פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1694

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בחשון תשפ"ב, 4.11.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין. // זיוה שמיר: תרגומי שירה. בין ענווה לגאווה: שירה של אמילי דיקינסון "סחופה!" // מיכל סנונית: כיף לבלות שבוע עם בר-ירבוע, או: הידד לירבוע – מצטיין בריבוע. // יוסי אחימאיר: אלתרמן אמר... // אורי הייטנר: צרור הערות ‏3.11.21. // אשר מעוז: זרקו אותם לכלבים. // איליה בר-זאב: שני שירים. // "באו המלפפונים ללַמד את הגננים." תשובה ליונתן גורל מאת בן ציון יהושע ובלפור חקק. // הדסה מור: ההגיגים האומללים של בת המקוננת על בגידותיו של אביה באימהּ. // נעמן כהן: תמונת ניצחון או תמונת הפסד? // מנחם רהט: הטוב, הרע והמכוער. // אסתר רַאבּ: מות הזקנה. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק ארבעים ואחד: כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון. // ממקורות הש"י.

         * * *

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

29 בנובמבר 1995

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

מתוך: אהוד בן עזר: "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר". שירים 1955-1995. בהוצאת אסטרולוג 2005.

בשעתו ובמשך כל השנים מאז הרצח – שום עיתון ושום כתב-עת ספרותי לא הסכים לפרסם את הרקוויאם.

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

בין ענווה לגאווה

שירה של אמילי דיקינסון "סחופה!"

אמילי דיקינסון (1830-1886) בילתה כידוע את רוב שנותיה בין כותלי חדרה או בגן ביתה, לבושה תמיד בשמלה לבנה. האִם סימל הלבוש הלבן את שמלת הכלולות שמעולם לא היתה לה? האִם סימל את המוות ותכריכיו שאותם הִרבּתה להזכיר בשיריה?

למקרא השיר "Adrift" ("סחופה")  אפשר כמדומה להעלות על הדעת גם את צבעם של מִפרשׂיו של כלי שיט.  כמי שגדלה באמהרסט  (Amherst) מסצ'וסטס, על גדות נהר קונטיקט, היא ראתה את הספינות לִבנות המִפרשׂים השטות לאורך הנהר, ואלה נתגלגלו והיו למוטיב חוזר ביצירתה.

ואולם, הספינות שבשיריה, הגם שיש להן אחיזה במציאוּת החוץ-ספרותית, הן על-פי-רוב ספינות מטפוריות המתארות את המתחולל בנפשה. וכך גם בשיר "סחופה!" – אמילי דיקינסון מדמה בו את עצמה לספינת מִפרשׂים קטנה  העומדת לטבוע, ושואלת אם יימצא  אותו אדם שיציע לה עזרה וינווט אותה אל נמל מבטחים.

השיר "סחופה!" אופייני לשירת אמילי דיקינסון: הוא פשוט וצלול לכאורה, אך לא קל להבינו עד תום ולהציע לו פירוש ממצה. הוא  נפתח בנימה של  שיר-ילדים תמים,  אך  בהמשך הוא הולך ו"מסתבך": משוקעים בו רעיונות מורכבים המנוסחים באוצר-מילים כלל לא פשוט או ילדותי. כברבים משיריה ניכרת כאן הענווה של משוררת המכירה במגבלותיה וזועקת לעזרה, אך גם גאווה גדולה של אישה המביעה את אמונהּ שבסוף המאבק  במִשבּרים הגבוהים היא תצא וידה על העליונה.

אמילי דיקנסון. מתוך ויקיפדיה.

ADRIFT!

By Emily Dickinson

Adrift! A little boat adrift!

And night is coming down!

Will no one guide a little boat

Unto the nearest town?

So sailors say, on yesterday,

Just as the dusk was brown,

One little boat gave up its strife,

And gurgled down and down.

But angels say, on yesterday,

Just as the dawn was red,

One little boat o'erspent with gales

Retrimmed its masts, redecked its sails,

Exultant, onward sped!

סחופה!

אמילי דיקינסון

סְפִינָה קְטַנָּה, כֻּלָהּ סְחוּפָה,

לֵילָהּ קָרֵב וּבָא.

מִי יוֹבִילֶנָהּ אֶל חוֹפָהּ

שֶׁל עִיר נָמֵל קְרוֹבָה?

תּוֹפְסֵי מָשׁוֹט שָׂחִים: אֶתְמוֹל

בִּשְׁעַת שְׁקִיעָה בְּגוֹן אָבָק.

הֵחֵלָה הַסְּפִינָה לִצְלֹל

כְּמוֹ תַּם הַמַּאֲבָק.

אַךְ עוֹד יָשִׂיחוּ מַלְאָכִים:

 אֶתְמוֹל בִּשְׁעַת זְרִיחַת-שָׁנִי

הַכְּלִי יְדוּעַ הַסְּעָרָה

מָתַח מִפְרָשׂ, זָקַף תְּרָנִים,

זִנֵּק  חִישׁ בִּדְהָרָה.

 מאנגלית: זיוה שמיר

תיאור המאבק עם זעף החיים וקשייהם כמאבקו של ספן עם גלי הים הוא דפוס  פיגורטיבי נפוץ בשירת העולם. הוא מצוי גם  בשיר נעורים גנוז של ביאליק – "בלב ים" –  שנכתב זמן קצר לאחר מותה של אמילי דיקינסון. שיר השיִט של ביאליק מכליא שני סיפורים שונים הקשורים בהפלגה וביונה (סיפורו של יונה הנביא שהפליג בספינה ונבלע במעי הדג; סיפור היונה מִפָּרשת המבול ששבה אל התיבה וענף זית בפיה).

שירה של אמילי דיקינסון מסתיים בנטילת המשוטים ובהתגברות על הסער, מתוך אמונה אופטימית שהיֶגע ישיג תוצאות – שאסור להתייגע באמצע הדרך ולוותר על המאבק.  שירו הלירי של ביאליק, לעומת זאת, מסתיים ברֶזיגנציה גמורה, בוויתור על הנהגת הספינה: "וַהֲנִיחוֹתִי אֶת כַּפַּי; וּבַיַּרְכָתַיִם /  בַּסְּפִינָה אֵרָדֵם וְאֶשְׁמֹר הָרוּחַ. / אָנָה יוֹלִיכֵנִי? הֲיָשֹׁכּוּ הַמַּיִם? / הַאֶמְצָא מֵי מְנוּחוֹת בָּם אוּכַל לָנוּחַ?"

 לא אחת נהג המשורר להציג בשיריו את עצמו בדימוי "נשי" ופסיבי; וכך, למשל באיגרת אוטוביוגרפית שחיבר ב-1903 לבקשת יוסף קלוזנר, הוא אפילו תיאר את עצמו באמצעות המונח הקבלי "בחינת נוקבא". ואולם, ביָדענו שבכתיבתו הכמו-אוטוביוגרפית כל אמירה בלשון "אני" מכוּונת גם ל"אני" הקולקטיבי (לכל בני עמו), הרי שלמעשה בראש וראשונה מייצגת הדמות של הגבר הנשי ביצירת ביאליק את דמותו של היהודי הגלותי, שאינו חורש את שדהו ואינו אוחז בחרב (ואפשר שמתוך אוטו-אירוניה עגמומית,  דמות זו מייצגת גם  את המשורר גופא).

את האיגרת שבָּהּ הציג  את עצמו (ואת עמו) במונחים נשיים  חיבר ביאליק בשנה שבָּהּ התאבד הפילוסוף המומר אוטו ויינינגר, מחבר הספר המכונן "מין ואופי". בדבריו באיגרת  האוטוביוגרפית אימץ המשורר לכאורה את  הדימוי הקולקטיבי-הלאומי של היהודי כיצור  נשי, בעקבות דבריהם של פרויד ושל ויינינגר שעסקו בגוף היהודי ובמיניותו (רעיונותיהם נתגלגלו למשנתו של  הפרופסור דניאל בויארין [Boyarin], וממנה אל ממשיכי דרכו).

 מכל מקום, מעניין להיווכח שביאליק, "המשורר הלאומי",  שהשתתף בקונגרסים, נפגש עם שועי ארץ ואפילו ניצח פעם  את אלכסנדר פן הצעיר בתחרות אִגרוף, נהג להציג לא אחת לתאר את ה"אני" ביצירותיו כטיפוס נשי ופסיבי,  הבורח מפני מאבקים; ולעומת זאת, דווקא אישה רפה וחולנית כדוגמת המשוררת אמילי דיקינסון, שבקושי מצאה אומץ לעזוב את דל"ת אמותיה ואת פתח ביתה, הציגה לא פעם בשיריה דימוי עצמי "גברי" ואקטיבי של אדם הנלחם עם הגורל בכל כוחו ואף מצליח להביסו.

לפרדוקס כעין זה התכוון כנראה שאול-פאולוס ב"איגרת אל הקורינתים" בעת שתיאר לפניהם את כוחה של חולשה ("כִּי בַּחֻלְשָׁה תֻּשְׁלַם גְּבוּרָתִי"; שם י"ב, ט'). אל הפרדוקס הזה התכוון כנראה גם הסופר אליעזר שטיינמן בעת שתיאר את "עוז חולשתה" של רחל המשוררת.

זיוה שמיר

* * *

מיכל סנונית

כיף לבלות שבוע עם בר-ירבוע

או: הידד לירבוע – מצטיין בריבוע

קראתי את ההערה של אביבה קם בקשר לתרגומיה של זיוה שמיר הלוקים בשפה שאינה תמיד נאמנה למקור ("למה צריכים את כל האקרובטיקה הלשונית?") – נכון מה שכתבה, אבל לא נכון בהבנת הנקרא. תרגום זו אמנות בפני עצמה. השיר הנכתב במקור נושא בחובו אסוציאציות וקונוטציות השייכות לשפה בה הוא נכתב, בין אם פשוטה היא ובין אם גבוהה או עשירה. ואילו התרגום חייב להתאים את הקונוטציות, ההברות ומקצב ומשקל ו/או החריזה לשפת התרגום. קורה ששיר "פשוט" מתורגם לשפה גבוהה מזו שבמקור, כי משהו בלבושו החדש "מבקש" את התרגום להיכתב כך. וכאן כישוריו של המתרגם נכנסים לפעולה.

זיוה שמיר היא מתרגמת מעולה. כמי שאוהבת לעשות לעצמה השוואות תרגום, אני עוקבת אחרי  תרגומיה מזה שנים. כשתרגמה את הסונטות של שייקספיר לעברית, רק אז התאהבתי בהן – למרות מגוון התרגומים שנעשו לסונטות אלה בידי ש. שלום, שמעון זנדבנק, גיל הר אבן ועוד. גם באנגלית התקשיתי לעמוד על גדולתן (בעייה שלי?). כך גם לגבי תרגומיה המתפרסמים בעיתון זה. תרגומים משל היינה, טד יוז (שאני מתעבת את חייו אבל שיריו עומדים בפני עצמם), כריסטינה רוזטי ואחרים, הם קלאסיקה בפני עצמה. ולא אוכל שלא לציין את השיר IF, אִם, של רודיארד קיפלינג. שיר זה תורגם אין סוף פעמים לעברית, מאז ז'בוטינסקי ועד ימינו. זיוה שמיר הרימה את הכפפה ותרגמה אותו שונה ועם זאת נאמן למקור, גבוה מהאנגלית בה נכתב, אך אומר את מילות המשורר (זוכרים את השאלה: למה התכוון המשורר?) בצורה יפהפייה כמו נכתב בעברית מלכתחילה. דרוש לכך כישרון, תעוזה, אינטלקט, ידיעת שפת מקור ותרגום שתיהן על בוריין. בכל אלה ניחנה זיוה שמיר.

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", 1693 – תרגמה זיוה שמיר את שירו של לואיס קרול בר-ירבוע בצורה מבריקה ואף חוצפנית שאין כמותה. היא מלהטת במילים מומצאות ובכל זאת צופנות בתוכן משמעות – אם לא נתעצל לחפש אחריה. בשפה שמצלצלת כמו ג'יבריש אבל אינה ג'בריש: צפרדונים, סמרתורים, סמרמורת, בר-ירבוע, בערבוע. בתרגום שיר זה, תסלחו לי על המליצה, זיוה שמיר מנגנת על כינור סטרדיוואריוס שאולי מוטמן אצלה עמוק בארון.

מעניין היה לי גם לבדוק בשעתו את תרגומי רפי וייכרט ודוד ויינפלד לוויסלבה שימבורסקה. וייכרט תירגם בשפה פשוטה, ויכולת לעמוד על גדולתה של המשוררת שאי-אפשר היה שלא להיכבש על-ידה. לעומת זאת ויינפלד תירגם את השירים בשפה יותר גבוהה (אם כי לא מוגזמת), וגם שם היו השירים נפלאים. אינני דוברת פולנית, אבל לתחושתי רפי וייכרט היה יותר נאמן למקור. אולם ויינפלד השאיר אותם במלוא יופיים.

את הטרגדיות היווניות תירגם לעברית שלמה דיקמן, מלאכת מחשבת, כתובה בשפה גבוהה הממחישה את גדולתן. אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס (המאה החמישית לפני הספירה) המריאו לשיאים שעד היום גדולי המחזאים, גם אם הגיעו אליהם – השתמשו בכליהם. תרגומי דיקמן הנחילו לנו את מלוא גדולתה של תרבות בלתי נכחדת זו. לימים תורגמו המחזות בידי מיספר מתרגמים, ביניהם אהרון שבתאי, שהתרגום שלו "מוריד לקרקע" את הלשון הגבוהה והוא בעל אופי שונה לגמרי, עם יופי משלו.

אביבה קם צדקה בקביעתה, אך אני מקווה שבעקבות דברי אלה, תשתכנע שאין פסול ב"ללהט" בשפה – אלא דווקא ערך מוסף.

מיכל סנונית 

* * *

יוסי אחימאיר

אלתרמן אמר...

יש המכתירים אותו כגדול המשוררים העבריים במאה ה-20. יש האומרים כי שירתו עולה אפילו על זו של ביאליק ושל אצ"ג. על כך כמובן אפשר להתווכח, אבל אין חולק על גדולתו של נתן אלתרמן כמשורר, בוודאי כמשורר אהוב, נקרא, מולחן ומושר, שתרומתו לתרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל, במדינת ישראל – אין ערוך לחשיבותה.

התיאטרון הלאומי "הבימה" מעלה בימים אלה מחזה מוסיקלי "עוד חוזר הניגון", הנסב על דמותו של אלתרמן, משלב את סיפור חייו עם שיריו שהפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. ההצגה המושקעת הפכה ללהיט, אולי בזכות ביצוע כמה משיריו על-ידי כוכבות זמר כמו שלומית אהרון, מירי מסיקה, רוני דלומי וריקי גל, גם בזכות המחזאי מוטי לרנר והביוגרף פרופ' דן לאור. את אלתרמן מגלם יגאל שדה, ובאופן טבעי הוא הדמות המרכזית על הבמה. הוא נושא על כתפיו תפקיד לא פשוט במשחק מרהיב, אך דומני שהפך את אלתרמן לרעשני והיסטרי.

המחזה מעלה פרשיות דרמטיות בחייו המיוסרים, היצריים והיצירתיים של אלתרמן – שאין טוב מהן למחזה טוב. חזינו בעיצוב מוגזם לטעמי של הדמות. ההתמודדות קורעת הלב בין אב לבתו (המשוררת תרצה אתר שנפלה אל מותה שבע שנים לאחר פטירתו), הפסיחה בין האישה לאהובה, ההתרסה המכאיבה של נתן זך, ההערצה לבן-גוריון – כל אלה במרכז המחזה, מכמיר לב מצד אחד ומהנה מצד שני. לא פלא שהאולם היה מלא עד אפס מקום. לקראת סוף המחזה, ולקראת ערוב ימיו של אלתרמן (שנפטר בן פחות מ-60 – כמו זאב ז'בוטינסקי) נזכרת התפנית הפוליטית בעמדתו לאחר מלחמת ששת הימים. המשורר הפורה, דובר השמאל הציוני, הפך לפובליציסט לאומי, אחד ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", ומנסח המניפסט הראשון שלה. לצד אלתרמן חתומים עליו שורה של אישים המדברים על הזכות היהודית לחבלי המולדת המשוחררים, וביניהם: ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, חיים גורי, רחל ינאית בן-צבי, חיים הזז, נעמי שמר, דב סדן, יצחק טבנקין, משה שמיר, אברהם יפה, ועוד רבים וגדולים – כולם כבר בעולם האמת. אכן, היו פעם בקרבנו ענקי רוח, משמאל ומימין, שהאמונה בזכותנו על ארצנו פיעמה בקרבם וקיבלה ביטוי בהתאגדותם. וכך הם אומרים בין השאר: "ארץ-ישראל היא מעתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה – את ארץ-ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו – כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד. שום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלימות זו."

במאמרים שאלתרמן מפרסם באותם ימי גדולה, הוא כותב בין השאר: "בין הצעות וערעורים שאתה מוצא כיום בעיתונינו, אתה קורא גם דברים משונים על הקמת מדינה ערבית עצמאית במרכז הארץ וברצועת עזה, מדינה עצמאית עם בית נבחרים ודגל. במקום לקבוע ברורות בתודעתנו ובתודעת הציבור בעולם כי רעיון המדינה הערבית העצמאית, לפי תוכנית החלוקה, שבק חיים עוד בשעת הפלישה הערבית בתש"ח, ולא כל שכן עכשיו – אנו חוזרים וקובעים בתודעתנו ובתודעת העמים, שאנו כאילו מסכימים מראש למעמד מיוחד לשטח זה של 'הגדה המערבית', בלי לשים אל לב שיש בכך, למעשה, ויתור מראש על התמזגות אינטגרלית עם חבל-ארץ, המגלם, סמלית ומוחשית, את משמעות קיומנו הלאומי ההיסטורי..."

אחרון ההולכים מבין 56 החתומים על גילוי-דעת היסטורי זה, היה מעריצו הגדול של אלתרמן, המשורר חיים גורי, שבערוב ימיו הביע חרטה על חתימתו: "אינני נדרש אל המתים מה נתן היה אומר אילו חי בתוכנו כעת לאחר כל מה שקרה מאז. הוא בנה דגם רעיוני מוסרי שהמציאות החריבה אותו. לא לארץ-ישראל הזאת התכוון אלתרמן."

אכן שאלה היא: לו היה אלתרמן מאריך חיים, האם כמו גורי היה חוזר בו מעמדתו שעליה עמד באומץ, באמונה, מול כל התמהים והמשתאים ממחנהו, בשלוש השנים שבין מלחמת ששת הימים ליום פטירתו? לדעתי, התשובה שלילית. הוא לא היה שב לנתיב התבוסתני של דור ההמשך של סופרינו הבולטים כמו עמוס עוז, דוד גרוסמן, א. ב. יהושע ובוודאי לא יריבו נתן זך, שהכריז כי אינו רוצה לחיות ב"מדינת האפרטהייד", ישראל.

ממאמריו המאוחרים של אלתרמן אפשר לשאוב הנמקות ותובנות יהודיות וציוניות, פשוטות ומובנות, אל מול הלוחצים אותנו כאז כן עתה, מבית ומחוץ – לסגת לקווי 67', לחדול מבנייה ביו"ש. איך אמר אלתרמן? "אסור לטשטש את העיקר." והעיקר הוא זכותנו לבנות ולהיבנות בכל רחבי ארצנו, כאשר אוטונומיה כבר יש למעשה לערביי יו"ש. רוצו לראות את ההצגה ב"הבימה".

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏3.11.21

* הציונות והמאבק בהתחממות הגלובלית – אהבתי את נאומו של בנט בוועידת גלזגו. "אנו יודעים שההיסטוריה תשפוט את תגובת הדור שלנו לאיום הזה – לא לפי מידת השאפתנות שלנו, אלא לפי הצעדים המעשיים שאנו נוקטים. לאחרונה התחלנו ליישם את 'תכנית 100 השלבים' שלנו, מה שאומר שאנו עושים כיום יותר לקידום אנרגיה נקייה ולהפחתת פליטת גזי חממה, מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה של ארצנו. לראשונה, ישראל מתחייבת לצמצם את פליטת גזי החממה ל-0 עד שנת 2050 ואנו נפסיק בהדרגה את השימוש בפחם עד שנת 2025... בואו נודה על האמת – ישראל היא מדינה קטנה. אנחנו מהווים פחות משליש מגודלה של סקוטלנד. טביעת הרגל הפחמנית שלנו אולי קטנה, אבל ההשפעה שלנו על שינויי האקלים – יכולה להיות אדירה. אם בכוונתנו להשפיע באמת, עלינו להזיז את המחט, לתרום את מקור האנרגיה היקר ביותר של ישראל: האנרגיה והמוח של אנשינו. זה מה שמזין את החדשנות ואת כושר ההמצאה שלנו, זה המקום שבו ישראל יכולה לעשות שינוי אמיתי."

וכאשר הוועידה עוסקת באסון כריתת היערות, טוב היה אילו בנט הזכיר את העובדה שישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה מדי שנה ניטעים יותר ויותר עצים, בזכות היערנות של קק"ל. כן, הגשמת הציונות משתלבת עם המאבק בהתחממות הגלובלית ואהבת ארץ ישראל משתלבת עם המחויבות לכדור הארץ כולו. אפשר היה גם להזכיר ששעה שאנו נוטעים, האויב מצית יערות, ובכך גם עוקר נטוע וגם מזהם את האוויר בעשן השריפות.

* כך נציל את כדור הארץ – כל הוועידה בגלזגו היא בזבוז זמן אחד גדול. מחפשים את המטבע מתחת לפנס ועוסקים בהבלים כמו פליטת גזי חממה, כריתת יערות הגשם ועוד מיני זוטי זוטות למיניהן, שאין באמת קשר אמיתי בינן לבין התחממות כדור הארץ. הרי הגורם להתחממות כדור הארץ אחר לגמרי וניתן לפתור אותו בקלי קלות, אם רק נפסיק לעצום את העיניים. אמר אותו בוועידה בבירור ראש ממשלת הרש"פ מוחמד אשתייה, בנאומו בוועידה:  "הכיבוש הישראלי הוא המחסום העיקרי למעבר לעתיד בר-קיימא". הבנתם? הגורם להתחממות הגלובלית הוא אקיבוש. כל שדרוש הוא להסיר את הבעייה הזאת וכך נציל את כדור הארץ. ולשם כך אין צורך להמתין עד 2050.

אז מה הקשר בין אקיבוש להתחממות הגלובלית? ע"ע המגפה השחורה.

* הקוזה-נוסטרה מכריזה – פסק זמן היתולי. הרשות הטרוריסטית – הרש"פ, בהנהגת ארגון הטרור פת"ח, הכריזה על הארגונים "רגבים" ו-NGO MONITOR כארגוני טרור.

זה כמו שהקוזה-נוסטרה יכריז על משטרת איטליה כעל ארגון פשע.

* מיליציה להגנה על המחבלים – בשנות אוסלו העליזות נרצחו כ-1,500 ישראלים בידי מחבלים שחדרו משטחי הרש"פ וטבחו ללא רחם בישראלים במסעדות, באוטובוסים, בקניונים ובדיסקוטקים. החיים בישראל היו לסיוט. ידי צה"ל היו כבולות, כי הטרור יצא משטח של יישות "ידידותית", שאנו חתומים אתה על הסכמים.

מבצע "חומת מגן" שינה את המציאות באופן דרמטי. הוא השמיד את תשתיות הטרור. אבל הדבר החשוב ביותר במבצע, הוא החזרת חופש הפעולה של צה"ל ושב"כ בשטחי הרש"פ. כך התשתיות לא השתקמו. צה"ל מגיע אל המחבלים לפני שהם מגיעים לריכוזי האוכלוסייה הישראלית. כוחות צה"ל מגיעים אל המחבל במיטתו לפני שהוא מגיע למסעדה בירושלים ומפוצץ את עצמו ועוד 20 ישראלים. מאות פיגועים רצחניים מסוכלים מידי שנה. אלמלא סיכולם, בעשרים השנים האחרונות היו ממשיכים להירצח מדי שנה מאות ישראלים.

כאשר גורמי שמאל רדיקלי אנטי ישראלים מתבכיינים על קלגסי צבא אקיבוש שחוטפים ילדים ממיטותיהם – הם למעשה מלינים על כך שאנו מסכלים פיגועים ומצילים חיי ישראלים. ובחודשים האחרונים הגורמים האלה מעצימים את זעמם, כיוון שכעת גם מרצ שותפה לפשע הנורא של חטיפת הילדים.

גדעון לוי קורא לעבור מדיבורים למעשים ולהקים מיליציות ישראליות להגנה על הטרור ועל המחבלים מפני האויב הנורא – צה"ל. "מול החטיפות הליליות של פלסטינים מבתיהם בידי חיילי צה"ל היה צריך לקום כוח מתעד — גדול וחזק יותר מ'בצלם', שעושה ככל יכולתו אך אין בו די. דמיינו את החיילים שפולשים בכל לילה לחדרי השינה של הילדים – וישראלים נחושים מחכים שם ובידיהם מצלמות."

* הכרה בטבח – נשיא המדינה יצחק הרצוג השתתף בטקס האזכרה לנרצחי הטבח בכפר קאסם והתנצל בשם מדינת ישראל. כך עשה גם הנשיא ריבלין. הנשיא פרס לא השתתף באזכרה, אך ערך ביקור ממלכתי בכפר, עלה למצבה ונשא דברים לזכר הנטבחים. ועדיין אנו שומעים את טענת הכזב של הפוליטיקאים הערבים על כך שישראל "לא הכירה בטבח" ו"מכחישה את הטבח" ומכאן הקריאות והצעות החוק להכרה בטבח.

ישראל הכירה בטבח כבר לפני 65 שנים, זמן קצר לאחר המאורע. הכנסת התכנסה לישיבת אבל מיוחדת. ראש הממשלה בן גוריון ויו"ר הכנסת שפרינצק נשאו דברים נרגשים וחד-משמעיים בגנות הטבח. הכנסת קמה לדקה דומיה לזכר הנספים. ממשלת ישראל שילמה פיצויים למשפחות הנרצחים. תלמידי ישראל לומדים על הטבח ועל "פקודה בלתי חוקית בעליל", כפי שהוגדרה בעקבות הטבח.

מה יקרה אם הכנסת תקבל את הצעת החוק של הרשימה המשותפת הקוראת להכרה ישראלית בטבח? גם אז הם ימשיכו לטעון שישראל לא הכירה בטבח. על סמך מה אני קובע זאת? על סמך העובדה שהם טוענים זאת היום, למרות שהם יודעים שזהו שקר.

* בשורה לחברה ולמשק – העלאת שכר המינימום היא צודקת וחשובה מבחינה אנושית וחברתית, ולא פחות מכך חכמה ונכונה מבחינה כלכלית. אין דבר יקר יותר מהעוני והשלכותיו. בכל הפעמים ששכר המינימום עלה איימו עלינו בתרחישי אימה על התמוטטות כלכלית, ותמיד קרה ההיפך הגמור. עסקת החבילה המסתמנת בין הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים ובמרכזה העלאת שכר המינימום היא בשורה חשובה למשק ולחברה.

* תעמולת הזוועה של קנאי הכת – שר הבריאות ניצן הורוביץ ביקר בברלין, והעלה רשומה מרגשת על תחושותיו במקום שבו "על כל צעד על האדמה הזאת, בכל מבט אל חלונות הבתים, אי אפשר שלא לחשוב על הזוועות שיצאו מכאן" ודיבר בגאווה על מדינת ישראל שקלטה את ניצולי השואה ובהם הוריו.

להלן לקט קטן מתגובות קנאי כת סרבני החיסון, שיש בקנאותם יותר מקורטוב של הכחשת השואה: "אתה באמת עיוור ניצן? או שאתה רק עושה את עצמך? איך אתה לא מתבייש לא לעסוק בטרגדיה האמיתית שאתה שותף ליצירתה? לשואה נוספת שאתה שותף פעיל ליצירתה? בוש לך והיכלם!"

"ובאותה נשימה אתה נוהג על פי מורשת מנגלה. פואטיקה."

"זה התחיל כשקראו ליהודים 'מפיצי מחלות' ולא נתנו להם להיכנס לבתי עסק. נשמע מוכר?"

"גם בשואה הקודמת זה התחיל בצעדים של הדרה והפרדה... הרצח ההמוני הגיע בהמשך... ואלו שנפגעים וחלקם מתים מתופעות הלוואי (נכון יותר לכנות אותם 'תופעות המטרה המוכוונות של הפושעים'), האם אלו לא קורבנות?"

"תמונה מביישת. מעוררת חלחלה. גם כאן העריץ ללא מסכה והעבד עם. גם כאן מעז להשתמש במילה דמוקרטיה תוך כפיית הליכים רפואיים באזרחים. אין לך גבול לבושה. אבי בן ה-94 שורד שואה, לא יסלח לך על עוונותיך. וזמנו כאן קצר עד מאוד. מוכנה להגיש לך בעצמי סולם לרדת ממגדל השן המנותק שבנית לעצמך. תתבייש."

"אתה מנצח פה ומוביל שואה מודרנית. הפכתם את ישראל למדינה לא דמוקרטית בה חוקי זכויות האדם בטלות ומבוטלות. בושה לממשלה. בושה לך באופן אישי, מר הורוביץ."

"ולא לשכוח ללמוד מההיסטוריה: קיום אפלייה במרחב הציבורי בין אזרחים סוג א' 'העליונים' לבין סוג ב' 'השונים והמזיקים' היא רעה ונגמרה באסון. שלילת זכויות פר-אקסלאנס מתרחשת היום, אסור לשכוח לאן זה כבר הגיע בעבר."

"גרמניה של פעם = ישראל של היום!"

"אמר זה שכופה חיסונים ותו ירוק לעבדים."

"איזו דמוקרטיה. על מה אתה מדבר? חוק הסמכויות הוא בדיוק החוק של גרמניה הנאצית. וכפיית חיסונים, מסכות ובדיקות זה לא אונס? איזה דמוקרטיה?"

"איך כתבת, ניצן הורוביץ, 'אי אפשר שלא לחשוב על הזוועות שיצאו מכאן'? אפשר. ועוד איך אפשר. אתה ההוכחה החיה לכך שאפשר גם אפשר שלא לחשוב, לא ללמוד, לא להבין, לא להסיק מסקנות. אם היית חושב באמת, לא היית מצביע בעד הארכה נוספת של חוק הסמכויות הפאשיסטי ולא מנהל את מדיניות האפרטהייד הדיקטטורית שאתה וחבריך מקיימים פה ביד רמה במדינת ישראל. תתבייש לך, ניצן הורוביץ. מה שאתה עושה בימים אלה בברלין נקרא לרקוד על דם הקורבנות. לרקוד ולנכס לעצמך את תחושת הקורבנות. לא מאמינים לך!"

וכן הלאה, וכן הלאה וכן הלאה. זה ממש מקבץ זעיר מתגובות הנאצה האלימות הללו של קנאי הכת. והבאתי יותר מדוגמית אחת או שתיים, כי חשוב להבין שזה לא איזה מטורלל הזוי או שניים, איזה עשב שוטה, אלא כת לא קטנה ומסוכנת, שמנצלת את הרשתות החברתיות להפצת הרעל שלה.

גם אני כתבתי תגובה לרשומה: "כל הכבוד לך, ניצן הורוביץ, על כך שאתה פועל למען בריאות הציבור. אני מקווה שאתה מספיק חזק כדי לא לתת לקנאי כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים המסוכנת, שכפי שניתן להיווכח כאן היא גם מכחישת שואה, להסיט אותך מהמטרה העליונה של מיגור המגפה."

* דמו הותר – נסעתי השבוע למרכז. על כל המחלפים בכניסה לת"א הופיעו כרזות ביביסטיות, שעליהן תמונות של בנט ומנסור עבאס וכתובת נוטפת דם: "תקציב עם דם על הידיים."

זאת הסתה, במובן הברור ביותר של המושג הסתה. כאשר נתניהו מסרב להשלים עם העובדה שאינו ראש הממשלה, מסית נגד הממשלה החוקית והעומד בראשה, יוצר להם דה-לגיטימציה, האספסוף שנשמע למרותו מתנפל על עידית סילמן בצווחות "בוגדת בוגדת" (כיוון שהמדינה זה נתניהו, מי שנותנת יד לממשלה שאדם אחר עומד בראשה היא כמובן בוגדת), תולה את כרזות ההסתה הללו ומי יודע לאן עוד ידרדר אותנו הביביזם. אם ראש החטיבה הלא יהודית בשב"כ לא רוצה לפרסם בעוד 26 שנים ספר ששמו "דמו הותר", על השב"כ לעשות משהו עכשיו, לפני שיהיה מאוחר.

* שלולית מעופשת – הפגנת הדה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל, היתה הפגנה מתועבת. הפגנה שבה הליכודניקים והחלאה הכהניסטית מתבשלים באותו מרק, היא זוועה. בגין ושמיר מתהפכים בקברם למראה מעורר הבחילה הזה. מיהו הקרעי הזה, האפס הזה, שיכנה את הממשלה אנטי-ציונית ואנטי-יהודית? מיהו? מה הוא מבין בציונות? הכלומניק הזה, כמו כל חבריו, היה מצביע בחדווה בעד ממשלת נתניהו-עבאס, אילו נתניהו היה מצליח להקים אותה, יחד עם כל חבריו הוא היה מריע לו. איש צבוע ודוחה.

הליכוד היתה מפלגה ממלכתית, ציונית. מה שנשאר ממנה היא שלולית ביביסטית מעופשת.

* זכות היסטורית – בצלאל סמוטריץ' הוא גזען, לאומן, הומופוב, קנאי דתי, על הרצף הכהניסטי. אבל לעולם תעמוד לו זכותו הגדולה, שהוא האיש, הוא ולא אחר, שבזכותו נתניהו כבר אינו ראש הממשלה. היתה לנתניהו קואליציה שכללה את הליכוד, ימינה (כולל שיקלי), יהדות התורה, ש"ס, רע"ם ואפילו "נועם", שהיא חלק מסיעת הציונות הדתית. מי שהכשיל זאת היה סמוטריץ'. לפני הבחירות נתניהו הוקלט בסתר מתרברב ש"בצלאל מצביע כמו שאני אומר לו," והוא באמת האמין בכך. אבל סמוטריץ' הבריז לו, הכשיל את הממשלה. והשאר – היסטוריה.

* כתוב במפורש – בדיחה שאני מכיר מחבריי הדתיים: איך יודעים שאברהם אבינו חבש כיפה? הרי כתוב במפורש: "וילך אברהם". נו, וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו עליו השלום הלך בלי כיפה? זה מזכיר לי את הלעג הביביסטי האוטומטי, מראש, על כל נאום או מפגש מדיני של בנט, שהוא תמיד נלעג, עלוב, מביש, לא מגיע לסוליות נעליו של וכו' וכו' וכו'. וכי יעלה על הדעת ש...? שונאים על אוטומט.

* בשורת ההתיישבות – בביקור מטה התנועה הקיבוצית באורטל, לפני שנים אחדות, זמן קצר לאחר שניר מאיר נבחר לראשונה לתפקיד מזכ"ל התק"צ, העליתי את הצורך בהקמת קיבוצים חדשים של התנועה. תשובתו של ניר היתה חד-משמעית: "היום הקמת יישובים אינה משימה לאומית ולא נעסוק בכך." הוא לא השאיר כל פתח לדיון.

ב-12 באוקטובר שלחתי לניר מסרון בזו הלשון: "ניר, שלום! הממשלה מקדמת הקמת עשרה יישובים חדשים בנגב ושניים בגולן. זאת ההזדמנות שלנו, כתנועת התיישבות, לחזור למרכז העשיה הלאומית בתחום ההתיישבות. להקים לפחות קיבוץ אחד."

לא קיבלתי כל מענה. חלפו פחות משלושה שבועות וניר צלצל אליי וסיפר לי שמזכירות התנועה החליטה על השתלבות במפעל ההתיישבותי החדש ואף אמר לי: "אתה הנעת את המהלך."

זו בשורה גדולה!

* המוצב שהיה כמפלצת – כל סיור שאני מוביל בעקבות ההתיישבות בגולן, אני פותח במצפה גדות. המצפה, ובו אתר ההנצחה לחללי חטיבת אלכסנדרוני, ממוקם במוצב הסורי מורתפע, מעל קיבוץ גדות, שממנו תקפו הסורים את קיבוץ גדות ויישובי הסביבה, שהיו פרושים כעל כף ידם, במשך 19 השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. אנו צופים על היישובים ואני מספר על המציאות בימי הכיבוש הסורי של הגולן, שחייבה את ההחלטה לשחרר את הגולן וליוזמה שצמחה בקיבוצי העמק, ליישב את הגולן כדי ליצור בו מציאות ישראלית בלתי הפיכה.

במסגרת הפעולה לפינוי מוקשים, התגלה השבוע במצפה גדות בונקר תחמושת סורי גדול.

* של מי הקדושים האלה – אופנה חדשה התרגשה עלינו – חוגגים את האלווין. מה לנו ולחג הזה? מה לנו ולקדושים של ליל כל הקדושים? הם קדושים שלנו? החגא הזה אינו חגנו, אינו שייך לתרבותנו, אינו חלק מזהותנו, אינו שייך ללוח השנה שלנו. איזו רוח של התבוללות, של נמיכות קומה תרבותית, של חקיינות זולה, של התייוונות. מעניין שאלה שמתבכיינים על דחליל ה"הדתה" – אין להם שום בעייה עם חג נוצרי. חלוקת סופגניות לילדים בחנוכה היא "מיסיונריות" אבל אין בעיה בחלוקת ממתקים בהאלווין לשמחת הילדים ורופאי השיניים. ואם זה מפריע למישהו אז "בחיאת, תקלילו. אל תהיו כבדים." אז אני רוצה להיות "כבד". תרבות אינה רק בילוי, אלא היא צריכה להתבסס על תוכן, על תרבות, על זהות. על הזהות שלנו.

אני מקווה שהאופנה הזרה הזאת תתנדף כנפיחה, כמו שבאה.

* לאום מלאום יאמץ – בפרשת השבוע, פרשת "תולדות", מסופר על הריונה של רבקה, ששני בנים התרוצצו בקרבה והיא הולכת לדרוש את ה'. והתשובה שהיא מקבלת היא הצופן: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר."

שני הבנים אכן נפרדו לשני לאומים שונים. עשו היה לשם קוד לגויים בכלל ולאויבי ישראל בפרט, כל אויב בדורו, אם זה השלטון הרומי או הנצרות ויש המשתמשים בו היום כביטוי לערבים. ויש המתארים את עשו, כלומר הגויים, לאויבי נצח של ישראל ורש"י מסתמך על ר' שמעון בר יוחאי ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רשב"י במקור לא אמר שזו הלכה, אך כך כתב רש"י).

בתלמוד הירושלמי מופיע המדרש הבא: "קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: 'חרבו שתיהן' – אל תאמן. 'ישבו שתיהן' – אל תאמן. 'חרבה קסרי וישבה ירושלים', 'חרבה ירושלים וישבה קסרי' – תאמן." המסר הוא, שבין היהדות והתרבות ההלניסטית יש סתירה מוחלטת, בלתי ניתנת לגישור. אין שום מצב שבו הן יכולות לדור זו בצד זו. יש כאן מלחמת נצח, משחק סכום אפס, שבו תמיד כאשר ידה של קסרי על העליונה ירושלים מושפלת וכאשר ידה של ירושלים על העליונה קסרי מושפלת. ורב נחמן בר יצחק סומך את הקביעה הזאת על המילים: "ולאום מלאום יאמץ". זו מלחמת הנצח.

שאול טשרניחובסקי, בשירו "אני מאמין", המוכר גם על פי מילות הפתיחה שלו, "שחקי שחקי", לוקח את הפסוק הזה למקום אחר לגמרי. השיר הזה, אותו הוא כתב בגיל 17 בלבד, מבטא אמונה באוטופיה אוניברסלית הומניסטית; עולם של שלום, שלווה, צדק ושוויון. אולם אין זו אוטופיה קוסמופוליטית. האוטופיה הזו מבוססת על לאומיות, אך כזו שבה הלאומים השונים חיים בשלום. ובעולם האוטופי הזה, שצייר טשרניחובסקי ב-1892, חמש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, יש מקום ללאומיות היהודית, של העם היהודי שיחזור למולדתו ויזכה לחרות לאומית. "יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר." ובשיר האוטופי הזה נדרש טשרניחובסקי לפסוק "לאום מלאום יאמץ" ודורש אותו באופן הפוך מזה של התלמוד הירושלמי. סוגת המדרש מבוססת על הוצאת דברים מהקשרם ומדרש של חלקיק פסוק כעומד בפני עצמו, לעיתים בסתירה להקשרו, כביטוי לשבעים פניה של התורה. טשרניחובסקי נוטל את הביטוי, מסיר מתוכו את המילה "יאמץ" ומותיר את "לאום מלאום" כחלק ממסר של שלום בין העמים. "אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם, אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם". מבחינת הלוגיקה של השפה, נכון היה לכתוב שישאו ברכה ושלום לאום ללאום. אך טשרניחובסקי פורט על האסוציאציה של הפסוק מפרשת "תולדות" והמילים "לאום מלאום" כמנבא, ברוח נבואות אחרית הימים, שהוא יתהפך, ובמקום שלאום מלאום יאמץ, לאום מלאום ישאו זה לזה ברכה ושלום.

הבית "ישוב יפרח אז גם עמי" הוא הבית הבא אחרי המשפט המסתיים ב"לאום מלאום". הוא מנבא שכאשר יהיה שלום עולמי, מתוכו תצמח העצמאות של הלאום היהודי, כחלק ממארג השלום בין הלאומים. ואפשר לומר שהוא ניבא בכך את ועידת סן-רמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, שניסתה להביא לשלום ולסדר עולמי חדש, ובתוך הסדר הזה עיגנה את זכותו של העם היהודי לעצמאות בארץ ישראל ובעקבותיה הטיל חבר הלאומים על בריטניה מנדט להקים את הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל. למרבה הצער, השלום לאירופה ולעולם לא בא אחרי הוועידה הזאת, והעם היהודי בגולה חווה את הנורא שבאסונות, והמדינה היהודית לא קמה מתוך שלום והסכמה אלא מתוך מלחמה קשה ועקובה מדם, והמלחמה הזאת נמשכת עד היום וסופה אינו נראה לעין. ואף על פי כן, אסור לוותר על האמונה שיבוא יום השלום הנכסף, השלום בין העמים בעולם והשלום בינינו לבין שכנינו. "שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ [זו = אשר] אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ." 

* ועוד על קשר לאחד – בגיליון הקודם צוטטו עירית מלברג אמינוף ואהוד בנאי שכתבו על המשוגעת הירושלמית "קשר לאחד". גם חיים באר סיפר עליה, ואף הכתיר את ספרו על מסעות, בתים ואנשים בירושלים – "קשר לאחד".

וכך מספר באר: "לא פעם, בדרכנו חזרה הביתה מבית הספר שלנו ששכן בבית הסבון שבקצה מבוא המתמיד, נקרתה על דרכנו זקנה מסתורית שהילכה עלינו קסם ואימה כאחד. היא היתה לבושה מדים שחורים כחיילת בצבא הישע, פניה גרמיים, אפורים וחולניים, ובעיניה, שכובע מרופט, שחור גם הוא, הצל עליהן, התנוצץ ניצוץ זר. האישה שכולם קראו לה 'קשר לאחד' מלמלה, לעתים בלחש ולעתים בקול צווחני סדוק, דברי שיר סתומים. אנחנו, שנשרכנו אחריה מכושפים כילדי המֶלין ההולכים בעקבות החלילן, שוררנו בקולות צהלה שברי שורות שהצלחנו לקלוט ולזכור מתוך שיריה, דוגמת 'שלמה ושולמית, שולמית ושלמה, אחד הוא חדא, אין כאחד בארץ, שמש רוח מים, אדם טבע וארץ, קשר לאחד עם ישראל, אלקטרומגנטיקה, שלום עולמי, בלי אוניברסיטה.'

חברינו לכיתה מילדי רחביה, שגרו בקרבת ביתה ברחוב עזה, סיפרו עליה שהיא קרובת משפחתו של פרופסור בעל שם באוניברסיטה. בנעוריה בגרמניה היתה פיזיקאית גאונה, תלמידתו של אלברט איינשטיין, אלא שדעתה השתבשה עליה. וכאן נחלקו הדעות, היו שטענו כי הדבר קרה מרוב לימודים, והיו שטענו כי חוליגנים נאצים גררו אותה בכוח לאחת המעבדות האוניברסיטאיות בברלין ושם התעללו בה באמצעות מכשירים חשמליים."

את המשך הסיפור הקסום, בכישרון הסיפור הגאוני של חיים באר, אתם מוזמנים לקרוא בספר "קשר לאחד", עמודים 31-33.

* גיא עמיר – הלך לעולמו, בטרם עת, גיא עמיר מקיבוץ עין זיוון שבגולן – מוזיקאי, גיטריסט, זמר, מורה למוסיקה בבית הספר לחינוך מיוחד "עגורים", מורה לגיטרה שלימד ילדים רבים בצפון הגולן, מפיק מוזיקלי, איש הגברה, שדר ברדיו "ארץ הגולן", חבר בהרכבים מוזיקליים ומעמודי התווך של התרבות בגולן. עבדתי אתו כשניהלתי את מתנ"ס הגולן. בין השאר הוא הוביל מיזם של במה לאמנים מן הגולן, בני נוער ומבוגרים, שנקרא "על טהרת הגולן". הוא גם ניגן, הוביל והגביר באירועים באורטל. אבדה גדולה לגולן. יהי זכרו ברוך!

* פרידה אחרונה בהחלט – נפרדתי בפעם האחרונה בהחלט מבית הוריי, הבית שבו גדלתי. פינינו היום את הדברים האחרונים שעוד נשארו בבית, לקראת כניסת הרוכשים. היה זה גם ביקור תנחומים בשבעה על השכן האחרון, מ"דור המייסדים", שעוד התגורר בבית. קשה לי לתאר את ההתרגשות. זה היה ברמה של "הפעם האחרונה שאני סוגר את הדלת," "הפעם האחרונה שאני לוחץ במעלית" וכו'.

* ביד הלשון: לא ארץ נוכריה לקחנו – הפרסומות ברדיו מבשרות על צאת ספרו האוטוביוגרפי של צחי הנגבי "לא ארץ נוכריה לקחנו." שם הספר הוא ציטוט מתוך דברי שמעון הנשיא החשמונאי לאנטיוכוס סיטס הסלווקי: "לא ארץ נוכריה כבשנו, ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא-משפט נכבשה. ואנחנו, כאשר היתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו."

הציטוט מופיע בספר מקבים א', ט"ו, ל"ג-ל"ד, מתוך הספרים החיצוניים, בתרגום אברהם כהנא (המקור העברי אבד, התרגום ליוונית נשאר והתרגום לעברית הוא מהגרסה יוונית), כרך ב', ע' קע"ג, הוצאת מסדה, תל-אביב, 1956.

אורי הייטנר

* * *

אשר מעוז

זרקו אותם לכלבים

יוזמה ברוכה היתה לחברי הכנסת גלעד ארדן ורונית תירוש – המדינה תשתתף בעלות של עיקור וסירוס חתולים וכלבים.

יוזמי ההצעה הסבירו, כי כוונתם היא "להביא לצמצום התופעות של כלבים וחתולים משוטטים ושל המתת רבים מהם." הם חיזקו את הצעתם בנתונים רשמיים, לפיהם "מומתים בישראל מדי שנה כ-50 אלף כלבים," ובנתונים בלתי רשמיים, לפיהם המספר "גדול פי כמה." בנוסף לבעלי החיים המומתים על ידי הרשויות המקומיות, משוטטים כלבים וחתולים רבים ברחובות בתנאים קשים ומתים, לעיתים קרובות, ברעב וממחלות שאינן מטופלות.

הצעתם של חברי הכנסת התקבלה בקריאה טרומית, אומצה על ידי ועדת השרים לחקיקה וזכתה לתקציב של 4.5 מיליון שקל. ההצעה צלחה גם את הקריאה הראשונה והוכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת.

והנה, למרבה ההפתעה, בהצבעה במליאה הושג שוויון בין התומכים בהצעה למתנגדים לה, ולפיכך היא נפלה. בעיתונות דווח, כי ההצעה נדחתה "בעקבות התנגדותם של חברי המפלגות הדתיות והחרדיות." עוד דווח, כי "האופטימיות הרבה ששררה בקרב יוזמי הצעת החוק בוועדת החינוך והתרבות התחלפה באכזבה ובכעס על חברי המפלגות הדתיות והחרדיות."

יוזם ההצעה, ח"כ ארדן, הביע "זעזוע עמוק," והאשים: "חברי הכנסת לא חסים על בעלי החיים... כל זאת בשל סעיף הלכתי שמוטל בספק." במר ליבו הטיח ארדן: "אני לא מבין איך אפשר להפיל חוק שימנע התעללויות בבעלי חיים. זה ביזיון ליהדות."

רונית תירוש הצטרפה לטרוניותיו: "הדתיים עשו מחטף בכך שהצביעו נגד הצעת החוק כ'גנבים בלילה'. הם פסלו הצעת חוק הומנית שאינה נוגדת את ההלכה ואינה מסבה סבל לבעלי החיים, אלא להיפך."

מנגד, הבהיר ח"כ זאב ניסים: "האם מצפים שהנציגים החרדים יצביעו נגד איסור דאורייתא?!"

 ניתן לתמוה על שהדת היהודית, שאיסור צער בעלי חיים הוא יסוד מרכזי בה, מונעת עיקור וסירוס בעלי חיים שיקלו על סבלם. עם זאת, לא ניתן להתכחש לכך, כי עיקור וסירוס של בעלי חיים בעייתי מבחינה הלכתית. די לנו בכך שחברי כנסת דתיים רואים את ההצעה כנוגדת את ההלכה. הם גם שאלו את פיהם של פוסקי הלכה, בהם הרב מרדכי אליהו, שקבע מפורשות "שמדובר באיסור מן התורה."

קצת מוזר שחברי כנסת כגלעד ארדן ורונית תירוש יבקשו להעמיד את חבריהם על טעותם בדבר ההלכה. למעשה, עמדתם של חברי הכנסת הדתיים לא יכולה היתה להפתיע את מגישי ההצעה. בישיבתה של ועדת החינוך של הכנסת שדנה בהצעת החוק הבהיר ח"כ שמואל הלפרט, כי להצעת החוק "יש גם השלכות הלכתיות," וכי היא נוגדת "פסק דין הלכתי מהרבנות הראשית." גם ח"כ זבולון אורלב, הגם שבירך על הצעת החוק, ציין, כי "הסירוס מבחינת ההלכה הוא מאוד בעייתי."

ואולם, מה שמפתיע מכל הוא כיצד זה עלה בידיהם של חברי הכנסת הדתיים לסכל את הצעת החוק. והרי הם מהווים מיעוט בבית המחוקקים. ובכן, מסתבר שבעת הדיון בהצעת החוק נכחו במליאת הכנסת 12 חברי כנסת. שישה מתוכם מהסיעות הדתיות. כך עלה בידיהם להפיל את ההצעה. כלומר, על כל חבר כנסת שנכח בדיון – נעדרו ממנו תשעה. זהו נושא שצריך להדאיג הרבה יותר מעמדתם של חברי הכנסת הדתיים בהצעת חוק כזו או אחרת. הצעת החוק לעידוד עיקור וסירוס כלבים וחתולים נפלה לא בשל כפייה דתית, אלא בשל מוסר עבודה לקוי של נבחרי העם.

­­­­­­­­­­­­­­­­­אשר מעוז הוא פרופסור למשפטים, סגן נשיא האגודה הבינלאומית לחופש דת וראש הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים. המאמר פורסם ב"הארץ" ב-23 בדצמבר 2007 והוא מובא בשנית לרגל סערת ההקצבה לעיקור חתולים בתקציב המדינה.

אהוד: לא ברור כאן מהו המאמר המקורי ומה נוסף עליו עכשיו.

* * *

איליה בר-זאב

1. גם שרב גם גשם

שִׁגְרָתִי, טוֹעֵן הַחַזַּאי –

אָפִיק יַם-סוּף חַלָּש, זְרִימוֹת צְפוֹנִיּוֹת

מְבִיאוֹת אֶת בְּשׂוֹרוֹת הַשָּׁרָב בְּאֶמְצַע אוֹקְטוֹבֶּר,

לֹא לְהִתְרַגֵּשׁ,

לְהַשְׁלִיךְ אֶת  הַבְּגָדִים, לְהִתְנַפֵּל עַל חוֹפִים שֶׁשָּׂרְדוּ,

לְהִתְחַכֵּך בִּשְׁאֵרִית הַחוֹל עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, אֶל הַסְּלָעִים הַחַדִּים.

עוֹנַת מַעֲבָר, מֶזֶג הָאֲוִיר הֲפַכְפַּךְ –

עוֹד מְעַט שָׁרָב, סְלִיחָה,

מָטָר.

שִׁגְרָתִי –

עָבְרוּ הַחַגִּים, צָרִיךְ לְהַתְחִיל לַעֲבֹד,

לְהַסִּיעַ יְלָדִים אֶל הַגָּן, לְהַחֲלִיף חִתּוּלִים,

לְהַאֲכִיל אֶת חֲתוּלֵי הַבָּר.

לְהִתְלַבֵּט –

לְהִתְחַסֵּן? לְשַׁלֵּם קְנָסוֹת?

לעֲבֹר חֲצִי עוֹלָם לִרְאוֹת נִין וָנֶכֶד?

בַּלֵּילוֹת לִקְרֹא אֶת עִתּוֹנֵי הַבֹּקֶר.

2. מתי תָּבוֹאִי?

בְּשִׂמְלָה מִיָּמִים רְחוֹקִים אַתְּ מְשַׁלֶּבֶת אֶצְבָּעוֹת וּמְדַבֶּרֶת אֵלֵינוּ –

קֶשֶׁר לְאֶחָד... קֶשֶׁר לְאֶחָד"!*

אֵין קֶשֶׁר בֵּין מַדַּד גְּבוּל הָרָעָב לְבֵין עֲלִיבוּת הַשָּׂכָר,

מָה יֵשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֲגָלוֹת עֲמוּסוֹת בַּקַּנְיוֹנִים

בִּזְמַן קוֹרוֹנָה?

מָה הַקֶּשֶׁר בֵּין נִבְחֲרֵי צִבּוּר בַּמָּסַכִּים לַהֲמוֹנֵי הַצּוֹפִים –

שְׁקָרִים, צְעָקוֹת, חֲנֻפָּה.

אָדִישֵׁי מַבָּט חוֹלְפִים בְּנֵי אָדָם, תוֹפְרִים דְּמָמָה דַּקָה

וְכִסּוּי צִבְעוֹנִי עַל הַפָּנִים.

כְּצִפּוֹר פְּצוּעַת כָּנָף רוֹמֶסֶת הַבְּדִידוּת לֵילוֹת אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה

הַמַּמְשִׁיכָה לִרְעֹד.

 וְאַתְּ,

 שָׁרָה שִׁיר אַהֲבָה בְּמִבְטָא גֶּרְמָנִי כָּבֵד –

מָתַי תָּבוֹאִי?

* ותיקי ירושלים (גם אני) נתקלו לא פעם באישה המשונה שדיברה על החיבור בין שלמה לשולמית, על החשמל שיש ביניהם והחיבור לאלוהים. מסתובבת ברחובות העיר, משלבת אצבעות וקוראת:" קשר לאחד: קשר לאחד!" שעות ארוכות עמדה ליד בית החולים האיטלקי ושרה שיר של אהבה במבטא גרמני כבד. ידעו לאמר שהיא אחות של פרופסור מפורסם מהאוניברסיטה העברית שבהר הצופים, שדעתה נטרפה עליה מאהבה נכזבת. (מתוך האתר של אהוד בנאי כרקע לשירו "מתי תבוא").

ברכות לעירית אמינוף על ספרה החדש... שביבֵי זיכרונות שבחלקם משותפים לה ולי. היא גדלה בשכונה המועדפת תל ארזה ואני בשכונה העזובה, מחניים – מול בית העלמין סנהדריה. גם אני פגשתי בנעוריי את הגברת המוזרה שקראה "קשר לאחד קשר לאחד". השיר המצורף נכתב מזמן ונמצא בספרי האחרון – "אינטימיות" (בהוצאת "עיתון 77", השנה).

איליה בר-זאב

* * *

"באו המלפפונים ללַמד את הגננים."

תשובה ליונתן גורל

סיפור עם ידוע מספר על אדם הרוכב על חמורו במדבר. הֶלֶך שעמד בצד הדרך מבקש ממנו לרכוב על החמור. בעל החמור נענה לבקשה. כעבור כמה דקות אומר האורח: 'שמע, החמור שלך מעולה.' הם רוכבים עוד כברת דרך, והאורח אומר: 'החמור שלנו ממש מעולה.' בעל החמור עצר ואמר לאורח: 'רד מיד מן החמור... עוד מעט היית אומר: החמור שלי הוא מעולה.'

מתברר שהמקרה עם סיפור העם אירע לנו עם יונתן גורל.

בשנים 1998-1996 שימש בלפור חקק יו"ר סניף ירושלים של אגודת הסופרים העברים ויזם אז את 'לקסיקון סופרי ירושלים' בתמיכת מנהל אגף התרבות בעיריית ירושלים, הסופר אבנר רוטנברג. עם בחירתו של בלפור חקק לסגן יו"ר אגודת הסופרים בשנת 1998 הוא כינס את חברי הסניף ואלו בחרו בבן-ציון יהושע ליו"ר סניף ירושלים. בין היוזמות של בן-ציון יהושע היה חידוש 'מאסף ירושלים' שיצא עד כרך ט"ו. שמות העורכים שהופיעו על כרך ט"ז המחודש היו: בן-ציון יהושע, בלפור חקק. שמו של יונתן גורל לא נזכר כלל בין העורכים וצורף לפי בקשתו רק החל מכרך י"ז. העורך הראשי היה בן-ציון יהושע וזאת בשל המיומנות שלו כמנכ"ל ועורך ראשי של הוצאת מאגנס. מאחוריו של בן-ציון יהושע הוצאה לאור של למעלה מ1,000 כותרים של ספרי מדע במשך 36 שנות עבודתו במו"לות. להגדיר את בן ציון יהושע כמי ש"מתקשה" בהוצאה לאור מזכיר את האמרה: "באו המלפפונים ללַמד את הגננים."

יש חוסר יושר וחוסר קולגיאליות  להשמיט את חלקם של היוזמים, העורכים ולייחס לעצמו דברים שלא היו ולא נבראו.  מצער שהוא פוגע בשם הטוב של 'חדשות בן עזר',  שאמון על יושרה והגינות.

בן ציון יהושע ובלפור חקק

* * *

הדסה מור

ההגיגים האומללים של בת המקוננת על בגידותיו של אביה באימהּ

כלל ידוע בפסיכולוגיה אומר, שהבת אוהבת יותר את האב מאשר את האם. ואילו הבן אוהב את אימו יותר מאשר את אביו. המחשה לכלל הזה ניגרת בכמויות אדירות מהגיגיה וקינותיה של יעל דיין על בגידותיו של אביה באימה, כאשר מתוכן מבצבצת קנאתה שלה בנשים שזכו לקיים יחסים עם אביה.  

במשך שנים ארוכות לא ראיתי לנכון להגיב על כל הגיגיה האבסורדיים ותגובותיה הסותרות וההזויות של יעל על בגידותיו של אביה, שנטפו מעט הסופרים שלה בספריה, שקטע רעיל במיוחד  צוטט בביוגרפיה שפירסם הסופר אהוד בן עזר על חייו של משה דיין בספרו "אומץ", ופורסם  לאחרונה בעיתון זה בעקבות הכתבה שכתבתי על חיי הנישואים האומללים של שמעון פרס ומשה דיין.     

אקדים ואומר, שכביוגרף, חייב הסופר לגלות מידה הוגנת של אובייקטיביות, וכאשר הוא מביא  הצגת דברים של צד אחד, הוא מחויב להביא גם את תגובתו או את עמדתו של הצד שכנגד.  אבל אהוד הסתפק בהבאת תגובותיה של יעל, מבלי לבדוק עובדות כהווייתן. 

כך למשל לשאול, מי היתה האישה "השדופה" שהאכילה את יעל ואת אביה ב"סלט גרוע ובחביתה שרופה". ועל מה דיברו ב"ארוחה" המתוארת, שהתקיימה כביכול ב"דירתו העלובה".

למרבה ההפתעה או הבאסה, אהוד  בן עזר, כביוגרף של משה דיין, קובע בנחרצות שהאישה הזאת היתה הדסה מור. לא רק שאני לא אישרתי זאת בשום מקום, לא בכתב ולא בעל-פה, גם יעל עצמה לא נקבה בשמי.

לאור העלבונות והחרפות שיעל מביעה כלפי האישה ה"השדופה", הקביעה הזאת על ידי הביוגרף הנה בפירוש פוגענית, משום שאני חזרתי והכחשתי את מעורבותי בה, וגם עכשיו אני מצהירה חגיגית, שאני מעולם לא אכלתי עם יעל ומשה דיין שום ארוחת סלט וחביתה שאני הכנתי בדירתו העלובה.

(אגב, דירתו בירושלים שנשקה לדירה בה התגוררתי אני, היתה גדולה ומרווחת).

למען האמת, מרוב האבסורד שבתיאור המעמד הזה, לא רק שזו לא הייתי אני, כי אם קיים ספק רב אם אי פעם התקיימה במציאות ארוחה שכזאת עם משה ויעל ואישה כלשהי. גם העובדה שיעל לא ציטטה אפילו מילה אחת שנאמרה סביב שולחן האכילה, מפריכה את המעמד ההזוי והבלתי מתקבל על הדעת הזה. 

סביר להניח שיעל תיארה ארוחה דמיונית כדי להביע את רגשותיה והגיגיה ומורת רוחה וסלידתה מכל עניין הבגידות של אביה באימה.

ההצהרה התמוהה ביותר של יעל בנדון, היתה באמירה ש"בגידותיו הטרידו אותי פחות מאשר הצורך שלו בהן."

הייתכן כדבר הזה? יעל דיין, אישה בוגרת ונבונה, לא הבינה איזה צורך היה לאביה לבגוד באימה, כאשר ממש לנגד עיניה הוריה מסתגרים בבית  המגורים המשותף בחדרים נפרדים,  כאשר היא אמורה להבין שלא מתקיימים ביניהם שום יחסי מין, ולא מובעים ביניהם שום רגשי אהבה או קירבה כלשהי. אז מה לדעתה האב הנערץ על ידה,  שהיתה מאוהבת בו מאז ימי ילדותה,  אמור היה לעשות? להעמיד פנים שהכול מתנהל כשורה, ולהתנזר למענה?

לא גבר כמשה דיין ייכנע לתכתיבי בתו בכל הנוגע לתחושותיו הטבעיות ו"הצורך שלו"  בנשים אחרות.

מה שמאפיין את כל ההתנפלות שלה על הנשים שאביה בחר לעצמו, פוגעת יותר באביה מאשר בנשים שנבחרו על ידו: "בחירת בנות הזוג שלו למיטה היתה עלובת טעם..." ובנוסף, משלחת יעל חיצים  נגד אביה, שלא רק בחר נשים בחוסר טעם אלא שהיא מבקרת בבוז את  עצם  נהייתו וחיזוריו אחריהן. יעל ראתה  בכך דבר "פתטי, מבזה, נעדר התרגשות או כבוד עצמי." ככה מדברת בת על אביה, בפומביות שכזאת? יעל דיין מצטיירת בקינה הנוראה הזאת כאישה קנאית ורכושנית לגבי אביה, ומאידך, מציגה אותו כגבר חלש, חדל אישים וחסר אופי, ש"ניתן היה לקנות את גופו, את ביצועיו במיטה, את שיחות חדר משכבו, ואת מחשבותיו האינטימיות..."

כך מתבטאת אהבתה של בת לאביה? כשמדובר ביעל דיין, אז כן. כי ליעל היתה אובססיה לאביה. בכל כתביה וספריה הנושא העיקרי שבו היא בוססה באובססיביות חולנית ממש, היה היא עצמה ואביה משה דיין. אובססיה של אישה שמקנאה בנשים שאביה בחר לאהוב, ויורה כלפיו חיצים מורעלים על בגידתו... לא באימהֹ כי אם בה עצמה.

הרושם שנותר למקרא דבריה הוא – שבעוד  היא מבזה את אביה ומבזה את הנשים שחיו איתו, היא קודם כל מבזה את עצמה.

אין  ספק שהנפגע העיקרי מדבריה ומהתבטאויותיה היה משה עצמו והוא לא סלח לה על כך.  קביעתה שבחירתו בנשים היתה חסרת טעם הינה סילוף בוטה של המציאות האמיתית. כי עם  כל  הצניעות והענווה, אני הייתי  אישה צעירה ויפה, דקת גזרה ובנויה היטב, אינטליגנטית ומשכילה. באותה תקופה הייתי כבר בוגרת תיכון, בוגרת בית מדרש למורים בבית הכרם ומורה מוסמכת, אחרי שירות צבאי בדרגת סמלת ששירתה כמורה לחיילים עולים במחנות הטירונים בגולני   בעיקר, וסמלת תרבות, ולאחר מכן סטודנטית באוניברסיטה. ועד כמה ששמעתי על נשים אחרות  שנבחרו על ידי אביה – דווקא בטעם רב, היתה רחל, שאותה נשא משה לאישה, שהיתה אישה נאה ומקסימה, וגם עוד שתיים אחרות, שעליהן שמעתי ברכילויות, היו נשים  נאות ועל רמה. 

 אז במקום לתמוך באביה, לעודד אותו ולגלות הבנה לצרכיו הפיזיים והרגשיים, להזדהות עם דעותיו ורגשותיו ולכבד את רצונותיו, יעל יצאה חוצץ נגדו ולא חדלה מלנעוץ בו את מדקרות   עטה הטבול  ברעל קנאתה לו.  

  ברבות הימים, חזר אליה כל זה כבומרנג. משה הפנה לה עורף, נישא לאישה בהפתעה רבה, והדיר אותה ואת אחיה, כמעט לחלוטין, מירושתו.

לבסוף, לא נותר לי אלא לאחל לאהוד בן עזר, הביוגרף של משה דיין, שיוציא מהדורה נוספת לספרו "אומץ" ושיאזור אומץ  ויעדכן את הקטע כולו בהתאם לעדות דלעיל.

הדסה מור

אהוד: את טענותייך היה עלייך להפנות ליעל דיין, שפירסמה את ספרה "אבי, בתו" לפני 35 שנה בהוצאת ידיעות אחרונות, עידנים, 1986. אני רק ציטטתי מהספר שלה בספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין", שיצא לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון [שאינה קיימת עוד] בשנת 1997 – ואגב, אם איני טועה, בספרה הנזכר של יעל יש התייחסות עקיפה לספרך "דרכים לוהטות" שקשור, אם איני טועה, לחייו של משה דיין.

* * *

נעמן כהן

תמונת ניצחון או תמונת הפסד?

לפני שנים רבות בהיותי ילד נסעתי בחופש הגדול עם הוריי לירושלים. אישה אחת פגשה את אימי ומיד פרצה בבכי מר. נבהלתי. מאוחר יותר שאלתי את אימי: "למה האישה בכתה?"

"היא אמרה לי," הסבירה לי אימי, "שאני מזכירה לה את פניה של בתה שנפלה במלחמת השחרור בניצנים." זה עשה עליי רושם רב כילד.

היא נתנה להוריי את ספר הזיכרון שהוציאו ההורים לזכר הבת שולמית.

בהקדשה כתבו: לברכה וחיים היקרים, ספר זיכרון לבתנו שולמית ז"ל שנפלה במלחמת השחרור על אדמת ניצנים. יצא לאור בשנת ה-13 להיעדרה ולמדינה. מאת ההורים יהודית ויצחק דורטשין." בהתחלה מובאים דבריה: ""לחוש דיכאון על אדמת המולדת – זהו חטא שאין כמוהו..." "אנחנו צריכים להיות מאושרים שבגורלנו נפל להשתתף במלחמה הקדושה מלחמת השחרור" (מתוך מכתב אל האח).

בקריאת ספר הזיכרון נודע לי לראשונה על קרב ניצנים. ורק דרך "חדשות בן עזר", שנים רבות לאחר מכן, נודע לי שהאח הוא יוסף דוריאל ז"ל.

לא יכולתי שלא להיזכר בזה כשראיתי השבוע במסגרת יום הסרטים הישראלים את הסרט "תמונת ניצחון" של אברהם נשר.

בניצנים מתו שתי נשים לוחמות. רק אחת זכתה לתהילה ולסרט. שולמית דורצ'ין לא זכתה. היא נשתכחה כגיבורה בתודעה הלאומית.

שלומית דורצ'ין נולדה ב-25.12.1926 בסטולין, (פולין, כעת בלארוס). בת למשפחה ציונית ותיקה. למדה בבית-הספר העברי "תרבות" בסטולין. מילדותה שמעה עברית מפי הוריה. לאחר סיפוח אזורי בילורוסיה לברית-המועצות, בשנת 1939, פיתחה שולמית בת ה-14 פעולה ציונית חשאית, עסקה בעלייה ב' ובהעברת כספי הקרנות הלאומיות לארץ. בשנת 1940 הוגלתה המשפחה, בשל פעולה ציונית, לסיביר. שם שהתה שולמית עד 1946. היא למדה במכון מתמטי-פדגוגי והוצעה לה מלגה על שם סטלין, בתנאי שתיספח למפלגה הקומוניסטית, אך היא סירבה והכריזה בגלוי, באסיפת סטודנטים, "הנני שייכת לתנועה אחרת." והכל ידעו כי בכך התכוונה לתנועה הציונית.

בקיץ שנת 1947 עברה עם הוריה, לרגל "השיבה למולדת" של פליטי פולין, לאזור האמריקני שבגרמניה, בדרכה לארץ-ישראל. בהתעכבה בעיר שטטין אירגנה וגיבשה קיבוץ מוכן להעפלה. בהיותה בגרמניה פעלה רבות בארגון ההעפלה, כחברה בארגון ה"הגנה" בגולה. משעלתה לארץ בשנת 1947 נתקבלה לפקולטה למתמטיקה באוניברסיטה בירושלים אצל פרופ' משה וייצמן, והחלה את שנת הלימודים השנייה שלה. ב-1947 הצטרפה ל"הגנה" בירושלים. אך לא המשיכה ללמוד באוניברסיטה והצטרפה כחברה לקבוצת ניצנים. שם היתה מחנכת את ילדי המקום, לאחר שהילדים פונו מהקבוצה התמסרה לתפקיד הגנת המקום ולמדה קורס חובשות.

לאחר שניצנים כותרה על-ידי המצרים, ובקבוצה החליטו לפנות את הנשים מהמקום, סירבה לצאת ונשארה בנקודה המכותרת. מתוך הבונקר כתבה: "...ובאמת, ולמרות הכול, הרי לפעמים גל של אושר אין-סופי ממלא את ליבי, ומחשבה – שאני פה ויכולה במו ידי לעשות מה שאני עושה - -"

וכאשר ראתה את קומץ המגינים המעט מול פלדת הטנקים של האוייב, באין כל תוחלת לנצח, כתבה: " - - ואני רואה את עמי, עמי הנחמד, רוצה להיגאל ומוכן להיגאל - - "

על חייה בקבוצה כתבה: "כמו בימי נחמיה, כמו בימי טרומפלדור - - אשרי האדם שמוצא יותר משדרש." "לחוש דכאון על אדמת המולדת – זהו חטא שאין כמוהו."

לאחר שנבלמה התקדמות הטור המצרי ליד אשדוד, נותר קיבוץ ניצנים בעורפם. המצרים הבינו כי נקודה זו יכולה לשמש בסיס לפעילות כוחותינו בעורפם ולפיכך ריכזו כוח ניכר כדי לכובשה. ההתקפה המצרית הונחתה ביום 7.6.1948. מבעוד לילה הופגז המשק קשות ועם בוקר החלה הסתערות הרגלים, אך זו נבלמה באש המגינים. המצרים הגבירו את ההפגזה ואף הפעילו מטוסים שהפציצו את המשק וגרמו נזקים כבדים. בחסות חיפוי זה התקדמו כוחות רגלים ושריון מצריים והצליחו לחדור למשק ולהשתלט עליו. בקרב זה, ביום כ"ט באייר תש"ח (7.6.1948), בחובשה שני פצועים בניצנים הנצורה, בשעת ההתקפה המצרית המכרעת על הנקודה, נפצעה ומתה. היא הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בניצנים.            

שלומית דורצ'ין ז"ל באתר יזכור:

https://www.izkor.gov.il/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%AA%20%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%A6'%D7%99%D7%9F/en_09c272685b79ddf9a777bb2679c0c46f

לא בספר הזיכרון, ולא באתר יזכור סיפרו את הסיפור המלא.

ד"ר פרלמוטר הרופא, שחזר מהשבי, סיפר: שכאשר המצרים פרצו את השער והחלו לירות לחצר המשק, ישבתי בבונקר. פתאום באה שולמית ודרשה ממני לצאת איתה למקום ששכבו הנפגעים מאיר אנטין ומשה ראבד כדי להגיש להם עזרה ראשונה. הסברתי לה שהמעשה הוא מוות בטוח. אך זה לא השפיע עליה. נתתי לה תחבושות וחומרי עזרה ראשונה והיא יצאה. חייל מצרי שיסף בכידון הרובה את בטנה.

אחד החברים, משה פלג, התנדב ללכת עם קצין מצרי להוציא פצועים מהבונקרים. למעשה חשש מרימונים. ראה נערה שוכבת פצועה והקצין אמר: "דבר איתה." שולמית החובשת שכבה כשבטנה שסועה ומעיה היו שפוכים. שמלתה היתה מופשלת. היא בקשה: "תירה בי." אמרתי לקצין המצרי והוא אמר: "הנה יש לך אקדח תירה בה." אמרתי לו: "לא אני עשיתי את המלאכה ואני לא רוצה לגמור אותה." הוא הבטיח שישלח אליה את הצוות הרפואי.

שלומית שבטנה שוספה בכידונו של חייל מצרי גססה שעות בשטח עד שמתה.

(דליה קרפל, "בת 22 ובת 23 מירה בן ארי ושלומית דורצ'ין בניצנים", "העיר" 1.6.90)

על קרב ניצנים, ההליכה לשבי של מגיניו, והתגובות ביישוב אז, נכתב רבות:

הקרב על ניצנים:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%91_%D7%A2%D7%9C_%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%A0%D7%99%D7%9D

הסרט "תמונת ניצחון"

קדימון:

https://www.youtube.com/watch?v=uCJ_JDAoxCU

פרטים:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%9F

הסרט מתחיל מחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. העיתונאי מוחמד חסנין הייכל (שהיה לימים שופרו של הרודן המצרי גמאל עבד אל-נאצר) מתנגד להסכם השלום בגלל האבידות הרבים של המצרים והוא נזכר בהיותו כתב צעיר שנלווה עם צוות צילום מצרי לפלישה המצרית ב-1948. (משחק טוב של אמיר חורי).

צבא מתנדבים מצרי מגיע לכפר חמאמה החולש בגובה על "קולוניה ניצנים, המבודדת במטרה להחזיר לערבים את האדמות שלקחו מהם היהודים. (רק בדרך אגב מאוחר יותר מסביר הפוליטרוק אבא קובנר שהיהודים לא לקחו אלא קנו את האדמה).

בכפר חממה שמח ויש גם סיפור אהבה בין אחד הלוחמים לנערה יפה מקומית.

המצלמה עוברת לקיבוץ. הקיבוץ נערך למצור ומגיעה תגבורת של אנשי גבעתי. חברת הקיבוץ מירה בן ארי (מרים גלסשייב) יפהפייה נמרצת שכולם מחזרים אחריה משמשת כאלחוטנית, ומטפלת בבנה הקטן דני. חיה עם בעלה אליקים בנפרד, ומקיימת רומן עם מפקד ניצנים אברהם שוורצשטיין. (מגולם מצויין ע"י ידין גלמן).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%9F-%D7%90%D7%A8%D7%99

בינתיים ממשיכים החיים בקיבוץ. זיגי, נער ניצול שואה יליד ברלין, מנגן על פסנתר ג'אז וכולם רוקדים מה שקרוי היה ריקודים סלוניים. (משחק מצוין של ניר כנען. (יש לתקן את ויקיפדיה). מוזר קצת העיצוב של צריף המגורים היפה והמקושט הנראה כ-Shalet שוויצרי.

כן ויש גם את המקלחת הקיבוצית המפורסמת. הגברים שוהים במקלחת זמן רב וגומרים את המים החמים, הבנות מחכות בחוץ וכשהגברים לא יוצאים שולפת מירה בן ארי אקדח ויורה בגג המקלחת והגברים יוצאים בריצה חצי ערומים.

קבוצת חברים וחיילים הולכים לים למרות הקור, הם שומעים יריות מסתבר שמשאית האספקה לקיבוץ עלתה על מארב ונוסעיה נהרגו. מאז נוסעים רק עם ליווי של משוריין.

הסרט "תמונת ניצחון" אמור לשקף את שני הצדדים הישראלים והמצרים והוא עובר מערבית לעברית. משום מה חלק גדול מהסרט מדבר באופן תמוה גם ספרדית בהינתן שהגרעין הארגנטינאי בא לקיבוץ רק לאחר קום המדינה. "הארנטינאיות", הדסה (בגילום משי קליינשטיין) ועדה (בגילום אליענה תדהר) מדברות ספרדית.

הערבים מארגנים התקפה. אנשי הקיבוץ מסכלים את ההתקפה, ואף מבצעים פעולת נגד בתוך הכפר. צוות הצילום המצרי מצלם את ההרוגים הערבים. המלך פארוק שמקבל את התמונות מצווה לשרוף את כל הפילם. פארוק רוצה ניצחון מהיר לצבא הכיבוש המצרי שהוא שולח.

אנשי הקיבוץ מסתכלים בפחד בטור הצבא המצרי הארוך הכולל טנקים ומשוריינים שממשיך ישר לתל אביב ולא מתעכב בניצנים. הטור נכשל במשימתו ומתחיל לחזור למצרים. בדרך פארוק רוצה תמונת ניצחון והצבא המצרי הגדול נערך להתקפת הקיבוץ.

במבצע "תינוק" ממלטים מהקיבוץ את כל הנשים והילדים לכיוון באר טוביה, מירה בן ארי מסרבת להצטרף מתוקף תפקידה כאלחוטנית ומאהבתה לאברהם שווארצשטיין, והיא מחבקת דני בנה ומכניסה לבגדיו פתק לבעלה ולו:

"אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכול. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאימא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה..."

לאחר מתח רב מתקבלת בקיבוץ ההודעה שהשיירה הגיעה לדרכה.

אנשי ניצנים קוראים לעזרה. הם מטילים את האשמה לאי קבלת עזרה מעצם היותם קיבוץ של "העובד הציוני" ולא של השוה"צ. מי שמונע את הגעת העזרה הוא הפוליטרוק של גבעתי אבא קובנר, שאינו מאמין שנתקבלה בכלל בקשת עזרה. (אחרי הנפילה בשבי הוא גינה את השבויים).

(אבא קובנר מוצג בצורה גרוטסקית בסרט בגילום הסטנדאפיסט יונתן ברק שגילם אותו בצורה נלעגת עם מבטא כאילו פולני מזויף).

הצבא המצרי המצויד בטנקים כובש את הקיבוץ. אברהם שווארצשטיין מחליט על כניעה ויוצא עם בד לבן לסמן כניעה. קצין מצרי יורה בו, ומירה בן ארי יורה בו ונהרגת מאש המצרים.

בסיום הסרט מסכם העיתונאי מוחמד חסנין הייכל שגם המצרים וגם היהודים ראו בשבויים בוגדים, אבל הוא לא ישכח את מירה בן ארי שמתה כדי להיות מונצחת בהיסטוריה. (ולא מהנימוקים שכתבה במכתבה). (ג'וי ריגר השחקנית שמגלמת את מירה בן ארי, יפה ונחמדה, אבל דומה שהתפקיד קצת גדול עליה).

לפי הסרט הצבא המצרי מנצח והורס את ניצנים. זו תמונת הניצחון שרצו המצרים.

הצופים בעולם אליהם כיוון אברהם נשר להציג "סרט אנטי מלחמתי" (בכל זאת צריך הרי למכור אותו בעולם ולקבל פרסים) לא יידעו את הסוף האמיתי. צבא הכיבוש המצרי הובס, וניצנים הוקמה מחדש.

נהוג בסרטים להוסיף מה קרה עם הגיבורים לאחר מכן. כאן זה הושמט בכוונת מכוון. תמונת ניצחון של מצרים ותמונת הפסד של ישראל ושל קיבוץ ניצנים.

לסיכום: למרות מגרעותיו הסרט בהחלט שווה בצפייה.

שיעור בהיסטוריה עם טעם מר בפה

ר. חברו של יוסף קליין, עיתונאי אל-ארצ'י, החליט שישראל עומדת להיחרב תחת כיבוש ערבי-מוסלמי, והוא מילט מהר את ילדיו לניו יורק. כדי שיתבוללו שם מהר, ולא יסבלו מאנטישמיות הוא נתן לבנו את השם שון (יוחנן בגאלית) ולבתו את השם נטלי (חג מולד בצרפתית) מילוט מושלם.

מיכל לרנר-סנונית מאד התרשמה מדבריו וכתבה שראוי לפרסמם כמאמר מערכת בעיתון, וכהיסטוריוסופית המאשרת את חורבן ישראל מכיבוש ערבי-מוסלמי היא הוסיפה וקבעה חוק היסטורי: "אין שום כיבוש בתולדות החברה האנושית שהחזיק מעמד לנצח. במוקדם או במאוד מאוחר – זה נגמר."

מיד לאחר מכן היא היללה את הוריה הכובשים: "הוריי (הפולנים) שהגיעו לארץ (מבלגיה), בגופם ונפשם (כבשו) קבעו את גבולות המדינה."

(מיכל סנונית, "מר לי מר לי בפה", אל-ארצ', 2.11.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.10343476

אז ברצוני לחדש לה שתי עובדות היסטוריות:

1. אין חוקיות בהיסטוריה. מאז אריסטו (שקבע בספרו "פואטיקה", שהספרות היא מדעית ויש בה חוקיות, ולכן היא נעלה על ההיסטוריה שאין בה חוקיות), ועד קרל הלוי-מרקס, נעשו מאמצים רבים למצוא חוקיות בהיסטוריה. כולם נכשלו. גם היא.

2. אין ספור עמים נכבשו ונעלמו מההיסטוריה. אצלנו לדוגמה, הפלישתים (בגירסה הראשונה) ושאר עמי כנען, כולם נכבשו ונעלמו. או לדוגמה העם הרומאי - ה- Populus Romanus הגדול ששלט בעולם, נכבש ונעלם מההיסטוריה כלא היה.

ונחזור אלינו, השטחים הכבושים ע"י הערבים היום 13 מיליון קמ"ר מהאוקיינוס ההודי לאוקיינוס האטלנטי היו שייכים ברובם לעמים נוצריים, (עם קהילות יהודיות). כיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים ויהודים. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, היוונים, המלטזים, הגיאורגים, והארמנים – הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את ההתנחלויות הערביות. המצרים-האגיפטים נאבקו בגבורה 300 שנה נגד הכיבוש הערבי והובסו. לא בכדי נקראת היום מצרים "הרפובליקה הערבית של מצרים", להדגיש שמצרים שייכת לכובש הערבי ולא לעם המצרי. האם לרנר-סנונית סבורה שבגלל "החוק" ההיסטורי שניסחה יש סיכוי לעם המצרי לסלק את הכיבוש הערבי ממצרים בשעה שהם מונים כיום רק ככתשעה אחוזים מהאוכלוסיה? גם הבֶּרֶבֶּרִים נאבקו שנים נגד הכיבוש הערבי, האם לדעתה יצליחו הבֶּרֶבֶּרִים בצפון אפריקה לסלק מארצם את הכיבוש הערבי?

הוריה הפולנים מבלגיה של מיכל לרנר-סנונית אכן הצליחו "בגופם ובנפשם" לכבוש מהערבים את אדמות ואדי חווארית (ע"ש שבט סודני). מכיוון שלא ידעו ערבית תרגמו זאת בטעות ל"חורש" והקימו על אדמות הערבים את קיבוץ עין החורש, ועל כך הם ראויים לתהילת עולם.

חבר קיבוצה, הפולני מפולניה, המשורר אבא קובנר, שכצעיר בן 23 ראה את המציאות כהוויתה ובוילנה קרא "בל נלך כצאן לטבח," קרא בארץ להילחם נגד צבא הכיבוש המצרי (ולא להילחם בעד כיבוש ערבי) וכתב לחיילי גבעתי: "אל רתיעה, בנים: כלבי רצח – דינם דם! ככל שתיטיבו לדרוס כלבי דמים כן תעמיקו לאהוב את היפה את, הטוב את, החירות. ולא, די שנסו מותניים, בחורים: הנה הג'יפים שלנו יהיו מחר לאמפיבות כי! בנחל נצעד. בנחל של דמם פולשים."

האם קיבוץ עין החורש יתקיים כיישוב יהודי לנצח, או יחזור לכיבוש ערבי?

כאמור אין חוקיות בהיסטוריה.

בין טבח ערב לטבח כפר קאסם

יפה עשו שמעון פרסקי-פרס, ראובן ריבלין, ויצחק הרצוג שכנשיאי המדינה הביעו צער, וביקשו סליחה על הטבח הנורא שביצע צה"ל בכפר קאסם.

ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא עובדת במכון הישראלי לדמוקרטיה, ראשת התוכנית לחברה הערבית, וליחסי יהודים-ערבים, ושותפה בקרן פרוטלנד. (ומן הסתם היא גם דמוקרטית).

https://www.idi.org.il/staff/1444

במאמר בעיתון "ידיעות", 31.10.21, "טבח כפר קאסם מורגש עד היום" היא כותבת כך:

"הטבח משפיע עד עצם היום הזה על יחסי יהודים-ערבים, וילדי כפר-קאסם, וכך גם אלה שהיו עדים לו, מחכים להכרה ולקבלת אחריות מלאה מצד המדינה והנהגתה. וכפי שאמר הנשיא, 'בחלוף 65 שנים מהאסון, נתפלל ונייחל לכך שזכרם של הקורבנות ילווה אותנו כלקח וכמצפן, וכי מעומק הכאב נצמיח יחד עתיד משותף ומלא תקווה.'"

מכיוון שלמרבה הצער עד היום טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, פניתי אליה במכתב:

ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיה

31.10.21

הנדון: בין טבח כפר קאסם לטבח יהודי ערב.

שלום רב.

בהמשך למאמרך ודבריך הצודקים במאמרך היום "טבח כפר קאסם מורגש עד היום, "ידיעות" 31.10.21, ש"טבח כפר קאסם משפיע עד היום הזה על יחסי יהודים ערבים", יש לברך את נשיא המדינה יצחק הרצוג על שביקש סליחה בשם מדינת ישראל על הטבח האיום במטרה להגיע ליחסים טובים בין יהודים לערבים.

כאן בא חלקך שלך בהתאם לתקוותך ליצור יחסי ידידות כזו.

כידוע לך היטב. טבח יהודי ערב בידי מוחמד (רצח הגברים ומכירת הנשים והילדים לעבדות) משפיע לאין ערוך על יחסי יהודים ערבים מאשר טבח כפר קאסם. עד היום שום ערבי לא התנצל על הטבח האיום. נהפוך הוא. בכל הפגנה עדיין צועקים הערבים: "חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב.".

(אחמד טיבי מסית והקהל עונה לו חייבר חחייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב":

https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4

בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכנית ההשמדה, הערבים אומרים בגלוי כי מטרתם לרצוח ע"פ דברי מוחמד (המובאים במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

לכן אם באמת את כנה בעמדותיך ואת בעד דמוקרטיה ושלום, עליך לצאת בקריאה כי את רואה בדברי מוחמד אלו הקוראים לרצוח את היהודים הקופים והחזירים גזענות שאת מגנה, ולא מופת מוסרי. זכרי שתיקה כהודאה דמיא. בידיך כוח רב להביא לדמוקרטיה ושלום.

תודה רבה.

נעמן כהן

אם תהיה תשובה אדווח.

מיהו יאיר למפל-לפיד האמיתי?

שטחי ועושה פיגועים, או עמוק והמבוגר האחראי?

שרת המשפטים איילת בן שאול-שקד אמרה בשיחה סגורה כי החליף העתידי, יאיר למפל-לפיד הוא "שטחי, עושה כל שבוע פיגוע, ונפתלי מחלץ."

https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.10331596

ומהם הפיגועים המדיניים שעשה למפל-לפיד?

1. סיכם עם בלינקן על מדיניות "אי הפתעות" בניגוד לחופש הפעולה של ישראל.

2. נתן לבלינקן את הרושם שישראל תסכים להקמת קונסוליה אמריקאית לפלסטינים בירושלים.

3. הבטיח לעבדאלה מלך עבר הירדן להכניס קוראן למסגד הקצה בירושלים.

https://www.mako.co.il/news-politics/2021_q4/Article-80ebd3b65f7cc71026.htm

חסידיו של יאיר למפל-לפיד רואים בו דווקא את "המבוגר האחראי".

למי אתם מאמינים יותר?

כתב שאל את למפל-לפיד: "אנחנו נוטים יותר להאמין למה שאנשים אומרים בשיחות סגורות – כשלא יודעים שהם מוקלטים, יותר מאשר להצגות מול המצלמה."

לפיד עונה: "לא לא, אני חושב שאני נוטה להאמין לאנשים דווקא כשהם מול מצלמה אומרים מה שהם חושבים".

https://twitter.com/BigJoe60639917/status/1454043805607469063?t=S0dRmHvEW1qGJ2Fyr9BhnQ&s=03

שפטו בעצמכם.

רם בערק-בן-ברק מסתבך בשקר

יו"ר ועדת החוץ והבטחון, רם בערק-בן-ברק (מינוי של למפל-לפיד ממפלגת ה"פיהרר-פרינציפ"), שטען שהשיח'ים המסיתים, איתם הצטלמה היועצת שלו אבו הזאז, לא היו מדריכים בקורס, לא הרצו בקורס, ולא ליוו את הקורס – נאלץ להודות לאור התמונות כי ההיפך הוא הנכון.

עכרימה סברי התומך בפיגועי התאבדות נאם בכנס הפתיחה של הקורס ובערב נוסף, ראיד פתחי בכיר הפלג הצפוני שהוצא אל מחוץ לחוק הרצה פעם אחת, ונג'אח בכיראת, שיח' המזוהה עם חמאס, הרצה בקורס לפחות 4 פעמים והוא אף מוגדר בידי עמותת אל אקצא כ"מלווה אקדמי" של הקורס. בראיון באל ג'זירה הוא התגאה כי הקורס מושתת על תכנית לימודים שהוא עצמו יצר.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=719573&forum=scoops1

https://twitter.com/kann_news/status/1453391777768083458?t=Q7ra7lc4VBeRCvn1NFu_Kg&s=03

עמותת אל-אקצא (הקשורה ל"יועצת" של רם בערק-בן-ברק) קיבלה כסף מקרן אימן פלסטין הממנת טרור וכספי הקרן שהועברו מהתנועה האיסלמית רע"ם ע"י איברהים סרסור חולטו ע"י שר הבטחון דאז משה סמולינסקי-יעלון.

https://twitter.com/adkanorg/status/1454881501284274177?t=jTXv5CuzS1WQjtpjpOQ4QA&s=19

ולמרות זאת הוא החליט להחזיר את היועצת שלה לעבודה איתו.

על רם בערק-בן-ברק לתת דין וחשבון לציבור. אילו עצות נתנה לו היועצת שלו, ואילו עצות הוא קיבל.

לשבור ליהודים את האף

היסטורית תמיד רצו הערבים-הנוצרים להראות שהם קיצונים יותר מהמוסלמים ביחסם ליהודים, בתקווה להסיט את האש מהם. היסטורית זה הביא דווקא למפלתם כאשר כל השטחים הכבושים ע"י הערבים, 13 מיליון קמ"ר, שהיו כולם נוצרייים ועד תחילת המאה העשרים מנו כ- 20 אחוז נוצרים, נהפכו כיום לנטולי נוצרים.

ראש מפלגת בל"ד, ח"כ סאמי אבו שחאדה, היווני-נוצרי ששהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, נשא נאום במסגד בלוד בו שיבח את הפורעים שפעלו בימי שומר החומות.

"הם (היהודים) הפסידו בלוד מכיוון שבחורי לוד הגיבורים החליטו שהפעם הזאת הם עומדים מאוחדים נגד כל ההתקפות על לוד," אמר. "אלף ברכות להם." החבר'ה של לוד הערבים שברו ליהודים את האף.

אבו שחאדה טען כי במהלך חודש הרמדאן תקפו היהודים את המתפללים במסגד אל אקצה ואת תושביה הערביים של שכונת שיח' ג'ראח. התקפות ש"טלטלו את כל פלסטין," כך לדבריו, "והיו לנטל כבד מאוד על תושבי לוד (הערבים)." אבל החבר'ה של לוד "שברו להם (ליהודים) את האף."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=720010&forum=scoops1

המסכן אבו שחאדה, שכח שלפי "האחים המוסלמים" יש להרוג (לא רק לשבור את האף) גם את כל הנוצרים. כולל החנפנים.

http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=1062&fld_id=1062&doc_id=4145

חלוקת עבודה בין חמאס לרע"ם

מיום ליום מתגלה עוצמת הפיגוע הנורא שעשה בנימין מיליקובסקי-נתניהו למדינה כאשר הכשיר את "התנועה האיסלמית" "האחים המוסלמים" רע"ם. כאשר יורשיו משתמשים בו כתירוץ להכשרת הממשלה הלא ציונית הראשונה בישראל – ממשלת בנט-לפיד-עבאס.

הן החמאס, והן "התנועה האיסלמית"-רע"ם" הם סניפים של תנועת "האחים המוסלמים" שנוסדה במצרים ב-1928 ע"י חסן אל בנא, הקוראת להקים תיאוקרטיה מוסלמית בכל העולם, והיא מחויבת ע"פ דברי מייסדה חסן אל בנא לחיסול ישראל ולרצח כל היהודים במצוות מוחמד (כפי שמנוסח באמנת החמאס סעיף 7).

מסתבר שבין שני החלקים יש חלוקת עבודה בדרך לפתרון הסופי. החמאס אחראי לצד הצבאי, נשק רקטיות, מנהרות, וכו', ורע"ם אחראית על המימון האזרחי שבמקרה הטוב מפנה את כספי החמאס לטרור, ובמקרה הרע מממן את הטרור בעצמו.

תנועת "האחים המוסלמים" ידועה ב"ארגוני הצדקה" שלה המגייסים כסף בכל העולם לאלמנות ויתומים ככיסוי, והמגיעים לארגוני הטרור.

מנגנון העברת הכספים מרע"ם לחמאס:

איילה חסון חשפה בערוץ 13 כי ראזי עיסא, בכיר במפלגת רע"מ, תושב כפר קאסם, יו"ר האסיפה הכללית של התנועה האיסלאמית וחבר מועצת השורא ומנכ"ל עמותת 48 ומועמד מס' 16 מטעם רע"ם לכנסת, קיבל מחמאות מראזי חאמד, בכיר בחמאס על הפעילות של העמותה, העברת כספים לעזה. כמו כן, עיסא הגיע לעזה בשנת 2019.

ראזי עיסא השתתף בטקס של פתיחת העמותה ליד אותו בכיר חמאס שהודה לעמותה על הפעילות שלה. חסון שאלה את עיסא: "על מה ראזי חאמד מודה לך? זו שאלה פשוטה."

 עיסא משיב: "כל עזה מודה על הטיפול באלמנות ויתומים."

חסון אמרה: "אלמנות ויתומים אני מבינה, על מה בכיר בחמאס מודה לך?" ועיסא הכחיש "מאיפה אני יודע?"

הוא הכחיש כי הוא מכיר את הנהגת החמאס.

את הסניף בטול כרם של עמותת 48 מטעם רע"ם, מנהלת אחותו של מבצע הפיגוע הנורא במלון פארק בליל פסח 2002, בעלה הוא איש בג'יהאד האיסלאמי, הבן שלה ישב בכלא על עברות ביטחוניות. העמותה מגלגלת רבע מיליארד שקל בשנים האחרונות.

המו"מ הקוליציוני עם פקידי האוצר על העברת כספים לרע"ם בפגישה בה נחתם ההסכם בין רע"מ ליאיר למפל-לפיד ונפתלי בנט נערך במשרדי העמותה בטייבה בהשתתפות ראזי עיסא.

https://www.ice.co.il/media/news/article/833921

כמובן שבקשר למימון החמאס אין כלל מחלוקת בין רע"ם לרשימה הערבית המאוחדת (בשנאת ישראל) הנה אחמד טיבי מגבה את מנצור עבאס, ואת עמותת 48. לדבריו העמותה מקיימת רק פעילות הומניטרית:

https://rotter.net/forum/scoops1/719908.shtml

(יועז הנדל (הסוחר) כמובן מאמין לו כי אחרת הוא יאבד את משרתו, לכן הצהיר שטיבי אינו תומך טרור... הנה ההוכחה...)

פעיל נוסף בתנועה האיסלמית, עלא אלדין ג'בארין, בכיר רע"מ המוצב במקום השישי ברשימת המפלגה לכנסת, פרסם סרטון המביע תמיכה בירי הטילים של ארגוני הטרור מעזה לעבר ישראל והכריז כי "אין לנו פתרון מלבד ניצחון או מות קדושים."

הפוסט והסרטון פורסמו בדף הפייסבוק של ג'בארין ב-9 ביוני 2018, עשרה ימים בלבד לאחר מתקפת רקטות של ארגוני הטרור ברצועת עזה על ישראל, במהלכה מחבלים ירו כ-200 רקטות על ישראל.

הטקסט שצירף ג'בארין לסרטון מדבר בעד עצמו: "שהיד יקר... נשבור את הצום בירושלים... בירת פלסטין... אין לנו פתרון מלבד ניצחון או מות קדושים."

הקליפ מביע תמיכה בירי טילים על ישראל כאשר במקביל למילות השיר "נשיג מחדש את זכויותינו בנחישות, בנחישות," נראים מחבלים הנושאים טילים ומשגרים אותם לישראל.

בנוסף נראית שריפת דגל ישראל, ידויי אבנים והבערת צמיגים וכן נראה מוטי אלמוז, ראש מתפ"ש לשעבר, כשהוא נפגש עם בכיר ערבי, והמילים שמושרות ברקע הן "לא נקבל בושה או השפלה," וזאת כאקט התנגדות לנורמליזציה עם ישראל.

השיר "אדוני השהיד" מבהיר כי החזרה לירושלים תהיה בעזרת ירי הטילים, ההתנגדות האלימה והשהידים.

https://rotter.net/forum/scoops1/719961.shtml

הנה הסרטון:

https://www.youtube.com/watch?v=cgkiiAgXKvc&t=17s

בזמן הפרעות: חברת הכנסת מרע"מ אימאן ח'טיב-יאסין, פירסמה קריאה לתמיכה בערביי עזה. את התרומות ביקשה להעביר לעמותת "סיוע 48" הקשורה ארגון הטרור חמאס.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=720063&forum=scoops1

מצחיק מאוד. בעצם עצוב מאוד

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. דווקא אתר השב"כ מסביר בדיוק את דרכי הפעולה של העברת הכספים לחמאס. הנה קראו: "הדעוה" התשתית האזרחית שחמאס ותפקידה במימון הטרור:

אתר השב"כ:

https://www.shabak.gov.il/publications/Pages/study/dawaa-report.aspx

האם יצליח השב"כ לעצור את הזרמת המיליארדים המובטחים ממשלת בנט-לפיד-עבאס לרע"ם ולחמאס? הרי ראש הממשלה בנט הוא האחראי לשב"כ, אבל גם תלוי ברע"ם בתפקידו. אם לא יעביר כסף – יאבד את השלטון.

כל יום שהממשלה הלא ציונית – ממשלת בנט-לפיד-עבאס קיימת, הוא סכנה למדינה.

ועידת האקלים בגלזגו

התרומה הישראלית למשבר האקלים העולמי היא משלחת ענקית של 140 אנשים מפליצי פחמן. המשלחת השנייה בגודלה אחרי ארה"ב

שרת האנרגיה קארין אלהרר המתניידת בכיסא גלגלים לא הצליחה להיכנס למתחם הוועידה. לשם מה היא בכלל נסעה? היתה יכולה לחסוך לעולם אנרגיה ופליטת פחמן.

ראש הממשלה הפלישתי מוחמד אשתיה תקף את ישראל ואמר שמאז 1967 היא עקרה מיליוני עצים ובהם 800 אלף עצי זית, ועכשיו שאלת השאלות. האם הערבים מציתי היערות יתרמו משהו לכדור הארץ ויפסיקו להצית?

ליל כל הקדושים

פסיכולוגית חינוכית לילדים בבניין בו אני גר, אירגנה לילדים ברחוב את "המסורת" לדבריה של חגיגת ליל כל הקדושים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%99%D7%9C_%D7%9B%D7%9C_%D7%94%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D

בלובי היא שמה ממתקים, ומיד שלחה הודעה לכל הדיירים בבניין שלא יקחו חלילה משהו מהממתקים כדי שהילדים לא יעשו תעלול למשל יזרקו ביצה לפי "מסורת" החג של
"ממתק או תעלול." בנוסף היא תלתה פתקים מוזרים על מכשפות ושאר הבלים. ממש כמו באמריקה. להפתעתי הרבה מסתבר שיש בתל אביב הרבה ילדים פאגאנים-גאלים-נוצרים החוגגים את החג הנוצרי-פגאני הזה.

לסיום בדיחה:

מרב קסטנר-מיכאלי לבנימין גנץ: "אתה לא רבין, אני רבין..."

נעמן כהן

* * *

מנחם רהט

הטוב, הרע והמכוער

לבמאי 'אגדת חורבן' גידי מור, צדיק בסדום הקולנועית,

נמאס מתעשיית השקרים של הקולנוע הישראלי, הנגועה בשנאת ישראל ובאהדת האוייב

לא צריך להיות דוקטורנט למדעי הקולנוע, כדי להבין שהענף התרבותי הזה, הנהנה מתמיכת משלם המיסים הישראלי בעין יפה, הציב עצמו בעמדה לעומתית כלפי האתוס הישראלי המקובל על כ-80% לפחות מכלל העם היושב בציון. אין מדובר במעידה חד פעמית. רוח השמאל הקיצוני מרחפת על שדרת המיינסטרים של תעשיית הקולנוע הישראלית. הכול שמאל רדיקלי. הישראלים הם הרעים בסרט ששבר את כל קופות התעשיה, 'הטוב הרע והמכוער'. מדינת ישראל היא המעצמה האכזרית הכובשת, שמתעמרת באמצעות צבא של קלגסים צמאי דם, ב'עם' המומצא.

והאבסורד הוא שהמימון לתעשייה עויינת זו, מגיע ממדינת ישראל עצמה, חרף ולמרות מאמציה של שרת התרבות לשעבר מירי רגב לאזן את מוצרי התעשיה, באמצעות חקיקה ל"ייצוג הולם בקולנוע למגוון הקולות בחברה".

אחד ממעוזי השמאל הקולנועי, היא האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, שהינה גוף וולונטרי של אנשי קולנוע. הם אלה שמינו עצמם, לפני עשרות שנים, לחלק פרסים לעצמם – כמובן על פי אמות המידה הפוליטיות שלהם עצמם.

כך אירע שבטקס חלוקת פרסי האקדמיה לפני שבועות אחדים, שוב זכה סרט אנטי ישראלי, 'ויהי אור' שמו, בפרס הסרט הטוב ביותר. הזכייה של סרט זה, שעיסוקו בסיפורה של משפחה ערבית שמוצאת עצמה תוך לילה בצד הפלשתיני של גדר ההפרדה, הופכת אותו אוטומטית לסרט המייצג את ישראל בתחרות האוסקר היוקרתית הבינלאומית. וכך מממנים אנו הישראלים במו ידינו ובעין יפה את התעמולה האנטי ישראלית הארסית, המרושעת, באמצעות קולנוע שאין לו שום קשר עם המציאות הריאלית.

אף שהסרט מומן בכספים ישראליים, הודיעו שחקניו הערבים שהם מתנגדים להקרנת הסרט תחת התגית 'סרט ישראלי'.  ואף שהזכייה בפרס האקדמיה נחגגה באקדמיה לקולנוע, אזור הנוחות של שחקני הסרט הערביים, הם החרימו ברוב חוצפה את האירוע המחמיא להם. השחקנית הראשית ג'ונא סולימן שלחה לאירוע פשקוויל שיטנה שבו תיארה את ישראל כמדינה קולוניאליסטית שמבצעת טיהור אתני. מובן שאיש מבאי הטקס לא קם למחות על השקר והרמייה, על עלילת הדם, על ההסתה והחרפה. 

בשישי האחרון גילינו שהיה צדיק אחד בסדום הקולנועית. בעצם, שניים: גידי דר, במאי הסרט 'אגדת חורבן', שהתכווץ בכיסאו מרוב תדהמה מול השקרים הבוטים; ועיתון "הארץ", שחרג הפעם ממנהגו והעניק לו במה נכבדה, במוסף גלריה החגיגי, כולל תמונת שער אמנותית, שבו הוקיע על פני ארבעה עמודים, את תעשיית השקר והזיוף של עולם הקולנוע הישראלי.

וכך אמר דר למראיינת רווית הכט: "זה סרט ישראלי, שמומן בכסף ישראלי, [אבל] השחקנים לא באים לפסטיבל קאן כי הוא הוצג [שם] כישראלי. לטקס אופיר שלחו טקסטים... ויושב הקהל ושומע, שהשחקנית סולימן אומרת שיש בישראל 'מסורות קולוניאליסטיות מתמשכות של מחיקת זהויות היסטוריות וטיהור אתני,' והקהל מוחא כפיים. מה טיהור אתני? יש פה טיהור אתני? את אומרת שעכשיו קורה פה טיהור אתני? את אומרת שמתרחשת פה מחיקה תרבותית, כשהסרט הזוכה הוא על ערבים, משוחק בידי ערבים, על סגר דמיוני שמעולם לא היה בישראל?"

טקסטים כמו של דר אינם מקובלים, לא בתעשייה ולא ב"הארץ". הנה ההמשך: "ישבתי שם עם שולי רנד (שותפו לסרט 'אגדת חורבן'), ופשוט נחנקנו. גם השותף שלי, המפיק אמיר הראל, שעשה סרטים שמאלניים לגמרי שנעשו על ידי במאים ערבים, ושאף אחד לא יכול להאשים אותו בימניות, יצא מחומם לגמרי. זה מוגזם. זה שקר. ממש. זו הסתה פרועה נגד ישראלים. ואני מופתע ש[במאי 'ויהי אור'] ערן קולירין הקריא את זה. אם היו אומרים לך שיש פה קצירת איברים, היית אומר גם את זה?.. אתה לא קריין. אתה הבמאי. אם היה עולה שחקן שהיה אומר שהוא בעד מדינה יהודית נקייה מערבים, מה היתה התגובה באולם ובארץ?

"...חוץ מהנזק הבינלאומי המאוד חמור שיכול לקרות מזה, גם אנחנו צריכים להיות עִם יצר הישרדותי כלשהו. אם בעידודנו ובמחיאות הכפיים שלנו, מישהי אומרת שיש פה טיהור אתני [ואנחנו מגיבים במחיאות כפיים], אז אנחנו לא בסדר עם עצמנו, אנחנו מחפפים.

"וקורה עוד משהו שמאוד חורה לי, ולדעתי חורה להרבה אנשים בתעשייה," הוא ממשיך. "יש הבדל בין ביקורת לגיטימית בסרטים, לבין פשוט כניסה בישראליות באמצעות שקרים... כל הסרטים הפוליטיים בישראל הם על הכיבוש, והכל זה בין מרכז-שמאל לשמאל בראבק, ואין אף אחד שאומר אחרת, וזה סבבה... אני מקווה מאוד שיקומו עוד אנשים ויגידו 'מספיק, אנחנו לא תומכים בזה'."

גידי דר מביט במציאות בעיניים מפוכחות. פתרון שתי מדינות לשני עמים, ייגמר לדעתו במרחץ דמים ובנכבה נוספת. "ביבי בעצמו אמר את זה שלוש פעמים במסגרות הכי רציניות בעולם. ... [אבל] בעת הזאת אין על מה לדבר. זה ייגמר במרחץ דמים מחריד לכל הכיוונים. זה ייגמר בזה שבסוף השמאלנים יגרשו את הערבים מפה, כולל ערביי ארץ ישראל. אם נצא מיהודה ושומרון יתחילו לירות טילים על תל אביב והם [השמאל הישראלי] יחטפו את השיגעון ויובילו את המתקפה על הערבים."

סוף סוף קולנוען בכיר אחד שאיננו חי בסרט, מסתכל למציאות בעיניים ריאליסטיות, ויודע בבירור שבסרט הישראלי שמתעד את 'הטוב הרע והמכוער' – יש בהחלט רע ומכוער, אבל זה לא רובו המכריע של העם בישראל.

מנחם רהט

* * *

אסתר רַאבּ

מות הזקנה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

מכל דרי הבית התיידדתי עם הזקנה הנכה בלבד.

הבית היה מלא עולים חדשים – צעירים ובשנות העמידה ולכולם צימאון חיים מופרז – הרבה מזון! – אמרו העיניים – (ריח שומן מטוגן היה נודף מבעוד בוקר) – הרבה לבוש, ורוב גוונים ותכשיטים – כאילו אמרו לכסות על שנות רעב ומחסור, אבל הרעב בעיניהם לא נתכסה, הוא פעל על המוחות, על הרגליים, הכל התנועע וחי בריתמוס מוגבר לא טבעי – ולא שאהבתי חיים המפכים כמי-שילוח – אלא היה בבני-אדם אלה משהו – כאילו נפלה מעליהם איזו קליפה שהיא הכרחית לגידולם, יותר נכון כאילו סחטו מהם את מיץ החיות הרגילה, קלפו אותם מקליפה שאדם-רגיל מחונן בה באופן טבעי – כמו העץ הזה הגדל בחצר –

לא יצאו מכלל זה הילדים – למעשה היו שמנים וורודים אבל בעיניהם היה ידע-רב – לא ילדותי – כאילו עבר אליהם בירושה אותו היעדר של מיץ החיות הטבעי –

הזקנה צלעה והיתה נשענת על מקלה וכשהיתה סובבת לעיסוקיה במיטבח ובחדריה, היו נשמעות נקיפות-המקל בבית כולו –

מן המעודד – לא היה בדבר –

ואולם יום אחד ניצבה בפתח דירתה כשירדתי מן המדרגות – בירכתיה לשלום ואורו עיניה, עיניים מלאות תבונה וביטחה, ובפניה שום רמז למומה – עמדה כאשה צעירה סקרנית, מלאת הכרה עצמית, על פתח ביתה –

איני זוכרת כיצד אבל התחלתי נכנסת אליה, גרתי מעל דירתה, החדר היה מלא ארונות ספרים ותשמישי קודש מכסף טהור ורהיטים כבדים עמדו וסיפרו על מסורת ארוכה של חיי אנשים יהודים – לא היה כאן דבר מחיי הארץ החדשים מלבד המקרר החשמלי –

ראתה הזקנה את עיניי המשוטטות על פני החדר ומיד הבינה – ובגאווה שקטה החלה מגוללת לפני פרשות פרשות מחייה. דיברה עברית ליטאית רהוטה בלתי נמלצת – להיפך היה בה יובש מסחרי במקצת, ואובייקטיביות בלתי רגשית – שעשו את הדברים למעניינים כפליים –

כיצד עבדה בהצלת יהודים במלחמת העולם הראשונה – טיפוס – ורעב ונדודים ורדיפות – ולפתע נזכרה וזכרה משהו פרטי מאוד, שהגישה לי בחיוך ככיבוד ל"סופרת", ופניה התיישרו מקמטיהם והעיניים האירו נעשו צעירות –

"הייתי מאורשת וארושי היה בחזית באביב שנה זו וזו, ולילה אחד נקראתי לחולה גוסס – ישבתי לידו עד שנסגרו עיניו – וכשיצאתי לקרוא לחברא-קדישא – הלילה היה חמים וריח לילך באוויר – יודעת את ריח לילך מהו? ופתע תקפו עליי, בכל המוות, געגועים עזים לחתני – הייתי בת שבע-עשרה – התחלתי לרוץ בכיוון לבית הוריי, ונפתעתי לראות אור בחלונותיו בשעה מאוחרת זו, וכשנכנסתי נפלתי לזרועות ארושי – – – עליו."

מתחת לשכבת-אפר עבה עלתה נערה רזה, בעלת העיניים הפקחות, זהובות –

וכך נמשכה ידידותנו. האשה הזקנה נעשתה בשבילי פינת נפש ומקלט מה – מאווירת הבית שהעיקה במתיחותה החולנית – היה בין הכתלים האלה עבר מלא עניין ומסורת של עונג וחיבה לזולת – כתלי הבית הזה ידעו ידידות מהי, וכל הערכים האחרים אשר גדלנו עליהם, נתרכזו ונשתמרו בזקנה נכה זו, ערבי השבת היו היפים ביותר בביתה –

*

נכתב: שלהי שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי שנות ה-60, אולי 1968, השנה שבה שבה אסתר להתגורר תקופת-זמן בקומה השנייה בבית ברחוב שפירא 38 בפתח-תקווה. ניראה שלא המשיכה בסיפור, או שסופו אבד.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק ארבעים ואחד

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו

וכתבתי את ספרי הראשון

אחרי שנים, כשהייתי כבר סטודנט בירושלים, מצאתי עבודה בתור מורה בבית-ספר ערב בכפר-הנוער החקלאי שבו שהיתי בנעוריי.

חמש פעמים בשבוע, בחצר התחנה המרכזית שברחוב יפו, פינת הרב קוק, לרגלי ביתו של ד"ר טיכו, הייתי עולה על האוטובוס העושה דרכו בכביש שמתפתל בין ההרים עד שהייתי מגיע לכפר-הנוער. בכניסה היה עדיין אפשר לראות את סימני הטרקטור, שהתנגשתי עימו בקיר המזכירות, שעה שנהגתי בו. אך רוב הסגל, חוץ ממוסקה הרפתן, התחלף, ואיש לא זכר אותי.

לא אהבתי להורות, וגם לא היתה לי הכשרה מתאימה להוראה. לימדתי עברית, פעולות-חשבון יסודיות, וגם משפטים אחדים באנגלית, כדי להעניק הרגשה טובה לתלמידיי, שרובם היו מופרעים אפילו יותר ממני בתקופת נעוריי, שבה נשלחתי לכפר. הרמה ירדה, אחרת ודאי לא היו מניחים למורה לא-מוסמך כמוני ללמד במקום.

בבואי מירושלים הייתי אוכל בחברתם בחדר-האוכל ארוחת-ערב, שלא השתנתה מימי הצנע, ימי לימודיי בכפר: קציצות-דג קרות, תפוחי-אדמה תפלים, צוננים אף הם, משיירי הצהריים, תה קלוש בממתיק מלאכותי, וסלט עגבניות רכות עד כדי רקב.

מדריכה, או אולי היתה זו אחות-מטפלת, עברה בין השולחנות וחילקה לכל נערה ונער, ליד צלחותיהם, גלולות לבנבנות.

שאלתי את אחד מתלמידיי: "מדוע נותנים לכם גלולות?"

והנער ענה: "בשביל להרגיע את העסבים."

התלמידה טפירו אוליביה, בקיצור אולי – היתה נערה מפותחת מכפי גילה. שיער שחור ועבות, חזה בשל, פיטמות מחודדות מזדקרות מבעד לחולצת טריקו דקה, שלאן שלא הסתכלתי שבו מבטיי ונפלו עליה. אמרתי לעצמי שהן ודאי חומות כשוקולד כמו אצל המזרחיות והלוואי שאזכה למצוץ אותן.

פניה היו עגלגלות ובהן בורק זוג עיניים תאבות חיים, פראיות, ועם זאת חסרות-ביטחון. בחושניות הראוותנית לא נבדלה מהבנות האחרות בכיתה, אלא שהשאר היו צנומות למדי, דלות מראה, ואחדות גם עקומות פרצוף, כך לפחות ניראו בעיניי. בכולן פיכתה תחושת עזובה ויתמות שגרמה להן לרצות להידחק אליי ולהתלטף עליי, צמאות למגע.

וכי יכולתי לאכזב אותן? – כל רתיעה מקירבתן היתה מתפרשת כאפלייה או כסלידה מהן.

הנערים בכיתה היו נועצים בי מבטים מחשידים, כאילו אני מנסה להפיק הנאה מההתפנקות וההתחככות החתולית של הבנות, וגם אני התקשיתי להבחין בגבול הבלתי-ניראה שבין היותי כדוגרת סוככת על אפרוחיה ומלטף אותם לעיתים במשק כנפיו – לבין תשוקתן של הבנות לגרות אותי על-ידי קירוב גופן לגופי, להסב את תשומת-ליבי, כל אחת – אליה, ורק אליה. תחתוניי התלחלחו למגען, ואני שיכנעתי את עצמי שאני עוסק בחינוך!

לימדתי רק שעתיים ביום, לפנות-ערב. ערב אחד, לאחר שהסתיים השיעור, התקרבה אליי אולי לשאול דבר-מה באנגלית, ודחפה את חזה אל זרועי בצורה מתגרה, והיה נידמה לי שהיא קורצת לחבריה ולחברותיה שנישארו לשבת עדיין על כסאותיהם בכיתה. הדפתי אותה מעליי, לא בגסות, ואמרתי: "טוונטי ניין באנגלית זה עשרים ושש, ובפעם הבאה – אל תידחקי אלי!"

פניה העלו סומק עז, שחום. עוד רגע תתנפל עליי ותתקע בי ציפורניה, אך במקום זאת חלפה על פניי בריצה ונעלמה מן הכיתה במשיכת-דלת עזה שהפילה אחריה גליון קרטון של עיתון-קיר בקול טריקה.

התעלמתי ממעשיה, אך אותו ערב, בחדרי השכור, משהק מן הבצל שהיה בסאלאט העגבניות הרקובות, נשקתי שוב ושוב לפיסת הזרוע, היכן שליבה הצעיר של אולי נגע בי בכוונה.

למוחרת, לאחר שיעור שעבר מבלי שטפירו אוליביה תופיע, חזרתי בערב באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה ברחוב יפו, ליד כיכר-ציון.

הייתי שקוע בהרהורים על משכורתי הדלה כמורה-חלקי בכפר-הנוער, כאשר פגשתי מולי במידרכה את ש"י עגנון. פניו הצרים של הסופר היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כקלף חום-ורדרד עטור כתמים, הזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמבקש לשאוב בסתר את מהותי אל קירבו, והכל מתוך סקרנות עזה.

חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך אנשים נמוכים השואפים לגבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. כאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון השיחה שלו-עצמו, כאילו באפשרותו לדבר גם אחרת, אך אינו רוצה בכך.

הוא שמח לפגוש פרח-ספרות כמוני, שמבלי לפרסם מילה כבר בער כולו ברצון ההתבלטות וההתייחדות של אבירי הספרות הצעירה. בשעתו קיבל אותי לביקור בביתו שבתלפיות, לאחר שכתבתי לו שסיימתי לקרוא את כל כתביו, וברצוני לפוגשו. אולי נעתר לי גם בזכות הידידות שלו עם דודתי יעל, על חוף הים בתל-אביב, בנעוריה. היא סיפרה לי שיום אחד שכבו יחד אלא שברגע האחרון נמלט מחדרה והיה עליה לגמור ביד.

עתה תפס בחביבות בזרועי, ונשען עליי קימעה בהליכתו. לאחר שיחה קצרה, שבמהלכה חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו (שאמנם באותה עת טרם זכה בפרס נובל), פנה הוא אליי בשאלה מתנגנת:

 "אפשר גם אתה צריך להשתין?"

אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.

נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הנסיעה העגומה באוטובוס הקר, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

הוא ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו. פסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, המואר והנטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע שאינו חוזר לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, שווה בין שווים ליד קיר המשתנה, ולספר על כך לבניי ולנכדיי עד לדור אחרון.

לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר, וארשת פניו רצינית. דומה שחשש ללכת לבדו להיפנות לצרכיו בסביבה זו.

המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה, שטרם הפך למדרחוב, ולאורך רחוב קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות, שכונת מגוריו.

נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת הטיול, מקווה בסתר-ליבי שאולי רותי תחלוף במיקרה על פנינו ותראה אותי בחברת הסופר המפורסם, שאז בוודאי לא תוכל עוד לסרב להפצרותיי ותניח לי לשכב עימה בחדרה הקטן והחמים, אף כי אני מעדיף עתה, יותר מכל דבר אחר בעולם, יותר מהתמסרותה לי – להשתין, פן יקרה לי מה שקרה לגיבורו של קנוט האמסון ברומאן "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה בילה, ולבסוף הרטיב במכנסיו.

ועוד אמרתי לעצמי, בכעס גובר והולך – הנה אני הולך עם סופר ששני דורות של ספרות עברית חוסים בצל אדרתו הגדולה, סופר אשר כדי להיטיב להבין את כתביו הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, ועל מה אני מהרהר?

על השתנה!

ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו מחשבה, או שאלה, שהירהרתי בה רבות.

האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה?

כל זה התרחש, כאמור, בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.

 "לא!" יקדו עיני עגנון בחמת-פתאום, "הוא – עוכר ישראל!" – הוסיף משפט אחד או שניים בגנות תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, ו"אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" – קפץ על האוטובוס שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –

 "בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו אבל הוא כבר לא שמע.

מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. חששתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.

והרטבתי במכנסיי.

מכיוון תחנת-הרכבת עלתה שריקה מיותמת של קטר שגרר קרונות ריקים. אמנם זוהי כרוניקה ולא סיפור בדוי, אבל כדאי לשים לב לשריקה.

הימים עברו עליי בתחושת כישלון צורבת.

מזג-האוויר הלך ונעשה קריר יותר, גשום וסוער, ואני מיטלטל מדי יום לכפר-הנוער, לאכול את קציצות-הדג הקרות ואת תפוחי-האדמה הצוננים עם סאלאט העגבניות הבשלות עד להרקיב, והבצל המסריח – שהם, לבד מכריכי-לחם אחדים ממולאים בביצה קשה, היו ארוחתי המבושלת היחידה ביום. ואני מלמד כיתה סרבנית, צוננת, ששינאתי אליה הולכת וגוברת, וחוסר הצלחתי ללמד מאיים על מקור פרנסתי היחיד. אני חוזר במכנסיים, ששוליהם רטובים מגשם, אל חדרי המוסק בצמצום בגלל הצורך לחסוך בנפט המסריח, ונרדם בקור, כי מסוכן לישון עם תנור נפט בוער.

ערב אחד, מיואש כמעט לגמרי, למרות שעות היום שעברו עליי בנעימות יחסית באולמות המוסקים של בנייני מייזר ולאוטרמן, בגבעת רם, ששם התרכזו לימודי הפקולטות למדעי הרוח והחברה (מיציע הקומה השנייה במייזר ראיתי את פרופ' חיים שירמן יוצא מחדרו שבקומת הכניסה ונתקל בפרופ' לאה גולדברג בעלת הפנים הטראגיות שיצאה מחדרה הסמוך – ומעוצמת היתקלותם, הוא היה גבר שמן למדיי והילוכו גמלוני, תוקע נאד אדיר שהותיר בי רושם רב יותר מכל שירת ספרד שהיתה תמיד חרזנית בעיניי) – לא התאפקתי והיקשתי על דלת הדירה, שבה שכרה לה רותי חדר.

גם היא, כרוב בני-דורנו, באה כדי ללמוד באוניברסיטה הירושלמית שהיתה אז היחידה בארץ, ואני שבתי ונאחזתי בה, באהבה נואשת, מאז נפגשנו מחדש. השתוקקתי לספר לה על הפגישה שהיתה לי עם עגנון. על התלמידה טפירו אוליביה שהתחככה בי בכפר-הנוער, שבו בילינו רותי ואני חלק מנעורינו.

התנהגתי כטווס המבקש לעורר עליו אהבה בקרב בנות-מינו. רותי היתה לבדה בדירה. שתינו יין מכוסיות פלסטיק קטנות. הצחקתי אותה בתיאור קורותיי. אחר-כך אמרתי לה שנוכל לשכור חדר באחד הבתים הזולים ברחוב החבשים או הנביאים, אם נחליט לחיות יחד – על חתונה לא העזתי לדבר, עדיין.

רותי עשתה עצמה כלא מבינה. גיפפתי אותה. ריח חריף ומושך עלה מצווארה.

 "איזה בושם זה?"

היא ישבה על ספתה, "רבלון אינטימט," ציחקקה בצרידות, נאנחת, ואני כורע על ברכיי וטומן ראשי בחיקה, משתדל שתלתליי ילטפו את ביטנה ויגרו אותה. אם תרשה לי אנשק את רגליה – אך היא ביקשה ממני לקום, ומשכה אותי אחריה, בקול חנוק, אל חדרה של בעלת-הבית, ושם, על המיטה הרחבה, מיטת האלמנות – התפתלנו שעה קצרה כשהיא נענית-ולא-נענית ומניחה לי להפשיל במקצת את חצאיתה וללטף את הפנים של ירכיה החלקות, שבעיניי היה המקום הנכסף ביותר עלי אדמות, אך כאשר העזתי, שנינו בבגדים עדיין, לשלוף את אברי הזקור ולפרפר עימו על ירכה הלבנה – הדפה אותי מעליה בחמת-זעם, כאילו דבר טמא נוגע בה, מבקש להכיש אותה –

היא התיישבה על פאת המיטה, מתקפדת, כולה זוויות חדות ומרפקים, ועיניה יקדו כלפיי, באפלה, רוחשות מבט אוייב, כך חשתי מתוך התנשמותה הנרגזת, המגורה –

הבת של אבול-באר'ל, לדחות אותי – לאחר שכמעט עמדתי במעלה אחת עם עגנון במשתנה? – אוך, אוך, איזו כפויית-טובה –

ואני הנפתי את ידי וסטרתי לה באחת על לחייה.

כמעט פיצפצתי אותה. גומר חשבון. הא לך גם בגלל דודה בת-שבע שהפרד של אבא שלך הרג אותה עוד לפני שאת, הנסיכה, נולדת!

רותי פלטה צעקת בהלה חייתית – הייתי סבור שמכל הדירות בסביבה יתקהלו עתה שכנים להסגירני למשטרה – אך הדממה הירושלמית נישארה כשהיתה, ורק אני, שהחזקתי את כפות-ידיה בכוח ממש כמו בשעה שסגרתי כצבת על זרועותיו של יוסקה-דרעק (והושא אל-עטאר אביו בא מאחור וכבל אותו) – כדי שלא יעלה על דעתה להחזיר לי – – מצאתי עצמי מגורש מעל פניה בשתי מילים רוויות ארס, "עכשיו תלך – "

והלכתי.

אותו לילה החל לרדת שלג.

למוחרת הלכו הסטודנטים לאוניברסיטה ברגל, חוצים את עמק המצלבה מכיוונים שונים, והעמק עדיין כולו גבעות חשופות, רק מעט עצים, כמעט שיחים, עוטים לובן קר. אחר-הצהריים צעדתי חזרה לחדרי, קופא. נותרו לי רק תמצית תה, לחם וחמאה. הקפדתי לקנות חמאה בגלל ערכה התזונתי. שתיתי כוס תה, ומבלי לחמם את החדר שבתי ויצאתי רגלי לתחנה המרכזית ברחוב יפו, ליד כיכר ציון. תלונות אחדות כבר הצטברו עליי בכפר-הנוער, מחכים רק שתימצא להם סיבה טובה לפטרני, לכן אינני יכול להיעדר היום. הייתי רעב. אם האוטובוס לא יסע בגלל השלג, אוכל בכל זאת לבקש שישלמו לי על עבודתי.

למרבה הפלא, האוטובוס יצא לדרך, ריק-למחצה, והוריד אותי, יחידי, בתחנה שמעליה מתגבה מדרון הגבעה, הנטוע אורנים ומכוסה מטליות שלג לבנבנן על רקב מחטים ואפר שריפות שאירעו בקיץ. החורש רחש טפטוף טיפות של הפשרה מתמדת, כצלצולי קרח נמס.

התחלתי לפסוע לעבר כפר-הנוער, והנה, דמות נערה מחכה לי, ניתקת מאחד האורנים בחורשה, לצד הדרך, ופוסעת לקראתי –

 "המורה – "

טפירו אוליביה! שכה אחיה –

לבושה קל, ז'אקט שחור, מחוספס, מחומר פלאסטי דמוי-עור, ללא אפודה, ונעליים דקות, שטוחות.

 "מה את עושה כאן, אולי?"

 "המורה, המורה בטח כועס עלי... באתי להגיד לו שאני מצטערת... שהוא כמו אלוהים בשבילי... לפעמים... אני כזאת מורגשת..."

 "אלוהים?" התבלבלתי, "מדוע את לא לבושה, אולי? שלג מסביב! את תתקררי – "

 "חיים שלי לא חשובים," אמרה, "אני רוצה שהמורה יזכור אותי, שאני שווה משהו, שאני לא שרמוטה – "

 "אבל, אני לא – "

המראה שלה עורר חמלה. על לחי כשלה הייתי יכול לסטור? – לא ולא. אולי היא טובה פי כמה מרותי המופרעת, שמאהבתי אליה איני יכול להשתחרר. לחייה של אולי חלקות מאוד, וקצת מאדימות עתה, בגלל הקור. אפה שרוע מעט, גבותיה כהות. שערה השחור, החלק, גולש כמסגרת לחיוכה המתחטא, נפזר על ז'אקט הפלאסטיק הזול שעוטף את כתפיה, נוצץ ושחור כשערה. בעיניה היה חיוך שקט של הבנה, ארשת כנועה, מיסתורית, שמזמינה אותי ללטף אותה כשהיא שולחת אליי מבטים של קטיפה –

ליבי הלם בפראות, כפות-רגליי הצוננות התחממו בבת-אחת. מגיע לי, מגיע לי – אפילו אם היא שרמוטה – כאן, בשלג!

אבל ביושר של מורה אמרתי לה – "כבר מאוחר, אולי, בואי איתי, נעלה לכפר – "

שיניה נקשו. היא לא ענתה. התקרבתי אליה אך היא נרתעה לאחור, נסוגה לעבר חורשת האורנים, ורגליה הדקות, כעז ערבית שחורה, הותירו עקבות כהים בשלג, חורים שמהם ביצבצה שכבת מחטי האורן היבשים.

 "מה יש לך, אולי? למה את בורחת? לא קר לך?"

רגע התבוננה בי, מלמעלה, ושוב רצה ללב החורש.

אני פסעתי מהר אחריה, במעלה הגבעה, שוקע במטליות השלג, באיוושת העלווה שחורקת תחת פסיעותיי. במרחק ניכר מהכביש, שנמשך למטה, עצרה אולי ושוב פנתה אליי. הגעתי מתנשף. נעליה היו רטובות מאוד. כולה רועדת.

 "למה את בורחת, אולי?" קרבתי למקום שבו נפרדתי מרותי לפני שנים, ניצב בין האורנים מבלי דעת מה עליי לעשות. מה מותר לי, בתור מורה.

רגע ממושך אחד הביטה בי אולי בעיני איילה נפחדת, כמצפה למשהו, קצרת-רוח, מתנשמת. אחר-כך התנפלה אל חזי, פורפת את כפתורי-הקרן הגדולים, דמויי שן-פיל, השבויים בלולאות-חבל במעיל-המלחים האפור, חותרת בתוכו ונאספת אליי, כאילו רק לכך חיכתה. היא פירפרה מול ליבי. עומדת על תלולית אדמה ושלג, מעט גבוה ממני, פניה סמוכות לשלי, ואני סגרתי עליה ברחמים גדולים בכנפי מעילי וביקשתי לחמם אותה, נשקתי לעפעפיה המפרכסים, לשמורות עיניה המלוחות, לאפה השרוע מעט וללחייה הצנוניות, האדמדמות – הרגשתי לב אחד פועם בשנינו, עומדים בתוך השקט של שעת השקיעה הקרה בהרי ירושלים המושלגים-בחלקם – מטליות-מטליות, בלבן, בשחור, באור אחרון, מוזר, שהסתנן מבעד לעננים והקדים את אור-הדמדומים הטבעי של שעת בין-הערביים –

אולי נצמדה אליי, נואשת. אני הייתי נואש לא פחות ממנה. מחפש מתחת לחולצתה הדקה את שדיה הגאים שהאחד מהם נגע בי לעיני הכיתה, ולוחש בשפתיי על עיניה כמפנק אותה, "טוב שבאת – המורה יפנק אותך, המורה יחמם לך, אולי – " והיא ענתה, "שהמורה לא יפחד, אני אני חמה, חמה, אבל לא שרמוטה, שהמורה ידע, שהוא כמו אלוהים בשבילי – " ופתאום כל השלומיאליות שלי בפגישה עם עגנון, וכל מה שעלבה בי רותי אתמול בלילה כאילו הזין שלי מטמא אותה, מלא ארס –

כל ההשפלות הפשירו עתה, השתחררו אל חצאיתה המופשלת של אולי, ואני שטתי בהנאה רטובה בתוכה, בחמימות שלה, שלי, פורם את שפתי ערוותה כקולף אשכולית בשלה, ונזהרנו שלא למעוד על מצע הטחב וקציפת השלג שבהם קירטעו כפות רגלינו הצוננות, ואני מזריע אותה בעודה נלחצת בגבה אל גזע עץ, וריח שרף-אורנים חריף באוויר היבש ממלא אותנו בזעקה חנוקה של עונג שמתפרץ על פני גבעות מטולאות כתמי לובן הפרושות לרגלינו סביב –

רותי, סליחה, אולי – אולי שלי עתה, ערוותה הלחה, תחת חופת העננים הקרה, וטיפות השלג המפשירות מצמרות האורנים על פנינו הלוהטים.

 "אולי," הייתי אדם חדש, מסוחרר, "בואי אלי, נחיה יחד, תהיי את אשתי." כבר התאהבתי בנעוריה, בכניעותה.

 "המורה, אבי יהרוג אותי," אמרה, "אצלנו זה לא כך – "

בידיה הקטנות עוד הדפה אותי ברגע האחרון, טפחה עליי, אך כבר היה מאוחר מדי, הייתי בתוכה. ורק הרטיבות המצננת, המצמררת, שעמדנו בה, מנעה ממני להחזיק בה כאשר התנתקה פתאום ושעטה במורד, אל הכביש, בוטשת בנעלי-הסירה הדקות על תלוליות בוץ-ושלג לעבר כפר-הנוער, וכנפי הז'קט השחור, חסר הביטנה ודמוי העור שעליה – פירפרו אחריה ונבלעו בחשיכה-למחצה.

שטפתי-ניגבתי את עצמי בשלג וקינחתי במטפחת. לא הלכתי אחריה לכפר, אל תלמידיי המחכים לי לשווא, אלא חזרתי לתחנת-האוטובוס, ושם, מכורבל במעילי, בסככה הפתוחה לכל עבר, בחושך, ובטרם אקפא כליל – אסף אותי האוטובוס והחזירני, מדיף ריח אורנים וזרע טרי, בכביש שהתפתל בין ההרים, עד ירושלים.

השלג נמס. מזג-האוויר התבהר. שיפולי הגבעות הצמיחו ירק. רקפות חיוורות ביצבצו לצידי הדרך, חבויות בין הסלעים.

אולי נעלמה. שוב לא חיכתה לי ליד התחנה שממנה עולים לכפר-הנוער.

באחד השיעורים התגברתי על היסוסיי ושאלתי את הכיתה: "איפה טפירו אוליביה? לא ראיתי אותה כבר כמה זמן."

 "התחילה עובדת ברפת, המורה!" – ענו לי במקהלה חברותיה, אלוש, אילוז ואלבז, ומיד כיסו בכפות-ידיהן על פיהן, ופרצו בצחוק חנוק.

כשחזרה אולי לבקר בשיעורים, היתה מאחרת, חולמנית ופרועת-שיער, נודפת ריח חלב טרי בעוברה על פניי, ומעוררת עליה משום מה את צחוקה של הכיתה.

הכיתה נעשתה פרועה מאוד. משהקים מולי בפה פעור, מעשנים. הבנים דחפו ידיהם לחולצות של הבנות. בייחוד היו מתאנים לאולי. יום אחד ארמנד חיון, דווקא מחלושי הגוף בכיתה, קפץ עליה כיתוש באמצע השיעור בתנ"ך, תקע ידו בצווארון חולצתה מאחור, ושלה משם בזריזות ביצה קשה, לקול צחוקה הכבוש של הכיתה כולה, שפרצה עד מהרה בחגיגת טירוף.

אולי לא נישארה חייבת, היא קמה ממקומה בפנים סומקות והתחילה לצרוח ולחבוט בארמנד, אך הוא פיצח את הביצה על ראשה ונמלט מתפיסתה, כשהוא רץ סביב-סביב בכיתה. חמתי בערה בי. קראתי לארמנד לעצור, אך הוא לא הקשיב לי. תפסתי בו כשהוא חולף במרוצה, משכתי בחוזקה את ידו כדי לעוצרו, הרפיתי ממנו לרגע – ואז סטרתי לו בכל כוחי על לחיו!

אני טעיתי. היה זה כמובן דודי ההולל אלכס שתפס בחוזקה את זרועותיו של יוסקה-דרעק והסגיר אותו להושא אל-עטאר אביו, ומשם כבר היתה הדרך קצרה למוסד לעבריינים צעירים "דער צוקונפט בומצן" בגרמניה.

אצלנו, המשפחות של מייסדי המושבה, אבותינו הם אנחנו ואנחנו הם. אולי זה לא הגיוני ברומאן אבל זה אופייני לכרוניקה איכרית שהצטברה במשך דורות. היא דומה לציור רחב-יריעה וסינאופטי שבו מושג הזמן אמנם אינו קיים אבל כל סצינה וסצינה מתעוררת בציור לחיים ומתנועעת, כאשר מתבוננים בה, ומממשת את אשליית הזמן, הכלוא בתוכה, כניראה לנצח.

אחרי חופשת פורים פיטרו אותי מעבודתי.

טענו שהקבלות שהבאתי על קניית ספרי לימוד אינן מתאימות לסכום שקיבלתי מגזבר הכפר.

אני אכן גנבתי אז חלק מהכסף וקניתי בו שלושה כרכים משומשים של ספר הזוהר, שנזקקתי להם לצורך עבודה סמינריונית לפרופסור ישעיה תשבי על תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י. בשאר הסכום הלכתי מדי יום לאכול חומוס מונטנייה אצל אלברט במסעדת "טעמי" ולשמוע אותו גוער בסועדים ומעליב אותם.

לאחר שקראתי את תולדות חייו של שבתי צבי, שכתב פרופסור גרשם שלום, אמרתי לעצמי שאם ממילא אני שרוי במחיצת הדימונים, מוטב לי שאניח להם לפעול עליי ולעזור לי בפרנסתי, וכך לא יעבירו ימיהם בבטלה אלא יקחו חלק בחיים הממשיים, כפי שמזהיר מפניהם פרופסור ברוך קורצווייל במאמריו ההיסטריים, המתפרסמים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ובהם מסופר על חינגאות שדים בהיכליה הריקים של הספרות העברית החדישה. אני מצטער שלא גנבתי יותר, כי אז היה הכסף מספיק לי לחיי עם אולי וגם ללימודים, ועתידנו היה אולי שונה.

ימים אחדים לאחר פורים היא הופיעה בחדרי, לבושה בז'אקט העור המלאכותי, מזוודת קרטון חומה בידה, פניה שרוטות עדיין מן הקטטה עם ארמנד חיון, מבטה מרדני, ילדותי-מעט, החלטתה נחושה:

 "באתי להיות אישה שלך, המורה. אם תגרש אותי – אהרוג את עצמי!"

 "מה את מדברת, אולי?"

 "אני ארוץ ואשים את הראש שלי תחת הרכבת!"

לא עמדתי בפני הפיתוי.

חדרי היה דל אבל למזלי איש לא ידע מה נעשה בו כי היה מובדל לעצמו, דירה פיצפונת עם שירותים – שירותים! – חדרון עשוי קרשים שניבנה על המרפסת. רותי אמנם סלחה לי על שהיכיתי אותה, וגם אני סלחתי לה על שגרמה לי להכות אותה, אך היא מיררה את חיי בכך שהמשיכה להתעלם ממני ומיאנה להרשות לי לבקר אצלה, בהמציאה כל פעם תירוץ חדש. ידעתי שהיא משקרת, הייתי רואה אור בוקע מחדרה בלילות שעליהם היתה מספרת ונשבעת לי שלא תימצא בבית. נמקתי בבדידותי. יחסי-מין לא היו לי. לא היה עם מי. וכאשר באה אליי אולי התגברתי והדחקתי את חרדתי הראשונה למראה המזוודה החומה שפולשת עימה אל חיי – ומיד נכנסתי אחריה למיטה, שם כבר שכבה, מכוסה בצחוקה הכבוש.

ריחה היה חלב טרי בלול בריח שמיכות-צמר של הסוכנות וניחוח סבון פשוט שבו משתמשים בכפר-הנוער, לא רבלון אינטימט החריף והמגרה של רותי הנכספת – אבל כבר לא הייתי בררן, כמו שאומרים המלחים – כל נמל טוב, בשעת הסערה! – ואולי, עד מהרה היטשטשו תפקידינו והיא נעשית המדריכה שלי. אף שהיתה צעירה ממני, היתה מנוסה ממני. בעלתי אותה בפראות מדי ערב, ולפעמים חזרתי ויצאתי אחר-כך לבדי לעקוב מול החלון של רותי, ממקום המיסתורי הקבוע שלי בחצר סמוכה, ושבתי וחזרתי אל אולי ונדחקתי אליה במיטה הצרה והערתי אותה ובאתי עליה בשנית.

יכול הייתי להרוג אותה ולהשליכה לבור המים הנטוש שבחצר הבית, ואיש לא היה יודע על אודותיה, ולא מתעניין בה – מי היא בכלל, והיכן היא?

ניהלתי מעתה חיים כפולים.

מעלים מרותי את קיומה של אולי, מעלים ממשפחתי, מחבריי הקרובים. איש לא הוזמן לחדרי. המשכתי לצאת בבקרים לגבעת-רם, אך החשק שלי ללימודים פג. לאחר המשכורת האחרונה משיעורי הערב בבית-הספר בכפר-הנוער – אולי ואני נותרנו חסרי פרוטה.

ביקשתי מהוריי שיתמכו בי, והם סירבו. אמרו שביזבזו דיים על לימודיי, שלא עלו יפה, לדעתם. הכרזתי עליהם חרם וחדלתי לנסוע לבקרם כמנהגי, מדי שבועיים-שלושה, לסוף-שבוע, וגם אסרתי עליהם לבקר אצלי.

התחלתי לעבוד בדואר, במדור המיון. העבודה הגרועה ביותר שהוצעה בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים. עבודה משעממת, שכר מגוחך, רק סטודנט נואש כמוני נזקק לה, כי לא היו קופצים רבים עליה.

אולי מיעטה לצאת מהחדר. היא חששה שאביה יגלה את עקבותיה, יחטוף אותה ויחזירה אל ביתו אשר ממנו נמלטה לכפר-הנוער. אני לא חזרתי על הבטחתי לשאתה לאישה, אבל אולי דיברה על כך עבור שנינו וישבה על ברכיי מדי ערב ופיטפטה וליטפה את תלתליי ולא חשה בשתיקתי בנושא או שהתעלמה ממנה בכוונה או אולי פירשה אותה כהסכמה לדבריה?

מצחיק-עצוב לומר שעתה אפילו הארוחות של כפר-הנוער חסרו לנו. קשריי עם חבריי הלכו והתמעטו. העבודה בדואר גזלה ממני שעות רבות, והתחלתי להזניח את הלימודים. אולי השתדלה להקל על חיינו ככל האפשר. החדר לבש פנים חדשות. בפינת המיטבח הקטנה, ששימשה גם לרחצה ולגילוח, כי האסלה יחד עם המקלחת היו מצויות בפחון שבמרפסת, התקינה אולי ארוחות טעימות ממעט ביצים, לחם, חלב וירקות זולים. היא כיבסה את בגדיי. העריצה אותי. כאשר הייתי חוזר לחדר, היתה כורעת לרגליי, חולצת נעליי, מחבקת ומנשקת את ברכיי כאשר שערה הנפלא גולש שחור ועז ומשתפך על שוקיי הבהירות, ואצבעותיי חופרות ומלטפות בנבכי השיער.

אילו היה אפשר הייתי בועל אותה בשערותיה.

לפעמים היינו יוצאים בערב להצגת קולנוע. משתדלים להבליע את עצמנו. היא – מפחד בני-משפחתה שבוודאי כבר מחפשים אחריה, ואני – שלא להיראות בפומבי בחברתה של הנערה הפשוטה הזו. ויותר מכל חששתי פן אפגוש ברותי. כיצד תבוז לי שמצאתי תלמידה מפגרת לצאת איתה, נערה חסרת השכלה שעימה לא אתחתן ולא אופיע יחד בחברה, לעולם! –

בלילות האביב, שהלך והפשיר את ירושלים, באור הכוכבים הצלול שניצנץ אל תוך חדרנו מחלוננו היחיד, שכבנו שעה ארוכה, רועדים קצת בגלל הקרירות השוררת עדיין בחדר בעל הקירות העבים, שותים חלב חם ומשוחחים על עצמנו.

הירבו אז להשמיע ברדיו את השיר גרינסליבס בביצוע הזמר אלפרד דלר. גם כיום נכמר בי הלב כשאני נזכר בשיר או שומע אותו, ירושלים שחייתי בה עולה בזכרוני, ועדיין אני מאוהב ומלא ערגה.

 סיפרתי לאולי על רותי.

כיצד הגענו יחד לכפר-הנוער בשנה שבה אישפזו את אימה שיינע-פשה בבית-המשוגעים (שממנו כבר לא היתה עתידה לצאת אלא פעם אחת ויחידה, לחתונתנו), כיצד אהבתי אותה והייתי עושה הכל כדי להימצא בחברתה אך היא לא החשיבה אותי מעודה כחבר – חבר-ממש, ורק היתה מסכימה לפעמים ללמוד איתי יחד, ובלילות היה קול צחוקה נשמע בין הצריפים, צלול ומתגרה, תמיד בחברת נער זה או אחר, מבוגרים ממני, ולבסוף עם מוסקה הרפתן.

 "מה, עם מוסקה?" נרעדה אולי בצווחה כבושה, מבטאת את הקו"ף בצירה.

 "כן, כן."

ואני המשכתי לספר כיצד ארבתי להם פעם ושמעתי את רותי קוראת בחדרו של מוסקה שיר שאני כתבתי לה, ושניהם צוחקים. אחר-כך ראיתי אותו חולץ את שדה הצח, העגלגל, ונושק לו ואז האור כבה ואני נקרעתי בין הייאוש שדחף אותי לתלות את עצמי על העץ הקרוב, לבין התאווה שאחזה בי מדי היזכרי בשד המגולה –

וכאשר סיפרתי זאת התחילה אולי לבכות וליטפה ונישקה ונהמה כחיה ומצצה אותי. "מסכן שלי. מסכן שלי. אני שונאת אותה, אתה שומע?" הרימה עיניה מבין ירכיי הלחות, "אני שונאת אותה, ככה מתנהגת שרמוטה! את העיניים הייתי מוציאה לה – "

שרועה על גבה היא הפקירה לי את עצמה, את כל פתחיה, ונאנחה, נחנקת מהנאה ורוגז, ארבעתיה מפרפרות באוויר – "שרמוטה, רותי, שרמוטה!"

 "הממזרת!" הוספתי.

 "מה זאת אומרת?"

לא סיפרתי לה. אני את הסודות הכי כמוסים של רותי לא מסגיר. ספק אם רותי עצמה ידעה על כך. הדברים שסיפרתי לה במרוצת חיינו היו רק חלק קטן מכל מה ששמעתי במשפחתי על משפחתה. אולי רק עכשיו, כשתקרא את הספר הזה, יתגלו לה.

מאוחר יותר הפשירה אולי וסיפרה גם היא.

יושבת בשיכול-רגליים במיטה הצרה, גופי מקופל סביבה ומקיף אותה, ראשי מונח על ירכה ומדי פעם אני מתרומם למצוץ בפעם האלף את פיטמותיה החומות ככפתורי שוקולד. סיפרה על ילדותה הדפוקה בחברת אחיה ואחיותיה הקטנים שלא הניחו לה רגע לעצמה. על אביה שהיה מכה אותה ואת אימה. על אימה החולנית שכרעה תחת הנטל עד שהתמוטטה, ופיזרו את הילדים במוסדות.

אך עוד קודם לכן היה אבא זוחל אל מיטתה בלילות ומרים את קצה הכתונת שלה ומנשק לה ומלטף את התחת –

אך עוד קודם לכן אמא ציוותה עליה להיכנס למיטה הזוגית הגדולה בבוקר, אחרי שתצא לעבודה בספונג'ה, כדי ש"אבא לא יתפחד מהמצב ולא יתברח מהבית." והיא זוכרת את עצמה שוכבת כשגבה אליו, "כומו שתי כפיות, הוא עוד יושן-כאילו" והיא, קפואה. תחילה לא עשה לה כלום מעבר לחיבובים אבהיים אבל היטב הרגישה מאחור את האבר הזקור שלו נוגע בה –

עד שהתחיל ממש, אומר לה: "אמא שלך לא טובה, אני מת ממנה... והיא בספונג'ה... תמיד חולה... עכשיו גם את הורגת אותי!? – יתברך השם, בתי, יאללה תפתחי כבר אותך ואל תעיזי לעשות לי חומים במיטה מפני שאני יהרוג אותך..."

וכאשר היתה מסרבת לו, ומאיימת שתצעק, ותתאבד, היה סותם לה את הפה ומורט את לחייה או צובט בעכוזה עד שלא היתה יכולה ללכת למוחרת לבית-הספר.

לבסוף נכנעה, כדי שתוכל להמשיך לימודים הרשתה לאבא לעשות בה מה שרצה, אך נידמה לה שלא עשה לה אף פעם כמו שמזיינים באמת, כי היה בא אליה רק מהאחור, מתגנב ומכניס לה את האבא שלה... מה-יצר-אותה... אבא שלה מושקע בתוכה... "ארוך חם ומרטיב כומו קקי..." [אמרה במלעיל קצת צרפתי] אבל זוחל מלהיפך, החילזון שלו... שככה זה לא נקרא שדפק אותה ולא פוגע בסיכוי שלה להתחתן.

וגם למדה לעשות עליו שריר, כמו למצוץ אותו, מלמטה.

וגם היה לה בלב טוב בשבילו שלא כועס עליה, וככה נישאר בבית עם אמא ולא מכה. שבתחת הקטן שלה היא מחזיקה את אבא עם אמא.

וגם היה אוהב לנגב לה.

וכאשר התפרקה המשפחה, ואולי נשלחה לכפר-הנוער, עוד היתה בתולה-מלפנים ולא הבינה הרבה בעניינים עד שהחבר'ה פתחו אותה ולימדו אותה, כי מהתחת היא בהתחלה לא היתה נהנית בכלל, רק היה לה זיכרון כואב מהנקניקו [ו"ו בשורוק] של אבא.

וכאשר אני שומע את הדברים האלה (אולי הגזימה כדי לגרות אותי) אני מתחיל לבכות בחמת-זעם על הגברים שכבר שכבו איתה מלפנים ומאחור, ורוצה להעניש ולהכות אותה על כל מה שעשו בה ככה, ומתמלא תשוקה עזה אליה, אל נעוריה הטמאים, האסופיים, התלויים בי מעתה בכניעות גמורה, שאינה יודעת שובעה, אצל שנינו –

הוי עגנון, הו רותי! – אילו ידעתם את גן-העדן שאליו הגעתי אני – הדחוי, המאוס, עוכר ישראל שכמותי, מעריצו של בשביס-זינגר! – מה איכפת לי אם לעולם לא אסיים תואר ב"א בספרות, ואם המשפחה שלי תצדק באומרה שאני בטלן ומבזבז את חיי לחינם על התכתשויות מיותרות – ובלבד שאולי תחכה לי מדי ערב במיטתי בגוף משגע וכנוע ובמילים מחוספסות ובשפתיים עבות ושוקקות חיים –

יום לאחר שאולי סיפרה לי כיצד נעשתה שפחה לאביה וכיצד לילה אחד גילתה אותם אימה החולה, המאושפזת עתה במוסד, ושכחה ששלחה אותה לאב ותקעה באחוריהם החשופים את ציפורניה השבורות – אני משכתי בזקנו המטופח של מנהל מדור-המיון בדואר, אדון אליהו פאריינטה.

האיש הזה, המדושן, החבוש כיפה, הרגיז אותי מההתחלה בדקדקנות העבד-כי-ימלוך שלו, בסיפוריו על נפלאות הצדיק בן-עירו רבי איסחאק, שהחייה נערה מתה ושלח אותה באונייה לארץ-ישראל, ובהתייהרותו שפגש פעם בשוק את אליהו הנביא ודיבר איתו כאדם אל אדם. וכשעירבב אדון אליהו, פאריינטה, לא הצדיק – עירבב מחדש את תוכנו של שק דואר שמויין על-ידי – והודיע לי שינכה שעה ממכסת-עבודתי, אני התעצבנתי, ניגשתי אליו ותלשתי קצת את זקנו האפור עד שמשקפיו של אדון אליהו רעדו, ובדרכי החוצה לרחוב יפו נכנסתי למגרש הרוסים והקפתי בריצת צחוקים משחררת את הכנסייה הלבנה שבמרכזו, אני חופשי.

ידעתי שהפסדתי מקום-עבודה אבל לא היה איכפת לי. כבר למוחרת התייצבתי בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים, שנמצאה לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרומין, ברחוב קינג ג'ורג', וניראתה כפארלאמנט צעצוע בבירה של מדינת אופריטה, כפי שהשתקפה בסרט הקצר "ירושלים" של דוד פרלוב, מאותה תקופה.

קיבלתי את העבודה הקשה ביותר, שנותרה, משום כך, ללא דורש – נעשיתי פועל בניין.

יחסיי עם האוניברסיטה התרופפו מעתה מאוד, אם כי מצד אחר הם התהדקו, כי עבדתי בבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם.

מהעבר הזה של הקאמפוס ראיתי את חבריי, לעיתים גם רותי צחת העור והצחקנית ביניהם – פוסעים בנחת לתפוס כריך של צהריים במזנון בבניין קפלן הסמוך, ששימש מעין בורסה חברתית לגדולי-האומה בעתיד. ואני נושא דליי מלט, מתרוצץ עלה ורדת בפיגומים, בנעליי הגבוהות, השחורות-לשעבר, ששימשו אותי עד כה במילואים, ובבגדי-עבודה שאינם אלא בגדיי הקודמים, ששונו עתה לבלי הכר. בקושי נותר לי מה ללבוש כדי להופיע באוניברסיטה, באותם ימים בודדים שבהם עדיין ביקרתי בה בתור סטודנט בחוג לספרות עברית.

מדי פעם נשמעה ברחבי הקמפוס ההולך וניבנה הקריאה: "בארוד!" – וכל העבודה היתה נפסקת, הפועלים היו תופסים מחסה, גוש סלעים נוסף נזרק אז והתפורר בפיצוץ אדיר, והדחפורים עטו עליו בחריקת שרשראות, לפנות מקום נוסף לאוצרות-הרוח של העם היהודי.

נחמתי היחידה היתה אולי המחכה לי במסירות, בחדרנו, מדי יום, לפנות-ערב, שעה שאני חוזר מהעבודה עייף וגבי כואב, מוחי המום בשברי ביטויים של חבריי הפועלים, ובגערות המשגיח, וברעש מערבלי-הביטון שהיכו בראשי במשך היום, ועיניי כמעט נעצמות – אז אולי חולצת את נעליי, משרה לכביסה את לבני "אתא" האפורים שלי, ואף מתעקשת לסבן את גבי בתא-המקלחת הפרוץ לרוח, שלא היה בו מתקן לחימום המים.

אך מה כל היעדר הנוחיות הזה לעומת האושר לראותה, לחוש אותה לצידי בחדרון הצר כאשר ידיה מקרצפות אותי בקצף לבנבן והיא חולצת לי שד למצוץ אותה ונשיקותיה מדגדגות את עורי –

אחר-כך הסאלאט החריף, החתוך קוביות זעירות, גבינת הצאן, הזיתים הדפוקים, שטעמם מריר עדיין, הפיתות הטריות, הטחינה הירוקה שפטרוזיליה קצוצה בה דק-דק, בקבוק החלב, השלווה בה אכלנו שנינו, באור הדמדומים הירושלמי, בקריצה הדדית של שובע, כשני קושרים, במחתרת, נגד העולם כולו.

אחר-כך אולי היתה קוראת בפניי את שיעוריה שהכינה לאותו יום, לוגמת מכוס החלב, מצפה למילה טובה, מתעקשת שיירשם ציון – כי אנחנו ממשיכים לשחק במורה ותלמידה, וחסר רק ארמנד חיון לדחוף את ידיו לחזייתה ולהקים מהומה כדי לשעשע אותנו ולחטוף ממני את סטירת-הלחי – לכן אני ממשמש ומדגדג, וממש בכוח מנתק אותה מקריאתה הלהוטה. "כשאני אהיה מושכלת תתחתן איתי?" היא שואלת-קובעת בקול רם, מטפסת על ברכיי, ושדיה מקפצים כעז צעירה, פזיזה, "נכון?"

אני שותק. שואף ממנה ריח ירקות וחלב טרי. נכון? מה נכון? – את לא סטודנטית, אז מה?

 "קח, קח למצוץ הביזביז שלי – " בורקות עיניה כקוראת את מחשבותיי, חופנת ומגישה לי את חזה השופע, שגדל מאוד בתקופה הקצרה שאנחנו יחד, ואני מרחף בשפתיי על פיטמותיה הכהות, נושך בהן קלות כגדי בשיניים זעירות, טומן בשפע הרך את פניי העייפים, וחש באצבעותיה המלטפות את תלתליי, נקישות קלות כנטפי גשם ראשון על גג ראשי, והלשון שלה לוחכת אותי בהנאה כמו עשב. עיזה פזיזה.

לפסח לא נסעתי לבית הוריי במושבה.

לא בגלל הריב עימם. גם אילו השלמנו לא היה עולה בדעתי לבוא למושבה עם אולי. לה עצמה לא היה לאן ללכת, ובשום אופן לא הייתי נוסע ומשאיר אותה לבדה. וככה חגגנו את ליל הסדר שנינו, בחדר, על מצות, ביצים קשות, חסה ומרגרינה, ובקבוק עראק שקיבלתי, כשאר הפועלים, מתנה מקבלן הבניין של הספרייה הלאומית. היינו מסובים על מצעים טריים שכיבסה אולי במו-ידיה, אני קראתי בהגדה ואולי שאלה קושיות, ולראשי כיפה צבעונית שגזרה ורקמה לי.

והיא גם גנבה את האפיקומן.

לא היינו עצובים וגם לא מיותמים. שילבנו אצבעות, מתגפפים ומתנשקים, ריח עראק נודף לנו מהפה ומתגבר על פירורי הביצה הקשה, המצות והפטרוזיליה. אולי שרה, שתויה-למחצה, את "אחד מי יודע" ו"חד-גדיא" – ועוד שירים מההגדה בהגיית מילים זרה לי ובנעימות שלא היכרתי, מזרחיות, ספרדיות, שכמותן זכה אולי לשמוע דוקטור גינת מפי גמולה בשוררה לו את הימנוניה העינמיים וזאת בשפת עידו של היהודים ההרריים: "ידל ידל וה פה מה – "

אמרתי לעצמי שאיש מהדוקטוראנטים והמבקרים הספרותיים, המתחרים ביניהם על פיענוח "עידו ועינם" של עגנון, ובונים תילי-תילים של פירושי סמלים וראשי-תיבות על "יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו" – לא זכה לשמוע במו אוזניו את הסיפור מתפרש במוחשיות כזו לנגד עיניו בדמות טפירו אוליביה שאביה חיבק את אחוריה וסיפר לה שמשפחתם באה מההרים, מקום שיש בו טירה עם הרבה מגדלים, והנה המגדל וצריך להכניס אותו מהר לשער האחורי לפני שיתמוטט, וגם הנערים בכפר הראו לה מגדלים שלהם וקרעו בהם את בתוליה ועתה היא מזמרת למעני שירי פסח ושירים עתיקים השגורים על פיה בהגיית מילים הדומה לערבית-יהודית או לספרדית-יהודית יותר משהיא קרובה לארמית של ההגדה:

 "חדש, חדש, בואנוס חדש – "

 "מה זה?"

 "לא יודעת. כך היו שרים אצלנו ביום השמיני אחרי שנולד לי הילד – "

 "איזה ילד?"

העראק חמר בעורקינו, ואני משכתי אליי את אולי וביקשתי לחשוף את שדיה ולקרבם אל שפתיי בעודה שרה. אולי גם אבות-אבותיי הספרדים שרו שירים אלה בטרם נדדו להונגריה ונעשו אשכנזים? – ואני, שהתעלמתי בעקביות משאלתה – "מתי נלך לרב?" – החלטתי פתאום לקשור את גורלנו יחד, חשפתי מעל אצבעה טבעת פשוטה, עשוייה ברזל מפותל, מבריק מעט, טבלתי אותה בכוסית העראק, הנחתי על פיטמותיה הריחניות, זו אחר זו, כמודד את קוטרן ולחשתי: "דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד..." וניגבתי במו שפתיי, מדי הטפה, את אגלי העראק שהתאדו על גבשושיות עורה הכהה, שהצטמררו בעונג, "ארבה, חושך, מכת-בכורות – "

ובעודי מודיע לה, מבעד לאדי העראק, כי עדים לנו שני שדיה אלה, פיטמות השוקולד הקשות, ענדתי לאצבעה את טבעת הברזל והכרזתי – "הרי את מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל – " והכרחתי אותה ללגום כוס עראק רביעית עד תומה, ואחר-כך צעקתי: "בארוד!!!..." – והשלכתי את הכוס הריקה מעד החלון הפתוח החוצה, ונשמעה השתברות הזכוכית על מיכסה-הברזל של בור המים הנטוש, בחצר.

 "יה! כאילו הרגת אותי – "

וכאילו לקול הנפץ הזה ציפתה אולי, כי מיד עמדה וקרעה מעליה את שאר בגדיה והתנפלה עליי, וישבה עליי באחוריים חשופים, ועיניה הישירו מבטן אליי בעוד אני בא אליה וצועק לה: "שבי לי אולי, שבי על האפיקומן – "

יום אחד, לפנות-ערב, כאשר חזרתי מהעבודה, ראיתי את אולי יושבת במרפסת הזעירה, ליד תא המקלחון. ישבה מפוייסת, אור-הדמדומים הטיל מאחוריה גוון חום-אדמדמם על בליטות אבני הקיר המסוקסות. מנורת-השולחן הקטנה, שהוציאה מהחדר, נמצאה למראשותיה, אורה חיוור עדיין והיא מתלמת את מצחה של אולי בחריצים-חריצים.

אולי כתבה בריכוז רב במחברתה, כשספר לימוד החשבון מונח לפניה על המעקה, מעל לכבסים התלויים לייבוש. המשעשע בכל אלה, והסיבה שלא הבחינה בי כלל – היא הרכיבה לאפה את משקפי-הקריאה שלי!

אילו היו הממונים על כפר-הנוער רואים תמונה זו של שקדנות, היו אולי מחזירים אותי לעבודה אצלם, אבל אני, מה איכפת לי, כבר התרגלתי לעבודת הבניין.

הייתי יושב על המיטה ושוטח את אולי ערומה על ברכיי, גבה ואחוריה פרושים כספר פתוח. משרטט עליהם באצבע אותיות שמצטרפות למילים, והיא היתה מנחשת. לומדת. כתבתי את שמה. שמי. שמה של רותי, אבל באנגלית. אחר-כך סתם מילים מטומטמות. מצחיקות. ושמות מהמושבה. יונה. פייגה. יינע. שימל. פיושניק. ארלטי. יהודית קורדובה. וגם מהספרות, עגנון, חיים ברנר. אלימלך שפירא. "שיעור במולדת" קראנו לזה. שדיה היו נלחצים, פחוסים וכבדים, על ירכיי. לכל נקודה בסוף מילה הייתי מנסה לתקוע אצבע באחוריה, והיא היתה מתפרפרת וצוחקת.

 "המורה אני בובה שלך? המורה מגרד לי!" – הייתי פותח ומנשק את שפתי הערווה הכהה שלה, המגע בכפתור השרירי שסגר על פי טבעתה היה מערפל את חושיי. הייתי נזכר באזהרה של דודתי יעל, על מי שרואה את האור מבעד לעכוזיה של אשתו. כשאני כותב על אותם רגעים אני חש כפושע הנאלץ להתוודות על חטאיו אך ללא התחושה הגואלת של חרטה. מה שמעסיק אותי הוא אם מותר לכתוב את המילה עכוז בצורה זוגית, כמו אחוריים, או שעשיתי שגיאה. ופתאום אני גם מרגיש מגורה מאוד, ממש כמו אז, על קצה לשוני, ואני מוכרח לעשות הפסקה בכתיבת הכרוניקה.

זרועותיי התמלאו שרירים. כתפיי התרחבו. פניי היו שזופי השמש האביבית, והעור כמו התחסן והבריא באוויר החופשי. אצבעותיי הפכו מיובלות ומסוקסות כידי פועל. אפילו קולי נתעבה קצת, הפך גברי יותר, מזרחי. יום אחד, בעבודה, כבר הטילו עליי לצעוק בקול גדול: "בארוד! בארוד!"

הרביתי לשתות עראק, ובערבים עזבתי מדי פעם את אולי לבדה בחדר וישבתי לשתות עם חבורה מקרב הפועלים. כולנו, פועלי-הבניין, היינו יהודים וגאים בעבודתנו. לא היו אז ערבים בירושלים שלנו. ואני ישבתי בחברת הפועלים, על שרפרפים קלועי-קש, בריח עשן נרגילות, בבית-הקפה של מנטלו, באחת הסימטאות.

ובאחד הערבים הללו, במקום לחזור לחדר, הלכתי, מתנודד קמעה, נודף ריח עראק וטומבאק, לבקר אצל רותי, והתואנה – הגיונית למדי, לקחת ממנה חזרה את כתבי-היד שלי. אולי אולי תעטוף בדפיהם את הכריכים שהיא מכינה לי לעבודה, מדי בוקר, וביתרם, בעלים העדינים, המכחילים מצפיפות הכתב, אוכל להצית גחלים בנרגילה.

רותי פתחה בפניי את הדלת, יפה עד כדי כאב, בחלוק צמרירי, מרחף, כאילו ציפתה לבואי. פניה הלבנות, המתוקות, דמויות הלב, הפכו כהות מעט, כשנהב, באור הלילה.

אולי כאן המקום לבכות, אבכי עליכ, יא שרמוטה! – עכשיו אגלה, הפגם היחיד בה היו האוזניים. היתה לה צורת אוזן מאוד לא יפה. כמו קונכיה הפוכה. אינני יודע מאין באה לרותי התורשה הזו. אמנם, שפעת שערה הצהוב, החלק כמשי, הסתירה את אוזניה המוזרות. יופייה המדהים כישף כל מי שפגש בה ולכן לא שמו לב לאוזניים, שאולי הפריעו רק לי במין שמחה משונה לאיד מאז שהבחנתי בדבר לראשונה:

למדנו שחייה בבריכת-השקאה בפרדס אצל אדון באראקר, יקה מוצק, נמוך ושמנמן, שהיה מצמיד למותנינו חגורה עשוייה פחיות שמן-זית ריקות, אטומות, שצבען צהוב-ירקרק, ומנחה אותנו במים במוט ארוך ובמיבטא מצחיק: "חת-שתיים... שלוש ארבע! חת-שתיים... שלוש ארבע!"

אחר-כך קרה שישבנו על שפת הבריכה המרובעת, שהיתה עשוייה אבן כורכר מצופה טיח ערבי ורוד, ללא מלט, והשוויתי את אצבעות הידיים והרגליים הערומות שלנו שהיו, למרבה הפלא, תואמות להפליא וללא שום פגם, אפילו עיקול האצבע הקטנה ברגל היה מושלם. בחיי! הייתי מנשק את כפות-רגליה הלבנות וממלא באצבעותיהן הפניניות והנקיות את פי אלמלא אצבעותיי היו זהות לשלה וזה כאילו אני מנשק אותי. אני זוכר שאמרתי לעצמי שבכלל, מה אני יודע? כאן במושבה כולם הזדיינו עם כולן, אולי רותי היא אחותי-למחצה או בת-דודי? אולי כולנו קרובי-משפחה?

אולי, קוס-אמו הרוחניות, הפסיכולוגיה ותורת הספרות, מה שקובע באמת הוא רק צורתם של אברי הגוף?

ואז ביצבצו האוזניים בשערותיה הלחות משחייה.

עתה נשמעו קולות חברותיה לדירה, אולי גם בעלת-הבית, לכן כניראה לא חששה מפניי והכניסה אותי לחדרה שהיה מלא מופלטצ'ינקות טריות מהמושבה שהעלו בי דמעות.

"מה קרה לך?" שאלה בדאגה. "חדלת ללמוד? שמעתי שהתחלת לעבוד בבניין?"

 "לא ידעתי שאיכפת לך ממני כל-כך," הערתי ביובש, אך ליבי פירפר. "באתי לקחת את כתבי-היד."

 "אתה גם שיכור?"

 "לא. מצאתי נערה צעירה. תלמידה שלי. החלטתי להתחתן איתה."

 "והכתיבה?"

 "ויתרתי. לא אהיה סופר." חטפתי מופלטצ'ינקה והכנסתי לפי.

 "אתה השתגעת? מה קרה לידיים היפות שלך? החלטת להרוס לך את החיים? אתה – פועל!? אתה בטח תכניס אותה להריון ושוב לא תצא מזה אף פעם!"

לברק עיניה הירוק-פרדס של רותי, שבחנו אותי בידענות, מתגרות בי, כתמיד, חלפה בי לראשונה המחשבה שזה כחודשיים מניחה לי אולי לעלות עליה כמעט ערב-ערב, ומבלי שתצוץ כל מניעה עקב עונתה.

 "אפשר עוד אחת?" שאלתי.

 "נעורים זה שום דבר," הוסיפה רותי, "אתה עוד תתחרט!"

 "אבל היא אוהבת אותי," קמתי לעברה ורציתי להתקרב אליה כי כך הבנתי את המתרחש בה – בראותה אותי מאושר עם אחרת, שזוף וגברי, התמלאה קינאה והתאהבה בי. איך אפשר שלא לאהוב אותי – חזק, מלא עראק וחמוצים, סוחב שקי מלט על הגב באצבעות מסוקסות, שכבר ברור כי לעולם לא תהיינה גמישות כשל פסנתרן, ומשכיב מדי לילה נערה שחרחורת שכוחה עז במותניה יותר מהסטודנטיות העדינות, שעורן הבהיר היה נעקץ מזיפי זקני ומצביטותיי, ודעתן נתונה רק לחרדה מפני הריון ולשימוש באמצעי-מניעה ולתביעת משגל-נסוג, תוציא! תוציא! – שיהוק עליהן!

 "זאת שוב אי-הבנה," נרתעה ממני רותי. היא קמה ממקומה ופסעה לאחור, מביטה אליי, מחייכת בעיניים קרועות-לרווחה, נפחדות, כמתגרה בי.

פני החלב שלה קיבלו גוון של עשן ולנגד עיניי הזדקנו פתאום והפכו לרשת קמטים וחריצים בתנועה מתמדת, כמסגירה התרחשות פנימית אדירה, לפני פורקן, "אני באמת אומרת לך, מתוך ידידות, אני לא שונאת אותך, אתה יודע, אבל אל תנסה, בבקשה – "

בכל זאת ניסיתי. עיניה שידרו כן ולא. רבלון אינטימט החריף נדף מחלקת צווארה ועירפל את חושיי. היא הניחה לי לחבק אותה בעמידה, ללטף את שדיה מבעד לחלוק ואף לנשקם, ערומים, על פיטמותיהם העגולות, המושלמות. לגעת באצבעותיי המסוקסות בקוס שלה, שדהר בתוך עצמו בפעימות עזות, כמנשק אוויר מלמטה – אך בהרגישה את אברי מתקשח לעומתה, מבעד לבגדים, ושאני עושה הכנות להוציאו לחופשי ולאווררו מולה, פתחה את דלת חדרה וב"זוז כבר, אתה קצת מסריח," הדפה אותי, בעדינות נמרצת, החוצה, לחדר המבוא ולדלת היציאה, תוחבת לכיסי מעילי את צרור כתבי-היד שלי.

כאשר חזרתי מאוחר בלילה אל אולי, עטוף במעיל-המלחים האפור, שבכיסיו הרחבים כתבי-היד, קפצה לזרועותיי אחוזת צמרמורת, ירקרקת, אצבעותיה היו קרות מן הכביסה.

 "מה קרה לך, את חולה?"

היא ריחרחה בי רגע קצר ורצה אל האסלה שבפינת המקלחת. שם בחוץ, על המרפסת, ליד הקערה עם מי-הסבון שבה היו מושרים בגדי-עבודתי, שמעתי אותה מקיאה בחשיכה.

 "מה קרה? אולי? מותק, מה קרה?" ניסיתי להרגיע אותה. "תשתי חלב?" – אולי חלתה בשפעת או בהרעלת-קיבה, או שתתה מהעראק שנישאר בבקבוק, והחל מוצא חן גם בעיניה לאחרונה, יותר מהחלב שכה אהבה לשתות. אך היא סירבה בעקשנות לענות.

שטפתי וניגבתי את פניה, הפשטתי אותה והינחתי במיטתנו הצרה וכיסיתי אותה בסדין, ואז, להתאפק לא יכולתי, נכנסתי אחריה, ונסער עדיין מן הקירבה אל רותי, באתי עליה בכוח, וכאשר צעקה, "אתה הלכת אליה, אני יודעת – " סתמתי בכפי הכבדה על פיה, באצבעות המחורצות מלט וסיד לבנבנן, כמעט חונק אותה, את בכייה הכבוש, הילדותי. מותק, מותק, אוהו, ככה, כמו אבא שלך, בכוח, באונס, כל הנקניקו [ו"ו בשורוק], את כל המגדל בשער האחורי...

התייחסתי אל אולי כמו לצעצוע-חי המצוי ברשותי ותפקידו לענג אותי ולהתאים לי ככפפה לאצבע. שתעריץ אותי ותשתוק. התמרדותה שיעשעה אותי. לא הופתעתי כאשר לאחר שסיימתי את מעשיי בה והתכוונתי, שבע ומרוצה, לשקוע בשינה כבדה, הלומת התרגשויות ועראק, התיישבה לפתע אולי במיטה הצרה מולי, שדיה הזדקרו אליי בחשיכה-למחצה כנושמים, ובהתרוממי בהיסח-דעת לעומתה – סטרה לי על פניי והתחילה לשרוט אותי ופיה התמלא חרפות וגידופים מגונים ביותר, שאותם אני מבקש לא לזכור כלל. תפסתי בכפות-ידיה ובקושי הרגעתי אותה והכרחתיה לשכב לצידי, מתייפחת – על פי ריטוטי גבה המשיי, המתקשת בחיקי בעודי מחבק אותה מאחור וכופת את ידיה באצבעותיי, עד שנירדמה, השפחה המקללת.

כריכים הכינה לי אולי בבוקר, כרגיל. אך כאשר חזרתי מהעבודה, וניסיתי להתלוצץ איתה על ליל אתמול, ולשאול לשלומה – ענתה לי בקול צרוד, בוגר –

 "מה אתה, עיוור?"

 "מה יש?"

 "ילד כבר צומח אצלי בבטן!" תקעה לי בגסות, מחקה שיהוק שלי.

חיינו התנהלו מעתה בשתיקה.

אני לא עשיתי דבר בקשר להריונה, או לנישואינו. העבודה הגופנית חיסנה את גופי וטימטמה אותי. יום אחד חזרתי לחדר, מוכה וחבול, לאחר שהתקוטטתי על הפיגומים עם פועל שאמר לי "קוס-אמכ אשכנזי מחורבן", וכתוצאה נשלח הפועל לבית-חולים. אולי לא טרחה כלל לשאול אותי מה קרה לו.

לעיתים כבר לא מצאתי אותה בחוזרי לחדר. התחלתי לבלות בערבים, יותר ויותר, בבית-הקפה של מנטלו, יחד עם הפועלים. ערכי בעיניהם עלה לאחר הקטטה. גידלתי זקן. חבשתי ברט של סאלח-שבתי. סבלתי מצרבת כתוצאה משתיית-יתר. את לימודיי הזנחתי לחלוטין. לאחר הקטטה, לא רק שלא פיטרו אותי, אלא הועליתי בדרגה, ומנהל-העבודה דיבר על ליבי שאסכים ללכת לקורס טפסני-בניין.

לעיתים הייתי רואה את צלליתה של אולי חולפת בסימטה, לא תמיד לבדה, והיא לא היתה הנערה היחידה שהסתובבה כך בסימטאות.

כמו על פי הסכמה-מראש התנכרנו זה לזה בחוץ, אבל בבואה לישון, בחדר, מאוחר בלילה, נדלקו גופותינו למגע, והיא כל פעם יותר מסורה, יותר צייתנית, יותר נואשת בכניעותה. הכנסותינו עלו עתה ויכולנו לחשוב גם על שכירת דירה, אלמלא התעקשתי להוציא כה הרבה על סיבובי כוסיות העראק ועשן הטומבאק, שבהם כיבדתי ברוחב-לב את חבריי-לעבודה, ואלמלא אולי החלה קונה לעצמה בגדים ומיני תמרוקים, שאני אפילו לא טרחתי להסתכל לעברם, ואף הביאה בכספה מזונות משובחים יותר, חריפים ומתובלים, לפינת המיטבח הצרה שבחדר.

גם כריכים המשיכה להכין לי, ומדי בוקר התעשר מילויים בבשר מעושן קר ממין משובח, ובגבינות ובמימרחים יקרים, ואולם לדבר לא דיברה איתי. כאילו נעשתה אילמת מאז אותו לילה שבו חזרתי מרותי ובאתי עליה בכוח מהשער האחורי, כמו אבא שלה.

ואני, מצידי, חששתי לפתוח בשיחה איתה כי לא ידעתי מה לומר לה בקשר למועד החתונה, ההפלה, או השד יודע מה – הרגשתי צורך לעשות משהו. להיפטר מההריון? – ואולי להיפטר מאולי? – לא ידעתי מה לעשות, ואיך. וכאשר שכבתי איתה בלילות, מחזיק את גופה הרך, שנדף לפתע אותו ניחוח קדוש בעיניי של רבלון אינטימט אלא שעל עורה השחום של אולי הפך לריח בושם זול, מהול בזיעה – היה מפרפר גופה הרך ונפתח אליי באורח שפחתי, ממש מחפיר, כאילו היא כולה פות רטובה ורחבה שנמסה לקראתי – ואני נבהלתי מפני עצמי בעודי חש בקצות אצבעותיי הקשות, מלומדות הקרשים, הפטיש, המסמרים ונשיאת שקי-המלט – את התאווה לחנוק אותה באחת עד שייסחט גרונה –

כן, להיפטר ממנה.

של מי הילד? מאין לי לדעת? אולי לכן ברחה אליי, מכפר-הנוער? חדלה לשתות חלב. זה סימן? סימן למה? מי יכול לדעת?

וכי אני בודק את עונתה? מה אני מבין בכלל בדברים האלה. יש לה וסת? אין לה וסת? אולי היא בכלל נמצאת עדיין בתקופת ההתבגרות? ואולי כבר לא? הלא גם את גילה לא גילתה לי במדוייק. חמש-עשרה? שש-עשרה? ארבע-עשרה? אולי שלוש-עשרה?

ובכלל, הלא אנחנו נשואים. את טבעת הברזל, שבה קידשתי את אולי בנוכחות שדיה הזקורים, בליל הסדר, בצימרור טיפות העראק על פיטמותיה השחומות, לא הסירה מאז מעל אצבעה. ילדה מסכנה.

מסכנה?

זונה! –

וכשהייתי חושב עליה זונה לא היה גבול לתאוותי, והייתי בא עליה פעם שנייה ושלישית מדי לילה – כמו גם בשם כל הגברים האלמונים, שאת כספם היתה מביאה אליי –

אם זה יימשך כך אפסיק לעבוד ואתחיל לחיות על רווחיה. אם רק היה אפשר להיפטר מן הילד המגעיל שגדל בביטנה, ועוד מעט יתחיל לכער אותה, ואפילו נניח שילדי הוא, הלא אני לעולם לא אתחתן איתה, ברצינות –

אולי מוטב שנלך לרופא, ויעשה לה הפלה, על חשבונה?

בעצם, מה איכפת לי להתחתן איתה? הלא ממילא אני גומר עם הכול. שיהוק על משפחתי. שיהוק על לימודיי. סופר לא אהיה. גם לא ב"א בספרות עברית. בלי סביאת עראק וקצת מהלומות – כבר איני יכול. ובכלל, החיים החדשים האלה מוצאים חן בעיניי, לולא הצרבת. שתלך רותי העדינה וצחת העור בעלת הדם הכחול לכל הרוחות! שיהוק עליה –

ומה, בתקופת הבריטים לא הסתובבו בתל-אביב ובירושלים נערות כמו אולי, ודווקא אשכנזיות ממשפחות טובות? – ובווארשה לא התקיים רובע שלם של יהודיות שעסקו בדברים האלה? כל זמן שאני עם אולי מדי לילה, והיא נשמעת למאוויי כשפחה אילמת, ואף החלה לכבס שוב את בגדיי – טוב לי ואני מאושר.

אמנם את לימודיה העלובים, קרוא וכתוב ומעט פעולות חשבון, שעליהם שקדה בשעות היום, בחדר, בשבועות הראשונים, מתוך רצון לשאת חן בעיניי – אותם עזבה לגמרי. כאשר הייתי יוצא השכם בבוקר לעבודת הבניין, היתה מתהפכת על הצד השני וממשיכה, מי יודע עד מתי, בשינה. ולא פעם הייתי מעיר אותה בבוקר, לפני התלבשי לעבודה, וליתר ביטחון מכניס לה עוד פעם, באור-יום, פותח את ערוותה לעיניי ומותיר אותה בוכה בקולות מרוסקים של אילמת, וכל גופה מפרפר, צרוד –

האומנם נעשתה אילמת? גם קודם לא היתה דברנית גדולה. חשבתי שכך הדבר בגלל הערצתה אליי, ממש כפי שלי היה קשה להוציא מילים רגילות בחברת הסופר הנערץ עליי ש"י עגנון או בנוכחות רותי, שהמחשבה עליה עדיין שיגעה אותי.

הרביתי לשתות, כדי לשכוח. שיהוק על כולכם, רבותיי. בארוד! לולא הצרבת הייתי שותה כפליים. פעמיים כבר כמעט נפלתי מעל הפיגום אל הבור הענק שנחפר כדי להכיל את מרתפי הספרייה הלאומית. תמצית גאוניותו של העם היהודי, האוסף הגדול ביותר של ספריו וכתבי-היד שלו הנמצא במקום אחד עלי אדמות – כמעט שהיה למצבתי שלי, הנבנית על זירת מותי!

ומה שהרגיז אותי פעם אחר פעם הוא שבמשך כל תקופת שתיקתנו הרגשתי שאולי קוראת את מחשבותיי, אחת לאחת. יכולתי כמובן להיזכר, בקצת מאמץ, מבעד לאדי העראק, בהרצאותיהם של פרופ' הלקין ופרופ' תשבי ומר יוסף דן או באימפראטיב הקטגורי של קאנט – או אז אולי לא היתה אולי יכולה לנחש מילה ממחשבותיי, אך כל פעם שהרהרתי בה, ביחסינו, או ברותי – וכך עשיתי רוב הזמן – שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי.

שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי. אוהו. שיהוק עלייך, אולי, אבכי עליכ! – אולי, אולי שלי. יום אחד, כאשר חזרתי אחר-הצהריים מפיגומי הספרייה הלאומית, ורעש פיצוצי הסלעים עדיין החריש את אוזניי, לא מצאתי אותה בחדר. מילא. זו לא פעם ראשונה. ודאי יצאה לעבודתה. רק מוזר היה שגם מעיל-המלחים האפור שלי נעלם.

התרחצתי, אכלתי מזונות אחדים שהכינה, העפתי מבט בכותרות של עיתון-הערב, ויצאתי, ללא מעיל, לקנח בשתייה עם חבריי מהעבודה, בשוק, בבית-הקפה של מנטלו. מדי פעם הייתי מעיף מבט לסימטה ולזו שמחוברת אליה, אך לא ניראה שם אפילו צל-צילם של מעילי ושל אולי.

חזרתי לחדר, חשוך היה, קר, והמיטה – ריקה. עובש בבקבוקי-החלב הריקים, הישנים. שיהוק עלייך, אולי שלי, איפה את? אני אשבור לך את העצמות! – את שומעת? – אני בועט במיטה. אני כמו אבא שלך ואת צריכה לציית לי, רק לי, שיהוק עלייך, ולא איכפת לי איפה ומה את עושה בשעות הערב, לפני שאת חוזרת למיטה שלך ומפנה כלפיי את הגב כדי שאתגנב אלייך, ילדה רטובה ומושחתת שכמוך, אוהו –

השעות נקפו. נירדמתי. התעוררתי. נירדם ומתעורר בקישוי אבר שמתפרק אל הריק ואני חובק בידיי את אולי שנמוגה מחלומי ואיננה, אולי –

אולי, התחלתי לרעוד, אולי היחידה שלי, אולי איפה את? אני אוהב אותך, אני לא יכול בלעדייך –

והילד, ילדנו, לאן לקחת אותו?

אני אבא שלו, שלך –

ושוב נירדמתי. צמרמר. חובק ריקות. ובבוקר קמתי מסואב ועייף, שוטף את פניי בחברת תמרוקיה הזולים, מנשק בדל-חזייה שלה, חולצה גולשת כמשי בנפצוצי חשמל, מלטף, וללא כריכים יצאתי לעבודת יומי.

אילו עזבה אותי, לא היתה משאירה את בגדיה.

היא תחזור.

בשובי לפנות-ערב מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, קניתי עיתון-ערב. תמונת פניה המתות מילאה רבע עמוד ראשון. הכותרת היתה: "נעדרת מביתה נדרסה על-ידי רכבת. התאבדות או רצח?"

בארוד!!!... הזדעזע מוחי לפתע.

נשענתי רגע ליד עמוד-חשמל קרוב, התבוננתי לצדדים אם אין באים כבר לחקור אותי, הרוצח, והמשכתי לקרוא על טפירו אוליביה, שהוכרזה נעדרת לפני חודשים אחדים, לאחר שנעלמה מכפר-הנוער שאליו נשלחה, ומביתה – ונמצאה מתה, לבושה מעיל-מלחים גברי אפור, על פסי מסילת-הברזל לירושלים. דרסה אותה רכבת-נוסעים שבאה מתל-אביב. בגלל השעה המאוחרת טרם הוברר אם הטילה עצמה אל הגלגלים או מישהו דחף אותה מאחור ונעלם. בדיקה לאחר המוות העלתה שהנערה היתה בשלב מתקדם של הריון. החקירה נמשכת. טפירו האב: "אהבתי את אוליביה בתי שהיתה מסורה לי יותר מכל ילדיי." טפירו האם: במוסד.

אל חדרי התקרבתי בהתגנבות-יחידים, להבחין, בעוד מועד, אם אני כבר נתון במעקב ואם שוטרים מחכים בחדרי לעצור אותי. כל השאלה היא, חזרתי ושיננתי לעצמי, אם הוצאתי ממעילי בעוד מועד את כתבי-היד שלי, שתחבה רותי בכיסיי –

החדר היה שרוי בחשיכה גמורה כאשר הגעתי אליו. איש לא ציפה לי. יכולתי לשמוע את פרפורי ליבי בפותחי את הדלת. העליתי אור. דבר לא השתנה מאז עזבתי בבוקר. מיהרתי אל הכוננית. בידיים מקומחות עדיין ממלט, ששב ויבש עליהן לאחר הרחצה החפוזה בתום העבודה, חיטטתי בניירותיי שבמגירה, מזל, אוהו – כל כתבי-היד כולם היו מונחים שם, וגם כסף, רגע –

האם הוצאתי אותם מהמעיל?

לא. בשום אופן –

אני המשכתי להחזיקם בכיסיי בנדודיי ברחובות, ובסביאותיי, מתוך איזו אמונה טפלה, למן הלילה שבו חזרתי טעון בהם מרותי ובאתי על אולי הירקרקת, בדרך שהשתיקה אותה כלפיי לנצח –

טוב. לא נותר זמן רב למחשבות ספרותיות. מוחי פעל עתה בקדחתנות קרימינאלית. אספתי את חפציה של אולי למרכז החדר: חולצה, מכנסיים, שפתון, פודריה, עיפרון-איפור, נעליים, מחברות אחדות, ספרי-לימוד, מזונות שקנתה, סבונים, וילון שהתקינה, בקבוקי-חלב ריקים, מסריחים, גביע-לבן עשוי זכוכית, שציירה והניחה בו פרחים, שיבשו, חזיות, תחתונים, טבעת הברזל, גרביים, הכל במהירות וביעילות, היישר אל מעי מזוודתה החומה, שעימה הופיעה לראשונה בחדרי. התבוננתי עוד פעם אחת אחרונה היטב סביבי, צד בדל-שפתון ובובת-צמר קטנה בדמות קופיף שאותו אהבה במיוחד, הכול הכול –

סגרתי היטב את המזוודה והחוצה, בחשאי, אל בור-המים הישן שבחצר האחורית, הרמתי את המיכסה – והשלכתי אותה פנימה על תכולתה, שהתפרקה שם אל מדמנת הקרקעית, שהמים כמעט כבר אינם זורמים אליה בחורף מפני שתעלת הניקוז בחצר המרוצפת אבן, סתומה, מאז נעלם בעל-הבית הערבי במלחמה.

שבתי ועליתי לחדר. השלכתי מבעד לחלון, הרחק אל השדה, שני בקבוקי עראק אחרונים, האחד חתום והשני מלא-למחצה.

התרחצתי. גילחתי את זיפי זקני מיום אתמול. לבשתי בגדים חדשים, טריים, מהכביסה האחרונה שעשתה אולי, וירדתי לרחוב כשרגליי מוליכות אותי מאליהן אל רותי. הבאתי לה במתנה בקבוק רבלון אינטימט שמצאתי בחדר, הזמנתי אותה למסעדת "רימון" וזללנו סטייק פילה, המנה היקרה ביותר, ואחר-כך הלכנו לקולנוע "ציון" הסמוך, לסרט הנפלא שכל העיר דיברה עליו, "הירושימה אהובתי". חיבקתי אותה. התנשקנו. רותי החיוורת הזילה דימעה והיתה נירגשת מאוד.

ליוויתי אותה חזרה לחדרה והיא נפרדה ממני ליד הדלת. הניחה לי לנשקה שוב, על מצחה העטור שיער זהוב, על פני הלב המתוקות שלה, על עיני הירוק-פרדס עם דבש כהה שמתגרות בי, וכאשר הרחתי אותה שבתי והצעתי לה שנתחתן, והיא ענתה – "לא!" – ובישרה לי שהיא עוזבת את ירושלים בעוד שבועות אחדים אך אינה יכולה לגלות לי מדוע ולאן.

חזרתי לחדר, מריח את אצבעותיי, פורש ומכווץ אותן באוויר, כפסנתרן, רגע לפני התחלת הקונצרט. מילאתי דיו בעט הנובע וישבתי לכתוב את מה שעתיד היה להיות הרומאן הראשון שלי.

לעבודת הבניין בבית-הספרים הלאומי שבגבעת רם לא הלכתי יותר. במשך שלושה וחצי שבועות ישבתי יום אחר יום בחדרי, קופא מעט בלילות הקרירים-עדיין, בהיעדר אולי, ובלא מעילי ששימש לי גם כחלוק-בית. עד מהרה פלש הקיץ לירושלים. התחלתי לצאת לפנות-ערב, לטייל ולאכול במרכז עיר. חדלתי לשהק. בימים ישנתי ובלילות שתיתי חלב קר, להרגיע את הצרבת שטרם נירפאה כליל, וכל אותו זמן כתבתי את הרומאן הראשון שלי (שנותר גם היחיד שנכנס לתולדות הספרות העברית כי הספרים שכתבתי אחריו כבר היו כולם כרוניקות, ללא בידיון), כתבתי באצבעות גמישות, שהלכו והתעדנו, שאמרו עליהן בנעוריי במושבה, לפני שגירשו אותי, שהן אצבעות של פסנתרן –

תחילה כיניתי אותה ברומאן – הבת של טפירו, אחר-כך שיניתי את שמה לבת של דנינו. אבל גורלן היה זהה. היא הרה. היא רצה אל הרכבת ושמה קץ לחייה. גם דמויות הפועלים מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, חריקות המחפרים, צעקות ה"בארוד!" והלילות בבית-הקפה של מנטלו – נתנו לי השראה, וכמובן – כפר-הנוער, וראשית אהבתי לרותי.

כסף היה לי קצת ממה שהשאירה אולי במגירה לפני שברחה, וממשכורתי האחרונה בעבודת הבניין. מסכומים אלה התקיימתי עד שסיימתי את הכתיבה וההעתקה לנקי. ליתר ביטחון העלמתי בספר כל פרט שהיה יכול להסגיר כי מקום התרחשותו בירושלים ובכפר-הנוער הסמוך לה.

כך אני נוהג מאז בכל ספריי, כדי שלא יקרה לי מה שקרה לאלימלך שפירא לאחר צאת ספרו הראשון "הבלנית נכוותה" – שעליו נכתב לימים ב"תולדות הספרות העברית החדשה" שהכרוניקה שלו אינה אלא "הביוב של הספרות היפה".

ובראשית החורף, כאשר קיבלתי מיקדמה ראשונה מהוצאת-הספרים, קניתי מעיל-מלחים חדש, אפור-כהה, עם כפתורי-קרן גדולים דמויי שן-פיל, ולולאות של חבל שזור ומפותל.

ובאביב, אחרי שהרומאן יצא לאור, קיבל אותי הפילוסוף הירושלמי מרטין בובר לפגישה בביתו בשכונת טלביה. כאשר נכנסתי לחדרו ישב מאחורי שולחן כתיבה כבד. מבט עיניו החודר ומחלפות השיער הכסופות, שהתפרעו על ראשו הגדול ובזקנו – שיוו לו מראה של נביא קדמון. הוא שאל אותי על הכוחות הגנוזים בעלייה המזרחית, שאותה כביכול תיארתי בספרי. הייתי אופטימי. לא כולם כמו אולי. יהיה עם אחד.

בתום הפגישה קם כדי ללחוץ את ידי. דימיתי שעתה אראה ענק מקראי מתרומם, כמו בפסלים ובציורים של מיכאל אנג'לו, אך בובר היה כה נמוך שגם כאשר קם על רגליו לא התרומם ראשו המפואר הרבה מעל גובהו בשעה ההיסטורית שבה ישבתי מולו. זו היתה אכזבה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, הכרתי בשכונתי נערה בשם רותי גרשוני. היא חילקה את ביתה עם אחיה, ניר, שלימים יהיה טייס ופסיכולוג או למעט עורך דין.

האם זוהי אותה גברת או שמא זו רק שמלת הפסאודונים שמתחתיה אין ולא היתה כלל, אלא היתה רק חלום נעורים רטוב נוסף?

עודד שרון

אהוד: אל מרבית הדמויות הבדויות בכתיבה שלי – מתייחסים הקוראים כאילו היו קיימות במציאות, כי כנראה הדמויות והמעשים המתוארים אצלי – הם מאוד משכנעים, ואילו אל מרבית המעשים האמיתיים שמופיעים בספרים שלי מתייחסים כאל בדיות גמורות – כי כנראה לא מאמינים שכך אכן קרה.

 כך גם רותי גרשוני הבדוייה ב"המושבה שלי".

היה בשעתו איש ספרות בירושלים בשם גרשוני. (לא מצאתי עליו פרטים בוויקיפדיה). יום אחד הציג את עצמו בהרצאתו באחד הקיבוצים: "גרשוני מירושלים..." והחברים אמרו לו מיד: "אין בעייה, תישאר אצלנו!"

* קוראת נאמנה: אני מקווה שאתם מרגישים בטוב ולפי רמת העיתון ושפע הנושאים העולים בו עושה רושם שאתה בשיא הכושר.

ומה אגיד? במיוחד התפעלתי מזה שסוף סוף פעם אחת העמדת את עצמך בראש הגיליון, ונתת שיר מצויין מספר השירים המרשים שלך, שכדאי שרבים יכירו אותו.

ומי יודע? אולי בכלל היית צריך להיות בעיקר משורר?...

אהוד: אמנם התחלתי לפני כ-66 שנה בתור משורר, וייתכן כי ספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" הוא חלק (אמנם נידח למדי) – מהשירה העברית אשר מרבית קוראיה טרם פגשו בו, אבל משורר לא הייתי צריך להמשיך להיות – כי נדמה לי שמרבית השירים "הירוקים לעד" שכתבתי כבר כלולים ב"יעזרהָ", וכיום אני רק משתעשע לעיתים בחיבור שירים לא-חשובים לחברי חיימקה שפינוזה.

* מיכל סנונית: אהוד ידידי. אהבתי עד מאוד לקרוא את שירך מספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". ספר זה משופע בשירים נפלאים, ואין לי כוונה להתחנף אליך... ואני מצטערת מאוד שלא הוספת עליהם מאז. אני מציעה ומבקשת ששיר מתוך ספר זה יפתח את עיתונך בדרך קבע. מבלי לפגוע כמובן בשירי אסתר ראב, משוררת גדולה.

אהוד: ממש קלעת למטרה. בגיליון 1693 סיימתי עם השיר "חוגה" את פרסום כל שירי אסתר ראב, ולאחריהם החלטתי לפתוח כל גיליון חדש בשיר מתוך ספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", אבל עדיין אני ממשיך בפרסום פרקים מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" שבו כלולים גם תרגומי שירים שעשתה וכן שיריה לילדים שרובם פורסמו ב"דבר לילדים".

* אהוד שלום ובוקר טוב, אולי אתה יודע, מתי פ"ת הוכרזה/הכריזה/קבעה/נקבעה/הוכרה (בחר את המתאים) להיות 'אם המושבות'?

יוסי גודלניק

אהוד: אין לי מושג מתי, אבל אני זוכר את הביטוי הזה כבר מילדותי. אני משער שכאשר החליטו להשמיט את פתח-תקווה [1878] מהתואר "המושבה הראשונה של העלייה הראשונה" לטובת ראשון לציון [1882] – היה צורך לציין ולתרץ בכל זאת את ראשוניותה ההיסטורית של פתח-תקווה, ואז המציאו את התואר "אם המושבות" – הגם שהדירו אותה מרשימת המושבות של העלייה הראשונה!

תולדות פתח-תקווה רצופות בצ'יזבאטים, כמו הבלדה הנהדרת על ארבעת הרוכבים של יורם טהר-לב, בביצוע אריק איינשטיין – אשר המסופר בה מעולם לא התקיים כפי שטהר-לב כתב.

* ברוך תירוש: מכובדיי אורי הייטנר ואהוד בן עזר. הינכם צודקים בהתנערות מהתחסדות בני הזוג "העיתונאים" אורלי וילנאי וגיא מרוז,  המשוטטים בארץ, ומפרסמים בהרחבה את דעתם ובעיקר את הבנתם התלושה מהמציאות, ועל סלידתם מההתיישבות המפוארת ברמת הגולן, ניתן לצטט את דברי דבורה הנביאה לפני אלפי שנים:

אוֹרוּ מֵר֗וֹז אָמַר֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה אֹ֥ורוּ אָר֖וֹר  יֹשְׁבֶ֑יהָ כִּ֤י לֹֽא־בָ֙אוּ֙ לְעֶזְרַ֣ת יְהוָ֔ה, לְעֶזְרַ֥ת יְהוָ֖ה בַּגִּבּוֹרִֽים.

והרבה דורות מאוחר יותר, הכינו חז"ל התייחסות מתאימה: "הפוסל, במומו פוסל" – לעופר שלח במצעד האיוולת, ולשמעון שיפר בשיעור היהירות, ("ידיעות אחרונות", 31.10.2021).

באשר ליהדות שנתגלתה לשר יועז הנדל בביקורו בארה"ב, נכון שנמכרנו בארץ לחוגי החרדות והאורתודוקסיה, והגיעה השעה להשתחרר משלטון משטר הרבנים הראשיים. עלינו להניח לרבנים לכהן בקהילותיהם, ולא יכפו את 'עבודתם הזרה' על כלל הציבור המואס בהם. קהילות הרפורמים  והקונסרבטיבים ברחבי תבל אינן גורמות להתבוללות, אלא עוצרות אותה ומנחילות מסורת יהודית, ומן הראוי שיועז הנדל ידאג לסייע להם בממשלה. בדבריו הוא גם מזכיר את ארגון  AIPAC שזמן רב לא שמענו עליו, וחבל.

* כאשר ייכתבו תולדות הממשלות בישראל יהיה צריך לציין כי לולא נתניהו והשנאה כלפיו – ממשלת בנט-לפיד לא היתה מתקיימת אפילו יום אחד! – כך שגם ממשלה זו היא בהחלט חלק מההישגים שלו!

* מנפלאות שרת האנרגיה החכמה זנדברג, המשתדלת לטרפד את הסכמי אברהם של טראמפ ונתניהו: "...טוענים [מולה] בקצא"א, בנמל עקבה הסמוך לאילת פורקים כבר שנים 220 מכליות נפט מדי שנה – אז דווקא ה-70 שיגיעו לנמל אילת, במכליות חדישות וכפולות דופן – הן שיסכנו את הים? ואלה הן רק הסיבות המינוריות למאבק הנחוש של קצא"א לאישור העסקה." ["הארץ" באינטרנט, 2.11.2021].

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

מומלץ מאוד לחובבי קרמן ובן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אנטר ועכבר שמאלי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים ודברי ספרות פרי עטו."

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל