פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1703

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בטבת תשפ"ב, 6.12.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אבא מָלַךְ. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. על עולם שאיבד את חישוקיו. תרגום שירו של ויליאם באטלר ייטס The Second Coming  // אורי הייטנר: צרור הערות ‏5.12.21. // יהודה גור-אריה: הגיגים של חנוכה. // יונתן גורל: עם בוא ערב. // משה גרנות: על ספרה של חגית הלפרין "הבריחה מן הארמון המכושף – שלונסקי וסופרי דור תש"ח". //  אבי גולדברג: פיליפ נוארה בכיכר טרנה, חורף 1999. // ברוך תירוש: מכתב לח"כ אחמד טיבי ולרוני קובן בתאגיד כאן. // נעמן כהן: קושיות לחנוכה או נס פח השמן. // אסתר רַאבּ: הרגשת הנוף. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה שביעית: בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

אבא מָלַךְ

אַבָּא מָלַךְ בְּבַיִת רֵיק.

וּכְכָל שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְהָבִין

חָדַל לְדַבֵּר

וּפָסַק לֶאֱהֹב –

בְּבוֹאֵנוּ לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ

לֹא נוֹתְרוּ

אֲפִלּוּ מַכְאוֹבָיו –

כֹּה רֵיקָה הָיְתָה מַלְכוּתוֹ.

1961

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

על עולם שאיבד את חישוקיו

תרגום שירו של ויליאם באטלר ייטס 

"The Second Coming"

שירו של ויליאם בטלר  ייטס "The Second Coming" נכתב ב-1919, תחת רישומן של  תמונות וידיעות  מן המלחמה והמהפכה. השיר הקדים במקצת את גל היצירות האָפּוֹקליפטיות, שנפתח ב"ארץ השממה" של ת"ס אליוט ובמחזותיו של ברכט. השיר משקף עולם שבּו קרסו והתמוטטו כל הביטחונות הבלתי מעורערים של המאה החולפת, ופינו מקומם לתחושה של אָבדן כיווּנים ושל אימה קיומית.

אהבתו חסרת התוחלת של ייטס היתה נתונה אותה עת לצעירה האינטלקטואלית מוֹד גוֹן, לוחמת חירות אירית, שהשתייכה כמוהו למסדר סודי של מיסטיקונים איריים בשם "שחר הזהב" ("The Golden Dawn"). כמיסטיקון פיתח ייטס אמונות ורעיונות רוחניים-דתיים, כגון הרעיון שההיסטוריה חוזרת על עצמה במחזורים בני אלפיים שנה. הוא האמין שאלפיים שנה לאחר הולדת ישו עתיד העידן הנוצרי לפַנות את מקומו לעידן חדש שבו לא ישלוט האל בן-האדם, כי אם antichrist  בֶּסטיאלי, בדמותו של ספינקס גולמני ומגושם, שגופו גוף אריה וראשו ראש אדם.

התראה זו של ייטס בדבר סכנת החזרה לכעין פָּגָאניוּת מחודשת –  בלתי אנושית  וצמאה לדם קורבנותיה –  ניבאה את הפָּגאניוּת הטבטונית שהתחילה בתוך שנים לא רבות לעלות מנבכי הזמן.  מספרו של ריצ'רד אלמן (Ellman) על ייטס אנו למדים כי ייטס עצמו כתב באחד ממכתביו כי שיר זה ניבא את מה שעתיד היה לקרות באירופה במלחמת העולם השנייה. שיר זה, מן הנודעים בשירי המאה העשרים, כתוב בסגנון הנבואי של חזון ישעיהו, פרקי ההקדשה ביחזקאל ובירמיהו ותיאורי ישו בברית החדשה (מתיוס כ"ד):

The Second Coming

W. B. Yeats

Turning and turning in the widening gyre
    The falcon cannot hear the falconer;
    Things fall apart; the centre cannot hold;
    Mere anarchy is loosed upon the world,
    The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere
    The ceremony of innocence is drowned;
    The best lack all conviction, while the worst
    Are full of passionate intensity.

Surely some revelation is at hand;
    Surely the Second Coming is at hand.
    The Second Coming! Hardly are those words out
    When a vast image out of Spiritus Mundi
    Troubles my sight: a waste of desert sand;
    A shape with lion body and the head of a man,
    A gaze blank and pitiless as the sun,
    Is moving its slow thighs, while all about it
    Wind shadows of the indignant desert birds.

The darkness drops again but now I know
    That twenty centuries of stony sleep
    Were vexed to nightmare by a rocking cradle,
    And what rough beast, its hour come round at last,
    Slouches towards Bethlehem to be born?

ויליאם באטלר ייטס. מתוך ויקיפדיה.

ביאת משיח

ויליאם באטלר ייטס

סוֹבֵב סוֹבֵב הַגִּירוֹסְקוֹפּ הַמִּתְרַחֵב

הַבָּז כְּבָר לֹא יִשְׁמַע אֶת קוֹל שׁוֹלְחֵהוּ;

הַכֹּל קוֹרֵס; צִיר הָעוֹלָם נִשְׁבַּר;

תֵּבֵל – זִירָה לְתֹהוּ מִשְׁתַּלֵּחַ;

בְּשׂוֹא גַּלֵּי דָּמִים בְּמֶרְחֲבֵי אֵין-סוֹף

טֻבְּעוּ כָּל גִּנּוּנֵי תְּמִימוּת וָסֵדֶר;

הַצַּדִּיקִים אִבְּדוּ אֱמוּנָתָם  

וְלֵב הָרְשָׁעִים נִמְלָא מִשְׁנֵה עֱזוּז וָמֶרֶץ.

בָּרִי, גִּלּוּי שְׁכִינָה הוּא שֶׁקָּרֵב וּבָא;

בָּרִי, בִּיאַת מָשִׁיחַ לֹא תִּתְמַהְמֵהַּ.

בִּיאַת מָשִׁיחַ! טֶרֶם נִכְרְתוּ מִלִּים מִפִּי,

וּכְבָר עוֹלֶה צֵל נְפִילִים מֵעָב וָרוּחַ,

מַכְהֶה עֵינַי: אֵי שָׁם בַּיְשִׁימוֹן

גּוּפוֹ כְּשֶׁל לָבִיא, פָּנָיו כִּפְנֵי אָדָם

וּמַבָּטוֹ רֵיק וְאַכְזָר כְּעֵין חַמָּה,

מֵנִיעַ יְרֵכָיו לְאָט, וּסְבִיבוֹתָיו

תָּשׁוּט סְחַרְחֹרֶת צִלְלֵי עוֹפוֹת מִדְבָּר נִבְעֶתֶת.

וְשָׁב הַלַּיְלָה כְּשֶׁהָיָה; עַתָּה לִבִּי יַגִּיד לִי:

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה שַׁאֲנַנָּה כָּאֶבֶן

חָרְדוּ לְבַלָּהוֹת מִטַּלְטֵלַת הָעֶרֶשׂ;

אֵיזוֹ חַיָּה רָעָה הִגִּיעָה שְׁעָתָהּ סוֹף סוֹף,

לְהִתְנַהֵל אַט אַט כְּדֵי לְהִוָּלֵד בִּשְׂדוֹת בֵּית-לֶחֶם?

מאנגלית: זיוה שמיר

באותה עת שבּה חיבר ייטס את שיריו הנבואיים, כתב גם ח"נ ביאליק שירי חזון ומשא, כגון שירו "והיה כי יארכו הימים" ("מחזיונות הנביאים האחרונים") שגם בו יש ביאת משיח פָּרודית וגרוטסקית: "וְעוֹלָל מֵעֲרִיסָה יַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ, / וְעַכְבָּר מֵחוֹרוֹ יָצִיץ: / הַאֵין הַמָּשִׁיחַ הוֹלֵךְ? / הַאִם לֹא קִשְׁקְשָׁה מְצִלַּת אֲתוֹנוֹ? /  וְשִׁפְחָה נוֹפַחַת בְּמֵחָם מֵאֲחוֹרֵי הַכִּירַיִם / אֶת פַּרְצוּפָהּ הַמְפֻחָם תִּשְׁלַח חוּצָה: / הַאֵין הַמָּשִׁיחַ הוֹלֵךְ? / הַאִם לֹא נִשְׁמְעָה תְּרוּעַת שׁוֹפָרוֹ?"

גם כאן ניכּר פחד עמום מפני המשיכה אל האָטָוויזם ומן הפסיכולוגיה של ההמונים  שניכּרו בספרות ובאמנות כבר בתחילת המאה העשרים. תערובת של פחד גדול ושל כוח נבואי מרשים עולה מתוך שירו האפוקליפטי של זלמן שניאור "ימי הביניים מתקרבים" (1913). את שורותיו הראשונות קרא שניאור הצעיר באוזני ביאליק עוד בשנת 1912, כשאיש עדיין לא שיער שבתוך שנתיים תפרוץ מלחמה עולמית שתחריב ממלכות ותגבה את חייהם של  כשבעה עשר מיליון בני-אדם.

האמנות המודרנית שאבה באותה עת את השראתה מן התאוריות המהפכניות שהתגבשו אז בתחומי מדעי החברה ומדעי האדם: הדרוויניזם, פסיכולוגית המעמקים של פרויד, תורתו האנתרופולוגית של פרייזר בדבר התפתחות הדת והמדע מן המאגיה השבטית ועוד. ייטס חשש מפני הכאוס המודרני, ונתן לחששותיו ביטוי בשיר חזון-התוכחה "ביאת משיח", שבדיעבד ניתן כאמור לראות בו שיר נבואי  שהיטיב לראות את הזעזועים שפקדו את אירופה ואת העולם כולו במרוצת המחצית הראשונה של המאה העשרים.

* * *

באבל על מותו של העורך הספרותי הוותיק

זיסי סתוי

בגיל 82

הוא הקדיש את חייו לספרות העברית

ערך במשך שנים רבות את המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות"

שבימיו היה מוסף בעל משקל וערך

מעטים כיום עורכים כמוהו!

תנחומינו למשפחה האבלה

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏5.12.21

* פעולה מופתית – מחבל חמוש בסכין הסתער על נער יהודי, דקר אותו ופצע אותו. לוחמי מג"ב רצו לעברו והוא ניסה לדקור אחד מהם. הלוחמים ירו בו ובתוך שניות ספורות נטרלו אותו. המחבל נהרג.

ועכשיו מנסים ליצור מהומה מלאכותית כאילו נפל פגם כלשהו בפעולתם, כיוון שבשניות הספורות של האירוע הם ירו בו כשכבר שכב על הרצפה. הביקורת הזאת מטורללת. כך מנטרלים מחבל. כך מסיימים אירוע. אלמלא נהרג, היה נתפס פצוע. אילו נתפס פצוע, מאותו רגע נכון היה להגן עליו. טוב יותר שהוא נהרג. הוא בן מוות.

טוב עשו ראש הממשלה, שר הבט"פ, שר הביטחון ושר החוץ כשמיהרו לשבח את הלוחמת והלוחם על פעולתם וטוב עשו מפכ"ל המשטרה ומפקד המחוז, שאף הם שיבחו אותם.

הביקורת המלאכותית על הפעולה, משחקת לידיהם של תומכי אלאור אזריה. באופן טבעי, הם יוצרים אסוציאציה בין הביקורת שלהם לבין משפט אזריה. לכאורה, כמו שהביקורת שלהם חסרת שחר, כך גם הביקורת על אלאור אזריה. אלא שאין שום קשר בין המקרים.

הם הרגו מחבל במהלך פיגוע. אילו בנטרול המחבל הוא היה נפצע קשה, שוטרים וחיילים היו עומדים סביבו לקראת פינויו, ו-11 דקות אחרי סיום האירוע היה מגיע שוטר או חייל, ובקור רוח מכוון את נשקו ויורה בראשו של המחבל, אז היה זה אירוע מן הסוג של אלאור אזריה. במקרה כזה, אותו שוטר שסרח היה עומד לדין. אבל אלה שני מקרים שאין שמץ של דמיון ביניהם.

* לשנות את הנוהל – לוחמי מג"ב שנטרלו את המחבל זומנו לחקירת מח"ש. זו חקירה אוטומטית, על פי נוהל שלפיו נפתחת חקירת מח"ש בכל התקלות שבה אדם נהרג בידי שוטר. יש לשנות את הנוהל הזה ולהמיר את האוטומט בהפעלת שיקול דעת – חקירה רק במקרה שיש חשד לפלילים. במקרה הנוכחי אין שום חשד כזה.

* חרדים לתנועה והתחבורה בנגב – פתק שכתב ראובן שילוח, ממייסדי קהיליית המודיעין הישראלית וראש המוסד הראשון; המען לא ידוע ואין תאריך, אך הוא נכתב כנראה בשלהי המנדט הבריטי:

"אבקשך להביא בפני גולדה – הלילה היו אצלי שקולניק (=לוי אשכול) וקוזלובסקי (=פנחס ספיר). הם חרדים מאוד למען התנועה והתחבורה בנגב. איש שהגיע משם אחה"צ מוסר כי אם לא יוכנסו מיד המשוריינים לשימוש בנגב לא יוכלו להתנועע [=להתנייד] יותר ברוב שטחי הנגב. שקולניק וקוזלובסקי מנסים במלוא מרצם להתקין ולסדר סידורים שונים – בינתיים הם מציעים שגולדה תעשה מחר בבוקר מאמץ נוסף ולו טלפוני, לקבל אישור מהממשלה להוציא מיד חלק ממשורייני חיל הנוטרים לשימוש.

מיחזקאל שמעתי כי הנציב הבטיח לגולדה לבדוק את העניין ולהשיג תשובתו תוך ימים אחדים – יתכן שתזכורת טלפונית למזכירו הפרטי או למזכירות הראשית עלולה להחיש ההחלטה.

לא אאריך הפעם יותר.

ראובן."

נדמה לי שמכתב כזה היה אקטואלי לפני חצי שנה, במבצע "שומר החומות", כאשר כנופיות בדואיות חמושות שלטו בצירי תנועה רבים בנגב ויישובים ישראליים היו נצורים. והוא אקטואלי גם השבוע, כאשר בערב אחד היו בנגב שלושה מקרים של יידוי אבנים על כלי רכב ישראליים. הריבונות הישראלית על הנגב נשחקה עד דק. משימת המשימות של הממשלה היא שיקום הריבונות הישראלית.

* הרפו מאריה שיף – הפרקליטות "שוקלת" לערער על "קולת" עונשו של אריה שיף. הנגב בוער, הפשיעה בו משתוללת, מצב הביטחון בכבישים קשה, הריבונות הישראלית נשחקה קשות, הממשלה הגדירה את הפשיעה במגזר הערבי כמשימה לאומית והמדינה מחפשת את הדרכים הנכונות להכות בפשיעה ובפושעים, להחזיר את הביטחון ואת הריבונות. במקום שהפרקליטות תבחן מה עליה לעשות כדי לחזק את המשילות וללחום בפשיעה, היא עסוקה ב"לשקול" ערעור על עונשו של שיף.

אריה שיף הוא אזרח שומר חוק, אדם שוחר טוב, פעיל בקהילה ואיש חסד, אדם מבוגר שנקלע לסיטואציה מאיימת של תקיפה פושעת על רכושו, שהעמידה אותו בסכנת חיים או לפחות בתחושה סובייקטיבית של סכנת חיים. כלל לא היה צריך להגיש נגדו כתב אישום, כיוון שהוא פעל מתוך הגנה עצמית. בית המשפט, ששיקלל את כל מרכיבי הסיטואציה, החליט אמנם להרשיע אותו, אך לא להכניס אותו לכלא וגזר עליו 9 חודשי עבודות שירות. מה בוער להם כל כך לראות דווקא את האיש הטוב הזה, בעשור השמיני לחייו, יושב בכלא עם פושעים, כאחד הפושעים? די, תרגיעו. כבדו את החלטת בית המשפט. תנו לאריה שיף מנוח, תנו לו לרצות את עבודות השירות, הרפו. במקום לתרום למלחמה בפשיעה, אתם פוגעים בה.

* טרור לכל דבר – שרת התחבורה מרב מיכאלי היטיבה להגדיר את תופעת יידוי האבנים על אוטובוסים בנגב כפיגועי טרור. "יידוי אבנים על רכבים זהו טרור לכל דבר ועניין, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באבנים שמושלכות על אוטובוסים שמסיעים עשרות אנשים ומסכנות כל כך הרבה חיים." השרה הבהירה כי על המשטרה לפעול בהקדם לאיתור הפורעים, ולמצות איתם את הדין, וסיכמה כי "זריקות אבנים על אוטובוסים בכל חלקי הארץ אסור שיקרו, נקודה."

נקודה. אני שמח שמרב מיכאלי מכירה בכך שיידוי אבנים הוא טרור, שאבן היא כלי משחית ורצח. כך בנגב וכך גם ביו"ש. יש להפסיק להתייחס ליידוי אבנים כאל מעשה קונדס. תנאי להחזרת הריבונות היא החזרת השליטה של המדינה בדרכים. אם אין מספיק כוח למשטרה לעשות זאת, יש לערב בכך את צה"ל, ואף להקים יחידות מילואים מיוחדות – הגמ"ר (הגנה מרחבית) של יישובי האזור, שרוב תושביו הם לוחמים קרביים. ויש לשנות את החקיקה, כך שיידוי אבנים ייחשב לניסיון רצח וכל מיידה אבנים יואשם בניסיון רצח וייענש בהתאם.

* האם מרב מיכאלי פשיסטית? – רוגל אלפר מעניק שירות לקוראי "הארץ" הצורכים תקשורת רק מעיתון זה, ומתאר את האופן ה"היסטרי" שבו שאר כלי התקשורת, כלומר "תקשורת המיינסטרים הימנית", מתארת את תופעת יידוי האבנים לעבר כלי רכב בנגב. הוא לועג לאמירה שהמעצמה הגרעינית ישראל מאבדת ריבונות בגלל כמה אלפי בדואים עם אבנים ומקלות, וטוען שהטענה הזאת נועדה להנציח את המלחמה והמהפכה הציונית, כי זה טבעו של הפשיזם, שהוא זקוק למהפכה מתמדת. את כל התיאורים של התופעה כ"אובדן הריבונות", "טרור", "מלחמה", "התקוממות אלימה" וכו', הוא מגדיר כפשיזם שנועד לקבע את תחושת האיום הקיומי שממנו הוא ניזון. שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, כלומר ערוצים 11, 12 ו-13 הם ערוצים פשיסטיים. כותרת הפשקוויל: "והרי החדשות מפי הפשיזם: כך ישראל מאבדת את ריבונותה בנגב."

כעת, כאשר מרב מיכאלי, שהיתה חלק בלתי נפרד מדבוקת שוקן, היא שרת התחבורה, ופתאום, כאשר מוטלת עליה אחריות, דברים שנראים מכאן הם "טרור לכל דבר", כנראה שגם היא פשיסטית. ברוכה הבאה ל"ימין הפשיסטי".

* בעריכת המרגלת – המרגלת נגד מדינת ישראל, על פי הרשעת בית המשפט בעסקת טיעון עימה, ענת קם, מונתה לעורכת מדור הדעות של "הארץ". לפיכך, אנחנו יכולים לצפות לכך, שמדור הדעות של "הארץ" יהיה מעתה... כמו שהיה עד עתה. 

* סגנית העורכת – מאי מסארוה, בת 29 מטייבה, הורשעה בריגול למען חיזבאללה ונדונה ל-30 חודשי מאסר. כשתשוחרר מכלאה, ניתן יהיה למנות אותה לסגנית עורכת מדור הדעות ב"הארץ".

* הכתובת לתביעת הפיצויים – ד"ר אבו אל-עייש, הרופא העזתי שאיבד את משפחתו כתוצאה מירי בשוגג של צה"ל, צודק בתביעתו לפיצויים על אסונו, אך הוא טועה בכתובת לתביעת הפיצויים. עליו לתבוע את הפיצויים מחמאס. הם, שמבצעים פשע כפול נגד האנושות – ירי שיטתי ומכוון של אלפי רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית והפיכת אזרחי עזה למגן אנושי, הם האשמים בכל תוצאות תוקפנותם ובכל הסבל שהם ממיטים על תושבי עזה. הם אלה שצריכים לפצות את ד"ר אל-עייש. צדק בג"צ שדחה את תביעתו לפיצויים מישראל.

*  יש רק דרך אחת – נשיא צרפת אמר שאין טעם להסכם עם איראן אם ישראל והמפרציות לא תהיינה שותפות לו. הוא צודק. אבל ההסכם היחיד שישראל יכולה להיות שותפה לו, הוא הסכם לעצירה מוחלטת של תוכנית הגרעין האיראני ופירוק כל מתקני הגרעין. ובעצם על פחות מזה אסור לעולם החופשי להתפשר.

אולם אין שום סיכוי שאיראן תחתום על הסכם כזה. וגם סנקציות כלכליות, עם כל חשיבותן, אינן משפיעות על משטר האייתולות, המוכן שעמו ירעב ולא יוותר על תכנית הגרעין.

יש רק דרך אחת לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית – פעולה צבאית. וכיוון שהתגרענות איראן היא סכנה קיומית לישראל ואיום על העולם כולו, אין מנוס מפעולה צבאית. רצוי היה שארה"ב תבצע את הפעולה, אך הסיכוי לכך אפסי. ולכן, אין ברירה זולת פעולה צבאית ישראלית.

* האקווריום של הפרשן הפוליטי – עמית סגל הסביר בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" את הדלקת נר ראשון של חנוכה בידי נשיא המדינה בוז'י הרצוג במערת המכפלה, כבניית גשר עם הימין כדי להכשיר את הקרקע לריצה לראשות הממשלה בתום תקופת הנשיאות. על מה הוא מבסס את התאוריה? על "הדעת נותנת ש..." – הדעת שלי נותנת שאין להרצוג כוונה להתמודד על ראשות הממשלה. הוא רואה בתפקיד הנשיאות את שיא שאיפותיו, הוא רואה בתפקיד הממלכתי משימה ההולמת אותו ואת תכונותיו, הוא צובר הערכה ואהדה בקרב הציבור הרחב ולא ירצה לשחוק אותה בקרבות פוליטיים, שספק רב אם יש לו סיכוי לנצח בהם.

מה שמפריע לי בדבריו של סגל, אינו ההערכה השונה שלנו לגבי כוונותיו של הרצוג, אלא שבמאמרו הוא הוזיל את צעדו הממלכתי החשוב של הרצוג לפעולה עסקנית אינטרסנטית. הרצוג לא הלך למערת המכפלה כדי לבנות גשר בינו לבין הימין, אלא כדי לבנות גשר בין המחנה שבו צמח, השמאל הציוני, לבין מערת המכפלה. או אם לדייק יותר – לחדש את הגשר בין המחנה הזה למערת המכפלה.

בביקורו במערת המכפלה הרצוג לא התחבר לימין אלא לעצמו, לזהותו, למשפחתו להיסטוריה שלו. ראוי להאזין לנאומו בטקס. בראשית דבריו הוא הזכיר את אביו, הנשיא השישי חיים הרצוג, שבהיותו שגריר ישראל באו"ם, קרא בישיבת מועצת הביטחון של האו"ם את הפסוקים מתוך פרשת "חיי שרה" המתארים את רכישת מערת המכפלה, כדי לבטא בכך את זיקתנו הלאומית ההיסטורית למקום. לאחר מכן סיפר על סבתא רבתא שלו שניצלה מהטבח בחברון בתרפ"ט לאחר שנפצעה והעמידה פני מתה. ומכאן הוא דיבר על חשיבות הזיקה של כל עם ישראל, מעל ומעבר לכל עמדה פוליטית, למערת המכפלה ולחברון. הוא לא הביע עמדה פוליטית על הסכם זה או אחר עם הפלשתינאים ועל עתידה של חברון בהסכם כזה, אלא רמז לכך שהוא מצפה גם ממי שתומך בוויתור על חברון, לא להתנכר לשורשינו בחברון, שהם מהות זהותנו. ולסיום הוא הביע תקווה לשלום בין בני אברהם והזכיר שיצחק וישמעאל קברו יחד את אביהם אברהם במערת המכפלה.

עמית סגל כתב בהקשר אחר על ראשי הממשלה ש"לוקים לא פעם בראיית האקווריום: כמו שהדגים רואים את העולם מעוגל ומטושטש דרך זכוכית האקווריום, כך מנהיגי המדינה נוטים לראות את המציאות כשהיא מוטת איראן, ביטחון, פגישות חשאיות." כנראה שגם פרשנים פוליטיים לוקים בראיית האקווריום – הכול אצלם פוליטי (במובן העסקני והכוחני). מוטב שגם הם יבינו שלא הכול תככים פוליטיים. הצעד של הרצוג כל כך רחוק בעיניי מציניות ולכן באמת הצטערתי על פרשנותו הצינית של סגל.

* להלן העובדות – ביקורו של הנשיא הרצוג בחברון עורר בקרב גורמים מסוימים בציבוריות הישראלית, המרוכזים בעיקר ברח' שוקן בת"א, מסע של שקרים וסילופים באשר למציאות בחברון. בן דרור ימיני מעמיד דברים על דיוקם: "ב-1997 נחתם הסכם חברון בין ישראל לרשות הפלשתינאית. לפי ההסכם, הפלשתינאים קיבלו אחריות מלאה על 80 אחוז משטח חברון (1H) וישראל על 20 אחוז (H2). ליהודים אין כניסה לשטח הפלשתינאי, אבל לפלשתינאים יש כניסה לשטח שבשליטת ישראל. למעשה, ישראלים לא נכנסים גם לרוב אזורי H2 שבהם מתגוררים פלשתינאים. הגבלות כניסה לפלשתינאים יש בתחום קטן מאוד, רחוב השוהדא, שמחבר בין שכונות יהודיות. מדובר בשלושה אחוזים משטח העיר. אולי פחות. לשם, ורק לשם, מגיעים ארגוני הדמוניזציה, כדי ליצור חיכוכים וכדי לטפח את תעמולת השקרים. ההתנחלות היהודית בחברון מרוכזת בחלק מהשכונה היהודית שהיתה בעיר עד הטבח של 1929, שנרצחו בו 67 יהודים. ומערת המכפלה, כידוע, היא המקום השני בחשיבותו ביהדות, לאחר הר הבית."

* רפורמה מאכזבת – רפורמת הגיור של שר הדתות מתן כהנא, שעוצבה יחד עם בכירי הרבנים של הציונות הדתית ובראשם הרב דרוקמן – מאכזבת, ואינה נותנת מענה ציוני הולם לאתגרי הגיור בימינו. אני רואה בה מספר כשלים:

א. אין בה הכרה ממלכתית בגיור של הזרמים הלא אורתודוקסיים בישראל.

ב. אין בה הקמת מערך גיור ממלכתי מחוץ לרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא-ציונים, בהתאם למתווה של ועדת ניסים.

ג. אין בה גיור לאומי, או אמירה מפורשת שמטרת הגיור אינה לגייר רק מי שמתחייב לאמץ אורח חיים דתי אורתודוקסי, אלא מי שבוחר להיות חלק מן הלאום היהודי, ולחיות כיהודי במגוון הדרכים שבהם חיים היום יהודים. אם להיות ספציפי – איני יכול לקבל מצב שבו מי שרוצה להתגייר כדי להיות יהודי כמוני, לא יוכל לעשות כן, ואילו ירצה להיות יהודי חרדי, מנוכר למדינה ומשתמט מצה"ל – יוכל גם יוכל. זה אבסורד. הרי לומר שמשתמט כזה מקיים מצוות יותר ממי שמשרת את עמו ומולדתו – זו כפירה בעיקר.

ד. אין בה פתרון של הכרה קולקטיבית ביהדותם של העולים מחבר המדינות, או למצער מהלך של גיור קולקטיבי של אלה מהם שאינם מוכרים כיהודים.

מה הצד החיובי ברפורמה? שהיא משפרת את המצב הקיים. בכך שהיא מאפשרת לרבני ערים לגייר ומאפשרת למתגייר לבחור את רב העיר שיגייר אותו, היא מפקיעה את השליטה של הקבוצה החרדית הלא-ציונית ששולטת היום ברבנות, ופועלת כבית שמאי בגיור, באופן שנועד להרחיק ואינה מכירה אפילו בגיורים של הרב דרוקמן. הרפורמה המבוססת על הרעיון של "עשה לך רב", תאפשר למעוניינים בגיור להתגייר אצל רבנים אורתודוקסיים המעוניינים בגיור, מחפשים להקל ולא להקשות, אם כי בתוך סייגי ההלכה, ובעיקר – שנוהגים במאור פנים כלפי המתגיירים.

עוד שינוי מהותי, הוא פעולה אקטיבית לעידוד גיור. זהו שינוי מהותי, לעומת המצב הנוכחי שבו רואים במתגיירים איום, גרים הקשים כספחת, ועושים הכול כדי למרר להם את החיים ולמנוע את גיורם. ברור שמי שרוצה להתגייר צריך ללמוד את עיקרי היהדות ולהיבחן עליהם. אולם הרוצים להכשיל, בוחנים את המתגייר בשאלות טריוויה אזוטריות, שרוב בחורי הישיבות לא יוכלו להשיב עליהם. כעת, תהיה פנייה והסברה בעד גיור, והגיור ייעשה באופן מכיל ומאיר פנים.

אולם תנאי הכרחי לכך שהשינויים החשובים שהרפורמה שמציע השר כהנא ייצאו לפועל, הוא הפרדה של מערך הגיור הממלכתי מהרבנות הראשית.

לא זה המתווה הראוי למדינה יהודית ציונית בימינו, אך כל שינוי מהמצב הנוכחי לכיוון טוב יותר הוא רצוי. אילו הייתי ח"כ, הייתי פועל בכל דרך לשנות ולתקן את המתווה ברוח ערכיי ועמדותיי. אולם אני מאמין באבולוציה ולא ב"הכל או לא כלום", שלרוב התוצאה שלו היא "לא כלום", ולכן, הייתי תומך במתווה, בשינויים הכרחיים. המינימום, שעליו לא הייתי מתפשר, הוא הקמת מערך גיור ממלכתי נפרד, כלומר אי הכפפת הגיורים של רבני הערים לרבנות הראשית. בלי השינוי ההכרחי הזה, לא עשינו שום דבר.

הכשלת הרפורמה כיוון שהיא חלקית כל כך ורחוקה כל כך משלמות, תהיה מעשה של אידיוטיזם שימושי של החרדים הלא ציוניים. אם יוכנסו בה מיספר שינויים הכרחיים, ראוי יהיה להעביר אותה. די היה לקרוא את דברי השנאה וההסתה הפרועים של הח"כים החרדים בעקבות פרסום המתווה, כדי להבין שהוא משפר את המציאות הנוראית הקיימת היום.

דוגמיות: "הם לא לומדים כלום ממה שקרה לתנועה הרפורמית בחיסולו של חלק גדול בעם היהודי ע"י התבוללות מאסיבית, מאז השואה האיומה לא גדלנו מספרית. איבדנו בהתבוללות לא פחות ממה שאיבדנו בשואה." (ח"כ מרגי). "לא היה הרס וחורבן למוסד הרבנות הראשית והמסורת היהודית כמו שמוביל השר להריסת הדת מתן כהנא. מערכת הגיור היא ציפור הנפש של העם היהודי והפגיעה בו תוביל להתבוללות קשה. אין מנוס, נצטרך להקים מערך ספרי יוחסין פרטי." (ח"כ בן צור). "השר כהנא מעניק מתנה לגויים ביום אידם, לצערנו זהו מתווה של זילות בייחוס ובכל הכבוד של האומה היהודית, הם בועטים ועוקרים הכול. כפי שחששנו, שר הדתות הופך את תהליך הקבלה לעם הנבחר, השורשי וההיסטורי לרישום לקנטרי-קלאב. הם מובילים אותנו במהירות להקים מערך פנקסי ייחוס קהילתיים". (ח"כ מקלב).

דברי הבלע וההבל של החרדים הלא ציוניים, מעידים שהם מפחדים מאובדן השליטה על הגיור. יחסם לתוכנית שנבנתה עם ראשי הרבנים של הציונות הדתית, מעידה מה יחסם האמיתי לציונות הדתית. מן הראוי שהציונים הדתיים יפקחו עיניים ויבינו מי הם בעלי הברית שלהם. מן הראוי שהדתיים הלאומיים יבינו שבעלי הברית שלהם הם יהודים לאומיים שאינם דתיים ולא יהודים חרדיים אנטי לאומיים.

* צביעות הצווחנים – הצבועים שנזפו ביועז הנדל על כך שלא חבש כיפה כשאדמו"רים נפגשו איתו במשרדו, הם אותם צווחנים שצורחים על בנט ומתן כהנא ש"יורידו את הכיפה".

* בעד חוק השוויון – פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום הפריכה מכל וכל את כל הטענות השקריות כאילו החוק מפלה את המיעוטים, פוגע בשפתם וכו'. כל הבניין עליו התבססה התעמולה נגד חוק הלאום קרס כבניין קלפים ולא נותר ממנו זכר. אפשר להתנגד לחוק, לטעון שהוא אינו נחוץ, מותר גם להתנגד לו אידיאולוגית, כלומר להתנגד למדינה יהודית. אבל לא צריך לשקר. התעמולה נגד החוק התבססה על שקר. בעצם היה זה מאבק נגד חוק שאינו קיים, או כפי שאמרתי לפרופ' דני גוטווין בפאנל על החוק – "אילו חוק הלאום היה החוק שנגדו אתה מדבר, גם אני הייתי נגדו." אילו היה חוק כזה, בג"ץ היה פוסל אותו. המאבק נגד החוק היה מאבק סרק, נגד דחליל מדומיין.

אולם בטענת המתנגדים לחוק עלתה טענה נכונה – העובדה שאין בחוקה הישראלית המתגבשת, כלומר בחוקי היסוד, ביטוי לערך השוויון האזרחי, המופיע במגילת העצמאות. אפשר להשיב לטענה הזאת, שאין צורך לחוקק את המובן מאליו. אך כפי שהטענה הזאת לא היתה נכונה כלפי חוק הלאום היא אינה נכונה גם כלפי השוויון. גם המובן מאליו צריך להיחקק.

יש המציעים להוסיף משפט על השוויון לחוק הלאום. אני מתנגד לכך. חוק הלאום עוסק בזהותה הקולקטיבית של המדינה ולא בזכויות אזרחיה, ולכן אין שום קשר בין הפסקה הזאת לבין החוק. החדרה מלאכותית של משפט כזה לחוק הלאום, תהיה קבלה במשתמע של טענות הסרק נגד החוק, שבג"ץ הפריך אותן. חוק הלאום אינו זקוק לבייביסיטר של שוויון הזכויות כדי לפקח עליו. האמת היא שטרם חקיקת החוק, כשנוצר פולמוס תמוה על החוק, שמן הראוי היה שכל ציוני יתמוך בו, הצעתי להכניס משפט כזה לחוק, אם הוא יביא את מפלגת העבודה ויש עתיד לתמוך בו, כי יש חשיבות הצהרתית גדולה בכך שהחוק יתקבל ברוב גדול של למעלה ממאה ח"כים. זה לא קרה, כידוע. לדחוף היום משפט על השוויון לחוק הלאום הוא מעשה איוולת.

יש שתי דרכים אפשריות להכניס את השוויון לחוקה. האחד הוא חוק יסוד השוויון האזרחי. בעיניי זו הדרך הנכונה, אך דומני שאין לכך הסכמה פוליטית. הדרך השנייה והמעשית היא תוספת משפט על השוויון האזרחי לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. גדעון סער וצביקה האוזר העלו הצעת חוק כזו כבר בכנסת הקודמת. כעת גם כחול לבן מציעה הצעה כזאת. חשוב לקבל את החוק הזה וחשוב לנסח אותו כך שיהיה ברור שמדובר בשוויון אזרחי ובשום אופן לא שוויון לאומי.

חוק הלאום עיגן בחוקה את מהותה וזהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ושל העם היהודי בלבד וכביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ואך ורק של העם היהודי. חוק השוויון מעגן את השוויון האזרחי המלא של כל פרט ופרט במדינה, ללא הבדל של השתייכות לאומית, דתית ומגדרית. אין שום סתירה בין הערכים הללו כפי שאין כל סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. לעיתים יש מתח מסוים ביניהן, ובמקרים כאלה יש לדון לגופו של עניין ולקבל החלטות בשיקול דעת ובשום שכל.

* מעבר לגבול – החברה להגנת הטבע מובילה טיול למקום הבתרים; המקום שבו, על פי המסורת, היתה ברית בין הבתרים, על פסגת הר דב. כותרת הפרסום של החברה: "טיול מעבר לגבול – אל ברית בין הבתרים."

אבל זה לא מעבר לגבול. לא זו בלבד שהר דב נמצא בשליטת ישראל – הוא שטח בריבונות ישראל. בשבוע הבא ימלאו ארבעים שנה לחוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן. כנספח לחוק צורפה מפה. ובמפה נכלל הר דב בתוך שטח ישראל.

ברור שהכותרת היא גימיק שיווקי, שנועד למשוך את המטיילים להירשם לטיול אל מקום הסגור בפני אזרחים. אבל זהו סימפטום. מדינת ישראל מתייחסת להר דב כאל שטח שמעבר לגבול, כפי שהיה אזור הביטחון בלבנון. אזרחים אינם חיים שם, אזרחים אינם מטיילים שם, היישוב שתוכנן להקמה שם – שיאון, לא הוקם. אין אישור לחקלאים לעבוד שם ובוקר ממטולה ששטח המרעה שלו היה שם, נדרש בידי צה"ל לא להיכנס אליו יותר עם מרעהו.

כך מדינה אינה מממשת את ריבונותה. אי אפשר להחזיק ריבונות באמצעות צבא. צבא נועד להגן על הריבונות, לא לממש אותה. צבא מורכב מחיילים שמתחלפים בכל כמה חודשים, אין להם שורשים במקום וכפי שהצבא מקבל פקודה להיכנס לשטח מסוים, כך הוא יכול לקבל פקודה להתקפל משם. את הריבונות מממשים באמצעות אזרחים, מתיישבים. כאשר ישראל אינה מממשת את ריבונותה על הר דב, הוא הופך לחוליה החלשה של הריבונות בצפון.

למרות הכותרת המקוממת של הפרסום, אני שמח על עצם קיומו של הטיול ומקווה שעוד ועוד טיולים כאלה יתקיימו ויותר ויותר ישראלים ייחשפו לאזור ויתאהבו בו. אני מבחין לאחרונה בהתרככות בהתנגדות של צה"ל לפעילות אזרחים בהר דב, והאישור לטיולים כאלה הוא ביטוי לכך. זו מגמה מעודדת. יש היום גרעין המבקש להתיישב בשיאון. אני רואה בכך משימה לאומית ציונית ראשונה במעלה – לממש בהתיישבות את הריבונות הישראלית בהר דב.

* הנבל הליברל – אין כמעט יום שלא מתפרסם בשוקניה לפחות מאמר אחד הסונט במרצ על ישיבתה בממשלה. הבייס לוחץ: אתם מכשירים את אקיבוש, האפרטהייד בלה בלה בלה ועכשיו גם את הפעולה ה"אנטי דמוקרטית" של הפעלת איכוני השב"כ. כך, למשל, נועה לנדאו, מתגוללת בניצן הורוביץ:

"השימוש בעקרונות 'המידתיות' ו'הזמניות' הוא מפלטו האחרון של הנבל-הליברל. אלה מילות הקסם שנועדו להכשיר כל רעה במערכת המתיימרת להיות דמוקרטיה-ליברלית: כיבוש, צנזורה, עינויים, מעצרים מנהליים – כל פרקטיקה בלתי-דמוקרטית, מתורצת במדינות דמוקרטיות במבחני מידתיות ומעוגנת בתקנות 'חירום' שנמשכות לנצח... זו הגישה שמאפשרת למרצ לשבת בממשלה שמעמיקה את הכיבוש ומתעלמת מאלימות מתנחלים. בימים האחרונים הם משלימים, מסתבר, גם עם סירובי הכניסה הפוליטיים שחזרו בגדול לנתב"ג."

לחץ כבד במיוחד מופעל על מוסי רז, שמזוהה, בצדק, כחוליה החלשה במרצ ובקואליציה. רז פועל ומתבטא כאופוזיציה לכל דבר, אולם מצביע על פי המשמעת הקואליציונית. ולכן לנדאו מכנה אותו "המתייסר הראשי". בראיון ל-12 Nאמר מוסי רז שהקו האדום של מרצ הוא פינוי חאן אל-אחמר. האם מוסי רז מציע לממשלה להפר את פסיקת בג"ץ?

* האם להטיל חובת חיסון? – באוסטרליה אין חובת חיסון. אולם יש חובת חיסון על כל מי שעבודתו כרוכה במפגש עם קהל – החל בספָּרים, פקידי בנק ומוכרים בחנויות ועד פקידי הממשלה. בידי האזרח הזכות המלאה להחליט אם הוא מעדיף להתחסן ולהמשיך לעבוד עם קהל או לבחור מקצוע שבו לא יסכן אחרים.

באירופה מתנהל דיון רציני, בימים האחרונים, סביב השאלה האם להטיל חובת חיסון על כלל הציבור. נציבת האיחוד האירופי, הרופאה ד"ר אורסולה פון דר ליין, הציעה לשקול ברצינות את הפתרון הזה ודעות כאלו נשמעות בקרב מנהיגי מדינות האיחוד, ובהם הקנצלר הגרמני המיועד שולץ.

אצלנו הביעה ד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור, התנגדות לצעד הזה. היא אמרה שאין בישראל צורך בזה. אני מסכים איתה. לדעתי, בעבודה נכונה של משרד הבריאות, כמו מבצעים של הגעה פיזית אל הבלתי מחוסנים, שרובם באים משכבות מצוקה ומציבורים מוגדרים כמו הציבור הערבי והחרדי ואינם מתנגדים עקרונית לחיסונים, עריכת מבצע רחב היקף של חיסונים בכל בתי הספר ושיפור והרחבה של ההסברה לציבור, נוכל לחסן את הרוב המוחלט של הציבור. ויש לזכור שבקרוב יהיה חיסון לילדים מלידה עד חמש, שיסתום גם את הפִּרצה הזאת. לא נכון להחיל בישראל את חובת החיסון, אבל נכון שהאופציה הזאת תהיה על הפרק, כחלק מן השיח המקצועי והציבורי בישראל.

אין להשוות החלטה אוטונומית של חולה סרטן לא לקבל טיפול, להחלטה לא להתחסן, כיוון שכאן מדובר במגפה. הזכות שלי על גופי אינה מעניקה לי זכות לסכן את הזולת. ובכלל, אני מציע לחזור למושגי יסוד נשכחים כמו: הזולת, הכלל, הקהילה, ערבות הדדית, סולידריות חברתית, אכפתיות, אחריות. שיח הזכויות קם על יוצרו, ומן הראוי להחזיר לחיינו שיח של חובות ושל מחויבות. 

* דוגמה אישית – הנסיעה לחו"ל של אשתו וילדיו של בנט היא שערורייה. אמנם הם לא הפרו הנחיות, כלומר אין זו אותה חומרה של הפרת הסגר בסדר פסח של ריבלין ונתניהו. אולם כאשר ראש הממשלה מישיר מבט לאזרחי ישראל, קורא להם להימנע מנסיעות לחו"ל, ואחרי פחות משבוע  משפחתו נוסעת – זו פגיעה בדוגמה האישית שהיא הבסיס למנהיגות ולקבלת אמון הציבור. אחרי שב-12 השנים האחרונות תרבות הדוגמה האישית התרסקה לרסיסים ונעלמה מחיינו, על ראש הממשלה לשקם את הנורמות השלטון בכלל ואת הנורמה של דוגמה אישית בפרט.

* ביקורת עניינית כמרכיב בשינוי – הביקורת הציבורית המוצדקת על נסיעתם של גילת בנט וילדי המשפחה לחופשה בחו"ל אחרי המלצת נפתלי בנט להימנע מנסיעות, עוררה מיד השוואות לשרה נתניהו. מצד אחד היו שמיד קפצו על המבקרים והזכירו מה היה כאן רק לפני חצי שנה, אז איך אתם מבקרים וכו' וכו' וכו'. ומצד שני, אלה שקפצו עם אמירות הזויות כמו "אילו זאת היתה שרה נתניהו התקשורת היתה שוחטת אותה... הרי את שרה חיפשו על כל שטות ואת גילת מאתרגים" וכו'.

הטענה השנייה היא כמובן מגוחכת. אין שום אפשרות להשוות. הרי בספקטרום שבין סוניה פרס לשרה נתניהו, גילת בנט נמצאת בקצה האלפיון הקרוב יותר לסוניה. אם שרה היתה נוסעת עם ילדיה לחו"ל על חשבונה – על כך היו הכותרות, בחינת אדם נשך כלב. הרי אף אחד לא ציפה ממשפ' נתניהו לדוגמה אישית.

ובאשר לטענה הראשונה – הביקורת על משפחת בנט עומדת בפני עצמה. נקודת הייחוס אינה, חלילה, השוואה למשפ' נתניהו, אלא השוואה להתנהלות הראויה. אין שום מקום להשוואה למשפחת נתניהו כדי למנוע ביקורת על משפחת בנט. כאשר בנט ראוי לביקורת – יש לבקר אותו. הראשונים שצריכים לבקר אותו הם תומכיו. גם זה חלק מן השינוי – מותר לבקר את המנהיג שאנו תומכים בו ולא צריך לגונן עליו ועל שגיאותיו. מבחינתי, ביקורת עניינית על ראש הממשלה מצד תומכיו, היא מתנה בעבורו, אם הוא ישכיל לקחת אותה ברצינות. ואם ראש הממשלה יתייחס ברצינות לביקורת, בלי להתבכיין, גם זה מרכיב חשוב ואף דרמטי בשינוי.

* חנוכה במיל' – במשך שש שנים רצופות חגגתי את חנוכה במילואים, בתעסוקה מבצעית. הייתי אבא צעיר לילדים קטנים, ולא זכיתי לחגוג עם משפחתי את החג. בשנה השביעית זומנו לתעסוקה מבצעית בסוכות. כל כך שמחתי, סוף סוף אחגוג את חנוכה עם משפחתי. ימים אחדים אחרי שחזרתי מהתעסוקה קיבלתי צו מילואים לאימון בצאלים ב...חנוכה. איך לא?

* ביד הלשון: כפר מסריק – כשהוחלט על הקמת היישוב רמת טראמפ בגולן, כתבתי על שורה לא קצרה של מנהיגים זרים שיישובים ישראליים נקראים על שמם. משום מה שכחתי להזכיר את כפר מסריק.

כפר מסריק הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (היום – התנועה הקיבוצית) בגליל המערבי, בשפלת עכו, במועצה האזורית מטה אשר. הקיבוץ עלה לקרקע בשנת 1938, על אדמה שנגאלה בידי קק"ל. הקימו אותו חלוצים, חניכי השומר הצעיר מליטא, צ'כוסלובקיה ופולין, שישבו קודם בנקודות זמניות בפתח תקוה ובבת גלים.

הקיבוץ מנציח בשמו את נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה טומאש מסריק, שהלך לעולמו ב-1937. מסריק, מייסדה של צ'כוסלובקיה, היה סוציאליסט, ידיד העם היהודי ואוהד הציונות. הוא לחם באנטישמיות, הוביל מאבק נגד עלילת דם, העניק שוויון זכויות מלא ליהודים ואף ביקר בארץ ישראל. בנו, יאן מסריק, שהיה לימים שר החוץ של צ'כוסלובקיה ואף הוא היה ידיד היהודים והציונות, נרצח בידי הנ.ק.ו.ד. ב-1948.

מלבד קיבוץ כפר מסריק, נקראים על שמו של טומאש מסריק גם כיכר מסריק בת"א, רחובות בערים שונות בישראל ויער מסריק ליד קיבוץ שריד.

אורי הייטנר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [158]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הגיגים של חנוכה

זה-עתה חגגנו את חג החנוכה, חג האורים, חג הלביבות והסופגניות, כפי שקבעו לנו "בני-בינה" ימי שמונה, בימים ההם בזמן הזה.    זו גם הזדמנות לפתוח את ספר המקבים ולהתעדכן שוב על המרד של החשמונאים, הקרבות והניצחונות מעוררי הכבוד והגאווה. וקראנו שוב על מתתיהו החשמונאי, שעורר את העם למרוד ביוונים, בקריאתו "מי לה' אלי!"

וחמשת בניו, ויהודה המכבי בראשם, גייסו את הלוחמים, הלהיבו אותם [לא היה כנראה זמן לאמן אותם אימון בסיסי של טירונים] והובילו אותם לקרב, בפיקודו של יהודה.

אבל מי היו אותם לוחמים אמיצים, גיבורי התהילה? בשום מקום בספר המקבים לא מצויין מי היה האדמו"ר או ראש הישיבה – ישיבת מודיעין כמובן – שהתיר לתלמידיו, שתורתם אומנותם, להשבית את לימודם ולהתגייס בהמוניהם, כששת אלפים נערים, בחורים, אברכים תופסי-חרב, ולצאת לקרב, להגן על התורה ועל העבודה [בבית המקדש], ועל העם היושב בציון? מיהו האיש ונכבדהו?

ותהייה נוספת, קלה: האם פך השמן הטהור שנמצא בבית-המקדש, נשא עליו חותמת כשרות של בד"צ? 

שתול?

חברי הליכוד כוססים ודאי את ציפורניהם ומאבדים את סבלנותם כל אימת שהאיש הבכיר שלהם, ח"כ דודי אמסלם פותח את הפה שלו ושופך אש וגופרית וקללות ונאצות ואיומים על כל מי שאיננו מזדהה עם המנהיג בנימין נתניהו, שהוא, דודי, הוא האיש הנאמן לו ביותר, כמעט ואסאל של הפיאודל מקיסריה [זה לא-מכבר מרחוב  בלפור בירושלים].

הגנה יתרה זו גורמת נזק תדמיתי ואף אלקטורלי למפלגת הליכוד. עד שעולה חשד כלשהו, בליבו של מישהו, שדודי אמסלם זה הוא בעצם "סוכן שתול" של יאיר לפיד ונפתלי בנט, סוכן המבצע את תפקידו – נגד הליכוד – על הצד הטוב ביותר.   והמשכיל בעת ההיא יידום – אמר הנביא עמוס לפני 3,000 שנה. דומה שח"כ דודי אמסלם לא משכיל דיו לשתוק.

שָכֵן קרוב

טוב שכן קרוב מאח רחוק  – אומר העם. קיבלנו הוכחה לכך בשבוע שעבר: שכן קרוב – ברמאללה למשל, מאח רחוק – באמריקה למשל. האח הרחוק תוקע סכין בגב האומה, שכולה חרדים כמובן, בגישתו הרפורמית להלכה, כפי שנקבעה על-ידי חז"לינו לפני אלפיים שנה, ואין לנו רשות לפגוע בה, לא להוסיף ולא לגרוע שום תו ושום אות, כפי שנקבע אז, לפני אלפיים שנה, ושלומי אמוני ישראל החרדים מקפידים להתנהל על פיה ולא סוטים ממנה אפילו לא חצי-צעד. בעוד שההם, הרפורמים יימח שמם, באים להתפלל בכותל המערבי ומטמאים אותו בעצם נוכחותם במקום הקדוש.

ואילו השכן מרמאללה מקבל אותך בחמימות – של מכוניתך הנשרפת, שהוצתה בתור נר של חנוכה, ומגלה כלפיך הכנסת-אורחים ערבית מסורתית, והפעם בתוספת הכנסת סכין בגבך.

שָכן קרוב, שכן טוב.  

סקופ

ידיעה מרעישה! סקופ! היום לא נרצח אף ערבי בידי חברו.

שכן קרוב מדי

בעקבות "אין שום ספינה שתשיטך לאופק, כמו ספר", מאת אמילי דיקינסון, בתירגומה של זיוה שמיר, שהובא כאן בשבוע שעבר:

"סלח לי, שכני, ואל תיעלב ממה שאני עומד לומר לך: מאז שהספרן הזקן שלנו שלף אותך מהמדף והחזיר אותך חזרה, לצידי, כשאנו  נוגעים זה בזה, עטיפה לצד עטיפה, אתה נראה לי עוד יותר עלוב ומרופט מקודם, משומש וממושמש, מתפורר, מריח לא טוב, אם לא לומר מסריח. אתה קרוע כולך מרוב שימוש, מדפדוף באצבעות מזיעות-משומנות של הקוראים, דפיך בלים, תלושים בחלקם, העטיפה האחורית שלך חסרה בכלל, ובקדמית, זו שנוגעת בשלי, מרבית האותיות של שם הספר מחוקות. בקיצור, אתה נראה לי 'על הפנים', כמו שאומרים בימינו. אני כמעט נעלב ומתרעם על הספרן החביב, שהעמיד אותך לצידי. אוי לשכן, אבוי לשכנו.

תסתכל עלי: כמעט בן 70, כולי חדש-חדיש ושלם ונקי, כאילו רק אתמול יצאתי מן הדפוס."

"נכון מאוד, ידידי-שכני הנכבד, לעומתך אני ספר ישן, משומש וקרוע, אבל קרוּא, נקרא, אנשים קוראים בי שוב ושוב, וזה שכרי מכל קיומי. שידפדפו בי, שיקראו, שייהנו ממני, וממה שכתוב בי."  

"בניגוד אליך, אני דווקא להיפך: סולד מכל מגע של יד אדם, של אצבעות מיוזעות-מלוכלכות. אני חש את עצמי כמו נערה בתולה, ששום יד ושום אצבעות חרמניות לא נגעו בה. אני נקי וחדש, על אף גילי המתקדם."

"אז למה נוצרת בעצם? בשביל מה? מה תכלית קיומך?"

"אני עומד כאן, משמע אני קיים. די לי בכך."

"ואני, ידידי, קיים כדי שיקראו אותי, וזו נחמתי ושמחתי. ספר נועד שיקראו אותו, לשם כך הוא נוצר. הוא לא מיועד לעמוד על המדף כאבן שאין לה הופכין, או כחפץ מוזיאוני, שאסור לנגוע בו."

"זו דעתך שלך. שיהיה לך לבריאות."

"לבסוף אני רוצה לומר לך, ידידי, שאם ישחק לנו מזלנו, נעמוד כאן עוד מאה-מאתיים שנה, אני זקן בא בימים, ואתה – צעיר לנצח. אבל אם יתרע מזלנו להפך, יצוץ מן השאול איזה אוטו-דה-פה, ויצית כאן שריפה, שבה נעלה כולנו בלהבות. וסוף פסוק."

"אז בוא נסיים את שיחתנו זו בנימה אופטימית. אנו נישאר לעמוד כאן, על מדפֵנו זה, זה ליד זה – עד קץ הימים."

*

לזכרו הברוך של שלום עליכם, שאת ספריו המתפוררים אני קורא – במקור – בהנאה מרובה, כל דף [תלוש], כל פיסקה וכל מילה בשפת יידיש הנפלאה שלנו. א מְחַייֶה!

יהודה גור-אריה

* * *

יונתן גורל

עם בוא ערב

הרגעים של השתיקה הגדולה

יודעים ציפייה נוראה

אוכלת, מכאיבה

מבקשת על נפשה

נוברת בבשר החי

הופך לאש צורבת

ובוער

ובוער

חוזר אל עצמו ומבקש

ונובר

ונובר

רק עם בוא ערב

בשעה כחולה ומטוללה

כשרוח ים רחוקה הומה

בין הר לבקעה

תבוא מנוחה

והלב לבדו

ירעה אפר

למעצבה

בריסים כבויים

יונתן גורל

* * *

משה גרנות

באמת, למה למרוד?

על ספרה של חגית הלפרין

"הבריחה מן הארמון המכושף –

שלונסקי וסופרי דור תש"ח"

הוצאת צבעונים ומרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב 2021, 260 עמ'

הספר החדש הזה של פרופ' חגית הלפרין מתאר את הזיקה של שלושה דורות של סופרים אל "הארמון המכושף" של אברהם שלונסקי, לאמור, אל החניכה, המלאה או החלקית, שזכו לה ממנו הדור הצעיר ממנו בגיל – אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, לאה גולדברג; דור תש"ח ש-11 מהסופרים זוכים לסקירה בספר שלפנינו, ודור המדינה: נתן זך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', דויד אבידן.

האחד-עשר מדור תש"ח המסוקרים בספר הם משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי, אמיר גלבוע, ע' הלל, דן בן אמוץ, מרדכי טביב, ס' יזהר, חנוך ברטוב – ואלה מחולקים בין המקבלים את "אבהותו" של שלונסקי באהבה ובהכרת תודה, ובין אלה שנהנו מהחסות שלו, ולימים מרדו בו.

בין הראשונים נמנים נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי (עם הסתייגויות לגבי הערצתו של שלונסקי את ברית המועצות), אמיר גלבוע, דן בן אמוץ, מרדכי טביב; כל השאר "מרדו" בו, וחלקם אפילו זלזלו במעמדו כמשורר. רובם – גם "נאמניו", וגם "הסוררים" – כעסו על זכות ששלונסקי לקח לעצמו לשנות את הטקסטים שהוגשו לו – בלי לקבל רשות מבעל הדבר.

לפני שאמשיך לעיין בסקירה המעניינת של חגית הלפרין לקשרים שבין סופרי דור תש"ח ובין שלונסקי, אני מבקש לשאול שאלת תם: למה למרוד? מה טעם ימצאו סופרי דור פלוני להשמיץ ולזלזל ביצירותיהם של סופרי דור קודם? איך זה בדיוק מועיל למטרה העיקרית שמציב לעצמו כל סופר? הנה, שלושה עילויים שלא נזקקו כלל "למרוד": ביאליק, אשר לא רק שלא מרד, אלא אפילו הביע הערצה למוריו – יל"ג ואחד העם. אלתרמן שכבש את לב הקוראים והברנז'ה הספרותית, והביע תמיד תודה לשלונסקי שהיה מורהו, הגם שידע כי הוא ממש אינו זקוק למורה (בנדון אני חולק על דברי המחברת – ראה עמ'  202). וכן גם ס' יזהר, שלא נזקק לשלונסקי, ולכן גם לא מרד בו, ולא מרד בכלל.

"הארמון המכושף" של שלונסקי התבטא בעיקר בשליטתו על אכסניות לקליטת יצירות הבוסר של הסופרים הצעירים מדור תש"ח: הייה בידו שליטה כמעט מוחלטת על הוצאת הספרים "ספריית פועלים", הוא ערך את "דפים לספרות", מוסף ב"השומר הצעיר", "דף לספרות" ב"משמר", "עיתים", "אורלוגין", ייסוד צוותא. כלומר, בידיו היה אחד המפתחות העיקריים לקידום סופרים צעירים.

אבל בכך לא מתמצה מעמדו של שלונסקי כעמוד תווך בספרות העברית של לפני ואחרי מלחמת השחרור. הוא הדריך את הסופרים, ורובם הודו שהוא צדק כשקבע שהיצירות שלהם הן בוסר, והוא גם צדק כשניתב את רוב היוצרים (חוץ מבנימין גלאי וחיים גורי) מכתיבת שירה בינונית לכתיבת פרוזה טובה. ועיקר העיקרים, הוא היה סלחן גדול כלפי בני טיפוחיו, שחלק לא מבוטל מהם בעטו בו לאחר שנהנו מחסותו.

"המורד" הגדול מכולם היה משה שמיר: כבר בגיל 16 הוא מעז פנים כנגד "המאסטרו" הגדול (מוצא טעות בשיר "בוקר בעירי"), ובהמשך, הוא מביע זלזול במפעלו הספרותי של שלונסקי: "דף לספרות" עוסק בעיניו בכיבודים – המאמרים בו נסבים על יובלות של סופרים. שמיר לועג לדור האבות, דורו של שלונסקי, בעטיו של ההווי הבוהמי בבתי הקפה. שלונסקי מבקש משמיר לשלוח חומר ל"אורלוגין", ושמיר מסרב. הוא איננו משתתף במסיבה שערכו לשלונסקי בצאת שני כרכים של יצירתו, הוא מתייג את שני הכרכים כ"קש וגבבא", ומדרג את "המאסטרו" הגדול כ"משורר קטן". שמיר יכול היה לטפוח לעצמו על השכם, שגם "המילייה" חושב כמוהו – הוא זכה בפרס ביאליק לפני שלונסקי (שמיר ב-1955; שלונסקי ב-1959) – שלונסקי שמרד בביאליק – למרבה האירוניה – כמה לקבל את הפרס על שמו.

בין "המורדים" ניתן לכלול את בנימין גלאי, שנחשב להכי "שלונסקאי", התנגד לכך ששלונסקי יקבל את פרס ביאליק (שלונסקי באצילותו מחל לו), והצטרף לשמיר בטענה על כך שבשיחה בין שלונסקי לשגריר ברית המועצות בפאריס, הוא נהנה משיחה ומאלכוהול, אבל לא עלה בדעתו להזכיר את יהדות ברית המועצות המנועה מלעלות לארץ ישראל. לימים הסתבר שדברים שבצנעה שבין השגריר ובין שלונסקי לא הגיעו לידיעת הציבור.

אני הכרתי אישית את משה שמיר*, והוא אף ביקר בביתי, והתרשמתי מאישיותו מפעימת הלב, הגם שכמו המחברת שלנו קשה היה לי להבין את "הזיגזג" המוסרי והפוליטי שלו: מאהדה לקומוניזם ולברית המועצות (עזב בכעס את אגודת הסופרים שהעזה לדרוש מברית המועצות עלייה חופשית) עד לקוטב הקיצוני ביותר של הימין הישראלי – קודם חבר כנסת מטעם הליכוד, ואחר כך כחבר כנסת מטעם "התחייה", והפך גם לאחד הפעילים למען ארץ ישראל השלמה. בשנת 2001 פרסם ספר עב כרס על אברהם שטרן "יאיר", ראש המחתרת הקיצונית ביותר בדרך לקימום מדינת ישראל. ובתחום יחסו כלפי שלונסקי – הוא עובר מבוז גמור (בצאת שני הכרכים לאור) ועד הלל ושבח (עם יציאת 10 הכרכים לאור).

אחד-עשר היוצרים הנסקרים בספר היו שייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית – השתייכו בעיקר למפ"ם ולמפא"י, אך רובם הסתייגו מהערצת הקומוניזם הסטליניסטי של מנהיגי מפ"ם שחלשו על האכסניות שאותן ערך שלונסקי – כך בנימין גלאי, נתן שחם (חבר הקיבוץ בית אלפא; לימים – שותף לשלונסקי בעריכה ב"ספריית פועלים"), שהסתייג משום כך מ"אורלוגין", חיים גורי הביע הסתייגות מדרכו הפוליטית של שלונסקי לאחר משפטי פראג. ע' הלל כעס על שלונסקי לא רק על אהדתו לסטלין, ועל כך שלא הוקיע את הזוועות שרודן זה ביצע, אלא גם על כך ששלונסקי הסכים לפרסם באותה במה שבה השתתף גם אורי צבי גרינברג – כלומר, שלונסקי נאה דרש מבני חסותו שיפרסמו רק בבמות "הנכונות", ואילו לגבי עצמו הוא לא נאה קיים.

כל אחד-עשר הסופרים הנסקרים בספר השתתפו במלחמת העצמאות, חלקם בדרגת קצונה, וחלק לא מבוטל  אף התגייס קודם לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. משה שמיר שכל את אחיו אליהו, וחיים גורי שכל את חברו דני מס ("הנה מוטלות גופותינו"), וברור שהתיוג "דור תש"ח" הולם את קורותיהם ואת יצירותיהם. כאן אולי המקום להזכיר את אהדתו הגדולה של חיים גורי לנתן אלתרמן – אני נכחתי בפגישות עימו בכנסים שונים כאשר גורי מצטט בעל-פה שירים שלמים מתוך "פגישה לאין קץ", והוא כבר מעל גיל תשעים! לקבוצת מעריצי אלתרמן ניתן למנות גם את ע' הלל.

כמעט כל האחד-עשר זכו להכרה מלאה מצד הקוראים והביקורת, ורובם כובדו בפרס ישראל. דן בן אמוץ (לשעבר תהילים זאגער, שעוני), שלא זכה בפרסים, הרשים אותי לפי תיאורה של המחברת, כשהוא מודה בפני עצמו שהוא לא מגיע לדרגתם של הסופרים הנערצים עליו – סרויאן, קפקא, סטיינבק, המינגוויי – לכן מוטב לו לפנות לכתיבה קלה ("מה נשמע", "איך לעשות מה", וכן השתתפות במשדר המשעשע "שלושה בסירה אחת"). יש בכך עדיפות על מי שחושב את עצמו לעילוי, ומחזיק שלא בצדק בקרנות המזבח של התהילה.

כל האחד-עשר לא היו נאמנים רק לאכסניות הספרותיות של שלונסקי ושל מפ"ם, כפי שיעקב חזן ומאיר יערי, וגם שלונסקי עצמו, היו מצפים מהם, וכלפי לא מעט מהם פרסום ב"גיליונות", "מולד", "דבר", "עם עובד" וכד' נחשב לבגידה. אבל בשלונסקי, כמתואר בספרנו, היתה מידה של אצילות – הוא לא נטר – לא רק ל"בוגדים" באכסניות, אלא גם כלפי מי שהשמיץ אותו בכתביו. הספר מתאר את שלונסקי כדמות מורמת בקריית ספר, והקורא חש שהמחברת דואבת את ייסורי זקנתו, כשהוא נאלץ לבקש מחנוך ברטוב, חניכו, לפרסם ברבים את השבחים שכתב לו באופן אישי.

יוצא דופן בין האחד-עשר הוא ס' יזהר, שהיה אינדיפרנטי לחלוטין ביחס לשלונסקי, אשר חיזר אחריו, ולא תמיד בהצלחה. ס' יזהר ידע את ערכו מהפרסום הראשון ("אפרים חוזר לאספסת" ב"גיליונות" בעריכת יצחק למדן), והוא לא נזקק לא לחסות שלונסקי, ולא לאכסניות הספרותיות שלו, ואת הרומן הגדול שלו "ימי צקלג" פרסם ב"עם עובד", רומן שזיכה אותו בפרס ישראל.

קוריוז מעניין אנו קוראים לגבי חנוך ברטוב – בהיותו באנטוורפן שבבלגיה בשרתו בצבא הבריטי – כתוצאה של התערבות עם חבר גרפומן, הוא שולח סיפור קצרצר לשבועון הרדיו "הגלגל". הסיפור מתפרסם, והוא גם מקבל צ'ק כשכר סופרים. מסתבר שאז, כשהיישוב היה עני, וגם אחר כך בימי הצנע של שנותיה הראשונות של המדינה – סופרים קיבלו שכר סופרים. ולמה לי להפליג לשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, בדידי הווה עובדה: בשנות השבעים אני קיבלתי שכר סופרים מ"דבר", "מאזנים" ו"הד החינוך", ואילו היום, כשהעם בציון חי ברווחה כמו במתקדמות מבין ארצות המערב – שכר סופרים על פרסום בכתבי-עת הוא חלום רחוק.

חשבתי שאני בקיא ביצירתו של שלונסקי, ושל מרבית הסופרים הנסקרים בספר זה, והנה, הספר המושקע הזה הראה לי עד כמה אני צריך עוד ללמוד. ההערות המאלפות בסוף הספר מצביעות על שפע אדיר של מקורות, ומה שהדהים אותי במיוחד הוא: כיצד הגיעו לידי המחברת הידיעות באשר להקדשות הרבות הכתובות על ספרים שהעניקו הסופרים לעמיתיהם?

[המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" ב-3.12.21.]

משה גרנות ומשה שמיר בביתו של גרנות בשנת 2001

* ארבעה מתוך 11 הסופרים המוזכרים בספר של חגית הלפרין התראיינו אצלי עבור כתב העת "מאזנים" וכתבי עת אחרים, ואלה הם: ס' יזהר, משה שמיר, חיים גורי (המחברת מזכירה את הריאיון הזה בעמ' 115), ונתן שחם. הראיון עם משה שמיר התקיים בביתי ברמת השרון ב- 30.6.2001, מיד אחרי יציאתו לאור ספרו "יאיר". ראיונות  הארבעה הנ"ל נכללו בספרי "שיחות עם סופרים" (הוצאת קווים 2007), ובו ראיונות עם 28 סופרים.

* * *

חגית הלפרין, "הבריחה מן הארמון המכושף, שלונסקי וסופרי דור תש"ח."

להזמנות: הוצאת צבעונים: 050-5547295, וכן בקישור:

https://tinyurl.com/3jxcrxs3

* * *

אבי גולדברג

פיליפ נוארה בכיכר טרנה, חורף 1999

מזוקן, באפודת צמר, נחלץ ממכונית, קומתו הגבוהה שפופה, הביט ימין ושמאל וחצה במהירות את הכביש אל הכיכר, שם פרחים בדליי פלסטיק כפריחת שדה באביב.

חורף פריזאי, התבוננתי בו, חיפשתי את המצלמות, לא היו מצלמות והוא היה לבד והצביע על פרחים. 

מוכר הפרחים, בסינר כחול ארוך עד קרסוליו, ליקט זר גדול.

הוא חזר לעבר המכונית צרור הפרחים חבוק אל חזהו

הוא היה שוב אלכסנדר המאושר ואלפרדו בסינימה פרדיסו.

לא היו מצלמות סביב אבל זו היתה סצנת חורף של סרט בפריז.

אני הייתי המצלמה והסרט אצלי בזיכרון.

השבוע לפני חמש עשרה שנים מת פיליפ נוארה.

פיליפ נוארה, 2003. מתוך ויקיפדיה

אהוד: לפני שנים רבות התאכסנו בפריז במלון שממול לסורבון, ובקבלה אמרו לנו יום אחד שפיליפ נוארה מתאכסן במלון ועוד מעט הוא יגיע. חיכינו, וכאשר הגיע הצגנו את עצמנו שאנחנו מישראל וסיפרנו לו עד כמה נהנינו מסרטו "סינימה פרדיסו" וכי אנחנו אומרים לו זאת כמו גם בשם כל אוהביו בישראל.

הוא היה מאושר לשמוע.

* * *

מי יותר מתאים לא להיות ראש ממשלה –

בנט או לפיד?

* * *

ברוך תירוש

מכתב לח"כ אחמד טיבי ולרוני קובן בתאגיד כאן

שלום והערכה למכובדיי, ח"כ ד"ר אחמד טיבי ומר רוני קובן,

האזנתי אתמול [28.11] בעיון ובהבנה לשיחה המרתקת ומכובדת ביניכם, והיום [29.11], אכתוב לכם בפירוט, אודות הדברים  שנאמרו בשיחה, בכנות ראוייה. אם כי בניגוד לרוגע בדברי ח"כ טיבי, התרגשת לעיתים רוני קובן, בהבנה שגם אתה עלול להיגרש מהארץ, אם הזייתו של ח"כ טיבי תמומש ח"ו.

בדיעבד, לעיתים אני משער כי ח"כ טיבי ועמיתיו, הינם 'שתולים' בקהילת ערביי ישראל, ע"י הציונות, היות שמאותו יום שהם חידשו על במותינו את משנת הסרבנות והאלימות של חג' אמין ושוקיירי, הורע והוחמר בהרבה מצבם ומעמדם של הפלסטינים.

בדבריו בכנסת, בתקשורת ובשיחתכם, מאשש ח"כ טיבי את התרחיש הנדיר שבמהלכו איבד הרוב הערבי בארץ את בכורתו, והמיעוט היהודי החלוש נחלץ מהשמדה, התגבר והתעצם מעל אלה שהתנכלו לקיומו.

אישית, בגילי המתקדם לעבר 93 – אני מודע היטב למהלכי אותה התרחשות, וראוי לשאול את קודמיו, בין קשישי צפת ולוביה, יפו וליפתא, ירושלים וחברון – באם טבח אלף יהודי היישוב הישן והחלוש, בתחילת שנות ה-20. היה ראוי וכדאי. והאם לא מוטב היה להימנע מסרבנות ואלימות רצחנית, להשלים עם קיום מיעוט יהודי שלו, בצד הרוב הערבי הגדול. ולשמר את בכורתם בארץ.

אולם, קודמיו, בהנהגת חג' אמין ושוקיירי, חידשו בתחילת ניצני הציונות ומעורבות הבריטים בארץ – את המשטמה הישנה, זו שהפעילה פוגרומים בקהילות היהודים במדינות המוסלמיות.  הם הלהיבו את ההמונים בסיסמה המוכרת: "הכו ביהודים, להצלת אל אקצה," כאילו יהודי חברון ירושלים וצפת, מסכנים את המסגד.

במהומות ובפרעות שנערכו, נטבחו ונאנסו ללא מושיע, מעל לאלף יהודים, גברים נשים וטף, והאלימות הרצחנית של הציבור הערבי, הפכה את החיים בארץ, בחגי המוסלמים – לגיהינום עבור הישוב היהודי הישן. לעומת זאת, החל הציבור הציוני במגוון היישובים בארץ, להתארגן להגנה עצמית נגד פורעים בנפש ובשוד חקלאי; ודמות יהודי חדש, הנושא נשק ומגן על ביתו ומשפחתו, הדהימה את הציבור הערבי.

למרות הטענות המושמעות עד היום, ההתגוננות היהודית לא תקפה אף ישוב ערבי – יפו לא הופצצה למרות הירי ביהודים, כך בחברון וירושלים, ליפתא וצפת. ואכן, האלימות הערבית סייעה לגבש את היישוב היהודי ליישות לאומית, כ'מדינה בדרך' על מוסדותיה החקלאים והתעשייתיים, החינוכיים והרפואיים וגם המדיניים, באורח שגבר והתעצם עם כל פרץ של אלימות ערבית מחודשת. זאת, כאשר מנגד, ההנהגה הערבית התישה ופוררה את קהילתה במאבקי פנים חמורים ואלימים, תוך כדי הלהטת בני הקהילה למשטמה נגד היהודים.  

במהלך ההתגוננות נגד האלימות, הוקמה מדינת ישראל, וההצעה להקמת מדינה לערביי הארץ סורבה ונדחתה ע"י הנהגתם, שלא השלימה עם קיום יהודי כלשהו בארץ. מדינת ישראל עמדה, בהקרבת בניה, נגד תוקפנות אימים ומחסור, 'הפריחה את השממה' והתעצמה, תוך העלאת רבבות שורדי השואה ומאות אלפי יהודים שנמלטו מארצות ערב כפליטים – מהמשטמה שהופנתה אליהם. מאות אלפי ערבים נשארו בישראל, ובחריצות בעבודתם, ובהסתגלות למצב הצבאי שנקלעו אליו, בנו לקהילה מעמד כלכלי מרשים ונדיר במזרח התיכון. רוב בני הקהילה השתלבו להפליא במגזרי הרפואה והשיווק, החקלאות והעבודה; אך הנהגתם, בכללם ח"כ אחמד טיבי ועמיתיו, לא סייעו להם, והמשיכו להפיח את הסרבנות והאלימות המתישה של משנת חג' אמין ושוקיירי.

לח"כ ד"ר אחמד טיבי, אומר: מוחמד דרוויש, בניגוד לנתן אלתרמן – לא סייע לקידום ערביי הארץ. ואתה אינך פלסטיני, אלא ערבי ישראלי, כמיליוני ערבים ואחרים, אזרחי מדינות הלאום היווני והטורקי, האיטלקי והספרדי.  הם אינם מסיתים ומעוררים מהומות, לא מניפים דגלי אוייב, ולא חותרים להרס המדינות. לכן מוטב שתפעל לשמר את המעמד המרשים של ערביי ישראל, בניגוד למבולקה במדינות ערב – שם מיליונים נהרגו, יישוביהם נחרבו, ומיליונים גלו למדבריות ולטביעה בים.

אזור אומץ, ח"כ ד"ר אחמד טיבי, ובמקום להכפיש את ישראל, השמיע גינוי להרג ערבים בסוריה ובעיראק, בתימן ובלוב, וקרא להשלמה עם קיום מדינת ישראל. או אז אולי נוכל לשכנע את שאר מדינות ערב בנחישותנו לשלום ולעריכת מו"מ כן לתיחום גבולות סביר ולשלום בר קיימא. 

בהערכה לאישיותכם,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל.

כ"ה בכסלו תשפ"ב, 29 בנובמבר 2021

* * *

נעמן כהן

קושיות לחנוכה או נס פח השמן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

1. ועדת הכספים של הכנסת אישרה השבוע עוד שני מיליון שקל לשר לענייני כלום אליהו אבודרה-אבידר. האם שמעתם משהו בתקשורת על מה בוזבז הכסף?

2. גברת ראש הממשלה גילת בנט עם ארבעת בניה טסו לנופש במלדיביים. האם שמעתם משהו בתקשורת על עלות המאבטחים למשלם המיסים?

איפה אמנון אברמוביץ המושחת והמשחית?

עיצוב החנוכיה מטיטוס הרשע לחב"דניק הפדופיל

אי אפשר לעבור במרחב הציבורי בעולם, מכיכר דיזנהוף [?] בתל אביב לשער ברנדבורג בברלין בירת הרייך, מבלי להיתקל בחנוכיות המכוערות של חב"ד העשויות כאות V.

שתים עשרה שנים לאחר שטיטוס פלאוויוס ואספסינוס הרשע כבש את ירושלים והקים את בית המקדש [?] הקים לו אחיו דומיטיאנוס שער ניצחון ברומא. על השער מוצג תבליט מהשלל של בית המקדש ובראשו מנורת שבעת הקנים. האיטלקים תמיד היו טובים בעיצוב. לא ידוע שם המעצב האלמוני בימי דומיטיאנוס שעיצב את מנורת בית המקדש. המנורה המקורית עמדה כנראה על שלוש רגליים אבל המעצב הרומאי עיצב אותה כל כך יפה שזו המנורה שנבחרה להיות סמל מדינת ישראל.

ביידיש ומשם גם באנגלית מנורה הוא גם השם לחנוכייה, מכל מקום במהלך השנים החנוכיות עוצבו באין ספור עיצובים, אבל העיצוב הראשי היה תמיד דגם העיצוב הרומאי של שער טיטוס.

בשנת 1983 עיצב חסיד חב"ד בשם הירש פקר את דגם החנוכייה של חב"ד ומשם הם ממשיכים להפיץ אותה בעולם. בהיותה בת חמש הותקפה ג'סיקה איבגי מינית ע"י מעצב החנוכייה של חב"ד, הירש פקר, ומאז היא מנהלת מאבק משפטי נגדו.

https://m.ynet.co.il/Articles/60321990

גם אם לא נקבל את תרבות הביטול האמריקאית, ולו רק מבחינה עיצובית-אסתטית, יש לבטל את העיצוב המכוער של הירש פקר לחנוכייה ולחזור לעיצוב הרומאי של החנוכייה. הרומאים תמיד טובים בעיצוב.

הגולה היהודי הראשון מאז טיטוס

הפעם הראשונה מאז לקחו טיטוס פלאוויוס ואספסינוס הרשע עשרת אלפים עבדים יהודים לרומא כדי שיבנו את הקולוסיאום, גורש לאחרונה יהודי לגלות איטליה, רק שהפעם איתן בירן גורש ע"י בית משפט יהודי ריבוני.

https://twitter.com/naaman_c/status/1465344543998492680?t=IpK9Um5HqzSPcb1R3OlFOw&s=03)

ערלות הלב של אילת בן שאול-שקד

ישראלי בשם שמואל לב נסע לתאילנד והתחתן עם תאילנדית. נולדה להם בת, דניאל לב שמה. האם קולטידה פתחה בתהליך התאזרחות מכוח הנישואין. למרבה האסון כשהיתה בתו דניאל בת 3.5 שנים נפטר שמואל לב מהתקפת לב בהיותו בן 52. מיד לאחר כך הפסיק משרד הפנים את תהליך ההתאזרחות של קלוטילדה בנימוק המכוער שהתאזרחות היתה מכוח הנישואין ולא בשל האלמנות, והוציא צו גירוש נגד האם בשעה שהבת היא אזרחית ישראל.

בדיוק בשביל מקרים כאלו יש סעיף הומניטארי בחוק. ערלות הלב של שרת הפנים אילת בן שאול-שקד אינה נתפסת. האם היא חושבת שהבת תוכל לחיות בלי אימא? אם האם תגורש יהיה זה אות קלון על אילת בן שאול-שקד ועל החברה הישראלית כולה שהתירה לה לעשות מעשה נבלה כזה.

חשיבות השם המקורי למעסיק עובד ניקיון

קורא וכותב שאיני מזכיר את שמו ע"פ בקשתו, כתב עליי כך: "איך אדם חכם וידען כמוהו יכול לטעון שאילו בני גנץ ידע מה שמו הקודם של עובד הניקיון – הוא לא היה מעסיק אותו?! הדביקות שלו באזכור שמות קודמים מנתבת אותו לאבסורדים." ("חדשות בן עזר", 1702).

אז זה פשוט מאוד ולא דורש שב"כ. לו היה בנימין גנץ מגגל כדבריו גם את השם המקורי של עמרי גורן – סרגיי גורוכובסקי היה מיד מגלה שהוא הורשע בארבעה אישומים של גניבה ושוד, וריצה מאסר בגינם, ועומד על טיבו, ולא מעסיק אותו בביתו גם בלי בדיקת שב"כ.

מכיוון שבטוחני שאותו קורא וכותב שאיני מזכיר את שמו ע"פ בקשתו גם הוא לא היה מוכן להכניס לביתו עובד ניקיון שהורשע בארבעה אישומים של גניבה ושוד וריצה מאסר בבית סוהר, וכך אני מאמין גם כל אדם סביר אחר, קל וחומר הרמטכ"ל, לכן המלצה לי לכל המעסיק אדם בביתו, בדקו את השם המקורי ע"י גיגול פשוט, ותימנעו מצרות.

ימי החנופה של משה מזרחי-רז לחמאס ולרשות והג'יהאד

כשהודיע נשיא המדינה יצחק הרצוג  על כוונתו להדליק נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה, קראו החמאס והג'יהאד האיסלמי לפתוח בהפגנות נגד המעשה.

האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי, ח"כ ממרצ, משה מזרחי-רז, נענה מיד לקריאה ויצא להפגנה נגד הדלקת הנר בידי הנשיא במסגרת מה שהוא כינה "ימי החנופה".

בהפגנת החנופה שלו לחמאס ולג'יהאד קרא משה מזרחי-רז לכיבוש ערבי-מוסלמי מחודש של מערת המכפלה. כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי הוא תומך מן הסתם בהחזרת משטר האפרטהייד המוסלמי לחברון בו ניתן היה ליהודים להגיע רק עד המדרגה השביעית של הכניסה למערה, ומתקופת טבח היהודים בתרפ"ט, וכמובן תחת הכיבוש העבר-ירדני – לא ניתנה בכלל ליהודי להיכנס לחברון, וחברון ומערת המכפלה היו מאה אחוז יודנריין. תומכי הפשיזם האיסלמו-נאצי ג'האדיסטי הם-הם תומכי האפרטהייד.

בהקשר למשה מזרחי-רז, לא ברור לי מדוע גם אתר הכנסת משתמש בכינויי ילדות אינפנטיליים של שמות חיבה ילדותיים במקום השם הרשמי. הנה למשל הכינוי המגוחך "מוסי" (מילא אם היה מוסה משה בערבית) במקום משה באתר הכנסת.

(השם "מוסי" באתר הכנסת)

https://m.knesset.gov.il/mk/pages/mkpersonaldetails.aspx?mkid=708

הגזענות השפלה של עמוס שוקן

האקטיביסט הפרו-איסלמי עמוס שוקן, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי רצה להתנאות כהומניסט וכתב כך: "שלהבת פס נהרגה בגלל חוסר האחריות של הוריה שחשבו שאפשר לגדל ילדים בסביבת לחימה, ושל משרד הרווחה שבמדינה נורמלית היה מוציא ילדים מאיזורי מלחמה."

‏‎‎‎לפי ההיגיון של שוקן יש צורך לפנות מיד גם את כל הילדים מתל אביב (ומכל ישראל) הנתונים לסכנת השמדה מרקטות החמאס החיזבאללה ואיראן. וסכנת מחבלים מתאבדים וסכינאים. אה כן, וצריך מיד להציל את כל המסתננים מסכנת השמדה ולהחזירם מיד לארצותיהם.

https://twitter.com/naaman_c/status/1465257477868560386?t=sf-8ugMVL6NhkMBAKAY33A&s=03)

אבל הצהרתו זו של שוקן, המתנאה בעצמו כהומניסט הדואג לחיי אדם, מגלה בעצם לעיני כל שהוא גזען שפל.

‏‎‎שוקן, הנה הראית את גזענותך. אם היית באמת הומניסט ומלא דאגה לכל ילד באשר הוא, היית ממליץ גם לערביי חברון (בדיוק כמו ליהודים) לפנות מיד את ילדיהם מתחום הסכנה, ולהעבירם למולדתם הבטוחה ערב, שעל שמה הם קרויים, ואליה הם נושאים את תפילתם חמש פעמים ביום. האם דמם של ילדי הערבים אינו יקר לך?

https://twitter.com/naaman_c/status/1465632998842376197?t=X7UEDE-wLvfik3ONkkiRdQ&s=03)

התביעה הלא נכונה

בית המשפט העליון דחה את תביעת ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש לפיצויי עבור הרס ביתו והריגת שלוש בנותיו במבצע עופרת יצוקה. "כי מדובר בפעולה מלחמתית, כך שאין המדינה חבה בגין תוצאותיה."

הכתב שלומי אלדר מתנאה בניסיון שעשה למנוע את הירי, ומספר, שד"ר אל עייש ביקש ממנו: ""הם תכף יורים, תכף יורים, שלומי, תציל אותנו," הוא התחנן. "אתה רואה טנק מול הפרצוף ואין לך שום דרך לעצור אותו ולהגיד לחייל שיש פה אנשים, ילדים, משפחה. אל תירה."

(שלומי אלדר, "בעל הבית השתגע, עכשיו הוא צריך להתנצל", "אל-רצ'י, 3.12.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10434891

  בניגוד לאלדר הדורש התנצלות מצד המדינה ופיצוי – פסק הדין של בית המשפט העליון צודק ומוסרי. אכן קרתה טרגדיה נוראה, ולב מי לא ידמע לשמעה. אבל לטרגדיה יש אחראים.

זו הטרגדיה הגדולה של אבו אל-עייש, כאזרח עזה מעולם הוא לא אמר לחמאס הפסיקו לירות! עשו שלום! תמיד הוא תמך בחמאס ובשלטונו. מן הראוי שעכשיו הוא יתעשת יצטרף ל"שורת הדין" ויתבע את החמאס על הנזק שנגרם לו, וראשית דבר יתבע מהחמאס למחוק ממצעו את מטרתו חיסול ישראל והשמדת היהודים כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד. (אמנת החמאס סעיף 7) או רק אז יש אולי תקווה שיקבל פיצוי על אובדנו.

"והכנעני אז בארץ"

בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם שהטיל חרם על הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה לפני 365 שנה, הכריז השבוע על אחד מחוקריו כיום, פרופ' יצחק מלמד, שהגיע לצלם סרט על שפינוזה – "אישיות לא רצויה."

"הקדשת את חייך לחקר היצירות המוחרמות של שפינוזה ופיתוח הרעיונות שלו..." כתב רב בית הכנסת, יוסף צרפתי, לפרופסור מלמד, "החכמים והפרנסים ערכו נידוי של שפינוזה וכתביו עם האיסור החמור ביותר, איסור שנשאר בתוקף לכל הזמן ולא ניתן לבטלו ומחקרך מהווה התקפה בלתי מתקבלת על הזהות והמורשת שלנו, לכן אני מכריז עליך אישיות בלתי רצויה."

הרב סיים באיחולי "חג חנוכה משמעותי."

(עופר אדרת, "בית כנסת שהטיל חרם על שפינוזה הטיל חרם על מומחה שחוקר את כתביו אישיות בלתי רצויה", "אל-ארצ'י, 30.11.21)

https://www.haaretz.co.il/news/world/1.10427624

ברוך בנדיקטוס שפינוזה היה היהודי החילוני הראשון. עד אז אם יהודי עזב את היהדות הוא התנצר או התאסלם. שפינוזה עזב את הדת היהודית, ולא התנצר או התאסלם. במקום אל טרנסצנדנטלי מעבר לעולם הוא ראה בהשפעת הקבלה את האל בתוך העולם. המשפט המפורסם שלו: DEUS  SIVE  NATURE אלוהים או הטבע.

חוקי התורה לפיו הם חוקי המדינה היהודית של אז. ב"מסכת תיאולוגית מדינית" הוא טען שחוקי התורה הם חוקים פוליטיים של המדינה היהודית שהיתה קיימת בזמנו, וברגע שהמדינה לא קיימת יותר אין צורך לקיים את החוקים. הספר נכתב במטרה להוכיח את הנחיצות בהפרדת הדת מהמדינה. סירובו של שפינוזה לקיים מצוות הביא לחרם עליו מצד פרנסי הקהילה שחששו מתגובת הנוצרים ממעשה כפירתו.                                                                    

שפינוזה מסתמך בספרו על הפרשנותו שלו למקרא, המסתמכת בין השאר על פרשנות המקרא של רבי אברהם בן מאיר אבן עזרא (1089-1167).

 "ויִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ."

הצירוף "והכנעני אז בארץ", עורר אצל הפרשנים קושי מסוים. הקושי הוא שאם כתוב והכנעני אז, הרי שעכשיו הוא לא נמצא, וכמובן שבזמן שמשה כתב את התורה, הכנעני היה בארץ.

אבן עזרא מנה בפירושו לספר דברים שנים עשר פסוקים הנחזים ככאלו שנכתבו לאחר מותו של משה ובכך מהווים קושיה על האמונה שהתורה הוכתבה למשה על ידי הקב"ה. על פסוקים אלו כותב אבן עזרא: "ואם תבין סוד השנים עשר — גם "ויכתוב משה", "והכנעני אז בארץ", "בהר ה' יראה", גם "והנה ערשו ערש ברזל" – תכיר האמת." (פירושו לדברים א' ב'). ובפירושו על הפסוק "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ו') כותב אבן עזרא: "ייתכן שארץ כנען – תפסה כנען מיד אחר. ואם אינו כן, יש לו סוד, והמשכיל ידום."

מפרשי אבן עזרא נחלקו בשאלה מה הוא אותו סוד.

שפינוזה טען כי מהפסוק 'והכנעני אז בארץ' – משתמע שבזמן שהדברים נכתבו הכנענים כבר לא היו בארץ. הוא מביא נימוקים נוספים המוכיחים לדבריו שמשה לא כתב את התורה. (לדעתו זה היה עזרא הסופר). מכל מקום כאמור חוקי התורה הם חוקי המדינה היהודית של אז.

בניגוד לקמפיין של התנועה החילונית היום, היוצאת משנאת היהדות נגד המילה ורואה בה מנהג ברברי המטיל מום בחסרי ישע ומפחית את ההנאה המינית, (מעבר לאספקט האסתטי והבריאותי מסכנים יהיו בניהם בזיקנתם כשבכל הליכה להשתין תהיה כרוכה במאמץ למשיכת העורלה למעלה) – שפינוזה ראה במילה מצווה רבת ערך של שימור העם היהודי וקיום היכולת להקמת מדינתם מחדש. במסכת תיאולוגית-מדינית ג' נ"ז, הוא מנבא כך: "את עניין אות המילה אני מוצא לחשוב במידה כזו, עד שאני בטוח, שעל ידו בלבד תשתמר אומה זו לעולם. יתר על כן, אם יסודות דתה לא יתישו את נפשם, כי אז אני מאמין בהחלט, שבהזדמנות הראויה, מאחר שהעניינים האנושיים עלולים לשינויים, יקימו בזמן מן הזמנים את מדינתם שנית, ואלוהים יבחר בהם מחדש."

כשהתגשמה נבואתו של שפינוזה וקמה מדינת היהודים, לא היה אז הכנעני בארץ.

מייסד התנועה הכנענית, אדולף גורביץ (עדיה חורון) מקייב, עלה אליה רק לאחר הקמתה, ואילו "הכנעני" הערבי-מוסלמי-פלישתי, מוחמד צאאב עריקאת מיריחו (שהתנאה תמיד שהוא צאצא רחב הזונה) – טרם נולד.

מהרפת לבורסה – התפקיד החדש של משה סמולינסקי-יעלון

משה סמולינסקי-יעלון התנאה תמיד בהיותו רפתן ועשה מזה קריירה. והנה כפי שקבע קארל הלוי-מרקס "האלוהים של היהודי הוא הממון," הפך סמולנסקי-יעלון בחזרה את הפירמידה של בורוכוב מחקלאות לעסקי לופט געשעפט, ונהפך לאיש כספים בחברת פיננסים אמירתית. יחי הקפטיליזם החדש.

https://www.mako.co.il/news-money/2021_q4/Article-8b6db55da215d71027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

וכאן נשאלת השאלה האם כאיש פיננסים אמירתי יודה סמולינסקי-יעלון לנתניהו על שאיפשר לו את קבלת הג'וב הנכסף ע"י הסכמי אברהם?

אחמד כמאל אחמד א-טיבי ממשיך לתמוך בטרור

חבר הכנסת אחמד כמאל אחמד א-טיבי מהמפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ממשיך בקו המפלגה לתמוך בטרור האיסלמו-נאצי נגד היהודים.

בתגובה לחיסול מחבל שניסה לדקור יהודי דתי בירושלים הוא כתב: "ניטרול״ הוא מכבסת מלים. זוהי הוצאה להורג בדם קר, ווידוא הריגה לפצוע ששרוע על האדמה ולא מסכן איש. בנוסף, מנעו ממנו טיפול רפואי ראשוני למרות שצוות רפואי היה  בשטח עד הוא מת. זה מעשה נפשע  שדורש חקירה".

https://twitter.com/Ahmad_tibi/status/1467174260393267201?t=8OiC-Kl1Ksm-sX20dNy-Hw&s=03)

בדבר אחד טיבי צודק. יש להפסיק להשתמש במילה המכובסת ניטרול. מחבלים יש לחסל, לא לנטרל, ואכן בדם קר, ולעשות וידוא הריגה.

הדבר המעניין הוא שמצד אחד טיבי מהלל שהידים, ובה בעת מתלונן על הריגתם.

https://www.youtube.com/watch?v=07Hvd1Z4_TY

הדבר המצחיק הוא (בעצם העצוב) שח"כ יועז הנדל (הסוחר) טוען שטיבי לא תומך טרור. מה לא עושים למען משרה.

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

הרגשת הנוף

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

נוסח ראשון

הרגשת הנוף היא תכונה פיזיולוגית – ראיתם על שפת הים את סרטן החול הוורוד? הוא יוצא בזהירות מן החור אשר חפר לו בחול הספוג מים, מציץ ימינה שמאלה, מרחרח כפי הניראה במכשירים העומדים לצורך זה לרשותו, נע על יד גבשושית חול, מתעכב, ממשיך, מעין טיול בוקר, ומתחיל לצעוד, השעה שעת-בוקר, ובוודאי הוא מחפש אצה עסיסית או צדפית זעירה לאכילה – הוא מטייל, אבל נסה להקים רעש או עשה תנועה פתאומית – והוא נס בדרך שונה מאשר הלך בשעת טיולו – הוא נס בדרך קצרה ומדודה מראש על ידי חוש-הסכנה – ישר לחורו, יורד במחילתו ונעלם.

זוהי תחושת הנוף הראשונית ביותר בבעלי-חי וגם באדם, הקשר הראשון עם הנוף האדמה, השמיים, המצב הטופוגראפי של הסביבה הטבוע בכל בעל-חי.

הרגשת המישור. בילדותי, הרגשתי מישורים גדולים וריקים בארץ – וזה היה מתת להכרה, וגם בהכרה, ותחושה זו השתנתה כשהארץ נתמלאה יישובים.

חוש ההסוואה – והמסתור. בשטחים נרחבים וריקים, באין הרים, נקיקים, סלעים וצמחייה – החי מסגל לו צבעי ההסוואה של הסביבה, לטאות מקבלות צבע החול הזהוב שזוחלות עליו וכך אין מבדילים ביניהן ובין הרקע שלהן.

הערבים מגדות הירקון – עורם היה ירקרק-שחום והרקע של יישוביהם היתה הביצה הגדולה שבסביבות הירקון.

חברותיי בנות העלייה השנייה היו עולות מרוסיה, קל היה להכיר מניין באו, טל-יערות ולובן-שלג היה ללחייהן – ואנו שנולדנו כבר בארץ, והיינו רק דור ראשון – עורנו היה שזוף-ירקרק, נוטה לאפור בשעת מחלה.

הנוף כרקע פיזיולוגי לחי ולאדם בעל-החי המפותח ביותר – אשר הנוף [הוא לו] גם כרקע נפשי.

העולים הראשונים היו שקועים בחלומם הציוני ובהגשמתו הקשה, שגרמה להם ודאי משברים עצומים בתור אנשי אירופה בהיתקלם בארץ ריקה, מלאה חולות וביצות – וזו היתה על רקע הסתגלות של מציאת מזון, כמו כל בעל-חי – וכיצור עליון – ודאי לא מעט הבהילה ובילבלה אותם ארץ זו – עד שביקשו ללמוד מבני הארץ הערבים את הליכותיהם עימה, לבשו בגדי לבן, עטפו ראשם בעטיפות מפני השמש האיומה –

הדבר היחיד שהוא שורשי לערבים (המתארחים כאן כאלף שנה) בארץ זו – הוא הביגוד – אשר טבע הארץ הכתיב להם, ושימו לב לשדה שלף צהוב ובו מפוזרות ערביות שהן לוקטות או מעשבות – והן ללא ערוך מתאימות יותר לתוך תמונת הנוף, מאיתנו – על הרקע הצהוב, מין משחק פסטלי של בגדיהן הוורודים תכולים סגולים, והכל חיוור ובלוי מפני השמש החזקה, ויפה כאקווארל רך שובה עין.

העולים הראשונים, וכן אנשי העלייה השנייה – חיפשו וביקשו להבין את רוח הארץ את אקלימה את צמחיה.

באבי, שהיה מאוד מודע לטבע כי היה איש כפר, גם בו מצאת עקבות המולדת הישנה האירופית, הוא היה חוטב עצים מפליא, ידע להקציעם, לסדרם לערמות יפות כבניינים, שישמשו חומר-הסקה לחורף, וכן היה החריש עבודתו הכי חביבה, ודווקא במחרשות כבדות, רתומות לעשרה זוגות סוסים, שנקרא מאנג', פשוט אהב לפלח אדמות כבדות כאילו נלחם להופכן לשדות-ירק שהיו נופו הטבעי באונגריה, אהב את החורף ושנא את הקיץ –

אני אוהבת אדמה ישרה, שאפשר לראות בה למרחקים, איני אוהבת מחסומים למבטי – מכך ודאי אהבתי לים – שהוא מרחבים כחולים ללא גבול – שנפש האדם יכולה לשוט בהם ללא מפריע –

הים, השפלה, בקעת לוד, הנמשכת לבן-שמן מרגלי הרי-יהודה עד ים התיכון, ושבימיי היתה ריקה מיישובים – היו אהבתי הראשונה של הנוף שלנו, הישראלי.

גם ההרים הם שובי-לב, לאין ערוך – גם כשהם כחולים וניראים ממרחק רב – הרי הארץ אין דומה להם. בשום מקום באירופה – ואפילו במזרח הקרוב שאני מכירה חלק גדול ממנו –

יש בהם ארכאיות, וזה גם בהשפעת התנ"ך על רוחי, הם באמת שונים מכל ההרים שראיתי מעודי –

קצת מן האטמוספרה של אלוהות הרגשתי גם באתונה בירת-יוון (שדמתה לפני שנים לא מעט לירושלים החרבה).

מובן שהמקרא, הטבוע בכל פינה שבארצנו, מעלה לפעמים את הרגשת הפולחן אבל זה לא המוטיב העיקרי, חשים בארץ הזאת, בייחוד בחלק ההררי, עתיקות ועקבות עמים שונים, באדמה, וגם השמיים מצטרפים לשלמות התמונה הזאת – שמיים כאלה, לפי ראייתי, אין בשום מקום בעולם.

מחפשי-הנוף או יותר נכון מחפשי נפשו של הנוף הישראלי – לא מעטים היו בדור העבר מאולפנת בצלאל, שהיתה עוד טיוטה של "המזרח", אותה תמונה גלותית שמראה את הכותל המערבי או את קבר רחל, ושכל מה שנלמד ונוצר בתקופה היה עוד בו ריח של בית המדרש של ביאליק ודורו, כל הסימבולים הקפואים של האומה נתבטאו בבית אולפנא זה, והנוף היה זית וסירה לוהטת-צבעים – וחיפושים – חתרו למעמקים – ראובן, גוטמן, לובין פלדי, לא לכולם נענה הנוף – אבל המחיצה נפלה –

הרגשת הנוף הראשונה היתה לי כשהייתי בת שלוש, הנה תמונה: בוקר קיץ ואני יחפה ורק כתונת קלה לגופי, ורודה ודאי, שכן טעמה האסתטי של אמא מצא לו תמיד ביטויו, ודאי כתונת קלה ורודה, כעלה שושנה לגוף הקטן, ואני יוצאת מן המיטבח והולכת בזיגזגים אל עץ התאנה שבגינה, על מנת לארות תאנים קרות עסיסיות איזה רעל.

אני צועדת, נעקצת, מרימה רגל מוציאה את הקוץ והולכת הלאה בזיגזגים על מנת לקפוץ מעל הדורס –

נוסח שני

התחושה הראשונה של הנוף היא באדמה מתחת לרגליך –

והנה הזיכרון הראשון – הגיל בין שנתיים לשלוש, יום קיץ – אמא יצאה לרגע אל השכנה – והנה היא מתמהמהת, אני יוצאת לחצר, שהיא מעין בקעה גדולה בעיניי, רגליי יחפות, ראשי גלוי והשמש מכה עליו, רגליי [הקטנות] שוקעות בחול וחם, חם מאוד להן, כאילו יצקו עליהן מים רותחים, אני רוצה לחזור לבית אבל המרחק כבר גדול –

[אני] מגמתי עץ התאנה שאינה רחוקה כלל והיא מכוסה כולה תאנים לבנות גדולות מתוקות מלאות עסיס מיוחד שיש לו ריח "מסטיק" ואותו אני אוהבת, אבל התאנה מוקפה שטיח של קוצים, הנקראים בערבית "דורס", אלה הם פקעים קטנים בגודל אגוז קטן, מכוסים קוצים על כל שטחם העגול, ואוי אם אחד מהם חדר לתוך הרגל כי הם מכילים ארס צורב [מכאיב מאוד], ואני על קצה האצבעות מבקיעה לי דרך בין הדורס, בשעת בוקר מוקדמת, כשהחול עדיין קריר והתאנים קרירות מטל ומצינת-בוקר, זוהי הרגשת הנוף הראשונה שלי, לבוסס בחול הים הלח המעורב באצות, לבוסס באדמת נזז שחורה בשעת העבודה בגינה – אלה הן תחושות ראשוניות של הנוף.

תחושת נוף יש לכל אדם כמו שיש לבעלי-החיים אבל אצל האדם יש נוסף לתחושה הבלתי מודעת גם תחושה מודעת, וגם בחירה והחלטה ביחס לנוף – למשל:

אנשים שסובלים בכלי הנשימה יבחרו להם תמיד אוויר הרים זך, קלוש מעט. אנשים הקשורים למים: נהרות וים, תמיד יבחרו להם את קרבתם אליהם.

אוהבי-החקלאות יבחרו בעמקים דשנים למרחב חרישה וזריעה, על מטפסי הרים יש רק לומר שטבעם טבוע כולו: בגבהים ובשלגים ובנהייה אליהם.

נוף הים הוא האלמנט הטבוע בנפשם של הימאים, ורוחם כרוח-ים נישאת אל שטחי-ימים וחופי ארצות רחוקות.

הנוף – אינו בעייה (מלבד השחתתו), הנוף הוא כמו המוסיקה: תפיסת-הנוף היא מנת-חלקו של בעל העין והרגש – כמו שהמוסיקה היא נחלתו של בעל האוזן והרגש.

*

נכתב: 1974. נוסח ראשון: בעיפרון, טיוטה לא גמורה של דברים שהוכנו לקראת ההרצאה "על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל" באוניברסיטת תל-אביב, בפני סמינר של פרופ' נורית גוברין, ב-27.11.1974. בראש העמוד הראשון נכתב ונמחק: "גברת נורית גוברין / רח' ז'בוטינסקי 74 ת"א". על גב הדף האחרון יש רשימת קניות של אסתר למצרכי-מזון שונים.

נוסח שני: בעט כדורי. לפי תוכנו, אף הוא טיוטה לנושא, מאותה תקופה, ויש בו בלבול מסויים בין חול הצהריים החם לבין חול הבוקר הקריר. בשני נוסחים אלה מצויים דברים שאינם בנוסח הסופי של ההרצאה.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה שביעית: בין רומאנטיקה

לבין מרירות המציאות

נושא שיחתנו הפעם יכול לשמש כותרת לסידרה כולה, והוא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. הנושא מורגש, או מודגש ביותר – בשני הספרים משנות העשרים. "ימים ולילות" נכתב ב-1922, הופיע ב-1926, וגיבוריו הם אנשי העלייה השלישית; ואילו "נדודי עמשי השומר" נכתב ונדפס, כלומר יצא לאור, בשנת 1929. הוא מאוחר יותר על פי סדר כתיבתו, אך מכיוון שגיבוריו הם אנשי העלייה השנייה, ותקופת התרחשותו היא לפני מלחמת העולם הראשונה, בחרתי לפתוח בו.

המאזינים אולי זוכרים שגם בשיחה הקודמת עסקנו ב"נדודי עמשי השומר", אבל – באספקט אחד וברור שנמצא בו, והוא האגדה על יהודי חייבר, כאשר בחלקו האחרון של הספר, גיבורו, עמשי, יוצא אל המידבר לגלות את יהודי חייבר.

אך זו אינה הנגיעה היחידה בשאלה הערבית של הרומאן המעניין, ולצערי – גם הנשכח, "נדודי עמשי השומר". מצוי בו תיאור מעניין, מפורט, לוקאלי מאוד, לא רק של יחסי יהודים בינם לבין עצמם, אלא גם כיצד ראו את שכניהם הערבים, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה.

יעקב רבינוביץ עלה ארצה ב-1910 והוא בן שלושים-וחמש, וכבר מוכר כסופר, שגם כתב על הארץ לאחר שביקר בה לראשונה ב-1905. רבינוביץ התיישב בפתח-תקווה וחי בה עד שנת 1923, שאז עבר לתל-אביב. מושבה זו, שהיתה הגדולה ביותר בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה, שימשה בימה לסיפוריו, ובייחוד ל"נדודי עמשי השומר". דומה שרוב התמונות שנביא בהמשך, מתרחשות הן על רקע מושבת הפרדסים הזו, ערב מלחמת העולם הראשונה.

מה פירוש הנושא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות? – זוהי אותה התנודדות שדיברנו על אודותיה בשיחות הקודמות, בין הגישה הרומאנטית, שמבטאה המובהק היה משה סמילנסקי, לבין אותה אמירה חודרת, נוקבת, של ברנר, על מרירות המציאות, שעולה מן השאלה הערבית.

אי אפשר לומר שיעקב רבינוביץ, המתאר בספרו את חיי הערבים, את הפועלים, הבאים מן הכפרים השכנים למושבה – שהוא מתאר אותם בצורה רומאנטית. הוא דווקא מתאר אותם בעליבותם, מתאר את קשי החיים, את ההסתפקות במועט, אבל – גם במצבם זה הם מהווים אתגר קשה מאוד, ביטוי של שורשיות ושל חיוניות – לעומת הפועל העברי, האינטליגנט, של תקופת העלייה השנייה. באחד המקומות בספרו הוא אומרעל הערבים: "ובאלה עלינו להילחם, ובהם על פועלינו להתחרות."

בקטע הבא מתוארים עמשי וחברו יונוביץ, שהוא בן-דמותו של רבינוביץ בסיפור, כשהם עוברים על פני כרם שקדים רעוע ועזוב, הנטוע על גבעת חול, בפאתי המושבה, זאת לאחר יום עבודתם בזמירת כרמים; לנגד עיניהם נפרשת תמונה של סוף יום עבודה במושבה הגדולה, שיש בה כרמי שקדים וגפנים, ופרדסים לרוב.

מן המושבה רצו ערביאים וערביות אחרונים, מאלה שאינם יושבים במושבה. הם נחפזו אל כפרם, מי רוכב על חמור, מי רץ אחריו ברגל, מי הולך או רץ לחוד או בצוות. הגברים קודם, ואחריהם הנשים והבנות. ומסביב השאבאב מדביקים איש רעהו, והם הולכים וצורחים, ומי גם מנעים איזו נעימה. לבושים הם כדרכם, טלאי על גבי טלאי, דבר רגיל ונחשב כמו קישוט לבגד.

ויונוביץ צחק. "רואה אתה את הזקן היחף הזה? יש לו מטבעות לאלפים קבורות בכדים, ויכול אתה להיות בטוח – ילדו לא טעם ביצה מימיו. ומשמונת הילדים שילדו לו שתי נשיו, נשארו בחיים שלושה, ואך הוא ירבה עוד כהנה וכהנה. ועם אלה עלינו להתחרות. אלה שנוצצים ונובלים כדשאים. אלה שהטבע בפראותו מגדל אותם. היודעים חשבון בפרוטות, אך לא בילדים. הממלאים מצוות בוראם כאדם הראשון בשעתו, ופרים ורבים ככמהין וכפטריות. חוששני עמשי כי אנו, המאחרים שבת בגפינו, ואוכלי לחם העצבים, לא נקום נגדם. ונשינו ונערותינו, המחווה ומטניה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, איחרנו באיזה מאות שנה. מכלים אנו כוחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ. איננו חיים, ואיננו רוצים לחיות."

משפטים אחרונים אלה הם ממש בניגון הברנרי: איננו חיים ואיננו רוצים לחיות. חווה וטניה הן צעירות שנעקרו מארץ-מוצאן, רוסיה, ואינן מוצאות לעצמן מרגוע בארץ. הן רווקות. כל הצעירים הללו רווקים. אנו פוגשים כאן מוטיב מעניין – הרווקות, הערירות, הרגשת הניכר בארץ, עדיין הם זרים בה, צעירי העלייה השנייה – וזאת מול עליבות הפועלים הערבים, שדווקא בפרימיטיביות ובאלמנטאריות של קיומם, מעוררים קנאה, משום שהם קרובים לטבע ומסתגלים אליו גם במצבם הפחות הזה. ואיתם, עם אלה – על הצעירים האינטליגנטים, היהודים, להתחרות, וברור שאי-אפשר להתחרות בהם, כי הצעירים והצעירות היהודים אינם יכולים להסתפק במועט שכזה, ולכן עליבותם של הערבים נתפסת כאן כחולשה וככוח גם יחד.

חרף הרומאנטיקה של ההליכה למידבר, הבאה בסופו של הספר, הנה בראשיתו, כאשר רבינוביץ מתאר את חיי היום-יום, אפשר לומר שהוא מתאר, בדומה לברנר, את היחסים האירוטיים בין שני העמים – בצורה מאוד פסימית, וגם מציגם כיחסים מאוד לא בריאים. הפועל יונוביץ, בן-דמותו של המספר, מתאר כבדרך-אגב הווי יומי בתקופת קטיף השקדים במושבה הגדולה, קרוב לוודאי – פתח תקווה.

אני עבדתי שם, את חטאיי אזכיר, עבדתי וגם השגחתי דרך-אגב על ערביות. לא קיבלתי עלי אחריות ולא מיששתי בכליהן ומתחת למדיהן לראות אם לא שמו שם שקדים. הינחתי זאת לעוזרו של המשגיח. הוא עצמו היה מתבייש לעשות זאת. אצל גברים ערביים, כשחשד אותם בהעלמה, חיפש. בסלים של ערביות, או בחבילות שלהן, גם כן. רק לא בשמלותיהן.

 "כשנחוצה לי ערביה," היה אומר, "אני שולח אותה אל הבריכה, להתרחץ, נותן לה סבון, ואז – אישה היא אישה. אך לתחוב ידיים לתוך לכלולן, מילא, תגנובנה איזה שקדים."

מתוארת כאן מציאות של יחסים בין יהודים לערבים, גם יחסים אירוטיים, אך אלה אינם יחסים רומאנטיים, של אהבה, גם לא יחסים בעלי עתיד. אלה הם יחסי ניצול, כאשר המעביד, בן-המושבה, או הפועל העובד במושבה – מנצל נערות ערביות; וגם מציין, במין התפארות, שהוא שולח אותן להתרחץ לפני שהוא מקיים איתן יחסים, ולכן לא יבדוק אם גנבו או סחבו קצת שקדים, כי כאשר אינן רחוצות – הוא לא רוצה אפילו למשש ולבדוק שמא סחבו משהו.

אחד הנסיונות של עמשי לפתרון המצב הארץ-ישראלי הוא התגייסותו לצבא התורכי. הוא מקווה שאולי במסגרת זו יימצאו מידה של קוממיות, ביטחון, ואולי גם צבאיות – ליישוב הארצישראלי. אך חוויות קשות מאוד עוברות עליו בצבא התורכי. המספר רומז, באופן די ברור, לאיום של קיום יחסים ההומוסקסואליים. חיילים ערבים, או תורכים, מנסים לקיים עימו משכב זכר, כנהוג שם – ועמשי בורח משירותו, ובליבו אכזבה גמורה מן השירות בצבא התורכי.

דמות ערבי, שמצוייר בצורה נאה יותר, אם כי לא פחות ביקורתית, מופיעה בהמשך הפרק. בדרכו בחזרה מדמשק, לאחר שנקעה נפשו מחולאיו ומטומאתו של הצבא התורכי – מתאכסן עמשי במושבה קטנה בגליל. וכאן, ביושבו על מפתן, בצל, אצל בעלת-בית שאיכסנה אותו, הוא רואה ממול פרש בידואי אציל, שמתואר בצורה מאוד רומאנטית ויפה – עטור עקאל מוזהב, לסוסו אוכף מפואר, בעל ציציות, וכולי. הבידואי בא לבקר אשת איכר, שעה שבעלה נמצא בשדה, עובד לפרנסת המשפחה. האישה מזמינה את הבידואי לשתות לימונאד, והוא נכנס לביתה וכנראה מבלה איתה. מסתבר שבא לשכב עימה. אחר כך הוא מסתלק, והאיכר המסכן כלל אינו יודע מה קורה בביתו, כאשר הוא נמצא בשדה.

האם סצינה זה שייכת לרומאנטיקה או למרירות המציאות? – קשה לדעת. בעלילת הסיפור יש נופך קצת רומאנטי. אבל בסיכום של המספר, של עמשי, ברורה מסקנתו.

אין דבר. עמד וצחק לעצמו צחוק טוב. יש לו אישה. תענוג. ומה שנעשה בשעה שאיננו – בעלים כאלה אינם חושדים בכלום. והבידואי, ענק מידבר. בן-חיל. והוא נזכר כי ראה בבידואי, בתנועותיו ובעיניו, גם משהו תגרני. הוא ודאי גם סוחר קצת, וגם מסייע למכירת אדמותיהם. סכנה אין. סופם יהיה כסוף כל הבידואים שבפינה זו. הם ילכו לעבר-הירדן. פה חסל. יישוב יהודי. יישאר לו לכל הפחות זיכרון נעים. ישתה לימון.

ובכל זאת הדבר נורא. יהודי מסכן זה, והבידואי לעומתו.

יחסו של רבינוביץ, מבעד לעיני גיבורו עמשי, הוא קצת דו-ערכי. מצד אחד עין הסופר שבו ניצתת לפיקאנטיות שבסצינה, ומצד שני הוא רואה בה, כמו ברנר, משהו שלא ייתכן, שאינו טבעי. אותם יחסים אירוטיים שבין יהודים לערבים, יהודים למוסלמים, המתוארים ב"נדודי עמשי השומר" – אינם יחסים של זוג, זוג מעורב; אינם חיים משפחה רגילים ביחד, או סימן לתקווה משותפת – אלא יחסים מעוותים במידת מה, באותו אופן שראינו גם אצל ברנר, שאצלו כל מגע אירוטי בין פרטים משני העמים יש בו משהו מפחיד ומעוות.

נושא נוסף הקשור לשאלה הערבית בצורה עמוקה, ומופיע ב"נדודי עמשי השומר", הוא היחס לאנשי "השומר", זה הארגון שהוקם בשנים ההן לשם שמירה עברית במושבות, והיה אמור להיות סמל לצבאיות ולגבורה.

עמשי, שלא כמרבית חברי "השומר", הוא בן-הארץ, ואולי לכן הוא מנסה להסביר את ההבדל הקיים בין חברי ארגון "השומר" לבין איכרי המושבות, ובייחוד המושבות הקטנות בגליל, שבהן החל הארגון את עבודתו – על פי אורחות החיים של שכניהן הערבים. כשם שהבידואי, הרוכב על סוסתו, הרואה עצמו אדם חופשי, בן המידבר, הפושט לעיתים בגדוד – בז לפלח, כך השומר העברי בז לאיכר בן-עמו, מפני שהלה רתוק לאדמתו. השומר גם הוא רואה עצמו, על סוסתו, אדם חופשי, ומכאן גם תשוקת ההליכה המידברה, שמאפיינת את עמשי השומר.

חרף זאת, עמשי תוקף בצורה חריפה את הווי השומרים, שכביכול היה עליו להצדיקו ולשמש כגיבורו. הוא מאשימם בכך שהם מאמצים לעצמם מושגים זרים של אצילות, של טוהר גזע – אמנם, מדובר על סוסות מיוחסות וצאצאיהן, אבל מכאן אתה רואה גם את יחסם לאנשים. זוהי מעמדיות פסולה, וזוהי גם תכונתה הפסולה של הצבאיות, וסכנתה.

ארבעה סוגים של צבאיות נזכרים ב"נדודי עמשי השומר", וכולם כאחד קשורים קשר הדוק לשאלה הערבית.

הסוג הראשון, שעליו עמדנו גם בשיחותינו הקודמות, הוא גבורת הערבים, המזרח – ובייחוד גבורת השומר על סוסתו, שהוא כפרש הבידואי, וזה הדגם לצבאיות בארץ. אין עדיין טנקים, הם טרם הומצאו. אין אפילו תותחים חוץ מתותחי הראמאדאן, אין גם מכוניות, אין ביטוי יותר חזק לעוצמה צבאית מאשר פרש על סוסתו – בארץ-ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה.

הסוג שני – השירות בצבא התורכי, שאותו עמשי מנסה, נחרך ובורח מטומאתו.

סוג שלישי – הוא הצבאיות של "השומר". ועימה אנו נכנסים לוויכוח מאוד ומעניין. חברי "השומר" כבשו את השמירה העברית, יותר נכון – היהודית, כי עברית הם לא כל כך דיברו, אלא נהגו לדבר בעיקר יידיש; כבשו את השמירה בעיקר בכמה מושבות קטנות בגליל, אך מעודם לא כבשו את השמירה במושבה הגדולה ביותר באותה תקופה, פתח-תקווה. במושבה זו היתה נהוגה שמירה מעורבת, מבוססת גם על עבודת שומרים ערבים, ובראשה עמד ראש השומרים, אברהם שפירא.

בעת התרחש סיפורו של רבינוביץ – שפירא הוא כבר אדם מבוגר, אך אנו זוכרים אותו עוד בהיותו נער, כאשר שימש דגם לזאב יעבץ, בסיפורו "ראש השנה לאילנות" (1891), בדמות הנער נחמן.

ברומאן "נדודי עמשי השומר" מתואר אברהם שפירא כראש השומרים במושבה, וכמי ששיטתו מנוגדת לתפיסת הביטחונית של אנשי "השומר". הספר נכתב בתל-אביב, בשנת 1929, אך הסצינה שבה מדבר עמשי על אודות שפירא מתרחשת במלון בפתח-תקווה, מלון "הירקון" הידוע של האיכר משה גיסין, שאצלו גר רבינוביץ במשך שנים. מיטב האינטליגנציה היישובית באותה תקופה עברה את המלון ושהתה בו לצורך ביקור או אירוח ממשוך יותר.

יושב על מרפסת המלון יונוביץ, ויושב גם עמשי, שמבקר במושבה. אחר המסובים שואל אם עמשי אם הוא, חבר ארגון "השומר", בא להנהיג גם במושבה זו, פתח-תקווה, שמירה יהודית.

עמשי מסיר כובעו, מניחו על השולחן לפניו, ואומר:

 "לא. קודם כל, אין אני עתה עסוק בשמירה. אני כבר פה כחודש וחצי. ושנית – למושבה זו לא נבוא לשמור, אם לא יקרא לנו הראש שלכם בעצמו."

הראש – זהו אברהם שפירא.

 "עוד לא בא הזמן. הוא יבוא. יכול גם לבוא מחר. גם במושבת השומרון לקחנו את השמירה פתאום. אבל יש לנו עוד דרך-ארץ בפני הזקן שלכם. סוף-סוף היה מן הראשונים. במשהו מן הפראקטיקה שלו משתמשים גם אנו. והוא גם ג'דע, בן-חיל. איך הוא רוכב, ואיזו סוסה לו!"

 "לו הלכתם בדרכיו – לא היו לכם קורבנות. בן-אדם יקר מאשכול או מאמיר גנוב?" אומר אחד מהחוששים.

 "ודאי," עונה עמשי. "לנו, אדם שלנו ודאי יקר מכל, אך כבוד האומה – יקר מאדם! כי נישן אנו בחסדם, וכי יוכלו בלילה אחד לשוחטנו מדן ועד באר-שבע, המבלי אשר גם נקיץ ונאחוז בחרב או באקדח – אסור! וכי חושב אתה שמתוך איזו גנדרנות צצה השמירה העברית? היא נולדה בגליל התחתון, במקומות בידואים של עבר-הירדן, לא היה מוצא אחר לאיכרים – ולכן קיבלו אותנו."

ואחרי שתיקה קצרה, הוא מוסיף: "ואם אדם יקר מאשכול ומאמיר – מדוע יוזל אחיך מישראל מפרוטה עלובה?"

אנשי "השומר" מואשמים כאן בלחיצה קלה מדי על ההדק, ובהסתבכות מתוך אי-ידיעת הסביבה, בנקמת דם, בגאולת דם, עבור אשכול ענבים; ואילו המושבה הגדולה מוצגת כמי שבדרכי שלום, ובשמירה מעורבת, שגם ערבים שומרים בה על יהודים – מצליחה לנהל, בפחות הסתבכות עם הסביבה, את ענייניה הבטחוניים.

חרף זאת, קשה להימלט מן ההרגשה, שדגם הפעולה של "השומר", על זרותו היחסית – הוא דגם למציאות שעתידה לבוא, וכי בדרכי ההשתלבות במרחב של ראש השומרים במושבה – לא היה אפשר לצעוד הרבה קדימה, מעבר למידה מסויימת של חיי יהודים המתנהלים בחסות שכניהם הערבים; זאת על אף הגבורה ומראית-העין שישנן לא פעם בסיטואציה של מושבה גדולה ובה ראש שומרים בעל-מוניטין. אפשר לומר שחברי "השומר", גם בטירונותם ובאי-ידיעתם את תנאי הארץ – מבשרים אולי את הדגם של הסכסוך הלאומי הבלתי-נמנע, שעתיד להתפתח בה על רקע לאומי חריף, וללא פשרות.

הצבאיות של "השומר" אינה אפוא פתרון – לדעת רבינוביץ בספרו זה, וגם לא לדעת עמשי גיבורו. שמאי מספר על חלומות של זוועה ופחד, על הרגשה שהשמירה, הצבאיות הזו, משחיתות את האדם.

הסוג הרביעי של הצבאיות, או של הגבורה, שעליו שוחחנו בפרק הקודם – עמשי חולם וגם יוצא לגלות את אלפי הפרשים החמושים החיים במידבר, את יהודי חייבר, וכל זה נשאר בגדר האגדה.

*

רומאן חשוב, המאפיין את ספרות העלייה השלישית, וגם את התייחסותה לדמות הערבי, הוא "ימים ולילות" מאת נתן ביסטריצקי. את הספר כתב בהיותו בחור מאוד-מאוד צעיר. בן עשרים וארבע היה כאשר עלה ארצה, בשנת 1920, ובתוך כשנתיים סיים את כתיבת "ימים ולילות". זו היתה תקופה אינטנסיבית ביותר אצלו, ובארץ כולה.

בשנת 1920 נהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו בהגנת תל-חי. במאי 1921 התרחשו מאורעות-דמים ביפו, בהם נרצחו בידי ערבים גם יוסף חיים ברנר וחבריו, שחיו בביתה המבודד של משפחת יצקר, בין פרדסים, במקום שהוא כיום פרוור דרומי של תל-אביב. באותן שנים, 1922-1920, עלו ארצה ראשוני תנועת "השומר הצעיר". הם חיו במחנה אוהלים, ועבדו בסלילת כביש חיפה-ג'דה. המקום נמצא בסביבה שלימים הוקם בה קיבוץ יגור, והוא הנוף שתיאר בדימיונו הרצל, כאשר כתב את פרק המסע במכונת הקיטור מחיפה לעמק, ברומאן "אלטנוילנד".

במחנה העבודה על כביש חיפה-ג'דה, התנהלו חיים קהילתיים אינטנסיביים צעירים, שהונצחו בקובץ "קהילייתנו", שהופיע ב-1926, היא השנה שבה יצא לאור גם הרומאן "ימים ולילות" של ביסטריצקי, כאשר ביסטריצקי היה גם העורך של "קהילייתנו". הוא השתתף בחיים האינטסיביים הללו של חברי העדה השומרית בראשיתה, בכביש חיפה-ג'דה, ובנקודה נוספת, שהיום נותר ממנה רק ציון של עצים אחדים וכיפה בנוייה – היא ביתניה עילית, הצופה על פני עמק הירדן. במקום הזה ישבו ראשוני "השומר הצעיר", ובה התרחשו חיי עדה מיוחדים במינם, שלאחר שנים רבות באו לידי ביטוי יוצא-מן-הכלל במחזהו יהושע סובול, "ליל העשרים", שנכתב כנראה בעקבות מחקר היסטורי על חייהם. אם איני טועה, רוחו של הרומאן "ימים ולילות" מפעפעת בלבטיהם ובדמויותיהם של גיבורי סובול ב"ליל העשרים", כשהוא מוסר בנאמנות מופתית את תחושותיהם של ראשוני הצעירים שבאו בעלייה השלישית, אחרי מלחמת העולם הראשונה.

 "ימים ולילות" נכתב, לפי עדות מחברו, בשנת 1922 בנצרת, כלומר – בסביבה ערבית; המספר, בנימין מוגיליאנסקי, נמלט לאווירה השקטה והמרוחקת של העיירה הגלילית, מפני ההתרחשויות האינטנסיביות של שנות 1921-1920; אינטנסיביות עקב גלי מאורעות הדמים, ובגלל המתח החברתי העז שאיפיין את חיי החבורה הצעירה של "השומר הצעיר".

אחד הנושאים, המתוארים גם בעדויות – כאשר לאחד החברים היה עצוב ורע בלילה, כאשר היה קרוב לטרוף נפשו בכפו – היה רץ ומצלצל בפעמון, ואז היו חבריו מתעוררים ויושבים עימו, והתנהלו שיחות-נפש ממושכות ומעמיקות, שבהן היו חושפים את מצוקותיהם. אירעו התאבדויות, היו פרשות אהבים מכאיבות שבמהלכן נפרדו זוגות ונוצרו קשרים חדשים, והיו מקרי גירוש של חברים מן הקהילייה. האווירה היתה עמוסה ודחוסה, ממש נושא ספרותי, עז וחזק, ואין פלא שכבר באותה תקופה, הסופר הצעיר ביסטריצקי, הנציח דברים אלה בשני הכרכים של ספרו הגדול "ימים ולילות".

במהלך ההתרחשויות, המתוארות בספר, פורצים מאורעות תרפ"א, 1921, ברנר נרצח, ואחד מחברי הקבוצה שב"ימים ולילות", ששהה אותו יום ביפו, יולק שמו, נרצח גם הוא. אורי, גיבורו של ביסטריצקי ברומאן, מתפכח ומתחיל להרהר על ההבדל שבין החלום הקודם שלו, הרומאנטי, על ארץ כנען שבה הערבים מסבירי-פנים והם לנו כמו אבותינו הקדמונים – לבין מרירות המציאות שמתגלה לאורי וגורמת לו, ממש כמו לגיבורי ברנר, הרגשת זרות, כאילו זה רק עתה ירדו מהאונייה. התערותו בארץ עד לאותה התפכחות היא בעיניו התערות מדומה, אידילית, ואילו חוסר יכולתו לשנות את הסיטואציה בה הוא נמצא, ואת יחסו העויין של הערבי כלפיו – נוטעת בו, באורי, הרגשת אשמה כבדה.

מתוך אותה הרגשת אשמה, לאחר מאורעות מאי 1921, יוצאים אורי וחבריו, ועימם גם המספר, בנימין, בן-דמותו של הסופר – לכפר הערבי הסמוך, למין ביקור של פיוס. הם פוגשים מולם קבוצה אחרת של צעירים יהודים, שצועדים ברגל רמה, והדבר משרה שוב הרגשת אשמה על אורי – שהנה אנו באים אל הערבים באידיאות זרות. ייתכן שמדובר כאן על פעילותם של הקומוניסטים היהודים בארץ בעת ההיא. הילכה אז טענה, שאולי היתה נוחה גם לשלטון הבריטי, והיא כי מצעד ה1- במאי של קומוניסטים יהודים על גבול יפו – הוא שהצית, שגרם לערבים המוסתים, להתחיל בהתנפלות על היהודים, במאורעות 1921.

לנושא שלנו חשובה פחות האמת ההיסטורית, ויותר – התחושות של אורי ובנימין בלילה, כשהם ישנים בכפר הערבי אצל ידידם, סעיד שייך, כאשר התקופה היא ממש לאחר המאורעות האכזריים של מאי 1921.

 "התישן בנימין? יש סוברים כי הפלחים הם מגזע העברים אשר נותרו בארץ. לפי עניות דעתי זה מתקבל על הדעת, או – אפשר לא כן? הי, בנימין, הישן אתה? אח שהרג את אחיו, הן אי-אפשר לראות בו רוצח רגיל. ודאי איזה אי-הבנה בדבר. או, אפשר אני טועה?"

אורי מנסה לתרץ את אכזריות הערבים, אותה מרירות המציאות שפורצת במיפגש עימם – על פי המיתוס העתיק בדבר מוצא משותף. אולי כל הסיפור מתרחש בין אחים? אולי הם עדיין במצבם של העברים הקדמונים, שהיו את בניהם מקריבים למולך, ולכן עלינו להתייחס לגילויי האכזריות הללו בצורה אחרת, ולא בתפישה הרגילה הרואה ריב נצח בין שני לאומים.

ומורגש שהתירוצים הללו אינם פועלים, אינם משכנעים. הקטע המסכם, חריף וקשה, לאותה התפכחות מן הרומאנטיקה והכרה במרירות המציאות – מצוי בהרהוריה של מרים, אהובתו של בנימין, המספר. היא, שכל אותה תקופה נמצאה בתל-אביב, היתה עדה לרגעים שבהם הובאה גופתו של ברנר, לאחר הירצחו בידי הערבים, והיא אומרת:

 "עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת."

ההתערות באה כקורבן, ורק לאחריו אפשר לשבת ולחלום על מולדת חדשה. זוהי ההתפכחות הקשה, והיא בשורתו המרה של "ימים ולילות" – מן החלום של ההתרפקות על המזרח, על האב הקדמון, עד להכרה שכל זמן שמתרפקים – תוססת תחושת זרות; ולאחר שמתים, שנרצחים – נוצרת שורשיות הפוכה, טראגית, האומרת שמכאן ואילך הצעיר היהודי נטוע לנצח, מושרש סוף-סוף, באדמת מולדתו.

קריאה מומלצת לשיחה שביעית

יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).

נתן ביסטריצקי: "ימים ולילות" (1926).

מאמרי אהוד בן עזר:

מאין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). מן היסוד. 3.12.1964. [לפני 57 שנים!]

מניין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). אתגר. 2.3.1967.

נדודי עמשי השומר ליעקב רבינוביץ. קריאה אפשרית. למרחב. 20.12.1968.

ימים ולילות לנתן ביסטריצקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 10.12.1971.

בכור מכורה לשמעון קושניר. קריאה אפשרית. למרחב. 26.12.1969.

פגישות על אם הדרך. (על "בכור מכורה" לשמעון קושניר). קול העם. 4.7.1973.

ארץ לא זרועה לישראל זרחי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 3.10.1971.

הנפט זורם לים התיכון לישראל זרחי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 17.12.1976.

בשבילי שדות לשלמה ריכנשטין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 22.6.1973.

אנשי בראשית לאליעזר שמאלי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 18.5.1972.

נימר אביזרוע לאהרן פולאק. ספרי דורות קודמים. הארץ. 11.6.1971.

צמד שנשבה לפנחס כהן. ספרי דורות קודמים. הארץ. 20.9.1974.

בפרוח עץ ההדר לבתיה כהנא. ספרי דורות קודמים. הארץ. 7.2.1975.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "ישראלי נפצע בינוני אחר הצהריים (שבת, 4.12) בפיגוע דקירה בשער שכם בירושלים ומאושפז במצב בינוני. המחבל, מוחמד שווכת סלאמה בן 23 מסלפית, נהרג מאש משמר הגבול מיד לאחר הדקירה וניסיון פגיעה בשוטרים במקום, וכמה מהכדורים נורו גם כששכב על הקרקע. המחלקה לחקירת שוטרים הודיעה כי תבדוק את הירי." ["הארץ" באינטרנט, 5.12.21].

אהוד: יש לעצור מיד את השוטר והשוטרת שהרגו את המחבל כאשר כבר שכב על הקרקע, ולשפוט אותם לתקופות מאסר ארוכות ולהורדה בדרגה! – וראוי לעשות זאת באותו בין דין צבאי חכם ומוסרי של הפרקליטות הצבאית, ובאותו הרכב חכם ומוסרי של התובע והשופטת – ששפטה באופן חכם ומוסרי את העבריין סמל אלאור אזריה לתקופת מאסר ארוכה ולהורדה בדרגה! כי אסור באיסור חמור לירות ברוצח ערבי שנפגע לאחר שנכשל ניסיונו לרצוח יהודים!

* בבית המשפט המחוזי בירושלים עומד להיפתח משפטו של דוד בן גוריון הנאשם בהכרזה מסוכנת וחסרת אחריות על הקמת מדינת ישראל, ובשליטה באמצעות הוראות, המתבררות כ"שוחד תקשורתי" – על קול ישראל. עדות של עד מדינה מבין עוזריו מוכיחה כי לפולה אשתו היה חלק ניכר בהשפעה על ההחלטה חסרת האחריות שלו על הקמת המדינה וכן על השליטה המשחיתה שלו ברדיו – ונשאלת השאלה, כמו לגבי המקרים של שרה נתניהו וגילת בנט – מדוע פולה לא הועמדה למשפט?

* אהוד יקר, בקריאתי את רשימתה המעניינת של פרופ' זיוה שמיר על שירה של אמילי דיקינסון "אין שום ספינה שתשיטך", נזכרתי בפילוסוף עמנואל קאנט, שכמוה – שחוותה את חוויותיה בדל"ת אמות בין ארבעה כתלים, אף קאנט, אחד מגדולי הוגי הדעות בכל הזמנים (טען בין היתר שאין האדם יכול להכיר את ה"דבר כשלעצמו"), לא עזב מעולם את סביבת עיר מגוריו ובכל זאת קנה לעצמו ידיעות מקיפות על מציאות העולם והארצות השונות. המשורר והפילוסוף היינריך היינה כתב עליו שהוא חי בסמטה שקטה ונידחת בקניגסברג ושגרת חייו הצנועה התנהלה על פי לוח זמנים קבוע. ואפרופו קורונה, קאנט נהג להתעניין בתחנת המשטרה המקומית אם פרצה מגפה באזור, מרוב דאגה לבריאותו.

אירית שושני 

אהוד: אני מצטט מן הזיכרון את המלט: "יכולתי להתגורר בקליפת אגוז ולחוש עצמי מלך חלל אינסוף."

* לאודי שלום. אורי הייטנר טעה [גיליון 1702]. היוזם והמבצע של שביל ישראל הוא אורי דביר.

יעקב המאירי

* הסופר הוותיק א"ב יהושע גילה כי התשובה לגלוּת ולאנטישמיות היא הציונות ומדינת ישראל חזקה. איזו מקוריות! איזו הברקה! איזו חדשנות ספרותית היסטורית! איך לא ידענו על כך כל השנים?

*  אביבה קם: בקריאת השיר פלנדריה ניזכרתי שבהיותי תלמידת בית-הספר לימד אותנו מורנו להיסטוריה, חיים נויברגר(נוי) לשיר את השיר שתירגם (מגרמנית?) –

בפלנדקרס אוייב בפלנדרקס המוות רוכב

המוות רוכב על הסוס קל הרגל 

גולגולת של מת חרוטה על הדגל

בצעוד חייל לשדה הקרב המוות על-ידו ירכב

טרה-לה-לה

אולי מישהו יודע מאין בא השיר הזה?

* אהוד היקר, מסתבר שהעיתונאים לועגים לבנט על כך שלא הצליח לשכנע את רעייתו שלא תיסע לחופשה בימים של חרדה לוואריאנט חדש של הקורונה. ב"ידיעות אחרונות" של היום (2.12.21) יש ארבעה מאמרים שמגנים את ההתנהגות הבלתי הולמת הזאת. כלומר – העיתונאים אינם מפלים את נתניהו לרעה כפי שאתה טוען.

זיוה שמיר מעוררת בי קנאה לנוכח ההשכלה שלה שחובקת עולם – הפעם בנוסף לתרגומים היפים של אמילי דיקינסון וג'והן מק'קרי, היא מנתבת אותנו לביאליק, אלתרמן, סילביה פלאת' ותרצה אתר.

ארנה גולן מביאה את אחד המאמרים של אישהּ המנוח, שמאי גולן, שכתב, בין שאר מאמריו בספרו "מסעותיי עם ספרים", על דוד ברגלסון, קורבן הטיהורים האנטישמיים של סטלין. בזמנו כתבתי שתי רצנזיות על ספריו של שמאי.

אורי הייטנר צודק כשהוא משווה בין מר"ץ ובין חמאס באשר ליחס שלהם כלפי הנשיא הרצוג שהחליט להדליק נרות חנוכה במערת המכפלה, מקום שעד 1967 היה אסור ליהודים לעלות מעבר למדרגה שבע.

בשמאל הקיצוני יש יהודים טובים, שדוגלים באידיאלים שאבד עליהם הכלח, אבל התמימות שלהם באשר לסיבות הסכסוך עם הערבים – גובלת בפשע ממש: על פי האיסלאם (הקוראן והחדית'; אני קראתי, ספק אם מוסי רז קרא), –כל העולם שייך למוסלמים. את הכופרים יש להשמיד, או לאסלם (עובדה – הם עשו את זה מהאוקיאנוס האטלנטי ועד האוקיאנוס השקט!). היהודים והנוצרים הם בני דת "הספר", לכן אפשר לתת להם חסות על חייהם ורכושם, בתנאי מפורש שהם מושפלים, ומשלמים ג'יזייה. כלומר, הרעיון שהיהודים המושפלים, הקופים והחזירים, מקימים להם מדינה, ונלחמים נגד ערבים מוסלמים, שכל העולם שייך להם, ובוודאי ארץ ישראל (הרי לפי אגדה שנוצרה 50 שנה אחרי מות מוחמד, הוא נישא על גבו של הבוראק, לאל-אקצה בירושלים – ולא באל-אקצה שבחיג'אז, כמתואר בקוראן, ולכן הר הבית שייך להם, וכל ארץ ישראל שייכת להם, וכל העולם שייך להם. לכן העובדה שתמיד הם רצחו יהודים, לפני "הכיבוש" ואחריו, שייך לנורמה ולטבע, ואפילו נהיה טהורים כמלאכי השרת – עדיין נהיה ראויים להשמדה.

שמאלנים יקרים, אחים טובים, אתם חייבים לקרוא את הקוראן ואת החדית', וייפקחו עיניכם לראות נכוחה את המציאות.

שלך,

משה גרנות

* קוראת נאמנה: כמה מילים על גיליון 1702. השירים הראשונים שלך הם מדהימים לדעתי, מעבירים צמרמורת. בקיצור – לא רק אקדמאי יכולת להיות אלא גם משורר במשך יותר שנים... וגם משה גרנות מכוון לכך...

ואשר לעניין הפרג האדום, הפעם זיוה שמיר ממש הרשימה בידיעותיה, ותרמה להבנתו של עמנואל בן עזר, בן המשפחה שלך.

ובכלל, הגיליון הפעם עשיר בדברי ספרות במיוחד ותוסס וחי כתמיד ואפילו על מסעדה יש, כביכול חזרנו לימים שפויים...

* בימים שהסופר החשוב עמוס עוז (מייסד מסדר הַכַּפִּית) היה עדיין חי, היו מעריציו שרויים בדאגה מתמדת פן יאמר פתאום שהשמש לא תזרח מחר, ואיך נחיה באפילה שתרד אז על העולם?

* משפט חכם של נרי לבנה (הפעם ברצינות): "ונעבור לשאלת כוח-העל. [---] נראית ואינה רואה אני מרגישה לפעמים גם עכשיו, בכל פעם שאין לי מושג מי הם האנשים שמדברים איתי כשנדמה לי שאני אמורה להכיר אותם." ["הארץ", 3.12.21].

* ג'וחא: גילת בנט הראתה לבעלה מאיפה משתין הדג, ויש לי המלצה עממית ערבית עבורו: "נפתלי, מָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא! – נפתלי, אַל תִראה את האור מבעד לחור העכוז של אשתך!"

* המפגינים נגד נתניהו בבלפור דורשים להחזיר אותו מיד לראשות הממשלה ולמעונו הנטוש בבלפור כדי שיוכלו לחזור ולהפגין נגדו במוצ"שים בבלפור, וגם להשתין ולחרבן בחצרות רחביה – אחרת הם עלולים להתפוצץ מרוב אנרגיות בלתי מתפרקות שמצטברות במאורות השכל שלהם!

* צבי בראל: "שיטת התשלום הישיר לנזקקים [באיראן] אינה חדשה. היא יושמה עוד ב-2010 על ידי אחמדיניג'אד, ובמסגרתה קיבל כל נזקק סכום שהיה שווה קצת יותר מ-71 דולר בחודש. [---] בינתיים, איבד הריאל עשרות אחוזים מערכו, בעוד הערך הנומינלי של הסיוע הישיר לא השתנה– כ-500 אלף ריאל בחודש, שערכם כיום כ-1.5 דולרים לאדם בחודש." ["דה מארקר", "הארץ", 5.12].

והמנוולים האלה, במדינתם הענייה, המתייבשת, הסובלת מהפגנות אזרחים ומהפסקות חשמל – ממשיכים לצפצף על מימשל ביידן, להתקרב לפצצה גרעינית המאיימת על ישדאל, ולזרוע טרור בעשרות מדינות באזור ובעולם.

* שלום והערכה לאהוד בן עזר, וברכת חג אורים שמח! אתה שואל בצדק, בחב"ע 1700, –  "מדוע נעלמו הקלמנטינות הקטנות ודקות הקליפה של פעם, הלא את אלה של היום אי אפשר לאכול! מי אחראי לביזיון הזה?" 

ואני הקטן, מאוכזב ושואל: מה קרה לתפוזים? אנחנו כבר בחודש דצמבר, ועדיין לא נהניתי מתפוז אחד. כולם בלתי קליפים עם טבור המונע גם פירוק התפוז לפלחים, והעיקר, הטעם גרוע, והשאלה היכן ניתן לרכוש תפוזים קליפים וטעימים. 

בהערכה לבבית,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם ובהעפלה.

אהוד: אתה צודק. זה כבר שנים רבות שמראשית עונת החורף מלעיטים אותנו בזבל התפוזי הנקרא טבּורי, שאי אפשר לאכול אותו בגלל איכותו המחורבנת וטעמו הגרוע – ואשר אפילו מרבית הירקנים כה התרגלו אליו עד אשר כבר אינם זוכרים מהו שאמוטי.

בדרך כלל היה השאמוטי מופיע לקראת סוף דצמבר, עם תחילת משלוחי התפוזים לאירופה, אבל בשנים האחרונות נעלם כמעט לגמרי מהשווקים, ומאחר שמקורותיו הם כבר פרדסים ישנים, לעיתים הפרי גדול ויבש ולא טעים כמו פעם. זוהי שערורייה מתמשכת שהרסה את פאר פרי ההדר של פעם, את השאמוטי, שנדמה לי שכבר לא נוטעים פרדסים חדשים מהזן שלו, מה עוד שהוא היה טעים ביותר כאשר גדל באדמות השרון, שהופכות כיום לערים, ועתה נוטעים ומגדלים, אם בכלל – את שרידיו בדרום הארץ, על אדמות אחרות – והטעם אינו משתווה לתפוזי השרון.

אבל לפעמים אפשר למצוא, בשקיות הרשת הגדולות של תפוזים למיץ, תפוזי שאמוטי קטנים (לא לבלבל עם בעלי הטבור הבולט) – שהם כנראה בְּרָרָה ופסולים לייצוא, וזאת נחמה פורתא שאפשר לקלף ולאכול אותם או לחצותם לפלחים עם קליפה בסכין, כמו פעם. טעמם עדיין משובח!

ומי שנעלמו לגמרי הם תפוזי השאמוטי-דם (שאמוטי בצורה ובגודל, ולא לבלבל עם תפוזוני הדם הקטנים ודקי הקליפה הדומים לזן ולנסיה המופיע בסוף העונה) – שאותם גילה וטיפח דודי ברוך בן עזר ראב, וקרא להם בשם "שרה" על שם שרה אהרנסון.

* אהוד: רציתי לציין שלוש מסעדות תל-אביביות נהדרות שנסגרו בשנים האחרונות ובעיניי אין להן תחליף:

כתר המזרח*) ברחוב אבן גבירול 115. מסעדה מזרחית בסגנון המטבח היהודי-החאלבי. נסגרה עוד לפני הקורונה. עד היום עומד בפי הטעם הנהדר של תבשיל עלי הסלרי עם גרגירי החומוס, המתכון של בתיה, המבשלת הראשונה, אימם  של האחים לבית שמאי, ובראשם אברם, שהחזיקו את המסעדה כל השנים. סעדתי שם כבר בשנת 1966, כאשר עברתי מירושלים לתל-אביב.

*) רז שכניק, "ידיעות אחרונות", 11.11.2019 – "'כתר המזרח' בתל אביב נסגרת אחרי 67 שנה. עוד מוסד תל אביבי נסגר: מסעדת 'כתר המזרח' בתל אביב נסגרת אחרי 67 שנה. בשיאה, היתה 'כתר המזרח' המקום האהוב על אריק איינשטיין ועל מפורסמים רבים אחרים. אריק איינשטיין היה כותב שם שירים, אמנים רבים היו עולים לרגל כדי לטעום מהשווארמה המיתולוגית, ושחקני הפועל תל־אביב הפכו את המקום למעוז האדומים, אבל בימים אלה, 67 שנה אחרי שנפתחה, נסגרת מסעדת 'כתר המזרח' ברחוב אבן גבירול בתל אביב. הכול התחיל ב-1952: בתיה ונסים שמאי פתחו ברחוב אבן גבירול בתל אביב את כתר המזרח, מקום שמגיש תבשילים ביתיים ובמרוצת הזמן גם שווארמה שהפכה מיתולוגית, עם פיסטוקים בפנים. לאט לאט התחילו להגיע האמנים הגדולים כדי לאכול, והשאר היסטוריה."

צ'יינה קורט ברחוב שלום עליכם 14. מסעדה סינית נהדרת שעד היום לא מצאתי לה תחליף. מנה של דאק פקין מצויין שכמוהו לא טעמתי אפילו בבייג'ין. נסגרה עוד לפני הקורונה.

הבראסרי. ברחוב אבן גבירול 70 מול כיכר רבין. נסגרה בימי הקורונה. עד היום לא מצאתי בתל-אביב מרק בצל כמו מרק הבצל של הבראסרי. לא נופל ממסעדות פריס.

* The founder of Dubai, Sheik Rashid, was asked about the future of his country, and he replied, "My grandfather rode a camel, my father rode a camel, I ride a Mercedes, my son rides a Land Rover, and my grandson is going to ride a Land Rover...but my great-grandson is going to have to ride a camel again."

 "Why is that?" he was asked.

 And his reply was, "Hard times create strong men, strong men create easy times. Easy times create weak men, weak men create difficult times.

 Many will not understand it, but you have to raise warriors, not parasites." And add to that the historical reality that all great empires... the Persians, the Trojans, the Egyptians, the Greeks, the Romans, and in later years, the British... all rose and perished within 240 years.

 They were not conquered by external enemies; they rotted from within. America has now passed that 240-year mark, and the rot is starting to be visible and is accelerating. We are past the Mercedes and Land Rover Years.... the camels are on the horizon.

 The greatest generation consisted of 18-year-old kids storming the beaches at Normandy. And now, two generations later, some 18-year-old kids want to hide in safe rooms when they hear words that hurt their feelings. They also want free stuff from the government because they think they are entitled to it.

 The "camels are on the horizon" for sure.

* ציטוט: החלו הפגנות ענק נגד הדיקטטור הטורקי. אז למה להתקרב אליו? על רקע הקריסה הכללית של המשק הטורקי: לירה שמאבדת את ערכה וצוללת, אינפלציה של מעל 20% ואבטלה מעמיקה, החלה המפלגה היריבה של ארדואן לארגן הפגנות ענק היום [4.12] בעיר הנמל הדרומית מרסין: [סרטון].

הפגנות הענק האלה אמורות להיערך בשורה של ערים, תחת הכותרת "ארדואן תתפטר." הוא כמובן לא יתפטר. ואת ההפגנות עורכת מפלגת "העם הרפובליקאי" החילונית, שהיא מפלגת שמאל, וגם היא עויינת לישראל. אך האנרכיה בטורקיה גוברת מיום ליום. הטורקי הממוצע הולך ונזרק לעוני ולהגירה: [סרטון].

זו הסיבה שהדיקטטור נזכר פתאום להתקרב לישראל. אין להתקרב אליו בשום אופן. מדובר במשטר חולה.

ועוד: הטלוויזיה הטורקית: פצצה תוצרת בית נוטרלה במכוניתו של אחראי האבטחה לקראת ביקורו של ארדואן בסירט, מזרח המדינה. הפצצה נוטרלה לאחר גילוייה על ידי הביטחון, ונערכות חקירות מקיפות לחשיפת המעורבים. ייתכן שהיא נועדה להסתרה באיזור הביקור, כדי להגיע לארדואן.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 4.12.2021.

* ציטוט: נכשלו שיחות הגרעין בווינה. לא ברור מה יהיה בהמשך. למה? שיחות הגרעין בווינה התפוצצו בפועל, כאשר נציגי ארה"ב ואירופה נדהמו לשמוע עמדה איראנית נוקשה, יהירה ובלתי מתפשרת. לשולחן הגיעה משלחת איראנית חדשה, תחת פיקוח הנשיא החדש והנוקשה, איברהים ראיסי. בראש המשלחת גם עומד אדם, שהגדיר בעבר את השיחות כ"בזבוז זמן".

הדרישות העיקריות של האיראנים: ביטול מיידי של כל הסנקציות, כולל סנקציות רבות נוספות שאינן קשורות בגרעין. ודרישה להפחתת המחוייבות האיראנית הגרעינית. מקורות מערביים אמרו שהשיחות היו "מטרידות" ו"מתסכלות". האמריקאים הגדירו את דרישות איראן כ"בלתי מתקבלות על הדעת."

בנוסף: הסוכנות לאנרגיה גרעינית הרימה ידיים בנוגע לפיקוח על מתקני הגרעין, ובפועל האיראנים עושים כרצונם, כולל ייצור אוראניום בצנטריפוגות מתקדמות במתקן התת-קרקעי בפורדו. המוסדות הבינלאומיים הפכו לחלולים.

לא ברור אם המשא ומתן יתחדש ומתי, לאחר שלא התקיים ארבעה חודשים. לא ברור גם למה צרך "לחזור להסכם משנת 2015", כאשר נשארו להסכם הזה רק ארבע שנים, ולכן יש מקום להסכם חדש, כפי שדרש הנשיא טראמפ.

ברור שבשיחות האלה המערב אפילו לא העלה את הזוועות שמחולל המשטר באיראן לתושביו, או את הפצת הטרור שלו בכל רחבי העולם, כך שיש לו חסינות.

בגישה החדשה של איראן אשם מימשל ביידן, שהסכים להסיר שורה של סנקציות ללא תמורה, מה שאיפשר לאיראן לנשום מעט אוויר דרך סין. יש להחזיר את כל הסנקציות באופן מיידי, ואף להחמיר אותן, אחרת לא יהיה שינוי בעמדת המשטר הקיצוני והמסוכן.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 3.12.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו!" ["הארץ", 16.8.2021]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל