבדה ענקית של שפה, של תרבות, של ביטוי; העיתונות העברית היא ערך עצום, יש לה ערך יהודי עצום, היא ביטוי תרבותי יהודי עצום בדורנו.

קראתי-דיפדפתי לא מזמן בשני חלקיו של ספר, שבשעתו לא התייחסתי אליו ברצינות – "המילון העולמי לעברית מדוברת" של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, והצטערתי שבחייו של דן בן-אמוץ לא אמרתי ולא כתבתי לו שעשה מפעל קלאסי. זה ספר רציני. זה ספר נפלא. זה ספר יהודי-ארצישראלי שמנציח תקופה של עברית שעוד כמה דורות, אולי כבר עכשיו, לא יהיה אפשר להבין דברים שנכתבו בעיתונות ובספרות בלי הפיענוח שהמילון נותן. זה מילון של תרבות עברית של תקופת חמישים השנים הראשונות של המאה שלנו. זה לגמרי לא בידור. זה רציני מאוד. האיש עשה מפעל קלאסי. לא פחות מעניין מאליעזר בן-יהודה או מיהודה גור.

ואסכם כך: יש לנו לפעמים הרגשה, או בכל יום – שהדתיים מתחזקים, שאנו הולכים ונעשים באשמתנו למדינת הלכה, למדינת כפייה. אני חושב שגם בכך אין לנו מה להכות על חטא, אין מה להיכנס לייאוש. הם לא מתחזקים. הם נחלשים. היש החילוני, הקיום הפלוראליסטי – שנוצרו פה, חזקים מכל מאניפולאציות של שלטון וחרדים, והיש הזה הולך ומתחזק. הרובד של החיים החילוניים בארץ בשטח, דה-פאקטו, הולך ומתחזק משנה לשנה ומיום ליום, ולא יעזור להם – והעלייה מרוסיה תדחק אותם עוד יותר אחורנית.

יש אנשים החושבים שצריך להכות על חטא כאשר חולמים חלום – – – ואולי אני אומר דברים אפיקורסיים פה, במשמר-העמק – – – כשחולמים חלום על תיקון עולם, והחלום אינו מתגשם – מכים על חטא, לוקחים אשמה. ובפירוש שלי: מגיעים אולי לידי רגש עליונות – שאם היינו כמלאכים אזי המציאות היתה אחרת. אבל זה לא כך. לא רק שלא היינו יכולים להיות כמלאכים, אלא גם אם היינו כמלאכים – האיום של סאדאם חוסיין עדיין היה קם, והבעייה הפלשתינאית לא היתה נפתרת, וקאטאסטרופות יכולות לקרות, אתמול זה היה דבר זה, מחר זה יהיה מישהו או משהו אחר.

אולי ציירנו מטרות, כולנו, בעקבות אבותינו ואבות-אבותינו – מטרות גדולות יותר מדי, שהן מעבר למה שניתן בחיי אנוש ובטבע אנוש להשיג. אבל, אם ניקח לדוגמא את הרומאן האוטופי "אלטנוילנד" של הרצל – נראה שלא מעט מן הדברים שהוא חזה מתקיימים בנו, בחברה כפי שהיא חיה כיום בישראל. אסור לנו אפוא לשפוט את עצמנו רק לאור אידאלים ומטרות שהכזיבו – כביכול או שאולי מראש לא היו ברי-ביצוע – אלא על פי אותן מטרות שכן הוגשמו – ריכוז טריטוריאלי, עצמאי, חינוך ותרבות עבריים, דימוקראטיה, מערביות, כל הבועה הנפלאה הזו, שכולנו חיים בה, וכפי ש-א.ב. יהושע וגרשון שקד חזרו וביטאו תחושה זו לא פעם – שבעצם אין מקום אחר.

ולבנים שיורדים הייתי אומר: אתה, שרוצה לרדת, בבקשה, תרד! תנסה. נידמה לך שאתה מציל את הגוף, אבל דע שאתה לא מציל את הנפש. אדם שגדל כישראלי, בתרבות העברית, בהיסטוריה ובלשון שלנו, אם יעזוב את הארץ, הוא יציל אולי את גופו – אבל ילדיו יחיו כבר בחלל אחר, בעולם אחר, הם לא יהיו כמונו. כמוהו. הם לא יהיו חלק מהתרבות שלנו. נפשם תהיה אחרת לגמרי.

אולי עצוב שחלק מאיתנו עוזב, אך באים מיליון עולים שיהיו ברבות הימים כמונו; אולי גם מהם ומבניהם יעזבו, אבל נידמה לי שמה שקיים פה הוא כבר כזה שלא ייתכן שכולנו יום אחד נקום ונעזוב את הארץ. ומצד שני ברור לי שאם אנחנו והדומים לנו נקום ונעזוב, ויישארו הפאראזיטים שחיים על חשבוננו מכל הבחינות – המצב יהיה פה כמו לבנון, מדינת ישראל לא תתקיים. היא מתקיימת בזכותנו, בזכות אותו ציבור – שהרבה ציבורים אחרים, תודה לאל קטנים מאיתנו, שוליים, חיים ממנו ובזכותו, אבל הם לא היהדות והיהודים של דורנו. אנחנו הם. תודה רבה.

תגובות בעקבות השיחה

יוסף: אתה אמרת, אחד המשפטים שלך היה – שהמחנה החרדי הדתי נחלש עכשיו, שהוא איננו מתחזק כפי שנידמה לנו, ולעומת זאת המחנה הלא-דתי כן מתחזק. את זה הייתי רוצה שתסביר לנו לאור דבר שאני רואה אותו כך: בעבר, מול המחנה הדתי ניצב מחנה שהאמין במהפכה הסוציאליסטית העולמית, שהיא עשוייה להביא את הגאולה לאדם. היא היתה אידאל שאנחנו, חלק גדול בציבור, גדל בו והיה מוכן להילחם למענו, עובדה, אנשים הלכו למלחמת האזרחים בספרד, עשו מעשים בכיוון זה.

האידאל הזה הכזיב, מכזיב, ואין לו תחליף כרגע. וכיום, אני חושב, ישנה חלוקה בין יהודים דתיים שעושים, שמתפללים ושמקיימים מצוות, לעומת אורח-חיים יהודי אחר של אי-עשיית מצוות, אבל מעטים הם האנשים שאומרים בפה מלא, כמונו – אני אתיאיסט. הם אינם כה רבים, לכן לא הבנתי מדוע אמרת שהמחנה הדתי, שעדיין דבק ולא מש מהאידאלים שלו – הוא נחלש, לעומתנו שכרגע קשה לראות את האידאל שלאורו אפשר לנו לחנך דור.

אהוד בן עזר: אני אולי דיברתי כתל-אביבי. תל-אביב צומחת על שמרים, תופחת, ותופחת באופן חילוני לגמרי.

קריאת ביניים: מה עם יום כיפור בתל-אביב?

אהוד בן עזר: אמרתי שאני אתיאיסט, שאני חילוני, אבל לא בלתי-סובלני. לא יעלה על דעתי להיכנס לבית-כנסת ללא כיפה, או להרצות בפני קהל דתי בשבת, ולעשן. אני מכבד את הזולת. ואומר עוד – אם המחווה שלנו, לחלק החרדי-הדתי בציבור – הוא שבתון יום כיפור, ועוד פשרות קטנות וגדולות – לזה אני מוכן, עד גבול מסויים, לשם החיים-ביחד. אני חושב שבסופו-של-דבר הדתיים עושים פשרות הרבה-הרבה יותר גדולות מאלה שאנחנו נדרשים לעשות, כי הם חיים בתוך עולם חילוני גמור. מה זה - רק ללכת ברחוב, רק לראות איך הבחורות... אני מתפוצץ כשאני רואה איך הבחורות לבושות... אז איך הם, איך אפשר להיות אדם דתי? איך אפשר לא לסובב את הראש? הרי הפיתוי קיים מכל צד, מכל עבר, בעי"ן ובאל"ף...

לפני כשנתיים כתבתי רשימה: "מייבאים גלות, מייצאים עם". היתה תופעה של עלייה חרדית מארצות-הברית – ישר לשכונות דתיות בירושלים, בלי לשרת בצבא, ועל חשבון העם היהודי – זאת כאשר בנים שלנו, בגלל מילואים, בגלל חוסר-תעסוקה – יורדים. וכתבתי שזה דבר נורא – אנחנו מייבאים גלות, ומייצאים עם. את הטובים ביותר שמבינינו, מבנינו – אנחנו מייצאים...

נידמה לי שהיום, תודה לאל, אנחנו כבר לא יכולים לומר את זה. אנחנו מייבאים עם, לא גלות.

קריאת ביניים: תודה לאל אמרת.

אהוד בן עזר: תודה לאל. מותר להגיד תודה לאל. הלוואי שזה יעזור להביא שני מיליון יהודים. התחושה שלי היא שהתהליכים שמתחת לפני השטח, או נכון יותר – ממש בשטח, הם הרבה יותר נרחבים מאיזה ניסיון להעביר חוק חזיר או חוק דתי מגביל אחר. הם בעצמם אומרים זאת. השבת נפרצת ונפרצת כל שבוע יותר ויותר, עוד מסעדות, עוד בתי-קולנוע – לא שזה חלום חיינו שיהיו עוד מסעדות ובתי-קולנוע. שלמה שבא אמר פעם שכאשר מדברים על העלייה השנייה – – – ואולי זה נשמע קצת אפיקורסי כאשר אני אומר זאת כאן – – – כאשר מדברים על דגניה, שוכחים שגם תל-אביב היא פרי העלייה השנייה. תל-אביב נוסדה בתקופת העלייה השנייה. אמנם על-ידי סוג אחר של עולים, של מעמד בינוני, אזרחי, לא על ידי מעמד פועלי של עלייה שנייה, של ראשוני דגניה, אבל גם היא יציר של תקופת העלייה השנייה, והיא חשובה לא פחות מדגניה. גוש דן, כיום, הוא אחד הריכוזים הגדולים שהיו אי-פעם בתולדותינו של יהודים חופשיים, שרובם המכריע חילונים, על אדמתם.

ולדבריך על רגשות אשמה וריקות-מערכים בקירבנו. מה, להם יש אידאלים? יש מצוות? – ואנחנו מנוערים מכל כי הסוציאליזם הכזיב? – ובכן, קודם כל אני חושב שחלק גדול מן הדבקות שלהם בכל המצוות נובע מכך שכלכלת רובם על עם ישראל; ואחר-כך, בגיל ארבעים לערך, הם עוזבים את הלהט הזה של תורתו-אומנותו, ופונים לעסקים, (ואנחנו שומעים קצת על כך בזמן האחרון).

כאשר הם עומדים ומנקים כל חשש לגרגיר-חמץ מכל דף בכל ספר לפני פסח במאה-שערים ובשכונות דתיות אחרות, ועוסקים בכך עשרות ומאות ואלפי אברכים – שיש להם כנראה הרבה זמן ואין להם דבר אחר לעשות! – במזרח-אירופה לא עסקו קודמיהם בשטויות כאלה, לא היה להם שם לוכסוס פאראזיטי שכזה למצוא עוד ועוד מצוות-סרק כדי למלא, כדי לתת תוכן לחייהם הריקים כנראה מכל תוכן. כי שמה למדו מתוך קשיים, מתוך לחץ, רעבו וקיבלו ימים אצל גבירים לאכול, ופה לומדים על חשבון העם היהודי; מכל זה לא יצא כניראה להט גדול, יצאו אולי עצרות נוסח ש"ס, ואבנים בשבתות נוסח מאה-שערים, אך עובדה שאין התעוררות רוחנית. התעוררות רוחנית אמיתית התרחשה אצל בחורי ישיבות בתקופה שברנר ואורי-ניסן גנסין למדו בישיבה. שם היתה התעוררות רוחנית.

עכשיו, אם הסוציאליזם, או הקומוניזם – נכשלו, אם יש שינויים כאלה, אז מה?! אז אנחנו הפסדנו? אנחנו רק סוציאליסטים? או רק קומוניסטים? אנחנו לא קומוניסטים בכלל, גם הסוציאליזם שלנו כיום הוא אחר, הוא בעצם של מדינת סעד, החלום הוא להיות כמדינה אירופאית מתוקנת.

ואפילו הסוציאליזם נכשל, אז מה, כלום נכשלנו בכל שאר הדברים? הארץ לא דימוקראטית? אין תרבות עברית? אנחנו לא נאבקים על ערכים דימוקראטיים? על להיות נורמאליים – לפחות בחברה שלנו? כל אלה לא ערכים? – כל אלה הם ערכים, מדוע אנחנו מזלזלים בהם? הם אינם דבר מובן-מאליו. למזלנו מסורת החיים-יחד של מרבית הציבור הישראלי חזקה יותר מכל מה שהצליח השלטון לקלקל עד כה, ותודה לאל – לא הכל השלטון מקלקל. לכן התחושה שלי – אסור לנו לעמוד כריקים לפניהם, הדתיים – כי הם הריקים. אנחנו יוצרים, אנחנו עושים. ראו, כל הספרות העברית נוצרת על-ידי סופרים שאיש מהם לא חי על חשבון המדינה. ואילו הלמדנות החרדית – רובה בא על חשבון המדינה. סטודנטים שלנו משלמים במיטב כספם כדי ללמוד, ועוד משרתים במילואים. שם לא משלמים ולא משרתים. אז מה? אז הם הטובים? – ואנחנו, שכל חיינו הם למען תרבות עברית, למען מדינה יהודית חופשית – אז אנחנו הרעים והמנוערים מערכים? – לא מקבל את זה!...

לכן אני חושב שלא התמוטטות רוסיה כיום, ולא התמוטטות מפעלי ההסתדרות כיום – היא התמוטטות האידאלים הבסיסיים של חיינו כציונים בארץ. זה אומר אולי רק שהמערך צריך להיפטר מנטל המפעלים והסמלים שלו, שפעם בנו את המדינה, והיום...

לאחרונה כתבתי רשימה, שטרם התפרסמה, וכותרתה: "קל יותר לצמוח בליכוד". בחור צעיר שרוצה היום להיות חבר-כנסת, שר, לעשות קאריירה, כמו רוני מילוא, כמו דן מרידור, כמו בני בגין, ואפילו שם-משפחתו אחר – דוד מגן או מאיר שטרית. למה לו ללכת למערך? הוא הולך לליכוד, הוא מופיע במרכז הליכוד, הוא צועק כמה סיסמאות חריפות, בוחרים בו, אחר-כך הוא הולך לממשלה ונוהג מדיניות לא שונה ביותר משל דיין וגולדה בשעתם, מדיניות ימנית מתונה. הלא על כך היה הוויכוח בתוך מפא"י.

מצד שני, בחור צעיר שרוצה היום להיות עסקן במפלגת העבודה, לצמוח בה כהנהגה אלטרנאטיבית לליכוד, צריך להיות אחראי לכלבים ב"סולתם", להפסדים של קופת חולים, לחובות הקיבוצים, לחובות המושבים, כל הריחיים האלה – והוא לא יצמח, הוא שוקע לפני שהוא עולה. וכך החבר'ה קלי-המשקל מהליכוד צומחים בכיף ומנהלים את המדינה, ופה שוקע מפעל שלם.

כל אלה הן בעיות קשות מאוד, אבל אולי זה נובע מעודף נכסים. אולי צריך אידיאולוגיה אחרת. אולי יש משהו בדברים שיוסי ביילין אמר על ההימנון והדגל הסוציאליסטיים. אם המערך הוא מפלגת המעמד הבינוני, וחלק גדול מהמעמד הבינוני מצביע עבורו למרות שהבוחר הזה מתנגד להסתדרות, אבל הוא לא יצביע שינוי כי הוא מתנגד עוד יותר לדרכו של הליכוד והוא רואה במערך את האלטרנאטיבה – אז אולי המערך צריך באמת להיות גם, לא רק – אך במוצהר, מפלגת המעמד הבינוני, ולהתנער, לעשות איזה ביזור של כל הנכסים והמפעלים הענקיים האלה, שקוברים תחתם כל צמיחה של מנהיגות צעירה.

זה אומר שכל האידאלים הכזיבו? – התקופה השתנתה, אבל אני שוב אומר, האני-מאמין הבסיסי שלנו הוא בריא והוא אמיתי והוא נכון – יותר מכל אלה שמשמיצים אותנו. מה לא השמיצו את תלמידי התיכון הישראלי, מה לא השמיצו את בני-הקיבוצים? מה לא אמרו על התיכוניים – חשיש הם לוקחים, שחיתות, וכל זה. מחר יעלו כל בוגרי בתי-הספר התיכוניים בארץ על מטוסים, לא כטייסים אלא כנוסעים, ויעזבו – אז מי יישארו פה? הדתיים והערבים? - לבנון תהיה פה. ישראל לא תתקיים. לכן כל ההשמצות האלה הן צביעות אחת גדולה. אלה אנשים שקל להם לדבר כי הם לא לוקחים חלק בעשייה היהודית המרכזית של דורנו.

יעקב חזן: מעניין מאוד, עם הרבה בעיות, עם הרבה שאלות. שמעתי בעניין. תודה. למדתי. הסכמתי. התנגדתי. שלום.

אהוד, הערה בשנת 2021: לפעמים נדמה לי, כיצד ייתכן שסופר נידח כמוני, שאינו נחשב לחלק מהספרות העברית בדורו ואין מראיינים אותו בטלוויזיה ואין עושים עליו סרטים – אמר וכתב דברים כאלה לפני שלושים ואחת שנים! – דברים שדומה כי איש מהסופרים החשובים בני-דורי לא כתב ולא אמר? – אולי מפני שאיש מהם לא היה תלמידו של גרשם שלום ולא הכיר את ההשקפה ההיסטוריוסופית שלו על היהדות כדיאלקטיקה של רציפות ומרד.

* * *

אסתר רַאבּ

המשורר מול המציאות

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

קהל נכבד!

אני רוצה לדבר קצרות על המשורר מול המציאות

אדם שנתברך או קולל בבלוטת השיר הוא אדם מיוחד וחייו אינם קלים זה מתחיל עוד בכיתה א' ב' – יש בו שוני אם כי הוא משתובב כיתר הילדים אין הוא כמוהם והילדים מרגישים בזה ויוצרים מעין מחיצה נגדו הוא גדל והמחיצה גדלה לעומתו – אין מאמינים לא [לו] מדי פעם בגשתו אליהם הם מפסיקים שיחה עירנית ומתפזרים

רק מעטים דבקים בו בלב ונפש

בלוטת השיר אקרא לזה בלוטת-השיר המיוחד שיש לו נובטת, זה בלוטת-כוכב כי היא [מקרינה] קורנת ומקרינה החוצה, והקרנה זו מפריעה לאחרים תמיד יש איזה מול, איזה נגד לעומתו

המציאות כקיר אטום נגדו קיר עויין, איזה אדם! מה יש בו שאין בי? אוכל קורא עיתונים ובכל-זאת השוני גדול – כאדם מכוכב אחר, הוא מקרין משהו זר לנו לא טוב, לא נוח – המציאות רוצה שיהיו כולם דומים – ואילו הוא דומה רק לעצמו

המציאות פוקדת: לרַקע אותו – חזק! אבל המתכת שלו קשה יותר

הוא מצליח אבל המציאות רואה את השוני שבו זה חורה לה, זה לא נוח – רק יחידים עימו מבינים לרוחו

הוא נושא את ליבו הרוטט בכפיו מול קיר המציאות – אבל הקיר אינו צריך לו הקיר נשאר אטום –

והנה המעטים המעריכים, והמבינים התאספו כאן הערב

לזכות בהערכה הוא חג גדול למשורר ואני רוצה להודות לכולכם לעיריית חולון, לחבר השופטים לחבריי לעט –

                                                                     תודה לכולכם

*

נכתב: ינואר-פברואר 1964. דברי תודה שכתבה אסתר ראב ואמרה אותם בטקס קבלת פרס חולון לספרות על ספר שיריה "שירי אסתר ראב", שנערך  ב-2.2.1964. לטקס הוזמן לדבר על אודותיה פרופ' ברוך קורצווייל, והיתה זו הפעם היחידה שנפגשו. דומני שלא פירסם את דבריו עליה בדפוס.

ב"דבר הפועלת", מרץ 1964, נתפרסמה הכתבה הבאה: פרס ספרותי למשוררת, ב-2 בפברואר הוענק בטקס חגיגי הפרס הספרותי ע"ש ד"ר קוגל בחולון למשוררת אסתר ראב – על ספר שיריה שהופיע בהוצאת אגודת הסופרים ומסדה. שותף לפרס – המשורר יהושע רבינוב, מקבוצת גבת. המשוררת בת פתח-תקווה ענתה למברכיה בדברים קצרים אך מעמיקים. וכך אמרה:

"אדם שהתברך בזיק של שירה הריהו מיוחד מימי ילדותו. שוני מהותי בינו לבין השאר. הוא בודד.

"זוהי 'בלוטת השיר' הנובטת בו והיא קורנת ומקרינה. הקרנה זו מפריעה לאחרים, ותמיד ניגוד בין המשורר לבין המציאות – ניגוד שאין להסירו.

"המשורר מורכב, אחר, ואילו המציאות גורסת כי הכול יהיו דומים איש לרעהו. המציאות שואפת לרקע את אישיות המשורר, אך הוא עשוי מתכת קשה ונותר בשלו. משום כך מעטים המבינים אותו.

"המעטים האוהבים שירה הם גם המבינים את המשורר."

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שלושים וחמישה

ואז התנפלה עדה-פרומנדה על דודי וצעקה: "אבא! אבא! למה עזבת אותי?"

דודי ההולל אלכס ואבי אלישע החזיקו ביניהם שלובי-זרוע את עלי בן ג'וואד מוסתקים כשהוא מחופש לאיכר עברי, ואת גברת עזרא בן קופל קובלמן המחופש לאיכרה – ופסעו כמרקדים באמצע רחוב חובבי-ציון (יש ציור עליז של נחום גוטמן המתאר את ארבעתם ברגליים זרוקות לצדדים) כשמגמת פניהם מזרחה, לבית-הכנסת הגדול.

כאשר עברו סמוך לבית המשפחה בן הקומותיים של ר' אברום גלר המנוח, החטיאה אותם שקית מלאה צואה טרייה שנזרקה לעברם בטכניקה הירושלמית הידועה, שהיתה מקובלת במושבה גם עוד בטרם החלו בה הפגנות השבת הגדולות, שלוו בזריקת אבנים, בהנהגת הרה"ג ר' יוסף גוש-זהב (גולדשטיק), ירא השמיים ונכה-הידיים, ואשתו סדוקת השפתיים (העומדת בראש מינהל החינוך העירוני) – היא הרבנית הצדקת מרת פנינה-פרלה גוש-זהב שתחי', שבעזרת השם גם נמצא לה כר נרחב לנשיקותיה המוצצניות ("יחצה וולנו מילוש!") בנשקה שוב ושוב את הבנות בבית-הספר לבנות "בנות יעקב" – אך כל זה אירע לאחר שנים רבות, כאשר המושבה כבר הפכה לעיר דתית משמימה וחסרת היסטוריה.

משלוח הצואה מהגזוזטרה של הקומה השנייה היה תזכורת מחאה נגד מידת הפריצות שבהליכת שלושת הגברים והאישה חבוקים ברחובה הראשי של המושבה.

מקצה הרחוב, מפינת הבאר הראשונה שחפר סבא חפר ושכיום היא קבורה, ממולאה בעפר, תחת הבטון בכיכר המייסדים – פסעו מולם יוסקה המרסק בעל פני התורכי שענן הזבובים מרחף מעליו ולצידו אשתו פרלה המנשקת – בדרכם לחנות הפלאפל של חיים הגורג'י ארוך-השפם, (אחיו של שבתאי), הצמודה לרחבה של בית-הכנסת הגדול – והם אורבים לשבור אצבעות ולינוק שפתיים של עוברי-אורח הניקרים על דרכם, והם פועלים כמכונת-הליכה כפולה שזרועותיה משוטים רבי-כוח ופיה יונק ערפדי שכמו יצא מהסרט "סליחה אתה נושך את צווארי" של רומאן פולנסקי.

ובתווך, גבו נתמך בקיר דרום של בית-הכנסת הגדול, ישב על המידרכה בשמש הקבצן העיוור גרשון מאנדאלאך, רגליו פשוטות לפניו – לצידו ניצב משפך-פח המשמיע צליל מתכתי בנפול בו מטבע – והוא שר כדרכו, בשומעו קול פסיעות מתקרבות, את שני שיריו היחידים כשהוא מטעים בהם כל מילה:

 "פה לפניכם יושב עיוור

וממולו עומד ממזר...

העיוור מבקש נדבה

ומקבל רק בעיטה!"

 "כל ידידיי עזבו אותי,

כולם הלכו לסינימה –

סקופ!"

כל המסופר כאן התרחש אצלנו וקשה לי להבין איך ייתכן הדבר שלמרות שהרבה סופרים מעולים יצאו מהמושבה שלנו, ומרביתם ראויים לפרס ישראל, איש מלבד אלימלך שפירא ומלבדי לא תיעד את המחזות האלה. והרי הכל נדפס בכרוניקה של עיתוני התקופה, דבר לא בדיתי מליבי. הנה ידיעה שדליתי אתמול מגיליון ישן של עיתון "הבוקר" (שמצאתי באוסף קרסל שבירנטון), במדור "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות", תחת כותרת שם המושבה שלנו:

 "הנער מנחם בן יוסקה גולדשטיק, בן למשפחת איכרים ותיקה מכובדת, דור שלישי במושבה, נתפס כשהוא מרוקן לכליו בהפסקת הצהריים את פדיון הקופה מחנות המכולת של גוטליב דיטריך אפריים ברחוב חובבי-ציון. מתברר שזו לא היתה לו גניבה ראשונה."

ואז התנפלה עדה-פרומנדה על דודי וצעקה: "אבא! אבא! למה עזבת אותי? למה עזבת אותי מעוברת!" – ומיד השתטחה לרגליו והתעלפה.

ואולי קודם התעלפה ואחר-כך צנחה לרגליו.

לעיתים קרובות היתה עדה הארוכה, בעלת פני המדונה המטומטמות, מסתובבת ברחובות ובמגרשים הריקים, כשאחריה נשרכים שניים-שלושה אידיוטים נמוכים ממנה. עיני סימן השאלה שלה מתרוצצות כאילו יש בהן שכל. שערותיה מזדקרות כמטאטא עכור והיא ניראית בת בלי גיל. לבושה בשמלה ארוכה לגופה הגרמי, אותה שמלה, תמיד, המחשוף רחב אך אין חזה. לכפות-רגליה זוג כפכפי-עץ שכל רגע דומה שהיא עומדת ליפול מהם, ובחורף נעליים חומות, גבוהות וישנות מאוד.

היא היתה אורחת קבועה בשוק הגדול, משתחלת בגרון נטוי במעברים הצרים שבין הדוכנים, בידיה הארוכות מלקטת פירות, גונבת פיסטוקים וטומנת אותם בכיסים שבצידי שמלתה, אורבת לילדים הנושאים הביתה כיכרות לחם טרי ופיתות מהמאפייה של בובמיי. מתוך רחמים סלחו והתעלמו מהגנבנות שלה, מה עוד שלא הגזימה אלא לקחה רק את המעט-שבמעט הנחוץ לה ולגרוריה רפי-השכל כדי שלא לרעוב.

אנחנו היינו מקנאים בה ובחבורתה מפני שהסתובבו בחופש גמור, פטורים מהלימודים ומן המורים שירדו לחיינו בהעמיסם עלינו שיעורים רבים ולימוד בעל-פה של פרקי תנ"ך. דודי מצא חן כניראה בעיני עדה משום שהיה יפה-תואר ונדיב והולל, ומישהו אולי טיפטף לאוזניה שהוא אביה.

אני לא מאמין שעדה-פרומנדה היתה בת-דודי.

בעדות שגבו מפיו דן בן-אמוץ ועמיקם גורביץ לתוכניתם "היו זמנים" (אך לא השתמשו בה) – סיפר דודי אלכס שמאדאם אום-אל-טאך הפקירה במושבה תינוקת, בטרם גורשה, וכי אביה יכול להיות כל גבר יהודי, ערבי או תורכי, שהיה לו דין ודברים עם אחוריה הגדולים של אימה המשוערת של האסופית.

מצד שני עומדים הדברים שאמרה לי מאדאם אום-אל-טאך כאשר שלח אותי עורך "מאזניים" א.ב. יפה לרשום מפיה זכרונות על סופרים וציירים מאנשי העלייה השנייה, בחנותה בנחלת-בנימין: "ותדע לך שהוא [דודי אלכס] היה שוטף היטב את אצבעותיו היפות השזופות לפני שהיה נוגע באבר שלו, וגם העביר דרכי קיצבה חודשית קטנה לשרה, אחת התופרות שעבדו אצלי, שנישארה בודדת, והוא לא הסכים שהמסכנה תדע מי תומך בה..."

ידיעת הרגלי ההשתנה של דודי וגם הסיפור על שרה התופרת ניראו חשודים בעיניי. אולי זו היתה האסופית? אבל כולם כבר מתו ואין את מי לשאול.

הארבעה גררו את עדה לחנות היין של "יקבי הירקון" והניחו אותה ליד חביות-העץ הגדולות המדיפות ריח יין חמצמץ.

הם השאירו אותה להשגחתו ולטיפולו של שמרל כרמי הממצמץ שתום-העין, שאביו היה הפלטשר, החובש או האח-המעשי של המושבה. אלא שאצל שמרל לא היו מים אלא יין וחומץ בן יין, ובחומץ הוא ניגב את פניה וביין הישקה אותה, וכדי שלא תשתה על בטן ריקה מילא את כרסה בצימוקי סולטנינה. דודי אלכס שלח את דודו מזרחי לקנות עבורה אצל חיים הגורג'י ארוך-השפם, ממול, מנה של פלאפל, אולי התעלפה מרעב.

מים עבורה לא נמצאו אבל בשלולית-הבוץ-והמים שבסימטה ליד החנות כבר התגולל שיכור אביו של דודו, שלמה מזרחי האורפלי, וטפח על ליבו: "שלמה בבוקר, כלב, כלב. בצהריים, בקבוק ארק, שלמה בן-אדם! בערב בקבוק קוניאק, שלמה מלך, מלך, מלך!"

באחד הימים התפרץ שלמה, המכונה גם אבו-דאוד, לחדר הרופא של המושבה, לאחר שזה כבר נואש מחייו בגלל שכרותו הכרונית, בידו החזיק בקבוק עראק, הכריז: "מה, שלמה ימות? שלמה ימות? כלב ימות!" – הפך את הבקבוק על פיו והערה אותו כולו.

לפני חג הפסח היה אבו-דאוד נושא על שכמו בסדין לבן קשור היטב את המצות הטריות מהמאפייה של בומביי בשוק הגדול אל בתי האיכרים.

אצלנו היו יושבים בערב סביב השולחן לאור מנורת הקרוסין ומנקים את החיטה מאבנים קטנות ומעשב-בר מריר. בבוקר היה אחד הנערים מהמשפחה רוכב על החמור לטחנה, לטחון את החיטה לקמח. אצל כל איכרה ניצבה במיטבח או במזווה חבית של קמח, והיו אומרים: "מי שיש לו חבית של קמח ופח של שמן בבית, הוא לא ידע רעב לעולם."

פעמיים בשבוע היו האיכרות או בנותיהן לשות את הבצק בגיגית, מותירות חתיכה למחמצת, ששימשה כשמרים, מכינות כיכרות לחם ופיתות, ובימי שני וחמישי רצנו אנחנו, הילדים, עם הכיכרות הרכים, המכוסים מטליות-בד, אל התנור של בומביי, שיאפה את הלחם.

משפחת בומביי, שבאו מפרס, קנו חלקת אדמה ליד השוק הגדול. בנו בית ובצמוד לו שני תנורים, אחד לחמץ ואחד למצות. והתנורים האלה הספיקו לאפות את כל הלחם והמצות של המושבה.

בימי שישי אחר-הצהריים היו האיכרות מפקידות בתנור את סירי הטשולנט ואלה עמדו בתנור ששמר על חומו יממה שלימה. יותר ממאה סירים הצטופפו בו בדרך-כלל, ולמוחרת, כשהיו חוזרים לפני הצהריים מבית-הכנסת, לאחר תפילת השבת, היה בומביי עומד ומחלק אותם וזוכר כל סיר וסיר לאיזו משפחה הוא שייך.

כבר ימים לפני הפסח היה כל בית-אב מכין חיטה נקייה, טוחן אותה ומביא את הקמח למאפייה של בובמיי, שם היו לשים את הבצק המיוחד למצות. היתה למרדכי בומביי מכונה פשוטה שמגוללת את בצק המצות וצרה ומחררת אותן. שני גלגלים הסתובבו ויצרו עלה דק, מנוקב, שהוכנס לתנור המיוחד למצות. לאחר שנאפו היתה כל איכרה מביאה סדין לבן גדול, מסדרת במרכזו את המצות שלה, מצה על גבי מצה בגובה של חצי מטר לערך. לאחר שהתמלא הסדין, קשרה את ארבעת קצותיו, נשאה אותו לביתה ותלתה מעל הארון, כדי שהחמץ לא יגע בהן. ואם האיכרה לא רצתה לטרוח, היתה שוכרת את אבו-דאוד.

בשאר ימות השנה היה אבו-דאוד עושה עבודות סבלות ומפרנס בקושי את משפחתו וזאת מאחר שהמקום האהוב עליו ביותר היה בחברת החביות של שמרל כרמי ובמציצה-בגניבה מצינור היין שלו. הוא ביקש שבבוא יומו יקברוהו בין החביות כדי שיוכל לחזור ולשתות החל מרגע תחיית המתים.

לעיתים, כאשר היה מתפלש בבוץ, טופח על חזהו, מורח את הזוהמה על עצמו וצועק: "אנא אבו-דאוד! אנא אבו-דאוד!" – היה חברי דודו עומד לידו ובוכה, ולבסוף היה נאלץ להביא לאביו מהחנות עוד כוס יין. לימים הגיע דודו, דוד קדם, לדרגת אלוף בצה"ל.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מדוע כבר תקופה ממושכת אין מתפרסמים בתקשורת סקרים על מצב המפלגות אילו התקיימו הבחירות כיום? האם משום שראש הממשלה שישה מנדטים בנט לא עובר בהם את אחוז החסימה, או שהליכוד בראשות נתניהו מתחזק?

* אלי מיאסניק: הערה לעניין מיתוס רבין של הייטנר –  הטעות החמורה של רבין אינה שהאמין לערפאת אלא שהחזיר את בעיית הפליטים למרכז השולחן. לפני אוסלו – קבוצת הטרוריסטים היתה מוקצית ולא היתה יכולה להגיע לתהודה הנוכחית. 

* ג'וחא: בתור אדם שאוהב ספרות עברית ואינו יכול לחיות אפילו שבוע ימים מבלי לקרוא מאמר ארוך ומרתק של דן מירון ב"הארץ"  – אני שואל: מדוע אין לכל אלה ביטוי במכתב העיתי?

* איתמר שלו: ברצוני לדעת מדוע מצורפת ברכת אשר יצר לאחר ההלכה ממשנת הרמב״ם, שהרי כידוע זו ברכה כשיוצאים מהשירותים. האם הנך לועג לתורה? כבר שאלתיך בעבר אך לא קיבלתי תשובה. תודה.

אהוד: הברכה מצאה חן בעיניי בגלל גשמיותה ולכן אני חוזר עליה.

* אהוד היקר, התרגומים הווירטואוזיים של זיוה שמיר, המופיעים ב"חדשות בן עזר" (הפעם "רקוויאם" של ר. ל. סטיבנסון). מעוררים השתאות באשר לדיוק התוכני והפרוסודי. בזמנו קראתי את תרגומה ל-154 הסונטות של שקספיר (אנגלית אליזבטנית, לא מודרנית!), וחשבתי לעצמי, שאילו ניתן לי הכישרון הזה, הייתי בוודאי מתמודד בעצמי עם כתיבת שירה.

אורי הייטנר צודק שהפלמ"ח היה רחוק מלהיות בעל השקפת עולם כנענית. הייטנר מזכיר את "ההתמתנות" של משפחת פורוש בשנאתם ליהדות הרפורמית – העיקר שהחרדים מברברים בלי הרף על אהבת ישראל.

לא ברור לי מדוע אנשים מן היישוב חתומים עדיין על "הארץ" שמפרסם "אוהבי ישראל" כמו גדעון לוי ורוגל אלפר.

נעמן כהן הידען משווה בין מחמוד דרוויש הקניבל ובין א"ב יהושע. לדעתי, הוא טועה: דרוויש היה שונא ישראל מבהיל, ואילו א"ב יהושע הוא ציוני בלב ובנפש, אבל סבור שההתנחלויות הן טעות (לדעתו, כבר מאוחר לדבר על כך), וכי אסור לנו לשכוח שהיה כאן יישוב ערבי שנחרב. אני רחוק מלהסכים איתו, אבל בוודאי אין להשוות אותו לקניבל דרוויש.

שלך –

משה גרנות

* אומנם אני אדם לא מאמין, אך אם קיים גן עדן, אזיי לוּ רק בגין ספרך "המושבה שלי", במיוחד פרק 34 – מקומך בגן זה מובטח!

יוסף אתר

גימלאי מאושר

אהוד: בגן עדן אולי מקומי מובטח, אבל בספרות העברית מקומי אינו קיים. לא הייתי ראוי אפילו לזכות בפרס אקו"ם על מפעל חיי, ולא תמצא בשום מקום שֶמונים אותי יחד עם הסופרים בני-דורי, שחלקם אגב משעממים למדי וכותבים בלשון ספרותית גבוהה. על שני הרומאנים הארצישראליים-ה"היסטוריים" שלי, "המושבה שלי", "והארץ תרעד", שלדעתי לא תתואר הספרות העברית בלעדיהם – לא תמצא למשל אפילו מילה אחת בעיתון "הארץ".

* ג'וחא: כל זמן שבבוא היום הרכבת הקלה בגוש דן לא תפעל גם בשבתות ובחגים, לא יהיה שום שינוי בעומסי התחבורה הקשים בישראל וגם לא בהיקף הרכישות של מכוניות פרטיות חדשות! – והכול באשמת החרדים והדתיים, שממילא לא נוסעים בשבתות ובחגים – אבל הם-הם המשביתים את התחבורה הציבורית לכל אזרחי ישראל! שערורייה! חַמַאם בַּלַא-מוֹיֶיה!

* "ארה"ב פועלת להרחיב את הסכמי הנורמליזציה של ישראל עם מדינות ערב, המכונים הסכמי אברהם, ומקווה שתוכל למנף אותם לטובת קידום פתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, כך אמרו אמש (שלישי, 12.10) בכירים במשרד החוץ האמריקאי. הבכירים אמרו את הדברים בתדרוך לכתבים לקראת פגישתם היום [13.10] של שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, עם שר החוץ הישראלי יאיר לפיד ועם שר החוץ של איחוד האמירויות, עבדאללה בן זאיד.

"הבכירים ציינו כי ההסכמים הם לא תחליף לקידום פתרון שתי המדינות בין ישראל לפלסטינים. 'אנחנו ממשיכים לקדם בברכה את שיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל לכל המדינות באזור ומקווים שניתן יהיה למנף את הנורמליזציה עימן כדי להביא להתקדמות במסלול הישראלי-פלסטיני,' אמר אחד הבכירים." ["הארץ" באינטרנט. 13.10.21].

אהוד: המימשל הדמוקרטי של ביידן משתדל כנראה להרוס את "הסכמי אברהם" שטראמפ ונתניהו השיגו (ואשר עליהם הם היו ראויים לפרס נובל לשלום!) – וזאת כדי להעמיד שוב את יחסי ישראל והעולם הערבי רק על פתרון הבעייה הפלסטינית – כלומר שתי מדינות (אבל מבחינת הפלסטינים – לא לשני עמים!) – כלומר חיסול ליבה האורבאני של ישראל על-ידי שלטון טרור החמאס בגדה!

וההיסטוריון יאיר לפיד נותן לכך יד ברוב חוכמתו ובתמיכת שישה מנדאטים בנט! ואלה "מנהיגים" את מדינת ישראל כיום!

* מתי יסתיימו משפטיו של נתניהו – בעוד שבע שנים או בעוד עשר שנים?

 * * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,247 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל