פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1690

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בחשון תשפ"ב, 21.10.2021

עם הצרופות: 1. המפקדת בפתח הכלא. 2. המפקדת עם שגרירת צרפת, השף הצרפתי ונחמה ריבלין זיכרונה לברכה. 3. שרה פרידמן ובתה דלית, ממשיכת דרכה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: הַשַּׁחְרוּרִים הוֹגִים רַכּוֹת. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. שיר לילה לנווד. תרגום שיר של היינריך היינה.  // אדיר כהן: בלהה. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: 1. תנופת התיישבות בגולן. 2. צרור הערות 20.10.21. // יוסי אחימאיר: בית"ר: "גחלים של תנועה מפוארת". // ארנה גולן: האלימות במגע של גבר ואישה בשירי יונה וולך כייצוג של האלימות שבקיום האנושי. לזיכרה של יונה וולך במלאת 36 שנים לפטירתה. חלק שני. // משה גרנות: על ספרו של חיים בר-נתן "סיפורי חיים – סיפור חייה של קהילת יהודי רומניה בארץ ובגולה בראי אוטוביוגרפיה של המחבר". // עדינה בר-אל: שרה פרידמן שוברת החומות. // יונתן גורל: היכרות, שיחות – אהרן אפלפלד. // נעמן כהן: על מין ופוליטיקה, הצביעות הבלתי נתפשת של האקטיביסטים הפרו-איסלמים. // אסתר רַאבּ: נעמי מביאה מעיל. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ושבעה. הגירוש מבית-הספר. עמוד הקלון שהפך לעמודו של הקב"ה, ו"פתשגן הוועד". // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים נוספים

*

הַשַּׁחְרוּרִים הוֹגִים רַכּוֹת

בֵּין הָעַרְבַּיִם

אֶת עֵינֵי-הַסַּפִּיר

הֵם הוֹגִים

אֶת הֲדַר קוֹמָתוֹ

אֶת מָתְנָיו הַצָּרִים

הַשְּׁלוּחִים כְּגֶזַע

אֶל מָרוֹם

אֲנִי נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ

מִתַּחַת עַפְעַפַּי  –

כְּקֶרֶן אוֹר מְהַבְהֶבֶת

שֶּׁנִּשְׁתַּיְּרָה

מִיּוֹם שֶׁמֶשׁ אָרֹךְ,

אֲנִי רוֹאָה אֶת פָּנָיו

תַּחַת שְׁמוּרוֹת עֵינַי  –

כִּרְאוֹת עָלִים

מְאַוְּשִׁים  –

אַחֲרֵי יוֹם עֲבוֹדָה

בֵּין עֵצִים יְרֻקִּים;

אֲנִי חָשָׁה דְּמוּת

חֲצוּבָה בְּשַׁיִשׁ,

קָשָׁה,

חַמָּה,

כְּאֹרֶן בַּשֶּׁמֶשׁ.

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). המחזור "שירים נוספים" מצוי רק במהדורה השנייה של הכרך

"אסתר ראב / כל השירים" (1994). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב

עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

שיר לילה לנווד

תרגום שיר של היינריך היינה

שירו של היינה "היכן ימצא הולך הרגל" הוא לכאורה שיר אוניברסלי התוהה על חייהם ועל מקום קבורתם של נוודים חסרי קורת גג, שהעולם כולו הוא ביתם, ובה בעת אין להם מקום אחד שבּוֹ יוכלו למצוא מנוח ולהניח מידיהם את המקל ותרמיל. 

ואולם, שיר קצר ומורכב זה עוסק  במקביל בשני עניינים נוספים שאינם נזכרים בו במפורש: במצב היהודי בכלל, ובמצבו של יהודי מומר כדוגמת היינה, בפרט. מן הצד האחד זהו שיר על ה-condition juive – על גורלו של "היהודי הנודד" שאין אדמה לרגליו, ועל כן גם אין לו מקום מתאים לישיבת קבע, אף לא מקום קבורה ראוי לשמו. מן הצד השני זהו וידוי אישי שבּוֹ מגולל היינה את סיפור חייו:  סיפורו של אדם שהמיר את דתו, והמשיך לרחף בין העולמות כמו אותו "צֶלֶם" שאין לו מנוחת עולמים לפי ספרות הסוד והמסתורין. כמו במקרים אחרים, גילה היינה את כושר הנבואה הנדיר שלו, וצפה כאן מה יהא גורלו לאחר מותו. הוא ניבּא כאן לכאורה שתהא מצבתו מטולטלת ממקום למקום בארצות הגולה כסמל מוחשי של דמות היהודי הנודד.

Wo wird einst des Wandermüden

  Heinrich Heine

Wo wird einst des Wandermüden
letzte Ruhestätte sein?
Unter Palmen in dem Süden?
Unter Linden an dem Rhein?

Werd' ich wo in einer Wüste
eingescharrt von fremder Hand?
Oder ruh' ich an der Küste
eines Meeres in dem Sand?

Immerhin mich wird umgeben
Gottes Himmel dort wie hier,
und als Totenlampen schweben
nachts die Sterne über mir.

דיוקן היינריך היינה מאת מוריץ דניאל אופנהיים, 1831. מתוך ויקיפדיה.

היכן ימצא הולך-הרגל

היינריך היינה

הֵיכָן יִמְצָא הוֹלֵךְ-הָרֶגֶל

מְקוֹם מָנוֹחַ אַחֲרוֹן?

הָאִם בַּנֶּגֶב תַּחַת דֶּקֶל?

אוֹ עַל הָרַיְן בְּצֵל אָלוֹן?

אוּלַי בְּלֶב-צִיָּה בָּרוּחַ,

שָׁם תְּכַסֶּנִי יָד זָרָה?

אוֹ בְּחוֹלוֹת הַיָּם אָנוּחַ,

וּבָם אֶמְצָא מְקוֹם קְבוּרָה?

אַחַת הִיא, מִמָּרוֹם יַשְׁקִיפוּ

גַּם פֹּה גַּם שָׁם שְׁמֵי אֱלֹהַי,

וּכְנֵרוֹת אוֹתִי יַקִּיפוּ

כּוֹכְבֵי הַלַּיִל מֵעָלַי.

מגרמנית: זיוה שמיר

ביאליק כתב על גורלו של הגאון היהודי, שעזב את עַמו וחזר אליו רגע לפני מותו, במסתו "הספר העברי": "זיכרו את היינה. בשום פנים לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של היינה, אלא מניח לה שתהא מושלכת ממקום למקום מעתה ועד עולם. הלא זה שירו היותר חריף של היינה, שחוקו המר והנמהר ביותר. שירו שלאחר המוות. תהא נא מצבה מטולטלת זו סמל מוחשי לנשמת בן ישראל ונדודיה הרבים, נשמה זו שאין לה עיכול בשום קיבה זרה, אין לה קבורה בשום תכריכים שאולים ומשהו שלה אינו בטל בשום אלף. אבל תחת זו אין לך כמדומה, מצוות פדיון שבויים גדולה מזו שיש בתרגום עברי לשיר היינה, יהודי זה, שהייסורים מרקו את עוונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלוהי ישראל."

פעולת השימור של קנייניו הרוחניים של היינה – תרגום שיריו לעברית –  נחשבה אפוא בעיני ביאליק כקיומה  של  מִצווה חשובה: מִצוות "פדיון שבויים". אולם  את האבן שעל קברו –  את מצבתו הממשית של ענק השירה הגרמנית –  ביקש להשאיר בארצות הגולה ושלא להעלותה ארצה, כדי שתישאר שם לדורות ותשמש סמל נצחי.

וכך אכן אירע: בעוד שהיינה קבור בפריז, פסלו שהוצב באי קוֹרפוּ, בגן ביתה של קיסרית אוסטרית נודעת, הוסר משם במצוות קיסר גרמני ידוע לא פחות, שרכש את האחוזה ו"לא חיבּב יהודים." משם נדד הפסל להמבורג שבגרמניה ולטולון שבצרפת. במקביל, האנדרטה של היינה טולטלה מדיסלדורף שבגרמניה לרובע ברונקס שבניו-יורק.

מבלי שיֹאמר זאת גלויות ומפורשות, ביאליק –  שהִכּיר בלי ספק את השיר שלפנינו – הציע לאמִתו של דבר להשאיר את קברו של היינה בצִלו של עץ-סרק צפוני.  הוא ביקש שלא להעבירו אל מעֵבר לים – מצפון-מערב אל דרום-מזרח – אל תחת צִלו של עץ דקל הנותן את פריו במחוזות מחוזות חמים ושטופי-שמש שמִקדם. 

גם ביאליק, כמו היינה, ניחן בכושר נבואי – במבט מרחיק-ראות ויודע-כול. הוא ניבא אל נכון שתהא מצבתו של היינה מטולטלת ממקום למקום, כסמל פנטסמגורי של דמות היהודי הנודד. לא פעם התבונן בצער בצעיר היהודי הקוסמופוליטי,  המנסה להתערות כאזרח בארצות הגולה, ולא אחת מֵרים תרומה ללא תמורה לתרבות לא-לו, במקום לחזק את עַמו ואת תרבותו.

 לכך כִּיוון ביאליק בשירו "אכן גם זה מוּסר אלוהים", שחוּבּר בעקבות פטירתו של מרדכי אנטוקולסקי, ולכך כִּיוון  במסתו "א. ל. פסטרנק" (כאן וכאן ביכּה המשורר את גורל חייו ומותו של פַּסל יהודי גדול שהתנתק מעַמו וצבר מוניטין ויוקרה "מאחורי הגדר").

והדברים רלוונטיים גם כיום בעת שאנו מתבשרים על זכייתו של יהודי אמריקני, המחזיק באזרחות ישראלית, בפרס נובל לכלכלה לאחר שהעביר את מוקד פעילותו לבוסטון ותרם מכישרונו בשדות נֵכר. מה חֲבל על הכישרונות הגדולים הבוחרים לעשות כמוהו, או נאלצים לעשות כן. גאונים כאלה אובדים ומתפזרים דרך-קבע במרחבים ובמרחקים, ובסופו של דבר רבים מֵהם, או מִבּני דור-ההמשך שלהם, מאבּדים קשר עם עַמם ועם תרבותם. כדאי לזכור ולהזכיר: לא תמיד מתלווֹת להחלטותיהם של אלה הנוהגים כמו הפרופ' יהושע אנגריסט סיבות כבדות משקל ונסיבות מֵקלות כמו אלה שליווּ את חייו ואת פָּעלו של היינריך היינה.

זיוה שמיר

* * *

אדיר כהן

בלהה

(מתוך דברים בגילוי המצבה(

בפרידתנו היגענו

אל סוף המילים

אל סוף השתיקות.

נישאר חלל ריק

ששוב לא יתמלא

ויבלע אותנו בריקותו.

וכך בסוף השתיקה

ייאלם סיפורנו

בשנת הנצח

על שפת הים

ואולי יימצא הצדף

שילחש אהבתנו

בקולות הים

הנושא זיכרנו...

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו!" ["הארץ", 16.8]

* * *

איליה בר-זאב

שני שירים

מחשֹוף לַיִל לבן

מֵעוֹלָם לֹא תָפַסְתִּי מָקוֹם בְּשׁוּם מָקוֹם,

לְעִתִּים אֲנִי בָּא מִמֶּרְחַקִּים אֶל שְׂרִידֵי יַעֲרוֹת הָאֹרֶן.

בְּלֵילוֹת מוּאָרִים, צְבָאִים חַסְרֵי בַּיִת מְנַתְּרִים

לְהַפְלִיא בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה.

יֵשׁ וְעָפְרֵי אַיָּלִים נִטָּשִׁים לְגוֹרָלָם בַּסְּבַךְ.

נָעִים לַחֲלֹם – שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה, נִפְתֶּלֶת עִמִּי אֶל

מַחְשֹף לַיִל לָבָן, לְהִזָּכֵר בַּשְּׁבִילִים

שֶׁבָּהֵם דָרְכוּ פַּעַם רַגְלַיִם צְעִירוֹת – לְהָאִיץ בַּמּוֹרָדוֹת,

לְהִתְעוֹרֵר בְּרָאשֵׁי פְּסָגוֹת מְחֻבְּקֵי עָנָן וַעֲרָפֶל.

אַיַּל אֳהָבִים זָקֵן מְשׁוֹטֵט הָלוֹךְ וְחָזוֹר

בֵּין שְׂרָפִים וְשֵׁדִים פְּעוּרֵי פֶּה –

עִם נְבִיחוֹת כַּלְבֵי הָרוֹעִים.

המאה ה-21

אַךְ הֵחֵלָּה וּכְבָר שׁוֹלַחַת אוֹתוֹת בְּעֵרָה.

תֵּל לָבָן מַחְלִיף צְבָעָיו,

צוֹפֶה בִּשְׁעוֹתֵינוּ הַטּוֹבוֹת, חָרֵד בְּרִגְעֵי הַעֶצֶב.

עוֹנוֹת הַשָּׁנָה מְעַנּוֹת אֶת שֶׁלֶד הַגּוּף, גְּוָנִים חֲדָשִׁים

מְחַפְּשִׂים מוֹצָא בָּאֲדָמָה הַמְּסֻכְסֶכֶת.

אַרְכֵאוֹלוֹגִים חוֹפְרִים בְּקַפְּדָנוּת, מְמַפִּים מְגוּרִים,

חַיִּים שֶׁהָיוּ.

הַרְחֵק, הַמִּדְבָּר מַפְלִיא הַשָּׁנָה לִפְרֹחַ. בִּשְׁלוּחַת הַר קוֹמוֹת, בַּנְּחָלִים, לְיַד שִׂיחֵי הַמָּלּוּחַ,

אֲנָשִׁים אוֹבְדִים מֵרָצוֹן.

מִצּוּק תַּמְרוּר בְּהַר שֻׁלְחָן נֵלֵךְ בְּלֵילוֹת מוּאָרֵי כּוכָבִים

אֶל יְפִי הַמִּזְרָח.

עִם לֵדַת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֵבֵר לְהָרֵי מוֹאָב וְאֶדוֹם נָבוֹא

מֵעַל מְנִיפַת הַסַּחַף שֶׁל נַחַל בּוֹקֵק

אֶל מַרְאוֹת לְשׁוֹן

יָם הַמָּוֶת.

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

1. תנופת התיישבות בגולן

בוועידת הגולן, שנערכה בשבוע שעבר ביישוב חספין, התחייב ראש הממשלה נפתלי בנט להוביל יעד לאומי של הכפלת ההתיישבות בגולן בשנים הקרובות. הוא סיפר שבעוד שישה שבועות תתכנס הממשלה לישיבה מיוחדת בגולן כדי לאשר את התוכנית ולתקצב אותה. התוכנית תכלול הגדלה משמעותית של קצרין, בירת הגולן, הרחבת כל היישובים בגולן והקמת שני יישובים חדשים.

ההתיישבות בגולן היא בשנה ה-55 לקיומה, וזו הפעם הראשונה שממשלת ישראל יוזמת מהלך כזה. אחת מהחוזקות של ההתיישבות בגולן, היא העובדה שמראשיתה היא צמחה מלמטה, מהשטח ולא מהממשלה. הממשלה, במקרה הטוב, נענתה ליוזמה, לא הפריעה ולעתים קצת עזרה. יש בעובדה זו עוצמה רבה, שבאה לידי ביטוי בחוסן היישובים, בקהילתיות הברוכה, ביצירתיות וחדשנות, ביכולת עמידה מול אתגרים ואיומים פוליטיים ומדיניים וביכולת להצמיח מנהיגות שהובילה מאבקים לאומיים למען הגולן, כמו המאבק שהביא להחלת ריבונות ישראל על הגולן לפני ארבעים שנים ומאבק "העם עם הגולן" בשנות התשעים שהציל את מדינת ישראל מפני אובדן הגולן.

אולם לצד החוזקות שבצמיחת ההתיישבות מלמטה, יש לכך גם חולשה משמעותית, והיא העובדה המצערת שלאחר 54 שנים וחצי, ההתיישבות היהודית בגולן לא הצליחה לעבור את מחסום ה-30,000 איש. יש לכך סיבות אובייקטיביות, כמו המרחק של הגולן ממרכז הארץ ומערים גדולות, לצד הנטייה של הישראלים להצטופף במרכז, ואם להתרחק, אזי עד לפרברי גוש דן והערים הגדולות. האתגר הזה מחייב מאמץ מיוחד כדי להעצים את ההתיישבות בגולן. המאמץ הזה מחייב שינוי. השינוי הוא הירתמות המדינה לתכנון ולביצוע תנופת ההתיישבות.

אין הכוונה שמעתה ההתיישבות תיבנה מלמעלה, בידי הממשלה ופקידותה. אין תחליף ליצירתיות, לחדשנות, לחלוציות ולרוח המיוחדת של הגולן בפיתוח ההתיישבות בהובלת אנשי הגולן. השילוב של בנייה מלמטה עם סיוע משמעותי מלמעלה, עשוי להיות נקודת המשען לקפיצת מדרגה אסטרטגית במימוש היעד הלאומי של הכפלת ההתיישבות בגולן. יש פער אדיר בין הצורך בצמיחה גדולה שתבסס את ההתיישבות בגולן, תיצוק תוכן ממשי לריבונותנו על הגולן ותסיר סופית כל ספק בעתיד הגולן כחלק ממדינת ישראל, לבין היכולת של ההתיישבות הקיימת בגולן לפרוץ את הדרך, מבחינת התשתיות הפיזיות, החינוכיות והתעסוקתיות הקיימות בגולן. את זה, כנראה, לא נוכל לעשות בלי הממשלה.

בנט סיפר בנאומו, ששרי הממשלה מתחרים ביניהם מי יקדם יותר את ההתיישבות בגולן. ואכן, ביום הוועידה הגיעו לגולן שרים ומנכ"לים רבים להציג את יוזמותיהם. אולם האמת היא, שבקרב תושבי הגולן ומשתתפי הוועידה הייתה ספקנות רבה; פרי ניסיון מר כאזרחים מהאמינות של הפוליטיקאים. "מילים יפות ללא כיסוי," "הכל דיבורים" אלה ביטויים המאפיינים את הספקנות הזאת. ואכן, זה המבחן של הממשלה – לא בהצהרות ולא בתוכניות אלא בביצוען. גם ראש הממשלה מבין זאת, ולכן הוא קרא בסיום נאומו לערוך בשנה הבאה את ועידת הגולן השנייה, הבטיח להשתתף בה והוסיף: "תבחנו אותנו על פי המעשים." אכן, כך נבחן את הממשלה. עם זאת, אני חייב לציין שהתרשמתי מאוד מהברק בעיני ראש הממשלה והשרים בדבריהם ואני מאמין בכוונותיהם הטובות ובכוחם להוציא את הכוונות לפועל.

בין תושבי הגולן קיים ויכוח על הכוונה להקים יישובים חדשים בגולן. יש הטוענים שעלינו לרכז את מלוא המאמצים לחיזוק היישובים הקיימים והרחבתם. אני מאמין בערך המוסף של הקמת יישובים חדשים, ובכך קליטת עשרות או מאות משפחות צעירות בעלות להט חלוצי של הפיכת הר טרשים קרח לבית וקהילה וגן פורח. תנופה זו תשליך על הגולן כולו, על חזרתו לאווירת התיישבות וצמיחה ותחזק את הקליטה וההרחבה של קצרין ושל היישובים הכפריים בגולן.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "מבחן הגולן"

2. צרור הערות 20.10.21

* להקים יישובים בגולן – בשנת 2000, לאחר ניצחוננו במאבק בן 9 השנים על הגולן (מאבק "העם עם הגולן"), השאלה שעמדה לנגד עינינו היתה מה עושים עכשיו. איך ממנפים את הניצחון לקידום ההתיישבות בגולן. השאלה הקונקרטית הייתה האם להתמקד בהקמת יישובים חדשים בגולן או בהרחבת היישובים הקיימים.

האמת היא שלא היתה התלבטות. כולנו סברנו שהדבר הנכון הוא להרחיב את היישובים הקיימים. זו היתה גם דעתי. במשך העשור של המאבק לא נבנה בית אחד ביישובי המועצה האזורית גולן. בקצרין היתה קליטה של עלייה מחבר המדינות, אך גם היא נעצרה. יישובים החלו להזדקן. בתי ילדים החלו להיסגר. הרחבת היישובים היתה הכרח. לעומת זאת, ידענו שהממשלה תתנגד להקמת יישובים חדשים, ושלא יהיה זה נכון, אחרי עשור של מאבק, לכלות את כוחותינו במאבק על הקמת יישובים, כשאין לכך סיכוי להתממש, במקום להקדיש את מרצנו להרחבת היישובים. ידענו גם, שאם עכשיו, אחרי הניצחון, נמשיך להיאבק ולהתעמת, נְמוּתָּג בציבור הרחב כנאבקים לשם מאבק, כעושי צרות מקצועיים, ונאבד את הקרדיט שצברנו במאבק הממלכתי והמכובד שניהלנו. ואילו אנו רצינו לשנות את המיתוג של הגולן, ממיתוג של מלחמות, משא ומתן מדיני ומאבקים ציבוריים, למותג אזרחי של אזור שטוב לחיות בו, טוב לבנות בו בית ומשפחה, טוב להשקיע בו, טוב לטייל בו; אזור של חיי קהילה כפרית.

ואכן, כל היישובים בגולן הורחבו. דם חדש הוזרם ביישובים, הן של בנות ובנים חוזרים והן של משפחות צעירות ממרכז הארץ. צריך להמשיך להתרחב. תמיד נכון להמשיך ולהתרחב. אך האיום על עתיד היישובים הוסר. במצב זה, הגעתי לפני שנים אחדות למסקנה, שהגיע הזמן לשוב ולהקים יישובים חדשים בגולן, להזרים שוב רוח חלוצית, של משפחות צעירות שרוצות לעלות על הר טרשים קרח ולהפוך אותו לבית ולקהילה, לבנות ולהיבנות בו ולהגשים בו את מאווייהם. כל הרעיונות והניסיונות החברתיים היפים שצמחו בארץ ישראל – צמחו מהתיישבות חדשה.

בשנים האחרונות אני מנצל כל במה גולנית, אם זה הטור השבועי שלי בעיתון "שישי בגולן", חברותי (עד לאחרונה) במליאת המועצה האזורית גולן, שיחותיי עם ראש המועצה ועם דמויות מפתח בגולן ועוד, כדי להעביר את המסר הזה.

מסתבר, שאיני היחיד. כנראה שהצורך הזה הבשיל ולכן הוא צץ ממקומות שונים. וכך, לפני כשלוש שנים קם גרעין "חגי" להקמת יישוב בגולן. ולפתע ראש הממשלה נתניהו החליט על הקמת רמת טראמפ. ורמת טראמפ קמה, יש בה כבר עשרים משפחות ועד סוף 2022 ישווקו בה מאה מגרשים. ועכשיו ממשלת בנט עומדת להחליט על הקמת עוד שני יישובים. וללא קשר קם גרעין המבקש להתיישב בהר דב.

אני משוכנע שהקמת יישובים חדשים לא תבוא על חשבון חיזוק היישובים הקיימים ובראשם קצרין, אלא להיפך, תדרבן את ההרחבה. מי שרוצה להקים יישוב חדש, בלאו הכי לא יבוא לרובע בקצרין וכנראה שגם לא להרחבה של יישוב קיים, כי באלה הוא לא יוכל לתת ביטוי לרוח החלוצית שפועמת בו, שמייחלת להתיישבות כפרית קהילתית חדשה, ולעיצוב קהילה מבראשית. אבל הצטרפות של מאות משפחות צעירות, אידיאליסטיות, חלוציות לגולן, אולי גם משפחות מתפוצות הגולה, תיתן מנת דחף התיישבותית חזקה לגולן, ותחזק את הגולן מכל בחינה אפשרית. הקמת יישובים חדשים תיצור תנופת צמיחה, שתבוא לידי ביטוי גם בהרחבת היישובים ובגידול משמעותי של קצרין.

התיישבות אלפי אנשים בקצרין וביישובים המורחבים היא בשורה גדולה. ואני משוכנע שהמתיישבים האלה הם אנשים נפלאים. ואני אומר זאת מניסיון – רק לאחרונה סיימתי תשע שנים בהובלת הצמיחה הדמוגרפית באורטל, ומעבר לגידול המספרי המשמעותי של עשרות משפחות חדשות ובנוסף להצערה משמעותית אורטל, המהלך הזה הביא לפריחה רבתי של אורטל בכל תחומי החיים ולדם חדש בהנהגת הקיבוץ. אולם רוב האנשים שיש בהם דחף חלוצי להקמת יישוב חדש - לא ימצאו את סיפוקם בהרחבת יישוב קיים.

* אין ואקום – היוזמה להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב מעוררת ביקורת בשם הגנת הסביבה. הגנת הסביבה? אין ואקום בנגב. מי שמסתובב ברחבי הנגב רואה איך באזורים שלא התיישבנו בהם, הודרה הריבונות הישראלית והפזורה הבדואית השתלטה עליהם בהתנחלות בלתי חוקית רבתי וכנופיות אלימות מתוכה שולטות באותם אזורים ועושות בהם כרצונם הרע, באין מפריע. ובמבצע "שומר החומות" אזורים שלמים בנגב היו מנותקים ויישובים היו נצורים.

* תכלית הסוכנות היהודית – בראיון שהעניק שר התפוצות נחמן שי לפני כחודשיים, הוא אמר שהעלייה אינה יעד של משרדו. השבוע קראתי ששי שוקל להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. הצגת מועמדות זו מחייבת ממנו הבהרה – האם בעיניו העלייה היא יעד מרכזי של הסוכנות? המדאיג בדבריו של נחמן שי, הוא שדבריו לא עסקו בסוגייה הטכנית, האם העלייה היא בתחום האחריות של משרד התפוצות או בתחום אחריות של גוף אחר, אלא אמירתו שהיום חו"ל זה לא בהכרח גולה.

אם חו"ל אינה גולה, ארץ ישראל אינה מולדת. אם אנו מאמינים שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מן הסתם יהודי שאינו חי בה הוא בגולה. מה פירוש המושג ארץ ישראל? ארצו של ישראל. של עם ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא המולדת של כל יהודי, ורבים בעם היהודי חיים עדין בגולה.

נחמן שי אמר שהוא כמובן שמח על כל יהודי שעולה לארץ, אבל "אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לדרוש מכל יהודי לעלות לארץ." נכון. לא צריך "לדרוש" אבל ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית צריכות לעצב אסטרטגיה איך למשוך את היהודים לעלות לארץ. איך למשוך יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ.

לעיתים, כאשר אני מדבר על חשיבות העלייה, שואלים אותי בשביל מה ישראל צריכה את העלייה הזאת. בעיניי השאלה הזאת היא עצמה מקור הבעייה. ישראל היא מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים. כלומר, העלייה אינו כלי לטובתה של המדינה, אלא המדינה היא כלי למימוש מטרות הציונות ובראשן העלייה. אחרת, זו סתם עוד מדינה.

עם זאת, ודאי שיש לעלייה גדולה תרומה אדירה למדינה. קודם כל תרומה דמוגרפית, והבעייה הדמוגרפית היא אחת הבעיות הקשות שלנו. אם יעלו עוד מיליוני יהודים לארץ, ניתן יהיה להחיל את ריבונותנו על ארץ ישראל כולה ולהעניק אזרחות מלאה לכל תושביה ללא כל איום על זהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. זהו אינטרס לאומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אבל כפי שראינו בעלייה הגדולה מחבר המדינות, התרומה של עלייה גדולה היא בכל תחומי החיים: ברפואה, במדע, בחינוך, בתרבות, בספורט, בכלכלה, במה לא?

התרשמתי מאוד מהפן החיובי במדיניותו של נחמן שי כשר התפוצות; מן האמירות שלו מה כן צריך לעשות. כן, חשוב מאוד לחזק את הקהילות היהודיות, חשוב מאוד להדק את הזיקה ההדדית בין העם היהודי בגולה למדינת ישראל ואת מרכזיותה של ישראל בעם היהודי. חשוב לחזק את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית בגולה ואת הירתמותה למאבקים למען ישראל. חשוב לחזק את החינוך היהודי, את השפה העברית את התרבות היהודית. הכול נכון וטוב ויפה, ואין כל סתירה בין המטרות החשובות הללו לבין הקריאה לעלייה והפעולה לעידוד לעלייה. אלו ואלו צריכות להיות מטרות המדינה והסוכנות היהודית.

חיזוק הקשר היהודי בינינו לבין תפוצות הגולה והקריאה לעלות לארץ אינן סותרות זו את זו ואינן באות זו על חשבון זו; אין כאן משחק סכום אפס אלא כלים שלובים. ככל שנחזק את הקהילה היהודית בגולה ואת הזיקה שלה ליהדות, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, כך תגבר העלייה לארץ. ככל שנעודד אקטיביזם ציוני בדמות עלייה לישראל, כך נחזק את הקהילה היהודית ואת הזיקה בינה לביננו. שום דבר לא יחזק את הזיקה ההדדית יותר מאשר הקריאה שלנו ליהודי הגולה: אחינו אתם, אנו אוהבים אתכם, אנו רוצים אתכם כאן אתנו, למענכם ולמעננו.

לנוכח הניכור של רבים מאיתנו כלפי יהדות הגולה, ולנוכח גילויי פוסט ציונות של כפירה במהותנו וזהותנו כמדינת הלאום של העם היהודי כולו, יש חשיבות רבה לדגל של שותפות הייעוד והגורל בין חלקי העם היהודי, שאותו מניף נחמן שי. אולם בשום אופן אין לוותר על הקריאה הציונית לעלות לארץ.

אם אכן נחמן שי מתכוון להציג את מועמדותו לתפקיד, ואין ספק שיש לו הכישורים והניסיון לכך, כולל קשרים הדוקים בני עשרות שנים עם יהדות התפוצות, יהיה עליו להבהיר את עמדתו על העלייה לארץ ועל תפקיד הסוכנות היהודית בעידודהּ. אם אין הוא רואה בעלייה את היעד המרכזי של הסוכנות, אין הוא ראוי לתפקיד.

* גדעון לוי צודק – המסקנה של גדעון לוי מקיומה של ממשלת השמאל-ימין, היא שאין בישראל מחלוקת אמיתית בין שמאל וימין, אלא בין ציונים ללא-ציונים. גדעון לוי צודק. הוא רואה זאת מהצד הלא-ציוני, אני רואה זאת מהצד הציוני. אבל זאת המחלוקת האמיתית.

הציונים אינם מיקשה אחת. יש מחלוקות גדולות בין הציונים. היטיב להגדיר זאת עמוס עוז: הציונות היא שם משפחה, ויש בתוכה שמות פרטיים רבים. הפערים בין השמות הפרטיים גדולים (בניגוד לניתוח של גדעון לוי), אך המאחד רב על המפריד.

הבעייה היא, שהרעל האנטי ציוני מחלחל גם לתוך השמאל הציוני. אני מקווה שהשותפות בקואליציה הזאת תחסן את השמאל הציוני מפני השפעת הרעל הזה.

* יוסף חדאד – העיתון היהודי אמריקאי algemeiner בחר ביוסף חדאד כאחד ממאה המשפיעים על חיי היהודים בעולם. אני גאה ביוסף ובבחירה בו.

יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי מן העיר נצרת. הוא ערבי גאה, ישראלי גאה, ערבי גאה בישראליותו וישראלי הגאה בערביותו. כערבי-ישראלי הוא מזדהה עם מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית; כמדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום.

יוסף חדאד היה לוחם גולני שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. את כל חייו הוא מקדיש לפעילות ציבורית, למען שילוב ערביי ישראל במדינת ישראל, למען קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם. הוא איש הסברה מחונן, שמביא בצורה מופתית ומשכנעת את דברה של ישראל בעולם – בערבית, באנגלית ובעברית. הוא מוביל מאבקים נגד הדה-לגיטימציה לישראל, נגד העלילות והשקרים על ישראל, נגד BDS ונגד האנטישמיות בעולם. הוא פועל להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל ובעולם הערבי.

זכיתי להכיר את יוסף בחברותנו המשותפת בפורום עמק השווה, הפועל לפיוס ואיחוי הקרעים בין חלקי החברה הישראלית. יוסף הוביל סיור של הפורום בנצרת ואף אירח אותנו בבית הוריו.

מן הראוי שהמדינה תשכיל לגבות ולחזק מנהיגים כמו יוסף חדאד, אם רצונה בהשתלבות אמת של ערביי ישראל בהּ. הייתי שמח מאוד לראות את יוסף חדאד ושכמותו, לא רק כעוזרים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אלא גם בתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון.

* ניכרים דברי אמת – המסר של בנט בנאומו בכנסת, בישיבה לציון יום השנה לרצח רבין, נגד ההאשמה הקולקטיבית שהוטחה בימין ובעיקר בציבור הדתי בשל מעשה הרצח של יגאל עמיר, הוא מסר חשוב מאוד. סיפורו האישי של בנט, על כך שקשה היה באותם ימים לחבוש כיפה, ובשל כך הוא החזיר את הכיפה לראשו, אחרי שנתיים, צריך להדהד ולהזכיר שגם זה היה חלק מאותה תקופה חשוכה וגם על תופעה כזו יש לומר: לעולם לא עוד.

* כיוון ההסתה – זה לא נכון שההסתה היא תמיד מימין לשמאל. היום עיקר ההסתה היא מימין ימינה.

* אז הוא לא הסית. היום כן – בנאומו בכנסת, ציטט נתניהו דברים רבים שאמר בתקופת המאבק באוסלו, נגד ההסתה, נגד הקריאות "בוגד ורוצח" שהוטחו ברבין, נגד ההקצנה. הציטוטים נכונים ואמיתיים. אכן, זו היתה גישתו. ונעשה לו עוול ב-26 שנים של האשמות שווא. יתר על כן, רוב המפגינים והנאבקים נגד אוסלו, שרובם הפגינו באופן דמוקרטי, היו אנשי הציונות הדתית, לא ליכודניקים ובטח לא אנשים שנהו אחרי נתניהו ופעלו על פי דבריו ורצונו. לא כל שכן, הקומץ הקנאי, המסית, האלים.

אולם היום זה שונה. היום מערכת הסתה משומנת היטב בראשותו מובילה מסע הסתה ודה-לגיטימציה לממשלה ולראש הממשלה. והמילה בוגד מוטחת בו שוב ושוב, מצד מעריצי נתניהו ועושי דברו, כולל ח"כים, המתפרעים כל אימת שבנט נואם מעל דוכן הכנסת. אילו רק עִפְעֵף, הם היו מפסיקים. האשמת נתניהו בהסתה לרצח רבין היא שקר. אבל נתניהו מסית נגד ראש הממשלה וכראש הממשלה (!) הוא הסית נגד היועמ"ש, פרקליט המדינה ומפכ"ל המשטרה.

* ממלא המקום – האזכרות הממלכתיות לזכר רבין בשנים הקודמות, חוּלְלוּ בנאומי שטנה פוליטיים נגד נתניהו. אין צורך להיות תומך נתניהו, ואני רחוק מלהיות כזה, כדי להבין עד כמה התופעה מכוערת ועד כמה היא מנוגדת למסר הממלכתי של יום הזיכרון הממלכתי ושל האזכרה. כן, גם לבני משפחת רבין לא הכול מותר.

לכן, אני יכול להבין את נתניהו שנמנע מלהשתתף בטקס האזכרה. אני מבין, אך איני מסכים. חשוב מאוד שכראש האופוזיציה הוא ישתתף באירוע. ואם הוא נמנע מלהשתתף בטקס, היה עליו למנות נציג רשמי של האופוזיציה, למשל יו"ר הנהלת האופוזיציה יריב לוין, כממלא מקומו. אלא שמבחינת נתניהו, אין דבר כזה ממלא מקום שלו. אם הוא לא יהיה, אף אחד לא יהיה.

* נאום משסע – נאומו של יאיר לפיד בישיבת הזיכרון לרבין היה משסע, לא מכובד, לא ממלכתי; ההיפך מהשינוי, הריפוי ורוח האחדות שלשמה קמה הממשלה. בדבריו הוא ניסה ליצור רושם כאילו מי שבקואליציה הנוכחית הוא בצד שנגד הרצח ומי שבאופוזיציה הוא בצד של מבצע הרצח. הוא לא אמר זאת ישירות, אך  הרמזים היו עבים כפיל. בכנסת לא יושבים צאצאיו של הרוצח, אלא רק צאצא אחד. איתמר בן גביר. יש להוקיע את מי שנתנו לו לגיטימציה, אך יש להבחין בינו לבינם.

* חסך את נוכחותו – הדבר הטוב ביותר שעשה הכהניסט בן גביר מאז שנבחר בכנסת, היה החרמת ישיבת הכנסת לזכר רבין. אילו נכח בה, היה זה ביזוי יום הזיכרון הממלכתי וחילול המעמד. בדיוק חודש לפני הרצח, בן גביר הפרחח הציג בפני צלמי הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של ראש הממשלה והתרברב: "בפעם הבאה נגיע אליו." ולאסוננו הוא צדק. הם אכן הגיעו. עצם העובדה שהכהניסט הוא ח"כ היא כתם על הדמוקרטיה הישראלית. אבל הוא לפחות חסך מאתנו את נוכחותו בישיבת הזיכרון.

* עודה&בן גביר – אלמלא היה זה בית הנבחרים שלנו, והבושה היתה שלנו, הייתי מאחל הצלחה לשני הצדדים.

* ארגון טרור – יש להוציא את ארגון הטרור "לה פמיליה" מחוץ לחוק. וכפי שראינו במפגן האלימות שלהם בבלומפילד, הארגון הזה הוא בראש ובראשונה האויב של בית"ר ירושלים ושל אוהדיה האמתיים.

* חוקים אנטי ארדואניים – במפגן משעשע של חוסר מודעות, שלמה קרעי מגדיר את החוקים להגבלת קדנציות ולמניעת הטלת ראשות הממשלה על נאשם בפלילים חוקים "ארדואניים".

מהו ארדואניזם? תפיסה של פולחן אישיות למנהיג, שמעצם בחירתו הוא מגלם את רצון העם, ורצונו הוא "רצון העם" והכל מותר לו. מהם החוקים שגדעון סער יוזם? ההיפך הגמור. אלה חוקים שנועדו להגביל את כוחו של המנהיג, מתוך תובנה, על בסיס ניסיון השנים האחרונות, מה נגרם משלטון ממושך מדי ומה נגרם כאשר נאשם בפלילים הוא ראש הממשלה.

מהם חוקים ארדואניים? החוקים שנתניהו ניסה לדחוף כדי להעמיד את עצמו מעל החוק, ושפירק ממשלות וגרר אותנו לעוד ועוד סיבובי בחירות, כי לא נרגע עד שיצליח להקים ממשלה עם רוב לחוקים האלה.

החוקים שגדעון סער יוזם הם חוקים אנטי ארדואניים. והטיעונים של מתנגדי החוק, כמו גם תאוריות הקונספירציה המטורללות על "מדינת עומק", "שלטון הפקידים" וכל הזבל הזה, הם הארדואניזם בהתגלמותו.

* למה אכפת לי? – בעקבות דברי תמיכה שכתבתי במועמדותו של אדלשטיין לראשות הליכוד, נשאלתי בהתרסה מדוע אני מתערב בענייניה של מפלגה יריבה. כאזרח המדינה וכפטריוט, אכפת לי מכל מה שקורה במדינה. אני רואה בליכוד מפלגת שלטון פוטנציאלית, ולכן אכפת לי שיעמוד בראשה האדם המתאים ביותר מתוכה לראשות הממשלה. ואם לא תהיה מפלגת השלטון, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שראוי להיות שותף קואליציוני. ואם תהיה באופוזיציה, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שיוביל אופוזיציה ממלכתית ונאמנה.

ויש לכך סיבה נוספת. נתניהו אינו ראש הממשלה אבל הביביזם חי ובועט וממשיך להצית שרפות ולהרעיל את החברה הישראלית. רק הנהגת הליכוד יכולה לשקם את הליכוד ואת הימין מן הביביזם. לצערי, גם אדלשטיין עוד לא אזר אומץ להוביל מהלך כזה, והוא מנמק את ריצתו רק בכך שאין לנתניהו יכולת להרכיב קואליציה (מה שנכון), ללא אמירה ערכית, מוסרית. אבל אולי עם המרוץ יבוא גם האומץ. מאז ומתמיד הבעתי את דעתי בכל התמודדות בכל מפלגה, הן להנהגתה והן לרשימתה לכנסת, וכך אמשיך לעשות גם בעתיד.

* הסוס הטרויאני בדימוס – אמיר מחדל-הר-מירון אוחנה מאשים את השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהוא אשם בהתקפה על השוטרים בכפר קאסם בשל בקשה שלו לתחקיר על ירי שוטרים.

לא. האשמה היא בראש ממשלה לשעבר ובתעשיית השקרים וההסתה שלו, שבמשך חמש שנים הסית נגד משטרת ישראל, הציג אותה ככנופיית פשע, עשה הכול כדי להבאיש את ריחה, רדף אישית עד חורמה את מפכ"ל המשטרה, ביזה את המשטרה, החליש אותה, במשך למעלה משנתיים לא מינה מפכ"ל כדי שבראשה יעמוד ממלא מקום חסר מעמד ולכן תלוי בו. שיא השיאים של הניסיון להרוס את המשטרה, היה מינויו של הסוס הטרויאני אמיר אוחנה לשר לביטחון פנים, כדי שימשיך במסע הנקם והאדמה החרוכה נגד מדינת החוק ויעשה למשטרה מה שעשה למערכת המשפט.

* כבר מותר להפסיק לקרוא לברלנד "רב"? 

* ביד הלשון: אירוע – בראיון ל"ישראל היום" נשאל יועז הנדל על הגדרתו כחתיך והוא השיב: "אין לי מה לעשות עם האירוע הזה."

יוסי ורטר ב"הארץ": "הם מתרשמים שגם מקץ כארבעה חודשים, מיספר שרים בימינה 'לא באירוע'."

בוועידת הגולן, הנחה העיתונאי יאיר קראוס רב שיח של יזמי אנרגיה ירוקה. הוא הציג באוזניהם את ההתנגדות בקרב תושבים בגולן למיזם אנרגיית הרוח ושאל: "איך אתם מתייחסים לאירוע הזה?"

ועוד בוועידת הגולן ושוב יועז הנדל. הוא דיבר על הנזק של הרשתות החברתיות שאין עליהן פיקוח וכדוגמה הציג את הפצת הפייק ניוז של מתנגדי החיסונים, ואמר שבכוונתו לטפל באירוע הזה.

באסיפה באורטל מרכז המשק הציג מיזם עסקי חדש שאנו בוחנים את היתכנותו ואמר שאנו בוחנים את האירוע.

ח"כ יואב קיש בראיון טלוויזיוני: הקורונה אחרי החיסונים היא אירוע אחר לגמרי.

מהו האירוע שעליו הם מדברים? ההגדרה לאירוע במילון אבן שושן: 1. מקרה, מאורע. 2. הופעה מתוכננת. 3. ברפואה – מקרה או תסמין מזדמן.

אף אחת משש הדוגמאות שהבאתי אינה מתאימה לאף אחת מן ההגדרות שבמילון. כל ההגדרות מדברות על מקרה חד פעמי, ואילו כל הדוגמאות מדברות על דבר מה ממושך, תהליכי, דבר שחוזר על עצמו, תופעה. אלו שש דוגמאות שליקטתי רק בימים האחרונים, ואלה רק דוגמאות בודדות ממה ששמעתי באותם ימים. המילה אירוע בסלנג העכשווי, ולדעתי מדובר בתופעה חדשה מאוד, אינה ממוקדת אלא כללית מאוד, שמתאימה לתיאור כל דבר, כל תופעה. הכול נכנס תחת הכותרת "אירוע". לעתים סלנג נותן מענה לצורך לשוני, למשל למילה חסרה. איני רואה זאת במקרה הזה. אולי מדובר בעצלות לשונית, כמו "לשים" במקום ללבוש, לנעול, לגרוב, להרכיב, לענוד, לענוב ולחבוש. אירוע הוא... הכול.

אורי הייטנר

* * *

יוסי אחימאיר

בית"ר: "גחלים של תנועה מפוארת"

מאות בוגרי תנועת בית"ר התכנסו השבוע בנורדיה שבשרון – איך לא שם? – למפגש נוסטלגי, של חיבוקים, זיכרונות, געגוע, שירה. מפגש שלידתו בקבוצת ואטסאפ שנפתחה לפני כחודשיים בשם: "בית"רים תל-חי!"

הידיעה על פתיחת הקבוצה התפשטה כאש בשדה קוצים בקרב ותיקי התנועה. תוך זמן קצר הצטרפו עשרות ומאות בוגרים והחלו להעלות שמות וצילומים מימים עברו, גם להביע את כאבם על מצב התנועה כיום.

"מהי בית"ר? מהו טיבה, מהותה מהו הסוד הנפשי שמבדיל בינה לבין יתר המחנות של הנוער העברי?" – שואל ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי בברכתו לתנועה בשנתה החמישית, 1929. תשובתו מפתיעה: "אינני יודע, ואולי זו היא התהילה הטובה ביותר מכל התהילות שתשמעו ביום זה, אשר אדם הקרוב לרוחכם כמוני, אף הוא אינו יודע את השם המפורש של סוד קדושתכם."

בהמשך סיפר מה הוא מחפש: "דור עברי שלא רק מתגעגע לתחייה, כי אם מוכשר לתחייה." הוא הוסיף: "זו תהי חוקתכם: לתפארת בכול – בדיבור ובנימוס, ביחסכם לחבר ולמתנגד, לזקן ולאישה ולילד. בעבודה – תהיה מה שתהיה, יגיע-כפיים או עמל-פקידים, מלאכתכם הפרטית או שירותי-ציבור – עבדו כמתנדבי-קדושה. בשעת סכנה היו ככלי זין חריף ועז. בחיי יום-יום של החברה היו למופת של אדיבות ויושר..."

הרבה ממחשבתו הקדיש ז'בוטינסקי לידידיו הצעירים, "בני חלומי וסברי," בתקווה שיתנו את הטון הראוי, ההדרי, בחיי היומיום של המדינה לאחר תקומתה. מנהיג ציוני שלא זכה לראות בתקומת המדינה, אבל בעיני רוחו שירטט לפרטיה את דמותה האידיאלית בעיניו. בוודאי לא היה חולם לראות את מצבה החברתי, את פני הנהגתה היום ובשנים האחרונות, כפי שהיא נראית – רחוקה מהערכים שהוא ייחס לבית"ר, בבת עינו, ולרעיון ההדר המופלא שכה הקפיד לטפח, כמעט לשווא.

תנועתו הפוליטית בטרם קום המדינה ויורשתה לאחר מכן, תנועת החרות, הלכו עשרות שנים במדבר הפוליטי, עד שגדול תלמידיו, מנחם בגין, זכה להגשים את סיסמת "לשלטון בחרתנו". זה היה מהפך פוליטי, רב חשיבות מבחינה דמוקרטית, אבל לא כל-כך מהפך תרבותי, אידאולוגי, רוחני. הימין הגיע לשלטון, אבל לא השכיל להנחיל לכלל את ערכי אבי התנועה, את רוח בית"ר.

דווקא בשנות האופוזיציה עד 1977 היתה בית"ר תנועה משמעותית למדי. אל שורותיה נקבצו במעוזים הפזורים ברחבי הארץ לא רק צאצאי המשפחה הלוחמת, בית"רים בני בית"רים, אלא גם צעירים בפריפריה של מה שכונתה "ישראל השנייה". מאז הלכה בית"ר והתפוגגה, אבל זכר השנים היפות של התנועה חקוק היטב בקרב ותיקיה. מאמציהם לשמר את מעמד התנועה לא צלח, והם התפזרו איש לעיסוקו, איש לביתו, נוצרים בליבם את המורשת הבית"רית.

בעוונותיי לא הייתי בבית"ר, הלכתי לצופים, אבל בנפשי הייתי ונותרתי בית"רי. ב-1982 נשלחתי להדרכה במחנה בית"ר בדרום-אפריקה, גם הוצאתי לאור בעזרת רעיי הבית"רים גרשון סתיו ויוסף קיסטר את ספרו של אבי: "אחימאיר ובית"ר". במכון ז'בוטינסקי שאני קשור אליו בכל נימי נפשי, אצור ארכיון בית"ר לדורותיה וסניפיה בארץ ובעולם. בהם עדויות כאובות על בית"ר בשואה, בית"רים שניספו אם בידי הגרמנים הנאצים ואם בידי הרוסים הקומוניסטים וכל משתפי הפעולה.

"הגיע הזמן להחיות את בית"ר" – כתב בית"רי אחד בקבוצת הוואטסאפ. מישהו אחר הוסיף: "אנחנו גחלים של תנועה מפוארת שמתקיימת עם הרבה סימני שאלה. אנחנו חייבים להפשיל שרוולים ולהפוך כל אבן כדי לעצור את התהליך שמתרחש היום." אחת הסיבות להיעדר עניין מצד הנוער – כתב אחר – היא בכך ש"השם בית"ר מזוהה היום יותר עם אירגון לה-פאמיליה ופחות עם ערכים ציוניים, חברתיים ואנושיים." ועוד אמירה בקבוצה: "כנראה שהיום אין מקום לתנועה אידיאולוגית כבית"ר. גם אף אחד לא יודע להגיד בדיוק מה היה חושב מורנו ורבנו על מה שקורה היום. מורנו ורבנו – זה לא ביבי..."

ואכן, תנועת בית"ר שמשרדיה פעלו שנים רבות בבית ז'בוטינסקי בתל-אביב, הוצאה משם זה לא מכבר, ופועלת מבית מרידור בירושלים, במאמץ לחדש ימיה כקדם. זרם המצטרפים לקבוצת "בית"רים תל-חי!" נוטע תקווה, שיש עתיד לתנועת הנוער בית"ר, בעיקר אם המפגש בנורדיה – שהתקיים ב-י"ב בחשון, יום הולדתו ה141 של ראש בית"ר – לא יסתכם רק בחידושי היכרויות ובצ'אפחות, עד למפגש הבא, אם וכאשר יתקיים.

חשוב שתתחדש המסגרת הבית"רית למען השרשת רעיון בית"ר בחיי היומיום של החברה הישראלית, כדי לבלום את הידרדרותנו הפנימית.

חשוב להחזיר לקידמת הבימה הפוליטית, בתקשורת ובכנסת, את האידיאולוגיה, את אמירת האמת, את כיבוד הזולת, את הדיבור המכבד, את "עטרת גאון ותגר", את "העוז וההדר", את "ההוד הנסתר", את מורשת תל-חי!

יוסי אחימאיר

* * *

ארנה גולן

האלימות במגע של גבר ואישה בשירי יונה וולך כייצוג של  האלימות שבקיום האנושי

לזיכרה של יונה וולך במלאת 36 שנים לפטירתה

חלק שני

1. המגע הכוחני והאלים בין הגבר לאישה מייצג את הקיום האנושי

  מראשית יצירתה של וולך מייצג מיפגשם של הגבר והאישה, שהוא מיפגש אלים וכוחני, גם את מצבו הקיומי של האדם בכלל ולהיפך. האלימות קיימת במיפגשו של כל סובייקט עם הזולת, במגעו של האדם עם העולם וגם בין הכוחות המתפצלים שבנפשו. וכשם שבהם מתקיים מגע אלים, תוקפני והרסני בין שני קטבים שאינם שווים בכוחם ובכושר הישרדותם, כך גם במגעם של הגבר והאישה. הגבר מייצג במגע זה את הכוח החזק, האקטיבי והאלים שנפשו נאטמה, ומשום שהוא חותר לסיפוק עצמי ולהשגת שליטה ועליונות, הוא תוקף ישירות אך לעתים גם מתחזה ומסווה את אלימותו בתחילה. לעומתו, ניכרת האישה בחולשתה הפיסית, הנפשית והתודעתית כאחת, ומתאפיינת בפאסיביות שבה, בתמימותה ובפגיעותה. ומכיוון שהיא  מונעת בכוחה של כמיהה למגע רך ואוהב של גוף ונפש, היא נעשית קורבן לאלימות, וזו גורמת לדיכוי זהותה האישית והנשית ולהתפוררות נפשית.

ועוד. מראשוני השירים ועד למאוחרים שבהם מתמקד מפגש המינים בייחוד במגע המיני. התמקדות זו אינה מקרית. מקורה עמוק יותר מן העמדות האידאולוגיות של וולך שהתגבשו במשך השנים, ואף אינה נובעת רק מדחף של התגרות במוסכמות  או מרצון למשוך תשומת לב בכוחה של פרובוקטיבית. המקור העמוק הוא בתפיסתה המיוחדת של וולך בדבר היחס שבין הגוף לנפש, בין הפיסי לבין הריגשי והרוחני.

הפרדה בין גוף לנפש

משיריה של וולך עולה גם הפרדה רבת משמעות בין הגוף לנפש כמו היו שתי יישויות בעלות קיום נפרד (תפיסה זו עולה בבירור, בין השאר,  בשיר "לחיות במהירות הביוגרפיה"). אף על פי כן, שתי היישויות הללו, הגוף והנפש, כרוכות זו בזו בזיקת גומלין הדוקה וללא הפרד ועל כן המתחולל ביישות האחת חורץ את גורלה של האחרת וקובע את עצם קיומה.

מאידך, גם איחודן ליישות אחת אינו דבר מובן מאליו. האיחוד הכרחי וחיוני אמנם לחיים ממשיים ואמיתיים, אך צירופן ניתן לפירוד בשעות קריטיות. בהיות הגוף המימד הפיסי והחיצוני של הסובייקט, הרי הוא זה שבא במגע הראשוני וללא חציצה עם העולם. על כן הוא ממלא  תפקיד מכריע בגיבוש זהותו של האדם (שוולך לא תחדל מלתבוע נאמנות לה). הנפש, לעומת זאת, שוכנת לה בתוך קליפת הגוף שהיא כמעטפת לה או כמו מיכל פיסי העוטף אותה,  והוא גם  מהווה לה מחסה ומגן עליה. היא נחבאת בתוכו, רכה ועדינה, והוא מסוכך עליה מפני כל פגיעה ומעביר אליה את תחושותיו, עד שאפילו האהבה אליה חודרת תחילה דרכו ורק אז מגיעה אל הנפש (תת הכרה, עמ' 191). מכאן החרדה לשלמותו של הגוף, שהרי הוא חשוף אל העולם, רגיש ופגיע, ובהיפגעו מועברים זעזועיו אל הנפש. יותר מזה, משנפגע הגוף נפגעת חומת המגן המסוככת והנפש עצמה נחשפת לפגיעה, והפגיעה עשויה להביא להתפוררותה.

זה מקור החרדה של יונה וולך מפני האלימות הפיסית, ויהיו הפוגעים "ילדים", "תנינים", "חרוזים" או גברים. זה גם מקור החרדה מן האלימות הנפשית,  כי זו עשוייה, לבוא גם מבפנים, מן "האוייב" שבנפש וגם כתולדת הפגיעה הגופנית.

החרדה אף מתעצמת כיון שאפשר שהכוח האלים והמתנכל ינקוט בתחבולות של התחזות והסוואה וכך הוא יפנה את כוחו  ישירות אל הנפש התמימה. הסכנה היא שזו תתפתה ולא תהיה ערה לסכנה האורבת לגוף (כמו ב"יונתן", או ב"טוביה"). הנפש אף עשוייה לאבד את עירנותה בשעת ההתכנסות פנימה ואז היא לא תחוש ב"מפלצת" החיצונית או הפנימית. ומה יקרה? עם אובדן העירנות יופקר הגוף לאלימות וייעשה קורבן חסר אונים, שעינוייו שלו יפוררו את הנפש.

המגע האלים של גופי הגבר והאישה

לאורה של תפיסה זו, נעשה מגע הגופים של הגבר והאישה  לפי יונה וולך, לבסיס הראשוני והחיוני למפגש המינים ולקשר ביניהם. וכך, בניגוד לתפיסות הרווחות שקשר ריגשי של אהבה קודם למגע המיני, וולך רואה את המגע המיני הפיסי כתנאי הראשון ל"אהבה", שכן רק דרכו ניתן להגיע למגע מושלם בין הנפשות. חייבים לעבור דרכו אל הנפש. 

אלא שקיימת בעייה והיא, כאמור, שמעצם טיבו יש סיכון במגע המיני של הגופים. כי אם הכוח האחד אלים, הרי בהעדר עירנות נפשית ומתוך תמימות ומתן אמון מוחלט, חשוף הגוף החלש לפגיעה אלימה, שתגרור גם דיכוי והתפוררות של הנפש. זה הפרדוקס וזה הטעם לכך שהאלימות המינית, שהגבר מפעיל במגע מתוך חתירה כוחנית לשליטה, הורסת את חומת המגן הפיסית הנשית ופוגעת בנפש האישה החלשה. שהרי היא כמהה למגע מושלם של גוף ונפש באהבה.

ראשוניותו ומרכזיותו של המין בהוויה האנושית באה לניסוח מובהק ומדהים דווקא בשיר שנושאו כלל אינו יצור חי אלא יישות רוחנית, והרי זו לא פחות ולא יותר, אלא הלשון "העברית" (צורות, עמ' 19-17). המעניין ומפתיע  בשיר מאוחר ונהדר זה שבו מוצגת הלשון העברית כיישות גשמית ממש, כאישה, הפועלת, רודה ואף יפה בחיצוניותה. השבח המיוחד שלה הוא שלעולם נמסר בה מינו של כל יצור וכל אובייקט, ונאמר בה אם הוא זכר או אם נקבה. בניגוד לאנגלית, שבה הדברים הם "זה" – "לא איש ולא אישה" ו"כל אני הוא בלי מין" – "העברית היא סקסמניאקית." תמיד היא "רוצה לדעת מי מדבר," רוצה "לראות את המין," "מציצה מבעד לחור המנעול" כמציצנית הרוצה לראות עירומם של גבר ואישה. "כל מילה היא זכר ונקבה / אין כמו אלו דברים מתוקים / העברית היא אישה מתרחצת," מצהירה וולך במטאפורה יפהפייה. היא אף יפה יותר ככל שהיא מתבגרת. וגם אם העברית מפלה משום עתיקותה בין המינים ומעלימה את הקיום הנשי בלשון רבים (כי אם  נשים וגברים נזכרים יחד יכנו אותן בלשון זכר, והיום צועקים על זה ומקפידים לציין ברבים גם את הזכרים גם את הנקבות ומקשים על הדיבור...) – הרי בניגוד ל"מה שתגדנה בטרוניה פמיניסטיות / המחפשות גירויים מחוץ לשפה," ולכן תובעות לבטל את הייצוג בלשון בלי ההבדלה בין המינים, הרי הלשון העברית, שהיא כן מבדילה בין זכר לנקבה, משקפת את כוחות הטבע ואת החיים, כלומר – את המיניות ואת המגע בין המינים. על כן ראוייה השפה העברית לאהבה כמו אישה בעירומה. אף ראוייה היא בעירומה לשיר הלל: "תראה איזה גוף יש לשפה ומידות / אוהב אותה עכשיו בלי כסות לשון." נהדר, לא?

ומכאן עולה גם  היחס המיסטי שבין הגוף לנפש

יש להבחין כי למרות שקיימת זיקה הדוקה בין הפיסי העוטף לנפשי הנעטף, אפשר שברגעים קריטיים, שעה שהמעטפת הפיסית נפגעת אנושות, תוסיף הנפש להתקיים גם בלא הגוף. או  אז היא תוכל לצאת אל מחוץ לו. תופעה על טבעית זו הנדמית כסוריאליסטית, נתפסת לוולך כטבעית לחלוטין, ממשית ככל שקדם לה. אף אפשר שתהא זו יציאה לשעה בלבד, כתופעה מיסטית של התפשטות הגשמיות, ולאחר מכן תחזור למקומה.

כאמור, כבר בשיר "יונתן" מוסיף "האני" הדובר להתקיים לאחר חידלון הגוף והוא אף מדווח על הנעשה בראשו שנכרת ושומע את בקשת הסליחה של רוצחי גופו. האפשרות הזאת של קיום הנפש בנפרד מן הגוף המובס, מתממשת במובהק באחרונים שבשירי וולך בגופה ובנפשה שלה שעה שהיא כבר חולה אנושה. "גופי היה חכם ממני," היא אומרת בפתח שירה הקצרצר, רווי התחושה המיסטית (אור פרא, עמ' 23). והיא אומרת את זה בלשון דיבור של יום יום וכאילו היה זה  אירוע ממשי וסביר שאינו מעורר כל פליאה. היא מתארת באופן מדהים את הגוף כיישות עייפה וכושלת, הנפרדת מן הנפש, מן "האני": "כוח הסבל שלו היה פחות משלי / הוא אמר די / כשאני אמרתי עוד / גופי הפסיק כשאני עוד המשכתי / גופי לא יכל / כשל / ואני קמתי ונאלצתי ללכת / וגופי אחריי." הגוף הובס וקלט את תבוסתו. הנפש, לעומת זאת, לא השלימה נאלצה ללכת ולהמשיך ואילצה גם את הגוף להשתרך אחריה.

גם בשיר אחר מדווחת וולך כעובדה ריאלית וסבירה בהחלט, בלשון היום יום ובלא כל תמיהה, על יציאת הנפש אל "מחוץ לגוף" (תת הכרה, עמ' 285). הנפש היוצאת מתוך הגוף המיוסר אף פועלת כיישות עצמאית, מלאת חמלה והכרת תודה לגוף ומטפלת בגוף בתבוסתו. "המהפנטת היתה אצלי," היא מדווחת על תחילתה של סידרת אירועים, וכולם שווים בעיניה במידת הממשות   שלהם. היא, המהפנטת, "דיברה על הגוף העייף מכל השנים / משרת ועושה בשבילנו," כלומר –הגוף שהיה כפוף לשירות "האני" כל השנים הרי בפגיעותו נותר ללא כוח. "ואני יצאתי מתוך הגוף," היא מדווחת בלא כל פליאה, "וישבתי על קצה המיטה / הסתכלתי בו / ועליתי ללקק אותו / ללטף אותו / לטפל בו." כלומר – הנפש עושה מעשי חסד ממשיים לגוף!

תחושה מיסטית מעין זו מאפיינת לא רק את רגעי הסבל שנגרמו מן המחלה, אלא גם את רגעי ההשראה היצירתית. גם אלה מתוארים כמצב של התפשטות הגשמיות. הרי זה ניתוק הכרחי של הנפש מן המעטפת הפיסית, שכן הגוף בא במגע מתמיד עם המציאות החיצונית הפוגענית ולכן הכרח להתנתק ממנו לשם היצירה.

"אני לא מרגישה," היא אומרת (תת הכרה, עמ' 298), לא חשה את הממשות החיצונית. מצב ההשראה הוא "עילפון", כמו "טראנס" המנתק את "האני" מגופו ומשחרר את הנפש. אותה שעה "אין לי בשר ואין לי עצמות / ואין לי כלום / ורק זה לבד." אפילו פעולת הכתיבה כבר אינה מוחשת. על כן, אז היא "הכי ענייה" בגשמיות אבל "הכי עשירה" ברוח, כי רק "זה השער לכל מצב / תודעה, הכרחי החופש ההכרחי / ואני שיש." השחרור הארעי של הנפש מן המגע הפיסי עם המציאות המוחשית הוא התנאי להשראה וליצירה,  למבע מלא של ה"אני".

ומה קורה אז? כאשר הנפש מתכנסת בתוך עצמה ומתנתקת מן הזיקה אל הגוף, כך אומרת יונה וולך בשיר "יש לי במה בראש" (מופע, עמ' 35), או אז נבראת בתוכה מציאות שונה, מפצה ומחזקת, והיא נוצרת  דווקא מהיותה מנותקת מן המגע עם הממשות. מציאות פנימית זו היא "מציאותית מכל במה" ויש בה יופי, אהבה, תחושת עוצמה וגבורה.

אבל עם החזרה לממשות, עם כיבוי האור בתיאטרון הפנימי, אובד הכול. עם החיבור לגשמי "באות בהלותיי / חרדותיי / גוויותיי / עלבונותיי." אז גם שבה ומשתלטת החרדה מפני פגיעתה של האלימות ואי יכולתו של  הגוף להגן על הנפש הפגועה. אבל אז אפשר שהיא עצמה, בכוחה העצמאי, תצמיח חומת מגן: "את גרגר האני / עטפה צידפת הרגש בציפוי פנינה / ולא הרגישה עוד / וליבה אטום / חתום / ואין באני שלה לנגוע," נאמר בשיר המאוחר והמזוקק, "את גרגר האני" (תת הכרה, עמ' 300). "זאת אני יודעת" מניסיון ממשי, אומרת וולך. כשם שהצדפה יוצרת בתוכה פנינה כתולדת פגיעה אלימה מבחוץ, כך אף גרגר הנפש הפנימי, שבעקבות פגיעה עוטה ציפוי קשוח להגן בו על הרגש. אלא שלכך, כמשתמע, יש גם מחיר: אטימת הרגש, חסימתו מפני יצירת מגע עם הממשות ועם הזולת (ואת זה כבר ראינו אצל דמויות הנשים בשירים הראשונים).

אולם, פגיעה ב"אני" עשוייה לבוא, כאמור, גם מתוככי הנפש עצמה, כך תואר כבר בשיר המוקדם "מפלצת האיילה", שכאן לא נדון בו משום מורכבותו, אך גם בשיר מאוחר: "כל הריגושים מרדו בי כעבדים." כל הרגשות שנכלאו בסוגר הנפש (מופע, עמ' 159). כלומר – כל הרגשות אשר "שמתי להם מחסום / שעיניתים מאחורי סוגר ובריח" בציפוי הקשיח,"סופם שיקפצו עליך מבפנים / ינטשו אותך בלי." הם  יפעלו כאילו היו יישויות עצמאיות, ואז נטישתן, עזיבתן את האני, מותירה את האדם בלא כוחות ובריקנות פנימית.

בפריצת הנפש ממעטפת הגוף יש גם סיכון נוסף והוא סיכון חמור, שכן שעה שהנפש חורגת מן הכסות המגוננת הרי היא חשופה לפגיעה אלימה וגם להיחשפות מבישה בעירומה. "שוב הנפש גדולה עלי משתלשלת כבגד ענק," מדווחת וולך על תחושה מיסטית מדהימה (שאינה מטאפורית כלל!)  כמו היה זה אירוע ממשי המתרחש בפועל, וזאת בשירה "ושוב הנפש" (צורות, עמ' 89-88). לכן  המטאפורות אינן אלא המחשה: "כבגדים הנפש מגיעה לרגלי עד נעלים ענק / כעל ילדה קטנה בגדי האב משתלשלת הנפש." ובהיחשפה, הריהי "עירומה רועדת מקור מבושה עירומה פסיכולוגית." ומאחר ש"המצב רוח הם בגדיו האמיתיים של האדם" הרי שעה שהם נחשפים הם מופקרים לעין כל ולפגיעה מצד כולם.

ומה נאמר בשירים ראשונים

תפיסה זו של היחס בין הגוף לנפש ואפשרות יציאתה של הנפש ממיכל הגוף, הובעה כבר בשירים מוקדמים, גם אם בדרכים מובלעות יותר. "התרוקנתי, התרוקנתי כמו בריכה," היא מקוננת בשיר בשם זה (שירה, עמ' 143). ההתרוקנות אף נגרמה כשהנפש נחשפה בלא זהירות בווידוי חושפני בפני גבר, שהיא אמרה לו דברים שאישה אינה מעזה להודות בהם אפילו בפני עצמה, וביציאת הנפש – כלומר בווידוי שהוא כמים הנשפכים ממיכל הגוף, היא נותרה ללא כוחות.  בדומה לכך, גם הענקת אהבה לגברים סתמיים וחסרי משמעות לגביה, הריהי כריקון מעטפת הגוף מן הרגש האוהב, בדומה להוצאת מים: "אני יושבת עם שמעון ומוציאה אהבה / אני יושבת עם לוי ומוציאה אהבה," מרוקנת ומבזבזת את כוחות הנפש כמו היו יישויות מוחשיות. לעומת זאת, בזוגיות אלימה ומתישה שואבים השניים זה מזה "חיים ומוח" כערפדים מוצצי דם, עד שהמיכל הפיסי נותר חלול ונשארים "מסביב קווים ציורים קינטורים" אבל הם ללא נשמה בתוכם, כאמור בשיר "זוג ומפירים" (שירה, עמ' 169).

מאידך, כשם שאפשרית חדירה אל הנפש לשם פיתוייה והחלשת הגוף, כמו בשיר "טוביה", תיתכן גם חדירה רוחנית מבורכת  פנימה , תוך דילוג על המשוכה הפיסית החוצצת. "תן למילים לעשות בך / תן להן הייה חופשי / אלה תיכנסנה בך תבאנה פנימה / עושי צורות על צורות / יחוללו בך אותה חוויה," מפצירה וולך ביוצר בשיר נהדר ומדהים נוסף. היא קוראת לו להסיר את המחסום ולהיפתח אל המלים, שתבאנה ישירות אל הנפש אם יהיה במצב של התפשטות הגשמיות (צורות, עמ' 5).

כפירה בהישארות הנפש

לאורה של התפיסה המיסטית, הגורסת אפשרות ריאלית של היפרדות הנפש ויציאתה מהגוף כביכול היו שתי יישויות עצמאיות, מפתיע להיווכח כי דווקא לנוכח היוודעותה למותה הקרב, כופרת יונה וולך, בהחלטיות ומתוך השלמה באמונה דתית או מיסטית כלשהי, בהישארות הנפש לאחר מות הגוף. בתוקף היא מסרבת להתפתות למציאת נחמה פורתא גם באמונה בגלגול נשמות. לא היא שתיאחז בנחמות כוזבות לדעתה.

בשיר "והיות אני עצמי" (תת הכרה, עמ' 299) היא פוסקת בנחרצות, כי "הכול במסגרת המציאות" ואין שום קיום לאחריה, גם לא לנפש. באומץ ובישרות פנימית, שאפיינו אותה כל חייה, ולאחר שגברה על כל  "הפחדים" מאלימות הקיום, היא ממקמת את הזיקה המיסטית הזאת שבין הגוף לנפש רק בתחום "הריאליה הבסיסית שלנו." כל עוד נמשך קיומם הצמוד והחי של הגוף והנפש עלי אדמות הנפש קיימת. לא אחר כך. בחידלון הסופי, עם מות הגוף, מתה גם הנפש שאין לה קיום בלא כסותה החיונית. וכך אצל כל אדם. ואם כך, אם עד כדי כך גורלי ומיסטי הוא הקשר בין הנפש לגוף, אך טבעי הוא  שליחס הזה היתה  השפעה מכרעת, בתפיסתה של וולך, על מיפגשם ומגעם המיני והנפשי של גבר כוחני ואישה בחולשתה.

ואכן, היא הקדימה את תנועת מי-טו. אבל היא ראתה הרבה מעבר למה שהן רואות. לה היתה תפיסת עולם שלמה ורגישה ומיסטית, שאולי אפילו סיכנה אותה. היא לא חשפה את האלימות כמוהן או גינתה, חיפשה, תבעה עונשים  לפוגעים ומטרידנים. היא שאפה להתחזקות ה"אני" הנשי וה"אני" בכלל. ולכן, היא בה בעת  מודרנית בתכלית אבל מתנשאת אל מעבר לכך.

ארנה גולן

* * *

משה גרנות

מה יגיד ננסי ברנדס?

על ספרו של חיים בר-נתן "סיפורי חיים – סיפור חייה של קהילת יהודי רומניה בארץ ובגולה בראי אוטוביוגרפיה של המחבר"

הוצאה והפצה בידי המחבר, 2021, 361 עמ'

ננסי ברנדס הוא, כידוע, אומן רב-תחומי, ובאחד הכובעים שלו הוא קומיקאי. נכחתי באחת ההופעות שלו, בה צחק על המבטא שלו עצמו, ועל היותו רומני, שהרי ההגנה הכי טובה היא פשוט להסכים עם המתקיפים, שנותרים בעקבות כך פעורי פה. הוא נהג לשאול את הקהל מי עולה מרומניה, ואחר כך שואל מאין בדיוק. כשאחד הנשאלים ענה שהוא מבוטושאני, ננסי הודיע לקהל (שפרץ בצחוק!) – שזה "חור", שירוחם יכולה להיחשב לפאריס לעומת בוטושאני.

לקומיקאי מותר כמעט הכול, מה עוד שהוא עצמו נולד בבוקרסט, הנחשבת לפאריס של מזרח אירופה, אבל באמת הזלזול בירוחם הוא בוודאי לא במקום, כי מדובר בפנינה יישובית נפלאה במדבר, ובאשר לבוטושאני, העיר שבה גרתי עשר שנים לפני עלייתי ארצה, מוכיח המחבר של ספרנו עד כמה טעה הקומיקאי בפסק דינו: בעיר הזאת נולדו שלושה אישים – מאושיות התרבות הרומנית: מיכאיל אמינסקו, המשורר הלאומי, ג'ורג'ה אנסקו, המלחין הכי חשוב של רומניה, וניקולאיה יורגה, היסטוריון, פובליציסט, מחזאי ומשורר רומני שכיהן כראש ממשלה. הראשון והשלישי היו אנטישמים מובהקים, כפי שהיו רבים מאושיות התרבות העולמית – שייקספיר, דוסטוייבסקי, טורגנייב, דיקנס. יורגה האנטישמי נרצח על ידי הלגיונרים, כנראה, משום שהיה מתון מדיי.

בבוטושאני נולדו וגרו רבים מהאישים היהודיים המרכזיים, כגון התיאורטיקן החינוכי ראובן פוירשטיין (העיר בוטושאני כיבדה את זכרו בפסל שהזמינה בדמותו), במאי הטלוויזיה אנדרי קלרשו, הפעיל לשחרור אסירי ציון שלמה ליבוביץ' ליש, השחקן יעקב בודו ורבים אחרים. בסוף הספר מביא המחבר רשימה של מאות יהודים בעלי רקורד במדע, ברפואה, בפוליטיקה, בצבא ובתרבות שנולדו ברומניה . על מרביתם לא היה לי מושג שאמנם שורשיהם מהארץ הכול כך נלעגת בהומור הישראלי.

אני עצמי יליד עיירה קטנה בנפת בוטושאני, ופירסמתי בימי חלדי עשרה ספרים על קורותיה של יהדות רומניה, וכן סיפורת שבה הגיבורים הם יהודים שנולדו ופעלו בארץ הזאת*, ואני מעיד על עצמי שהספר של חיים בר-נתן חידש לי דברים רבים. הרי דוגמה:

משפחתי גורשה מהעיירה פרומושיקה לבוטושאני ביוני 1941, (באותו החודש בו התרחש הפוגרום הנורא ביאשי). אבי נשלח לעבודות כפייה במחוז טלאורמן שבאולטניה הרחוקה. אימא, אחי ואני התגוררנו במרתף טחוב. כשהרוסים שיחררו אותנו, אני הייתי ילד כבן חמש, ושמעתי את הדי ההפצצות של מטוסי הגרמנים שנסוגו מהעיר. הם החריבו את התיאטרון העירוני, את תחנת הכוח, את בית הספר לבנים מס' 2, את "בית האיכר" ועוד בנייני ציבור אחרים. אחי התגנב ל"בית האיכר" החרב, והציל משם ניירות חרוכים ועפרונות. אחרים, בעלי קצת יותר תושייה, לקחו משם טבליות סוכר מותכות שהיו יקרות מפז באותם ימי מחסור ורעב.

והנה, בספר של בר-נתן אני קורא שבוטושאני, העיר הצפונית שליד נהר הפרוט, שוחררה ראשונה מכל ערי רומניה, וכי בין המשחררים היו שני גדודי חיילות סובייטיות; כי הקוזקים שנכנסו לעיר השתכרו וירו ביהודים בעלי שמות גרמניים, וכי אחרי הגנרל שרכב על סוס בראש חייליו, רכבה על סוס גם אנה פאוקר  מאוחר יותר הגיע גנרל רודיון מלינובסקי (לימים קיבל דרגת מרשל מידיו של סטלין בכבודו ובעצמו!) – על אופנוע-סירה.

קורותיה של אנה פאוקר הוא נושא הראוי כשלעצמו לספר, שאולי עוד יכתוב מחברנו. שם נעוריה היה רבינזון, יהודייה בת של שוחט שלמדה בבית ספר יהודי, ובצעירותה היתה מורה לעברית. היא הפכה ללוחמת ללא חת למען הפיכת רומניה לגרורה של האימפריה הסובייטית. אנה ובעלה, מַרְצֵ'ל פאוקר, היו ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הרומנית. היא נעצרה מיספר פעמים על ידי השלטון הפשיסטי, ובאחד המעצרים נורתה, וכדור נשאר ברגלה עד יום מותה. עם הפיכתה של רומניה לגרורה סובייטית, היא מונתה לשרת החוץ של רומניה וגם לסגנית ראש הממשלה (1952-1947). היא היתה האישה הראשונה בעולם שמונתה לתפקידים מרכזיים כאלה. אבל הרי הקומוניסטים היו, ונשארו, אנטישמים, קצת יותר מתוחכמים מהנאצים – לא מאשימים את אנה פאוקר על היותה יהודייה, אלא משום שהיא כביכול קוסמופוליטית. גיוֹרְגי גיוֹרגיוּ דֶז', מזכיר המפלגה, האשים אותה באשמה המפוברקת הזאת, עצר אותה, תבע אותה לדין, והוציא אותה מהמפלגה שהיא יסדה והשקיעה בה את כל כוחותיה, עד שנהגו לכנותה 'סטלין בחצאית'. סטלין הציע לגיורגיו דז' לתקוע לה כדור בראש, ולעג לו שהוא מהסס. סטלין הרי הרג את בעלה בנפרד, מרצ'ל פאוקר, בטענה שהוא (שהיה קומוניסט שרוף) 'סוכן המערב'.

שר החוץ הסובייטי, ויאצ'יסלב מולוטוב, הציל אותה מהגרדום, אך את סוף חייה היא בילתה בעליבות ובחולי, ושהתה במעצר בית, כשהיא מועברת באופן חסוי ממקום למקום. היא התפרנסה מתרגום ממיספר שפות בהן היא שלטה, אבל אסור היה למו"ל לציין את שם המתרגמת בעמוד הקרדיטים של הספרים.

חיים בר-נתן מוסיף על הידע הנ"ל כי גיורגי גיורגיו דז' התבסס בהאשמתו אותה על מכתב שהיא שלחה ממוסקבה – לשם ברחה מהשלטון הפשיסטי הרומני – למלך מיכאי, בו הזהירה אותו שאם לא יבטל את הקשר של רומניה עם גרמניה, הסובייטים יחריבו את בוקרסט. זה נחשב בעיני גיורגיו דז' למעילה בפטריוטיות, ודי היה בכך כדי להאשים אותה בקוסמופוליטיות.

מה שהשאיר אותי פעור פה בספר הזה של חיים בר-נתן הוא הזיכרון הפנומנאלי שלו: הוא זכר את הגן, את הגננת, מה לבשה, איך התנהלו החיים שם, את שמות המורים, ומוצאם (מרביתם – יהודים), איך הם נראו, מה לבשו, ואיך ניהלו את השיעורים, העונשים הגופניים, פירוט בתי-הספר הכלליים והיהודיים, וציון מקומותיהם. הוא מציין גם את שמותיהם של המורים, אופן התנהגותם ולבושם – גם בכיתות המקבילות לכיתה בה הוא למד.  הוא מזכיר אפילו את שמו של השרת! בר-נתן סוקר את שמותיהם של עשרות הרופאים היהודיים שפעלו בעיר. כשאני משווה את עושר הפרטים האלה אצל בר-נתן לידיעות שאני יכול לדלות מהזיכרון שלי, ובכן, אני זוכר מקסימום שלושה מורים מבית הספר היסודי, ועוד מספר  מורים מהתיכון. באשר לרופאים, למרות שפקדתי, כמו כל זקן בגילי, את המרפאות ואת בתי החולים, אני בקושי זוכר שניים שלושה שמות של רופאים.

בר-נתן מפליא לסקור את קורותיה של רומניה, ושל יהודיהָ, מימי הקיסר טראיאנוס שהכריע את מלך הדאקים, דצ'בל, ועד ימינו. מסתבר שבצבאו של הקיסר הרומי הזה היו חיילים יהודיים. בסקירת תולדותיה של רומניה שבספרנו לוקחת חלק חשוב שושלת המלכים מבית הוהנצולרן, שמלכו ברומניה מסוף המאה ה-19 ועד 1947, כשהקומוניסטים הכריחו את המלך מיכאי להתפטר. לסיקור מיוחד זוכה המלך קרול השני, על שתי תקופות מלכותו. הוא מינה את יון אנטונסקו לראש ממשלה, וזה הכריח אותו לוותר על הכתר לטובת בנו מיכאי, כשקרול עצמו נאלץ לגלות לפורטוגל עם המאהבת שלו אלנה מאגדה לופסקו (בת להורים יהודים שהתנצרו).

בר-נתן סוקר את האנטישמיות המזוויעה של הרומנים, שהקדימו בשמונה חודשים את ועידת ואנזה בהשמדה ממוסדת של העם היהודי. הכוונה, כמובן, לפוגרום יאשי, שלא היה ביוזמת ההמון המוסת, המיליציות והחיילים "המתוסכלים" (דוגמת פוגרום גאלאצי, דורוחוי ובוקרסט) – אלא ביוזמת הממשלה הפשיסטית ממש (יש תיעוד בידי ועדה שבראשה עמדו אלי ויזל, ז'אן אנצ'ל וראדו יואניד, המכהן היום כשגריר רומניה בישראל), ובוצע על ידי המשטרה, בחצר המשטרה, ובקרונות הרכבת של המדינה.

מסתבר שהעם שביצע הכי הרבה זוועות כנגד היהודים, (מלבד הנאצים), לא היו הפולנים, ההונגרים והקרואטים – אלא הרומנים שאחראים למאות אלפי יהודים שנרצחו על ידי זרועות השלטון ברגאט עצמו, בבוקובינה, בבסרביה ובטרנסניסטריה.

קוריוז: בר נתן היה זקוק לחומר עבור עבודת גמר באוניברסיטה, הקשורה בשואה ובאנטישמיות הרומנית. הוא פנה לספרנית ב"יד ושם" (פרטיזנית לשעבר), וזאת קבעה בפסקנות שברומניה לא היתה שואה (!), כלומר, השמדת למעלה מ450,000 יהודים במלחמת העולם השנייה על ידי הצבא, המשטרה והז'נדרמריה הרומניים אינה נכללת בשואה – עד כדי כך יכלה ההכחשה הקומוניסטית של רומניה להשפיע גם על יהודים טובים בישראל.

בר-נתן סוקר את ההצגות שראה בילדות, כגון הופעת הקומיקאי סטרויה, והשחקנית היהודייה מפולין – ליה קניג, שהופיעה בתיאטראות יידיש ברומניה. מסתבר שהמשפחה עברה מדירה לדירה, ובר-נתן מפרט איך נראה הקומפלקס כולו, מי היו המשפחות שגרו שם, שמותיהם, וכו', פשוט קשה להאמין שילד קטן (הוא היה בן 9.5 כשעלה לארץ) מסוגל להפנים ידע בפירוט כזה!

תמיד תמהתי איך בבחירות שנערכו ברומניה ב-6.3.1947, זכה הגוש הקומוניסטי "השמש" למעל תשעים אחוזים מהקולות, הרי היו מפלגות ימניות, בעיקר של איכרים שעמדו לאבד את כל רכושם ואדמותיהם במשטר קומוניסטי! בספר של בר-נתן מצאתי תשובה: אימא לעתיד שלו, שהיתה אז בת 18, ומתוך אידיאליזם "מתקדם" הלכה לבחור בקלפיות 60 פעם (!) בתעודות זהות של נפטרים. ואחר כך מתואר בספר הדיכוי הנורא של השלטון הקומוניסטי בראשות פטרו גרוזה, גיורגיו דז' וניקולאיה צ'אושסקו.

אני עליתי ארצה בפברואר 1951, בגיל שתים-עשרה (עשר שנים לפני בר-נתן), ואני זוכר פרטים בודדים, כגון הפשטתו של אבא מבגדיו במכס, שמא החביא זהב בבגדיו, אני זוכר את מחלת הים שתקפה את כל העולים על האונייה "טרנסילבניה", את התפוזים שזרקו יהודים טובים מהרציף בחיפה אל סיפון האונייה, את הדרך הארוכה באוטובוס מקרטע עד המעברה הענקית בבאר-שבע – זהו פחות או יותר.

לעומת זאת, בר-נתן זוכר כל פרט: השהייה בבוקרסט, הפרידה מהסבים (סבתא הלכה לאיבוד בסופיה, ונסעה בטעות עד פראג!), הנסיעה לגבול ההונגרי, הבדיקות האכזריות של המכס לפני היציאה להונגריה, הנסיעה לווינה, ומשם דרך אוסטריה, ומנהרות האלפים לאיטליה (כלוקאל פטריוט, טוען בר-נתן כי אוסטריה לא יכולה להתחרות בנופיה עם נופי רומניה!) – וכן כל מקום שבו שיכנה הסוכנות את העולים, ובדיוק מה אכלו, והיכן לנו, וכמובן, תנאי הלוקסוס באונייה האמריקאית "אטלנטיק".

המחבר מתאר איך הוליכו שולל את העולים באשר למקום אליו בו הם אמורים להשתכן, את הקשיים הבירוקראטיים, אי ידיעת השפה, הקשיים בפרנסה, בלימודים. המשפחה מצליחה לשכנע את הסוכנות לאפשר להם לגור בצריף בקריית שמונה, שם התגוררה אחותו של האב, "ותיקה" משנת 1951. המעבר מבית הספר בקריית שמונה אל הגימנסיה היוקרתית והסלקטיבית בנהריה גורמת לבר-נתן הנער למשבר אדיר, שכן הידע שקיבל בבית הספר בקריית שמונה לא הספיק עבור הרמה הגבוהה שנדרשה מהתלמידים בנהריה.

שוב, הזיכרון הפנומנאלי של בר-נתן בא לידי ביטוי גם כאן, ולא רק בציור דמויותיהם של מוריו, אלא גם בתיאור מפקדיו בטירונות ובשירותו בחיל השריון. צר לי לומר, כי למרות שירותי בסדיר ביחידת סיור בגולני, ואחר כך במילואים בסיירת של חטיבה 8 עד גיל מופלג (54), אני זוכר בקושי שניים שלושה שמות, ואילו בר-נתן יודע על כל מפקד, לא רק את שמו ומוצאו, אלא גם את אופן לבושו, אופן דיבורו, וקווים בולטים בהתנהגותו. בעיקר מלין בר-נתן על מפקדים ממוצא רומני שהתנכלו לו יותר מהמפקדים האחרים.

למרות שבר-נתן מוכיח שלהיות רומני זה כבוד – לא כך חשבו המרוקאים בקריית שמונה שכינו אותו "רומני גנב" (עמ' 227) למרות שהוא לא זוכר שגנב משהו ממישהו; ולא כך חשבו הוריה, יוצאי פולניה, של צעירה שהיתה אמורה לצאת ל"דייט" עם בר-נתן, שלא הסכימו בשום אופן שבתם תקשור את חייה עם "רומני".

 כשהוא מפרט את התרומה האדירה של היהדות הזאת: ייסוד התיאטרון היידי הראשון בעולם ביאשי (1876), וועידת פוקשאני (1882), הוועידה הציונית הראשונה בעולם, הוא מזכיר שמות יהודים שתרמו תרומות אדירות לעם ולציונות בכל תחום אפשרי – ממשפחת אהרנסון בזיכרון יעקב, ועד ראובן רובין, נחום גוטמן, מרסל ינקו, אלי ויזל, אהרן אפלפלד, נאוה סמל, ורבים רבים אחרים. אבל בפוליטיקה, טוען המחבר, הרומנים לא הגיעו להישגים משום שהם אינם חשים אחווה כלפי בני עדתם, כפי שלמד על בשרו בשירותו הצבאי, אותו סיים בדרגת רב-סמל.

הספר הזה של בר-נתן יכול לשמש ממש כאנציקלופדיה באשר לתולדות רומניה ותולדות יהודי רומניה. הוא מפרט את החגים, עונות השנה, מגוון המאכלים. ועוד ועוד. הקורא בספר ימצא מפות ותמונות, וביניהן תמונה שצולמה בחשאי, בה נראים יהודים שפוטים לעבודת פרך בתעלה שהובילה לים השחור (עמ' 177).

הספר מתאר גם את כל המלחמות והאירועים הבולטים בישראל לאחר עלייתו ארצה, ואלה מנקודת מבט של עולה חדש.

אני התרשמתי מאוד מהספר הזה של חיים בר-נתן, ואני ממש מצר על כך שהוא לא נערך בצורה מקצועית, כפי שהיה ראוי. ועוד משהו: הלוואי שננסי ברנדס היה קורא ספר זה, ומעניין מה הוא היה אומר עליו.

* "להיות כמו כולם", 1986; "המאהב השני של הרבנית", 1997; "הארמון הקפוא", 2021; "קרנטינה בקונסטנצה", 2007; "שחזורים", 2009; "הפרומושיקאים", 2014; "אשתו של הקולונל", 2018; "גם דודה אנה יפה", 2020; "דרכון רומני – פשעי רומניה הפשיסטית כלפי העם היהודי", 2021.

משה גרנות

* * *

עדינה בר-אל

שרה פרידמן שוברת החומות

שרה פרידמן ממושב כפר-אחים שירתה שנים רבות בשב"ס (שירות בתי הסוהר) והיתה מפקדת כלא הנשים "נווה תרצה".  היא שמה לעצמה מטרה "לשבור את החומות", להראות לאזרחים מה נעשה בתחומי הכלא, ולהכשיר את האסירות להשתלב במשפחה ובחברה לאחר השחרור. לאחר צאתה לגמלאות התמנתה שרה לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של המכללה האקדמית "אחווה", אשר ממוקמת בתחום המועצה האזורית באר-טוביה. וגם שם יש לה מטרה – לגלות לתושבי האזור, רובם מיישובים כפריים, את הנעשה במכללה ואת יתרונותיה. בראיון לעדינה בר-אל היא מספרת על גלגוליה מתחום ההוראה וההדרכה לשב"ס, ועל פרויקטים חברתיים-חינוכיים מיוחדים שהפעילה בכלא.

שרה פרידמן לבית וייס נולדה במושב כפר אחים. הוריה ניצולי שואה ממחנה אושוויץ, שעלו ארצה בגיל צעיר. אביה חיים ז"ל, שמוצאו מהקרפטים ברוסיה, היה בן 17 כשהגיע ארצה ומיד התגייס ושירת בחטיבת גבעתי. לאחר השירות הגיע למושב כפר אחים. שם גידל עגלים לבשר. אביה היה מוּכר באזור כמחלק הלחם במושבים. לעיתים שרה הצטרפה אליו בעבודתו זו. האם יהודית הגיעה ארצה מצ'כיה בגיל 14, למדה בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". בחופשות מהלימודים היא בילתה בכפר אחים, אצל בן הדוד שהתגורר שם. וכך נפגשו חיים ויהודית במושב ונישאו במחסן התערובת... לאחר הנישואין עזבה האם את עבודתה כאחות והצטרפה לבעלה בעבודה במשק.

שרה נולדה בשנת 1954 ולמדה בבית הספר היסודי הדתי בשפיר, למרות שמשפחתה היתה חילונית. שרה התמרדה ולא הסכימה ללבוש חצאית, עד שאחת המורות אמרה לה: "מסקרן אותי איך תגיעי לבושה לחתונה שלך..." שרה נשארה בשפיר גם ללימודים בבית הספר התיכון. על כך אומרת שרה: "אני חילונית, והיום אני חשה שהרווחתי מן העובדה שהתחנכתי במוסדות דתיים. האישיות שלי התעצבה שם. ספגתי ערכים טובים, למרות שבשבתות הייתי נוסעת לים. בעצם הרווחתי משני העולמות." 

בצבא שירתה שרה בנח"ל, במסגרת קבוצה של בנות מושבים וקיבוצים, שיצאו למלא תפקידי פיקוד. "לאחר שסיימנו טירונות וקורס מ"כיות במחנה 80, חזרנו להיות מפקדות במחנה זה. אז פרצה מלחמת יום הכיפורים ונשלחנו לנקודות התיישבות שונות בקיבוצים, בהן היו גרעיני נח"ל."  שרה הועברה לקיבוץ אפיקים ובשלב מאוחר יותר הועברה עם חברותיה להכנת מנות קרב בחיפה ולסיוע בבתי חולים.

עם השחרור המשיכה שרה בהדרכה, הפעם של קבוצות נוער מחו"ל, בני 18 עד 20, שבאו להכיר את הארץ. "בזכותם," אומרת שרה, "אני מכירה היטב את הארץ, ולמדתי ליהנות מטיולים בה. את אהבת הארץ הנחלתי גם לבנותיי וגם לפיקודים שלי. משפחתנו מטיילת הרבה  גם היום."

שרה נרשמה ללמוד באוניברסיטת באר-שבע, בפקולטה למדעי הרוח והחברה בתחום חינוך ומחשבת ישראל. במקביל המשיכה לעבוד בהדרכה: בכפר הנוער ניצנים, כמדריכה קהילתית במועצה האזורית באר-טוביה, וכן היתה ממלאת מקום של מורים בקריית מלאכי. 

בשנת 1978 נישאה שרה לאלי פרידמן, חיפאי במקור, שלמד כלכלה וסטטיסטיקה,  "אלי עשה הסבה לחינוך מיוחד, והשלים תואר שני במקצוע זה." אומרת שרה, "ולימים הוא התגייס לשב"ס, ועבד שם כאיש מחשבים."

מהוראה לשב"ס

באוניברסיטת באר-שבע קיבלה שרה גם תעודת הוראה, והחלה ללמד בבית הספר התיכון רמלה-לוד. 5 שנים לימדה שם תלמידים בכיתות י"א י"ב מחשבת ישראל, היסטוריה יהודית. בית ספר זה גבל בחומות כלא מעשיהו. "תמיד סיקרן אותי," מספרת שרה, "מה מתרחש שם מאחורי החומות. ההזדמנות לגלות זאת באה לאחר לידת בתי השנייה. כשהייתי בחופשת לידה, נודע לי שמחפשים קציני חינוך לשרת בכלא בהיקף של חצי משרה בכלא. זה נראה לי כאתגר מעניין ביותר.  החלטתי לנסות, ובמידה שהעבודה לא תתאים לי, אשוב להוראה."

שרה התקבלה לעבודה בכלא "איילון", בו כלואים גברים, והוא נחשב לאחד מבתי הסוהר הקשים ביותר. "כקצינת חינוך שמתי דגש על חינוך קהילתי," אומרת שרה, "בבוקר למדו האסירים קרוא וכתוב, בשיתוף עם המחלקה לחינוך מבוגרים של משרד החינוך. אחר הצהריים הפך המקום למרכז קהילתי בו הופעלו חוגים וסדנאות. אלו היו בנושאים שמקרבים ומכשירים את האסירים לחיים, כגון הכשרה מקצועית ו'הורות מרחוק'. ההכשרה המקצועית כללה הכשרה בתחום החשמל, דפוס, נגרות וכו', וב'הורות מרחוק' בשיתוף מכון אדלר, המטרה היתה לשמור על הקשר בין האב לילדיו, וכך גם  במשחקייה בה הילדים והאימהות היו באים פעם בחודש למפגש עם האב/האסיר בהובלת עובדת סוציאלית וקצינת חינוך."

אחרי שנה התפנה תפקיד רכזת החינוך של כלא "איילון", והציעו לשרה לקבל על עצמה את התפקיד במשרה מלאה. "אהבתי את העבודה הזו, שהיתה מאוד שונה מן ההוראה. אך חששתי מהיקף העבודה שיידרש ממני – גם בערבים ובסופי שבוע. התייעצתי עם בעלי אלי, והוא עודד אותי לקחת על עצמי את המשימה. 'אנחנו נסתדר' הבטיח לי." ארבע שנים שימשה שרה כרכזת חינוך, ובתוך כך עלתה בסולם הדרגות ומילאה תפקידים שונים. באחד מהם היא היתה סגנית מפקדת של כלא הנשים "נווה תרצה".

מפקדת הכלא

החל משנת 2011 שימשה שרה כמפקדת כלא "נווה תרצה". "זהו הכלא היחידי במדינה המיועד לנשים," אומרת שרה. "עקב כך לא קל לעבוד בו. האוכלוסייה מגוונת ומורכבת מאוד: משכבות סוציואקונומיות שונות,  מתרבויות שונות – דתיות, חילוניות, יהודיות, ערביות." ושרה מדגימה קושי: "ומה עושים בחגים? הרי התאים מאוּיישים עם אוכלוסייה מעורבת?" והיא ממשיכה לציין את המגוון והמורכבות: "יש בכלא אסירות שעברו את כל סוגי העבירות, עם משך מאסר שונה. יש שנידונו למאסרים קצרים, למאסרים ארוכים וגם למאסרי עולם. (אגב, אסירות שרצחו את ילדיהן מנודות ע"י האחרות). האסירות בכלא זה הן בטווח רחב של גילים, כולל קטינות. זאת ועוד – בכלא חיים על פי חוק גם ילדי אסירות,  תינוקות עד גיל שנתיים. ומה קורה כאשר האם שפוטה ליותר משנתיים? דילמה אחרת – מה עושים עם טרנסג'נדרים?  היכן משכנים אותם, בכלא נשים או בכלא גברים? למרות הקשיים והדילמות," מסכמת שרה, "צריך לתת מענה מתאים לכל אחת – טיפול ושיקום לצד המענה הבטחוני של משמורת חוקית על האסירה."

מה קורה מאחורי החומות?

"כאשר לקחתי על עצמי את הפיקוד על הכלא," מבהירה שרה, "החלטתי לדאוג לא רק לניהול התקין היום יומי והביטחון. ומכיוון שאני הייתי סקרנית בעבר למה שנעשה מאחורי החומות, החלטתי 'לפתוח' את הכלא  לקהילה בחוץ. בדרך כלל לא יודעים מה נעשה שם, ואני רציתי לקשר בין הציבור לאסירים. הייתי בעד סיורים בכלא, ויצרתי פרויקטים מיוחדים כדי לחזק קשר זה."

אחד הפרויקטים היה: הצגות שהעלו האסירות, המבוססות על הסיפור האישי שלהן. "פתחתי את שערי הכלא לאזרחים. הזמנתי להצגות אלו אנשי שב"ס, אנשי חינוך, פרקליטים, שופטים, שחקנים, סטודנטים. אבל הקהל המרגש ביותר," אומרת שרה, "היו בני המשפחה. היתה זו הזדמנות לשמוע מפי האסירה על עצמה, לראות את חייה מנקודת ראותה. זה היה מפגש עם האימהות, האבות והאחים, שבעבר לא רצו לשמוע את האסירה. במפגש זה נוצרה קירבה מחודשת ביניהם."

הכנסת אזרחים לתחומי הכלא היתה פרויקט לא פשוט, אך שרה התמידה בכך.

פרויקט נוסף היה "אימהות וילדיהן." הקשר בין אימהות שנמצאות בכלא לבין ילדיהן שנשארו בבית מסובך ביותר. בדרך כלל הבעל לא עוזר בתחום זה. "או שהוא גם אסיר בכלא, או שהוא 'שכח' שיש לו ילדים..." אומרת שרה. "לפיכך יזמנו מפגש בין אימהות לילדיהן, שבאים אל תוך הכלא, וזאת בשיתוף הרשות לשיקום האסיר, עובדות סוציאליות ואנשי חינוך. בשעות מפגש זה מתקיימות סדנאות משותפות לילדים ולאימהות,  המפגשים מתקיימים אחת לחודש למשך שלוש שעות. בכל מפגש יש ארוחת צהריים משותפת. האימהות משחקות עם הילדים בהנחיית עובד סוציאלי וקצין חינוך, וגם בשיתוף  חיות הנמצאות בפינת החי בתוך הכלא. (בבית הסוהר קיים טיפול באמצעות בעלי חיים) וכך הקשר בין האימהות/האסירות לילדיהן מתחזק והולך."

ארוחה עם שף צרפתי

יום אחד קיבלה שרה הצעה מעניינת מן השגרירות הצרפתית. הציעו להביא אל הכלא שף צרפתי, השף של ארמון האליזה, לא פחות. מובן ששרה נרתמה לאירוע. חצר הטיולים הפכה למסעדה צרפתית. השף בישל במטבח יחד עם אסירות שעובדות שם. אחר כך הוא כינס את הילדים והכין עמם קינוח לאימהות. גם שגרירת צרפת השתתפה באירוע מרגש זה. אורחת הכבוד היתה נחמה ריבלין ז"ל, רעיית הנשיא. "היה קשר הדוק בין בית הנשיא לכלא זה," מציינת שרה. "באירוע זה נחמה ז"ל הסתובבה בין האסירות וילדיהן, ושוחחה איתם. אני זוכרת שהיא שאלה ילד, מה היא המשאלה שלו, והוא אמר לה: 'אני רוצה שאימא תבוא הביתה.' ואז פנתה נחמה לאימו ואמרה לה: 'את רואה, יש לך למה לצפות'."

ספורט ומלכות המדבר

מובן שגם לספורט יש מקום בכלא. אבל אם ספורט, אז ברצינות ובהשקעה. קבוצת אסירות משתתפת באימונים ושייכת ל"מאַמאַנט", ליגת הנשים שמתאמנות בכדורשת, ומשלבות ספורט וחברה. "מכיוון שלא היה לנו אולם ספורט, הפכה חצר הטיולים למגרש ספורט, הגיעו מאמנות ומאמנים מקצועיים אל הכלא, האסירות המתאמנות קיבלו חולצות אחידות, והן התחרו בתוך הכלא כנגד קבוצות ממקומות שונים בארץ. המגמה היתה, כמובן, שהן תמשכנה לעסוק בספורט זה במקומות מגוריהן לאחר השחרור."

"ברוח הפתיחות שלי, הרצון לשתף את הקהילה, הגעתי לרעיון חדש," מספרת שרה, "והוא: מינוי מֶנטוריות לאסירות ע"י 'מלכות המדבר'. אני אישית השתתפתי בעבר באחד המסעות של 'מלכת המדבר'. כאשר התמניתי למפקדת, נזכרתי באוכלוסיית הנשים החזקות האלו, שלוקחות על עצמן אתגרים. הצעתי את הרעיון למנכ"לית 'מלכת המדבר', ובנינו מודל, בשיתוף הרשות לשיקום האסיר, בו נשים שהשתתפו במסעות אלו תהיינה מנטוריות של אסירות. כל אחת תאמץ אסירה וגם תחנוך אותה עם שחרורה. ואכן, הפרויקט הזה הצליח מאוד, ונמשך במשך שלוש שנים. אז, לצערי, הסתיים מסיבות אובייקטיביות."

  יש לציין שמודל זה זכה לפרס בינלאומי בתחום שיקום האסירים במסגרת כנס שנערך בחו"ל על-ידי:

ICPA  (INTERNATIONAL COMPLIANCE PROFESSIONAL ASSOCIATION

ההתאחדות המקצועית  הבינלאומית של שירות בתי הסוהר.

ההבדל בין אסירים לאסירות

לשאלה מה ההבדל בין גברים שיושבים בכלא לבין נשים, עונה שרה בהרחבה: "ראשית כל, המניעים לביצוע העבירות – רצח, גנבה, סמים – שונים לגמרי. עבריינות הגברים נעשית לעיתים קרובות תוך השתייכות לכנופיות, ומניעים אותה בצע כסף ונקמה. לעומת זאת, עבריינות הנשים נובעת בדרך כלל מתוך הגנה, כתוצאה מהיותן קורבן. נשים רצחו את בעליהן לאחר התעללות קשה שחוו מהם. נשים רצחו את ילדיהן על רקע פסיכיאטרי, וגם זאת," מסבירה שרה, "על רקע היותן קורבנות. תשעים אחוזים מהן היו קורבנות של אלימות במשפחה, אונס, סרסרות בגופן. מקורבנות הן הפכו למְקַרְבֶּנות," מגדירה זאת שרה, "כדי לברוח מעולמן הקשה הן נתפסות לסמים לעיתים קרובות, ומכאן הדרך לגנבות או ל'הסכמה' לשימוש בגופן קצרה."

שרה מצביעה על הבדל נוסף בין אסירים לאסירות, שקשור במשפחה שנותרת מחוץ לכלא: "כאשר גבר נכנס לכלא, אשתו ממשיכה לתפקד והבית מתקיים – היא שולחת את הילדים למוסדות החינוך, עובדת כדי להשתכר, מבקרת את בעלה בכלא ואפילו מביאה לו כסף. לעומת זאת, כאשר אישה נכנסת לכלא, כל הבית שלה מתפרק. כאשר שואלים נשים מה קשה לה בכלא, התשובה היא: 'המאסר לא קשה לנו. קשה לנו הפרידה מהילדים.'"

דילמות של מפקדת כלא נשים

דילמות רבות יש למפקדת כלא נשים. לדוגמא, לגבי נושא אחזקת התינוקות בכלא. לא לכל אחת יש מסוגלוּת הורית. ומה קורה אם אסירה מגיעה בהריון? לא תמיד היא יודעת מי האב. האם כדאי שתעשה הפלה? זאת ועוד, מה קורה כאשר האם שפוטה ליותר משנתיים? מה יהא על הילד בהגיעו לגיל זה?"

"באחד המקרים ביקשה אסירת עולם לקבל טיפולי פוריות," מספרת שרה. "ופה הדילמה ממש קשה. האם אני צריכה להחליט בשבילה אם להיות אימא או לא? וזאת גם לאור הידיעה שהתינוק שייוולד יוכל להיות צמוד אליה רק עד מלאת לו שנתיים. היום אין אגף מיוחד לטרנסג'נדרים," ממשיכה שרה לפרוש את הדילמות שנתקלה בהן, "ותמיד ההתלבטות היא אם עליהם להיות בכלא נשים או בכלא גברים."

לעתים מגיעות נשים ששירתו בעמדה גבוהה מחוץ לכלא, או בעלות מקצועות שהפכו אותן למפורסמות, כגון רופאה, זמרת, עורכת דין. "פעם הגיעה לכלא אסירה, שהסתבר בדיעבד כי למדה איתי בבית-הספר. מקרה אחר שאני זוכרת: הגיעה לכלא קטינה שסירבה לפינוי מאחד היישובים בזמן 'ההתנתקות'. והסתבר לי שהיא פצעה את הבת שלי, שהיתה שם חיילת באותו זמן. כך שיש לפעמים  מצבים, בהם עלינו לנהוג בכולן כשוות, למרות הרגשות שלנו. לשם כך יש צורך בכוח נפשי, ניסיון ובגרות." מסכמת שרה.

יחס המשפחה לעבודתי בשב"ס

"כאשר הצטרפתי ל'שירות בתי הסוהר', אימי לא ראתה זאת בעין יפה. לדבריה היתה מעדיפה שאחנך את ילדיי ואמשיך במקצוע ההוראה במקום לחנך אסירים 'פושעים'. כניצולת שואה היא נמנעה מלבקר בכלא, כי החומות והשערים הרתיעו אותה.

"זמן קצר לפני שיצאתי כמפקדת במשלחת מטעם שירות בתי הסוהר לביקור בפולין, שמעתי לראשונה מפי אימי את מה שחוותה בתקופת השואה. שנה לאחר מכן הזמנתי את אימי לספר לאסירות ביום השואה על מה שעברה במחנות, והיא סירבה. לבסוף השתכנעה להגיע בתנאי שאני אספר את סיפורה.

"שתינו ישבנו בפני האסירות, ואני סיפרתי בגוף ראשון מה שחוותה. ומאז השתנתה נקודת מבטה של אימי לגבי העיסוק שלי. היא הבינה מה דוחף אותי לעשות זאת, את החזון ואת האתגר שעומדים בפניי.

"פעמים רבות העבודה שלי בכלא היתה על חשבון המשפחה. לדוגמא: ארגנתי יום עיון בנושא אלימות במשפחה. בדיוק לפני שהייתי צריכה להרצות, קיבלתי הודעה שבתי עומדת ללדת. לא יכולתי לוותר על ההרצאה, ולא נכחתי בלידה. האבסורד הוא, שלא הייתי עם בנותיי כאשר הן ילדו את נכדיי, ולעומת זאת הייתי נוכחת בלידות של אסירות."

במבט לאחור, וגם מתוך שיחות עם בנותיה, מציינת שרה שאמנם היא נעדרה פעמים רבות מאירועים שלהן, "אבל ידעת למלא את החסר במקומות אחרים," אומרות בנותיה. מקום העבודה לא היה זר להן, והן הגיעו לסיומי קורסים בכלא ועוד.

ההוכחה הטובה ביותר לכך שהן נתרמו מעבודתה של האם, היא העובדה שהבנות הולכות בדרך של אימן. הבכורה, לבנת, ילידת 1980, חיה עם בני משפחתה בקומונה בחיפה, בקיבוץ עירוני מטעם "הנוער העובד והלומד". הבת דלית, ילידת 1984, משרתת כקצינת חינוך ב"שירות בתי הסוהר", בדיוק כמו שאימה התחילה את הקריירה. האכפתיות על מה שקורה בחברה מתבטא גם בעובדה שהנכדה הבכורה לומדת בחיפה בבית ספר דו-לשוני עברי-ערבי, בו לומדים יחד גם בבית ספר יסודי וגם בבית ספר תיכון תלמידים יהודים וערבים יחד.

לאחר שמונה שנים כמפקדת כלא "נווה תרצה", יצאה שרה לגמלאות.

במכללה האקדמית "אחווה"

שרה משמשת עתה כיושבת ראש הוועד המנהל במכללה האקדמית "אחווה", בתחום המועצה האזורית באר-טוביה. המכללה נמצאת במרחב הכפרי בו שרה מתגוררת, וכמו שעשתה בתפקידיה בשב"ס, היא שמה לעצמה כמטרה גם כאן "לשבור חומות", להראות לקהילה מה יש במכללה זו מבחינת התכנים ומה היא יכולה לתרום לסביבה.

"אחד האתגרים שלי הוא ליצור שיתוף פעולה בין המכללה לבין הסביבה. כלומר, יישובי המועצה האזורית באר-טוביה, המועצה האזורית יואב, קריית מלאכי, קריית גת ועוד. בין חברי הוועד המנהל וחבר הנאמנים של המכללה יש אנשים שיסדו מכללה זו, והיו עימה בצעדיה הראשיים, ביניהם שמואל ברקוביץ מתלמי יחיאל, חנן חסיד מניר בנים, רחמים חסון ז"ל מעזריקם."

החיים במושב

כאמור, שרה נולדה בכפר אחים ושם עברו עליה ימי ילדותה ונעוריה. אחרי הנישואין חיה עם משפחתה  בראשון לציון, "אולם תמיד רציתי לחזור הביתה למושב," היא אומרת, "וכאשר החל פרויקט ההרחבה במושב היתה לנו אפשרות לבנות בו את ביתנו."

התפקיד במכללת "אחווה" נותן לה הזדמנות להשתלב בסביבה ולתרום לה. גם כאן היא מתכננת פרויקטים, חברתיים בשיתוף עם המועצות  שבאזור. כיום היא מרצה בפורומים שונים בנושאי עבריינות נשים וגברים, וכן מספרת על הנעשה מאחורי הסורגים.

"אני גדלתי במושב ב'חממה'," אומרת שרה. "לא היכרתי את המקרים אליהם נחשפתי בעבודתי. אני מניחה שיש רבים כמוני, ולכן חשוב להעביר את המסר לכל השכבות  בחברה, וזאת על מנת שנוכל לקבל את האחר והשונה ובכך לצמצם את הפערים. במסגרת המפגשים שאני מקיימת עם הקהלים השונים, אני מעבירה מסר על נושאים שהחברה לא תמיד יודעת ומכירה אודות אסירות. אני עומדת על הצורך של החברה להירתם ולטפל במצוקות שלהן, טרם כניסתן לכלא, במקרים כגון, אישה שרצחה את בן זוגה בגלל שסבלה מאוד מהתעללות, נוער בסיכון, ועוד..."

בסוף פגישתנו מציינת שרה, כי הדברים שנאמרו בכתבה פותחים צוהר לנעשה בין כתלי הכלא, והינם רק חלק מהפרויקטים והעשייה הרבה בכלא.

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1203, 14.10.2021

* * *

יונתן גורל

היכרות, שיחות – אהרן אפלפלד

התארגן  "חוג" של מרצים ואנשי רוח, היו בו רבקה אופנהיימר-שץ, בנימין אופנהיימר, ישראל גור, יהודה בקון, אהרן אפלפלד, אברהם כרמל, אני ועוד מתי מעט. את ההרצאה הראשונה והמרכזית נשאתי ונושאה –"משנתו של אהרן דוד גורדון" ו"דת העבודה".  האכסניה היתה ביתו של ד"ר פיקרסקי ברחוב ארלוזורוב, בהמשך עברנו ל"בית הלל" מול בית ראש הממשלה של היום.

אפלפלד היה גר בחדרים שכורים. היה מזמין אותי לבקרו ואחרי שיחה היה קורא לי משיריו. היה זה לפני קובץ הסיפורים "עשן". בדיעבד, הבנתי מדוע שאלני על ברוך חפץ, המייסד והבעלים של כתב העת והוצאת הספרים "אוגדן"-"עכשיו". ואכן "עשן" יצא לאור ב-1962 בהוצאת "עכשיו".

התופעה של סופר שתחילתו בכתיבת שירים  והמשכו סיפורים ורומנים מושכת את העין והלב ואולי יש בה להסביר תהליך הקשור בצורך להתבטא ולתת לחיים הסובבים ביטוי מלא ואותנטי יותר. ה"מימד האפי" הוא יותר סבלני ומבקש באמצעות הדמויות והעלילה לקשר בין עולמות, זמנים והכרכטריסטיקה של הדמויות והמקומות זוכה לעיצוב, אולי, שלם יותר.

אפלפלד נכנס לפנתיאון הספרותי בזכות הזמן והמקום שתיאר ביצירתו הענפה. עקורים, פליטים, מקומות מסתור, תת חיים, דמויות מהויות, קשרים מעוותים והעקר ההישרדות. והאמת, היה איש תרבותי, שתקן בשיחתו, מקשיב מהורהר, מחייך חיוך ספקני על גבול הציניות. והתוהו ובוהו הרגשי-קיומי שתיאר ביצירתו – תרתי דסתרי.

באחת הפגישות, קרא לי מהרחוב לקרוא לי קטע שכתב. הייתי בדרך לקופת חולים וישבתי אתו בגינה מתחת לכביש מתחת לסוכה מעוצבת והוא קרא לאט ובהטעמה. אמרתי לעצמי, רגע שצריך להקפיא. כתבתי מה שכתבתי והזמן עשה את שלו. רחקנו. הוא זכה בתהילה. גם אם דב סדן בדבריו הדגיש את המשמעות של הזמן והמקום ביצירתו, הוא לא נתן את דעתו מספיק על הסגנון. ואכן הסגנון, במיוחד לאור דיון משווה שהיה בין יצירת עגנון ליצירתו – העמיד השואה מקטינה. יוצר יוצר וסגנונו. מקורותיו והשפעותיו. זמנו וקהלו. יצירתו תישאר "בגיא הפורה..."

יונתן גורל

* * *

נעמן כהן

על מין ופוליטיקה

הצביעות הבלתי נתפשת של האקטיביסטים הפרו-איסלמים

אבי אבות הטומאה, המושחת והמשחית הוא אמנון אברמוביץ'.

אמנון אברמוביץ' אינו עיתונאי כלל, הוא פובליציסט. אצלו יש רק מאמרי דעות, וכולן מוטות. אברמוביץ הוא חוטא ומחטיא מושחת ומשחית, ואחד הגורמים המשפיעים ביותר על השחיתות בחברה הישראלית ע"י "איתרוגו" של כל פוליטיקאי מושחת, ובלבד שיתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי.

כך נהג אברמוביץ החל מאריאל שיינרמן-שרון, ועד איש השמאל הקיצוני, העבריין אהוד אולמרט.

"איתרוג", מושג המפתח שהמציא אברמוביץ ממשיך להשחית את המדינה.

לפי אברמוביץ', כמו שבסוכות שומרים על האתרוג, כך על התקשורת להגן על שחיתויות כל פוליטיקאי ובלבד שהוא מגשים את מטרותיו הפוליטיות של אברמוביץ.

מושגים נגזרים: "איתרוג" ("אתרוגיזציה").

https://www.youtube.com/watch?v=HsNUN1YWFLw

כלומר ה"אימפרטיב הקטגורי", הכלל המוסרי הגדול שטבע קאנט: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי." מוחלף בעיקרון מוסרי חדש של אברמוביץ:  המוסר תלוי אם אתה בעד כיבוש ערבי, או מתנגד לו.

אברמוביץ מכשיר כל שחיתות ובלבד שתביא לכיבוש ערבי-מוסלמי. אצלו המטרה מקדשת את האמצעים. אברמוביץ בעצמו מסביר שהוא תמיד מוטה בהתאם למטרתו הפוליטית:

https://www.youtube.com/watch?v=rkgIoyVECTw

אין תימה אפוא שלאחר שהשחית את העיתונאות והחברה הישראלית קמו לאברמוביץ ממשיכים. בדיוק אותה שחיתות מוסרית חלה בעניינו של שמעון פרסקי-פרס.

בעקבות הריאיון ל"הארץ" שבו סיפרה קולט אביטל שהותקפה מינית בידי שמעון פרס, היא החלה להיות מותקפת ע"י ה"מאתרגים" הפרו-איסלמים בעלי "הדעות הנכונות".

"הפמיניסטית", ענת גולדברג-מאור קיבוצניקית מנגבה, הפעילה ב"שומר הצעיר", חכרת כנסת לשעבר במרצ, ובעלת סל ערכים של "צדק ושוויון", נזפה בה: "אני ורבים מאוכזבים בענק מתאוות הפרסום שלך."

אם שמו של מטרידן מיני הוא שמעון פרסקי-פרס, יש לאתרג אותו, ולא לפרסם חלילה עדויות שעלולות לפגוע במעמדו הקדוש. בניגוד כמובן לרחבעם עמיקם וולקוביץ'-זאבי שהוא בעל "דעות לא נכונות", ואותו יש להאשים במלא הכוח.

לשיטתה של גולדברג-מאור, ושאר עמיתותיה הפמיניסטיות הצדיקות ממר"צ, מי שתומכת בתהליך אוסלו אסור לה להעיד על כך שפרס פגע בה מינית. עליה לקבל זאת באהבה כקורבן השלום.

המכוער ביותר מכל הפרשה יוצא "לורד האו האו הישראלי", גדעון (לואי) לוי, המספר ששנים הוא ידע על ההטרדות המיניות של פרס, וידע כי נשים פחדו להיכנס למשרדו, אך בגלל "המדיניות הנכונה" שלו, הוא מעולם לא דיווח על כך.

ומה תגדנה האקטיביסטיות הפמיניסטיות הפרו-איסלמיות?

לאחר חיסול הישוב היהודי בערב, מוחמד טען שירדה סורה (פרק) מהשמים ולפיו כל השלל מרכוש היהודים – אדמות, בתים, נשים - שייך לו, ולערבים. (קוראן סורה 59 פסוק 7. סורה 33 פסוק 27). הנשים והילדים אוסלמו בכוח ונמכרו ע"י מוחמד בשוק של נג'ד לעבדות תמורת הון עתק, סוסים, ונשק.

מוחמד השאיר ברשותו כמה נשים יהודיות כשלל מלחמה. האחת, צפיה נערה בן 17 שמוחמד הכריחה לחזות בגופת בעלה המת ונשאה לאישה, והשנייה ריחנה אותה לקח רק כשפחת מין. מוחמד לא הסתפק בארבע נשים, כפי שמותר בקוראן לכל מוסלמי. רק הוא באופן אישי, קיבל אישור מאללה, אלוהיו, לקחת נשים ללא הגבלה כרצונו. ביניהן נשים שלקח כשלל, ואף את אשת בנו המאומץ. (קוראן סורה 33 פסוק 50. סורה 33פסוק 37).

אחת הנשים היהודיות שנמכרו לעבדות כתבה שיר קינה שנשמר בספרות הערבית.

קינתה של שרה

נפשי הייתי נותנת כופר.

אומה שאין תמורה לה.

בדו חורוץ כאילו נשאוה הרוחות,

חרבות חזראג' ורמחיהם,

את אצילי קורייט'ה השמידו,

אסון כבד קרנו.

מָרים יהיו בפי האנשים, המים הזכים.

ולוּ ירדו לסוף דעתם של האויבים,

היו נלחמים כאילו התפרצו שם סביבם,

גדודים לבושי ברזל שחור,

הגיבורים.

  (תרגום קינתה של שרה בת שבט קורייט'ה, שנמכרה לעבדות. תרגום הירשברג חיים, "ישראל בערב", ת"א, 1946, עמ' 258)

(תמונה. מוחמד מכניע את היהודים בני נדיר – השבט של צפיה:)

http://en.wikipedia.org/wiki/Banu_Nadir#/media/File:Mohammed_receiving_the_submission_of_the_Banu_Nadir.jpg

מעניין מה אומרות הפמיניסטיות הפרו-איסלמיות של מרצ על הפגיעה בנשים ע"י מוחמד (ודוק: ע"פ דוגמת מעשיו ליהודים רצחו אנשי "המדינה האיסלמית" את הגברים היזידים ומכרו את הנשים והילדים לעבדות). מן הסתם היו ה"צדיקות" הללו קובעות כי לנוכח ה"דעות הנכונות", ולמען השלום, אסור לצאת נגד מעשים אלו. והרי נביאת הפמיניזם של מר"צ, אשת הזולת, גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, כבר טענה שדעא"ש קיימת רק באשמת ישראל.

נקם או כיבוש?

לאחר מאורעות 1936 או מה שנקרא "המרד הערבי", הזדהה עדיין היהודי הפולני אוריאל הלפרין – עם אחיו היהודים בני עמו, וחזר בדמיונו לחיסול הישוב היהודי בערב ע"י מוחמד.

ב -28.5.1937 הוא פרסם בעיתון "הירדן" שיר בשם "משפט".

מִשְׁפָּט / שִׁיר קְרָב לִבְנֵי קוֹרִיטָה

עָמָל וָדָם וָסַעַר

וְּמלֹא הָעַיִן רֵשׁ

דִין מוּחֲמֶד בֵּסַיִף

וַאֲדונָי בָּאֵשׁ.

בַּרְזֶל בַּרְזֶל יָרֹעַ

בַּרְזֶל יַךְ גֵּו בְּגֵו,

עָמָל וָדָם וָסַעַר

וְרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

עָמָל וָדָם וָסַעַר

וּמְלֹא הָאָרֶץ לָךְ

דִין מוּחֲמֶד בֵּסַיִף

וַאֲדונָי מָלָךְ

השיר מתייחס לשירו של שאול טשרניחובסקי "האחרון לבית קוריט'ה" שבו סיפר על הטבח שעשה הנביא מוחמד לשבט קוריט'ה, טבח שהיה אבן הפינה ליחס האיסלם ליהודים.

http://www.shoaaj.com/158022/%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94

לימים, בעיצומה של השמדת העם היהודי באירופה, כשפגש באדולף גורביץ', הפנה הלפרין עורף לעמו, והפך לבן העם הכנעני, ושינה שמו לשלח-יונתן רטוש – שינה את שורות שירו.

בשנת 1977 כאשר הדפיס רטוש את השיר מחדש ב"שירי חרב", הוא הכניס את השינויים הבאים:

השורות 3-4 שונו כך: במקום: "דין מוחמד בסייף / ואדוני באש". כתב רטוש: "כי זה משפט החרב / כי זה משפט האש."

השורות 11-12 שונו כך: "במקום דין מוחמד בסיף / ואדוני מלך." כתב רטוש: "כי זה משפט החרב / וכוכבי דרך."

רטוש הוסיף בית נוסף:

בְּבַרְזֶל בַּרְזֶל יָרֹעַ

וְכָל הָאָרֶץ לָךְ

כִּי זֶה מִשְׁפָּט הַחֶרֶב

וְכוֹכַבִי דָּרַך.

על ידי השינויים שעשה, הפך רטוש את השיר משיר נקמה בערבים על טבח יהודי ערב. לשיר הקורא לכיבוש כל הארץ בכוח החרב ("וְכָל הָאָרֶץ לָךְ"). למרות שרטוש שינה את השקפותיו הרביזיוניסטיות להשקפות כנעניות, הוא המשיך בשנאתו לערבים-המוסלמים.

לאור שירו זה נשאלת השאלה, כיצד יכול היה רטוש לחשוב שקיימת בכלל אפשרות שערבי- מוסלמי כלשהו יצטרף אל "האומה העברית" (כנענית) שהוא הקים בהזיותיו הדמיוניות?

ולסיכום: האם האקטיביסטיות הפרו-איסלמיות בעלות ה"דעות הנכונות", חושבות שטיהור שמעון פרסקי-פרס יוסיף להן נקודות זכות אצל הערבים?

יום הזיכרון לרבין – דגל דויטשלנד והמאסת זיכרו ע"י צאצאיו

בערב יום הזיכרון ה-26 ליצחק רוביצוב-רבין, ז"ל, התקיימה בכיכר רבין "אסיפה ישראלית". במודעות בעיתונות ועל לוחות המודעות נכתב: "קדושת החיים, הצטרפו אלינו למעגלי שיח עם האנשים שהיו השנה בלב הסיפור הישראלי."

אז הגעתי למקום. וראשית תדהמה. בדיוק במקום בו נרצח רבין ליד הכניסה לעירייה מונף בגדול דגל דויטשלנד. למה דגל דויטשלנד דווקא? דגל ישראל היה אגב משמאלו בניגוד לתקנון.

(הנה הצילום שצילמתי:
(https://twitter.com/naaman_c/status/1449976251796623360?t=bE5GkhGo4z7juRLYDd1wew&s=03)

סביב הכיכר היתה פרושה גדר גדולה עם מאבטחים. אני מנסה להיכנס. "זו רק כניסה לנוער," מודיע לי המאבטח. "מבוגרים נכנסים רק מרחוב פרישמן."

אני ממשיך ללכת ומגיע. מנסה להיכנס. "מצטער אין כניסה," אומרים לי המאבטחים. "מי שרוצה להיכנס חייב ללכת ולהירשם."

אני פונה הצידה להירשם. מסתבר שצריך להוריד אפליקציה ייעודית, כדי להירשם, ואז לבחור קבוצת שיח. מסובך מדי. ויתרתי.

 כמדי שנה התקופה בין התאריך העברי לרצח רבין לבין התאריך הלועזי, תקופה שזכתה לכינוי "חול המועד רבין", מלאה בטקסים, וכמדי שנה צאצאיו של רבין כאילו בכוונה מכוון ממאיסים את זכרו על חלק גדול מהעם, עד שהוא נהפך לשנוא ממש ולאשם (האשמת כזב) גם ברצח אנשי אלטלנה, במקום שיוזכר כאחד שהציל את המדינה בעת הקמתה.

הראשונה דליה רבין-פילוסוף החלה בנאום הסתה ופילוג ממש הזוי: "חיכינו 26 שנים לממשלה" (לבנט שיגאל עמיר הצביע בעדו). ואו הפתעה. זו השנה הראשונה שבנט קיבל ממנה כתב זיכוי מאחריות לרצח רבין.

המשיך אחריה בנהּ, יונתן בן-ארצי, הנכד של רבין, שבנאום הסתה ופילוג ממש התאמץ לתקוע חץ בזיכרון הלאומי של סבו: "השנה, שנת 2021, אחרי שנים חשוכות של פחד ושיתוק, עם ישראל זקף את הגב, ולאחר מלחמה ארוכה על חירותו ועל דמותה של הדמוקרטיה – עם ישראל ניצח. מול גילויי אלימות מילולית ופיזית, מול תרבות של עריצות ושקר – הרוח הישראלית ניצחה. שלטון העם ניצח את שלטון היחיד." שלטון הרבים והטובים.

https://www.ynet.co.il/news/article/byvpn65hk

"שלטון הרבים והטובים." כך הוא מגדיר את הממשלה הלא ציונית הראשונה בתולדות ישראל, ואגב, לא שלטון הרבים בעם ישראל, אלא רק מיעוט בעם ישראל. והאם "הרוח הישראלית שניצחה" לדבריו היא "התנועה האיסלמית" – החמאס?

האם המשפחה אינה מבינה שהיא משניאה בדבריה את זכר רבין על חלק גדול מהעם. מה הם משיגים בכך? הרי אם לא יקבל הרצח מימד דתי כלשהו (כרצח גדליהו בן אחיקם) הוא לא ייזכר כלל בהיסטוריה היהודית.

אין מגוחך בהאשמת נתניהו מדוע לא בא לאזכרה לאחר שבמשך השנים טענו נגדו מדוע הוא כן בא.

נתניהו הוא ורק הוא הממשיך של רבין

נתניהו בנאום מבריק הזכיר במדויק את תפישתו של רבין שהתנגד למדינה פלישתינאית, ותבע לספח את בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, ולעמוד  על ירושלים כולה בריבונות ישראל (רמז להכרה בקונסוליה האמריקאית בירושלים המערבית).

 קשה היה שלא להבחין כמה עצוב שנתניהו הוא הוא בעצם היורש האמיתי והיחידי של רבין, ולא מחליפתו במפלגת העבודה  מרב קסטנר-מיכאלי. רק נתניהו חותר לפתרון תוכנית אלון-רבין- טראמפ. כל השאר כולל משפחתו זנחו מזמן את מורשתו המדינית.

הממשלה הלא ציונית מחלקת את ירושלים

בסרטון תדמית מתנאה ומתהדר כתרנגול ריקא שר החוץ והחליף העתידי, יאיר למפל-לפיד, בהישגיו בשלושה ימים בארה"ב.

"אחד הביקורים המוצלחים ביותר שהיו בשנים האחרונות" מהלל למפל-לפיד את עצמו. והוא מונה את הישגיו. הוא נפגש וצולם לפוטו-אופ עם הבית הלבן, (בלי הנשיא), סגנית נשיא ארה"ב, מזכיר המדינה. והיועץ לביטחון לאומי, והוא חוזר שוב: "ביקור מוצלח של שלושה ימים לטובת מדינת ישראל."

הנה ראו את צילומי הפוטו-אופ של למפל-לפיד:

https://twitter.com/yairlapid/status/1448890977448517668

ולאחר הביקור המוצלח, "ההישג" ה"היסטורי" של למפל-לפיד בוושינגטון (תמורת כמה צילומים בפוטו-אופ), הוא: ארה"ב תקים שגרירות אמריקאית לפלסטינים במערב ירושלים ברחוב אגרון (ודוק: החלק המערבי של ירושלים).

למפל-לפיד כחלק מהממשלה הלא ציונית יחלק את ירושלים.

ההישג של ממלכת עבר-הירדן

הישג נוסף למדיניות החוץ "הנפלאה" של הממשלה הלא ציונית, ממשלת בנט, למפל-לפיד, עבאס, הוא עם מדינת עבר-הירדן. לא יאומן. בדיוק בשעה שמדינת עבר-הירדן כורתת ברית עם איראן נגד ישראל, מכריזה הממשלה הלא ציונית על הכפלת כמות המים שמסופקת לעבר הירדן ללא כל תמורה מדינית. למשל המשך עיבוד האדמות בנהריים, ובצופר. אין ספק הישג מדיני ראשון במעלה.

עייצעס גייבער

על יועצים ויועצות

ליועץ חצרוני היה תמיד תפקיד חשוב בהיסטוריה. לפעמים היה זה יועץ סתרים, לפעמים גלוי.

והנה יושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, רם בערק-בן-ברק, יליד נהלל, סגן ראש המוסד בעברו, בוחר לו יועצת. יועצת גלויה. לא יועצת סתרים. ליניר אבו הזאז אבו רקייק.

היועצת השתתפה בקורס מיוחד למורי דרך לסיורים בהר הבית (סליחה חראם אל שריף) ומסגד הקצה מטעם התנועה האיסלמית.

הקורס נערך בהדרכת שני שייחים גזענים ומסיתים, תומכי טרור איסלמו-נאצי נגד יהודים.

המופתי לשעבר של ירושלים ערכימה סברי, נג'אח בכירת המזוהה עם החמאס, והשייך ריאד פתחי.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=718348&forum=scoops1

האם גברת אבו הזאז למדה את הקורס במטרה להיות מורת דרך של רם בערק-בן-ברק בסיור על  הר הבית (סליחה חראם אל שריף)?

רם בערק-בן-ברק, שבזמנו טען שאין מניעה שראש רע"ם התנועה האיסלמית-"האחים המוסלמים" החמאס ישמש כראש ועדת החוץ והביטחון בכנסת ישראל, אמר שבמקרה זה של היועצת החצרונית אבו הזאז, אמנם אין לה סיווג בטחוני, אבל אין לה גם כל גישה לחומר בטחוני סודי.

בכל מקרה, על רם בערק-בן-ברק כראש ועדת החוץ והביטחון, לדווח לציבור אילו עצות נתנה לו היועצת החצרונית אבו הזאז, ואילו עצות ממנה הוא אימץ.

ומיהו יועץ הסתרים של אפשטיין?

אהוד ברוג ברק יועץ יקר

בספר חדש שיצא לאור נטען שסוחר הקנאביס, שותפו העסקי לשעבר של ג'פרי אפשטיין, המיליארדר הפדופיל, אהוד ברוג-ברק, יעץ לו איך לשפר את תדמיתו.

https://www.ynet.co.il/news/article/rymzjvfhf

כזכור, תמורת "יעוץ" שנתן ברוג-ברק לקרן וקסנר הוא תוגמל ב-2.3 מיליון דולר. עצות זהב. אהוד ברוג-ברק יועץ יקר.

ממשלת השינוי והשחיתות

מכון המחקר עלום בשם "אטלנטיק קונסיל" מימן משלחת של שרים וחברי כנסת לאיחוד האמירויות: השרים כהנא, פריג' אבידר, סגן השר רול, וחברת הכנסת אמיליה מועאטי. לא פורסם מהו בדיוק המחקר שעליהם לעשות?

מכל מקום המדינה מימנה מכספי משלם המיסים לכל "חוקר" שני עוזרים. וכן אבטחה. נמסר כי תפקיד העוזרים היה לארגן את תמונות השרים באינסטגראם.

השר אבידר יצא רק עם עוזר אחד ממומן. היות והוא שר ללא תיק. העוזר סחב לו את המזוודה.

https://rotter.net/forum/scoops1/718587.shtml

אמיליה מועאטי מתנצלת לפחות שלא ביקשה אישור לצאת מועדת האתיקה.

https://rotter.net/forum/scoops1/718625.shtml

השחיתות של יועז הנדל (הסוחר) (טיבי לא תומך טרור)

460 אלף ש"ח, שיגיעו כנראה לחצי מיליון ש"ח. עלות הטיסה של שר התקשורת יועז הנדל לארה"ב.

א. עלות הטיסות לארה"ב וחזרה וטיסות מקומיות: 240,00 ש"ח.

ב. עלות האבטחה 120,000 ש"ח רק המאבטחים ללא עלויות אביזרים ותקשורת.

ג. ס"ה עלות הטיסה עם בתי המלון והעברות 460,000 ש"ח, שיגיעו כנראה לחצי מיליון ש"ח.

ד. מי טס מלבד השר: המנכ"לית לירן אבישר בן חורין, העוזרת שלה ענבל אבנון, ראש המטה של השר עמית פרסיקו, ונעמה הניג ממשרד התקשורת. ס"ה 4 מלווים לשר מלבד המאבטחים.

ה. ס"ה חגיגה על חשבון כספי ציבור. מעולם לא הייתה כזו הפקרות במשרד התקשורת.

https://rotter.net/forum/scoops1/718454.shtml

אין ספק ממשלת שינוי. רק מושחתת יותר.

מעשרת הדברות של "השומר הצעיר" ל"מוסר הפרוגרסיבי"  של טל ניב

כתבת "אל-ארצי' (המשמשת גם כצנזורית המכתבים למערכת), טל ניב, הזדעזעה מהידיעה שגם אחיו של שר התרבות, יחיאל משה טרופר, תרם כליה.

"באימוץ האתוס הזה," (של תרומת כליה), מסבירה טל ניב, "החברה הדתית-לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו בְּתוֹרָהּ מסמנת עליונות מוסרית. על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית — כלומר על כל השאר."

https://rotter.net/forum/scoops1/718253.shtml

הנה אנחנו רואים כיצד אפילו הערך שנחשב לחשוב ב"שומר הצעיר" דיברה ג' – "השומר הוא אחיעזר ואחיסמך. ("ואהבת לרעך כמוך." ויקרא י"ט י"ח)" – נחשב לערך שלילי אצל טל ניב מכיוון שאינו מתיישב עם האקטיביזם הפרו-איסלמי שלה הרואה את הדתיים לאומיים כפשיזם.

אגב תרומות כליה ניתנות גם לערבים.

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

נעמי מביאה מעיל

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

היתה זאת השנה השלישית למלחמת העולם הראשונה, היינו רעבים למחצה, קרועים ובלואים. בקיץ לא היה ניכר הדבר כל-כך – היה לנו בד ערבי לבן טווי בארץ והוא מילא את כל מחסורנו – בסדינים, מגבות ואף שמלות-קיץ לבנות רקומות חוטים צבעוניים. היינו משקיעות את תאבוננו הצעיר בתחליף: להתלבש, להיות נאה.

אבל בחורף היתה הדלות עולה בכל כיעורה, בגדי הצמר שבלו במשך שלוש שנים היו מרופטים עד לזוועה, (ניקוי חימי לא היה בארץ), וקשה היה לחדש משהו עשוי צמר, היות והצמר היה מובא מחוץ-לארץ. המלחמה נתנה אותותיה גם בנעליים; לא היה עור בארץ, והנעליים אזלו. נתחכמו אחינו התימנים, ותפרו לנו סנדלים מעור עיזים או כבשים מעובד עיבוד כלשהו – כשחלק מן השיער נישאר על העור; עמדו ותפרו סנדלים (סנדלים תנ"כיים קוראים אותם היום), אבל בעצם היו אלה סנדלים בידואיים בעלי מסורת ארוכה, מדורות – שהביאו איתם עולי תימן. הם נתפרו בשכלול מה, הסולייה היתה מעור; הם סיפקו את צרכינו לחודשי הקיץ, אולם אנו העברנו בהם שתי שנים של גשמי-זעף, – ולא הצטננו ולא אירע לנו כל רע.

לי ולאחי הצעיר ממני היתה פלרינה אחת בשותפות, – זה היה מעין מעטה מצמר עבה וחם בלי שרוולים, הניתן על הכתפיים ויורד עד הקרסוליים (קראו לה גם שכמיה) ומגן מפני גשם וקור. היינו יוצאים בערב לפי התור, פעם אני ופעם הוא; הדבר לא עורר כל התרגשות – צחקנו הרבה על סידור זה.

יום אחד עמדתי בחצר, לאחר ארוחת הבוקר, וכרגיל שיפשפתי סירי חלב גדולים (מצרך החלב היה המצרך היחיד שהיה בשפע); חצרנו נתברכה באדמת קורקר, שיפשפתי בו את הסירים ושטפתי אותם מתחת לברז שהיה בחצר (במיטבח לא היה ברז); קרסתי על האדמה ושיפשפתי והנה הופיעה נעמי. זה היה ביקור-הבוקר שלה, בערב היתה באה שנית.

 "יודעת את," אמרה, "יש אסיפה בקלוב הפועלים וברל כצנלסון ידבר."

 "ובכן נלך," אמרתי, "תבואי בערב."

בערב נקשרו השמיים בעננים וגשם שוטף החל לרדת. לקחנו את הפלרינה שלי, פרשנו אותה כאוהל על ראשינו והלכנו שתינו לאסיפה.

למחרת, בשעה הקבועה, עמדה לידי נעמי.

 "יודעת את מה היה אמש?" אמרתי, "אליעזר (אחי) היה לו 'תור' והוא יצא לשמירה בלי פלרינה וחזר כולו רטוב."

היא הביטה בי רגע, עיניה נתמלאו דמעות, הסתובבה וברחה. קראתי לה והיא לא ענתה.

בערב לא ראיתיה. וגם לא למחרתו. כעבור יומיים באה. ושוב אני קורסת כרגיל על הסירים. על זרועה היה משהו בצבע חום בהיר, עם בטנה של משי נוצץ. הסתכלתי – היה זה מעיל מהודר שכמותו לא ראינו זה שנים.

 "מה זה?" שאלתי.

 "זה עבורך," אמרה.

 "אבל מניין לך?"

 "זה לא חשוב, לבשי, מהר, קומי!"

 "השתגעת?"

 "כן, השתגעתי – לבשי!" ודמעות עמדו בעיניה.

קמתי בלי אומר, ניגבתי ידיי בסינור ולבשתי את המעיל.

גמרתי בו את שנות המלחמה, וגם לאחריה עוד היה רב-רושם ורך להפליא...

*

הימים ימי גירוש תל-אביב, ימי מלחמת העולם הראשונה. המושבה הומה מפליטי תל-אביב, – כל חדר פנוי נתמלא, כל צריף, והסביבה רוחשת עריקים – "פראר".

יום אחד מופיעה נעמי: "משפחת הוז נישארה בלי דיור, מה נעשה? צריך לעשות משהו!"

וכבזק צצה מחשבה במוחי: בית האריזה, ה"בייקא", אשר בפרדסו של אחי. היה זה מיבנה אבנים מרווח, מכוסה גג רעפים, עם רצפת-פלאפונים ומתחתיו מרתף עם מיכסה בתוך הרצפה, אשר אפשר להרימו כדי לרדת למרתף השטוח במקצת. היה זה מעין בית-קירור טבעי בשביל פרי ההדר, במקרה שהמשלוח מתאחר לצאת. בימים ההם היתה זו המילה האחרונה של קידמה לגבי בית-אריזה מאוורר וקריר. הפרי לא נשלח לחו"ל בימי המלחמה, והבית עמד שומם בתוך הפרדס.

 "אנו נבקש מאחי את ה'בייקא'!" (כך נקרא בית-האריזה באותם הימים).

ניגשנו אפוא לאחי, והוא מיד הסכים, אבל אנו לא הסתפקנו בזה; נעמי הלכה לביתה, להביא סמרטוטים שונים, ואני לקחתי שני דליים ויצאנו שתינו לפרדס, שהיה מרוחק למדי, וניגשנו מיד לעבודת הניקוי וה"ריהוט" של המיבנה. גילגלנו מחצלאות לפינה אחת, הוצאנו חלק מן הארגזים, מהם בנינו שולחן, כסאות, ספה אחת רחבה, שיפשפנו את זגוגיות החלונות בניירות העטיפה שהתגלגלו מסביב, שטפנו את הרצפה, ונעמי לא הסתפקה בזה – בפינה רחוקה בפרדס גילתה כד ערבי שחור מקווקו אדום, היא גם מצאה פריחת הדר על אחד העצים שפרח שלא בעיתו, מילאה את הכד מים, שמה בהם את הפרחים והעמידה את הכד על השולחן.

משפחת דב הוז התגוררה כל ימות הגירוש ב"בייקא", ונעמי ואני היינו מבקרות אותם לעיתים קרובות. קרוב לסוף המלחמה שימשה ה"בייקא" מקום מיפלט לכמה עריקים חשובים, כמו דב הוז וחבריו, "הקצינים התורכיים" האחרים, שערקו מהצבא התורכי וערכו שם אסיפות אגב הסתתרם שם (אנו לא ידענו את הסוד הזה).

*

נכתב: 1966. תקופת ההתרחשות: 1917. הרשימה נדפסה לראשונה בחוברת: "נעמי גלבוע", לזכרה, כפר יחזקאל, תשכ"ז. עמ' 26-23. נעמי גלבוע (ינובסקי), אחותו של משה כרמי, נולדה בפתח-תקווה בשנת תרנ"ט (1899), והיתה חברתה-מנוער של אסתר. היא הזמינה את אסתר בשנת 1964 לעבור לגור בכפר יחזקאל. נעמי גלבוע נפטרה בכפר יחזקאל ב-ג' כסלו תשכ"ו.

נעמי היתה כבת עשר בהתייתמה מאימה, ואולי המעיל המהודר שהביאה לאסתר נותר בביתה מבגדי אימה המנוחה. אליעזר הוא אלעזר, אחיה של אסתר, שנולד בשלהי 1899 והיה צעיר ממנה בחמש שנים לערך. להשערתי מדובר ב"בייקה" בפרדס של יהודה ראב, אביה של אסתר, ולא של אחיה ברוך. מאחר שאסתר כתבה את הרשימה לחוברת בהוצאת כפר יחזקאל, שמייסדיו הם אנשי העלייה השנייה, רצתה אולי להעניק מעין רהביליטאציה לאחיה ברוך, שלדבריה לא סלחו לו אנשי העלייה השנייה על מה שניראה בעיניהם כיחסו השלילי לעבודה העברית.

ברשימתה "בסוף מלחמת העולם הראשונה" כותבת אסתר על אותה תקופה: "גולת תל-אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי-אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזיי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר-כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב."

דב הוז, משה שרת (שרתוק) ומשה כרמי למדו יחדיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית "הרצליה". אסתר היתה מאוהבת בנעוריה במשה כרמי. משה כרמי היה מאוהב בנעוריו ברבקה שרתוק, אחותו של משה שרת, אשר לימים נישאה לדב הוז.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שלושים ושבעה

הגירוש מבית-הספר. עמוד הקלון שהפך לעמודו של הקב"ה, ו"פתשגן הוועד"

יום אחד אמר לי דודו מזרחי: "אני יודע שיש חלשי אופי שעושים את זה," ועיניו העמיקו חדור בפניי, כמנסה לגלות את צפונותיי. "אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה."

תחילה חשבתי שהוא מתכוון לשכרות של אביו שלמה, המתגלגל בבוץ ליד חנות היין של שמרל. אחר-כך הבנתי שדודו מתכוון להתמכרות לדבר אחר.

התביישתי. הסמקתי. קינאתי בדודו על אופיו החזק. הדבר התחיל אצלי בכתמים לחים, מדיפים ריח מתקתק, על מכנסי הפיג'מה כשהייתי מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראיתי בשנתי. מה תגיד אמא? הייתי שוטף בחשאי את מכנסיי וקורא במסתרים שלושה כרכים כחולים בהוצאת "מצפה" – "השאלה המינית" לאבגוסט פורל.

סופר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן ובקפה, וקיים איתן יחסים שלא כבדרך הטבע.

חלומותיי, בתקופה שבה טרם ידעתי אישה ומהי בכלל דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותי בעיקר הפרקים על המישגל והסטיות. שאלתי את עצמי אם הווינאי הירשה לנשים לשים גם סוכר. העניין ניראה מושך, מלא רגשי אשמה ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדמיוני עם גופה הנכסף והלבן כחלב של רותי גרשוני, עם מראה פניה האהובות, דמויות הלב, עם עיניה המבריקות בירוק-פרדס ודבש כהה, ועם פרפור הנשיקות שחלמתי להרעיף על פיה.

עד מהרה גיליתי כי לאותו פורקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. התביישתי. הרגשתי שאני מתרוקן. חוטא. נחלש. הכל קוראים על מצחי את מעשיי המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתי חזרתי עליה מדי יום, ולבסוף נדרתי נדר, שאם עוד פעם אחת זה יקרה לי – אשרוף את אוסף הבולים שלי.

יום התאפקתי. כמעט פחדתי להיכנס לבית-השימוש. למוחרת, מעשה שטן, נישארתי לבדי בבית. תחילה הבטחתי לעצמי רק דפדוף חטוף בספר של פורל. כאשר הגעתי לפרק על צמיחת השדיים, לא יכולתי להתאפק.

מיד אחר-כך יצאתי בהחלטה סהרורית ושרפתי את הבולים, גם את אלה שגזרתי מהגלויות הישנות של דודתי יעל, ושהיו יקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטערתי על כך, מאחר שהעונש לא עזר, ואילו את הבולים לא היה אפשר להחזיר.

האמת היא שמנעוריי נחשבתי מוזר וקשה-חינוך.

הוריי לא ידעו מה לעשות בי. ביום שואה אחד, בראשית הקיץ, הרבצתי למורה לתנ"ך בבלאך [שני הבי"ת דגושות, בצירה ובשווא]. כעונש גורשתי מהגימנסיה. אני מתבייש לספר שבבלאך היה איש זקן, חלש ממני, אך ציפורניו היו חדות ושורטות. הוא לא היה אשם, גם לא אני. באותו יום הייתי תורן-הכיתה, חבריי ירדו לשחק כדורגל בחצר, ולפני רידתם הפכו את המכתבות ופניהן לאחור.

אני לא לקחתי חלק במשחק לא מפני סלידתי מההתפלשות באבק ובחול אלא מאז המכה הנוראה שקיבלתי בראש מהכדור שבעט בי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין (למזלי לא היתה לכך השפעה על שכלי ועל התפתחותי הנפשית).

בבלאך תפס אותי בהפסקה ושלח אותי לקרוא להם שיסדרו את הכיתה. איש מחבריי לא שמע לי. האמת, אני גם לא התאמצתי ביותר. היכרתי אותם היטב. לא היו באים, בשום אופן.

באותו יום, שהוקדש לזכר השואה אך טרם היה גדוש טקסי-אבל וצפירות, נדחקה לאחר הצלצול חבורת התלמידים המזיעים אל הכיתה, ואני אחריהם. וברעש, בצהלות-הפרא שלהם למראה הכיתה ההפוכה, נשלחה אליי לפתע ידו של בבלאך לבן-השיער, עיניו יקדו, והוא התחיל לשרוט את פניי בחמת-רצח, ולצווח עליי כאישה. אני החזרתי לו באגרוף, ובעודנו נאבקים, אחוזים יחד, עמד מאחוריי אחד מקבלני-הבניין הגדולים של המושבה, לעתיד, ובעט באחורי המורה.

בעיטות אלה נזקפו גם הן לחובתי כאשר גירשו, רק אותי, מבית-הספר.

גירשו סופית, ללא חנינה. ללא תעודה.

חודשים אחדים לפני כן, מושפע מאוד מקריאת "כה אמר זרתוסתרא", בתרגומו של פרישמן, כתבתי חיבור נלהב על אותו אדם עליון מיסתורי, והוא, כמובן – אני, המבקש לכבוש את מקומי בחברה. זו היתה תקופה סוערת: התבגרות, אוננות, תהפוכות אידיאולוגיות תוך חיפוש אחר העקרון המניע את החברה האנושית. במרוצת שנה אחת בלבד נעשיתי חסיד של דויד ריקרדו וספרו על הכלכלה המדינית. קראתי את ספרו של פרויד על פשר החלומות, וניהלתי יומן חלומות. קראתי את "כלכלה ומישטר" לז'אן באבי ו"קורס קצר בפילוסופיה", ונעשיתי למשך חודשיים מארקסיסט. אחר-כך קראתי מאמרים של אברהם שרון-שבדרון בירחון "בטרם", על השאלה הערבית, וכתבתי לו שאכן יש לגרש את כל הערבים שנותרו בארץ, בעקבות אחיהם הפליטים. אבל החיבור על ניטשה היה השיא –

במושבה פשטה שמועה שיצאתי מדעתי. אני מושפע מדיעות נאציות. קורא יותר מדי. לא פלא שהרבצתי למורה. "הוא כותב חיבורים על אדם עליון?" אמרו בלי להבין. "אומרים שכתב בחיבור – 'כשאתה הולך אל אישה אל תשכח את השוט!' – מה הוא חושב? שהכל מותר לו! הוא מסוכן – "

לשמע הדברים הללו, אנשים שלא הכירו אותי, סיפרו שאני ביריון.

אני, שאת צלעותיי ראו מבעד לעורי, צנום וחלשלוש. אפילו כדורגל חששתי לשחק, פן יפילו אותי!

אבל אימהות במושבה הפחידו את ילדיהן שאם יתנהגו כמוני, יזרקו גם אותם מבית-הספר והם ישוטטו כל ימיהם בשדות עם עז ושק ריק, לקצור עשב! עשב! עשב! –

וזקני האיכרים אמרו: "השוט? הוא כתב בחיבור שלו השוט? מה אתם מתפלאים? כבר שכחתם את סבא שלו שהיה מאיים עלינו בשוט כדי שנצא לעבודה בשנת השמיטה? ההתנשאות עלינו עוברת במשפחה הזאת בירושה!"

לדברי חברי דודו קדם זכה בבלאך בכינויו: "מפני שהיה מפליץ מאחור וגם מלפנים!" – ואילו דודתי יעל טוענת שמהיותו יליד פולין היה מבטא בשיעורי התנ"ך את המילה בבל – בבל [שתי הבי"ת דגושות, בצירה ובשווא], כמו בביליון, וככה הפך בבלאך בפי התלמידים, גם בבתיהם.

יום אחד הוזמן עזרא קובלמן שומר-השדות לבית-הספר בקשר להתנהגות של בנו שאול. כאשר בבלאך החל להתלונן, הפסיק אותו עזרא ואמר: "אבל אדון בבלאך..."

על כך חטף סטירת-לחי מהמורה החלשלוש, אבל ריחם עליו ולא היכהו בחזרה.

ומדוע היכיתי אני את בבלאך?

חודשים אחדים לפני כן, במעבדה לפיסיקה, געתה כל הכיתה בפרצי צחוק. המורה צדקה, בחור צעיר שהגיע אלינו מעיראק, קרא לי לעמוד לצידו מול הכיתה.

הגעתי אליו מבלי לחשוש למאומה, ולפתע הוריד על לחיי סטירת-לחי מצלצלת בכף-ידו הגרומה. חשב כניראה שאפשר להמשיך אצלנו בשיטות ההוראה של הארץ שממנה בא.

עזבתי את הכיתה והודעתי בבית כי לעולם לא אחזור ללמוד בבית-הספר. אבא שיכנע אותי להמשיך, אך אני העמדתי תנאי – אם פעם נוספת יכה אותי איזה מורה שהוא, אני אחזיר לו!

באותה תקופה סילקו האיכרים את אבא מעבודתו בניהול גוש כרמים בן מאות דונמים של ענבי-יין, שנטע עבורם על אדמות הכפר הערבי ענבה, שנעזב במלחמה. ("קשה לי להאמין שלפתע-פתאום קמו כולם ועזבו, לפעמים יש לי הרגשה שביום מן הימים הם עוד ישובו!").

העמידו את אבא אל עמוד הקלון, ופשוט הודיעו לו: "אתה מפוטר!"

דודי אלכס כינה את העמוד בשם "עמוד הרישעות".

עמוד עץ חום-כהה, ממורק, ניצב בכניסה לאולם של ועד המושבה. כותרתו היתה מגולפת ציצים ופרחים שעיצב הצייר והפסל בוריס שץ, מייסד "בצלאל", ודאי לצורך אחר.

בכותרת שולב סמל המושבה עם המחרשה והפסוק: "בזעת אפיך תאכל לחם" – וכל הנכנס לאולם היה מנשק את העמוד, כמזוזה, ומרוב פחד.

כאשר האיכרים היו מחליטים לפטר מישהו מעבודתו, היו קוראים אותו אל העמוד ומודיעים לו בקול רם הודעה שנקראה בשם "פתשגן הוועד", ומהדקים אותה בנעץ. רק לאחר הקראת הפתשגן עם חותמת הוועד, והנעיצה בעמוד – קיבלו הפיטורים תוקף רשמי.

כאשר בחנוכה שלאחר הפרעות ברוסיה ערכו הפועלים, על אף האיסור מאת ועד המושבה, נשף פומבי שבו הניפו דגל כחול-לבן ודגל שחור וצירפו את זכר גבורת ישראל בימי קדם עם מחאת היישוב העברי המתחדש בארצנו נגד מעשי הזוועה ביהודים בגולה – אזיי הוועד, שחשש מכל הנפת דגל בגלל השלטון התורכי, הכריז חרם על המתגרים בו ופירסם הודעה שמעתה יתקבלו לעבודה אצל האיכרים רק אותם הפועלים שיבואו לעמוד הקלון ויחתמו על "פתשגן הוועד" – האומר שהם נכנעים לוועד המושבה, ויהודק הפשגן בנעץ לעמוד עם חותמת הוועד, ומי שלא יעמוד בהצהרתו זו – יגורש מהמושבה.

תחילתו של טקס הפתשגן עוד בימי התורכים, כאשר שמרנו בקנאות על אוטונומיה בניהול ענייני המושבה ונמנענו מלפנות לשלטון העות'מני המושחת והנגוע בבקשיש. גם היה לנו "ספר אחוזה" פרטי של המושבה, ובו נרשמו בעברית הבעלות ושינויי הבעלות על החלקות, שנקראו בשם "נומרים".

המנהג פסק לאחר שראש העיר החרדי שלנו (שבא לאחר שקודמו גאול גלבוע חטף מכה של אלה על הראש והפך לצמח) – העביר את הטיפול בנושא לרב הראשי של המושבה, ואת העמוד לבית הכנסת הגדול.

באותה תקופה, לאחר שהחשמלאי הג'ינג'י של בית הכנסת הגדול פוטר בגלל עצלותו, בא אליו בחלום לילה אחד אביו המנוח וגילה לו שהנגיעה בעמוד יש בה סגולה להביא ילדים בריאים לעולם.

 "בזיעת אפיך" אמר מר אבא – הוא הגבר, "תאכל" היא האישה ו"לחם" הוא הרך הנולד.

עשרות נשים וגברים, ג'ינג'ים ומעדות אחרות, החלו פוקדים מדי יום את העמוד ונוגעים בו כמו שהיתה שיינע-פשה נוגעת בדג המלוח של סקנדר אבול-באר'ל, וגם משלמים סכום לא גדול לחשמלאי המפוטר על כל ברכה שהביא להם בשם מר אבא שלו.

לעיתים היה הג'ינגי "מלמד את הנשים לאכול" ולדבריו היו לכך תוצאות טובות וזולות יותר מטיפולי ההפרייה ב"בתי-החולים של האשכנזים!" – כי "שבע יפול צדיק וקם" – כלומר הצדיק, שהוא "יסוד עולם" בקבלה, וספירת הזכר, הוא העמוד האבר של הקב"ה.

איש מהמאמינים לא היה מוכן להודות שבמקורו העמוד העושה נפלאות היה עמוד קלון, השייך למסורת המקומית שלנו לא פחות מחג החמלניצקיה ומיום הזיכרון לחללי ההתנפלות הגדולה על המושבה, שבה נהרגו אביתר ירקוני וחבריו.

והרי כל מי שפוטר ליד עמוד הקלון, ובייחוד פועלי העלייה השנייה – לא שכח לעולם את המעמד המשפיל, כפי שגם תיארוהו סופרי העבר – חיים ברנר, אלימלך שפירא, יוסף חנני ויעקב רבינוביץ.

היתה אפילו גירסה חריפה יותר. קשה לי להאמין בה. מי שחרף הפיטורים לא רצה לעזוב את נותן עבודתו, והיה מוכן להמשיך לעבוד אפילו בחינם, היו רוצעים את אוזנו אל עמוד הקלון!

מספרים שככה נהגו בעבד-המדומה הכושי שקנה ביפו האיכר סנדרל גרשוני הצולע במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, ואף נתן כתובת קעקע בזרועו באותיות לטיניות: SG

שהרי חלומם של מייסדי המושבה היה לחדש ימינו כקדם ולחזור לאורח חייהם של אבותינו בתקופת המקרא.

בתגובה לערעור וללעג של אנשים רציונאליים על קדושת העמוד ועל האמונה בניסים בכלל – שרף לאחרונה בן-דוד של החשמלאי, אף הוא ג'ינג'י, את ארון-הסעף של מרכזת הטלפונים האזורית, והיתה אצלנו דממה טלפונית במשך חודשיים.

דוקטור אחד, שדופלם בשלושה מקצועות ונתקבל להורות רק באוניברסיטה דתית אחת ובה התמחה בתולדות העלייה הראשונה – נחלץ לעזרת חבורת המאמינים בכוחו המרפא של העמוד העושה נפלאות בבית-הכנסת הגדול שלנו. במחקרו טען שהעמוד קדוש מראשיתו, שמו לא היה עמוד הקלון אלא הקולון, שפירושו עמוד. וגילף אותו לא בוריס שץ אלא אמן דתי שעלה מהעיר ההררית ג'נעא לירושלים בעלייה הראשונה והתמחה בציור קבר רחל, הכותל ובית-המקדש. החוקר מצא אסמכתא לכך שכאשר נחשד מישהו במושבה בשקר, חייבוהו לגעת בפיתוחי-העץ של העמוד העושה נפלאות ולהכריז בפומבי:

"אני נשבע באלוהים ששלח את משה, ובתורה, ובמה שכתוב בה, ובצדיק יסוד עולם, שאם לא אומר את האמת יהיה דיני כדינם של עבדי פרעה והמן, וכדין מי שעזר לנבוכדנצר להחריב את בית-המקדש ולעשות טבח בבני-ישראל, וכדין מי שאינו מאמין באש שלהטה בסנה, וכדין מי שמחלל את השבת ואינו מאמין בקדושת החגים. אם לא אומר את האמת אהיה בחרם, אובל שוב למידבר ולא אזכה לטעום מן המן והשלווים ולא יהיה לי חלק ונחלה בישראל!"

מהי אפוא אמת היסטורית?

אומרים שהיא סובייקטיבית, תלוי מי הנאראטיב, כלומר איזה ציבור והשקפת-עולם מייצג "המספר הקולקטיבי" שלך. אומרים שהאמת ההיסטורית נמצאת אולי באמצע, בין הגירסאות השונות, מה עוד שצריך להתחשב גם בנאראטיב של הג'ינג'ים, הנשים, הפדרסטים, צאצאי העלייה הראשונה ועוד מיעוטים או קבוצות שהופלו לרעה במהלך ההיסטוריה.

רק מעטים מוכנים להודות שברוב המקרים סיפור ההיסטוריה אינו שונה בעיקרו ממה שכבר ידוע לנו, וכי רוב החידושים שהאינטרסנטים לסוגיהם מגלים בהיסטוריה אינם חדשים, או שאין בהם שמץ של אמת –

אלא לעיתים נדירות, כאשר חוקר רציני מעניק ביושר-לב ובבקיאות רבה פירוש שונה למקורות ישנים וגם חדשים, ובכך מוכיח שגם בעבר קיים מימד אוטופי שאותו טרם ידענו, ומשנה את התמונה הרוחנית שלנו לגבי העבר.

כי הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא?

נסחפתי.

בשנים הקשות של המשבר הכלכלי, בין שתי המלחמות, הפסדנו את הפרדס שלנו. מאז אבא היה שכיר, מנהל עבודות חקלאיות אצל אחרים, עד שפוטר. לעולם לא אשכח את מראה פניו האפורים בשובו הביתה מטקס הפיטורים. אולי לכן גברה כל-כך מרירותו, גם כלפיי. הוא לא הסתיר את אכזבתו ממני ואת חששו שחיי יהיו כישלון כחייו-שלו.

הוא ביקש ממני בגרון חנוק לא להרחיב על כך את הדיבור ואני מכבד את בקשתו כמו גם לגבי סודות אחרים וכמוסים של משפחתנו, שטרם הגיעה השעה לגלותם, אם בכלל. אבל אי-אפשר להבין את המושבה ולהבין אותי בלי לקחת בחשבון את כישלון חייו של אבי.

וכך קרה מה שקרה, ודווקא עם המורה בבלאך הזקן.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, תגובתי לכתבתו של אורי הייטנר "פרס – עניין של פוזיציה", גיליון 1689. ואף אילו הטענה של ענת מאור, המאוכזבת מתאוות הפרסום של קולט אביטל, היתה על כך שהיא מפרסמת את הדברים אחרי מותו של פרס, עדיין ניתן היה לגלות אמפתיה לחוויה מטרידה זו של אביטל, במיוחד כאשר מדובר באיש שהקדושה אופפת אותו. ובאנלוגיה לכך (להבדיל הבדלות, כי עד כה דובר בהטרדה מינית) – גליה עוז המאשימה את אביה בהתעללות פיזית ונפשית, אף היא שברה את שתיקתה לאחר מותו של עמוס עוז הנערץ. הן לא יכולות לשתוק, כי ככל שחולף הזמן הכאב מכרסם בהן והזיכרון צורב. אני מבינה אותן.

אירית שושני

אהוד: הן פשוט הלכו בדרכו של יוסף, שפירסם בתנ"ך את מה שקרה לו עם זוליכה אשת פוטיפר, שכמו שמעון פרס בחדרו במלון בפריס וכמו משה קצב בחדרו במלון בירושלים – היא קיבלה את פני יוסף בפיג'מה בחדרה שבצוער, ממפיס או נא-אמון, ערי הבירה של מצרים הפרעונית.

* ג'וחא: יש לי תחושה שגרטה תונברג מתעתעת בכל העולם.

* אהוד יקר, תודתי לך על הדפסת המאמר שלי על יונה וולך, מאמר שנראה לי ממש אקטואלי, לצערי. אבל כמובן שבסוף אני מוסיפה שהיא מתנשאת הרבה מעבר לתנועת מי טו.

ואשר לגיליון שבו נדפס המאמר. לא תאמין מה ריגש אותי בו. וזה התרגום של אבא שלך למען אחותך של השיר הנודע – "אם". התרגום שלו כל כך לעניין, ויפה, ועוקף מכשולים ומתאים להבנת נערה. והעיקר – זה הזכיר לי אותנו, איך היינו קוראים בהתלהבות תרגומים של השיר שהיו אז או נעשו למעננו ואיך התרגשנו.

בקיצור, עם כל זאת שתרגומיה של זיוה שמיר לשירים מהעולם הם יפים ומדוייקים, אמנותיים ותורמים לרמה התרבותית של העיתון, התרגום הצנוע כביכול של בנימין בן עזר ממש ריגש אותי... טוב שהוספת אותו! וזו גם עדות מניין באת!

כל טוב וד"ש,

ארנה

כתב-היד המקורי של התרגום כפי שנשמר בידי לאה שורצמן לבית בן עזר, בתו של בנימין בן עזר ראב

* היש גבול לטמטום? ראינו כתבה בערוץ 11 על השימוש הפיראטי בגנרטורים פרטיים לצריכת חשמל בבני-ברק ובמודיעין עילית בשבתות ובחגים – כדי להינתק מזרם החשמל של חברת החשמל כי בה עובדים יהודים בשבתות ובחגים!

כבלי החשמל הפיראטיים גורמים לשריפות, להתחשמלויות קטלניות, וניראים כמו מתוך מציאות של עולם שלישי! מדהים ומסוכן! האם גם בכך אשם נתניהו או שממשלת שישה מנדאטים בנט יכולה לשים סוף לשערורייה הזו?

שיישבו בחושך מי שרוצים להינתק בשבתות ובחגים מרשת החשמל של חברת החשמל הארצית!

מתברר שחלק מהעם שלנו, בחוגים החרדיים, שרוי בטמטום עמוק עד כדי סכנת נפשות לוֹ עצמו! ויש ודאי מי שמרוויחים מן החשמל הפיראטי הזה, שייתכן כי הוא משוּוק על פי פסקי הלכה של רבנים שלא איכפת להם לסכן את צאן מרעיתם?  האם חלק מהעם שלנו מטומטם?

* איתמר פרת: משקלו של תרגום. פרופ' אבידֹב ליפסקר, בגיליון 1689, מטיף לי מוסר על דעותיי בענייני תרגום ומלגלג על נוסח תרגומי את הכתובת על מצבתו של ר. ל. סטיבנסון, וכותב:  "לו היו חורתים את תרגומו  [של א.פ.] על המצבה, היה צורך להכפיל את רוחב המצבה ולבזבז בכך קילוגרמים מיותרים של עופרת..."

על טעם וריח אפשר להתווכח, אך לא על פיסיקה. הכתובת על מצבת ר. ל. סטיבנסון מונה 206 אותיות לטיניות (כולל סימני פיסוק) יצוקות בברונזה. תרגומי מונה 142 אותיות עבריות. תרגומה של זיוה שמיר מונה 130 אותיות עבריות. הנוסח העברי קצר אפוא בכ-68% מהכתובת האנגלית, ואילו יצקוהו בברונזה  היה משקלה של הכתובת אף הוא קטן באותו שעור.

ברונזה קלה מעופרת בכ-82% (8.16 משקל סגולי לעומת 11.35 משקל סגולי), אילו נוצקה הכתובת בעופרת ולא בברונזה (אבל מדוע?) היא היתה כבדה בכ-18%. אכן, בזבוז לא-מעט קילוגרמים מיותרים. משקל הוא דבר חשוב, בתזונה, במוסיקה, בתעופה, בשירה. אין בו כדי להעריך טיבו של תרגום. איני יודע באיזה מקצוע אקדמי עוסק פרופ' (emeritus) ליפסקר. הדעת נותנת כי לא במתמטיקה.

* יהושע (ג'וש) בריינר: הקצין שפיקד על המשטרה במחאת בלפור: "הם ניסו לפרוץ לבית רה"מ, זו היתה מלחמה."

סגן מפקד מחוז חוף תת ניצב עופר שומר, שפיקד על כוחות המשטרה בהפגנות נגד ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו מול מעונו, העיד אתמול (שלישי, 19.10) במשפטו של סגן ניצב ניסו גואטה, שמואשם כי תקף שני מפגינים. שומר אמר בדיון כי "זו היתה מלחמה" וכי המפגינים "ניסו לפרוץ לבית ראש הממשלה." הוא הוסיף כי לשיטתו, כתב האישום הוא "חלק משרשרת ההרתעה נגד משטרת ישראל."

גואטה, קצין המבצעים של מרחב ציון במשטרה, מואשם בתקיפת מפגין וצלם עיתונות במהלך הפגנה שהתקיימה באוגוסט בשנה שעברה ליד מעון ראש הממשלה בירושלים. גואטה מואשם כי הדף בעוצמה את המפגין אביחי גרין, ובהמשך תקף באלימות צלם עיתונות. אף שתועד מכה את גרין, גואטה טען להגנתו כי הדף אותו באקט אינסטינקטיבי שנועד להרחיקו, מחשש שיידבק בקורונה, "וכן במטרה להמשיך בעבודתו המבצעית." כמו שומר, גם מפקד מחוז ירושלים דאז, ניצב דורון ידיד, העיד מטעמו של גואטה וגיבה את התנהלותו בהפגנה.

"יש דברים שיש עליהם חיסיון ואנו יודעים בוודאות שרצו לפרוץ לבית ראש הממשלה," ציין שומר בעדותו בהתייחס להפגנות בבלפור. "דבר כזה היה עלול להוביל לאירוע כמו שקרה בגבעת הקפיטול. כשהאירוע בקפיטול קרה, אמרתי שבזכות משטרת ישראל נמנע אירוע דומה אצלנו. רוב המפגינים היו נורמטיביים. 90% מהם חברים שלי ששירתו איתי בצבא – עמך ישראל," אבל "היו גם אנשים שניהלו אסטרטגיה אלימה... היו סרטונים שלהם מתדרכים כשהם אומרים במפורש: 'שימו את הזקנות והזקנים מקדימה.' אנחנו יודעים בוודאות שהם עשו מארבים ובעיניי זה היה מארב תקשורתי. היו שם מומחים בנושא תודעה שהביאו הרבה ידע מהצבא – אנשי סיירת מטכ"ל – למשל הפסיכולוג של סיירת מטכ"ל שהוביל חלק מההפגנות."

לדבריו, תחילה הם ניסו לנהל שיח עם מובילי המחאות אולם בפועל ההפגנות התקיימו ללא אישור של המשטרה. "היו עימותים במהלך כל הדרך כאשר הם הפריעו לי לשדר, קיללו אותי ואיימו עליי שברגע שהם יעלו לשלטון – הם יפטרו אותי וישליכו אותי לכלא," תיאר שומר את האירועים, "נצמדו אליי כדי להפריע לי כמפקד הבכיר השטח. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי כלפיי דברים גזעניים על המוצא שלי." סיפר שומר. בשלב מסוים, השופטת עינת רון אמרה לשומר כי הוא "מתאר את זה כמו מלחמה," ובתגובה, השיב: "זו היתה מלחמה."

בנוסף, הדגיש שומר כי לתפיסתו נעשה לגואטה "עוול עצום." "בעיניי, כתב האישום נגד ניסו הוא חלק משרשרת ההרתעה נגד משטרת ישראל, זו החלשה של המשטרה בפני האזרחים. לא יכול להיות שאלף איש משתוללים, תוקפים, בועטים, מקללים ובסופו של דבר קצין שנותן את נשמתו למדינה, מקבל פקודה ישירה שדגל שחור לא מתנוסס מעליה, מבצע אותה ועומד בסוף לדין," אמר שומר.

["הארץ" באינטרנט, 20.10.2021].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,247 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל