| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1701
[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בכסלו תשפ"ב, 29.11.2021
עם הצרופות: 1. בית העם בעין-ורד בן הוקרנו סרטים, ועמוד כרזות, משנות השישים. 2. סבא בנימין וסבתא יהודית (המקרינים) וילדיהם גילה, גיורא וחיים הצעיר. 3. צביה אהרוני (צילום בלה שחר הלל).
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: צוואה. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. היה רע לתפארת. על שירו של ואלאס סטיבנס "מלך הגלידה". // רוֹן גֵּרָא: יָמִים שֶׁל תֹּם. // אורי הייטנר: צרור הערות 28.11.21. // יונתן גורל: מות אימי. // משה גרנות: מה מושך בפנטזיה? על ספרה של אורה עשהאל "אהבות, חלומות וכשפים". // ברוך תירוש: תגובה למאמרו של עודה בשאראת. // עקיבא נוף: ואולי כן. // עמנואל בן-עזר: הפרגים האדומים בשירתה של אסתר ראב. // עדינה בר-אל: צביה אהרוני: מהקולנוע במושב למופעים טיפוליים. האמנות היא מרפא לנפש. // נעמן כהן: (אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים). // אסתר רַאבּ: מילים כציפורים נדירות. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה חמישית: חיי הערבים – מבט מבפנים. // ממקורות הש"י.
* * *
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער ראשון: שירים מוקדמים
אַבָּא לֹא שִׁלֵּם בַּזְּמַן
אֶת חוֹבוֹתָיו
לָאַהֲבָה.
לָכֵן כָּלְאוּ
נוֹשִׁים
אֶת לְבָבוֹ –
וַאֲנִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי בַּכֶּלֶא,
פּוֹרֵעַ הַשְּׁטָרוֹת
אֲשֶׁר כָּתַב בַּחֲלוֹמוֹ.
1961
* * *
זיוה שמיר
תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
היה רע לתפארת
על שירו של ואלאס סטיבנס
"מלך הגלידה"
שירו של ואלאס סטיבנס "מלך הגלידה" (לצורך המשקל המרתי את ה"קיסר" ב"מלך") הוא מן השירים הנודעים במודרניזם האנגלו-אמריקני. האני-הדובר מצַווה כאן על עצמו ועל סובביו לערוך סדרה של פעולות בהולות. לשם מה? אולי לקראת סעודת ההבראה של האישה המתה מן הבית השני? אולי לקראת טקס הקבורה שלה? ואלאס סטיבנס, כדרכו, משאיר את החידה בעינה, ללא פתרון.
השיר מעמיד זה מול זה את האיש השרירי מן הבית הראשון עם פגר האישה המוּכּה המתוארת בזלזול בבית השני. האם האיש השרירי, שחובט את גושי החלב, הוא זה שהפעיל את האלימות שהביאה למותה של האישה? השיר אינו מתפענח בנקל. להפך, הוא גדוש בפערים ובביטויים רב-משמעיים, המקשים על הפירוש ועל התרגום.
דבר אחד ברור: עולם שבּוֹ המלך האחד והיחיד הוא "מלך הגלידה" הוא עולם ווּלגרי, צעקני וריקני שבּוֹ איש הישר בעיניו יעשה. ואכן, לפנינו עולם חסר תכלית וחסר תוחלת, שהפרדוקסים בו מרובים: הגלידה אמנם מתוקה, מושכת וערבה לחיך, אך היא קִצרת מועד ונמסה בנקל. שלט פרסומת המכריז "קיסר הגלידה", הוא שלט פומפוזי כמו כל תרבות ה-overstatement האמריקנית. הוא מגחיך את מוכר הגלידה המנסה לשווא לשַׁוות לעיסוקו הטריוויאלי מין תפארת מדומה.
וכך גם כל המתואר בשיר שלפנינו המתאר מציאוּת בוטה ושוביניסטית, שבָּהּ האישה אינה אלא חפץ: הקְצפַת גושי החלב הגדולים, שאינם מעוררים תיאבון, כדי להָפכם לגלידה נחשקת; היחסים חסרי העידון ש"בינו לבינה"; הבית המוזנח שבבית השני; תיאור האישה המתה שפעם רָקמה את מצעי המיטה במו ידיה וחלמה על עתיד מתוק: על ציפורי גן-עדן, ארציים או שמימיים. עכשיו הכול כאן ירוד ומסואב עד לזרא, כמו מכונית אמריקנית גדולה ומפוארת משנות החמישים, שנראתה פעם, כשיצאה מפס הייצור, כמו מטוס או כמו ספינה, אך בָּלתה והתיישנה במהירות רבה יותר מכל "חיפושית" או מיני-מיינור אירופית.
The Emperor of Ice-Cream
Wallace Stevens
Call the roller of big cigars,
The muscular one, and bid him whip
In kitchen cups concupiscent curds.
Let the wenches dawdle in such dress
As they are used to wear, and let the boys
Bring flowers in last month's newspapers.
Let be be finale of seem.
The only emperor is the emperor of ice-cream.
Take from the dresser of deal,
Lacking the three glass knobs, that sheet
On which she embroidered fantails once
And spread it so as to cover her face.
If her horny feet protrude, they come
To show how cold she is, and dumb.
Let the lamp affix its beam.
The only emperor is the emperor of ice-cream.
מלך הגלידה
ואלאס סטיבנס
תִּקְרָא לְזֶה שֶׁמְּגַלְגֵּל עֲלֵי סִיגָר גְּדוֹלִים,
זֶה, הַשְּׁרִירִי, תַּגִּיד לוֹ שֶׁיַּחְבֹּט
בְּתוֹך כּוֹסוֹת גְּדוּשׁוֹת גּוּשִׁים גְּדוֹלִים שֶׁל תַּאֲוָה.
הַרְשֵׁה לַבַּחוּרוֹת לָלֶכֶת בִּשְׂמָלוֹת
כְּמוֹ שֶׁבָּא לָהֶן, תֵּן לַבָּנִים
לָתֵת לָהֶן פְּרָחִים בְּתוֹךְ נְיָר עִתּוֹן יָשָׁן וּמְשֻׁמָּשׁ.
תֵּן לַמְּצִיאוּת הָאֲמִתִּית לִכְבֹּשׁ אֶת זוֹ שֶׁתַּ'פָּנִים מַעֲמִידָה.
כַּיּוֹם הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד הוּא מֶלֶךְ הַגְּלִידָה.
קוּם קַח מֵהַשִּׁדָּה הָעֲשׂוּיָה עֵץ אֹרֶן,
זוֹ שֶׁאִבְּדָה שְׁלֹשָׁה זִיזֵי זְכוּכִית, קַח תַּ'סָּדִין
שֶׁפַּעַם הִיא רָקְמָה עָלָיו שְׁלַל מְנִיפוֹת נוֹצָה,
וּפְרֹשׂ אוֹתוֹ עָלֶיהָ. תְּכַסֶּה בּוֹ אֶת רָאשָׁהּ.
אִם יִבְלְטוּ רַגְלֵי הַחַרְמָנִית, זֶה רַק יַרְאֶה כַּמָּה
צוֹנֶנֶת הִיא, כַּמָּה דּוֹמֶמֶת וּסְתוּמָה.
תֵּן זְכוּת כִּוּוּן לַמְּנוֹרָה שֶׁלְּצִדָהּ.
כַּיּוֹם הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד הוּא מֶלֶךְ הַגְּלִידָה.
מאנגלית: זיוה שמיר
ואלאס סטיבנס. ויקיפדיה.
ייתכן ששיר זה מראה בתיאורים קשים לעיכול איך אבד לאמריקה המצפן ואיך הידרדרה אל הווּלגריוּת הזולה (יש הטוענים שהשיר נכתב לא על ההזנחה והסיאוב במדינות הדרום של ארצות-הברית אלא על דרום אמריקה – כתגובה על מראות שראה סטיבנס בעת ביקורו בקובה).
ההידרדרות מתבטאת כאן, בין השאר, ביחסים בין המינים המשקפים עולם בוטה וזול שנתרוקן מערכיו. בין היסודות הגבריים אפשר לִמנות את הסיגר הפאלי מן האוקטבה הראשונה שמתאים לגבר השרירי המגלגל אותו, לתיאור הרגליים עם העור הקרני והמיוּבּל המציצות מתחת לסדין ולזרי הפרחים הזקופים שמביאים הנערים לנערותיהם. היסודות ה"נשיים" בשיר הם ספלי המטבח המעוגלים הגדושים בגושי חלב, המנורה המעוגלת, שידת העץ שאיבדה את כפתורי מגירותיה. ובמאמר מוסגר: השוואת תרגומים של שיר זה המצויה באינטרנט מלמדת שהיה מי שהבין לתומו שמדובר בשידה שנקנתה כמציאה (ב-"deal" – בעִסקה זולה), אך ה-"deal" שבשירו של ואלאס סטיבנס שלפנינו הוא סוג של עץ (עץ אורן) המשמש לבניית רהיטים מתועשים – עממיים ופשוטים.
כאמור, הכול כאן מרופט ובלוי ומרמז על מציאוּת שחוּקה ההולכת לבית עולמה. התואר "horny", שניתן כאן לרגליים, פירושו גם "מיוּבּל" וגם "מיוחם". האם מדובר בסוף השיר באישה זקֵנה-בָּלה שמלאו ימיה למות, או באישה צעירה שאיבדה את חייה ב-crime passionel של גבר שרירי ואלים שנתקנא בה ובמחזריה? כל קורא יהרהר הרהורים מִשלו על עולם שבּוֹ ה"הדר" וה"פאר" של העבר נסתאבו כל כך ונעשו מצע שעליו משגשגות תופעות אלימות ומכוערות. וכאמור, ואלאס סטיבנס, כדרכו, משאיר את החידה בעינה, ללא פתרון. כל קורא ימלא את הפערים שבשיר כרצונו ולפי הבנתו.
זיוה שמיר
* * *
לצביקה דבש היקר
ברכות ליום הולדתך ה-82
בכרמי יוסף
מכל חבריךָ, ידידיך, מכיריך ומוקיריך
[גם בלשון נקבה]
תמשיך הלאה עוד שנים רבות
להיות כמו שאתה!
* * *
רוֹן גֵּרָא
יָמִים שֶׁל תֹּם
שָׁלוֹשׁ תְּמוּנוֹת
מִתְּקוּפַת הַצָּבָא
שָׁלְחָה לִי.
זִכְרוֹן אַהֲבָה מָתוֹק
רָחוֹק.
יָמִים נְקִיִּים מֵעֲנָנִים.
שָׁעוֹת יָפוֹת נָשָׁקוּ
אֱשׁוּנֵי עֵינַי.
לֵילוֹתַי.
עֵינַיִם בְּזָקִים,
קִירוֹת פּוֹרְחִים.
יָפוּ
יָם
דִּקְלָה נוֹשֶׁקֶת
לְתָמָר.
פָּרַשְׂתִּי רֶשֶׁת כּוֹכָבִים
עַל יָמִים פּוֹרְחִים
עַל יָמִים יָפִים
שֶׁיָּדַעְתִּי
עַל יָמִים שֶׁיָּדְעוּ
תֹּם וּשְׂחוֹק.
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 28.11.21
* תמצית החלוציות הציונית – דמותו של אלי קיי היא תמצית החלוציות הציונית של שנות ה-2000, ויש בה עלייה, התיישבות, ביטחון והנחלת המורשת. אלי עלה מדרום אפריקה כנער, לבדו, ושירת כלוחם בצנחנים. בתום שירותו בצה"ל הצטרף לתוכנית "מאהל ומגדל" של ארגון "השומר החדש" בקיבוץ נירים, תחילה כחבר בתוכנית ולאחר מכן כמדריך. עבודתו האחרונה היתה בכותל, בהדרכה. בעקבותיו, עלתה לארץ משפחתו, ארבע שנים אחריו. אלי, מופת של הגשמת הציונות, שילם, לדאבון הלב, גם את המחיר הכבד הנדרש מאיתנו כאן בארץ, במלחמה על ארץ ישראל, על ירושלים, על קיומנו, כאשר נרצח בפיגוע בעיר העתיקה. אלי קיי הוא ההוכחה שהציונות לא תמה, היא חיה וקיימת והגשמתה היא אבן שואבת לטובים שבצעירים היהודים במולדת ובתפוצות הגולה.
אבדה גדולה. יהי זכרו ברוך!
* צבא גדול וחכם – סקר דעת קהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה הצביע על רוב בקרב הציבור המצדד ברעיון הפופוליסטי של ביטול מודל צבא העם, ביטול גיוס החובה וקיום "צבא מקצועי" שיהיה כמובן "קטן וחכם". המודל הוא מדינות אירופה. אילו האיומים על ישראל היו כמו על לוקסמבורג, זה היה רעיון לגמרי לא רע. אך ישראל היא המדינה היחידה בעולם שרוב סביבתה שואפת להשמידה ושמיום הקמתה לא ידעה יום אחד של שקט בגבולותיה. ההגנה על קיומה של ישראל מחייב צבא שיידע לבלום מתקפה בכמה חזיתות במקביל ואף של גיס חמישי בתוך הארץ. צבא כמו של לוקסמבורג לא יוכל להתמודד עם איום כזה וגם לא לגיון זרים ואפילו לא צבא של פועלים תאילנדים. לשם כך יש צורך בצבא גדול וחכם.
נכון, יש סדקים רבים במודל צבא העם. יש להתמודד עימם. למשל, להעצים את החינוך למסירות ולהקרבה ולעידוד השירות המשמעותי, ובראש ובראשונה הקרבי, בצה"ל. יש לפעול לצמצום עד סיום של חרפת ההשתמטות מצה"ל של המגזר החרדי. ברור שהפתרון לאותן בעיות אינו לשפוך את התינוק עם המים, כי התינוק הוא קיומה של מדינת ישראל.
* עבודה מועדפת בחינוך – מאז שהמדינה החלה לתת למשוחררי צה"ל מענק עבודה מועדפת, אי אז בשנות התשעים, העליתי פעמים רבות את האבסורד בכך שעבודה בחינוך אינה נחשבת עבודה מועדפת. למה מתדלקת בתחנת דלק נתפסת בידי המדינה כעדיפה על חברתה שמרכזת שבט בתנועת הצופים? יש צורך רב בעובדים צעירים בחינוך, הן בחינוך החברתי קהילתי (הבלתי פורמלי) במגזר העירוני והכפרי, הן בתנועות הנוער והן כסייעות וסייעים בגיל הרך. מן הראוי שהמדינה תעודד צעירים לעסוק בחינוך ותתגמל במענק את מי שעושים כן. יש לקחת בחשבון שחלק מאותם צעירים יתאהבו במקצוע ויהיה לאנשי חינוך. כאשר שירתי כמזכיר אורטל, החלטנו שהקיבוץ ישלם לבוגרי צבא העובדים בחינוך מענק בגובה מענק עבודה מועדפת שהמדינה נותנת. שמחתי מאוד לשמוע בשבוע שעבר, שהממשלה שינתה את מדיניותה ותעניק את המענק גם לעובדים בחינוך. זו בשורה נפלאה!
* הישגים למדיניות החוץ – שני הישגים משמעותיים למדיניות החוץ של ישראל: בריטניה הכריזה על חמאס כארגון טרור ואוסטרליה הכריזה על חיזבאללה כארגון טרור. אמנם זה נראה מובן מאליו. איך אפשר שלא להכריז על ארגוני טרור כארגוני טרור? מסתבר שזה לא מובן מאליו. אלו החלטות חשובות מאוד ותפקידנו להמשיך ולשכנע את העולם להיאבק בטרור.
גם התחממות היחסים עם פולין והחזרת הממונה על השגרירות לוורשה היא התפתחות חיובית. התגובה הקיצונית של שר החוץ לפיד על "חוק הרכוש" היתה פזיזה, בלתי מידתית, ללא דיון מעמיק בקבינט ואני שמח שנעשים צעדי תיקון.
* אינטרס לאומי עליון – בקווי היסוד של ממשלת גרמניה החדשה, בראשות מנהיג הסוציאל דמוקרטים אולף שולץ, נאמר: "ביטחון ישראל הוא עבורנו אינטרס לאומי עליון." המחויבות הזאת, עוברת כחוט השני בממשלות גרמניה, בין אם ממשלות ימין כמו של קוהל ומרקל וכעת של ממשלת השמאל בראשות שולץ, וכפי שהיו ממשלות שמאל במערב גרמניה, לפני איחוד גרמניה. אולם בעוד בקווי היסוד של ממשלת מרקל הוזכרה המחויבות לישראל כמדינה יהודית, הדבר אינו מופיע בקווי היסוד של הממשלה החדשה. אפשר לומר שאין צורך באזכור הזה, כי ישראל היא מדינה יהודית ודי בכך שמוזכרת מדינת ישראל ומאליו ברור שזו מדינה יהודית. אולם כיוון שיהדותה של המדינה הוזכרה בממשלות הקודמות, ולמעשה יש מעין צעד אקטיבי של הוצאת האזכור הזה, שעה שמתנהלים מסעות דה-לגיטימציה לישראל בשל היותה מדינה יהודית, זו התפתחות מדאיגה. עוד נאמר בקווי היסוד: "נמשיך לפעול למען השגתו במו"מ של פתרון שתי מדינות על בסיס גבולות 67'." זו, אמנם, עמדתה המסורתית של גרמניה ושל אירופה בכלל, אולם יש לומר בבירור שיש סתירה מניה וביה בין האינטרס הלאומי העליון של גרמניה לביטחון ישראל, לבין הרעיון של גימודה של ישראל לעומק אסטרטגי של יריקה. עוד נאמר בקווי היסוד: "אנחנו מגנים את האיום הנמשך על מדינת ישראל ואת הטרור נגד אוכלוסייתה, ומברכים על התחלת נורמליזציה ביחסים בין מדינות ערביות נוספות לישראל." משפט יפה וחשוב.
בקווי היסוד נאמר שצעדים מסוימים, שננקטים על ידי הצדדים, הפלשתינאי והישראלי, מקשים על מאמצי השלום ויש להימנע מהם. "מהצד הפלשתינאי אנחנו מצפים להתקדמות בתחומי הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם. זה כולל ויתור על כל סוג של אלימות נגד ישראל. מצד ישראל אנחנו קוראים להפסקה של בניית התנחלויות, המנוגדת לחוק הבינלאומי." הו, האיזון הקדוש. ההשוואה בין התיישבות, הקמת יישובים אזרחיים, מוסדות חינוך וקהילות – עם הטרור, שהוא האלימות המופנה בידי הפלשתינאים נגד ישראל, היא אבסורדית ומקוממת. הטענה שבניית התנחלויות מנוגדת לחוק הבינלאומי משוללת יסוד. יש שופטים בירושלים, וכבר 54 שנים הם דוחים שוב ושוב את הטענה הזאת, וחזקה על ישראל, שתקבל את בית המשפט העליון כמפרש החוק הבינלאומי. הגיע הזמן שממשלת ישראל תאמץ את דו"ח אדמונד לוי בנדון. בנט תבע זאת מנתניהו, ומן הראוי שלא ינהג כקודמו ויוביל להחלטה הזאת.
ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת להמשיך לממן את סוכנות אונר"א. המימון הזה מנוגד למחויבות של גרמניה לשלום, כיוון שאונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך, באמצעות טיפוח פיקציית ה"פליטים", כלי הנשק נגד ישראל בשם דרישת "זכות" ה"שיבה" שמשמעותה הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. עם זאת, יש לציין שלראשונה נכללת במחויבות לאונר"א גם תמיכה בהליך פיקוח עצמאי על פעולות הסוכנות שימנע "התפתחויות חריגות". מעט מדי ומאוחר מדי, אך אולי התחלה טובה. הרי מוסדות החינוך של אונר"א הן חממות לשנאת ישראל ולאנטישמיות ובכך להצמחת מחבלים. אולי פיקוח של אירופה על אונר"א יחשוף זאת לעיני העולם, ויביא להפסקת מימונו של הארגון העוין הזה. ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת "לפעול באופן נחרץ נגד גינויים אנטישמיים של ישראל, בכלל זה במסגרת מוסדות האו"ם." זה סעיף חשוב מאוד וראוי לשבח. אולם יש לעבור ממילים למעשים – על גרמניה להפסיק לממן גופים היוצרים דה-לגיטימציה לישראל וקוראים להחרמתה.
* דמות מאחדת – ח"כים במרצ ובראשם ראש האופוזיציה מוסי רז, השתלחו בנשיא המדינה בוז'י הרצוג על כך שידליק נר במערת המכפלה. טענתם ההזויה היא שהנשיא הוא דמות מאחדת ולכן עליו להחרים את "השטחים", כי שליטתנו בהם שנויה במחלוקת. לשיטתם, די בכך שקבוצה רדיקלית פוסלת חבל ארץ, כדי שהנשיא, בהיותו דמות מאחדת, ידיר אותו ואת אזרחי ישראל החיים בו וכף רגלו לא תדרוך בהם. הם שוכחים שהם עצמם שנויים במחלוקת וחלק גדול לאין ערוך בחברה הישראלית סולד מהם ומתנגד לדרכם. האם בשם האחדות על הנשיא להחרים אותם? האם בשל מסע הדה-לגיטימציה הביביסטי נגד הממשלה החוקית של ישראל, הנשיא צריך להחרים את ראש הממשלה ואת הממשלה? הנשיא, כדמות מאחדת וממלכתית, הוא הנשיא של כל העם. כן, אפילו של מיליון הישראלים החיים בחבלי ארץ ישראל שמוסי רז וחבורתו מכנים "השטחים". הוא הנשיא של כולם, ואילו החרים את יו"ש היה מועל בתפקידו, בדיוק כפי שהיה מועל בתפקידו אילו החרים את המגזר הערבי.
* הרוע הופך לטמטום – אילו אחרי ביקורו של הנשיא הרצוג בכפר קאסם ובקשת הסליחה על הטבח שנערך בכפר ב-1956, היה יוצא מאמר מערכת של עיתון ישראלי בכותרת "נשיא הערבים", היתה מתחוללת כאן, בצדק, סערה. ובראש מגני המאמר היה עומד "הארץ". אולם לקראת הדלקת נר ראשון של חנוכה בידי הנשיא במערת המכפלה, כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ", היא "נשיא ההתנחלויות". ובעזות מצח הם אף כותבים "כנשיא המדינה, שהצהיר שהוא רוצה להיות הנשיא של כולם, היה עליו להימנע מלבקר במקום."
כן, נשיא המדינה הוא נשיא ההתנחלויות. גם נשיא ההתנחלויות. והוא גם נשיא הערבים. הוא נשיאם של כל הישראלים וגם של כל יהודי העולם. זאת המשמעות של היותו הנשיא של כולם. הלוגיקה ההזויה לפיה מה שפוגע בהיותו נשיא של כולם היא העובדה שאינו מדיר מיליון ישראלים, מעידה איך הרוע הופך לטמטום. ופשקוויל המערכת כבר מציג את הביקור כלגיטימציה לטבח של גולדשטיין. לא פחות. מערת המכפלה היא אחד הסמלים המובהקים של ארץ ישראל; דורות של יהודים ערגו אליה, התגעגעו אליה. אך טבעי שנשיא מדינת ישראל ידליק שם נרות חנוכה. וביקורו שם אינו מחווה למתנחלים, שהיא כשלעצמה מבורכת, כי מערת המכפלה אינה שייכת למתנחלים אלא לעם ישראל כולו. הוא מדליק נרות במערת המכפלה, כצעד המבטא את מהות תפקידו כנשיא מדינת הלאום של העם היהודי.
* אַיֶּכָּה כָּלֵב – בגישתו החמה לחברון ולמערת המכפלה, הולך הרצוג בדרכם של קודמיו, נשיאי ישראל. בעת שחרור מערת המכפלה, במלחמת ששת הימים, וחידוש ההתיישבות בה כעבור שנה, נשיא המדינה היה זלמן שז"ר, מאבות תנועת הפועלים הציונית, הנשיא השלישי של ישראל. כאשר קומץ אנשי שמאל קיצוני הפגינו נגד הקמת קריית ארבע (שהוקמה ביוזמת יגאל אלון) הוא כתב: "נחרדתי כאשר שמעתי צעירים יהודיים ציוניים האומרים: אסור להתיישב בחברון, כי בנפש האומה הוא. הרי זו העיר הראשונה בה הומלך דוד למלך ישראל. חברון היא אחותה הבכירה של ירושלים, ואילו היתה קיימת אווירה ציונית אחרת מאשר היא כיום בארץ, היא היתה יכולה להעמיד סכר בפני הלכי רוח כאלה."
שז"ר, שהיה משורר, כתב על כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה ואחד משני המרגלים שלא מאסו בארץ חמדה, אלא אמר "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה." כלב בן יפונה ושבטו התיישבו בחברון, לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, והוא עצמו נלחם על כיבושה, בגיל 85.
כתב שז"ר בשירו:
לֹא רַבֵּנוּ מֹשֶׁה, לֹא הַכֹּהֵן אַהֲרֹן
רַק כָּלֵב שֶׁגָּעַר...
הוּא שֶׁרָאָה לְפָנִים בְּחֶבְרוֹן
אֶת יְלִידֵי הָעֲנָק, וְלֹא זָע בּוֹ לֵבָב
וְגַם בִּהְיוֹתוֹ בְּעֵינָם וּבִהְיוֹתָם בְּעֵינָיו
רַק חָגָב, רַק חָגָב
הֶאֱמִין בְּכָל לֵב כִּי כֹּחֵנוּ הוּא רַב
וְלֹא נִסְעַר.
אַךְ עַכְשָׁו
הוּא שֶׁנֶּחְרַד וְצָעַק וְזָעַם
וַיַּהַס הָעָם...
הוּא גָעַר כִּי זָכַר, שֶׁאָמְנָם וְאָכֵן
עָצוּם וְחָזָק הוּא הָעָם הַשָּׁכֵן
וְעָרִים לוֹ בְּצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת בִּמְאֹד
וְכָבֵד הַיְשִׁימוֹן וְעוֹד רַבּוֹת בּוֹ לִצְעֹד - -
עַל כֵּן מְאֻיָּם הוּא הָרִיב, וּבְכִי הַמְּלִינִים
אָסוֹן בּוֹ, קָלוֹן בּוֹ, בַּחוּץ וּבִפְנִים
לָכֵן קָם כֹּה נִזְעָם, וְכָעַס וְכָעַס
עַד הֻשְׁלַךְ הַס...
עַד כֹּל עַם הַמְּלִינִים, הַנָּבוֹךְ, הַמְּפֹרָר
נִדְהַם מֵחֶרְדַת זֶה הַקּוֹל שֶׁגָּעַר
נִדְהַם וְנָדַם.
וּמֵאָז, בְּכָל עֵת בְּכִי עִוְעִים וּמְדָנִים
רִיב אַחִים בַּמַּחֲנֶה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים
צוֹפֶה וְתוֹהֶה וְזוֹעֵק בִּי הַלֵּב: אַיֶּכָּה, כָּלֵב?!
* חינוך לתודעת הר הבית – בפעם הראשונה מאז שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, קיימה ועדת החינוך של הכנסת, בראשותה של ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה) וביוזמתה, דיון בשאלת הר הבית; בשאלת הבורות והניתוק של הישראלים מהר הבית ומהאבסורד בכך שנושא הר הבית נעדר לחלוטין מתוכנית הלימודים הישראלית ומהטיולים של מערכת החינוך. מפקד מרחב דוד במשטרת ישראל נצ"מ נתי גור סיפר, שבשנתיים שהוא בתפקיד לא התקבלה במשרדו ולו פנייה אחת של בית ספר שביקש לתאם סיור בהר.
יש לציין שהוועדה התאחדה בהבנה שזהו מחדל חינוכי ותרבותי המחייב שינוי. אפילו ח"כ אמילי מואטי מהאגף השמאלי של מפלגת העבודה היתה שותפה לעמדה, שמעבר לכל מחלוקת פוליטית, יש להקנות לילדי ישראל את הידע ההיסטורי וללמד את תולדות המקום.
הכרזתו ההיסטורית של מפקד חטיבת הצנחנים 55 מוטה גור: "הר הבית בידינו" והנפת דגל הלאום על הר הבית ביד סא"ל משה סטמפל-פלס, היו מן הרגעים מלאי ההוד בתולדות מדינת ישראל. שעות ספורות לאחר מכן הורה שר הביטחון משה דיין להסיר את דגל ישראל מהר הבית והעביר את האחריות על ההר לוואקפ המוסלמי. זהו מחדל היסטורי, שעד היום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלו. נדב שרגאי כתב בטור מצוין ב"ישראל היום" שהניכור של מערכת החינוך מהר הבית החל בצעדו זה של דיין. אולם אני יכול להעיד, שכתלמיד כיתה ח' בבית ספר ממלכתי (חילוני) ביקרתי בהר הבית בטיול שנתי במלאת עשור לשחרור ירושלים. שר החינוך באותם ימים היה אהרון ידלין וראש הממשלה – יצחק רבין, שניהם ממפלגת העבודה.
כתב שרגאי: "טיולי שורשים במרוקו ובפולין הם טובים ויפים, אך סיור השורשים האמיתי הוא בהר הבית. סיור תודעה, לימוד ועיון, עם מפות וספרי היסטוריה, בלי שלטים והפגנות, בליווי ארכיאולוגים, והיסטוריונים, ורבנים, ואנשי אקדמיה, ומפקדים ומחנכים שיובילו אחריהם את ילדי ישראל כדי להיזכר ולהזכיר היכן טמונה מגילת היוחסין של העם היהודי בירושלים. רק אחרי שיידעו זאת, הם יכלו להחליט כיצד לנהוג בהר, ואם ומה ייעשה או לא ייעשה בו. ראשית לכל – שיידעו."
* מנוח לכף רגלם – המתקפות הברוטליות של נוער הזוועות על פלשתינאים ומלחמתם הבוגדנית בצה"ל – מפקדיו וחייליו, מחייבות תגובה קשה וחריפה של מדינת ישראל, לאין ערוך יותר מכפי שהיא היום. על צה"ל, משטרת ישראל ובתי המשפט לשנות כיוון ולנקוט ביד קשה כדי לבער את הנגע.
מוסי רז אירגן בכנסת כנס לדון בתופעה. אכן, מן הראוי שהכנסת תדון בתופעה, אבל מה שעשה רז הוא דבר אחר. הכנס שלו היה על "אלימות המתנחלים", כאשר הדגש היה על ה"א הידיעה. הרי לא זו בלבד שמדובר בשולי השוליים של שולי השוליים של המתיישבים הישראלים ביו"ש – מדובר באויבי ההתיישבות, שגורמים לה נזק אדיר. בכך אותם קיצונים הם המשת"פים של מוסי רז וחבריו, שקופצים כמוצאי שלל רב על האלימות הזו ומגייסים אותה למלחמה בהתנחלויות. הרי באותה מידה ניתן לגנות את "אלימות היהודים" ולהציג גם את מוסי רז, בהיותו יהודי, כשותף לאותה תופעה, ויש שאכן עושים זאת. הכנס של רז לא היה נגד האלימות של קומץ שולי, אלא ניצול של אותה אלימות לכנס מסית נגד ההתיישבות. וכאשר ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הגיע למקום כדי לבטא את העמדה האחרת, המארגנים שיבחו אותו על כך שעזב את ההתנחלות ו"חזר לישראל". הנה, הוא הגשים, כביכול, בזעיר אנפין, את חלומם. אילו מיליון מתנחלים ביו"ש ומזרח ירושלים ינהגו כמותו, העולם יהיה מושלם.
אבל רגע, נניח שזה יקרה. לאן הם יילכו? הרי אם ירצו להקים התיישבות בגליל, הם יואשמו ב"ייהוד הגליל" שהוא כידוע גזענות. אם הם ירצו להקים התיישבות בנגב – כידוע שזו פגיעה סביבתית אנושה ואסור להקים יישובים חדשים. כלומר יישובים יהודיים חדשים. אם ילכו ללוד, עכו, יפו ושאר הערים המעורבות, יואשמו שהם "מיליציות מתנחליות" שמאלצות את הערבים לפרוע בשכניהם היהודים. אם יתיישבו בערים ישראליות, יואשמו ב"הדתה" שלהן.
* ראש האופוזיציה – למה אני מגדיר את מוסי רז "ראש האופוזיציה". הרי יש ראש אופוזיציה, נתניהו, והוא מנהיג את האופוזיציה הלוחמנית ביותר, התוקפנית ביותר, הפרועה ביותר שידעה הכנסת, גם יותר מבשתי הקדנציות הקודמות שלו כראש האופוזיציה. הוא מנהיג את האופוזיציה הראשונה שיוצרת דה-לגיטימציה לראש הממשלה, לממשלה ולכנסת. אז מדוע אני מגדיר אדם אחר כראש האופוזיציה?
הסיבה לכך היא שהאופוזיציה של נתניהו לממשלה אינה מהותית, אלא פרסונלית נטו. זו אופוזיציה לממשלה אך ורק כיוון שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה. אין לו שום טענות ענייניות ומהותיות נגד הממשלה, ולכן הוא מפיץ שקרים ותוקף את הממשלה לא על מה שהינה, אלא על הדמות המומצאת של תעשיית השקרים. מוסי רז, לעומתו, הוא אופוזיציה עניינית לממשלה, כי הוא תוקף אותה באמת ובתמים על דרכה, על מדיניותה ועל מעשיה, המנוגדות בתכלית לדרכו.
* יחס ישיר – הטבלה אינה משקרת. נדב אייל, ב"ידיעות אחרונות", מציג תמונה ברורה – יחס ישיר, חד-חד-ערכי בין רמת ההתחסנות בכל מדינה לבין מצב התחלואה בה. ישראל נמצאת במצב מצוין, גם יותר ממדינות שהגיעו לאחוז מתחסנים גבוה ממנה, בזכות חיסון הבוסטר המהיר, כאשר רמת החיסוניות של שתי המנות הראשונות החל לרדת. אייל מדייק בהגדרתו: "מצד אחד מדינות שהאמינו לשקרנים, לשרלטנים, למומחי הקונספירציה מפייסבוק. מהצד השני מדינות שהאמינו למיינסטרים של המדע."
חיסון הבוסטר הוא הישג גדול של ישראל. אולם בחיסון הילדים הממשלה כשלה בכך שלא ביצעה מבצע בזק של חיסון הילדים בבתי הספר. צעד כזה יכול היה להביא לכך שרוב גדול מבין ילדי ישראל יגיע מחוסן לחנוכה ולמופעי הענק בחג. חבל על ההחמצה, אולם ניתן ונכון לעשות כן מיד אחרי חנוכה. ככל הידוע לי, משרדי הבריאות והחינוך אפילו לא החלו להיערך לכך, וחבל.
* השוויצרים צודקים – שווייץ אוסרת לחלוטין כניסת ישראלים לתוכה. הסיבה לכך היא שהתגלה בישראל אדם שנדבק בזן האומיקרון של הקורונה. שווייץ מגינה על אזרחיה מפני הזן החדש, בכך שהיא סוגרת את שעריה מפני כל מדינה שהתגלה בה חולה בזן הזה. השוויצרים צודקים. כך גם אנחנו צריכים לנהוג. אנו צריכים לנהוג כך כדי שנוכל להשאיר את הכלכלה, את החינוך ואת התרבות בישראל פתוחים. עלינו להיות נוקשים בשערי הכניסה לארץ כדי שנוכל להיות פתוחים בתוך המדינה.
* תקדים מסוכן – כאשר ועדת המינויים פסלה את המינוי של עמיר פרץ ליו"ר התעשיה האווירית, יצאתי נגד ההחלטה ונגד נימוקיה וכיניתי אותה "הזויה". עם זאת, אני מתנגד לצעדו של שר הביטחון, שהחליט להביא את המועמדות לאישור הממשלה בניגוד להמלצת הוועדה. נכון, המלצת הוועדה אינה מחייבת ויש סמכות לממשלה לא לקבלה, וחוות הדעת של מנדלבליט אומרת זאת במפורש. אולם אין זה ראוי ליצור תקדים, שיאפשר לממשלה מסוג אחר לצפצף על החלטות צודקות של הוועדה ולהכשיר את שרץ המינויים המושחתים.
* עדות המוגלה – עדי מדינה לא קורצו מהחומר של ל"ו הצדיקים. עדי מדינה הם פושעים, שראוי היה שיישאו בעונש על מעשיהם. אולם הם רע הכרחי במלחמה בפשע, בשל הקושי להרשיע פושעים, המטילים חתתם על סביבתם ובשל קוד ה"נאמנות" בעולם הפשע, במוסר הגנבים, שבו נאמנות לארגון ולבוס קודמת לכול. מדינת חוק חייבת להשתמש בעדי מדינה, פושעים שבעדותם ירשיעו את הכרישים הגדולים יותר, במלחמתה בפשע ובשחיתות. אך גם אם זה רע הכרחי, כדאי לא להתבלבל, ולזכור שהרע הוא רע, שלא חזר בתשובה ולא בחר בדרך הישר אלא בסך הכול רוצה לגונן על עצמו ולחלץ את עצמו מאימת הדין ומן העונש הצפוי לו.
ניר חפץ מתאר בעדותו מציאות של רקב עמוק, של נמק שלטוני ורימה מוסרית. מציאות של סיאוב נורא. עדותו היא שירות אזרחי חשוב מאוד. ועם זאת, ראוי לזכור שהוא המוגלה שיצאה מן הפצע הרקוב. שהוא בחר להיות המוגלה. שהוא אדם שצמח בעיתונות והִזְנָה אותה כמשרתם של אדונים כדנקנר ונתניהו.
* עלילת דם נוראה נגד אמסלם – יש איזה נודניק שבמשך חודשים ושנים כתב שוב ושוב שכל הטענה שנתניהו אמר ש"הערבים נוהרים לקלפיות" היא שקר נתעב של התשקורת והדיפ-סטייט והוא חלק מתפירת התיקים נגד נתניהו. האמת היא נתניהו לא אמר "נוהרים" אלא "נעים".
נזכרתי בכך נוכח המתקפה על ערוץ 12 שבטעות שודר בו שאמסלם איים שכאשר "נחזור לשלטון" נשליך את "השמאלנים" למכלאות בעוד אמסלם אמר שנשליך למכלאות רק את "הזאבים הטורפים" שהם היועצים המשפטיים. ממש עלילת דם נוראה נגד אמסלם, ויש להעניש בחומרה את ערוץ 12 על הסילוף הנורא. זה הדבר החמור שקרה בשבוע שעבר, ולא למעלה משלוש שעות של תשפוכת ארס, שטנה, שנאה והסתה של נער השליחויות הזה, שלא הייתה מביישת אף פשיסט. יש להשליך לאלתר את עורכי, מגישי וכתבי ערוך 12 למכלאות.
* ניכרים דברי אמת – צפיתי בראיון של ח"כ עידית סילמן לדנה וייס, בו תיארה את התקיפה האלימה שחוותה. את התרשמותי אסכם בשלוש מילים: ניכרים דברי אמת. יתר על כן, למראה התמונות והסרטונים של ההתקפות הברוטליות עליה של ביביריונים, שעוד לא הגיעו לאלימות פיזית, אפשר לומר שלא יתכן שהם לא יובילו לאלימות פיזית חמורה ומסוכנת יותר מהתקיפה שחוותה. וראש המסיתים של הביביריונים הללו, הוא זה שהוביל את הטענה הבזויה שהיא שיקרה. אני מתבייש ומתחרט על רשומה שהעליתי שבה, למען האירוניה וההומור, השתתפתי בעקיפין בפסטיבל הפקפוק באמינות דבריה, כאשר כתבתי שכנראה מי שתקף אותה הוא אחד ההמונים שהריעו לנתניהו כשיצא מהמספרה.
* פריבילג – עוד כינוי גנאי שמנפיקה התעשיה למי שאינו סוגד לשבתי צבי: פריבילג.
[אהוד: לא הבנתי. האם אתה מתכוון לכך ששבתי צבי הוא נתניהו או הרב ברלנד?]
* עבודה זרה – "אבל ברלנד עצמו מודה בשני מקרי הרצח," שב ושאל במפגיע המראיין. "זה רק מעיד על גדולתו וענוותו של הצדיק הזה. הוא מוכן לקחת על עצמו דברים שהוא לא עשה, כי הוא לוקח אחריות על כל העולם ועל כל עוול שנעשה בעולם." זו אחת התשובות שענו כמה מחסידיו השוטים של ברלנד, בכתבה בטלוויזיה על חסידות ברלנד. ובמילים אחרות, שום דבר בעולם, שום עובדה, שום הוכחה, לא תסדוק אצלם את האמונה המלאה בצדיקותו וצדקתו המוחלטת. ואם באמצע היום הוא יאמר שזה אמצע הלילה, שהאור הוא חושך ושהשמש היא הירח, האמת היא מה שהצדיק אמר ולא מה שאני רואה. כך נראה פולחן אישיות. ואין עבודה זרה הרחוקה מן היהדות יותר מפולחן האישיות. ואין עובדי אלילים הרחוקים יותר מן היהדות יותר מעובדי אלילים בפולחן אישיות. מצד שני, רואיינו לאותה כתבה גם אנשים שהצליחו להיחלץ מן העבודה הזרה הזאת, והם היום מבקריה החריפים. וזה לפחות סימן מעודד.
* מטובי ראשי הממשלה – "יצחק שמיר, אחד מטובי ראשי הממשלה שידעה ישראל," היטיב נחום ברנע להגדיר את ראש הממשלה השביעי. אני מגדיר כך את שמיר כבר שנים. לפני עשרים שנה ואפילו לפני עשר שנים, הגדרתי זו התקבלה בהרמת גבה של תמיהה. שמיר? ראש הממשלה הפאסיבי, האפור, שלא עשה כלום? שמיר היה אחד מראשי הממשלה האקטיביים ביותר בתולדות המדינה, אלא שהאקטיביות לא התבטאה בקידום נסיגות ובוויתורים על שטחים, באלה הוא באמת היה פאסיבי, וכך הודבקה לו בידי השמאל ורבים מהתקשורת, שבשנות התשעים היו נותני הטון בדעת הקהל, התווית חסרת השחר של הפאסיביות.
לדעתי, זולת בן-גוריון, שהיה אחד בדורו, אשכול ושמיר היו ראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. אולם כיוון שבאו אחרי הכריזמטורים הגדולים, אשכול אחרי ב"ג ושמיר אחרי בגין, הם נראו חיוורים ואפורים, מעין מועמדים של פשרה. ככל שהתרחקנו מהם והפרספקטיבה אמיתית יותר – יותר ויותר מכירים בגדולתם. בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההסכמה ששמיר היה ראש ממשלה מצוין. הדברים נשמעים מימין ומשמאל, ובמיוחד ממי שזכו לעבוד במחיצתו, אם כשרים בממשלתו, כפקידי ממשלה או כבכירי צה"ל ומערכת הביטחון.
לפני זמן מה שמעתי את השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, שעבד במחיצתו במשרד החוץ וכמזכיר הממשלה, מגדיר את שמיר כפוליטיקאי היחיד שהוא הכיר שהיה חסר אגו. וכך כתב עליו ברנע: "שמיר הקדיש את חייו למדינה, ללא הנחות סלב. המדינה, לא אני: נדמה לי שמכל ראשי הממשלה, מבן גוריון ושרת ועד נתניהו ובנט, הוא היה בעל האגו המרוסן ביותר."
בלי מלחמת היחיד הנחרצת והבלתי פופולרית שניהל שמיר לביטול מעמד הפליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, ובה חוק השבות, יהודי אינו יכול להיחשב פליט, הרוב הגדול של העלייה מחבר המדינות היה מגיע לארה"ב ולא לישראל. וכאשר רק החל זרם דקיק של עלייה, הוא ידע שישראל עומדת לקלוט מיליון עולים. הדבר נשמע מוזר ותמוה, אך במעורבות אישית נמרצת הפעיל את כל משרדי הממשלה להיערך לקליטה הזאת, וכך ישראל הקטנה קלטה בתוך שנים ספורות מיליון עולים בהצלחה גדולה, ובלי שאפילו עולה אחד היה חסר גג. תרומתה של העלייה הזאת לכל תחומי החיים – בכלכלה, בחברה, במדע, ברפואה, בתרבות ובספורט, וכמובן במאבק הדמוגרפי, היא תרומה אדירה, ובלעדיה היינו היום במקום אחר לגמרי.
שמיר הוא האיש שהחליט על "מבצע שלמה" להעלאת מרבית יהדות אתיופיה בסופ"ש אחד, במבצע מבריק של צה"ל והמוסד, והנהיג את המבצע בהצלחה רבה. שמיר הוא המנהיג שהביא לכינון יחסים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ ואח"כ רוסיה, סין והודו. שמיר הוא המנהיג שהוביל, במהלך מדיני-דיפלומטי נחוש ומבריק, לביטול החלטת האו"ם לפיה הציונות היא גזענות. שמיר, שעלה לשלטון בשיא המתח בין ימין ושמאל על רקע מלחמת לבנון הראשונה, העלה את האחדות הלאומית על ראש שמחתו, כונן ממשלות אחדות לאומית, חיזק את הקשר בין ישראל לעם היהודי בגולה ועמד איתן מול כל לחץ של המפלגות החרדיות להחלטות שיביאו לנתק בין ישראל לבין הזרמים הלא אורתודוקסיים ביהדות ארה"ב. הוא הוביל להתיישבות גדולה ביהודה ושומרון, יותר מכל מנהיג לפניו או אחריו. הוא וממשלתו הובילו לחקיקת חוקי היסוד – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. הוא הוביל את החקיקה והמלחמה נגד הגזענות והכהניזם. הוא היה התגלמות הממלכתיות, היושרה, טוהר המידות וניקיון הכפיים; מעולם לא דבק בו רבב. כל התנהלותו היתה עניינית, מקצועית. והכל, ברוח של "הצנֵעַ לכת", וככל שניתן – לא לאור הזרקורים. איני זוכר אם גם ברנע אישית היה שותף ליצירת התדמית חסרת השחר של שמיר, אך לבטח המחנה שהוא מראשי דובריו עשה זאת. ושמחתי לקרוא דווקא אותו מיטיב להגדיר את שמיר, כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות ישראל.
* אלימות הקנאים – כאשר הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן היה מנהיג הציבור החרדי ליטאי, לאחר מותו של הרב אלישיב, חל פילוג במחנה הליטאי, סביב המחלוקת בשאלת היחס למדינת ישראל. בעוד הרב שטיינמן הנהיג קו מתון ביחסו למדינה ולמוסדותיה, הפלג הירושלמי בהנהגת הרב אויערבאך יצא נגדו והנהיג קו קיצוני קנאי, הולך ומקצין נגד המדינה, עד כדי טשטוש ההבדל בינו לבין קנאי נטורי קרתא וחסידי סאטמר. אנשי הפלג הירושלמי פועלים באלימות רבה, אוסרים על בניהם אפילו ללכת ללשכת הגיוס כדי לקבל פטור, הם אלה שמפגינים באלימות נגד הרכבת הקלה (בניגוד לעמדת הרוב המוחלט של החרדים בירושלים). האלימות שלהם מופנית גם כלפי שותפיהם לשעבר ובני הפלוגתא שלהם בציבור הליטאי. השבוע הגיע העימות בין הצדדים לנקודת רתיחה, כאשר הקנאים חיללו את קברו של הרב שטיינמן, ערב יום השנה לפטירתו, בכתובות גרפיטי של שנאה ונאצה.
* גאווה ישראלית – פרס אמ"י על הסדרה "טהרן" הוא גאווה ישראלית. אכן, זו סדרה מעולה. אולם לדעתי היו בשנה האחרונה סדרות טובות ממנה – "שעת נעילה", "מנאייק" ו"השוטרים" (אני יודע שגם "חזרות" קצרה שבחים רבים, אך לא צפיתי בה).
* האמפי הנטוש – נשלחה אליי מצגת ובה תצלומי בתי הקולנוע הנטושים בר"ג וגבעתיים. איזו נוסטלגיה! אלה הם בתי הקולנוע שבהם צפיתי בכל הסרטים של ילדותי ונעוריי. רובם נטושים, חלקם נהרסו. זה לא נעים לראות קולנוע סגור, אבל זה מחיר הקדמה הטכנולוגית, שבה אין צורך ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרטים (אם כי חלק משמעותי מן החוויה הקולנועית הולך לאיבוד). עם זאת, עדיין יש צפייה בבתי קולנוע, אך הם פועלים במכלולים של מספר אולמות.
דבר אחד חרה לי במיוחד. לצד בתי הקולנוע, היו במצגת תמונות מהאמפיתיאטרון בגן אברהם. הוא נטוש, מוזנח, כעור ומטונף. וזו היתה פנינה של ממש. אימי הייתה מורה ומחנכת בביה"ס הסמוך "שילה", שהיום נקרא "בן-גוריון". בית הספר הזה נמצא במקום שבו ישב המטכ"ל הראשון של צה"ל במלחמת השחרור, ובו נשבעו מפקדי הצבא אמונים. אמי ביימה הצגות סיום של כיתה ח' והטקסים הנפלאים היו באמפי. כשהייתי בכיתה י', הייתי מדריך של כיתות ח' בצופי ר"ג. כל הפעילות של צופי ר"ג היתה בשבט בהר הבנים ובסביבתו, אולם כיתות ח' פעלו בגן אברהם (ורק בסיום הפעולה היינו חוזרים לערב תרבות בשבט). באמפי היו המסדרים. ממש כואב לראות את הפנינה היפיפייה הזו מוזנחת כל כך, אולם שמחתי לקרוא במצגת שעיריית ר"ג עומדת לשקם את המקום.
* אריק נחמקין – אריק נחמקין, חבר נהלל, מי שהיה שר החקלאות בממשלת האחדות הלאומית בשנות השמונים ומהמנהיגים הבולטים של תנועת המושבים לאורך עשרות שנים, הלך לעולמו, בן 96. הניח 3 ילדים, 13 נכדים ו-28 נינים. אריק נולד בנהלל וחי במושב כל חייו. הוא היה איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וממנהיגי הזרם הניצי במפלגת העבודה. בשנים 1970-1981 הוא כיהן כמזכיר תנועת המושבים, עד בחירתו לכנסת. הוא לחם במלחמות ישראל, מהמאבק בבריטים ומלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים. במלחמת השחרור הוא איבד את עינו במבצע "דני". במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים הוא לחם כמג"ד. במלחמת ששת הימים היה נחמקין בין משחררי הגולן וגם במלחמת יום הכיפורים הוא נלחם בגולן.
הכרתי את אריק בזכות חברותו הקרובה עם חמי, אריק שליין ז"ל. מדי שבוע שני האריקים, לבני השיער והשפם, שמרחוק קשה היה להבדיל ביניהם, יצאו לרכיבה משותפת, עד מותו של אריק שליין בתאונה חקלאית, לפני 11 שנה. בחגיגות הביכורים בנהלל, המשיך אריק נחמקין להוביל את קבוצת הרוכבים עד לפני שנתיים-שלוש, בעיצומו של העשור העשירי לחייו.
אריק תרם תרומה משמעותית להתיישבות המושבית בגולן. במסגרת מחקר שערכתי על תנועת העבודה וההתיישבות בגולן בשנים 1967-1969 (שאני מקווה שייצא כספר), ראיינתי את אריק ארוכות. מתוך הדברים שאמר לי אריק:
"הלכנו להתיישבות בהתלהבות, אבל אף פעם לא הרגשנו שיש התלהבות כזאת מחוצה לנו – במוסדות הממשלתיים. לא בגולן ובבקעה, אפילו לא בערבה... זה בא מאיתנו, מהתנועות. בתנועת המושבים היתה החלטה שצריך ליישב את הגולן, בקעת הירדן ופתחת רפיח. ההתיישבות בגולן היתה מעין תגובה למה שקרה במלחמה ולפניה [הכוונה לתוקפנות הסורית הבלתי פוסקת נגד יישובי הגליל והעמקים ולניסיון הסורי להטות את מי הירדן א.ה.]. היתה התעוררות שאסור לוותר על הגולן ולחזור למציאות שקדמה למלחמה, כי המלחמה הוכיחה שהגבולות שהיו עד 67' לא מספיק בטוחים... צריך להודות בהגינות, שמי שהובילו את ההתיישבות בגולן היו אנשי הקיבוץ המאוחד, יהודה הראל, איתן סט וחבריהם. היו חילוקי דעות בנושא העלייה לגולן, והם פשוט קמו ועשו את המעשה, וזכות הראשונים היא שלהם... בתנועת המושבים לא היתה כל מחלוקת אידיאולוגית ופוליטית על ההתיישבות בגולן... קמה ועדה ממשלתית בראשות שר החקלאות חיים גבתי, שהקצתה שטחים לתנועות המיישבות. נבחרתי לייצג בה את תנועת המושבים עוד לפני שהייתי מזכיר התנועה. גבתי היה מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, והעדיף בבירור לקדם את ההתיישבות הקיבוצית. התנועה הקיבוצית היתה נלהבת להתיישב, אך היתה לה בעייה קשה של כוח אדם. לנו לא היתה שום בעיית כוח אדם, בכל השנים ובכל המקומות שיישבנו... חלק מכו"א שהקים את המושבים בגולן היו בני מושבים ותיקים, ואליהם הצטרפו אנשים נוספים, כולל בני קיבוצים... בגולן היתה מלחמה בין תנועת המושבים לבין התנועה הקיבוצית, כמעט על כל משבצת. אמרתי להם: 'הרי אם תעלו תיאלצו לרדת, כי לא יהיו לכם אנשים.' אבל הם נלחמו על כל משבצת."
בהמשך הריאיון סיפר לי אריק בפירוט על הקמת רמות ומעלה גמלא. ואף שנושא המחקר היה ההתיישבות בגולן, תמיד שמחתי להרחיב את היריעה והוא סיפר על ההתיישבות בערבה, בבקעת הירדן ובפתחת רפיח ועל שברון הלב בשל עקירת היישובים שם. הוא גם סיפר איך רבין וגלילי לחצו על תנועת המושבים להתיישב בגוש קטיף, אך הוא התנגד לכך בתוקף, כי לא ראה עתיד להתיישבות באזור מן הסיבה הדמוגרפית. ואכן, תנועת המושבים לא התיישבה באזור זה.
יהי זכרו של אריק נחמקין ברוך!
* ביד הלשון: אניעם – אניעם הוא מושב עובדים במרכז הגולן, שעלה לקרקע ב-1978. ייחודו של המושב, בראשיתו, הוא הגדרתו כמושב תעשייתי. היישוב קם מגרעין של עולים מבריה"מ בעלייה של שנות ה-70, שחלמו להקים עיר מדע בישראל, בגולן. כשהגרעין מנה 80 משפחות, והתגורר בנקודה זמנית סמוך למושב רמות, הוא התפלג על רקע מחלוקת אידיאולוגית, האם יש להקים עיר של 25,000 איש או יישוב קטן יותר של 1,500 משפחות. עיר מדע לא נולדה מהרעיון, אך קם ממנו המושב. המושב מנציח את שמו של אֲנִיעָם, מצאצאי מנשה. הגולן, שאֲנִיעָם יושב בו, הוא בנחלת חצי שבט מנשה שהתיישב בעבר הירדן המזרחי. השם אֲנִיעָם (אני עם) מבטא גם את מאבקם הלאומי של יהודי בריה"מ, על זהותם היהודית וזכותם לעלות לא"י.
אורי הייטנר
* * *
יונתן גורל
מות אימי
דמעה, חרש חרש, מטפחת
מתמוללה
בין דין ודברים
פטיש זמן מכה והולך
אתה נרמז לדעת
שחייה אינם כאן
עצב מתמשך
בפאת שמיים אדומה
כאספלנית על מצח
כרטייה על יד
כלבלוב מאוחר
כבוי לעוברים ולשבים
נושא תפילה
מתוך ידיעה גמורה
היום כאן
מחר – סימן שאלה
וכאב חותך כבסכין
מסמן עגולים שחורים
והצל חובש כובעים
כבוד להרהורים
יונתן גורל
* * *
משה גרנות
מה מושך בפנטזיה?
על ספרה של אורה עשהאל
"אהבות, חלומות וכשפים"
עמדה 2021, 140 עמ'
אני חסיד גדול של הריאליזם בספרות, ושמחתי כאשר אהרן מגד הרעיף שבחים על דרך כתיבה זאת לעומת הכתיבה האוונגרדית המתנתבת לאבסורד, פנטזיה, סוריאליזם וכד'.* לכן ניגשתי אל ספר הסיפורים של אורה עשהאל "אהבות, חלומות וכשפים" במידה מסוימת של הסתייגות, ואפילו של רתיעה, כי בחלק גדול מתוך 14 הסיפורים המקובצים בספר שולטים – כפי שמבטיח השם – הפנטזיה והמסתורין. אבל אני מודה שבאיזה שהוא שלב נשביתי בקסמם.
אזכיר קודם את העלילות העל-טבעיות שמופיעות בספר: ב"הארון הסודי" לגיבורה יש מוח חלופי וגופים חלופיים; ב"האישה שעשתה אהבה עם פרח", צמח פלאי בגובה בן אדם, שהפרח שלו עוקב אחרי בעלת הבית, מחבק אותה, והיא מתה בזרועותיו; ב"פרי האהבה" מתואר עולם עתידני (נוסח הדיסטופיה "עולם חדש מופלא" מאת אלדוס האקסלי), שבה הלידות מהונדסות על ידי "אם-על", והנשים נאלצות ללדת יצורים "נחוצים" לא אנושיים; ב"סיפורה של רוזלי", לבנונית נוצרית שנרצחה על ידי בעלה, איש צד"ל לשעבר, מלמדת עליו סנגוריה בפני השופט, כשהיא מדברת מהקבר. בסיפור "וידוי" מסתבר שסופר המקנא במו"ל שהתאהב באשתו, כותב רומן שבו הנבגד מפיל את המו"ל מצוק אל מותו, ובמציאות המו"ל שם קץ לחייו. ב"הסכין הגורלית" סכין מקולל מגיר דם, ורודף אחרי בעל שמבקש לנטוש את רעייתו, הסכין המפחיד מבריח את הבעל אל המרפסת, ושם הוא נופל אל מותו. ב"כישוף הזוגות" זוג העומד בפני פירוד מחליט להיוועץ ב"קוסמת" בשם אודליה, ואחרי סדרה ארוכה של פגישות מקבלים בני הזוג כפילים.
אני מודה שהדמיון הפורה שממציא עלילות כאלו השאיר עליי רושם, וממש ריתק אותי.
בסיפורים בעלי הטקסט הריאליסטי יש קטעים שנבנו ביד אמן, למשל תיאור העזובה בה חיה שורדת שואה (מספר כחול על הזרוע), כשהיא עצמה מוזנחת בצורה מבהילה, מסביבה מקקים ועכברים, וגם ערימה של גפרורים (ראו בעיקר עמ' 66). השכנים מבוהלים מצרחותיה, ומכנים אותה "מכשפת הגפרורים", אבל איש אינו מוכן לסייע לה. אחות קופת חולים בשם עדנה נרתמת לאשפז את האישה האומללה, ואז מסתבר שיש לה בן רופא שאיש לא ידע על קיומו.
סיפור ריאליסטי מעניין אחר הוא "ארוחה בשניים", בו מסופר על אישה מבוגרת שהחליטה לשלוח סיפור לתחרות שמקיים עיתון. נושא הסיפור חייב להיות "ארוחה". כדי שיהיה בסיס לסיפור שהיא מתכוונת לכתוב, היא מתכוונת באמת להכין ארוחה, להזמין אורח, ולתאר אחר כך את החוויה. רוב הסיפור מרוכז בהכנה לארוחה ובלבטים את מי להזמין אליה. לבסוף היא מזמינה צעיר, שלקראת הסוף מתלווה אליה לחדר השינה, ושם, למרות שהיא מתביישת ב"גוף הסבתא" שלה – מתקיימת ביניהם התעלסות סוערת.
יש עוד מה לכתוב על קובץ הסיפורים המיוחד הזה, אבל נראה לי כי דבריי הנ"ל מסוגלים לעורר תיאבון.
* ראו ראיון שקיימתי עם אהרן מגד ב-8.7.2001 (בספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים, 2007, עמ' 162.
* * *
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
שירת רחל ולאה גולדברג
הרצאה רביעית בסדרה לשנת תשפ"ב
המרצה – ד"ר משה גרנות
נעיין בשירי רחל: "גורל", "שי", "ואולי לא היו הדברים מעולם", "רק על עצמי לספר ידעתי", "אל ארצי", "ניב", "מיכל"; ובשירי לאה גולדברג: "לתמונת אימא", "כבד על עפעפינו העולם", "שירי סוף הדרך", "שירי אהב"ה".
טקסטים יחולקו למשתתפים.
ההרצאה מתקיימת בחדר ההרצאות שבספרייה
ביום ב' 6.12.2021 בשעה 17.30
הכניסה חופשית
בהצגת תו ירוק
* * *
שלום והערכה לך נכבדי הסופר עודה בשאראת,
במרומי יפיע, המשגשגת בגליל התחתון.
בהעתק: לד"ר עבד ל. עזב, המחנך נאיל זועבי, מר ג'לאל בנא. והסופר מאיר שלו.
בתגובה למאמרך "אחדות, וברית עם השמאל"
("הארץ", 8.11.2012)
מכובדי הסופר עודה בשאראת, האם זה המזור למבולקה במגזר הערבי? מאמריך מקבלים תהודה בעיתון 'הארץ', ומאחר ואינני מנוי על עיתונים, מאמריך לא מגיעים אליי כסדרם, וחבל. והנה, תחת הכותרת הנ"ל, אתה משבח את כוחות ערביי ישראל, עקב היותם מאוחדים? למרות שכקבוצה לאומית מקופחת, לדבריך, אין להם כבעל ברית, אלא חוגי השמאל החלש ההססן, ונגוע בלאומנות.
האומנם ערביי ישראל אכן מאוחדים תחת הנהגת 'ועדת המעקב'? האם גם מאות האלפים המשולבים בחברה הישראלית, בניגוד לסרבנות ההנהגה – בפעילות חיובית במגזרי הרפואה והכלכלה, החינוך השיווק והעבודה?
והשמאל הגלובלי, האם תמיד תמך והגן על היהודים, ורק עם השותפות בין דונאלד טראמפ ובנימין נתניהו – החלו ההתקפות על בתי הכנסת ואתרים יהודים?
האומנם קודם לכן לא הותקפו בתי כנסת ונטבחו אלפי יהודים בצפת וסביבתה, ביפו מוצא ירושלים חברון ורחבי הארץ? ברגע זה מתוארת בשידור טלוויזיה, מסכת ההתקפות הנוראות שהתרחשו לאחרונה בעכו וביפו, בלוד וברמלה, שם הרסו המתפרעים והחריבו את האתרים שנבנו ע"י יהודים, והביאו תעסוקה מכובדת ורווחה נדירה לתושבים. אמנם לצערנו הכאיבה התגובה וההתגוננות היהודית – שהגיעה באיחור משווע, אבל לא לעולם חוסן, ואולי קשה יהיה לאחות את הקרעים בין התושבים, ובפעם הבאה, ההתגוננות תהיה חמורה יותר, והרסנית.
והנה, מהלכיו של ח"כ מנסור עבאס, שבתחילת המאמר, 'הוכיחו הישגיו בקבלת תקציבים, את כוחם של ערביי ישראל', לפתע מגונה בדבריך עקב שיחתו עם הרב חיים דרוקמן, הקיצוני? שמימיו לא נגע לרעה בערבי.
כיצד אינך מתבייש לראות גופים פשיסטיים מדכאי פלסטינים במחנה היהודי המסייע למאות אלפים מערביי ישראל להיקלט בעבודה יצירתית ומכובדת. אתה שמימיך לא גינית כפשיסטים את הורגי מיליוני הערבים בסוריה בעיראק בתימן ובלוב. מחריבים את בתיהם ומגלים את מיליוני השורדים, למדבריות ולטביעה בים. האם ידידיך במרצ ושרידי פק"פ הקומוניסטים, הם שסייעו להקמת המעמד המרשים והנדיר של הקהילה בישראל? האם לא זכור לך אותו גבר אמיץ שזעק מול בכירי אקדמיה ערבים שהכפישו את ישראל, ושאל: "כיצד אינכם מבחינים שאנחנו הקהילה הערבית היחידה במזרח התיכון שלא נפגעה מזוועות האביב הערבי, ואנחנו חיים בביטחה וברווחה נדירה? האם לא עלינו להודות על כך לנתניהו ולמשטרו הציוני?"
לכן, אם שלום ערביי ישראל יקר לך, וברצונך להבטיח את המשך קיום מעמדם המרשים והנדיר במזרח התיכון, מוטב שתתנתק ממשנת הסרבנות ההרסנית של חג' אמין ושוקיירי, ואל תטיף לבני הקהילה לפעול "כמוחמד עלי, לרחף כפרפר ולעקוץ כדבורה." ערביי ישראל ייטיבו ואף ישפרו את מעמדם בהתנערות מהנהגתם הסרבנית, ובהשתלבות חיובית בחברה הישראלית, המצפה לחזות ברגיעה בקהילה הערבית, ובשלום עכשיו עם בניה.
בהערכה,
ברוך תירוש
הקטן בשבטי ישראל
* * *
ואולי כן
וְאוּלַי כֵּן הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,
יִתָּכֵן,
וְאוּלַי, גַּם אִם לֹא הָיָה זֶה מוּשׁלָם –
הָיָה בְכָך חֵן
שֶׁל יָמִים מוּפְלָאִים, טְהוֹרֵי כַּוָּונוֹת,
שֶׁל נִשְׂגָּב וּגְדוּלָה גַם בִּיְמֵי הַקְטָנוֹת,
בָּם אַהֲבְנוּ בְּלִי גְּבוּל, דוֹחִים חֲרָדוֹת,
יוֹדּעִים עוֹד לַתֵּת, וְיוֹדְעִים לְהוֹדוֹת,
וְיָדַעֲנוּ לְאָן
וְחַיִּינּוּ אֶת כָּאן
וּפָתַרְנוּ בְּזֶמֶר מָבוֹך וְחִידוֹת,
וְהָפְכוּ כָּך שְׁנוֹתֵינוּ לְ"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת",
וְהוֹתִירוּ תְּמוּנוֹת עֲלוּמֵי חָמוּדוֹת
שֶׁל יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְעֵינָיִים יוֹקְדוֹת,
מְחַדְשֵי הָעולָם,
הַמְּטַפְּסִים בַּסּוּלָם
וְנוֹגְעִים בַּשְׁחָקִים, אַךְ נוֹשְׁאִים אֶת עֻלָּם.
עקיבא נוף
* * *
עמנואל בן-עזר
הפרגים האדומים בשירתה של אסתר ראב
בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת נהגו גם בני פתח-תקווה לענוד ב-11.11 פרג אדום על דש בגדם. סיפור אמיתי.
יצא לי לאחרונה לשוחח עם בן-דודי, הסופר הנידח אהוד בן עזר, על הסמליות של הפרג האדום בשירתה של דודתנו. למען האמת, מעולם לא שוחחתי עם הדודה על שירתה. מכל שלושת בני אחיה היא ראתה בי דמות שלא בדיוק מתחברת לשירה. היא ראתה בי את הצד הריאליסטי, כלומר אחד שמתעניין במכונות, ברזלים, מכוניות וכדומה. אליי היא פנתה כאשר היה צורך להגן עליה מהשכנים (ההתנכלויות היו בדימיונה בלבד), כאשר היתה צריכה לעבור מדירה לדירה או כאשר היתה צריכה לאחסן את רהיטיה לפני נסיעה ארוכה לחו"ל.
בשלהי המנדט, כאשר הבריטים ערכו חיפושים אחר נשק לא חוקי, קראה לי הדודה לדירתה בתל אביב ואמרה לי שהיא רוצה שאשמור לה על האקדח האישי שלה. "אני לא חושבת שאהיה זקוקה לו, לך הוא עוד יכול להביא תועלת." אמרה והוציאה מהמגירה אקדח גרמני "חצי מָאוּזֶר". לא התותח המוכר שהיה למפקדי ההגנה ולסרג'נטים היהודים ממשטרת הישובים, אלא אקדח יותר קטן, מטיפוס בראונינג בקוטר 7.65 מ'מ. נעניתי לבקשתה בחפץ לב למרות הסיכון שבנשיאת נשק לא חוקי. לימים, אחרי קום המדינה, האקדח הזה קיבל "הכשר", הוא במצב מצוין ונמצא כיום ברשותי ברישיון.
עמנואל בן-עזר ראב במדי נוטר, בצעירותו.
תמונה מעיזבונה של דודתו אסתר ראב, אחות אביו אלעזר.
הבאתי את הסיפור הזה כדי לחזק את דעתי שאסתר ראב לא היתה פאצפיסטית, גם לא מיליטריסטית. התנהגותה העידה על החינוך שקיבלה מאביה יהודה ראב, חורש התלם הראשון – שכל אדם ובאותה מידה גם העם כולו זכאים להגן על עצמם ואם אין ברירה גם להשתמש בנשק. אבל השימוש בנשק, וזאת שמעתי בעצמי מפיו של הסבא, צריך להיות הברירה האחרונה. הוא גם הדריך אותי בעצה טובה ואמר שלעולם אין לכוון נשק אל אדם אחר, אלא אם אתה בטוח לגמרי שאתה רוצה לירות בו. זאת היתה הרוח בה דגל וגם הוריש לבתו ולבניו.
על רקע זה ובהתחשב בכך שאסתר עברה את מלחמת העולם הראשונה כנערה וראתה את מוראותיה, סביר להניח שיום סיום מלחמת העולם הראשונה הטביע את חותמו עליה. את אותו יום, היום ה-11 לחודש ה-11 כשהאש הופסקה בשעה 11, קבעו ליום זיכרון לכל חללי אותה מלחמה נוראה. לזכר הדם הרב שנשפך, נקבע הפרג האדום כסמל יום הזיכרון. כיום, סמל זה כבר נשכח בארץ אולם אני זוכר שבשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת נהגו בני פתח-תקווה לענוד ביום זה פרג אדום על דש בגדם.
באנגליה מנהג זה מקוים עד היום. לפני מספר חודשים, ב-11.11, ראיתי בערוץ הבי. בי. סי. מבזק חדשות שבו נראו מר טוני בלייר וגם יתר חברי הפרלמנט עונדים את הפרג האדום על דש בגדם.
סביר להניח שכאשר אסתר ראב כותבת על חייל שנפל בקרב, עולה בתודעתה תמונת שדה הפרגים האדומים. מעבר לכך, אני חושב שהכול יהיה בגדר של ספקולציה או הרהורי לב של חוקרי שירתה.
עמנואל בן-עזר
אהוד: בעקבות דבריו של בן-דודי עמנואל ז"ל, שכבר פורסמו בשעתם במכתב העיתי, בדקתי את כרכי "כל השירים" ו"כל הפרוזה" של אסתר ראב – ולא מצאתי בכתיבתה קישור בין חיילים שנפלו בקרב לבין פרגים.
ואולם המעניין בעדותו של עמנואל הוא שבתקופת המנדט – אנשים בפתח-תקווה נהגו לענוד את הפרג האדום על דש בגדיהם ביום הזה. יש להניח שכמו משפחתו של עמנואל, הם היו אנשים שחוו את מלחמת העולם הראשונה בארץ, ואת סיומה, ואולי היו מהם גם חברים במסדר "הבונים החופשים" במושבה, שהושפעו אולי מתאריכים הקשורים בבריטניה.
אני לא זוכר את ענידת פרח הפרג האדום במושבה, אולי כי הייתי צעיר מדי. אבל אני זוכר שבבית הספר לילדי עובדים בצופית, שבו למדתי בשנים בהן גרנו בקלמניה, חגגנו את יום ההולדת של ג'ורג' השישי, מלך בריטניה בימי המנדט הבריטי. זה היה בשנת 1946 לערך.
* * *
צביה אהרוני: מהקולנוע במושב למופעים טיפוליים. האמנות היא מרפא לנפש
סבא
וסבתא שלה הקרינו סרטים במושב עין ורד ובמושבים הסמוכים, והיא עכשיו "תיאטרון של
אישה אחת". צביה אהרוני מספרת לעדינה בר-אל על ענפי האמנות השונים בהם היא עוסקת
מאז ימי נעוריה, ועל העזרה הרוחנית שהיא מעניקה לאחרים.
"סינמה פרדיסו" של סבא וסבתא
כבר במשפט הראשון בשיחה בינינו, צביה אהרוני מחדשת לנו עובדה: המושב שלה נקרא במקור עין וָרד, ולא עין וֶרד, וזאת על שם המעיין שזרם שם בזמנו, ששמו הערבי היה 'עין אל-וורדת (מעיין היורדות לשאוב מים). "אני דור רביעי במושב שהוקם ב-1930," היא מספרת, "משפחתה של סבתי יהודית, שעלתה מבסרביה, היתה מראשוני המושב. למעשה, הסבא-רבא והסבתא-רבתא שלי, אליעזר וינטה יער-אדמי, התקבלו אליו כחברים למרות גילם 'הקשיש' (הם היו כבר באזור גיל ה-50). זאת בזכות העובדה שאליעזר היה חורש – מקצוע שהיה אז מבוקש מאוד בקרב היישובים החדשים שקמו, כיוון שלא רבים ידעו לחרוש."
הרומן בין סבה וסבתה של צביה התחיל בנסיעה. "יהודית היתה בת המושב, נערה צעירה כבת 15, ספורטאית שנסעה רבות אל מחוץ למושב להתאמן ולהתחרות." היא מספרת. "בנימין, שהגיע מליטא והתגורר בתל-אביב, היה נהג 'אגד' שאסף והחזיר אותה למושב. שם באוטובוס פרחה האהבה שהובילה לנישואין. עד היום זוכרים אנשים את היחסים הרומנטיים שהיו ביניהם. גם לאחר עשרות שנים מספרים לי, בחצי חיוך, על נשיקה שסבתא היתה מעניקה לסבא לפני צאתו לעבודה. זה היה על המרפסת, לעיני כול. דבר לא רגיל אז."
בנוסף על טיפוח המשק החקלאי שלהם, היו השניים אחראים על הקרנת סרטים בקולנוע במושב שלהם ובמושבים אחרים בסביבה במשך שנים רבות. שלושת ילדיהם – גילה, גיורא (שהוא אביה של צביה), וחיימקה – היו שותפים מגיל צעיר מאוד לעיסוק זה שסיפק בעצם פרנסה קבועה למשפחה.
"סבי בנימין היה מקרין, ולידו ישבה בחדר ההקרנה סבתי יהודית, שלה היה תפקיד חשוב: לגלגל את הכתוביות בצד הסרטים, שהיו אז אילמים [מדובר גם בסרטים מדברים, אך לא היה בשנים ההן תרגום עברי בגוף הסרט. – אב"ע]. לפעמים הם היו שוקעים בשיחה ביניהם בחדר הקטן החשוך וסבתא היתה 'שוכחת' לגלגל את הכתוביות; עד שנשמעו קריאות מחאה רמות מהאולם, כי הכיתוב לא היה תואם למתרחש בסרט."
אולם מבצע ההקרנה לא היה פשוט. את גלגלי הסרט, שהגיע מתל-אביב, היה צריך להעביר להקרנה ביישובים השכנים, שגם בהם הופעל קולנוע מקומי – חרות, כפר הס, ולתקופה קצרה גם בעין שריד ותל-מונד. "לאחר שהסתיימה הקרנת הגלגל הראשון של הסרט," מספרת צביה, "היה סבי מתקין להקרנה את הגלגל השני, ואבי או אחיו היו עולים על אופניהם ורוכבים במהירות ליישוב הסמוך עם גלגל הסרט הראשון – להקרינו גם שם, וחוזר חלילה."
"רומן" משפחתי נצחי עם הקולנוע
אביה
של צביה, גיורא, היה טייס קרב. עם סיום קורס הטיס והכניסה לשירות קבע שינה את שם
משפחתו, במצוותו דאז של בן גוריון, מאהרונוביץ' לאורן. כשהיה בקורס טיס התחיל הרומן
שלו עם שרה'לה הירשפלד מכפר חוגלה. במהלך ביקור במסיבה אצל דודיה בעין ורד, נכנס
לפתע 'פרח הטיס המקומי' למסיבה – ולבבותיהם נשבו באופן מיידי. השניים נישאו והולידו
ארבע בנות (מרב, מיכל, צביה ותמרה). "הוריי עומדים לחגוג שמונים ושתיים בחודשים
הקרובים," מספרת צביה, "ועד היום אימי שומרת את חולצת הפסים בצבעי תכלת-לבן, שאבי
לבש כשנפגשו לראשונה במסיבה." אכן, משפחה רומנטית מאוד...
מסתבר ששרה'לה, אימה של צביה, שומרת עד היום גם את מכתבי האהבה שהוחלפו בינה לבין גיורא בין השנים 1959-1961 בזמן שבו פרחה אהבתם. עשרות רבות של מכתבים נשמרו במזוודה סגורה שלא נפתחה עד היום. רק לפני כשלוש שנים, כאשר נוגה הנכדה הכינה עבודת שורשים, קפצה צביה על ההזדמנות וביקשה מהוריה לאפשר לה לקרוא ולהדפיס את המכתבים והם הסכימו.
"הדפסתי מעל ל-100 עמודים," אומרת צביה, "ביניהם מצאתי גם מכתבים שכתבו הסבים והסבתות שלי אל ילדיהם שבצבא. מלבד הרומן המתפתח, משקפים המכתבים האלה גם את חיי היום-יום במושבים (עין ורד וכפר חגלה, שחגגה אז 25 שנה להיווסדה) כך שהקריאה במכתבים היום ממש מעוררת לחיים תקופה שלמה. את סיפור מזוודת-המכתבים הזו הנצחתי בשיר שכתבתי ששמו 'לנקד לך אהבה' (הקליפ זמין לצפייה ביוטיוב)."
נדמה כי הסרטים ליוו את משפחת אורן במשך כל השנים. "לאימא שלי יש סרט שצולם בתחילת שנות ה-50, בהיותה נערה צעירה. קרובי משפחה שבאו לביקור מדרום אפריקה הביאו איתם מסרטה. בסרטון שצילמו רואים את אימי הצעירה מדגימה עבודה במעדר. סרט החתונה של הוריי, משנת 1961, צולם במסרטה שהושאלה לאבי, שהיה אמון על תחום ההסרטה גם בטייסת ובבסיס שלו. (בין השאר, הוא היה שותף בהכנת סרט תדמית ידוע על חיל האוויר, שנקרא 'הגובה ארבעים אלף'. סרט זה הוקרן באולמות הקולנוע ברחבי הארץ במסגרת היומנים של אז, לפני תחילת הסרט המרכזי. מיותר לציין עד כמה התגאו סבי וסבתי להקרינו במושב). מאז ומתמיד היתה לאבי מצלמת 8 מ"מ." ממשיכה צביה את סיפור הקשר בין המשפחה לסרטים. "היַלדוּת שלי ושל שלוש אחיותיי מונצחת בסרטונים רבים, בעוד שלרבים מחברינו יש בעיקר תמונות סטילס."
לאחר שגיורא האב סיים את קורס הטייס, החלו חיי הנדודים של המשפחה בין בסיסי חיל האוויר בהתאם לתפקידים שקיבל. בשנים אלה נולדו ארבע הבנות. צביה נולדה בבסיס חצור, ומיד אחר כך עברו לבסיס תל-נוף. בהיותה בת חמש עברה המשפחה לרמת השרון (עקב תפקידו של אביה במטה). במהלך כל השנים האלה, ועוד שנים רבות לאחר מכן, אימהּ, שרהל'ה, הינה מורה אהובה ללשון וספרות.
כשצביה חוגגת את שנתה העשירית עוברת המשפחה למושב. "חזרנו בשנת 1979 לעין ורד, לשורשים," מספרת צביה. "אני זוכרת ילדות מאושרת. למדתי בבית הספר היסודי בתל-מונד. מסיבת הסיום של כיתה ו' חרוטה היטב בזיכרוני, כי אז קיבלתי את התפקיד הדרמטי הראשון שלי. המורה המיתולוגית לדרמה, רבקה שונשו, עודדה ופיתחה את הכישרון שלי ושל חבריי."
צביה זוכרת היטב את שנת 1980, בה חגגו יובל חמישים שנה לייסוד עין ורד. "אבי הֵסֵב בידי הזהב שלו אוטו משטרה ישן לקרוון, שמשם הוגש כיבוד לכל העוסקים בחזרות הממושכות והמהנות לתוך הלילה. כל התושבים, קטנים וגדולים, השתתפו בהכנות במשך שנה שלמה – כתבו טקסטים, שיחזרו דברים, ערכו חזרות. שנה זו של חזרות וחגיגות היתה חוויה עצומה," היא מוסיפה, "היו בה שיתוף ויצירתיות בין האנשים ונחגג בה החיבור בין העבר לעתיד."
נעורים וחיפושי דרך
צביה למדה בבית הספר התיכון ברופין. היא זוכרת את הסביבה הנאה של בית הספר, עם המדשאות הירוקות, אבל לא היתה מגמת אמנות בבית ספר זה, התחום שמשך את ליבה. לפיכך היא השלימה את זאת בהשתתפות בחוגים רבים אחר הצהריים.
"אפשר לומר שגדלתי בבית הספר לאמנות בנתניה 'הבוסתן' של מיקי וזאביק מרין האהובים. במקום זה, שהיה לי כבית שני, מצאתי הרבה נחמה בגיל ההתבגרות הסוער שלי. השתתפתי שם בחוג התיאטרון שלוש שנים. מעבר לחוויות המשמעותיות בשעות הסדנה הרבות, התנסינו גם בהופעות רבות, כמו ההשתתפות הקבועה במופעי הרחוב בפסטיבל עכו ובהצגות שהעלנו על במות שונות."
מעבר להנאה שהפיקה מחוג התיאטרון, היה באומנות כוח של ריפוי אמיתי עבור צביה המתבגרת, המעידה על עצמה: "הייתי ילדה רגישה ששואלת שאלות קיומיות על החיים ועל משמעותם. כך למשל, נושא המוות הטריד את מנוחתי באופן קבוע. במהלך כל גיל ההתבגרות עסקתי בשאלות ובתהיות הללו, והביטוי האמנותי, על גווניו השונים, היה עבורי הדרך הטובה ביותר להתמודד איתן. (לימים, אגב, השתלמתי בליווי רוחני – שהינו ליווי ותמיכה באנשים המתמודדים עם מחלה קשה, במצבי סוף החיים, בהתמודדות עם אתגרי הזקנה ובמעברי חיים אחרים – והבנתי לאן הובילה הדרך שהתחילה עבורי בגיל ההתבגרות)."
האמנות כחבל הצלה
"ההורים דחפו אותנו, ארבע בנותיהן, ללמוד ולפתח את כישרונותינו השונים, ואני מאוד מודה להם על כך. כלי הביטוי האמנותי היה ועודנו חֶבל הצלה עבורי, ממש כלי מרפא." אומרת צביה. מלבד העיסוק בדרמה, היא גם כתבה, צילמה, רקדה וניגנה מגיל צעיר מאוד. כל תחום העשיר אותה בדרך שונה ופיתח עוד יסודות באישיותה. כך למשל, היא משתתפת בחוג התיאטרון. העבודה היא קבוצתית. היא מאפשרת, עבודה על תקשורת, על הקשבה וביטוי מול האחר, על פיתוח מערכות יחסים. או לימודי הנגינה, "למדתי שבע שנים נגינה בפסנתר, מרביתן אצל המורה המעולה והקפדנית ממושב חרות – דבורה, שדרשו ממני התמסרות לאימונים יומיומיים, לפחות שעה וחצי ביום, שפיתחו אצלי יכולת ריכוז והתמדה. כאן היה עליי ללמוד מהי נחישות... אחרי הכול, גם האמנות דורשת השקעה ועבודה על מנת להצליח בה."
תחום האמנות השלישי היה כתיבה. היא החלה לכתוב שירים ממש בגיל שבו למדה לכתוב. "השירים, כמובן, מאפשרים סובלימציה, מבטאים רגשות, מחשבות, מאפשרים להוציא החוצה את מה שחבוי בפנים ושקשה לעיתים לבטא בדרך דיבור ישירה. כתיבת שיר מאפשרת לגעת בכאב ולגרום לו להפוך למשהו יפה... להפוך קש לזהב." היא אומרת.
הצילום מאדיר את היופי
בנוסף לדרמה, למוסיקה ולכתיבה – עסקה צביה גם בתחום אמנותי מרכזי נוסף והוא הצילום.
"הצילום איפשר לי למצוא את הזווית המיוחדת שלי, לראות את היופי באנשים ובסביבה. אבי בנה לי חדר פיתוח, מעבדה, במבנה צנוע בחצר שהיה בילדותו הרפת המשפחתית. למרות שהיה מקום קטן וצפוף, כמעט בלי אוויר, ישבתי שם במשך שעות בחדר הסגור ופיתחתי תמונות. הצילום והפיתוח מאפשרים תחושה של איזו שליטה במציאות. כי בעת הצילום והפיתוח אנחנו מתנסים בהחלטות רבות ובשכלול יכולת הבחירה שלנו: מאיזו זווית לצלם, מה להבליט ומה להשמיט, ואיך אני מביאה את נקודת המבט המיוחדת לי בתוך המכלול הקיים."
כוחה של המשפחה
"מגיל צעיר העריכו מאוד במשפחה את הכישרונות שלי ותמכו בהם." מספרת צביה. "מה שקיבלתי מהוריי אני משתדלת לתת היום לילדיי: את חשיבות הלימודים ופיתוח הכישרונות שלנו, ואת האומץ להעז, לנסות ולהתנסות. בזכות המשפחה שהאמינה בי, לא היססתי לשלוח יצירות שלי לתחרויות שונות (כתיבה, ובעיקר צילום). ומזל שכך, כי לא פעם הצלחתי לזכות גם בפרסים ואף השתתפתי בתערוכות שונות כבר בגיל העשרה, חוויה משמחת ומרגשת מאוד."
צביה גאה בקשר החזק שיש לה היום עם משפחת המוצא שלה, בעומק הקשרים עם משפחתה ועם משפחתו של בעלה, בן (גם בני משפחתו מתגוררים בגוש תל מונד). "בעיניי, השמירה על הקשר ההדוק והחם עם משפחות המוצא היא אמנות כשלעצמה. היא חלק מהותי במה שחנוך לוין קרא לו 'מלאכת החיים', ואנחנו מברכים על הקשרים הללו מעומק ליבנו ומשקיעים בהם, כיוון שבעינינו הם מהווים מרכיב יסודי בשמחת חיינו."
לצביה ולבן יש שלושה ילדים, עליהם היא מספרת בהנאה גלויה: "היום בני הבכור אייל, בן 24, לומד אף הוא קולנוע באוניברסיטת ת"א, ובכך הפך לחלוץ הדור הרביעי לאומנות זו במשפחתנו. מיה, בת 21, היא קצינת ת"ש בצבא שזה עתה קיבלה את דרגות הסגן. לפני הצבא עשתה שנת שירות בניצנה, שנה שהפכה למשמעותית מאוד בדרך שהיא סוללת. בתנו הצעירה אביגיל, בת ה-16, לומדת בבית הספר לאמנויות 'תלמה ילין' בכיתה י"א. בן ואני שותפים לתחושה, שאת השיעורים הכי גדולים שלנו אנחנו לומדים בזכות ההורות שלנו, ובעיקר – כמה חשוב לשחרר, לשחרר, לשחרר..."
המסלול לרוחניות
במקביל לאמנות החלה צביה להתעניין בגיל העשרה גם בעולם הרוחני. "מגיל חמש-עשרה התחלתי ללמוד אסטרולוגיה באופן אוטו-דידקטי. הייתי קוראת ומעמיקה בספרים רבים, מכינה מפות אסטרולוגיות לחברים שלי, מגלה בזה עניין גדול."
בגיל עשרים ושבע היא למדה שנתיים בקורס לתקשור אצל דורית יעקובי (מהישוב קדימה), אותה היא מכנה "המורה המופלאה שלי". ומאז ועד היום היא ממשיכה בלימודיה הרוחניים, ביניהם לימודי זן, לימודי 'חשיבה הכרתית' (לימודי ימימה), ותחום התמחותה המקצועי- הטארוט. "אני מכנה את עצמי 'רוחנית-פרקטית' וזאת כיוון שאני רואה עד כמה חיי-הרוח מאפשרים לי להגשים ולחוש סיפוק ממשי בתחומי החיים השונים: האישי, הזוגי, ההורי והמקצועי. כיום אני מלווה ומייעצת גם לאחרים באמצעות הטארוט, כיצד למצוא את דרכם ולהתקדם לעבר מטרותיהם."
תיאטרון של אישה אחת
ואכן, כל התחביבים והפעילויות שהחלה בהם בגיל ההתבגרות, משולבים בחייה היום. צביה הינה פזמונאית חברת אקו"ם ומפיקה מוסיקלית. היא כותבת שירים, שכעשרים מהם כבר הולחנו. בשנת 2014 היא הפיקה אלבום משיריה, בו משתתפות תשע זמרות מוכרות ואהובות. מלבד פזמונים היא כותבת סיפורים רבים מחייה, אותם היא מציגה במופעי יחיד ב-22 השנים האחרונות בכל רחבי הארץ. החומרים במופע מגוונים ורבים, וצביה מתאימה עצמה לקהלים השונים (יישובים, חוגי חברים, חברות במשק ועוד). עם זאת, המומחיות שלה היא הופעותיה בפני צוותי חינוך, הוראה וטיפול – להם כתבה מופע 'סטנדאפיסטי' באופיו, המאפשר להם רגע של מנוחה וצחוק גדול בתוך עבודתם האינטנסיבית.
בעצם מדובר ב'תיאטרון של אישה אחת', שמספרת בפני קהלים שונים על חייה ועל תובנותיה מהמסע הזה. הכול, כאמור, מתובל בהומור ורגישות. "לימודי התואר השני שלי ב'טיפול בדרמה וסיפור'," היא אומרת בחצי חיוך, "לא היו לחינם אחרי הכול... שכן, למרות שאני לא עובדת כמטפלת, המופע שלי הוא לגמרי טיפולי. מישהי בקהל שיתפה אותי פעם בחוויה שלה מהמופע ואמרה, שזה מרגיש כמו נסיעה ברכבת הרים: צוחקים, צוחקים... ופתאום, בשנייה, כאילו משום מקום מופיעה דמעה של התרגשות בעין."
צביה, שלמדה גם הנחיית קבוצות בסמינר הקיבוצים, מנחה סדנאות מגוונות. למשל, סדנת מספרי סיפורים במסגרת הקבוצות המשולבות של פרויקט 'עמיתים'. בקבוצות אלה משתתפים מתמודדי נפש בצד 'אנשים מהקהילה' (כאלה שאינם מוגדרים כמתמודדים) המתלכדים סביב הרצון להתנסות באמנות מסוימת. סדנה שונה שהנחתה לאחרונה הינה ריטריט כתיבה באיטליה לנשים מטעם המיזם "אדמה, רוח, אישה". באופן קבוע היא מנחה סדנאות לספרנים וספרניות ברחבי הארץ, בהן היא מאפשרת להם לגלות את הסיפורים החבויים בתוכם.
האמת שלה
עיסוקיה של צביה מביאים איתם את ההכרח להיחשף, אם על הבמה או אם דרך כתיבתה, עובדה שהעמידה בפניה אתגר לאורך השנים: "לאמיתו של דבר אני קנאית לפרטיותי, אבל עם זאת אני מעוניינת שהמילים שלי יגיעו לעולם. השאלה הגדולה היא איך עושים את זה? איך משלבים בין השניים?... עם השנים הגעתי למסקנה שהדברים שאני חשה רצון לבטא הם הדברים החשובים ולא האגו שלי, לא הרגישויות שלי. יש לי על פרק כף היד קעקוע והוא האמת שלי," מגלה צביה, "הקעקוע הוא של מילה אחת – 'הנני'. משמעותה עבורי היא: אני כאן בשביל כל דבר שיבוא. הכול לטובתי העליונה. כל מה שעליי לעשות הוא להיות פתוחה באמת ולבוא מאהבה. כי הכול מתחיל ונגמר באהבה."
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1209, 25.11.2021
* * *
(אזהרת קריאה:
יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)
צר לי שקורא וכותב שאני מאד מעריך (איני מזכיר את שמו מפני שביקש זאת) עומד על כך שלא אזכיר יותר את שמו (גם לא המלא), כלומר שאמחה את שמו, ולא אזכירו יותר.
במסורת היהודית מחיית השם היא קללה שאין רעה ממנה. (יימח שמו), ומאוד צר לי על כך, אבל רצונו של אדם כבודו.
אני אמשיך להביא גאולה לעולם בהביאי דבר בשמו המלא של אומרו. אך מכיוון שאיני רוצה חלילה להזיק לקוראיי ואיני רוצה שייפגעו, אני חוזר ומפרסם אזהרת קריאה בתחילת דבריי. מי שהשמות המלאים מפריעים לו, שידלג על דבריי, וייטב לו.
מנוי על "חדשות בן עזר" לבנימין גנץ
בתשובה לביקורת שהוטחה בו, על שלא בדק את העובדים בביתו, נמסר מטעמו של שר הביטחון (והחליף העתידי לשעבר) בנימין גנץ: "גנץ כן בדק בגוגל – אבל המנקה שהיה בעל חברה רשומה כדין, שינה את שמו." (רון בן ישי, "גם לשר הביטחון יש אחריות למחדל").
https://www.ynet.co.il/news/article/rykbsliut#autoplay
לכן אני פונה לאהוד בן עזר, אנא שלח את עיתונך לשר הביטחון. אם היה קורא אותו היה מן הסתם מודע לחשיבות הרבה שבידיעת השם המלא של האדם, ויכול היה להימנע מסכנת בטחון המדינה.
ואלה שמות ערי ישראל
פוראת נאסר, כתב ערוץ 12 המוסלמי-סוני, מכנה את נתניה בשם אום ח'אלד.
https://rotter.net/forum/scoops1/722037.shtml
ח"כ ממרצ, משה מזרחי-רז היהודי, הכריז כי אריאל נקראת סלפית.
https://rotter.net/forum/scoops1/722031.shtml
נמליץ לשניהם לקרא את שירו של נתן אלתרמן "ארץ ערבית":
http://www.zeevgalili.com/2007/08/456
היהודים אשמים בטרור הערבי נגדם
בדומה לאדולף שיקלגרובר-היטלר שהאשים את היהודים באחריות להשמדתם:
https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM
האשימה בזמנו גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון את ישראל – שדעא"ש זה בגלל ישראל, ועתה מאשים שר הביטחון והחליף העתידי לשעבר, בנימין גנץ, את היהודים בטרור הערבי נגדם.
בכנס בנושא הפשיעה הלאומנית ביו"ש טען גנץ: "פשעי השנאה הם השורש שממנו צומח טרור ואנו חייבים לגדוע אותו."
https://www.inn.co.il/news/532153
בן דרור ימיני מגיב וכותב שמדובר בטירוף. "שר הביטחון הישראלי, בכבודו ובעצמו, מעניק תירוצים לג'יהאד הרצחני. סליחה? ואם לא היה חוליגן יהודי אחד – היה פחות טרור? אדוני שר הביטחון: הטרור הפלסטיני, שכמעט כולו מבוצע על ידי אנשי חמאס וג'יהאד או תומכיהם, לא מתרחש כי הם מתנגדים למשהו שישראל או ישראלים עושים. הם נגד עצם העובדה שישראל קיימת. נכון, צריך למחוץ ולרמוס את הפורעים היהודים וזה התפקיד שלך.
"כאשר מצרפים את הטענות של גנץ לטענות השר לביטחון הפנים (עומר ברוצלבסקי-בר-לב) על כך שהפשיעה והאלימות בחברה הערבית הן תוצאה של הזנחה ואבטלה – אז אנחנו בבעייה. הביטחון מופקד בידי שרים שמתקשים להבין את התחום שעליו הם מופקדים."
(בן דרור ימיני, "הטרור לא צריך הצדקות", ידיעות21.11.21)
https://www.ynet.co.il/news/article/s1bd0udok
כיצד איבדנו את הנגב?
רצוי מאד ששרי הביטחון ובטחון הפנים והמשפטים יקראו את הכתבה הבאה:
(קלמן ליבסקינד: "כיצד איבדנו את הנגב?")
https://rotter.net/forum/scoops1/722041.shtml#1
הבעייה הגדולה ששלושת השרים הללו מכהנים בחסדה של מפלגת האחים המוסלמים- החמאס, ותלויים בה.
רמטכ"ל תימני וטייס ערבי
בן גוריון חלם בזמנו על רמטכ"ל תימני (יהודי תימני כמובן) ואילו ח"כ רם בערק-בן ברק, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, וסגן ראש המוסד לשעבר – הכריז בכנס ביטחון לאומי ודמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה: "במידה ומוחמד מכפר מנדא רוצה להיות טייס קרב – צריך לתת לו, כי הוא אזרח ישראלי."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=722377&forum=scoops1
האם ייתכן שזו העצה שקיבל מהיועצת שלו המוסלמית האדוקה אבו-הזאז לאחר הקורס שקיבלה במסגד הקצה?
יועז הנדל בתפקיד פון קלאוזוביץ
השבוע בוצע פיגוע טרור ע"י מורה לאיסלאם מטעם עיריית ירושלים, בו נרצח אליהו קיי ית"ד (ישראל תיקום דמו). הפיגוע בוצע ליד ההוספיס האוסטרי (אגב מקום יפהפה שכדאי לבקר בו. לא לשכוח כמובן להזמין בבית הקפה שם עוגת אפפלשטרודל וינאית).
בתגובה החליט יועז הנדל (הסוחר, "טיבי לא תומך טרור") שהתמנה לשר מתוקף שותפות עם "האחים המוסלמים החמאס" תומכי הטרור, שהוא הנדל, הוא היורש של פון קלאוזוביץ בתיאורטיקן בתורת הלחימה, והציע שיש לשים מגנמוטרים בכניסה לעיר העתיקה גם ליהודים.
https://www.jdn.co.il/news/1642104/
הבעייה שלא ניתן מבחינה מעשית לשים מגנומטרים בכל שערי העיר העתיקה, אינה מעניינת אותו כלל. ניתן לשים מגנומטרים רק בהר הבית, אבל הניסיון שנעשה שם נכשל בגלל ההפגנות ההמוניות של ערביי העיר. אבל מה, הניסיון להציג את עצמך כפון קלאוזוביץ ולזכות לכותרות בעיתון לא עולה בכסף, העיקר להופיע בעיתון, ובייחוד כשמפלגתו, מפלגת הוונדטה של גדעון משה זריצ'נסקי-סער אינה עוברת את אחוז החסימה בסקרים.
רע"ם והטרור הערבי-מוסלמי
בעקבות הלחצים של הליכוד, לגנות את הפיגוע שביצע מורה מוסלמי איש החמאס, הוציאו ברע"מ הבהרה שהם מתנגדים ומגנים כל פגיעה בחפים מפשע בשני הצדדים. הודעה זו יצאה רק בעברית לציבור היהודי, וברע"מ אין כל כוונה כרגע להוציא הודעה דומה גם בערבית מחשש לביקורת בציבור הערבי בישראל והפלגים הפלסטינים.
https://rotter.net/forum/scoops1/722148.shtml
זו ממשלת השינוי והריפוי.
נפוטיזם במרצ
השרה להגנת הסביבה מגינה על הסביבה הפוליטית שלה ומינתה את בן-זוגה אורי אל- עקאד-זאכי ליו"ר מרכז הרצל בשכר של 25 אלף לחודש ל-60 אחוז משרה.
https://rotter.net/forum/scoops1/722607.shtml
לנפוטיזם במר"צ יש בכל זאת מימד היסטורי כלשהו. אורי אל-עקאד-זאכי, נכד של ערבי-מצרי-מוסלמי – עומד בראש מרכז הרצל הציוני.
סבו של זאכי, המצרי-מוסלמי, מוחמד אל עקאד, התחתן עם הזמרת היהודייה ממצרים סועאד זאכי
חמשת הממים של ז'בוטינסקי פלוס אחד
ולדימיר זאב יבגינביץ' ז'בוטינסקי ניסח את תורת המ"מים. על המדינה לספק לאזרחיה חמישה דברים: מעון, מזון, מרפא, מורה, מלבוש. הוא שכח להוסיף עוד צורך גדול – מין. למרות זאת סופר בהלצה כי מייצ'יסלב-בגון-מנחם בגין התחתן עם אליציה-עליזה ארנולד-בגין מכיוון שדמותה הזכירה לו את ז'בוטינסקי.
והנה מסתבר ששירות בתי הסוהר בישראל מספק למחבלים הערבים את כל חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי. מעון, מזון, מרפא, מורה, מלבוש, פלוס מין. כדי לספק מינית את המחבלים מספק להם השב"ס סוהרות צעירות לגירוי מיני. איזו נדיבות, התגשמות ההדר הז'בוטינסקאי.
למה זכתה הסידרה טהרן?
הסדרה טהרן זכתה בפרס האמי בגין שני דברים:
1. הסדרה מציגה את טיפשות היהודים בניסיונם למנוע פצצה גרעינית מאיראן, לאור התחכום הרב של האיראנים המצליחים להפיל את היהודים הטיפשים בפח ולהערים עליהם.
2. הסדרה מציגה את היהודים כבעלי נאמנות כפולה הבוגדים בעמים בהם הם חיים.
ומי לא יצביע בעד סידרה כזו?
והאמת – כנראה היהודים באמת אידיוטים אם הם רואים את הזכייה כהצלחה.
חייים שדמי וגדעון לוי מארגנים פרייקורפ
האקטיביסט הפרו-איסלאמי חיים שדמי (השמיט מהערך שכתב על עצמו בוויקיפדיה את שם משפחתו המקורי), הנאבק למען כיבוש ערבי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – קורא לספק לכיבוש הערבי נשק כדי להגן על ערביי יו"ש.
https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/5831372
ברור שחתן פרס סוקולוב (הציוני), גדעון לואי (לוי) (האנטי-ציוני) משבח את קריאת שדמי וכותב: "השמאל מוכרח לצאת להגנת המותקפים (הערבים). כך נהגו אגב כמה מהלבנים, ובהם יהודים רבים, בדרום אפריקה ביחס לשחורים. רק לדמות את פחדנות ביריוני המתנחלים (היהודים) מול ישראלים חמושים, יוצאי צבא, שיעמדו מולם."
(גדעון לוי, "מול המתנחלים – רבש"צים משמאל", אל-ארצ'י, 25.11.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10412716
אז נראה את שדמי ולוי מקימים צבא פרייקורפ עצמאי שיילחם עם הג'יהאד האיסלאמי והחמאס נגד היהודים.
פתרון בעיית מסורבות הגט
השחקן והזמר שולי רנד לא הצליח לקבל גט מאשתו, וכדי להתחתן עם צופית גרנט הוא קיבל אישור ממאה רבנים לשאת אישה שנייה.
האמת, לא ברור למה נחוץ לו כל המאמץ הרי הוא חי איתה ע"פ ההלכה גם קודם כלא נשואה. ודוק: ע"פ ההלכה מותר לקיים יחסי מין עם נשים פנויות בכל מיספר, כולל עם שבויות בכפייה. יתכן שעצם הנישואין נותן מהוגנות יתר.
ע"פ התורה אין הגבלה על מיספר הנשים שניתן לשאת. לדוד מלך ישראל היו 18 נשים ועשר פילגשים, וכרית חימום אבישג השונמית. לשלמה המלך החכם מכל אדם היו שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים. למזלנו צדקה עשה הקדוש ברוך הוא שפיזר את היהודים בארצות הנוצרים. על פי החוק הנוצרי אסור לשאת יותר מאישה אחת, כדי להמשיך לחיות בארצות הנוצרית לא היתה ברירה ורבנו גרשון מאור הגולה התקין את החרם המפורסם על הנושא אישה שנייה כדי להתאים את ההלכה היהודית לזו הנוצרית.
בארצות האיסלם היו חייבים היהודים להתאים עצמם להלכה המוסלמית המתירה לשאת רק ארבע נשים (מלבד מוחמד שקיבל פרוטקציה מאללה אלוהיו לשאת נשים בכל מיספר כרצונו, כולל שבויות ואת אשת בנו המאומץ) – והיהודים המשיכו לשאת ארבע נשים. במשך הזמן אימצו גם רוב רבני היהודים בארצות האיסלאם (מלבד עובדיה יוסף) את חדר"ג האשכנזי, מלבד יהודי תימן שהמשיכו לשאת ארבע נשים (אחת הסיבות לבעיות ולהיעלמות הילדים עם העלייה לארץ, היתה עליית משפחות עם ארבע נשים חלקן קטינות שנישאו בכפייה).
הבעייה היא שאין בהלכה היהודית שוויון בין גבר לאישה. גבר יכול לשאת נשים רבות, אישה יכולה לשאת רק גבר אחד. אז איך ניתן להתגבר על גבר המסרב לתת גט לאשתו בעוד הרבנים לא יתירו לעולם לאישה לשאת גבר נוסף.
בהיעדר מהפכה הלכתית כזו שעשה גרשם, הפתרון חייב להיות פתרון של המדינה. על המדינה לחוקק חוק אזרחי שגבר המסרב לתת גט לאישה ייכנס לכלא עד שייתן, ויפצה את האישה בנזיקין על הזמן שעברה ללא הגט. ובא לאישה ולציון גואל.
ריגול וכסף
המרגלת ענת קם, שתבעה את "הארץ" תביעת נזיקין במיליונים על שחשף את אותה כגנבת החומר הסודי מצה"ל ופריסומו, והגיעה להסדר סודי עם שוקן ונבזלין לפיו קיבלה את תפקיד עורכת מדור הדעות בעיתון, בקיאה בנושא עיתונות וכסף.
"ערוץ 20," היא כותבת, "ששואף להיות פוקס ניוז הישראלי ערוץ ימני-שמרני עם זיקה למורשת דתית – עלול לסבול מבריחת מוחות דומה אם לא ינצל את ההזדמנות שבמעבר לאפיק 14 ביום ראשון הקרוב להתבגרות מקצועית."
ומה חסר לו כדי להפוך לערוץ חדשות טוב?
"כסף," היא מסבירה, "לא קונה סגנון, אבל הוא יכול לקנות אנשי מקצוע. מירילשווילי יכול להרשות לעצמו להעסיק עורכים מקצועיים יותר, ולעבות את המעטפת הטכנית וההפקתית של השידורים. חוסר ההצלחה של הערוץ מאז הוקם, למרות הפופולריות של חלק מאנשיו ברשתות החברתיות, היא לא משום שהימין נרדף או מוחרם. היא כי המוצר שלו גרוע. אם הוא רוצה באמת להתקדם לליגה של הגדולים."
(ענת קם, "אם ערוץ 20 רוצה להיות פוקס ניוז", אל ארצ'י, 24.11.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/1.10409955
מי כמו ענת קם המרגלת יודעת את חשיבות הכסף להצלחה.
ז'אן ריבן-יותם ראובני ז"ל משורר ההומוסקסואליות וחוויית ההגירה
השבוע נפטר הסופר, המשורר, המתרגם והעורך ז'אן ריבן-יותם ראובני. ז'אן ריבן-יותם ראובני, יליד רומניה 1949 עלה לארץ ב-1964 לעיר אשדוד, ופעילותו הספרותית עסקה בשני נושאים הומוסקסואליות, וחווית ההגירה. ב-1978 פירסם ריבן-ראובני את ספרו הראשון "בעד הזייה" שעסק בגלוי ובאופן חלוצי בישראל בהומוסקסואליות. שנה אחר כך פירסם את ספר השירים הראשון שלו, "דיווח מתוך התרחשות". ב-1980 פירסם סדרת כתבות על החיים ההומוסקסואלים בישראל ב"ידיעות אחרונות", שהיו אז פורמלית אסורים ע"פ החוק שאסר על יחסי מין בין גברים.
ז'אן ריבן-יותם ראובני לא היה הראשון בספרות העברית המודרנית (לאחר שירת ימי הביניים) שעסק בנושא ההומוסקסואלי. הראשון היה ד"ר יעקב ישראל דה האן (1881-1924) שהתפרסם כבר בהולנד מולדתו כסופר הומוסקסואל המתאר את חיי ההומוסקסואלים בספרו "צינורות" שיצא לאור ב-1904. בארץ ישראל כתב מרובעים:
כל נדרי
אני חוזר מן המחזור,
מחמוד הסייס מחלל בחליל,
דמי גועש, עד בוש אחיל,
אני מחלל ליל העשור!
ספק
השנה מתגנבת בבירת אל
סמוך לכותל המערבי
הערב מה אני מייחל?
קְדוש ישראל או קָדֵש ערבי?
ברצון להכרה שלח דה האן את השירים שלו לחיים נחמן ביאליק. וכתב לו:
"חיים נחמן ביאליק ירושלים י' סיוון תרפ"ד. מתנת זיכרון,
"הנני מתכבד לשלוח לכבודו את ספרי החדש המכיל מרובעים שרובם כתבתי בארץ ישראל. בדף 30 למטה ימצא אדוני מרובע אחד תחת השם 'ביאליק' שכתבתי בקראי יחד עם מר ז'בוטינסקי אחדים משירי אדוני:
"למקרא דבריך נאדרי השגב והאון
אשר קשים הם לפרקים אך גם רבים
פעם ליבי ולב עמי איתי בעוז
גאה הייתי אז משורר יהודי אף אני."
ביאליק לא ענה אבל כתב עליו: "דה האן היה בלי ספק אדם בעל כישרונות גדולים. ההולנדים חשבוהו אפילו למשורר גדול, והיו כועסים על בני ארץ ישראל שגזלו מהם את גדול משורריהם. ואולם ארץ ישראל היתה מחזירה להולנדיה ברצון את המתנה הזאת משום שאדם זה שונא שנאה עזה עד כדי שיגעון את ארץ ישראל החדשה, ועושה כל מה שלאל ידו להזיק לציונות. אומרים שדה האן לא אדם נורמאלי מן הבחינה המינית, ובארץ מתהלכות שמועות לא טובות על חיי המין שלו. אפשר שאלו היו רק השערות שאין להן יסוד, ואולם אין ספק בדבר שדה האן הוא אדם גרוי במובן המיני, וגירוי זה נהפך בקרבו לצין רשעות מרה שהתבטאה בצורת מלחמה תאוותנית בארץ ישראל החדשה."
שמואל יוסף צ'צ'קס-עגנון העיר שהוא אישית "מכיר את החבר הערבי של דה האן, יימח שמו, היינו אשתו, פוי שטן..."
דה האן הוצא להורג ע"י ההגנה בירושלים בהוראת יצחק שמשלביץ-בן צבי והמתנקש היה אברהם זילברג-תהומי, לימים מייסד האצ"ל שירד מהארץ.
דה האן לא נרצח בגין ההומוסקסואליות שלו, אלא כנציג החרדים שהפך לאוייב הציונות ומשת"פ עם הערבים.
האהבה שאיננה מעזה לשאת את שמה
ב-1895 הועמד אוסקר ויילד למשפט בגין הומוסקסואליות, כתב האשמה נוסח בעירפול המעשים לא פוֹרטוּ על מנת שלא לפגוע ברגשותיו של הציבור. העיתונות של התקופה דיווחה במונחים עקיפים "פשע נורא ומבחיל מכדי לבטא אותו." הנאשם אוסקר ויילד, בנאום ההגנה שלו, הגדיר זאת ""האהבה שאיננה מעזה לשאת את שמה." מאז עברו מים רבים בתמזה וגם בירקון.
אני קורא בשקיקה את תרגומי השירה וההסברים הנפלאים של זיווה גרבורג-שמיר, לכן התפלאתי מאד על העובדה שבתרגום השיר של ארתור רמבו "לה בוהם" ("חדשות בן עזר", גיליון 1699) היא מסכמת את יחסי ארתור רמבו עם פול מארי וורלין ("ורלין ירה בחברו") בהתעלמות מוחלטת והעלמה של ההומוסקואליות של שניהם, ורומן האהבה ביניהם, בחינת אינה מעיזה להזכיר את שם "האהבה שאיננה מעזה לשאת את שמה," זה מאד מוזר מפני שאנחנו במאה העשרים ואחת ולא בתקופת אוסקר ויילד. האם ניתן לדבר על אוסקר ויילד, פול מארי ורלין, או ארתור רמבו בלי להזכיר את ההומוסקסואליות שלהם?
פול מארי ורלין (1844-1896), כבר אוסף שיריו הראשון, "Poèmes saturniens" מ-1867 פירסם אותו כמשורר הומוסקסואל.
ארתור רמבו יליד 1854, כבר בגיל 15 הצטיין רמבו בלימודיו בכל המקצועות וכתב חרוזים מקוריים בצרפתית, חיבר דיאלוגים בלטינית, וזכה בפרסים רבים. רמבו שלח את שיריו למשורר פול ורלן בפריז, שהתלהב בעיקר משירו "הספינה השיכורה", שהיה יצירת המופת של רמבו, והזמין את רמבו לפריז.
בספטמבר 1871, כאשר רמבו היה בן 17. הוא הציג אותו בפני ויקטור הוגו ובפני משוררים אחרים שגמרו את ההלל על שירתו. רמבו התגורר בביתו של ורלן בפריז וורלין התאהב בו מהר מאוד. התפתחה ביניהם מערכת יחסים הומוסקסואלית. הם בילו את זמנם בחיי בוהמה, חיי רחוב ובתי קפה, שתו משקאות משכרים – אבסינט וחשיש. בשנת 1872 עזב ורלן את אשתו ואת בנו, נסע עם רמבו ללונדון, ואחר כך לבריסל. ביולי 1873, בתחנת הרכבת של בריסל, ורלן שהיה שתוי ירה ברמבו ופצע אותו בפרק כף ידו. רמבו, שחשש לחייו, הזמין את המשטרה. ורלן נעצר ונידון לשתי שנות מאסר. רמבו חזר לעיר הולדתו, וסיים את ספרו "עונה בגיהנום", שבו תיאר את חייו עם ורלן.
רמבו וורלן נפגשו בפעם האחרונה בגרמניה בשנת 1875. אך רמבו נטש את השירה והחליט להתעשר. בשנת 1876 התגייס לצבא ההולנדי כדי לנסוע לאינדונזיה. אחר כך ערק מן הצבא, וחזר לפריז. הוא נסע לאי קפריסין, ובשנת 1880 התיישב בעיר עדן בדרום חצי האי ערב. בשנת 1884 הפך לסוחר בכלי נשק בעיר הרר שבחבש, כיום אתיופיה. רמבו סבל מדלקת בברכו הימנית, שמאוחר יותר אובחנה כסרטן. בשנת 1891 הוא חזר לעיר מרסיי שבדרום צרפת, ונכנס לבית חולים, שם כרתו את רגלו הימנית. רמבו נפטר במרסיי באותה שנה מרעלת דם.
בשנת 1886 פירסם ורלן את קובץ שיריו של רמבו. שיר אחד משותף של שניהם זכה לתהילה:
Sonnet du Trou du Cul
סונט חור התחת
ארתור רמבו, פול מארי ורלין (תרגום משה בן שאול)
אָפֵל וּמְקֻמָּט כְּפֶרַח הַצִּפֹּרֶן הַסְּגֻלָּה
נוֹשֵׁם, סָפוּן בַּעֲנָוָה בְּקֶצֶף רַךְ
שֶׁל אַהֲבָה, בִּמְתִיקוּתוֹ נִמְשָׁךְ
אֶל אֲחוֹרַיִם לְבָנִים עַד לֵב הַמַּכְפֵּלָה.
נִימִים זוֹלְגוֹת שָׁם כְּדִמְעוֹת-חָלָב כֻּלָּן,
בּוֹכוֹת מִתַּחַת רוּחַ אַכְזָרִית אֲשֶׁר תִּפַּח
חוֹלֶפֶת בֵּין גְּבִישֵׁי חֵמָר אָדֹם מֻשְּׁלָךְ
לִהְיוֹתוֹ אוֹבֵד בְּמִדְרוֹנוֹת הַמְּצוּלָה.
אַךְ כְּכוֹס-רוּחַ חֲלוֹמִי נִצְמָד אֵלֶיהָ, מִשְׁתּוֹקֵק
וְנִשְׁמָתִי כְּבָר מְקַנְּאָה בַּחֹמֶר הַשָּׁקֵט
בְּזָוִיּוֹת עֵינֶיהָ הַסְּמוּקוֹת וּבְכִיס-הַדְּמָעוֹת
זֶה עֶלְפוֹנוֹ שֶׁל זַיִת, זֶה הֶחָלִיל הַלַּטְפָנִי,
צִנּוֹר שֶׁבּוֹ יוֹרֵד תּוּפִין שְׁמֵימִי, מַרְצִפָּנִי
זוֹ כְּנַעַן הַנָּשִׁית בְּטַחַב מִכְלָאוֹת!
כמה סימבולי להשוות את חור התחת הנכסף לכנען ציון.
זיווה שמיר מראה את השפעת רמבו על שירת שלונסקי ואלתרמן. אני לא מומחה בספרות אבל דומני ששיר זה יש לו גם השפעה מסויימת על המשורר והסופר אהוד בן עזר. שיתקן אותי אם אני טועה.
[אהוד: אכן אתה טועה. מעולם לא היכרתי את השיר הזה ואינני מבין מה הקשר אליי. מי שהושפעה מרמבו היא דודתי אסתר ראבּ אך כמובן לא בכיוון התחת שאליו אתה מרמז].
שירים באשדודית
ונחזור לז'אן ריבן-יותם ראובני. ראובני שעלה לארץ בגיל 14 מרומניה לאשדוד וגר שם בתחילת חייו בארץ ולקראת סופם – נשא כל חייו את חווית המהגר של הזהות החצויה. חווית המהגר באה לביטויי בכל ספריו. בספר האוטוביוגרפיה שלו "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן", "אשדודים", 2017, ובספר השירה האחרון, "בעיר ההגירה", 2019 (עם עובד).
"הספר 'אשדודים', מעצם כותרתו, נועד להיות מעין סאגה או אפוס של העיר אשדוד. ואכן, מבחינה מסוימת ראובני הוא כבר מזמן, ובייחוד עכשיו, מעין הסופר-הנסיך של אשדוד ושל הפריפריה הישראלית (אם זו עדיין פריפריה). אולם, העיר אשדוד מצויה ומשוחזרת ברומן הזה בעיקר על ידי ציון רחובות שצועדים בהם שני הגיבורים ומקומות שעברו בהם לפני עשרות שנים בהיותם נערים. מובלטים בו התיאור של הנוף האשדודי – גל הבנייה של גורדי שחקים על דיונות חול, ותיאור המבנה העדתי של העיר, שמתאפיין, למשל, בחלוקה של בתי כנסת לפי עדות – בית כנסת של העולים מברית המועצות לשעבר, בית כנסת של 'מרוקאים', בית כנסת של 'עיראקים', וכן הלאה." (גבריאל מוקד, "יותם ראובני הנסיך של אשדוד", אל-ארצ'י, 30.5.2017)
https://www.haaretz.co.il/literature/book-week/.premium-1.4138753
"הספר 'בעיר ההגירה' מתכתב עם הפואמה של ביאליק 'בעיר ההריגה' על הפוגרום בקישינב. ראובני מבקש לרמוז בשם הזה שבעצם בהגירה ממקום למקום, במקרה שלו כנער צעיר מרומניה לאשדוד ואחר כך לתל אביב, היתה משום הריגה, נפער מעין פצע שותת תמידי שאותו אין הוא יכול לרפא ועליו הוא מבקש לשוב ולכתוב." (רן יגיל, "בעיר ההגירה": השירה של יותם ראובני היא מקטע נלווה לפרוזה שלו, אל-ארצ'י, 5.8.2019)
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-REVIEW-1.7622713
עד סוף ימיו נשא ריבן-ראובני את חווית ההגירה ואת הזהות החצויה בין הרומניות לישראליות. הוא כותב ש"העובדה שאני לא כותב ברומנית בשפה שבראה אותי, היא הכאב הגדול ביותר של חיי" (האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן, עמ' 113) "פעם היה שמו ז'אן, פעם היה שמו יותם..." דיברתי עם עצמי, היינו שניים הישראלי והרומני." (האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן עמ' 182)
הנה ראו את הריאיון המעניין שעשה יואב גינאי עם יותם ראובני. בסרטון יש תמונות היסטוריות רבות מתחילתה של העיר, לאחר מלחמת השחרור. "לגעת ברוח" ראיון עם יותם ראובני:
https://www.youtube.com/watch?v=rO3CSFOvnfQ
במקביל למהגר מרומניה, ז'אן ריבן-יותם ראובני, הגיע לאשדוד מהגר נוסף ממרוקו. סמי שלום שטרית, שכתב גם הוא על חווית ההגירה והחיים באשדוד. "שירים באשדודית". מעניין ההבדל ביניהם. המהגר סמי שלום שיטרית, יהודי-ערבי-מערבי-מוגרבי-מרוקני, גדל להיות אקטיביסט אנטי-אשכנזי ואנטי-ציוני, השונא אשכנזים ומקלל אותם בערבית: "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם." (סמי שלום שטרית, שירים באשדודית, ת"א 2003). שטרית חולם על חיסול הדמוקרטיה היהודית והפיכתה לדיקטטורה ערבית נוסח מרוקו. כך הוא חולם על מלך מרוקו.
סמי שלום שטרית – תנו לי מלך מרוקאי
תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד,
וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים,
ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות.
אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –
ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים
"אללה יברכ פי-מולאי סידי."
בניגוד לשטרית, ריבן-ראובני המהגר מרומניה לא קילל מעולם את המרוקאים ולא שנא אותם, וכמובן שלא חשב לרגע בנוסטלגיה על הדיקטטורה הרומנית של צ'אוצ'סקו, ולא רצה להקימה בישראל. בספרות שלו תיאר את המהגרים מכל הארצות באהבה. האם סיבת השנאה של שטרית מקורה ברגשי הנחיתות של יהודי מרוקו שלא היתה קיימת אצל יהודי רומניה? העיר אשדוד מורכבת היום משלוש ערים נפרדות. עיר חרדית, עיר מרוקאית, ועיר רוסית, הרומנים כקבוצה נעלמו.
האנטישמיות של המשורר פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה
אליעזר קמנצקי יליד לוהנסק, כיום באוקראינה, הושפע מתורת הטבע והאהבה של טולסטוי ויצא להפיץ את בשורת הצמחונות, הפציפיזם והנטורליזם בעולם. בארה"ב, באמריקה הלטינית, בצפון אפריקה, בהודו ובארץ ישראל בה הסתובב בשנים 1915-1912 . והיה רועה-צאן בסביבות ירושלים, התהלך מגודל שיער וזקן-מידות, כראוי למי שרואה עצמו חסיד ומגשים של תורת טולסטוי. (בניגוד לא. ד. גורדון). בזמן מסעותיו בברזיל למד פורטוגזית, ולבסוף השתקע בליסבון ופתח בה חנות עתיקות. (יהודי בסוף הוא סוחר...) בחנות זו פגש את גדול משוררי פורטוגל פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה,
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A0%D7%93%D7%95_%D7%A4%D7%A1%D7%95%D7%90%D7%94
והושיט לו את כרטיס הביקור שלו: "אליעזר קמנצקי – מטיף לצמחונות."
פסואה הוקסם מאגדת "היהודי הנודד" שנידון לשוטט בעולם עד לביאה השנייה של ישו, ולא היה יהודי נודד – מקמנצקי. ואילו קמנצקי העסיק את פסואה בתרגום סיפור חייו מפורטוגזית לאנגלית. האפוס שכתב, 'זיכרונותיו של יהודי נודד', לא הושלם מעולם, אך ב-1932 פירסם קמנצקי קובץ שירים בפורטוגזית בשם "נפש נודדת", וביקש מידידו פסואה לכתוב את ההקדמה. פסואה ניצל את ההזדמנות וכתב מסה ארוכה בשם "האידיאליזם היהודי והתפוררות התרבות הנוצרית", שתופסת רבע מהספר, ואת שירי קמנצקי תיאר בה כ"ילדותיים בכנותם" וללא "מה שאנו האירופים היינו מכנים בשם חיים רוחניים עזים," וממילא, סיכם פסואה, אין לצפות ממהגר כמו קמנצקי לשלוט "בְּשפה שהיא אחת השלמות, המעודנות והעשירות בתבל." ספק אם אי פעם בתולדות ספרות העולם נכתבה הקדמה פחות מחמיאה.
פסואה (1888-1935) ראה עצמו כצאצא לאריסטוקרטים יהודים (אנוסים) אבל פרסם מסה אנטישמית. "העם היהודי הוא עם חומרני," הוא כתב, "וכיוון שהוא עם חומרני במהותו, הרי הוא חומרני בגשמיותו וחומרני באידיאליזם שלו... האידיאליזם היהודי מתבטא בשלוש צורות שונות, שכולן נגועות בחומרנות המרכזית של הגזע. הצורה הראשונה היא הפטריוטיות המסורתית שלו; רגש המולדת או הגזע בהתגלמותו החומרנית ביותר. הצורה השנייה היא ההגות הקבלית אשר – חרף ההתיימרות לעדן בפרשנויות משלושה סדרים את הכתוב בחמשת חומשי תורה ומעבר להם – לעולם אינה מגיעה לכדי הפשטה אמיתית או רוחניות של ממש: אפילו השם המפורש הוא חומרי; אפילו הספירות חומריות; וכך גם מלאכי השרת, המלאכים ושבעת הרקיעים, שאור האלוהות מגיע אלינו מבעדם. הצורה השלישית – צורה שאינה חדשה מהאחרות, אך התגלעה במועד מאוחר יותר – היא האידיאליזם החברתי בכל גילוייו, החל באמונה בשוויון זכויות וכלה בנטוריזם; וצורה זו חומרית מעצם טבעה."
לעומת זאת פסואה דחה את תיאוריות הקונספירציה האנטישמית: "היהודים, הבונים החופשיים וכל כוח זר אחר לא גרמו ולא יכלו לגרום למהפכה הצרפתית, למהפכה הרוסית או לכל מהפכה אמיתית אחרת. משטרים עריצים הם-הם הגורמים למהפכות." אבל העובדה שהיהודים לא תיכננו את המהפכות באירופה אין פירושה שהם לא ניצלו את המהפכות באירופה. היהודים באמת מנסים להרוס את אירופה מבפנים: "הם ניצלו את הבנייה החופשית, את האידיאולוגיה השיוויונית וכל דבר אחר, יהודי או לא, שעשוי היה לעזור לפירוק התרבות המסורתית של אירופה ושל העולם שבהשפעת אירופה, תרבות יוונית-רומית ונוצרית. ורק מן הראוי שינצלו את כל אלה, כי ליהודים שמורות אותן זכויות שיש לעמים האחרים: הזכות להגנה והזכות לשלטון – הראשונה זכות מוחלטת, השנייה מותנית בהענקתה לאחרים." כן, פרננדו פסואה גרס כי "ליהודים זכות טבעית להגנה עצמית וזכות שווה לשלטון, ואם הנוצרים מאפשרים להם להגיע לשלטון הרי זו אשמתם המלאה, עדות להתפוררות התרבות הנוצרית."
(עודד כרמלי, "העם היהודי חומרני, והספרות היהודית מפוזרת": הצד המפוקפק של פסואה)
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/bkcrueydk
כלומר פסואה יוצא מההשקפה האנטישמית הקלסית אבל בה בעת תומך בזכות ההגדרה העצמית של היהודים. לחוקרי האנטישמיות יהיה מעניין להשוות את פסואה שמת שלוש שנים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון עם תורתו של היטלר כפי שנוסחה במיין קמפ. במרכז תורתו של אדולף שיקלגרובר-היטלר עומדת הטענה שהארי הוא בעל אידיאליזם אמיתי רוחני שהוא הכפפת טובת הפרט למען הכלל ואילו היהודי הוא נטול אידיאליזם וחומרני בלבד." ("מיין קמפ – מאבקי," ירושלים תשנ"ב, עמ' 69-70) (לכן הניגוד אידיאליסט מטריאליסט היווה בעייה בגרמניה לאחר היטלר).
"וזאת ידוע היטב ליהודי," כתב היטלר, "דווקא הוא זה, שגדולת גדוליו טמונה בהרס האנושות ותרבותה. ברגע שעם נכנע מתוך מורך לב לשחצנות ולתובענות היהודית, הוא מוותר על העוצמה הכבירה שברשותו, מכיוון שעוצמה זו אינה מושתתת על הערכת ההמון, אלא על הוקרה וכיבוד הגאוניות ועל התעלות והתרוממות הנפש שהיא מעניקה."
פיסקה זו, שבה מציב היטלר עצמו כמגן כבוד האדם, מוציאה את האדם היהודי מן הכלל. באמירתו "ליהודי גדול אין כבוד, גדולתו בהרס" – התכוון היטלר לקרל מרקס כמייצג החומרנות היהודית. (שם, עמ'121).
יש כמובן אגב אירוניה בהצגת היהודים כמטריאליסטים בניגוד לארים כפי שעושה היטלר, בשעה שקארל הלוי-מרקס היהודי עצמו טען ש"אלוהים של היהודי הוא הממון."
מעניין מה חושבת על פסואה ותורתו הפורטוגזית החדשה אופירה אסייג המתנאה בכל במה על פורטגזיותה שנראה שהיא באמת ובתמים מטריאליסטית לעילא ולעילא כפי שחשב פסואה.
נעמן כהן
* * *
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
[מה משמעות ההגדרה: משוררת ארץ-ישראלית?] ...חוץ מכל, הרוח שנשבה, הרוחות שנשבו פה, ונשבו רוחות בארץ, היה מין דבר שמחוץ להיגיון, ואני הרגשתי את הדבר הזה. הרגשתי את עתיקות הארץ, קודם כל. ואת השיבה ההיולית הזאת של עם לארצו, בלי ציוניות, ממש הרגשנו.
ואחר-כך היו דברים של יום-יום, פשוטים, כמו לחם, מעוף הציפורים, העבודה, הדשדוש בתוך החול החם, העצים המעטים אשר התרשמו על המרחב הזה, הגדול והריק.
והיו גם אידאלים, וזה דבר גדול, צמח יוצא מן הכלל, שאי-אפשר לזלזל בו, ברוח הזו מהימים ההם – כי היא היתה חזקה מאוד, כמו האוקליפטוסים הגדולים האלה, כך היו הרעיונות, כך הם כבשו את ליבי ולב אחרים. וחיינו בזה. לא היה לנו צורך בשום שעשוע, היינו משועשעים כל היום וכל הלילה, חלמנו על זה, ביום עשינו את זה ובלילה חלמנו על זה.
כתבתי את שירי הראשון ב1919-. הסופרים [אשר ברש ויעקב רבינוביץ] קיבלו אותו בשמחה רבה. אני לא אומר שכתיבת שירים היתה בתוך הפרוגרמה של גורדון ושל ברנר, את הדברים האלה אנחנו קיימנו בגופנו וברוחנו, [ואילו השירה היתה] מעין תבלין, הספרות היתה רק מעין תבלין לחיים. החיים היו כל-כך פוקדים עלינו, זה היה מפקד קשה, היו מוכרחים, אלה ששמו את ראשם בעול, היו מוכרחים לסחוב אותו. ואם לא עשו את זה הם התביישו בזה. מי שלא היו לו "מזולות" [מ"ם בקמץ, ו"וים בחולם. יבלות], כך קראו לזה, ברוסית, מי שלא היו לו יבלות – היה פסול בחברה.
[תמונות היסוד שלי היו] טבעיות – זוג שוורים, מעודי לא ראיתי דבר כזה, שמים עליהם עול, ועל העול הזה עובד אבי, ואחי הבכור – לסדר אותו ולרפד אותו, ושמים אותו על גבי שוורים ורותמים שני שוורים בעגלה, והם מושכים אותה – וזה היה אצלי כמו סמל, כי הם הלכו לאט-לאט, והם היו אימפוזאנטים לאין-ערוך, עם הקרניים הארוכות, וזה היה כמו סמל של ההליכה על האדמה, צעד-צעד, בלי לפנות, לא ימין ולא לשמאל, ולא לשאול שאלות, כך צריך לעשות, [כמו] זוג שוורים.
אחר-כך, התמונות האלה. תמונה אחת למשל – על רעות שבקרב הקהל הזה. אחרי הארבה, כל הפרדסים היו אפורים, בלי עלה אחד ירוק, ואני הייתי אז בנס-ציונה, ועבדתי במזמרה, ועשיתי עשרה עצים גדולים במזמרה ובמשור, וזה לא עושה היום פועל בשלושה ימים, וזה היה כל כך מובן מאליו.
וחברים הולכים לעבודה בבוקר, ואני גם כן, עם סל, סל של נצרים, קיים רק אצל הערבים. ואחד, מי שהיה אחר-כך איש חשוב בתנועת העבודה, אומר לי: "יש לך משהו בסל?"
אנחנו היינו רעבים. זה היה במלחמת העולם הראשונה, ולא היה גם לחם. המיטבח, מיטבח הפועלים, נתן לחם ופלאפל, מה שאתם אוכלים היום, פלאפל, היה האוכל, לא הפלאפל כי אם האפונים האלה, הצהובים [חומוס], היו עיקר האוכל, שקים מלאים, וזה היה מנפח את הקיבה.
אני הולכת ובידי הסל, ולקראתי הולך האיש הזה וגם בידו סל, ואומר לי: "אסתר, מה יש לך בסל? יש לך משהו?"
ואני אומרת: "כן, כן, יש לי!" ואני מכסה את הסל, כי לא היה בו הרבה, ולא רציתי שהוא יראה, והנה הוא מוציא מלפפון גדול כזה, כמו, היום אני זורקת כזה, מפני שלא אוכלים מלפפונים גדולים, אוכלים את הקטנים ואת המקולפים, והוא זורק לי אותו לתוך הסל, אני צועקת: "אלדד, אלדד, אלדד מה אתה עושה? מה אתה..." – והוא כבר ברח!
והמלפפון, אכלתי אותו יומיים, כתבלין, על הלחם, לחם דורה, אלה הגרעינים הלבנים שהתרנגולות היו אוכלות.
אצלי הבסיס לשירים הוא בעצם המוסיקה. אני התחלתי בכינור, לפני שהייתי כותבת. ואהבתי זמרה והיה לי קול יפה וחשבתי שאני אהיה מנגנת או זמרת.
ואחר-כך פתאום נכנס שיגעון בראשי. באה חברה שלי [לורט פסקל] מפריס, ראתה שם את איזדורה דונקן רוקדת. והיא תיארה לי אותה, ואני חשבתי שאני יכולה להיות בדיוק כמוה. וגוף יפה היה לי, וצעיר ו... הוא יבטא את עצמו בריקוד. התחלתי לחפש מורה לריקוד. מצאתי איזו בלרינה זקנה, והדבר נמאס לי מאוד.
אחר-כך חשבתי, אני אתחיל לכתוב. זה תפס בי, ואיזה ייסורים, אתה יודע, אלה היו ממש ייסורים – להתבטא, ולא היתה לי סבלנות לשבת על ספסל-הלימודים, המתמטיקה הטיפשית הזאת, הפיסיקה... [רק] את הטבע אהבתי, ואת התנ"ך, והיו לי מורים נפלאים, על כך אני חוזרת תמיד, ותמיד מוכרחה לחזור כי הם היה יסוד גדול בשירה שלי. מורים כמו אפריים הראובני.
אז ראשית כל זאת מוסיקה. אחר-כך, תמיד, אצלי, יש פרוצס של לפני-הכתיבה. שהוא שוב, זה תואם, איזה דבר תואם, ואני שומעת גם קולות, קולות לא ברורים, אבל הם לובשים לאט-לאט צורה של מילים, מילים עוד לא ברורות. פעם זה היה בשעות היקיצה, בין שינה ליקיצה בבוקר, אז זה היה. ולפעמים אפילו בחלום, פתאום, משפט אחד, כמו מוטו, מצלצל בא מאיזה מקום, אני לא יודעת, כמו שאני אומרת, בדיוק מה שאני אומרת שם, בשיר: "יש מילים כציפורים נדירות / עפות אליי; / באות מאי-שם / מעבר להכרה – / שובל אור בעקבותן; / יש זוהרות ומעמעמות / כגחלים לוחשות; / יש מצלצלות כפעמון עמום – / ויש שחורות ועמוקות כקבר. / לא אדע מניין באו. / מרשרשות הן כציפורים / מוזרות חדפעמיות – / כמגע לא מזה, / עם אחד פלאי..." – זה בא, לא רוצה לטפל בזה, אני לא אוהבת אפילו לחקור את זה ואני לא יודעת, לא קוראת ספרות פסיכולוגית.
ובכן ככה, אחר-כך זה משפט אחד, ואני מתחילה לדגור סביבו וליצור את האטמוספירה, ויש הרבה-הרבה מאחורי זה אבל לא רוצה להתבטא, זה קשה להתבטא. פתאום אני עושה בית אחד, כן, ארבע-חמש שורות, שש שורות, ופתאום הוא מושך, הבית הזה מושך עוד, יש כאיזה מין פנדאנטיף [תליון בצרפתית, והכוונה כאן – דבר תלוי בדבר], אתה יודע, עוד איזה דבר, יש עוד, אני יודעת שלא גמרתי, שאני צריכה עוד, לא בשביל השורות, אלא בשבילי אני צריכה עוד למלא, אתה מבין, אני מרגישה שפה לא הריקותי מה שאני הייתי צריכה, אז אני מתחילה [שוב], וזה מיתוסף עוד, ועוד, ותמיד דבר, לפעמים מתוך דבר, תמונה מתוך תמונה, שלא פיללתי כלל שכך יהיה הדבר הזה, יש כבר שיר, יש!
אבל הוא חומר גולמי, אני מרגישה שזה חומר גולמי ועוד לא, לא העליתי אותו למדרגה שאני יכולה להעלותו, ואני יודעת שאני יכולה, אז אני מתחילה למחוק שורה ולעשות שורה אחרת, מילה, פתאום מילה יוצרת שתי שורות חדשות שלא פיללתי להן, המילה כל-כך כבדה, כבדה בתוכן, שהיא יוצרת עוד שתי שורות. וככה...
ואחר-כך אני עוזבת את השיר. אחרי שבוע אני שוב ניגשת אליו, ויש לו פנים אחרות, איזה מכר ישן, כל-כך רחוק, וגם... הוא קורא לי, שמה משהו קורא לי עוד, אז אני מתחילה שוב לעבד אותו, פתאום אני מוצאת, "איזו מילה זאת? מה זה שמת את זה כאן? זה לא במקומו!" – ואני משנה, וכך זה יכול להימשך שבועיים. בסוף אני שבעת רצון, אני רואה משהו מלוטש, ופחות או יותר ביטאתי מה שרציתי, והוא דומה לתמונות שראיתי, גם הפנימיות וגם החיצוניות, גם דומה וגם מעולה למדרגת שיר ממש, שיר במובן הטוב. זהו.
באשר להשפעות, אינני יכולה לומר שהן היו מרובות. כי אני בכל זאת איזה גידול פרא. כך אני קוראת לעצמי בשקט. אבל היו כמובן, היו – ורליין, והיה רמבו, הצרפתים, בלי כל ספק, אבל לא במידה מכריעה, הם רק הזינו אותי, אבל לא השפיעו עליי.
ודווקא איזה משורר קטן, בלתי-ידוע, שכפי הניראה בא בזמנו אליי, בשעה שהייתי צריכה לו, זה היה ואלטר קאלה, שמעטים זוכרים אותו, סימבוליסט, שקט, לירי, והוא נעלם, כתב ספר אחד ונעלם – והוא השפיע עליי.
הערצתי בזמנו, את שלונסקי ואת למדן, אבל לא הושפעתי מהם. אני לא יכולה לומר שלא הושפעתי מביאליק, מי לא הושפע מביאליק? הוא היה יסוד השפה ויסוד הסגנון.
ממי עוד הושפעתי? ממשוררת, אבל זה כבר בשנים האחרונות, מצאתי משוררת דומה לי במשהו, לכן תירגמתי אותה, ז'רמן בומון. היא כתבה צרור שירים גדול ב"נובל ליטרר" ואחר-כך נעלמה לגמרי. אני לא יודעת אם היא עוד חיה או מתה כי היא לא היתה צעירה כשהתחלתי לקרוא אותה.
וזהו. מה יש לי לומר. אני בעצמי קימוש ודרדר ודישדשתי ביניהם והלכתי לקטוף תאנים ונידקרתי בדורס הערבי [דוּרֵס, שם ערבי לקוץ שיש לו פרחים צהובים קטנים. הפרח נהפך לגולה קשה מכוסה קוצים עוקצניים, אשר חדירתם לבשר כואבת במיוחד]. גם השפעה ערבית היתה אז. היו לנו מילים ערביות, ואני שרתי שירים ערביים, זה היה בשבילי איזה דבר גדול, היא לי קול יפה. ואכלנו לבן, ואכלנו תאנים, ושרנו שירים ערביים, ולמדנו את העברית הראשונית, זו שבאה מירושלים, מאליעזר בן-יהודה. והגננת שלי אמרה לי: "את משירה כל-כך יפה!" –
ואני, אז, לא ידעתי את הדקדוק אבל הרגשתי שהיא לא צריכה לומר – משירה, אפסס, משהו דיגדג לי שם, באופן אינסטינקטיבי, שהיא לא צריכה לומר – משירה.
במצב כזה היתה השפה. ועכשיו אני רוצה להתגאות, לחברה שלי אמרתי פעם: "יש המון דברים יפים בעולם," – ובאותה עת איש טרם אמר [כך] את המילה המון, ועכשיו היא מילה של המונים.
אסתר ראב (79) ואחיינה אהוד בן עזר (37). צילם שמואל הופרט.
*
בעקבות דברים שאמרה אסתר ראב בראיון שערכו עימה שמואל הופרט ואהוד בן עזר בביתה שבטבעון ביום 6 ביולי 1973 ובו סיפרה על חייה וקראה שירים מספרה החדש "תפילה אחרונה" (1972). התוכנית במלואה שודרה באוגוסט 1973 ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי ספרות".
על שהייתה בקיץ 1915 בפרדס בנס-ציונה ופגישתה עם אלדד (מרדכי גולדפרב) – ראה בסיפורה "בקתה בפרדס" וכן ב"ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", שם גם סופר בהרחבה על המשוררים שהשפיעו עליה ובהם ואלטר קאלה.
* * *
צל הפרדסים והר הגעש
שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי
בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20
בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
שיחה חמישית: חיי הערבים – מבט מבפנים
אנחנו ממשיכים באותו קו, שציינו בשיחות הקודמות – בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות. שוחחנו על משה סמילנסקי, והראינו כיצד תיאור חיי הערבים מבפנים הוא חלק עיקרי ביצירתו, שרובה נכתב בארץ, ואחר הראינו את הקוטב הנגדי, ברנר, שחשף את מרירות המציאות, שהיתה בו גישה מאוד פסימית, אם כי אף פעם לא פאטאליסטית. תמיד היה איזה "אף-על-פי-כן" ובו התקווה לעתיד טוב יותר, אבל לא היו לברנר אשליות, לטווח הקרוב – לגבי אפשרות של חיים משותפים בין יהודים לערבים, לא בצד הרומאנטי, האישי, ביחסי שכנות – וגם לא בצד הפוליטי, בייחוד לא בצד הפוליטי.
אמנם, אי אפשר לומר שבין סמילנסקי לבין ברנר מתנודדת הספרות הארצישראלית, זאת כי ברנר, כסופר ריאליסט, שחשף את מרירות המציאות – היה סופר גדול לאין שיעור מסמילנסקי – אבל בנושא השאלה הערבית מבחינה תימאטית, ולא מצד ההערכה הספרותית, (וכמעט איננו עוסקים בהערכה ספרותית-אמנותית כשלעצמה, במחקר הזה) – אפשר לומר שישנה התמודדות מתמדת בין הקוטב של סמילנסקי לקוטב של ברנר, בין "צל הפרדסים" לבין אותו "הר געש", שברנר דיבר עליו בסיפור "בין מים למים", כסמל לאיום שבשאלה הערבית.
עכשיו אנו פונים לעסוק בשני סופרים ילידי-הארץ, שניהם מבני העדה הספרדית, ממשפחות מעורות בארץ מדורי-דורות – יהודה בורלא ויצחק שמי. נעקוב כיצד דמות הערבי מתוארת בספריהם, וכיצד לקבוצה זו של סופרים ילידי-הארץ, שמוצאם ספרדי – יש גישה משלה לשאלה הערבית, גישה שמאפיינת את כתיבתם בנושא.
*
ספרו של יהודה בורלא, "בלי כוכב", הופיע בשנת 1927, והוא בעל ערך היסטורי וספרותי, ובעל ערך לנושאנו בשאלה הערבית בספרות העברית.
סיפור המסגרת נושא חותם אוטוביוגראפי. בורלא היה כבן שלושים כאשר בינואר 1915, המצביא תורכי ג'מאל-פאשה, או ג'מאל-פחה, הכין את מסע צבאו, בשיתוף הגרמנים, לעבר תעלת סואץ, כדי לכבוש דרכה את מצרים. המסע היה מאוד מוזר. התורכים בנו סירות לחציית התעלה, והעמיסו אותן על גמלים, ואילו האנגלים השיטו לאורך תעלת סואץ ספינות תותחים, שירו בתורכים והדפו אותם. הספינות פעלו כנשק-קרקע, ואילו הסירות נישאו על גבי הגמלים, לקראת נחיתה בגדה ממול.
בורלא ידע ערבית, ידע גרמנית, וגוייס כמתורגמן. בסיפור המסגרת של "בלי כוכב" – בורלא ומורה-הדרך עבד, משתתפים באותו מסע קשה, במידבר סיני, לעבר תעלת סואץ. אגב, הצליחה, שנכשלה, התרחשה בערך במקום שבו צלחו כוחות צה"ל באוקטובר 1973 את תעלת סואץ, שנים רבות לאחר אותה התקפה.
הסיפור העיקרי של "בלי כוכב" אינו קשור כלל במסע. הוא סיפורו של עבד, שגדל בקרב בני שבט החפאנים שבמידבר סיני, מבלי לדעת שהוא אינו מצאצאיהם. בעודו תינוק נשאר אחרון לבני שבטו, שבט הקאטיפים, לאחר מלחמתם בחפאנים. החפאנים שמרו עליו, כי המסורת האיסלאמית אוסרת להכחיד את זרע הקאטיפים, שנתנו מחסה לנביא מוחמד בנדודיו.
סוד מוצאו המיוחד של עבד נסתר ממנו שנים רבות, והוא חושב עצמו לעבד (עי"ן בפתח, בי"ת דגושה ובצירה), כלומר – עבד, אדם השייך לדלת-העם אשר בקרב שבט החפאנים.
עבד מתאהב בנהורה, בת השייך של החפאנים. הוא גונב אותה, בהסכמתה, מבית אביה, ובורח עימה ללבנון. לבריחה זו קדמה השתתפות, מתוך חוסר-ידיעה על מיהותו – בקרב, לצד החפאנים, (אויביו, מבלי שידע על כך), כנגד הקאטיפים, שבמהלכה הרג את דודו, שניסה להצילו מידיהם. לאחר שהתברר לו סוד מוצאו, וכי אותו קרב, שבו הרג את דודו, בא משום שקרוביו ביקשו להצילו מידי שבט החפאנים, הרגיש עצמו כאדיפוס לאחר שנודע לו כי הרג את אביו.
ואולם, כדרכם של סיפורים אלה – עבד אינו נמלט מנקמת שבט החפאנים. השייך פארחן, אביה של נהורה, גילה אחר שנים את עקבות בתו, הרג אותה ואת ילדיה, ורק עבד עצמו ניצל בנס ומספר את הסיפור למתורגמן, למספר, הוא יהודה בורלא.
*
על בורלא עצמו עברו גלגולים רבים. הוא חזר מאותו מסע-מלחמה בלתי-מוצלח, שנסתיים בכשלון התורכים, והוא עדיין מגוייס. לאחר זמן ברח לעבר-הירדן, ושם הגיע, בנדודיו, להיות נוכח במעמד מעניין, שאותו הנציח בסיפור "בין שבטי ערב", משנת 1918. הוא מתאר כיצד פגש את השריף עבדאללה, מי שהיה לימים מלכה של ירדן. היתה זו התקופה של לורנס איש-ערב, של ההבטחה למשפחתו של השריף חוסיין ממכה, אביו של עבדאללה, להקים ממלכות לו ולבניו, ובורלא היה נוכח במעמד שבו עמדה להיוולד העצמאות הלאומית הערבית.
בורלא עבר סכנות רבות בנדודיו אלה. הוא התחפש לערבי, הסיר את משקפיו כדי שלא יחשדו בו, על פי מראהו, שהוא אדם משכיל. התנאים היו קשים במזרח עבר-הירדן בשנה ההיא, שהיתה האחרונה למלחמת העולם הראשונה, וכאשר עמד בורלא לנוכח חזיון העצמאות הערבית המתחוללת, אנו מוצאים אצלו וידוי נרגש.
הוא מתאר כיצד השריף עבדאללה ישב באוהל, בראש חבורת מלוויו, מסובים על מרבדים רכים, כמנהג המזרח. על רגליו שהיתה פרושה מיכה צחורה. לפניו נרגילה. המסובים חבשו עגלים (עקאלים) מוזהבים, על גבי סודרי משי (כאפיות), ובעיני בורלא נראו:
רגע אחד היה נדמה לי כאילו קמו לתחייה ימים רחוקים מאיתנו, ימי החליפים הנאורים. ימי שלטון בני ערב. הרי אותה התמונה, אותה התלבושת, אותו האוהל המגוון, אותה השלווה של ישיבה מזרחית. היתה בליבי הרגשה שאני הגבר רואה בעיני הולדתה של תקופה חדשה. הרי התחלתה של הממשלה הערבית החדשה. הרי התחלתה של הממשלה הערבית העתידה. הרי פרק אחד בתחיית העמים המשועבדים.
אנו רואים שבורלא נפעם מן המעמד. לדבריו, הוא מספר כאן התרחשות אמיתית. עבדאללה, שבפניו הוא התגלה כיהודי, קיבל אותו ככזה ופרש עליו את חסותו.
*
ברומאן מאוחר יותר של בורלא, "בעל בעמיו", שהופיע בשנת 1966, הגיבור הוא בן למשפחה ספרדית ירושלמית ותיקה. בראשיתו הוא שייך, אמנם לא ליישוב הישן, החרדי, האנטי-ציוני – אלא ליישוב הספרדי הירושלמי הוותיק, שלא היתה לו אידיאולוגיה ציונית אלא ישב בארץ מזה דורות. לעיתים נקראו שני אלה באופן כולל – יישוב ישן. הוא מגלה את האידיאולוגיה של הלאומיות העברית החדשה, את הציונות – בהשפעת העלייה השנייה והשלישית, אבל במקביל הוא שקוע, מרבית ימיו, חרף היותו נשוי – בפרשת אהבה לפלחית צעירה מהכפר סילואן. אהבה זו היא החוט ששוזר את דפי הרומאן "בעל בעמיו", היא סודו, היא פרשת חייו הכמוסה והחשובה לו ביותר.
*
אנו רואים אפוא שאצל בורלא הגישה הפוכה משל ברנר: יש יחסי אהבה בין יהודים לערבים, יש קירבה, יש תיאור חיי הערבים מבפנים. תופעה דומה נמצא אצל הסופר יצחק שמי. אם בורלא נולד בירושלים, שמי נולד בחברון, ושניהם נולדו בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. שמי כתב פחות מבורלא, ונזכיר כאן סיפור אחד, ידוע, שלו – "נקמת האבות", שהופיע לראשונה בספר בשנת 1928, אם כי שמי, וגם בורלא, החלו לפרסם את סיפוריהם עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, והם יכולים להיחשב גם כבני-דורו של ברנר, במובן זה שפירסמו את סיפוריהם כבר בתקופת העלייה השנייה.
הסיפור "נקמת האבות" מאופיין בכך שאין בו שום נוכחות של גיבור יהודי. אבו אל-שוואריב, גיבורו, הוא איש שכם. באביב, מדי שנה, היו נערכות חגיגות נבי מוסה, בתהלוכה שהיתה יוצאת מירושלים לקבר נבי מוסה, במידבר יהודה. והנה, בשנה אחת שבה הופיעו בתהלוכה, כתמיד, שתי שיירות: זו של אנשי שכם וזו של אנשי חברון – אבו אל-שוואריב, איש שכם, שעמד בראש השכמים, הרג את אבו-פארס, החברוני, על כי הלה הקדים אותו בכניסה למסגד נבי מוסה. הריב היה אמנם רק מעין נדבך נוסף לריב קודם, ששרר בין שתי הערים. היה רק הניצוץ שהדליק את התבערה.
אבו אל-שוואריב גלה לקהיר. מעניין, שנים לפני שנושא כזה הועלה בספרות הפלשתינאית או הערבית-ישראלית שנכתבת בימינו, (ואני מדבר עכשיו על הצד השני של המתרס, או הקו, שחוצה בין שני העמים, על הספרות הערבית שנכתבת בארץ ובתפוצתם של הפלשתינאים) – הם מדברים על תחושת גלות. סופרים ערבים, גם אלה שחיים בישראל, וודאי אלה שחיים מחוצה לה, והם ממוצא פלשתינאי – כותבים על תחושת גלות. והנה סופר עברי, יצחק שמי, מתאר תחושת גלות של ערבי איש שכם, שברח מפחד נקמת הדם החברונית לקהיר, והוא שוקע שם בסמים, ומידרדר. בשעתו היה אחד מנכבדי העיר, וכל געגועיו עתה – לכפר על מעשהו, לכפר פני האבות שבכבודם פגע במעשה הרצח, ולחזור לארץ-ישראל, ולעירו.
געגועיו גוברים בו על בטחונו האישי. אם היה נשאר במצרים, היה נותר בחיים, אך הוא חוזר לארץ-ישראל, מגיע למערת המכפלה שבחברון, ובצאתו מתפילה שהתפלל בה, לשם כפרה, רוצחים אותו, כנקמת-דם, קרוביו של אבו-פארס החברוני.
הסיפור קרוב למשפחה של סיפורי "בני ערב" לסמילנסקי ו"בלי כוכב" של בורלא. חיי הערבים מתוארים מבפנים, פרשיות של נקמת-דם, של אהבה, נוסח אדיפוס או רומיאו ויוליה. תמיד הגורל מתגבר על אושרו ובטחון חייו של היחיד, אך הדגש בסיפור הוא על תיאור חיי הערבים מבפנים.
*
כאן אולי המקום לאפיין את הסופרים, שהבולטים בהם – יהודה בורלא ויצחק שמי, המצויים בין מזרח למערב. הסופר והמשכיל מהמוצא הספרדי, מבני המשפחות הוותיקות והמיוחסות בארץ, חש עצמו קרוע בין שני עולמות. מצד אחד, בכתיבתו העברית, הוא כאילו אומר לבני-עמו האשכנזים, שבאו ממזרח אירופה וממרכזה, לאנשי העליות הראשונות, לציונים – ראו, המזרח איננו רק איום, הוא אינו נורא כל כך, הוא אינו זר כל כך, יש בו יופי, יש בו תרבות, צריך רק להתקרב אליו, לגלות אותו! – אנחנו היהודים הננו חלק מן המזרח וצריך לדעת לספוג אותו ולא להתנכר לו, כפי שברנר, למשל, התנכר למזרח וראה בו רק את החולאים ואת הניוון).
מצד שני, הסופר העברי-ספרדי, אם כי לא כתב ערבית, אבל ניתן להבחין בכתיבתם איזו פנייה אל שכניהם הערבים, אל אחיהם הערבים, אל אותו ציבור ערבי, אותה תרבות מזרחית-ערבית שבתוכה גדלו – והם מבקשים לתאר את המעשה הציוני לא כנטע זר, אלא לומר ליושבי המזרח, דעו – הציונות היא שיבה אל המזרח, היא בשר מבשרכם, גם המוסקובים, גם אנשי העלייה השנייה והשלישית, החלוצים, היחפנים, שנראים לכם אירופאים, זרים, וגם מוזרים – הם בעצם אנשי המזרח שרוצים לחזור אל המזרח ואינם מהווים איום עליו.
זוהי עמדה מאוד מעניינת, של מי שנמצא באמצע – בין שתי תרבויות, בין שני עמים, והוא ציוני על פי השקפתו, אך אינו מוכן לקבל שקיים קרע נצחי בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית, כי אלה, הערבים והווי חייהם, הם חלק משורשיו בארץ, מתרבותו, מהיוולדו בה.
*
אחד מסופריה התמימים והחביבים של תקופת העלייה השנייה היה מאיר וילקנסקי. נחום גוטמן, בזכרונותיו, מספר שהכיר את ברנר וגם את וילקנסקי. וילקנסקי פירסם מסיפוריו הראשונים ב"העומר", כתב-העת שערך ש. בן-ציון, אביו של גוטמן. נחום הנער אהב מאוד את ברנר, אבל הוא מודה: את סיפוריו לא קראתי. הם היו גלותיים, הם היו כבדים מדי. את מי אהב לקרוא באותה תקופה? – את מאיר וילקנסקי. מדוע? – כי וילקנסקי, בסיפוריו "הגלילה", "באר חפרנו", "בחר" ואחרים, תיאר את החיים החדשים במושבות ובארץ, את הפועלים הצעירים, אנשי העלייה השנייה.
כיום, סיפורים אלה נראים מאוד נאיביים, רומאנטיים. יכול להיות שאלה הסיפורים שברנר כינה בשם "הז'אנר הארצישראלי", באותו מובן שהוא לא האמין בסיפורים ז'אנריסטיים, מסוגננים, המבקשים לתת את יופייה של התקופה החדשה מבלי לראות את מרירות במציאות, ללא העמקה פסיכולוגית, ללא ריאליזם נוקב, ובוודאי שבלי נאטוראליזם.
אבל יש בסיפורים הללו, מבחינה היסטורית, ראי של תקופה, ראי לחלומות של תקופה; ודאי – הם מתארים מציאות קשה, של חפירת באר, של עבודה בטורייה, של עידור עמוק, בידיים, בפרדסי פתח-תקווה, אבל ההתלהבות מחפה על הקשיים. אי אפשר לומר שאינם מתארים נושאים קשים, אבל ההתלהבות השופעת מהם עושה אותם אופטימיים ורומאנטיים, וכך היתה להם השפעה על הקוראים הצעירים ברחבי העולם היהודי, על קוראי העברית באותה תקופה.
בשנת 1907 הופיע, דווקא בכתב-העת של ברנר, "המעורר", שיצא אותה תקופה לאור בלונדון, סיפור חדש של מאיר וילקנסקי; הוא שלח את הסיפור מהארץ לברנר, כסופר מתחיל שלח אותו, ושם הסיפור: "מפרקו של אחד השרידים". לימים שינה וילקנסקי את שם הסיפור, וקרא לו: "שינוי ערכין"; הסיפור הופיע בקובץ סיפוריו "בימי העלייה", שנדפס לראשונה ב-1935, ולפני שנים אחדות הופיע גם במהדורה חדשה של "ספריית תרמיל".
בסיפור "שינוי ערכין" או "מפרקו של אחד השרידים" – מתחיל וילקנסקי בתיאור מציאות קשה – שני פועלים עברים שמזדמנים עם ערבים, ועם חיילים תורכים אחדים, בדרך למושבה; הללו מלגלגים עליהם, ושואל וילקנסקי –
"וכי יוכלו הפרולטארים האינטליגנטים להחזיק סכין בידיהם, הלא רק למראה להבו יפחדו ויירתעו אחורנית?"
אך אחד הפועלים מראה שריר, מפגין כוח.
"'התגרה נא איתי ערבי עוד הפעם, התגרה בשרירים!'
" – וקורת בית-הבד בחזה כפתח רחב, ביד – מטיל ברזל."
כאן, בעצם, צד משותף, קרוב – גם לרומאנטיקה, גם לפסימיזם של ברנר – כוח, כוח נחוץ, כי חולשה מזמינה עליבות יהודית וחוסר-תוחלת, בהווייה הארצישראלית; ולא רק מן הבחינה הלאומית, אלא מכורח המציאות, שזוהי ארץ הנמצאת תחת שלטון מושחת, בתנאי-ביטחון פרועים, ארץ אשר אין בה ביטחון לפרט, בין אם הוא ערבי, בין אם הוא יהודי, או נתין זר – בעיקר מפני השודדים בדרכים. אמנם, הנתינים הזרים היו מוגנים יותר, יחסית, בחסות הקונסולים שלהם.
אבל, המעניין בסיפור זה הוא לאו-דווקא ההתמודדות עם דמות הערבי, אלא הרצון להתדמות לו, להיות כבידואים. הנה קטע מסיפורו של וילקנסקי, שעומד בסימן כותרת שנתתי למאמריי עליו, והיא אינה כותרת של הסיפור – "כבידואים נחיה!"
ליבי אומר לי – לא מכם תיבנה הארץ. ליבי אומר לי – כי רק מאנשים כמוני וחבריי השניים – יכולה הארץ להיבנות. אנחנו, שאיננו שואפים לעושר ולקניינים, אנחנו הרוצים לחיות כבידואים, אנחנו אמיצי הלב, נשוטט בכל רחבי ארצנו ומידברותיה, נשב באוהלים ונרחיב את יישובנו. כבידואים נחיה! – נתכלכל כמוהם, נתלבש כמוהם, ואת הטבע נחיה. נפיץ בכל מקום שפת עמנו, נברא לה הד בין כל ההרים. אוהבים אנחנו רומאנטיות זו, אוהבים אנחנו נביאינו הקדמונים, אנחנו חפצים גם בתחייתם. יחידים אנחנו עתה, בודדים, אבל כשיתרבה כוחנו – יעצם מספרנו. אלה הם ימי המשיח שלנו.
מצוי כאן פאראדוכס, שלא גישרו עליו באותה תקופה. כל ההתיישבות היהודית בארץ, ותרבותה, מבחינת הרוח ומבחינת החומר – היתה אירופית, אחרת לא היה לה קיום: ברפואה, בחקלאות, בתחבורה, בתעשייה, בכל. זה היה כוחה של ההתיישבות העברית, אבל חלומה היה מידברי, תנ"כי קדמון, בסימן בידואי, ערבי, של רומאנטיקה, של הכפר הערבי ושל השבט הבידואי, כאשר ברור שאילו כך אכן חיו – לא היה מתקיים כאן יישוב עברי מודרני ולא היינו מגיעים גם להקמתה של מדינת ישראל.
*
כאשר הופיע בשנת 1911, באודיסה, ספרו של משה סמילנסקי "בני ערב", (החלק הראשון מתוך המחזור-לעתיד), בחתימת – חוואג'ה מוסה, היה פסח בר-אדון ילד בן ארבע. לימים גדל הילד, עלה לארץ-ישראל, עבד כמטאטא רחובות בתל-אביב, ומתוך אותה רומאנטיקה, שאולי ספג בילדותו מספרי חוואג'ה מוסה – הלך לחיות בין הבידואים, בקרב הרועים – בחורן, בסוריה, ובעבר-הירדן. ובשנת 1934 פירסם ספר שנקרא: "באוהלי מידבר", וחתם עליו בשם: עזיז אפנדי.
זו תופעה מעניינת. אותם סופרים רומנטיקאים, שרצו לתאר את חיי הערבים מבפנים, חתמו תחילה, או גם בהמשך, על יצירותיהם בשמות ערביים: חוואג'ה מוסה – למשה סמילנסקי, אבו נעמן – חתימתו של משה סטבסקי, לימים – סתוי, אחד מסופרינו החביבים, הנשכחים, שפירסם ספר בשם: "הכפר הערבי", שאמנם אינו ספרות יפה, אבל מבחינת הנצחת ותיאור חיי הכפר הערבי בארץ-ישראל מראשית המאה – זהו אוצר שלא יסולא בפז, ומבחינת השפעתו על קהל הקוראים – אולי היתה לא פחותה מסיפורי חוואג'ה מוסה. עזיז אפנדי, הוא פסח בר-אדון, חתם כך על ספרו "באוהלי מידבר", ובימינו דאוד אל-נאטור, הוא אליהו נאווי, פירסם מעשיות מחיי הערבים בכינויו זה.
"באוהלי מידבר" הוא קובץ סיפורים, ובהם תיאור חיי הערבים מבפנים, מהתבוננויותיו של פסח בר-אדון. אגב, הספר הופיע מחדש לפני שנים אחדות, זמן לא רב לפני מותו של בר-אדון, שהגיע לאריכות ימים, היה ארכיאולוג חשוב וסרק את הארץ לכל אורכה ורוחבה במשך שנים. הוא גם כתב בשעתו ספר מקסים בשם: "סוסים מספרים", מהווי שומרים וסוסיהם בקבוצה צעירה בעמק, בשנות השלושים.
למהדורה הראשונה של "באוהלי מידבר" צירף עזיז אפנדי, בשער ספרו, את תמונתו בתור בידואי מן החורן. זו תמונה בלתי-רגילה למי שמחזיק בידו את המהדורה הישנה. רואים בה את פסח בר-אדון, בחור כבן עשרים, גבוה, לבוש גלימה בידואית, שתי צמות של רועה בידואי משתלשלות לו מצידי ראשו, כל-כולו כאדם מקומי – ודבר אחרון שאפשר לחשוב עליו, שהוא בחור יהודי, שעלה ארצה ממזרח-אירופה.
בסיפורים של עזיז אפנדי אין חידוש נושאי, תימאטי, לעומת הסיפורים של חוואג'ה מוסה, שהופיעו עשרים ושלושים שנה קודם לכן, אך מעניינת התופעה שיש המשכיות לניסיון לתאר את חיי הערבים מבפנים, ולרומאנטיקה של החיים בקרבם. אולי נסיים בסיפור, שיש לו כנראה יסוד במציאות; שם הסיפור "סולחה", והוא מתאר את קנאת הבידואים, שוכני האוהלים, ביישוב עברי שמעבד את אדמותיו בסמוך להם. בר-אדון מנסה לתאר את הסכסוך שבין שני העמים – לא כסכסוך לאומי אלא כהמשך לסכסוך הידוע לנו מחיי הערבים בארץ-ישראל, בין הבידואים לבין הפלחים, ובין הרועים לעובדי-האדמה, בתקופת המקרא.
היו היו אדמות שוממות, קוננו ויללו תנים רעבים בלילות, רועים נדדו בכל עת ממרחקים עם עדרי צאן וגמלים, התפשטו על המרעה הדל, הרביצו את צאנם ליד כל מעיין ונחל, ואין מפריע. ולפתע – בתים בנויים, רפתים, אורוות, אדמות אלה מוריקות תבואה, אדמה זו מושקה ממי המעיינות והנחלים, החציר הירוק כה טעים ומגרה קיבת כל כבשה ועז, נראה טוב ומצויין אחר הקציר, כששיבולים וגרעינים מפוזרים בשפע בשדות. עיני הרועה כלות אליו. ירקות למיניהם בגן הקרוב, הטובים למאכל על קיבה ריקה, כשאין במה למלאותה. ומי זה יכול לפתע לאסור הנאה מכל הטוב הזה?
בסיפור מתואר כיצד לפתע פוגש השומר חמישה בידואים, שקוצרים בגניבה בשדות המושבה. יחידי ובלא פחד הוא עולה עליהם. מתפתחת תיגרה, הם מפילים אותו ארצה, מכים אותו. במאבק נפלטת ירייה מרובהו, ואחד הבידואים נהרג. מוכרז מצב של נקמת-דם בין בני השבט לבין המושבה.
בספר מופיע צילום של התכתשות בין בידואים לבין יהודים, בהקשר זה, וסביר להניח שמסופר מעשה שהיה, וייתכן אפילו שבר-אדון עצמו צילם אותו. זמן-מה לאחר ההתנגשות מתקיים טקס הפיוס, "הסולחה", שעל שמו נקרא הסיפור. התיאור עומד בסימן שליו, כאילו מדובר בסכסוך-שכנים בלבד, ונעדר בו כמעט לגמרי המתח הלאומי, המפריד בין שני העמים. וכך אומר השייך הבידואי, המפייס את הנוכחים, בתום טקס הסולחה.
"כולנו בני אב אחד, בני אברהם אבינו. עד היום לא נפסק הקשר המשפחתי בינינו. יש וגם בין אחים יקרו מקרים עגומים. אך בעזרת אנשים טובים מיישבים את הסכסוכים ומביאים לידי שלום. עתה כרתנו ברית-שלום ביניכם, ומן היום והלאה עליכם לחיות בשלום, באהבה ובידידות לעולם, לנצח."
שוב אנו רואים שהאוטופיסטים לא היו מלכתחילה מנותקים ממרירות המציאות, או רומנטיקאים ללא-תקנה, אלא ניסו לפייס, לכבות שריפות שנכוו בהן – על ידי העלאת תקווה שבעתיד יהיה טוב יותר.
קריאה מומלצת לשיחה חמישית
יהודה בורלא: "בלי כוכב" (1927), "בין שבטי ערב" (נכתב 1918), "בעל בעמיו" (1966).
יצחק שמי: "נקמת האבות" (1928).
מאיר וילקנסקי: "מפרקו של אחד השרידים" (1907, הודפס גם בשם "שינוי ערכין" בקובץ "בימי העלייה", 1935).
פסח בר-אדון (עזיז אפנדי): "באוהלי מידבר" (1934).
מאמרי אהוד בן עזר:
בלי כוכב ליהודה בורלא. ספרי דורות קודמים. הארץ. 9.6.1970.
בעל בעמיו ליהודה בורלא. הארץ. 8.10.1971.
נקמת האבות ליצחק שמי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 11.12.1970.
בימי העליה למאיר וילקנסקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 26.8.1971.
כבדואים נחיה. (מאיר וילקנסקי). אות. 20.1.1972.
כבדואים נחיה! השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי. דבר. 24.9.1976.
השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי: כבדואים נחיה! (המשך). דבר. 1.10.1976.
"פה לצמאון הגבורה בישראל". בשולי סיפוריו של יוסף לואידור. מאזניים. יולי 1977.
ערבי אחד, מוכר תופינים. על "אללה כרים" ל-ל.א. אורלוף. עיתון 77. נובמבר-דצמבר 1979.
הירדן סואן לזאב ברכות. ספרי דורות קודמים. הארץ. 18.7.1975.
באוהלי מידבר לעזיז אפנדי (פסח בר-אדון). ספרי דורות קודמים. הארץ. 24.12.1971.
כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.
לקוראים המעוניינים: אין סיכוי שאהוד בן עזר בן ה-85 יזכה אי פעם בפרס ישראל לספרות – כי מאמריו, ספריו ומחקריו במשך 66 שנים הם ברמה הרבה יותר גבוהה מזו של מקבלות ומקבלי הפרס בשנים האחרונות.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, יוסי אחימאיר מתאר נכוחה את החזרה של טורקיה למצב של "האיש החולה שעל הבוספורוס", לדקדנטיות פוליטית וחברתית באשמת מי שמחשיב עצמו לסולטן.
תודה לאורי הייטנר שניסה להסביר לי כיצד מניעת אישור התקציב מנע את הרוטציה, אבל לא השתכנעתי: מניעת אישור התקציב מנעה העברת תפקיד ראש הממשלה לגנץ במשך הקדנציה של נתניהו, אבל איך זה יכול היה למנוע העברת התפקיד בסוף הקדנציה של נתניהו? את זה לא ממש הבנתי.
אורי הייטנר מציין שהתורה נכתבה 1,500 שנה לפני החורבן השני, והרי על תורה כתובה נודע לנו רק בימי יאשיהו (620 לפני הספירה), והוא מופתע כשקוראים לפניו את התורה, וקורע את בגדיו. קודם לכן התורה לא היתה ידועה ל"בחירי ה'", כמו יפתח שהקריב את בתו לה', כמו יהונתן, נכדו של משה, שסגד לפסל (פסל מיכה), כמו שמואל שישן ליד ארון האלוהים בניגוד לכתוב ב-ויקרא ט"ז, כמו דויד שבביתו היו תרפים, שנכנס טמא מת למקדש, שמחזיר לעצמו את מיכל בניגוד לצו מפורש בספר דברים, כמו שלמה, שהאל הצהיר שהוא אוהב אותו, ולכן נבחר לבנות את בית המקדש – מקריב קורבנות בבמה בגבעון וכו' וכו'. כבר אברהם אבן עזרא הבין שמשה רבנו לא יכול היה לכתוב את התורה, והמידע הזה לא הגיע לאורי הייטנר?
ההצעה של אורי הייטנר ש-100 רבנים יתירו נשים מעגינותן, כמו שקרה לשולי רנד, ובכן, דת ישראל היתה תמיד אנטי נשית, ואין סיכוי להצעה הנכונה כל כך להתגשם.
אני תמה על כך שאיש מראשי הליכוד בהווה ובעבר, לא התקומם כנגד דברי הבלע של דודי אמסלם, שידרוס את השמאלנים, ולא ייתן להם להיכנס לכנסת, שיבטל את הבג"ץ ואת המילה "צדק", ויכניס אנשים למכלאות. עד כדי כך הידרדר הליכוד?!
שלך
משה גרנות
* אהוד בוקר טוב, תודה עמוקה על פרסום שירי. ותודה על הגיליון העשיר הנהדר. אוהבת את השיר היפה והצנוע שלך בשער הראשון הרואה לפני ולפנים את הדברים הנסתרים.
יום טוב ונעים,
אירית שושני
* תודה רבה וחן חן על המאמץ המוצלח בכתיבת רעיונות שלא נשמעים בשום מקום אחר.
בברכה,
ערי גוברין
* כן, אפילו האיראנים הם בני אדם. מרדכי ברגר מבקש להרגיע את מנחם רהט הזועם לנוכח הצלחת הסידרה הישראלית "טהרן". בחדשות בן עזר 1700 הופיע מאמרו של מנחם רהט בו הוא משתלח בסידרה הישראלית "טהרן" שזכתה בפרס אמי היוקרתי הבינלאומי, וכמובן בראש הממשלה והשרים שבירכו על הזכייה.
והכול מדוע? משום שלדעתו של רהט, הסידרה "מעניקה לממלכת הרוע תדמית חיובית רכה," והזכייה בפרס נובעת לדעתו אך ורק משמחתם של הגויים על האנטישמיות העצמית הישראלית. וכלשונו: "ברור מה הניע את שופטי אמי הבינלאומי להעניק את הפרס היוקרתי לסדרה, שעובדת על בסיס הנוסחה האנטישמית הידועה: הכה ביהודים – והצלחתך מובטחת מראש."
רהט מתעלם מכך שהסידרה "טהרן" זכתה (ועדיין זוכה) לאהדה גדולה גם בישראל, ורבים נהנים מאד לצפות בה, ולאו דווקא שמאלנים ו"עוכרי ישראל".
לגופו של עניין, רהט צודק. מדובר ביצירה המציגה היטב את המורכבות האנושית בשני הצדדים. (ודרך אגב, עדיין המוסד הישראלי יוצא בה הרבה יותר איכותי ומוסרי מול היריבים האיראנים). מסתבר שרהט היה מעדיף יצירה פלקטית של טובים נגד רעים, יפי הבלורית והתואר המדבירים את החיות הדו-רגליות. רהט אחוז כל כך ברצון להציג את האיראנים כמפלצות צמאות דם, עד שהוא אינו יכול להבין איך זה "שאיש המודיעין האירני הקשוח משעשע את אשתו בבדיחות."
ובכן, הגיע הזמן להתקדם קצת, אדון רהט. אני מוכן להסכים שאנחנו טובים ומוסריים יותר, אבל האיראנים, כמו הרבה מוסלמים אחרים, אינם בהכרח מפלצות צמאות דם, ולא חיות דו רגליות. הם ערבים מוסלמים. חלקם רצחניים, חלקם טועים, וחלקם ערמומיים המשתמשים באג'נדה אנטישמית כדי לקדם את האינטרסים שלהם. ויש מהם גם, הפלא ופלא, גם בני אדם. אפילו אנושיים. פעם חשבנו כמוך, אדון רהט, אבל רובנו התבגרנו. וטוב שכך.
ולטעמי, דווקא ההצלחה הגדולה של הסידרה בישראל עצמה, מוכיחה שרוב הישראלים מעדיפים לראות את העימות בצורה יותר אנושית ומכילה. אולי נקעה נפשם ממסבירנים כדוגמת רהט המתעקשים לדבוק בדוגמות הישנות של יהודים בני אדם וערבים חיות. הלא כל תהליכי השלום מול מדינות ערב ומול הפלשתינים שלנו, לא היו באים לעולם אילו עמדו בראש המדינה אנשים בעלי חשיבה קיצונית על "הערבים הנאצים שכל רצונם רק להשמידנו."
ואולי, אולי גם, למרבית הפלא, אנחנו מקווים שסידרה ישראלית המציגה את אויבינו כבני אדם – תגרום אי פעם גם לאויבינו לראות בנו בני אדם. לו יהי.
מרדכי ברגר
אהוד: בהחלט לגיטימי, דמוקרטי וגם מוצדק מבחינה אמנותית – שסידרה ישראלית תציג את אויבינו האיראניים כבני אדם – מה עוד שכיום הם מוכי בצורת קשה והפסקות מטרידות של חשמל ומים. הלא אין לנו סכסוך עם ה"עם" האיראני (שרק קצת יותר ממחציתו הם פרסים והיתר הם מיעוטים מדוכאים) – אלא הסכסוך הוא עם הנהגתו בעלת האוריינטציה הנאצית כלפינו – אבל דומה כי מבחינת ההנהגה האיראנית – סידרה ישראלית כמו "טהרן" המסתיימת בניצחונם, עלולה לגרום להם לחשוב שנחלשנו ולכן יהיה קל יותר להשמיד אותנו! הלא כך חשב גם היטלר על צ'מברליין! – אלא אם כן ה"מוסד", מטעמים משלו, כדי להטעות ולבלבל את האיראנים – היה מעורב בכתיבת התסריט!
* קוראת נאמנה: הפעם עיינתי במאמר שלך על ברנר, ומה אגיד? התפעלתי ממש. יכלה בעצם להיות לך קריירה אקדמית, לא כל שכן שההיבטים שאתה מעלה נעשו לצערי אקטואליים...
ואם מותר לשאול – מי זה יוסף עוזר? אולי אני בורה ולא מכירה אותו אם כי השם כן מוכר לי... אבל השירים שלו קצת אולי... חצופים, הוא לא צעיר. נכון?
אהוד: יוסף עוזר הוא משורר עברי דתי שמפרסם שירים אצלי ובבמות אחרות. תוכלי לקרוא עליו במפורט בגוגל.
באשר ל"קריירה האקדמית" שלי, אני בחרתי לעסוק רק בנושאים המעניינים אותי ולא להיכנס לסיר הלחץ האקדמי ולהיות "פרופסור", מה שהיה מקדם אולי את מעמדי הספרותי ואת העיסוק האקדמי ביצירותיי – אבל מותיר לי פחות זמן לכתוב את יותר מארבעים ספריי ומאות מאמריי, לערוך כמאה ספרים עבריים, מקור ותרגום, בהם אסתר ראב, יצחק ראב, דבורה עומר, אירית קופר, ישראל זמיר ורבים אחרים, וכמובן גם את המכתב העיתי מאז 2005.
בברנר עסקתי כבר לפני חמישים שנה, כפי שתראי מהביבליוגרפיה, וכאשר הוצאתי את ספרי "ברנר והערבים" בשנת 2001, במלאת 80 להירצחו, איש לא השתין לעבר הספר, ובמוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" לא מצאו לנחוץ לציין את ספרי אפילו במילה אחת ונתנו אז לכתוב על ברנר במלאת 80 להירצחו – למישהו שאינו מבין בו.
גם היום, במלאת 100 שנה להירצחו של ברנר, איש לא פנה אליי לספּר או לכתוב עליו.
* איילה זמרוני: למשה גרנות היקר, ואם בשמות עסקינן (ואני מסכימה איתך לגבי כיבוד השם שבו בחר האדם לכנות עצמו) – השם הוא רון כחלילי (ולא חכלילי). רון כחלילי (נולד ב-8 בספטמבר 1958), הוא עיתונאי, במאי, תסריטאי, עורך ומפיק ישראלי והבעלים של חברת ההפקות "דוקודרמה".
* ציטוט: פרעות אנטישמיות קשות בפריז ובמרסיי, נגד המועמד היהודי לנשיאות, אריק זֵמוּר. מוסתר, צפו: [סרטון].
כמובן מוסתר: פרעות קשות פרצו היום [27.11] בפריז ובמרסיי, כנגד המועמד היהודי לנשיאות, אריק זמור. בנוסף, זמור הוא נגד הגירת מוסלמים ובעד יד קשה נגד הטרור המוסלמי.
בהפגנות אלימות נגדו בפריז ובמרסיי השתתפו מוסלמים ואנרכיסטים פרוגרסיביים, כולל אנטיפה, והושמעו קריאות קשות נגד זמור ונגד היהודים. למרות שהממסד היהודי בצרפת מסתייג ממנו, הוא נתפס בידי המוסלמים כפנים של היהודים. והשנאה כלפי היהודים גוברת. האדמה בוערת מבחינתם. הערב [27.11] בפריז: [סרטון של פרעות].
במרסיי קריאות "כל העולם שונא את אריק זמור," ונשמעות קריאות נגד היהודים: [סרטון של פרעות].
עוד ממרסי, העיר המתאסלמת במהירות. אספסוף מסוכן: [סרטון של פרעות].
שוב מהומות בעיסאוויה? לא, זו מרסיי: [סרטון של פרעות].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 27.11.2021.
* ציטוט: איבוד השליטה של רשות רמאללה: הג'יהאד בירי אזהרה כבד בג'נין. צפו. [סרטון].
רשות רמאללה איבדה את השליטה הביטחונית בעיר ג'נין ובמיוחד במחנה ה"פליטים" שם, לטובת המיליציות החמושות וכן כנופיות של הג'יהאד האסלאמי. הלילה [25.11] ירו החמושים אש כבדה לעבר מיבנה המושל מטעם רשות רמאללה, אכרם רג'וב, כדי להזהיר ולהפחיד אותו. ברמאללה סיפרו שהם הולכים לאסוף את הנשק מהחמושים. "אף אחד לא ישחיר את פנינו, איש לא יפחיד את ההתנגדות בג'נין," הבהירו החמושים השולטים בשטח מטעם הג'יהאד האסלאמי (בתמיכת איראן).
המושל מטעם מחמוד עבאס מסתגר במתחם שלו, הוא שנוא שם, והרשות שנואה. רשות רמאללה איבדה את השליטה בפועל גם בחברון, בשכם ובאיזורים נוספים, ובפועל, היא כיום אחיזת עיניים.
ב"תקשורת" לא ידווחו על זה, כדי להשאיר את מצג השווא שעבאס הוא "פרטנר", אבל מי מאמין ל"תקשורת"?
יש חובה ביטחונית לסגור את כל המעברים לשטח A, ובמיוחד לצפון יו"ש. בסרט הזה מהלילה [25.11]: הירי לעבר המתחם המבוצר של הרשות בג'נין. והחמושים בהפגנת כוח. [סרטון].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 25.11.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל