פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1698

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד בכסלו תשפ"ב, 18.11.2021

עם הצרופות: גיורא הנער על הטרקטור הראשון. 2. גיורא קורא שיר בפסטיבל לשירה. 3. מרום זיכרונו לברכה וכלבתו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ציפור עייפה. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. המטפל על ספת המשוררת. על אחד משיריה של המשוררת האמריקנית אן סקסטון. // אורי הייטנר: צרור הערות 17.11.21. // משה גרנות: שיעורים בנתינה ובהקרבה. על "מנהיגות במעגלי החיים" מאת אביגדור קהלני. // מיכאל רייך: עַל רֹחַב וְעַל עֹמֶק. // עמנואל בן סבו: מנסור עבאס, בעל הבית החדש של ערביי ישראל. // יצחק שויגר: תמרים. // נחום גוטמן: הירידה בחוף יפו. // יהודה ראב: העלייה לארץ-ישראל. // יונתן גורל: שלושה שירים. // מנחם רהט: רצח רבין: קריסת הקונספירציות. // עדינה בר-אל: גיורא פישר, הרפתן והמורה, שר את שירת הארץ. // אירית שושני: זיכרונות משוחזרים בשני שירים. // אסתר רַאבּ: מחברת ה"גיהינום". // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה שנייה: אוטופיה. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

ציפור עייפה

הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה.

אָנָא, הַנִּיחוּ

לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה

אַל תַּרְאוּ לָהּ

שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ

פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ

וְתַתְחִיל לָעוּף –

1960

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

המטפל על ספת המשוררת

על אחד משיריה של המשוררת האמריקנית

אן סקסטון

אן סקסטון נולדה ב-1928 בבוסטון למשפחת סוחרים מבוססת, שניהלה אורַח חיים מהודר וראוותני, אך בכל שנותיה בבית הוריה היא לא ידעה אושר. הוריה – אב שהצליח בעסקיו אך התמכר ל"טיפה המרה" ואֵם שהיתה אשת חברה אלגנטית, חדורת תודעה מעמדית, שלא מנעה מִבִּתה את נחת זרועה –  מנעו ממנה מתוך סנוֹבּיזם להינשא לאהוּב נעוריה. היא נאלצה לברוח לקליפורניה כדי להינשא לו, ולסבול חיי מחסור. דיכאון שלאחר לידה גרר דיכאונות נוספים ואשפוזים חוזרים ונשנים.

באמצעות מִלגת לימודים שקיבלה ב-1958 מאוניברסיטת בוסטון, היא השתתפה בסמינר של המשורר רוברט לואל. בכיתתו של לואל נפגשה עם המשוררת הבריטית סילביה פלאת', שהיתה לידידתה הקרובה – שותפה ללבטיה האובדניים. לאחר התאבדותה של סילביה פלאת כתבה עליה אן סקסטון שיר קורע לב שמתח ביקורת על הרעיון האובדני, אך ב-1974 – כאחת-עשרה שנים לאחר מכן – התאבדה גם היא בחנק מאֵדי מַפלט של מכונית בחנייה של ביתה. שתי הצעירות היפות, שעברו טיפולים פסיכיאטריים ממושכים דיווחו זו לזו על התנסויותיהן – במכתביהן  ובשיריהן.

ובמאמר מוסגר: ה"אָנָליסט" הנזכר בכותרת השיר, עוסק בפסיכואנליזה ועשוי להיות גם פסיכולוג, אך ה"אנליסט"  המופיע לעִתים מזומנות בשיריה של אן סקסטון רושם למטופלת שלו תרופות, ועל כן מותר כמדומה להניח שמדובר בפסיכיאטר.

Said The Poet To The Analyst

By Anne Sexton

 

My business is words. Words are like labels,

or coins, or better, like swarming bees.

I confess I am only broken by the sources of things;

as if words were counted like dead bees in the attic,

unbuckled from their yellow eyes and their dry wings.

I must always forget how one word is able to pick

out another, to manner another, until I have got

something I might have said…

but did not.

Your business is watching my words. But I

admit nothing. I work with my best, for instance,

when I can write my praise for a nickel machine,

that one night in Nevada: telling how the magic jackpot

came clacking three bells out, over the lucky screen.

But if you should say this is something it is not,

then I grow weak, remembering how my hands felt funny

and ridiculous and crowded with all

the believing money.

אמרה המשוררת לרופא הנפש

אן סקסטון

אֲנִי עוֹסֶקֶת בְּמִלִּים. מִלִּים הֵן כְּמוֹ תָּגִים,

אוֹ מַטְבְּעוֹת. מוּטָב כְּמוֹ נְחִיל דְּבוֹרִים.

אֲנִי מוֹדָה וּמִתְוַדָּה שֶׁרַק שָׁרְשֵׁי דְּבָרִים הֵם שֶׁשּׁוֹבְרִים אוֹתִי;

נֹאמַר סְפִירַת מִלִּים כְּמוֹ פִּגְרֵי דְּבוֹרִים בַּעֲלִיַּת הַגַּג,

שֶׁכְּבָר נִטְּלוּ מֵהֶם עֵינֵיהֶם הַצְּהֻבּוֹת וְכַנְפֵיהֶם הַיְּבֵשׁוֹת.

עָלַי לִשְׁכֹּחַ אֵיךְ מִלָּה אַחַת גּוֹרֶרֶת עוֹד

מִלָּה, ולְּהַכְנִיס אַחֶרֶת שֶׁאִלַּפְתִּי עַד שֶׁבְּיָדִי יִהְיֶה דְּבַר-מָה

שֶׁמּוֹצִיאָה הָיִיתִי מִגְּרוֹנִי, אוּלַי...

אַךְ לֹא הוֹצֵאתִי.

וְתַפְקִידְךָ הוא בְּעִקַּר לִצְפּוֹת בַּמִּלּוֹתַי. אַךְ דַּע לְךָ שאֵין בָּהֶן

וִדּוּי אוֹ הוֹדָאָה. אֲנִי בְּמֵיטָבִי, דֶּרֶךְ מָשָׁל,

כְּשֶׁמִזְדַּמֵּן לִי לְפַרְסֵם מְכוֹנַת מַזָּל

אֲשֶׁר נִמְצֵאת אוּלַי בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ בְּנֶוָאדָה.

יוֹדַעַת לְסַפֵּר אֵיךְ לְפֶתַע הוֹפִיעוּ עַל מָסָךְ

שְׁלֹשָה פַּעֲמוֹנִים הַמְּבַשְּׁרִים זְכִיָּה.

אַךְ אִם תֹּאמַר שֶׁאֵין בְּזֶה מַמָּשׁ,

נֶחְלֶשֶׁת דַּעְתִּי. אֲנִי נִזְכֶּרֶת כַּמָּה נִלְעָגוֹת וּמְגֻחָכוֹת הָיוּ

יָדַי הַמְּלֵאוֹת בְּכֶסֶף הַזְּכִיָּה שֶׁבָּהּ וּבְקִיּוּמָהּ כֹּה הֶאֱמַנְתִּי.

מאנגלית: זיוה שמיר

אן סקסטון. באתר אנציקלופדיה בריטניקה.

המצבה על קברה של אן סקסטון. ויקיפדיה.

ברי, הפסיכיאטר הוא שאמור לפענח את דרכי התנהלותה של המטופלת, ולהמליץ על דרך הטיפול. כאן, לעומת זאת, האישה השרויה בדיכאון מניחה כביכול את הרופא על מיטת המטופלים,  ומשמיעה באוזניו את הדיאגנוזה שלה. היא מסבירה לו – מעשה "עולם הפוך" – איך  עליו לטפל בה:  מה עליו לעודד וממה  עליו להיזהר.

מעניינת במיוחד היא העצה שהיא נותנת לו, לבל ינסה לתקן את תמונת העולם האבּסוּרדית שהיא טוֹוה במוחה כדי להתמודד עם מועקת החיים; לבל יסביר לה שאין לתמונה הדמיונית הזו שום קשר עם המציאוּת ה"אמִיתית". בעבורה, מציאוּת מומצאת ומדומיינת – כגון זכייה חסרת-שחר במכונת מזל –  יש בה כוח תרפויטי אדיר: יש בה  עָצמה ואמת  גדולות יותר  מאלה שקיימות  בכל מציאוּת אֶמפּירית ואובייקטיבית הנתפסת בחושים.

זיוה שמיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏17.11.21

* התרגיל המסריח ביותר – היום, 17 בנובמבר 2021, אמורה היתה להתקיים הרוטציה בין נתניהו לגנץ. מה היה קורה אלמלא נתניהו הפר את ההסכם וגנב את הרוטציה?

באוגוסט 2020 הכנסת היתה מאשרת את התקציב הדו-שנתי עד סוף 2021. מדינת ישראל לא היתה מיטלטלת לסיבוב בחירות רביעי מיותר. המערכת הפוליטית והכלכלית היתה מתייצבת. הפוליטיקה הישראלית לא היתה מידרדרת לשפל של התרגיל המסריח ביותר בתולדותיה – גניבת הרוטציה באמצעות מניעת תקציב ממדינת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי, חברתי ורפואי חמור.

אלמלא גנב את הרוטציה, נתניהו היה מכהן כראש הממשלה עד היום. וממחר, הוא היה עוד כמעט שנתיים ראש הממשלה החלופי ושר הביטחון. הוא לא היה נרשם בהיסטוריה כנוכל האולטימטיבי בתולדות הפוליטיקה הישראלי, אלא כמנהיג נורמטיבי שחתם על הסכם וכיבד אותו, והיה מזים את ההשמצות נגדו שיפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. הוא לא היה מידרדר למצב שבו אף מנהיג נורמלי אינו מוכן לחתום איתו על הסכם, כי איש אינו מאמין למילה שלו ואין כל ערך לחתימת ידו.

המעשה השפל והנכלולי של נתניהו הזיק למדינת ישראל וגם לנתניהו עצמו. הייה זו השגיאה הפוליטית החמורה ביותר בקריירה של נתניהו.

* אילו חזרתי לאותה נקודה – תמכתי בהתלהבות בהקמת ממשלת האחדות של גנץ ונתניהו. הייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שפעלה במרץ רב והפעילה מכבש לחצים על הצדדים, כדי שיקימו ממשלת אחדות. האמנתי, על אף שהיו לי ספקות, שנתניהו לא ירשה לעצמו להפר את ההסכם. שיש לו גבולות.

כמובן שטעיתי ושצדקו כל אלה שהזהירו מההסכם עם נתניהו, כי כל הסכם אתו הוא הונאה. ואף על פי כן, אילו הייתי חוזר לאותה נקודה, הייתי נוהג באותה דרך.

אילו קמה ממשלת המיעוט של גנץ בתמיכת המשותפת, מתוך תרגילים מכוערים של השתלטות על הכנסת, לא היתה היום ממשלת השינוי. הציבור הישראלי לא היה מקבל תרגילים כאלה בימים הקשים ביותר של הקורונה, במקום כניסה מתחת לאלונקה ושילוב ידיים במאבק נגד הקורונה. והממשלה הזאת לא היתה מאריכה ימים, להערכתי היא לא היתה מחזיקה יותר משבועות ספורים, כי הרשימה המשותפת היתה מפילה אותה ברגע שהייתה מגיבה על ירי רקטות מעזה. מהר מאוד היינו מגיעים לבחירות, שבהן הציבור הישראלי היה מעניש קשות את כל מי שידו הייתה במעל, ונתניהו היה מנצח בגדול, עם קואליציית חסינות שהיתה מחוקקת חוקי מגה-שחיתות להצבתו של נתניהו מעל החוק.

נכון, טעיתי בגדול במעט האמון שהיה לי בנתניהו. ולמרות זאת, אני משוכנע שנכון היה לתת לו צ'אנס, כי זה היה האינטרס הלאומי. כיוון שהוא מעל באמון, הוא איבד את השלטון.

* פוטנציאל אנטי-ממלכתי – אחת מאבני הדרך הראשיות בתהליך הדה-ממלכתיזציה של ישראל, תהליך של התפוררות לאומית, היתה פרשת אלאור אזריה. איני מתכוון למעשה עצמו. הוא לא החייל הראשון שסרח ולבטח גם לא האחרון. כוונתי למי שהפכו מעשה פלילי של חייל אחד לאירוע פוליטי לאומי, הפכו את אזריה לגיבור לאומי, רצו להפוך את צה"ל לכנופייה והסיתו נגד צה"ל ומפקדיו. היה זה מעשה פוליטי ציני, של מי שבחרו לדוג במים עכורים ולשלהב את היצרים למען רווח פוליטי צר.

ראש וראשון לפוליטיקאים הציניים שעשו כן היה ליברמן. החרה החזיק אחריו נפתלי בנט.

היום הם מובילים ממשלה הפועלת לשיקום הממלכתיות. הם ראויים על כך לשבח ואני תומך בממשלתם. אבל מדי פעם אני מזכיר לעצמי, וכאן אני רואה לנכון להזכיר גם לקוראיי, שקיים בהם פוטנציאל אנטי-ממלכתי, ולכן חשוב להיות ערניים וביקורתיים ביחס אליהם.

* חוק לא פרסונלי – הצעת החוק שמוביל גדעון סער להגבלת כהונת ראש הממשלה אינו חוק פרסונלי. מי שטוענים שזהו חוק נגד נתניהו, טועים ומטעים. החוק כלל אינו חל על נתניהו. הוא יחול על נתניהו רק במקרה שבעוד ארבע שנים הוא ייבחר שוב, יכהן שמונה שנים ובגיל 84 ירצה לרוץ לקדנציה נוספת.

הקשר בין נתניהו לבין החוק אינו נוגע לעתיד אלא לעבר – הוא מבוסס על לקחי תקופת שלטונו. ראינו איך שלטון ממושך הפך למסואב ורקוב וראינו איך שלטון ממושך משחית את ראש הממשלה שמתחיל להאמין בפולחן האישיות של עצמו. החוק לא נועד לחסום את נתניהו, אלא להגן על המדינה מפני תופעות דומות בעתיד.

הנימוק הנדוש של מתנגדי החוק, הוא שאין בעולם חוק כזה במשטר פרלמנטרי. זה טיעון לא רציני, כיוון שאם הגבלת כהונה קיימת במשטרים שבהם העם בוחר ישירות את המנהיג, כמו ארה"ב וצרפת, קל וחומר שהוא רלוונטי במדינות שבהן העם בוחר מפלגה לפרלמנט. אגב, ההתנגדות להגבלת כהונת ראשי ערים, מנומקת בכך שהם נבחרים בבחירה ישירה בידי הציבור. אני תומך גם בהגבלת כהונה לראשי ערים, אבל במקרה הזה טענת המתנגדים הגיונית ורצינית.

* חוק סורי – נתניהו כינה את הצעת החוק להגבלת קדנציות לראש הממשלה "חוק סורי". הוא צודק. אכן, בסוריה מגבילים את הקדנציה של הנשיא. הנה, חאפז אל-אסד כיהן כנשיא משנת 1969 עד מותו בשנת 2000. נו, שתי קדנציות. וביום מותו, שינה הפרלמנט את החוקה, לפיה הנשיא צריך להיות בן ארבעים ומעלה, כדי לאשר את בחירת בנו ומיד בחרה בבשאר אסד לנשיא. והוא מכהן משנת 2000 ועד היום, ואין תאריך תפוגה. כאמור, שתי קדנציות. צודק נתניהו. מדובר בחוק סורי.

* סתימת פיות ביביריונית – אחת השיטות הביביריוניות הנואלות לסתימת פיות מי שמעז לבקר את אלוהיהם, היא האשמתו ב"גזענות נגד המזרחיים".

כידוע, ההגנה הכי טובה היא התקפה, ולכן במקום להתמודד עניינית עם ביקורת, הם משמיצים את המבקר. אם המבקר אינו מגיב – שתיקה כהודאה. אם הוא מגיב – הוא משחק את המשחק הציני הזה, כאשר הוא מתגונן ומתחיל להצטדק.

נתניהו נבנה מפילוג לאומי, מִשֶׁסע ושנאה ולכן הוא נותן את ידו לחלחול שנאה עדתית, למהלך אנטי ציוני שמנציח את הגלותיות ומנוגד לאינטרס הציוני העליון של מיזוג גלויות. איך תעשיית השקרים וההסתה הצליחה להפוך ביקורת על האשכנזי הנהנתן מ"ישראל השנייה" של קיסריה, שאשתו גזענית אנטי-מזרחית מדופלמת, ל"אנטי מזרחיות", זה בכלל נושא למחקר בפני עצמו. אבל האמת היא שמבחינתו יש רק חלוקה אחת לשתי ישראל. ישראל שמעריצה אותו וישראל שלא מעריצה אותו, שהיא בוגדת ואוייבת. השימוש הציני שלו בשד העדתי הגלותי, אינו אלא כלי פוליטי ציני של הפרד-ומשול.

* שונא את ישראל ומעריץ של נתניהו – גדעון לוי שונא את מדינת ישראל ומעריץ את נתניהו. בשנים האחרונות הוא פירסם מספר רב של מאמרי הערצה לנתניהו. בזכותם הוא אפילו זכה לראיון מפנק עם אמנון לורד ב"ישראל היום".

כל עוד נתניהו היה ראש הממשלה, לוי היה בדיסוננס. הוא תיעב את נתניהו בשל היותו ראש הממשלה של המדינה שהוא כה שונא, אך העריץ אותו אישית. כעת, כאשר הוא לא ראש הממשלה, הרבה יותר קל לו להתמודד עם הדיסוננס.

בשבוע שעבר פונק גדעון לוי בהזמנה אקסלוסיבית ליום ההולדת של שרה נתניהו.

בעקבות האירוע הוא פירסם מאמר חנופה מביך לנתניהו. הוא קיבל תגובות קשות ומכוערות מאוד ממעריציו בשמאל על המאמר הזה. במאמר נוסף שפרסם כעבור ימים אחדים, הוא סיפר על התגובות, והן בהחלט מכוערות. איך אמר השבוע, בצדק, בני גנץ? ההסתה מצד שמאל אינה פחותה מההסתה מימין, והוא הרי היה קורבן לזו אף לזו (וכמוהו גם יועז הנדל וצביקה האוזר ובוודאי גם אחרים). בין השאר כתבו ללוי שהפגישה שלו עם נתניהו כמוה כפגישה עם היטלר. זו אמירה מזעזעת והוא אכן הזדעזע, אבל כמי שהשווה באלפי מאמרים את ישראל לנאצים – הוא האחרון שיכול להזדעזע מכך.

תגובה אחרת שמישהו כתב לו, שאותה הוא דווקא לא ציטט במאמר, הייתה ש"עכשיו ברור למה הוא קיבל את פרס סוקולוב." כלומר איזו קונספירציה הזויה על פיה נתניהו שולט בפרס סוקולוב (של עיריית תל-אביב) ודאג להעניק אותה לגדעון לוי...

איך מסביר גדעון לוי את הדיסוננס של הערצתו למי שדרכו כל כך רחוקה משלו?

אין לו בעייה עם זה. הרי לפני הבחירות הוא כתב שאין הבדל אמיתי בין בן-גביר לניצן הורביץ כי "שניהם ציונים". במאמרים רבים ובהם המאמר בו הגיב לתוקפים אותו, הוא טען שאין הבדל בין נתניהו ליריביו – כולם מנציחים את הכיבוש, את האפרטהייד ודוגלים ב"עליונות יהודית". ואם כולם אותו דבר, מבחינה אידיאולוגית, הוא מתעלם מן האידיאולוגיה ומעריץ את נתניהו באופן אישי.

המגוחך הוא שהביביסטים מצטטים אותו בחדווה. פתאום התועמלן האנטי-ישראלי הפנאט הוא בעיניהם אורים-ותומים ברגע שהוא מעריץ את אלילם.

* יאללה בלגן – בשעת לילה מאוחרת ודלילת רייטינג, נערך ראיון רדיו עם ח"כ מהליכוד אתי עטיה. היא חברת כנסת מאז 2019 אך זו הפעם הראשונה שאני שומע את קולה. והתרשמתי מאוד. היא יו"ר ועדת המשנה לעידוד תעסוקה והכשרות מקצועיות והשיחה התמקדה בנושא זה. התרשמתי מהבקיאות שלה, מהרהיטות שלה ובעיקר מהאכפתיות הכנה שלה לנושאים החברתיים שבהם היא עוסקת. חרף היותה חברת כנסת מהאופוזיציה ולמרות היחסים הרעועים בין הקואליציה והאופוזיציה, היא הצליחה להעביר בקריאה טרומית הצעת חוק הנוגעת לפיצויי פרישה. כמו כן, היא עוסקת בנושאי גריאטריה ובנושאים חברתיים נוספים.

אז למה לא שומעים אותה? למה את לה-פמיליה הפרלמנטרית, חוליגנים צווחנים מן הזן של אטבריאן ואמסלם לא מפסיקים לשמוע, ואת חברת סיעתם הרצינית, שמקדישה את זמנה ומרצה לעשיה פרלמנטרית קונסטרוקטיבית, איננו שומעים? גם התקשורת אשמה בכך.

מה האינטרס של התקשורת? רייטינג. התפרעות במליאה מצטלמת טוב יותר ומביאה יותר רייטינג מעבודה פרלמנטרית אמיתית. לכן, ילד התפנוקים של התקשורת הוא הפרחח הכהניסט. יאללה בלגן!

* ארדואנוקרטיה – לאלה בתוכנו שעורגים על "דמוקרטיה" פופוליסטית שבית המשפט בה אינו עצמאי והפרקליטות אינה עצמאית, אלא הם "פקידים", שצריכים למלא את רצון המנהיג כי הוא נבחר בידי העם ולכן הוא מבטא את רצון העם – אני מציע לחשוב על בני הזוג אוקנין, העצורים בטורקיה. השופט שהאריך בעשרים יום את מעצרם והתביעה שהודיעה שתגיש נגדם כתב אישום על ריגול מבינים היטב את מקומם. הם פקידים. והם צריכים למלא את רצונו של ארדואן. בני הזוג ישוחררו רק אם וכאשר ארדואן ירצה בשחרורם.

* פיגוע מיקוח – יש לקרוא לילד בשמו. אירוע מעצר הזוג אוקנין בטורקיה הוא פיגוע מיקוח. בני הזוג הם בני ערובה.

* תקווה חדשה בגולן – ביום א' 28.11 תתכנס הממשלה לישיבה היסטורית בגולן, שבה תחליט על תוכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן, לשם הכפלת ההתיישבות בגולן בשנים הקרובות. התוכנית הולכת ונרקמת, והשרים והמנכ"לים עולים בתכיפות רבה לגולן, כדי לקדם את התחומים שבאחריותם. קרוב לוודאי שאחרי קבלת ההחלטה העלייה לרגל תתגבר.

סגן ראש הממשלה ושר המשפטים גדעון סער, שר הבינוי והשיכון זאב אלקין וח"כ צביקה האוזר ביקרו אמש בגולן. הביקור החל בפארק קצרין העתיקה ולאחר מכן סיור ברחבי קצרין בהובלת ראש המועצה המקומית דימי אפרצב. במושב רמות נערכה פגישת עבודה עם ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח, מטה המועצה ומנהלי קהילות בגולן. סער ואלקין והצוותים המקצועיים לקחו על עצמם קידום משימות ופתרון בעיות שעלו בישיבה.

ראשי המועצות העלו על נס את השינוי הדרמטי ביחס הממשלה לגולן לעומת הממשלות שקדמו לה.

דימי אפרצב, המכהן שמונה שנים בתפקידו, אמר שהוא מחלק את שנות תפקידו ל-2: 7.5 השנים הראשונות וחצי השנה האחרונה. בתקופה הראשונה הוא התרוצץ במסדרונות הממשלה וניסה לרדוף אחרי השרים בניסיון להשיג משהו. בחצי השנה האחרונה הממשלה על כל שריה פועלת ביוזמתה ובשיתוף פעולה מלא לפיתוח הגולן וקצרין. הוא אמר ששיתוף הפעולה של הממשלה וההתמסרות של השרים היא של הממשלה כולה, מהקצה אל הקצה. לשאלתי, הוא אמר שהדבר כולל בהחלט את שרי מרצ. "כבית"רי אף פעם לא האמנתי שאשב עם שרי מרצ על פיתוח קצרין ואזכה לכזה שיתוף פעולה." דימי הוסיף, שתקווה חדשה היא הגורם המאיץ והדוחף העיקרי לקידום פיתוח הגולן. "מאז הדרך השלישית בשנות ה-90 לא היתה מפלגה כזו, שהעלתה את הגולן לראש סדר העדיפויות שלה והעמידה את תוכנית הפיתוח ותקצובו בראש תביעותיה במו"מ הקואליציוני." הוא שיבח במיוחד את מעורבותו של צביקה האוזר, וסיפר שבכל יום חמישי אחה"צ צביקה מתקשר אליו ומבקש דיווח על ההתקדמות שלו בפיתוח קצרין בשבוע האחרון.

צביקה האוזר הגדיר את יוזמת הפיתוח "קו פרשת המים בפיתוח הגולן... זה לא רק שינוי למען הגולן, אלא שינוי אסטרטגי למדינת ישראל."

* להיות יהודי כמוני – הכהניסט הגיש הצעת חוק אנטי-ציונית, שמנסה לבטל את מהותו של חוק השבות, ולהציע שחוק השבות יחול רק על מי שגויר "כהלכה". משמעות הדבר לא רק לא לאפשר ליהודים שהתגיירו בזרמים הלא אורתודוכסיים לעלות ארצה, אלא גט כריתות של מדינת ישראל ליהדות התפוצות, שרובה אינה אורתודוכסית. הרי אם מדינת ישראל אינה מכירה בגיור של הזרמים הללו, היא למעשה לא מכירה בזרמים עצמם. סטירת לחי כזאת, היא פיגוע קטלני נגד הציונות.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לאחרונה הכנסת חוקקה את הקביעה החשובה הזאת בחוק הלאום, שהוא בעיניי חוק היסוד החשוב ביותר בחוקה המתהווה של מדינת ישראל. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי כולו, על כל חלקיו, על כל מגזריו, על כל זרמיו. היא לא מדינת מגזר של החרדים.

היום החרדים הלא-ציונים שולטים ברבנות הראשית, והם החסם הראשי מפני גיור בישראל. אפילו את גיוריו של הרב דרוקמן הם פוסלים (אגב, מעשה פסול המנוגד להלכה). הם דורשים ממי שבא להתגייר להתחייב לאמץ אורח חיים דתי אורתודוכסי כתנאי לגיור ואף בולשים אחריו לוודא שזה מה שהוא יעשה.

למה אנחנו משלימים עם מצב שבו חרדים, לא ציוניים, שאינם משרתים בצה"ל ובניהם אינם משרתים את המולדת, שבזים לכל דבר ציוני, יהיו שומרי הסף של עם ישראל? למה אני צריך להפקיד את שערי הכניסה לעם ישראל לידי מי שלא יאפשר גיור של מי שרוצים להיות יהודים כמוני. אני יהודי הרבה יותר טוב מכל חרדי לא ציוני, ואני רוצה גיור של כל מי שרוצה להיות יהודי ציוני כמוני.

הכהניסט לא מוכן לאפשר למי שרוצה להיות יהודי כמוני להתגייר. הוא רוצה יהודים כמוהו. אבל יהודים כמוהו, כהניסטים, הם כתם על העם היהודי.

* שמיר לא נכנע – ב-1988 יצחק שמיר ניצח בבחירות. היתה לו ממשלת ימין-חרדים בכיס. הוא ניהל מו"מ וכבר חתם על הסכמים קואליציוניים עם חלק מן הסיעות. אולם המפלגות החרדיות, שידעו שבלעדיהן אין ממשלה, תבעו ממנו להכריז שישראל תכיר רק בגיור אורתודוכסי.

שמיר היה מחויב בראש ובראשונה לציונות. הוא לא העלה על דעתו להיכנע לתביעה אנטי ציונית, שמנוגדת למהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ותנתק את מדינת ישראל מן העם היהודי בגולה. הוא שמע, ניתק מגע והקים ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת העבודה. כאשר יו"ר תנועת התחיה יובל נאמן שאל אותו מה הוא מצפה שיעשה עם ההסכם הקואליציוני שהוא חתם עליו, השיב לו שמיר, שהוא יכול, למשל, למסגר אותו ולתלות אותו על הקיר.

כעבור שנתיים, פרס פירק את האחדות בתרגיל המסריח. שמיר הקים ממשלת ימין-חרדים. החרדים העלו תביעות רבות ושמיר נענה להן. אבל הם לא העזו לחזור על דרישתם בנושא הגיור, כי הם ידעו ששמיר ילך לבחירות אך לא ייכנע לדרישה אנטי ציונית.

* שליטה וכסף – שמואל אליהו, רב העיר צפת, הודיע על חרם נגד עסקים שיקבלו תעודת כשרות מרבני "צהר". כידוע, רבני "צהר" הם רבנים אורתודוכסים לעילא ולעילא, שסמיכתם לרבנות נעשתה על פי דין ברבנות האורתודוכסית, והם מחויבים לכשרות בדיוק כמו אליהו ודומיו. מה שמעיד, שהמלחמה של אליהו ודומיו אינה על הכשרות בישראל אלא על כוח, שליטה וכסף.

* באיחור אופנתי של 72 שנה – 72 שנים אחרי שירושלים נקבעה כבירת ישראל, ושהוחלט שהממשלה תעבור לירושלים, נדרשת הממשלה להשתמש בעיצומים כדי שהמשרדים שעדיין יושבים בת"א יעשו את המובן מאליו ויעלו לבירה. מצער שהגענו לכך, אבל ההחלטה מתבקשת ונכונה.

* מתחילים לראות שינוי – מלחמת הכנופיות ליד בית-חולים סורוקה ממחישה לנו את משמעות אובדן הריבונות הישראלית בנגב.

אבל אחרי העשור האבוד, מתחילים לראות שינוי. הנה שורה של שינויים רק מהשבוע.

א. צה"ל שינה את הוראות הפתיחה באש וכעת על החיילים לירות בגנבי אמל"ח בבסיסי צה"ל ושטחי האש. אמנם מדובר רק על ירי לכיוון הרגליים או הגלגלים, בעוד בעיניי מדובר בפיגוע טרור ויש לירות במחבלים על מנת להרוג, אבל זה שינוי דרמטי לעומת המצב הנוכחי, שבו הסמכות של חיילי צה"ל היתה לבקש יפה מהמחבלים לא לגנוב תחמושת, או לכל היותר לומר להם "הא לך אוייב אכזר." [?]

ב. ועדת החוקה של הכנסת אישרה את נוסח החוק, שאותו יזמו שר המשפטים גדעון סער וח"כ שרן השכל, המחייב הטלת עונשי מינימום על עברייני נשק.

ג. בפעם השנייה בשבועות האחרונים המשטרה לכדה מחבלים שחיבלו בחקלאות היהודית. לפני כשבועיים המשטרה לכדה במרדף מחבלים שהציתו מתבן גדול של קיבוץ שניר, במרדף שכלל ירי לעבר המחבלים. וביום שני נעצרה חוליית מחבלים שעקרה מטע מנגו במושב מעלה גמלא, שלושה ימים לאחר הפיגוע. יש להבין, שהחקלאים הפסיקו להגיש תלונות למשטרה, כי איבדו את האמון. המשטרה טענה שאין לה מה לעשות ואי אפשר לתפוס אותם. הנה, כאשר רוצים – אפשר.

ד. פורסמו הנתונים על תפיסת נשק בחודשים האחרונים – עלייה משמעותית לעומת התקופה המקבילה אשתקד.

כאשר הממשלה לא נלחמת במשטרה אלא מטילה על המשטרה להילחם בפשע – אלה התוצאות.

* שדרוג – מישהו כתב על היעילות של הבדואים שנלחמו סמוך לבית החולים. פינוי מיידי של הפצועים. למחרת ראינו שדרוג של היעילות – רצח בבית הקברות.

* חזרה הבושה – מאיר שטרית החליט להתפטר מהוועדה לבחירת היועמ"ש בעקבות הביקורת הציבורית. גיסתו של יאיר לפיד התפטרה מדירקטוריון קק"ל בעקבות הביקורת הציבורית. סוף סוף אנו רואים שהבושה מתחילה לחזור. גם זה שינוי מרענן.

* חוסמת קשב – השרה מרב מיכאלי התראיינה ארוכות ב"כאן 11". בכלל לא משנה מה היא אומרת. צורת הדיבור הטרחנית שלה חוסמת את הצופה והצופה והמאזינה והמאזין מקשב לדבריה.

* הצורה הסתמית – אני קורא כעת את ספרו המונומנטלי עב-הכרס של אורי יזהר "חלוץ ללא מחנה – תולדות הקיבוץ המאוחד בשנות המדינה (1948-1980)". ברוח התקופה, לא יכול יזהר להימנע מהתייחסות לסוגיית הכיתוב בלשון זכר או נקבה. בפתח הספר, הוא כתב בפשטות את האמת של העברית, של כותבי העברית וקוראיה: "כידוע, צורת הזכר בעברית היא הצורה הסתמית הלא מסומנת (למשל, הציווי המקראי 'כבד את אביך ואת אימך' – חל גם על נשים). וכל ניסיון להבחין בין פנייה לגברים ובין פנייה לנשים מסרבל ועלול להקשות על הקריאה. על כן השימוש בלשון זכר מכוון בספר גם לנקבה, ככל שזה מתבקש."

יפה מאוד. הספר הוא בן כ-800 עמ'. אילו נכתב במיכאלית, היה מגיע לכ-1,200 עמ'.

* כתב הזכויות של קאליש – בהפגנה האנטישמית הפרועה שנערכה השבוע בעיר הפולנית קאליש שבפולין, שבה הקהל צרח קריאות "מוות ליהודים!" – הציתו המפגינים עותק של כתב הזכויות של קאליש.

מדובר בכתב הגנה על יהודי העיר שנחתם ב-10 בספטמבר 1264, שלימים שימש בסיס להגנה על זכויות יהודים בפולין בכללה, במשך מאות שנים. המסמך לא מדבר על שוויון זכויות ליהודים ולא על אזרחות. היהודים מוגדרים בו "משרתי השליט", אך השליט מחויב לספק להם הגנה. אחד הסעיפים החשובים במסמך אוסר על עלילות דם נגד היהודים.

הקהילה היהודית בפולין מונה היום כ-10,000 יהודים בלבד (ומעריכים שיש עוד כמה רבבות שאינם מזדהים כיהודים), במדינה המונה 38 מיליון איש. אולם ממתי יש צורך ביהודים כדי שתהיה אנטישמיות? 

* ביד הלשון: גיתה – יישוב בחדשות. למרבה הצער – בחדשות הרעות. היישוב שחלק מתושביו פונו בשל שריפה שאיימה להעלות את בתיהם באש. למרבה המזל האש נבלמה והדבר לא קרה.

גיתה הוא יישוב קהילתי במועצה האזורית מעלה יוסף שבגליל המערבי. היישוב עלה לקרקע ב-1980, במסגרת תוכנית המצפים בגליל, אך ננטש ויושב מחדש ב-1993 בידי עולים מחבר המדינות.

שמו של היישוב ניתן לו בשל קרבתו לנחל גיתה. שמו של הנחל ניתן לו בשל קרבתו לכפר הדרוזי ג'ת, שהינו חלק מן המועצה המקומית הדרוזית ג'ת-יאנוח, המורכבת משמות שני הכפרים הללו.

אורי הייטנר

אהוד: כדאי לציין, בצד הלהט הפובליציסטי המתלהם שלך (שחלק מהקוראים כבר מדלגים עליו) – את העובדה שראש הממשלה האשם בכל מחדלינו הוא כבר לא נתניהו – אלא שישה מנדטים בנט התלוי על חודו של הקול הערבי של מועצת השורא – כך למשל לגבי חוק החשמל השערורייתי, וכך אולי גם חלק מההתפרעויות של הכנופיות הבדואיות והערביות בימים האחרונים – שיתכן כי נובע מהעובדה שהם מרגישים שהממשלה בישראל תלויה בקול הערבי האנטי-ציוני! – ותאר לעצמך כיצד הם צוחקים עלינו בחדרי-אוהלים!

ורצוי גם שכאשר אתה מתייחס לגדעון סער תציין בגילוי נאות את הקשר המפלגתי שלך אליו.

* * *

משה גרנות

שיעורים בנתינה ובהקרבה

על "מנהיגות במעגלי החיים"

מאת אביגדור קהלני

עוז 77 2020

מהדורה שישית, 304 עמ'

את קורותיו של אביגדור קהלני מכיר הציבור הישראלי לפרטיהן: את גבורתו במלחמת ששת הימים, ואת פציעתו האנושה, את התעוזה שלו לעמוד מול כוח  שיריון עדיף (פי עשרה!) במלחמת יום הכיפורים, את שלושת העיטורים שעוטר על גבורתו – עיטור הגבורה, עיטור המופת, עיטור נשיא המדינה, את העלייה בשלבי הדרגות בצבא עד לדרגת תת-אלוף (בין המח"טים שהיו תחתיו – שאול מופז וגבי אשכנזי), את התפקידים שמילא באזרחות: יו"ר רשת "עמל", חבר כנסת ושר, ממלא מקום ראש העיר תל-אביב, יו"ר הוועד למען החייל – כל אלה, כאמור, מכיר כל קורא ספר בישראל, מוקיר ומתפעל מהאישיות שלו העשויה ללא חת. דברים אלה מפורסמים לא רק בספר עליו דנה הרשימה הזאת, אלא גם בספריו הקודמים, וכן בכתבים שחוקרי מערכות ישראל כתבו עליו ועל גבורתו.

לאורך כל הספר שלפנינו יש פירוט התכונות שמחייבות מנהיג, ואלו, ללא ספק מאפיינות את קהלני עצמו: אהבה גדולה לעם ולארץ, אחריות, מעוף, יושר, מוסריות, תחושת שליחות, דוגמה אישית, קור רוח, מקצוענות, אמינות, אנושיות כלפי המונהגים, הבנה בנפש האדם, אוזן קשבת ויכולת להביט ישירות בעיני אלה שאותם מוביל המנהיג אל היעד. המנהיג הוא גם מחנך, ואינו נזקק לעונשים. רצויה, כמובן, כריזמה ויכולת למגנט את השומעים. מנהיג אמיתי מצליח להתגבר על הפחד, ומתנהג כמו אבא אוהב כלפי המובלים על-ידו, ומרעיף חמלה כלפיהם – כך נהגו, לפי המחבר, משה רבנו ומהטמה גנדי.

המחבר מראיין את הרב ישראל לאו ואת הפרופ' אביגדור שנאן באשר לתכונות המנהיג של משה רבנו, שהיתה בו צניעות, ולא שש אל התפקיד, היה נקי כפיים, חמל על העם, ודאג להם למים ואוכל, וכצפוי, היות שהיה תדיר תחת זכוכית מגדלת, היו לו גם כאלה שניסו להכשילו.

אביגדור קהלני מקבל בשלמות את המיתוס המקראי שמתאר את דמותו של משה, שבכריזמה שלו הוא מצליח להניע 3 מיליון איש לצאת ממצרים אל המדבר, ומשם לארץ ישראל. אבל ברור שהמציאות היתה שונה לחלוטין מהמתואר במיתוס זה. וכי ייתכן שייצאו 3 מיליון עבדים ממצרים, המתועדת בקפדנות על ידי סופריה, ולא יהיה לזה זכר בכתובות המצריות? הייתכן לקיים אוכלוסייה ענקית כזאת במדבר במשך ארבעים שנה?

אבל המחבר שלנו מאמין למיתוס, וגם מרואייניו (לאו ושנאן), ואולי טוב שכך, וכל זה כדי לצייר דמות אידיאלית של מנהיג.

כל חוקר מקרא מודע לכך שדמותו של משה עוצבה מאות שנים לאחר שהאיש חי ופעל, וכנראה הפעם הראשונה שהתורה נודעת לעם ישראל היתה בימי יאשיהו, כלומר, כ-600 שנה לאחר התקופה שבה כנראה חי משה. עובדה שהמלך יאשיהו נדהם כשקוראים לפניו את התורה, כי זאת הפעם הראשונה שנודע לו על קיומה (מלכים ב' כ"ב 11-10). מסתבר שבחירי ה' אינם יודעים כלל מה כתוב בתורה, ומה היו ציוויו של משה: גדעון בונה אפוד לה' (לא לאליל! – שופטים ח' 27-24). יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל!) (שופטים י"א 31-30, 40-35). ליהונתן, נכדו של משה, אין מושג מה כתוב בעשרת הדיברות, והוא עובד את ה' בפסל (שופטים, י"ח 30). שמואל האפרתי ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א' ג' 2), מקום שלפי התורה – רק הכהן הגדול יכול להיכנס אליו ביום הכיפורים (ויקרא ט"ז). בביתו של דויד, שבוודאי האמין בה', היו תרפים (שמואל א' י"ט 15-13), והוא מחזיר לעצמו את מיכל, לאחר שהיתה נשואה לפלטיאל בן ליש (שמואל ב' ג' 16-13), מעשה מנוגד לחלוטין לחוק התורה (דברים כ"ד 4-1).

זכותו של המחבר לקבל את המיתוס ככתבו, ולקבלו כאמת, אבל עיון קצת יותר מדוקדק, לפחות מצידו של אביגדור שנאן, היה מצביע על כך שמשה, האוהב את עמו וחומל עליו, מרשה לאב למכור את בתו לעבדות עולם (שמות כ"א 7), מרשה לבעל עבד להכות אותו עד מוות, ולא ייענש "כי כספו הוא"(שם, פסוקים 21-20), ומצווה את הצו המזוויע: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ' 16).

אני גם תמה על אביגדור שנאן שלדעתו דויד (עוד דוגמה למנהיג אידיאלי) מספק הגנה לאנשי האזור בו הוא מנהיג כנופיה של מורדים במלכות. הכוונה, כמובן, לכתוב בשמואל א' פרק כ"ה – פרשת נבל הכרמלי. יקרא נא שוב, ובעיון,  הפרופסור הנכבד, וייווכח כי דויד ביקש מנבל דמי חסות, פרוטקשן, כי הרי נבל לא שכר אותו שיגן עליו, וכמו כל איש פרוטקשן שכבודו חשוב לו, הוא התכוון לא להשאיר לנבל עד הבוקר "משתין בקיר" (שם, שם, פסוקים 22-21) על חוצפתו לא להיענות לדרישתו.

ושוב, המחבר מעדיף את המיתוס, כשהוא מציין כי דויד היה איש ספר, ומשורר גדול שחיבר את ספר תהילים. אילו באמת היה דויד איש ספר, הוא היה כותב בעצמו את המכתב ליואב בן צרויה, וחותם בחותמת המלך כסודי ביותר, כשהוא דורש מיואב לדאוג שאוריה החיתי ייהרג בקרב. אילו כתב בעצמו – איש לא היה יודע שהוא ציווה להרוג את עבדו הנאמן כדי "לטהר" את הניאוף שלו עם בת-שבע. מן הסתם המלך הגדול הזה לא ידע לכתוב, וברגע שהוא הכתיב את הדברים לסופרו – הסוד התגלה.

ובאשר לתהילים, וכי יעלה על הדעת שדויד יכתוב "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון"? (תהילים קל"ז 1) או "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (שם קכ"ו 1)?

הספר סוקר מנהיגים נוספים, על מעלותיהם וחסרונותיהם: דויד בן-גוריון, שליד הזכויות הרבות שלו, מסתבר שהיו לו קווי אופי לא מרנינים במיוחד, כגון אי הנכונות להודות בטעותו להורות על הפגזת "אלטלנה" ב"תותח הקדוש". הוא ריפה את ידיו של רבין בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. הוא לא נתן אשראי לממשיכו, לוי אשכול, ולא הסכים ללכת להלווייתו – לא בדיוק התכונות הנדרשות ממנהיג אידיאלי, כפי שפורטו לעיל.

המחבר אוהד את גולדה, שלא חתרה לקבל על עצמה את תפקיד ראש הממשלה, והתפקיד הוטל עליה על ידי המפלגה, למרות רבים שהתחרו עליו. וכפי שהמחבר דורש מהמנהיג, היא הודתה שטעתה כששמעה בקול הגנרלים, ולא דרשה גיוס מילואים ברגע שנודע לה כי היועצים הרוסיים מתפנים מסוריה וממצרים.

גם מנחם בגין זוכה לאהדה של המחבר, בעיקר בגלל היחס האבהי שלו כלפי עמו, כאשר הכאב על ההרוגים הרבים שמלחמת שלום הגליל גבתה מהעם גרם לו לומר שאינו יכול עוד, ולפרוש.

יצחק רבין נערץ על המחבר בעיקר בזכות הישירות שלו, ניקיון הכפיים, והנכונות שלו לקבל אחריות לא רק על הצלחות (מבצע אנטבה), אלא גם על כישלונות (החילוץ הכושל של נחשון וקסמן).

למרות ההערצה לרבין, קהלני מרד בו גם לגבי הסכמי אוסלו, וגם לגבי נושא רמת הגולן, והוא הקים מפלגה חדשה בשם "הדרך השלישית", שהצביעה נגד אוסלו ב'. למרות "הבגידה" הזאת במפלגת העבודה, גם רבין וגם פרס תמכו בו בבחירות לראשות עיריית תל-אביב מול רוני מילוא, שזכה בתפקיד בהפרש של אחוז אחד. המחבר מצביע על אישיותו המדהימה של שמעון פרס, אשר למרות אינספור כישלונות לא התייאש, כי בחיים "יש תמיד עוד רגע". הוא נגע באנשים כפי שמנהיג חייב לנגוע, והוא סלח לרבים שבגדו בו. לבסוף, כפי שכולנו יודעים, הוא גם זכה לכבוד בארץ ובעולם.

המחבר מצביע על הזכויות הרבות של בנימין נתניהו בתחום הכלכלה והביטחון, מסכים עימו שאין לנו פרטנר אצל הפלסטינים, אבל מסתייג מהראוותנות שלו, ומייעץ לו עצה שמנהיג חכם היה חייב לקבל: להתנצל על המתנות שקיבל, לכמת את מחירן ולתרום את הכסף לצדקה.

אריק שרון קיים בגופו את מה שקהלני מתייג כחובת המפקד – הוא היה עם חייליו בקרבות עקובים מדם, היה בעל מעוף שאין לו מתחרים, והיווה דוגמה אישית למונהגים על-ידו. אריק שרון עצמו העריך את משה דיין, שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, שהיה היחיד מכל הממונים עליו שהגיע אל התופת לפני ובעת המעבר על תעלת סואץ.

קהלני משווה את המפקד לשחקן על הבמה – ההשוואה לא ממש נראית לי, כי שחקן מתחפש למי שהוא איננו, ואילו המפקד החושף נראות של חף מפחד – מתחפש למי שהוא משתוקק להיות. המפקד ממלא את עצמו בתעצומות נפש להסתער אל התוהו בניגוד גמור למה שאומר לו השכל הישר. קהלני מאמין שגם באישים של העולם האזרחי קיימות מידות המשויכות למפקד צבאי, כמו דוגמה אישית, שקיפות ביחס ליעד, עבודה קשה, יחס נאות לעובדים. הוא מזכיר ראשי ערים מצטיינים כמו רון חולדאי בתל-אביב, מוטי ששון בחולון, מקימי רשתות כלכליות אדירות כמו דויד פתאל ועפרה שטראוס, מאמני ספורט בעלי הישגים כמו פיני גרשון ושלמה שרף, מנכ"ל תיאטרון כמו נועם סמל, ומהעולם הרבני את הרב ישראל לאו, הרב ינון רביב (שלא שירת בצה"ל!), הרבנית החב"דית הינדה גרליצקי, פעילה בקהילה ואם לשלושה-עשר ילדים.

קהלני מעריך את חוכמתם של הרבנים, ואת הדאגה שלהם לצאן מרעיתם. אני מתפעל מהם פחות, ולו משום שהם מנדים את אחינו היקרים, הרפורמים והקונסרבטיבים, שבניגוד לרבנינו, הם כן פתוחים לקדמה ולשוויון בין המינים, והם גם לא סוברים שיש לאלץ זוגות להפליג לחו"ל על מנת להתחתן.

כל הכבוד לקהלני שמעניק אשראי לאישים האלה, אפשר אולי להשוות את נתינתם של אלה לנתינתו של קהלני כשעבר לעולם האזרחי, כפי שפורט בצמצום לעיל, אבל בשום אופן לא ניתן להשוות את נתינתם לעם ולמולדת, לנתינה האדירה שלו בשלוש מלחמות, כשישראל נאבקה על קיומה. לולא אנשים כמוהו, שהיו מוכנים להקריב את בריאותם, ואף את חייהם, על מזבח ביטחון העם והארץ – בוודאות לא היינו זוכים לתקומה. מתוך ים השמות של אלה שחירפו נפשם למען ביטחון ישראל, מזכיר קהלני (בנוסף על הכתוב לעיל) את שמואל גורודיש, רן פקר, זוריק לב, אביגדור בן-גל, משולם רטס, בני גנץ, חזי לוי, דורון אלמוג – אישים שעם ישראל חייב להם את עצם הזכות לנשום אוויר בארצו החופשית.

מיֶדע אישי (נלחמתי במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובפעולות מעבר לגבול) – אני מעיד על מפקדיי שהתנהגו ללא חת, הגם שכמוני בוודאי חשו פחד וחרדה אל מול התופת שאליה היה עלינו להתקדם. בזכות המפקדים והחיילים, שרבים מהם לא שבו משדה הקרב, ורבים אחרים שבו, אבל נותרו פצועים בגוף ובנפש – בזכותם המזימה של שכנינו-אויבינו להכחידנו לא צלחה בידם, וללא ספק, אביגדור קהלני הוא הנערץ שביניהם – דוגמה ומופת לדורנו ולדורות אחרינו.

משה גרנות

* * *

מיכאל רייך

עַל רֹחַב וְעַל עֹמֶק

בְּצִמְאוֹנִי -  -  -

בָּרְצִיָּה שֶׁלִּי הַבִּלְתִּי מִתְפַּשֶּׁרֶת

אֵצֵאָה אֶל אַרְצִי מוֹלַדְתִּי,

מִנִּי בּוֹרוֹת נֶעֱלָמִים, מַכְתֵּשׁ, סִימְטָא

שׁוּב לֹא אֶפְחַד,

לְאָרְכָּהּ אֲשׁוּט וְאֶתְהַלֵּךְ בָּהּ

לְאָרְכָּהּ בִּלְבָד

אֲיֵהוּ?

אֵיכָה אִבְּדָה אַרְצִי אוֹתוֹ מֵמָד

אֵיכָה בָּנְתָה עָרֶיהָ שׁוּב

אַךְ מֵחֹמֶר וּלְבֵנִים

וְלֹא כָּבְדָה הַיָּד,

אֶשְׁאַל וְלֹא אֶמְצָא תְּשׁוּבָה

בָּצַר לִי אֶתְבֹּונֵן אֶל

עֵץ אַלּוֹן נָטוּעַ מוּל בֵּיתִי

עַל רֶכֶס הַגִּבְעָה

יוֹם אֶחָד קָרַס הָעֵץ וּמֵת

בִּמְלוֹא עָלָיו

וּבִתְפִלַּת הָאַשְׁכָּבָה סָפַד הָאַגְרוֹנוֹם:

לֹא חָסְרוּ לַאֲהוּבֵנוּ שֶׁנִּפְטַר בְּלֹא עֵת

דֶּשֶׁן עֹנֶג נָדִיב

גַּם לֹא טִפָּה אַחַת שֶׁל מַיִם

אֲבָל הַשָּׁרָשִׁים,

הֵם מִיאֲנוּ לְהִתְעַמֵּק בְּאַדְמָתָם...

עַל כֵּן כָּרַע נָפַל אִילָן

עַל יִחוּסוֹ הָרַב,

וּלְכָל אַרְבַּע רוּחוֹת שָׁמַיִם

נָפוֹצוּ צִפָּרָיו

מיכאל רייך

* * *

עמנואל בן סבו

מנסור עבאס, בעל הבית החדש של ערביי ישראל

יש בעל בית חדש לערביי ישראל, קוראים לו מנסור עבאס. יש בעל בית חדש שמועצת השורא היא האורים ותומים שלו, שהאחים המוסלמים המנודים בעולם הערבי ובעולם בכלל, הם בסיסו האידאולוגי. יש בעל בית חדש לערביי ישראל, סגן ראש הפלג הדרומי של התנועה האיסלמית העסוק בג'יהאד אזרחי בלבד. בעל המיליארדים אשר עיני כל הציבור הערבי בישראל נשואות לצקלונו המלא בכסף וממנו נגזרת העוצמה בה זכה מנסור עבאס. יש בעל בית חדש בישראל, ובהגינותו הנחמדת הוא אינו מסתיר למי ליבו נתון ,לפתיחת קונסוליה פלשתינאית בבירת העם היהודי בירושלים, הר הבית למוסלמים בלבד, ידידים ואחים יקרים בחמאס, סיוע באיתור עורך דין יהודי שיגן על רוצחי וטובחי משפחת פוגל באיתמר, הרצח שנגמרו המילים לתאר את אכזריותו, רצח של אימא אבא ושלושה ילדים. ליבו נתון מכנסת ישראל, מחבריו בממשלה, מהישיבה על הברז הכלכלי למגזר הערבי – לאחיו בעזה ולעמותות הצדקה כפי שנחשף בסדרת תחקירים שמאתרגי הממשלה הנוכחית מסרבים בעקשנות להדהד שמא האידיליה תתנפץ אל סלעי המציאות המעוותת.

שלושים מיליארד יש בצקלונו של מנסור, בעל הבית של ערביי ישראל, מנסור יקבע מי יקבל, מה, כמה ולמה, במסגרת הוועדה בה הוא שולט ללא מיצרים. מנסור יחלק את הכספים ולא מדינת ישראל במסגרת התקציב של מדינת ישראל.

עומדים ערבים ישראלים המבקשים להשתלב, להתחבר, להיות אזרחים מועילים, משרתים בצה"ל, מבצעים שירות לאומי-אזרחי, מביטים המומים ונדהמים מזהות בעל הבית החדש של ערביי ישראל, של הלוחמים הבדואים, הלוחמים הדרוזים, הלוחמים הצ'רקסים, הלוחמים המוסלמים ומשרתי השירות הלאומי, משפשפים עיניהם ותוהים בקול האם נהגו נכון כשכנגד כל הסיכויים בחרו במחבר ולא במפלג, בחרו במדינת ישראל ולא בחמאס בעזה.

ראשי ערים במגזר הערבי הבינו כי הדרך אל הכסף הזמין המהיר עוברת דרך האח המוסלמי הבכיר, ידיד החמאס ולא דרך משרדי הממשלה כפי שהיה עד כה.

המסר ברור חד, מטריד, מדאיג, ומחולל שינוי עתידי במאמצים העצומים לחבר ולשלב את אזרחי המדינה אל המדינה ערכיה.

יותר ויותר נשמעים בקרב ערבים ישראלים אשר צעדו צעדים משמעותיים לעבר שילוב וחיבור עם מדינת ישראל מוסדותיה – הרהורי חרטה. המציאות המעוותת בה סגן ראש הפלג המוסלמי הוא מי שיחליט לאן יזרמו שלושים מיליארד שקל מעניקה למנסור עבאס כוח ועוצמה.

מה אמורים להרגיש הלוחמים המוסלמים, הצ'רקסיים, הדרוזים, הבדואים, הצעירים שהצטרפו לשירות הלאומי האזרחי, כשבעל הבית החדש הוא ידיד בכירי החמאס, מחולל הג'יהאד האזרחי, האיש שנושא ונותן על ירושלים?

מה יחושו ראשי רשויות ערביות המזדהים עם מדינת ישראל, המכבדים את סמליה ודגלה?

מדינת ישראל אאוט מועצת השורה אין, יש בעל בית חדש לערביי ישראל, לצד הג'יהאד האזרחי מרחיב מנסור עבאס את הבסיס הלאומי-פוליטי-ערכי של האחים המוסלמים והתנועה האיסלמית.

המציאות המעוותת בה ממליך המלכים ברצותו יעלה ברצותו יפיל הוא בעל הבית החדש של ערביי ישראל צריכה להדיר שינה מעיניי מי שהקיום המשותף חשוב לו.

עמנואל בן סבו

אהוד: הכול יסולח לו, למנסור עבאס – כי הרי בזכותו נפטרנו מנתניהו וזכינו בראש ממשלה שישה מנדטים בנט! ומה חשוב כל השאר – שהרי לממשלתנו הנוכחית יש רוב בכנסת רק בזכות שנאתה לנתניהו ובזכות מועצת השורא התומכת בה!

ובממשלה הזו יהיה אפשר גם להעביר את חוק החשמל, שיאפשר לַבנייה הפרועה והלא-חוקית של בדואים בנגב ושל ערבים באזורים אחרים בארץ – להתחבר למערכת החשמל התקנית של מדינת ישראל! – יהודי אזרח ישראל שיעשה זאת על דעת עצמו בתל-אביב או בכל יישוב יהודי אחר בארץ – ייתבע מיד ויועמד למשפט!  – אלא אם כן הוא גר בעיר חרדית מפגרת (שזה סוג נוסף של אוטונומיה בישראל) – והוא מספק לעצמו חשמל פיראטי מגנרטורים פרטיים באמצעות כבלים מסוכנים-להחריד בימי שבת וחג, כי לדעת המפגרים האלה, בחברת החשמל מחללים כביכול את השבת (ולא איכפת להם שזה כדי לספק את החשמל החיוני לכל המדינה, אזרחיה, חוליהָ וביטחונה!)

* * *

יצחק שויגר

תמרים

הספינה חגה סביב שרשרת העוגן. זה מכבר הגיעה הספינה מביירות אשר בלבנון, נושאת בבטנה מקצת סחורות שהועלו אליה שם ואשר נערמו בשקי בד על הסיפון הצר, ובעיקר מכילה בבטנה כמה עשרות משפחות של עולים יהודים לארץ הקודש, שעשו דרכם מפולניה בראשית המאה שעברה.

דרך ארוכה עברו. במסע אין סופי שהחל בראשית 1912 עת עזבו את לודז' אשר בפולניה. משם יצאו  ברכבת ברגל וברכב עד לטריאסט ומשם באונייה לביירות, שם שהתה הספינה יום אחד והמשיכה במסעה לנמל הישן של יפו.

עמדו הנוסעים על הסיפון והביטו בבתיה הרחוקים של יפו. עת בוקר היתה וקרני השמש שעלתה ממזרח צרבו את עיניהם הדומעות. מפאת גודלה לא יכלה הספינה להיכנס לנמל ושעה ארוכה המתינו לסירות-הסבלים שייקחו אותם מן האונייה אל החוף. עמדו וחיכו. והנה הופיעה אחת הסירות. לאט לאט הגיחה סירת המשא מתוך הנמל וצוות מלחים חותר משני צידיה. כבש מדרגות  צר הורד מן האונייה ועוד מעט קט והסירה עוגנת ונקשרת לכבש האונייה. הנוסעים עומדים מוכנים ונדחקים. מזוודותיהם בידיהם,  ורב החובל  מנסה לסדרם בתור. וההתרגשות רבה. ארץ ישראל משאת נפשם מזה שנים עומדת כנגדם ועוד מעט קט ויוכלו לנשק את אדמתה כפי שחלמו.

והנה רב החובל מנפנף בידיו וצועק משהו, בשפה לא מובנת, וכפי שהוסבר להם לנוסעים המבוהלים, לאחר מכן, הוא דוחק בהם לזוז הצידה, כדי לאפשר את פריקתם של הסחורות שבשקים  שנערמו על הספינה בעת עגינתה בביירות ואשר חסמו את המעבר לכבש האונייה. הקהל רטן אך נסוג לאחור. שניים מצוות המלחים דילגו בזריזות אל סיפון האונייה ומיד החלו לפרוק  את השקים תוך שהם מניפים אותם אל על ומשליכים אל צוות המלחים שנשאר על הסירה. והנה נפרם ונקרע אחד משקי היוטה ותוכנו התפזר על פני הסיפון. הקהל הביט משתאה בערימה של תמרים כהים חומים וגדולים שהתפזרה על פני הסיפון ועט על התמרים כמו עדת תרנגולות מורעבת. בתוך דקות נעלמה ערימת התמרים אם בכיסים ואם בפיות הנוסעים המורעבים והמתרגשים.

רב החובל התחיל לצרוח אולם משראה שתכולת השק נעלמה התחיל לצחוק בקול גדול ואף שאר הנוסעים הצטרפו אליו ועמדו וצחקו בקול גדול. חלקם מפני שזה באמת הצחיק אותם וחלקם מפחד שרב החובל יתבע מהם להשיב את המלקוח, אם לא ינהגו כמוהו. וככה עמדו מיספר דקות וצחקו בקול גדול.

אף אימי שהייתה כבת שבע אז והיתה על הסיפון יחד עם הוריה ושני אחיה ואבי-אימה, סבא שלה,  שהיה רב נשוא פנים, שעלו לארץ ישראל – אף היא רצה אחר התמרים. אך לשווא. בתוך דקות נעלמו התמרים כלא היו והיא לא הצליחה למצוא אפילו תמר אחד. וכך כשכל הקהל עומד וצוחק,  עומדת אימי מבוישת מאוכזבת ודומעת ומביטה בסבא שלה.

"לא הצלחתי אפילו לתפוס תמר אחד," אמרה.

"לא נורא," אמר לה, "הנה קיבלתי מאחד הנוסעים, שהוא אחד מידידי שני תמרים. הנה לך. אלו תמרים גדולים ויפים שמקורם בבבל לשם גלו אבותינו לאחר חורבן הבית הראשון וחלקם הגדול נשארו שם ולא חזרו לארצנו. ואומרים שהם נהיו מגדלי התמרים האלה. ומאז ארץ זאת  ידועה בתמריה הגדלים על גדות החידקל שהיה הנהר שהיה בגן עדן. ואם כל  העם יחזור לארץ ישראל כמונו, אולי גם פה יגדלו תמרים כאלה."

נתנה אימי עיניה בתמרים היפים, שכמותם לא ראתה מעולם ורצתה לנגוס בהם. עצר בה סבא ואמר: "תדעי לך. שהיום הוא יום טוב וזה הוא ט"ו בשבט שזהו ראש השנה לאילנות. ומצווה לאכול פירות ביום זה. שהרי התמרים הם מאחד משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל ואין ספק שגולי בבל הביאו את זרעי התמר למקום גלותם וכשיחזרו משם יחזירו גם את תפארתה של הארץ. את זרעי התמרים. ואנו פה על האונייה ואיננו יכולים  לקיים את מצוות אכילת פירות בארץ ישראל, שאנו עומדים בשעריה. אבל כדאי שתתאפקי ותשימי את התמרים בכיס מעילך וכשנרד לחוף תאכלי את התמרים ואל תשכחי לברך עליהם 'בורא פרי העץ' וגם ברכת שהחיינו' וכך נוכל להתחיל את מצוות ישיבתנו בארץ ישראל בט"ו בשבט, במצוות אכילת פירות האילן."

אימי נסוגה לאחור והמתינה יחד עם משפחתה כשהתמרים בכיס מעילה. והנה הגיעו תורם לרדת מן הספינה. המלחים החסונים זרקו את המזוודות הכבדות של הנוסעים לעבר הסירה המתנדנדת,  כאילו היו קופסאות גפרורים. בתוך דקות נערמו המזוודות על הסירה הקשורה לכבש האונייה והנוסעים התחילו לרדת. אימי עמדה משותקת. ידיה מונחות על כיסי המעיל, משום שפחדה לאבד את התמרים.

"אחזי במעקה ותרדי," קרא לה אביה, אך היא בשלה.

הסירה התנדנדה והנוסעים, שכולם כבר היו יושבים בסירה, התחילו להרגיש ברע מחמת הטלטולים והתחילו לרטון. או אז עלה אחד המלחים חזרה לאונייה העמיס את אימי על כתפיו  כמו היתה עז מובלת לשחיטה – וירד עימה אל הסירה, שהחלה עושה דרכה אל הנמל. 

לא עברו דקות רבות אבל אלו נראו לה כנצח. והנה נכנסו לנמל והסירה נקשרה לרציף והנוסעים ירדו אל החוף,  אוחזים במזוודותיהם הבלויות. בליל של צעקות בשפות שונות – פולנית ואידיש ערבית וטורקית – אפף את חבורת הנוסעים. צעקות הסבלים התערבבו בקריאות בני המשפחה זה לזה. והיו גם כאלה שבני משפחתם כבר חיכו להם. למשפחת אימי לא חיכה איש.

מיד קרא סבא לסבל ורכב שהעמיסו את המזוודות ואת בני המשפחה ויצאו לחפש להם מקום לגור בו. בגלל המהומה וההתרגשות שכחה אימי את התמרים בכיסה ולעת ערב, לאחר שמצאו מקום לגור, בו נזכרה בתמרים והוציאה אותם מכיסה, בירכה עליהם ואכלה אותם בתיאבון ובכוונה שמצוות ישוב הארץ התחילה בתמר, ממש כפי שהורה לה הסבא. את החרצנים זרקה לחצר הבית דרך החלון.

מיספר שבועות גרו בני המשפחה באותו בית. יום אחד הבחינה אימי שבמקום שזרקה את הגרעינים של התמרים נובט לו שתיל. מיד רצה לסבא והראתה לו. "יכול להיות שזה באמת עץ שצומח  מהחרצנים שזרקת. מי יודע, כל דבר שהוא בא מאהבה מתחיל בתמר. אהבת ארץ ישראל אין לה שיעור והתמר שאכלת בט"ו בשבט בארץ ישראל מן הראוי שיצמיח עץ. אבל איני יודע אם נראה בגידולו שכן בעוד מיספר שבועות אנו עוברים לבית אחר בשכונה חדשה."

לא אתאר  את תלאותיהם של בני משפחתי מאותה עת. התקופה שעברו בין השלטון התורכי והבריטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, החיים לא היו קלים והיו מלווים  במיספר גירושים בין יפו לנווה צדק לירושלים ולחדרה ולבני ברק עד שהשתקעו בתל אביב.

בשנות השלושים הגיע אבי לארץ ישראל גם הוא באונייה מביירות, ובתל אביב פגש את אימי. כשהציע לה הינשא לו סיפרה לו על עץ התמר ששתלה. "'אהבה מתחילה עם תמר,' כך אמר לי סבא." הלכו חפש את עץ התמר ולא הצליחו למצוא לא את הבית ולא את העץ שאולי צמח ואולי לא. אבל אהבה מצאו וגם תמרים.

אפילוג

כשהתחלתי לחזר אחרי אשתי שאלתי את אימי כיצד אדע שהיא אוהבת אותי. "תן לה תמרים," אמרה, "אלוהים מזווג זיווגים ואם עיניה יבריקו בעת שתאכל את התמר תדע שהיא המיועדת לך. ואז יתקיים בך האמור בשיר השירים אשר לשלמה 'אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו." (המשך של הפסוק הוא "וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים" – ואלו הם כבר דברים אינטימיים שזה לא המקום ולא הזמן לפרוש אותם ברבים.)

בדרכי לפגישה עימה החלקתי שני תמרים חומים ויפים לכיסי ובתוך שיחתנו ובדרך אגב הצעתי לה לחלוק יעמי את התמרים ששלחה לה אימי. עיניה הבריקו בעת שאכלה את התמר  ואור זה היה בעיניי האות, שאכן היא זו המיועדת לי.

סמוך לט"ו בשבט, מעט ימים לאחריו, באנו בברית הנישואין. וכפי הנראה אימי צדקה. עובדה היא שאנו נשואים באושר עד היום, אנו  מגדלים יחד ילדים ונכדים ונהנים גם מאלו וגם זה מזו, כך אני מעיד,  וגם זו מזה,  כך אני מקווה. והנה אגלה לכם שהיום יום הנישואין שלנו. במשך כל השנים האלו שוררים בינינו רגשות של אהבה וחיבה. וכדאי להסביר שהאהבה היא הכוח המוליך הראשוני והחיבה היא  קצת למטה מזה, אלו הם רגשי החברות והשיתוף של  חיי היום-יום, שבני זוג צריכים לחוש יחס של חיבה וחברות זה לזה בכל מעשיהם וזאת בנוסף לאהבה, שאז ורק אז ישרור האושר בביתם.

ומצאתי שאהבה וחיבה יחד, בגימטריה, הן 44 – וזה בדיוק מיספר השנים שאני נשוי לאשתי מאז נישאנו ועד היום.     

יצחק שויגר

*

הסיפור לקוח מתוך ספר חדש שפורסם לאחרונה – "תמרים  ועוד סיפורים " מאת יצחק שויגר, שהוא עורך דין ותיק. הספר הוא אוסף סיפורים קצרים של חלומות וזיכרונות מהעיר תל אביב בה גדל כנער מסורתי, ומהפלגות וממסעות בעולם. חלקם של הסיפורים פורסם ב"חדשות בן עזר". הספר זמין להורדה באתרים דיגיטליים שונים ביניהם "ספרי ניב" "עברית "ועוד.

[דבר המפרסם]

* * *

נחום גוטמן

הירידה בחוף יפו

מתוך  "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך)

סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר

כשהגענו לחוף יפו הים היכה גלים גדולים וקצף הגלים כמעט שהגיע לסיפון האונייה. האונייה עמדה רחוק מן הנמל. ראיתי סירות עולות ויורדות בים, עולות ונעלמות בין הגלים, עד שהתקרבו ובאו למדרגות האונייה, שהורדו למים לקראתם. שיירות של ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו אלינו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאונייה. לא עבר זמן רב והם עלו לסיפון האונייה, לקחו את המזוודות שלנו והעיפו אותן לסירות.

אחר-כך ניתן הצו לנו, לנוסעים, לרדת במדרגות אל קצף-הגלים. על חרטומה של הסירה, ומעליו על מדרגות האונייה – עמדו זה כנגד זה שני ספנים ערבים, עם חגורות צהובות הדוקות למותניים, רחבי מכנסיים כמו כנפיים, ובחיוך טוב לב וצעקני קראו כלפינו שנרד במדרגות ונתנפל מיד לתוך זרועותיהם הפרושות.

כל אחד מן היורדים נתפס בזרועות הספן והונף אל עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים. כל זה התרחש על רקע חומת-יפו העשוייה אבני-חול נקבוביות ומחוספסות, שנתלבטו בתוך מסגרות מלבניות של טיח בהיר. יפו לא עשתה עליי רושם של עיר, אלא התנשאה כמבצר אגדתי בספר, כפי שראיתי באילוסטראציות של דו­ֹרֶה. חסר-ממשות ואין בו תועלת לבני-אדם.

אבא נתן סימן לאימא שתצעד לעבר מדרגות האונייה. שם תפס בה הספן עם התרבוש האדום והשפמים המזדקרים, שם זרועותיו סביב כתפיה, הרים אותה – וזרק אותה לזרועות הספן השני שניצב נמוך ממנו בסירה.

היתה לי תחושה משונה של הינתקות מאימא, היורדת אל עולם מוזר ואחר. עוד כיום, בהיזכרי ברגע ההוא, אני מעפעף בעפעפיי כדי להתנער מתחושת-המבוכה שאחזה בי אז אל מול הבלתי-ידוע.

שמלתה הרחבה של אימא התנפנפה באוויר וצנחה כמין דגל מבשר שלום. ועד מהרה ראיתי אותה עומדת מחייכת אלינו מתוך הסירה למטה אבא קידם אותי אל מול אחד הספנים, ובלב קל הפלתי עצמי לזרועות הספן שנפשטו למולי, ואותה שעה נפער לעומתי פה רחב עם שיניים לבנות ושפם דוקר לו מעל לשפתו העליונה, והיתה לי הרגשה שקפצתי לראשונה אל תוך עולם קסום, משונה וזר מאוד מכל אשר ידעתי.

הספנים הערבים חתרו בסירותיהם, ובהתקרבנו לחוף נשאו אותנו על זרועותיהם ליבשה.

השנה היתה 1905. בחודש אוקטובר.

כשעלינו בשלום ונכנסנו לבית המכס, ה"גומרוק", מצאנו את מזוודותינו ניצבות בשורה וביניהן עומד אדם בעל זקן גדול, וחיוך מאוזן לאוזן – זה היה המורה פאפאר, שבא לקדם את פנינו.

נחום גוטמן

* * *

יהודה ראב

העלייה לארץ-ישראל

מתוך "התלם הראשון", 1956, 1988

בראשית הקיץ שנת 1876, ואני בן שמונה עשרה שנה, כבר נגמרו כל ההכנות לנסיעה. עם רכוש קטן בכסף שפדה אבא מחיסול עסקיו, עמדנו לעזוב את הונגריה במהירות האפשרית. אבא, אמי החורגת, אחי משה שמואל, שתי אחיותי חנה וטויבה, ואנכי. רק האחות הבכירה נשארה בעיר כי נישאה לאיש. נלותה אלינו גם דודתי אחות-אבי הישישה בלומה-לאה, שהחליטה כי עליה להיקבר בירושלים.

בל"ג בעומר של אותה שנת 1876 שמנו לדרך פעמינו. כמעט כל העיירה באה ללוותנו כברת ארץ בדרכנו המשונה. אפילו "סבא" וולף לא נעדר. היה זה ישיש (לפי דברי אבי גם הוא זכרהו בנעוריו כ"סבא"), שהיה מסובב כרוכל במיני סדקית בכפרים ומחלל בחליל. בזכרוני אני הוא נשאר כאחד עתיק-יומין שאינו מזקין יותר, המטייל ברחובות העיירה וגוער בחיבה בילדים המתקהלים סביבו. "סבא וולף" ברכנו ויפרד מעלינו תחילה, ורק לבסוף נגש אל הדודה בלומה לאה, ידידתו מנוער, וברוח ההיתולים המיוחדת והמותרת לישישים כמותם, צבט לה בגבות שתי אצבעותיו הקשישות דרך חיבה בלחיה הנבולה, עד שהאדימה, ואמר: "ככה, בלימלה, ילדים פעוטים, ילדים נחמדים היינו מלפנים..." היא ענתה בקול בוכים: "כן, ואיה העזים שלי עם הפעמונים בצואריהן"?... ואז זזה העגלה ממקומה וננתק מקהל המלווים.

מנוגי-מדיאר נסענו בעגלה עד קומרון, ומשם ברכבת דרך לייבאך והאלפים לטרייסט. לאורך כל הדרך לא משתי מן החלון אפילו לרגע. מה רחב לבבי למראה הנהדר שהלך והתגלגל לעיני, עד שהגענו לטרייסט. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי ים ונמל. היה עלינו לחכות כשבועיים ימים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה. בינתיים הייתי אני, העלם הקרתני, משוטט בעיר הגדולה. באחד הימים קרה לי גם מקרה מוזר: בעברי דרך אחת הסמטאות הושטה פתאום יד מאחד החלונות וחטפה את מגבעתי, ותקרא לי פנימה לקבל את המגבעת... מקרה זה עורר בי זוועה רבה, אך כיוון שלא הייתי עשיר כיוסף בשעתו, לא רציתי לוותר על המגבעת וארוץ מיד אל השוטר הסמוך ואתלונן לפניו. הוא אחז במתניו מרוב צחוק, ובטפחו על שכמי ציווני ללכת הביתה...

הגיע היום המקווה ואנחנו ירדנו באניה ההולכת מצרימה. היא היתה ריקה כמעט מנוסעים ונהי מבלים את עתותינו עם אנשי האניה אשר נהגו עמנו בידידות רבה. כך עברו עלינו שבעת ימי נסיעה שקטים עד שהגענו לאלכסנדריה. ערבים צעקנים עטו אל האניה כשהם מדברים בבליל של כל מיני לשונות ומניעים בידיהם. היה עלינו לעבור מאניתנו אל אניה שניה המפליגה ליפו. ישבנו בסירה וכל מטלטלינו עמנו. עוד אנו באמצע הדרך – והערבים העמידו את הסירה ודרשו "בקשיש" נוסף לשכרם הנקוב. מיד נתגלעה מריבה בינינו ומבלי יכולת להבין איש את שפת רעהו עברנו לשפת מהלומות. את אחד הספנים הפכתי ואפילהו הימה ואז קמו האחרים ורצו להכותני. כמעט שהיינו בכל רע אילו לא עברה באותו רגע סירה על ידינו ובה הקצינים ממכרינו באניה. הם הכירונו ומיד זרקו אנקול עם חבל לסירתנו וימשכוה בכוח אליהם וככה הובילונו אל האניה המיועדת לנו ונפרד בשלום.

באניה החדשה מצאנו כמה יהודים מירושלים, ביניהם נשים אחדות ומשולח, וכן כמה ארמנים ויוונים. לפנות ערב הפלגנו, ועם אור הבוקר נשקפו לעינינו, עטופי אור ורוד, בתי יפו העתיקה שהיו בנויים כאלו האחד על גג משנהו, במעלה הגבעה. משזרחה השמש נתגלה הירק של פרדסי יפו, עצי תמר בודדים שביניהם, מסגדים וגבעות חול. היה הלב מרטט לקראת חוף הארץ הנכספת, עד... שהחלו להופיע על ספון האניה המון צעקנים כגון אלה שבאלכסנדריה, וגם מתווכים יהודים בעלי עצות. עוד לפני צאתנו לדרך הודיע לנו יהושע שטמפפר במכתב לבל נשעה אל איש מן המתווכים האלה... וכי הוא ישלח איש מיוחד לקראתנו. כך היה: אל האניה בא ר' פנחס המבורגר איש ירושלים ובידו מכתב מאת ר' יהושע. עמו ירדנו בסירה אל החוף. עם כל צעד שהתקרבתי אל החוף המקווה הלך ונמוג הקסם האכזוטי: בית המכס העלוב והמלוכלך, הרפש, הצחנה והצעקות שמסביב, הפקידים הבלויים והסבלים הטרדנים. שרכנו את דרכנו בקושי בין הסמטאות האפלות והמסריחות של יפו העתיקה, שמסביבה עוד עמדה חומתה כמעט שלמה. באנו אל האכסניה של השוחט האשכנזי היחידי בעיר. אשכנזים עוד לא גרו אז כמעט ביפו ואת הספרדים קשה היה להבדיל מבין הערבים. לאכסניה בא ר' משה גרין מירושלים, שבביתו הכין לנו ר' יהושע דירה, ויבטיח להיות לנו לעזר בהטענת חפצינו למחרת על גבי פרדים וחמורים. בשביל בני המשפחה שכר כבר חמורים לרכיבה. ככה בא עלינו הלילה הראשון להיותנו בארץ ישראל, ביפו.

יהודה ראב

* * *

יונתן גורל / שלושה שירים

תפילה בשקיעה

עת תרד עננה

על נפש

וערב יבוא

בפזור אפר

בנוצת ארגמן

מרוטה

תבוא ידי

לעשות מלאכתה

לתת

פדות לפנימה

יצייר אז הערב

בהרות שמש

כתמי לובן

של בתים

וכחול שמיים

תלוי על עצים

ברוח קרירה

ומוטות כנפיו

בתפילה

רחובי

לאות גגות מרופדי שמש

נוגעת בלאות רוח

עלי נחושת מתכהים

ויום קרוב מזכיר נופים אחרים

מראה מחלון ביתי

ירושלים נופים רבים לה

כל אבן ואבן לאלוהים

כל ניגון והמייה לאנשים

מה נעשה לה

ביום שידובר בה

לאן נוליך רגשה

בלאט

ובאין אורה

הציפור שתעלה

הציפור שתעלה

תהיה ציפור אור

ולילה כחול

תקרא בכנפיה

קולות דרור

ותלקט אמריה

מן התכול

אברותיה נאפרות

נוכח הכחול

מתהבלות ונעות

לובשות ארשת ויראות

שותקות ומחכות לבאות

יונתן גורל

* * *

מנחם רהט

רצח רבין: קריסת הקונספירציות

ההוגה והמחנך נתנאל אלישיב מפריך בספרו, שיצא ביום השנה ה-26 לרצח רבין, את כל תיאוריות הקונספירציה ומוכיח שכולן הבל הבלים

לפני 26 שנה בדיוק, למעלה מרבע מאה, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ודמו עדיין רותח ומפלג את העם. רבים מאוד, כ-25% מכלל הציבור, על פי סקרים, מאמינים בתיאוריות הקונספירציה, ולפיהן הרוצח האמיתי איננו יגאל עמיר שהורשע בדין ברצח רבין. תיאוריות הקונספירציה רבות ומגוונות, וחלקן גם מתיישבות במבט ראשון על הדעת. גילוי נאות: גם אני התפתיתי לאמץ במשך שנים 'עובדות', בדבר אמיתות גרסאות הקונספירציה השונות; שהצד השווה בהן הוא, לכאורה, שלא עמיר הוא הרוצח הנאלח.

התיאוריה המובילה האשימה את השב"כ, בביצוע הרצח – אם כפשע מתוכנן מראש, ואם כניסיון לחפות על פאשלות במערך האבטחה. תיאוריה אחרת גרסה ששמעון פרס הגה את הפשע לאחר שהבין שרבין מתכון לחזור בו מתוכנית אוסלו; והיו גם תיאוריות בדבר מעורבותם של אירגונים בינלאומיים שונים ברצח. 

אבל בשלב מסויים התפכחתי. למרות כמה טענות משכנעות, כמו למשל קבורתו בחשאי של 'סוכן השב"כ' יואב קוריאל ז"ל, או הצילומים חסרי הפשר לכאורה שביצע הצלם החובב רוני קמפלר מגג בניין העיריה ועוד. באותו שלב הבנתי, שכל עוד יגאל עמיר עצמו אינו טוען לחפותו, ואינו נאחז בתיאוריות הקונספירציה למיניהן, אין טעם שאחרים יעשו למענו את העבודה. אם הוא מודה בפה מלא שהוא הרוצח, מה לנו לחפש בסבך הקונספירציה? "אין אדם משים עצמו רשע," ואם בכל זאת הוא משים עצמו רוצח, הלוא דבר הוא!

אבל איפשהו באונה האחורית עדיין רחשו תיאוריות קונספירציה. ככלות הכול, התיאוריות הללו נשענות על טיעונים כבדי משקל: ההתראות בפי ראש השב"כ על "תימני קטן, בעל שיער שחור מקורזל," פשר ההתייצבות הבלתי הגיונית של הצלם קמפלר על גג בנין העיריה למשך שעות; עדותו של המורה מרים אורן על כך שבעת הירי רבין בכלל כבר היה בתוך רכבו – וכן הלאה. 'העובדות' הללו ניסרו בחלל ולא נתנו מנוח. עד שנכנס לעובי הקורה הרב נתנאל אלישיב, מחנך בכיר בישיבת 'בני דוד' בעלי, שמאחוריו חמישה ספרי יהדות והגות. הוא הקדיש שנים למחקר מעמיק, עקב בצד אגודל, בפרשת הרצח, ראיין עשרות בני אדם, הסתגר בארכיונים – והגיע למסקנה חד משמעית, שכל תיאוריות הקונספירציה הינן הבל הבלים ורעות רוח.

אלישיב, איש הימין הלאומי, הוציא לאור, ממש ביום השנה ה-26 לקטסטרופה, את השישי בספריו: "ההחמצה: רצח רבין והשלכותיו מזווית ימנית ממלכתית" (הוצאת נגה, 415 עמ'). בספרו הוא הגיע למסקנה חד משמעית המפריכה את התיאוריות למיניהן. ואף זאת הוכיח, שבמקביל לטיפוח תיאוריות הקונספירציה בימין, ניצלו חוגים בשמאל הקיצוני בזדון לב, את הרצח הפוליטי הזה להכפשת הימין. "שלושה כדורים ירה יגאל עמיר לא רק בגבו של רבין, אלא גם בגבה של ראשית צמיחת גאולתנו" – לאמור: הימין שוחר ראשית צמיחת גאולתנו, יצא מן האירוע הטראומתי וידו על התחתונה; בעטיו נפגמה האחדות ומתעכב הליך הצמיחה המופלא הזה.

אלישיב לא מניח אבן שלא הרים. לא היתה סוגייה שלא חפר בה לעומק. והתוצאה, 400 עמודים מרתקים, קריאים, זורמים. שמם 'ההחמצה' מְכַוֵּן להחמצת ההזדמנות ההיסטורית להגיב לאסון הנורא בהגברת האחדות בעם, בדרך העולה בית אל. ה'החמצה' סוקר את הביוגרפיה המרתקת של הפלמ"חניק יפה הבלורית והתואר, מבלי לפסוח על פינות מצולקות כמו פרשת אלטלנה, ההתמוטטות ערב ששת הימים והחיבה לטיפה המרה. הספר מרחיב לתאר את מסכת האיבה העמוקה שהתפתחה בשלהי המאה שעברה בין רבין לבנימין נתניהו, מרגע המרפסת בכיכר ציון וארון המתים בצומת רעננה, דרך הזילזול התהומי של רבין ביריבו הצעיר. אבל אלישיב אינו שוכח גם לשבח את מעורבותו העמוקה של רבין להצלת קבר רחל מידי הפלשתינים, פעילותו למניעת פינוי חברון ונצרים, התנגדותו למדינה פלשתינית – וכל זה ממש ערב הרצח הפוליטי בכיכר.

ומכאן, לתיאוריות הקונספירציה. אלישיב בחן ובדק גנזי נסתרות בפלס העובדות וההיגיון הישר, וחפר לעומק בתיאוריות שהעלו ברי חמיש, נתן גפן, פרופ' אריה זריצקי, הפיזיקאי נחום שחף, ועוד. כל טענה פורקה לגורמים הבסיסיים שמרכיבים אותה, והוא מפריך את כולן.

מצד שני מייחס אלישיב רמת שיכנוע גבוהה לסרט של יואב לימור בשלהי 2020, ולמיסמך רשמי שפירסם פרופ' ברבש באותה עת; לצד מימצאי שיחה של פעיל הימין נועם פדרמן עם עמיר, שהתעקש לטעון שהוא היורה, הוא הרוצח, הוא ולא אחר. על כל אלה בזק אלישיב קורט של הגיון צלול – ורקח הוכחות ניצחות לקריסת שלל התיאוריות. "הבעייה היא שרוב משוכנעי תיאוריות הקונספירציה, לא נחשפו לחומרים שפורסמו, וכך הן חיות וקיימות בדעתם."

ב'ההחמצה' מונה אלישיב 14 'הוכחות' שבפי חסידי התיאוריות – ומרסק את כולן: הצילומים של קמפלר, כניסת עמיר בידיעת השב"כ לאזור הסטרילי, עדותה של אורן ש'לנגד עיניה' נכנס רבין לרכב לפני היריות, הנסיעה לביה"ח שנמשכה למעלה מ-20 דקות, הקריאות 'סרק סרק', החור בדף ה'שיר לשלום', פרופ' היס, סרטו של נפתלי גליקסברג, פרשת מותו המסתורי של קוריאל ועוד.

"אנשים השקיעו כל מרצם להוכחת הקונספירציה," מקעקע אלישיב, "אבל המידע שאספו לא מתקרב לרף המינימלי."

מבחינתי, זה מספיק. אני עם תיאוריות הקונספירציה גמרתי.

מנחם רהט

* * *

עדינה בר-אל

גיורא פישר, הרפתן והמורה

שר את שירת הארץ

גיורא פישר, חבר מושב אביגדור, היה במשך עשרות שנים רפתן, ובמקביל מורה לתנ"ך. לאחר נפילת בנו בקרב בג'נין, חייו קיבלו תפנית, והוא נעשה משורר פורה, מוכר ומשפיע על קוראיו. בראיון לעדינה בר-אל הוא מספר על חייו, על בנו מֵרום הי"ד, וחושף כמה משיריו ונסיבות כתיבתם.

גיורא נולד בשנת 1951 להוריו יוסף ומרים, שהגיעו בשנת 1939 לארץ מתוך מניעים ציוניים. אביו הגיע מסלובקיה ואימו מהונגריה. בתקופת מלחמת השחרור הם התגוררו בבית-יוסף אשר בעמק הירדן. ואחר כך הצטרפו לגרעין של יוצאי יחידה בצבא הבריטי בשם "יעל", ראשי תיבות של "יחידות עבריות להובלה". הגרעין התעתד לייסד מושב, שנקרא לימים "אביגדור".

מספר גיורא: "בתחילה התגוררו הוריי וחבריהם במשטרה הבריטית הישנה ליד באר-טוביה, ומשם יצאו לבנות את בתיהם במקום החדש. אני נולדתי שם. לאחר מכן עברנו לבית בו חייתי בילדותי ובנעוריי."

כמו כל ילדי המושב, ששייך למועצה האזורית "באר-טוביה", למד גיורא בבית הספר היסודי "מבואות" ובתיכון האזורי בבאר-טוביה. "ברבות השנים," הוא מספר, "הייתי מורה לתנ"ך באותו בית ספר בו למדתי, ובו למדו גם בניי. וזאת עד לצאתי לגמלאות לפני כשנה וחצי."

כנהוג במושבים באותם ימים, הילדים עזרו להורים בעבודות המשק, וכך גם גיורא. "מאז ימי הילדות  עזרתי להוריי בעבודה ברפת הגדולה שלנו. לאחר סיום בית הספר התיכון התגייסתי לצבא. השירות שלי היה ב'גולני', (וכך גם בניי יאיר ומֵרום).  לאחר השחרור אמרה לי אימי: 'עכשיו לאביך ולי יש כוח לעבוד במשק. לֵך ללמוד, כדי שלא תאשים אותנו אחר כך שבגללנו לא יכולת לבחור מקצוע אחר.' ואכן כך עשיתי."

רפתן ומורה גם יחד

גיורא למד באוניברסיטת תל-אביב בחוגים לתנ"ך ולהיסטוריה של עם ישראל, וסיים תואר ראשון. הוא חזר לעבוד ברפת, ובמקביל החל ללמד בתיכון האזורי בבאר טוביה.

"את רעייתי דורית פגשתי באמצעות חברים משותפים במעונות של מכון ויצמן." מספר גיורא "היא הגיעה מארצות הברית כדי ללמוד לתואר שני בביולוגיה. נישאנו בשנת 1977והיא הצטרפה אליי למושב. בנינו בית על חלקת המשק של הוריי, ליד ביתם. בננו הבכור יאיר נולד בשנת 1980 עוד בבית הוריי הישן, לפני המעבר לבית החדש. ואגב, עתה יאיר מתגורר בבית זה, הבית בו נולד, עם בני משפחתו."

אימו של גיורא חלתה בסרטן. כאשר שכבה על ערש דווי בבית החולים, הגיעה דורית, רעייתו של גיורא, לבקר אותה. היא רצתה לשמח אותה ואמרה לה: "מפה אני הולכת לעשות בדיקת הריון." ואז אמרה לה חמותה: "את לא צריכה ללכת, אני רואה שאת בהריון." ואכן הסתבר אז שדורית בהריון. לאחר מיספר ימים נפטרה מרים – ובאותה שנה בה נפטרה חמותה, בשנת 1982, היא ילדה את בנם, שנקרא "מֵרום" על שם סבתו.

"לאחר מותה של אימי, שהיתה דמות דומיננטית במשק שלנו," מספר גיורא, "נפלה עליי כל המעמסה של הרפת. וכך במשך קרוב לעשרים שנה, עשיתי את כל מטלות הרפת, בלי עזרה של פועל. ויחד עם זאת, עבדתי במשרה מלאה בהוראה בבית הספר התיכון."

בשנת 1990 נולד לדורית ולגיורא בנם גלעד. שלושת הבנים – יאיר, מֵרום וגלעד – עזרו  ברפת, בחליבות, בהבאת אוכל לפרות ממרכז המזון, ועוד. "היתה להם ילדות רגילה של בני מושבים." מעיד גיורא.

אֵבל ושירה גם יחד

מֵרום נפל בג'נין במבצע "חומת מגן" בתאריך 5.4.2002. את הידיעה על נפילתו של מֵרום קיבל גיורא באמצע חליבה ברפת. "קצין העיר הגיע אלי לרפת עם הבשורה המרה על נפילתו של בני מֵרום, שהיה גבוה, יפה וחכם. טוב מכדי להיות אמיתי.

"שנה לאחר נפילתו של מֵרום הרגשנו שאנחנו לא יכולים לעשות את ליל הסדר בבית, בלי מֵרום. לפיכך נסענו לפירנצה, ומשם המשכנו לרומא." נזכר גיורא, ושם באורח פלא, התעוררתי לילה אחד והתחלתי לכתוב שיר. עם בוקר סיימתי את השיר, וקשה היה לי להחליט לגבי ערכו הספרותי. לפיכך שלחתי אותו בפקס למשוררת אגי משעול, חברתי לצוות ההוראה בבית הספר.

התשובה של אגי היתה, להפתעתי: "'זה שיר,' והיא אפילו תיקנה בו כמה מילים, סימן להתייחסותה הרצינית לשיר שלי, ללא כל הנחות. זה דירבן אותי לכתוב לאחר מיספר חודשים שיר נוסף. ואחרי זה התחיל אצלי פרץ של כתיבה. בתחילה עסקו השירים בנושא השכול, ולאחר מכן עסקו בחיים בכלל."

מאז ועד היום התפרסמו שלושה ספרי שירה מפרי עטו: "אחרי זה" בהוצאת "עם עובד" 2010; "צירי חיים" בהוצאת "קשב לשירה", 2014; "מה למדת מהסיפור" בהוצאת "עם עובד" 2017. בקרוב יצא לאור בהוצאה זו ספרו "בתחתית הימים".

"מה למדת מהסיפור?"

אחד השירים בספר זה נקרא "שאפשר". והרי מילותיו של השיר:

בִּמְגֵרָה, שֶׁלֹּא נִפְתְּחָה שָׁנִים רַבּוֹת / מָצָאתִי עַל דַּף בְּצִבְעֵי פַּנְדָּה / אֶת קַיִן וְהֶבֶל. / עַל שְׁאֵלַת הַמּוֹרָה: / מָה לָמַדְתָּ מֵהַסִּפּוּר? / עָנָה הַיֶּלֶד בְּשׁוּלֵי הַצִּיּוּר: / "שֶׁאֶפְשָׁר לַהֲרֹג גַּם אֶת / מִי שֶׁאוֹהֲבִים."

החוויה שגרמה לשיר זה להיכתב קשורה למֵרום הילד. כאשר הוא היה בכיתה ב', הוא חזר מבית הספר עם מבחן בתורה, ובו תשובה לשאלה שנשאל: "מה למדת מהסיפור על קין והבל?" – ותשובתו של מֵרום הקטן היתה: "למדתי שלא צריך לכעוס. להיות טוב. לעבוד קשה בלי לצעוק. וגם שמקיִנאה אפשר להרוג מישהו שאוהבים."

"כאשר קראתי את התשובה הזו," מספר גיורא, "הייתי המום מההבנה העמוקה של הילד את הסיפור המקראי. אני, לאחר שלושים שנות הוראת פרק זה בתנ"ך, לא הבנתי עד אז, שלזה בדיוק מתכוון הסיפור המקראי. הוא מדבר על המשפחה הראשונה, שבעצם מייצגת את כל בני האדם."

שיריו של גיורא מתפרסמים בכתבי עת שונים. הם מפורסמים מאוד, ואנשים רבים משתמשים בהם בעִתות שמחה ובעִתות אבל. גיורא מקבל תגובות רגשיות  בכתב ובעל פה מקוראים שונים, אבל ברוב צניעותו הוא אינו מעוניין לפרסם תגובות אלו.

השירים מושמעים בהזדמנויות שונות. אחת מהן היתה באירוע "שרים בכיכר", עצרת זיכרון לזכר חללי צה"ל, שהתקיימה בשנת 2011. יאיר לפיד קרא מעל הבמה את השיר "תפילה" של גיורא. ואלו מילותיו של השיר:

"מִי יִתֵּן / וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן / מְבֻלְבָּל. / אִם אָז אֶשְׁאַל: / לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר? / אַל תֹּאמְרוּ: / אֲבָל, הוּא נָפַל / לִפְנֵי הֲמוֹן זְמַן. / אִמְרוּ: / הוּא הָיָה פּה אֶתְמוֹל / וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר."

מי שהתרשמה מאוד מן השיר היא ליהיא לפיד. היא העידה שהוא השפיע עליה לכתיבת ספרה האחרון "זרות". היא העניקה את הספר כשי לגיורא ודורית, וכתבה להם בהקדשה: "הייתם בלִיבִּי כשכתבתי סיפור על קשר ובית ומשפחה."

לעיתים היצירה מקבלת חיים עצמאיים לאחר פירסומה, וכל קורא מוצא בה משהו שעונה לצרכיו ולנפשו. וזו דווקא גדולתו של שיר בעל עם רבדים שונים, גם אם הכותב לא היה מודע להם בשירו זה. השיר "תפילה" נגע לאנשים רבים, ואפילו יש בו שימוש בקרב אנשי מקצוע וקבוצות תמיכה לבני משפחה מטפלים באנשים עם דמנציה.

שיפוצים בבית כנושא לשירה

 ב-2012 בני הזוג פישר ערכו שיפוצים בבית. התהליך גרם לו לכתוב שירים חדשים. בספרו "צירי חיים" יש לו מחזור שירים שנקרא "שיפוצים ובדק בית".  כותרת השיר הפותח מחזור זה היא: "בעדינוּת", ואלו מילותיו של השיר:

"כָּאן צָרִיךְ לַעֲבֹד בַּעֲדִינוּת / הִסְבִּירָה הָאַדְרִיכָלִית לְקַבְּלַן הַבִּנְיָן / מְסַמֶּנֶת בְּגִיר צִבְעוֹנִי אֶת הַסְּדָקִים. / בַּבַּיִת הַזֶּה יֵשׁ סוֹד. / בְּכָל הַבָּתִּים יֵשׁ, הֵשִׁיב / וְהִמְשִׁיךְ לַחֶדֶר הַבָּא."

אכן בכל בית יש סוד. ומן המקרה הפרטי לומדים גם תובנה כללית. השיר שמסיים את מחזור השירים "שיפוצים בבדק בית" הוא  השיר "מפגיזים אותנו מעזה":

"אֲנִי וְהַפּוֹעֲלִים הָעֲרָבִים תְּקוּעִים בַּמָּמָ"ד. / נָאדֶר וַאֲנִי דְּחוּסִים אַגָּן מוּל אַגָּן / וְלֹא מַצְלִיחִים לְהַחְלִיט / הַאִם לֹא נָכוֹן יוֹתֵר לְהִסְתּוֹבֵב / וּלְהַפְנוֹת אֶחָד לַשֵּׁנִי אֶת הַתַּחַת. / אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי: אֵיזֶה זַיִן! / וְהוּא מְמַלְמֵל: כּוּס אוֹחְתוֹ."

לדעתו של גיורא זוהי "סיטואציה מצחיקה, סוריאליסטית, שרק המציאות הישראלית יכולה ליצור מצב מופרך כמו המתואר בשיר: ערבים מפגיזים אותנו ואנחנו צוחקים ולא יודעים מה לעשות עם עצמנו." אבל, כאמור, לעתים היצירה מקבלת פרשנות נוספת, והקורא יכול למצוא כאן רובד נוסף, כגון: קשר בין מעסיק יהודי ופועל ערבי ללא שנאה, למרות המצב המלחמתי הבלתי פוסק בין העמים.  

שירים על נושא הרפת

בשנת 2005 סגר גיורא את הרפת, כיוון שהוא ידע שאף אחד מצאצאיו לא ירצה להמשיך בעבודה זו. אבל געגועים לרפת ניכרים בשיריו, לדוגמא שיר זה, שכותרתו: "מתוך הזבל":

"כָּל יוֹם אֲנִי עוֹבֵר לְיַד הָרֶפֶת הַנְּטוּשָׁה / וְלֹא מִסְתַּכֵּל. / שְׁמוֹנֶה שָׁנִים מֵאָז שָׁלַחְתִּי /  אֶת הַפָּרוֹת שֶׁלִּי וְשֶׁל הוֹרַי / לִשְׁחִיטָה. / אֲבָל הַיּוֹם / לְפֶתַע / רָאִיתִי אֵיךְ מִתּוֹךְ הַזֶּבֶל שֶׁנִּשְׁאַר / צָמְחָה תְּאֵנָה עֲנֵפָה נוֹשֵׂאת בַּכּוּרוֹת."

ומובן שהגעגועים הם גם לילדותו ולהורים. בשיר  "אחרית הימים", הוא כותב: 

"כָּל חֹרֶף אֲנִי מַנִּיחַ לָעֲשָׁבִים / וְלַקּוֹצִים הַגְּבוֹהִים / לְכַסּוֹת אֶת הַמַּתְבֵּן עִם הַטְּרַקְטוֹר / וּשְׁאַר הַגְּרוּטָאוֹת. / כָּל קַיִץ אֲנִי מְקַוֶּה / שֶׁהַחֹם הַכָּבֵד יַעֲשֶׂה בְּלָהֲטָיו, / הָעֲשָׂבִים יִקְמְלוּ / וְאֶרְאֶה אֶת אָבִי עַל הַטְּרַקְטוֹר / אֶת אִמִּי מַשְׁקָה עֲגָלִים / וּשְׁנֵיהֶם מְחַיְּכִים אֶל / נַעַר קָטֹן הַנּוֹהֵג בָּם / וְיָמָיו מְשַׂחֲקִים לְפָנָיו / וּבַשֶּׁטַח הַצַּר, הַנִּסְתָּר /  בֵּין שְׂדֵה הַחִטָּה לַמַּתְבֵּן / אֲנִי מְחַפֵּשׂ בֵּין צִמְחֵי הַבַּר / אֶת מַה שֶּׁהָיָה פַּעַם מוּגָן, / וְנִכְחַד."

החיים כמשורר

כיום חי גיורא במושב עם רעייתו דורית. בנו יאיר, כלתו ונכדותיו – מתגוררים לידם. יאיר הוא דוקטור לביולוגיה, עוסק בפיתוח תרופות. גלעד הבן הצעיר סיים תואר שני במכון וולקני בתחום קרקע ומים.

גיורא, שכבר אינו רפתן, הפסיק לפני כשנה וחצי את משרתו כמורה בבית הספר. "כי לא מצאתי טעם ללמד בזום תלמידים שאני לא מכיר. עתה אני משמש כמשורר אורח של משרד החינוך ו'סל תרבות' בבתי ספר ברחבי הארץ. וכן מופיע במתנס"ים, מושבים, קיבוצים ובתים פרטיים, בערב בו אני קורא משיריי, מספר על הולדתם ומשמיע משיריי שהולחנו. הזמרת הנהדרת ששרה את שיריי המולחנים היא שני אומיאל-פלדמן, בת ערוגות, שהיתה חברה של מֵרום. והיום, אגב, היא דוקטור למדעי המדינה."

ונסיים במה שכתבה המשוררת סבינה מסג, במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" (2.6.2010):

"במילים מעטות, אך במקוריות רבה, מטפל פישר בכל החוויות שמהן עשויים חיי אדם בכלל וחיינו בארץ בפרט. משהו בנתוני הפתיחה שלו כיליד מושב וכ'בן ממשיך' אחרי ההורים המקימים, כלוחם במלחמות ישראל, כמורה לתנ"ך וכאב לבן שנפל בג'נין – כמו מכשיר אותו לשיר את שירת הארץ הזאת, באמינות, בקצרנות ובחיספוס ההולמים."

* נדפס בעיתון "קו למושב", גיליון 1207, 11.11.2021

* * *

אירית שושני

זיכרונות משוחזרים בשני שירים

(מתוך "מילים פרומות, פילו-פואטיקה"

ספרי עיתון 77, 2021)

*

הִתְקַשֵּׁיתִי לִמְצֹא מִלִּים בִּשְׁבִיל הַסּוּסִים הַפְּשׁוּטִים

בְּמִשְׁעוֹל מֻרְכָּבוּתָם

שָׁם טְבוּעוֹת פְּסִיעוֹתַי הָרַכּוֹת

טְבִיעוֹת יָדַי הַקְּטַנּוֹת

רְקוּעָה נְקֻדַּת מַבָּטוֹ שֶׁל הַסּוּס בְּמַשְּׁבֵי יַלְדוּתִי

רוּחוֹת עַתִּיקוֹת מְעַרְבְּלוֹת הִדְהוּדֵי פְּרָסוֹת

וְגַלְגַּלֵּי פְּלָדָה בִּרְחוֹבוֹת עִירִי

אֲנִי קוֹרַעַת הֲפוּגָה בִּתְזָזִית הָאִישׁוֹן: 

בַּפַּרְק הַנֶּגְדִּי עָלֶה טָרִי מַחְלִיק עַל שְׂפָתַי

עוֹצֶמֶת שְׁמוּרוֹתַי

הַסּוּס נֶעֱצָר

יוֹנֵק אֶת טַעַם הַכְלוֹרוֹפִיל מִפִּי

*

חוֹזֶרֶת אֶל הַזִּכָּרוֹן הַמְּשֻׁחְזָר

מִנְּקֻדַּת מַבָּטָהּ שֶׁל בַּת אַרְבַּע

מִדְרָכָה אֲדֻמָּה מִדָּם

שָׂרוּעַ אָדָם. שִׁכּוֹר

רַגְלוֹ קְטוּעָה מִתַּחַת לַבֶּרֶךְ

קָפַץ מֵחַשְׁמַלִּית דּוֹהֶרֶת

מַרְגִּיעַ אֶת הַצּוֹבְאִים עַל אֻמְלָלוּתוֹ

"אַל דְּאָגָה, רַבּוֹתַי, תִּצְמַח לִי רֶגֶל אַחֶרֶת"

קִוִּיתִי שָׁאַלְתִּי

אִמָּא אָמְרָה שֶׁלֹּא תִּצְמַח

הַצִּטּוּט מְדֻיָּק מִבַּעַד לִשְׁנוֹת אוֹר וְלֵיל

קָרוּשׁ בַּזִּכָּרוֹן

בְּמִפְתַּח הַלֵּב קוֹלָהּ שֶׁל אִמָּא שׁוֹזֵר שֶׁקֶט מַרְעִים

אֵין נִסִּים זוּלַת בְּבַקְבּוּקֵי ווֹדְקָה

שָׁם צוֹמְחוֹת רַגְלַיִם חֲדָשׁוֹת לִבְקָרִים

אירית שושני

* * *

אסתר רַאבּ

מחברת ה"גיהינום"

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

גל אפר –

והרוח משחקת בו

כבה הרמץ

לא ניצוץ

לא רשף –

החרס אבד לו

אי שם –

והוא עיוור;

מסביב קוצי אשתקד

ותוגה רדומה

              *

יום יום

נגדע ענף

והגזע הולך ומט

אבל מן השורש

עוד יצא חוטר,

ועליו הרכים

יראו את השמש העולה!

[1970]

עבר

היה קיץ – קיץ קשה. העיניים צבו ונתמלאו מוגלה, אדומות וכואבות כפצעים. יום-יום נסעתי למרפאה "למשוח" – שמירן ביידיש. חזרנו כאובים ובילינו כל היום בחדר חשוך, כשהעיניים מזילות ים דמעות, וגם מן האף נוזל, והראש סובב הולך – כל שעתיים היה אבא שוטף את העיניים במי בור קרים וצמר-גפן – ואז היתה הקלה פורתא.

אותו יום, לפנות-ערב, אבא חזר מן העבודה ומיד סיבן את ידיו וניגש "לנקות" את העיניים. הוא הפך את העפעף, ופתאום פרצה צעקה מפיו:

"העין! אין לה עין!"

הוא קפץ, תפש אותי בזרועותיו, ורץ לבית-המרקחת, שם ישב באותה שעה החובש. הוריד אותי אל הרצפה. אחר-כך לקח החובש את ראשי בין ברכיו, כשהוא ישוב על כיסא מיוחד, פקח את העין והתחיל לצחוק בקול גדול:

"ר' יהודה, הבת יחידקה שלך יש לה שתי עיניים ירוקות ושלמות, אלא שהן מלאות מוגלה!"

הוא שטף וחבש, ואני נישאתי בזרועות אבא, ובדרך נירדמתי.

הווה

הסוהרים נחים – אין הם הופכים עולמות יותר כשאני נכנסת לאמבטיה, לשטוף מעליי את החומרים שהם שולחים בי; כל תנועה שלי ידועה להם. הם שומעים אותה. כל הבית נמצא בסבך איזה סידור חשמלי או אחר, וכל תנועה וכל רחש ידועים להם –

איני נזהרת, אני שולחת להם קללות מפולפלות, מחרפת ומגדפת אותם. לפעמים הם מפסיקים את העינויים, ולפעמים מגבירים, זה תלוי כפי הניראה במישמר. אולי יש עוד כאלה שיש להם שיירי מצפון – מי יודע כמה אנשים נמצאים בדיוק במצב שלי; יש להם שיטה שפועלת כשעון. אני בטוחה שהיא גם נתונה להשגחת רופאים. שיטה של עינויים והמתה בלי להיות אשם ברצח בכוונה תחילה – אילו היו שולחים בי כדור, ודאי היו נשפטים. לא, זאת אינם יכולים לעשות, אבל להגביר את ריכוז הגז או גלי חשמל בוער ונכנס לתוך קרביי, למעיים, לכבד – מיד, עוד בפתח-תקווה הרגשתי כעין קרניים שפולחות את הכבד, והנה כעת יש לי סרטן, אני חושבת שהם גרמו לי, על-ידי הטיפול הזה שלהם – הייתי מקיאה בהתחלה וחשה ייסורים גדולים. אחרי-כן הגוף כאילו הסתגל אבל לא לגמרי. אחרי זה בא הריפוי של ד"ר לוין ושיפר את המצב הכללי וגם את מצב כלי הנשימה –

כעת חדלו הרפואות לפעול – להיפך הן מגרות וגורמות לי צרות.

הנה הגעתי לסוף ימיי באופן מזורז על-ידי "טיפול" זה – זה ברור כשמש, ורק אני יכולה לוודא זאת, כי חשתי אותו על בשרי, הבשר המסכן; שנטפלו אליו בכל מיני אופנים, בהתקפה "מוסרים" ובהתקפה של חומר הדומה לאש אוכלת, זהו המצב – למרות עצימת העיניים של כולם מסביב – אחדים מפני פחד שמא יגיעו גם הם לטיפול כזה, ורבים היודעים יפה כי הוא קיים, אבל סוגרים את העיניים בכוונה – או אסור להם להודות בו. הם גם אינם רגישים ביותר ל"טיפול" זה או רגישים במידה שאפשר להתגבר עליו –

סיפורה של הגב' ה. הוא התקפה אלרגית בצורה קלה מפאת הטיפול הזה. יש גם משתעלים ומתעטשים, אלה הם מקרים קלים, אבל מקרים כמו מ., שאני בטוחה שהיא סובלת קשות מטיפול זה, אבל היא חזקה וגם חכמה מדי בכדי להגיב בגילוי לב, כמו שלי –

הווה

הם פוחדים מפניי: הנידונה למוות. גם הרופאים מוזרים, פוחדים להביט עליי – אוזלת-היד מול המחלה הנוראה – היא ודאי הסיבה לזה – מיד שעברו עליי, כלאחר יד – ב"אין כלום, הכל בסדר," הם רצים אל חוליהם אשר תקוות-חיים נשקפת להם, רצים לרפאם בכל מרצם ומאודם – אין לי כלום נגדם כמובן, ובכל זאת... מדוע הם מחווירים ומאדימים כלפי המוות, הרי הם נפגשים עימו יום-יום – רק בני אדם!

ובכן, כבר רמזו לי כאן, בבית דינה – ששבוע ניתן לי. "שרם נוסע!" – כאילו באתי רק עבורו. החדרניות באו כולן לראות, ישבו בחדר והשתדלו להיות איתנות – אבל ראיתי בכל זאת דמעה; המנהל סוגר את המשרד בעלותו לקומה השנייה – הוא עובר בחדרים ורושם את האינוונטאר – משהה בני-אדם שצריכים לו, מפני עשיית רושם – בכללו של דבר נפוח גדול.

ד"ר שרם דורש את הספר שלי, בכל פה – אבל את ספרו הכריח אותי לקנות – ועם כל זה היה נרגש מאוד, בהיכנסו לחדר היה חיוור, ואחר-כך האדימו פניו – סימן שהדבר לא היה לו קל – קשה לאנשים לחשוב על המוות, אפילו לרופא שנפגש עם המוות יום-יום. פַמַה גם כן נרעשת, קשה לה להחזיק "פסון", בייחוד כלפי השקט שלו –

הנהלה הולכת, הנהלה באה, אבל הביצים סרוחות כתמיד.

מי שחותם המוות נחתם בבשרו, נדון לבדידות כפולה – איש אינו רוצה לראותו, מדברים אליו ממרחק – מבטם אומר: "אני איש חי, אל תיגע בי אפילו במבטך, אני שייך לעולם אחר, התרחק ממני – "

והזילוף נמשך, וגם השריקות בחוץ, ובוודאי גם המישמר – לא העלמתי שאני הולכת לבית דינה, כי הרי הם מעבירים את הידיעה איש לרעהו. המילים האחדות שהיתה בהן הדגשה, כשטילפנתי לחנה, היו "את הולכת לבית דינה?" – היא כאילו נעורה לחיים, כל השיחה היתה בחצי טון; בשקט גמור ובאפקטאציה ברורה: בעלי חולה, איני יכולה לזוז מן הבית – ולא אוכל לגשת אלייך.

ניחא לי – עוד מעט לא אראה את הקטנות, מורך הלב, וגם "פליט" אין מתחת לאדמה, וכל חומר אחר צורב, ולא גלי-חשמל נשלחים מרחוק, לא ארגיש כלום, מנוחה גמורה – וטוב יהיה, ואולי אעבור לעולם "שכולו טוב" – האמנם? משהו בכל זאת יש – כי מניין התחושה והחלומות שאראה את יקיריי?

איזה כוח עילאי צריך יהיה (ויש לו, למוות) בכדי לכבות את הנר הזה, הדולק עוד בקירבי – העיניים רואות, האוזניים קולטות צלילי פסנתר תלולים, מעבר לרחוב, אקורדים נהדרים, יד פסנתרן אמונה למדיי! (ובכל זה יצטרך הוא להילחם) – צבעי החיים טריים כל כך בשלה – הקיץ הבהיר – צבעי שמלות המיני, מאירות ממש, ומתוכן כשני גבעולים מהלכות רגליים דקות שזופות. מדוע לא היתה בימי עלומיי מודה כזאת, אופנה יפהפייה, ובכל זאת משהו לא בסדר עם כל העניין הזה – הילדות המחופשות לילדות קטנות עוד יותר – אינן כלל ילדות – העיניים הכחולות של בני העשר אינן כלל תמימות כי הן משלות אותי בכדי שיוכלו לפזר רעל ומוות סביבי – ילדים בני שמונה, עשר – רצים כאל דבר מצווה לפזר את הרעל סביב ביתי, אני שומעת את חבטת הסנדלים על המדרכה, ורגעים אחדים לאחר מכן האוויר מלא אדי-רעל – האם באמת מצווה היא לענות אותי? והדבר הפך לאידאל להם? מה הדברים הנוראים שעשיתי שבגללם רוצים להרגני – אילו ידעתי לפחות –

עינם צרה בי; הפרסונאל מלא סימפאטיה אליי; מיד שאחת מהן פונה אליי, מתחילות דפיקות למטה, ומיד, ומיד קוראים להן לרדת – איזו רשת – איני בודדה כלל, והמזימה שלכם שאשכב בודדה עם מחשבת-המוות, שהיא כשלעצמה יופי גדול – אינה יכולה להתקיים –

איני מחפשת סימפאטיה – ראיתי רק שהאחות הראשית, שהיא בעלת-מום וזקנה, מתקשה להעלות לי את האוכל – ורציתי לסדר שצעירה ממנה תעשה זאת, ובכן כרצונכם – לא אדבר עם הפרסונאל, פחדכם מובן לי!

שוב הרגשתי ריסוס, לא, אין הם חדלים מזה. המגמה היא: אני מטורפת שאני מרגישה זאת, וצריך ללכת לפסיכיאטור – כמה אתם מצחיקים! – אבל אתם הרבים, ולכן גם החזקים – אחזיק מעמד כל זמן שאוכל –

ובסוף תמות נפשי עם פלישתים!

הרופא מביט עליי כעל כלב-מת. מכונת ההשמצה אינה עומדת אף לרגע –

פמה מסתכלת בידיי במבט משונה, כאילו חנקתי תינוקות בידיים אלה, כאילו חתמתי על חוזה-מעילה. הם רוצים להצדיק את התנהגותם, ויהי מה – לא תצדקו – אתם פושעים, והדם שדבק בידיכם אתם! דמי בראש כולכם, אשר מענים אותי ומנערים את חוצנם ממני באומרם שהם אינם מרגישים כלום. אין זה מצדיק אתכם – ובאופן חלקי גם אתם מרגישים, אבל יראים להודות –

אילו מיציתי את כל העצב, והנורא שבמצבי – כי אז הייתי מתה מיד – אבל משהו מונע בעדי מעשות זאת, אני נתונה כבחצי-תרדמה, ואני חושבת שזה יד ההשגחה, ואני מתמסרת לה.

תפילה

אלי, קבל את נשמתי העולה אליך – אתה מכיר אותה מיום צאתי מבטן אימי, מיום שהייתי קמה בלילות ויוצאת אל הגינה לראות את פלאיך, לראות את האוקליפטוסים העומדים בתוך הדממה, לראות כיצד הם זעים קמעא, כאילו נשבת בהם – לראות את אגלי הטל על השושנים – ואת קרני הירח המתנפצים בהם לרסיסים סולדים מרוחך העוברת מעל ראשי, בחלל שמעליי רחפת, חשתי בך בכל יישותי – זכור לי זאת – אספני בכפך ולא אירא – אתה שהאמת ידועה לך –

עבר

מחרוזת הסנוניות על גדר התיל שבחצר, בינינו ובין גבעת "טלושקה", כיצד היו מצפצפות, שורקות ונעות, מתעופפות ומתיישבות שוב על התיל. איזה סימפוניה עליזה, וכמה נפלאות היו בעיניי, מבריקות בשחור-ירוק של נוצותיהן – והמורד מן הגדר לבית – מה מתוק היה החול לרגליים היחפות, וגלי אבני הקורקר מצפון, שבתוכן מצאתי את הצפע הראשון בחיי –

והאוקליפטוס הנמוך והפרוע על הגבול הדרומי-מערבי, בינינו ובין בית הספר – מה נפלא היה בפארותיו הפרועות, היורדות עד לאדמה – כולו היה ענפים נמוכים בלי גזע אמצעי, ואני הייתי מטפסת עליו בנקל, כעולה במדרגות, עד לצמרתו – וריחו המחייה, וקור עליו שחבטו ברגליי, מה מתוק היה כל זה!

והבית על חדריו האפלולים והקרירים בתוך תנור הקיץ הלוהט. מיטת-הכילה של אמא, מיטה גדולה ומיסתורית, ובה נולד אלעזר – וצעקותיה של אמא בשעת הלידה – כיצד נרעשתי עד לעמקי נפשי מן הצעקות האלה, עד שלקחני אבא בזרועותיו, בעצם לילה, ונשאני אל "האנגלנדרים", משפחה לונדונית שכנה – כולם רצו לפייסני, קירקרו סביבי, ואני בכיתי בכי מר – עד שנירדמתי ליד האח המבוערת, על השטיח הרך – ואז הרגשתי שמישהו כיסה אותי בשמיכה.

שיחי התורמוז הגיעו עד לחזי, ופרחיהם הכחולים-הסגולים הקיפו אותי, והלכתי בהם כבתוך מים עמוקים – הריח הרימני מעל האדמה, והייתי כמהלכת על בלימה.

עולם החי מתחת לגבעולים היה מלא תנועה ורחש. חפרפרות הניעו גבשושי חמר והיו מפסיקות עם כל צעד שלי – נמלים גדולות וקטנות הלכו בשיירות אל מקלטיהן, אבל יפה מכל היה צרור התולעים הנתונים במעין שקיק של קורים דקים, מכוסים טל, הם היו בעלי פרווה שחורה, זרועה פניני-זהב, וסביב כל פנינה, מברשת קטנה של שיער ארוך וקשה – לא שבעתי להביט ביופיים ובתנועותיהם לאור השמש החורפית.

הקיפודים, אף הם היו יוצאים ממאורותיהם, ומכל רחש צעדיי היו מצטנפים. החלקה רחשה – מצבים, מהם ענקיים וכבדים – עד לתינוקות הקטנטנים, הדומים לצעצועי צלולואיד – עם כולם השתעשעתי, ולמדתי את כל תחבולותיהם – אבל נזהרתי תמיד לא להשאיר אותם הפוכים על גבם – זהו מוות בטוח להם.

שום צעצוע לא יכול היה לשעשע אותי – כמו "חלקת טלושקה", עם החי והצומח שלה.

אמא סבלה תמיד מכאבי ראש, ולא יכלה לעבוד קשה – מעודי לא ראיתי את אמא שוטפת רצפה. היא היתה מבשלת מצויינת, בעלת-בית נקייה, אופה ומתקנת, ושומרת את הבגדים – אבל לעבודות הקשות היה אבא תמיד מביא מישהו.

אני אהבתי דווקא לשטוף רצפות, בייחוד בקיץ – הייתי נכנסת יחפה לתוך המים, עם מטאטא גדול, משפשפת בסבון ושוטפת בדליים מלאים – לכל חדר היה צינור יציאה למים אלה.

גם "ביעור הפשפשים" היתה מלאכתי – אלוהים גדולים יודעים מניין היו באים – הכל היה נקי ומבריק בבית, ובכל זאת היו להם קינים בתוך הקירות, וזאת בכל בית בעיר ובכפר – לבלי יוצא מן הכלל.

גם הפרעושים נתנו בנו סימנים – נקודות קטנות בלי-ספור, על פני העור.

הכינים רחשו בשער הראש, ובכל זאת היו לי צמות נפלאות ומטופלות – היינו רוחצים את השיער בנפט, ולאחר מכן במים חמים וסבון שכמי מצויין, וזה היה מועיל.

במקום פליט היינו משתמשים בליזול, ובכדי לבער את הזבובים – היינו תולים שיח בבונג שלם, על שורשיו, מתחת למנורה התלוייה, והזבובים היו באים ללון על שיח זה, ואז היינו מפזרים עליו אבקה צהובה שנקראה "ונצן פולוער", זאת אומרת – אבקת-פשפשים. מיד היו נופלים לרצפה, מזמזמים שעה קלה, ומתים.

הווה

מתי כבר לא אשמע את כלי הרכב המתקרבים ליד ביתי, הרכב הנושא את המוות – מתי לא אשמע את שריקת הזדים, הרוחשים כתולעים מסביב?

הנה שוב היתה התקפה –

ובעל המשקפיים השחורות שוב היה נוכח – כפי הנראה הוא נהנה מזה, בכוונה נשאר מאוחר, בכדי לראות כיצד אני בוערת בלהבת גז החרדל –

האשה הזקנה, שישבה על ידי, הרגישה ברע, וכן יתרן, אבל האחרות הרגישו פחות, רק אחת ביקשה ואלריין –

אני אמות בייסורים גדולים, אבל לא אאבד את עצמי לדעת – זוהי חרפה –

היום, בהיותי במרכז – "סידרו" את החדר, שיקלוט את הרעל. כעת הוא מתמלא, כל כמה רגעים – הייסורים הם איומים – עיניי מתכסות ערפל – הלב דופק הקרביים כואבים ואנשים מסביב משוחחים וצוחקים – הם רוצים שאשתגע ושיסגרוני במוסד למטורפים – לא אשתגע, אלוהים ינקום את נקמתי –

ואין אחד בין כל ידידיי וקרוביי שיציל אותי – מן הייסורים האלה, הייתכן? הרי הם אומרים שהם אוהבים אותי – איזה מין אהבה זאת?

אני מרגישה את הנשורת הנופלת עליי כאש – זהו גז או גלים של חשמל מזיק – זה כל-כך ממשי, אין בזה שום דמיון, פשוט רוצחים אותי, וכולם שותקים, מעמידים פנים של שפויים, ומביטים עליי כעל מטורפת –

אבל אני מרגישה את הרעל החודר אל עצמותיי באופן ממשי, זהו רעל איום! אין זו סוגסטיה או דמיון – והכל הסכימו לי, גם [ד"ר] שרם, אולם מסתייגים, ודאי שאוכרע אבל עד אז זה איום! אינני מאחלת את זה לשום אדם, אף לא לכל יצור חי!

ואולי אחדל להתנגד – זוהי המתה!

והרי אני רוצה למות!

עבר

אבי היה גאה מאוד על שלושת סוסיו: "הנס", "קלוץ" ו"בראון". שלושתם מצבע חום-אדמדם, אבל כל אחד בן גיל אחר ובעל אופי אחר. הנס היה היפה בהם. זה היה סייח אדום-בהיר, יפה-רגליים, גזעי כמעט. קלוץ היה מבוגר, רחב וחום, והזכיר גבר בשנות העמידה, שהחל להעלות שומן. בראון היה סתם סוס, וחובר לשניים הודות לצבעו התואם את האחרים. כולם היו סוסי-עבודה, מושכים בעול, אבל היו להם חיים טובים אצלנו. היו מברישים, סורקים ורוחצים אותם מזמן לזמן, נותנים להם לשחות בירקון.

הימים היו ימי קציר שעורים, הקרון היה גדול ונקי, גלגליו משוחים בזפת, ואבא החליט על טיול לחַמְרַה, שם היו לנו שדות. השלישייה נרתמה, ואמנם היה זה תענוג לראות את שלושת האדומים עם רתמותיהם הנקיות, זנבותיהם השרוקים, בלוריתם משתובבת ברוח, וכולם מורמי-ראש, מפליגים לתוך ים החול, והקרון מחליק כעל שלג – השוט, רק לשם תפארת, היה משתקשק, ואבא ואמא על ה"פדרבנקיל", מין ספסל שהתקינו לו קפיצים, והוא ניתן על שני קרשי הקרון, ושומר מפני קפיצות וטלטולי הרגבים בדרך העפר.

ואנחנו, הילדים, מאחור, על סתם קרש שהונח לרוחב הקרון על הקרשים, מיטלטלים, צוחקים ושרים – מהרה עברנו את החולות והגענו לחמרה. כאן היה עולם אחר. מרחוק ראינו את הירקון, ועל שפתו אוקליפטוסים ענקיים, ומשני צידי הדרך שדות, שדות שעורים וחיטה גבוהה, מלאה שיבולים גדולות וכבדות.

כאן, בקצהו של שדה אחד, עמדה אלה עתיקה, שבנס ניצלה מעקירות ושריפות ויתר פורענויות הזמן. מתחתה היינו פורשים מחצלת, וסלי האוכל הנפלא הוצאו – זיתים ענקיים, גבינות, לבן שטעמו גן-עדן – הכל תוצרת המשק, וידי אמא הברוכות, העושות בו.

הווה

אני מחבקת את ראשי וחשה את עצמותיו; גולגולת נאה, עצמות חטובות ואצילות. ראשי היקר! שהעניק לי כל-כך הרבה מחשבות, שקשר כנפיים לרוחי – מה יפה ויקר אתה לי – הנה אני כוללת אותך בשתי כפות-ידיי, ואני גאה עליך – עשית בי משהו, בכברת-הדרך, שנקראת חיים.

אילו שאלו אותי אם אני רוצה להיוולד מחדש, הייתי עונה – כן, אבל בדיוק כזו שהייתי עד כה – אני אוהבת את עצמי, שלמה עם עצמי, עשיתי הכל לפי הנתונים שהיו קבועים וחקוקים בדמי, בנפשי ובגופי. לא חטאתי למתכונת שבה יצרני האל – ואם לא היתה שלמה, אולי, כשל אחרים – היא היתה שלי, והשלמתי את הכוונה שהיתה שמורה בה על-ידי יוצרי – אם לטובה או לרעה.

אני מביטה על גופי היפה: הרגליים הארוכות והישרות, החזה, המותניים, הגב – יפה בראתני אלי – האם לא החזקתי את נשמתי בקירבו לפי חוקיך? השתדלתי לחיות גבוה – אך לא תמיד הצלחתי – הרבה היו אשמים אנשים שסביבי, שמשכוני תמיד מטה. הנה עתה עליי להיפרד מגוף זה שאהבתי. והנשמה אנה תלך? כל צרור היופי הזה? האהבה, הרחמים, האימהות, הדמעות הטהורות, פרישת הכנפיים אשר ידעתי לעיתים – התוכל נשמתי לפרוש כנף בלי גוף?

האוכל לראות את יקיריי?

הווה

חיי בזמן האחרון מזכירים לי תמונה אחת מספרי סופר רוסי, אבל איני זוכרת מי:

אנשים נוסעים בעגלת חורף בטייגה, בערבה הרוסית, ולהקת זאבים רעבים רודפים אחריהם – העגלון מכה בסוסים, והם רצים בשארית כוחותיהם. האנשים זורקים איזה חפץ לזאבים, והם מתעכבים ומסתכלים בו בסקרנות זמן-מה – בינתיים עגלת החורף מרוויחה מרחק מהם – אבל מיד הזאבים עוזבים את החפץ, ורצים שוב אחרי העגלה. הדבר הולך ונישנה מדי פעם – והסוף?

העניין מחריף. הלילה תרתי את הרחוב, ושמעתי את מכונות הריסוס בחצרות –

בבוקר היעפתי בזעף את התריס, ומיד כמובן היו פעולות עונשין –

כל העיר פולטת רעל, כולם מזלפים – בהתלהבות – ממש –

מעודי לא תיארתי לי אכזריות כזאת אצל אנשים – הרי הם רובם סבלו עינויים במחנות, ואולי זו התנקמות, איזה הזדמנות להוציא על מישהו את הרעל שהצטבר אצלם –

וילידי הארץ? סתם מטומטמים נידמה לי –

הווה

רחל אומרת שאני צריכה להתרומם מעל ההתקשויות סביבי – אבל איך? אני בלי הפסק נתונה בכאבים –

חמסין, לילה יבש וחם, הכוכבים נוצצים ויבשים, קלויים כמעט, כמה שונים הם זה מזה, כמעט כמו האנשים – אחד צהוב, אחד ירוק, אחד יהבהב, אחד בורק – מישהו אמר לי פעם: "יש לך עיניים כמו שני כוכבים ירוקים!"

למה איני יודעת לעקוף?

כולם יודעים לעקוף, אבל אני תמיד מתנגשת – כל חוכמתם מרוכזה בעיקוף מכשולים, וחוש זה חסר לי. האם זוהי "תבונת החיים"?

הפלא הכי גדול הם הכוכבים, עולמות תלויים מעל לראשינו, ואילו אנו מחפשים בצלים.

האשוט ביניהם לאחר מותי?

הלוואי –

אני חשה את הבהלה והאי-רצון על פני האנשים, בשומעם על מחלתי –

כל אחד חרד לעורו הוא – אין רוצים לחשוב כי גם לו יכול לקרות זאת.

להחזיק מעמד – עד הסוף, זאת אני רוצה. לא להתאונן, לא ליפול למעמסה – כיצד לסדר זאת בתנאים החומריים שלי? מאוד לא ברור.

מה רבה גדלותו של האיש שהיה זה עתה אצלי, החבר צבי לבנה – לא חדל לדבר על עצמו, ועל כושר סידור ענייניו המעשיים; הרווחים, מספריו הרבים –

כן רבים, ורובם אינם ספרות כלל.

*

נכתב: בין 1979 ל-1977. תקופת התרחשות הסיפור: ראשית שנות ה-70. המחברת נדפסה לראשונה: "הארץ", 29.9.1989, אחרי מות אסתר ראב.

באחד מביקוריי אצל אסתר, בטבעון, הפקידה בידי, לאחר היסוס, מחברת בת 72 דף לבנים, ללא שורות, תוצרת "דפרון". רוב הדפים ריקים. על כריכתה החומה-בהירה נכתב במסגרת:

                                                            שם התלמיד: אסתר ראב

                                                                 הכתה: ת'

                                                            בית הספר: "גיהינום"

בעמוד הראשון בא השיר "גל אפר", שנדפס לראשונה ב-1970, בשם "קוצי-אשתקד", ונכלל בספר שיריה "תפילה אחרונה" שהופיע ב-1972. ההמשך כלל טכסט כתוב בצפיפות, כדי רבע מחברת. היא ביקשה שאקרא את הדברים רק לאחר מותה, ואעשה בהם כהבנתי – למען ידעו מה רב היה סבלה.

ב-1969 הזעיקה לביתה בטבעון את אימי ואותי, להיפרד מאיתנו ולתת לנו הוראות אחרונות, באומרה שהיא חולה במחלה קשה, והולכת למות. בתריסר השנים שחיתה מאז אותה פרידה, עברו עליה שתיים-שלוש תאונות-נפילה קשות, שהלכו והגבילו את חופש תנועתה, אך למיטב ידיעתי, מעודה לא היתה חולה בסרטן, כפי שסברה במחברתה זו. היא נפטרה, דעכה והלכה, מזיקנה. שכבה על מיטתה והצטמקה כעוף גדול, חרטומי, כהה, וליבה מכה בחוזקה ושולח את הדם מבעד לעורקיה הכחולים, שכבר בלטו מבעד לעורה, בזרועותיה הרפות, עד שכבה הזיק האחרון של נשמתה; וכל אותה עת נשמרה האצילות בכפות ידיה ובכפות רגליה השחומות, שאצבעותיהן היו ארוכות ויפות.

היא חיתה את תחושת מותה באינטנסיביות רבה, כפי שעולה ממחזור שיריה האחרון, "מקהלת האשכבה" (בכרך "אסתר ראב, כל השירים", 1988). מחזור שנוצר, ברווחי-זמן, בשנים 1972-1981, מגיל 78 ועד סמוך למותה, כבת 87, ב-4.9.1981. כוח יצירתה, בשירה ובסיפורת-של-זיכרונות, לא דלל בשנותיה האחרונות. בראיונות שהעניקה לסופרים ועיתונאים כמשה דור, ש. שפרה, רות בונדי, הלית ישורון ואחרים, וכן לרדיו ולטלוויזיה – היתה תמיד במיטבה, וכך גם התרשמו ממנה. "צברית" בעלת קול צעיר, מחשבתה בהירה, וכושר ביטוייה מעולה.

עם זאת ידענו אנו, בני-משפחתה הקרובים, שיש באסתר צד נוסף, רווי סבל רב, ובלתי ניתן לריפוי – התחושה שרודפים אותה, בייחוד בלילות, ומתנכלים לה בדפיקות, בריסוסים ובגלי חשמל. היא האשימה, בין היתר – את "הנוער העובד", אמרה שהשמאל רודף אותה מהיותה בת-איכרים מפתח-תקווה. ליתר ביטחון – נעשתה חברת מפא"י! –

דומה שהאמינה שהיא עשוייה לחיות שנים רבות, אולי לנצח, אלמלא אויביה המתנכלים לה ומחבלים בבריאותה.

כך התקיימה לבדה, נסעה, פגשה אנשים, כתבה שירים והוציאה ספרים, אבל בכל 25 שנותיה האחרונות שבו ופקדוה תחושות כאלה שאותן היא מתארת במחברת ה"גיהינום".

המחברת נכתבה בבית דינה, במועד כלשהו בין השנים 1970 (מועד הדפסת השיר שבראשיתה) ל-1977, שאז נכנסה אסתר ראב לנווה הורים (מקודם פנסיון וילקנסקי), ברחוב זייד בטבעון; מאז לא חזרה לחיות בביתה, וגם חדלה לנסוע מדי פעם, לתקופות של כחודש, לפנסיון הרפואי בית דינה, בשכונת זיו, נווה שאנן, חיפה, כדי להיות מטופלת שם, ולהתחזק.

התחושות הקשות שהיא מתארת במחברתה, אשר יש בהן לכאורה האשמה כלפי הפרסונאל – חזרו בכל מקום שבו התגוררה, ומעידות שאיש לא היה אשם, לא רדף אותה. מעולם לא ראינו על עורה סימני אלרגיה, או כוויות וצלקות.

אך סבלה היה כבד וממשי, וכל ניסיונותינו לדבר עימה בהיגיון על נושא כאוב זה – נתנפצו תמיד אל החומה הבצורה של הרגשתה הסובייקטיבית.

צבי ליבנה איש נהלל, הנזכר כאן, נפטר אחריה, ב-6.8.1985.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה שנייה: אוטופיה

הפעם נשוחח על האוטופיסטים, וביתר דיוק – על שלושה אוטופיסטים בשאלה הערבית, ואציין תחילה את הספרים שנעסוק בהם:

הספר הראשון הוא הרומאן האוטופי של הרצל, "אלטנוילנד", שהופיע בשנת 1902; הוא, אגב, הספר היחיד שאותו כללתי במחקר למרות שלא נכתב עברית, כי אי אפשר להתעלם מההשפעה המכרעת שהיתה לו על החיים בארץ-ישראל, אולי לא על הספרות העברית – כמו על הציונות בכללה. הוא תורגם מהר מאוד לעברית ונתקבל כספר שמכוון קודם כל לקוראי העברית.

היצירה השנייה, או הנושא השני – הוא מאמר בשם "שאלה נעלמה", שכתב יצחק אפשטיין. תחילה הירצה את דבריו בבאזל, ב-1905, ואחר כך הופיעו במאמר שנתפרסם ב"השילוח", בשנת 1907, ושהיה ציון דרך בגישה האוטופית, הפאציפיסטית – לשאלה הערבית, וגם זעקה על ההתעלמות מממנה כאן בארץ.

והיצירה השלישית היא מעין משא נבואי, בסגנון תנ"כי, שכתב המסאי והסופר ר' בנימין; הוא היה ידידו של ברנר, אם כי בר-פלוגתא שלו דווקא בנושא הזה של השאלה הערבית, כפי שעוד נראה; ר' בנימין פירסם את "משא ערב", יצירה כמו-נבואית על היחסים שישררו בין היהודים לערבים בעתיד, ביולי 1907, בעיתונו הספרותי של ברנר, "המעורר", בלונדון; פירסם אותו עוד בטרם עלה ארצה.

*

הרצל ביקר בארץ במשך תשעה ימים, ב-1898, וראה אותה בעליבותה. מסעו, למרות שמקשטים אותו מאוד מאז ועד היום, בזכות הפגישה עם הקיסר הגרמני – המסע עמד בסימן של אי-הצלחה; היתה הלשנה על הרצל, והוא בעצם ברח מהארץ ימים אחדים לאחר בואו, מפחד תוצאות ההלשנה על פעילותו הציונית, בפני השלטון התורכי. התרשמותו מירושלים היתה שהיא מלאה סחי ורפש, ושמן הראוי להרוס את חומות העיר העתיקה, ולבנותה מחדש. הרצל לא התפעל מארץ-ישראל, הוא לא ביקר בה קודם ולא חזר אליה שנית.

ומעניין, ארבע שנים לאחר ביקורו הבלתי-מוצלח, והיחיד, בארץ, הופיע הרומאן האוטופי שלו, "אלטנוילנד", שבו תיאר את הארץ כפי שרצה שתהיה. תחילת הספר בביקור בארץ של המספר ושל ידידו הגרמני קינגסגורט, ביקור המתרחש באותה תקופה שהרצל ביקר בארץ; לאחר זמן, כעבור כעשרים וכמה שנים, חוזרים השניים ומבקרים בארץ, המתוארת כאוטופיה.

ובאוטופיה הזו יש התייחסות גם לנושא שאנו עסוקים בו – איך ראה הרצל את מקומם של הערבים בחברה החדשה?

הרצל לא העריך נכונה את הכוח הלאומי של הערבים, לא ראה אותם כמתחרה לאומי בשאיפות הציוניות, הלאומיות שלנו; הוא העניק משקל עצום לכוח הכלכלי, המודרני, האירופי של היהודים שעתידים לבנות את החברה החדשה בארץ-ישראל. לכן דיבר רק על חברה חדשה; אין אפילו צבא למדינה החדשה שהוא מתאר. הרצל חלם על הצ'ארטר, על רשיון ההתיישבות שקיווה להשיג מהשולטן התורכי; הוא כאילו לא התעניין מה יהיו הגבולות או איזה אגרוף יגן על המדינה. הוא דיבר בעיקר על התוכן, על אותה חברה חדשה, שהיא בחלקה קואופראטיבית, מורכבת מאנשים שנותנים את אדמותיהם לחברה, ומעבדים אותן ביחד.

ובמציאות הזו ראה את הערבים משתלבים בשני אופנים:

האופן האחד – שמצבם של עם-הארץ, של הפלאחים, שכפי שנוכח בביקורו הראשון – היה בשפל המדרגה, בכפרים הערביים, תחת השלטון התורכי – מצבם יוטב כי הם יקחו חלק בעבודת הבנייה של החברה החדשה, של המדינה היהודית, וכך גם רמת חייהם תעלה.

מצד שני, הוא מתאר דמות מאוד מעניינת, זה הגיבור הערבי שקיים ב"אלטנוילנד", ושמו – ראשיד-ביי, ערבי חיפאי עשיר. מעניין שהרצל, שמעודו לא ביקר בחיפה, ראה בה את עיר העתיד שתיאר ב"אלטנוילנד", ואותו ראשיד-ביי, מחיפה, משתלב בחברה החדשה, ובהנהגתה. הוא מסר את אדמותיו לחברה החדשה, ונעשה שותף בבכל הנעשה בה.

הרצל מתאר טיול במרכבת-מסע, שהיא ספק רכבת ספק מכונית, מין מכונית-קיטור – מחיפה לכיוון העמק; הם עוברים על פני פרדסים, ורואים כפרים של ערבים; הנוסעים ב"מכונית-העתיד" הזו הם המספר היהודי, חברו האציל הגרמני וראשיד-בי, שמארח אותם. הארץ נמצאת במצבה האוטופי, בראשית שנות העשרים לערך. הזקן הגרמני האציל, קינגסקורט שמו, חוקר את ראשיד-בי על מצב הערבים, ושואל:

 "כלום לא נהרסו ממעמדם תושבי ארץ-ישראל הקודמים על-ידי העלייה של היהודים? האם לא היו מוכרחים לעזוב את הארץ? יחידים בוודאי נהנו, אבל מכאן אין ראייה."

ודווקא בפי ראשיד-ביי, הערבי האמיד, שהוא אחד ממנהיגי היישוב הערבי שבתוך החברה החדשה, שם הרצל תשובה חיובית, שמצדיקה את מעשי היהודים, וראשיד-ביי אומר:

 "איזו שאלה! לכולנו היתה זו ברכה, וראשית כל כמובן לבעלי הנכסים, שמכרו את קרקעותיהם לחברה היהודית."

במכונת-מסע, שעושה דרכה בין פרדסי העמק, נמשכת השיחה בין קינגסקורט לראשיד-ביי, ושוב שואל קינגסקורט, האורח:

 "מה היה עם אותם תושבים שלא היה להם מאומה? כל אותם הערבים המוסלמים..."

ברקע נמצא גם משרת כושי, שתוקע מדי פעם תקיעות עולזות בחצוצרת-פח, ומאחורי המכונה יושב המסיק; זו מעין תמונה של קטר הנוסע על כביש, והיא חלק מהאוטופיה, כפי שהרצל חזה, בראשית המאה, את אמצעי התחבורה המודרניים. וכך משיב ראשיד-ביי:

 "אלה שלא היה להם מאומה, ולא יכלו לפי זה לאבד מאומה, מאליו מובן שרק הרוויחו. והם אמנם הרוויחו – אפשרויות של עבודה, פרנסה, מצב טוב. לא היה מראה עלוב ומעורר רחמים מאשר מראה כפר ערבי בארץ-ישראל בסוף המאה התשע-עשרה. האיכרים התגוררו בבתי חימר דלים, שלא היו ראויים לשמש רפתות לבהמות. התינוקות היו מוטלים ערומים, ללא כל טיפול, בחוצות, וגדלו כבהמות וכחיות. עתה נשתנה הכל. בשעה שייבשו את הביצות בארץ, בשעה שהתקינו את התיעול ונטעו את עצי האיקליפטוס המבריאים את הקרקע, השתמשו בפועלים מקומיים אלה, החסונים, ושילמו להם שכר הגון. הבט נא וראה את השדה הזה – עדיין זכור אני מימי נעוריי שכאן היו ביצות. את הקרקע הזה רכשה לה החברה במחיר הזול ביותר, והפכה אותו לטוב ביותר. והשדות הללו שייכים לכפר זה, המבהיק שם על הגבעה, זהו כפר ערבי. המסגד הקטן מסתמן משם. אנשים מסכנים אלה נעשו מאושרים הרבה יותר מאז. הם מתפרנסים בכבוד, ילדיהם בריאים ולומדים דבר-מה. בדתם ובמנהגיהם העתיקים לא נגע איש לרעה. רק טובה צמחה להם."

אם לסכם את יחסו של הרצל, אפשר לומר כך – טעות נוראה ותקווה גדולה. טעות נוראה – בכך שהוא לא הביא בחשבון את המתח בין שני לאומים, שתי דתות, שתי תרבויות, שתי תנועות לאומיות. אולי נובע הדבר מתוך תמימות? או מתוך אמונה אופטימית בקידמה, במודרניות? זו בעצם תמצית הגישה הציונית, שהיום נראית אולי נאיבית, באומרה שהערבים יאהבו אותנו משום שאנחנו מביאים את הקידמה למזרח-התיכון, משום שאנחנו ניטיב את תנאיהם, משום שניתן להם חיים בריאים יותר, עשירים יותר, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מן הבעייה הלאומית.

אבל אי אפשר לומר שהרצל לגמרי טעה. משום שכל שלום חלקי, כל שיתוף-פעולה חלקי שלנו עם הערבים, אפילו מה שמתרחש היום בגבולות ארץ-ישראל, שכולה בשליטתנו, והיא כמעט מדינה דו-לאומית: מצד אחד אנו רואים את הצללים. אבל אם מסתכלים לא על הצללים אלא על עצם הדבר ששני עמים מקיימים מנגנון כלכלי, לא הייתי אומר – תרבותי, אבל הכלכלה כבר משותפת, יהודים וערבים חיים ביחד, במסגרת שהיא די מודרנית, והמצב מתקרב במקצת למה שהרצל חזה.

אמנם, אם יש מתח, ופורצות מהומות, וכל העסק של הדו-קיום נדמה שהולך לקרוס – אז אומרים שהרצל לא צדק. אבל בתקופות של שקט יחסי, כאשר שני העמים חיים יחד על אותה כברת-ארץ, בכלכלה אחת – ולדעת הרצל יכלו לחיות גם בשיטה של חברה שלטונית אחת, אפילו כנסת אחת לשני העמים באותה ארץ – אז זה, במידה מסויימת, חזונו של הרצל, לפחות לגבי ישראל שבגבולות הקו הירוק.

בכל העיסוק בנושא השאלה הערבית, אנחנו כאילו אומרים – אבותינו ומייסדינו הציבו בפנינו למן ההתחלה את התקוות הגדולות ואת האזהרות הגדולות. ואנחנו עדיין מתנודדים ביניהן. כשרע, כאשר פורצת מלחמה, אנחנו אומרים: ברנר, שהיה פסימיסט, כפי שעוד נראה – צדק. האוטופיה לא תיתכן.

אך כשיש תקופות של רגיעה ושלווה, אנחנו מהרהרים: אולי בכל זאת הרצל לא היה הוזה דימיונות בלבד?

*

נעבור עתה ל"שאלה נעלמה" של יצחק אפשטיין. מי היה יצחק אפשטיין? מהי אותה שאלה נעלמה?

יצחק אפשטיין היה בין שישה בחורים צעירים, שהבארון רוטשילד הביא ארצה, בסוף המאה הקודמת, כדי ללמוד ולהשתלם. אפשטיין היה מורה בראש-פינה, וחסיד גדול של השפה העברית. הוא מאלה שהנהיגו את המיבטא הגלילי של "הזבובים מסתובבים בחלב" – כי הוא חשב שצריך ללמוד מהערבים את הדגשים בבי"ת. לאחר השנים האחדות שחי בראש-פינה, ואלה היו השנים שבהן נקנו אדמות מטולה, ב-1896, הוא נסע להשלים את לימודיו בשווייץ. ובקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים אחר מותו של הרצל, ב-1905, בבאזל, נשא יצחק אפשטיין הרצאה בשם "שאלה נעלמה", שאותה פירסם אחר שנתיים ב"השילוח". לראשונה הופיעה השאלה ב"השילוח" ב-1907, אבל היא ננאמה כבר ב-1905.

יצחק אפשטיין היה מורה, בלשן, מחנך, הוא לא היה סופר במובן של ספרות יפה, אבל "שאלה נעלמה" שלו כה חשובה, שהייתי אומר, כי למרות שאני לא עוסק בתולדות הפובליציסטיקה של השאלה הערבית בספרות העברית, אלא משתדל להישאר בתחום הספרות היפה, הרי "שאלה נעלמה" כמעט שייכת לתחום הזה, למרות שנכתבה כמאמר.

מה הציק ליצחק אפשטיין?

הציקה לו פרשת הקנייה של אדמות מטולה, שהיו שייכות לאריסים במשך דורות רבים, אריסים דרוזים, וכל קנייה שלהן לא צלחה משום שהאריסים לא עזבו את אדמתם. ב-1896 פקיד הברון אוסובייצקי, שהיה לו הרבה כוח, כספי בעיקר, הצליח עקב מאורעות שהתרחשו אז, מרד הדרוזים והתנכלות של השלטון התורכי להם – לקנות את אדמתם ולפנות אותם, למרות שהיתה בהם שנאה עזה מאוד ורצון עז לנקמה. שנותיה הראשונות של מטולה היו קשות ביותר. התושבים הקודמים לא ויתרו על אדמותיהם ובתיהם, הציקו לתושבים ושאפו לחזור למקום מושבם.

יצחק אפשטיין, שדגל בדו-קיום בין שני העמים, נחרד מדרך הקנייה של אדמות מטולה, ומצד שני, בראש-פינה, השתדל ליישם את הקירבה שבין שני העמים, ולקרב את תלמידיו אל ההווי הערבי המזרחי.

התחושה שלו היתה, וזאת הוא אומר ב"שאלה נעלמה" – כי למרות שעברו כבר כשלושים שנה של עבודה יישובית, עדיין מתעלמים מן השאלה הערבית. אין רוצים להסתכל באותה גחלת לוחשת, להכיר באותו לביא נרדם שיכול להתעורר יום אחד ולהפוך את כל המפעל הציוני שלנו מלמעלה למטה, רעידת אדמה. וכך הוא כותב:

האומנם יחרישו המנושלים ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף-סוף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב. הלא משפטים ידברו עם הזרים שנטשום מעל אדמתם. ומי יודע אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד? לאנשים אמיצי-לב, מזויינים כולם, קלעים נפלאים, פרשים מצויינים, קנאים לאומתם, ובייחוד לדתם?

נקל לבטל את הדברים האלה ולראות בהם בגידה באידאלנו הלאומי העתיק והנצחי, אבל אם נשקול את העניין בדיעה מיושבת, הלא נודה כי איוולת תהיה מצידנו אם לא נדע מראש עם מי יש לנו עסק, ואם לא נביא בחשבון תחילה את כוחנו שלנו ואת הכוחות שכנגדנו. חלילה לנו לעצום את עינינו מראות את הנולד, הקרוב אולי יותר ממה שאנו מדמים. אפשר לומר בהחלט שלכל הפחות בארץ-ישראל אין לעת-עתה שום תנועה ערבית במובן הלאומי והמדיני של המושג הזה, אבל באמת אין לעם הזה צורך בתנועה. עצום ורב הוא, ואינו טעון תחייה, כי מעולם לא מת, ולא חדל לחיות אף רגע. אל לנו להתגרות בלביא נרדם, ואל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת. זיק אחד יתמלט, ויהיה לתבערה שלא תכבה.

הרצל שהה רק תשעה ימים בארץ, גם גיבוריו האוטופיים עברו בה רק פעמיים, לראשונה בדרכם למקום התבודדותם ובשנייה בדרכם חזרה. אפשטיין חי שנים בארץ, יצא לתקופת זמן, חזר אחר כך ארצה, וחי בה כל ימיו. הוא ראה את המציאות בעין יותר מפוכחת, ואפשר לומר כי מבחינת התחזית של התעוררות התנועה הלאומית הערבית – הוא היה הרבה יותר מפוכח וריאליסטי מהרצל; אבל שניהם היו אוטופיסטים, משום שגם אפשטיין לא נתפס לייאוש, אלא היתה בו אמונה עזה בכוחות המוסריים של עם ישראל וביכולתו להגשים במציאות את החזון האוטופי של יחסי שכנות טובים בין יהודים לערבים; הסיסמה שלו היתה – עיבוד אינטנסיבי של הקרקע, במקום עיבוד אכסטנסיבי. מטעים במקום פלחה, זאת אומרת, מאותן כברות אדמה, בעיבוד מודרני ונכון, אפשר להוציא פעמיים ויותר יבול, ואפילו פי שבע – כדי ששני העמים יהיה להם ממה להתפרנס, מאותה כברת קרקע; והוא אומר – "נהיה למלאך השלום המקשר בין הכיתות הדתיות הצוררות זו את זו, וכל אלה יכולים לעשות אנחנו בטוהר שאיפותינו, אנחנו לבד ולא אחרים."

 "שאלה נעלמה" מסתיימת בנימה פסימית מאוד, ומזהירה: "חרפה היא להגיד שעדיין לא נעשה אף כל שהוא בנידון זה, שעדיין לא הקדיש אף יהודי אחד את עצמו לדבר זה, באופן שאנו בורים גמורים בכל הנוגע לערבים, וכל ידיעותינו עליהם הן ידיעות שוק. עת להשכיל."

עת להשכיל – זאת אומרת, אנחנו צריכים לדאוג לרווחתם, לתרבותם, לרווחתם הכלכלית, החינוכית – כדי ליצור בארץ מציאות של חיים ביחד, בשלום, בין שני העמים, משום שלערבים יש טענה צודקת, שאנחנו לא רוצים לראותה ולהכיר בה.

כדאי להוסיף ולומר – האוטופיסטים אולי נראים בעיני בני-דורנו כחולמים, כמנותקים מן המציאות, כאנשים שריחפו בעננים – אך הם לא היו כאלה. לאפשטיין היתה תחזית חריפה מאוד, לאור המצב. חלומו האוטופי, הפאציפיסטי, בא משום שהוא ידע את הקרע הנורא שקיים במציאות; ולא שהיה עיוור, או סבר שאפשר ליישם כאן מושגים מיובאים בדבר שלום נצחי עלי אדמות. ודווקא מפני שידע עד כמה המצב חמור, אמר – עת להתעורר, אי אפשר להתעלם יותר.

הוא התייחס לצד הכלכלי, אך הזהיר ואמר שהצד הלאומי בערבים אמנם עדיין לא התעורר, אבל הוא יתעורר. אפשטיין קיווה כנראה שהיחסים שבין הצד הלאומי לצד הכלכלי של הבעייה – יהיו כמו בין אש למים. אם המים הם ההיבט הכלכלי – אז אם יהיו יותר מים – הם יכבו את האש. אך אם לא יהיה מספיק מים – האש תתלקח ותשרוף.

*

הגענו לחלקה השלישי של השיחה, והוא – "משא ערב" של ר' בנימין. ר' בנימין היה סופר-מסאי, לא סופר של ספרות יפה. עיקר עבודתו היה בכתיבת מאמרים, מונוגראפיות, ובליווי הספרות העברית, גם כעורך מובהק. הוא היה ידידו הטוב של ברנר, עוד בטרם עלותם ארצה. בשנת 1907, שלח לו ברנר מכתב תשובה על יצירה חדשה שר' בנימין שלח אליו לפירסום ואמר לו כך:

 "היצירה שלך יפה מאוד בחיצוניותה, אבל להדפיסה ב'המעורר' לא אדפיס מפני שתוכנה אינו כלום בעיניי. על דבר הערבים – לא אמת. שונאינו הם בארץ. ובכלל כל זה בעיניי, סלח לי, דברים בטלים. כן, מלחמה בינינו, אחי הקרוב הרחוק."

דברים אלה נכתבו עוד בטרם עלו שניהם ארצה. ב-1907 ישב ברנר בלונדון והוציא את כתב-העת "המעורר". ר' בנימין שלח לו, ממקום מושבו בגליציה, את יצירתו "ספרא דשבילין", שמאוחר יותר קיבלה את השם "משא ערב"; זה היה מעין גילוי דעת של ר' בנימין, (ששמו היה יהושע רדלר-פלדמן, ר' בנימין הוא כינויו הספרותי) על דבר המציאות שהוא רוצה שתהא בארץ שאליה הוא עתיד לבוא. וברנר – ברנר ידע כבר אז, בטרם בואם ארצה, שאלה הם חלומות אוטופיים שאין להם יסוד במציאות.

על ברנר נדבר באחת השיחות הבאות, בנפרד, כיצד תחושת עולמו הפסימית אולי כבר תרמה לו את הידיעה שגם בארץ לא מצפה גן-עדן. אולי אקדים ואומר – גרשם שלום, בזכרונותיו "מברלין לירושלים", אומר שהוא לא התאכזב משום דבר בעלותו ארצה, בראשית שנות העשרים; מדוע? – כי הוא קרא קודם לבואו את ברנר. מי שקרא את ברנר לא התאכזב מן הארץ. הכל תואר אצלו באופן כה קודר, שהעולה החדש היה יכול להתאכזב רק לטובה.

לקראת בואו ארצה חש ר' בנימין צורך מאוד נמלץ, בשפה תנ"כית, לראות את יחסי שני העמים מעוצבים באור חדש. לזכותו ייאמר שהוא, כמו יצחק אפשטיין, (ושניהם היו אחר כך במייסדי "ברית שלום") – למרות שהמציאות בארץ היכתה בחלומותיהם – לא הירפו מן הרצון להגיע ליחסי שלום וקירבה בין יהודים לערבים; זו הגישה הפאציפיסטית המובהקת, שהיתה אופיינית לאנשי "ברית שלום" בשנות העשרים, ובהמשכה בשנות השלושים.

האם זה היה חלום, או ניסיון מכוון לקדם כך את פני המציאות הקשה?

אני חושב שגם ר' בנימין, למרות שכתב את "משא ערב" בטרם עלותו ארצה, ידע כבר שהוא בא לכבות שריפה ולא, נאמר – לטעת נווה במידבר. המעניין ב"משא ערב" של ר' בנימין, שהוא עונה לאחד המיתוסים שמלווים את השאלה הערבית בספרות העברית, ואת יחס ראשוני המתיישבים, מאנשי העלייה הראשונה והשנייה – לערבים. מדובר במיתוס של המוצא השמי המשותף, לפיו אותם יהודים, שיושבים עדיין בכפרים של ערבים בגליל, כמו פקיעין, ושישבו בכפרים בלבנון, כדיר-אל-קמר, מדורי דורות – מוכיחים בכך שייתכן כי חלק מערביי הארץ אינם אלא יהודים מתקופת בית שני, שהסתערבו, ואפשר אולי להחזיר אותם אל מקורם העברי.

אצל ר' בנימין אנחנו מוצאים, בפעם ראשונה, את החלום הפאן-שמי, לפיו הערבים והעברים הם בני עם אחד. חלום זה התגלגל אחר-כך אצל רטוש, אצל "הכנענים", והיה פרק זמן שנאה אותו קבוצה בשם "הפעולה השמית". זה חלום הסהר הפורה, שאופייני לכל מי שרוצה לתפוס את היחסים באיזור כהיווצרותו של עם שמי אחד, חילוני, כללי, בעל תרבות אחת משותפת – להחזיר את הערבים אל מקורם העברי, וליצור עם אחד.

אומר ר' בנימין, וכדאי לשים לב לפאתוס הנבואי שלו.

והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך, לא תבוא אליה כצר וכאוייב, ופקדת לשלום את יושב הארץ. לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך, כי אם באהבה ובחסד, בצדק ובאמונה, ואהבת את יושב הארץ, כי אחיך הוא, עצמך ובשרך, לא תעלים עין ממנו.

ר' בנימין אולי ידע כבר על הרצאתו של אפשטיין, "משא ערב", ונקט גישה דומה. הוא אומר שצריך לבנות בארץ-ישראל בתי-חרושת, הוא מדבר על עיבוד אינטנסיבי של הקרקע, הכל אמנם במילים מאוד נבואיות – כדי שהארץ תוכל לתת קיום לשני העמים. אם כך יהא – לא יבוא הקרע ביניהם, ולא ננשל אותם. כדאי לקרוא את מילות הסיום של המשא, כדי להיווכח עד איזו דרגה הגיעה ההכרזה הזו, (שברנר פסל אותה מכל וכל, באומרו שהיא לא ריאלית) – ההכרזה האוטופיסטית, הפאציפיסטית, הנאיבית – ואם תרצו, הנבואית – למציאות שעתידה לשרור בין שני העמים.

וגם את עבודת הכרמים תלמדהו, ואת מטע הנטיעות החדשות, ובחודלו לזרוע את שדהו תבואה, ובהסכינו לעשות כמתכונתך, ומכר לך משדהו, כי די און לו ואין די הון לו לעבוד בנטיעות כבתבואות, וחדל לעולם.

פירוש הדבר שהמעבר למטעים, כרמי גפן ושקדים, ולפרדסים – יתן קיום טוב יותר לשני העמים, וזו גם היתה אז המגמה במושבות העבריות, עברו לנטיעת עצי-הדר, שהביאה עבודה רבה גם לערבים, וכל ההתפתחות הזו נראתה כנושאת בשורה של ביסוס כלכלי. והסיום:

ובשכבר הימים יהיה כאחד מאיתך ולא נודע כי בא אל קרבך. את בניך תתן לו ולקחת גם מבניו, ויבוא דם גיבוריו בדמך, והלכת הלוך וגדול, ומלא מין את מינו והיה מין אחד. אנשים אחים אנחנו, משפחות אחדות כל גויי הארץ. אראנו אם לא עתה, אשורנו אם לא קרוב.

 "כפר לוזשאן, גליציה, שבט תרס"ז, ר' בנימין." זאת כתב שם, בטרם עלותו ארצה. חלם שיווצר עם אחד משותף לשני העמים.

קריאה מומלצת לשיחה שנייה

הרצל: "אלטנוילנד" (1902).

יצחק אפשטיין: "שאלה נעלמה" (1905-1907).

ר' בנימין: "משא ערב" (1907).

מאמרי אהוד בן עזר:

יצחק אפשטיין: "שאלה נעלמה". ספרי דורות קודמים. הארץ. 22.10.1971.

בורוכוב והערבים. אות. 1.6.1972.

על הגבולין לר' בנימין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 30.7.1971.

משא ערב (ר' בנימין). על המשמר. 30.3.1979.

לאן למרדכי זאב פייארברג. ספרי דורות קודמים. הארץ. 22.9.1972.

לארץ אבותינו לזלמן דוד לבונטין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 20.10.1972.

מסע לארץ-ישראל לאלחנן ליב לוינסקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 17.11.1972.

המאמרים שפורסמו ב"ספרי דורות קודמים" מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אורי הייטנר מזכיר את דבריו של ברל כצנלסון נגד האוטו-אנטישמים. הייטנר מביא שתי דוגמאות של אוטו-אנטישמים: יעקב שרת שמציע לנו לרדת מהארץ, וגדעון לוי חובב החמאס, שאף זכה לפרס סוקולוב וזאת ברשימתו יחד עם הציוני הנפלא – בן-דרור ימיני, שחושף את שקריהם של שונאי ישראל הגויים והיהודים.

נעמן כהן זעק בטקס פרסי סוקולוב כנגד השערורייה שמעניקים את הפרס של הציוני הגדול, נחום סוקולוב, לאנטי ציוני – גדעון לוי. נעמן כהן כותב מעניין, ואני מתמיד לקרוא אותו, אבל מדוע הוא חייב לציין שמות קודמים של אישים שעיברתו את שמם – מה זה צריך להגיד? שמדובר באנשים במסווה? לא זכור לי שהוא הסביר מדוע האובססיה הזאת שלו לציין שמות קודמים ליד השם הנוכחי. אני עברתי את שמי מגרינברג לגרנות, לא משום שאני מתבייש בשם גלותי, אלא משום שעשיתי מהפכה בחיי, והעברית היא עתה מולדתי. אני מניח שכך גם שאר האישים שעיברתו את השם. מעניין שהוא חותר אל השם הקדום גם דור שלישי: יאיר לפיד היה תמיד לפיד, כי אביו טומי לפיד עברת מלמפל ללפיד, מדוע להזכיר את השם הקודם של אביו? כאמור, נעמן כהן כותב מעניין, אבל העניין הזה של השמות קשה לי לעכל.

באשר לטורקיה, אילו אני הייתי בהנהגת המדינה – לאחר החזרת הזוג שנעצר על צילום ארמונו של ארדואן, הייתי מחזיר את השגריר מאנקרה, ומכריז שישראל, כמו כל ארץ נאורה, סולדת מהזוועה שביצעו הטורקים כנגד הארמנים. בושה היא שעד היום לא הצהרנו הצהרה דומה.

שלך,

משה גרנות

* חוק הפיקדון האווילי – כפי שכבר היזהרנו בעבר – תוצאות מפגן הטיפשות של השרה-לשעבר לאיכות הסביבה, גילה גמליאל, עומדות לנחות עלינו בקרוב – ביטול כלובי האיסוף בחינם של בקבוקי הפלסטיק הגדולים, והטיפשות במחשבה שאנשים ירוצו למרכולים עם הבקבוקים הגדולים כדי להחזירם תמורות שקלים בודדים – הלא זו ממש הטיפשות בהתגלמותה!

מה עוד שמתברר שאין במרכולים די מכונות-איסוף! – וגם אם תגענה בקרוב אלפים מהן, וזאת בעלות גבוהה, סביר להניח שהן תעמודנה ללא שימוש – כי אנשים לא טיפשים, הם פשוט יזרקו את מכלי הפלסטיק הגדולים לאשפה הכללית, שתעלה על גדותיה – ממש אסון אקולוגי.

עדיין לא מאוחר לבטל את הגזירה המטופשת של גילה גמליאל ולהשאיר את כלובי המיחזור על מקומם וכן את מתכונת האיסוף שלהם. אנשים נענים בחפץ לב להחזיר לכלובים (ל"מיחזוריות") את הבקבוקים הגדולים ללא תמורה!

* * *

ערב לכבוד הוצאת ספרה ה-18

של המשוררת מרגלית מתתיהו

עשבי חלום

בהוצאת עמדה

21.11.21

הנחייה: יואב גינאי

דברי ברכה: צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים

רן יגיל: הוצאת עמדה

דברים על הספר: ד"ר עמלה עינת, ד"ר משה גרנות

קריאת שירים: יואב גינאי, מרגלית מתתיהו, מיכל מתתיהו

מוסיקה:

רמי הראל: פסנתר ושירה

נתן סלור: שירה

מיכל מתתיהו: פסנתר ושירה

אשר לוי: בס וגיטרה

הערב יתקיים ביום א', 21.11.2021

בבית היוצר של אקום

האנגר 22 בנמל תל אביב

דלתות 19.30 / תחילת הערב: 20.00

הכניסה חופשית

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל