פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1689

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בחשון תשפ"ב, 18.10.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: אֲנִי רַק גִּלְגּוּל. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. המשוררת האבודה איימי לוי.  // IF – RUDYARD KIPLING – תרגום חופשי ע"י בנימין בן עזר (ראב) בשנות ה-60 של המאה ה-20. // אורי הייטנר: 1. פֶּרֶס – עניין של פוזיציה. 2. צרור הערות 17.10.21. // עקיבא נוף: חוֹפֶש. // ארנה גולן: איך הקדימה יונה וולך את  me too ואת זמננו. האלימות במגעם של גבר ואישה כייצוג האלימות שבקיום האנושי. לזיכרה של יונה וולך שביום 29 לספטמבר מלאו 36 שנים לפטירתה. // אהוד בן עזר: על ספרה החדש של חגית הלפרין "הבריחה מן הארמון המכושף" – שלונסקי וסופרי דור תש"ח. // רוֹן גֵּרָא: כּוֹכָב נִשְׁאַר. // משה גרנות: כמיהתה של הנפש. על "פסיכה וקופידון" מאת אפוליוס, מלטינית – יואב גלבוע. // יונתן גורל: נדוד. // אסתר רַאבּ: כאריה פצוע. לזכר משה סתוי (סטבסקי). // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ושישה. היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל. רצח והתאבדות בבאר הנטושה. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים נוספים

אֲנִי רַק גִּלְגּוּל

אֲנִי רַק גִּלְגּוּל

שֶׁל אִשָּׁה

נוֹלַדְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת

הַר צִיּוֹן מוּל יְרוּשָׁלַיִם

וְהַמִּקְדָּשׁ נִבָּט

אֵלַי בְּכָל הֲדָרוֹ

כִּפַּת-הַזָּהָב

הֵאִירָה אֶת חַיַּי  –

נְזִירָה הָיִיתִי  –

בַּת כֹּהֲנִים

עַל יַרְכְּתֵי הָהָר

בֵּין הַמַּדְרֵגוֹת הַגּוֹלְשׁוֹת

לְעֵמֶק יְהוֹשָׁפָט  –

שָׁם בָּנִיתִי לִי בִּקְתָּה

בְּמוֹ יָדַי

מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם

בְּמוֹ יָדַי הַקָּשׁוֹת

וְהַמְהֻקְצָעוֹת

בְּכַפּוֹת רַגְלַי

הַנֻּקְשׁוּת הַיְחֵפוֹת

יָרַדְתִּי כְּיָעֵל בֵּין

בַּרְקָנִים וְהֵם

מְנַשְּׁקִים שׁוּלֵי צְעִיפִי

הַנִּשְׂרָךְ עֲלֵיהֶם וּמַשְׁהִים

בּוֹ אֶת רֵיחָם הֶחָרִיף

וַאֲנִי פֶּרַח בֵּין פִּרְחֵי הַכְּהֻנָּה

הַצְּעִירִים מְסֻלְסְלֵי הַפֵּאוֹת

הַנּוֹצְצוֹת מִשְּׁיָרֵי הַשֶּׁמֶן

אֲשֶׁר לַחֲצַר הַמִּקְדָּשׁ

וַאֲנִי יַלְדָּה נַעֲרָה

בֵּין הַרְבֵּה בָּנִים

פְּרִי כְּהֻנָּה  –  רַכֵּי עֵינַיִם

כְּאַיָּלוֹת

מְסֻלְסְלֵי פֵּאוֹת

זְהֻבִּיּוֹת שְׁחוֹרוֹת וַאֲדֻמּוֹת

וַאֲנִי נַעֲרָה כְּחוּשָׁה

בְּבִקְתָּה בְּמַדְרֵגוֹת יְרוּשָׁלַיִם

לִי חֶלְקָה חָמֵשׁ אַמּוֹת

עַל חָמֵשׁ מְגַדֶּלֶת אֶתְרוֹג לַמִּקְדָּשׁ

וְקִשּׂוּא לְמַאֲכָל  –

כָּל מַאֲכָלִי אֲפוּנִים וְקִשּׁוּאִים

וּפַת-קִבָּר וּגְרִיסֵי חִטָּה

אֲשֶׁר אֲנִי טוֹחֶנֶת עַל הָרֵחַיִם

שֶׁנָּתַן לִי אָבִי  –

וְהוּא אֲשֶׁר אִשֵּׁר נְזִירוּתִי

כִּי כֹּהֵן הוּא בַּמִּקְדָּשׁ  –

וַאֲנִי בִּתּוֹ הַיְחִידָה

הִקְדַּשְׁתִּי עַצְמִי לִמְרִיטַת הַמְּנוֹרוֹת

עֲשָׂבִים יֵשׁ לְיַד בִּקְתָּתִי אוֹתָם אֶקַּח

בֹּקֶר בֹּקֶר וְאֶעֱלֶה

בַּמַּדְרֵגוֹת עַד לַמִּקְדָּשׁ

הַזּוֹהֵר לִקְרָאתִי בְּאֵשׁ קֹדֶשׁ

אֲנִי לַזֹּהַר הַזֶּה וְאֵלֶּה הֵם חַיַּי

וְרֵיחַ הָעֲשָׂבִים הַנִּסְפָּג

בִּבְגָדַי

וְנִסְפָּג גַם בְּנַפְשִׁי  –

וְאָבִי שׁוֹמֵר עָלַי מִפְּנֵי נַעֲרֵי הֶחָצֵר

שֶׁלֹּא תִּפָּגַע נְזִירוּתִי הַקְּדוֹשָׁה

וַאֲנִי כְּבֵן לוֹ  –

וְסָבִיב יִפְעַת אֵל שׁוֹפַעַת 

מִן הֶהָרִים וְהַסְּבַךְ וְהַפְּרָחִים

שׁוֹבִים אֶת נַפְשִׁי וּמְמַלְאִים

אוֹתָהּ גִּיל עֶלְיוֹן  –

אֲנִי פֶּרַח כֹּהֲנִים

עַל מַדְרֵגוֹת הָהָר בִּירוּשָׁלַיִם

וַאֲנִי זוֹרַעַת אֶת חֶלְקָתִי

הַגְּדוֹלָה כְּסָדִין  –

חִטָּה זְהֻבָּה קוֹצֶרֶת

בְּמַגָּל קָטָן אֲשֶׁר נָתַן לִי

אָבִי  –

וַעֲרוּגָה שֶׁל אָפוּן וַעֲדָשָׁה

יֵשׁ בָּהּ

וְאוֹתָם אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת עַל מְדוּרַת

קוֹצִים קְטַנָּה בֵּין שָׁלֹשׁ אֲבָנִים

וְעֵץ אֶתְרוֹג בַּחֶלְקָה

וְזַיִת אֶחָד עַתִּיק יוֹמִין

וַאֲנִי קוֹטֶפֶת זֵיתָיו

וְכוֹתֶשֶׁת לְמַאֲכָל  –

וְאֵלֶּה הֵם חַיַּי  –

נְזִירָה בּוֹדְדָה  –

מוֹרֶטֶת מְנוֹרוֹת קֹדֶשׁ  –

בְּעִשְּׂבֵי הָרִים וְאֵפֶר מְדוּרוֹת

וְזֶה חֶלְקִי בְּתֵבֵל זוֹ

בֵּין הָרִים וּסְבַךְ רֵיחָנִי

אֲנִי נוֹלַדְתִּי לִפְנֵי שְׁלֹשֶׁת

אַלְפֵי שָׁנָה  –  כָּאן חָיִיתִי

רָאִיתִי אוֹר

וְנָשַׁמְתִּי אֲוִיר הָרִים

מִבְּלִי דַּעַת שֶׁיֵּשׁ יָם

בַּמֶּרְחַקִּים שֶׁבְּגִלְגּוּל אַחֵר

יַעֲשֵׂנִי לִנְזִירָה

טבעון, סתיו 1979

אהוד: את השירים "בין הערביים" [שפורסם בגיליון הקודם]  ו"אני רק גלגול" – שלחה לי אסתר ראב בנובמבר 1979, בצירוף מכתב המבקשני להעתיק במכונת-כתיבה שירים אלה, ש"נכתבו זה עתה", ולשלוח אותם לפרסום לאחר זמן. הם נשכחו ממני באחד מתיקי המכתבים. רק בעת סידור עיזבונה מצאתי אותם יחד עם המכתב. דומני שיש להתייחס אליהם לא כאל שירים מן העיזבון (המסומנים בכרך "כל השירים" בעיגול שחור קטן בתחתית כל שיר) אלא כאל שירים שהיו מתפרסמים על דעתה בעודה בחייה. השיר "בין הערביים" שייך על פי נושאו למחזור "מקהלת האשכבה", ומקומו אולי אחרי השיר "יום הולדת", עמ'  PAGEREF יוםהולדת \h 335 בכרך "כל השירים". השיר "אני רק גלגול", מקומו אולי אחרי "שירים עשנים", עמ'  PAGEREF שיריםעשנים \h 306 בכרך "כל השירים".

* אסתר ראב (1894-1981). המחזור "שירים נוספים" מצוי רק במהדורה השנייה של הכרך

"אסתר ראב / כל השירים" (1994). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב

עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

המשוררת האבודה איימי לוי

בשיריה של  המשוררת הבריטית איימי לוי (1861-1889)  נתקלתי בראשונה כשתרגמתי  פעם שירים אחדים פרי-עטה של המשוררת הפּרֶה-רפאליטית הנודעת כריסטינה רוֹזֶטי. מעולם לא שמעתי עד אז את שמה של "תלמידתה" של רוזֶטי – המשוררת היהודייה בת המאה התשע-עשרה,  שחייתה חיים קצרים ואינטנסיביים  עד שהתאבדה בגיל עשרים ושמונה בביתם של הוריה המשכילים והעשירים. כשמתבוננים ביבוליה העצומים מותר כמדומה להניח שאלמלא מתה בעלומיה, הייתה יצירתה מוצבת ב"כותל המזרח" של ספרות המאה התשע-עשרה.

ברי, איימי לוי יכולה הייתה "לככּב" בכל  אחת מן האנתולוגיות של  שירת הנשים  הצצות כיום כפטריות אחר הגשם. היא היתה ראויה להיזכר בהיסטוריוגרפיה של השירה האנגלית  בזכות תעוזתה וחדשנותה שהתבטאו בתחומים רבים: היא היתה הראשונה שהביאה לשירה הבריטית ניחוחות מן השירה הפריזאית ה"דקדנטית" של אמצע המאה התשע-עשרה (של שארל בודלר וחבריו הבוהמיאניים). היא היתה האישה הראשונה שהזכירה בשיריה את חידושי הטכנולוגיה הנועזים דאז (הרכבת, האוטובוס). היא היתה גם הצעירה היהודייה הראשונה שחבשה את ספסליה של  אוניברסיטת קיימברידג' (ואלה הן נקודות אחדות בלבד בדמותה האקסצנטרית, המנומרת מגוָונים רבים).

ואולם, איימי לוי היא "משוררת נידחת", שרק  מעטים מכירים כיום את שמה. ולא בצדק:  הצעירה הפמיניסטית הנועזת שלחה את ידה לא רק בכתיבת שירים, סיפורים ורומנים. היא כתבה גם ביקורת ספרות ומסות בנושאי יהדות. היא היתה מעורבת בחיים הספרותיים של זמנה,  ולאחר מותה פרסם עליה אוסקר ויילד דברי שבח כנים. 

שירה "על הסף" הושפע  כמדומה משירה של כריסטינה רוזטי  "אחרי מות" (After Death), שבשניהם מתוארת הזייה של התבוננות של אישה צעירה בגופת המת של אדם אהוב:

On The Threshold

Amy Levy

O God, my dream! I dreamed that you were dead;

Your mother hung above the couch and wept

Whereon you lay all white, and garlanded

With blooms of waxen whiteness. I had crept

Up to your chamber-door, which stood ajar,

And in the doorway watched you from afar,

Nor dared advance to kiss your lips and brow.

I had no part nor lot in you, as now;

Death had not broken between us the old bar;

Nor torn from out my heart the old, cold sense

Of your misprision and my impotence.

איימי ג'ודית לוי. מתוך ויקיפדיה.

על הסף

איימי לוי

 

אֵל אֱלֹהִים! חָלַמְתִּי שֶׁנִּפְטַרְתָּ;

אִמְּךָ נִצְּבָה עַל מִטָּתְךָ בּוֹכָה

לָבָן עַל מִשְׁכָּבְךָ, פְּרָחִים עֻטַּרְתָּ

בְּלֹבֶן שַׁעֲוָה. אֶל פִּתְחֲךָ

שֶׁלֹּא נִנְעַל זָחַלְתִּי לִרְאוֹתְךָ,

לְמֵרָחוֹק. לִבִּי כְּלָל לֹא נוֹעַז,

נַשֵּׁק עַל פִּיךָ אוֹ עַל מִצְחֲךָ.

לֹא חֵלֶק לִי בְּךָ, עַתָּה כְּמוֹ אָז;

אֶת הַמְּחִיצָה הַמָּוֶת לֹא הָרַס;

וְהִשְׁתַּמֵּר קֹר הַזָּרוּת אִתִּי

פְּרִי אִי-הֲבָנָתְךָ, פְּרִי חֻלְשָׁתִי.

מאנגלית: זיוה שמיר

אמרנו שאיימי לוי היא משוררת שכוחה, אך לא דקנו פורתא: כיום מגלים אותה מחדש, משום שהיא היתה המשוררת הראשונה שהעזה להודות בנטיותיה הלסבּיות ולתת להן ביטוי בשיריה. ואולם, נטייתה המִגדרית, שלפעמים מציבה אותה כיום על מפת הספרות, אינה אלא צד אחד של אישיותה. ראוי היה שחוקרי שירת הנשים בימינו יבחנו גם את חדשנותה הפואטית המופלגת של הסופרת היהודייה הצעירה שהיתה כאמור המשוררת הראשונה באנגליה שהטתה אוזן לנעשה במודרניזם הפריזאי המוקדם של אמצע המאה התשע-עשרה, ענף מודרניסטי שבלעדיו ספק אם היתה  קמה מקץ שלושה דורות בארץ-ישראל המנדטורית "אסכולת שלונסקי-אלתרמן".

זיוה שמיר

* * *

IF

RUDYARD KIPLING

תרגום חופשי ע"י בנימין בן עזר (ראב) בשנות ה-60 של המאה ה-20

אם

אם תוכל לשאת ראשך ברמה כאשר כולם מסביבך

מאבדים את שלהם ותולים בך את הקולר;

אם תוכל להאמין בעצמך כאשר הכול מסופקים בך

ומצדיקים עצמם על פקפוקיהם בך:

אם תוכל לחכות מבלי להתעייף בחכותך,

או שישטו בך מבלי שתעסוק בשקרים,

או שתהיה שנוא מבלי לתת מוצא לשנאתך,

וחרף זאת אל תתיימר להיות טוב מדי, או לדבר גבוהה גבוהה

אם תוכל לחלום, מבלי לעשות את חלומותיך לאדוניך,

אם תוכל לחשוב – מבלי לעשות את מחשבותיך למטרה כשלעצמה;

אם תוכל לעמוד פנים אל פנים בפני ניצחון כמו בפני מפולת

ולנהוג באלה השניים המעמידים פנים כשווה בשווה;

אם תוכל לשאת את שמע האמת אשר דיברת

מעוותת על ידי זדים השמים פח לטיפשים,

או שומרים את הדברים אשר שברת חייך עליהם,

ומעקלים ובונים אותם מחדש בכלי עבודה בלים.

אם תוכל לערום ערימה אחת מכל ניצחונותיך

ולסכנה במחי יד אחת,

ולהפסיד ולהתחיל מחדש את התחלותיך,

ולעולם לא להוציא הגה על אבדותיך:

אם תוכל לאלץ את ליבך ועצביך ומוח עצמותיך

לשרת את נטייתך הגדולה אחרי שנשברו

וכך להחזיק מעמד כאשר מאומה אין בך

מלבד הרצון האומר להם: "החזיקו מעמד!"

אם תוכל לדבר עם ההמונים ולשמור על צלמך,

או להתהלך עם מלכים – מבלי לאבד את המגע הפשוט,

אם גם אויבים וגם ידידים אוהבים לא יכלו לפגוע בך,

אם כל האנשים מסכימים איתך, אבל לא יותר מדי:

אם תוכל למלאות את הדקה הבלתי סולחת

עם מירוץ ארוך של שישים שניות,

לךָ היא הארץ וכל אשר בה,

וגם – מה שהוא יותר מזה – אדם תהיה, בני.

*

אחי היקר בוקר טוב,

מזה כ-60 שנה, בהיותי נערה, אבא תירגם לי את השיר IF מאת רודיארד קיפלינג. שמרתי את כתב ידו המקורי (עם תיקונים ומחיקות) כל השנים האלה, והוא מצ"ב (שני דפים). הקלדתי אותו ומקווה שהבנתי נכון את כל המילים, כי בכמה מקומות הכתב לא כל כך ברור.

קצת קשה להתמודד עם זיוה שמיר, פרופסור לספרות. קראתי את תרגומה ונהניתי. אך תרגומו של אבא ז"ל פשוט יותר והובן על ידי נערה בגילי בזמנו. אני שומרת את תרגומו כל השנים והדף כבר ממש הצהיב. תמיד חוזרת לקרוא בו. אולי תרצה להשתמש בזה בעיתונך, בהמשך לכתבה שהעלית לדמותו של אבא היקר.

לשיפוטך.

לאה [שורצמן לבית בן עזר]

* * *

באבל על מותו בגיל 86 של

דוד בן-עזר (רַאבּ)

בן אלעזר, בן משה-שמואל, בן אליעזר [לאזאר] ראב

דוד היה איש חמודות, נצר וממשיך למשפחת מייסדים ופרדסנים בפתח-תקווה, יקיר העיר פתח-תקווה, אוצר בלום לתולדותיה

ועם אשתו מירה זכה להעמיד בנים, נכדים ונינים.

עזר רבות לארכיון פתח-תקווה וגם תרם לו מסמכים משפחתיים רבים, וחי חיים שלמים ושלווים.

תנחומים למירה ולכל המשפחה העניפה.

הלווייתו התקיימה אתמול, יום ראשון

בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה.

יושבים שבעה בבית האבות "בית בכפר", רח' בן-יהודה 71 כפר סבא,

בין השעות 10:00-13:00, 17.00-20.00.

תווית פרדסו של משה-שמואל בן-עזר ראב בפתח-תקווה משנת 1924. משה-שמואל היה סבו של דוד בן-עזר, ואחיו הצעיר של יהודה בן-עזר (ראב). יחד עם אביהם אליעזר, היו שני האחים במייסדי המושבה.

* * *

אורי הייטנר

1. פֶּרֶס – עניין של פוזיציה

בעקבות הריאיון ל"הארץ" שבו סיפרה קולט אביטל שהותקפה מינית בידי שמעון פרס, היא קיבלה מכתב נזיפה מענת מאור. "אני ורבים מאוכזבים בענק מתאוות הפרסום שלך."

אילו הטענה היתה על שהיא מפרסמת את הדברים אחרי מותו של פרס, כשהוא כבר אינו מסוגל להגיב ולהציג את גרסתו, היתה זו טענה עניינית, ויש כאן בהחלט דילמה מוסרית. אך הטענה של מאור, לשעבר ח"כית ממרצ, היתה אחרת לגמרי. "האם לא עומד לנגד עינייך הנזק האדיר מהפרשנות שתיתן רהביליטציה לגנדי ותגרום לפגיעה בתהליך השלום והסכמי אוסלו?"

מסתבר שכפי שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה, כך המאבק נגד אלימות כלפי נשים ובפרט המאבק נגד פגיעות מיניות, הוא עניין של פוזיציה. השאלה אינה מה המעשה שנעשה אלא מי האיש שעשה אותו. הלנו הוא אם לצרינו? האם הוא מהמחנה הנכון? כי אם קוראים לו שמעון פרס, יש לאתרג אותו וחלילה – לא לפרסם עדויות שעלולות לפגוע במעמדו הקדוש. מה, הוא איזה גנדי?

לשיטתה של מאור, מי שתומכת בתהליך אוסלו – אסור לה להעיד על כך שפרס פגע בה מינית ועליה לקבל זאת באהבה או כקורבן השלום. כי אם היא תפתח את הפה ותעיד, תהיה זו רהביליטציה לגנדי. איך בדיוק? אם פרס פגע מינית, הדבר ממעיט מחומרתם של מעשים כאלה מצד אדם אחר?

לשיטתה, לליכודניקית אסור היה להתלונן על קצב, ואשת ימין – לספר את מעלליו של רחבעם זאבי ולאשת שמאל – להעיד שהותקפה בידי פרס.

עדותה של קולט אביטל קשה מאוד. היא מספרת על כך שהותקפה מינית פעמיים בידי פרס ושהעיתונאית תמר גולן ז"ל סיפרה לה שפרס תקף גם אותה. האם המעשים האלה כשרים אם עשה אותם אדריכל אוסלו?

המעשים הנ"ל אינם מוחקים את פועלו המדיני והביטחוני של פרס, תהיה דעתו הפוליטית של כל אחד על פועלו כאשר תהיה, אך באותה מידה, פועלו של פרס אינו יכול למחוק ואסור שימחק את המעשים הקשים הללו.

2. צרור הערות 17.10.21

* לממש את הריבונות – ראש הממשלה והשרים שהופיעו בוועידת הגולן התחייבו לתוכנית להכפלת ההתיישבות בגולן, באמצעות הרחבת קצרין והיישובים והקמת שני יישובים חדשים. לא נאמר היכן יהיו היישובים. אני מציע להקים אחד מהם (או עדיף, שזה יהיה השלישי. מי אמר שחייבים לקום רק שני יישובים?) בהר דב.

הר דב הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל, על פי חוק הגולן, שבעוד חודשיים ימלאו ארבעים שנה לחקיקתו ולפני שלוש שנים גם ארה"ב הכירה בו. אולם בפועל, אנו מתייחסים אליו כאל שטח צבאי, כמו דרום לבנון בשעתו. לא זו בלבד שאזרחים אינם חיים בו – הם גם אינם נכנסים אליו, אלא באישור מיוחד, אם יש להם סיבה מיוחדת. גם עדר בקר של תושב מטולה, שרעה בו לאורך שנים רבות, סולק משטח המרעה שלו לפני כשש שנים, בטענה שהאזור מסוכן.

שטח שאיננו מתייחסים ברצינות לריבונותנו עליו – איננו ריבוניים בו באמת. שטח כזה, קל יהיה לנטוש אותו. אחרי שישראל נסוגה מלבנון עד הגבול הבינלאומי שסומן לקראת הנסיגה בידי פקחי האו"ם, חיזבאללה המציא את סיפור חוות שבעא בהר דב, כעילה להמשך התוקפנות והטרור נגדנו. ביחס שאנו מתייחסים להר דב, אנו משדרים שגם מבחינתנו זה אזור במחלוקת. את הפִּרְצָה הזאת יש לאטום, והדרך לכך היא התיישבות אזרחית.

ב-1979, הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. כעבור שבע שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך היתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן. היתה זו טעות ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

לאחרונה התארגן גרעין של משפחות צעירות רציניות מאוד, החותרות להתיישבות בשיאון. אני קשור אליהם ומסייע להם. אני מקווה מאוד שנצליח לפרוץ את קיר ההתנגדות ולהקים את היישוב.

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; כפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

* מורשת ימית – שוחחתי השבוע עם תושבת הגולן, שעלתה לכאן אחרי עקירת חבל ימית, המקום בו חייתה עד העקירה. היא פנסיונרית שמרבה לתת שיעורים והרצאות ביהדות ותחומים נוספים. כשהיא מציגה את עצמה בפני קהל צעיר ומספרת שבאה לגולן מחבל ימית, היא שואלת מי שמע על חבל ימית. לפעמים יש אחד ששמע על חבל זה.

כאב לי לשמוע על כך. בלי להיכנס לוויכוח אם נכון היה לעקור את היישובים תמורת הסכם השלום עם מצרים – מן הראוי שסיפורו של חבל התיישבות חלוצי זה וסיפורם של אלפי ישראלים שהפריחו את השממה והקימו מאפס מפעל חיים למופת ונעקרו ממנו, יהיה חלק מהפנתיאון הציוני.

ארבעים שנה ימלאו השנה לעקירת יישובינו בסיני; בחבל ימית ובמרחב שלמה. מן הראוי שנמנף את יום הזיכרון העגול הזה להנחלת מורשת ההתיישבות הזו.

* נמיכות קומה – כאשר עבדאללה מלך ירדן החליט לנשל את חקלאי צופר ונהריים מאדמתם, בשטח הריבוני של ירדן, בתום 25 שנה, כפי שהסכם השלום אִיפְשֵׁר לו, היה על ישראל להבהיר לו שאם הוא מנצל לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, ישראל תקטין לחצי את כמות המים שהיא מעבירה לירדן, בהתאם לאותיות הקטנות שבהסכם השלום. נתניהו לא נהג כך, והיה זה מחדל מדיני.

כעת, שרת האנרגיה קארין אלהרר חתמה על הסכם עם שר המים של ירדן, על אספקת עוד 50 מיליון מ"ק בשנה. עיני אינה צרה בירדנים, ומצידי אפשר להעביר להם אף כמות גדולה יותר של מים, אך ביחסים בינלאומיים אין מקום למתנות חינם. ישראל היתה צריכה להתנות את הגדלת כמות המים ואולי אף להציע כמות גדולה יותר, תמורת חידוש ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים הישראלים לעבד את אדמותיהם. לא רק לירדן יש אינטרסים לאומיים, גם לנו יש כאלה. וכאשר אנחנו מוותרים עליהם, זו נמיכות קומה, שפוגעת במעמדנו באזור.

* רצף טריטוריאלי – הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בירושלים אישרה בשבוע שעבר הפקעת שטחים באזור גבעת המטוס, וכן אישרה להפקדה תוכנית להרחבת שכונת פסגת זאב. השבוע יחלו הדיונים בהתנגדויות להקמת היישוב החדש באזור E1 ובעוד חודש תובא לדיון תוכנית להקמת שכונה יהודית ענקית באזור עטרות. משרד השיכון, בראשות זאב אלקין, עומד מאחורי רוב היוזמות. היוזמה החשובה ביותר היא הקמת היישוב באזור E1, שתמנע את ניתוקה של מעלה אדומים ותבטיח רצף טריטוריאלי ישראלי מירושלים לבקעת הירדן וצפון ים המלח. "הארץ" כבר נוזף בממשל האמריקאי על שאינו מונע מישראל את קידום תנופת ההתיישבות הזו.

* שגרירות אחת – ירושלים היא עיר אחת, בירתה של מדינה אחת, כך היא היום וכך היא תהיה. שגרירות ארה"ב בישראל נמצאת בירושלים ואין כל מקום לקונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים, קונסוליה לפלשתינאים. על ישראל לעמוד על כך בתוקף.

אם כך, מדוע ישראל השלימה עם קיומה של הקונסוליה במזרח ירושלים לאורך כל השנים עד שטראמפ סגר אותה? זו היתה סיטואציה אחרת. הקונסוליה הייתה קיימת עוד בזמן הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים וארה"ב לא היתה זקוקה להסכמת ישראל כדי להשאיר אותה. היום, כדי לפתוח אותה מחדש, ישראל צריכה להסכים לכך.

בנושא הזה על בנט לעמוד איתן ללא פשרות מול כל לחץ. אני מאמין שכך הוא ינהג.

* אידיאל אינסופי – לקראת בחירת יו"ר הסוכנות היהודית, חוזרת המקהלה של לעג למוסדות הלאומיים, שאינם אלא ארגונים לחלוקת טובות הנאה לפוליטיקאים, ומי צריך אותם, הם אנכרוניסטים וכו'. "הארץ", איך לא, מוביל קמפיין בנושא.

מדינת ישראל אינה יכולה להיות תחליף לסוכנות היהודית, להסתדרות הציונית ולקק"ל, כיוון שהמוסדות הללו עושים פעילות שמדינה אינה יכולה לעשות. מדינה אינה יכולה לפעול כמדינה בקרב הקהילות היהודיות בעולם. היא לא יכולה לפעול לעידוד עלייה של אזרחי מדינות אחרות. היא לא יכולה לרכוש ולהחזיק אדמה שנועדה רק להתיישבות יהודית. היא לא יכולה לפעול במדינות אחרות נגד האנטישמיות. ובנוסף לכך – רוב מוחלט של תקציבי המוסדות הללו הם מתרומות של יהודי העולם שרוצים לקדם את הגשמת הציונות ולא נכון להעמיס את ההוצאות הללו על תקציב המדינה.

מזה שנים מתנהלת מלחמה לפירוק המוסדות הלאומיים מתוך תפיסה פוסט ציונית, לפיה מרגע שהקמנו את המדינה אין עוד צורך בציונות, וזו מדינה דמוקרטית ליברלית רגילה שכל תפקידה הוא לשרת את כל אזרחיה. הגורמים האלה פועלים נגד ההתיישבות הציונית (התירוץ – ועדות הקבלה) ומנסים כל העת, לעתים בהצלחה, לנגח אותה ולפגוע בה באמצעות בג"ץ.

חשוב מאוד להמשיך ולקיים את הגופים האלה, דווקא כגופים שאינם מדינתיים, אם כי גם המדינה צריכה, במקביל, לפעול להגשמת הציונות ואף להשתמש בכלים הללו לקידום יעדיה הלאומיים. הציונות עוד לא נגמרה. הפוסט ציונות טוענת שמטרת הציונות היתה להקים מדינה ומרגע שהמדינה קמה אין צורך בציונות. אבל לתפיסתי, מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה וזה תפקידה כמדינת הלאום של העם היהודי. זאת זכות קיומה והצדקת קיומה.

הרצל הגדיר את הציונות אידיאל אינסופי.

גילוי נאות – אני חבר הוועד הפועל הציוני ואסיפת קק"ל. טובות ההנאה שקיבלתי עד כה הם הזמן שהקדשתי לכך בהתנדבות ונסיעה על חשבוני לירושלים (שאר הישיבות היו בזום). הבן שלי, שהשתחרר הקיץ מצה"ל, הדריך במשך חודשיים, מטעם הסוכנות היהודית, מחנה של נוער יהודי בארה"ב.

* אחוות התיישבות – שני דוקטורים אנטי ציוניים, בני נוריאלי והני זובידה, מובילים לאחרונה, בעיקר ב"הארץ" (אלא מה?) – ג'יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הם מציגים טיעונים מופרכים על ביזת קרקעות המדינה וכו'; עלילות שאין בהן אפילו שמץ שמצה של אמת. אבל השנאה מכשירה כל עלילה ושקר; הכל מותר בשם ההסתה הגסה נגד הקיבוצים. בפשקוויל האחרון הם קראו לפרק את הקיבוצים ולספח אותם כשכונות בערים הסמוכות.

בהסתה שלהם, הם נוהגים לכרוך יחדיו את הקיבוצים ו"המתנחלים", וכיוון שבתוך עמי אני יושב, אני משער שלא מעטים בתנועה הקיבוצית מזדעזעים מהחיבור הזה לא פחות משהם מזדעזעים מסיפורי הבדים של ההסתה. אך אני מקווה, שיש בתוכנו מי שהחיבור הזה יעורר אותם להבין עד כמה הקרע בין הקיבוצים להתיישבות ביהודה ושומרון מיותר ומזיק, ושעלינו לראות במתיישבים ביו"ש את שותפינו לדרך הציונית ההתיישבותית.

* תרווה רוב טל ומטר – הלך לעולמו יצחק קינן, מורה ומחנך, סופר, משורר, פזמונאי ותסריטאי ומי שכיהן כראש מועצת בית שאן. בין שיריו המפורסמים – "ים השיבולים" ו"עמק שלי". קינן הוא מופת של הרעות והשותפות בין בית שאן והקיבוצים ובין עדות ישראל. קינן (ועקנין במקור) הוא יליד מרוקו גאה שפעל תמיד למען החיבור בין יוצאי עדות שונות. יהי זכרו ברוך!

במאמרי "תרווה רוב טל ומטר", שפרסמתי לפני 11 שנה, העוסק במקומו של הגלבוע ושל ההתיישבות היהודית על הגלבוע בתרבות הישראלית, כתבתי גם על שירו של קינן "עמק שלי":

"בשנים הקשות של מלחמת ההתשה, אזור הגלבוע ועמק בית שאן בער. יצחק קינן, תושב בית שאן, מורה בבית ספר שהופגז ושלוש מתלמידותיו נהרגו מפגז מרגמה (לימים כיהן כראש המועצה המקומית בית שאן) כתב בעקבות המקרה את השיר 'עמק שלי', שהושר בפי להקת 'הגבעטרון', אף היא מן העמק. בשיר הוא עוסק בימים הקשים העוברים על העמק: 'עמק האש, עמק הדם / זמר הקרב עוד לא נדם / עמק יפה, עמק שלי / יקרת לי, עמק שלי.' אולם בניגוד לקללת דוד את הרי הגלבוע, מסיים יצחק קינן את שירו בברכה ושבועה: 'השחר עולה, לעמק ניגר / המלך חזר אל ההר / גלבוע שלי – נשבעתי: מחר / תרווה רוב טל ומטר.'"

* בית היוצר של הבדותות – בדבריו הנכוחים של מנחם רהט על הפצת הבדותות והשנאה לנפתלי בנט בידי הביביסטים, הוא כתב: "אפילו יו"ר האופוזיציה נתניהו, נסחף לבדותות הללו." מה זה "אפילו"? מה זה "נסחף"? הוא המקור, הוא בית היוצר של השקרים, הקונספירציות, הפייק-ניוז וההסתה.

* חשבון הנפש של יובל שטייניץ – כל אימת שח"כים חוליגנים מהליכוד מתפרעים במליאת הכנסת, אני רואה איך יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו באי נחת, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מן הבושה. בראיון ל"מקור ראשון" הוא מתח ביקורת, בשפת האנדרסטייטמנט הסולידית והמנומסת שלו, על ההתנהלות הזאת, וקרא לאופוזיציה להיות ממלכתית.

המסר המעניין ביותר בראיון הוא זה: "חשבתי שאנחנו צריכים לקיים את הסכם הרוטציה, להעביר תקציב. אמרתי את זה לכל חבריי בצמרת הליכוד וגם לנתניהו. טענתי שיש לעשות זאת משתי סיבות. ראשית – כי כיבוד הסכמים הוא נורמה שמועילה גם לך, כי אתה רוצה שאנשים יסמכו עליך... שנית – הערכתי שאם נלך לבחירות נוספות, הרביעיות, אנחנו במצב של lose-lose ... אמרתי שאם נפסיד – נפסיד ואם ננצח – גם נפסיד. כי בישראל, גם כשאתה מנצח אתה צריך קואליציה. אמרתי כבר לפני שנה שלא יישאר מי שיהיה מוכן לעשות אתנו קואליציה."

מעניין כמה מהח"כים הליכודניקים מודעים לכך ומודים בכך בינם לבין עצמם, גם אם אינם מעזים לומר זאת בגלוי. ומעניין האם נתניהו עושה חשבון נפש ושואל את עצמו אם גניבת הרוטציה – השגיאה הפוליטית הגסה ביותר בקריירה שלו, השתלמה.

* על מי חובת ההזמנה – בתיקון לחוק יסוד הכנסת נאמר: "דיווח ראש הממשלה לראש האופוזיציה – ראש הממשלה יזמין לפי הצורך, ולא פחות מאשר פעם בחודש, את ראש האופוזיציה ויעדכן אותו בענייני המדינה."

ארבעה חודשים חלפו מאז הקמת הממשלה, וראש הממשלה טרם הזמין לעדכון את ראש האופוזיציה, וזאת בניגוד לחוק מפורש. בסביבתו של בנט מסבירים שהנוהג הוא שראש האופוזיציה הוא זה שיוצר קשר ויוזם את המפגש. יכול להיות שזה הנוהג, ונתניהו אינו פועל על פי הנוהג, אבל מה שקובע אינו הנוהג אלא החוק. ועל פי החוק, האחריות היא על ראש הממשלה.

הדבר חיוני לא רק על פי החוק, אלא גם על פי השכל הישר, על פי האינטרס הציבורי ועל פי המסורת (התיקון לחוק הוא משנת אלפיים, אך גם קודם לכן נהגו כך ראשי הממשלה, אם כי לא בתדירות קבועה אלא כשהיו על סדר היום נושאים שהצדיקו זאת).

כעת יש למפגשים הללו חשיבות גדולה אף יותר, דווקא לנוכח הקרע העמוק בין הממשלה לאופוזיציה. מפגשים כאלה בין שני האישים, עשויים להנמיך את הלהבות וזה אינטרס לאומי ראשון במעלה.

דווקא כראש ממשלת הריפוי, מן הראוי שבנט ינהג בממלכתיות, למרות המתקפות חסרות התקדים והמרושעות של נתניהו ותומכיו על בנט, ולמרות מסע הדה-לגיטימציה שהוא מוביל. אדרבא, הם עושים לך דה-לגיטימציה, ואתה תנהג כראש ממשלה ממלכתי.

אם בנט יזמין את נתניהו לפגישות – האם נתניהו יהיה מעוניין בכך? איני יודע. כיוון שנתניהו יוצר דה-לגיטימציה לכך שאדם אחר ולא הוא עומד בראש הממשלה, לא אתפלא אם יחרים את הפגישה.

ואף על פי כן, אני מצפה מבנט להזמין את נתניהו. אם הפגישות תתקיימנה – מה טוב. הן נחוצות וחשובות. אם נתניהו יסרב – יהיה זה קלונו. וגם אם הוא יסרב, על בנט להתמיד ולהזמין אותו אחת לחודש.

* נאום נתניהו בטקס הפרידה מנדב ארגמן – איש קטן.

* האם הסקרים מוטים? – מתוך רשומה שקראתי: "...הסקרים הקיקיוניים של השופר סגל (מי מפרסם סקרים באין בחירות ולשם מה?) המראים כי הליכוד יתחזק..."

לצערי, הליכוד אכן מתחזק בסקרים. ולא רק בערוץ 12 אלא בכל הערוצים. ובערוץ 12 לא סגל עורך את הסקרים אלא מנו גבע וחברת "מדגם". וסגל אינו שופר.

סקרים מתפרסמים כל הזמן, גם כשאין בחירות. גם בעיניי זה מיותר, אך זה לא חדש. הסקרים עצמם אמינים בהצגת תמונת המצב ביום הסקר. אני מייחס להם פחות חשיבות כמנבאים תוצאות בעתיד.

בדרך כלל מי שמתבכיינים על סקרים מוטים, הם אלה שמפסידים בהם. כאשר הליכוד מאבד כוח בסקרים, הוא הראשון שבז לסקרים של "התשקורת הסמולנית" ומזכיר שפרס והרצוג היו ראשי ממשלת הסקרים והפסידו בבחירות. וכאשר הליכוד מצליח בסקרים, מתנגדיו קופצים בטענות על הסקרים המוטים של "השופר סגל" ואילו דוברי הליכוד מתהדרים בתוצאות הסקרים ובזים למי שמפסידים בהם.

מי שטוען שהסקרים מזויפים ומוטים, כדאי שישאל את עצמו מה האינטרס של הסוקרים. האינטרס שלהם הוא להצליח. כל סוקר או חברת סוקרים מתגאה בהצלחות שלו, בכך שהוא זה שניבא טוב מאחרים את התוצאות. הצלחותיו מביאות לו פרסום והצלחה ובעיקר פרנסה. לכן, אין לו כל עניין להטות את הסקר אלא לדייק ככל האפשר.

אני לא אוהב את תוצאות הסקרים היום, בעיקר כיוון שמפלגתי, תקווה חדשה, מקבלת בהם רק כארבעה מנדטים. אני מקווה ומאמין שזה ישתנה. אבל התעלמות מהסקרים לא תקדם שינוי כזה והאשמת הסקרים כמוטים לא מקדמת כלום אלא רק משדרת בכיינות.

השורה התחתונה של הסקרים, היא עלייה לליכוד בראשות נתניהו, אבל אין לנתניהו יכולת להקים ממשלה, כי למפלגות שמוכנות להצטרף לממשלה בראשותו אין רוב בכנסת ובעם.

* המתאים מכולם – כבר מזמן כתבתי שמבין הטוענים לכתר בהנהגת הליכוד, אדלשטיין הוא המתאים ביותר. בכל הקריירה שלו הוא הוכיח ערכיות, אומץ, נחישות ודבקות במטרה. כך, כבר מימיו כאסיר ציון בבריה"מ ואח"כ בהתיישבות בגוש עציון וכמובן בחיים הפוליטיים. בתקופת כהונת אהוד ברק כראש הממשלה, כאשר הוא היה נחוש יותר מכל אחד אחר למסור את הגולן לאויב הסורי, יולי אדלשטיין, אז עדין במפלגת ישראל בעליה, שירת כראש שדולת הגולן בכנסת. הוא היה בין הראשונים והעקביים ביותר בהתנגדותם לעקירת גוש קטיף בידי ממשלת הליכוד, והקים את "מחנה המורדים", תוך נכונות לשלם מחיר אישי ופוליטי כתוצאה מכך.

בתפקידו כיו"ר הכנסת, היטיב לשמור על ממלכתיות והגינות, ובמפלגת ביבי יש צורך באומץ רב כדי להיות ממלכתי והגון. על רקע זה הוא נקלע לעימותים קשים עם נתניהו, והכיר את נחת זרועו של האספסוף הביביסטי שהחל להסית נגדו בהשמצות, שקרים ושיימינג בזויים. הוא הצטיין בתפקידו כשר הבריאות, בעיצומה של הקורונה, וזכה להערכה מקצועית רבה ביותר על פועלו, בעיקר מצד גורמי המקצוע.

תמיד יטיחו בו את האשמה שהפר את החלטת בג"ץ כיו"ר הכנסת. אלא שאין שחר להאשמה הזאת. להיפך, כאשר בג"ץ פסק פסיקה שמנוגדת למצפונו, הוא התפטר כדי לא לבצע אותה בעצמו, ולא הפר אותה. אגב, הוא צדק לחלוטין בעמדתו נגד התערבות בוטה ללא כל הצדקה של בג"ץ בחיי הכנסת.

קפיצתו הנחשונית למים הקרים בהכרזתו על התמודדות נגד נתניהו, מתוך ידיעה שמעתה יעמוד במוקד מתקפות הסתה ושקרים, כפי שאכן קורה מרגע הודעתו, בהובלת נתניהו ובאמצעות בנו, רק מעידה על אומץ לבו ומנהיגותו. לצערי, רוב הליכודניקים מעריצים את נתניהו וממשיכים לתמוך בו למרות שהם אמורים להבין שהוא לא יוכל עוד להרכיב ממשלה בישראל, ולכן סיכוייו של אדלשטיין נמוכים. הלוואי ואתבדה. אדלשטיין ראוי בהחלט להיות ראש ממשלה בישראל. 

* חוקים צפון קוריאניים – אחד מדפי המסרים הביביסטיים הפופולריים הוא הכינוי "חוקים צפון קוריאניים", להצעות החוק להגבלת קדנציות לראש הממשלה ולאי הטלת הרכבת ממשלה על נאשם בפלילים. ובמחשבה שנייה, הם בעצם צודקים. אלה ממש חוקים צפון קוריאנים. באמת, בצפון קוריאה יש הגבלה של שתי קדנציות על המנהיג, הוא כפוף לחוק ואם הוגש נגדו כתב אישום הוא לא יוכל לכהן כמנהיג. זה באמת, ממש אחד לאחד.

אפרופו צפון קוריאה... פולחן אישיות... נו, נו.

* תביעה על טיפשות – יפנים שהושפעו מהתעמולה של צפון קוריאה ועברו אליה, הצליחו להימלט חזרה ליפן וכעת הם תובעים את קים ג'ונג און על הונאה, כי הובטח להם גן עדן. לדעתי, הם צריכים לתבוע את עצמם על טיפשות.

* ריקוד הדגלים של מק"י – בשבוע שעבר נערכה, במשך שלושה ימים, ועידת מק"י. מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, היא חלק מתוך חד"ש שהיא חלק מהרשימה המשותפת, כלומר היא אי, בתוך אי. ובתוכה – קומץ יהודֵי-המחמד הם אי בתוך אי בתוך אי.

הוועידה הזאת עברה לגמרי מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, אולם לאחר הוועידה, מוסף "הארץ" הקדיש לה את כתבת השער – 6 עמודים צבעוניים עם תמונות רבות (לא כולל תמונת השער). את הכתבה (המרתקת, יש לציין) כתב דני בר-און. הוא פתח אותה בסיפור על סבא שלו, שהיה קומוניסט אדוק, חבר פעיל במק"י ומעריץ של סטלין ושל גן העדן הסובייטי. מנקודת מוצא זו הוא תיאר את הוועידה, בכתבה שהתמקדה בעיקר בקומץ היהודים החברים בה, שאותם תיאר בחמלה, כאנשים שוחרי טוב אך אנכרוניסטים שחיים במציאות וירטואלית שחלפה מהעולם והם ממשיכים לספר שהם העתיד, הם המחר.

אמנם הם רואים בסטליניזם תאונה ובסטלין פושע, אך הם דבקים בקומוניזם והאוייב הגדול שלהם הוא הסוציאל-דמוקרטיה, שהיא יצור בורגני שנועד להנציח את שלטון הקפיטליזם. עופר כסיף: "קפיטליזם וסוציאליזם זה כמו להיות בהריון. אין חצי הריון. יש כל מיני שיטות שבאמצעותן הקפיטליזם ניסה להציל את עצמו, אחד הבולטות ביותר היא הסוציאל-דמוקרטיה של קיינס, מה שהיום אנחנו מכנים מדינת רווחה. אני לא קורא לזה סוציאליזם. זו שיטה מסוימת של שמירה על השוק. או שיש שוק או שאין שוק."

שלא לדבר על הבוז למפלגות שמאל ציוני, שבעיניהם (כמו בעיני הימין הקיצוני) זו סתירה מובנית. כשדני בר-און שאל את אריאל עמר, העוזר הפרלמנטרי של כסיף, אם אינו חש אי נוחות לצפות בנפנופי דגל הפטיש והמגל על במת הוועידה, לאחר שעשרות מיליונים נרצחו בשמו, הצביע עמר על סמל הדולר במקלדת של בר-און ואמר: "אתה יודע כמה מיליונים נהרגו בשם הסמל הזה? הקומוניזם עדיף, בכל צורה שהיא, על הקפיטליזם."

כאמור הכתבה מתמקדת בקומץ היהודים, מתוך מבט של חמלה ושל השתאות. הם, היהודים, אינם מכחישים את היותם קומץ, היו שמחים כמובן להצליח יותר ברחוב היהודי, אך בעיניהם עצם העובדה שיש במפלגה גם כמה יהודים (אפילו צוין שבוועד המרכזי החדש עלה מספר היהודים מ-6 ל-8 מתוך 51), היא הוכחה שיש אפשרות לשותפות יהודית-ערבית והם גאים לשאת את הדגל הזה.

איך באה לידי ביטוי השותפות הזאת? נבחן זאת באמצעות הדגלים המתנוססים בוועידה. אירוע הפתיחה החגיגי של הוועידה הסתיים ב"חפלת הריקודים הבלתי-נמנעת עם דגל המגל והפטיש (מבד פשוט) ודגל פלשתין (מסאטן עם פרנזים מוזהבים)." אילו היו שם דגל ישראל ודגל פלשתין, ניתן היה לומר שהנה, יש כאן שותפות דו-לאומית, יהודית ערבית. הנה, כך תיראה "מדינת כל אזרחיה", מדינה שמכילה את שני הלאומים שבתוכה. אם היה רק דגל הפטיש והמגל, ניתן היה לומר שכך תיראה המדינה האוטופית אחרי המהפכה; היא תהיה מדינת של סולידריות אנושית מעמדית מעל ללאומים, ללא הבדל בין אדם לאדם, בין לאום ללאום. אבל כאשר הריקודים הם עם דגל פלשתין ודגל הפטיש והמגל, ברור לאן זה חותר. הם חותרים למדינת לאום פלשתינאית קומוניסטית, המוחקת כל סממן לאומי יהודי. התמונה הזו חזקה יותר מכל הלהג על שותפות יהודית-ערבית בפי המרואיינים, החל ביהודי-המחמד לשעבר של הרשימה המשותפת דב חנין, ועד עופר כסיף שלשמו אפילו בצחוק איני יכול להוסיף את המילה "מחמד".

ומה קודם בעיניהם, דגל פלשתין או דגל הפטיש והמגל, הלאומנות הפלשתינאית או הקומוניזם? התשובה לכך נעוצה במהות הרשימה המשותפת. כה טבעי שבשותפות הלאומנית הזו, הקומוניסטים האתאיסטים לא חשו כל בעייה בריצה משותפת עם התנועה האסלאמית. והיום, כאשר רע"ם פרשה מהמשותפת, הם אינם תוקפים אותה על האידיאולוגיה האסלאמית הקלריקלית שלה או על ההומופוביה של נציגיה, אלא על שותפותה הבוגדנית בקואליציה הציונית. כך אמר בדברי הפתיחה יו"ר חד"ש (שאינו חבר מק"י) איימן עודה: "יש אנשים שמוציאים את עצמם מהכלל," אמר עודה בזעם, וממש לא התכוון ליהודים המפנים עורף לעמם ומצטרפים לרשימה המשותפת הלאומנית פלשתינאית. הוא אמר זאת על רע"ם, וציין שגם הוא קיבל הבטחות בנוסח "קחו כספים וותרו על השאיפות הלאומיות שלכם" אך דחה אותן בשאט נפש. לדבריו, מק"י היא "המפלגה היחידה שעומדת מול הציונות לפני קום המדינה ואחריו... היא המפלגה היחידה שנשארת עקבית כל הזמן. היחידה שמניפה בעקביות את נס המאבק הפלשתינאי לשחרור." כלומר, שאיפות לאומיות הן דבר שאסור לוותר עליו בעד שום הון שבעולם וכל הצעה לוויתור כזה יש לדחות בשאט נפש, אך הדבר נכון רק כאשר מדובר בשאיפות הלאומיות של הפלשתינאים. לעומת זאת, השאיפות הלאומיות של היהודים – הציונות, הן דבר שיש לעמוד מולו ולהילחם בו.

ולכך שותפים אותם יהודים עלובי נפש, ואת זה הם מכנים בגאווה נטולת מודעות עצמית "שותפות יהודית-ערבית".

* מחבלים הם מחבלים – מה צריך לעשות קצין צה"ל כאשר מחבלים יהודים מתיזים בפניו גז מדמיע?

בדיוק מה שהוא היה עושה אילו המחבלים היו ערבים.

* הנורווגים אשמים – על מה ולמה דֶנִי שהתאסלם רצח חמישה נורווגים?

בגלל אקיבוש?

בגלל ה"נכבה"?

או שמא בגלל הגרעין התורני?

* גורמים גזעניים – מאמין אדוק בדת הפוליטיקלי קורקט האשים אותי בגזענות, כיוון שציינתי שהמחבל שביצע את הטבח בנורווגיה הוא קנאי אסלמי. הוא צודק. אגב, הסתמכתי על גורמים גזעניים כמו משטרת נורווגיה, הסוכנות לביטחון של נורווגיה וכלי התקשורת הנורווגיים.

והנה, מסתבר שגם המשטרה הבריטית גזענית, כי היא חושדת שרצח חבר הפרלמנט דייוויד איימס היא מעשה טרור והטרוריסט עבר הקצנה אסלאמית.

* הגדרה חדשה לגזענות – מיהו גזען? מי שמותח ביקורת על ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן. שדר הרדיו אריה גולן, שהיה שותף אתה לפאנל ב"פגוש את העיתונות", הזכיר שהיא מעריצה את נתניהו, והיא התנפלה עליו בטענה שהוא גזען. למה גזען? למה לא?

היא מזכירה לי את אחמד טיבי. גם אותו אסור לבקר. גם מי שמבקר אותו הוא גזען.

אגב, אריה גולן טעה. דיסטל-אטבריאן לא מעריצה את נתניהו. היא סוגדת לו.

* מבחינתו הוא צודק – עכשיו ברור למה פרס עמד על כך שיוצב פסל של קצב במשכן הנשיא.

* אג'נדה מסכנת חיים – דברי הבלע של ח"כ יברקן נגד השר הורוביץ "הגיי האשכנזי" דוחים וראויים להוקעה. אולם חמורה הרבה יותר האג'נדה האנטי חיסונית שהוא נושא. זו אג'נדה מסכנת חיים.

* קונספירציה נדבקת לקונספירציה – כידוע, אין קורונה. הקורונה היא המצאה שנועדה להשליט גורמים מסוימים על העולם. אבל בכל זאת, אנשים חולים, אנשים מתים, צריך להסביר את זה. אז יש הסבר. אלו התוצאות של אנטנותG5  – הרשת ללוחמה ביולוגית בלה בלה בלה. "מדובר באג'נדה לדילול אוכלוסין ותוכנת ניטור מעקב ודירוג חברתי."

כן, תאוריית הקונספירציה המטורללת על G5 קדמה לקורונה, אך כפי שחרא נדבק לחרא – נדבקה קונספירציה לקונספירציה. אני משער ש-100% מהמאמינים לקונספירציה הזאת הם גם סרבני חיסונים.

וכפי שהרופאים הם "פושעים נגד האנושות" שמבצעים "ניסויים בבני אדם" וד"ר שרון אלרועי פרייז היא "מנגלה" והתו הירוק הוא "הטלאי הירוק", כך הבחור הזה יועז הנדל בעתיד הקרוב יועמד לדין על פשעים נגד האנושות. על רישות הארץ כולה באנטנות – G5 אשר מקרינות "קרינה אלקטרומגנטית."

כן, אנחנו צוחקים, וזה באמת מצחיק, אבל זה גם עצוב, כי לכתות הללו יש השפעה, ולקונספירציות והפייק ניוז הללו יש רייטינג, ובמגפת הקורונה המחיר של התופעה הוא בחיי אדם רבים ובבריאותם של רבים עוד יותר, שפחדו להתחסן. זה נזק לכולנו, כיוון שכולנו סובלים מכך שהמגפה, שיכלה להיות מאחורינו, עדיין כאן.

* ביד הלשון: חמיו – מיד לאחר שיולי אדלשטיין הודיע על החלטתו להתמודד נגד נתניהו, יאיר נתניהו פירסם ציוץ הסתה גס נגדו, שהחל במילים "חמו של אדלשטיין".

מעבר לתוכן הנורא, זו גם עילגות. אין אומרים חמו. כדי לזכור את ההטיות של חם, נזכור שהן זהות לשל אח. אח ואחות – חם וחמות. אחי ואחותי – חמי וחמותי. אחיו ואחותו – חָמִיו וחמותו. אחים ואחיות – חמים וחמיות.

אורי הייטנר

* * *

באבל על מותו של המחזאי והסופר

יוסף בר-יוסף

בגיל 88

זכינו ללמוד איתו יחד אצל פרופ' גרשם שלום

וגם ליהנות ממחזהו הראשון "טורא"

בשנת 1963 בתיאטרון הקאמרי

 בכיכובו של יורם גאון

* * *

עקיבא נוף

חוֹפֶש

הַחֶדֶר הַהוּא בְּתָּא אֳנִיָה

הָיָה לָנוּ כָּל הָעוֹלָם, 

עִמְקֵּי מְצוּלוּת וְהָרֵי רְוָיָה

לַגּוּף הָעוֹלֶה בַּסֻּלָם.

הַחֶדֶר הַהוּא, שֶׁל שְׁנֵינוּ בִּלְבַד –

הָיָה כָּל תֵּבֵל וּמְלוֹאָה,

רָקִיעַ כָּכוּב וְגַלִּים כְּמַרְבָד

וּסְעָרָה הַפּוֹרֶצֶת כִּלְאָהּ.

צָלַלְנוּ חוֹבְקִים בְּיָם אַגָּדָה,

חוֹתְרִים בֵּין פִּרְחֵי אַלְמֻגִּים,

שְׁחַפִים כִּשְׂרָפִים שָׁם, בְּגִיל, בִּרְעָדָה,

הָיוּ מֵעָלֵינוּ חַגִים,

נוֹשְׂאִים עַל אֶבְרָה, מוֹשְׁכִים לַמֶּרְחָב –

מַשָּׂא רִגְשׁוֹתֵינוּ, גוֹאִים,

חוֹתְמִים בִּנְשִׁיקָה לְהַשְׂבִּיעַ רָעַב

אֱל בְרִית לְבָבוֹת מִתְפַּרְעִים,

נוֹגְעִים בְּחוֹפֵי חֲלוֹם מִתְמַמֵּשׁ,

שָׁרִים בְּקָנוֹן מִזְמוֹרִים,

סְבִיבֵנוּ אוֹקְיָנוֹס שׁוֹצֵף ורוֹגֵשׁ,

גָּלַיו אֶת סוֹדֵנו נוֹצְרִים.

עקיבא נוף

* * *

ארנה גולן

איך הקדימה יונה וולך את  me too ואת זמננו

האלימות במגעם של גבר ואישה כייצוג האלימות שבקיום האנושי

לזיכרה של יונה וולך שביום 29 לספטמבר

מלאו 36 שנים לפטירתה

חלק ראשון

הגבר האלים, האקטיבי והמנוכר וקורבנו –

האישה החלשה נטולת המודעות והכמהה למגע

1. שירים ראשונים – מבוא

כבר בשיריה המוקדמים, בסיפרה הראשון, "דברים" (1966), הציגה יונה וולך את המיפגש בין הגבר לאישה כמגע אלים וגורלי, המוליך את האישה לאובדנה הריגשי או הפיסי. היא מיקמה את המגע האלים בתחום המיני, במגע הגופים, והציבה את האישה בקוטב החולשה הטוטאלית, הפיסית והנפשית, ועל כן כקורבן האלימות הגברית שבקוטב החזק, התוקפני והחותר לשליטה.

בסידרה נודעת של שירים מפתיעים במקוריותם ומרטיטים, הקרויים לרוב על שם הדמויות הנשיות שבמרכזם, היא העניקה להן שמות המרחיקים אותן מן ההוויה הישראלית וממקמים אותן בכעין עולם אגדי בעל מאפיינים אירופיים, המרוחק מן הכאן ועכשיו. בה בעת, מסמנים שמותיהן הזרים את הניתוק שלהן מן המציאות הריאלית בכלל, כיוון שהן נעות במציאות שהיא דומה  למעשייה, רחוקה מאיתנו ומוזרה, ממש הזוייה. למעשה, כפי שמתברר מן ההמשך,  המאפיינים הסוריאליסטיים של המציאות באים מן הצמידות לנקודת תצפיתן של הדמויות. וכך משתקפת חולשת תודעתן כמו גם רפיון כוחן. כל אלה גורמים לכך שהן לא יכולות להעריך נכונה את הסיכונים ולבטח לא להתייצב מול האלימות הגברית.

המקור העמוק לחולשתן מקורו בכמיהה שלהן למגע שבאהבה או למימוש מיניותן. בתמימותן הן נתונות באשלייה שאפשר לתת אמון בגבר ולהיפתח אליו. בזאת הן מסירות את חומת המגן הפיסית והנפשית, ומעצם חולשתן נעשות לאובייקט מיני המנוצל על ידי הגבר והן אף מושפלות. כתוצאה מכך, הן מאבדות את אחיזתן במציאות. יותר מזה, אם ברגע כלשהו צומחת בהן מודעות לסיכוני ההוויה הגברית או לעובדת ניצולן ודיכויין, הן מפנות את הכאב ואת הזעם כלפי עצמן ופוגעות בעצמן באקט אכזרי של אלימות. הקוטב הגברי, לעומת זאת, מוצג כגבר אלים ומנוכר, נטול רגש ושואף לסיפוק ושליטה, או כחבורה גברית אנונימית, אלימה ומתחזה לשם השגת סיפוקה. רק באופן נדיר נחשף גם הגבר כתמים וחלש, אך זאת רק משום שאין בכוחו לשאת את מעמסת הקיום ולא משום שנפגע על ידי אישה.

וכיוון שדרכי מסירתם של השירים נאמנים, לרוב, לאופן קליטת המציאות על ידי הדמויות הנשיות, השיר רצוף משפטים קטועים וחסרים, והם באים ברצף ללא קישורים הגיוניים וסיבתיים. כך  נוצרים פערים ועמימות והדברים לא ממש ברורים. אמנם, הדובר בשיר, זה שמוסר את עלילתן של הדמויות, חורג לעתים מנקודת תצפיתן ורומז להסבר כלשהו, או מביע, לעיתים, גינוי או סלידה מתוך נאמנות לכאבן, אבל הדברים נותרים, בעיקרו של דבר, עמומים וקשה לפרשם.

2. קורנליה וכריסטינה

למשל, השיר "קורנליה" (שירה, עמ' 10). הדמות שבמרכז של שיר זה, מייצגת את הדגם הנשי בשיא חולשתו. היא נטולת מודעות לחלוטין לטיבה המאיים של ההוויה הגברית שהרי אין בה הכושר לפענח את איתותיה. מאידך, היא גם אינה מודעת למיניותה שלה, וזו  מסכנת אותה. וכך, בפאסיביות הילדותית שבה ובכמיהתה למגע אנושי, לאהבה ולמימוש מיני, היא נעשית קורבן לניצול מיני קבוצתי. יתירה מזו, אפילו לאחר האונס היא מוסיפה לקיים את אשלייתה התמימה. וכך, בחלקו הראשון של השיר, הנאמן לתפיסתה הילדותית, נבנית  מציאות דמויית מעשייה. היא מפרשת את הופעת "השד" הגברי ב"אמצע הלילה" בהתאם לחוקיות האגדית, ועל פיה זו שעה גורלית, כי טמונה בו הבטחה להופעת נסיך גואל. כיוון שכך, היא לא נרתעת מפניו ומצטרפת אליו בתמימותה "לקטוף סרפדים". אין היא מודעת כלל ליצריה המיניים ולכך שהיא "מוכרחה" לממשם, כשם שאינה מודעת למשמעותם של הסמלים האירוטיים האחרים: שד, אמצע הלילה, לקטוף סרפדים, פריחה אדומה ושדה אדומה. היא   אינה מבינה כלל שבצבע ה"אדום" היא סומנה כאובייקט מיני מזמין ומותר לכל.

אפילו עם "בוקר", עם סילוק המעטה האגדי מן המציאות, עדיין נאמן הדובר לראייתה. ראייה זו מכחישה את מעשה האונס הקבוצתי, ועל כן הוא מכנה אותו בלשון נקייה, "האנשים עשו לה," אבל בה בעת רומז בלשון הסלנג לאשר נעשה לה, לאונס הברוטאלי. רק לבסוף, כשהיא אינה מתעוררת מאשלייתה, חושף הדובר המודע למתרחש את משמעות הדברים. לא בה חשקו האונסים כפי שהשלתה את עצמה, לא בה כבעלת זהות אישית ונשית ייחודית, כ"קורנליה". הם ראו בה רק אובייקט מיני נטול זהות, ללא נשמה ושם. וכך לפנינו מצטייר שיר חריף וזועם.

"כריסטינה" (שירה, עמ' 19) נעשית אף היא קורבן לאונס קבוצתי, וכקודמתה אין בה הכושר לפענח את המציאות כהוויתה. גם "הכמיהה" למגע אנושי ומיני מחלישה אותה. אולם הפעם האונס האלים נכפה עליה בכוח. היא חשה במעומעם במלוא הכיעור של ההוויה הגברית היצרית והאלימה והיא גם סולדת ממנה. אבל  בחולשתה הפיסית והתודעתית אין בכוחה להקים חומת מגן או להימלט. מיד בראשית השיר, בלא שקדם  השלב המקובל של פיתוי והיענות, היא מוצאת את עצמה במרכזו של מעגל גברי רב משתתפים, מעגל אנונימי, תוקפני ומתחזה, שמסווה את כוונתו האלימה. עירפול תפיסתה משתקף מיד בתיאור הפותח כיוון שהוא נטול רקע, מקוטע ומוזר, מתמקד בגברים האנונימיים ה"עושים מעשים קטנים ומתמשכים" שאין היא מפענחת את טיבם. מאידך, סלידתה מהם ניכרת בתשומת ליבה המכוונת להתבוננותם המסלידה בבהונותיהם, המעידה לתחושתה על "אקזמה ברגליים" ומתקשרת ב"כושים". היא רואה אותם "שולבים ידים" סביבה, כמו במין "מחול קטן" והם מחקים, להבנתה הילדותית, את משחק הילדים שבו בוחר בן בבת או להיפך בשירת "למי למי למי". ובכל זאת, למרות שהיא בורחת למציאות דמיונית היא כן חשה בעיוות שבמתרחש. ה"למי למי" נעשה "למה למה" והם "מייבבים", מעוררים בה סלידה.

לנוכח עמעום תודעתה באשר למתרחש סביבה, נאלץ הדובר לחרוג לסירוגין מנקודת תצפיתה. הוא מוסר כי "כריסטינה מחכה" להבין מה קורה. היא שומעת את שאלתם המתחזה של התוקפים לשמה הידוע להם ומתאמצת להבין ולהגיב. עתה, בעוד המעגל מתהדק סביבה, "הכמיהה מחלישה אותה," מונעת ממנה להיחלץ. נראה לה כי "בעומק", מרחוק, משחקים שם בקצב, אך הדובר מבטא את סלידתה מן החושקים "מלפנה", כלומר – מלפניה,  והם מעוותים כמו הלשון המוסרת עליהם. הם גם "עושים לה פנים," עושים העוויות כעורות בתאוותם, אך מתחזים לדורשי טובתה. עתה, כשהיא מתנודדת בין הכמיהה לסלידה "ראשה סחרחר בינות ליבבת" מצרימת הקולות. והיא מאבדת את כוח עמידתה סופית לנוכח פיתויים המתחזים לאהבה. ולאחר שהם מנסים לשכנע אותה ש"אז מה", כלומר – שאין כל רע בהתמסרותה. הרי גבר אובדנה נחרץ, והשיר מזעזע ומלמד עד כמה הקדימה יונה וולך את זמנה ואת זמננו ובאומץ לא ישוער.

3. לוטה – השלב הבא

לעומת השתיים הללו, שנעשו בתמימותן וחולשתן קורבן לאלימות מינית גברית, מגלמת "לוטה" (שירה, עמ' 21) את השלב הבא, זה  שלאחר היות קורבן. במודעותה הכאובה לסיכונים של האלימות הגברית, היא עוטה על עצמה חומת מגן קשוחה ואוטמת באלימות אכזרית את המבע למיניותה ולרגשותיה. היא מאמצת לשם כך את הנורמות של העולם הגברי הקשוח, שמסמלים אותו בשיר  אביזרים מעולם הברזל והמסגרייה, מפעילה "מפתח שוודי" על שערה שהיה רך ונשי אך נעשה "קפיצים", אבל בכך היא גם מענה את עצמה. את עולמה הנפשי, לעומת זאת, היא מנסה לחשל בבליעת כדורים, אך בכך ממיתה את הכמיהה למגע ואת עולם הרגש שלה.

אבל  אז היא כבר מסוגלת לצאת למציאות האלימה כלוחמת העוטה על עצמה דווקא "שמלת קורים", כי שמלה כזאת מפתה ומגרה וקשוחה. עם זאת,  היא גם מחלישה, מלאת חורים, פגיעה. אבל מאחר שלוטה כבר מחוסנת ואטומה היא קולטת את "האמת", שחנופת הגברים האנונימיים המתאווים אליה ומתחזים בחנופה ש"יש לך גוף נפלא," ועל כן אין לה צורך כלל ב"מקטרת מלחמה", והיא כבר מבינה שזו  באה לפרק אותה מנישקה. עתה היא מבינה "רק מילים" ואינה מאזינה עוד לכמיהות ורגשות. אולם זה שהיא ניצלת  מהיות קורבן, כלומר – אובייקט מיני מנוצל ומושפל, מחירה כבד: המתת מיניותה וזהותה הנשית.

ל"תרזה" (שירה, עמ' 13) אין אפילו כוח הרסני כזה. היא מוצגת ברגע ההיוודעות לתשוקתו האלימה של הגבר, לניפוץ אשלייתה כי יש אהבה במגע עימו, ובכל זאת  היא נכשלת בניסיונה האלים לחנוק את ההלם שלה בהתאכזרות כלפי עצמה. על כן, סופה הוא באובדן שפיות דעתה, בשיגעון שיש בו מיזוג הרסני של כמיהה למוות, תמימות ילדותית ומיניות זנותית מעוותת כאחת.

אף כי השיר רצוף פערים, נטול קישורים ורקע ועל כן פתוח לפירושים שונים, הרי להבנתי  אם קוראים את ראשיתו של השיר כדיבור פנימי של "תרזה", ניתן להבין שהיא מצווה בה על עצמה מתוך בלבול פנימי להתקשח ולהיאטם. להסתגר מפני העולם – "לא לצאת כי / לא להיכנס" – ולאטום גם את המבע לכאב באלימות גברית שהיא תפנה כלפי עצמה: "לרתך בזהירות מסביב לפה," לרתך כגבר באכזריות את הפה הרך המבקש לזעוק. מן ההמשך מתברר כי להיוודעות גרם המכתב, הדומה בעיניה ליצור חי כיוון שהוא מייצג את בעליו, והוא "ישוב" באדישות על המיטה. ואכן, עיקרו של המכתב בווידוי גס, שבו חושף הגבר כי לא אהבתו השופעת, אלא מהותו הוואמפירית, תשוקתו לדמה המתוק, תאוותו לניצולה עד מוות היא שהניעה אותו לבוא אליה.

בזעמה היא משליכה את המכתב ומלעיגה עליו כביכול נעשה "עלה גדול ומנומס לרוח," נטול ערך. אולם עתה הדובר הוא הנאלץ לדווח על אובדן שפיות דעתה כי היא כבר איבדה את היכולת הזאת. היא משמנת, אמנם, את הסקטים, שהם גבריים, כאילו היא ילדה השבה לחיים, אך בחולשתה גוברת בה הכמיהה למוות. לבסוף "היא שוכבת למראשותי הנרות" כמו מתה, אך קורצת בשיגעון. אולי כדי להודיע כביכול היתה ילדה שאינה אלא מתראה במשחקה, ואפשר שהקריצה שלה בשעת הרצון למות היא  גם מעשה זנותי שמעיד על אובדן  שפיותה.

4. דונה תרזה חושפת את סודות  הגבר

"צרותיה של דונה תרזה" (שירה, עמ' 23), שזהותו של הגבר הדובר עליה בשיר נחשפת רק סמוך לסיום כחתן שלה, מלעיג עליהן בניכור, מכנה אותן "יפהפיות" ודוחה אותן מעליו, הצרות הללו כרוכות אף הן במיניותה, ומיניות זו תביא עליה את אובדנה. אלא שבניגוד לדמויות הנשיות הקודמות, שנעשו קורבן לאלימות מינית בהוויה גברית שלטת וכוחנית שראתה בהן אובייקט לסיפוק התאווה, הרי המיניות התוססת של דונה תרזה דווקא היא שמאיימת על הגבר ומרתיעה אותו. היא חושפת, להרגשתו, את קלונו במבחן הגבריות: "נלאיתי בעיניי מאוד / נקלותי שנים / שבהן בלי הרף / נחירייך רוטטים דונה תרזה," הוא אומר מלא טינה, מייחס למיניותה אופי חייתי של סוסה ותובע ממנה לרסנה – "הלא תאמרי די ברגשייך"! ולמה?  כיוון שמביאה להשפלתו.

אם קוראים את השיר כמונולוג גברי עויין ומנוכר לעולמה של "דונה תרזה", וכל השירים הללו אינם ניתנים בקלות לפירוש ולכן ניתן לקרוא אותם בקריאות שונות, הרי שלמרות שהשיר רצוף פערים ומבנים תחביריים חסרים, המקשים על קישורם של הפרטים, הרי בכל זאת  ניתן להבחין בקו מאחד. הפרטים על המציאות בשיר ממקמים את הדמויות במציאות דמויית עולמם של האבירים בספרד של ימי הבינים, והלשון "הגבוהה" והמקראית, בעיקרה, מתחייבת ממנו. עולם היופי שדונה תרזה בונה לה מעיד כי בבנייתו היא ריסנה בקשיחות את מיניותה והחניקה אותה בחומרים של יופי טהור כבדולח וקשוח כמותו או להיפך, דווקא ברכות הקטיפה.

 ובכל זאת, לנוכח מיניותה התוססת  היא רוצה להידמות  לגבר "רבוצה" ביופי כסוסה ועדין "נחיריה רוטטים". מיניותה הכלואה גם פורצת בהזיותיה הארוטיות בדמותם של אבירים לוחמים דוהרים, "קלגסים מעליה ביעף," נוקשים במנעליהם לכבודה בגבריות פראית.

וכך מתברר כי במפנה חד דונה תרזה ממירה את עולם היופי הביתי והנשי הכפוי עליה, בעולם מנוגד בתכלית, עולם מלחמתי וגברי המותאם לאפשרויות הנשיות. הגבר עדיין אינו מבין מדוע. היא אוספת עופות טרף, "דיות" ומאגדת את רגליהן למשיחת רעל. וכשהוא סובר כי הרעל נועד לו, "יעצני לבי לקום עליה" ולהורגה טרם תהרגנו, לא כל שכן שהיא כבר מושחת את סכינה ברעל הפוספור הממית  המיועד לו, לדעתו! היא גם מטיחה בו קללתה, כי "לעולם" יקולל בגללה. רק אז הוא מודה שקללתה הוטחה בו בלחש וכשדווקא היא עצמה כבר "קרועה" בסכינה ובידי עצמה. ועדיין הוא תמה, הכיצד פגעה בעצמה באלימות אכזרית בעוד תמיד התגוננה אפילו מפני השמש. "כלתי לעולם ידעתיה," הוא אומר באטימותו. הוא  חושב שהכיר אותה, ש"ידע" אותה, בעוד שבפועל  לא רק שלא ידע  אותה כגבר, במשמעות המינית, אלא שלא ידע כלל את נשמתה וכאבה. כמו "לוטה" גם "תרזה" מפנה, אפוא, את כאבה, זעמה ותסכולה הנפשי והמיני – כאלימות דווקא כלפי עצמה. בפגיעותה ובחולשתה בעולם הגברי אין לה מוצא אחר. על פי שירי "דברים", זהותה המינית של האישה היא המסכנת אותה בהוויה הגברית השלטת והאלימה. בין אם מיניותה עושה אותה לאובייקט מיני נטול נשמה ובין אם היא מבטאת את  המיניות וזה מאיים על הגבר, תמיד היא  נאלצת לדכא אותה  על מנת לשרוד. אין לאישה סיכוי לממש את מיניותה ואם תנסה – סופה אובדן פיסי או רגשי.

המשך יבוא ובו: האלימות במגע בין גבר לאישה מייצגת את  האלימות בקיום האנושי בכלל ונובעת מהיחס שבין הגוף לנפש. ראיית עולם מדהימה.

* * *

אהוד בן עזר

על ספרה החדש של חגית הלפרין

"הבריחה מן הארמון המכושף"

שלונסקי וסופרי דור תש"ח

בהוצאת מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב,

וצבעונים הוצאה לאור. 260 עמ'. 2021.

מזה זמן רב לא קראתי ספר מרתק כל כך שעוסק בתולדות הספרות העברית, יותר נכון בתולדותיהם של הסופרים והמשוררים העבריים בתקופה של שלונסקי ושל סופרי דור תש"ח. מחקר שהוא מצד אחד מעין מותחן בלשי המתחקה בעבודת-נמלים ארכיונית של איסוף והשוואה של אלפי פרטי-פרטים ממוסמכים על יחסיו של שלונסקי עם חבורת המשוררים והסופרים הצעירים שאותם טיפח בצורה זו או אחרת, ומצד שני הוא קובץ מונוגרפיות קצרות ומלאות עניין וידע על אותה חבורת משוררים וסופרים צעירים בראשית דרכם, על כמעט דור שלם בספרות העברית – אשר למזלי את רובם היכרתי, חלקם אפילו מקרוב כמו את שלמה טנאי (שאין מוקדש לו פרק נפרד בספר, אף שהוא מופיע, מובלט ביותר, בתמונה שבעטיפה הקדמית, עם משה שמיר ויגאל מוסינזון, במחנה תל ליטווינסקי, 1949, כאשר בחלק העליון של העטיפה מופיעה תמונתו של שלונסקי), וכן היכרתי את משה שמיר, נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי, דן בן-אמוץ וכמובן את חנוך ברטוב בן מושבתי.

נראה לי שמושג מדוייק על הספר אפשר לקבל מן הכיתוב בשערו האחורי, שוודאי נעשה גם על דעת המחברת:

ספר זה הוא מחקר ראשוני העוסק ביחסים בין המשורר אברהם שלונסקי ובין אחד-עשר מסופרי דור תש"ח: משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי, אמיר גלבוע, ע' הלל, דן בן-אמוץ, מרדכי טביב, ס' יזהר, חנוך ברטוב.

סופרי דור תש"ח ראו בשלונסקי את 'האב הגדול', 'המאסטרו', שקידם את פניהם במאור פנים, פירסם את ביכורי יצירותיהם והגן עליהם מפני הצנזורה המרקסיסטית [של תנועת "השומר הצעיר", של "ספריית פועלים" שהוא היה מעורכיה, ושל מפ"ם. – אב"ע]. אולם ברבות השנים הם מרדו באוטוריטה שלו, בדעותיו הפוליטיות ובשירתו. חשוב היה להם לצאת מחסותו ולברוח מן "הארמון המכושף" שבנה להם.

מערכות היחסים שנוצרו בין שלונסקי לסופרים הצעירים הן דרמות אנושיות מורכבות ונפתלות שלכל אחת מהן ייחוד משלה: אין דומה המרד החריף והבוטה של משה שמיר בשלונסקי לרצונו של חיים גורי להחליף את "אבהותו" של שלונסקי בזו של אלתרמן או להכרת התודה של מרדכי טביב ויגאל מוסינזון.

הספר מתמקד ברגעים מכוננים בחייהם של הסופרים הצעירים: פרסום היצירה הראשונה או הספר הראשון וזיכרון של מי שסייע להם לפרוש כנפיים או קיצץ את כנפיהם.

הפרק האחרון עוסק בתגובתו של שלונסקי למרד ומתאר כיצד הפך שלונסקי מ'מאסטרו' כול יכול, שסופרים צעירים ממתינים למוצא פיו ומבקשים את קרבתו, למי שחש בודד ונבגד.

עד כאן איפיון הספר על עטיפתו האחורית.

והנה קטע אופייני מהספר, המתאר את ההתחלות של הסופרים בפגישותיהם ובפניותיהם אל שלונסקי. תיאור פגישתו הראשונה של מרדכי טביב עם שלונסקי בשנת 1936, כאשר טביב היה בן 16 בלבד:

באחד הימים, בתום עבודתו הקשה בנמל תל אביב, הלך טביב לקפה 'אררט', שבו נהג שלונסקי לשחק שחמט. על מה שקרה שפגישה ראשונה זו סיפר טביב בלשונו העשירה והמלבבת:

"שירים יש בתיקי, כלומר אני מחבר שירים. שמא יואיל כבודו לשים עין בהם?" פנה טביב לשלונסקי. ושלונסקי "בתמיהה  כלשהי על פניו זרק בי מבט מלמעלה למטה ואחר פלט בדיבור נמרץ: הה!... שירים?! שירים?! טוב אפוא! טול מחברותיך עמך ובוא אלי ביום זה וזה, בשעה זו וזו למערכת הארץ" [...] אך כילה דבריו אלה, ואני, מרוצה על שלא הרגני בהבל-פיו, פיזרתי רגלי ורצתי ממנו והלאה כל עוד נפשי בי. (עמ' 162).

בפגישות הבאות בבניין עיתון "הארץ", בחדר שבו עבד שלונסקי, יעץ לו שלונסקי לחדול לכתוב שירים ולנסות לכתוב פרוזה. ובסופו של דבר כך היה.

אופיינית היא פרשת יחסיו של שלונסקי עם ע' הלל. אומר הלל: "הצלחתי לכתוב יותר ויותר, והשירים התקבלו והתפרסמו. הם גם הלכו והתרחקו משירי אלתרמן. זאת לא היתה החלטה קרה ומחושבת, אבל היה צורך ורצון לפרוץ ולצאת מהארמון המכושף של אלתרמן-שלונסקי-לאה גולדברג. הרגשתי שהמציאות שאני חווה אותה, היא לא המציאות שלהם [...] אמרתי לעצמי: אני אכתוב את מה שאני חי ואיך שאני רואה את העולם שלי, שמסביב לי." (עמ'148-149).

וכך מסכמת חגית הלפרין את פרשת יחסי השניים, שאופיינית לדור תש"ח כולו: "יחסי  שלונסקי וע' הלל חוזרים ומגלים את חוקיות עלייתה של משמרת צעירה על במת הספרות ואת יחסה האמביוולנטי אל המשמרת הוותיקה השלטת בספרות. הסופרים הצעירים צמאים להכרתם של הסופרים הוותיקים, אך בעת ובעונה אחת הם עושים הכול כדי להראות את ייחודם ואת השוני בין ספרותם לבין הספרות שקדמה להם. לפי חוקיות זו, מצד אחד ביקש ע' הלל את הכרתו של שלונסקי, את עצתו ואת  עזרתו, ומצד שני לא קיבל את הבעלות על שירתו ולא השלים עם תיקוני העורך של שלונסקי ועם האפוטרופסות שלו. ביחסו של שלונסקי לע' הלל נוסף גם הפן הביקורתי כלפי שיריו וחוסר הרצון לתמוך בפרסום שירתו." עמ' 149).

נראה לי שעלינו להיות אסירי תודה לחגית הלפרין על העבודה העצומה שהשקיעה בספר,  הפורש בפנינו, בכתיבה מרתקת, עולם שלם של שני דורות סופרים, הדור של שלונסקי המורד בביאליק, דור היוצר צורות חדשות בשירה העברית (ואולם באותו דור – אלתרמן בשיריו גובר על שלונסקי וכמעט משכיח את שירתו של שלונסקי) – והדור של סופרי תש"ח, שהושפעו משלונסקי אבל הושפעו יותר מאלתרמן ולבסוף נאבקו להשתחרר מהשפעת שניהם, מי בהצלחה מעטה ומי בהצלחה רבה יותר, וחלקם אף ויתר לגמרי או חלקית על כתיבת שירה ופנה לכתיבת פרוזה.

ומעניין ששירתה הצנועה של אסתר ראב עם "קמשונים" (1930) לא נחשבה כלל בשני הדורות האלה, והחלה אולי להשפיע רק בדור מאוחר יותר על השירה העברית.

דברים נוספים רבים  עולים ומתגלים בספר. בהם גלגולי שמותיהם הקודמים של דור סופרי תש"ח עד  שהגיעו לשמם הידוע כיום, וכן חלקו הרב של דוד הנגבי, לצד שלונסקי ולעיתים גם בעימות עימו – בהנהגת "ספריית הפועלים" ובקידום דור סופרי תש"ח.

דוד הנגבי היה ממייסדי "ספריית פועלים", חבר קיבוץ מרחביה כל ימיו, ואביהם של עדנה שבתאי-הנגבי והשחקן אסי הנגבי. נכדו הוא השחקן מיכאל הנגבי, שבילדותו חטף כמה סטירות-לחי טובות מידה של השחקנית חנה אזולאי-הספרי כאשר שיחק בתפקיד הילד שלה בסרט "המחצבה" (1990) על פי ספרו של סופר נידח משנת 1963.

סיפור אופייני מתגלה בפרק על חנוך ברטוב. הנה קטע מתוכו. חנוך היה אז חייל בצבא הבריטי, בבריגדה, והיחידה שלו שהתה באנטוורפן.

"...ישבתי וכתבתי סיפור קצר בשם 'צל העבר'. [...] היה בי איזשהו כאב שחיפש ביטוי, ובדרכי    הבוסרית והילדותית למחצה כתבתי על משהו שהציק לי. זה היה דבר קצר מאוד. עכשיו היתה השאלה לאן לשלוח את זה... ולא ידעתי. אני לא הייתי מקורב למה שנקרא 'חוגים ספרותיים', אבל הגיע אלינו שם לבלגיה שבועון הרדיו שיצא אז בשם 'הגלגל' שעורכו היה דב קמחי ושם היה מתפרסם מין סיפור שבועי קצר. ואני לא זוכר אם אני או אחד החברים חשבו שכדאי לשלוח זאת לשם. דיברנו בלשון רבים: נעשה, נשלח, הסיפור שלנו... שלחתי את זה ולא היתה כל תגובה. עבר שבוע, שבועיים חודש ואולי יותר, עד שיום אחד בא אליי האפסנאי הפלוגתי שלנו ואמר לי: 'הלפגוט, אני חושב שעשיתי משהו לא טוב.' אני אומר: 'מה קרה?' והוא אמר: 'היום הגיע איזה צ'ק על שמך ושם כתוב גם הלפגוט וגם עוד איזה שם ואני חושב שלפני שבועיים הגיע איזה גיליון של 'הגלגל' וגם עליו היה כתוב הלפגוט, ואני חשבתי שזו טעות, אז לקחתי את זה בשביל הפלוגה...' התברר שהסיפור הזה באמת נדפס והם שלחו לי שכר סופרים." (עמ' 181-282).

בשנות חייו האחרונות של שלונסקי, אינני זוכר באיזו שנה בדיוק, שלח אותי עורך הדף לספרות של "על המשמר", א.ב יפה, לראיין אותו. (אגב, עם בתו של שלונסקי, רות, למדתי יחד שנתיים בשביעית ובשמינית הומאנית-ספרותית בתיכון חדש בתל-אביב).

שלונסקי קיבלני במאור פנים בדירתו ברחוב גורדון בתל-אביב, רחוב שבו אני גר כיום, והתפלא מאוד שסירבתי לשתות עימו כוסית קוניאק לפני-הצהריים [אני לא אוהב קוניאק, ובוודאי לא לפני-הצהריים]. הוא שתה. ובמהלך השיחה אמר, ואני מצטט מן הזיכרון (כי הריאיון הנדפס אינו לנגד עיניי):

"אני יכול לעבור עכשיו לחדר הסמוך ולכתוב שני שירים שהם מושלמים מכל בחינה שהיא, ואני שונא אותם!"

נדמה לי שכיניתי זאת אז ברשימה בשם "קללת השפע."

את הריאיון, כמוסכם עם שלונסקי, מסר לו א.ב. יפה שיעבור עליו לפני הפרסום, והוא כמובן מחק את הווידוי הזה, והריאיון התפרסם בלי הקטע. רק לאחר מות שלונסקי שבתי ופירסמתי את הריאיון במלואו, אם איני טועה גם כן ב"דף לספרות" של "על המשמר".

ומעניין, בביוגרפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש" (1998) אני מביא קטע, שלא עמד לנגד עיניי כאשר ראיינתי את שלונסקי:

פעם אמר לה שלונסקי: "טוב לך שאין לך הרבה מילים – אליי באות יותר מדי מילים וקוברות אותי," כך מספרת אסתר לראובן [שוהם], ולהלית ישורון היא מרחיבה ואומרת ששלונסקי אמר לה: "אני מקנא בך. יש לך אוצר מילים שלך ואת לא משנה אותו. ועם המילים האלה את מבטאה כל-כך הרבה. ואני: כשאני בא לכתוב אז מתחילות המילים לבוא עליי כמו דבורים ואני שוכח את התוכן ואני לא יודע מה הוא בא לומר." בשיחה איתי אסתר מנסחת את דבריו אליה בפשטות: "יש לך שלוש מאות מילים ואת עושה בהן הכול, ואני מקנא בך על כך."

בספרייתה של אסתר ראב נמצא עותק ישן של ספר השירים "באלה הימים" של שלונסקי, משנת 1930, עם הקדשה: "לאסתר ראב, בידידות רבה, א. שלונסקי." היא מספרת ששלונסקי היה באותן שנים מבאי-ביתה, שנשא אופי בוהמי-ספרותי, אם כי היא עצמה לא ראתה את עצמה כ"בוהמית".

ואילו על אלתרמן מצוטטת אסתר בביוגרפיה שלה, מתוך ראיון שערכה עימה הלית ישורון:

אלתרמן התחלק מעליי כמו – – לא יודעת. הוא לא מדבר אליי, כמו מישהו בחדר שמדבר לאחרים. אני חברה הייתי עם רחל אשתו. היינו קרובות מאוד, והוא, הוא לא בא בחשבון. אני קניתי ממנה את "כוכבים חוץ". הלוז השירי חסר היה בו אז. שלונסקי ואלתרמן. שניהם ההשפעות העשירו אותם ודיללו את פנימיותם. לכן ביאליק אמר לשלונסקי: "אתה ז'ונגלר."

אהוד בן עזר

* * *

רוֹן גֵּרָא

כּוֹכָב נִשְׁאַר

כּוֹכָב נִשְׁאַר

לְהָאִיר  לִי,

לְבִרְכָתוֹ צָמֵאתִי,

עִקְבוֹת מוֹלִיכוֹת

רַגְלָי בַּחוֹל,

חֲלוֹם נְעוּרִים

נוֹשֵׁר  מִסְתַּלְסֵל   

בְּרוּחַ שַׁלֶּכֶת.

דָּבָר לֹא נִשְׁאַר.

כּוֹכָב נִשְׁאַר

לְהָאִיר,

לִבִּי מְהַפֵּךְ בָּרְגָבִים.

לְהַפְרִיחַ עֵץ חָדָשׁ.

לֵיל סְתָו,

עוֹרֵב נָם בֵּין עֳפָאִים,

כּוֹכָבִי הַכְּחַלְחַל

מִתְכַּסֶּה אֵדִים

רַעַד טַל,

חֲשֵׁכָה מְכַסָּה.

* * *

משה גרנות

כמיהתה של הנפש

על "פסיכה וקופידון" מאת אפוליוס

מלטינית – יואב גלבוע

קתרזיס 2021, 66 עמ'

הדת הרומית היא העתק כמעט מושלם של הדת היוונית הקדומה – שמות האלים אמנם שונים משמות האלים היווניים, אבל האיפיון והתפקידים שלהם זהים כמעט לחלוטין. זאוס היווני הוא יופיטר הרומי, הרה היא יונו, ארס הוא מארס, אפרודיטה היא ונוס, דמטר היא קרס, וכן הלאה.

ורגיליוס, המשורר הגדול של רומי העתיקה, כתב את "האיניאדה", עלילותיו של איניאס שניצל מחורבן טרויה, תוך שוורגיליוס מחקה במרבית האפוס שלו את העלילה המופיעה ב"אודיסיאה" של הומרוס.

לוקיוס אפוליוס יוצא דופן בכך שסיפורו "פסיכה וקופידון", הנמצא באסופה שלו "מטמורפוזות", הוא פיסת מיתוס, אשר, עד כמה שידוע לי, אין לה אח ורע במיתולוגיה היוונית. אמנם שם האסופה הנ"ל "מטמורפוזות" איננו מקורי לאפוליוס, קדם לו בכך המשורר הרומי אובידיוס שחי בסוף המאה הראשונה לפני הספירה.

נראה לי שהמסר של "פסיכה וקופידון" הוא שהאהבה היא חזקה עד כדי כך שהאלים אינם מסוגלים ללחום נגדה, ואפילו ראשם המהולל – יופיטר – מודה ששלטונה על בני האדם ועל אלים הוא מוחלט.

אביא את הסיפור בתמצית: פסיכה היא בתו הצעירה של מלך, והשלישית בבנותיו. היא כל כך יפה, שבני האדם חדלים לעבוד את ונוס ועובדים אותה. בגלל יופייה האלוהי, אף נסיך איננו מעז לבקש את ידה מאביה. האורקל בדלפי מנבא חזות קשה לבת היפה – היא תובל בטקס של כלולות מוות אל צוק, משם עלול לשאתה מפלצת. ונוס עצמה בוערת מזעם על בת תמותה שהעזה ביופייה להתחרות בה, ומצווה על בנה, קופידון, הוא אמור (אהבה), לירות בה את חיציו כדי שתתאהב במאוס שבבני האדם. אבל מסתבר שקופידון נופל שדוד לנוכח יופייה, ומתאהב בה נואשות. הוא מעביר אותה על כנפי רוח מהמצוק המקולל אל ארמון רב תפארת הגדוש בזהב ואבנים טובות, בו מוסיקה שמימית, ומשרתים בלתי נראים הממלאים כל בקשה שלה. בלילה בא אליה קופידון שניתן להריחו, לשמוע את קולו, ולגעת בו, אבל לא ניתן לראותו. קופידון מזהיר אותה שאם תחתור לראותו – כל הטוב שנחת עליה ייעלם כהרף עין.

אחיותיה של פסיכה מקנאות בה, ומבקשות לרשת את העושר הגדול שהיא זכתה בו. הן מצליחות לשכנע את פסיכה שהיא חיה עם מפלצת, כפי שניבאו לה, וכי עליה לשסף את גרונה, וכך להינצל מאסון. פסיכה מחכה שקופידון יירדם, מרימה את מנורת השמן כדי לחפש את התער שאמור להרוג את המפלצת, ואז טיפת שמן רותח נופלת על גופו, והוא מתעורר. אז רואה פסיכה לראשונה את קופידון שהוא עלם יפהפה, בעל כנפיים וקשת וחיצים. קופידון הכואב והמאוכזב, מסתגר בהיכלה של אימו, וכל הקסם בו חיה פסיכה נעלם. פסיכה עצמה, הנושאת ברחמה את פרי האהבה שלהם, בוערת מאהבה אל קופידון, ומתחננת לסליחה. במקום סליחה היא מקבלת את הנקמה האכזרית של ונוס. זאת פוקדת על יצורים אלוהיים לחפש את פסיכה הסוררת, וכשהיא נמצאת, פסיכה מתחננת לרחמים ליונו ולקרס, אבל שתיהן כבולות בברית האלים שלא מפירים זה את מעלליו של זה, הגם ששתי האלות דווקא מזדהות עם האהבה של קופידון. ונוס קורעת את בגדיה של פסיכה, תולשת שערותיה, וחובטת בה. אחר כך היא מטילה עליה מטלות בלתי אפשריות – לברר ערימה ענקית של גרעינים ממינים שונים, לגזול גיזת זהב מכבשים מטורפות, להביא בקבוק מים קדושים מנהר הסטיקס השורץ נחשים, ולהביא את סוד היופי מפרספונה, אלילת השאול.

מסתבר שהטבע מתקומם כנגד גזירותיה של ונוס, והוא מסייע לפסיכה למלא את המטלות הקשות והמסוכנות: נמלים מבררות את ערימת הגרעינים, הנהר מדריך את פסיכה איך תשיג את גיזת הזהב, עיט שואב במקומה מים מהסטיקס האיום, ומגדל, ממנו התכוונה פסיכה להתאבד, מדריך אותה איך תגיע לשאול, ואיך תחזור ממנו בשלום (מטבעות לכרון השייט, ומאפים לקרברוס,  כלב שערי השאול בעל שלושה ראשים). אני מניח שבהרפתקאות האלו מבקש אפוליוס לומר שהטבע כולו מצדד באוהבים, ומסייע להתגבר על המכשולים העומדים בפני האהבה.

קופידון, אשר למרות האכזבה מפסיכה, ממשיך לאהוב אותה, והוא מצליח לברוח מהמאסר בהיכלה של אימו (שכעסה על כך שלא נשמע לפקודתה), מגיע אל פסיכה ומרצה אותה, ואף משתדל אצל יופיטר לטובתה. יופיטר, שזכה להרבה עלילות אהבה עם בנות אדם בתיווכו של קופידון, מכנס את האלים, ומחליט להפוך את פסיכה לבת אלמוות, כך שלוונוס לא תהיה סיבה לכעוס על כך שבנה התאהב בבת תמותה. לזוג האלוהי נולדת בת, שהמתרגם קורא לה "נעמה", "אושר", והמשמעות: כשהנפש (=פסיכה) כמיהה לאהבה (=אמור), היא זוכה לאושר. המתרגם, תלמיד חכם בתחום הקלאסיקה, מביא בפני הקוראים פיסת תרבות עתיקה שרלוונטית בכל דור.

האל במיתולוגיה הרומית, כמו במיתולוגיה היוונית, איננו כל יודע, וכשהוא נרדם הוא מנוטרל כמו האדם. לאלים יש יצרים רעים, וגם קפריזות – כמו לאדם. ההבדל הוא בנצחיות שלהם ובכוחות האדירים שבהם הם מנהלים את העולם. היוונים והרומים ציירו את אליהם בקווי אופי אנושיים, ועל כן, את עלילותיהם ניתן לפרש במונחים אנושיים, והמסקנה מסיפור יפהפה זה היא – שלטונה המוחלט של האהבה על גורלו של האדם.

אהבתם של פסיכה וקופידון הונצחה באינספור ציורים ופסלים. ביאליק הגדול שאל, מה זאת אהבה? ("הכניסיני תחת כנפך"), נראה לי שלשאלה הגדולה הזאת יש תשובה באפוס היפה הזה על פסיכה וקופידון.

משה גרנות

* * *

יונתן גורל

נדוד

קהלת ה' ט"ו

לרוח הפוסח על הסעיפים

כנפיים

מלוא כל הארץ

הוא חג כנשר

מתדרדר כאבן

מעלה חופה

כביום שמחה

לא נח

עד בוא חליפתו

ושב כלעומת שבא

בלי אומר

ובאין דברים

לנוד בין ההרים

* * *

אסתר רַאבּ

כאריה פצוע

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

לזכר משה סתוי (סטבסקי)

לידת אדם היא אפיזודה חשובה לו לעצמו הנכנס לחיים ולאחרים – הסובבים אותו.

מות אדם הוא אפיזודה רק לאחרים – הוא יוצא מתוך החיים – כאילו נוטה לשביל צדדי – ואיננו, ואילו הנישארים בחיים – מוצאים פתאום חלל ריק בחלקה שחי בה – חי לו אדם ליד שולחן כתיבתו ליד סדנתו – ואתה בטוח שהינו שמה בכל רגע אשר תרצה לראותו, ולפתע חלל ריק – הפתעה, שלמרות היותך מהרהר בה לפעמים – הנה תמיד הפתעה רעה קשה – איננו, דבר לא יועיל – רצונך להנעים לו זמנו לטפל בו, לתת לו חיבה – הכל לשווא – איחרת – ברח, ואיננו –

ומביט אתה סביבך ומהרהר כמה זמן אראך עוד אתה? ואת? ואני? כולנו בני-תמותה – הגיל מדובב –

ורוצה אתה לתקן משהו לזעוק הבה נחזיק איש ביד רעהו נהיה טובים ויפים זה לזה כי מה בצע בכל המהומה? אם לב אינו מדבר ללב?

יבלענו הנצח וחסל –

רגילים לשבח את המת –

ואולי יש כאלה שכאילו מחכים בכדי שיוכלו לשבח אותם – לאחר שנסתלקו, כי בחייהם מפריעה הקליפה הקשה היומיומית ואילו כשזו נופלת ונטמנת באדמה – עולה הרוח – טהורה מאזיקיה החומריים, והנך רואה את התוך את העיקר שהיה באדם זה – והנה היא מלאה אורה יפה –

מה קשה היה האיש בחיצונותו ומה רך ורחום וסנטימנטלי בתוכו –

ככה אתה מהרהר בסתוי אחרי לכתו – דמות זקופה, עזה תוקפנית ולוחמת, לוחמת בסביבתו בביתו בעמו, קפדן רב צדדי הוגה ומגיב בסערה על כל הסובב אותו –

וכשהכוחות הולכים וכלים, מסתירים זאת, ושואגים עד לרגע האחרון כאריה פצוע –

*

נכתב:1964. תקופת ההתרחשות: 1964. רשימה של אסתר ראב בשם: "משה סתוי, שלושים לפטירתו" הודפסה לראשונה ב"דבר", 24.7.1964, לזכרו של הסופר משה סטבסקי-סתוי (1884-1964), שהיה ידידה הנאמן של אסתר ראב במשך שנים רבות, ונפטר ב-24.4.1964. הנוסח כאן מובא במקורו מהעיזבון, וניראה לי נכון יותר לסגנונה של אסתר, לפני העריכה בעיתון.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שלושים ושישה

היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל.

רצח והתאבדות בבאר הנטושה

 "יקבי הירקון" קם על חורבותיו של יקב הברון והמשיך להתקיים גם לאחר שהפילוקסרה הביאה לעקירת מרבית הכרמים במושבה.

החורבן הכלכלי של יקבי הברון התרחש לאחר שכדי לשפר את טיב היין, המיוצר ביקב הנושא את שמו, שלח הברון יינן מומחה מצרפת, ליתר דיוק מחבל אלזאס, יהודי מתבולל בשם מסייה אנרי פסקל.

האורח הנכבד התארח במלון "חובבי-ציון" וכבר בערב הראשון הפליא את האורחים ואת בני-הבית, משפחת גרישה ירקוני, בסיפוריו על יכולתו לקבוע במדוייק כל יין ויין מאיזה בציר הוא ובאיזה איזור מצויים הכרמים שמענביהם תסס ונוצר.

לפני שהלך לישון שאל מסייה אנרי בתמימותו מדוע טרם הגיעה לחדרו בת-הכורמים הצעירה, הדוברת צרפתית, מ"פרחי-הברון", ששמע ששכמותה משמשות כמלוות לכל אורח חשוב שמתאכסן באחת ממושבות הברון, כדי שיוכל "לרוות נקטר-אלים משפתותיה."

אפרת ירקוני סיפרה לדודתי יעל שכאשר הביאה בערב את כד המים ובקבוק-הלילה לחדרו של מסייה, קירב אותה מסייה אל בין ברכיו וניסה לחבק אותה כשהוא מעביר את אצבעותיו השמנות והקצרות על יצורי גופה ומבקש שתעזור לו למדוד את בקבוק-הלילה כי הוא חושש שקוטרו יהיה קטן עליו.

בקושי נמלטה ממנו בלי להעליבו, בוכה וצוחקת למראה צינורו הגדול שהיה בעיניה בחזקת "ויחסרהו מחמור אך מעט!" – השתיים אהבו מאוד להתבטא בשפת התנ"ך.

למוחרת, כאשר הגיעה שעת הטעימה, הלבישו את שמרל כרמי הממצמץ חלוק לבן וכובע-בד לבן, ופרשו מפה לבנה על שולחן והניחו בקבוקים וכוסיות, וקערית ובה קוביות לחם שחור כדי להרגיע את החך של המומחה בין טעימה לטעימה.

מסייה אנרי פסקל ישב בראש השולחן, משקפי פנסנה לאפו ושערותיו הקלושות, הצבועות שחור, מסורקות לאחור על פדחתו, שביל באמצע, וטבעת-זהב עבה על אצבעו. כל כורמי המושבה, איכרים וחברי הוועד, עמדו סביבו וציפו בחיל וברעדה לפסק-דינו. היקב נמצא ממש על כיכר המייסדים, מול תחנת הדילג'אנסים ליפו, סניף הפוסטה והבאר הראשונה.

השולחן עמד סמוך לשפת הוואדי שבו מצא סבא את גופתה של הבידואית היפה שהתאבדה בבאר הראשונה.

כידוע ניטשה המושבה בשנת השמיטה הראשונה. רבני ירושלים ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שהיתה שנת שמיטה, פסקו כי יש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

לרוע המזל היה המצב קשה גם מסיבות אחרות, כשלון היבולים, החולים והחללים שהפילה המאלאריה. כך נגזר דינה של המושבה.

סבא וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראבערס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

המושבה הצעירה הלכה ונחרבה. הערבים השכנים עקבו אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו כאריסים חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים שלא באו לגור במושבה, ועירערו בכך את מצב הביטחון. עתה החלו לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נימחו כמעט כליל. החלקות נותרו להלכה בבעלות המושבה אך למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול.

שנת השמיטה הבאה חלה כבר לאחר שהברון בנימין אדמונד דה רוטשילד פרש את חסותו הנדיבה על מרבית המושבות החדשות (שכולן נוסדו אחרי המושבה שלנו), והשיג הסכמה של רבנים מחוץ-לארץ, ובראשם הרב יצחק אלחנן, להסדר המכירה הפיקטיבית של האדמות לנוכרי למשך השנה כולה, כדי שיהיה אפשר לעבד אותה.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות הללו, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עלא חשב [שי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.

באותה שנת שמיטה שנייה, שבה הוכרחו האיכרים שלנו לעבוד, חל הקרע בין סבא לבין חלק מאיכרי המושבה, שגם לאחר עשרות שנים לא אוחה במלואו. אפילו צאצאיהם, דור שלישי, רביעי וחמישי, לא סולחים למשפחה שלנו על השוט שבו סבא, שהיה מדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף (או לפחות מאיים שיצליף) מדי בוקר באבות-אבותיהם הנירפים, כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה.

סבא שנא פארזיטים, בעיקר את אלה המשתמטים מעבודת-כפיים אבל כותבים ומספרים אחר-כך על עצמם שהם אלה שבנו את הארץ.

בראשית הקיץ של אותה שנת שמיטה ראשונה נשלח סבא מירושלים אל המושבה העזובה כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קיסם", חלק היבול המגיע מן החוכרים הערבים.

הוא יצא רכוב על גבי חמור ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. הרהר מה עלובה הארץ שבה הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. למושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמנותם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת שוחד הבקשיש. הכל מבוסס על שחיתות, הפקרות ואוזלת-יד. לולא החסות של הקונסולים הזרים, שמגינים על המתיישבים בתור נתינים אירופיים – לא היו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.

במרחב שהשתרע משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים. כל עץ והמאורע הקשור בו. על סדריה אחת, על אם הדרך מלוד לרמלה, סופר שצמחה מיתד שתקע צלאח-א-דין לקשירת סוסו. בין עץ לעץ היה מרחק של קילומטרים, וכל השטח גבעות חול עלובות או ביצות רחבות ידיים. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב.

ככל שקרב למושבה מצא עצמו בערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה. הביצה הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס-אל-עין – ועד לרגלי גבעות באב-אל-האווה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקה הגדול, משכה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, עד שנחלו גם הם בקדחת ומתו, ופינו מקומם למסכנים אחרים.

שנת השמיטה, כך התברר לסבא, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה שתקפה באורח כה קטלני עד שכפרי הערבים בסביבה, שתושביהם לא פסקו להציק למתיישבים עד לנטישת המושבה, היו עתה גם הם ריקים-למחצה ותושביהם ברחו לכפרים רחוקים שבהם האוויר טוב יותר, ורק בשעות היום העיזו לבוא לעבד את אדמותיהם.

רכוב על חמורו הגיע סבא למושבה העזובה ומצא בה את סלים, השומר של הנחלה, את פאטמה אשתו ואת חסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה עתה מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.

סלים קיבל את סבא בסבר פנים יפות. סבא ניגש לבאר כי צמא למים, אך החבל והדלי היו חסרים. כאשר שאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו זה במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. סבא חש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.

הוא עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת.

מתוך התנומה הוא הבחין קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה וחסן. חשדו של סבא התגבר, אף-על-פי-כן הוא נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.

לפנות-ערב הוזמן סבא לארוחה. פאטמה אפתה פיתות טריות ודקות-כנייר על גבי הסאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן שישבו בקירבתה קלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן קלט את הגרעינים במכתש-עץ מחוטב בקישוטים וכתש את הגרעינים בעלי-עץ בקצב מיוחד. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה סבא יכול לעצום עין בגלל החשדות.

למוחרת, השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של סבא, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש סבא כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שהוא רוצה ללכת בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה סבא במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד התגלתה בתוך ערוץ אחד הוואדיות גופת ערביה צעירה, ידיה ורגליה היו מפורדות מגופה ומכורסמות בשיני תנים, ועיניה נוקרו במקוריהן של עופות-טרף.

כאשר שאל סבא את חסן מה הדבר, ענה זה: "אלוהים היודע..."

למוחרת סר סבא לכפר הערבי הסמוך והתארח אצל ידידו השיח', שנישאר בביתו ולא ברח מפני הקדחת.

השניים דיברו על חוכרי-המס שאינם מתחשבים בשנה הרעה המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, וחומסים מן היבול כאוות-נפשם. לבסוף הצליח סבא להסב את השיחה לסלים ולבני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו מה קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מהמושבה.

בתו של אחד השייח'ים הידועים בנגב סטתה מדרך הישר וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נירדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת המושבה, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. הם התהלכו כל הזמן יחדיו כאילו חשו שזמנם קצר.

חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפיה שחיתה עם העבד השחור.

צחוקה נשמע לאוזניו בלילות כקולה של עופרית, בת השטן צחורת החזה שפיטמותיה אדומות כטיפות דם והיא מופיעה ערומה בחלומותיהם של גברים ומפתה ומשכיבה אותם על גבם ויושבת עליהם ומתעברת מהם. כשהיה עובר ליד האוהל שהקימו להם השניים – היה רואה בדמיונו את הנערה היפה קורסת על אהובה השחור ומתעברת ממנו, וכל יצורי-גופו היו רוטטים מטירוף התאווה לבידואית ומן הקינאה בזכרותו של השחור.

לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא, והבידואית הצעירה נישארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבוש לו אותה לאישה. אלא שעתה, בלילות, נשמע בין בתיה החרבים-למחצה של נחלת המושבה קול בכי וצרחה ולא קול צחוק, אלה היו זעקותיה של הבידואית, שנאנסה ועונתה לילה-לילה באכזריות נוראה תחת רוצח-אהובה. האהוב השחור צף אותה שעה חתיכות-חתיכות בין חבצלות הירקון, מפרוכיה בואכה שיח'-מוניס אל הים התיכון, אם לא אכלוהו הדגים בדרך.

לא חלפו ימים רבים ובאופק הופיעה להקת רוכבים בידואים ובהם אחיה בני-שבטה של הצעירה. חסן חמק מיד וברח לשדות כי ידע מה יהיה גורלו על אשר עינה את אחותם, ואילו הבידואית רצה כחץ מקשת, ומותירה אחריה טיפות של דם הפילה עצמה אל הבאר, ומתה. גם היא ידעה בבירור מה יהיה גורלה מיד אחיה בני-שבטה.

לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם.

לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי.

עתה הבין סבא מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלו עוד לילה אחד כאילו דבר לא קרה דבר. למוחרת, עם עלות השמש, חבש סבא את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב במושבה.

לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור ונזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החרב, שהפך לקן פושעים?

חזרו גם חזרו. ועתה ישב מסייה פסקל ליד השולחן, כמו בתמונת החלוצים של יוסל ברגנר, הרים כוסית שקופה מלאה ביין אדום, בחן אותה מול האור, הקיש עליה קלות בטבעת הזהב העבה שעל אצבעו, הריח, טעם, לגם, גילגל על לשונו, (ובעוד הכורמים לוחשים סביבו "לחיים זאל זיין!" – שיהיה לחיים!) ירק – אבל בהבעת תיעוב, ופסק:

 "לשפוך!"

וכך חרץ את גורל הבקבוק השני, והשלישי, והרביעי – ועם כל יריקה ושפיכה הלכו וקדרו הפנים מסביב, כי כבר היה ברור שאין עתיד ליין ולא יהיה אפשר לשלוח אותו לאלכסנדריה, לטריאסט, למארסיי – ולשאר הנמלים שמהם ישווקוהו למדינות העולם ולתפוצות ישראל.

שמרל כרמי היה שתום-עין, נכון יותר לומר, בגלל הטראכומה, הגרענת, שפגעה בה בילדותו, מיצמץ בתכיפות שכזו עד כי העין ניראתה סגורה-למחצה. כאשר הבחין מסיה פסקל במיצמוצו של שמרל גירה הדבר והגביר את רוגזו, כי היה נידמה לו ששמרל לועג לו, וככה התמרמר יותר ויותר עם כל הכרזה על שפיכה:

"Ce vin est infecte! Bon pour les Vaches! Kvatch!"

היין הזה נאלח, מקולקל! מתאים לפרות! אשפה!

ראה שמרל שכך המצב ואמר למסייה אנרי: "כל מה שהבאתי עד עתה לטעימה לכבודו לא היה אלא מהזיבורית, ומן החביות שבהן היין טרם התיישן דיו – וזאת רק כדי להוכיח לספקנים שנמצאים בקהל עד כמה מסייה כבודו בקיא במלאכתו. יחכה נא מעט וארד למרתף ואביא לו יין אחר מן הישן והמעולה."

וכך היה.

כורמים אחדים נאחזו בשמרל והתנדבו ללוותו מטה אך הוא אסר עליהם להצטרף, ולאחר כרבע שעה עלתה סידרה חדשה של בקבוקים על השולחן בעל המפה הצחורה. צבעיהם כמעט שלא השתנו. האדומים אדומים והלבנים לבנים. היו שם מלגה, אליקנט, פורטו, מדירה, בורדו, פוטנה, מדוק, שמוק והוק. הבעת פניו של מסייה אנרי השתנתה. מטעימה לטעימה אורו פניו, בעורו עלה סומק עז ומפיו נפלטו שבחים גוברים והולכים לעפיצותו של היין, עציותו, הבוקה והבומה, התיישנותו הטובה וחריפות ניחוחו, בקיצור – הצלחה כבירה:

"Ce vin est superieur! Ce vin est unique! Ce vin merite une medaille!"

היין הזה מעולה! היין הזה הוא מיוחד במינו! היין הזה ראוי למדליה!

 "אמליץ בפני הברון לשלוח את היין שלכם לתערוכה העולמית בפריס! שם בוודאי יזכה במדליה!"

ניגשו האיכרים אל השולחן הלבן וביקשו אף הם לטעום מן היינות המשובחים – ולא הכירו את יינותיהם. טעם חריף, מר ומקהה-שיניים היה בהם, והם שפכו בחשאי איש-איש את היין מכוסו ארצה, ושתקו.

עזב מסייה אנרי את המושבה, נסע לפריס למסור דין-וחשבון לברון רוטשילד, וזמן לא רב לאחר מכן הגיע משלוח גדול של יין המושבה לפריס. טעמו אותו הפריסאים – ומיד עמדו ושפכו את כל בקבוקיו אל הסינה, הסוחרים דרשו את כספם חזרה, ויקב הברון במושבה פשט את הרגל.

במיצמוץ עיניים, על כוסית יין שינק בצינורית מהחבית, היה שמרל יושב בחנותו מספר: "בכל אשם הייתי אני, שאילו השתנתי גם לתוך הבקבוקים של האכספורט – לא היה היקב נסגר. מצד שני, אלמלא נסגר, לא היה קם על חורבותיו 'יקבי הירקון' ואתם לא הייתם רצים אל חנותי לשתות יין, ושאמלא לכם כל יום שישי בקבוקים לבית."

 "ומה בקשר..." היו הלקוחות שואלים בחצי רמז, "להיום..."

 "מה אנחנו, פארצאתים? באריזאים?" היה שמרל מרגיע אותם, "שישתינו הם ליינות שלהם בשביל לזכות במדליה! יין, אם איננו מקולקל, הוא יין, כמו שספירט – הוא ספירט. אין הבדל חוץ מן המחיר, האטיקטה והטיפשות."

יום אחד עמדה אשתו איטה והביטה בעיניו הממצמצות בשעה שאכל את התבשיל שהכינה לו, והוא שתק, אמרה לו: "נו, שמרל, סוף-סוף תגיד משהו על התבשיל?"

ענה לה: "נפלא. לכן חושבני תמיד להתחתן עם אחת מהעיירה שלך!"

ופעם אחרת, כאשר הרופא שלנו עמד לרשום לו תרופה מרה להקאה, אמר שמרל הממצמץ: "אין צורך. די לי שאתבונן באשתי."

לקראת שבת וחג היו ההורים שולחים אותנו לחנות של שמרל ובידינו בקבוקים ריקים, שטופים היטב. שמרל היה לוקח את צינור הגומי שצבעו כזרג של כלב, תוקע אותו בחבית, ממצמץ ומוצץ ומיד מכופפו וממלא את הבקבוק. אחר-כך שואל לשם המשפחה, רושם בפנקס, וההורים משלמים כאשר הם עוברים על פני חנותו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שמעון גרובר: "העורב " של אגר אלן פו והתרגום של ז'בוטינסקי. אם בתרגומים עסקינן (ראו חב"ע 1688) אז צודק איתמר פרת  באומרו: "מתרגם הוא יוצר, לא טכנאי או רובוט חכם. חובתו לעורר בנפש הקורא בדיוק מדויק את אשר המשורר הצליח בו."

וישפטו הקוראים אם ז'בוטינסקי הצליח לעורר בנפש הקורא בדיוק מדויק את נפש אדגר אלן פו. נסתפק בבית הראשון:

The Raven

By Edgar Allan Poe

Once upon a midnight dreary, while I pondered, weak and weary,

Over many a quaint and curious volume of forgotten lore —

    While I nodded, nearly napping, suddenly there came a tapping,

As of someone gently rapping, rapping at my chamber door.

“’Tis some visitor,” I muttered, “tapping at my chamber door —

            Only this and nothing more.”

כַּחֲצוֹת לֵיל קֹר וָסַעַר, עֵת אֲנִי, שְׁבוּר-הַצַּעַר,

בְּסִפרֵי חָכמָה נִשׁכַּחַת הִסתַּכַּלתִּי נִים-וָעֵר,

בָּא קִשׁקוּשׁ סָתוּם בַּדֶּלֶת, קַל כְּדֶפֶק יָד נֶחשֶׁלֶת –

יָד חוֹשֶׁשֶׁת – יָד שׁוֹאֶלֶת מַחֲסֶה לְדַל אוֹ גֵר.

"זֶה אוֹרֵח" – כֹּה לָחַשׁתִּי – "זֶה אוֹרֵח, זָר אוֹ גֵר –

זֶה אוֹרֵח, לֹא יוֹתֵר."

* אהוד היקר, מדבריו של הגיאולוג איתמר פרת ניתן להבין שהוא הצליח לטעמו לתרגם בדייקנות את האפיטף של סטיבנסון החרות על קברו בסמואה (ואגב התברכותו ב'השגיו' המופלגים, הוא פוגע שלא בצדק בקודמיו, ופוסל אותם בלשון בוטה ופסקנית, ובתיבול שבחים משונים שגורמים להרמת גבה). וזאת לדעת: אין בנמצא תרגום טוב ומדויק לגמרי, ועל כך אמרו חז"ל: "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי" (קידושין, מ"ט ע"א).

הנה, המילה 'will'  בשירו של סטיבנסון פירושה גם 'צוואה' וגם 'רצון' או 'משאלה', ותרגומו המדויק-לכאורה של פרת מתעלם ממשחק המילים הזה בשיר. מכל מקום, השיר המתורגם אינו מציע לכפל המשמעות הזה  שווה-ערך עברי.

ולמעשה  לא הייתי מציע לו לחפש פתרון, ואף הייתי מציע  לוותר על החתירה לעבר תרגום 'מדויק' למהדרין. התרגום  הטוב צריך לשחזר לא רק את המשמעות המילולית של היצירה המקורית (ובוודאי שלא להביאה בדיוק נמרץ), אלא גם ללכוד את אווירתה, את נימת דבריה –  את סגנונם ואת מטרתם. ובמקרהו של סטיבנסון, האפיטף המתורגם צריך להיראות ולהישמע כפי שסטיבנסון היה כותבו אילו ידע עברית.

תרגומה הקומפקטי והיפה של זיוה שמיר – מפליא לטעמי ללכוד את קשת המשמעויות הרחבה של האפיטף הקצר הזה, על תכניו וצורותיו, ואפשר לחרות אותו על מצבה. לא כן נוסחו של איתמר פרת, שאינו נושא אופי של אפיטף. לוּ חורתים היו את  תרגומו על מצבה, היה מתעורר צורך להכפיל את רוחב המצבה ולבזבז בכך  קילוגרמים מיותרים של עופרת...

פרופ' (אמריטוס) אבידֹב ליפסקר

שיר אשכבה

רוברט לואי סטיבנסון

בְּצֵל רָקִיעַ בְּלִי עָנָן

חִפְרוּ לִי קֶבֶר שַׁאֲנָן,

בְּאשֶׁר אֵל אוֹתִי חָנַן

      עַתָּה מָנוֹחַ לָהּ הַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת.

וְזֶה הַשִּׁיר חִרְתוּ לְאוֹת:

פֹּה אֶת קִבְרוֹ בִּקֵּשׁ לִכְרוֹת.

מִסַּעַר שָׁב תּוֹפֵס מָשׁוֹט,

      וּמִגְּבָעוֹת הַבַּיְתָה שָׁב תּוֹפֵשׁ הַקֶּשֶׁת.

מאנגלית: זיוה שמיר

* אהוד יקר, עיון בדברים שהעלה אותו איש מסתורי במשמר העמק, העלה בראשי שאלה שלא הרפתה "מי היה אותו דובר ?" – עד אשר "גיליתי" את הסיפא של הדברים, בה חשפת זהותו של הדובר [אהוד, ולא אחר]. תודה על דברים אלו אשר גילם כבר 31.

עניין אותי לקרוא הדברים, בשל קשר אמיץ מסוים שהיה לי בשנות השבעים למשמר העמק [הקשר שמור עימדי, לא לפרסום].

שוב תודה, 

שלך

בן בן ארי

ניו יורק

אהוד: לא ברורים לי דבריך. הלא שמי באותיות מאירות עיניים מופיע בראש ההרצאה במשמר העמק!

* מפקד מחוז הצפון במשטרה, ניצב שמעון לביא, אמר היום (רביעי, 13.10) כי החברה הערבית בצפון אחראית ל-99% מאירועי הרצח והירי. בדברים שנשא בכנס "הגליל במרכז" שנערך היום בעכו, אמר לביא כי במחוז צפון ישנם 1.3 מיליון תושבים, שמחציתם משתייכים לאוכלוסייה הערבית. לדבריו, "אותם 50% אחראים ל-99% מאירועי הרצח, ל-99% מאירועי הירי, ל-65% מאירועי ההצתות ול-80% מאירועי השוד." עוד אמר לביא כי "אנחנו לא נמצאים במאבק בפשיעה בחברה הערבית, אנחנו פשוט במלחמה, ואנחנו נחושים לטפל בזה." ["הארץ" באינטרנט, 14.10].

* ג'וחא: אישה רצינית, חברת מפא"י, שזכתה לראות את טרוצקי נואם בתחנת הרכבת בעיירתה ברוסיה – סיפרה לי בשעתה כי פולה לא היתה מרשה לשום אישה להישאר לבד עם בן-גוריון בחדר סגור פן יקפוץ עליה!

* בראשית ל"ט: א וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.  ב וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.  ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.  ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל-בֵּיתוֹ וְכָל-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ.  ה וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה בְּכָל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.  ו וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיַד-יוֹסֵף וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.  ז וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי.  ח וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים.  י וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ.  יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת.  יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  יג וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה.  יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ  בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.  טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל-בֵּיתוֹ.  יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר  בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי.  יח וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה.  יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת-דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ.  כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר-אסורי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי-שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר.

* נפלנו ביו-טיוב על תוכנית של שעה משירי דוד זהבי בהנחיית אליהו הכהן שנערכה בקיבוץ נען לפני שנים רבות, מצולמת עדיין בשחור-לבן. מופיעים בה בין השאר שושנה דמארי, ישראל גלילי (מספר על חברו לקיבוץ דוד זהבי), עוזי מאירי, צילה דגן, דפנה זהבי, וכמובן אנשי  הקיבוץ בשלל גילים. תוכנית נפלאה. מומלצת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,247 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל