פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1692

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בחשון תשפ"ב, 28.10.2021

עם צרופת הזמנה מעודכנת לכנס גרעיני "שדמות" ו"רעות" בעין גדי ביום שני, 20.12.21.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: חוּגָה. // זיוה שמיר: 1. תרגומי שירה: מוטב שתשכחני בבת-שחוק. על שיר פרֵדה מאת כריסטינה רוֹזֶטי. 2. הערה לתרגום שירו של היינה. // אורי הייטנר: 1. הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים. 2. הדה-לגיטימציה החדשה. 3. צרור הערות 27.10.21. // עקיבא נוף: הנה החורף בא. // יפה ברלוביץ: יהודית הנדל, במלאת 100 שנים להולדתה. // נעמן כהן: הצליינות הספרותית. // אהוד בן עזר: פרק מתוך "אומץ, סיפורו של משה דיין", ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997. // מנחם רהט: הזרם החמישי. // אילן בושם: 13 שירים ל'חדשות בן עזר', סוף אוקטובר 2021. // אסתר רַאבּ: 1. רשמי מסע באיטליה, 1966. 2. בשורה. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ותשעה: בערוגת הגזר. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים נוספים

חוּגָה

מִנִּבְכֵי-הַזְּמַן

הִיא עוֹלָה

אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתָהּ:

חוּגָה מְצַיֶּצֶת:

רַכּוֹת  –

בְּהַפְסָקוֹת

מְנַמְנֶמֶת:

תּוֹךְ דִּמְדּוּמֵי-שַׁחַר

חָרְפִּי;

אָבִי מְהַלֵּךְ כְּבֵדוֹת

וּבַטּוּחוֹת:

מוֹצִיא מַחֲרֵשׁוֹת,

גּוֹרֵר מִן הַמַּחְסָן:

צְלִיל-בַּרְזֶל עָמוּם  –

חֲבָטָה בַּקַּרְקַע

הַחוּגָה  –

קוֹלָהּ הוֹלֵךְ וְחָזֵק;

וְחִרְחוּר-הַסּוּסִים

הַנּוֹשְׁפִים לְתוֹךְ צִנַּת-הַבֹּקֶר  –

מַרְעִידִים אֶת כֻּלִּי  –

אָבִי  –

בְּקֹר-הַבֹּקֶר

בַּחֹרֶף  –

עִם דִּמְדּוּמֵי-שַׁחַר

[מתוך העיזבון]

חוגה. מתוך ויקיפדיה. כל גולש יכול להגיע לתמונה המקורית של החוגה, ולרבות אחרות שלה.

* אסתר ראב (1894-1981). המחזור "שירים נוספים" מצוי רק במהדורה השנייה של הכרך

"אסתר ראב / כל השירים" (1994). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב

עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב

וגם לא נותר בישראל מוסף ספרותי רציני שיזכיר את מלאת 40 שנה למותה

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

מוטב שתשכחני בבת-שחוק

על שיר פרֵדה מאת כריסטינה רוֹזֶטי

המשוררת הוויקטוריאנית כריסטינה רוזֶטי (1830-1894), השתייכה למשפחת אמנים נודעת, פליטים פוליטיים מנפולי, שהידוע שבהם הוא הצייר גבּריאל רוזֶטי. תמונותיהם של האמנים לבית רוֹזֶטי ושל חבריהם "הפְּרֶה-רפאליטים", שדגלו ב"אמנות לשם אמנות", הצטיינו בדיוקנאותיהם  הענוגים, בצבעי החלום המעודנים שלהם ובסמליוּת של פרטי הנוף המקיפים כל דיוקן. חברי האסכולה "הפְּרֶה-רפאליטית" ביקשו להדגיש את הזיקה שבין האמנויות ולהפיל את החיץ שביניהן: להכניס יסודות פיוטיים למלאכת הציור ולהקנות לשירה ממשות פלסטית.

שיריה של כריסטינה רוזטי, המלאים בחָכמת חיים ובאירוניה כבושה, קנו להם מעריצים רבים, וגם... חקיינים לא מעטים. כשראתה המשוררת חדת-העין והשנונה, שהכירה בערך עצמהּ, איך קנייני הרוח שלה נגזלים ממנה והופכים "מטבע עובר לסופר", היא כתבה משל קצרצר בשם "אלון"  שממנו  ניתן להבין שעץ אלון זקוק לתקופת צמיחה של מאה שנים בטרם יהיה אלון ראוי לשמו, אך פטרייה המתיישבת עליו יכולה לצמוח בִּן-לילה ולהופיע לעין כול במלוא גודלה ו"תפארתה" (המדומה). לכאורה אין כאן  אלא  חרוזים חביבים לגיל הרך,  אך את הרעיונות העמוקים הטמונים במשל הקטן הזה לא יבינו הילדים:

A toadstool comes up in a night, --
  Learn the lesson, little folk: --
An oak grows on a hundred years,
  But then it is an oak.

"בִּן-לַיְלָה פִּטְרִיָּה תָּנֵץ, –

וּמַה הַלֶּקַח, קְטַנְטַנִּים?: –

אַלּוֹן גָּדֵל מֵאָה שָׁנִים,

כִּי אֵין הוּא פִּטְרִיָּה. הוּא עֵץ."

מאנגלית: זיוה שמיר

דיוקנה של כריסטינה רוזטי מאת אחיה דנטה גבריאל רוזטי. מתוך ויקיפדיה.

רוֹזֶטי הוציאה בשנת 1872 את ספרהSing Song  קובץ שירים, מהראשונים בסוגו, ובו nursery rhymes לילדי הגן. כלולים בו בין השיטין רמזים חתרניים המיועדים לעמיתיה ברפובליקה הספרותית בת-הזמן. למעשה אלה הם מסרים ורעיונות הרלוונטיים בכל זמן ובכל אתר.

השיר הקצר "אלון", למשל, מראה כמה קל לו לטַפּיל קצר-מועד לצוץ כהרף-עין ולהרשים את כל רואיו ב"גדוּלתו"; ומה רב הנזק שהוא גורם לצמח הפונדקאי שממנו הוא מוצץ את לשדו שנאגר אט-אט ברוב עמל; ואיזה מין אורגניזם מוזר ודיאבּוֹלי הוא טפיל כדוגמת הפטרייה שאפילו אינו נחשב צמח, ואינו זקוק לאור השמש כדי לשגשג, אך יש לו שורשים דקים וארוכים המגיעים לכל מקום המבטיח את קיומו. איזו דרך קצרה ומושלמת בחרה לה המשוררת, שמעולם לא הִכבּירה מילים ולא לקחה דבר מזולתה, כדי לתאר את תופעת החקיינוּת – את מלאכתם של  האֶפִּיגונים הנעשית באפלה ובסתר!

השיר "Remember" הוא שירהּ הידוע ביותר של כריסטינה רוזטי, שנפרדה פעמיים מן הגברים שביקשו לשאתהּ לאישה בטענה/תואנה שאין הם מתאימים לה מבחינת השקפתה הדתית-רוחנית. היא  נשארה בודדה וערירית, אך כתבה שירים נפלאים לילדים שלא היו לה. הדו-טור (couplet) המסיים את הסונטה שלה "Remember" הפך לאחת המימרות הפופולריות באתרי הציטטות. כמה איפוק ואצילות נדרשים כדי להשמיעה!

Remember

Christina Rossetti

Remember me when I am gone away,

Gone far away into the silent land;

When you can no more hold me by the hand,

Nor I half turn to go yet turning stay.

Remember me when no more day by day

You tell me of our future that you plann'd:

Only remember me; you understand

It will be late to counsel then or pray.

Yet if you should forget me for a while

And afterwards remember, do not grieve:

For if the darkness and corruption leave

A vestige of the thoughts that once I had,

Better by far you should forget and smile

Than that you should remember and be sad.

זָכרני נא

כריסטינה רוֹזֶטי

זָכְרֵנִי נָא גַּם כְּשֶׁאֵלֵךְ מִכָּאן,

לַמֶּרְחָקִים, אֱלֵי מְחוֹז-

דּוּמָה, בּוֹ לֹא תּוּכַל יָדְךָ אֱחֹז,

וּבוֹ אֶמְצָא מָקוֹם לִי לְמִשְׁכָּן.

זָכְרֵנִי גַּם אִם כָּל הַזְּמַן כָּלָה

לָשׁוּב לָדוּשׁ בְּגוֹרָלֵנוּ שֶׁתֻּכְנַן.

רַק נְצֹר זִכְרִי; הֲרֵי לְךָ מוּבָן:      

כְּבָר מְאֻחָר לָעוּץ עֵצָה, לָשֵׂאת תְּפִלָּה.

וְאִם לֹא תִּזְכְּרֵנִי מֵרָחוֹק

וְשׁוּב יָצוּץ זִכְרִי; בִּי, אַל תִּדְאַב:

אִם אֹפֶל הַיָּמִים וְהָרָקָב

יוֹתִירוּ קְצָת מִמַה שֶּׁנִּתְרַקֵּם,

מוּטָב שֶׁתִּשְׁכְּחֵנִי בְּבַת-שְׂחוֹק,

מִשֶׁתִּזְכֹּר אוֹתִי וְתִתְעַגֵּם.

מאנגלית: זיוה שמיר

הערה לתרגום שירו של היינה:

בתרגום שירו של היינה  "היכן ימצא הולך הרגל" נאלצתי להמיר לצורכי חריזה  את ה-Linde  באלון, והיה מי שהעיר על כך במחשבה שטעיתי. במאמר על שירו של ביאליק "תרזה יפה ועבותה" הרחבתי בנושא משמעיו העמומים של השם "תרזה" הנחשב כיום חלופה עברית ל-Linde, אך המילה "תרזה" לא השתלבה בתרגום מבחינת המשקל והצליל, ועל-כן בחרתי להמיר אילן סרק אחד באילן סרק אחר.  

במחשבה שנייה החלטתי לסגת מן ה"אלון" ולהמירו ב"טללון". כך קרא ביאליק בשירו "פרֵדה" ל-Linde, ששמה הבוטני הוא Tilia (הוא הוסיף במו-ידיו הערה על כך בשולי שירו). בשיר זה, שירו האחרון (כמעט) של ביאליק, נזכרים  שני אילנות – הטִללון והלִבנֶה – שעמדו לכאורה בגן בית-ילדותו של המשורר ושמהם נאלץ להיפרד לאחר שנתייתם מאביו.

לדעתי, ביאליק תיאר בשיר זה לא  פרֵדה אוטוביוגרפית מ"גן העדן האבוד" של הילדוּת בלבד, אלא, במקביל, גם פרֵדה קולקטיבית סמלית של היהודי משני האילנות של גן-העדן האירופי שממנו גורש אל המדבר (זֵכר לשני העצים של גן-העדן הבראשיתי). 

ה-Linde הוא סמלה הלאומי של גרמניה ועץ הלִבנֶה הוא סמלה הלאומי של רוסיה. היהודים שהוקאו  מאירופה ועלו לארץ-ישראל הצחיחה עזבו  מאחורי גוום שתי תרבויות ענק שהיו בעבורם מקורות השפעה חשובים מאין כמותם. ואולם שירי ביאליק גם מזכירים לקוראיהם ורומזים להם שגן העדן הקדום היה ממוקם במזרח דווקא, "בין נהר פרת ונהר חידקל", ושחלוצים אחדים מתחילים ליישב את המִדבר ולחפש בו את העתיד בשאיפה להָפכו לגן-עדן מודרני.

מכל מקום, שירו של היינה מעמת את ה-Linde, אילן הסרק הצפוני, סמלה של גרמניה, עם הדקל – אילן נותן פרי, סמלם של אותם מחוזות דרומיים-מזרחיים, שאליהם השתייך עם ישראל בימי קדם ושאליהם הוא  התחיל בסוף המאה התשע-עשרה לשאת את פניו בתקווה לעתיד.

לא אחת מעלים  את  השאלה: תרגום טוב מהו? יש שיאמרו שתרגום טוב הוא נאמן למקור, ויש יאמרו שנאמנות-יתר פוגמת בתרגום ועושה עוול למקור. הפתגם הצרפתי גורס שתרגום הוא כאישה: אם היא נאמנה, אין היא יפה, ואם היא יפה, אין היא נאמנה, ונוסחו המדויק של פתגם זה הוא:

  Les traductions sont comme les femmes – quand elles sont belles, elles ne sont pas fidèles et 

quand elles sont fidèles, elles ne sont pas belles.

ובתרגומו השנון של הממשל והמתרגם המחונן חנניה רייכמן, מתרגמם של משלי קרילוב, משלי אליעזר שטיינברג, שירי הילדים של סמואיל מרשק ועוד:

 נֶאֱמָנוּת שֶׁל "מִין רָפֶה"

כְּשֶׁל תַּרְגּוּם מִשִּׁיר פַּיְטָן:

אִם נֶאֱמָן אָז לֹא יָפֶה,

וְאִם יָפֶה – לֹא נֶאֱמָן.

חוקרי תרגום גורסים שראוי שהמתרגם ישמור על איזון עדין ומושכל שבּין נאמנות ליופי, ובעיקר עליו לדאוג שתרגומו לא יישמע כאילו נכתב ב"תרגומית" (כך כינתה חוקרת התרגום נילי בן-ארי אותה שפה מאולצת האופיינית לא אחת אותם תרגומים המנסים בכל כוחם לשמור על נאמנות למקור בכל מחיר, ואינם מתחשבים במִשלב הלקסיקלי או בזרימה הריתמית של התרגום).   

   לכן, כאשר בוחר אחד מקוראי "חדשות בן עזר" להתלונן על שבחרתי באלון, ולא בתרזה, עליו לקחת בחשבון שכל ניסיון להכניס לתרגום את המילה "תרזה" דווקא (ולא מילה אחרת), יבוא על חשבון החריזה והמשקל;  שבסופו של דבר  ייוולד מין יצור כלאיים הכתוב ב"תרגומית", ולא שיר.

זיוה שמיר

* * *

אורי הייטנר

1. הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים

עידן הפוסט-אמת, הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות, מחזיר אותנו לימי עלילות הדם. לאחרונה, מנוהל מסע הסתה נגד הקיבוצים, שכל כולו מבוסס על פייק ניוז. שני דוקטורים אנטי ציוניים, בני נוריאלי והני זובידה, מובילים לאחרונה, בעיקר ב"הארץ" (אלא איפה?) – ג'יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הם מציגים טיעונים מופרכים על ביזת קרקעות המדינה; עלילות שאין בהן אפילו שמץ שמצה של אמת. אבל השנאה מכשירה כל עלילה ושקר; הכול מותר בשם ההסתה הגסה נגד הקיבוצים. בפשקוויל האחרון הם קראו לפרק את הקיבוצים ולספח אותם כשכונות בערים הסמוכות.

דליתי כמה פנינים כדי להציג את ההסתה הזאת: "...זכויות היתר של הקיבוץ מוגדרות, בין השאר, באמצעות שפה ביורוקרטית-משפטית, שפועלת כמסך עשן... ספסור בקרקע... צבירת הרווח על חשבון כלל הציבור מקרקעות הלאום... ככל שכרסן תופחת כך תאבונן גדל... טייקון המועצה האזורית הוא מעין הכלאה של פיאודל מימי הביניים שמקיים יחסי פטרון-קליינט עם אוכלוסיות שתלויות בו, יחד עם בעל הון מודרני, השולט באמצעי ייצור שמהם הוא מפיק הון באמצעות כוח עבודה... נוכחות לא-פרופורציונלית במוסדות הכוח, ובמוקדי קבלת החלטות פוליטיים... הקיבוץ הוא בית חרושת לביזה... 20 מיליארדי השקלים שהקיבוצים פושטי הרגל קיבלו מאיתנו... במשך שנים מיליארדים נחמסים במישרין ובעקיפין מהציבור. חברה נורמלית שחפצה חיים אינה יכולה להמשיך את הגזל הזה על חשבון כ-92% מאוכלוסייתה... השוד של אמצעי הייצור וניהול משאבי המדינה... פריווילגיה אשכנזית שמודעת לגמרי לפריווילגיותה, שכן היא מתנסחת בכל יום מחדש נגד אזרחים שגרים לידה ועובדים אצלה..."

ממש הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים. ומכאן המסקנה המתבקשת: "תהליך דה-קולוניזציה של השוד הכלכלי-קרקעי הגדול בתולדות המדינה יכול להתחיל בשינוי שטחי השיפוט ובסיפוח הקיבוצים והמושבים לערים הסמוכות להם." אם כפר גלעדי יפורק ויהפוך להיות שכונה בקריית שמונה, וכך יפורקו שאר הקיבוצים, תבוא תשועה גדולה למדינת ישראל. הכו בקיבוצים והצלתם את ישראל.

תמצית המסר שלו היא שלמעלה מ-85% מקרקעות המדינה נמצאות בשליטת קומץ קיבוצניקים אשכנזים פריוויליגיים קולוניאליסטים, שמתעשרים כקורח מהנדל"ן האינסופי הזה, תוך ניצול של שאר האוכלוסייה.

כמובן שהכול שקר אחד גדול. אבל לתועמלנים מסוגם היה מורה, שאמר פעם: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים." ועוד אמר מורם ורבם: "אם תחזרו ותשננו שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת." בגרמנית זה נשמע טוב יותר.

הנשק היחיד שאני מכיר נגד השקר, הוא האמת. אז הבה נציג כמה עובדות, כי בכל זאת, יש אנשים שגם העובדות מעניינות אותם.

ראשית, הקיבוצים אינם כל המרחב הכפרי וכל המועצות האזוריות. הקיבוצים הם בערך שליש מן המגזר הכפרי. מספר חברי הקיבוצים מבין ראשי המועצות האזוריות הוא פחות מ-20%. יו"ר מרכז השלטון האזורי, למשל, שי חג'ג', הוא חבר מושב. ועל פי שם משפחתו, ניתן להסיק שהוא גם אינו עונה על התנאי השני של הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים – הוא גם לא "אשכנזי".

אגב, חלק גדול מאוד מן המושבים במועצות האזוריות הוקמו בידי עולים בשנות החמישים והשישים, רובם מארצות האסלאם. וגם בקרב הקיבוצים, אגב, כשליש הם בני "עדות המזרח", אם זה מעניין מישהו.

יתר על כן, פריסת הקיבוצים הם בעיקר לאורך הגבולות, מן הגליל המערבי, דרך הגליל העליון, הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, הערבה, רמת הנגב ועד עוטף עזה. כלומר, השטח שבו מרוכזים מרבית הקיבוצים קטן לאין ערוך ממכלול השטח של המגזר הכפרי שעליו טוענים המעלילים שהוא בשליטת הקיבוצים. והאזורים האלה רחוקים מלהיות פנינה נדל"נית, אם לנקוט לשון המעטה.

שנית, השטחים שבשטח השיפוט של המועצות האזוריות, אינם נמצאים בבעלות כלשהי של היישובים שבמועצות – לא הקיבוצים, לא המושבים ולא היישובים הקהילתיים. לכל יישוב שטח השייך לו – שטחים למגורים ושטחים לחקלאות, ומעבר להם, אין להם שום בעלות ושום שותפות בקרקעות שבשטח שיפוט המועצה. הם אינם נהנים משום רווח משימוש זה או אחר בנדל"ן בשטחי המועצה האזורית. האם קיבוץ אורטל הרוויח משהו מהקמת המלון החדש בבית המכס? האם יישוב אחר הרוויח מכך?

שלישית, הרוב הגדול של שטחי המועצות האזוריות, הם שטחי אש ושמורות טבע, ואין למועצות עצמן שום יכולת להרוויח מהם.

רביעית, גם שאר הקרקעות בשטחי המועצות האזוריות אינן בבעלות המועצה אלא בבעלות רשות מקרקעי ישראל. כך שלא רק היישובים אלא גם המועצה אינם יכולים ליהנות מרווחי נדל"ן בשטחים אלה. הרווח היחיד של המועצה, לא של היישובים, הוא הארנונה שהיא מקבלת ממשתמשים בקרקע.

השטחים של מועצה אזורית אינם קרקעות בבעלותה, אלא שטח השיפוט שלה, כלומר בעיקר הגדרה משפטית. המקור שלה היסטורי, עוד מימי המנדט הבריטי. כל קרקעות המדינה משויכות לרשויות מוניציפליות. לכל רשות יש גבולות – לכל עיר ולכל מועצה מקומית. אין אפשרות להגדיר כל יישוב כפרי קטן – קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, התיישבות בודדים, כרשות מוניציפלית. כל היישובים הללו הם חלק ממועצה אזורית. המועצה האזורית אינה תחומה רק ביישובים שבתוכה, אלא היא פרוסה לאורך כל השטח הפנוי.

בניגוד לעלילת המקרו – במיקרו יש לעיתים ביקורת מוצדקת על מועצות אזוריות בנוגע לקרקעות. הכוונה למחלוקות בין מועצות אזוריות למועצות מקומיות וערים על תיחום הגבול ביניהם. אכן, לעתים עיר או מועצה מקומית מתפתחת וגדלה, והיא נתקלת במצוקת קרקעות המקשות על המשך התפתחותן. המקור האפשרי הוא הקרקעות שסביבה ששייכות למועצה האזורית. על כך יש מחלוקות, שבחלקן, אולי אפילו בחלקן הגדול, הרשות המקומית/עירונית צודקת. אבל לבעיות הללו יש פתרון. בדרך כלל משרד הפנים מקים ועדת חקירה לסימון הגבולות, ופותר את הבעייה, לרוב בהסכמה. ובמקרים אחרים, ראויים יותר, כלל אין צורך בוועדה כזו, כי המועצה האזורית מוותרת מרצונה ומיוזמתה על שטחים שלה, לטובת היישובים העירוניים שבתוכה.

המועצה האזורית גולן, למשל, ויתרה לא אחת, תמיד מרצונה, על אדמות למען התפתחות קצרין ולטובת הכפרים הדרוזיים בצפון הגולן. כאשר מג'דל שמס הגיעה לרוויה קרקעית ללא יכולת לבנות שכונה כדי שהדור הבא יוכל לגור בה, המועצה האזורית גולן לא נזקקה למשרד הפנים, ואף לא לבקשה מצד המועצה המקומית מג'דל שמס, אלא ביוזמתה העבירה קרקעות מרשותה לרשות המועצה המקומית.

לצערי, זו לא דרכן של כל המועצות האזוריות. אך בכל המקרים, הבעייה מסתדרת, אם במו"מ בין הרשויות ואם בהחלטת משרד הפנים. כאמור, הבעיות הללו הן נקודתיות, ובוודאי שאין כל קשר בינן לבין העלילה המרושעת נגד המועצות האזוריות והקיבוצים.

בעייה נוספת נוגעת לארנונה על פעילויות שנמצאות בקרבת רשויות מקומיות, בשטח המועצה האזורית. למשל, בסיסי צה"ל בנגב. למה המועצה האזורית נהנית מהארנונה שלהם ולא הערים, כמו דימונה וירוחם? מכאן עלתה בעשור הקודם קריאה לתיחום מחדש של הגבולות המוניציפליים והעברת הבסיסים לתחומי העיר.

אני פרסמתי לפני כשבע עד עשר שנים שורה של מאמרים, כולל מעל במה זו, שבהם הצעתי פתרון צודק לבעייה, ללא שינוי גבולות. כך, למשל, כתבתי במאמר ל"ידיעות הקיבוץ" ב-2013: "המצב הקיים פוגע בעקרונות הצדק החברתי והשוויון. הארנונה מעסקים היא אחד הגורמים המרכזיים המעשירים את קופת הרשות המקומית. כאשר סמוך לעיר בת 40,000 תושבים, כמו דימונה, שרובם אינם מן המעמדות הסוציואקונומיים הגבוהים בישראל, קיימים מפעלים שרוב המועסקים בהם הינם תושבי העיר, ומי שנהנים מן הארנונה הזאת הם רק 1,200 תושבי המועצה האזורית תמר – זהו אי צדק חברתי. וכאשר מדובר בסכומים של כ-90 מיליון שקל בשנה, זהו עוול. וכאשר עיריות דימונה, ירוחם וערד נאלצות לפשוט יד מול הממשלה כדי לאפשר חינוך, תרבות ורווחה לתושביהן, והדימוי העצמי של תושביהן נפגע כתוצאה מכך, העוול זועק לשמיים. ולכן, הרצון לשנות את המצב הזה הוא מוצדק. מי שמאמין בצדק חברתי, יתמוך בו. התנועה הקיבוצית, שיחד עם תנועת המושבים היא הגורם הדומיננטי במועצות האזוריות, חרטה על דגלה את ערכי הצדק החברתי והשוויון, ומן הראוי שתיתן יד לשינוי המצב. אגב, השינוי אינו חייב להיות דווקא שינוי הגבולות בין הרשות המקומית לאזורית, אלא שינוי המדיניות בנוגע לארנונה מעסקים. למשל, חלוקה מחדש של שיוך הארנונה על העסקים על פי המרחק מגבול הרשות המקומית ואחוז העובדים השייכים לה, או כל פתרון יצירתי אחר שיתקן את המצב הקיים."

הבעיה עליה הצבעתי אז, כבר אינה קיימת היום. תחילה, כיוון שהמועצות האזוריות והרשויות העירוניות בנגב הגיעו להסכם שפתר את המחלוקת. ומאוחר יותר, שר הפנים לשעבר אריה דרעי ביטל את תשלום הארנונה של גופים ציבוריים לרשויות האזוריות והפנה את התשלום שלהם לקרן שתחולק באופן שוויוני בכל הארץ. כך שהטענה מן העשור הקודם על שטחי שיפוט ותשלומי ארנונה פשוט כבר לא בתוקף. תשלומי הארנונה כבר אינם הולכים למועצות האזוריות שמחנות צה"ל נמצאים בתחומם, ולכן, העובדה שתחום השיפוט הכולל של המועצות האזוריות חולש על כ-86% מהקרקע, הוא חסר כל משמעות מבחינה כלכלית.

יתר על כן, עו"ד רון רוגין הוכיח, במאמר תגובה ב"הארץ" למאמריהם של זוביידה ונוריאלי, עד כמה הטענות בנושא הארנונה מופרכות. בהסתמך על נתוני הדו"חות הכספיים המבוקרים שפרסמה הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ברשימת עשרים הרשויות המקומיות בישראל, שהן בעלות ההכנסה הגבוהה ביותר מארנונה מסחרית, לא מופיעה אף מועצה אזורית. גם את טענתם של השניים על ההכנסה לנפש, הנובעת ממיעוט התושבים על שטח ענק ברשויות האזוריות מפריכים נתוני הלמ"ס. סך ההכנסה המצטברת מארנונה מסחרית בכל 54 המועצות האזוריות בארץ נמוכה באופן משמעותי מסך ההכנסה מארנונה מסחרית של עיריית תל-אביב. זאת, חרף העובדה שהאוכלוסייה במועצות האזוריות מונה כ-950,000 איש בעוד שאוכלוסיית ת"א מונה 461,000 נפש. ההכנסה מארנונה לנפש בת"א גדולה פי שלושה מזו שבמועצות האזוריות. וכך גם בעיריות נוספות, קטנות הרבה יותר.

כל הטענות שבבסיס מסע ההסתה שמובילים שני הדוקטורים האנטי ציוניים, הן שקר על גבי שקר על גבי שקר ואין בהן אפילו שמץ של בסיס עובדתי. כל כוונתן להסית ולהשניא. ולמרבה הצער יש לא מעט אנשים, שקופצים על ההסתה הזאת כמוצאי שלל רב ומפיצים אותה בתעלות הביבים של הרשתות החברתיות ושאר נתיבי הפצת השקרים הקיימים בחברה הישראלית.

2. הדה-לגיטימציה החדשה

לאורך העשור האחרון הוביל הימין הפופוליסטי (או ליתר דיוק הביביסטי) מסע שיטתי ונרחב של דה-לגיטימציה למערכת המשפט בישראל, לגורמי אכיפת החוק ולשירות הציבורי בישראל. כל אלה הוגדרו כ"דיפ-סטייט"; קונספירציה על "מדינת העומק", של ה"אליטות" המנותקות מן העם, שמסרבות לקבל את הכרעת הבוחר ומנסות לקעקע את הכרעת הרוב באמצעות "שלטון הפקידים".

לב הטענה שעמדה מאחורי המסע הזה הייתה קבלת הכרעת הבוחר. הדמוקרטיה צומצמה לקריטריון אחד, שלטון הרוב, שהוא אמנם הקריטריון החשוב ביותר בדמוקרטיה, אך הדמוקרטיה היא גם זכויות המיעוט, זכויות הפרט, שלטון החוק, השוויון בפני החוק, ביזור הכוח, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. כל אלה הוכפפו לערך אחד – שלטון הרוב, המגלם את "רצון העם", ולכן כל התערבות בהחלטותיו היא פגיעה ברצון העם. אפילו חקירת חשדות לפלילים של נבחרי הציבור הוגדרה כחתירה תחת שלטון הרוב ורצון העם. "האם פקיד יכול לבטל את בחירת העם," היתממו נושאי המסר הזה. כל בקרה שיפוטית על חקיקה היא פגיעה בדמוקרטיה שמגולמת בהחלטת נבחרי הציבור, ואפילו כל בקרה שיפוטית על הממשלה, הרשות המבצעת, אינה לגיטימית ולכאורה סותרת את רצון העם, כפי שבא לידי בהחלטה של הממשלה הנבחרת.

כך היה כל עוד בנימין נתניהו היה ראש הממשלה. ברגע שנתניהו הוחלף, וכזכור, היה זה אחרי ארבע מערכות בחירות שבהן הוא לא השיג רוב, לפתע רוממות הטענות על קדושת ההחלטות של נבחרי הציבור, שמבטאים את רצון העם, התפוגגו. מסע הדה-לגיטימציה הורחב וכעת הוא כולל דה-לגיטימציה של הממשלה הנבחרת ושל הכנסת.

הממשלה החוקית, שזכתה ברוב חברי הכנסת שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, עוברת מסע חסר תקדים של דה-לגיטימציה. אפשר לנוד למראה הפאתטי של סיעת הליכוד ששרה "היום יום הולדת לראש הממשלה", כאשר היא חוגגת את יום הולדתו של ראש האופוזיציה. אבל זה לא כל כך מצחיק. זה ביטוי, אמנם קצת פאתטי, של הלך רוח מסוכן, המסכן את הדמוקרטיה הישראלית – סירוב להכיר בלגיטימיות של הממשלה החוקית ושל ראש הממשלה שזכה באמון הכנסת. כאשר שר לשעבר וח"כ בהווה, דודי אמסלם, מתראיין בטלוויזיה ומגדיר את ראש הממשלה "האיש שקראת לו ראש הממשלה," זה מסוכן. כאשר ראש הממשלה אינו מסוגל לפתוח את פיו בכנסת בלי שחבורת ח"כים מתפרעת ומשתוללת ומגדפת ואינה נותנת לו לדבר, זה איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית.

גם הדה-לגיטימציה לראש הממשלה מתכסה בטענה הפופוליסטית של "רצון העם". מי שהקים ממשלה ברוב קולות של חברי הכנסת מוצג כמי שגנב את השלטון ממי שלא הצליח להקים ממשלה כי לא היה לו רוב בכנסת. הטענה הזאת שומטת את הקרקע מתחת ריבונות הכנסת.

בשם הפופוליזם של "רצון העם", מתרחבת הדה-לגיטימציה גם לכנסת עצמה. לפתע, נציגי הציבור איבדו את מעמדם בקרב הפופוליסטים, והצטרפו אל ה"פקידים-שאף-אחד-לא-בחר-בהם", כמי שמפרים את רצון העם. מי שניסו לחוקק חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את המנהיג מעל החוק, שנועדו להעניק למנהיג זכויות יתר ומעמד-על לא דמוקרטי, טענו שאם הרוב בכנסת יחליט על כך – זו הדמוקרטיה, וכל ערעור על כך הוא אנטי דמוקרטי. וכעת, הם מבצעים דה-לגיטימציה מראש לחקיקה, שנועדה לבזר את הכוח השלטוני, בטענה שהיא מנוגדת לרצון העם. "איך מפלגה שלא עוברת בסקרים את אחוז החסימה מנסה לחסום מפלגה שזוכה ב-35 אחוז בסקרים?" – הם מיתממים. כמובן שאף מפלגה אינה יכולה לחוקק חוק, אלא רק הרוב בכנסת. אבל מי זאת הכנסת ומי זה הרוב בכנסת שיחליט נגד רצון העם?

זו מגמה מסוכנת מאוד, איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית ועל הלגיטימיות של המוסדות הנבחרים.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".

3. צרור הערות 27.10.21

* החולייה החלשה – מאז הקמת הממשלה, ברור לי, ונתתי לכך ביטוי פעמים אחדות, שמרצ היא החולייה החלשה של הממשלה. איני אומר זאת בטרוניה כלפי מרצ, כיוון שהסיבה לכך אינה מאבקי כוח וענייני כבוד, אלא חילוקי דעות מהותיים. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית. זו אינה האידיאולוגיה שלי, אך אני מכבד את העובדה שזו מפלגה שיש לה אידיאולוגיה, שהיא מאמינה בה ורוצה לקדם אותה. הבעייה של מרצ היא שרק מיעוט קטן בעם תומך בדרכה, והדרך הזו רחוקה מדרכה של הממשלה. וכאשר אני כותב שהיא רחוקה מדרכה של הממשלה, אין כוונתי רק לימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, אלא גם לכחול לבן ויש עתיד. עובדה זו מחייבת את מרצ לבלוע לא מעט צפרדעים, וזאת כאשר הבייס שלה נושף בעורפה, מתודלק בתעמולה של "הארץ" נגד הממשלה.

מרצ יכולה לדבוק בדרכה ולהישאר אופוזיציה נצחית. אופוזיציה היא שליחות חשובה, אולם השפעתה מעטה מאוד. בממשלה יש לה הרבה יותר יכולת להשפיע, והיא עושה זאת בתחומים שבאחריותה, שהם תחומים חשובים ביותר כמו הבריאות והגנת הסביבה; הנה, רק בישיבתהּ האחרונה אישרה הממשלה תכנית חסרת תקדים למאבק במשבר האקלים.

מרצ אינה יכולה לצפות שהרוב הגדול בקואליציה ירקוד על פי החליל שלה בנושאים המדיניים. עליה לגלות אחריות, כיוון שאם היא תפיל את הממשלה, היא תגרור את ישראל לסיבוב בחירות חמישי, וזו עלולה להיות כבר מכה אחת יותר מדי לדמוקרטיה הישראלית. ומה תהיינה תוצאותיהן של בחירות כאלו? ממשלת מרצ?

כל הצדדים בממשלה הזאת נאלצים וייאלצו להתפשר. מפלגות הימין בקואליציה יודעות שהממשלה הזו לא תוכל להוביל תנופת התיישבות גדולה ביהודה ושומרון. אבל גם מרצ חייבת להבין שאין מצב שהממשלה תקפיא את הבנייה ביו"ש. זה לא יקרה. ועל ראשיה לגלות מנהיגות ולומר אמת לבייס. אגב, מרצ ישבה בממשלות רבין וברק וגם בהן לא הוקפאה הבנייה. עליה להשלים עם המציאות, ולא לעורר משברים וסערות, פעם על הגדרת הזרועות המחופשות של החזית העממית – ארגוני טרור, ופעם על הוצאת יחידות דיור ביו"ש לשיווק. השותפות הקואליציוניות של מרצ נאלצת להבליג על פרובוקציות שלה, כמו הנסיעה לחלות פניו של אבו מאזן, אבל הממשלה לא תוכל לוותר על מדיניותה כדי לרצות את מרצ.

* אוהבת אדם – כך כתבה זהבה גלאון, בפשקוויל אלים ב"הארץ": "התשובה לימין פשוטה: תקשיב, יא חתיכת בהמה גזענית, הומופובית, שונאת זרים, שונאת נשים, שחותרת לגרור אותנו למשטר טליבאני – איננו פוחדים ממך. יש לנו עקרונות: שוויון, אהבת האדם, חירות, אחווה. ועכשיו לך מפה, לפני שנטפל בך כמו שטיפלנו בפשיסטים המקוריים."

את דברי הבלע הנבזיים והמסיתים האלה היא כתבה על "הימין". בה"א הידיעה. כלומר, גם על השותפים הקואליציוניים של מפלגתה. גם על ראש הממשלה שמפלגתה חברה בה.

הכי אהבתי את המודעות העצמית שלה, כמו התהדרותה בעקרונות כ... "אהבת האדם". נראה לי שהיא אוהבת אדם, כמו שקניבל אוהב אדם.

אגב, מאמרה "המרכז הפוליטי חותר תחת עצמו" לא כוון נגד הימין, אלא נגד השמאל-מרכז, שאינו נלחם בימין אלא מצטרף למתקפות הימין, למשל על "שוברים שתיקה" ושות', ל"צרכיו האופורטוניסטיים."

* תחרות אבודה – נראה שגלאון החליטה להתחרות ביאיר נתניהו. חבל על המאמץ. אין לה סיכוי.

* להיות צודקים וחכמים – החלטתו של שר הביטחון להגדיר כארגוני טרור את השלוחות ה"אזרחיות" של ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלשתין, צודקת וחשובה. אולם האופן המרושל שבו בוצעה ההחלטה הוא כישלון הסברתי ומדיני.

פתאום, באמצע שום מקום, התפרסמה ההחלטה, בלי לנמק אותה, בלי להסביר אותה, בלי להכשיר את הלבבות, בלי להציג את העובדות ואת ההוכחות. גנץ פעל כאילו אין דעת קהל ואין מאבק על דעת הקהל ועל התודעה ומה שחשוב הוא רק לעשות את הדבר הנכון.

בכך הוא חשף את ישראל לביקורת חריפה, להשמצות ולהסתה, להצגתה כמי שפועלת נגד ארגוני "זכויות האדם" ו"החברה האזרחית", ללא כל תגובה. וגם אם באיחור אופנתי ישראל תציג בעוד ימים אחדים את העובדות, יהיה זה אחרי שהפקירה את הזירה לאוייב במשך ימים ואחרי הנזק שנגרם.

וכך, במקום שישראל תצא למתקפה דיפלומטית והסברתית נגד האיחוד האירופי, שמממן בכספיו ארגוני טרור במסווה של "זכויות אדם", דווקא ישראל עומדת תחת מתקפה דיפלומטית והסברתית של מדינות האיחוד האירופי, על כך שהיא פוגעת, כביכול, בזכויות האדם.

ההסברה הזאת חשובה גם בארץ פנימה. התעמולה של "הארץ", "בצלם", "שוברים שתיקה" וח"כים ממרצ נגד ההחלטה פועלת בלי שאזרחי ישראל קיבלו את המידע המסביר את צדקת ההחלטה.

ראוי לשֶׁבח יוסף חדאד, "שר ההסברה" הבלתי מוכתר של ישראל, שמפיץ בעולם סרטון המציג בשמות ובתמונות את העובדה, שהנהגות הארגונים הללו מורכבות ממחבלים, חלקם מורשעים, חלקם רוצחים.

בדיפלומטיה ובפוליטיקה צריך להיות צודק וחכם. ההחלטה צודקת. אופן הביצוע לא חכם.

* הארגון השביעי – בהזדמנות חגיגית זאת של הגדרת ארגונים כארגוני טרור, הגיע הזמן להגדיר ככזה גם את "לה-פמיליה".

* שלום עם דיקטטורות – ההפיכה בסודאן מעוררת דאגה. האם השלטון החדש יקיים ויקדם את הסכם אברהם לשלום ונרמול בין סודאן לישראל?

כך או כך, האירועים מעידים על הפריכות של הסכמים עם דיקטטורות. אין זה אומר חלילה שאין לחתור לשלום עם דיקטטורות. הרי זולת ישראל, כל מדינות המזה"ת הן דיקטטורות, ואם נתנה את השלום בכך שהפרטנריות תהיינה דמוקרטיות, ייתכן שלא יהיה שלום לעולם. אולם כאשר חותמים על הסכם עם דיקטטורה, יש לקחת בחשבון שהוא לא יאריך ימים, ולכן אסור לקחת סיכונים ביטחוניים במסגרתו.

* לתקן את העוול – גדעון לוי תומך בטרור הפלשתינאי נגד ישראל ומסביר זאת: "הפלסטינים לא רק זכאים להתנגד למה שהיהודים מעוללים להם זה 100 שנים, אין להם גם ברירה אחרת. ישראל דוחפת אותם לייאוש, ומשם לאלימות."

100 שנים. מה קרה לפני 100 שנים? פרעות תרפ"א. פוגרומים של ערבים נגד יהודים בארץ ישראל.

הפרעות הללו היו "התנגדות למה שהיהודים מעוללים להם." מה עוללו להם היהודים? עלו לארץ ישראל. מאז הם ממשיכים להיאבק נגד הנוכחות היהודית בארץ ישראל, שהיא עוול, שלא יתוקן, אלא לאחר שאחרון היהודים יעזוב את ישראל.

אגב, במאמריו נוהג לוי לדבר על "מבן גביר עד ניצן הורוביץ," כמקשה אחת. כי בעיניו, מי שאינם חותרים לתקן את העוול הזה, כלומר תומכים בנוכחות יהודית בארץ, הם היינו הך, וההבדלים ביניהם זניחים.

* פרסונה נון גרטה – שני ליטמן, ב"ביקורת טלוויזיה" ב"הארץ", תוקפת את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, רם בן ברק, על כך שסירב לאפשר למנכ"ל "שוברים שתיקה" אבנר גבריהו להופיע בפני ועדת החו"ב. היא גם נזפה ברינה מצליח, שראיינה את בן ברק, על כך שלא שאלה אותו על הנושא הזה ועל נושאים נוספים מסוג זה (כמו החלטתו המוצדקת של גנץ להגדיר את ארגוני "החברה האזרחית" ו"זכויות אדם", כלשונה, כארגוני טרור).

האמת היא ששמעתי על מניעת הופעתו של גבריהו רק במאמרה של ליטמן, כך שאיני יודע אם זה נכון ואם כן באילו נימוקים נמנעה ההופעה. אך עקרונית, אני סבור שאין לאפשר לו דריסת רגל בדיוני הכנסת. מי שעומד בראש ארגון שהנו חוד החנית של הדה-לגיטימציה למדינת ישראל בעולם; מי שעובר בכל רחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי להסית נגד מדינת ישראל, להטיף להחרמתה ולהעליל עלילות דם בזויות על צה"ל, איבד את הלגיטימיות של פעולתו בישראל, ועליו להיות פרסונה נון גרטה (אישיות בלתי רצויה) בכנסת ובכל מוסד ציבורי.

בדיוק כפי ששר הביטחון לשעבר בוגי יעלון אסר כל הופעה של "שוברים שתיקה" בפני חיילי צה"ל וכפי ששר החינוך לשעבר נפתלי בנט אסר כל הופעה שלהם בבתי הספר, כך יש למנוע כל מנוח לכף רגלם במדינת ישראל.

ארגון אוטו-אנטישמי ארור.

* כשל חיסוני – לישראל יש כל התנאים להיות המובילה בעולם בנושא החיסונים, והנה, על פי מחקר עולמי של "ניו-יורק טיימס" אנו מפגרים אחרי עשרות מדינות, ונמצאים רק במקום הארבעים בקצב החיסונים נגד קורונה, כמו מדינת עולם שלישי נחשלת. זה ביטוי לחולי חברתי ותודעתי בחברה הישראלית, זה ביטוי לכשל חינוכי רב שנים, וזה מחדל מנהיגותי הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית. זהו כשל חיסוני, תרתי משמע.

* סרטונים מצוינים – בניגוד לסרטוני ההסברה הדביליים של דודו ארז בקמפיין למען ההתחסנות, בימים האחרונים יש סרטונים מצוינים: אדם שלא התחסן וסיפר על הסבל הנורא שהסבה לו המחלה, שכמעט קיפחה את חייו וקרא לציבור להתחסן. אחיו של מתאבד הקורונה חי שאוליאן, מהפעילים נגד החיסונים שבעצמו לא התחסן וכתוצאה מכך מת מקורונה. זה הכיוון האפקטיבי של ההסברה.

* חופש הדת – הוזמנתי לישיבת הפתיחה של השדולה להתחדשות יהודית בכנסת. מסיבות של זמינות לא באתי. בסרטון על הישיבה בדף הפייסבוק של ח"כ גלעד קריב, ראיתי שהשדולה נקראת "השדולה לחופש דת ולהתחדשות יהודית." אני לא אוהב את הכותרת. "חופש דת" נשמע לי מתאים יותר לארגונים הדוסופוביים שלוחמים בדחליל ה"הדתה", שבשורה התחתונה מה שבאמת מאיים עליהם זו דווקא ההתחדשות היהודית (כפי שהודה במאמר ל"הארץ" רם פרומן, ראש "הפורום החילוני"). כמובן שאיני רוצה לקבוע קביעות רק על סמך שם השדולה, בלי שהייתי שם. אני מקווה שאני טועה, והשדולה באמת תיתן ביטוי ופה לצורך בהתחדשות יהודית, בתחיית היהדות בקרב הציבור הישראלי ובהנכחתה בכל תחומי החיים, מתוך תפיסה פתוחה ופולורליסטית. אבל אני מודה ששם השדולה גרם לי לצביטה לא נעימה.

* בלתי בגיץ – כאשר האופוזיציה עתרה לבג"ץ נגד חלוקת הוועדות בכנסת, כתבתי שהאופוזיציה צודקת בטענותיה, אך בית המשפט אינו צריך להתערב.

לשמחתי, בית המשפט לא התערב, אך בהחלטה הביע עמדה נגד התנהגות הקואליציה בנושא.

אני מקווה שעכשיו יישבו שני הצדדים ויגיעו להבנות, כדי להפסיק עם שיתוק הכנסת.

* השוואה לא רלוונטית – הרוג מס' 300 בתאונות דרכים מתחילת השנה. והתקשורת מבשרת: "מדובר בעלייה משמעותית של 18% במניין הקורבנות לעומת התקופה המקבילה אשתקד, שבה נהרגו עד למועד זה 253 בני אדם."

ההשוואה הזו אינה רלוונטית, כיוון ששנת 2020 היתה שנה של שלושה סגרים. באופן יחסי, ייתכן שהנתונים השנה מעידים דווקא על ירידה במיספר ההרוגים. אם רוצים להשוות, נכון להשוות לשנת 2019, או לממוצע של חמש שנים עד 2019.

עיוות הנתונים אינו מסייע למלחמה בתאונות הדרכים.

* אומץ הלב של אדלשטיין – כאשר אדלשטיין ניסה, ללא הצלחה, להגן על כבוד הכנסת ועל הממלכתיות בעימות שלו עם נתניהו על טקס השאת המשואות בהר הרצל ביום העצמאות השבעים, ליקטתי דברים שכתבו עליו המסיתים:

– כעת משהתחתן עם אישה שהיא מאוד שמאלנית קיצונית מהקרן החדשה לחיסול ישראל- ועיתון הארץ זה אומר הכול.

– מתנהג כאחד שיורה בתוך הטנק.

– מאז התחתן עם בתו של נבזלין מבעלי עיתון הארץ כנראה שישנה השפעה שלילית עליו והוא מתחיל להפוך את עורו.

– בן הכומר השמאלן המתועב.

– חבל שלא קפא ברוסיה למוות המחותן של משפחת אל-ארד.

– קשור קשרים משפחתיים עם אחד הבעלים של הביובון "אל-ארד" (הקורא לעצמו "הארץ", תוך חוצפה ורמייה).

– לשלוח את הרוסיניאק עלוב הנפש חזרה לרוסיה.

– הפשפש המזויף שמקומו כבר לא בתנועת הליכוד ובטח שלא בכנסת ישראל.

– האמת שלא יצליח להיות במקום ריאלי בפריימריז. מקסימום מקום 70 עד 120 ולא בטוח שישוב לכהן כח"כ. ככה זה שכוחותינו יורים על כוחותינו.

– יולי – אוגוסט מתנהג כאילו ההר של האבא שלו וזכרם של הנופלים של הסבתא שלו. שוב לרוסיה הלבנה ויפה שעה אחת קודם!

– יולי אדלשטיין התחיל קמפיין לנשיאות והתחיל לקושש קולות מהמחבלים שבכנסת.

– עבר של אדם לא מעיד על ההווה שלו. גם מרשל פתן היה גיבור צרפת ובמלה"ע השנייה בגד בצרפת. גם אודי אדיב שירת כקצין בכיר ובגד. גם אבי בוסקילה שירת ביחידה מובחרת והוא בשלום עכשיו. אז מה? אז מה אם אדלשטיין ישב בכלא?

– אדלשטיין אינו יהודי. הוא חבר לאויביה הערבים של מדינת ישראל. הוא בושה לכנסת ישראל.

– אדלשטיין מתגלה כתת רימה אנושית.

– יואל אדלכלום, פגעת בראש הממשלה ביום חגנו. לא יסולח לך. איש קטן עם אגו נפוח.

– ביבי העלה אותו למשרה הרמה של יו"ר הכנסת אבל מאז שנשא לאישה את בת האוליגרך נבזלין, השותף בעיתון "הארץ", אנו חשים שנוכחותו היא לא לטובתנו ובעיקר לא לטובת נתניהו ראש הממשלה הדגול של מדינת ישראל שליט"א!

– אדלשטיין התנפח כהוגן מאז שנישא לנבזלין השותף בעיתון "הארץ" וכך הכניס את הצרה הזו לתוך הכנסת!

– החל להתנהג כלפי ראש הממשלה כאילו הוא "מעליו" ונלחם בו, ממש, כדי שלא יופיע וינאם בהדלקת המשואות, כי הוא ידע שאינו יכול להתרומם ולהגיע לגובה סוליות נעליו של ביבי!

– אדלשטין מסוכן. מתנהג כאילו הכנסת בבעלותו. נוקם ומחסל כל מי שאינו לרוחו. נקמן ומזימתי. ממש לא עומד ברמה הפטריוטית של לוחם ישראל ממלח הארץ גאוות ישראל ביבי נתניהו.

– אדלשטיין מנסה להפוך לאהוב השמאל. מטרתו – להפוך לנשיא.

– יולי איש קטן ועלוב!!!

– יולי אדלשטיין הוא בן לכומר נוצרי מומר ונשוי לבתו של אוליגרך רוסי מבעלי עיתון הבוגדים "הארץ".

– יולי ורובי יחד מייצגים פרומיל מבנימין נתניהו.

– להזכיר לך שהוא התבטא כמה פעמים נגד ראש הממשלה... לא יעזרו נזיפות. אסור לבחור בו בפעם הבאה.

– למה מי זה אדלשטיין? באף מפלגה לא ייקחו אותו. צריך להגיד כל יום תודה שיש את הליכוד.

וכו' וכו' וכו', כיד השנאה וההסתה של דפי המסרים.

אדלשטיין זוכר זאת היטב ויודע שזה אפס קצהו של מה שיספוג בהתמודדות על הנהגת הליכוד. ולכן, הוא ראוי להערכה על אומץ לבו, בהחלטה להתמודד.

* מחוייבות לעקרון השוויון – אני גאה בהחלטת הממשלה על תוכנית לצמצום הפערים בין המגזר הערבי לכלל המדינה. זה ביטוי למחויבותה של ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, לעקרון השיוויון האזרחי.

למען ההגינות יש להודות שהתהליך הזה החל כבר בממשלות נתניהו, שעשו יותר מכל הממשלות שקדמו להן לקידום המגזר הערבי. אגב, בין המובילים במגמה זו בממשלות נתניהו היו שר החינוך בנט ושרת המשפטים שקד, כך שאך טבעי שממשלה בהובלת בנט אישרה את התוכנית.

* מנהיגות במעגלי החיים – אני מצפה בכיליון עיניים לספרו של אביב כוכבי. הן בשל הערכתי אליו, לא רק כמפקד צבאי אלא גם כאיש רוח והוגה דעות, בזכות נאומיו מעוררי ההשראה, ולא פחות מכך בשל נושא הספר: מנהיגות. תופעת המנהיגות מרתקת אותי ואני קורא הרבה ספרים ומאמרים על אודותיה.

אני ממליץ בחום על ספר שיצא ב-2018 אך קראתי אותו רק לאחרונה (את המהדורה השישית שלו) – ספרו השישי של אביגדור קהלני "מנהיגות במעגל החיים". אביגדור, שמיותר להציג את ניסיונו בהנהגת אנשים במבחן הקשה מכול – תחת אש, עוסק לעומק בתופעת המנהיגות מכיוונים שונים. הספר משלב בין הגיגיו של קהלני עצמו וסיפוריו האישיים, לבין ראיונות רבים שערך עם אנשים שונים, מן האקדמיה ומתחומי החיים השונים, בנושא המנהיגות. מטבע הדברים, יש דגש בספר על מנהיגות צבאית, אך הוא עוסק גם במנהיגות פוליטית, רוחנית, דתית, מוניציפלית, חינוכית, מנהיגות בספורט, ברפואה, בתיאטרון ועוד. קהלני ומרואייניו גם מנתחים דמויות של מנהיגים, מן התנ"ך (משה, דוד) ועד ימינו, כולל ראשי ממשלות ישראליים, מבן גוריון עד נתניהו.

חסרה לי בספר עמידה על מנהיגותו הייחודית, יוצאת הדופן, של יצחק שמיר, וכן התייחסות למנהיגים מן העולם.

הריאיון האחרון בספר עוסק במנהיגות נוער, כבסיס למנהיגות העתיד. המרואיינת, אז תלמידה בכיתה ח', מנהיגה ופעילה במועצת התלמידים בבית ספרה ובעשיה חברתית בבית הספר. שמה רותם קהלני. ראיון של סבא גאה.

* לא מפסיק להתרגש – חנוך דאום בילה כל הקיץ בצפון, על שפת הכינרת, וסיכם את הקיץ המופלא הזה בטור שלו ב"7 ימים". ובמשפט אחד, הוא הגדיר בצורה קולעת את תחושתי כתושב הגולן: "אם אתה גר במקום יפה באמת, יפה בעיניך, אתה לא תפסיק להתרגש ממנו לעולם. ולא זו בלבד שלא תחדל מלהתרגש, אתה גם תחוש בהדרגה שאתה הופך להיות אדם שמח יותר."

אמת ויציב.

* שוק הבשר – הגיעה השעה לשים קץ לשוק הבשר הנקרא תחרות מלכת היופי.

(אולי במקום האובססיה למעשים מגונים בשפה העברית, יוקדש המאבק הפמיניסטי למטרות כאלו, שתקדמנה באמת את השוויון המגדרי).

* כך נציל את ים המלח – איך אפשר להציל את ים המלח? מאתיים אנשים התפשטו, וים המלח יינצל.

נו, מצאנו את הדרך לפתור בעיות. להתפשט. ניסיתי את זה בבית. נשרפה לי מנורה. כדי להאיר אותה מחדש התפשטתי. זה לא עבד.

* כסת"ח – ברשומה של רווית הכט, "הארץ", היא לעגה למי שטוענים שההתפשטות הפאתטית קשורה באמת למאבק על ים המלח, או שהמוטיבציה של המתפשטים היתה לקדם את הנושא. היא הבריקה בהגדרה אירונית לשימוש בסיפור ים המלח כתירוץ להתערטלות: כסת"ח [כיסוי תחת, אבהיר למקרה שמישהו אינו מכיר את ראשי התיבות].

* ביד הלשון: ספרא וסייפא – ספרו המדובר של אביב כוכבי, שטרם פורסם וספק אם יפורסם במהלך כהונתו, מעיד על מחברו שהוא ספרא וסייפא.

ספרא וסייפא הוא אדם שהינו גם לוחם וגם איש ספר. מקור הביטוי הוא ארמית. סיף = חרב. ספרא וסייפא = הספר והחרב (סיומת א' היא בארמית ה"א הידיעה).

פירוש נוסף למילה סייפא הוא – שודד דרכים. אך הביטוי בשלמותו הוא בקונוטציה הרבה יותר חיובית, כאמור.

מקור הביטוי אינו מציג את החיבור בין החרב והספר כאידיאל, אלא כאיום. במדרש (ויקרא רבה פר' ל"ה) נאמר: "הסיף והספר ניתנו מכורכין מהשמיים. אמר להם הקב"ה: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה, הרי אתם ניצולים מן הסיף; ואם לאו, סוף שהוא הורג אתכם."

הסיף והספר ירדו אפוא, מכורכין, לשם איום: קיבלתם את הספר כדי לשמור על הכתוב בו. אם לא תנהגו כך, החרב תיכנס לפעולה.

אנו נוהגים לבטא את צירוף המילים: סַפְרָא וְסַיְיפָא, עם יו"ד שוואית. אך זו טעות. ההיגוי הנכון הוא סַפְרָא וְסַיָּיפָא, עם יו"ד קמוצה.

אורי הייטנר

* * *

עקיבא נוף

הנה החורף בא

הנה החורף בא,

מַמְטיר ניטְפֵי חיבָּה 

על שְׁדֵה קוצים כָּמוֹּש,

נושא כְּאֵב גָדוּשׁ

על קיץ מאכזב,

נְטוּל ליטוּף אוהֵב.

הַרְווּני נא טיפות

לָחוֹת וּמְלַטְפוֹת,

שיטְפוּ אֶגְלֵי חֱמְלָה    

את שְׁדֵה המִּשְאָלָה –

לחוּש את הסְליחה,

לבוֹא אֶל הַמְּנוּחה.

* * *

יפה ברלוביץ

יהודית הנדל

במלאת 100 שנים להולדתה

במקור מתוך:

The Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish Women

המאמר מתפרסם כאן במהדורה חדשה, 2021

יהודית הנדל נולדה בוורשה, פולין (25 באוקטובר, 1921), בת למשפחה חסידית מצאצאי האדמו"ר רבי יחזקאל מקוזמיר (1856-1772). סבה, יחזקאל הנדל עלה לארץ עם משפחתו ב-1925 והיה ממייסדי כפר חסידים שבעמק זבולון (עלייה זו התארגנה במסגרת של קבוצות חסידים מפולין במטרה להקים יישוב חקלאי, בהנהגת רבי יחזקאל טאוב האדמו"ר מיבלונה, קרובו, נצר מוביל לאדמו"ר מקוזמיר).

אביה של הנדל, עקיבא, היה בונדיסט ולא הצטרף לעלייה, אבל לאחר שאסון פקד את המשפחה בארץ, לקח את אשתו נחמה ובתו יהודית, וב-1930 התיישבו ביישוב נשר שליד חיפה. הנדל למדה בבית הספר היסודי (לילדי עובדים) בנשר, וכשעברה המשפחה לחיפה (האב עבד כנהג אוטובוס, ולימים ממייסדי וממנהלי הקואופרטיב הארצי אגד), המשיכה את לימודיה התיכוניים בבית הספר הריאלי. 

נמנתה על תנועת הנוער העובד בחיפה וב-1939 יצאה עם הגרעין להקמת קיבוץ גשר (עמק הירדן, קרוב לגשרי נהריים). ב-1940 נפטרה אימה בטרם עת, והנדל, הבת הבכורה, חזרה הביתה לנהל ולשקם את המשפחה המוכה (אב ושתי אחיות צעירות). מאוחר יותר יצאה לתל אביב ללמוד בסמינר לוינסקי. השתתפה זמן קצר במלחמת השחרור, וב-1948 נישאה לצייר צבי מאירוביץ (1974-1911), שהיה מבוגר ממנה ב-10 שנים. לאחר נישואיהם נסעו לפריז (כשנתיים), וחזרו לבנות את חייהם בחיפה.

ב-1950 נולדה בתם דורית, וב-1963 – בנם יהושע (שוקי). צבי מאירוביץ נפטר ב1974, וב-1980– עזבה הנדל את חיפה ועברה לגור בתל-אביב.

במעמד קבלתה את פרס ביאליק לספרות יפה (1996), סיפרה הנדל כי עוד בבית הספר היסודי נהגה לכתוב סיפורים במקום חיבורים, לצחוקם של הילדים. עם זאת לא פסקה לכתוב, וסיפורה הראשון "בכבות אורות", התפרסם ב-1942, ברבעון מבפנים (כתב עת של תנועת הקיבוץ המאוחד).  משנה זו ואילך פירסמה למעלה מעשרים סיפורים קצרים בעיתונות של ארץ ישראל העובדת (מבפנים, דבר, שנתון דבר, משמר, לאחדות העבודה) וכן בהארץ, מולד, וקשת סופרים. ב-1948 – עבדה כעיתונאית בכנסת בתל אביב, וכן ליקטה וערכה אנתולוגיה ספרותית עבור מחלקת ההסברה של "הוועד הפועל" (ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל) בשם: למגן: פרקי שירה.

ב-1950 יצא בהוצאת ספריית פועלים קובץ סיפוריה הראשון אנשים אחרים הם. הספר אמנם עורר תשומת לב לקולה השונה, אך פריצתה אל התודעה הציבורית קרתה רק ארבע שנים לאחר מכן, כאשר מתוך 13 כתבי יד אנונימיים שהוגשו ל"תחרות על שם אשר ברש" (א' שלונסקי עמד בראשה), זכה בפרס כתב-היד של ספרה רחוב המדרגות (1954). הרומן שהעלה לראשונה תמונה פאנורמית של השסע העדתי בישראל הצעירה שהתכחשה לו – הפך לרב מכר סוחף (1955), ואף עובּד על ידי הנדל למחזה שהועלה בתיאטרון הבימה (1958).

מיספר חודשים לאחר צאת רחוב המדרגות לאור, ניתן היה לקרוא במדור "בעט ובמכחול" (ידיעות אחרונות, 1.6.55), שלרחוב המדרגות (שהוא רחוב אותנטי בחיפה ובו גרים "בני העדה הספרדית החיים במלוא עסיסיותם העממית") נכתב עכשיו המשך, וכאן מצטטים את הנדל המספרת כי היא עובדת על החלק השני של הרומן העוסק גם הוא באותו "עולם שלם החי לו כאילו במובדל." אלא שרק אחרי ארבע עשרה שנה שנות שתיקה ראתה אור יצירה זו – החצר של מומו הגדולה (1969), שהמשיכה לפרוש תמונות חיים משוליה הזנוחים של העיר התחתית בחיפה, כשהפעם עומדות במרכזה ערב רב של דמויות זרות ודחוית (פליטי שואה, ילידי מזרח עולים וותיקים) התוהות ללא פתרון אחר מקומן ושייכותן. ארבע עשרה השנים האלה – המפרידות בין שני הרומנים – אולי ביקשו להציע מעין בלון ניסוי לפואטיקה אחרת. על כל פנים, הייצוג הריאליסטי הנהיר שאיפיין את רחוב המדרגות, היפנה עכשיו מקום למעין ריאליזם פנטסטי עגמומי, שסיפר את עלילותיו במעין שיג ושיח א-קומוניקטיבי, והיקשה על  קהל הקוראים להתחבר אליהן.

בדרך יצירתה של יהודית הנדל ניתן לזהות שתי תקופות, כשהראשונה, הפורמאטיבית (1977-1950), נבחנת בסימן של אי רציפות מתמשכת, כאשר בין השתיקות (1969-1955, או 1977-1969), משתמע חיפוש בלתי נדלה למצוא לה שפה משלה, שתציע ביטוי תואם לדרך התבוננותה ופרשנותה את הכאן והעכשיו. למותר לציין כי גם חייה כאישה, אשת איש ואם, הישהו את כתיבתה, וגם אם ב-1970 – עבדה על נובלה בשם צלילה חוזרת, עם מחלת השיתוק שפגעה בבעלה (1971) גנזה אותה (בסופו של דבר נובלה זו שימשה חומר לסרט בשם זה, בבימויו של שמעון דותן, 1982).

לאחר מות בעלה (1974), פרסמה סיפור בשם אלתר ובעקבות אלתר התחילה לעבוד על הכוח האחר, העוסק בדיוקנו וביצירתו של מאירוביץ. פרקים מספר זה ראו אור לראשונה בכתב העת סימן קריאה (1977), וכן בחוברות העוקבות לו (1983-1978). כמו כן הכוח האחר ליווה את שלוש התערוכות מציורי מאירוביץ (1979, 1981 ו-1999 ) – ופרקים ממנו שובצו בקטלוגים של כל אחת מהן. 

התקופה השנייה עמדה בסימן של מהפך בכתיבתה של הנדל, וממילא בספרות הישראלית. כאמור, פרקים מהכוח האחר ראו אור שנים קודם לכן, אבל עם צאתו כספר (1984), נמצאה הקהילה הספרותית בת הזמן משתאה אל מול יצירה חדשנית ופורצת דרך, שכמו ערערה על הפואטיקה המרכזית המקובלת, והזניקה ז'אנר היברידי (לא ביוגרפי ולא בידיוני) למעין מופתיות בפני עצמה. ואכן התקופה השנייה (2007-1984) בכתיבתה של הנדל, מצטיירת מעתה והלאה כעשייה קוהרנטית ורצופה, כשספריה מתקבלים בתהודה רבה של ביקורות, ראיונות, ותחילתו של מחקר אקדמי ענף; וראו: ליד כפרים שקטים, 12 ימים בפולין (1987), כסף קטן, מחזור סיפורים (1988), הר הטועים (1991), ארוחת בוקר תמימה, מחזור סיפורים (1996), טירופו של רופא הנפש (2002), והמקום הריק (2007). כן שבו והתפרסמו ספריה הראשונים בעריכה מחודשת, כמו: החמסין האחרון, עיבוד חדש לרומן החצר של מומו הגדולה (1993), רחוב המדרגות  (1998), ואנשים אחרים הם, לרבות הסיפור קבר בנים (1950) שבהוצאתו הראשונה צונזר (2000). גם הסיפור הקצר שמלות המשי של הגברת קליין שראה אור בקובץ ארוחת בוקר תמימה, התפרסם שנית כספר מהודר בפני עצמו, במהדורה מצומצמת וממוספרת (1995).

משך כל השנים פרסמה הנדל גם ביקורות, מאמרים ומסות בעיתונות ובכתבי עת שונים, וב-1985 הגישה שיחות רדיו בשם "בגוף ראשון". סיפוריה וספריה תורגמו לשפות רבות וכובדו בפרסים, ופרט לפרסי ברש וביאליק שהוזכרו לעיל, זכתה בפרס אקו"ם (1976), פרס עגנון (1989), פרס ניומן (1995), פרס ראש הממשלה (1975, 1998), ופרס ישראל (2003).

היא הלכה לעולמה ב-23 במאי 2014, והיא בת 92.

מבחינה פריודית יש לשייך את הנדל לדור מלחמת השחרור, זה שכונה גם 'דור בארץ', על שם אנתולוגיה ספרותית בשם זה (1958), שהציגה מעין תעודת זהות קולקטיבית לתפיסת עולמו וכתיבתו של דור ראשון זה של ילידי הארץ (ה'אנחנו'), כשהעברית היא שפתם הטבעית ויצירתם מדובבת את ישראליותם – כזו המרכזית, המובילה. גם הנדל השתתפה באנתולוגיה זו, אלא שכבר מתחילה הוציאה עצמה מהגמוניותם של אלה (ראו ס' יזהר, משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ואחרים), כשהיא מציגה את מקומה כ'אני' המחפש את הצדדי, או כדבריה: "אני כתבתי על האנשים הצדדיים ולא על גיבורי המלחמות. אותי תמיד ריתקו הדברים הצדדיים של החיים."

סופרת אחרת בת הדור, עמליה כהנא כרמון, התלוננה על הספרות הישראלית החדשה כמו היתה 'בית כנסת', בסמכה את הסופר-הגבר כדובר בשם הכלל (שליח ציבור העובר על פני התיבה), ואילו את האישה הכותבת, כמי שמקומה בעזרת הנשים, ויצירתה המשנית "כמכתב מהעורף".

לא כן הנדל. זו, כמי שהעמידה במרכז כתיבתה דווקא את 'העורפי' – פרצה עם סיפוריה אלה מעזרת הנשים, להתבונן במקובל ובנורמטיבי, כמו היה הוא ה'אחר'. במילים אחרות, במתח שבין ה'צידי' ל'מרכזי', העיסוק העקשני ב'אחר' הלך והתעצם כאסנסיאלי לעולמה הרוחני-הפואטי, כשבאמצעותו יצאה לקעקע את המוסכם כמו מובן מאליו, כדי לבדקו, לפרקו ולמשמעו מחדש על פי דרכה היא. כך מעצם קובץ סיפוריה הראשון אנשים אחרים הם, ועד אחרון ספריה.     

אנשים אחרים הם – עוסק בישראל הצעירה של שנות ה-50 (אחר מלחמת השחרור והעלייה הגדולה ממזרח וממערב), אבל בעוד ספרות 'דור בארץ' פורשת, כאמור, את עלילותיהם של "יפי הבלורית והתואר" כהמשך לעלילת-העל הציונית (במאבק נגד הבריטים, בקרבות תש"ח, בהתמודדות של 'היום שאחרי') – מצטיירת ישראל של הנדל כאקזיסטנציה פוסט טראומטית, שחיה את דמויותיה בשיברונן ובכאבן, כחברה וכפרט:  כך אותו מוכר קרח ערירי, המבקש לשקם ולהשתקם באמצעות קרובה צעירה, ניצולת שואה, שדעתה נטרפה עליה (המבולבלת); כך צעירה צברית, שחברה חזר מהמלחמה פצוע ראש, וחסרת אונים היא מטפלת בו, לכודה באסונו-אסונה (זיכרונו נפגע); וכך אב פועל, שאחר יום עבודה, נוסע לבקר את בנו המת, שקבור עם חבריו לקרב, ועם הגשם הוא מסיר את מעילו, לשטחו על האבן שלא יירטב (קבר בנים).

דומיננטיות תימטית זו של 'האחר' הולכת ומייחדת את כתיבתה של הנדל, ככל שגם 'אחרותה' הפואטית הולכת ומוצאת את גיבושה (וראו הכוח האחר); פואטיקה שמצהירה על שבירת כלים טוטלית של הספרותיות בת הזמן, המקובלת, כשהסב-טקסט (או כדבריה "מה שמאחורי האותיות השחורות או החללים הלבנים שבין האותיות השחורות") מתחרה עם הטקסט, על דרך של כתיבה פרומה ונזילה, ריתמוס לשוני מיטלטל בין גבוה ונמוך, ואינפורמציות אמביוולנטיות, המשתמעות גם בהקשרן הבנאלי והצפוי, כתהייה או חידה.         

"במקום שמתחילים לא להבין שם מתחילים גם החיים," מצטטת הנדל את מאירוביץ. ואכן כל המעיין בקורפוס כתביה, יזהה בו-בעת מעין 'אי הבנה', המתגלה כמו עמדת מוצא לכל סיפור שלה; עמדה בה מתייצבת דמות (גבר או אישה), כשהיא תוהה אל מול תופעה, מצב, אדם, מבלי יכולת להבין, להסביר, ואולי אף להתחבר. עמידה זו של אי הבנה סקרנית ומתסכלת, מְפַתַחת דיאלוגים מילוליים, תודעתיים ורפלקסיביים, כאשר גם אם מצטיירים לא פעם כפאסיביים והזויים הם למעשה קשובים וחקרניים. אלא שחקרנות אינטנסיבית זו, אינה מבטיחה תמיד את פשר העניין או משמעותו, כפי שהיא מדרבנת לעוד ועוד חיפושים והסברים על דרך של עוד ועוד פרגמנטים אינפורמטיביים רלוונטיים ולא-רלוונטיים. במילים אחרות, אין כאן גיוס לפרשנות רציונאלית, פילוסופית, פסיכולוגית וכדומה; יש כאן רק ניסיון בלתי נלאה להסביר טקסט באמצעות טקסט, כאשר עם הזרימה הנטענת של טקסטים שבורים, אסוציאטיביים, מיטונימיים, הולך ומשתמע אותו סיפור פנימי, עקבי, מתבקש.   

כאמור, 'אחרות פואטית' זו מתרגלת את עצמה לראשונה בהכוח האחר, בה מתייצבת  הנדל חסרת אונים לספר את תופעתו האניגמטית הסוחפת של בעלה המנוח צבי מאירוביץ, ולא כל שכן אותם דחפים דימוניים אובדניים שהנסיקו בו את כוחו כאדם וכאמן (או כמוטו הפותח: "לעבוד – זה לקבל מרותו של כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף ייאוש שאין להביעו במילים"). כאן בתפקיד האישה המתאבלת (ובזעקתה החוזרת "למה הוא?") – היא מתנערת מכל מחלצותיה כסופרת יודעת כל, אבל בו בעת מתעקשת להתחקות אחר "כוח" עלום ובלתי נשלט זה, ביוצאה לייחדו באפשרויות 'אחרות' של כתיבה. כך מהססת בגישושיה ובגמגומיה הולך ונרקם מארג דיאלקטי של  דיוקן האמן המנכיח את המצוטט לעיל, כלומר חי את המוות כשגרת ימיו, וכמת-חי מיואש וכאוב, אינו מפסיק לברוח מעצמו ומאמנותו, כדי לשאת ולתת בקדחתנות עם שפע היצירה העולה-היורדת מִכּנו, מתקשה לחתום עליה, מסרב לתת לה שֵם, ושולח אותה לסיים את עצמה על הקיר.

הנדל מציגה את הכוח האחר כאוסף של פרקים אקראיים מתקופות שונות (1976, 1977-1976, 1983-1978), אותם היא מכנה "טקסטים". כלומר, יש כאן דחייה מודעת להעמיד סיפור חיים קוהרנטי, כשהיא מתמקדת בפרגמנטים אסוציאטיביים שעניינם מאירוביץ. שהרי מלכתחילה נתפסת האני-המספרת לחרדה שאינה זוכרת דבר ("גם משפט אחד, שום דבר קונקרטי, הכל שכחתי"). רק אט אט, עם איזו הזדככות לא מודעת, ובמקום שאינה יודעת איפה, מגיח הזיכרון ("מאפלולית אל כתם של אור"). מסע הציד אחר הזדככותם של זיכרונות אבודים אלה, יוצרים ערב רב טקסטואלי המתרבד ומתעצם לכדי יצירתיות מפתיעה.

במילים אחרות, גיבוב מימוארי זה, גם אם הוא מפקיע כל אפשרות לעלילה, לא פוסק מלהציע בפנינו עדות חיונית של מאירוביץ, שכולו חוץ: מאירוביץ – כפנורמה של אנשים, אירועים, רחובות ומקומות (על שמותיהם האותנטיים ותאריכיהם המדוייקים); מאירוביץ כרישום פרטני של חזותו התזזיתית: תנועות גופו המתפרצות (גם כצייר משותק בידו האחת), דיבורו, קולו, מלמוליו; ומאירוביץ על ציטוטי בדיחותיו, פזמוניו, שיחותיו, החוזרים  במעין מונוטוניות מהפנטת (ביידיש ובעברית). במילים אחרות, הצטברותם של חמישה פרקים מבוזרים אלה, מתגבשת בכל זאת למעין ביוגרפיה רוחנית אמנותית, וממילא לאפשרות תובנותיו של אותו 'כוח אחר' בלתי נתפס.

יהודית הנדל. מתוך ויקיפדיה.

בעשרים השנים הבאות (2007-1987), פרסמה הנדל שישה ספרים (קובצי סיפורים קצרים ונובלות), כאשר 'האחרות' היצירתית שלה רק הולכת ומתעצמת. כך למשל אותה תימטיקה שממשיכה למקד את עצמה בפנורמה של דמויות שוליות ומוכות, אלא שאם ביצירה של שנות ה-50 וה-60, מויינו כצדדיות מבחינה חברתית, בסיפוריה בשנות ה-90 ותחילת המאה – גם אם מקומן במרכז, וניתן לשייכן לחברה העירונית הבורגנית המצויה, הן פגועות בגופן ובנפשן. כלומר 'האחרות' נוסח הנדל נעה עכשיו בתחומי הסבל הקיומי, כשהגוף (הנשי או הגברי), מהלך אצלה על קו הקץ של חולי, שכול, זקנה ובדידות. אמנם עוד באנשים אחרים הם (1950) יצאה הנדל לשאת ולתת עם המחלה (אדומת השיער) ועם השכול (צילי של ידידי שאול), אבל הסבל כזיהוי לגן עירוני בצפון תל אביב (גן הבדידות), או למפגש ידידותי סביב שולחן עמוס (הסעודה החגיגית של ידידתי ב.), כמו אומר דרשני. האם הנדל באה לספר לנו על החברה הישראלית כחברה חולה ומוכת בדידות, או שמא היא, החיה את התל אביביות הנורמטיבית, באה להפנות את המבט אל המצוקה האנושית, ותהיה מיקומה אשר תהיה?

יתרה מזו. דמויות פגועות אלה מעצימות את הסיפר גם באותם מבנים תימטיים שעשו את הכוח האחר, ושהנדל ממשיכה להפעילם גם כאן. כך למשל "הדמוניות" היצירתית שטלטלה את מאירוביץ (והדמויות הביזאריות שבחברתו), משתלטת גם בסיפורים אלה בווריאציות שונות של עיוותי נפש; כך ההתעללות השקטה והמזוויעה של האב בבתו (כסף קטן), האסתטיזציה המבעיתה של נקמת האישה הגוססת (הארוחה של ידידתי ב.), הסדיזם של אלחנן ביעל האלמנה שהיתה לאשתו ("טירופו של רופא הנפש"), וכן סקאלה התנהגותית אימתנית של מוזריות (הרקדן), כפייתיות (תפוחים בדבש), ושגיונות (פטה מורגנה מעבר לרחוב).

תיאורים אלה נמסרים לנו ברוב הסיפורים באמצעות 'אני מספרת', היודעת לדווח או להעיד, גם ללא הבנת הדברים. ואכן אם בכוח האחר הופיעה בדמות אשתו של האמן, כאן היא מחליפה תפקידים בדמויות כמו 'החברה הקרובה', 'השכנה המציצנית', או 'האישה הסקרנית', הפותחת בשאלה אקראית (ברחוב, בגן או בבית הקברות), כשזו מתגלגלת למעין שיחת נפש וידויית, מפתיעה. במילים אחרות, האני-המספרת מצטיירת כאן כדמות מתבוננת וקשובה, שלא רק מתקשרת עם דמויותיה, אלא מציפה אותן באמפתיה של מעורבות ואיכפתיות, שכמו מפקיעה את הסיפֵר משברונו  לכדי יצירה חומלת, מרטיטה.

כאן כדאי לציין כי האמפתיה נוסח הנדל, מפליאה בשיג ושיח עם דיוקנאות הנשים שלה, כשהיא ממנפת אותן לא רק מתוך מצוקותיהן וחלומותיהן, אלא מתוך גיבובי הדאטא הנשית הבנאלית של קניות, שיחות רכיל, בישולים, תכשיטים, סידורי פרחים וכדומה. יתרה מזו, גם אם נשים אלה מצטיירות ככנועות ופאסיביות, נדהמות או נטרפות בעלבונן אל מול השוביניזם הגברי, דואגת הנדל לזקוף את ראשן ולו במעין אקט של התנגדות אילמת (נקמה מאוחרת. פטא מורגנה מעבר לרחוב. אמירה מהר הטועים. או מחאה מתפרצת: כסף קטן. הארוחה של ידידתי ב. ארוחת בוקר תמימה).   

מעורבותה של 'האני המספרת' עם גיבורי וגיבורות סיפוריה, מוליכה אותה לא פעם לחלוק עימם גם אירועים אוטוביוגרפיים משלה (תולדותיה של הנדל הסופרת-יודעת-כל). כך למשל היא משלבת זיכרונות ילדות ממגוריה בנשר (הר הטועים. המכתב שהגיע בזמן), ציטוטים מפי אימה שאיבדה בגיל צעיר (סיפור בלי כתובת. תפוח בדבש), יחסים כואבים עם אביה – נמוך קרוב לרצפה. נכדה מיכאל (גן הבדידות), דודתה נלה (אגדת הכינור האבוד).

יתרה מזו, היא מדגישה את שימושה גם בפרטים ובשמות אותנטיים מסיפור חייהם של המוכרים לה, כמו הנהג השכן בביתה בחיפה (כסף קטן), חברתה ברכה חבס (הארוחה של ידידתי ב.), המשורר אורי צבי גרינברג (איך היכרתי את אצ"ג), וכדומה. במילים אחרות, כמו בכוח האחר, המשיכה הנדל להטעין ולארוג, גם בסיפוריה המאוחרים, חומרים גולמיים אותנטיים, במטרה לחזור ולהטמיע את הז'אנר ההיברידי שלה (לא ביוגרפיה ולא בידיון), ושהספרות העברית לא ידעה כמותו. 

ובאשר לכתיבתה כיוצרת-אישה: יהודית הנדל נשאלה לא פעם באיזו מידה היא מייצגת הקול הנשי בספרות הישראלית. תשובתה החוזרת ונשנית היתה שכתיבתה אינה כתיבה נשית וספרותה אינה ספרות נשים.

ואף על פי כן המחקרים ביצירתה משנות ה-90 ואילך, מציעים קריאות מרתקות ביותר, ובעיקר אלה המסתייעים בתיאוריות פמיניסטיות ומגדריות. פנינה שירב למשל משרטטת שני שלבים במהלך היפתחותה של הנדל אל הייצוג הנשי, כשהיא מאבחנת בין סיפוריה המוקדמים  הרואים צורך להסוות את הקול הנשי או להכפיפו אל הקול הגברי, לבין סיפוריה המאוחרים – בהם הקול הנשי מתייצב במרכז ומקנה "ערך אוטונומי לחוויה הקיומית כפי שהיא נחווית, כפי שהיא נתפסת, וכפי שהיא נמסרת על ידי נשים."

דן מירון מכתיר את הנדל כנציגה הבולטת של הכתיבה הנשית (Ecriture Feminine), בזהותו בה  לא רק 'נושאים' נשיים או ייצוגים של יחסים בינה לבין אובייקטים מרכזיים של חייה, אלא "לשון ומבנה המשוחררים מן ה'סדר הסימבולי' הגברי... שמקורו בעיקרון הפאלי."

גם חנה נווה בדיוניה בהר הטועים מתמקדת בהבדלים המגדריים אצלה בין 'שפת האב' לבין 'שפת האם', כשהיא מורה כיצד מפקיעה הנדל את שפת האבל הישראלית מהלאמתה כ'שפת אב' ומייצרת אותה מחדש כ'שפת אם'. שלא לדבר על סגנון כתיבתה הפרומה, שעולה בקנה אחד עם המטפורה 'שמיכת הטלאים' (ראו איליין שוולטר), שהמשנה הפמיניסטית אימצה כמודל לעיצוב הטקסט הנשי כטקסטורה של קרעים ואיחוי.

את תופעתה של יהודית הנדל אפשר לתאר כ'מונאדה' ספרותית. במשך למעלה מחמישים שנה השמיעה את קולה האחר, העצמאי, הנועז, כשהיא מפגישה אותנו, בדרכה שלה, עם השתברויותיה של הישראליות המחפשת את עצמה מאנשים אחרים הם למקום הריק, כשמעל ומעבר ניצב הר הטועים, כאחד ההישגים הייצוגיים ביותר של היצירה הישראלית במחצית השנייה של המאה העשרים.

יפה ברלוביץ

* * *

נעמן כהן

הצליינות הספרותית

לאחר שפרופ' זיוה שמיר, מתחה ביקורת חריפה על לימודי הספרות באקדמיה הכוללים רחמנא ליצלן ביקור בבתי סופרים, אני חושש להציג את עצמי כפיליסטיני זעיר בורגני האוהב לבקר בבתי סופרים ומשוררים, אבל לאחר פרסום התרגום היפה שלה לייטס, ("חדשות בן עזר", 1691) לא יכולתי שלא לאזור אומץ.

הסופר יצחק אוורבוך-אורפז העלה מושג חדש של גיבור ספרותי – "הצליין החילוני":

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-REVIEW-1.6296634

בעולם וגם בארץ יש תופעה תיירותית של צליינות ספרותית. סיורים או עלייה לרגל לארצות ערים ובתים של משוררים וסופרים. אני מאד אוהב להיות צליין כזה, ובהחלט חושב שגם תלמיד לספרות ודאי להיסטוריה, עשוי ללמוד רבות מביקור בבית הסופר, או בארץ, או אזור, או מקום קרב, עליו כותב ההיסטוריון.

בספטמבר 2019, קצת לפי שמסך הקורונה הופל עלינו, זכיתי לבקר באי הקסום של ייטס, וכן למדתי שם הרבה עליו ועל אירלנד.

בארצו של ייטס – בין ייטס לביאליק

ויליאם באטלר ייטס: William Butler Yeats (1865-1939) המשורר הלאומי האירי, היה משורר, מחזאי ומיסטיקן אירי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1923.

ייטס הוא אחד מן האישים הבולטים של הספרות האנגלית והספרות בכלל במאה ה-20. הוא היה שותף להקמת תיאטרון אבי בדבלין, והיה הכוח המניע מאחורי התחייה הספרותית האירית, ותחיית השפה הגאלית. כמשורר התחייה האירית הוא היה קשור לחוגים הפוליטיים שדרשו עצמאות מבריטניה. הוא אף כיהן בסנאט האירי במשך שתי קדנציות.

ייטס היה חבר באגודת סתרים מיסטית בשם השחר המוזהב – The Golden Dawn. (מעניין מה הקשר שלה למפלגה הניאו-נאצית היוונית בשם הזה).

הסמל שבחר לעצמו הוא מגן דוד ועליו שמות המלאכים. "כרוב" בעברית, והכתובת הלטינית: Demon est Deus Inversus (השטן הוא האל במהופך).

מתוך הויקיפדיה העברית

ייטס פלירטט קצת עם התנועה הפשיסטית ורעיונותיה, אם כי בסוף חייו הסתייג ממנה.

הנה המורכבות של הלאומיות האירית. ייטס מחייה הלאומיות האירית הוא בעצם אנגלי פרוטסטנטי. תארו לכם שחיים נחמן ביאליק, משורר התחייה העברי, הוא נוצרי הכותב באנגלית – שפת השלטון הזר.

האירים הם יותר אנגלים ממה שהם מוכנים להודות.

בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני

"ארצו של ייטס" Yeats Country tour היא נפלאה. איזור של יערות אגמים ונהרות. ייטס לא גר כאן אבל ביקר במקום בילדותו, והתגעגע אליו כל חייו, וביקש גם להיקבר בו.

הנה שירו המפורסם והרומנטי:

אי האגם איניספרי (תרגום אבנר פרץ)

אָקוּם עַכְשָׁו, אֵלֵךְ לִי, אֵלֵךְ לְאִינִיסְפְרִי,

בִּקְתָּה קְטַנָּה אֶבְנֶה שָׁם מֵחֹמֶר וּזְרָדִים;

שׁוּרוֹת אָפוּן שָׁם תֵּשַׁע, כַּוֶּרֶת לַדְּבוֹרִים,

בְּהֶמְיַת מַעַר, לְבַדִּי.

מַרְגּוֹעַ, אַט נוֹטֵף לוֹ בִּדְמִי, אֵדַע אֲנִי,

מִצְּעִיף שַׁחְרִית אֶל זֶמֶר-צְרָצַר נִטְפּוֹ מַנְחִית;

חֲצוֹת-לֵיל מוּפַז נֹגַהּ, וְיוֹם אַרְגְּוָנִי,

וְעֶרֶב מְלֵא מַשַּׁק חוֹחִית.

אָקוּם עַכְשָׁו, אֵלֵךְ לִי, כִּי יוֹם וָלֵיל, לָעַד,

אֶקְשֹׁב פִּכְפּוּךְ הַמַּיִם בַּלָּאט מֵעֵבֶר חוֹף;

בְּעוֹד עַל הַמִּדְרֶכֶת, אוֹ עַל פְּנֵי שְׁבִיל אֶצְעַד,

בְּעֹמֶק לְבָבִי אֶקְשֹׁב.

השיִט בלוך הרי זה משובוח

יום יפה. קצת מעונן, הפלגנו בספינה קטנה השטה על לוך גיל lough Gill – היפה והשליו. (לוך – בשפה הגאלית אגם).

(ביידיש לוך – חור. ביאליק הגדיר ביליארד: "שני ליצים אוחזים בעצים, מכים בביצים, וכל המכניס לַלוֹך הרי זה משוּבּוֹח").

לוך גיל שקט ושליו. הספינה שטה בשקט. ברמקול מקריאים את שיריו של ייטס.

אנחנו מתכבדים בליקר האירי המפורסם – Baileys אייריש קרים, ליקר על בסיס שמנת, ויסקי וקפה, המוגש עם עוגיות ג'ינג'ר.

והנה אנחנו חולפים על האי אינספרי הקטן, עליו שר ייטס.

(אני משום מה שר לי את שירו המיסטי היפה של טשרניחובסקי "אלגיה" (גלים גלים).

https://www.youtube.com/watch?v=NG0YH2zze3U

תנועת ההתנחלות הבריטית

Plantations of Ireland – ההתנחלות הבריטית באירלנד

ליד מעגן הספינה בית אחוזה מבוצר, טירת פֶּרְק – Parke`s Castle שנבנתה ב- 1609 ע"י מתיישב אנגלי בשם רוברט פרק שהפך חבר פרלמנט.

ההתיישבות הבריטית היתה חלק מתהליך ה-Plantations of Ireland שהביאה לשינוי דמוגרפי באי.

https://en.wikipedia.org/wiki/Plantations_of_Ireland

הנה הסיבה שהאירים הקתולים מזהים אותנו עם הבריטים שנואי נפשם. (יש לשנות להם את ההשוואה  הזו).

חדרי האחוזה משוחזרים להפליא. אין להשוות את הפאר של המתיישבים האנגלים לדלות שהיתה מנת חלקם של החלוצים בארץ בכלל, ובקיבוצים בפרט.

בעיירה הנחמדה סליגו Sligo עומד פסלו של ייטס. לא רחוק ממנו בית ייטס המיועד לתערוכות ולכנסים הקשורים בו.

(למעלה בקומה השנייה יש שירותים מצויינים. ואם כבר הזכרנו שירותים, יש לשבח את האירים. בכל מקום יש שירותים נקיים, מים וסבון).

אנחנו מגיעים לדרמקליף על יד סליגו, שם ביקש ייטס להיקבר, ולשם הובאה גופתו מצרפת שם נפטר. בחצר הכנסייה הפרוטסטנטית מצוי קברו. על הקבר כתוב:

"הבט בעין קודרת

על החיים, על המוות

רוכב, דהר הלאה!"

בקבר נקבר כנראה רופא שיניים בלגי, ולא ייטס, אבל העיקר הסמל.

(גם נ נח נחמ נחמן מברסלב לא קבור באומן, והרמב"ם לא בטבריה).

אין יפה כמו הצליינות הספרותית, וגם לומדים בה רבות.

ידידוּת אמת

במסורת החנופה לאנגלה דורותיאה קאז'מירצ'אק-מרקל, קנצלרית גרמניה שכונתה "ידידת העם היהודי" – ממשיך נפתלי בנט בחנופה לוולדימיר ולדימורוביץ' פוטין, ואומר: "רואים בך ידיד אמת של העם היהודי."

ודוק: לא סתם ידיד, אלא ידיד אמת. כן, זה פוטין שדואג תמיד שרוסיה תצביע נגד ישראל בכל החלטה בינלאומית, שבין השאר הצביעה על כך שהר הבית והכותל הם התנחלויות יהודיות בלתי חוקיות שיש לפנות. ועוד לא הזכרנו את הנשק שהוא מוכר לאיראן.

זו אכן "ידידות אמת" של העם היהודי.

האווילות החוזרת של נתניהו

ושוב חוזר בנימין מיליקובסקי-נתניהו על הטעות הקרדינאלית שבגינה הפסיד את השלטון. כדי להביך את הקואליציה הוא חבר לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ותמך בהצעת החוק של אחמד טיבי על הקמת ועדה לבדיקת שיבוץ של מורים ערבים.

https://rotter.net/forum/scoops1/718912.shtml

החיבוקים והנשיקות של חברי הליכוד עם חברי המשותפת לא רק פתטיים ומביכים, הם ישמשו בתעמולת הבחירות של כל המפלגות שיקימו בעתיד קואליציה עם המשותפת. שוב תאוות השלטון של נתניהו תוביל למפלתו.

ההסבר הכאילו מתוחכם של ביטן שהמטרה היא יצירת חיץ בין המשותפת לרע"ם יביא את ההיפך הגמור. שתי המפלגות קיבלו לגיטמציה מהליכוד, וינצלו זאת.

https://rotter.net/forum/scoops1/719141.shtml

צדק לעשירים

נערים שיצאו לטיול ב-1996 ברמת הגולן נבעתו, כאשר מתוך האדמה בצבצה לה כף יד, והזעיקו מיד את המשטרה. הגופה שהתגלתה במקום זוהתה כיעקב סלע לוכד הנחשים מקיבוץ מורן, שנעדר קרוב לחודש.

מהר מאוד הצליחו החוקרים להתחקות אחר האדם האחרון שפגש בו – הראל הרשטיק, בן 20 מקיבוץ דגניה ב'. תעודת הזהות של הרשטיק, כשתמונתו גזורה, נמצאה ברכבו של סלע שאותר באזור הכנרת, ובעת מעצרו נמצאו על הרשטיק גם מפתחות רכבו של הנרצח וצ'קים לפקודתו.

סלע, שהיה מוכר כמבריח נחשים ארסיים שגידול חלק מהם אסור בישראל, גרר אחריו עדת מעריצים ותלמידים. הרשטיק היה אחד מהם, במקביל, אימו, רינה הרשטיק, ניהלה עם סלע קשר רומנטי.

סלע תפס את הרשטיק גונב ממנו המחאות בסכום של 49 אלף שקל, והסכים לא להתלונן עליו במשטרה בתנאי שישיב לו את הכסף בריבית של 100%. הרשטיק הסכים, אך לא החזיר את הכסף, ואף הגדיל לעשות ורימה את סלע כאשר רכש באמצעות כרטיס האשראי שלו שני מחשבים ניידים.

באמצע אפריל 1996 הבטיח הרשטיק לסלע שיחזיר לו את החוב, אך בפועל תכנן תוכנית רצח. השניים קבעו שסלע יאסוף את הרשטיק מכפר סבא, ויסעו לחיפה, כביכול כדי להחתים עו"ד של חברה שבבעלותו, שיאשר להוציא ממנה כספים לצורך תשלום החוב.

לנסיעה הצטרף חבר של הרשטיק, דן קניג, שהיה מעורער בנפשו. באמצע הדרך הרשטיק התחזה כמי שצריך להקיא וביקש מסלע לעצור בצד. או אז שלף קניג אקדח שנטל הרשטיק מאימו וירה בסלע, בהוראתו ובהדרכתו של הרשטיק, שלושה כדורים בגבו. לאחר מכן ירה גם הרשטיק כדור רביעי בראשו של סלע. השניים נפטרו מהרכב וקברו את הגופה, אך אלה כאמור נמצאו והובילו להעמדתם לדין ולהרשעתם.

מלבד בעבירת רצח, הורשע הרשטיק ב-1998 גם בשיבוש מהלכי משפט (לאחר שניסה לתאם עדויות לצורך יצירת אליבי לשעת הרצח), קשירת קשר לביצוע רצח, גניבה, קבלת דבר במרמה, זיוף והתחזות לאחר. הוא נידון למאסר עולם, שנקצב ל-30 שנה מרגע מעצרו – עד מאי 2026. הרשטיק ריצה את עונשו בכלא מעשיהו.

הרשטיק ,שהיה ידוע כמחונן, פיתח בכלא חברה שמפתחת מכשיר לזיהוי קורונה שבתכנון פיננסי אמורה להתמזג עם השלד הבורסאי "נקסט ג'ן".

והנה יעקב טפליצקי-עמידרור, אלוף בדימוס, (האלוף הדתי הראשון בצה"ל מלבד הרב גורן) – קיבל מינוי כיו"ר נקסט ג'ן, בא והעיד לטובת הרוצח הרשטיק בוועדת השחרורים. בתקווה לשחרורו המהיר.

https://www.ynet.co.il/economy/article/bymoepasf?utm_source=Taboola_internal&utm_medium=organic

ועכשיו נשאלות שתי שאלות. האחת מדוע אין בארץ מאסר עולם? והשנייה, האם רוצח עשיר המבטיח עושר יוכל להשתחרר מהכלא בעוד רוצח עני לא יוכל. האם הצדק בארץ הוא תלוי כסף?

רם בערק-בן-ברק מחזיר לעבודה את היועצת

וחושף חולייה של המוסד

בראיון לרינה קטי מצליח, שבת 23.10.21, סיפר רם בערק-בן-ברק כי החליט להפסיק את השעיית היועצת שלו אבו הזאז, ולהחזירה לעבודה מלאה. "היא לא ידעה," הסביר בערק-בן-ברק – "עם מי היא נפגשה."

בהמשך הריאיון, בחוסר אחריות משווע ובאווילות מופקרת – הוא אישר כי ברשת הריגול שנתפסה בטורקיה היו גם ערבים שנשלחו ע"י המוסד. (בכך הוא אגב הוכיח שההחלטה שלא למנותו ראש המוסד היתה החלטה חכמה).

https://rotter.net/forum/scoops1/719108.shtml

אבל כאן נשאלת שאלה. רם בערק-בן-ברק לא נותן גילוי נאות לציבור מהן העצות שקיבל מהיועצת אבו הזאז, ואילו מעצותיה הוא קיבל, האם יכול להיות שחשיפתו את חברי החולייה שנתפשו בטורקיה היתה בעצתה?

בערק-בן-ברק מצהיר שהוא מאמין ליועצת שלו יותר מאשר הוא מאמין לנתניהו.

https://twitter.com/naaman_c/status/1452547807383072768?t=piFFMpqJ3F_hsXm-d6Kz7g&s=03)

אז עצה לבערק-בן-ברק, שאל את היועצת שלך אבו הזאז, אם היא רואה את דברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"ף במסגד הקצה שם עברה את קורס מורי הדרך) לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים – גזענות או מופת מוסרי?

אנחנו מחכים לתשובה.

הבן של אזולאי מקים כת חדשה

מעשה אבות סימן לבנים. ברא כרעא דאבוה. בנו של המתחזה לרב תימני, עוזי אזולאי, המכונה משולם, ממשיך את דרכו.

הבן עמי משולם (למה לא מוזכר אזולאי?) הקים כת מאמינים חדשה עם פרקטיקה של משפטי שדה, עיסויים רוחניים ותענית שתיקה.

27 שנה אחרי שפרשת הרב עוזי משולם זיעזעה את המדינה, מגיעות טענות קשות על מה שקורה בקבוצה שהתגבשה סביב בנו עמי, ופועלת באותו הבית שהיה תחת מצור כוחות הביטחון.

עמי משולם, בתגובה: "מדובר בטענות הזויות, שנבדקו ונמצאו כשקריות."

 (מור שמעוני, "הכת של עמי משולם", "ידיעות, 7 ימים", 22.10.21)

https://www.ynet.co.il/news/article/skq1115arf

היכונו לעלילות דם נוספות נגד האשכנזים.

בין לואי ה-15 למשה דיין ושמעון פרס

הדסה בן-קיקי-מור מתנאה ומפארת את עצמה כמאהבת של משה דיין, ומגנה את שמעון פרסקי-פרס, על שלא הציע אהבה לקולט אברמוביץ'-אביטל, (אלא רק הטריד אותה מינית). התנהגות נואלת לדידה – לעומת האהבה הגדולה לה זכתה כמאהבת ממשה דיין.

ההוכחה שהיא מביאה היא רשימת העבירות והפשעים שביצע דיין בשבילה. וכך היא כותבת: "אם (דיין בניגוד לפרס) חשק באישה במיוחד, הוא ידע לחזר אחריה עד שתתרצה לו. זאת למדתי מניסיוני האישי איתו. הוא היה בא אליי כרמטכ"ל לשתות איתי קפה בבוקר, מספר לי על אתר העתיקות החדש שגילה ביפו, ועל פריטי העתיקות שמצא [וגנב לעצמו]: שלח עובדים (ע"ח המדינה) לשפץ את המטבח בדירה שהצבא העמיד לרשות  בן-זוגי [בו בגדתי].

"כשכתבתי לו שיסדר לנו דירה בירושלים כי ברצוני ללמוד באוניברסיטה העברית הוא לא רק סידר לנו את הדירה במחנה אלנבי, שהיה שיכון לאנשי צבא קבע, כי אם הוא עצמו הגיע לפתע להתגורר באותו בניין  שבו גרנו אני ודב בעלי, כדי ללמוד באוניברסיטה..." ("חדשות בן עזר", 1691)

מה לומר, "עזה כמוות אהבה."

נכון, מאדאם דה פומפדור הפילגש המלכותית של לואי ה-15 קיבלה ממנו הרבה יותר ממה שקיבלה בן-קיקי-מור מדיין. אבל אי אפשר שלא להיזכר בדברי פרופסור ליבוביץ' שחזר תמיד ואמר על דיין: "אדם שהוא חסר כל תוכן אנושי ערכי ובהתנהגותו היה נואף וגונב רכוש ציבורי ואפילו לא ידוע לי על איזו הצטיינות צבאית שלו." (מיכאל ששר, "ישעיהו ליבוביץ על עולם ומלואו", י-ם, 1988, עמ' 24)

מזלנו שהחברה הישראלית בכל זאת קצת התפתחה. היום היה דיין מועף מיד מתפקידו בגין מעשיו, ויושב בכלא.

בדברי בן-קיקי-מור על פשעי משה דיין למענה, הוא אינו יוצא בצורה חיובית, אלא בצורה שלילית הרבה יותר מפרס.

המאבק נגד ארגון הטרור לה פמיליה – כל אלימות מגונה

לאחר האירועים האלימים באצטדיון בלומפילד, פנה ח"כ איתמר בן-חאנן-גביר לבעל בית"ר ירושלים, משה חוגג, במכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים ודרישה לפיצוי על סך רבע מיליון שקלים ופרסום התנצלות והבהרה.

במכתב התייחס חאנן-בן גביר לריאיון שהעניק חוגג לתוכניתה של אילנה דיין בגלי צה"ל, בנושא תקיפתה המכוערת של אוהדת בית"ר ירושלים במשחק הקבוצה נגד הפועל תל אביב והאשים את ארגון האוהדים "לה פמיליה" שמי מאנשיו לכאורה, מסומנים כמי שביצע את התקיפה.

"אציין כי בניגוד לחברי כנסת אחרים," כתב חאנן-בן גביר, "לא ישבתי על הגדר, ושוחחתי עם אוהדי לה פמיליה וביקשתי מהם להנמיך להבות והסברתי כי תקיפת אוהדת היא בבחינת חציית קו אדום שאסור לחצות." 

https://m.one.co.il/mobile/article/395393.html

אז לידיעת חאנן-בן גביר, כל תקיפה היא בחינת חציית קו אדום שאסור לחצות, לא רק תקיפה של אוהדת בית"ר, אלא גם תקיפה של אוהד הקבוצה היריבה. כל אלימות היא חציית קו אדום.

יש להכריז על הארגון הפשיסטי והגזעני "לה פמיליה" כעל ארגון טרור ולהוציאו מגדר החוק.

משה מזרחי-רז – גיִס חמישי לממשלה

חבר הקואליציה, ח"כ משה מזרחי-רז ממרצ, משכנע חברי פרלמנט אירופאים לפעול נגד ישראל:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=719008&forum=scoops1

מן הסתם הוא שכח שזו לא ממשלת נתניהו, אלא ממשלת מרצ.

מוריה שלומות (או חראם אל שריף מלחמות) – "אני טרוריסטית גאה"

האקטיביסטית הפרו איסלמית מוריה שלומות (מישהו יודע את שמה המקורי?) לשעבר ראשית "שלום עכשיו", הוכתה בתדהמה, לדבריה, מהכרזת שר הביטחון על ארגוני "זכויות האדם" של החזית העממית כארגוני טרור.

"אני סבורה," היא כותבת, "כי הכרזה על ארגון כמעט קדוש כזה כעל ארגון טרור כמוה כהכרזה שהמועצה לשלום הילד היא שלוחה של אל-קאעדה, כמוה כטענה כי יש עלטה בחוץ בשעת צהריים. טירוף מערכות בלתי נסבל ובלתי נסלח." "ואיך נכנה את צה"ל?" – לכן היא מכריזה "אני טרוריסטית גאה."

(מוריה שלומות, "אם כך גנץ, אני טרוריסטית גאה", "אל-ארצ'י, 25.10.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10320043

קיימת רק בעייה קטנה. השם הפשיסטי והמתנחלי של הגברת. "מוריה" הוא השם של הר הבית, מקום בית המקדש היהודי, לכן עליה לשנות ולהחליף את שמה לשם לא קולוניאליסטי, למשל "חראם אל-שריף". השם "שלומות" מדבר על שלום. לכן עליה להחליפה לשם "מלחמות" (ליתר דיוק לג'יהאדים). נו, נראה מוריה שלומות מחליפה את שמך לשם שיהיה פוליטיקלי קורקט. –"אל-חראם אל-שריף ג'יהאדיון".

לתת לו למות

הניסיון התיאטרלי של האחמדי הכופר*, איימן עאדל עודה, לדחוף את איתמר חאנן-בן גביר בכוח, כאילו להגן כאילו על אסיר החמאס מוקדד אל קוואסמי, מעלה את שאלת הטיפול במחבלים שובתי הרעב.

בחיבורו המפורסם "המיתוס של סיזיפוס" תוהה אלבר קאמי מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, עולם שאין בו ערכים מוחלטים. מה הטעם לבחור קיום כזה, שואל קאמי, ולא להתאבד.

לעומתו איש החמאס, מוקדד אל קווסמי, השובת רעב, יודע שהגמול הצפוי לו אם ימות הוא אוכל טוב ונשים יפות (גם נערים) בגן העדן.

בדומה למחבל-מתאבד שואף גם אל קוואסמי לפגוע ביהודים, אבל בניגוד אליו הוא יכול לפגוע רק בעצמו. תקוותו היא שמותו יביא לזעזוע בקרב הערבים, ויגרום לעימותים ופרעות נגד היהודים.

הפחד הוא יועץ רע. זו אווילות מוחלטת להישמע לכל המבהילים והמלבים פאניקה הקוראים להשקיע משאבים באישפוזו ובהזנתו המלאכותית. אסור לעשות מאמצים כדי להחזיק מחבל השובת רעב בחיים. חבל על משאבים. חדר תפוס בבית חולים משמעו זקנות במסדרון. יש לאפשר לכל מחבל החפץ בכך להתאבד ברעב, ובלבד שלא יזיק. יש לאפשר לכל מחבל לשבות רעב בלי להזינו באופן מלאכותי. אסור להתאמץ להציל את חייו. אם יבקש טיפול רפואי יש חובה לתת לו תוך חתימתו שהוא (או הרשות) יישא בעלויות הטיפול.

היות שהמאבק הוא תקשורתי אסור להתיר צילומים מבית הכלא, או מחדר האשפוז. אסור להתיר לסגל רפואי ערבי בבית החולים התומך בטרור להצטלם איתו.

שביתת רעב אינה פיגוע התאבדות. ברגע שיראו המחבלים שאין שכר לשביתה היא תיפסק. עובדה. גם פיגועי ההתאבדות נפסקו ברגע שנוכחו שאין בהם תועלת.

גם הג'יהאדיסט מרואן ברגותי נתפס בזמן שביתת רעב – זולל טורטית. ושביתת המחבלים נפסקה. תנו לכל מחבל למות. כשידעו המחבלים שנותנים להם למות יפסיקו להשתמש בנשק השביתה.

* לפי החמאס, ומוקדד אל קוואסמי – האחמדים הם כופרים שקיומם אינו לגיטימי והוא אסור בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים – 13 מיליון קמ"ר. הם לגיטימיים רק בישראל.

אהבת הזולת של ראשת "הזולת"

האקטיביסטית הפרו-איסלמית התומכת בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, המכנה עצמה "אלטרואיסטית", סידרה לעצמה משכורת שמנה ממכון שהקימה בתרומות בשם "זולת".

והנה כך מתבטאת הדמוקרטית, הליברלית ואוהבת הזולת: "התשובה לימין פשוטה: תקשיב, יא חתיכת בהמה גזענית, הומופובית, שונאת זרים, שונאת נשים, שחותרת לגרור אותנו למשטר טליבאני – איננו פוחדים ממך. יש לנו עקרונות: שיוויון, אהבת האדם, חירות, אחווה. ועכשיו לך מפה, לפני שנטפל בך כמו שטיפלנו בפשיסטים המקוריים."

(זהבה גלאון, "המרכז הפוליטי חותר תחת עצמו", "אל-ארצ'י, 25.10.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10319041

ואו. פחד מוות!

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

פרק מתוך "אומץ, סיפורו של משה דיין"

ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997.

ערב חורף אחד, בירושלים, הוא מזמין את יעל לדירתו. יורד גשם כבד. היא עולה במדרגות ומוצאת את הדלת נעולה. בעודה עומדת שם ורוטנת, פותח משה את הדלת, מכניס אותה במהירות פנימה ואומר בחיוך מבויש: "יש כאן מישהי שאני רוצה שתכירי."

 "לחצנו ידיים," מספרת יעל, "והיא המשיכה לערוך את השולחן לשלושה, חשה ללא ספק אי-נוחות תחת מבטי הבוחן. אבי הפך פטפטן מאוד, התחמק משתיקות מביכות וטרח מסביב לסלט גרוע וחביתה שרופה. לא הסתגרתי בשתיקה זועפת, ואפשר לומר שנהגתי בנימוס. האישה היתה גבוהה מאוד, לא נאה במיוחד, ועצבנית. היא הרגישה בדירתו כבביתה, ויכולתי להבחין בכמה רמזים אינטימיים שהחליפו ביניהם – דבר שלא הציק לי באופן מיוחד. הוא ניהל איתה רומן, היא לא היחידה, לא הראשונה, ומה שהטריד אותי לא היתה נוכחותה שם אלא נוכחותי. מדוע הזמין אותי? לא ייתכן שהתייחס אליה ברצינות, שהרי לא היה ידיד המציג בפני את כלתו לעתיד כדי שאחווה את דעתי. מעולם לא שאלתי אותו על הנשים שלו ולא גיליתי סקרנות לגביהן. מה היתה מטרתו של הערב המעיק והבלתי משעשע והמאולץ הזה?

 "אכלתי בחיפזון, אמרתי שיש לי פגישה יותר מאוחר, וחיכיתי שהגשם ייפסק. השיחה התנהלה באדישות, ושלושתנו הרבינו לחייך ללא כל סיבה. כאשר הפך הגשם לטפטוף, לבשתי את מעיל-הצמר הרטוב שלי, נפרדתי ב'נעים היה להכיר אותך' מנומס לעברה, ונשיקה לו, ופניתי ללכת.

 "הוא אמר לה שישוב עוד מעט, הציע להסיע אותי או לפחות ללוות אותי לתחנת האוטובוס. הלכנו בצעדים גדלים ונחושים, ידיים בכיסים, מתעלמים מן הגשם ומן השלוליות. לא שאלתי, אך הוא ענה. 'זה היה רעיון שלה, היא כל-כך רצתה לפגוש אותך. היא אמרה שזה בגלל החמימות שבה דיברתי עלייך... אישה חכמה, מעניינת.'

 "לא אמרתי דבר. לא היה לי מה לומר. 'זה לא רציני, זאת אומרת: בינינו,' – חש חובה להוסיף.

 "כמעט הכנתי נאום קטן, שלא היה בכוונתי לשאת ממילא. כאשר הגענו לתחנה, בא האוטובוס, ואני מיהרתי פנימה. 'תודה על הארוחה!' – צעקתי לפני שנסגרה הדלת. הוא נפנה לאחור והלך חזרה לדירתו, שבה המתינה לו המאהבת שלו. התבוננתי בו רגע קט ולא חשתי כעס. אבא שלי, בעלה של אימי, גבר בן ארבעים וחמש, עדיין צעיר ובריא, מבריק ומפורסם, אמיץ ונבון, הולך לבדו ברחוב הירושלמי חזרה לדירתו העלובה לשכב עם אישה שדופה. הוא קורא לה שירי אלתרמן, היא יודעת להכין את הסלט האהוב עליו, והשאר – אני מניחה – קורה במיטה. האם היה לי איכפת? האם חשתי עלבון בשם אימי? האם קינאתי? הרגשתי רוגז ובדידות. הנה משהו שאיני יכולה לשתף בו איש, סוד שנכפה עליי, אמון שהפך אותי לשותפה. בגידותיו הטרידו אותי פחות מאשר הצורך שלו בהן, ובחירת בנות הזוג שלו למיטה היתה עלובת טעם. הדבר כולו נראה פתטי, מבזה, ונעדר התרגשות או כבוד עצמי.

 "הלכתי מרחק של כמה קילומטרים כבתוך ערפל. אימי בצהלה, מתמידה בריפוד הקן, מקריבה עצמה מדי יום ביומו, היא כפרתו – שלו ושלי. היא ודאי יודעת הכויל. היא אוהבת אותו, דואגת לכל מחסורו ויודעת על כולן. האם סובלנותה אמיתית וכנה, הייתכן שבאמת לא איכפת לה, שהיא רואה בכך 'צורך פיזי' מצידו, או משבר גיל העמידה, חוסר-ביטחון המסתתר מאחורי חומה של גברתנות? האם היא נהרסת על-ידו בהדרגה, נואשת ונזקקת? האם יש בה הכוח להתמודד, לראות את הדברים כמו שהם, או לעזוב?

 "היו לי כל השאלות, ולא רציתי לדעת את התשובות. הייתי מרוכזת בעצמי ושקועה במה שעובר עלי. בחירתו בי כבת-ברית לא החמיאה לי. לא התכוונתי לשמש לו אליבי או שותפה, לא חשתי קנאה או סקרנות, וכאשר הגעתי הביתה הקאתי את הסלט ואת החביתה בפליטה חזקה אחת ונפטרתי מן הבחילה הקלה, שליוותה אותי במשך הערב."

לאחר שמסתיים הקשר של משה עם אותה אישה, הדסה מור שמה, היא מפרסמת רומן ושמו "דרכים לוהטות", ובו היא מספרת, בשמות בדויים, על פרשת היחסים ביניהם. משה מופיע בספר בדמות אלוף מפורסם, קטוע זרוע. הספר הופך מיד לשיחת היום. גם מי שלא קרא בו יודע היטב את תוכנו.

 "תמורת כמה לירות שעלה הספר," כותבת יעל, "היה ניתן לקנות את גופו של אבי, את ביצועיו במיטה, את שיחות חדר-מישכבו ואת מחשבותיו האינטימיות. אימי היתה המומה וחסרת אונים. אני הייתי מזועזעת מן הוולגאריות של העניין כולו, ואבי התרחק עוד יותר והסתתר מאחורי השיריון העבה של אדישות מתנשאת. בעלה-בנפרד של המחברת פנה לבן-גוריון, אך הזקן עשה הבחנה חדה בין חייו האינטימיים של האדם לבין חובותיו הציבוריות. הוא הסתמך על התנ"ך, שבו מצויות הקבלות לכל עניין, וציטט את הסיפור של דוד ובת-שבע. גם אימי פנתה לבן-גוריון, שהבין את כאבה אך התייחס לנושא במונחים רציונליים, קרים ומרוחקים. גם אם אינו רואה את התנהגותו של משה בעין יפה, לא יסיק מכך שאינו ראוי למלא תפקיד ציבורי. משה נועד להיות מנהיג לאומי, ועלילותיו במיטה לא יעמדו בדרכו."

משה מכיר את הדסה בתקופה שהוא עוזר לבעלה, חברו מילדות בנהלל, סא"ל דב ירמיה, להתגרש מאשתו ולהינשא לה. הדסה צעירה מאוד משניהם. לאחר שנודעים יחסיהם לדב ירמיה, הוא נפרד ממנה ושולח מכתב חריף לבן-גוריון ובו הוא שואל כיצד יכול ראש הממשלה לתמוך בדיין "הצבוע"?

בן-גוריון עונה לו, שאישה אינה קניין פרטי אלא אדם חופשי בעל רצון משלו, ולכן עליו לבוא בטענות גם אל אשתו.

אשר למשה, הוא אינו צבוע, כי מעודו לא הטיף לאחרים לנהוג בדרך מוסרית בחיי המשפחה שלהם, ואולם בכל עבודתו למען העם פעל "לא רק בכושר רב אלא במסירות נפש, ומה שדרש מאחרים, דרש תחילה מעצמו, ובקרב הלך ראשון לפני פקודיו."

דוד בן-גוריון אף הוא לא התנזר בשעתו מיחסי אישות מחוץ לנישואים. תועדה לפחות פרשייה אחת של אהבה שהיתה לו בעת שהותו בלונדון, עוד לפני קום המדינה. כמוהו נהגו לא מעט מן המנהיגים בדור המייסדים, שכלל לא היה דור פוריטני. זה לא עשה אותם טובים או רעים יותר, מוסריים או בלתי מוסריים, אלא אנושיים יותר. ההבדל נעוץ בכך שבתקופתם התרחשו הבגידות והאהבות מהצד, בדרך-כלל, בחשאיות, וגם כאשר נודעו, לא דווח עליהן בתקשורת ולא נכתב בספרים.

 "בן-גוריון כמובן צדק," מסיימת יעל. "הקהל בלע את הרכילות בשקיקה, והיא הוסיפה לדימויו הצבעוני של אבי כגיבור עממי. גברים קינאו, נשים היו מסוקרנות, ומעריצים סלחו ומצאו הצדקות."

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

הזרם החמישי

אין ביהדות זרם רשמי ושמו 'המסורתי', אך זהו הגדול ברכיבי הציבור היהודי במדינה, והוא שיקבע את עתיד הממשלות הבאות

בעולמה של התקשורת, אין לך טרנד שאין לו שעה. הטרנד העכשווי עוסק במקומם של היהודים המסורתיים בעולמנו היהודי. על פי השמועה, הם מהווים את רוב מניינו של העם היושב בציון, אך אינם מאורגנים במסגרת ייחודית משלהם. "אני יהודי פשוט, יהודי גאה," יאמר לך יהודי מסורתי כשיישאל לזהותו הרליגיוזית.   

מהי בדיוק יהדות מסורתית? הסוציולוגים יגדירו אותה במונחים משלהם. אנחנו נסתפק בהגדרה העממית הזו: יהודים של גם וגם. יהודים שלראשם כיפה שקופה. יהודים שאם תציע להם להניח תפילין ברחובה של עיר, הם יושיטו בשמחה את זרועם. שיינשאו כדת משה וישראל, ימולו בניהם ויבחרו אלו מצוות לקיים.

אלה יהודים שבליל שבת הם מקדשים חגיגית על היין עם כיפה מבהיקה מול שולחן עמוס מעדני שבת, אבל אחר כך פותחים טלוויזיה; למחרת ישכימו (או לא) לבית הכנסת, יתעטפו בטלית ויישבו בבית לסעודה חגיגית, אבל אחר כך יסעו לים או למגרש הכדורגל. מדובר בפטריוטים ישראלים פאר-אקסלנס, גאים במדינתם היהודית הראשונה מזה אלפיים, מגדירים עצמם מאמינים בבורא עולם ובתורת משה, אך בחיי השיגרה אינם בהכרח שומרי מצוות מלאים. הם מקיימים חלק מהמצוות, לפי תפירה אישית. 'יושב על הגדר'.

קשה לכמת את היהדות המסורתית, הבלתי מאורגנת. אך לדברי אופיר טובול, עורך הספר 'קול התור: ציונות מסורתית ספרדית' ('ידיעות ספרים' 2021), כ-40% מכלל יהודי ישראל מגדירים עצמם מסורתיים. גם אם זוהי גוזמה קלה ואם מדובר 'רק' ב-30%, בהחלט זהו היקף מרשים.

מפתיע שאף שהם חיים עימנו זה שנים, רק באחרונה 'גילתה' אותם התקשורת של המגזר הדתי לאומי (בכוונת מכוון לא נכתב כאן מגזר הציונית דתית – מונח שניכסה לעצמה מפלגה אחת בעלת איפיונים פרטיקולריים משלה את מונח הגג ששמו הציונות הדתית). כתב העת 'דעות' של נאמני תורה ועבודה, בעריכת רעות המבורג, הקדיש לנושא את כל 52 עמודיו של גיליון אוגוסט. 'מקור ראשון' היקצה לסוגיית המסורתיים את מרבית גיליון 'שבת' הדעתני שלו, וממשיך לעסוק בנושא, הן בסידרת מאמריו המרתקת של אלישיב רייכנר והן בעמודי הדעות.

המסורתיות העסיקה גם את באי שלושת ימי הכנס של יד בן צבי. אפילו שבועון הימין הקיצוני 'עולם קטן' ערך לקוראיו היכרות עם מאן דהוא מסורתי, שהגדיר עצמו במשפט אוקסימורוני: "אני חילוני לחלוטין אבל מאמין בקב"ה."

וגם השבועון החרד"לי 'קרוב אליך' מקדיש לנושא מאמר של הרב איתי אסמן הקורא לְקָרֵב, מבלי להתנשא, את הציבור הזה לציונות הדתית, תוך הבהרה שקידוש לצד טלוויזיה פתוחה מהווה פשרנות וביטול תורת משה.

הגיליון האחרון של 'שבתון' ערך לנו היכרות עם שדר הטלוויזיה רועי שרון חובש הכיפה, שמשיב לשאלתה של ליאת שוקרון לגבי תפיסת עולמו הדתית: "בעבר הסתדרתי עם 'דתי לייט' אבל באחרונה אני מרגיש יותר נוח עם 'מסורתי'. זה פחות מחייב ויותר מדוייק."

עד לאחרונה רווחה האקסיומה שהעם היהודי מחולק לארבעה זרמים: אורתודוקסים (שנחלקים בתוכם לאגף האולטרא-אורתודוקס ולאגף המודרן-אורתודוקס), קונסרבטיבים (שבתרגום לעברית נטלו לעצמם את השם 'מסורתיים', אף שאין כל קשר בינם לבין המסורתיים בישראל), רפורמים (שהם רוב מניינו של העם היהודי כיום, בעיקר בארה"ב) ואתאיסטים פורקי עול.

גבולות הגזרה ביניהם היו די ברורים. איפה נמקם את המסורתיים על פני הרצף היהודי? ככל שיישמע הדבר מפתיע, המסורתיים הכי קרובים לזרם האורתודוקסי. איך הסביר זאת פעם בכיר במרצ, נדמה לי שהיה זה השר דאז אמנון רובינשטיין? "אני לא הולך לבית כנסת, אבל בית הכנסת שאינני הולך אליו, הוא אורתודוקסי!" ותחשבו על זה.

אלא ששני פלגי האורתודוקסיה בת זמננו דוחים במעט או ברב את השעטנז הקשה לעיכול הזה. מכאן ייתכן שיש לראות במסורתיים סוגה בפני עצמה, זרם חמישי ביהדות.

מהם הקווים הכלליים המאפיינים זהות מסורתית ישראלית. בספרו 'קול התור', העוסק בתפיסת עולמם הציונית הכמעט טבעית של חכמי יהדות ספרד והמזרח, מציב אופיר טובול מספר עקרונות לאיפיון זהותה של המסורתיות הישראלית:

בתחום שמירת המצוות, "המסורתי יקפיד על המצוות הנתפסות בסיסיות וחשובות, 'יחמיר' במצוות שבין אדם לחברו, [אך] ביחס למצוות אחרות... [זהו] עניין שבינו לבין בוראו."

אשר ליחסו למדינה: "מדינת ישראל היא יסוד זהותי מרכזי." ובזירה הפוליטית: "המסורתי מחזיק בתפיסת עולם לאומית... כ-90% מצביעים למפלגות הימין והמרכז של המחנה הלאומי מסורתי." ונתון לא מפתיע: "המסורתי הוא (כמעט תמיד) ספרדי."

עצם קיומו של הזרם החמישי מהווה בשורה למחנה הימין הלאומי (ואני מתכוון לימין אמיתי, לא פייק ימין). בכוחו של הזרם המסורתי, אילו התגבש לכדי גוף פוליטי, לעצב את דמותן של כל הממשלות הבאות. אילו היה, על 30-40 אחוזיו, מגבש עוצמה פוליטית, יכול היה הימין הישראלי לא רק לשרוד בשלטון, ללא מרצ ולפיד, העבודה ורע"מ, אלא גם לגעת בנצח, בתמיכת החרדים והדתיים-לאומיים.

מבחינת הימין (האידיאולוגי, כאמור, הלאומי; לא המתחזה לימין), זוהי אפוא סיבה מצויינת להתקרב אל המסורתיים ולכרות עמם ברית פוליטית, מבלי  לזלזל בהם, כפי שנהג ברוב יהירות בכיר ש"ס לשעבר, שלמה בניזרי, שר הבריאות ושר העבודה ואסיר לשעבר, שהשפיל  את תדמית המסורתיים לגובה דשא: "אני לא יודע מה זה מסורתיים. מסורתיים מבחינתי הם אלה שנוטלים מַסּוֹר ליד, ולא מפסיקים לנסר ולנסר..."

היזהרו, חכמי הפוליטיקה, בכבודו של הזרם החמישי.

מנחם רהט

* * *

אילן בושם

13 שירים ל'חדשות בן עזר', סוף אוקטובר 2021

אַמְבִּיצְיָה

כָּאן יָשַׁב מְשׁוֹרֵר

שֶׁאַף וְנָשַׁף עָשָׁן,

שָׁאַף וְשָׁאַף וְשָׁאַף...

שורד

אָמַר יָדִיד לְיָדִיד

עַל אָדָם שֶׁשְּׁנֵיהֶם הִכִּירוּ:

אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁהָאִישׁ סְמַרְטוּט,

שֶׁעוֹד רֶגַע הוּא הוֹלֵךְ קַאפּוּט

אֲבָל מִסְתַּבֵּר

שֶׁהוּא כָּפוּת לַחַיִּים

וּבִכְלָל אֵינֶנּוּ הוֹלֵךְ לָמוּת.

אחרי שישים שנה

אִשָּׁה סֵנִילִית

עוֹזֶרֶת פִילִיפִּינִית.

אובדן

"אֵיפֹה כָּל הַחֲבוּרָה?"

חָשַׁב הָאִישׁ

"אֵיפֹה זֶה וְאֵיפֹה זֶה

וְהַהוּא? –

מִכָּל הַחֲבוּרָה נִשְׁאֲרָה

רַק חֲבוּרָה...

 *

מִנְהָג הָיָה לָאִישׁ,

כְּשֶׁהוּא שָׁמַע עַל

מַכָּר שֶׁנִּפְטַר

הָיָה מִתְמַכֵּר

(לֹא פָּסַח

עַל דָּבָר)

לְהַסְפִּיק לְהַסְפִּיק

לֶאֱכֹל לֶאֱכֹל

לִשְׁגֹּל לִשְׁגֹּל

לִפְנֵי הַמָּט

שֶׁהַמַּלְאָךְ יִתֵּן לוֹ

וְשֶׁיֵּלֵךְ כָּל הָעוֹלָם

קִיבִּינִימַאט...

התלבטות

"אֵיךְ אָנִי נִרְאֶה"

הִתְמַרְמֵר הָאִישׁ

שֶׁתָּמִיד הֵיטֵב נִרְאָה

מוּל הַמַּרְאָה

בְּעָמְדוֹ כִּמְעַט נִפְגָּע:

"בְּסַךְ הַכֹּל טוֹב לְגִילִי,"

וְנִרְגַּע.

זוג (חששות)

הוּא מְגַשֵּׁשׁ

כְּדֵי לֹא לְפַקְשֵׁשׁ

הִיא מִסְתַּדֶּרֶת

כְּדֵי שֶׁלֹּא יְפַקְשֵׁשׁ;

הוּא מִתְחַשֵּׁשׁ

אֲבָל הִיא נוֹתְרָה

חוֹשֶׁשֶׁת.

אלמונית

עִם הַגַּב אֵלַי – מְסַקְרֶנֶת,

מִסְתּוֹבֶבֶת – מְאַכְזֶבֶת...

זוג (פרידה)

הַקְּשָׁרִים נֻתְּקוּ

וְהַשְּׁקָרִים נִשְׁאֲרוּ.

ניאגרה

הַמַּיִם הַיּוֹרְדִים

וּבְקֶצֶף גּוֹעֲשִׁים

זוֹעֲמִים עַל הָאֲנָשִׁים

שֶׁאוֹתָם מַטְרִיחִים

(הַטְּהוֹרִים וְהַזַּכִּים)

לַעֲסוֹק בִּדְבָרִים

מַסְרִיחִים.

שכנים שכנים

בְּכָל מָקוֹם עַל יָדְךָ

הֵם מִשְׁתַּכְּנִים

בְּדִירוֹת וּבִמְחִלּוֹת עָפָר,

גַּם אַחֲרֵי שֶׁאַתָּה נִפְטָר

אֵינְךָ יָכוֹל לְהִפָּטֵר מֵהֵם...

*

בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ

לְשׁוּם מָקוֹם אֵינְךָ הוֹלֵךְ

בַּאֲשֶׁר אֶת עַצְמְךָ

הִנְּךָ סוֹחֵב כְּצָב

אֶת שִׁרְיוֹנוֹ עַל הַגַּב.

 *

גַּם אִם יִתְמַהְמֵהַּ

בֹּא יָבוֹא

חָשְׁבוּ חֲתוּלֵי הָרְחוֹב

עַל מַאֲכִילָם הַטּוֹב.

אילן בושם

* * *

אסתר רַאבּ

רשמי מסע באיטליה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

א. העם ואופיו

הרושם הראשון: עם פזיז, קולני, מדבר בתנופות-ידיים ובהעוויות פנים, עליז, אוהב בדיחות, צוחק ושר בקלות – אולם אם תסתכל מקרוב – תבחין בקמטי-דאגה בפנים, בייחוד בפני הנשים, לבושן רחוק מהידור ואפילו לא מגיע לדרגה משביעת-רצון ומתקבלת על הדעת, הן בטיב והן בטעם, לעיתים הן נושאות אל ראשן משאות בדומה לערביות במזרח. הנשים עובדות יותר מן הגברים, זהו הרושם.

הם ים-תיכוניים כמובן – לפרקים נדמה לך שאתה בביירות או ביפו העתיקה. גורם לזה גם סיגנון-הבנייה, שהוא דומה כמעט בכל ארצות הים-התיכון. הרחובות הצרים, החצרות הסגורות, הרעפים האדומים ומרזבי-הגשם שהם מפח, ומשמיעים לעת-גשם, מנגינה ישנה של ימי הילדות.

העם הוא עם איכרים פשוט ובריא, שותה את יינו האדום, מלווה בכמויות ענקיות של נקניק ובצל ולחם אפוי-למחצה, רק ברומא יש שארית "פטריצים" רומאים (הכת השולטת ברומא העתיקה), מטופחים, אצילים ומשכילים. יש להם גאווה חבוייה, שיש בה מן הרומאיות (שיירים), אבל כלפי-חוץ הם חביבים ומאופקים, רובד-הקטוליות הוא שיכבה עבה של אופי העם הזה, הפשוטים ביותר, מרגישים עצמם: לב ליבו של העולם הנוצרי ו"הפפה" (אפיפיור) הוא נעלה מכל – אדיקותם חזקה ופעילה ומורגשת בחיים וברחוב – כנסיות – בכל פינה! מלאות המוני מתפללים, ומחוסר מקום פנימה – הם כורעים על מדרגות-הכנסייה בחוץ, ופעם, בשומעי תפילה ישירה ונגינת-עוגב נהדרת (היה זה באך) נכנסתי לכנסייה – ומיד נתבקשתי לצאת – כי אינני משתתפת בתפילה. דבר כזה אין בצרפת –

אין הם גזע אחד – יש שחורים כערבים ויש לבקנים, בהירים, זו ודאי תוצאת הפלישות הענקיות בסוף ימיה של רומא – פלישות של "ברברים", "הונים", "גוטים" ו"קלטים", והתערבות עמי אסיה ואפריקה, אשר בימי גדולתה של רומא "שיעבדה" היא אותם, ולאחר-מכן היו לאזרחים רומיים והתערבו בתוך העם.

ב. פגישות עם יהודים

בערב תשעה באב ביקרתי בבית-הכנסת הנהדר שבפלורנץ, שוחחתי עם הרב, שדיבר עברית רהוטה – אמרתי לו: "אני חשה באנטישמיות כאן – "

הוא הודה – "כן, יש אנטישמיות רק מאחרי מלחמת העולם השנייה – " הוא לא פירט, ואני שתקתי.

עמדתי לפני דלפק בבנקו די סיאנה, על מנת להחליף דולרים בלירטות איטלקיות – לפניי עמדה אשה אחת, רק אחת, ולכן לא נדחקתי ל"תור" – עמדתי במרחק-מה ממנה – לפתע נכנס גבר אחד ביני ובינה, ובהיותו בעל היקף ניכר – דחף את שתינו – ואני שוב התרחקתי וחיכיתי, והנה שלף האיש את דרכונו ובחגיגיות גדולה הניחו על הדלפק. הסתכלתי בדרכון – אנגלי – משהו זע בי – הוצאתי את דרכוני, הנחתי אותו על הדלפק – מתחתי את קומתי והרימותי ראשי – ברגע זה הסתכל האיש בדרכוני – נע פתאום אחורה בפנותו לי את מקומו – אמר לי באנגלית – "עברי קדימה בבקשה – את מישראל?" והחל להצטדק על שאינו נוסע לישראל, יש לו אח בקבוצת גן-שמואל, והוא מבטיח לי חגיגית שבפסח יבקרו הוא ומשפחתו בישראל – הודיתי לו על אדיבותו והלכתי לי.

שלוש נשים עומדות באמצע שדרת-הטיול שליד בארות-שתיית-מי-הרפואה ומדברות בקולי קולות יידיש – בניב פולני – ניגשתי ואמרתי להן: "אני יהודייה – נשים יהודיות? מניין?"

"אנו מבלגיה," חייכו.

"ואני מישראל – "

ענן עבר על פני האחת, והרגשתי מבוכה ביניהן. אולי היו "יורדות". אמרתי "שלום" והסתלקתי.

ג. פגישות עם לא יהודים

משמצאתי חדר סוף-סוף, ירדתי מעגלת מרכבה, הרתומה לסוס אחד, המקובלת במונטיקטיני, נכנסתי לאולם הפנסיון, וקיבלה את פניי בתה של בעלת-הבית, שדיברה צרפתית בניב איטלקי, והיות והניב שלי נקי מכל השפעה של שפה זרה, חשבתני לצרפתייה, והכריזה בחגיגיות: "גברת צרפתייה באה אלינו, והיא תביא לנו מזל!" – כי הפנסיון היה ריק עדיין, היתה זאת ראשית העונה.

זה שיעשע, אבל כשנתתי לה את הדרכון שלי, על מנת שתרשום אותי בספר האורחים – עקבתי אחריה, רציתי לראות מה יהיו פניה לכשתראה שאינני צרפתייה – פניה קיבלו ארשת קפדנית ובלתי-נעימה, אך מיד התגברה – כי כסף הרי זה כסף! והאיטלקים אוהבים כסף יותר מיהודים.

מאז הייתי מיד אומרת שאינני צרפתייה – "אבל זה לא ייתכן!" – ובכן, זה ייתכן –

ובכל מקום אשר צריך היה להראות דרכון – היה הדרכון שלי מעורר מורת-רוח, עובדא –

רק השוודים, זוג זקנים גבוהים, איש ואשה לבני-שער, כשני אילנות מכוסים שלג – נהרו פניהם, חייכו והתעניינו בארץ, שאלו על מלונות, על ערים, על מקומות, לקחו כתובתי ונתנו לי כתובתם. וכן עשו הגויים הארגנטיניים: דיברו בהתלהבות על הארץ, וידעו כל הנעשה בה, עד הקונפליקט בין בן-גוריון ואשכול...

ובכן, אני קוצרת מחמאות – והדרכון שלי? לחצתי את תיק הניילון אשר מתחת זרועי על צלעותיי, והרגשתי בכריכה הקשה של הדרכון הנתקע בצלעותיי כזרוע יקרה – והיינו שנינו "בסדר".

*

נכתב: אוגוסט 1966, כניראה במונטיקטיני, איטליה. תקופת התרחשות הסיפור: 1966. בחודש אב תשכ"ו, אוגוסט 1966, נפטר אחיה הצעיר בנימין, הוא אבי, מהתקף לב. זה היה בשבת בבוקר. כל ניסיונותינו לאתר את אסתר, כדי להודיע לה על מות אחרון אחיה, עלו בתוהו. אך ביום ראשון אחר-הצהריים, אחרי ההלוויה, היא הופיעה בביתנו, ישר משדה-התעופה. לימים סיפרה על כך לישראל הראל, בראיונו עימה. כיצד חשה לפתע, במונטיקטיני, שאחיה נפטר, ומיהרה לחזור ארצה. על חוויה זו כתבה לימים את השיר "בשורה", שהוקדש לזכר אחיה בנימין.

בְּשׂוֹרָה

לזכר אחי בנימין

יוֹנַת-הַדָּם

שֶׁל הָאָב וְהָאֵם

לָחֲשָׁה עֲמֻקּוֹת:

הַקְּרָבַיִם נִתְכַּוְּצוּ;

הִיא חָגָה

סְבִיב רֹאשִׁי

וְהָגְתָה נוּגוֹת:

בְּקָעִים נִפְתְּחוּ בִּי

וּגְבָהִים בָּכוּ חֶרֶשׁ;

הָעִיר הַהוֹמָה:

דִּמְיוֹן שָׁוְא, הוּא  –

הֲזָיָה רְחוֹקָה  –

שָׁם בַּמֶּרְחָק, תַק פַּרְסָה

מִכָּאן

מִישֶׁהוּ מְחַלֵּל בֶּחָלִיל:

יֶלֶד הוּא

וְהַגִּנָּה פְּתוּחָה

לפְנֵי הַבַּיִת:

בְּקִרְבִּי הוֹמֶה,

עֲמוּמוֹת  –

"שִׁיר הַצִּפֳּרִים" לְפַּבְּלוֹ קָזַלְס:

נָע, וְנֶעְלַם

וְחוֹזֵר

וְהוֹלֵךְ וְאוֹבֵד  –

בְּתוּגַת-עוֹלָם:

וְחוֹזֵר

וְהוֹלֵךְ וְאוֹבֵד  –

בְּתוּגַת-עוֹלָם:

יוֹנַת-הַדָּם

מַחֲלִיקָה סְבִיבִי:

"שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ"

כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת

"אָנָּא  –  שִׂימִי"  –

כִּי זֶה הַבֹּקֶר הָאַחֲרוֹן;

אוֹר בַּחוּץ  –

וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֲפֵלָה:

"הַנְּשָׁמוֹת קְשׁוּרוֹת"  –

אָמְרָה הַיּוֹנָה

וְהֵן נִפְרָדוֹת עַתָּה,

שִׂימִי לֵב לַקֶּרַע  –

הוּא יִשְׁתּוֹת רַבּוֹת

שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ  –

כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת

וְלוּ גַּם מָלֵא הָרְחוֹב

הֶמְיַת-חַיִּים,

וְאַתְּ חוֹזָה בּוֹ

בְּלִבֵּךְ חוֹתֵךְ

אֶחָד נֶעְלָם  –

לְאַט אֶת הַחוּט  –

וְשׁוֹחֵט אֶת יוֹנַת-הָאַחֲוָה.

1968

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שלושים ותשעה

בערוגת הגזר

ברחתי משם מלא פחד פן תספר לאמא מה עשיתי לה. שטפתי את עצמי זמן רב מהשיירים ומהריחות הנוראים. איש לא דיבר איתי על אותו מאורע, אינני יודע אם אום-יונה התלוננה או אם גם היא לא. מהלימודים הלא כבר גורשתי, ובבית התחילו לרטון ולומר שהבטלה היא אם כל חטא, שאני עצל, הוזה, ישן יותר מדי ואינני עושה דבר. קראתי את מחשבותיהם. הרגשתי שאני נופל עליהם למעמסה. דימיתי לשמוע אותם מדברים עליי בלילות, ואת אבי אומר:

 "סבא שלו בעל אדמות בתולה של ארץ חדשה – והוא בועל עוזרות-בית וגם בזאת נכשל!"

נכנעתי. הסכמתי לעבוד כפועל בגן-הירק של דודי אלכס, באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, קישואים, גזר, עגבניות, תירס, תפוחי-אדמה, ומדי קיץ גם מקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים שמפכפכת בהם בחשאי רטיבותה של השקאת קיץ. שדרות אקליפטוסים ריחניים על הירקון. שדרות ברושים סביב הפרדסים. קולות עמומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה. רכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הסמוכה, שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן, וצהלת סוס רחוקה.

מדי בוקר הייתי מגיע באופניי אל החלקה, מביא איתי כריכים לשתי ארוחות ומתבל את ארוחתי במלפפון צעיר על קליפתו או בעגבניית מרימנד כרסתנית וטרייה.

את עיקר העבודה עשה יוסוף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה "פועל ראשי" וקבוע אצל דוד אלכס. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואני עוזר על ידו. כאשר הגיעה העת לאסוף ירקות טריים למשלוח, היה יוסוף מביא נשים אחדות מהמעברה, כולן עטופות בשמלות צבעוניות, פטפטניות ושחורות-עין. הן היו פושטות על הערוגות, כפופות ובאחוריים מורמים, וניראו כחיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות-משה-רבנו.

לאחר העבודה הייתי חוזר הביתה צרוב שמש, מתקלח ויושב על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פושטת בגופי, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה.

דודו הופיע שזוף וטרי מהשחייה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף נתניה, וירכיבו בנות. רגע ראיתי את עצמי מרכיב את יונה מהמעברה. שובל חלוקה הצבעוני נשרך ומסתבך מדי פעם בדוושות, וחזה מתגלה. שערותיה השחורות מבריקות כאילו הן רטובות, ריחה חריף, כפות ידיה צבועות בחינה. כוחותיי להסיעה אוזלים. אנחנו נישארים מאחור, ופונים הצידה לפני גשר הברזל, גשר ביילי, שעל הירקון. שם, לרגלי האקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, יונה שרועה כבר על גבה. לובן רגליה, ירכיה הערומות, ריחות הכמון, החילווה והעשן, ספוגים בבגדיה, ומשיפולי ערוותה בולט הקליטוריס המוסבר בספר "השאלה המינית" של אבגוסט פורל רק שאני עוד לא יודע איך בדיוק הוא ניראה, אולי כמו זין קטן?...

 "מה קרה לך, נרדמת?" שואל דודו.

 "...לא!" אני מתעורר מהזיותיי בחיוך אווילי. הוא ממשיך ומדבר על בנות, כדורגל ומסע לוואדי עמוד ולוואדי למון שבגליל. אני לא שותף להתלהבותו. לבסוף הוא עוזב אותי כשאני מנמנם וכבד-פה. אני מקדים ללכת לישון בהרגשה רעה, אני כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, שעליהם קראתי ברומאנים של דיקנס. רחמנות עליי.

באחד הימים נמצאתי רכון על ערוגת גזר צעיר ודיללתי אותה. מהצד השני כרע מולי יוסוף הפועל הראשי ועסק באותה עבודה. ידינו כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעלינו. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שנינו לבד בשדה ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימת המנוע של מכון השאיבה על שפת הנחל, ליד פרדס בחריה.

הפרדס הזה ניטע על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. המקום נקרא בערבית בוכריה, ובעצת יחיאל מיכל פינס, ידידם של הקונים, קראו לו בעברית "בחר-יה".

הזעתי. עורפי היה צרוב שמש. בחריצי צווארי ניקוו קווים שחורים של מלח רטוב מעורבב בעפר. נידמה שלעבודה אין סוף. החלפנו בינינו מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.

 "יש לך אישו?" שאל יוסוף.

 "לא," אמרתי. אין לי.

 "עשית לאישו זיג-זג?" המשיך יוסוף בקולו הצפצפני.

חשבתי על התחת של אום-יונה. האם זה נחשב? אולי היא אשתו? אולי עשה לה את יונה מהזין שלו? "לא." הייתי כולי ציפייה. "אף פעם."

השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיי מתערפלות. ללכת יום אחד לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף-סוף. אני מלא תקוות. תולש עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות כמו קליטוריסים קטנים, אולי. זיעה זולגת על עיניי. ויוסוף מולי, שואל:

 "זובי שלך גדול?"

אני נרגש. מניע בראשי לאות הן. הלא הגעתי איתו עד לתחת של אשתו, אום-יונה. אני גדול. גדול.

 "כמה גדול? בשביל אישו צריך גדול!" הוא מקרטע כלפיי בכריעה, מעבר לערוגה. "גדול כומו זה? רוצה לראות?"

ואני שותק. משועבד לציפייה מכאבת ואין בי כוח מוסרי לסרב. יוסוף יביא פועלת. אולי יונה. הוא ילמד אותי. שלושתנו יחד בפרדס הסמוך, בגומת אדמה פריכה, מוצלת. יוסוף מתקרב אליי בישיבה מזרחית, שיניו כהות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא מתגלה בפניי.

 "רוצה תחזיק?" קולו ניחר.

אני תופס בגיד השחום שלו, שמתנודד זקוף, מבין הסמרטוטים, כצוואר של עוף עיוור. אצבעותיי נלפתות בצינורו, חם רך וקשה, ונסחט באצבעותיי כמבקש לצווח בקול: "קוקו-ריקו, קוק-ריקו!"

ובאותה שעה נשלחת ידו לעבר מכנסיי הקצרים, פורעת כפתור, ממשמשת, מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברי המפרפר ומלטפות אותי. נוגעת בי חמצמצות ירוקה. מדגדגים אותי פירורי עפר צונן ולח. רגע כורעים שנינו על גבי ערוגת הגזר המהבילה ומושכים זה במבושי זה. אני סחרחר בשמש ובבוץ. נירגש עד עילפון. מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו נתחשמלתי, ומשהו בתוכי צווח ונישבר.

כאשר נגמר הדבר מסתובב יוסוף לצד אחר ומוחה ידו בבוץ וממשיך לעשב את עלי הגזר כאילו מאומה לא קרה. הערוגה גובהת בינינו. אני שנא אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, המושבה, הכל! – כאילו איבדתי את בתוליי. והלא החיה הרעה הזאת, יוסוף, הבטיח לי אישה, אישו! – הרגשתי את עצמי מזוהם וטמא. רגליי בבוץ. מכנסיי לחות ומדיפות שוב אותו ריח משונה. על כפות-ידיי פירורי בוץ וירק. אפילו לקנח את עצמי אינני יכול. רציתי לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיי נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נעבד. וכמו כדי להעניש את עצמי המשכתי לדלל את הגזר עד שנשמעים צלצולי פעמון הכנסיה, סליחה, המושבה, לסיום העבודה בשעה ארבע, אך עם יוסוף לא החלפתי מילה.

חזרתי על אופניי הביתה. הרוח הניעה גלים ירקרקים בענפי האיקליפטוסים, ופניי להטו. התקלחתי היטב. אכלתי במרפסת קציצת בשר ואפונה ירוקה. אבא ישב בכיסא-נוח וקרא בעיתון "הבוקר".

 "איך היתה העבודה היום?"

 "אני לא הולך לשם יותר."

 "מה קרה?"

 "אין לי חשק."

 "אלכס פיטר אותך?"

 "לא."

 "יותר טוב לגדול פאראזיט?"

 "אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד."

 "מאיתנו אל תקווה לשום עזרה בחיים."

 "לא צריך. אסתדר לבד."

 "גיבור גדול!"

 "כן. אם אני רוצה."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי בעניין את עדותה של הדסה מור על פרס, דיין והנשים בחייהם. התרשמתי מהכנות של דבריה, כמי שהכירה מקרוב את שניהם. ובן, הדסה מור היא גם כותבת מחוננת.

תודה לארנה גולן על דבריה. קראתי את שני מאמריה על יונה וולך, שעזרו לי להבין חלק מהסתום שבשירתה.

אני מסכים איתך שספרה של חגית הלפרין הוא ספר מושקע (מבוסס על אינספור תעודות), מחכים ומעניין.

שלך

משה גרנות

* בשפע ליקוקי התחת התקשורתיים לממשלת שישה מנדטים בנט ולשר האוצר הצדיק ליברמן – על יוזמתם להעלות את מחירי המשקאות הממותקים וגם המשקאות נטולי-הסוכר, תקנה שתפגע בעיקר בשכבות סוציו-אקונומיות מרובות-ילדים ומעוטות הכנסה – נשכחה כליל אזהרתו של סא"ל (מיל') ד"ר עזרה זוהר ז"ל, הרופא האמיץ שביטל את "משמעת המים" בצבא – אזהרה כי באקלים הישראלי, בייחוד בקיץ, יש לשתות עד חמישה ליטר מים כל יום, ואפילו אם הם ממותקים – זה עדיף לבריאות הגוף מאשר שתייה לא מספיקה!

לבריאות, ד"ר ליברמן וד"ר בנט המופקדים על בריאותנו! – אל תשכחו להוזיל במקביל את כל המשקאות שהם אנטי-ביבי!

* ציטוט: הקלות בה ניתן לשתק את איראן כולה – מדהימה. על התקפת הסייבר המשפילה:

המשטר באיראן, כמו התושבים, סבלו היום [26.10] מהשפלה קשה, שהפכה את איומי המשטר שם – לבדיחה.

באותו רגע לפני הצהריים עצרו כל תחנות הדלק במדינה, והופיעה עליהן כתובת: "התקפת סייבר 64411" – מיספר הטלפון לקשר בלשכת המנהיג הרוחני ח'מינאי. איראן התגאתה שהעבירה את תחנות הדלק למערכת מיחשוב מרכזית, וזו שותקה. כתוצאה מכך התפתחו תורי ענק של מכוניות. הנהגים באיראן בהלם מהזינוק במחירי הדלק: [סרטון].

במקביל, שלטים אלקטרוניים בדרכים נעצרו, והופיעה בהם הכתובת: "ח'מינאי, איפה הדלק שלנו?" – רמז לדלק האיראני שמסופסר ל"סוריה" ול"לבנון" אך לא לאיראנים, שסובלים מעליית מחירים חזקה. בהודעות אחדות הופיעו גם מיספרי הטלפון בלשכת ח'מינאי: (סרטון].

נחזור לתקלה במכשירי הדלק. בעלי התחנה הוזעקו, והם מגרדים בפדחתם, חסרי אונים... [סרטון].

מי שביצע את הפעולה הזו ביקש להבהיר למשטר, שביכולתו לשתק את איראן כולה, ולשבועות, שביכולתו לחדור אל תוך מערכות הצבא ולהרוס אותן. למערכות האזרחיות, כמו גם למתקנים הרגישים ביותר. המסר בטהרן – הובן.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 26.10.2021

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הגיליון ה-224 של רבעון "האומה" נכנס לדפוס

ויישלח בקרוב למנויים

רוצים לקבל גיליון לדוגמא בחינם?

שילחו בקשותיכם אל: ahimei43@gmail.com

רוצים לחתום מנוי (160 ש"ח בלבד לארבעה גיליונות)?

טלפון 02-6338808 (נופר).

להלן תוכן העניינים של הגיליון החדש:

בפתח הגיליון:  האם חלוקת ירושלים על הפרק?   

                        אזהרת אופוזיציונר איראני           

                         אבי היישוב כוכב-יאיר     

שי פירון             אתגר ההתחדשות הציונית וחידושה של הממלכתיות           

גרשון הכהן        מלחמת העצמאות המתחדשת  

יורם ארידור        "רמזי מקדונלד" הישראלי 

שלמה פרלה       התגובות האירופיות הצפויות – והיה כי תתקוף ישראל באיראן...        

אמיר גולדשטיין   פריצת כלא עכו בסרט ״אקסודוס״ והמאבק על הזיכרון הקולקטיבי     

גרשון סתיו         מנהיגה האחרון של בית"ר והקהילה היהודית בטריפולי        

ישראל מידד       הלורד שהלהיט את הוויכוח על בית המקדש ומסגד עומר     

משה ארנוולד      "רק עד המדרגה השביעית"         

חבצלת פרבר     "המורד" בהנהגה – זבולון המר ודור הביניים בציונות הדתית 

שמואל גליק

ויוסי כץ               הניסיון החרדי להקים חלופה להסתדרות הציונית ה"מסוכנת"           

שרה אוסצקי-לזר   כך קם מסדר ז'בוטינסקי: עדות מבפנים בשנתו הראשונה   

נורית גוברין        "הקדוש החילוני" ברנר בעין המבקר הספרותי סדן   

ביקורת ספרים:  

דניאלה שטרן      "הבוגדים בעמם" – שוטרים יהודים בגטו   

יעקב אחימאיר    חסד היסטורי לאשכול ושמיר        

אביתר בן צדף    מציאות של עימות מתמשך          

ג'ודי תידור

באומל-שוורץ       יש לי שם היסטורי           

יוסף קיסטר        שום שלום לא שומר על עצמו       

יעקב צור            ימי המחתרת שלי (סיפור)           

רחלי
אברהם-איתן       ״רק שתיקתה דיברה״  (שיר)       

בימת קוראים:    

ציונית
פתאל קופרווסר   כולי תקווה להסכם שלום עם עיראק          

אורי הייטנר        שרת הבן שונא את מדינתו           

יוסי ברנע            אין חשש לערביזציה של ישראל  

אלי אשד            הימאים לא הגיעו ל"קן הנשרים"  

[דבר המפרסם] 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,247 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל