פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1695

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' בכסלו תשפ"ב, 8.11.2021

עם הצרופות: 1. כנס שוטרים באלסקה (פנינית עומדת משמאל). 2. פנינית מדריכת זומבה. 3. שיטת ביטיוב עם  מקלות כתומים (פנינית יושבת משמאל).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: המסע לארץ הודו. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. האכזריוּת הגרמנית בעיני אלתרמן. על שירו של היינה "לורליי". // יורם אטינגר: לחץ אמריקאי – מבחן להנהגה בישראל. // אברהם כץ-עוז: ייצור דשנים הוא נזק ומטרד סביבתי גדול לישראל. // יצחק  גנוז: הָרְחוֹב הַדּוֹמֵם. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏7.11.21. // מוטי הרכבי: בנט: פליטות גזי החממה יופחתו לאפס עד 2050!!! // עקיבא נוף: למפגינים בעם. // משה גרנות: מגן עדן לסוף הדרך. על SEMPER IDEM (תמיד אותו דבר), סיפורה של ילדות, כרוניקה שלא נשלמה, מאת ג'ורג'ה לבוביץ'. // עירית מלברגר-אמינוף: חבילות לעניים. // אדיר כהן: אַלְבּוֹם הַתַּצְלוּמִים. אֲרוּחַת בֹּקֶר לְיָחִיד. // נסיה שפרן: שאלות על אזור פג'ה בפתח תקווה. // יונתן גורל: תוגה שנמוגה. // אסתר רַאבּ: פגישות (על יהודה בורלא). // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק ארבעים ושניים [ואחרון]: ליל ולפורגיוס שלי. חתונת רוחות המושבה עם רותי אהובתי הנצחית. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

1959

צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה על הספר נשלחת חינם לכל דורש לפי בקשתו

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

האכזריוּת הגרמנית בעיני אלתרמן

על שירו של היינה "לורליי"

האכזריוּת המבעיתה הגלומה באגדה העממית על  "לורליי", פרי הדמיון הגרמני, מתבטאת תכופות ביצירתו המוקדמת של אלתרמן לסוגיהָ. אגדה זו, שהיינריך היינה כתב עליה את שירו הידוע "לורליי", שימשה כידוע רקע לבלדות עממיות רבות על נערה שהשליכה עצמה לתוך נהר הריין מחמת אהבה נכזבת, והפכה לבתולת ים היושבת על סלע באמצע הנהר, שם היא סורקת  את שערה במסרק זהב עד עצם היום הזה.

לפי האגדה, דמותה ושירתה של נערה זו מסיחות את דעתם של הדייגים והספנים, עד שסירותיהם מתנפצות לרסיסים אל הסלע שעליו היא יושבת (בדומה לסירנות מן המיתולוגיה היוונית שבגלל שירתן המשכרת, המושכת את המאזין כבחבלי קסם, נטרפו יורדי-ים רבים  – הם וספינותיהם):

Die Lorelei   /  Heinrich Heine

Ich weiß nicht, was soll es bedeuten,
Dass ich so traurig bin;
Ein Märchen aus alten Zeiten,
Das kommt mir nicht aus dem Sinn.

Die Luft ist kühl und es dunkelt,
Und ruhig fließt der Rhein;
Der Gipfel des Berges funkelt
Im Abendsonnenschein.

Die schönste Jungfrau sitzet
Dort oben wunderbar,
Ihr goldnes Geschmeide blitzet,
Sie kämmt ihr goldenes Haar.

Sie kämmt es mit goldenem Kamme,
Und singt ein Lied dabei;
Das hat eine wundersame,
Gewaltige Melodei.

Den Schiffer im kleinen Schiffe
Ergreift es mit wildem Weh;
Er schaut nicht die Felsenriffe
Er schaut nur hinauf in die Höh´.

Ich glaube, die Wellen verschlingen
Am Ende Schiffer und Kahn
Und das hat mit ihrem Singen
Die Lorelei getan.

דיוקן היינריך היינה מאת מוריץ דניאל אופנהיים, 1831

לורליי

מאת היינריך היינה

מַה קָּרָה שֶׁלִּבִּי שָׁחוֹחַ?

וּמַדּוּעַ עָגוּם אָנֹכִי?

כִּי אֵינֶנִּי יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ

אֲגָדָה שֶׁהוֹמָה בְּתוֹכִי.        

עַל הָרַיְנוּס הַיּוֹם יָפוּחַ

אַט זוֹרֵם וְאֵינוֹ מְמַהֵר

בְּצִנַּת הָעַרְבִית שָׁטָה רוּחַ

בַּמֶּרְחָק רֶכֶס הַר מִזְדַּהֵר.

וְעַלְמָה יְשׁוּבָה עַל חוֹף. הִיא

סוֹרֶקֶת אֶת זְהַב שְֹעָרָהּ;

אֵין כָּמוֹהָ בַּחֶלֶד לְיֹפִי

עֲדָיֶיהָ קוֹרְנֵי נְהָרָה.

בְּמַסְרֵק הַזָּהָב הִיא סוֹרֶקֶת

וּבְפִיהָ תָּשִׁיר בִּיגוֹנָהּ;

שִׁירָתָהּ אֶת הַלֵּב מְרַתֶּקֶת,

כַּמָּה עַז וּמוֹשֵׁךְ נִגּוּנָהּ.

הַסַּפָּן הָאוֹחֵז בְּהֶגֵה-

הַסְּפִינָה לֹא יַבְחִין כְּלָל בַּצּוּק

רַק יַפְנֶה אֶת לִבּוֹ אֶל אֵלֶּה:

אֶל הַשִּׁיר וּלְחָנוֹ הֶעָצוּב.

אֶת הָאִישׁ הַצָּעִיר בָּלַע לוֹ

גַּל נָהָר, שֶׁסָּחַף לַמְּצוּלָה

מְשׁוֹטָיו, וְכָל זֹאת עוֹלְלָה לוֹ

לוֹרֵלַיי בְּשִׁירָהּ הַמֻּפְלָא.

מגרמנית: זיוה שמיר *

 בפעם הראשונה השתמש אלתרמן באגדת לורליי בסוף הפרק השני של שיר-העלומים הגנוז שלו "ניחוח אישה" משנת 1932 ("לַיְלָה – לוֹרֶלַיי, וּשְׁבִיל חָלָב – הָרֵין, / סַהַר מַעֲבִיר אֶת זֹהַב מַסְרְקוֹ..."), ובו האגדה מוצגת בסגנון רומנטי אפוף ערפל.

נתן אלתרמן בשנות ה-40. מתוך ויקיפדיה.

לעומת זאת,  בשיר הז'ורנליסטי "לורליי"  (משירי "רגעים"), שאותו חיבר ב-1942 לפי מקצב שירו הנודע של היינריך היינה, קיבל המיתוס הגרמני תפנית חדה, בהתאם לאירועי השעה. כאן יושב ה"פיהרר" שחור השֵׂער על סלע באמצע הנהר ומסרק את שְׂערו הזהוב (רמז עבה כקורת בית-הבד לאיוולת ולצביעוּת שבאידֵאל "האדם העליון" ו"החיה הצהובה", שמצא את ביטויו בחוקי הגזע הנאציים שמיינו בני-אדם לפי צבעי שׂערם ועיניהם). איוולת זו הובילה למימרה הצינית של  המחזאי  הבריטי סמואל בקט שלפיה "השתייכות לגזע הארי פירושה להיות יפה תואר כמו גבלס, חטוב כמו גרינג וזהוב-שֵׂער כמו היטלר."

שנתיים לאחר פרסום שירו הז'ורנליסטי "לורליי", בשנת 1944, כתב אלתרמן את טורו "שחרורה של לורלי", ובו הפך את דמותה של בת-הים האגדית לורֶליי לדמות של קלגס גרמני המשליך לאש את  ספר השירים של היינה ועוקר את מצבתו ממקומה. גם מקץ שנים רבות לא שכח אלתרמן את שירו של היינה "לורליי", שבּוֹ השתמש תכופות בטוריו ובשיריו הקלים.

אכן, הוא חזר והשתמש בשורות הפתיחה של שיר זה בפזמונו הידוע "זֶמר מפוחית", שנכתב בשנת 1965 לקראת המופע "שוּק המציאוֹת" (אך לא נכלל במופע זה בסופו של דבר).

נוסח המקור ("Ich weiß nicht, was soll es bedeuten / Daß ich so traurig bin") – שבתרגומו של שלמה טנאי, הוא: "מַה יֵּשׁ לִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ / שֶׁכֹּה עָצוּב אֲנִי" – קיבל אצל אלתרמן תפנית קומית במקצת: "מַה קָּרָה לִי הַשֵּׁד יוֹדֵעַ  / לִי עַצְמִי הַדָּבָר לֹא בָּרוּר / זֶה הָעֶרֶב הַזֶּה הַמְּשַׁגֵּעַ  / אוֹ הַזֶּמֶר הַזֶּה הָאָרוּר. / מַפּוּחִית מְפָרֶשֶׂת יָדֶיהָ / שָׁרָה שִׁיר שֶׁל שִׂמְחָה וִילֵל / מַה קָּרָה לִי הַשֵּׁד יוֹדֵעַ  / מֶה הָיָה לִי יוֹדֵעַ הָאֵל."

מוטיב האישה המפתה את המלח ומוטיב הזֶמר הארור ונעימתו המושכים את הגבר אל האבדון הם וריאנטים מרוככים ומחויכים של אלתרמן לסיפור העם הגרמני לורליי  (via היינה) בפיו של מַלח או סַפָּן, הפוקד דרך-קבע את בתי היין והטברנות – יורד-ים שבכל נמל הוא מתפתה לאישה אחרת, אך כמֵהַּ לאישה אחת ויחידה שתצַפּה לו בנמל הבית.

זיוה שמיר

* חמישה-עשר תרגומים של שיר זה מצויים באתר  –

https://mymilim.info/?p=3446

* * *

יורם אטינגר

לחץ אמריקאי – מבחן להנהגה בישראל

מתוך "מידה", 4 בנובמבר 2021

לחץ אמריקאי הוא תופעה קבועה ביחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948, להוציא את תקופת טראמפ שהיה הנשיא היחיד שלא לחץ על ישראל.  הפעלת הלחץ היא ביטוי לפער בלתי-ניתן לגישור בין תפישות העולם של ראשי ממשלות ישראל לזו של מחלקת המדינה בוושינגטון, שהתנגדה באופן ברוטלי להקמת המדינה היהודית, וממשיכה להטיח בה ביקורת.

לחץ אמריקאי מהווה מבחן מנהיגות לראש הממשלה: האם ימנע מלחץ ע"י הסגת / הקפאת / הגמשת יעדים מדיניים (כגון חיזוק הנוכחות בירושלים, יו"ש והגולן), או יהדוף את הלחץ ויקדם יעדים מדיניים.

מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, המעצב העיקרי של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן, לוחץ על ישראל לאמץ את תפישת עולמו – המאפיינת את מחלקת המדינה – בסוגיות איראן והפלסטינים.

בלינקן לוחץ על ישראל לקבל את הערכתו שחבילה פיננסית ודיפלומטית נדיבה תשכנע את משטר האייתולות באיראן לדבוק בדו-קיום בשלום עם שכנותיה הערביות-סוניות, לזנוח את החזון הפנטי והאימפריאליסטי המנחה את האייתולות, ולחדול מחתרנות, טרור ומלחמות באזור ובעולם.

בלינקן גיבש את הערכתו תוך התעלמות מהתנהלות משטר האייתולות באיראן מאז שתפס את השלטון ב-1978/79 בסיוע פעיל של ארה"ב. מזכיר המדינה סבור שהאייתולות הם ברי-שיח אמינים, ולכן הסיר את האופציה הצבאית משולחן המו"מ, ומעדיף את האופציה הדיפלומטית עם משטר פנאטי, פורע-חוק.

בלינקן מאמין שהסוגייה הפלסטינית היא גורם מרכזי לזעזועי המזה"ת, בבת-עין של הערבים ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי, תוך התעלמות מהתנהלות פלסטינית רבת-שנים ועקבית במישור הבינערבי והישראלי. לכן הוא משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית ביו"ש ועזה, חלוקת ירושלים (ומכאן הלחץ להפעלת קונסוליה/שגרירות ארה"ב לענייני פלסטינים בירושלים) והקפאת הבנייה היהודית – אך לא הערבית – ביו"ש הם צעדים חיוניים להשכנת שלום.

בלינקן לוחץ על ישראל לסגת לקווי 1949 שהוגדרו ע"י שר-החוץ אבא אבן – שהיה "יונה" מובילה – כ"קווי אושוויץ".

לפי מפת הדרכים של בלינקן – המתעלם מההשפעה השלילית של מדינה פלסטינית על אינטרסים אמריקאים – ישראל חייבת לסגת לרצועה החוף הצרה (14 ק"מ מנתניה לטול כרם) הנשלטת על ידי רכסי יהודה ושומרון; וכל זאת במזרח התיכון הגועש, הבלתי-צפוי, האלים, חסר-סובלנות כלפי "כופרים" ו"מאמינים כאחד, ונטול דו-קיום בשלום בינערבי ובין-אסלאמי מזה 1,400 שנים.

מזכיר המדינה בלינקן ממעיט במשקל התנהלות מורכבת, מתסכלת ומתועדת בעבר ומאדיר את משקל התנהלות ברורה, נוחה וספקולטיבית בעתיד. הוא מתעלם מהעובדה שאסכולת שטחים-תמורת-שלום הביאה לשטחים-תמורת-טרור, כפי שמתעדים תקדימי אוסלו (1993) וההתנתקות מרצועת עזה (2005), בנוסף לתקדימי הטרור הפלסטיני בירדן (1970-1968), לבנון (1983-1970) וכווית (1990).

לחץ אמריקאי על ישראל – תקדימים. האם לחץ אמריקאי עקבי עם מציאות המזה"ת? האם לחץ אמריקאי מקדם את אינטרס ארה"ב ותהליך השלום?

האם ישראל יכולה להדוף לחץ אמריקאי להימנע מצעדים החיוניים לביטחון וקיום ישראל (כגון הסרת איום הגרעין האיראני) ולסגת משטחים המהווים את ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות, והלשון היהודיים?

בחינת מסכת הלחצים על ישראל מ-1948 ממחישה שהם מונחים על ידי תפישת העולם של מחלקת המדינה הרצופה במשגים קריטיים במזרח התיכון (כגון תקיעת סכין בגבו של השאה הפרסי, שהיה "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי", וחיבוק עז לאייתוללה חומייני, צדאם חוסיין וערפאת). תקדימי הלחץ מוכיחים שלחץ ארה"ב על ישראל מחייב את הערבים/פלסטינים לעקוף את ארה"ב מהאגף הרדיקלי, מחריף את הטרור הפלסטיני, פוגע באינטרס ארה"ב ונכשל בקידום תהליך השלום (כפי שמוכיח כישלון-סדרתי של כל יוזמות השלום של ארה"ב).

ב-1948 לא המתין בן גוריון ל"אור ירוק" מהבית הלבן, והודיע על נחישותו להכריז על הקמת המדינה למרות התנגדות עזה להקמתה בהובלת מחלקת המדינה יחד עם משרד ההגנה, הCIA-, "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט, כולל לחץ דיפלומטי, כלכלי וצבאי (אמברגו על אספקת נשק, כאשר הערבים קיבלו נשק בריטי).

לפני הכרזת העצמאות הופעל לחץ להסכים למשטר נאמנות של האו"מ, ותוך כדי מלחמת העצמאות, ולאחריה, הופעל לחץ כבד לחזור לקווי החלוקה, כלומר לסגת מ"שטחים כבושים" בגליל, בשפלת החוף, ירושלים המערבית ובנגב, ולקלוט כ-75,000 פליטים פלסטינים. מחלקת המדינה הזהירה שהמדינה היהודית תהיה פרו-סובייטית, תפגע ביחסי ארה"ב עם מדינות ערב, תסכן את יבוא הנפט מהמפרץ הפרסי, ותביא ל"שואה שנייה תוך פחות מעשור."

בן גוריון דחה את הלחצים למרות שלצידו היו רק 650,000 יהודים (היום – 7.3 מיליון), כלכלה וצבא מצומצמים ביותר (היום – מהמרשימים בעולם) ומערכת יחסים בינלאומיים מינימלית (היום – קשרים ביטחוניים ומסחריים מסועפים עם ארה"ב, סין, רוסיה, אירופה, תורכיה, אוסטרליה, קנדה, אפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה).

הדיפת הלחץ על ידי בן גוריון היקנתה לו הערכה אסטרטגית ארוכת-טווח מצד ארה"ב ובישראל, והניחה את המסד להפיכת ישראל ממעמסה על ארה"ב לבעלת ברית אסטרטגית ייחודית, כפי שתועד לאחר מלחמת העצמאות על ידי המלצת הרמטכ"ל האמריקאי, עומר בראדלי, לשדרג את ישראל למעמד של "בעלת ברית מועדפת". המלצת הגורמים הביטחוניים נדחתה על ידי מחלקת המדינה והבית הלבן ללא דיון.

ב-1967, ערב "מלחמת ששת הימים", כאשר ישראל עמדה בפני פלישה מתואמת של מצרים, סוריה וירדן (שהילכה אימים על בכירים במערכת הביטחון ובממשלה), הזהיר הנשיא ג'ונסון את רה"מ לוי אשכול מפני מתקפת-מנע: "אם תפעל לבד, תישאר לבד."

אבל אשכול הדף את הלחץ, לא המתין ל"אור ירוק" מוושינגטון, פתח במתקפת-מנע וריסק את תשתיות הצבא המצרי שנועדו להשמיד את ישראל, ולסלול את הדרך להפיכת הנשיא המצרי נאצר (הפרו-סובייטי) למנהיג הפאן-ערבי, להפלת המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים במפרץ הפרסי (כאשר כלכלת ארה"ב היתה תלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי), להנחתת מהלומה ביטחונית וכלכלית קשה על ארה"ב, ולקידום דרמטי של מעמדה האזורי והעולמי של ברה"מ.

נחישות אשכול לפתוח במלחמת-מנע, לאחד את ירושלים, להקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", ולהניח את היסודות להתיישבות ביו"ש (לדוגמא, כפר עציון, היאחזויות בקעת הירדן, והכרזה שגבולה המזרחי של ישראל יהיה נהר הירדן), למרות לחץ אמריקאי, הפכו אותו למושא להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, ותרמו להפיכת ישראל מצרכן-ביטחון למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב.

מ-1967 ישראל הפכה בהדרגה לנושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לחיילי ארה"ב על סיפונה, שאי-אפשר להטביעה, עוגנת באזור קריטי לאינטרס ארה"ב, וחוסכת לארה"ב 20-15 מיליארדי דולרים לשנה שהיו נדרשים – אם לא היתה ישראל במערב המזרח-התיכון - לייצור נושאות מטוסים אמיתיות, להצבתן באוקיינוס ההודי ובים התיכון ולתחזוקתן, בנוסף להצבת מיספר חטיבות צבא באזור.

ב-1981 הפעילה ארה"ב לחץ כבד על רה"מ מנחם בגין לבל יפציץ את הכור הגרעיני בעיראק. הדיפת הלחץ העניקה לבגין – שלא המתין ל"אור ירוק" מוושינגטון – הערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, הביאה להשמדת הכור הגרעיני, ובכך מנעה מארה"ב ב-1990/91 עימות טראומטי עם צדאם חוסיין גרעיני (בעקבות פלישתו לכווית והאפשרות שיפלוש לסעודיה ולאיחוד האמירויות). ב-2007 אימץ רה"מ אולמרט את דוקטרינת-המנע של בגין, השמיד את הכור הגרעיני הסורי – בהסכמה של ארה"ב – ובכך חסך מהאזור את ההשלכות הנוראיות של מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה.

ב-1981 לא סבר בגין ש"אור ירוק" מוושינגטון הוא תנאי להחלה יעילה של החוק הישראלי על רמת הגולן. בגין החיל את החוק הישראלי על אפה וחמתה של ארה"ב, שהגיבה בהשעיית הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני וכהשעיית אספקה של מערכות צבאיות. אבל, שליטת ישראל ברמת הגולן תורמת לאינטרס ארה"ב על ידי מעקב אחרי, והגבלת – כושר התמרון הצבאי של איראן, רוסיה, סוריה וארגוני טרור אסלאמי אנטי אמריקאים, ושדרוג הביטחון הלאומי של המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן, שהוא חיוני ליציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב.

ב-1992-1989 היה רה"מ שמיר מטרה ללחץ ברוטלי והכפשות משוללות-יסוד מצד הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר, במטרה להימנע מבנייה מעבר, ולסגת – ל"קו הירוק". אילו היה שמיר ממתין ל"אור ירוק" מוושינגטון, נכנע ללחץ האמריקאי, מתגמש, מקפיא, או נסוג מרכסי יו"ש, היה הופך את ישראל מנכס בעל כוח הרתעה נגד ארגוני טרור ואיראן, המונע מפולת אזורית אנטי-אמריקאית, לנטל על ארה"ב, מ"סוכן ביטוח חיים" אמין של מדינות ערב הפרו-אמריקאיות –ללקוח רופס של "סוכן הביטוח האמריקאי" – ולרוח גבית לאיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש, תורכיה, רוסיה וסין, ורוח נגדית לארה"ב. דבקות שמיר בעקרונותיו פגעה בפופולריות שלו בוושינגטון, אך שידרגה את ההערכה האסטרטגית של חוגים ביטחוניים ומדיניים בוושינגטון כלפיו וכלפי ישראל.

השורה התחתונה:

לחץ אמריקאי מהווה מבחן-מנהיגות לראשי ממשלות ישראל: האם יהדפו את הלחץ תוך היצמדות לעקרונות רעיוניים וביטחוניים ארוכי-טווח, או ימתינו ל"אור ירוק", יקפיאו, יגמישו ויסיגו עקרונות אלו תמורת נוחיות קצרת-טווח.

מנהיגי-אמת אינם מקריבים עקרונות רעיוניים וביטחוניים ארוכי-טווח על מזבח פופולריות, שהיא תופעה המתפוגגת במהרה.

ביום סגריר ארה"ב תעדיף מנהיג מונחה-עקרונות, שאינו ממתין ל"אור ירוק" מוושינגטון וקורא תגר על לחץ אמריקאי, על פני "מנהיג" המתגמש, מקפיא וקורס תחת לחץ. ב-1991 השתתפתי בפגישת רה"מ שמיר עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, הסנטורים ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול. בסיום הפגישה אמר דול (שהיה סנטור שלא חסך ביקורתו מישראל) לרה"מ: "אתה יודע מדוע מנהיג הרוב ואני חלוקים עליך באופן גורף, אך מעריכים אותך מאוד? כי אתה קשוח!"

במקביל למסע הלחצים של ארה"ב על ישראל בשנים 2016-1948, שלווו לעתים בצעדי עונשין כלכליים וביטחוניים, חלה הרחבה דרמטית של שתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ארה"ב לישראל, כתוצאה מאהדה שורשית של רוב תושבי ארה"ב ונציגיהם בשני בתי המחוקקים, כמו גם היכולות החריגות של ישראל בתחומי הביטחון והטכנולוגיה, והמודעות הגוברת לעובדה שתרומת ישראל לארה"ב עולה על היקף סיוע החוץ השנתי לישראל.

האם הנשיא ג'ו ביידן ילמד מתקדימים וימנע – ולא יחזור – על שגיאות העבר, תוך הימנעות מהפעלת לחץ על בעלת-ברית ייחודית, הנושא בחובו נזק לאינטרסים אמריקאיים?

האם רה"מ נפתלי בנט נפעם מהערכות מזכיר המדינה, או מקבל אותן בערבון מוגבל (ביותר) על רקע הכישלון השיטתי של מחלקת המדינה (כולל מזכיר המדינה בלינקן) בהתייחסות למזרח התיכון?

האם רה"מ בנט דבק במורשת בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר שהבינו את הפער בין העמדות הפשטניות והשגויות של מחלקת המדינה – לבין מציאות המזה"ת, נשמרו מ"מלכודת הפופולריות", לא המתינו ל"אור ירוק" מוושינגטון, הדפו – ולא התגמשו, הקפיאו או כרעו תחת – לחץ אמריקאי (בתנאים דמוגרפים, כלכליים וצבאיים נחותים בהרבה מהתנאים ב-2021), ולכן זכו להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, והעמיקו את שתופי הפעולה עם ארה"ב באופן חסר-תקדים, למרות חילוקי-הדעות והמתיחויות התכופים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אברהם כץ-עוז

ייצור דשנים הוא נזק

ומטרד סביבתי גדול לישראל

הדשנים הדרושים לחקלאות הם בעיקר חנקן, זרחן ואשלגן.

בישראל מיצרים את שלושת הדשנים, וכל אחד מהם במקום ייצורו הוא מטרד סביבתי עצום וגדול מאוד. ייצור האוראה-החנקן במפרץ חיפה הוא מטרד לאומי ידוע (זה איננו רעל כפי שאומרים אחדים) אבל מטרד סביבתי קשה באזור מאוכלס  מאוד. את האשלגן והברום מייצרים בים המלח וברמת חובב. ומייצאים דרך אילת.

ייצור הזרחן נעשה במכרות של הסופר-פוספטים באזורי נגב שונים. ישראל עצמה משתמשת רק בחלק קטן מאוד מהייצור של שלושת הדשנים האלה, לא יותר  מ-10-12 אחוז. כל  השאר נועד לייצוא. הרווחיות מהייצוא הזה אינה גדולה ואינה כלל משמעותית לכלכלת ישראל – לא הייצוא ולא המחיר של הזיכיון.

דעתי שעל הממשלה (בנט רוצה לסייע לסביבה – הנה סיוע ענק) להחליט על סיום ייצור דשנים בישראל. את זה אפשר לעשות בהחלטת ממשלה מיד, ובתשלום פיצויים ליצרנים. אבל אפשר גם לעשות זאת על ידי אי חידוש הזיכיונות לייצור שיש ליצרנים מטעם המדינה. הקרוב מהם הוא הזיכיון של ים המלח, שיפוג בעוד שנתיים שלוש. אין בזה כל נזק משמעותי לאוצר המדינה ויש  בכך ישועה גדולה לסביבה.

אברהם כץ-עוז

* * *

יצחק  גנוז

הָרְחוֹב הַדּוֹמֵם

חַשְׁמַלִּים מְרַצְּדִים בְּאַגְמֵי הַכְּבִישׁ

שֶׁקָּפָא בַּסְּעָרוֹת הַחוֹלְפוֹת,

בַּלַּיְלָה הַזֶּה נְטוּל כֶּלֶב וְאִישׁ

וְזִמְרַת צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת.

הַלַּיְלָה חוֹבֵק אֶת הָרְחוֹב הַדּוֹמֵם

בִּרְאִי שְׁלוּלִיּוֹת מְזַרְזֵף הָאוֹר,

צָהֹב וְכָסוּף, נָם וְיָשֵׁן

רְסִיסִים רְסִיסִים בַּאֲפֵלַת הַקֹּר.

וְיָרֵחַ מָלֵא פִּתְאֹם הִבְהִיק

מִתּוֹךְ חַשְׁרַת עֲנָנוֹת זוֹעֲפוֹת,

בֹּהַק חִוַּרְיָן שָׁלֵו הֶחֱלִיק

בְּסִמְטְאוֹת יַלְדוּתִי הַשְּׂרוּפוֹת.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏7.11.21

* על מה ההתרגשות – כל ממשלה נורמלית, עניינית, שטובת המדינה לנגד עיניה, מעבירה תקציב. זה ממש עניין טריוויאלי. מה מיוחד בכך? מה ההתרגשות?

על כך בדיוק ההתרגשות.

* מדינה מתוקנת – ראשי רשויות מקומיות שנבחרו לראשונה בבחירות 2018, אינם יודעים מה זה לעבוד עם תקציב מדינה, שיאפשר להם סוף סוף לקדם את הרשויות שלהם, לפתח את היישובים שלהם ולא רק לתחזק את הקיים. פתאום הם ילמדו שיש דבר כזה מדינה מתוקנת.

* התקציב והאופוזיציה – תקציב המדינה הוא תוכנית העבודה של הממשלה. אישור התקציב הוא אישור תוכנית העבודה של הממשלה. דחיית התקציב היא דחיית תוכנית העבודה של הממשלה. אם התקציב אינו עובר, הממשלה אינה יכולה לפעול ולתפקד. לכן, הצבעה על התקציב היא הצבעה על אמון הכנסת בממשלה.

האופוזיציה, כל אופוזיציה לכל ממשלה, מצביעה נגד התקציב. רצוי היה שבקריאה השנייה ההצבעה של האופוזיציה תהיה עניינית, כלומר בעד סעיפים שהיא תומכת בהם. אבל זה לא קורה, לא היום ולא בעבר. מכל מקום, תפקידה של האופוזיציה הוא להתנגד לתקציב, כיוון שאם היא תומכת בו, היא כאילו טוענת שאין היא אלטרנטיבה לשלטון. כיוון שאף תקציב אינו מושלם, תמיד תהיה לכל אופוזיציה ביקורת על התקציב; על מה שיש בו ועל מה שאין בו. הטחת הביקורת הזאת היא שירות חשוב של האופוזיציה לציבור ותרומה לדמוקרטיה.

מה ההבדל בין ההתנגדות של האופוזיציה הביביסטית להתנגדות של אופוזיציה נורמטיבית? ההסתה ("תקציב עם דם על הידיים") והשקרים ("כספים למחבלים"). ובעוד הח"כים שמדקלמים את השקרים הללו יודעים שהם משקרים, ציבור המאמינים של פולחן האישיות מתייחסים לשקרים כאל עובדות ומאמינים בהם באמת.

* בית ספר לדמגוגיה – ח"כ שחאדה, יו"ר בל"ד, תקף את התקציב כתקציב מפלה: "זה תקציב של כ-600 מיליארד שקלים, כאשר אחוז אחד ממנו, אולי – ובתנאים מסוימים, יועבר לחברה הערבית."

דבריו הם בית ספר לדמגוגיה. נכון, 1% מהתקציב הולכים באופן ייעודי לקידום המגזר הערבי, וזה סכום גדול. אבל מה הם 99% האחרים? בריאות, חינוך, רווחה, שיכון, ביטחון פנים, דתות, משפטים וכו' – כל אלה משרתים ומקדמים רק את הרוב היהודי ולא את המיעוט הערבי? והדבר נכון גם בביטחון. הגנת המדינה היא על כל האזרחים, גם הערבים. ראינו הן במלחמת לבנון השנייה והן ב"שומר החומות" שהרקטות שנורות עלינו אינן מבחינות בין יהודים לערבים.

* עוד תאוריה הזויה – לעיתים אני קורא דברים ומשתומם, ותמה האם הכותב באמת מאמין למה שהוא כותב, או שהשנאה והפוזיציה דוחפות אותו לכתוב תאוריות הזויות, מתוך ידיעה שהן הזויות? אני לא יודע איזו משתי האפשרויות גרועה יותר.

הנה, למשל, רשומה ארוכה, מפורטת, מנומקת, רהוטה, שקראתי השבוע, המסבירה שהמס על הכלים החד-פעמיים נועדה למטרה אחת בלבד – לפגוע כלכלית במשפחות החרדיות. כלומר, לא שזו תוצאה נלווית של הצעד, לא שהממשלה ערלת הלב הזאת התעלמה מהמצוקה הזאת ודבקה בהצעה למרות הפגיעה בחרדים, אלא שמדובר בזדון, במזימה, בתוכנית שנבנתה מראש. על פי אותה תאוריה, אין שום משמעות סביבתית להפסקת השימוש בכלים חד-פעמיים, זה רק תירוץ שנועד לפגוע בחרדים, מושאי השנאה של שר האוצר ושל הממשלה. אגב, הכותב נעדר מינימום של מודעות עצמית כאשר הוא מדבר על... שנאה.

ואני רוצה לשאול – כבר שנים רבות, לבטח למעלה מעשור, כל הגורמים הסביבתיים, בארץ ובעולם, מטיפים לצמצום עד הפסקה של השימוש בכלים חד-פעמיים. ויותר ויותר גורמים וארגונים חדלו להשתמש בהם. אני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. באורטל למשל, במערכת החינוך, עוד כשהילדים שלי היו במערכת, הופסק השימוש בכלים חד-פעמיים. לאחר מכן גם במשרדי הקיבוץ, באירועי התרבות, במועדון. לא תמיד אנו עומדים בכך. הקורונה בהחלט החזירה קצת את השימוש בחד-פעמי. אבל יש מאמץ רב לעמוד בכך והשימוש בחד-פעמי ירד פלאים. גם המועצה האזורית גולן הפסיקה את השימוש בכלים חד-פעמיים לפני כשלוש שנים. כך גם במקום העבודה שלי – מכון שמיר למחקר. אני בטוח שכל אחד מהקוראים יוכל להעיד על כך ממעגלים שונים שהוא שייך אליהם. האם כל זה נעשה, כדי ליצור תירוץ לממשלה עתידית כדי שתוכל לפגוע בחרדים?

לעיתים אני באמת מנסה להבין את נפשם המסוכסכת של האנשים הרדופים שרואים מזימה בכל דבר סביבם.

לגופו של עניין, אני תומך במס על הכלים החד-פעמיים, שיסייע למניעת זיהום ולצמצום משמעותי בשימוש הסיטונאי בחומרים הבלתי מתכלים הללו. ולגבי המגזרים שבשל העדר מודעות סביבתית השימוש בכלים חד-פעמיים נפוץ בקרבם – מן הראוי לפעול בתוכם בדרכי חינוך והסברה להגברת המודעות. אבל נוח יותר להסית אותם בטענה שממשלת השמד האנטי-יהודית רודפת אותם, ושהשלב הבא יהיה איסור על ברית מילה.

* החברתית – ניסיתי לדמיין את דוד לוי עולב בעובדת הכנסת, משתלח בה ומביא אותה לידי דמעות. גם בדמיון הכי פרוע שלי, איני יכול לדמיין זאת.

זה ההבדל בין מנהיג חברתי ל"חברתית".

* בשרות טייקוני הרשתות – בנאומו בישיבת סיעת ישראל ביתנו, הגדיר שר האוצר ליברמן את היעדים המרכזיים של הממשלה. אחד מהם, כמדומני אפילו הראשון שבהם, היה מאבק ביוקר המחייה ופעולה למען הורדת המחירים.

אין דבר המנוגד ליעד הזה יותר מאשר היוזמה האנטי-צרכנית של שרת הכלכלה אורנה ברביבאי לבטל את חובת סימון מחירי המוצרים על המדפים. זהו צעד אנטי-חברתי, כניעה לאינטרסים של טייקוני רשתות השיווק, שבנושא הזה הוא מנוגד לאינטרס הציבורי.

נדירים המקרים שבהם אני מסכים עם נחמיה שטרסלר, אך הוא פרסם מאמר מצוין שבו תיאר את תרומת סימון המחירים לירידת מחירים או לבלימת עלייתם, מאז נחקק החוק. שטרסלר סיפר שכאשר בנט היה שר הכלכלה, הוא עמד איתן מול הלחצים של רשתות השיווק ודחה את דרישתם לבטל את החוק. אני מקווה מאוד שבנט ידבק בדרכו ושהממשלה תיירט את ההצעה, ושהיא כלל לא תגיע כהצעת חוק לכנסת. אחד הבסיסים של ממלכתיות הוא העדפת האינטרס הציבורי על אינטרס פרטי של בעלי כוח.

* וולגריות – לא אהבתי את צילום הסלפי הקבוצתי של הקואליציה, לאחר ההצבעה על התקציב. זה ילדותי, וולגרי, לא מכובד ולא מכבד את הכנסת. זה אורן חזניזציה של הפוליטיקה הישראלית.

* נכס לאומי או שטיבל חרדי – ושוב חילול קדושת הכותל המערבי – פורעים חרדים מנסים באלימות למנוע מיהודיות להתפלל את תפילת ראש חודש כסלו בשריד בית מקדשנו.

שיתוף הפעולה המוצלח והיפה ביותר שהיה בין נתניהו לבנט, היה פשרת מתווה הכותל, שקבלתו היתה ההישג הציוני הגדול של ממשלות נתניהו. להישג הזה הובילו בעיקר ארבעה אישים – ראש הממשלה נתניהו, שר התפוצות בנט, יו"ר הסוכנות היהודית שרנסקי ומזכיר הממשלה מנדלבליט. לאחר מכן נתניהו נכנע ללחץ אנטי ציוני של העסקנים החרדים ולא קיים את ההחלטה. אולם ההחלטה שרירה וקיימת ועל הממשלה הנוכחית לבצע אותה. על בנט להוביל את ההחלטה ואני מצפה מנתניהו כראש האופוזיציה לגלות אחריות לאומית ולתמוך בה (ולא לשתף ציוצים של העסקן החרדי דרעי שקורא לחלל את הקודש ולמנוע את התפילה בו). הנשיא הרצוג התערב והביא לפשרה שהח"כים משני הצדדים לא יבואו בראש חודש כסלו לכותל. מן הראוי שייכנס לעובי הקורה ויוביל את המהלך הציוני של מימוש פשרת מתווה הכותל.

בחוק הלאום, אחד מחוקי היסוד החשובים ביותר שקיבלה הכנסת, נאמר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. היא לא מדינת מגזר של הזרם החרדי. על ישראל, כמדינה ציונית, לשחרר מחדש את הכותל כדי להבטיח שיהיה נכס לאומי ולא שטיבל חרדי.

אני מצרף מאמר שכתבתי בנדון לפני שנים אחדות:

https://heitner.wordpress.com/2013/04/10/%D7%A0%D7%9B%D7%A1-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99/

* נשים אורתודוכסיות ברבנות – שר הדתות המצוין מתן כהנא מוביל רפורמות משמעותיות לחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל. כאשר אנחנו שומעים את עסקני החרדים דרעי, גפני ושות' ותועמלנים ריקים כמו קרעי מייללים וצווחים על "ממשלה אנטי-יהודית", זה סימן טוב. סימן של הליכה בדרך הנכונה, של שחרור היהדות מהשליטה המגזרית החרדית.

אחת הרפורמות החשובות שמוביל השר היא הכרה ברבניות אורתודוכסיות. אין הכוונה לרבות מן הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) או המתקדם (רפורמי) אלא בנשים אורתודוכסיות לעילא ולעילא. אין המדובר ברבנית במובן של אשתו של הרב, אלא בתלמידות חכמים, גדולות בתורה, מורות הלכה, ומנהיגות רוחניות, שיש להן כל הכישורים וכל הידע הנדרש להיות רב בישראל, זולת הפגם הגנטי הנורא שהן נשים, ר"ל. כיוון שמדובר בנשים אורתודוכסיות, שמקבלות על עצמן את השולחן ערוך כמות שהוא, הן מקבלות על עצמן את האפלייה המגדרית המובנית בהלכה עצמה, כמו שהאישה אינה נספרת למניין ואינה יכולה להוביל את רוב התפילות. אבל אין שום איסור בהלכה לכך שאישה תכהן כרב. זו סתם שמרנות. ואת מה שההלכה אינה אוסרת, הן אינן מוכנות להמשיך ולקבל בהכנעה.

המהפכה הפמיניסטית בציבור הדתי-לאומי בעשרות השנים האחרונות, כמו גם בנאו-אורתודוכסיה ביהדות ארה"ב, היא אדירה, מהירה יותר מקצב המהפכה הפמיניסטית בחילוניות המערבית והישראלית. רק לפני כארבעים שנה היה צריך להילחם ולגשת לבג"ץ כדי שאישה תוכל להיות חברה במועצה דתית. רק לפני כארבעים שנה היו מי שנלחמו בתופעה החדשה של נשים הלומדות גמרא. היום הציבור הדתי לאומי ברובו הגדול אוהד מאוד את המגמה ושותף לה. כבר יש נשים אורתודוכסיות שמכהנות למעשה כרב לכל דבר, אם כי עדין בהגדרות מכובסות כמו "ראש קהילה" באפרת או "המנהיגה הרוחנית" של אוניברסיטת בר-אילן. אך הכיוון ברור ואת המהלך הזה אי אפשר להפסיק. הקולות השמרניים המתנגדים לכך, גם בקרב חלק מן החרד"לים, מייצגים מלחמת מאסף, שלכל היותר תעכב את המגמה, בדומה לרבנים היוצאים עדין נגד שירות בנות דתיות לצה"ל, מה שאינו עוצר את המיספר ההולך וגדל של בנות דתיות המתנדבות לשירות בצה"ל, כולל שירות קרבי, ודווקא מבין הרציניות ביותר גם במובן הדתי. המגמה עצמה – בלתי הפיכה.

הרפורמה שמוביל השר כהנא היא הסמכת נשים לרבניות במסגרת משרד הדתות, עם בחינות זהות לבחינות לרבנים ברבנות הראשית, ואת ההסמכה נותנים רבנים אורתודוכסיים מוכרים ומוערכים בציונות הדתית. עם זאת, כיוון שהרבנות הראשית אינה מכירה בהן, הן לא תוכלנה לכהן בתפקידים כמו רב עיר, שהם מטעם הרבנות. העמותה המייצגת את הרבניות, עתים, אינה מסתפקת בכך ועתרה בעניין לבג"ץ. חבל, איני חושב שבג"ץ צריך להתערב בסוגיות דתיות וחברתיות. יש לברך על כל התקדמות, ולא לצפות למהפכה טוטלית מיידית שבאה מלמעלה באמצעות בג"ץ. תהליך חברתי פנימי, מלמטה למעלה, הרבה יותר נכון, אמיתי ואפקטיבי. אלמלא המהלכים החברתיים שקרו בעשרות השנים האחרונות, לא היינו מגיעים למצב שמאפשר היום לשר הדתות לקדם פריצת דרך כזו.

המהפכה החשובה ביותר, בעיניי, שהשר כהנא מקדם, היא מהלך גדול לשינוי פני הרבנות הראשית, הנשלטת בידי החרדים – והחזרתה לידיים ציוניות, של רבנים דתיים לאומיים. למה בעיניי המהלך הזה חשוב יותר מהרפורמות האחרות? כי המכשול הגדול ביותר היום אינו נעוץ בחוקים או במדיניות ממשלתית, אלא בהרכב החרדי של הרבנות, שהיא היום המכשול הגדול ביותר בפני הגיור, בפני הרפורמה בכשרות ועוד. יש לציין, שמי שהיה שותף להשתלטות החרדית על הרבנות היו הפוליטיקאים של השמאל הישראלי, ששיתפו פעולה עם החרדים נגד הציונות הדתית, בשל המחלוקת האידיאולוגית בנושא ההתנחלות. לאחר מכן, הליכוד הצטרף למגמה בשל הברית העסקנית בין נתניהו לחרדים. יש לקוות שבממשלה הראשונה בתולדות המדינה, שעומד בראשה מנהיג דתי-לאומי, עם שר דתות דתי-לאומי נמרץ ומהפכן, יתחולל השינוי המבורך.

אני מייחל ליום שבו הרבנות הראשית של ישראל תכלול בתוכה רבנים משלושת הזרמים הגדולים ביהדות, אך אני יודע שהיום הדור אינו כשר לכך ויש צורך בשנים רבות של הכשרת הלבבות. אבל עצם שחרור הרבנות מדי החרדים והחזרתה לציונות, היא מהלך היסטורי, גדול וחשוב מאוד.

אני ממליץ על כתבה בנושא הרבניות האורתודוכסיות של חן ארצי סרור, במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". את הרבנית דבורה עברון, המנהיגה הרוחנית של אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיינה לכתבה ותמונתה מופיעה בה, אני מכיר מן הימים שניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית פלורליסטית בגליל. במסגרת המרכז פעל בית המדרש "ניגון נשים". דבורה עברון ליוותה אותו מטעם המדרשה באורנים. בינתיים היא הוכשרה לרבנות והוסמכה בידי גדולי הרבנים וביניהם הרב קנוהל ז"ל והרב מלמד מישיבת הר ברכה. בראיון קודם לחן ארצי סרור, לספרה "הדתיות החדשות", לאחר הסמכתה לרבנות, שאלה אותה המראיינת למה היא נכנסה לתהליך כל כך ארוך וקשה, אם ממילא אין הכרה בידע שלה. תשובתה היתה נפלאה: "אני רוצה להיות חלק מתהליכים שיישארו לאורך שנים, ברור לי שאת חלקם אפילו לא אראה בימי חיי, אני חוליה בשרשרת הדורות ולכן השאלה 'מה יהיה בסוף' לא רלוונטית עבורי כי מדובר בתהליך שנמדד בשעון של הנצח."

* הכשל של המשלחת הישראלית – שעה שכל מנהיגי העולם התכנסו לדיון בעתיד כדור הארץ ועתיד האנושות, הם כשלו במבחן האנושיות הבסיסי ביותר – הנגישות, המאפשרת לכל אדם ובעיקר לחלש, לנכה ולחולה, להיות חלק מן ההוויה החברתית והציבורית.

לעיתים קל לנו להרחיק עדותנו לגלובלי ולעתידי. קל הרבה יותר מאשר תשומת הלב לחלש שבתוכנו. כמו אלה שמדברים גבוהה גבוהה על שלום עולמי ועל צדק לפלשתינאים בלה בלה בלה אך אינם רואים את השכן שלהם.

ההתנצלות של ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון בפני השרה קארין אלהרר היתה מחווה יפה ומרגשת. אך אני חייב להודות שהיה לא מעט צדק גם בטענתו של אחד הדוברים הבריטיים, שהאשים את ישראל בכך שלא יידעה את המארגנים בצרכיה של אלהרר. נכון, המארגנים היו צריכים מלכתחילה לחשוב על צורכי הנגישות. אבל אלהרר היא חלק מן המשלחת הישראלית, ומן הראוי היה שהמשלחת הישראלית תעשה את המוטל עליה כדי להבטיח את צרכי הנגישות של קארין אלהרר. המשלחת לא נהגה כך, ובכך היא כשלה. המחווה של ראש הממשלה, שלקח את אלהרר איתו לפגישה עם ג'ונסון היתה נאה. אך כפי שג'ונסון, המארח, ראה לנכון להתנצל בפני אלהרר (למרות שברור שהוא אישית אינו אשם בפשלה), כך ראוי היה שגם בנט, ראש המשלחת הישראלית, יתנצל בפניה.

* נתניהו ראוי לשבח – כאשר נתניהו ראוי לשבח, אני תמיד שמח לשבח אותו. הוא ראוי לברכה על החלטתו המוצדקת, בהיותו ראש הממשלה, על הקמת עיר בדואית בנגב, שאושררה השבוע בידי הממשלה הנוכחית. אני שמח שהממשלה אינה ממשלת "שינוי לשם שינוי", אלא היא עניינית ומממשת את הדברים הטובים של הממשלה הקודמת (כך היה גם בפגישתו של בנט עם ראש ממשלת הודו, בה הוא שיבח את פריצת הדרך של קודמו ביחסים בין ישראל להודו).

הקמת העיר הבדואית היא הפתרון הראוי לבעיית "הפזורה הבדואית" – ההתפשטות הבלתי חוקית של הבדואים על כל שטחי הנגב, בשנות אובדן הריבונות הישראלית.

* י"א הנקודות – פעמים אחדות שיבחתי בשבועות האחרונים את הממשלה על התוכנית הנרקמת להקמת עשרה יישובים יהודיים חדשים בנגב. מסתבר שטעיתי. לא מדובר בעשרה יישובים אלא ב-11 יישובים. ויש בכך מן הסמליות – חזרה אל י"א הנקודות, 11 יישובי חומה ומגדל שהוקמו במוצאי יום הכיפורים תש"ז, ושבזכותן נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל.

בשנים האחרונות התערערה הריבונות הישראלית בנגב. מפעל ההתיישבות הציונית החדש בנגב הוא אחת התשובות המרכזיות לבעיה. ההתיישבות היא כלי מרכזי במימוש הריבונות.

למרבה הצער, מרב מיכאלי, יו"ר מפלגת העבודה, הביעה התנגדות למהלך. אם מפלגת העבודה מתנגדת להתיישבות בנגב, אפשר לחתום על תעודת הפטירה של תנועת העבודה.

* שמענו אותה – זה לא נכון שמרב מיכאלי מתנגדת להתיישבות בנגב.

היא מתנגדת רק להתיישבות יהודית בנגב.

התשובה של איילת שקד הייתה קולעת: "שמעתי אותך."

מזל שבן גוריון לא שמע אותה.

* סדר עדיפויות – אני מעדיף ממשלה שמרב מיכאלי שותפה בה שמיישבת את הנגב על ממשלה שמרב מיכאלי לא שותפה בה שאיבדה את הריבונות הישראלית על הנגב.

* הציונות המעשית והבנייה בירושלים – נדב שרגאי מדווח ב"ישראל היום" על מחלוקת גדולה ומרה בין ישראל לארה"ב, שמתנהלת בינתיים מאחורי הקלעים, בסוגיית הבנייה בירושלים. ממשלת ישראל דוחפת תנופת בנייה אדירה בירושלים, כולל 9,000 יח"ד בעטרות שבצפון מזרח ירושלים. "היא מקדמת מאוד את התוכנית שבנימין ונתניהו וקודמיו הקפיאו בכל שנות שלטונם," מסביר שרגאי, ומדווח ש"מאחורי המהלך עומדים שר השיכון זאב אלקין, שרת הפנים איילת שקד ושר המשפטים גדעון סער," ושראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד אף הם בתמונה. שרגאי מתאר את הבנייה המתנהלת בפועל בגבעת המטוס, שבה ייבנו בשני שלבים 2,600 יח"ד. "גם פה," מסביר שרגאי, "נתניהו עיכב שנים רבות ונכנע ללחץ הבינלאומי." התוכנית החשובה ביותר שהממשלה מקדמת, שעליה מתנהל מאבק מראשית שנות ה-90, היא תוכנית הבנייה הגדולה באי-1 שנועדה ליצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים ולמנוע ניתוק של מעלה אדומים.

האם הפעם תעמוד הממשלה על שלה, או תיכנע, כמו קודמותיה, ללחץ אמריקאי? ימים יגידו. שרגאי מספר, שארה"ב קשרה בין המחלוקת על הבנייה למחלוקת על הקונסוליה בירושלים. כידוע, ממשלת ישראל מסרבת בתוקף ובצדק רב לאפשר פתיחת קונסוליה בירושלים המיועדת לפלשתינאים. כותב שרגאי: "העמדה הישראלית נגד פתיחת קונסוליה לפלשתינאים בירושלים הביאה את האמריקאים ספק לרמוז, ספק לומר במפורש, שאם אין קונסוליה גם בנייה לא תהיה, לא רק בעטרות, אלא גם בגבעת המטוס."

אסור לישראל להסכים לפתיחת הקונסוליה, ואני לא מאמין שהסכמה ישראלית לפתיחתה תביא לתמיכה אמריקאית במפעל הבנייה הגדול. אולם תיאורטית אני מסכים עם שרגאי, שאם תמורת הסכמה של ישראל לפתיחת הקונסוליה ארה"ב תתמוך ארה"ב במפעלי הבניה – הבנייה קודמת. זאת הציונות המעשית. או בלשונו של שרגאי: "עם כל הכבוד לסמלים – הבנייה והעובדות בשטחי חשובות יותר, וכדאי שנדע לבחור לעצמנו את המלחמות הנכונות והיותר משמעותיות."

* עובד אלילים - שלמה קרעי החצוף מכנה את הממשלה "אנטי ציונית ואנטי יהודית." מיהו הקרעי הזה שחושב שממנו נלמד ציונות ויהדות מהי? האם מאדם שמכפיף כל אינטרס לאומי וציוני לאינטרס פרטי של מושחת אחד נלמד מהי ציונות? האם מעובד אלילים בפולחן אישיות פגאני נלמד מהי יהדות?

פולחן האישיות הוא עבודה זרה. אין דבר נתעב ביהדות יותר מעבודה זרה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות היחידות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור." אז עובד האלילים הזה ילמד אותנו מהי יהדות?

* עושר לשוני – כתב לי ביביסט מצוי: "מי שנגד ביבי הוא אדם רע ורשע שאלוהים יעניש אותו בגופו, שיהיה נכה ויסבול."

אז קודם כל, תודה על האיחולים והברכות. יפה שאתה חושב עליי.

 אהבתי במיוחד את העושר הלשוני. פעם אחת הוא כתב "ביבי", פעם אחרת הוא כינה אותו "אלוהים."

יפה.

* בנות הגנון – שיח סוער ופרוע בין ח"כים ב"פגוש את העיתונות", וכשרשות הדיבור ניתנה לח"כ יוליה מלינובסקי מ"ישראל ביתנו" היא פנתה לרינה מצליח: "את רואה באיזה גנון אני נמצאת? אני יושבת ראש ועדה וצריכה כל הזמן לנהל גברים כאלה."

באמת?! מירי רגב... מאי גולן... גלית דיסטל אטבריאן... הן גברים?

* ברלה צא – הגיעה השעה שמנסור עבאס יפסיק להשתבלל, ויגלה את האמת וכל האמת, לפרטי הפרטים, על החיזור אחריו של נתניהו, על ההבטחות של נתניהו, על התחייבויותיו לבטל את חוק קמיניץ, למשל. עבאס מתנהג כמי שרוצה בכל דרך לא לשרוף את הגשרים עם נתניהו, וכך הוא מבליג על ההסתה והשקרים של נתניהו על הממשלה בתירוץ שהיא כוללת את יציר כפיו. אז קודם כל, אין לו מה לדאוג. אם תהיה לנתניהו אפשרות כזו, הוא לא יהסס לרגע להקים ממשלה עם רע"ם. ובכלל, כאיש ציבור על עבאס לגלות אחריות ולחשוף בפני הציבור את האמת.

* מנהיג המתפרעים – מפגיני ימין רדיקלי מתפרעים בכניסה לירושלים, חוסמים אותה, מיידים אבנים וחפצים בשוטרים. ומי מפגין איתם? כמובן, בן גביר.

* אווירת סוף קורס – האמירה של ד"ר שרון אלרעי פרייס, שאני מכבד ומעריך אותה מאוד, שכל הורה יחליט אם לחסן את ילדיו, היא אמירה חסרת משמעות ובעיקר נטולת מנהיגות.

היא חסרת משמעות, כיוון שאיש לא חשב לאכוף התחסנות כפי שעד כה לא היתה התחסנות בכפייה. לא צריך את אלרעי פרייס כדי לומר את המובן מאליו. היא נטולת מנהיגות, כי אין בה קריאה להורים לחסן את הילדים, אין בה המלצה לחסן את הילדים. במקום שבו אין נקיטת עמדה – אין מנהיגות.

כך בדיוק היה כשניתן האישור לחיסון ילדים בגיל 12-16. גם אז היה זה בדעיכתו של הגל השלישי, והמסר היה שאפשר לחסן את הילדים, אבל בלי המלצה ובלי קריאה, ובלי מבצע ממלכתי של חיסון רבתי בבתי הספר, בשבועות שלפני היציאה לחופשת הקיץ. ואז בא הגל הרביעי ומיד כולם נזכרו והזדרזו לעודד התחסנות, לקרוא להורים לחסן את ילדיהם, ולהסביר עד כמה הדבר חשוב.

האם אנו חוזרים לאווירת סוף קורס? לא למדנו לקח מהאופוריה של דעיכת הגל הראשון והשלישי?

* כת – מה האחוז מבין המאמינים שכדור הארץ שטוח שהתחסנו נגד קורונה?

* תעשיה שהורגת מיליונים – פעיל בכת עוכרי המדע, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים, שמתעלק עליי לאחרונה, הסביר לי מהו מדע הרפואה: "מדע רפואה. תעשייה שהורגת מיליונים כל שנה. משחדת מדענים. קונה מחקרים ודנה למוות כל מי שלא משתלם לה כלכלית." אהה. ולמה אני כותב בעד החיסונים? "אתה משולם ולכן מדקלם כותרות ששילמו לך לדקלם." הוא צודק. את הבריכה הפרטית בחצר ביתי ואת הקומה השלישית בחווילה שלי מימנה ד"ר אלרעי פרייס מנגלה באמצעות השלמונים שאני מקבל על כל רשומה המפיצה את הבדותה כאילו יש קורונה.

* קונספירציית-על פנטסטית – אדם רז פירסם ב"הארץ" קונספירציה פנטסטית, שמרוב שהיא מטורללת כנראה יהיו לא מעטים שיקנו אותה, על פיה כל פועלו של נתניהו נגד הגרעין האיראני, הוא תוכנית גאונית שנועדה להביא להתגרענותה של איראן. המלחמה שלו נגד הסכם הגרעין, למשל, נועדה לסכל הסכם שיאט את התגרענות איראן ואת הפיקוח הבינלאומי על תוכנית הגרעין האיראנית ועובדה שיציאת ארה"ב מן ההסכם, בדחיפתו של נתניהו, הביאה להאצת תהליך ההתגרענות. אגב, כמו כל קונספירציה, גם זו כוללת בתוכה עובדות, שאותן היא מפרשת כהוכחה לאמיתותה. ולמה נתניהו רוצה שאיראן תהיה גרעינית? כי המטרה שלו היא לסיים את מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. אם איראן תהיה מדינה גרעינית גלויה, או אז ישראל תכריז על עצמה כמעצמה גרעינית, עם יכולת למכה שנייה, והרי בדיוק לשם כך הוביל נתניהו לרכש צוללות רבות כל כך. ולמה נתניהו רוצה כל כך להפסיק את מדיניות העמימות? כי הוא מאמין במרוץ חימוש גרעיני במזה"ת ובעולם, שינציח את הסכסוך. ולמה הוא רוצה להנציח את הסכסוך? אדם רז הסביר שמפאת קוצר היריעה הוא לא יכול להיכנס לכך במאמר הזה.

אני משער שרבים מקוראי המאמר יסבירו זאת כך – הנה עוד רל"ב (רק לא ביבי) ששנאתו לביבי גורמת להפיל עליו או לתפור לו כל תיק אפשרי. את מי שחושב כך אפנה למאמרים דומים של רז על בן-גוריון, דיין ופרס, שבהם הוא האשים אותם בדיוק באותה האשמה. למשל, התנגדותו של פרס להפצצת הכור הגרעיני של עיראק, נבעה מאותה מגמה בדיוק.

אחרים אולי יחשבו שמדובר בעוד היסטוריון חדש פוסט ציוני או אנטי ציוני שמאשים את ישראל בכל עוולות האנושות. גם זה לא נכון. אדם רז הוא ציוני, מעריץ של הרצל ושל יגאל אלון, תומך בתוכנית אלון ומתעב את הסכם אוסלו.

אז מה עומד מאחורי התאוריה?

אדם רז הוא היום ההיסטוריון הבולט בקבוצה, אני רואה בה כת, שנקראת או לפחות נקראה בעבר "חוג אורנים". קבוצה הפועלת מאז שנות השישים, ומנהיג אותה (או בעיניי הגורו שלה) פרופ' יגאל וגנר, שהוא היום בעשור העשירי לחייו ומכשיר את אדם רז ליורשו האינטלקטואלי. חוג אורנים מאמין במגה-קונספירציה עולמית, של פוליטיקת עומק שמתחת לפוליטיקה הגלויה, החוצה מדינות ומפלגות, והיא למעשה מאבק איתנים כלכלי בין ההון היצרני להון הפיננסי. ההון הפיננסי נבנה ממלחמות ולכן הוא מעוניין במלחמות נצח. הדרך לכך היא מרוץ חימוש גרעיני. זו האג'נדה האמיתית של המנהיגים, שמסווים אותה באידיאולוגיות שונות. בחלוקה ההזויה למחנות, היטלר וצ'רצ'יל הם חלק מאותו מחנה, ושותפים למעשה למזימה של מלחמת העולם השניה. גם דה-גול, למשל, הוא חלק מאותו מחנה.

המחנות הללו מחלקים גם את התנועה הציונית ואת מדינת ישראל. כל מנהיגי הציונות וישראל מתויגים לפי המחנות, לטובים ולרעים. אבי המחנה הטוב הוא הרצל. אבי המחנה הרע הוא רוטשילד. המחנה הרע, של השותפים של מחנה היטלר-צ'רצ'יל כולל את בן-גוריון, ז'בוטינסקי, משה דיין, שמעון פרס וגם את נתניהו. המחנה הטוב כולל את חיים ויצמן, שרת, פנחס לבון, אשכול, גולדה, גלילי, יגאל אלון, רבין ואולמרט (שלא בכדי הפציץ את הכור הגרעיני בסוריה). נאצר וסאדאת, אגב, שייכים למחנה הטובים. ערפאת, לעומתם, הוא מהמחנה של ב"ג ונתניהו. הסכם אוסלו נכפה על רבין הטוב בידי פרס הרע ששלט במנגנוני הכוח במפלגה, במטרה להכניס לכאן את ערפאת למען המשך מלחמת הנצח; אותו יעד שלמענו הוא הקים את הכור בדימונה. רבין עשה הכול כדי למנוע את ההסכם ולאחר מכן למסמס אותו ולכן הוא נרצח. המהדרין רומזים שלא בכדי פרס הוא שירש את רבין, כפי שג'ונסון הרע ירש, לא במקרה, את קנדי הטוב. נתניהו, לפי התאוריה, הוא הממשיך של פרס, האיש הרע מדימונה ואוסלו.

החסר משוגעים אנוכי?

* מה פתאום חקירה עכשיו – פעמים רבות הבעתי את דעתי הבלתי פופולרית נגד תרבות עריפת הראשים, שהיא אחת הסיבות להתנגדותי לתרבות ועדות החקירה המשפטיות. התרבות הזאת מתמקדת באירוע בודד ובוחנת את ההתנהלות של אדם בו במנותק מהתנהלותו הכוללת. אולי מדובר בכשל נקודתי או שיקול דעת מוטעה חד פעמי, של מפקד / מנהל מצוין, עילוי, שבשל אותה שגיאה ובהתעלם ממכלול פועלו, נפסיד אותו? אולי דווקא הוא יידע להפיק את הלקח הנכון, בצורה הטובה ביותר, מהכשל ולהביא לתיקון? אולי במקומו יבוא מישהו פחות טוב, פחות מנוסה? המדיניות הזאת מעודדת ראש קטן, כסת"ח, פאסיביוּת, שהרי מי שאינו עושה לא טועה. כמובן שכוונתי לשגיאות בשיקול דעת ולא בהתנהלות בלתי מוסרית או בלתי חוקית.

אולם יש מקרים שבהם התפיסה שלי לחלוטין אינה רלוונטית. היחידה לאבטחת אישים, למשל – כל קיומה, מיום הקמתה, כאילו כוונה לאותו רגע שבו יגאל עמיר שלף את אקדחו ורצח את רבין. אם היחידה לא הצליחה להגן על רבין, הכשל הוא מוחלט. דרור יצחקי, ראש אגף האבטחה בשב"כ, שהיחידה לאבטחת אישים היתה כפופה אליו, לקח אחריות מיידית ושעות ספורות אחרי הרצח הודיע על התפטרותו. גם היום, 26 שנים אחרי, הוא שלם לחלוטין עם התפטרותו, ועל כך הוא ראוי להערכה.

בראיון לרונן ברגמן ב"7 ימים" אמר יצחקי שהוא שלם עם החלטתו, אך כועס, פגוע וממורמר על כך שכל האצבעות הופנו אליו ואל הכשל האבטחתי, בעוד היה גם כשל מודיעיני חמור לא פחות. האמת היא שוועדת שמגר קבעה שהכשל היה מערכתי ושאלמלא ראש השב"כ כרמי גילון התפטר, היא היתה קובעת שיש להדיחו. אולם לטענת יצחקי, הוועדה הקלה בחומרת האחריות של המחלקה הלא ערבית על הכשל המודיעיני.

עד כאן, אני בהחלט מבין ובמידה מסוימת גם מסכים איתו. אלא שהוא דורש מבנט להקים ועדת חקירה ממלכתית נוספת לרצח רבין. לא אחת, כאשר אני שומע את תאוריות הקונספירציה ההזויות על הרצח, אני חושב שכדאי להקים ועדת חקירה ממלכתית שתפריך אחת ולתמיד את התאוריות הללו. אולם אני מתקרר מיד, כי אני יודע שמכחישי הרצח והמאמינים בתאוריות, ימשיכו להאמין לקונספירציה ויטענו שהוועדה היתה ועדת טיוח, שהיא חלק מן הקונספירציה. אז לשם מה יש צורך לטלטל שוב את החברה הישראלית בחקירה נוספת ומיותרת של הרצח? רק כדי שיצחקי ירגיש טוב שגם המחלקה הלא יהודית חטפה ביקורת על מחדליה?

יצחקי מאמין שוועדת חקירה תסיר מסדר היום את הקונספירציה. "צריך ועדה כדי לשלול פורמלית שלא היתה כל קונספירציה. אם באמת היום אחוזים ניכרים בציבור חושבים שהיתה קונספירציה, אז [הוועדה] תגיד לציבור, לא היתה קונספירציה... לא היתה קונספירציה. חס וחלילה. השירות לא היה מעורב בשום צורה ברצח."

אבל עצם העובדה שהוא קרא להקים ועדת חקירה ממלכתית, הביאה שוחרי קונספירציה להוציא מהקשרו משפט אחד מדבריו; שצריך להקים ועדה "משום שיש עדין הרבה דברים לדעתי שלא יודעים באמת מה קרה איתם. בעיקר בתחום המודיעיני, אבל גם בתחום האבטחתי. כל העניין של 'סרק, סרק', כל סיפורי אי ההתאמות בנושא של הכדורים. כל מה שנוגע לפרשיות 'התימני הקטן', שמפניה..."

אף שהוא אומר שיש לחקור אותם כדי להוכיח שלא היתה קונספירציה, הם כבר השתמשו במשפט המנותק מהקשרו כ"הוכחה" לכך שאפילו בכיר בשב"כ תומך, כביכול, בקונספירציה. וזו בדיוק הדרך שבה נרקמה הקונספירציה; עיוות שקרי של רסיסי עובדות לצד בדיות מוחלטות. 

* פרס נובל לרצח – אני מתקשה להתרגש מכך ששליט אתיופיה אביי אחמד, חתן פרס נובל לשלום, אחראי למעשי טבח המוניים במלחמת האזרחים בארצו. הוא לפחות קיבל את הפרס לפני שביצע מעשי טבח. מאז שפרס נובל לשלום ניתן לרב המרצחים יאסר ערפאת אחרי עשרות שנות טרור ומעשי טבח – הפרס איבד מערכו המוסרי.

* מפעל חיים ציוני – ביום השנה להצהרת בלפור, זכה בן-דרור ימיני, המוביל יותר מכל ישראלי אחר את המאבק נגד מסעות השקר, עלילות הדם והדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, בפרס על מפעל חייו. בן דרור, שבעיניי הוא העיתונאי החשוב ביותר בישראל, ראוי לפרס ישראל, ואני מקווה שהוא יזכה בו במהרה.

* מילון גידונלויי-עברי – אל-מג'דל = אשקלון.

* ליצן – בתור מה ישב ליאור שליין בפאנל של "אולפן שישי" בערוץ 12? האם בתור בן זוגה של או בתור ליצן החצר? כך או כך זה היה מביך, ואני מקווה שחד-פעמי.

* הנני כאן – מוטי זעירא הוא ממייסדי המדרשה ב"אורנים", בית היוצר של ההתחדשות היהודית בישראל, ומי שעמד בראשה עשרות שנים. מעטים האנשים שיכולים להתברך במפעל חיים כזה.

אך למוטי זעירא מפעל חיים נוסף – הביוגרפיות של גיבורי התרבות של ישראל. הוא כתב ביוגרפיות של שידלובסקי, מרדכי ברנששטר, דוד מלץ, דוד זהבי, נעמי שמר, תרצה אתר ולאחרונה יצאה לאור הביוגרפיה של חיים חפר, פרי עטו, "הנני כאן". איני בטוח שלא שכחתי ביוגרפיה או שתיים. לקראת חנוכה תצא הביוגרפיה שהוא כתב על יגאל מוסינזון והיום הוא עובד על ביוגרפיה נוספת.

יש שני תנאים לביוגרפיה טובה – סיפור חיים מרתק וסופר שיודע לרתק. כל הביוגרפיות שכתב מוטי עומדות בשני התנאים. כולן כתובות בשפה קולחת ומרתקות כספר מתח.

קראתי בימים האחרונים את "הנני כאן", המספר את סיפור חייו של חיים חפר על תחנותיו השונות – הפלמ"ח, הצ'יזבטרון, החמאם, פזמוניו, המקאמות בעמודי "פתחלנד" של "ידיעות אחרונות", פרס ישראל. אי אפשר שלא להתפעל מעוצמת הביטוי הנדירה של חפר, מכישרון הכתיבה והחריזה שלו ומהיזמות התרבותית היצירתית והבלתי נלאית שלו, ממש עד נשמת אפו האחרונה. כשקראתי את הספר, נזכרתי למה אהבתי אותו כל כך ומדוע תיעבתי אותו כל כך. אהבתי את אהבת המולדת היוקדת שלו, הפטריוטיות שלו, הגאווה שלו בצה"ל, היותו שומר החותם של הפלמ"ח. תיעבתי את השנאה המרושעת שלו לכל מי ולכל מה שאינו אנ"ש – המתנחלים, הדתיים, החרדים, הליכודניקים, הרפ"יסטים והבן-גוריוניסטים, המרוקאים. ובנוסף לשנאות "הציבוריות" גם את השנאות האישיות לאנשים שהם דווקא מבני חוגו הפוליטי, ואת הבמה החופשית שקיבל מ"ידיעות אחרונות" הוא ניצל גם לחיסול חשבונות איתם. אבל האמת היא שאותה מרושעות, שהיא הצד השני של אותה אהבה, היא חלק ממנו, ובלעדיה הוא לא היה חיים חפר. לטוב ולרע. אני ממליץ בחום על הספר.

ועוד מילה על ביוגרפיות. הסוגה הספרותית האהובה עליי ביותר היא ביוגרפיות. קראתי מאות כאלו. אבל הבעייה היא שכמעט לאף ביוגרפיה אין הפי-אנד. כמעט תמיד בסוף הגיבור מת. אבל בביוגרפיה שאני כתבתי, של יהודה הראל (וכאן הנחתום שמח להמליץ על עיסתו) הספר מסתיים כאשר הגיבור חי ובועט ומקבל את פרס ישראל.

* ביד הלשון: אגדה שהייתה באמת – אביעד פוהורילט ספד לכדורגלן והמאמן אמציה לבקוביץ', שהלך השבוע לעולמו, והגדיר אותו "אגדה שהיתה באמת."

הביטוי "אגדה שהיתה באמת" לקוח מ"סיפורי פוגי" של להקת "כוורת". המערכון האלמותי "אנשי הארון", נפתח במילים: "אנשי הארון. אגדה שהיתה באמת."

אורי הייטנר

* * *

מוטי הרכבי

בנט: פליטות גזי החממה יופחתו לאפס

עד 2050!!!

לא הייתי אומר שזו ההבטחה הכי ריקה והכי הזויה שבנט נתן, לאיש כבר היו הרבה הבטחות ריקות והזויות, אבל ההבטחה הזאת ניתנה בפני כל העולם, וכל מי ששומע את ההבטחה ואפילו אם מבין מעט מאוד בנושא, יודע שעומד בפניו איש שמחלק הבטחות ריקות וחסרות שחר.

אני מרשה לעצמי להתבטא בנושא כי אני בתחום. הייתי חמש שנים חבר בוועדת המומחים לאיכות סביבה של UNIDO  – ארגון האו״ם לתיעוש מדינות מתפתחות (תפקיד ללא שכר). לפני מיספר שנים ניסיתי, בשיתוף מכון ויצמן, לבנות מערכת שתהפוךCO2  (גז החממה העיקרי) לאבן גיר. לו הפרויקט היה מצליח כנראה שלא היתה ועידת אקלים ובנט היה חייב לחפש במה עולמית אחרת כדי לפזר שטויות. אני גם אחד ה-Founders של חברה בתחום איכות הסביבה.

נתחיל עם העובדות. תחנות הכוח של ישראל פולטות בשנה כ-70 מיליון טון (70,000,000) שלCO2  – המספר נשמע עצום אבל יחסית ל-10 מיליארד טון שפולטים בסין, המיספר קטן יחסית. אני מדגיש תחנות הכוח, מיספר זה לא כולל מכוניות, מפעלֹים קטנים והשרפות השנתיות של יערות ישראל, שרפות שמציתים אותם ״צעירים״ מארץ לא נודעת – שמרוב אהבת ארץ ישראל שורפים אותה.

למיספר העצום 70 מיליון יש סיבה פשוטה. על כל 1 טון של פחם נקי ששורפים, פולטים לאטמוספירה קצת יותר מ-3 טון של CO2 – המצב דומה בכל סוגי הדלק הפוסילי (דלק מאובנים) כמו פחם, דיזל, מזוט או גז טבעי. כאשר ישראל תעבור באופן מלא לגז טבעי, האוויר יהיה הרבה יותר נקי, אבל מבחינת גזי חממה לא יהיה כמעט שינוי.

ייצור חשמל כרוך בשריפת דלק פוסילי, אם בשנת 2050 נצרוך חשמל – נשרוף דלק פוסילי ולכן נפלוט CO2.

תשאלו – ומה עם אנרגית שמש, רוח, גלי ים, אצות וכו'. במסגרת תפקידיי השונים יצא לי לבחון עשרות טכנולוגיות ואני יכול להגיד לכם בוודאות שעד היום עדיין לא נמצאה הטכנולוגיה שתוכל להתמודד בדלק פוסילי. כל ״הפתרונות״ שהזכרתי ובחנתי קיימים כבר עשרות שנים, לו היה בהם שביב של פתרון אמיתי, יצור החשמל העולמי היה כבר מזמן עובר ל״פיתרון״ .

אם אני רוצה להיות ציני, אז כן, יש מצב שישראל תפסיק לפלוט CO2  – לפתרון הזה קוראים תוכנית הגרעין האירנית. לא איכנס לוויכוח כמה פצצות גרעיניות דרושת כדי שישראל תפסיק לייצר חשמל באופן מוחלט ואז גם תפסיק לפלוט CO2.

מוטי הרכבי

* * *

אהוד: רק בזכות נתניהו

יש לנו קואליציה יציבה

וממשלה יציבה!!!

* * *

עקיבא נוף

למפגינים בעם

בבוא יום הדין,

עֵת כִּסְאוֹת לַמִשְפָּט,

ראוּי כי ניזכור

מי היה לו איכְפַּת

להרים את קוֹלוֹ

מול עיווּת וּמִישְׂפַח,                                                  / ׂ               

לעמוד לצידָם

של מוּכֵּי אֵין-חַטָּאת.

ניזכור וננְצור

ולעולם – לא נישכח

כי, באוֹפֶל הזה,

בו הרֶשע נוֹכָח,

קמים ועומדים

ישְִׁרֵי לב הניפתח

אל עֶנוּת הקורבן

המאויים באקדח,

שֶׁיוֹרֶה פֵיק-אַשְמָה

וקליעיו – משְׂטֵמָה.

לכם , הצְַּמוּדים לאֶמֶת הַפּוֹדָה,

לכם ההַלֵּל, לכם התודה.

* * *

משה גרנות

מגן עדן לסוף הדרך

על SEMPER IDEM (תמיד אותו דבר)

סיפורה של ילדות, כרוניקה שלא נשלמה

מאת ג'ורג'ה לבוביץ'

מסרבית – דינה קטן בן-ציון

כרמל 2019, 339 עמ'

דינה קטן בן-ציון זיכתה אותנו בתרגום של רומן זיכרונות מרתק משל יוצר יהודי-סרבי נפלא – ג'ורג'ה לבוביץ'. עיצוב הדמויות באוטוביוגרפיה קטועה זאת, סקירת המאורעות מלפני מלחמת העולם השנייה, ובעת התרחשותה, ותיאור הזירות לאירועים אלה בזגרב, סומבור שבקרואטיה, ובודפשט שבהונגריה, מעוררים השתאות אל מול הכישרון הספרותי שנחשף בספר.

אסקור בקצרה את המאורעות המוזכרים בספר ואת הדמויות הפועלות: הדובר בגוף ראשון הוא ג'ורג'ה עצמו מהגיל הרך ועד גיל חמש-עשרה כאשר נשלח, יחד עם שאר היהודים בסומבור, אל מחנה ההשמדה אושוויץ. אקדים ואספר שהוא ניצל מגורלם של המוני היהודים שמצאו את מותם במחנה השמדה זה בכך שבהחלטה של רגע התגנב ממדור הילדים שנועדו לתאי הגזים – אל מדורם של בעלי המלאכה שנועדו לעבודת פרך.

ובכן, הילדוּת הרכה של ג'ורג'ה היתה נפלאה, ממש גן עדן: הוא אהוב על ידי אימו ועל ידי האומנת היפיפייה דדי. הסובבים אותו מתפעלים מידיעותיו ומבדיחותיו (יודע שמותיהם של פרחים ושל קבוצות הכוכבים בשמיים). אימו, תרזה לבית זיידנר, אמנם התגרשה מאביו, אבל מצליחה לשכנע בנקאי להלוות לה כסף כדי לפתוח פנסיון (לא כשר), ומתפרנסת בכבוד (בנוסף לדמי המזונות מבעלה הגרוש).

גן העדן הזה  הולך ומתפוגג כאשר ברגע של חוסר תשומת לב של האומנת, הילד נופל לתוך תהום בגן ציבורי. איש זר, בשם אנדרייה בוכנוואלד, מביא אותו למרפאה, ולימים האיש הזר הזה הופך להיות בעלה השני של אימו. האיש אינו מפרנס, אבל עושה את כל עבודות הבית בזמן שאשתו מנהלת את הפנסיון. האם מתוארת כמשכילה, והמחבר טורח לסקור את הספרים שהיא קוראת, והיצירות המוסיקליות הקלאסיות שהיא מנגנת, ואילו אנדרייה לא סיים בית ספר, אבל האישיות שלו מהלכת קסם על הילד ג'ורג'ה. הוא מסור בלב ובנפש לאימו, וסועד אותה בחולייה, שבעטייה היא נאלצה לסגור את הפנסיון שפתחה, ולהתחיל להתפרנס משיעורי פסנתר לילדי העשירים.

מעשה ביש אירע לבעל הבטלן הזה: דוד מאמריקה מוריש לו 400 מיליון דולר (כך מצהיר עורך דין של השגרירות האמריקאית). כל העולם ואשתו מתנפלים עליו שיתרום, שייכנס לעסקים מפוקפקים, עד שמסתבר כי אותו דוד נוכל חייב למס הכנסה סכום עתק, ולכן מה שנשאר לו להוריש אינו יכול לכסות את עמלות הטיפול בצו ירושה.

מכאן ואילך עולה ומתגברת שנאת יהודים שמקבלת ממדים מפלצתיים – מאשימים אותו בנוכלות "יהודית", מתנכלים לו, כותבים על קירות הבית גידופים נגד היהודים. הוא נקרא למשטרה לחקירה אלימה – לאן נעלם הכסף? האם מתחננת בפני שופט לשחרר את בעלה החבול. בעל הבית דורש, מתוך דאגה לרכושו, כי ייצאו מביתו, ומסתבר שאין להם לאן לברוח, כי בכל מקום האב החורג נחשב ליהודי נוכל שדינו חרם.

דודתה של האם, פאולינה, מוצאת לאם עבודה אצל רוזן איטלקי בעל טירה ליד אגם קומו. האם ובעלה מוכרחים להגר לשם, אבל האב, הבעל הגרוש, אינו מסכים שהבן יעזוב את גבולות המדינה. האם החורגת, מריה, גויה הונגרייה, מוכנה שאחיו הגדול ממנו בשנתיים יגור אצלה, אבל לא ג'ורג'ה, ולכן הוא נודד מבית לבית: אצל הסבא אדולף, אלמן מאשתו הלנה, ונשוי לגרמנייה קתולית, לאורה, אצל הדודה יוהאנה ובעלה האדוק בלה ואגנר, וכן בתקופות קצרות בבית אביו. מסתבר שבטרם נכנס לכיתה א', גורג'ה קורא ספרים, ומתעניין בסודות החיים והמוות, כפי שיובהר בהמשך. ילדות מתאהבות בו, אבל הילדה ברנקיצה, הגדולה ממנו בשנתיים, אשר לימדה אותו לקרוא, לוקחת בעלות עליו, ולא מרשה לאף ילדה אחרת לנשק לו. בבית הספר מתאהבת בג'ורג'ה נערה יפה בעלת שיניים בולטות (לכן הוא מכנה אותה מיני מאוס) שמשלמת עט נובע לנערה אחרת כדי שתסכים להתחלף איתה במושבים, כך שתוכל לשבת על ידו. הוא איננו רוצה בחברותה, ואינו נענה להזמנות שלה ללכת איתה לקולנוע, אבל כשהיא מגורשת (הקרואטים וההונגרים גירשו את הסרבים מהעיר), הוא נפרד ממנה בצער ונותן לה מתנת פרידה שעון שקיבל מתנה מבלה ואגנר.

ג'ורג'ה הוא תלמיד מצטיין, ואפילו מכין שיעורים במקום אחיו הבכור, שהלימודים לא היו בראש מעייניו. הוא שולט כבר בילדותו הרכה בסרבית, הונגרית וגרמנית (שלמד מלאורה, סבתו החורגת), ולימים הוא לומד גם צרפתית ולטינית.

סבא אדולף היה עשיר מופלג שהפסיד את מירב כספו בבורסה (כנראה במשבר 1929). בכסף שנותר לו הוא קונה בית עם בוסתן בפרוור העיר סומבור, מסייע לבנו מתיה, הנשוי לאירנה, לרכוש חנות לתיקוני רדיו, לבתו אליזבת לרכוש חנות אופנה, ואילו לבן רודולף ולתרזה, אימו של ג'ורג'ה הוא לא מוכן להעניק דבר. לגבי רודולף יש לאדולף הסבר – זה מבזבז את כספו ביין, אבל מדוע מנע את טובו מתרזה – אין בספר הסבר.

פאבלה, אביו של ג'ורג'ה, הוא במאי מאוד מוערך בתיאטרון של סומבור, ועד בודפשט הגיע שמו לתהילה. למריה, אשתו ההונגרייה, האם החורגת של ג'ורג'ה, יש סלון תפירה.

הילד, ואחר כך – הנער ג'ורג'ה – מתמודד עם שאלות הרות עולם: מהו המוות? האם יש הישארות הנפש (אנדרייה, אביו החורג, סבור שאין, אנחנו באנו מן החידלון, וחוזרים אליו)? האם יש אלוהים? האם הוא אדיש? האם הוא רשע? האם ייתכן שהיטלר הוא מטה זעמו של האל?

פליט מפולין שראה במו עיניו כיצד גרמנים יורים בכל היהודים בכפרו, כולל ילדים קטנים, מגיע למסקנה שהאל עיוור, חירש ואילם. ועוד שאלות נשאלות במחברת:  מדוע האנושות חוזרת על אותה איוולת ועל אותו הרוע דור אחר דור, לכן כנראה, הסופר העניק לחיבור שלו את השם SEMPER IDEM – שפירושו תמיד אותו דבר, זאת כתובת לטינית שהיתה על קיר כנסייה בסומבור. באמת הרי האנושות חוזרת על אותה איוולת ועל אותו הרוע דור אחר דור, אלא שהפעם הרוע שבר שיאים. שאלה אחרת (שבה התלבט בזמנו הרמב"ם): אם האל יודע מראש מה יקרה לאדם, מה טעם להעניש את החוטאים, הרי הם כפויים לחטוא?

דודה יוהאנה מעניקה לג'ורג'ה מחברת, בה הוא כותב את הגיגיו, את אמרות הכנף של אביו, אביו החורג וסבו. במחברת זאת הוא מגיע למסקנה שהאל איננו קיים. בין אמרותיו של אנדרייה, אביו החורג: הנאצים הם חיקוי של בני אדם, בעלי כוח של תנין ורגישות של חולדה. ג'ורג'ה כותב במחברת גם דברי חוכמה של חבריו, ביניהם דבריו של קאפי התמה על כך שבעלי חיים הורגים כדי לאכול, אבל בני האדם הרי אינם אוכלים בני אדם, מדוע הם הורגים אותם?

סופם של גיבורי הספר הזה, המשפחה המורחבת, הידידים והקרובים, היה כסופם של מילוני היהודים באירופה: אביו ואביו החורג נהרגו בגזרה המזרחית של מלחמת העולם (נשלחו לעבודות כפייה לסיוע לצבא ההונגרי הפולש לברית המועצות), סבא אדולף נרצח, אימא תרזה התאבדה באושוויץ, אליזבת כנראה נחנקה בגז באושוויץ, בלה ואגנר ניסה להציל עצמו כבעל מלאכה (שען), אך נספה. שרדו מעטים: האח הבכור של ג'ורג'ה, ג'ורג'ה עצמו שברגע נדיר של הכרעה התגנב למדור בעלי המלאכה במחנה ההשמדה, הוא שרד את צעדת המוות, וכשחזר לעירו מצא את בתי היהודים תפוסים על ידי מקומיים. שרד גם דוד סטוואן, בעלה של אליזבת, אחותה של אימא, כי נאסר משום שחבר הלשין עליו שהתבדח על המשטר. בזמן שהגברים היהודים גויסו לעבודות פרך בחזית, הוא שהה בבית הסוהר, היה אהוד על סוהרים ואסירים, מאחר שהיה דובר גרמנית רהוטה, לא הלשינו עליו שהוא יהודי, הוא הצליח לשרוד במאסר עד השחרור בידי הרוסים. שרדה גם משפחת חברו של ג'ורג'ה – קאפי, שהתחפשה לנוצרים, והתחבאו בבודפשט, שם לא מכירים אותם כפי שמכירים כל אחד בעיר קטנה כמו סומבור.

מסתבר שהאנטישמיות הנאצית מצאה בקרואטיה ובהונגריה מצע מוכן להשמדת יהודים: ילדים בכיתה ד' מכים את ג'ורג'ה בתוך מרתף יין מטונף, קושרים אותו משתינים עליו, מתכוונים לחתוך אותו בסכין. לעזרתו מגיע עובר אורח ומבריח את הפורעים הקטנים. פורעים אחרים קושרים בן של רופא יהודי, יורקים ומשתינים עליו, מורחים אותו בצואה. המשטרה לא עושה דבר "כי אין ראיות!"

ינייה, חברו של ג'ורג'ה, שורף את המועדון של הפשיסטים, אך לא סותם את הפה, ובעקבות כך הפורעים קושרים אותו, ומשאירים אותו חבול וקפוא, הגורמים לנמק המחייב כריתת רגליו. שוב, המשטרה לא עושה דבר כי לפורעים היה אליבי.

לפני האירוע הזה אנו מתוודעים לקורותיה של פרידה, חברה של קאפי, שהגיעה מברלין. היא מתארת, כנראה, את ליל הבדולח, בו שפכו על אביה בנזין והציתו אותו. בבית הספר מגיע מורה להיסטוריה עם אקדח, וקובע כבר סמכא שהיהודים אשמים במלחמות וברעב, הם צמאים לדם נוצרים. לאחר "השיעור" הזה כל חברותיה לכיתה מכים ומגדפים אותה. גם בבית ספר של ג'ורג'ה יש מורה אנטישמי, מורה לפיזיקה קורא ללוח לתלמידים היהודים ושואל אותם שאלות המתאימות לרמה של אוניברסיטה כדי להוכיח שהיהודים מטומטמים.

בינואר 1942 ערכו יחידות מקומיות של הצבא, הז'נדרמריה והמשטרה רצח וביזה ששיאם היה טבח המוני ביהודי נובי סאד. נרצחו 1,300 נפש, מהם 900 יהודים. אירוע הדמים הזה קיבל את השם "ראציה" (המצוד הגדול), והוא בוצע לאחר דרישות מפקדי צבא וראשי מינהל באזור שביקשו "לטהר" את האזור מ"יסודות זרים ובלתי מהימנים," דהיינו סרבים ויהודים. על פי הכתוב בספרנו, גופות הנרצחים נזרקו אל מתחת למעטה הקרח בדנובה. הטבח נפסק בלחצם של גורמים מתונים. בזגרב מחרימים את הדירה המפוארת של דודה פאולינה, כי ליהודים אין שום זכויות. כשהיא מעיזה פנים מול קצין המשטרה הבוסני, שוחטים אותה. בסומבור אוסרים את ראשי הקהילה, ומוכנים לשחררם רק בפדיון של מיליונים.

זולטן, החבר של רוזליה (בתה הממזרה של שרלוטה, אחותה של מריה, האם החורגת של ג'ורג'ה) אינו מוכן לקנות במגדנייה של יהודים כי הם שותים דם של תינוקות נוצרים, ומשתמשים בארס של נחשים.

 ג'ורג'ה מגיע למסקנה שבאנטישמיות אין הבדל גדול בין שוליית ספרים (זולטן) ובין גנרל: אביה של ביאטריקס, נערה שמאוהבת בג'ורג'ה, הוא גנרל בחיל המודיעין ההונגרי (מקבילו של הגסטפו הגרמני), והוא מאיים על ג'ורג'ה שיפסיק להיפגש עם בתו, אחרת יבולע לכל המשפחה. כשג'ורג'ה שואל איך אני אסביר את זה לבתך? עונה לו הגנרל: תשקר, הרי היהודים יודעים לשקר.

לימים הנערים היהודים מגויסים לעבודות כפייה, וממונה עליהם מפקד סדיסט שכל תכלית תפקידו הוא למרר את חייהם.

לבוביץ' לא זכה לסיים את הרומן האוטוביוגרפי הזה, ובוודאי לא הספיק לערוך אותו, על כן נשארו מספר שאלות שהקורא אינו יכול למצוא להן תשובה, למשל העובדה שג'ורג'ה נוסע לבודפשט, למרות שהוא מגויס לעבודות כפייה.

הספר ריאליסטי ברובו, אבל יש בו גם גלישות למיסטיקה: סבא יוסף (בעלה הראשון של מריה מבודפשט) מופיע בהזיות של ג'ורג'ה, למרות שלא זכה להכיר אותו. הסבא הזה לא הקפיד בחובות הדת, אבל הכול ידעו לומר שהוא יודע לנבא עתידות. הסבא הזה מופיע בהזיות של ג'ורג'ה פעמים רבות, ובעקבות זאת ג'ורג'ה חוזה את מאורעות העתיד: את מותה של חברתו ברנקיצה ממחלת הדיפטריה (מדמיין את דמותה חרותה על ידי סתת אבן שמדומה למלאך המוות); הוא חוזה בדמיון את מוראות השואה (אנשים נידונים למוות; עצמות אדם, הטובין שהנאצים אספו מהמומתים – שיער, משקפיים, מזוודות עליהן רשומים שמות); מנבא את מותה של היפיפייה מגדלנה האס בפוגרום נובי סאד, שם נרצחו 2,000 סרבים ויהודים; רואה בחזון כי אביו מת, חודשיים לפני שמודיעים על כך רשמית; חוזה מראש שהמשפחה תצטלם, וכמעט כולם יושמדו.

אני רוצה לקוות שאילו לבוביץ', הסופר הנפלא, היה זוכה לסיים את הספר ולערוך אותו, היה מוחק את "הנבואות" האלו, כי למדנו כבר מכתבי הקודש כי הנבואות המתקיימות הן אלו שבדיעבד, וכאשר יש תיעוד – אין סיכוי לנבואה להתממש (למשל נבואת חולדה הנביאה למלך יאשיהו, ונבואת הנביא ירמיהו לגבי סופם של המלכים אליקים וצדקיהו).

עניין נוסף שהיה ראוי לטיפולו של המחבר, אילו זכה בכך, הוא עניין השמות: ביצירה זאת יש אינספור גיבורים של המשפחה המורחבת, בני הזוג, שכנים, אנשי ממשל, מורים, תלמידים, חברים של ג'ורג'ה וכו'. לכל אחד יש שם "נוצרי", וגם שם "יהודי", ויש גם שם חיבה וגם קיצור וכינוי הקשור באופיו, כגון  דמיון לשחקנים, לבעלי חיים וכדומה. הקורא מחויב להכין טבלה עם השמות השונים של הגיבורים כדי להתמצא בעלילה. המוטו המתאים ליצירה הזאת נמצא במשמעות של תמונת "סוף הדרך" התלויה בחדרו של האב. ג'ורג'ה מרבה להסתכל בתמונה זאת, ומחפש בה משמעויות הקשורות בחיי בני האדם, בכלל ובחיי היהודים בפרט.

מה שמושך את ליבו של הקורא הוא העוצמה הנשית המתוארת בספר: דודה פאולינה מגרשת את בעלה הראשון, וקובעת שגברים אינם מועילים, ורק מחרחרים מלחמות. למרבה הפליאה היא מתאהבת בנהג חשמלית, שרחוק מלהיות בדרגת העושר והאינטלקט שלה.

אימא של ג'ורג'ה היא המפרנסת את בעלה, והוא מטפל במשק הבית, גם אחותה, אליזבת, מנהלת עסק ביד רמה. אחיותיה של מריה, סבתא מצד אבא, לבית הרצוג, המכונות בספר בשם "ההרצגובינות" (הרצגובינה היא חבל ארץ הצמוד לבוסניה, ואין חיץ גיאוגרפי ברור ביניהן), קובעות שג'ורג'ינקה, בתם של יוהאנה ובלה ואגנר, שהתאהבה בקצין סרבי יפהפה, תופרד ממנו מיד, ותישלח לבודפשט, שם תינשא למהנדס. ה"הרצגובינות" גם קובעות כי האח הגדול של ג'ורג'ה (משום מה איננו מוזכר בשמו; גם שמו "הנוצרי" של המחבר לא מופיע בשום מקום בספר), שאיננו מצליח בלימודים – ילמד מקצוע. מרתק לדעת שבמחצית הראשונה של המאה העשרים, ביוגוסלביה היה לנשים מעמד שבמזרח התיכון נשים יכולות רק לחלום עליו.

למרות ההסתייגויות שרשמתי לעיל, מדובר בספר מרתק, שיש ללמוד ממנו הרבה על נפש האדם, על החיים הבלתי אפשריים בגולה, וכן גם הרבה פרטים היסטוריים שראוי כי נכיר ונפנים.

משה גרנות

* * *

אדיר כהן

אַלְבּוֹם הַתַּצְלוּמִים

בְּשַׁעַר אַלְבּוֹם חֲלוֹמוֹתַי

פָּנַיִךְ הַמְּחַיְּכִים וְקוֹרְנִים

קוֹרְאִים לִי לִנְשִׁיקַת חֲלוֹם;

אֵלֶּה הַפָּנִים שֶׁכָּבְשׁוּ לִבִּי,

שֶׁהִפְּנְטוּ אוֹתִי בְּמַבָּטָן הַנּוֹקֵב,

שֶׁשָּׁלְחוּ לִי הַזְמָנָה לוֹהֶטֶת

שֶׁהִבְעִירָה כָּל עֲלוּמַי,

שֶׁפָּתְחָה לִי אֶת הַדֶּרֶךְ

אֶל סַעֲרַת הָרִגּוּשׁ הַמְּאַחֵד,

גּוּף וָנֶפֶשׁ עוֹלִים בַּלֶּהָבוֹת.

אֵלֶּה הַפָּנִים שֶׁהֵשִׁיטוּ אַלְפֵי אֲהָבוֹת

אַךְ נִקְשְׁרוּ לָנֶצַח בִּנְמַל חֲלוֹמוֹתַי,

אֵלֶּה הַפָּנִים שֶׁבַּמָּרוֹם חָמְדוּ אוֹתָם

וְחִלְּקוּ אוֹרָם לְכוֹכְבֵי שָׁמַיִם.

וְעַתָּה צִלּוּם דֵּהֶה וְהוֹלֵךְ,

סוֹגֵר חֲלוֹמוֹת וּפוֹתֵחַ זִכְרוֹנוֹת.

אָז עוֹד רֶגַע לִנְשִׁיקָה נִשְׁאָר

וְאַלְבּוֹם הַתַּצְלוּמִים נִסְגָּר

וְאַלְבּוֹם הַלֵּב נִשְׁאָר תָּמִיד פָּתוּחַ.

אֲרוּחַת בֹּקֶר לְיָחִיד

בְּבֵית הַקָּפֶה הִזְמַנְתִּי

אֲרוּחַת בֹּקֶר זוּגִית,

הַכִּסֵּא מוּלִי רֵיק

תִּקַּנְתִּי: אֲרוּחָה לְיָחִיד.

מֵהַכִּסֵּא הָרֵיק

נִבְּטָה אֵלַי בְּדִידוּתִי,

נוֹכְחָה בְּאֵינוּת יָשְׁבוֹ,

בְּאֵלֶם הַשִּׂיחָה הַמַּקְפִּיא.

הִצְטָרֵף אֵלַי יָדִיד רָחוֹק

וְנִתְעַצְּמָה בְּדִידוּתִי,

דִּבֵּר וְחָלְפוּ מִלּוֹתָיו מוּלִי

וְשִׂרְטְטוּ אֶת הָרֵיקוּת.

יָשַׁבְנוּ שְׁתֵּי בְּדִידֻיּוֹת,

זוֹ לְצַד רְעוּתָהּ,

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

אַף הַשְּׁתִיקוֹת לֹא דִּבְּרוּ.

קַמְנוּ לִצְעֹד אֶל בֵּית הַבְּדִידֻיּוֹת

לִצְפּוֹת בַּקּוֹלְנוֹעַ בִּבְדִידוּת זוּלָתֵנוּ,

הָלַכְנוּ בְּיַחַד, זֶה לְצַד זֶה,

כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ לְחוּד.

בְּתֹם הַצְּפִיָּה בַּסֶּרֶט

נֶחְנְקוּ הַמִּלִּים בִּגְרוֹנֵנוּ

וְהַשְּׁתִיקָה הָיְתָה טְעוּנַת כְּאֵב,

נְקִישַׁת צְעָדֵינוּ בַּמַּרְצֶפֶת נִגְּנָה רֶקְוִיאֵם.

נִפְרַדְנוּ שְׁנֵינוּ בְּחִיּוּךְ מְאֻלָּץ,

הָלַכְנוּ נוֹשְׂאִים אֶת שֶׁלֹּא הָיָה,

פָּנָה כָּל אֶחָד לְדַרְכּוֹ

לְהֶמְשֵׁךְ יוֹם כּוֹשֵׁל תַּחַת שְׁתִיקָתוֹ.

אדיר כהן

* * *

עירית מלברגר-אמינוף

חבילות לעניים

מתוך ספרה האלבומי החדש: "ילדה אחת מתל ארזה. ילדות ירושלמית". סטודיו סקורפיו 88. ירושלים התשפ"א, 2021. 218 עמ'.

אימא שלי היתה 'מוסד רווחה' לנזקקים. גדלנו בצילה של אימא שהמושג 'חבילות לעניים' היה מחובר אליה והיה עניין של יום ביומו. לא היו בביתנו גרב, גופייה או חולצה, סוודר, ז'קט או מעיל, שלא היתה להם כתובת. נעליים, ערדליים, מגפיים וסנדלים – כל מה שלא יכולנו כבר להשתמש בו, כי גדלנו, גבהנו והתרחבנו, כל מה שאבא שלי היה מבקש למסור כי כבר לא התאים ללבוש לעבודה, היה מוצא את דרכו לכביסה, ממנה לגיהוץ או לתיקון, ואחר כך נארז בקפידה בחבילה ונעטף בנייר חום, חדש ונקי, לא חלילה בנייר עיתון שהיה מקובל מאוד באותם הימים. כשהיתה החבילה מלאה ומוכנה למסירה, היתה אמא לוקחת אותי והיינו הולכות למסור את החבילה. בדרך כלל היינו הולכות ל'דירות' שמתחת לכביש ברחוב דוד או ברחוב יחזקאל היורד אל שמואל הנביא. לפעמים מסרנו את החבילה למשפחות שגרו בחצר הגדולה שבדרך לאדוניהו הכהן, או לאחת המשפחות בחצרות של משהיוף. בשכונת הבוכרים ליד שפת המדרכה היינו יורדות במדרגות ונכנסות לחדר רחב ידיים בו עמדו מיטות רבות. לשם, ול'אולמות' דומים, הייתה אימא מכוונת צעדיה כדי למסור חבילות. הכרתי דירות אחדות כאלה והתמונה עודנה מול עיניי.

יום אחד, בהיותי נערה, נשמעו בשכונה זעקות שבר וקול עבר בשכונה. אחת הנשים, שהייתה מקבצת נדבות, מאלה שגרו מתחת לכביש, פרצה בצעקות רמות לעבר הכביש והשתוללה. הכביש והשכונה היו כמרקחה. לאחר ששככה קצת ההמולה סיפרו יודעי דבר כי אחד המזרונים הרבים, שהיו בחדרה, עלה באש ובו היו תפורים מאות רבות של שטרות כסף, שעלו אף הם בלהבות. חשבתי אז בליבי, האם גם הבגדים שלנו עלו בלהבות יחד עם מאות שטרות הכסף שנשרפו? על הכסף שנשרף לא חסתי כלל,  על הבגדים שלנו – חסתי מאוד!  "אדם קרוב אצל עצמו."

לאימא היו גם כתובות רבות אחרות: הגב' רחל, שהיתה עוזרת לה אחת לשלושה-ארבעה שבועות ביום הכביסה, היתה זוכה לחבילות רבות עבור בנה ח' ה'מסכן' שהיה מקושט ב'גורמטים' של זהב על זרועות ידיו, מראה שאימא שלי לא ראתה מעולם, ולבתה מ' שהיתה מטופלת בחמישה ילדים, ובעיקר לנכדתה שמסי, שנולדה עם תסמונת דאון. באותם ימים לא היכרנו את המושג תסמונת דאון ורק ידענו שהילדה שמסי אינה ככל הילדים. בימים דאז קראו לילדים אלה מפגרים, היום  משתדלים כולם לקרוא לתופעה בשמה הרפואי, וטוב שכך.

שמסי זכתה ברבים מבגדיי ומצעצועיי ואין יודע מה עלה בגורלם. אולם, בגד אחד יקר לליבי במיוחד, שנתנה לה אימא מבלי לשאול את פי, גרם לי צער וכאב בל יתואר.

לא סלחתי לאימא על כך מעולם. ומעשה שהיה כך היה:

כשמלאו למ' ולי ארבע או חמש שנים, לאחר תום המלחמה, שלח לנו סבא שלי מניו יורק צמד מעילים אדומים, מרובי כיסים עם 'שליץ' מאחור ולהם כובעים תואמים עם פרחים על האוזניים, מעילים שרואים רק בסרטים. היינו לובשות שתינו את המעילים האדומים הזהים והולכות איתם בגאווה, שרק ילדות מתל ארזה בסוף שנות הארבעים היו מסוגלות לה – כי לאף ילדה לא היה אז מעיל כזה.

כשגדלנו והמעילים כבר 'קטנו' עלינו, עבר מעילה של מ' לבת הדוד שלה אהובל'ה מחולון. אהובל'ה והוריה היו מאושרים במעיל האדום שהיה יצירת מופת של ממש. מאחר שלנו לא היתה משפחה ולא היה למי לתרום במשפחה, לא חשבה אימא שלי לרגע לשמור עבורי את המעיל  למזכרת – מעיל  שהיה פסגת חלומותיה של כל ילדה קטנה וחשוב מכך שהיה מתנה מן הסבא היחיד שלי, שלא ראיתי מעודי כי הוא חי מעבר לים. רעיון כזה לא עלה על דעתה של אימי. היא ארזה את המעיל יחד עם שאר הבגדים ומסרה אותו לגב' רחל עבור שמסי.

איני זוכרת במדויק כיצד נודע לי הדבר, אבל אני זוכרת היטב שכאשר נודע לי, שהמעיל האדום שלי, נמסר לשמסי, פרצתי בצעקות שבר, שכמותן לא נשמעו ברחוב דוד מעולם. בכיתי ורקעתי ברגליים: "איך יכולת לתת את המעיל האדום שלי לשמסי... ולמה לא שאלת אותי? ולמה לא אמרת לי? ולמה נתת? ולמה מסרת? ולמה? למה? ולמה? הלוואי ששמסי תמות, הלוואי שתמותו כולכם, מה עשית לי???" – יללתי ויבבתי בלב שבור ולא יכולתי להירגע.

אימא שלי – 'שרת הרווחה', שנבהלה מעט מן הבכי קורע הלב, ונכמרו רחמיה על ילדתה הקטנה, אמרה בשקט, כמצדיקה את המעשה: "כשיש לילדה אחת מעיל שכבר קטן עליה, ויש ילדה אחרת שאין לה מעיל בכלל, לא שומרים אותו אלא נותנים לה שיהיה גם לה חם."

כמה חכמה וכמה צודקת היתה אימא שלי!!! רציתי להרוג אותה מרוב צדק! באגרופים קמוצים הכיתי בזרועותיה ובכיתי מבלי יכולת להירגע. לא יכולתי לשאת את הכאב, ויום יום הצקתי לה אודות המעיל. אני מאמינה היום, כשאני בת שבעים וחמש ויותר, שאימא שלי הטובה התחרטה על מסירת המעיל, אבל לא אמרה דבר.

בוקר אחד, לאחר זמן מה, לא התאפקתי וסיפרתי לגב' רחל, שהיתה רכונה על הפיילה של הכביסה, שאימא נתנה לה את המעיל הכי יקר ואהוב שהיה לי ובגללה התאבלתי ימים רבים. שאלתי אותה אם שמסי אוהבת את המעיל האדום שלי ואם היא לובשת אותו. הייתי מוכנה לקרוע אותה אז לגזרים, אבל התאפקתי ושאלתי בנימוס.

גב' רחל, הפרסייה קטנת הקומה, שלא ידעה דבר אודות הדרמה שהתרחשה מאחורי מסירת המעיל, אמרה כמשיחה לפי תומה:

"שמסי הלכה ברחוב ופתאום רצתה לעשות 'קקה', [ככה היא אמרה].  היא שמה את המעיל על הכביש, עשתה עליו 'קקה' והלכה." כך במילים אלה שאמרה לי גב' רחל הקטנה, הסתיימה הקריירה של המעיל האדום המופלא שלי. ימים רבים כבר לא שכחה אימא שלי את המעיל, ועד יומה האחרון הזכרתי לה מה עוללה לי בשם הצדק הסוציאלי.

בכיתתי בבית הספר 'למל' היתה ילדה ענייה – בת למשפחה אדוקה מאוד ודלת אמצעים. אביה היה עיוור, וילדיו היו מובילים אותו כשהם אוחזים בידיו. הם גרו בדירה רעועה במשכנות הבוכרים, מעל למסגרייה רועשת, שניצבה ליד בתי השימוש התורכיים של החצר הגדולה – חצר הקהילה - 'חַבְלִי ג'ומְעַתִי'.

'חבלי ג'ומעתי' – חצר הקהילה, היתה חצר בה גרו כל מי שידם לא היתה משגת לקנות דירה או לשלם שכר דירה. החצרות היו הקדש לעניים מטעם עשירי העדה הבוכרית: שלמה מוסאיוף, שלמה צופיוף ואחרים, עד בא המשיח. על שלטי האבן החרוטים בקירות החצר היה חקוק: "לא יימכר ולא ייגאל עד ביאת הגואל."

אימא שלי היתה אורזת בחשאי את שמלותיי, שנדמה היה לה שכבר גדלתי וגבהתי מהן, או שהיו מיותרות בעיניה, כי מספיק שיש לילדה שתיים-שלוש שמלות ליום יום ואחת חגיגית. היתה מכבסת ומגהצת אותן ומוסרת בידי חבילה המיועדת למורה חיה הירשברג, מורתי בכיתה א', או למורה עדנה שחר, מורתי בכיתה ב', או למורה רות דובנו, מורתי בכיתה ג', והן כבר ידעו למי לתת את החבילה.

מדי פעם הייתי רואה אחת משמלותיי על חברתי ותמיד ביום הלימודים האחרון של השנה, הוא יום הצילום הכיתתי, היתה לובשת אחת מהן. אימא שלי הזהירה אותי חזור והזהר לבל אעז להגיד מילה לח' או לרמוז לה שאלה שמלותיי, ואם ייוודע לה שאמרתי לה וביישתי אותה, יהיה סופי רע ומר!!! היו רגעים שרציתי, רק אלוהים יודע כמה רציתי, להגיד לה: "את יודעת, השמלה הזאת היא שלי!" אבל פחדתי מן העונש של אימא שלי ושתקתי כמו דג.

רק כשגדלתי, לאחר שנים רבות, בהיותי בת שש עשרה או שבע עשרה, פרקתי את הסוד שהצטבר בליבי וסיפרתי לאחת מחברותי הטובות כי השמלות שלי עברו לח'. היכן נמצאת היום ח', חברתי לכיתה? האם היא חיה, האם היא בירושלים, או במקום אחר? איני יודעת אם היא זוכרת משהו מאותם ימים, אבל אם היא זוכרת, יהא זה לזכרה של אימא שלי שהייתה אשת חסד כל ימיה, אשת חסד אמיתית, ללא מטפחת על ראשה, ללא קופות צדקה בידיה וללא דיבורים מיותרים.

עירית מלברגר-אמינוף

* * *

נסיה שפרן

שאלות על אזור פג'ה בפתח תקווה:

מאחר שאני יודעת שקוראים רבים של "חדשות בן עזר" מכירים את פתח תקווה וההיסטוריה של האזור, אני מקווה שתוכלו לסייע לי במידע על האזור שהיה בעבר הכפר הערבי פג'ה – לצורך כתיבה על הנושא.

1. מתי הוקמה בריכת המים על הגבעה בעין-גנים?

2. האם אתם אישית (כילדים) או ההורים שלכם הגיעו לכפר הערבי  פג'ה (ביקורים, קניות וכד')?

3. מי הקים את שכונת חסידוף? מתי? מי היו המתיישבים הראשונים? (על מנחם בגין יש לי הרבה חומר. אני מחפשת מידע על השכונה עצמה).

4. המתנ"ס בשכונת דויד אלעזר (לשעבר עמידר ב') נקרא ע"ש מרקו לוי. נולד בבולגריה ב-1914, נפטר בישראל ב-1984. מי היה מרקו לוי? מדוע נקרא המתנ"ס על שמו?

5. מתי הוקמה לשכת הגיוס בפג'ה? מתי נסגרה?

5. באילו שכונות יושבו האתיופים באזור פג'ה?

6. ממתי קיים השם קריית אלון (לשעבר: פג'ה ותיקים; נוה כיבוש)?

7. ואולי השאלה הכי קשה: מה היו תנאי התשלום עבור רכישת דירה בשיכון פג'ה עירוני? המשכנתא היתה 500 ל"י בריבית 5.5 אחוז למשך 14 שנים. אך אני לא מצליחה למצוא את התשלום הראשוני – אם היה כזה.

8. כנ"ל לגבי שיכוני עמידר בהם יושבו עולים חדשים. האם היה תשלום כלשהו?

אודה לכם מאוד אם תוכלו לעזור במידע.

אנא כתבו אליי: nessiashafran@icloud.com

אם יותר נוח לכם לדבר בטלפון, אנא שלחו את מיספר הטלפון שלכם. רצוי ווטסאפ.

נסיה שפרן

* * *

יונתן גורל

תוגה שנמוגה

המלחמות רטשוני

לחתיכות

עוסק באיסוף חלקיי

לצרפם לאחד

לנגדי

חזון עצמות יבשות

שאיני כדאי

לעמוד במחיצתו

אבל, בינתיים

מפעמות בי תקוות

צומחות ומלבבות

פותח את עיניי

למול שמש

שתבוא ותחממני

ציפורים ששרות

כל כך אביביות

ותוגה שבי

נמוגה פיסות פיסות

* * *

אסתר רַאבּ

פגישות (על יהודה בורלא)

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

מדי שנה בשנתה, לבציר הענבים ואחר-כך לקטיף התפוזים, נידמה לי – היה אפריים כהן, מנהל הסמינר למורים, שולח חבורה של "סמינריסטים" לפתח-תקווה, אל אחיו חיים כהן, שהיה אגרונום – "ללמוד חקלאות".

איני יודעת מה היתה מידת "החקלאות" שהיו לומדים, ואולם המושבה הקטנה והרדומה היתה מתמלאת חיים עם בואם. היו אלה "בני-טובים" של ירושלים דאז: ילין, נידמה לי, גם ריבלין, פולני, בן-נתן, ה"כלכלן" לעתיד, ונפהא ובורלא, הספרדים. יהודה בורלא היה צעיר שחרחר, אציל-נפש ושתקן.

לאחר שנים, ערב אחד, נכנס אליי הסופר יעקב רבינוביץ ובידו ספר, "אשתו השנואה". "הנה," אמר, "היהדות הספרדית קמה לתחייה. עוד יהיו לנו סופרים ומשוררים, כאשר היו לנו בספרד."

נפגשתי איתו לפעמים בבית ידידנו המשותף – הצייר עובדיהו. כל פגישה היתה מעין הפגנה קטנה, מעין טכס של הבעת הערכה, בין אדם לרעהו: אצילות, איזון, ושקט – שמאחוריהם ערכין גדולים של חינוך ומנהגי תרבות מיוחדת של בן-המזרח.

כאשר היה בספרות, היה בחיים – יהא זכרו ברוך.

*

נכתב:1969. הרשימה נדפסה לראשונה: "דבר", 14.11.1969.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק ארבעים ושניים [ואחרון]

ליל ולפורגיוס שלי. חתונת רוחות המושבה עם רותי אהובתי הנצחית

השנים עוברות, רותי ואני עוזבים כל אחד בנפרד את ירושלים וחוזרים לגור במושבה, והמוזר מכל הוא שאני לבסוף כן מתחתן עם אהובת-ליבי והחתונה מתקיימת באולם של "בית האיכר", שהפך למפואר והיקר בכל אזור השרון, ואיזו חתונה! אני שובר את הכוס במכה ראשונה. שולחנות הסעודה גדושים כל טוב, בשרים ותפוזים, יונים ממולאות באורז ובצימוקים, וצימס של דלעת כמו במסיבה הבלתי-נשכחת שערך סקנדר אבול-באר'ל עם היוולדה של רותי "בתו". מאז, רק לנציב העליון סיר ארתור ווקופ נערכה במושבה מסיבה מפוארת שכזו. זה האולם שכאשר לפני שנים בא לנאום בו המנהיג הקומוניסטי שמואל מיקוניס עמדנו בשתי שורות, מהכניסה עד לרחוב, וחבטנו בו ובחבריו-למפלגה בקתות של טוריות.

על השולחנות ניצבים יינות "יקבי הירקון" מחנותו של שמרל כרמי ובקבוקי "ברנדי הפטרון" הנושאים תווית מיוחדת ליובל התשעים של שיח' איסאחק נורדאו, שנעתר ובא כאורח מצד משפחתי, וזאת חרף היריבות העתיקה עם חותני סקנדר אבול-באר'ל, שהחריפה מאז שסטר על לחיו של חותני. נורדאו מרבה לאכול בחתונתי בשר צלוי.

למוחרת בבוקר מוצא אותו ארל'ה בנו במיטתו שוכב בשפתיים כחולות ובפנים חיוורים, לאחר הקאה קשה. מיד הוא מבהילו במצב אנוש לבית-החולים "הירקון" שבמושבה. מאבחנים אצלו התהפכות המעיים. מנהל בית-החולים מבקש מארל'ה, החצי-אבא של היינץ-משה, לחתום על הסכמתו לניתוח. האילם נרתע מהאחריות וגועה בבהלה. מרוב מבוכה הוא מרווח את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם, ומארגן מחדש את הביצים. שיח' איסאחק מבקש עט וחותם ובכך מזים סופית רכילות מרושעת לפיה אינו יודע אפילו לחתום את שמו.

כשהוא מתעורר אחר הניתוח הוא מוצא לידו בחדר שוכבים ארבעה מזקני האיכרים, צעירים ממנו, גוססים ומכחכחים בשארית קולם "שמע ישראל!" כדי למות ב"אחד". הוא מסרב להישאר במחלקה פן יגיע גם תורו ומתחנן:

 "תוציאו אותי מפה. חוואג'ה שעבקלה הולך למות. לייזיק אל-טאוויל [הגבוה] הולך למות. דאוד אל-נאג'ר [הנגר] הולך למות. ברל אסמאר [השחור] הולך למות. עכשיו תורי ללכת? תוציאו אותי! אני לא רוצה..."

השמועה על מצבו הקשה של שיח' איסחאק עוברת במושבה בתקופת ירח הדבש שלי. מתחילים להכין לו לווייה מכובדת. הלא ממנו ועד לח"כית סרח גוב ("התחת של המדינה"), שאימה טיז-עליז היתה באה אל אימי ומשאילה לה בגאווה שבועונים עם תמונותיה במיני-ביקיני (הייתי אסיר תודה לה על כך, כי הייתי מאונן עליהן) – לא הוציאה המושבה מקירבה שום אישיות מפורסמת, למעט אולי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין.

ואולם ביום השלישי אחר הניתוח מתאושש שיח' איסחאק נורדאו, וכשבא האילם לבקרו הוא מזכיר לו לשלוח לניקוי יבש את חליפת הליינן הלבנה שלו, כדי ללובשה בצאתו ולהיראות נקי ומסודר.

כאשר רואים אותו יוצא מבית-החולים בצעד מאושש, זקוף אך נשען על מקל, בחליפתו הלבנה, שפם השיבה שלו צהוב מעישון, וחיוך ניצחון בעיניו הכחולות – מודיעים במושבה להפסיק את ההכנות להלווייה ולחזור לתוכנית המקורית של יום הזיכרון להתקפה הגדולה.

שיח' איסחאק מתעקש לצאת גם הפעם בראש התהלוכה אל זירת הקרב, לרגלי התל, שבו נהרג אביתר, עולה על סרקופג האבן [שהיום משמש בתור עציץ גדול במשתנה הציבורית בכיכר המייסדים] ונושא את נאום האזכרה השנתי בפני תלמידי בית-הספר וזקני האיכרים:

 "בזה אני מתכבד לפתוח את המיסדרון [מיסדר] ... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה... והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פאשאכ [כדורים] ירו... ועשו להם כסאח... וקצרו אותם ואז ברחו חזרה... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אביתר והוא נפל מהסוס... אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים..." ובספרו הוא חי מחדש את העבר ומסיים בקול חנוק מבכי: "...ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני [עיני] על הגיבורים שנפלו..."

ובאולם "בית האיכר", הניראה לאחר חידושו כבית-זונות פריסאי עתיק, מסתובב בועז חיסין בעל החזה השרירי והעגבות המוצקות, לבוש רק סליפ צר לשחייה והתותח, שעליו ישבה רותי-גרטכן שלי, בולט מאוד מבעד לבד המתוח –

ואבול-באר'ל גרשוני הזקן, המכונה גם אבו-ג'יללה, שפניו השמנמנים התקמטו ושפמו הקטן המרטט כבר הלבין, צולע משולחן לשולחן כשהוא מבוסם-קמעה, צלחת כבדים מטוגנים בידו והוא מפציר בקולו הדק באיכרות השמנות, הלובשות את מיטב שמלותיהן ועונדות את עדייהן, לטעום רק עוד קצת מהלעברקעס הנפלאים שכלל בתפריט –

"קחי עוד לעברקע, אכלת רק אחד. שוין? [כבר?] קחי עוד אחד, לקחת רק שניים!... ואני, מה אני אומר? יוישער, יוישער און שפארזאמקמט!... הוועד-מושבה עוד יתגעגע אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל בשנים הקשות ההן!"

ושולחנות החתונה שלי גדושים קערות ובהן תאנים קרות שהכפור עוטף אותן והן מתוקות כדבש, ענבי מוסקט שחור-ייני, סאברעס קלופים בין מכיתות-קרח, פלחי אבטיח מל"לי עסיסי, קוביות מלון מקומי צהוב המדיפים ריח נפלא, שזיפי סנטה רוזה בשלים המתפוצצים בפה וגם, איך לא – קיגעל מיט קישקע [פשטידה ומעיים ממולאים] עם מופלטצ'ינקות טריות בסגנון הירקון, א-מחייה!

וכל קרובי-משפחתי נמצאים באולם דמוי הבורדלו, וזקני האיכרים, וראשי אגודת "פרדס", והנהלת התאחדות האיכרים ונשיאה, הסופר משה סמילנסקי, וועד אגודת הסופרים, והסופר אלימלך שפירא, ורב-סרן אהרון פראנצויז הצנום במדי קצין בגווארדיה הצרפתית, וחותנתי-לעתיד אנא חוואג'ה שיינע-פשה המשוגעת ששערה הצהוב כבר הלבין ועיניה השחורות כבו וחזה הגדול צנח, והיא יושבת כל הערב בצד, בלי לזוז, ומעשנת סיגריה אחר סיגריה ואפילו אינה עומדת איתנו תחת החופה, ששם אבא שלי לוחש לי ופניו אפורים: "אני לא מבין מדוע אתה נמשך כל-כך לדם הגרמני של שיינע-פשה? יש שם תורשה של טירוף! אוי ואבוי עכשיו מהשנור [הכלה] הזאת!"

והנה גם סבא, סבא המיתולוגי האהוב שלי ועימו האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה אשר ליד נתב"ג שלאחר עלות הנאצים לשלטון רתם סוס לכרכרתו ועלה לגזוזטרת העץ הירוקה בבית סבא כדי לומר לו: "באתי להביע בפניך את מחאתי על מעשיו של הער היטלר! כולי מלא כלימה ואני יודע שאם לא יהיה מקום ליהודים בגרמניה לא יהיה מקום גם לגרמנים בארץ-ישראל!"

ודודותיי בת-שבע ויעל יחד עם מאדאם אום-אל-טאך, שהיא כניראה גיסתן-לזרג וגם דודתי, מצד היותה הידועה-בעיבור של דודי אלכס, והדודה של רותי שולוקטה אל-פחל, שכפות-ידיה הכתומות ספוגות מי-כביסה, ועימה בועלה הדוד של רותי יינע-מייער בעל הפה העקום, ולטיפה הערביה הטבועה מפרדסו של חוואג'ה בארס אבול-חושחש, שאני רואה אותה עכשיו לראשונה בחיי, למצחה צבע קלף בהיר של מתים, כפות ידיה צבועות חינה, מחרוזת מטבעות ונזם באפה והיא יושבת לשולחן עם שימל ונחמיה-פופו, שניהם בבגדי נשים ובציפורניים מואדמות, ורותי הבהירה בעלת הדם הכחול, ואני – כמו רומיאו ויוליה אבל לא מן המתים, שהרי המשפחות שלנו השלימו ודודתי בת-שבע שבה לחיים, וכמוה ארלטי קלדם ומסייה בוריס עם פילגשו המורה אפרת ירקוני, וה"שטודנט" מחוף-הים (לא אוכל לנקוב בשמו), רציני, בחליפה ובעניבת פרפר שחורה ובהומור ייקי, נמוך (הוא, לא ההומור), דומה לבנקאי ארנסט יפת ומביא לנו בקופסה פריטים ניבחרים מאוסף הערוות המצולמות שלו עם הקדשה: "בתור התחלה... לחיי הנישואים".

והנה גם גצל קרסל מצפצף לי בקול דק ובידו שזיף שחור: "בכל אופן, שתדע לך, בן-עמי, שבשום מושבה בארץ-ישראל לא התקיימו חיים כמו אלה שאתה מתאר. את זה – אפילו לא גנבת. זה הכל המצאה שלך!"

ובשולחן הדתיים לובשי השחורים יושב בן-דודתה של רותי, הרב השבור בעל פני התורכי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), ראש המועצה הדתית שלנו, הילה שקופה של זבובים כדמות שטריימל מעל השטריימל מרחפת מעל לראשו, ועימו אשתו הרבנית המלחששת מרת פנינה-פרלה לבית רוגוז'ינסקי, דמתקרית בעבר סניוריטה פצ'וס (שדיים) והיא כיום ראש מחלקת החינוך העירונית, ועימם יושב בנם הבכור בריא הבשר שחור השיער מלוכסן העיניים ומטופח הזקן ר' מנחם-קריינדל'ס גוש-זהב דור שלישי ושאר בניהם, בנותיהם, כלותיהם, חתניהם, טפלוליהם, נכלוליהם וכל נכדיהם, שאינם יודעים כי התחייה הדתית של סבא יוסף השבור ושל סבתא פרלה המלחששת התרחשה רק לאחר שעלי בן ג'וואד מוסתקים מיפו ריסק את ידו של סבא יוסקה-דרעק ולאחר שעזרא בן קופל קובלמן סדק את שפתי סבתא פרלה המנשקת וגם דרכו על גרשון העיוור ועל המשפך שלו והמטבעות התפזרו, וכי המחזה נערך לקול תרועות הצחוק של הג'חשים, הדור הצעיר של בני-האיכרים במושבה, וכי על כך צעק וקילל ובכה ונסדק גרונו של המגיד הירושלמי ר' בן-ציון ידלר, שהיה יורד מדי פעם משכונתו ובא להטיף ברחבת בית-הכנסת הגדול שלנו, וכי הוא הוקיע את תעלולי דודי ואבי כדוגמא לפריצות הגואה ולהפקרות המשתוללת, וכי הוא התחנן בפני הקב"ה שיהפוך את המושבה למשכן יראי-שמיים כשכונות עיר הקודש ירושלים תובב"א אשר ממנה בא, וכי הוא נשבע כי הרחובות הנושאים את שמות מייסדי המושבה ייקראו מחדש על שמות הרבנים שהתנגדו ליישוב ארץ-ישראל, וכי הוא, אלוהים, נעתר כמעט לכל בקשותיו, ובייחוד לאחר שבאחת מהפגנות השבת הרב הצעיר מנחם-קריינדל'ס הוריד אלה על ראשו של גאול גלבוע, ראש העיר החילוני האחרון שלנו, וגרם לו לאבד את כהונתו בהופכו אותו לצמח היושב בפינת האולם על כיסא-גלגלים והריר זב ממנו אבל לא היה אפשר שלא להזמינו לחתונה, מה עוד ששפר מזלו מיצחק רבין, שאותו גם אלוהים לא יוכל להחיות, והשופטים ריחמו על מנחם-קריינדל'ס ושיחררו אותו בלא כלום למרות שהיו לו הרשעות קודמות על כך שרוקן את הקופה בחנות של גוטליב דיטריך אפריים, ושהוא חובט בבני-אדם בלהט השמירה על הכשרות ועל השבת במושבה, שהולכת והופכת לעיר דתית חשוכה כפי שהיתה בימיו של "אוייב-העם" הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שנילחם במחראות ובמשתנות הפתוחות שלנו וסופו שעזב בלב שבור את המושבה ואת ארץ-ישראל ומת בגולה.

והרה"ג יוסקה לומד בקול רם דף בספר הקודש של מושבתנו: "איש אחד הלך ולקח, בכוח היתר של אחד מרבני ירושלים, אישה חדשה על אשתו הראשונה, אשר לא ילדה לו בנים. ויקומו נגדו רוב בני המושבה וירדפוהו, אך יש אשר עמדו לימינו. ויהי במות שתי הנשים, זו אחר זו, במיתה חטופה, ויאמרו כי אך בחטאו מתו ויסקלו את ביתו באבנים. ויקרא זה לעזרת הקאימאקם ביפו, ויהי במושבה ריב ומדון וחילול שם שמיים גדול..."

ובמרכז האולם יושב מי אם לא דודי המנוח אלכס וסיפוריו קולחים בעברית בלולה באידיש ובערבית. "שאבו-ג'יללה אבול-באר'ל הקמצן יאביס את כל שנואי-נפשו?" הוא מחקה את קולו המאנפף-קימעה של גרישה ירקוני, "פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שהבת השארמוטה של גרשוני איתנו התחתנה..."

והוא מצביע לעבר ידידו-לשעבר, הרב יוסקה-דרעק, וכל כת טפליו, ואומר לי: "אבא שלך ואני נכשלנו. היהדות המרוסקת קמה לתחייה על תקן של מפלצת!" וקורץ, "מזל-טוב [זי"ן צרויה] מיינע פלעמעניק, דיר-באלאכ! כול אל-חרא קודאמאכ! [מזל טוב, אחייני, היזהר! חשבת שמלאה סאת ייסוריך? דע לך שהגרוע מכל עוד לפניך!] – ואל תשכח את המינהג הבידואי: הרוג את החתול בליל החתונה! הפחד את אשתך! קח את מקל-הגללים של אבו-ג'יללה אביה וחבוט בו היטב על אחוריה החלביים, חריצים-חריצים תעשה את התחת שלה, עוד הלילה, ולא תתחרט! – שתדע לך, אישה צריכה להתעבר ולהמליט, תיכף, בלי תירוצים, כמו באורווה וברפת! – אני מכיר את גזע הגולדשטיקים! אלה אם לא גוזמים אותם גדלים פרא! יש אימרה: הלך הארבה בא הצפע, הלך הצפע בא הכלב השוטה, הלך הכלב השוטה, נישאר השוטה בכבודו ובעצמו – יחד עם שתי הצהובות האלה, הנפקנית והממזרת!"

ואינו שוכח לצטט מאוסקר ויילד האהוב עליו: "לפעמים האנשים הנחמדים ביותר אומרים את הדברים הנוראים ביותר!" – ופרח היסמין הריחני תקוע בדש בגדו ועדה-פרומנדה יושבת לרגליו ופני המדונה המטומטמטמטמות שלה, לבנות כחלב, מונחות על ברכיו יחד עם התינוק שלה חזי בחיוך של אושר עילאי, כאילו סיימה את תפקידה בהצגה ועתה שבה להיות בן-אדם. ועגנון, כן גם עגנון בא במיוחד מירושלים לכבוד דודתי יעל שגמרה ביד לאחר שברח ממיטתה.

רק טשרניחובסקי, פולונסקי ונפוליון אינם באים.

הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב בעל זקן-הפרא והקילע עד הברכיים תחת כרסו העצומה קם וניגש אל השוויגר הטרייה שלי ואומר לה בחביבות דתית: "טנטע שיינע, אולי מספיק כבר לעשן? לשמוח בחתונה זאת מצווה מן התורה, שכתוב – לשמח לבב חוסן וכולה! לשמח דיינע טוכטער, ער איסט א-מצווע!"

קמה חותנתי שיינע-פשה בפנים נפולות שלובנן כהה מרוב טיפולים ושדיה הענקיים תפארת מושבתנו התרוקנו-צנחו כלא היו – וחרף שגעונה מדברת היא בקול צעיר של סאברע ותיקה, והקול מתגלגל ברחבי האולם, צלול ומדוד כפעמון המושבה:

 "איליביסקי, איליביסקי, איבן-איליביסקי! תיראו מי שמרשה לעצמו לדבר! הגורנישט מיט גורנישט הזה, מלקט הנופת מן המחראות, הספק-מאמזער של ג'מאל-פשה ושל גיסתי באשה-קריינדל מדנגת השפמים!" והיא מצדיעה לו כשהסיגריה רועדת בין אצבעותיה הלבנות, המוכתמות בניקוטין, ומסיימת בלעג אריסטוקראטי של בת-איכרים ובעיניים כבויות שייאוש תהומי ניבט מהן, כשיכורה: "רב [ברי"ש בציירה] גנרל יוסקה דער-תרכ! אתה בעיניי לא קרוב שלי! כבר כשהיית פישר קטן ורחצתי אותך בפיילה הסתכלתי בך וידעתי היטב מה תהיה אחריתך! – מהשוואנץ אל יראת-השמיים! אותי תרמה? יוסקה-דרעק? טפו, תועבה, כל המושבה! וגם בתי הזונה ששכבה עם בן-דוד גרובאן שכמוך!"

דממה נופלת באולם ואז, למרבה התדהמה, תוחב לעומתה הרב ר' יוסקה העבדקן ולבוש השחורים את פניו הרחבים כשהוא מצפצף ופועה ומחקה בעדינות רבה את שירת הזמיר ממש כפי שעשה בנעוריו מעל צמרות האקליפטוסים הריחניים בחורשה, לפני שמלק את ראשי התרנגולות והזריע את ראשי הבנות. "ואת, טנטע שיינע, את, גם את חטאת לא מעט עם פולונסקי הפוץ, ימח-שמו, המפא"יניק הזה, שכשהיה שר בממשלה אירגן עם הקיבוצים לחטוף את ילדי תימן ולעשות מצות מדמם. הגיע הזמן דודה שתעשי תשובה במקום לספר עלינו שקרים!"

 "מה ואת? – רב [רי"ש צרויה] שמוק-שכמוך! – אני לא זניתי! ושתדעו לכם שהשר זיאמה פולונסקי, האיש הנפלא, שחתם על מגילת העצמאות ושהיה החבר הטוב של לוי אשכול, הוא-הוא האבא של עדה-פרומנדה, ואמא שלה, שזנחה אותה, היא מאדאם אום-אל-טאך שיש לה הבורדלו במנשייה!"

מיד מוציאים אותה ושולחים אותה באמבולנס חזרה לבית המשוגעים בתוספת זריקת הרגעה כדי שתסתום את הפה ולא תגלה כל מה שהיא יודעת עלינו ועל אבות אבותינו ועל האמ-אמ-אמ-אמו שלנו.

שיינע-פשה החולה חולפת בחוץ גם על פני החמור הקפריסאי של סנדרל בעלה, שהאבן רוצצה את אוזנו (של החמור) כשהיא מחזיקה בשמשייתה הלבנה וממלמלת בקול בוכים: "איפה האנושיות שלכם, הסופרים החדשים? הלא אני, בילדותי, הגשתי פרח להרצל בירושלים!"

בכרוניקה הזמן הוא חומר גמיש וצייתן. לפעמים הגיבור אינו משתנה במשך עשרות שנים. תפיסת הזמן בכרוניקה דומה למה שרואה היושב במכונית פתוחה כאשר גבו לכיוון הנסיעה. מה שנמצא קרוב, בצידי הדרך, עצים ועמודים, חולף במהירות, אינו ניראה ברור לעין וקשה לתארו בדייקנות. מה שנמצא רחוק, ניראה ברור מאוד ואינו משתנה מדי רגע, אלא רק הולך ונעלם. שם, בתמונת הזמן ההולך ונעלם, חיים לעד הגיבורים בני-בלי-גיל של הכרוניקה. ככל שהשנים חולפות מיטשטש ההבדל בין שנה לשנה. העבר בורח לנו. בין שנתה השלושים לשנתה השישים חיתה הזדיינה חותנתי הזמנית אנא חוואג'ה שיינע-פשה כשישים שנה וגם השתגעה. אז מה? מישהו זוכר מה היו השנים ההן? אם עברו מהר או לאט? איך חותנתי ניראתה בכל אחת מהן, אם היתה כבר בת מאה כשמתה בת שישים? ואם פיזדתה היתה צהובה גם היא מתוקף גרמניותה? לזמן המתרחק יש איכות משלו, הוא הולך ומתפחס, הולך ומתרדד כחומר ביד הכותב. דף אחד של כרוניקה מכיל עשרות שנים שנעשות דומות זו לזו ככל שהן יותר עתיקות. בכרוניקה נמדד הזמן מנקודת-המבט של העתיד הרחוק – שנה אחת יכולה להימשך חמישים שנה, ולפעמים מאה, וגם להיפך.

וגם אני שתוי קצת, מתנודד בחליפה כחולה חדשה, ענוב עניבה אדמדמת, את הכיפה הרקומה איני מסיר מראשי, על תלתליי. וכמתוך ערפל אני עובר עם רותי (שמעתה עדה-פרומנדה, שהראתה לי את הקוס שלה בילדותי, היא כבר לא בת-דוד שלי אלא אחותה החורגת של אשתי, וחזי התינוק המתוק בעל העיניים הכחולות הוא אחייננו-למחצה), בשמלת-חופתה הלבנה, משולחן לשולחן, ואנחנו מצטלמים עם יושביו, ותמונה אחת עם כל הנחשבים ושנחשבו לבני-דודים שלנו ובהם עדה-פרומנדה, שימל קוסוחוב, הרב יוסף, אחותו יוכבד די תרכל'ה שיקסע, ואבנר מהצד שלי. גם סרח פוגאצ'וב היפה מצטרפת אלינו בנפנוף צידי חצאיתה כדי שניראה את רגליה הנהדרות ואני חושש כל הזמן פן תרים את החצאית עוד קצת יותר ותכרע להשתין בשולחן הלבן על הלעברקעס, הקיגעל, הקישקע, המופלטצ'ינקות והפירות הטריים.

בסוף השבוע מופיעה כתבה על החתונה שלנו במדור של דן בן-אמוץ "מה נשמע" ב"דבר השבוע". מתברר שעבר במקרה ונכנס בלי הזמנה ותיאר חתונת שתי משפחות איכרים מהמושבה, וכי כל אחד מהמוזמנים, שעימם דיבר, סיפר לו משהו מופרך אחר על המשפחות שלנו.

על סבא נאמר: ש"הצליף בשוט על האיכרים שהעיזו לצאת לעבוד בשנת השמיטה הראשונה"! – וכך יצא שם תיאור מלגלג ומלוכלך שבו למשל עליי, החתן, נכתב שהוא, אני: "כתבן לא רציני, שספר אחד שלו מתרחש ביממה, ספר אחר במשך מאה שנה. כל מושג הזמן אצלו הוא בלבול אחד גדול כמו אצל איכר זקן, סנילי, שסופר כל פעם מחדש את השנים על אצבעות ידיו ורגליו..."

אבל אותי הדבר לא מדאיג כי אני נתון כבר בעיצומו של ירח הדבש הנורא, של הימים המרים כלענה.

סנדרל גרשוני פינה עבורנו את הקומה העליונה בביתו (ששם, בחדר-השינה, היה מסייה בוריס קלדם דופק בהיעדרו את שיינע-פשה אשתו), חידש אותה, השקיע בה הון, הכל מסוייד, צבוע, מצוחצח ונקי, ואנחנו על מיטת-עץ רומנית גדולה, שרכשנו לנו בכספו במחסן של רהיטי "מרס" ביפו, והסדינים טריים, והשמיכות והכרים ממולאים פוך אוורירי וחלומי שאין כאיכותו כיום, (והוא נישאר ירושה במשפחתם מהפרנה, הכסת הענקית שהביא מהאנובר ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן, סבא של שיינע-פשה, וממנה תפרו שמיכות לכל צאצאיו), וכל כלי-המיטה צחורים ונקיים ומדיפים ריח נהדר, לא היה צריך לקנות כלום כי את כולם שימרה שיינע-פשה בבולמוס הניקיון ששיגע אותה ושעבר גם לרותי בתה, ששוכבת לעיניי ערומה, מקופלת על צידה, מושכת קצת למעלה באצבעותיה את הלחי של התחת שלה, כל אברי גופה בעלי הדם הכחול מושלמים (מלבד האוזניים), אפילו הציפורניים בכפות-רגליה, והעור הנהדר, בהיר כחלב, לשתות אותו, (תורשה מסבתא-רבתא שלה הגרמניה, הברונית פון לאקסן, ומשיינע-פשה אימה), והיא מוקפת כרים לבנים שמדיפים כמוה בושם רבלון אינטימט חריף, ומפנה את פניה המתוקות, דמויות הלב, לאחור, אליי, ושערה הצהוב פזור, ועיני הירוק-פרדס בדבש כהה מתגרות בי כתמיד, והיא מחייכת בשובבות, יפהפיה, וגם שפתי הערווה העבות שלה והכפתור הפעור של פי הטבעת ["זכור את דברי דודתך יעל: קח אישה טובה ומא תשוף א-נאר מן טיזהא!"] מביטים בי, נושמים לאט, מחייכים אליי בעין אחת, בוורוד כהה, מגרה, כמבקשים לנשק אותי. [או אולי נפער כך כי תקעה פוקי קטן?] רק שדיה נסתרו בקיפול גופה. צירוף של יופי נשי עילאי, רך, ושפתיים דגדגניות של נקבה וחור שכל חיי חלמתי לראותו, ומחילות – אמנם מדהימים בשלמותם, עוטים פלומה שקופה כמעט, מוזהבת, וללא שום פגם או עיוות – אבל כאלה יש גם לכל חיה, לכל בהמה, ככה, באמצע האחוריים האגסיים, שמשם יוצאות גם קקה ושתינה שמזבלות את שדות המירעה הירוקים שלנו, והפלחה, ואת הפרדסים.

וככה, מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה.

אני, כמו הנסיך הצעיר המלט, המחשבות הרגו לי את המעשים.

שלושה חודשים. כל הנסיונות עולים בתוהו. לא מצליח. נמס מאהבה, מהגירוי, מעצם הנגיעה בקוס הצהבהב שלה שאותו הייתי צריך להרוג בליל החתונה ובעצם הרבה זמן קודם אבל האפרוח נישאר חי ומחייך ואני לא יכול לחדור אליו, אליה. לסחוט אותו. למלוק אותו. לצרוח: "אנא חוואג'ה!" מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה והיא ממשיכה לשכב כך, מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.

מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.

עד שהיא מתחילה להפציץ עליי בכל המושבה שאני לא גבר, שאני אנאלי, כמו שימל קוסוחוב ונחמיה ירקוני, ואנחנו מתגרשים בשערוריה שמתפרסמת בשבועון "העולם הזה". למשך לילה אחד עוצרים אותי במשטרה בגלל מכות וניבולי פה, פצעי המשפחות מן העבר נפתחים, אבא מת משברון-לב, שיינע-פשה, במוסד, שותה בקבוק ליזול ומתה אף היא, (לאחר שאחיינה הרה"ג ר' יוסקה מסיים להתפלל על קברה ולהספידה ניגשת אליו רותי בתה וסוטרת בכל כוחה על פניו המזוקנים) ואילו אני ממשיך לאהוב את רותי כל ימי חיי, ועדיין חולם לשתות את עורה, שהוא צח ומוחשי כחלב, ואם אפשר לינוק אותה, לחלוב וגם לחנוק אותה –

ואני מתעורר, צמא, ופתאום אין לי ביצים. מישהו חתך לי אותם בשנתי. סירסו אותי. ולוקח לי זמן להבין שגם זה חלום שממנו התעוררתי, והביצים הזקנות שלי עדיין עליי.

ואני נרגע –

אהוד בן עזר

תל-אביב, ירנטון-אוכספורד, 1999-1996

סוף

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו!" ["הארץ", 16.8]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, שירך "רקוויאם לרבין" – הוא טקסט עוצמתי ונפלא

של מסרֵי תובנה ותוכחה

של אמרֵי תודה וקינה

על אדם ועל עם ועל שפיות ותבונה

על כך שנרצח רוה"מ על ידי כסיל שטוף שנאה

ונרצח הוא בדמו ונרצחנו כולנו ברוחנו

כל אלה החפצים ומאמינים עוד בחתירה ובהליכה נחושה

בדרך חתחתים ארוכה, רווית מוקשים ושוטים,

אל עבר מנוחה ונחלה לכול החיים בארץ הזאת,

ארצם של היהודים, מולדת השפה העברית,

שצוותה לנו בצו שר ההיסטוריה, שנקנתה בדם גיבורים,

ושומה עלינו לטפחה ולשמור עליה ועל בטחון תושביה

משמורת עולם

בתודה

אריה רגב

כפר מגשימים

* שלום רב לך אהוד היקר, חובה לציין את העושר הרב של הנושאים המעניינים שבעיתונך. תודה על כך.

וכן ברצוני לברך שוב את משה גרנות על כל מה שהוא מגיש לנו ברשימותיו היפות והמאלפות. חלק גדול מהנושאים שהוא נוגע בהם היו נשארים  עלומים מאיתנו לולא הגיש לנו אותם. 

מרתקת ומרשימה היתה רשימתו לאחרונה, סקירה על ספרו של חיים בר נתן על חיי קהילת רומניה. כה לחי.

יעקב זמיר

* אהוד: ניסיתי לקרוא את הספר "חברת נעוריי" של כלת פרס נובל האמריקאית אליס מונרו, (מאנגלית אורטל אריכה), שיצא בהידור רב כמו ספר של פעם – קונטרסים תפורים בכריכה קשה, בהוצאת "מחברות לספרות" [ללא ציון שנת פירסומו בעברית] – ובעמוד 100 נשברתי ונכנעתי לשיעמום שליווה אותי במשך הקריאה האיטית של מאה העמודים הראשונים, והפסקתי לקרוא. זה לא בשבילי. יש כנראה אנשים שמבינים ספרות הרבה יותר טוב ממני, ולהם נועדו ספרים משעממים כאלה.

* למיכל סנונית, אני אדם פשוט מהשורה, לא מתיימרת להיות מומחית גדולה. אני מבינה שרוח השיר היא הדבר החשוב ביותר אך התכוונתי לשיר מיוחד שלפי הרגשתי רוחו לא תורגמה בהצטיינות מיוחדת: "הביתה חזר המלח". לפי עניות דעתי "הביתה" היה הערך המרכזי בשיר קצר זה, וכל הפלפול סביב זה גורע ומסיח את הדעת מהעיקר. 

תודה למיכל סנונית על תשומת-ליבה.

אביבה קם

* עוד על קשר לאחד. אלה מאיתנו שגדלו ברחביה בשנים האחרונות של המנדט הבריטי הכירו היטב את אותה הזקנה הייקית, לבושה בשחורים, שהייתה סובבת ברחובות השכונה לעיתים ממלמלת ולעיתים וצועקת קשר לאחד. היא התגוררה עם בעלה בדירה ברחוב עזה ומשפחתי התגוררה ברחוב אלפסי שמהמרפסת שלנו ניתן היה להשקיף על רחוב עזה. בעלה היה איש נוח לבריות שהיה נגרר אחריה כילד קטן וכמעט ולא מדבר. נאמר עליה כי היתה גיסתו של פרופסור פרנקל מהאוניברסיטה העברית. תושבי השכונה התרגלו לתופעה זו אבל הילדים די התעללו בה ורצו אחריה בצרחות "קשר לאחד." זה כמובן גירה אותה לחזור על אימרה זו פעמים רבות. מעולם לא הצלחתי להבין מה פירוש מילים אלה ומהיכן היא שאבה את הדבר הזה. אחותי מרים (מיקי), שהיתה גדולה ממני בשלוש שנים, ראתה בעין רעה את ההתעללות הזו וביקשה ממני ומחבריי להפסיק לרדוף אחרי אישה אומללה זו. עד היום אני תוהה מה עלה בגורלה אחרי הקמת המדינה. האם יש מישהו שישכילני?

מירון (רוני) מדזיני

* אהוד היקר, סדרת התרגומים של זיוה שמיר מעוררת התפעלות – הפעם על אמילי דיקינסון, והשוואה של ניגוד עם ח"נ ביאליק. מיכל סנונית ממש הוציאה כאילו שבחים מפי על מפעל התרגום המדהים הזה.

ב-4.11.21  – המועד שממש מחייב לפרסם שוב את שיר הזיכרון הכואב שלך על יצחק רבין, שהיתה לך הזכות לומר לו את רחשי ליבך כלפיו עוד בחייו.

יוסי אחימאיר מזכיר את חלקו של אלתרמן במאבק נגד ויתור על חלקי מולדת – מסתבר שבאמת אין פרטנר לשלום, והנכונות לוותר על יהודה ושומרון היתה טעות. אבל השאלה הגדולה עדיין נשארה ללא פתרון: מה עושים עם 2.5 מיליון ערבים החיים בשטח הזה? על שאלה קשה זאת לא מצאתי תשובה, ולא רק אצל אלתרמן.

אורי הייטנר מוקיע את משמיציהם של ניצן הורוביץ ונפתלי בנט במונחים הלקוחים מימי הזוועה של מלחמת העולם השנייה. אין ספק שאפילו נניח שהמאבק צודק – איך בוחרים בניסוח כל כך מזעזע?

קראתי את דבריהם של ב"צ יהושע ובלפור חקק, ואני מבקש להזכיר לקוראים של המכתב העיתי כי השניים הפליאו לעשות בהוצאה לאור את "מאסף ירושלים".

אינני יודע מה נכון ומה איננו נכון בדבריה של הדסה מור, על דבר אחד אין חולק: מרתק לקרוא אותה.

שלך,

משה גרנות

* התפטרות: כשעורך עיתון, עיתי ונידח ככל שיהיה, מפרסם קטע פוגעני על כתבת שלו, ולאחר שהיא מגיבה, הוא מוסיף עוד הערה ארסית ופוגענית, שמתבססים על חוסר אחריות ורשלנות מקצועית: וכשמדובר בכתבת ותיקה שהיא אני, לא נותר לי אלא לאסוף את כלי הכתיבה שלי ולהסתלק במהירות. שמי לא יתנוסס עוד על אף כתבה בעיתון הזה. 

הסבר: בספרו "אומץ" פרסם אהוד בן עזר קטע שבו שופכת יעל דיין את מררתה על אביה הבוגדני ועל הנשים העלובות בחייו. בקטע מתוארת ארוחה שבה השתתפה יעל עם אביה ועוד אישה "שדופה" ובן עזר קבע שאני הייתי אישה זו.

מובן שכפי שנרמז בקטע, הארוחה התקיימה אחרי שהקשר שלי עם דיין הסתיים כך שללא ספק היתה זו רחל. כורם. אז הנה, לא די שהתרשל בזיהוי, בביוגרפיה שכתב, הוא בא ומפרסם אותו בעיתונו, בתגובה למה שכתבתי, כדי שכל קוראיו יקראו שוב את גינוייה של יעל עליי, ולאחר תגובה נוספת שלי, בן עזר מוסיף עוד הערה ארסית המיוחסת אליי. איכס! אז אני עוזבת בטריקת דלת. 

 הדסה מור

* תגובה על תרגומה של זיוה שמיר בגיליון 1694 לשירה של אמילי דיקינסון "סחופה". למרות שתרגומה של שמיר, לשיר ידוע זה, היה בעיקרו תרגום חופשי [לא מילולי], לאחר שקראתיו כמה פעמים, אהבתי התרגום מעט יותר מן המקור האנגלי.

אכן, מן המפורסמות היא, שתרגום של שיר לעיתים עולה באיכותו [או בעוצמתו] על המקור; ולעניות דעתי [וטעמי] זה בדיוק מה ש"קרה" כאן. ברכתי הכנה ליצירתה התרגומית של שמיר, אשר בהחלט "סחוף" לא היה, ברם, בהחלט היה בו כדי לסחוף את הקורא לקוראו שוב.

בן בן-ארי

ניו יורק

* אהוד: הלובי החקלאי הקים קול זעקה על הרס החקלאות הישראלית בגלל חוק ההסדרים החדש של ממשלת בנט[שישה מנדטים]-לפיד-ליברמן – שאמור היה לאפשר ייבוא תוצרת חקלאית של דברי מזון מוגנים המיוצרים בארץ – כדי לשבור את "מחיריהם הגבוהים" – (ואולם מתברר כי יישומם של הסעיפים הללו נידחה בינתיים, ואולי ייושמו לא בחוק שיתקבל בכנסת אלא בהחלטות של פקידים באוצר).

לי אישית נראה שהמחירים של דברי המזון בארץ הם בהחלט סבירים. למשל, לא מוכרים כאן עגבניות בודדות במחירים מופקעים כמו ברחובות לונדון, ואילו האבוקדו האיכותי הפך עתה למוצר זול במיוחד בגלל מחירו העונתי הנמוך שספק אם קיים בעוד מדינה אירופית או בארה"ב – וכמוהו כיום גם המנגו, פרי גדול וזול בעל טעם נפלא. ודומה כי אין עוד ארץ באירופה שמייצרת את רוב פירותיה וירקותיה בעצמה, ולא מייבוא – כמו ישראל. מה עוד שהמוצרים המיוצרים בישראל זמינים גם בעיתות מלחמה, כאשר שערי הארץ נסגרים לייבוא – שזה שיקול ביטחוני וכלכלי ממדרגה ראשונה.

אבל העוקץ הוא בכך שלמרות שהסעיפים נגד החקלאות הישראלית אולי יעברו בכנסת ובמשרד האוצר – איש מהמצביעים עבורם ומהמחליטים עליהם – כנראה אינו שם לב לכך שמחירי ההובלה של המוצרים המיובאים לארץ קפצו במאות אחוזים ומועדי האספקה של המוצרים התארכו מאוד, מה שבהחלט מגן על תוצרת הארץ האיכותית והזמינה – מפני הצפה במוצרי מזון ובתוצרת חקלאית "זולים" מחו"ל!

* יונתן גורל: על "מאסף ירושלים" – תגובה. לא הזכרתי בדבריי את בלפור חקק כאחד העורכים ועל כך אני מצר. עם זה, ה"הקטנה" של תרומתי ל"מאסף" ו"לספרות" בירושלים והדימוי של "מלפפון" (אני) ו"גננים" (ב"צ יהושע ובלפור חקק) היא של פטרונז.

הייתי שותף מלא ל"מפעל" ביחד עם יהושע וחקק ודאגתי למימונו ביושר ובניקיון כפיים. שישה "מאספים" הם לא דבר של מה בכך.

דאגתי לעבודת צוות ברוח טובה ובענווה. ומכאן – הצלחת "המאסף".

תודה על פרסום דבריי!...

* ציטוט: ימי אמריקה האחרונים ב"עיראק": ביתו של ראש ממשלת "עיראק" הופצץ, בניסיון התנקשות. מי ביצע? [סרטון].

המתח בעיראק ממשיך לזנק לרמות גבוהות, לקראת נטישת האמריקאים עוד יעד במזרח התיכון בו השקיעו הרוגים רבים וסכומי עתק: "עיראק".

הלילה [7.11] הפציצו המיליציות הפרו-איראניות את ביתו של ראש ממשלת "עיראק" בבגדאד באמצעות כטב"מים מפציצים. לבית נגרם נזק רב. עוזריו של ראש הממשלה, מוסטפא אל כאט'ימי, נפצעו, אך הוא עצמו לא נפגע. יריות נשמעו אחרי ההפצצה.

הבית נמצא ב"איזור הירוק" הסטרילי-לכאורה בעיר בגדאד. האיזור הוקם כדי למנוע חדירת מכוניות תופת לאיזור הרגיש, אך האיראנים משתמשים עכשיו בכטב"מים.

איראן מזרזת את הסתלקות האמריקאים, מה שאומר כאוס איזורי שלם החל מהחודש הבא. לקריסה צפוייה השפעה על ירדן, סעודיה, "סוריה", "לבנון" ועוד. [סרטון].

זה קורה לאחר שתומכי איראן טוענים שהבחירות האחרונות ביישות העיראקית זויפו, וכי הם לא מקבלים את תוצאות הבחירות, שהראו ירידה בכוחם. הם פתחו בהסתערות ביום שישי על "האיזור הירוק", מה שהביא להרג של לפחות ארבעה מפגינים שיעיים פרו-איראניים ופציעת כמאתיים. [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 7.11.2021

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* אהוד: מזה זמן רב לא קראתי ספר מרתק כל כך שעוסק בתולדות הספרות העברית, יותר נכון בתולדותיהם של הסופרים והמשוררים העבריים בתקופה של שלונסקי ושל סופרי דור תש"ח.  מומלץ!

משה גרנות: ספרה של חגית הלפרין הוא ספר מושקע (מבוסס על אינספור תעודות), מחכים ומעניין. [מתוך "חדשות בן עזר" 1692].

חגית הלפרין, "הבריחה מן הארמון המכושף, שלונסקי וסופרי דור תש"ח."

להזמנות: הוצאת צבעונים: 050-5547295, וכן בקישור:

https://tinyurl.com/3jxcrxs3

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

מומלץ מאוד לחובבי קרמן ובן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אנטר ועכבר שמאלי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל