| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1696
[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז'' בכסלו תשפ"ב, 11.11.2021
עם הצרופות: 1. כנס שוטרים באלסקה (פנינית עומדת משמאל). 2. פנינית מדריכת זומבה. 3. שיטת ביטיוב עם מקלות כתומים (פנינית יושבת משמאל).
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ערב של ילדוּת. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. האישה הגדולה מן החלומות – על שירו של שארל בודלר "בת-נפילים". // אסתר ראב: "קילוח המים". תרגום מתוך "פרחי הרוע" של בודלר. // יורם אטינגר: קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל. // יצחק הילמן: הלחץ האמריקאי להקמת מדינה פלסטינית. // מלי טויב אהרנסון: המטרה היא לקחת ולהפקיע מהמעבדים את הקרקע. // יוסי אחימאיר: חוכמת הרחוב. // אורי הייטנר: 1. שיקום הציונות הממלכתית. 2. צרור הערות 10.11.21. // ארנה גולן: על חידת שירו של אבי, משה בן-דרור, "שני חתולים והכלב נבחן". // עדינה בר-אל: פנינית שיין – שוטרת ומדריכת ספורט לגיל השלישי. // יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח ורחל-לאה ברנט. // נעמן כהן: וכי איך תוכל להתקיים קהילה בלי משוגע... // מנחם רהט: פייק ניוז: כספים קואליציוניים לחמאס בעזה. // אסתר רַאבּ: טבעון. // ממקורות הש"י.
* * *
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער ראשון: שירים מוקדמים
ערב של ילדוּת
יָם שֶׁל עִסּוּק חֲרִישִׁי מְפַטְפֵּט כְּגִיגִית
אֶל כּוֹבֶסֶת, וּפְנֵי הַדְּרָכִים נִסְגְּרוּ
בְּאוֹרוֹ שֶׁל הַשֶׁלֶט הַדַּל
רַק עַל סַף הַכִּכָּר הָאַחַת
שֶׁל רְחוֹב וְזָהָב
וְשֶׁל לֶחֶם
הֶחֱזַקְתִּי בְּשָׂרִי בְּשִׁנֵּי הֶחָלָב –
וְהָעֶרֶב הָיָה יַלְדּוּתִי בִּנְגִינָה
רְחוֹקָה וְנוֹאֶלֶת
וּלְפֶתַע קָבְרוּ אֶת בֵּיתִי הַשָּׁקֵט
וְזָרְקוּ אֶת בְּגָדַי
עַל הַסַּף –
וְתִינוֹק בְּתוֹכִי הִתְפַּלַּלְתִּי
אֵלֶיךָ, נוֹכְרִי וְגָדוֹל
בְּמַמְלֶכֶת הַטַּף.
1959
צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה על הספר נשלחת חינם לכל דורש לפי בקשתו
* * *
זיוה שמיר
תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
האישה הגדולה מן החלומות
על שירו של שארל בודלר "בת-נפילים"
אחד השירים המרשימים ביותר בספר "פרחי הרוע" של בודלר הוא השיר La Géante שבמרכזו תיאור של אישה בעלת ממדי-ענק השרועה בחיק הטבע. הדובר חולם עליה, משתוקק אליה, וכל רצונו להתפרקד בלהט יצרים על איברי גופה השופעים. האם היא מושא חלומות שהמשורר בדה בדמיונו הקודח? כל קורא ייצק לתיאורו של בודלר תכנים אחרים, לפי מזגו ולפי המִטען האישי שהוא מביא אתו באמתחתו.
אלתרמן הצעיר תִּרגם את שירו זה של בודלר תחת הכותרת "הנפילה" (מלשון "נפיל" = "ענק"), אך התייחס אל התרגום כאל אחד מ"חטאות נעוריו" שיש לשמור אותו בסמוי מן העין. התרגום התפרסם רק לאחר מותו של המשורר ולאחר שמנחם דורמן, רעהו של אלתרמן ונוצֵר מורשתו, שלף את כתב-היד מן המגירה יובל שנים לאחר שהוטמן בה.
מתברר שלשיר גנוז זה יש חשיבות רבה להבנת יצירתו של אלתרמן. קודם כול, לפנינו עדוּת חותכת לזיקה שהייתה לאלתרמן ליצירת בודלר, וזו יכולה למשל להסביר את טיבה האוקסימורוני של יצירתו (בשירת אלתרמן יש סממני סגנון בודלריים למכביר, אך עולה על כולם האוקסימורון המחלחל לכל רבדיה). התרגום עשוי גם להסביר את נטייתו של אלתרמן לעצב בשיריו נמענת בלתי-מזוהה – מין דמות נפילים של אישה גדולה מן החיים, כבשיריו "פגישה לאין קץ", "בהר הדומיות", "תמצית הערב", ועוד. דמות כזאת עשויה לייצג אצל אלתרמן איזו מהות אדירת ממדים שאיננה אנושית בהכרח. בכוחה לסַמל את הבריאה, את תבל על כל גילוייה; את העיר הגדולה (העברית או המערבית), וכיוצא באלה תופעות קולוסליות מן הטבע ומחיי התרבות. ביצירת אלתרמן לסוגֶיהָ, תופעות כאלה – מעשי ידי הבריאה ומעשי ידי האדם – מתערבלות אלה באלה ויוצרות קשת רחבה של יצורי כלאיים.
שירו של בודלר La Géante הוא סונטה, אחת מתוך כשמונים סונטות שכּתב במהלך חייו הקצרים והסוערים. האם כתב בודלר שמונים סונטות? תלוי איך סופרים. יש מי שסופר, למשל, את ארבע הסונטות שכל אחת קרויה Spleen כארבע יצירות נפרדות, ויש מי שסופר אותן כיצירה אחת ואחידה. ואידך זיל גמור:
Charles Baudelaire
Du temps que la Nature en sa verve puissante
Concevait chaque jour des enfants monstrueux,
J'eusse aimé vivre auprès d'une jeune géante,
Comme aux pieds d'une reine un chat voluptueux.
J'eusse aimé voir son corps fleurir avec son âme
Et grandir librement dans ses terribles jeux;
Deviner si son coeur couve une sombre flamme
Aux humides brouillards qui nagent dans ses yeux;
Parcourir à loisir ses magnifiques formes;
Ramper sur le versant de ses genoux énormes,
Et parfois en été, quand les soleils malsains,
Lasse, la font s'étendre à travers la campagne,
Dormir nonchalamment à l'ombre de ses seins,
Comme un hameau paisible au pied d'une montagne.
שארל בודלר. מתוך ויקיפדיה.
בת נפילים
שארל בודלר
עֵת הַבְּרִיאָה תַּהֲרֶה, בְּאוֹן וְלָדוֹת תִּפְלֹט,
יוֹם יוֹם יַמְלִיט רַחְמָהּ סְחִי עוֹלָלִים,
כְּמוֹ חָתוּל בְּגֵו לוֹהֵט לְמַרְגְּלוֹת
מַלְכָּה, אֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּחֶבְרַת בַּת נְפִילִים.
אֹבֶה לִרְאוֹת כֵּיצַד עוֹלֶה גּוּפָהּ פּוֹרֵחַ
עִם נִשְׁמָתָהּ בָּהּ יְחַלְחֵל שְׂחוֹק בְּעָתָה;
וּלְנַחֵשׁ אִם אֲפֵלַת אֵשׁ תִּתְלַקֵּחַ,
רָחֹף רָחֹק בְּעַרְפִלֵּי אֵד מַבָּטָהּ;
בַּהֲדַר גֵּוָהּ שַׁאֲנַנּוֹת אָנוּד-אָנוּעַ,
אֶזְחַל לְאַט עַל גְּאוֹן בִּרְכֶּיהָ בַּשִּׁפּוּעַ,
וּבִימוֹת חַמָּה, בִּלְהֹט אֵשׁ-גֵּיהִנֹּם
עֵת תִּשְׂתָּרֵעַ לָהּ לֵאָה עֲלֵי אֲפָר
בְּצֵל שָׁדֶיהָ אֶתְפַּרְקֵד לִי וְאָנוּם,
כִּכְפָר רוֹגֵעַ וְשׁוֹקֵט לְרֶגֶל הַר.
ולא רק אלתרמן הושפע מן השיר הזה. הנה, בין שיריו של אביגדור המאירי ניתן למצוא את השיר "בתנומה עלי-צוק" המושפע ללא ספק מ- La Géante של בודלר:
"אַפִּרְיוֹן שֶׁל חֲזִיזִים וְהֲבַל-אֵלִים. / שָׁם הִיא שׁוֹכֶבֶת כְּבַת-עֲנָק נִרְדָּמָה / וּנְשִׁימָתָהּ הַמְנַגֶּנֶת שׁוֹפַעַת בָּעֲנָנִים; / בְּעֵמֶק לֵיל-אֱלִילִים חִבְּקָה הָאֲדָמָה," וגו'.
ורטוש תיאר דמות כזאת, בהיפוך מִגדרי, בשירו הכמו-פגני "יער": "אַגְרַת רוּחוֹת תִּפְרֹט עַל גִּבְעוֹלִים וָאֹפֶל. / וְדֶשֶׁא מִתְרַפֵּד אֶל אַפִּרְיוֹן עָלִים. [...] / חֲזָה עִשְֹבִּי דָמוּם כָּבַשׁ פָּנִים בִּקְטֹרֶת / גּוֹהָה דִמְעַת חַוָּה בְּעֵשֶֹב רֵיחָנִי. / בִּירַקְרַק גָּשׁוּם עוֹלֶה מִקְדַּשׁ עַשְׁתֹּרֶת / בִּירַקְרַק גָּשׁוּם פּוֹסֵעַ אֲדוֹנִי", וגו'.
דמותה הגדולה של בת הנפילים הפנתאיסטית משירו של בודלר, חִלחֲלה אפוא לספרות העברית בערוצים רבים ושונים. ניתן למצוא את עקבותיה גם בתיאוריהם של גיבורי ספרות יצריים המתפרקדים על האדמה כעל אישה שאיבריה השופעים ממלאים אותם חֶמדה. הראשון שבהם הוא כמדומה נֹח, גיבור סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", ששמו מעיד עליו שהוא שרוי לכאורה במציאוּת קדם-מוֹנוֹתיאיסטית של אותם ימים קמאיים שבהם עדיין לא נתגבהו בעולמנו מחיצות בין דת לדת, בין גזע לגזע.
תיאור ההתפרקדות שלו על האדמה התחוחה הוא במשתמע ובסמוי אחד התיאורים האֶרוטיים המרשימים ביותר שידעה הספרות העברית בראשית המאה העשרים. האווירה השמרנית ששלטה בספרות העברית (עם יוצאים מן הכלל מעטים, כגון סיפורי הפורנו של איתמר בן אב"י) חייבה את הסופרים למצוא דרכי עקיפין לתיאורים כאלה, והרחיבה בנושא זה פרופ' ניצה בן-ארי בספרה "דיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930-1980" (2006) המגולל את תולדות הספרות הארוטית העברית בדורות שבהם הסתפק הקורא העברי ברפרטואר פוריטני למהדרין*.
המימרה הידועה המיוחסת לדוסטוייבסקי – "כולנו יצאנו מִבּין קִפלי האדרת של גוֹגוֹל" – מלמדת שיש בספרות העולם יצירות מופת אחדות שיצרו אַדווה אין-סופית ההולכת ונמשכת סביבן מיום היוולדן ועד עצם היום הזה. אחת מהן היא הסונטה La Géante, ש"המליטה" במרוצת הדורות האחרונים בנים ובני-בנים רבים הנושאים את הדנ"א הבודלרי.
זיוה שמיר
* אהוד: פרופ' ניצה בן-ארי בספרהּ השכילה שלא להתייחס לאף אחד מספריי, שאינם חשודים על פוריטניות יתירה – כי היא כנראה יודעת היטב על איזה צד מרוחה החמאה של החשיבות הספרותית בישראל, וממי כדאי להתעלם כאילו הוא אינו קיים.
* * *
קילוח המים
תרגום מתוך "פרחי הרוע" של בודלר לפני כ-100 שנים
עינייך היפות מה לאות אהובה יקירה!
כה שהי ואת עינייך בל תפקחי
במצבך זה הלאה
בו אתא עלייך פתע העונג.
בחצר קילוח המים מבעבע
יום וליל מימיו ישעשע
ישיח חרש על הלהבה
בה הטביעתני הערב, האהבה
האלומה המתפתחת
באלפי פרחים
מקום פבה [Phoebe’] עליזה
מטביעה גוונים
נופלת כמטר שופע
דמעה רבה
כן נשמתך הלוהטת
אחוזת ברק אש-החמדה
תזנק קלה אמיצה
מול שמי אושר הרחבים
ושוב תרף, גוועת
בים צער ועוגמה
ובמורד חבוי [מעיין] עין
[יזיל] יקלח ינוח
עלי קרקע נשמתי
האלומה המתפתחת
באלפי פרחים
מקום פבה עליזה
גוונים מטביעה
נופלת כמטר שופע
דמעה רבה
הה את,
אשר הליל עושך כה יפה
מה ימתק היות
נוטה על פני שדייך
האזין התלונה הניצחת
חרש תוך הבריכות מתייפחת!
ירח מים מטפטפים
ליל קדושה, עצים
הרוטטים סביב
תוגתכם הטהורה –
בה אהבתי
משתקפת!
* התרגום הוא מן העיזבון. [אין זה השיר שאותו מביאה כאן זיוה שמיר]. אסתר מעידה כי את השם "קמשונים" בחרה במודע בעקבות "פרחי הרוע" של בודלר (1867-1821).
“Les Fleurs du Mal” יצא לאור בשנת 1857 ועורר שערורייה וסערה. בודלר הועמד אז למשפט, וספר שיריו נאסר עד שיוציא מתוכו כל מה שיש בו מן הפגיעה במוסר.
אסתר תירגמה ממנו בחורף ובאביב 1921, וייתכן שעוד קודם לכן, בבן-שמן – מיבחר שירים רב יותר מכל משורר אחר שהכירה. את הצרפתית למדה אסתר בבית-הספר והיתה לה אז שליטה בה בקריאה אם כי עדיין לא ביטחון מלא בדיבור ובכתיבה.
הקסם שמהלכים עליה שירי בודלר נותן בה אומץ של התרסה, של מרד, של יושר קיצוני, של אכזריות כלפי הזולת וגם כלפי עצמך, ועקבותיהם מצויים בשירי האהבה של "קמשונים", קמשונים הם קוצים, פרחים דוקרניים, כך גם האטד. יש בהם התרסה וחידוש והם ההיפך מכל רומאנטיקה רכרוכית ומתייפייפת. "פרחי הרע" הם בעיני אסתר הביטוי לשירה המודרנית, והם כה רחוקים מהשירה העברית שעליה היא גדלה, מיל"ג ועד ביאליק. [מתוך "אסתר ראב / כל הפרוזה", המהדיר אהוד בן עזר. 2001].
אסתר ראב
קובץ וורד עברי של הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", הכולל גם את תרגומיה ושירי הילדים שלה – נשלח חינם לכל דורש].
יורם אטינגר
קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל
מתוך "מידה", 8 בנובמבר 2021
הנשיא ביידן ייסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים, ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת 3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהיה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים" – ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר... יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל... ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר... ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113 המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר... ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך... התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב', כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב..."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא היתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשםSalem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים ולארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גלעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו').
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ומאיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת.
יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת.
ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, הערבי והמוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מיישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שנתפשה ככניעה ללחץ ולאיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-יישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.
לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות-תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטיים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל, העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 הנשיא לינדון ג'ונסון, לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה – הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת היישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שיכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהילייה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייוויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי." (מתוך סיפרו של יהודה אבנר The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel, 2010.)
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט. טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
יצחק הילמן
הלחץ האמריקאי להקמת מדינה פלסטינית
ראשית, ברצוני לברך את השגריר בדימוס יורם אטינגר על מאמרו מ-9 לנובמבר 2021. מר אטינגר, מעבר להיותו שגריר ישראל לשעבר בוושינגטון, נחשב לאחד מגדולי המומחים למדיניות החוץ האמריקאית.
ארה"ב, בין תחת ממשל דמוקרטי ובין ממשל רפובליקני, הינה בעלת גישה דואלית למדינת ישראל. מצד אחד, האמריקאים, מאז מלחמת העולם השנייה ופירוקן של האימפריה הבריטית, הצרפתית והאיטלקית באיזור, רואים עצמם כיורשיהם של מעצמות אלה באזורנו, ומכאן היחס החם למדינות ערב, והעדפת האינטרס שלהן על פני האינטרס הישראלי.
בתור שכאלה, סבורים האמריקאים שהם צריכים לשמור על יחסים הדוקים עם המשטרים הערביים והמוסלמיים באיזור, מבלי לדקדק יותר מדי במאפייניהם הדמוקרטיים, ותוך התעלמות מרצונותיהם להחליש את ישראל. כל זאת כדי להבטיח את השליטה על הנפט המזרח תיכוני, גם אם השפעתו פחתה מאוד מאז פותחו בארות הנפט במפרץ מקסיקו ובאלסקה.
ככלל, ארה"ב, משיקולים גלובליים, מנסה ככל יכולתה לצמצם גם את ההשפעה הרוסית והסינית באיזור. זה כולל לחץ על ישראל להתרחק משתי מעצמות אלה ככל האפשר, גם אם זה בא על חשבון האינטרס הישראלי לשמירת קשריה הלגיטימיים עם מעצמות אלו.
בו-זמנית, נוכח התעצמותה של ישראל ונוכח המשטר הדמוקרטי השורר בה מיום היווסדה, ונוכח דעת הקהל האמריקאית הפנימית האוהדת מאוד את ישראל לפי שעה, ולנוכח היתרון הטכנולוגי והכלכלי של ישראל, שהפכה ממדינה קטנה לאחת הכלכלות המשגשגות בעולם, ותוך הבטחה ישראלית שלא להעביר טכנולוגיה ישראלית צבאית לסין ורוסיה, ארה"ב, על כורחה, נשארת נאמנה לישראל.
הדואליות הזו איננה משתנה מזה שבעים ושלוש שנים, וכנראה שתימשך גם בעשור הקרוב. מעבר לעשור זה, כבר קשה לדעת, מפני שהדמוגרפיה הפנימית בארה"ב הולכת ומשתנה, תוך היחלשות היסודות הרפובליקניים שבה. בארה"ב הולכת וגדלה השפעתם הפוליטית של המיעוטים כמו השחורים, ההיספנים, ובאופן כללי, מרבית המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, שהולך וגדל ואשר נוטה מטבע הדברים למפלגה הדמוקרטית. מגמה זו, מחזקת מאוד את החוגים הליברליים במפלגה הדמוקרטית, תוך החלשת אוהדי ישראל.
מכאן, הולכת ומתקצרת הדרך של כל ממשל אמריקאי, להעדיף את השיקול האלקטורלי, התומך בהקמת מדינה פלסטינית. חוגים אלה לצערנו נתמכים ביהודים אמריקאיים שמכל מיני סיבות מבקרים את מדינת ישראל בעיקר באמצעות אירגון הג'ייסטריט. על אלה מתווספים תנועות שמאל ישראליות המתנגדות ל"כיבוש". אלה אינם חדלים להוציא את דיבתנו רעה, כמעט בכל הזדמנות.
מצדדי המדינה הפלסטינית סבורים שישראל, דווקא בגלל עוצמתה הביטחונית והכלכלית, צריכה להעדיף, משיקולים דמוקרטיים, את הקמתה של מדינה פלסטינית על שטחי יהודה, שומרון ועזה. הם מאמינים שהקמת מדינה כזאת תפסיק אחת ולתמיד את עילת הסכסוך הישראל ערבי, וגם עשויה למתן בכך, את העוינות האיראנית נגד ארה"ב וישראל כאחד.
כמובן, שעד כה התיזה הזאת נכשלה.
ב-1947 תמכה האסיפה הכללית של האו"ם בהקמת מדינה ערבית לצידה של המדינה היהודית. ערביי ארץ ישראל ומדינות הליגה הערבית דחו את ההחלטה לחלוטין ופתחו במלחמה נגד היישוב ובהמשך נגד מדינת ישראל. הם לא חשבו על הקמת מדינה פלסטינית, אלא איך מחסלים את המדינה היהודית. ללא הנשק מצ'כוסלובקיה וההקרבה האדירה של חילי צה"ל ומתנדבי חו"ל, הם היו מצליחים. זו גם היתה ההערכה האמריקאית של הסטייט דפרטמנט, של משרד ההגנה ושל הסי.אי.איי.
לאורך כל התקופה הארוכה, שבין 1948 ל-1967, שבה יהודה ושומרון היו תחת שלטון ירדני ועזה תחת שלטון מצרי, לא הוקמה "מדינה פלסטינית" על שטחים אלה. אילו קמה מדינה כזאת, היא היתה מן הסתם מסכנת את קיומה של ירדן וגם היתה הופכת למטרד קשה למצרים וכמובן לישראל. אלא שמיד אחרי ששטחים אלה נכבשו על ידי צה"ל, התחדשה הקריאה להביא לסילוקה של ישראל מ"השטחים הכבושים", שהפכו עד מהרה ל"שטחים פלסטיניים", למרות שאיש לא הכיר במונח זה עד לאותה השעה.
ב-1992 נחתם הסכם אוסלו, שאיפשר את הקמת הרשות הפלסטינית, עם אופציה להקמת מדינה פלסטינית בהמשך. כולם חגגו, גם כאן בישראל, אבל גם ניסיון זה נכשל, משום שערפאת לא הסתפק בהישג זה, ופתח בשתי אינתיפאדות, שהרחיקו עוד יותר את עצם הסיכוי להקמת מדינה כזאת. בפועל, הרשות הפלסטינית היא מעין מדינה אוטונומית בתוך ישראל, שההגנה הפנימית והחיצונית עליה היא בידיה של ישראל. הפיכתה למדינה עצמאית מלאה כרוכה במימוש "זכות השיבה", התרת חימושה והתרת בריתות צבאיות בינה לבין לכל מדינה אחרת בעולם, כולל איראן. ישראל לא יכולה להסכים לתנאים כאלה.
ב-2005 ישראל יצאה מעזה, כנראה בטעות, ומסרה את השליטה בה לרשות הפלסטינית, ושוב הרשות הפלסטינית, עם כל התמיכה הישראלית והאמריקאית, איבדה בתוך שבועות ספורים את השליטה על הרצועה. מאז, החמאס אינו חדל מפעולות עוינות נגד ישראל. היות שזה המצב, אין כל סיכוי לשכפול המודל העזתי ביהודה ושומרון, תוך הקמת מדינה פלסטינית עוינת משני צידיה של ישראל.
כעת בא אנטוני בלינקן, שר החוץ האמריקאי, ורוצה לשכפל את המודל העזתי. הוא לא מצהיר על כך, אבל מוביל לשכפול כזה בפועל. בלינקן רוצה מדינה פלסטינית, שכוללת גם את עזה. הוא לא אומר שהוא משכפל, אבל הוא אומר שהתושבים יבחרו את הנהגתם.
כלומר, ב"מדינה פלסטינית" כזאת, שתהיה כמובן דמוקרטית, עם בחירות חופשיות. מי שצפוי לזכות בבחירות בה יהיו המפלגות הכי עוינות לישראל, החמאס והג'יהאד האיסלמי. התוצאה תהיה מדינה חמאסית ארבעה-עשר קילומטר מנתניה, חמש מאות מטרים מבניין הכנסת, ועשרה קילומטרים מנתב"ג וכמובן בצמוד לעוטף עזה. מי יוכל להשלים עם מדינה כזאת?
לכן, הלחץ האמריקאי על ישראל, ובעיקר תחת ממשל דמוקרטי, צפוי להימשך גם הלאה. כי זהו אינטרס אמריקאי קצר טווח. מדי פעם בפעם ארה"ב תטיל עלינו עיצומים, בין פורמליים ובין לא פורמליים, על סירובנו להיכנע לדרישתה. הסנקציה על NSO היא ככל הנראה הקדימון לסירובה של ישראל לאפשר פתיחת קונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים.
אסור לישראל להיכנע ללחץ אמריקאי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. ייתכן אפילו, שארה"ב תעצור עם הזמן אספקת נשק לישראל. כבר היינו בסרט כזה ואין מה להתרגש. בסופו של דבר, למרות שהממשל האמריקאי איננו מבין לפי שעה, שהקמת מדינה פלסטינית נוגדת את האינטרס האמריקאי – בסופו של דבר הוא יבין זאת.
יצחק הילמן
* * *
מלי טויב אהרנסון
המטרה היא לקחת ולהפקיע מהמעבדים
את הקרקע
ייבוא פירות וירקות לארץ ללא חסמים של הגנת הצומח וללא פיקוח הם החלק הזעיר במזימה הגדולה ששותפים לה פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, פקידי ממשלה, והאדישות של הציבור הרחב.
המטרה היא לקחת ולהפקיע מהמעבדים את הקרקע – בזיל הזול למטרות רווח של בעלי עניין.
כיצד זה מתאפשר? ממכירת הקרקעות החקלאיות הפרטיות, למשל של פתח תקיוה. רבים מהקוראים ודאי נהנו וזה איפשר להם להסתדר בחיים. כיום ותמיד – המשאב של מדינת ישראל זו הקרקע. מרבית הקרקעות שייכות לרמ"י – למינהל מקרקעי ישראל, המחכירה אותן למושבים ולקיבוצים. אלו אגודות שיתופיות בע"מ המתנהלות לפי תקנון מהתקופה העותומנית. לחבר אגודה אין זכויות. הוא בר-רשות של האגודה בע"מ שגם היא בת-רשות. אפשר להפקיע לו את הקרקע ואף להרוס את הבית (ראה פס"ד של העליון לאחרונה במקרה כפר טרומן).
בחודש הראשון לקיום ממשלת השינוי היא הצביעה פה אחד להפעלה מחדש של חוק הותמ"ל, המאפשר להפקיע כמעט ללא תמורה את הקרקע החקלאית המעובדת – להאריכו ולהרחיבו לרכבת הקלה ולמתחמים צמודים לה.
מיד בישיבה הראשונה של הותמ"ל, תוך חודשיים לקיום הממשלה החדשה – הוחלט להפקיע את כל קרקעות החקלאיות של המושבים מצופית עד רשפון.
עקבתי אחר ההתנהלות בנידון וכשהבנתי שכנראה המטרה היא לקחת את הקרקעות החקלאיות המעובדות מידי החקלאים ולהסב אותן לשדות של אנרגיה סולרית שכנראה ייצרו מעמד חדש של טייקונים – הרמתי את הידיים. אנרגיה סולרית שייכת למשרד האנרגיה ולא למשרד החקלאות. משום מה משרד החקלאות אף נותן תמיכה באנרגיה סולרית באמצעות עידוד השקעות הון.
בפוליטיקה העכשווית השאיפה היא לאפשר קיום בכבוד למגזר הערבי אבל מכאן עד ההסכמה לתת להם ללא תמורה קרקע בבעלות המדינה – זה הגבול שהצבתי לעצמי, שלא אשתף עימו פעולה אף אם הציבור כולו אדיש, ובשם כל מיני קלישאות נבובות מאפשר לפוליטיקאים לתת לערבים אדמות בבעלות המדינה. אותה קרקע שנרכשה בתרומות שלנו בשעתו לקופסה הכחולה. העברת קרקע ללא תמורה מיהודים לערבים היא היפוך הציונות.
מלי טויב אהרנסון
אהוד: המזימה, מבית מדרשו של הוגה-הדעות המקורי יאיר לפיד – להלאים את הקרן הקיימת לישראל – פירושה חלוקת אדמות הלאום מכוח החוק הישראלי – גם לערבים. זה דומה לְהסכמה של ממשלת (שישה מנדטים)-בנט-לפיד – להכיר ב"זכות השיבה" של ה"פליטים" ה"פלסטינים". אכן, אף שזוהרו הועם, אנחנו עוד נתגעגע לנתניהו.
* * *
יוסי אחימאיר
חוכמת הרחוב
את התובנות החדות ביותר אפשר תמיד לשמוע ממי שנקרא "האיש ברחוב", או "האזרח הפשוט", אם זה נהג המונית או השיפוצניק, אם זה המוכר בחנות או עובד הניקיון, השליח, וכן הלאה. למדתי זאת מאבי ז"ל. חלק מזמנו הקדיש למטאטא רחובות עילג בשם גורביץ, שהיה "ממונה" על רחובנו הקטן, היה נכנס אלינו לקבל מאימא כוס תה. עם גורביץ ניהל אבי האינטלקטואל שיחות בענייני דיומא, והן ריתקוהו. חוכמת הרחוב.
גם אני משוחח קצרות, מפעם לפעם, עם עובד מחלקת האשפה, שמגיע במכונית האיסוף הענקית, לפנות את תכולת פחי הזבל. "יש לך נכדים, נכון?" – שאל אותי אבנר בשבוע שעבר. השבתי בחיוב. "האם חשבת, מה יהיה איתם בעוד 20-30 שנה? אני לא חסיד של איתמר בן-גביר, אבל ראית מה עשה לו איימן עודה? הם מרגישים שהם חזקים ויכולים להרשות לעצמם הכול. אם עודה מתנהג כך, מה הפלא שהערבים הישראלים מתפרעים ומרגישים שהם על הסוס?" אבנר לא חיכה אפילו לתשובתי, ונסע עם המשאית להמשך מלאכת יומו. ועודה? הוא בעזות מצח התפאר: "אני גאה במה שעשיתי."
אבנר מבטא רחשי לב של רבים בישראל. מתחת למעטה שביעות הרצון של רובנו מרמת החיים, תוך הדחקת שלל דאגות ובעיות, המתח הנפשי גובר. הולכת ומתעצמת שאלת נאמנות ערביי ישראל. שתי מגמות הפוכות התחדדו אצלם: מצד אחד, מגמה חיובית – השתלבות בחיי היומיום של המדינה שניכרת יותר ויותר. אם זה בספורט, אם זה בבתי החולים ובבתי המרקחת, אם זה במשרדי הייטק ועורכי הדין, וכמובן – באתרי הבנייה. מצד שני, מגמה שלילית – יותר ויותר גוברים בתוכם אלמנטים מרדנים, פרועים, שכבר חוללו מהומות, פרעות, השתוללויות כמעט חסרות תקדים. אני יודע שמדובר במיעוט, אבל מעבר לקבוצה הפורעת, יש רחש-בחש שמזהה חולשה ישראלית, כלומר משטרתית-ביטחונית. בערים המעורבות כמו עכו ולוד בטוחים תושביהם היהודים, כי מה שאירע במאי שעבר יחזור על עצמו בצורה חמורה יותר בעתיד הלא-רחוק. הכתובת על הקיר. המתח מורגש בחלל האוויר, החשש מפני הבאות מתגבר.
גם שותפותה של מפלגה ערבית – לראשונה בתולדות המדינה – בממשלה, אינה מפיגה את החששות. אולי להיפך. התנועה האיסלאמית, בכיסוי של דאגה לאזרחים, ליומיום שלהם, תוך טיפוח בסתר של מגמות בדלניות, סחטה עד תום את הקואליציה בהחלטות התקציב: הזרמת מיליארדי שקל למטרות לא לגמרי מוגדרות, כניעה לכל גחמה של מנסור עבאס, ועצימת עיניים למתרחש מתחת לפני השטח במיגזר הערבי.
מרכיב הממשלה האמיתי, יו"ר רע"ם, הוא מרואיין מבוקש, יודע להלך קסמים על מראייניו וצופיו, אך מגמגם באשר לקשרי עמותה הקשורה במפלגתו, שמעבירה כספי משלם המיסים הישראלי לגורמי חמאס בעזה. חברו לסיעה, יו"ר ועדת הפנים ואליד טאהא, חוזר ומצהיר ש"אנו עומדים לימין עמנו הפלסטיני." חברי הרשימה המשותפת תקפו את הצהרת בלפור "הארורה" ומשקרים בעזות מצח באשר לפרעות מאי ו"טימוא מסגד אל-אקצא."
השיח הערבי בכנסת הופך אלים יותר ומתריס יותר נגד המדינה. זו לא רק דחיפה פיסית אלימה של עודה, אמנם מחוץ למשכן, אלא גם אמירות בלתי נסבלות של דוברי הרשימה המשותפת, וביניהם עופר כסיף ("הטרור הגדול ביותר הוא הכיבוש"), שחוצות כל גבול תרתי משמע.
לדאבון הלב, יו"ר הכנסת עובר בשתיקה על אמירות אלה של ביזוי שבועת הנאמנות, ללא תגובה הולמת, באמתלה שטרם הוקמה ועדת אתיקה. אני יודע כי מיקי לוי מתאמץ להנהיג שיח מתון יותר בדיוני המליאה, וטוב שכך, אבל איך זה שהוא מתיר לח"כים הערביים להשתלח בשפה לאומנית גסה ומתריסה? האם זה במסגרת הדמוקרטיה הפרוצה שלנו?
עד למאי שעבר הייתי מבקר מפעם לפעם בכפר קאסם, עובר בכיכר המרכזית ובה האנדרטה ל-49 הנרצחים מאש לוחמי מג"ב ב-1956, מבין את הכאב. יפה עשה הנשיא יצחק הרצוג שהשתתף בעצרת הזיכרון והביע את סליחתו וסליחת המדינה.
אבל מול טבח זה, "פקודה בלתי חוקית בעליל" – מה עם כל הטבחים שביצעו ערבים ביהודים? ולכן, טוב עשתה הכנסת שדחתה את ההצעה להכריז על יום זיכרון מיוחד לכפר קאסם. יום שנתן דרור לשחרר סיפורי נאכבה מצוצים מהאצבע או מהסבתא, ולמאמרים ב"הארץ" על מה שבעיתון העברי הזה מכנים: "פשעי ישראל." הקרב על הזיכרון אף הוא מתחדד ומצטרף ללחץ על ישראל, מבית ומחוץ. סיר הלחץ הנפשי שלנו האזרחים מתחיל לרתוח.
והממשלה? – היא נחה בזחיחות על זרי התקציב, עוצמת עיניים לנוכח מצב כמעט על סף פיצוץ. לא פלא שאבנר והמוני אזרחים מוטרדים מפני הבאות.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב".
* * *
אורי הייטנר
לאחר נפילתו בקרב של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי, היינו עדים למפגן מכוער של פסטיבל מחולות על דמו של החלל; פסטיבל מאורגן, מתוזמן ומתוזמר היטב, כולל הפיכת ההלוויה להפגנת שנאה, ארס והסתה נגד הממשלה החוקית של ישראל והעומד בראשה. היה זה עוד שפל של השיח המפלג ושל הדה-לגיטימציה לממשלה. אבל המקרה הזה היה חמור מאחרים, כיוון שהשכול היה אחד הנושאים שבהם הצלחנו לשמור על סולידריות לאומית וחברתית ועל אחדות לאומית החזקה יותר מהמחלוקות.
אולם התופעה הזו לא החלה במפגן המכוער אחרי נפילתו של שמואלי והיא לא מצויה בצד אחד של המתרס הפוליטי. אנו עדים בשנים האחרונות למפגן מכוער של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בטקסים "אלטרנטיביים" שממירים את הסולידריות של עם ישראל, על כל פלגיו וחלקיו, ערב חג העצמאות, בהתייחדות עם זיכרם של הנופלים שבזכותם המדינה קמה ומתקיימת, בסולידריות של חלק מעם ישראל יחד עם חלק מן האוייב עם הרוגי המלחמות; אלה שנפלו על הגנת המדינה ואלה שנהרגו במלחמה להשמדתה, בעיסה אחת.
שני האירועים האלה, הזורים מלח על העצב החשוף והכואב ביותר בחברה הישראלית, הם המחשה לתהליכים הצנטריפוגליים, המערערים את חישוקי הסולידריות הלאומית, הממלכתיות הישראלית והציונות. התהליכים האלה קיימים בשמאל ובימין, בקרב חילונים ודתיים או אם לדייק יותר בקרב דוסופובים וחילונופובים. הם באים לידי ביטוי בקרב מי שמנסים בכוח לפמפם שנאה עדתית ולשלהב יצרים עם אגדות ישראל השנייה. כל התהליכים האלה התעצמו בשנות שלטונו הממושכות של נתניהו, שנהג בשיטת הפרד ומשול תוך העצמת השסעים והשנאה שמהם הוא נבנה, ותוך העדפת האינטרס האישי על הלאומי. גם יריביו לא טמנו ידם בצלחת.
אחד הביטויים הבוטים להתערערות חישוקי הסולידריות הלאומית, היא המרתה בסולידריות גלובלית, של אנשי שמאל וימין בישראל עם השמאל הגלובלי והימין הגלובלי, כולל עם גורמים אנטישמיים בימין ובשמאל הרדיקלי באירופה וארה"ב.
התהליכים הצנטריפוגליים הללו עלולים לפורר את החברה הישראלית ולכן הם איום של ממש על עתידה של מדינת ישראל. אני משוכנע, שהרוב הדומם בעם ישראל, אינו חלק מאותם תהליכים, אולם קולו אינו נשמע. הקיצונים נותנים את הטון והרשתות החברתיות מעצימות את ההקצנה. מול התהליכים הללו, ראוי לחולל מהלך נגדי, של שיקום הציונות הממלכתית בישראל. זו אולי המשימה הגדולה ביותר של דורנו.
איך עושים זאת? על איזה בסיס ניתן לעצב מחדש את ההסכמה הלאומית הבסיסית והרחבה? על איזה יסודות רעיוניים ניתן לשקם את הציונות הממלכתית?
"בית יוצר ישראלי" היא סדרת ספרים, בהוצאת "ידיעות ספרים", העוסקת בדיוק בשאלות הללו. יצאו בה שני הספרים הראשונים, ספרו של הרב שי פירון "ישראל השלישית" וספרו של ארי שביט "בית שלישי".
שני הספרים מתמודדים עם הבעייה הזאת, המדירה בצדק שינה מעיני כותביהם. יש דמיון רב בין הספרים אך גם הבדלים ופערים לא מעטים. המשותף להם, הוא הניסיון לשקם את הממלכתיות הציונית. בעיניי, החשיבות של הספרים הללו הוא עצם הניסיון לגבש שיח חלופי, שאינו מסתפק בקריאה לסובלנות וקבלת האחר, אלא בניסיון למצוא את הדרך הקונסטרוקטיבית לבינוי מחדש של האומה, בניגוד לתהליכי ההיפרדות וההתפוררות.
הגיבור המרכזי של שני הספרים הוא דוד בן גוריון. שניהם מצדיעים למנהיגותו רבת ההשראה ולחזון הממלכתי שלו, שעיצב את המדינה ואיחד את האומה, על אף כל המחלוקות הפוליטיות בתוכה, בעשרות השנים הראשונות לקיומה. דא עקא, שניהם מצביעים, כל אחד מנקודת ראותו, על הכשלים בדרכו הממלכתית, שהיו זרעי הפורענות שהביאו להתפוררותה של הממלכתיות ולמרד בה מצד גורמים רבים. שניהם מציעים הצעות לתיקון החברה הישראלית ולשיקומה של מדינת ישראל, באמצעות גיבוש ממלכתיות חדשה.
הדרך ששי פירון מציע היא שיקום הממלכתיות באמצעות חיבורה עם המסורתיות. לטענתו, הממלכתיות הבן-גוריונית היטיבה לקבץ את נידחי ישראל מארבע קצוות תבל ולעצב אומה, אולם היה בה ממד דורסני שהחניק תרבויות, פגע במסורתיות וטשטש זהויות. היא הציבה את טובת הכלל מעל הדבקות באמונות ודעות, כולל של מפלגתו ותנועתו, אולם היא לא ראתה אנשים, לא ראתה את צרכי בני האדם. לטענתו, יש לגבש ממלכתיות חדשה ומסורתיות חדשה ולשלב בין שתיהן.
הוא יוצא נגד המואסים בממלכתיות, הרואים בה תפיסת עולם מיושנת, שהליברליזם, הנאורות ותפיסה תרבותית גלובלית אינם יכולים לדור עימה בכפיפה אחת, כי היא מקדשת את המקום, את הקהילה, את בני העם, ומעניקה לכאורה עדיפות ליחד על פני היחיד. אכן, "הממלכתיות מציבה ערכים מקודשים בתקופה שבה נהוג לערער ולהרהר על כל מוסכמה בת אלפיים שנים. אל מול התפרצותן של תפיסות המקדשות את חירות הפרט ואת האינדיבידואליזם, מבקשת הממלכתיות לקדש את היחד, ולהעמיק את מקומו של השגב, הרז וההוד הלאומי." אך הוא שולל את הניסיון להציג ערכים אלה כסותרים את האינדיבידואליזם ואת חירות הפרט. שי פירון מציג תמונה שבה השמאל והימין בישראל פרמו את הממלכתיות. שני הצדדים, הוא טוען, "מנצלים את חסרונותיה של הממלכתיות של ימי בראשית. במקום לתקנה ולהתאימה, הם פועלים לפירוקה."
הפתרון שמציע שי פירון מצוי במסורתיות. המסורתיות מזוהה בטעות עם המזרחיות, והוא מציע לשחרר אותה מן התיוג הזה ולהבנות אותה ככלל ישראלית וכלל יהודית. המסורתיות אינה עוד זרם שבין החילוניות והדתיות, אלא היא מערערת על עצם הסדר הדיכוטומי המחלק את העולם לדתיים וחילוניים. הוא מציע למרוד בחשיבה המערבית המודרנית שלוחצת על האדם המודרני להגדיר את עצמו אם הוא חילוני או דתי. הזהות המסורתית שהוא מציע היא חלופה למבנה הבינארי החד והבהיר של "דתיים" ו"חילונים". לטענתו, שמי שמכיר את ההיסטוריה היהודית של העת החדשה יסכים איתה, הן החילוניות והן הדתיות האורתודוכסית הינן תנועות חדשות בעם היהודי ("טענתם של האורתודוכסים שאין הם אלא מגיני היהדות האמיתית עתיקת היומין היא בדייה," הוא מצטט את ההיסטוריון הדגול, גדול חוקרי עם ישראל בעת החדשה, יעקב כ"ץ), בעוד המסורתיות, המכילה את הקהילה כולה, קדמה להן לאורך הדורות. את הרוח המסורתית הזו מציע פירון להתאים למציאות ימינו, כבסיס להתחדשות הממלכתית. המסורתיות שהוא מציע אינה תנועת ביניים בין החילונים והדתיים, אלא זרם ראשי של חברה המעוגנת במסורת ופתוחה למודרנה. פירון אינו רואה דרך אחרת ליצירת חזון חדש לישראל, אם לא נפגיש בין הממלכתיות והמסורתיות. "אלה הם חומרי הבניין המרכזיים של הישראליות המתחדשת. מפגש עמוק בין הממלכתיות והמסורתיות אוצר בתוכו הבטחה גדולה לחיים מלאי תוכן, תשתית לפתרון בעיות היסוד של מדינת ישראל, בסיס ליצירת מרחב חיים משותף."
פירון הוא בן לאם אשכנזית ואב מזרחי, גדל בבית חילוני אך אימץ בנעוריו אורח חיים דתי והיה לרב. הוא משלב סיפורים אישיים, המתארים איך ההקצנה הדתית שלו בנעוריו פגעה במשפחתיות ובכיבוד אב ואם; אירועים שעד היום צורבים את בשרו בצער, בושה וחרטה והוא מבין עד כמה הם זרים למסורת היהודית המקורית. היום הוא מטיף לחזרה למסורת, המנוגדת לקנאות ולקיצוניות הזו.
"במידה רבה החרדיות והדתיות הלאומית הרבנית-אידיאולוגית מובילות, כל אחת בדרכה, לקרע אידיאולוגי עם הרוב החילוני בישראל. הראשונים רואים במדינה חטא והאחרונים רואים בה כלי ומכשיר להגשמתו של חלום אחר."
פירון מאמין שבכוחה של היהדות המסורתית להציע סדר יום יהודי-ציוני-ממלכתי-ישראלי חדש. הוא מצביע גם על זרם בציבור החילוני המעמיק את השסע; זרם שוצף ההולך ומתגבר, שמעמיק את הקרע בין הישראליות ליהדות ומבקש להמעיט את מקומה של היהודיות במערכת החינוך ובמרחב הציבורי. מצד שני, הוא מעלה על נס זרם אחר בציבור החילוני, אף הוא הולך ומתגבר, הדוגל בהתחדשות יהודית ברוחה של מדינת ישראל, תוך ניהול מערכת יחסים פורה עם זרמי מחשבה אוניברסליים. "עולם ההתחדשות היהודית, ובכלל זה מפעל המכינות הקדם-צבאיות, מניח לפתחם של אזרחי ישראל הצעה חדשה לסדרי החיים."
פירון מנתח את השסע בין שמאל וימין. "אידיאולוגיית הימין לבדה ואידיאולוגיית השמאל לבדה קרסו אל תוכן, פנימה. יתרונן הפך לחסרונן. הן עוררו שנאה תהומית כלפי פנים וכלפי חוץ, הובילו להגדלת הקיטוב והפיצול, זיהמו את השיח החברתי ויצרו איום אמיתי על לכידותן – ולפעמים אף על עצם קיומן." אולם הוא מזהיר שאסור שכישלון הימין והשמאל יובילו לריק רעיוני, לחלל ערכי, לפתרון שטחי, נוסח "קץ ההיסטוריה" אחרי התמוטטות הגוש הסובייטי, אלא להצמחת חלופה ממלכתית מסורתית, שתעניק תוכן ערכי, חברתי ותרבותי חדש לעם ישראל.
פירון מנתח את התהליכים העוברים על כל הזרמים בישראל, ומוכיח שכולם עוברים תהליך עמוק של עיצוב, גיבוש והגדרה. השאלה היא, האם התהליכים הללו יובילו להעמקת ההשתבללות של כל מגזר וההתרחקות בין המגזרים? בעיניו, זו עשויה להיות הזדמנות נדירה לחשיבה אחראית, המאפשרת יצירת מרקם חיים משותף בישראל. זו משימת דורנו. "להשלים את שיבת ציון ולהעניק תוכן עמוק, כזה המלכד לתוכו את הנעלה והטוב שבתרבויות ישראל לסוגיהן, כמו גם ערכים אוניברסליים שיש בכוחם להשפיע על עיצובה של ישראל כחברת מופת."
בהתייחסו למגזרים הדתיים, מבטא הרב פירון עמדה נועזת, התובעת גם מן הדתיים התחדשות יהודית. "השיבה לארץ היתה אמורה להנמיך את החומות, לפזר במידה ניכרת את החרדה מפני התבוללות ולאפשר רנסנס הלכתי." הוא מצטט את הרב חיים דוד הלוי שאמר: "כל הצמוד להלכה הכתובה על ידי פוסקי הדורות שעברו, הרי הוא בבחינת 'קראי' של ההלכה, הנצמד לאות הכתובה ובוחל בתורה שבעל-פה."
בה' באייר תש"ח, מזכיר פירון, קמה מדינת ישראל. העם היהודי קיבל הזדמנות לחדש את עצמאותו, לכונן את מורשתו, לעצב את עתידו. מדינת ישראל נועדה להיות "לא רק בית, מקום מפלט, לעם נרדף, כי אם מדינה המהווה מופת בערכיה. לא רק ארץ גורל, שתכליתה הצלת יהודי העולם, כי אם ארץ חזון וייעוד."
לטענתו, טעו אלה שנטלו על עצמם את ההכרעה להחליט אלו חפצים ייכנסו אל הבית החדש ואלו יוותרו מחוצה לו. הם התעלמו, לטענתו, משאלות זהות רחבות, שנדחקו לקרן זווית אם בשל האיום הקיומי ואם בגלל אתגר הקליטה והקשיים הארגוניים והכלכליים שהיו כרוכים בתהליך הקמת המדינה. על ההתעלמות הזאת אנו משלמים מחיר כבד, שמאיים היום על עתיד המדינה. כאן נעוץ התיקון הדרוש למדינה. הוא מתריע מפני ייאוש ורפיון, חולשה ושחיקה של אמון במדינה. הוא מציע "עוז לצמיחה והתחדשות. עם מונע מכוחו של סיפור. מערכות חקיקה, הסדרים ופשרות אינם כלים למימושו של חזון מעורר תקווה והשראה."
לשם כך, יש לעצב מחדש מרכז ישראלי. "המרכז הישראלי אינו נקודת המרכז בין שני קצוות, אלא אבן הראשה הממזגת של תפיסת סותרות. המרכז הישראלי אינו פשרה, אלא חזרה לנקודת המוצא. כמו המסורתיות, שנתפסה כפשרה בין אמונה לחילון בשעה שאינה אלא הבסיס הקיומי שלנו; כמו הממלכתיות שנתפסה כניסיון לקדש את החיים הישראליים באמצעות הסכמה על כללי משחק מעורפלים, בעוד שאין היא אלא נקודת הפתיחה של חיינו המשותפים, כך המרכז הישראלי אינו אלא הבסיס ליצירתם של חיים ישראליים שלמים... הגיע זמן אחווה... גיבוש האחווה תלוי בעיגונן של שתי תפיסות עולם מהותיות, שני כלים מרכזיים, שיסייעו לעיגונה וליישומה: הממלכתיות והמסורתיות."
האחווה שאליה חותר פירון, מבוססת על סינרגיה בין הזרמים בחברה הישראלית והכרה בתרומתו הייחודית של כל זרם, תוך העצמת הטוב שבכל זרם ליצירת הטוב המשותף.
כאמור, גם נקודת המוצא של שביט היא הממלכתיות הבן-גוריונית, שעיצבה את הדרך שבה צעדה ישראל בעשורים הראשונים של קיומה, וגם הוא, לצד הערצתו לבן גוריון ולדרכו, מוצא בה את זרעי הפורענות של התפוררותה. הוא מבטא גאווה עצומה במדינת ישראל ובנס הישראלי, שהוא סיפור הצלחה נדיר, אך לטענתו, משהו השתבש. הוא רואה בהתרופפות חישוקי הממלכתיות והמרתם בכוחות צנטריפוגליים הרסניים איום קיומי על המדינה. "ישראל שסועה, פצועה, כואבת ומדממת. היא איבדה את דרכה. לא יהיה בית רביעי לעם ישראל," הוא מזהיר. "מדינת ישראל היא ההזדמנות האחרונה של העם היהודי," הוא קובע בדאגה. בספרו הוא מציע חזון ממלכתי להצלת המדינה.
הפרקים שבהם הוא מתאר את הנס הישראלי, ממלאים את הקורא בגאווה על הסיפור הישראלי שהוא באמת הצלחה אדירה ונדירה. אך הצנטריפוגה הישראלית, שמאיימת עלינו יותר מהצנטריפוגה הגרעינית של איראן, היא אותם כוחות הרס הקורעים את העם ומעמיקים את השסע. הוא מציג שמונה מרידות שונות, שלכל אחת יש הצדקה, וכל אחת תרמה תרומה גדולה ואת כל אחת הוא מציג מתוך אמפתיה גדולה: המזרחית, הדתית-לאומית, החרדית, הערבית, הליברלית, הניאו-ליברלית, רודפת השלום ודוברת הרוסית. לכל מרד הוא מקדיש דיון נרחב, הוא מסביר מהיכן הוא צמח, מה הניע אותו ובמה הוא תרם. אולם המרידות הללו "גרמו לכך שבמדינה התרחש תהליך צנטריפוגלי. במקום שהכוחות השונים בחברה הישראלית יחתרו להיפגש במרכז משותף, הם כמו התקוממו נגד המרכז שחדל להתקיים והצטופפו בדפנות המרוחקים ממנו." זאת הסכנה הגדולה אשר נשקפת לישראל בעשור השמיני לקיומה, יותר מהאיום האיראני, הפלשתינאי וכל איום אחר. "הצנטריפוגה הישראלית, ההתפוררות של ישראל הפוליטית, הפילוג של העם לשבטים, ההיחלשות של המדינה ומלחמת האזרחים התודעתית – כל אלה גורמים לכך שהסכנה שראה בן גוריון לנגד עיניו [כשעיצב את הממלכתיות א.ה.] הופכת לסכנה ממשית."
שתי השגיאות הגדולות של בן-גוריון, לטענת שביט, הן האימוץ של שיטת בחירות כושלת ומכשילה וההחלטה לא לנסח חוקה. יש לציין, שבן-גוריון דווקא סלד משיטת הבחירות הישראלית והציע שיטת בחירות אזורית-רובנית ואף נלחם על כך לאורך שנים, אלא שעמדתו לא התקבלה. בנושא החוקה, עמדתו של פירון מנוגדת לחלוטין לזו של שביט. "רבים סבורים," כותב פירון, "כי ישראל זקוקה לחוקה, לחוקי יסוד. אני סבור כי חוקי יסוד בשלב זה הם סכנה; שחוקה יכולה להוביל לפירוקה של החברה הישראלית או למיסודה של חוקה כזו, שהיקף הפשרות וההסכמות הנדרשות להעברתה יהפכו אותה לרזה, מצומצמת וחסרת משמעות."
שביט, לעומתו, רואה בהעדר חוקה את אחד הגורמים המרכזיים לצנטריפוגה הישראלית ובעיצוב חוקה הוא רואה תיקון גדול.
הדיסוננס בין הפרקים, בספרו של שביט, המתארים את החיוניות הישראלית, את ההצלחה הכבירה של הישראליות, את הנס הישראלי המופלא לבין הפרקים המתארים את הניוון של החברה הישראלית, מעוררים תמיהה. האמנם ייתכן פער כה גדול בין הגילויים השונים של הישראליות?
שביט מודע לפער הזה והוא מתייחס אליו. "... הניגוד חד. בעוד שהגוף הפוליטי הלך והתנוון בעשורים הראשונים של המאה ה-21, הגוף הכלכלי חברתי תרבותי שיגשג. העושר האנושי והחוויה האנושית התעצמו. הילודה, החדשנות, השירות, הבריאות, ההשכלה, ההתנדבות והיצירתיות נעו בכיוון ההפוך לכיוון שבו נעו הממשלה, הממסד והמערכת המפלגתית. ישראל האמיתית כמו החליטה שהיא לא תיכנע לגחמותיה ולתחלואיה של ישראל הפוליטית, היא יצרה עולם מקביל של פריחה אנושית מפעימה, מרחיבת לב." אלא, שלטענתו, הדיסוננס הזה לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, והוא עלול להביא לקריסה.
ישראל הפוליטית נמצאת במשבר עמוק. "היא מופע מביש של פלגנות, שיסוי, הסתה ומלחמת שבטים. למרות כל האתגרים שבפניהם המדינה ניצבת – המערכת הפוליטית שלה לא מתמודדת איתם באופן שיטתי ומקיף. על פי רוב, היא נוטה להיות רדודה, שטחית ופופוליסטית. אין בה ענייניות ואין בה רצינות. אין לה מיקוד ואין לה תיכנון. היא מתנהלת באופן כאוטי. היא משרתת אינטרסים אישיים, מגזריים ושבטיים – במקום לשרת את הטוב הכללי. לא נותר בה דבר וחצי דבר מהחזון של ממלכתיות."
אולם אם ישראל "האמיתית", הלא פוליטית, היא סיפור הצלחה גדול כל כך, מדוע ההצלחה לא תמשך על אף הכשל של ישראל הפוליטית? "עוצמתה הבלתי רגילה של ישראל האמיתית איפשרה לה לשאת על גבה את חולשתה של ישראל הפוליטית במשך שנים רבות. אבל האנומליה הזאת לא תאריך ימים. כבר כעת היא לא מאפשרת קבלה של החלטות אסטרטגיות גדולות, התמודדות עם אתגרים מרכזיים והשקה של מפעלים לאומיים חיוניים. על כן, המדינה היהודית-דמוקרטית חיה את ההווה המסעיר שלה מבלי להיערך לעתיד. חמור מכך: היא חיה את ההווה המענג שלה תוך משכון של העתיד... כך, שלמרות הקסם המסוים שיש בחיים העשירים שהישראלים הצמיחו מחוץ לפוליטיקה והרחק מהממשלה – הקסם הזה הוא קסם מתעתע. וקסם מסוכן. כל ישראלי וכל ישראלית אשר עיניהם בראשם אמורים להבין שמצבה הנוכחי של ישראל הפוליטית מסכן את מדינת היהודים. וכי הגיעה השעה לשאוב מישראל האמיתית את האנרגיות העצומות שלה ואת היכולות העצומות שלה ולהשקיע אותן בבניה מחדש ובתיקון ישראל הפוליטית."
שביט מציע אתגר קונסטרוקטיבי; חזון ממלכתי של "משבטים לעם", בדומה לחזון הבן-גוריוני, אך בהתייחס לאתגרים של ימינו. הממלכתיות החדשה תהווה "את המבנה האדריכלי של ישראל במאה ה-21. ואשר תציע מודל ישראלי חדש. ואשר תתמודד באופן כולל ועמוק עם האתגר הקיומי הטובע במצב הישראלי. אבל תעשה את כל זאת בדרך שונה לחלוטין מהדרך שבה עשה זאת בן-גוריון."
שביט עומד על מהות הממלכתיות, השונה מכפי שהיא מצטיירת בשיח הישראלי העכשווי. "בשנים האחרונות המונח ממלכתיות נתפש כמונח של נימוסים והליכות. של כוונות טובות, אזרחות טובה ואופן התנהלות מהוגן. אבל האמת היא שהמושג של הממלכתיות הוא מושג עמוק מאוד. הוא שכונן את ישראל ויצב אותה... על הממלכתיות החדשה יהיה לכבד כל שבט, כל מיעוט וכל יחיד. ולא למחוץ זהויות קודמות אלא להעצים אותן. ולא לשחוק חירויות, אלא לחגוג את העובדה שהחברה הישראלית היא חברה חופשית רבגונית וססגונית. ולהוקיר את המסורת. ולמנף את העוצמות הגלומות בישראל האמיתית. ובכך לגבש ליבה ערכית ישראלית ולהציע סיפור משמעות ישראלי... מתוך הבנה שכולנו כאן שווים, עלינו לשאוף ולהפוך את ישראל לקהילה של קהילות. ועלינו לאפשר לכל קהילה לממש את ערכיה, את אורחות חייה ואת תרבותה ובה בעת היא קשובה לקהילות האחרות, לומדת אותן ומוקירה אותן."
הצגתי, על קצה המזלג, רעיונות עמוקים, של שני הוגים חשובים, בשני ספרים שעשויים להיות מסד לשיח ישראלי חדש, שנועד לבנות מחדש מרכז ישראלי המבוסס על שיקום הציונות הממלכתית.
ראש ממשלת ישראל עומד בראש מפלגה ששמה מבטא וקטור צנטריפוגלי, "ימינה", כאילו מה שחסר לנו הוא וקטורים החוצה – לשמאל או לימין. אני מקווה שהממשלה שהוא עומד בראשה, שיש בה ביטוי למגוון דעות רחב, לא תסתפק בדבק שהקים אותה על דרך השלילה – הרצון לשחרר את ישראל מהביביזם, ולא רק ב"לשרת את האזרחים", אלא תשכיל לעצב חזון ציוני ממלכתי חדש, שיביא להתחדשות הנעורים הציוניים של ישראל.
אסיים בדברים שכתב ארי שביט על דש ספרו: "מדינת ישראל היא נס. כנגד כל הסיכויים היא הייתה למעצמה רבת עוצמה. אבל כעת נשקף לה איום פנימי חמור. כדי להבטיח את עתידה של המדינה היהודית-דמוקרטית, עלינו לאחות את השסעים ולכונן ממלכתיות חדשה. עלינו לתת קול לרוב הישראלי וללכד את החברה סביב הציונות של המאה העשרים ואחת... הגיעה שעת תיקון."
פירון, הרב שי; ישראל השלישית – בין ממלכתיות למסורתיות. קווי יסוד להתחדשות ישראלית, סדרת בית יוצר ישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד, ישראל, 2021. 229 עמ'.
שביט, ארי; בית שלישי – מעם לשבטים לעם, סדרת בית יוצר ישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד, ישראל, 2021. 221 עמ'.
2. צרור הערות 10.11.21
* זרם ביהדות או: אל תקרא לי חילוני – לפני 11 שנים התקשרה אליי רכזת תחום לימודי יהדות במכללת "אוהלו" (שהיום היא חלק מהמכללה האקדמית תל-חי) והזמינה אותי להשתתף ברב-שיח בנושא הזרמים ביהדות. היא סיפרה לי שישתתפו בפאנל רב אורתודוכסי, רב רפורמי ורבה קונסרבטיבית והיא מבקשת שאייצג בפאנל את היהדות החילונית. השבתי לה שאשמח להשתתף בפאנל, אבל יש בעייה קטנה. אני לא מגדיר את עצמי חילוני. היא השיבה "לא חשוב, העיקר שתבוא." ובאתי. נדמה לי שהיא הציגה אותי כנציג ההתחדשות היהודית או יהדות כתרבות. אולם בדברי הפתיחה שלי סיפרתי על שיחת הטלפון שקדמה ליום העיון.
בשלב השאלות שאלה אותי אחת הסטודנטיות מדוע איני מגדיר את עצמי חילוני. השבתי לה שכיהודי טוב, אענה בשאלה. מי כאן בקהל מגדיר את עצמו חילוני? רוב הסטודנטים הרימו את ידיהם. ביקשתי לשמוע מעשרה מן הסטודנטים החילונים הגדרה מה זה להיות חילוני. מתוך עשר תשובות, תשע נפתחו במילה "לא" "לא שומר כשרות" "לא מתפלל" "לא מאמין באלוהים" וכד'. התשובה היחידה שלא נפתחה במילה "לא" היתה: "אני נוסע בשבת." אבל הוא הרי נוסע גם ביום רביעי וביום שני. כשהוא אומר שהוא נוסע בשבת, כוונתו היא שהוא לא לא נוסע בשבת. כלומר גם זו הגדרה על דרך השלילה.
אני לא רוצה להגדיר את עצמי על דרך השלילה. ההגדרות שלי הן על דרך החיוב. אני יהודי. אני ישראלי. אני ציוני. אני תושב הגולן. אני חבר קיבוץ אורטל. אני לא מגדיר את עצמי על פי תגיות שאינן מדברות אליי, כמו שמאל/ימין, דתי/חילוני, מזרחי/אשכנזי.
אז אל תקראו לי חילוני. זו תגובתי להצהרה של יאיר לפיד שהחילוניות היא זרם ביהדות.
* אוטוסטרדה רבת נתיבים – אם איני מגדיר את עצמי חילוני, באיזו קופסה אני משובץ?
כאשר בני הארץ הורידו מעפילים – כדי להגן עליהם מפני ציד המעפילים של הבריטים, הם התערבבו ביניהם, נטולי תעודת זהות, וכולם השיבו לשאלת השוטרים שדרשו מהם להזדהות: "אני יהודי בארץ ישראל." הנה, זו הגדרה שאני מזדהה איתה. אני מרחיב אותה לאני יהודי ציוני ישראלי בארץ ישראל.
אני קרוב יותר לדתיים האורתודוכסים, חבריי לבית המדרש הפלורליסטי המעורב "מעגלים", ולדתיים האורתודוכסים, המלמדים ולומדים במדרשת השילוב נטור, המעורבת, שאני היו"ר שלה, או הדתיים אורתודוכסים, שמתיישבים ביישוב המעורב רמת טראמפ שאני חבר בהנהלה שלו, – מאשר לחילונים שחוגגים את ההאלווין, כולל בקיבוץ שלי (וגאה בכך, שבעקבות חגיגת ההאלווין באורטל בשבוע שעבר, העברתי החלטה בפורום חינוך שאני היו"ר שלו – שבאורטל אנו חוגגים רק את חגי ישראל). אני שואף לראות את היהדות הישראלית כאוטוסטרדה רחבה ורבת נתיבים, ולא כשבילי עזים צרים (שביל העזים האורתודוכסי, שביל העזים הרפורמי וכו'). באוטוסטרדה הזאת אני חש חופשי לזפזפ בין הנתיבים השונים כיהודי בן חורין ומשוחרר מתגיות. אני יהודי מסורתי, אך המסורתיות שלי שונה משל רבים המוגדרים או מגדירים את עצמם מסורתיים. אך אם כבר לבחור הגדרה מן הספקטרום המקובל, אני קרוב יותר להגדרה "מסורתי". אך אני מעדיף להגדיר את עצמי כ"יהודי סתם". או כ"יהודי על-זרמי", כי אני מרגיש שיש בתוכי מן האורתודוכסיה הדתית-לאומית (לא החרדית), מן הזרם הרפורמי, מן הזרם הקונסרבטיבי, מן המסורתיות ומן החילוניות. ואני מעדיף להישאר כך, כדבורה המרחפת בין הפרחים השונים, יונקת מכולם ואני מקווה שגם מעשירה את כולם.
* סם מיתה – בתלמוד בבלי, מסכת יומא, נאמר: "אמר רבי יהושע בן לוי מהו שכתוב 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'? זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם מיתה."
כאשר אני שומע את עסקני החרדים יוצאים בשצף קצף נגד מתווה הכותל, נגד תפילת נשים בכותל, נגד הגיור, את השנאה המבוססת על בורות כלפי הרפורמים, את ההחרמה של הרב גלעד קריב, אני מבין למי הכוונה בתורה שנעשית להם סם מיתה. הם לא זכו.
* נשיאה צינית לשווא – ח"כ שלמה קרעי הגיש הצעת חוק פרטית, המציעה לתעדף מי ששירת בצה"ל או בשירות לאומי בהעסקה ובקבלה למוסדות להשכלה גבוהה. רעיון יפה. אממה? כשנכנסים לאותיות הקטנות מסתבר שהוא מציע להחריג מהחוק הזה את החרדים. אם כן, זה שם מכובס להצעת חוק לאפליית ערבים, תוך נשיאה צינית לשווא את ערך השירות בצה"ל.
* רגע של תאולוגיה – מה משותף לדת היהודית ולדת הביביסטית? שתיהן דתות מונותאיסטיות.
* שובר את השיא של עצמו – אפילו בנורמות של השקרן המוחלט נתניהו, מי שלעתים נדירות נתפס על דבר אמת ושמשקר אפילו בשתיקה – לכנות את מנסור עבאס "ראש הממשלה בפועל" זה הישג נדיר. הוא באמת מצליח לשבור את השיא או ליתר דיוק את השפל של עצמו.
* פרא אדם – אפילו בקנה המידה הנמוך מים המלח של הביביזם, אמסלם הוא פרא אדם יוצא דופן.
* מוח קטן – בשיחה עם ח"כ כלפון מימינה, בה ניסה נתניהו לשחד אותו לערוק מימינה, להצביע נגד התקציב ולסחרר את המדינה לסיבוב בחירות חמישי, הוא אמר לו: "לציונות הדתית יש לב גדול ומוח קטן." בנוגע לאלה מהם שעוד נוהים אחריו, הוא צודק. לפחות באשר למוח.
* מי זה מי זה – יכול להיות שהאיש שתקף את ח"כ סילמן הוא אחד מאלפי תושבי הרחובות השלמים שיצאו מגדרם כשנתניהו יצא מהמספרה וקראו לו בגרון ניחר: חזור?
* הטבלה לא משקרת – הנתונים חד משמעיים. יש יחס הפוך, מובהק, חד-חד-ערכי, בין אחוז המתחסנים למצב התחלואה בקורונה במדינות העולם. ככל שהמדינה מחוסנת פחות, כך התחלואה בה גדולה, ולהיפך.
* משקמים את הריבונות – המבצע הגדול והמוצלח של לכידת הנשק הבלתי חוקי הוא ציון דרך ועליית מדרגה במלחמה נגד הפשיעה במגזר הערבי. אחרי העשור האבוד של אובדן הריבונות, מדינת ישראל חוזרת לגליל ולנגב.
* יש שופטים בבאר שבע – בעיניי, אריה שיף זכאי. בעיניי, אשמה מדינת ישראל שהפקירה את תושבי הנגב ואת ביטחונם. אבל אף שלא זוכה, אני שמח שהוא לא נכנס לכלא. ברמה האישית, זה בעיניי העיקר. בקשת הפרקליטות להטיל על אריה שיף ארבע שנות מאסר (!) היתה מרושעת ומנותקת. אני מקווה מאוד שבית המשפט הנחית אותה על קרקע המציאות. אני מקווה מאוד שהם אפילו לא שוקלים ערעור. במסגרת עבודות השירות הייתי שולח את שיף להרצאות על הנושא: הגנה עצמית.
* הרף הציבורי – הטענה שמאיר שטרית שילם דמי שתיקה נכבדים לעוזרת הבית כדי שלא תדווח על הטרדה מינית, לא הוכחה מעולם. שטרית מכחיש זאת. העוזרת לא הגישה תלונה וסירבה לבקשת המשטרה שתמסור עדות. ואולי אי הגשת התלונה ואי מסירת העדות נובעת מדמי השתיקה שקיבלה? מבחינה משפטית שטרית לא היה אפילו חשוד וכמובן שעומדת לו חזקת החפות. אולם הרף הציבורי אינו זהה לסף הפלילי. כאשר עננה כבדה כזאת, המדיפה ריח רע כל כך, יושבת מעל אדם, אין הוא האדם המתאים להיות חבר בוועדה שממליצה על מועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. מינויו פוגע באמון הציבור בוועדה ובתהליך. אם רצה גדעון סער שאחד מחברי הוועדה יהיה שר משפטים לשעבר, הוא יכול לבחור שר שלא דבק בו רבב, כמו משה ניסים או דניאל פרידמן, למשל.
* רוח גבית לשחיתות – עסקת הטיעון עם ח"כ חיים כץ מנוגדת לאינטרס הציבורי המובהק של מלחמת חורמה בשחיתות. כאשר מדובר באישי ציבור ובמיוחד בנבחרי ציבור, אין מקום לשלושה דברים: סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון. האישום נגד כץ חייב להתברר עד תום בבית המשפט, בלי הנחות. הגיע הזמן לפצל את תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועמ"ש. מן הראוי שהתובע הכללי, מצביא המלחמה בשחיתות, לא יהיה אדם שמתוקף תפקידו עובד באופן שוטף עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם. היועמ"ש הוא בשר ודם, וקשה להאמין שהחיכוך היומיומי עם רוה"מ והשרים אינו משפיע על שיקול דעתו לפסוק לקולא כאשר מדובר באותם אנשים. הדבר אינו מתיישב עם האינטרס הציבורי.
* כשמבודדים את ישראל – סגנית נשיא ארצות הברית קמאלה האריס אמרה בנאום בכינוס וירטואלי של הליגה נגד השמצה כי "כאשר מבודדים את ישראל בגלל שנאה נגד יהודים – זה אנטישמיות, ואי אפשר לקבל זאת." נדמה לי שחל בלבול קטן בסדר המילים במשפט שאמרה האריס. נסדר אותו מחדש: "כאשר מבודדים את ישראל, זה בגלל שנאת יהודים וזו אנטישמיות."
* צדק מוחלט – במוסף "ישראל היום" התפרסם פרק מספרו של בוריס ג'ונסון "אפקט צ'רצ'יל". אגב, אפרופו אביב כוכבי, הנה ראש ממשלת בריטניה מצא זמן לכתוב ולפרסם ספר, שדרש השקעת זמן רב במחקר. (האמת היא שהספר הזה נכתב עוד טרם בחירתו של ג'ונסון לראשות הממשלה, אולם כעת הוא כותב ספר על שייקספיר). הפרק שפורסם עוסק בצ'רצ'יל ומדינת היהודים ומתמקד בדרכו כשר המושבות של בריטניה בשנות העשרים.
הכתיבה של ג'ונסון קולחת ולא נטולת הומור. עם זאת, ניכרת הערצת הכותב למושא הספר, כלומר לפחות על פי הפרק הזה, מי שמחפש ביוגרפיה ביקורתית לא ימצא אותה. או ליתר דיוק, הביקורת תוצג אך הכותב יפריך אותה. הפרק מאושש את הידוע לנו, שצ'רצ'יל היה פילושמי, העריץ את העם היהודי והיה פרו-ציוני נלהב. עם זאת, אין הוא מסביר כיצד אותו צ'רצ'יל לא ביטל את הספר הלבן, שעליו מתח ביקורת כאשר פורסם, לאחר שעלה לשלטון, ולא פתח את שערי א"י לעליית יהודים בזמן השואה. מה שעוד אנו לומדים מן הפרק, הוא שג'ונסון עצמו הוא פרו-ציוני, ודומני שהוא היה מצביע בעד חוק הלאום.
ג'ונסון מתאר פגישה עם נציגות ערביי ארץ ישראל – "הוועד הפועל של הקונגרס הערבי-פלשתינאי" ב-1921, שבה הם הסבירו לו את התנגדותם לציונות ותבעו את ביטול הצהרת בלפור. "היהודים היו אלה שגרמו אקטיבית לחורבן בארצות רבות... היהודים שבטיים ולא ידידותיים לשכנים, ואינם יכולים להתערב עם מי שחיים בסביבתם... יהודי הוא יהודי בכל מקום בעולם" וכן הלאה (ה"וכן הלאה" הוא של ג'ונסון, שהסתפק בציטוטים האלה כדי שהקורא יבין את הנראטיב הפלשתינאי נגד הציונות כאשר בקושי היו יהודים בא"י). מתוך תשובתו של צ'רצ'יל: "יש צדק מוחלט בכך שליהודים, הפזורים בכל העולם, יהיה מרכז לאומי ובית לאומי שבו חלק מהם יכולים להתאחד. ואיפה זה יכול להיות אם לא באדמת פלשתינה, שאליה הם קשורים בכל נימי נפשם זה שלושת אלפים שנה?" את אהדתו ליהודים ביטא צ'רצ'יל שנה קודם לכן במאמר, בו כתב: "אף אדם בר-דעת לא יכול לפקפק בעובדה שהיהודים בלי כל ספק הגזע המדהים ומעורר הכבוד ביותר שנראה בעולם אי פעם."
בהופעתו בפני ועדת פיל (1937) אמר צ'רצ'יל: "התחייבנו לרעיון שביום מן הימים, בעתיד הרחוק מאוד, בתנאים של צדק ומשפט ונוחות כלכלית, תקום שם מדינה יהודית גדולה, של מיליונים, הרבה יותר מהמתיישבים בארץ כעת" (ועל כך מעיר ג'ונסון: "היום אנחנו רואים איך החזון הזה התגשם. יש יותר משמונה מיליון ישראלים ויותר מ-75 אחוזים מהם יהודים")...
ג'ונסון מתאר את המשך עדותו של צ'רצ'יל בוועדה. "הוא הכחיש שייבא 'גזע זר' לפלשתינה. 'כלל וכלל לא,' אמר, הערבים הם הכובשים. צ'רצ'יל ציין כי בתקופת ישו האוכלוסייה בפלשתינה היתה גדולה לאין שיעור – והיתה יהודית ברובה. כל זה השתנה במאה השביעית לספירה, כאשר התחוללה המהפכה המוחמדית בהיסטוריה של העולם, וערב-רב של מוסלמים שטפו את המקומות האלה, הם הרסו הכול, ריסקו הכול – ראיתם את הטרסות על הגבעות שהיו בעבר שדות חקלאיים, ותחת השלטון הערבי נותרו בשיממונם."
כאמור, ג'ונסון עצמו מבטא עמדה פרו-ציונית ופרו-ישראלית מובהקת, למרות שהוא מותח ביקורת על ישראל שמתייחסת "באופן מביש" לפלשתינאים. "אם אתם חושבים שככל, יש צדק במתן בית לאומי ליהודים אחרי אלפיים שנות רדיפות, במקם שבו חיו בעבר ושהיה כמעט לא מיושב באותה עת; אם אתם חושבים שהיה חזון בתקווה שהכישורים שלהם יפריחו את השממה; אם אתם חושבים שזה לא רעיון רע שתהיה לפחות דמוקרטיה אחת, גם אם אינה מושלמת, בחלק זה של העולם – אולי תחשבו שצ'רצ'יל הוא במידה מסוימת גיבור."
יש לי הרגשה שאקרא את הספר הזה.
* ביד הלשון: ברחל בתך הקטנה – הביטוי "ברחל בתך הקטנה", מקורו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". פירוש הביטוי הוא אמירת דבר בצורה מפורשת, שאינה משתמעת לשני פנים.
בפרשת השבוע מסופר על הצעתו של יעקב לדודו לבן: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה." כיוון שהתנ"ך נוטה לצמצום, ומקובל עלינו שאין בו מילה מיותרת, מדוע אמר יעקב "רחל בתך הקטנה"? די היה שיאמר "רחל", והרי לבן יודע שהיא בתו הקטנה. השילוש הזה נועד לעגן את ההצעה ולמסמר אותה בצורה ברורה, שלא תשאיר שום ספק או אי-הבנה. רש"י פירש את הפסוק בעקבות חז"ל: "כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: 'אעבדך ברחל'. ושמא תאמר: רחל אחרת מן השוק? תלמוד לומר: 'בתך'. ושמא תאמר: אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל? תלמוד לומר: 'הקטנה'. ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו."
אורי הייטנר
* * *
ארנה גולן
על חידת שירו של אבי, משה בן-דרור,
"שני חתולים והכלב נבחן"
שהוקדש לנכדיו התאומים
האם היה כותב כך היום?
לזכר הוריי, ריבה ומשה, חברי קיבוץ מסדה, שהוא הרקע לשיר
מבוא – קריאה מחודשת
כאשר קראתי את השיר הזה שאלתי את עצמי מיהם בעצם שני החתולים והכלב נבחן בשירו הסיפורי של אבי, שבסופו מובא מוסר השכל? ומדוע מוקדש השיר לנכדיו הקטנים בני השש ב-5 ליוני 1979 – אף כי הוא מצהיר כי הכול התרחש שנה קורם לכן. ולמרות שכבר כתבתי פעם על השיר, שאלתי את עצמי אם אבא היה בכלל כותב כך היום, והאם מוסר ההשכל היה "פוליטיקלי קורקט", ובייחוד במפלגת העבודה שאליה (אל מפא"י) היה שייך?
יותר מזה. בחודש יוני שנת 1979, כאשר הדפיס אבא על מכונת הכתיבה שלו את שירו שהוקדש לבנינו התאומים בני השש, שהוא מכנה אותם בכינוי החיבה "אמנוני ושחרוני", כלל לא היינו בארץ. היינו אז, שמאי ואני עם הילדים, בשליחות בארגנטינה. כלומר – המסר נראה לו כה חשוב ודחוף להעבירו ואפילו למרחקים. הוא גם ידע כי באותם ימים הדואר הדיפלומטי מהארץ הגיע לשגרירויות לאיטו. אף על פי כן החליט לשלוח לנכדיו את השיר שכתב בדיוק בשנה שעברה. מדוע?
כל אדם בוגר יזהה כמובן מיד כי התאריך מסמן מלאת 12 שנים למלחמת ששת הימים. ואם כך, מדוע אבא מדגיש שהשיר נכתב שנה קודם? יותר מזה, חשיבותו של השיר גם בכך שהוא היחיד שאבא כתב לילדים. הוא התאים אותו להם באופיו הסיפורי והפך אותו לכעין משל. סיפורים הוא דווקא הירבה לספר לנו, ילדי קבוצת הילדים הבכורים של הקיבוץ, בילדותנו, ותמיד ריתק אותנו לפני השינה. אבל שירים הוא כתב על מה שהעיק עליו, ולא המציא מעשיות ועלילות מדמיונו כדי שנעוף איתו כמו בסיפוריו לנו. בשירים ובסיפורים למבוגרים הוא כתב על מציאות החיים בקיבוץ ובעמק, כי באותן שנים הוא התמסר לכתיבה ספרותית וכתב סיפורים ושירים על עולמו (שכינסתי אותם בספר בשם אחד מסיפוריו, "אחרון הוותיקים").
העובדה שאין בין שיריו ולו אחד נוסף שיהיה מכוון לילדים מלמדת כי הדברים נראו לו חשובים להנחלתם לדור הצעיר. מדוע? לדעתי משום שהתקשרו בתודעתו עם הטראומה של מסדה במלחמת השחרור. לכן הוא גם כותב שהכול התרחש לפני שנה, כלומר – בשנת 1978, שבה בחודש מאי מלאו 30 שנה לחורבן שהביאה המלחמה על הקיבוץ. נקרא את השיר ונראה זאת , אך מפאת אורכו אביא את בתיו הראשונים והאחרונים עם מילות קישור שלי.
משה בן-דרור
שני חתולים והכלב נבחן
מאת: סבא
לנכדיי "אמנוני ושחרוני"
ולכם, ילדים טובים, הסיפור לכם אספר,
כל פרט בו אני עדיין זוכר.
כאילו רק אתמול זה היה, זה קרה,
והאמת היא, זה קרה בדיוק לפני שנה.
בחוץ היה יום קיץ יפה, שמש מחממת,
יום עשיר כזה במתנות טבע, רוחנו מרוממת.
מעל כל עץ, ציפורים זמירותיהן מזמרות,
הכל פה יפה, קרוב לביתנו, רק כמה פסיעות.
על הדשא הירוק, לפני ביתנו, באו לשחק, לקפץ, שני חתולינו.
במרוצה החתולים הקטנים הגיעו, השתובבו,
קפצו, התגלגלו, זה לזה את הזנב נשכו.
אחד היה לבן, אחד שחור, שני חתולים,
כך על הדשא מקפצים, משחקים.
מיאו, מיאו, ביניהם משוחחים, מדברים,
רק הם, החתולים, דיבור זה מבינים.
פתאום, מרחוק הולך ובא הכלב הגדול, נבחן שמו,
זה כלב רע, שונא חתולים, אוהב רק את עצמו.
תמיד הוא מתנפל על חתולים,
נושך אותם, מכאיב להם – עד שהם בוכים.
כשאבא רואה את המתרחש הוא מנסה בכל כוחו לקרוא לחתולים הקטנטנים לבוא אליו, אך הם אינם מבינים וממשיכים לשחק בתמימות. הכלב הרע חושף שיניים, מתקרב ומאיים והם אינם חשים. אבא יודע כי אם נבחן יתפוס ויאחז אחד מהם בשיניו החדות, הוא ייפול חלל. לסוף כזה לחתולון התמים ליבו לא מניח לו להישאר צופה מן הצד, והוא תופס בידו מקל ומאיים בו בצעקות עזות על הכלב "הטרפן" והמחוצף וזועק לו שילך מכאן! והנה, לשמחתו של אבא הכלב אכן ברח ונמלט מרוב פחד.
אז אתם, אמנוני ושחרוני, החביבים, כמנהגיכם,
למה ומדוע, סבא, אתם שואלים שניכם?
רודפים תמיד כלבים גדולים את החתולים הקטנים,
והם החתולים המסכנים, מפני הכלבים בורחים?
סבכם אוהבכם, אתכם חובק בשתי ידיו,
וברצינות לכם משיב, ראיתם זאת בפניו.
מאז ומעולם, אמר, הכלבים גדולים מן החתולים,
ואת החתולים שונאים הם רק משום שהם קטנים!
בעולם החי כך היה וכך יהיה,
ואין מי שאת המצב ישנה.
הגדולים, החזקים, רודפים ותוקפים
את הקטנים מהם, את החלשים.
לכם אומר – רק אם בידכם מקל ארוך, מתוח
תחסכו לעצמכם מכאוב בלי ויכוח.
זה אמור לגבי כל חיה רעה, כלב או אדם,
כוח מול כוח חוסך עלבון וגם דם!
את מוסר ההשכל – רואים בעין עירומה,
כך צריך לנהוג בהם בלי רגש של אשמה!
אדם רע או כלב רע, אין בהם מובחר,
להכות בהם צריך לפני שמאוחר - - -
5.6.1979
עלילת השיר, מלחמת ששת הימים ומלחמת השחרור
יום השנה ה-11 למלחמת ששת הימים הוא אפוא שעורר את אבא לכתיבת השיר. יכול להיות כי במקרה דווקא ביום זה אכן אירע מה שמסופר בו בין החתולים, שהוריי נהגו להאכילם, לבין הכלב התוקפן, ובכל זאת, זה לא מקרי. כי מה קורה בעלילת השיר ומהו מוסר ההשכל?
ראשיתו כשהמספר נמצא בתוך מציאות מושלמת והרמונית, שבה הטבע יפה ומלא שירת ציפורים והרוח מרוממת את הנפש. אפילו שני החתולים הקטנים והשובבים משלימים זה את זה בהרמוניה של ניגודים, שהרי האחד לבן והשני שחור, והם גם חיים בהרמוניה, מדברים ומשתובבים מול ביתו של אבא וההוויה מושלמת.
והנה אל תוך השלמות הזאת הולך ומתקרב גורם חייתי גדול ומאיים, והוא רע ואגואיסט, שונא את הזולת ושואף להרע לו. והנה הוא כבר חורש מזימות כיצד לתקוף אותם. ואילו החתולים הקטנים והתמימים אינם מודעים כלל לסכנה ההולכת ומתקרבת אליהם ולאזהרה הנשלחת אליהם על ידי הצופה במחזה. באין ברירה, סבא, האדם הצופה מן הצד ומבין את המתרחש, נוטל את האחריות למצב ונחלץ להגנת החלשים ושוחרי הטוב. סבא רוצה להימנע משימוש בכוח ובאלימות אבל הוא רואה ש"הלא טוב" הולך ומתקרב ואינו מותיר לו ברירה אלא ליטול מקל ולאיים על הכלב הגדול ואם יהא הכרח אף להכות בו. כלומר, דווקא בגלל העיקרון המוסרי אין ברירה אלא ליטול מקל, נשק הגנה, כוח פיסי, ו"להכות" את הגורם הרע המתנכל. שהרי רק כך אפשר לסלקו ולהציל את התמימים. ואכן, כך מצליח סבא לסלק את הכלב ואפילו רק על ידי איום והוא מציל את החתלתולים.
בשלב זה חש אבי, כאמור, כי עליו לפרש את המסקנה העולה מהסיפור, והוא שואל בשמם בתמיהה: "למה ומדוע, סבא.../ רודפים תמיד כלבים גדולים את החתולים הקטנים?"
והוא משיב: רדיפת החתולים החלשים אינה לשם טרף, כלומר – אינה אפילו לתכלית של תועלת. היא נובעת מיצר של אלימות הטבוע בגדולים ובחזקים וברעים מעצם הווייתם. לכן הם רודפים את הקטנים רק משום שהם חלשים ואינם מסוגלים להתגונן בפניהם. ולכן: "אדם רע או כלב רע, אין בהם מובחר, / להכות בהם צריך לפני שמאוחר."
מדוע? כי "כוח מול כוח חוסך עלבון וגם דם," וזה מה שעשינו במלחמת ששת הימים, הוא בעצם אומר, ובמובלע הוא חושב, ולא עשינו במלחמת השחרור.
מה קרה במלחמת השחרור שגרם לטראומה הגדולה?
לא ניכנס לפרטים, אבל רק נציין כי ביום שבת , ה-15 במאי 1948, בשעה 7.00 בבוקר, החלה הפגזה סורית מסיבית על קיבוצי מסדה ושער הגולן, שהיו הקיבוצים המזרחיים ביותר בעמק הירדן ולכן הקרובים לגבול הירדני והסורי של אז. אי לכך הם היו גם נתונים לשליטת הסורים שישבו על הרי הגולן וצפו עלינו. בשני הקיבוצים כמעט לא היה נשק, אפילו רובים היו מעטים, ורק מקלט אחד הוקם לחברים ולילדים ,ואילו תעלות המגן שחיברו את קצוות המשק היו מכוסות בענפי עצים ולמעשה חשופות לפגיעה. ההפגזות נמשכו ללא הפסקה ולמזלנו היה המקלט קרוב לבית הילדים שלנו ואליו הובאו גם הילדים הקטנים יותר וגם התינוקות ורוכזו בו גם רוב הנשים שטיפלו בהם.
וכך, בעוד על פי הוראת מפקדי האזור פינו את ילדי הקו השני והסיעו אותם לחיפה, הוחלט בפיקוד להשאיר במקלטים את ילדי מסדה ושער הגולן מתוך מחשבה שכך הורינו לא ייסוגו, ויעצרו את הסורים לפחות לזמן מה במלחמתם בצמח לכיוון דגניה א', ולא נורא אם ישלמו בחייהם בגבורה למען הצלת העמק.
ולכן, כשפינו אותנו כבר מאוחר ולאחר יום, ליוו פגזים את המשאית שבה נדחסנו לאורך כל הדרך בדרכנו במעלה ההר לפורייה במטרה להגיע לחיפה. שם אכן התאכסנו כפליטים, כל הילדים והמטפלות, בבית ערבי נטוש בכרמל, כשכולנו נתונים בחרדה לגורל החברים שנותרו בקיבוץ. ומתברר, כי לאחר ימים אחדים של מיגננה בקיבוץ, כשהסורים התקרבו לקיבוצים, החליטו החברים המותשים, שלא זכו לסיוע ולנשק הגנתי, על עזיבה ומעבר לקיבוצי הקו השני – אפיקים, בית זרע ואשדות יעקב, שהיה בהם נשק הגנתי וילדיהם כבר שכנו בחיפה.
הסורים שנכנסו לשני הקיבוצים הרסו אותם עד היסוד, השכיבו את מגדל המים במסדה, שרפו בתים ופוצצו אותם, וערב רב של ערבים מעבר לירמוך ומעבר לגבול הגיעו עם שקים ובזזו את כל הניתן לנשיאה.
כעבור שלושה ימים כבשו החברים מחדש את הקיבוצים בעזרת כוח מסייע ואז הם נחרדו לגלות את עוצמת ההרס והחורבן. ואותנו, הילדים הגדולים של מסדה, בני ה -11-15 – החזירו אחרי זמן לא רב מחיפה לקיבוץ על מנת לסייע בפינוי ההריסות, ושלחו כל אחד מאיתנו לפנות תחילה את חדר ההורים שלו (אז לא היו דירות רק חדר לכל משפחה). אז גם מצאתי את התמונות הבודדות שנותרו מילדותי כשהן חצי שרופות, וזו היתה טראומה לעצמה.
מכאיב לא פחות היה הכתם שהוטל על חברי שני הקיבוצים "שנטשו" ועלינו, הילדים. לכל מקום שהגענו קראו אחרינו במשך שנים "מסדניקים פחדנים", או שאמרו – "אה, אתם ממסדה..." – רק בשני העשורים האחרונים פורסמו מחקרים חדשים על המלחמה בעמק הירדן, ובמיוחד ייזכר לטוב מחקרו של אסף אגין, בן קבוצת כנרת, שבו נחשפה סוף סוף האמת באשר למצב הביטחוני באותם ימים, ובעיקר – זוכו הורינו, אף כי לאחר פטירתם, מכתם הנטישה והפחד. אבל עד היום, כשאני מגיעה לאיזור קיבוץ שפיים, אני נזכרת שהציעו לחברי מסדה להתיישב שם, אבל הם דרשו רק למצוא להם מקום על יד הגבול ולא סמוך לעיר תל אביב.
המסקנות – הן "פוליטיקלי קורקט" היום?
ואם נסכם, הרי להבנתי ספק אם כך היה אבי מנסח אותן היום כיוון שאינן פוליטיקלי קורקט לפי הזרם הפוליטי שעליו היה נימנה. יש להניח שהיום אבא לא היה מעז להעלות על דל שפתיו הנחת יסוד שעל פיה אין הבדל בין בעלי חיים לבני אדם מבחינה זו שהטוב והרע, אהבת השלום או התוקפנות שבהם נובעים מאופיים וטיבעם ומופנים כלפי חלשים מהם. לא כל שכן שלא ייתכן לומר זאת על עמים ודתות. כי איך ייתכן להגיד, למשל, על הפלשתינים (שאז נקראו פשוט ערבים) – שאיבתם לנו נובעת מאופיים או מטבעם המתגלה בדתם או בעקרונותיהם הדתיים של הקיצוניים שאינם מאפשרים פשרה והשלמה, או משאיפת השליטה במרחב המזרח התיכון כולו?
הרי זו גזענות בוטה. ואם נאמר כי החזרת עזה לשלטונם הוכיחה כי לא זה האינטרס הסופי שלהם, יטענו באוזנינו כי העזתים צודקים בשל המצור המוטל על הרצועה ו"הכיבוש" ביהודה ושומרון. והרי יש הטוענים שאנחנו בכלל לא הכוח החלש, לא "החתולים הקטנים והתמימים וחסרי האונים."
המסקנה השנייה, העולה ממוסר ההשכל והיא תכלית השיר המוצהרת – היא כי יש להגיב בכוח על איום של תקיפה בכוח. יותר מזה, יש להקדים מכה או איום בנשק אם האיום באלימות הוא גלוי וברור, רק זו היא תרופה לתוקפנות המאיימת על חיינו כאן גם היום מתוך הנחה ש"הקם להורגך השכם להורגו." לדעתו אז זו היתה סכנה אמיתית לקיומנו אבל הלקח הוא על-זמני. בשעת סכנה ממשית אין לחפש דרכי פיוס, הסכמי ביניים (בנוסח ארה"ב ואיראן) או להתעלם מהאיומים כל עוד הם בבחינת איום או להטיל את האשמה עלינו ולומר כי בידינו הפיתרון.
קשה לדעת מה היו עמדותיו של אבא היום. אבל לדעתי זה הפרדוקס הבסיסי הגדול: השמאל שאבא דיבר אז בשמו לא היה מקבל את מוסר ההשכל הזה היום.
ולסיכום: השיר התמים-לכאורה על החתולים הטובים והכלב הרע מבטא את האמת ואת הכאב של אבא, הלא הוא הסבא שבשיר, ואת זה הוא ביקש להעביר לנכדיו, אף שלא ידע שאכן עליו למהר, כי תוך שלוש שנים בלבד כבר יילך לעולמו ונכדיו לא יזכו לשמוע מפיו את שבער בליבו.
ארנה גולן
אהוד: העמדה של אבא שלך צדקה אז וצודקת היום, זו היתה העמדה ההיסטורית של מפא"י ושל "היישוב המאורגן" כולו, ימין ושמאל, והיא שהביאה להקמת מדינת ישראל ולקיומה עד היום – וגם בעתיד.
"מפלגת העבודה" והאישה התימהונית העומדת בראשה היום, הן לא שמאל ולא מפא"י אלא בדיחה מרה – הן ארונת הקבורה של תנועת העבודה ההיסטורית.
* * *
פנינית שיין: שוטרת ומדריכת ספורט
לגיל השלישי
עם הצרופות: 1. כנס שוטרים באלסקה (פנינית עומדת משמאל). 2. פנינית מדריכת זומבה. 3. שיטת ביטיוב עם מקלות כתומים (פנינית יושבת משמאל).
פנינית שיין, חברת מושב ניר-ישראל בדרום, שירתה במשטרה במשך 28 שנים. במסגרת זו ניהלה גם פרויקטים קהילתיים, ויצגה את ישראל בכנסים בעולם. לאחר פרישתה היא עוסקת בהדרכת פעילות גופנית לבני הגיל השלישי. בשיחה עם עדינה בר-אל היא מדגישה את חשיבות טיפוח האמונה של כל אדם, בכל גיל ובכל מצב גופני, להאמין ביכולותיו ולהיטיב את חייו.
פנינית נולדה בשנת 1975 ברמלה לאימה אולגה ולאביה יעקב גנון ז"ל, שהיה קצין במג"ב. אחיה ישראל שירת גם הוא במג"ב, ואחותה רבקה היא מהנדסת מכונות. פנינית סיימה את בית הספר היסודי ואת התיכון הטכנולוגי "עמל" בעיר.
"במסגרת הצבא הייתי במג"ב, בעקבות אבי, כמובן." מספרת פנינית, "ולאחר השחרור התגייסתי ל'משטרה הכחולה' משטרת ישראל. במשך כ-15 שנים מילאתי תפקיד של חוקרת אלימות במשפחה ועבירות מין."
לאחר מכן היא הובילה את פרויקט "מיל"ה", ראשי תיבות של "מובילים יחד למען הנוער". במסגרת זו עבדה עם בני נוער בסיכון ונוער עבריין בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. בתוכנית "מילה" מונעים מנערים שהסתבכו עם המשטרה או שנמצאים בסיכון מלשוטט ברחובות, משלבים אותם בפעילות עם צוותים מן המשטרה, מראים להם "משטרה אחרת", מקנים להם ערכים, ומלמדים אותם שאפשר לחיות אחרת.
פנינית מילאה גם תפקיד של מפקדת בסיס מתנדבים למשטרה בשכונה זו, רמת אליהו, בראשון לציון. "במסגרת זו," היא מעידה, "הובלתי פרויקטים ואירועים בתחום הקהילה. לדוגמא: 'יום קהילה' במרכז יום לקשיש, בו מציגים בפניהם את תפקידי המשטרה."
"עדים במדים" במחנות ההשמדה
לאחר סיום פרויקט מיל"ה זכתה פנינית לצאת למסע במחנות ההשמדה בפולין, שנקרא "עדים במדים". אומרת פנינית: "למרות שאני לא ממשפחה של ניצולי שואה, החוויה הזו מבחינתי היתה עבורי זכות גדולה והגשמת חלום. קשה לתאר את התחושה הזו, לעמוד במדים של משטרת ישראל במקומות שנספו יהודים... אחד הדברים שהשאירו בי את הרושם הרב ביותר והמרגש, היה טכס הזיכרון באושוויץ-בירקנאו, שקבוצתי היתה אחראית לעריכתו."
פעילות בחו"ל
תוך כדי השירות במשטרה, במקביל למילוי תפקידיה שם, מצאה פנינית זמן ומרץ להשתלם במה שתהפוך לאחר השחרור למקצוע. היא עשתה זאת בחוץ לארץ.
"בצרפת, בעיר ליל," מספרת פנינית, "סיימתי את קורס הדרכה בינלאומי של 'זומבה גולד'. 'זומבה גולד' היא תוכנית של פעילות גופנית, בעמידה ובישיבה, המותאמת לגיל השלישי, בני 60 ומעלה. היא נעשית תוך שמיעת מוסיקה במקצבים לטיניים כגון טנגו, סלסה, וגם מוסיקה משנות השישים והשבעים. בקיצור, מתאימים את המוסיקה למשתתפים, לגילם, לטעמם וליכולותיהם."
"תוך כדי הקורס," היא מספרת, "ניצלנו את ההזדמנות להיפגש עם קהילת הקשישים בעיר. בנוסף להדרכת הפעילות הגופנית, היינו מסבירים להם איך להתנהג כשהולכים לבנק, איך למגן את הבית ועוד עצות חשובות. ומובן ששימשנו להם גם אוזן קשבת לכל בעיותיהם."
הדרכה להגנה עצמית בארץ
פנינית היתה בארץ מדריכת כושר של שוטרים ושוטרות המשרתים במשטרה. "יש לי חגורה שחורה באמנות לחימה משולבת," היא מספרת, "ואני מדריכה של הגנה עצמית. במסגרת הפרויקטים בקהילה ערכתי סדנאות להגנה עצמית למבוגרים תחת הכותרת 'התמודדות עם מצבי סיכון'. לדוגמא: איך להגן על עצמך באמצעות תיק; איך לשבת בביטחה בנסיעה באוטובוס; אם במקרה יש לך מטפל אשר תוקף אותך בביתך, איך להתמודד אתו."
בנושאים כגון אלו הדריכה פנינית גם במסגרת פרויקט "סדנאות אביב", הגנה עצמית לנשים. אלו מתקיימות לזכרו של סרן אביב חקאני הי"ד, שהיה קצין מנהרות בעזה [?] ונפל בעת שירותו. אביו, חיים חקאני, שהוא עצמו מדריך הגנה עצמית, החליט לייסד פרויקט זה למען אוכלוסיות מוחלשות כגון נשים מוכות. הסדנאות מועברות במרכזי יום לקשיש מטעם 'הרשות לקידום מעמד האישה' של משרד ראש הממשלה."
במגזר הכפרי
בתפקידה האחרון במשטרת ישראל הדריכה פנינית ב"בית הספר למערך היישובים של משמר הגבול". כלומר: הדרכת נושאי תפקידים ובעלי מקצוע במגזר הכפרי: מש"קים קהילתיים, מפקדי בסיסים של מתנדבים, מתנדבים, מש"קי ביטחון.
"בשונה מן המגזר העירוני," אומרת פנינית, "במגזר הכפרי עוסקים בעיקר בנושאים שקשורים לחקלאות, כגון גניבות חקלאיות. בתפקיד זה הייתי גם מפקדת קורסים וגם הכנתי מערכי שיעור. בעקבות תפקיד זה יצאתי לקורס קצינים של צוות פיתוח הדרכה בצה"ל."
התנדבות במישור הבינלאומי
"לאורך כל שנותיי במשטרה," מספרת פנינית, "הייתי ראש דסק הנשים של הסניף הישראלי בארגון השוטרים הבינלאומי. במסגרת התפקיד הזה, שהיה התנדבותי לחלוטין, יצגתי את הסניף הישראלי בכנסים בינלאומיים במשטרות של מדינות שונות בעולם. לפני שמונה שנים התחלתי להרצות בכנסים של 'ארגון השוטרות הבינלאומי IAWP. לארגון זה משתייכות שוטרות מחמישים ושבע ארצות מכל העולם, ביניהן גם מדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם ישראל. היו לי הרצאות על משטרת ישראל, על הפרויקטים הקהילתיים שלה, וכן העברתי סדנאות הגנה עצמית. בכל שנה מתקיים הכנס במדינה אחרת, ואני מופיעה בו במדי משטרת ישראל. הכנס מתחיל במצעד של המשתתפים ברחובות העיר המארחת, כאשר כל נציגה צועדת מאחורי דגל מדינתה. עד עתה השתתפתי בכנסים בברצלונה בספרד, בקרדיף בווילס, בקלגרי בקנדה ובג'ונו, עיר הבירה של אלסקה. הכנס הבא יהיה בניאגרה פולס בקנדה, ושם תהיה הרצאתי בנושא: 'כלים להתמודדות עם פרישה מוקדמת משירות הביטחון (המשטרה)'."
אך לא רק הרצאות יש בכנסים אלו. מסתבר שפנינית ידועה בהתמחותה בהדרכת שיעורי זומבה. ובכל כנס היא מתבקשת להפעיל בזומבה את המשתתפות, שמיספרן כאלף עד אלף וחמש מאות. הנציגוּת הישראלית מתקבלת באהדה רבה בכנסים אלו, ונציגויות מכל העולם מגיעות לביקורים בישראל.
לאחר הפרישה מן המשטרה
פנינית פרשה משירותה במשטרת ישראל לפני מיספר חודשים. היא נשואה לדרור, בן מושב ניר ישראל, מנהל פרויקטים בתחום המים. השניים הורים לטליה, תלמידת כיתה י' בבית ספר "שקמה", ולהראל שעומד להתגייס בקרוב. הראל הוא אתלט מקצועי וחבר בנבחרת ישראל באתלטיקה קלה (ראו הכתבה: "אלוף ישראל הצעיר בריצה", "קו למושב", גיליון 1145, 13.8.2020).
תוך כדי השירות שלה במשטרה פנינית השתלמה בקורסים בווינגייט ובאוניברסיטת תל-אביב. היא מדריכת אירובי, מדריכת עיצוב דינאמי, אימונים אישיים ופעילות גופנית לגיל השלישי. תוך כדי שירות היא גם החלה להדריך בהתנדבות ביישובי המועצה האזורית חוף אשקלון, ובמקומות נוספים.
"לאחר פרישתי," מספרת פנינית, "אחת המתנות שנתתי לעצמי היה קורס 'מדריך בכיר לפעילות גופנית לגיל השלישי והרביעי והתעמלות בונה עצם', שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב. קיבלתי תעודה שהיא בינלאומית. ואז התחלתי לנהל פרויקטים במועצה האזורית חוף אשקלון. מנהל מחלקת הספורט של המועצה, איל לוצקר, נתן לי הזדמנות לנהל פרויקטים של פעילות גופנית לגיל השלישי ביישובי המועצה, בשיתוף עם המשרד לשוויון חברתי."
פעילות גופנית לגיל השלישי
פנינית מסבירה מה אופייני לבני הגיל השלישי ולמה כל כך חשוב לעבוד עימם: "בדרך כלל, מטבע הדברים, חסר לאנשים אלו תמריץ 'לזוז', לעשות פעילות גופנית. הם מתייחסים לעצמם כזקנים, ומבטלים מראש את היכולת שלהם לבצע פעילות גופנית, או אפילו פעולות יום יומיות. במסגרת ה'בתים החמים' של המועצה, מועדוני ותיקים, אני מרצה ומדגימה בסדנאות את חשיבות הפעילות הגופנית בגיל זה, מנסה לשכנע אותם שהם יכולים ומסוגלים להשתפר. וזה ממש עשוי להיטיב את חייהם ולהאריך אותם. למדתי להבין יותר את הגיל השלישי."
עוד מוסיפה פנינית, "הפעילות הזו מאפשרת לי להעניק מהידע והניסיון המקצועי שלי בתחום העבודה בקהילה. ובנימה אישית: אבי זיכרונו לברכה נפטר השנה מאירוע מוחי בגיל 67, צעיר יחסית, וזה מדרבן אותי להשתדל לעזור להיטיב עם אנשים."
לאדם מן החוץ קשה להבין איך פנינית מספיקה להעביר מיספר כה גדול של קורסים. בקריית גת יש לה שלוש קבוצות. היא עובדת בבאר גנים כמעט שנה, ומעבירה שם כמה אימונים בשבוע. וביישובים אחרים, זיקים וכרמיה, האימונים הם במסגרת מרכז "חוסן" של מחלקת הרווחה במועצה האזורית. "המטרה היא," מציינת פנינית, "באמצעות הפעילות הגופנית אפשר להתמודד גם עם לחצים נפשיים."
צינורות פלסטיק כתומים
הנושא של פעילות גופנית לגיל השלישי צובר תאוצה בכל העולם. כי המטרה להראות לאנשים דרכים להאריך את החיים.
"לפני מיספר חודשים סיימתי הדרכה לשיטת טיפול תנועתית שנקראת 'ביטיוב' beatube – שיטה שנוצרה בישראל על ידי אור מעוז ועמית חדד, דוקטורנטים בתחום הפיזיותרפיה. בשיטה זו משתמשים בצינורות פלסטיק כתומים קצרים, שמשמיעים גם צלילים. אוחזים בצינור בכל יד, ומכים במקצבים מסוימים על הרצפה, על איברים שונים בגוף, וגם על המקלות של מי שעומד ממול. שיטה זו עובדת על זיכרון, מוטוריקה, קצב ותקשורת בין שני אנשים. יש כאן שילוב של אומנויות לחימה – טאיצ'י, קרטה, קונג-פו. משתשים בכל הגוף ויש גם אינטראקציה עם האחר."
פנינית מפעילה שני מרכזים הפועלים בשיטה זו – ביד-בנימין ובערוגות. היא עובדת בשיתוף עם הצוות המקצועי הקבוע שלהם, הפיזיותרפיסטים ומנהלות המרכזים הסיעודיים. התהליכים שאנשים אלו עוברים הם גם קוגניטיביים וגם פיזיים.
לסיום אומרת פנינית: "אני נותנת ותורמת, וחשה סיפוק עצום מעבודה עם בני הגיל השלישי. באוכלוסייה זו, כמו אצל ילדים, התגובה מיידית, ותגובתם היא כנה ביותר. אם משהו לא מוצא חן בעיניהם, הם יבטאו זאת. ואם הם נהנים, זה ניכר בפניהם.
"היום אני מדריכה בינלאומית בתחום של פעילות גופנית לגיל השלישי ומנטורית בתחום העצמה אישית. אני רואה עצמי היום מנהיגה, יזמית. מי שנתן לי את הדרייב לכל זה היה אבי ז"ל. הוא היה פעיל, יזם במג"ב ובארגון השוטרים הבינלאומי. חלק מהדברים למדתי ממנו, וחלק מהדברים למדתי מעצמי. גיליתי אילו יכולות יש לי. המטרה שלי היא להעביר לאנשים אחרים את האמונה ביכולותיהם. כל אדם זקוק לעזרה. המוטו שלי הוא לא להתבייש, לבקש הזדמנויות בדרך להשגת המטרות שלך בחיים."
ומה אומרים עליה?
בעלון היישוב באר-גנים (אב תשפ"א, גיליון 13), מצאנו את חוות דעתם של המשתתפים בחוג שלה: "פנינית שיין היא מסוג האנשים שאוהבים את מה שהם עוסקים בו. [...] וכשאדם עושה את מה שהוא אוהב, הוא גורם לאנשים להאמין בו, בחשיבות התפקיד שלו ובמטרה לשמה הוא הגיע. כך גם פנינית עם מחויבות ומקצועיות אין קץ גרמה לנו להאמין לא רק באימון, כי אם גם בעצמנו, ביכולת שלנו להתמיד במסגרת של אימון פעמיים בשבוע [...]. פנינית לא ויתרה היכן שוויתרנו, (מורות לספורט...). פנינית עשתה את ההיפך, היא הראתה לנו מה כן נוכל לעשות ואפילו לאהוב לעשות – אם נתמיד באימונים, אם נשקיע בהליכות, אם נדייק בתרגילים, אם נקבל את עצמנו [...]. ובאמת, התחלנו להרגיש הרבה יותר טוב, שנאמר: 'נפש בריאה בגוף בריא...'"
עדינה בר-אל
* נדפס בעיתון "'קו למושב", גיליון 1206, 4.11.2021
* * *
150 שנה
לעליית זרח ורחל לאה ברנט
המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
בשיתוף עם עיריית תל אביב- יפו
מזמינים את הציבור להפנינג חגיגי
לציון 150 שנים לעליית
בני הזוג ברנט לארץ ישראל
יום שישי ח' בכסלו, תשפ"ב
12 בנובמבר, 2021
בין השעות 10:00 ל-13:00
נקודת המפגש: גינת ברנט (סמוך לגינת הכלבים)
רח' ברנט פינת המרד
השתתפות ללא עלות, אך יש צורך ברישום מוקדם
טלפון לשאלות ולבירורים: 03-5166188
זרח ברנט. מתוך ויקיפדיה.
* * *
עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם
של זרח ורחל-לאה ברנט
או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך
א
כולנו מכירים את זרח ברנט משירו של יהורם טהר לב "הבלדה על יואל משה סלומון". כזכור היה בין ארבעת הרוכבים היהודים שיצאו "בבוקר לח בשנת תר"לח" לבדוק את אדמות מלבס (לימים פתח תקווה), ולהימנות עם ראשוני מייסדיה. אבל ברנט לא האריך שבת בפתח תקווה. הוא אמנם בנה שם את ביתו – בית מידות נאה עם בית כנסת בקומה הראשונה, ואף חנך בטקס מפואר בו השתתפו כארבע מאות אורחים מכל הארץ (העיתונאי הירושלמי דויד בוימגרטן שסיקר את האירוע, תיאר אותו כ"חג לאומי" – המגיד, יולי 1886); והנה שנה אחרי, 1887, קם ברנט והשאיר אחריו את הבית ואת הנחלאות שהחל לנטוע עליהם כרמים ופרדסים, והמשיך לבנות ולהיבנות בארץ, בדרכו שלו. למה לא נשאר ברנט בפתח תקוה?
שאלה זו ושאלות נוספות מלווה את דמותו הפעלתנית אך האניגמטית של ברנט, כבר מעצם עלייתו לארץ בנובמבר 1871, ושעכשיו עיריית תל אביב והמועצה לשימור אתרי מורשת – חוגגים תאריך זה. שהרי ברנט כבר בשנים טרומיות אלה (שבע שנים טרם ייסוד פתח תקווה ואחת עשרה שנה לפני העלייה הראשונה), חיפש לבנות ולהיבנות כאן. כך ניסה להתקשר עם הקבוצה הירושלמית שניסתה לרכוש את אדמות יריחו ללא הצלחה (1872), גם אם השם "פתח תקווה" כבר היה מוכן בידיהם, וכך נמנה עם מייסדי מאה שערים (1874), ובנה את ביתו עם עשרת הבתים הראשונים. גם כאשר עזב את פתח תקווה (כאמור 1887), מיהר לקנות את אדמות החול – צפונה ליפו, שם הקים ביוזמתו ובמימונו – שכונה עברית חדשה (נווה שלום) לרווחתם של יהודי יפו (שסבלו מצפיפותה), דואג לפתחה ולהרחיבה כמובילה לתל אביב שלעתיד לבוא.
חרף פעילות אינטנסיבית זו, נמצא שתקופות ארוכות היה ברנט נעדר מהארץ. מדוע? לפי דבריו, בנסיבות אלה או אחרות, היה קם ועוזב, ולכשחזר היה מביא עימו הון רב, שהיה בו כדי להמשיך ולממן את מפעלותיו: קניית אדמות במקומות שונים בארץ: מהר כנען שבצפון ועד אדמות אל עריש בדרום; בניית בתי מגורים ומוסדות ציבור ביישובים בהם היה מעורב; שלא לדבר על הענקת תרומות ועידוד כספי להקמתם ולתחזוקם של בתי כנסת, ישיבות ובתי ספר ללימוד תורה וללימוד מלאכה. ומכאן שוב השאלה: מנין לו כל אלה?
ב
אין ספק שזרח ברנט (1935-1843), היה מהתורמים הבולטים בראשית ההתיישבות בארץ, שסחף בהתלהבותו ליישובה של הארץ ולפיתוחה במשך למעלה משישים שנה (1935-1871), אלא שלמרבית התמיהה שמו של ר' זרח ברנט אינו מצוי ברוב ספרי ההיסטוריה העוסקים במפעלים אלה. ואכן, במספר פרסומים שעוסקים בתולדותיה של מאה שערים הוא אינו מופיע; גם בספר היובל של פתח תקווה במלאת לה חמישים שנה (1928), הוא אינו מוצב בפרקים הראשונים יחד עם יואל משה סלומון, יהושע שטמפר ודוד גוטמן, אלא נדחה בין מייסדיה המאוחרים של המושבה. יתרה מזו, בדו"ח שפירסם יחיאל מיכל פינס אודות הקמת פתח תקווה, הוא אינו מוזכר כלל, ויש חוקרים הטוענים בעקבותיו, כי ברנט כלל לא לקח חלק ביישובה ובבניינה.
נראה שגם עשייתו הפורה בנווה שלום היתה מועדת לשכחה לולא אותו ספר זיכרונות שהחליט לכתוב ולפרסמו. ואכן ב-1929, והוא בן 86, ראתה אור חוברת צנומה (41 עמודים), תחת הכותרת: זכרונות ר' זרח ברנט, ממייסדי פתח תקוה ובונה נוה שלום, סופרו על ידו, ובהמשך: סודרו והובאו לדפוס על ידי יהודא הלוי שחטר, ירושלים תרפ"ט.
כאן עלי לציין כי ספרון זה מוכר לי מילדות, ובו הקדשה חביבה לאבי מבן-דודו אברהם ברנט, תרצ"ו, 1936 (דינה ברנט סבתי וזרח ברנט היו אחים). ואכן, במשך שנים היה מוסכם בקרב צאצאי זרח ברנט, שעליי להרחיב את הספרון הזה, ולהעמיד ביוגרפיה מקיפה ופרטנית. הם מסרו לי תעודות, קטעי עיתונות, תמונות משפחה, וכן סיפרו מחוויותיהם (כילדים) באירועים חגיגיים עימו, ביקוריהם בדירתו בסגנון האנגלי המכובד, גן הפרחים שאהב לטפח בחצר האחורית, וכן סיפורי אלף לילה ולילה שהילכו עליו בשעתו, כמו: הביא לראשונה לארץ חביות דג מלוח; היה לו עבד ערבי ששמו של זרח היה חרוט על זרועו; אשתו (היתה בהריון עם ארבעה ילדים קטנים) תבעה ממנו גט, בסירובה ללכת אחריו לשממות פתח תקווה; היה מחלק סיגריות בין פועלי העלייה השנייה שלא יעשנו בשבת; וכמובן הסיפור "על כוס תה" באכסניה של מלכוב (תמול שלשום לש"י עגנון), כאשר מלכוב מספר ליצחק קומר וחמדת כיצד ברנט סחב מטיל זהב מירושלים לשלם למוכרי אדמות נווה שלום, במקום שלא היה בנק ולא צ'קים.
על כל אלה, גם אני לא הפסקתי לאסוף חומרים שהפתיעו אותי בכל פעם מחדש: כך בנסיעה לכפר הולדתו בליטא, כך בארכיונים של לונדון בה חי לעיתים מזומנות (ראו בהמשך), וכמובן – כך בארץ: מחטטת בארכיונים כללים ומקומיים לרבות ספרי יובל וספרי זיכרונות של בני הדור ובני המקום. ואכן דיוקנו של ברנט נפרש ונרקם לפניי, לא רק מהדהוד הזיכרונות האישיים שלו אלא גם מתוך אותם זיכרונות קולקטיביים מצטברים, שהלכו והציעו קולות רבים, אם כי מתנגשים וסותרים.
ג
גם לתולדות חייו יש מיספר גרסאות, אבל במסגרת זו של היכרות, אבחר לספרם בקיצור כפי שהוא מצא לנכון להציגם בזיכרונותיו. ובכן, ברנט נולד באביב 1843 בליטא, בעיירה קטנה בשם ציטוביאן, בה נמנו 60 משפחות יהודיות שלא זכו אף לבית עלמין משלהן. אביו היה סוחר פרוות (המקום הצטיין בגידולי צאן ובקר), ודודו אחי אימו, ר' אליהו בן זרח, היה רב העיירה. ברנט קיבל את חינוכו ולימודיו האלמנטריים אצל דודו, וכשהגיע למצוות (1857), נשלח על ידו ללמוד בישיבות סלובודקה (פרבר בעיר קובנה שהיה למרכז תורני מוביל במזרח אירופה). שם למד שבע שנים ואת השנים האחרונות עשה אצל הרב חיים בן אברהם קרויזר, שהיה גדול בתורה ומיסטיקן אוהב ציון נלהב, שחלם לעלות לארץ עם תלמידיו עוד בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19. בשיעוריו תיכנן הרב קרויזר את התיישבותם יחד, וביניהם גם ברנט, אלא שהנסיעה נדחתה מעת לעת בשל מצב בריאותו הרופפת של הרב, ובינתיים הופיע בישיבתו יהודי אמיד מלונדון שחיפש חתן לבתו. לפי ברנט, הרב בחר בו מכל הבחורים להיות החתן הנישא מכל, אבל ברנט דחה הצעה זו. כאשר שאלו הרב מדוע. תשובתו החד משמעית היתה: אם לעזוב את ליטא אז רק לארץ ישראל. אין ספק שהרב שבע נחת מתשובה זו, ועם זאת טען כי על ברנט הצעיר להינשא וללכת לונדונה: "עצת רבנו היתה כי למען יישוב ארץ ישראל שומה עליי ללכת ללונדון למען אעשה שם הון אשר אוכל אחר כך להשקיע לארץ ישראל," ועוד הוסיף ונימק, כי בבניית הארץ יקחו חלק לא רק אנשי עבודה אלא גם בעלי ממון ("להחיות את שממות ארצנו הקדושה דרושים, מלבד עמל כפיים וחריצות ומרץ רב, גם אמצעים חומריים מרובים").
אחרי הדברים האלה הרב עוד מעריף עליו ברכות "להיות מראשוני הבונים", וברנט נושא את רחל לאה הכהן לאישה, והולך אחריה ללונדון (1865). למותר לציין כי מעמד החופה מצטייר לא רק כנישואין עם אישה אלא גם נישואין עם ארץ; דהיינו: כבר מתחילה, משמשים נישואין "כפולים" אלה, מעין שליחות מחייבת וסוחפת, שיש בה כדי לשמש מפתח לפשר טלטלותיו ונדודיו הבלתי נלאים.
ד
ברנט הגיע ללונדון ב-1865, ובמשך שבע שנים חי באיסט-אנד של לונדון. מתחילה לקח חלק פעיל במאבק הציבורי של המהגרים היהודים ממזרח אירופה (Ost Yuden), שנמצאו מקופחים ודחויים על ידי הקהילה הוותיקה של יהודי ספרד וגרמניה (אסרה עליהם להקים בתי כנסת משלהם ולממש את מסורת מנהגיהם). כמו כן הקים בית מלאכה קטן למעילים ולכובעי פרווה, ויחד עם אשתו טרחו השניים קשות לבנות את עצמם כלכלית. אבל הנה עברו שבע שנים, וכשהוא מקבל את אזרחותו הבריטית, הוא ממהר לארוז את ענייניו בלונדון, ולממש את ברכת הרב לעלות לארץ להיות בין ראשוניה ומייסדיה.
כך קורה שבסתיו 1871 הוא לוקח את אשתו ובתו, סכום כסף גדול שחסך, ויוצא אל ארץ נחשלת של 22,000 יהודים מפוזרים בארבע ערי קודש, חצי מיליון של ערב רב מוסלמים ונוצרים, ומשטר תורכי מתעמר.
כבר עם בואו ברנט לא מסתדר כאן. הוא מתיישב בירושלים, ומהר מאוד מפסיד את כל כספו. הוא מחפש עבודה, מפרנס את משפחתו בדוחק, ואחרי שנה – הוא קם, אוסף את משפחתו (נולדה עוד ילדה) וחוזר ללונדון, בהחלטה לצבור כספים חדשים, כדי לשוב ולהשתקם מחדש. בפעם השנייה עולה ברנט לארץ, שנתיים לאחר מכן (1874), ושוב עימו כסף רב ושוב השתוקקות לבנות ולהיבנות. הפעם הוא פוגש אנשים כלבבו, ומצטרף אליהם לבניית שכונה שתיקרא כאמור "מאה שערים". כאן הוא משקיע חלק גדול מכספיו לבנות לו בית, וכן מלווה ומסייע לחברים אחרים להקים בית משלהם. החברים מתקשים להחזיר את ההלוואות, ושוב הוא מוצא עצמו חסר כול, ושוב הוא בדרך ללונדון (משאיר את האישה והילדים במאה שערים).
בפעם השלישית עולה ברנט ב-1877. הוא פוגש את משפחתו שלא ראה שנתיים, והוא חובר לקבוצת הירושלמים, שהתארגנו עכשיו להקים מושבה חקלאית ראשונה בארץ ישראל. כך הוא מצטרף לי"מ סלומון, דוד גוטמן ויהושע שטמפפר לחפש אדמות מתאימות, וכשכולם מחליטים על אדמות מלאבס, הוא שוב שולח ידו אל כיסו ותורם סכום נכבד לרכישה החדשה.
ב-1878, עולות 12 המשפחות המייסדות לתקוע יתד ראשונה בפתח תקווה, ומשפחת ברנט – עם ארבעה ילדים ואישה בהריון. במשך שנתיים ברנט עובד את אדמתו, וכמו כולם הוא מקים לו משק, וכמו כולם הוא חי את מסע הייסורים והתלאות שעברו הראשונים. אלא שבחורף 1881, שוטף הירקון המחליא את הסביבה, מטביע מתיישבים בבתיהם (הירקונים), ומכה בקדחת קטלנית מבוגרים וילדים. המתיישבים ממהרים לעזוב לירושלים עד אשר יחלוף זעם, וברנט כמו תמיד עוזב ללונדון, וכמו תמיד – כדי לחזור לארץ ולהתבסס בה.
כאמור, זרח ברנט עולה לארץ ישראל חמש עשרה פעם. כך מ-1871 ועד 1906, במשך שלושים וחמש שנה, כאשר הנסיעות נעשות תכופות יותר עם הקמתה של "נווה שלום" (1891). אמנם הוא מתכנן להקים גם עיר חרדית בדרום, על יד רפיח, בשם "חיי ארץ", אבל בינתיים הוא מטפח את "נווה שלום" שלו, וככל שרבים המתעניינים לגור בה, הוא נוסע שוב ושוב ללונדון כדי לחזור ולממן עוד נחלאות וחצרות, שורות נוספות של בתי מגורים, וכמובן לשפר את תשתיות השכונה ולהגדיל את מוסדות הדת והחינוך, ובראש וראשונה הישיבה הגדולה "אור זורח", על שמו.
ה
ברנט מעולם לא גילה את מקורות הונו הרב, ובוודאי לא התפאר בו. ואם בכל זאת העזו לשאלו מנין לו כל אלה, היה שב ומסביר שזהו 'פיקדון' שהקב"ה בחר להפקיד בידיו הנאמנות. במילים אחרות, ברנט יצא להבהיר ברבים שהכספים המובאים לארץ כל פעם מחדש – אינם שלו, ורק מועברים דרכו למימון מפעלו היישובי (כפי שהורה הרב קרויזר).
דרך אגב, גם צאצאיו של ברנט מעולם לא ידעו להסביר את פשר הונו המתחדש, והנה יום אחד, איתרע מזלי לעלות על עקבותיו. היה זה בעבודה בספריות אוקספורד, כשבחיפושי בכרטיסי הקטלוג של הספרייה הבודליאנית, קפצה לנגד עיני כותרת בעברית אודות סדרת חוברות קטנות בשם ליקוטים משמחי לב (או ילקוט מאיר). שם העורך היה מאיר בן נחום בארנעטט, והוא הציג את עצמו כרב (בעל ספרייה תורנית גדולה), אבל גם כאיש עסקים ופרוון מלונדון, אחיו של זרח ברנט מארץ ישראל. דרך אגב, חוברות אלה נמכרו בפרוטות מועטות, ויועדו כתרומה לתלמידי חכמים עניים.
ואכן הרב מאיר ברנט, אחיו הצעיר של זרח (1923-1852), קיבל את השכלתו בישיבות ליטא וירושלים (1879), ובשנות ה-80 היגר ללונדון והצטרף לעסקיו של אחיו. מאיר ניהל את חרושת מעילי הפרווה ביד רמה, כשבאותה עת עמד לעזרתו האח יעקב ברנט, שהיגר לצרפת ועסק בבורסת המניות בפריז. ואכן רשת המכירות של הברנטים הלכה והתפרשה באירופה כולה, והגיעה גם לניו יורק: כך מלונדון וברמינגהם דרך בלגיה, צרפת, רוסיה וגרמניה (בלייפציג, צפון-מזרח גרמניה, נערך מידי שנה יריד בינלאומי לסחר פרוות וברנט בנסיעותיו ללונדון נהג להשתתף בו). יוצא אפוא שמאותו בית מלאכה שהקים ברנט באיסט-אנד בסוף שנות ה-60 (המאה ה-19), פרץ והתפתח מפעל משפחתי גדול ורב, שבו מימש ברנט את מדיניותו העסקית: שילב את אחיו כשותפים שיש לסמוך עליהם, ובו בעת הבטיח את כספו כ'קרן שפע' שמתמלאת כל פעם מחדש. ואכן בניגוד למתיישבי העלייה הראשונה, שעם עלותם ארצה חיסלו את עסקיהם בארצות מוצאם כדי לפתוח דף חדש שכולו עבודת כפיים – ברנט (כצוואתו של רבו) לא מתנתק מלטפח את עסקיו. כך הוא הבטיח את אי-תלותו הכספית – לא בחבריו המתיישבים ולא בתרומות מהתפוצות, ועצמאי וחופשי הוא ניהל כטוב בעיניו את אורחות חייו ולא כל שכן את מפעלותיו. ואכן, כל אימת שהיה זקוק לממון, היה קם לנסוע ללונדון: לארגן מחדש את העסקים, להרחיב את גבולות המצאי ולחזור עם הון חדש ופרוייקטים חדשים.
ו
כדי להשלים את תמונת מפעלותיו של ברנט, בארץ ובחוץ לארץ, אי אפשר שלא לפרט את כל אותם מפגשים, התכנסויות ושיחות שהיה עורך בנדודיו מארץ ישראל ללונדון וחזרה. נראה שברנט לקח על עצמו במסעות אלה להביא את בשורתן של המושבות החדשות לקהילות היהודיות במערב אירופה, כשהוא מעוררן לאהבת ציון, לעלייה לארץ, ולסיוע כספי. ואכן בביקוריו הרבים, תמיד היה מציג עצמו כ'שליח' מארץ ישראל, ולא עוד אלא ששם על ראשו תרבוש טורקי או כיפה מוסלמית רקומה, שתמיד עוררו תשומת לב וסקרנות.
למותר לציין כי בנסיעותיו בדרכי אירופה, דאג להיפגש עם אישים ומנהיגים יהודיים, לדון עימם על בעיות וקשיים במושבות הראשונות (ובעיקר פתח תקווה), בינסיון למצוא להן פתרון ועזרה. כך בפגישותיו עם ד"ר פינסקר יו"ר תנועה 'חובבי ציון', הברון דה רוטשילד שלקח תחת חסותו 13 מושבות נזקקות, השר משה מונטיפיורי שהירבה לתרום, ואיל ההון קלונימוס זאב ויסוצקי, שבא לארץ ללמדה ולבדקה וברנט ליווה אותו, כמדריך ומסביר (שלא לדבר על השתתפותו המרשימה ב'ועידת קטוביץ', ועידת הייסוד של תנועת חובבי ציון, 1884).
אחרית דבר
רחל לאה, שהיתה כל השנים מעורבת בעסקיו, יועצת ומשגיחה, הלכה לעולמה ב-1924 (עליה הצהיר: "שלי – שלה"), עשר שנים לאחר מכן (1935) הלך זרח ברנט לעולמו כשהוא מוצא את מנוחתו בירושלים, על הר הזיתים. מאז הלך ונשכח כמו כל מייסדי פתח תקווה שארץ ישראל העובדת לא סלחה להם, וליחסם לפועלי העליות הבאות. והנה דווקא ארץ ישראל עובדת זו, ובנוסח יגור, הפליאה להחזיר ובגדול זיכרון ישן זה, כאשר יהורם טהר לב, בשירו, הפך את הארבעה מתוך מייסדי פתח תקווה – וזרח ברנט ביניהם – למיתוס ישראלי אהוב ונערץ.
ברוח זו של זיכרון ואהבה, נערכים גם הסיורים בתל אביב של נובמבר 2021. הכיצד? ומעשה שהיה כך היה: לפני שנה צילצל אלי אדם שהציג עצמו כמיכאל ברנט, שהוא החמשה של זרח ברנט (בן הנין). מיכאל יליד הארץ, עזב עם הוריו ללונדון בילדותו, ולפני מיספר שנים חזר ל"מולדת". הוא לא ידע רבות על סבו הגדול, ושעות ארוכות ישבנו יחד וקראנו את זכרונות זרח ברנט, שיצא לאחרונה במהדורה חדשה ומרשימה.
עכשיו, מיכאל ברנט, רואה מטרה אחת נגד עיניו והיא להנציח את ר' זרח ברנט – עשייתו תרומתו ומורשתו, וקודם כל בנווה שלום. השבוע מתחילים הסיורים בשכונה (שנשתכחה ונבלעה בנווה צדק), ועוד היד נטוייה: מרכז תיירים על שמו של זרח ברנט, ברחוב ברנט, ליד גינת ברנט, ועוד ועוד. כולכם וכולכן מוזמנים ומוזמנות.
יפה ברלוביץ
אהוד: יורשה לי להעיר כי הבלדה היפה של יורם טהר-לב על ארבעת הרוכבים – מעולם לא התרחשה כפי שהוא מתאר, וכי פתח-תקווה "אם המושבות" היא-היא ראשיתה המושכחת של העלייה הראשונה.
* * *
וכי איך תוכל להתקיים קהילה בלי משוגע...
התיאור היפה של משוגעי ירושלים שתיארה עירית מלברגר-אמינוף, "חסר משוגעים אני", בספרה "ילדה אחת מתל ארזה ילדות ירושלמית" ("חדשות בן עזר", 1693) הזכירה לי את האימרה של "המשוגע מפינסק": "וכי איך תוכל להתקיים קהילה בלי משוגע..."
ככלל מיספר המשוגעים מבין היהודים היה כל כך רב (כנראה כתוצאה מהרציחות הרדיפות והפוגרומים) עד שבשפות האירופאיות נעשתה המילה האידישאית "משוגענע" לנחלת הכול.
https://www.merriam-webster.com/dictionary/meshuggener
אריה דולינקי היה ניצול השואה בפינסק. הוא ואשתו צילה היו כמה פעמים ערומים בבורות הרצח והצליחו להינצל. לאחר המלחמה הגיעו לקיבוץ גבת. נולד להם בן, מאוחר יותר הם עזבו לפתח תקווה ובנם נשאר בקיבוץ. ב-1947 כתב אריה דולינקו את הספר המרתק "כך נחרבו קהילות פינסק וקרלין". בשפה עשירה וריאליסטית הוא מתאר את רצח היהודים.
הנה קישור לספר בספריה הלאומית:
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002086677/NLI
והנה קטע מהספר:
"ב-30 באפריל 1942 הוצאה פקודה כי כל היהודים בפינסק שלא נכנסו לתחום הגטו חייבים לעבור לגטו. בגטו היו 240 בתים ב-23 רחובות והם חולקו בין 20-18 אלף היהודים לפי חצי מטר מרובע לנפש. הגרמנים רשמו בדקדקנות את כל 18,287 היהודים בגטו פינסק. שם משפחה, שם פרטי, שנת לידה, כתובת בגטו, מקצוע ומקום עבודה. הרוב הגדול נשים וילדים. רוב הגברים נרצחו עוד בטבח של 5 באוגוסט 1941.
באחד מימי יולי, הגיע אֶבְּנֶר (סגן המושל הנאצי) בליווי הרופא המחוזי דילבסקי, אל היודנראט, ודרשו את רשימות חולי הרוח וכל החולים הקשים. ברצונם – הם אמרו, לקחת אותם לריפוי בבית החולים בבריסק. "הרשימה כבר הוכנה ע"י ד"ר דילבסקי," אמר אֶבְּנֶר. "אם לא תשתפו פעולה נוציא בעצמנו את החולים וכעונש גם את משפחותיהם..." בלית ברירה הכינו פקידי היודנראט – רופאים ושוטרים את הרשימה.
לאחר יומיים הגיעו כמה מכוניות גרמניות לשערי הגטו לאסוף את החולים. החולים האומללים ובני משפחותיהם ידעו את הצפוי להם והתנגדו לשוטרים היהודים אשר באו לקחת אותם אל המכוניות, והם נגררו בכוח. החולים נורו מחוץ לעיר. כדי להרגיע את הרוחות הנסערות לאחר הפעולה הזו, חזרו אֶבְּנֶר וד"ר דילבסקי לגטו, והבטיחו שחולים נוספים לא יוצאו.
כעבור כמה ימים הופיע פתאום בגטו המשוגע שכונה "נחומקע טעפעלע שמאַלץ".
"איך ניצלת?" שאלוהו. "ברחתי" – ענה, "וכי איך תוכל להתקיים קהילה בלי משוגע..."
ביום 27 באוקטובר 1942 הוציא רייכספירר ס.ס. הימלר, פקודה: "אני מצווה, על אף השיקולים הכלכליים לחסל ולהשמיד את גטו פינסק."
גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון
בתפקיד ז'דנוב וגבלס במיניסטריון "האמת"
גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, שסידרה לעצמה ג'וב מפנק במשכורת מפנקת, מפורסמת באלטרואיזם שלה ובאהבת הזולת, לכן קראה למכון שלה בשם מכון "זולת".
המחקר היסודי שעשתה איילה חסון על הקשר בין "התנועה האיסלמית" בישראל-רע"ם לבין "התנועה האיסלמית בעזה – החמאס, מכונה על ידיה של שניפיצקי-גלאון "פייק ניוז" (היא הרי כבר בעבר חקרה ומצאה שדעא"ש זה בגלל ישראל). ובהמשך לקביעתה זו היא מכריזה שהמכון שלה "זולת" הוציא "מחקר" מדעי חדש עם מסקנות אופרטיביות.
"המחקר," מדווחת שניפיצקי-גלאון, "בדק את הקשר בין פייק-ניוז לפגיעה בזכויות האדם והציע רפורמה חקיקתית שתשים דגש על מפיצי חדשות כזב." והמסקנה היא – ישראל חייבת חקיקה, זהירה אך תקיפה, שתבלום את שקיעת היסודות הדמוקרטיים – או שכל מה שיישאר פה הוא תעמולה."
(זהבה גלאון, "ישראל חייבת חקיקה נגד פייק ניוז", "אל-ארצ'י, 8.11.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10360943
הבנתם? גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון סבורה שהיא-היא המייצגת את האמת ובדומה לרעיון "השיחדש" האורווליאני היא תקים את מיניסטריון "האמת" ותקבע לכולם מה זה אמת ומה זה שקר, ממש כז'דנוב וגבלס.
מעניין איך האקטיביסטים הפרו-איסלמים מזדהים עם הפשיזם האיסלמו-נאצי ומציעים דגמים פשיסטיים אלו ליישום בארץ על מנת להרוס את הדמוקרטיה הישראלית.
המוזר הוא שחבר מפלגתה, יאיר גולדנר-גולן, אינו רואה בה סימן מובהק לשנות השלושים של המאה הקודמת...
הצילווווו!!!!
העובדות שמיניסטריון "האמת" של שניפיצקי-גלאון קבע שהן שקר
מספר 2 ב"תנועה האיסלמית"-רע''מ, מאזן גנאים הכריז כי רע"ם פועלת לטובת האסירים (המחבלים) שהם "כתר על ראשו של כל ערבי לאומי."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=720490&forum=scoops1
לאחר הביקורת על עמותת 48 המעבירה סיוע למחבלים הסירו אנשי רע"ם ממטרות האגודה את המילה "בני השאהידים" (כלומר בני המחבלים).
https://rotter.net/forum/scoops1/720521.shtml
גדעון משה זריצ'נסקי-סער – דמי לא יחרץ –
ומי ישמור על השומרים?
לואי דויד-דמביץ ברנדייס, השופט היהודי-אמריקאי-ציוני שמוצאו ממשפחה יהודית-פראנקיסטית מפראג, התפרסם באימרה: "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר."
הוכחה לכוח אור השמש ניתנה בבחירות לנשיאות ישראל, כאשר שני מועמדים ביטלו את מועמדותם מחשש שאור השמש יחשוף את שחיתותם. בנימין פואד בן אליעזר, שנחשד בקבלת שוחד, ומאיר שטרית שנחשד בתשלום דמי לא יחרץ לעוזרת הבית שהטריד אותה מינית וחתמה איתו על הסכם סודיות.
עננה כבדה רובצת גם עדיין על מניעי התפטרותו של גדעון משה זריצ'נסקי-סער. האם חשש מאור השמש? באופן מוזר עיתון הארץ" גנז את התחקיר שעשה עליו:
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000972931
והנה גדעון משה זריצ'נסקי-סער שר המשפטים של "ממשלת השינוי והריפוי" שמתנאה ב"פוליטיקה אחרת", ממנה את מאיר שטרית לוועדה לבחירת היועמ"ש. ובתשובה לתמיהות על מינוי אדם שיש עליו רבב השיב כי הוא לא הורשע בדין. למשרה כזו חשובה חייב להתמנות אדם ללא רבב שאינו סחיט, אלא אם כן בחר בו זריצ'נסקי-סער בכוונת מכוון.
אסור למנות את מאיר שטרית לתפקיד לפני שהוא משחרר את העוזרת מהסכם הסודיות וחושף הכול לאור השמש, כך יאה גם לפרשה של זריצ'נסקי-סער להיחשף לאור השמש.
יאיר למפל-לפיד – נפוטיזם כשינוי וריפוי
יאיר למפל-לפיד התנגד בעבר לקיומה של הק.ק.ל. ותבע לפרקה, ועתה כחליף השינוי והריפוי הוא נהנה משירותה ומינה את קרובת משפחתו לאותו מוסד מיותר לדבריו.
בתגובה לשאלה על הבת דודה של אשתו שמונתה לק.ק.ל. בעלות של 20 אלף שקל לחודש, ענה למפל-לפיד: "כל המינויים טובים, ראויים, עוזרים למדינת ישראל ונבחנו ברמה המשפטית. כל הממשלה הזאת היא שונה."
https://rotter.net/forum/scoops1/720797.shtml
הנפוטיזם של למפל-לפיד מובן יותר לאור הכרזתו "אני ציוני, אני איש המחר החי את עברו בשושלת שלי יש את בובי פישר וודי אלן." (האוטואנטישמים והאנטי ציונים)...
https://twitter.com/NavehDromi/status/1457950613191409664?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email
מי צריך את תוכנית הבידור ארץ נהדרת?...
המתייוונים – מאלכסנדר ינאי (זכר) לאלכסנדר ינאי (נקבה)
אחד המאפיינים החשובים ביותר של משפחת החשמונאים במלחמתם במתייוונים היה מתן שמות עבריים תנכיים. מתתיהו, יהודה, שמעון, יונתן. בדור השני החשמונאים כבר התייוונו בעצמם ולקחו שמות יווניים. הורקנוס, אריסטובלוס וכו'.
המלך השני והחשוב ביותר של החשמונאים, שהיה גם כהן גדול, כבר נקרא ע"ש אלכסנדר ה-3 מלך מוקדון, הגמון הליגה ההלנית, סטרטגוס אוטוקרטור של יוון, השאה של פרס, פרעה של מצרים, ולורד אסיה, ובקיצור אלכסנדר מגנוס (הגדול ביוונית).
המלך (בסיליאוס ביוונית) אלכסנדר (יונתן) ינאי, קרא לאשתו ברוח השפה העברית (לפני מחדשת השפה העברית מרב קסטנר-מיכאלי) אלכסנדרה, לה נוסף גם השם העברי שלומציון (ביוונית Salome ). המלך אלכסנדר, המלכה היא אלכסנדרה.
אלפיים ומאה עשרים שנים אחרי אלכסנדר ינאי החליטה כוכבת הילדים מיכל ינאי לרדת ליוון ולהתייוון. על מנת שבִּתה לא תרגיש שלא בנוח בקרב היוונים באתונה, היא החליטה לקרוא לה ע"ש אלכסנדר מוקדון-מגנוס, ונתנה לה את השם אלכסנדר. (לא אלכסנדרה). מעכשיו יש לנו אלכסנדר ינאי זכר, ואלכסנדר ינאי נקבה. אי אפשר שלא להיווכח בהשפעתה הרבה של קסטנר-מיכאלי על השפה העברית.
מרב קסטנר-מיכאלי בתפקיד רבין ובן גוריון
לאחר שבשבוע שעבר הקניטה מרב קסטנר-מיכאלי את בנימין גנץ שהוא לא רבין כי היא רבין, קבעה השבוע ראש מפלגת העבודה היושבת על כיסא בן גוריון, שהיא לא רבין ולא בן גוריון. בניגוד לבן גוריון היא מתנגדת להתיישבות יהודים בנגב, ותומכת רק בהתיישבות ערבים.
זו מפלגת העבודה החדשה.
https://rotter.net/forum/scoops1/720286.shtml
לזכותה של קסטנר-מיכאלי ייאמר שהיא לא מתנאה בהיותה ברל כצנלסון. הוא הרי אמר עליה ושכמותה: "אין עם בעמים וגו'..."
מדע הווירולוגיה – אפשר לטנף גם בידיים
חברת הכנסת שירלי פינטו היא חירשת אילמת המדברת בידיה בשפת הסימנים. מתוך נאמנות עיוורת לבנט היא הוקיעה את עמיחי שיקלי וכינתה אותו וירוס.
https://rotter.net/forum/scoops1/720676.shtml
מסתבר שלא רק בפה, אלא גם בידיים ניתן לדבר בשפה נאצית.
לאור הביקורת שספגה פינטו היא טענה שסך הכול התכוונה לווירוס מחשב...
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=720727&forum=scoops1
מסתבר שכמו בשפת המדברים גם בשפת הידיים הכול ניתן לפרשנות.
למה אין בארץ מאסר עולם?
הרוצחת סיגלית חיימוביץ ,רוצחת הנער אסף שטיירמן, משתחררת מהכלא לאחר 20 שנה.
https://news.walla.co.il/item/3469246
זה מעלה את השאלה. למה אין בארץ מאסר עולם? למה החוק הישראלי מגדיר עשרים שנה כמאסר עולם?
משה מזרחי-רז מחלק את ירושלים
זכורה לכולם ההתקפה הקשה מצד העבודה ומרצ בשעתו על הליכוד ונתניהו בגין סיסמת הבחירות שלהם: "פרס יחלק את ירושלים." להד"ם הם אמרו, תעמולת שקר.
והנה היום בממשלת השינוי והריפוי, ח"כ משה מזרחי-רז טוען בגלוי שיש לחלק את ירושלים.
https://twitter.com/mossi_raz/status/1457081531797843969
בניגוד לעבר, לא מרצ, ולא העבודה מחו על דבריו. הפעם זה מקובל אצלן כמדיניות טבעית.
נעמן כהן
* * *
מנחם רהט
פייק ניוז: כספים קואליציוניים לחמאס בעזה
התחקיר המטלטל של איילה חסון לא טען שישראל מממנת בכספי משלם המיסים את החמאס בעזה, אבל את הפייק ניוז הזה רצו ח"כים באופוזיציה להטמיע בתודעת הציבור. כך עובדת הנדסת תודעה
התחקיר ששידרה איילה חסון בערוץ 13 לפני שבועיים, היה באמת מטלטל. נחשף בו שמפלגת רע"ם הקואליציונית, מזרימה באמצעות עמותה שלה, 'סיוע 48', כספים ליתומי ואלמנות השהידים מן החמאס. בהחלט מידע חשוב, שאמור לעניין לא רק את הציבור אלא גם את הממשלה, המשטרה ושב"כ.
אבל דבר אחד בבירור לא נאמר בה: שכספים קואליציוניים מכיסו של משלם המיסים הישראלי, מועברים בדרך זו לחמאס. לתועלת הקורא נביא בתמצית מה שכן נאמר בתחקיר: לרע"ם עמותה ושמה 'סיוע 48', המזרימה כספים ליתומי ואלמנות החמאס בעזה, ובראשה עומד ראזי עיסא. האיש הוא רב תארים: גם יו"ר האסיפה הכללית של התנועה האסלאמית, המאיישת את רשימת רע"ם לכנסת, וגם חבר במועצת השורא. הוא ביקר בעזה בתפקידו כמנכ"ל העמותה ונפגש עם ראזי חאמד, בכיר חמאס, שהודה בביקור זה לעמותה על תרומתה לרצועת עזה. אותו עיסא, כך נחשף, שימש שושבין ואדריכל המו"מ הקואליציוני.
עד כאן התוכן המטלטל של התחקיר. אבל בשום מקום לא נאמר בו, שהכספים הקואליציוניים של רע"ם מועברים לעזה. ממש לא. איילה חסון נזהרה מאוד מלהעלות טענה כזו על דל שפתיה. אבל זה בדיוק מה שח"כים באופוזיציה רצו שתבינו. כך עובדת מניפולציה במרעה. הנדסת תודעה. איילה חסון ראויה לברכה על חשיפת מסלול הכסף מרע"ם ליתומי ואלמנות השאהידים בעזה. אבל מכאן ועד לטענה – שלא הועלתה בכתבה – שכספים קואליציוניים מועברים לחמאס, רב המרחק.
אבל באופוזיציה רצו להפיק מהתחקיר את מיטב הרווחים. להטמיע באמצעות התחקיר הזה במוחם של המצביעים, ש"הממשלה הרעה הזו" מממנת את החמאס. הם רצו לחשוב בשביל הציבור ולהגיע למסקנות שלא נאמרו בתחקיר. הנה למשל ח"כ מיקי זוהר, ליכוד: "זה לא לגיטימי אם עוברים כספים קואליציוניים, כספים של כולנו, למטרות טרור." ח"כית קרן ברק, ליכוד היתה יותר מחודדת: "זה אחד התחקירים המטלטלים ביותר," הזדעזעה. "במדינה מתוקנת זה היה גורם לנפילת הממשלה. כספים של מדינת ישראל עוברים את הגבול לעזה, לעמותת 48'." וכשהעירו לה מול המצלמה ש"זה לא היה בתחקיר," היא הגיבה בפסקנות: "זה לא משנה. זה כסף שעובר לנשק בלתי חוקי. זו מכבסת מילים."
ולא רק האופוזיציה רצתה שנבין את זה מהתחקיר. גם אתר חדשות אובייקטיבי ושמו 'אייס', העוסק בענייני תקשורת ורייטינג, דיווח לקוראיו: "העיתונאית איילה חסון חשפה בשישי בערב כי פעיל החמאס מודה לעמותה המקבלת את הכספים מרע"ם – והמשמעות היא העברת כספים קואליציוניים לעבר רצועת עזה." זה מה שעורכיו הבינו או רצו שנבין, או שנסחפו אחר ח"כי האופוזיציה: שכספים קואליציוניים הולכים לחמאס, רחמנא ליצלן.
אבל מה לעשות שבכתבה לא נטען ולא הוצג זנב הוכחה לטענה הזו, שכלל לא נאמרה בה. אפילו גיא זוהר, בתוכניתו המצויינת 'הצד השני', קבע חד משמעית: "בתחקיר לא צויין שכספים ישראליים עוברים לחמאס... איילה חסון הקפידה מאוד על הדקויות... מי שרוצה לטעון שכסף ישראלי עובר לחמאס, שימשיך לחקור."
זוהר גם הזכיר את מסמכי העמותה אצל רשם העמותות במשרד המשפטים, המאשרים כי העמותה הוותיקה מעולם לא קיבלה כספים ממשלתיים, גם לא בעקיפין, ושכל תקציבה מגיע מתרומות. כך היה כל שנות שבתה של רע"ם באופוזיציה, וכך זה נמשך היום.
אז איך זה שכולם הבינו שכספים קואליציוניים מוזרמים לחמאס? כנראה היו באופוזיציה כאלה שדאגו שזהו המסר שיישתל בתודעת הצופים.
כל הדברים הללו לא נאמרו כדי להצדיק את צירופו של עבאס לקואליציה. ודאי וּודאי שעדיפה קואליציה בלעדיו. אבל מה לעשות שגם נתניהו הבין שלא תיתכן קואליציה בלעדיו. אבו-יאיר הזמין ארבע פעמים את עבאס למעונו בבלפור לשיחות חשאיות, שבאחת מהן הבטיח, לדברי עבאס: "רק אני יכול לבטל את חוק קמיניץ." נתניהו אפילו שיגר את עבאס למפגש ריכוך עם הרב חיים דרוקמן בביתו. וכשהוברר שח"כ סמוטריץ' הוא המכשול, הפעיל אבו יאיר מכבש לחצים עליו, ושלח אליו את הרבנים שמואל אליהו וצבי טאו למשימת ריכוך.
גם ח"כים גוייסו להשגת ההכשר. ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן: "עבאס הוא קול חדש שמעורר תקווה עצומה." ח"כ מיקי זוהר: "הטענה שאין להעניק לגיטימציה לממשלת ימין בסיוע מפלגה ערבית, היא עמדה שגויה." ח"כ יואב קיש, ששימש איש הקשר של נתניהו עם עבאס: "עבאס מייצג את הערבים שרוצים לחיות בשלום." וכך גם אנשי אנשי תקשורת. שמעון ריקלין: "יש להקים ממשלת ימין בתמיכת עבאס." עמיתו ינון מגל: "לקרוא לעבאס תומך טרור ביום שהוא מגנה טרור נגד מתיישבים יהודים בשומרון זה לא רציני ולא ראוי."
מסקנה: מי שעודד צירוף עבאס בסבב הראשון, אַל יתלונן על צירופו בסבב השני. ומי שחותר לטרלל את הצופים עם פייק ניוז על כספי המיסים שמממנים כביכול את החמאס בעזה, בונה על חולות נודדים.
מנחם רהט
* * *
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
אלונים בני מאות שנה, נטעו, נוסעי-הצלב: מכורכמים, מעונים על-ידי רוחות, מפותלים מזיקנה וסבל – יפים, איתנים, תקועים בקרקע הסלעי וניזונים ממנו בגבורה עילאית.
ואורנים "צעירים", בני שלושים-ארבעים, בני גזע שונה, ניטעו על-ידי עברים צעירים, נישאים אל-על, שולחים פארות לכל צד, ישרים כמיתרים, נמשכים לשמיים, נעים ברוח קלה והומים, מטפטפים שרף בושם וקרירות תוך האוויר.
גינות-פאר שתולות כגני-עדן לפני הבתים אדומי-הגג, שושנים מוורידות ומתאדמות בשפע, בעליצות, כל בית מגיש לעיניך חג קטן של סידור-פרחים, עצים שלווים מכוסי פריחה לבנה וסגולה, לנוי ולריח. צל וריח, וצליל גרוני – השחרורים רוויי-עדנה, וסלסול הבולבולים, וצופיות כקסטנייטות מפצחות ביניהם – תזמורת מלטפת אוזן ולב.
טבעון העתיקה – לחש עובר בין שיירי אלוניה המפותלים, לחש עיתים, מאוויים, מלחמות וזכרונות –
וטבעון החדשה בהדר אורניה וברושיה ההולכים ישר השמיימה, לשמיה מנומרי העננים הקלים, העולים מים התיכון הקרוב ותועים בין פסגות הכרמל הנשקף בכל הדרו כאן, בכל קסמו התנ"כי-הארכאי, לובש צורה ופושט צורה, מתכסה בצל וזועף, ומחייך באורות רכים כצבעי הצדף, כשצמחייתו הפראית עוטפת אותו ברכות.
אנשים שקטים מהלכים ברחובות, מברכים זה את זה, מתעכבים לשיחה קלה, ממשיכים –
טבעון היפה, שאי ברכה ממני.
*
נכתב: 1975 לערך. נדפס לראשונה בביטאון המועצה המקומית קריית טבעון, אולי ב-1975, במלאת 40 שנה לטבעון. על גזיר העיתון שנמצא בעיזבון אין תאריך, הנוסח כאן עובד גם לפי המקור, שנמצא בעיזבון.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, חל כנראה איזה שהוא בלבול, כי פורסמו בגיליון 1695 התמונות של פנינית שיין ללא הכתבה שלי עליה.
לילה טוב,
עדינה בר-אל
אהוד: אכן אירעה תקלה במרבית הגיליונות וזאת כי מזכירת-המערכת שלנו ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ –צירפה בטעות לגיליון 1695 את קובצי התמונות – שנועדו לכתבה שלך על פנינית שיין, שמתפרסמת היום כאן בגיליון 1696 עם התמונות.
* לא יאומן כי יסופר: "עיתונאי 'הארץ' גדעון לוי קיבל הערב (שלישי) את פרס סוקולוב לעיתונות כתובה בטקס פרסי סוקולוב לשנת 2021 שהתקיים בתל אביב. את הפרס לעיתונות כתובה קיבל לוי מידי ראש העיר תל אביב, רון חולדאי." ["הארץ" באינטרנט, 9.11].
עיתונאי ישראל, כיתבו כמו גדעון לוי ותקבלו פרסים!
* אהוד היקר, לאחר שקראתי את ספרה של פרופ' זיוה שמיר "עד קצווי העברית – לשון וסגנון בשירת אלתרמן", חדלתי להתפעל מהתרגומים שלה משלוש שפות (אנגלית, צרפתית וגרמנית) – בספר הנ"ל מסתבר ידע אדיר ביידיש, רוסית, לטינית ויוונית עתיקה (אולי החמצתי שפה?)
ובאשר לתרגום היפה ל"לורליי" של היינה וההתייחסות של אלתרמן לנושא, כמובאים על ידי זיוה שמיר – באוגוסט 2012 שטנו, רעייתי ואני על הריין, וכשהגענו לצוק המפורסם, המדריך קרא את התרגום ל"לורליי", אינני זוכר של מי התרגום, אבל זה של זיוה שמיר יותר יפה.
מסור נא תודה ליעקב זמיר על השבחים שלו – עכשיו אני מבין שיש קורא אחד למה שאני כותב אצלך. זה מעודד.
באשר להדסה מור, אני אוהב לקרוא את דבריה, הם פשוט מרתקים. בבקשה, אל תהיו ברוגז.
שלך
משה גרנות
* אביבה קם: בשנות ה-30, כשהייתי עוד ילדה, ביקר אצלנו לעיתים בחור תימהוני, אספרנטיסט, היה גם עוזר במשק כמה ימים. פעם, בשעת ארוחת הצהריים, הוא דיקלם לנו בתרגום חופשי לעברית שיר על "נערה היושבת וסורקת את שערות הזהב שלה," זה כל מה שזכרתי. מתברר שזו היתה פגישתי הראשונה עם "לורליי". נהניתי לקרוא היום את התרגום.
* אם שודדים רעולי-פנים פרצו באמצע הלילה לחצר שלכם, והם עתידים לשדוד את המכונית שלכם ואולי גם לפרוץ לבית שלכם, ובידכם אקדח ברישיון – אל תירו בהם כי מערכת המשפט הישראלית קשובה מאוד לרחשי ליבם של השודדים והיא תרשיע אתכם!
לכן זיכרו – אם הותקפתם, אל תירו! ויש להעביר אזהרה זו גם לחיילי צה"ל, ואם ינהגו אחרת – אזיי הפרקליט הצבאי הראשי כבר יֵדע איך לטפל בהם!
* בעקבות הסנקציות שהטיל מימשל ביידן הרופס על חברת הסייבר ההתקפי הישראלית NSO – החלו ברחבי עולם הטרור העולמי, בייחוד הערבי והמוסלמי, הסוני והשיעי גם יחד – חגיגות נלהבות לציון הטיפשות האמריקאית!
ראו את מאמריו החשובים של יורם אטינגר, המתפרסמים גם אצלנו, המספרים על מצעד האיוולת של ארה"ב – לא רק הפקרת השאח הפרסי ומובאראכ אלא החל מהאמברגו על מכירת נשק לישראל עם מיד הקמתה, כאשר ישראל דיממה ונלחמה על חייה וזכתה בנשק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית, נשק שהכריע את המערכה – רק בזכות סטאלין, שחרף שנאתו את הציונות חשב שבכך הוא מסייע לגירוש בריטניה מהמזרח התיכון! – ואחדים ממנהיגי מפ"ם באותה תקופה כתבו שאם הצבא האדום יגיע לישראל – יקבלו אותו בתור צבא משחרר!
* ציטוט: האמירוּת האיסלאמית של אפגניסטן: בשל הרעב הכבד, ילדוֹת נמכרות לזקנים.
מתברר שזה לא משהו לחיות באמירות איסלאמית, ועוד באפגניסטן תחת הטליבאן. חודשיים וחצי לאחר חזרת שלטון הטליבאן, כבר נמצאת היישות האפגנית בקריסה כלכלית קשה, רעב וייאוש. מזכיר את המקבילים שלהם בעזה, בעוד אמירות איסלאמית, זו של חמאס. אגב, בחזון שלו ל"שחרור פלשתין" ציין השבוע חמאס כי פלשתין "המשוחררת" (כלומר כל ארץ ישראל) צריכה להיות אמירות איסלאמית, למעוניינים. [תמונה].
מחיר ילדה בת 9 באפגניסטן: שווה ערך ל-2,000 דולר, וכך נגמרו 20 שנות אשליות והזיות אמריקאיות. Me too? – ולחשוב שהם רצו לעולל גם לנו את זה.
אפילו הפרוגרסיבים מתחילים להבין את הזוועה שהמיטו על אומללים אלה. ורשת CNN צילמה איך מוכרים ילדה בת 9 לזקן, שפשוט לוקח אותה, ונעלם. למרבית הזוועה, עשרות אלפי אפגנים מתפזרים עכשיו במערב, זה יגיע למאות אלפים, והם כמובן יביאו את הנורמות האלה יחד איתם. [סרטון מזעזע על מכירת הילדה].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 8.11.2021
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
* * *
חגית הלפרין, "הבריחה מן הארמון המכושף, שלונסקי וסופרי דור תש"ח."
להזמנות: הוצאת צבעונים: 050-5547295, וכן בקישור:
* * *
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
מומלץ מאוד לחובבי קרמן ובן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אנטר ועכבר שמאלי
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)."
("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל