פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1702

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' חנוכה, כ"ח בכסלו תשפ"ב, 2.12.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אב רעב. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסעות בין דפי הספר. על שירהּ של אמילי דיקינסון "אין שום ספינה שתשיטךָ". // זיוה שמיר: פרגים באוקטובר-נובמבר. תגובה לתיאורו של עמנואל בן-עזר את סמל "פרג הזיכרון". // יהודה ראב: התלם העברי הראשון [במלאת 143 שנים לחריש הראשון בפתח-תקווה, ב-ו' חנוכה תרל"ט, 26 בדצמבר 1878]. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏1.12.21. // מנחם רהט: חנוכה: הרצף היהודי והפרדוקס החרדי. // שמאי גולן: סופר היידיש דוד ברגלסון וזיקתו לספרות העברית. // פנינה פרנקל: הילד ממול. // יוסף אורן: נקמת המוּבסים באדמירל המגלומן. עיון ברומאן החדש של יובל שמעוני "מבעד לקרקעית השקופה". // שושנה ויג: אגדת התופרים העיוורים. // אהוד בן עזר: צהריים לארבעה ב"סוכה הלבנה" בנמל תל-אביב. // אסתר רַאבּ: הנוף היה אחר לגמרי. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה שישית: אגדת יהודי חייבר. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

אב רעב

אַבָּא רָעֵב

יֹאכַל אֶת אִמָּא

וְיֵעָנֵשׁ

אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים

נָמוּת מִצַּעַר –

כְּדֵי לַעֲנֹשׁ

אֶת אַבָּא.

1961

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסעות בין דפי הספר

על שירהּ של אמילי דיקינסון

 "אין שום ספינה שתשיטךָ"

יש אנשים היוצאים למסעות רחוקים – מ"ארץ האש"  ועד לארצות הקרח, ויש כאלה החוֹוים את חוויותיהם בדל"ת אמות, בין ארבעה כתלים. מי מהם  חוֹוה חוויות עזות יותר? לפי שירה של אמילי דיקינסון אין בנמצא ספינה, או כרכרה, שתוכל להסיעך למחוזות רחוקים ומעניינים יותר מאשר ספר טוב, האוצֵר בין דפיו עולם ומלואו.

גם ביאליק הצעיר, זמן לא רב לאחר שעזב את לימודיו ב"ישיבה" ויצא אל ה"חיים", כתב טיוטה של שיר, הפונה אל הספרים ומתוודה לפניהם שהם בעבורו התגלמות החיים במלואם ובכל עוּזם:

"אַתֶּם לְבַדְּכֶם הֱיִיתֶם עוֹלָמִי הַיָּחִיד מֵעוֹדִי: / אַוֵּירִי, שְׁמֵי שָׁמַי, יְרֵחִי וְשִׁמְשִׁי, יְגִיעִי, מַרְגּוֹעִי, / תַּאֲוָתִי, דִּמְיוֹנִי, גְּאוֹן אָבִי וְרֹאשׁ תְּפִלַּת אִמִּי הַצְּנוּעָה, / בַּקָּיִץ הֱיִיתֶם פַּרְדֵּסִי, בַּחֹרֶף הַכַּר לִמְרַאֲשׁוֹתַי."

במילים אחרות: גם את חוויות הטבע הממשי, המשתרע מחוץ לכותלי חדרו,  חווה המשורר הצעיר באמצעות הספרים, שנהוג לחשוב שאין הם אלא שיקוף של  הטבע.

"לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת / גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמָנִים," כתב אלתרמן בשיר "בוקר בהיר" (משירי כוכבים בחוץ), ללמדנו שהספר זקוק לקוראיו לא פחות מאשר הקוראים זקוקים לספר.  על היחסים המורכבים שבין הטבע לאמנות כתב אלתרמן בשיר בשם "הספרים" הקושר כתרים של תהילה לטבע הרחב, המשתרע ת"ק על ת"ק פרסה מחוץ לכותלי החדר, אך אינו שוכח להדגיש שאת נשמתם קיבלו השָׂדות והאֲפָרים שבטבע מן הספרים, כשם שבריאת העולם התחילה במילים "יהי אור":

כִּי עַז הָרוּחַ בֶּהָרִים וְאֵין כַּשִּׁבֳּלִים לַטֹּהַר,

וְאֵין בָּהִיר כַּצֵּל הַטּוֹב

אֲשֶׁר עַל אֲפָרִים.

מֶרְחֲבֵיהֶם וַהֲדָרָם הֵם נַחְלָתָם מֵעִם אֱלֹהַּ,

אַך נִשְׁמָתָם, אַחַי, לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים.

שוב ושוב הטעים כאן אלתרמן את הרעיון שהאמנות הולידה את הטבע, ולא הטבע את האמנות (כאמור, אפילו העולם נברא במילים, והמילים הריהם "אמנות", ולא "טבע"). האמנות נוֹפַחַת חיים בטבע הגולמי, שבלי התודעה האנושית אין בו ולא כלום.

במשתמע אפשר להבין משיר זה  שהטבע והאמנות משלימים זה את זו כגבר ואישה, כאדם וחוה,  שהרי המילים  "נִשְׁמָתָם [...] לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים" רומזים לפסוק המתאר את בריאת האישה  ("לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְּחָה-זֹּאת", בראשית ב', כ"ג).  הרמיזה לבריאת האנושות נועדה לחזק את הרעיון בדבר חלקה של האמנות (לרבות "הספרים") בבריאת הטבע. "הספרים" מולידים את המיתוס המוליד מציאוּת חדשה ורוטטת, עד שהיא מתקבעת  ב"ספרים" והופכת למיתוס, וחוזר חלילה.

אמילי דיקינסון, שבילתה את רוב ימיה בין כותלי הבית מראה בשירהּ "אין שום ספינה" (שיר מס' 1286 מִבֵּין 1800 שיריה) איך אפשר לבקר בכל מקום בעולם – אמִיתי או דמיוני – בעזרת הספרים, וכמה זול ונוח הוא המסע הזה הנערך בלי לוחות זמנים, כרטיסי נסיעה ומזוודות:

There is no Frigate

Emily Dickinson

 

There is no Frigate like a Book

To take us Lands away

Nor any Coursers like a Page

Of prancing Poetry –

This Traverse may the poorest take

Without oppress of Toll –

How frugal is the Chariot

That bears the Human Soul –

אין שום ספינה

אמילי דיקינסון

אֵין שׁוּם סְפִינָה שֶׁתְּשִׁיטְךָ

לָאֹפֶק כְּמוֹ סֵפֶר,

וְאֵין פָּרָשׁ עַז שֶׁיִּדְהַר

כְּמוֹ שִׁירָה טוֹפֶפֶת –

אֶל הַמַּסָּע יֵצְאוּ דַּלִּים

לְלֹא מַס וְאַגְרָה –

מַה זּוֹל לָשֵׂאת נִשְׁמַת-כָּל-חַי

בְּזוֹ הַכִּרְכָּרָה –

תרגום: זיוה שמיר

אמילי דיקינסון. מתוך ויקיפדיה.

שיריה של אמילי דיקינסון קצרים ומורכבים. בשיר הקצרצר "אין שום ספינה", היא הצליחה לפרושׂ בשורות אחדות את השקפת עולמה ואת תמונת חייה כאישה שסבלה ככל הנראה מפחד חוצות (agoraphobia) והעדיפה להסתגר רוב ימיה  בד' אמות ובין ארבעה כתלים.

לפי שיר זה, המסע שעורך האדם בעת קריאה בספר עולה כאמור בערכו, בתעוזתו ובהתרגשות שהוא מעורר על  כל מסע ממשי במרחבי תבל – בים, באוויר או ביבשה.  אין ספק, בעבור "נזירה" כמו אמילי דיקינסון, שרק לעִתים נדירות יצאה מבין כותלי הבית, אך ראתה דרך-קבע את הספינות השטות לאורך הנהר קונטיקט, הספרים היו תחליף לסיכויים ולסיכונים הרבים מחכים לאדם  בחוץ –  מעֵבר לכותל – בחיק הטבע הפתוח או בחוצות העיר.

זיוה שמיר

* * *

זיוה שמיר

פרגים באוקטובר-נובמבר

תגובה לתיאורו של עמנואל בן-עזר

את סמל "פרג הזיכרון"

בגיליון 1701 של "חדשות בן עזר" הובא קטע, פרי-עטו של עמנואל בן-עזר,  בן משפחתו של אהוד בן עזר, ובו נזכר  סמל פרח הפרג שנהגו לענוד בשנות השלושים במושבה פתח-תקווה לזכר החיילים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. מן הקטע הזה ניתן ללמוד שבשנותיה הראשונות של תקופת המנדט, לפני שהתחיל מאבקן של המחתרות בבריטים, ביטאו בני היישוב את הזדהותם עם האימפריה הבריטית, מנהיגת העולם החופשי, וענדו את סמל הפרג ביום הזיכרון הנערך בסמוך ליום ה-11 בנובמבר, הוא המועד בו נכנסה לתוקפה  ב-1918 שביתת הנשק בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה.

דומני שראוי לזכור ולהזכיר, שסמל הפרג ("Remembrance Poppy"), שרבים עדיין עונדים  בבריטניה מדי שנה בצמוד לדש השמאלי של החליפה, מקורו בשיר, ולא בהחלטה מִנהלית-ביורוקרטית של משרד ממשלתי או של גוף פוליטי. מקורו בשיר הקינה "בשדות פלנדריה" שחיבר הרופא והלוחם הקנדי סא"ל ג'והן מק'קרי (John Mc’crae) לזכר חברו שנפל בקרבות ולזכר רבבות לוחמים שנקברו כמוהו בשדות פלנדריה שבבלגיה.

 השיר הכתוב בגוף-ראשון-רבים מושם בפי המתים, וייתכן שהוא השפיע על שירי קינה וזיכרון שנכתבו בספרות העברית בעקבות מלחמת העצמאות,  כגון שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו":

 ("לֹא נָקוּם לְהַלֵּך בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה. לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים  - - -").

In Flanders Fields

By John Mc'Crae

In Flanders fields the poppies blow

Between the crosses, row on row,

    That mark our place; and in the sky

    The larks, still bravely singing, fly

Scarce heard amid the guns below.

We are the Dead. Short days ago

We lived, felt dawn, saw sunset glow,

    Loved and were loved, and now we lie,

    In Flanders fields.

Take up our quarrel with the foe:

To you from failing hands we throw

    The torch; be yours to hold it high.

    If ye break faith with us who die

We shall not sleep, though poppies grow

        In Flanders fields.

סא"ל ג'והן מק'קרי. מתוך ויקיפדיה

בשדות פלנדריה

ג'והן מק'קרי

בִּפְלַנְדְרִיָּה פְּרָגִים נוֹשְׁבִים

טוּר אַחַר טוּר, בֵּין הַצְּלָבִים,

קוֹבְעִים מָקוֹם, וּבַשָּׁמַיִם

הָעֶפְרוֹנִים שָׁרִים עֲדַיִן

קוֹלָם נִבְלָע בְּקוֹל רוֹבִים.

אָנוּ מֵתִים. רַק תְּמוֹל-שִׁלְשֹׁם

יָדַעְנוּ שַׁחַר, רֶדֶת יוֹם,

וְאַהֲבָה, עַכְשָׁו נִשְׁכַּב

בִּפְלַנְדְרִיָּה בִּשְּׂדוֹת הַקְּרָב.

טֹל מִלְחַמְתֵּנוּ בָּאוֹיְבִים:

לְךָ, לֹא לְאַחֵר, נַעֲבִיר

אֶת הַלַּפִּיד. הָרֵם לָעַד.

וְאִם  אֵמוּן בְּךָ יֹאבַד

בֵּין הַפְּרָגִים שֵׁנָה תִּדֹּד

בִּפְלַנְדְרִיָּה בַּשָּׂדוֹת.

מאנגלית: זיוה שמיר

שיר זה הוא אולי השיר המצוטט ביותר בין שירי הלוחמים של מלחמת העולם הראשונה. המוכשר בין המשוררים הלוחמים היה המשורר היהודי-למחצה זיגפריד ששון, בן למשפחת גולים עשירה מבגדד, שזכה לעיטורים על אומץ לִבּוֹ בקרב.  אולם, היצירה הפופולרית והמצוטטת ביותר היא "בשדות פלנדריה" של מק'קרי.

פרג אדום, סמלו של יום הזיכרון בבריטניה. מתוך ויקיפדיה.

הדים מן השיר "בשדות פלנדריה" נשמעים בין שיטי שירה של סילביה פלאת' "Poppies in October" ("פרגים באוקטובר"), שיר אנטי-הֶרואי המשתמש במילים ובצלילים של "בשדות פלנדריה". שיר זה  של המשוררת הבריטית, המתאר ניסיון התאבדות שהשתבש, מהדהד בשירה של תרצה אתר "בלדה לאישה" (הפותח במילים "אפילו ענני אוקטובר"). את הדמיון בין שני השירים הללו, שבהם מתוודות המשוררות על חולשותיהן,  חשפתי לראשונה במאמרי  "אפילו ענני אוקטובר' – תרצה אתר בעקבות סילביה פלאת'" (מאזנַים, גיליון 76, 2002, עמודים 39-35). במאמר זה שיערתי שתרצה אתר התחילה לתרגם את שירהּ של סילביה פלאת', אך זנחה את מלאכת התרגום וחיברה שיר מִשלהּ, שבּוֹ החליפה את הפרגים בחבצלות.

לימים נפתח ארכיונה של תרצה אתר, והשערתי זאת – שהיתה מלכתחילה ירייה באפלה –  התאמתה ככתבה וכלשונה. בארכיון אכן נמצאה טיוטה של תרגום השיר "פרגים באוקטובר" – טיוטה שלא הושלמה. התרגום הלא-גמור אכן שימש בסיס לכתיבת "בלדה לאישה". איך שיר גברי על מות חיילים בשדה הקרב הפך לשיר נשי המתאר את הוויתור על המאבק על החיים? דרך הרוח מי ידע?!...

זיוה שמיר

* * *

יהודה ראב

התלם העברי הראשון

[במלאת 143 שנים לחריש הראשון, בחנוכה תרל"ט]

ביום ד' דחנוכה שנת התרל"ט (1878) ירד הגשם הראשון; היה זה גשם בכמות זעומה, אף על פי כן החלטנו לצאת לחריש ולזריעה, כי העונה התאחרה. יומים לאחר רדת הגשם רתמנו את השוורים ונצא לחרוש.

התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושוע שטמפפר ואנכי – הצעיר שבחבורה. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום את המושבה ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עלי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושוע שטמפפר, אשר בתפסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: "אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה"הקפות" כמה וכמה פעמים ללא כל דבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנכי בשדה, להמשיך בעבודת-החולין הרגילה.

המחרשה העברית הראשונה ננעצה, אולם... בקושי זזה ממקומה הלאה, ובכבדות התנהלה. השוורים לא יכלו לה למחרשה האירופית הכבדה באדמת הסַלג הקשה. אדמה זו הטעתה אותנו בצבעה השחור. חשבנוה לעדית, בדומה לאדמה השחורה של חוץ-לארץ. היא גם היתה עדיין יבשה למחצה ואי-אפשר היה להמשיך בחריש. מיד נשלחתי לשרונה ואביא משם פרדות טובות.

למחרת החלונו מחדש ובהצלחה. אני חרשתי בזוג פרדות אחד וערבי שלמדתיו לנהוג בפרדות – בזוג השני, ועמנו מחרשות מספר. אבא עם זוג אחד חתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך. וכן היה זורע במענית לפנינו. משך השבועים ימים נזרעה ככר גדולה. החל מסביבת הבאר מזרחה, עד לגדות ואדי אבו ליג'ה. כדי להבטיח את עצמנו להבא בבהמות-עבודה מתאימות, נשלח מ. ל. כ"ץ לקנות שוורים דמשקאיים וגולניים, ואף הצליח להביאם במהרה.

אותו חורף היה עני מאד בגשמים עד לימות הפורים. אולם שדותינו הוריקו ונראה היה שהאדמה תיענה לעובדיה. הערבים שבסביבה המעיטו לזרוע בגלל עצירת הגשמים. גם פחד הארבה הכבד שעלה על הארץ בשנה החולפת והחריבה, עוד היה מוטל עליהם. קמתנו החזיקה מעמד עד בוא גשמי הברכה בחצי השני של החורף, ותקוותינו היו מרובות. אכן בעתיד נוכחנו כי רבות מתקוותינו נתבדו: השוורים הדמשקאים מתו כי לא יכלו לסבול את האקלים ומגפה פרצה בהם. האדמה השחורה הכזיבה, כי היתה כבדה לעיבוד ורזה מיבול. עתידים היינו להיוכח במשך הזמן, כי האדמה הטובה בארץ היא החומה או החומה-צהבהבת, או האדמדמת. גם המחרשות הכבדות שהפכו את האדמה ללבני "זכוכית" הכזיבונו, ורבות גששנו באפלה עד שלעתים תכופות ראינו עצמנו אנוסים לחזור אל ה"מסמר" הערבי, ביחוד בהכנת הקרקעות לתבואות-קיץ. אכן, בינתיים היינו שרויים במצב-רוח טוב למראה שדותינו היפים.

יהודה ראב בן עזר [1858-1948]

מתוך: יהודה ראב: "התלם הראשון", 1956, 1988. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. ספק אם יש כיום מישהו בפתח-תקווה שיודע את התאריך הזה. הרי אין בעיר הזו גם רחוב על שמו של יהודה ראב.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏1.12.21

* החלטות נכונות – החלטות קבינט הקורונה הגיוניות וצודקות. העיקרון הוא סגירת הגבולות כדי לאפשר מקסימום כלכלה פתוחה, תרבות וחינוך פתוחים בתוך המדינה. הימנעות, ככל האפשר מהגבלות, זולת הידוק הדרישות לתו ירוק, כלומר אנשים אחראים שהתחסנו לא יוגבלו.

הדבר החשוב ביותר הוא להגביר את קצב ההתחסנות וחיסון הילדים. בנושא הזה, אי קיום מבצע חיסון המוני בבתי הספר עד חנוכה, שבו רוב ילדי ישראל היו מתחסנים ולא הייתה סכנה באירועי חנוכה ההמוניים, הוא כישלון. מן הראוי שחופשת חנוכה תנוצל לארגון מבצע חיסונים בבתי הספר מיד עם החזרה ללימודים.

* חובת חיסון – במדינות אירופה ובדרא"פ חובת החיסונים היא נושא חם על סדר היום. גם אצלנו יש קולות ראשונים כאלה. ביום שישי שעבר סבר פלוצקר הציע זאת ב"ידיעות אחרונות" ובראשית השבוע – ח"כ יובל שטייניץ. אני מאמין שלא נגיע לצורך כזה בישראל. עם הסברה נכונה, פעולה נכונה של מערכת הבריאות ובעיקר – מבצע חיסונים בבתי הספר (שהפרויקטור פרופ' זרקא כבר הבטיח שהוא ייעשה), נגיע לאחוז מחוסנות שייתר צעד כזה.

* דברים שרואים מכאן – כאשר הממשלה הקודמת הפעילה את איכוני השב"כ לצורך איתור שרשראות ההדבקה ובלימת מגפת הקורונה, היה ניצן הורוביץ מראשי המתנגדים לצעד, וטען שהוא פוגע בדמוקרטיה. היום כאשר הוא שר הבריאות, ומוטלת על כתפיו אחריות לשלום אזרחי ישראל, הוא תומך בצעד שנגדו יצא. היום, בעידן החיסונים, הצורך באיכוני שב"כ פחות הכרחי וקריטי מאשר בתחילת המגפה, כשעוד לא היו חיסונים.

הורוביץ ראוי לשבח על כך שכאשר האחריות מוטלת עליו, הוא אינו דבק בעמדות שנקט באופוזיציה, אלא פועל על פי אחריותו למען בריאותם של אזרחי ישראל. אולם הוא ראוי לגנאי על תגובותיו הפרנואידיות וההיסטריות באופוזיציה, שכפי שמוכח היום נבעו מפוזיציה, מאופוזיציה לשם אופוזיציה, מהתנגדות אוטומטית למהלכי הממשלה שהתנגד לה, גם במחיר פגיעה בבריאות הציבור, בעיצומה של מגפה קשה.

השימוש ביכולות האיכון של שב"כ ראויים ומוצדקים היום, והיו ראויים ומוצדקים שבעתיים בתחילת המגפה. אז והיום לא היתה בהם שום פגיעה בחרויות האדם, אלא פעולה להגנה על חייהם ובריאותם של אזרחי ישראל.

* זה כן אותו דבר – הטענה שהשימוש באיכוני השב"כ במאבק בקורונה פוגע בדמוקרטיה, משוללת כל יסוד. כל הטרמינולוגיה של "עוקבים אחרינו", "בולשים אחרינו", "אלה אמצעים נגד אויבים ומרגלים" וכו', מנותקת מן ההקשר של השימוש באיכון בקורונה. כאן מדובר בפעולה שנועדה לדאוג לבריאותנו. לא "עוקבים אחרינו" כדי להעניש אותנו במשהו או לפגוע בנו, אלא מאתרים מי מאיתנו חולה, כדי שיידע ויקבל טיפול וכדי שלא ימשיך להדביק מבלי דעת אנשים אחרים. טענת ה"עוקבים אחרינו" כמוה כטענה שרופא שמבצע בדיקה של סרטן שד תוקף מינית את המטופלות. אנו מתפשטים פני רופאים למען בריאותנו. הוא הדין בשימוש באיכוני השב"כ. הטענה שהשב"כ פועל "נגדנו" כמוה כטענה שהשימוש בצה"ל במלחמה בקורונה הוא הפעלת הצבא נגדנו, כי צבא קיים נגד אויבים. הטענות הללו פשוט הזויות.

הטענות הנואלות כאילו איכוני השב"כ, הסגרים והמגבלות הן אמצעי שליטה דיקטטוריים של השלטון בלה בלה בלה, היו נפוצים בטענות נגד נתניהו, בעיקר בידי הבלפוריאדה. הן היו חסרות שחר אז, וגם בזמן אמת טענתי זאת, והן חסרות שחר עכשיו.

בין אלה שהשתמשו בטיעונים הללו, יש המכהנים בממשלה הנוכחית. הבולט שבהם הוא שר הבריאות הורביץ. אני שמח שכאשר האחריות מוטלת על כתפיו הוא אינו דבק בסיסמאות הדמגוגיות שלו, אלא פועל על פי חובתו כלפי הציבור. טוב היה אילו גילה יושרה, ואם לא היה מתנצל, לפחות היה מודה בטעותו. אבל כנראה שציפייה זו גדולה עליו. מביך לשמוע את תירוציו, שהפעם זה לא אותו דבר, כי הפעם השימוש באמצעים הללו מצומצם ותחום בזמן. זה נכון, אך ההבדל אינו באופי השימוש באיכונים אלא במצב האובייקטיבי – אז לא היה חיסון וכל פעולות הממשלות ומערכות הבריאות היו בערפל כבד של חוסר ודאות. היום יש חיסונים ורוב הציבור מחוסן. אבל כאשר יש פינה של אי ודאות – התפרצות זן האומיקרון, הממשלה השתמשה בדיוק באותו אמצעי. זה כן אותו דבר, רק בהתאמה למציאות שהשתנה.

* אלי אבידר לא נגמל מהבלפוריאדה.

[אהוד: וכבר שכחת שהשינאה שלך לנתניהו היתה אולי חלק מהדלק של הבלפוריאדה!]

* נכס לאומי של העם היהודי – חברי דני זמיר, ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות, נוהג לשאול את חניכי המכינות מדי שנה ארבע שאלות ידע ביהדות וציונות. אחת השאלות היא "מהי מערת המכפלה?" מסתבר שלרוב מוחלט מקרב החניכים החילונים, אין צל של מושג. מערת המכפלה בחברון היא המקום בו קבורים אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ואימהותינו שרה, רבקה ולאה. רק רחל טמונה באתר אחר – בקבר רחל, הסמוך לבית לחם. הבּוּרוּת הזאת היא בעיניי חרפה, ואות קלון למשרד החינוך לדורותיו. אנו שומעים את ההפחדות מפני ה"הדתה". אני מודאג הרבה יותר מן הבורות.

שירה של נעמי שמר "פרות חמישה עשר", הידוע יותר כ"שלג על עירי", נכתב למחזמר "מסעות בנימין השלישי", על פי ספרו של מנדלי מוכר ספרים. השיר, המתאר את הגעגוע של היהודים בגולה לארץ ישראל, מתבסס על הטקסט הבא, מתוך הספר:

"חרוב שניטל לברכה בחמישה עשר בשבט, זהו אצל הבטלונים המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיוון שרואים אותו – זכר ארץ ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עיזים שם... ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא. והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא [=וכי דבר קטן הוא?], זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!... הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אימנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא! הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!... אוי, אוי, היו נאנחים ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בארץ ישראל, ומרבים לספר ביאת הגואל."

הלב יוצא אל אותם יהודים אומללים, היושבים בגולה ועורגים למולדת. אולם מנדלי מבקר אותם ולא בכדי מכנה את עיירתם בטלון. אלה בטלנים, שרוממות הקוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה בגרונם, אך הם מסתפקים בהתלהבות מפרי תמר מיובש מארץ ישראל. הציונות לא הייתה באה לעולם ללא אותה ערגה, ללא אותו געגוע לארץ ישראל, למערת המכפלה, לכותל ולקבר רחל. אולם הציונות מרדה בבטלנות. הנה ארץ ישראל – לא בתמר המובא בידי שליח, אלא ממש, בעלייה אליה ובהתיישבות בה. כך נוצרה באמת קוממיות בארצנו. "הנה תמר הכתוב בתורה," הומר ב"התנ"ך הוא הקושאן שלנו על א"י." כמאמר דוד בן גוריון בעדותו בפני ועדת פיל (1937).

ערב חנוכה הדליק נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה. ומיד התעוררה סערה. "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה" ושאר ארגונים רדיקליים מסוגם יצאו להפגין. אוי אוי אוי, נשיא המדינה היהודית מדליק נר במערת המכפלה. חמאס, הג'יהאד האסלאמי, "שלום עכשיו" ו"שוברים שתיקה" יצאו נגד הביקור. ו"שלום עכשיו" הגדירו את מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". אין ניצחון גדול יותר למחבל הכהניסט, רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י, מהגדרת מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". בעוד הכהניסטים והשלום עכשיווניקים רואים במערת המכפלה "מעוז הכהניזם", נשיא המדינה מבהיר שמערת המכפלה היא סמל ממלכתי של מדינת ישראל ונכס לאומי של העם היהודי כולו. 

* שלהבת אשמה – קיבלנו השבוע היישר בפרצוף את לוז תמצית ליבת השוקניזם המזוקק, מפיו של שוקן בכבודו המפוקפק ובעצמו. במסגרת ההשתלחות בנשיא המדינה על הדלקת הנר במערכת המכפלה, צייץ עמוס שוקן את דברי הבלע הבאים: "שלהבת פס נהרגה בגלל חוסר האחריות של הוריה, שחשבו שאפשר לגדל ילד בסביבת לחימה, ושל משרד הרווחה, שבמדינה נורמלית היה מוציא ילדים מאזור מלחמה."

שלהבת פס, תינוקת בת עשרה חודשים, בת הרובע היהודי בחברון, נרצחה בדם קר בירי מדויק של צלף פלשתינאי היישר אל מרכז מצחה.

שוקן טועה. לא ההורים שלה אשמים. היא אשמה. באיזו חוצפה היא העזה להיוולד במקום שבו פלשתינאים מממשים את זכותם הטבעית לרצוח תינוקות יהודיים?

שנה לאחר רצח שלהבת, נטבחו 21 נערים, עולים מחבר המדינות, בדולפינריום בת"א, בפיגוע התאבדות. הם נרצחו באשמת הוריהם שעלו מרוסיה לישראל. מה שלא ברור עדיין, וכדאי לבדוק זאת, אם הוריהם של ילדי אביבים, שנטבחו בהסעה של בית הספר, אשמים כיוון שהתנחלו על אדמה לבנונית או פלשתינאית. בוודאי שמשרד הרווחה אשם בכך שלא פינה אותם, ואת ילדי מעלות, ואת ילדי משגב עם, ואת ילדי קריית שמונה, ואת ילדי משפחת הרן בנהריה, מאזורי לחימה.

* החתן – בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" (שכבר אינו קיים), פרסמתי שיר בעקבות רצח שלהבת פס, במתקפת הטרור המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה". בשיר התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. השורה האחרונה בשיר רומזת לדמותו כסבא חביב בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל".

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כישרון רב.

וכידוע, מצויינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל... שלום... זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו... בול!!!

קול קול קול קול קול קול קול

* בין מונטיפיורי והרצוג – אליבא דשקוניזם, שלהבת פס נרצחה באשמת הוריה. ואם להרחיב לעמדה שהוא ודבוקתו משמיעים מדי יום ביומו – בגלל אקיבוש. אבל מה גרם לטבח בחברון בתרפ"ט, 38 שנים לפני אקיבוש ו-19 שנים לפני ה"נכבה"? גם לכך יש תשובה ניצחת. הטבח הוא באשמת הציונות. אבל הנטבחים בחברון היו בני הישוב הישן, חרדים, לא ציונים – למה הם נרצחו באשמת הציונות? גם לכך יש תשובה. כל עוד לא החלה הפלישה הקולוניאליסטית הציונית, היה דו-קיום נפלא בין יהודים לערבים בחברון.

128 שנים לפני אקיבוש, 108 שנים לפני הקמת המדינה, 90 שנה לפני הטבח בתרפ"ט, 78 שנים לפני הצהרת בלפור, 58 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, 43 שנים לפני העלייה הראשונה, 39 שנים לפני הקמת פתח תקווה, 31 שנים לפני הקמת בית הספר מקווה ישראל, 21 שנים לפני הקמת משכנות שאננים – השכונה היהודית הראשונה שקמה בירושלים מחוץ לחומות, כלומר לפני שהיה כל תירוץ לשנאה הערבית האלימה – ביקש סר משה מונטיפיורי לבקר במערת המכפלה. זה היה ביוני 1839. כאשר הגיע למקום עם פמלייתו, התארגנו הפרות סדר. ההמון הערבי החל לגדף ולחרף את היהודים וליידות בהם אבנים. מונטיפיורי ופמלייתו הסתובבו וברחו, בלי להיכנס למערת המכפלה.

גם כאשר הנשיא הרצוג ביקש לבקר במערכת המכפלה ניסו הערבים, מתוגברים במוסי רז וחבר מרעיו, לסכל את הביקור. אפשר לראות בהדלקת הנר בידי הרצוג במערת המכפלה תיקון לבריחה המבוהלת של מונטיפיורי. זו תמצית המהפכה הציונית.

* ביקור הנשיא השני – 113 שנים טרם ביקורו במערת המכפלה של הנשיא ה-11 יצחק בוז'י הרצוג, הקדים אותו הנשיא השני, יצחק בן צבי. הוא עוד לא היה הנשיא, כמובן, כי היה זה 40 שנה לפני הקמת המדינה, ב-1908. רחל ינאית, חברתו ולימים רעייתו, שביקרה איתו במקום, כתבה על כך בזיכרונותיה:

"מעיניהם של שומרי החרם-אל-שריף [המקום הקדוש. א.ה.] נשקפה שנאה אלינו כמו מעיני המתפללים העוברים על פנינו ונכנסים פנימה. הגענו אל המדרגות וניצבנו דוממים. אני מוותרת על העלייה בשבע המדרגות המותרות. יותר מדי צורב העלבון."

הסבר – המוסלמים הרשו ליהודים לעלות עד המדרגה השביעית בדרך למערת המכפלה. ב-1924 רחל ינאית זכתה לבקר  במערת המכפלה עם קבוצת נשים אנגליות שקיבלו רישיון מממשלת המנדט.  (המידע על ביקוריהם של מונטיפיורי ורחל ינאית ויצחק בן צבי במערת המכפלה לקוח ממאמרו של משה ארנולד "עד המדרגה השביעית", בגיליון 224 של "האומה").

* ביקור הנשיא הרביעי – מוסי רז וחבורתו אינם הראשונים שמפגינים נגד ביקור הנשיא בחברון. חודשים אחדים לפני בחירות המהפך, כמדומני בינואר 1977, נערכה הוועידה ה-12 של תנועת החרות. ערב הפתיחה החגיגי של הוועידה נערך בקרית ארבע. אורח הכבוד היה הנשיא הרביעי אפרים קציר. קציר נהג בממלכתיות ונענה להזמנה. אנשי של"י ושי"ח הפגינו נגד הנשיא ונגד הביקור.

... והשיירה עוברת.

* לציין את רציפותם היהודית – ב-8 ביוני 1967, היום הרביעי של מלחמת ששת הימים, התכנסה בתל-אביב מזכירות רפ"י. באותה ישיבה קרא דוד בן גוריון לממשלה לפעול ליישובם המידי של ירושלים העתיקה, גוש עציון וחברון על ידי יהודים, כדי להבהיר לעולם את החלטתה של ישראל להבטיח את בעלותה על שטחים אלה, שהיו יהודיים ואבדו לה במלחמת העצמאות. בן גוריון הטעים, כי בני הדור הזה, שהיו תושבי העיר העתיקה, חברון ומתיישבי גוש עציון, צריכים להיות בין השבים לשטחים אלה כדי לציין את רציפותם היהודית של השטחים, בטרם יתחילו לחצים מדיניים על ישראל לעזוב את השטחים הללו.

* ה"אנחנו" המשותף – ההתנפלות שלוחת הרסן על נשיא המדינה הרצוג מצד גורמים בשמאל מזכירה לי את ההתנפלויות שלוחות הרסן על קודמו, הנשיא ריבלין, מצד גורמים בימין. בשני המקרים ההתנפלות נבעה מכך שהנשיא מילא באמונה את תפקידו הממלכתי. בשני המקרים המתנפלים הם אנשים המתעבים את הממלכתיות בכל נפשם. שני הנשיאים מגלמים באישיותם ובהתנהגותם את ה"אנחנו" המשותף. ה"אנחנו" של הקיצונים בשני הצדדים אינו עם ישראל, אלא המחנה.

* אדמות הלאום – ללאום – "בנגב ייבחן עם ישראל ומדינתו," אמר בן גוריון. על פי המבחן הזה, מצבנו על הפנים. למעשה איבדנו את הריבונות בנגב. מזה עשרות שנים איננו מקימים יישובים יהודיים בנגב, איננו מייערים את הנגב אבל אין ואקום. הבדואים השתלטו על האדמות, והקימו שם כ-300 כפרים קטנים שמתפרסים על 750,000 דונם, 120,000 בתים בלתי חוקיים שנבנו וממשיכים להיבנות. במשך השנים הללו, הלכה ריבונותנו והתערערה, בעיקר בעשור האחרון, שבו לית דין ולית דיין באזורים הללו. נשק בלתי חוקי שנאמד בקרוב ל-100,000 כלים, מעשי רצח, פרוטקשן, טרור חקלאי, ירי מדי לילה בלילה, נהיגה פרועה, ביזת אמל"ח מבסיסי צה"ל. פוליגמיה – רבים מאוד מבין הבדואים נשואים לארבע וחמש נשים, רובן פלשתינאיות מרצועת עזה ומיו"ש, ומולידים עשרות ילדים (אולי במקום להילחם בשפה העברית, מוטב שהפמיניסטיות היהודיות תגלנה סולידריות עם הנשים הבדואיות ותפעלנה לאכיפת החוק האוסר על פוליגמיה). וכפי שנוכחנו במבצע "שומר החומות" – בשעת משבר, בעיצומם של ימי לחימה, הכול מתכנס לפעולה לאומנית כגיס חמישי, תוך שליטה אלימה על הצירים בנגב ומצור על יישובים יהודיים.

כ"ט בנובמבר נפגש השנה עם היום הראשון של חנוכה וביום זה נערך בעומר כנס של "מבטחי" – מפקדים למען ביטחון ישראל, פורום שאני חבר בו, תחת הכותרת: "אדמות הלאום – ללאום". בכנס הוצגה התמונה הקודרת ונערך דיון עמוק ויסודי במשבר ובדרכי הפתרון. הכנס נפתח בדברי ברכה מוקלטים של הנשיא הרצוג. בין המרצים – ראש המועצה המקומית עומר פיני בדש, עוזי דיין, יוסי קופרווסר, גרשון הכהן, יו"ר קק"ל דובדבני ואחרים. הנחה בחן – אבשלום קור. לא את כל מה שנאמר בכנס אהבתי. לעיתים נאמרו אמירות קיצוניות, שאוזניים תצילנה. אולם המצב הקיצוני מביא לתגובות קיצוניות ויש לשים קץ למציאות המרה הזאת.

עם זאת, יש כיוונים מעודדים. בחודשים האחרונים הממשלה וכוחות הביטחון מתחילים לפעול ולהיאבק בפשיעה. יש לקוות שגזר הדין של אריה שיף מבשר שינוי גם בגישת השופטים. בממשלה נרקמת תכנית להקמת 11 יישובים יהודיים בנגב (מעט מדי, אך התחלה טובה). קק"ל חוזרת לייער את הנגב, בתמיכת הממשלה ובהשתתפותה במחצית העלות. יש לקוות שהפעילות הזאת תתגבר באופן משמעותי, כי בנגב תיבחן מדינת ישראל.

* בכבוד רב אך בלי להתבטל – יועז הנדל, שר התקשורת, דואג מאוד לציבור החרדי. לא כי הוא ציבור חרדי, אלא כיוון שמדובר באזרחי ישראל, ותפקיד הממשלה לעבוד למען כל אזרחי ישראל. לכן, הוא מחבר סיבים אופטיים ביישובים החרדיים, כדי שהתושבים יוכלו לגלוש במהירות באינטרנט, ולא נכנע ללחצים של העסקנים החרדים למנוע זאת. לכן הוא פועל לשחרור הסמרטפונים של הציבור החרדי מהרודנות של ועדות הטלפון הכשר. 50% מהציבור החרדי גולש באינטרנט, והוא זכאי לקבל אותן תשתיות אינטרנט כמו כל אזרחי ישראל, גם אם זה לא לרצון העסקונה שלו. והוא הרי אינו כופה על אף אחד שימוש באינטרנט, רק יוצר תשתית שתאפשר לכל מי שרוצה בכך לגלוש באינטרנט בצורה מהירה וטובה. אין צורך להסביר שמדובר גם באינטרס כלכלי וחברתי מובהק של המדינה, לאפשר למקסימום חרדים תעסוקה מודרנית ולהכניס חרדים רבים למעגל העבודה.

כן, יועז הנדל דואג לציבור החרדי יותר מן העסקונה שמייצגת אותו, ושבהתנהלותה המיטה עליו אסונות בקורונה ובהר מירון. זה תפקידו וזו חובתו כשר בממשלת ישראל.

משלחת של הנהגת העולם החרדי, האדמו"רים הבכירים וראשי הישיבות הליטאיות, נפגשה עם הנדל במשרדו, במטרה לשכנע אותו להשאיר בידי ועדות הפלאפון הַכָּשׁר את היכולת למנוע מעבר של בעלי סמטרפונים ממצב של כשר למצב של לא כשר. כלומר, להשאיר בידיהם את השליטה על צאן מרעיתם. הנדל קיבל אותם בכבוד רב, אבל לא התבטל בפניהם, הציג בפניהם את עמדתו ללא כחל ושרק ולא ויתר על עמדתו. הוא אף הסביר להם, שהעגלה שלו אינה מלאה פחות משלהם.

ולמחרת – התנפלות חרדית אדירה על יועז, בטענה שהוא פגע בכבודם של הרבנים. מדוע? כי לא חבש כיפה בפגישתו עימם. יש לציין, שיועז אינו חילוני. הוא שומר שבת וכשרות ואורח חייו וחי משפחתו הרבה יותר דתי מחילוני. אולם הפרקטיקה הדתית שהוא בחר בה אינה כוללת חבישת כיפה, כאשר אינו מתפלל או נמצא בבית כנסת או בישיבה. אין שום סיבה שכאשר האדמו"רים באים אליו למשרדו, הוא יתחפש למה שאינו ויתאים את נהגיו לשל הבאים אליו. כפי שאף אחד מהם לא נדרש לשנות משהו מלבושו, כך גם הוא אינו נדרש לכך.

אבל האמת היא שכאשר הם מלינים עליו שהוא פגע בכבודם, הכוונה היא לכך שהוא שמע אותם ולא השתכנע וימשיך לפעול על פי חובתו הממלכתית והציבורית. הם רגילים שעל פיהם יישק דבר. עם כל הכבוד, ויש כבוד, הם לא קובעים.

* זכויות האדם נוסח קדאפי – שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן מסר שיש בידינו הוכחות לכך שנשיא לוב מועמר קדאפי אימן בלוב את רוצחי הספורטאים באולימפיאדת מינכן, סיפק להם דרכונים מזויפים והעביר לערפאת מיליוני דולרים כבונוס על הטבח. כך נמסר ב"הארץ". קדאפי הוא גם האיש שמימן את הפרס השנתי של מועצת האו"ם לזכויות האדם, שהיה קרוי על שמו, וחולק מדי שנה עד מותו. זאת מהותה של המועצה ושל "זכויות האדם" שבשמן היא פועלת.

* ובינתיים באיראן – חמינאי: אם אין מים – שתו מים כבדים.

* היהודי האנטישמי – תארו לעצמכם מפלגת ימין רדיקלי חדשה שתצא נגד איתמר בן גביר בשל היותו שמאלני. זה מה שקורה היום בצרפת. המועמד של הימין האולטרה רדיקלי בצרפת אריק זמור, מפנה חלק ניכר מחצי תעמולתו נגד המנהיגה הפשיסטית מארין לה-פן, בשל היותה "אשת שמאל".

למרבה החרפה, זמור הוא יהודי. את עיקר השנאה הגזענית שלו הוא מפנה נגד המוסלמים, אך אנשיו הם אנטישמים מובהקים. הוא עצמו מעריץ את פטן וממשלת וישי, המשת"פית של היטלר, ומכחיש את חלקה של ממשלת וישי בשואה. הוא מחזיר לחיים את העלילה נגד דרייפוס. הוא גם מטיף לחקיקת חוק האוסר קריאה בשמות "לא צרפתיים" לילדים הנולדים בצרפת, כלומר יהודים לא יוכלו לתת לילדיהם שמות כמו אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ומשה. האנטישמיות הנחותה והבזויה ביותר היא אנטישמיות של יהודים.

* פשע כלכלי – ההסבר שנתתי לשאלתו של משה גרנות מה הקשר בין אי העברת התקציב בידי נתניהו לגניבת הרוטציה לא סיפק אותו, וכנראה יש צורך בחידוד נוסף. בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן הוחלט על העברת תקציב דו-שנתי עד אוגוסט. התקציב הדו-שנתי לא היה דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה הדבר הנכון לעשותו. אגב, הרעיון של תקציב דו-שנתי, שאין לו אח ורע בעולם, היה של נתניהו ויובל שטייניץ, והתקבל בהתנגדות עזה של האופוזיציה. אני תמכתי בו אז ותומך בו מאז. בוודאי כאשר התקציב עובר באוגוסט.

תקציב דו-שנתי הוא הדבר הנכון מבחינה כלכלית, אבל לא התיישב עם המטרה הפוליטית של נתניהו. כיוון שהתקציב היה אמור להיות עד 31 בדצמבר 2021, והרוטציה היתה אמורה להתבצע בנובמבר 2021, וכיוון שהדרך היחידה למנוע את הרוטציה, בשל פִּרְצָה שנתניהו הותיר בהסכם הקואליציוני וסוללת המשפטנים של גנץ לא הבחינה בה, היתה אי העברת תקציב, הגיע אוגוסט ונתניהו סירב להעביר תקציב. הוא היה מוכן להעביר תקציב חד-שנתי, או ליתר דיוק תקציב לארבעה חודשים מאוגוסט עד סוף השנה, כי זה עוד לפני הרוטציה, כשהוא עדיין ראש הממשלה. כחול לבן, שהבינה את המזימה, במיוחד לנוכח הפרת כל ההסכמים האחרים בידי נתניהו, לא היתה מוכנה לתת לכך יד. נתניהו אסר על שר האוצר כ"ץ למלא את מהות תפקידו ולהעביר תקציב. כ"ץ לא התפטר והיה שותף לפשע. הממשלה עמדה ליפול, ואז צביקה האוזר החליט להיות המבוגר האחראי ולהציל את הממשלה באמצעות "פשרת האוזר" – דחיית התקציב לדצמבר ובדצמבר העברת התקציב הדו-שנתי. כיוון שנתניהו לא רצה בבחירות בשלב זה, הוא הסכים להצעה וכך גם כחול לבן. הגיע דצמבר, ונתניהו שוב הפר את הסכם, ושוב סירב להעביר תקציב עד סוף 2021, אלא "תקציב" לשמונה ימים בלבד... היה זה פשע כלכלי חמור, בדם קר, נגד מדינת ישראל, בשיאו של משבר רפואי, כלכלי, חברתי ופוליטי חסר תקדים, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. זו האמת האחת והיחידה. כל "נרטיב" אחר הוא שקר ביביסטי אופייני. 

* האמת ההיסטורית – משה גרנות תמה, איך איני יודע שהתורה לא נכתבה באמת בידי משה, כפי שהוא תמה על קהלני ומרואייניו על התייחסותם לדמותם של משה ודוד. חזקה על גרנות שהוא קרא את "משה" של אחד העם ואת האבחנה שלו בין האמת הארכיאולוגית לאמת ההיסטורית. תפיסתי התרבותית את האתוסים היהודיים היא ברוח מסה זו.

* מקורבים – "מקורבי מרגי לא אהבו את הפרסומת של נועה קירל ודרשו להסיר אותה מהאוויר." ואני רק שאלה. מה אני צריך לעשות כדי שגם לי יהיו "מקורבים"?

* נחום ברוכי – הלך לעולמו איש יקר, נחום ברוכי, חבר בארות יצחק, מעמודי התווך של תנועת הקיבוץ הדתי. בן 84 היה במותו. היה סא"ל בצה"ל ודוקטור להיסטוריה וארכיאולוגיה. נחום נולד בקיבוץ טירת צבי, לאביו יהושע ברוכי שבתקופת המנדט היה מוכתר הקיבוץ ומוכתר המוכתרים של יישובי עמק בית שאן. לאחר מלחמת השחרור עברה המשפחה לירושלים, אחרי שדודו נהרג ואשתו – אחות של אביו של נחום, נפטרה, והם אמצו את ארבעת ילדיהם. נחום הצטרף לקיבוץ בארות יצחק במסגרת גרעין נח"ל. לאורך השנים שילב בחייו ביטחון, חינוך, מחקר ופעילות ציבורית. מילא תפקידים רבים בקיבוצו ובתנועת הקיבוץ הדתי, כולל תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי. במילואים שירת כמ"פ בשריון במלחמת ששת הימים, מג"ד במלחמת יום הכיפורים ומפקד נפה בפיקוד העורף במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר שסיים את תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי התמסר למחקר. הוא ההיסטוריון המובהק של תנועת הקיבוץ הדתי – כתב עליה ספרים ומאמרים והרצה על תולדותיה בפורומים שונים. נחום היה היוזם של שביל ישראל.

הכרתי את נחום כאשר שימש כמזכיר תנועתו בתקופת המאבק על הגולן. היינו שותפים לאורך שנים רבות בשני פורומים – קבוצת ירוחם שהקים ד"ר צביקה צמרת ופורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. נעזרתי לא פעם בידע העצום שלו כאשר כתבתי על הקיבוץ הדתי. נחום היה איש חכם, טוב לב, חם, נחמד ונעים הליכות. הצטערתי לשמוע על לכתו. יהי זכרו ברוך!

* התנועה מאמצת את מרכז הגמילה – נחום ברוכי ואני היינו חברים במשך שנים רבות בפורום שהקים ד"ר צביקה צמרת – קבוצת ירוחם. הקבוצה כללה דמויות מתחומי העשייה השונים, שהמשותף להם הוא השקפת עולם של חיבור בין מגזרים, זרמים וקבוצות בחברה הישראלית. כל מפגש יוחד לאזור מסוים בארץ שלמדנו הן את המצוקות החברתיות הקיימות בו והן את היוזמות היפות הפועלות בו. אחד הסיורים היה בשכונת התקווה. בין השאר ערכנו ביקור מרגש במרכז גמילה לנרקומנים. התרשמנו מאוד מעבודת הקודש הנעשית שם להצלת חיי אדם ושמענו על מצוקות התקציב של המרכז, המאיימות על קיומו. על המקום הודיע נחום, שהיה אז מזכיר הקיבוץ הדתי, שתנועתו מאמצת את המרכז, כדי להבטיח את המשך קיומו. וכך היה. כזה היה נחום.

* הבהרה חשובה – אם יש בזה חומוס, טחינה, עמבה, ביצה וחצילים, זה סביח. ואני אוהב מאוד סביח. אבל זו לא סופגנייה. שמחתי לעזור.

* אחריות כבדה – כשאימי טיגנה סופגניות, התפקיד שלי, שאהבתי אותו מאוד, היה להזריק לתוכן ריבה, עם מזרק פלסטיק גדול. כיוון שבלי ריבה זו לא סופגנייה ובלי סופגנייה זה לא חנוכה – ברור איזו אחריות כבדה היתה מונחת על כתפיי. 

* מגזימים סיפור אהבה – ג'קי לוי הוא האיש הכי מצחיק והכי שנון שאני מכיר. והוא מספר סיפורים גאוני. כל מופע שלו הוא הנאה צרופה, עם תג מחיר – כאב בטן, אחרי שעה ו-45 דקות של צחוק בלתי פוסק. כך היה גם אתמול, כשצפיתי בתוכניתו "מגזימים – סיפור אהבה" באולם התרבות בקצרין. ענק!

* ביד הלשון: מלכיה – מלכיה הוא קיבוץ בגליל העליון, ברכס נפתלי, שעלה לקרקע במרץ 1949, ממש בתום מלחמת השחרור. ישבו אותו חלוצים בני הארץ, חברי גרעיני הכשרה של הפלמ"ח. מקור השם מלכיה הוא הכפר הערבי מאלכיה שישב במקום, והיה מוקד לקרבות עזים, מהקשים ביותר במלחמת השחרור. האזור עבר פעמים אחדות מיד ליד, ונכבש בסופו של דבר בידי צה"ל במבצע "חירם", באוקטובר 1948. שמו של הכפר מאלכיה מנציח את הכפר היהודי מלכיה שישב במקום במשך מאות שנים. מלכיה הוא שמה של משפחת כוהנים ששירתה בבית המקדש. לאחר חורבן בית שני גלתה מירושלים לגליל והתיישבה במקום. הקמת קיבוץ מלכיה במקום זה, החזירה עטרה ליושנה.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

חנוכה: הרצף היהודי והפרדוקס החרדי

חג חנוכה הוא היחיד שמאחד את כל מי שנמצא על הרצף היהודי. האבסורד החרדי: הלל על נס הקמת המדינה הישראלית לפני אלפיים שנות, והתעלמות מנס המדינה הישראלית שמתחולל ב-120 השנים האחרונות לנגד עינינו.

חג החנוכה הוא החג הכי הכי. הכי אחי. חג שעושה את כל ישראל אחים: "כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל." מכלל חגי ישראל, חנוכה הוא הכלל ישראלי. חוגג אותו כל מי שעל הרצף היהודי, החל באתאיסטים גמורים, ועד אולטרה קנאים. אין לך התכנסות כלשהי באחד מלילי חנוכה, שאין בה טקס הדלקת נרות, או לפחות חנוכייה דולקת ברקע. יתירה מזו: חנוכה הוא הזמן היחיד שמשדרג את כל עם ישראל לדרגת מהדרין מן המהדרין. גם גדול הכופרים מדליק נרות לפי מיספר ימי החג, כמצוות מהדרין מן המהדרין. כמאמר הנביא ישעיהו: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים." חג החנוכה הוא גם החג הכי ממלכתי. רק הוא מציין מלחמת עצמאות – דתית ומדינית, של עם ישראל. מלחמת החשמונאים כוננה את מדינת ישראל החשמונאית, כאלפיים שנה לפני ייסודה של מדינת ישראל בת זמננו. וכבר לימדנו הרמב"ם שאנחנו מודים ומהללים בחנוכה, על נס העצמאות המדינית: "מלכי יוון גזרו גזירות על ישראל... עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם... וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני."

מלחמת החשמונאים החלה על רקע גזירות הדת, אך השתדרגה לרמה המדינתית. מתתיהו ובניו לחמו נגד חילול המקדש והניסיון לכפות על עם ישראל פולחן אלילי, שאסר על המילה, שמירת שבת, קביעת לוח שנה יהודי עצמאי ועצם עבודת המקדש. אבל החשמונאים הבינו מהר מאוד שרק עצמאות מדינית מסוגלת לגבור על הגזירות.

בשנת 167 לפנה"ס, הוביל יהודה המכבי מלחמת גרילה זריזה וממזרית של מעטים מול הגייסות העצומים של היוונים, ובתום שלוש שנות אינתיפאדה יהודית, אוחזים החשמונאים בשלטון הלאומי בארץ ישראל. אבל אז משגרים היוונים למערכה גיס יווני טרי שמסכים להחזיר לעם ישראל רק את חירותו הדתית. החשמונאים דוחים בבוז את רעיון ביטול העצמאות היהודית ומחדשים את מלחמתם. זו מסתיימת בניצחונם ובמינויו של שמעון, אחרון בני חשמונאי, לנשיא ממלכת יהודה העצמאית, שמשמיע בפני העולם את האידיאולוגיה הלאומית – לא הדתית! – הנודעת: "לא ארץ נָכריה לקחנו ולא ברכוש נָכרים מָשָלְנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו, כאשר היתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו."

ניצחון החשמונאים, שמאחד גם אלפיים שנה אחר דעיכתו את כל הנמצאים על הרצף היהודי, מעורר בעייה אידיאולוגית בציבור החרדי. כל החרדים, מהסאטמרים דרך החב"דניקים ועד הליטאים בעלי ה'השקאפע', מאוחדים באמירת הלל במשך שמונת ימי חנוכה, כמעשה הודייה על הקמת המדינה היהודית החשמונאית, אך נמנעים מלתרום לריבונו של עולם שתי דקות בשבוע לאמירת תפילת הודייה על ניסיו שהקימו את מדינת ישראל – המדינה היהודית הראשונה מאז מדינת החשמונאים (למעט תקופות קצרות במרד הגדול ומרד בר כוכבא). גם בזמננו טוב להודות לה' "על ניסיך ועל נפלאותיך"? – מה פתאום? זה לא בבית ספרנו.

איך חיים עם האבסורד הזה? התשובה הסטנדרטית היא, שניצחונם של החשמונאים היה דתי בלבד, על מזימות "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונן," ולא לאומי. אלא שזוהי, במקרה הטוב, טענה דמגוגית מכחישת המציאות ומכחישת הרמב"ם, שקבע כי אמירת ההודייה היא גם על כך ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה."

הציבור האולטרה-אורתודוקסי בארץ ובעולם, שעויין את היוזמה הציונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, משתמש באמתלות שווא לנמק את עויינותו: המדינה הציונית 'עולה בחומה', פוגעת באיסור התגרות באומות, מחישה את קץ התלאות מבלי להמתין לימי המשיח. לא מתאים להם העקרון הציוני הבסיסי, שעל האומה ליטול גורלה בידי עצמה. מזל שהחשמונאים לא נתנו דעתם על תואנות אלה. הם כן נטלו את גורלם בידיהם. הם כן עלו בחומה. הם לא חששו להתגרות באומות. האקטיביזם שלהם (ברוח הציונות המודרנית) מנוגד בתכלית לתפיסה הגלותית הפאסיבית, של שב ואל תעשה. הם כן האמינו שעל עם ישראל ליטול גורלו  בידיו בעת צרה, ולא להמתין בחיבוק ידיים לבוא הנס. החשמונאים היו הרבה יותר קרובים לתפיסה הציונית מזו שאימצו החרדים. החשמונאים הוכיחו בעליל, שהקב"ה מחולל נסים ונפלאות – רק כשבני עמו עוזרים לעצמם. את העיקרון הזה למדנו כבר על שפת ים סוף, שם ננזף משה רבינו על התעסקותו בתפילה במקום לעשות מעשה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי?! דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ." הפרדוקס החרדי מסתדר עם הלל והודיה על נס הקמת המדינה היהודית לפני למעלה מאלפיים שנה, אבל לא עם נס הקמת המדינה היהודית לפני 73 שנה. לזכות המתנכרים רק ייאמר, שנתקיים בהם מאמר חז"ל, שאין בעל הנס מכיר בניסו. ממש כמו בימי החשמונאים. הגמרא עצמה מעידה שרק "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה." אז יש עוד סיכוי... ההתעלמות מניסי זמננו, מקורה מן הסתם בתחלואי הגלות. כמאמר החכם: יותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות קשה להוציא את הגלות מישראל. חרפת הגלות האיומה דוחקת בתועים יראי שמיים, שבשמונת ימי החנוכה נושאים תפילות הודייה על הקמת מדינה יהודית לפני אלפיים שנה, אך מסרבים להכיר בניסי הקמתה וקיומה של המדינה היהודית בת זמננו, המתרחשים לנגד עינינו ממש.

מנחם רהט

* * *

מדוע נעלמו הקלמנטינות הקטנות ודקות הקליפה של פעם, הלא את אלה של היום אי אפשר לאכול!

מי אחראי לביזיון הזה?

* * *

שמאי גולן

סופר היידיש דוד ברגלסון

וזיקתו לספרות העברית

לזיכרו של שמאי גולן, שנפטר לפני ארבע שנים, יומיים לפני חג החנוכה וחסרונו ניכר כל יום. ובמלאת כמעט 70 שנה לרצח הסופרים ואנשי הרוח היהודים בברית המועצות בפקודתו של סטאלין נגד התרבות היהודית.

ארנה גולן

שמאי גולן, 1933-2017. מתוך ויקיפדיה.

א. ברגלסון הסופר שנרצח

בשנת 1952, בעת המסע הרצחני הסטאליני נגד התרבות היהודית, עם הוצאתם להורג של סופרים ואנשי רוח יהודיים בברית-המועצות, לאחר שהתענו במאסר למעלה משנתיים, נרצח אף הסופר דוד ברגלסון. בכך נסתם מעיין יצירתו של אחד הפרוזאיקונים הגדולים שקמו לספרות יידיש. בן 68 היה בהירצחו, וליווה בנאמנות ביצירותיו את יהדות רוסיה מימי המהפכה הראשונה ב-1905 ועד המהפכה הבולשביקית, והמשיך ויצר עד אחרי מלחמת העולם השנייה – עד מותו.

יליד אוכרימובו בפלך קייב שבאוקראינה, הושפע עמוקות מן הנוף של סביבתו אותו הוא העלה ברבות מיצירותיו. בדומה לגיבורים ספרותיים רבים באותה עת, ביניהם אלו של א.נ. גנסין וי.ח. ברנר, כותבי העברית, נתונים אף גיבורי ברגלסון במשבר נפשי עמוק. לכאורה מציע ברגלסון פתרון למשבר – המהפכה הבולשביקית. אולם המשטר הקומוניסטי-טוטליטרי שקם ברוסיה, כידוע, כפה על האמנים לא רק את נושאי כתיבתם כי אם אף את דרכי המבע. וכך אנו מוצאים את ברגלסון האמן בנסיגה יצירתית. גיבוריו מתחלקים עתה ל"לבנים" ו"שחורים", כגון ביצירתו "אנשי בירוביג'אן". ביצירה זו האבות הם הריאקציונרים, הסוחרים והסרסורים שחובה לעוקרם מן השורש, ואילו הבנים הם המהפכנים הטהורים הנאבקים וגוברים על כוחות "השחור".

אולם בימי מלחמת העולם השנייה ובשנים הראשונות אחריה, כאשר המשטר הקומוניסטי הירפה ממלחמתו בלאומיות היהודית, חוזר ברגלסון אל האמת הספרותית שלו ואל תיאור גיבוריו היהודיים במלאותם הרב-גונית. הוא אף כותב יצירות שיש בהן משום רהביליטציה לדור האבות של ערב המהפכה, וכן כותב הוא סיפורים היסטוריים שיש בהם כמיהה לזהות לאומית יהודית עצמאית. באותן שנים ראו אור "הנסיך ראובני", "היה לילה ויהי בוקר", "לא אמות כי אחיה" (המחזה הועלה על ידי "הבימה" בשנת 1944). בכל אלה עוברת נימה של צער על העם היהודי הנרדף, והמצפה לגאולה כי תבוא. בתיאוריו עתה את היהודים החיים בברית המועצות, הוא שם בפיהם דברי חרטה והצטדקות על כי התכחשו לבני-עמם וניתקו את עצמם מאבותיהם. בסיפוריו החדשים מחפשים ניצולי השואה את השרידים מבני-משפחותיהם, את שורשי העבר, וממילא האבות הזקנים אינם מתוארים עוד כריאקציונרים חשוכים. אנו חשים ביצירות אלו כמיהה גדולה אל היהדות כאל עם מפואר שלבניו אין עוד מה להתבייש בו. הקורא העברי יכול להתוודע אל מיטב יצירתו של ברגלסון דרך שני כרכי הסיפורים שלו, שראו אור בראשית שנות ה-60 בתרגומו של ד.ב. מלכין (1). הקבצים, המכילים את מיטב יצירתו, כוללים אותם סיפורים שנכתבו לפני המהפכה הבולשביקית, ומתארים את חיי היהודים ב"תחום המושב". והנושאים דומים מאוד לאלו שהועלו בספרות העברית באותה עת. כדי להבין תופעה זו, מן הראוי לעמוד על התמורות שחלו בחברה היהודית בשנים ההן. תמורות שהשפיעו על חייו של כל יהודי.

החברה היהודית בסוף המאה הי"ט

שלהי המאה הי"ט וראשית המאה העשרים, עד סיומה של מלחמת העולם הראשונה, הם תקופה רבת תהפוכות בחברה היהודית ברחבי רוסיה. חברה זו, אשר עד לפרעות של שנות ה-80 עדיין ברובה היתה נעולה בפני רוח ההשכלה (ואף של החסידות!) – מתחילה עתה להתפורר. התיעוש והאורבניזציה, המביאות לנדידה אל הערים הגדולות, הופכות את קיבוצי היהודים, שהיו נתונים עד עתה למרותם של ראשי הקהילה ומקורביהם, לפרולטרים בעלי הכרה מעמדית. תהליך זה מושפע, כמובן, אף מן התנועות המהפכניות הרווחות שם באותו זמן. אך שינוי זה בחברה אף מביא לעלייתם לגדולה של מעמדות חדשים – מעמד ה"נובורישים", אותם בורים ועמי ארצות, שהצליחו לצבור כסף במסחר ואף על ידי נישולם מפרנסותיהם של קודמיהם היהודים, כגון חוכרי אחוזות, בתי-מרזח וטחנות קמח. עשירים חדשים אלה, עם צבירת הונם, מנסים אף לצבור ייחוס משפחתי. בעזרת כספם הם מתחתנים במשפחות בעלות ייחוס אשר ירדו מנכסיהן. ה"יורדים" עדיין מנסים לשמור על הופעה חיצונית מכובדת, אך למעשה מחפה הופעתם "האצילית" העלובה על העוני המרוד.

תופעה נוספת גוברת באותן שנים כתוצאה מן הפרעות ומן המצוקה הכלכלית: קיבוצי יהודים נעקרים מאותם מקומות בהם התגוררו במשך עשרות ומאות בשנים ומתחילים לנדוד לאמריקה, בעיקר לארצות הברית של אמריקה. עד מלחמת העולם הראשונה מהגרים אל מעבר לים כשניים וחצי מיליון יהודים. רבים אחרים, כאמור, נודדים מן הכפרים אל הערים הן בתוקף צווי גירוש, והן בחיפוש אחרי פרנסה. תהליכים אלה הביאו להתפוררותה של המשפחה היהודית ואף לשבירת המסורת היהודית. אך לא תמיד יכלו התכנים החדשים למלא את חסרונם של הישנים. צעירים רבים נתפסים להלך-הרוח המהפכני, ומקווים שהמהפכה תביא גאולה אף ליהודי. עם זאת מתגלים צעירים יהודים המתאכזבים מיחסם של המהפכנים הגויים אל עמיתיהם היהודים. הם רואים ביהודים זרים לא-רצויים שאסור להפקיד בידיהם את ענייני המהפכה. הצעירים היהודים המאוכזבים, חלקם פונים אל התנועה הציונית, כגון מ.ל. לילינבלום. אחרים מנסים לשוב אל בית-אבא, אך נוכחים לדעת כי הרחיקו לכת ואינם יכולים לשוב עוד אל העולם הישן, ויש ביניהם שנתפסו לאידיאולוגיה הניהיליסטית ("סאניניזם").

דוד ברגלסון ובנו לוי (לב). מתוך ויקיפדיה.

על כל אותם נושאים מרבים לכתוב הסופרים העברים באותה עת, החל בסופרי "חיבת ציון" ואילך, כגון אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ ("כח העשיר"), ש. בן-ציון ("מעבר לחיים"), ועד ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין, ברקוביץ, ויעקב רבינוביץ (בקובץ סיפוריו "אור ואד") – ואף דוד ברגלסון, שאיננו סופר הכותב בעברית כי אם ביידיש, מתאר נושאים אלה.

ב. "נובורישים" יהודים

אחד מסיפוריו הראשונים של ברגלסון הוא "החרש". תוכנו של הסיפור ניתן לסכם במשפטים בודדים: היהודי החרש ובתו היפה אסתר, עובדים אצל ה"פר" בעל טחנת הקמח. החרש עובד בטחנה ואילו בתו עוזרת במטבח. אך ה"פר" ובנו מנדל מביאים כלייה על שתי הנפשות הטובות האלה: על הבת, בגלל חיזוריו הגסים והלא-רצויים של הבן – חיזורים הגורמים להתאבדותה, ואילו עם מותה חרב גם עולמו של אביה בעל המום. לעומת זאת ביתו של ה"פר" אינו נפגע ואף ממשיך לשגשג. הסיפור הוא בעל מסר סוציאלי-דידקטי שבסיומו מוסר השכל. ויש הטוענים, כי בכתיבתו זו הושפע מסיפוריו הידועים של י.ל. פרץ, כגון "בונצ'ה שווייג" ("בונצ'ה שתוק"). המבקרת מימי פינזאן מצביעה על משמעותו הסימבולית של הסיפור: החרש מסמל את העם היהודי המתענה תחת עולם של ה"נובורישים" דוגמת ה"פר" ובנו, ואין הם יכולים להתקומם כנגד העוול. כאשר החרש מחליט לנקום את מותה של בתו, מתגלה נקמתו כעלובה ביותר. הוא שוחט את פרתה של השכנה הענייה, ואינו פוגע באשמים האמיתיים.

"החרש" הוא אחד הסיפורים המועטים ביצירתו של ברגלסון שלפני-המהפכה, העוסק בבעיות חברתיות מזווית ראיה דידקטית. אך כבר בסיפור זה מוצאים אנו מסממני הגדולה בכתיבתו, ומן המוטיבים המרכזיים ביצירותיו בעתיד. אלה יבואו לביטוי מלא ביצירותיו החשובות, כגון ב"ככלות הכל" וב"שפל": הצעיר היהודי שאינו מוצא מנוח לנפשו, המחפש התמידי שאינו יודע מה הוא מחפש, דמויות רב-גוניות וחד-פעמיות. לצידם של אלה יבואו לביטוי הנופים העצובים הסתוויים של בין השמשות, והקינה החרישית: "שמיים אוויליים-עצבותיים פרצפו העוויות משונות ובכו מדי השקיפם על פני האדמה הרטובה השחורה, נשאו קינה כביכול, על גוסס: אוי ואבוי לנו... עד אן הגעת."

ברוב יצירותיו, החל משנת 1909, היא השנה בה מופיע לראשונה בדפוס מפרי עטו, ועד למהפכה הבולשביקית, מתאר ברגלסון את העיירה היהודית ושקיעתה. במושג "עיירה" הכוונה למשמעות הנרחבת, הכוללת את האדם והנוף. בתמצות מופיעים נושאים אלה בשני סיפורים קצרים: "ראש השנה" ו"יורדים". ואם כי הראשון סכימאטי יותר, הרי דווקא משום כך מציג הוא את הבעיה במלוא חריפותה: העיירה  מיסטיפקה  מתרוקנת מיושביה היהודיים, וכבר לא נותרו בה אף לא מניין גברים לתפילה בציבור. הפונדק של האלמנה נשרף אף הוא, ושריפתו מסמלת את כיליונה המוחלט של העיירה היהודית. מאבקה של האלמנה למען הקמתו מחדש של הפונדק אינו אלא מאבקם של הנותרים להמשיך ולהיאחז במקום. ואף כי עולה בידי האלמנה לאסוף סכום כסף שיספיק כדי לבנות מחדש את הפונדק, היא בכל זאת נוטשת הכול ונוסעת לאמריקה. היסודות הערומים של הפונדק נותרים כמצבה חיה לחיים שכלו. אף הפנקסן של העיירה מדרבן את היהודים להגר, אם כי בדבריו  נשמעת  גם נימה של צער וחרטה.

אם ב"ראש השנה" באה לביטוי העקירה הפיזית, הרי בסיפור "יורדים" מודגשת הירידה הרוחנית, וזו גרועה מקודמתה, כי היא מביאה לניוון פיזי ורוחני גם יחד. ר' קלמן פוזיס הזקן, העיוור כבר שתים-עשרה שנה, ירד מנכסיו, ועתה הוא מתגורר עם שתי בנותיו בביתו הגדול והמוזנח. "נרקבים בבית זה בלי תכריכים," חושבת הבת. חוסר המוצא מודגש היטב לא רק בתוכנו של הסיפור כי אם אף במבנהו: הסיפור בנוי כמעגל שראשיתו תיאור הבית אותו מנקה הבת צביה המצפה לשינוי כלשהו בחייה, ואף סיומו כך: "בקיץ בשנה הבאה - - - תסתובב שוב צביה - - - ותעסוק עקשנית בניקוי כל החדרים." הבית והשוכנים בו משולים לבריכה של מי-מדמנה מכוסה ירוקת, שרק מדי פעם, כאשר תיזרק לתוכה אבן, יתגלה שינוי כלשהו.

נסיעתה של הבת אל אחיה, או הפגישה הנרגשת של האב העיוור ובנותיו עם האח העשיר החולף ברכבת האכספרס (מן התיאורים הנפלאים אצל ברגלסון). חוסר היכולת של גיבורי הסיפור לסייע לעצמם, בא לביטוי בשיחות הנשנות וחוזרות בין קלמן פוזיס לבין ר' יקותיאל בראשית הסיפור ובסיומו: "היה היו אי-אז שנים, אה, יקותיאל?" "היו, ר' קלמן". "וחלפו, יקותיאל, אה? חלפו כצל עובר." "עורבא פרח, ר' קלמן."

אותה "ירידה", שמצד אחד היא כורח טבעי הנובע מעצם חילופי הדורות, הרי מצד שני היא תוצאה של תהליך היסטורי העובר על היהודים  כולם. נושא ה"ירידה" מופיע בוואריאציות שונות בסיפורים "ליד התחנה" (בייניש רובינשטין), "בעיר מגושמת" (אלישע), "ככלות הכול" (גדליה הורוויץ). לא כל "היורדים" ממשיכים בחיי ניוון כמו פוזיס. רובינשטין, אפילו לאחר צאתו מבית האסורים מנסה כוחו שנית, ואילו אלישע – נכדו של מלך-גוי, נלחם נגד גורלו עד לרגע האחרון בו הוא נהרג בידי הקצבים בני עמו. גסיסתו של גדליה הורויץ היא איטית, אך בלתי נמנעת, כשיחד עמו כלים גם נכסיו. את מקומם של ה"יורדים" תופסים ה"עולים", המנסים לחקות את אורח חייהם של קודמיהם, אולם "נובורישיותם" ניכרת בדרך התנהגותם.

ג. הגיבורים ה"תלושים"

ברגלסון מקדיש מקום נרחב ביצירתו להעלאת דמויות של צעירים יהודים, שלא מצאו את מקומם לא בחברה היהודית ולא בחברה של הגויים. בתולדות הספרות העברית הם אף זכו לכינוי מיוחד – "תלושים". מבין שלושה סוגי "תלושים" שפרופ' ש. הלקין  מונה  בסיפורת העברית, רשאים אנו לצרף את גיבורי ברגלסון אל הסוג השלישי. "כאן מופיע לפנינו סוג אדם הנמצא, שלא מדעת (ובהרבה מקרים מדעת), לאחר ייאוש מעולמו של האדם. והוא מסתגר בתוך נפשו---" אומר פרופ' הלקין בהתייחסו אל גיבורי הסופר העברי בן-דורו של ברגלסון – א.נ. גנסין, והמקבילים לו בספרות אירופה. אבל "אין זאת אומרת שהגיבור כאילו חי רק חיים אגוצנטריים." שהרי הוא חי בטבע ובקרב נפשות אחרות ובתוך סביבה חברתית מגובשת," אך "הכול ניתן כאילו הדברים מתהווים ב'קאמרה אובסקורה' --- הכול חי בתוך הגיבור, כאילו הכול קבור בנפש הגיבור---"

 ואכן, רבים מקווי האופי הללו שזורים בדמויותיו של ברגלסון, וניכרת בהם התכונה העיקרית: חוסר קומוניקציה עם הסביבה בה הם חיים, עם ההורים, עם ידידי נעוריהם, ואף עם בני המין השני המיועדים מטבע בריאתם להשלים את החולייה החסרה במעגל הביולוגי. לעיתים אי-מציאת הקשר עם הסובב אותם מביאה לבריחה מן הבית, שפירושה אף בריחה מפני עצמם, מפני השיממון שבקרבם. אך כיוון שהשיממון אינו פועל-יוצא מן השיעמום כביכול בבית, אלא הוא נובע מליבו של הגיבור, ממילא אין הגיבור מוצא סיפוק אף מעזיבתו את ביתו ומנדודיו בניכר. כי חוסר המגע האנושי עומד בעינו אף הרחק מן הבית. הגיבור מכיר בעובדה אכזרית זו, ועתה לא נותר לו אלא לנסות לשוב הביתה – שיבה שאין עימה מרפא, או להמשיך ולכלות את ימיו בניכר. חלק מגיבורים אלה, בהיווכחם בפחד המקנן בהם מפני הבדידות הנותרת בעינה גם בהיותם בתוך החברה, ובחוסר המוצא, שמים קץ לחייהם.

ביצירתו הבשלה של ברגלסון "שפל" בא לביטוי הנושא המרכזי החוזר ברבים מסיפוריו: העיירה בשיממונה ובשקיעתה. "ברחוב החשוך עמד ריחם של מבול רטוב ושל פהק," והגיבור בתלישותו – מלך, שעקר מעיירת-הולדתו והגיע אל שיממון חדש. תולדות חייו של מלך בבריחתו מביתו ובחיפושיו אחרי האמת בכרך הגדול, אופיינית לצעירים רבים באותה תקופה. בעיר הוא מצטרף לתנועה המהפכנית, נתפס בידי השלטונות, מגורש לסיביר, בורח משם, מסתתר, עד שמגיע לעיירה החדשה. הוא פותח שם בית-מרקחת, סמל לרצונו לרפא אנשים, שהרי ייעודו לגאול את האדם, אך סופו שמרעיל את עצמו. במותו מבקש הוא למחות כנגד חיי השיממון.

ידידו חיים-משה, (שהוא הפן האחר של מלך, "הוא, חיים-משה, ומלך אינם, לאמיתו של דבר אלא איש אחד") – מגיע לעיירה לכאורה לחסל את עסקיו של ידידו המת מלך, אך למעשה מבקש המחבר לרמוז מה היה עולה בגורלו של מלך לולא התאבד. חיים-משה מקנא בסתר ליבו בידידו האמיץ שעשה את המעשה הקיצוני. חוש סמוי מובילו לבקר באותם בתים בהם שהה מלך, הוא מכיר את אותן הנערות, את חוה פויזנר, את אתל הסטודנטית, ואת חנקה שאף מתאהבת בו.

בשני פנים אלו בדמות אחת, הנמצאת על סף ייאוש מן החיים, מתרכזות הבעיות של הגיבור התלוש. מלך מת מתוך צער על אימו שנותרה גלמודה בעיירת הולדתו, וצער על חיי-עצמו שלא עלו יפה: "ולא יצא מזה כלום ונשארה השאלה 'ובכן מה?'" – הרי זו אותה השאלה ה"פייארברגית" המובהקת "לאן?" – המוכרת היטב בספרות העברית החדשה, ובשינויים קלים צפה ועולה אצל רוב גיבוריו של ברגלסון, כשם שהיא עולה אצל גיבוריהם של ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין, וסופרים עברים אחרים בני אותה תקופה.

מלך הוא גיבור חיובי שדן לכף זכות כל אדם, אולם עם עצמו החמיר מאוד, על כן שם קץ לחייו. לעומתו, בן דמותו חיים-משה נוטר טינה למלך על שנטש את העולם בשקט, בלי "טריקה בדלת", אך גם מקנא בו ומתמלא שנאה עצמית, מפני שממשיך בדרכי אביו "מקלל בדיוק כפי שאביו היה מקלל," ובמקום "למשוך את עצמו בשערותיו שלו אל-על ולעלות בעמוד אש" הוא בוחר בדרך של המשך החיים. עתיד הוא לשוב העירה, וללמד גימנזיסטים מתימטיקה בניגון הישן של פרקי אבות. ברגלסון רומז, כי אמנם מלך הוא הדמות ההירואית, אולם רוב האנשים סופם כשל חיים-משה: ממשיכים וחיים ושונאים את עצמם.

אל הגלריה של דמויות אלו מצטרפת מירה'לה גיבורת הרומן "ככלות הכול". אביה גדליה הורוויץ ירד מנכסיו ומת, ואילו בתו ממשיכה ומסתובבת בעולמנו ללא מטרה. אף-על-פי שהיא יפה, ובחורים מתאהבים בה, אין ביכולתה לתרום לאושרו של הזולת. היא מטיילת עם הסטודנט החיגר ליפקיס רק כדי להכעיס את ולוול בורנס ה"נובוריש" גס הרוח לו החזירה את "התנאים". כי כשהיא מהרהרת בנישואיה שבה וצפה בליבה השאלה: מה תעשה בבעלה במשך כל שנות חייה. וכשהיא נישאת לאדם שלישי, בורחת היא אף ממנו מבלי שאיש יבין את מעשיה. בני העיירה רואים בה "אגואיסטית", "קפריזית", מפונקת ומאוהבת בעצמה עד כדי כך ש"אינה מסוגלת להקדיש מחשבה לזולת." אולם בליבה חשה מירה'לה "ריקות של חולין בה גוססים חייה." מכאן אף ראייתה "המלנכולית" את האנשים שהם "זקנים מדי ופקחים מדי למען יוכלו להמשיך בחיים."

עם זאת מירה'לה, בדומה למלך ולחיים-משה, היא דמות מודעת לעצמה, המכירה במגרעותיה, מכאן אף נובע מצבה הטרגי. וכך היא כותבת אחרי שהתאכזבה מן החיים בעיר הגדולה: "כבר נושרים עלים צהובים מן העצים וכן בלבבי - - - אני חיה את הסתיו שלי - - - ואביב לא היה לי מעודי - - -"

אף המשורר הרץ, בו מתאהבת מירה'לה ומקווה שהוא יגאל אותה מבדידותה, "תלוש" אף  הוא, מתרוצץ ברחבי העולם, וכותב לה: "ומשלא נשאר עוד דבר בשק הקרוע שעל כתפי, השלכתי גם אותו ועמדתי להתבונן בי בעצמי ובסובב אותי - - - האם יש לי תקווה, שלי לעצמי יהיה עוד אי-פעם צורך בי?"

בודדים בחייהם אף הגיבורים האחרים באותה יצירה: המיילדת שץ המביאה, לכאורה, חיים חדשים לעולם, נתן הלר המנסה להוציא לאור עיתון ואינו מצליח, והוא גם בטוח, שאף אם יעלה בידו לא יישא מפעלו פרי. לעומת דמויות אלו מתאר ברגלסון צעירים "תלושים" שאינם מודעים למתחולל בנפשם. הם תועים במקומות זרים, שקועים בעצלות פיזית ורוחנית: הסטודנט בורמן, שהפך במקרה לרב-מטעם ("בעיר מגושמת"), "מנמנם גם בהליכה," וכל הזמן דומה כשקוע במעבר. אף אייזיק הסטודנט ("קיץ אחד") מתהלך בנוף הקייצי חסר-אונים ואינו מעז להתקרב אל באסי היפה, הנישאת בסוף למהנדס, ואילו הוא נותר בבדידותו.

שמאי גולן

המשך והרחבה על זיקתו של ברגלסון לספרות העברית – ראה בספר שבו כונסו מאמריו של שמאי גולן: "מסעותיי עם ספרים", הוצאת אסטרולוג. 2005, 462 עמ'.

* * *

פנינה פרנקל

הילד ממול

מתוך ספרהּ החדש "חלומות של סוף הלילה"

אֲנִי קוֹרֵאת עֲדַיִן בִּשְׁמוֹ בַּלֵּילוֹת

חֵלֶק מִמֶּנּוּ שָׁמוּר בִּי בַּמָּקוֹם הַקָּבוּעַ.

אֲנִי מְגַלָּה אוֹתוֹ עוֹקֵב אַחֲרַי, וּמַזְמִינָה אוֹתוֹ

לָשֶׁבֶת אִתִּי בַּגִּנָּה הָאֲחוֹרִית מֵאֲחוֹרֵי

עֵץ הָאִזְדָּרֶכֶת.

"תִּרְאֶה," אֲנִי אוֹמֶרֶת,

"אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ." "זֶה אַתָּה אֶצְלִי כָּל הַזְּמַן.

אַל תִּלְחַץ עָלַי אֲנִי לֹא בְּטוּחָה

וּצְרִיכָה לִבְחֹר."

גַּרְנוּ בְּ"שִׁכּוּן עַמִּידָר"

בְּדִירוֹת מַקְבִּילוֹת בְּקוֹמַת קַרְקַע

חַלּוֹנִי הָיָה מוּל הַדֶּלֶת שֶׁלָּהֶם וְהוּא הָיָה

מֵצִיץ בִּי כָּל בֹּקֶר, כָּךְ יָדַע אוֹתִי

וְהָיָה יוֹצֵא לִקְרָאתִי

כָּל עֶרֶב.

לְיָמִים, עָזַבְתִּי אֶת הַמָּקוֹם,

אֲבָל בְּכָל בֹּקֶר, כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת,

הוּא עֲדַיִן שָׁם.

* * *

מרדכי נאור

ספר חדש: "48 שעות ביממה – ספירת מלאי"

ד"ר מרדכי נאור הוא מן הבולטים בחוקרי ארץ ישראל, העם היהודי והתקשורת הישראלית. טווח היצירה שלו משתרע על פני קרוב לשבעה עשורים (מאז 1953).

בעברו היה איש תקשורת בעיתונות הכתובה והמשודרת, מפקד גלי צה"ל, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב וראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית בית ברל.

לאחרונה הופיע ספרו "48 שעות ביממה – ספירת מלאי", הכולל למעלה מ-1000 כותרים: ספרים (כתיבה), ספרים (עריכה), מאמרים בספרים ובכתבי עת, פרסומים בעיתונים ובאינטרנט, ושורה ארוכה של פרסומים בנושאים כמו קורותיהם של עיתונאים, פרקי נתן אלתרמן, רשימת תוכניות רדיו וטלוויזיה, סרטי וידאו ו"כתבו עליו בעיתון".

את הספר, היכול לסייע ללא ספק, למורים, מרצים, מורי דרך, סטודנטים ולכל מי שמתעניין בתולדות הארץ, העם והתקשורת הישראלית, ניתן להשיג בהקשת הכתובת:

http://nogago.co.il/naor

[דבר המפרסם]

* * *

יוסף אורן

נקמת המוּבסים באדמירל המגלומן

עיון ברומאן החדש של יובל שמעוני

"מבעד לקרקעית השקופה"

הרומאן "מבעד לקרקעית השקופה" (הוצ' עם עובד / ספריה לעם 2021, 430 עמ') הוא רומאן היסטורי, המספר על ארבע ההפלגות של כריסטופר קולוּמבוס באוקיינוס האטלנטי – שלוש הראשונות בסוף המאה ה-15 והרביעית בתחילת המאה ה-16 – שבמהלכן גילה את יבשת אמריקה. בצאתו להפלגה המסוכנת והנועזת הראשונה הניח קולומבוס, שאין יבשה כלשהי במרחב המים האדיר שמשתרע בין מערבה של יבשת אירופה (ספרד ופורטוגל) לבין מזרחה של יבשת אסיה (סין,יפן והודו), ולכן קיווה, שאם יסיים את ההפלגה בהצלחה, יגלה נתיב קצר וריווחי יותר אל אותן ארצות עשירות מהנתיב הארוך אליהן סביב יבשת אפריקה שאז היה כבר ידוע ליורדי-הים.

אירועי ההפלגה ההיא, וגם של שלוש ההפלגות הנוספות, מסופרים מפי שני מספרים שונים. בחלק הראשון מופעל מספר יודע-כל, מהימן ואובייקטיבי, המספר על שתי הפלגות הראשונות (זו משנת 1492 וזו משנת 1493) מנקודת מבטו של נער יהודי בן חמש-עשרה, טוביאס קאסארס. בנוסף לכך מורחב הסיפור לקורות-חייו של הגיבור הזה בטרם התגנב לספינתו של קולומבוס, ולאירועי חייו ביבשת החדשה אחרי שעזב את ספינתו של קולומבוס בסיום ההפלגה השנייה, ולעשרות השנים שבהן המשיך להתגורר באי היספניולה עם אישה אינדיאנית שבה התאהב ובחברתה הזדקן.

בחלק השני מופעל כריסטופר קולומבוס עצמו כמספר-גיבור, המספר מנקודת מבטו, בשנת חייו האחרונה, ב-1506, את סיפורן של כל ארבע ההפלגות שביצע. וגם הוא מוסיף בפרקי הזיכרונות שלו הסברים על מניעיו הגלויים והנסתרים לצאת אליהן, ועל הקשיים שהיו לו עם הצוות הבלתי-מיומן והבלתי-ממושמע בכל אחת מהן. בפרקי זיכרונות אלה, שאותם הוא מנסח כמכתבים שהוא מייעד אותם להישלח אל המלך פרדיננד בויאַדוֹליד כדי לשכנעו לממן עבורו הפלגה חמישית, הוא מזכיר מדי-פעם את נער-הסיפון טוביאס שהיה משרתו בשתי ההפלגות הראשונות.

גיוון זה בנקודות המבט, שמהן מסופר הגילוי של יבשת אמריקה בסוף המאה החמש-עשרה, איננו הישגו היחיד של יובל שמעוני ברומאן ההיסטורי הזה. חשובה ממנו היא גם הצלחתו ברומאן הזה לגלף שתי דמויות ראשיות כה מעניינות מאותה תקופה, כדמויות ארכיטיפיות המבליטות את הכוחות המנוגדים שפועלים בהיסטוריה בכל התקופות שלה: תמיד יהיו בה רוֹדנים ושליטים מפורסמים שיגשימו את שאיפותיהם במעשי אלימות ובמלחמות (כזו היתה שושלת הקוֹלוּמְבּוּסִים, כריסטופר, דייגו ולואיס, בעלילת הרומאן החדש, עלילה המתרחשת בהיסטוריה בתקופת המעבר מימי הביניים לעת החדשה), ותמיד יהיו בה המוני הקורבנות התמימים שישלמו בדמם ובחייהם על שיגעון הגדלות של הרודנים (כמו שושלת הפוֹליאָקוֹבים, איליה, נחמן ואמנון, שהיו הקורבנות של ההיסטוריה בעלילת "קו המלח", עלילה שהתרחשה במאה השנים של המאה הקודמת).

בכפל תפקידם של שני הגיבורים ברומאן "מבעד לקרקעית השקופה" הן כדמויות בנות תקופתן והן כדמויות ארכיטיפיות המעידות בטבען ובמעשיהן על כל התקופות, הצליח יובל שמעוני לבטא את השקפתו הביקורתית הנחרצת על כך שכל הישג של ההיסטוריה, באחת מהתקופות במניינה, היה מוכתם בדמם של בני-אנוש במלחמות מקומיות, אזורית ועולמיות בלתי-פוסקות מסיבות אֶתניות, דתיות, אידיאולוגיות וכלכליות.

הקשר בין שני הרומאנים ההיסטוריים

את המסקנה הזו על הנושא שמעסיק את יובל שמעוני בכל ספריו ביטאתי בפסקת הסיכום הבאה, שבה סיימתי את מסת הביקורת שלי על "קו המלח", ספרו הקודם משנת 2014: "אחרי שני הספרים של החטיבה הראשונה, 'מְעוּף היונה' ו'חדר', פתח יובל שמעוני ברומאן 'קו המלח' חטיבה חדשה ביצירתו, שבה פרץ אל היקף נושאי חדש, ההיקף העל-דורי, ואל עומק רעיוני נועז יותר, עומק ההתבוננות בהשפעת אירועי ההיסטוריה בכל תקופה על האדם ועל ערכיו. ספריו הבאים של יובל שמעוני ודאי יבססו את הקביעה הזו על התפתחות יצירתו בעתיד." (הציטוט הוא ממסת מבוא על יצירתו של יובל שמעוני, שכללתי בספרי החדש, "מן המסד ועד הטפחות", שהועלה השנה בשלמותו לאתר "פרויקט בן יהודה").

כלומר: אחרי ששירטט ב"קו המלח" את הדיוקן של ההיסטוריה של המאה העשרים, היה צפוי שיובל שמעוני יבחר תקופה מדגימה נוספת, מאחת המאות הקודמות, כדי לבסס על אירועיה את מסקנתו על היסטוריה, כפי שהשתמעה מפי שלושת גיבורי הרומאן "קו המלח" (איליה פוליאקוב, בנו נחמן פוליאקוב ונכדו אמנון פולג): "פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם." (שם, עמ' 308). מסקנה זו אומרת, שאם בוחנים באמות-מידה מוסריות וערכיות כל אירוע גדול ומהפכני שהתרחש בעבר לאנושות, באחת מהתקופות הקודמות בתולדותיה, וגילוי יבשת אמריקה הוא ללא-ספק אירוע מסדר גודל כזה, אפשר להיווכח שהישגיו נחקקו בדמם של בני-אדם נגזלים, מְעוּנים ונרצחים.

משום כך, כדי לבסס את השקפתו הפסימית והעל-תקופתית על ההיסטוריה, בחר יובל שמעוני להתרכז ברומאן "מבעד לקרקעית השקופה" בתקופה מוקדמת בארבע מאות שנה מהתקופה שבה התרכז ברומאן "קו המלח", ומשום כך גם גילף בו שתי דמויות ארכיטיפיות ומנוגדות בטבען ובפעולתן. ואכן, מעלילת הרומאן הזה משתמעת המסקנה הבאה על הישגו של קולומבוס: מאחר שגילוי יבשת אמריקה, בסוף המאה החמש-עשרה, המיט כלייה פיזית ורוחנית על אוכלוסיית הילידים המקומית, האינדיאנים, הוא איננו אירוע שיכול להיחשב ברצף הדורות כהישג הומניסטי שהגשים את חזון הקידמה והנאורות. גילוי היבשת הזו אמנם העשיר את המידע הגיאוגרפי על כדור הארץ וגם קידם לספרד אפשרויות כלכליות חדשות, אך בה-בעת גם צמצם את הסיכוי להגשים את חזונם של נביאי עם ישראל על שלום עולמי. בכך אישר הרומאן הזה פעם נוספת את המסקנה שהשתמעה מ"קו המלח": "פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם."

שתי דמויות ארכיטיפיות

דמותו של קולומבוס מבוססת, כמובן, רק בקוויה הכלליים על המידע שהשתמר בהיסטוריה עליו, ואילו יובל שמעוני העניק לו ברומאן קווי-אופי רבים ומובהקים יותר וגם הוסיף מדמיונו אירועים שניתן להסיק מהם על מורכבותו של האדמירל כאדם, בנוסף לתפקיד שהועיד לו כדמות ארכיטיפית שנועדה לייצג את כל העריצים שפעלו לפניו ויפעלו אחריו בהיסטוריה. לעומת זאת הדמות של נער-הסיפון טוביאס קאסארס היא דמות ששמעוני בדה אותה ואת סיפור-חייה מדמיונו, אם כי אין ספק שהיה ודאי נער-סיפון דומה לו בספינה של קולומבוס.

ואשר למכתבים של קולומבוס בחלק השני של הספר – הם כולם פרי דמיונו של יובל שמעוני, כי מעולם לא נכתבו ולא נשלחו אל הנמענים שלהם, אל מלכי ספרד, אם כי באחד ממכתביו האמיתיים ששרדו כתב קולומבוס, שבמהלך מסעותיו תיעד את האירועים הדרמטיים שהתרחשו לו בהם, וגם אטם את הדפים והטמינם בחבית שהצמיד לירכתי ספינתו בקשירה רופפת, כדי שהחבית תגיע באופן כלשהו אל ספרד, אם לא ישלים את שובו לספרד בהצלחה (עמ' 271), אלא שחבית זו לא הגיעה מעולם אל יעדה.

משום שרצה להבליט באמצעות גיבורי הרומאן הזה, כריסטופר קולומבוס וטוביאס קאסארס, את הניגוד העל-תקופתי בין מדכאים למדוכאים, לא הסתפק יובל שמעוני בגילופן כשתי דמויות ארכיטיפיות, דמויות שבנוסף לייחודן העצמי הוטמעה בהן גם היכולת לייצג באופן סמלי את הרודנים המדכאים ואת המדוכאים החלשים בכל התקופות של ההיסטוריה, אלא גם צירף מוטיב בולט ושונה להסברת הביוגרפיה של כל אחד מהם – לאחד הצמיד את מוטיב המים, ולשני הצמיד את מוטיב האש.

סיפור חייו של האדמירל

משני חלקיו של הרומאן "מבעד לקרקעית השקופה" מתברר שאופיו של קולומבוס כרוֹדן התגבש באירוע מכונן שהתרחש לו באחת מהפלגותיו הראשונות בספינה, כאשר היה עדיין ספן פשוט. באותו אירוע ניצל מטביעה על-ידי היאחזות במשוט, אחרי שהספינה שבה הפליג הוטבעה בקרב עם ספינה מוונציה. בן חסותו, טוביאס, "כבר כמה וכמה פעמים שמע את הסיפור, ובכל פעם השתנו כמה מפרטיו. וכשהיה אדמירל מתעורר מבועת בלילות לא נראה שבקלות כזאת צף המשוט ההוא אל ידיו, כנראה היה צריך להיאבק עליו. 'זה הייתי אני או הוא,' מלמל לילה אחד." (עמ' 113).

למלחים בספינתו, רובם פושעים שהעדיפו לצאת להפלגה המסוכנת במקום להיות כלואים עד מותם בבתי הכלא, סיפר קולומבוס, שניסה להציל מלח נוסף שנאחז במשוט, אך "כעבור שעות אחדות כבר לא עמדו לו לאומלל כוחותיו והוא הירפה מן המשוט." (עמ' 261). לעומת זאת חשף באחד מפרקי הזיכרונות, שכתב בשנת חייו האחרונה, ב-1506, גירסה שונה הרומזת, שכנראה הטביע ימאי מבוגר ממנו שנאחז גם הוא באותו משוט (עמ' 398-387), כדי שיוקל עליו לחתור אל החוף ולהינצל. מאז אותו אירוע, הפך האדמירל לאדם אכזר ואנוכי – אדם שכל חייו נאבק בסערות ובגלים ובאלה שהימרו את פיו. גם בשנת חייו האחרונה עדיין התענה בשנתו מחלומות סיוטיים על גלים ענקיים המטלטלים אותו לגבהים ומנחיתים אותו עד לקרקעית הים ועל חיות-ים מיתולוגיות שנוגסות בו ומאיימות להורידו למצולות.

מן המקרה המבעית שחווה אז, גזר קולומבוס את השקפתו על החיים, שאותה השמיע באוזני נער-הסיפון שלו, טוביאס, בהזדמנויות שונות: "כל אדם צריך שיהיה לו בחיים יעד לחתור אליו בכל כוחו עד שישיג אותו." (עמ' 34), כשם שמפרשת הצלתו בעזרת המשוט גזר גם את הכרעתו בדילמה המוסרית שפשעיו הציבו אותו מולה: "לא אהין לומר כי נקי אני מכל פגם, אבל טובה היתה תכליתי, ובטרם חורצים עליי משפט מוטב לשאול מה נעלה על מה: מעשה שלם [כלומר: מוסרי] שתכליתו [תוצאתו] רעה, או מעשה פגום [כלומר: בלתי-מוסרי] שתכליתו [תוצאתו] טובה." (עמ' 286). רק אדם יהיר מסוגל להצדיק בתוצאה המגשימה את שאפתנותו לעושר ולתהילה את ההכרעה שהחזיק בה מבין שתי האפשרויות הללו.

 דבקותו של האדמירל במטרותיו אלה מסבירה את המעשים האכזריים והבלתי מוסריים שנעשו תחת פיקודו. המלחים שרפו את הבקתות של האינדיאנים, ואחרי שתלשו עגילי-זהב מאוזני הנשים, נזמים מאפן ואצעדות מזרועותיהן ומקרסולי רגליהן, אנסו אותן ורצחו את הגברים, או שכבלו את האומללים ומכרו אותם כעבדים. תאור הכחדה של הכפר של פילאר מפיו של האחיין שלה, קָנימָאוֹ (עמ' 151-145), ממחיש את האכזריות שהפעילו הספרדים כלפי הילידים מחמדנות לזהב ("קָאוֹנָה" בלשון השבט טָהינוֹ של פילאר).

הפנאטיות הדתית של האדמירל

את כל מעשיו, ובכללם גם את התעלמותו ממעשי האלימות הקשים שביצעו מלחיו כדי להשיג זהב מן הילידים, הצדיק האדמירל קולומבוס בדבקותו בדת הנוצרית, שבה החזיק בצורתה החזונית: "מהשמיים רצו שאשלים את השליחות שלי. - - ומה הן כל רטינות המלחים לעומת שליחותו, קורי עכביש שמנסים לעכב נשר כביר במעופו, כנפיו העצומות כבר פרושות באוויר, עיניו חדות עד קצה האופק." (עמ' 112). ועל כן הקפיד כל ערב לכרוע ברך ולהתפלל אל ישו ואל מריה "שיעזרו לו למלא את שליחותו הקדושה - - - מרכין את ראשו בכריעתו עד רצפת התא וחובט את מצחו בקרשים גם כשכבר החל מצחו לדמם." (עמ' 110).

מי שהמשיל את עצמו לנשר והביא את דתיותו להקצנה פנאטית כזו, הוא אדם שאינו נרתע משפיכת דמם של בני-אדם אחרים, הנחשבים בעיניו לפראים שלא צריך לכבד את ערכיהם ואת תרבותם. עוד במהלך הפלגתו הראשונה שמע טוביאס, התמים והנפחד, מפי האדמירל אמירות שאז עדיין לא הבין ממש את משמעותם החמורה, כגון: "זו אולי התגלית הגדולה מכולן: לא נופי ארצות רחוקות בקצה האוקיינוס, אלא חשכת התהומות המתגלות בקרובים אליך ובך עצמך. - - - כל המסע הזה, ילד, עם כל היעדים שלו, זה כנראה גם כדי להבין כמה מנוולים הבני-אדם יכולים להיות." (עמ' 24).

ואם בתחילה, כאשר היה זקוק לחסותו של האדמירל כדי לשרוד בספינה, עדיין הוקסם טוביאס מחזונו: שבבוא היום "ייראה האי הזה בשגשוגו: עוד ועוד ערים שייבנו בו ובהן בתי אבן ולא עץ, עוד ועוד מבצרים, וגם קתדרלה תיבנה סוף-סוף עם מגדל פעמונים נישא לשמיים, והמכרות והנחלים יפיקו די זהב למלא בו את קופת הממלכה לקראת היעד החשוב מכולם - - - שהפלגותיו מערבה יממנו את המסע הכביר ביותר - - - אל העיר הקדושה במזרח." (עמ' 66) – הבין עד מהרה את המשמעות האכזרית של ההמלצה שהשמיע האדמירל באוזניו בתחילת ההיכרות ביניהם: "הידיים נועדו לתפוס ולא להרפות, הכי פשוט זה להרפות! אלא שאם אני הייתי מוותר, איפה היינו?" (עמ' 35), ואף למעלה מזה הבין: שקולומבוס הוא מֶגָלומן מסוכן ביותר.

ואכן, באחד מפרקי הזיכרון בחלק השני של הרומאן, גילה קולומבוס שבסיוטיו בלילות הוא עדיין שומע את הקולות הסותרים ששמע אז, כאשר נאחז במשוט: "אומר האחד: הֶרֶף! – והאחֵר: אל תרפה! - - - פעמים זה אֶדֶן-חלון שאני נאחז בו מבחוץ ומתחתיי כל גובהו של מגדל כנסייה אשר כל הנופל ממנו ירוצץ את ראשו באבני המרצפת. ופעמים שום סכנה כזאת אין, לא אדן הוא כי אם משוט, וקלה הנפילה מאוד, כמו אל תוך מים. מי-ים הם אלה, ואינני נופל בין יונים בדרכן ללקט פירורי לחם מאבני המרצפת, כי אם בין דגים, ואין הם נחרדים מנפילתי, להפך, מברכים הם עליה ואת רעבונם ישביעו בבשרי." (עמ' 292).

הסיוט הזה מבהיר, מדוע הוריש האדמירל לבנו, דייגו, את ההוראה לבנות "קתדרלה עם מגדל פעמונים נישא לשמיים" בהיספניולה, עיר השלטון הספרדי באי, והיא הקתדרלה שבנייתה הושלמה לבסוף על-ידי לואיס, נכדו של קולומבוס, שעלה על סבו ברשעותו. אך הפרטים בתמונה סיוטית זו של קולומבוס מעלה בזיכרון גם את סיפורה של הצרפתייה, בספרו הראשון של יובל שמעוני, "מעוף היונה" (1990), שברוב ייאושה מהאיסורים הדתיים שהוטלו עליה בבית הוריה בכפר, התאבדה בקפיצה ממרומי הקתדרלה נוטְרֶה-דם בפריז. איש מהצופים שנקלעו למקום וראו את התרסקותה על המרצפות של הכיכר לא ייחס למעשה שלה את האפשרות שבכך ביטאה המתאבדת מחאה נגד חלקן של הקתדרלות (של כל הדתות) באסונות שפוקדים את האנושות בהיסטוריה.

ההמשכיות הזו בין ספריו מבטאת, לדעתי, את האזהרה של יובל שמעוני מפני הפנאטיזם הדתי המעניק לרודנים את ההצדקה לבצע את מעשיהם הרצחניים בהיסטוריה, ואת תקוותו לתיקון העולם באמצעות פציפיזם חילוני והומניסטי. באגדה "הכֵּס", שכלל בכרך "חֶדֶר" (1999), סימן את ההתרחקות מן הקתדרלות כצעד ראשון להצלת האנושות מן ההתבהמות הממתינה לה בקצה דרכה עד כה.

רק בתחנת חייו האחרונה, כאשר השלים את כתיבת זיכרונותיו ב-1506, הבין האדמירל איזו מפלצת מרושעת טיפח בחובו: "רהב יש בי, וכאשר יגאה ישקיעני תחתיו, אך אחרי-כן שבה תקוותי ועולה, ויכול אני להיאחז בה שוב." (עמ' 274). וגם: "גבה ליבי כל-כך עד שנדרשה משקולת להורידו ארצה," (עמ' 326), "שבתי והזכרתי לעצמי פעם אחר פעם: בוטח אתה יותר מדי בכוחך להשיג כל מאווייך, איים וארצות, חופים ורכסי-הרים, זהב ופנינים, ואילו אדוננו די היה לו בקוציו. ואולם מאוחר מדי הזכרתי כל זאת לעצמי, ועתיד הייתי ליתן דין על כך." (עמ' 341). ואכן, מאוחר מדי הבין, כי רק בעת נפילתו של אדם "מן הפסגה לתהום," בדומה לאדם הנופל "מראש מגדל פעמונים לרחבה אשר תחתיו," הוא מלמד את עצמו מהי ענווה (עמ' 428).

סיפור חייו של טוביאס קאסארס

כפי שמֵי-הים הוצמדו לאדמירל קולומבוס כמוטיב שילווה אותו בכל המבחנים של חייו, כך הוצמדה האֵש לנער היהודי טוביאס כמוטיב שילווה אותו בכל המבחנים של חייו כמבוגר. בהיותו בן 15 ראה לראשונה במו-עיניו טקס אוטו-דָה-פֶה שקיימה האינקוויזיציה בכיכר עיר-הנמל פאלוּס. בשיא הטקס שרפו נזירי הכנסייה באש יהודים ומומרים שנחשדו בשמירת יהדותם בסתר, בעוד ההמונים צופים במחזה המצמרר, חלקם באכסטזה דתית וחלקם בעליזות של שוטים (עמ' 64-53). אחד מהאומללים הללו הכיר טוביאס היטב, היה זה מוכר-הבדים אלפונסו, השכן שהמיר את דתו אך נחשד בצביעוּת אחרי שהמעקב של האינקוויזיציה העלה שמארובת ביתו אין עולה עשן ביום השביעי של השבוע. המראה הזה הפך מאז לסיוט קבוע בשנתו של טוביאס והשפיע עליו להפסיק להאמין באלוהים (עמ' 126).

אפילו האדמירל הבחין ברגישותו הנפשית של טוביאס מול מעשי הזוועה שנעשו בילידי האי. ועל כך כתב באחד מפרקי הזיכרון: "לא ידעתי מה עובר בראשו, רק זאת ראיתי, איך הסב את עיניו מן הגופות המפוחמות ופנה הצידה והקיא את בני מעיו. - - - ונזכרתי כמה התיירא בספינה מן האש שהיה הטבח מבעיר תחת סיריו, שמא תקטוף הרוח את להבותיה ותטיחָן בקרשי הספינה ונתלקח כולנו." (284). ובפרק אחר כתב האדמירל את מסקנתו הבאה על טוביאס: שכתוצאה מהמראה שראה "כיצד מעלים על מוקד בכיכר העיר את אחד משכניו (עמ' 353), היה "שפל רוח ככל בני עמו ובוגדני כמוהם." (עמ' 345). לדעתו, בגד בו טוביאס אחרי שתי הפלגות רק אחרי שהורה לו לא להרפות ואילץ אותו לקרֵב גחלת לעיניו של נער אינדיאני, כדי שהנער יחשוף את מקום המיסתור של אביו. ומאחר שטוביאס היסס, איים עליו בחרבו, ותחת האיום הזה הידק טוביאס את הגחלת אל הנער האינדיאני וזעק עימו "כמו נכווה אז גם הוא." (עמ' 367).

אחרי האירוע הזה החליט טוביאס " שלא יפליג שוב לעולם - - - לא עם האדמירל לא עם אף אחד אחר; כבר, למד מה יכולים בני אדם לעולל זה לזה." (עמ' 24), כי בכל יום שעבר בספינה, ועוד במחיצת האדמירל, התברר גם לו "שאין גבול לכוחו של אדם להרע." (עמ' 98) – אמת מרה שכזכור האדמירל כבר ידע הרבה שנים לפניו: כמה מנוולים הבני-אדם יכולים להיות." (עמ' 24). ואכן, טוביאס מימש את החלטתו זו: הוא ירד מהספינה של האדמירל, ובחר להישאר באי ולקיים בו חיים צנועים והגונים. תחילה פדה את פילאר מהאיש שקנה אותה כשפחה, אחרי שעברה אונס קבוצתי שגם הוא נאלץ להשתתף בו (עמ' 73), שלאחריו עיקרה את עצמה כדי שלא תוכל ללדת (עמ' 74). אחר-כך למד ממנה את שפת השבט שלה ואת מנהגיו, עד שזכה בסליחתה על השתתפותו באינוס הקבוצתי שלה, ועד שזכה גם באהבתה (עמ' 75-73).

למחייתם הקים טוביאס מפעל להפקת זפת בשולי העיר היספניולה, שבה העסיק שני ניצולים מהכפר של פילאר בתנאים של בני-חורין: "מי שהתעסקו בזהב הרי העבידו את בני שבטה עד מוות, ואילו הוא, את פועליו מעולם לא העביד ככה." (עמ' 128). הקמת המפעל הזה לייצור זפת היא הוכחה נוספת לכך, שבַּעַת-האש רדף את טוביאס עד יומו האחרון. להפקת הזפת שרפו שני פועליו גזעים של עצי אורן, אך טוביאס עצמו לא התקרב לאֵש. לעומת זאת הצטרף אחרי שנים לתוכנית הנקמה בספרדים שרקמה פילאר ותרם זפת להטבלת ראשי החיצים, שעמד קָנימָאוֹ, האחיין בן השבע-עשרה שלה, להצית בעזרתם את ארמונו של המושל הספרדי בעיר היספניולה. כישלון ביצוע הפיגוע על-ידי קנימאו הביא למאסרם של טוביאס ופילאר, אך שניהם הקדימו להתאבד בכלא לפני שלוכדיהם עמדו לעלותם על המוקד בבוקר שלמחרת.

סוד הקרקעית השקופה

בכותרת "מבעד לקרקעית השקופה" שבחר לרומאן הזה, חיבר יובל שמעוני באופן אוֹכְּסִימוֹרוֹנִי "קרקע" עם "שקיפות", אלא אם כן מפרשים את "קרקע" כדימוי לרובד העמוק ביותר בבירור נושא כלשהו. בירור המגיע עד לקרקעית ומניב הבנה צלולה של הנושא. ואכן, הנושא שלמצולותיו חתר יובל שמעוני להגיע הן ב"קו המלח" והן בתאומו, ברומאן "מבעד לקרקעית הצלולה", שיקף באופן הצלול ביותר את חומרת האשמה של האנושות בעשיית רוע בתולדותיה. לייצוגה של אשמה זו בחר להתמקד בשתי דמויות-קצה, באדמירל הנודע כריסטופר קולומבוס ובאיש האלמוני טוביאס קאסארס. הראשון מדגים במעמדו הרם ובפרסומו את עושי הרוע, והשני מדגים בחולשתו ובאלמוניותו את המוני הנשלטים וחסרי-האונים שהם הקורבנות של שיגעון הגדלות של כל רוֹדן בהיסטוריה.

בפועל מסתיימים שני חלקי הרומאן בהיפוך מצבן של שתי דמויות-הקצה הללו בהגיען לזיקנה. קולומבוס, הרודן שרכש את תהילתו בתועפות של רוע, מסיים את חייו כשבר-כלי, כאדם בודד וחולה הקרוב מאוד לאובדן צלילות דעתו, אשר נאחז באשליה שעוד נכונה לו הצלחה בשארית ימיו. במכתביו אל בית המלוכה הספרדי, שלעולם לא יישלחו, הוא מתאמץ לשכנע את המלך פרדיננד לממן לו הפלגה חמישית וקצרה מקודמותיה, הפעם במימי הים התיכון, הפלגה שתאדיר את כבודה של ספרד בעולם הנוצרי ואשר בה יגשים את חלומו האישי להגיע אל הארץ הקדושה ולעלות כצליין אל ירושלים.

ואילו טוביאס קאסארס היהודי ופילאר בת השבט האינדיאני שהוכחד, טָאִינוֹ, מייצגים את האלמונים בכל עת בהיסטוריה, שהיו קורבנות תמימים של מעשי הרודנים ואנשי-שם, גברו על כל הקשיים ושרדו את כל העינויים שזימנו להם החיים בעטיים של רודנים יהירים ומגלומניים מסוגו של קולומבוס. בהגיעם לזיקנה נאסרו שניהם – אחרי שעזרו לקָנִימָאוֹ בן השבע-עשרה (הצאצא אחרון מהשבט טָאִינוֹ) לנקום את נקמת המובסים והנואשים במעוזם השלטוני של המושלים מספרד בעיר היספניולה, המתהדרת בקתדרלה חדשה ומפוארת במרכזה – ובבית-הכלא בחרו למות ביחד כבני-חורין.

יוסף אורן

אהוד: האם הרעיונות הנשגבים האלה – שנדמה לי, אולי אני טועה – – כי יובל שמעוני אינו הראשון לגלותם (כשם שלא המציא את הגלגל) – באמת שווים קריאת 430 עמודים של רומאן? האם הספר מעניין? קריא?

פנחס שדה עסק ברעיונות האלה בדיוק מהצד ההפוך, הוא הוקסם מהצ'ינגיס-חאנים שזכו למקום נצחי בהיסטוריה – כי זו אינה שופטת את גיבוריה על פי מידת מוסריותם אלא על פי הצלחתם האכזרית להותיר בה עקבות בלתי-נמחים.

* * *

שושנה ויג

אגדת התופרים העיוורים

בארץ רחוקה חיו תושבי כפר קטן, נאמר שקראו לו כפר בד תפר. אנשי הכפר היו חייטים מעולים. כולם היו מומחים לתפירה. לתוצרת קונפקציית העילית שלהם נהרו מכל קצוות תבל. הם ידעו לתפור אפודות קצרות, ידעו לחייט חליפות מכנסיים אלגנטיות. גם שמלות לנשפים, חצאיות ושפע בדים בכל הצבעים. הם היו מומחים לסריגה ולקישוטי אופנה. כל האקססוריז הכי מדליקים בשוק היו שם. הם היו הכי מוצלחים בכל העולם לכן כולם התהלכו כטווסים. הם ידעו שהם הכפר הנבחר שאלוהים שומר עליהם מכל משמר, כי המייסד שלהם היה נחמן.

לכפר בד תפר היה מנהיג אחד, הוא הגיע אל הכפר לפני שש שנים. הוא היה חייט מתחיל. ראש הכפר הקודם קד קידה עמוקה לפניו ונכנע לדרישותיו לקבל את מפתחות הכפר. ראש הכפר הקודם היה עייף מעשרות שנות הנהגה ושמח שהגיע סוף סוף מחליף.

 זה היה ברור מראש שיהיר הגאוותני יהיה ראש הכפר. הוא סיפר לכולם שהוא היה לתקופת מה גם חבר בפרלמנט והוא ידע מה זו פוליטיקה וגם הבטיח שהוא יידע להנהיג את כל חייטי הכפר.

לא חלפה שנה וללא חפיפה תפרו לו למנהיג המוצנח חליפה מדליקה. המכנסיים היו ארוכים מדיי למידותיו והתגלגלו על הרצפה. הכתפיים היו רחבות ועליהם תפרו לו דרגות. וכל הזמן הוא  צעק, אצעיד את הכפר אל העתיד.

הוא הבטיח שתוך שנה הוא משנה את הכול, הוא ביקש לקרב את התופרים הצעירים אל הכפר המתחדש, הוא הבטיח לוותיקים הרים וגבעות.

לא חלפה שנה מרגע השבעתו של אותו יהיר וזקני הכפר הועפו ממנו, הוא לא הרשה להם לתפור חליפות כבעבר. הוא שינה את המקום והתאים אותו למידותיו. הוא ביקש שכולם יצדיעו לו בכניסה לכפר וכל מי שלא צחצח את נעליו פשוט נזרק למרחק רב. כל מי שהעז להתקרב למשרד ראש הכפר היה צריך לקבוע פגישה, היה צריך להגיע עם מברשת ומשחת kiwi והיה מיד כורע ברך ולצחצח את נעליו, והמהדירים ליקקו את הסוליה הקדמית.

החייטים היו נואשים, גם אלו שראו שהוא שולט בהם ביד רמה וגם אין אפשרות להרחיק אותו כי שלטונו לצמיתות, שלטון יחיד של חייט שאיש לא שמע עליו, והם אפילו זעקו ביניהם ולחששו שאינו ממשיך את המורשת של המייסד נחמן ומי יודע אם בכלל אי פעם תפר חליפה בעצמו או הזמין חליפות ממעצבי העילית. הוא שלט בכולם ולא אפשר להם להדיח אותו ממעמדו. וזה בטוח שזה המצב והוא יישאר לעולם,

תפירה היא עניין של מקצוענות אבל אנשי הכפר איבדו את הראייה, הם נכנעו לשררתו של הרודן החדש והם רק רוצים שקט תעשייתי כי הם רוצים רק לתפור.

יום אחד יגיע הילד מהאגדה בגדי המלך החדשים לכפר התופרים העיוורים והוא ישנה את כללי הכפר.

שושנה ויג

* * *

אהוד בן עזר

צהריים לארבעה ב"סוכה הלבנה" בנמל תל-אביב

560 שקלים, כולל טיפ של 73 שקלים

זה זמן רב שלא יצאנו לאכול במסעדות והפעם, ביום שמש חורפי נהדר, קבענו עם זוג חברים צהריים ב"סוכה הלבנה" בנמל תל-אביב. המקום מוכר לנו כבר שנים רבות מביקורים קודמים, עוד כאשר שכן ביפו והיה אפשר לעשן נרגילה בחלקו החיצוני, הפתוח, מה שתמיד השאיר רושם רב על אורחים מחו"ל.

הנמל והמעגן הכחול נראו יפים כתמיד. המסעדה גדולה ותקרתה גבוהה מאוד ותמיד יש בה מקום ואין דוחק, אין צפיפות, וזה חשוב מאוד בייחוד בימי  המגיפה. עיצוב המסעדה, כולל מסך וידאו ואקווריום של סרטנים חיים – מעניין ונאה, ומקירות הזכוכית הענקיים נשקף המעגן הכחול של נמל תל-אביב. להפתעתנו לא היתה צפיפות של מבקרים ברציפים, אולי משום שבאותו יום טרם החל חופש חנוכה, ואולי בגלל אזהרות הקורונה – הורים ממעטים לצאת עם ילדיהם.

מניסיון העבר לקחנו מנה עיקרית אחת לכל זוג, וכרגיל גם אלה היו גדולות מאוד, בקושי התגברנו.

והפירוט:

קנקן גדול של לימונדה מזרחית צהובה מתוקה וטעימה מאוד – 29 שקלים.

בקבוק מים קרים – על חשבון הבית.

כוס בירה טובורג גדולה – 33 שקלים.

מנה אחת גדולה של דגיגי ברבונייה מטוגנים עם תפוא"ד אפוי וחתוך דק– 129 שקלים.

מנה אחת גדולה של שרימפס ברוטב חמאה עם תפוא"ד אפוי וחתוך דק – 129 שקלים.

חיוב סלטים 55 שקלים כפול 2 סועדים = 110 שקלים.

הסבר: סועד שאינו לוקח מנה עיקרית, שהסלטים כלולים בה, משלם בנפרד עבור הסלטים. כבר בפתיחה מוגש מבחר ענק של סלטים, סלט ירקות, חומוס, טחינה, סלטי סלק, גזר, חצילים בטחינה, חצילים מבושלים, מטבוחה, טבולה, כרובית מוחמצת, זיתים מבוקעים, פיתות בזעתר, ועוד ועוד, ואפשר להזמין מהם עוד ועוד. ממש חגיגה. רק כדאי לא להגזים בעוד ועוד מנות ראשונות כדי לסתום את תיאבון למנה העיקרית.

קנקן קפה שחור עם מבחר עוגות בקלווה – ­ 12 שקלים. [אולי החיוב הוא רק למי שלא לקח מנה עיקרית, הכוללת במחירה גם קפה ובקלאווה].

קרם ברולה – 45 שקלים.

ס"ה לתשלום – 487 שקלים + טיפ 73 שקלים = 560 שקלים, כלומר 140 שקלים בממוצע לסועד.

 אם מוותרים על הקרם ברולה, שלא מתאים לתפריט המזרחי וגם לא היה טעים ביותר – זה יוצא עוד יותר זול, רק כ-130 שקלים לסועד.

מומלץ.

* * *

אסתר רַאבּ

הנוף היה אחר לגמרי

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

הנוף היה אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומגבעת שטרייט עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת.

כיום לא נשמרו הדברים, צריך לשם כך כיום "שמירת טבע". ואז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמה זו. ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתאר אותה כיום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר. החלוציות של היום, ברמה [רמת הגולן] או בנגב, אינה אותו דבר. כיום אין יישוב חדש בלי נורה [של חשמל] וברז וטרקטור. אז היו תנאי חיים אחרים לגמרי, קשים יותר, ראשוניים יותר, שנתנו נופך אחר לדברים. ראשוניות. אולי רק בהקרבה של הבנים, שנהרגים כיום בגבולות, יש מקבילה לראשוניות ולחלוציות של אותם ימים.

ההיסטוריה שלנו קצרה, אבל מלאה תהפוכות. קורים כל כך הרבה דברים. ובסערה – הכל משתנה, עד שקשה לתאר איך ניראתה הארץ פעם. אבל התקופה ההיא, הראשונה, בוודאי שעוד תעלה. לא ייתכן שהיא תישכח ולא תעלה. אולי פעם, כשיהיה יותר שקט בארץ, ולא הלחץ החיצוני ולא השינויים המהירים – אפשר יהיה גם להעלות את כל התקופה ההיא, פתח-תקווה נתנה לי יותר משאני נתתי לה.

*

נכתב: 1969. מתוך דברים דברים שקראה או אמרה בעל-פה אסתר ראב על ימיה הראשונים של המושבה במסיבה שנערכה לכבודה במוצאי-שבת, 1.11.1969, באולם "שרת" בפתח-תקווה.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה שישית: אגדת יהודי חייבר

באחד מימי סוף החורף תרל"ט, שנת 1879, הלך וקרב מכיוון הכפר הערבי פג'ה אל המושבה הצעירה פתח-תקווה, שטרם מלאה שנה לקיומה, רוכב בידואי על סוסה לבנה. ביד ימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי.

הוא ניגש אל שומר המושבה יהודה ראב, מישש אותו במבט חריף, והפטיר בקור-רוח, בדיאלקט ערבי זר:

 "נהארכ סעיד!"

 "סעיד ומבארכ!" ענה יהודה ראב, והוסיף כנהוג: "תפאדאל!"

אך הבידואי הודה לו בריטון, ופנה ללכת בדרכו הלאה.

השומר היהודי הציץ יפה בפרש החשוד, שם עליו עין, אולי הוא גנב או שודד?

למוחרת בבוקר, כשחזר יהודה ראב על סוסו ממשמרתו הלילית, פגש את הבידואי פעם שנייה. שוב רכב הלה לעבר המושבה, והפעם בירך את השומר היהודי ביתר ידידות, וגם נענה להזמנתו להתארח אצלו. ראב בחן אותו שוב בעיניו, וביקש לעמוד על טיבו. פתאום קרא הזר:

 "אנא אישראיל!"

ולמרבה ההשתוממות הוסיף: "שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד!" ונשא עיניו למרום.

[דאוד אבו-יוסף: זהו צילום של צילום של המקור –צילום  ששלח לי בשעתו ברוך אורן, מנהל "יד לבנים". המקור עצמו, שנמסר על ידי יצחק רוקח ל"יד לבנים", הלך לאיבוד או נאכל בשיני עכברים ונזרק למיזבלה של פתח-תקווה, כגורל עוד מסמכים של משפחת ראב בן עזר, כמו אלה של ברוך בן עזר ראב: "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" – שנמסרו בשעתם ל"יד לבנים". למרבה המזל העתקים של חלק מהם איתרתי בעיזבונו של דודי ברוך לאחר מותו, בזכות בנו אהרון, וכך נשמרו. – אב"ע].

כבן חמישים היה. על ספל קפה ישב וסיפר את קורותיו. ובטרם אביאם, עלי להסביר שניים-שלושה דברים. יהודה ראב היה סבי. אני נכדו. ראב הוא האיש שפגש, אירח, והיה תלמידו במשך כשנה – של אותו בידואי יהודי אגדי, דאוד אבו-יוסף, בשנתה הראשונה של פתח-תקווה, והוא היחיד שסיפר על דאוד אבו-יוסף, ושימר את דמותו, בזכרונותיו, שגם נתפרסמו בספר "התלם הראשון". ודבר אחר – דמות זו, של אבו-יוסף, השפיעה על סופרים ומשוררים, כל כך השפיעה הדמות, שנוצרה אגדה האומרת שבראשית ימיה של פתח-תקווה בא אחד מיהודי חייבר האגדיים, זה שבט היהודים שחי במדבריות ערב שנים רבות ושמר על יהדותו – בא ונתן יד לראשוני המושבה, לימד אותם אורחות שמירה, וכך כאילו חושלה איזו שלשלת של דורות – מיהודי חייבר ועד לראשיתה של פתח-תקווה.

אך האמת אחרת במקצת. דאוד אבו-יוסף היה יהודי מבגדאד, שמשפחתו עסקה במסחר צמר וחלב עם שבטי הבידואים בסביבות באגדד, והוא חי בחברתם במשך חודשים רבים בשנה, לצורך המסחר. יום אחד סוסתו נגנבה, הוא בעקבותיה הגיע לדמשק, ומצאה, ומשם המשיך כדי לבקר בירושלים. בדרכו חזרה חנה בכפר הערבי פג'ה, ואז סיפר לו שייך הכפר שישנם כאן בשכנות מבני-עמו, יהודים, שהקימו מושבה חדשה. אבו-יוסף הלך למוחרת בבוקר לפגוש בהם. אך הוא מעודו לא ראה יהודים לבנים כאלה. לכן חזר לכפר ואמר – אלה לא יהודים! הם פראנג'ים, אירופים!

נשבע לו השייך, בזקנו של הנביא, שאלה באמת יהודים, ואז, למוחרת, חזר ובא, והתוודע. שנה שלימה נשאר בפתח-תקווה, עזר לראשוניה, ולימד אותם הלכות שמירה ושכנים. ועוד מספר סבי, מפי אבו-יוסף – שהלה השתתף פעם במשלחת מלומדים אנגלים, שיצאה לחפש את יהודי חייבר האגדיים. הוא סיפר שהגיע עימם עד לנג'ד ולחצרמוות במסע נדודיהם, אך לא סיפר שמצאו את יהודי חייבר.

מי היו יהודים אגדיים אלה?

יהודי חייבר, או חבור, משכנם היה בחבל חייבר, שמצפון לעיר יתריב שבחצי האי ערב, עיר אשר לימים נקראה בשם מדינה. חבל זה, בצפונו של נג'ד, או נג'ד, היה לפנים חלק מחג'אז, וישבו בו יהודים מן התקופה שלאחרי חורבן בית שני. היתה להם מערכת מבצרים וטירות גדולה, שלוש קריות היו לרשותם. החזקה במצודות היתה מצודת קמוס, שהיתה בנויה על שן סלע בראש הר. הם עסקו בחקלאות והיו אמידים.

לאחר שהכניע מוחמד את היהודים במדינה, עלה על חייבר. זה היה בשנה השביעית להג'רה, מניינם של הערבים, היא שנת 628 למניין הנוצרי. הוא כבש את מצודות היהודים לאחר מלחמה קשה, שבה ובזז מטובי אנשיהם, הגלה מהם, וגירש אותם מעל אדמתם. חלקם גורש אז לסביבות נהר פרת. אבל מתעודות יהודיות וממקורות ערבים מן המאות השמינית והעשירית לספירה, נותרו שמועות שבחג'אז, וגם בחייבר עצמה, עדיין נמצאו באותם דורות קהילות מבוססות ששלחו שאלות לגאונים בבבל. גם מקורות ערביים מן המאות ה-15 וה-16, עדיין מספרים על שודדי-דרך יהודים בחג'אז, ובפי הערבים הפך הביטוי "יהודי חייבר", או – "יהוד אל חייבר" – סמל לעקשנות ולתקיפות.

היו אפוא שבטים יהודים בחג'אז, במידבר ערב, גם אחרי תקופת מוחמד, כנראה שנעלמו במרוצת הדורות, ובכל זאת האגדה על אודותיהם נשתמרה, הן בצד היהודי, העברי, שלנו, והן בשמועות שסיפרו תימנים, וכנראה גם בידואים מן השבטים שבחצי האי ערב, שם נשמרו מסורות על גבורתם של יהודי חייבר, והאגדה הזו הציתה את הדימיון.

*

אחד המקורות הראשונים שמצאתי לאגדת יהודי חייבר, רמז להימצאותם של יהודים בידואים, הוא משנת 1891. זהו קטע שהתפרסם אז בעיתון "הצפירה", מפי סופרו בירושלים, חיים מיכל מיכלין, שהוציא לימים ספר בשם "בראי הדורות", ובו יש מיבחר כתבותיו מאותה תקופה.

מהלך חמישה ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא את עצמו בשם "וולאד-אל-שכור" (בני יששכר) והם כמאה אלף איש, והערבים להם יקראו "יהוד-אל-כופר" (היהודים, הכופרים בנבואת מוחמד). השבט הזה על גבורתו יחיה, יפשוט בגדוד, וסוסו מתחתיו יריח מלחמה, חרבו ורמחו הוחדו גם מורטו, ובהם יעשה חיל למהר שלל ולהחיש בז, ויותר יארבו על כל עבר ופינה לבני דת מוחמד, כי אותם ישנאו תכלית שנאה, וישחרו תמיד לטרוף זרוע אף קדקוד, ולחלק שלל אויביהם אלה, ואת בני דת משה המה מוקירים ומכבדים מאוד. השבט הזה, לו אמנם מסורות רבות והגדות מוגזמות עצומות, אשר אם נקלוף את קליפותיהם ונסיר מעליהן את לבוש ההגזמות וההפרזות, העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה, אז נחדור אל תוכן ענייניהם, כי מכתבי הקודש מוצאם, וממעיין קדוש הם מפכים, אך גלים רבים דרכו בם וידלחו גם רפש וטיט, אין כל ספק, כי גם השבט הזה הוא אחד מצלעינו, אשר נדמה וימת ליבו בקרבו, ועל פי מצב השכלתו וחינוכו, אשר בשפל יימצאו, נוכל על נקלה לחדש בקירבו רוח נכון, ולהביאו בברית. והיה אם תעלה עת רצון לכונן מושבות מעבר הירדן, אז נוכל לבטוח בעוז השבט הזה, כי יסוכך עליהן כחומה עזה ובצורה. חוקרי קדמוניות, שימו לב להשבט החרוץ והמהיר הזה! אוהבי עמנו, תיכון נא ידכם לבוא עד חקר הגזע הזה, להתחקות על שורשיו, ולדעת מה טיבו, אולי יועיל לעת מצוא בכלל ובפרט...

*

כאן אולי המקום לשאול – מה הקשר של שבטים שאיש לא פגשם-ממש, כ"יהוד אל חייבר", או "וולאד אל-שכור" – לדמות הערבי בספרות העברית?

לאחר שדיברנו על ברנר, על סמילנסקי, לאחר שהיינו כבר בתקופת העלייה השנייה, אנחנו חוזרים, עם אגדת יהודי חייבר, אל הראשית, והיא – הפגישה של אנשי העליות הראשונות, הראשונה והשנייה, ושל הסופרים שבהן, עם המזרח, עם דמות הערבי, פגישה שלוותה וגם העלתה מיתוסים אחדים הקשורים לאותה ראשית.

המיתוס הראשון – המוצא השמי המשותף. קרבת השפות השמיות. קירבה זו אולי לא היתה דבר חדש ליהודים יוצאי ארצות המאגרב, או לתימנים שהגיעו ארצה, אך הדבר היה מאוד חדש ליוצאי מזרח-אירופה, שנוכחו כאן בארץ כי הערבית והעברית הן שפות אחיות, שפות שמיות. והיה בזה גם הרבה מן הרומאנטיקה.

המיתוס השני – ההתפעמות מן המזרח. התפעמות זו אנחנו מוצאים כבר ב"לאן" של פאיירברג, שלא הגיע מעודו לארץ-ישראל. אבל הקריאה שלו: "מזרחה! מזרחה!" – זו היתה השאיפה, במזרח ייבנה עולם חדש. לא עולם רקוב כמו העולם המערבי, האירופאי. המידבר הוא נקי ובו ניתן לבנות משהו חדש.

המיתוס השלישי – הסתערבותם של יהודי ארץ-ישראל, והצורך להחזיר אותם, אולי, למקורם העברי הקדמון. יהודי פקיעין, יהודי דיר-אל-קאמר שבלבנון. אולי, שאלו את עצמם כמה מן הרומאנטיקאים – אולי הערבים שיושבים בארץ-ישראל הם אחינו, הם צאצאי העברים, או היהודים הקדמונים? – הבה נחזיר אותם למקורנו המשותף, ונבנה עימם יחד תרבות עברית אחת חדשה.

מיתוס רביעי – שדמות הערבי מסמלת וגם ממחישה לנו את דמות העברי הקדמון, מתקופת המקרא. נחום גוטמן צייר את אגדות המקרא של ביאליק, כשמדגמנים לו הערבים, הסבלים הערבים, אלה עבי-הבשר, המלאים והשריריים, שראה בילדותו ביפו. ובספרות התקופה דוגמאות רבות לכך. הסופרים שיננו בבחרותם תלמוד, ידעו היטב תנ"ך, ולא התקשו לגלות את עקבות המקורות בחקלאותם של הפלאחים ובמירעה של הבידואים. מימי המקרא ועד תום הרבע הראשון של המאה ה-20 לערך – השתנתה ארץ-ישראל פחות משהשתנתה בשבעים, או בשמונים השנים שעברו מאז ועד היום.

מיתוס חמישי – על יהודי חייבר, התעורר, בין השאר, עם גלי עלייתם של יהודי תימן, ובייחוד גל העלייה שבתקופת העלייה השנייה, כאשר שמואל יבניאלי, מאנשי עלייה זו, נסע ב1911- לתימן, ופעל להביא עולים, שהקימו שכונות במושבות החדשות – ראשון-לציון, רחובות ופתח-תקווה.

אמרו לעצמם אז צעירי העלייה השנייה, וסופריה – אם שבט כה רחוק, כתימנים, הגיע ארצה, אולי יש אמת באגדה שמצויים עדיין גם שבטי בידואים יהודים?

וכאן אנו למקומה ולחשיבותה של אגדת יהודי חייבר, היא המיתוס החמישי ב"רשימת המיתוסים", שמאפיינים את ראשית הפגישה עם המזרח. ואולי אני מקדים את המאוחר באומרי – אגדה זו לא היתה רק בגדר התרפקות רומאנטית על האכזוטיקה של המזרח. לא היתה סתם חלום. היישוב היהודי היה מועט במספרו, הארץ נמצאה תחת שלטון תורכי מושחת ומפגר. מושגי הכוח היו של שומר רגלי או פרש בידואי, עם חרב ורומח או רובה פרימיטיבי למדי. היו אולי שתי מכוניות בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה. תותחים – רק תותחי הראמאדן. ולכן החלום להביא ארצה שבט בידואי יהודי, מזויין בכלי-נשק של אותה תקופה, על פרשיו ובל כלי-מלחמתו – זה היה חלום ביטחוני. יותר נכון – מחשבה על פתרון ביטחוני.

*

אמרנו שאיש לא פגש ממש ביהודי חייבר, אפילו בסיפורים. ברוב הסיפורים שנעסוק ושעסקנו בהם – אין פוגשים את יהודי חייבר, חוץ מאשר בסיפור אחד, מעניין, של חמדה בן-יהודה, "חוות בני ריכב", שהתפרסם בשנת 1903, ולאחרונה ניתן מחדש, לראשונה בספר, בפני הקורא העברי, בקובץ שהוציאה ד"ר יפה ברלוביץ – "סיפורי נשים מבנות העלייה הראשונה".

גיבורה של חמדה בן-יהודה שמו אפריים, והוא יוצא, כגיבורים אחרים בספרות התקופה, למסע של פגישה עם יהודי חייבר. כאן הם קרויים בני ריכב. בני ריכב היו יושבי אוהלים, והכינוי של בני חייבר מתגלגל לא פעם בבני רכב, גם האותיות דומות.

אפריים עובר שתי תחנות במסעו. בראשונה הוא מבקר חבר שלו, שהלך לחיות בקרב שבט בידואי, נשא את בת השייך, ולאחר מות השייך הוא, היהודי, נעשה לראש השבט הבידואי. לאפריים הוא מספר, שעוד בחייו אמר לו השייך:

 "אמור לכל בני חוותנו כי היהודים והערבים אחים אמיתיים, ויבוא יום שיתקרבו ויהיו כעם אחד, כי לשונם כלשוננו ודתם כדתנו. כמוהם גם אנו מאמינים באל אחד. ועל כן כל כך בנקל עלה בידי להתקרב אל בני חוותי ואל יושבי חוות רבות מסביב. ואחרי עבור שלוש שנים לשבתי פה, דיברו רבים מהם עברית. הברתם קצת משונה. יאמרו – טוב [בי"ת דגושה] במקום טוב, רכבתי במקום רכבתי [כנ"ל]. הלא יש גם בנו, מאחינו, בפרט בגליל, המדברים ככה. ויש שהחליפו שמותיהם לשמות עבריים."

אבל אפריים אינו מסתפק רק בצורה זו של קיום, ערבים דוברי עברית, אלא ממשיך במסעו אל לב המידבר, ושם – הוא היחיד, בספרות שאני מכיר, שאכן זוכה להגיע ממש אל הבידואים העברים הקדמונים, אל בני ריכב, או יהודי חייבר. גם אהובה לעצמו הוא זוכה למצוא שם. אותם בידואים מדברים עברית, אבל מתייחסים בבוז ליהודים החדשים, החוזרים לארץ-אבותיהם, ונימוקיהם עימם. הם מסבירים לו, לאפריים:

 "יען הם משונים ממנו, יען בוגדים הם, עזבו את הארץ, לשונם לא ידברו, חדלו להיות ישראל."

הבידואים העברים רואים את עצמם כתושבים האמיתיים של האיזור, ואת אלה שחוזרים – כבוגדים, על כי יצאו את הארץ, ורק עכשיו הם חוזרים. אבל אפריים אופטימי.

 "אמנם גסים ופראים מאוד הם רכבינו, אבל הננו בין אחינו הקדמונים, ששאריהם חיפשתי זה כמה. היוכל עוד להיות ספק בדבר? אחינו הפראים האלה שמרו את ארצנו מזה אלפיים שנה. כפות רגליהם לא דרכו על ארץ נוכרית, ולשוננו חיה בפיהם מאז ועד עתה. בנים נאמנים. נתאחד עימהם, נשנה מעט-מעט דרכיהם, גם חייהם, ובעוד זמן-מה את עצמם לא יכירו, ועבוד יעבדו איתנו יד ביד."

תיאור העתיד מתאים אולי מאוד לשבט עולי תימן, שבאמת השתנו-השתנו, ועוד מעט את עצמם לא יכירו, והכוונה היא – זה מה שקורה לשבט מקומי, מזרחי, במגע עם המציאות הישראלית החדשה.

דיברנו קודם על יהודי חייבר, שהיו מצויים כנראה בחג'אז. ואילו כאן, חמדה בן-יהודה מדברת על שבט שלא עזב את הארץ הזו. ואכן, אפריים עובר כנראה לעבר-הירדן. בדרך-כלל הפגישה עם יהודי חייבר, או הכמעט-פגישה עימם, מתארעת בסיפורים בסביבות מעאן, מעון, שבעבר-הירדן. ראינו זאת גם בכרוניקה העתיקה של מיכלין. מקומות אלה נחשבים בגבולות ארץ-ישראל של השבטים, גם לצורך אגדה זו, שכולה על גבול הדמיון.

*

בשיחה החמישית הזכרנו את ספרו של יהודה בורלא, "בלי כוכב", שהופיע בשנת 1927, את דמות גיבורו, מורה-הדרך עבד, ואת קורות משפחתו. אבל ישנה עוד נקודה מעניינת בספר, ובה מופיע הנושא של יהודי חייבר. עבד, מורה-הדרך, חובר לחוואג'ה דאוד, הוא יהודה בורלא עצמו, שהיה מתורגמן, חייל, במשלחת של ג'אמל-פאשה, ב1915-, לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים, מידי הבריטים. השניים רוכבים על גמלים, בלילה, ועבד מספר לחוואג'ה דאוד, בין השאר, גם על אבא יחיה.

מי היה אבא יחיה?

עבד מספר על יהודי תימני, שדעתו נשתבשה עליו, לאחר שנשחטו בני-משפחתו בפרעות בתימן. והוא, אבא יחיה, יצא למידבריות-ערב, לחפש אחר אחיו, יהודי חייבר הגיבורים, כדי שינקמו את דם הנרצחים. בנדודיו נקלע לשבט החפאנים, השבט שבו גדל עבד, והללו התייחסו אל אבא יחיה כאל משוגע.

באותם הימים דיבר וצעק רק על עניין אחד. שמענו תמיד רק אותו העניין ואותן המילים. והמילים, אזכרן עתה כאילו אשמען יוצאות מפיו: "יהודי חייבר" ו"ג'ויים". ועוד מילה אשר לא פסקה מפיו, פירושה – בוז, שפלות, עבדות – שכחתיה.

כל היום חזר על מילותיו אלה. ולפעמים קרא בקול רם: "יא אחוואן, יא אחוון!" – אחים, אחים! – "אתם, אחים, מה אתם יושבים פה? קומו! בואו אצלנו שם בתימן, בואו אל ביתי, תראו מה שעושים הג'ויים! אה, לא תבואו? איים, איים הם יהודי חייבר? אני אמצאם. אבקשם. אני אביאם. יבואו, יבואו – " צעק והסתובב באוהלו.

זו עדות נוספת לנהייה אחר יהודי חייבר, והכוונה ברורה – שיבואו לעזור לאחיהם היהודים במצוקותיהם.

*

הרומאן החשוב ביותר לנושא יהודי חייבר – הוא "נדודי עמשי השומר", שהופיע בשני כרכים, פעם אחת בלבד, ב-1929. חיבר אותו יעקב רבינוביץ, סופר שגר בפתח-תקווה לפני מלחמת העולם הראשונה ובתקופתה. הוא הכיר את חברי "השומר", פגש גם את התימנים, שהגיעו לפתח-תקווה והתיישבו בשכונה שנקראה לימים "מחנה יהודה", ליד עין-גנים. ובעין גנים ישבו אנשי העלייה השנייה, ישבו גם חברי "השומר" ובהם יחזקאל חנקין, אחת הדמויות, הדמות, בשר-ודם, בה"א הידיעה – של מחפשי יהודי חייבר.

עמשי היה חבר בארגון "השומר", ולפי תיאורו בסיפור, גם "צבר", בן-הארץ. ושאלה היא – לפי מי גזר אותו יעקב רבינוביץ? – אחת הדמויות הבולטות, שעל פיה ודאי עוצב, הוא השומר יחזקאל חנקין, שמת בגיל צעיר, ביבנאל. שגעונו-לדבר-אחד של חנקין, ששימש גם צייד, היה למצוא בנדודיו במידבר את יהודי חייבר.

ייתכן שבדמות עמשי השומר משוקעת גם דמות חבר אחר של "השומר", מרדכי יגאל, שאכן נולד בארץ. פרופ' נורית גוברין העלתה זאת במחקרה על "נדודי עמשי השומר". היא אף כתבה בשעתו למרדכי יגאל ושאלה אותו אם אכן הוא שימש כדמות לרבינוביץ, שהרי יחזקאל חנקין לא נולד בארץ, לכן לא היו בו מלוא הנתונים לדמותו של עמשי השומר.

עם זאת, רק חנקין היה משוגע לדבר, משוגע במובן הנעלה של המילה – לחיפוש יהודי חייבר. לימים כתב שלמה שבא ספר בשם "הצייד", על תאוות החיפושים הללו של יחזקאל חנקין. הספרון הופיע ב-1967, בהוצאת "תרמיל". ישנה לנו גם עדות מפורטת, בספר של רחל ינאית בן-צבי, "אנו עולים", על סקרנותו זו יחזקאל חנקין. רחל ינאית (לישנסקי) עלתה ארצה ב-1908, והתקופה שעליה היא מספרת ב"אנו עולים" היא השנים האחרונות שלפני מלחמת העולם הראשונה. יחזקאל חנקין נהג לצאת למסעות-ציד עם הזואולוג העברי הראשון – ישראל אהרוני. גם אהרוני הוציא ספר מקסים, "זכרונות זואולוג עברי", בשנת 1946, ובו סיפר על מסעיו בעבר-הירדן, מזרחה ודרומה, לאורך הציר של מסילת הברזל החג'אזית, שהובילה אז למכה ולמדינה. הוא מציין שחנקין הצטרף אליו לשם ציד, אבל דבר אחד עניין אותו – בשעות הפנאי, בכל הזדמנות – לחקור, לשאול, אולי הם נמצאים גם בדרך לפגוש את השבט הבידואי העברי האגדי.

רחל ינאית בן-צבי מתארת, בספרה "אנו עולים", את געגועיו של יחזקאל חנקין.

ודברי יחזקאל חדורים תקווה לוהטת לגלות את האחים הנידחים. הוא מנמיך קולו בהתרגשות עצורה, ומוסר מהדברים ששמע מפי בידווי, אשר ראה במו-עיניו אחד מבני אל-יהוד הללו, רוכב על גמל. ומפי בדווי אחר הוא מוסר שמועה על יהוד אל-חייבר, שנהגו לגבות מס-דרכים מאת הבידווים העוברים בגבולם בחייבר.

יושבים אנו מתוחים, ומבקש הלב להאמין, ולו בגרעין של אמת שבדברי האגדה. אילו הצליחו חברינו להגיע עדיהם במידבר, אילו זכו ללבות בהם את גחלת היהדות העוממת, ולעורר בהם רצון לעלות לארץ. אילו זכינו להעלות אנשי בראשית אלה, שגדלו עלי אוכף במידבר – כי אז היה כוחנו גובר בבת-אחת, והיינו כובשים במהרה את השמירה בגליל וביהודה.

*

נחזור אל "נדודי עמשי השומר". בשנת 1913 רבינוביץ התגורר בפתח-תקווה; גיבורו עמשי, לפי תיאורו ברומאן, פעל ממש באותה תקופה. באחת התמונות יוצא עמשי ממושב הפועלים עין-גנים אל שכונת התימנים, שהגיעו בשנים ההן מארצם למושבה, והוא נפעם למראה הריקודים שלהם, למשמע דיבוריהם, למראה ההווי היהודי-המזרחי-הערבי שהביאו עימם, והדבר מצית את דמיונו. הוא אומר לעצמו: אם הם הגיעו – אולי גם יהודי חייבר עדיין קיימים?

עמשי מתחיל ללקט אצלם עדויות על יהודי חייבר. באחד המקומות הוא פוגש תימני זקן, ושואל אותו על עשרת השבטים ועל בני יונדב בן ריכב, ועל יהוד אל-חייבר:

עמשי שואל: "היודעים אתם מה על יהודי חייבר?" ופני התימני מתלהבים, והוא מספר: "כן. אבא היה רוכל אל המידבר. פעם פגש שני בידואים, וחשב כי לגזול פניהם. התחיל מבקש רחמים, אמרו לו הבידואים: 'אל תירא ואל תיחת. אנו ישראל.'"

ושוב אנו פוגשים סיפור התוודעות מפי היהודי שבא מתימן, ומכלי שני, ושני שבשלישי, שמע סיפור כיצד שני שודדים שמעו שהנשדד הוא יהודי, מיד היחס השתנה, כי השודדים היו אותם בידואים יהודים אגדיים.

אבל איש מכל המעידים אינו אומר – ראיתי אותם, רק – שמעתי עליהם.

הרומאן עוסק בנושאים נוספים. חלקו הראשון מתאר את החיים בארץ באותה תקופה, ולא נפרוש כאן את כל ההילה שמתלווה לעמשי בחלקו הראשון של הספר, אלא בחלקו השני; זהו כרך שלם, שבו מתואר מסעו של עמשי ב"נתיב המחפשים" – לעבר-הירדן מזרחה, במסילת-הברזל החג'אזית, שהושלמה ממש באותן שנים – לעבר מידבר ערב, כדי למצוא את יהודי חייבר.

במשלחת, שעמשי שותף לה, נמצא גם צייד, והלה מתואר בחלקו על פי דמותו של יחזקאל חנקין. רבינוביץ ברא כאן כפל תפקידים: את תשוקת החיפוש אחר יהודי חייבר – שייך לגיבורו עמשי, זאת בעקבות חלומו הידוע של חנקין, אך הוסיף גם צייד, בדמות חנקין עצמו, למשלחת.

בני החבורה נוסעים תחילה ברכבת, אחר יורדים ממנה, בגלל המחסום, שמעבר לו אסור ללא-מוסלמים להדרים. מחסום כזה אכן היה קיים, ולכן הלב נטה מיד להאמין שאחריו מצוייה אותה תעלומה שאין להשיגה ולראותה.

עמשי וחבריו מגיעים עד למחסום, יורדים מן הרכבת, ונקלעים לפרשה של מאסרים ועינויים. הם אף נאלצים להיפרד זה מזה, ועמשי מהלך יחף במידבר, כמעט מת בצמא, אך שם הוא רואה, במו עיניו, את האגדה הוא רואה.

עמשי מהסס, אך נפשו לוהטת גחלים, והוא שם נפשו בכפו, קם על רגליו, ורץ וצועק, נכשל ונופל, קם וצורח, וגמליהם בני דבשת אחת, הקלים כנשרים, רחפו ונעלמו, ושבו ונתגלו לרגעים במרחק, עד אשר גזו ואינם.

מסביב פער עתה לועו מידבר שומם, ולי היה כמו סרו חיי מעלי, בהיעלם אלה בקצה האופק. ליבי אמר לי כי בפקפוקיי, ובהתנפלי ארצה, החמצתי את השעה שנשלחה אלי ממרום, וכי נס זה לא ישוב בחיי ולא יקרה עימי עוד.

לפי התיאור, רגע אחד לפני כן עברה על פניו שיירה, הוא נבלע, או נבהל ונבלע – בחול, והשיירה חלפה ונעלמה. הסצינה מתארת מצב של חצי-דימיון, חצי-מציאות, ועמשי אומר לעצמו, שאם היה מתוודע אליהם, היה עוצר אותם ופוגשם, ובכך שלא התוודע אליהם – הפסיד אותם.

הוא חוזר לתחנת הרכבת, שממנה יצא; יחף, גלוי שת, פרוע שיער, פצוע ומלוכלך, וכל מראהו כמשוגע, מבני המידבר. גם על שאר בני-חבורתו עוברות הרפתקאות קשות, וכולם חוזרים חפויי-ראש ארצה.

הרצון לשינוי דראסטי במצב היהודים בארץ-ישראל, לראות ביניהם רבבת גיבורים יהודים עזי-נפש, הביא את עמשי למסע נדודיו זה, לעבר-הירדן מזרחה ודרומה. השבטים האבודים לא נמצאו, אך, כותב יעקב רבינוביץ:

עמשי לא היה מאוכזב. לא, גם הפעם הצליח. הוא הכיר את המידבר ונהיה בן-בית בו. ישנם שם בכל זאת יהודים.

לאחר שעה אמר: "בעצם, איזה צורך יש לנו בבידואים? באו עשרת אלפים יהודים בשתי שנים אלה, ואלף פועלים, ואיזה תימנים חביבים, באים ובאים – "

עמשי היה אופטימי ונרגש מאוד.

הסיום הוא ממש כמו בדברי עדותה של רחל ינאית בן-צבי: את יהודי המידבר לא מצאנו, אבל תבוא רבבה של צעירים, יבואו התימנים, יבואו עולים חדשים, והם ימלאו את הצורך שלנו ביהודי חייבר, שהתעורר בעצם גם בגלל חולשתו הביטחונית של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

קריאה מומלצת לשיחה שישית

יהודה ראב: "התלם הראשון" (1956, 1988).

חיים מיכל מיכלין: "בראי הדורות" (1950. רשימה משנת 1891).

חמדה בן יהודה: "חוות בני ריכב" (1903). מתוך: "סיפורי נשים בנות העליה הראשונה" (1984).

יהודה בורלא: "בלי כוכב" (1929).

יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).

רחל ינאית בן-צבי: "אנו עולים" (1962).

י. אהרוני: "זכרונות זואולוג עברי" (ספר שני, 1946).

שלמה שבא: "הצייד" (1967).

אהוד בן עזר: "בעקבות יהודי המידבר" (1983). בספר הבידיוני-למחצה לבני הנעורים ריכזתי את גלגולי החיפושים ההיסטוריים והספרותיים אחר יהודי חייבר, והוא מיוסד בין השאר על הפרק הזה במחקרי "צל הפרדסים והר הגעש".

מאמרי אהוד בן עזר:

בלי כוכב ליהודה בורלא. ספרי דורות קודמים. הארץ. 9.6.1970.

מאין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). מן היסוד. 3.12.1964. [לפני 57 שנים!]

מניין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). אתגר. 2.3.1967.

נדודי עמשי השומר ליעקב רבינוביץ. קריאה אפשרית. למרחב. 20.12.1968.

זכרונות זואולוג עברי לישראל אהרוני. ספרי דורות קודמים. הארץ. 28.3.1975.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איך הוכרח ניר חפץ להיעשות "עד המדינה" במשפט ההזוי של רדיפת נתניהו: חפץ תיאר את התנאים במעצר בכלא שקמה ואת הקשיים שחווה בהסתגלות אליהם. "הוציאו אותי בשש בבוקר מהמיטה," הוא סיפר, "ברור שלא אכלתי, חקרו אותי עד חצות ובשעה כזו אין אוכל. ידעתי מהסביבה שחלק (מהעצורים) בעניינים של סחר בסמים ומי שתפסתי כעזתים, לא ידעתי למה שם. שמו אותי במין רחבה, ויש כלוב כמו של קופים, מלוכלך ומטונף, מסביב עוד מכלאות. היו אסירים בכתום, ואז הגיעו עזתים, ואז מישהו זיהה אותי עם נתניהו. זה הפתיע אותי. כולם התחילו לצעוק 'נתניהו נתניהו,' שיקשקו בכלוב. הייתי כלוא בכלוב שלי, ללא מגע ישיר, אבל כתוצאה מזה ועוד אירועים היתה תחושה שאני בסכנה שלא אגמור בחיים." ["הארץ" באינטרנט, 1.12.21].

יש שופטים בירושלים?

* אהוד היקר, אורי הייטנר צודק בוויכוח אם לקיים בארץ צבא מקצועי, או צבא העם. הוא טוען בצדק כי מאחר שלא בדומה ללוקסמבורג – סביבנו יישויות עוינות שלא הניחו לנו יום אחד מאז העז הראשונה והדונם הראשון – הפתרון עד כה, ומכאן ואילך – הוא צבא העם.

נעמן כהן חידש לי שחרם ברבנו גרשום הגיע לעולם כצורך להתאמה למציאות האירופית הנוצרית. זה הגיוני, ואני מודה שלא ידעתי. אבל איך אדם חכם וידען כמוהו יכול לטעון שאילו בני גנץ ידע מה שמו הקודם של עובד הניקיון – הוא לא היה מעסיק אותו?! הדביקות שלו באזכור שמות קודמים מנתבת אותו לאבסורדים. יפה בעיניי הייתה ההשוואה שלו בין יותם ראובני  ז"ל שלא השמיץ עדות, ובוודאי לא את המדינה, לבן אותה העיר, אשדוד, המטנף על ישראל, ומייחל למלכות נוסח מרוקו, ואז ינשק בהכנעה את ידו של הסולטאן "איש הכבוד" המרוקאי.

וכן, השיר "צוואה" הרשים אותי, ונזקקתי לעיונים נוספים כדי לרדת לעומקו.

חג אורים שמח!

משה גרנות

אהוד: כתבתי את השיר לפני 60 שנה, בהיותי בן 25. אני זוכר שאבי לא היה מאושר מהשיר, שפורסם לראשונה באותה שנה, 1961, במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות".

* ויקיפדיה: "המגפה הביאה להגברת שנאת היהודים: במהלך השנים 1347-1348 נפוצה שמועה שיהודים מרעילים את בארות המים והם הגורמים לפרוץ מגפת הדבר, במטרה להשמיד את העולם הנוצרי. בתגובה לכך פרסם האפיפיור קלמנס השישי שתי בולות, האחת ב-6 ביולי 1348 בשם הלטיני sicut judeis, והשנייה ב-26 בספטמבר באותה שנה בשם Quamvis Perfidiam, המגינות על היהודים מההאשמות, ושמי שטופל אותם על היהודים הוא "מוּנַע על ידי השקרן, השטן". אולם הבולות לא הועילו במיוחד, וההסתה גרמה למהומות ופרעות ביהודים. עיקר הרדיפות היו בצרפת, שווייץ וגרמניה. בין הערים שבהן התחוללו פרעות בקהילות היהודיות היו: טולון, ז'ירונה, שלון, שטרסבורג, בזל, פריז, רואן, רומא, אאוגסבורג, וירצבורג, פרייבורג, מיינץ, פרנקפורט וקלן. תוצאת הרדיפות והגירושים היתה שבסוף המאה ה-14 מערב אירופה התרוקנה מיהודיה (למעט ספרד ופורטוגל), ורובם היגרו למזרח אירופה ובעיקר לפולין."

אהוד: בבוורלי הילס קיבלו יהודים תזכורות דומות המאשימות אותם בהפצת מגיפת הקורונה ובעשיית רווחים מהחיסונים נגדה. יש תופעות כאלה גם במקומות אחרים בארה"ב. האם נראה בקרוב עליית יהודים מארה"ב – גם ישראלים לשעבר? כנראה שלא.

גם יהודי צרפת מעדיפים להתעלם מהעובדה שאולי אין להם עתיד במדינה ההולכת ומתאסלמת, ונתונה תחת איומי הטרור האיסלאמי.

* אם אתם רוצים להרחיב את השכלתכם באהבת המדינה וצה"ל בנוסח "הארץ" – קיראו את מאמריה של המרגלת ענת קם, שהיא, כפי שפורסם, גם עורכת מדור ה"דעות" בעיתון.

* מה ההבדל בין ממשלת בנט-לפיד-גנץ-ליברמן-סער-עבאס לבין ממשלת נתניהו בטיפול באיום הגרעיני האיראני? אין שום הבדל. הם ממשיכים בדיוק את דרכו הנכונה של נתניהו – אבל אינם חדלים להשמיץ אותו כאילו לא עשה דבר בנדון!

* מעלילות "מי טוּ" וההצלחה המסחרית של סופרות הטוענות שנאנסו: "אליס סיבולד, מחברת ספר הזיכרונות 'היה לך מזל' (ראה אור בעברית בהוצאת ספריית מעריב, בתרגום של נועם יורן) והרומן 'העצמות המקסימות' (ראה אור בעברית בהוצאת מודן, בתרגום של נורית לוינסון), התנצלה אתמול (שלישי, 30.11) בפני הגבר שבטעות הורשע באונס שלה ב-1982, אחרי שהיא זיהתה אותו בבית המשפט כתוקף שלה.

"סיבולד התנצלה שמונה ימים לאחר שבית המשפט בעיר סירקיוז שבמדינת ניו יורק זיכה מאשמת אונס את אנתוני ברודווטר. בית המשפט החליט, בשיתוף משרד התובע המקומי ועורכי דינו של ברודווטר, שהפסיקה בעניינו היתה שגויה. בעקבות ההרשעה, ברודווטר, כעת בן 61, שהה בכלא במשך 16 שנה, עד 1998 – והיה לו רישום פלילי של עבריין מין." ["ניו יורק טיימס" ו"הארץ", 2.12.21].

* ממשלת הדוקטורים לבריאות בנט-לפיד-גנץ-ליברמן-הורביץ-סער-עבאס יודעת מה טוב לציבור שותי המשקאות הקלים בקיץ הישראלי הקשה – ומטילה מס על המשקאות, כולל הדייאט. אז למה שלא יְמסוּ גם את המים המינרליים, דוגמת "מי עדן" הנהדרים מהגולן, כדי לפגוע עוד יותר בבריאות הציבור? ואולי למסות גם את המים בברזים? שהרי כידוע כל מה שמעודד שתייה בקיץ הישראלי – הוא סם מוות לאזרחים, ובייחוד לחיילים! – סא"ל ד"ר עזרה זהר ז"ל, שבזכותו בוטלה משמעת המים בצה"ל, ודאי מתהפך בקברו.

* שערו בנפשכם איך התקשורת הישראלית, שאחד הכותבים בה כותב גם אצלנו – היתה מתייחסת לראש הממשלה נתניהו אילו הכריז כי אינו ממליץ לאזרחי ישראל לנסוע לחו"ל בגלל הווריאנט החדש של הקורונה – ובמקביל היה שולח את שרה ויאיר לחופשה בחו"ל! – אבל בגלל שנאת נתניהו, כל מה שבנט החכם עושה, זה בסדר!

* שלום אהוד, אשמח לקבל את צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש". תודה על העיתון המעניין! אי של שפיות בכאוס.

טליה

* ציטוט: למה תל אביב נבחרה כעיר היקרה בעולם כולו, במקום הראשון?

מחלקת המחקר של האקונומיסט הציבה את העיר תל אביב (בעצם את כל גוש דן) כעיר היקרה ביותר בעולם, שזה תרגום גם לעיר היוקרתית ביותר בעולם. היא נימקה זאת בהתחזקות האדירה של השקל ובשל מדיניות חיסונים נכונה ויעילה, וזה בהחלט נכון, אך זו לא הסיבה האמיתית.

הסיבה היא שישראל, וגוש דן במיוחד, נמצאים בעמדת זינוק להוביל את כלכלת העולם בתוך עשור, וכולם מבינים שתל אביב בתנופה אדירה. הערים האחרות מזדקנות ונופלות, תל אביב צומחת: רשת רכבות חדשה, בנייה בלתי פוסקת, ועשרות מיליארדי דולרים שנכנסים כל שנה בהשקעות עצומות. זו בירת ההייטק השנייה בעולם, לאחר עמק הסיליקון. לזה תוסיפו את הכנסות הגז המזנקות, את התרבות הפורחת (לא מספיק), ואת הקולינריה הייחודית.

[---] ומי העיר הזולה והדוחה ביותר בעולם? דמשק. אז עולים לדמשק?

שם למטה נמצאות גם קראקס, קראצ'י, בואנוס איירס, ועוד מוכות גורל. הדיווח על תל אביב וישראל פורסם בכל רחבי העולם, והוא מעורר עניין רב. ישראל מתמתגת מחדש כמדינת העושר, החדשנות וההצלחה. כולם חולמים לגור אצלנו. ומי שעלה בזמן – הרוויח, ומי שממתין ישלם הרבה יותר.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 1.12.2021.

* ציטוט: הצרחה [?]: דיכוי אלים של המפגינים באיספהאן, צפו בחמוש מ"משמרות המהפכה" יורה לעבר מפגינה המצלמת אותו: [סרטון].

הדיכוי האלים של המשטר האיראני את הפגנות עשרות האלפים באיספהאן – מתבצע באלימות קשה, כולל מכות במקלות ברזל, וירי לעבר המפגינים.

החמושים מסתובבים באיזור רכובים של אופנועים, ויורים לעבר האזרחים. הנה אישה שהעזה לצלם את הדיכוי, וחמוש מ"משמרות המהפכה" יורה לעברה. הצרחה [?] האיראנית מהמשטר הרצחני. במערב אין כמעט התייחסות לדיכוי הזה, באופן מרתיח: [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 29.11.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אהוד: לפי הרצאותיו ומאמריו של ד"ר מרדכי קידר, רק קצת יותר ממחצית אזרחי איראן הם פרסים, היתר שייכים לקבוצות מיעוט מדוכאות אשר לאחרונה התחילו ליצור ביניהן קשר במטרה למרוד במשטר האייתולות השיעי-הפרסי. לדבריו, התאריך המשוער למרד הוא ליל חג האש הזורואסטרי הקרוב, החל ב-16 במרס 2022.

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו!" ["הארץ", 16.8.2021]

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל