חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם פעמיים בשבוע מאת סופר נידח

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בטבת תשפ"ב, 9.12.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הורים. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. המשוררת האנגלייה הראשונה. על השיר "הזמיר" מאת מארי דה פראנס. // זיוה שמיר: לזיכרו של זיסי סתוי. // יוסי אחימאיר: חשמונאים בלי מח"ש. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏8.12.21. // יונתן גורל: תפילה ביום סגריר. // פְּרֶדְרָג פינְצי: קטעי פרוזה מתוך "כל עוד". מקרואטית: דינה קטן בן-ציון. // משה גרנות: על "למות בטולוז – מבחר סיפורים" מאת מיליינקו ירגוביץ'. // אהוד בן עזר: "המפתח לשער הגדול" להינקו גוטליב [שני מאמרים]. // אריה רגב: אירוע. // מנחם רהט: מחמירים בגיור – מְקִלִּים בהתבוללות. // יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס. שיר מאת חיימקה שפינוזה, מלטש מילים. // אסתר רַאבּ: על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה שמינית: עדיין זרים וכבר זרים. // ממקורות הש"י.

בשנת 1066 אירעו שני אירועים גדולים שטִלטלו את יהודי המערב: בשנה זו אירע פוגרום רב-ממדים בגרנדה, שהביא לחורבנה של אחת הקהילות היהודיות המשגשגות ביותר במרחביו של חצי האי האיבֶּרי. באותה שנה עצמה עלה באנגליה על כס המלוכה ויליאם הכובש, איש נורמנדיה, שכבש את האי הבריטי והשליט בו את התרבות הצרפתית כתרבות העִלית. בעקבות כיבוש האי עברו משפחות אחדות של יהודי נורמנדיה את התְּעלה, ובדקו את האפשרויות שנפתחו לפניהן באי הבריטי שהתעורר לחיים חדשים.

בתקופה הנורמנדית, כמאה שנה ויותר לפני הגירוש הגדול של יהודי בריטניה, הגיעו ללונדון ולאוקספורד יהודים נועזים אחדים, ובהם המתרגם והממַשל היהודי-צרפתי רבי ברכיה הנקדן, ששלט בשפות אחדות ובספרויות אחדות, והיה ממפיצי ההשכלה בדורו. יש הסבורים שאת רוב משליו עיבד הסופר היהודי משירי הקובץ Poésies, פרי-עטה של המשוררת הצרפתייה מארי דה פראנס (1155-1190), שנחשבה "משוררת החצר" לאחר שהגיעה מנורמנדיה אל חצר המלוכה של האי הבריטי.

אחרים משערים שההפך הוא הנכון: דהיינו, שדווקא מארי דה פראנס היא זו ששאלה את הצורות והתכָנים של שירתה מן המלומד ר' ברכיה הנקדן (Benedictus le puncteur, בפי עמיתיו האוקספורדיים) ומשותפו לתרגום משלי אֶזוֹפּוּס – אלפרד אנגליקוס. מסעיר לחשוב שלמדן יהודי עמד מאחורי הקלעים של טקס ההטבלה של השירה האנגלית, והעניק לה מתנה – או, ליתר דיוק, "מתן בסתר" – ביום הולדתה.

תפקידו כ"מיילד" השאיר אותו מאחורי הקלעים, הן בדורו הן בדורות הבאים, מבלי ששמו ייזכר אפילו ברמז בחגיגות שנתלווּ לטקס הטבילה של "הרך הנולד", אף מבלי שייזכר במילה אחת בספרי תולדותיה של התרבות האנגלית בתקופת השיא של ימי-הביניים. רוב ההיסטוריונים של התרבות האנגלית אינם יודעים כלל שיהודי מרושש מנורמנדיה היה הגורם שהאיץ את תהליך הולדתה של השירה האנגלית.

אולם מארי דה פראנס לא הסתפקה בכתיבת משָׁלים, ופרשה כנפיים גם אל מחוזות אחרים. היא חיברה גם פואמות ארוכות, ובהן שירי אהבים אֶרוטיים, שבמרכזם סיפורי "משולש רומנטי" וסיפורי אהבות אסורות.

אחת מבין היצירות הארוכות הללו היא הפואמה "הזמיר" שבמרכזה אהבתם של בת-אצילים נשואה לשכנה האציל, הרווק ההולל. נביא שורות אחדות מן השיר הכתוב בצרפתית עתיקה, כדי להדגים את אוצר המילים ואת נימת הדברים, ובצִדן את תרגומהּ העברי של פתיחת השיר:

וְגַם נָעַם לָהּ שֶׁבֵּיתוֹ מַמָּשׁ מִמּוּל.

תרגום: זיוה שמיר (מצרפתית עתיקה בסיוע תרגומים מודרניים).

כך מתחיל סיפור ארוך בן מאה ושישים טורי שיר, שאינו נופל בתעוזתו מסיפורי קנטרברי של צ'וסר. האישה מתחילה להתגלות לפני אהובה בחלון יותר ויותר. בעלה נעשה חשדן וכעוס על שהיא עוזבת את מיטתם מדי לילה, ועומדת לפני החלון הפתוח. האישה מנסה לפזר את חשדותיו של בעלה, באָמרה שהיא אוהבת להטות אוזן לשירת הזמיר. הבעל מנסה בחרי-אף למצוא דרך להיפטר מן הזמיר. משרתיו מפזרים מלכודות בכל הגן, עד שהזמיר נלכד ומביאים אותו לפני האביר בעודו בחיים. הבעל מביא את הזמיר לפני אשתו, ומודיע לה שמעתה תוכל לעצום את עיניה בלילה כי הזמיר נלכד. כשהאישה מבקשת לקבל לידיה את הזמיר, בעלה הורג את הציפור ודמהּ מכתים את שמלת אשתו.

האישה מבינה שמעתה ואילך היא לא תוכל לקום לראות את אהובה בלילות, אף חוששת שהוא לא יבין את פשר היעלמותה. היא שולחת את משרתה להביא לאהובה את הציפור המתה, במחשבה שהוא יבין את הרמז. האביר לוקח את הזמיר שהבעל הקנאי מלק את ראשו, מניח אותו בקופסה שאותה הוא נושא עִמו לכל אשר ילך.

מה רב ההבדל בין ר' ברכיה הנקדן, המלומד היהודי הדל איש נורמנדיה, לבין אשת החצר הנוצצת מארי דה פראנס, אף היא ילידת נורמנדיה: ר' ברכיה הנקדן המשיך לכתוב משלים (את אחד מ"משלי השועלים" שלו עיבד ביאליק ביצירתו לילדים "התרנגולים והשועל" שהיא מִפגן מרהיב של זיקוקי-דינור מילוליים).

מארי דה פראנס, לעומת זאת, פנתה אל אותם סיפורים מחורזים מפולפלים שהחצרונים והחצרוניות של בית-המלוכה כה אהבו להנעים בהם את שעות הפנאי שלהם ואת נשפיהם. הזיקה בין השניים הלכה ונתפוגגה עד שנעלמה כליל.

הצטערתי מאוד לקרוא בעיתונך מיום 6.12.2021 על פטירתו של זיסי סתוי. הוא היה טיפוס מיוחד במינו בנוף הספרות שלנו: עורך מעולה, ישר והגון, שניחן ביכולת להעמיד את דברי הכותבים על עיקרם מבלי לפגום בטיעוניהם, מבלי להטביע על כתיבתם את חותמו או להשליט בה את סגנונו. אישיותו הפגינה תמיד את ניגודי המשמעת החזקה, מחד גיסא, והאמונה בחֵרות הרוח, מאידך גיסא.

ובדידי הווא עובדא: אצל זיסי סתוי פירסמתי ב-1977 את מאמרי הראשון בעיתונות היומית. בנימין הרשב, שהקים אז את החוג החדש לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב, חזר ואמר לפני שומעי לִקחו שלחוקר אמִיתי אסור לשלוח את ידו בכתיבת מאמרי ביקורת בעיתונות ולשַׁמש שׁופָר ליצירות שזה אך ראו אור. לשיטתו, חוקר זקוק לריחוק ממושאי עיסוקו, ואסור לו להתערב בפולמוסי קולמוס שעלולים להגוֹתוֹ מן המסילה. רוב תלמידיו של הרשב קיבלו את דעת מורם ורבם, והתנזרו בכל השנים שחלפו מאז ועד עתה מביקורת ציבורית בעיתונות הכתובה והמשודרת.

[אהוד: זה לא הנזק היחיד שבנימין הרשב גרם לספרות העברית].

ואולם, באותה עת היה במוספי הספרות גם קומץ של מבקרים מעולים, כגון גרשון שקד ומרדכי שלו, שמהם ניתן היה ללמוד שאפשר לכתוב ביקורת מבלי להיות "עט להשכיר" – מבקרים שלא שירתו את הסופר או את הוצאת הספרים שלו, כי אם אך ורק את היצירה ואת קהל קוראיה. למדורי הספרות, שבהם השמיעו את קולם, ובהם מדורו של זיסי סתוי, היה מעמד לא מבוטל בהוויה התרבותית שלנו. העזתי אפוא ושלחתי לזיסי סתוי רשימת ביקורת קטנה – "ארבע כניסות לפרדס" – על רומן הביכורים של א"ב יהושע המאהב.

כשהגעתי למערכת להגיהַּ את יריעות הדפוס, קיבל העורך את פניי במאור פנים, והודיע לי כי בניגוד למנהגו הוא לא נגע בכותרת הרשימה ואף לא שינה בה מילה. רשימה זו חתמה סִדרה של תגובות ראשונות על רומן הביכורים של א"ב יהושע שנתפרסמו באותה עת אצל זיסי סתוי. כן, היו זמנים שבהם היו מוספי הספרות (ובאופן מיוחד זה של זיסי סתוי ב"ידיעות אחרונות", של חיים נגיד ב"מעריב" ושל בנימין תמוז ב"הארץ", אך גם מדורי הספרות של "דבר" ו"על המשמר") – מדורים רחבי-הקף, חלק חשוב מהעיתון, והופעתו של רומן חשוב גררה בעקבותיה סדרת תגובות ביקורתיות. עורכי העיתונים הקצו למדורי הספרות מקום נכבד. בעיני רבים מקוראי העיתון עמודי המדור לספרות היו חשובים מעמודי הפוליטיקה והכלכלה.

לא ארכו הימים, ומובאה מן הביקורת שהתפרסמה אצל זיסי סתוי במדורו התפרסמה גם על העטיפה של הוצאה חדש של הרומן שזכה להימכר ברבבות עותקים. היו אלה ימים אחרים שבהם עדיין נודעה חשיבות רבה ללימודי הספרות בחינוך העל-יסודי, ואפילו הרשימה האקראית שלי הפכה עד מהרה לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. אכן כי כן: מצבה של הספרות העברית היה אז שונה תכלית שינוי מזה שבימינו, וקו אור אחד מן הזוהַר הגדול שהקיף אותה באותה עת נָשַׁר מפעם לפעם גם אל חיקו של המבקר. את המעבר מאותה תקופה אל הבִּיצה הספרותית של ימינו היטיבה לתאר שולמית לפיד בנובֶלה הסָטירית שלה חיבוק דב משנת 2002.

לזיסי סתוי היה חלק חשוב בחיי המקצועיים, ותמיד אהיה אסירת תודה לו על הבמה שהעמיד לרשותי ועל השיח החברי המתמשך שניהל איתי. כמה שונה היה באישיותו מאותם עורכים זקורי חוטם שבאו אחריו, אשר העמידו את האגו שלהם לפני הספרות והביקורת, ו"הצליחו" לדרדר את מעמדם של מוספי הספרות ברוב העיתונים, עם יוצאים-מן-הכלל מעטים עד מאוד. חבל על דאבדין.

חג החנוכה, השתא במיוחד, עמד בסימן אור, שמחה, רווחה, וגם דאגה גוברת, ולאו דווקא בגלל האומיקרון. את האור הביא לנו כבר בערב הראשון של החג – כבוד נשיא המדינה, שמצא לנכון להדליק את הנר הראשון במערת המכפלה בחברון. הנשיא יצחק הרצוג, בנו של הנשיא החמישי ונכדו של הרב הראשי לישראל, הוא כידוע איש תנועת העבודה. אבל בראש וראשונה האזרח הראשון, שנבחר ברוב גדול, חוצה מפלגות, שומר מסורת, שלא נרתע מפני המלעיזים, ואם תרצו המתייוונים בני זמננו. כבוד הנשיא הדליק לעם ישראל אור גדול, כשהלך לקודש הקודשים שלנו, אל מקום קבורת אבות האומה. בכך המחיש כמה העם היהודי קשור למורשתו ולשורשיו, לא יוותר עליהם!

חנוכה הוא כידוע חג הגבורה החשמונאית. מתתיהו ובניו הצליחו קודם כל בזכות הרוח הלאומית שפיעמה בהם, אבל גם בזכות עוצם זרועם ונחישות רוחם, להילחם בכובש הזר היווני. לפני כמאה שנה, בנאומו לפני חברי אגודת מכבי בירושלים, אמר זאב ז'בוטינסקי: "מדוע מעריצים אנו את הגבורה? הן אומרים: 'מה ליהודי ולגבורה? – לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח. הכוח הרוחני הוא הכוח האמיתי. מסורת ביהדות – מסורת הרוח היא, ולא מסורת הכוח הגופני.'

"אני אינני מאמין בהשקפה זו. יש לנו גם מסורת הרוח וגם מסורת הכוח. ועל כך יעידו גיבורי ישראל בתקופות השונות. אמנם, הקומץ של החשמונאים – אלה המעטים, שנלחמו נגד הרבים, הטהורים הללו, שקמו נגד הטמאים – רוחם היתה חזקה, אבל לא פחות ממנה עמדה להם גבורת זרועם. בעזרת רוחם החזקה ידעו גם 'להרביץ מכות חזקות,' כפי שמתבטאים הצעירים בגימנסיה היפואית [גימנסיה הרצליה]. ערך הרוח אינו מוטל בספק, אבל מה בצע בה, אם אין מאחוריה הכוח? כשם שאין תפארת הגבורה לבעליה, אם חסרה בה הרוח – כן אין תועלת ברוח, אם חסרה בה הגבורה. שתיהן, אם באות הן במשולב, מדריכות את האדם ומבטיחות לו את קיומו."

והנה בעיצומם של ימי החנוכה השתא, החג האהוב כל כך, לא גורש לגמרי החושך. יש לנו אור ואש, כוח ועוצמה, אבל הרוח פחתה במקצת. טרור ה"בודדים" שוב שלף סכיני רצח, ערבים ובדואים ישראליים משתוללים חופשי, מתנכלים לתחבורה, חוסמים כבישים, זורקים אבנים, מפילים עמודי תאורה, יורים על בתי עסק, שורפים מתבנים ומכוניות, מניפים דגלי אש"ף, בונים באופן בלתי חוקי, חשים שאין כוח שיעצור בעדם. אולי מתנדבי "השומר החדש".

ואם אין די בכך, כמה אלמנטים בתוכנו מטילים מאז ערב החג בוץ ורפש על כבוד הנשיא, כשאת הקמפיין נגדו מוביל עיתון "הארץ" ה"ברית-שלומי". וכי מה פלא, אם המו"ל שלו נזכר פתאום ברצח התינוקת שלהבת פס בחברון, תולה את האשמה ב...הוריה השכולים, ועוד מוסיף: "שהוריה יתביישו"? ליבי ליבי עם ד"ר איציק פס, שגם איבד את בתו וגם "זוכה" למנת גידופים בזויים מהאיש ה"נאור" מתל-אביב.

איציק וחבריו המחדשים ימינו כקדם בעיר האבות, ידיהם לא ירפו ממאמרים ב"הארץ" ולא מדברי בלע שמשמיע מעל בימת הכנסת ח"כ מתייוון, שמכנה את חילי צה"ל "פושעי מלחמה", הרצוג שהוא "לא הנשיא שלי" והמתיישבים "חבורה נאלחת". במה שונה כסיף בהתבטאויותיו הנלוזות מאלה של בני העוולה בעזה או ברמאללה? כצפוי, גם המליץ ביטאונו של שוקן לשוטרים "לחשוב פעמיים" לפני שהם יורים.

החשמונאים לחמו בגבורה ובהקרבה, ולמזלם – ללא חשש מפני מח"ש או מח"ח (המחלקה לחקירות חשמונאים, שלא היתה ולא נבראה). הם עשו את המוטל עליהם וסיפור גבורתם מהדהד בלב היהודים דורות על גבי דורות. זו הרוח שכעבור אלפיים שנה פיעמה בלב לוחמי המחתרות במאבקם נגד הכובש הזר הבריטי, והביאה לחידוש קוממיותנו. זו הרוח שמפעמת בלב החשמונאים של ימינו – לוחמי צה"ל, השב"כ, מג"ב, המשטרה, יס"ם, אלא שלא תמיד הם יכולים לבצע את כל המוטל עליהם.

מול הטרור חסר המעצורים, מול אירגוני הפשע בחברה הערבית, שאינם נרתעים מחוק ומשפט, אנו מפצירים ברשויות המשפטיות: שחררו, אל תכבלו את ידיהם של זרועות הביטחון. תנו להם לעשות את המלאכה, לשמור על ביטחון המדינה ואזרחיה.

סיפור ממלכת החשמונאים נסתיים כידוע ברע – בשורה של מעשי שפיכות דמים נוראים, שחיתות ואובדן דרך. ממלכת החשמונאים הגיעה לסוף דרכה והחל שלטון ממלכת הורדוס. אף זהו לקח שצריך להיות לנגד עינינו. השסעים בתוכנו, האלימות המילולית, חוסר הלכידות, הטלת בוץ ורפש אלה על אלה, "הבנת" האוייב, אלה יהיו בעוכרנו, אם לא ימותנו. יש לנו גאווה על המדינה שהקמנו, על הישגיה, אבל גם חששות מפני התערערות יסודותיה.

* אם תלך ותחזור – מתוך ספרו של יואל פלגי, מצנחני היישוב באירופה הכבושה במלחמת העולם השניה, "רוח גדולה באה":

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו –

מוקדש ללוחמת וללוחם שחיסלו את המחבל ובו ביום מצאו את עצמם בחדר החקירות של מח"ש. מורשת ועדת אור.

* השפלה לאומית – חקירתם במח"ש של הלוחמת והלוחם שחתרו למגע, גילו נחישות, הסתערו על המחבל ונטרלו אותו בתוך שניות, ובכך עצרו מסע רצח והצילו חיי אדם, היא ביזיון. אף שאני משוכנע שכבר בימים הקרובים תיקם ייסגר מחוסר אשמה ולראיה – כלי הנשק שלהם הוחזרו אליהם, אין זה מקרה של "סוף טוב – הכול טוב". לא הכל טוב, כיוון שהלוחמים הראויים לשבח הושפלו ועמם הושפלה משטרת ישראל ועמם הושפל עם ישראל.

שני הלוחמים נחקרו בשל נוהל המחייב חקירת מח"ש בכל מקרה של הרג מירי של שוטרים. מתברר שלא תמיד הנוהל מקויים. אם קיום הנוהל הזה הוא סלקטיבי, הרי שההחלטה לחקור את הלוחמים במקרה הזה – הזויה ושערורייתית שבעתיים. אולם עצם העובדה שיש נוהל כזה מחייבת את ביטולו המיידי. בכל אירוע יש לקיים תחקיר משטרתי מבצעי שנועד להפיק לקחים. חקירה פלילית יש לבצע רק כאשר יש חשד לפלילים, וכמובן שבאירוע הזה אין כל חשד כזה.

אנחנו מדינה במלחמה. מיום הקמת המדינה, היא במלחמה. האוייב הטרוריסטי מנסה כדבר יום ביומו לרצוח יהודים. תפקידם של כוחות הביטחון, ובהם משטרת ישראל, לסכל את הטרור. נטרול מחבלים בפיגוע הוא הנורמה שעליה יש לחנך כל לוחם. חקירה פלילית ללוחמים המבצעים את משימתם, את חובתם, היא פגיעה בביטחון המדינה. מן הראוי שהממשלה, שירשה את הנוהל השערורייתי הזה, תבטל אותו לאלתר. ואם יש צורך בחקיקה לשם כך, יש לחוקק זאת מיד.

הלוחמת והלוחם אינם ראויים לצל"ש כי הם מילאו את תפקידם, הם עשו את המובן מאליו. אולם ייתכן שעליהם לקבל צל"ש כדי להפגין את תודת המדינה אחרי ההשפלה שהם ספגו. מן הראוי שנשיא המדינה וראש הממשלה יזמנו את הלוחמים כדי לבטא את הערכת האומה וכדי להתנצל בפניהם על החקירה.

* מתי ראוי לחקור – לפני שנה וחצי נהרג איאד אל-חלאק, צעיר בעל צרכים מיוחדים שנחשד כמחבל, בירי שוטרים שערכו אחריו מרדף בתוך סמטה והגיעו אליו כאשר ניסה להסתתר בחדר אשפה. זה מסוג המקרים שיש בהם חשד לפלילים ועל מח"ש לחקור אותם. החשד שמדובר במחבל היה אמיתי. קראו לאיש לעצור והוא ברח. הוא נורה כאשר לא היווה באמת סכנה. בחקירה הסתבר שהשוטר ירה בחשוד למרות שמפקדו צעק לעברו שעליו לחדול. תיקו של המפקד נסגר. השוטר הואשם בגרימת מוות בקלות דעת. ככל הידוע לי, המשפט עוד לא החל ומכל מקום עוד אין פסק דין. השוטר טוען לחפותו ובית המשפט יכריע. תהיה הכרעת בית המשפט אשר תהיה, ברור שמקרה כזה חייב חקירה של מח"ש.

הפיגוע בשער שכם הוא התגלמות המקרים שבהם אין שום מקום לחקירה. כאן מדובר במחבל חמוש שנורה, נוטרל ונהרג תוך כדי פיגוע. אין כל חשד לפלילים. הפיגוע כולו מצולם וניתן לראות בעליל שהלוחמים פעלו כהלכה. זימון השוטרים, שפעלו היטב וביצעו את משימתם על הצד הטוב ביותר, לחקירת מח"ש, הוא ביזיון.

* זה ילד זה? – אילו המאבטחים שהרגו את המחבל שפצע ישראלי בפיגוע הדריסה היו שוטרים, הם היו נלקחים לחקירת מח"ש כחשודים בהריגת "ילד".

* המגנומטרים יחזרו – מעורבותם של שרה ויאיר נתניהו בניהול ענייני המדינה הייתה הפקרות שערורייתית. אולם אם זה נכון שהם לחצו על נתניהו להשאיר את המגנומטרים בהר הבית –נקודתית הם צדקו. בסופו של דבר המגנומטרים יחזרו להר הבית. כנראה שזה יהיה אחרי פיגוע קטלני על ההר; פיגוע שאי אפשר יהיה לומר שאי אפשר היה למנוע אותו.

* תשלובת הפשיעה הפלילית והלאומנית – אחרי העשור האבוד, ממשלת בנט מתמודדת עם הפשיעה במגזר הערבי. "ממגננה למתקפה" הגדיר זאת ראש הממשלה בביקור בנגב. כמובן שהממשלה תישפט על פי התוצאות, אך עצם הגדרת המטרות ותקצוב המערכה, הם התחלה טובה וחשובה. במצב החדש, ברחוב שוקן צריך להחליף דיסקט. לא עוד התרסה נגד הממשלה שאינה פועלת נגד הפשיעה ושלא אכפת לה שערבים נרצחים כי זה מקדם את שאיפותיה הדמוגרפיות, אלא מתקפות על הממשלה על כך שהיא יוצאת למלחמה בפשיעה.

במתקפה חריפה בעקבות ביקור ראש הממשלה והשרים הבכירים בנגב, פרסמו נועה לנדאו ונדין אבו לבן פשקוויל, שבו הם הגדירו את הבעייה: הממשלה מתייחסת לפשיעה "כבעייה ביטחונית ולא כבעייה אזרחית." והמאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי, שכל עוד הממשלות לא ניהלו אותו הן הואשמו בגזענות ובאפליית הערבים, הוא הוא הגזענות ואפליית הערבים. "כי ערבים הם תמיד בעייה ביטחונית, וכי עוד לא נולדה הבעייה שממשלות ישראל לא ניסו לפתור קודם בכוח ואז בעוד קצת כוח." ושיא השיאים, התגלמות הגזענות, היא: "הגדילה לעשות איילת שקד שחשפה כרגיל את כל הקלפים הגזעניים בגלוי: 'אחרי שנים של הקפאה, סוף סוף נתחיל גם לבנות יישובים יהודיים חדשים בנגב,' אמרה." כי התיישבות היא ציונות וציונות היא גזענות, מ.ש.ל.

הפשיעה במגזר הערבי היא שילוב של פשיעה פלילית וטרור לאומני. הנשק במגזר משמש לפשיעה פלילית ולאומנית. ראינו מה היה כאן במבצע "שומר החומות" ואנו יכולים רק לשער מה עוד צפוי לנו בסבב הבא או במלחמה הבאה. הטרור החקלאי שמשתולל כאן כבר למעלה מעשור, הוא בפירוש טרור לאומני המשולב עם פשיעה פלילית. אי אפשר להפריד בין המלחמה בפשיעה הפלילית והטרור הלאומני במגזר הערבי. הניסיון המלאכותי של השוקניסטים ליצור הפרדה כזאת, נובע מהצדקת הטרור הלאומני. הם מסיתים נגד ראש הממשלה וטוענים שאין לבנט "איזה עניין באלימות ובפשיעה שפוגעות בערבים עצמם." הנה, כאשר סוף סוף הממשלה נלחמת בפשיעה הערבית, הם ממחזרים את העלילה שלא איכפת לה מהרג ערבים.

כן, התיישבות ציונית בנגב היא חלק משמעותי במאבק בטרור ובפשיעה בנגב. בעשורים של הקפאת ההתיישבות היהודית, חדרו לוואקום הזה מאות אלפי בדואים בהתיישבות בלתי חוקית, בבניית 120,000 בתים בלתי חוקיים. אובדן הריבונות מתבטא בכך שהאזור הפך אקס-טריטוריאלי של ישראל והוא נשלט בידי כנופיות פשע וטרור. הסובלים הראשיים משלטון הכנופיות הם הבדואים עצמם. אי אפשר להתמודד עם הפשיעה הפלילית בלי להחזיר את הריבונות ולשבור את שלטון הכנופיות. מי שיוצאים נגד החזרת הריבונות – שלא יתבכיינו שהממשלה לא עושה דבר נגד רצח הערבים. די לצביעות.

ואגב, אלה שציטטו את דבריה של שקד על חידוש ההתיישבות היהודית, לא ציטטו את דבריה על ההסדרה לבדואים בנגב ועל הכרה בשלושה כפרים. כי הציטוט הזה לא מסתדר עם האג'נדה.

עיקר המתקפה נגד סיור ראש הממשלה והשרים, כהדהוד לדברי הבלע של איימן עודה וח"כי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, התמקדה בכך שנערכה תצפית על רהט ולא ביקור ברהט. אילו ביקרו ברהט, ברור אלו אמצעי ביטחון היו נלווים לביקור. ואז הם היו תוקפים את "כיבוש רהט" בידי כוחות הביטחון הישראליים.

* בחינה מפוכחת של מציאות מורכבת – ד"ר אורי ורטמן, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, פרסם ב"וויינט" מאמר, שהוא תקציר של מאמר מקיף שפירסם בכתב העת "עדכן אסטרטגי", ובו טען, שמטרת העל של רבין בהסכמי אוסלו לא היתה שלום עם הפלשתינאים, אלא מניעת הסכנה של מדינה דו-לאומית, שבה ישראל תאבד את הרוב היהודי המוצק של 80% מכלל האוכלוסייה במדינה. מטרתו של רבין, טוען ורטמן, היתה להיפרד מהפלשתינאים כדי להבטיח את הרוב היהודי המוצק, תוך שמירה על בקעת הירדן, גושי היישובים וירושלים השלמה בידינו ולהבטיח שהישות הפלשתינאית תהיה פחות ממדינה.

ורטמן צודק. לא בכדי, אלה הדברים שאמר רבין עצמו בנאומו הפרוגרמטי בכנסת חודש טרם הירצחו, שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע. זו מורשתו המדינית. צודק ורטמן בטענתו, שרבין לא נסחף אחרי חזון השלום האוטופי של פרס. אולם ורטמן גם טועה. טעותו היא בכך שאינו מכיר בשגיאה החמורה של חתימת הסכם עם אש"ף, לא רק כיוון שזהו ארגון טרור רצחני שחותר להשמדת ישראל, אלא כיוון שמהותו היא ייצוג כל הפלשתינאים בעולם וכמובן כל "הפליטים". הן רבין עצמו עמד, עד זמן לא רב לפני חתימת הסכם אוסלו, על האבחנה בין "אש"ף שטחים" ו"אש"ף תוניס". אש"ף שטחים – פירוש הדבר נציגי הפלשתינאים החיים ביש"ע, שאיננו רוצים לשלוט בהם אלא להגיע אתם להסכם.

ערפאת לא "לא עשה מאמץ מהותי להילחם בארגוני הטרור הפלשתינאיים," כהגדרתו של ורטמן, אלא הוא עצמו הוביל את הטרור ואת הפיגועים, בין אם ישירות בידי פת"ח או באמצעות חמאס והג'יהאד האסלאמי כקבלני מישנה. הסכם אוסלו היה הונאה של ערפאת, שנועדה להכניס אותו ואת צבאו ללב ארץ ישראל על מנת להמשיך במאבק המזוין ובטרור בתנאים משופרים.

שגיאה חמורה נוספת של רבין היתה, שהוא הסכים לכך שאחד הנושאים שיידונו בהסדר הקבע יהיה "בעיית הפליטים". היה עליו להתנות את הדיון בנושא בהצהרה פלשתינאית שהם מוותרים על טענת "זכות" השיבה. במקרה כזה, ניתן היה לדון בהתגייסות העולם לפתרון הבעיה במדינות ערב. הכנסת סעיף הפליטים למו"מ ללא התניה כזו, יצרה לגיטימציה לדרישת השיבה.

עצם ההיפרדות שלנו ממרבית האוכלוסייה הפלשתינאית ביו"ש ובעזה היא אכן הישג חשוב, ולא בכדי גם ממשלות שבראשן עמדו מתנגדי אוסלו – נתניהו, שרון ובנט, המשיכו לשמור על קיומה של הרשות הפלשתינאית ולא ניסו להחזיר את הגלגל אחורה. אולם אי אפשר להתעלם מ-1,500 ישראלים שנרצחו בפעולות טרור בשנים שלאחר הסכם אוסלו. אלמלא מבצע "חומת מגן" שהחזיר לצה"ל את חופש הפעולה בתוך שטחי הרש"פ, מרחץ הדמים הזה היה נמשך ומתעצם עד היום, גובה את חייהם של אלפים רבים בתוכנו והופך את החיים בישראל לסיוט, כפי שהיה במתקפת הטרור המכונה בשם החיבה שלה "האינתיפאדה השנייה". אילו המבצע נערך גם ברצועת עזה, כפי שתוכנן מלכתחילה, היו נחסכים מאתנו כל סבבי ירי הרקטות על אזרחי ישראל, ועדין לא מאוחר לעשות זאת.

בחינה מפוכחת של מדיניותו של רבין ושל הסכמי אוסלו, צריכה לברך על התועלת שהם הביאו אך לראות גם את הנזק שלהם. שיפוט היסטורי אפולוגטי, המתעלם מן התוצאות השליליות של המהלכים, הוא שיפוט חלקי ורדוד. השאלה ההיסטורית שעלינו לשאול את עצמנו, היא האם ניתן היה להשיג את התוצאה החיובית בלי לשלם את המחיר הכבד. ויותר משזו שאלה היסטורית, זו שאלה שעל פי מסקנותיה עלינו לכלכל את צעדינו בעתיד.

* המצע האינטלקטואלי של שיקום הציונות הממלכתית - לפני כ-15 שנים פגשתי בכנס "הקהל" באפעל את ארז אשל, ממייסדי המכינות הקדם צבאיות ואז ראש מכינת פרת, והוא הציג לי חבר צעיר שעמד לצדו, שותפו במכינת פרת – מיכה גודמן. הוא ביקש ממני לזכור היטב את השם, כי בעוד שנים אחדות הוא יהיה הוגה הדעות החשוב ביותר והמשפיע ביותר בישראל. מאז אני עוקב אחרי מיכה, קראתי ספרים שלו, נכחתי בהרצאות שלו, הזמנתי אותו להרצאות באירועים בגולן ובגליל ונפגשנו בכנסים של התחדשות יהודית. ואכן, מספר לספר הוא תופס מקום מרכזי יותר ומשפיע יותר בחברה הישראלית. בסופשבוע האחרון הוא התראיין לכתבת שער בת שמונה עמ' על אודותיו במוסף "הארץ", שהגדירה אותו כהוגה המשפיע ביותר על ממשלת ישראל. בכתבה תוארה השפעתו על דמויות מרכזיות במערכת הפוליטית ובראשן בנט, לפיד וגדעון סער וכן על ראשי המערכת הצבאית ואחרים.

מבין ספריו שקראתי, אני רואה ב"הנאום האחרון של משה" את אחד מספרי ההגות היהודית החשובים והמקוריים ביותר שנכתבו בעשרות השנים האחרונות, ספר מופת. מיכה קצת נפגע ממאמר ביקורת שכתבתי על ספרו "מלכוד 67", אך לא בצדק, כי ביקרתי עצים אך שיבחתי את היער. כותרת מאמרי היתה "לשבור את הקופסאות" ובמאמר הבעתי הזדהות עם דרכו של מיכה, שאינו כובל את עצמו בקופסאות השחוקות והמשמימות של "שמאל" ו"ימין" אלא פורץ דרך של חשיבה עצמאית, שיש בה רעיונות מן המחנות הקיימים, אך היא מבקרת אותם ומציגה אלטרנטיבה, דרך שלישית ריאלית ונכונה יותר.

אין דבר מאוס על אנשי הקצוות יותר מאשר המרכז. נוח להם להילחם בתמונות הראי שלהם במחנה היריב, אך בעלי העמדות המורכבות, לא עמדות דיכוטומיות של "או-או" אלא עמדות של "גם וגם" מבלבלים אותם ומפחידים אותם. במאמר בעקבות הכתבה על מיכה יצא נגדו התועמלן הפנאט גדעון לוי במאמר משתלח. הוא סיים את המאמר באמירה שהוא "מעדיף את הלאומנים המוצהרים – לפחות הם ישרים." הוא אינו מסוגל להבין אנשים שאינם בתבנית שלו. קל לו להבין את איתמר בן גביר. שניהם חולקים אותה צורת חשיבה דיכוטומית, קיצונית, עיוורת לניואנסים ולגוונים. שניהם "ישרים". בעיניהם, המרכז מורכב מאופורטוניסטים חסרי עמוד שדרה, חפים מאידיאולוגיה.

כמי שמגדיר עצמו "מרכז קיצוני" ומאמין ברעיונות מורכבים של "גם וגם", אני שמח על כל הוגה מן הסוג של מיכה גודמן, שגם כאשר איני מסכים עם פתרונות אלו או אחרים שהוא מציע, אני מזדהה עם הכיוון שאליו הוא חותר ועם סיעור המוחות שאותו הוא מחולל. אני מאמין שמול התהליכים הצנטריפוגליים הקורעים את החברה הישראלית, רעיונות מן הסוג שהוגה מיכה גודמן, כמו גם ספריהם האחרונים של שי פירון וארי שביט, הם המצע האינטלקטואלי והאידיאולוגי לגיבוש ושיקום המיינסטרים הציוני הממלכתי בישראל. הדבר ששימח אותי במיוחד בכתבה ב"הארץ" היה להיווכח עד כמה ראש הממשלה ומנהיגי המדינה הנוכחיים מחשיבים את גודמן, קוראים את כתביו, נפגשים איתו, מאזינים לו. זו בשורה מעודדת.

* אפס אידיאולוגיה – כאשר הימין הפגין נגד אוסלו או נגד ההתנתקות, היתה זו מחאת אמת, נגד דבר אמיתי שהמפגינים התנגדו לו ויצאו נגדו. נגד מה הימין מפגין היום? אלו הפגנות סרק נגד שום דבר. ממציאים דחלילים דמיוניים ומפגינים כביכול נגדם. האמת היא שאלו הפגנות פרסונליות נטו. הפגנות של דה-לגיטימציה לממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. אפס אידיאולוגיה. אפס מסר. עבודת אלילים נטו.

* ממשלת הצלה – מנדלבליט טועה. כלומר, הוא צודק כמעט בכל מילה בדבריו בפורום סגור שפורסמו בחדשות 12. הוא היטיב לתאר את הסכנה הממשית לדמוקרטיה הישראלית אילו חלילה הצליח נתניהו להקים את ממשלת החסינות. הוא תיאר במדויק את הפוטש שנתניהו תכנן – השתלטות עוינת על מערכת המשפט הישראלית כדי לחלצו מאימת הדין ולהעמיד אותו מעל החוק. אז איפה הוא טועה? הוא טועה כאשר הוא מסביר שניצלנו בזכות חסדי שמיים. לא. ניצלנו בזכות קבוצת מנהיגים בעלי אחריות לאומית, שהשכילו להציב גשר מעל תהום אידיאולוגית כדי להקים ממשלת הצלה; ממשלה להצלת הדמוקרטיה הישראלית. אל לנו לסמוך על חסדי שמיים. עלינו לקדם חוקים אנטי ארדואנוקרטיים, ובראש ובראשונה החוק המונע הטלת הרכבת ממשלה על אדם שהוגש נגדו כתב אישום והחוק להגבלת קדנציות.

* לסובב את ספינת הנורמות – הדיון הציבורי בעקבות הנסיעה לחו"ל של משפ' בנט, הציף דפוס אפולוגטי בעייתי, של ניסיון לגונן על כל פעולה של בנט באמצעות השוואה לנתניהו, ובמקרה הזה לשרה נתניהו. מה אנו מצפים מההנהגה שלנו? בעיניי, עלינו, הציבור, להעמיד בפניה רף מוסרי וערכי גבוה, אמות מידה שעליהם להתאמץ כדי לעמוד בהן. לא תמיד הם יצליחו, הם בני אדם, יש להם חולשות ויצרים, אבל אם הציבור יציב בפניהם רף כזה והוא יעמוד לנגד עיניהם, הם יחושו מחויבות לחתור אליו.

תהיה זו טעות להציב בפני ההנהגה סף נמוך, של להיות מוסרי וערכי יותר מנתניהו. סף כזה יוצא מנקודת הנחה, שמה שנדרש מהנהגתנו היום הוא מעט מאוד, נמוך מאוד, להיות קצת יותר טובה מהנהגת נתניהו. אם בנט ישקר, לא נגנה את השקר אלא נזכיר שנתניהו הוא שקרן מוחלט והיום יש לנו ראש ממשלה שמשקר מדי פעם. בעיניי, מה שנדרש היום מן ההנהגה הוא לסובב את ספינת נורמות השלטון והמנהיגות ב-180 מעלות. אנו רוצים ממשלת שינוי, לא ממשלת שיפור. ולא פחות משזה תלוי בראש הממשלה, זה תלוי בנו, האזרחים, וברף הציפיות שנציב בפניו.

* אלטרנטיבה מפוקפקת – כאשר רוגל אלפר יורד על "תקשורת המיינסטרים הפשיסטית-לאומנית" הוא מתכוון בראש ובראשונה לערוץ 12, אליו הוא משגר את מרבית חציו. זה אותו ערוץ שאותו מכנה יאיר נתניהו: "ערוץ אנטישמי, אנטי-ציוני, פרו פלשתינאי, שעושה נזק לישראל רק פחות מאיראן."

בעיניי, המיינסטרים אינו מילה גסה. בוודאי אם האלטרנטיבה היא בדמותם של הטיפוסים המפוקפקים שציטטתי.

* למה גנדי לא היה מאובטח – האם יש להיענות לדרישתו של נתניהו להמשיך לאבטח את אשתו ובני משפחתו? זו סוגייה מקצועית שעליה יש להחליט על סמך הערכות מודיעיניות של השב"כ. אם אכן יש עליהם איום ממשי, יש להמשיך לאבטח אותם. אם אין איום כזה – אין לאבטח אותם. מכל מקום, אין להתייחס לאבטחה כאל סממן שלטוני, אלא אך ורק כסוגיה ביטחונית. האמירה של נתניהו על כך שיש מי שיהיו מוכנים לעשות הכול כדי למנוע את חזרתו לשלטון, נראית יותר כניסיון ציני ומרושע להסית נגד יריביו ולהטיל בהם דופי.

במכתבו, נתניהו כתב שרחבעם זאבי נרצח אחרי שהוסרה ממנו האבטחה. לכאורה, כשהוא סיים את תפקידו הוסרה ממנו האבטחה והוא נרצח. אלא שזה ממש לא נכון. גנדי נרצח יום לאחר שהתפטר מתפקידו אולם בטרם נכנסה התפטרותו לתוקף, כלומר כשהוא עוד היה שר והיה זכאי לאבטחה. הסיבה שלא היה מאובטח היתה סירובו העקרוני לקבל אבטחה. הוא טען שאינו שווה יותר מאף אזרח במדינה וכי אינו מוכן ש"ילד בן 18 ימות במקומו." על פי הסיפורים (איני יודע לקבוע את רמת אמינותם), כאשר עוד היה מאובטח, היה מתחמק בתרגילים שונים מן המאבטחים ובורח מהם.

* עוול – עכשיו, אחרי שהותר לפרסום ש"בנו של השר" החשוד בחטיפת ורצח הנער, הוא בנימין זאבי, בנו של רחבעם זאבי, כדאי שנזכור מיהם השרים לשעבר שעברו בראשנו כשניסינו לפענח את כתב החידה, ומכאן, איזה עוול יש בפרסומים מרומזים מסוג זה. יש לשאוף לפרסום מלא ושקוף מוקדם ככל הניתן, אך כל עוד יש צו איסור פרסום, יש להימנע ממסירת פרטים מזהים מן הסוג הזה.

* נושא באחריות – ח"כ מיכל רוזין (מרצ) אמרה בתוכנית "פגוש את העיתונות", שהיא מתנגדת גם היום לשימוש באיכוני שב"כ לצורך המלחמה בקורונה, כפי שהתנגדה גם בראשית המגפה. אבל מנהיג המפלגה שלך ניצן הורוביץ הצביע בעד, הזכירה לה רינה מצליח, ורוזין גיבתה את עמדתו בכך שהוא שר הבריאות ונושא באחריות על בריאות הציבור.

מה משמעות דבריה? שהיא מכירה בכך, שמן הראוי שמי שנושא באחריות לבריאות הציבור יתמוך באיכוני שב"כ. מכאן, שהתמיכה באיכון שב"כ היא העֶמדה האחראית מבחינת בריאות הציבור. אם כן, היא עצמה מודעת לכך, שעמדתה חסרת אחריות ופוגעת בבריאות הציבור.

ההתנגדות לאיכוני שב"כ שנועדו להגן עלינו ועל בריאותנו, בטענה שאמצעי השב"כ מיועדים למעקב אחרי אויבים ולסיכול טרור וריגול, היא דמגוגיה לשמה. כמוה כהתנגדות לניתוחים כי המנתח משתמש בסכין וגם מחבלים משתמשים בסכין. אבל הרי הרופא משתמש בסכין למען בריאותנו. הוא הדין באיכונים.

* והיו לאחדים בידך – באמצע המאה ה-19, המאבק בין הזרמים ביהדות מרכז אירופה הלך והחריף והשסע התעצם עד סף קרע. הזרם האורתודוקסי שקם כתגובה להשכלה ולרפורמה מרד באתוס הקהילתיות המסורתית, המתונה, של קהילה יהודית מגוונת ומכילה את המחלוקות בתוכה מתוך אחריות לכלל ישראל, ויצר את אתוס הבדלנות של יצירת קהילה נבדלת שההחמרה ההלכתית מגדירה אותה ומבדלת אותה מכלל ישראל.

לא כך היה בקהילת ברסלאו (היום העיר הפולנית ורוצלב, ועד אחרי מלחמת העולם השנייה חלק מגרמניה). עיר זו היתה אחת ממקורות היהדות הרפורמית ואחת הראשונות שקמה בה קהילה רפורמית חזקה. ב-1849 התפצלה הרבנות בעיר לשתי רבנויות – אורתודוקסית ורפורמית. אולם כעבור שבע שנים בלבד, ב-1856, חזרה הקהילה והתאחדה. ברבנות העיר כיהנו זה לצד זה רב אורתודוקסי ורב רפורמי, שכיבדו זה את זה על אף המחלוקת התיאולוגית.

הסמליל של הקהילה, על החותמת שלה, היה ציור של שני מקלות עצים מצטלבים ומתחתם המילים: "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ." המילים הללו הן חלק מפסוק י"ז בפרק ל"ז ביחזקאל, מן ההפטרה של פרשת "ויגש", שאותה נקרא השבת. הפסוק המלא הוא: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ."

הפסוק הזה הוא חלק מנבואת הנחמה של יחזקאל, המתארת איך שני הענפים שהתפצלו – יהודה וישראל, שבים ומתאחדים. אך האיחוד אינו כפיית אחידות, אלא חיבור מחדש של שני הענפים, שאומנם הם שונים, אך הם יהיו כאחדים בידינו. לא אחדים, אלא כאחדים, על אף השונות ביניהם. אחדים בידינו במובן של הסולידריות, הערבות ההדדית, האכפתיות וההשתייכות לאותה קהילה ואותו עם, הגם שהם שונים זה מזה. פסוקי הנבואה הזאת חקוקים על קיר בית הנשיא, כביטוי לערך הנשגב של שלמות העם, לא באמצעות מחיקת המחלוקות, אלא באמצעות חיים משותפים של היהודים בעלי העמדות השונות והיכולת לכבד ולהכיל עמדות שונות בעם מאוחד.

פרשת הבר-מצווה שלי הייתה פרשת "ויגש". קראתי בה את כל הפרשה ואת ההפטרה. ועד היום, 46 שנים אחרי בר המצווה, הפסוקים הללו מלווים אותי, ואני נושא את המסר הזה בשבתי בביתי ובלכתי בדרך, בשכבי ובקומי.

* ביד הלשון: שלפים – שלפים הוא תופעה מיוחדת בהתיישבות בארץ – זו שכונה קהילתית משותפת לשני יישובים נפרדים. שלפים הוא הרחבה של הקיבוץ הדתי שלוחות ושל הקיבוץ החילוני של רשפים, קיבוץ של השומר הצעיר. שני הקיבוצים והשכונה שייכים למועצה האזורית עמק המעיינות. השכונה עצמה משולבת – יש בה חילונים ודתיים. שם השכונה הוא הלחם של שמות שני הקיבוצים, שלוחות ורשפים.

של ניר חפץ נגד נתניהו ומשפחתו בבית המשפט המחוזי בירושלים? עוד מעט הוא יאשים את יאיר נתניהו לא רק בהצבת המגנומטרים – אלא גם בהפגזת אלטלנה!

בשנת 2019 יצא בהוצאת כרמל התרגום העברי של הספר על בית הנתיבות והנוסע מאת פְּרֶדְרָג פינְצי (Predrag Finci), סופר והוגה דעות יהודי יליד סראייבו (1946) שהיגר מארצו במלחמת שנות התשעים ומאזהוא מתגורר בלונדון. פינצי פירסם עד כה מעל 20 ספרים, שאחדים מהם תורגמו לשפות זרות, והוא נודע כסופר אהוב ומוערך מאוד על ידי הקוראים בשפתו. קטעים מפרי עטו בתרגום עברי פורסמו בעבר מעל דפי "תרבות וספרות" וקטעים נוספים גם ב"עיתון 77".

פינצי, מרצה לפילוסופיה בהכשרתו המקצועית, פירסם לאחרונה ספר אוטוביוגרפי בשם – SVE DOK (כל עוד), שבו הפליא לתאר את מה שחווה לאו דווקא בשפת הווידוי, כי אם כתופעות בעולם, שלכל אחת מהן שורשים ומשמעות החורגת מן ההיבט האישי ומוצגת כתופעה על איפיוניה, שורשיה ומשקלה התודעתי. כמי שבעקבות מלחמת האזרחים בארצו נאלץ להגר ממנה ונגזרו עליו חיי פליטות, העמיק בספריו לחקור במשמעויותיהם, כפי שעשה גם בפרק "Foreigner" (זר) שבספרו כל עוד, פרק שתרגומו מצ"ב.

תחילה קול אחד או שניים של דיסידנטים מהוללים נדירים שנמלטו אל החופש שמעבר ל"מסך הברזל" אחרי-כן המחזיקים ב"עבודה זמנית בחוץ לארץ" אחרי-כן רכבות גדושות במכוניות פרטיות עמוסות עד אפס מקום בפליטי מלחמה מלב היבשת אחרי-כן מארצות רחוקות אוניות ספינות שיירות ארוכות של בני אדם הולכים בורחים נעלמים תחילה מקדמים את פניהם בחמלה ואז אחרים סוגרים שוב ושוב את הדלת בפניהם.

אלבר קאמי קרא לספרו הידוע בשם הזר. כותרת זו מתורגמת באנגלית לעתים קרובות כ- Outsider, מי שמחוץ לחברה. מנוכר, מופרד, אינו כלול ולא מחובר, מתבודד, מי שהעולם שהוא חי בו זר לו. Stranger הוא לעומת זאת הבלתי ידוע, הלא-מוכר (במיוחד בסרטים ובספרות מהדור הישן, לעיתים קרובות דמות רומנטית של גיבור שמוצאו עלום, אבל גם של האקדוחן שכיר-החרב המקצועי המרושע, ששומה עליו להוציא לפועל איזו משימה פלילית), ואילו foreigner, הוא נוכרי השייך למדינה הזרה במלוא מובן המילה. במילון הפוליטי מדובר באדם המגיע למדינה ומתיישב בה, אבל לא רצוי שיישאר בה לתמיד. דמות מבחוץ, זרה ונוכרית לבני הבית.

זר לאדם הוא מי שאינו משלו, מי שמבחינתו הוא נוכרי ובשום אופן אינו קרוב ומודע, כי אם אורח לא-קרוא, פוגעני, אדם שעמו לא כדאי, זה שהכול בו דוחה, מי שעימו אין כל דבר משותף, ובגרסה מרוככת: נבדל, שונה, בלתי-מוכר. כשאדם מסומן כזר, הוא מסומן, מוחתם ומופרד. הוא הזר, לעתים מועיל אבל גם הלא-אני שאינו רצוי. בימי הצלחה ושגשוג מקדמים בברכה את פניו, אך בעתות משבר כלכלי ופוליטי הוא על נקלה הופך לקורבן הראשון.

היכן שמצביעים על "הזר" סכנה אורבת לו, כי הוא משמש מטרה לאישים פוליטיים תוקפנים, אלה שאינם מרוצים, שמחפשים קורבן לתלות בו את נקמת כישלונם האישי. הם מחפשים אותה בין חסרי ההגנה, באלה ש"מאיימים" עליהם, כיוון שהם טובים, מוכשרים, "זולים" מהם אבל גם "גזלנים", "פרזיטים" "אורחים לא קרואים", כיוון שהם רוחות רפאים המגיעות מתרבויות זרות וממדינות חסרות השכלה ולא מתורבתות, מעולמות רחוקים, זרים לחלוטין.

כיום גם אני אחד מהם. ברגע שאני פותח את פי לדבר, שואלים אותי מאין אני, ואלה הנוטים לשנאת-זרים: עד מתי אישאר פה. משאל עם בבריטניה (Brexit, British exit) חילק את האוכלוסייה באופן ברור לבני-בית ולאחרים. מי שב-2016 הצביעו לטובת יציאה מהאיחוד האירופי הדגישו זאת: מספיק ודי עם הפליטים! ובמיוחד מספיק ודי ביוצאי הארצות ה"בלתי משויכות", וגם מזרח אירופה הופכת לתחרותית מדי.

האנטישמיות גוברת, וכמוה האיסלמופוביה ("זו תרבות אחרת!") והקסנופוביה. הזר הוא בּוּר, בימים טובים עובד המביא תועלת, שותף מבורך, בימי רעה סכנה ואיום הוא יצור רפאי, טרוריסט, בכל מקרה מי שאינו משלנו. את כל חוסר הסובלנות הזו כלפי הנוכרים מקיאים מכל העברים המיליטנטיים, הלאומניים, הגזעניים, הפנאטיים והזקנים. הם, מסתבר, הרוב. בכיכר המרכזית צופה ממעל פסלו של האדמירל המהולל, המנצח, בראש הארמון מתנוסס דגל האימפריה. בפולין נסגרות החנויות, נגני מפוחיות ואקורדיון נעלמים מהרחובות, צריך לחכות יותר ויותר זמן לבעלי המקצוע, מגיעות אחיות מוסמכות, בין הבאים שוב אי-נוחות, דאגה, ושוב אורזים מזוודות. אלה המצדדים באירופה מנסים לעודדם ולעכב אותם. הארץ מחולקת כפי שלא היתה מעודה, אי הוודאות מושלמת.

כיום, רק בדירתי אני נמצא "בטריטוריה שלי". תמיד אהיה פה זר ונוכרי. מישהו שאינו בארצו שלו. העולם הוא היפרדות מהבית. אני זוכר איך בנעוריי, משהגעתי לפריז, החלה משתנה תפיסתי ביחס ל"שלי", איך עירי שלי החלה להיראות בעיניי קטנה, פרובינציאלית, ופריז שימחה אותי, הפכה אותי ל"איש העולם הגדול", אך בה בעת גם מילאה בתסכול, אם בשל המודעות שאני "עם-הארץ בפריז", אם בשל הרגשה שאיני מסוגל לממש ולבטא את הווייתי שלי, עד שנתקפתי בתשוקה לחזור, לשוב הביתה, בשום אופן לא להישאר. ואז חזרתי לסראייבו. כיום אני יודע שכאן, בלונדון, אישאר לתמיד. זה מכבר הפכתי גם לאזרח בריטניה. אבל אין זה משנה, הייתי ונשארתי בוסני, אך גם "תלמיד צרפתי". כיום זה בדיוק מה שנכתב בכל הטפסים. "ידוע לי שאתה מחזיק בדרכון בריטי, אבל איפה נולדת?" אומר הפקיד. אינך משלנו, הוא משדר לי, בלי לומר זאת במפורש (אמנם, בארצי קרה לי פעמיים או שלוש שכמה מהפרימיטיביים והזדוניים, שלכפרם לא היה אפילו שם כשבני משפחתי היו תושבי סראייבו, אמרו שבבוסניה אני "זר ונוכרי".) אם כי גם פה מעריכים שלמדתי, קלטתי ואימצתי דברים רבים... אבל ככל שהשכלתי טובה, הכרת התרבות האנגלית סבירה, האנגלית שבפי ראויה, אף על פי כן איני שייך לתרבות הזו, אני לא מכאן ואני נחשב חיובי רק כל עוד אני מכבד ומעלה על נס את בני הבית. לזר אסור בשום אופן למתוח ביקורת, אין הוא רשאי. ממנו מצפים לכבד את הבן-בית בלא שמץ טרוניה.

כבר כאן מתחילה בעייה מוסרית ומשפטית: עד כמה אני באמת בן חורין ובהינתן שאני הוא מי שהגיע ממקום אחר – מה מותר לי? ומה אני רשאי לייבא לארץ החדשה, פטור מתגובה ביקורתית? זה מכבר אימצו את הכלל הלא כתוב, שברומא יש להתנהג כרומאי, לכבד את מנהגי הבן-בית ואת חוקיו, אך גם שמותר לזר לשמר את מנהגו כל עוד אינו מעמיד בסכנה את זכויותיו של הבן-בית. ואילו בן-בית יכול כל רגע לומר שהמנהגים, ההתנהלות והשקפת העולם של מי שהגיע ממקום אחר לרבות הדת, אם הוא עובד את אלוהיו – מפריעים לו. זר הוא האחר המושלם. בימי טובה הוא אחר מעניין, בימי רעה הוא הגורם הזר ובעתות מריבה והתנגשויות – הוא אחר אויב.

בבריטניה הגדולה מציינת הרב-תרבותיות סובלנות והכרה בקיומן של תרבויות שונות, שיכולות לחיות ואף חיות באותה ארץ, אינן מאיימות זו על זו וחיות תוך הערכה הדדית מוצהרת, אך אינן מקיימות מגעים ולא מתערבבות. קהילות מקבילות, חיים מקבילים. יש בהן אנשים החיים רק בתוך קהילתם שלהם, דבקים במנהגיהם, רבים מהם לעולם לא ידברו בשפת המקום, הם דבקים רק במה ששלהם ומשלהם. כל אדם כזה לעולם לא באמת נכנס אל הארץ שהוא חי בה. והוא מבין אותה אך בקושי. מי שהגיע ממקום אחר נחשף בשגיאות הלשון ובאי הבנה רצינית של השפה. (אני שואל מישהו "Could you give me a hand?" והוא, ברוח לבבית ובחיוך, מושיט לי יד.

בן ארצי, מלצר כבר שנים רבות, זמן מה, כשלמד אנגלית, האמין ש-sea food המוגש במסעדות יקר יותר ממאכלים אחרים, כיוון שרואים את המזון הזה לפני שמגישים אותו.)

רב-תרבותיות כשיתוף אפשרי רק במקום שבו קיימים ערכים משותפים או רעיון כלשהו המאחד אנשים שונים ואת האינטרסים שלהם, כפי שהיה לפחות זמן מה במקרה הסוציאליזם היוגוסלבי או הסובייטי, משמע רק במסגרת אידאולוגיה ומימושה הפוליטי. וגם אז היו שחברו רק לאלה שנחשבו "משלהם", נרתעו מכל האחרים ובחוג אנשיהם דיברו בגנות האחרים ובשבח כל מה ששלהם כנעלה מכל השאר. אלה שבחרו להתבדל מן האחרים בהמשך גם סיווגו את עצמם. ולבסוף גם השיגו רובים.

מה זה בעצם "להיות זר"? אני דובר את השפה, מתנהג כמו בעלי הבית, מכיר את מנהגיהם ותרבותם, ועל נקלה נדבר עימם, דומה להם, לבושי אינו שונה משלהם, אפילו שם המשפחה שלי לא נשמע יותר מדי "זר" לאוזן, ואף על פי כן אינני בן המקום. זאת כיוון שלא נולדתי פה, הנדל"ן שלי אינו פה, זו אינה הקרקע שלי וזה לא הסיפור שלי. תמיד אהיה זר ביחס למה ששלהם. תמיד תעמוד על הפרק דחייה, שהנימוק לה מצוי בין הרעיון של רוסו על מוצא הכפייה לבין הסיסמה הנאצית על "דם ואדמה".

לכל מי שהגיע ממקום אחר היתה ארץ משלו. כל אחד מהם דיבר בלשונו ללא "מבטא זר". העוזבים את ארצם נוטשים את כל מה ששלה ומה ששלהם. ילדיהם יזנחו את השפה שבה דיברו עמם הוריהם, לא יקראו בה ויתקשו יותר ויותר לדבר בה. אלה העוזבים את ארצם, תחילה הם זרים בארץ החדשה ולבסוף, עם הזמן, הופכים למבקרים נבוכים בארצם שלהם. (פעם נוספת נכנסתי לחיים. החיים הינם שלי, אבל הם אחרים. בהם קיים קשר וגם נתק בין האני הזכור והאני העכשווי.)

מובן שעשויה להתחולל הזרה ונטישת הווייתך האישית, הסתלקות מעצמך, בגידה בשֶלְךָ, דהיינו, התנכרות לעצמך, מה שבפילוסופיה המרקסיסטית נתפש כמאפיין של הייצור הקפיטליסטי, שבו היצרן (הפועל) מנוכר באופנים שונים לתוצרתו, לעצמו, לטבעו שלו.

כבר בשפה הלטינית מסומן הזר במילה alienus , ומכאן נגזר המושג alienation, ניכור. מרקס עצמו התנסה גם ב"ניכור" ממולדתו שלו ובחיים כמהגר, ועם זאת דווקא בזמנים אלה, שהיו בוודאי קשים מבחינתו, באו לעולם יצירותיו החשובות ביותר. עולם חדש מגלה לאדם גם את האפשרויות החדשות הקיימות מבחינתו, אך הוא גם מקפד הרגלים נושנים, זכויות שנצברו ואת הכרת הערך משכבר הימים. בעולם של חרות והזדמנויות אפשר לממש הרבה יותר מאשר במולדת שהידרדרה לעוני, אך אין אפשרות להפוך ל"בן בית", להיות נתון לאותה תחושת ביטחון שמובטחת לאדם החי בסביבתו הטבעית.

במישורים רבים מאשרים הזרים את החיות הטמונה בהם, את תשוקתם ליצור ולממש את מאווייהם. עצם העובדה שאינם "בני בית" דוחקת בהם להוכיח את עצמם ולפעול כמיטב יכולתם. ומה שהם מחוללים בכל פעילויותיהם שואף לדבר אחד בלבד: לשוב ולקומם את חייהם האישיים, להבטיח את קיומם, שלפי האפשרויות אמור להיות טוב יותר משהיה בארץ שממנה הגיעו.

המהגר תמיד ישאף להתביית. כל עקירה לארץ זרה, גם בתנאים הטובים ביותר, היא תמיד כריתה, נדרשות שנים אחדות כדי להסדיר הכול, להשתלט כראוי על השפה, לאמץ קודים תרבותיים חדשים, למצוא דירה מתאימה, עבודה, להכיר אנשים חדשים, להתחיל בשיתופי פעולה עסקיים ולפתח חברויות וידידויות, דרוש זמן כדי לקלוט רגשית את המצב החדש...

אם ברצונו של המהגר להתחיל בחיים חדשים, הוא נדרש לעבודה רבה, עליו להוכיח את עצמו מחדש, הן לעצמו הן לזולתו. שהרי באמצעות העבודה וההישגים הוא (או היא) מוכיחים את עצמם, מוכיחים שאין הם "נטל" (ballast), "פרזיט", "נטע זר". (גם אותי שאל בהזדמנות אחד מעיתונאי ה-BBC: "מה תרמת לארץ הזאת?" שאלה קשה. עבדתי ולפעמים, שלא כמו בעבר, אפילו התקשרתי לאנשים שכמותם לא פגשתי לפני כן, אך העיקשות והדבקות במשימה האישית הצילו אותי; "כתבתי הרבה, פרסמתי, תרגמתי, השתתפתי בכנסים חשובים ובדיוני שולחן עגול, עבדתי הרבה ואני גם משלם מיסים." – זו היתה תשובתי. שהרי כל מי שמשלם מיסים נחשב ל"אזרח טוב"!)

באופן פרדוכסלי, בעת משבר, דווקא בשל הישגיו יואשם אותו מהגר בהיותו "גזלן", "מוצץ דם", undesirable alien, יצור מסוכן שהגיע מארץ נוכרית וזרה בכל מובן. וככל שיצליח בדרכו, כן ימשוך אליו זעם רב יותר. המהגרים של היום אינם הנורמנים החדשים, שכן הללו היו נורמנים שהתפרצו לארץ בכוח, חדרו אליה והשתלטו עליה, בעוד החדשים מבקשים שלא ישגיחו בקיומם. להיעלם בפנים, להיבלע, להפוך לצללים, לשכנים אלמוניים, נעדרי שאיפות כלשהן. רוצים היו לבלות את חייהם בשלום כאנשי שוליים שוחרי טוב.

אפיקורוס מייעץ: Lathe bio-sas! (לחיות כבלתי נראה!) – רוב המהגרים משתדלים שלא למשוך תשומת לב, לנהל חיים מסוגרים, חרישיים, כאילו אינם קיימים. וכשהם נקלטים בסביבה החדשה, הם מאמצים לגמרי את אסטרטגיית החקיינות ובדברים רבים מתחילים לדמות לבני הבית. את הדברים המיוחדים להם הם שומרים לעצמם. אפילו בני ארצי-לשעבר כבר אינם משמיעים מוזיקה רעשנית, אינם מרעישים יותר מדי בלכתם ברחוב, אם כי שם הם ממשיכים להתנהל בעצלתיים, ככל שהזמן שבידם מאפשר להם, הם לא ממהרים...

ככל שאדם מסוגל להרגיש בן חורין בכל ארץ שהיא, כן יחוש פחות בזרותו. אני זר בכל מקום שבו אני זר לעצמי, בשום מקום כשאני עם עצמי, היכן שאוכל להיות מה שהנני באמת. אבל זה בשום אופן לא תלוי בי. לפעמים זה הכי פחות תלוי בי.

גם סופרים החיים מחוץ למולדתם, ואני אחד מהם, מתחילים לחיות חיים אחרים: בתוכם חיה שפה נוספת, לעתים קרובות חדשה, אשר משנה אותם, יחד עם כל מה שעיצב את חייהם, הם חיים בנסיבות שונות, בתרבות אחרת, נתונים להשפעתם של סופרים אחרים, עם תובנות, ערכים ואמות מידה חדשות, שונות, מתוודעים ליצירות שלפני כן היו בלתי מוכרות לחלוטין, מפרי עטם של סופרים מעולים. ואילו סופרים שהיו חלק מעולמם, אף שעודם קרובים אישית, הופכים איכשהו פחות ופחות להיות חלק מהֶקְשר "ספרות העולם" וגם הם היו רוצים כעת לבטא את עמדותיהם באיזה כיוון חדש, אחר, היו רוצים להתבטא באופן חדש, ברור והחלטי יותר, להביא לידי ביטוי את עמדותיהם, לתאר לכולם גם מה שקורה להם וגם מה שנהפך לזיכרונות מרגשים הקרובים להם, שנוכחותם בחייהם גדלה והולכת, כל מה שהולך ומתרחק מהם. אבל את מי זה עוד מעניין? ובכלל, אל מי הם פונים, למי הם כותבים?

לאו דווקא לקורא מסוים באופן מיוחד, כי אם לרבים: לבדידות האחרת, לזר האחר, לאחר הבלתי מובן, לאלמוני הקרוב, הנעדר. בהתכנסות של סופרים כאלה בחבורה כלשהי או בקבוצה לא רשמית נותר כל אחד כשהוא נתון לעצמו, אבל לפחות למראה עין דומה שכולם שרויים בחברותא. ונראה כאילו מה שהם כותבים חשוב, כאילו זה מעניין מישהו, כי בחברויות כאלה הופכים הסופרים, לפחות לרגע, גם לכותבים מוערכים שאף משמשים קהל לסופרים האחרים. אך בשום פנים לא היו רוצים שחלקם יסתיים בכך.

(משוררים בערב במועדון הסופרים המהגרים, קוראים את יצירותיהם העגמומיות, קובלים על אובדן המולדת, ובקהל יושבים ילדי חבריהם, שכולם נולדו כאן, אינם מבינים כלום וגם אילו הבינו, לא אכפת להם.)

מה אם כן קורה לסופר כשהוא מאבד את מחסהו, את עולמו? מה זה אומר, להיות סופר שהגיע מארץ קטנה?

מצוקה, זה מה שזה. הגיע לשום מקום. אינו נחוץ לאיש, חי בארץ שרבים בה טובים ממנו, בארץ שבזמנו למד מן המסורת הספרותית שלה והתפעל ממנה, אך כסופר לא הגיע לרמת הכתיבה בלשונה הספרותית. ועתה שומה עליו להתחיל הכול מחדש, לשחק ב"מגרש הזר", בשפה זרה, באין מוציא לאור, סוכן, עמית, ידיד, קהל קוראים. הוא יפרסם משהו באיזה מקום, ביתר קלות – אם יכתוב על "בעיותיה המיוחדות של ארצו" או על צרותיו האישיות, על הבעיות שנגרמו לו כיוון שהגיע "מהארץ ההיא" וכיוון ש"הינו מה שהינו."

לנושאים אחרים יש לבני-הבית סופרים משלהם. "הרוח העולמית" היא כוח, מיספר גדול של קוראים, שפה רווחת... גם באנגליה ידעו משהו על המתרחש "במחוזות שלי". אהבו את הפרקסיס (די עם הסוציאליזם!) – אך משהאוייב השנוא קרס, איבדו כל עניין. הם מעריכים את אלכסנדר המון, אך הוא סופר הכותב באנגלית. מפעם לפעם מישהו מזכיר את שמו של סופר אחר מארצי, לרוב איוו אנדריץ', ו"כן, קיבל את פרס נובל, נדמה לי ששמעתי..." – אך ללא עניין מיוחד. (בעיקרון: יצירות רבות נותרות בלתי מוכרות, נסתרות, לא מובנות בשל מחסום השפה, ומשום כך מבחינתנו אינן הופכות ליצירות).

מדי פעם אני חוזר וממליץ לחבר קרוב לקרוא ספר מפרי עטו של דנילו קיש. "סופר מצויין," אני אומר, ונענה בתשובה "אני מאמין שכך." בלי לקראו. למען האמת, גם אני מדלג על שמותיהם של סופרים רבים הנחשבים כאן, באנגליה. רבים מהסופרים המקומיים לא אומרים לי מאום, יצירותיהם אינן מדברות אל ליבי, כי הטקסט שלהם אינו מהדהד בנפשי, בעולמי. כך בעולמי שלי, כאשר אני חי בעולמם.

תרבותן של קבוצות שוליים נשארת שולית אפילו כשהיא זוכה לתמיכה משמעותית של השלטונות, מה שמוכיח עד כמה מועט העניין ביצירות ובמופעיהן. מהגרים אוהבים לכתוב (זה מלחיץ אותם), אך לאו דווקא גם לקרוא (קשה להם). פה ושם קורא מישהו טקסט שלהם.

אשר לי, לא אוכל להתלונן, נהפוך הוא, כי אל רוב האנשים האחרים איש לא יפנה אפילו, למעט זבנים ונהגי מוניות, כל שכן לא יתפנה להאזין לדבריהם, בעוד שספריי יוצאים כסדרם, קוראים מגיבים עליהם ואני יודע שהצלחתי ליצור או לשמר את הקשר עימם. למרבה הצער אין זה נדיר שסופר מהגר יהא גם ראשון הקוראים, ולפעמים גם הקורא היחיד של יצירתו, בחייו החדשים, הכאובים או השמחים, ואז קוראים את הטקסט שלו אלה שחוו דברים דומים, ומשום כך הוא מתרחק והולך ממולדתו הקודמת ומאנשיה, במיוחד מתושביהן החדשים. אמת, סופר כזה אינו מתברך בקוראים רבים גם מקרב קבוצת המהגרים מארצו שלו, בין בני ארצו שאינם מצטיינים באוריינות יתרה, בעוד ש"פרסום עולמי" לכתחילה ובדין לא נועד לשכמותו. סופרים מעין אלה היו מודעים לכך גם כשהיו במולדתם. הטקסטים שלהם יוצאים לעיתים יותר ויותר נדירות ובקשיים גדלים והולכים. לעיתים מקים אחד הסופרים בלוג, כי הוא חייב לומר את דברו, אך כמעט שאין מי שמעוניין להאזין לו, אז לפחות בדרך זו יגיר מקרבו את כל מה שמעיק עליו וייווכח לְמה הוא מסוגל. יש והוא שולח את הטקסט שלו לאיזה בלוג שחביב על הקוראים, שם הוא יכול לצפות לתגובות שונות ומשונות. ואז, במרוצת הזמן, כשהוא חדל לבסוף לדאוג למעמדו ולתכלית כתיבתו, הוא הופך סופית לסופר. סופר הכותב לעצמו ולמען הכתיבה.

יצירה שהתגשמה כהישג אישי עשויה לשלול מהסופר את האשלייה באשר ליצירתו ולעצמו. הוא עלול להתחיל לחשוב שלא הבשיל לתפקיד הסופר, וכשהוא חי בניכר, שאינו עומד באמות המידה והטעם האסתטי של הסביבה שהגיע אליה. סופר מארץ קטנה כמעט שאין לו קוראים, כי חבריו המהגרים עסוקים בדאגות יומם, ואלה שבמולדתו אינם מודעים עוד אליו ואל קיומו, ובכל זאת הוא לרוב עדיין כותב. ואינו מתפלא על שספריו אינם זוכים לקבלת פנים משמעותית, בכל אופן לא כזו שזוכים לה הסופרים המקומיים. במרוצת הזמן כל סופר כזה נתקף ב"שלווה פילוסופית", זו האופיינית למי שנרגע והשלים עם עצמו, עם גורלו, עם שוליותו.

(בערב שנערך ב-1995 כינס ט.ב. במכון שלו בלונדון אותנו, הסופרים מבוסניה, לקרוא טקסטים שלנו באנגלית. כך דרש המארגן, כדי שהאנגלים ישמעו מה קורה אצלנו, בבוסניה. בקהל פנים רציניות, דממה, מעט המולה, מבינים בקושי על מה אנו מדברים. כולם עד אחד פליטים מבוסניה.)

הסופר תמיד פונה אל מישהו. זה בשום אופן לא נובע מיהירות, כי אם מהצורך בתקשורת, בהד, בתגובה, בהערה מועילה או בשבח מעודד, כי רק עם הקוראים עשוי הסופר למצוא קרקע משותפת, רק עימם הוא חולק עניין ונושאים. שמחה משותפת, לעיתים קרובות יותר מצוקה משותפת.

המו"לים שלנו כיבדו את האינטגריות של הסופר, המו"לים המקומיים דורשים מהסופר (שממנו הם תובעים תמיד להפוך ליצרן של טקסטים) להסתגל לציפיות של קוראיו כקונים. סופרים מהגרים מפרסמים לעיתים קרובות במהדורה לפליטים ואינם מתאמצים יתר על המידה למצוא מו"לים בארץ שבה הם חיים, כי בה תמיד יישארו מהגרים ולעולם לא יהפכו לאחד מן "הסופרים שלהם", לעולם לא יהפכו לחלק מהתרבות המקומית, עוד פחות מכן מבחינה מסחרית, אלא במקרה הטוב יסתגלו בחוכמה וינהגו על פי הנורמות הקיימות בסביבתם.

חלק מהם אף מוציאים ספרים על חשבונם. אחד מהם אומר שהוציא ספר בשלוש-מאות עותקים, ואז "אני מתעורר בבוקר וכל השלוש-מאות מסתכלים בי שם, בצד השני." כל אחד מהם התנסה בכך שאנשים אינם אוהבים לקנות ספרים. הם יביאו לך מתנה, יארחו אותך, יכבדו, אך לא יקנו ספר של מחבר שאינו מוכר להם אפילו כשאתם מנסים לשכנעם. קיימת איזו התנגדות מוּלדת לכתובים, איבה לספר, הבאה לידי ביטוי דרסטי ברדיפת אנשים חכמים על ידי גסי הרוח, האינקוויזיטורים והצנזורים, אך גם בהיעדר עניין מצד אנשי המעשה בספרים שאינם מביאים להם שום תועלת, וגם כאשר אי אלה ספרים מעניינים אותם, הרי שככלל אלה יהיו ספרים ש"כולם" קונים, ספרים "מבוקשים", ספרים ש"מדברים עליהם". למרבה הצער, בין אלה וכאלה לעיתים נדירות יימצא סופר שהגיע מ"ארץ קטנה", ועוד פחות מכן ספריהם של מהגרים.

למהגרים יש מקום שכלפיו הם מטפחים רגשות חיוביים, מקום שבו הם ממקמים תמונות מעברם, שעברו אידאליזציה. וכשהם נוסעים לערוך ביקור במחוזות עברם, כרוחות רפאים הם נודדים באתרי זיכרונותיהם, שאינם קיימים עוד, פוגשים במכרים לשעבר ואינם יודעים מה לשאול אותם, אלה שלא מעניין אותם עוד מה הם עושים, גם לא איך הם מרגישים, בקושי היכן הם חיים. לארצם שלהם חוזרים רק אלה שמוכרחים. גם אני אישית מרגיש שלפתע שבכול יש כפל פנים: גם למי אני שייך, ובאיזו ארץ אני חי, גם מהי זהותי, ואם אני מטפח "נאמנות כפולה" (מה שדומה מאוד להאשמה שהסטליניסטים הטיחו ביהודי רוסיה...) אבל הדברים מתבהרים כבר כשאני משיב במי אני תומך בתחרות בין המולדת "החדשה" לזו "הישנה", ועל התנגשות אפשרית ביניהן מוטב שלא לדבר. (מכרה ישראלית שאלה אותי במי צידדתי כשנערך משחק הכדורסל בין הנבחרת הבוסנית לנבחרת מכבי. השאלה שלה מוזרה בעיני, התשובה שלי מוזרה בעיניה.) כשאני מבקר בעיר הולדתי, במשך היום אני סופר את המתים, ובלילה אני מפחד מפני החיים, לא מאלה המשוטטים כיום ברחובות, כי אם מאלה שבאו לידי ביטוי במלחמה.

דימוי הגירוש אינו טעון באכזריות הגלויה שבחייו הממשיים של המהגר. לעולם אין הוא מר או סופני כמו התרחיש עצמו. עזבתי, אך הכול מחזיר אותי שמה, גם השפה, גם מה שאני כותב, גם איך אני מזוהה ואיך אני מציג את עצמי, הכול, למעט שאיני חוזר עוד אל המקום והארץ שממנה הגעתי ושפחות ופחות ממני נותר בה. סופר הוא במובן המטפורי תמיד בבחינת מהגר, אך כשהוא מהגר בפועל עוד הרבה יותר, הוא מהגר באמת, באופן ממשי ולרוב גם לתמיד.

(רבים מהמהגרים מבקשים למצוא בניכר סביבה דמוית ביתם המקורי, התואמת את אורחות חייהם. אפשר למצוא פה הכול: בקלאווה, קבאב, פיתות, תקליטורי זמרים מהבלקן, עיתונים "שלנו" וספרים מפרי עטם של "הסופרים שלנו", ישנם גם בתי קולנוע שבהם מוקרנים סרטים ישנים, ביוטיוב יימצאו על נקלה סרטים ישנים "מהבית". יש בלונדון גם ארגונים שבהם מתכנסים ומתאגדים "האנשים שלנו" הנמשכים לכך, עד שלפעמים נראה לי שהבאים העתיקו לכאן את ביתם מימים עברו, שחזרו והקימו אותו פה, אלא שכיום הוא רחוק מארצם).

המהגרים מגלים יחס נוסטלגי, לרוב גם פטריוטי במופגן, כלפי מולדתם (כשמדובר בזו שלי, ככל שמישהו נמלט משם מוקדם יותר, לפני זוועות המלחמה, יפגין בניכר יתר "פטריוטיות" וממרחק בטוח יבטא התנגדות לאוייב השנוא). במקרים נדירים יותר הם יפתחו התנגדות למדינה שמסיבות כלשהן היו חייבים לצאת ממנה, אבל בתוך כך ידגישו את הסלידה שלהם כלפי הפוליטיקה השלטת שם, אם כי – למרבה המזל! – לאו דווקא גם כלפי הארץ ובני-עמה.

רבים מהמהגרים לא עזבו את ארצם לגמרי כשם שלא נקלטו לגמרי בארץ החדשה. כנאהבים שנעזבו הם מרחוק מלווים כל מה שקורה במולדתם, מה שמאשר את הקשר שלהם אליה. נוסטלגיה עשויה להיות געגוע למחוז ארצך ולערכיו, והגעגוע אינו אלא הוכחה רבתי שהמהגר המבוגר לא מצא את מקומו בסביבה החדשה, שלא התביית בה. ככל שהישגיו של אדם בסביבתו החדשה מועטים יותר, כן גדלה הנוסטלגיה. וככל שבארצו משכבר הימים הגשים יותר, נטע עמוק יותר את ציפיותיו ותקוותיו, ככל שהוא מאמין שאכן שם היה לו טוב יותר, כן יגלה בביתו החדש פחות שביעות רצון ותגבר תחושת האסון שממלאה את ליבו.

יחסו של המהגר אל מולדתו נושא עם השנים אופי יותר ויותר סנטימנטלי, הוא פחות ופחות ממשי (כאילו שאלו את עצמם: האם עדיין קיים אי שם מה שחלף ועבר?) בתוך כך ברור להם שמכל בחינה קל להם יותר מאשר לבני עמם שם. קובלנות המהגרים אינם אלא בכיינות של מפונקים בהשוואה לאובדן שחוו בני עמם ששרדו מלחמות, שיטפונות, מחסור, פוליטיקאים כושלים, מערכת משפט מושחתת, בריאות לקויה, כל מה שעלול לפקוד אנשים הגונים שאינם עשירים מופלגים, כל מה שעבר עליהם בשנות חייהם. במוקדם או במאוחר, הישארות המהגרים בניכר הופכת לעניין של בחירה, לאו דווקא של כורח, אבל רק לעיתים רחוקות הם חוזרים למולדתם, שכן חייהם בארץ החדשה הפכו קלים משהיו בארצם, ושוב אין הם רוטנים על "הנסיבות הקשות", שכן לטענה כזאת אין עוד בסיס כלשהו.

את פצעיהם הם משמרים בלב ליבם, משמרים כל מה שנגוז מזמן, אך הם גאים במה שעלה בידם להשיג עבורם ועבור בני ביתם. הם הופכים להיות מזוהים עם מה שהצליחו להשיג ועם מה שאבד להם.

בילדותי הייתי לפעמים מדמה לעצמי שאני מישהו אחר, חולם שאתנסה בחיים אחרים, יפים יותר; ביקשתי לשנות את השם, על שפת הים שיקרתי לנערות שאני צרפתי, וגם שאני דובר סינית, במשך שעות שרבטתי סימנים דמיוניים של סינית לא-קיימת; צפיתי בסרטים על הערבה, על יערות רחוקים וערים יפות; קראתי ספרים על יורדי ים וחוקרי ארצות רחוקות; במבחן הכתוב הראשון באוניברסיטה בחרתי לכתוב על שפינוזה כנרדף; בלא כל סיבה רציתי לעזוב, לנסוע למרחקים, להיעלם. ואז התנפצו חלומות המסע אל קרקע ממשות העזיבה. לאחר מכן נזכרתי גם איך מזמן שמעתי כמה פעמים שיר מסוים ברדיו, שהיה פופולרי בימים ההם. השיר מצא חן בעיניי, חשתי בו דבר-מה כאוב, אף שלא הבנתי את המילים. הצליל נותר בתוכי, ועם הזמן נעשה יותר חרישי, כמין הד רחוק. לימים ניסיתי להיזכר מה היה השיר הזה, אך ללא הצלחה. חשבתי שהוא נקרא בשם "הנמלט", אולי זה היה שמו בתרגום, אבל לא יכולתי למצוא שום שיר בשם הזה. באחד הימים הלכתי לקונצרט של הגיטריסט הספרדי הידוע חואן מארטין, שהתארח בתיאטרון לונדון החביב עלי. לצידו הופיע אנטוניו אפרצידה, זמר שירי צוענים. אמרתי לרעייתי שבשיריו אני חש באותו הלך רוח שחשתי בשיר מימי ילדותי, הוא שייך למסורת הזו. כבר למחרת היום מצאתי אותו באינטרנט. המלחין: חואניטו ואלדרמה. השיר: "El Emigrante". איך זה שכבר אז, מזמן, דווקא השיר הזה משך את ליבי? עלה בדעתי: לפעמים הדמיון והרגש מוליכים למקום שאנו משערים שביום מן הימים נגיע אליו, היכן שפעם נשכון באמת.

מקרואטית – דינה קטן בן-ציון, כרמל 2021, 165 עמ'

"הנקודה היהודית" איננה מופיעה בכל הסיפורים שבקובץ זה, אבל כשהיא מופיעה, נקל לחוש באמפתיה של המחבר אל הסבל היהודי בכלל, ובימי מלחמת העולם השנייה בפרט. ציינתי "בוסני-קרואטי", כי מחבר הסיפורים שבקובץ נולד בסרייבו שבבוסניה-הרצגובינה, אבל מתגורר בזאגרב, בירת קרואטיה. וכן, יש להודות לד"ר דינה קטן בן-ציון שפותחת לנו צוהר אל הספרות הסרבו-קרואטית.

הסיפור "מותו של סלומון טננבאום", שהוא פרק מתוך הרומן "רותה טננבאום", מתאר כיצד מוביל אוסטאשה צווק אלואיז את היהודי סלומון טננבאום אל המאסר, וממנו, מן הסתם, למחנה הריכוז יאסנובאץ, אלא שבעלילה חל מפנה: סלומון מרגיע את אשתו איבקה, ואת בתו רותה ("שירלי טמפל הקרואטית"), שבוודאי דידו קוורטיק (שלו שורשים יהודיים), ראש שירותי הביטחון, ידאג שלא יגעו בו. ברור לקורא שסלומון בודה את כל זה מליבו, כדי להרגיע את בנות משפחתו, והוא יודע כי הוא מובל אל מותו. כדי לחזק את הרושם שאין מה לדאוג, הוא מבקש מצווק שירשה לו לשיר לאורך כל הדרך שיר הלל לזאגרב, ובתמורה ייתן לצווק הקלגס מטבעות זהב. כשמסתבר לצווק, שלסלומון אין כסף בכיסיו, הוא מכה אותו באמצע הרחוב מכות רצח, מאחר שסלומון האציל איננו צועק מכאב, הקלגס מחרים שרשרת ברזל מחנות ומכה בה את סלומון עד שהוא נופח את נשמתו.

תוך כדי שסלומון מוכה עוברים על פניו פרופסור ושחקנית – הם רואים את הזוועה, וממשיכים לדבר על תיאטרון ואופרה, והשחקנית מעירה שצריך לנפות מהרפרטואר שירים שחיברו יהודים, והיא מתחלחלת למחשבה שאולי גוסטב מאהלר, מחבר "שירים על מות ילדים", הוא עצמו ממוצא יהודי.

הסיפור הזה מתאר בהבזק אחד את האצילות של היהודי, ליד הכישרונות של היהודים (רותה השחקנית המחוננת, מאהלר המלחין הווירטואוז) אל מול השנאה התהומית והסדיסטית של הגויים כלפיהם.

בסיפור "איך הפך עובד הרכבת רדוסלב מוריניי לאוסטאשה" , שגם הוא פרק מהרומן "רותה טננבאום", מסתבר שכדי שנתב רכבות בשם רדוסלב יוכל להתגייס לאוסטאשה, עליו לרצוח שלושה אנשים: הוא יורה בסטודנטית שברחה מרכבת שהובילה אותה לעינויים ולמוות בטוח במחנה הריכוז יאסנובאץ (השלטונות המציאו אירוע: הוא ירה בעצם ברוצח, לא בסטודנטית). הוא פוגש את מקסים, אוסטאשה זקן, שהסיסמה שלו היא ששחיטה של המונים תועיל לטיוב העם הקרואטי. יחד הם מבלים במסבאה שליד מחנה הזוועה יאסנובאץ, ובעקבות סיפור של קלגס בשל מולמוייץ, שמתאר כיצד האמינו לאסיר, יהודי מומר, קומוניסט, שיש לו כאב בטן, וזה תפס את הרופא הגרמני של המחנה והפך אותו לבן ערובה בדרישה לשחררו מהמחנה. סופו שנורה למוות, אבל המסקנה היא שאין להאמין ליהודי, אפילו המיר את דתו. בעקבות מסקנה זאת שוחט מולמוייץ את יוסיפ בייליץ, יתום מוסלמי בשם מוחמד, שגודל בעקבות צוואת אביו אצל יהודי בשם מאיר וייס. מולמוייץ "לא קונה" את הגרסה שבייליץ הוא מוסלמי שהתנצר לקתוליות, אלא שהוא יהודי, בן של חזן, ויהודי תמיד יישאר יהודי. רדוסלב מסיים את הרצח הזה, ורוצח לשם קינוח גם צעיר בשם כריסטיאן, שסירב להיפרד מהפגיון שקיבל מאביו בברלין. שלוש רציחות הן שוות ערך למבחן כניסה לאוסטאשה.

בסיפור "רעב, חלקיקים צבעוניים של אבני פסיפס" מסופר על הרעב ששרר ב-1945, שלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר בעלות הברית מפגיזות את קרואטיה, והתושבים רצים למקלטים. אימו של המספר היתה אז בת שלוש, ואספה אבנים צבעוניות מחצר בית הכנסת הספרדי שהופגז, וכל תכולתו נבזזה. האב אוסר על הילדה לאסוף אבנים אלו, ומסתברת הסיבה: אביה ואימה ראו איך המון של פורעים בוזזים את התכולה, והורסים כל מה שלא ניתן לטלטל. הם היו בטוחים שזאת מלאכת האוסטאשה, המיליציה הפשיסטית הקרואטית, אבל מסתבר שזה היה המון של מוסלמים וצוענים שעשו את המעשה המזוויע, וההורים (סבא וסבתא של המספר) לא יכלו להושיע.

בסיפור "ירושלים" אנו פוגשים יהודי בשם שמעון פינטו שאינו מוכן להחליף את המנעול שלו, שירש אותו מאבות אבותיו שגורשו מספרד. הוא מייחל להביא מנעול זה לירושלים, אלא שאינו זוכה לכך, כי הוא חלה ומת.

הסיפורים הראשונים בקובץ עניינם ביוגרפיה של המחבר מילדותו הרכה, עם גיחה קטנה לגיל מאוחר יותר כשכבר היה סטודנט באוניברסיטה. האירועים מתרחשים אחרי 1966, תאריך הולדתו של המספר. הגיבורים הם מיליינקו עצמו כילד קטן, אימו החיה בנפרד מאביו הרופא, הגם שברוב הסיפורים הם נמצאים הרבה יחד בטיפול בילד, בנסיעות ממקום למקום. בעטייה של מחלת האסתמה של הסב הם מתגוררים זמנית בעיר הקיט דרוורניק, וכשזה נפטר, הם חוזרים לסראייבו.

לסבתא יש קווי אופי מעניינים: היא שכלה את בנה (אחיה הגדול של האם), שגויס לוורמכט בכפייה. הפרטיזנים הציעו שיערוק, כדי שיחביאו אותו, אך אימו (הסבתא של המספר) חששה, והבן נהרג. בעקבות השכול היא חדלה להאמין באלוהים. מסופר שסבתא מרחמת על גורת חתולים ומאכילה אותה במזלף, אבל כשזו ממליטה חתלתולים, היא מטביעה אותם, מעשה שמוציא את הילד מדעתו, ומשום כך פולט מפיו גידופים מזעזעים. מיליינקו הקטן משאיר רושם על הקורא כילד לא חכם במיוחד: כשהוא שומע מסבתא שהיא מרחמת על אימו של סלבדור איינדה שנהרג בהפיכה של אוגוסטו פינושה (1974, כלומר מיליינקו בן שמונה), שזה ביטוי של אבל בשפה הקרואטית, כי הרי דרכו של עולם היא שאם מתה לפני ילדיה, הילד מכוון אקדח צעצוע לרקתה של אימו, כדי שתמות לפניו. אימו מתפלצת, וחוששת שהביאה לעולם מפלצת.

הילד חושש שהנשמה יוצאת עם השתן או עם הצואה, וכשהוא רואה בטלוויזיה וייטנאמים מלוכסני עיניים בוכים, הוא צוחק, והמשפחה נבהלת מכך שהילד מנוכר, ואולי משוגע. הילד פוחד מזריקות, וכשאבא שלו הרופא מבצע בו חוקן לאחר עצירות ארוכה, הוא מרעיש עולמות.

דמות מבהילה בסיפורים אלה היא אימו של האב, שלא הסכינה עם העובדה שבנה התאהב באישה אחרת חוץ ממנה. היא שואלת בהתרסה אם בנה בטוח שהילד הנולד הוא ממנו, וכאשר הם באים לבקרה, היא נותנת מתנה לתינוק שקית ובה עצם של בקר בצירוף קללה. קשה להאמין שאנשים רשעים כאלה יש בעולם. הרשעות מתוארת ברקע של סיפורים אלה: אוסטאשה בשם מאקס לובובץ' בישל אנשים חיים, וקילף עור של בני אדם. בעלה של הדודה דולז'אל (חברה של הסבתא), נרצח במחנה הריכוז הידוע לשמצה – יאסנובאץ.

בסיום הקובץ מופיעה כתבה עיתונאית של הסופר שלנו על הטבח שביצע מוחמד מראח, מוסלמי צרפתי יוצא אלג'יר, בבית ספר "אוצר התורה" בטולוז. הוא רוצח את המורה הישראלי, הרב יוחנן סנדלר, את שני ילדיו, ואת בתו של מנהל בית הספר מונסנגו. הרוצח אוהד אל-קאעידה, תירץ את הטבח הנורא כנקמה על מה שישראל מעוללת לפלסטינאים. השם שנבחר לקובץ הסיפורים נובע מתיאור האירוע במזעזע הזה.

אני אסיר תודה לתרגומים של ד"ר דינה קטן בן-ציון שפותחת לנו צוהר אל ספרות מעניינת, ובמקרה שלפנינו – צוהר לסופר פילושמי, שאין רבים כמוהו באירופה. אדרבה, יש אפילו סופרים שמחרימים את ישראל, ולא מרשים לתרגם את יצירותיהם לעברית משום שכביכול ישראל מקיימת אפרטהייד.

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 13.12.1968

לראשונה פגשתי בסיפורו של הינקו גוטליב כאשר פורסם בהמשכים מדי יום שישי בעיתון "הדור" בלוויית ציוריו של ה. כהן שהיה בהם, כמו בסיפור עצמו, מזיגה מופלאה של "סיינס-פיקשן", הגות פילוסופית, ומסתורין של הפלגה אל עולמות רחוקים ואל מימדים שמעבר לנו: בעוד אשר העלילה כולה מתרחשת בתא 84 בבית הכלא של משטרת וינה במשך שלושה ימים של חודש יוני 1941.

דב טרנופולסקי, מתמטיקאי יהודי מווארשה, מצליח ליצור מדחס-חלל אשר באפשרותו ניתן לדחוס מימדים עצומים של חלל לכדי מיקרונים אחדים, וגם לעבור את מהירות האור. המדחס שטרנופולסקי נושא עימו בכיסו מאפשר לו להיות כל-יכול, לשאת עימו את ביתו, לשלוף מכשירי-רדיו, פסנתרים, תרנגול ואף תותח כהרף עין ולחזור ולהחביאם, ואף להציב, במקרה אחד, את נעלו באוויר באותה נקודה אשר דומה כי ממנה ביקש ארכימדס מסיראקוזה לפני אלפיים ואלו מאות שנים לעקור את כדור הארץ מציריו.

הנעל מרחפת באוויר למראית עין בלבד. למעשה היא נופלת כל הזמן לעבר הרצפה נפילה חופשית, כלומר בתאוצה של עשרה מטרים בקירוב לשנייה. מראית העין של ריחוף הנעל באוויר נוצרה על ידי כך שטרנופולסקי הציב מתחתיה את המרחב העצמי שלו בעובי של כך וכך קילומטרים כשהוא מכווץ לקוטר של מיקרונים אחדים.

ואכן, אחרי שבע שעות של נפילה הגיעה הנעל חזרה למקומה וכוח תאוצתה היה כך שהיא חדרה בעד רצפת תא הכלא ועוד ארבע רצפות מתתתיו ולא נעצרה אלא לאחר שהגיעה אי שם למרתף וקדחה בו חור שעומקו כחמישה-עשר מטרים.

מצוייד באפשרויות ממין אלו נקלע טרנופולסקי לשלושה ימים לתא בבית הכלא של משטרת וינה, בשכנות לשלושה אנשים: האחד מהם הוא הרב הראשי של קהילת סאלוניקי, השני הוא דוקטור שטראוס, מומר יהודי ופרקליט וינאי נודע, והשלישי הוא המספר, בן-דמותו של גוטליב עצמו. העלילה הקצרה, הכתובה בכישרון מספר בלתי מצוי, מתנהלת בעת ובעונה אחת בכמה מישורים.

המישור הראשון הוא חיי בית-הכלא בווינה. גוטליב כותב בשנינות ובהומור תוך איפיון חסכני של אווירה וטיפוסים. למשל, מפקח הקומה וייכסלבראון, שוטרים, מפקדים, ובייחוד דיירי התא, על רקמת היחסים המעניינת הנוצרת ביניהם. חיי הכלא משמשים אספקלריה עקומה לתקוות ולמשאלות, מקום להירהורים פילוסופיים ואירוניים על טבע האדם, על הצדק, המוסר והמדינה. זהו אחד הספרים היחידים שקראתי על ה"שואה" ואשר מהנה וסוחף את הקורא מאותה בחינה עמוקה של פתיחת הנפש להרהור על משמעותו האמיתי של החופש, במקום לאטום אותה על ידי תיאורי זוועות, נוסח קצטניק.

המישור השני הוא של סיפור מדע דימיוני. הכנסת הגורם הזה לתוך אווירתו הריאליסטית של הסיפור, ומיקומו בתא הכלא הגרמני, היא שנותנת לסיפור את ממד הדימיון ועושר ההמצאה, ובעצם גם את מובנו העמוק. הסיפור הוא סיפור אכסיסטנציאלי, אלא שמקום לממש – נוסח "המיטאמורפוזיס" לקאקפא – את הסיוט כמצב קיומי נתון, הוא מממש את התקווה, את הכוח לגאול ואת האפשרויות הבלתי-מוגבלות אשר כולן מיוצגות במדחס החלל של טרנופולסקי השם לאל את כל מגבלות החומר והמקום של בית הכלא ושל המלחמה בכלל.

משעה שאנו מקבלים כנתון את המדחס, ממש כקבלתנו את המיטאמורפוזה של גריגור סמסא לחרק – מתנהל כל הסיפור מתוך היגיון וחוקיות פנימיים בלתי מעורערים. במסגרת זו מתאפשר מסעם של ארבעת הידידים לביתו של טרנופולסקי, המוצב בגודל קופסת גפרורים על שולחן תא הכלא. באמצעות המדחס הם מתקטנים עד שתקרת התא נראית בעיניהם מרוחקת כרקיע. וכמו לא די בזאת, והנה אל הבית בו הם יושבים ואוכלים מביא לאחר שעה קלה טרנופולסקי את וייכסלבראון בתוך... כוסית שמפניה, וגורם לו לצאת מדעתו.

המישור השלישי והחשוב ביותר בספר הוא משמעות מפעלו של דב טרנופולסקי, ולא במקרה בחר גוטליב כמוטו לספרו את השורות מ"המלט":

"הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אין סוף..."

באחרית-דבר לספר אומר המתרגם כי כאשר התעורר ויכוח על משמעות הסיפור ועל היסוד המדעי שבו, רשם גוטליב ביומנו:

"לבנות מלא-כלום ולהציב על קרקע הרוחניות הצרופה ביותר, זה היה – למרות הכול – הרעיון שהדריכני כשהגיתי את 'טרנופולסקי'."

המספר מתיידד עם טרנופולסקי ומדובבו: "האדם רק במחציתו הוא סנדלר, מתמטיקאי, רב או מנהל פנקסאות," אומר טרנופולסקי, "במחציתו האחרת הוא נשאר עד אחרון ימיו הוזה ושוגה בדמיונות. וככל שאנו משתדלים להסתיר מחצית אחרת זו מפני העולם ומפני עצמנו, היא בכל זאת עצם מעצמנו, כמו הריאה וחוט השידרה. ואלמלא היה האדם לפרקים מבלה את חופשתו בעננים, על הירח או על המאדים, היה כל חשק החיים שלו נחנק בדבק-הסנדלרים, בחשבונות, בטבלאות הלוגריתמים ובשאר עניינים מועילים." (עמ' 143).

כאשר חבריו מבקשים ממנו להשתמש בכוחו ולהוציאם לחופשי, הוא אומר – "לא אוכל להוציאכם אחד אחד בפתח הקטן, המפתח שלי הוא לשער הגדול." (עמ' 143).

מהי שאיפתו של טרנופולסקי? – "יש מכונת-ירייה מעל למכונות-הירייה, ומעל לכל מכונות-הירייה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מווארשה!... דיו לעולם שייוודע לו קיומי. שייוודע לו, כי אי-שם בעולם מצוי אדם, שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו. שיש אדם שידו מגעת מבעד לשיריון העבה שבעבים, אל המבוא העמוק שבעמוקים..."

ואז: "יסתדרו כל היחסים בין בני האדם מאליהם, בכוח חוקיות החיים, על הצד היותר טוב, כי באשר חיים שם חוק, וככל שהאדם תועה, כן מתמידה שאיפתו לחזור אליו... להתקדם... בלי אופטימיזם נפרז ובלי התערבות יתירה בגורל אנוש. ככל שתמעט ההיסטוריה, כן ייטב לאדם." (161-162).

משמעתו של הספר חמקמקת וקשה בהגדרה משום שהיא ארוגה עד לבלי הפרד בעלילה, אשר מעניקה תחושה של חופש פנימי בכל מצב של כפייה חיצונית, כמוה העניקו לי, כקורא, רק ספרים מועטים בחיי. קראתי את הספר במרוצת השנים קרוב לעשרים פעם, ובכל פעם אני נהנה ממנו מחדש. את הטפסים [העותקים] האחרונים שלו רכשתי במרוצת השנים וחילקתי מתנה בין כל ידידיי. טופס [עותק] אחד, שכרכתיו היטב למען לא יתפורר, ליווה אותי במשך החודשים הארוכים של בסיס הטירונים.

בפתח הספר, המוקדש לזכר בניו דאנקו וולאדו, אומר המחבר כי הסיפור "דוב טרנופולסקי", שקרא לו אחר-כך בשם "המפתח לשער הגדול", נוצר בקראליאויצה (פורטו רא) בחוף הקרואטי, שהיה כבוש בידי האיטלקים, מקום שם מצא לזמן-מה מפלט מפני הגרמנים.

לאחר כניעת איטליה ב-1943 נמלט אל הפרטיזנים היוגוסלאביים כשהוא נושא את "טרנופולסקי" בילקוט-השכם שלו. באחת ההתחמקויות עם הפרטיזנים בין חילות האוייב, נאלצו להחביא את כל מטענם במערה בהרים, שם נפרד מ"טרנופולסקי". הגרמנים שרדפו אחריהם גילו את המערה והשמידו כל מה שנפל בידיהם. הפרטיזנים שלחו אותו לאיטליה כנציגה של שארית יהדות יוגוסלאביה, שם חזר והעלה את הדברים על הכתב, וכאשר השתקע בארץ-ישראל ערך אותם בצורתם הסופית.

הינקו גוטליב נולד ב-1886 בקרואטיה, למד רפואה ואמנות והיה עורך-דין, שופט ועורך-עיתון. יסד בזאגרב ירחון ספרותי ופירסם בו שירים, סיפורים ומסות, עד לפלישת הגרמנים ב-1941. הוא נעצר על-ידי הגסטאפו למחרת הפלישה משום שהירבה למתוח ביקורת על מגמות הכניעה לנאצים שהתגלו ביוגוסלאביה. הועבר לכלא בווינה, ושוחרר רק תודות למשגה במנגנון הגסטאפו. הוא נמלט לשטח הכיבוש האיטלקי, נעצר, ועם כניעת איטליה הצטרף לפרטיזנים היוגוסלאביים. ב-1945 עלה עם רעייתו לארץ-ישראל. שני בניו אבדו לו, אחד בראשית המלחמה ואחד בסיומה.

מחזות שלו הוצגו ביוגוסלאביה וסיפוריו פורסמו בבמות שונות. כתבים שלו, בהם רומאן, אבדו בדירתו שהוחרמה על ידי הנאצים. ניצלו רק הסיפורים והשרידים שהודפסו. על אף גילו ובריאותו המעורערת הוסיף ליצור בארץ-ישראל, אך מחלה ממארת קיפדה את פתיל חייו בנובמבר 1948, לפני עשרים שנה.

המתרגם, אשר מביא פרטים ביוגראפיים אלו באחרית-דבר לספר, אומר כי במגירתו של גוטליב נשארו כתבי-יד רבי עלילה, שעדיין לא באו על תיקונם. יהי רצון ולא רק ספרו שאזל יופיע במהדורה מחודשת אלא יימצא גואל גם לכתביו האחרים.

* ה. גוטליב: "המפתח לשער הגדול", סיפור. מסרבית-קרואטית – צבי רותם. הציורים מאת ה. כהן. הוצאת "עם עובד", ספריית "קשת", תל-אביב, תש"י, 1950. 168 עמ'.

ויקיפדיה: חיים הינקו גוטליב נולד בכפר ג'וּרְגֶ'בָאץ ובהמשך עבר לזאגרב. הוא למד משפטים באוניברסיטת זאגרב ובהמשך רכש תואר דוקטור למשפטים. הוא היה פעיל בקהילה היהודית של ווקובר וב-1909 ייצג אותה בכנס הקהילות היהודיות בקרואטיה שנערך בזאגרב. במהלך מלחמת העולם הראשונה לחם גוטליב בחזית האיטלקית ובחזית המקדונית. ב-1918 נישא לרוז'ה לבית לווינשטיין, פתח משרד עצמאי לעריכת דין ונבחר ליושב ראש הקהילה היהודית וההסתדרות הציונית בביילובאר. באותה העת מנתה הקהילה כ-500 נפשות. ב-8 ביוני 1925 עמד גוטליב בראש רשימה יהודית נפרדת לבחירות המוניציפליות בביילובאר וזכה לרוב קולות בני הקהילה היהודית. ב-1929, שב לזאגרב.

ב-1941, לאחר כיבוש ממלכת יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, החלו רדיפות יהודים. הינקו גוטליב נעצר, עבר עינויים במטה האס. אס. בזאגרב ובהמשך הועבר לגראץ ולבית כלא בווינה. מאוחר יותר הועבר לאיטליה. שני בניו ולאדו ודאנקו הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו ונהרגו. ולאדו בתאונת דרכים בדרום איטליה ודאנקו באחד ממחנות ההשמדה. דירתו בזאגרב נשדדה וכל תכולתה ובכלל זה כתבי יד אבדה.

ב-1943 הועברו בני הזוג גוטליב לאיטליה ושם שוחררו בידי עצירים שהתקוממו. הם הצטרפו לשורות הפרטיזנים של טיטו וב-1944 הוטסו לבארי שבאיטליה, כנציגי הצלב האדום לטיפול והסדרת פינויים של שארית הפליטה.

ב-1945 חל קרע בין גוטליב לבין הנהגת הפרטיזנים היוגוסלביים על רקע פעילותו הציונית. גוטליב ורעייתו עלו לארץ-ישראל המנדטורית בספינת מעפילים ונעצרו על ידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית. בסוף השנה, שוחררו ועברו לקיבוץ כפר גלעדי שם שהו מיספר חודשים, לאחר מכן עברו להתארח אצל ידידים בגבעת רמב"ם ולבסוף לדירה בשיכון בקצה החולות בחולון.

בני הזוג נקלעו למשבר כלכלי קשה. למחייתו התפרנס גוטליב ממכירת מוצרי מאפה שאפתה רעייתו, תוך שהוא ממשיך את עבודתו הספרותית בלילות. ביומנו כתב ב-3 באוגוסט 1948:

"באיזו קלות ומהירות השלים חוג מכרינו, החיים בנסיבות משופרות, עם ירידתנו הכלכלית והחברתית, שאנו שני בני אדם זקנים, תשושים ועייפים עד מוות, נאלצים במאמץ עליון, ברפש ובסביבה שאינה הולמת אותנו, להשתכר את הגרושים המועטים להוצאות מחייתנו העלובה, ושלצורך זה אנו עושים עבודה העולה על כוחותינו הגופניים והרוחניים, משום שהיא נמשכת שש עשרה שעות ליום."

הינקו גוטליב הלך לעולמו בנובמבר 1948 מסרטן הכבד והוא בן 62 שנים ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בחלקת הסופרים-העיתונאים. רוז'ה אלמנתו נפטרה ב-13 בדצמבר 1974 ונקברה באותו בית עלמין. סיפוריו תורגמו לעברית על ידי ידידו ד"ר צבי רותם.

"המפתח לשער הגדול ועוד שלושה סיפורים", ספריית תרמיל, 1997.

כתבי ה. גוטליב, כרך א': סיפורים, הקדים מסה: פרופ' דב סדן, תרגם, צירף מבוא ותולדות חיים : צבי רותם, הוצאת עקד, תש"מ, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.

כתבי ה. גוטליב, כרך ב': מחזות-מאמרים-יומן, תרגם צבי רותם, הוצאת עקד, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.

אהוד בן עזר, הערה מאוחרת: מדחס-החלל של דב טרנופולסקי מככב ברומאן ההרפתקאות שכתבתי לבני-הנעורים "אוצר הבאר הראשונה" (1982), ונוסף עליו גם מדחס-הזמן שהמצאתי לטרנופולסקי, והוא מככב ברומאן ההמשך של ההרפתקאות לבני-הנעורים, "בעקבות יהודי המידבר" (1983. שניהם בהוצאת שוקן עם איוריו של דני קרמן], שבו כונס בצורה סיפורית רוב הידע שצברתי במרוצת השנים על השפעת סיפורם של יהודי חייבר על התחדשות החיים העבריים בארץ-ישראל החל מהעלייה הראשונה.

פורסם לראשונה במוסף לספרות של עיתון "דבר" ביום 31.10.1980

את "המפתח לשער הגדול", סיפורו של הינקו גוטליב, ששב ונדפס עתה, בתירגום מתוקן מעשה ידי מתרגמו הנאמן צבי רותם, בכרך הראשון של כתביו המקובצים, קראתי לראשונה כאשר נדפס בהמשכים מדי יום שישי בעיתון "הדור", בראשית שנת 1949, בלוויית ציוריו של ה. כהן, אשר שבו ונדפסו גם במהדורתו העברית הראשונה, בהוצאת "עם עובד" (ספריית "קשת", תל-אביב, 1950).

נכבשתי לקסמו של הרומאן הקצר הזה וחזרתי וקראתיו פעמים רבות, ודומני שחלק ניכר מעותקיו האחרונים רכשתי בכל מקום שמצאתי ונתתי אותם לעיתים קרובות מתנה לידידיי. וכאשר התחלתי, בסוף שנת 1968, ב"משא" של "למרחב" את מדורי "קריאה אפשרית" (שלימים עבר אכסניה ונקרא בשם "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ"), היה הספר השני שעל אודותיו כתבתי – "המפתח לשער הגדול". אני עדיין סבור שזהו אחד הספרים היפים והמעניינים ביותר שקראתי מעודי.

כשהתעורר ויכוח על משמעותו של הסיפור "המפתח לשער הגדול" ועל היסוד המדעי שבו, רשם ה. גוטליב (1886-1948) ביומנו: "לבנות מלא-כלום ולהציב על קרקע הרוחניות הצרופה ביותר, זה היה – למרות הכול – הרעיון שהדריכני כשהגיתי את 'טרנופולסקי'."

ואכן, הסיפור הוא מזיגה מופלאה של מדע-בידיוני, הגות פילוסופית, ומיסתורין של הפלגה אל עולמות רחוקים ואל מימדים שמעבר לנו, בעוד אשר העלילה כולה מתרחשת בתא 84 בבית-הכלא של משטרת וינה במשך שלושה ימים של חודש יוני 1941.

דב טרנופולסקי, מתמטיקאי יהודי מווארשה, מצליח ליצור מדחס-חלל שבאמצעותו ניתן לדחוס מימדים עצומים של חלל לכדי מיקרונים אחדים, ואף לעבור את מהירות האור. המדחס הפלאי, שהוא נושא עימו בכיסו, מאפשר לו להיות כל-יכול, לשאת עימו בית-מגורים, וגם להיכנס אליו, לשלוף מכשיר-רדיו, פסנתר, תרנגול ואף תותח – כהרף-עין. ומצוייד באפשרויות ממין אלו נקלע טרנופולסקי לשלושה ימים אל התא הנזכר בבית-הכלא של משטרת וינה. בשכנות לשלושה אנשים: הרב הראשי של קהילת סאלוניקי, שני לו ד"ר שטראוס, מומר ופרקליט וינאי נודע, ושלישי המספר, בן-דמותו של גוטליב עצמו.

אגב, שלושתם אכן היו כלואים בתא אחד בתקופה ההיא (שם הפרקליט היה קראוס), ורק טרנופלוסקי הוא המצאתו של המספר, או, יותר נכון, הוא אותו צד בו הסבור כי: "האדם רק במחציתו הוא סנדלר, מתמטיקאי, רב או רואה-חשבונות, במחציתו האחרת הוא נשאר עד אחרון-יומו הוזה ושוגה בדמיונות. וככל שהוא משתדל להסתיר מחצית אחרת זו מפני העולם ומפני עצמו, היא בכל זאת עצם מעצמותיו, כמו הריאה וחוט-השידרה. ואילמלא היה האדם לעיתים מבלה את חופשתו בעננים, על הירח או על המאדים, היה כל חשק-החיים שלו נחנק בדבק-הסנדלרים, בחשבונות, בטבלאות הלוגריתמים ובשאר עניינים מועילים." (כתבים. כרך א'. עמ' 191).

גוטליב בחר כמוטו לסיפורו את השורות מ"המלט": "הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אי-סוף..." [חבל שפסוק זה, כמו גם ציוריו היפים של ה. כהן, הושמטו מן המהדורה החדשה).

האידיאה המרכזית של הסיפור, המומחשת באמצעות טרנופולסקי ומדחסו, היא כי "יש גם מכונת-ירייה מעל למכונות-ירייה, ומעל לכל מכונות-הירייה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מווארשה! די לו לעולם שייוודע לו קיומי. שיידע לו, שאי-שם בעולם מצוי אדם שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו. שיש אדם שידו חודרת מבעד לשיריון העבה ביותר, אל המחבוא העמוק ביותר." ואז "יסתדרו כל היחסים בין בני-האדם מאליהם על הצד היותר טוב, בכוח החוקיות הטבועה בחיים עצמם." כי "ככל שתפחת ההיסטוריה, כן ייטב לאדם." (שם. עמ' 201).

לבנות מלא-כלום, להציב על קרקע הרוחניות הצרופה בותר, זו תשובתו של אדם, של אסיר, של יהודי, באירופה, הכבושה בידי היטלר – להציב כוח-שכנגד לברוטאליות זו, למצב של אין-אונים ושיעבוד גמור.

שלושת שכניו של טרנופולסקי מאשימים אותו פעם ופעמיים על כך שאינו משחרר אותם בכוח מכשירו הפלאי, ועל כך הוא עונה: "לא אוכל להוציאכם אחד-אחד בפתח הקטן, המפתח שלי הוא לשער הגדול." (שם. עמ' 189).

כוחו של טרנופולסקי אינו כוח של "הוקוס-פוקוס". סיפור-עלילה גרידא הנוגע רק לנפשות הפועלות בו, אלא נקודת מוצא סוריאליסטית ואכזיסטנציאליסטית כאחת. אותה "נקודה ארכימדית" שבידי טרנופולסקי חייבת לשנות את מהלך ההיסטוריה כולה. להאט עד למינימום את עיוותיה ואסונותיה של ההיסטוריה.

כשנכתב הסיפור לראשונה, ב-1942 לערך, טרם נודעה פצצת האטום. אך במידה מסויימת עתיד היה נשק נורא זה למלא אחר חלק מן הדרישות של גוטליב-טרנופולסקי: לבנות מלא-כלום (כמעט) על קרקע הרוחנית (או המחקר) הצרופה ביותר, כוח (זה שקרוי היום – מאזן-האימה) אשר יביא לידי כך שככל שתפחת ההיסטוריה, כן ייטב לאדם, בינתיים.

"המפתח לשער הגדול" כתוב בשנינות ובהומור תוך איפיון חסכני של אווירה ודמויות. משמעותו חורגת מעבר למצוקה המסויימת שתוארה בו, בהעניקו לקורא תחושה עזה של חופש פנימי, הנובע מכוח מוסרי עז, בכל מצב של כפייה חיצונית.

כהקבלות אני נזכר בספר מקסים לבני-הנעורים, "יותם הקסם" מאת יאנוש קורצ'אק, או "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" לסולז'ניצין. בראשון קיימת אותה תחושה חלומית של כוח על-טבעי המרוכז בידיו של אדם בודד אחד, ובשני – יכולתו של אדם לנהוג באורח-חיים אוטונומי מבחינה מוסרית ונפשית, לשמור על המוראל שלו, בתוך מצב של כפייה קיצונית.

אגב, "המפתח לשער הגדול" הוא תסריט מצויין לקולנוע או לסרט-טלוויזיה. בשעתו, על דעת עצמי, עיבדתי את הספר לתסריט-טלוויזיה, שהוגש פעם אחר פעם כל אימת שקמה בטלוויזיה הישראלית מחלקה להפקת דרמה מקורית, והוחזר תמיד. אני מאמין שיום אחד ייגאל סיפור מקסים זה גם במדיומים הללו.

ביליתי מיספר ימים בקריאת מאות העמודים בשני כרכים אלה של כתביו המקובצים, לראשונה-בכלל, ובעברית, של הינקו גוטליב. עשרות סיפורים, שלושה רומאנים בלתי-גמורים, שני מחזות, עשרות רשימות ומאמרים, ויומן משנת חייו האחרונה. עדיין אני סבור כי "המפתח לשער הגדול" הוא גולת-הכותרת של יצירתו של גוטליב, ודומני שכך התייחס לרומאן הזה גם הוא עצמו, בשעתו.

הספר הופיע לראשונה בתרגום אנגלי, בהוצאת סיימון את שוסטר בניו-יורק, ב-1947, וגרם למחברו לא-מעט עוגמת-נפש בשנת חייו האחרונה. גוטליב קיווה כי פנינה זו שבמכלול יצירתו תאפשר לו רווחה צנועה במצבם הכלכלי הקשה, שלו ושל אשתו, באותה תקופה. הם גרו בחולון, אשתו אפתה עוגות והוא, סופר שבע-עלילות בגיל שמעל שישים, ששיכל את שני בניו במלחמת העולם השנייה, היה נושא את עוגותיה למכירה, ברחובות שבהם שרקו לא פעם כדורי הערבים על גבול חולון.

אך למרות ביקורת אוהדת שהתפרסמה על הספר ב"ניו-יורק הראלד טריביון", הספר לא נמכר, ומאז נשכח כליל (בשוק הלא מולכים היום גאונים כאלי ויזל ויז'י קושינסקי, המתפרנסים על מכירת זוועות השואה תוך גלגול עיניים חסודות).

כה רב היה ייאושו של גוטליב על כישלון ספרו, ועל מחלתו הממארת, עד שבאותה תקופה שקלו הוא ואשתו התאבדות משותפת, כמסופר ביומנו מיום ה-5.8.1948. – "אתמול הגיע מכתב מאת סוכני בניו-יורק עם דין-וחשבון, והוא עוד גרוע לאין-ערוך מכפי שציפיתי. ליי לקבור את כל התקוות שהיו לי בקשר לספר זה. מה יש לי עוד לקבור? היום נפלה בפעם הראשונה בין רוז'ה (אשתו) וביני המילה, נעשה קץ." (שם. כרך ב'. עמ' 286).

הינקו גוטליב נולד ב-1886 בקרואטיה, למד רפואה ואמנות והיה עורך-דין, שופט ועורך-עיתוןץ יסד בזאגרב ירחון ספרותי, "אמנות", ופירסם בו שירים, סיפורים ומסות, עד לפלישת הגרמנים, ב-1941.

הוא נעצר על-ידי הגיסטאפו למחרת הפלישה משום שהירבה למתוח ביקורת על מגמות הכניעה לנאצים שהתגלו ביוגוסלאביה, והועבר לכלא בווינה, ששימש לו רקע לספרו "המפתח לשער הגדול". הוא שוחרר רק תודות למישגה במנגנון הגיסטאפו, נמלט לשטח הכיבוש האיטלקי, נעצר ושהה עם יהודים אחרים במחנה באי ראב, ועם כניעת איטליה בשנת 1943 הצטרף לפארטיזאנים היוגוסלאביים ועימם נדד ביערות ובהרים בתפקידו כעורך ומשתתף בעלוניהם. הוא גם הכיר אישית את טיטו.

ב-1945 עלה לארץ-ישראל עם אשתו, דרך איטליה, לאחר קרע עם הפארטיזאנים היוגוסלאביים שלא היו מרוצים מפעילותו הציונית להצלת שארית הפליטה בדרום-איטליה, בשנת 1944. שני בניו, דאנקו וולאדו, נהרגו במלחמה. האחד בידי הגרמנים, והשני בתאונת-דרכים באיטליה בשנת 1944.

מחזות שלו הוצגו ביוגוסלאוויה, וסיפוריו פורסמו בבמות שונות. כתבים רבים שלו, בהם רומאן "שלוש בנותיו של גאייר", אבדו בדירתו שהחורמה על ידי הנאצים בזאגרב. על אף גילו ובריאותו המעורערת הוסיף ליצור גם בשלוש וחצי שנות חייו האחרונות בארץ-ישראל, ואחרוני סיפוריו עוסקים בהווי ארץ-ישראלי של סוף שנות המאנדאט וחודשיה הראשונים של המדינה. מרירות רבה מצוייה ביומנו ובכמה מסיפוריו אלה, והיו לו חששות רבים לגבי איכותה האנושית של המדינה שנוסדה זה עתה. סיפוריו האחרונים התפרסמו באותן שנים ב"דבר השבוע" וב"דבר".

את כל כתביו של הינקו גוטליב תירגם צבי רותם, שהקדיש שנות חיים רבות למפעל מופלא ומרגש זה של מתן מהדורה עברית מכתביו של סופר נשכח וחשוב זה. וכשם שהינקו גוטליב לא זכה לראות את ספרו הראשון בעברית, "המפתח לשער הגדול", שנדפס בהמשכים בעיתון ["הדור"] ובספר, זמן לא רב לאחר מותו, כך גם לא זכה צבי רותם, שנפטר בחודש מרץ השנה [1980], לראות את שני הכרכים הגמורים אשר על הכנתם שקד עד יומו האחרון.

* כתבי הינקו גוטליב, כרך א': סיפורים, פרופ' דב סדן הקדים מסה. צבי רותם תירגם, צירף מבוא ותולדות חיים. עקד, בגבולם. תל אביב, תש"מ, 1980. 458 עמ'.

* כתבי ה. גוטליב, כרך ב': מחזות, מאמרים, יומן. תירגם צבי רותם. עם רשומות אבטוביוגראפיות של המחבר בפתיחה. עקד, בגבולם. תל אביב תש"ס, 1980. 313 עמ'.

מתווה הגיור של השר כהנא, הוא המחסום האחרון כנגד יוזמת ליברמן והשמאל להפקיע את נושא הגיור מידי הרבנות הראשית. מתנגדי המתווה משחקים לידי ליברמן

איך שגלגל מסתובב: חלפו הימים שבהם התייחס הציבור החרדי למוסד הרבנות הראשית לישראל כאל אירגון עויין, שאסור לאכול מהכשריו ואין לסמוך על פסיקותיו. איפה הימים שבהם נאסר אפילו להתהלך על המדרכה ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, בקטע הסמוך למשכנה (דאז) של הרבנות הראשית, בשל הטומאה והכפירה שהיא מפזרת רחמנא ליצלן סביבותיה.

כיום מחבקים החרדים בכל לב את הרבנות הראשית, במאבקם נגד מתווה הגיור של שר הדתות מתן כהנא. אותם חרדים, שלפני עשור פסלו באמצעות בית הדין הרבני עשרות גיורים שביצע בי"ד מיוחד לגיור בראשות הרב חיים דרוקמן, שפעל בחסות הרבנות, נלחמים להצלת כבודה ומעמדה של הרבנות ומנפנפים כיום בשמו של הרב דרוקמן כתנא דמסייע למאבקם בעד הרבנות הראשית. הגלגל אכן הסתובב.

דא עקא, שמתווה הגיור שיזם השר כהנא, נכתב בתמיכת רבנים בכירים בציבור הדתי לאומי. כל המלחמות הן התפרצות לדלת פתוחה. המתווה שגובש על דעת הרב דרוקמן בשיתוף חבריו הרבנים הציונים, אוהבי המדינה והעם, ובהם הרב יעקב מדן, הרב רא"ם הכהן, הרב איתן אייזמן ועוד. תמיכתם במתווה נעוצה בכך, שהמתווה מותיר את סמכויות הגיור בידי הרבנות הראשית. כפי שאישר השבוע הרב איתן אייזמן: "המתווה של השר כהנא משאיר את הכוח בידי הרבנות הראשית, בניגוד למתווה של ליברמן,"

ליברמן??? מה עניין ליברמן לכאן? יש עניין, ועוד איך. באמירת אגב זו חשף הרב אייזמן את הרקע האמיתי לנחיצותו של מתווה כהנא. מסתבר שמאחורי הקלעים, הרחק מעין הציבור, מתחולל בקואליציה מאבק איתנים, בין המחנה החילוני בראשות ליברמן, שמעוניין לפתוח את שערי הכניסה לכרם ישראל בפני כל דיכפין, עם אפס מכשולים ('גיור סוציולוגי'), לבין השר כהנא מ'ימינה', שמנסה לבלום את תאבונם באמצעות מתווה ידידותי, שאינו גורע דבר מסמכותה של הרבנות הראשית, ועולה בקנה אחד עם רבני המחנה הדתי לאומי; (נכון, הוא לא התייעץ עם הרב קנייבסקי).מתווה הגיור נועד להיות הבלם האחרון למניעת נפילת הבסטיליה של הגיור בידי ליברמן וחבריו, ומקבע את מעמדה של הרבנות הראשית כסמכות עליונה בענייני גיור. כפי שהתבטא השבוע, בשיא הסערה, הרב אייזמן: "המצב הוא שצריך לבחור בין ההצבעה של כהנא לבין ההצעות שיוציאו בכלל את הרבנות מהתמונה." שמעתם טוב: שיוציאו בכלל את הרבנות מהתמונה. מה כבר יכול להיות ברור וחד מזה?

אם אלה פני הדברים, על מה נזעקו הרבנים הראשיים, בטענתם ש"פרטי המתווה המוצע כוללים הרס נרחב ופגיעה קשה במערך הגיור הממלכתי"? באמירתם ש"המתווה מרוקן מתוכן את סמכויות הרבנות הראשית בנושא הגיור"? בכנותם אותו "יוזמה מסוכנת שיש לעצור ולמנוע את יישומו"? אפשר אולי לשער, שהרבנים הראשיים, עם כל חוכמתם וגדלותם, נסחפים אחר הגעוואלד החרדי העולה מספסלי האופוזיציה, במאמציה הסיזיפיים לנגח שוב את הממשלה. ייתכן גם שהרבנים הראשיים דהיום, בניגוד לקודמיהם, רואים עצמם גם כמייצגי הציבור החרדי, המתקרב לרבנות הראשית. וכשהחרדים קופאים בסופת הקור האופוזיציוני, קר גם להם.

עובדה היא שהרב הראשי הרב דוד לאו, מיקירי הציבור הציוני דתי, הטריח עצמו, מרום מעמדו, להגיע לביתו של המנהיג החרדי הרב חיים קנייבסקי, וסיכם את המפגש כך: "נכנסתי למרן שר התורה רבי חיים קנייבסקי להתייעצות בעניין סכנות מתווה הגיור החדש." לא זכור שאחד מקודמיו – הרבנים הראשיים קוק, הרצוג, אונטרמן, גורן, שפירא ולאו (האב), התייצב בבית 'שרי התורה' בזמניהם, כדי לקבל מפיהם עצה וברכה...

החידוש היחיד במתווה הוא, שרבני ערים יוכלו להקים בתי דין לגיור, שיהיו בשליטת הרבנות הראשית, באמצעות ועדת היגוי בת חמישה רבנים בראשות הרב דרוקמן, ובה גם שני נציגי של הרב הראשי לישראל. ולמה זה כה חשוב? מסתבר שהמצב אכן מדאיג: בארץ חיים כחצי מיליון עולים מארצות בריה"מ לשעבר, שמוגדרים 'זרע ישראל', אך אינם יהודים על פי ההלכה. אלה הם גברים ונשים שנולדו לאב יהודי ולאם נוכרייה (במקרה של אם יהודייה ואב נוכרי אין צורך בגיור, כידוע). אותם צאצאי זרע ישראל, רואים עצמם יהודים (שחלקם אף סבלו בניכר בשל 'יהדותם') אף שאינם. בעבר הסכימו רבים מהם להתגייר, אך ויתרו על גיורם מסיבות שונות, למשל הצבת קשיים שכללו חידות הלכתיות מפולפלות, שאפילו בחור ישיבה ותיק אינו מצליח להתמודד עימן ושנועדו מראש להכשיל; או התערותם המלאה גם ללא גיור בחברה ובתרבות הישראליים.

נתון נוסף מדאיג לא פחות: בארץ חיים למעלה מ-100 אלף זוגות מעורבים, שרשומים במשרד הפנים, ועוד כמות זהה פחות או יותר של זוגות מעורבים שאינם רשומים במשרד הפנים. ילדי 100 אלף הנשים הנוכריות, הם ילידי הארץ, שעברו את מערכת החינוך, שירתו בצה"ל ויצאו לחיים. נוכרים אלה יינשאו מן הסתם לשותפים/ות יהודיים/ות, ששאלת הזהות היהודית אינה חשובה להם. כך רק נרבה גויים בישראל, שמיספרם עולה מדור לדור בטור גיאומטרי, והם ידרשו בכל תוקף הכרה כיהודים, אף שאינם. אם כהנא לא ימצא להם פתרון הלכתי שהא גם מכיל וידידותי, ימצאו להם ליברמן וחבריו פתרון אחר, שונה לגמרי ממאוויי מתנגדי המתווה של כהנא.

וכבר אמר על כך הרב חיים אמסלם, ח"כ ש"ס לשעבר, שמשקיע היום מזמנו וכוחו לפתרון בעייתם של צאצאי זרע ישראל: כל המחמירים בגיור זרע ישראל, מקלים מאוד בהתבוללות. ותחשבו על זה.

אין זה מחקר מדעי – אלה הם רשמים סובייקטיביים והגיגים שלי, ללא אחריות מדעית, כי אין זה בסמכותי. להרצות על נוף זוהי משימה נועזת – אפשר לנתח סימפוניה של בטהובן, לדבר עליה מכמה אספקטים – היא יצירת-אדם, בשעה שהנוף – יצירת הטבע, קשה לנתחו, ולתארו אפשר רק בציור, במוסיקה ובשירה.

לכן יהיו דבריי לא ארוכים. אדבר על הנוף והחי, ועל תקופות שונות של הנוף הישראלי וקשרו לתושביו.

נוף מורכב קודם כל מאדמה, מהטופוגראפיה של האדמה, וגם מן השמיים, מן האקלים, הפלורה והפאונה; נוף שהוא אדמת בור, וגם יצירת-האדם על פניו: גנים, אגמים מלאכותיים, יערות נטועים; גם ערים הן נוף, ולפעמים נוף נפלא. אבני הבתים מתיישנות ומקבלות גוונים שונים, פטינה, עתיקות. ערים עתיקות כמו פירנצה, פריס, אמסטרדם. נוף שנוצר בידי-אדם, ואשר האדם, במעשה ידיו וברוחו, בראו – הפך מקומות לתמונות-נוף.

בנוף הישראלי יש פנים שונות – הנוף החרב בראשית העלייה הראשונה, הנוף לאחר היבנות הארץ, והנוף הקדום, שאותו אנו שואבים מן התנ"ך. אתעכב על כל אלה במילים קצרות – כי אין זה מחקר – על נושא זה אפשר לכתוב ספר, אשתדל למצות את העיקר עד כמה שאוכל, ובאופן סובייקטיבי, לא מדעי בהחלט, כי אין אני מוסמכת לכך. הדברים האלה הם פרי הסתכלות בנוף וגם מחשבות עליו, בלי תיאור הנוף עצמו, שאותו עשיתי בשירה, שממנה אקרא לכם בסוף דבריי.

התחושה הראשונה של הנוף – היא האדמה מתחת לרגליך, והנה הזיכרון הראשון שלי: הגיל, בין שנתיים-לשלוש, יום קיץ, אני יוצאת לחצר, שהיא מעין שכבת חול גדולה, שהשמש מכה עליה. רגליי שוקעות בחול. אני יחפה, והשמש מכה על ראשי, רגליי שוקעות בחול, וחם, חם מאוד לרגליי היחפות, כאילו טבלו במים רותחים, אני רוצה לחזור הביתה, אבל המרחק כבר גדול.

מגמתי עץ-התאנה, שאינו רחוק כלל, והוא מכוסה כולו תאנים לבנות, גדולות, מתוקות, מלאות עסיס מיוחד שריחו ריח-מסטיק ואותו אני אוהבת –

אני אוהבת לבוסס בחול החם, ובחול-הים הלח הקריר, המעורב באצות, ומאוחר יותר – בעבודה, באדמת נַזז שחורה, בגינה: אלה היו התחושות הראשונות ביחס לנוף הארץ.

הרגשת הנוף היא תכונה פיזיולוגית; ראיתם, על שפת-הים, את סרטני-החוף הוורודים; הסרטן הוורוד יוצא בזהירות וביישוב הדעת מן החור אשר חפר לו בחול, עולה על גבשושית, ומתחיל לצעוד, מרחרח, כפי הניראה, בחושים העומדים לרשותו ומתחיל לצעוד; השעה, שעת בוקר, ובוודאי הוא מחפש אצה עסיסית או צדפה זעירה לאכילה. הוא מטייל לו איטית, אבל נסה להקים רעש כלשהו, או עשה תנועה פתאומית – והוא מיד פותח בדהרה, על-פי-רוב לכיוון מעונו, דרך שונה, מקוצרת ומחושבת לאין ערוך, יורד ונעלם במחילתו.

זוהי תחושת הנוף הראשונית ביותר אצל בעלי-חיים, גם באדם, הקשר הראשון עם הנוף הוא האדמה, המצב הטופוגראפי של הסביבה, השמיים; וחוש זה, תחושת-הנוף הראשונית – טבוע גם באדם, ועל-פי-רוב בלתי מודע לו לעצמו; טבוע בכל בעל-חי, אבל באדם, שאצלו גם המודע וגם הבלתי-מודע הם בדרגת בעל-חי עליון, הרגשת הנוף הרבה יותר מורכבת.

בילדותי הרגשתי, מתחת לסף ההכרה – מישורים גדולים וריקים בארץ, והם גרמו לי מעין פחד, וגם [תחושה] כאילו הייתי יצור ראשון ויחיד בתוך האינסוף. אחר כך, כשהארץ נבנתה ונתמלאה נטיעות ויישובים – ניטשטשה ההרגשה הזאת.

חוש ההסוואה והמיסתור, אני נוגעת בפרטים אלה בקצותיהם, בכדי להבין את הנוף: בשטחים ריקים, באין יישובים, באין הרים, נקיקים וסלעים – החי מסגל לו את צבעי הרקע על מנת לא לבלוט, ולהיות נסתר מפני אוייב; הלטאות מקבלות את צבע החול הזהוב, וכך אין מבדילים ביניהן ובין צבע החול – גם חיות גדולות יש להן על-פי-רוב פרוות-הסוואה.

אציין תמונה שראיתי בילדותי, ושהיתה בחלקה גם הקריטריון שלנו: אדמת פתח-תקווה היתה אפורה (מנוצלת על-ידי הערבים), והביצות שהשתרעו מסביב היו גם הן אפורות ירוקות, והן הערבים והן אנחנו – פנינו, היו אפורות ירוקות – וזה מן המאלאריה, שגם היא היתה ילידת הביצה.

זה היה הגוון הלוקאלי של הנוף והאדם בתקופת ההתיישבות הראשונה, בסביבת פתח-תקווה.

מחפשי הנוף, או יותר נכון – מחפשי נפשו של הנוף הישראלי, לא מעטים היו בדורנו: רובם התרכזו בבצלאל, ואולם בית אולפנא זה היה בזמנו עדיין טיוטה של ה"מזרח", אותה תמונה מסורתית-גלותית שמראה את הכותל המערבי או את קבר רחל או עקידת-יצחק; וכל מה שנלמד בציור בתקופה ההיא היה ספוג עדיין גלות וכיסופים לארץ, כל הסימבולים הקפואים של העם התבטאו בבית אולפנא זה, הנוף הצטמצם בציור עצי-זית, ים וסירה לוהטת צבעים, וחיפושים אל מתחת המשכר והצעקני שיש לנוף המזרחי, הדרומי – בניגוד לנוף הצפוני.

עולם הראשונים: הם היו שקועים בחלום הציוני ובהגשמתו בחיי יום יום. הגשמה קשה, להוציא לחם מן הארץ, ארץ תלאובות, חייהם של אלה בנוף הנטוש והפראי לא היו משחק ילדים; כרי-הדשא הרוויים, היערות – חיו בדור הזה בתת-הכרה, וכאן – חולות לוהטים, ביצות אפורות מצמיחות מאלאריה; ההסתגלות הפשוטה, כמו של בעל-חי, למצוא מזון, לחם, התקשרה בקושי עם החלום על ארץ הבחירה; ארץ "ארזי הלבנון", ו"זבת חלב ודבש" של התנ"ך – בינתיים הניבה מחלות ואכזבות. ודאי שארץ זו הבהילה אותם ולא מעט בילבלה את מוחם עד שביקשו ללמוד מן הערבים, בני-הארץ, את הליכותיהם עימה: לבשו בגדי-לבן, עטפו ראשם בכאפיות ועגלים (מעשה "השומר") מפני השמש האיומה.

הערבים המתארחים [כתוב: המארחים – ונוספה תי"ו למעלה] כאן בארץ אלף שנה ומשהו, היה להם קל יותר, ואין פלא, הדברים שבהם עלו עלינו היו הביגוד והאוכל, ידעו כיצד להתלבש וכיצד לאכול בארץ הזאת – עד היום אני מקנאה בראותי להק ערביות בשדה-שלף צהוב, מפוזרות, לוקטות או מעשבות ובגדיהן: כחול, ורוד, סגול, והכל דהוי מן השמש ומצטרף לאקווארל ענוג, ויפה להפליא, לזה לא זכינו אפילו בימים שבהם היו בנותינו עובדות בשדה. זהו מיזוג טבעי של האדם עם הרקע שלו.

הראשונים, וכן אנשי העלייה השנייה – ביקשו להבין את רוח-הארץ, את אקלימה, את צמחיה. אבי היה מאוד מודע לטבע, כי היה איש-כפר, ובכל זאת גם בו מצאתי עקבות מולדתו הראשונה [הונגריה]. אהב אדמה חרושה, וימים רבים היה מעין קבלן לחריש אדמות כבדות במאנג' – מחרשה רתומה לעשרה זוגות סוסים –

הוא היה חוטב עצים, אמן, מסדר את הגזרים לצורות שהיו זרות לי, וחשתי בהן ארץ אחרת, רחוקה.

אהב את החורף, והיה מכין לנו ביגוד מתאים והיה ממלא את המזווה פירות יבשים, תאנים, תמרים, זיתים, אגוזים – וכל זה היה לו אופי של ארץ קרה המתכוננת לחורף, ואכן היו החורפים ארוכים וגשומים מאוד –

לאדם יש תחושה, וגם כוח-החלטה, ביחס לנוף שהוא רוצה לחיות בו. אנשים אוהבי הרים, לא ילכו להיות ימאים, אנשים האוהבים ים ילכו לימים ולנהרות, או יבחרו תמיד את קרבתם אליהם; אוהבי החקלאות יבחרו בעמקים רחבי ידיים ופוריים; על מטפסי הרים יש רק לומר שטבעם טבוע כולו בהם, הגבהים, השלגים והנהייה אליהם.

הים הוא אלמנט הטבוע בנפשם של הימאים, ורוחם כרוח-ים, נישאת על שטחי ימים וחופי ארצות רחוקות.

הנוף הוא מנת חלקם של בעלי-העין והרגש, כמו שהמוסיקה היא מנת חלקם של בעלי האוזן והרגש.

לדבר על הנוף, למען העין בלבד, יש דרך אחת פשוטה: סרטים, אבל בכדי לדבר על הנוף כשהוא משתקף בנפשו של אדם, צריך לדבר בשפת מוסיקה, ציור או שירה.

בבית רמז ראיתי סרט צבעוני על הנח"ל והתיישבותו. אנשים צעירים בעבודה ובמשחק, על רקע נוף הרים, ים ושדות; והנה – תמונה שונה כל-כך משדה השלף הזהוב שעליו מפוזרים אנשים ככתמי-צבע; הכל [בסרט] קומפקטי, מעורב וקשור בטכניקה, והרקע, הנוף, כבוש ביד חזקה על-ידי הטכניקה ונכנע לה. הים נחתך על-ידי הסירות המהירות, כעוגה כחולה – חבילות-השחת המרובעות הזהובות אין להן כל דימיון לאלומות השחוחות, העומדות בשדה, יפות להפליא בתוך כל זה, כתערוכת פסלים על רקע טבע – נע בידי אדם.

על הנוף הקדום אפשר לכתוב ספר – כי הוא זרוע ומשולב בחושנו של ספר הספרים, החל מבראשית וכלה בשיר השירים – שהוא הימנון גדול לנוף ולאהבה. השירים הפזורים בתנ"ך, שירים ממש, שימו לב לים בלבד – כמה הוא משולב בתנ"ך; המשלים הלקוחים מן העצים והצמחים; הימנון גדול הוא תהילים – הימנון לטבע ולאל.

אי אפשר למצות במילים מעטות את הנוף הנמצא בתנ"ך – ואחריו במישנה. הוא משולל כל פאתוס ורק מדבר על דברים יום-יומיים, ובכל זאת קם לעינינו נוף נפלא של שדות, כרמי גפן, זיתים ואנשים מתהלכים ביניהם – חיים, עובדים, מתווכחים, עוטי גלימות, איכרים נפלאים עלי מורדות הרי יהודה והשומרון.

דיין אמר שעל גבעות נהלל יוחלט על גורל ישראל, ולא בראבאט – גל של אור הציפני כששמעתי מילים אלה, בהן חי הנוף שלנו, צועק מתוך דמנו – עדות נפלאה ועמוקה יש במילים אלה ביחס הנוף אלינו, ואנו אל הנוף. גם בסנדלים התנ"כיים שלכם, הפוחסות על הקרקע בצלצול, יש מתחושת הנוף העמוקה, גם הלבוש המיוחד, הישראלי, הוא נוף האדם, המתלווה לאדמה ולשמיים.

נכתב: 1974. נדפס לראשונה: "דבר", 20.10.1989, לאחר מותה של אסתר ראב. דברים שהוכנו להרצאה באוניברסיטת תל-אביב, ונישאו בפני סמינר של פרופ' נורית גוברין, ב-27.11.1974. הם גלולים ביריעה ארוכה אחת מורכבת מדפים מודבקים בקצותיהם, אולי חשבה שכך ייקל עליה לדבר מתוך הכתוב. דומני שמסרה לי את החומר לאחר ההרצאה. במכתבה לראובן שהם, שנשלח מבית רמז שבזיכרון-יעקב ב-18.11.74, כותבת אסתר:

אני עוסקת כעת בהרצאה שלי בסוף החודש – מתברר שאפשר לכתוב ספר על הנוף הישראלי – ואני רק נוגעת בו. חילקתי אותו לשלושה, הנוף הקדום התנ"כי – הנוף של העולים הראשונים, והנוף בני ימינו – עם מילים כוללות על יחס החי לנוף ויחס האדם לנוף, אין זה מחקר – אבל יש הרבה מה לומר. איני חושבת שאצליח כל-כך – אבל נוצר אצלי הרעיון לכתוב על נופים בתנ"ך לבחור אותם אחד, אחד, ובנוגע לנוף עצמו אקריא שירים שלי, היות וזו היא התרשמותי ממנו.

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

הפעם נשוחח על שני סיפורים: "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג, ו"יומן בגליל" ל-ש. שלום. נושא השיחה שלנו הוא – "עדיין זרים וכבר זרים", התקופה היא תקופת העלייה השלישית, והסופרים – מסופרי תקופת העלייה הזו.

כדאי להקדים ולומר כי יש הבדל בין סופרי העלייה הראשונה והשנייה – לבין סופרי העלייה השלישית, בנושא ההתייחסות לדמות הערבי ולשאלה הערבית. חזרנו פעמים אחדות על המשפט, או הנושא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, סופר רומאנטיקאי, וכך היו כמעט כולם, ראה רק מבעד למשקפיים אלה את המציאות. ומי שחי את מרירות המציאות, כברנר – לא היה בו שמץ של רומאנטיקה. הקטבים היו – רומאנטיקה או מרירות המציאות.

סופרי העלייה השלישית הושפעו ממשה סמילנסקי ומהסיפורים הרומאנטיים שלו, הושפעו מדמויות אנשי "השומר", הושפעו מן הרומאנטיקה, ומצד שני – הושפעו גם מברנר, שדרש מן הספרות העברית בארץ להיות ריאליסטית במובן העמוק, לא ז'אנריסטית, לא ספרות של פולקלור – אלא ספרות שמעמיקה חדור בנפש האדם ובמצוקותיו. גלי המאורעות של 1921 ו-1929, וסמליות מותו של ברנר עצמו בידי ערבים – גרמו שביצירתם של סופרי העלייה השלישית מצוייה התנודדות בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות, ושני הקטבים הללו קיימים, כפי שראינו בשיחה הקודמת על הרומאן "ימים ולילות" של ביסטריצקי.

רוח דומה אפשר לפגוש ביצירות נוספות, וכאן נחדד את הנושא, ונקרא לו בשם – עדיין זרים וכבר זרים. אחד הסיפורים המעניינים ביותר במסגרת זו, ואני ממליץ למורים ללמדו בבתי-ספר, בהקשר לנושא זה – הוא "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג.

יעקב שטיינברג עלה לארץ ב1914-, והוא כבן עשרים ושבע. סיפורו "החג' מחפצי-בה" התפרסם לראשונה ב-1927, ולימים נכלל בכרך כל כתביו. שטיינברג היה משורר, מספר ומסאי. הבימה להתרחשות סיפורו היא חוות חפצי-בה, ליד חדרה. שרידי האתר קיימים עדיין. זו החווה הנטושה, שמיקומה על גבעה, בחורשת איקליפטוסים, כאשר נוסעים בכביש המהיר תל-אביב-חיפה, מצד ימין, לפני הגשר שעל נחל חדרה, כמעט ממול לתחנת הכוח החדשה של חדרה. עיריית חדרה וחברת החשמל הוציאו חוברת כיצד לטייל בחווה הנטושה, בידי החוברת, ובה המפה שבה משורטט מרכז החווה, שני בתים, חומה, והאמצע – ריק, ומיד אומר מה אמור היה להימצא באותו מקום – אבן גדולה, מעין גוש סלע נטוע בקרקע.

לצערי טרם ביקרתי שם, ואני מתכוון לבוא יום אחד ולבדוק אם אותה "אבן-שתייה", שעליה נסב סיפורו של יעקב שטיינברג "החג' מחפצי-בה" – מצויה עדיין באמצע חצרה של אותה חווה. אם היא מצויה, אני ממליץ לכל מבקר במקום, לקרוא את הסיפור, ולכל קורא בו – לבקר שם.

את נושא הסיפור אפשר להגדיר – עדיין זרים וכבר זרים. קבוצת צעירים, מן העלייה השלישית, מתיישבת בחוות חפצי-בה. התקופה – ראשית שנות ה-20. התחושה המאפיינת את הצעירים היא האמביוואלנטיות ביחס לנוף המולדת. הם מבקשים להרגיש מעורים במולדת הישנה-חדשה, וחשים עצמם עדיין זרים.

אוויר ארץ שומרון הילך על האנשים הזייה ענוגה מאוד, אבל, הוא נסך עליהם לפעמים תימהון אשר אין לו שחר. בין הגבעות הנוכריות האלה, הגולשות ביחד עם מי נהר יקרים אל הים, ניעורה אהבה לא-ברורה אל מולדת נוכריה כמעט, אשר חדלה את גורלה בלא עת, ואת מתק חייה ללא פתרון.

המולדת היא עדיין נוכריה. אם ב"ימים ולילות" פגשנו התרפקות על דמות הערבי כמין אב קדמון, כאן אנו רואים התרפקות כזו על הנוף. "שמץ מתיקות של אם, של אב עניו ורחום," כותב שטיינברג. בהתרפקות על הנוף יש מן הכיסופים למצוא תחליף לאב ולאם שנשארו בגולה, מצוייה תקווה שהמולדת תסביר פניה לאדם היהודי, ותאמצנו אל חיקה.

ותמונה אחרת, שעת חצות, הצעירים יושבים בחבורה ומשוחחים על גבורת פועלים ושומרים, אך הנה נשמע קול צעדים. מי הוא האיש הבא, בחצות הליל, להפר את שלוותם של הפועלים הצעירים?

האיש אשר בא הוא גבה-קומה וכפוף שכם כאחד. את פניו יעטר זקן-שיבה מסולסל, ובידו מטה מוזר, ואדיר. זה הוא החג', המצטרף לשמירה בלילות. האיש בן-הקדם, אשר יסופר עליו כי לא ניאות ללכת מן המקום הזה ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואל לשבת עם האנשים, ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן-השתייה, כשהוא מקיש אחת במטהו. מדי עוברו, עוברת רוח חדשה על המסובים. מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדה כעין בשורת ניכר.

שטיינברג מתאר את המקום לא כריק מיושביו הקודמים, הערבים, אלא נותר בו שומר, שאמנם אינו ערבי מקומי. הוא חג' מוגרבי, שהיגר מצפון-אפריקה מארצות המאגרב. מדוע? אולי היתה במציאות דמות כזו ממש, ואולי ביקש שטיינברג להמחיש את היחס המורכב אל אותה כברת ארץ, ארץ-ישראל, שגם ערבים רבים מאוד היגרו אליה במרוצת שנות התבססות המפעל הציוני, וזאת לא במעט בזכות האפשרויות הכלכליות שנפתחו בעקבותיו בארץ. החג' הוא אפוא ערבי, מוסלמי, אבל אינו מקומי, כשם שגם הצעירים היהודים אינם מקומיים.

ובמרכז החווה, בלב הנקודה הצעירה, נמצאת "אבן-השתייה", כך מכנים אותה הצעירים. זוהי אבן גדולה, גוש סלע, והמשמעויות שהמספר, באמצעות גיבוריו בסיפור, מייחס לסלע – יש להן בהחלט כל המשמעויות שאנו נוהגים לייחס לאבן-השתייה הנמצאת במסגד כיפת-הסלע, ואשר לפי המסורות שלנו היתה מקום העקידה, שמה ניצב בית המקדש, והיא כמסמלת את ארץ-ישראל, את הקשר עתיק-היומין אל הארץ.

החג' מסתובב בלילות, מטה בידו, ונוכחותו מפריעה לצעירים וממחישה להם שאינם יחידים במולדתם. בהמשך נראה גם שנוכחותם מפריעה לו.

המספר מבקש לקשור את עצמו למולדתו, לארצו החדשה-ישנה, ויוצא גם הוא לטייל בלילות. הסיפור מסתיים בתמונת פגישה סוריאליסטית-כמעט, שמבשרת או מטרימה גם הרבה מהבחינה הסגנונית, לא רק התוכנית, כפי שעתידות לאפיין את הספרות העברית. זה תיאור של פגישה לילית סהרורית, רבת משמעויות, בין המספר הצעיר, מן העלייה השלישית, לבין החג' הערבי, המטייל במקום מדי לילה, בתור שומר.

ופעם אחת נהיה דבר-החידה. בלילה זר ומוזר, אשר נחרת בזכרוני כליל-שימורים, הקיצותי בלב הולם, ושמתי עלי את כל לבושי, עד שרוך-נעל, כיוצא לדרך רחוקה. בחוץ קדמוני אדי ערפל לבנים. הירח הפגום, אשר בגלל העננים המרחפים על פניו היה נראה כשט ועומד חליפות, שיווה על המקום קסם ומזימה. שילבתי את זרועותיי על חזי, כי עצמותיי רחפו מקרירות, אך ליבי הלם הלם בחוזקה, כאילו ציפה לדבר-מה. לחצתי את ידי בשארית כוח אל ליבי, והייתי כאוזר גבורה ותבונה גם יחד. היה לי טוב. תפסתי הכל מחדש. את המולדת ואת הלילה. ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן-השתייה. דמות הזקן, אשר ביצבצה מתוך חיוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטויית גרם לכל העברים. אך אנוכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתיי וצועד צעד אחר צעד בחוזקה. רק עיניי הסבו את קצה מבטן לעבר האבן. ופתאום הקיש המטה הקשת-מריבה יחידה, אשר הבהילה את ליבי. נעצרתי מלכת, וראיתי את הזקן אשר מזדקף בבת-אחת ובזעף, הוא זע פרוע-מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד. מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת-גרון שוצפת, אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פני. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כירבל פתאום את שולי המעיל על גופו, והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. היבטתי אחריו כשאני רוטט מתימהון והבנה גם יחד. ההבנה הבאה לפעמים במהירות הבזק, בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עלי בחיפזון, ברגע שהחג' הלך הלוך והיעלם באד. ידעתי כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת, כמוני. הציקותי לו לילה-לילה, מילאתי את האוויר געגועים זרים, והוא לא אצר כוח. הנה הוא בורח. הנה הוא נראה כפוף במדרון, דומה כי הוא יורד לארץ-תחתיה, רק כלבו עוד שולח אל עבר פני נביחה עמומה.

על המספר היהודי עוברת חווייה כמעט-מיסטית של התאחדות עם הסביבה באמצעות אותה הליכה סהרורית. הליכתו נעשית עיקשת, שתלטנית וחסרת-התחשבות, ובאמצעות ההכאבה-מדעת לעצמו הוא מתגבר על הפחד מפני הכאב, על האימה מפני הזר. לא פלא שהוא מרגיז, בעצם נוכחותו, את החג' הערבי, שעה שהוא פוגע באבן-השתייה, ומקיפה. ההחזקה באבן השתייה נעשית בסיפור מעין ביטוי וסמל לאדנות על המקום, המולדת. ומצוי ודאי קשר משמעותי בינה לבין אבן-שתייה שמעליה ניצב בניין כיפת הסלע, הוא מסגד עומר, בירושלים; אבן שהיא, לפי המסורת היהודית, פסגת הר המוריה, טבור העולם, מקום העקידה, חלום יעקב, קודש הקדשים, האתר שעליו ניצבו הארון והלוחות. קדושת האבן, והמסורות על אודותיה, עברו כידוע גם לאיסלם, ואין צורך להוסיף מילים על המתח ההולך וגובר סביב לאותו מקום, בתקופתנו.

סביב לאבן-השתייה שבסיפור מתרחש מחזה כמעט אילם, שמשמעותו ברורה – זוהי מעין היאבקות של היהודי בערבי, בנוסח המאבק של יעקב עם המלאך. המאבק ניטש על עצם יכולתו של האדם היהודי לקשור עצמו אל נוף ארצו הקרובה-הזרה, לחוש תחושת מולדת, ולהיות לעם.

החג' הערבי זועם. הוא מקיש במטהו ומקלל את היהודי, כי הוא מרגיש שבעצם הופעתו הזרה, העיקשת, המציקה, המציפה את הלילה בגעגועים זרים, בא היהודי לתפוס את מקומו שלו, של הערבי, אצל האבן, ולנשלו ממנה.

המריבה האילמת בין השניים מוציאה לאור את היחס המסובך של כל אחד מהם כלפי מולדתו. שניהם אוחזים בה, היהודי עדיין זר בה, והערבי כבר זר בה. לכן קראתי לשיחה זו בשם – עדיין זרים, וכבר זרים.

תבניות דומות, של פגישה והיאבקות על אם-הדרך, חוזרות ומופיעות בספרות העברית הארצישראלית, מימות זאב יעבץ, משה סמילנסקי, ברנר, שמעון קושניר ואחרים. אין כמעט מספר ארצישראלי מאותה תקופה, שנמלט מתיאור פגישות של התנפלות, מאבק וסכנה, על אם-הדרך, תופעות שהיו חלק ממציאות החיים בארץ.

אבל אצל שטיינברג נוסף לה, לפגישה הזו, גוון סוריאליסטי, סימבולי, שעתיד לחזור ולהופיע במידה בולטת בספרות העברית משנות השישים ואילך, בתיאורי נוף הארץ ודמות הערבי – כמו למשל בסיפור ידוע, שעוד נעסוק בו, "מול היערות" ל-א.ב. יהושע, שאני רואה את "החג' מחפצי-בה" כאביו-מולידו מבחינת תכניו ורוחו, למרות שספק בעיניי אם א.ב. יהושע הכיר או חשב על "החג' מחפצי-בה" שעה שכתב את סיפורו.

זאת ועוד, התחושה שמיוחסת כאן לחג' הערבי – לתפוס מחדש את המולדת, להתמודד עם הגעגועים הזרים (בעיניו) שבהם ממלא אותה היהודי, ובעצם – לחוש כבגלות בתוך ארצו בגלל הנוכחות היהודית – תחושה זו, מדהים לראות – עתידה להופיע גם בספרות הערבית-הישראלית-הפלסטינאית, שנכתבה בישראל. למשל, במונולוג הידוע של מחמוד דרוויש, שהופיע ב-1969, בעודו יושב בארץ, בשם "השושנה והשמש", שבו הוא מדבר על היותו כגולה בתוך ארצו, משום שאם הארץ היא בידי יהודים, אזי למרות שהוא יושב על אדמתו, קרוב לכפרו, באותה ארץ – הוא כנמצא בגלות בתוך מולדתו. והנושא הזה של – אנחנו בגלות בתוך מולדתנו, חוזר בשירת המחאה הערבית-ישראלית אצל משוררים רבים.

בחלקה השני של השיחה נעסוק ב"יומן בגליל", סיפור על אהבתו של מורה ראש-פינאי צעיר לנערה ערביה, בת כפר סמוך למושבה. מחבר הסיפור, המשורר ש. שלום, (שלום שפירא), היה כבן שמונה-עשרה כאשר עלה ארצה, ב-1922, למד שנים אחדות בירושלים, וב-1927 עבר להורות בראש-פינה. קרוב לוודאי שהסיפור "יומן בגליל" מיוסד על התרשמויותיו מתקופת היותו מורה. על חלקו במאורעות 1929 כתב על אודותיו ר' בנימין: "ש. שלום היה אולי היחידי מבין אנשי הכינור שלנו, שעמד במערכה פנים-אל-פנים." כלומר, השתתף בהגנת ראש-פינה במאורעות 1929. חשוב להזכיר זאת, כי הדבר מופיע גם בסיפור.

ראשיתו של הסיפור בתיאור דמותה של לינה, הנערה הערביה, שמדברת עברית. מצוי כאן הד לפעולת המורים יצחק אפשטין ושמחה וילקומיץ בראש-פינה, בתחילת המאה ובסוף המאה הקודמת, שחלומם היה כי היהודים ידברו עברית גלילית, שממנה נותר המשפט על "הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב" – כמו הבי"ת הדגושה, הערבית, ואולי גם כפי שדיברו יהודי הגליל בתקופת המישנה – ואילו נערי ערבים ילמדו עם ילדי המושבה וידעו לדבר עברית.

המורה שמו חיימקה. הוא עלה לא מזמן מן הגולה, ולאחר בואו למושבה – התאהב בנערה הערביה, אבל אהבה זו אינה פשוטה. וכך חלומו של חיימקה הצעיר, חלום חתונתו הדימונית עם לינה:

על הטור האחד אבותיי ואבות-אבותיי, צדיקים בישראל, מעונים, עדינים, קורני-תורה ודמומי-סבל, ואני, שתי פיאות תלתלים לראשי, החבוש מצנפת של קטיפה שחורה, אני בראש מלמעלה. ועל הטור השני – ערב ועמון ומואב, פני רוצחים פניהם, פני פראים, פני ערבים במידבר. חרבות ופגיונות ופסלי אבן ועץ בידיהם, ובראש כולם, על קצה ההר שמנגד – לינה עומדת, זו לינה הקטנה מבית הפקידות, ושמלתה האדומה טרופה עד צוואר, וידיה השתיים שלוחות לקראתי, ושיניה הלבנות מחייכות.

נפלו הפראים מעוצם להגם ויתגלגלו על הארץ כחזירים מפוטמים, עמדו על שערות ראשם הסמורות, והפכו אחוריהם כלפי לינה.

ואבותיי ואבות-אבותיי התלהבו כתינוקות מטופרים, קרעו בגדיהם מעליהם, ניגבו דמעות מעיניהם, רמזו עלינו – וצחקו.

הימים עוברים, הקשר בין חיימקה לבין לינה מתהדק, אבל באופק כבר השמיים מתקדרים, מאורעות 1929 קרבים, האיום התלוי באוויר מביא מתח של פחד, והנוף הגלילי מתחיל להיות רוחש אימה. כל אלה מביאים את השניים לרצות להימלט יחד, הן הימלטות רומאנטית של גבר ואישה, והן הימלטות מפני ההתנגשות שעומדת לפרוץ בין שני העמים.

אם להימלט, אנה נימלט, ומקום אין לנו בארץ בו נוכל להסתתר, וכסף אין לנו לדרכים רחוקות, גדול מזימות אינני לזייף לך פנים חדשות, ניירות, תעודות. וילדים לי, הרבה ילדים מישראל החיים מפי ותולים בי עיניהם הקורנות. ועם יש לי, עם שאני אוהבו כאהוב האדם את גורלו, שדמיי מכורים לו מקדמת-דנא, ושחיי נתונים, נתונים לו מבלי שאדע מדוע.

חיימקה המורה יודע שאין להם אפשרות לברוח יחדיו, אין מקום שיקבל אותם, בגלל קשרם ומיהותם. איש משניהם אינו יכול להימלט מגורלו. הוא אינו יכול להימלט מגורלו הלאומי, התרבותי, העברי – והיא אינה יכולה להימלט מגורלה כבת-כפר, שבקרוב אביה ימכרה-ישיאה, כמו שאביה של לטיפה, בסיפורו של סמילנסקי, השיא אותה בשעתו. עם זאת אנו מוצאים בסיפור ביטויי אהבה, שאולי שמשורר, כשהוא כותב פרוזה – יכול לכותבם, והם מן המזוקקים ביותר, שמצויים בספרות העברית, לביטוי אהבת יהודי לערביה.

ואני אוהבך, לינה, אוהבך בכל כליון חיי הנלוזים, ואני רוצה לראותך מקרוב לי, ברגע זה, בשעה זו, רק לראותך. אני רוצה לגמוע בת-צחוקך המרחיבה את פנייך, את כתובת-הקעקע החרותה על מצחך הזעיר. אני רוצה כי תבטנה בי אותן העיניים, המאפילות עם הפוך שלהן, הכחול, כי תבטנה בי שעות על שעות, ימים על ימים, מקצה חיי ועד קצה חיי. ואני רוצה כי תביניני, כי תביני את שפתי העולה אלייך מעולמות לא ידעת. אני רוצה. התדעי כל זאת, לינה הקטנה, הנראית ואינה רואה, בעומדך שם ובתלותך לבנים על החבל שבחצר בית הפקידות?

לינה עובדת כעוזרת בחצר בית הפקידות, זה הבית שהיה בית הפקידות של הברון. המורה נוהג להתבונן בה מן החלון, שקוע בחלומות של תשוקה על גופה הנחמד ופניה הנאות. קרוב לוודאי שרוב הדברים הנאמרים מפיו – אמר לעצמו, ולא באוזניה ממש.

ככל שמתרבה האימה, ומתקרבים ימי מאורעות הדמים, אנו חוזרים למוטיב מוכר של תחושת זרות שרוחש הנוף כלפי האדם היהודי. חיימקה יוצא לטייל, רכוב על סוס, בסביבת אגם החולה, ובדומה למה שפגשנו בסיפורים אחרים, אנו שומעים:

הזמירות, האוהלים, ההרים, הבידואים – כולם שייכים לכאן, כולם נארגים במסכת, ואני – הזר אני כאן? האין לב כאן אשר ידפוק עם לבבי? האין נפש כאן אשר תענה לקריאתי בתוך קפאון התפארת הזאת?

מתרבות השמועות על התנפלות ערבית קרובה על המושבה, התקופה היא – 1929, ואנו פוגשים מוטיב נוסף בהרהוריו של המספר. גולדה מאיר אמרה, בהיותה ראש-ממשלה: "אנחנו לא נסלח לכם, לערבים, שגרמתם לבנים שלנו להיות רוצחים, להרוג!" – והמוטיב הזה מצוי כאן. חיימקה סבור כי האימה שמסביב סופה שתעלה את כל השחור, האפל והאלים – שמסתתר בנפש האדם היהודי, השב למולדתו.

אנו מדברים בשפת בני-אדם, חולמים חלום חידוש והתחדשות, ובליבנו פנימה – תופתה ערוך, ורק לגזירתו אנו נשמעים. דמינו, דמינו האפלים מתחילים תוססים, גועשים, ומבקשים דרך לעצמם. ואיתם המון כלי-זין של מכאובים, אמיתיים ומדומים, של חששות וסברות ושל צו איום ונסתר אחד, הבא על גבינו ביודעים ובלא יודעים, ותוכו רצוף – צא והרוג, צא והיהרג!

האווירה הדחוסה של קרבת ההתנפלות על המושבה מעלה בלב חיימקה רגשות עמוקים, חשוכים, שיש להם קשר לאהבתו ללינה, שאותה גם הוא רואה כאהבה אסורה – וכל זה מוביל לקראת שיאו ופתרונו של הסיפור.

לינה עוזבת את המושבה ערב המאורעות. הערבים כולם עוזבים את המושבה. אבל היא, מתוך אהבתה לחיימקה, ונאמנות לו, באה בלילה להזהיר ולהודיע מתי בדיוק שעת ההתקפה. גם זה מוטיב מעניין – הערבי ה"טוב", במרכאות, הוא אותו ערבי שבוגד במטרה הלואמית של בני-עמו, ובא להזהיר את היהודים מפני התנפלותם עליהם. בעקבות אזהרתה של לינה, הולכים בעוד מועד כל אנשי המושבה למשמרתם.

חיימקה נפצע בהגנתו על המושבה, הוא מועבר לבית-חולים. לפני היפצעו הוא עוד מספיק לחשוב:

עוד תקום בנו זו החיה הרעה שגידלתם, עוד תפתח לועה בשאגה, עוד תינעץ בכם ציפורניה המורעלות ברעלכם, יפלו עוד פגריכם לעינינו, יתבוססו בדם חרמם, יתוודו עוד על הנבלה אשר עשו לנשמותינו. ייערך עוד הטבח הגדול לעינינו, עוד נחזה בשילומים ביד אדוני הבאה לערוץ ארץ.

בסופו של הסיפור באים תלמידיו של חימקה לבקרו בבית-החולים. הוא מחליט עם עצמו שיוותר על חלום חטאו האסור – על אהבתו, וגם על אותם הדימונים ששירתו ואהבתו העלו בו עקב אהבתו ללינה. ההליכה לצד האחר, הנגיעה במחוזות האסורים של החטא, של הארוס, של השיכרון המיני, של התשוקה העזה – כאילו גוררים עימם גם את המשיכה אל האיום הבא מן החוץ, אל יצר הכיליון, אל יצר האלימות שמתעורר בו, אל יצר הכיליון שיצר האלימות הזה מביא עימו – החשש ליהרג בהתקפה על המושבה, וההליכה לקראת הסכנה שבהתקפה. ומכל המסכת הזו, המסובכת, שעולה מן היחסים התמימים-לכאורה, בתחילה, בינו לבין לינה, הוא חוזר בו עתה ומתנתק. ברור לו שהוא לא ישוב אליה, הוא ינתק את הקשר עימה, אולי גם לא יחזור למושבה. הוא יישאר נאמן לאבות-אבותיו, לעמו, ללאומיותו – לכל אותם גורמים, או מאפיינים, של האני העליון שבו. הוא חושש שכניעתו לאני התחתון, ליצר הבלתי-מרוסן, המתפרץ – תביא עליו סכנת הרס וכיליון. זהו מוטיב שמצאנו אצל ברנר, ואשר מופיע לימים ביצירתו של עמוס עוז.

החג' מחפצי-בה ליעקב שטינברג. ספרי דורות קודמים. הארץ. 16.6.1972.

ולינה ילדה נכריה היא. עיון בסיפורי ש. שלום. על המשמר. 3.1.1975.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מיכל סנונית: אהוד יקר. השיר בו פתחת את גיליון 1703 הוא מהטובים בשיריך. "אבא מָלַךְ" שמו, ואם מישהו החמיץ אותו – מומלץ ומצמרר.

אני קוראת בשקיקה מדי שבוע את מדורה של זיוה שמיר. מתרגמת מעולה וחוקרת המשכילה את כל קוראיה. גם מאמריו של משה גרנות מאלפים, ועוד כותבים.

ומכאן, לדברי אחד שהתחרפן לגמרי, ודבריו דברי אי שפיות ובלע. לכתוב על אמנון אברמוביץ "המשחית והמושחת"? מה קרה לנעמן כהן? אבד לו השכל? אמנון אברמוביץ', שגם בעיתות קשות הגן על נתניהו כשחשב שמן הראוי לעשות זאת, ותוקף כל עניין לגופו ולא לגוף בעליו – נו באמת.

לזיכרו של זיסי סתוי אני מסירה את הכובע. עורך בלתי מוטה, שפתח את מדורו ב"ידיעות אחרונות" ללא מורא וללא משוא פנים בפני הלא ידוענים ו/או הידוענים לפי מיטב שיפוטו הספרותי. רחב לב ואיש טוב ומיטיב. כך אזכרהו תמיד.

* אהוד יקר, שירך "אבא מָלַךְ" הוא שיר טוב ועוצמתי. השורה האחרונה: " כֹּה רֵיקָה..." מיותרת לטעמי, כיוון ששיר (ודאי שיר טוב) לא זקוק להסברים – הוא מסביר את עצמו.

* תודה רבה. אני מחכה בשקיקה ל"חדשות בן עזר". שאלה הנוגעת למסריק האב. קראתי בספר של j j steven כי הגרמנים זרקו אותו מחלון חדרו עם כניסתם לפראג. סטיבן באותו ספר מסביר גם את הנוהג להשליך אנשים אל מותם מגגות וחלונות. מנהג שרווח באירופה מאז התקופה הפיאודלית.

אהוד: תומאס מסריק נפטר בשנת 1937, לפני כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הגרמנים, לכן הם לא יכלו לזרוק אותו מהחלון. בנו יאן מסריק, שהיה שר בממשלה הצ'כוסלובקית, נרצח כאשר הושלך מחלון קומה גבוהה בפראג בידי הרוסים: "[בשנת 1948] הושלך [יאן מסריק] מהחלון על ידי סוכני האנ קה וה דה, שהציגו את מותו כהתאבדות. חקירה מ-2004 הוכיחה שמדובר ברצח." [ויקיפדיה].

ביוני 2007 השתלטו גדודי עז א-דין אל-קסאם והכוח המבצע של חמאס על מוסדות השלטון וכל שטחי רצועת עזה, תוך רציחת פעילי פת"ח שניסו להתנגד. הם זרקו אותם מחלונות של הקומות העליונות בבניינים בעזה – אל מותם.

כאשר הבעתי את שביעות רצוני על כך שערבים הורגים ערבים במקום להרוג יהודים –ביקש חברי-לשעבר מתקופת נעורינו, יהודה ג'אד נאמן – להפסיק לקבל את המכתב העיתי, וניתק עימי כל קשר כי, כדבריו אליי: "בנפול אויביך אל תשמח."

במשך השנים, בייחוד לאחר שזכה בפרס ישראל לקולנוע, נשלחו אליי מאמרים בגנותו ולא פירסמתי אותם. הוא לא ידע על כך.

* אהוד היקר, חזרתי מאוחר מכנס מתנדבים ברמת השרון (הופיעה להקת "קרני" עם שירי להקת אבבא – היה יותר מנפלא!)

לא הספקתי לכתוב לך עד כמה אני אסיר תודה לזיסי סתוי ז"ל: אני כתבתי ספר בשם "התנ"ך – כף החובה", בו תיארתי תקלות קשות שהתנ"ך אשם בהן, וכמובן, שום הוצאה לאור לא היתה מוכנה להפיק את כתב היד. זיסי סתוי (היה שכן ברמת השרון) הציע לי לשלוח לו מאמר תמציתי על הכתוב בספר, וכך עשיתי. הוא פירסם, ובעקבות זאת רם עברון ז"ל הזמין אותי לראיון בטלוויזיה. בעקבות הראיון פנו אליי באותו הערב שלושה מו"לים שמוכנים להפיק לי את הספר. אני בחרתי ב"תמוז" בבעלות אהרן בר, והספר ראה אור ב-1986, והודפס בעוד שלוש מהדורות (לא ראיתי גרוש!). הספר עורר רעש גדול, ופרופסורים לתנ"ך כתבו בעיתונים שאני לא מבין כלום. גאולה כהן פנתה בכנסת בשאילתא ליצחק נבון, שהיה אז שר החינוך, בדרישה לפטר מפקח כולל שכותב דברים כאלה. כדי לצאת ידי חובה, יצחק נבון הקים ועדה בראשות יו"ר המזכירות הפדגוגית, דויד פור (קיבוצניק!) שיקראו לי לסדר. אני נקראתי ל"כיתת יורים" זאת, והבהרתי להם כי מאחר שלא כתבתי דבר שמנוגד לתקשי"ר שמחייב את כל עובדי המדינה – אין להם שום זכות לבוא אליי בטענות. הם אמרו שאני צודק, ואף על פי כן, מדוע לא ביקשתי רשות. הבהרתי להם (הם לא ידעו!) שאנחנו במדינה דמוקרטית, ויש בה זכות להבעת דעה.

אני טוען שהתנ"ך, על כל הזכויות שלו, הביא לעולם הרבה סבל, והיגדים רבים שלו הם פרימיטיביים ואפילו ברבריים. לאחר "התנ"ך – כף החובה" כתבתי עוד ספרים בנושא: "שיחות עם חוזר בתשובה", "שלושת ספר האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן", "אילו האמנתי שיש אלוהים", וכן שני כרכים על פרשת השבוע בראייה חופשית (יחד עם צופיה ודן מלר). ספרים אלה לא זכו להד של "התנ"ך – כף החובה". כאמור, אני אסיר תודה לזיסי סתוי, הוא, בדומה לך (!) – פירגן וסייע. אינני זוכר עורכים אחרים שנהגו בי כך.

זאת ועוד, נעמן כהן מזכיר [גיליון 1703] את הרמזים של ר' אברהם אבן עזרא, מהם משתמע שמשה לא יכול היה לכתוב את התורה. על נושא זה (מי כתב את התורה?) – אני מרצה בספריית יד לבנים ברמת השרון ביום ב' 3.1.2022 בשעה 17.30. קוראיך מוזמנים.

* דורון קורן: "חשבון משפטי-תקשורתי קטן. עכשיו, כשנחשפות במלואן פעולות החקירה המורעלות של הפרקליטות והמשטרה נגד ראש הממשלה נתניהו באמצעות ניר חפץ, כדאי להזכיר לא רק את היועמ"ש מנדלבליט, שאמר בזמנו 'אין שחר לטענות על הלחצים שהופעלו על עדי התביעה בתיקי נתניהו.' ראויה לאזכור גם תגובה תקשורתית אופיינית מהימים שדוּוחו לראשונה עקיצות הפשפשים, המעצר הארוך ומניעת השינה והטיפול הרפואי מחפץ. אילנה דיין למשל אמרה אז שהיא 'מצדיעה לחוקרים' בראשות המפכ"ל רוני אלשייך, ודיברה בפאתוס בגל"צ על 'ימים היסטוריים'. הכתב המשפטי גיא פלג דיבר בהתפעלות דומה ב'אולפן שישי' על המשטרה ש'עוד לא ממש לחצה על הגז,' ושאם רק תרצה, שאול אלוביץ' 'יהפוך לעד מדינה תוך חמש דקות.' העידוד מהיציע של פלג למי שהיו כנראה גם מדליפיו העברייניים הבלתי פוסקים, ייזכר גם הוא." ["הארץ" באינטרנט. 6.12].

* הדלק של השינאה לנתניהו עדיין מפרנס חלק ניכר מהתקשורת הישראלית – כמו הכותרת ההזוייה ב"הארץ" לרוחב כל העמוד הראשון ב-7 בדצמבר:

"חפץ: חשבתי שנתניהו לא כשיר לקבל החלטות בשל התערבות בנו במשבר הר הבית"!

תגידו, יש שופטים בירושלים או שהטמטום הזה יימשך? זו התודה של מדינת ישראל לאחד מראשי הממשלה המוצלחים שהיו לה, שהביא אותה להישגים רבים אשר יורשיו-מדיחיו ממשיכים ליהנות מהם וגם להתפאר בהם, בדרך-כלל מבלי להזכיר את שמו.

אפילו השלמת המכשול הקרקעי סביב רצועת עזה, גם הוא פרי יוזמה גם של נתניהו, ראש הממשלה הרציני האחרון של ישראל – אינה משפיעה כהוא-זה על מתקפת הטינוף המשפטי והתקשורתי השואף להמיט עליו קלון. האם על יסוד הרכילות הפטפטנית המפוקפקת של "עד המדינה" מוכה הפשפשים ניר חפץ – יחליטו השופטים בירושלים להכניס את נתניהו למעשיהו?

* אהוד: לאחר שפרסי אקו"ם לא חולקו במשך שנתיים, כנראה בגלל מגיפת הקורונה, חוּדש מפעל הענקת הפרסים ויצאה הודעה ליוצרים בקטגוריות השונות להגשת מועמדות.

לפני שלוש שנים לא נמצאתי ראוי לזכות בפרס אקו"ם על מפעל חיי בספרות העברית – לכן לא אסכים שתוגש מועמדותי פעם נוספת. אינני מוכן להתבזות. מה עוד שנוכחתי איזה קרקס התרחש השנה בהחלטות השופטים על הענקת פרס ישראל. עם זאת, התקנון של אקו"ם מאפשר לשופטות להעניק את הפרס גם למי שלא הוגשה מועמדותו.

* הציטוט המדוייק מהמְלט מובא כאן במקום הנוסח שהובא בגיליון הקודם: "הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אין סוף..."

* למומחים מטעם עצמם, המדברים גבוהה-גבוהה על הנזק שבשתיית משקאות ממותקים ולכן מְמַסִים אותם ומייקרים אותם – אין כנראה צל של מושג על הנזק שנגרם לגוף כתוצאה מאי שתייה מספקת של נוזלים, וזה כולל משקאות ממותקים, ששתייתם באקלים שלנו, בעיקר בקיץ – לדעת סא"ל פרופ' עזרה זהר ז"ל – עדיפה על אי שתייה מספקת, כי הממותקים מעוררים ומעודדים את השתייה, מה שאין כן אם מסתפקים רק בשתיית מים, שאז הגוף לא מקבל את מכסת הנוזלים החיונית לשמירת בריאותו!

* מדוע אף אחד לא פגש עד היום מישהו מחטופי תימן שחומי העור שנמכרו לאימוץ לפני כשבעים שנה?

כי הם לא בחיים. האשכנזים הרעים שחטפו אותם מכרו אותם בתור חלקי חילוף לשוודים.

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] מתוך ספרו האוטוביוגרפי של המחבר: Predrag Finci, SVE DOK Fraktura, Zagreb, 2021

[2] SVE DOK, עמ' 334-320.