פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1691

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בחשון תשפ"ב, 25.10.2021

עם הצרופות: 1. הזמנה לכנס גרעיני" שדמות" ו"רעות" בעין גדי. 2. זיתים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: אֲנִי. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מהמולת העיר אל חיק הטבע. על שירו של ויליאם בטלר ייטס "האי באגם אינאיזפרי". // ישראל בר-ניר: שִׁיכְּרוֹן הָכּוֹחַ – כּוֹחַ מַשְׁחִית, וְכּוֹחַ מוּחְלַט מַשְׁחִית בְּאוֹפֶן מוּחְלַט. // יוסי אחימאיר: שלום תמורת שלום. 30 שנה לוועידת מדריד. // יצחק גנוז: בָּלָדָה לִבְנֵי הָעֶשְׂרִים. // אורי הייטנר: צרור הערות 24.10.21. // שמואל אייל: גולדה אוייבת השלום? // עקיבא נוף: אולי זה הַדָּבָר. // נוני ירון: לזיכרו של דוד בן עזר. // יונתן גורל: שני שירים. // ד"ר מרדכי קידר: חקיקת "עקרון השוויון" תמיט אסון על מדינת ישראל. // הדסה  מור: פרס ודיין – הדומה והשונה ביחסיהם עם נשים. // יהודה גור-אריה: טירון. // רֹן גֵּרָא: יַלְדֹּנֶת עַל סַף הַחִוָּרוֹן. // מנחם רהט: תרמת כליה? סימן שאתה מתנשא. // איתמר פרת: ביתו של סופר, ברנרד שו. – סימון קרמיכלט: כלי שנתרוקן.  // אסתר רַאבּ: נעמי גלבוע. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ושמונה: קשים נעורים. חליבת העז עם יונה הכובסת. מדיף ריח זרע, זבל, עשן-כביסה וחלב. // ממקורות הש"י. // זיתים.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים נוספים

אֲנִי

בְּעֶצֶם לֹא הִגַּעְתִּי אַף פַּעַם

לְדַרְכִּי

דֶּרֶךְ רְחָבָה זְרוּעַת אוֹר וּשְׁתוּלָה עֵצִים

בְּיַרְכָתֶיהָ

תָּמִיד הִשְׁתַּלְשַׁלְתִּי בְּיִסּוּרִים גְּדוֹלִים

בִּדְרָכִים צְדָדִיּוֹת לֹא שְׁלֵמוֹת, טְבוּלָה בְּצַעַר

לֹא הִגַּעְתִּי לִכְלָל פְּרִיחָתִי הַטָּבוּעַ בִּי

אוּלַי הָיוּ אֵלֶּה עַשֶׂרֶת בָּנַי הָאֵיתָנִים כְּאַלּוֹנִים

שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִמֵּעַי

אוּלַי אֲנִי אֵם שֵׁבֶט שֶׁאִבֵּד דַרְכּוֹ בַּמִּדְבָּר

אוֹ צוּפִית נַעֲלָה כְּחֻלָּה וְאֶלֶגַנְטִית

וְאוּלַי אֲנִי נִיצוֹץ מִכּוֹכַב אָבוּד בֶּחָלָל

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). המחזור "שירים נוספים" מצוי רק במהדורה השנייה של הכרך

"אסתר ראב / כל השירים" (1994). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב

עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

מהמולת העיר אל חיק הטבע

על שירו של ויליאם בטלר ייטס

"האי באגם אינאיזפרי"

הנביא העברי הקדום קרא במר-לִבּוֹ: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם" (ירמיהו ט', א'), והמשורר הלאומי  ביקש להתרחק ולהתבודד ב"עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה", שלא ישלוט בה שטן ("והיה כי תמצאו"). מי לא נתקף מִימיו בשאיפה אֵייסקפיסטית והתנשא על כנפי הדמיון אל מקום מרוחק, בודד ונזירי, הרחק מדאגות היום-יום ומזוהמת החיים?! על מקום כזה נסב גם שירו של ביאליק "הבּרֵכה", שבּוֹ מגיע האני-המשורר, עודו נער תמים, אל אגם בלב היער, שעליו יש אי ובתוך האי נחבא לו "קודש קודשים" – מקום שאליו ראויים להיכנס רק בחירי-אֵל מעטים.

שנתיים לפני שנכנס ביאליק הצעיר אל "קריית ספר" העברית, בשלהי התקופה הרומנטית ששלטה בספרות המערב מימי המהפכה הצרפתית וכמעט עד סוף המאה התשע-עשרה, כתב ויליאם בטלר ייטס את שירו "האי באגם אינאיזפרי". אינאיזפרי הוא  מקום אמִיתי באירלנד שבּוֹ בילה המשורר את ימי הקיץ עם הוריו, ואליו השתוקק לחזור לאחר שמועקות החיים הכבידו עליו ללא נשוא. ייטס סיפר שבבגרותו, בעת שהלך לאורכו של רחוב רחוב פליט  (Fleet) ההומה  ב"סיטי" הלונדוני, בין בתי-המשפט ומערכות-העיתונים, לפתע חזרו אליו מראות ילדותו, וכך חווה חלום-בהקיץ ובו הוא שרוי בחיקו הטבע, מוקף בצמחים ובצפצוף האנקורים. היום שיר זה מצוטט בדרכון שבּני אירלנד נושאים אתם בצאתם מן האי ובשובם אליו.

The Lake Isle of Innisfree (1888)  

W. B. Yeats

I will arise and go now, and go to Innisfree,

And a small cabin build there, of clay and wattles made;

Nine bean-rows will I have there, a hive for the honey-bee,

And live alone in the bee-loud glade.

And I shall have some peace there, for peace comes dropping slow,

Dropping from the veils of the morning to where the cricket sings;

There midnight’s all a glimmer, and noon a purple glow,

And evening full of the linnet’s wings.

I will arise and go now, for always night and day

I hear lake water lapping with low sounds by the shore;

While I stand on the roadway, or on the pavements grey,

I hear it in the deep heart’s core.

האי באגם אינאיזפרי

ויליאם בטלר ייטס

אָקוּם לִי וְאֵלֵךְ, אֵלֵךְ לְאִינְאִיזְפְרִי,

בֵּית חֹמֶר קָט אָקִים, מִגֹּפֶר וּמִקַּשׁ;

וְגַם מִכְוֶרֶת דְּבַשׁ, טוּרֵי אָפוּן כַּפְרִי,

וְאֶל אָזְנִי לְבַדָהּ נְחִיל דְּבוֹרִים יִרְחַשׁ.

וְרֹגַע שָׁם אֵדַע, כִּי הוּא נִגָּר לְאַט,

אֶל חֶרֶג הַשָּׂדֶה נִגָּר מִצְעִיף בְּקָרִים;

נִצְנוּץ אַשְׁמֹרֶת לֵיל, חַכְלִיל הַיּוֹם יִלְהַט,

הָעֶרֶב – מַקְהֵלָה שֶׁל אַנְקוֹרִים.

אָקוּם לִי וְאֵלֵךְ, כִּי יוֹם וָלֵיל לוֹחֶשֶׁת

אַדְוַת מֵימֵי אֲגַם הַלּוֹחֲכִים חוֹפָיו;

עוֹדֶנִי עַל כְּבִישִׁים וְדֶרֶךְ מְגַשֵׁשׁ. אֶת

הֵדֵי קוֹלָהּ אֲנִי שׁוֹמֵע בְּעִמְקֵי לֵבָב.

מאנגלית: זיוה שמיר

פורטרט של ייטס משנת 1900, אשר צייר אביו ג'ון בטלר ייטס. מתוך ויקיפדיה.

סופרים אֵייסקפיסטים המחפשים מִפלט בחיק הטבע מנהלים לעִתים קרובות דיאלוג סמוי עם הנרי דיוויד ת'ורו (Thoreau) ועם ספרו הנודע "וַלדן" (1854) שהוא חיבור ראשון מסוגו המצטיין ברעיונותיו האֶקולוגיים. ספרו של ת'ורו נתחבר מתוך שאיפה רומנטית להימלט מן העיר החומרנית והמושחתת אל היער הטהור והפְּריסטיני – לִחיות מרצון חיי בדידות נזיריים בבקתה שבחיק הטבע, ללא עשן הכְּרך ורעשיו. הוא נכתב שישה דורות לפני שקמו המפלגות למען איכות הסביבה (כדוגמת "הירוקים") בעקבות משבר האקלים והפחד מִפּני שואה אֶקולוגית.

לא פלא שהמשוררת סבינה מסג, מן הראשונים שכָּתבו שירה עברית הנובעת מאידֵאולוגיה אֶקוֹלוגית תרגמה את שירו זה של שירו של ייטס. תרגומה נדפס תחת הכותרת "האי באינאישפרי", וייתכן  שאייתה את שם האי כפי שאייתה כדי לרמוז שאין בו איש.*

ה"אידֵאולוג האֶקוֹלוגי" הראשון בשירה העברית היה, אם אינני טועה, המשורר והעורך ד"ר חיים נגיד בספר שיריו "שירה מקומית" מ-1986 ובמחזהו "פיקניק בחוסמסה" מ-1990 – שתי יצירות שבהן שיבץ חיים נגיד את המושג האֶקוֹלוגי "אַשפואטיקה", פרי המצאתו: כלאיים של אשפה ושל פיוט. 

* תרגום של סבינה מסג מצוטט באתר:

http://www.psychom.com/Poetry_1149_he.html

* * *

ישראל בר-ניר

שִׁיכְּרוֹן הָכּוֹחַ – כּוֹחַ מַשְׁחִית, וְכּוֹחַ מוּחְלַט מַשְׁחִית בְּאוֹפֶן מוּחְלַט

"המשפטנים הם כוח שכמעט ואין חוששים מפניו, שבדוחק מבחינים בקיומו, שאין לו דגל משלו, שבגמישות מרובה הוא מסתגל לדרישות הזמן ומתאים עצמו בלי התנגדות לכל תפניותיה של החברה. אבל כוח זה אופף את החברה כולה, חודר לכל המעמדות הכלולים בה, משפיע עליה בחשאי, לש אותה בלי הפסק בלי ידיעתה, עד שהוא מעצב אותה לפי רוחו."

"הדמוקרטיה באמריקה" מאת אלקסיס דה-טוקוויל, 1835, תרגום לעברית: אהרון אמיר.

א. הָגוֹלֶם הָקָם עַל יוֹצְרוֹ או הַתֵּיאָבוֹן שֶׁבָּא עִם הָאוֹכֶל

משל יותם במקרא (שופטים, ט', ז'-כ'), הוא אלגוריה המספרת על העצים שהחליטו להמליך עליהם מלך. אחרי שכל המועמדים אליהם פנו לא היו מוכנים לקבל את התפקיד, הם פנו אל האטד. זה האחרון נעתר בשמחה לקבל את ההצעה.  כך שודרג מעמדו של שיח קוצים עלוב ל"עץ".  בתמורה להסכמתו, האטד דרש שהעצים יבואו לחסות בצילו, או יקבלו את מרותו.       

מוסד היועמ"ש בישראל הוא מין אטד כזה. גידול פרא הנוהג כרשות שלטונית עצמאית, למרות שבפועל הוא בסך הכל מחלקה במשרד המשפטים שהוא חלק מהרשות המבצעת. 

דרכו של מוסד היועמ"ש למעמדו הנוכחי, מתוארת בפרוט בספרו של פרופ' דניאל פרידמן,  "קץ התמימות: משפט ושלטון בישראל", הוצאת ידיעות ספרים, 2019. 

בהשאלה מהתבטאות של יצחק רבין המנוח בהקשר אחר – "מדינת ישראל זקוקה לחסותו של האטד על מערכת המשפט כמו קוץ בתחת."

מאחר ואין חוק המגביל אותם. היועמ"ש ועושי דברו בפרקליטות אינם חייבים הסבר לאף אחד והם אינם נושאים באחריות לתוצאות מעשיהם ו/או החלטותיהם. זה מצב אידיאלי – כמו שנאמר וַיַּרְא כִּי טוֹב. שורה של ניסיונות שנעשו בעבר להגדיר את מעמדו ואת סמכויותיו של היועמ"ש באמצעות חקיקה, הוגדרו כ"חתירה תחת שלטון החוק."

שידרוג מעמדו של היועמ"ש לריבון השולט על כל מערכות השלטון, כולל בתי המשפט, היה יוזמה של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק.  ברק לא מיצה את מלוא תקופת כהונתו כיועמ"ש.  הוא פרש ועבר לכהן בבית המשפט העליון, בו הוא שירת כ-30 שנה.  במהלך כהונתו בבית המשפט העליון, ברק טען  שלמוסד היועמ"ש יש יותר כוח מאשר לשופט עליון. נחזור לנקודה הזאת בפרק הבא.

חילוקי דעות בין היועמ"ש ושר המשפטים הממונה עליו בשאלת הסמכויות היו במהלך כל התקופה. השיא היה בתקופת כהונתו של דב יוסף כשר המשפטים בשנות ה-60 של המאה הקודמת. למרות שדב יוסף נהנה מתמיכתו של בן גוריון, המחלוקת הוכרעה לטובת היועמ"ש דאז גדעון האוזנר, כצפוי ע"י וועדה שבראשה עמד שופט (נו איך אפשר אחרת?). האוזנר לא טען אף פעם שהממשלה חייבת לקבל את דעתו של היועמ"ש. אדרבא, הוא גרס שדעתו של היועמ"ש היא עצה שאינה מחייבת את הממשלה. זה היה אחד השינויים הרדיקליים שעשה אהרון ברק במסגרת ה"מהפיכה החוקתית" (ראה להלן). היועמ"ש הנוכחי, אביחי מנדלבליט, שבר את כל השיאים, והוא מנצל במלואו את הכוח שנפל לידיו. התנהלותו של מנדלבליט היא המחשה של הנאמר בכותרת הפרק – "התיאבון בא עם האוכל".  

מנדלבליט נוהג ע"פ דוקטרינת אהרון ברק¹.

למילים אין כל פשר לפני שמפרשים אותן, והיועמ"ש הוא היחיד שיש לו סמכות לפרשן.

בראיון ליומון החרדי "המבשר", מיום 18 בדצמבר 2020, מנדלבליט נשאל אם לדעתו קיים סיכוי שבית המשפט יזכה את נתניהו. תשובתו היתה: "לא סביר שזה יקרה – בית המשפט לא יסטה מהפרשנות שנתתי לעובדות בתיקי נתניהו."

מטעמים השמורים עימו, מנדלבליט בחר להשמיע את דבריו מעל במה תקשורתית צנועה, כמעט מתחת לרדאר, במה שמעטים בציבור הרחב בכלל יודעים על קיומה (היומון החרדי 'המבשר'). 

פחות משנה עברה מהמועד בו מנדלבליט החליט להגיש את כתב האישום נגד ראש הממשלה (28 בינואר, 2020). אז, מול זרקורי התקשורת הוא הצהיר קבל עם ועדה על סמך הראיות יש סיכוי של לפחות 200% (!) להרשעה. הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן היא, לדבריו של מנדלבליט, אירוע חסר תקדים, צעד שיש לנקוט בו אך ורק כאשר סיכויי ההרשעה הם על סף הוודאות.  זה היה יום חג לתקשורת הממוסדת ולרשתות החברתיות.   

מנדלבליט לא חיכה, ומיד הוא אץ רץ להגיש את כתב האישום.  המדינה היתה נתונה בעיצומה של מערכת בחירות סוערת, ראש הממשלה שהה בוושינגטון בפגישה חשובה עם נשיא ארה"ב.  מנדלבליט לא חשב שבנסיבות האלו אולי כדאי להמתין קצת.  מרוב חיפזון הוא אפילו לא טרח לצרף לכתב האישום את ה"ראיות" עליהן הוא ביסס את כתב האישום, מאחר ולא היה לו ספק בכך שמילה שלו תספיק. 

להפתעתו, שופטי בית המשפט המחוזי העומדים לדון את ראש הממשלה סירבו לקבל כתב אישום ללא ראיות – "יער ללא עצים" לפי הגדרתם.

תגובת בית המשפט היתה סטירת לחי מצלצלת למערכת המשפט, ובראש ובראשונה למנדלבליט ולעושי דברו בפרקליטות. לא בכל יום ראש וראשון לפרקליטי המדינה מקבל "מחמאה" כזאת מבית המשפט, בתיק כל כך חשוב. כמו שנאמר מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא. 

בראיון ל"מבשר" מה-18 לדצמבר 2020, מנדלבליט הוריד פרופיל.  עכשיו הוא כבר לא מדבר על "ראיות" או על "סבירות" גבוהה או נמוכה להרשעה. הפעם הוא מסתפק בקביעה שהפרשנות שלו ל"עובדות" מחייבת את בית המשפט. אם מקבלים את עמדתו של מנדלבליט, אין בכלל צורך במשפט. הצהרה של היועמ"ש היא עילה מספקת להרשעה. כמה כסף וזמן אפשר היה לחסוך אם אלה היו פני הדברים.

הפער בין הצהרתו הדרמטית של מנדלבליט בעת הגשת כתב האישום על מידת הסבירות להרשעה (200%!) לבין הקביעה שיש להרשיע את ראש הממשלה על סמך פרשנות [של היועמ"ש], הוא משמעותי.  למעשה מתעוררת השאלה על אלו "עובדות" מנדלבליט מבסס את פרשנותו.  __________________________________________________________

¹  נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, טען שחוות הדעת של היועמ"ש מחייבת, לא משום שהוא אומר את זה, אלא "משום שהחוק אומר את זה ומשום שבית המשפט העליון אמר את זה." (הרצאה בכנס של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", ב-28 באוקטובר 2020, וראיון ברשת הטלוויזיה "כאן" ב-29 באוקטובר, 2020). 

שתי הקביעות האלו של אהרון ברק אינן נכונות.  

בכנסת, הגוף היחיד המוסמך לחוקק חוקים במדינת ישראל, מעולם לא התקבל חוק כזה.  אדרבא, שורה של יוזמות לחוקק חוק כזה נדחו באופן נחרץ ע"י המערכת המשפטית. 

אין אף פסיקה של בית המשפט העליון האומרת את מה שברק טוען. זו היתה דעתו של אהרון ברק בעת שכיהן כנשיא בית המשפט העליון (אמירת אגב של בית המשפט – כדבריה של  אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון הנוכחית). 

המילים הן של אהרון ברק, אבל מקור הרעיון הוא בסיפור הילדים עליסה בארץ המראות בו הן נאמרות ע"י יצור בשם המפטי דמפטי – "כשאני משתמש במילה," אומר המפטי דמפטי, בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן אותו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר."

*

המשפט מתנהל כבר למעלה מחצי שנה, ובמהלך חקירת העד הראשי התגלה מצבור של עדויות – אלפי מסמכים, הקלטות והתכתבויות בדוא"ל, שלטענת התביעה הם בכלל "לא ידעו על קיומו" (זה היה הנימוק בו התביעה הצדיקה את העלמת החומר הזה מעורכי דינו של ראש הממשלה). אם החוקרים/תובעים לא ידעו על קיומן של העדויות האלו, קל וחומר שגם מנדלבליט לא ידע. אז על סמך מה הוא החליט להגיש כתב אישום? איך הוא יכול ל"פרש" עובדות שעל קיומן הוא לא יודע? בניגוד לכיסוי התקשורתי לו זכתה הפרשה ערב פתיחת המשפט, אחרי ה"נאום לאומה" שליאת בן ארי נשאה ביום פתיחת המשפט, "מקצועני" המשפט של התקשורת גזרו על עצמם שתיקה. 

העובדה שבתום מאמץ חקירתי שנמשך למעלה משלוש שנים, מאמץ בו היו מעורבים מיטב חוקרי המשטרה והפרקליטות, מתגלה שהתביעה "לא ידעה" על קיומו של מצבור עדויות – המכיל אלפי מסמכים, הקלטות והתכתבויות בדוא"ל, היא תעודת עניות ליועמ"ש ולעושי דברו בפרקליטות. ההתעלמות התקשורתית מהתגלית הזאת מעידה כמאה עדים על מעמדה ותפקידה של התקשורת בכל הסיפור. 

הבעייה האמיתית היא הסובלנות בה בתי המשפט בכל הרמות, כולל העליון, מתייחסים להפרות חוק של היועמ"ש ועושי דברו. 

חז"ל הזהירו מפני הסכנה הכרוכה בהשלמה עם הפרת החוק – "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר" (תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף קס"ד). במדינת ישראל, היועמ"ש ועושי דברו בפרקליטות רגילים לכך שבתי המשפט מתעלמים מעבירותיהם. הם אפילו המציאו לזה הגדרה מיוחדת – "דוקטרינת התקינות". ביטוי משפטי שבשפת היום יום משמעותו רישיון להפרת החוק. 

ליאת בן ארי שניהלה את חקירת ראש הממשלה שהובילה לכתב האישום, עשתה זאת ללא קבלת אישור מהיועמ"ש, כנדרש ע"פ חוק יסוד הממשלה – אחרי שורה של תירוצים והתחמקויות של הפרקליטות, הם הודו בסופו של דבר שלא מדובר ב"טעות", אלא בהפרה של החוק, ושזה נעשה במודע.

אדם שמפר את החוק מועמד לדין. ליאת בן ארי לא הועמדה לדין. במקום זאת היא קודמה ומונתה למשנה ליועמ"ש. צו איסור פרסום (צא"פ) מונע מהציבור לדעת מה היו הנסיבות שהביאו להחלטה לקדם אותה, ומי היו המועמדים האחרים לתפקיד, אם בכלל היו כאלה.  

הרמב"ן, מגדולי חכמי ספרד שחי במאה ה-13, טבע את המושג "נבל ברשות התורה" - אדם המקפיד על קיום מצוות התורה מבחינה פורמלית, אך התנהלותו סותרת את רוח התורה וזרה לכוונתהּ; אדם שעושה מעשי נבלה, ומשתמש בלשון החוק כעלה תאנה מוסרי (ויקיפדיה).

שימוש בלשון החוק כעלה תאנה מוסרי – בפרקליטות ואצל מנדלבליט זו דרך חיים. 

לקריאה נוספת מומלץ ספרו של עו"ד דרור חוטר ישי, "הַכּוֹחַ מְמַכֵּר", הוצאת ׳דביר׳, מרץ 2021.

ב. רָשׁוּיוֹת הָשִׁלְטוֹן --- לְמִי לְמִי, יֵשׁ יוֹתֵר סַמְכוּת

המבנה השלטוני במשטר דמוקרטי מושתת על שלוש רשויות – מבצעת, מחוקקת ושופטת.  ההבדלים בין המשטרים השונים, בעיקר בין המשטרים הפרלמנטריים לבין הנשיאותיים, הם בדרך כלל טכניים בלבד.  יחסי הגומלין וחלוקת הסמכויות בין הרשויות נקבעים באמצעות מסגרת חוקתית המבטיחה את הפרדת הסמכויות (Separation of Powers) בין הרשויות, וקובעת את תחומי הפעולה שלהן. 

המסגרת החוקתית מגדירה את תחומי הפעולה ואת הסמכויות של רשויות השלטון ונועדה למנוע חדירה של רשות אחת לתחומי הפעולה של האחרות. בהעדר מסגרת חוקתית, מערכת היחסים בין הרשויות היא "משחק פתוח", משחק בו הכלל היחיד הוא כל דאלים גבר. בדרך כלל מי שנהנה ממצב כזה זו הרשות המבצעת (השליט), והאופי הדמוקרטי של משטרים כאלה הוא מס שפתיים בלבד.      

למדינת ישראל אין חוקה. השאלה מדוע אין חוקה היא נושא למאמר נפרד. מדינת ישראל נגררה למלחמה על עצם קיומה מהרגע הראשון להיווסדה. כתיבת חוקה והקמת מערכת משפט מסודרת לא היו בראש סולם העדיפויות. מאבק סמכויות מתמיד מתנהל בין רשויות השלטון.  המאבק הזה מתנהל גם בימינו. כל עוד בראש המדינה עמד מנהיג סמכותי כמו בן גוריון, המערכת תפקדה למרות "חריקות" פה ושם.

כתחליף לחוקה, בישראל הומצא פטנט מקורי –חוקה תיווצר מאוסף של "חוקי יסוד". זה רעיון מופרך מיסודו. חוקה הבנויה מאוסף של חוקי יסוד היא כמו חליפה התפורה מאוסף של טלאים. 

על מנת לשנות או לבטל חוק יסוד נדרש "רוב מיוחס". אבל אין הגדרה ו/או כללים הקובעים את ההגדרה ואת תהליך החקיקה של חוק יסוד. למעשה כל קבוצה של חברי כנסת המתארגנת, אם היא מצליחה לגייס מספיק תומכים, יכולה לחוקק "חוק יסוד". אפילו אין צורך ליידע את חברי הכנסת הנוטלים חלק בהצבעה שמדובר בחוק שונה מחוק רגיל. לאחר מעשה, כשלחברי הכנסת המעורבים מתברר על מה הם הצביעו, זה כמו שנאמר באידיש, "גוט שפייט". את הנעשה לא ניתן לשנות ללא גיוס של רוב מיוחס. 

ממש בימים אלה, אנו עדים לתהליך כזה. תהליך בו הממשלה הנוכחית, שהיא ממשלה בעלת שמונה ראשים שהוקמה במרמה וכחש, עוסקת בחקיקה של "חוקי יסוד" שנועדו להבטיח את קיומה.                

היום זה כבר הפך להיות דבר של מה בכך. חקיקה של חוק יסוד שאיננו קיים, או שינוי בחוק יסוד קיים לצורך השעה, הם תופעות שאף אחד לא מתרגש מהן. 

ה"אירוע המכונן" בתחום הזה התרחש ביוזמתו של אהרון ברק, וידוע בשם ה"מהפיכה החוקתית". 

הכינוי הזה הוא למעשה הונאה – בעקבות האירוע ישראל לא הפכה למדינה שיש לה חוקה, והאירוע עצמו היה יוחר הפיכה (Putsch) מאשר מהפיכה (Revolution). 

במרץ 1992 נחקק בכנסת חוק "כבוד האדם וחרותו". היוזמה היתה של אהרון ברק, אבל מלאכתו נעשתה בידי אחרים – בראשם אוריאל לין, מי שכיהן כיו"ר וועדת החוקה של הכנסת באותה עת, ודן מרידור שכיהן כשר המשפטים. 

לרוב חברי הכנסת שהשתתפו בהצבעה לא היה מושג שמדובר בחוק יסוד, ומה שיותר חשוב הם לא העלו בדעתם למה החוק הזה יהפוך באמצעות הפרשנות היצירתית של אהרון ברק. הנושא הזה שנוי במחלוקת עד היום (אם חברי הכנסת ידעו או לא ידעו), החוק התקבל ברוב של 33 מול 22. חוק יסוד זה התקבל בקולותיהם של קצת יותר מרבע מחברי הכנסת (!). החוק הזה הפך על פניו את כל מערכת היחסים בין הרשות השופטת לבין רשויות השלטון האחרות. 33 מול 22 זה רוב, אבל זה מוגזם לראות את הרוב הזה כ"רוב מיוחס". פחות ממחצית חברי הכנסת (55) נטלו חלק בהצבעה על חוק יסוד שניטרל את יכולת המשילות של הרשויות המחוקקת והמבצעת, והפך את הרשות השופטת לרשות על. 

השורה התחתונה היא שהחוק נחקק, ומאז הוא חלק ממערכת החוקים של מדינת ישראל. על מנת להכניס בו שינוי כל שהוא, או לבטל אותו, נדרשים קולותיהם של 61 חברי כנסת – מיספר כפול ממיספר חברי הכנסת שהצביעו עבורו.

בישראל מקובל לראות ברוב של 61 חברי כנסת "רוב מיוחס". טכנית, 61 מתוך 120 חברי כנסת זה רוב, כי זה יותר מחצי. אבל רוב כזה איננו "מיוחס". זה הרוב שיש לכל קואליציה (אפילו לממשלת שמונה הראשים הנוכחית יש רוב כזה). במרבית המדינות הדמוקרטיות בהן אישורם של נושאים מסויימים ע"י הרשות המחוקקת מחייב "רוב מיוחס", מדובר בדרך כלל ב-60%, בשני שליש ולפעמים אפילו בשלושה רבעים ממספר המחוקקים.               

הסיפור המלא של "חוק כבוד האדם וחרותו" מופיע בספר "לידתה של מהפיכה" – החזון והמאבקים שהולידו את זכויות היסוד של האדם בישראל, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2017, שנכתב ע"י אוריאל לין, לבקשתו של אהרון ברק. 

ה"מהפיכה החוקתית" של אהרון ברק הפכה את שופטי בית המשפט העליון לעליונים בפועל ולא בתואר בלבד – לפחות בעיני עצמם. סדרה טלוויזיונית בשם "שופטים בשר ודם", ששודרה ברשת הטלוויזיה "כאן" (ערוץ 11), במהלך חודש פברואר 2021, עסקה בשופטי בית המשפט העליון (בעבר ובהווה), וניתן ללמוד ממנה הרבה. 

מפיק הסדרה עשה שגיאה אחת – הוא נתן לשופטים לדבר.  בדומה לסיפור המקראי על בלעם שבא לקלל ויצא מברך, כאן קרה ההיפך – שופטים שהובאו כדי לברך יצאו מקללים.  ה"מחמאות" שהשופטים העניקו איש לרעהו, הראו שהם יותר "בשר ודם" מאשר "עליונים".   

זה לא מנע משופטי העליון לראות את עליונותם כדבר המובן מאליו.      

בטקס הסמכת עורכי דין שהתקיים ב-28 בינואר 2021, אסתר חיות, הנשיאה הנוכחית של בית המשפט העליון, נשאה נאום ברכה למשפטנים החדשים:

(https://www.news1.co.il/Archive/004-D-146147-00.html).

להלן קטע מתוך הנאום:

השופטים בבתי-המשפט, יודעים כי עומדים הם לדין יום-יום שעה-שעה, וכדרכו של אנוש מתנהג העומד לדין כראוי למי שעומד לדין נוכַח הכול. בעשותו במלאכת השיפוט, לעולם יראה עצמו שופט כמו יושב הוא בבית זכוכית או בחלון ראווה הנשקף אל הרחוב: כל עובר-ושב רשאי להתבונן בו, לבחון אותו ולבקר אותו. וגם לשַבחו ולהשתבח בו.

לאותם "קירות שקופים" מטאפוריים של בתי המשפט יש משמעות כפולה: הם מאפשרים לציבור להסתכל בנעשה באולמות השיפוט ולבקר את המערכת, ובה-בעת הם מאפשרים לשופטות ולשופטים לשמור על קשר עין עם הציבור ולהישאר מחוברים אליו.

מתוך הבנה שאין לרשות השופטת דבר להסתיר וכי הצדק צריך להיראות ולא רק להיעשות, שמנו לאחרונה דגש רב על שקיפותו של ההליך המשפטי כולו, ולא רק על פומביות הדיון ופסקי הדין הניתנים בסופו.

השקיפות של ה"קירות שקופים" עליהם מדברת אסתר חיות, היא מטאפורית בלבד. מי שמנסה לראות מה באמת מסתתר מאחורי הקירות נתקל במערכת עניפה של צווי איסור פרסום (צא"פ) המונעים גישה חופשית למידע. קשה להאמין שהמושג צא"פ זר לאסתר חיות. עבירות בנייה שבוצעו בביתה בשווי של עשרות (אולי מאות) אלפי שקלים, נחים כאבן שאין לה הופכין מאחורי מסך של צא"פ.    

ה"מהפיכה החוקתית" של אהרון ברק, איפשרה לשופטי בית המשפט העליון להגיע לפסיקות שאין להן כל בסיס במערכת החוקים הקיימים.

לכל שופט יש מטבע הדברים השקפת עולם משלו. כאשר הוא בודק את הסבירות ו/או את המידתיות של החלטות שהתקבלו ע"י הרשות השלטונית במקום לבדוק אך ורק אם הן התקבלו במסגרת החוק, הוא למעשה פועל ע"פ השקפת עולמו ולא ע"פ השקפת עולמה של הרשות השלטונית. 

אבל הציבור לא בחר את השופט. הציבור בחר את הרשות השלטונית בגלל שהוא מסכים עם השקפת עולמה, וכדי שהוא יוכל להחליף אותה אם וכאשר היא פועלת שלא בהתאם להשקפת עולמה.

שופט שבודק את הסבירות ואת המידתיות של החלטות שהתקבלו ע"י הרשות השלטונית, בודק במקרה כזה לא אם הרשות השלטונית פעלה בהתאם לחוק או לא (זה למעשה תפקידו של בית המשפט), אלא הוא בודק אם הוא [השופט] היה מקבל החלטה אחרת. 

מנקודת מבט מעשית, הפרשנות היצירתית של אהרון ברק ל"חוק כבוד האדם וחרותו" (ה"מהפיכה החוקתית") רוקנה מכל תוכן ממשי את פעולות ויוזמות החקיקה של הרשויות השלטוניות – הממשלה והכנסת.  במקום לפסוק ע"פ הנאמר בחוק, השופטים פוסקים ע"פ מה שלפי שיקול דעתם היה צריך להיאמר בחוק, אפילו כאשר זה עומד בסתירה מוחלטת לנאמר בחוק.   

הסכנה האמיתית לאופי הדמוקרטי של משטר הוא העדרה של מסגרת חוקתית המגבילה את מערכת המשפט והשופטים חופשיים לעשות כל מה שעולה על רוחם, וכל מה שנראה להם כנכון וצודק לפי השקפת עולמם.

ג.  הָמִקְרֶה הָמוּזָר שֶׁל הָכֶּלֶב בִּשְׁעַת הָלַיְלָה

(The Curious Incident of the Dog in the Night-Time)

כותרת הפרק היא הערה של הבלש הבדיוני שרלוק הולמס בסיפור "כתם כסף" מאת ארתור קונאן דויל. שרלוק הולמס היה פותר תעלומות על סמך פרטים שאף אחד לא ייחס להם חשיבות.  בסיפור הנוכחי הולמס פתר תעלומת רצח על סמך העובדה שכלב השמירה שתק ולא נבח במרוצת הלילה בו אירע הפשע. אומנם במקרה שלנו מדובר בכלב מטאפורי, אבל הסיפור איננו פרי הדמיון, אלא המציאות היום יומית.

מאפיין מרכזי של כל משטר דמוקרטי הוא עיתונות חופשית שאיננה חוששת מהעברת ביקורת על רשויות השלטון. בשפה עממית מקובל להגדיר את התקשורת – המודפסת והמשודרת – כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה." בעידן המודרני לתקשורת הממוסדת הצטרף מדיום חדש – התקשורת החברתית – בו כל אחד יכול להביע את דעתו באופן חופשי, גם אם הוא איננו חלק מהתקשורת הממוסדת.

תפקידו של כלב הוא לנבוח כאשר מתרחש אירוע חריג.  כאשר הכלב לא נבח, שרלוק הולמס הגיע למסקנה שיש לזה סיבה – הכלב כנראה הכיר את מבצעי הפשע ואיפשר להם לפעול ללא הפרעה.  התקשורת בישראל מתנהגת ככלב שעשועים ולא ככלב שמירה.

ישראל בר-ניר

* * *

יוסי אחימאיר

שלום תמורת שלום

שלושים שנה לוועידת מדריד, בה הציג ראש הממשלה יצחק שמיר קבל עולם את השקפתו הלאומית ואת תקוותו לשלום. הוועידה סללה את הדרך להסכם השלום עם ירדן.

במטוס "אל על" שעשה דרכו למדריד, היתה התחושה בקרב נוסעיו של טיסה לאירוע היסטורי מאין כמוהו. בתא המטוס היו ראש הממשלה יצחק שמיר ופמלייתו וקבוצה גדולה של עיתונאים וצלמים. שמיר, כהרגלו, לפני כל יציאה "לשטח", היה ספון במחשבותיו. מפעם לפעם עילעל בניירות שלפניו – טקסט נאומו שאותו הוא עתיד לשאת קבל עולם. נאום שמחשבה רבה הושקעה בו, תוך הקפדה על כל תג וכל ניסוח. נאום מקיף, שזיקק את כל אמונתו של שמיר בזכות העם היהודי לארצו ובמאמץ להשיג שלום תמורת שלום. ועידת השלום במדריד שהתכנסה בארמון המלוכה בבירת ספרד ב-31 באוקטובר 1991, היתה פיסגת מאמציו לקידום מו"מ ישיר לשלום.

שמיר ראה בוועידה פתיחה טקסית בלבד, רבת משתתפים, ישראל ונציגי מדינות ערב וכן ראשי שתי המעצמות הגדולות, ארה"ב ובריה"מ. בעקבות האירוע הגרנדיוזי, קיווה כי יחלו משאים-ומתנים דו-צדדיים בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה. בהיותו חסיד גדול של מו"מ ישיר, הוא התנגד לוועידה בינלאומית, שבה לדידו ישראל תמצא עצמה במיעוט ובה יוטל על ישראל לעשות את כל הוויתורים, בעוד שהצד הערבי יהיה פטור מפשרה כלשהי מצידו.

יריביו של שמיר מבית טענו, שהוא נגרר לוועידת מדריד, שהיא נכפתה עליו, שזו היתה תחילתו של תהליך אוסלו, ולא היא. שמיר ראה במדריד הזדמנות להעמיד במבחן את נכונות הערבים למו"מ אמיתי ללא תנאים מוקדמים. התקבלו כל התנאים שלו על אירגון הוועידה וצורת תיפקודה, וכפי שאמר בשיחות פרטיות, "לא נעשה בה אף ויתור ישראלי לא במהות ולא בפרוצדורה, קרנה של ישראל עלתה בזירה הבינלאומית. חשבתי שזה מאורע מספיק חשוב כדי שאסע בעצמי, למרות שמדינות ערב שלחו רק שרי חוץ. הייתי גאה בזה שפתחנו את השער למו"מ ישיר בינינו לבין הערבים."

התוכנית לכנס את ועידת מדריד החלה לקרום עור וגידים בתחילת אפריל 1991. כינוסה התאפשר לאחר שנתקבלו רוב דרישותיו של ראש הממשלה: הוועידה תהיה חד-פעמית, תישא אופי טקסי, ולאחריה יחלו סבבי שיחות ישירות דו-צדדיות. האו"ם יוכל לשלוח רק משקיף פאסיבי, ושתי המעצמות נותנות החסות, ארה"ב ובריה"מ, לא ישתתפו בפועל במו"מ, אלא רק ישאו נאומים במליאה. יתר על כן, בפגישת שמיר והנשיא בוש (האב) שיכנע ראש הממשלה את הנשיא לא לאזכר בנאומו את נוסחת "שטחים תמורת שלום", וכך היה.

שנת 1991 היתה שנת מלחמה ושלום. מלחמת המפרץ וירי טילים על ישראל בתחילתה, פעמי שלום לקראת סיומה. שמיר עצמו העיד: "אחרי מלחמת המפרץ היתה שעת כושר. בריה"מ התפרקה, הערבים חיפשו משענת ונתנו אמון רב בנשיא ג'ורג' בוש. הם האמינו שיעמוד לצידם... סיכמנו על משא ומתן ישיר ללא תנאים מוקדמים. לא איפשרנו לגורמים מחוץ לאזור להשתתף, לא לאו"ם, לא נציגים אירופיים, ובוודאי לא פלסטינים מירושלים ומן הפזורה, או כאלה שמזוהים עם אש"ף. רק תושבי יש"ע."

לצד קמפיין הסברה יעיל שניהל במדריד סגן שר החוץ בנימין נתניהו, היה המוקד בוועידה נאומו של ראש ממשלת ישראל. היה זה מן הנאומים המכוננים ביותר בתולדות הדיפלומטיה הישראלית  ("הנושא איננו שטח אלא קיומנו") ובמסגרת המאמצים להניע מו"מ לפתרון הסיכסוך הישראלי-ערבי. ראש הממשלה דיבר על הזכות של העם היהודי לארץ-ישראל, מזה 4,000 שנה:

"אנו העם היחיד, שירושלים היתה תמיד בירתו. אנו העם היחיד שהמקומות הקדושים לו הם אך ורק בארץ-ישראל. אין עם שביטא את קשריו לארצו באינטנסיביות ובהתמדה כמונו... לא ארץ זרה כבשנו, אנו הדפנו את ההתקפה הערבית, מנענו את השמדת ישראל, הכרזנו עצמאותה והקמנו מדינה ומוסדות מימשל בני קיימא."

ראש הממשלה תיאר בפרוטרוט את מאמצי הערבים שוב ושוב להביא להשמדת ישראל ואת הסבל האנושי שנגרם כתוצאה מכך לאומה הערבית, ופנה לנוכחים: "אני ניצב לפניכם היום לשוב ולבקש שלום, לא רק בשם מדינת ישראל, אלא בשם העם היהודי... מאבקנו להסתגלות הדדית ולשלום לא חדל... בישראל יש קונצנזוס כמעט מלא בדבר הצורך בשלום. אנו חלוקים רק באשר לדרכים הטובות ביותר להשיגו."

 שמיר עוד הספיק לשמוע במליאה את נאומו רווי השיטנה נגדו ונגד ישראל של שר החוץ הסורי – בטרם שב ארצה חסר אשליות, והשאיר את הזירה לצוותים, לנהל מו"מים ישירים בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה: סוריה, לבנון, ירדן.

כל הדיונים הישירים האלה נקלעו למבוי סתום, אבל כעבור שלוש שנים נחתם הסכם שלום בין מדינת ישראל לממלכה ההאשמית הירדנית. ועידת מדריד היתה הקטליזטור של ההסכם, שהושג על פי נוסחת שמיר: שלום תמורת שלום.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב".

* * *

יצחק גנוז

בָּלָדָה לִבְנֵי הָעֶשְׂרִים

...וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה...

ח.נ. ביאליק: מֵתֵי מִדְבָּר

לֹא תָּשׁוּב הַדְּמָמָה, לֹא תִּהְיֶה כְּשֶׁהָיְתָה,

וְשִׁירַת אַדִּירִים תִּתְנַשֵּׂא וְתָשִׂיחַ,

מִכֶּתֶר חֶרְמוֹן וְחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר,

אֶת תַּמְצִית עֲמַלְכֶם בִּכְנָפֵינוּ תָּפִיחַ.

וְתִצְרֹר הָאֻמָּה בִּגְבִיעָהּ הַכָּבֵד,

אֶת אַחֲרוֹן רִגְעֵיכֶם מוּל הַצַּר וְהַקֶּלַע.

מִיּוֹם כִּפּוּר עָבַר, עַד יוֹמֵנוּ זֶה,

עַד דּוֹר הַמֵּאָה לַתְּקוּמָה וְלַפֶּלֶא.

לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל, כִּי אֵלֶּה נְעָרָיו,

וְהָאֵם הִיא עַל דֶּרֶךְ אֶפְרָתָה,

וְזֹאת אַדְמָתֵנוּ צְרוּבָה וּשְׁקוּיָה

כְּמִקֶּדֶם, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה.

זֶהוּ הַחוֹף הָעַתִּיק, הֶחָדָשׁ,

אָבִיב נְעוּרִים סָפוּג בּוֹ כַּמַּיִם,

הִשְׁקוּהוּ תְּכוּפוֹת טוּרֵי נְעָרִים

בֵּין הַכֹּתֶל הַיָּם וְשָׁמָיִם...

לָנֶצַח תִּכּוֹן עַצְמָאוּת הָאֻמָּה,

וְנִדְחֶיהָ שָׂבִים כִּי פָּתוּחַ הַשַּׁעַר,

אֶת מַסַּד הַהֵיכָל יָצְקוּ בִּתְנוּפָה,

הָאֵשׁ, הָעֵצִים, הַנַּעֲרָה וְהַנַּעַר.

לֹא תָּשׁוּב הַדְּמָמָה, לֹא תִּהְיֶה כְּשֶׁהָיְתָה,

וְשִׁירַת אַדִּירִים תִּתְנַשֵּׂא וְתָשִׂיחַ,

מִכֶּתֶר חֶרְמוֹן וְחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר,

אֶת תַּמְצִית עֲמַלְכֶם בִּכְנָפֵינוּ תָּפִיחַ.

יצחק גנוז

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.10.21

* פיגוע התאבדות – החוק הישראלי מתיר הזנה בכפייה של אסירים השובתים רעב. עתירה נגד החוק נדחתה בבג"ץ. ההזנה בכפייה מוצדקת מסיבה הומניטרית ומסיבה פוליטית ביטחונית. הומניטרית – האחריות על שלומם של אסירים החובשים את בית הסוהר הישראלי, היא על מדינת ישראל. היא אחראית על בריאותם ועל חייהם. אם סוהר ימצא אסיר תלוי על חבל, חובתו להוריד אותו מיד מן החבל ולעשות כל מאמץ להציל את חייו. אין הבדל בין התאבדות בתלייה או בהרעבה. חובת בתי הסוהר וחובת הרופאים להציל את חייו של האסיר. מדינית ביטחונית – שביתות הרעב של מחבלים כלואים הן פיגועי התאבדות. מטרתן להזיק למדינת ישראל ולהצית תבערה ביטחונית. אין לישראל שום סיבה לאפשר להם להשיג את מבוקשם. וכפי שקבע המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, בפסק הדין: לשביתת רעב של אסיר "השלכות החורגות מעניינו האישי של שובת הרעב." כלומר, על פי פסיקת בית המשפט העליון, השיקול המדיני-ביטחוני הוא מכריע בסוגיה.

מקדאד קוואסמה, מחבל חמאס העצור בכלא הישראלי, ששובת רעב ומאושפז בבית החולים קפלן, הועבר ליחידת טיפול נמרץ ונשקפת סכנה לחייו. מותו יהיה פיגוע התאבדות, שייתן לאוייב הישג תודעתי ומדיני ויצית תבערה של טרור. עד כמה אנחנו מטומטמים כדי לתת לו את ההישג הזה, כאשר החוק המפורש נותן למדינה כלים לסיכול הפיגוע?

* מוקד הבעייה – כמעט כל מקרי הרצח במגזר הערבי נעשו בנשק חם. כך גם הפשיעה של ערבים כלפי יהודים. נשק חם הופעל גם בפשיעה הלאומנית וראינו זאת בפרעות במהלך "שומר החומות". והחשש הגדול הוא שבשעת מלחמה הנשק הזה יופעל בידי גיס חמישי בתוך מדינת ישראל נגד צה"ל.

לכן, יש להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי כאל מוקד הבעייה בכל תוכנית למאבק בפשיעה במגזר הערבי. מדובר בשעת חירום לאומית, המחייבת צעדי חירום לאומי. הפעולה הזאת חייבת לכלול את השב"כ ואת צה"ל, כי המשטרה לבדה לא תוכל להתמודד עם הבעייה. ובאשר לצה"ל, השינוי העיקרי צריך להיות בתוכו, כי שוד הנשק בבסיסי צה"ל, בעיקר בדרום, הוא התגלמות אובדן הריבונות. השינוי צריך להיות הן באבטחת הבסיסים והן בהוראות הפתיחה באש. גניבת נשק היא פיגוע קטלני ויש לנהוג בה כבפיגוע קטלני, כלומר יש לירות בשודדי הנשק על מנת להרוג. יש לאפשר לצה"ל לערוך מרדפים אחרי שודדי הנשק מחוץ לבסיס, עד תפיסתם ונטרולם.

* צעדי חירום – לאורך כל הקריירה הפרלמנטרית שלו, גדעון סער היה נושא הדגל של זכויות האדם בחקירה ובמשפט. החוק הראשון שהוא חוקק היה האיסור על כבילת עצורים בפומבי. וברוח הזו הוא פעל לאורך כל השנים. כך, למשל, הוא העביר את חוק "ההגנה מן הצדק", המאפשר לבית המשפט לבטל אישום שהוגש נגד אזרח בניגוד לצדק (אגב, פרקליטי נתניהו נתלים בחוק הזה בטענתם לאכיפה בררנית ולאישום תקדימי). גם בנאומו בטקס חילופי השרים, עם כניסתו לתפקיד שר המשפטים, נושא זכויות חשודים, עצורים ואסירים ומניעת עינוי דין, עמד במוקד דבריו והוא מתכנן רפורמות בנושא הזה. למשל – הגבלת זמני חקירת חשודים על חומרת העבירה המיוחסת, צמצום היקף כתבי האישום נגד אזרחים והפיכת חלק גדול מהקוד הפלילי לעבירות מנהליות, חוק "פירות העץ המורעל" על פיו ראיות שהושגו שלא כדין אינן קבילות בבית המשפט ועוד ועוד. בספר השיחות עם סער, "שיחות על הדרך", הוא אמר, בנושא זכויות האדם בחקירה ובמשפט: "אני מאמין גדול בחירות האדם ובכבוד האדם. אלו היסודות עליהם מושתתת חברה צודקת, ואני חושב שהערכים האלו חייבים לבוא לידי ביטוי במערכת המשפט שלנו."

אז איך זה שדווקא סער, כשר המשפטים, הציע את ההצעה שהיא בדיוק בכיוון הפוך לעקרונותיו, המאפשרת חיפוש בבתי חשודים, במקרים של חשד סביר להימצאות עבריינים או אמצעי לחימה בבית, בהחלטת קצין משטרה, ללא צו שופט? התשובה לכך היא בשתי מילים: מצב חירום. לא בכדי, ההצעה מוגדרת כתקנה לשלוש שנים. סוגיית הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי והנגזרת שלו – הפשיעה הפלילית והלאומנית שכבר קטלה מעל מאה נרצחים בחברה הערבית בכעשרה חודשים, יצרה מצב חירום, ואי אפשר לפעול בחירום כבשגרה. בדיוק כפי שבמגיפה קשה ממשלה יכולה להכניס את אזרחיה לסגר, צעד שהיא לא היתה מעלה על דעתה בשגרה, כך גם מצב החירום הנוכחי מחייב החלטות חירום. לכן, נכון שהשב"כ ייכנס לפעולה ולכן נכון גם החוק הזה.

אחת הטענות שהושמעו נגד החוק, היא שהוא כללי ואינו מגביל את המשטרה רק במאבק בפשיעה במגזר הערבי. מה רוצים הטוענים? שיהיה חוק אחד ליהודי ולערבי? חוק כזה יעלה על הדעת? חוק כזה יעבור בג"ץ? איזה נזק בינלאומי ייגרם מחוק כזה? החוק אינו מבטל את הצורך באישור שופט, אלא הוא מאפשר להימנע מאישור זה במקרים חריגים, והשימוש בו יהיה במה שקשור לשעת החירום. למשל, סוחר נשק יהודי שמוכר נשק לעברייני המגזר הערבי הוא יעד לגיטימי לפעולה על פי תקנות החירום.

אני תומך בחוק הזה, ובלבד שהוא אכן מוגבל בזמן. אני בספק אם בג"ץ יאשר אותו.

* אדם נשך כלב – ביום שלישי בלילה הוצת מתבן בקיבוץ שניר. נו? אז איפה החדשות? הוצת מתבן זה בערך כמו כותרת "הבוקר זרחה השמש," למה אני מטריח בידיעה המשעממת הזאת? הן אחד מכללי היסוד של התקשורת הוא שכלב נשך אדם – לא ידיעה. אדם נשך כלב – ידיעה.

אז זהו, שבמקרה הזה יש גם "אדם נשך כלב." המשטרה יצאה למרדף אחרי המציתים, שכלל ירי, ובסופו נעצרו שני החשודים, תושבי טובא-זנגריה.

* בחרו בטרור החקלאי – הטרור החקלאי שמבצעים מחבלים ערבים, בעיקר ערבים ישראלים וגם פלשתינאים מיו"ש, הוא מכה קשה וארוכת ימים, שהוזנחה בידי מדינת ישראל ועל הממשלה והמשטרה להתעשת ולהילחם בה עד חורמה. לבושתנו, יש גם טרור חקלאי של יהודים. טרור של עקירת שתילים של פלשתינאים ביו"ש, ביזת כרמי זיתים לפני שבעלי הכרם מגיעים למסיק והפרעה אלימה למסיק של פלשתינאים העובדים את אדמתם.

מלבד ממדי התופעה (הטרור החקלאי הערבי נפוץ הרבה יותר) אין שום הבדל בין הטרור החקלאי הערבי והטרור החקלאי היהודי, ואין שום הבדל בין המחבלים האלה והאלה. בשני המקרים מדובר בשנאה לאומנית חשוכה ואלימה. בשני המקרים מדובר באנשים שבמעשיהם מוכיחים שהם שונאים את הארץ. בשני המקרים, הטרור החקלאי הוא רק חלק ממסכת הטרור. בשני המקרים, המחבלים פוגעים גם בצה"ל ובכוחות הביטחון. ובשני המקרים מדינת ישראל וכוחות הביטחון מגלים אוזלת יד מתמשכת ו"מכילים" את הטרור. ובשני המקרים, על המדינה לשנות את דרכה, להפסיק להכיל ולחתור למגע, כדי לגדוע את התופעה הארורה. אבל יש הבדל בין המחבלים האלה והאלה. כאשר המחבלים הם בני עמי שבחרו בטרור החקלאי, הם ממיטים קלון על עמנו.

* מחמאה למראיינים – קלמן וליברמן היקשו בשאלות קשות על ח"כ מירב בן ארי, באשר לתמיכתה בחוק לפיו לא יוטל על ח"כ שנאשם בעבירות שהעונש עליהן הוא מעל שלוש שנים להרכיב ממשלה. בן ארי נזפה בהם, איך זה שרק לפני רגע הם הקשו בשאלות קשות על ח"כ דוד ביטן שמתנגד לחוק, ופתאום הם הופכים את עורם בטענות הפוכות?

בעיניי, היא נתנה למראיינים מחמאה גדולה. זה בדיוק תפקידם. זה השירות שלהם למאזיניהם ולציבור – לשאול את השאלות הקשות ביותר את המרואיין. השאלות אינן צריכות לשקף את דעתם האישית, אלא לחדד את הדיון הציבורי באמצעות השאלות הקשות. כאשר הם עקביים בכך, מי שמאשים אותם בחוסר עקביות אינו מבין מהי שליחותם העיתונאית.

* זה לא מצחיק – אם רצונכם להבין מהי עבודת אלילים של פולחן אישיות, אתם מוזמנים לצפות בתמונות חגיגת יום ההולדת של נתניהו בסיעת הליכוד. "חג לו שמח וזר לו פורח" – עלא כיפאק. "היום יומולדת ל" – אחלה. למי?לא לנתניהו. "היום יום הולדת לראש הממשלה." יפה מאוד שסיעת אופוזיציה חוגגת את יום ההולדת של ראש הממשלה. זה ביטוי נאה של ממלכתיות, של אחדות. אבל האם ראש הממשלה חגג השבוע יומולדת?

התייעצתי עם היועצת שלי לענייני ימי הולדת – ויקיפדיה, ולטענתה, ואני סומך עליה, יום הולדתו של נפתלי בנט חל ב-25 במרץ. אפשר ללעוג לאיש הילדותי שמשחק במטוס צעצוע ומאמין שהוא טייס. אפשר לבוז לחבורה העלובה של המשרתים שממלאים את הצו של נתניהו לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה." אפשר לרחם על האנשים שרואים ששרה נמצאת שם ועינה פקוחה ומבינים שאם לא ישירו "ראש הממשלה" הם צפויים לשיימינג של תעשיית ההסתה. אפשר להשתעשע מהטקס הפגאני של סיעת הליקוק. אבל זה לא מצחיק. זה מסוכן. כי זה ביטוי אנטי דמוקרטי של קבוצה העושה דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. וכאשר הח"כים והשרים לשעבר עושים כך, זהו מסר להמוני התומכים, שהממשלה לא לגיטימית. זאת חבורה אנטי דמוקרטית מסוכנת שמסרבת להשלים עם תוצאות הבחירות ועם אובדן השלטון.

* שונא ישראל על פי רגב – רם בן ברק הקדיש את כל חייו לביטחון ישראל. אף ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים, התנדב לסיירת מטכ"ל ושירת בה כלוחם וכקצין. עם שחרורו, התגייס למוסד כלוחם והתקדם עד תפקיד המשנה לראש המוסד. לאחר מכן שירת כמנכ"ל המשרד למודיעין ונושאים אסטרטגיים. היום הוא מכהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בן ברק הוא איש של ביטחון והתיישבות, חבר מושב נהלל ויו"ר השדולה החקלאית בכנסת. מירי רגב, בחוצפתה ועזות מצחה, לא התביישה לכנות אותו, במליאת הכנסת, "שונא ישראל". מה עומד מאחורי הכינוי הזה? בכת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו, הדיבר הראשון הוא "המדינה זה ביבי." מכאן שמי שכופר באלוהותו ואינו סוגד לו, הוא "שונא ישראל." כאשר התגרנית הזאת צווחה את דברי הבלע שלה, ראיתי את יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו, מחוויר מבושה, מחפש היכן לקבור את עצמו. כשבן ברק השתחרר מן המוסד, שטייניץ מינה אותו למנכ"ל משרדו, ולא עניין אותו באיזו מפלגה הוא תומך. גילוי נאות – רם בן ברק הוא קרוב משפחה, אחיה של גיסתי.

* על כהניזם וחתולים – הח"כ הכהניסט כינה את ח"כ יסמין סאקס פרידמן: "הגברת מאכילת החתולים." וזה הזכיר לי את הבדיחה על האיש שרצה להתקבל למפלגת "עוצמה כהניסטית". אמרו לו: "קודם אתה צריך להרוג ערבי וחתול." הוא הגיב: "למה להרוג חתול?" – "התקבלת!"

* השבועה של שלמה הלל – הסרט "קלון" ששודר ב"כאן 11" החזיר אותנו לפרשיות השחיתות הגדולות שהסעירו את המדינה בשנים 1976-1977 והיו נדבך מרכזי באובדן שלטונו של המערך: פרשות ידלין ועופר. כאשר מציבים את עופר וידלין יחד, ראוי לציין שאשר ידלין הורשע בדין וישב בכלא ואילו עופר התאבד עוד במהלך החקירות, וכפי שכתב היועמ"ש אהרון ברק: עופר היה בחזקת זכאי בחייו והוא מת בחזקת זכאי. שחיתות שלטונית היא מבחנה העליון של מדינת החוק. קשה מאוד למוסדות החוק והמשפט להתמודד עם האנשים בעלי העוצמה הפוליטית והכלכלית החזקה ביותר במדינה. במקרה הזה, היו שלושה גיבורים שנאמנותם לחוק ולטוהר המידות הייתה מוחלטת, והם הלכו עד הסוף, ייקוב הדין את ההר. ומן הראוי לזכור ולהזכיר אותם ולהעלות אותם על נס.

ראש וראשון להם היה היועמ"ש אהרון ברק, שהנהיג את המערכה למען מדינת החוק ונגד השחיתות באומץ וביושרה, ללא פשרות. השני הוא שר המשטרה שלמה הלל. הלל היה פוליטיקאי, בשר מבשרה של מפלגת העבודה, החקירות היו נגד בכירים במפלגתו, וכפי שהוא סיפר, הם גם היו חברים אישיים קרובים שלו. הוא עמד איתן מול כל הלחצים, נתן גיבוי מוחלט לשוטרים וסירב להתערב כהוא זה כדי לגונן על חבריו. השלישי הוא ראש היחידה לחקירות הונאה נצ"מ (לימים ניצב) בנימין זיגל. חוקר חכם, ישר ונחוש ללכת עד הסוף כדי לנקות את אורוות השחיתות. וכאשר חסמו הגורמים שמעליו העברת חומר על החשדות נגד השר עופר, הוא מצא את הדרך להדליף אותו לעיתונאי, כדי להבטיח שהחקירה תימשך.

יש לציין לשבח גם את העיתונאי החוקר יגאל לביב מ"העולם הזה" ועורך העיתון אורי אבנרי, שלא הרפו מהפרשה והיו חלק משמעותי בחשיפתה. על אורי אבנרי לחצו אנשי שמאל להרפות מעופר, שהיה ממנהיגי היונים במפלגת העבודה, אך הוא העדיף לדבוק בשליחותו העיתונאית.

מי שלא יוצא טוב מהפרשה הוא ראש הממשלה יצחק רבין, שהפעיל לחצים כבדים על היועמ"ש ושר המשטרה להרפות מהחקירות.

והיתה גם דמות גרוטסקית, בדיעבד. אהוד אולמרט, הח"כ מהליכוד שחשף מעל במת הכנסת את פרשת עופר. אולמרט, בצעירותו (הוא נבחר לכנסת ב-1973 בגיל 28), היה הלוחם מס' 1 בשחיתות: תחילה בשחיתות בספורט, אח"כ בפשע המאורגן וגם בפרשת ידלין-עופר. אבל הכוח משחית, ולא כל אחד יכול לעמוד בפיתוי, והלוחם הגדול בשחיתות היה לאחד מגדולי המושחתים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית.

שלמה הלל הוא בעיניי ניגודו המוחלט של אמיר אוחנה. הוא סיפר על חברותו עם "אושרק'ה" ידלין ואברהם עופר, על כך שגם למעלה מארבעים שנה אחרי האירועים עוד קשה לו ברמה האישית, אך כפי שהצהיר: "כשנשבעתי אמונים כחבר כנסת ושר, נשבעתי אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. לא נשבעתי להגן על חבריי מפני החוק." דמות מופת.

* היכונו לגל החמישי – הגל הרביעי בדעיכה. הוא עוד לא חלף, אסור להיות שאננים, אבל הכיוון ברור. וזה הזמן שהמערכת תיערך בכל כוחה לגל החמישי. יש לנו כל הנתונים להיווצרות גל חמישי – 600,000 איש עוד לא התחסנו אפילו חיסון ראשון ו-1.15 מיליון איש, שחלפה חצי שנה מאז שהתחסנו בחיסון השני, טרם התחסנו במנת הדחף. עם נתונים כאלה, השאלה אינה אם יהיה גל חמישי, אלא מתי. כאשר אני מדבר על היערכות המערכת לגל החמישי, כוונתי בעיקר לפעולה מאסיבית לחיסון האוכלוסייה, דווקא כעת, ולא אחרי שסוסי הגל החמישי כבר יברחו מן האורווה.

* ציונות מעשית – בנוסף לתוכנית הממשלתית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, הממשלה מקדמת תכנית להכפלת ההתיישבות בבקעת הירדן. זאת, בנוסף להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב. אפשר לציין בסיפוק, שכבר שנים רבות לא היתה כאן ממשלה כה ציונית.

* היכן יוקם שדה התעופה – תושבי ויישובי עמק יזרעאל מנהלים מאבק נגד הקמת שדה תעופה אזרחי חדש בעמק, ברמת דוד, מתוך חשש שהוא יהווה מפגע רעש ומפגע סביבתי שיפגע קשות באיכות החיים בעמק וביכולת יישובי העמק להמשיך להיות אבן שואבת לצמיחה דמוגרפית. הם רואים בהקמת שדה התעופה איום של ממש על עתידם.

במקביל, יישובי הנגב רחב-הידיים נאבקים על כך ששדה התעופה יוקם בנגב, בנבטים, כאמצעי לפיתוח הנגב. הם מאמינים ששדה תעופה כזה, לצד הקמת תשתיות נוספות, יהווה קפיצת מדרגה בפיתוח הנגב.

החלטה על שינוי מיקומו המיועד של שדה התעופה מהעמק לנגב היא win-win. יש לקוות שהממשלה תשנה בהקדם את ההחלטה.

* מפגן מבחיל של שנאה – כאשר בני הציונות הדתית הלכו בשנות השבעים ליישב את יהודה ושומרון, סנטו בהם הדוסופובים: לכו לגליל ולנגב. אבל כאשר הם הולכים לגליל ולנגב, התיישבות בכלל היא כבר מעשה מגונה. שילכו לערי הפיתוח. אבל כאשר הם הולכים לערי הפיתוח מאשימים אותם הדוסופובים ב"הדתה" ובמיסיונריות וכשהם הולכים למקומות הקשים ביותר ומקימים גרעינים תורניים בערים המעורבות, מאשימים אותם בפרעות של הערבים נגד יהודים.

ונראה שאין גבול לשנאה, וכל מה שיעשו הדתיים, כולל הפעולה הכי טהורה ושלא אמורה להיות עליה מחלוקת – אפילו אז יאשימו אותם במשהו. לא חשוב במה, במשהו. אפילו אם... אני מנסה לחשוב על דוגמה קיצונית. טוב, הדוגמה הזאת אולי קיצונית מדי, אבל רק כדי להמחיש את האבסורד אשתמש בה. אפילו אם דתיים יתרמו כליה לאנשים שאינם מכירים, אפילו אז יתקיפו אותם. הגזמתי, הא?

מסתבר שלא. טל ניב, מבכירות השוקניה, פירסמה פשקוויל נאצה, שאפילו במונחי השוקניה הוא פשקוויל שפל, שבו היא משתלחת בגסות בדתיים שתורמים כליה לאנשים שאינם מכירים. ויש מעל אלף כאלה, ראוי לציין. לאחר שהשר חילי טרופר ואחיו, שניהם דתיים, תרמו כליות לאנשים שאינם מכירים, היא פתחה במתקפה, תחת הכותרת: "האחים טרופר מציגים: תרומת כליה כעליונות מוסרית." כמה פנינים מהפשקוויל המבחיל:

"בקרב הקבוצה הדתית לאומית, התרומה הזאת נהפכה לאידיאל, חלק מאתוס... למה זו אופנה דתית, מה מעורר אותה, על איזה צורך היא עונה, מה המשמעות שלה? האם הרעיון שתרומה כזאת מרוממת את האדם ואת החברה לדרגת אנושיות גבוהה יותר מיטיב עם החברה, או שהוא סוג של מאניה חברתית בעלת פוטנציאל לקיצוניות?... הקרבה עצמית ונתינה מסוג זה מעניקה עוצמה חברתית לתורם, בדמות הערכה וכבוד מצד הקהילה ו'קבוצת השווים' הסוציולוגית שלו... באימוץ האתוס הזה, המחמיא לעצמו, החברה הדתית-לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו בְּתוֹרָהּ מסמנת עליונות מוסרית. על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית — כלומר על כל השאר."

להקיא. דומני שהיא מאתגרת אפילו את רוגל אלפר בתחרות השנאה.

אני שומע מדי פעם אמירה, שאין דבר כזה אלטרואיזם, כי האלטרואיסטים הם בעצם אגואיסטים, שפועלים למען הזולת למען ההרגשה העצמית הטובה שלהם או כדי לזכות בתהילה. אוקיי. אז נתאר לעצמנו איזה עולם נפלא היה, אילו האפיק של כל האגואיסטים למימוש האגואיזם שלהם היה... אלטרואיזם. איני מאחל, חלילה, לטל ניב להזדקק לתרומת כליה. אך אם, חלילה, היא תזדקק לתרומה כזו, רבים הסיכויים שהיא תבוא מצד אלא שבהם היא סנטה בפשקוויל הזה.

* רצחתם וירשתם – אחרי הפשקוויל של טל ניב, שתקפה את הדתיים שתורמים כליה, קרולינה לנדסמן לא יכלה לשבת בשקט בצילה, בלי להפציץ בפשקוויל שנאה משל עצמה נגד הציונות הדתית. המסר שלה, הוא שרצח רבין הוא ניצחון הציונות הדתית, והביטוי לכך הוא עלייתו לשלטון של נפתלי בנט הדתי, נציג מחנה הרוצחים. "לא רק רצחתם. רצחתם וירשתם. האם יש למישהו ספק שהציונות הדתית ירשה את הארץ? איפה שלא מסתכלים היום רואים את הציונות הדתית. הם בכל מקום, עם כיפות, בלי כיפות, במחנה הימין, במחנה השמאל, בממשלה ובאופוזיציה, בכל שדרת הפיקוד של צה"ל, במשטרה, בפרקליטות, בתקשורת. כולם מדברים את שפת הציונות הדתית. מי זה ראש הממשלה, לכל הרוחות?"

הפשקוויל הזה, בתרגום לשפות שונות, יכול היה להשתלב בקלות בעלילות הדם נגד יהודים לאורך הדורות.

* האיום על הממשלה – הברקה ישנה, שלא נס לחה, אומרת שהממשלה האחרונה שמערכת "הארץ" תמכה בה היתה ממשלת המנדט. והנה היום, כל העוצמה האופוזיציונית של השוקניה מופנית כלפי ממשלת בנט. כך מגדיר את הממשלה מאמר המערכת: "ממשלת ימין סיפוחיסטית שמשרתת את האינטרסים של המתנחלים." מחרה מחזיק אחריה ב. מיכאל: "תם פסק הזמן... הממשלה הנוכחית, כך מתברר, איננה טובה מקודמתה." פסק זמן?! מעניין, לא הבחנתי בו. שלא לדבר על גדעון לוי וקרולינה לנדסמן שחובטים בממשלה בכל כוחם, מאמר אחר מאמר.

הבעייה היא שהעיתון הזה מעצב את הבייס של מרצ ובמידה מסוימת גם של מפלגת העבודה. הלחץ הזה עלול לסדוק את המחויבות של מפלגות אלו, בעיקר מרצ, לממשלה. דומני שהאיום האמתי על קיום הממשלה אינו מן האופוזיציה הפרלמנטרית, אלא דווקא מצד הבייס של מרצ.

* טשטוש ההבדלים – השתתפתי ביום העיון השנתי של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית ושל מעגל הקבוצות השיתופיות לזכרו של אמרי רון, שנערך מדי שנה בקיבוצו משמר העמק (מלבד השנה שעברה שבה הוא נערך בזום). אמרי רון היה מזכיר הקיבוץ הארצי, חבר כנסת מטעם מפ"ם (כשעוד הייתה חלק מן המערך) ובעשרים השנים האחרונות לחייו היה המנהיג הבלתי מוכתר של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. אמרי רון הוא האדם שחי עם לב מלאכותי יותר מכל מושתל לב מלאכותי אחר בעולם, ועד יומו האחרון המשיך לכתוב ולפעול. אמרי רון, כתלמידו המובהק של יעקב חזן, היה איש הזרם הניצי והביטחוניסטי במפ"ם. אחרי שמפ"ם איבדה את זהותה והתמזגה במרצ הוא פרש ממנה ועבר למפלגת העבודה, שבה פעל עד אחרית ימיו. מזכירת משמר העמק, שנשאה בפתח יום העיון את דבר הקיבוץ המארח, הזכירה את העובדה שאמרי רון היה חבר מפלגת העבודה והיא חברת מרצ, אבל אמרה שאילו היום היתה יושבת איתו בארוחת הבוקר והם היו מנסים להתווכח על ההבדלים בין שתי המפלגות, הם היו משתעממים על נקלה, כי לא היה להם על מה להתווכח.

איני מתיימר לדעת, שמונה שנים אחרי מותו, מה אמרי רון היה חושב ואומר היום. אך נדמה לי שהוא לא היה שבע רצון מהמציאות שהמזכירה היטיבה לתאר. זאת, כיוון שהשינוי לא קרה במרצ, אלא במפלגת העבודה. כלומר, הסיבות שבעטיין הוא עזב את מרצ נשארו בעינן ואולי אף הקצינו, אולם מה שהוא חיפש במפלגת העבודה אבד, כי מפלגת העבודה של מרב מיכאלי אינה שונה ממרצ. אמרי רון היה איש תנועת העבודה הציונית בכל רמ"ח ושס"ה; תנועת העבודה של בניין הארץ, יישוב הגבולות, בניית אומה, יצירת תרבות עברית, חיזוק הביטחון הלאומי. כשמפ"ם נטשה את הדרך הוא נטש אותה ועבר למפלגת העבודה. כעת גם מפלגת העבודה נטשה את הדרך. 

* עצם לבייס – ניצן הורוביץ הביע התנגדות להחלטתו של בני גנץ להכריז על ארגוני-הדמה ה"אזרחיים" של החזית העממית – ארגוני טרור. אוקיי. הורוביץ יזרוק עצם לבייס וגנץ יבצע את הנחוץ לביטחון המדינה. אני יכול לחיות עם החלוקה הזאת עד סוף הקדנציה.

* צדיק אחד בסדום – לפני שנים אחדות התפרסם "מחקר" של אחת, טל ניצן, הנושא את השם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני." זהו "מחקר" שנעשה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופסור אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי פדר. השורה התחתונה של ה"מחקר" המלומד, היא שחיילי צה"ל אינם אונסים פלשתינאיות כי הם גזענים. למשל, הם חוששים להוליד תינוק פלשתינאי וכיוון שהנשים הפלשתינאיות עברו תהליך דה-הומניזציה, וקשה לאנוס מי שאינה נחשבת אדם, ועוד טיעונים "מחקריים" ברוח זו. אז הנה, יש חדשות טובות. סוף סוף נמצא קצין במנהל האזרחי שאינו גזען. הוא הורשע באונס פלשתינאיות ובקבלת שוחד מיני מאחרות.

* שיטת ערפאת – למה חמאס אינו מפרק את הג'יהאד האסלאמי מנשקו? הרי הבסיס של ריבונות הוא מונופול מוחלט של הריבון על הנשק ועל הפעלת הכוח. אין איום גדול יותר על ריבונות מצבאות פרטיים שאינם סרים למרותו.

לבנון אינה יכולה לפרק את צבא חיזבאללה, כי הוא גדול וחזק לאין ערוך יותר מצבא המדינה. זה לא המצב ברצועת עזה. חמאס חזק הרבה יותר מהג'יהאד האסלאמי, ואם הנהגת חמאס תרצה בכך, יהיה בכוחה לפרק את הג'יהאד האסלאמי.

חמאס נוהג בשיטת ערפאת. נוח היה לערפאת לקיים את חמאס כקבלן משנה לפיגועים שעה שהוא הונה את ישראל ואת העולם במשאים ובמתנים פיקטיביים ובהצהרות שלום (לעולם לא בערבית. בערבית הוא נאם על ג'יהאד). כך נוהג חמאס. נוח לו לקיים זרוע משנה, שניתן להטיל עליה אחריות כדי להתחמק מאחריות על הפרת הסכמים ורגיעות, וכדי שאפשר יהיה לנהל מו"מ על הסדרי הרגעה נוחים, ובמקביל להשתמש בקבלן המשנה לפיגועים. אבל מבחינתנו, יש להתייחס לשליט בשטח, חמאס, כאחראי ואשם בכל פעולת תוקפנות היוצאת מרצועת עזה, גם אם זה "ארגון סורר" וגם אם זו "פגיעת ברק".

* ספרא וסייפא – איני שותף לביקורת על כך שהרמטכ"ל אביב כוכבי כתב ספר, ועל הטענה שאם הוא מצא זמן לכתוב ספר, סימן שהוא אינו ממלא כראוי את תפקידו. בן-גוריון כתב מיספר ספרים כאשר היה ראש הממשלה ושר הביטחון. האם נטען שהוא התרשל בתפקידו?

אני רואה בחיוב את העובדה שהרמטכ"ל הוא אינטלקטואל ולא רק טכנוקרט צבאי. ואני מאמין שספר שלו, העוסק במנהיגות צבאית, הוא תרומה לחיזוק המנהיגות של מפקדי צה"ל ולביטחון ישראל. ספרא וסייפא הוא אידיאל יהודי ואני שמח שרמטכ"ל צה"ל מגשים אותו.

* סטיה מינית – פרשיות הרצח המזעזעות משנות ה-80 בידי שלוחיו של "הרב" ברלנד, החלו במתקפות אלימות של "משמרות הצניעות" של הכת, כלפי מי שהואשמו בחריגה מהתנהגות "צנועה" שאותה ברלנד הכתיב. כידוע, תו התקן החולני של ה"צניעות" אינו חל על "הרב" עצמו, שהנו אנס, תוקף מיני ומבצע מעשים מגונים. הוא אף ישב, מעט מדי זמן, במקום הראוי לאנשים כמותו, מאחורי סורג ובריח. זה לא צריך להפתיע. עצם ההתעסקות האובססיבית ב"צניעות" היא כשלעצמה סטיה מינית.

* צדיק גמור – הרב אהרון בוימל על חברו יהודה משי זהב: "בחמש השנים האחרונות הוא צדיק גמור." לא הייתי בונה על זה, אבל על חמשת החודשים האחרונים אני מוכן לחתום.

* ביד הלשון: חוטבי עצים ושואבי מים – בהקלטות שהודלפו מישיבת סיעת הליכוד בכנסת, נשמע ח"כ דוד ביטן במילים אלה: "מה, אנחנו שואבי אבק וחוטבי עצים? איך בדיוק אומרים את זה?"

לשם כך אנחנו כאן. לעזור לח"כ ביטן. כך בדיוק אומרים את זה: חוטבי עצים ושואבי מים. הכוונה לאנשי המעמד הסוציו-אקונומי והתעסוקתי הנמוך ביותר, אלה שמבצעים את העבודות הפשוטות ביותר. מקור הביטוי הוא תנ"כי, והוא מופיע בשני מקומות.

הראשון הוא בפרשת "ניצבים", לקראת סוף ספר "דברים", ערב הכניסה לארץ כנען; הפרשה שאנו קוראים לפני ראש השנה. משה פונה לבני ישראל במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." זהו מסר מהפכני מבחינה תיאולוגית, לפיו היכולת לעמוד לפני האלוהים היא של כל ישראל. אין ביהדות אפיפיור. הוא מעביר את המסר באמצעות פירמידה אליטיסטית שנפתחת ב"רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם," ועוברת לכלל ישראל – "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל – טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם" וכן לבני המיעוטים החיים בקרב עם ישראל - "גֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ". בתחתית הרשימה: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ."

 המקור השני מופיע ביהושע, פרק ט'. כאשר ראו הגבעונים, תושבי העיר גבעון, את ניצחונותיו של יהושע, והבינו שאי אפשר לעצור אותו ושכיבושיו פירושם השמדה, הם פעלו בדרך תחבולה. התחפשו לאנשים שבאו מארץ רחוקה כדי לחתום עם יהושע ברית שלום. יהושע ונשיאי ישראל חתמו אתם על ברית. לאחר שלושה ימים התגלתה התרמית. הישראלים כעסו והאשימו את הגבעונים בתרמית. הגבעונים הודו בתרמית ואמרו לישראלים שיעשו בהם כרצונם. החלטת נשיאי ישראל היתה להשאיר את הגבעונים בחיים ובמקומם, אך הם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים של ישראל.

אורי הייטנר

* * *

שמואל אייל

גולדה אוייבת השלום?

אני מבקש להתייחס לטענה המועלת כגירה לעוסה ולמחות  כנגד מקהלת העיתונאים, החוזרת על עצמה מדי פעם, ובערב יום כפור מוצאת את המועד "המתאים" להאשמה האווילית והמטעה כי גולדה מאיר במהלכיה המדיניים, היא וממשלתה – מנעו שלום עם מצרים בתקופה שקדמה  למלחמת יום הכפוריםף וכך הביאה עלינו בחוסר יוזמתה, ובמענה שלילי ליוזמות מצריות, את המלחמה הנוראה ההיא.

אנסה להציג שורה של עובדות, שמאשימי גולדה מתעלמים מהן, הסותרות את הנרטיב  השיקרי שקנה לו מקום בקרב גדעון לוי, עקיבא אלדר וחבריהם לדעה.

מי החמיץ?  מי סיכל מהלכי שלום?

ב-20.05.73 סאדאת באמצעות, יועצו לביטחון לאומי, חאפז איסמעיל, סירב להצעת קיסינג'ר, הצעה שאת פרטיה קיבל במלואן אחרי המלחמה, והם: 1. מו"מ ללא תנאים מוקדמים.  2. הסכם ביניים בסיני.  3.הסכם שלום מלא ונפרד (משאר מדינות ערב) בתמורה לריבונות מצרית בסיני.

קיסינג'ר  אף התלונן שהמצרים הוזמנו  לדיונים עימו לדון במרכיבי תוכניותיו, ועסקו בניסיונות לחשוף את כוונות ארה"ב כלפי ישראל.

ב-26.05  פונה גולדה לסאדאת בקריאה פומבית לשלום. קריאתה נתקלת בסירוב.

אבא אבן, יונה פוליטית, מציין 15(!) יוזמות ישראליות הנתקלות בסירוב מצרי.

עוד בסוף 1972 נעשה ניסיון ישראלי לערב את צ'אוסשקו כמתווך, ללא הועיל.

קיסינג'ר הבטיח תמיכה אמריקאית אם מצרים תקבל את המלצות ארה"ב. קיסינג'ר התרה במצרים כי הם מסייעים בהנצחת המצב. סירוב מצרי לפתוח במו"מ לפני נסיגה סגר את הפתח למו"מ.

בשיחה עם השגריר האיראני, אמר הלה: אין כל הגיון שמדינה שהפסידה במלחמה תדרוש נסיגה כללית כתנאי מוקדם. זו יכולה להיות התוצאה הסופית, אבל לא תנאי מוקדם.

האמריקאים גם הבטיחו למצרים כי לא יתנו שהסכם הביניים יהפוך להסכם קבע כחששם של המצרים.

עוד ב-27.2.72 הציעו האמריקאים ריבונות מצרית בסיני בתנאי לסידורי בטחון מוסווים.  סאדאת סירב.

למה??  מה הניע את סאדאת? תשובה חלקית נוכל למצוא בדבריה של רעייתו ג'יהאן שפורסמו  ב-1989.

"אינני מסכימה עם אלה בתוכנו ובתוככם, הטוענים היום שסאדאת ניסה להגיע לשלום אמיתי לפני 73. אני סבורה שהוא רצה להשיג הפסקת אש, לא יותר. לסאדאת היתה דרושה עוד מלחמה אחת כדי לנצח ולגשת למו"מ מעמדה של שיוויון. כמנהיג ערבי הוא לא היה מוכן להיפגש עם ישראל בעמדת נחיתות."

שמואל אייל

אהוד: כתבתי ופירסמתי בשעתו את הביוגראפיה "אומץ", סיפורו של משה דיין, בהוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997 – ובספר גם אני הגעתי למסקנה שלא היה אפשר לעצור את מלחמת יום  כיפור.

חרף ההאשמות כלפי ההנהגה שלנו, שגם אני הייתי שותף להן בשעתן, מצער להיווכח שלא היתה אפשרות אחרת. לא ההנהגה הישראלית אשמה במלחמה הזו – אף כי יכלה להיערך לקראתה בצורה טובה יותר לולא כשל הקונצפציה המודיעינית שלנו. אבל זה לא היה דוחה או מבטל את המלחמה.

* * *

עקיבא נוף

אולי זה הַדָּבָר

אשיר לידידתי כי גָאֹה גָאָה

עוֹצֶם געגוע

כְּעומֶק יָם;

ולא אֲשִׁית לִבִּי אֶל למה ומדוע

ורק אדע ברורות

כי יש חלל קיים:

רצון להיוועד

וראש לשים רגוּעַ

נינוֹחַ על חָזֶה

מַקְרין שַׁלְוָוה חָמָה,

וְאֶשֶד תאווה

נובֵעַ כְּמַבּוּעַ,

אולי, זה הַדָּבָר

שֶׁשְׁמוֹ הוא אהבה.

* * *

נוני ירון

לזיכרו של דוד בן עזר

בשבוע שעבר נפרדנו מדוד ראב בן עזר, בן 86 במותו.

אני מחפשת מאיפה להתחיל לכתוב על האיש הנפלא והאהוב, ידיד הארכיון. במשך 15 שנה, בכל יום שני, בכל מזג אוויר, היה בא לארכיון. אם היה מאחר היה מצלצל שלא נדאג. ואם חס וחלילה החסיר יום, היה בא ביום אחר. בקריצה היה מוסיף "אחרת לא ישלמו לי את היומית."

תרומתו של דוד לארכיון היתה רבה. תחילה, עבר בשיטתיות על כל האלבומים והתצלומים. כן, כולם. הוא רשם את שמות האנשים וקשרי המשפחה שלהם וגם את האירועים ומקומות. לפעמים היה מצלצל אחרי כמה ימים ואומר: "זוכרת את התמונה היא?...פתאום נזכרתי מי האיש."

משימה נוספת היתה להגדיל את אוסף הארכיונים האישיים כדי שחומרים משפחתיים לא יזרקו על ידי כאלו שלא מבינים מה ערכם הגנאלוגי, הנוסטלגי היסטורי. זו היתה משימה קשה כיצד לשכנע אנשים להפקיד את ההיסטוריה שלהם בידיים אחרות. צריך היה לבנות אמון. משפטי המחץ של דוד היו: "אם אני הבאתי את הארכיון של סבא ואבא שלי גם אתם יכולים." "מה אתם מחכים לל"ג בעומר? שהכול ייזרק או יישרף כשלא תהיו פה?..."

אם היה צריך שכנוע נוסף היה מזמין את האנשים לראות את ה"פלא" שנקרא ארכיון לתולדות פתח תקוה. כן, לפני 15 שנה בתחילת הדרך היינו צריכים "מליץ יושר", לא היה אחד יותר טוב ממנו.

ערכנו רשימה מי דחוף, למי צריך למהר, את מי לא צריך לשכנע כי הוא כבר בין המשוכנעים. לאט לאט בנינו אמון אצל האנשים. כיום יש מאגר מפואר של ארכיונים אישיים בהם חומרים מרתקים על תולדות המשפחות והמושבה בוני הארץ.

אין דבר טוב מדוגמא אישית. לאט לאט התחיל דוד להביא חומרים מהארכיון המשפחתי שלו. כל פעם היינו משתאים מול האוצרות שהביא. ארכיון של משה שמואל ראב הסבא, יומנים, קטעי שירה ופרוזה ומסמכים רבים של אלעזר אביו, אלבומים ותצלומים אותם צילמה דורה אימו [לבית ניידיץ], ארכיון של בני ראב אחיו בו תצלומים ומסמכים, ומכתבים שנשלחו לבני כשלמד בארה"ב וכמובן החומרים של הארכיון האישי שלו. חומרים הקשורים בעולם הפרדסנות והחקלאות.

משימה נוספת היתה להעביר את ארכיון "בית האיכר" ולהפקידו בארכיון. גם זו לא היתה משימה קלה. לבסוף תצלומים, פרוטוקולים ותיקי המועצה הכפרית נתקבלו ונרשמו. דוד עבר על כל תיק ותיק ערך תקציר לכל מסמך בו כתוב הנושא, תאריך, שמות האנשים. גם כאן קיבלנו הסבר ותיאור של האירועים או האנשים וקשרי המשפחה בין המכותבים. אוצר ענק של מידע על האיכרים והפרדסנות בפתח תקווה.

דוד היה איש נעים הליכות בעל חוכמת חיים גדולה יכולנו לדבר איתו על כל נושא שבעולם ולקבל את העצה הכי טובה.

דוד יקר, תודה לך על כל מה שעשית למען הארכיון ושזכינו לידיד כמוך.

מצוות הארכיון לתולדות פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני

נוני ירון

דוד בן עזר ראב

* * *

אהוד: כיצד התקשורת הישראלית, הנגועה כמעט כולה בשנאת שלושים מנדטים נתניהו ובליקוק תחת לממשלת שישה מנדטים בנט ­– היתה מגיבה אילו נתניהו היה נשאר בתפקידו כראש הממשלה, ורעייתו שרה היתה מגישה ב"כאן 11" בליל שישי את מהדורת החדשות לסיכום השבוע – היא ולא גאולה אבן-סער, שבעלה שר המשפטים גדעון סער, בזכות קואליציה של מפלגות שחלקן לא יעבור את אחוז החסימה, ועם קולות הרשימה המשותפת – מנסה למנוע בחקיקה את דרכו של "הנאשם בפלילים" מלהציג את מועמדותו לראשות הממשלה?!

* * *

יונתן גורל / שני שירים

משולח זקן

משולח זקן

נשלח מליבי

אל הכר

דשא אזובי

הגביה ירוק

והמשולח איננו עוד

חלפו ימים

ובביקר אחד

על פתחי המשולח

מצהיל פנים

עיניו אור

וזקנו גזוז עד הסוף

היתה השמחה

רבה

אמרתי "אשלח צעיר לניר"

אולם, יראתי

לבל יחזור הצעיר זקן

ועודו יושב בלבבי...

כבעקדה

אני פותח ליבי

לייסורים

כאברהם בעקידה

עם פרי ביכורים

בחבלים

אלוהים יורד

ובפיו מילים

הבטחות, כוכבים

וברצותי לצעוק

לעקוד

קורא לרחמים

על האיל הקטן

לבדו תועה

באין רועה

יונתן גורל

* * *

ד"ר מרדכי קידר

חקיקת "עקרון השוויון"

 תמיט אסון על מדינת ישראל

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון", 17.10.2021

מערכת המשפט ממתינה לעיגון עקרון השוויון כדי להשליט את האג'נדה שלה ולהשליך לפח את יהדותה, את ישראליותה ואת ציוניותה של המדינה.

ב-13 בספטמבר התכנסה ועדת החוקה ודנה בנושא עיגון עקרון השוויון בחוקי היסוד של מדינת ישראל. יו"ר הוועדה, ח"כ גלעד קריב (העבודה), יזם את הדיון בעקבות פסק הדין בבג"ץ חוק הלאום. לדבריו, "עקרון השוויון צריך להיות אחד ממאפייניו המרכזיים של אופייה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לאור עברו ולאור הלקחים המתבקשים מאותה היסטוריה מורכבת שחווינו כבני העם היהודי."

יש לי כמה הערות לעניין זה.

ראשית, במשפט אחד קושר ח"כ קריב את "עקרון השוויון" שצריך להיות כאן, במשמע שאיננו נמצא כאן לדעתו, ובין "לקחים המתבקשים מאותה היסטוריה המורכבת שחווינו כבני העם היהודי," כלומר השואה. קריב אומר בעצם: מכיוון שבגלל חוק הלאום אין שוויון אז צפויה לערבים החיים בישראל שואה, כמו שלא היה שוויון ליהודים בגרמניה והתוצאה הייתה השואה. לכן לדעת קריב צריך לעגן את השוויון בחוק יסוד כדי שבישראל לא תהיה שואה.

הסאבטקסט של דברי קריב הוא שהיהודים בישראל הם כל כך אכזרים וצמאי דם, שרק עיגון השוויון בחוק יסוד יציל את הערבים המסכנים בישראל מתאי הגזים שהיהודים ידחסו אותם אליהם.

למען ההגינות חייבים לומר שקריב לא המציא את השטות האווילית הזו. לפני חמש שנים אמר סגן הרמטכ"ל אז, כיום חבר כנסת ממרצ, יאיר גולן: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט לפני 70-90 שנה ומציאת עדות להם כאן בקרבנו כיום ב-2016". דברי גולן עוררו אז זעם ציבורי רחב, ואילו דברי קריב – למזלו – לא זכו לחשיפה תקשורתית ראויה. התרגלנו.

שנית, לעצם הרעיון ההזוי של עיגון "עקרון השוויון" בחוק יסוד, כבר עמדה גלי בת-חורין על הסכנה שבעיגון זה מצד בית המשפט שיעשה חוכא ואטלולא מכל חוק שאיננו מוצא חן בעיניו בטענה שהוא "איננו שוויוני." כאן אני רוצה להציג כמה תוצאות שינבעו ישירות מ"עקרון השוויון":

התוצאה הראשונה היא: מכיוון שחייב להיות כאן שוויון, לא יכול להיות שהמדינה תהיה יהודית בלבד, גם אם היא דמוקרטית, שכן היא חייבת להיות במידה שווה – שוויון! – יהודית, מוסלמית, נוצרית, דרוזית, אחמדית, שומרונית, ואם נספח את הכפר ע'ג'ר לישראל אז גם עלווית. על דגל המדינה יהיה לא רק מגן דוד אלא גם סהר, צלב וסמלי כל הדתות האחרות, וכולם – בשם השוויון. שלא לדבר על פסי התכלת שבדגל שיקבלו תוספת פסים ירוקים של האסלאם, ושלל צבעים נוספים בשביל כל הדתות האחרות. המנון המדינה ישתנה כי זה בכלל לא שוויוני לשיר על "נפש יהודי" ו"עין לציון". והעיקר, למה לעזאזל שיקראו למדינה הזו "ישראל"? למה לא "ישראל וישמעאל"? ולמה ש"זכות השיבה" תצומצם ליהודים בלבד? האם אין מיליוני ערבים הטוענים שהם או אבותיהם גורשו מכאן ב-1948 והם רוצים לשוב לארץ בשם השוויון?

עקרון השוויון יביא בהכרח לביטול הפטור משרות צבאי לערבים המוסלמים, שכן על פי חוק שירות ביטחון הם יחויבו בפועל להתגייס בהמוניהם ליחידות צהל על פי הפרופיל הרפואי, כולל ליחידות קרביות שיציבו אותם בקו האש מול בני הדודים שלהם בסוריה או בלבנון. זה מוסרי?

מכיוון שעקרון השוויון יהיה – כמובן – גם בין גברים ונשים, ישראל תחויב להשוות את תקופות השירות הצבאי, כי איזה שוויון זה אם בנים משרתים בשירות חובה שלוש שנים ובנות רק שנתיים? והחשוב ביותר: חוק שירות ביטחון יחול בהכרח גם על בנות מוסלמיות, נוצריות, דרוזיות … כמו שיוחל – באופן שוויוני כמובן – על החרדים והחרדיות. כולם, כולל בנים ובנות של אדמו"רים, יעמדו בתור בלשכת הגיוס, לא כדי לקבל פטור אלא כדי להתגייס ולשרת בצבא ההגנה למדינה, ששמה כאמור ישונה, באופן שוויוני כמובן.

חוק אחר שייאכף באופן שוויוני יהיה חוק התכנון והבנייה. על פי חוק זה ייהרס באופן מיידי כל מבנה פרטי שנבנה על אדמה שאיננה רכושו הפרטי של הבונה ושנבנה ללא תב"ע או ללא היתר בנייה כחוק, בתל אביב, ברמת גן, בגליל או בנגב, בפזורה הבדווית ובגבעות יו"ש, בכל מקום, ללא אפלייה בין יהודי לערבי. או אולי החוק לא יופעל כלל כי עקרון השוויון ימנע מצב שבו הוא מופעל בתל אביב ולא מופעל בפזורה הבדווית, וכך נוכל – אנחנו האזרחים – לבנות בתל אביב ככל אוות נפשנו ללא היתר וללא רישיון. ימות המשיח ממש.

חוק נוסף שייאכף באופן שוויוני לגמרי יהיה החוק האוסר ביגמיה ופוליגמיה, האומר במפורש: "נשוי הנושא אישה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם מאסר חמש שנים." כל אדם שייתפס נשוי ליותר מאישה אחת – יהודי, מוסלמי, נוצרי או אתאיסט – יושלך לכלא לחמש שנים באופן שוויוני לחלוטין.

בשל עקרון השוויון, קבלת תלמידים לאוניברסיטה והסמכתם בסוף תקופת הלימודים תחדל להסתמך על ציוניהם והישגיהם, כי אפליית המצטיינים לטובה מנוגדת לעקרון השוויון. מעניין יהיה לראות את המהנדסים והרופאים שיוסמכו על ידי האוניברסיטאות אחרי שאלו יחויבו לקבל ולהסמיך תלמידים על בסיס חוק יסוד השוויון. מישהו יסכים לגור בבניין שתוכנן על ידי מהנדס שזכה בתואר מהנדס בזכות השוויון הקדוש? מישהו יסכים שינתח אותו מנתח שהתקבל ללימודים וקיבל תואר דוקטור בשם השוויון?

בנקים יחויבו להלוות כספים ללא קשר עם יכולת הלווה להחזיר את ההלוואה, כי זה לא שוויוני להפלות לטובה את העשירים. בנוסף, בנקים יחויבו – בשם השוויון כמובן – לתת הלוואות משכנתא במגזר הערבי למרות שידוע לכול שבמקרה של חדלות פירעון ומימוש הנכס, בנק שינסה למכור נכס במגזר הערבי ייתקל בחומה של סירוב לרכשו, בגלל הלחץ החברתי של החמולה. כתוצאה מכך יגדל הסיכון הנובע ממתן משכנתאות והריבית על כולנו – באופן שוויוני – תעלה.

המערכת הציבורית תחויב להעניק למסתננים שהתנחלו בדרום תל אביב שירותי בריאות, ביטוח לאומי, חינוך וכל סוגי הסיוע האחרים כי עקרון השוויון חל גם עליהם. ומה יעניק עקרון השוויון למחבלים, לרוצחים ולשאר הפושעים תושבי בתי הכלא?

מערכת המשפט הפוסט-יהודית, פוסט-ישראלית ופוסט-ציונית ממתינה בקוצר רוח לעיגון עקרון השוויון בחוק יסוד כדי להשליט – באופן שוויוני כמובן – את האג'נדה שלה על המדינה ולהשליך לפח את יהדותה, את ישראליותה ואת ציוניותה של המדינה. והמעניין בכל זה הוא העובדה שכל זה אמור להתרחש בידיעה, בהסכמה ובהרמת אצבע של שלוש מפלגות שרצו בבחירות בדגל ימני: ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו.

בספר משלי (ל', י"ח-י"ט) נאמר: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים׃ דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּֽרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" – נדמה לי שאפשר להוסיף לפסוק זה: "דרך פוליטיקאי בכנסת."

ד"ר מרדכי קידר

* * *

הדסה  מור

פרס ודיין – הדומה והשונה ביחסיהם עם נשים

אין חולק על זכותה של כל אישה  להתלונן ולזעוק מרה בפני כולי עלמא, על  גבר שהטריד אותה  מינית.  גם לא משנה באיזה עיתוי היא מרגישה  שבא לה להוציא החוצה את הגוש  המעיק שרבץ שנים רבות בלבה ולשחרר בכך את המועקה, או אולי אף את רגש הנקמה. היינו הך.

אולם תלונתה של קולט אביטל  נגד שמעון פרס, שהוקרנה בראיון בטלוויזיה, על שתי הפעמים שהטריד אותה מינית, מקרים שאירעו  שנים רבות לפני פטירתו – הפתיעה מאוד לא רק אותי, כי המידע הרכילותי שהתהלך בציבור במשך שנים ארוכות על היחסים ביניהם היה, שקולט ניהלה רומן עם פרס. אמנם היא היתה מכחישה זאת בחיוך מסתורי, מעין הכחשה שהשתמע ממנה  אימות לשמועה הזו, וכי היא רק לא מעוניינת להפיץ ולאשר זאת בקול רם.  

אני די האמנתי לשמועה על הרומן ביניהם וראיתי בו מצב טבעי של שני אנשים בוגרים,  שמתאימים מאוד זה לזה.  קולט אישה  מקסימה,  נאה, אינטליגנטית, שטיפחה קריירה ציבורית-דיפלומטית מרשימה, ופרס התאים לה ככפפה ליד. הוא יכול היה להעניק לה כתף חמה להישען עליה. להיות חבר טוב, שנשים רבות היו מתקנאות בה על זכייתה בו, ולו רק כרומן חולף.

 כמראיינת, אני הייתי שואלת את קולט אביטל:  מה היה רע  לנהל רומן עם שמעון פרס? למה היא היתה צריכה להגיע למצב שהוא חושק בה ורוצה את מגעה, ואילו היא דוחה אותו ומסרבת להתנשק איתו? מה היה כל כך דוחה בפרס שקולט לא הניחה לו לנגוע בה?

והנה  מתפרסמות הידיעות שגם את תמר גולן המנוחה פרס הטריד, בחפנו את חזה בידו.

חבל שהמראיינת לא שאלה את קולט  את השאלה הזאת. למה בעצם, היא דחתה את פרס.  הרי הוא היה גבר נאה, אדם מקסים, פוליטיקאי ומדינאי חובק עולם. למה בכלל הגיע פרס למצב  משפיל שכזה שבו היה זקוק לנשק אישה  שמוצאה חן בעיניו, בניגוד לרצונה?

התשובה המשוערת  לשאלה הזאת  היא – שמעון פרס לא הציע לקולט אהבה. לא חיזר אחריה.  הוא לא ניסה לגרום לה לרצות בו. לא הציע לה מאומה.

אם אכן כך היה המצב, אז בצדק הוא נדחה על ידה. שמעון פרס היה אדם של כבוד וכגבר נשוי  אין זה מכובד, לטעמו,  לנהל רומן  קבוע עם יאשה אחרת. הכבוד היה חשוב לו יותר מחיי אהבה  עם אישה נחשקת שרוצה בו. והרי כל העולם ידע על חיי הנישואים האומללים שאשתו כפתה עליו כשדחתה אותו והרחיקה אותו מחייה. אפילו לא למראית עין. פרס היה חוזר ומגיב על  דחייתה של אשתו אותו ועל סירובה הבלתי נתפש לעבור לגור איתו במשכן נשיא המדינה,    בנימוק  שהוא "מכבד את רצונה".

 רחמיי תמיד היו נכמרים עליו בשומעי זאת. מי יודע מה עבר עליו  באמת, מעבר ל"כבוד" שהוא רחש כלפי הרצון  הזה, כביכול.

אין ספק שפרס, כאיש של כבוד, חשב שרומן עם אישה מהצד יפגע בתדמיתו המכובדת כאיש משפחה נאמן, וכמובן יפגע במשפחתו הנהדרת, הדומיננטית מאוד בחייו, שלא כמו משפחתו של דיין. אז הוא היה  מוכן להיות קורבן. רק לנסות לקבל נשיקה מאישה בסתר – הוא "הִרשה" לעצמו, או לחפון חזה של אישה, סתם כך. ליבי, ליבי עליו.

אני חיבבתי את פרס והוא חיבב אותי. היתה בו סקרנות לגבי מי שהיתה "אהובתו" של ידידו-יריבו משה דיין. במפגשים במפלגה או באירועים פה ושם היה לוחץ את ידי בחמימות ואף מתעניין במשפחתי. כשיצא לאור ספרי "יערת הדבש", מסרתיו לידו אישית בהקדשה נרגשת.  וכשיצא לאור ספרי על השואה, "אהבות בצל האפר" – שלחתי לו אותו לקריאה והוא השיב לי במכתב  הערכה מרגש על גבי נייר רשמי של לשכת נשיא המדינה.   

בין פרס  לדיין  היו   כמה  קווי דמיון  בולטים: שניהם הולידו שני בנים ובת, כל אחד,  שניהם ניהלו קריירה פוליטית מדינית  מפוארת, ואצל  שניהם בלט העדר חיי אהבה/חברות עם נשותיהם.

וכאן מתחיל ההבדל המהותי ביניהם. לדיין לא היו  העכבות של האיפוק הפולני המכובד של פרס. דיין  היה נאמן לתחושותיו ולרצונותיו הטבעיים ונהג על פיהם. הוא לא רימה את עצמו וגם לא את משפחתו. הוא בהחלט התחשב בהם תקופה ארוכה בחייו, עד שבסוף הוא התיר את הרצועה. כך או כך, כשהוא לא מצא אהבה בביתו, הוא חיפש ומצא אותה אצל נשים אחרות. הוא לא היה צריך לחפש הרבה וגם לא נזקק לכפות את עצמו על אישה. אף אישה לא התלוננה עליו שגנב ממנה נשיקה. וכשאישה הסתייגה מקירבתו הפיזית, הוא הניח לה.

אם חשק באישה במיוחד, הוא ידע לחזר אחריה עד שתתרצה לו. זאת למדתי מניסיוני האישי איתו. הוא היה בא אליי כרמטכ"ל לשתות איתי קפה בבוקר, מספר לי על אתר העתיקות החדש שגילה ביפו ועל פריטי העתיקות שמצא לאחרונה: שלח עובדים לשפץ את המטבח בדירה שהצבא העמיד לרשות  בן-זוגי  שהיה סגן אלוף  בדגתו, וכעבור שנתיים של ידידות מהסוג  הזה, כשכתבתי לו שיסדר לנו דירה בירושלים כי ברצוני ללמוד באוניברסיטה העברית – הוא לא רק סידר לנו את הדירה במחנה אלנבי, שהיה שיכון לאנשי צבא קבע, כי אם הוא עצמו הגיע לפתע להתגורר באותו בניין  שבו גרנו אני ודב בעלי, כדי ללמוד באוניברסיטה...

 בעוד הילת ההערצה כלפיו היתה בשיאה, בעקבות מבצע סיני, כמצביא דגול, הוא פשט את מדיו והפך לסטודנט מן השורה, וכל זאת, כדי להיות בקרבתי. להתגורר לידי  באותו בניין,  באותה קומה, בשכנות קרובה ככל האפשר.

הזמנותיו  שאבוא לדירתו "לשתות קפה" הלכו ותכפו, ומשלא נענה על ידי, כי לא הייתי מוכנה להפר את יחסי האימון כלפי בעלי, ששירת בצבא בצפון הארץ, הוא המשיך לחזר עוד תקופה   מסוימת, היה לוקח אותי טרמפ לאוניברסיטה,  מספר לי מה מעניין אותו בלימודיו ומה לא מעניין,  מביא לי למרפסת ספל קפה ועוגייה כשחיוך מקסים שפוך על שפתיו.

למרות שידעתי בדיוק מה מסתתר מאחורי החיוכים הללו, החיזור הזה  נעם לי.

ורק שם, במחנה אלנבי, בלי קשר לחיזורים הנעימים שלפעמים היו  גם מטרידים,  קרה המקרה שהביא לתחילתו של הרומן ביני לבין דיין: בעלי שוחרר אז מהצבא והחליט לעבור לחיות בקיבוץ  ולגרור אותי  אחריו לשם, למרות התנגדותי העזה. הוא  עזב את הבית והלך לגור בקיבוץ ואני נותרתי עזובה לבדי בדירה הגדולה, דואבת וכואבת. רק השכן המקסים, שהיה לידי, עזר לי להתגבר על המשבר, נתן  לי כתף חמה  להישען עליה  וניחם ועודד  אותי. אני שוב לא  הרגשתי שאני כבולה עוד לחובת הנאמנות לבעל שנטש אותי. וכך נפרצה הדרך הפיזית והרגשית  והובילה אותי לדירתו של דיין ולחמש שנים נוספות של רומן, שהתקיים בקביעות ביני לבין דיין, אחרי גירושיי, כמובן. בסיכומו של דבר, אני בהחלט יכולה לרשום לזכותי,  שהודות לי,  משה דיין רכש לעצמו השכלה אקדמאית.

לאחר הפירוד בינינו, שהיה יותר ביוזמתי, כי לא יכולתי עוד לשאת את הארעיות ביחסים,  דיין הרשה לעצמו  גם להתגרש מאשתו ולהינשא בשנית, ולא  שלא התחשב במשפחתו. עשרים שנה הוא המתין עד שבקשת הגט תצא מפיה של אשתו ולא  שתבוא מיוזמתו. גם הוא "כיבד" את רצונה, עד שרות מצאה סיבה  "מכובדת" לגירושין. לא חלילה בגין בגידותיו בה כי אם מסיבה "פוליטית":  פגישותיה עם נשים פלשתינאיות שעוררו את רוגזו,  והסתייגותו מפגישותיה הללו הביאוה לבקש את הגט. אכן,  עילת גירושין  מכובדת לעילא ולעילא. אז שיהיה.

  לרוע מזלו, דיין לא האריך ימים וגם ימי נישואיו השניים השביעוהו מרורים. זמן קצר לאחר  שנישא, הוא נפצע ממפולת עפר קשה בחפירת עתיקות שכרה, ולאחר שהחלים קמעא,פרצה מלחמת יום הכיפורים הארורה שהרסה את  הקריירה המפוארת  שלו, וגם כשבגין זרק  לו חבל הצלה ומינה אותו לשר החוץ, הוא לא הספיק ליהנות מחייו זמן רב. 

גם ילדיו הציקו לו והתנגדו לנישואיו והתנהגו עימו בזלזול ובביקורת קשה על דעותיו ועמדותיו, עד שהחליט להדירם מירושת רכושו בצוואה משפילה, וגם בריאותו בגדה בו והוא נפטר בטרם עת,  בשנות הששים לחייו.

וכך התנהלו חייהם של שני האישים, שמעון פרס ומשה דיין, שהתחילו את  הקריירה הפוליטית שלהם  כ"נערי בן-גוריון", קריירה  שהובילה אותם  בהמשך לפסגות  השירות המדיני בדרגות של שרים ומדינאים, ואת פרס לנשיאות  המדינה.  אך בד בבד,  הם חוו וניהלו חיי אישות עלובים ובלתי מספקים, שדחקו אותם למצבים של חיפוש אהבה בשדות זרים, ורק  הילדים  שהולידו סוככו עליהם והיוו משענת קנה (לא רצוץ) שעזרה להם להחזיק מעמד, כפי שהכתיב להם הגורל.

הדסה מור

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [156]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

טירון

מקובל עלינו שנפתלי בנט הוא טירון בתפקידו כראש-ממשלה. אפשר לומר: סטאז'ר, עוד לא מתמחה אפילו. טירון. אבל מה לעשות? "מקצוע" זה של ראש-ממשלה אי-אפשר ללמוד בשום מוסד לימודי-אקדמי, אפילו לא בתלמוד-תורה של דרדקים. את הניסיון הזה רוכשים יום-יום ולילה-לילה, כל שעה ודקה. אין תימה שבמצב זה ראש-הממשלה עושה שגיאות, לפעמים אף מחליט החלטות לא נכונות. אבל המציאות לא ממתינה עד שילמד וירכוש ניסיון. ראש-הממשלה חייב לטפל בבעיות אינספור שצצות כל רגע ורגע, וחייבים לטפל בהן מיידית ולפתור אותן ככל האפשר. ואחת הבעיות הראשוניות זו העובדה שהממשלה הזאת של בנט מקרטעת, עומדת על כרעי תרנגולת וכל רגע מאיים חבר קואליציה זה או אחר, לפרק את החבילה.

ומה שנדרש עוד מראש-הממשלה החדש, זה לתקן "קילקולים" שהשאיר קודמו בפתח לשכתו, במשך 12 שנות שלטונו, חלקם מתוך עודף-ביטחון, חלקם מתוך אופי אישי. זאת בצד הישגים מרשימים שהביא למדינת ישראל בהנהגתו, הישגים שאי-אפשר להכחיש אותם. לנתניהו היה די זמן "ללמוד את המקצוע", יש אומרים: יותר-מדי זמן. ראו את ראשי הליכוד, המכריזים קבל עם ועדה בקול רם על כוונתם, ונערכים ל"מלחמת דיאדוכים", לרשת את מקומו של בנימין נתניהו בראש המפלגה.

כמובן שעכשיו, כאשר הוא יושב באופוזיציה נתניהו תוקף את בנט על כל צעד ושעל, וזה מובן. זו הדמוקרטיה, אדוני. אבל נשכח ממנו הביטוי התלמודי: הפוסל, במומו פוסל. ואולי אינו יודע את אימרתו של רבי זושא מאנאפולי: כאשר אתה מפנה אצבע מאשימה כלפי זולתך, שים לב ששלוש מאצבעותיך מצביעות עליך.

אחת הטענות החמורות ביותר של נתניהו נגד בנט, שכראש מפלגה של שישה ח"כים בלבד, אסור לו לכהן כראש-ממשלה. אבל קביעה זו לא נמצאת בשום ספר חוקים של דברי הכנסת, אין חוק כזה בישראל. אם רוצים לשנות מצב זה, צריך להגיש הצעת-חוק ולהעביר אותה בכנסת. אולי זה אפילו מוצדק או רצוי שראש-הממשלה צריך להחזיק בסיעה של 12 מנדטים לפחות, או כל מספר דו-ספרתי אחר.

באותה הזדמנות רצוי גם לקצוב אורך של שתי קדנציות רצופות לכהונתו של אזרח כראש-הממשלה. כדאי לתת הזדמנות גם לאחרים, כמו שנהוג בצה"ל.

בסופו של דבר, עולה תהייה רבה בליבנו: אם נפתלי בנט כזה קטן ורפה-אונים וחסר-ניסיון, איך זה שהוא הצליח לנצח [אם לא לומר: להביס] ראש-הממשלה ותיק ומיומן כזה, הנשען על מפלגה עם 30 מנדטים? אכן שאלה. זו הפוליטיקה והדמוקרטיה הישראלית, וטוב שכך.

קומץ

עם ישראל הוא קומץ קטן באוכלוסיית העולם, למרות הבטחתו של אלוהים לאברהם: הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול על שפת הים. והנה, עם מבורך זה הוא לא יותר מקומץ, וכך הוא שורד ומתקיים כבר אלפי שנים, תחת הר כגיגית של קשיים ובעיות וניסיונות שמד והשמדה, ואין צורך לפרט. ולמרבה ההפתעה, קומץ קטן זה תרם רבות לתרבות עולם, וגם כאן לא צריך לפרט.

בימינו עם ישראל מונה כ-12.5 מיליון נפש, מתוכם 7 מיליון בישראל. מה זה אם לא קומץ זעיר באוכלוסיית העולם, המונה יותר מ-8 מיליארד בני-אדם? ויש לקוות שככה הוא ימשיך עד קץ הימים, עד בוא המשיח באחרית הימים. להתראות!

בישראל ישנו קומץ של ערבים, שהשלימו עם קיומה של מדינת ישראל והם רואים את עצמם כחלק אינטגרלי ממנה, בכל התחומים. כל היתר – לא...

הממשלה הנוכחית הוקמה בעזרת מפלגה ערבית, רע"ם, שהעניקה לה את ששת המנדטים שלה, ובכך איפשרה לנפתלי בנט ויאיר לפיד להקים ממשלה אחרת, בסיסמה "רק לא ביבי". ממשלה של 61 מנדטים, הכי מעט שאפשר, שהחוק מורה. קומץ. זו הדמוקרטיה, אדוני.

המשטרה על 32,500 השוטרים המשרתים בה, היא קומץ לעומת מפירי החוק, המונים כנראה מאות אלפים. וגם כאן אין צורך לפרט.

לפני כמה ימים התקיימה הפגנה באום אל פאחם, נגד המשטרה, על ריבוי מעשי רצח בעיר, ובמגזר הערבי בכלל. המפגינים נשאו דגלי חמאס ואש"פ. אולי זה רומז על פיתרון. שיביאו שוטרים של חמאס ואש"פ. אלה כבר ישליטו להם סדר בעיר.

וכאן המקום לשבח את חוקרי המשטרה לדורותיהם על ההתמדה, הדבקות במטרה והמקצועיות, שבהם הצליחו לפענח מעשי רצח מלפני 30 שנה, ועצרו חשודים במעשים אלה. כל הכבוד להם!

גזירה מן השמיים

ח"כ מאיר פרוש הוא [כנראה] אדם חכם, מעורב עם הבריות, איש מעלה, ויש לו כנראה מהלכים שם למעלה. הוא יודע יותר מכל אחד אחר, ויותר מוועדת-החקירה של אנשים בשר-ודם, על הסיבות ועל האחריות לאסון במירון ומותם של עשרות צעירים נלהבים ורוקדים בהילולה של הרשב"י במירון אשתקד. ההסבר פשוט וברור: גזירה מן השמים. זה הפיתרון ואין בלתו. אין מה לחקור ולחטט ולנבור. כך רצה הקב"ה וכך הוא גזר על אלפי המאמינים, שבאו למירון להתחזקות באמונתם הדתית וישועתם, וסיכויי שידוך טוב והגון, בידי הרבי הצדיק הקבור שם.

למה ומדוע הוא, העליון, גזר כך? הס! אסור לשאול. נסתרות דרכי השם. גזירה מן השמיים.

גזירה מבית-שמש

כאן אין זו גזירה מן השמים, אלא מלמטה, מעיר-הקודש בית-שמש. רב כלשהו, גאון התורה, אדמו"ר דק"ק בית-שמש, גזר על נשים-נקבות לשבת באחורי האוטובוס, כיאה לאישה יהודייה, אשת-חיל מי ימצא, שתמיד עליה להימצא מאחור.

וצאן-מרעיתו, אולי נכון יותר להגדירם כעדת תנים מייללים, שוחרים לטרף, קוזאקים של הקב"ה, מיהרו להפשיל שרוולים, ללכת על קידוש-השם ולהשליך נפשם מנגד, כלומר להשליך את המורדת מן האוטובוס. נקבה חוצפנית, שרוצה לשבת דווקא בקדמת האוטובוס, שם רק גברים-זכרים יראי-השם זכאים לשבת. זו מצווה מהתורה.

דת ישראל במיטבה ובכל יופיה והדרה. הדרה. 

חץ וקשת

המוסלמי [החדש, דני מתאסלם], בא מדניה לנורווגיה ורצח חמישה אנשים, נורווגים-נוצרים, בחץ-וקשת. יופי של רצח! כך פירש כנראה המתאסלם הנלהב מה זה שיבה למקורות האיסלאם. אללה אכבר! לא אתפלא אם בימים הקרובים יקומו לו מחקים פה ושם.

ועוד לא הספקנו להגיד ג'ק רובינסון, והנה בא מוסלמי צעיר אחר, בריטי ממוצא סומלי, לא נציין את שמו, כי הוא מייצג בעצם את האומה שלו כולה, ונעץ את סכינו [לא היו לו חץ-וקשת] בחבר הפרלמנט הבריטי, לא נציין את שמו, כי הוא מייצג את כל עמו הבריטי, ואת הנצרות כולה – בין כותלי כנסייה נוצרית!

האם יש עוד ספק למישהו, שהאסלאם מנהל מלחמת ג'יהאד נגד האנושות כולה: נוצרים, יהודים, הינדים, בודהיסטים, כל מי שאינו מוסלמי ולא מכריז בפומבי, בקול רם: אללה אכבר.

דין מוחמד בסַיף, או בשבריה או בחץ-וקשת.

יהודה גור-אריה

* * *

רֹן גֵּרָא

יַלְדֹּנֶת עַל סַף הַחִוָּרוֹן

קָשֶׁה לְהַבִּיט בָּהּ,

וְקָשֶׁה שֶׁלֹּא לְהַבִּיט

בַּנַּעֲרֹנֶת הַזַּכָּה,

הַנְּבוֹכָה

הַמְּחַפֶּשֶׂת מִשְׁעֶנֶת.

מִדְרוֹנֵי גֵּוָהּ טוֹבְלִים

בְּעַצְבוּת כְּבֵדָה.

אָבִיהָ?

סַבָּהּ?

הַמְּלַוֶּה, הַמִּצְטַיֵּר כִּמְרֻחָק,

מַתִּיר מִיָּדָהּ אֶת הַתַּחְבֹּשֶׁת

וְחוֹשֵׂף אֶת מְקוֹם הַזְרָקַת

חֹמֶר הַנִּגּוּד בִּבְדִיקַת

הֲסִי טִי פֵּט  שֶׁעָבְרָה.

שַׂעֲרָהּ הַזָּהֹב קָלוּשׁ

אִישׁוֹנֵי עֵינֶיהָ מְרַצְּדִים

זוֹעֲקִים חֲרֵדָה.

מְחַפֶּשֶׂת מִדְרַךְ לְרַגְּלָהּ,

מִצְטַמְצֶמֶת

נְמוֹגָה

כִּדְגִיגַת  אֵלֶם נוֹשֵׂאת

מַשָּׂא.

* * *

מנחם רהט

תרמת כליה? סימן שאתה מתנשא

אוי לביזיון: השמאל הסהרורי מתקשה להבין, כיצד קורה ש-90% מתורמי הכליה האלטרואיסטים הינם שומרי מצוות. הביאור שהכי מתקבל על דעתו: שומרי המצוות מבטאים בכך אמונתם בהיותם בעלי 'עליונות מוסרית' על כל השאר.

הסופר הדגול ש"י עגנון, חתן פרס נובל לספרות, מספר ברומן הראשון שלו 'הכנסת כלה', על רבי יודיל חסיד, עני מרוד,  המטופל באישה ושלוש בנות, שנאלץ לצאת למסע נדודים בעיירות גליציה, בעצת הצדיק מאפטא, כדי לאסוף מעות למימון נדוניות ולמציאת שידוכים לבנות שהגיעו לפירקן, ולרש אין כל.

גיבור הסיפור תועה בעיירות ובדרכים, עד שנקלע לבית ששכן בקומת תת הקרקע. הוא ירד בזהירות במדרגות, עד המדרגה האחרונה. אבל כשחש שהגיע לקצה גרם המדרגות והניח רגליו על קרקע מוצקה, הוא שלח בביטחה רגל קדימה, ומעד מחמת מדרגה נסתרת שהכשילה אותו. עגנון סיכם את הסיטואציה המביכה והכואבת: "אין לך מדרגה, שאין לה מדרגה נמוכה ממנה."

גם כשאתה מעריך שהשמאל הסהרורי כבר הגיע לשיא השפל, למדרגה הנמוכה שאין למטה הימנה, אתה מגלה לפתע שיש עוד 'מדרגה נמוכה ממנה'. מדרגה נמוכה כזו היתה למשל בעבודת תיזה מטורללת לתואר שני, שכתבה טל ניצן במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית לפני שנים אחדות, ובה נטען שחיילי צה"ל הם גזעניים מפני שהם – לא תאמינו!!! – אינם אונסים פלשתיניות.

הבנתם את זה? הפוך על הפוך: דווקא העובדה שהחיילים הישראליים מכבדים את כבודן וצניעותן של הנשים הפלשתיניות, ואינם נוגעים בהן לרעה, מוכיחה שהם גזענים. רק אונס פלשתיניות היה עוקר מהם את מידת הגזענות. ממש הגיוני, לא?

חשבתם שזה שיא השפל? נדמה לכם שזוהי כבר תחתית החבית? אז טעיתם. "אין לך מדרגה, שאין לה מדרגה נמוכה ממנה" עובדה. והמדרגה היותר נמוכה היא תיזה אווילית שראתה אור על דפי עיתון השמאל "הארץ", הטוענת, שהעובדה שמרבית תורמי הכליה האלטרואיסטים, ללא שום תמורה ולטובת חולה אנונימי, הם יהודים שומרי מצוות – מעידה, לא פחות ולא יותר, על סוג של 'התנשאות מוסרית' מכוּוֶנת של הציבור הדתי, ו"עוד צעד בכיוון מסוכן." כך שחור על גבי עיתון. לקרוא ולא להאמין.

הכותבת טל ניב תוהה מדוע נפוצה כל כך תרומת איברים אלטרואיסטית, ובראש וראשונה כליות, דווקא בקרב הציבור הדתי לאומי. תמיהה התעוררה בין היתר על רקע התנדבותם של השר חילי טרופר ואחיו אבישי, לעקור כל אחד מגופו כליה לטובת חולה אנונימי כלשהו. מה דוחף את הסרוגים הללו?

ניב הסתמכה מן הסתם על ראיון ב-Ynet עם פרופ' איתן מור, מנהל יחידת ההשתלות בבי"ח שיבא ומראשוני משתילי הכליות בארץ, שאמר לשירלי פרקש: "אצלנו 98% מהתורמים הם דתיים-לאומיים ומעט חרדים. אני מסתכל על הקהילה הזו, שרבים ממנה גרים בהתנחלויות, אנשי ארץ ישראל השלימה, 'הציונות המודרנית'. הם באמת מוּנָעִים מסוג של אמונה ועשיית טוב. הם הולכים אחרי המצווה הכי גבוהה ביהדות, שהיא הצלת נפשות. אני פוגש אותם למחרת הניתוח, ולמרות הכאבים אתה רואה את מאור הפנים והשמחה." (23.3.21).

לדברי הרבנית רחל הבר, ראש עמותת 'מתנת חיים', הנתונים הללו אינם הכי מדוייקים. לדבריה, נתוני האמת הם: 55% מהתורמים באים מהמגזר הדתי לאומי, 35% מהמגזר החרדי, והשאר, 10%, משאר חלקי החברה הישראלית. בסך הכו, 90% מהתורמים הם יהודים שומרי מצוות.

הפער העצום הזה בין שומרי המצוות לשאינם כאלה, מבהיל את השמאל, שאינו מבין כיצד בכלל ייתכן אלטרואיזם בזמננו. הדעת אינה סובלת מצב, מבחינתם, שאדם נורמלי יתנדב להיכנס בשמחה רבה לבית חולים, כדי שיכרתו לו תחת הרדמה כללית את אחת מכליותיו; ומה שלא פחות חמור, מבחינתם, היא העובדה שכל הסיכון והתרומה האלה נעשים ללא טובת הנאה כלשהי. לא סביר, בעיניהם, שיש כאלה פראיירים, אוהבי אדם; כן, אלטרואיסטים של ממש.

לכן הגיעה טל ניב למסקנה הכי עקומה: "מדובר בהצהרה חברתית קהילתית: הנה האדם הישראלי-הדתי שאנחנו שואפים אליו. נדמה שבאימוץ האתוס הזה, החברה הדתית לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו ההקרבה, עד עקירת איברים... מסמנת עליונות מוסרית... על כל השאר."

כמה רֶשע וכמה שנאה יש באמירה הזו. כך מהנדסים תודעה והופכים כל כיפה למפלצת שוחרת מזימות, שאינה מסוגלת להיטיב עם הזולת שלא על מנת לקבל פרס. כל מה שהדתיים האלה עושים, גם כשמדובר במהלך אולטרה מוסרי, אינו אלא מזימה אפלה, שמאחוריה התנשאות, יהירות, שתלטנות, גאוותנות, השתחצנות, אג'נדה ומה לא.

כשזה קו המחשבה, לא פלא שגם את הגרעינים התורניים מאשים השמאל במזימה סמויה להשגת דיור זול; וששיעורי ההתנדבות הגבוהים של מיטב הנוער הסרוג ליחידות הקו הראשון, נחשבים אצלו סוג של 'הדתה'. אפילו הנער הסרוג שמסייע לישישה לסחוב סלים מהסוּפֶּר, ייחשד כמפגין 'עליונות מוסרית'. וגם התלמידים שצולחים עם 100 אחוזי הצלחה את הבגרות במתימטיקה חמש יחידות. ככה זה כשמונחים כמו חסד, מסירות נפש, חמלה וצדקה, טובת הכלל ועוד, נשמטים מהלקסיקון השמאלני-קיצוני.

כמה נמוך אפשר לרדת.

פתחנו בהכנסת כלה ונסיים בהכנסת כלה. בשבתות האחרונות אנו קוראים על בית אברהם אבינו ועל הולדת יצחק וישמעאל. שערו בנפשכם, מה היה קורה לאברהם אבינו, אילו הגיע לבני ברק בחיפושים אחר שידוך לעצמו. מי היה בכלל מעיף מבט לעברו? הרי זהו בסך הכול בנו של תרח, בלי שום ייחוס. ממש לא מכובד.

אבל ישמעאל!!! הו! הו! זה שידוך מעולה, עם העיפרון הכי חד בקלמר. סוף סוף, מדובר בבנו של אברהם אבינו. איזו שושלת יוחסין מפוארת.

מנחם רהט

* * *

איתמר פרת

ביתו של סופר, ברנרד שו

פרופ' זיוה שמיר, לפני כמה גיליונות, מותחת ביקורת חריפה על כי לימודי ספרות באקדמיה כוללים ביקורים בבתי סופרים. נימוקיה ברורים ומובנים. עם זאת, יש בפגישה עם סביבתו של סופר משהו שמותיר רושם – כפי שמשתמע מכתבה קטנה זו משל העיתונאי ההולנדי סימון קַרמִיכְלט.

סימון קרמיכלט (Carmiggelt)  היה בעל טור קבוע בעיתון Het Parool. רוב כתבותיו הקצרות  – אך לא כולן – הן הומורסקות בעלות סגנון אישי מיוחד שזיכה אותו בפופולריות עצומה. יש המכנים אותו 'אפרים קישון ההולנדי'.

מבחר כתבותיו הוצאו בספרים, כולם רבי מכר. להלן תרגומי לאחת מהן.

סימון קרמיכלט

כלי שנתרוקן

ביתו של ברנרד שׁוֹ עומד בְּאָיו­ט סנט לורנס, עיירה כפרית הרחוקה כשעת נסיעה ברכבת מלונדון, חבויה בקפליה הדשנים של הֶרטפורדשייר הגבעית. וילה נטולת סגנון אך על פניה נוחה למגורים, מוקפת בגן שופע פרחים, המצייתים להוראות הגנן ונושאים ראשיהם לשמש האביב כפנים צחורות של בובות ילדים. שׁוֹ רכש את הבית אחרי שראה בבית הקברות של העיירה אבן מצבה ועליה חקוק: 'פ.נ. ג'יין אורסלי, נולדה 1815, נפטרה 1995. קצרים היו ימיה.'

ארבעים וחמש שנה התגורר שׁוֹ בבית זה. כאן הוא כתב כמחצית מיבול יצירתו. אגודת המורשת הלאומית, אשר ירשה את הנכס, עשתה אותו על פי בקשתו של שׁוֹ למוזיאון פתוח לציבור. ואכן, הציבור מגיע הנה בהמוניו בימי ראשון ופגרה, ושוחט את השקט הענוג אשר היה חן המקום. מאז שהבית נפתח למבקרים עוצר כאן האוטובוס שנהג לחלוף ולעבור בזה, ולפני הכניסה ניצב שוטר המכוון את המכוניות אל מגרש חנייה בתוך השטח המגודר, אותה גדר אשר בבוקר 3 בנובמבר נתלתה עליה מודעה המכריזה באותיות רוטטות מרגש: 'ממכמני גאונותו הוא העשיר את העולם.'

"במשך חודשיים ביקרו כאן ששת אלפים בני אדם, והם הרבה יותר ממה שמר שׁוֹ הכניס הביתה כל ימי חייו," מספרת גברת לֵידְן (Ms. Laden), סוכנת הבית של שׁוֹ, שמעניקה דברי הסבר לחבורה של מבקרים המקשיבים לה ביראת כבוד, אחרי שרכשו בפתח כרטיס בשני שילינג אצל צעיר הסובל מגמגום קשה.

גברת לידן מכהנת כמדריכה של Shaw's corner, והיא מובילה את הבאים חבורות-חבורות על פני מחצלות הקוקוס המגינות על מרבדי אזור המגורים, הפרוזדור, חדר העבודה, חדר האכילה וסלון האורחים, אשר מופרדים במחיצות מן האזורים שבהם מותרת למבקרים תנועה חופשית. חדרי הדיוטה העליונה, וביניהם החדר שבו השיב הסופר את נשמתו, סגורים לקהל. "הכול שם מסודר ונאה בדיוק כמו כל מה שאתם רואים פה, כי מר שׁוֹ היה אדם מאוד מסודר. לא הרגשת מעולם שהוא שוכב במיטתו, מפני שהוא לא השאיר שום מלאכה לעוזרת. הדבר היחיד שביקש לפעמים, היה שיגהצו לו מעט את מכנסיו."

גברת לידן מספרת זאת בטון של הערצה מלאת רוך, ומרימה את קולה רק בכריזה מדי פעם "תיאור  של פינת שׁוֹ – שלושה פני לחוברת," שכן אלה מצויים אצלה למכירה. היא אישה קטנה ונמרצת ששערה מאפיר, ופוסעת במרחבי הבית בצעד יהיר כלשהו של מזכירת-על, שותפה לשררה של גביר גדול. הקולב הניצב בפרוזדור מרווח ושטוף באור שמש, נאנק תחת משא מעיליו הארוכים של שׁוֹ, שכמיות רחבות וכובעים רחבי טיטורת. על פסנתר הבכשטיין החום, שלידו נהג שׁוֹ לשיר אריות מאופרות איטלקיות, עומדת פתוחה פרטיטורת התשיעית של בטהובן. כיסא הגלגלים שבו הוסע בחודשי חייו האחרונים  עומד כחפץ זר ונטול משמעות במרחב האינטימי, לא רחוק מן הכיסא "שבו השתמש מר שׁוֹ תמיד כשנעל את נעליו."

גברת לידן נוטלת תעודה ממוסגרת מקתדרה על יד הקיר, תחת תמונתו של ויליאם מוריס. אותיות עשירות בכתב מסולסל. "וזה הפרס נובל שלו," היא מכריזה, ומגביהה את החפץ מעל ראשה. "אתם רואים – התעודה ניתנת לאדון ג'ורג' ברנרד שׁוֹ, אבל את השם ג'ורג' הוא בכלל לא חיבב. כשביקרתי אצלו בבית החולים זמן קצר לפני מותו, הוא אמר לי: 'נותנים פה נורא מעט דיסה.'  עליכם לדעת שהוא מאוד אהב דיסה. 'נוּ,' אמרתי לו, 'אז בקש שיתנו לך יותר.' אז הוא הניע הן ואמר: 'כן. אני אגיד להם, תנו קצת דיסה לג'ורג', אבל לברנרד תנו הרבה.'"

הנוכחים מנדבים צחוק קל. אך יש מעין מוסר בהלצה חיוורת זו, הלעוסה לעייפה בפיה של אישה קטנה ושמנמונת, המבצעת תרגיל התעמלות קצת נלעג עם תעודת פרס נובל. צליל עגום בחדר עבודה זה, שהיה סביבת חייו של אחד מענקי הרוח של המאה שלנו, ועדיין לא נבל לגמרי למוזיאון יובשני.

"חייו התארכו יתר על המידה," כתב פריצֶ'ט. "אחרי ששרף במדורת שמחה פרועה את כל סערות הנפש והאשליות האנושיות, בחר לעצמו לא אורגיה, אלא חיים של זהירות ויישוב הדעת, סגולותיה המובהקות של הבורגנות."

ואכן, כל חדר במעון גבירים זה, המצוחצח והענוג, הנו ראיה לסגנון זה שבחר בו. על כך מעידות קופסיות הבולים, מאזני השקילה לדברי דואר, המגרות לשמירת כפפות, הפעמונים לזימון משרתות אל הטרקלין – הם ממתינים כביכול לצליל קולו של הכומר מוֹרֶל מהמחזה 'קנדידה', ולא לאבחת הסכין של הדמות שהכריזה: "אמן אמיתי גונב את חלב אימו ועושה ממנו דיו, כדי לכתוב ולהפיץ את קלונה."

מספרת גברת לידן: "מר שׁוֹ היה עסוק בכתיבת ספר בחודשים האחרונים, ואני היית שם הדמות הראשית." היא מצטחקת, צחוק קוקֶטי כלשהו, וממשיכה: "אם תצאו עכשיו לגינה, תראו בצד שמאל את המוסך ששם חנה הרולס-רויס של מר שׁוֹ. ולגמרי בסוף תראו צריף עץ, ששם הוא כתב את רוב המחזות שלו. גלויות עם תמונות של הבית אפשר לרכוש אצלי."

בחוץ זורחת השמש על הפרחים ועל הדשא המכוסח למשעי. באדמתו של גן זה הרוחש חיים צעירים נתערב אֶפרו של שׁוֹ ואפרה של אשתו, על פי בקשתם המפורשת, להפרות את הערוגות שהעניקו לו יובל שנים של שמחת העונות.

בעקבות שתי בחורות בתרמילי גב אני פוסע על השביל הצר, המוקשה, אל הצריף. אני מציץ דרך החלון האחורי ורואה את המיטה, את הכורסה, את שולחן הכתיבה הקטן ועליו, בסדר מופתי, צורכי הכתיבה: קופיף עשוי אבן וקודקודו נושא שישיית עפרונות מושחזים, תנין עשוי עצם שזנבו משמש פותחן למעטפות, והלוח היומיומי, שתאריכיו מחוקים בקו עד סוף אוגוסט.

כאן זה קרה. על שולחן זה נכתבו 'סיינט ז'וֹן', כאן נוצרו הדיאלוגים השנונים של 'אדם וסופר-אדם' שאין להם אח ורע. כאן עלה וצמח 'פיגמאליון' מקשקושי הסטנוגרמות, וכאן התנחל בכתובים החזון הנשגב 'חזרה אל מתושלח'.

בעודי מהרהר בתיאטרונים אשר יתמלאו הערב בלונדון בקהל אלפים צוהלים מצחוק, מצבה חיה לאיש זה אשר אני עומד עכשיו מול המארז הנטוש של חייו, נתקל מבטי דרך אשנב הדלת בתמונה זרה ומוזרה. כמה זוגות הסתדרו לפני הדלת בעמידה כמו-טבעית, וגברת גבוהה תנציח אותם עכשיו בתצלום.

"אתה קצת יותר ימינה, דונלד – ואת מרגרט, תשעני על הצריף עם היד. כן, ככה זה נראה בסדר. עכשיו רגע לא לזוז..."

הוא היה מתפוצץ מצחוק, בשעתו ובימיו הטובים. אבל אני נזכר בהגדרה שהגדיר את המושג הומור: "כל דבר שמעורר צחוק. אבל הסוג היפה ביותר מוסיף בו דמעה."

סימון קרמיכלט

אהוד: נדמה לי כי הקטע הזה רק  מצדיק את דבריה של זיוה שמיר.

* * *

בימת מופעי הספרות

של מאיר עוזיאל

שייקספיר והיהודים

בשעה 20:30 בצוותא, תל אביב.

יום ראשון, י' בכסלו תשפ"ב, 14 לנובמבר 2021

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: דן כנר, תמר לבני, יואב יפת, פרופ' זיוה שמיר ועוד.

שירה: אבי בנימין ומיכל וייברג

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד. 

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מיספר קוד: 708

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157 

ובאתר צוותא:

https://www.tzavta.co.il/event/158

* * *

אסתר רַאבּ

נעמי גלבוע

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

בחייו של אדם, יש שרואים אותו ממרחק לא נכון, כלומר, קרוב מדי, ואזיי כאילו מצויים בתמונה קווים עקומים, כתמים שונים ופרטים שלא נתמזגו. אבל כשהכל נגמר, ואתה כבר מרוחק מאותו אדם – הנך רואה נוף שלם, מואר באור הנכון. ניצב לפניך סך-הכל של חיי אדם זה, ואתה רואה אותו כפי שהיה באמת.

הדבר יכול להיאמר לגבי נעמי גלבוע במיוחד, כי נעמי היתה קשה לפיענוח, טיפוס של אדם מיוחד, מאלה שאינם נימנים בתריסרים.

היא לא היתה אדם הרמוני. הכל תסס והתערבב. היו בה קווים שבלטו מדי, וקווים נעלמים מדי. אדם לא רגיל במעלותיו ובמורדותיו, ועם זאת אדם בעל משקל ותכונות תרומיות.

היתה בה מידת-רגישות מיוחדת להכיר אנשים, מעין כשרון לגלותם ולרתקם אליה ולשמור להם אמונים. ידידות עם נעמי פירושה היה – קשר לכל החיים, למרות ריחוק במקום ובזמן. והקשר היה מלווה הבנה עמוקה וטקט מרובה – תכונה שהיתה מפתיעה בה נוכח מזגה הסוער.

נעמי היתה אדם שידע לשאת בקשיי גורל. עוד בילדותה, כשנתייתמה המשפחה, הוטל עליה תפקיד האם – והיא עשתה הכל בקלות ואף בהומור.

כרבות מבנות גילה נסחפה בזרם העלייה השנייה ובין אנשיה מצאה לה ביטוי כאדם וכאשה. רבים זכו בעידוד ובעזרה מידה. בזאת ממש לא ידעה גבול.

את דרכה סללה לה בעוז-רוח ובסערה. מעטות הנשים אשר היו מסוגלות לעבור את דרך החתחתים בה עברה נעמי ולצאת כמנצחת. מ נ צ ח ת מפני שבכוחות עצמה גידלה בנים לתפארת; מפני שבציפורניה החזיקה במשק אשר ניבנה באדמת-בתולה.

אף שהיתה רגישה וחמת-לב ידעה גם לקפוץ אגרוף ולגלות כוח רצון של ברזל. החיים חישלוה, אך גם התאכזרו לה ואיכזבוה מרה.

באחרית ימיה, כאשר ניטל ממנה כוח-הדיבור, היא לא נכנעה והיתה מבטאה עצמה בצעקות שהיו כהטחה כלפי שמיים. אך היא ידעה גם לחייך חיוך רך ומלא אורה, חיוך ההולם את נשמתה היפה.

*

נכתב: 1966. הרשימה נדפסה לראשונה בחוברת: "נעמי גלבוע", לזכרה, כפר יחזקאל, תשכ"ז. עמ' 22-21. נעמי גלבוע (ינובסקי), אחותו של משה כרמי, נולדה בפתח-תקווה בשנת תרנ"ט (1899), והיתה חברתה של אסתר מנוער. היא הזמינה את אסתר בשנת 1964 לעבור לגור בכפר יחזקאל. נעמי גלבוע נפטרה בכפר יחזקאל ב-ג' כסלו תשכ"ו. אסתר כתבה לזכרה שני "שירי סוף" שנדפסו ב"דבר", 4.4.1966.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שלושים ושמונה

קשים נעורים. חליבת העז עם יונה הכובסת.

מדיף ריח זרע, זבל, עשן-כביסה וחלב

הוריי לא ידעו מה לעשות בי, והעז, גם היא, בעקיפין, היתה פרק בפרשת שילוחי לכפר-הנוער בהרי ירושלים.

בחצר שלנו עבדה מדי שבוע כובסת צעירה, יונה, מהמעברה הסמוכה למושבה. היתה באה לעבודתה בחלוק פרחוני, רחב, וכניראה לא לבשה מאומה תחתיו. כאשר היתה יושבת בצל עץ הזית, מנערת מדי פעם את פירורי הפריחה הלבנבנים שנושרים על שערה השחור, העבות, ושחלקם צף במי-הסבון המקציפים בפיילה, היא גיגית הנחושת שעליה היתה מתכופפת בחצי-גו – הזדקר לעיניי חזה הצעיר מבעד למפתח חלוקה הרחב.

אני חיפשתי תירוצים לעבור בחצר על פניה כדי לחטוף הצצה באוצרותיה המצודדים, שבלטו כחיטובי-שנהב מתוך הצל. השתגעתי לגעת בהם ולא ידעתי איך להגיע לכך. שכלי המתבגר אמר לי, באופן עמום, שהנושא המשותף להתקרב באמצעותו אל יונה הדדנית הוא ללמד אותה לחלוב את העז – בדיר הקטן, אנחנו נתייחד, ואז –

החלומות-בהקיץ ששגיתי בהם הביאו אותי כניראה לעזות-מצח נואשת במיוחד שהתבטאה בכך שהצלחתי להביא את יונה הכובסת אל העז בעלת העטינים מלאים. כיוונתי היטב את השעה – אימי יצאה מן הבית והלכה לקניות במכולת. לקחתי סיר מהמיטבח, למרות שטרם הגיעה שעת החליבה, ויחד עם יונה, שנסחבה אחריי באי-רצון, ועיניה השחורות מביעות תמיהה וחשש, כרעתי ברך לצד העז הלבנה.

הייתי חולב מנוסה. אצבעותיי גמישות. ארוכות. במשפחה אמרו שנכון לי עתיד כפסנתרן אלמלא נעדרתי כל שמיעה מוסיקלית. "סילוני-החלב הדקים התנגנו כשריטות פעמונים בדפנות הסיר הריק," תיאר אלימלך שפירא ב"הירקון שבלב" את חליבת העיזים במושבה שלנו, "הצליל הלך והתעמעם ככל שהסיר איבד מריקותו. שכבת קצף צחורה התגבהה מעל פני החלב, תסיסת בועותיה המתפקעות רחשה במנגינת-לוואי שקטה וחמימה. המו-המו מעיו של הסיר השבע, וריח החלב הטרי עלה מקירבו."

ריח החלב היכה בנחיריי. נשמתי עמוקות, פוחד מעט, אד חם עלה מצווארי. אצבעותיה השחומות של יונה איבדו מברקן והתמלאו חריצים מההשרייה במי-הכביסה המלבינים עד שהיה להן מעין גוון של קלף מקומט. יונה שלחה את כף-ידה אל עטיני-העז הוורודים, המנומרים כתמים חומים ויבלות אחדות, ושהיו מיטלטלים כשתי שקיות – ובאותו רגע התגלה לפניי שוב מיפתח חלוקה ובו חזה הצעיר, הזקוף, שגביעי-פיטמות כהים בקצותיו. ידיי רעדו בין מגע באצבעותיה, הנוגעות בעטין כדי להדריך אותה בו – לבין התשוקה הבוערת לתחוב אותן לשמלתה –

אני כבר לא זוכר בבירור כיצד הסתיים אותו מעמד. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי, וכמו בחלום הושטתי יד אל קימוריה השרויים בצל, שהיו חלקים ונוקשים, אפילו קרירים, ומשכתי חזק בפיטמתה שהיתה שחומה ככפתור שוקולד. אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? – ולאחר רגע התדהמה שאחז בה, ועיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן כאילו נשפך בהן קפה, יקדו משטמה של השפלה ומצוקת-דורות כלפיי – קפצה יונה בקללה עמומה ועזבה אותי ואת העז, וכאשר קירטעה – ואולי היו אלה רגליה הדקות של העז המבוהלת – נשפך החלב על רצפת הגללים העשוייה עץ. אני נהדפתי, מתנשם ומתיז, אל פינת הדיר. מדיף ריח זרע, זבל, עשן כביסה וחלב. העז חייכה אליי בעיניה הוורודות הזגוגיות, זקנקנה הזדקר ואוזניה התנפנפו כאילו היא שמחה לאידי ומלגלגת עליי.

מבוייש ומלא גועל כלפי עצמי חציתי את החצר וחזרתי לביתי, מבלי להעיף מבט לעברה של יונה, ששבה לכבס בעיסוק רב, מכה בגיגית, המים ניתזים לכל עבר, העשן עולה, והכל רותח על סביבותיה –

החלפתי בגדים, חלפתי במיטבח על פני שקיות בד לבן שניראו כעטינים ואשר מהן טיפטפו מי גבינת-העיזים שהכינה אימי. לקחתי את אופניי ואת רובה הטוטו שלי, לקחתי לוח מטרה וכדורים, ונסעתי אל חלקת הבוטנים שחכר אבי באדמות חורזרזור שבמערב המושבה.

שם, על מדרון, בין פרדסים עתיקים, שכנות-חושחש הושתלו לגזעיהם מצדדים כדי להחליף את כנת הלימון המתוק – ערכתי מיטווח פרטי. התוצאות היו גרועות למדי, ללא משקפיי – ראיתי בקושי את עיגול המטרה ואת הכוונת הקדמית, וכאשר הרכבתי אותן, היטשטשו כתפי הכוונת האחורית. קלע עלוב הייתי מעודי, אבל חלמתי על היום שבו ארכוש רובה טוטו מסוג שטוצר, ככלי שהיה לבן-מושבתנו נחמיה סירקיס, אלוף הארץ בקליעה למטרה. התקנאתי בקנה העבה, השחור, שניראה בעיניי סמל של גבריות ועוצמה.

כאשר חזרתי הביתה כבר לא ניראתה יונה בחצר.

איש לא דיבר איתי על אותו מאורע. עד היום איני יודע אם התלוננה עליי ואם לא. כעבור שבועיים הופיעה אימה של יונה לעבוד במקומה. יותר לא ראיתי את יונה בחצרנו אבל הגירוי הנורא שעוררה בי המשיך לשגע אותי ופנה עתה כלפי אימה, שהיתה מבוגרת, מכוערת, ואם לילדים נוספים.

היא היתה לבושה סמרטוטים צבעוניים באדום ובשחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. אותו בוקר כרעה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט שניצב במיטבח מתחת לכיור, ובמשאבת-פח חרקנית שאבה ומילאה בקבוק ירוק בנפט שהדיף ריח חריף ודוחה. אני הסתובבתי בחדרים חסר מנוחה, מדמה עלמות צעירות ויפות-תואר ששירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שמתואר בספרים. קראתי כי בימים ההם נחשבה המשרתת לרכוש המשפחה. שיהיה מה שיהיה! – כרעתי לבסוף לצידה ושאלתי אותה בערבית משובשת, כי עברית לא ידעה:

 "אנא בעתינכ זובי, טוב, טייב?"

 "לא [בקמ"ץ], לא!" השמיעה נהמת סירוב מעל לפח הנפט ולמשאבה החורקת, ומבלי להפנות ראשה אליי. אחוריה בלטו מבעד לכתונת השחורה. הם היו קטנים, כאחוריה יונה, בתה היפה. שאלתי בקול נרגש:

 "ליש, למה?"

 "האדא חראם, אסור, מן-א-תורה!"

 "בעתיני..." התחננתי.

 "רוח, לך, יא חרבן אבן אל מקולקל אחד!" הדפה אותי מעל פניה בתנועת ירך אבל אני לא הרפיתי ממנה. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי. כמו בחלום הושטתי יד מתחת לשמלתה הארוכה.

היא עדיין כרעה ומשאבת הנפט והבקבוק הירוק בידיה. נגעתי באחוריה והפשלתי אותם מהסמרטוטים שבהם נעטפו. הם היו חלקים, קרירים ונוקשים. לרגע דימיתי שהם שדיה הנהדרים של יונה.

אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? –

התקרבתי לעברה בכריעה. ממכנסי ההתעמלות הכחולים שלי השתחרר מעצמו הזין שצמח כל המרחק עד לסדק שבאחוריה. נלחצתי בתוכם והרגשתי שאני חודר פנימה כאילו היא עשוייה שמה חמאה – ובאותו רגע גם התפרץ כל און הנעורים הדפוקים שלי ואני מילמלתי, מתנשם, באוזנה המכוסה חצייה במטפחת, "אנא בעתינכ זובי קוויס, קוויס, טוב?"

לאחר רגע התדהמה שאחז בה, סובבה לעומתי אום-יונה את פניה המכוערות. עיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן, כשל בתה היפה, יקדו כלפיי באותה משטמה של השפלה ומצוקת-דורות. היא עזבה בבהלה את המשאבה ואת בקבוק הנפט, שהחל נשפך על הרצפה, ראשה נחבט בשיש מלמטה שעה שקירטעה ממני והלאה. גם אני נהדפתי, מתנשם ורטוב, ועדיין המיזרקה שלי עובדת ומתיזה טיפות לבנות. השתטחתי על רצפת המיטבח הטבולה בנפט חלקלק ודוחה ובזרע ובריח של חרא.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ג'וחא: הסנסציה הספרותית של השנה! תוך כדי שיפוץ הספרייה העירונית "שער ציון" בתל-אביב התגלה כתב-יד ישן של מניה ביאליק, אלמנתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, וכותרתו: "נחמן בעלי החרמן" ובו מתוארות כל פרשות האהבים והבגידות של המשורר הלאומי – ובזכות כתיבתה הרהוטה של האלמנה נהרסת דמותו מן היסוד, וניאופיהם של המשוררים שאול טשרניחובסקי, חיימקה שפינוזה וזלמן שניאור – מתגמדים לעומתו.

אחת מהוצאות הספרים הגדולות והמתוקשרות-היטב בארץ תוציא את הספר בחודש מרס 2022 – ויש לשער כי מלפפון הים יכתוב על הספר סדרת מאמרים ארוכה ומרתקת ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ושם הסדרה יהיה: "אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?"

* אהוד היקר, כבר חדלתי להביע התפעלות מכושר העבודה שלך ומהפרגון הענק שלך: לא האמנתי שבזמן כל כך קצר תקרא, תערוך ותפרסם את המאמר על ספרו של חיים בר-נתן, כשבמקביל אתה חולש על עשרות עמודים של כתבים של המשחרים ל"חדשות בן עזר". איך אתה מצליח  להשתלט על מסת חומר כזאת – אין לי מושג! תודה מאוחרת גם על פרסום הרשימה שלי על תרגום ספרו של אפוליוס.

כתבתי כבר מיספר פעמים על התפעלותי מהתרגומים של זיוה שמיר משלוש שפות – אנגלית, צרפתית וגרמנית. הפעם היא תרגמה את שירו של היינה, שיותר ממרמז על נדידת היהודי גם אחרי מותו. אהבתי את רמזיה על יהודים שלאורך הדורות מפזרים את  פירות כישרונם לאוצרותיהם של עמים זרים, ואחת הדוגמאות הוא חתן פרס נובל לכלכלה, הישראלי לשעבר יהושע אנגריסט, שזנח את המולדת כי כאן מקבלים הפרופסורים לספרות אותו השכר כמו פרופסורים לכלכלה! גם גאוני עולם יכולים להיכשל באימרות מטומטמות!

אינני מסכים עם התווית שנעמן כהן מדביק לאמנון אברמוביץ'. האיש חכם, חריף לשון, ולא תמיד צריך להסכים איתו, אבל לא צריך לגדפו.

אני מצטרף להלל ולשבח של אורי הייטנר על יוסף חדד. הלוואי שעוד ערבים יבינו שהאלטרנטיבה לישראל עבורם היא שלטון הדמים של אסד, של חמאס בעזה, של החות'ים בתימן, ושל חיזבאללה בלבנון.

שלך בתודה,

משה גרנות

* שלום ובוקר אור, באחרונה הרביתָּ לציין בשולי חב"ע שספרך המרתק 'המושבה שלי' נעלם ונגרס ואיננו בנמצא.

תתפלא אבל הוא דווקא מונח כרגע על שולחני ואני קורא בו. ראה צילום הכריכה המצ"ב.

איך הגיע אליי? – תשמע סיפור. בעיר מגוריי רעננה יזמו העירייה והתושבים מפעל מקורי חשוב: במקום שאזרחים ישליכו לאשפה ספרים שסיימו או לקרוא או שתופסים מקום על המדף, הוקמו בעיר 2-3 ביתני ספרים. כל מי שיש לו ספרים שאינו מוצא בהם עוד עניין, מניח ספרים אלה על המדפים (המקום נקי ומסודר, עם מדפים), וכל מי שמביא ספרים רשאי בהזדמנות זו לבחור לו ספרים מן המדפים, כמה שירצה, וללא כל הגבלה.

וכך קרה שעוד לפני שהתלוננת על גריסת 'המושבה שלי' מצאתי עותק חביב שלו, במצב תחזוקה מצויין, ממש כמו חדש, נקי וללא סימונים וללא קמטים והנייר לבן ובוהק, תאווה לעיניים. אז זהו, חשוב שתדע שלא כל הספרים נגרסו. לפחות אחד מצוי אצלי. ואם תחפוץ בו אשמח להעבירו אליך לאחר שאסיים לקרוא בו.

היה ברכה והרבה בריאות,

בהערכה,

מנחם רהט

אהוד: זה שנים שאני מבקש שיוקמו מחסנים כאלה שבהם יישמרו ויוחלפו חינם מאות אלפי ספרים שבעליהם (ויורשיהם) לא יודעים מה לעשות בהם, בייחוד אחרי מאה ועשרים. כל הכבוד לעיריית רעננה. נדמה לי שגם בתל-אביב יש כמה דוכנים קטנים כאלה, בירידה לחוף גורדון ובשדרות רוטשילד מול היכל התרבות, אבל לא בהיקף גדול. ראוי שהנוהג הזה יתפשט בכל הרשויות המקומיות בארץ וייעשה למפעל עממי ומקום לבילוי משפחתי של ספרים חינם לכל הגילים.

* אהוד יקר, תודות על הפירסום המהיר של החלק השני של מאמרי על יונה וולך בנושא המגע האלים בין הגבר והאישה, שיש בו ראייה שהקדימה את מי-טו, אבל גם שונה ועמוקה מהן.

ורק רציתי להגיד שיפה עשית שנתת את כתב היד של התרגום שעשה אביך ל"אִם".

ויפה שאתה לא חדל מלתבוע שייעשה צדק עם הרצח במלון בעכו.

וגם יפה ששמות כל ספריו של משה גרנות הובאו בסוף מאמרו, שהרי חיי היהודים ברומניה תוארו שם באמנות רבה. וזה משלים נהדר את מאמרו. 

וכמובן שאני מקווה ששלומכם בטוב,

ארנה

* בפתח-תקוה נולדו: אסתר ראב, גילה אלמגור, פנינה רוזנבלום וגל גדות.

* מוטי הרכבי: התרגיל האיראני של פוטין: בזמן שפוטין הראה לבנט את הגן של מעונו בסוצ'י,  הרמטכ"ל האיראני באגארי חתם על עסקות נשק גדולות, בייחוד בתחום הימי והאווירי, במוסקבה. [מקור: תיק דבקה].

* אהוד: מזה זמן רב לא קראתי ספר מרתק כל כך שעוסק בתולדות הספרות העברית, יותר נכון בתולדותיהם של הסופרים והמשוררים העבריים בתקופה של שלונסקי ושל סופרי דור תש"ח. מחקר שהוא מצד אחד מעין מותחן בלשי המתחקה בעבודת-נמלים ארכיונית של איסוף והשוואה של אלפי פרטי-פרטים ממוסמכים על יחסיו של שלונסקי עם חבורת המשוררים והסופרים הצעירים שאותם טיפח בצורה זו או אחרת, ומצד שני הוא קובץ מונוגרפיות קצרות ומלאות עניין וידע על אותה חבורת משוררים וסופרים צעירים בראשית דרכם, על כמעט דור שלם בספרות העברית – אשר למזלי את רובם היכרתי, חלקם אפילו מקרוב כמו את שלמה טנאי, משה שמיר, נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי, דן בן-אמוץ וכמובן את חנוך ברטוב. [מתוך "חדשות בן עזר" 1689]. מומלץ!

חגית הלפרין, "הבריחה מן הארמון המכושף, שלונסקי וסופרי דור תש"ח."

להזמנות: הוצאת צבעונים: 050-5547295, וכן בקישור:

https://tinyurl.com/3jxcrxs3

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו!" ["הארץ", 16.8]

* * *

אהוד בן עזר

הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)

בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי

מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים.

משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.

לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד.

ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.

מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו. לא להשתמש במכלים מפלסטיק!

מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.

הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטרייה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.

לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטרייה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב. 

לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,247 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל