פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1699

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח בכסלו תשפ"ב, 22.11.2021

עם הצרופה: תמונת המשורר רמבו, שהיתה ניצבת במשך שנים רבות בדירות שבהן גרה המשוררת אסתר ראב.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ואַת מלֵאה ערפל. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. ההֵלך של ארתור רמבו, על שירו פורץ הדרך "לה בּוֹהם". // אהוד בן עזר: נס מוסיקלי תיאטרוני ופלא טכנולוגי. להב שני מנצח, שחקני התיאטרון הלאומי "הבימה", סרגיי פרוקופייב (1891-1953), קטעים מתוך "רומיאו ויוליה" (1935). // יצחק הילמן: האם ישראל עלולה להפוך למדינת אפרטהייד? // אברהם כץ עוז: פרשת הביצים בגליל. // אורי הייטנר: 1. ממשיכים לכתוב את התנ"ך. 2. צרור הערות 22.11.21. // עמנואל בן סבו: לעמוד מול הר האפר, להשפיל מבט מול הכבשנים. // יצחק גנוז: יוֹמָן הַמִּלְחָמוֹת. // איציק חנונא: חומר למחשבה. // יוסף עוזר: שירים. // אסי דגני: שיר. // נעמן כהן: ואלה שמות בני ישראל. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [157]. הגיגים קלים על דברים כבדים. כולם אוהבים יהודים, הטורקים אוהבים יהודים. // אסתר רַאבּ: יומן שלאחר המוות. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה שלישית: הגישה הרומאנטית. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

ואַת מלֵאה ערפל

מוֹדְדִים אֶת הָרוּחַ בְּשַׁבְשֶׁבֶת

מוֹדְדִים אֶת הַטַּל בִּשְׂעָרָה

וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג –

הָרוּחַ מְנִיעָה שַׁבְשָׁבוֹת

הַטַּל מְכַוֵּץ שְׂעָרוֹת

וְאַתְּ מְלֵאָה עֲרָפֶל.

1960

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

ההֵלך של ארתור רמבו

על שירו פורץ הדרך "לה בּוֹהם"

עוד כשהיה תלמיד גימנסיה, זכה המשורר ארתור רמבו לשבחים מופלגים מפי ויקטור הוגו, שנחשב  באותה עת גדול סופרי צרפת.  רמבו כתב כידוע אחדים מהשירים היפים ביותר שהפיקה מקִירבה התנועה הסימבוליסטית הפריזאית, שירים שהולידו לימים חקיינים וממשיכי דרך. אף-על-פי-כן וחרף כל כישרונותיו, שמו התפרסם לא בזכות שיר זה או אחר שהפיק קולמוסו,  אלא   "בזכות" ניסיון התנקשות שלא צלח.

כידוע, התרעם  עליו המשורר פול ורלן לאחר שניסה להתנתק ממנו ולעזוב את מעונם המשותף. ורלן  נטל את אקדחו, ירה בחברו, הועמד למשפט על ניסיון רצח ונשלח לכלא לשמונה עשר חודשי מאסר. אכן, למשוררי המאה התשע-עשרה היתה לא פעם ביוגרפיה ססגונית ורבת תהפוכות גורל: פושקין ולרמונטוב מצאו את מותם בדו-קרב בעודם בשנות השלושים לחייהם, הלורד ביירון יפה התואר התנסה באהבות רבות, כמו גיבורו דון ז'ואן, ויצא ללחום את מלחמתם של עמים מדוכאים. ניתן לספור על אצבעות יד אחת את המשוררים העבריים שהייתה להם  ביוגרפיה  סוערת ומסעירה:  אלכסנדר פן, רפאל אליעז, בני  חבורת "יחדיו", ומי עוד?

 הסימבוליסטים הצרפתיים, אבות השירה המודרנית, ניהלו בדרך-כלל אורח חיים בלתי שגרתי, הבז למוסכמותיה הקונפורמיסטיות של החברה הבורגנית: הם הפכו את הפונדק ואת בית הקפה לביתם,  התרועעו עם טיפוסים מפוקפקים, שתו משקאות חריפים עד לאָבדן חושים, נטלו סמים, חלו בעגבת וסיימו לא אחת את חייהם בבתי מחסה לחסרי כול.

ארתור רמבו גדל במשפחה הרוסה: עוד בינקותו  נעלם אביו מן האופק, ואִמו דלת האמצעים – בת איכרים דתית ונוקשה שתָּלתה איקונין על קיר ביתה וקראה פסוקי תפילה בלי הרף –  עשתה כל מאמץ להרחיק את ילדיה מן השכֵנוּת הגרועה שבּה התגוררה משפחתה. היא אספה פרוטה לפרוטה, כדי לעבור לסביבה המהוגנת של העיר התעשייתית שארלוויל שבחבל פרובאנס, רשמה את ילדיה לבית-ספר מעולה ואסרה עליהם לשחק בחוץ או לבלות את שעות המנוחה באפס מעשה.

אפילו כישרונותיו של בנה עוררו אצלה חשש וחשד, שכּן  האם השמרנית וצרת האופקים ביקשה שכל ילדיה ילכו בתלם, ולא יחרגו ממנו כמלוא הנימה. את תשוקתו של בנהּ המוכשר לנגן בפסנתר הגדירה האם כתשוקה אווילית, ועל כן חרת הילד ארתור מערכת קלידים על השולחן בביתו ו"ניגן" עליהם, ממש כשם שבשירו "לָה בֹּוהֶם", שיובא להלן, הוא הופך את שרוכי הנעליים למיתרי נבל ופורט עליהם את שירו. כשהורעו היחסים בינו לבין אִימו ללא נשוא, עבר הילד להתגורר במערה, וגם כאשר התגורר לימים בקומונה הפריזאית של הבוהמיינים, וחזר מפעם לפעם לחופשה בית אִמו בשארלוויל, הוא נהג להתגורר במערה, ולא בבית.

עד מהרה גילה הילד, שהיה לנער, את עולמה האָ-מוראלי, רב הסתירות ותעתועי החושים, של שירת בודלר, ובעקבותיה התחיל להציב עמדה אנטי-מִמסדית "מושכת אש". הוא בחר מדעת לחיות את חייו כמרדן מר נפש, קרוע בגד וחסר קורת גג, שאַנטגוניזם חריף שורר בינו לבין החברה הממוסדת. הוא מרד בהוריו ובמוריו, בשלטון החוק, בכל מוסכמה ספרותית ובכל נינוחות בורגנית.

ארתור רמבו. ויקיפדיה.

תמונת רמבו במסגרת, שהיתה ניצבת במשך שנים רבות בכל דירותיה של אסתר ראב. צילום ביתי. כיום ברשותו של אהוד בן עזר, ותימסר בבוא היום לארכיון אסתר ראב ב"גנזים".

בטרם מלאו לו עשרים שנה פסק רמבו לחבּר שירים, והחל לשוטט ברחבי אירופה. בשנות נדודיו הוא חיפש ומצא את החוויות הנועזות והדקדנטיות ביותר, והתנסה בין השאר בעסקים "מכובדים" כמו סחר עבדים או הברחת נשק לאפריקה. בתום מסכת נפתלת של הסתבכויות עם החוק, הוא חזר ב-1891 לצרפת, אושפז בבית-חולים, רגלו הימנית נקטעה מחמת סיבוכי העגבת, ובסוף אותה שנה נפטר בייסורים ובחוסר כול.

קשה להאמין, אך שירו פורץ הדרך "Ma Bohème", מן היפים והנודעים שבשירי התנועה הסימבוליסטית, נתפרסם באוקטובר 1870,  כשהיה מחבּרוֹ נער בן  שש-עשרה בלבד.  רמבו הנער, שאיבד באותה עת את מורו האהוב, שיצא ללחום במלחמת צרפת-פרוסיה, בחר למרוד באִימו ויצא אל הרחובות להתגולל בהם כחתול אשפתות. הוא האמין בכל לב ב"פואטיקה של החוויה".

 מכאן הסיק המשורר הצעיר כי עליו להכיר את חלאת החיים ולהשתכשך בבִּיבים, וזאת כדי לחווֹת בעצמו אותן חוויות אקסצנטריות שעתידות היו לפרנס את שירתו.

בשיר "Ma bohème" מתואר המשורר כיחפן, המהלֵּך במכנסיים ובמנעלים קרועים, ללא מעיל לעורו, ומיתרי הנבל הדמיוניים שלו אינם אלא שרוכי הנעליים. לפנינו אותו ווגבונד, משורר-הֵלך, המוּכּר לנו בגרסתו העברית המתונה משירת אלתרמן:

Ma Bohème

Arthur Rimbaud

Je m’en allais, les poings dans mes poches crevées ;
Mon paletot aussi devenait idéal ;
J’allais sous le ciel, Muse ! et j’étais ton féal ;
Oh ! là ! là ! que d’amours splendides j’ai rêvées !

Mon unique culotte avait un large trou.
– Petit-Poucet rêveur, j’égrenais dans ma course
Des rimes. Mon auberge était à la Grande-Ourse.
– Mes étoiles au ciel avaient un doux frou-frou

Et je les écoutais, assis au bord des routes,
Ces bons soirs de septembre où je sentais des gouttes
De rosée à mon front, comme un vin de vigueur ;

Où, rimant au milieu des ombres fantastiques,
Comme des lyres, je tirais les élastiques
De mes souliers blessés, un pied près de mon coeur !

Ma bohème   

ארתור רמבו

יָדַי טָמַנְתִּי בַּכִּיסִים הַמְחֹרָרִים ולְדַרְכִּי יָצָאתִי;

אַף מְעִילִי הֵן לֹא הָיָה אֶלָּא מִקְסַם חֲלוֹם;

אֲנִי הוּא אַבִּירֵךְ, הַמּוּזָה, תַּחַת שְׁמֵי מָרוֹם;        

אוֹ-הוֹ, אֵיזֶה חֲלוֹם נִפְלָא שֶׁל אַהֲבָה נִצַּת בִּי.

בַּבֶּגֶד הַיָּחִיד שֶׁלְּעוֹרִי יֵשׁ חוֹר רָחָב

דֻּבֵּי הַצִּיר שֶׁבַּמְּרוֹמִים אִוִּיתִי לְמָעוֹן,     

אֲחוּז קוּרֵי חֲלוֹם, זָעִיר כְּאֶצְבָּעוֹן,

חָרַזְתִּי וְאֶל אָזְנִי לָחַשׁ לִי כָּל כּוֹכָב

וּלְמֶתֶק כּוֹכָבַי הִקְשַׁבְתִּי בְּלֵילוֹת אֱלוּל,                               

עֵת מִמִּצְחִי נָטֹף נָטַף יֵין עֲגָבִים טָלוּל,                                

כָּךְ חַשְׁתִּי חֶרֶשׁ בְּשִׁבְתִּי בְּצַד הַדֶּרֶךְ.                                         

אוֹ בְּחָרְזִי אֶת חֲרוּזַי בֵּינוֹת צְלָלִים כֵּהִים,                                  

מָשַׁכְתִּי שְׂרוֹךְ אָרֹךְ מִמִּנְעָלַי הַמְּבֻקָּעִים,             

כִּבְנֵבֶל מֵיתָרִים הִסְמַכְתִּי לֵב אֶל בֶּרֶךְ.

מצרפתית: זיוה שמיר

בהשראת הדקדנס הבוהמייני, שחיבב את הדימוי היחפני של ההֵלך הנודד, וכן בהשראת הלכי רוח סוציאליסטיים, שקשרו כתרים לפרולטריון, אהבו גם המודרניסטים הארץ-ישראליים להציג עצמם כנוודים, קרועי בגד ונעל, אנשי הפקר, חסרי בית וייחוס, אסופים, ממזרים, בני בלי שם, שיכורים, משוררי קרנות, או אספסוף של מצורעים המושלכים אל מחוץ למחנה. בדימויים הווּלגריים הללו היה לא מעט מהעמדת הפנים התיאטרלית, שהרי שלונסקי, אלתרמן, רטוש ורבים מחבריהם (בניגוד לבוהמיינים הפריסאים, שבאמת היו כת של נוודים מנוּדים) – באו מרקע מבוסס ומכובד, ולא מן הביבים והאשפתות.  עם זאת, דמותו של ההֵלך הדל,  גירסתו העברית-יהודית של דמות הטרוּבּדור האירופי, נווד נצחי שמביא לתבל ויושביה, או לעיר ו"עולליה", שקדים וצימוקים, היתה לדמות-קבע ביצירת אלתרמן; ויצירת אלתרמן הרי  היא  הנציגה המובהקת של הבוהמה התל-אביבית הידועה בשם "חבורת יחדיו" או בשם "אסכולת שלונסקי".

* * *

אהוד בן עזר

נס מוסיקלי תיאטרוני ופלא טכנולוגי

להב שני מנצח

שחקני התיאטרון הלאומי "הבימה"

קונצרט תיאטרון

סרגיי פרוקופייב (1891-1953)

קטעים מתוך "רומיאו ויוליה" (1935)

כשעה וארבעים דקות, ללא הפסקה, כאשר ההיכל מלא עד אפס מקום וכל היושבים בו עוטים מסיכות – נמשך הקסם המוסיקלי התיאטרוני של הפקת "רומיאו ויוליה" מאת פרוקופייב,  כאשר בחזית הבמה מבצעים שחקני "הבימה" את המחזה של שייקספיר שאחריתו ידועה (והוא גם עומד בלב העלילה של "סיפור הפרברים" הנהדר למוסיקה של ליאונרד ברנשטיין).

וצריך לציין את השותפים להישג האדיר הזה: בראש ובראשונה המנצח והמנהל המוסיקלי הצנוע להב שני ועימו כל נגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בהרכב מוגדל, שהגישו וגם ליוו את פרקי היצירה-המחזֶה בצורה יוצאת מן הכלל שהשתלבה להפליא בעלילת המחזה השייקספירי הקלאסי.

אלי ביז'אווי, המתרגם, העורך ומדריך השחקנים, הביא תרגום מבריק ומעודכן, מחורז להפליא, ופלא גדול עוד יותר היה שילובו הטכנולוגי  של התרגום – בעומק הבמה למעלה היה אפשר לקרוא בהבלטה את השורות בהתאמה בו-זמנית מדהימה לאמירתן בפי השחקנים בקדמת הבמה ולעיתים גם כשהיו באולם. שני מסכי וידאו ענקיים משני צידי הבמה העבירו במשך כל הקונצרט, מכמה וכמה מצלמות, בזמן אמת – צילומי תקריב של השחקנים והתזמורת.

ובאשר להצגה, קודם כל מגיעות התשבחות לבמאי, משה קפטן, ולשחקנים, שכולם היו מצויינים – למרות ההפקה הלא-פשוטה שחייבה אותם להתאמה מלאה עם פרקי המוסיקה, שלרוב נוגנה לעצמה ולעיתים היתה רקע לקולותיהם ולמשחקם.

גילה אלמגור בקולה המוכר הצרוד-קמעה היתה מצויינת בתור האומנת הקשישה של יוליה. רוני דלומי, הזכורה לטוב בתפקידה המצויין בהפקה העברית של "עלובי החיים" ב"הבימה" בתפקיד אפונין – היתה כאן יוליה יפה ומשכנעת, למרות שלא שרה אלא רק שיחקה את הטקסט השייקספירי. ריקי גל היתה ליידי קפולט קשוחה, כיאות לאימה של יוליה העומדת בצל בעלה קפולט. עמית רהב היה רומאו משכנע, טבעי ונוגע ללב. שלום שמואלוב הרעים בקולו בתור קפולט, אביה של יוליה.

גם שאר השחקנים הצטיינו כל אחד בתפקידו – רודיה קוזלובסקי בתפקיד הנזיר לורנצו. מתן שביט בתפקיד בנבוליו, ועמית רייס בתפקיד המשרת. הם היו להקה לא גדולה שהצליחה ליצור את האשלייה של הצגה רבת משתתפים על הרקע הדמיוני של שתי הערים, ורונה ומנטואה, וכמובן ללא שום תפאורה, רק התלבושות המצועצעות היו בסגנון התקופה של המחזה.

אחד משיאי הערב היה הפרק של מות טיבלט בקרב החרבות שבו השתתפו מרקוצ'יו, חברו של רומיאו (ניר זליחובסקי), טיבלט (אליעד סטדאי) ורומיאו עצמו, לבית מונטגיו (עמית רהב) – והוא שהורג בסופו של הקרב את טיבלט, בן-דודה של יוליה ממשפחת קפולט – ובכך גוזר את סופו הטראגי של המחזה.

וכמובן מופלאים ונוגעים ללב היו הפרקים האחרונים, הידועים, הקלאסיים – שמתארים את מותה-לכאורה של יוליה, התאבדותו של רומאו, והתאבדותה שלה בהיווכחה שהוא מת. הליווי המוסיקלי של הסצינה, כלומר היצירה של פרוקפייב – היה אדיר. מרגש.

מעניק הרגשה שאתה נוכח בערב חד-פעמי שכמוהו לא ראית ולא שמעת מעודך, ואתה רק חש גאווה שמִבצע מוסיקלי תיאטרוני מרהיב זה הופק כולו בידי כוחות מקוריים ישראליים שלנו, ללא שום "ייבוא" של אמנים מחו"ל – ועל רקע התקופה הקשה של מגיפת הקורונה, שלא הפריעה כהוא זה לביצוע המושלם של "רומיאו ויוליה". כל הכבוד לכל מי שהיה שותף לביצוע ההפקה הענקית, המורכבת-מאוד והמרהיבה! אל תחמיצו! ממש לא תרגישו כיצד חלפו להן תשעים עד מאה הדקות – ללא הפסקה! – הקונצרט הבא: ת"א, יום שני, 22.11,  בסדרה קלאסית קלה.

אהוד בן עזר

* * *

יצחק הילמן

האם ישראל עלולה להפוך למדינת אפרטהייד?

במאמר בעיתון "ידיעות אחרונות" מ-15 לנובמבר 2021, תחת הכותרת "כה אמר דה קלרק", שנכתב על ידי נחום ברנע, מוצגת התיזה של דה קלרק משנת 2015, לפיה אם פתרון שתי המדינות לא יתממש בישראל, ואם יתנו ליהודים זכויות יתר, כאשר הפלסטינים הם אזרחים מדרגה שנייה, ישראל תהיה מדינת אפרטהייד.

בסוף המאמר מציין נחום ברנע כי "מצבנו שונה מבחינות רבות ממצבה של דרום אפריקה בתקופת השלטון הלבן. אף על פי כן, השאלה מטרידה." מהמאמר ניתן להעריך שלמרות המלל הזהיר הזה, ברנע חושש מאוד, ככל הנראה, שתהיה כאן מדינה אחת עם אפרטהייד.

להערכתי, מדינה אחת, עם אוטונומיה לפלסטינים ועם מעמד של תושבות ישראלית לערביי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, לא תביא בשום אופן לאפרטהייד. הוא לא קיים היום בישראל והוא נוגד את ה-די.אן.אי. של מדינת ישראל ושל העם היהודי בכלל. אם ננקוט זהירות ולא נעשה טעויות חמורות, לעולם לא יוכל להתקיים בעתיד כל אפרטהייד שהוא במדינת ישראל. 

בדרום אפריקה, עם כשישים מיליון תושבים מהם רק כחמישה מיליון לבנים, המצב אחר לגמרי. אנחנו, כולל ערביי מדינת ישראל, ובלי ערביי עזה, חיים עם פרופורציות דמוגרפיות שונות לגמרי מאלה שבדרום אפריקה. כאן, כולל יהודה ושומרון, חיים שבעה מיליון יהודים וארבעה מיליון ערבים. אם לא תהיה מכאן בריחת יהודים, בארץ אין כיום, ולא יהיה גם בעתיד – רוב ערבי. תוספת של שני מיליון פלסטינים מיהודה ושומרון, ללא אזרחות אבל עם תושבות, בדומה לערביי ירושלים, לא תטלטל את מדינת ישראל לאפרטהייד. רבים מערביי יהודה ושומרון, כמו גם ירושלים הולכים ומשתלבים בכלכלה הישראלית והשמיים לא נפלו.

בטווח הארוך, אם המתח הבין עדתי יפחת, בהחלט ייתכן, שתינתן לערביי יהודה ושומרון וירושלים גם אזרחות ישראלית מלאה. זה יקרה רק אם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית עם רוב יהודי ומיעוט ערבי – ויפסיקו לחתור תחת עצם קיומה. בהינתן שעזה לא תחזור יותר לשלטון ישראלי ובהינתן שלישראל אין שאיפות התפשטות לא לירדן, לא ללבנון, לא למצרים ולא לסוריה – הרי תמיד יהיה ממערב לירדן רוב דומיננטי יהודי. זה רחוק מאוד מהיחסים הדמוגרפיים שהיו בדרום אפריקה בשעתו, של לבן אחד על תשעה לא-לבנים.

לעומת זאת, אם נעשה חס וחלילה טעות, ונרצה להישאר עם היחס הדמוגרפי הנוכחי של ארבעה יהודים מול ערבי אחד, תוך אמונה תמימה שעל ידי זה אנחנו שומרים על ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית" ובו בזמן מאשרים הקמת מדינה נקייה מיהודים, חמש מאות מטרים מהכנסת ועשרה קילומטרים מנתב"ג– אנחנו למעשה מובילים את ישראל למסלול של התאבדות.

מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון איננה מדינה פלסטינית אחת אלא שלוש מדינות פלסטיניות: הראשונה בירדן, השנייה בעזה שלא תסכים בשום מצב להיות תחת מרות רמאללה, והשלישית ביהודה ובשומרון שבירתה, לפי ביידן, תהיה מזרח ירושלים.

אם המדינה הפלסטינית הזו תקום, היא תישלט עד מהרה על ידי החמאס והג'יהאד האיסלמי ולא להיפך. עד מהרה המדינה החדשה תתמלא במהגרים פלסטינים ומהגרים אחרים גם מהמזרח התיכון אבל גם מאסיה ומאפריקה. כך קרה בירדן. בתוך עשור יהיו ביהודה ובשומרון, להערכתי, כעשרה מיליון תושבים. רובם יועסקו בישראל, כי במדינה הפלסטינית לא יהיו מספיק מקומות עבודה, אבל למרות זאת מצבה בטווח הקצר יהיה טוב משאר מדינות ערב האחרות, להוציא סעודיה והמפרציות, והיא תהיה אבן שואבת של מהגרים ובסיס טרור, בין שנרצה בכך או שלא נרצה.

תהליך כזה הוא בלתי נמנע. אם נהיה חלשים וכנועים הוא יתרחש. אנחנו נהיה עד מהרה מכותרים בחמישה עשר מיליון ערבים במעגל המיידי, ועם מיעוט ערבי ישראלי שמזדהה עם הנרטיב הפלסטיני. ברור שמצב זה רק יסלים את היחסים בינינו לפלסטינים. זה גם ימוטט את מעט הקשרים הסבירים שיש לנו היום עם מצרים, ירדן והמפרציות.

במצב זה ישראל תאלץ לכבוש שוב את יהודה ושומרון, אלא שכעת כבר נמצא שם לא שני מיליון ערבים, אלא עשרה מיליון. שליטה על עשרה מיליון ערבים ביהודה ושומרון בתוספת 3 מיליון ערבים בעזה ו-3 מיליון ערבים שיהיו גם בישראל תוך עשר שנים – הוא מרשם בטוח לאסון. זה מתחיל להיות דומה למה שקרה בדרום אפריקה. דרך אגב, בעשור האחרון התווספו לדרום אפריקה כחמישה מיליון מהגרים לא חוקיים. אולי אפילו יותר, כי הם לא רשומים בשום מקום. צריך לנסוע לשם ולראות את המסכנים האלה ברחובות הערים הגדולות של דרום אפריקה. אין אפרטהייד אבל המדינה במצב של קטסטרופה.

לכן, מי שאיננו רוצה אפרטהייד, שלא יצעק יותר מדי שצריך "לסיים את הכיבוש" –וש"מוכרחים שתי מדינות". צדק לפלסטינים, הוא במילים אחרות – אסון ליהודים. מדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון, תהיה מדינת מהגרי עבודה ושליחי טרור, שתסכן לא רק את קיומה של מדינת ישראל, אלא גם את השלטון ההאשמי בירדן, שדורש ללא הפסקה מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, ובסתר, כשלא רואים, הם מתפלל שליהודים יהיה מספיק שכל, ושזה לעולם לא יקרה.

אם תקום מדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון ובירושלים, אנחנו מתגלגלים חזרה לימים הקשים של נובמבר 1947, כשזה שלב ביניים לחיסולה של מדינת ישראל. זו בדיוק גם  הדרך לאפרטהייד, מחוסר ברירה, שברנע כה חושש ממנו.

לדה קלרק, שהיה נשיאה הלבן האחרון של דרום אפריקה, לא היתה ברירה, כי את דרום אפריקה אי אפשר היה לחלק. הלבנים היו שם בכל מקום והשחורים הו שם לצידם בכל מקום, עם פרופורציות אחרות לגמרי מאשר כאן בישראל.

היום דרום אפריקה היא למעשה מדינה שחורה עם מיעוט לבן, שהולך ומצטמק עם הגירה נמרצת לאוסטרליה, לניו זילנד ולקנדה. זה קרה קודם בזימבבואה וצפוי לקרות גם בדרום אפריקה. זהו תהליך בלתי הפיך. לנו אסור אפילו לחשוב על כך.

יצחק הילמן

* * *

אברהם כץ עוז

פרשת הביצים בגליל

ההחלטה על תמיכה בייצור ביצים בגליל, בעיקר במושבי קו הגבול עם לבנון, לא התקבלה בגלל שיקול חקלאי או כלכלי אלא על מנת לתת פרנסה ראויה לתושבי האזור, כדי שיישארו ככל האפשר בישובים אלה, אשר תוכנית המשק הסוכנותית שלהם, כשהוקמו, היתה מבוססת  בעיקר על ייצור פירות במטעים, התוצאות לא הצליחו, ולא היו מספיק הכנסות.

המטרה בהקצאת הביצים ומחירן היתה לתת פרנסה קבועה לתושבי קו העימות. לדאבון לב, מתוך כמעט 3,000 יצרנים זכאים, רק כ-1,000 ממשיכים לעבוד בעצמם בלולים במשקים שלהם, ואילו הרוב העביר-מכר את זכויותיו לגורמים אחרים תמורת תשלום נאה.

על כן מי שמטפל בנושא היום או מבקר אותו, יואיל לתת תשובה מספקת, שונה או טובה יותר – לתושבי האזור. לא מדובר על תרנגולות אלא על בני אדם שהמדינה רוצה שיישארו במקום.

יש כל מיני סוגי תמיכה בחקלאות בעולם, התמיכה הזאת, שניתנה לאזור לפני 35 שנים, היתה מתוך שיקול לאומי – לא פוליטי  ולא כלכלי. מאשימים את יצרני הביצים כאילו הם יצרני סלמונלה. שטויות. לא התרנגולות אשמות אלא הטיפול – בשיטת הגידול הקיימת, בתאי רשת, מצטברת כמות גדולה של לשלשת וזבל בלולים, ומה שצריך לעשות – זה לפנות את הזבל, לנקות ולחטא מדי מיספר חודשים, כפי שעושים  בהצלחה  מגדלי  עופות לבשר, כל מיספר שבועות הם מפנים את הזבל, מנקים ומחטאים.

אנשי צער בעלי חיים הצליחו לחסל את ענף גידול האווזים בארץ, שהיה ענף טוב וכלכלי, שחוסל בגלל שהאווזים התלוננו על כאבים בגרון. עכשיו הם מנסים לחסל את ייצור הביצים בארץ בטענה של סלמונלה או של דמוקרטיה לתרנגולות.

טיפול נכון וחיטוי מתאים הם אלה שיחסלו את הסלמונלה. באם רוצים להוריד את מחיר הביצים –צריך לטפל בכך באופן חיובי ולא באיום של סגירת ענף כלכלי טוב. אפשר להוריד את מחיר הביצים אבל צריך לדאוג לפרנסה סבירה לתושבים בצפון.

מחר יחליטו חלילה אוהבי החיות, שהרבה דגים בבריכות גידול – זה סבל לדגים ויש לשחרר אותם. וגם את גידול הבקר  – פרות, כבשים, צריך יהיה להפסיק כי זה מזיק לפרות ומקצר את חייהן. ואת  הדבורים צריך לשחרר מהכוורות ולא לקחת להן את הדבש, שזה האוכל שלהן.

 יש גבול לטמטום ולא צריך לאפשר לחובבי חיות להתערב בכלים הכלכליים של הייצור!

אם רוצים להוזיל את בשר העוף, יש לבטל את ההכשר שלא דרוש, להחליף את שיטת המריטה במשחטות לשיטה הבין לאומית – במים חמים. לבטל את תהליך ההמלחה. בכך אפשר להוריד את המחיר בשישה עד שמונה אחוזים. מי שמציע לייבא ביצים, ירקות, פירות או בשר, רוצה בעצם לקבל את הסיבסוד שנותנות ארצות אירופה וארה"ב לחקלאים שלהן.

הביצים, החלב, הבשר, הירקות והפירות יהיו יותר זולים – אם הסיבסוד והתשומות יהיו שווים, אם גם עלות היצור תהיה שווה, כך יהיו גם המחירים.

חקלאות לשנת 2048

כל מי שעוסק בחקלאות כיום – צריך לזכור כי בשנת 2048 יהיו בישראל 17-19 מיליון תושבים לעומת 9.5 מיליון  כיום, והם יאכלו פי שניים ממה שאוכלים כיום – לכן צריך להכפיל את  הייצור החקלאי בארץ פי שניים: פי שניים ירקות ופירות וביצים ובשר וחלב וכולי.

זו הזדמנות יוצאת דופן להגדיל את חקלאות ישראל בכלים מודרניים, בסיוע ממשלתי לחקלאות – השווה לכל ארצות העולם, ובכניסת אנשים צעירים לענף החשוב הזה. חיוני להגדיל את תקציבי המחקר החקלאי, להרים את הפקולטה לחקלאות, להכניס לימודי חקלאות בבתי הספר היסודיים –  בקיצור לעודד  את החקלאות.

מחוקקים עיוורים

זו פעם שנייה שאדם נורמלי עם נשק ברישיון נענש על ידי בית המשפט על שהגן על רכושו, על ביתו, על משפחתו, על הרכב שלו או על המשק  החקלאי שלו. למה פסקו לו השופט/ת עבודות שירות? הרי הוא כלל לא פשע, כל אחד צריך לנהוג כמוהו.

מאיזו סיבה מותר להחזיק נשק ברישיון אם לא על מנת להגן על החיים, על המשפחה, על הרכוש  – בפני גנבים, פושעים ורוצחים?

אם נהרגו הפושעים האמיתיים, טוב מאוד. כנראה שיש חסר בחוק, ויש המון חברי כנסת שלא עושים כלום, אז שיחוקקו את  הנחוץ והברור בעניין ההגנה העצמית של אדם על רכושו ומשפחתו בכל כלי הנשק, כולל נשק חם.

 אברהם כץ עוז

 מפא"ניק ותיק

אהוד: זה התחיל עם עונש המאסר המופרך שגזרה הפרקליטות הצבאית הצדקנית על סמל אלאור אזריה, שווידא הריגה במחבל שרוע. ופתאום מתברר שרק עכשיו כבר מותר לחיילי צה"ל לירות בגנבי ובשודדי נשק וציוד צבאי בצאלים! – וכדבריךָ: "יש גבול לטמטום!"

* * *

אורי הייטנר

1. ממשיכים לכתוב את התנ"ך

דברים בהכנסת ספר תורה למדרשת השילוב נטור 19.11.21

יום חג מרומם נפש היה ערב שבת במדרשת השילוב נטור, שנפלה בחלקי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלו – הכנסת ספר תורה. את ספר התורה תרם הרב שוקי הרשקוביץ מחספין. זה ספר ששרד את השואה, עלה לארץ בספינת מעפילים והרב שוקי קיבל אותו מסבו כאשר הוסמך לרבנות. היה זה ספר התורה הראשון של חספין. הספר ישן ועבר תלאות רבות וצריך היה לשקם אותו, בעלות של עשרות אלפי שקלים. הרב שוקי סירב לקבל השתתפות שלנו ולו באגורה. בחירתו לתרום את הספר דווקא למדרשת השילוב, שבה לומדים יחד חילונים ודתיים, בנות ובנים, היא אמירה חשובה מאוד, ואינה מובנת מאליו.

להלן דברים שאמרתי באירוע:

תודה ענקית לך, הרב שוקי ולכם, משפחת הרשקוביץ. הבחירה שלכם לתרום את ספר התורה דווקא למדרשת השילוב היא אמירה גדולה ומסר חשוב של אהבת ישראל. מהיכרותנו רבת השנים, אני לא מופתע שמי שתרם לנו ספר תורה הוא דווקא אתה, ושאת ספר התורה תרמת דווקא לנו. וגם אם איני מופתע, אני מאוד מאוד נרגש ומודה לך.

בספרו "ישראל - הווה ונצח", שפרסם הפילוסוף והתיאולוג הדגול הרב פרופסור אברהם יהושע השל לאחר מלחמת ששת הימים, הוא כתב בהתרגשות שעם ישראל בארץ ישראל במדינת ישראל כותב את הפרקים הבאים של התנ"ך.

ספר הספרים הוא ייעודו של העם היהודי. התנ"ך הוא הספר המשקף את החוויות והזיקה בין עם ישראל לבין אלוהים. היום, כתב השל, לאור שיבת ציון, הקמת מדינת ישראל והניצחון במלחמת ששת הימים, אנו כותבים פרקים נוספים בתנ"ך. התנ"ך משקף את השיח בין האדם והאלוהים, אותו אלוהים שהאדם סילק מעולמו. מלחמת העצמאות, וביתר שאת מלחמת ששת הימים – העניקה לעם ישראל אפשרות לחיות חיים מלאים. חיים מלאים כוללים חיי חומר וחיי רוח. ללא חיי החומר, גם חיי הרוח אינם שלמים. רק כעת, לאחר התקומה הלאומית, ניתן להחיות את התנ"ך ולהמשיך לכתוב אותו.

התנ"ך ממשיך להיכתב בכל דור והוא נכתב גם בדורנו. "ספר הספרים אינו שריד של ספרות עתיקה, ספר המונח בארון ומעלה אבק, אלא מקור קורֶן תקוות, שופע הארות, כוח חיותנו. לא מסמך הוא גמור וחתום, הריהו ספר חי וקיים, ספר הנמשך ובא עד ההווה, הנכתב מחדש בכל דור, המתגלה ומתבאר בכל עת. אנו נושאים בקרבנו חזיונות תנ"כיים. התנ"ך הוא במהותו ספר דברי ימי הברית בין ה' ובין עמו, תולדות האל המבקש את האדם על ידי הזיקה ההדדית של העם ובוראו. התנ"ך חי וקיים משום שהברית מתקיימת. ראשית דרכה של הברית הוא הבטחת הארץ לאברהם. התנ"ך אינו סיום כי אם ראשית. תקדים, לא אגדה. תנועתה המתמדת של הרוח. ספר אשר לעולם לא יגווע, עליו לא יעבור כֶּלח, ועִמו לא יפוג. הנשייה ממנו והלאה, וכוחו אינו מש. למעשה, הוא נמצא עדיין בתחילת עלילותיו."

כאשר אנו קוראים את הטקסט אנו מפרשים אותו. כך, דור אחר דור, יהודים שקראו בתנ"ך, דרשו ופירשו אותו, למעשה כתבו אותו מחדש. כעת, כשאנו נמצאים בא"י בכוחנו לפרש את התנ"ך ולכתוב אותו לא רק במובן המופשט, אלא בידינו הזדמנות להגשים אותו בפועל, הלכה למעשה.

המסר המרכזי בהגותו של השל אודות ארץ ישראל ומדינת ישראל, הוא האחריות של עם ישראל להחיות את התנ"ך."למסורת היהודית דברי התנ"ך הם רלוונטיים בין מבחינה אובייקטיבית ובין על דרך הסמליות, בין מבחינה היסטורית ובין מבחינה רוחנית. היהדות גורסת התייחסות למשמעותן המיידית של המילים ולא רק התייחסות לרעיונות שנסתמלו במילים. עלינו להבחין בין הסמליות כצורת חשיבה דתית ובין הדת כצורת חשיבה סמלית. הראשונה יש לה תוקף, השנייה מוליכה שולל. התנ"ך אינו סמל בלבד. מעל לכל הוא מציאות. ובאמת, אין ספרי התנ"ך עוסקים רק בעניינים שברוח ובמוסר, הם גם מתארים את ארץ-ישראל וגבולותיה מחוזותיה ועריה; הם מספרים את דברי ימי הארץ מימי יהושע ועד לשיבת גולי בבל בימי עזרא ונחמיה."

כאשר שבנו לפני 54.5 שנים לגולן, החיינו מחדש את נחלת חצי שבט המנשה, הקמנו התיישבות יהודית לתפארת, בנינו נדבך משמעותי בהמשך כתיבת התנ"ך. אנו נמצאים שבוע לפני החלטה היסטורית, שלא היתה כדוגמתה מאז ראשית ההתיישבות בגולן; החלטת ממשלה על פיתוח רבתי של הגולן על מנת להכפיל את ההתיישבות היהודית בו בתוך שנים ספורות. זה עוד נדבך בכתיבת התנ"ך, במובן הפיזי והחומרי.

אולם ההתיישבות בגולן לא הסתפקה מעולם ואינה מסתפקת היום בממד הפיזי, אלא היא נושאת בחובה גם ממד רוחני, תרבותי וחינוכי רב עוצמה. בעיניי, היהלום שבכתר הוא מדרשת השילוב. אין מקום שניתן לומר עליו שבו נמשכת כתיבת התנ"ך בדורנו, כמו על מדרשת השילוב, שבדרכה המיוחדת מעמידה תלמידות ותלמידי חכמים, "דתיים" ו"חילונים" לכאורה ולמעשה – מוחקת את המחיצה והמגירות המיותרות בין היהודים. היהדות אינה שביל עיזים, וגם לא מיספר שבילי עיזים ההולכים במקביל ולעולם לא יפגשו, אלא אוטוסטרדה רבת ערוצים, שכולם כולם הם היהדות, הם התרבות והזהות היהודית, הנמשכת ומתחדשת תוך שילוב של מסורת וחידוש. תלמידי מדרשת השילוב הם בני בית בכל ערוצי האוטוסטרדה היהודית והם אף מרחיבים אותה ביצירתיות רוחנית יהודית.

בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", שנקרא מחר, מסופר על יעקב שנאבק עם מלאך האלוהים במעבר יבוק לאורך לילה שלם. וכשעלה השחר בישר לו המלאך: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל."

מעמד זה היה מעמד ההכתרה של יעקב. יעקב קיבל גושפנקא אלוהית למה שהבין בתחושתו הפנימית – הגיעה שעתו. הוא משיל מעליו סוף סוף את דמותו הראשונית, המאוסה, דמות התחמן הגונב את הברכה והסוחר בבכורה. לאחר שנים רבות בפדן ארם, בהם עמד במבחנים קשים מנשוא והוכיח את עצמו כדמות מופת, מעתה הוא ישראל, אבי האומה. הוא זכה בכך אחרי שגילה נחישות במאבק עם המלאך. בנחישות הזאת הוא הוכיח שהוא ראוי להיות אבי האומה שכל תולדותיה – מאבק; מאבק על קיומה, מאבק על זהותה, מאבק על ארצה. ורק אחרי שיעקב הוכיח את נחישותו, הוא נמצא ראוי להיות ישראל, להיכנס לארץ כנען ולהפכה לארץ ישראל.

הנחישות הזאת היא סוד קיומו של עם ישראל. ואנו, במדרשת השילוב, מחנכים דור חדש של מנהיגים שימשיכו לשאת את הבשורה וימשיכו לכתוב את התנ"ך.

ואין ראוי יותר ממעמד מרגש זה של הכנסת ספר התורה לבית מדרשנו, כדי לסמל את השליחות הגדולה של מדרשת השילוב נטור.

שבת שלום!

[אהוד: ומה בקשר לחלקו של אלוהים בשואה? – האם גם זה, לשיטתך – "נדבך משמעותי בהמשך כתיבת התנ"ך" – כמו למשל הנדבך של הכנסת ספר-התורה למדרשת השילוב בנטור?]

2. צרור הערות ‏21.11.21

* חסיד אומות העולם – בעקבות שחרור בני הערובה, ארדואן יוגדר חסיד אומות העולם, ישראל תתנצל בפניו על שהוא חטף אזרחים ישראליים ותשלם לו פיצויים.

* הפיראט – אז אחרי שהנשיא וראש הממשלה הודו לארדואן על טוב לבו ועל כך שחילץ את החטופים מידי הפיראטים, מן הראוי לזכור ולהזכיר שארדואן – הוא הוא הפיראט.

* יש שופטים באיסטנבול? – כל אימת שישראל התלוננה בפני הרודן המצרי מובארק על ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית בעיתונות המצרית, תוך הפרת הסכם השלום, הוא היה מיתמם ו"מסביר" שמצרים היא דמוקרטיה ויש בה חופש עיתונות והוא אינו שולט בה ואינו יכול להתערב בתכנים שמתפרסמים בה.

ועכשיו, לאחר שחטפו את בני הזוג אוקנין, הטורקים טענו שאינם יכולים להתערב בהליך ה"משפטי", כי מערכת ה"משפט" עצמאית והיא תחליט. עאלק, יש "שופטים" באיסטנבול.

... עד שהשופט העליון ארדואן החליט שמיצה את החטיפה.

* השוואה בזויה – רוגל אלפר תומך באופן אוטומטי באויבי ישראל ובכל פעולה ופיגוע נגדנו. ניתן היה לצפות שהוא יברך גם את הטורקים על מעצר ה"מרגלים" הישראלים, ואולי יוסיף את אחת מסיסמאותיו השדופות כמו "ישראל היא הבריון השכונתי" וכו'. אז זהו, שלא. הוא אפילו כתב שהמעצר הוא "חוויה קפקאית". אבל פטור בלא כלום אי אפשר: "גם ישראל מבצעת אי אילו מעצרים מנהליים בשנה, חלקם לא פחות אכזריים ושרירותיים." כוונתו היא למעצר המחבלים בבתיהם, לפני שהם רוצחים בבתינו.

הפעם גם גדעון לוי לא הצדיק את הטורקים, אבל גם הוא כותב: "לישראל, ובעיקר לתקשורת שלה, אין שום זכות מוסרית להיות נסערת ממעצר שווא אחד. חברה שלא מתעניינת במעצרי השווא היום-יומיים מעשה ידיה, ותקשורת שלעולם לא מדווחת עליהם כנדרש, שמא תרגיז את צרכניה, הן חסרות כל זכות לעורר סערה ממעצר שווא אחד במדינה אחרת, ולבקר בחריפות שכזו את משטרה. בטורקיה שורר היום משטר לא דמוקרטי בעליל, אבל הוא ודאי לא יותר רודני מהמשטר הצבאי בשטחים. יתרה מזאת, מבחינות מסוימות השלטון הצבאי בשטחים אכזרי וטוטליטרי אפילו יותר ממשטר האימה של רג'פ טייפ ארדואן."

גם הוא מתגעגע לימים היפים שבהם ישראל לא פעלה ברשות הפלשתינאית הידידותית והמחבלים ביצעו כמעט מדי יום מעשי טבח באוטובוסים, מסעדות, קניונים ודיסקוטקים בישראל.

* דובר ה"נראטיב" של החוטפים – בפרשת חטיפתם של בני הערובה אוקנין בידי האוייב הטורקי, אפילו "הארץ", בדרך כלל, לא תמך באוייב. בדרך כלל, כי היה חריג – יריב אופנהיימר, לשעבר מזכ"ל "שלום עכשיו".

אופנהיימר פרסם פשקוויל שבו תקף את התקשורת הישראלית על שהיא מדקלמת את ה"נראטיב" הישראלי, וכאחרון הקונספירטורים הציב "סימני שאלה" על ה"נראטיב", שלפיו אין המדובר במרגלים. כדרכם של קונספירטורים, בראשית הדרך הם מציגים את סימני הקריאה שלהם כסימני שאלה, כדי לעורר בלבול בקרב הציבור. ע"ע הקונספירציה על רצח רבין. כך ניסח אופנהיימר את ה"נראטיב" של החוטפים, שהוא התנדב להיות דוברם. ומכתב האשמה שלו נגד התקשורת חסרת הספקנות כלפי ה"נראטיב" הישראלי, הוא לא יכול שלא לדקלם את ה"נראטיב" השוקניסטי: "משעשע לראות כיצד אותם כתבים שבארץ מאמצים בחום כל צידוק ביטחוני למעצרים מנהליים ומניעת מפגשים עם עורכי דין, הופכים לגיבורים ולוחמי צדק כשמדובר בשירותי הביטחון והמודיעין של הטורקים. התקשורת כל כך מאוהבת בסיפור שבנתה, שהציבור לא מקבל תשובות לשאלות דרמטיות הקשורות לפרשה וניזון מספקולציות נטולות ייסוד ומקורות."

ובאמת, משעשע לראות כיצד אותו אופנהיימר שמאמץ בחום את ה"צידוק" ה"ביטחוני" של הטורקים, הופך לגיבור ולוחם צדק כאשר מדובר במחבלים שנעצרים כדי לסכל פיגועים ולהציל חיי ישראלים.

* מי צריך לפצות – ירון לונדון סונט בעקורי גבעת עמל ב', על כך שלא הפרישו חלק מן הפיצויים שקיבלו, לערבים ש"נושלו" ב-1948 מהכפרים שעליהם נבנתה השכונה, ושהם, בעצם מגוריהם שם, הינם חלק מן הנישול.

אם לערבים הנ"ל מגיעים פיצויים, הם צריכים לקבל אותם ממי שגרמו למצבם – מנהיגיהם, שבמקום לקבל את תוכנית החלוקה התנפלו למחרת קבלתה על היישוב היהודי בארץ ישראל על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וממדינות ערב שפלשו למדינת ישראל ביום הקמתה על מנת להטביעהּ בדם. הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאות המלחמה, ולכל הסבל. ואם 6,000 הישראלים שנהרגו במלחמה יוחזרו לחיים ועשרות אלפי הילדים, הנכדים והנינים שלא נולדו להם ייוולדו ויחיו את חייהם כאזרחים ישראלים, אפשר יהיה לדון על פיצויים לאותם "מנושלים".

* מעידה על עצמה – הסופרת האירית הפופולרית סאלי רוני אינה מאשרת לתרגם את ספרה האחרון לעברית, כי ישראל היא מדינת אפרטהייד. בכך היא מעידה על עצמה כמרשעת, בורה, קנאית ואנטישמית.

* מבחן ביילין – יוסי ביילין פירסם ספר אוטוביוגרפי. הספר מסקרן אותי מאוד. במיוחד מסקרן אותי לדעת, כיצד שופט ביילין בדיעבד את מפעל חייו, הסכם אוסלו. איך בעיניו עמד ההסכם על פי נייר הלקמוס שהוא הציב מיד עם חתימת הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה, שנועד היה להיות המבחן שעל פי תוצאותיו יוחלט אם להמשיך בתהליך. ביילין כינה זאת "מבחן הדם", ואפשר גם לכנות אותו "מבחן ביילין".

מתוך ראיון של אברהם תירוש עם ביילין ב"מעריב", ב-26.11.93, חודשיים ועשרה ימים בלבד לאחר חתימת הסכם אוסלו א' ו"לחיצת היד ההיסטורית":

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

* הים אותו ים – א.ב. יהושע הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר ובין ספריו אני אוהב במיוחד את "מר מאני", שבימים אלה מלאו לו בדיוק שלושים שנה. בעיניי, הוא הטוב בספריו. מסתבר שזה גם טעמו של יהושע עצמו. במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" התפרסם חלקה הראשון של הרצאה שנשא יהושע על "מר מאני" במוסד ואן-ליר. וכך הוא אמר על פרק אחד מספרו: "השיחה החמישית ברומן של 'מר מאני' היא, לפי הרגשתי ושיפוטי, הדבר העמוק ביותר שכתבתי. מאז שנכתבה השיחה החמישית הזאת לא הצלחתי, ובעצם גם לא ניסיתי, לחזור אל אותם מעמקים."

בהרצאתו, מספר יהושע על ביקור שערך עם מנהיג מפלגתו, של"י, לובה אליאב אצל ראש עיריית קלקיליה. "...לקח אותי אז לובה אליאב לקלקיליה כדי שנציג לפני מארחינו הפלשתינאים את תוכנית שתי המדינות של מפלגתנו. התקבלנו בהדר על ידי ראש העיר, התכבדנו בספלוני קפה מר, ולובה פרס מפה שבה סומנו הגבולות של שתי המדינות העתידיות. ראש העיר והנכבדים האחרים נהנו מתוכנית החלוקה כשלעצמה, אבל אחרי שהתבוננו במפה הציגו שאלה: 'מה עם הים?! גם אנחנו רוצים ים.' ללובה, האיש היקר הזה, לא היתה תשובה."

האנקדוטה הזאת היא כל הסכסוך בין העמים בקליפת אגוז. מדינה בקווי 4.6.67 אינה מספקת אותם. הם רוצים אותה עד הים. על כל השטח שבין הירדן והים. אגב, על פי מפת של"י יש למדינה הפלשתינאית ים – חוף רצועת עזה. אבל לא לחוף הזה התכוון ראש עיריית קלקיליה, אלא לחוף הים של נתניה, ברצף מקלקיליה. כך בקלקיליה וכך בכל מקום אחר בארץ.

* כביש השידרה המזרחית – בנוסף לתוכנית הלאומית לפיתוח רבתי של הגולן, מתכנן בנט גם תוכנית לאומית להכפלת ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן. השילוב של שתי התוכניות מבטא מגמה חשובה מאוד, לביצור השידרה המזרחית של מדינת ישראל. בשאלות של פיתוח ההתיישבות, קיים מתח סביב השאלה מה צריך להיעשות מלמעלה, בידי המדינה, ומה מלמטה – בידי האזור, היישובים והתושבים. על דבר אחד אין ספק – התשתיות הן באחריות המדינה.

התשתית החשובה ביותר, שמן הראוי שהמדינה תיקח על עצמה, היא הפיכת כביש 90 לאוטוסטרדה, מעין "חוצה ישראל – מזרח". כביש כזה, ממטולה עד אילת, יהיה בסיס לפיתוח השידרה המזרחית של מדינת ישראל.

* נחלת חצי המנשה – שר הבינוי והשיכון זאב אלקין עמד מול השטחים בקצרין שבהם עובדים במרץ הטרקטורים, המכשירים את השטח הגדול, של הרחבת קצרין, שמשרד השיכון משווק בו 1,500 יח"ד, ואמר: "הסיפור של השטח הזה אינו מתחיל היום, ב-2021. הוא מתחיל לפני 1,700 שנה." והוא קישר זאת לפארק קצרין העתיקה שנמצאת בעיצומו של מיזם פיתוח אדיר, בתמיכת משרד המורשת. אלקין הוא גם השר לירושלים ומורשת.

הכפר התלמודי בקצרין העתיקה מתוארך ללפני 1,700 שנה. אבל ההתיישבות היהודית בגולן עתיקה הרבה יותר. היא החלה כבר בתקופת המקרא – הגולן הוא נחלת חצי שבט המנשה. בתקופת מרד החשמונאים, יהודה מקבי ערך מסע לגולן, לחילוץ תושבי הגולן היהודים שעמדו בסכנת השמדה. בתקופת ממלכת החשמונאים, בימי אלכסנדר ינאי, שוחרר הגולן והחלה התיישבות יהודית בו. תקופת הבית השני, ועוד יותר מכך – תקופת המשנה והתלמוד היו תקופת תור הזהב של ההתיישבות היהודית בגולן. בתקופת העלייה הראשונה קמו מושבות בגולן, רובן בחורן (המכונה היום "הגולן הסורי"), אך לא החזיקו מעמד זמן רב.

לפני 54 שנים שבנו לגולן, להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את ההתיישבות היהודית. וכעת, אנו נמצאים בפתחה של תקופה חדשה – תנופת פיתוח להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן.

* העשור האבוד – בעשור האבוד, ישראל איבדה את ריבונותה על הנגב, שהפך מרמס לכנופיות עוינות של בדואים. השפל היה בעת מבצע "שומר החומות", שבו יישובים יהודיים היו נצורים ואזורים שלמים בנגב היו מנותקים כאשר הכנופיות שלטו על צירי התנועה. בעשור האבוד, ראש הממשלה לא לחם נגד הפשיעה אלא נגד המשטרה, פעל בעליל להחליש אותה, לפגוע בה, לרדוף את מפקדיה ולבצע בהם שיימינג, להעליל עליה עלילות קונספירטיביות ולהסית את הציבור נגדה. והנה, קמה ממשלה חדשה שהציבה את המלחמה בפשיעה הערבית כיעד לאומי, וכבר רואים תוצאות. אבל ליצנים ביביסטים ודקלמני דפי המסרים של התעשיה, כותבים הבלים על כך שהפשע משתולל בנגב באשמת הממשלה. פחחחח!

* אלימות נגד עיתונאים – כל אלימות מגונה וחמורה, אולם אלימות נגד עיתונאים חמורה שבעתיים, כי זו התנקשות בדמוקרטיה, שנועדה לסתום פיות ולמנוע מידע מן הציבור. כזו היא ההתנפלות האלימה על ברוך קרא, בעקבות ההסתה החמורה של נתניהו והתעשיה שלו. מקרה נוסף קרה השבוע בקריית שמונה. מנכ"ל העירייה עו"ד יורם ביטון התנפל על עיתונאי, עורך העיתון "חדשות הגליל" הרצל בן אשר, וחטף מידיו את הטלפון הנייד, כדי לסכל צילום של מהומה בישיבת מועצת העירייה.

* הכתובת על הקיר – ההתקפה האלימה על העיתונאי ברוך קרא והפגנת איחולי המוות לעד המדינה "השטינקר" ניר חפץ, הם פרי באושים של חמש שנות הסתה בהובלת נתניהו. זה יגמר ברצח. ובאשר לביטוי שטינקר – בעולם התחתון הפשע הנורא ביותר היא להיות "שטינקר" של המשטרה ושל החוק. קוד הנאמנות דורש בראש ובראשונה נאמנות מוחלטת לבוס.

* נגד האתיקה – ועדת האתיקה של הכנסת לא מונתה עד כה, כי יו"ר האופוזיציה נתניהו מסרב למנות את נציגי האופוזיציה. לאחר חודשים רבים של סרבנות, נטל יו"ר הכנסת יוזמה, ומינה בעצמו את שני נציגי האופוזיציה, אך הם מיהרו להודיע שיחרימו את הוועדה. מה הבעייה שלהם? הבעייה אינה הוועדה אלא האתיקה. ועדת אתיקה רק תפריע להם באופן התנהלותם האופוזיציונית חסרת התקדים. הם רוצים להמשיך להשתולל ולהתפרע במליאה, "לה-פמיליה" הפרלמנטרית רוצה להמשיך במופעי החוליגניות שלה ואמסלם רוצה להמשיך להשתמש בדוכן הנואמים לצורך הסתה ביביריונית שלוחת רסן.

* ההסתה בהתגלמותה – אם אנו רוצים להיווכח מהי התגלמות המושג הסתה; דברים שאם הם אינם הסתה – יש להוציא מהמילון את המושג הסתה, הנה שלושה ציטוטים של נער השליחויות של נתניהו, הביביריון דודי אמסלם:

"כנופייה מטורפת, בולשביקית, אנטי-ציונית השתלטה על המדינה. סמרטוטי רצפה. חבורת ילדים שמנסור עבאס הארכי-מחבל מנהל אותם. בקרוב הם יעבירו חוק שלא ייתנו לתושבי עיירות הפיתוח להצביע – יגידו למרוקאים שהאשכנזים מתל אביב יותר חכמים."

"אם אני אהיה יו"ר הכנסת, אני לא נותן להם להיכנס לשטח הכנסת. נגמר הסיפור הזה של בגין 'יש שופטים בירושלים'. אנחנו נדרוס אותם. נביא להם חוקים על הראש שהם לא יתאוששו 20 שנה. כדי לשלוט נמחק את המילה 'צדק'. היא לא קיימת יותר. אנחנו צריכים לכלוא אותם במכלאות."

"למה ההפגנות אצלנו יותר קטנות? הקיבוצניקים מזמינים 200 אוטובוסים וממלאים את בלפור. השמאלנים באים עם המרצדס שלהם לנקודת מפגש, ואז עולים יחד על אוטובוס מפואר. ועוד מקבלים משכורת על זה. זה פאטה מורגנה. הערבים מסתובבים בכנסת כמנהלי המדינה ואומרים: היהודים טיפשים."

עכשיו ברור למה נתניהו מונע את הקמת ועדת האתיקה?

* שמאלנים למכלאות – נתניהו מעולם לא זכה להקים את ממשלת החלומות (והחסינות וחוק מגה-שחיתות "הצרפתי") כי תמיד נזקק לקואליציה עם מפלגת העבודה, עצמאות, קדימה, יש עתיד, התנועה, כולנו וכחול לבן. היום אף אחת מהמפלגות הללו (אם היא קיימת) לא תקים איתו קואליציה וגם לא תקווה חדשה, ישראל ביתנו וימינה. כלומר, הדרך היחידה שלו לחזור לשלטון, היא אם יהיה רוב של 61 ל"על טהרת הביביזם".

ומה יקרה אז? נער השליחויות אמסלם הבטיח מה השלטון יעשה אז – "השמאלנים למכלאות." ומיהם השמאלנים שיישלחו למכלאות, כהבטחת אמסלם? שמאלנים כמו בנט, כמו סער, כמו יועז הנדל, כמו איילת שקד, כמו צביקה האוזר, כמו אלקין, כמו ליברמן, כמו מנדלבליט. כלומר, כל מי שמאמין שאדם שאינו נתניהו רשאי להיות ראש ממשלת ישראל הוא שמאלן, ודינו, כפי שהבטיח נער השליחויות – להישלח למכלאות.

* והרי הודעה שנתקבלה זה עתה – מסתבר שבדברי הבלע וההסתה הנוראים שלו אמסלם לא אמר שיכניס את השמאלנים למכלאות אלא את "הזאבים האלה". אה, אם ככה הכול בסדר.

* הגדול מכולם – אמסלם אמר שנתניהו נשלח על ידי הקב"ה להנהיג, והוא "גדול המנהיגים היהודים ב-150 השנים האחרונות." נכון, נתניהו אינו עלה נידף מן הסוג של הרצל, ויצמן, בן גוריון, ז'בוטינסקי, הרב קוק, בגין. הוא ליגה אחרת. אבל מדברי אמסלם משתמעים דברי כפירה. אם נתניהו הוא הגדול מכולם רק ב-150 השנים האחרונות, משתמע מכך שמשה רבנו ודוד המלך, למשל, גדולים ממנו. הוא עוד ישלם על זה.

* לבדיקה – דברי ההסתה והשנאה הגזעניים של אמסלם נגד "האשכנזים" לצד דברי הסגידה והחנופה המביכים שלו למנהיג אשכנזי, ראויים לבדיקה של איש מקצוע.

* החמצנו קונספירציה – אני מדמיין את תאוריות הקונספירציה שהיו רצות בימים האחרונים, אם מחדל העובד בביתו של גנץ היה בביתו של נתניהו. היינו שומעים שהשב"כ, שהוא חלק מה"דיפ-סטייט" השמאלני, כידוע, שתל מרגל בביתו של נתניהו.

* שטח סטרילי – חברים טובים שלי הם שכנים של בני גנץ. כאשר גנץ היה ראש הממשלה החליפי, הם חיו בתוך מתחם סגור (היום, כשהוא "רק" שר הביטחון, רמת האבטחה הרבה יותר נמוכה). כדי לבקר אותם, צריך היה לתת מראש את מספר הרכב כדי לקבל את אישורם להיכנס למתחם. קצת מעיק, אבל משרה תחושת ביטחון. בכל אותה תקופה הם לא נעלו את הבית ולא את הרכב, כי הם נמצאים בתוך שטח סטרילי ומוגן לחלוטין. מסתבר שבכל אותה תקופה הסתובב חופשי במתחם שלהם שודד וגנב מדופלם שהוא גם מרגל.

[אהוד: איך שכחת לציין שכל זה קרה בעיקר באשמת ביבי ותקופת הביביזם?]

* יאפשרו להקים ממשלה – כאשר יצאתי נגד הרעיון של הקמת ממשלת גנץ שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, אמרו לי שזו "רק הצבעה אחת", "תמיכה מבחוץ", "הימנעות" וכל השטויות הללו. אמרתי אז, שעדיפה קואליציה שהמשותפת היא חלק ממנה, מאשר ממשלת מיעוט שתלויה בה מבחוץ, כיוון שאז כוח הסחיטה שלה גדול לאין ערוך. הממשלה תקיים אתה עשרות משאים ומתנים מדי יום, לפני כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה.

מיקי זוהר הכריז השבוע מעל במת הכנסת, שהליכוד לא רצה להקים קואליציה עם רע"ם, אלא "רק" "שרע"ם תאפשר להקים ממשלה של הליכוד," באמצעות הימנעות מבחוץ. פירוש הדבר, ממשלה התלויה ברע"ם הרבה יותר, לאין ערוך יותר מאשר קואליציה עם רע"ם.

* בעד החוק הנורווגי – האופוזיציה תוקפת בשצף קצף את הממשלה על היותה ממשלה מנופחת בשרים ובסגני שרים ועל החוק הנורווגי, ומזכירה כיצד מפלגות הקואליציה הנוכחית תקפו בשצף קצף את הממשלות הקודמות על היותן מנופחות בשרים וסגני שרים ועל החוק הנורווגי. ואכן, האופוזיציה הקודמת תקפה על כך בשצף קצף את הממשלות הקודמות. ואני מעריך, שאם יתחלף השלטון, והמפלגות שהיום באופוזיציה תהיינה בשלטון שוב האופוזיציה תתקוף על כך בשצף קצף את השלטון, שמצידו יטען נגד הצביעות של האופוזיציה שתוקפת בשצף קצף את מה שהיא עצמה עשתה כשהייתה בשלטון. והתקשורת באופן עקבי מצטרפת תמיד לכל אופוזיציה בביקורת על הממשלות המנופחות ועל החוק הנורווגי והסאטירה תמיד מגחיכה על כך את כל הממשלות.

המסקנה המתבקשת מהתיאור הזה, הוא שניפוח הממשלות והחוק הנורווגי הם דבר שלילי מיסודו אבל אילוץ פוליטי, ולכן אין מנוס לממשלות אלא לקיים אותם מתוך ידיעה שהאופוזיציה, התקשורת והסאטירה יתקפו אותן על כך, ואת הביקורת ניתן להציג כצבועה ופופוליסטית אבל גם כחיונית להצגת האינטרס הציבורי מול השיקול הפוליטי-הישרדותי.

אני מבחין בין הממשלה המנופחת לבין החוק הנורווגי. הממשלה המנופחת והבזבזנית היא רעה חולה של הפוליטיקה הישראלית ותפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שצריך להיעלם מן העולם, כיוון שהוא אתנן פוליטי נטו. משרד ממשלתי צריך לפעול כך שבראשו עומד נבחר ציבור אחד ומתחתיו מנכ"ל העומד בראש מערכת מקצועית. אין שום מקום לעוד פוליטיקאי במשרד, כסגן שר וגרוע יותר כ"השר במשרד", כפי שקיים היום במשרד האוצר, היה בממשלה הקודמת במשרד הביטחון והתקדים היה כאשר שר האוצר נתניהו מינה את מאיר שטרית לשר נוסף במשרדו. הביקורת על התופעה הזאת מוצדקת ונכונה, ואני מקווה שפעם תחלים המערכת הפוליטית שלנו מן המחלה הזאת.

לא כך בנוגע לחוק הנורווגי. עוד שנים רבות לפני שחוקק בישראל החוק הנורווגי המוגבל, שמאפשר לשרים להתפטר מהכנסת כדי שיוחלפו בח"כים הבאים ברשימתם, כל עוד הם מכהנים כשרים, קראתי לחוקק חוק נורווגי מוחלט, מחייב, כפי שקיים בנורווגיה, על פיו כשחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, אוטומטית פוקעת חברותו בפרלמנט והבא בתור במפלגתו נכנס במקומו לפרלמנט, ואם השר מתפטר או מפוטר מן הממשלה הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט. בעיניי, הדבר נחוץ בראש ובראשונה כדי לחזק את הרשות המחוקקת, השבויה בידי הרשות המבצעת ולחזק את הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות. מן הראוי שיהיו 120 חברי כנסת, שתפקידם הוא חקיקתי ופרלמנטרי, זו שליחותם כנבחרי ציבור ולא ששליש מהכנסת יהיו שרים וסגני שרים.

יתרון נוסף של החוק הנורווגי, הוא שחרור השר מהמטלות הפרלמנטריות, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו לתחום עליו הוא אחראי כשר. איך שר יכול לתפקד כאשר עליו להיות נוכח בכנסת ולהשתתף בכל ההצבעות הרבות, במשך שלושה ימים בשבוע? הדבר נכון שבעתיים בכנסת הנוכחית, שבה האופוזיציה משתמשת באופן אינפלציוני בתרגיל הפיליבסטר שנהוג היה להשתמש בו במשורה ובנוסף לכך היא אינה מאפשרת קיזוז. האם האינטרס הציבורי הוא שהשר יבלה לילות שלמים בהצבעות האינסופיות על מאות הסתייגויות לכל חוק, ולא ישרת את הציבור בתחום שעליו הוא מופקד? יתר על כן, אני תומך ב"חוק הנורווגי המדלג", שהוצע בממשלה הקודמת אך ירד מהפרק בשל הביקורת הציבורית והחשש שלא יעבור בבג"ץ. החוק הנורווגי המדלג מתייחס למקרה של פילוג במפלגה קואליציונית, כפי שהיה בין כחול לבן ויש עתיד עם הקמת הקואליציה הקודמת. לא הגיוני ששר מכחול לבן שבקואליציה יתפטר מהכנסת ובמקומו ייכנס לכנסת נציג יש עתיד האופוזיציונית, כי הדבר מעוות את חלוקת המנדטים בכנסת. הביקורת על הממשלה היא על הבזבוז בניפוח השרים ובחוק הנורווגי. בעיניי, ככל שהממשלה מנופחת יותר, כך החוק הנורווגי חיוני יותר. ההתייחסות לניפוח הממשלה ולחוק הנורווגי כמקשה אחת שגוי. נכון לבקר את הממשלה על מיספר השרים והסגנים ואני מייחל לתיקון בממשלות עתידיות, אך הביקורת על החוק הנורווגי אינה מוצדקת.

* האומץ להחליט – כצפוי, בפיגור של חודשים אחרי ישראל, החליט FDA על חיסון בוסטר מגיל 18 ומעלה (ולא מגיל 65 ומעלה כפי שהיה עד כה). FDA הוא גוף שמרן ואיטי. אני גאה בראש הממשלה נפתלי בנט על החלטתו המנהיגותית האמיצה להסתמך על המומחים הישראליים, שאינם נופלים במאומה מעמיתיהם האמריקאיים, ולקבל את ההחלטה על הבוסטר בלי להמתין ל-FDA. אלמלא כן, היינו עלולים להיות כעת במצב הדומה למדינות אירופה, שבהן המגיפה נמצאת היום בשיאה.

* מאמץ לאומי – ביום שלישי יחל חיסון הילדים, וטרם שמענו על היערכות בתי הספר בארץ לחסן אותם בהמוניהם. כך לא מתנהל מאמץ לאומי.

* שאלה דמגוגית – בראיון לערוץ 12 שאלה דנה וייס את שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, איך היא מנעה את פרס ישראל מפרופסור גולדרייך שפנה לאיחוד האירופי בקריאה לא לתקצב (כלומר בקריאה להחרים) את אוניברסיטת השומרון באריאל, בעוד ממשלת נתניהו בעצמה חתמה על הסכם לשיתוף פעולה אקדמי עם האיחוד האירופי, תוך הסכמה להחריג מן ההסכם את אוניברסיטת השומרון?

זאת ממש שאלה דמגוגית. המעשה החמור של גולדרייך היה קריאה של אזרח ישראלי, איש אקדמיה ישראלי, לחרם ולייבוש של אוניברסיטה ישראלית (צעד ששופט בית המשפט העליון הגדיר בפסק דין כסתימת פיות ופגיעה בחופש האקדמי). מה שעשתה הממשלה, הוא התמודדות עם תוצאות מדיניות האיחוד האירופי שפעלה כפי שהטיף לה גולדרייך. הממשלה אמונה על האינטרס הישראלי. האינטרס הישראלי אינו להיות ברוגז עם העולם כאשר אנו חשים שנעשה לנו עוול. "שברו את כלים ולא משחקים" – זו אינה מדינאות. ניתוק הקשרים האקדמיים עם אירופה רק תשרת את BDS, הגולדרייכים למיניהם ושות'. האינטרס הישראלי הוא שיתוף פעולה אקדמי עם מדינות זרות ובהן האיחוד האירופי. אז בינתיים הם מחריגים את אוניברסיטת השומרון. חבל. אבל ממשלת ישראל, הן הקודמת והן הנוכחית, מתקצבת את האוניברסיטה הזאת. אני מקווה שהיא מקבלת העדפה מתקנת מהממשלה בשל החרם האירופי. אני מאמין שלא רחוק היום שבו גם האיחוד האירופי יתייחס לאוניברסיטת השומרון כמו לשאר האוניברסיטאות בישראל. הנה, רק שלשום בריטניה הכירה בארגון הטרור חמאס כארגון טרור. מחר גם יכירו באוניברסיטת השומרון באריאל.

* אני רק שאלה – אם בעשרת הדברות כתוב "לא תרצח" ולא "לא תרצח ולא תרצחי" – האם לאישה מותר לרצוח?

* מילים טעונות – יש בשפה מילים טעונות, שאכן טומנות בחובן תרבות וערכים פטריאכליים, ומן הראוי להשתחרר מהן. כזו היא, למשל, המילה "בעל". רוב מוחלט של מי שמדברים על "בעל ואישה" או האומרות "בעלי" אינם מתכוונים לקניין. אולם המילה "בעל" עצמה נובעת מניה וביה מבעלות על קניין, ונכון להמעיט את השימוש בה עד שתעלם. לעולם איני מגדיר את עצמי "בעלה" של אשתי, אלא בן זוגה.

עוד מינוח שהוא באמת בעייתי, הוא "בית אב". כאשר עסקנו באורטל במספר "בתי אב" עבור תוכנית הנחלות בגולן (לא אכנס כאן להסבר מהי התוכנית), נהגתי לכתוב בתכתובת הפנים אורטלית "בתי אם". אני גם מקפיד לכתוב "קליטת בנות ובני אורטל", ולא כמקובל "קליטת הבנים". למה אני מקפיד על כך ובמקביל כותב "החברים, המועמדים, הנקלטים" וכו' למרות שהכוונה גם לחברות, מועמדות ונקלטות? כי המילה "בן" היא זכרית במשמעותה בפועל. אנו אומרים "בן" כפי שאנחנו אומרים "גבר" ולכן "בנים" זה כמו "גברים". אני מרגיש שכאשר אני אומר "בנים" זה לא כמו "אנשים" ולא כמו "ילדים" אלא כמו "גברים" וזה לא מקובל עליי. כפי שאני אומר "גברים ונשים" כך אני אומר "בנים ובנות". אם שואלים אותי כמה ילדים יש לי, התשובה היא שלושה. אם שואלים אותי כמה בנים יש לי, התשובה היא שניים.

לעומת זאת, אין שום מטען פטריאכלי בצורה הסתמית בעברית, שהיא זהה לצורה הזכרית. וסרבול השפה ומלחמה בתשתיתה ובהגיונה הפנימי באמצעות המרתה ל"מיכאלית", היא טרחנות לשמה.

* אחד ואחת ועוד אחד ואחת – אנו אומרים "אתם" לקהל שבו נשים וגברים, כי הצורה הסתמית בעברית זהה ללשון זכר. באותה מידה, הצורה הסתמית של מיספר בעברית, זהה ללשון נקבה. איך, למשל, אנו קוראים את הנוסחה: 4=2+2? שתיים ועוד שתיים שווה ארבע. איננו אומרים "שניים ועוד שניים שווה ארבעה". גם איננו קוראים ב"מיכאלית": "שתיים ושניים ועוד שניים ושתיים שוֶה ושוָה ארבע או ארבעה". למה? כי זו השפה. ואין כאן הדרת גברים.

די. הפסיקו והפסקנה לבצע מעשי סדום לשפה העברית.

* מוקדם ומאוחר – במאמר הביקורת שכתב על ספרו של קהלני "מנהיגות במעגלי החיים", מציין משה גרנות שרבין ופרס תמכו בהתמודדות של קהלני על ראשות עיריית ת"א, למרות שהצביע נגד הסכם אוסלו ב' והקים את הדרך השלישית. אולם ההצבעה על אוסלו והקמת הדרך השלישית היו ב-1995 ואילו הבחירות לעיריית ת"א היו ב-1993. האמת היא שכבר אז קהלני היה ראש שדולת הגולן בכנסת ויצא בחריפות נגד המו"מ עם סוריה על ירידה מהגולן. למרות האהבה שלי לקהלני והחברות שלי איתו, אני מודה שייחלתי שיפסיד בבחירות, כדי שיהיה פנוי למאבק על הגולן. אולי זו הסיבה שרבין ופרס תמכו בו? טוב, אני לא באמת חושד שזו הסיבה. הסיבה היתה הפופולריות של קהלני והאמונה שהוא בעל הסיכוי הטוב ביותר מבין אנשי מפלגת העבודה לנצח בבחירות. בסופו של דבר, קהלני הפסיד בהפרש זעום לרוני מילוא.

* ביד הלשון: ארץ הצבי – היום, 21.11, מלאו 11 שנים לפטירתו של חתן פרס ישראל אריה לובה אליאב, פעיל עליה והתיישבות, סופר, ח"כ, מזכ"ל מפלגת העבודה, מנהיג מפלגת של"י וממנהיגי השמאל הציוני היוני. ב-1972 הוציא ח"כ לובה אליאב את ספרו הפרוגרמטי "אֶרֶץ הַצְּבִי". ספר זה היה מעין מניפסט של הזרם היוני במפלגת העבודה, זרם לעומתי לרוב במפלגה ולממשלת המערך בראשות גולדה מאיר. בספר זה הציג אליאב את חזון השלום שלו ואת החזון החברתי שלו, ואת תפיסת ההכרה בעם הפלשתינאי וחלוקת הארץ בין שני העמים. המחלוקת בין אליאב למפלגתו התעצמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והגיעה לשיאה בתקופת ממשלת רבין הראשונה, אז פרש אליאב ממפלגת העבודה.

מדוע נתן אליאב לספרו את השם "אֶרֶץ הַצְּבִי"? הספר כתוב בפאתוס ציוני של אהבת ארץ ישראל ואמונה בחזון הציוני; סגנון שקשה למצוא שכמותו בשמאל הישראלי היום. אֶרֶץ הַצְּבִי הוא אחד משמותיה של ארץ ישראל; שם המבטא את הערגה והכיסופים אליה, ובבחירה דווקא בשם זה לספר בו אליאב קרא לחלק את הארץ, היתה אמירה, שאין בחזונו המדיני כפירה בזיקה הלאומית של העם היהודי לארץ ישראל, ושאהבת הארץ שלו אינה פחותה משל אחרים, שעמדותיהם שונות.

הביטוי אֶרֶץ הַצְּבִי, לקוח מפרק יא בספר דניאל. הוא מופיע בו פעמיים. בפסוק ט"ז: "וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ, וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו. וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְכָלָה בְיָדוֹ." ובפסוק מ"א: "וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי, וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ, וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ: אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן." אותו צבי חוזר אלינו גם בפסוק מ"ה: "וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ בֵּין יַמִּים לְהַר צְבִי קֹדֶשׁ, וּבָא עַד קִצּוֹ, וְאֵין עוֹזֵר לוֹ."

מיהו הצבי הזה, שבו מדובר? אין המדובר בבעל החיים צבי. השורש צב"ה בשפות השמיות, מקביל לרצ"ה. כלומר ארץ הצבי, היא הארץ הרצויה, הארץ הנכספת. אולם חז"ל דרשו את הצירוף "ארץ הצבי" דווקא בהקשר של בעל החיים. וכך נאמר במסכת כתובות: "למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך – מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה. דבר אחר: מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה." במסכת גיטין, מפרשים חז"ל מדוע א"י פורחת ומאוכלסת כשעם ישראל נמצא בה והיא ריקה ושוממה כשעם ישראל גולה ממנה. "'ארץ צבי' כתיב בה. מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא."

חז"ל ממשילים את ארץ ישראל ללא היהודים, לצבי שעורו הופשט ממנו. ללא העור, אין הוא יכול להחזיק את הבשר ולכן אין לו קיום. כך ארץ ישראל, אין לה קיום ממשי כארץ נושבת, כאשר עם ישראל גולה ממנה.

אורי הייטנר

* * *

עמנואל בן סבו

לעמוד מול הר האפר

להשפיל מבט מול הכבשנים

האנטישמיות הגואה בעולם כולו ובפולין בפרט, אינה מציאות חדשה כי אם מציאות קיימת באופן קבוע עם עליות ומורדות.

מצעד השנאה האנטישמי הבזוי בעיר קאליש בפולין וקריאות 'מוות ליהודים' תוך שריפת [העתק] כתב זכויות מ-1264, סמל להגנה על זכויות יהודים בפולין, היה מהמצעדים הבזויים והנאלחים של הנאצים החדשים-ישנים בפולין.

בפולין גינו בתקיפות את הנאצים הפולניים, כמו שבבריטניה גינו בתקיפות את האנטישמים החדשים שתקפו את שגרירת ישראל, האנטישמיים לא מתים הם רק מחליפים תלבושות ושפות.

אל מול האנטישמיות ושנאת היהודים המרימה ראש בכל מדינות העולם, אלפי תלמידים וצוותים חינוכיים מתכוננים בימים של אחרי הקורונה למסע הזיכרון לפולין.

הוויכוח הישן ניצת מחדש, האם לעודד או להפסיק את מסעות בני הנוער לפולין. מהי תרומת המסע לעיצוב הזהות היהודית הישראלית של בני הנוער, האם המסעות למחנות המוות תורמים להגברת האנטישמיות בפולין, האם היציאה למסע הינה שוויונית, האם מסע זה מייצר צעירים עבריים לאומנים הרגישים רק לסבל יהודי ומוכנים לבצע עוולות כלפי מיעוטים אחרים?

באחרונה עולה טענה נוספת כנגד המסעות – נושא הקיימות, התחממות כדור הארץ. בזמן שבעולם כולו מדברים המון ומבצעים פחות על הפחתת זיהום האוויר, יש הסבורים שהמסע גורם באופן משמעותי לזיהום האוויר.

כמי שהוביל עשרות בני נוער למסע בפולין – לכל התהיות, הספקות, סימני השאלה, יש מקום בדיון החשוב בנושא זה, ברם, דומני כי התשובה למכלול זה הינה אחת – הרוב תלוי בהכנה ובתכנון המקדימים, הסדנאות, הלמידה, ההתמודדות עם ההתחבטויות, שאילת השאלות, הפיכת האבנים, ראייה רחבה על תקופת ימי הסופה והסער, מפגש עם עדויות כתובות, מצולמות, עדים בשר ודם. ההחלטה לצאת עם בני נוער שמחר ילבשו מדים ויחבשו את ספסלי האוניברסיטה או בית המדרש מחייבת הכנה, בניית חוסן נפשי ואחריות לעיבוד הנחשף והנגלה לנגד עיני הנערים בסוף כל יום במסע.

אחרי שנעשו ההכנות הנדרשות, היציאה למסע הינה תחנה משמעותית בתחנות חייהם של הנער והנערה היהודים הישראלים, חוליה בשרשרת התקומה של העם היהודי מיום עמדו על בימת ההיסטוריה. למסעות אלה יצאנו עם תחושות ורגשות, חשים כמוכנים להתמודד מול המראות, הריחות, השקט המכסה על הקולות, מול פולנים זקנים שאין יודע מה היה חלקם, מה עשו הוריהם, מה ידעו, מה עשו.

חזרנו מהמסעות מלאי עוצמה, מחוברים יותר, חווינו חוויות שתלאה עט אמן מלתאר, בעיקר עיבדנו בכל ערב במסע, שעות ארוכות – את התחושות, בכינו וצחקנו, כעסנו ותמהנו, התגאנו ברגעי הגבורה היהודית וחמלנו על חסרי האונים, לא העזנו לשפוט רק לחוש את הייסורים והמכאובים, שמענו את הציפורניים הננעצות במקלחות והרכנו ראש מול הכבשנים, ערכנו טקס בהר האפר וטקס מיוחד ביער הילדים, התחזקנו אצל רבי אלימלך מליז'נסק וליטפנו את אנדרטת  יאנוש קורצ'אק והילדים, שמענו קולות עולים מבית המדרש בלובלין וקול קלרינט חרישי בקראקוב, טיילנו בין הקברים בוורשה, צעדנו חבוקים ועטופים בדגלי ישראל על מסילת הרכבת, הרגשנו קורבנות והרגשנו גיבורים, שמענו את קריאות 'שמע ישראל' יוצאות מהארובות ושרנו בלב רוטט ובעין דומעת את 'התקווה'. 

אחרי ימי הקורונה, אחרי ששני מחזורי תלמידים לא זכו לחוויית הזיכרון העוצמתית ולא יצאו למסע בפולין, ראוי לחדש את המסעות, מתוך הכנה יסודית ומעמיקה, מתוך אמונה בצדקת הדרך, מתוך תחושת המשכיות של מנחם מנדל ואיטה, ולולה ופייגה, מתוך החיבור היהודי האינסופי, מתוך תחושת הטענה לעוד שנים רבות כחלק מעיצוב הזיכרון היהודי-ישראלי.

בשולי הדברים אדגיש את חובתה של מדינת ישראל לאפשר לכל נערה ונער להשתתף במסע זיכרון זה, גם לאלו שאין ידם משגת זו. דרכים רבות לה למדינה לסייע למעוטי היכולת ולהיותם כחלק בלתי נפרד מהסיפור היהודי- ישראלי.

עמנואל בן סבו

* * *

יצחק גנוז

יוֹמָן הַמִּלְחָמוֹת

עַל אֲרוֹן הַסְּפָרִים שֶׁל אַבָּא

בְּתִיק קַרְטוֹן קָשׁוּר בִּשְׂרוֹךְ,

הָיָה פִּנְקָס בִּכְרִיכָה חוּמָה כֵּהָה,

יוֹמָנוֹ מִמִּלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה.

חַיָּל יְהוּדִי בַּצָּבָא הָרוּסִי בַּשֶּׁבִי הַגֶּרְמָנִי

כָּתַב בְּעִפָּרוֹן עַל נְיָר אָפֹר,

עַל קְרָב כִּדּוֹנִים וּמַפְּצֵי כַּדּוּרִים

וַחֲפִירוֹת בְּשָׂדוֹת מֻשְׁלָגִים.

לוּ הָיָה בְּיָדִי הַיּוֹמָן עַתָּה

הָיִיתִי מְצָרְפוֹ לְתוֹלְדוֹת הַדּוֹר.

אַךְ גַּם הוּא עָלָה בְּאֵשׁ וְעָשָׁן

בְּהַפְצָצוֹת שֶׁל הַגֶּרְמָנִים

בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה,

עִם הָעֲיָרָה, הַבָּיִת, אֲרוֹן הַסְפָרִים

וְכָל מָה שֶׁבִּפְנִים.

[מתוך הספר "מעבר לגשרון העץ"]

* * *

איציק חנונא

חומר למחשבה

אני לא הולך לכתוב כאן יצירה ספרותית או משהו מדהים.

אני פשוט רוצה לשתף אנשים במשהו שמאוד כואב לי ומציק לי.

בלי כוונה לפגוע באיש. בתור פתיחה אומר שכעיוור מלידה שהתחרש בילדותו וכבר התרגל למצבו רק מילים מדברות אליי.

כשאני מספר למישהו משהו שכואב לי, למשל על חלום שמטריד אותי וזה בהחלט יכול להיות דבר מטריד או כל דבר שחשוב לי או כואב לי אני מרגיש שאני צריך משוב רציני כי אינני רואה את פניו של האדם ואת תנועת הגוף.

לצערי לא כולם מבינים זאת ויש אנשים שעושים זאת וזה פוגע בי.

שלא ינסו להסביר לי שלא צוחקים עליי.

עצם העובדה שאנשים עושים סימן של צחוק גורם לי להרגיש מתוסכל, זה גורם לי להרגיש שלא הבאתי את עצמי לידי ביטוי. תחושה של פספוס והחמצה והאמינו לי יש אנשים שמבינים זאת.

כשאני מדבר עם חברים או עם בני שירות נא לגעת, שהם בני שמונה עשרה תשע עשרה, או סתם חברים ישראלים פשוטים וטובים, הם מקשיבים לי ברצינות, מנסים לייעץ, ולתמוך.

אבל דווקא העובדות הסוציאליות שאמורות לעזור, מתנהגות, וסליחה על הבוטות, כמו גן ילדים. כבר נתקלתי לא פעם בתגובות מעליבות של עובדות סוציאליות. שאולי התיימרו להצחיק אותי אבל פגעו בי וגרמו לי עוגמת נפש.

בשבילי עובדת סוציאלית זה משהו משמעותי. מעין כתובת למצוקה שאני חש. כך זה אמור להיות אלא שלצערי בפועל זה לא מה שקורה.

פעם סיפרתי לעובדת סוציאלית שאני חושב שאבי ז"ל רואה אותי והיא עשתה לי סימן של צחוק.

לא רק שזה לא הצחיק אותי. זה הכאיב לי. זה הזכיר לי ביתר שאת את אבי, שהפרידה ממנו היתה קשה על אף המורכבות ששררה ביחסינו.

מאוד נפגעתי.

פעם אחת אמרתי לעובדת סוציאלית שאני מפחד שאלוקים יעניש אותי. הרי כבר סיפרתי שאני סובל מחרדות. היא אמרה לי בצחוק אני אראה לו מה זה אני אבוא עם מקל.

זה רק הלחיץ אותי.

אותה עובדת, הייתי צריך להסביר לה מיליון פעם שזה לא מתאים לי.

אני שואל, מדוע עובדות סוציאליות שאמורות לעזור, ולהיות רציניות – מתנהגות כך?

ושלא יסבירו לי שהן לא צוחקות עליי.

זה לא משנה.

עצם העובדה שצוחקים מתסכלת אותי. במיוחד שאני משתוקק לעובדת סוציאלית שומעת שתבין אותי – ובסוף נגרמת לי עוגמת נפש.

כמובן שיש עובדות סוציאליות טובות שהקשיבו לי.

העובד הסוציאלי שלנו בהוסטל הוא בהחלט מקשיב וכדאי שעובדות סוציאליות אחרות ייקחו ממנו דוגמא. אני רוצה שתהיה לי מתישהו עובדת סוציאלית שומעת, כי קל לי יותר עם שומעים.

אבל אני רוצה עובדת שלא תספר לי בדיחות.

שתעבוד איתי.

איציק חנונא

אהוד: הצטערתי ללמוד מהרשימה שאביך נפטר. אני זוכר כיצד הביא אותך לפגישה איתי בדירתי בתל-אביב, הסביר לי כיצד לתקשר איתך, והלך והשאיר את שנינו להתמודד עם התקשורת בינינו, וכשעבר הזמן שהוקצב לפגישה, חזר לקחת אותך.

* * *

יוסף עוזר

בואי שירה

בּוֹאִי שִׁירָה

וְהַדְלִיקִי שׁוּב אֶת הָאֵשׁ

הַמָּקוֹם נִשְׁכַּח

אָבַד הַלַּחַשׁ

נִשְׂרַף כָּל הַיַּעַר

הַסִּפּוּר נוֹתַר לְבַדּוֹ לְגַשֵּׁשׁ

בּוֹא שִׁיר שֶׁיַּמְתִּיק

בִּגְזֵרַת מְשׁוֹרֵר.

בּוֹאנָה מִלִּים

אֲבוּדוֹת מִשְּׂפָתַיִם.

בּוֹאִי לָשׁוֹן

לְהַלְבִּישׁ עֲרוּמִים.

תְּנִי לִי עֵט לִכְחֹל

עִתִּים נֶעְתָּמִים.

אֶהְיֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֶהְיֶה,

אֶהְיֶה תַּבְעֵרָה.

אֶהְיֶה הָעֵץ

וּבְרִית מִלָּה.

24/10/21

כתר מלכות

אַתָּה שְׂשׂוֹן יִשְׁעִי, הַמַּבִּיט עַד מָאוּטְהָאוּזֶן,

אֱלֹהִים חַיִּים, אַלְחֵשׁ לִי סוֹד מֵהַפֶּה לָאֹזֶן.

אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: לֹא הִשְׁמַעְתָּ גֶּעוַאלְד

עֵת טָחֲנוּ אֵם וְעֻבָּר בְּבוּכֶנְוַאלְד.

צִפּוֹרִים עַל חוּטֵי חַשְׁמַל שָׁרוּ צְוִיץ

מוּל לוֹבְשֵׁי כָּתְנוֹת פַּסִּים בְּאַוּשְׁוִיץ

עַל שֶׁהִדְלַקְתָּ לָנוּ כִּבְשַׁן אֵשׁ דָּת,

שַׁאֲנָן מְחַיֵּךְ לְעֵבֶר טְרַיְזֶנְשְׁטָאט.

לֹא יָדַעְתָּ אָנָּא אֲנִי בָּא וְהַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ

וְחֹק הֶטְרֵמוֹ-דִּינָמִיקָה שֶׁלְּךָ עָבַד בְּחֶלְמְנוֹ.

וְאֵין צוּר כֶּאֱלֹהֵינוּ צַיָּר!

גַּם בְּעֹמֶק הָאֲדָמָה בַּבִּי יָאר.

לְרוּחַ קָדְשְׁךָ נְפַיֵּט: "בְּדִיל וְיַעֲבֹר,"

רָאִיתִי אֵיזֶה  פָּנִים הִסְתַּרְתָּ בְּסוֹבִיבוֹר.

הוֹ, אַתָּה רוֹאֶה כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ,

לֹא נְגַלֶּה מֶה הָיָה בְּבֶּלְזֶ'ץ.

בָּרְחוֹב צוֹוְחִים מָשִׁיחַ נָאוּ,

לְהַשְׁכִּיחַ אֵיךְ חָגַגְתָּ בְּבִירְקְנָאוּ.

דַּכָאוּ

פְּלָאשׁוֹב,

רִאוַנְסַבְרִיק,

בּוֹגְדְנוֹבְקָה,

בֶּרְגֶן-בֶּלְזֶן,

גּוּזֶן,

זוֹנְדֶּרְקוֹמַנְדּוֹ, אֵס אֵס,

זוֹנֶנְשְׁטֵיְן,

יַסְנוֹבָאץ,

יְנוּבְסְקָה,

מָאלִי טְרוֹסְטִינְץ,

סְטָארָה גְּרָדִישְׁקָה,

סַיְמִישְׁטֶה

רִיצֶ'ה-טָאבור

פְּלָאשׁוֹב,

רָאוֶנְסְבְּרִיק,

רִיזִיֶרָה דִּי סַן סָאבָּה,

שְׁטוֹטְהוֹף,

מַיְדָּנֶק,

השגחה פרטית.

נוּ בֶּאֱמֶת.

24/10/21

הציור השחור

בַּבַּיִת שֶׁל אֲרִיאֵל

מַבִּיט בְּךָ,

מְדַבֵּר אֶל הַתְּדָרִים הַסְּמוּיִים

שֶׁל מָה שֶׁמְּכַנִּים "נֶפֶשׁ",

שֶׁאוּלַי הִיא

כְּמוֹ הַלָּבָן הַמַּכִּיר

בְּמַשְׁבֵּר הַקֶּשֶׁת,

מִתְנַפֵּץ וּמַרְאֶה עַד קֵץ,

לוּלֵא הִתְפּוֹרְרוּתוֹ

לֹא הָיִיתִי הָרוֹאֶה,

אֶת הָאַיִן הֲנֶהֱדָר, הַמְּחַיֶּה,

הַמְּמֻסְגַּר

כְּאַחֲרִית

בְּמִסְגֶּרֶת.

קשב

נְהִי הַמֵּיתָרִים,

הָאָדַגְ'יוֹ הֶעָצוּב בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם

מְיַבֵּב.

הַמֵּיתָרִים חוֹתְכִים,

סֶמְיוּאֶל בַּרְבֵּר,

תַּקְשִׁיבִי.

יָשְׁבָה לְיָדִי.

יָפֶה.

זֶה לֹא אֲגַם הַבַּרְבּוּרִים?

20/10/21

יוסף עוזר

* * *

אסי דגני

שיר

נָפַל לִי הָעֵט

מִן הַיָּד לַשֵּׁרוּתִים

וְלֹא הֶחְכַּמְתִּי

לְשָׁלְפוֹ מִשָּׁם בַּזְּמַן:

צָרִיךְ הָיָה רַק

לִפְתּוֹחַ מִכְסֶה מִתְבָּרֵג

מֵאֲחוֹרֵי הָאַסְלָה

וְאִלּוּ אָנִי

הוֹרַדְתִּי אֶת הַמַּיִם

וְאֶת הַ"פַּארְקֶר" שֶׁלִּי

הִזְרַמְתִּי שְׁאוֹלָה...

אהוד: אני עדיין משתמש בעט "פארקר 51" בעל מכסה מוכסף שקניתי לפני כשישים שנה אצל מר פרוידנטל הנחמד, הבעלים של החנות למכשירי כתיבה גרפוס בירושלים, שבין לקוחותיו היו גדולי הפרופסורים של אז, כמו מרטין בובר. הסנטימנט שלי למכסה המוכסף נבע מכך שכזו היתה גם העט של הסטודנטית שאהבתי עוד מתקופת לימודינו בתיכון.

לפני כן היה לי עט נובע מתוצרת חברת "כתב" הישראלית, שאותו אני שומר עד היום ובו עדיין כתבתי את "המחצבה" בשנת 1961. השתמשתי אז רק בדיו כחול מיוחד, "מיקה", שאותו היה מייצר מתקן-עטים בעל פינה מזוגגת בחדר המדרגות בכניסה לבניין ברחוב מוהליבר בפתח-תקווה, שבו שכנו גם המשרדים של "א. בן עזר ובניו, משווקי הדרים". א. – היה אייזיק, בנו של הפרדסן משה שמואל ראב בן עזר, ואביהם של יעקב וצמח בן עזר. כולם כבר לא בין החיים.

את ה"קישקה" של ה"פארקר 51" אני ממלא כבר עשרות שנים בדיו ה"כחול-נשטף" של חברת פארקר הקיימת עד היום. ייצור עטי "פארקר 51" נפסק, למיטב ידיעתי, לפני שנים רבות, אבל העט שלי, בן השישים, עדיין נראה ממש כמו חדש וכותב מצויין עם אותה ציפורן מקורית, ממש תענוג.

* * *

נעמן כהן

ואלה שמות בני ישראל

בעניין רב אני קורא תמיד את דבריו של משה גרינברג-גרנות, את היצירות הספרותיות שלו, מאמרי הביקורות, וכן את הסקירה התמידית שהוא נותן על כל גיליון וגיליון, לכן מאד תמוהה בעיניי טענתו "לא זכור לי שהוא (נעמן) הסביר מדוע האובססיה הזאת שלו לציין שמות קודמים ליד השם הנוכחי." ("חדשות בן עזר", גיליון 1698) זה מאוד תמוה בעיניי מפני שפעמים רבות הסברתי זאת לאור הביקורת שקיבלתי לאורך השנים. (ודוק: הביקורת לגיטימית). אין זאת כי אם זיכרונו בגד בו. פעמים רבות הותקפתי בעבר על כך שאני כותב את שמו המלא של אדם עליו אני כותב. פעם אף כתב לי קורא שלא אזכיר את שמו שהוא מקבל בחילה מהשמות, המלצתי לו על תרופה טובה נגד בחילות ויעצתי לו פשוט להימנע מקריאה, ובעקבות זאת על מנת שלא לגרום חלילה נזק בריאותי למי מהקוראים פירסמתי תקופה מסוימת אזהרת קריאה: "כולל שמות מלאים." הנה דוגמה מתוך הפעמים הרבות שהסברתי בעבר את טעם ציון השמות:

ואלה שמות

תודה לשוש לב שהביאה לי את המידע לגבי שמו המקורי של יגאל גולדשטיין-עילם. ("חדשות בן עזר", 1440) – בניגוד לדבריה איני חושב שבלי הזכרת השם המקורי אין משמעות לטיעונים שאני מביא. הטיעונים קיימים כשלעצמם.

שוש לב מבקשת הסבר פרטי למה שהיא מכנה "שיגעון" השמות שלי, אך היות ולא נתנה מייל, אני עונה לה כאן בפומבי.

סוקרטס טען כי שמו של האדם מעיד על טבעו. בארץ בכלל נוהגים לכנות אנשים מכובדים בכינויים מתיילדים מגן הילדים, לפעמים אף מגוחכים, ציפי במקום ציפורה, בוג'י, במקום יצחק, בוגי, במקום משה, מני, במקום מנחם (מני נפתלי, אף פעם לא מני בגין), בני, במקום בנימין (מני גנץ, אף פעם לא בני נתניהו) וכו'.

השם המלא נותן מידע ביוגרפי-היסטורי רב על אותו אדם עליו כותבים.

אזכיר רק   תגובה אחת שתבהיר את עמדתי. ("חדשות בן עזר", 1227).

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01227.php

עצה לבריאות טובה

תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא מתלוננת על הנוהג שלי להביא את שמו המלא של אדם כאשר אני כותב עליו, וטוענת בחוסר סבלנות: "נמאס לא פחות לשמוע את פירוט השמות המיותר שלו." ("חדשות בן עזר", 1226).

אז יש לי עצה טובה. תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא, את לא חייבת לשמוע (התכוונת וודאי למילה לקרוא). את לא חייבת להתרגז. זה לא בריא. פשוט עברי הלאה. אל תקראי, עשי דליט. למה לך לסבול אם נמאס לך? העיקר הבריאות!

ולהקורא המתעניין. כמה דל ומשעמם למשל השם "תקוה וינשטוק" וכמה מלא עניין ביוגרפיה והיסטוריה השם המלא – "תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%95%D7%A7

ואזכיר עוד למשה גרינברג-גרנות, הלוחם הראוי לתהילה בגזענות האנטי-אשכנזית, כמה חשוב לקוראי הגזען האנטי-אשכנזי רון כחלילי לדעת ששמו הוא רון מוסא-כחלילי וגו'. ודוגמה נוספת לחשיבות הידע של השם המלא בהמשך.

המשולח ר' בנימין

המשולח הידוע, ר' בנימין השד"ר (שליח דרבנן) המהולל, יצא למסע לארצות הגולה לגייס תרומות. הוא עובר מארץ לארץ ומעיר לעיר ברחבי הגולה הדוויה, מדינות אירופא ואמריקא ואף אסיא. 

המשולח, שר הביטחון, ר' בנימין גנץ, מגייס את הקהילה הבינלאומית לתרום כסף ולחזק את הרשות הפלישתית מחשש לקריסתה, בניסיון למנוע בעקבות זאת הידרדרות ביטחונית.

ראוי לציין בהקשר זה שהמשולח ר' בנימין כבר העניק הלוואה של חצי מיליארד שקל לאבא של מאזן וארגונו ע"מ שיוכל לשלם למשפחות המחבלים את הסכום שישראל מעכבת אצלה.

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.10385351

סרגיי גורוכובסקי ופטנט השם החדש

הנה הוכחה לחשיבות ידיעת השם המלא של אדם. (לכל המבקרים). סרגיי גורוכובסקי מקרית ים הורשע חמש פעמים. הרשעותיו היו בגין התפרצות, גניבה, הונאה בכרטיסי חיוב, גניבת כרטיס חיוב, ניסיון לגניבת רכב, קשירת קשר לביצוע פשע בריחה ממשמורת חוקית, זיוף ושימוש במסמך מזויף. הוא נידון ל-4 מאסרים בפועל, האחרון שבהם נמשך כ-4 שנים. באחד המקרים היה מעורב במיספר מקרי שוד של בנקים.

כדי לפתוח דף חדש הוא החליף שם ומקום מגורים. מעתה לא עוד סרגיי גורוכובסקי, אלא שמו בישראל שם עברי-צברי – עמרי גורן. ועבר ללוד. הוא פתח חברת ניקיון, ומעתה הדרך היתה קלה להשיג עבודה בביתו של שר הביטחון בנימין גנץ, שלא בירר את שמו המלא.

כמה קל לחדור לביתו של שר הביטחון למרות האבטחה הכבדה, ולהציע לאיראנים לרגל אחריו.

https://www.mako.co.il/news-law/2021_q4/Article-bbd031553233d71027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

הנה כתב האישום של סרגיי גורוכובסקי-עמרי גורן בן יורי:

https://ynet-images1.yit.co.il/picserver5/wcm_upload_files/2021/11/18/SyTEe27uY/______________________.pdf

מוסר שכל: הקפידו תמיד לדעת את השמות המלאים.

ומי האשם במחדל?

נחשו מי האשם במחדל קבלת סרגיי גורוכובסקי-עמרי גורן לעבודה אצל שר הביטחון?

כמובן קל לנחש, נתניהו.

הפרשן רונן צור מסביר בערוץ 12 כי גורוכובסקי התקבל לעבודה בתקופת נתניהו ולכן הוא, נתניהו כרגיל אשם בכל...

https://twitter.com/avribloch/status/1461369019265478661?t=rnQRcpfMwfaqk1ngzg0mkQ&s=03)

המצב בנגב – סיפורי סבתא

לאור אובדן המשילות בנגב והצורך בכיבושו מחדש, והעובדה שממשלת בנט, לפיד, עבאס, מטעמים מובנים –אינה מקצה מספיק כוחות. (שתי פלוגות מג"ב שהבטיח עמר ברוצלבסקי-בר-לב כבר הוחזרו), קשה להאמין שפעם רק סבתא אחת הצליחה לשמור בנגב מול צבאות ההמון.

הנה הסכיתו:

סבתא בנגב

אֲנִי וְהַסָּבְתָא יָשַׁבְנוּ בְּצַוְתָּא
לְיַד מְדוּרָה בֶּחָצֵר.
אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְסִפּוּר מְרַתֵּק
וְהַסָּבְתָא צִ'יזְבַּט תְּסַפֵּר.

סַפְּרִי לִי, סַפְּרִי לִי אֵיזוֹ מַעֲשִׂיָּה
עַל אוֹתָם הַיָּמִים וְעַל מַה שֶּׁהָיָה...
וְהַגְזִימִי הֵיטֵב, סָבָתִי
אֵיךְ אוֹמְרִים בְּעִבְרִית? 'צַ'זְבְּטִי!"

הַסָּבְתָא סִפְּרָה אֵיךְ בַּנֶּגֶב שָׁמְרָה
כְּשֶׁהָיָה עוֹד שׁוֹמֵם וְיָבֵשׁ
עִם סְטֶן וְרִמּוֹן מוּל צִבְאוֹת הֶהָמוֹן
הִיא אָמְרָה: 'נִתְגַּבֵּר, מַעֲלֵישׁ....'!

סַחְתֵּין שֶׁסִּפַּרְתְּ לִי אֶת הַמַּעֲשִׂיָּה
עַל אוֹתָם הַיָּמִים וְעַל מַה שֶּׁהָיָה...
וְהִגְזַמְתְּ בְּוַדַּאי לֹא מְעַט
אֵיךְ אוֹמְרִים בְּעִבְרִית? זֶה 'צִ'יזְבַּט!"

הנה תיהנו מהשיר סבתא בנגב בביצוע יפה אברמוב-גוסטין-ירקוני, ושלמה הרציג-ארצי. מילים: כהן אבשלום. לחן: כהן אבשלום.

https://youtu.be/XNrR6KEQHOI

כמובן זה הכול צ'יזבט, בדיוק כמו הצ'יזבטים שמספרת לנו עתה ממשלת בנט, לפיד, עבאס. כדי לכבוש מחדש את הנגב נחוץ מן הסתם להקים מחדש את חטיבת הנגב של הפלמ"ח, בדיוק כמו שצה"ל הקים לאחרונה את יחידת מלווי השיירות בוואדי ערה.

פרשת אלאור אזריה בלונדון (1)

עימאד אל-סווילמין, מהגר מעיראק הגיע לאנגליה, וביקש אזרחות. כדי להקל על קבלת האזרחות הוא התנצר ב-2017 בכנסייה האנגליקנית בליברפול, ושינה את שמו לשם אנצו אלמני. (הנה עוד דוגמה לחשיבות ידיעת השם המלא).

ביום הזיכרון לחללי מלחמות בריטניה, שנקבע ביום א' השני של חודש נובמבר (במקור 11 בנובמבר יום שביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F_(%D7%94%D7%9E%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%97%D7%93%D7%AA)

שכר עימאד סווילמין (הלא הוא אנצו אלמני) מונית במטרה לנסוע לטקס הזיכרון בכנסייה שם נטבל. בגלל פקקים הוא לא הספיק להגיע, והמונית חנתה ליד בית החולים ליולדות. נהג המונית דיויד פרי שם לב שהנוסע עוסק בהפעלת מטען נפץ, הוא ברח מהמונית ונעל את דלתותיה, ובכך מנע אסון כבד. המחבל התפוצץ בתוך המונית. דיויד פרי הפך לגיבור בריטי.

https://www.ynet.co.il/news/article/b1ezz9wut#autoplay

למזלו של דידויד פרי הוא חי באנגליה. במקרה דומה בישראל היו מיד כל ארגוני "זכויות האדם" (זכויות המחבלים) מאשימים אותו במעשה אכזריות של נעילת המחבל במונית, דבר שהביא למותו. ממש אכזריות, ופשע נגד האנושות.

פרשת אלאור אזריה בירושלים (2)

עומר איברהים אבו עסב, מחבל מעיסוואיה בן 16 – תקף בסכין שוטרת ושוטר של משמר הגבול, ופצע אותם. את המצב הציל רב מעטרת כהנים שירה וחיסל את המחבל הפצוע.

(הנה צילום התקיפה):

https://rotter.net/forum/scoops1/721796.shtml

ד"ר אורי גולדנברג, חוקר השיעה ואיראן מאוניברסיטת רייכמן (הבינתחומי מהרצליה) – הגיב כך על המקרה: "מסתבר שמי ש'נטרל' את הנער הפלסטיני שניסה לדקור שוטרי מג״ב אתמול הוא אחד מראשי 'עטרת כהנים'. הוציא אקדח וירה בו כששכב פצוע על הקרקע. לקח לעצמו את מצוות וידוא ההריגה כנראה. ככה זה פה. מתנחל יורה במי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ומתגאה בזה אחר כך. הלוואי שדמו של הנער יידרש מיד רוצחו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=721905&forum=scoops1

אותו אורי גולדברג אגב, תקף שוטר בהפגנות בלפור לפני כשנה. השוטר פונה לבי"ח עם שבר ברגלו. ועכשיו רק נראה אם המקרה יהפוך לפרשת אלאור אזריה שנייה. אישום בגין ירי במחבל פצוע. אני מהמר שהירי במחבל הפצוע בירושלים לא יהפוך לפרשת אלאור אזריה שנייה, מהסיבה הפשוטה – האחריות היום היא לא של נתניהו.

פרס ישראל אינו רק פרס מדעי – יישר כוח לשאשא-ביטון

שרת החינוך, יפעת שאשא-ביטון, החליטה שלא להעניק את פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך, לדבריה: "אינני יכולה להעניק את פרס ישראל על הישגים אקדמיים, מרשימים ככל שיהיו, למי שקורא לחרם על מוסד אקדמי ישראלי."

https://www.haaretz.co.il/news/education/1.10396599

במעשה זה עשתה השרה שאשא-ביטון את המעשה החינוכי היחיד שעשתה עד היום. לא יעלה על הדעת שאדם, גם אם תרומתו המדעית גדולה מאוד יקרא בדומה לאינקוויזיציה בעבר להטלת חרם על מוסד אקדמי ישראלי, יסתום פיות, יפגע בחופש הדיבור והמחקר, ויזכה בפרס ישראל.

עודד גולדרייך (זהב הרייך) ראוי לו אולי שיזכה בפרס אָבֶּל (הנובל למתמטיקאים), אבל לא בפרס ישראל, כי פרס ישראל אינו רק פרס על הישגים מדעיים.

מישנה חשיבות יש להחלטת שאשא-ביטון לנוכח המעשה המביש של הענקת פרס סוקולוב הציוני – לגדעון לואי (לוי) האנטי-ציוני.

לעודד גולדרייך (זהב הרייך) תומך החרם הערבי נאמר: "האוחזים בחרם בחרם יאבדו!" – ו"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי עושה חרם הוא".

שנאת האשכנזים

קללות המרוקאים (1)

האקטיביסט והגזען האנטי-אשכנזי, רון מוסא-כחלילי קובל על הבחנה שנהוגה בתקשורת בין קללות "לבנות" – כאלה שיוצאות מפיהם של אנשי השמאל האשכנזי ונתפשות כהכרחיות לשיח דמוקרטי ביקורתי בריא, לבין קללות "שחורות" – של אנשי הימין של היהודים-הערבים ("הארץ", 10.11). האחרונות מוצגות בתקשורת כביטוי להידרדרות מזעזעת של הדמוקרטיה הישראלית לדיקטטורה באמצעות הלשון.

ידידו ורעו לאקטיביזם האנטי-אשכנזי, פרופסור רם קמחי, מסכים עימו בהחלט אך יש לו השגה אחת.

מוסא-כחלילי מצדד בדבריו של מאור זגורי, שהכריז עם צאת "זגורי אימפריה" כי קללות מאפיינות את המשפחה היהודית-ערבית. ובראיון לרינה מצליח אמר כי קללות עבור יהודים-ערבים הם "שחרור, חלק משפה, תת תרבות... חלק מאותנטיות." רם קמחי מתנגד לכך, ומה ההוכחה שלו? "הוויכוח ביני לבין מוסא-כחלילי", מסביר קמחי, "נשען בעיקר על חוויה אישית שונה. מוסא-כחלילי העיד כי בביתו קללות ושפה נמוכה היו חלק מהיומיום. אינני זוכר זאת מביתי. להיפך. אבי, שהיה בוגר בית מדרש איטלקי לרבנים ומורים לעברית, ובעל עברית הדורה ומדויקת, היה מתקן לכולם את העברית, בעיקר לפוליטיקאים האשכנזים מהטלוויזיה שהוציאו אותו מדעתו עם היידישיזמים שלהם. לעומת זאת, לשכנים האשכנזים שלנו מלמעלה – היום אחת המשפחות העשירות בישראל – היה ילד בן גילי, שהפך לחברי הטוב. הערצתי אותו, בעיקר על שום המיומנות שהפגין ביריקה למרחק ו...בקללות."

[רמי קמחי, כחלילי, "קללות אינן חלק מ"תרבות מזרחית", "אל-ארצ'י" 17.11.21].

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10393485

הבנתם?  פרופסור רם קמחי האנטי-אשכנזי, הוכיח שהאיטלקים אינם יהודים-ערבים, ואינם מקללים כמו שמקללים היהודים הערבים-המערביים-מוגרבים-מרוקאים. מ.ש.ל. זגורי.

קללות המרוקאים – סמי שלום שטרית (2)

סמי שלום שיטרית, יהודי-ערבי-מערבי-מוגרבי-מרוקני, אקטיביסט אנטי-אשכנזי ואנטי ציוני, מקלל את האשכנזים בערבית: "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם."

שטרית חולם על חיסול הדמוקרטיה היהודית והפיכתה לדיקטטורה ערבית נוסח מרוקו. כך הוא חולם על מלך מרוקו.

סמי שלום שטרית – תנו לי מלך מרוקאי

תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד,

וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים,

ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות.

אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –

ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים

"אללה יברכ פי-מולאי סידי."

קללות המרוקאים – דוד אמסלם (3)

פרשת "כי יבוא אמסלם לשלטון" – ביטול הצדק.

דומה כי מאז פרשת כי תבוא (דברים כ"ו) לא נתקלנו בקללות איומות כמו בפרשת "כי יבוא דוד אמסלם לשלטון."

יש לומר לזכותו של ח"כ מהליכוד, דוד אמסלם שהוא אינו שונא את כל האשכנזים, אלא רק את האשכנזים השמאלנים. (אף מילה מצידו על השמאלנים מבין היהודים המערביים-מוגרבים-מרוקנים).

"אם אני אהיה יו"ר הכנסת," מכריז אמסלם, "אני לא נותן להם (ליועצים המשפטיים האשכנזים השמאלנים) להיכנס לשטח הכנסת. שילכו לבית המשפט העליון שלהם. גם את השופטים שם נחליף מיד – ביום שננצח. נגמר הסיפור הזה של בגין 'יש שופטים בירושלים'. אנחנו נדרוס אותם. נביא להם חוקים על הראש שהם לא יתאוששו 20 שנה. כדי לשלוט נמחק את המילה 'צדק'. היא לא קיימת יותר. אנחנו צריכים לכלוא אותם במכלאות, אחרת הם יהרגו אותנו. השמאלנים הם העשירים ובעלי הנכסים במדינה. רק אנחנו נמנה, פקיד שלא יעזור לנו נחתוך לו את המשכורת."

את הממשלה הנוכחית כינה "כנופיה מטורפת, בולשביקית, אנטי-ציונית השתלטה על המדינה. ממשלת פלסטין, סמרטוטי רצפה. חבורת ילדים שמנסור עבאס הארכי-מחבל מנהל אותם. בקרוב הם יעבירו חוק שלא ייתנו לתושבי עיירות הפיתוח להצביע – יגידו למרוקאים שהאשכנזים מתל אביב יותר חכמים."

https://www.mako.co.il/news-politics/2021_q4/Article-38dbff40ce73d71027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

נכון, ממשלת בנט, לפיד, עבאס, נוהגת כלפי האופוזיציה בדרך המסכנת את הדמוקרטיה הישראלית, ויש להיאבק למען הדמוקרטיה, אבל מלחמה למען הדמוקרטיה אינה יכולה להיות מלחמה לחיסולה, כפי שעושה אמסלם. האם בדומה לסמי שלום שטרית מתגעגע אמסלם למלך מרוקו ולדיקטטורה שלו?

בושה וחרפה לבנימין מיליקובסקי-נתניהו החושש לאבד פופולאריות ואינו יוצא בפומבי ומגנה את דבריו של אמסלם.

קללות המרוקאים – מואיז בן הראש (4)

מואיז בן הראש, יליד מרוקו (1957) זכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית. (30 אלף שקל). שירתו של מואיז בן הראש, מתמקדת בשנאת אשכנזים. בשיר שכתב מקלל בן הראש את ביאליק תוך כך שהוא ממחזר את העלילה הגזענית השקרית על ביאליק לפיה הוא שנא ספרדים. והנה פאר יצירתו הפואטית של בן הראש: "אנעל אבוק ביאליק":

אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיָאלִיק

אִנֲּעָל אַבּוּק פְּרַס בְּיָאלִיק

מִשָּׁנָה לְשָנָה זֶה נַעֲשֶׂה מַגְעִיל יוֹתֵר

הַשָּׁנָה שׁוּב זָכָה מְשׁוֹרֵר אַשְׁכְּנַזִּי

בִּפְרַס בְּיָאלִיק

שֶׁהָפַךְ לִפְרַס Bעָאלֶק

אִנֲּעָל הַ-BOOK

מַר בְּיָאלִיק

אִנֲּעָל אַבּוּק

שׁוּב גָּנְבוּ אֶת כַּסְפֵּי מִסֵּינוּ הַדַּלִּים

וְהֶעֱבִירוּ אֶת כַּסְפֵּנוּ לְאַשְׁכְּנַזִּי בֵּינוֹנִי

אִנֲּעָל אַבּוּק שׂוֹנְאֵי סְפָרַדִּים

כִּי הַעֲרָבִים מַזְכִּירִים לוֹ סְפָרַדִּים

וּמָה אִם מְשׁוֹרֵר הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא

שׂוֹנֵא גֶּרְמָנִים כִּי הֵם מַזְכִּירִים לוֹ אַשְׁכְּנַזִּים?

הֲיִיתֶם אוֹמְרִים אִנֲּעָל אַבּוּק

בְּכָל כֹּחַ גְּרוֹנְכֶם, לֹא?

וּמָה אִם לֹא אָמַר? אָז לֹא אָמַר

אֲבָל עַכְשָׁיו פְּרַס בִּי-עָאלֶק

כְּבָר אוֹמֵר אֶת מַה שֶּׁהַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי

אָמַר (אָמַר אָז אָמַר, אָז מָה?)

לְאֻמִּי שֶׁל מִי? יַעְנוּ לְאֻמִּי

אִנֲּעָל הַבּוּק, אִנֲּעָל הַלּוּק

כֻּלָּה כָּתַב חֲמִשָּׁה שִׁירִים סְבִירִים

חַמְסָה חַמְסָה

וּכְבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר לְאֻמִּי.

גם לאשכנזים יש קללות

בן הראש טוען לאיכות הפואזיה שלו כך: " וְאִם תֹּאמְרוּ קְלָלוֹת זֶה לֹא שִׁירָה / עֲלֵיכֶם מוּטֶלֶת הַהוֹכָחָה / אֲפִלּוּ הָיְתָה כָּאן חֲרִיזָה."

אז הוכחתי שקללות זה לא שירה. את "השיר" [להלן] כתבתי כמובן כפאראפראזה הומוריסטית אבל, הנה הוכחתי שאני יודע לקלל לא פחות ממשורר מרוקאי. ע"פ התקדים של בן הראש אני מצפה לקבל על היצירה הפואטית הזו, מרובת הקללות, את פרס עמיחי, ואולי אף את פרס ביאליק...

 נעמן כהן

אִנֲּעָל דִינָךּ מוֹאִיז בֶּן הָרֹאשׁ

אִנֲּעָל דִינָךּ מוּסָה אִבְּן רָאס, אִנֲּעָל דִינָךּ.

הַשָׁנָה שׁוּב זָכַה מְשׁוֹרֵר מָרוֹקָאִי בִפְרַס אַשְׁכְּנַזִי.

שׁוּב גָנְבוּ אֶת כַּסְפֵּי מִיסֵינוּ וְהֶעֱבִירוּ אֲלֵיהֶם.

אִנֲּעָל דִינָךּ שׂוֹנְאֵי אַשְׁכְּנַזִים.

כּוּס אֶמ אֶמ אֶמ אֶמָק על הַשְׁקָרִים שְׁטָפַלְתָ על בְּיָאלִיק

כְּלוֹמְנִיק, מָראֹקַאנֶער שְׁכָּמוֹךָ,

אַתָּה חִירִיק אֲפִילּוּ בִּקְלָלוֹת.

חֲתִיכָת חָרָה שְׁכָּמוֹךָ אַ-שְׁטִיקֶלֶע דְּרֶעק.

יוֹפְּטְפוֹיוֹמָט, קִיבִּינִימָט, פִּיזְדָמָטִי,

פְּשָׁקְרֶב חוֹלֵירָה יאַסְנָה,

שָׁרְמוֹטָה אִבְּן שָׁרְמוֹטָה קוּרְבֶע,

מְשׁוֹרֵר עָאלֶק...

כֻּלָּה כָּתַב דְּרֶעק,

וְּכְבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ "מְשׁוֹרֵר פְרֶענְק".

כמובן שכאשכנזי מקלל לא קיבלתי את פרס עמיחי או ביאליק, אבל הוכנסתי (עם אהוד בן עזר) כ"גזען אשכנזי וצורר" לאתר הגזעני האנטי-אשכנזי של שאול סלע "המאבק המזרחי –  הציונות האשכנזית אם לזונות ולתועבת הארץ."

[אהוד: בניגוד למואיז בן הראש, אני מעודי לא קיבלתי פרס ספרותי, וכמובן שלא עבור שיריי].

שלמה זנד מכחיש העם היהודי מכחיש גם את השמאל

הפולני-אוסטרי האנטישמי, והאנטי-ציוני, סאמק-שלמה זנד, מכחיש העם היהודי (ע"פ טענתו שאין עם יהודי האם הוא החליט סוף סוף לאיזה עם הוא שייך? האם לעם הפולני (מקום הולדת הוריו), או לעם האוסטרי (שם נולד?) – עושה יחצנות לספר חדש: "קיצור תולדות השמאל בעולם". מצבו של השמאל בעולם עגום הוא כותב. (אין תימה אם איש גזען כמוהו מייצג את מה שהוא מכנה שמאל), ודווקא הקפיטליזם מנצח ומביא יותר שוויון בין בני אדם.

זנד גדל בבית קומוניסטי-סטליניסטי. אחרי מלחמת ששת הימים הוא הצטרף לארגון מצפן הפרו-איסלמי, (ודוק: לכאורה היה "מצפן" ארגון סוציאליסטי, למעשה היה ארגון התומך באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי) – אולם הוא התאכזב מהצעירים המבוססים עם הרעיונות האוטופיים הגדולים להגדרתו.

כעת ההיסטוריון האנטישמי והאנטי-ציוני, שבעקבות סטלין, היטלר וערפאת הכחיש את העם היהודי, עושה חשבון נפש של מה שהוא מכנה שמאל ואף רואה אותו כביוגרפיה שלו.

"אני ניתקתי כל קשר עם הקומוניזם עם כיבוש פראג ב-1968", מספר זנד, "חתמתי על עצומה נגד הפלישה והמפלגה ניתקה איתי קשר," אבל "מאו וסטלין עדיין נמצאים כאילו במשפחה אחת, למרות שאני לא אוהב את זה. מבחינה רעיונית אני לא מתכחש לעובדה שגם לפול פוט, שאחראי לרצח העם בקמבודיה, היו עמדות שתואמות בחלקן גם לאידיאולוגיה שלי. את כולנו אפף המיתוס של שוויון. נשאר לי מקום חם בלב ללנין."

למרות העיקרון המרקסיסיטי של הדיקטטורה של הפרולטריון סבור זנד בעיוורון מוחלט שהפשעים של הסטליניזם והמאואיזם נובעים מהמנטליות הרוסית והסינית, ולא מהאידיאולוגיה המרקסיסטית. למרות זאת זנד מתנאה בעצמו: "אין יותר דבר כזה אינטלקטואלים בצרפת. אין יותר אנשים כמו מישל פוקו ופייר בורדייה. בצרפת," קובע זנד, (בישראל יש עדיין, למשל אני... זנד).

כאיש "שמאל" מתגזען זנד נגד תומכי נתניהו. "הדבקות של הקהל הזה בנתניהו, שהוא סמל האשכנזיות, היא כמובן מייאשת. צאצאי הערבים היהודים שהובאו לפה או באו לפה למדו שבשביל להיקלט פה הם צריכים להיות כמה שפחות ערבים. אבל אני לא פוסל אותם, כי עתידי תלוי בהם. אני מאמין שלטווח יותר ארוך הם ייפטרו מהסינדרום של לא להיות ערבי בכל תנאי."

ודוק: הוא מכנה אותם "ערבים-יהודים", ולא "יהודים-ערבים" שהרי לפי שיטתו אין עם יהודי והם שייכים לעם הערבי, כלומר ערבים בני הדת היהודית.

במשפט סיום של הראיון אומר זנד: "אני כבר מזמן לא תופס את עצמי כגיבור של מעמד הפועלים."  (עפרי אילני, "ראיון עם שלמה זנד", "אל-ארצ'י", 17.11.21)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10393869

זה כמובן משפט מאוד מאפיין אותו, כי עם כל הפסבדו אינטלקטואליות של זנד והתנאותו כאיש שמאל  –מצב הפועלים מעולם לא נגע לו, מעולם גם לא עסק בהגות שתביא לשיפור במצבם. הוא היה תמיד רק סלון קומוניסט שבעצם היה מסווה להיותו אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי. כמה עלוב זנד לעומת הוגים סוציאליסטיים מנהיגי הציונות הסוציאליסטית כברל כצנלסון, מאיר ולד-יערי, יצחק טבנקין ואחרים, שלא רק הגו הגות סרק, אלא גם יצרו כלים לפועלים. הסתדרות העובדים, משק העובדים, בנק הפועלים, קופת חולים, קרנות פנסיה, קיבוצים מושבים וכו'.

בריטניה החמאס ארגון טרור

באיחור רב יש לומר, בריטניה הכריזה על חמאס כארגון טרור: "אנטישמי". שרת הפנים הבריטית פריטי פאטל הכריזה גם על הזרוע המדינית של חמאס כארגון טרור, ושמה סוף ל"הפרדה המלאכותית בין הזרוע המדינית לצבאית. החוק שיובא לפרלמנט יקבע: עד 10 שנות מאסר לתומך החמאס." (נראה עוד אם יכניסו את ג'רמי קורביין לכלא).

פאטל, אמרה כי הצעד צפוי לסייע במאבק באנטישמיות, הסבירה כי הממשלה תוציא את חמאס אל מחוץ לחוק – ומשמעות הצעד היא שכל אדם שיביע תמיכה בארגון הטרור, יניף את דגלו או יארגן מפגשים עבורו ייחשב כעובר על החוק. את ההחלטה, כך אמרה, היא מתכננת להעביר בפרלמנט הבריטי כבר בשבוע הבא.

"הבנו שאי אפשר יותר להפריד בין הזרוע הצבאית לזרוע המדינית של הארגון. זה מבוסס על מודיעין נרחב, מידע וקשרים לטרור. החומרה שלהם מדברת בעד עצמה," היא הוסיפה כי הצעד צפוי לשלוח מסר "מאוד מאוד ברור למי שחושב שזה בסדר לתמוך בארגון כזה," כלשונה.

ה"גרדיאן" הבריטי דיווח כי פאטל צפויה להגיד היום כי ההכרזה על חמאס בכללותו כארגון טרור היא צעד נוסף שיסייע בהגנה על הקהילה היהודית בבריטניה. "חמאס אנטישמי ביסודו, ואנטישמיות היא רוע מתמיד שאני לעולם לא אסבול. היהודים מרגישים באופן שגרתי לא-בטוחים – בבתי ספר, ברחובות, בבתי התפילה שלהם, בבתים שלהם וברשת."

פאטל צפויה לומר עוד, לפי ה"גרדיאן, כי "לחמאס יש יכולות טרור משמעותיות, כולל גישה לנשקים רבים ומתוחכמים, כמו גם מתקני אימון לטרור. הארגון היה מעורב באלימות ובפעולות טרור אלימות זמן רב. ההכרה הנוכחית בחמאס יוצרת הבחנה מלאכותית בין חלקים שונים בארגון, ונכון לעדכן את ההכרה הזו. זה צעד חשוב, בעיקר לקהילה היהודית. אם נאפשר קיצוניות, זה ישחק את הביטחון."

ארגון חמאס כבר הוצא אל מחוץ לחוק כארגון טרור. בין היתר בארה"ב, קנדה ומדינות האיחוד האירופי. בריטניה מצידה הכירה עד היום רק בזרוע הצבאית של חמאס – עז א-דין אל-קסאם – בתור ארגון טרור, ושמה בצד את הזרוע הפוליטית של הארגון, שעליה נמנים בין היתר איסמעיל הנייה, חאלד משעל ויחיא סינוואר.

בחמאס תקפו כמובן את ההחלטה הבריטית ואמרו: "בריטניה ממשיכה בשלה, ובמקום להתנצל ולהודות בטעויות ההיסטוריות שלה מול העם הפלסטיני, היא תומכת בפוגעים על חשבון הקורבנות. ההתנגדות לכיבוש, ובה ההתנגדות החמושה, היא זכות לפי הדין הבינלאומי," הוסיפו בחמאס, "הכיבוש הוא הטרור. הרג תושבים, גירושם, הריסת בתיהם ומעצרם – זה הטרור. הטלת מצור של למעלה מ-15 שנים – זה הטרור. על בריטניה להפסיק להקשיב לנרטיב ולתוכנית הציונית. אנו קוראים לכל תומכינו בבריטניה ובאירופה ככולה לגנות את ההחלטה הזאת. העם הפלסטיני ממשיך בדרכו לעבר החירות והשיבה, יהיו אשר יהיו הקורבנות. נשיג את מטרותינו מהר יותר ממה שמצפים."

https://www.ynet.co.il/news/article/sjzq234of

100 אמנים ישראליים גזענים תומכים בחמאס

בעוד ממשלת בריטניה מכריזה על ארגון החמאס ארגון טרור, וכתוצאה מכך כל הארגונים האזרחיים העסוקים באיסוף כסף לחמאס במסווה של ארגוני "זכויות אדם" יוגדרו כארגוני טרור, ויוכרזו כלא חוקיים – מכריזים מאה אמנים אזרחי ישראל (מרביתם יהודים), על תמיכתם בחמאס.

https://gisha.org/%D7%9E%D7%90%D7%94-%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%95/

מאת אמנים גזענים תרמו תמונות כדי לממן את הארגון הגזעני התומך בחמאס–  "גישה".  הארגון הגזעני "גישה" הוא ארגון שבחסות מאבק ל"זכויות אדם" אוניברסאליות נאבק על זכות הערבים לגישה לישראל, ולא על זכות היהודים לגישה לעזה. לפי הארגון הגזעני "גישה" – המלחמה של חמאס בישראל וביהודים (לחיסול מדינת היהודים, ולרצח כל היהודים בעולם במצוות מוחמד) היא לגיטימית, ומלחמת ההגנה של היהודים מהפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי של החמאס – אינה לגיטימית.

ודוק: ארגון "גישה" אינו ארגון זכויות אדם אוניברסליות, התומך בשלום ובגבולות פתוחים של שלום בין ישראל לעזה כך שערבים יוכלו להיכנס לישראל, ויהודים יוכלו להיכנס לעזה, כמו בין כל מדינות העולם, אלא תומך בהמשך המלחמה נגד ישראל ובהמשך הסגר שעזה הטילה על ישראל, אך בפתיחת גבולותיה של ישראל בפני ערביי עזה הלוחמים בה להשמידה. ארגון "גישה" אינו תובע אפילו מהחמאס את החזרת גופות חללי צה"ל ואת שני השבויים.

לכן, כל התורם לארגון "גישה" תורם לגזענות ולפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס. בושה לאמנים התמימים שחלקם ודאי רק אידיוטים שימושיים.

נעמן כהן

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [157]

הגיגים קלים על דברים כבדים

כולם אוהבים יהודים

הטורקים אוהבים יהודים

הטורקים – באמצעות רשויות [רשעויות] השלטון שלהם – אוהבים יהודים. הם מארחים אותם חינם אין-כסף בבית-מלון הנקרא בית-סוהר, מאכילים אותם מאכלי-גורמה טורקיים טעימים, ובנוסף מאכילים אותם מרורים, תוצרת המטבח של השף ארדואן. איש זה מומחה גדול במטבחים  – מלשון טֶבַח – טובחים את החשודים בחוסר פטריוטיות, כלומר בהתנגדות לשלטון הנשיא-הסולטן. יש מי שלחשו באוזן, שהנשיא עומד לארח אותם כמה ימים בארמונו [שמו "קן הקוקיה"?] – ויעניק להם אישור מיוחד לצלם מבפנים, מה שצילמו מבחוץ, אך הזוג הנחמד אוקנין מיהר הביתה, לישראל. מכאן הם משגרים תודה לטורקים על האירוח האדיב, ושמחים להיות בבית, במודיעין, רחוק מטורקיה ככל האפשר.

הפולנים אוהבים יהודים

ההפגנות ה"פטריוטיות" של הפולנים הצעירים נגד היהודים, מוכיחות שיש להם מסורת עתיקה מדורות, של "אהבת יהודים" במולדתם, במיוחד יהודים שחוטפים מכות-רצח בפרעות "מסורתיות", תוך שלג של נוצות מתעופפות, ועוד כהנה וכהנה. לפני 80 שנה הם סייעו לגרמנים להשמיד מיליוני יהודים, במחנות-המוות שעל אדמתם. הם אוהבים יהודים  – בתנורים. אהבה זו הם ספגו עם חלב אימם, דור אחרי דור. זה מזכיר לנו את הסיסמה הרוסית מאז: "הכה יהודים – הצל את [רוסיה] פולין."

יהודים מושחתים

חכם-הלכה פלסטיני קבע לאחרונה: מאחורי כל דבר מושחת בעולם עומדים יהודים. הוכחות? הסברים? אין צורך. זה הלא ברור ומוסכם.

האם "חכם" זה קרא לאחרונה את "הפרוטוקולים של זקני ציון" [בתרגום נאמן לערבית], או הגיע למסקנה זו מתוך חוכמתו האישית היתרה? חכם אנטי-מושחתים.

היהודים אשמים

אלפי צעירים ערבים ובדואים מסיימים כל שנה בית-ספר תיכון, חלקם גם מוסדות לימוד אקדמיים, אוניברסיטאות ומכללות בישראל. אבל רובם אינם מוצאים להם עבודה מתאימה והכנסה סבירה. ולא כולם מתקבלים ל"משפחות" שעוסקות בפרוטקשן, סחר בסמים ובנשק, שם משחק הכסף הגדול. אז משעמם להם לצעירים האינטליגנטים הללו, והם משתעשעים ביריות מנשקם, לא רק באוויר, אלא גם בבני-אדם, אם זה בתור גאולת-דם שבטית, או כבוד המשפחה, או סכסוך עסקי, או סתם לשם שעשוע, כמו ילדים יהודים בפורים.

אז מי אשם במצב זה? היהודים כמובן. אין צורך בהסברים והוכחות. אקסיומה. עובדה! 

היהודים לא אוהבים יהודים...

רק היהודים לא אוהבים יהודים. גם כאן אין צורך בהנמקות, הסברים, הוכחות. עובדה!

אני אוהב חזאים

הנה סוף-סוף גשם בסוף השבוע, כפי שהחזאים הבטיחו. מבטיחים ומקיימים. הלוואי כמה חברי-כנסת כאלה, מבטיחים ומקיימים. החזאים הם האנשים היחידים [בנוסף לבני-משפחתי] שאני מאמין להם ללא סייג. ירבו כמותם בישראל.

חזאיות בולטות

אם הייתי רוצה לעסוק בשעשועים לשוניים – כידוע, השפה העברית שלנו משופעת בשעשועים כאלה – הייתי אומר שיש אצלנו, ולא רק אצלנו, ציבור גדול למדי של חזאיות [מלשון חָזֶה] – שעיסוקן בהבלטת החזה שלהן, מכוסה טפח ומגולה יותר מטפחיים, וזאת לצורך מלחמת קיום, אחרת לא היו מתקבלות אל תוך העולם [החרמני] של זוהר וסלבריטי – אצלנו ובעולם כולו. כמו שאומרים בעברית [בארמית]: סדנא דארעא חד הוא.

יהודה גור-אריה

* * *

אסתר רַאבּ

יומן שלאחר המוות

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

א

בלילה העבר התרוממתי לגובה של מאתיים מטר בערך מעל קברי, נשמתי נעשתה קלה יותר ויותר, איזה דלק עילאי ממלא אותה והיא מרחפת כנוצה בין שמיים וארץ. בדיוק כמו בחלומות ההם בימי נעוריי: אני לוחצת ברגליי על איזה חומר ספוגי והוא מקפיץ אותי ואז אני מתאמצת בכל יישותי להתרומם, להינתק מן האדמה – ואני מצליחה, הנה אני מעל גג ביתנו, הנה אני מעל האוקליפטוסים הגבוהים, אני עפה, מניעה את ידיי ורגליי ככנפיים, וזה דורש מאמץ אבל אני עייפה ומתחתיי איזה קהל משונה מתאסף, צועק, מניע ידיים – אבל אני מחוץ להישג ידיהם – ואני מאושרת מאוד.

מה זה לפי פרויד? איני יודעת בדיוק אבל זה אחד מחלומות הילדות שלי, חלום נפלא מלא מיסתורין ובידוד ייחודי.

וכעת אני כבר מתי, בת שבעים וחמש הייתי במותי –

וכעת נשארה לי רק נשמתי, על גופי לא כדאי לדבר. אבל בנשמתי נטבעו סגולות גופי, נדמה לי שגם היא גמישה, בנוייה במתכון ידוע, ספוגה תורשה ויחד עם זה ייחודיות – מה טוב להיות נטול-גוף –

אני מרגישה כעת את בניין נשמתי לא פחות משהרגשתי את בניין גופי ופעולותיו הפיזיות, יש לה גם כן תפקידים שונים – ואני המנחה אותם.

קודם כל אני שואפת בעזרתה את האוויר הצח, רווי-ריחות שאינם פריחת-הדרים – ריחות מסוג אחר, שיש בהם אור וחום ומגנטיות, אני מבחינה בזרי נשמות בחלל – ובהילות נשמות יחידות השטות במרחב; פעם הבחנתי באור הדומה לאור של נשמתי, ומשהו ממנה החל לאותת בהרגשת אושר לא ישוער – ראיתי הבהוב במרחקים – אך מיד כבה, ואולם השאיר משקע בנשמתי כאבק זרחני נפלא – והדים מהדים שונים התעוררו בי וגרמו לי אושר לא ישוער –

מה טפלים היו החיים לעומת קיומי כעת – – כבדה ומסובכת מערכת חיי-אדם-ואדמה – ומיוסדת על חוקים של טורף לטורף –

כאן אין טורפים, כאן הכל זך, מלא אורות מאורות שונים, תחושות של נצחים רחוקים של עבר, קרובים של הווה, ונצחים העתידים לבוא –

אני מחפשת את קרוביי, אבל גם כאן, כמו על האדמה, הדרכים משובשות – אין גשר בין נשמה לנשמה, רק לעיתים רחוקות, בחסד-עליון, אפשר להיפגש לדקה, לרגע, וחסל – הנצחי מכסה על הכל – הוא בולע בתהומותיו – אלה הם חיי היום-יום של הנשמות.

אסתר ראב

*

נכתב 1974 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1974 לערך.

תיקון טעות: בתחילת ההערה ל"מחברת ה'גיהינום'" שפורסמה בגיליון שעבר 1698 – צ"ל:

"נכתב: בין 1970 ל-1977. תקופת התרחשות הסיפור: ראשית שנות ה-70. "

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה שלישית: הגישה הרומאנטית

משה סמילנסקי היה נער כבן שבע-עשרה, כאשר עלה לארץ-ישראל. משפחתו התיישבה בחדרה. נחזור עכשיו רחוק-רחוק לאחור, אל יום שבת בשנת 1891, כאשר הנער משה יצא לטייל בחולות קיסריה, ליד מושבתו החדשה, הטרייה מאוד, חדרה. במהלך הטיול התרחשה פגישה מאוד טראומאטית, מאוד מרתקת, בינו לבין פרש בידואי, פגישה שדומני שעתידה להותיר חותם על כל כתיבתו בעתיד.

אולי תקראי את, ראומה, את הקטע היפה מזכרונותיו של סמילנסקי, המספר על פגישתו הראשונה, בחולות קיסריה, עם הפרש הבידואי.

היבטתי אליו ומראהו היפה הקסימני. מה יפה היה. פראי. ציציות שערות פראיות מתפרצות מכל עברי כאפייתו, עבאייתו הרחבה מתבדרת כשתי כנפיים באוויר, וסוסתו הפראית מגמאה את החול תחתיה. היבטתי ונהניתי ממראה עיניי. אהבתי את הפרא הזה, אשר לפני.

הוא עבר על ידי. נעץ בי מבט של זעם. ליבי היכני. מה הזעם?

וילך לו.

וכשעבר כעשרים צעד, הפך בתנועה מהירה את סוסתו, חזר אלי ויעמוד לפני.

 "קום יהודי, עמוד!"

קולו היה מצווה ומעליב. כבר למדתי להבין במקצת את שפתו, ויותר ממה שהבנתי את דבריו, הבנתי את קולו. לא קמתי.

 "מה לך? מה אתה רוצה?"

 "קום, אני מצווה! לך, לך מפה."

כמה שינאה וכמה בוז בלטו מתוך קולו. ידיי ורגליי רעדו מצער ומכעס. לו היה דבר-מה בידי, כי אז השלכתי למולו. לו יכולתי הייתי נועץ בו את ציפורניי. אבל, יחידי הייתי. הולך ברגל. כל כלי-זין לא היה בידי. למה כלי-זין לנער עברי?

 "לך, לך! אני על אדמתי!" אמרתי לו.

פניו אדמו כדם. וירם את מקלו הלח ויצליף על ראשי. הצליף, דחף בסוסתו, וידהר ממני והלאה.

קפצתי ממקומי כמטורף. רגעים מספר רצתי אחריו, עד שמחשבתי היכתה על ליבי – מה אתה עושה? ואפול על פני ארצה.

אל תלעגו לי, בכיתי. בכיתי כילד, בקול. מרה ועלובה היתה בכייתי. וימים רבים אחרי זה היה ליבי כולו כמכה טרייה. ולא סיפרתי לאיש את עלבוני עד היום הזה. ולא חזרתי עד היום הזה, במשך שלושים ושתיים שנה, לראות את קיסריה.

אנחנו רואים, אפוא, שבשחר יחסיו של משה סמילנסקי, האיכר, והסופר-לעתיד, עם ארץ-ישראל, עם השאלה הערבית ועם דמות הערבי – עומדת פגישה טראומאטית, מאוד קשה, עם אותו פרש ערבי שהיכה אותו משום שהעיז לומר שעל אדמתו-שלו הוא, הנער העברי, עומד.

משה סמילנסקי היה אולי הסופר הרומאנטי ביותר, האוטופיסט הגדול ביותר, בעל הגישה ההומאניסטית והפאציפסטית המקפת ביותר ביחס לדמות הערבי בספרות העברית – והנה אנחנו רואים שגישתו, כזו של סופרים דומים לו מאותה תקופה – לא באה, בשום פנים ואופן, מאי ידיעת המציאות; בשחר כל הדברים שהוא עתיד לכתוב על הערבים, כל ניסיונות הקירבה והאהבה, עומדת אותה חווייה, שאגב – חוזרת שלוש פעמים בספריו בכתביו, בכמה נוסחים, חווייה קשה של פגישה עם המציאות הארצישראלית; ואם הוא חלם בספריו, וניסה להגיע למשהו אחר, ליחסי שלום ואהבה ורעות בין שני העמים, זה לא מפני שהוא התהלך, כחולם תמים, בערפל של אי ידיעת המציאות, אלא משום שידע עד כמה היא קשה, ומכאיבה, כאותו מקל לח שבו הוצלף על פניו בטיול הראשון שלו, בשנתו הראשונה בארץ-ישראל.

*

סמילנסקי לא נשאר לגור בחדרה, ולאחר כשנתיים אנחנו מוצאים אותו איכר צעיר על אדמתו ברחובות, עוסק בנטיעת כרמו הראשון. הרקע הזה, של נטיעת הכרם, שימש לו, כחמש-עשרה שנים לאחר מכן, חומר לסיפורו הראשון, המפורסם, מחיי הערבים, בשם "לטיפה", שנדפס לראשונה ב-1906, והיה ראשון במחזור הסיפורים הידוע של משה סמילנסקי, "בני ערב"; המחזור נדפס בשלושה כרכים, הראשון הופיע ב-1911, באודיסה, ושלושת הכרכים הופיעו במהדורת כל כתביו, ב-1934, בארץ-ישראל, ומאז נדפסו במהדורות רבות.

 "לטיפה", סיפורו הראשון, אופייני ליחסים רומאנטיים אפשריים, אם כי, בסופו של דבר – בלתי-אפשריים, בין יהודי לערבייה. לטיפה היא נערה נחמדה, מלאת חיים, שעובדת בנטיעת כרמו של האיכר הצעיר, המספר, שהוא מן הסתם משה סמילנסקי עצמו. יחסים של רעות, ואפילו אהבה סמוייה, נרקמים ביניהם. כך, למשל, השיחה הבאה.

 "חוואג'ה, האמת הדבר שאצלכם לוקחים רק אחת?"

 "רק אחת, לטיפה."

 "ואצלכם אין מכים?"

 "לא. איך אפשר להכות את זו שאתה אוהב? את זו האוהבת."

 "אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"

 "בוודאי."

 "ואותנו מוכרים כחמורים."

עיני לטיפה היו ברגעים אלה יפות יותר מתמיד, עמוקות ושחורות.

 "אבי אומר," התפרץ הדבר מפיה פתאום. "כי היה נותנני לך לו היית למוסלמי."

 "לי?" שאל יהודה בתמיהה, ולמרות רצונו נתמלט צחוק מפיו.

לטיפה הביטה בו בכאב עמוק, וליבו של יהודה היכה בו. לאחר שתיקה קצרה הוא אמר בקול נמוך:

 "לטיפה, היי ליהודייה, אשלחך לבית ספר ללמוד עברית, ואקחך לי לאישה."

 "אבי יהרגני. אותי ואותך."

הקטע יפה מאוד, אף כי יש בו נימה של יחסי מעסיק ועובדת. ההבדל ביניהם הוא תהומי. הוא בעל-הבית – היא הפועלת. הוא יהודי – היא ערבייה. הוא משכיל – היא אנאלפביתית. הוא מבוגר ממנה. הוא בעל כסף – היא חסרת כל. הוא עצמאי – היא תחת שלטון אביה. וחרף ההבדלים העצומים הללו, מתרחשת בין השניים פרשה של חיבה ושל אהבה.

אגב, לפי עדות סמילנסקי, (ואני יכול להסתמך רק על הספרות, ואינני צריך לצטט זכרונות ששמעתי במשפחתי, שנמצאת במושבה פתח-תקווה מ-1878) – חברים של סמילנסקי נהגו לחיות עם ערביות, במושבות, באותה תקופה. הוא כותב בסיפוריו על חבר-נעורים בשם חוואג'ה נזאר, או לאזאר. החבר היגר לאוסטראליה, וחזר ארצה במלחמת העולם הראשונה, במסגרת הצבא האוסטראלי, והיה דמות ידועה – קולונל מרגולין.

ואותו לאזאר, באחד הסיפורים, אומר לחברו, המספר: מה אתה מתייסר בקשר ללטיפה, ואתה כולך כואב, ולא מוצא פורקן – (סמילנסקי היה אז עדיין רווק) – בוא, בוא נמצא איזה נערות ערביות, ונבלה איתן!

כלומר, יחסים כאלה היו אפשריים באותה תקופה. כי אהבה חופשית, יחסי מין, בין צעירים וצעירות יהודים, לפני הנישואים – לא היתה כל כך אפשרית אז במושבות.

בין המספר ללטיפה נוצרת אפוא זיקה עמוקה, אבל סופו של הסיפור – עצוב. אביה של לטיפה, שייך הכפר, כופה עליה להינשא לאדם מבוגר, והיא נעלמת מעבודתה בנטיעת הכרם הצעיר. לאחר שנים אחדות רואה המספר ערבייה קשישה שבאה למכור תרנגולות במושבה, והנה היא יושבת מול פתח ביתו וקוראת לו. הוא מתבונן בה ואינו מאמין למראה עיניו – זוהי לטיפה, אשר בתוך שנתיים-שלוש הזדקנה כליל. ממחלה או מחייה הקשים, קפצה עליה איזו מין שיבה מוקדמת. והיא שואלת אותו:

 – אתה התחתנת?

 – כן.

 – אני הייתי רוצה לראות את אשתך.

הוא קורא לאשתו, ולטיפה נראית שמחה, מעומק עליבותה, על כך שלפחות הוא, מבין שניהם, חי חיים הנראים בעיניה טובים ונעימים.

זהו סיפור רומאנטי, יפה מאוד, על אהבה בין יהודי לערבייה, אבל גם בו, הנראה כשיא הרומאנטיקה, אין האהבה יכולה להתגשם.

*

על סיפורו זה וגם על האחרים במחזור "בני ערב", חתם משה סמילנסקי בשם: חוואג'ה מוסה. הדבר מורה על רצונו לראות את חיי הערבים מבפנים, לתאר אותם כפרטים, כאנשים בשר-ודם. גם סגנונו העברי של סמילנסקי בסיפוריו אלה, מעניין. הוא אינו מרבה להשתמש במילים ערביות. הוא היה מאוד פוריסט במובן זה, של כתיבה בעברית בלבד, ולא כתיבה ז'אנריסטית, שמרבה להשתמש במילים ערביות. אבל, כאשר בודקים כיצד מדברים גיבוריו הערבים, בעברית – רואים שהוא תירגם את צורות-הדיבור הערביות, את הברכות, כיצד מקבלים פני אדם, איך נפרדים ממנו – ונתן להן בעברית את טעם המזרח, בהחזירו את נוסח הדיבור הערבי למעין מקור תנ"כי.

נביא שלוש דוגמאות, שלושה סיפורים, שמאפיינים את גישתו של סמילנסקי לשאלה הערבית במחזור סיפוריו "בני ערב".

*

 "שייך עבדול קאדיר", סיפור משנת 1909, התפרסם לראשונה ב"העומר", כתב-העת הספרותי הראשון שהופיע בארץ-ישראל, שנערך בידי ש. בן-ציון, ושאף להביא מהווי הארץ.

בסיפור "שייך עבדול קאדיר" נגללת פרשה מסובכת של קניית אדמות רחובות מהשבט הערבי השכן, שבט סתריה. סמילנסקי מנסה לתאר, מן הצד הערבי, את קניית אדמות המושבה, ובעצם את ראשיתה של העלייה הראשונה, ולהציג את הערבים כמקבלים את התיישבות היהודים בקירבם.

בסיפור מתרוצצות שתי מגמות, לפי הדמויות המשתתפות בו. חלק מן השבט נלחם במתיישבים היהודים החדשים, אך אינו מצליח. החלק האחר משלים עם קיומם, אם כי לא מתוך אהבה גדולה. סמילנסקי שם בפי אחד הערבים את הדברים הבאים, הנאמרים בסוף הסיפור:

 "כן, שונאים אנחנו אותם, כלומר – היהודים. תכלית שנאה אשנאם גם אני. אבל יש שאני מתחיל גם לכבדם. מי שאין אלוהים בתוכו, אין מכבדים אותו. הראית כי ימכור יהודי את אדמתו ללא-יהודי? הראית כי יקח שוחד אחד מראשי המושבות כדי להרשיע את בני עדתו?"

 "לא." (אומר הערבי השני), "אבל את כספם הם נותנים לנו ואת עבודתם אנחנו עושים."

 "זאת אמנם," (עונה לו הערבי), "היתה נחמתי כל הימים. אבל מיום שראיתי אותם הצעירים חופרים את התעלה, חופרים ושרים, רפתה גם נחמתי האחת הזאת."

הקטע מאוד מעניין, ואקטואלי. סמילנסקי שם בפי השייך הערבי, שלו היתה האדמה שייכת קודם, את דברי ההשלמה עם בואם של היהודים, ומדוע? – כי צעיריהם עובדים עבודת כפיים; והכוונה כבר לצעירי העלייה השנייה. מעניין כיצד הצדקה זו היתה נראית בעיני השייך הערבי (הדובר מפי סמילנסקי) היום, כאשר עבודת הכפיים בארץ חזרה להיות עבודת ערבים בעיקרה; האם זה לא היה הופך את דעתו על סיכויינו?

*

המגמה של משה סמילנסקי, במחזור סיפוריו "בני ערב", היתה מצד אחד בסימן של גישה הומאניסטית, ומהצד השני – הרומאנטיקה ביחסים שבין שני העמים, ובעיקר בחיי ערבים בינם לבין עצמם.

הסיפור "ברחש", משנת 1923, מתרחש בראשית המאה, או בסוף המאה הקודמת, ומתאר את המוכסים, אלה שהיו חוכרים את המיסים מן השלטון התורכי – בבואם לכפר ערבי, לחמוס את היבול של הפלחים; כיצד הם יושבים אצלם, אוכלים את תרנגולותיהם, לוקחים ממזונם, חומסים את רוב יבולם – ויוצא שהללו עבדו לחינם, ועוד השתעבדו בחובות. אין בסיפור שום דמות של יהודי. כל-כולו בא לתאר את קשי החיים של הפלאח הערבי, מתוך הזדהות עמוקה עימו. המוכסים הם כמו הברחש היורד, עוקץ, מציק, ואי אפשר להיפטר מעונשו.

*

סיפור משנת 1921, "גואל הדם", הוא אחד בסידרת סיפורים בנוסח רומיאו ויוליה, שמיוסדים על מנהג נקמת הדם, שרווח בין השבטים הבידואים, וגם בקרב משפחות הכפריים, הפלאחים.

סמילנסקי מתאר נערה, שאהובה רצח את חתנה, ביום חתונתה. אביו הנרצח מאמץ אותה לבת והיא גדלה אצלו. הרוצח בורח לעבר-הירדן וחי שם שנים רבות. אך הרוצח עדיין חושק בה – הלא לכן הרג את אהובה. אחרי שנים הוא מבקש להתפייס, לשאת אותה לאישה. הנכבדים משפיעים על אבי הנרצח, שגידל אותה, לקבל את הרוצח, לסלוח לו. הוא אכן מקבל אותו, נערכת סולחה, עושים מסיבת חתונה, והרוצח, האהוב-לשעבר, רוכב ומשתתף בפאנטזיה, עם שאר חבריו. וביום אושרו הגדול ביותר, בלב השמחה – לוקח האב השכול את הרובה, יורה בו והורג אותו.

כלומר, גאולת הדם, חוקי החברה הנוקשים – חזקים מכל יחיד. הסיפורים הללו הם עלילות נהדרות למזרחונים, על משקל מערבונים, אם היו עושים מהם סרטים – ובכולם הגורל, נקמת הדם, מתגברים על אושרו של היחיד, ואין לו מפלט מהם.

המאפיין את מחזור הסיפורים "בני ערב" הוא ראיית חיי הערבים מבפנים, ראייתם כפרטים, אף פעם לא כסיוט, אף פעם לא כזרים; וההזדהות העמוקה עימם, הן מצד ראיית סבלותיהם האנושיים, הן בסיפורי אהבתם, והן בצער על מצבם הכלכלי הקשה.

אך זה עדיין לא כל הסיפור.

*

ברומאן "הדסה", שנכתב בשנת 1911, אך התפרסם בספר שנים מאוחר יותר, מתאר סמילנסקי חיים במושבה ארצישראלית שנוסדה בתקופת העלייה הראשונה, קרוב לוודאי שהרקע הוא רחובות, מושבתו. הבעייה המרכזית שהרומאן מעלה היא מפגשם של צעירי העלייה השנייה עם השאלה הערבית, המתרחש במושבה שמייסדיה ומנהיגיה הם איכרי העלייה הראשונה.

הצעירים, אנשי העלייה השנייה, שזה מקרוב באו ארצה, רוצים לעבוד במושבה, רוצים להתערות במולדתם. האיכרים אמנם נותנים עבודה לפועלים העברים, אבל לא במידה מספקת, זאת משום שקשה לצעירים יהודים אלה להתחרות בפועל הערבי. הלה צריך פחות מהם למחייתו, נחשב לחרוץ יותר ולוא רק משום שדרישותיו פחותות יחסית לשכרו. אפשר לרדות בו. הוא לא אינטליגנט, כפועל היהודי, שלפעמים משכיל יותר מן האיכר שמעסיק אותו. זו היתה אז שאלה נכבדה וחשובה כשלעצמה, שאלת העבודה העברית.

ומה קורה במושבתה של הדסה?

המושבה נוסדה על אדמה שהיתה שייכת קודם לערבים, שעיבדו וגם איבדו אותה תוך כדי שקיעתם בחובות; אותם אלה שהבעלות על האדמה עברה אליהם, נושיהם של הכפריים, האפנדים העירונים, מכרו אותה ליהודים. הערבים המקומיים איבדו אמנם את אדמתם אבל המשיכו לעבוד בה כפועלים שכירים אצל האיכרים. והנה באים עתה צעירים יהודים ואומרים: אנחנו גם נהיה הפועלים. זאת אומרת, לא רק שלא תהא אדמתם, אלא גם מקום עבודה אצל היהודים לא יהיה להם.

אנחנו נהיה הפועלים היחידים אצל עצמנו! – זה נשמע היום קצת חלום, אבל זו היתה הסיסמה של אז. האיכרים, תחילה, לא הסכימו לזאת, אך הנה הגיעה שעת מבחן. הם רכשו שטח אדמה חדש למושבה, והיה נחוץ לחרוש אותו חריש שגם מוכיח וקובע את הבעלות. הפועלים הערבים, לא היה אפשר לסמוך עליהם, כי במקרה הזה,הבעייה המעמדית הפכה פתאום לבעייה לאומית. עבודת הפועל הערבי אמנם זולה יותר, אבל אי אפשר לסמוך עליו כשבאים לחרוש קרקע שהיתה שייכת קודם לבני-עמו. ואז נזכרים האיכרים שיש להם קבוצה של פועלים עברים, צעירי העלייה השנייה, ואומרים להם: יש לנו עבודה בשבילכם! יופי! בואו, אנחנו חורשים!

הפועלים, תחילה, שמחים מאוד, כי הם הלא באו לעבוד בארץ, והם יוצאים עם האיכרים לעבודת החריש. מתרחשת היתקלות עם הערבים, אמנם לא מגיעה לידי קורבנות ממש, אבל לסכסוך ולמכות; ופתאום הפועלים העברים נוכחים לדעת שהם נלחמים על כיבוש קרקע, שאמנם נקנתה בדין מידי הערבים.

הדבר מחולל משבר בקירבם. יש בהם האומרים: הלא באנו לארץ כדי להילחם, יחד עם המעמד המדוכא, עם הפלחים, נגד האפנדים ונגד האיכרים, הבורגנים, הקאפיטאליסטים, שהם המעמד המנצל. כך הם חונכו ברוסיה. הם צעירים מהפכנים. הם באו ליישם בארץ את מלחמת המעמדות הסוציאליסטית. והנה מתברר לשם שהקו החוצה הוא בין שני עמים ולא בין שני מעמדות. וכי הם, יחד עם האיכרים, שהם במידה מסויימת שנואי-נפשם מבחינה מעמדית – עומדים בחזית לאומית משותפת מול האפנדים והפלחים גם יחד.

בא תורה של ההתפכחות. אחד הפועלים, לוריא, מסכם בערב את קורות אותו יום:

 "אכזרית היא מלחמת קיום זו," נאנח לוריא ומוסיף, "נמצא שאנו, הפועלים העבריים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבידואים מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם."

סמילנסקי עומד כאן במצב מאוד מיוחד. כאיכר צעיר, כסופר, כאיש שהיה מעורה בעשייה הציונית ובעסקנות הציונית בארץ-ישראל, במובן החיובי והטוב – לימים היה אחד מרוכשי האדמות הגדולים, למען ההתיישבות. בצעירותו היה מקורב לאנשי העלייה השנייה. ידידו הטוב היה יוסף אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר". בהשראת אינטליגנציה עברית צעירה זו הוא החל לכתוב. היה קרוב אליהם. אבל כאשר התחדדה השאלה של העבודה הערבית – חל לדבריו קרע בינו לבינם.

מדוע?

סמילנסקי אמר: אני מחייב עבודה מעורבת, שיהודים, וגם ערבים, יעבדו אצל האיכרים במושבות. אבל אתם, שאומרים עבודה עברית בלבד – (דבר הנשמע היום אוטופי מאוד) – אתם בעצם מקצינים את הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ-ישראל, ועושים דבר שאסור לעשותו – די לנו שקנינו מהערבים את אדמותיהם, לא ייתכן שגם ננשל אותם מזכותם לעבוד אצלנו, עליהן.

*

בשנת 1912 חזר סמילנסקי ארצה לאחר ששהה, לצורכי ריפוי, כשנתיים בחוץ-לארץ. בינתיים נתרחשה פרשה פוליטית של מרד בתורכיה, עלו לשלטון "התורכים הצעירים", ניתנה ה"חוריה", הכרזה על יתר זכויות לנתיני האימפריה העותומנית. הדבר עורר תקוות אך גם גרר מהומות, ליבה את אש התנועה הלאומית הערבית בסוריה ובארץ-ישראל. היו גם התנכלויות ליהודים ביפו, בעקבות אותו ליבוי. וכאשר חזר סמילנסקי ארצה, היא נראתה לו שונה מזו שעזב, וסוערת.

ב-1912 יצא סמילנסקי מהארץ לטייל בלבנון ובסוריה, ועל אותו מסע כתב לימים ברומאן האוטוביוגראפי היפה שלו, והחשוב מאוד להבנת השאלה הערבית, שקרא לו בשם: "בצל הפרדסים".

אגב, את עבודתי על השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית – קראתי בשם "צל הפרדסים והר-הגעש", כאשר המרכיב הראשון, צל הפרדסים, שמבטא את הרומאנטיקה, לקוח משם ספרו של משה סמילנסקי.

סמילנסקי מתאר איזו תדהמה אחזה בו בשיחותיו, לאורך כל הדרך. הוא מתאר את נבטיה, ביירות, מגיע לדמשק, ובדרכו משוחח עם ערבים מחוגים משכילים יותר מאלה שפגש בארץ, ביפו ובמושבות. נפגש גם עם יהודים מקהילת ביירות, יהודים מזרחיים. נדהם להיווכח איזה אנטאגוניזם חמור מעורר הרעיון הציוני, מעוררת ההתיישבות בארץ. אומר לו אחד היהודים בביירות:

 "זקניכם מדברים אל הערבים בלשון הבקשיש, וצעיריכם בלשון המגלב."

כלומר, הזקנים שלכם, אנשי העלייה הראשונה, סבורים שאפשר לקנות הכל בכסף, גם אדמות וגם יחסי שלום ושכנות טובה עם הערבים; ואילו חברי ארגון "השומר", האקטיביסטים, צעירי העלייה השנייה – הם משתמשים במגלב, אינם חוששים להגיע לעימות אלים עם הערבים.

זו, בין השאר, התייחסות למאורע של הסתבכות חברי "השומר" בהריגת ערבי בפולה, היא מרחביה (ליד עפולה), שהיו לו הדים רבים באותה תקופה, ולא נעסוק בכל היבטיו. על כל פנים, ההאשמה היא – אין לכם שום קשר עם המשכילים הערבים העירוניים בארץ. אתם מכירים רק את האפנדים, שמוכרים לכם את האדמות, ואת הפועלים הפשוטים. אבל דעו לכם שרוחשת תנועה לאומית ערבית חזקה מאוד בלבנון, שכולה ניזונה משנאת המפעל הציוני.

חוזר סמילנסקי נדהם לארץ-ישראל, ובא אל רעו הטוב אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר", מראשי הפועלים בארץ באותה תקופה, ואומר לו: אזעקה! האם איחרנו את המועד? מוכרחים לעשות משהו כדי שלא נגיע לידי התנגשות לאומית חמורה!

וכותב סמילנסקי, בספר "בצל הפרדסים", על פגישתם:

כהלום רעם היה ובליבו הרגשה עמוקה וכאובה כי נפלה כאן, במהלך מפעלנו בארץ, איזו טעות מרה. מפעל צודק כמפעלנו אי אפשר שיעורר על עצמו שיטנה ושנאה כאלה. הרי לא לארץ נושבת באנו, לנשל ממנה את ילידיה, כי אם לארץ שוממת בשני-שלישיה, על מנת להקימה ולהחיותה לטובתם ולרווחתם של שני העמים, שהם עמים אחים, מראשית הופעתם בתולדות האנושות. אולי שגינו אנחנו, ולא בחרנו את הדרכים הנכונים, את האמצעים הנאותים, ודרכינו ואמצעינו הטילו צל על מטרתנו הטהורה. ומדוע לקויה כל כך התעמולה שלנו בעולם הערבי, וכמעט שאין אנו עושים מאומה לקרב את הלבבות. האם איחרנו את המועד ואין לתקן את המעוות?

יהודה, כך שם גיבורו של משה סמילנסקי ברומאן, המשיח את דאגתו בפני חברו יוסף אהרונוביץ, נענה:

 "דאגות עמנו כה מרובות, ואתה לא מצאת לך אלא את הבעייה הערבית?"

היחסים בין שני החברים משתבשים. את תוצאות ביקורו-מסעו בלבנון ובסוריה באותה שנה, 1912, ושיחתו עם יוסף אהרונוביץ על תיקון המצב, מסכם סמילנסקי כך:

 "פיתרון לבעייה הערבית קשה למצוא. קל יותר לאבד חבר."

קריאה מומלצת לשיחה שלישית

משה סמילנסקי: "לטיפה" (1906), "שיך עבדול קדיר" (1909), "ברחש" (1923), "גואל הדם" (1921) – מתוך המחזור "בני ערב" (1934-1911), וכן – "הדסה" (1911, הופיע 1934), "זכרונות" (1928) ו"בצל הפרדסים" (1951).

מאמרי אהוד בן עזר:

בצל הפרדסים. (משה סמילנסקי). אתגר. 20.1.1966.

מסע 1912 ללבנון ולסוריה. (על משה סמילנסקי, המשך). אתגר. 1966.

בצל הפרדסים (למשה סמילנסקי). קריאה אפשרית. למרחב. 21.2.1969.

הדסה למשה סמילנסקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 25.6.1971.

בכי מר פרץ מפיו. (משה סמילנסקי). אות. 9.3.1972.

האם איחרנו את המועד? (משה סמילנסקי). על המשמר. 1.8.1975.

מולדת לדוד שמעוני. ספרי דורות קודמים. הארץ. 15.12.1972.

הכפר הערבי למשה סטבסקי. קריאה אפשרית. למרחב. 2.4.1969.

הזורעים בדמעה למשה סתוי (סטבסקי). ספרי דורות קודמים. הארץ. 8.9.1978.

מבעד לצעיף ליעקב חורגין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 7.9.1973.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, תודה על פרסום שיריי, ותודה על הגיליון הנפלא הזה (שהולם לומר זאת על הגיליונות שאתה שולח תמיד).

יום נעים,

אירית שושני

* אהוד היקר, תודה על פרסום המאמר שלי על ספרו של אביגדור קהלני. מה שלא כתבתי במאמר הוא שהרב ישראל לאו, שזוכה לשבחים בספר של קהלני על מנהיגותו, כתב בספר שלו "אל תשלח ידך אל הנער" שהוא ניצל בשואה משום שהוא חוליה בשלשלת רבנים מפוארת. ההיגד הזה כל כך הרגיז אותי, ששלחתי לו מכתב נזעם.

עוד איש שזוכה לשבחים בספר של קהלני הוא רון חולדאי, וגם לגביו אכתוב מספר מילים (שלא נכללו במאמר): הוועד הפועל של גימנסיה הרצליה בחר בחולדאי שיהיה מנהל במוסד. אני הייתי מפקח כולל של הגימנסיה, ואחד מתפקידיי היה לבדוק שלכל המורים יש רישיון הוראה על-יסודי. לחולדאי לא היה רישיון, ולכן הצעתי לו דרך מהירה להשיג אותו. הוא סירב קטגורית להשתלם לקראת רישיון בנימוק שהוא תת-אלוף, והיה מפקד של בסיס של חיל האוויר, ולכן ניהול בית ספר זאת משימה קלה עבורו. הבהרתי לו שלא ייתכן שאני אדרוש מכל המורים שיהיה להם רישיון, כאשר למנהל אין, וגם לא מוכן להשתלם לקראתו בדרך הכי קצרה האפשרית. לא עזר לי כלום, לאיש היו מהלכים בצמרת המשרד, ואלה הציעו שמפקח אחר, שיהיה מוכן לבלוע את הצפרדע, יפקח על המוסד. וכך היה. האינצידנט הזה מוכיח עד כמה הפרופסיה הוראה נחותה בעיני הציבור, וגם בעיני צמרת משרד החינוך.

אורי הייטנר מתאר כיצד החרדים האנטי-ציונים שולטים על תחום שהוא בנפשנו – הקשר עם העולם היהודי בגולה שרובו רפורמי וקונסרבטיבי. הם דורשים לבטל תוקפם של גיורים, לא רק מחו"ל, אלא גם מהרבנות האורתודוכסית בארץ שאיננה "מטעם". הם לא תורמים דבר, ושולטים על המדינה הזאת. אני מבקש הסבר מאורי הייטנר, או ממי שמוכן לענות על שאלתי: כיצד עיכוב באישור התקציב על ידי נתניהו מנע את קיום הרוטציה עם גנץ?

שלך,

משה גרנות

* [בתשובה לבקשה לקבל את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" – ]

ואו, תודה רבה – מעניין אותי ברמות. ישר כוח על כך ועל כל מפעליך.

לפני שנים התוודעתי אל כתיבתך בסיפור בשם רמי של מירה (אם איני טועה) ואהבתי מאוד,  הוא פורסם בירחון את, נדמה לי,  ואח"כ גיליתי שהוא חלק מהספר השקט הנפשי, אם איני טועה, וקראתי גם אותו. ובמהלך השנים פה ושם אני עוקבת אחרי פרסומיך. 

זה מצטרף לסקרנות על "שרה גיבורת נילי".

שוב בתודה וברכה,

תמר

אהוד: את צודקת. הסיפור "רמי של מירה", שהתפרסם גם בקובץ סיפוריי "הפרי האסור" (1977), שב ונכלל ברומאן שלי "השקט הנפשי" (1979), כאשר שניהם הם מגיבורי הרומאן. אני אוהב לחזור ולכלול את גיבורי סיפוריי, כמו מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה – גם ברומאנים שלי, ולמעשה כמעט כל כתיבתי בפרוזה היא כמו רומאן אחד גדול, וכמובן נידח, עקב ההתעלמות ממני ב"פליאדה" של הספרות העברית ה"חשובה" וה"קאנונית" (אשר חלקה טרחני ומשעמם).

* למר אהוד בן עזר, בתור אזרח מדינת ישראל ברצוני להודות ולהביע את הערכתי העמוקה לכל הגורמים אשר טיפלו בשחרור של הזוג – נטלי ומורדי אוקנין, והחזרתם הביתה למדינת ישראל, לעיר מודיעין.

בראש ובראשונה לנשיא המדינה יצחק הרצוג וצוות לשכתו.

לרה"מ נפתלי בנט וצוות לשכתו.

לשר החוץ יאיר לפיד וצוות לשכתו.

למנכ"ל משרד החוץ אלון אושפיז וצוות לשכתו.

לכל העובדים/ות במשרד החוץ.

למנהלת המחלקה לישראלים בחו"ל באגף הקונסולרי של משרד החוץ סימה דובדבני.

לממונה על שגרירות ישראל באנקרה, ומנהלת המגעים מול טורקיה אירית ליליאן.

לקונסול באיסטנבול רונן לוי.

לקונסול הכללי בטורקיה אודי איטם.

לראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים דדי ברנע.

לעו"ד ניר יסלוביץ.

לראש העיר מודיעין חיים ביבס וצוות לשכתו.

להנהלת והעובדים/ות ב"אגד-חברה לתחבורה בע"מ" ולמנהלת השיווק לאה וסרמן.

לכל אמצעי התקשורת במדינת ישראל.

לכל עם ישראל ולכל מי שסייע בשחרורם.

על כך נאמר בירמיהו פרק ל"א פסוק ט"ז :"ושבו בנים לגבולם."

ובברכות השחר: "ברוך אתה ה'  אלוקינו מלך העולם מתיר אסורים."

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* הגברת נטלי אוקנין לא רק צילמה את מעונו של ארדואן ממגדל גבוה, אחרי שבשיִט עם בעלה הצביעו לה על המעון, אלא גם סימנה אותו בצילום בעיגול אדום, וכניראה גם שלחה את התמונה בווטסאפ או ברשת אחרת – לישראל! עכשיו, במקום לעשות ממנה גיבורה, ראוי שהיא תתנצל על כך שבקלות-דעתה, זאת בלשון המעטה – סיבכה מדינה שלמה!

* הי אודי, ציטוט מעיתונך האחרון: "ובממשלה הזו יהיה אפשר גם להעביר את חוק החשמל, שיאפשר לַבנייה הפרועה והלא-חוקית של בדואים בנגב ושל ערבים באזורים אחרים בארץ – להתחבר למערכת החשמל התקנית של מדינת ישראל! – יהודי אזרח ישראל שיעשה זאת על דעת עצמו בתל-אביב או בכל יישוב יהודי אחר בארץ – ייתבע מיד ויועמד למשפט!  – אלא אם כן הוא גר בעיר חרדית מפגרת (שזה סוג נוסף של אוטונומיה בישראל) – והוא מספק לעצמו חשמל פיראטי מגנרטורים פרטיים באמצעות כבלים מסוכנים-להחריד בימי שבת וחג, כי לדעת המפגרים האלה, בחברת החשמל מחללים כביכול את השבת (ולא איכפת להם שזה כדי לספק את החשמל החיוני לכל המדינה, אזרחיה, חוליהָ וביטחונה!)"

ואני שואלת – מי לא מנע את המצב הזה כל שנות כהונתו של נתניהו, וגרם לאישור דה פקטו של המצב? ממשלת בנט? איפה היה נתניהו ראש הממשלה שלא פעל, ולא עצר מטעמים פוליטיים את המצב הזה? מי נתן ל"אוטונומיות" האלו כפי שאתה מכנה אותן לגדול ולהתפתח ללא בקרה וללא חוק? בנט?

בנדלה

אודי: אוי, את צודקת! איך שכחתי? הלא בכול אשם נתניהו, ולפניו אשם אולמרט, ולפניו אשם אריק שרון – ולפניהם אשם דוד בן גוריון שלא גירש ב-48' את כל הבדואים מהנגב – והיה משאיר לנו מדינה נקייה מבדואים פוליגמיים עם מאות נשים פלסטיניות מעזה שנישאו להם, ואשר צאצאיהן המרובים גדלים בזכות הביטוח הלאומי שלנו וחלקם מתפרע עכשיו בבאר-שבע!

כל זאת כמובן מבלי לפגוע במרבית הציבור הבדואי שקשר גורלו בנאמנות עם מדינת ישראל והגיע בה להישגים רבים.

* ציטוט: פרעות קטלניות של מוסלמים ומהגרים ברוטרדם, לילה של אימה, דיווחים על הרוג [סרטון].

במשך שעות הלילה [20.11] התפרעו מוסלמים ומהגרים אפריקאים ברחובות העיר ההולנדית רוטרדם, העלו באש מכוניות משטרה, מכוניות, חנויות, בזזו והחריבו. המשטרה ירתה לעברם, פצעה שבעה ויש דיווחים וצילומים על הרוג אחד. המשטרה ההולנדית לא רצתה להתייחס להרוג.

כיוון שאסור לומר שם מוסלמים ומהגרים, הם מייחסים את זה להפגנות נגד הגבלות הקורונה, אך זהות המתפרעים ברורה בכל הסרטונים, אך הצטרפו אליהם אנארכיסטים.

אנחנו בישראל קוראים למשטרה ההולנדית לנהוג ריסון בתגובות היתר שלה, ומדגישים שאין פתרון אחר אלא פתרון חלוקה לשתי מדינות: להולנדים מקוריים ולמוסלמים. אין פתרון אחר. אמסטרדם תחולק עם חומה, כְּבירה של שתי מדינות.

על ממשלת ישראל להתחיל להזרים כספים לטובת הימין העמוק בהולנד, כפי שממשלת הולנד מזרימה כספים לישראל [לארגונים פרו-פלסטיניים]. הרי מדובר בעניין של זכויות אדם, הנרמסות בהולנד, כפי שתראו כאן, ולכך לא נוכל להסכים: [סרטון].

השוטרים ההולנדים יורים במפגינים באופן לא מידתי, ויש להעמיד את האחראים לדין. [סרטון].

זה יהיה מעניין אם ממשלת הולנד תעמוד לדין על הפשעים האלה בהאג, שבהולנד, יהיה להם קל"ב. השוטרים יורים ויורים. [סרטון].

עוד ממראות הלילה [20.11], וזה יהיה גורלם. ראש עיריית רוטרדם הוא כבר מוסלמי. ומתברר שאפשר לעשות שימוש היברידי באופניים ההולנדיות: גם לזרוק על שוטרים. חדשנות. הייטק. אחד מתפרע כשעליו דגל מדינת נרניה: [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 20.11.2021.

* ציטוט: הבריחה הגדולה מ"לבנון" – ביקשו מקלט מדיני: [סרטון].

החכמים ברחו מ"לבנון" כבר לפני דורות. הטיפשים נשארו, ועכשיו הם נמלטים מהיישות הקורסת.

39 לבנונים ביקשו הלילה [19.11] מקלט מדיני בברצלונה. הם היו בטיסה לא ישירה בין קהיר לדרום אמריקה, עם עצירת ביניים בברצלונה. כאשר ירדו בשדה התעופה הספרדי, הם נמלטו, וביקשו מקלט מדיני כאיש אחד. בקשתם כנראה תאושר, מה שאומר שגל של לבנונים יתחיל להימלט לַעולם, אם בכלל יתנו להם להיכנס מעכשיו.

לא מאשים אותם, ועכשיו נבין באיזה גן עדן חיים הערבים בישראל או אלה ביו"ש ובעזה. בכל העולם הערבי מקנאים בהם על שהם חיים בחסות המדינה מהמוצלחות בעולם, אך גם הם מהגרים. אירופה עדיפה להם.

המצב בלבנון ממשיך להחמיר: [נסראללה מחמיר את המצב, מעליב ומאיים על סעודיה. סרטון. סוף עידן: כווית סוגרת את שעריה בפני לבנונים. סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 19.11.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל