| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1697
[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א בכסלו תשפ"ב, 15.11.2021
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אהבה עתיקה. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. סוס ורוכבו, דהירה על סוס בדרך הביתה. ויליאם שייקספיר ורוברט פרוֹסט. // אורי הייטנר: 1. רצח אב. 2. צרור הערות 14.11.21. // יצחק גנוז: עֵת הַלַּיְלָה נִפְרַס. // יוסי אחימאיר: הילדות הירושלמית של עירית אמינוף. // איליה בר-זאב: אִפּוּס כַּוָּנוֹת. // בן-ציון יהושע: על ספרה של רבקה-תפארת חקק "חותם אישי לדורותיי הבאים". // רבקה-תפארת חקק: שני שירים. // שושנה ויג: הפעם הראשונה. // משה גרנות: על "עט דמוי באר – שירים" מאת אדלינה קליין. // [עמנואל בן סבו]: 25 שנים מלאו למשלחת התלמידים הראשונה שיצאה מישראל לאתיופיה. // נעמן כהן: לונדון לא היתה מעניקה את פרס העיתונות ללורד האו האו – תל אביב כן. רון אובז'נסקי-חולדאי – מבייש את העיר תל אביב ותושביה. // אסתר רַאבּ: הם דנים אותי ברותחים. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה ראשונה: מבוא. // ממקורות הש"י.
* * *
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער ראשון: שירים מוקדמים
חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת
אַהֲבָה עַתִּיקָה
מְהַסֶּסֶת לָשׁוּט בְּעֵרוֹם חֻרְשׁוֹתָיו.
גֶּשֶׁם
וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת
רַק הַלֵּב
מְהַלֵּךְ בִּשְׁרִירוּת רִגְשׁוֹתָיו.
וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו
עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים –
וּכְכָל שֶׁהַדְּמָמָה רַבָּה
וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת
הַלֵּב
קוֹרֵעַ בִּי אֶת שְׁתִיקוֹתָיו.
1959
* * *
זיוה שמיר
תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
דהירה על סוס בדרך הביתה
ויליאם שייקספיר ורוברט פרוֹסט
סונטה 50 של שייקספיר מתארת אדם הרוכב על סוס, והוא משתוקק להגיע ליעדו – להימצא כבר בזרועות האהוב/ה המחכה לו במרחקים. במילה האנגלית "friend" אין בידול מִגדרי, אך בתרגום העדפתי "רֵעִי", בהנחה שאילו פנה המשורר לנמענת אישה, הוא היה בוחר ככל הנראה באֶפּיתט אחר.
הסונטה מותחת קו של אקבלה בין הדרך המוחשית של הסוס ורוכבו לבין הדרך המטפורית המייצגת את כל מהלך החיים. הדרך הולכת ומתקצרת, במובן החיובי (מטרתו של הרוכב, בית ידידו האהוב, הולכת וקרֵבה) ובמשמעות השלילית (גזר דינו של החלוף מחכה לכל בן תמותה בסוף הדרך). המסע המהיר מקצר אמנם את הדרך, אך גם מחיש את הקץ:
SONNET 50
How heavy do I journey on the way,
When what I seek, my weary travel's end,
Doth teach that ease and that repose to say,
'Thus far the miles are measured from thy friend!'
The beast that bears me, tired with my woe,
Plods dully on, to bear that weight in me,
As if by some instinct the wretch did know
His rider lov'd not speed being made from thee.
The bloody spur cannot provoke him on,
That sometimes anger thrusts into his hide,
Which heavily he answers with a groan,
More sharp to me than spurring to his side;
For that same groan doth put this in my mind,
My grief lies onward, and my joy behind.
סונטה 50
ויליאם שייקספיר
מָה רַב הַדְּוַי, וּמָה רַבָּה הַדֶּרֶךְ,
לִמְחוֹז חֶפְצִי אֶשְׁאַף מִמַּסָּעִי.
לַהֲוָתִי בַּעֲלוֹתִי עַל עֶרֶשׂ,
אֵדַע: מִילִין בֵּינִי לְבֵין רֵעִי.
סוּסִי שֶׁנִּתְיַגֵּעַ מִיגוֹנִי,
אַט מִתְנַהֵל לֵאֶה, נוֹשֵׂא בָּעֹל.
כְּמוֹ אוֹתְתוּ חוּשָׁיו לוֹ שֶׁאֲנִי
מִמְּךָ לְהִפָּרֵד אֵינִי יָכוֹל.
לֹא תַּמְרִיצֵנּוּ גַּם מַכַּת הַמּוֹט,
בִּמְרִי רוּחִי לְצַלְעוֹתָיו אֶדְחַף,
וּבְסִבְלוֹ רַק אֲנָחָה יִפְלֹט,
אַךְ זוֹ לַלֵּב עַשְׂרוֹת מוֹנִים תִּכְאַב.
כִּי לִי תִּלְחַשׁ דּוּמָם הָאֲנָחָה:
אֵידְךָ מַגִּיעַ, פַּסָּה הַשִּׂמְחָה.
מאנגלית: זיוה שמיר
ויליאם שייקספיר. דיוקן דרושאוט מ-1623. ויקיפדיה.
בתקופה האליזבתנית, הסוס – בלוויית כרכרה או בלעדיה – היה אמצעי המסע הנפוץ ביותר במרחבי האי הבריטי אפילו באותם מקומות המרושתים בתעלות מים. לא ייפלא אפוא ששתיים מן הסונטות של המשורר האנגלי הנודע סיר פיליפ סידני בספרו "אסטרופל וסטלה" (1580) מתארות אף הן סוס ורוכבו. באחת מהן מדמה המחבר את עצמו לסוס, ובשנייה הוא מדבר בשבחה של הדרך הגדולה שהתענגה למגע נשיקת רגלה של סטלה, אהובת לִבּוֹ.
לימים כתב המשורר האמריקני רוברט פרוֹסט את אחד משיריו הנודעים "חנייה מול יערות בערב מושלג" (נכתב ב-1922 ופורסם ב-1923), המתאר אף הוא סוס ורוכבו. באמצע הדרך לביתו עורך הדובר חניית ביניים ליד בית זר, מוקף ביערות המכוסים בשלג כבד. מראה היער המושלג מעורר בו מחשבות על הקיום האנושי, על העדפותיו בחיים, על החיים ועל המוות. אפשר ששורות מתוך סונטה 50 של שייקספיר הִדהֲדו בתודעתו בעת שכּתב בשירו הקצר על שמוטלת עליו המשימה "מִילִין לִגְמֹא" בטרם ישמוט את ראשו.
שני השירים – האנגלי והאמריקני – הם שירי מדיטציה שוקטים המשַׁקפים את מחשבותיו של אדם העושה דרך מפרכת, ובעודו שואף בכל מאודו להגיע למחוז חפצו, הוא עורך השוואה טבעית ומתבקשת בין דרכו המפרכת לבין מהלך חייו. שניהם מעמתים את הפְּנים עם החוץ, ומתארים אדם בעל נפש סוערת העומד על רקע תמונת נוף שלֵווה:
Stopping By Woods on a Snowy Evening
By Robert Frost
Whose woods these are I think I know.
His house is in the village though;
He will not see me stopping here
To watch his woods fill up with snow.
My little horse must think it queer
To stop without a farmhouse near
Between the woods and frozen lake
The darkest evening of the year.
He gives his harness bells a shake
To ask if there is some mistake.
The only other sound's the sweep
Of easy wind and downy flake.
The woods are lovely, dark and deep.
But I have promises to keep,
And miles to go before I sleep,
And miles to go before I sleep.
רוברט פרוסט. ויקיפדיה.
חנייה מול היער בערב מושלג
רוברט פרוֹסט
לְמִי הַיְעָרוֹת מוּלִי דּוֹמֶה אֵדַע
הוּא אֶת בֵּיתוֹ בְּתוֹךְ הַכְּפָר נָטָה,
הוּא לֹא רָאָה עֵת מַבָּטִי סָקַר
אֵיכָה הִשְׁלִיג הַיַּעַר שֶׁנָּטַע.
בָּרִי, סוּסִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה מוּזָר,
שֶׁכָּאן עָצַרְנוּ, בְּאֵין בִּקְתַּת אִכָּר;
בֵּין שֶׁלֶג יַעַר לְצִנַּת אַגָּם
שׂוֹרֵר לוֹ עֶרֶב קַר וְנֶעְכָּר.
הוּא מְנָעֵר את מְצִלַּת הַגָּב
לִשְׁאול אִם לא נָפְלָה אֵיזוֹ שְׁגָגָה,
אֵין קוֹל סְבִיבֵנוּ, לֹא נִשְׁמַע גַּם אוֹת,
רַק נַהַם רוּחַ, שְׁאוֹן פְּתִיתֵי תּוּגָה.
הַיַּעַר כֹּה יָפֶה, אָפֵל, עָמֹק,
אַךְ עַל גַּבִּי מֻטָּל עֹל מְשִׂימוֹת.
מִילִין לִגְמֹא בְּטֶרֶם רֹאשׁ אֶשְׁמֹט,
מִילִין לִגְמֹא בְּטֶרֶם רֹאשׁ אֶשְׁמֹט.
מאנגלית: זיוה שמיר
גם שירו של רוברט פרוֹסט, כמו הסונטה השייקספירית, מאניש את הסוס ומעניק לו מחשבות ורגשות. גם הוא מפַתח את האָנָלוגיה שבּין הדרך לבין מהלך החיים. המטרה רחוקה, והסוס עוצר לפי שעה לצִדו של בית דומם שאין בו אות חיים, בית שהיערות והנופים המקיפים אותו מכוסים בשלג כלובן התכריכים. הדובר מנחם את עצמו באָמרו שעל כתפיו מוטלות עדיין משימות כבדות ולפניו משתרעת עדיין דרך ארוכה בטרם ישמוט את ראשו; וכך – בניגוד לסונטה השייקספירית – שיר ההרהורים העצוב של רוברט פרוֹסט מסתיים בנימה אופטימית של תקווה ואמונה בעתיד – בדרך המשתרעת לפניו.
ובשירה העברית? מעניין להיווכח ששירי המסע העבריים מתארים תכופות את העגלה, או את הכרכרה, ולא את הסוס. יוצא מן הכלל הוא שירו המפורסם של דוד פוגל "לאט עולים סוסַי".
זיוה שמיר
* * *
באבל של מותה של גלי ניר
(לבית בן עזר)
בגיל 51
פניהָ, דמותה רבת החיים ושערה הזהוב
הזכירו את סבתהּ בלה בן עזר ראב לבית שרייבמן
גלי היתה בתם של יהודית (לבית כהן) ועמנואל בן עזר
עמנואל היה בנו של אלעזר בן עזר ראב
אלעזר היה בנו של יהודה ראב בן עזר
יהודה היה בנו של אליעזר ראב
אליעזר ראב היה בנו של שלמה ראב
כולם קבורים באדמת ארץ ישראל.
הלווייתה של גלי התקיימה ביום שישי, 12.11
בבית הקברות בסביון
תנחומים למשפחתה
יושבים שבעה בבית המשפחה ברחוב הברוש 5, סביון
מוצ"ש משש, ובמשך השבוע מעשר עד אחת ומארבע עד תשע
* * *
1. רצח אב
במאמר שפירסם ב"הארץ", התייחס רוגל אלפר למאורעות תשפ"א – הפרעות האלימות של ערבים נגד יהודים, בעיקר בערים המעורבות, בזמן מבצע "שומר החומות": "מלחמת עצמאות פלשתינאית, ששורשיה בנכבה המוכחשת."
אוקיי. רוצה נכבה? יהיה נכבה. ההסבר לכל האלימות נגדנו מאז קום המדינה. אבל מה מסביר את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט? ומה מסביר את מאורעות תרפ"ט? ואת מאורעות תרפ"א? ואת מאורעות תר"פ? הרי מאורעות תר"פ, 1920, אירעו 47 שנים לפני "הכיבוש" ו-28 שנים לפני ה"נכבה"?
והרי גם אז היו בתוכנו מי שהאשימו את עצמנו בפרעות נגדנו. שבועיים לאחר פרוץ מאורעות תרצ"ו, באסיפת האחד במאי של ההסתדרות, התייחס אליהם ישירות ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, ובסוף אותו שבוע פרסם את דבריו ב"דבר":
"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן יידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."
ובכן, בא ילד כזה. ולא ייאמן מאיזה בית הוא בא. הילד בן 94. ובראיון ל"הארץ" ב-16.9.21 הוא אמר:
"מדינת ישראל והמפעל הציוני נולדו בחטא. לא יעזור. החטא הקדמון הזה רודף וירדוף אותנו ורובץ עלינו... ראית בעולם מקום אחד שרוב מסכים לוותר בו לפולש זר, שאומר, 'אבות אבותיי היו פה', ודורש להיכנס לארץ ולקבל שליטה? הקונפליקט היה מובנה והציונות הכחישה את זה, התעלמה מזה… ככל שהפרופורציה בין יהודים וערבים השתנתה לטובת היהודים, הערבים הבינו שהם מאבדים את הרוב. מי יסכים לדבר הזה? אז התחיל קונפליקט אלים, פרעות/מאורעות 1920, 1921, 1929, 1939-1936, ומלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה... אני רואה בכל המהלך הזה של הפיכת רוב (ערבי) למיעוט ומיעוט (יהודי) לרוב מעשה לא מוסרי."
את הדברים אמר יעקב שרת, בנו של משה שרת.
משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, ראש הממשלה השני, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, היה ציוני דגול. הוא היה ממובילי המערכה המדינית להקמת המדינה וכל חייו היו קודש להגשמת הציונות.
בנו הידרדר לאורך שנים למצב צבירה אנטי-ציוני. הוא אנטי-ציוני ואף מגדיר כך את עצמו. הוא רואה בציונות תנועה של עוול שפלשה לארץ לא-לה ומצדיק את הערבים במלחמתם בציונות. הוא מתנגד לעלייה לארץ. הוא מטיף לירידה מהארץ. את מדינת ישראל הוא מגדיר מדינת רשע ופשע.
והוא מתיימר להיות נושא הדגל של זכר אביו. כלומר, במידה רבה זה נכון, הוא הקים את העמותה להנצחתו והוציא את יומניו וכתביו לאור והנגיש אותם באינטרנט. אך עולמו הוא שנאה לכל מה שמייצגת דרכו של אביו.
בתוך הנהגת מפא"י, משה שרת היה יונה. הביטויים "ניצים" ו"יונים" היו מקובלים בשנות השישים והשבעים. בשנות הארבעים והחמישים ההגדרה היתה "אקטיביסטים" ו"מתונים". הוא היה מהמתונים וכך הפך ליריב של בן-גוריון, האקטיביסט. אך המחלוקת היתה על הדרך להשגת המטרות הלאומיות – בשום אופן לא על המטרות עצמן. לא היתה כל מחלוקת בין בן-גוריון לשרת על המטרה המשותפת.
התיימרותו של יעקב שרת האנטי-ציוני להיות ממשיך דרכו של משה שרת הציוני, מזכירה לי את היתלותו של אברום בורג האנטי-ציוני במתינותו היחסית של יוסף בורג בתוך הציונות הדתית, כאילו הוא ממשיכו. האמת היא שבשני המקרים מדובר ברצח אב, מבחינה אידיאולוגית.
רצח-אב הוא עניין לפסיכולוגים.
יעקב שרת זכה, איך לא, בכתבת שער מפנקת במוסף ב"גלריה" של "הארץ". אבל אפילו המראיין מטעם "הארץ" (!) שאל אותו בתום הריאיון האם הוא בטוח שהוא צלול.
כיוון שיעקב שרת נגד מדינת ישראל ובעד אויביה, מן הסתם מדובר בהומניסט דגול וליברל נאור. כך הוא גם רואה את עצמו. אבל האמת היא שאין הוא אלא גזען חשוך. הנה כמה מפניניו בראיון:
על עדות המזרח – על השאלה מה השתבש בדרך (כלומר מה גרם לכך שישראל מדינה לא מוסרית וכו' וכו'), הוא השיב: "לעם היהודי היו שני אויבים גדולים, היטלר וסטלין, התליינים של התרבות היהודית שרוקנו והרסו אותה – בפולין ובברית המועצות. אלה שתיכננו את המדינה כיוונו בראש ובראשונה לשבט היהודי הזה. השואה של היטלר והג'נוסייד הרוחני של סטלין שינו לגמרי את המבנה וההרכב הדמוגרפי של ישראל. רק אחרי שהתברר שאלה שהיו צריכים לבוא אינם, באו יהודים אחרים. אני לא מזלזל בהם. מבחינה יהודית הם יהודים כמוני וכמוך, אבל הרקע שלהם היה שונה. הם גדלו בארצות מוסלמיות, באו מרקע של דת, חמולות והערצת האב. אנשים כאלה נכנסו עכשיו לארץ, וזה שינה את המצב וגורם עד היום בעיות וזעזועים."
על העולים מחבר המדינות – "העלייה הרוסית איכזבה אותי קשות. האנשים שרציתי כל כך שיבואו לפה התגלו לבסוף כימנים וכלאומנים – תוצאה של שנים שחיו כחצי-מתבוללים שהיו צריכים להסתיר את מוצאם. כעת הם פנו לצד הכי פנטי וקיצוני. לקחתי חלק בהבאתם של האויבים שלי. אביגדור ליברמן הוא מתנחל. מבחינה פוליטית הוא אוייב שלי."
ומה מאכזב אותו? "אני מאוכזב מהפרצוף ומהצביון של המדינה. כשאני רואה ראש ממשלה עם כיפה על הראש זה לא טוב לי. זה לא ישראל שהייתי רוצה לראות."
בקיצור, הוא לא מחבב במיוחד יהודים.
ברל צדק.
* פורסם לראשונה ב"האומה" חוברת 224 נובמבר 2021, תחת הכותרת: "שרת הבן שונא את מדינתו".
2. צרור הערות 14.11.21
* פיתוח רבתי של הגולן – תקציב המדינה כולל תקציב מיוחד של רבע מיליארד שקל לפיתוח הגולן, בהתאם להסכם הקואליציוני עם תקווה חדשה. לכך יתווספו עוד כמיליארד שקל מתקציבי המשרדים השונים שייועדו לגולן. בעוד שבועות ספורים עתידה הממשלה לעלות לגולן לישיבה מיוחדת, בה תקבל כהחלטת הממשלה תוכנית חסרת תקדים בהיקפה מאז ראשית ההתיישבות בגולן, לפיתוח הגולן, במטרה להכפיל בתוך שנים ספורות את מספר התושבים היהודים בגולן.
לקראת ישיבת הממשלה, נערך ביום שלישי ביקור מכין בגולן של מנכ"לי משרדי הממשלה, בראשותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה יאיר פינס. הביקור עסק בהתנעת מיזמים משמעותיים בגולן, בתחומי התעסוקה, התשתיות, החינוך, התחבורה, אנרגיה מתחדשת ועוד.
* תוחלת החיים של תושבי הגולן – בדיון עם המנכ"לים של משרדי הממשלה שביקרו בגולן, הלין ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח, בצדק, על בעיית התשתיות הרפואיות בגולן. הוא הוסיף על כך אמירה שתוחלת החיים בגולן נמוכה בשש שנים מתוחלת החיים במדינה.
זו אמירה משוללת כל יסוד. הנתון שעליו היא מתבססת הוא הגיל הממוצע של הנפטרים עד כה בגולן. אולם הגולן הוא אזור התיישבות צעיר יחסית, ורוב דור המייסדים של הגולן עדיין בחיים. לכן, אין עדין פרספקטיבה שניתן על פיה לדבר על תוחלת החיים בגולן. הממוצע הוא בין אלה שכבר נפטרו, שמטבע הדברים הם נפטרו בגיל צעיר מן הממוצע. מרבית בני דורם עדין חיים ובועטים.
קיבוץ אורטל קם 11 שנים אחרי תחילת ההתיישבות בגולן. עד כה נפטרו באורטל שלושה חברים. מדובר בחברים שנפטרו בטרם עת. הגיל הממוצע שלהם הוא 57. כמובן שזה לא אומר דבר על תוחלת החיים באורטל. לפני שש שנים היה עדיין נפטר אחד מאורטל, שנפטר בגיל 40. אז נכון היה לומר אז שתוחלת החיים באורטל היא 40 שנה?
אגב, האם ראש המועצה חושב שהגולן יהיה אבן שואבת לקליטה באמצעות מסר שתוחלת החיים בו נמוכה כל כך?
* הלוחם למען הגולן – צביקה האוזר הוא הלוחם למען הגולן מיספר 1 במערכת הפוליטית. החלטת הממשלה שתתקבל בישיבה מיוחדת בגולן בעוד שבועות אחדים, שהיא החלטה על מפעל לאומי של פיתוח הגולן שלא היה כמותו מאז תחילת ההתיישבות ב-1967, היא יוזמה של צביקה, תנאי שצביקה העמיד בהסכם הקואליציוני של תקווה חדשה וקבלתה המהירה היא בדחיפה של צביקה. צביקה גם העלה ראשון, עוד כמזכיר הממשלה, את הנושא של הכרה אמריקאית בריבונות הגולן. הוא זה שחדף למהלך החשוב הזה שהסתיים בהצהרת טראמפ בנושא (ומן הראוי לקדם אותו לחקיקה של בתי הנבחרים). כל הכבוד לצביקה, איש של חזון ומעש!
* חלוקת עבודה הוגנת – שר התקשורת יועז הנדל מוביל מהפכה לאומית בתחום הסיבים האופטיים. אחרי העשור האבוד שבו משרד התקשורת עסק בנושאים שנדונים כעת בבית המשפט, וישראל – אומת הסטרט-אפ, הידרדרה למקום ה-100 בעולם בתחום פריסת הסיבים, ישראל זינקה בתוך כשנה אל המדינות המובילות בעולם והיא מס' 1 בקצב פריסת הסיבים.
מדיניותו של הנדל היא בראש ובראשונה דחיפת הפריסה באזורי הסְפָר, ביהודה ושומרון, במגזר הכפרי ובמגזר הערבי – אזורים שבשל דלילות האוכלוסייה בהם, פריסת הסיבים אינה כדאית, והיד הנעלמה של השוק החופשי תפקיר אותם. אינטרנט מהיר באזורי הספר הוא יעד לאומי וחברתי ממדרגה ראשונה, המוחק פערים גיאוגרפיים ומאפשר צמיחה דמוגרפית ותעסוקתית באזורים אלה.
לנכוח פריסת הסיבים הנמרצת ביהודה ושומרון, אמר ח"כ משה אבוטבול מש"ס, בראיון לערוץ 20: "בשביל מה אתה [השר הנדל א.ה.] נותן סיבים אופטיים ביו"ש? זה כמו לקנות עניבה לנידון למוות. אחרי שיפנו את אותם מקומות הסיבים האלו ישמשו את הפלשתינאים להעלות טיקטוקים שבהם הם מכים יהודים."
טוב, נדלג על הבורות והעילגות ונתמקד במסר הפוליטי. על פי דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, אותם מדקלם אבוטבול, ממשלת השמאל האנטי ציונית בהנהגת ראש הממשלה בפועל מנסור עבאס עומדת להקים מדינת טרור פלשתינאית ביהודה ושומרון. והם למדו ממורם ורבם בענייני תעמולת שקר, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת.
אז לא. השקר לא יהפוך לאמת. הוא יישאר שקר ויבייש את השקרנים.
ובסך הכול חלוקת העבודה נראית לי הוגנת. הממשלה תיישב את ארץ ישראל, תבנה אותה ותפתח אותה, והחמוצים יאכלו את הלב.
* אוטוסוגסטיה ביביסטית – לעיתים אני קורא את ההבלים שכותבים ביביסטים וממש משפשף את העיניים. הם באמת מאמינים בקשקושים שהם מחנטרשים? ולצערי, כמה שזה לעיתים בלתי נתפס, כנראה שהתשובה חיובית. יש כאן תהליך של אוטוסוגסטיה ביביסטית, שבה אותם אנשים אומרים וכותבים שוב ושוב את השטויות הללו ולאט לאט גם מאמינים בהם.
כך, לדוגמה, קראתי רשומה של ליצן ביביסט משכנע את עצמו למה ממשלת נתניהו עם רע"ם כשרה ולעומת זאת ממשלה עם רע"ם כשאדם אחר הוא ראש הממשלה טמאה. הוא הסביר משהו כמו שיש הבדל בין ממשלה לאומית עם רע"ם, שזה דבר נפלא, לבין ממשלה אזרחית עם רע"ם שזה אסון לאומי.
הראשון בעיקרי האמונה הביביסטית היא ש"המדינה זה נתניהו" ונגזרותיה ש"הלאום זה נתניהו", "הציונות זה נתניהו" וכן הלאה. ולכן, ממשלה שהעומד בראשה הוא אדם אחר ולא נתניהו היא בהגדרה ממשלה לא לאומית, ממשלה אנטי ציונית, ממשלה אנטי יהודית וכל ההגדרות השקריות, הילדותיות והמטופשות הללו.
ואפשר ללכת הלאה עם האוטוסוגסטיה הזאת. למשל, תמיכה בחוק האזרחות של נתניהו כי זה חוק לאומי. התנגדות לאותו חוק, באותו נוסח בדיוק, של ממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה כי הוא אזרחי. תמיכה בשחרור למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים היא מהלך מצוין כי עשתה אותו ממשלה לאומית. תמיכה בהכלת הטרור החקלאי כי ממשלה לאומית היתה אחראית לה. תוכנית לאומית להכפלה של ההתיישבות בגולן היא צעד מגונה כי ממשלה אזרחית יוזמת אותה. הקפאת בניה ביהודה ושומרון ובירושלים היתה צעד ראוי ונכון כי היא נעשתה בידי ממשלה לאומית.
ולכן הכפפת כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי של נתניהו פירושה הכפפת האינטרס האזרחי לאינטרס הלאומי. גרירת ישראל לארבע מערכות בחירות והניסיון להמשיך לגרור אותה לעוד ועוד מערכות בחירות עד שתהיה קואליציית חסינות לנתניהו היא צעד לאומי שנועד להגן על הלאום ולחלץ אותו מאימת הדין. אבל אין לי בעייה עם חלוקת העבודה הזאת. הממשלה "האזרחית" תקדם את הציונות ותפעל לטובת עם ישראל והחמוצים ה"לאומיים" ימשיכו להתבכיין.
* יאיר נתניהו נגד "ישראל היום" – בעיני חומץ בן חומץ, שהוא דוברו האמתי של חומץ, "ישראל היום" הוא עיתון שמאלני. כך בפירוש הוא מגדיר אותו בציוצי ההסתה שלו. זאת, למרות שככל הידוע טרם בוצע הניתוח להוצאת לשונו של עורך העיתון בועז ביסמוט מהתחת של נתניהו ושהתועמלן ביריון-הרשת ברדוגו הוא אחד מבעלי הטורים שם (וכן לורד, טוכפלד, ארא"ל סגל, שיין ועוד ביביסטים מובהקים). אולם עצם העובדה שהעיתון כולו אינו קופץ לדום ואינו ממלא את כל מצוות פולחן האישיות, הופכת אותו ל"עיתון שמאלני". כי המדינה זה אבא שלו, הימין זה אבא שלו וכל מי שאינו סוגד לאבא שלו הוא ססמולן ובוגד.
אני מנסה לחשוב מה הופך את "ישראל היום" ל"כלי תקשורת של השמאל", כדברי בובת הפיתום של אבא שלו, וכנראה שמדובר במאמר של נדב שרגאי בגיליון ערב שבת שעברה, שבה תיאר את תוכניות הבנייה הנרחבות שהממשלה מקדמת בירושלים, אחרי שנתניהו הקפיא אותן ומיסמס אותן לאורך שנים. אכן, עיתון שמאלני.
* הגרופי – ככל ש"ארץ נהדרת" יתאמצו להגחיך את הגרופי גלית דיסטל אטבריאן – המקור תמיד יהיה מגוחך יותר.
* שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה – ישראל כ"ץ היה שר תחבורה מצוין. אני יודע שיש עליו ביקורת חריפה בתחומים מסוימים, אבל אף אחד אינו מושלם והמשאבים לעולם אינם אינסופיים. אולם כתושב אזור סְפָר מרוחק אני יכול להעיד שתרומתו של כ"ץ לחיבור הגליל והנגב למרכז היתה אדירה.
אז איך שר תחבורה כל כך מוצלח הפך לשר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה; השר היחיד שלא הצליח לבצע את החובה הבסיסית ביותר של שר האוצר – להעביר תקציב?
לא, זה לא חוסר כישרון. זה גם לא העיקרון הפיטרי (שעל פיו כל עובד מוצלח יקודם ויוזז מתפקידו כל זמן שהוא מבצע את תפקידו בהצלחה והוא יתקבע בסופו של דבר, בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה. בתפקיד זה שהעובד אינו מסוגל לבצע כהלכה, הוא "ייתקע" משום שלא יקדמו אותו כי הוא נתפס כ"חסר כישרון"). זו החלטה פוליטית אסטרטגית מודעת של כ"ץ.
איזה אינטרס יש לאדם להיכשל בתפקידו מתוך בחירה? ישראל כ"ץ מעוניין לרשת את נתניהו. הוא למד מניסיונם של אחרים, שכל מי שקרא תיגר על נתניהו, סטה מהקו שלו, גילה קצת מחשבה עצמית, חוסל במפלגת ביבי. לכן הוא החליט להקריב הכול, גם את כלכלת המדינה בהיותו שר האוצר, ובלבד שלא "יבגוד". אילו הוא ביצע את תפקידו בנאמנות, היה מוקע כ"בוגד" ו"ססמולני" והלך עליו.
אלא שישראל כ"ץ נשבע לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידו כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת. הוא בחר להעדיף את הנאמנות לנתניהו על הנאמנות למדינת ישראל. ישראל כ"ץ, קרוב לוודאי, לא יירש את נתניהו. כל מה שיישאר ממנו הוא הקלון של שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה שלא ביצע את תפקידו. חבל, כי הוא דווקא אדם מוכשר, חכם וביצועיסט.
* מטפס על הקירות – מוסי רז קרא לרשויות הרווחה לקחת את הילדים של מתנחל ולהעביר אותם "לישראל" והוסיף את כל ערימה הזבל שלו על "ההתנחלות מנוגדת לחוק הבינלאומי" וכל הארסנל החלוד והשחוק שלו.
אני מבין אותו. הוא מתוסכל ויוצא מדעתו, לנוכח העובדה שהוא שותף לקואליציה שמובילה מדיניות הפוכה ב-180 מעלות מכל מה שהוא הטיף לו ונלחם עליו כל חייו. כל שנותר לו הוא לטפס על הקירות, למרוט את שערותיו ולהקצין את התבטאויותיו.
* חילול זכרו של סוקולוב – היום שבו התועמלן האנטי ישראלי הפנאט גדעון לוי קיבל את פרס סוקולוב, הוא יום של חרפה לעיר תל-אביב וחילול זכרו של המנהיג הציוני, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית החמישי, אבי העיתונות העברית והמתרגם לעברית של ספרו של הרצל "אלטנוילנד" נחום סוקולוב, שעל שמו נקרא הפרס.
* שני פרסים – שבוע לפני הביזיון של מתן פרס סוקולוב לגדעון לוי, קיבל בן דרור ימיני פרס על מפעל חיים מאגודת העיתונאים. בן-דרור ולוי הם שני הפכים. בן-דרור הוא ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, נושא דגל הציונות. לוי הוא אנטי ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, נושא את דגל שלילת הציונות (כלומר את הדגל האנטישמי של שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית). בן-דרור הוא פטריוט ישראלי ממדרגה ראשונה. לוי הוא פטריוט לאומן של אויבי ישראל. בן-דרור הוא איש האמת הלוחם נגד השקרים והעלילות נגד מדינת ישראל. לוי הוא איש השקר והפצת העלילות נגד מדינת ישראל.
שני הפכים. שני פרסים. הפרס לבן-דרור הוא לתפארת מדינת ישראל. הפרס ללוי הוא חרפה לאומית.
* אסור להפקיר את השטח – אני מעריך מאוד את פועלו החשוב של בן-דרור ימיני שנאבק לאורך שנים נגד תעשיית השקרים האנטישמית ונגד שיתוף הפעולה של גורמים רדיקליים במערב עם הטרור האסלאמיסטי. גם השבוע, בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", הוא עשה זאת, בין השאר בחשיפת הפרצוף האמיתי של בית הספר לכלכלה של לונדון, שבו הותקפה השבוע שגרירת ישראל ציפי חוטובלי; בית ספר שמומן בידי קדאפי והוא מקיים ברית עם האוניברסיטה של חמאס. החשיפה הזאת חשובה מאוד. אבל איני מסכים עם המשפט הבא: "חוטובלי היתה צריכה להחרים את המוסד הזה." לא. אסור להפקיר את השטח רק לתעמולה האנטישמית. אסור להשלים עם מציאות שבה במוסדות אקדמיים באירופה לא תהיה דריסת רגל לישראל. ציפי חוטובלי מציבה את הדיפלומטיה הציבורית והמאבק על דעת הקהל במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה ועושה זאת היטב, ויש לעודד אותה להגיע באופן אישי ולשלוח גורמים אחרים לכל מוסד אקדמי ולעודד פעילות פרו-ישראלית בכל מוסד.
* גל אנטישמי עכור – טרור ה-BDS ממשיך להשתולל. ביום שלישי שעבר צריך היה לחלץ את שגרירת ישראל בבריטניה ציפי חוטובלי מפני לינץ' של פורעים פלשתינאים. כידוע, בחוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל עומדים, למרבה הבושה, ישראלים וארגונים ישראליים, כדוגמת "שוברים שתיקה". מדובר בגל אנטישמי עכור, שלא היה כדוגמתו מאז מלחמת העולם השנייה. כל אדם נאור והומניסט בעולם צריך להוקיע אותו וכל מדינה נאורה ודמוקרטית צריכה לנהל נגדו מלחמת חורמה.
* לא נוטשים עמדה – המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון (1977) תפסה את חיים חפר בתפקיד נספח התרבות בקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס. חפר נקלע לבעייה. הוא היה איש מפלגת העבודה ויריב מובהק של הליכוד ושל בגין. האם נכון שימשיך לשרת את הממשלה החדשה? רבים מחבריו לשמאל יעצו לו לפרוש. הוא פנה לחברו, מורו ורבו ומפקדו ומי שמינה אותו לתפקיד, יגאל אלון, ושאל לדעתו. אלון אמר לו שלא נוטשים עמדה באמצע קרב. כלומר, עליו להמשיך בעשייתו החיונית לקידום התרבות הישראלית בארה"ב ובפעילות ההסברה למען המדינה. חפר השתכנע ונשאר עד תום תקופת כהונתו, כעבור שנה. על כך רדפו אותו חלק מאנשי השמאל (יוסי שריד ואורי אבנרי, למשל) עוד שנים רבות, בטענה ש"התקרנף" למען ג'וב נוח.
שלושה שגרירים, שהם מינויים פוליטיים של השלטון הקודם, מכהנים עדין בתפקידיהם – השגריר בארה"ב ובאו"ם גלעד ארדן, השגרירה בבריטניה ציפי חוטובלי והשגריר באיטליה ד"ר דרור אידר. גם בהם מוטחת ביקורת דומה: איך הם ממשיכים לשרת את השלטון החדש?
אני תומך במינויים פוליטיים, כאשר מדובר באנשים בעלי כישורים המתאימים לתפקידם ובלבד שמדובר במיספר מצומצם שאינו שובר את שלד השירות הציבורי (ובמקרה זה, את השלד המקצועי של שירות החוץ). אני שמח ששר החוץ לפיד אינו ממהר לערוף ראשים, ואם הוא משאיר אותם בתפקידם, כנראה שהוא מרוצה מתפקודם ומתרומתם. וכאן נשארת ההכרעה בידיהם. האם עליהם לפרוש?
גם שגריר שמונה לתפקיד כמינוי פוליטי – מרגע שנכנס לתפקיד, הוא מייצג את מדינת ישראל ולא את מפלגת השלטון. ולכן, אם מתחלף השלטון, אין סיבה שיעזוב את תפקידו. ואם השר והממשלה החדשים נותנים בו אמון ומעוניינים שיישאר בתפקיד, נכון שיישאר. באיזה מקרה עליו לפרוש? אם הוא חש שהוא מייצג עמדות שאין הוא מזדהה עמן.
כיוון שבמדיניות החוץ והביטחון ממשלת השינוי היא ממשלת המשך (בוודאי בעקרונותיה המרכזיים), אין שום סיבה שיחושו כך. ולכן, טוב שימשיכו למלא בהצלחה את תפקידיהם.
* התנצלות – האם ישראל כבר נדרשה להתנצל בפני האוייב הטורקי על כך שהוא חטף אזרחים ישראליים?
* אל תסעו לטורקיה!
* במלחמה כמו במלחמה – ראש אט"ל (אגף טכנולוגיה) הפורש אלוף איציק תורג'מן, אמר בראיון ל"מעריב" שבשעת מלחמה צה"ל לא יעבור, לשם שינוע הכוחות, בכביש ואדי ערה, מחשש להפרות סדר אלימות שיעכבו את כוחות צה"ל.
הערכת המצב הזאת, תולדת המאורעות במבצע "שומר החומות", מדאיגה מאוד. מדאיגה יותר הגישה התבוסתנית של צה"ל, שאותה מציג תורג'מן. וכי מי שהתכוונו לחסום צירים בוואדי ערה כדי לחבל בשינוע הכוחות, לא יוכלו לעשות כן בכביש החוף, בכביש 6 ובוואדי מילק?
המסר של צה"ל צריך להיות שונה לגמרי. מי שינהג בשעת מלחמה כגיס חמישי הוא אוייב של צה"ל בשעת מלחמה, ובמלחמה – כמו במלחמה.
* הסמל של אובדן הריבונות – הסמל של אובדן הריבונות הישראלית על הנגב, הוא שטחי האש בצאלים. בדואים הפכו את שטחי האש לאזור גידול ענק של קנאביס; חממות ענק, עם השקיה וקונסטרוקציה ו-100 משאיות הנוסעות במקום מדי יום בשירות תעשיית הפשע והסמים. עבריינים בדואים על טרקטורונים וכלי רכב עושים בשטחי האש של צאלים כבתוך שלהם. ביזת נשק, תחמושת וציוד צבאי ואישי של לוחמים היא מעשה יום יום. מדובר בשילוב של פשיעה פלילית ולאומנית. המדינה איבדה את ריבונותה באזור שהוא התגלמות הריבונות – שטח צבאי. הם עושים צחוק מצה"ל ומהמשטרה ובעצם עושים צחוק מהמדינה.
כתבה חשובה במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" מתארת בהרחבה את הבעייה. התיאורים שם מסמרי שיער. חייב לחול שינוי. איני מקבל את הטענה שאי אפשר להשתלט על תעשיית הסמים במקום. ניתן לאתר באמצעות רחפנים את כל החממות וביום אחד להצית את כולם עד היסוד. יש להתייחס לכל גניבת נשק ותחמושת כסכנת חיים מיידית, שפירושה ירי על מנת להרוג כל מי שגונב נשק או תחמושת. יש לבצע נוהל מעצר חשוד נגד כל מי שחודר לשטח אש או בסיס צה"ל. כל טירון מכיר את הנוהל: "עצור! עצור או שאני יורה! ירי באוויר. ירי לכיוון הרגליים. ירי על מנת להרוג." די יהיה בהרוגים בודדים כדי שהתופעה תיפסק. יש לאשר לצה"ל לנהל מרדף נגד שודדי תחמושת וחודרים לבסיסי צה"ל, ולא לומר שאין לצה"ל סמכות לעצור אזרחים. יש להתייחס אליהם כאל מחבלים לכל דבר. יש לחוקק חוקים שיחייבו עונש מינימום כבד על חדירה לשטח צבאי ובוודאי על ביזת נשק ותחמושת.
לא אחת כתבתי על העשור האבוד של מחדל ביטחון הפנים שהביא לאובדן הריבונות הישראלית בשטחים רבים במדינה שהיו לאקס-טריטוריאליים. תמיד יש חוכמולוגים שכותבים לי שהתופעה היתה גם לפני שלושים וארבעים שנה. אני שירתי במילואים עד 2006. בכל שנה התאמנתי בצאלים וכיוון ששירתי בחטיבה דרומית ורוב התעסוקות המבצעיות שלנו היו בעזה, היה לנו כמעט מדי שנה גם אל"ת (אימון לפני תעסוקה. בשלב מסוים החלו לקרוא לזה אל"ל – אימון לפני לחימה), שגם הוא היה בצאלים. מעולם לא נתקלנו בתופעה ולא שמענו עליה.
והיום? כך נכתב בכתבה ב"ידיעות אחרונות": "הסיפור פה הוא על כאוס מוחלט, חוסר משילות ברמה הכי בסיסית. אין דרך אחרת לתאר את מה שקורה בשטחי האש ומרכזי האימונים של צאלים, המשמש כבסיס המרכזי להכנת כוחות המילואים למלחמה... כל מילואימניק שהגיע לצאלים בשנים האחרונות יודע לספר על חבורות של בדואים שטסים בטרקטורונים וחגים סביב מתחמי אימונים. הם מחכים לרגע של חוסר תשומת לב כדי לגנוב אמל"ח או ציוד אישי. או על רוכבי טרקטורונים שמלווים צוותי טנקים הנעים במבנה מבצעי אל היעד במסגרת אימון ומורידים מהם ציוד תוך כדי תנועה. הסיפורים באמת מסמרי שיער. ולא מדובר במעשיות שעוברות מדור לדור בתוך הפלוגות, אלא בעדויות ממקור ראשון."
הממשלה הגדירה את הלחימה בפשיעה במגזר הערבי כיעד לאומי מרכזי. זה לא רק מאבק בפשיעה, אלא מאבק על הריבונות. בתוך המאבק הזה, יש להציב את החזרת הריבונות לשטחי האש בצאלים למקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות.
* שבת ישראלית – פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה, מתנחל סרוג כיפה מאפרת, כיהן בכנסת ה-14 מטעם סיעת הדרך השלישית. הוא ניסח יחד עם עמיתו החילוני ממפלגת העבודה יוסי ביילין (לימים – יו"ר מרצ) אמנה להסדרת היחסים בין דתיים וחילונים בישראל. הנושא הראשון עליו הגיעו להסכמה היה השבת. הרעיון היה: תרבות – כן, מסחר – לא. כאשר פרופ' רות גביזון ז"ל והרב יעקב מדן ניסחו את האמנה המפורסמת ביותר ליחסי חילונים דתיים, גם הם הסכימו ראשונה על השבת, והגיעו בדיוק לאותה תוצאה. באותה תקופה היו עוד מיספר ניסיונות, באחד מהם הייתי שותף, להסכמות, וגם בהם הגיעו לאותו פתרון באשר לשבת.
לא במקרה השבת היתה המוקד להסכמה ולא בכדי זו היתה רוח ההסכמה על השבת. לא היתה זו פשרה במשחק סכום אפס, שבו כל רווח של צד אחד הוא הפסד של הצד השני, אלא משחק של win-win. כן, גם החילונים שהיו שותפים להידברויות הללו ראו חשיבות רוחנית, תרבותית וחברתית בכך שהשבת תהיה יום מיוחד בשבוע בפרהסיה הציבורית, יום שבו אנו שובתים ממסחר ומהמרדף אחר הבצע. גם הדתיים ראו לנכון ששבת תהיה יום התרבות הלאומי; לא רק מי שתרבות השבת שלו היא תפילה בבית הכנסת, אלא גם מי שתרבות השבת שלו היא מוזיאונים, קונצרטים וטיולים בטבע. ויש רבים שתרבות השבת שלהם היא גם תפילה וגם מוזיאון.
שר התרבות והספורט המצוין חילי טרופר יזם כבר לפני חודשים אחדים פיילוט, שעם אישור תקציב המדינה הוא הורחב באופן משמעותי, לתוכנית שנקראת "שבת ישראלית". זו תכנית שבה נפתחים המוזיאונים ושמורות הטבע בשבת בחינם. וכך מושג לפחות הצד הפוזיטיבי של הרעיון: תרבות – כן. והוא מושג באופן שגם חילונים וגם דתיים נהנים ממנו, כי אם אין גביית תשלום בשבת, גם דתיים מבקרים ביום זה במוזיאונים.
אני מייחל לכך שנתקדם גם לצד השני במשוואה: מסחר – לא.
* בבתי הספר – ברוב של 73:2 החליט הצט"מ, המורכב מטובי האפידמיולוגים במדינה, להמליץ לממשלה על חיסון הילדים בגיל 5-11. בימים הקרובים יקבל מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' נחמן אש, את ההחלטה המתבקשת.
וכעת השאלה היא איך לנהל את מבצע חיסון הילדים. הדרך הטובה ביותר, היעילה ביותר והמהירה ביותר לחיסון הילדים היא בבתי הספר. כך גם אנחנו וילדינו התחסנו, נגד מחלות שונות ומשונות. אין שום תחליף שמתקרב ליעילות של חיסון בבתי הספר.
באירופה מתחיל גל חמישי של קורונה. זה עלול להגיע גם אלינו. כדי למנוע זאת יש להאיץ את חיסוני הבוסטר לאלה שמתמהמהים ולחסן בדרך היעילה והמהירה ביותר את הילדים. כלומר בבתי הספר.
* הקונספירציה כפרי באושים של הנרקיסיזם – בראיון עם הפסיכולוג ד"ר יאיר כספי במוסף "הארץ", עם צאת ספרו החדש "ספר הכישרונות", הוא מדבר על התרבות הנרקיסיסטית, ומציג את תרבות תאוריות הקונספירציה כזיהום שהתפתח מהנרקיסיזם. "בגלל צורת החשיבה הנרקיסיסטית, אנחנו מתרגלים לחשוב שכולם עושים רק את מה שטוב להם, כולל הרופאים במשרד הבריאות וראש הממשלה שבטח עובדים בשביל פייזר. כולם בטח מקבל מזה משהו, הכול אינטרסים. ואם כך, אפשר להאמין לקונספירציות ולפאראנויות הכי גרועות בעולם. הרופא לא נתן אבחנה כי הוא אחראי ואיש מקצוע, אלא כי חברת התרופות משלמת לו."
* לא ראויה להנחות – העובדה שלא נגזר על סיגלית חיימוביץ' מאסר עולם על הרצח הסדיסטי, ללא כל מניע, סתם בשביל הכיף, של הנער אסף שטיירמן, היתה הזויה. אמנם היא לא זו שרוצצה בסלע את ראשו של אסף, המכה הסופית שהביאה למותו, אך היא זו שיזמה את הרצח, היתה שותפה מלאה להתעללות בנרצח והיא זו שהגישה את הסלע הקטלני לרעי חורב. אז אם היא כבר יצאה בזול, ביחס לעבירה, ונגזרו עליה 24 שנות מאסר, מן הראוי היה שתרצה אותן עד תום.
וגם אם זה נכון שהיא היתה אסירה למופת ולא היתה לה אף עבירת משמעת בכל שנות המאסר, וגם אם זה נכון שהיא הביעה חרטה אמיתית וכנה, וגם אם זה נכון שהיא עברה תהליך שיקום מוצלח והשתקמה – גם אז מי שביצעה פשע כל כך נתעב, לא ראויה להנחות ולשחרור מוקדם.
* מגש הכסף – 80 שנה מלאו לפלמ"ח והמפגש הראשון השנה של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה היה בבית הפלמ"ח בת"א. לבושתי וחרפתי, זו הפעם הראשונה שאני מבקר במקום. כמובן שבחצי יום כזה, הכולל דיון, אי אפשר היה להקיף את המוזיאון כולו. אולם חווינו את החוויה המרכזית שבו, התצוגה האורקולית המרתקת "מסע פלמ"ח".
התצוגה נפתחת באולם ההנצחה שבו מופיעים שמותיהם של 1,168 חללי הפלמ"ח שנפלו במערכה על הקמת המדינה ועל הקיר מופיעה הכתובת "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים." ומשם מתחילה התצוגה כולה, שמתחילה עם הגיוס של קבוצת נערות ונערים לפלמ"ח עם הקמתו ב-1941 ועמם הקהל מתגייס לפלמ"ח והולך את כברת הדרך הארוכה, מההכנות לפלישת צבאו של רומל לארץ, עם הווי הפלמ"ח בהכשרה בקיבוץ, עם המאבק בבריטים – הורדת מעפילים וליל הגשרים וגולת הכותרת, כמובן, מלחמת השחרור. לאחר שחרור אילת במבצע "עובדה", מסתיימת התצוגה באזכרה במלאת שנה לנופלו של אחד מארבעת חללי החבורה שאותה מלווה התצוגה (לוחמת ושלושה לוחמים שנפלו בקרבות תש"ח). שאר חברי המחלקה, אחד מהם יושב קטוע רגל על כיסא גלגלים, מזכירים אותם ואחת הבנות קוראת את מילות "מגש הכסף".
בטרם חווינו את התצוגה, נאמר לנו שיוזמי המוזיאון, מפקדי הפלמ"ח שרובם עוד היו בחיים כאשר הוא נהגה בשנות השמונים, ביקשו לכוון את התצוגה בעיקר לבני נוער בגיל 16-18, לקראת גיוסם לצה"ל. לפיכך, בלכתי במסלול התצוגה, ניסיתי לחוות אותה בעיני נער או נערה לקראת גיוס. ובעיניי, זו תצוגה יפהפייה, מרגשת מאוד ומעבירה היטב, דרך החוויה וההזדהות, את ערך המחויבות והאחריות של הפרט לקיום המדינה והנכונות להקרבה כדי להבטיח את ביטחונה.
יש כמובן לקויות אלו או אחרות בעיניי, חלקן טכניות, אך הן מתגמדות לעומת התמונה הכללית. הסיור מעלה סוגיות רבות מאוד לדיון, ואני מקווה שהכיתות שמבקרות במקום, ממשיכות לעסוק בהן לאחר מכן.
אחד הדברים שאהבתי בתצוגה, הוא הצגת הזיקה החזקה של הפלמ"חניקים לגורל היהודים בגולה, בשואה ואחריה, בניגוד למיתוס הניכור. דבר אחד שחרה לי ואף אמרתי אותו בדיון, הוא הכיתוב "כ"ג יורדי הסירה", המתעלם מן העובדה שיחד עם עשרים ושלושת הפלמ"חניקים היה גם קצין בריטי, שנועד לבצע אִיתם את משימת החבלה במפעלי הזיקוק בטריפולי, והוא ירד עימם אל המצולות. מן הראוי לתקן את המותג ההיסטורי הזה ל"כ"ד יורדי הסירה".
בדיון שלאחר הסיור, נטען שהתצוגה בעייתית, כי ניתן להבין ממנה שרק הפלמ"ח נלחם בתש"ח ורק הפלמ"ח הקים את המדינה. איני שותף לטענה. אמרתי בדיון, שאין זה מוזיאון מלחמת השחרור. זהו מוזיאון הפלמ"ח, וככזה נכון שיציג את חלקו של הפלמ"ח במלחמה ואת המלחמה – מנקודת ראותם של הפלמ"חניקים. האם במוזיאון השריון בלטרון מלחמות ישראל אינן מוצגות מנקודת המבט של חיל אחד? כיוון שיש מוזיאונים לרוב למחתרות ולארגונים השונים, מן הראוי שמשרד הביטחון יקים גם מוזיאון מלחמת השחרור, שייתן את התמונה המלאה. אך אין זה התפקיד של מוזיאון הפלמ"ח.
אחד המשתתפים בדיון לא שבע נחת מן המסרים של המוזיאון. זה הרי הפלמ"ח, הוא אמר, "צריכים היו להופיע בו ערכי השמאל." לשמחתי, לא אני זה שהשיב, שאלה בדיוק ערכי השמאל הציוני. אלה היו ערכי השמאל הציוני בימי הפלמ"ח, בשנות הארבעים, ואלה היו ערכי השמאל הציוני בשנות ה-80, כאשר עוצב המוזיאון. הערכים נותרו בעיניהם, מי שזז הוא השמאל הישראלי.
בתום המפגש הסתובבתי בתצוגה נוספת במוזיאון, שנקראת "צדקת הדרך", ובה מופיעים שירים של אלתרמן. השירים הם מתקופת הפלמ"ח ותש"ח, מלבד שיר אחד, השיר האחרון שכתב אלתרמן, שממש שמחתי שאוצרי המוזיאון ראו לנכון לצרף אותו.
--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
* ביד הלשון: בוא – בראיון של אריה דרעי לגל"צ, כל אימת שהוא נשאל שאלה קצת קשה או מביכה תשובתו נפתחה במילה "בוא".
זו לא המצאה שלו. ה"בוא" הזה שכיח מאוד בסלנג העברי. אני מכיר אותו כבר ארבעים שנה, אך לאחרונה הוא הפך יותר ויותר נפוץ.
כבר זמן רב אני רוצה לכתוב על הביטוי, אך לא מצאתי דרך להסביר אותו. מי שהיטיב להגדיר את הביטוי הוא רוביק רוזנטל.
רוביק הקדיש את אחד מטורי האתר שלו "הזירה הלשונית" למה שהגדיר "אלימות כבושה". בקטגוריה "אלימות כבושה" אין למילים משמעות אלימה, ובטון הנכון יש בהן אפילו נימוס או קריאה לדיאלוג. בסאב-טקסט טמונה אלימות העוברת בין המילים או בין השורות המטפוריות. כדרכו, הציג רוביק לקסיקון של ביטויי אלימות כבושה, שמתחיל ב"אם לא אכפת לך" ומסתיים ב"תהיה בריא".
בין הערכים בלקסיקון מופיע "בוא". וזו ההגדרה של רוביק: מלך האלימות הכבושה. לכאורה, קריאה לדיאלוג והתקרבות, למעשה, פתיחה לתגובה נוזפת או מאיימת על דברים שאמר מי שאמר. "בוא, מה שאמרת הוא הבל ורעות רוח".
גם "בּוֹאֶנָה", גִּרְסָה מקוצרת של "בוא הנה", והאוקסימורון הידוע "בואנה, לך מפה" (שאני דווקא מכיר אותו כ"בואנה עוף מפה").
אורי הייטנר
* * *
בעקבות הסנקציות שהטיל מימשל ביידן הרופס על חברת הסייבר ההתקפי הישראלית NSO – נמשכות ברחבי עולם הטרור העולמי, בייחוד בעולם הערבי והמוסלמי, הסוני והשיעי גם יחד – חגיגות נלהבות לציון הטיפשות האמריקאית!
* * *
יצחק גנוז
עֵת הַלַּיְלָה נִפְרַס
עֵת הַלַּיְלָה נִפְרַס יוֹצְאִים הֵם לָשׂוּחַ,
הַשָּׁרָב הַכָּבֵד כְּבָר חָלַף.
אַךְ עוֹמֵד הָאֲוִיר לְלֹא נִיעַ וְרוּחַ
סוֹפֵג וְצוֹבֵר הַקּוֹלוֹת.
מִמִּרְפֶּסֶת קְטַנָּה, מֵחַלּוֹן פָּתּוּחַ
מַקְשִׁיב וּמוֹנֶה מַזָּלוֹת.
וְהוֹלְכִים הֵם אַט אַט בְּצַעֲדָם הַפּוֹסֵעַ
כְּמוֹ חַס לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים.
בּוֹדְדִים לְעַצְמָם כְּמוֹ הַיּוֹם הַשּׁוֹקֵעַ
שֶׁעָבַר וְחָלַף בַּשָּׁנִים.
וְהוֹלֵךּ חוֹלֵה לֵב לָצוּד אֲוִיר
שֶׁאוּלַי עוֹד נוֹתָר לִנְשִׁימָה.
אוֹרוֹת רוֹעֲדִים עַל עַמּוּדֵי חַשְׁמַלִּים
רְחוֹבוֹת נִשְׂרָכִים בִּכְמִיהָה –
מֵיתְרֵי כִּנּוֹרוֹת הַנָּחִים בְּשַׁלְוָה.
אִשָּׁה מוֹבִילָה כְּלַבְלַב שָׁחוֹר
נִמְשָׁךְ בִּרְצוּעָה, מִזְדַּנֵּב.
יָרֵחַ מָלֵא מִבֵּינוֹת כּוֹכָבִים
אוֹפֵף מַבָּטָהּ הַכּוֹאֵב.
וְהוֹלְכִים הֵם אַט אַט בְּצַעֲדָם הַפּוֹסֵעַ,
בּוֹדְדִים לְעַצְמָם כְּמוֹ הַיּוֹם הַשּׁוֹקֵעַ.
יצחק גנוז
* * *
יוסי אחימאיר
הילדוּת הירושלמית של עירית אמינוף
מתוך דברי ברכה שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי ועורך רבעון "האומה" בערב השקת הספר "ילדה אחת מתל ארזה", שהתקיים ביום רביעי, 10.11.2021
את אירוע השקת הספר המיוחד, שחתומה עליו "ילדה" אחת בשם עירית אמינוף לבית מלברגר, ברצוני לפתוח בכמה שאלות: מה אתם יודעים על חמורו של פנחס בן יאיר? או על חייו הסוערים של רבי עקיבא? מי באמת היתה אשת לוט? מה אתם זוכרים על חטאי דוד המלך ועל רמייה ורמאים במשפחת יעקב אבינו? או אולי – דם בתולים ודם נידה במקורותינו?
על כל אלה ועל עוד כמה שאלות, ברומו של עולם המקרא, המדרש והתלמוד, יכולה להשיב רק האחת והיחידה, והיא יושבת כאן בתוכנו.
נכון, כבר לא ילדה, כבר אישה בעמה, חוקרת בעלת שם, אשר לפתע פתאום החליטה לא רק לחשוף סודות בלתי ידועים, כמעט אינטימיים, על חז"לינו, הלא הם חכמינו זכרם לברכה, או על אישים מקראיים כמו עשיו ושמשון, דוד ושאול, ואחד רבי יוחנן בר נפחא – אלא להיחשף בעצמה.
לפתע פתאום החליטה, שאם אני יודעת לספר על כל גיבורי המקרא והתלמוד, ולגלות את צפונותיהם, למה שלא אספר גם על עצמי? מה אני לא גיבורה? מי יכתוב עליי אם לא אני עצמי? וכך נולד הספר היפהפה הזה – "ילדה אחת מתל ארזה".
ספר בהחלט יוצא דופן בנוף האוטוביוגרפיות, סוגה ספרותית שנעשתה נפוצה מאוד באחרונה, ודי אם אזכיר את ספריהם שיצאו בשנה החולפת, של: רון חולדאי, קולט אביטל, רוביק דנילוביץ, דורית בייניש, צחי הנגבי, מתן וילנאי, יוסי ביילין – כולם מספרים על עצמם. בבחינת "רק על עצמי לספר ידעתי," כמאמר רחל המשוררת.
בטח ישנם ביניכם שישאלו – מה לי ולמחברת? והאמת, בשנים שעליהן עירית אמינוף מספרת בספרה, שנות הילדות הירושלמית שלה, לא הייתי שם, בתל ארזה. אבל כן הייתי בירושלים, בשכונה אחרת, מקור ברוך. נולדתי – כמוה ולפניה – ב"הדסה" הר הצופים, וחמש שנותיי הראשונות עברו עלי בעיר הנצורה, כולל המצור והמחסור.
תל ארזה נשקה למקור ברוך, אבל הילדה מתל ארזה לא נפגשה אז עם הילד מרחוב הטורים. אולי משום שהוא, כבר בגיל 5, נטש עם הוריו ואחיו אל השפלה. היו צריכות לחלוף עוד כשישים שנה כדי שהשניים ייפגשו, לראשונה, ותיווצר חברות-אמת ביניהם.
שימו לב: חניכת השומר הצעיר ובן בית"ר, כשבתווך אהרון, השופט אהרון אמינוף, שחקן הכדורגל של קבוצתי האהובה בית"ר ירושלים – בלי לה-פמליה כמובן – ודומני שהוא זה שריכך במקצת את עמדותיה השמוצניקיות של עירית...
את ירושלים ההיא, שעליה היא מספרת, אני זוכר מגלגול נוסף שלי בעיר החצוייה. זה היה לפני מלחמת ששת הימים, אני אז לומד גיאולוגיה באוניברסיטה העברית, כמה מהשיעורים התקיימו בבניין האוניברסיטה בשכונת ממילא שעל הגבול. מהחומה המקיפה את העיר העתיקה וממגדל דוד כיוונו צלפים ירדנים את נישקם לעבר העיר המערבית, ששטח הפקר חצץ ביניהם. היתה אזהרה קבועה: אסור באיסור חמור לעלות לגג ולהיחשף לצלפי האוייב.
כך היה עוד ב-1948 כאשר מאש חיילי הליגיון הירדני, שהיו ממוקמים בבית הספר לשוטרים, נהרגו שני הנערים – אלישע בן דוד ויוני אברמסקי, חבריו של אהוד מלברגר, אחיה זכרו לברכה של עירית שלנו. על כך היא מספרת:
"תל ארזה שלי היא שכונה מופגזת בפגזים ומנוקבת בכדורים. במשך כל שנות חיינו בדירה שמול בית הספר לשוטרים, לא החליף אבא שלי את התריסים. הוא קרא לחורי הפגזים 'פצעי השחרור' שלנו, ופצעי שחרור - לא מחליפים..."
ובכן, פגישתי הראשונה עם הד"ר אמינוף היתה באוקטובר 2010 ב"היכל התרבות" בעפולה. אז יצא לאור ספרה: "שמשון הלך אחר עיניו". לכבוד הספר התקיים ערב חגיגי – איך לא – ב"היכל התרבות" המקומי, והמחברת חשבה לעצמה שיהיה יפה אם תזמין מישהו מחסידי ז'בוטינסקי, כהגדרתה, לספר על "שמשון" של ז'בוטינסקי, שאותו היא מזכירה בספרה. אני הייתי הקורבן.
אחר כך נולדו ספרים נוספים מפרי מחקריה, ונערכו עוד ערבי ספרות והשקה, אשר בחלקם איכזבתי אותה ולא הגעתי... אבל מאז נוצר קשר חברי בינינו. כשבכל פגישה אני זוכה לקבל ממנה שקיות של... גרעיני עפולה.
הכרתי אפוא את הילדה מעפולה, לא מירושלים – שם, כשהיינו ילדים, לא יצא לנו להיפגש. את הילדה מירושלים, משכונת תל ארזה של ילדותה, הכרתי מסיפורים שבעל-פה, ועתה מסיפרה המופלא, גדוש האנקדוטות והפרטים.
אחרי כל כך הרבה ספרי אגדה ומדרש, למביני דבר בעיקר, אבל משעשעים ומחכימים, נולד הספר האישי, היפה כל כך, החולמני, ספוג נוסטלגיה למקום ולאנשים, גדוש בפרטים ובדמויות ציוריות, כמובן אמיתיות, מן החיים, שגם אם הם אישיים מאוד, הם מדברים אל הקורא. כובשים את ליבו.
יש לה זיכרון פנומנלי של העלאת פרטי פרטים מהילדות הירושלמית שלה. ומטבעם של דברים – נעשתה כאן ממרחק הזמן אידיאליזציה של הימים ההם, הרחוקים, שלא ישובו עוד...
עיקר חשיבותו של הספר, לדעתי – בהחייאת האווירה בירושלים הקטנה, החצוייה, התמימה, הכמעט מנותקת, בירת ישראל, במשך 19 שנה שקדמו לאיחודה במלחמת ששת הימים. ירושלים שאותה עזבה עירית בגיל 35, מאז אהרון נתמנה לנשיא בית המשפט המחוזי בנצרת.
היא עזבה את ירושלים – אבל ירושלים לא עזבה ולעולם לא תעזוב אותה.
באופן טבעי כבש את ליבי, מתוך שלל סיפורי הספר, סיפורו של לוחם האצ"ל הנשכח, נח וייס, ידידו של איש ה"הגנה" ישראל מלברגר, הלו הוא אביה של עירית. סיפור שהייתי בעקיפין קצת מעורב בו.
כשנפטר נח, התפלאה עירית בת העשרים-ושלוש, לראות בהלוויה שלו את מנחם בגין ושאר גדולי תנועת החרות והאצ"ל. רק ב"שבעה" התברר לצעירה הסקרנית הקשר שלהם אל הנפטר.
אימה של האלמנה השיבה לתמיהתה: "אינך יודעת שנח היה מלוחמי האצ"ל בירושלים ואחד המפקדים של המחתרת בעיר?" ועירית השיבה ברוב תמימותה: "איך ייתכן הדבר? הרי אבא שלי היה איש 'הגנה' בכל רמ"ח אבריו, ואיך היה חברו של איש האצ"ל?" והאם השיבה: "נכון, הם ניצבו משני צידי המתרס, אבל שמרו על חברותם כעל בבת עינם כל השנים, וחיבקו זה את זה ללא חיץ או גדר ביניהם."
עברו שנים, עירית אמינוף כבר ילדה גדולה, מגיעה לפני חמש שנים למכון ז'בוטינסקי, נוכחת לדעת כי מהארכיון נעדרים שמותיהם של נח ואלישבע רעייתו, ואז כדבריה, "החלטתי כי תפקידי הוא לגאול את שמותיהם ולהכניסם לפנתיאון של לוחמי האצ"ל – שם מקומם."
והיא מוסיפה: "צחוק הגורל, אני חניכת 'השומר הצעיר', נאבקת להכניס את שמותיהם של שני לוחמי האצ"ל, שנשכחו ונזנחו על-ידי חבריהם, לארכיון הלוחמים של המחתרת."
סוף הסיפור: תעודות כבוד על חברותם של נח ואלישבע באצ"ל, מטעם ברית חיילי האצ"ל, נמסרו על ידי עירית לבנם, הוא בא במיוחד מארה"ב, לקבל מידיה את התעודה.
זוהי דוגמא של סיפור מרגש, אחד מני עשרות בספר המלבב הזה, נושא מסר של חיבור בין עבר להווה, ובין יריבים פוליטיים לכאורה. אכן, גם כיום, בלהט חילוקי הדעות הפוליטיים, אל נשכח כי המאחד בינינו עולה על המפריד.
רבים בוודאי מכירים מתקופות שונות את עירית באופן אישי, הצברית היפה האולטימטיווית. את הטמפרמנט שלה, את ההתלהבות הכובשת שלה, את הנוכחות שלה, את שמחת החיים וכישרון הכתיבה שלה – כל אלה מוצאים ביטוי בספר החדש שלפנינו. הוא נכתב בשפה קולחת, בהומור עצמי, בריאליזם חד.
צחוק ועצב שזורים בו בכפיפה אחת, ספר שעורר בין אלה שקראוהו עד כה התרגשות רבה, ובמיוחד – כעדותה של עירית אמינוף עצמה על אירוע ההשקה הקודם, שהיה בירושלים – "חברים מן הרחוב, השכונה, השכונות הסמוכות, מגן הילדים, בית הספר העממי, בית הספר התיכון, מן השומר הצעיר, תיאטרון הנוער 'אורים', להקת המחול הידועה 'הורה', להקת המחול של הסטודנטים, וסתם אוהבים ומחזרים – מילאו את המקום וההתרגשות היתה גדולה." דומני שאותה אווירה שוררת גם כאן, באולם היפה הזה בהרצליה פיתוח.
ספר שהרבה אהבה ומחשבה הושקעו בו, גם בתוכן, גם בעיצוב, גדוש בצילומים שמוסיפים לו לוויית חן, ועל כל מלאכת ההפקה ניצחה מי אם לא המחברת חסרת המנוח, שפרשה לפנינו בפתיחות רבה פרק מכונן בחייה – סיפור חיים, סיפור שכונה וסיפור תקופה - מרתק ומלבב.
יוסי אחימאיר
* * *
אִפּוּס כַּוָּנוֹת
(מכתב למשורר פוליטי)
בְּמוֹרַד הָרְחוֹב, מִשּׁוּק הַבּוּכָרִים לִשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא,
פִּרְפּוּרֵי גְּוִיעָה שֶׁל חֹרֶף.
יֶלֶד עִם אוֹפַן עֲגָלָה מוֹבִיל טַנְק מַיִם תָּמִים.
(חֹק בַּרְזֶל-מְכָלֵי מַיִם מְכַסִּים אֶת גַּגּוֹת יְרוּשָׁלַיִם).
הַקָּלִיעַ שֶׁנּוֹרָה מִשֵּׁיךְ גַ'רַאח אוֹ מִבֵּית הַסֵּפֶר
לְשוֹטְרִים-פָּגַע.
חָרַר בַּטַּנְק. הֶחֱטִיא יֶלֶד. 300 מֶטֶר בֵּין הַכַּוֶּנֶת לַמְּכֻוָּן.
אָז עוֹד לֹא יָדַעְתִּי שֶׁכְּדַאי לְנַפְנֵף בְּאוֹתִיּוֹת מַחְכִּימוֹת בְּכַמָּה שָׂפוֹת:
זְהִירוּת, כָּאן יֶלֶד, לֹא לִירוֹת!
*
בַּיָּמִים הַבָּאִים הִתְאַפְּסוּ הַכַּוָּנוֹת –
הַקָּלִיעַ הַיְדִידוּתִי פָּרַץ לְבֵית אִמִּי,
מֵטִיחַ פֵּרוּרֵי קִיר אֶל מִטָּתוֹ שֶׁל אָחִי שַׁבְּתַּאי,
אֶל פָּנָיו הַשׁוֹאֲלוֹת. 400 מֶטֶר בֵּין הַכַּוֶּנֶת לַמְכֻוָּן.
כַּזָּכוּר, לֹא יָדַעְתִּי לִכְתּוֹב בְּשָׁלוֹשׁ שָׂפוֹת:
זְהִירוּת, כָּאן חַיּוֹת מִשְׁפָּחוֹת, לֹא לִירוֹת!
*
הַדֶּלֶת סַבָּה עַל צִירָהּ.
בַּחֲשֵׁכָה, בֵּין הֶבְזֵקֵי הָאֵשׁ, הָפַכְנוּ פְּלִיטִים בְּעִירֵנוּ.
בְּלִי צַלָּמִים, בְּצֵל בָּתִּים נֶהֱרָסִים חָמַקְנוּ אֶל הַנַּחֲלָאוֹת.
אָחִי הַפָּעוֹט, אָחוּז בִּזְרוֹעוֹתַי. אֵשׁ נוֹרְתָה אֶל הַצְּרוֹרוֹת.
(פְּלִיטִים בִּמְנוּסָה, כְּמוֹ בַּסְּרָטִים עַל מִלְחָמוֹת עוֹלָמִיּוֹת).
*
לְאֱלִישַׁע, רֵעִי וַחֲבֵרִי זֶה לֹא עָזַר. בְּ-17.5.48
נָפַל בְּ"מִלּוּי תַּפְקִידוֹ", שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְאַחַר הַהַכְרָזָה הַמְּפוּרְסֶמֶת בְּיוֹם ה' בְּאִיָּר: "טוּרַאי (בֶּן 12) מִחֵיל הָרַגְלִים" בְּיִזְכֹּר
וְאֵין שָׁלוֹם בְּחֵילוֹ.
*
בְּ-18.9.48 בְּכֶרֶם אַבְרָהָם, בְּבֹקֶר שַׁבָּת,
יֶלֶד מְשַׂחֵק בַּחֲצַר בֵּיתוֹ.
בְּעֶשֶׂר וָרֶבַע, לְלֹא שִׁלְטֵי אַזְהָרָה (אוֹ צַלָּם),
הַקָּלִיעַ הַמְּשׁוֹטֵט חָדַר אֶת גּוּפוֹ.
יוֹתֵר מִקִּילוֹמֶטֶר בֵּין הַכַּוֶּנֶת לַמְּכֻוָּן-אֵיזֶה דִּיּוּק, אֵיזוֹ פְגִיעָה.
יוֹנִי אַבְרַמְסְקִי, בֶּן 13 בְּמוֹתוֹ.
בְּ"סִיפּוּר עַל אַהֲבָה וַחֹשֶׁךְ" קָבַע הַמְחַבֵּר: פָגַע בּוֹ "צַלָּף יַרְדֵּנִי"(לִגְיוֹנֶר)
– מִלָּה בֵּין לְאֻמִּית, נְקִיָּה.
*
אַלְפֵי פְּגָזִים לֹא חָמְלוּ יְרוּשָׁלַיִם, חִפְּשׂוּ מַטָּרוֹת רְאוּיוֹת –
אֶת נְקוּדוֹת הַצִיּוּן בָּהֶן אֲמוּרִים הַשְּׁלָטִים לִצְעוֹק בְּכָל שָׂפָה:
לֹא לִירוֹת-כָּאן חַיּוֹת מִשְׁפָּחוֹת!
נ.ב-
טַנְק הַמַּיִם הַמְצֻלָּק מֻנָּח גַּם הַיּוֹם בַּגַָּג הַמִּתְקַלֵּף בְּבֵית רוּבִּינְשְׁטֵין,
מוּל בֵּית הֶעָלְמִין סַנְהֶדְרִיָה.
אַלְפֵי בָּתִּים מוּל קַוֵּי הָאֵשׁ.
קָרוֹב קָרוֹב –
גִּבְעַת הַתַּחְמֹשֶׁת. לֹא רָחוֹק –
גָּדֵר,
חוֹמוֹת
רק בשבועות האחרונים התברר שעירית [מלברגר-אמינוף] ואנוכי התגוררנו באותה סביבה ... ממול בית הספר לשוטרים – משם צלפו ליגיונרים (בחסות בריטית) על אזרחים תמימים.
השיר המצורף נכתב בתגובה להרצאה של משוררת ידועה ורבת פרסים בפני חבורת משוררים ואחרים לפני כ-12 שנה בחנות נוחה של "צומת ספרים" ברחוב דיזנגוף. בהרצאה (קראה משיריה) היא חזרה יותר ויותר על האכזריות של צה"ל כלפי הילדים והמשפחות הערביות שלא הוזהרו מראש לפני אירועי לוחמה שונים – "זהירות, כאן ילד, לא לירות" וכן "זהירות, כאן חיות משפחות, לא לירות" ועוד ועוד.
מכל הנוכחים בערב הנ"ל רק אדם אחד (משורר ידוע) קם והגיב לאמירותיה. ואני כתבתי את השיר המצורף.
בהפגזות 1948 על ירושלים נהרסו ונפגעו מאות משפחות. ירי בלתי פוסק ממנזר מר אליאס, מנבי סמואל, מהעיר העתיקה. ללא תגובה... לא היה אפילו במה לענות.
איליה בר-זאב
* * *
בן-ציון יהושע
שירת נשים מהולה בבדידות
על ספרה של רבקה-תפארת חקק
"חותם אישי לדורותיי הבאים"
הוצאת שלהבת ירושלם, תשפ"ב, 108 עמ'.
מסופר בתלמוד על אמירתו של חוני המעגל: "אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי" (בבלי, תענית, כ"ג א'). זאת האסוציאציה הראשונה שעלתה במחשבתי כשפתחתי את ספרה, הנאה מלגו ומלבר, של המשוררת רבקה-תפארת חקק: "חותם אישי לדורותיי הבאים".
סופרים ומשוררים לא תמיד מודים בפה מלא, כי הם כותבים את יצירותיהם לא רק לבני דורם אלא גם לדורות הבאים. יש בשם הספר של תפארת מעין מסר של 'והגדת' לצאצאים ולדורות הבאים. כותבת היא בהקדשה על ספרה ודבריה מעידים על הספר כולו: "ספרי הוא חותם אישי שלי לדורותיי הבאים. כתבתי את שיריי ברגש ובמילים פשוטות. בכל השירים שכתבתי ביטאתי מילה אחת: אהבה... חיפשתי את הטוב שבחיים ואת האור הזה אני מעבירה הלאה."
הצמא לאותה אהבת נעורים טהורה אינה פסה מן העולם גם בחלוף השנים, גם כשהגוף בוגד. אהבה היא אהבה ללא תנאי. כמה יופי אצור ב'אהבה בין סורגים', יש בה תעצומות של ארוטיקה ואהבה טהורה, יש בה מגע של פרפר: "ידך הנוגעת לא נוגעת" (8).
שירתה של תפארת היא שירת נשים מעודנת. רק אישה רגישה כמוה יכולה לתת ביטוי כמעט חלומי של אהבה ללא תנאי. זה וריאנט נשי של סולם יעקב – סולם האור של רבקה (12). הריאליזם הנוקב של האם והחולמנות של האב החייט מגולמים בסולם המוצב ארצה וראשו בשמיים, שם יושב החייט ותופר ומטליא את קיבוץ גבע בעמק עם ההרים של פולין (25). מאז החייט הפלאי הזה כבר נח על משכבו אך בגדיו מהלכים בעולם כצללים חיים:
וּכְשֶׁהָלַךְ אָבִי לְעוֹלָמוֹ אֶל אֲבוֹתָיו
לֹא נִשְׁכְּחוּ מַעֲשָׂיו.
מְטַיְּלִים עוֹד בְּגָדָיו
מְטַיְּלִים בָּעוֹלָם
כִּיצוּרִים בָּשָׂר וָדָם
(34)
ביד אמונה אוחזת המשוררת בידינו ומובילה אותנו אל ילדותה בפולין אל סבא שמואל שהובל למשרפות והוא שב מן האפר אל מחוזות הדמיון כדי לספר על המשפחה שנספתה באש השואה.
הפרשנות השירית של תפארת יונקת מן המקורות, ארמז מתוך שיר השירים עם נגיעה לכאן ועכשיו: "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (שה"ש א', ד') יחדיו ברחובות ירושלים" או "דּוֹדִי יָרַד (שה"ש ו', ב)' בדרכֵי עין כרם."
במידה רבה שירתה של תפארת היא שירה משפחתית רב דורית, שבה מככבות סבתא רבתא, סבתא, אימא, ילדים ונכדים, אך בין השיטין מתרוצצת נפש של משוררת בודדה שבדידותה נובעת מן הסתם מסיפור חייה של ילדה יהודייה בגולה הדוויה פולין. היא נקראה 'ז'יד' כמילת גנאי. שם חבטו בילדה היהודייה ש"בקסת השפוכה ראיתי את הדם" (46). גם בקיבוץ היא בודדה בחברת הצברים. תהום פעורה בין הצבר בעל החזה הנפוח לבין העולה החדשה שזה מקרוב הגיעה, שהמבטא שלה מסגיר אותה. וכדבריה: "והאדם בודד בתוך עולמו... והאדם – רק הוא עומד בבדידותו ואין לו נפש להיות איתו." (65) והיא מוצאת חברים בספרים שקראה ומילאו את עולמה.
התפילה האישית של תפארת היא קצרה ועוצמתית: "שמע קולי, ראה לבטיי – כי אוחזת אני לבי בידיי" (47). שירתה של רבקה-תפארת חקק כולה רגש. ילדותה בחברה אנטישמית בפולין שממנה עלתה וחיי הבדידות בקיבוץ טבועים בה עמוק. בעלה המשורר בלפור חקק וצאצאיה הם האורות הזוהרים בחייה.
בן-ציון יהושע
* * *
רבקה-תפארת חקק / שני שירים
ופתאום כמו דמות
אַבָּא בְּטִפּוּל נְשִׁימָתִי.
זֶהוּ יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן.
אֲנִי אוֹחֶזֶת אֶת יָדוֹ הַיְּמָנִית.
אֲבָל אֲנִי לֹא רוֹאָה אוֹתוֹ.
פָּנָיו אֵינָם פָּנָיו כְּלָל.
וּפִתְאֹם, כְּמוֹ דְּמוּת אַחֶרֶת בְּמִטַּת הַמָּוֶת.
לֹא אָבִי כָּאן לְפָנַי, אֶלָּא אָבִיו.
כְּמוֹ לָרִאשׁוֹנַה אֲנִי רוֹאָה
אֶת סַבָּא שְׁמוּאֵל בְּמוֹתוֹ.
אֵלֶּה פָּנָיו, אֵלֶּה עֵינָיו, כָּל הַפְּרָטִים.
כָּךְ נִלְקַח לַמִּשְׂרָפוֹת.
כֵּן, זוֹ מַמָּשׁ דְּמוּתוֹ.
וְהוּא בָּא מֵאֶרֶץ הַמֵּתִים
וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁהוּא יָשוּב
כְּדֵי לְהַכִּיר אֶת נֶכְדָּתוֹ
הַחִוֶּרֶת מִפַּחַד, שֶׁהוּא בָּא לְכָאן
לָמוּת שׁוּב.
הִנֵּה אָבִי הִנֵה סָבִי
וַאֲנִי בֵּינֵיהֶם
נוֹשֵׂאת אֶת פְּנֵיהֶם.
אבי ובגדיו
אָבִי
שֶהָיָה חַיָּט בַּקִּבּוּץ
הִטְלִיא אֶת בְּגָדָיו חַיָּט חָרוּץ
הִטְלִיא אֶחָד לְאֶחָד
לִיצוֹר מַלְבּוּש לִילָדָיו שֶלּוֹ
וּלְהַלְבִּיש כָּל יַלְדֵי הַקִּבּוּץ.
וְכַאֲשֶר הַבַּדִּים לָבְשוּ אֶת
דְּמוּתָם אֶת דְּמוּתוֹ
הָיָה מְחַיֵּךְ וְהָיְתָה נָחָה דַּעְתּוֹ
מְאֻשָּר הָיָה לְצַיֵּר אֶת בַּדָּיו
מְאֻשָּר הָיָה לְפַסֵּל אֶת בַּדָּיו
בְּצֶלֶם אֱנוֹש שֶל כָּל אֲהוּבָיו
וְהָיוּ לוֹ הַבְּגָדִים וְכָל הַנְּשָמוֹת שֶיָּצַר
יְצוּרִים מַמָּש עֲלֵי אֲדָמוֹת.
וּכְשֶהָלַךְ אָבִי לְעוֹלָמוֹ אֶל אֲבוֹתָיו
לֺא נִשְכְּחוּ מַעֲשָׂיו.
מְטַיְּלִים עוֹד בְּגָדָיו
מְטַיְּלִים בָּעוֹלָם
כִּיצוּרִים
בָּשָׂר וָדָם.
רבקה-תפארת חקק
* * *
הפעם הראשונה
אריאל היתה יכולה להיות הסטודנטית שלה, הן נפגשו בבית קפה גרג במדרחוב נחלת אלכסנדר בעיר חוף. דנה היתה מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב, לימדה במחלקה ללימודי מגדר התייחסות למיניות נשים בספרות העברית. דנה אהבה לחקור סיפורי ארוטיקה שלא זכו לחשיפה במדורי הספרות. הז'אנר החל לפרוח במאה העשרים ואחת כשנשים החלו לכתוב על המאוויים הכמוסים שלהן. כמי שקראה את הספר ׳פאני היל׳ שכתב ג׳ון קלילנד בילדותה ואת ׳מאהבה של ליידי צ׳טרלי׳ של ד. ה. לורנס אלה היו ספרים שכתבו גברים על נשים. זה די היה מיושן שגבר יכתוב על רגשותיהן של נשים ועל החשקים שלהן. היה זה מובן מאליו שהיא תחקור מה קרה לספרות הארוטית מימי הטאבו עד לימים של שחרור וחופש.
שתיהן עמדו כתף אל כתף ליד דלפק בית הקפה וביקשו באותה שנייה קפה ומאפה. שתיהן ביקשו מאפה שקדים אולם על מגש המאפים נותר רק מאפה אחד. דנה הביטה באריאל, אני מוכנה לוותר לך. אריאל הניחה את כף ידה על כתפה של דנה ואמרה בקול שקט. זה בסדר אני מוותרת. לא בואי נחלוק את המאפה. אסתפק בחצי. דנה היתה מלאה, שיער בלונדיני גולש ועיניים ירוקות. חמוקיים עגולים, סקסית משהו, ואריאל דקה וגבוהה, עיניים חומות, שיער קצוץ ומבט נערי.
דנה לא הבינה כיצד מגע קל בכתפה המיס אותה. אריאל ביקשה ממנה להצטרף אליה לשולחן הקטן בפינת בית הקפה. שעת אחר הצוהריים, עוד מעט קרניים אחרונות.
שתיהן לגמו מן הקפה בטעימות קטנות, נהנות מן הקצף בכפית ואחר כך שותות בנחת עד תחתית הספל.
תרצי להמשיך אליי, הצעירה נשפה באוזנה של דנה. רגע מה קורה כאן, דנה נשמה קלות והניחה יד על הלב. בתוכה הרגישה כיצד הפעימות מתעצמות. נלך אלייך. לא האמינה שהיא אומרת זאת בפשטות.
הן נכנסו לחדר קטן בדירה מפוצלת. כך גרו סטודנטים בעיר הגדולה.
אריאל התיישבה על מיטת הסטודנטים שלה הפרועה. בואי תשכבי לידי, והעבירה את כף ידה הימנית על פניה של דנה. והתקרבה אליה, נשקה קלות על שפתיה. והנה המגע נעים. זו פעם ראשונה שהיא נמשכת אל אישה.
כמו בתוך סופה הסירה אריאל את בגדיה של דנה וחשפה את גופה של דנה. אריאל החלה לנשק נשיקות קטנות ומרחפות את גופה הבשל של דנה. דנה הרגישה שהיא כמו עוגה טעימה בקונדיטוריה. את הפטמות הוורודות שלה מצצה אריאל כמו היו שתי סוכריות על מקל. כשהיא עוצמת עיניה ריחפה דנה אל עולם ורוד וספוגי, מה זה? מה קרה שאני מעדיפה יד ענוגה כל כך. היא נשארה על המיטה, אור היום הלך ונמוג ואפלולית כיסתה את החדר, אריאל היתה כמלאך מעליה מנשקת בקלילות את גופה העייף של דנה. מהפטמות היא ירדה אל הבטן והכניסה לשון אל הטבור כמו מנקה את הכאבים שהצטברו בבטן, כך היא מפקירה את גופה בידיה של אריאל. מלאכית כובשת אותי, חשבה לעצמה.
אריאל לא הניחה לה עד שפלשה אל גבעת וונוס. יונקת את הקליטורס בדבקות, דוחפת לשונה אל מערה לחה ומלקקת את דנה בתשוקה וחום. וכשהיא רוצה לנוח היא עולה מגבעת וונוס אל פניה של דנה ומנשקת אותה כשטעם הנוזלים של דנה בפיה, והן מתנשקות בתשוקה. שוב ושוב נעה בין שני הפתחים מלקקת ומנשקת עד אשר דנה כעבור שעה גנחה מאורגזמה מטריפה.
דנה שכבה מעולפת על המיטה, מקודקודה עד קצות אצבעות חשה כיצד רעד עובר עליה. כמה רגעים נמנמה על המיטה הזרה. היא הביטה באריאל. זו לא ביקשה ממנה דבר, היא רק רצתה לענג אותה, לא דחפה לה זין ולא מרחה עליה משהו מתוכה. אריאל היתה כולה נתינה. מה זה היה, דנה לא רצתה להתעורר מן החלום הזה. היא התיישבה על המיטה, החלה לאסוף את הבגדים. קשרה את החזייה, נכנסה למכנסיה, לבשה את חולצת הטריקו והביטה באריאל. איך אני יכולה להודות לך, היא שאלה בתמימות של ראשונה, כזו שרק מתחילה.
ואריאל צחקה והשיבה לה, מתי בפעם הבאה?
שושנה ויג
* * *
משה גרנות
"ציפור ממריאה מתוכי"
על "עט דמוי באר – שירים" מאת אדלינה קליין הוצאת דפוס שי 2021, 176 עמ'
על פניו נראה שם הספר מוזר – מה לעט ולבאר? אבל כשמשווים את הבאר לבור מים, הרי שבבאר – המים אינם נאגרים ועומדים, אלא נובעים מהתהום, וכך הציור מתבהר: כשם שהמים נובעים ללא הפסקה אל הבאר, כך היצירה נובעת בנפשה של המשוררת – אם תרצה, ואם לא תרצה. והעט, כמו הבאר, מאפשר ליצירה לקבל את צורתה על דף הנייר. ברור שהעט הוא ציור כללי לאמצעי הכתיבה, והוא אביה של המקלדת בהווי העכשווי. הקורא ימצא את העט בחמישה שירים שבקובץ ("מעת לעט", עמ' 26; "עט לכתב", עמ' 30; "עט עם מסגרת שקופה", עמ' 64; "עט", עמ' 68. – "רכשתי עט דמוי באר / לטבול בו את שירתי / ברגע של אמת אחת / מיני רבות." (עמ' 51).
בשירים נוספים מתארת המשוררת את הנביעה הזאת מנבכי הנשמה: "חשתי ציפור ממריאה מתוכי אל על" ("חשתי ציפור", עמ' 20). ובשיר אחר הדוברת מייחלת שהזולת יהיה שותף במלאכת הכתיבה ("כתיבה", עמ' 77). וכן הקורא ימצא בקובץ זה מספר שירים ארס-פואטיים: "ככל שהסופר חושף עולמו האישי / כך יותר קוראים / מוצאים בספרות את עצמם" ("הסופר", עמ' 48; ראו גם "תמצית הקריאה", עמ' 84; "שיריי – ילדיי", עמ' 120; "שיר", עמ' 147).
רבים משירי הקובץ הם הגותיים מאוד, בהן המשוררת משתפת את הקורא במחשבותיה על מה שנהוג לכנות "מצבו של האדם", על יעדו ומאבקו עם הזמן החולף, זה שבשירת ימי הביניים נחשב לבעלת אישיות אכזרית: "כשהתהלכנו ברצף ליניארי / כשלא סטינו מהדרך כמו מסילת רכבת / ידענו את נקודת היעד" ("רציפות או כלום", עמ' 36); "השעון נשפך לתוך / מוח הזיכרון האפל המתחבר" – שורה המזכירה את הציור הסוריאליסטי של סלבדור דאלי ("השעון" עמ' 151); בשיר אחר מתואר הפער בין הטבע כפי שנברא, ובין השמות שעושה בו האדם: "אבל ממול היו מוצבים טילים וטנקים / ומשאיות עמוסות בחיילים / מתכננים להרעיש ולהצית / את הטבע הרוחש יופי והוד" ("דוב אחד ענק", עמ' 74; ראו שירי הגות נוספים: "איה", עמ' 41; "החיים הם נובלה", עמ' 68; "סטריאוטיפים", עמ' 136;"ערכים", עמ' 163; "הסופר וגיבוריו", עמ' 169).
יש גם שירי אהבה מעטים בקובץ, הרי דוגמה:
כנפתי רקותיי בכף ידך
בזיז מצאתי מבטך
מאייר שפתותיי באגודל
("בזיז", עמ' 99)
ובאותו העמוד:
"נשיקותיך כשבר ענן
"שמרתי בתוכי –
גלויות שפתיך; חרוזי עיניך."
("חרוזי גשם", עמ' 118)
ראו גם "קולך מתוך עצמו" ו"עד הדרך אליך" (עמ' 131).
אהבתי את שיר ההלל ליבגני יבטושנקו ("אצבע מאשימה", עמ' 86) ואת השיר המזכיר בכפיפה אחת את הגעגועים לציון בשל ריח התפוזים, ואת הגעגועים לריח הספרים ("ריח תפוזים וריח חבילת ספרי שירה" (עמ' 154).
שיריה של אדלינה קליין חפים ממשקל וחרוז, כמקובל היום, והיא גם אינה מרבה להתהדר בלשון פיגורטיבית, אבל כשהיא מביאה ציור, הוא ממש נחרת בזיכרון בשל ייחודו, למשל, היא נוקטת לעיתים בסינאסתזיה (מטפורה המערבבת חושים): "תרגומיה בשפת האור" ("תרגום", עמ' 37); "השמיים נושמים כחול" (עמ' 93); ראו גם ערבוב תחומים בציורים הבאים: "שוזרת ציפורי יום"; "את אורגת חלומות" (עמ' 13); "אבני עוצמה" (עמ' 52); "במערה חשוכה של מחשבות" (עמ' 54); "מחשש שקשוק קרונות השיכחה" (עמ' 113); ואוקסימורון: "לשמוע את הרחש / של שתיקה דוממת" (עמ' 67).
בשיר "מעת לעט" (עמ' 26) יש קלמבור: "מעת לעט / מעט הוא הרבה / והרבה הוא מעט... עד כמה המעט מתמעט / מעת לעט – / מתמלא עד גדות". חרוז, כאמור, אין אבל ניתן למצוא אנאפורות (עמ' 28, 30, 111).
צריך לציין גם את הציורים היפים בעמודי הפתיחה של הפרקים בקובץ, ציורים מאת המחברת ומאת אחותה, אגי אנטה קליין, התבנית היפה של הספר, ויחד עם השירים המעניינים – מועידים לקורא שעות של הנאה.
משה גרנות
* * *
25 שנים מלאו למשלחת התלמידים הראשונה
שיצאה מישראל לאתיופיה
זיכרונות וגעגוע
בימים אלה יצא לאור ספר חדש בהוצאת 'עכשיו אפשר', הספר 'איש בלי קירות' משלב בין שירים שנכתבו אי אז במסע הראשון לאתיופיה לבין סיפורה של המשלחת פורצת הדרך בראשות שחרית וברוך וזאן מעפולה, אשר סברו כי מסע שורשים בשילוב תהליכי עיבוד אֶבל הם החוסן האמיתי והיעיל להתאקלמות בני הנוער העולים מאתיופיה, כל אחד וצרורות מכאוביו ואושרו עימו.
שחרית וזאן עם קבלת הספר: "אני זוכרת את רגעי ההתרגשות וההעצמה של התלמידים בביקורנו בכפרים בהם גרו."
ברוך וזאן: "ראיתי חשיבות עליונה במסע השורשים המשמעותי הזה, מסע שנטע בתלמידות ובתלמידים תקווה, אמונה והעצים את תהליך קליטתם בישראל."
איש בלי קירות ועם לב ענק. הספר יצא בסיוע קרן עמו"ס, עידוד מלומדים, משוררים וסופרים, מבית נשיא המדינה.
לפני 25 שנים הובילו שחרית וברוך וזאן, המחנכים המוערכים, מנהלי פנימייה בעפולה, את המסע הראשון ופורץ הדרך של משלחת תלמידות ותלמידים למסע שורשים באתיופיה. להחלטה לצאת למסע ארוך, משמעותי ומעורר רגשות עוצמתיים, קדמה חשיבה מדוקדקת במשמעות קיום המסע והשפעתו על התלמידים העולים מאתיופיה. תלמידי הפנימייה אשר התחנכו בפנימייה זכו ליחס של אהבה וחיבה, מעטפת חינוכית ערכית וחווייתית, אך יותר מכל היו זקוקים לחוויה מטלטלת ומעצימה אשר תהיה חלק מעיבוד תהליכי העלייה השונים ובהם תהליכי עיבוד אֶבל על האובדן במסע לארץ ישראל, אובדן הורים, אחים, שכנים, חברים למסע.
במהותו המסע הפגיש את קבוצת הנערים והנערות עם מחוזות ילדותם, עם עברם, עם זיכרונות השמחה והכאב, עם חייהם הצעירים. "זה היה מסע מטלטל, לא עוד טיול במדינה אקזוטית," אומרת שחרית וזאן אשר הובילה את המסע באתיופיה ומוסיפה, "הכול חזר לנערות ולנערים, דברים טובים ופחות טובים, תמונות ילדות, זיכרונות, ניחוחות, הכול מכל כל. יחד עם שותפי למסע עמנואל בן סבו, קיימנו בתום כל יום של מסע שיח פתוח עם הנערים והנערות, היינו קשובים לניואנסים, ערים לכול, שיחות הוונטילציה אפשרו יציאה בכוחות מחודשים ביום שלמחרת."
מי שדאג לכלל הצרכים הלוגיסטיים, מהמימון ועד לביטחון, היה ברוך וזאן מנהל הפנימייה, אשר ראה ביציאת המשלחת מעשה חשוב ביותר להצלחת הנערות והנערים בקליטתם במדינת ישראל. "ראיתי חשיבות עליונה במסע השורשים המשמעותי הזה, מסע שנטע בתלמידות ובתלמידים תקווה, אמונה והעצים את תהליך קליטתם בישראל." אומר ברוך.
את הספר כתב המחנך והסופר עמנואל בן סבו אשר השתתף במסע ותיעד את התהליכים המיוחדים והמרגשים.
במסע השתתפו שמונה נערים ונערות שנבחרו על ידי הצוות החינוכי והטיפולי, השמונה הגיעו ממחוזות שונים באתיופיה הענקית וכל אחד מהשמונה זכה ליום ביקור בכפרו עם כל חברי המשלחת. החוויה אשר השמונה עברו מלווה אותם עד היום.
אחת המשתתפות במסע היתה החניכה המקסימה חן עזריה, כיום בכירה במשטרת ישראל, "המסע הזה נטע בי גאווה בשורשיי ובמקורות ילדותי, אתיופיה עבורי היא בית שני, הבית הראשון היא מדינת ישראל. במסע בכיתי וצחקתי, התרגשתי ונעצבתי, התגעגעתי לחבריי בכפר, לרוח המיוחדת למרחבים, גם במרחק עשרים וחמש שנים, מסע השורשים הזה ללא ספק היה חלק מעיצוב זהותי ואישיותי. עד היום מעת לעת אני מציצה בתמונות מימי המסע ומתרגשת כל פעם מחדש," אומרת חן.
[עמנואל בן סבו]
* * *
לונדון לא היתה מעניקה את פרס העיתונות ללורד האו האו – תל אביב כן. רון אובז'נסקי-חולדאי – מבייש את העיר תל אביב ותושביה
יום שלישי 9.11.21 שעה 18:00 אני מגיע לפסלו של רב העיר דנמרק ד"ר מרדכי שורנשטיין שייסד את גן החיות בתל אביב, ועולה במדרגות הנוחות עד לגג גן העיר. לאחר בדיקת הזמנה ותו ירוק אני נכנס. קהל רב נמצא במבואה, הכרוז מודיע להיכנס לאולם לתחילת טקס חלוקת פרסי סוקולוב לעיתונות. אני עולה במדרגות ונכנס לאולם. השורה הראשונה מסומנת לפרומיננטים, בשורה השנייה יושב צלם העיתונות הענק שאני רואה בכל מקום אבל לא יודע את שמו, ואני מתיישב מאחוריו בשורה השלישית. קרוב לבמה. האולם מלא מפה לפה כולל ילדים רבים ואפילו תינוקות. כנראה משפחות מקבלי הפרשים.
להקת "חצר אחורית" מבצעת שיר. הקהל הרב מוחה כפיים בהתלהבות.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%94%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA
רון אובז'נסקי-חולדאי עולה לבמה ואומר כי הוא שמח שלהקת חצר אחורית מופיעה אצלו בבמה קדמית, ולאחר כמה מילים על סוקולוב ועיתונות הוא מכריז כי יש לנו אורח כבוד, אחמד. איזה אחמד? קוראים לו מהקהל, "אתם חושבים שאני לא יודע," עונה אובז'נסקי-חולדאי, ומהשורה הראשונה עולה אחמד טיבי ואומר: "אחמד, זה אחמד טיבי..." הקהל מוחא כפיים. טעות טקטית שלי. כאן הייתי צריך להתערב ולמחות, משום מה חיכיתי.
לאחר שרון אובז'נסקי-חולדאי לא ענה למכתבי בו ביקשתי ממנו לא לבייש את סוקולוב הציוני ואת העיר תל אביב שזכות היוצרים על שמה היא שלו – ע"י מתן פרס לאנטי ציוני התומך באלו הרוצים להשמידה, ולאחר שכל שופטי הפרס מהממליצים לא ענו לי (מלבד קנטי) החלטתי ע"פ העיקרון של ברנר שאין לי זכות דיבור, אבל יש לי את זכות הצעקה ולשם כך באתי.
מוקרן סרטון קצר בו מצהיר גדעון לוי שהוא לא ציוני, אבל לצערו הוא לא מצליח בכתבותיו להשפיע כלל, להיפך המצב נעשה גרוע יותר.
גדעון לואי (לוי) עולה לבמה לקבל את הפרס (18 אלף שקל ממשלמי הארנונה) הקהל מוחא כפיים. ואז אני צועק בקול: "בושה לעיר תל אביב שפרס סוקולוב הציוני ניתן לגדעון לוי האנטי-ציוני תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-החמאס שירה רקטות על תל אביב במורה להשמידה! בושה בושה! לונדון לא היתה מעניקת את פרס העיתונות ללורד האו האו...!"
הפתעה. כולם שומעים, לאף אחד זה לא מזיז. חשבתי קודם שאולי עובדי הביטחון יפנו נגדי. כלום. אפילו הצלם הגבוה שישב לפני לא צילם... איפה הצעקה של ברנר ואיפה שלי...
הטקס המשיך ולבמה נקראה שטוטלנד הצעירה היפה העולה מקייב מעיתון לאישה, שפרכסה לנופך-מוזס העורכת ומשום מה לא לנוני מוזס...
בנוסף קיבלו את הפרס יפעת גליק מראשות השידור, ואוהד חמו מערוץ 12.
פרס דוש הוענק לגיא מורד.
https://kassit.co.il/agenda/9994/
מיכאל, בנו של קרל (קרוי) גולדברגר-קריאל גרדוש – הוא דוש, נתן הרצאה מלוווה בשקופיות על מקורות האיור "שרוליק".
http://srulik.co.il/%d7%a9%d7%a8%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%a7/
מסתבר ששרוליק קיבל את פניו מנער פליט בשם יהושע, שדוש פגש במחנה פליטים בגרמניה. תמונת יהושע המוקרנת אכן מזכירה את פניו של שרוליק.
"סוקולוב הציוני בעל זכות היוצרים על השם תל אביב מתהפך בקברו עם הענקת פרס על שמו לגדעון לוי האנטי ציוני תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי של החמאס שירה רקטות על העיר במטרה לחסלה. רון אובז'נסקי-חולדאי שהעניק את הפרס ביזה את העיר תל אביב. לונדון לא היתה מעניקה פרס עיתונות ללורד האו האו."
כך כתבתי בתגובה לכתבה ב"הארץ" על מתן הפרס לגדעון לוי, אבל כמובן בתגובתי צונזרתי.
מזל שטוויטר עדיין לא מצונזר ע"י מיניסטריון האמת.
https://twitter.com/Haaretz/status/1458152421687914497?t=BPBwAnZW31iOC7VY-2J04A&s=03)
ייזכרו לדראון עולם "השופטים" נדב איל, בינה לוז, שלום קיטל ופרופ' נעמה שפי שביזו את זכרו של סוקולוב ואת העיר תל אביב ותושביה, ונתנו רוח גבית לפשיזם האיסלמו-נאצי של החמאס היורה רקטות על תל אביב להשמידה.
הפתטי והצבוע ביותר בטקס היה גדעון לואי (לוי) – שהסכים בכלל בגלל תאוות הכבוד להתכבד בפרס סוקולוב "הציוני הגזען" "יוצר האפרטהייד" כפי שהוא מכנה אותו.
פתטי לא פחות היה מיליקובסקי-נתניהו, שבלי בושה הזמין אותו ליום ההולדת של שרה אשתו.
"נתניהו היה מקסים, הוא ידע להקשיב, ושרה לא נגעה באלכוהול. היא היתה חמה ופגיעה, הוא חד ומלא אנרגיה," כך התחנף גדעון לואי (לוי) לנתניהו ולשרה, וזכה ללגיטימציה ממנו.
https://twitter.com/Haaretz/status/1458709959768780800?t=MDFZIwrNcuSx3_W041g-eg&s=03)
נתניהו חוזר כאן על השגיאה שבגינה איבד את השלטון, נתינת לגיטימציה ל"אחים המוסלמים"-החמאס. החנופה לגדעון לואי (לוי) לא תעזור לו.
מכלב לכריש
השיר של משה שטנצלר-בן דרור: "שני חתולים והכלב נבחן", (גיליון 1696) עם המסר שלו – ראוי שיולחן ויושר בפי כל ילדי ישראל. השיר שנכתב בעקבות חוויית מצב הסכנה הקיומית בו עמדו קיבוצי הספר, איום הכיבוש הערבי-מוסלמי, הביא לחיבור שיר נוסף בעל מסר דומה.
אמנם קבוצת כנרת השוכנת בגדה המערבית [של הירדן] לא נכבשה ע"י צבאות הכיבוש הסורי והעיראקי כמו קיבוצי עבר הירדן מסדה [קיבוצו של בן-דרור] ושער הגולן, אבל החוויה הקיומית שם ודאי היתה זהה. לכן אין להתפלא שנעמי ספירוב-שמר, בת קבוצת כנרת, "המזמוראית" (כהגדרתה) חיברה שיר דומה במסר שלו, "הכריש". ספירוב-שמר כתבה והלחינה אותו בעקבות הסכמי קמפ דיויד. השיר מספר על המפגש בין כריש לסרדין, והנמשל ברור.
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=738&wrkid=17202
הכריש
בחוף אילת או אל-עריש
סרדין קטן פגש כריש
פוגשים כריש כחום היום
אז מה אומרים? אומרים "שלום"
סרדין קטן אומר "שלום"
והכריש מביט בו דום
"תגיד שלום" קורא סרדין
והכריש אינו מבין
אז הסרדין מרים קולו
"אני מוכן תמורת שלום
לתת לך סנפיר שלם"
והכריש חרש-אילם...
אבל אותו סרדין צעיר
היה גם דיפלומט מזהיר
אשר על כן הוא לא ויתר
מיום ליום נתן יותר
נתן זנב תמורת שלום
את שתי עיניו תמורת שלום
תמורת שלום יפה, רחב
את כל הבטן והגב
פוגשים כריש כחום היום
אז מה אומרים? אומרים "שלום"
שלום שלום – והכריש
רק מחייך ומחריש
אז הסרדין במר לבו
הריע באוזני אויבו
"תמורת שלום גדול גדול
אני מוכן לתת הכול!"
זאת הכריש סוף-סוף שמע
והוא סוף-סוף "שלום" אמר
אמר שלום, חשף שיניו
והסרדין טרוף טורף
פרחים שלום ואהבה
לא גל במים לא אדווה
ובחוף אילת או אל-עריש
באין מפריע שט כריש...
המסר של "הכריש" קצת חריף מ"הכלב נבחן" הכריש לא רק נובח מפחיד ומגרש, אלא גם טורף.
(הנה השיר בביצוע אריאל זילברג:)
https://www.youtube.com/watch?v=3o8DcLvv3tQ
אריאל זילבר טען כי לדעתו ניתן לפרש את מילות השיר באופן שונה מן המקור "היא טוענת שאנחנו הסרדין והם הכריש, אבל האמת היא שאנחנו הכריש. אם רק נחליט, נוכל לגמור אותם תוך שעתיים. הבעייה היא שאנחנו בעיקר תולשים לעצמנו את הסנפירים...")
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%91%D7%9C
מובן שבעקבות השיר זכתה נעמי ספירוב-שמר להיות מנואצת ומוחרמת ע"י האקטיביסטים הפרו-איסלמים, לחץ שבמידה רבה הצליח להשתיק את קולה.
(נעמי ספירוב-שמר, מסבירה את המהפך שעברה)
https://www.makorrishon.co.il/judaism/334019/
הפיהרר של מפלגת ה"פיהרר פירנציפ" משנה את תקנון מפלגתו
אחת הרעות החולות בדמוקרטיה הישראלית העכשווית היא ריבוי של מפלגות המבוססות על עיקרון ה"פיהרר פרינציפ" – "עיקרון המנהיג". אדם המגדיר עצמו "מנהיג" מקים מפלגה ללא בחירה דמוקרטית, כותב את חוקיה, ומממנה את עצמו למנהיג ללא עוררין וללא יכולת החלפה.
המטרה היא רק להגיע לשלטון. דוגמת מפלגות ה"פיהרר פרינציפ", מפלגת ליברמן, מפלגת יאיר-למפל-לפיד, מפלגת גדעון משה זריצ'נסקי-סער.
"המנהיג" למפל-לפיד החליף העתידי שנלחם תמיד נגד ההסתדרות מחליט להצטרף אליה. הוא מסביר זאת כך: "לא האידיאולוגיה השתנתה, אלא המטרות. אנחנו מפלגת שלטון." ולכן הוא גם מחליט לשנות את מצע "מפלגת השלטון" שלו.
יש עתיד (מפלגת למפל-לפיד) הגישה בקשה לשינוי מטרות המפלגה: בין היתר, מבקש מנהיגה להוריד ממטרות המפלגה את צמצום הממשלה ל-18 שרים, ואת ביטול המוסד "שר בלי תיק".
https://rotter.net/forum/scoops1/720966.shtml
אבל בינינו מה כבר משנה המצע של למפל-לפיד, הרי אין לו למצע באמת שום השפעה. כפי שכתב מקיאבלי: "לעולם לא יהא נסיך (פוליטיקאי) חסר טעמי חוק ומשפט לייפות בהם את הפרת דברו."
נפוטיזם ונצרות
מסתבר שהביקורת שניתנה על מינויו של יאיר למפל-לפיד את גיסתו, אילאיל קרן, המשמשת בשנים האחרונות כיו"ר מטה הנשים של "יש עתיד" – לחברת דירקטוריון קק"ל, ושבגין הביקורת עליה היא התפטרה, (נתניהו: "אין הנחתום מעיד על גיסתו") נובעת לא רק מנפוטיזם אלא מסיבה נוספת.
בעוד שקרן הקיימת לישראל נוסדה ע"י ההסתדרות הציונית כקרן שמטרתה לרכוש קרקעות בארץ ישראל לבעלות העם היהודי כקרקע לאומית לצמיתות, לשם יישוב יהודים בלבד, גיסתו של לפיד, אילאיל קרן – היא* [היתה? – אב"ע] נוצרייה החברה עם בעלה בקהילת ה"יהודים המשיחיים". בעלה נוצרי מקנדה אף החזיק שם בתפקיד רשמי של "מוביל תפילה". מינוי נוצרי לקרן הקיימת עלול לסתור את מטרותיה.
מעניין אם זו היא הסיבה שלמפל-לפיד הצהיר כי הוא מהשושלת של ישו הנוצרי?
https://twitter.com/NavehDromi/status/1457950613191409664?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email
האם לכן גם מנע למפל-לפיד את אישור חוק המיסיון, הנוגע ישירות ליהודים המשיחיים של גיסתו?
https://rotter.net/forum/scoops1/720938.shtml
[*ציטוט מגוגל: "אילאיל קרן, גיסתו של שר החוץ ורה"מ החליפי יאיר לפיד, שמונתה על ידו לדירקטורית בקק"ל – היתה חברה בקהילה המיסיונרית 'יהודים משיחיים'. כך על פי מקורות, עדויות ותיעוד שחלק חשף ארגון הפעילים "אור לאחים" הנאבק בהתבוללות ובמיסיון.
"לטענת הארגון, אילאיל קרן ובעלה דניאל, נוצרי מקנדה, היו לכל הפחות בעבר, פעילים בקהילה של כת 'היהודים המשיחיים'. בעלה של איליאל, אף היה 'מוביל התפילה' בכת. יצוין כי שופט בג"ץ מנחם אלון הגדיר את 'היהודים המשיחיים' כ'כת'.
"'בחדרי חדרים', 10.11.21]."
נפוטיזם ואיסלם
שני בנובמבר יום הצהרת בלפור. כל שנה בשני לנובמבר יום הצהרת בלפור הערבים "חוגגים". השנה, גיסו של אחמד טיבי, ומספר 2 במפלגתו תע"ל, ח''כ אוסמה סעדי, הכריז בכנסת: "עברו 104 שנים להצהרת בלפור הארורה שהכריז על הקמת בית יהודי בפלסטין."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=720186
ועליו נאמר את שאמר בלעם: "מברכיך ברוך ואורריך ארור."
האם היועצת של רם בערק-בן-ברק עברה קורס אונקולוגיה?
גברת אבו הזאז, היועצת החצרונית של השר רם בערק-בן-ברק, טענה שהקורס שעברה במסגד הקצה לגיטימי שכן שבעים אחוז ממנו הועבר בידי מורה הדרך ד"ר אבו שמסיה. מסתבר שבטקס פתיחת הקורס הבהיר "מורה הדרך" ד"ר אבו שמסייה שהתיישבות היהודים בירושלים היא כמו סרטן ומטרת הקורס היא לתת כלים "לרפא" את הסרטן.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=720217
מכאן ייתכן שכל הביקורת שהוטחה ברם בערק-בן-ברק יסודה באי הבנה. האם רם בערק-בן ברק לקה חלילה בסרטן ותפקיד היועצת שלו אבו הזאז הוא רק לרפא אותו ממחלתו?
עידית סילמן נרדפת מפני היותה יהודייה-ערבייה
זה היה צפוי לחלוטין, מוזר שזה הגיע רק עכשיו. מסתבר שלא ניתן לנהל פוליטיקה בלי הגזענות האנטי-אשכנזית
כתבת "ידיעות", מרב בטיטו, קובעת שכל ההתקפות על עידית סילמן נובעות לא מעמדותיה או ממעשיה, אלא רק על רקע גזעני עדתי מצידם של אשכנזים גזענים. וכך היא כותבת:
"הקואליציה מעוררת אצל החברים הישנים ממועדון הימין רגשות שליליים. הם מפחדים שסילמן תהפוך למודל חיקוי ותוכיח לכולם שגם אורתודוכסיות מזרחיות יכולות להצליח."
(מרב בטיטיו "עידית סילמן ניצבת מולם בעוז", "ידיעות", 11.11.21)
האמת נכון, מודדה באשמה. האשכנזים (אולי בניכוי למפל-לפיד שאליו היא חפצה לערוק) באמת פוחדים שאחת כמו עידית סילמן תהפוך למודל לחיקוי.
שכר עבירה – המרגלת שהרוויחה
ענת קם (ילידת 1987) העתיקה בעת שירותה בצה"ל כעוזרת ראש-לשכת מפקד פיקוד המרכז – קובצי מחשב בהם 2,085 מסמכים ובהם כ-700 סודיים, ומסרה אותם לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. לאחר חשיפת הפרשה היא הודתה והורשעה, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות של ריגול חמור ומסירת ידיעה סודית ללא היתר. באוקטובר 2011 נגזרו עליה ארבע וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. השנתיים שבהן שהתה במעצר בית לא נוכו מהעונש.
באפריל 2013 הגישה קם לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה לפיצויים בסך 2.6 מיליון ש"ח נגד העיתון "הארץ", מו"ל העיתון עמוס שוקן, סגן העורך לשעבר אבי זילברברג, והעיתונאי אורי בלאו, על פרסום המסמכים הסודיים שמסרה לעיתון, פרסום שהביא לחשיפתה.
לאחר דיון שהגיע לבית המשפט העליון, הגיעו הצדדים לפשרה שבמסגרתה שילם לה "הארץ" 270 אלף שקלים והוסכם כי תבוטל החלטת בית המשפט המחוזי ש"הארץ" ובלאו אחראים לנזקיה של קם.
בנוסף לכסף (או במקומו כתוצאה מהסכם שלא פורסם), שוקן ונבזלין מינו אותה בנובמבר 2021 לעורכת מדור הדעות של "הארץ".
https://rotter.net/forum/scoops1/720886.shtml
אכן ענת קם היא מרגלת עם דעות. שכר ריגול – משרת עורכת דעות. מעתה חשבו על הדעות שאתם שולחים ל"הארץ". ואל תעשו פרצוף של מופתעים.
אקס טריריטוריות
לאחר שחלקים מהנגב ומהגליל הוכרזו כמסוכנים לחיילי צה"ל וחלו עליהם מגבלות תנועה לחיילים, אזור חדש הוכרז עתה כמופקע מהריבונות הישראלית לטובת כיבוש ערבי-מוסלמי.
ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל, אלוף יצחק תורג'מן, קבע כי בזמן מלחמה צה"ל לא יעבור יותר בוואדי ערה. שיירות התובלה יתרחקו מהישובים הערביים מסכנת עיכוב כוחות צה"ל.
https://rotter.net/forum/scoops1/721199.shtml
למזלנו תמיד תישאר לנו תל אביב. (בלי יפו).
זהירות – הצבא המצרי חוזר לעמדותיו ערב מלחמת יום הכיפורים
שיתוף פעולה בין צה"ל לצבא מצרים: הדרג המדיני בנט, לפיד, עבאס, גנץ – אישרו את הגברת הנוכחות המצרית באזור רפיח
לאחר פגישת בנט וא-סיסי לפני חודשיים, שבה ביקש הנשיא להכניס כוחות צבאיים גדולים לסיני ולמגר את דאע"ש, נחתם תיקון להסכם המסדיר את נוכחות כוחות הצבא המצרי בחצי האי סיני. המצרים אישרו כי סדר הכוחות שישראל אישרה דומה להיקף הכוחות המצריים ערב מלחמת יום הכיפורים.
https://rotter.net/forum/scoops1/720973.shtml
לאט לאט בלי שנשים לב, כאילו בחסות השלום, מכורסם הסכם השלום עם מצרים, וישראל מוותרת על כל הישגיה הביטחוניים.
אי אפשר שלא להיזכר בכניסת הצבא הגרמני הנאצי במרץ 1936 לחבל הריין שהיה מפורז לפי חוזה ורסאי. זה היה אחד מההימורים הגדולים של היטלר: הוא הכניס שלושה גדודי צבא לשטח המפורז של נהר הריין, תוך הפרת חוזה וורסאי וחוזה לוקארנו שבו הסכימו הצרפתים והגרמנים על גבולם המשותף. היטלר ידע כי אין בכוח הגרמנים לעמוד מול הצבא הצרפתי, אך הימר כי צרפת תקבל את ההפרה ולא תגיב בכוח אלא רק בגינוי – וכך קרה. ההמשך שם ידוע.
לא מודה לא ירוחם
בכל מקרה יש לחקור עד תום את רצח רבין
ראש אגף אבטחה בשב"כ בעת רצח רבין, דרור יצחקי, ירד לאחר הרצח לקניה, (ביפן היה עושה ודאי חרקירי), והוא קורא עכשיו לחקור מחדש את רצח רבין. בראיון עימו מנסה דרור יצחקי להסיר מעצמו את האחריות, והוא מאשים את השב"כ שלא נתן לו מודיעין בזמן אמת, למשל על "התימני הקטן", והוא וקורא לחקור מחדש את רצח רבין כדי לשלול כל קונספירציה.
(רונן ברגמן, "ראיון עם דרור יצחקי", "ידיעות", 5.11.21)
הנה הראיון המלא:
https://rotter.net/forum/scoops1/720481.shtml
בדבר אחד צודק יצחקי. יש לסיים את חקירת הרצח על מנת לשלול את כל תיאוריות הקונספירציה.
כזכור, אפילו דליה רבין, המתאמצת כל שנה להמאיס את זכר אביה על העם (השנה אף היללה את נפתלי בנט שנבחר בקולו של יגאל עמיר) תובעת את המשך החקירה.
(הנה העדות של לאה שלוסברג-רבין (דקה 1.06) ושל דליה רבין-פילוסוף (דקה 2.15)
https://www.youtube.com/watch?v=8PDxzw4IIfI
תביעת דליה רבין-פילוסוף להמשך החקירה מול שמגר:
https://www.youtube.com/watch?v=GQUm76-RM1Y
הנה, למשל נימוקי הפיסיקאי שחף שהשב"כ פיברק את תיעוד רצח רבין.
האם שתיקה כהודאה דמיא?
בהקשר לזה מאוד תמוה מדוע יורם רובין, איש השב"כ, המואשם זה שנים ברצח רבין מטעם שמעון פרסקי-פרס – אינו תובע תביעת דיבה? האם יש לזה הסבר הגיוני, בלתי אם הוא נמנע מכך ע"פ פקודת השב"כ?
לסיכום: ברשת ישנם אתרים רבים העוסקים בתורות הקונספירציה של רצח רבין. אישית אינני מאמין בתורות הקונספירציה. יגאל עמיר אשם ברצח רבין הן מבחינת הרצון והביצוע (גם אם לפי תורת הקונספירציה לא הביא למותו) ועליו לשבת בכלא עד סוף ימיו (למה על רציחות חמורות יותר אין בישראל מאסר עולם?)
יחד עם זה, המדינה לא הסבירה היטב את כל מכלול השאלות והתהיות סביב הרצח.
במקום לפתור את השאלות קל יותר לתרצן כ"הזיות שקריות" המונעות משיקולים פוליטיים.
לאור זאת יש להתחשב בבקשתן של לאה שלוסברג-רבין ז"ל, ודליה רבין-פילוסוף, ולמנות ועדת חקירה שתורכב מאנשי מקצוע שתנסה להשיב על הקושיות שהועלו ולא לחכות לתיק"ו (תשבי יפתור קושיות ובעיות), את הקושיות הללו יש לפתור בעגלא בימינו, ובזמן קריב.
פולניה בלי יהודים ועדיין אנטישמית וכמובן אנטי-ציונית
הפולנים הם ההוכחה הטובה ביותר שאנטישמיות ואנטי-ציונות הולכים ביחד (לכל אלו שמפרידים ביניהם). פעם צעקו בפולניה: "ז'ידים לכן לפלשתינה!" – והיום צועקים בפולניה: "ז'ידים לכו מפולין, וגם מפלשתינה!"
אינתיפדה נהפכה למילה פולנית. בחסות השלט אינתיפדה הפגינו מאות פולנים וצעקו "מוות ליהודים! "לא פולין, כן לפולנד!" ושרפו מסמך זכויות עתיק במהלך מצעד יום העצמאות הפולני.
https://rotter.net/forum/scoops1/721266.shtml
נעמן כהן
* * *
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
הם דנים אותי ברותחים ללא כל פחד – קבל-עם – האם זה צו מלמעלה או סתם חבר פושעים? אני טובלת באש – הם מעבירים אותה ממרחק אל תוך הבית – הטכניקה ודאי מצויינת – הם דופקים בקירות – באופן שלהם מורגש צימאון לדם ממש בלי כל בושה, זהו רצח מוסכם ונעשה בשיטתיות ומה תאמרו על זאת? מה יש לכם לענות על זאת? הנה הם עוברים ליד הבית, הפג'ו הקטן עם האנטנה, שם מרכז הרעל והמפעילים אותו, מדי עוברו הוא פולט בשיטתיות את רעלו, מי מרשה להם זאת או אפילו מדריך אותם בזאת?
אני מפעילה את המזגן, הרעש נורא אבל מה לעשות? אין דרך אחרת, אוויר צח נכנס מבחוץ, אני נושמת קצת – בני בליעל – כן, אין שם אחר, מה הם רוצים? את מותי ממש! בלי חוכמות, כמו שני התלמידים שחנקו את מורתם –
מלחמה בשערנו והם עוסקים בי, כפי הניראה שאני חשובה – זה גם ביטולי, בכדי שיגדל שמה של רחל, זה מובן, אבל אין אני נכנסת לרשותה, ואין היא נכנסת לרשותי –
שונות בכל –
שלחתי מברק ברכה להרצפלד, חבל שלא יכולתי לנסוע –
*
נכתב: 1969. הקטע נכלל בתוך: "המחברת הכחולה", בת 72 עמוד, וכותרתה: "אסתר ראב, רח' אלתר מיהוד, פתח-תקווה", ובה כל החומר המרכיב את שמונה הסיפורים הראשונים בקובץ "גן שחרב", עד "אבי והברונית", וכן טיוטת מכתב או יומן זו של אסתר ראב, מ-2.7.69, ללא שם, המתארת כיצד רודפים אותה, ותוכנה קרוב ברוחו למסופר ב"מחברת ה'גיהינום'" [שתובא בגיליון הבא].
* * *
צל הפרדסים והר הגעש
שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי
בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20
בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
שיחה ראשונה: מבוא
השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת ועד ימינו, היא גם מעין ליווי של תולדות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל – כי המגע עם הערבי, והשפעת דמותו של הערבי, גם על דמותו של העברי החדש הנוצר בארץ – היא דומינאנטית מן ההתחלה.
כדי להבין את החלוקה הכללית של השיחות, מדובר פה בעצם בתיאור שלוש עד ארבע תקופות היסטוריות, ובהמשך העיון – גם בחתכים אחדים לאורכן:
התקופה הראשונה היא התקופה הרומאנטית, אם כי יש בה יוצאי-דופן, כגון אחד-העם, כגון ברנר, שמזהירים אזהרות חמורות מאוד על כך שהיחסים בין שני העמים לא יהיו אידיליים ולא יהיו רומאנטיים.
כשנפליג אחר כך, נראה את אחד הסופרים הרומאנטיים המובהקים, משה סמילנסקי, ונראה את ברנר, שהיה אולי הסופר הפסימי ביותר ביחסו לשאלה הערבית, ולצערנו אולי גם המפוכח ביותר.
אני עוסק כבר עשרות שנים במחקר הזה, התחלתי בו בשנת 1968, במסה שעסקה בדמות הערבי בספרות העברית משנת 1948 והלאה, בשם: "פורצים ונצורים", שפורסמה בחוברת "קשת", בקיץ 1968. והסקרנות הביאה אותי לבדוק אחורנית. מה קרה מן "השבוי" של ס. יזהר, משנת 1948, לא קדימה לעבר עמוס עוז, לעבר א.ב. יהושע, אלא דווקא לאחור.
ואני מזהיר כבר מתחילה את הקורא: בדרך-כלל אומרים כי ככל שנדע יותר – תמעטנה אי-ההבנות, או – התקווה תגבר. אני קצת פסימי – ככל שיודעים יותר, לפעמים זה גם מדכא – כי אתה רואה עד כמה קודרות היו התחזיות למן ההתחלה, סכסוך חמור היה מן ההתחלה; ועד כמה ההיסטוריה נטתה על צידה כך שתמיד הפסימיסטים צדקו, לצערנו, וזה אחד הלקחים המכאיבים מן הלימוד של דמות הערבי ושל השאלה הערבית בספרות העברית.
התקופה הראשונה, אמרתי, היא הרומאנטית, מקבילה לתקופת העלייה הראשונה ולחלק מתקופת העלייה השנייה. אחר-כך ישנה תקופה של התנודדות בין רומאנטיקה לבין "מרירות המציאות", שזהו ביטוי של ברנר לגבי השאלה הערבית – מרירות המציאות, וזו התקופה שבין שתי מלחמות העולם.
אחריה באה התקופה של דור תש"ח, דור הפלמ"ח, שהמייצג המובהק שלה הוא ס. יזהר בסיפוריו הידועים "השבוי", "חירבת חזעה", שבהם האדם הערבי נעשה לבעייה מוסרית של האדם היהודי, הישראלי, של הלוחם הישראלי. זו כבר אינה רומאנטיקה, זו גם אינה פסימיות, זוהי בעייה אידיאולוגית קשה וחריפה, שעומדת ביסוד הקשר הערכי-הלאומי של האדם הישראלי הצעיר עם ארצו.
אחר-כך אנו עוברים לתקופה יותר קשה, שהיא תקופת הסופרים ילידי דור המדינה, כך אני קורא להם – למרות שהמדינה פרצה כשהם היו כבר בני תשע, עשר או שלוש-עשרה. המייצגים המובהקים הם עמוס עוז ו-א.ב. יהושע. דמות הערבי הופכת אצלם למעין סיוט קיומי שאופף את ההווייה של האדם הישראלי, כחנה גונן ב"מיכאל שלי". האדם הישראלי משליך את מצוקותיו על הזר, על האחר, על דמות הערבי.
ואחר נצטרך גם לשאול – ומה הלאה? לדון ב"חסות" של סמי מיכאל, לדון בספרים נוספים, מהתקופה שאחרי יוני 67', בתוך הגבולות הגדולים של ארץ-ישראל, במדינה כמעט דו-לאומית, בה יושבים יהודים וערבים יחד, וחיים – איך המציאות הזו משתקפת בספרות, האם הספרות מבשרת אביב או שנימתה מתקרבת יותר ויותר לסתיו?
*
נחזור עכשיו אחורה, לנושא הספציפי של שיחתנו הראשונה, ונתאר מה היו פני הארץ בסוף המאה הקודמת, ועל אותו רקע – גם כיצד נראית ראשיתה של הספרות העברית בה?
ישנו קובץ מעולה, מאת גליה ירדני ז"ל, שנפטרה לפני שנים, בשם "סל ענבים", שבו הביאה מיבחר סיפורים מתקופת העלייה הראשונה, משל סופרים כגון חמדה בן יהודה, זאב יעבץ ואחרים. ישנה בספר הקדמה יוצאת מן הכלל של גליה ירדני, ובאותה הקדמה היא אומרת שבין ארץ-ישראל של סוף המאה הקודמת, כפי שהיתה במציאות – לבין תיאורה בספרות, מצויה בעצם תהום. זאת כי הסופרים ראו את הרצוי ולא ראו את המצוי. היתה זו אצלם חשיבה משאלתית, Wishful thinking, או כתיבה משאלתית.
הנושא הזה קשור גם לדמות הערבי. אי אפשר להפריד את דמות הערבי מן ההתייחסות לעוד שני יסודות שמלווים את הספרות העברית בארץ מראשיתה:
היחס לנוף הארץ.
היחס לדמות העברי הצעיר, החדש, הנוצר בארץ.
אנו עתידים לראות כי סופר שכותב בצורה אופטימית, שרוצה לתאר את הארץ במיטבה, לפי הרצוי ולא על פי המצוי – גם נוף הארץ יתואר אצלו בצורה אידילית, וגם דמות העברי החדש תתואר בצורה יפה, אקטיבית, ודומה במידה מסויימת לערבי. נפגוש זאת בשיחה שלנו היום, בסיפורו של אחד מראשוני הסופרים העברים בארץ, זאב יעבץ – ונראה כיצד הוא מתאר את דמות העברי החדש, כשסממני הערביות שלו נותנים לו את הקוממיות העברית החדשה, את התערותו בארץ; ההתדמות לערבי היא מדד להתערות בארץ. והיטיב להגדיר זאת עגנון, שכתב כך:
כל המספרים שעמדו לארץ-ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ, ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם.
כאמור, גליה ירדני הגדירה במדוייק את התופעה במבוא לספרה "סל ענבים", בתארה את ההבדל התהומי בין הרצוי למצוי בספרות הארץ-ישראלית בראשיתה, והיא אומרת:
בין ארץ-ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בידואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושיח'ים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מימשל פרוע לשימצה – לא היה כל דימיון. ארץ-ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול-מולדת על עברו המפואר, וגיא חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ-ישראל זו, עטופה מיסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים בבואם לתארה לנוסח של אגדה, ומערבבים דמיון במציאות.
המציאות של ארץ-ישראל בסוף המאה הקודמת היתה קשה על היהודים בלבד. היא היתה קשה לכל תושבי הארץ. שלטון תורכי, עותומני, מושחת, שבעצם שלט רק בערים. הבקשיש דיבר. הדרכים היו בחזקת סכנה. הכפר הערבי היה במצב עלוב מאין-כמותו, מצב של מחלות, של עוני, של שקיעה בחובות למוכסים, לחוכרי מיסים שהשתלטו על אדמות הכפריים וגבו מהם מיסים למען השלטון התורכי.
הכלבת, למשל, שאנו עתידים לפגוש אותה ב"תמול שלשום" לש"י עגנון – היום סכנתה נראית כאגדה, אבל באותה תקופה, אם אדם נושך בידי כלב, ואם הוא לא הגיע בעוד מועד לאלכסנדריה, שרק בה היה קיים מכון פסטר – דינו היה מוות. הכלבת אכן היתה מחלה נוראה, זאת כאשר על תיליהם ומזבלותיהם של הכפרים הערבים שוטטו כלבי-חוצות בעשרותיהם, ומגיפת הכלבת היתה ממש קטלנית, סכנה נוראה לאדם החי בארץ, לא פחות מהכשת נחש ארסי.
זאת ועוד, שודדים התנפלו על עוברי-אורח בדרכים. עצם המעבר ממקום, מנקודת יישוב אחת לשנייה – היה בחזקת סכנה. מכל בחינה ובחינה – של תחבורה, של רפואה, של מצב כלכלי, של חוק ומשפט, של מודרניות – הניצנים היחידים של קידמה בארץ, בסוף המאה הקודמת, בתקופת העלייה הראשונה – היו מושבות הטמפלרים הגרמנים, שהכניסו מודרניזאציה לארץ, הם הנהיגו בה את העגלה, את השימוש בגלגל – עד כמה שזה נשמע מוזר. וכך השכונות העירוניות של הגרמנים בחיפה, ביפו, בירושלים, והמושבות העבריות הראשונות, שנתקיימו בעיקר בעזרתו של הברון רוטשילד, הן שהביאו אורח-חיים מתקדם לארץ-ישראל, ובייחוד בכל הקשור לכפר, לחקלאות, וגם לתעשייה.
על רקע זה עומדים סופרים עבריים כזאב יעבץ, כיהושע איזנשטאט-ברזילי, כחמדה בן יהודה, כסופרים אחרים מתקופת העלייה הראשונה – בפני דילמה קשה, שנמשכה גם שנים רבות לאחר מכן. איך לתאר את הארץ? אם נתאר אותה כמו שהיא – מי יבוא לכאן? ובכן, האם צריך לתאר אותה כפי שהיא בחלום, כפי שאנחנו רוצים שתהיה? – זאת כי אסור להוציא את דיבת הארץ רעה?
וזאב יעבץ היה אדם דתי.
חקרה את סיפורי יעבץ ד"ר יפה ברלוביץ, וכתבה עליו כמה וכמה דברים יפים. אחת ההבחנות שלה היתה שזאב יעבץ כתב בעיקר על חגים. אחד מסיפוריו הידועים הוא "ראש השנה לאילנות". סיפור אחר על פסח. ויש סיפורים המתרחשים בחגים אחרים. מדוע כך? הוא כאילו אמר – אנחנו צריכים לתאר את ימי החג, לא את ימי החולין. עלינו לספר על היפה, על החדש, על המתהווה. למעשה, הרצון הפועל כאן הוא לשנות את המציאות על-ידי ייפוייה, להעמיד דגם של העברי החדש כפי שהוא צריך להיות – גם אם בקושי רואים, אחד בעיר ושניים מכפר – משהו מן הדמות החדשה הזו, שאותה יעבץ רוצה להבליט.
סיפור-חייו של זאב יעבץ מעניין מאוד. הוא עלה ארצה ב-1887, שהה בה רק עשר שנים, וב-1897 עזב אותה ולא חזר אליה לעולם. הוא שימש כמנהל בית-הספר בזכרון-יעקב, הסתכסך שם עם פקידות הברון, ופוטר. במידה מסויימת היה אולי איש מאוכזב. עם זאת היה מוכר כסופר כבר בבואו ארצה, ב-1887. מאחוריו היו ספרים, אמנם לא של ספרות יפה, הוא היה היסטוריון ידוע. הוא איווה לעצמו מקום לשבת במושב יהוד, ליד פתח-תקווה, מקום שבבוא היום שימש גם בימה לאחד מסיפוריו החשובים ביותר, "ראש השנה לאילנות", סיפור המכיל את המאניפסט של דמות העברי הצעיר החדש בארץ-ישראל.
מה היה המושב יהוד?
תחילתו בפתח-תקווה, שהיתה המושבה הראשונה בארץ-ישראל, וראשיתה של העלייה הראשונה. מקימיה לא היו יוצאי חומות ירושלים אלא קבוצה של יהודים הונגרים שעלו לארץ-ישראל כדי להקים בה מושבה. לאחר כשלוש שנים נכשלו המתיישבים בגלל המאלאריה, שנת השמיטה וגורמים נוספים, והם התפזרו. סבי יהודה ראב, שנימנה עליהם, הלך אז עם מייסדי ראשון-לציון ונס-ציונה. מתיישבים אחרים חיפשו דרך כיצד לשקם את מושבתם. אותה תקופה סברו שהמאלאריה נגרמת עקב שאיפת אוויר ביצות גרוע, ולכן קנו מייסדי פתח-תקווה את אדמת יהוד, היכן שנמצאת כיום שכונת הווילות סביון. שם הקימו מושב, שבו גרו מתיישבים חדשים, שרכשו אדמות בפתח-תקווה, זאת החל מ-1882. האיכרים היו הולכים לעבד את אדמותיהם במושבה הנטושה, ולבסוף חזרו לגור במרכז הישן של המושבה, היכן שהיא מצויה כיום.
יהוד נשארה מעין יבנה של ארץ-ישראל במשך כעשור שנים. ישב בה הרב מרדכי גימפל יפה, ישב בה יואל משה סלומון, ישב בה יחיאל מיכל פינס, וישב בה גם הסופר שבא אז ארצה, זאב יעבץ; חלקו של המושב, אלה שלא היו העולים-איכרים מביאליסטוק ומפינסק, היתה קבוצה של חכמים ולמדנים.
על רקע זה כתב יעבץ את הסיפור "ראש השנה לאילנות", שהתפרסם לראשונה בשנת 1892. לראשונה בספרות העברית, הנוצרת בארץ-ישראל, מתוארת דמות של נער עברי חדש. אנחנו אפילו יודעים מיהו – אברהם שפירא; במאזינים הצעירים, השומעים כיום את השם אברהם שפירא, הוא מעורר אסוסיאציות של רב ראשי, של חבר כנסת, וישנם עוד כמה אברהם שפירא בישראל, אחד מהם, שיסד את כתב-העת "שדמות", יושב בקיבוץ בעמק. אבל האברהם שפירא של אנשים מבני דורי והמבוגרים ממני היה רק אחד – שיח' איברהים מיכה, הוא אברהם שפירא, שומרה האגדי של פתח-תקווה.
אברהם שפירא עלה לארץ-ישראל עם משפחתו בעודו נער, הוא לא נולד בה, וכך גם תולדותיו של נחמן, גיבור סיפורו של יעבץ – הוא לא יליד הארץ, אבל הוא דמות הנער העברי החדש. משפחת שפירא אכן ישבה ביהוד כשנתיים-שלוש, ומשם עברה, כשאר האיכרים, לנחלתה בפתח-תקווה.
יעבץ מתאר בסיפורו חיי משפחה של איכרים, וחגיגת ט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילנות, ביהוד. והנה מופיע הנער נחמן, והוא בדמות היהודי החדש או העברי החדש הנוצרת בארץ-ישראל. הערצתו של יעבץ נתונה לעלם האמיץ שמהלך עם רובה, יעבץ מכנה זאת – "קנה רובים בידו", והוא אומר עליו:
כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ-ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה, עם אביו אשר התנחל בפתח-תקווה, ויתענה בכל אשר התענו כל המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה תפארת בחורים כוחם, וריפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד. ועתה למה לנו לעצור בבני הנעורים, יחזקו נערי ארץ אבותינו זרועותם ויהיו נא למופת לאחיהם, שנאמר בם – מי הם הכפופים? אלה ישראל שגלו, שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם. ועל כן אני חושב תמיד את גידול בנינו לאמיצי לב וחזקי יד, לראש תנאי יישוב קיים וקבוע.
כאן חל היפוך-ערכים מרתק מאין-כמותו, שמוביל כמעט עד לכנעניות בגלגול מאוחר, ולכל ההיפוך שהציונות רצתה להביא, בכך שאנחנו עוברים מן הפאסיביות של הקיום בגולה אל האקטיביות של ההיסטוריה הישראלית החדשה. בתהליך הזה ההתדמות לערבי, כמו גם המאבק עימו – הם חלק מן ההוכחה שאנחנו אקטיביים, שאנחנו כבר לא מה שהיינו בגולה.
אנחנו רואים שבארץ-ישראל נוצר טיפוס חדש של נער עברי, בכך יעבץ רוצה; יכול להיות שנחמן, (הוא אברהם שפירא) – היה בודד באותה תקופה, ואולי היו עוד עשרה כמוהו בכל מושבות ארץ-ישראל, אבל יעבץ ראה בו את הדמות שלאורה צריך לחנך, שכך צריך להיות הדור החדש.
ובכן, לפנינו דמות חדשה – של נער עברי אקטיבי, שדומה באורחות חייו לערבים, שדומים באורחות חייהם לאבותינו בתקופת המקרא. כך הרומאנטיקה פועלת פעמיים. פעם אחת הצעיר העברי מעורה בארץ בכך שהוא דומה לערבי, פעם שנייה – הערבי שומר את אורחות חיי אבותינו מתקופת התנ"ך, ולכן להיות מעורה בערביות זה להיות מעורה בעבריות הקדומה, השורשית.
הייחוס של הנער נחמן אינו רפיון-עצבים וחיוורון-פנים של האברך היהודי הגלותי, אלא כוח השרירים – וזה היפוך ערכים. התפארת אינה בחריפות-השכל וברוחניות – אלא בכוח הגופני. ומעניין שיעבץ, שאדם דתי היה, סופר דתי – נתפס כאן גם הוא להערצה התמימה של הכוח, ורואה, ולא לגנאי, את הפרימאט, את ההעדפה של השרירים על פני הרוח – כנחוצה בדור העברי הצעיר הגדל בארץ-ישראל. ואני חושש, או מקווה – שלא הצלחנו יתר-על-המידה במילוי תקווה הזו, שהשרירים גברו על הרוח.
בגישתו של יעבץ לדמות הערבי אנחנו רואים שתי פנים. הפן האחד הוא שהנער היהודי מתדמה לערבי, והפן השני – מה קורה כאשר נתקלים בערבים, מה קורה כאשר ערבים פושטים על שדה, כשישנה התנגשות?
ובכן, אצל יעבץ תמיד היהודים מנצחים; והערבים, כמו בתיאורי ההליכה מערבה בספרות ההתנחלות של ארצות-הברית, הערבים הם כמעט כמו אינדיאנים, שהלבנים תמיד מתגברים עליהם; האדם הלבן, סליחה על הביטוי, שנשמע אולי גזעני, הוא – היהודי, תמיד באפס מאמץ מתגבר על הערבים, כמו בסיפור אחר של יעבץ, "פסח של ארץ-ישראל"; וגם הוא סיפור שמתרחש בחג, ומתוארת בו התנפלות על מושבה, (ודאי פתח-תקווה), והאיכרים מתגברים על הערבים באפס-יד. זה לא היה נכון, זו לא היתה המציאות, זה שוב חלק מן התדמית הרצוייה, ושרצוי היה כאילו לשדר אותה לחוץ-לארץ –
כי צריך לדעת עוד דבר חשוב, מאין-כמותו, להבנת ראשיתה של הספרות העברית בכללה, וגם לגבי יחסה לדמות הערבי –
רוב קוראי הספרות והעתונות העברית באותה תקופה היו בחוץ-לארץ, נמצאו במזרח-אירופה. הסופר שכתב כאן, בארץ, היה גם מעין עיתונאי, שלוח לתקופת זמן, ואפילו אם ישב פה קבע – היה כשלוח של קוראי העברית בווארשה, באודיסה ובווילנה – שהיו המרכזים של העברית באותה תקופה. במושבות דיברו בעיקר יידיש, דיברו יידיש וערבית. העברית נלחמה על מקומה במושבות הראשונות – שקוראים להן מושבות עבריות (אולי משום שברוסית יהודי הוא "ייברי"), אך בעצם היו בראשיתן מושבות של יידיש בלולה בערבית. כך שזווית-הראייה של הכותבים איננה בתוך מרכז של ספרות עברית בארץ, אלא כל הזמן – מה יגידו אלה שעדיין לא באו?
האם אפשר לומר שזו לא היתה "אמת מארץ-ישראל" אלא ספרות מגמתית בהחלט, שבאה כדי להתגבר על הקשיים, שאולי אפילו לא היתה כל כך ספרות?
הספרות אכן היתה מאוד מגמתית, ולא היתה כל כך ספרות. אני סבור שהגבול בין עיתונאות לספרות כמעט שלא היה מורגש אז. ליבונטין, מייסדה של ראשון-לציון, כתב ספר מקסים על מסע בארץ-ישראל, בשם "לארץ אבותינו", ספר שהוא כריפורטאז'ה של שנתו הראשונה בארץ, והוא סוג ספרות שהיום היינו מכנים בשם ריפורטאז'ה, או ספר מסע. זו היתה הספרות שסיפקה את הסקרנות העצומה של העולם היהודי, קורא העברית (והיידיש, והרוסית, שגם בהן כתבו המבקרים בארץ) לגבי מה מתרחש בארץ.
ומציינת ד"ר יפה ברלוביץ, במחקריה, שהיתה סקרנות עצומה בקוראים – מי הם היהודים המזרחיים? מי הם הערבים? מהו המזרח הזה? לכן, כשהסופר תיאר את הערבי, וגם כאשר תיאר יהודים מעדות מזרח – הדבר היה סנסאציה, זה נראה מאוד ציורי בעיני הקורא שלו, שישב במזרח-אירופה.
*
אבל – היתה גם אמת מארץ-ישראל, ולא כל הנכתב מארץ-ישראל היה על כנפי הדמיון, נכתב במגמתיות. לא הכול היה מן הרצוי – אלא היה גם מן המצוי. ב-1891, בד בבד עם התפרסם סיפוריו של יעבץ – מבקר אחד-העם בארץ-ישראל, ובאותה שנה, כשהוא יושב באונייה, בדרכו חזרה מארץ-ישראל לאודיסה, הוא כותב את מאמרו החשוב, ההיסטורי, "אמת מארץ-ישראל", שבודק את מצבן הכלכלי של המושבות, את הבעייה של הכרמים, שהוא לא מאמין שיחזיקו מעמד כענף כלכלי, את המיבנה של העבודה במושבות, את העובדה שהערבים עובדים בהן כפועלים, שהאיכרים היהודים מתאכזרים אל הערבים, ואולי גם חיים על חשבון עבודתם. וכל המיבנה הזה לא מוצא חן בעיני אחד-העם. הוא מאוד ביקורתי. אין אצלו מילה אחת שאינה אמת, ואין מילה אחת של טיוח. הלוואי שכל בעייה בארץ כיום, היתה נחקרת כפי שאחד-העם חקר אז את הנעשה במושבות; הוא היה שלוחים של חובבי-ציון מאודיסה, שתמכו בעלייה הראשונה, במושבות הללו.
ואחד-העם מתייחס במאמרו גם לשאלה הערבית, וזה התמרור הראשון, החזק, הזועק – הקובע מה קיים, מה קורה ומה עלול לקרות – ביחסים שבין היהודים לערבים בארץ-ישראל. והוא אומר כך:
רגילים אנו להאמין בחוץ-לארץ כי הערבים הם כולם פראי מידבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה. כל ערי סוריא וארץ-ישראל מלאים סוחרים ערביים היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעורמה עם כל אשר דבר לו עימהם, הכל כנהוג באירופה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצינו בארץ. אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים אפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בליבם. האיכרים, כלומר הפלחים, שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הניסיון. ובעלי האחוזות הגדולות, האפנדים, שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני-עמנו בארץ-ישראל יתפתחו כל כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח את מקומו.
אחד-העם ממשיך ואומר שדווקא היהודים, שהיו עבדים בארץ גלותם, פתאום פה בארץ-ישראל הם מוצאים את עצמם בתוך חירות בלי גבול, חירות פרועה, שיכולה להיות רק בממלכה העותומנית; השינוי הפתאומי הזה מביא ביהודים נטייה לעריצות, והם מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות; אחד-העם מזהיר, שאמנם הערבים מקבלים כיום התנהגות זו, או שומרים אותה בליבם, אבל הערבי נוקם ונוטר הוא מטבעו מאין-כמוהו, ולא תמיד יחריש ויתאפק. זאת אומרת, בקיצור – אחד-העם אומר כבר אז שיש פה פצצת-זמן.
אנחנו רואים אפוא, שעם תחילת הספרות העברית בארץ, אם כי אחד-העם זו לא ספרות יפה, אלא פובליציסטיקה, אבל אם אנו שמים את אחד-העם ואת יעבץ זה מול זה, אנחנו רואים מצד אחד את ראשיתה של הרומאנטיקה, בטהרתה – ומצד שני את הפיכחון המכאיב, את האזהרה, את הכתובת על הקיר; לצערנו, אי אפשר לומר שאזהרתו של אחד-העם, למרות שנרשמה, למרות (כפי שנראה בהמשכים הבאים של שיחותינו) שהיו שהמשיכו את כיוונו זה – אי אפשר לומר שהיא שינתה את פני ההתייחסות, שינתה את המציאות, שהיא באמת השפיעה.
אבל – היא חייבת להראות לנו שאולי מעולם לא היתה רומאנטיקה תמימה בספרות העברית, ובכללה של ההתיישבות העברית, היהודית, בארץ-ישראל; שגם חולמי החלומות, האוטופיסטים – ידעו את אחד-העם, ידעו את המציאות, ואם חלמו – חלמו כדי לנסות להביא לשינוי המציאות הקשה, ולא שהיו עיוורים כלפי המציאות, ושלא ראו אותה.
קריאה מומלצת לשיחה ראשונה
אחד-העם: "אמת מארץ-ישראל" (1891).
זאב יעבץ: "ראש השנה לאילנות" (1892).
מאמרי אהוד בן עזר:
מראות הארץ לר' זאב יעבץ. ספרי דורות קודמים. הארץ. 14.1.1972.
על כנפי החלום, מראות הארץ (זאב יעבץ). על המשמר. 24.9.1976.
אמת מארץ-ישראל לאחד העם. ספרי דורות קודמים. הארץ. 13.8.1971.
כתבי יהושע ברזילי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 4.3.77.
כל המאמרים מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מהרו לצאת לחופשה בטורקיה! זהו דיל שאין כמוהו! אם אתם בעלי דרכון ישראלי, ותצלמו את "ארמונו" של ארדואן – מובטחים לכם לפחות עוד 20 ימים באיסטנבול על חשבון הממשלה הטורקית!
* ועכשיו ברצינות, מעצרם השרירותי של נטלי ומורדי אוקנין הוא גול עצמי לטורקים, שקיוו מאוד לשיקום תנועת התיירות מישראל לטורקיה. המעצר גם משמש זרז לטיסות המשך מישראל דרך אבו-דאבי וקהיר, במקום דרך איסטנבול, כבעבר.
* בגלל השפע העונתי, מחירי המנגו והאבוקדו ממשיכים להיות זולים גם בחנויות בלב בעיר, ואילו בשוק הכרמל מצאנו אנונות טעימות להפליא ב-12 שקל הקילו! – אבל כמובן צריך להמשיך להתלונן שמחירי הירקות והפירות בישראל יקרים לעומת אירופה! זו אירופה שעתה, עם תחילת החורף, כל הירקות והפירות שיימכרו בה יהיו ייבוא, גם מישראל!
מצד שני, אנשים שוכחים שכאשר הירקות גודלו בארץ ישראל רק לפי עונות השנה, בחורף לא ראינו מלפפונים ועגבניות – ואילו כיום יש לנו מלפפונים ועגבניות לאורך כל השנה, גם בחודשי החורף הקרים והקפואים! אבל תמשיכו להתלונן!
אפשר גם להמשיך להאשים בהרבה דברים את ביבי והביביזם, כמו שנוהג לעשות אחד המשתתפים הקבועים שלנו במכתב העיתי.
* אהוד: ישנו אדם אחד בשם דוד אוחנה והוא כותב הרבה בעיתון "הארץ" ומתיימר להבין את השקפת עולמו של גרשם שלום. אבל אוחנה כנראה מעולם לא קרא את ספרי "אין שאננים בציון" ובו הריאיון החשוב ביותר שנתן גרשם שלום אי פעם להצגתה ולהבנתה של השקפת עולמו: "הציונות דיאלקטיקה של רציפות ומרד".
* איפה הקלמנטינות הקטנות העסיסיות ודקות הקליפה של פעם? את אלה עבות הקליפה והיבשות שממלאות את השווקים והחנויות כיום – אי-אפשר להכניס לפה! מתה הקלמנטינה!
* * *
ספר חדש
עד קצווי העברית
לשון וסגנון ביצירת אלתרמן
מאת זיוה שמיר
הוצאת ספרא, 2021, 527 עמ'.
את יצירת אלתרמן כתבו "ארבעה אלתרמנים": אלתרמן הגלותי שדיבר ביידיש עם סבתו ולמד בבית-ספר דתי; אלתרמן הארץ-ישראלי שלמד את כללי הלשון ה"צברית" מחבריו בגימנסיה הרצליה; אלתרמן, איש העולם הגדול שלמד בצרפת ונמשך לתרבות בתי-הקפה והשאנסונים; אלתרמן ה"רחובי" שלא התנזר מביטויי עגה – מלשון הסדנה והשוּק.
הספר "עד קצווי העברית" מאת פרופ' זיוה שמיר, חברה יועצת באקדמיה ללשון העברית, בוחן את צייני הסגנון – הקבוצתיים והייחודיים – הטוֹוים ביצירת אלתרמן רקמת שעטנז מרהיבת-עין שיש בה מכובד הדורות ומקלותם של "חיי שעה".
ניתן לרכוש בדוא"ל eliziva@spb.co.il
ב-60 ש"ח (במקום 129 ש"ח), כולל דמי משלוח
לפרטים: טלפון 03-6488049
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
* * *
חגית הלפרין, "הבריחה מן הארמון המכושף, שלונסקי וסופרי דור תש"ח."
להזמנות: הוצאת צבעונים: 050-5547295, וכן בקישור:
* * *
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
מומלץ מאוד לחובבי קרמן ובן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אנטר ועכבר שמאלי
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל