פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1700

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א בכסלו תשפ"ב, 25.11.2021

עם הצרופות: 1. אדוה קפלן-דרור. (צילום טלי נחשון). 2. הקאסבה בקרית מלאכי. (צילום אדוה קפלן-דרור). 3. מתוך הסידרה תחנת כוח – רישיון להרוג. (צילום אדוה קפלן-דרור).   

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: בכל פינת רחוב. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. בשוכבו גווע. שיר על קץ האב מאת דילן תומס. // אירית שושני: צִיצֵי זָהָב בְּכֹתֶל חַי. // יורם אטינגר: עקרון מעגלי המים האיראניים. // יוסי אחימאיר: טורקיה או תורכיה? // יצחק הילמן: ארה"ב השלימה עם איראן גרעינית. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏24.11.21. // יוסף עוזר: שלושה שירים. שׂישׂי מאיר: קָפֶה. // מנחם רהט:  ראש הממשלה והשרים שבירכו על זכייתה של סדרת הטלוויזיה 'טהרן' בפרס אמי היוקרתי הבינלאומי, שכחו שהיא משבחת את האוייב ובזָה לאתוס הישראלי. // אילן בושם: 15 שירים ל"חדשות בן עזר", סוף נובמבר 2021. // עדינה בר-אל: עין פקוחה לאדם ולסביבה. לוחמת למען אדם וסביבה. // מינה גורל: שני שירים. // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריה החדש של פנינה פרנקל "חלומות של סוף הלילה". // אסתר רַאבּ: יומן שלאחר המוות. א. ב. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה רביעית: מרירות המציאות. ברנר. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

בכל פינת רחוב

בְּכָל פִּנַּת רְחוֹב

תִּמְצָא שִׁיר

שֶׁלֹּא נִכְתַּב.

בְּכָל חִיּוּךְ

טָמוּן מִשְׁפָּט

שֶׁלֹּא בֻּטָּא.

וּבְכָל שִׂיחָה

נִמְצֵאת פִּנָּה

אֲשֶׁר דִּלְּגוּ עָלֶיהָ.

1960

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

בשוכבו גווע

שיר על קץ האב מאת דילן תומס

בשנות חייו המעטות והרעות בחר המשורר הוולשי דילן תומס  (1914-1953) להקדיש את רוב זמנו לעבודה עיתונאית ולכתיבת תסריטים ותסכיתים. הידוע שבהם הוא מחזה-התסכית האחרון שלו  תחת חורש חלב (Under Milk Wood), ש"שחקניו" הם קולות (נוסח עברי: שולמית הראבן, 1987).

במאי 1953, בזמן מסע לארצות-הברית, שבמהלכו עתיד היה להשתתף בביצוע הבכורה של  מחזהו המקורי בקמברידג' מסצ'וסטס, הוא התמוטט מהרעלת אלכוהול שממנה מצא את מותו לפני שמלאו לו ארבעים שנה. הוא מת כשנה-שנתיים בלבד לאחר מות אביו.

את שירו "Do Not Go Gentle into that Good Night", שהוא אולי הנודע בשיריו, כתב המשורר הצעיר לצד ערש אביו הגוֹוע. בשוליו רשם: "שיר זה נכתב בעת חוליו האחרון של אבי, תומס, ד. ג'. תומס, אשר שימש מורה בבית-הספר היסודי בסוואנזי." השיר מפציר באב שלא ילך אל מותו בכניעה ובהכנעה; שימשיך להיאחז בחיים בכל מחיר ולא יוותר על המאבק. המשורר זועם על האב שבשמיים הלוקח ממנו את אביו, ועם זאת מרחם על שני האבות גם יחד – על האב הביולוגי ועל האב הטרנסצנדנטי-האלוהי. נרמז כאן שגם כוחו  של האב שבשמיים  הולך ואוזל, ממש ככוחו הדל של האב הגוסס (במונחים ניטשיאניים, למעשה לפנינו תמונה של "מות האלוהים", וכניסוחו האֶפּיגרמטי הקצר של פרידריך ניטשה: "Gott ist tot").

סופו המר של האב שלא חָטָא הוא שגורם למשורר הצעיר לאבד את אמונתו בהשגחה העליונה וביכולתה לסייע לברואיה. הוא התבונן בחמלה ובדאגה בשני האבות שכוחם הולך ומתמעט. הבן  קורא בשיר לאביו הביולוגי שלא לנהוג בסטוֹאיוּת  מאופקת, אלא למרוד בגזר דינו של החלוף – לנסות לעצור את גלגלי הזמן מִלכת. לשיר זה של דילן תומס, המצוטט תכופות בהלוויות, יש תרגומים אחדים, ההולכים ומתרבים מעשור לעשור. גם יאיר לפיד, בתקופה שבּהּ היה עיתונאי בעיתונות הכתובה והמשודרת, תרגם את השיר הזה וקרא אותו על קבר אביו יוסף (תומי) לפיד.

והערת שוליים:  כשהתפּרסמה בעיתון "הארץ" מיום 17.2.2004 השוואת תרגומים של השיר שלפנינו, התברר שאחדים מהמתרגמים בחרו לתרגם את המילה האנגלית "bay"  שבבית השלישי במילה העברית "מִפרץ", וכך נולדה בתרגומים הללו טעות מביכה ואבּסוּרדית. המילה "bay", שנבחרה במקור האנגלי כחרוז למילה "day", מציינת את  צמח ה"דפנה" או ה"עָר"; וכאן: את זר הדפנים  שנהגו להניח  בימי קדם על ראש המנצח.

Do Not Go Gentle into That Good Night

By Dylan Thomas

Do not go gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

Though wise men at their end know dark is right,

Because their words had forked no lightning they

Do not go gentle into that good night.

Good men, the last wave by, crying how bright

Their frail deeds might have danced in a green bay,

Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,

And learn, too late, they grieved it on its way,

Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight

Blind eyes could blaze like meteors and be gay,

Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,

Curse, bless, me now with your fierce tears, I pray.

Do not go gentle into that good night.

Rage, rage against the dying of the light.

דילן תומס. ויקיפדיה. לא צויין שם הצייר.

אל נא תלך בלאט אל חיק החשכה  

מאת דילן תומס

אַל נָא תֵּלֵךְ בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה,

זִקְנָה תִּמְרֹד עַד כְּלוֹת בָּאוֹר הַמִּתְמַעֵט,              

זְעַק, זְעַק חָמָס בְּטֶרֶם בּוֹא יוֹמְךָ.

הַחֲכָמִים יַצְדִּיקוּ אֶת הָאֹפֶל נְכוֹחָה,     

כִּי לֹא יֵדַע דְּבָרָם בְּרָקִים מַלֵּט.

הֵם לֹא יֵלְכוּ  בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה. 

הַצַּדִּיקִים בְּבוֹא יוֹמָם בּוֹכִים אֵיכָה

קָצְרָה יָדָם בְּרִפְיוֹנָם זֵר-עָר לָשֵׂאת.       

אַף הֵם יִזְדַּעֲקוּ  בְּבוֹא הַחֲשֵׁכָה.

פְּרָאִים שֶׁשָׁרוּ לַחַמָּה בְּהִלּוּכָהּ,

וְאַחַר-כָּךְ נוֹדַע שֶׁהֵם חָטְאוּ לָהּ חֵטְא,

גַּם הֵם לֹא יְהַלְּכוּ אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה.

וְהַקּוֹדְרִים, שֶׁבַּת-עֵינָם סֻמְּאָה, בּוֹכָה

(מִי שֶׁכָּהוּ עֵינָיו מַבְזִיק מַבָּט לוֹהֵט),

מִזְדַּעֲקִים אַף הֵם עַל זוֹ הַחֲשֵׁכָה.

וְגַם אַתָּה, אָבִי, מִמְּרוֹם תּוּגַת שִׁבְתְּךָ,                                  

בִּרְכַּת-אָלָה בְּעֹז דִּמְעָה הוֹאֵל נָא תֵּת.   

אַל נָא תֵּלֵךְ בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה.

קוּם, זְעַק חָמָס בְּטֶרֶם בּוֹא יוֹמְךָ.

מאנגלית: זיוה שמיר

השיר כתוב במתכונת הוִוילנֶל (villanelle) – ז'נר צרפתי ששימש בדרך-כלל לכתיבת פזמונים ושירים קלים ועליזים. זוהי  סוגה נאיבית, קלילה ונהנתנית, המלוּוה בריקוד ובשירה. הווילנלה היא שיר בעל מבנה חריזה מהודק, ובו חמישה בתים בני שלוש שורות (טֶרצטים) בסכמת חריזה א-ב-א,  ובסופם בית מרובע לתפארת החתימה. צמד החרוזים של השיר (א-ב) משובץ בו לכל אורכו, ללא שינוי או  גיווּן. והנה, בשיר שלפנינו השתמש דילן תומס בוִוילנֶל – באופן חתרני ובניגוד לשגרת המוסכמות –  להעלאתו של נושא כבד ונכבד מאין כמוהו. המילים "gentle" ו-"good"  שבכותרת מוליכות את הקורא שולל.  השיר "Do not go gentle into that good night" איננו שיר רך ועדין.  להפך, הוא אחד משירי המרד הניצשיאניים המובהקים שנכתבו במאה העשרים. דומים לו בספרות העברית, מבחינת המרירות והמרי, שירו של ביאליק "אבי", ושירו של אלתרמן "קץ האב" – שני שירים המטיחים נגד גזר הדין הצפוי לאב.

ייתכן שהמשורר בחר בסוגה המתאפיינת בשני חרוזים בלבד,  כי ביקש שכל טורי שירו יחרזו במילים "day"  ו"night", העוברות כחוט השני לאורך השיר ומייצגות בו את החיים ואת המוות. אך טבעי היה לוּ בחרתי בתרגומי להשתמש בתרגום בחֶרֶז [OR] כדי שיבריח את השיר כבריח,  שהרי "אוֹר" ו"שְׁחוֹר" משַׁקפים נאמנה את מִטענן  של המילים  "day"  ו"night" שבמקור. ואולם, לטעמי זוהי בחירה צפויה ואוטומטית מדי, ועל-כן מרדתי בה ובחרתי בצמד חרוזים אחר, שאינו נכנע לשגרת המוסכמות (באחד משני חרוזי הקבע מהדהדת מילת הקינה "איכה"). סוף כל סוף, שיר של מחאה לוחמני מונח כאן לפנינו – שיר המורד בגזֵרת הגורל והממריד נגדהּ את הזולת.

זיוה שמיר

* * *

אירית שושני

צִיצֵי זָהָב בְּכֹתֶל חַי

אָדָם עוֹלֶה לָעוֹלָם מִיְּקוּם רַחֲמוֹ

בְּעַל כָּרְחוֹ

בְּרֹחַב לֵב זוֹרֶה זָהָב מְצִיץ רֹאשׁוֹ

כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם

בְּכ"ו שְׁנוֹתָיו לְעֵת בֹּקֶר סְתָו

נִפְרַץ קַו חַיָּיו

זָהָב טָהוֹר מְצִיץ רֹאשׁוֹ מֻתָּךְ בַּדָּם

מִדַּם לִבּוֹ בְּדֹם לִבּוֹ 

אֲבָנִים מִתְחַיּוֹת

בְּאֶגְרוֹף מוֹתוֹ תִּשָּׁמֵר הָאֶבֶן שֶׁהֵרִים וְאָמַר

"בִּשְׁבִיל זֶה אֲנִי נִלְחָם"

רוּחַ סְתָו שׁוֹזֵר צִיצֵי זָהָב בְּכֹתֶל חַי

השיר נכתב בעקבות הפיגוע בעיר העתיקה בו נרצח אלי קיי הי"ד. 

* * *

יורם אטינגר

עקרון מעגלי המים האיראניים

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 22 נובמבר 2021

הנחת יסוד של חתירת ארה"ב להסכם עם משטר האייתולות באיראן היא שהבוננזה הפיננסית והדיפלומטית הצפויה למשטר זה תופנה לחמאה ולא לתותחים. הנחה נוספת היא שמשטר האייתולות השיעי בטהרן הוא שותף אמין למו"מ, ומוכן לדו-קיום בשלום עם מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות ולהינתקות מהחזון הפנאטי המגלומני המנחה אותו מ-1978/79.

הנחות אלו נחשפו במערומיהן על ידי התנהלות פורעת-חוק שיטתית של משטר האייתולות מאז עלייתו האלימה לשלטון במהפכת 1978/79, ובמיוחד מאז הסכם הגרעין מ-2015, שהעניק לאייתולות 150 מיליארד דולרים שהופנו להחרפה חובקת-עולם של חתרנות, טרור, מלחמות אזרחים, הברחת סמים ופיתוח והפצת יכולות בליסטיות. למעשה, חוקת הרפובליקה האסלאמית (איראן) מחייבת "תהליך מתמיד של המהפיכה האסלאמית."

ההנחה הרווחת (במיוחד בארה"ב) כאילו איום האייתולות מוגבל למפרץ הפרסי והמזה"ת הרחב, מתעלמת ממעגלי המים האיראנים המתפשטים ברחבי העולם. מעגלי מים נוצרים על ידי השלכת אבן לשלולית, והשפעה דומה נוצרת על ידי מוקד אלימות אחד במזרח התיכון – ובמיוחד זה המונחה על ידי חזון דתי, פנאטי ומגלומני בן 1,400 שנים – המצית מעגלי אלימות ברחבי האזור והעולם. הימנעות מדיכוי מוקד מקומי של אלימות מגלומנית, וניסיונות לפייסו ולתגמלו (כפי שהיה/יהיה בהסכם הגרעין), מעניקים רוח-גבית למעגלי אלימות הרסניים יותר, המאיימים על חלקים הולכים ומתרחבים של העולם.

גלי המים האיראניים מתועדים למשעי במפרץ הפרסי, במזרח התיכון, במרכז אסיה, באפריקה, באירופה, בדרום, במרכז ובצפון אמריקה. התעלמות מתופעת גלי המים האיראניים מסכנת את ביטחון אזרחי ארה"ב והמערב.

להלן מיספר דוגמאות של גלי המים האיראניים בנוסף לגלים הפעילים בתימן, באזור המזרחי השיעי (ויצרן הנפט המוביל) בערב הסעודית, בבחריין (רוב שיעי תוסס ושלטון סוני), באיחוד האמירויות, בעיראק, בסוריה ובלבנון.

גלי מים איראניים באמריקה הלטינית

משטר האייתולות פועל בדרום ובמרכז אמריקה – יחד עם חיזבאללה – משנות ה-80', ורואה באזור מוצב קדמי לפגיעה באינטרס ארה"ב, כולל הקמת תאי טרור רדומים בארה"ב. טהרן ממנפת אידיאולוגיה אנטי-אמריקאית בוונצואלה, בקובה ובניקרגואה, בנוסף לארגונים מהפכניים אנטי-אמריקאים הפעילים ברחבי דרום ומרכז אמריקה – ומעניקה להם סיוע  פיננסי וצבאי, כולל ציוד ואימונים.

האייתולות וחיזבאללה מסתייעים בפזורה הלבנונית הגדולה והעשירה ברחבי האזור, ובמיוחד במשולשי הגבולות של ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל וצ'ילי-פרו-בוליביה הנשלטים על ידי ארגוני פשע, טרור והברחת סמים. שני אזורים אלו מהווים תשתית טרור, הפצת סמים, הלבנת הון, מעבדת פיתוח ואיחסון נשק-השמדה-המונית. האייתולות מקימים רשת מסגדים להפצת מהפיכת האסלאם ומטפחים קשרים עם מערכות התרבות, הפוליטיקה והמימון המקומיות.

לפי מהדורת יוני 2021 שלStrategic Perspectives #34  – היוצא לאור על ידי האוניברסיטה להגנה לאומית (NDU) – וממומן על ידי הפנטגון: "איראן משדרגת את השפעתה על מערכות המידע באמריקה הלטינית, בכל הקשור להצגת ארה"ב כגורם אימפריאליסטי המתסיס אלימות ואי-יציבות באזור. הפעילות האיראנית מתואמת עם רוסיה וונצואלה ועוד אלפי מכפלנים בתקשורת החברתית. הפעילות האיראנית מהווה מכשול אסטרטגי למאמצים לקדם יציבות, דמוקרטיה ושלטון-חוק באמריקה הלטינית... איראן הקימה מערכת תקשורת מסוכנת לא-פחות מפעילות הטרור שלה המתבססת על HispanTV האיראנית (שהוקמה ב-2010),teleSUR  הוונצואלית-רדיקלית ו-– RT en Español הרוסית. רשתות אלו מסתייעות בטוויטר, פייסבוק, אינסטגראם, וואטסאפ, וטלגראם. תשתית המידע מציגה את משטר האייתולות כבעל-ברית של המהפיכה העממית באמריקה הלטינית... ומקדמת מאמץ אנטי-אמריקאי משותף של איראן, רוסיה ושל  Bolivarian Joint Criminal Enterprise– האנטי-אמריקאי... מצבה הגיאו-אסטרטגי של איראן השתדרג לקראת סוף 2020... הודעת וונצואלה על שיתוף פעולה צבאי-מדעי-טכנולוגי עם איראן מהווה צעד ראשון בייצור-משותף של מערכות נשק... שיתופי הפעולה בין שתי המדינות מלוות בדרך כלל במעורבות רוסית."

גלי מים איראניים בקרן אפריקה

משטר האייתולות מקדם בשיטתיות נוכחות בקרן אפריקה, הכוללת את אתיופיה, אריתריאה, דג'יבוטי, סומלילנד וסומליה (150 מיליון איש, רובם מוסלמים). הקרן משתרעת לאורך החוף הדרומי של ים סוף מול חופי סעודיה ותימן; שולטת על מיצרי באב-אל-מנדב (הקריטיים לסחר אסיה-אירופה ולאספקת נפט); ומאופיינת על ידי אי-יציבות, פיצול פנימי ואזורי, מלחמות וטרור, המהווים קרקע פורייה למעורבות צבאית וכלכלית של כוחות אזוריים ועולמיים כמו טורקיה, איראן, סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר, מצרים, רוסיה, סין וארה"ב.

מאז מהפיכת 1978/79 – שהפכה למקור-השראה עבור ארגונים אסלאמיים רדיקליים באסיה ובאפריקה – רואה משטר האייתולות את ההתבססות בקרן אפריקה כבסיס קדמי לחדירה ליבשת אפריקה; לערעור השלטון הסוני בסעודיה ובשאר מדינות חצי האי ערב; לשדרוג יכולות הטרור והצבא של החות'ים השיעים האנטי-סעודיים בתימן; ולהרחבת השפעת האייתולות למפרץ עדן ולים סוף. לאיראן תפקיד משמעותי בהתססת קרן אפריקה כפי שמעידה מעורבותם התקופתית במלחמות האזרחים בסומליה ושיתוף הפעולה עם אריתריאה הבלתי-צפויה, המעורבת במלחמת האזרחים באתיופיה.

גלי המים האיראניים במערב אפריקה

לפי מחקר "מכון האדסון" מאוקטובר 22, 2021: "לאיראן שיתופי פעולה צבאיים עם מיספר מדינות אפריקה... הסכמי אספקת אורניום עם נמיביה וזימבאבווה מקדמים את תוכנית הגרעין האיראנית... סחר עם מדינות אפריקה מסייע לעקיפת סנקציות של ארה"ב והאו"מ... איראן וחיזבאללה מסתייעים בפזורה השיעית-לבנונית לגיוסי הון... וממנפות את חולשת השלטון המרכזי ואת תשתיות ארגוני פשיעה והברחת הסמים... כולל ערוצי הברחת סמים ממערב אפריקה לאירופה... הפעילות הדיפלומטית, התרבותית והכלכלית של איראן במערב אפריקה מאפשרת הענקת כיסוי חוקי לפעילות הטרור והפשע של חיזבאללה... איראן הקימה מרכזי תרבות בניגריה, בחוף השנהב, בסיירה ליאון, בסנגל, בסודן, בטנזניה, באוגנדה ובדרום אפריקה... האייתולות מגייסים סטודנטים אפריקאיים הלומדים באוניבסיטאות באיראן, ומכשירים אותם לפעילות ביון וסיוע לחיזבאללה... ההכשרה באיראן מתמקדת בהפעלת כלי נשק קטנים, הרכבת חומרי נפץ, תצפיות מודיעיניות, הכנת דרכי-מילוט ועמידה בחקירות...

"איראן תומכת בחזית הפוליסריו הפועלת ממפקדות באלג'יריה, נלחמת לשחרור מערב הסהרה משלטון מרוקו [הפרו-אמריקאית], ובעלת-קשרים לחיזבאללה... משמרות המהפכה של איראן מאמנות ארגון טרור ברפובליקה המרכז אפריקנית... לאיראן קשרים עם ארגון טרור אסלאמי בניגריה, וגם עם אל-קאעידה..."

הסכם נוסף עם איראן?

הסקירה לעיל על מעגלי המים האיראניים המקדמים חזון פנאטי, דתי ומגלומני – מדגישה את הפער הבלתי-ניתן לגישור בין המציאות לבין הנחות-יסוד מאחורי הסכמי עבר/עתיד עם משטר האייתולות. ההנחה שתיגמול נדיב של האייתולות ישכנע אותם להינתק מחזונם הפנאטי, ולאמץ את תפישת הדו-קיום בשלום – מקריבה את המציאות המורכבת והמתסכלת על מזבח הרהורי-לב פשטניים ונוחים.

החלטת ארה"ב להוריד מסדר היום את האופציה הצבאית ואת חילופי השלטון בטהרן מכרסמת באופן קשה בתדמית ההרתעה שלה – שהיא גורם מרכזי וחיוני לצמצום זעזועי העולם – וממחישה עד כמה היא ממעיטה במשקל התנהלות עבר מתועדת של משטר האייתולות –ומאדירה את משקל ההתנהלות העתידית והספקולטיבית של המשטר הזה.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יוסי אחימאיר

טורקיה או תורכיה

כאשר למדתי מזרחנות באוניברסיטת תל-אביב, בשנות השישים של המאה הקודמת, אהבתי במיוחד את השיעור על תורכיה שהעביר ד"ר אריה שמואלביץ ז"ל. איתו נסענו לטיול מקיף באנאטוליה, בדגש על מזרח המדינה, שרק שנה קודם לכן נפתח לביקורי תיירים. הגענו עד ארזרום ואררט במזרח, דיאר א-בקיר בדרום ועד סינופ בצפון, לחוף הים השחור. ליווה אותנו מדריך תורכי, שהוביל אותנו לשרידי כנסייה ארמנית שרופה, הסביר מה קרה שם, וביקש שלא נספר על כך. חשש לעורו.

פירסמתי על הטיול המאלף מאמר או שניים, ואז הגיע טלפון אליי מהשגרירות התורכית, ובקשה צנועה בפיו של הדובר: אנא אל תכתוב "תורכיה", כתוב "טורקיה". שאלתי למה? והוא הסביר: "תורכיה" זה על פי התעתיק הערבי, ואנחנו רוצים להתנתק ממנו – ברוח אתא-טורק, אבי טורקיה המודרנית, המתמערבת, שהחליף את התעתיק מאותיות ערביות לאותיות לטיניות.

אז אני ברשותכם עובר מתורכיה לטורקיה, שהרי גם כיום השפה הטורקית נכתבת – עדין – באותיות לטיניות. האם גם בעניין זה תחזור טורקיה אחורנית, אל ימי טרום אתא-טורק, כפי שהיא מצטיירת כיום בהרבה תחומים אחרים? מי שאחראי לכך הוא כמובן השליט הבלתי מעורער, ארדואן, שמסיג אט-אט את ארצו אל ימי העבר העות'מאני, האימפריאלי והדקדנטי. כיאה לסולטן, שהוא שליט יחיד, יש לו ארמון מפואר בלב איסטנבול, כשם שבנה לעצמו, למשל, צ'אושסקו בבוקרשט.

במדינות נאורות, מיבני שלטון בערים המתויירות מצולמים אלפי פעמים מדי יום. באיסטנבול המרהיבה, מסתבר, אם מצלמים את ארמונו של ארדואן זו עילה למעצר. ליתר דיוק, לא כל מי שמצלם נעצר. המוני תיירים – ואיסטנבול היא אחת הערים היפות בעולם – מצלמים מבנה זה שוב ושוב ואינם נזרקים לכלא. שאם לא כן, לא היה מקום בבתי הכלא הטורקיים. אבל כשישראלים מצלמים, הנה עילה למעצר ולסחיטה. כמו שמעצר נטלי ומורדי היה מפתיע, מכאיב, כך לא פחות היה מפתיע שיחרורם אחרי תשעה ימים.

השמחה על שיבתם הביתה, התודה לממשלת ישראל על הפעולה המהירה, אינן יכולות להעיב על עצם המחטף השרירותי. זה היה עוד הדגמה לנסיגתה של טורקיה אל ימיה האפלים, טורקיה שלוטשת עין לטריטוריות במרחב הים התיכון, על מנת להשתלט עליהן כמו המחטף שביצעה בצפון קפריסין. טורקיה הארדואנית שואפת להנהיג את העולם האסלאמי, פניה מזרחה, אל חבר המדינות המוסלמיות, ולא מערבה, אל אומות העולם הנאורות והדמוקרטיות. ישראל היא על כוונת השנאה שלה.

מדינת ענק, בעלת משאבים ופוטנציאל עצום בהרבה תחומים, שמבזבזת אותו על המגלומניה של נשיאה הכושל. כלכלתה נמצאת על סף קריסה, המטבע בצניחה. שליטהּ מגבה את חמאס, מפיץ תעמולה אנטישמית ואנטי ישראלית חריפה, מדכא את חופש הביטוי של העיתונאים. האיבה שלו לישראל, הדיבות שהוא מפיץ עליה, ההזדהות שלו עם המאבק הפלסטיני – הן שהביאו לשיגור "מרמרה" לחוף עזה ולהתנגשות בלתי נמנעת עם כוחות צה"ל, והן שדחפו למעצר זוג הישראלים, שרק רצו ליהנות משכיות החמדה של איסטנבול.

בשנת 1950 נסע אבי לטורקיה, במסגרת משלחת עיתונאים ישראליים, שיצאה להכיר את הארץ הסגורה עד אז, ולדווח על כך לקוראיהם בעיתונים העבריים. טורקיה רצתה להיפתח לעולם, גם לתיירות הישראלית, ואכן אבי פירסם סדרת מאמרים על טורקיה החדשה "בלי תרבוש". מאז, ובוודאי בשנים האחרונות, התיירות מישראל הינה מרכיב חשוב בכלל ההכנסות הטורקיות מתיירות נכנסת. כיום, אם ישנם עדיין מי שמתכננים לטוס לנופש בטורקיה, מוטב שיחשבו פעמיים. בוודאי כל עוד ארדואן בשלטון. דרמת בני הזוג אקונין היא איתות אדום. הפחד מפני הבלתי נודע ברחובות, כפי שהעידו גם הכתבים הרועדים שנשלחו לסקר את האירוע, הידיעה שאתה נמצא תחת מעקב של שוטרים גלויים וסמויים, מלשינים למיניהם, הופכת כל ביקור כזה לתענוג מפוקפק, אימה וחשש.

בתחילת המאה העשרים, עם דמדומי האימפריה העות'מאנית, כונתה טורקיה "האדם החולה על הבוספורוס". והיום, כעבור מאה שנה, זה נכון לגבי ארדואן. בכמה צילומים הוא נראה מדדה, מהלך בכבדות, חלוש. עובדה זו אינה מרככת את יהירותו. עדיין טורקיה נחשבת למעצמה, יש לה צבא אדיר, מדינות המערב אינן מעוניינות להסתכסך עימה, אולי בתקווה שזמנו בשלטון של ארדואן קצוב. כל עם ישראל השתתף בשמחת משפחת אקונין, אבל מה פשר התשואות המופרזות בירושלים (או ברעננה) לארדואן? מה פשר החנופה והתודות לאיש שגם חטף וגם דורש תמורה? רק לו יש כבוד לאומי? גם אם הוא לא היה מעורב ישירות בציד הזה, אנשיו בשטח פועלים לפי "רוח המפקד". תחת ארדואן, אין לנו אלא להצטער שטורקיה בדרך להיותה תורכיה.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב".

אהוד: כל השנים אני משתדל להקפיד ולכתוב תורכיה כשמדובר בתקופת השלטון העות'מני – וטורקיה כאשר מדובר בטורקיה החדשה החל מימיו של אתא-טורק.

* * *

יצחק הילמן

ארה"ב השלימה עם איראן גרעינית

איש לא הכריז על כך עדיין אבל קרוב לוודאי, שארה"ב כבר השלימה עם איראן גרעינית. אילו לא היתה משלימה, וזה קרה כבר בתקופת כהונתו של אובמה, היא לא היתה חותמת על הסכם הגרעין הראשון בחתימה נשיאותית של אובמה. ההסכם הראשון רק דחה את העשרת האורניום בעשר שנים, אבל לא ביטל את תוכנית הגרעין הצבאית של איראן. במקביל איראן מחזיקה בכור קטן של מים כבדים למחקר גרעיני ומפעילה גם כור גרעיני אזרחי רוסי שמפיק פלוטוניום. הפלוטוניום הזה חוזר לרוסיה ונראה שאיננו חלק מתוכנית גרעין צבאית איראנית. 

הנשיא טראמפ ביטל את ההסכם של הנשיא אובמה, או ליתר דיוק מנע את אישורו בקונגרס ובכך ביטל אותו תכליתית מבחינתה של ארה"ב. אלא שעתה, משחזרו הדמוקרטים לשלטון, מנסה הנשיא ביידן להחזיר את איראן להסכם חדש, כנראה עם שיפורים מסויימים, שאיראן איננה מחבבת, בהמעטה. אלא, שתוך כדי הדיבורים, האיראנים התקדמו בתוכניתם, וזאת חרף ההפרעות הישראליות, והם כבר הגיעו בהעשרת אורניום לרמה של 60%, תוך שיפור הסקרזות למהירות יותר. בכך הפרה איראן את ההסכם שעליו עדיין חתומות שאר המעצמות. העשרה של 60% קרובה מאוד להעשרה של 94%, שהיא השגת אורניום צבאי. בציר הזמן, צמצמו האיראנים את מרווח הזמן לאורניום  צבאי למשהו בין שלושה חודשים לשנה לכל היותר.

עם זאת, אורניום מועשר בפני עצמו, איננו פצצה מבצעית. לפצצה כזאת נדרש הדק גרעיני, דהיינו מנגנון שמייצר נייטרונים שמייצרים ביקוע. את המנגנון הזה מייצרים במעבדה נפרדת. ייתכן שהוא כבר קיים, אבל גם אם הוא עדיין בפיתוח , הוא בר השגה. ניתן להשיגו בפיתוח עצמי תוך העזרות בידע מצפון קוריאה, או מסין או מפקיסטן. יש להניח שרוסיה לא תעביר ידע כזה לאיראן, כדי לא להעכיר את יחסיה עם ישראל. אם רוסיה תעשה זאת, היא תואשם על ידי ישראל באספקת נשק גרעיני בפועל לאיראן. 

ארה"ב עדיין מקווה לשכנע את איראן בכל מיני פיתויים שלא להשלים את מעגל ייצור האורניום ל-94% שזה כמעט פצצה, אבל ברור לה שאיראן היא מדינה "סף גרעינית". משמעות ההגדרה האת, שבכל רגע נתון ממשלת איראן או האייטולות במקרה שלה, יכולים להחליט לייצר נשק גרעיני ולהצטייד בו.

לכן, במקביל לשיחות עם איראן, כל המאמצים האמריקאיים מופנים כעת כלפי ישראל, שתמנע מהפצצת מתקני הגרעין באיראן, בטענה שזה יוביל להתלקחות מזרח תיכונית. הטענה האמריקאית אומרת שגם אם המתקנים הגרעיניים של איראן יושמדו בידי ישראל, הידע יישאר ואיראן תהיה מסוגלת לשקם את המתקנים האלה תוך שנים ספורות ולכן התקפה צבאית על מתקני הגרעין של איראן לא תעצור את תוכניותיה הגרעיניות, רק תעכב אותן.

ארה"ב השלימה למעשה עם התגרענותה של איראן, בדיוק כפי שהשלימה עם התגרענותה של צפון קוריאה. ארה"ב אמנם מודאגת מאוד מצפון קוריאה, שיש בידיה טילים בליסטיים שמסוגלים לשאת ראשים גרעיניים המסוגלים לפגוע גם בארה"ב, וגם בבנות בריתה האסייתיות: דרום קוריאה ויפן, אבל לא נקטה בכל פעולה צבאית שהיא – נגד צפון קוריאה. בינתיים, ארה"ב מסתפקת בשמירה על נוכחות צבאית ביפן ובדרום קוריאה, כהרתעה מול כל איום גרעיני מצידה של צפון קוריאה כלפיה או כלפיהן. נוכחות אמריקאית כזאת בישראל איננה נחוצה.

ארה"ב מאמינה, ככל הנראה, שגם אם לאיראן יהיה נשק גרעיני, איראן לא תעז להפעילו, חרף כל האיומים שלה נגד ישראל, מחשש לתגמול ישראלי ואולי גם לתגמול אמריקאי, אם כי היא לא מדברת על כך. ארה"ב סבורה כנראה שלא רק שאיראן מצטרפת למועדון הגרעיני, אלא שמועדון זה יכלול בסופו של דבר מדינות נוספות באזורנו, כמו מצרים, טורקיה וסעודיה ואפילו ירדן, האמירויות ובחריין. זה מצב מאוד מסוכן, שכן משטריהן של כל המועמדות האלה איננו יציב ונשק גרעיני במדינות לא יציבות הוא מאוד בעייתי מכל הבחינות. 

אשר לחברים הבאים בתור למועדון הגרעיני, נראה שמצרים היא המתקדמת מכולן. מצרים, בסיוע סיני, מקימה תחנת כוח גרעינית לחוף הים התיכון. התחנה הזאת תופעל באורניום. אורניום מוקרן בתחנת כוח גרעינית הופך לפלוטוניום. אם הפלוטוניום נשאר בידיה של מצרים ואיננו מוחזר לסין, אז למצרים יהיה בסיס לתוכנית לנשק גרעיני עם ראשי נפץ גרעיניים מפלוטוניום. זה לא יקרה מחר בבוקר, אבל התהליך כבר מתנהל. יש להניח שאם איראן, ומצרים אחריה, ישיגו נשק גרעיני, גם טורקיה וסעודיה ילכו באותה הדרך בדיוק, ואולי הן כבר שם. פורמלית כל אחת מהן תטען, שהן מפתחות אנרגיה גרעינית לצרכי שלום. ככלות הכול, העולם הסכים לצמצם צריכת דלק פוסילי – ואנרגיה גרעינית נראית תחליף ראוי, אם לא הופכים את הפלוטוניום שמופק בו לנשק גרעיני.

יצחק הילמן

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏24.11.21

* שתי זרועות טרוריסטיות – חמאס הוא ארגון טרור. הזרוע הצבאית והזרוע המדינית הן שתי זרועות של הטרור, המשולבות ביניהן, פועלות יחד להשגת אותה מטרה. כל חבר בחמאס הוא מחבל, וכלל אין זה משנה לאיזו זרוע הוא שייך. וכפי שראינו בפיגוע בעיר העתיקה, לעיתים אותו מחבל פועל במקביל בשתי הזרועות.

* להחזיר את המגנומטרים – כאשר נתניהו נכנע לטרור, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים בעקבות ההתפרעויות הפלשתינאיות והורה להסיר את המגנומטרים, כתבתי שהמגנומטרים יחזרו. השאלה היא האם זה ייעשה לפני או אחרי הפיגוע הרצחני הבא בהר הבית. ביום ראשון היה פיגוע רצחני על סף הר הבית. על הממשלה להתעשת ולקבל החלטה אמיצה – להחזיר את המגנומטרים. עליה לעשות זאת לפני הפיגוע הרצחני על הר הבית.

* זה ילד זה? – מחבל חמוש דקר בסכין לוחמת ולוחם מג"ב בירושלים בניסיון לרצוח אותם, ופצע את שניהם. בעיצומו של הפיגוע, בטרם הספיק לדקור אותם למוות, המחבל נוטרל בירי ונהרג. היורה הוא ראש ישיבת עטרת כוהנים, הרב אביב צוברי. הוא ראוי לשבח על גבורתו, על תושייתו ועל הצלת חיי אדם. הוא מילא את הציווי "לא תעמוד על דם רעך." הוא ראוי להיות מודל לחיקוי.

המחבל היה בן 16. גדעון לוי פירסם פשקוויל רצוף שקרים על ישראל שהורגת ילדים בסיטונות והנה עכשיו הורגי ילדים הופכים לגיבורים. הסיפור הזה הוא התגלמות השוקניזם. מחבל חמוש, שהוא מספיק מבוגר כדי לפצוע ולנסות לרצוח יהודים, מוצג כילד תמים שנרצח בידי יהודים. העיוות הזה הוא הדרך המעוותת והשקרית שבה גדעון לוי מתאר את הסכסוך הישראלי ערבי מראשיתו, עוד טרם הקמת המדינה. העיוות הזה הוא הדרך המעוותת שבה הוא מתאר את מלחמת השחרור. כן, החברה הישראלית תמשיך להוקיר את מי שמגן עליה, מי שמגן על חיי אזרחים וילדים ובוודאי לשבח אזרח שנוטל יוזמה ומציל חיים. ובכל פיגוע יש לחתור למגע ולהרג המחבל.

... אילו היה נתפס חי, לוי היה כותב שישראל חוטפת ילדים.

* תפקיד צה"לי מובהק – שב"כ וצה"ל חשפו התארגנות טרור של חמאס ביהודה ושומרון, וסיכלו שורת מעשי טרור חמורים, ובהם פיגועי התאבדות וחטיפה. במסגרת פעולת צה"ל ושב"כ נעצרו חמישים  מחבלים, ונתפס אמל"ח רב ובו חומרים להכנת חגורות נפץ וכלי נשק ומיליון דולר לביצוע חטיפה. כשאנו קוראים את ההתבכיינות השוקניסטית על קלגסי צה"ל שחודרים בלילות לבתים פלשתינאים וחוטפים ילדים, מן הראוי שנזכור שהם מתארים בדיוק את הפעילות הזאת; סיכול פיגועי טרור והצלת חיי אזרחים וילדים ישראליים.

אמנון אברמוביץ' אמר השבוע בערוץ 12 שאת המעצרים האלה צריכים לעשות שוטרים, כי זה לא תפקיד צבאי. איזה דברי הבל! תפקידו של צה"ל להגן על מדינת ישראל ואזרחיה מפני צבאות סדירים ומפני טרור. ומאז מלחמת יום הכיפורים, האיום העיקרי הוא טרור ורקטות. הפעולות בשטח הרש"פ הן פעולות מעבר לקווי האוייב, ולא בשטח שבשליטת ישראל, וברור שלכידת מחבלים בשטח כזה היא תפקיד צה"לי מובהק. אחד מראשי ההתארגנות הטרוריסטית הוא זכריא נג'יב, ממשוחררי עסקת שליט. אלמלא הסיכול, הוא היה מגדיל את המספר שכבר היום הוא דו-ספרתי, של הנרצחים בידי משוחררי העסקה. כל הכבוד לשב"כ ולצה"ל!

* פצצה מתקתקת – מחבל שחודר לבסיס צה"ל ובוזז אמל"ח הוא פצצה מתקתקת ויש לנטרל אותו במקום, אם צריך גם בירי ואף בירי על מנת להרוג. ההשוואה בין מקרה כזה לבין פרשת אלאור אזריה (שעשה אהוד בן עזר בגיליון הקודם), בניסיון להצדיק בדיעבד את המעשה של החייל שסרח, מופרכת מעיקרה. שם היה מדובר בירי בדם קר מטווח אפס לראשו של מחבל שבוי, לא רק מנוטרל אלא גוסס, מוקף בחיילי צה"ל בכלי נשק שלופים. אין שום דמיון בין המקרים. המעשה של אלאור אזריה מתאים לכנופייה, לא לצבא של מדינה. הוא קרוב יותר לירי במחבל הכלוא בבית הסוהר, מאשר בירי לניטרול מחבל כדי לסכל פיגוע או שוד אמל"ח.

* מחרחר מלחמת אחים – "פעיל השלום" חיים שדמי דרש בדיון בכנסת לצייד בנשק את ארגוני השמאל הרדיקלי כדי להילחם במתנחלים. פעיל ה"שלום" הזה הוא מחרחר מלחמת אחים. חופש הביטוי אינו אינסופי. על הדמוקרטיה להתגונן מפני המניפים עליה גרזן ומפני המשתמשים בה כדי להילחם לחורבנה. על מוסדות מדינת החוק לטפל בשדמי ללא כפפות של משי.

* מחדל חיסון הילדים – אתמול החל חיסון הילדים בגילאי 5-12. אתמול היה צריך להתחיל מבצע לאומי של חיסון המוני בכל בתי הספר בארץ. כך יש לקיים מאמץ לאומי. אלה צעדי חירום לבלימת מגפה.

ראש הממשלה הציב יעד של חיסון 50% מהילדים עד סוף דצמבר. ביום הראשון לחיסונים התבשרנו שרק ל-2% מהילדים הוזמן תור. בקצב הזה לא נתקרב להשגת היעד. והיעד עצמו מינימליסטי ואינו עונה על הצרכים. בפעולה נכונה, של מבצע חיסונים משמעותי בבתי הספר, רוב גדול של ילדי ישראל היו מחוסנים עד חופשת חנוכה. למרבה הצער, לא למדנו את לקח ההשתהות וההתמהמהות בחיסון הילדים בגילאי 12-16, לפני חצי שנה. אין הגדרה מתאימה לכך יותר ממחדל. זאת, דווקא בשבוע שבו אנו רואים לנגד עינינו שינוי מדאיג במגמת התחלואה.

[אהוד: שכחת לציין שגם המחדל הזה הוא באשמת נתניהו והביביזם שמשפיע גם על בנט].

* בריאות הציבור – התחלתי השבוע קורס בקריית שמונה. בפתח השיעור הראשון התבקשנו להציג תו ירוק. כולנו שלפנו את הסמרטפונים. אישה אחת שלפה את עצמה מהכיתה והלכה לבלי שוב. זה לא נעים. באמת לא נעים. אך כך שומרים על בריאות הציבור.

* עם הראש בקיר – הכחשת הקורונה וסרבנות החיסונים הם תוצאה ישירה של הרלטיביזם הפוסט מודרני. אין אמת, אין עובדות, כל אחד והאמת שלו, יש רק "נראטיבים" וכו'. אין היררכיה. אם המדע והרפואה קובעים חד-משמעית שהחיסון הכרחי למיגור המגפה ושאינו מזיק, ואיזה מאחז עיניים טוען שאין קורונה והחיסון גורם לדום לב – אלו שני נראטיבים, ויש לכבד את שתי הדעות באותה מידה.

ב"זהו זה" האחרון שודר מערכון מצוין על התופעה. גידי גוב מראיין את בראבא כמכחיש קורונה. "אני סבור שמדינה דמוקרטית בת 87" – "סליחה, המדינה היא בת 73." – "את זה אתה אומר. זאת הדעה שלך. אני מכבד את דעתך. הדעה שלי היא שהמדינה בת 87 ואתה צריך לכבד אותי ואת דעתי." וכן הלאה וכן הלאה. עד שבראבא יוצא במחאה את האולפן והולך לעבר הדלת. "הדלת היא בצד השני," מסביר לו גידי, ובראבא משיב: "לדעתך הדלת בצד השני, לדעתי הדלת בצד הזה" והוא הולך ישירות לעבר ה"דלת" ונכנס עם הראש בקיר.

* האם רבין היה פשיסט? – ב-1993 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק את הפרס על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'. שרת החינוך היתה אז שולמית אלוני, וכמובן שהיא אישרה את הפרס. יתר על כן, היא דחפה להענקת הפרס לליבוביץ' ושיבחה בכל מאודה את ההחלטה.

ראש הממשלה היה אז רבין. לראש הממשלה אין סמכות כלשהי לאשר הענקת פרס ישראל. אבל הוא בין מעניקי הפרס בטקס עצמו. רבין הודיע שיחרים את הטקס, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידיו של ליבוביץ', המטיף לסרבנות, שכינה את צה"ל צבא יהודו-נאצי. הופעל לחץ כבד על רבין לחזור בו, אך הוא התעקש ועמד על דעתו. בעקבות זאת הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס.

אין ספק, וגם לרבין לא היה ספק, שליבוביץ' ראוי לפרס על הישגיו המדעיים. אבל הפרס הממלכתי החשוב ביותר שמדינת ישראל מעניקה, צריך לקחת בחשבון שיקולים נוספים, ממלכתיים.

אם שרת החינוך שאשא ביטון ראויה למטר הגידופים מהשוקניה ("סותמת פיות... החרפה רשומה על שמה... מזהמת את הפרס משיקולים פוליטיים... מעכשיו הפרס יסמן לא מצוינות מדעית אלא נאמנות לשלטון... הפללה פשיסטית של השמאל... החלטה אנטי-דמוקרטית" וכו' וכו') – הרי יצחק רבין ראוי בדיוק לאותם גידופים.

* קיצור תולדות גניבת הרוטציה – משה גרנות ביקש ממני הסבר איך נתניהו גנב את הרוטציה באמצעות מניעת התקציב ממדינת ישראל. ובכן, זה הסיפור על רגל אחת. נתניהו גרר את מדינת ישראל לשלושה סיבובי בחירות מיותרים, בתקווה שיצליח להקים ממשלה שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין. בשלושת הסיבובים הוא נכשל. בסיבוב השלישי גנץ היה על סף הקמת ממשלה התלויה במשותפת. יועז הנדל וצביקה האוזר מנעו זאת. ישראל עמדה על סף סיבוב רביעי בשיאה של הקורונה. בלחץ כבד של גורמים רבים, ובהם יוזמת ממשלת אחדות שהייתי בין מקימיה, הסכים גנץ להקמת ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו.

גנץ עשה זאת בידיעה ברורה שהוא מפר את ההבטחה לבוחר, שהוא – ראש הסיעה הגדולה בכנסת מאבד מחצית כוחו ושהמחיר הפוליטי שהוא ישלם כבד ביותר, אך הוא קיבל החלטה פטריוטית להיכנס תחת האלונקה בשעת חירום ולהקים ממשלת אחדות.

הייתה רק בעייה אחת. הוא ידע שאי אפשר להאמין לאף מילה של הפרטנר שלו. הוא לא האמין לו ואף אחד לא האמין לו. ולכן, הוא ניסה לסנדל אותו במערכת חקיקה של "ממשלת החליפין", שבה עד הרוטציה הוא יהיה "ראש ממשלה חליפי", ובכל ניסיון של נתניהו לפזר את הממשלה ואת הכנסת השלטון יעבור באופן אוטומטי אליו. גנץ ויועציו המשפטיים בנו קונסטרוקציה מורכבת שהאמינו שאי אפשר יהיה להערים עליה.

אבל נכלוליותו של נתניהו חזקה יותר מכל קונסטרוקציה. הוא הבחין בכך שההסכם שאושר כחוק אינו קובע בפירוש שגם אם התקציב לא עובר, השלטון יעבור לגנץ. וכך הוא הסכים לתנאים של גנץ, וחתם על הסכם הונאה, שלא היתה לו כל כוונה לקיים אותו, כאשר הכלי לגנוב את הרוטציה הוא אי העברת תקציב.

וכך היה. נתניהו ביצע פשע כלכלי חמור נגד מדינת ישראל בשיאו של משבר בריאות-כלכלי-חברתי ופוליטי מהחמורים בתולדותיה, ומנע העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. זה התרגיל הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה. והוא גרר את ישראל לסיבוב בחירות מיותר רביעי, בתקווה שהפעם, בעזרת רע"ם, יזכה בממשלת החסינות הנכספת.

אבל נתניהו שילם על כך מחיר כבד. אף אחד לא מאמין לאף מילה שלו. אין שום ערך לחתימת ידו. אם חותמים איתו על הסכם כלשהו, רצוי שההסכם יהיה על נייר רך כדי שיהיה בו שימוש כלשהו. וכך הוא איבד את השלטון, כי אין לו שותפים פוטנציאליים. ולמרות ניסיונו להפיל את השלטון באמצעות דה-לגיטימציה לממשלה החוקית והסתה נוראית, סביר להניח שהוא איבד סופית את הסיכוי לחזור אי פעם לשלטון.

* בדיעבד – שבוע שבועיים לאחר הקמת ממשלת האחדות, ביצע נתניהו את מופע האימים הקרימינלי במסדרון בית המשפט. בדיעבד, יתכן שאז היתה צריכה כחול לבן לפרוש מהממשלה ולהפיל אותה.

* הפגנות מגונות – ההפגנות בעד ונגד נתניהו מחוץ לכותלי בית המשפט הן תופעה שלילית. המפגינים, משני הצדדים, חותרים תחת ההליך המשפטי, שמבוסס על ראיות, והופכים אותו לתהליך פוליטי, שבו בעלי דעות פוליטיות שונות מפגינים ומנסים להשפיע על ההחלטה. יש להשאיר את המשפט לשותפים בהליך – התביעה וההגנה, הנאשמים והעדים ומעל הכול השופטים, שיפסקו על סמך הראיות.

* תמצית המהפך – כאשר "המשפחה" החליטה שנתניהו לא יהיה "רק" ראש הממשלה, אלא שר התקשורת וראש הממשלה (בסדר הזה), זה לא היה כדי לקדם את פריסת הסיבים האופטיים בכל רחבי הארץ ולאפשר תקשורת ראויה ומתקדמת ולקדם בכך את הכלכלה, העסקים, הפרנסה, החינוך המדע וההתיישבות באזורי הספר. הם החליטו על כך למען אותם דברים שנדונים כעת בבית המשפט. לכן, כאשר נתניהו נאלץ להיפרד מהתפקיד, הוא הקפיד שהמחליף יהיה עושה דברו איוב קרע. התוצאה – ישראל, אומת הסטארט-אפ, הידרדרה למקום המאה בעולם בפריסת הסיבים.

שר התקשורת הנוכחי, יועז הנדל, נכנס לתפקידו כשסדר היום שלו אינו אמור לזכות אותו בצל"ש, כי זאת אמורה להיות הנורמה: לקדם את מדינת ישראל בתחום שבאחריותו. וכך, בתוך חודשים ספורים, ישראל צועדת בבִטְחָה לצמרת העולמית בתחום פריסת הסיבים והיום היא הראשונה בעולם (!) בקצב פריסת הסיבים.

הדוגמה הזאת היא תמצית המהפך הפוליטי של השנה האחרונה. והיא גם מסבירה את חשיבות חוק הגבלת הקדנציות שהתקבל בקריאה ראשונה.

* דמעות תנין – צפיתי בתמונות מהקסבה של מאה שערים. אכן, היתה שם אלימות קשה. אלימות נגד השוטרים. תגובת המשטרה היתה תגובה מידתית, כראוי להתפרעות אלימה כזו ולתקיפת שוטרים. ההתבכיינות של המפגינים מול מצלמות הטלוויזיה לא הרשימה אותי. לא צריך להתרגש מדמעות תנין.

* הרפורמה הגדולה ביותר – הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי, היא מהפכת חז"ל, מהפכת יבנה וחכמיה, אחרי חורבן הבית השני. חז"ל הבינו שהדבקות בדת כפי שכתובה בתורה שנכתבה 1,500 שנים ומעלה קודם לכן, בתנאים אחרים, במציאות אחרת, בעולם ערכי אחר – תביא לניוונה של היהדות ולניוונו של עם ישראל. הם יצרו יהדות שיכולה להתקיים גם בתנאים החדשים ללא בית המקדש ופולחן בית המקדש, כאשר העם מתפזר בגלות ואינו יכול לקיים את המצוות הקשורות לארץ, אך השינויים הם לא רק אלה, אלא התאמת מצוות התורה למציאות המשתנה. את הקראים, שדבקו בתורה ושללו את הרפורמה החז"לית הם החרימו.

ההלכה מבטאת בשמה את ההליכה, את ההשתנות וההתאמה. מי שדורכים במקום ודבקים בה כלשונה, הם הקראים של התורה שבעל-פה. הם אינם הולכים ברוח חז"ל. הם לא אלה שיכולים להצעיד את עם ישראל קדימה. ההשכלה, הזרמים ביהדות ובעיקר הציונות, מרדו בקראות הזאת. אלמלא המרד הזה, העם היהודי לא היה קיים היום. היו אולי פה ושם קהילות "איימישים" יהודיים – בטח שלא אומה, בוודאי שלא מדינה יהודית. ללא המרד הזה, לא היתה גם ציונות דתית. ללא המרד הזה, לא היתה גם הפריחה חסרת התקדים של עולם הישיבות החרדיות במדינת ישראל.

היום אין להחרים, חלילה, את הקראים של התורה שבעל פה. חלילה. אבל אין לכופף ראש בפניהם, לא להתבטל, לא להתנצל, לא לגמגם, אלא להמשיך להצעיד בביטחון את ההתחדשות היהודית קדימה. לשמחתי, גם בציונות הדתית יש מהפכה ורפורמות אדירות, בעיקר בתחום מעמד האישה ביהדות. הקראים של האורתודוכסיה מתבצרים, מתנשאים, זועמים. אבל זהו תהליך בלתי הפיך, שמבטיח ויבטיח שהיהדות לא תתנוון ונצח ישראל לא ישקר.

* מפאת כבוד הציבור – כלל הלכתי חשוב קובע ש"כוח דְהֶתֵּירָא עדיף," כלומר שיש עדיפות לפסיקה מקלה בהלכה, לעומת הגישה המתהדרת בחומרות, בהקצנה, ב"ייקוב הדין את ההר" ובהליכה עם הראש בקיר.

בערב שבת האחרונה, הכנסנו ספר תורה למדרשת השילוב נטור, שנפלה בחלקי הזכות הגדולה להיות יו"ר הנהלתה. במהלך האירוע העליתי תמונות וסרטונים בדף הפייסבוק שלי, ואחד הסרטונים התפרש בעיני אחד העוקבים כעליה לתורה של אישה (ביום שישי לא עולים לתורה, כך שהוא לא הבין נכון את הסיטואציה, אבל זה לא העניין). הוא פרץ במטר של נאצות על "הדת הרפורמית" (כלומר, הקנאי החצוף מציג את הזרם הרפורמי ביהדות כ"דת" לא יהודית) וכו'. למה? כי "ההלכה אוסרת על נשים לעלות לתורה."

במאמר מוסגר אציין שבעבורי "רפורמי" זו לא מילת גנאי. נהפוך הוא. אבל מדרשת השילוב אינה רפורמית. היפה במדרשת השילוב, הוא היותה של כלל ישראל, והיא רואה את עצם החלוקה הזאת לקופסאות דבר שלילי. ראש המדרשה הוא רב אורתודוקסי. אחד הר"מים הוא רב רפורמי. מכאן אפשר ללמוד על מהותה של מדרשת השילוב, שעל פיה היהדות והתורה אינם נכס מגזרי, אלא התורה שייכת לכל אוהביה והיהדות היא של כל היהודים, או לפחות של כל היהודים שבוחרים לראות אותה כמשמעותית לחייהם.

נחזור לעניין. האם ההלכה אוסרת על נשים לעלות לתורה? ממש לא. אין איסור כזה בשום פנים. ההיפך הוא הנכון. במשנה נאמר בפירוש: "הכול עולים לְמניין-שבעה, אפילו נשים." על מה, אם כן, מסתמכים אלה שאוסרים זאת? על פסיקה אחרת, על פיה נשים אינן עולות לתורה "מפאת כבוד הציבור." מה הקשר לכבוד הציבור? כנראה שבאותה תקופה, בתפיסה הפטריאכלית שהיתה נהוגה, התפיסה היתה שאישה שעומדת בפני הציבור אינה מכבדת את הנורמות המקובלות במקום. אם כך, ההיתר לעליה לתורה, נדחה לתקופה אחרת, תקופה שבה היהודים יתקדמו ויתפתחו ויאמצו נורמות שבהן כבוד הציבור מחייב לאפשר לנשים לעלות לתורה. כלומר בחברה כשלנו, בנורמות של ימינו, אין שום סיבה לדבוק במנהג זמני, אלא להנהיג מנהג חדש, התואם את ההלכה ואת רוח ההלכה, שלא רק מתירה עליית נשים לתורה, אלא תהדר זאת בשם כבוד הציבור. ומכאן, שהקנאי שסנט בי ובמדרשת השילוב, פגע בכבוד הציבור מתוך דבקות כביכול בהלכה, ולמעשה במנהג זמני שנובע מנורמות שבמידה רבה חלפו מן העולם ומן הראוי שיחלפו מן העולם לחלוטין.

יומיים לאחר השיג והשיח עם אותו קנאי, העלה שיבי פרומן, בנו של הרב מנחם פרומן זצ"ל, רשומה לזכרו של הרב החרדי הליטאי שלמה פישר, שהלך השבוע לעולמו. וכך סיפר שיבי: "פעם חיתנתי זוג מתוק והכלה התעקשה שאישה תברך שבע ברכות בחופה. אין לי אלרגיות למהפכות בתחום, אבל גם לא הרגשתי שיש לי תפקיד בהובלתם, אז ניסיתי להוריד אותה מהסיפור ושלחתי אותה לדבר על זה עם סבא שלה.

"'סבא שלה' היה אחד מפוסקי ההלכה החשובים בעולם החרדי, הרב שלמה פישר, תלמיד חכם עצום ודמות מוכרת בעולם התורה החרדי הליטאי, שבוודאי יהיה בחתונה.

"אחרי יומיים הגברת חוזרת ומפתיעה: 'סבא אומר שאין בעיה'.

"לא האמנתי. בו ביום לקחתי את עצמי אל הישיבה שלו בירושלים, נכנסתי לחדר הלימוד התת קרקעי, שהיה עמוס ספרים בכל כיוון במדפים ישנים ומצהיבים והוא עומד שם כפוף, נשען על הסטנד וזורח מלימוד תורה עם החברותא 'הצעירה' שלו (בן 80 בערך), בדיוק כמו בסיפורים ששמעתי עליו בילדותי.

"אחרי שהעזתי להפריע עם השאלה המוזרה על הנכדה, הוא התחיל לשטוף אותי בציטוטים והפניות כמו תוכנת סייבר שפורצת קוד. לא באמת הצלחתי לעקוב אלא רק להבין את השורה התחתונה שאין בעייה, כי הכול משום כבוד הציבור ומדובר בציבור שככה מכבד את עצמו.

"וכך היה. ברכה ראשונה ושנייה בירך גדול הדור של החברה החרדית, את הברכה השביעית בירכה אישה. ככה פשוט. למרות המרחק האין סופי מהעולם החברתי שממנו הוא בא ואפילו מוביל, היתה בו נאמנות להלכה הפשוטה, בלי הפוליטיקה שלה. ובטח גם נאמנות למשפחה שלו, על המורכבות שבה."

מפאת כבוד הציבור נקט הרב פישר על פי הכלל של כוח דהיתרא עדיף. יש לשער שהקנאי שהתפלמס איתי ישייך גם את הרב פישר ל"דת הרפורמית".

* תקדים שולי רנד – הפתרון ההלכתי שהתיר את שולי רנד מעגינותו, צריך להיות הפתרון להתרת כל מסורבות הגט והעגונות. אם חתימה של מאה רבנים מתירה גט ומאפשרת למסורב או מסורבת להינשא – יש להכין מאגר של מאה רבנים, רצוי אלה שהתירו את רנד, כדי לא להתחיל לחפש מחדש, ואותם רבנים יתירו באחת את כל מסורבות הגט בסיטונות, ושלום על ישראל.

* ראש קטן בהלכה – לכאורה, אין לגזור מתקדים שולי רנד, שחתימה של מאה רבנים חילצה אותו מעגינותו, לפתרון בעיית מסורבות הגט העגונות, כי הפתרון של מאה רבנים נועד לאפשר עקיפת חרם דרבנו גרשום האוסר נשיאת אישה שניה, וכביכול חתימתם איפשרה לרנד לשאת אישה שנייה, למרות שאשתו הראשונה לא נתנה לו גט. והפתרון אינו רלוונטי במקרה של גברים סרבני גט, כי אין חרם דרבנו גרשום על נשים, כיוון שבניגוד לגברים, שעל פי התורה מותר היה להם לשאת שתי נשים, אף פעם לא הותר לאישה לשאת שני גברים. כצפוי, אלו התגובות שקיבלתי על הצעתי להתיר על פי תקדים שולי רנד את מסורבות הגט. אולם היו אלו תגובות של ראש קטן הלכתי.

מהו ראש גדול הלכתי? הרפורמה של רבנו גרשום, היא התגלמות הראש הגדול ההלכתי. רבנו גרשום מאור הגולה, היה גדול בתורה. הוא ידע שהתורה מתירה פילוגמיה. הוא ידע שאברהם אבינו ויעקב אבינו נשאו יותר מאישה אחת והוא ידע על ריבוי הנשים של דוד המלך ועוד יותר מכך של שלמה המלך. מי הוא שיפסוק שאברהם ויעקב אבותינו חטאו ומי הוא שיטיל עליהם חרם בדיעבד? כמובן שהוא לא טען זאת ולא חשב כך. הוא פשוט חי במאה ה-11, והבין שבנורמות המוסריות שהתפתחו מאז תקופת המקרא, יש לתקן את העוול הזה. והוא אסר ריבוי נשים ואף הטיל חרם לדורות על מי שיישא אישה שנייה. והפסיקה שלו, שניתן להצביע עליה כעל "חוצפה" ולנוד לו בטענה ש"הוא לא מבין בהלכה" (כמו התגובות המתנשאות והיהירות שקיבלתי), התקבלה כמעט על כל תפוצות ישראל והיא תקפה גם היום, בחלוף 900 שנה.

היחס בין הרפורמה המהפכנית של רבנו גרשום, לבין ההצעה לנהוג בפרקטיקה של תקדים שולי רנד להתרת מסורבות גט, הוא כמו היחס בין צונמי לאדווה קלה. מה שחסר היום באורתודוקסיה הוא ראש גדול בהלכה, והאומץ לחולל בה שינויים כדי לתקן עוולות ולהפוך אותה לרלוונטית לדורנו. מה שחסר היום בעולם הרבנות הם רבנים אמיצים שאינם מציצים כל רגע מאחורי הכתף ואינם מתיישרים על פי הקיצוניים והשמרניים ביותר, אלא מעזים להנהיג ולהוביל, לתקן ולשנות.

הצעתי הצעה. אם יש הצעה טובה יותר לפתרון בעיית מסורבות הגט, כמובן שיש לברך עליה. אולם להשאיר את המצב הנוכחי המאמלל נשים רבות כל כך בלי למצוא פתרון – זה עוול נורא, הנובע מפחדנות הלכתית ומראש קטן בהלכה.

* נס (כמעט) חנוכה – ברד כבד ירד ביום ראשון באורטל וכיסה במעטה לובן את הקיבוץ לשעה ארוכה. גם במטעים ירד הברד. כיוון יש עדין תפוחי פינק-ליידי על העצים, היה חשש מפני נזק כבד. מסתבר שהתפוחים כלל לא נפגעו.

* ביד הלשון: אונן – מקור האוננות הוא בפרשת השבוע – "וישב". לא מקור הפעולה, אלא מקור המילה. המילה אוננות נובעת משמו של אוֹנָן.

אונן הוא בנו של יהודה, מבני יעקב. אחיו הבכור עֵר מת, ועל פי חוקי הייבום היה עליו לשאת את תמר, אשת אחיו. אונן לא רצה להפרות אותה, כי ידע שהילד לא ייחשב בנו אלא בנו של ער ו"גמר בחוץ," או אם תרצו "השחית את זרעו לשווא." על כך אלוהים המית אותו, ומכאן האיסור ביהדות על אוננות. כך מתואר האירוע בשפת המקרא: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ."

המילה אוננות בעברית נגזרת משמו של אונן, וכך גם בשפות נוספות. מה שמוזר בכך, הוא שכלל לא מסופר שאוֹנָן אוֹנֵן, אלא שביצע משגל נסוג.

* תיקון טעות – ב-21 בנובמבר מלאו מאה שנה להולדתו של לובה אליאב, ולא כפי שכתבתי בטעות בפינתי על "ארץ הצבי".

אורי הייטנר

* * *

יוסף עוזר

כֵּן, כֵּן, הָאַשְׁכְּנַזִּים

 

רַק הִמְצִיאוּ צוּרוֹת חַיִּים קִבּוּץ קֻבּוּצִים
קְבוּצָה, תְּנוּעַת מוֹשָׁבִים...
לֹא שִׂחֲקוּ שֵׁשׁ בֵּשׂ
אַיְנְשְׁטַיְן לֹא אָכַל מוּפְלֶטוֹת
נָבְרוּ בָּאַבָּא שֶׁל הַמּוֹלֶקוּלָה
שִׂחֲקוּ עִם הֶחָתוּל שֶׁל שֶׁרְִדִינְגֶר
לֹא עָשׂוּ אֹכֶל בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית
לֹא טִיְּלוּ בְּפִּיזָ'אמָה.
נִלְחֲמוּ בַּקַּדַּחַת, כָּתְבוּ שִׁירָה
תִּכְנְנוּ מוֹבִיל אַרְצִי.
שָׁרוּ שִׁירִים לְמַמְטֵרָה.
בָּנוּ מָטוֹס, וְעַם, חָלְמוּ, נֶאֶבְקוּ
אֱלֹהִים אָמַר לָהֶם אַתֶּם אֲהוּבִים עָלַי:
הֵם זָרְעוּ נָטְעוּ וְהָעֵצִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׂמְחוּ
שַׁי עַגְנוֹן סִפֵּר אֶת סִפּוּר הָאַשְׁכְּנַזִּים וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַכְּאֵב.
דָּן שֶׁכְטְמָן שֶׁשָּׁר אֶת שִׁירַת הַגְּבִישִׁים,

כֻּלָּם אָמְרוּ לוֹ: אֵין לְךָ סִכּוּי, אַתָּה נְבִיא שֶׁקֶר
עֵינָיו הַכְּחֻלּוֹת רוֹאוֹת אֶת הַיָּם הַתִּיכוֹן מֵהַכַּרְמֶל וְהוּא צוֹחֵק.
יַקִּיר אַהֲרוֹנוֹב בֵּין נְגִינוֹת כִּנּוֹר גִּלָּה אֶת לַחַן הַקְּוַנְטִים,
אִילָן חַת נִצֵּחַ עַל הַמִּיקְרוֹ-אוֹרְגָּנִיזְמִים,
שַׂהֲרֹן שֶׁלַח כָּתַב תְּהִלּוֹת לַמָּתֶמָטִיקָה, תּוֹרַת מוֹדֶלִים וּקְבוּצוֹת,
אָלֶכְּסַנְדֶּר לֵוִיצְקִי דִּבֵּר יְשִׁירוֹת אֶל הַקּוֹלְטָן וְהָאֶנְזִים,
רוּת אַרְנוֹן לֹא שָׁטְפָה רִצְּפָה,
רִאשׁוֹנִית בְּשִׁמּוּשׁ בְּפּוֹלִיפֶּפְּטִידִים סִינְתֶּטִיִּים בְּחֵקֶר תּוֹרַת הַחִסּוּן,
דָּנִיֵּאל בַּארֶנְבּוֹיְם נִצֵּחַ וְנִצֵּחַ עַל הַזְּכוּת לְהַעְפִּיל וּלְנַצֵּחַ,
אַבְרָהָם הֶרְשְׁקוֹ, דִּבֵּר עִם הַחֶלְבּוֹן בְּאַרְבַּע עֵינַיִם, שָׁאַל אוֹתוֹ
שְׁאֵלוֹת אִינְטִימִיּוֹת שֶׁאֱלֹהִים יוֹדֵעַ.
לֵיאוֹ זַקְס אֲשֶׁר דּוֹבֵב אֶת סוֹד תָּאֵי הַגּוּף
גִּלָּה לַכֹּל אֶת סוֹד חִיּוּתָם הַמַּמְאִירָה,
עָדָה יוֹנַת לֹא בִּשְּׁלָה קוּסְקוּס

חִטְּטָה בַּקְּרִיסְטָלוֹגְרַפְיָה שֶׁל הַחֶלְבּוֹנִים,

הִשְׁתַּעַשְׁעָה עִם הָרִיבּוֹזוֹמִים, הַמִּשְׂחָק שֶׁלָּהּ הָיָה:

קְרִיסְטָלוֹגְרַפְיָה בְּאֶמְצָעוּת קַרְנֵי רֶנְטְגֶּן.

מַה זֶה שָׁוֶה? לְשִׁפּוּר תְּרוּפוֹת, לְאַנְטִיבְּיוֹטִיקה,

רֵאשִׁית הָאֹשֶׁר וְנִפְלָאוֹת הַמֹּחַ הָאוֹהֵב לַדַּעַת.

וִיהוֹשֻׁעַ יוֹרְטְנֶר שֶׁבָּא כְּפָלִיט מִמַּחֲנוֹת

יָכֹל הָיָה לִבְכּוֹת: סָבַלְנוּ, סָבַלְתִּי אֲבָל הוּא

שֶׁעָבַר מִגֵּיהִנֹּם אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֶעֱדִיף לִשְׁאֹל:

אֶלֶקְטְרוֹנִים – אָנָה תַּעַבֹרוּ: מֵאַיִן בָּאתֶם וּלְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים

וּבִפְנֵי מִי אֲנִי מַפְקִיד רוּחִי הַמֻּפְלָאָה.

לָהֶם אַצְדִּיעַ: לִרְפָאֵל לְוִין, כִימְיָה, לְחַיִּים סִידֶר, רְפוּאָה,

לְאַהֲרֹן רָזִין, רְפוּאָה, לְמִיכָאֵל סֶלַע, רְפוּאָה,

לְהִלֵּל פוֹרְסְטְנְבֶּרְג, מָתֶמָטִיקָה

לְאִילְיָה פִיַאטֶצְקִי-שַׁפִּירוֹ, מָתֶמָטִיקָה, לְמֵאִיר וִילְצֶ'ק, רְפוּאָה,

לְיַעֲקֹב בֶּקְנְשְׁטֵיין, פִיזִיקָה.

וְאִם אַתֶּם רוֹצִים מַאוַ'אל, תַּעֲשׂוּ מַאוַ'אל

[תְּמוּנַת הַצַּדִּיק מִגַארְפִילְד זצ"ל, מְגָרֶשֶׁת עַכְבָּרִים!]

וְאִם אַתֶּם רוֹצִים דַּרְבּוּקָה תְּנוּ לָהּ בְּאֶגְרוֹפֵיכֶם,

רַק אַל תְּיַלְּלוּ.

22.11.2021

בלי קללות

עַכְשָׁו הִיא יוֹדַעַת

שֶׁגַּם בְּבָתֵּי הַבֹּשֶׁת

בְּאַרְגֶּנְטִינָה

קָרְאוּ

אֶת

מֵאָה שָׁנִים שֶׁל בְּדִידוּת.

אֲבָל בְּמַעְבָּרוֹת הַדָּרוֹם בַּנֶּגֶב בָּחֲרוּ יְלָלוֹת,

שִׂחֲקוּ שֵׁשׁ בֵּשׁ וּסְנוּקֶר.

אֵיזוֹ אִשָּׁה יָכְלָה לְהַחֲזִיק סֵפֶר

וְלֹא לַחֲטֹף מִבַּעֲלָהּ סְנוֹקֶרֶת?

הֵם הָיוּ מַכִּים גַּם בִּקְרוּם הַבְּתוּלִין שֶׁל

דַּרְבּוּקוֹת הַחֶרֶס, שֶׁנִּלְפָּתוֹת חָזָק

בְּאַגָּנָן, בֵּין הַבִּרְכַּיִם,

מִתְחַנְּנוֹת, בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל

מוּאִיז,

לְהִשְׁתַּכְּנֵז, כְּלוֹמַר – בְּקֶמֶר שַׁרְווּלִים,

לְהִתְגּוֹנֵן מִבְּעִיטָה,

הָיִינוּ צוֹבְעוֹת אֶת הַשֵּׂעָר לִבְּלוֹנְד,

מַחֲלִיקוֹת אֶת הַחֵית וְהָעַיִן

בֵּין מַכָּה לְמַכָּה.

עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ כְּבָר כּוֹתְבוֹת סְפָרִים.

לָמָּה, מָה קָרָה!

22/11/21

נמאס כבר ממך ציפורה מלעונה

נִמְאַס כְּבָר מִמֵּךְ צִפּוֹרָה מַלְעוּנָה

מֵאַרְצוֹת הַקִּפּוּחִים אֶל חַלּוֹנִי

לֹא אֲנִי אֲקַלֵּל כְּמוֹ אֵיזֶה בַּת-זוֹנָה

גַּם אִם אֲבוֹסֵס מַדְמֵנוֹת וָעֹנִי

בִּחְיַאת! אַתְּ בִּכְלָל, בִּכְלָל לֹא יְקָרָה,

בְּטֶרֶם בָּאנוּ מֵאֶרֶץ מַחְרָאוֹת,

אֵיךְ כָּאן בָּאָרֶץ הַחַמָּה הַיָּפָה,

צָמְחוּ לָעוּ כָּל עַרְסֵי הַדְּלָעוֹת.

קֹבִּי, קַלְּלִי, אָרְרִי, בַּרְבְּרִי

בְּנִי לִי גַּם מַחֲנוֹת הַשְׁמָדָה;

הַצְבִּיעִי בָּרְחוֹב עַל כָּל אַשְׁכְּנַזִּי

כִּבְּרוּטוּס עִם שַׁבְּרִיָּה חַדָּה.

וְשׁוֹתְקִים הַיּוֹדְעִים מָה רָבְתָה הַשִּׂטְנָה

וְחוֹמְלִים עַל גֻּזְמַת הַיְלָלוֹת;

זַמְּרִי צִפּוֹרָה אַהְנָנָנָה

זֶה לֹא בּוּשָׁה לִהְיוֹת אַפְלָלוֹ.

זִמְרַת הָאָרֶץ לְסִכִּים בְּעֵינַיִךְ

פִּתְחִי מִלּוֹן (לֹא מִמִּין הַדְּלוּעִים!)

שׂוֹרֶפֶת סְפָרִים, מַדְלִיקַת מְדוּרוֹת,

הוֹפֶכֶת אִיִּים אַחֲרוֹנִים לְעִיִּים!

יוסף עוזר

* * *

שׂישׂי מאיר

קָפֶה

אִמִּי יָדְעָה לִקְרֹא בְּקָפֶה.

כָּךְ לִדְבָרֶיהָ.

תָּמִיד מָצְאָה בִּשְׂרִידֵי הַקָּפֶה הַשָּׁחוֹר

אֵיזֶה מִכְתָּב חָשׁוּב שֶׁעוֹמֵד לְהַגִּיעַ

אוֹ מַשֶּׁהוּ מֻפְלָא שֶׁיִּקְרֶה

מְעַנְיֵן עַל אֵיזֶה כַּפְתּוֹר בְּלִבָּה

נִלְחַץ הַחִזּוּי הַזֶּה.

אֵיזוֹ תִּקְוָה כְּמוּסָה הָיְתָה בָּהּ

כְּשֶׁכָּךְ חָזְתָה

לְאֵיזֶה נֵס צִפְּתָה שֶׁיִּקְרֶה

שֶׁיָּאִיר בְּאַחַת אֶת חָייֵנוּ הַדְּלוּחִים.

* * *

מנחם רהט

גם בממלכת החשמונאים העדיפו המתייוונים את האוייב. ראש הממשלה והשרים שבירכו על זכייתה של סדרת הטלוויזיה 'טהרן', בפרס אמי היוקרתי הבינלאומי, שכחו שהיא משבחת את האוייב ובזָה לאתוס הישראלי

מדינת ישראל, אם לא שמתם לב, חגגה השבוע. ראש הממשלה בנט אפילו ליווה את החגיגה בברכה מיוחדת, ושר התרבות חילי טרופר חגג גם הוא על "עוד הישג תרבותי ישראלי חסר תקדים." הסיבה למסיבה הפעם היא הישג ישראלי שלא זכינו לו מעודנו: סדרת הטלוויזיה 'טהרן', ששודרה לפני כשנה בתאגיד כאן 11, זכתה בפרס סדרת הדרמה הטובה ביותר בעולם לשנת 2021, בטקס האמי הבינלאומי בניו יורק, מול טייקוניות טלוויזיה אדירות מ-24 מדינות.

'טהרן' היא אכן סדרה מרתקת, גדושת מתח, שפרקיה עוסקים בסוכנת חשאית של המוסד, תמר רביניאן (היא השחקנית ניב סולטן), שנשלחת ללוע המפלצת האיראנית, כדי לחבל במערכת אספקת החשמל בטהרן, על מנת לשבש קשות את התחמשותה הגרעינית של ממלכת האייטולות. אלא שהמודיעין האיראני זיהה את נוכחותה של הישראלית בטהרן ומנהל מצוד לבלימתה. לאורך הסדרה מתנהלת מלחמת מוחות בין המוסד הישראלי למקבילו האיראני, והכל מלווה מתח עוצר נשימה.

הסדרה מעוררת הרבה רגשות פטריוטיים בקרב הצופים הישראלים (למרות קטע התערטלות בעייתי וסיפור רומנטי שבו מסתבכת הגיבורה עם מוסלמי מקומי). כל כך סוחפת היתה הסדרה, שכבר בעת הקרנתה הקדימה איילת שקד לברך: "איזו גאווה של יצירה ישראלית. סדרה איכותית וסוחפת. כיף לראות כוח נשי מתפרץ בתפקידי מפתח בסדרה. כבוד!"

אלא שבפרק האחרון מבצעת הסדרה תרגיל אקרובטי מפתיע, שמציג את צמרת המוסד הישראלי כחבורה של שלומיאלים ולא-יוצלחים. קצינה בכירה במוסד, אחת ושמה קדוש, בעצמה ילידת איראן, שהתברגה לצמרת המוסד, והיא המפעילה מרחוק של רביניאן, מבצעת למרבה האכזבה תרגיל בוגדני נבזי, ומתוך נאמנות לארץ הולדתה, מסכלת את המהלך כולו, ממש רגע לפני הביצוע. הסוכנת הישראלית סיכנה את נפשה לשווא ונעלמת עם אהובה איש האופוזיציה האיראנית על אופנוע לעבר הזריחה. ההצלחה הישראלית המלווה את מרבית פרקי הסדרה, הופכת לבוגדנות ולתבוסה. הכל היה לשווא. וכך מוצגים במהלך 'טהרן' שני אירגוני הביון, הישראלי והאיראני, כשני ארגונים מקבילים שמפעילים זה כנגד זה שטיקים מלוכלכים, אבל לבסוף, כשההצלחה הישראלית כמעט מובטחת, מוכיחים האיראנים שהם טובים יותר.

אך עוד לפני הסאלטה האקרובטית שמעניקה לבסוף את הניצחון התדמיתי לאיראנים, טורחים יוצרי הסדרה לכל אורכה להעניק לממלכת הרוע תדמית חיובית רכה ואצילה. למשל, הממונה האיראני על המירדף אחר רביניאן, איש קשוח, אפילו אכזרי כלפי זרים, הוא גם אציל נפש, שדואג לשעשע בטלפון את אשתו בבדיחות קורעות. וכך גם שאר הדמויות האיראניות: אנושיים, רגישים, מתחשבים, מנומסים. מענטשים.             עם אינדוקטרינציה כזו הופכת הסדרה הפטריוטית לכאורה, לשיר הלל למודיעין האיראני, ולחברה האיראנית בכלל. הישראלים הם הרשעים, אהבלים מגוחכים, והאיראנים הם חכמים מופלגים, שוחרי טוב. מבלי לאזכר כלל שיש לנו עניין עם מדינת רשע מובהקת, שהעולם כולו נחרד מפניה ומנסה לעצור את דהירתה לגרעין. הצופים אינם אמורים להבין מן הסדרה שמלחמתה של ישראל היא נגד מדינה בעלת אידיאולוגיה נאצית שמבקשת למחוק אותה מעל פני המפה.

המפתיע, ואולי לא, בכל העניין הוא, שהנדסת התודעה הזו, שהופכת רוטוויילר צמא דם לפוּדל חביב, נעשית במימון ובתמיכה ישראליים. מדינת ישראל היא זו שמממנת את התסריטאי משה זונדר, שמודה בפה מלא בראיון לפני שנה וחצי: "אחת המטרות העיקריות ב'טהרן' היתה לפרק את הדימוי השלילי של איראן כמדינה שכל תכליתה השמדת ישראל... הסדרה שלנו מציגה פנים אחרות ויפות של איראן." על פני אלפי מלים ב"הארץ" מספר זונדר על היכרותו האישית, האקראית, עם מנהיג החמאס איסמעיל הניה, שגם הוא מתואר כאדם רך, אנושי ושוחר שלום; וגאה בהשתתפותו בטקסי יום הזיכרון האלטרנטיבי (שעניינו הענקת כבוד להרוגים הפלשתינים); ושולף את תעודת הזהות האידיאולוגית שלו: "לא צריך את משטר האייטולות כדי להבין שמדינת ישראל היא מדינה אלימה שהשנאה מחלחלת לתוכה."

עכשיו זה ברור: מדובר בעוד ישראלי שהתייאש מן הציונות, מחבב את האוייב האיראני והפלשתיני, ומקדם באמצעות סרטים שמממנת מדינת ישראל – את דורשי רעתה. עכשיו גם ברור מה הניע את שופטי אמי הבינלאומי להעניק את הפרס היוקרתי לסדרה, שעובדת על בסיס הנוסחה האנטישמית הידועה: הכה ביהודים – והצלחתך מובטחת מראש. עובדה.

ההתנהלות הזו אינה חדשה בישראל. כך היה כבר בימי ממלכת החשמונאים, כשקמו מתוכה מתייוונים שהעריצו את האוייב ובזו לבני עמם, וכך היה אפילו בימי שיבת ציון, ב-1936, כשהמנהיג ברל כצנלסון הצביע על ההשפלה העצמית של בני עמנו: "היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?"

ספק אם ראש הממשלה, שר התרבות ושרת הפנים, שלושתם מן המחנה הסרוג, בכלל צפו ב'טהרן' ו/או נחשפו לכל מגרעותיה ולהינדוס התודעתי שטמון בה. כך או אך, לשבחים בוודאי שלא ראויים, לא הסדרה עצמה ולא יוצריה, בוודאי לא ערב חג החנוכה – גם אם העולם הנאור, החשוד באנטישמיות מאז ומעולם, מריע לו.

מנחם רהט

* * *

אילן בושם

15 שירים ל"חדשות בן עזר"

סוף נובמבר 2021

קצר וקולע

אָמַר מְשׁוֹרֵר לִידִידוֹ:

בִּשְׁתַּיִם-שָׁלוֹשׁ שׁוּרוֹת

אַתָּה יָכוֹל לִקְצוֹר פֵּרוֹת

וּלְהַגִּיעַ לַלְּבָבוֹת,

אֵין צוֹרֶךְ לִהְיוֹת

אָרְכָּן וְטַרְחָן.

הזקן

הוּא בְּקֹשִׁי הוֹלֵךְ

עוֹד מְעַט הוֹלֵךְ

אֲבָל בְּכָל זֹאת

מַמְשִׁיךְ וּמַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת,

כְּמוֹצִיא לָשׁוֹן לַמַּלְאָךְ

שֶׁטּוֹרֵחַ וְהוֹלֵךְ אַחֲרָיו

כָּל הַזְּמַן בְּעִקְבוֹתָיו.

*

הָאִישׁ נִזְכַּר

בְּכָל אֵלֶּה

שֶׁהִכִּיר, שֶׁשָּׁתוּ

אִתּוֹ קָפֶה אוֹ תֵּה

וְיָשְׁבוּ אִתּוֹ בְּנַחַת

עַל הַתַּחַת;

רַבִּים מֵהֵם

כְּבָר אֵינֶנּוּ פּוֹגֵשׁ

וְהוּא נִתְקַף

אִי-נַחַת.

*

חָשַׁב הָאִישׁ

בְּשָׁעָה שֶׁחָשׁ

עַצְמוֹ בְּטוֹב:

כָּמָּה טוֹב

שֶׁהַמִּטָּה מְחַכָּה לִי

וַעֲדַיִן לֹא הַמִּיתָה...

בתים

חָשַׁב הָאִישׁ:

לֹא נִבְנִים יוֹתֵר

בָּתִּים קְטַנִּים

צְמוּדֵי קַרְקָע

עִם גַּגּוֹת

רְעָפִים אֲדֻמִּים;

יֵשׁ מִגְדָּלִים פּוֹרְחִים

הַצּוֹמְחִים בָּאֲוִיר,

מַעֲלִיּוֹת עוֹלוֹת

וְיוֹרְדוֹת

וְאִישׁ לְאִישׁ

לֹא יַבִּיעַ אֹמֶר.

*

עֲצָמוֹת כְּמוֹ מֵעֲצָמוֹת

כָּל אַחַת מַחֲזִיקָה מֵעַצְמָהּ:

אָנִי וַאֲנִי וַאֲנִי

וְהַגּוּף אוֹמֵר:

בָּנוֹת, אַל-נָא בְּאַפְּכֶן

אֲנַחְנוּ נִשְׁאָרִים בְּיַחַד

גַּם מִתַּחַת...

אִמּוֹ ז"ל (אי-השלמה)

הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה

לִקְרָב אֶל קִבְרָהּ,

זֶה הָפַךְ אֶת קְרָבָיו,

זֶה לֹא עָלָה עַל דַּעְתּוֹ כַּזַּיִת

לָצֵאת לְשָׁם בִּכְלָל מִן הַבַּיִת...

סתיו

רוּחוֹת סוֹעוֹת

מַסִּיעוֹת עֲנָנִים

מַפְשִׁילוֹת שְׂמָלוֹת

מְעִיפוֹת כּוֹבָעִים,

לֹא מִתְחַשְּׁבוֹת

בִּבְכִי תִּינוֹקוֹת.

עֵצִים קָדִים לָהֶן

קִדָּה.

*

אָנִי קוֹרֵא וּמֵנִיחַ

לְרֶגַע אֶת הַסֵּפֶר.

חֲתוּלָתִי מִשְׂתָּרַעַת עָלָיו,

כְּאוֹמֶרֶת: "אַל תַּעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן,

קוֹרֵא יָקָר,

הַסֵּפֶר לִי הִנּוֹ כְּכַר."

*

אִישׁ חוֹצֶה כְּבִישׁ

לְאִטּוֹ

זְמַנּוֹ אִתּוֹ;

מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ

לֹא מְחַכֶּה לוֹ אִישׁ

חוֹשֵׁב הַחוֹצֶה לְאִטּוֹ

אֶת הַכְּבִישׁ.

הגוזל

נָפַל מִקֵּן, הַמִּסְכֵּן,

וּמָה יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת?

לְנַסּוֹת.

לְקַחְתִּיו עִמִּי לְבֵיתִי

וְנִסִּיתִי לִהְיוֹת עִמּוֹ

כְּמוֹ אִמּוֹ

וְלֹא עָלָה בְּיָדִי,

הוּא נִפְטַר

וַאֲנִי נָקִי.

יַתּוּשׁ

"קָטַעְתִּי חַיִּים

שֶׁל יְצוּר חַי,

אַלְלַי!"

חָשַׁב הָאִישׁ הָרָגִישׁ

"אֲבָל הוּא

נִטְפַּל אֵלָי!"

סִנְגֵר עַל עַצְמוֹ

הָאִישׁ.

בסוּפר

"אַתְּ חֲצוּפָה,

אָסוּר לָךְ לָשֶׁבֶת

לְיַד הַקֻּפָּה,

קוֹפָה!"

צָוַח קְלִיֵנְט זוֹעֵם

עַל הַקֻּפָּאִית –

וְהִיא קָפְאָה...

הארגז

כְּשֶׁהִתְרוֹקֵן הָאַרְגָּז מִתְּכֻלָּתוֹ

הֵעִיף אוֹתוֹ הָאִישׁ בִּבְעִיטָה

מִמֶּנוּ וָהָלְאָה.

חֲבוּל וּמְזֻלְזָל הָיָה הָאַרְגָּז

(כְּשֶׁהָאִישׁ בּוֹעֵט בּוֹ

שׁוּב וָשׁוּב לְהַרְחִיקוֹ)

וְחָשַׁב עַל הַיָּמִים

שֶׁנְּשָׂאוּהוּ עַל כַּפָּיִם

בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ

כְּשֶׁהָיָה מָלֵא.

הקטר

קַטָּר יָשָׁן עוֹמֵד

בִּקְצֵה מְסִלָּה

כְּעֵדוּת חַיָּה

לְמָה שֶׁהָיָה,

לַקְּרוֹנוֹת שֶׁסָּחַב אַחֲרָיו

וּלְכָל שֶׁעָלוּ וְיָרְדוּ

מִדַּלְתּוֹת קְרוֹנוֹתָיו.

אילן בושם

* * *

עדינה בר-אל

עין פקוחה לאדם ולסביבה

לוחמת למען אדם וסביבה

אדוה קפלן דרור ממושב תימורים, פעלה שנים רבות לקידום רווחתם של הורים וילדים בגיל הרך. היא ערה לקשר בין הסביבה לבין איכות חייו של האדם. בשיחה עם עדינה בר-אל היא מספרת על המאבק שהנהיגה כנגד הקמת תחנת כוח מופעלת בגז, ועל תחביב הצילום שהפך למקצוע, באמצעותו היא מביאה אנשים לזהות את הקול האישי שלהם, ולהנות מן הטבע והנוף.

אדוה קפלן-דרור מתגוררת במושב תימורים עם בני משפחתה. היא נולדה בשנת 1972 בקיבוץ צובה. לתימורים הגיעה עם הוריה כשהיתה בת 3, לאחר שנתיים שחיו בקיבוץ בית-גוברין. "אבי היה בן גרעין בקיבוץ בית גוברין," מסבירה אדוה, "אבל הוריי בחרו לעבור למושב שיתופי, כפי שהיה אז תימורים."

אביה, חגי קפלן ז"ל, נפטר בגיל צעיר, "אבי נפטר מסרטן ריאות כאשר הייתי בת עשרים," מספרת אדוה. "הוא לא עישן סיגריות מימיו. ונראה שהוא נפטר בגלל עיסוקו. הוא ריכז את ענף הבניין בקיבוץ ובמושב, ועבד עם אסבסט ונסורת." נראה שכבר אז החלה המודעות של אדוה לזיהום האוויר, ולעבודה למען קידום איכות החיים ובריאות הציבור, בהם עסקה מאוחר יותר. אימה רחל תבדל"א טיפלה בתינוקות שנים רבות, והיתה מעורבת בעשיית התרבות במושב, חברה בוועדת חגים ועוד.

אדוה למדה בבית הספר היסודי "מבואות" ובתיכון האזורי בבאר-טוביה. במסגרת הצבא היא שירתה כחוקרת מודיעין אוויר בחיל האוויר, הן בקריה בתל-אביב ובתל-נוף.

"אחרי הצבא," היא מספרת, " אבי היה חולה, ואני ויתרתי על 'הטיול הגדול' והתחלתי ללמוד. למדתי לתואר ראשון בפקולטה למדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה." בגיל 23 היא נישאה ליוסי דרור מקריית גת. כיום יוסי הוא מנכ"ל של חברת בת לחברה אמריקאית, שמפתחת טכנולוגיות לבדיקת כף הרגל ומדרסים. בני הזוג עשו רילוקיישן וחיו במשך שנתיים בארצות הברית. עם שובם הם חזרו למושב ובנו בו את ביתם.

קידום בריאות לגיל הרך

בהמשך למדה אדוה הנחיית קבוצות  בסמינר הקיבוצים וגישור. ואז החלה לעסוק בתחום החינוך הבלתי פורמלי בגיל הרך, בדגש על קידום בריאות, הורות ומשפחה.

"עם סיום הלימודים עבדתי בעמותת 'ג'וינט אשלים' בתוכניות קידום בריאות.  עסקתי בתחום ניהול הידע, וריכזתי את כל הצוות הארצי של התכניות." אדוה מפרטת את הפעילויות: "היינו מגיעות לאחת הערים, מקימות בה ועדת היגוי, וזו בונה בהדרכתנו מערך עבודה עירוני לצורך קידום בריאות לאוכלוסייה ולצוותים החינוכיים. הפעילויות הן בתחומי התזונה, פעילות גופנית, בריאות השן ועוד."

בשנים האחרונות עבדה אדוה באגף לגיל הרך ב"ויצו" העולמית. "מקום עבודתי היה בעיר שדרות. שם ניהלתי בשותפות עם עיריית שדרות את 'הבית הפתוח לגיל הרך'. פיתחנו והפעלנו  תוכניות למידה והעשרה להורים, לילדים ולצוותים חינוכיים. 'הבית הפתוח לגיל הרך' כולל מרכז טיפולי, בו מקבלים ילדים  עם עיכוב התפתחותי טיפולים פרה-רפואיים. יש לציין," מוסיפה אדוה, "היה שיתוף פעולה מיוחד בין  עיריית שדרות לבין 'ויצו'. העירייה מינתה מנהלת מטעמה, ועבדנו יחד. זה איפשר לנו למקסם את שיתופי הפעולה עם גופים נוספים. כגון מרכז 'חוסן', ומרכז צעירים, עמותת 'רעות', טיפות החלב, מעונות היום, המתנ"ס העירוני ועוד."

במקביל לפעילות זו היו לאדוה עוד תפקידים מטעם ויצו. "ריכזתי את אזור הדרום של קו הייעוץ הטלפוני להורים לילדים בגיל הרך. זהו קו שמספק הדרכה הורית טלפונית ומופעל על ידי מתנדבות עם רקע של הנחיית הורים, אשר עוברות בנוסף הכשרה מיוחדת של ייעוץ טלפוני. באזור הדרום הקו פועל משדרות ומבאר-שבע, אבל  נותן ייעוץ טלפוני חינם למשפחות מכל הארץ."

תפקיד נוסף של אדוה, שלישי במספר, היה ריכוז תחום החירום בכל מעונות היום של ויצו ברחבי הארץ. "במסגרת זו הייתי אחראית למוכנות והתמודדות בעיתות חירום במעונות היום של ויצו. היה זה בשיתוף עם 'הקואליציה הישראלית לטראומה'. תפקידי היה לערוך השתלמויות לצוותי המעונות, כתיבת נהלי חירום, מיפוי צרכים, הפקת חומרים מקצועיים ועוד. 

צילום אמנותי

"כל הפעילות הרבה הזו היתה עד יולי  2020." אומרת אדוה, "ברגע שהתחילה הקורונה הבנתי שאני רוצה לעשות שינוי מקצועי והתמקדתי בצילום."

על ראשית דרכה כצלמת היא מספרת: "לצילום הגעתי במקרה. לפני עשר שנים הצטרפתי לקורס צילום בסיסי, במטרה לשפר את האלבום המשפחתי. למדתי במיספר מסגרות והשתתפתי בסדנאות צילום בארץ ובעולם, ונדבקתי בחיידק. אחר-כך החלטתי שאני רוצה להעמיק בתחום מבחינת יצירה אמנותית וחידוד הקול האישי שלי בתחום. נרשמתי ללימודי צילום במחלקה לצילום בבית הספר לאמנות במוסררה. למדתי שם ארבע שנים, ועדיין אני משתתפת במסגרת לימודית מצומצמת פעם בחודש."

הצילום האמנותי של אדוה אינו דומה לצילום עיתונאי, לדוגמא, שבו הצלם מוכן תמיד עם מצלמתו לקלוט רגע מעניין או אירוע מסוים. התיאור שלה את תהליך הצילום דומה לתהליך שמתארים סופרים, לפני שהם מעלים את דבריהם על הכתב. (כך, בכל אופן, זה קורה אצל כותבת שורות אלו):

"אני נוהגת לתכנן את צילומי במשך ימים, שבועות ואף חודשים, אני חולפת ומסתובבת סביב מושאי וזירות הצילום שלי המון זמן ואחר כך מדמיינת אותן ומחדדת את המטרות שלי, עד לרגע שבו אני יוצאת לצלם, אז אני לרוב מצלמת מרחוק. על אף היותי אקטיביסטית, פעילה שצועדת פעמים רבות בראש, בצילום אני אוהבת להתבונן מרחוק, מהצד ולהיכנס פנימה לאט ובהדרגה."

Photovioce, צילום פלוס

אדוה רצתה לעשות חיבור בין העולמות בהם עסקה – הנחיית קבוצות וצילום. לפיכך הקימה את העסק הנוכחי שלה, שכולל הנחייה בסדנאות, שיעורי צילום פרטיים, מכירת יצירותיה ועוד.

"עכשיו אני עצמאית. מנחה קבוצות 'צילום פלוס' בשיטת Photovioce. זו שיטה שבה משתמשים בצילום ככלי להבעה אישית, קהילתית וחברתית. בהבדל מ'פוטותרפיה' הטיפולית. אני לא מטפלת, אלא מלווה תהליכים לא טיפוליים בתחומי העצמה, התפתחות והתבוננות פנימית. אני מצלמת במצלמות מקצועיות, אבל הסדנאות שאני מעבירה מתאימות גם לטלפונים חכמים. המפגשים במסגרת סדנאות אלו כוללים חלק עיוני על יסודות הצילום – קומפוזיציה, אור וצל, מרקמים, זוויות צילום ועוד. המשתתפים מקבלים השראות מעולם הצילום וכל אחד מזהה את הקול האישי שלו. בהמשך יש התנסות חווייתית – צילומים בסביבות שונות."

אדוה לא מסתפקת רק בזה. בנוסף להיותה פרילנסרית כצלמת, מנחה אדוה סדנאות מטעם "מהות ישראל", עמותה שמתמחה בהתמודדות בעיתות חירום וטראומה, בפיתוח חוסן ובהתמודדות עם מצבי לחץ. ובמקביל היא לומדת לקראת קבלת תואר שני מאוניברסיטת בן גוריון בהתמחות בגישור משפחתי.

מאבק כנגד הקמת תחנת כוח

בפברואר 2010 אישרה מליאת רשות החשמל הקמה של תחנת כוח פרטית, המופעלת בגז, באזור המועצה האזורית באר-טוביה. אבל תושבי האזור לא היו מרוצים מן ההחלטה וחששו מן הנזקים שהיא תגרום לסביבה..

מספרת אדוה: "כבר בשנת 2009 נכחתי באספת חירום של תושבים. הדבר נגע לליבי, וחשבתי שאני יכולה לעזור במשימה שהם ביקשו, להחתים עצומות. מפה לשם נכנסתי עמוק למאבק והצטרפתי לצוות המוביל. מאוחר יותר הבנתי שהדוגמה של אבי, שבעברו היה איש צבא וקיבל צל"ש במלחמת ששת הימים על שנשאר להילחם לבד מול המצרים; ואחר-כך באחת התקופות הקשות של המושב, כאשר המפעלים עברו תהליך התייעלות – הוא היה זה שהוביל ועמד בפרץ. הדוגמא שלו השפיעה עלי רבות והיתה בין הסיבות המרכזיות לבחירה להקדיש את כל כולי למאבק הזה. בשנת 2011 אירעה טרגדיה. יושב ראש המאבק דאז, שמשון רוזן מתימורים, נהרג בתאונת טיס, ואני קיבלתי על עצמי את התפקיד במקומו. ניהלנו מאבק עד סוף שנת 2018.

"כחלק מהמאבק ערכנו סקר מקצועי באמצעות מומחה שהגיע מחו"ל והצביע על הסכנות שצפויות מתחנה זו. עיקר החשש שלנו עד היום הוא מתגובת שרשרת במקרה של תקלה בתחנה הפועלת על גז, ופיצוץ בגז הוא תופעה ידועה. זה עלול להוביל לתגובת שרשרת בכל אזור התעשייה, שיש בו ריבוי חומרים מסוכנים. זהו אזור התעשייה השני בגודלו מבחינת חומרים מסוכנים אחרי מפרץ חיפה. כמו כן, ידוע היום בכל העולם שגז אמנם מזהם פחות מסולר, אבל עדיין מזהם מאוד. ובעולם המערבי יש מגמה משמעותית של מעבר לאנרגיות ירוקות. חשוב לציין שבדרך כלל מביאים גז לאזור תעשייה כתחליף לסולר או לפחם כדי להפחית זיהום. אבל באזור התעשייה באר-טוביה אין סולר ואין פחם, כך שהמזהם העיקרי הוא התחנה החדשה. במסגרת המאבק אף הצענו למדינה חלופות רציניות, אולם לצערנו הן לא התקבלו.

"זה היה מאבק משמעותי, מלא יצרים, ממש כמו בסדרות מתח. היו יזמים שניסו להכשיל את המתנגדים. אנחנו, המתנגדים, ערכנו הפגנות סוערות. דאגנו לפרסם כתבות באמצעי התקשורת. נפגשנו עם שרים וחברי כנסת, ובעקבות זה נערכו דיונים בכנסת  וב'ועדה לתשתיות לאומיות', שהיתה אחראית לנושא והיתה צריכה לאשר את הפרויקט. נאבקנו כנגד אישים מובילים במשק," מוסיפה אדוה, "ביניהם שרי אריסון, נוחי דנקנר ואברהם נניקשווילי. בסופו של דבר, לצערנו הפסדנו במאבק שארך אחת-עשרה שנים. אבל," מסכמת אדוה, "על אף ההפסד, המאבק תרם רבות לקהילה. הוא גרם לחיבור בין חברי המושבים השונים, בין מבוגרים לצעירים, בין אנשי המושבים לבין תושבי קריית מלאכי. למדנו שחשוב להיאבק על מה שחשוב לך. זאת ועוד, דחיית ההקמה של התחנה באחת-עשרה שנים היא משמעותית ביותר. מבחינתנו עשינו כל מה שאפשר. בזכותנו המדינה הציבה דרישות נוספות ליזמים, וכן הגבלות והנחיות מפורטות.

"ברמה האישית זה העצים מאוד את מי שהיה בצוות הפעיל. שעבד באופן אינטנסיבי. אני בחרתי לסיים את המאבק בדרך שלי – הכנתי סדרת צילומים, בהם מובע הקשר בין הטבע באזור לבין תהליך הבנייה של התחנה."

תערוכות צילום עם אמירה סביבתית

גם בתחום הצילום משלבת אדוה את גישתה לחברה ולסביבה, לקידום הבריאות של בני כל הגילים. בצילומים יש גם התרסה וגם אמירה לגבי הסביבה של בני האדם, לגבי הצורך להתחשב בה, בלי לפגוע, כמובן בנוף ובטבע. בסדרה "תחנת כוח – רישיון להרוג" היא מסכמת אחת-עשרה שנים של המאבק הסביבתי כנגד התוכנית להקמת תחנת הכוח המונעת בגז באזור התעשייה באר-טוביה. "יצאתי לשדות ולשטחים המקיפים את המושב וצילמתי את המפגש בין הטבע, האדמה, סביבת החיים במושב לבין השופלים, צינורות הגז, האיסכוריות, המנופים וכל שאר הכלים וחומרי הבנייה של התחנה. זהו פרויקט הפרידה שלי, כאמור, השלמה עם ההפסד והקמת התחנה."

סדר הצילומים שלה "חומת מגן" עוסק ביחסים בין העיר שדרות לבין אסתטיקת המיגון ששינתה את המרחב הציבורי ללא היכר. "הארעי והמאולתר הפך לקבע ושינה את היחסים בין התושבים לבין עירם. דרך הצילום אני בוחנת את ההרגלים של התושבים בעירם ואת האופן בו הבטון והמיגון מחלחלים אל שגרת היומיום. זהו צילום ישיר, לא מטופל, צילום רחוב קלאסי של הסביבה האורבנית של שדרות ושל התושבים."

תחת הכותרת "לב העיר" הכינה אדוה סידרת צילומים, שעוסקת בהתפוררות של מרכזי הערים בפריפריה, המרכזים שבעבר שימשו כלב הפועם של העיר הפכו לעזובה גדולה, מקום אכלוס לחסרי בית, ואנשים משולי החברה. גם בסדרה זו אני משתמשת בצילום רחוב קלאסי, בעיקר מתבונן מהצד, על החלקים המתפוררים, סממני הזמן וההזנחה, החנויות ששייכות לימים עברו והדמויות המקומיות שהזמן עבורן כאילו עצר מלכת."

למרות שרוב צילומיה הם של נופים וטבע, יש לה גם  עבודות בנושאים אישיים ומשפחתיים כגון זיכרונות ילדות. אדוה הציגה בתערוכות שונות, ועתה היא מכינה תערוכה שתוצג ב"בית האמנים" בתל-אביב בשנה הבאה.

החיים במושב שהובילו לצילום

אדוה מתגוררת עם משפחתה במושב תימורים, המושב השיתופי שהופרט. הבנות בחרו תחומים שונים לגמרי מאלו של האם: יובל הבכורה, בת 24, מכשירה עצמה להיות שפית, והיא מנהלת פס במטבח באולם אירועים. נועם בת ה-21, שהיתה מאמנת ספורט בצבא, עוסקת באימוני כושר. עדי, בת 21 גם היא, מסיימת בקרוב שירות צבאי בחיל המודיעין ומתעתדת לעבוד בחברת הייטק. 

"החיים במושב  כילדה היו חיים מדהימים בעיניי. אמנם היינו מעט ילדים בשכבה, ולפעמים זה היה מאתגר חברתית, אבל נהנינו ממשחקים בחוץ, ממחנות קיץ, מהדרכה בקייטנות. ובכלל היינו מעורבים עם כולם, צעירים ומבוגרים, הן בחיי יום יום והן בחגים ואירועים. גויסנו לימי עבודה בעת הצורך, השתתפנו בצוותי הכנה לחתונות וחגים. כל פעולות התרבות היו עבודה עצמית של הילדים והמבוגרים, לא תרבות 'קנויה' מבחוץ."

ואדוה מסכמת: "אני צלמת נוף וטבע. החיבור שלי לכך הוא בזכות החיים במושב, שזימנו לי קירבה לשדות, למרחבים הירוקים. ולא רק בילדות, גם היום אני יוצאת החוצה להתאוורר כמעט בכל יום. וגם  כשאני ללא מצלמה, העין שלי כל הזמן 'עובדת'."

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1208 , 18.11.2021

* * *

מינה גורל / שני שירים

שאלון להשקעה

מה ברשותך עכשיו?

נשארתי בלי כלום כמעט.

מה בכל זאת עדיין יש?

הכוח לא להתייאש.

מה לכתוב בהצהרת ההון?

דיווח מישני עדכני

על רווח עצמי.

כשאני כותבת

אני כותבת על שולחן האוכל במטבח

ליד הקומקום

ליד המלחייה והפלפלייה. 

אני כותבת ומרגישה פתאום

שהכול ברור

מה אני עושה כאן

למה באתי לכאן.

אוויר נקי

צלול

וזך.

מינה גורל

* * *

ד"ר ארנה גולן

הבט בחלומות ותכיר את עצמך, את עברך,

תבין את משמעות קיומך

על ספר שיריה החדש של פנינה פרנקל

"חלומות של סוף הלילה"

ציור כריכה ושערים – פנינה פרנקל

עורך: רן יגיל, הוצאת עמדה, 2021, 115 עמ'.

ספר שיריה החדש והמרשים של פנינה פרנקל מפתיע כקודמו ועז ביטוי כמוהו והמעניין הוא שנושאו כביכול מנוגד. בספר שיריה הקודם, "נופים משחרים לטרף", נבנה המהלך התודעתי על התכוונות אל הנופים, אל החוץ, והמראות הם שהפעילו את תודעתה עד לרבדיה העמוקים של הנפש. המראות הם שהובילו אותה אל העבר, אל רגעים מכריעים בקיומה ובדרך חייה והוליכו להבנת משמעותם. בפואטיקה ייחודית, מקורית זו – הצטיין הספר גם שעה שהנופים "שיחרו לטרף", איימו, כאירועי החיים עצמם.

עתה המבט מופנה פנימה, ואף כאן לא מתוך בחירה אלא מתוך מהלך נפשי הכופה עצמו עליה. שהרי הספר כולו מעוגן בפואטיקת החלומות, בשעת שינה, שעה שהתודעה משתחררת מכבלי התבונה והשליטה העצמית. אלא שבספר הזה, המקורי  והמיוחד, לא  בלבול, עירוב זמנים  או סוריאליזם – שליטים בשירים, אף כי יש ומתרחשים אירועים על טבעיים, שהרי הם חיוניים לחלום. אך מה שמנחה אותם הוא עלילה המובילה להתבוננות באירועים, שיש בהם אלמנטים ריאליים ובדיוניים כאחת וטמונה בהם משמעות קיומה של החולמת בהיבט שקבע את מהלך חייה. אין תימה שהחלומות הללו באים מכוח עצמם ולקראת  סוף הלילה כיוון שרק ההתעוררות מביאה אותם לסופם, ומבחינת הפואטיקה השירית אל משמעותם.

מקטע החיים המואר מעלה פרטים ואביזרים ואירועים, גם דמויות מן החיים ולרוב בסיטואציות שאבד הגיונן  הרגיל. או אז פרטיו הופכים סמליים וטעוני משמעות קיומית ואת זה אפשר לעשות רק בכוחה של שירה. מכאן הרושם העז שהשירים משאירים על הקורא והתחושה שהאמת הפנימית ביותר נאמרת כאן, הנפש דוברת כאן.

ניתן להבחין בין שתי דרכי בנייה והסמלה מרכזיות, ובשתיהן אתה עומד משתאה לנוכח עושר החוויות הצצות בחלומות ולעושר הבעתן. האחת היא כאשר בשיר החלומות עצמם הם האובייקטים שבהם מדובר ולא  פרטי תוכנם. יותר מזה, מתואר  תהליך פיסי שהחולמת עוברת איתם כאילו הוא התרחשות ריאלית ממש, זה יכול להיות אפילו כביסה תלויה, מגע של גוף זר, מראה של אובייקטים, מגע. וכך יופיו של השיר ניגלה בהפיכת הממשי בחלום למטאפורי וסימלי לשם מתן פעולתם של החלומות עליה. כך, למשל,  קורה בשירים הראשונים.

נעיין  בשיר הראשון ועז הרושם. וכך נאמר בו:

לו יכולתי לאחוז

בחלומות שנייה נוספת

הייתי ממשיכה להלך בהם

לתלות את כביסת חיי באטבים

וללפות את אהבותיי על חבל גס ומתוח.

בלילות הם מתנופפים הלוך וחזור

אוחזים קצה של קו ומסרבים להינתק,

ובבוקר השמש מייבשת מתוכם

את הכתמים.

החלומות נפרשים לפניה בחלומה כמו היו כביסה שנתלתה על חבלים לייבוש ולאוורור. היא  כמהה להוסיף ולהלך ביניהם שהרי הם כביסת חייה ואהבותיה, להבינם ולפענחם ולטהר את נפשה כמו עברה כביסה. התהליך הכמו-ריאלי בחלום של כביסה וסימלי כל כך במשמעות של החלומות, נעשה, תחילה מיטאפורי לחיים שהיו בהם כתמים והושלכו לכביסת החלומות במאמצה לטהרם ולהבינם. אלא שמתברר בהמשך השיר ובפואנטה המפתיעה כי רק כאשר השמש זורחת בבוקר "היא מייבשת מתוכם את הכתמים." החלומות לא היה בכוחם לטהר את הנפש מכאביה, מפגעי החיים, ואולי גם  מחטאיה. דווקא השמש שהעירה את החולמת הצילה אותה  מכאביה. "ייבשה" את הכתמים. בקיצור – שיר עמוק ומרשים.

כך גם שני השירים עזי החוויה והמבע הבאים, אף כי בהם נמסר התהליך הנפשי העמוק וכאוב כתהליך פיסי ממשי. בכך ובמסירה המאופקת והמדווחת ללא זעקה נוצר  תיאור מאופק ומדוייק כמו היה מדובר באדם אחר. זהו איפוק ראוי לציון כי דווקא בכוחו  נמסר עומקה של חוויה.

בשיר הראשון שבהם  עולה תחושת עייפות, כאילו  החליד גופה. ולמה?  מעודף חמצן, הנעשה  מטאפורה לעודף הסתערות על החיים עד  שאזל הכוח הנפשי שהיה כברזל וכלה בשל שאיפותיה המופלגות. עתה הכלו כלה כמו ברזל שהחלודה אכלה אותו, כי לא ידעה מתי "להפסיק להתניע את זרעי החיים."

בשיר הבא כבר מתואר התהליך הפנימי ההרסני בחלום כפעולתו של גוף זר שנכנס לגופה ומפורר אותו ומותיר אותה פגועה וכאובה. והתיאור מוחשי בתכלית:

אתמול בלילה בא בי גוף זר / חסר צורה היה, ללא מירקם או צבע / הוא התפרש בתוך גופי בתנועה מתמדת / כירסם מבפנים את הפגעים הישנים והחולשות / ריכך והחליש את כוחות הפלדה /  ריסק בי חומות מגן ואט-אט / כילה כל מה שהיה / שלם.

ואלה דוגמאות מעטות מלבד מעושרם של השירים.

דרך הסמלה אחרת היא, כאשר החלום נמסר כאירוע לא ריאליסטי אף כי הוא מתרחש לרוב בתוך רקע ריאליסטי מהעבר שלה (הליכה בדרך. ישיבה על ספסל או אנשים בשיכון העולים). אלא שלפתע נשברת הריאליות  והתיאור או העלילה, שמהווה את לב השירים הללו, רוכשים להם סמליות עמוקה. ואכן,  עושר החלומות וגיוונם מפתיע כמו גם מסירתם כאילו לא היו  אלא אירוע קיים וסביר. עיתים אף נוצר ריתמוס פנימי, אמנם לא משקל מדוייק אבל  מיקצב זורם והדברים פועמים באוזני הקורא. לא כל שכן שלעתים נוצרת חריזה פנימית.

שיר מסוג זה הוא למשל "סירים מפוייחים" (49), שניתן להבינו על רקע הביוגרפיה של המשוררת. הוריה ניצלו  בשואה כשנמלטו לאוזבקיסטן והיא נולדה שם. עם סיום המלחמה עברו לצרפת ומשם לארץ, לשיכון עולים ברמת חן ודמויות משם אכן עתידות להופיע בחלומות. וכך  בשיר מופיעה האם על רקע אוזבקיסטן תחילה, ומה שבידיה מתמזג גם עם ימי שיכון העולים.

לשיר שישה בתים שמהם נביא שניים, והם  בני שלושה טורים כל אחד. הריאלי נכרך כאן באי ריאלי. והנה שני בתיו הראשונים:

בחלום ההוא פגשתי את אימי עולה מהמים

עפה מעל ענן מתנדנד, בידיה שני סירים מפוייחים

ומיכסה אחד כבד.

ופתאום יורד עלינו ברד של כלים – כוסות, מחבת וסירים

וריח נפלא של אוזני המן, קוגל מתקתק

קציצות של דג וכופתאות של חג.

בהמשכו של השיר "כולם" טועמים, מתנפלים אוכל ונהנים, ואפילו מרוב שובע שוכבים לחטוף "דרימל" (ביידיש – תנומה}.ורק האם מציצה מהענן אל הבת  האהובה ושואלת ברחמים מדוע לא סיימה לאכול. אך  הבת מתביישת באימה עם הסירים המפייחים ונוזפת בה. אלא  שהאם רק מחייכת, מנופפת לשלום, נעלמת בענן, והבת מוצאת עצמה עם הסירים השניים המפוייחים והמיכסה הכבד, והקורא מבין שאימה השאירה לה והם ילמדו אותה להוקיר את האם "הגלותית" וסיריה המשונים ומאכליה שלא מכאן אך אליהם היא כמהה.

זה שיר "פתוח" יותר אף כי נדרשת ידיעת הביוגרפיה,  בדומה לשיר סמוך אך סתום יותר שנמסר בו חלום סיוטי של עלייה לאוטובוס עם מזוודה. אך מה קורה? במקום לדחוף אותה למקום הגוף מתקשה ועף באוויר עם המזוודה. בהמשך מוסר השיר אף במפורש תחושת גלות ואימה, שהרי בכלל שלחה אותה אימהּ לבאר להביא מים בדלי למרק, אך כל האנשים מסבים את  עיניהם מהמתרחש והיא עפה באוויר עם מזוודתה מלאת אימה מן הנפילה הצפוייה לתהום.

שיר עז, יפה וכאוב, בדומה לשיר אחר המפנה בסופו לעתיד, אך רק לאחר תחושת האימה בחלום של הסוף המתקרב ורק בכוחה של קריאת הנכד המפתיעה המעוררת אותה מן הנימנום ששקעה בו ומן הסיוט. כדבריה, הנכד הקטן  משה אותה "מן היאור", רמז לבת פרעה שמשתה את משה  התינוק, הרי כאן הנכד הקטן הוא שמשה את הבוגרת.

סידרת השירים המכונסת בשער השלישי עניינה עלייה לשיט באונייה בוערת ונשמעות נבואות חורבן וטביעה מפי "בבות יאגות" (מכשפות במיתוס הרוסי) שעטות על הספינות, אבל אפילו זה נותר מדווח באיפוק.

בשיר אחד הידיעה שמראש עולים לספינה בוערת וכל מה שנאסף בחיים עתיד להתנפץ, הסיוטים והכאב קיימים, אך ברקע קיימת איך שהוא אופטימיות מופלאה הנטועה באנשים. למשל, בשיר "ריח רע" שכאשר "אנחנו" עלינו עליה נותר בספינה הבוערת רק הצד עם הריח הרע של הדגים המקולקלים, אך "אנחנו" נשארנו, מאמינים ולא מודים (במה?) – מקווים. אפילו המיפגש על הסיפון עם האיש כרות הרגליים וחסר היד שהרתיע אותה בחלומה שבשיר אחר, הרי במצב של ערות היא נזכרת שהיה יפה ודומה לאהוב ליבה. כלומר, גם לפגום יש תיקון.

לכן, כישלונות יש, אבל גם רגע מציל. אפילו  אובדן דפי ההרצאה בעומדה מול קהל וברוב אימתה היא אט אט מתמזגת עם תיק המסמכים בעוד כולם בורחים באימתם "להידבק בכישלון," ותיאור עז ומאיים, ובכל זאת באיזה מקום מאיר גם את כישלון הבורחים, למעשה, עצם הידיעה כי מדובר בחלומות מאירה את המתרחש באיפוק, שהרי הכול קרה בחלום, לא במציאות.

ובכל  זאת, למשל  בשירים, הלא רבים אמנם אך הם מן היפים בספר – שנושאם  הזוגיות שחדלה עם מות אהובה-בעלה, אין כל נחמה. הכמיהה אליו ותחושת ההחמצה שלא הגיעו לשלמות האפשרית לא בחיים ולא בחלום, כמו בשיר "געגועים ונשמה", מותירה בה ובקורא תחושה של "חלקי נשמה מפוררים", אין כל נחמה שעה "שאתה נעלם בתוך הענן ממנו היגעת"  (94). עם זאת, ייתכן שאפשר להעז ולומר כי עצם הפגישה המאוחרת עם העבר ובחלום היא בגדר חיזוק או הגשמת משאלה. יתכן שזו גם הסיבה למתן ביוגרפיה מפורטת למדי (לא בשלמותה) של המשוררת.

ואכן, לספר עשרה שערים. שמותיהם מופשטים למדי ואינם מוסרים את תוכנו של כל שער,  אך ראוי לציין כי אין לספר אופי ויידויי ישיר על החיים. אין אלה שירים של השתפכות הנפש ובכך יופיים.

ומהם ההיבטים העיקריים הפולשים? לא חיי ההווה, לא חיי העבודה והישגיה אלא רק בהתבוננות כוללנית  בה ברגעי חולשה (שהרי הישגיה של פרנקל בקריירה האקדמית והחינוכית מובהקים!). גם אך מעט  חיי זוגיות וכמעט לא בחיי משפחה וילדים. עיקר הצפת התודעה הוא בעבר הרחוק יותר, שבילדות, עם ההורים וחייהם הקשים ואהבתם, עם אנשי השיכון או עם ילד אהוב. האונייה הבוערת, למשל.

נושא מרכזי נוסף הוא תהליכי נפשה שלה בתוך עצמה, כמו בשער המיוחד, שבו כל לילה היא חולמת עצמה נעשית חלק ביצירות הסיפור והציור של אומני המופת, מעופפת על ידן מאזינה להן, נוגעת בהן: "בחלומות קורים בי / כל הסיפורים המצויירים / מהנופים של סוטין." ואכן, היא עצמה ציירת ועיטרה את סיפרה.

אולי נראה שיר שמתלכדים בו היבטים אחדים, והוא שיר תמים לכאורה על "מכונת תפירה" (57 ):

 כל ערב מעדנו אני ויהושע אל הים. / ליד ערימת האשפה עמדה מכונת תפירה ישנה / בתוך ארגז מעץ פורניר עם פינות מעוגלות.

"אי אפשר להשאיר את זה בחוץ," אמרתי / "את לא נורמלית," הוא אמר כשסחב איתי / את הארגז  ואת המכונה. / בכניסה לבית עמדו השכנים  / שהיפנו גבם במבוכה / נכנסנו מהר למעלית, ואני חייכתי / אל הארגז ואל יהושע. / אבל הוא נעלם יום אחד / והוא חסר כל כך / ואני מתגעגעת."

לשם הבנתו של השיר יש לדעת כי המשוררת גרה בקרבת הים וכי יהושע היה בעלה שנפטר לפני שנים אחדות. ומכונת התפירה? יש לדעת שאימה של המשוררת התפרנסה בשיכון העולים מתפירה, ומכונת התפירה הישנה הזרוקה, כמו היתה עלבון וזלזול בזיכרון האם. יהושע, שלא הבין, נענה לרעייתו אף כי סבר שדעתה השתבשה עליה. וכך  ניצל זיכרון האם והפך חלק בהוויית המשוררת, וסיום השיר קשור לכך בקשר סמוי: שהרי את זיכרו של יהושע "שנעלם" אין מי שיציל.

 חבל שאי אפשר להביא עוד שירים רבי מעוף. ולכן  נסיים בקטעים מתוך חלום שעניינו באחת הפעמים הנדירות בה ובילדיה, אמנם  שוב בהיבט אימת ההיעלמות והאובדן, אך הפעם של עצמה. זה השיר "מרכז האדמה" (112), ממנו נביא את שני הבתים הראשונים:

נסענו לתוך מרכז האדמה / נדחקנו בתוך מחילות חשוכות / כדי לצמוח אל האור  כמו נבטים. / ילדיי נהנו מהחידוש ונעו בקלות / הם פילסו גופם בתוך צינורות העומק / ופרצו מתוך החשיכה לפגוש / את השמש.

אך בהמשך , עם פריצתם של ילדיה שבגרו אל השמש, אל החיים, היא עצמה חרדה שמא ישכחו את קיומה כמו שנשכח הדור הקודם, או אז איש לא יבוא לחפש אותה "ולהעיר אותי מתוך החלום."

לסיכום: ספר מרשים, עז ביטוי ומקורי, שראוי לקריאה ולעיון.

ד"ר ארנה גולן

* * *

אסתר רַאבּ

יומן שלאחר המוות

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

א

בלילה העבר התרוממתי לגובה של מאתיים מטר בערך מעל קברי, נשמתי נעשתה קלה יותר ויותר, איזה דלק עילאי ממלא אותה והיא מרחפת כנוצה בין שמיים וארץ. בדיוק כמו בחלומות ההם בימי נעוריי: אני לוחצת ברגליי על איזה חומר ספוגי והוא מקפיץ אותי ואז אני מתאמצת בכל יישותי להתרומם, להינתק מן האדמה – ואני מצליחה, הנה אני מעל גג ביתנו, הנה אני מעל האוקליפטוסים הגבוהים, אני עפה, מניעה את ידיי ורגליי ככנפיים, וזה דורש מאמץ אבל אני עייפה ומתחתיי איזה קהל משונה מתאסף, צועק, מניע ידיים – אבל אני מחוץ להישג ידיהם – ואני מאושרת מאוד.

מה זה לפי פרויד? איני יודעת בדיוק אבל זה אחד מחלומות הילדות שלי, חלום נפלא מלא מיסתורין ובידוד ייחודי.

וכעת אני כבר מתי, בת שבעים וחמש הייתי במותי –

וכעת נשארה לי רק נשמתי, על גופי לא כדאי לדבר. אבל בנשמתי נטבעו סגולות גופי, נדמה לי שגם היא גמישה, בנוייה במתכון ידוע, ספוגה תורשה ויחד עם זה ייחודיות – מה טוב להיות נטול-גוף –

אני מרגישה כעת את בניין נשמתי לא פחות משהרגשתי את בניין גופי ופעולותיו הפיזיות, יש לה גם כן תפקידים שונים – ואני המנחה אותם.

קודם כל אני שואפת בעזרתה את האוויר הצח, רווי-ריחות שאינם פריחת-הדרים – ריחות מסוג אחר, שיש בהם אור וחום ומגנטיות, אני מבחינה בזרי נשמות בחלל – ובהילות נשמות יחידות השטות במרחב; פעם הבחנתי באור הדומה לאור של נשמתי, ומשהו ממנה החל לאותת בהרגשת אושר לא ישוער – ראיתי הבהוב במרחקים – אך מיד כבה, ואולם השאיר משקע בנשמתי כאבק זרחני נפלא – והדים מהדים שונים התעוררו בי וגרמו לי אושר לא ישוער –

מה טפלים היו החיים לעומת קיומי כעת – – כבדה ומסובכת מערכת חיי-אדם-ואדמה – ומיוסדת על חוקים של טורף לטורף –

כאן אין טורפים, כאן הכל זך, מלא אורות מאורות שונים, תחושות של נצחים רחוקים של עבר, קרובים של הווה, ונצחים העתידים לבוא –

אני מחפשת את קרוביי, אבל גם כאן, כמו על האדמה, הדרכים משובשות – אין גשר בין נשמה לנשמה, רק לעיתים רחוקות, בחסד-עליון, אפשר להיפגש לדקה, לרגע, וחסל – הנצחי מכסה על הכל – הוא בולע בתהומותיו – אלה הם חיי היום-יום של הנשמות.

אסתר ראב

*

נכתב 1974 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1974 לערך.

ב

מה הייתי רוצה לראות דרך סדק שבקברי – וגם לשמוע:

לראות: חבלבלים ורודים ולבנים נעים על חוטי גבעולים ברוח קלה, ולהריח ריח השנף הנוטף מהם –

לשמוע: דרדור שרקרק בודד שניתק מחבורתו וטובל אבוד וספוג געגועים בשמי-הבוקר הטלולים –

להריח: ריח ברושים מיוחם בצהרי-קיץ – חריף ומלטף כאחד – – ולספוג הדר קומתם הגאה המהורהרת, המתערב בריחם –

מה הייתי רוצה לחלום "מעבר למסך" –

רוך פלומה צמחית נוגעת בפניי, וקטיפת עלי ורדים בלחיי – פלומה וגרם, גרם שמיים מצמיח-כנף, גרם יד קשה-ורכה כאחת על ידיי –

ולמראה הנצחי – ים כחול נע כבערסל חבוק באופקים –

*

נכתב: שנות ה-70. תקופת ההתרחשות: אמצע שנות ה-70.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה רביעית: מרירות המציאות

[מתפרסם בשנת ה-100 להירצחו של ברנר]

דיברנו בשיחה הקודמת על משה סמילנסקי, שיצירתו עומדת בסימן צל הפרדסים, באווירה רומאנטית, אוטופית, פאציפסטית, ויש בה תקווה ליחסי שכנות ואפילו אהבה בין שני העמים.

ברנר הוא הקוטב הנגדי.

במחקר שאני זה עורך שנים רבות, ואשר עליו מבוססת סידרת השיחות הללו, קראתי לפרק הנרחב, שהוקדש לברנר, בשם "ארורים הרכים האוהבים". זה ציטוט מברנר. ציטוט קשה מאוד. נורא. המחקר כולו קרוי בשם, שנתתי גם לסידרת שיחות אלה: "צל הפרדסים והר-הגעש". הביטוי של ברנר – הר-הגעש, או הר-געש, הוא מתוך סיפורו "בין מים למים", שהופיע ב-1910, והיה מעין רמז או תחושה לגבי השאלה הערבית, הנוכחות הערבית – שאנחנו כאילו יושבים בארץ-ישראל על לוע הר-געש של איבה לאומית-ערבית, והוא יכול להתפרץ כל יום, כל שעה.

ברנר היה מפוכח עד כדי ייאוש, אף כי מעולם לא עד כדי פאטאליזם – בהתייחסותו לשאלה הערבית. אבל צריך להקדים הערה מסייגת אחת, חשובה מאוד, ותלווה אותנו כל משך הדיון ביצירתו: ברנר התאכזר לעצמו והתאכזר לעמו – לא פחות משהתאכזר לדמותם של הערבים בספריו. אי אפשר לומר בפשטות – ברנר שנא ערבים, וההוכחה שיש אצלו התבטאויות קשות מאוד כלפיהם בספריו – זאת מאחר שההתבטאויות שלו כלפינו-עצמנו, כנביא וכמוכיח, גרועות פי כמה וכמה, קשות פי כמה וכמה. לכן צריך תמיד לראות את ברנר בהקשר הכללי – כיצד תפס את המציאות, כיצד התייחס אליה.

עם ברנר מתחיל בעצם הריאליזם בספרות העברית בארץ-ישראל. עד לברנר, כתבו רוב הסופרים – כפי שגליה ירדני הגדירה במבואה ל"סל ענבים", קובץ הסיפורים מימי העלייה הראשונה, והמגמה נמשכה גם בראשית העלייה השנייה – כתבו על הרצוי יותר משכתבו על המצוי, על מה שראו עיניהם.

ברנר הוא הסופר העברי הראשון שהעלה בסיפוריו, ובייחוד בסיפורו הבולט "מכאן ומכאן" – את מלוא מרירות המציאות, שזה ביטוי ברנרי – מרירות המציאות בארץ-ישראל.

תפיסה זו קשורה בכמה וכמה היבטים. הגישה הרווחת ביישוב העברי החדש היתה, שבארץ-ישראל התנערנו מהפאסיביות הגלותית, ואנו נעשים אקטיביים. פה נוצרת דמות אדם עברי חדש. בארץ אנחנו עושים את ההיסטוריה בידינו שלנו.

והנה בא ברנר ומראה את העליבות, מתאר את המשך הגלות, את מצבו הקשה של היישוב היהודי ערב מלחמת העולם הראשונה, תחת השלטון התורכי. והוא אומר שבעצם כמעט שלא נשתנה דבר. המפעל הציוני עומד בסכנה גדולה מאוד, והסכנה הבטחונית לעצם הקיום היא אחת החמורות ביותר; והוא טוען כי מי שאינו רוצה לראות את הדברים האלה במלוא חומרתם – חוטא באי-מוסריות. כי לא-מוסרי הוא לתעלם מן המרירות שבמציאות.

*

המחשה מעניינת להשפעת דמות הערבי, כחלק מן המציאות בארץ – על המיבנה הנפשי המיוחד של גיבורי ברנר, אנחנו מוצאים ברומאן האחרון שלו, "שכול וכישלון", שהתפרסם ב-1920. גיבורו, יחזקאל חפץ, חולה במחלה נפשית, שמקורה חווייה של פחד. כדאי לציין שאצל ברנר מופיעה, אולי לראשונה בספרות העברית, דמות הערבי כסוג של סיוט, שמאיים על קיומו של האדם הישראלי. הסיוט, הפחד, מתרחשים אצל יחזקאל חפץ בעקבות עבודתו בשמירה. בדימיונו עלו פחדים, היה נדמה לו שמתנפלים עליו, וכך החל מאבד את איזונו הנפשי.

הפחד, שבו מתייסרת נפשו החולה של יחזקאל חפץ, מתקשר ליחס מאוד מורכב ומסובך לערבים, שבא לגילוי בהתפרצות טירופו הראשונה. נקרא קטע מתוך "שכול וכישלון", המתאר זאת:

על הכל הירבה חפץ לדבר באותה תקופת הדיבור הנוראה, על דברים שאם הכאיבו לו במקצת וזיעזעוהו בימים כתיקנם, הנה בעצם ובפרט בשעות הרעות, לא נגעו בו. ובייחוד הביע תרעומת רבה על העניינים הרחוקים שבאותם עסקי הכלל, על עניינים שלא בידו ולא בידי חבריו בני-שיחתו היה לתקנם אף כחוט השערה. הוא הירבה למשל לשיח בתנועה הערבית, בתחיית הערבים, בשנאה הלאומית שלהם. הירבה גם לדאוג לעלילת-דם, לשער השערות, לבקש עצות, לחבל תחבולות של הצלה ושל המלצה.

וזוכר הוא, פעם אחת אירע, ובאה בת אחת המשפחות הערביות שבמושבה להוטל הפועלים הקרוב לביתה, לשאול לתומה את היושבים על הספסל בחוץ, אם לא ראו את אחיה הקטן, שהלך לאיזה מקום ולא ידוע להיכן.

הוא, חפץ, שישב על המפתן, נתחוור מיד כתכריכי מת. הוא לא התנפל עליה ולא דחף אותה. עדיין לא הגיע לידי זה שיתנפל על איש או שידחף אישה במו-ידיו, אבל כששמע מפיה את המילה "זְרֵיר", כלומר – הקטן, קפץ ממושבו כדקור-סירפד, נרתע לאחוריו ולחלל הדלת, כמבקש מפלט, ושם התחיל לרקוע ברגליו ולצעוק:

 "זריר, זריר, יו"ד זעירה, איננו אוכלי-אדם, איננו שותי-דם!"

אבל לך והוכח לה, לערביה הזו, שאחיה הקטן שאבד אינו אצלנו, בעוד שהערבים מתעוררים לתחייה, וצרעת השינאה והחשד פרחה גם בם, וימי הפסח ממשמשים ובאים, לך והוכח.

קטע זה מתרחש במושבה ארץ-ישראלית בראשית המאה, בערך ב-1911-1910, לפני מלחמת העולם הראשונה. יושב גיבורו של ברנר, בצוהרי יום, והימים ימי הפסח, וכאשר נערה ערביה שואלת אותו על אחיה הקטן, מיד מתעוררים בו כל ההקשרים של עלילת-דם. צריך לציין שאותם ימים היו גם מקבילים לימי משפט המפורסם של בייליס, בקייב, שטפלו עליו עלילת-דם, האשימוהו בשימוש פולחני בדם של ילד לא-יהודי למטרה של אפיית מצות לפסח. הקטע ממחיש כיצד, אצל גיבורו של ברנר – חגורת השינאה, טבעת השינאה שממנה היהודי מבקש להיחלץ, זו האנטישמיות של מזרח-אירופה – כמו חוזרת על עצמה במוקפות של מיעוט יהודי בקרב רוב ערבי עויין בארץ-ישראל. והדבר מגיע לקיצוניות רבה יותר כאשר יחזקאל חפץ מאושפז, כנראה בבית-משוגעים, ושם הוא צועק, בדימיונותיו:

וכשידע, ידע כי לא באבנים ירגמוהו, כי די בזה שהושיבוהו בבית-האסורים על העלילה, על העלילה אשר העלילה עליו הערביה שם במושבה, לפני הפסח, כי אבד ילדה. כשידע, ידע כי הוא יוכיח – הן דמו הוא דם גויי, דם גויים נוזל בעורקיו. הן הוא נולד תשעה חודשים בדיוק אחרי הפרעות הראשונות, והוא לא יהודי כלל, גוי הוא, שמונים אחוז מגזע סלאבי. ואיך לא תבין הערבייה כי הזריר שלה אינו אצלו?

גיבורו המיוסר של ברנר נולד ב-1881, שנת הפרעות ברוסיה, "הסופות בנגב" – וזו גם שנת הולדתו של ברנר עצמו; הוא ראה עצמו כבן-גילו של גיבורו, יחזקאל חפץ, אשר לנוכח ההאשמה האבסורדית הזו, בעלילת דם, מצד הערביה – אומר לעצמו שהוא אינו יהודי גמור, כי אימו נאנסה, הוא רובו גוי, ולכן האשמתה אינה תופסת.

הקומפלקס הנפשי הזה כל כך מסובך, ומי שחושב שבראשית הופעתה של השאלה הערבית בספרות הערבית היינו בתקופה גן-עדנית, פאראדיזית – בא ברנר ומראה כי כמעט מההתחלה היו הדברים קשים ויגעים מאוד.

*

בשנת 1911, שנתיים לאחר שעלה לארץ-ישראל, התפרסם בה סיפורו הארוך, לא הראשון, כבר היה שני או שלישי לשבתו בה, אבל דומה כי החשוב ביותר, שאולי בו תחילתה של הספרות העברית בארץ-ישראל, מבחינת ריאליזם עמוק, פנימי, מבחינתה של ראיית המציאות. שם הסיפור הוא "מכאן ומכאן".

באותה שנה פירסם ברנר גם מאמר בשם "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", ובו תקף את הז'אנר הארץ-ישראלי בספרות; פירושו – אותם סיפורים של הווי, שבהם מתוארים חיי הערבים, ישנה הידמות יהודים לערבים, שימוש בלשון ובמנהגים של הערבים, גם בשמות מקומות בארץ. רואים זאת בדמויות של חברי "השומר", שהיו מצטלמים כשהם לבושים עבאיות וכאפיות, כדי להיראות בני-חיל, כערבים.

הז'אנריזם הזה נראה לברנר לא-אמיתי, מלאכותי, מסלף את המציאות האמיתית שקיימת בארץ-ישראל. הוא טען ששקרי לכתוב בז'אנר מקומי, לוקאלי שכזה. קהל הקוראים העברי בגולה היה צמא לפיקאנטריה של תיאור חיי יהודים בארץ, שנראים כערבים, שנראים כעברים הקדמונים מתקופת התנ"ך. אבל ברנר, בוויכוח עם גישתו הרומאנטית של סמילנסקי, במאמרו על הז'אנר הארצישראלי, אומר:

כמדומני שלא טעיתי הרבה באומרי לך שעד עתה אין מקום בעצם לז'אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז'אנר בספרות בכלל. מובן מאליו שיכול הוא חוואג'ה מוסה לכתוב מחיי הערבים כנפשו שובעו, אני – ביישוב היהודי קא עסקינן.

ברנר שולל את כל העניין שמוצא חוואג'ה מוסה בחיי הערבים, במחזורו "בני ערב". והופיעו סיפורים נוספים כאלה באותה תקופה; שלמה צמח, למשל, או אוריאלי-אורלוף, חברו של ברנר, שכתב אז מחזה בשם "אללה כרים", ובו תיאר יחסי אהבה, הפעם, לשם שינוי – בין בחורה יהודיה לערבי.

וברנר שולל. הוא אומר – יכול להיות שקיים מקרה פרטי, אבל אין לעשות ממנו הכללה. הדבר רחוק בתכלית מן המציאות שבה אנו חיים.

ברנר לא האמין ברומאנטיקה שעשוייה לשרור ביחסים שבין העם העברי לעם הערבי בארץ. לא האמין באידיליה פוליטית, שפירושה – שלום, ולא האמין באידיליה רגשית, כלומר – יחסי אהבה בין פרטים משני העמים. הוא הדגיש, כמעט בכל סיפוריו, דווקא את המישור הנמוך והאכזרי יותר – את אימת החרב. רומאנטיקה בחיי הרגש פירושה – אהבה. ברנר לא האמין ביחסי אהבה אמיתיים שעשויים לשרור בין שני העמים, גם לא באהבת פרט אל פרט. הוא רואה בכל אלה את הזרות.

אם אצל הסופרים הז'אנריסטים, ובייחוד סמילנסקי, כל פעם שמופיעה דמות של ערבי, או אצל סופרים אחרים – מילים בערבית, הדבר בא כדי להראות קירבה בין שני העמים – הנה אצל ברנר, כמו באותו "זריר" שמתיזה האחות, שמחפשת את אחיה הקטן ב"שכול וכישלון" – המילה הערבית מפחידה, מביעה זרות, אינה מביעה התקרבות אלא את ההיפך הגמור.

*

גם במישור הנמוך, היצרי, ראה ברנר בהתחברות אל הערבים את האיום של האירוס המעוות, הפרברטי והבהמי, כמתואר בסיפורו מ"כאן ומכאן", משנת 1911. זהו אולי הסיפור החשוב ביותר שנכתב בארץ-ישראל באותה תקופה, והוא פתח את הספרות העברית, שכמו היתה מחוייבת מעתה לבטא ריאליזם עמוק, רציני וחודר פנימה.

הסיפור מיוסד, כנראה, על רשמיו של ברנר, לאחר שעלה לארץ-ישראל ב-1909; הוא ירד בחיפה מן האונייה, והלך דרומה, מושבה אחר מושבה ממושבות העלייה הראשונה, שחלקן, אם לא רובן – היו מלאות בפועלים ערבים, שגרו עם משפחותיהם בחצרות האיכרים. ברנר נבהל מן ההתבוללות של היהודים בסביבה הערבית, שבקירבה הם חיים. סיפורו הוא מעין תמונת רנטגן חריפה מאוד, החושפת את המהות הלא-נאה, הלא-יפה, זו שהתעמולה הציונית לא אהבה להדגיש אותה – של החיים בארץ-ישראל באותה תקופה.

המושבה שאחריה, הצרפתית, איזה גועל-נפש, גועל-נפש! – מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוול, שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות. פקידי המושבה וקציניה – חזירים מפוטמים שאין כוח ברגליהם ללכת משומן, לעשות אף צעד אחד, אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה, חיים.

הקטע על המושבה הצרפתית מתאר כנראה את זכרון יעקב. גיבוריו יהודים כולם. ומתוך ההתאכזרות הקשה הזו אלינו, אל עצמנו, אפשר להבין גם התבטאויות של ברנר לגבי סכנת ההיטמעות בערבים, שאותם הוא מכנה, במין רשעות מסויימת, "ילידי הארץ", כשאנו הקוראים איננו יודעים בדיוק אם ילידי הארץ הם רק הערבים שבמושבה, או הם גם הדור הצברי הראשון שנולד בה, ושכבר כל-כך דומה לערבים, עד שאי-אפשר להבדיל בין הצאצאים של שני העמים.

ילידי-הארץ הערומים והנשחתים, הנירפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צורכי אוכל נפש. אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז'ארגון יהודי-רומני על בהמה שנגנבה ושכבו עימה, ועיניו המלאות תבל וטראכומה קורצות ומחייכות.

זה תיאור איום ונורא של נער, ערבי כנראה, שמדבר כבר יידיש-רומנית של איכרי זכרון, ומספר על משכב בהמה. הנער חולה טראכומה. הכל רוחש איזה פחד של היטמעות במזרח, וברנר אומר – לשם מה עזבנו את אירופה, הלא מוטב היה להישאר בין הפולנים, ובקרב הרוסים – ולא לבוא ולהיטמע כאן בין הערבים.

הפחד של ברנר היה שאנחנו נאבד את זהותנו היהודית, שנחדל להיות יהודים, וכי יחסים רומאנטיים, אידיליים-כביכול – של אהבה, רעות ושלום – פירושם יצירת עם אחר, מבולל, מזרחי, שמתאפיין בכל הרעות, "חולאי המזרח" – ברנר קורא להם; וגם ההומוסקסואליות, הנטועה עמוק במזרח, מופיעה לא פעם אצל ברנר – כמאיימת, כפחד אירוטי עמוק מפני ההיטמעות בקרב הערבים.

אך יש דמות חיובית אחת בסיפור "מכאן ומכאן" – הנער עמרם, הגר עם משפחתו בעין-גנים, אז – מושב עובדים צעיר, סמוך לפתח-תקווה, וכיום אחד מרחובותיה. ברנר התגורר פרק-זמן בעין-גנים, וגם א"ד גורדון גר שם.

עמרם הוא נכדו של אריה לפידות, בן-דמותו של א"ד גורדון בסיפור. את אביו של עמרם, המורה הגיבן, תקפו ערבים על אם הדרך ליפו, הוא לא הצליח להפעיל נגדם את אקדחו, והם ירו בו. תקופת-זמן היה מאושפז בבית-החולים, ואחר מת.

עמרם מתואר כערבי קטן, הפעם – דווקא במובן של חיוב. הוא שחרחר, אמיץ, ונמרץ מאוד. הוא אינו משלים עם העובדה שאין גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות, מתכתש עם ערביי הסביבה; הוא, בקיצור, ג'דע, כפי שהערבים מכנים אדם אמיץ. וברנר אומר בסיפורו שאם לא באה כל חיבת ציון, כל הציונות – אלא כדי שתצמיח נער כעמרם – דיינו.

כאן המקום לומר, במאמר מוסגר, מי היה הנער עמרם. הסיפור "מכאן ומכאן" מוקדש לנער הניך פסילוב מפתח-תקווה, שמת במאלאריה. אחיו של הניך פסילוב היה דב (ברל) פסילוב, יליד עין-גנים, ואיש פתח-תקווה כל שנותיו. אני היכרתי אותו כאיש מבוגר. בנעוריי נהגתי להביא להרבעה בסתיו, מדי שנה, את העז שלי אל התיש שלו. אני זוכרו בדיוק בדמותו של הנער עמרם – איש נמוך מאוד, רזה, כהה, חרוץ, ומתנועע במרץ בלתי-נדלה. אבי סיפר לי על אודותיו, שהיה אחד האנשים האמיצים ביותר במושבה. אדם ללא פחד, לכל שליחות מסוכנת.

אין ספק שברנר הכיר את הנער ברל פסילוב, והושפע מדמותו כאשר עיצב את הנער עמרם בסיפורו. לפי עדותו של אברהם גיסין, שנמסרה לי מפי בנו דורון, שניהם מפתח-תקווה, סיפר בשעתו ברל לאברהם כי בשהותו בעין-גנים היה ברנר דייר בבית פסילוב, בית הוריו. זה מסביר את ההקדשה להניך ואת דיוקנו של הנער עמרם.

*

אפשר לומר שמיצירתו הספרותית של ברנר עולה מגמה אקטיביסטית. הוא חרד על כך שאין ליהודים די כוח בארץ. מגמה זו קיימת גם בפובליציסטיקה שלו אנו קופצים בכתביו שנים אחדות קדימה, לשנת 1920, ומוצאים ויכוח לגבי הצבאיות, ויכוח שהתקיים כשנה-שנתיים קודם לכן, בתקופת הגיוס לגדוד העברי; במפלגת "הפועל הצעיר" היתה גישה שצבאיות היא עניין גרוע, שצריך להתנגד לו, כי עיקר עבודתנו היא עבודת האדמה, גם שמירה – אך לא צבאיות. הניסיון של צבאיות אצל היהודים, באותה תקופה, היה גרוע למדי. למשל, שירות בצבא הרוסי, שברנר עצמו התענה בו שנה אחת, שאותה תיאר בסיפור בשם הזה, ונמלט משם כל עוד נפשו, לאחר כשנה. זה סיפור חשוב ושלם לעצמו.

ובכן ברנר, במאמר משנת 1920, אומר דברים כדורבנות בוויכוח עם אחד מאותם שוללים של רעיון הצבאיות.

אמנם, מי שבא לפתח בין בני נעורינו את רעיון הצבאיות, מי שרוצה לעשות אצלנו קולט דווקא מן השליליות שבחיזיון זה, מן היפך לעבודה, מן צידי הבטלה, ההתראות, ההתהדרות, הריקניות, האכזריות לשם אכזריות, הדיסציפלינה הקהה והמטומטמת עם עקמומית הרגש שבה, והרדיפה אחר כבוד מדומה לשם כבוד, כל אלו תוצאות הצבאיות הפרופסיונאלית של כל הממלכות האימפריאליסטיות – הרי הוא אצלנו מגוחך וארור גם יחד. מדינה אין לנו, עבודה אין לנו, וצבאיות הוא אומר לנו – עשו?

אבל מצד שני, מי שבא להכניס תבן לעפרינו ולהטיף לנו את אידאל הכבשה הנותנת את עצמה לטרף מרוב חסידות, את הלא בכוח כי אם ברוח – בתור מידה טובה שאין למעלה הימנה, אף הוא טועה טעות מכאיבה.

אנו רואים שאצל ברנר הצבאיות היא עניין חשוב, וסבורים אם כך שוודאי פיאר כל תופעה של צבאיות עברית בארץ. וכאן – פאראדוקס. סביב חברי "השומר" היה אז טאראראם גדול. היתה לא רק הצלחה מעשית אלא גם הרבה היתראות ופזיזות. היו בעיות שנבעו מעצם הווייתם. אנשי "השומר" לא זכו לתיאור חיובי אצל ברנר. כנראה לא ראה בהם גיבורים, וכמעט שלא התייחס אליהם בכתביו.

מיכאל הלפרין נעשה לימים גיבור אגדה, אבל אצל ברנר יש קטע מזעזע, שבו הוא מתאר את הלפרין שוכב בבית-חולים, והנה הגיבור הזה נראה כבלוף איום ונורא, וגם קורע לב בהיתראות שלו, בפאתטיות.

ברנר לא האמין בגבורה מדומה. לכן הזעקה שלו היא לצבאיות שיש בה כורח אמיתי, שיש עימה הגנה – ולא היתראות ולא "בולשיט", כמו בצבאות המקצועיים שהיו באותה תקופה לממלכות.

ועוד דבר, פעם ראשונה שברנר שיבח מישהו בארץ-ישראל על צבאיותו, על כוחו ההגנתי, היתה כשנה לפני הירצחו שלו-עצמו; המילים נכתבו ב1920-, על טרומפלדור וחבריו, שנפלו על הגנת תל-חי. שם ראה ברנר, דומה בפעם הראשונה – גבורה יהודית אמיתית, ותקווה לעתיד.

*

לברנר היה ויכוח חריף מאוד עם הפאציפיזם היישובי. הסיפור הוא גם סיפור אישי, כי הוויכוח היה עם חברו הטוב, ר' בנימין, שבאחת השיחות הקודמות הבאנו מעט מחזונו "משא ערב", זה החזון הפאציפיסטי, הפאן-שמי, של חיי עברים וערבים גם יחד, בארץ. ברנר עלה לארץ-ישראל בשם בדוי, כשהוא משתמש בדרכונו של ר' בנימין. השניים היו חברים בנפש. כשברנר חלה, הוא התגורר אצל ר' בנימין. ועם זאת היה קיים ביניהם ויכוח חריף מאוד בשאלה של הערכת המציאות, של הפאציפיזם מול הריאליזם הנוקב.

במאמר שהתפרסם ב-1913, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, מתווכח ברנר עם מאמר של ר' בנימין בשם "היכל השלום", שבו מוצגים הרעיונות של חיים ביחד, של פאציפיזם, ביחסי שני העמים. אומר ברנר:

כי ביחס אידאלי שכזה אל העולם, בחלומות ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי עמוקים של האדם, יש לדעתי איזו אי-מוסריות, כן – אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי קליטה כראוי את כל מרירות המציאות.

והוא מסיים:

הלא רגילים אנו, הלא מוקפים שנאה ומלאי שנאה, כן, מלאי שנאה, כך צריך להיות – ארורים הרכים האוהבים. הננו חיים מאז נהינו לעם, אבל קודם כל – הבנת אמיתות המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות.

ברנר פחד מפני רגשנות, רומאנטיקה, סנטימנטאליות ואידיליות. הוא טוען שביחסים שבין שני העמים אי אפשר לצייר מצב אידילי. תחזיתו קודרת לגבי עתיד היחסים שבין שני העמים בארץ, ומולידה בעצם גישה מאוד אקטיביסטית, אם כי לא לאומנית. זהו אקטיביזם שבאין-ברירה, משום שמצבו של היישוב העברי היה כה דל, והוא מוקף אויבים.

*

ישנה רשימה בשם "מפנקס", שכתב ברנר כחודש לפני הירצחו. הוא מתאר ברשימתו פגישה עם נער ערבי, במשעולי הפרדסים, מקום שהיום נמצא בדרום תל-אביב, זו הסביבה שבה ברנר נרצח ברנר במאורעות חודש מאי 1921. הנער הערבי מנסה לדבר עם ברנר, וזה, שלא ידע לדבר ערבית, קורא לו במחשבותיו – "יתום עובד, אח צעיר, הן אחריותך עלי מוטלת" – ופתאום מתגלה אצל ברנר שביב של גישה הומאנית, של אחריות לפרט הערבי.

אמנם, גם ברשימה זו אומר ברנר שמוטב להתגורר בקרב האנטישמים באוקראינה ובפולניה, מאשר בקרב "פולני המזרח" הללו, כך הוא מכנה את הערבים. אך קרה דבר מוזר – רשימה זו נתלשה מהקשרה, ובמשך שנים רבות למדו אותה בתנועות הנוער, והיא נחשבה לצוואה הומאניסטית, אוטופית, של ברנר, לגבי היחס לערבים.

האמת היא שרשימה זו יוצאת דופן בכתביו, וטראגי שהיא שנכתבה כחודש לפני שאותם ערבים, באותה סביבה, רצחו את ברנר. האמת הקשה היא שבכל שאר יצירתו קיים פיכחון מכאיב בשאלה הערבית, אם כי אף פעם לא פאטאליזם. ברנר לא האמין שבעתיד הקרוב תימצא אפשרות של שלום בין שני העמים, לא במובן הפוליטי והביטחוני, ולא במובן של יחסי אהבה ורעות שבין פרטים. אותו נער ערבי שברשימה, ועוד דמות אחת או שתיים, צדדיות, הם אולי הערבים היחידים שמופיעים כפרטים ביצירותיו. אך בדרך-כלל הערבי אצל ברנר הוא חלק מהווייה אופפת, מסוכנת, זרה, ועויינת את האדם היהודי, המנסה להתערות בארץ-ישראל.

קריאה מומלצת לשיחה רביעית

י.ח. ברנר: "עצבים" (1911), "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו" (1911), "מכאן ומכאן" (1911), "שכול וכישלון" (1920), "מתוך פנקסי" (1913), "מפנקס" (1921).

אהוד בן עזר: "ברנר והערבים", במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, (2001).

מאמרי אהוד בן עזר:

ברנר ו"השאלה הערבית". על המשמר. 30.4.1971.

י.ח. ברנר ו"השאלה הערבית". קשת. אביב 1971.

י.ח. ברנר בין עליבות לצבאיות. קשת. קיץ 1970.

"ארורים הרכים האוהבים" (היחס האירוטי לערבים אצל ברנר). דבר. 4.5.1979.

"כל האימה שבדבר". (המשך המאמר על היחס האירוטי לערבים אצל ברנר). דבר. 11.5.1979.

דמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר. דבר. 30.4.1981.

"יתום עובד! אח צעיר!" היחס ההומני לערבים אצל ברנר. על המשמר. 11.12.1981.

יהודים וערבים – מכאן ומכאן. על היחס ללאומיות הערבית אצל ברנר. דבר. 11.9.1981.

ברנר, האוטופיסטים ו"גיבורי הפה" (המשך). דבר. 18.9.1981.

בין אמת לדמיון. (על "גדולה היתה הבדידות" לבנימין ברנר). דבר. 9.6.1978.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני מבקש להודיע לנעמן כהן שאני לא דומה לעמרי גורן (=סרגיי גורוחובסקי) העבריין והמרגל בביתו של בני גנץ; ואינני דומה לאנצי אלמני (=עימאד סווילמן) המחבל שהתפוצץ במונית, וגם לא לרון חכלילי (=מוסא) שונא האשכנזים ואוהב הקללות המזרחיות; לכן אהיה אסיר תודה אם נעמן כהן לא יזכיר את שמי הקודם, ואם זה קשה לו, שלא יזכיר את שמי בכלל – התיעוד ההיסטורי ישרוד גם בלי שיוזכר שמי בכתבות של נעמן כהן. אני מודה שאני מעריך את הידע שלו, וכתבות שלו מעניינות, אבל כשהוא מזכיר את שלשלת השמות של כל דמות עליה הוא כותב, אני פשוט נוטש, ועובר לכתבה הבאה. וכן, אישה בגילה של תקוה וינשטוק איננה צריכה להיות קורבן לתחביב של נעמן כהן להזכיר את כל השמות הקודמים שלה, עליהם היא ויתרה – קצת כבוד לשיבה!

שלך,

משה גרנות

* שלום רב אדוני העורך הנכבד. לרשימתו (הארוכה אמנם) של נעמן כהן בגיליון 1699. נהניתי ביותר לקרוא את שכתב ובעיקר את עניין השמות. זו כתיבה מהנה מאוד ויש לברך את מר נעמן כהן על חריפותו סבלנותו והברקותיו ועוקצנותו המרשימה.

לעורך אומר, זה שאתה מפרסם את דבריו של נעמן כהן גורם לנו שנסלח לך על הקילומטרים הרבועים שאתה מקצה לזה שכותב "הערות".

תודה רבה לנעמן כהן על כתיבתו החכמה והמחכימה, המשעשעת וההומוריסטית. כתיבה מבריקה ממש.

כה לחי,

יעקב זמיר

* אודי יקר. גם אני הייתי באותו הערב של רומאו ויוליה, אירוע הפילהרמונית יחד עם הבימה. משהו קסום היה שם בהחלט. יש לי רק הערה אחת למנהלי האולם והתזמורת – כי הם חייבים להזהיר באופן פעיל יותר את העוקבים אחריהם ובעיקר את הבאים מחוץ לתל אביב – על העומס בדרכים ובחנייה. לכל אורך הדבר המופלא הזה נכנסו אנשים (כולל אחי היקר דני) – חבל על מה שהפסידו וחבל על ההפרעה לכל היושבים בחלק העליון של האולם.

שנתראה תמיד בשמחות.

שלומית

* "ועדת החקירה לאסון בהר מירון הגישה היום (שני, 22.11) מסמך ביניים לראש הממשלה נפתלי בנט, ובו המלצות לקראת ההילולה הבאה בהר שתיערך בל"ג בעומר. חברי הוועדה ממליצים למנות שר אחראי להילולה, לווסת את מיספר המשתתפים ו'לנקוט צעדים דחופים לשיפור תשתיות.' לדבריהם, 'מהחומרים שהגיעו לוועדה ומעדויות עלה כי מיספר האנשים שאפשר להכיל בו זמנית בשטח, בצורה בטיחותית, הוא 20,000 בקירוב.' בהילולת 2019 הגיעו להר במצטבר כ-200,000 בני אדם." ["הארץ" באינטרנט, 22.11].

אהוד: הצחקתם אותנו! בל"ג בעומר תשפ"ב יגיעו שוב למירון כמאתיים אלף יהודים מסורתיים, דתיים וחרדים, רובם פרימיטיביים, חסרי תבונה ואחריות – ואם ינסו לווסת אותם הם יתחילו להיפגע ולהיחנק מהצפיפות כבר במחסומים.

* אהוד שלום רב, אוהבת מאוד את שיריך בספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ובמיוחד את השיר שנושא את שם הספר. וטוב אתה עושה שאתה מביא כל פעם שיר או שניים בפתח הגיליון.

שישי מאיר

* לאודי שלום, שמחתי לקרוא בגיליון הקודם את אחד משיריך המוקדמים שאותם אני אוהב ומאוד מעריך, וכבר כתבתי לך בעבר שחבל שהפסקת לכתוב שירה.

כמה טבעי שדודה אסתר פינתה את מקומה לאחיינה בחזית הגיליון!

ואם מדברים על שירה – תרגומיה של זיוה שמיר הם מלאכת מחשבת וחווית קריאה מהמעלה העליונה.

דוד שריר

אהוד: לא "פינתה את מקומה" אלא פשוט סיימתי את הבאת כל שיריה במכתב העיתי.

* "70 סופרות וסופרים בבריטניה מביעים תמיכה בחרם של סאלי רוני על ישראל. קאמילה שאמזי, מוניקה עלי וצ'יינה מיילוויל הם בין עשרות החותמים על המכתב המגבה את החלטתה של רוני לא למכור את זכויות ספרה החדש להוצאת מודן. הם תיארו זאת כ'דוגמה מופתית לתגובה שצריכה להיות לחוסר הצדק שנעשה ביחס לפלסטינים.'" ["גארדיאן" ב"הארץ" באינטרנט, 23.11].

אהוד: אנחנו מציעים ל-70 הסופרות והסופרים הבריטיים, שחלקם כנראה באים ממשפחות שהיגרו לבריטניה בגלל מצב זכויות האדם בארצותיהם המוסלמיות המפגרות, המושחתות, העניות ונעדרות הדמוקרטיה, שעל המתרחש בהן הם לא מרחיבים את הדיבור ואת המחאה – למחות נגד "חוסר הצדק" בהחלטה הבריטית לראות בחמאס ארגון טרור. למחות נגד "חוסר הצדק" במצב זכויות האדם באפגניסטן. למחות נגד "חוסר הצדק" במציאות הנוראה בדרום-אפריקה לאחר ביטול האפרטהייד. למחות גם נגד "חוסר הצדק" של ועדת חסידי אומות עולם ביד ושם שלא העניקה את הכרתה למופתי חג' אמין אל חוסייני – שיחד עם היטלר תיכנן לפתור אחת ולתמיד את "חוסר הצדק" שבבעיית קיום היהודים בעולם.

ובאשר לחרם ה-70 שלהם על תרגום ספריהם לעברית – אין לנו מחסור בספרים בישראל, מקור ותרגום, אנחנו מתפוצצים מרוב כותרים חדשים וישנים ולא מספיקים לקרוא את כולם – וממילא חלק ניכר מאזרחינו עוסקים לאחרונה בעיקר בבהייה בטלפונים החכמים שלהם ואינם קוראים ספרים.

וליהודי בריטניה נמליץ לשקול עלייה לישראל לנוכח העתיד האנטישמי המוסלמי בארצם.

* דורון קורן: "...אבל תרמו לא פחות מכך הפגנות בלפור הצרובות בזיכרון. רוחן המופקרת והמסיתה עברה כעת מהרחוב לכנסת. זיכרו למשל את ההשוואות המופרעות של סדי בן שטרית בין נתניהו להיטלר (קצת לפני שבן שטרית עבר לכת מכחישי הקורונה), שזכו לגיבוי של מנהיג 'קריים מיניסטר', ישי הדס, של אמיר השכל ואפילו – לא ייאמן – של אהוד ברק בניסוח פתלתל מעט. זיכרו את מיצג הזין המנופח שהטריד מינית בראש חוצות את רעיית ראש הממשלה. זיכרו את מיצג הגיליוטינה בהפגנה בתל-אביב, שהתחבר בהמשך לקריאתו של אסף אמדורסקי 'להביא שכפ"צים' ו'להפיל את הבסטיליה' – שאכן התגלגלה למיני-פריצה אל שערי בלפור וסכנתה המלאה התגלתה בהמשך בארה"ב עם הפריצה לבניין הקפיטול. או אותה כרזה עם ראש נתניהו מציץ מתוך אסלה ומעליו הכתובת 'להוריד את המים', ועוד כיוצא באלה אשפה של השפלה ושיטנה." ["הארץ" באינטרנט, 23.11].

* אהוד: ניסיתי לקרוא את הרומאן "איך לאהוב את בתך" של הילה בלום בהוצאת כנרת זמורה דביר, ולא הצלחתי. מתברר שהוא אחד מחמשת המועמדים לפרס ספיר. כנראה שזו כיום הרמה של ספרי הפרוזה בישראל. כנראה חלקם ספרות של קשקוש מוקלד!

* בחנות המכולת הסמוכה היו השבוע מחירי הירקות והפירות: מנגו 25 שקל לקילו, צנוניות 13 שקלים. מלפפונים 10 שקלים. עגבניות קטנות שרי (הטעימות ביותר) 19 שקל. גזר 8 שקלים, תפוא"ד 7 שקלים. אפרסמון 20 שקלים. אבוקדו 20 שקלים. חצילים 10 שקלים. בימי שלישי ושישי יש הנחה של 30% על המחירים האלה. כל הירקות והפירות הם תוצרת הארץ, לא ייבוא, והם טריים ובאיכות נהדרת. החקלאי המגדל אותם מקבל ודאי רק כשליש מהמחיר לצרכן, שמכסה בקושי את הפחת ואת עלויות הייצור.

חברים, אם אתם במקרה בחו"ל, בעיקר במערב אירופה, בחורף – כתבו לנו אם ראיתם שם ירקות ופירות אלה, שרובם כמובן ייבוא לארצות הקור – במחירים זולים יותר?

נדמה לנו שלא.

* "הסדרה 'טהרן' זכתה בפרס האמי הבינלאומי לדרמה הטובה ביותר בטקס שהתקיים לפנות בוקר (שלישי, 23.11) בניו יורק." ["הארץ באינטרנט. 23.11].

זכתה ובצדק, לבד אולי מהסוף שלה – שנראה קצת מלאכותי וממש לא מתקבל על הדעת. אנחנו יכולים להיות גאים בסדרות המופקות אצלנו, כמו גם "מותק בול באמצע" ו"המפקדת", כל הכבוד לכוחות ההפקה המקומיים.

מה שאין לומר על התוכנית הסאטירית המקרטעת "זהו זה", שחרף שחקניה המצויינים, הטקסטים שלה דלים למדי. האשמה היא כמובן בנתניהו ובמשפחתו. כנראה שאי אפשר לכתוב סאטירה מוצלחת בישראל כאשר נתניהו הוא לא ראש הממשלה ושרה ויאיר אינם מכהנים לצידו. מה כבר אפשר ללעוג לבנט? איך הוא מדביק את הכיפה הליליפוטית שלו על קרחתו מאחור?

* ההיסטריה סביב השימוש בכלי פלסטיק חד-פעמיים, שמסתבר שפוגעת בעיקר במשפחות חרדיות ובמוסדות שיש בהם הסעדה – משכיחה את העובדה שכמעט כל מוצרי החלב, קוטג', יוגורט, שמנת וכדומה – משוּוקים בכמויות אדירות באריזות פלסטיק חד-פעמיות שלאחר השימוש נזרקות ישר לזבל הביתי! חלפו הימים שבהם צרכנו לבן ולבנייה בצנצנות זכוכית עבות עם מכסה קרטון עגול, שאם איני טועה היו נשטפות ומוחזרות למכולת אחרי השימוש!

* כיצד זוכים בפרס ישראל? "במארס פורסם בחדשות 12 כי לאחר שהוועדה החליטה להעניק את הפרס לפרופ' גולדרייך, וגלנט פנה אליה בדרישה 'לבחון מחדש' את הדברים, גולדרייך הבהיר ליו"ר הוועדה פרופ' נוגה אלון כי הוא אינו תומך ב-– BDS וכי מעולם לא תמך בתנועה. לאחר הפרסום התראיין גולדרייך לאתר 'זו הדרך', כינה את גלנט ואת ראש הממשלה נתניהו 'שני מנוולים' ואמר כי עוגמת הנפש שבלחיצת ידיהם, עם קבלת הפרס, זניחה לעומת עוגמת הנפש שנגרמת מ'המדיניות הנפשעת והמטומטמת' שלהם." ["הארץ" באינטרנט, 24.11.21].

אז תגידו, לא מגיע לו פרס ישראל?

* בקרוב ייפתח בבית המשפט המחוזי בירושלים משפטו של הנאשם בפלילים ראש הממשלה דוד בן גוריון – עם עדותו של עד המדינה טדי קולק, שהיה מנהל משרד ראש הממשלה – על חלקו בהעברת הוראותיו של דוד בן גוריון למהדורות החדשות של "קול ישראל".

* כאשר המדינה כולה מתגייסת לדפוק את נתניהו במשפט מיותר שיימשך שנים ארוכות – על חשבון הרבה נושאים אחרים חשובים במערכת המשפט ובפשיעה האמיתית והביטחונית – צריך גם לדפוק אותו במאמציו לגייס כספים לשם מימון הגנתו, וכך קובע היועץ המשפטי שעליו להחזיר מתנות והלוואות גם לבן דודו המת נתן מיליקובסקי!

* ציטוט: ארדואן מרשה? הפגנות ליליות מתפתחות בערי טורקיה נגד הסולטן. למה? [סרטון].

הפגנות של אזרחים חסרי אונים החלו להתפתח הלילה [24.11] בטורקיה, בקריאה להדחת ארדואן. הפגנות נראו באיסטנבול, אנקרה וערים נוספות. זה קורה לאחר שהשלטון שם איבד את השליטה על שער הלירה הטורקית, האינפלציה והאבטלה. הפגנות הלילה: [סרטון].

ברגע ששער הלירה עבר את סף המוות של 10 לירות לדולר, הסכר נפרץ, והשער עומד כבר על 13 לירות לדולר. כתבנו לפני כמה ימים שהשער הצפוי הוא 15 לירות, וזה מתממש. החשש בטורקיה שהשער יקרוס ל-20 לירות לדולר, וזה כבר עכשיו אסון לאומי.

והסולטן מרשה ככה לצאת להפגנות? חצופים, ככה לצאת נגד האימפריה הטורקית?

בינתיים ה"אימפריה" המזרח תיכונית קרסה, ואיפה אלה שהיללו את האימפריה המדומיינת הזו? מעולם לא אצלנו. לא ליסוע לטורקיה, זה מקום מסוכן, גם לא קונקשן.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 24.11.2021.

* ציטוט: ביזה בחנויות יוקרה בארה"ב, במסגרת הפרעות שלאחר פסק הדין הסנסציוני. הוסתר, צפו: [סרטון].

פרעות של BLM ואנטיפה פרצו בערים הגדולות בארה"ב, לאחר הזיכוי הסנסציוני של הנער בן ה-17, קייל ריטנהאוס, שכמעט ונרצח בידי פורעי אנטיפה ו-BLM. המושבעים בבית המשפט בוויסקונסין קבעו פה אחד שהוא פעל מתוך הגנה עצמית, כאשר ירה על הפורעים שהצמידו אקדח לפניו, והרג שניים מהם.

בעקבות פסק הדין פרצו פרעות וביזה, שהוסתרו בידי ה"תקשורת" המימסדית. עיקר הפרעות היו בפורטלנד ובערי הפשע המשתולל שיקאגו, ניו יורק וסן פרנסיסקו.

נפרצו ונבזזו חנויות לואי ויטון, גם בסן פרנסיסקו ובשיקאגו, חנויות ברברי, לולו מלון, פנדי, YSC ועוד. הסרטונים כאן הם מסן פרנסיסקו. [סרטונים של התפרעויות וביזת חנויות].

אחד הבוזזים (למעלה) הגיע עם מזוודת ענק. יזם. הייטק. לאחר שהסרטונים התחילו למלא את הרשתות, נאלצה גם ה"תקשורת" להתחיל לדווח.

מבט מבפנים על אחת החנויות. אפילו הבובות מול הכניסה הזדעזעו: [סרטון].

וזה מה שנשאר. בזזו הכול: תכשיטים, שעונים, משקפי יוקרה, בגדי יוקרה, תיקים ומוצרים "נוצצים". חנות פנדי אחרי פירוק: [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 23.11.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל