פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1693

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בחשון תשפ"ב, 1.11.2021

עם הצרופות: 1. ג'ו אלון ודבורה רעייתו. 2. דליה מוקפת ביצירותיה (צילמה עדינה בר-אל). 3. הבית והברוש (קטע מציור של דליה גולדמן).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: האביב הגדול. מתוך: יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. המוזה בארץ המראות. על שיר האיגיון Jabberwocky מאת לואיס קרול. // אשר מעוז: קוו ואדיס סטטוס קוו? // אורי הייטנר: 1.  11.6% – קווים לדמותם. 2. צרור הערות 31.10.21. // עקיבא נוף: הַשִׁיר לְאוֹר-לִי. // מיכאל רייך: עַל רֹחַב וְעַל עֹמֶק. // עדינה בר-אל: דליה גולדמן, בתו של ג'ו אלון ז"ל. עצב קשור בסרט צבעוני. // עירית מלברגר-אמינוף: חסר משוגעים אני? [בירושלים]. // יונתן גורל: מאסף ירושלים. // אסתר רַאבּ: "סופר המלך" ליוסף אריכא. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק ארבעים: "רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!"  // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

האביב הגדול

הָאָבִיב הַגָּדוֹל שׁוּב פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עֲלֵי אֶרֶץ חָרְפָּם

וּבְנֵי-הָאָדָם זָחֲלוּ לִקְרָאתוֹ מִמְאוּרוֹת קָרָתָם הַטְּחוּבוֹת –

הֵם קָרְאוּ הִימְנוֹנוֹת הוֹדָיָה לְבוֹאוֹ מִכָּל בֵּית אֱלֹהִים שֶׁהָפְכוּ לְבֵיתָם,

וְכִנּוּ בְּשׂוֹרָתוֹ – בְּשׂוֹרָתָם וְאֶת אֵשׁ חֵרוּתוֹ עִמְעֲמוּ בְּחַגֵּי חֵרוּתָם.

הָאָבִיב, כְּחַיָּה קַדְמוֹנִית וְשׂוֹחֶקֶת, עָזַב אֶת הַבְלֵי עוֹלָמָם,

הִתְגַּלְגֵּל בִּיְרַק הַכָּרִים וּבְדִּשְׁאֵי מִשְׁעוֹלִים וְשָׂדוֹת.

רַק אַחַת מִכְּסוּתָיו, הַדַּלָּה שֶׁבָּהֶן, נִשְׁאֲרָה בִּיְדֵי הָאָדָם

וְאוֹתָהּ הוּא פּוֹרֵשׂ בְּחַגָּיו הַגְּדוֹלִים בִּיְדֵי עֲמָלוֹ הַכְּבֵדוֹת.

כָּל אָבִיב וְאָבִיב יְקַרְבוּ אֶל מוֹתוֹ אַךְ פְּרִיחַת הָאָבִיב הַגָּדוֹל – תִּקְוָתוֹ,

הוּא שׂוֹנֵא אֶת חַיַּת הָאָבִיב הַנִּצְחִית וְסוֹגֵד לִכְסוּתָהּ הַדַּלָּה.

עִם נִיסָן חַיְּכָנִי יְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת וְזֵרִים יַאֲסֹף מִפִּרְחֵי אַלְמוֹתָם

וְיַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ וְאוֹתָם בְּיֵאוּשׁ עִם כָּל סְתָו אַפְרוּרִי וְאֵיתָן.

1955

זה השיר הראשון של אהוד בן עזר שפורסם – באותה שנה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת הסופר יעקב הורוביץ. אהוד חתם: אהוד בן עזר (רַאבּ) – כפי שנהגו אביו ושאר בני-משפחתו. הורוביץ מחק את הראב ואמר לו: "אתה בן עזר – וה'ראב' הוא של דודתך אסתר!" – וכך היה מאז ועד היום, 66 שנים.

צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של ש. שפרה על הספר

נשלחת חינם לכל דורש לפי בקשתו

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

המוזה בארץ המראות

על שיר האיגיון Jabberwocky

מאת לואיס קרול 

שירים של "איגיון" (אי-היגיון)  אינם רוֹוחים במיוחד בלשון העברית, בעוד שבתרבויות נהנתניות יותר משלנו אפשר למצוא שירי nonsense רבים המאוכלסים ביצורים היבּרידיים,  שוברי גבולות ומגבלות. התרבות של "ארון הספרים העברי" אוסרת כידוע על כלאיים ועל שעטנז, ומזהירה מפני השקיעה בהזיות אירציונליות, בחינת "ובמופלא ממך אַל תדרוש." תרבויות אחרות, לעומת זאת,  מחבבות  כאמור דמויות כלאיים ומפליגות בהנאה מרובה אל מחוזות החלום והפנטזיה.

ואף זאת: השפה העברית, שאינה שפה רב-הברתית או רבת-סמיכויות כמו אחדות מלשונות אירופה, ואינה מעודדת המצאת מילות portmanteau (מילות "הֶלחם"), המכליאות בתוכָן שתיים-שלוש מילים כדי ליצור מֵהן מילה אחת ארוכה. אליעזר בן-יהודה, למשל, שניסה לחדש מילים כמו-אירופיות באמצעות תרגומי-שאילה (כגון "שָׂח-רחוק" = טלפון או  "גֵּיא-חיזיון" = תאטרון)  יצר לאמִיתו של דבר יצורי כלאיים שאינם מתיישבים עם הפָּרָדיגמה של הלשון העברית, ועל כן תחדישים מן הסוג הזה נִמחו מאוצר המילים הפָּעיל.

מחַבּריהם של שירי להג ואיגיון דווקא אוהבים מילים כאלה, וכשהם נזקקים להן הם ממציאים אותן בעצמם.

בעברית המודרנית יש אמנם מילות portmanteau (מילות "הֶלחם") לא מעטות (מדרחוב, רכבל, מחזמר, מגדלור, זרקור, רמזור, אופנוע, קולנוע,  כדורגל, כדורעף, שמרטף, ערפיח ועוד),  אך גם היפות והמוצלחות שבהן אינן יעילות במיוחד כשמתעורר הצורך להשתמש בצורת הרבים שלהן  (מדרחובים?!)

האנגלית, לעומת זאת, מלאה במאות רבות (אם לא למעלה מזה!) של הֶלחֵמים מוצלחים ושימושיים כגון brunch,  medicare, faction, fantabulous, advertorial, buffeteria ועוד ועוד.

לפני כמאה וחמישים שנה, שוטט לואיס קרול באוקספורד בין  היוּבלים של  נהר התמזה שבצִדם עתיד היה הסופר ג'רום ק' ג'רום לסיים בעשור הבא את מסעיו רבי העלילה המסופרים בספרו הנודע "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)". אגב שוטטות, הוא התבונן באחד מעצי הגן של "כריסט קולג'"  (שבּו נמנה עם סגל  החוקרים תחת שמו האמיתי צ'רלס לוטווידג' דודג'סון). העץ, שענפיו המרובים והמתפתלים דמו בעיניו ליצור ההידרה מהמיתולוגיה היוונית, שימש לו מקור השראה לחיבור שירו על המפלצת "גַ'בֶּרווקי".

"Jabberwocky" מאת לואיס קרול הוא משירי האיגיון הידועים ביותר בעולם. הסופר שילבוֹ בספרו "מבעד למראָה ומה אליס מצאה שָׁם" משנת 1872, ומאז תורגם שיר זה לשפות רבות. הַמפּטי דַמפּטי, גיבור הספר, מפָרש בעצמו את הבית הראשון של השיר "ג'ברווקי", אך שאר הבתים נשארים ללא "מקראות מפורשות", ומציבים לפני הקורא אתגר פרשני. כך, למשל, על הקורא להבין בעצמו שהתואר המומצא "frumious" הוא לאמִתו של דבר הֶלחם של המילה "fuming"  (מעשן, נושף) ושל המילה "furious" ("כועס").

לשיר שלפנינו שני תרגומים ידועים – "פִּטְעוֹנִי" מאת אהרן אמיר ו"גֶּבֶרִיקָא" מאת רינה ליטווין – וקומץ של תרגומים אחרים, ידועים פחות. אחרי ששקלתי חלופות אחדות, בחרתי לתרגם את שמו של היצור המפלצתי Jabberwocky בשם "בר-ירבוע". ומדוע בחרתי דווקא בשם זה? משום שהיצור העכברי הקופצני, בעל הזנב הארוך והרגליים הדקות והארוכות, המכוּנה בעברית "ירבּוּע" נקרא באנגלית "jerboa", ודמותו בעלת הכיעור המפלצתי של היצור הדמיוני  שלואיס קרול כינהו בשם  Jabberwocky אף היא ניחנה בזנב ארוך וברגליים מהירות ודקות, כמתואר באיורים שבספר "מבעד למראָה". השם "בר-ירבוע" בעל ארבע ההברות נראה לי על-פי צורתו וצליליו שווה-ערך הולם ל-Jabberwocky האנגלי:

לואיס קרול. מתוך ויקיפדיה.

Jabberwocky / by Lewis Carroll

`Twas brillig, and the slithy toves
Did gyre and gimble in the wabe:
All mimsy were the borogoves,
And the mome raths outgrabe.

"Beware the Jabberwock, my son!
The jaws that bite, the claws that catch!
Beware the Jubjub bird, and shun
The frumious Bandersnatch!"

He took his vorpal sword in hand:
Long time the manxome foe he sought --
So rested he by the Tumtum tree,
And stood awhile in thought.

And, as in uffish thought he stood,
The Jabberwock, with eyes of flame,
Came whiffling through the tulgey wood,
And burbled as it came!

One, two! One, two! And through and through
The vorpal blade went snicker-snack!
He left it dead, and with its head
He went galumphing back.

"And, has thou slain the Jabberwock?
Come to my arms, my beamish boy!
O frabjous day! Callooh! Callay!'
He chortled in his joy.

`Twas brillig, and the slithy toves
Did gyre and gimble in the wabe;
All mimsy were the borogoves,
And the mome raths outgrabe.

בר-ירבוע

מאת לואיס קרול

כֵּרָה קְרֵבָה. שְׁלַל צְפַרְדּוֹנִים

כְּבִסְמַרְמֹרֶת חָג בָּאָחוּ:

לֵאִים רָבְצוּ הַסְּמַרְתּוֹרִים,

חֲזַרְזִירִים יִצְרָחוּ:

"יַלְדִּי, מִבַּר-יַרְבּוּעַ בְּרַח!

מֵעֹז טְלָפָיו, מִחֹד חַטַּיִם!

מִכְּנַף זַפְזָף מַהֵר וּפְרַח,

מִחִישׁ-בָּז-מַצְבֵּטַיִם!"

בַּיָּד אֶת קְטַל-סֵיפוֹ לָקַח:

אֶת רֹאשׁ אוֹיְבוֹ עֵינוֹ תָּתוּר - -

וְתַחַת עֵץ הַתֹּף הוּא נָח,

נִצַּב אֲחוּז הַרְהוּר.

וּבְעוֹד רַעֲיוֹנוֹתָיו רָצִים,

עָף-זִיק-מַבָּט שֶׁל בַּר-יַרְבּוּע,

נוֹשֵׁף-רוֹשֵׁף בֵּין הָעֵצִים,

קוֹלוֹ כְּבַעַרְבּוּעַ!

אַחַת וּשְׁתַּיִם! כֹּה וָכֹה,

אֶת קְטַל-סֵיפוֹ מִרְטֵשׁ  בְּלִי-חַת!

הִפִּיל חָלָל, שָׁב אֶל בֵּיתוֹ

עִם רֹאשׁ אוֹיְבוֹ בַּיָּד.

"חִסְכַּלְתָּ בַּר-יַרְבּוּע, בְּנִי?                               

אֶל זְרוֹעוֹתַי בּוֹא, יֶלֶד-פָּז!"                            

צַהֲלוּלִים, צִיל-רְנָנִים!                                                      

עָלַז הָאָב, פָּחַז.

כֵּרָה קְרֵבָה. שְׁלַל צְפַרְדּוֹנִים

כְּבִסְמַרְמֹרֶת חָג בָּאָחוּ:

לֵאִים רָבְצוּ הַסְּמַרְתּוֹרִים,

חֲזַרְזִירִים יִצְרָחוּ.

מאנגלית: זיוה שמיר

בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת נהנו אזרחי המדינה הצעירה מתוכנית הרדיו החודשית "שלושה בסירה אחת", שהיתה כה  פּוֹפּוּלרית עד שאת השבתות שבהן שודרה התוכנית כינה נתן אלתרמן בשם השנון "שבת סירה".

באחת התוכניות של "שלושה בסירה אחת", עת הצטופף כל עם ישראל ליד מַקלט הרדיו,  שודר שיר כמו-כנעני (מאת אהרן אמיר? בנוסח אהרן אמיר?) – שכותרתו "זֶמֶר אביבים", וכל כולו נוֹנסֶנס גמור ("שַׁלְבּוּק סַרְפֵּי מָגוֹד עַלִיז / חִלְזֵי צִפְעוֹן פָּרְגּוּ עָזִיז / וּשְׁלֵי מַרְקִיז / פָּלְזוּ בִּמְחִיז," וגו').

מתברר שפעם היתה הספרות העברית "גיבורת תרבות" כה מוּכּרת, ידועה ומקובלת בקרב הציבור הרחב, עד שניתן היה להציבהּ על לוח המטרה ופֹה ושָׁם  גם לכַוון אליה חִצי לעג אחדים. כל מאזיני התוכנית "שלושה בסירה אחת" ידעו והבינו במה ובמי מדובר. היו זמנים...

היום "גיבורי האי-תרבות" שלנו, שאותם כל אחד מכיר ויודע,  אינם אלא אותם פוליטיקאים וסלבּריטאים, שדמויותיהם הנלעגות מרצדות בתוכניות ההומור והסָטירה על המִרקע וממלאות אותו עד אפס מקום. ועל כך קונן הנביא: "לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא-יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא." (עמוס ה', י"ג).

זיוה שמיר

* * *

אשר מעוז

קוו ואדיס סטטוס קוו?

דרישתו של ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, להפעיל את הרכבת הקלה בשבת עוררה את חמתם של חברי הכנסת החרדים שהאשימו אותו ב"פריצת הסטטוס קוו".

טענה נכבדה זו טעונה בירור.

נוהגים לשייך את הסדרי הסטטוס קוו למכתב ששלחו דוד בן-גוריון, הרב מימון ויצחק גרינבוים, ב-19 ביוני 1947, בשם הנהלת הסוכנות היהודית להסתדרות אגודת ישראל העולמית. וכך נכתב בה:

א. שבת. ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם.

ב. כשרות. ש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר.

ג. אישות. כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעייה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים.

ד. חינוך. תובטח אבטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך (אגב, משטר זה קיים גם בהסתדרות הציונית, ובכנסת ישראל גם עכשיו) ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, ההיסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תיתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי.

מכתב זה נועד להשקיט  את חששותיה של אגודת ישראל ולדרבן אותה לתמוך בהקמתה של מדינה יהודית בהופעתה בפני ועדת האו"ם בנוגע לעתידה של ארץ-ישראל, שכן היה חשש כי אגודת ישראל תמליץ להמשיך במנדט הבריטי.

יש לשים לב הן למה שיש במכתב זה והן למה שאין בו.

ראשית, להצהרות האמורות קודמת הסתייגות כפולה – מוצהר בה, על דעתה של אגודת ישראל, כי לא הנהלת הסוכנות היהודית ולא שום גוף אחר מוסמכים  לקבוע את צביון המדינה שתקום וכי המדינה תהיה בת-חורין "לקבוע את חוקתה ומשטרה לפי רצון העם." ועוד מודגש במכתב, כי "הקמת המדינה זקוקה לאישור האו"ם, וזה לא ייתכן אם לא יובטח חופש המצפון לכל אזרחיה, והיעדר כפייה או אפלייה בענייני דת."

ההבטחות עצמן מנוסחות ניסוח כללי ובלתי מחייב. נקבע אמנם שיום המנוחה החוקי יהיה השבת אך לא פורט מה יהיה מותר או אסור באותו יום.

הביטוי "סטטוס קוו" כשלעצמו הנו טאוטולוגי. משמעותו הקפאת המצב הקיים אך דבר זה לא ייתכן. החיים זורמים ומשתנים וכשם שלא ניתן להקפיא נהר זורם כך גם החיים. ואכן ב"סטטוס קוו" היו נגיסות במרוצת השנים לשני הכיוונים.

באשר לתחבורה הציבורית בשבת. לנושא זה שתי פנים – הפן החוקתי והפן הדתי. מהפן החוקתי אין זה מתקבל על הדעת ששביתה בשבת תיכפה ובעיקר לא שזו תיכפה על השכבות החלשות בלבד אך לא על מי שיכולים להרשות לעצמם לרכוש מכוניות פרטיות.

מהפן הדתי, איסור תחבורה ציבורית בשבת משיג תוצאה הפוכה משמירת השבת. במקום שייסע אוטובוס אחד או רכבת אחת נוסעות מאות ואלפי מכוניות ומה הועילו חכמים בתקנתם?

הפיתרון ההגיוני היחיד הוא להפריט את נושא השבת לרשויות המקומיות. אין דין שבת בבני ברק כדין שבת בתל-אביב כשם שאין דין שבת בגן שמואל כדין שבת במאה שערים. למעשה, הסדר כזה מתקיים כבר כאשר בחיפה מתקיימת תחבורה ציבורית בשבת.

למגעים בין הסוכנות היהודית לאגודת ישראל לקראת הגעתה של וועדת האו"ם קדמו מגעים לקראת הגעתה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לארץ ישראל. הנהלת הסוכנות היהודית שאפה להבטיח שאגודת ישראל תתמוך בדרישה הציונית שמקומם היחיד של הפליטים היהודים, שישבו במחנות העקורים בגרמניה – הוא בארץ-ישראל. עיקר הדרישות של אגודת ישראל היה להגדיל את מכסת הסרטיפיקטים שיינתנו לה וכן לכלול אותה במגבית המאוחדת.

בישיבת הוועד הפועל של אגודת ישראל לסיכום הדיון עם הסוכנות היהודית נאמר: "בדבר המדינה דרשנו שצריך לפחות שכל יהודי יוכל לחיות על-פי התורה."

דומני שעם דרישה זו נוכל כולנו להסכים.

אשר מעוז הוא פרופסור למשפטים, סגן נשיא האגודה הבינלאומית לחופש הדת וראש הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס. המאמר פורסם ב"הארץ".

* * *

אורי הייטנר

1. 11.6% – קווים לדמותם

בסקר דעת קהל שערכה חברת "דיירקט-פולס" לקראת ועידת הגולן, נשאלו הנסקרים:

"בעבר ניהלו מספר ראשי ממשלות בישראל מו"מ עם נשיא סוריה על נסיגה מהגולן תמורת שלום אמת. האם לאור המצב במזרח התיכון כיום וההתיישבות הנרחבת בגולן, מו"מ כזה יכול לעלות על הפרק לדעתכם?"

85.1% השיבו: "אין במציאות כיום מקום למו"מ על עתיד הגולן."

 11.6% השיבו: "תמורת בטוחות נכונות ושלום אמת, יש לשקול בעתיד מו"מ על נסיגה מהגולן."

 3.3% סירבו להשיב או השיבו "אינני יודע/ת."

בתקופה של קיטוב עמוק כל כך בחברה הישראלית השסועה וקרועה בין מחנות – קונצנזוס כל כך עמוק ורחב הוא הישג משמעותי לגולן. זהו פרי עמל של 54.5 שנות התיישבותנו בגולן, שבהן היטבנו גם להיאחז בקרקע וגם להתנחל בלבבות. כמובן שגם המציאות האובייקטיבית סייעה מאוד לשכנע את הציבור והביאה להתפכחות של מי שתמכו בעבר בנסיגה. יתר על כן, גם המיעוט הקטן בקרב הנסקרים לא הביעו תמיכה בנסיגה מהגולן, אלא אמר שבתנאים מסוימים יש לשקול בעתיד מו"מ. סביר להניח שאם נוסח התשובה היה: "תמורת בטוחות נכונות ושלום אמת יש לסגת מהגולן" מספר התומכים בהיגד היה נמוך הרבה יותר.

התוצאה של הסקר טובה מאוד, אך בכל זאת מטרידה אותי השאלה, איך זה שעדין 11.6% מוכנים לשקול בעתיד מו"מ על נסיגה מהגולן. נעזוב את האידיאולוגיה, נעזוב את ערך ההתיישבות, נעזוב את זכותנו ההיסטורית על הגולן, נעזוב את כל אותם הנימוקים הנכונים שבהם שכנענו את הציבור בשנות המאבק על הגולן. אני תמה האם טחו עיניהם של אותם אנשים להביט במציאות? הם לא ראו איך הסורים סירבו לכל הצעה לנסיגה מכל הגולן, כי לא היו מוכנים לשלם את מחירהּ – שלום? הם לא חיו כאן ב-11 שנות מלחמת האזרחים בסוריה ואינם מבינים שאילו נסוגונו, חלילה, מהגולן, היום היינו מנהלים מב"מ (מערכה בין מלחמות) לסיכול היאחזותה של איראן בחופי הכינרת?

מיהם אותם 11.6%? מה מאפיין אותם?

רבים מהם בוודאי ערבים (הסקר כלל את ערביי ישראל). מן הסתם חלקם אנשי שמאל רדיקלי אנטי ציוני, השוללים את עצם זכות קיומה של מדינת לאום יהודית והתנגדותם לאחיזתנו וריבונותנו בגולן, אינה ייחודית לגולן אלא היא חלק מהשקפה אנטי ציונית כוללת.

אחרים הם כנראה אנשים שהשקיעו בבורסת הדעות את כל הונם האינטלקטואלי על תמיכה בנסיגה מהגולן, עד שפסיכולוגית הם אינם מסוגלים להרפות מעמדתם, או כיוון שאמירת המילה "טעיתי" דורשת מהם משאבי נפש הגדולים מהם. כזה הוא, למשל, אורי שגיא, שלאורך כל שנות המו"מ עם סוריה היה הדוחף הנלהב ביותר לנסיגה מהגולן, מתוך דבקות קנאית בקונספציה שלו כראש אמ"ן, על פיה סוריה קיבלה החלטה אסטרטגית להגיע לשלום עם ישראל וכל מה שנדרש מאתנו הוא לסגת מהגולן. במקום להודות בטעותו, הוא מתחפר בדרכו השגויה וממציא תאוריות מוזרות, לפיהן אילו ישראל נסוגה מהגולן סוריה היתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית מערבית ומלחמת האזרחים כלל לא היתה פורצת. דבקות מיסטית בקונספציה מודיעינית שגויה כבר עלתה לנו בחיי אלפי חיילים, והקונספציה ה"מודיעינית" של שגיא מסוכנת אף יותר.

ויש גם סתם סרבני התפכחות.

מהו הלך הרוח שמביא אנשים להתעלם מן המציאות ולתמוך בנסיגה מהגולן? זו באמת שאלה מסקרנת. ובאמת אין לי תשובה. איני יודע לקרוא כליות ולב של הדוגלים בכך.

הנה, בימים האחרונים נתקלתי ברשומות של אורלי וגיא (בני הזוג העיתונאים אורלי וילנאי וגיא מרוז). בניגוד למהלך ההגדה של פסח: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח," הם דווקא מתחילים בשבח, בדומה לעשרת המרגלים שמאסו בארץ חמדה, אך פתחו את דבריהם בשבח הארץ. המרגלים פתחו ואמרו: "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ," אך מיד סייגו את דבריהם ב"אֶפֶס כִּי" והוציאו את דיבת הארץ.

גם אורלי וגיא יצאו לתור את ארץ הגולן. הרשומה הראשונה שלהם מביאה את התפעלותם ממראה עיניהם. "יש ישראלים נהדרים ברמת הגולן" ומיד מופיע ה"אפס כי": "אז כן בואו נבהיר – רמת הגולן היא שטח כבוש, היא נכבשה בקרבות מיותרים בסופה של מלחמה שנחשבת מוצלחת – היום אנחנו מבינים שלא ממש."

עיקר הרשומה מבטאת את התפעלותם מהגולן כארץ זבת חלב ודבש: "בואו נתחיל עם מקום שנקרא 'כפר האמנים' שנמצא בישוב אניעם... אל תפספסו. זה מסוג המקומות שאנחנו נתקלים בהם באירופה ומתרגשים – מין שדרה ארוכה של גלריות קסומות, שבסופה בית קפה שמנוהל על ידי בני הנוער של רמת הגולן. קשה לתאר כמה יפים הדברים בגלריות (חלקם עברו אתנו לתל אביב) וכמה נהדר בית הקפה... סעו לשם בביקור הבא שלכם ברמה – לא תצטערו. ויש גם את היקב המחודש בקיבוץ אורטל – תל שיפון שמו החדש. זה הפך למסעדה ובית קפה שכולל כמובן יקב וכרמים משכרים ביופיים, אל תחמיצו גם את זה. וסיימנו במושב נטור אצל אמנית הזכוכית רינה בסטודיו מנדרינה שמעבירה שם סדנאות זכוכית גם לילדים וגם לבני אנוש רגילים – קשה לתאר כמה יפים הדברים שהיא עושה. בקיצור – אחרי לילה בחד-נס, ארוחות טבעוניות של לבנה בצימר של ברטמנס ואומנות בשפע – חזרנו שיכורים גם מיין וגם מהגולן הקריר המקסים והשווה כל כך."

ואז הם תפסו את עצמם. איך כך הם פיארו ושיווקו את "השטחים אקבושים"? ומיהרו והעלו רשומת הבהרה: "...רמת הגולן נכבשה במלחמה ולא הוחזרה לסורים למרות שזה כמעט קרה עם רבין. יש הבדל מהותי בין השטחים שנמצאים בתוכנית החלוקה של לפני 67' ומה שקרה אחרי. כן, אלה היו קרבות מיותרים בסוף מלחמת ששת הימים – החלטה נחפזת לכבוש, שלא ממש עברה תהליך החלטות מסודר – תבדקו את ספרי ההיסטוריה."

נו נו... ספרי ההיסטוריה. אילו טרחו לקרוא אותם היו יודעים שהגבולות של לפני 67' אינם גבולות החלוקה, כיוון שהערבים דחו את החלוקה ותקפו את ישראל ובמלחמת השחרור שחררנו שטחים נרחבים שהיו מחוץ לתוכנית החלוקה. ואולי הם היו לומדים שב-19 השנים שבהם הסורים ישבו בגולן, הגולן היה בסיס לתוקפנות יומיומית נגד ישראל, יישובינו בגליל העליון ועמק הירדן חיו במתכונת דומה ל"עוטף עזה" לאורך שנים, הילדים נקראו "דור ילדי המקלטים", הסורים ניסו להטות את מי הירדן כדי לייבש את ישראל ואף השתלטו על שטחים ריבוניים של ישראל כמו אזור חמת גדר, רמת הבניאס, צפון מזרח הכינרת ועוד. ואולי היו לומדים שהתוקפנות הסורית בצפון היא שדרדרה את המזרח התיכון למלחמת ששת הימים. ואולי היו לומדים שאמנם ישראל יצאה למתקפת מנע מקדימה בגבול עם מצרים, אך האש בחזית הסורית נפתחה בידי הסורים בהתקפת מטוסי חיל האוויר הסורי על יישובי עמק הירדן. הם גם היו לומדים שבארבעת הימים הראשונים למלחמה, שבהם צה"ל נלחם ברובו בחזיתות מצרים וירדן, הסורים הפגיזו ללא הפסקה, הרעשה כבדה מאוד, את יישובי הגליל והעמקים ואף ניסו לכבוש שטחים באזור דן, דפנה ושאר יישוב. כך שההחלטה לשחרר את הגולן ולשחרר את תושבי הגליל מן הסיוט הסורי של "ההר שהיה כמפלצת" הייתה מחויבת המציאות.

וההחלטה לשחרר את הגולן ממש לא הייתה נחפזת, גם אם ההחלטה הסופית באמת לא עברה תהליך החלטות מסודר. אך כדאי לבדוק מה היה שם. בישיבת הממשלה היה רוב מוחלט בעד שחרור הגולן. ראש הממשלה לוי אשכול תמך בכך בכל ליבו. עמדת צה"ל והרמטכ"ל, יצחק רבין, היתה חד-משמעית בעד. היה רק מוקש אחד – שר הביטחון רב העוצמה משה דיין התנגד. ולכן החלטת הממשלה היתה להסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט על כיבוש הגולן. עד כאן הכול תקין. מה שלא היה תקין, היה שכאשר דיין שינה באותו הלילה את דעתו, הוא לא דיווח על כך לראש הממשלה ולא לרמטכ"ל אלא נתן הוראה ישירה למפקד פיקוד הצפון, דוד אלעזר, שהמתין מתוח כקפיץ להודעה החשובה הזאת, לעלות על הגולן. דיין הסביר זאת בכך שבלאו הכי אשכול ורבין תמכו והוא לא רצה להעיר אותם במיוחד... תשובה מגוחכת שאינה יכולה להצדיק את התנהגותו, אולם עניינית הוא צדק: זו היתה עמדתם, זו היתה עמדת הממשלה וזו הייתה רוח החלטת הממשלה.

אז מה אורלי וגיא מציעים? להרוס את חבל הארץ הקסום הזה, שהם כל כך התפעלו ממנו ובצדק, כי זה שטח "קבוש"?

מסתבר שאפילו הם לא כך ששים לכך. "אני אשמח אם יהיה הסדר על השטח הזה, הסדר כלשהו שבו המקום הזה באמת יהפוך להיות חלק מהמדינה."

ובכן, האם מי שדחו הצעות (של רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו) לקבל את כל הגולן, בשל רצועה של עשרות מטרים על חוף הכינרת, יסכימו להסדר "שבו המקום הזה באמת יהפוך להיות חלק מהמדינה"? כמובן שלא. רק העמקת הנוכחות של ישראל בגולן ומימוש הריבונות הישראלית, יביאו אותם בסופו של דבר להשלים עם המציאות. ותנאי לכך הוא שהם יבינו שלעולם ישראל לא תנהל מו"מ על הגולן. מתי זה יקרה? היום בכלל אין דבר כזה סוריה. ובעתיד? כנראה שהדור שלנו לא יזכה לראות את סוריה מכירה בגולן הישראלי וחותמת איתנו על הסכם שלום. אבל אנו בונים את הארץ גם למען הדורות הבאים.

אז מה ההסבר לגישתם המבולבלת של גיא ואורלי? הנה ציטוטים המסבירים זאת: "לא יעזור אני לא אהיה כמו כל העדר... שיהיה לכם עדר מקסים. תמשיכו לחשוב שהשמש זורחת לכם מהישבן, שהכול שלכם, שאלוהים נתן לכם את כל המזרח התיכון ושטוב שחיילים ימשיכו למות למען אדמה כלשהי."

אז הנה עוד קווים לדמותם של חלק מן ה-11.6%. הם לא רוצים להיות חלק מה"עדר". הם רוצים להיות "מיוחדים". כלומר, עצם הקונצנזוס הרחב, גורם לסוג מסוים של אנשים להתנגד. דווקא. נעמי שמר היטיבה לתאר אותם: "אני בעד הנגד, ונגד הבעד." 

אורי הייטנר

[אהוד: בדרך כלל אני לא קורא את אורלי וגיא, וגם לא הייתי טורח להגיב באריכות כה רבה על דבריהם המוזרים, זאת בלשון המעטה –שאותם אתה מצטט].

2. צרור הערות 31.10.21

* הקורונה בראי הפוזיציה – מלחמות הבוץ בין נתניהו לבנט שמתהדהדות במלחמות בוץ בין רל"ב (רק לא ביבי) לרל"ב (רק לא בנט) בנושא הקורונה, מבטאות את הנתק בין פוזיציה פוליטית לבין החיים עצמם. כל צד מתהדר במדיניותו המוצלחת והמוכחת במאבק בקורונה ומכה בצד השני שכשל.

נפתח ונאמר שאין שום סוגייה אידיאולוגית במאבק בקורונה. במאבק הזה יש רק אידיאולוגיה אחת – להתגבר על המגפה תוך מזעור הפגיעה בחברה ובכלכלה. לאף שלטון אין אינטרס אחר. ואם יש הבדלים בהחלטות אלו או אחרות, הם אינם נובעים מהשקפה פוליטית, ולכן ההתייצבות האוטומטית של הציבור בעד כל החלטה של צד מסוים ונגד כל החלטה של הצד האחר (אגב, במקרה הזה שני המנהיגים נמצאים באותו צד של המפה האידיאולוגית, אך כל שאני כותב כאן היה תקף גם אילו היה מדובר בשני צדדי מתרס אידיאולוגי, כמו למשל בין שרי הבריאות אדלשטיין והורוביץ) – אינה רציונלית, אלא תלוית פוזיציה. כי לאמיתו של דבר, אין שום סיבה שאיש שמאל לא יתמוך במדיניות של נתניהו בנושא הקורונה, ואין שום סיבה שאיש ימין לא יתמוך בדרכו של שר הבריאות ניצן הורוביץ.

האמת היא שאין מקום להשוואה בין המדיניות של נתניהו למדיניות של בנט, כיוון שכל אחד מהם נדרש לתת מענה למציאות אחרת. נתניהו נדרש להתמודד עם הקורונה כשלא היו חיסונים ואילו בנט נדרש להתמודד עם הקורונה כשכבר היו חיסונים. ולכן, כאשר בנט מתהדר בהצלחתו להביא את הקורונה לדעיכה בלי סגר ומגבלות הוא צודק, אבל כאשר הוא סונט בנתניהו על כך שהוא הטיל סגרים, ומתרברב ש"אני לא בחרתי בפתרון הקל. הכי קל זה להטיל סגר," וטוען שמדיניות נתניהו היתה מדיניות של סגרים, הוא טועה ומטעה.

האם הוא, אילו היה ראש הממשלה בגלים הראשונים של הקורונה, לא היה מטיל סגרים? ודאי שהוא היה מטיל. כפי שכל המנהיגים בכל העולם הטילו סגרים, ומי שלא עשו זאת בזמן, עשו זאת באיחור במחיר כבד ביותר בחיי אדם. בנט, כמנהיג אחראי, היה מטיל סגרים והגבלות, כי באין חיסון ואין תרופה – לא היה מנוס מכך. עובדה היא, שכאשר הגל הרביעי היה בשיאו, בנט הזהיר שאם לא נתחסן בחיסון הבוסטר, לא יהיה מנוס מסגר. והוא אמר שאם לא נתחסן באלול לא נוכל לשמוע קול שופר בתשרי. כלומר, גם הוא לא הוציא את הסגר מארסנל המענים לקורונה. ואם כך כאשר כבר היה חיסון, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך היה נוהג בגלים הראשונים.

וכאשר נתניהו תוקף את בנט על כך שהמדיניות שלו היא מדיניות של "הכלת" הקורונה, גם הוא טועה ומטעה. וכי אילו הוא היה ראש הממשלה בגל הרביעי, הוא היה מטיל סגרים? הוא היה מטיל את ההגבלות שהטיל בגלים הראשונים? ואם היה מטיל אותם, הציבור היה נשמע לו? הרי כבר בסגר השלישי הציבור לא כל כך נשמע להנחיות, הסגר לא באמת נאכף ורק החיסונים עצרו את הגל הזה. אילו נתניהו היה ראש הממשלה בגל הרביעי, גם הוא היה "מכיל" את הקורונה, כפי שנהג בנט וכפי שנוהגים מרבית מנהיגי העולם.

בסך הכול אני חושב ששני המנהיגים ושתי הממשלות היטיבו להתמודד עם אתגר הקורונה, הגם ששניהם גם שגו בחלק מהחלטותיהם. ספירת המתים ככלי לנגח את ראש הממשלה מסיבות פוליטיות היתה מגונה בקדנציה של נתניהו והיא מגונה באותה מידה בקדנציה של בנט. עם זאת, נקודה שלילית מאוד בהתמודדותו של נתניהו היתה הכניעה שלו לעסקנים החרדים (בנושא הרמזור ובנושא הקנסות והאכיפה), שנבעה משיקולים פוליטיים זרים, ובסופו של דבר פגעה קשות בעיקר בציבור החרדי עצמו.

בשורה התחתונה, הן נתניהו והן בנט נקטו אותה אסטרטגיה – הבנה שהפתרון לקורונה הוא חיסון המוני, ושניהם התמקדו בעיקר בחיסונים. ההישג הגדול של נתניהו היה הראשוניות שלו בעולם להבין זאת והפעולה המהירה והאפקטיבית שלו להשיג בזמן, ראשון בעולם, חיסונים בכמות של חיסון האוכלוסייה כולה. הוא היטיב לנצח על מבצע החיסונים המוצלח, ועל הפריסה הרחבה והיעילה של קופות החולים ושל מערך הבריאות הציבורי הישראלי (שהוא עצמו תולדה של תפיסת עולם חברתית-כלכלית הפוכה להשקפתו). ההישג הגדול של בנט, הוא החלטתו המנהיגותית הנועזת על חיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA ולארגון הבריאות העולמית, תוך הסתמכות על המומחים הישראלים. בהחלטה זו הוא הקדים בחודשים רבים את שאר מדינות העולם, ובזכותה הגל הרביעי בדעיכה.

גם הכישלון הגדול במאבק בקורונה משותף הן לממשלת נתניהו והן לממשלת בנט – חוסר היכולת לשכנע את הציבור כולו להתחסן, והעובדה שמיספר רב כל כך של ישראלים טרם התחסנו, ובשל כך הקורונה עדיין כאן והגל החמישי בוא יבוא, קרוב לוודאי. זהו כשל מנהיגותי של שניהם.

ונקודה נוספת למחשבה (תזה שאיני יכול להוכיח אותה, אך אני משוכנע באמתותהּ) – מזל שנתניהו לא היה ראש האופוזיציה בגל הראשון. הוא היה מנצל את הסגרים להסתה נגד "הממשלה הבולשביקית", שמנצלת את הקורונה כדי להעמיק את שלטונה תוך רמיסת הדמוקרטיה בלה בלה בלה... סגרים איראניים בלה בלה בלה. אגב, אלה דברים שבשוליים נאמרו גם על נתניהו, והיו נפסדים ומכוערים.

* כשל חינוכי – הקושי הרב בחיסון האוכלוסייה נגד קורונה, שיכול היה להביא למיגורה הסופי, הוא כישלון מנהיגותי הן של ממשלת נתניהו והן של ממשלת בנט. אולם זהו גם כשל חינוכי עמוק של מערכת החינוך הישראלית.

אם ב-2021 כל כך הרבה ישראלים מעדיפים להאמין לפייק ניוז ולתאוריות קונספירציה מטורללות של עוכרי מדע, רופאי אליל, מאחזי עיניים ומכשפות – ולהתעלם מן העובדות המדעיות המוכחות ומן האמירות החד-משמעיות של 99.99% של עולם המדע והרפואה, אות הוא כי משהו יסודי דפוק במערכת החינוך הישראלית.

יש לחשב מסלול חינוכי מחדש, ולמצוא את הדרך לחנך לחשיבה רציונלית.

* כמוצאי שלל רב – האם כל אלה שקפצו כמוצאי שלל רב על החלטת מומחי ה-FDA לא לחסן בשלב זה במנת דחף את בני פחות מ-65, ימהרו לחסן את הילדים בגיל 5-12, כפי שממליץ FDA?

* חיסון המוני בבתי הספר – איך ישראל נערכת לחיסון המוני של הילדים בגיל 5-12, בעקבות החלטת ה-FDA? הדרך האפקטיבית ביותר, כפי שהוכחה לאורך עשרות שנים, היא חיסון המוני בבתי הספר. כך חוּסָנּוּ אני ובני דורי, וגם הדור שקדם לנו והדור שאחרינו. וזה בדיוק מה שנחוץ לעשות היום, במתכונת חירום ובמבצע מהיר. על מערכות הבריאות והחינוך להתגייס לכך בכל עוצמתן.

* חיסון ילדים – ביום שתינוק נולד הוא מקבל חיסון נגד דלקת כבד נגיפית B. בגיל חודש הוא מקבל את המנה השנייה. בגיל 6 חודשים הוא מקבל את המנה השלישית. כמעט את כל החיסונים שלנו אנו מקבלים עד גיל 13.

אז מה מפחידים אותנו מחיסון ילדים? תרגיעו.

* קמפיין אפקטיבי – משתתפי קמפיין החיסונים של משרד הבריאות איבדו את היקרים להם שחלו בקורונה, או נדבקו בעצמם. כעת הם סופגים איומים, נאצות וגידופים מצד פעילי כת מתנגדי החיסונים. כמובן ש"נאצים" תופסים מקום של כבוד במסכת הגידופים.

העובדה שהקמפיין הזה כל כך מלחיץ את הכת היא ההוכחה שהקמפיין אפקטיבי.

* לא תעמוד על דם רעך – ישיבות של הציונות הדתית החליטו להפסיק לתרום דם במחאה על כך שבטפסים של מד"א שונה הכיתוב משם האב ושם האם להורה 1 והורה 2.

את מי הם מענישים? את החולה או הפצוע שזקוקים למנת הדם שלהם כדי שחייהם יינצלו?

אמנם לא למדתי בישיבה, אבל ביהדות שאני מכיר, כל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קִיֵים עולם מלא. וביהדות שאני מכיר פיקוח נפש דוחה שבת.

וכאן, איש אינו נדרש לחלל שבת למען פיקוח נפש וגם לא לעבור על אף עבירה, אלא בסך הכל לחתום על מסמך ביורוקרטי שהם אינם אוהבים את נוסחו. אז שיתרמו, ועל הטופס ימחקו את הורה 1 והורה 2 ויכתבו שם האב ושם האם. העיקר שיתרמו דם ויקיימו עולם מלא.

ולגופו של מסמך – יש לכתוב: "שמות ההורים" ושלום על ישראל.

* מי מכחיש את הטבח? – בוויכוח הסוער בנוגע לטבח בכפר קאסם, שמעתי אמירות רבות כמו "מכחישי הטבח", "מתכחשים לטבח", "רומסים את ההיסטוריה", "דורכים על הנראטיב שלנו" וכו' וכו'.

באמת? מעולם לא נתקלתי באיש ציבור ישראלי אחד שמכחיש את הטבח. הרי מדינת ישראל הכירה בטבח ופיצתה את משפחות הנרצחים. מיד לאחר הטבח הגיע למקום שר המשטרה בכור שלום שטרית (הטבח נעשה בידי שוטרי מג"ב), הביע זעזוע מהמאורע והתנצל בשם הממשלה. כבר בזמן אמת, ב-1956, התכנסה הכנסת לישיבת אבל מיוחדת, ראש הממשלה בן גוריון ויו"ר הכנסת יוסף שפרינצק נשאו דברים נחרצים וחד-משמעיים בגנות הטבח והכנסת כיבדה את זכר הנספים בדקה דומיה. בית המשפט הישראלי קבע שהיה זה טבח, ואף הגדיר את הפקודה לירות באזרחים האומללים הללו "פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס מעליה דגל שחור"; צירוף מילים שנכנס למילון הישראלי ואין כמעט ישראלי שאינו מכיר אותו ואינו יודע פקודה בלתי חוקית בעליל מהי. אין מפקד אחד בצה"ל שלא למד על הטבח בכפר קאסם כמקרה המובהק של פקודה בלתי חוקית בעליל. נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין ערך ביקור ממלכתי בכפר קאסם, השתתף בטקס הזיכרון והתייחד בשם המדינה עם קורבנות הטבח. והשנה חזר על כך הנשיא הרצוג.

ייתכן שנכון ליזום אקט פורמלי של אמירה ממשלתית או אמירה של הכנסת בגנות הטבח. אבל ברור שהמטרה של יוזמת הרשימה המשותפת אינה אלא להתריס נגד מדינת ישראל ובין השאר להאשים אותה בהאשמת כזב על הכחשת הטבח.

(אחרי שכתבתי את הדברים נתקלתי בהכחשה של הסמוטריץ'. איש נקלה, על הרצף הכהניסטי).

* פיקוח נפש ממש – בניוזלטר של השר יועז הנדל לפעילי דרך ארץ, הוא סיכם, בין השאר, את ביקורו בארה"ב. לצד תיאור הפגישות המדיניות שלו והפגישות בענייני משרדו, כתב יועז:

"בסוף הכי חשוב הוא החלק היהודי. פגשתי את ראשיAIPAC  – שדולה פרו-ישראלית הפועלת בבית הנבחרים האמריקני לטובת האינטרסים של מדינת ישראל,  את ראשי ועידת הנשיאים COP שהוא ארגון המטפל בסוגיות קריטיות לקהילה היהודית ועם ארגון ה-IAC ארגון השואף להדק את הקשר בין הקהילה הישראלית בארה"ב למדינת ישראל.

 "כמי שגדל ביישוב של הציונות הדתית ולא ראה מימיו יהודים רפורמים או קונסרבטיבים עד גיל 21 (בבה"ד 1), המפגש עם הקהילה היהודית המגוונת בארה"ב היתה חשובה לי מאוד. אנחנו צריכים להכיר אחד את השני ולעבוד קשה כדי לשנות כיוון. הצלחנו להקים ממשלה חדשה וזו הזדמנות חדשה לפעול יחד.

 "התפללתי תפילה אחת במהלך השבת בבית כנסת אורתודוכסי, ותפילה נוספת בבית כנסת קונסרבטיבי במנהטן, לא במקרה. כאורתודוקס שומר שבת, המפגש הזה בעיניי הוא פיקוח נפש ממש. במשך שנים 'הדוד סם' מאמריקה דאג לנו עכשיו אנחנו, מדינת ישראל, צריכים לדאוג לו. כהיסטוריון, אני חושש שאנחנו על הקצה. היו בעם ישראל פיצולים שהכריעו את ההיסטוריה. ממלכת ישראל ויהודה. בבל וירושלים. אסור שזה יחזור, אחדות עם ישראל חשובה וקריטית לעתיד העם. מדינת ישראל היא הבית של העם היהודי כולו על כל גווניו וזרמיו."

דבריו אלה של יועז היו בעבורי כמים צוננים וצלולים, אחרי המים העכורים שלגמתי מוקדם יותר – פשקוויל שכולו שנאה ובורות של עירית לינור, ב"ישראל היום", נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

* תחתית החבית – "שוברים שתיקה" הוא חוד החנית במלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. כעת הם יוצאים במאבק למען ארגוני הטרור שישראל הסירה מעל פניהן את מסיכת "ארגוני חברה אזרחית", תוך שיתוף פעולה של מנכ"ל הארגון עם חברת הקונגרס האנטי ישראלית הקיצונית אילהאן עומר, במאבק נגד ישראל.

כנופיה בזויה ובוגדנית של ישראלים שמפעל חייהם הוא מלחמה נגד מדינת ישראל.

המיץ של הזבל של החברה הישראלית.

* רבין אתם לא – "רבין אתה לא" כתבה מפלגת העבודה לגנץ, בעקבות החלטות ביטחוניות מוצדקות שלו, שהן לבטח ברוחו של רבין.

ומפלגת העבודה? האם יש עוד שרידים של DNA רביני ברקמותיה? בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת לפני הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית; הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכה אמר:

"...ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

האם מישהו יכול לדמיין את מרב מיכאלי אומרת דברים דומים? האם יש קשר ולו מקרי בין מרב מיכאלי לרבין? בהודעת כחול לבן הוזכר שמרב מיכאלי דיברה בזכות סרבנות גיוס (אם כי זה היה טרם כניסתה לפוליטיקה). רבין, לעומת זאת, הודיע שיחרים את טקס הענקת פרסי ישראל ב-1993 – כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ', כיוון שהטיף לסרבנות. זו אותה מפלגה? אני לא יודע מהי מפלגת העבודה של היום. רבין – היא לא.

* נפגעה עד עומק נשמתה – מרב מיכאלי נפגעה עד עומק נשמתה מהודעת כחול לבן שכוונה נגדה במילים: "מי שקורא לסרבנות שלא יטיף על אחריות ביטחונית ומדינית." מה זה?! היה עליהם לכתוב: "מי שקוראת" ו"שלא תטיף", או למצער: "מי שקורא או קוראת" ו"שלא יטיף או תטיף."

* בדרכו של גנץ – מנהיג סעודיה הכריז על ארגון "צדקה" של חיזבאללה בלבנון כארגון טרור. ככל הידוע לי, הוא לא עידכן לפני ההחלטה את מרב מיכאלי וניצן הורוביץ.

* ההישג ההיסטורי של מרצ – בעמוד הראשון של "הארץ" מופיעה מודעה של מרצ, תחת הכותרת "הישג היסטורי", ובה מרצ "גאה להוביל את המאבק במשבר האקלים, בהובלת השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג וחברי מרצ בכנסת ובממשלה" והיא מונה את ההישגים, שהם בהחלט מרשימים מאוד.

אני מאמין שההחלטות הללו היו מתקבלות גם אלמלא מרצ היתה בממשלה או אם אדם אחר היה השר להגנת הסביבה. אולם כיוון שזנדברג היא השרה, היא הובילה את המהלכים ומרצ בהחלט היתה שותפה לדחיפתם, יש להם בהחלט סיבה טובה להתנאות בהישג ולדרוש עליו קרדיט.

השאלה היא, מה פתאום מרצ, שאינה עתירה בנכסים והון, יוצאת בקמפיין בחירות כשאין בחירות באופק (בשבוע שעברה היא פירסמה באותו המקום מודעה שבו התהדרה בהסכם המתמחים).

התשובה לכך היא התסכול והתסיסה בקרב הבייס של מרצ, על כך שבנושאי הליבה – חוץ וביטחון, התיישבות וזהותה של המדינה, מרצ יושבת בממשלה שמובילה מדיניות הפוכה לדרכה. אומרת הנהגת מרצ: נכון, אנחנו יושבים בממשלה שבונה ביהודה ושומרון, שמכפילה את ההתיישבות היהודית בגולן ובבקעת הירדן, שיוצאת לתנופת התיישבות יהודית בנגב, ששולחת את חיילי צה"ל מדי לילה לעצור מחבלים ביהודה ושומרון, שמגיבה בכוח ובתקיפות על כל בלון תבערה שמשוגר ברצועת עזה, שאינה מקדמת מדינה פלשתינאית, שלוחמת נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, ש... כך וכך על פי מקורות זרים, שמגדירה ארגונים "אזרחיים" כביכול של החזית העממית כארגוני טרור, שנערכת לתקיפת הגרעין האיראני ואולי אף תעשה זאת, שמחוקקת את חוק האזרחות ושבתקופת כהונתה לא תזוז ממקומה אות בחוק הלאום. כל זה נכון – אבל יש תחומים אחרים, חשובים מאוד, חשובים לא פחות, שבהם יש לנו הישגים גדולים; בבריאות, בהגנת הסביבה, בשיתוף הפעולה האזורי. ויש לנו השפעה בנושאים מסוימים בתקציב ובחוק ההסדרים.

ובסאבטקסט הם גם אומרים: אנחנו הרי מיעוט זעיר בעמדותינו המדיניות וזה לא עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין. אז האם לנצח נשב כאופוזיציה עקרה, או נבחר להשפיע על תחומים אחרים שחשובים לנו באמצעות השותפות בממשלה? ואם הם ישרים עם עצמם, הרי שהסאבטקסט של הסאבטקסט, הוא שאנחנו הרי יודעים שאין שום פרטנר פלשתינאי לחזון שלנו, אז למה שנכלה את עצמנו כתנועת מחאה כאשר ביכולתנו להשפיע בתחומים מרכזיים וחשובים?

* חוק מגה-שחיתות – בדיון תיאורטי בתנאי מעבדה יש הרבה טיעונים משכנעים נגד החוק האוסר להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים בעבירה שהעונש עליה הוא מעל 3 שנים ויש עימה קלון. אולם איננו חיים בבועה, אלא למודי ניסיון מר. ראינו מה קרה כאן בחמש השנים האחרונות (כלומר לא מהגשת כתב האישום נגד נתניהו אלא מתחילת החקירות). ראינו ראש ממשלה שגרר את ישראל לארבעה סיבובי בחירות מיותרים וכמעט הצליח לגרור אותנו לסיבוב חמישי, ופירק ממשלת אחדות לאומית וגנב את הרוטציה וסירב להעביר תקציב מדינה והכשיר את רע"ם ואת הכהניסטים ומינה סוס טרויאני לשר המשפטים – והכל אך ורק כדי להגיע לממשלת חסינות ולקואליציה שתחלץ אותו מאימת הדין; קואליציה שתאפשר לו למנות בובות לתפקיד היועמ"ש ופרקליט המדינה כדי שיפעלו למענו, קואליציה שתשנה את חוקי החסינות ותחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק. וחמור יותר, ראינו ראש ממשלה שעומד בראש תעשיית הסתה נגד המשטרה, הפרקליטות היועמ"ש ומערכת המשפט, ראש ממשלה שרודף עד חורמה את מפכ"ל המשטרה (שמינה) ואת היועמ"ש (שמינה) ומפיץ תאוריות קונספירציה הזויות לפיהן מערכת המשפט הישראלית היא כנופיית פשע שתופרת לו תיקים כדי להפיל את "הימין" וכו' וכו' וכו'. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן. אחרי שחווינו את התנהלותו של נתניהו כחשוד ויותר מכך – כנאשם, ברור מדוע נחוץ חוק כזה.

עקיבא נוביק, המתנגד בחריפות לחוק, אינו חולק על העובדות ועל חומרת ההתנהלות של מדינת ישראל בשנים האחרונות. גם הוא ראה מה קרה כאן כאשר נאשם היה ראש הממשלה, והוא אינו מתכחש לכך ואינו מנסה לטייח או ליפות את המציאות. אך מתוך התובנה הזאת, הצעתו, במאמר ל"הארץ", הפוכה. הוא מציע לאמץ את "החוק הצרפתי" שימנע את חקירת ראש הממשלה. כלומר, אילו היה חוק כזה, ונתניהו לא היה נחקר, כל זה לא היה קורה.

אלא שהחוק הזה הוא חוק מגה-שחיתות, הפוגע באחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה ושל מדינת חוק – השוויון בפני החוק. זהו חוק המעמיד את המנהיג מעל החוק והופך את השחיתות השלטונית ללגיטימית.

לזכותו של נוביק ייאמר, שבניגוד לניסיונותיו של נתניהו לחוקק את החוק הזה באופן שבו ראשות הממשלה תהיה קרנות המזבח שלו עד אחרית ימיו, הוא מציע להגביל במקביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות.

* ממשלת אין ברירה – אף שכתבתי על כך לא פעם, שוב ושוב שואלים אותי, לרוב בקנטור, איך זה שהתנגדתי כל כך לממשלה עם המשותפת ואף כיניתי אותה "ממשלת פיגולים" ואילו היום אני תומך בממשלה עם רע"ם? איך הפכתי את עורי? מה קרה? אם מדובר בבנט ובסער זה פתאום לגיטימי?

אתחיל עם השאלה האחרונה. כאשר יצאתי נגד ממשלה עם המשותפת, פרשתי מתל"ם, מפלגה שהייתי קשור אליה הרבה יותר מאשר לתקווה חדשה, ובוודאי יותר מאשר לימינה, שאף לרגע לא עלה על דעתי להצביע לה. הייתי ממייסדי תל"ם ומפעיליה המרכזיים. הייתי מקורב לבוגי יעלון, וגם אחרי שפרשתי מתל"ם ועד היום אני מעריך אותו מאוד, וחושב שהוא מנהיג בדרגה אחת מעל כל גלריית המנהיגים במדינה. פרשתי עוד לפני שעשו כן יועז הנדל וצביקה האוזר. כך שהבדל העמדות שלי בשני המקרים אינו נובע בשום אופן מפוזיציה או מאיזו נאמנות מפלגתית או פרסונלית.

אוסיף ואציין, שמעולם לא תמכתי בהקמת ממשלת השינוי עם רע"ם. להיפך, עד רגע הקמת הקואליציה, כתבתי נגד השותפות עם רע"ם, וקראתי למצות כל דרך אלטרנטיבית ואף הצעתי רעיונות יצירתיים שונים (אך בדיעבד, לא היתה להם כל היתכנות). כאשר קמה הקואליציה הזאת, כתבתי שאני שמח שאיני ח"כ או חבר במוסד מפלגתי שצריך להכריע בעד או נגד הממשלה החדשה, כי אני קרוע בתוכי. מצד אחד, אני מאושר על קץ שלטונו של נתניהו ועל ההזדמנות לתיקון וריפוי החברה הישראלית אחרי שלטונו. מצד שני, אני מתנגד להרכב הממשלה הנוכחית, בעיקר כיוון שהיא כוללת את רע"ם, מפלגה אנטי ציונית, שאינה מקבלת את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית. ולכן, הגדרתי את עצמי כמי שנמצא במרחב הספק.

אולם משהממשלה קמה, גישתי כלפיה זהה לגישתי לכל ממשלה בעבר ובעתיד – מעשייך יקרבוך, מעשייך ירחיקוך. כלומר, אני בוחן את הממשלה על פי פועלה, מדיניותה ומעשיה. ואחרי ארבעה חודשים אני בהחלט יכול לומר שאני שבע רצון, בדרך כלל. אך גם מבלי להתייחס למבחן התוצאה של הממשלה – החל ברגע שבנט עלה לשאת את נאום הבכורה שלו והח"כים של מפלגות ביבי החלו להתפרע כחוליגנים בכנסת יצאתי נגד ההסתה שלוחת הרסן והפרועה נגד בנט וממשלתו, מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, ונגד המהלך האנטי-דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולכנסת שמינתה אותה.

בדיעבד, אני תומך בהקמת הממשלה בהרכבה הנוכחי, מהסיבה שלא היתה כל אלטרנטיבה אחרת, והיתה זו בעצם ממשלת אין ברירה.

לאחר ההקדמות הללו, אסביר מה ההבדלים בין הממשלה עם הרשימה המשותפת, שנגד הקמתה יצאתי בתוקף, לבין הממשלה הנוכחית עם רע"ם.

ההבדל הראשון והחשוב ביותר, הוא שאז היתה אלטרנטיבה שתמכתי בה בכל ליבי – ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, בראשות נתניהו. כבר לאחר הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלה כזו, והייתי בעמדת מיעוט בתל"ם. לאחר הסיבוב השלישי פעלתי לכך ואף הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית", שפעלה נמרצות למען הקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד ביותר, בעיקר על גנץ, ללכת לממשלת אחדות. שמחתי מאוד כאשר הממשלה קמה. אולם ראינו מה קרה. ממשלת האחדות היתה הונאה של נתניהו, שמראש לא התכוון לקיים את ההסכם עליו חתם. נתניהו הפר את ההסכם, גנב את הרוטציה וסירב להעביר תקציב מדינה כדי לשבור את האחדות. בכך הוא הסיר מהפרק כל אפשרות לממשלת אחדות כל עוד נתניהו עומד בראש הליכוד.

ההבדל השני, הוא שלא זו בלבד שהאלטרנטיבה של ממשלת אחדות כבר לא היתה קיימת – האלטרנטיבה היחידה לממשלה בהרכבה הנוכחי, היתה ממשלת נתניהו עם רע"ם. בסופו של דבר הממשלה הזאת לא קמה, כיוון שסמוטריץ' הבריז לנתניהו והכשיל את הקמתה. לא כל כך הגיוני להתנגד לממשלת שינוי עם רע"ם, אם האלטרנטיבה היא ממשלת נתניהו עם רע"ם.

ההבדל השלישי, הוא הרכב הממשלה בכללותה. אז היה מדובר בממשלה שתלויה ב-15 מנדטים של המשותפת, הליבה שלה היא מכחול לבן ושמאלה בואכה מרצ, כאשר המפלגה היחידה בתוכה שמבטאת את השקפותיי היא תל"ם הקטנה, שחששתי שתהיה מבודדת מבחינה רעיונית בקואליציה. חששתי שתהיה זו ממשלה יונית מאוד שלא אוכל לתמוך בה. יתר על כן, היה לי ברור שלא יהיה לה קיום, בשל תוצאות התלות שלה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, שבעטיה הממשלה תיפול בתוך שבועות ספורים, והעם יגרש במקלות את כל מי שהיה חלק ממנה ויחזיר את נתניהו לשלטון ברוב גדול.

הממשלה הנוכחית שונה, הרבה יותר מאוזנת. חלק משמעותי מאוד בהרכבה הוא ימינה ממני. במחצית הראשונה של כהונתה היא בראשות בנט. זו ממשלה פריטטית, כלומר עם זכות וטו של ימינה ותקווה חדשה, שזו מציאות שונה לחלוטין מזו של ממשלת גנץ עם המשותפת, שנגדה יצאתי. לא זו בלבד שהיא פריטטית – המחצית מטעם ה"מרכז-שמאל" כוללת את ישראל ביתנו, שהיא מפלגת ימין לכל דבר.

ההבדל הרביעי, הוא בין הרשימה המשותפת לרע"ם. רע"ם היתה חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת, חלקה עימה אידיאולוגיה משותפת. לא בכדי היא הצביעה, כמו כל סיעת המשותפת, נגד הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות – היא עשתה זאת כי היא נגד שלום עם ישראל. וגם אחרי שהיא פרשה מהרשימה המשותפת, אני משוכנע שאידיאולוגית היא נשארה באותו מקום שהייתה.

אולם היא פילגה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות עם מסר אחר לגמרי. היא לא התכחשה ללאומניותה, אך אמרה לבוחריה שהיא שמה בצד את כל סדר היום הלאומי, ותצטרף לכל ממשלה – ממשלת ימין או ממשלת שמאל, כדי לקדם את האג'נדה האזרחית של ערביי ישראל. והאג'נדה האזרחית הזאת צודקת בחלקה הגדול.

ממשלה עם המשותפת היתה מתפרקת ברגע שישראל היתה מגיבה על בלון התבערה הראשון מרצועת עזה. ממשלה עם המשותפת לא היתה מאפשרת את המשך התקיפות המיוחסות לצה"ל בסוריה ובמקומות אחרים במזה"ת. רע"ם משלימה עם כל אלה, כי זה המנדט שביקשה וקיבלה מן הציבור שלה. וכפי שאנו רואים, כאשר ישראל מחליטה על בניית אלפי יח"ד ביהודה ושומרון ועל הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית – ארגוני טרור, מי שיוצאים נגד ההחלטות הן מרצ ומפלגת העבודה ואילו רע"ם משלימה עימן. כך שמדובר במציאות אחרת לגמרי.

הסיבה העיקרית לשינוי עמדתי, היא שאלמלא היתה קמה הממשלה הזאת, היינו הולכים לסיבוב חמישי. עוד סיבוב בחירות, אחרי שנתיים של חוסר יציבות פוליטי קיצוני, עלול היה להיות מכה אחת יותר מדי לדמוקרטיה הישראלית. ואילו הלכנו לסיבוב חמישי, סביר להניח שתוצאותיו היו כמו בארבעת הסיבובים הראשונים – תיקו. והיינו עומדים אז בפני אותה ברירה – ממשלת שינוי במתכונתה הנוכחית או סיבוב שישי. ולכן זו ממשלת אין ברירה.

* ליקוי מאורות – עמיר פרץ היה שר הביטחון, תפקיד שבו ניהל את צה"ל ואת מערכת הביטחון כולל התעשיות הביטחוניות. הוא כיהן בתפקידים מיניסטריאליים שונים ובהם השר להגנת הסביבה ושר הכלכלה. הוא החל את דרכו כראש העיר שדרות ובמהלך דרכו היה יו"ר ההסתדרות. לטעון שאין לו ניסיון ניהולי כדי להיות יו"ר מועצת המנהלים של התעשיה האווירית, זו טענה מגוחכת. אבל בשל טענה זו ועדת גילאור פסלה את מועמדותו לתפקיד. וטענה נוספת היא הזיקה הפוליטית של עמיר פרץ לשר גנץ. איזו זיקה פוליטית? הם אפילו לא באותה מפלגה. ועמיר פרץ אינו שייך לגוף בוחר שיכול להשפיע על גנץ או על מי ממקורביו. התחרפנתם?

זו החלטה אומללה, של גוף תאב כוח שהשתן עלה לו לראש. זו החלטה מזיקה מעבר לסוגיית פרץ, כי ביורוקרטיית היתר, מישפוט היתר, רגולציית היתר – לא זו בלבד שפוגעים בהתנהלות התקינה של המדינה, בשם התקינות, אלא הם גם מעניקים תחמושת למי שרוצים בהרס מערכות החוק והמנהל התקין, שיכולים בצדק להצביע על התנהלות כזו כמאוששת את טענתם על אודות "שלטון הפקידים".

ההחלטה הזו היא ליקוי מאורות ואני מקווה שתמצא הדרך לבטלה.

אגב, אין בדבריי אלה הבעת דעה בשאלה האם הבחירה של גנץ בפרץ היא הבחירה האידיאלית. התייחסתי רק לפסילה.

* פונדמנטליסט – ציוץ פונדמנליסטי הזוי של ח"כ קרעי: "לא סתם הצבועים מהשמאל מאמינים שהם באו מהקוף... אם היו צאצאים של אדם הראשון, היתה להם טיפת בושה טבעית כתוצאה מאכילת עץ הדעת... לא דעת ולא תבונה. לא יושרה ולא טיפת בושה. נוכלות שהפכה למקצוע. בושה וחרפה!"

טוב, נעזוב את העובדה שמי שסוגד לנוכל המוחלט מדבר על נוכלים, על יושרה, על בושה... כבר התרגלנו לתופעה. אבל הקשקוש נגד תורת האבולוציה...

האם האמונה היהודית היא בהכרח פונדמנטליסטית? הרב קוק, למשל, יצא נגד גורמים דתיים שחיקו את הפונדמנטליסטים הנוצרים שיצאו נגד דרווין ותורת האבולוציה. "תורת האבולוציה ההולכת וכובשת עתה את העולם מתאימה לסודות הקבלה יותר מכל תורה פילוסופית אחרת."

להלן מאמר בנדון, שפרסם הרב רפי פוירשטיין לפני 11 שנים:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3966273,00.html

* על במה אחת עם הכהניסט – בבחירות 84', היה על הנייר רוב לגוש הימין + חרדים. אלא שה-61 היה "הרב" כהנא, ואותו שמיר לא ספר, ולרגע לא העלה על דעתו לספור (גם להמלצתו על מי להטיל את הרכבת הממשלה לא היתה משמעות, כי הנשיא חיים הרצוג לא הזמין אותו להתייעצויות, ולא נתן לו דריסת רגל בבית הנשיא). וכך, כל ההתייחסות לתוצאות הבחירות היתה כאל תיקו, והוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית. ממשלתו של שמיר הובילה את החקיקה נגד הגזענות, שנועדה לסכל את כניסת הכהניסטים לכנסת. וכאשר כהנא עלה לנאום במליאה, יצחק שמיר קם בהתרסה ויצא את אולם המליאה ועימו כל שאר הח"כים, מן הימין ומן השמאל.

צחי הנגבי היה מבני טיפוחיו של שמיר. הוא היה יועצו של שמיר כשר החוץ בשנים 1984-1986 ומנהל לשכת ראש הממשלה בקדנציה השנייה של שמיר כראש הממשלה.

קשה לומר שלאורך הקריירה הפוליטית שלו, ניכר בו שהוא תלמידו של שמיר – לא בטוהר המידות, לא בממלכתיות ולא בעקביות האידיאולוגית. ואף על פי כן, לא הייתי מעלה על דעתי שמי שזכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר ינאם על אותה במה עם ממשיך דרכו של כהנא, איתמר בן גביר. ובטח שלא בהפגנה שנועדה לשלול את הלגיטימיות של הממשלה החוקית של ישראל. ובוודאי שלא בהפגנה, שבהזמנה שלה נכתב שהיא תתקיים "בכיכר מלכי ישראל" ורק בסוגריים, באותיות זעירות שרק עם זכוכית מגדלת של שען חרש אפשר לקרוא אותן נכתב (כיכר רבין). מילא מאי גולן, אבל מהנגבי לא הייתי מצפה להיות שותף לתועבה הזאת.

ואני מקווה שהוא יתעשת וינתק את עצמו מהמפגן המכוער הזה.

* חילול השם – לעתים אני נשאל מדוע אני מקפיד לשים במירכאות את המילה "הרב" כאשר אני מזכיר את כהנא. מי אני שאשלול תואר מאדם שהוסמך לו רשמית?

התשובה נמצאת בתלמוד: "במקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב."

ואין התגלמות קיצונית יותר של חילול השם מ"רבנים" כמו כהנא וברלנד.

* מי ששלח אותם – מיד עם פרסום הידיעה הראשונה על מעצר חשודים בפרשת הרצח של אבי אדרי ביער רמות בשנת 1990 וההיעדרות של הנער ניסים שטרית שנעדר מאז שנת 1986, כתבתי שאני מקווה מאוד שיהיו ביניהם עדי מדינה, שיספרו מי שלח אותם.

אני שמח לשמוע שיש כבר עד מדינה ראשון.

* מי אמר? – ראיתי תעודת הוקרה שקיבל אדם על הרצאה שהעניק ליחידה צבאית. על התעודה כתוב משפט יפה, אם כי מנוסח בסרבול: "אשרי אדם אשר נותן בלי לזכור זאת אף פעם ומקבל בלי לשכוח זאת אף פעם" ומתחת חתום: פרקי אבות.

ובכן, אין משנה כזו בפרקי אבות. אז מאיפה לקחו את זה?

שאלתי את ידידי פרופ' גוגל. שתי התוצאות הרלוונטיות היו פוסט בפייסבוק שבו אדם שואל מה המקור של הביטוי הזה, ולא מקבל תשובה. התוצאה השנייה היתה רשימה של 100 משפטי תודה, ובו מופיע הפסוק, בשינויים קלים, וחתום – מקור לא ידוע.

אז נסכים על "חכם סיני זקן אמר".

* Meta – השם החדש של פייסבוק: מתה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

* ביד הלשון: אַסְדָּרָה – אחד החוקים שיעלו השבוע להצבעה במסגרת חוק ההסדרים הוא חוק האסדרה.

מהי אַסְדָּרָה? המילה העברית שקבעה האקדמיה ללשון עברית לרגולציה. אסדרה – מערכת של תקנות וכללים שנועדו להסדיר את הפעילות במשק. ומכאן שרגולטור = מְאַסְדֵּר. רגולטורי = אַסְדָּרָתִי.

ומה ההבדל בין הסדרה לאסדרה. הסדרה היא מילה כללית לכל דבר שהופך למסודר. אסדרה היא הסדרה ספציפית, הנוגעת רק לרגולציה, בדומה להבדל בין הבטחה לאבטחה ועוד.

אורי הייטנר

* * *

עקיבא נוף

הַשִׁיר לְאוֹר-לִי

כִּיסוּ פְּרָחִים, יַלְדָּה שֶׁלִי,

אֶת כָּל מֶרְחַב הַנִּיר,

אֵדַע כִּי כָּל פִּרְחֵי הַנִּיר

רוֹצִים לָעוּף כְּשִׁיר;

וְעֵת עֲלֵי הָעֵץ עָטְפָה

חַמָּה בְּאוֹר מֵאִיר –

אָז כָּל נִיצוֹץ וְקֶרֶן אוֹר

רוֹצִים לָעוּף כְּשִׁיר,

          אָז כָּל נִיצוֹץ וְקֶרֶן אוֹר

          רוֹצִים לָעוּף כְּשִׁיר.

גַּם כָּל פֵּרוֹת הַשּׁוּק, כֻּלָם –

תַּפּוּחַ וְאַגָּס,

פָּצְחוּ עִם חָבִיוֹת שֶׁל דְּבַשׁ

בְּשִׁיר עוֹלֶה וְטָס,

וְכָל יַלְדָּה, שֶׁבִּשׂעָרָהּ

סִרְטוֹן זָהָב מַזְהִיר,

אֲנִי יוֹדֵעַ, הִיא רוֹצָה –

רוֹצָה לָעוּף כְּשִׁיר,

          אֲנִי יוֹדֵע, הִיא רוֹצָה –

          רוֹצָה לָעוּף כְּשִׁיר.

וַעֲצִיצִים עַל חַלּוֹנֵך

מָחֲאוּ לָך כַּף, אוֹר-לִי,

וְעַל דַּלְתֵּך תָּלִיתִי אֶת

גַּעְגוּעַי שֶׁלִּי;

אֶחָד, אֶחָד, אֶל תּוֹך חַדְרֵך

פָּסְעוּ זָהִיר, זָהִיר,

וֹרְאִי זֶה פֶּלֶא, יַלְדָּתִי,

הִנֵּה, הֲרֵי אַתְּ – שִׁיר,

          וּרְאִי זֶה פֶּלֶא, יַלְדָּתִי,

          הִנֵּה, הֲרֵי אַתְּ  – שִׁיר.

עקיבא נוף

* * *

מיכאל רייך

עַל רֹחַב וְעַל עֹמֶק

בְּצִמְאוֹנִי -  -  -

בָּרְצִיָּה שֶׁלִּי הַבִּלְתִּי מִתְפַּשֶּׁרֶת

אֵצֵאָה אֶל אַרְצִי מוֹלַדְתִּי,

מִנִּי בּוֹרוֹת נֶעֱלָמִים, מַכְתֵּשׁ, סִימְטָא

שׁוּב לֹא אֶפְחַד,

לְאָרְכָּהּ אֲשׁוּט וְאֶתְהַלֵּךְ בָּהּ

לְאָרְכָּהּ בִּלְבָד

אֲיֵהוּ?

אֵיכָה אִבְּדָה אַרְצִי אוֹתוֹ מֵמָד

אֵיכָה בָּנְתָה עָרֶיהָ שׁוּב

אַךְ מֵחֹמֶר וּלְבֵנִים

וְלֹא כָּבְדָה הַיָּד,

אֶשְׁאַל וְלֹא אֶמְצָא תְּשׁוּבָה

בָּצַר לִי אֶתְבֹּונֵן אֶל

עֵץ אַלּוֹן נָטוּעַ מוּל בֵּיתִי

עַל רֶכֶס הַגִּבְעָה

יוֹם אֶחָד קָרַס הָעֵץ וּמֵת

בִּמְלוֹא עָלָיו

וּבִתְפִלַּת הָאַשְׁכָּבָה סָפַד הָאַגְרוֹנוֹם:

לֹא חָסְרוּ לַאֲהוּבֵנוּ שֶׁנִּפְטַר בְּלֹא עֵת

דֶּשֶׁן עֹנֶג נָדִיב

גַּם לֹא טִפָּה אַחַת שֶׁל מַיִם

אֲבָל הַשָּׁרָשִׁים,

הֵם מִיאֲנוּ לְהִתְעַמֵּק בְּאַדְמָתָם...

עַל כֵּן כָּרַע נָפַל אִילָן

עַל יִחוּסוֹ הָרַב,

וּלְכָל אַרְבַּע רוּחוֹת שָׁמַיִם

נָפוֹצוּ צִפָּרָיו

מיכאל רייך

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מלחמת טרויה

הרצאה שלישית בסדרה לשנת תשפ"ב,

המרצה – ד"ר משה גרנות

החתונה באולימפוס, משפטו של פאריס, אלף ספינות בדרך לטרויה, גבורתו ואכזריותו של אכילס, "עקב אכילס", "סוס העץ", נפילת טרויה, חזרת הגיבורים, "האודיסיאה"

מועד ההרצאה:

ביום ב', 8.11.2021 בשעה 17.30 באולם המחתרת

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית בהצגת תו ירוק

בכפוף להנחיות משרד הבריאות

* * *

עדינה בר-אל

דליה גולדמן, בתו של ג'ו אלון ז"ל

עצב קשור בסרט צבעוני

דליה גולדמן, ממושב כפר-אחים, חיה מאז גיל 18 בצל הטרגדיה המשפחתית – רצח אביה ג'ו אלון, נספח אווירי בוושינגטון. יחד עם זה היא משתדלת לצבוע בצבעים מרהיבים את עולמה ועולמם של אחרים באמצעות יצירותיה האמנותיות. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על ילדותה ונעוריה, בהם נדדה המשפחה בעקבות שירותו של האב; על הרצח והתיאוריות לגבי זהות הרוצחים; ועל שאיפתה לעולם יפה יותר, נעים ושלו, ואמונתה בשלום שיגיע.

דליה נולדה בשנת 1954 בעפולה. היתה בת בכורה לאביה ג'ו אלון, ששירת כטייס ברמת דוד, ולאימה דבורה, אחות מעשית במקצועה. סבה מצד האב הגיע מצ'כיה וסבתה מגרמניה. סבה וסבתה מצד האם עלו מתימן בשנת 1930 והתיישבו בשכונת שעריים ברחובות. "אימי דבורה עזבה את הבית בגיל צעיר," מספרת דליה, "כי רצתה ללמוד ולהתפתח. היא עבדה בבית החולים בבאר-שבע, ושם הכירה את אבי, בעת שהגיע לבקר את אחד החולים, חברו הוגו מרום, ממקימי חיל האוויר הישראלי. הוא 'שידך' ביניהם."

לשאלה היכן למדה בילדותה ובנעוריה, מחייכת דליה ומציינת: "מגיל שנתיים עד גיל שמונה-עשרה עברתי בשלוש-עשרה שנות לימוד שבעה בתי ספר: ברמת-דוד, חצור, אנגליה, רמת-השרון, באר-שבע, חצרים וארצות-הברית. זאת בעקבות מקומות שירות שונים של אבי."

המשפחה התגוררה במשך כשלוש שנים בפרוור של וושינגטון, ודליה, שהגיעה לשם בגיל 15, למדה במשך שנתיים בתיכון, אותו סיימה בהצלחה, והספיקה ללמוד עוד שנה בקולג'. "חודש לפני שהיינו אמורים לסיים את השהות שלנו שם, נרצח אבא שלי בפתח הבית, כשהוריי חזרו ממסיבה. זה היה ביולי 1973. חזרנו לארץ עם ארונו. שלושה חודשים אחר כך, אני זוכרת שעמדתי ביום הכיפורים עם אימי על מדרכה ברמת השרון, ושמענו שפרצה מלחמה. ואז אימי, שניחנה בחוש שישי, אמרה לי: 'בגלל זה אבא שלכן נרצח.'"

מי רצח את ג'ו אלון?

עד היום לא ברור מדוע ועל ידי מי נרצח. במרוצת הזמן נשמעו תיאוריות שונות לגבי זה. בסרט של ליאורה עמיר-ברמץ "מי רצח את אבא?" – ששודר בערוץ הראשון של הטלוויזיה בשנת 2011, טען ההיסטוריון אורי מילשטיין, שג'ו אלון נרצח מחשש שהוא עלול היה לחשוף סוד  לגבי קנוניה בין ישראל לארצות הברית, לפיה יאפשרו למצרים להיכנס לסיני ולהרוג כמה חיילים ישראלים. זאת כדי להחזיר להם את הכבוד הערבי, שיסכימו לשבת אל שולחן הדיונים ולעשות שלום.

[אהוד: הטענה של מילשטיין נראית לי דימיונית].

בספרו "מי רצח את ג'ו אלון?" טען פרד ברטון שהרצח בוצע על ידי הארגון הפלסטיני "ספטמבר השחור". עוד תיאוריות נשמעו, אפילו של רצח בידי בעל קנאי.

בכל אופן, זו עדיין חידה. ליד קיבוץ להב ניטע יער לזכרו, וכן נוסד מרכז תיירותי וחינוכי – "מרכז ג'ו אלון" – בו נמצא גם מוזיאון התרבות הבדואית. גם הדרך מבאר-שבע לבסיס חצרים נקראת על שמו.

בסלון ביתה המרווח והבהיר, שמקושט במגוון מיצירותיה, מספרת דליה: "אני זוכרת את ליל הרצח כאילו קרה אתמול. זה הגיע בהפתעה נוראית. עד אז חיינו בפרבר אמריקאי אמיד, נינוח, ולא היו שום סימנים מקדימים. אני סבלתי מהשלכות הרצח שנים רבות," מוסיפה דליה, "בעיקר עקב האבל הכבד של אימא והעצב הנורא שלה. אז גיליתי כמה היא אהבה אותו, כמה הוא היה חסר לה."

דליה חזרה למסלול הרגיל. חודש לאחר חזרתה ארצה היא התגייסה לצבא. היא שירתה כפקידת מבצעים בבסיס חצרים, הבסיס שהיה לה לבית רק שלוש שנים קודם לכן, לפני הנסיעה לאמריקה. הבסיס אותו הקים אביה והיה מפקדו.

חיים חדשים והמעבר למושב

"לאחר השחרור התקבלתי ל'שנקר', שנקרא אז 'בית הספר הגבוה לטקסטיל ואופנה'. למדתי שם שלוש שנים." היא מספרת. בשנת 1977, ארבע שנים לאחר הרצח, דליה נישאה לחבר שלה אבנר גולדמן מבאר-שבע. השניים עברו להתגורר בירושלים, כי אבנר למד כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה בעיר זו. שני ילדיהם, דנה ואלון, נולדו שם. "אבל לאבנר ולי היה תמיד חלום לגור במושב. כשהייתי כבת שש-שבע," היא נזכרת, "גרנו בבסיס חיל האוויר בחצור, ואני למדתי בבית הספר 'מבואות' במושב באר-טוביה. כאשר הייתי מבקרת את חברתי בכפר ורבורג, נהניתי דווקא מריח הרפתות, משהו כמו ארץ ישראל האמיתית. המרחבים קסמו לי, השקט, הרוגע, כך שהחלום היה משותף לאבנר ולי. הזדמן לנו לקנות משק די מוזנח, עם צריף רעוע, בכפר-אחים, ולאחר שש שנים בירושלים, בשנת 1983, עברנו למושב."

אבנר אוהב מאוד את עבודת החקלאות. הוא התחיל בשתילת ארטישוק. "בפעם הראשונה שפתח את קו המים, והממטרות החלו לעבוד," מעידה דליה, "זו היתה המנגינה היפה ביותר ששמע עד אז." בהמשך גידל במשק אפרסקים, ועתה הוא מטפח פרדס עם תפוזים וקלמנטינות. במקביל לעבודה במשק עסק אבנר במה שלמד באקדמיה, והוא היה גזבר של מושבים שונים באזור במשך שנים רבות, ביניהם ערוגות, כפר ורבורג וניר-ישראל. תקופה ארוכה הוא יושב ראש הוועד בכפר-אחים, וכן נציג המושב במועצה האזורית באר-טוביה. הוא היה פעיל מאוד במועצה, בתקופת כהונתו של חנן חסיד כראש מועצה. ב-26 השנים האחרונות אבנר הוא מנכ"ל "מכון תערובת גדרות". בשנים האחרונות הוא מכהן כחבר הוועד המנהל של המכללה האקדמית "אחווה" וחבר בחֶבר הנאמנים שלה. 

דבר נוסף שהמשפחה הרוויחה במעבר למושב, הוא הקביעות. מספרת דליה: "בעקבות הנדידה שלי בילדות ובנעורים, נשבעתי כבר בגיל שמונה-עשרה, שהילדים שלי ילמדו מכיתה א' עד י"ב באותו מקום. וכך זה קרה. הם למדו בבית הספר היסודי 'מבואות' ובתיכון באר טוביה."

עתה בתם דנה, בת 40, היא מרפאה בעיסוק. בנם אלון, בן 38, שמנציח בשמו את משפחת סבו, הוא מנהל שיווק של BMW. שני נכדים משלימים את אושרם של דליה ואבנר.

אמנות בצבעים וניחוח הפרחים

"אני עבדתי כשנה כמעצבת טקסטיל בדרום תל-אביב, עיצבתי מיספר בדים ואפילו נשלחתי לפריז לתערוכת טקסטיל בינלאומית." מספרת דליה, "העבודה הזו היתה תובענית, ולא התאימה לחיי המשפחה. לכן עברתי לעבוד במועצת קריית מלאכי. שם הייתי כחמש שנים מעצבת תפאורות ואירועים, אחראית על עיצוב כרזות, הזמנות ותפאורות לחגים."

במשך השנים, גם לאחר הנישואין והלידות, חוותה דליה משברים רגשיים בעקבות הטרגדיה. העבודה הזו איפשרה לה ביטוי אמנותי במשך כמה שנים. אבל היא תמיד חיפשה אמצעי ביטוי חדשים. בשנת 1995, לאחר מות אימה. כאשר דליה היתה בת ארבעים, היא עברה לעסוק במקצוע שזירת פרחים. במשך 25 שנים היא עסקה בזה. לדבריה "ליָד הנותנת פרחים נדבק קצת ריח ניחוח. ואני הייתי מאושרת להיות מקשרת בין הפרחים לבין האדם שמקבל אותם."

יש לציין שדליה גם ציירה במשך כל השנים בטכניקות מגוונות. היא הציגה את ציוריה בתערוכות שונות. בשנת 1986 הוצגה תערוכת ציורי מים של דליה תחת הכותרת "בתים ונופים בכפר אחים" במועדון הכפר. בשנת 1991 הוצגו עבודות שלה, תמונות נייר וכדים מצוירים, בגלריית "טמארו" בהרצליה-פיתוח בחסות רות דיין.

"אני תפקידי לקשט"

דליה יוצרת גם חפצים וקישוטים בשיטת "רֶדי מֵייד", כלומר: היא מאתרת חפצים ואביזרים במקומות שונים, מצרפת אותם זה לזה או מוסיפה להם אלמנטים צבעוניים זוהרים כגון חרוזים ופרחים. "אני אוהבת לראות דברים ולחשוב איך אפשר להפוך אותם למשהו שלי." היא אומרת. "זה מאוד מקובל באמנות. יש לי תפיסה שהיא: 'אני תפקידי לקשט'. הפילוסופיה מאחורי זה: יפה זה נעים וטוב. וזה מה שאני רוצה. אני רוצה שאנשים יחוו את היופי והטוב. וכמובן יש בזה גם אלמנט של מיחזור."

אחד המוטיבים החוזרים בציורים של דליה, בעבודות הפסיפס שלה ובעיטורי הכדים, הוא הבית עם הגג האדום. לכאורה סמל לבית משפחתי קטן, אידילי. אולם על פי רוב ליד הבית עומד עץ ברוש. לדעתה של דליה הברושים, שנטועים בדרך כלל בבתי קברות, מסמלים גם מוות. וכך ניתן לראות את שני העולמות של דליה – מצד אחד, חיים שלווים ויפים של משפחה בחיק הטבע, בכפר. ומצד שני – צילו של סוד המוות של אביה, שמעיב על חייה.

המשוררת ששואפת לשלום ולחמלה

לדברי דליה: "אולי אני נאיבית, אבל יש לי שאיפה לשלום בין אנשים, בין עמים, להרמוניה, לשקט לשלווה. הייתי כאחד החולמים; כמו ג'ון לנון ששאף לשלום וחשב שיש עוד אנשים כמוהו, ולבסוף הוא נרצח בפתח ביתו."

לבסוף יש לציין שדליה גם כותבת. במשך כל השנים היא כותבת יומן בכל יום, בו היא מפרטת את האירועים שהיא חווה ואת מחשבותיה. מובן שאף אחד עדיין לא קרא ביומן זה. "אולי בעתיד יחשבו שהייתי די חשובה, וזה יהפוך לספר." היא אומרת.

מה שכן ניתן לקרוא מפרי עטה הם שירים. כן. היא גם משוררת. דליה הוציאה לאור ספר בשם "זיכרונותיי קשורים בסרט – סיפור חיים בחרוזים", בו משולבים צילומים של עבודותיה הצבעוניות. באתר שלה – Daliagoldman.co.il – ניתן לקרוא את שיריה ולראות מגוון מעבודותיה. ונסיים בציטוט של אחד משיריה:

"רציתי לספר / שראיתי שוטר / עוצר.

באמצע התנועה / בתוך ההמולה / מרים חתולה.

זוהי חמלה."

עדינה בר-אל

*  נדפס ב"קו למושב" גיליון 1205, 28.10.2021

* * *

עירית מלברגר-אמינוף

חסר משוגעים אני?

מתוך ספרה האלבומי החדש: "ילדה אחת מתל ארזה. ילדות ירושלמית". סטודיו סקורפיו 88. ירושלים התשפ"א, 2021. 218 עמ'.

"חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי?" (שמואל א' כ"א 16), אמר אכיש מלך גת לעבדיו, בראותו את דוד שמצא מפלט בארמונו, כשהוא נוהג במוזרות מפחד המלך אכיש. כל הסופרים, מפורסמים ופחות מפורסמים, שכתבו על ירושלים הקדישו מילים לאלה שקראנו להם 'משוגעים'. את היצירות של חלקם קראתי וגם אלה שלא קראתי כתבו עליה ועל 'משוגעיה'. מתברר שהיתה להם למשוגעי ירושלים 'ארומה' מיוחדת במינה, שאי אפשר היה להתעלם ממנה, כי הם הגיעו מכל עדות ישראל והיוו מעין תעודת זהות של ירושלים. אני יכולה לספר רק על אלה שהכרתי – המשוגעים 'שלי'. אלה שצחקתי בראותי אותם, אחרים שהייתי נבוכה לראותם, אלה שפחדתי מהם, אלה שחברותי הפחידוני מהם, אחרים שהכרתי ביחד עם אהרן כשכבר הייתי עלמה, ואלה שנותרו חקוקים בזיכרוני עד עולם. הם חלק מן העיר שלי ומהווי ילדותי, נערותי ובגרותי.

*

לוי המשוגינער: הבולט במשוגעי העיר, או נכון יותר לומר במוזרים שבעיר. כינויו בפי הספרדים היה: פסוליה. לוי היה ממוצא כורדי, אבל אנחנו 'אישכנזנו' אותו וקראנו לו 'המשוגינער'. היום אני יודעת שלא היה משוגע כלל. פגשתי בו לראשונה כשהייתי עוד ילדה קטנה, ברחוב גאולה, לא רחוק מחנות כלי הכתיבה של חרל"פ. הוא היה ספק יושב, ספק שוכב, נשען שרוע על המשקוף של חנות הווילונות על המדרכה, רגליו מפושקות מגודל בטנו וכובדה. הבטן הענקית הייתה חשופה והטבור היה בולט ומפחיד. הוא היה שמן וגדול ומראה הבטן החשופה עורר בעינינו הילדים סוג של פלצות: פחד מחד גיסא ומבוכה מאידך גיסא. פחדנו שפתאום יתנער, יקום וירדוף אחרינו. לידו היה מונח תמיד ספל גדול מפח, לנדבות. אבל פחדנו להתקרב. אני זוכרת את היום בו סיפרו ואף כתבו בעיתון כי מצאו את לוי השמן מת בצריף, או ב'חושה' שבה התגורר, ליד מחנה יהודה. עוד סיפרו שמצאו בביתו אוצר גדול. מסתבר שעובדת היותו  מקבץ נדבות לא העידה דווקא על עוני.

*

פייפל'ה ורוזל'ה: 'הזוג המלכותי' של קבצני ירושלים ואחת התחפושות האהובות עלינו, ילדי ירושלים בשנות החמישים. פייפל'ה ורוזהל'ה היו זוג אשכנזים דוברי יידיש. אולי היה מוצאם ממאה שערים? לא נדע. לא היה ירושלמי שלא הכיר את פייפל'ה ורוזהל'ה. הם היו מהלכים יחדיו כל הימים, לבושים סחבות מטונפות שקשה לתארן במילים. לראשו של פייפל'ה – מגבעת, ורוזהל'ה היתה צנועה במטפחת לראשה, כיאה לזוג יהודים. סיפרו שהיו נשואים אבל לא זה לזו.

למען האמת איני יודעת אם היו זוג אמיתי, או רק זוג נאהבים, כשם שכל האחרים אינם יודעים. פייפל'ה ששמו היה פייבל – למעשה פייבל'ה – היה המוביל, ורוזהל'ה – נסחבה אחריו. הם היו נודדים בכל שכונות ירושלים, ולא היה מקום בו לא נראו יחדיו.

יום אחד 'זכיתי' לראות מופע חגיגי של השניים בעודי עומדת על המרפסת של דודה חסיה ברחוב יונה: פייפל'ה ורוזהל'ה התמקמו בחצר ברחוב חגי היורד מרחוב יונה. פייפל'ה  ורוזהל'ה החלו ל'התרחץ'. הם 'קילפו' את שכבות הגרביים המטונפות וסמרטוטי הסמרטוטים, ובמקלות עץ, שבהם היו בודקים לנו את הגרון, המקלות מהם פחדתי, גירדו את שכבות השומן והזוהמה מעל רגליהם. בקופסאות השימורים שנשאו אתם לצורך איסוף הנדבות שפכו מים על רגליהם השחורות מטינופת רבת שנים, ובעזרת המקלות גירדו אותה. זה היה מחזה שרואים כמותו פעם בחיים. הזוג הזה נשאר נאמן זה לזו, ואיני יודעת מתי עזבו את העולם ואם עזבו אותו ביחד או כל אחד לחוד... בספרו של אלי עמיר "נער האופניים" הוא מזכיר את פייפל'ה ורוזהל'ה, אבל מאחר שכנראה לא הכיר אותם ממש, ורק שמע עליהם מאחרים בני ירושלים, הוא שגה וכתב שפייפל'ה ורוזהל'ה היו שתי נשים. אז אם אלי עמיר 'מזדמן' במקרה לספר הצנוע שלי, או שומע על כך מאחרים, זה הזמן לתקן את הטעון תיקון. הם היו זוג אמיתי: גבר ואישה – זוג שאפילו בסרטים לא תמצא כמותם!

*

צ'ינצ'ה הצולע: איני יודעת מאין בא ולאן הלך, אבל פחדנו ממנו פחד מוות. הוא היה ממוצא פרסי ואולי בוכרי [צ'ינצ'ה בשפת הבוכרים פירושו – פשפש]. סיפרו עליו שהוא תופס ילדים ועושה מהם נקניק. פלא שפחדנו???

*

חבשוש חוטף הילדים: גם על חבשוש התימני סיפרו כי הוא חוטף ילדים ומכניס אותם לשק שעל שכמו. ברוך השם, היו לנו סיבות טובות לרעוד מפחד. את הסיפורים על חוטפי הילדים סיפרה לי בת כיתתי אביגיל בן אברהם מרחוב דוד ילין. בגללה פחדתי ללכת לבד הביתה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשירד הערב. האמת, לא הייתי זקוקה לסיבות נוספות לפחד. פחדנית הייתי – ופחדנית נשארתי, עם חבשוש ובלי חבשוש.

*

'קשר לאחד'*: המפורסמת במשוגעי ירושלים, [הייתה אחותו של המתימטיקאי פרופ' פרנקל], ייקית טפוסית שהיתה מדברת עם אלוהים. 'קשר לאחד' היתה אישה קטנה ורזה, שערה אסוף ב'קוקו' עגול. על גבה מעין תרמיל כמו תיבת מוסיקה שממנה בלטה אנטנה, דרכה היתה מתקשרת ו'מדברת' עם אלוהים.

היא התה משוררת על 'שולמית ושלמה' ומספרת על קשריה עם השמיים. הייתי קטנה, לא הבנתי מה היא אומרת, אבל כולנו היכרנוה מסתובבת במרכז העיר ואוספת סביבה קהל סקרנים.

*

לופקה: מלך המוזרים, הגיבור בה"א הידיעה של ירושלים. לופקה, גבר גבוה, רחב כתפיים, כנראה ממוצא פולני או רוסי, היה כענק המסתובב ברחובות ירושלים. רוב ימות השנה היה חשוף חזה, חובש קסקט ענק, בידיו – קופסת פח ובה מטבעות מרשרשות. את הקופסה היה מרקיד ומנענע כל העת וצועק "לופקה, לופקה!" – כשלמדנו בבית הספר את הפתגם: 'אסתרא בלגינא קיש קיש קריא' – מטבע בכד מקשקשת וקוראת – כלומר: 'עושה רעש', מיד עלתה במחשבתי האסוציאציה: קופתו של לופקה. 

השערות אין סוף התרוצצו בינינו על אודות השם: לופקה. היו שסיפרו כי לופקה הוא שמה של אהובתו, אחרים אמרו שהיתה בתו הקטנה ונעלמה אי שם. היו שאמרו שזו קללה ברוסית ואנחנו לא ידענו מה נכון, אבל ידענו את לופקה.  סיפרו שהיה מרגל רוסי, כי הסתובב חופשי בכל מרכז ירושלים, בכל מחנות צה"ל, בעיקר במפקדת חטיבה 16 – במחנה שנלר בירושלים. בתור 'משוגע' נתנו לו להיכנס למפקדת החטיבה בלא פחד. אבא שלי סיפר לי שלפני שנים רבות היה פוגש את לופקה בישיבת 'חברון' בירושלים, לשם היה נכנס לעיתים בערב לשמוע שיעור [אבא שלי, לא לופקה].

לך תדע מי היה לופקה. אני זוכרת את יום מותו שגרם הלם לכל הירושלמים. לופקה איננו! לופקה, שהיה חלק בלתי נפרד מעירנו, איננו עוד. כאילו נפלה אבן מחומות ירושלים. בימים שלאחר מותו גברו השמועות על היותו מרגל רוסי. השם לופקה הפך למטפורה לתאר את מי שנראה זרוק ומוזר: אתה נראה ממש כמו לופקה.

[אהוד: על לופקה מספר פנחס שדה בספרו האוטוביוגרפי "החיים כמשל"].

*

יענקל'ה מרכז קן רחביה: היה בחור רזה מאוד ואדום פנים. דומני כי חבש כיפה סרוגה. היה מסתובב סביב הקן של 'השומר הצעיר' והיה מספר לנו, לחניכי קן מרכז ברחוב קינג ג'ורג', כי הוא מרכז את קן רחביה [שלא היה ולא נברא]. יענקלה היה גאון במתמטיקה והיה עונה לשאלות המקנטרות של המצטופפים סביבו: "יענקל'ה, כמה זה 425 כפול 927?" מיד היה שולף את התשובה. נכון שמעולם לא בדקנו, אבל מי שבדק טען שהכול היה נכון, יענקל'ה נמנה עם ה'משוגעים' האשכנזים.

*

מוזיק: גם מוזיק היה אשכנזי, חובש כובע טמבל, מנגן על מסרק ומבקש נדבות.

אהרן סיפר לי כי היה מופיע גם באימוני הכדורגל של קבוצת בית"ר ירושלים ומנגן על מסרקו. אני הכרתיו משיטוט במרכז העיר ומעצירותיו ליד כל קהילה של ילדים או בני נוער כשהוא מנגן להם על מסרקו. מעולם לא הזיק – רק ניגן לנו מוזיק.

*

וזה שלא ידענו את שמו ואף לא טרחנו לשאול אותו לשמו, היה לובש חורף וקיץ שינל [אדרת צמר כבדה] מן הצבא הבריטי, אשר קיבל ממי ששירת בצבא. היה עובר ברחובות שכונת הבוכרים, אוסף סביבו קהל סקרנים ואומר לכולנו: "מה נשאר לנו? ארבעים שנה? נרביץ אותם וזהו!" – מאז אנו 'מרביצים' את ארבעים השנים כדבריו, ולאט לאט נגמרות לנו גם הארבעים האלה.

*

הגברת עם הכלבלבים: הגב' אלכסנדרה, הייקית הקטנה מרחוב יונה פינת צפניה, היתה מהלכת ברחובות 'כרם אברהם' מלווה בשיירה של עשרות כלבלבים, כולם לבושים באפודות וסוודרים סרוגים צבעוניים. קומתה כמטר וקצת, שיערה אסוף בקוקו לבן, משוגעת על כל הראש. הילדים בשכונה פחדו ממנה וחשבו שהיא מכשפה. כלבלביה – כולם כמו בובות, היו מוגנים מן הקור  חורף, קיץ, סתיו ואביב, בזכות אפודות הצמר והסוודרים הצבעוניים.

*

מקס: מקס היה משוגע מזן נדיר. דומני כי היה ממוצא גרמני או מאחת המדינות דוברות הגרמנית בממלכה האוסטרו-הונגרית. תמיד היה אלגנטי ומסודר, חובש מגבעת, לבוש בחליפת שלושה חלקים ומדבר דיבור נמלץ במבטא אירופאי. מקס היה מלך הממזרים. 'משרדו' של מקס היה בקפה 'עטרה', שם היינו פוגשים בו באופן קבוע. הוא היה נכנס אל בית הקפה, מעיף מבט ימינה ושמאלה ומיד היה בוחר את 'קורבנותיו'. היה מתיישב לידם ופותח, כמשיח לפי תומו, בשיחות שאין להן תכלה וסוף. בינתיים, אגב הוויכוחים, היה אוכל ארוחה שלמה על חשבונם. כך יום יום וערב ערב. גיסי סיפר לנו בביטחון של יודעי דבר, שמקס היה הולך מדי שבוע אצל מרטין בובר ומקבל ממנו תרומות ונדבות, אבל לא ראינו ולא ידענו. אנו הכרנוהו ב'עטרה', ברחוב בן יהודה, מדבר כג'נטלמן הבקי בהוויות העולם.

ידענו כי עלינו להאכילו ולהשקותו, במחיר שיחותיו.

*

שרלוטה: אחרונה חביבה היא שרלוטה, שלא היתה משוגעת, היא היתה רק זונה – הזונה של ירושלים. מי לא הכיר את שרלוטה? הכרנוה כשהגענו לגיל תשע כשהלכנו לתנועה. תמיד הסתובבה ברחוב יפו, ליד סמטת הגרעינים והפיצוחים מדיפת הריחות של בהרי, במרכז ירושלים.

שרלוטה היתה הסמל של מרכז העיר. היא הלכה כפופה משהו, על גבה גיבנת קטנה, שערה היה צבוע שחור ומודבק לקרקפתה. מסורקת היתה עם שביל בצד וסיכה בצד הנגדי. היתה לבושה שכבות צבעוניות, ללא טעם וללא ריח, ותמיד תמיד גרבה גרביים צהובים, זה היה סמלה המסחרי. [יורם גאון, שהזכיר אותה בספרו, שכח לציין את סמלה המסחרי – הגרביים הצהובים]. בידה החזיקה ארנק כמו חברותיה מכיכר פיגאל שבפאריס. כילדים הכרנו כולנו את שרלוטה, ואני חושבת שהיתה אישה מיסכנה. הגרביים הצהובים עוררו את סקרנותנו, היכן השיגה תמיד זוגות גרביים צהובים? אני לא זוכרת זונות אחרות בירושלים – אז לא היו זונות בעיר הקודש! אבל אחת הייתה – וזכות ראשונים לה.

עירית מלברגר-אמינוף

אהוד: לקטעים מעניינים אלה, שבחרתי להביא מתוך ספרה החדש של עירית, מתבקשות תגובות של ותיקי ירושלים.

* אהוד בנאי: "קשר לאחד". ויקיפדיה, 21.12.2005.

כשהייתי ילד שמעתי פעם את דוד שלי אברהם איש ירושלים מספר על "קשר לאחד", אישה שהיתה מסתובבת ברחובות ירושלים, משלבת את אצבעותיה וקוראת: "קשר לאחד! קשר לאחד!..."

לאורך שנים אני נושא איתי את צמד המילים האלה, שמצאו את דרכם לשיר "מתי תבוא" שמופיע באלבומי האחרון "ענה לי", ועכשיו גם לשמו של מופע היחיד איתו אני משוטט בלילות אלה ברחבי ארצנו העתיקה והמתחדשת.

והנה, אלון, שמתפלל איתנו לעיתים בבית הכנסת בשבת, הביא לי לפני כמה ימים את סיפרה של הדסה אשדות "כל הטובים", ושם היא כותבת על "קשר לאחד" את הדברים האלה:

"...וכשגדלנו והלכנו לבית הספר, פגשנו בדרך את 'קשר לאחד' והיא דיברה על החיבור בין שלמה לשולמית, על החשמל שיש ביניהם והחיבור לאלוהים.

שעות ארוכות היתה עומדת ליד בית החולים האיטלקי ושרה שיר של אהבה על שלמה ושולמית במבטא גרמני כבד.

אישה ייקית צנומה במעיל שחור וכובע קטן. שערה אסוף בפקעת על עורפה, הפך עם השנים לשיבה, והעברית שבפיה יוצאת בהיגוי ייקי שכזה והוורידים עולים בצווארה ובמצחה, ופניה חיוורות מאוד.

וידעו לומר שהיא אחותו של פרופסור ידוע מן האוניברסיטה העברית שבהר הצופים, שדעתה נטרפה עליה מאהבה נכזבת."

* * *

יונתן גורל

מאסף ירושלים

קיבלתי לידי את הפקתו ועריכתו של ה"מאסף" מידי בן ציון יהושע שהתקשה עם ה"פוליטיקה" של ההוצאה לאור. הייתי אז יו"ר "אגודה הסופרים בירושלים" – לא "משהו" בפוליטיקה של ירושלים מלפני כ-20 שנים, אבל נתמזל מזלי ומצאתי אוזן קשבת בעיריית ירושלים, במיוחד ב"אגף לתרבות" שמנהלו בפועל, אבנר רוטנברג, נותן בי ובחבריי אמון מלא וכך הצלחנו להפיק שישה "מאספים", כרכים י"ז-כ"ד, בהשתתפות טובי הסופרים.

לבטאון היסטוריה ארוכה שהחלה בתשכ"ה עם העורכים שלום קרמר ז"ל וחיים תורן ז"ל   סופרים ידועי שם, והמשיכה עם ישראל אלירז ז"ל, אבנר טריינין ז"ל, עדה צמח ז"ל, יהודה האזרחי ז"ל, שולמית הראבן ז"ל, פנחס פלאי ז"ל, ועוד.

עליזה טור מלכא בשירה "שער החריסית" (כרך י"ז) כותבת "אל תעמוד בשער החריסית בל ישבור צל את הנוהר" ואילו ארז ביטון מתאר את ימיו ב"בית חינוך עיוורים" וכותב "שמשו, של הילד, קרסה אל חור שחור." נתן יונתן  כותב על סיפוריו של בן ציון יהושע שקובצו ב"תה אנגלי בירושלים" ואילו גבריאל מוקד כותב "וריאציות – הרהורי חופשה". גם בנימין גלאי משתתף בכרך י"ז – "שירים מתוך העזבון" ועוד.

ה"מאסף" כולל מכל הזרמים, הדעות, המקומות והשיוכים, כשהבסיס הוא ספרותי טהור. הוא מאפשר לשירה, פרוזה, מסה, וריאציה ספרותית וכו' וכו' – התבטאות וגיוון כך ש"הירושלמיות" שלו מתבטאת במקום העריכה ובמגורי העורכים כשהישיבות נערכות בביתי ובבתי קפה כיד המקרה...

היינו קרובים ליוצרים שהתלבטו ביחס לפרסום דבריהם ומצאו אכסניה אצלנו. עם זה, הפתיחות הזו, רחוקה מ"פוליטיקה אישית" לא זכתה תמיד להדדיות. ובספרות, כמו בפוליטיקה, היו "התחשבנויות" שאני חש בהן עד עצם היום הזה.

גם מקומו של דוד שחר לא נפקד ב"מאסף". וה"צעדות" שלו ושלי התבטאו בין היתר בשיחות שהיו לנו כשהוא ואני מלמדים יחדיו בבית ספר "עמל בוכרים" והוא מגלה כלפיי חיבה והבנה, גם אם הוא מפורסם יותר ממני ויש לו מעמד ב"ספרות" חובק זרועות צרפת ועוד.

האוניברסליות של ירושלים חיה ונשמה ב"מאסף". חי וקיים בזכות עצמו.

יונתן גורל

* * *

בימת מופעי הספרות

של מאיר עוזיאל

שייקספיר והיהודים

בשעה 20:30 בצוותא, תל אביב.

יום ראשון, י' בכסלו תשפ"ב, 14 לנובמבר 2021

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: דן כנר, תמר לבני, יואב יפת, פרופ' זיוה שמיר ועוד.

שירה: אבי בנימין ומיכל וייברג

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד. 

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מיספר קוד: 708

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157 

ובאתר צוותא:

https://www.tzavta.co.il/event/158

* * *

אסתר רַאבּ

"סופר המלך" ליוסף אריכא

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

יוסף אריכא נתן לנו ספר שלא בכל יום אנו זוכים לשכמותו –

הספר בנוי רבדים-רבדים, מחולק לפרקים, וכל פרק נדבק כשלם ליצירה רבת-תנופה ועניין – ובארכאיות וביריעה הרחבה מזכירה היצירה הרבה פעמים את "סלמבו" של פלובר.

צירו של הספר – אלכסנדר הגדול, המלך הכובש, וסביבו פרסקות גדולות – תפאורות אדירות, וטיפוסי-אנוש על הרקע, טיפוסים רבים, מהם מצויירים לכל פרטיהם ומהם רק רישום מרומז – אבל בראש וראשונה סופר המלך, קלייסטנס.

הספר נקרא בתחילתו באיטיות, ואולם לאחר פרקים אחדים – מתחיל הקילוח הולך ומתגבר, מרתק, וכך בקרשצ'נדו, עד לפרקים האחרונים של הספר שהם הטובים ביותר.

טוב היה לרכז יותר את התחלת הספר על ידי זה היתה היצירה מתעלה.

הצדק והאמת, שהם נושא יסוד ליצירה זו, ושקלייסטנס מזכיר המלך וכותב ההיסטוריה הוא נושא דגלם – הם רק אמצעי בכדי לצייר אישיות נעלה, שלימה ואפית, במתכונת חכמי-יוון, אך אנושי, נושם וחי.

יציר כפיו של אריכא – שיודע במשיכת-קולמוס אחת – לצייר קווי-אופי עיקריים – שמעמידים אנשים חיים לפניך, שכן צייר גלריה שלימה של טיפוסי-מישנה מסביב למלך וסופרו. דווקא הציר של הספר, אלכסנדר, הפורטרט שלו לא עלה יפה, אינו שלם עד כדי תפיסה במבט אחד, גיבוב יתר של פרטים מקלקלים, תכונות וקווים; ואמנם קשה לצייר ענק כזה, ואילו אריכא הצליח לצייר את ההשלכה (הרפלקס) של ענק זה על סביבתו, את האור המסנוור שהוא משליך סביבו, כמו "אבק" מטריד, מתקתק, עד לשיעמום ומורת-רוח לכל הסובב אותו; ואילו טיפוסי-המישנה – גווני-לאומים, המשתקפים בטיפוסים, שרי-הצבא השונים, כל אלה עשה אריכא בדקות ובאינטואיציה עשירה ונדירה.

הרקע ההיסטורי קצת מטושטש, וגם הסצינות של המערכות הגדולות אינן נתפשות בנקל, ואילו הדרמות הקטנות שבספר הן אבני-חן הפזורות לכל אורכו, בעלות רמה ומתח רב, ראויות להיות מומחזות או מועלות על הבד; בניין הסוללה של צור, החיילים בשריונות, הצירים של אלכסנדר, זקני צור – סצינות הציד של אלכסנדר והרמיליאוס, הצעת-הנישואין של אלכסנדר לתאיס, פגישת אלכסנדר עם איכרי-יהודה (לא במקדש), סצינה אחרונה זו יכולה להיות נובלה בפני-עצמה.

חטיבה אחרת בפני עצמה – תיאור החבורה האינטלקטואלית שבמחנה. כל אחד מהם טיפוס מיוחד – אך אדם חי, נושם, יצורי-אנוש מתנועעים, וקשה לשכוח אותם לאחר קריאה כי ההרגשה היא שהיכרת אנשים חיים ממש.

רק בתיאורי הנשים, גם "הטובות" וגם "הרעות" – חל משהו מפתיע ביכולתו של אריכא – חוסר צימצום, גם אשה אפשר לצייר בקווים מיספר כמו שמציירים גברים.

תיאורי המחנה חוזרים לפעמים על עצמם ממש באותן המילים – עד שיש חשק לדלוג עליהם וזה טעון ריכוז.

יפים ביותר תיאורי המחנה בלילות – האוהלים, פנים-האוהלים עם כליהם ואווירתם מזכירים את ציוריו של רמברנדט, תמונות-לוואי כמו הרוכל העברי, שהוא פרט קטן, והוא ציור מושלם מכל וכל.

היוונות בתור רקע מרוחקת קצת, ונתונה בכעין ערפל, והדבר מוסיף לעומק התמונה – מציאותה של היוונות בספר מתנהלת לאיטה אך מתקבלת על הדעת על-ידי הלשון שהיא ארכאית בהתאם לקצב העניינים – ונעה בין לשון חכמי-יוון ולשון חכמי-התלמוד.

ספר רב-עניין, מרתק, מהנה, עשיר במראות ובמאורעות, דראמאטי מאוד, וודאי שאפשר להפיק ממנו סרט רב-רושם.

*

נכתב: 1966 לערך. רשימתה של אסתר ראב על ספרו של יוסף אריכא "סופר המלך", נמצאת בכתב-יד וכן בהעתקה במכונת-כתיבה. ניראה שהתכוונה לפרסם אותה בבמה כלשהי והדבר לא עלה בידה או שלא איתרתי את מקום הדפסת הרשימה. במכתבה ליוסף אריכא (גנזים א-54755), מיום 22.8.1966, מכפר-יחזקאל, היא כותבת לו, בין השאר: "שמחתי על מכתבך – על שנתת את ההזדמנות להביע לך את התרשמותי מ'סופר המלך'. זו היתה חווייה עבורי ואני שמחה להגיד לך זאת."

* * *

הערות ל"שירים נוספים" של אסתר ראב

שהובאו בגיליונות הקודמים

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל השירים" מהדורה שנייה 1994

השיר "החורשה" הוא מסוף שנות ה-30 לערך.

השיר "יען נוצרתי לאהבה" הוא מראשית שנות ה-40.

השיר "אלכימיה" נכתב בסוף שנות ה-50 או ראשית ה-60. הנוסח המובא כאן הוא המילים והשורות שלא נמחקו, בטיוטה היחידה של השיר שנתגלתה בעזבונה של אסתר ראב, טיוטה קשה לפיענוח.

השיר "הווה" נמצא במחברת פרוזה משנת 1969 לערך, בין הסיפורים "שנים יפות" ו"משפחת סלומון".

את השירים "בין הערביים" ו"אני רק גלגול" שלחה לי אסתר ראב בנובמבר 1979, בצירוף מכתב המבקשני להעתיק במכונת-כתיבה שירים אלה, ש"נכתבו זה עתה", ולשלוח אותם לפרסום לאחר זמן. הם נשכחו ממני באחד מתיקי המכתבים. רק בעת סידור עזבונה מצאתי אותם יחד עם המכתב. דומני שיש להתייחס אליהם לא כאל שירים מן העזבון (המסומנים בעיגול קטן בתחתית כל שיר) אלא כאל שירים שהיו מתפרסמים על דעתה בעודה בחייה. השיר "בין הערביים" שייך על פי נושאו למחזור "מקהלת האשכבה", ומקומו אולי אחרי השיר "יום הולדת", עמ'  PAGEREF יוםהולדת \h 335. השיר "אני רק גלגול", מקומו אולי אחרי "שירים עשנים", עמ'  PAGEREF שיריםעשנים \h 306.

השיר "השחרורים הוגים רכות" נמצא בעזבונה של אסתר ראב, חבוי בצרור מכתבים של ראובן שהם אליה. לפי מיקומו בין המכתבים נכתב השיר בשלהי 1971 או בראשית 1972, הוקדש לראובן שהם, אך לא נשלח אליו ולא פורסם. השיר שייך למחזור "כבר פגשתיך פעם", אולי אחרי השיר "לאדם שושנת-שמש", עמ'  PAGEREF לאדםשושנתשמש \h 236.

השיר "אני" נמצא בעמוד ראשון של בלוק מכתבים כחול, שזמנו כנראה קיץ 1977.

השיר "חוגה" הוא נוסח שונה של שיר ללא כותרת  –  "מנבכי-הזמן", עמ'  PAGEREF מנבכיהזמן \h 276, שהובא במחזור "חי בי הבית". שני הנוסחים הם מן העזבון.

אהוד בן עזר

תל-אביב, 1994

סוף הציטוטים מהכרך "כל השירים" של אסתר ראב  משנת 1994

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק ארבעים

"רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!"

וככה שלחו אותי לכפר-הנוער בהרי-ירושלים.

אילו היה הדבר קורה לפני המלחמה, אולי היו שולחים אותי למוסד החינוכי לעבריינים צעירים בגרמניה: "דער צוקונפט בומצן", פעמי העתיד, שאליו נשלח יוסקה-דרעק בנעוריו אחוזי התזזית.

היה כניראה לחץ ציבורי במושבה על הוריי לסלק אותי מהר ככל האפשר, אחרת קשה להבין מדוע ניאותה הנהלת הגימנסיה לבטל את גזירת הגירוש ללא תעודה, שהוטלה עליי, ולהעניק לי תעודה זמנית ומכתב שמפרט את תכונותיי החיוביות, את יחסי החם לחקלאות ובמיוחד לעיזים ולגידול ירקות (בגימנסיה למדנו גם את המקצוע "עבודת האדמה"), כל זאת כדי שאתקבל בכפר-הנוער החקלאי. ציידו אותי גם בהמלצות, האחת חתומה בידי נשיא התאחדות האיכרים והשנייה בידי יושב-ראש המועצה הכפרית, וגם המלצה מהרב המקומי, שלימד אותי את ההפטרה לבר-מצווה.

לימים, כאשר החלו להישמע קובלנותיהם של עולי עיראק ותימן על סבלם בתהליך קליטתם בארץ, ועל הקיפוח שנמשך עד היום – עלה בדעתי שגם חיי שלי השתנו קצת בעקבות עלייתם ויכול היייתי גם אני לבוא בטענות, אוהו! – היכו אותי ואת הזין חטפו לי! – הנה כי כן, אילו הייתי סופר יהודי מזרחי הייתי ודאי מתלונן על הקיפוח. אילו הייתי סופר יהודי אשכנזי הייתי ודאי קושר את כתיבתי לשואה. מאחר שאיני אלא כרוניסטן איכרי עברי מהמושבה, אשתוק, וזאת חרף היותי שייך למיעוט המושכח ביותר בארץ, לעלייה הראשונה. אי אפשר להבין אותי מבלי לקחת זאת בחשבון.

ברכבת לירושלים, ומשם בשני אוטובוסים של "המקשר" ו"אגד" – הגעתי לכפר-הנוער ולא חדלתי לבכות בחשאי כל רגע שבו נישארתי לבד. בוכה ואומר לעצמי: גירשתם אותי מבית-הספר, סילקתם אותי מהמושבה, ואמרתם שאני נצר לזרע החצוף והמתנשא של משפחתי. אין דבר. יום יבוא ואראה לכם. כאשר עצמות כולכם תירקבנה – כבר יזכרו אתכם רק מתוך מה שאני אכתוב עליכם ואתאר אתכם. זאת תהיה ההיסטוריה שלכם. סבא המיתולוגי שלי יסר אתכם בשוט ואני אייסר אתכם בעקרבים.

מילדותי הייתי נער סגור וחלש. משחקי-תחרות לא אהבתי. במחסן שבחצר-ביתי, ליד הדיר, הקמתי מעבדה, שם התבודדתי ושיחקתי בפלסטלינה ובהמצאות שונות, בראתי ממלכות שבדמיון, מחנות-צבא, תותחים, אוניות-צעצוע העולות באש בפיילות נחושת מלאות מים, מטוסי-נייר ובהם תאים לטייסים זעירים, אנשי פלסטלינה. גם הרביתי לקרוא ספרים, בשכיבה על הספה, עד שטענו בבית כי גופי מתעקם, ובמשפחה התגבשה דיעה שאני אולי לא כל-כך נורמאלי, שהרי מי משחק בפלסטלינה בגיל בר-מצווה ויותר?

לכן קרא אותי לשיחה מוסה, המדריך המבוגר ממני בשנתיים, בתנועת הצופים, והסביר לי את מצבי – "אתה סובל מרגש נחיתות, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, אתה לא רוקד. אתה נמצא מחוץ לפעילות החברתית של השיכבה. אני מציע שתתחיל לכתוב פליטונים שבהם תתאר את הפעולות והטיולים של החבר'ה, וכך אולי תשתחרר מרגש הנחיתות שלך. ואם תכתוב יפה, גם הבנות ודאי תשמנה לב אליך."

העיתונים ההיתוליים שהתחלתי לחבר זכו להצלחה מסויימת, על כל פנים – חבריי לא הפריעו לי בשעת הקראתם, ומי שהוזכר – גם אם ליגלגתי עליו, ראה זאת לעצמו לכבוד גדול. רותי מלכת הכיתה, שלא רק אני אהבתי אותה אלא גם אחדים מחבריי – כבר ביקשה ממני בהשאלה את אופניי החדשים, שקניתי ממתנות הבר-מצווה, ואני התכוונתי, בהזדמנות הראשונה שבה נימצא שנינו לבד, לשאול אותה את השאלה המכרעת – אם היא אוהבת אותי, ואם תשובתה תהיה חיובית – להציע לה חברות, וקביני-ביני-בינימאט נקמת הדם שבין המשפחות שלנו, אני הרי לא הולך להרוג אותה אלא לאהוב אותה, והדם הטמא במשפחה שלה משגע אותי!

והייתי מזמזם שוב ושוב את שירו מכמיר-הלב של נתן יונתן (שאני מביאו כאן כצייר המוסיף גוון מתוק של דבש לדיוקן שהוא מצייר): "הינשאי ספינה ושוטי / מה רבים הכיסופים / לי נערה יש ושמה רותי / המצפה באלה החופים..."

והנה, בדיוק עתה גורשתי לכפר-הנוער.

התקופה שבה שהיתי בכפר שבהרי ירושלים ניראתה לי, גם שנים לאחר מכן, כמצערת ומשפילה.

היא צפה ועולה כמבעד לערפל שכיסה, לילות רבים במשך השנה, את הגבעה שעליה היה בנוי הכפר. לא יכולתי להסתגל לעבודה הגופנית. תיעבתי משמעת. שנאתי חקלאות. סבלתי מהקור. רעבתי דרך-קבע. בלימודים היו לי ציונים לא רעים, אך באשר לשאר – נותרתי נער מסתגר, אגרוף קפוץ לכל קטטה מיותרת, למרות חולשת גופי. התלמידים הבוגרים בכפר-הנוער ידעו זאת וחיפשו מהרגע הראשון הזדמנויות להכות אותי. בשנה הראשונה עברתי טקס השפלה, שעד היום אני נזכר בו בחלחלה. פליטונים לא היה למי ועל מי לחבר. הכבוד היחיד שנפל בחלקי היה שכאשר בא לבקר בכפר ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לוי אשכול, הטילו עליי לכתוב ולקרוא את נאום הברכה בשם התלמידים. אשכול לחץ את ידי באצבעו הקטומה, שאל לשמי וסיפר לו שבבחרותו היה עגלון במושבה, הכיר את סבי ועדר בפרדסו.

דבר אחד בעל-ערך משך אותי להישאר בכפר-הנוער החקלאי והוא – לשם הגיעה גם רותי גרשוני. היא לא נשלחה כעונש או בחשד של מופרעות, כמוני. לא. פשוט, שיינע-פשה אימה, המכונה אנא חוואג'ה, אושפזה בבית-משוגעים לאחר שהחלה מסתובבת ערומה בבית הגדול, שדיה מתנודדים, מנגבת את הרהיטים ואת הרצפה בשמלותיה ושורפת חתיכות לחם עטופות בלירות כמו שמבערים חמץ. ועוד סיפרו במושבה כי כאשר סנדרל בטיפשותו ניסה להתעלם ממוזרויותיה והחמיא לה על החזה המדהים שלה, ענתה לו: "ושאלת את עצמך למה עדיין הם גדולים? כדי ששמה למעלה גם לתולעים יהיה מה לאכול!" – והיא לא לשמיים התכוונה אלא לגבעת בית-הקברות של המושבה.

סנדרל הזקן, שעל פי גילו היה יכול להיות סבא של רותי, שלח את בתו לכפר-הפראים שלנו. אותה תקופה כבר הייתי תקוע חזק מאוד באהבתי אליה, כי היתה שונה מבנות האיכרים האחרות. הייתי מוקסם מהסוד הטמא של מוצאה. איתי בבית דיברו רק עברית. אילו הבנתי אידיש, הייתי מגלה פרטים רבים יותר מהשיחות של המבוגרים במשפחה שלנו על משפחתה. "החיות הצהובות האלה," היה אלכס דודי מכנה את שתיהן, האם והבת.

בגלל רותי לא ברחתי חזרה למושבה. במקצועות ההומאניים, ובייחוד בכתיבת חיבורים – רותי ואני היינו הטובים בכיתה. אך בתום החורף הראשון עזבה את הכפר. היא מעודה לא חשבה שהכפר נורא כל-כך. תמיד היתה מוקפת אהבה. רבים העריצו אותה ושאפו להגיע לחברות איתה, ולו גם לשבוע אחד. רק אני לא זכיתי בכך מעודי, למרות שהייתי היחיד שכתב ושלח לה, בסתר, שירי אהבה. הנה אחד מהם:

 "בין שמש וירק והוד והדר / ויפעה / בין להט כבדבד ומתקתק של סמדר / בגבעה / בין לחש נטף-טל בעוד ליל חדר / בצנעה / צחה וברה מטל רחוצה / ניעורה נערה בגערת / קרן-פז מעוררת אורה."

השירים שכתבתי בנעוריי לרותי גרשוני צהובת השיער, בעלת הדם הכחול, קשורים גם לדודתי הסופרת יעל, שאצלה ואצל אפרת, אחות אביתר, אהובה המת של יעל, למדתי קרוא-וכתוב.

הייתי לוקח לפעמים את המקל שלי, מקל רועים גדול ועבה שמצאתי באחד השבילים (אולי רועה ערבי איבד אותו) והולך יחף בחולות עד לביתה של דודתי יעל. המקל היה חלק ועבה, וכל פעם שהזין היה עומד לי, הייתי מודד ומסמן עליו בחריטה קטנה עד להיכן הגעתי, כדי לראות אם אני יכול כבר להתחרות בזובים של הנערים הערבים. הללו אהבו לשלוף אותם בתקווה שאנחנו, הנערים העבריים, נתגרה מהם ונסכים לשפשף להם או לתת להם להכניס לנו מאחור, מה שכמובן מעולם לא הסכמנו, גם בגלל גאוות המושבה שנטע בנו שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, שחזר ושנה באוזנינו את הפתגם הערבי: "מי שזיינתי אותו יהיה לי שפחה או עבד כל ימיו."

הייתי צועד בשביל החול, בין משוכות הפרדסים. כאשר החול היה חם וצרב את כפות רגליי, השתדלתי לפסוע בצד השביל, בנתיב שנותר בו קצת צל, עד שהייתי מגיע לבית של דודתי, בקצה השני של המושבה.

בימים ההם לא היה טלפון בבתים. אנשים היו מבקרים זה אצל זה סתם ככה, בלי להודיע מקודם. אם לא מצאו אף אחד בבית שבו ביקרו, היו לוקחים מטאטא או מגרפה, מהחצר, ומשעינים אותם על ידית הדלת. לאחר ימים אחדים, כשהיו נפגשים במקרה ברחוב או בשוק, היו אומרים: "ביקרנו אצלכם בשבת אחר-הצהריים, השארנו לכם סימן!"

לפעמים היו עוברים על פני כמה בתים ולא מוצאים אף אחד. אמא נהגה לסחוב את אבא לביקורים גם אצל אנשים שלא אהב, והוא כינה את הביקורים האלה, כאשר לא מצאו אף אחד – "ביקורים מוצלחים"!

הביקורים אצל דודתי יעל היו מוצלחים. היא אמרה שההליכה שלי אליה יחף בחולות מזכירה לה את ימיה הראשונים של המושבה. "הנוף היה אז אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומהגבעה שעליה עמד בית הסבא שלך עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות ירוקים וצהובים, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת. אז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמת המושבה שלנו, ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתארה היום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר."

לא כל-כך הבנתי. אחר-כך דודה יעל היתה מושיבה אותי לאכול במיטבח. ילד רזה הייתי והיא השתדלה תמיד שאוכל אצלה הרבה. כל פעם שהיתה באה אלינו ומסתכלת על הצלעות שלי, שבלטו מחזי הרזה (כל הקיץ הייתי הולך חצי ערום במכנסי התעמלות כחולים), היתה גוערת בהוריי ואומרת: "מרעיבים את הילד!"

לאחר ששבעתי הייתי עוזר לה לקטוף פירות בגן שלה. היא גרה בבית קטן מוקף עצים, ובגן גדלו תפוחי-עץ וחבושים וגם דובדבנים חמוצים ואדומים, שקראו להם בשם דובדבנים יפאניים, וניראו כעגבניות קטנות וכרסתניות. פה ושם היו גם שיחי גפן נמוכים, ואם התרנגולות והילדים של השכנים לא אכלו את הענבים, היה אפשר למצוא אשכולות אחדים.

בילוי אחר שלי אצל דודתי יעל היה לגזור את הבולים מהגלויות הישנות ששלח לה מביירות הבחור שאותו אהבה בנעוריה, וזאת בתקופה שלמד שם רפואה. הבולים נשאו את תמונתו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף, בעל השפם הלבן.

תחת שלטון התורכים הלא-יעיל פעלו בארץ-ישראל שירותי דואר מטעם הקונסוליות של המדינות זרות, ובהן גם אוסטריה. לאחר שנים רבות, כאשר תיעדתי בכרוניקה דומה את החיים של דודתי, ורציתי לדעת את התאריכים של הגלויות ששלח לה האהוב שלה מביירות, כעסתי מאוד על עצמי, הילד, שחתך את הבולים עם החותמות שעליהן היו מודפסים תאריכי המשלוח של הגלויות.

ואז התאהבתי משוגע ברותי גרשוני, שלמדה איתי בכיתה, וכתבתי לה שירי אהבה ומילמלתי עליה לעצמי משפטים מוזרים כמו: "רותי גרשוני מתרחצת בחלב, ושערותיה מתבדרות ברוח כגלי שיבולים זהובים אווריריים בים חיטה שהבשילה," או: "עיניה של רותי גרשוני הן ירוק-פרדס עם דבש כהה," או: "את מה שאוהבים רוצים למצוץ!" או: "הקוס הקדוש של רותי שלי מתוק כמו התוך הלבן של אנונה בשלה רק שלא פולטת חרצנים שחורים."

הייתי בטוח שבאהבה זה כמו בלקבל ציון על חיבור. ככל שהחיבור יותר טוב, אתה מקבל ציון יותר גבוה, וככל שהשיר שכתבת לבת יותר יפה, יותר היא מעריכה אותך ואוהבת אותך ומסכימה להיות החברה הפרטית שלך מפני שאתה כל-כך כשרוני וגם אוהב אותה בצורה יוצאת מן הקלוץ, סליחה, מן הכלל, בשירים שלך.

גם הייתי בטוח ששירים שנכתבים מתוך אהבה חזקה כזאת הם השירים כי טובים בעולם. ומאחר שיש לי דודה שהיא לא רק מורה שלימדה אותי קרוא וכתוב אלא גם סופרת, אני אביא אותם אליה, שתקרא ותגיד לי מה דעתה. כולם היו מהסוג של "בין שמש וירק והוד והדר ויפעה" – דודה יעל קראה אותם, הביטה בי במבט שטרם הבנתי שהוא מבט של דאגה ורחמים, ואמרה לי:

 "אני עוד מקווה שפעם יצא ממך משהו!"

מיד שמעתי את פעמוני התהילה הספרותית מצלצלים באוזניי, ואת המשפט שמתחיל במילים: "הסופר החשוב אורי בן-עמי אמר..." – ואז נואלתי, זאת אומרת, הייתי מספיק אידיוט כדי לשאול אותה: "מה? מה יצא ממני, דודה יעל?"

 "שתעזוב סוף-סוף את השירים המטופשים האלה ותבחר לך מקצוע מועיל בחיים – תפתח חנות מכולת או גאראז' או שתהיה נהג ב'אגד'!"

אלה היו המקצועות הכי נחשבים, בייחוד המכולת, מפני שזו היתה תקופת ה"צנע" והיה מחסור גדול במצרכי מזון. מכרו אותם רק למי שהיה לו פנקס נקודות (או תלושים), שאותם חילק משרד האספקה והקיצוב כדי לקנות בשר, ביצים, שמן, סוכר, קמח ומצרכי יסוד נוספים.

 "אבל מה שכתבתי הוא אמיתי, הלא אני אוהב אותה, דודה יעל!"

 "את מי?"

ידעתי שאסור לי להסגיר את השם רותי גרשוני, ששימל קוסוחוב בן-הפלחית ויוסקה-דרעק בעל פני התורכי הם בני-דודיה, שהפרד המשוגע של אביה הרג את דודתי בת-שבע, ושהיא עצמה ממזרת, ולכן אמרתי רק:

 "זאת שלה כתבתי."

 "בפעם הבאה תשתדל להתאהב במישהי טובה שתחזיר לך אהבה ומא תשוף א-נאר מן טיזהא ואז גם לא תצטרך לכתוב שירים שהם עוד-לא."

הערבים, כאשר הם לועגים לגבר הנשלט בידי אשתו, אומרים: "הווא בשוף א-נאר מן טיז מרתו!" – רואה את האור מבעד לחור התחת של אשתו. וכן שהוא: "תחת סורמייתה!" – תחת הנעל של אשתו, כלומר, היא דורכת עליו.

בן-דודי אבנר היה הבעלים של דפוס "הירקון". בסרבל כחול היה עומד ומדפיס במכונת דפוס שחורה על גבי ניירות ורודים דקיקים את המארקות, המותגים, של פרדסי המושבה. הניירות הדיפו ריח של חומר החיטוי דפיניל ושימשו לעטיפת התפוזים בארגזי-עץ, בעיקר לייצוא. ריח הצבע של הדפוס התערבב בריח הנייר ובישר כבר באמצע הקיץ את ריח קליפות התפוזים הראשונים של החורף.

לימים, כאשר החלו ספריי נדפסים, אמרה במשפחה דודתי יעל שהיא מעדיפה את הניירות שאבנר מדפיס עליהם על פני מה שאני מדפיס!

טוב. אני מנעוריי לא הפסקתי לכתוב שירים, ובייחוד לאחר שהתאהבתי ברותי גרשוני בעלת העור החלק והצח כחלב, שאם רק היתה מוכנה להראות לי את חור התחת שלה, אוהו! הייתי כורע ברך עד לשם כמו בפני ארון הקודש, והלב שלי היה מתפוצץ מהתרגשות – אבל היא סירבה להיות חברה שלי, ואפילו לא הירשתה לי למזמז אותה ולנשקה או למצוץ לה פיטמה, והיו לה פיטמות נהדרות, עגולות, גדולות, היפות ביותר שראיתי אי פעם בחזה של נערה. חשבתי שהיא מסרבת רק בגלל ששיריי אינם מספיק טובים, וכי עליי להשתפר. וככה השתפרתי והשתפרתי אבל רותי המשיכה לסרב לי, והתעסקה עם אחרים, ודי במרץ. אומרים אפילו שמצצה. ואולי זה הדימיון הפרוע שלי, כרוניקן-גבר קשה לו להבין להבין ללב אישה.

הדבר הכי נורא ששמעתי עליה, זה היה עוד במושבה, לפני שגורשתי – הוא שערב אחד, בפרדס העזוב ליד בריכת השחייה של "מכבי הירקון", הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין שכב על גבו והיא עלתה וישבה לו על הקטן! מה אני, מטומטם? שככה היא תתנהג? אני בטוח שזאת היתה סתם השמצה מתוך קינאה ביופי המדהים של רותי הקדושה שלי, שאני חושב שכל הצעירים במושבה רצו אז לנייק אותה ולכן המציאו שכאילו אבא שלה אמר עליה: "הבת שלי כולה קוס!"

לאחר שנים, בדרך לירושלים, שמעתי מאחוריי באוטובוס שני סטודנטים מדברים ואחד מהם אמר, כניראה מתוך ניסיון, על ביצועיה הסוערים של רותי גרשוני במיטה: "היא לא שונאת את מה שכולנו אוהבים!" – והרגשתי שעולמי חרב עליי. כל מה שהיתה אמורה לתת לי ורק לי. השרמוטה הלבנה. גברים זרים מזריעים את דמה הכחול ולי אף לא מברשת! [כך היינו מכנים את המגע הקרוב ביותר שעדיין אין עימו חדירה] – בחגורת ברזל הייתי סוגר את הקוס שלה. המקדש שלי. חולל. איך היא יכולה להיות מטומטמת שכזו ולוותר עליי?

ונזכרתי בדודי אלכס המצטט מאוסקר ויילד: "הכל רציני במקדש חוץ מהדבר המעניק לו את קדושתו," ו"רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!" – זאת כבר מדודי-עצמו כי ויילד לא דיבר אידיש.

לימים נעשתה רותי מזכירתו ופילגשו החמה של היינץ-משה מהטכסטיל, בנה של לוצי הגננת הייקית ואולי נכדו של שיח' איסאחק נורדאו בכבודו ובעצמו – שסטר לאביה הרשמי סקנדר אבול-באר'ל גרשוני הצולע – מה שגרם לה אולי דווקא ריגוש מיוחד בשוכבה תקועה תחת היינץ כבד-הפה שעליו אמרו שהוא מזיין לאט ובגלים כמו שהוא מדבר וזה, לבד מעושרו, הוא סוד הצלחתו קצרת-הימים אצל נשים – ובל תישכח גם מטפחת הז'קט שלו הנפתחת בצורת תחתוני אישה ורודים.

הם חיו תקופה בלונדון, לשם ברחו מפני הנושים של בית-החרושת לגרביים, ורותי גם ילדה לו ילד מחוץ לנישואים לפני שחזר אל אשתו ובנותיו והתאבד.

את השיר "בין שמש וירק", שממרחק השנים אכן ניראה בעיניי פאתטי, הקדשתי לרותי לאחר שהסתדרתי לילה אחד בכפר-הנוער להציץ בה מתפשטת בחדרה ולראות לרגע גם את שדיה כאשר היא מתבוננת בהם בחיוך כבוש, מלאכי, כאומדת את ערכם. היא התפתחה מאוד מאז הצצתי לה לראשונה אז, במושבה, וחטפתי סנדה של יוסקה-דרעק על הראש. ואין זה נכון שהצלקת מתחת לעיני השמאלית באה מכך שהבוגרים תפסו אותי מסתתר בין השיחים והרביצו לי. לא. הצלקת נחרטה בי כאשר התנגשתי עם הפרגוסון בקיר המזכירות, בכניסה לכפר, כאשר סחבתי את הטרקטור בניסיון להגיע על גלגליו הגדולים, בלילה, לבדי, לתחנת-הרכבת בירושלים, ומשם לנסוע ברכבת הראשונה, בבוקר, חזרה לביתי. ניסיון הבריחה התרחש לאחר שרותי עזבה את הכפר, ממררת בבכי בערב האחרון, משום שנגזר עליה להיפרד ממוסקה הרפתן הצרוד, ואילו אליי לא שמה לב כלל.

אבל ערב אחד, בחמסין הראשון של האביב, כשבועיים לפני שעזבה, ואני טרם ידעתי שמועד נסיעתה כה קרוב – הסכימה רותי להתלוות אליי בדרך היורדת מהכפר לכביש הראשי.

ריח פריחה חזק עמד באוויר, ומאחורי הגבעות נשמע קול מרוחק של שקשוק גלגלי הרכבת העולה מתל-אביב לירושלים. רותי לבשה חולצה ירוקה קצרת שרוולים, מכנסי התעמלות קצרים, לבנים, וסנדלים. היא נשזפה מעט. גון עורה הבהיר-הוורדרד היה עתה כפרחי שקדיה בטרם חמסין. ריח סבון טרי עלה ממנה. עיניה בירוק-פרדס עז עם דבש כהה, במבט מתגרה, מציעה את עצמה ומסרבת, חירמנו אותי. כמעט השפכתי במכנסיי מרוב התרגשות. הערב היה מלא רחשים וצקצוקים. לפני שהגענו לכביש, פנינו שמאלה ועלינו בחורשת האורנים, שם מצאנו מקום לרגלי אחד העצים, כמו בספר "פאן" של הסופר קנוט האמסון, שלקחתי בהשאלה מספריית הכפר, ועד היום הוא נמצא בספרייתי.

לאחר שגיליתי לרותי, לראשונה בחיי, שאני יודע שהפרד המשוגע של אביה סקנדר אבול-באר'ל הרג את דודתי בת-שבע, אבל אני סולח לה (היא בכלל לא ידעה על מה אני מדבר, אף פעם לא סיפרו לה על כך), ניסיתי לגעת בה.

היא קמה, הדפה את ידי ושאלה: "בשביל זה ביקשת שאבוא איתך?"

 "לא," עמדתי גם אני, ובאומץ של מתאבדים שאלתי אותה את השאלה המכרעת, כך חשבתי, לגורל היחסים שבין בן לבת – "אז תגידי, את אוהבת אותי?"

אם תענה בחיוב אגלה לה שאני אוהב אותה, ובוודאי תרשה לי למזמז את שדיה. ולאחר שתהיה מספיק ממוזמזת כדי להיחשב חברה שלי, שייכת רק לי, נוכל להתחתן או משהו כזה, אבא שלה ימכור את הבית הגדול והריק שנישאר להם, ויקנה לנו דירה, או משהו כזה, ורותי תיעשה אישה מבוייתת ואפילו תלבב לי את המופלטצ'ינקות המפורסמות של פייגע-דובע סבתה.

אבל היא גימגמה שזה לא הולך ככה, שלא עונים לשאלה כזו בלי שמרגישים, ועוד מילים –

ואז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד, והתחלתי להתעסק איתה בכוח, שולח ידיים לחולצתה, תופס, נירגש מן המגע הראשון בגופה, בתפיחת שדה הזקוף, החמקני – אך היא השתחררה ממני מיד, סטרה על לחיי וברחה – ודמותה הלבנבנה נעלמה בחשיכה וכמו נבלעה באד החם, בצל השחור, שעלה מן החורשה הלחה, בחמסין, ומלחיי הפגועה –

כמה קיללתי אותה בליבי, במילים הגסות ביותר, "ממזרת גרמניה, כולם ראו את הסימנים שצבט אותך מוסקה הרפתן!" – וכמה השפלתי את עצמי בפניה, למוחרת ובימים הבאים שנותרו עד לנסיעתה, מסמיק, מתרגש, מפציר בה לפתוח דף חדש ביחסינו, והיא התעלמה ממני, הגבינה, הקורבה הזאת, האלוהית שלי!

לפעמים נידמה לי שתולדות האהבה שלי לרותי הן תולדות המציצנות שלי ולכן היה לי כל-כך קשה ליצור איתה קשר אמיתי במשך כל השנים כי ברגע שהיתה פותחת את הפה הייתי מתרגש יותר מדי וגם אומר לעצמי שהיא סתם מטומטמת וכי אני מתפעל מכל מה שהיא אומרת רק מפני שאני מעריץ אותה ואת הגוף שלה ורוצה לזיין אותו. כן, לא פעם חשבתי עליה בלשון זכר, בייחוד מפני שרציתי לבוא עליה מאחור כי בתולה מלפנים היא כבר בטח לא וככה אהיה אצלה ראשון לפחות בתחת.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד היקר, ראיתי שנעמן כהן, אינטלקטואל עתיר ידע, הציג את עצמו בגיליון 1692 באירוניה עצמית מחוייכת כ"פיליסטיני זעיר בורגני האוהב לבקר בבתי סופרים ומשוררים," וזאת מתוך רמז עבה על שהוא מתנגד לדבריי נגד אופנת העלייה על קברי סופרים שאותם צירפתי לתרגום השיר "רקוויאם" מאת ר"ל סטיבנסון. 

מדבריו הבנתי שלא הובנתי. כלל לא דיברתי על ביקור בבתי סופרים שהוסבו למוזיאונים. ביקור בבית ביאליק או בבית עגנון הוא חוויה בכל גיל, בין שאתה "צליין חילוני" או לא. גם אני, בביקוריי בבריטניה, נוהגת לבקר בבתי סופרים שהוסבו למוזיאונים, שהיפה שבהם לטעמי הוא ביתו של המבקר הוויקטוריאני מתיו ארנולד באיזור האגמים.  למה ייגרע חלקו מכל מוזיאון?

דבריי כוּונו נגד האופנה החדשה שהפכה את העלייה על קברי סופרים ואת הביקור בבתים שבהם התגוררו סופרים אלה (ושאותם נטשו לפני מאה שנים ויותר) לחלק אינטגרלי מן העיסוק הפסידו-אקדמי של חוקרי ספרות והיסטוריונים מן השורה.

החוקרים הללו, במקום שיעסקו ביצירותיהם של הסופרים הגדולים, שבזכותן  אנו נוצרים את שמם, באידאולוגיה של סופרים אלה, או ברקע ההיסטורי של חייהם ופועלם, עוסקים בתיירות חסרת כל משמעות וערך. כל אותם מאמינים תמימים העולים על קברות "צדיקים" ו"קדושים" – מצפים לכל הפחות שתישלח אליהם עזרה מן השמיים (ולאמונה יש, כך אומרים, כוח תרפויטי), אך מהו בדיוק הצידוק לעלייה על קברי סופרים? ייתכן שזוהי דרך קלה להבטחת פרנסה? ייתכן שמישהו מוצא בכך ערך אקדמי?  אני לא מצאתיו.

זיוה שמיר

* משה גרנות: אהוד היקר, תודה והערכה לאורי הייטנר שחושף את השנאה החולנית המופנית כלפי הקיבוצים. עם ישראל צריך להלל ולשבח את החלוצים שהקימו את הקיבוצים שישבו את גבולות הארץ, שגרמו למהפכה הגדולה בחיי היהודי מ"עסקי אוויר" לעבודת האדמה, שחידשו אתוס ספרטני למען רווחת היישוב העברי בארץ, שהיו המצע לכוח המגן העברי (שם התאמנו ההגנה והפלמ"ח); והנה, קמים על הקיבוץ מלעיזים המסתמכים על בורות הציבור בדברי ימי היישוב בארץ, ומוקיעים אותו משום שרחמנא ליצלן – מייסדיו היו אשכנזים. צריך עוד הרבה אורי הייטנרים שיסכרו את פיותיהם של השונאים והשקרנים.

* אלי מיאסניק: הרשימה של הייטנר מתפלפלת עם הנחות וחצאי עובדות. לב הטענה מול חלק מהפרקליטוּת הוא לא בעניין הכרעת הרוב אלא בעיקר בעניין ההחלטה להגיש ולקדם תביעה גם באמצעות התקשורת נגד ראש ממשלה מכהן, כשהחוק לא מאפשר לעשות זאת. במילים אחרות – גורמי הפרקליטות ניסו ומנסים להביא להפסקת כהונה של ראש ממשלה מכהן בניגוד לחוק.

לב הטענה נגד ממשלת בנט היא לא בשאלת הפקיד המחליט. הטענה לדיון היא בשאלה מהותית אחרת – האם  רשאית ממשלה מסוג זה לבצע מהלכים מדיניים כפייתים בניגוד לעמדת מרבית הציבור, כולל הציבור ששלח את בנט לכנסת. המונח כפייתי אינו בעניין "בוסטר כן או לא" אלא בעניין מהותי כמו הגבול המזרחי.

* אביבה קם: לפעמים, כשאני קוראת את תרגומי השירים של זיווה שמיר אני שואלת: למה לא לתרגם בפשטות (כמו שכתוב), למה צריכים את כל האקרובטיקה הלשונית?

* ג'וחא: כל זמן שסין, המזהמת מיספר אחד בעולם, ואחריה רוסיה – אינן משתתפות בוועידת האקלים בגלזגו ואינן מתחייבות לשום דבר – אזיי כל הוועידה אינה אלא בבל"ת אחד גדול המתאים לרמה של גרטה תונברי (בעברית: תונברג).

* ציטוט: סעודיה והאמירויות מחסלות את עסקיהן ב"לבנון": הידרדרות קשה ביחסים. כיצד?

פעם בעלת ברית חשובה של "לבנון", סעודיה – נוטשת אותה, בעקבות הידרדרות קשה שאירעה היום [27.10] ביחסים. המשמעות: אפילו הכסף הסעודי ומהאמירויות ייחתך עכשיו, והיישות הזו כבר בחורבן כלכלי.

שר ההגנה הלבנוני, ג'ורג' קרדאחי (נוצרי), העלה היום [27.10] את חמת סעודיה והאמירויות, כאשר תמך בחות'ים. "החות'ים מגינים על עצמם נגד תוקפנות זרה," אמר בראיון, "בתים מופצצים, כפרים, לוויות וחתונות." בידי סעודיה.

בתגובה זימנו סעודיה והאמירויות את שגרירי לבנון לנזיפה חריפה. קרדאחי: "לא נסבול איומים וסחטנות." בהמשך סעודיה הכריזה על זרוע המימון של חיזבאללה "אלקרד אלחסן" ("ההלוואה הטובה") כעל ארגון טרור. המשמעות: הארגון לא יוכל עוד לפעול בסעודיה ובאיחוד האמירויות, שם כיבס כספים עבור איראן וחיזבאללה.

עוד מהלך של סעודיה הערב [27.10]: הורתה לצוות הטלוויזיה של MBC, שישב בביירות, לקפל את עצמו, ולעזוב את "לבנון" "לתמיד".

בכך הופכת היישות ה"לבנונית" לגרורה איראנית לכל דבר, בדרכה להיהפך לעוד "סוריה", "עיראק" ו"תימן".

כל זה קורה כאשר "פרשנים" סיפרו על "התקרבות" בין סעודיה לאיראן.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 27.10.2021

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* אהוד: מזה זמן רב לא קראתי ספר מרתק כל כך שעוסק בתולדות הספרות העברית, יותר נכון בתולדותיהם של הסופרים והמשוררים העבריים בתקופה של שלונסקי ושל סופרי דור תש"ח. מחקר שהוא מצד אחד מעין מותחן בלשי המתחקה בעבודת-נמלים ארכיונית של איסוף והשוואה של אלפי פרטי-פרטים ממוסמכים על יחסיו של שלונסקי עם חבורת המשוררים והסופרים הצעירים שאותם טיפח בצורה זו או אחרת, ומצד שני הוא קובץ מונוגרפיות קצרות ומלאות עניין וידע על אותה חבורת משוררים וסופרים צעירים בראשית דרכם, על כמעט דור שלם בספרות העברית – אשר למזלי את רובם היכרתי, חלקם אפילו מקרוב כמו את שלמה טנאי, משה שמיר, נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי, דן בן-אמוץ וכמובן את חנוך ברטוב. [מתוך "חדשות בן עזר" 1689]. מומלץ!

משה גרנות: ספרה של חגית הלפרין הוא ספר מושקע (מבוסס על אינספור תעודות), מחכים ומעניין. [מתוך "חדשות בן עזר" 1692].

חגית הלפרין, "הבריחה מן הארמון המכושף, שלונסקי וסופרי דור תש"ח."

להזמנות: הוצאת צבעונים: 050-5547295, וכן בקישור:

https://tinyurl.com/3jxcrxs3

* * *

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

מומלץ מאוד לחובבי קרמן ובן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אנטר ועכבר שמאלי

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל