פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1706

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בטבת תשפ"ב, 16.12.2021

עם צרופת הפרק "חוק הגולן" מתוך ספרו של אורי הייטנר: "יהודה הראל – ביוגרפיה".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: היום חליתי. // זיוה שמיר: השיר שזכה לרנסנס. "בלוז הלוויה" מאת ו"י אודן. // יוסי אחימאיר: טראמפ פתח פֶּה. // חנה מושיוב: ברכות במלאת 96 שנים לתקוה וינשטוק. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏15.12.21. // מנחם רהט: העם עם הגולן. // עמנואל בן סמו: כשהתועמלנים התעקשו להנדס תודעה. // ארנה גולן: על שני ספריה החדשים של אורה עשהאל. // זיוה שמיר: אלתרמן ותחיית השפה העברית. // מינה גורל: אבעבועות רוח. אביגיל. // בן-ציון יהושע: על ספרה של עירית מלברגר-אמינוף "ילדה אחת מתל ארזה – ילדות ירושלמית". // יונתן גורל: זקנים ועובדים זרים. // יוסף אורן: לזיכרו של זיסי סתוי. // כל החשבון עוד לא נגמר. מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אסתר רַאבּ: זעקה לזכותנו למולדת. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה עשירית: "הרוג יפה, בן יקר!" // ממקורות הש"י.

הודעה חשובה לנמענים ולכותבים במכתב העיתי:

ייתכן כי גיליון 1707 יופיע רק ביום חמישי, 23.12

במקום ביום שני, 20.12.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

היום חליתי

הַיּוֹם חָלִיתִי

בְּהִזָּכְרִי בִּי.

אֶתְמוֹל, בְּעָבְרִי בָּרְחוֹב –

אִישׁ חוּץ

וּמְחַיֵּךְ חַיִּים

שָׁכַחְתִּי

שֶׁעָלַי לִבְגֹּד

בִּכְאֵבַי

כְּדֵי לְהֵרָאוֹת אָדָם.

1961

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

השיר שזכה לרנסנס

"בלוז הלוויה" מאת ו"י אודן

שירו של ויסטן יו אודן (W. H. Auden) "בלוז הלוויה" (1936) הוא אחד השירים המפורסמים ביותר בשירת המאה העשרים. השיר עבר גלגולים אחדים: בתחילה  נכתב השיר כשיר סָטירי; אחר כך, אודן שינה את טעמו ותלש מן השיר את רמזיו האירוניים (תהליך דומה עבר על שירו של ביאליק "אל הציפור", שהיה בתחילה שיר בכייני פרודי הנישא בפי טיפוס עממי, שאשתו "המליטה" ומתה). בסופו של דבר  היה שיר זה  לשיר  הלוויה עצוב –  מוּכּר ופופולרי.

אל התהילה הגיע השיר לאחר שהשמיעוהו בסרט עטור הפרסים "ארבע חתונות והלוויה אחת" (1994). בזכות  ביצועו המעולה של השחקן הסקוטי ג'ון האנה היה השיר "בלוז הלוויה" לאחד השירים המצוטטים ביותר בתרבות המערב – שיר שנוהגים לקרוא בטקסי הלוויה ברחבי העולם.

בעקבות פירסום השיר ברחבי העולם היתה לשירת אודן עֶדנה, והיא כמו נולדה מחדש: לאחר העלאת הסרט על האקרנים, התפרסם מבחר בן עשרה משיריו של אודן (ובהם שירו "בלוז הלוויה") בחוברת צנומה שכותרתה  "סַפּרו לי את האמת על האהבה"  ("Tell me the truth about love")   שנמכרה ב-275,000 עותקים.  לאחר פירסומו של שיר זה נמכרו גם כל מהדורות שיריו של אודן במהירות הבזק, בעוד שקודם לכן העלו הספרים אבק על המדף:

   W. H. Auden

Funeral Blues

Stop all the clocks, cut off the telephone,
Prevent the dog from barking with a juicy bone,
Silence the pianos and with muffled drum
Bring out the coffin, let the mourners come.

Let aeroplanes circle moaning overhead
Scribbling on the sky the message ‘He is Dead’.
Put crepe bows round the white necks of the public doves,
Let the traffic policemen wear black cotton gloves.

He was my North, my South, my East and West,
My working week and my Sunday rest,
My noon, my midnight, my talk, my song;
I thought that love would last forever: I was wrong.

The stars are not wanted now; put out every one,
Pack up the moon and dismantle the sun,
Pour away the ocean and sweep up the wood;
For nothing now can ever come to any good.

ו"ה אודן

בְּלוּז הַלְוָיָה

אֶת כָּל קַוֵּי הַטֶּלֶפוֹן נַתְּקוּ, כָּל הַשְּׁעוֹנִים,

עֶצֶם זִרְקוּ לַכֶּלֶב לְבַל יִנְבַּח,

הָבִיאוּ הָאֲרוֹן עִם כָּל הַמְקוֹנְנִים,

הַחְרִישׁוּ הַפְּסַנְתֵּר לְקוֹל תֻּפֵּי הַפַּח.

תְּנוּ לָאֲוִירוֹנִים לִגְנֹחַ מֵעָלֵינוּ

לִרְשֹׁם עַל הַשָּׁמַיִם: הוּא אֵינֶנּוּ,

סִרְטֵי אָבֵל כִּרְכוּ עַל צַוְּארוֹנֵי יוֹנָה,

כְּפָפוֹת שְׁחוֹרוֹת תְּנוּ לְשׁוֹטְרֵי תְּנוּעָה.

הָיָה הוּא בִּשְׁבִילִי אַרְבַּע רוּחוֹת שָׁמַיִם,

מְנוּחַת שַׁבָּת וִימֵי עֲמַל כַּפַּיִם,

צָהֳרֵי יוֹמִי, לֵילִי, שִׁירִי, שִׂיחִי;

וּלְתֻמִּי חָשַׁבְתִּי: זֶה  נִצְחִי.

כַּבּוּ הַכּוֹכָבִים. אִישׁ לֹא צָרִיךְ אוֹתָם;

אִרְזוּ אֶת הַלְּבָנָה, אוֹר הַחַמָּה יוּעַם;

שִׁפְכוּ אֶת מֵי הַיָּם, כִּרְתוּ עֲצֵי הַחֹרֶשׁ;

כִּי בְּחַיַּי הַכֹּל עָקוּר מִשֹּׁרֶשׁ.

מאנגלית: זיוה שמיר * 

ו"ה אודן. צילום משנת 1939. מתוך ויקיפדיה.

לפעמים שיר בן-ימינו מעלה מן הנשייה שיר עתיק שכבר אינו מוּכּר לקהל הקוראים המודרני. כזה הוא, למשל,  שירו של נתן יונתן "נאסף תשרי" (1977)  ה"מתכתב" עם שיר יין  של שמואל הנגיד, שלכאורה צלל אל תהומות הזמן. השיר, בלחנו היפה של צביקה פיק ובביצועו, נחשב לשיר האהוב ביותר של מלחינו ולשיר שלא נָס לֵחו. הוא  נפתח במילים: 

מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל וּמֵת חֻמָּם
גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם
רַק נִשְׁאֲרָה גַּחֶלֶת עֲמוּמָה
שֶׁל אַהֲבַת הַקַּיִץ הַגְּדוּמָה.

השיר זכה בשנת תשל"ח בתואר "שיר השנה", וגבר על הלהיט הפופולרי "עטור מצחך" (מילים: אברהם חלפי; לחן: יוני רכטר; ביצוע: אריק איינשטיין).

מותר כמדומה להניח שחלק מן ההילה סביב שירם של נתן יונתן וצביקה פיק נתהוותה בזכותו של שמואל הנגיד, מחברו של  שיר היין הנפלא "מת אב ומת אלול":

מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל, וּמֵת חֻמָּם / גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם,

בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׁר זָמַם!

אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְּהַגְשִׁימָם / וּשְׁמַע שְׁמֵי מָרוֹם בְּהַרְעִימָם

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.

קוּמָה, שְׁתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְׁתֵה / בַכַּד, וּבַלַּיִל וְגַם יוֹמָם!

יותר מאלף שנים חלפו מאז חוּבּר שירו של הנגיד, ועדיין "לא מת חוּמוֹ". זה טיבה של קלסיקה אמִיתית. ככל שאנו מתרחקים ממנה היא הולכת וגדֵלה לנגד עינינו. כל השאר הולך ומתמעט, הולך ומשתכח.

* לשיר זה של ו"י אודן חוּבּר לחן, ויש לו ביצוע נפלא של חוה אלברשטיין. מפתיע לגלות שבאתרים אחדים מייחסים את תרגומו לדניאל בוחבוט, ובאתרים אחרים – לחוה אלברשטיין.  הנוסח שנדפס באתר "שירונט" חוזר פעם נוספת על שני הבתים האחרונים, ועל כן מוצג בו השיר "בלוז הלוויה" כשיר בן שישה בתים, אף-על-פי שבמקור יש רק ארבעה.

זיוה שמיר

אהוד: המשורר האהוב נתן יונתן הלך לעולמו מבלי שזכה לקבל את פרס ישראל. פחותים ממנו זכו וגם יזכו בפרס.

* * *

יוסי אחימאיר

טראמפ פתח פֶּה

זו היתה ללא ספק תקופת השיא ביחסי ישראל-ארה"ב. דונלד טראמפ עמד בראש המעצמה הגדולה ביותר, בנימין נתניהו בראש המדינה המאויימת ביותר. הם התאימו זה את זה כמו כפפה ליד. התאמה אידאולוגית ונפשית, קירבה אישית חסרת תקדים בין מנהיגים. ידידות שהניבה פירות הילולים לישראל. השנה האחרונה של נשיאות טראמפ ושל ממשלת נתניהו הנחילה לישראל הישגים בלתי רגילים: ארבעה הסכמי שלום, הכרה בריבונותנו על רמת הגולן, העברת שגרירות ארה"ב לירושלים והכרה בשלימותה.

הצירוף טראמפ-נתניהו היה טוב לשתי המדינות. בארבע שנות נשיאות טראמפ ארה"ב חזרה להיות המעצמה העולמית הראשה, עם מנהיג תקיף, אך גם בלתי צפוי, שיש להיזהר מפני לשונו וגחמותיו. ישראל בהנהגת נתניהו – אחרי אובאמה ולפני ביידן – ביססה בשנים אלה את מעמדה האזורי, זכתה להרחבת מעגל השלום מבלי לוותר על שטחים, ולתחושת ביטחון מוגברת בגיבוי וושינגטון מול האיום הגרעיני האיראני. הישגים שיכלו לקרות רק בצירוף החד-פעמי הזה של שם וכאן.

אפילו בימות שפל ביחסי שתי המדינות, ארה"ב תמיד היתה משענתה של ישראל בזירה הבינלאומית. גם כשנקטה סנקציות כנגדנו, לא חצתה את הגבול. המימשל ידע שעל ישראל תמיד אפשר לסמוך, תהא ממשלתה אשר תהא. הכול מתחיל ונגמר במילה אחת – אינטרסים, אבל ביחסי שתי המדינות זה מעבר לכך. אותם ערכים שהן חולקות ביניהן, הם-הם יסוד-מוסד לברית ביניהן. עליות ומורדות ביחסים תמיד היו ויהיו, אבל בבסיס הברית נשמרת הקירבה, התמיכה, ההישענות זו על זו. גם אמריקה הגדולה זקוקה לישראל הקטנה. קטנה בשטחה, קטנה במיספר אוכלוסיהָ, אבל בולטת בסביבתה הקשה באורח חייה הדמוקרטיים, בהישגיה המדעיים, בעוצמתה.

אחת מתקופות השפל ביחסים היתה בימי ראש הממשלה יצחק שמיר והנשיא ג'ורג' בוש (האב). לא ששמיר זילזל בנשיא, ולא שהנשיא זילזל בראש הממשלה. אבל שמיר הניף אידאולוגיה מוצקה של שלימות הארץ, מניעת הקמת מדינה פלסטינית, הרחבת ההתיישבות ברחבי ארץ-ישראל. נשיא ארה"ב שאף לכונן הסכם שלום שיירשם על שמו, גם במחיר הסגת ישראל לקווי 67', עם התאמות הדדיות, וייסוד מדינה פלסטינית. בתעצומות נפש של מנהיג איתן, שמיר ידע בשום-שכל למנוע מהלך מסוכן שכזה, ויחד עם זאת נזהר לא לחולל שבר ביחסים. בוש אמנם הפעיל עליו לחץ כבד, מנע את הערבויות לקליטת העלייה הגדולה, אבל גם הבין שאין לחצות את הקווים. הידידות האיתנה, הבסיסית, עמדה במבחן בשני אירועים דרמטיים: במלחמת המפרץ ידע שמיר לקבל את דרישת בוש לאיפוק, ואילו בוועידת מדריד קיבל בוש את דרישת שמיר לא להזכיר את נוסחת "שלום תמורת שטחים."

קל להיות ביחסים חמים עם מנהיג זר, כאשר אתה מקבל את דרישותיו שלא לומר תכתיביו. שמיר ידע גם לעמוד על שלו, לשמור על האינטרסים של ישראל, וגם לא לקרוע את החבל עם המעצמה הידידותית ביותר. יחסים שהלכו והתחממו מאוחר יותר תחת נשיאותם של קלינטון, בוש הבן, ואפילו אובאמה, שדאג לשמר את כוחה הצבאי של ישראל.

כבר חזרו, אמרו ודשו באישיותו הבעייתית של דונלד טראמפ. כנשיא הזה לא היה לה לאמריקה מאז ג'ורג' וושינגטון.

טראמפ, רפובליקני-ימני רב יומרות, שעניינו לעשות דילים, לסנוט בשאר מנהיגי העולם, ולבחור בפינצטה את ידידיו. בנימין נתניהו היה אחד הבודדים הללו. מבנה אישיותם הדומה וראיית העולם המשותפת תרמו לכך. ואולם שלא כטראמפ, נתניהו ידע את מקומו, כעומד בראש מדינה קטנה, תלותית בהרבה מובנים בארה"ב, שנאבקת על ביטחונה וקיומה מול האיומים מטהרן, מלבנון, מעזה, ורואה בוושינגטון את משענתה העיקרית.

גם בישראל רבו המזלזלים בנשיא טארמפ מתוך כפיות טובה למתנות שהעניק לנו. נתניהו ידע לכבדו ולחבבו באמת ובתמים. הפסדו של טראמפ – שעימו טראמפ אינו משלים – היה גם הפסד לישראל. נשיא עם הזיות של גדלות ואגו. נו אז מה? וכי היה לה לישראל טוב ממנו? ישראל אינה מתערבת בענייניה של ארה"ב, למרות שזו – על פי עדות טראמפ עצמו – התערבה בענייניה הפנימיים בתמיכתה בנתניהו. הבוחר האמריקני החליט להעלות נשיא אחר – וכי ראש הממשלה יכול שלא לברכו? ביידן אינו טראמפ, אבל אין לומר עליו שאינו אוהד ישראל, למרות אלמנטים רדיקלים במפלגתו.

טראמפ עם הפה הגדול כבר אינו נשיא, נתניהו כבר אינו ראש הממשלה, ושניהם אינם חדלים משאיפתם לשוב לשלטון, זה בוושינגטון וזה בירושלים. המילים הקשות והביטוי הגס שהטיח דונלד הנרגז בביבי יישארו אמנם חקוקות עלי ספר, אך לא יהיו למכשול – אם וכאשר ישובו השניים לכסאם – בפני השבת היחסים לאותם שיאים שהיו בשנות כהונתם החופפת.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

* * *

ברכות במלאת

96 שנים לתקוה וינשטוק

שלום אהוד היקר,

לתקוה וינשטוק מלאו 96 שנים. ככותבת ותיקה, קבועה ונאמנה ב"חדשות בן עזר", מגיע לה לקבל את ברכת הקוראים, ששנים רבות זכו לקרוא את רשימותיה היפות בנושאים שונים ומגוונים.

לאחרונה הפסיקה לכתוב, בגלל הרעה במצב בריאותה, קשה לה להקליד, בגלל מחלת הפרקינסון, אך היא מתמידה לקרוא כל גיליון שאתה מפרסם פעמיים בשבוע.

ביקרתי אותה בשבת, היא צלולה ורהוטה וסיפרה לי את סיפור משפחתה וילדותה ואילן היוחסין שלה. זה היה מרתק. אני יודעת שמשהו מזה פורסם בראיון אתה בעיתונך, אך יש מקום ליריעה יותר רחבה, כי הזמן הולך ואוזל.

בברכה,

חנה מושיוב

אהוד: תקוה עדיין מטלפנת אליי מדי פעם וחולקת איתי רשמים מהגיליונות שהיא קוראת. חבל שכבר אין בכוחותיה להמשיך לשלוח את רשימותיה היפות. בשעתו פירסמתי באחד הגיליונות את סיפור קורות משפחתה המרתק.

כמוך, ובשם קוראיה במכתב העיתי, אני מאחל לה עוד שנים טובות, צלולות ובריאות!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏15.12.21

* מתנת יום הולדת – מתנה לגולן ביום מלאת ארבעים שנה לחוק הגולן – שרת הפנים איילת שקד אישרה סמל יישוב לרמת טראמפ. במקום כבר חיות עשרים משפחות החלוצים, במגורונים. בשבועות הקרובים יחל שיווק מאה מגרשים ביישוב. השרה אישרה סמל יישוב גם לגבעות עדן במטה יהודה.

* האומרים לטוב רע – כה אמר הנביא ישעיהו: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

הוא כיוון את דבריו לשוקניה. הם יוצאים נגד כל דבר טוב למדינת ישראל ולעם ישראל ומעודדים כל דבר רע לעם ישראל ולמדינת ישראל.

כאשר פשקוויל מערכת תוקף בשצף קצף, באמוק של היסטריה, את ממשלת ישראל על פועלה בנושא הגולן, אני מאושר. הנה, הוכחה שהממשלה מובילה מהלך ציוני גדול וחשוב.

בעוד שבוע וחצי תקבל הממשלה, בישיבה חגיגית בגולן, החלטה היסטורית חסרת תקדים, שלא היתה כדוגמתה מאז ראשית ההתיישבות בגולן, לפיתוח רבתי של ההתיישבות הציונית בגולן; הן באלפים רבים של יחידות דיור והן בהשקעות בתשתיות, בתעסוקה ובחינוך. יש, גם בגולן, המפקפקים האם היעדים של התוכנית ריאליים. אבל אין ספק שמעולם מדינת ישראל לא הובילה מבצע פיתוח כזה של הגולן. ולכן, בצדק, מבחינת השוקניה, הם צווחים ככרוכיות. הרי הם האופוזיציה האמיתית לממשלה; בניגוד לאופוזיציית הסרק של נתניהו, שכולה פרסונלית, ועוסקת רק בדה-לגיטימציה לממשלה כי העומד בראשה אינו נתניהו, השוקניה היא אופוזיציה מהותית, מרה.

הנה, קובץ ציטוטים מהפשקוויל: "שטחים כבושים הם שטחים כבושים וסיפוח הוא סיפוח, גם אם מדובר ברמת הגולן וגם כשלתוכנית הסיפוח קוראים 'תוכנית לעידוד צמיחה דמוגרפית בת קיימא'... מדובר בפרויקט ריבוי אוכלוסין מלאכותי, שמטרתו להעמיק את האחיזה הישראלית בגולן, וליצור מציאות בשטח שתקשה על מנהיגים עתידיים שישקלו לנהל מו"מ מדיני על חבל ארץ זה. כדי לזרז את התהליכים, משרד ראש הממשלה מעוניין להקים 'ועדה מיוחדת' עם סמכויות של ועדת תכנון מקומית ומחוזית, אבל בלי נציגי ציבור כמקובל בוועדות התכנון האחרות. מדובר בפרויקט לאומי. כמו ייהוד הגליל. כמו מפעל ההתנחלויות... מדובר בשטח כבוש המוחזק בניגוד לחוק הבינלאומי ולעיקרון העומד ביסוד החלטת האו"ם 242, ולפיו רכישת שטחים באמצעות מלחמה אינה קבילה. גם אם הישראלים מכנים את תושבי הגולן מתיישבים, מדובר במתנחלים. גם אם הגולן יפה, ובחרמון יש שלג לבן, הוא עדיין שטח כבוש..."

והשורה התחתונה: "אל לשרי מרצ לתת יד להרחבת ההתנחלות בגולן." השוקניה מזנבת במרצ מן השבוע הראשון בממשלה, הפעם בנושא הזה. אני מקווה מאוד שמרצ תגלה אחריות לאומית ותצביע בעד התוכנית. ואם היא תצביע נגד, אז היא תצביע נגד. מובטח רוב מוחלט לתוכנית. הקשקוש על כך שזה שטח קבוש מתעלם מכך שבדיוק למחרת הפרסום מלאו ארבעים שנה לריבונות ישראל על הגולן, עובדה שכמובן לא הוזכרה בפשקוויל. הטענה שההתיישבות בגולן סותרת את החוק הבינלאומי מתעלמת מכך שבג"ץ דחה פעמים רבות את הקשקוש הזה כמו את הטענות נגד הריבונות. יש שופטים בירושלים, לא ברח' שוקן. ולגבי "מדובר במתנחלים"; אני מקבל זאת כתואר של כבוד. מתיישבים ומתנחלים הן מילים נרדפות. אין שום הבדל ביניהן. אני מתנחל גאה. הכלבים נובחים וימשיכו לנבוח והשיירה הציונית נמשכת ותמשך.

* ליצור עובדות גיאוגרפיות – "הארץ" יצא במתקפה פרועה נגד פיתוח הגולן, המוגדר בפיהם כשטח כבוש שיש לסגת ממנו. לא תמיד "הארץ" היה כזה. ב-8.6.67, היום הרביעי של מלחמת ששת הימים, פירסם "הארץ" מאמר מערכת תחת הכותרת "להשלים את המלאכה" ובו תבע מן הממשלה להורות לצה"ל לשחרר את הגולן:

"אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את ליבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. ... עתה באה השעה היפה ... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו.

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכול נפתח ובא מסוריה. היתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

"מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות איתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שאירגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

"יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

"האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי."

אפשר לומר שמתקיים במשפחת שוקן מאמר חז"ל: "אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים."

* ציר הרשע נגד ההתיישבות – השוקניה היא חוד החנית של כל מאבק למען דה-ציוניזציה של ישראל, ובראש ובראשונה נגד ההתיישבות הציונית, בעיקר בגליל ובנגב. היא מתנגדת להקמת יישובים יהודיים בגליל ובנגב ונלחמת נגד הרחבת היישובים הקיימים, נגד פיתוח שלהם, נגד צמיחה דמוגרפית בתוכם.  ציר הרשע; שוקניה-עדאללה-הקשת המזרחית – הוביל את המסע האנטי ציוני נגד ועדות הקבלה. ועדות הקבלה הן תנאי הכרחי לקיומה של התיישבות קהילתית-כפרית. אי אפשר לקיים יישוב קהילתי ללא היכולת של הקהילה לבחור את חבריה. עוכרי ההתיישבות מצאו בטן רכה משפטית בג"צית במלחמתם להרס ההתיישבות הציונית, והיא הצגת ועדות הקבלה כ"אפלייה". הם הובילו מסע תקשורתי ומשפטי, תוך הסתמכות על הנטייה של בג"ץ לקפוץ כאוטומט בכל מקרה שמוצג כ"זכויות הפרט" ולהעדיף אותו על כל שיקול קולקטיבי, בין אם הוא אינטרס לאומי או קהילתי. כמה פסיקות של בג"ץ נגד ועדות הקבלה חייבו את קבלת חוק ועדות הקבלה.

יש להבין, שחוק ועדות הקבלה הרע באופן דרמטי את האוטונומיה של היישובים כפי שהיתה עד קבלתו. עד אז, היה מובן מאליו שכל יישוב זכאי לבחור את תושביו על פי שיקול דעתו; כך היה מראשית ההתיישבות הציונית. החוק הגביל מאוד את היכולת הזאת. הוא איפשר ועדות קבלה רק בגליל ובנגב, עד 400 משפחות בלבד (מה שחונק את יכולת ההתפתחות של יישובים בגליל ובנגב שהגיעו או מתקרבים למיספר הזה), קבע קריטריונים מגבילים מאוד ליכולת לא לקבל משפחה ליישוב, קבע שוועדות הקבלה הן אזוריות ומיספר הנציגים מן היישוב הוא מיעוט בתוכן (כלומר ביטלה את האוטונומיה היישובית, למעט קבלה לחברות באגודה שיתופית חקלאית, שבה החוק עדין לא פגע) והוסיפה ועדת ערר במשרד המשפטים, שבו אין ייצוג ליישוב, למועצה האזורית, לחטיבה להתיישבות ולתנועה המיישבת. 

אמנם חוק ועדות הקבלה הרע מאוד את האוטונומיה של היישובים, אבל קבלתו היתה מחויבת המציאות, כדי להציל מינימום של שליטה בהתיישבות. אך גם בכבשת הרש הזאת נלחם ציר הרשע. אמנם בג"ץ דחה את עתירתו נגד החוק, אך הוא ממשיך להילחם.

עם מינויה של איילת שקד לשרת הפנים, היא החלה ללמוד את הפרטים והבינה שיש לחולל מיספר שינויים למען ההתיישבות והציונות. בראש ובראשונה, לאחר עשרות שנות קיפאון, הממשלה החדשה מחדשת את הקמת היישובים החדשים, בגולן ובעיקר בנגב. שנית, איילת שקד מובילה מהלך לשינוי חוק ועדות הקבלה, כך שניתן יהיה להפעיל ועדות קבלה גם ביישובים עד 600 משפחות, ובכך להסיר את עניבת החנק מיישובים בני 400 משפחות. ושלישית, איילת שקד פועלת להסרת מגבלה על גודל יישובים יהודיים בתוכניות המתאר שלהם, שאינם מאפשרים להם גידול מעל 400 משפחות; הגבלה שתחנוק את היישובים הללו, לא תאפשר לבני ובנות היישוב לחזור אליו ולא למשפחות חדשות להצטרף אליו ובכך גוזרת עליהם הזדקנות, סגירת מערכות חינוך וכד'. זו הגבלה שהיא אפלייה של היישובים היהודיים בלבד. ורביעית, היא פועלת לביטול מגבלות בנייה מפלות בקיבוצים ובמושבים, ואף אימצה את הטרמינולוגיה של התנועות הקיבוציות והמושביות של ההגבלות הללו כ"ספר הלבן".

בשבוע שעבר יצאה השוקניה בפשקוויל מערכת נגד שקד, תחת הכותרת "שרת האפלייה". אין דבר שמאיים על השקפת עולמם יותר מהתיישבות ציונית, והם יצאו למלחמת חורמה בשרה המקדמת את ההתיישבות העובדת וכמובן מלחמת חורמה נגד הקיבוצים והמושבים, שנואי נפשה.

פנינים מתוך פשקוויל המערכת: "ועדות הקבלה הן מנגנון מפוקפק... להעביר מן העולם מוסד זה... לא מדובר בקהילתיות אלא בפריווילגיות... אפלייה על בסיס דת ולאום... נרטיב שקרי... סלקציה משפילה" וכו' וכו'. והשורה התחתונה: "חברות אחרות בקואליציה צריכות לבלום יוזמה מסוכנת זו." כלומר, ציפייה שמפלגת העבודה (!) ומרצ יבלמו צעדים שנועדו לאפשר את קיומם של הקיבוצים והמושבים.

השוקניה ושותפיה לציר הרשע לא ינוחו ולא ישקטו עד שיצליחו לא רק לסכל התיישבות חדשה, אלא גם להחריב את ההתיישבות הקיימת. העובדה שלא הקמנו יישובים חדשים בנגב, יצרה את הוואקום, שאליו פלשה התיישבות פיראטית של הפזורה הבדואית, איבדנו את הריבונות בנגב והיום כנופיות פשע וטרור בדואיות שולטות במרחב. הממשלה החדשה שלקחה על עצמה כיעד עליון את החזרת הריבונות הישראלית לנגב, מובילה לחידוש ההתיישבות היהודית. ציר הרשע נלחם נגד המגמה וכדי לסכל אותה.

השוקניה היא היום האופוזיציה הקשה ביותר לממשלה. האופוזיציה הביביסטית היא פרסונלית נטו, כלומר אין לה באמת על מה לבקר את הממשלה והיא מציירת דחלילים, כדי שיהיה נופך "אידיאולוגי", כביכול, למאבק שאינו אלא דה-לגיטימציה לממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה. לעומת זאת השוקניה מנהלת מלחמה עיקשת נגד דרכה של הממשלה.

* החוק לחיזוק ההתיישבות – ועדת השרים לחקיקה תדון השבוע בהצעת חוק חשובה מאוד לחיזוק ההתיישבות הכפרית הקהילתית באזורי הספר – תיקון פקודת האגודות השיתופיות (מיספר בתי אב ביישוב קהילתי), הידוע כ"חוק ועדות הקבלה". הצעת החוק קובעת כי יישוב קהילתי יוגדר כישוב ששווקו בו 600 מגרשים בפועל לבניית בתי קבע (במקום 400 בחוק הקיים) וכי ההסדר יחול על כלל הישובים הקהילתיים שהקימו זרועות ההתיישבות של המדינה בפריפריה וביהודה ושומרון וזאת הן מטעמים התיישבותיים-ציוניים והן מטעמים ביטחוניים. הפריפריה מוגדרת בהצעת החוק: בגליל, בנגב, בעמק עירון, בדרום הר חברון, בחבל עדולם ובחבל לכיש (במקום בגליל ובנגב בלבד). מגישי החוק: צביקה האוזר ושרן השכל מתקווה חדשה וניר אורבך, שירלי פינטו ויום טוב כלפון מימינה.

אני מקווה שוועדת השרים ולאחר מכן הכנסת יקבלו את החוק.

* אבו-מאזן מאיים – אבו-מאזן מאיים, ולא בפעם הראשונה, שאם ישראל לא תיסוג לקווי 4.6.67 הוא ידרוש ממנה לסגת לגבולות החלוקה. כלומר, לגבולות שבהם יפו, לוד, רמלה, אשדוד, אשקלון, עכו ונהריה הם חלק מן המדינה הפלשתינאית.

כדאי להזכיר לאדון אבו-מאזן הנכבד, שהיישוב היהודי והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית החלוקה והפלשתינאים הם שדחו אותה על הסף ולמחרת קבלתה תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו ולסכל את החלוקה. בכך הם המיטו על עצמם את ה"נכבה" ואת המלחמה שבה ישראל הרחיבה את גבולותיה. יתר על כן, הוא שוכח שישראל וארה"ב הציעו לפלשתינאים מדינה עצמאית על בסיס קווי 4.6.67 והם דחו אותה על הסף. ערפאת דחה את הצעות ברק וקלינטון, אבו-מאזן דחה את הצעות אולמרט ואובמה. כל עוד הם אינם מוותרים על דרישת ה"שיבה" הם מעידים על עצמם שאינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל בכל גבול שהוא. והרי בשל דרישת ה"שיבה" הם דחו את הצעות ברק ואולמרט.

* הנקמה של טראמפ – בעימות בין טראמפ לנתניהו, או אם לדייק יותר, במתקפה החד-צדדית של טראמפ על נתניהו, הצדק כולו בצד של נתניהו. טראמפ משתלח בנתניהו על כך שבירך את ביידן. אלמלא נתניהו נהג כך, הוא היה פוגע בעליל באינטרסים הלאומיים של ישראל. הוא גם היה פוגע קשות בעצמו, הן כמדינאי והן כפוליטיקאי ישראלי. לְמה טראמפ ציפה מנתניהו? שידקלם את הקונספירציה המטורללת שהבחירות בארה"ב זויפו ולא להכיר בביידן כנשיא ארה"ב? גם טענתו שנתניהו היה הראשון שרץ לברך את ביידן חסרת שחר. נתניהו דווקא השתהה והיה בין אחרוני המברכים מבין מנהיגי העולם.

המתקפה של טראמפ על נתניהו אינה רק על הברכה לביידן, אלא על כך שהוא לא רצה ב"עסקה", כלומר בשלום עם הפלשתינאים. ניתן להבין מדבריו, שהוא ניסה לדחוף להסדר, אבו מאזן רצה בהסדר ונתניהו הכשיל אותו. אם זה היה נכון, למה הוא העניק גיבוי לנתניהו לאורך התקופה? כמובן שאין לכך שחר. הרי טראמפ הציע תוכנית שלום. נתניהו קיבל אותה (למרות שהיו בה סעיפים בעייתיים מבחינת ישראל). אבו-מאזן דחה אותה על הסף. יתר על כן, אבו-מאזן החרים את ארה"ב ואת טראמפ מאז ההכרה בירושלים כבירת ישראל.

כל הסיפור הזה הוא הבל ורעות רוח. אז למה טראמפ מספר אותו? מאותה סיבה שהוא מספר כמה הוא מעריך את גנץ וכמה הוא ציפה לרוטציה בישראל. הסיבה היא הברכה של נתניהו לביידן, שבה הוא רואה פגיעה אישית. כנראה שמהיכרותו עם נתניהו הוא התרשם שאבו-מאזן וגנץ הם שני אנשים שהוא סולד מהם, ולכן כדי לפגוע בו ולנקום בו, הוא שיבח אותם.

* להסמיך את השב"כ – כצפוי, ועדת השרים לענייני אבטחת אישים, שדנה באבטחת משפחת נתניהו, קיבלה את המלצת השב"כ. כך ראוי להיות תמיד. לכן, ועדת השרים הזאת מיותרת. על הממשלה להסמיך את השב"כ לקבל את ההחלטות בנדון. זה נושא מקצועי מובהק, ולוועדה של פוליטיקאים המחליטה על אבטחה של פוליטיקאים (הגם שהיא אינה באמת מחליטה) יש נראות בעייתית. זה מיותר לגמרי. באשר לבקשה של נתניהו להמשיך לאבטח את אשתו ובניו – היא הזויה. הסרטון המתבכיין שלו מגוחך. הרי מטרתו שקופה. לא אבטחה הוא רוצה אלא סמלי שלטון. כפי שהוא מצווה על משרתיו לכנות אותו "אדוני ראש הממשלה". וגם לחסוך כסף על שלוש מכוניות. על הדרך, הוא – המסית הראשי, מציג מצג שווא של איום, כביכול, על חיי משפחתו בגלל הפופולריות שלו בלה בלה בלה.

* מופע היבבות – מופע היבבות הסמרטוטי של נתניהו, כשגזלו למשפחתו את הצעצוע של סמלי שלטון, היה הרגע הנלעג ביותר בקריירה שלו.

* הבואש – כאשר נתניהו ניסה לסכל את מינויו של אביב כוכבי לרמטכ"ל, ולא מצא טיעונים נגדו, תעשיית השקרים המציאה את הבדייה, כאילו קרן וקסנר, שממשלות ישראל (ובהן ממשלת נתניהו) שלחו אליה את המצוינים שבמצוינים בשירות הציבורי היא... סמולנית, רחמנא לצלן. זאת, אף שזו בהחלט קרן א-פוליטית. מאז, בכל פעם שתעשיית השקרים וההסתה רוצה לעשות סיכול ממוקד לאדם מסוים, וברזומה שלו השתלמות בקרן וקסנר, שעל פי כל קנה מידה לאומי אמיתי עובדה זו רק משחקת לזכותו – היא שולפת זאת כדי להסית נגדו.

כך עשה היום המעי הגס של משפחת נתניהו, יאיר, כאשר צייץ נגד ההמלצה המקצועית של השב"כ להוציא מידיו ומידי אימו ואחיו את סמלי השלטון למרות מופע היבבות והפניקה של אביו – שההחלטה נובעת כי ראש השב"כ הוא בוגר קרן וקסנר. כלומר הוא בוגד שרוצה שירצחו את משפחת נתניהו.

הבואש נהג בשיטה האהובה עליו – צייץ את דברי הבלע, המתין כדי לוודא שהוא מתחיל לטנף את תעלות הביבים, ומחק אותו. לא נורא, שייאלץ לקנות לעצמו רכב.

* טעם כפול ומכופל לגנאי – את התנגדותי לעצם קיומו של תפקיד סגן שר ביטאתי פעמים רבות. הבעתי גם את התנגדותי הספציפית למינויו של ח"כ הלוי לסגן שרת החינוך בשל העובדה שגם כך הממשלה מנופחת מדי בשרים וסגני שרים. אבל המקרה הזה חמור במיוחד, כיוון שח"כ הלוי נכנס לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, שבו אני מצדד. החוק הנורווגי נועד לחזק את הכנסת ואת הפרדת הרשויות, כדי שרוב מוחלט של הח"כים ימלאו את תפקידם הפרלמנטרי "על מלא" ולא יהיו חלק מן הרשות המבצעת. ולכן, יש טעם כפול ומכופל לגנאי במינויו. 

* אין מקום להתנגחות – האמירה של בנט בישיבת הממשלה, שבלי צעדים מידיים נגיע לסגר, מעידה עד כמה חסרת שחר ובלתי הוגנת היתה התרברבותו שבניגוד לממשלה הקודמת, הממשלה הזו לא הלכה לפתרון הכי קל שזה סגר. זה לא פתרון קל, ואף ממשלה אינה רוצה בסגר, זה פתרון שנעשה כאשר אין ברירה. בגלים הראשונים, כאשר לא היו חיסונים, לא היתה ברירה ולכן הסגרים היו מוצדקים. בגל הרביעי היו חיסונים והיתה החלטתו האמיצה והחשובה של בנט על חיסון מנת הדחף בלי להמתין ל-FDA ולכן הצלחנו לגבור עליו ללא סגר. אני מקווה ומאמין שנוכל לעבור בשלום גם את הגל החמישי ללא סגר, בעיקר אם נסגור את נתב"ג ונתמקד בצורה מוצלחת מכפי שהיתה עד כה במבצע חיסונים רבתי. אבל אם לא תהיה ברירה גם הממשלה הזאת תטיל סגר.

והגיע הזמן שנוציא את הפוליטיקה מן הקורונה. אין שום עניין אידיאולוגי במלחמה בקורונה (אלא אם כן נחשיב את כת המכחישים והסרבנים כ"אידיאולוגיה"). לא היה מקום להתנגחות הזאת בתקופת הממשלה הקודמת ואין לה מקום בתקופת הממשלה הנוכחית.

* מחדל החיסונים – מנכ"ל משרד ממשלתי הוא משרת אמון והמכהן בו הוא איש אמונו של השר. אין עוררין על סמכותו של שר לפטר את מנכ"ל משרדו. איני יודע מה האמת על המחלוקות בין השרה שאשא ביטון למנכ"ל המודח יגאל סלוביק, וכיוון ששני הצדדים מציגים סיפור הפוך, אין לי כלים לדעת מה האמת.

אולם אם אכן, כפי שטוען סלוביק והשרה מכחישה, המחלוקת היתה סביב החיסונים בבתי הספר; המנכ"ל דחף למבצע חיסונים גדול ואילו השרה גררה רגליים, הרי שאני במאה אחוז לצד המנכ"ל. בעיניי, הכישלון הגדול ביותר של ממשלת בנט בחצי השנה הראשונה שלה, הוא מחדל החיסונים בבתי הספר. הממשלה היתה צריכה להסתער על בתי הספר במבצע רבתי לפני חנוכה. ואם לא עשתה כן, היה עליה להיערך בכל ימי החנוכה כדי לצאת במבצע כזה מיד אחרי החג. אין לי ספק, שרוב מוחלט של הילדים היו מתחסנים, למעט מיעוט קטן שהוריהם היה מתנגד.

אם אכן התיאור של סלוביק נכון, הרי ששאשא ביטון פעלה בניגוד להחלטת קבינט הקורונה ואילו הוא פעל ליישום ההחלטה.

* אטימות – מורי הדרך הם אנשים שהשקיעו את מיטב שנותיהם וכספם כדי ללמוד מקצוע טוב ועוד שנים רבות כדי להתמקצע בו ולרכוש בו ניסיון. המקצוע שהם בחרו הוא בעל חשיבות לאומית גדולה – כלכלית, חינוכית והסברתית. אין ערוך לחשיבות של מורה דרך טוב שמוביל במשך שבוע תיירים מחו"ל ברחבי הארץ ומציג אותה לתיירים. אין לנו שגרירים טובים יותר.

איזו אטימות ויהירות יש בדבריו של שר האוצר, שהמליץ להם לחפש מקצוע אחר, כדי להצדיק את גישתו הקמצנית, השוללת מתן פיצויים. ומה עם היום שאחרי הקורונה? כאשר תתחדש התיירות? מי ימלא את תפקידם? אני תומך לחלוטין בהגבלות על נתב"ג ובסגירת השמיים בפני תיירות במצב הנוכחי. אולם כאשר הממשלה מקבלת את ההחלטה הנכונה הזו, שומה עליה לפצות בנדיבות את הנפגעים ממנה.

* מעשיך ירחיקוך – בכל פעם שאני מבקר את הממשלה על החלטות או צעדים אלה או אחרים, אני מיד מקבל תגובות כמו "אבל זו הממשלה שלך." וכאשר אני מבקר את תקווה חדשה או מי משריה, התמיהה כפולה – הרי זו המפלגה שלך, אלה האנשים שאתה בחרת בהם.

אכן, הממשלה הזו היא הממשלה שלי. כי אני אזרח המדינה וכל ממשלה ישראלית היא הממשלה שלי. גם כאשר זו ממשלה שאני תומך בה, כמו הממשלה הנוכחית, וגם כאשר זו ממשלה שאני מתנגד לה, כמו ממשלת נתניהו. וגישתי לכל ממשלה זהה – מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך.

כאשר ממשלה שאני מתנגד לה עושה צעד חיובי, אני משבח אותה על כך. כאשר ממשלה שאני תומך בה עושה צעד שלילי, אני מבקר אותה על כך.

יתר על כן, ככל שרף הציפיות שלי מהממשלה גבוה יותר, כך הדרישות שלי ממנה כאזרח גבוהות יותר. לא נראה לי שהייתי מתרגש ממקרה כמו הנסיעה של משפחת ראש הממשלה לחו"ל בניגוד להמלצתו לאזרחים, אילו היה מדובר בממשלה הקודמת, למשל. וכאשר מדובר במפלגה שבחרתי בה – על אחת כמה וכמה. הרי כל דבר חיובי או שלילי שהם עושים, נעשה בקולי. לכן, למשל, כאשר ח"כ מיכל שיר מתקווה חדשה הצהירה שלא תחסן את ילדיה, לקחתי את זה באופן אישי, כאילו היא ירקה לי אישית בפנים. הרי אני בחרתי בה.

מי שמאתרג את הממשלה, המפלגה או המנהיג שהוא תומך בהם – סופו שידרדר במדרון החלקלק לדיוטה הנחותה של הביביזם; של עבודת אלילים והערצה חסרת ביקורת של כל מעשה שלו, כולל של מעשי השחיתות שלו, ודקלום ללא ביקורת של השקרים והקונספירציות שהתעשייה שלו מנפיקה.

* אויבי ההתיישבות ביו"ש – מי שמדברים על "אלימות המתנחלים", בה"א הידיעה, עושים עוול נורא לכחצי מיליון ישראלים, שרובם המוחלט פטריוטים ציוניים, אזרחים שומרי חוק, אנשים טובים שתורמים לקהילה, אנשים המשרתים בצה"ל, בסדיר ובמילואים, מפרנסים את משפחותיהם בכבוד בעבודה קשה, משלמים מיסים, מהטובים שבינינו.

מי שמתעלמים מאלימות המיעוט הקטן אך הקנאי והמסוכן, של התועבה הכהניסטית, תג-ממאיר ונוער הזוועות ומי שמכחישים אותם – הם לא רק משת"פים שלהם, אלא גם הם עושים עוול חמור למפעל ההתיישבות ביו"ש. אנשי המיעוט הקנאי הזה הם מחבלים לכל דבר המבצעים מעשי טרור נגד ערבים ובוגדים במולדת שנלחמים בצה"ל. מי שמתייחס לצה"ל כאל אוייב – הוא אויב המדינה. אותם כהניסטים קנאים הם אויבים של ההתיישבות ביו"ש. מיותר לציין שממדי הטרור הפלשתינאי גדולים לאין ערוך. כמובן שאין בכך כדי לטהר שום שרץ.

* מה למדתי מהפרוטוקולים – פשעי המלחמה שבוצעו בידי חיילים ישראליים במלחמת השחרור, עליהם נכתב בכתבת השער של מוסף "הארץ", מתגמדים לעומת אפס קצה פשעי המלחמה של בעלות הברית במלחמתם נגד גרמניה במלחמת העולם השנייה. אני משוכנע, שבאף קבינט מלחמה של אף מדינה בין בעלות הברית, לא הוקדשו ישיבות ממשלה הדומות לישיבות הממשלה שהוקדשו לביעור נגע פשעי המלחמה הבודדים שבוצעו במלחמה, שפרוטוקולים מהם פורסמו באותה כתבה.

כשאנו קוראים איך דיברו ועל מה חינכו מנהיגי המדינה, בסיטואציה המטורפת של מלחמה לחיים ולמוות, אנו מבינים כיצד נבנה צה"ל על ערכי טוהר הנשק ומוסר לחימה, והיה לצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של הצבאות.

* ספר תורה, רחמנא לצלן – אויאויאוי, הדתה-שמדתה עלינו. הורים התרעמו על הכפייה הדתית – קיום טקס קבלת ספר תורה בכיתה ב' בביה"ס "ארזים" בנווה אביבים. טוב, ממה שלמדתי על המקרה, רוב גדול מאוד של ההורים רצו בטקס. מיעוט של כ-3-4 הורים נלחמו עד הרגע האחרון לביטולו והחרימו אותו.

אחד הזיכרונות היפים ביותר שלי מבית הספר, היה טקס קבלת ספר התורה. אימי רקמה לי פרוכת לספר תורה קטן, שבו גולגלו כמגילה כל דפי השיעורים במקצוע תורה שלמדנו לאורך השנה. למה היה לנו טקס קבלת ספר תורה, ולא טקס קבלת ספר מתמטיקה או טקס קבלת ספר טבע או קבלת ספר מולדת (רק לדמיין את האור קשתים היום אילו היה מקצוע לאומני פשיסטי כזה, "מולדת", רחמנא לצלן). כי המסר היה שספר התורה הוא לב הזהות שלנו. הוא אינו עוד ספר לימוד ולא עוד מקצוע. 

זה היה הרבה לפני שמישהו המציא את דחליל ההדתה-שמדתה. הממשלה היתה אז ממשלת המערך. שר החינוך והתרבות היה אז סגן ראש הממשלה יגאל אלון, חבר קיבוץ גינוסר. סגן שר החינוך היה אהרון ידלין, חבר קיבוץ חצרים. ואף אחד לא קירקר הדתה ואיש לא צווח שמדתה.

הילדים שלי למדו בבית הספר "אביטל" בקיבוץ מרום גולן. זהו בית ספר קיבוצי בעיקרו. וגם הם עברו את הטקס המקסים הזה. והטקס הזה הוא אולי החוויה המשמעותית ביותר שלי כהורה בשנות הלימודים של ילדיי. כך כתבתי, לאחר טקס קבלת ספר התורה של בני אסף, בעלון קיבוץ אורטל (8.6.06): "'זה בדיוק החינוך שאני רוצה שילדיי יקבלו'. במילים אלה הודיתי, נרגש, לתמי, המורה למוסיקה בביה"ס 'אביטל', בתום מסיבת מתן תורה של כיתות א'.

"כל הילדים של שלוש הכיתות שרו, רקדו והציגו, והכול – סביב התכנים של מתן תורה, של אהבת התורה, מזוויות שונות. הם שרו ורקדו ב'כל העולם כולו', 'אלוהים נתן לך במתנה', 'אדון עולם'. הם '"עלו לרגל לירושלים' מי ברגל מי ברכב, כשכל ילד מנגן בכלי אחר. הם המחיזו את אגדת רבי עקיבא ורחל. הם שרו בעברית ואפילו באידיש את 'חדר קטן' (חסר לי כקונטרה, 'אצלנו בכפר טודרא', המתאר את הגרסה המזרחית של החוויה). הכול במידה, בטוב טעם, במקצועיות, כשכל הילדים, ללא יוצא מן הכלל, שותפים, מתלהבים, נרגשים.

"אחת המחנכות אמרה שאנו עומדים ללמוד תורה, כדי ללמוד להיות אנשים טובים יותר. המשפט הזה הוא בעיניי העיקר – היהדות אינה של הדתיים ואנחנו רק צריכים לדעת 'קצת יידישקייט'. התנ"ך ולימודי היהדות אינם עוד מקצוע שחשוב ללמוד כדי לעבור את בחינות הבגרות. התנ"ך אינו מקצוע אקדמי גרידא שיש ללמוד בו הבלים כמו 'האם החרוז הוא תקבולת כיאסטית או ישרה?' לימוד התורה הוא חינוך לערכים, שנועד ללמד אותנו להיות אנשים טובים יותר. זו כל התורה, תרתי משמע, על רגל אחת. השאלה היא, האם המסר הזה מתחיל ונגמר במסיבת מתן תורה, או שזה החינוך הניתן לילדינו עד כיתה י"ב. כך או כך, לי המסיבה הזאת עשתה את החג."

* בלימה זמנית – כשהייתי ילד, רוב המבוגרים עישנו. שלא לדבר על כך שבכל מקום עישנו – בקולנוע, באוטובוסים, במקומות סגורים. יש ירידה עקבית לאורך השנים באחוז המעשנים. על פי דו"ח העישון של משרד הבריאות 20.1% בני 21 וממעלה מעשנים. בדו"ח הובעה דאגה מכך שב-2020 נבלמה הירידה באחוז המעשנים. אני לא מוטרד מכך, כי לדעתי זו בלימה זמנית שנובעת מהקורונה והסגרים, שגרמו לאנשים להיות עצבניים יותר ולכן פחות הפסיקו לעשן או אולי יש כאלה שאפילו חזרו לעשן. להערכתי מגמת הירידה תמשך.

אני מעולם לא הכנסתי סיגריה לפי.

* אבן הראשה – בעקבות רשומה שבה יצאתי (בפעם האלף) נגד הביטוי "ראשה" (ראשת ממשלה, ראשת עיר) קיבלתי תגובות השוללת את טענתי שאין בעברית חיה כזאת "ראשה" (להבדיל מראשן). עובדה, הם "מוכיחים", אנו אומרים "אבן הראשה".

אבל היא הנותנת. הראשה אינה שם עצם, אלא תואר של עצם ממין נקבה – אבן. כפי שאנו אומרים הדרך הראשית (אגב, דרך ניתן לומר גם בלשון זכר).

אבן הָרֹאשָׁה היא החוליה העליונה בקשת שנבנתה באופן מסורתי. האבן הראשה היא האבן האחרונה המונחת בראש הקשת, והיא המייצבת אותה. אגב, האם לראשה יש שד או שדה?

* ביד הלשון: אלוני אבא – אלוני אבא הוא מושב שיתופי בעמק יזרעאל המערבי. הוא משתייך למועצה האזורית עמק יזרעאל.

שם היישוב מבטא את האלונים הרבים הגדלים באזור והוא מנציח את זכרו של חבר הגרעין המייסד אבא ברדיצ'ב, מהצנחנים של היישוב באירופה במלחמת העולם השנייה, שנתפס בידי הנאצים ונרצח במחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה.

ההתיישבות הראשונה במקום היתה של טמפלרים – המושבה ולדהיים. במלחמת העולם השנייה גורשו מן הארץ הטמפלרים, שהיו נתיני אוייב, בידי המנדט הבריטי.

מיד לאחר שחרור האזור במלחמת השחרור הוקם בו קיבוץ נווה יער, וישבו בו חלוצים בני תנועת "הנוער הציוני" מרומניה ומאוסטריה. כעבור שלוש שנים, ב-1951, הם החליטו להפוך למושב שיתופי, המנציח את זכרו של חבריו אבא ברדיצ'ב.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

העם עם הגולן

עם ישראל התנגד להפיכת הגולן לנדל"ן עובר לסוחר, אך שש ממשלות בישראל, שלוש מימין ושלוש משמאל, הביעו נכונות להפקרתו. מצמרר לחשוב על נוכחות איראנית כיום על שפת הכינרת

השבוע ציינו ברמת הגולן את התאריך ההיסטורי: מלאות 40 שנה בדיוק, ליוזמת ראש הממשלה מנחם בגין לחקיקת בזק של 'חוק הגולן', ב-14 בדצמבר 1981. באותו יום חוקקה הכנסת בחקיקה בזק את מה שנודע מאז בשם 'חוק הגולן' – ההחלטה של העם בישראל באמצעות נציגיו בכנסת להחיל את החוק, המשפט והמינהל של מדינת ישראל על רמת הגולן, שהפכה באותו רגע לחלק אינטגרלי של מדינת ישראל. יום ההולדת ה-40 לחוק הוא בהחלט סיבה למסיבה, שחגגו הפובליציסטים שהתייחסו לנושא. אבל מרביתם נמנעו מלהזכיר במהלך החקיקה עובדה מדאיבה אחת: שחרף קיומו של חוק הגולן, ריחפה ב-40 השנים האחרונות בשמי הגולן החרב המתהפכת המאיימת בנסיגה ישראלית מנכס צאן ברזל זה, של מערכת הביטחון הישראלית. 

אפילו הדובר המובהק של הגולן, הפובליציסט אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, שחגג גם הוא ב'חדשות בן עזר' האחרון ובבלוג שלו מלאות 40 שנה לחוק, נמנע מלהזכיר את סכנת הנסיגות שאיימה על הגולן. מלאך השיכחה השתלט על רעיונות קטסטרופאליים שלמרבה המזל לא מומשו. מצמרר לחשוב מה היה קורה אילו מומשה הנסיגה לקו המצוקים או לחוף הכינרת, ומאפשרת לא רק לסורים אלא גם לאיראנים לצפות משם בעין בלתי מזויינת על מרחבי הגליל הישראלי, ולהשתעשע בחלומות בדבר כיבושו באיבחה מהירה אחת.

כבר אמר החכם, שמי שרוצה להימנע מליפול במהמורות ההיסטוריה, חייב להכיר אותה. לכן נזכיר כאן, שלמרות קיומו של חוק הגולן, עסקו לא פחות משש ממשלות בישראל (!) – במגעים עקיפים עם משפחת הקצבים מדמשק, חאפז את בשאר אסאד, למכירת הגולן שהפך לקלף מיקוח נדל"ני בר ויתור תמורת הסכם שלום כזה או אחר. 

ורק תארו לעצמם מה עלול היה לקרות אילו חלילה נסוגה ישראל מן השטח האסטרטגי הזה, בעל חשיבות עליונה לביטחון המדינה: לא רק הסורים אלא גם האיראנים, היו יושבים כרגע על גדות הכינרת, משכשכים רגליהם במימיה, ומתכננים הסתערות על המדינה החשופה, שוויתרה בדעה צלולה על ההגנה שסיפק לה הגולן.

עם כל הכבוד לבגין על החלת חוק הגולן, הוא היה האיש שהמציא מחדש את המונח נסיגה ישראלית – לראשונה מאז ימי בן גוריון (שנסוג ב-1956 מעזה ומסיני). ממש רגע אחרי שחוקק את חוק הגולן הכריז בגין, כי לא נסגרה הדלת למשא ומתן (כן, כולל מתן) לשלום עם סוריה.

היחיד ששמר אמונים, בנחישות ובנחרצות, לרמת הגולן, מבין כל שאר ראשי הממשלה שכיהנו אחריו, היה יצחק שמיר הזכור לטוב. יורשו יצחק רבין, אמנם הצהיר בפרץ של פטריוטיות כי "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן, ומי שיעשה זאת יפקיר את ביטחון ישראל," אבל דברים אלה נאמרו בקמפיין הבחירות. משנכנס לאקוואריום בלשכת ראש הממשלה התהפכה תפיסתו: הוא דיבר על 'ויתורים כואבים' בגולן, והמציא את עיקרון 'עומק הנסיגה כעומק השלום'. רבין העביר אז לסוריה מסר, שלפיו הוא מודה שהחלטה 242 של מועצת הביטחון לנסיגה מ'שטחים כבושים' חלה גם על הגולן, ושלח את הרמטכ"ל שלו אהוד ברק לנהל שיחות עם האמריקנים לגבי סידורי הביטחון שלאחר הנסיגה. למרבה המזל, אסאד היה זה שדחה את המהלך.

יורשו ראש הממשלה פרס לא הספיק לקדם את הנסיגה, אך בנימין נתניהו, שהתיישב ב-1996 לראשונה על כס ראש הממשלה, שיגר ב-1988 שליח אישי, איל הבשמים האמריקאי רון לאודר, ישירות לארמונו של אסאד בדמשק, עם נכונות ישראלית 'בלתי רשמית' לנסיגה עד קו המצוקים שמעל לכינרת. בחסדי שמיים התעקש אסאד לקבל את הגולן עד קו המים של הכינרת, והשאר היסטוריה.

יורשו של נתניהו, אהוד ברק, חידש את המגעים שהחל בהם קודמו. הוא אפילו נפגש בחסות הנשיא קלינטון עם שר החוץ הסורי פארוק א-שרעה. הסורים שוב רצו את קו המים ושוב איבדו את הסיכוי לזכות בגולן.

ראש הממשלה אהוד אולמרט הלך בדרך קודמיו והפך גם הוא את הגולן לנדל"ן. הוא ניהל מגעים עם אסאד בתיווך טורקי. ארדואן: "עם אולמרט סיימנו הכול והגענו לחתימה, של אולמרט ושלי כמייצג הצד הסורי. אבל ברגע האחרון הכול התהפך: פלשתין ועזה הופצצו (הכוונה ל'עופרת יצוקה'). אולמרט חדל להנהיג, וההסכם ההיסטורי ירד לטימיון."

נתניהו חזר לשלטון ב-2009 ולא למד שום לקח. הפעם ניהל מגעים עקיפים עם אסאד דרך שליחו של אובמה למזרח התיכון, פרידריך הוף. על פי עדות אישית שפירסם ב-2015 על תיווכו בשנים 2010-11, הוא נפגש עם הנשיא הצעיר באשר אסאד, שהסכים לעיסקה הבאה: ישראל תסגיר לידיו את הגולן ובתמורה ינותקו הקשרים עם איראן, החיזבאללה והחמאס. הוף: "נתניהו לא אהב את הרעיון אבל הסכים לשלם על ההבטחות הסוריות בנסיגה ישראלית מלאה מהגולן. הפעם סיכלה את המהלך מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה, והעמידה בסימן שאלה את עצם שרידותו של אסאד." המבוי הסתם במגעים העקיפים עם אסאד הוביל את נתניהו לעמדה קוטבית: באפריל 2016 הוא כינס ישיבת ממשלה חגיגית ברמת הגולן, בה הצהיר: "רמת הגולן תישאר לעד בידי ישראל." ביוני 2019 העביר החלטה בממשלה על הקמת יישוב קהילתי חדש בגולן, שלכבוד הנשיא טראמפ נקרא בשמו: רמת טראמפ.

נכונותן של שש ממשלות בישראל, בהנהגת ימין ושמאל, לסגת מהגולן, מעידה שלמרות חוק הגולן ההיסטורי, יש והיו בישראל מנהיגים שמתייחסים לגולן כאל חתיכת נדל"ן, פיקדון קצר מועד, שביום מן הימים יופקר תמורת אתנן מתאים. שגם הגולן ניתן למכירה, ממש כמו גוש קטיף. אף אחד מהם לא באמת התרשם מחוק הגולן החגיגי.

מנחם רהט

* * *

עמנואל בן סמו

כשהתועמלנים התעקשו להנדס תודעה

הסיפור הלא ייאמן, סיפור הבושה של מערכות התקשורת המוכיח באופן ברור כי הפוזיציה היא חזות הכול ואין בילתה.

לפני למעלה משנתיים חשף כתב רציני, אמין ויסודי פרשה אשר היתה אמורה לזעזע את אמות הסיפים במדינת ישראל. העיתונאי לירן לוי חשף כי מחבל המרצה עונש מאסר בכלא ביטחוני במדינת ישראל דרש לקבל את הסוהרות שמצאו חן בעיניו וראה בהן אובייקט לסיפוק יצריו ותאוותיו. ואכן מבוקשו ניתן לו על ידי קצין המודיעין בכלא גלבוע אשר שיגר אליו בכל פעם סוהרת אחרת שלא ידעה כי היא הפנטזיה המינית של המחבל הנתעב, המרצה מאסר עולם, מוחמד עטאללה.

עטאללה, האסיר, קיבל את מבוקשו לפי דרישתו מהגבוהה ועד ליפה, מישש, נגע, ליטף וביצע מעשים מגונים בשלוש סוהרות, או בלשונו של מפקד כלא גלבוע, פרדי בן שטרית, "סיפסר בסוהרות."

והסוהרות האומללות לא האמינו שמעתה הן חפץ, שיש שימוש בו על ידי האסיר עטאללה. במשך שנתיים חוו הסוהרות הטרדות מיניות קשות באופן מילולי ומעשים מגונים במקום בו הוא אמור לחוש אסיר ולא בעל הבית.

לירן לוי פרסם את הסיפור והארץ לא רעדה, וארגוני הנשים לא עמדו בצמתים מרכזיים, לא חסמו את שערי הכנסת, לא הציבו משמרות מחאה עם לפידים בוערים מול ביתה של הנציבה, לא צרו על ביתו של קצין המודיעין, לא נשכבו על כביש הכניסה לבית המשפט העליון.

מהדורות החדשות לא נפתחו עם הידיעה הדרמטית, פאנלים לא התכנסו לדון בחרפה המתרחשת בבית סוהר במדינת ישראל. הסיפור הבלעדי והמוצק ביתדות של פלדה הושתק, הועלם, הוסתר, הוחבא, כמעט נמוג.

מדוע סיפור עיתונאי חשוב לא זכה להד התקשורתי-ציבורי לו היה ראוי? מדוע הושתק? מדוע עיתונאים עמיתים לא הדהדו אותו? לאן התאדו, נגוזו, נמוגו ארגוני זכויות האדם, אבירי הצדק, המוסר?

[אהוד: התשובה היא – כי לא היה לפרשה הזו קשר לבנימין נתניהו ולבני-משפחתו!]

הפרקליטות מיהרה לסגור את התיק מחוסר ראיות, הקצין אשר היה מעורב בפרשה נשאר בשירות בתי הסוהר. נדמה היה כי הסיפור צולל אל תהומות הנשייה, והמסך ירד עליו.

לירן לוי לא הבין איך הסיפור נקבר קבורת חמור ואז הציץ מאחרי גוו ונזכר שהוא משדר לעם היושב בציון מערוץ 20, ערוץ המזוהה עם הימין, או כמו שהתועמלנים בערוצים האחרים אוהבים לכנות את העיתונאים העובדים בו – שופרות.

השערורייה הזו היא כתם על מצחה של התקשורת, אות קין למקצועיות, כתר של קוצים על ראשי הצדקנים הטהרנים, אשר בחרו להדיר את הפרשה החמורה, לא להדהד אותה, להשתיק אותה. לא לתמוך בסוהרות המותקפות אשר שילמו את מחיר התועמלנים נגד ערוץ 20.

תחושה של קרטל אנשי תקשורת, תועמלנים ומהנדסי תודעה, ששם לו למטרה לקבור את הסיפור הזה ולא לתת לערוץ 'השופרות' כלשונם שום בדל של הישג עיתונאי.

האמת חייבת להיכתב, היו שתי עיתונאיות שניסו לבצע בסיפור החייאה, כמו שתי ח"כיות אשר בהיעדר הדהוד תקשורתי ראוי לעוצמת הסיפור הניחו אותו לפרקליטות אשר סגרה אותו, כאמור מחוסר ראיות.

לירן לוי כבר לא עובד בערוץ 20, הפרשה שחשף לפני למעלה משנתיים ונקברה בעידוד התקשורת, כמעט ונשכחה, ואז הגיעה עדותו המפתיעה של מנהל כלא גלבוע, פרדי בן שטרית.

פרדי, המצוי בחקירה בגין מחדל בריחת שישה מחבלים אשר חפרו מנהרה מתחת לאפם של הסוהרים וברחו מבית הכלא בניהולו – גילה את מה שהתועמלנים סירבו לפרסם, את מה שארגוני הנשים סירבו לדעת, פרדי אמר בקולו: סוהרים סרסרו בסוהרות בכלא.

הפרשה שניסו להשתיק ולקבור התעוררה לחיים, התנפצה מחדש אל מול פרצופיהם המשתאים של התועמלנים, החקירה נפתחה מחדש, המתחזים לעיתונאים ולפרשנים נאלצו בעל כורחם להתייחס אליה, לירן לוי כבר לא בערוץ 20, בליעת הכמוסה המרה הפעם היתה קלה יותר.

פרשה מטלטלת אחת, ערוץ מוחרם על ידי תועמלנים בקרטל לא רשמי, מחדל אחד של שירות בתי הסוהר, הצהרה מזעזעת אחת, סערה מחודשת, חקירה מתחדשת, תקווה לסוהרות, עיתונאי מקצוען ועקשן, בעיקר שיעור בקורס יסוד בלימודי תקשורת, אתיקה, מצפן ומצפון.

עמנואל בן סבו

* * *

ארנה גולן

הקסם הופך פיסות ביוגרפיה לסיפורי אהבה לחיות ולאדם – ואת הפנטזיה לסמליות המאירה חיי אדם

על שני ספריה החדשים של אורה עשהאל:

 1. דרקונים וחיות אחרות, עריכה: נורית זרחי, צילום העטיפה: אורה עשהאל, הוצאת עמדה,  2021.

 2. אהבות חלומות וכשפים, עריכה: נורית זרחי, ציור העטיפה: אדריאנה נווה עיצובה: יגאל ארקין, הוצאת עמדה,2021. 140 עמ'.

חלק ראשון: על "אהבות, חלומות וכשפים"

כותרתו של הספר "אהבות, חלומות וכשפים", עשוייה להטעות אולי לחשוב שכל סיפורי הקובץ הזה  מתרחשים בעולם מכושף, הזוי, חלומי ולא ריאלי, שבו לדמויות כוחות על. בפועל, ישנם סיפורים בהחלט ריאליים אף כי מיוחדים באופיים, ואילו ה"כשפים", כלומר סיפורי הפנטזיה, הם כמחצית הקובץ. אכן, גם חלומות יש, כמובן, אך במובן של מימוש משאלות ותשוקות חבויות ודי מפתיעות  גם אהבות ישנן כאן, אף הן בלתי צפויות ולהן עומק של משמעות. כל אלה, ככל התבניות הספרותיות, מאירים באור חזק בעיקר את העולם הנשי, ובמיוחד את עולמן הפנימי, כיוון שהנשים הן גיבורותיהן של סיפורי הקובץ הזה. 

גם סיפורי הפנטזיה מכוונים במשמעותם להאיר את הקיום הנשי. וכיוון שכך הרי גם  הקיום הגברי מוצג כמלווה בדרגות שונות של חשיבות בקיומה של האישה אף כי  לרוב יש לה עולם מלא שמוצנע מפניו. בקיצור – האישה היא עולם עשיר, חידתי ורגיש. ולכן גם בעלילה הפנטסטית מצוייה הגשמה סמלית של מאווים נשיים חבויים, של  תשוקות שאין להן כל דרך לבוא לכלל ביטוי בקיום הממשי הריאלי. או להיפך, פחדים וחששות, ובסופם אושר או אסון. המספרת – וגם בכך כוחם – מוסרת אותם בלא הפעלת רגשות, באיפוק, בפירוט כמו היו אלה אירועים רגילים. ולכן, נעיין בהם תחילה בקווים כלליים, בגלל עלילתם המרתקת ובשל משמעותם.

הנה, כבר הסיפור הראשון, "הארון הסודי" הוא פנטסטי ומעבר לכל אפשרות של קריאה ריאלית. פתיחת הסיפור מתארת ארון בגדים, והמספרת מעידה על עצמה שכלפי חוץ היא אישה רגילה, נשואה ואם לילדים  עובדת ומבלה וכיו"ב. נו, מה כבר יהיה מעניין כאן? אלא שזו חוכמת הסיפר בסיפורים הללו. אפילו הדבר הדמיוני ביותר מתואר לאיטו, בשלווה תיאורית מפורטת כמו לא היה אלא אביזר יומיומי. אלא שאז מגיעה, ובאותה שלווה, שבירת הריאליה. ומה מתברר? שמאחורי הארון הרגיל מצוי ארון סודי, שאפילו הבעל יורם אינו יודע על קיומו. ומה יש בו? לא ניכנס לפרטים רק נאמר שבתוכו –ממש לא ייאמן – שוכן המוח השני והסודי שלה, אותו התקין לה חברו של פרופסור מידידיה, כי היא סופרת ועתה יצאה לפנסיה וכשיורם נם את  שנתו היא מחליפה את המוח הראשון לשני. כך היא עושה מדי פעם והשעמום נעלם אז מחייה. ומדוע? כי אז  עולים בה זיכרונות  שכוחים ונאים. ויש לה גם גוף שני, ולבת 50 זה חשוב כי זהו גוף של ספורטאית! ולא ייאמן, אז נעשה לה גם גוף שלישי והוא גוף סקסי, שגורם  לה הנאה יותר  מכולם. לכן, לא איכפת לה שיורם מרבה לנסוע ושהמוח הרגיל שלה, של עקרת הבית, קצת נח. וזהו סוף הסיפור.

הרחבתי ופישטתי מעט על מנת על מנת להדגים בסיפור אופייני זה את המשמעות הסימלית של האירועים והתיאורים כמו גם את  כוח הסיפר. והלא שלושה הגופים ושני המוחות מסמלים, כפי שמבין הקורא, את התשוקות האמיתיות של אישה שאינן נעלמות עם היציאה לפנסיה (ועוד בגיל צעיר יחסית!) – אבל על פי המקובל בחיינו  הן אינן עשויות לבוא לכלל ביטוי. שהרי בחיים שבהם הנורמות המקובלות מקבעות את חיי האישה כמזדקנת עם התבגרותה, נשללת זכותה לחיים מלאי סקס, ספורט, דמיון ואהבה. ואם כך קוראים את הסיפור, רואים את רגישותה ומודעותה של אורה עשהאל לחיי האישה, כמו גם  את הבנתה העמוקה, אומץ ליבה לבטא זאת, כמו גם את כישרונה הספרותי.

כך גם  בסיפור נוסף שכבר כותרתו מדהימה, "האישה שעשתה אהבה עם פרח", ובכן,  מה נאמר? מוזר, לא? אלא שגם כאן הסמליות עמוקה. לא ניכנס לפירטי סיפור, ורק נאמר שמדובר בו על אישה שלאחר שפרשה והתאלמנה בעודה יחסית צעירה, התמסרה לגידול פרחים ולאהבתם והם הפכו למרכז חייה. ויום אחד – כך סיפרו חברים למספרת – היא נמצאה מתה מעל (או ליד) פרח שהצליחה לגדלו לקומת אדם וכפי שמתברר לאחר שנישקה אותו. כל זאת  לאחר  שהסיפור מוקדש לתיאור מפורט של חייה, כשהיא הולכת ומסתגרת אפילו מפני ידידים והשכונה. ההסתגרות, ההתמסרות ואפילו המוות בשיאו של מגע פיסי עם הפרח דמוי האנושי בנשיקה וליטוף, מתגלים אפוא  כתחליף סימלי לחוסר  בחיי האישה הכמהה לאהבה, למתן ולקבלה, ועם המימוש והסיפוק אולי יכול היה לבוא כבר קץ החיים, אבל אולי להיפך. אולי דווקא התחליף מנע אפשרות להמשיך ולחיות. מי יודע?

נזכיר גם את הסיפור הסוריאליסטי, המאיים והדיסטופי, המוכתר בשם האירוני, "פרי האהבה", ובו מתואר חזון אימים של תהליך שעוברת צעירה בידי מדענים לשם לידת ילד, וכיוון שלא עולה בידה ללדת היא מסכימה, כפי שמתברר אט אט, לניסוי של לידת ילד  דמוי אנושי ולמעשה מין רובוט שנועד למלא את צורכי הקהילה. אפילו להיניק אותו אימו אינה יכולה שכן אין לו פה וגם הקשר איתו עתיד להתנתק במהרה. הפיצוי הוא רק האורגזמות המרובות עם אביו. ומעניין, אף שהכול פרי עבודתם של מדענים, היא מקבלת זאת על עצמה ובכמיהתה לילד מתחננת שבעתיד ייוולד לה ילד אנושי כמו "בעבר הרחוק". לא פלא ששמה הוא אלדעת כשאר השמות הסמליים בסיפור. סמליותו של הסיוט ברורה ודומה שאין צורך להרחיב באיום הטכנולוגי וכיצד עשוייה החברה לנצל את תשוקת האישה. אכן, סיפור מעביר צמרמורת.

וכמובן, הטוב בסיפורי הפנטזיה, "הסכין הגורלית", שלא ניכנס לפרטיו על מנת שלא לפגוע במתח של  הקורא, אך מעניין שגם הוא, כרוב הסיפורים,  מסופר למספרת מפי חברה כעדות אמת. וכך נעשית הסכין העתיקה והמשובצת אבנים יקרות, לגורמת  אירועים "מכושפים", לא מסתברים, שבגינם בכלל נמכרה הסכין לידידה המספרת שהיא בעלת חנות למימכר עתיקות ברחוב בן יהודה (ממש כאן!)

כל זה מתגלה לידידה כשהסכין מזילה בלילות נוזל דמוי דם, והאישה האלגנטית ושוחרת האמנות שמכרה לה את הסכין מתוודה על האירועים הדרמטיים והמסתוריים שגרמו לה לרצות להיפטר ממנה. אלה היו  אירועים שבסופם רדפה הסכין, כשיהלומיה היבהבו –  אחרי בעלה הבוגד, והסיום הדרמטי מסמל, לאור כל שפע האירועים שקדמו לכך, גם את גזר הדין, אך  גם את הכאב, ואולי אפילו את נקיפות המצפון ומוסר הכליות של הבעל. אכן, סיפור מותח ועמוק שמעניין להעמיק בפרטיו.

נפש האדם היא, אפוא,  המרכז בסיפורים, ובמיוחד נפש האישה, גילגולי גורלה ותשוקותיה. זה בולט גם בסיפור הפנטסטי הבא, שרק נזכיר את עיקרו,  שבו מתפצלת ונעשית כפולה אישיותם של הבעל והאישה. וכך זה גם שעה שהסופר הזקן מצהיר בסיפור "וידוי" כי "כוחן של המילים כה גדול עד שיש בהן כדי להרוג" – והוא צודק, כי המילים הן המתארות את הנפש וייסוריה, נפש האישה, כאשר כל זה נובע משאיפה להעצמתה.

אלא שלא כל הסיפורים הם פנטזיות, כמובן. חלקם מציגים מציאות נשית שהיא מוזרה וסודית ואינטימית, לרוב כאובה או באה להשלים חלום, כמיהה או תשוקה וחוסר בחיים. אבל עם כל ייחודם או מוזרותם, הם מתנהלים לפי חוקי המציאות. וזו תמיד עשויה להפתיע.

כך, למשל, הסיפור שדווקא שמו רומז כביכול לפנטזיה, לכוחות על, "מכשפת הגפרורים".  אלא שמדובר בסיפור שעניינו בניצולת שואה ערירית בצפת, המאבדת את שפיות דעתה מרוב בדידות ועוני, מהזנחה ומהיעדר טיפול, והילדים והשכנים השומעים את זעקותיה וקולותיה המשונים יום ולילה ורואים את הצתת הגפרורים האהובה עליה, מכנים אותה כך. ורק כאשר מגיעה ידידתה של המספרת ומצילה אותה למרות, שכל שכניה סוברים שהיא כבר מתה ומחרחרת כמכשפה, ולא ייאמן, בבית החולים שהציל אותה נודע שיש לה בן רופא בארץ ששניהם לא ידעו זה על קיומו של זה. אין ספק, גם בסיפור ריאלי אך "מוזר" זה טמונה  משמעות עמוקה: ראו מה עלולה הזנחה ובדידות לעולל לאישה, מה גדול הפער בין הניראות לממש, כמה מעטה הזדהותנו והבנתנו בזולת ואיך בכל זאת יש אדם אחד מזדהה וחרד, הלא הוא השכן הישיש החרד לגורל הישישה. ואולי גם שיש ניסים בעולם, אם כי לא כשפים.

ומה נאמר על הסיפור  המיוחד במינו, "הווילה הלבנה"? סיפור בהחלט ריאליסטי אך יוצא דופן ברגישותו ובעמקותו ובהבנתו בנפש הנשית. אבל גם הרקע, הווילה, המלון, מרתקים בפני עצמם. וילה זו מככבת דווקא בספר השני, ושם היא עדיין כמו במקורה וילה זילברשטיין, כלומר – הווילה שבנו  במלחמת השחרור הסב והסבתא של בעלה של אורה עשהאל עצמה! והיא  היתה כל השנים מיבנה ייחודי ובעל ארכיטקטורה יוצאת דופן בהידורה ועל כן גם נועד המיבנה לשימור. יותר מזה, כמסופר בספר הראשון, אורה ובעלה עמי אכן גרו בקומה הראשונה שלו בראשית נישואיהם, עד שעברו להרצליה. ובמשך השנים אף חלקו זמן עם מגורים בצפת, עיר הסוד והקבלה, מה שהשפיע לדעתי על כתיבת חלק מסיפורי הפנטזיה.

והנה מה שמצאתי באינטרנט על וילה זילברשטיין שהפכה לפני שנים לא רבות למלון יוקרתי ומהודר.

סיפורו של מיבנה – וילה זילברשטיין, הווילה הלבנה

בית האחוזה המהודר נבנה בשנת 1948, על ידי האדריכל שמואל ברקאי. ברקאי, שהושפע רבות מהאדריכל השוויצרי המפורסם לה-קורבוז'יה, העניק לווילה הלבנה סגנון בינלאומי, מה שהפך אותה במהרה לנכס ייחודי בנוף העירוני של תל אביב. הווילה התל אביבית, שתוכננה במקור כמבנה דו קומתי, התהדרה במרפסת מרווחת הפונה אל הרחוב ובמבואה אלגנטית בה נערכו מעת לעת מסיבות לשמנא וסלתא המקומית. המרחב הפנימי הותאם לספק את צרכי היומיום, ועם זאת, הוקדשה לשירות, ואילו זו שמעליה לבני המשפחה, כשגרם מדרגות ספיראלי יפהפה, שהפך לסמל בפני עצמו, מקשר ביניהן. חדרי היום הפונים מערבה וחדרי השינה לו מחשבה רבה ותשומת לב מיוחדת לפרטים. קומת הקרקע, יועדה לאנשי [?] הפונים מזרחה, התאפיינו בתכנון ייחודי ונועדו לספק שפע מרחב מחייה לכל בני המשפחה, שמנתה 12 איש. הווילה הלבנה, הלא היא אחוזת זילברשטיין לשעבר, נחשבת עד היום לאייקון אדריכלי נדיר בלב תל אביב.

ומה קורה בסיפור "הווילה הלבנה"? מסופר בו ברגישות עילאית על המנהלת החדשה, הצעירה והיפה, של המלון המהודר שהוקם בווילה המשופצת, שבלילה לפני פתיחתו לאורחים חשה תשוקה לבוא במגע עם פינוקיו ועם עברו של המלון והיא שבה וטובלת ארוכות באמבטיה המהודרת ואף באה על סיפוקה ואפילו העבר עולה מולה עד שהיא נרדמת מרוב חוויותיה ומעניין מה קורה כאשר היא מתעוררת עם בוקר וממהרת לעזוב את המלון. לכאורה, מה העניין? ולנעשה רגישות מופלאה ומרתקת לעולמה של אישה השופע רגישות, תושייה וחוויות קסומות בלא צורך בזולת.

גם הסיפור "אישה בענן", הרי למרות שמו "הפנטסטי" אינו אלא חיפוש "ריאלי" של אהבה ותשוקה של אליאנה קטנת הקומה המתיירת בפורטוגל לאחר אכזבותיה מגברים וממאהבים, כל זה נמשך עד מימוש תשוקותיה עם אנג'לו הפורטוגלי בנוף מלא ענן, ולאחר מכן היא שבה וחוזרת אליו מדי פעם. ולפתע היא מגלה בארץ, בחוברת תיירות פורטוגלית. שהיא מתוארת כאישה מסתורית השבה לאותה עיר במסתורין של הענן והיא הפכה לאגדה. וזה יופיו של הסיפור. שהריאלי  נראה לאחרים כאירוע מופלא, פנטסטי.  כי אכן – וזו הסמליות שבדבר – למצוא מימוש אמיתי, ולו  זמני, של אהבה ותשוקה, הרי זה נס. ולאישה יש עושר של תשוקות וכמיהות.

כך גם הסיפור "החלום", שעניינו אף הוא בעולם הפנימי והכאוב המתגלה בחלומותיה של אישה, שלאחר מות בעלה השתבשו חייה עשירי האמנות והחברה, ובחלום הם משתזרים והורסים את חייה.

לעומת זאת, "סיפורה של רוזלי" הוא לכאורה סיפור פנטסטי, שהרי הדוברת בו היא אשתו המתה של קצין צד"ל, שנרצחה על ידו במכות – אבל  לאחר שהפך נכה היא מלמדת עליו סנגוריה בפני השופט העתיד לדון אותו בחומרה ומבקשת עליו רחמים, ולדברי המספרת  כשהיא "יכולה לדבר רק מהלב של הסופרת שהכירה אותי." זה סיפור נהדר ומפליא עד כמה השכילה אורה עשהאל לחדור לליבה של אשת כפר לבנוני נוצרי. נכון, גם כאן כמוצהר  פזורות פיסות ביוגרפיה של הסופרת שפגשה כנראה את הנרצחת בצפת. אבל  היסוד הפנטסטי הופך שולי לסיפורה של האישה, הנמסר  ככישרון הבנה נדיר לנפש האישה ואולי גם לנפש הגבר הפגוע, ובא לביטוי בכוח הניפוץ כביכול של הגבולות  בין החיים לבין המתים. 

ולסיום נביא משהו אופטימי ונזכיר את הסיפור "ארוחה בשניים". זהו סיפור יפהפה שלכאורה אינו מתאר אלא פרטי הכנת ארוחה בסביבה מיוחדת בנופש בתל אביב. כי במה מדובר? ברחלי, סופרת שכבר אינה צעירה במיוחד, שקוראת  הזמנה להשתתף בתחרות סיפורים קצרים שנושאם הוא ארוחה. אט אט מתברר שהיא נמצאת בחופשה בתל אביב, בדירה שכורה שכמעט אין בה רהיטים אך היא משקיפה על רחובות ביאליק, הס וטשרניחובסקי והיא מחליטה ליזום ארחה עם סופר כדי  שאותה תתאר. וכך, רובו של הסיפור מוקדש ללבטי הכנת הסעודה ומאכליה, לעברה, לתיאור הסביבה והדירה. ובבל זאת הוא מרתק! לבסוף היא אכן מזמינה משורר צעיר  שמסתבר שהוא טבעוני ואחר הארוחה דווקא הוא מושך אותה למזרון והם שוכבים בתאווה פרועה. הפעם אני גם חייכתי. לא כל שכן שהוא מבקש הזמנה נוספת,

 חוכמת המספרת בכל הסיפורים היא, אפוא, גם  בכך שהאקספוזיציה, כלומר – עברה של הדמות, מאפייניה, הסיטואציה והסביבה בה היא נמצאת וכיו"ב – כל זה מפוזר ברצף הסיפור, בשילוב עם התקדמות עלילתו. ואתה קורא בהנאה. מצרף פרט לפרט והצירוף נעשה עלילה בפני עצמה, עלילת הקורא. וגם בכך ייחודם של הסיפורים המהנים הללו שלעיתים אפילו מעלים חיוך  על שפתיך.

ארנה גולן

בחלקו השני של המאמר תבוא  סקירה על ספרה "דרקונים וחיות אחרות", שכולו שופע אהבה לבעלי חיים ולאדם.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן ותחיית השפה העברית

[מתוך המבוא לספרה של זיוה שמיר "עד קצווי העברית, לשון וסגנון בשירת אלתרמן" בהוצאת "ספרא", 2021, 527 עמ']

כל ימיו  עמד נתן אלתרמן נפעם ונרגש מול "תחיית השפה העברית",  וביטא שוב ושוב בשיריו תחושות והרהורים של משורר החי בתקופה שבָּהּ הולכת ומתממשת תופעה נדירה וחסרת תקדים בחיי עַמו ובתולדות תרבותו. ביצירתו לסוגיהָ ולתקופותיה הוא חיבר על השפה העברית המתעוררת עשרות שירים – קלים ו"קָנוניים", הוּמוֹריסטיים ועתירי הגוּת – הרבה יותר ממה שכָּתבו עליה כל גדולי השירה העברית גם יחד.  

דומה שהוא לא חשש לרגע פן יאשימוהו בהחזרת הגלגל לאחור אל תקופת ההשכלה, אל דורם של אד"ם הכהן, מיכ"ל ויל"ג שכּתבו שירי תהילה נמלצים על השפה העברית המתעוררת מתרדמתה.  בנושא זה בלט אלתרמן בחריגותו בין חבריו המודרניסטים: מורו ורבו אברהם שלונסקי התנער מן הקלסיקה המודרנית וכינה את יחסו של מִמסד הספרות בארץ כלפי קנייניה  בכינוי-הגנאי "יל"גיזם". רטוש גילה עמדה רדיקלית אף יותר בעת שתבע מחבריו להתנתק בבת-אחת מספרות ישראל שנוצרה על אדמת נֵכר, סירב לראות בה "ספרות עברית" וכינה אותה  "ספרות יהודית בלשון העברית". לעומתם בחר  אלתרמן  להעלות מתהום הנשייה  משוררים "גלותיים" בני המאה התשע-עשרה, שהיו לקלסיקה עוד בחייהם, ולקשור להם כתרים בזכות התרומה שהרימו לתחיית השפה העברית וספרותה. הוא עשה כן באופן גלוי ומפורש  במחזור "שלושה שירים בפרוור" (עיר היונה), שבּוֹ העלה באוב את דמויותיהם של מיכ"ל ויל"ג, והניח להם לשוטט ברחובות תל-אביב  ובשווקיה כדי להתרשם מכִּברת הדרך שעשתה השפה העברית  (והמציאוּת החוץ-ספרותית שנולדה בעקבות הרנסנס התרבותי שנתלווה אליה). ניכּר שהוא התגאה בהֶשֵּׂגי דורו – דור שהתבונן בתחיית השפה כבעובדה קיימת שאין עליה עוררין.

אלתרמן תיאר בשירים שכּתב על השפה העברית את הרצף שבין שתי המהפכות האֶבוֹלוּציוניות הללו: הפיכת העברית מ"לשון קודש" ל"לשון חולין", ובעקבותיה – הפיכת העברית מ"לשון הספר" ל"לשון החיים". באמצע המאה התשע-עשרה, בדורם של מיכ"ל ויל"ג, עברו כידוע על העברית תהליכי חילוּן מתונים שהֲפכוּהָ בהדרגה  מ"לשון קודש" ללשון ספרותית  "רגילה" ו"טבעית" – נטולת הילה של קדוּשה ויוקרה. בעת שבּהּ הכיר כל יהודי את הלשון העברית הליטורגית, לשונה של ספרות ההשכלה החילונית שנכתבה אחרי המהפכה הצרפתית הייתה נחלתם של מעטים – אחד מעיירה ושניים ממחוז ומִפֶּלך. "משכילים" אלה נרדפו על-ידי הרבנים וראשי הקהל, ונחשבו ל"פורצי גדר" הקוטעים את רצף המסורת התורנית בישראל.

במִפנה המאה העשרים התחולל כידוע שינוי נוסף, נועז ושנוי במחלוקת לא פחות מקודמו, שהפך את העברית מלשון הספר ללשון הדיבור. ואולם, בשנים שבהם התחילו להתפרסם שיריהם של שלונסקי, אלתרמן, אצ"ג, רטוש ולאה גולדברג כבר  נולדו בארץ אלפי "צַבָּרים" שהעברית הייתה שפתם הראשונה. במערכת החינוך הארץ-ישראלית והישראלית למדו גם רבבות ילדים שנולדו אמנם בגולה אך הוריהם הביאוּם ארצה בעודם רכים בשנים, ולא אחת הייתה העברית שפתם האחת  והיחידה. אלתרמן לא חדל להביע את השתאותו לנוכח התופעה המופלאה: רק לפני שנות דור יצאה העברית מן הספרים, וכבר היא מתהלכת ברחוב ובשוק – במדי שרד וברישול, במחלצות ובבגדי עבודה פשוטים. הוא הִרבּה לתאר בשיריו גיבורים היוצאים מבין דפי הספר, ומתחילים להלך בדרכים – בחיק הטבע או בחוצות העיר – ביָדעו שהמציאוּת החדשה נולדה מן הספרים.

 שתי המהפכות הללו הולידו  שתי מהפכות נוספות במציאוּת החוץ-ספרותית – תחיית העם ותחיית הארץ. את המהפכות הללו – הרוחנית-תרבותית והחָמרית-הקונקרטית – בחר אלתרמן להעלות על נס בסיוע תמונות מימי הקמתה של העיר תל-אביב, "העיר העברית הראשונה". למן שירי "סקיצות תל-אביביות", שנתפרסמו בעיתון  דבר בשנת 1934   ושירי "רגעים", שנתפרסמו  בעיתון הארץ בין השנים  1934 – 1943 ועד לשירי חגיגת קיץ (1965) ואף מעֵבר להם, הביע אלתרמן ביצירתו את הרהוריו לנוכח שתי התופעות הרֶנסנסיות המקבילות שהלכו ונתממשו לנגד עיניו. הוא זיהה בלשון העברית את הדבֶק המלכד את התופעות זו לזו. לכן הכתיר את שירי  כוכבים בחוץ בכותרת "שירים שֶׁמִכְּבָר", ולא "שירים משכבר הימים", כי עלה בידו לבנות בשיריו גשר  אל ימי קדם – אל גולי בבל שישבו באתר הגאוגרפי ששמו "כְּבָר" (יחזקאל ג', ט"ז) שלצִדו ניצבה תל-אביב ההיסטורית. ובמקביל, ברחוב תל-אביבי חדש, שעוד לא נקבע שמו, זיהה אלתרמן את המאפיינים של ערי חוף קדומות מאגן הים התיכון ("זִיק יַלְדוּתָהּ שֶׁל קַרְתְּ-חֲדַשְׁתְּ, / נִצְנוּץ סַחֲרָן שֶׁל צוֹר וְרוֹמִי"; בשירו "צרור ציפורנים" מתוך עיר היונה).

בין שורות שיריו – בשירי "רגעים" ובשירי  עיר היונה בעיקר –  הוא העלה לא פעם את הטענה שספרות ההשכלה הייתה הניצוץ ראשון שהצית את האבוקה שהובילה את העם אל הארץ ואל הדיבור העברי. הוא הֶאֱניש תכופות את העברית, ותיארהּ כיֵשות הבונה גשרים אל מחוזות רחוקים בזמן ובמקום. הוא, שנולד כשנה לאחר הולדת העיר והובא אליה בגיל חמש-עשרה, נטל על עצמו משימה ייחודית ויוצאת-דופן: להיות הטרוּבּדור התל-אביבי הראשון שילַווה בשיריו העבריים את תהליכי הקמתה של עירו האהובה שאותה ראה כמֶטונימיה וכמשל לתחיית העם ולתחיית הארץ.

לפיכך, לא פעם מיזג אלתרמן את התופעות – תחיית העברית והקמת "העיר העברית הראשונה" –  והֲפָכָן למהות אחת, כאילו ירדו כרוכות מן השמים. כאשר כתב בשירו "ערב רחוק" (עיר היונה)  על צעירה ארץ-ישראלית בת עשרים ושתיים,  הוא יצק לדמותה את מאפייני העיר העברית  הראשונה, סמל תחיית העם בארצו, ואת אלה של השפה העברית בת עשרים ושתיים האותיות (ואף הִפּיל לרגע את החומה המפרידה בין האישי לציבורי, ושִׁרבב בשירו רָמז קל לאהובתו הראשונה, עִברייה שושני-עופר בת המושבה ראש-פינה וגננת בקיבוץ דגניה א', שדמותה "מככּבת" במרומז בשיריו המוקדמים). בראש ספרו עיר היונה (1957), ה"מתעד" את האירועים שקדמו להקמת המדינה כעשור לאחר התרחשותם, הציב שיר בשם "שיר פותח", שבפתחו נכתב בגלוי ובמפורש: "כָּאן נֶאֶסְפוּ דִבְרֵי שִׁיר / שֶׁחֻבְּרוּ בְּשׂוֹא שְׁאוֹנָהּ / שֶׁל הָעֵת בִּהְיוֹתָהּ בּוֹנָה עִיר / וּבוֹרְאָה הָאָרֶץ וּלְשׁוֹנָהּ."

נתן אלתרמן בשנות ה-40. מתוך ויקיפדיה.

*

את שירת אלתרמן לסוגֶיהָ ולתקופותיה, לרבות שירי הבוסר שנכתבו לפני הולדת ספרו הראשון כוכבים בחוץ (1938), חיברו ארבעה אלתרמנים שכל אחד מהם שלט ברובד אחר, או במִשלב אחר, של השפה העברית. נִמנה את הארבעה לפי סִדרם הכרונולוגי, לאו דווקא לפי משקלם הסגולי:

·        ראשון בין הארבעה היה אלתרמן ה"גלותי" שדיבר עם סבתו בלשון יִידיש ולמד עד גיל חמש-עשרה בגימנסיה הדתית "מגן דוד" בקישינב, שבּהּ קנה את ידיעותיו המקיפות בכל המקורות של התורה שבכתב ושבעל-פה, בהלכה ובאגדה;

·       אחרי אלתרמן ה"גלותי" הגיע תורו של  אלתרמן הארץ-ישראלי,  שעם בואו לתל-אביב בשנת 1925 למד מחבריו ה"צַבָּרים" את רזי העברית הילידית ואת כלליה. בשנות לימודיו בגימנסיה "הרצליה", הוא רכש ידע נרחב בספרות העברית החדשה, זו שלא נלמדה כלל בגימנסיה הדתית "מגן דוד" בקישינב, שאת ספסליה חבש שלוש-ארבע שנים בתקופה הפורמטיבית של חייו;

·        אחריהם הגיע תורו של אלתרמן איש העולם הגדול, שלמד אגרונומיה בצרפת בין השנים 1929 – 1931, הלך שֶׁבי אחר קסמיה של תרבות המערב וביקש להכניס לאוהלי שֵׁם מ"יָפיוּתו של יפת" (רבים רואים בו עד עצם היום הזה את גדול המתרגמים לעברית של  מחזות שייקספיר ומולייר);

·       בצִדם של שלושת האלתרמנים הללו צמח גם אלתרמן הרביעי, ה"רחובי", שהִטה אוזן לעגת הרחוב, השוּק והסדנה ולא נרתע מן השימוש בביטויים המוניים, שאנשי לשון טהרנים נוהגים לגנותם ולראות בהם גילוי של חוסר תרבות. הוא, שקנה את ידיעותיו בעברית בגולה ממורים שמרנים, שהקפידו על כל תג ותו, התפעל מן העברית הארץ-ישראלית הדבוּרה, שנעשתה שפה לא מליצית ולא מאולצת,  ובירך עליה את "ברכת הנהנין".

*

כל אחד מארבעת האלתרמנים הביא אִתו אל שולחן-הכתיבה אוצַר-מילים שונה, שאינו מתלכד בנקל עם זה של שלושת "אֶחיו". אף-על-פי-כן, כל הארבעה  דָּרו  בצוותא חדא, ופעלו בשיתוף מלא, מבלי להפֵר את הדיסקורד ההרמוני ששָׂרר ביניהם. ביצירה האלתרמנית, שמשכה את חוטיה מארבעה רובדי לשון ומִשלבּים שונים, נטוותה רִקמת שעטנז מרהיבת-עין שיש בה מִכּובד הדורות ומקלוּתם של "חיי שעה". חוטיה לקוחים מִים ומִקֶּדם, מרחוק ומקרוב, מן היְקר והיָקרה של אדרות המלכוּת הנדירות ומן הבדים הפשוטים והצעקניים הנמכרים בזיל-הזול אצל בעלי הדוכנים בשוּק. התוצאה ההיבּרידית לא דהתה ולא איבדה את חריפותה במרוצת השנים. גם כיום היא עדיין שובה את הלב, ומפתיעה את הקורא והמאזין במקוריותה, ביופיהּ ובססגוניותה.

זיוה שמיר

* * *

מינה גורל

אבעבועות רוח

אני זוכרת שחליתי באבעבועות רוח.

שכבתי על המיטה בפיג'מה שעליה ציורי חיות.

אימא אמרה לא לגעת בפצעים,

כי אם אגע – יישארו על גופי הסימנים לתמיד.

אני זוכרת שראיתי את הפצעים

מתמזגים עם הציורים על הפיג'מה.

ידעתי שאני חולה.

אימא דאגה.

זה היה נעים.

אני זוכרת שסיפרו בשכונה שנערה

שגרה ליד ביתנו היתה חולת רוח.

אני זוכרת שאבא שלה חיבק אותה

ואני חשבתי על רוח פרצים

ועל כמה זה מפחיד להיות חולת רוח.

חשבתי גם על רוח רפאים.

מי יתנני בין החולים.

אביגיל

בסדנת כתיבה אני רואה אותה

יפה,

מהורהרת,

מבטה רציני.

למה את עצובה?

עיניה נוגות,

ריסיה ארוכים,

שפתיה דקות,

עור פניה בהיר.

נראית לי כמו שיר.

מינה גורל

* * *

בן-ציון יהושע

בין תל-ארזה לשכונת הבוכרים

על ספרה של עירית מלברגר-אמינוף

"ילדה אחת מתל ארזה – ילדות ירושלמית"

סטודיו סקורפיו 88, ירושלים התשפ"א, 2021, 218 עמ'.

"את חיי ארצה לסיים כשהעומדים על קברי ישירו לי. כבר ציוויתי לילדי אילו שירים אני מבקשת שישירו על קברי... כאשר יקראו, יצחקו כהרגלם, שיצחקו! לא מזיז לי!"

כך כמעט מסיימת את האוטוביוגרפיה שלה, ספר זיכרונות בפורמט אלבומי מפואר – ד"ר עירית מלברגר-אמינוף – סופרת, מרצה  וחוקרת מחשבת חז"ל וספרות התלמוד והמדרש.

שלא כספרי המדע הרציניים שלה, בספר זה, שהוא סיפור של תקופה, נושבת רוח קלילה. עין צוחקת ועין מזילה דמעה. סיפורה של ילדה יפה מבית טוב בשנות הארבעים, החמישים והשישים. תחום השיפוט שלה הוא רחוב דוד בתל-ארזה. בתחילתו של אותו רחוב גרתי אני בחצר מוסיוף בשכונת הבוכרים. על אף הקרבה הגיאוגרפית עולמותינו היו שונים לחלוטין. היא בת להורים יוצאי פולין, שחלק ממשפחתם נספה בשואה, והחברה הסובבת אותה בילדותה בשנות הארבעים והחמישים היתה רחוקה מזרח ממערב משכונת הבוכרים. לתל-ארזה היתה קירבה גדולה יותר לכרם אברהם, שכונה המתוארת בספרו של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך'. היא פעילה בקן של השומר הצעיר. בסביבתה גרו זה לצד זה רוויזיוניסטים  לצד סוציאליסטים חברי מפא"י ומפ"ם והשכונה נשמה חילוניות. כאן גרו עמוס עוז, שנולד למשפחת קלוזנר ברחוב עמוס, כאן התגוררה ברחוב צפניה הגננת המשוררת זלדה (שניאורסון). בגאולה הסמוכה גר חיים באר. מאז כרם אברהם שינתה את אופייה לחלוטין. האוכלוסייה החילונית פינתה את השכונה לטובת אוכלוסייה חרדית.

שכונת הבוכרים הצבעונית היתה אז זירה אין סופית של סיפורים ואגדות, שהעסיקו את עגנון, בורלא, יהודה האזרחי, דן בניה-סרי ובן-ציון יהושע ואחרים. אותו רחוב ואותה שכונה וסמיכות גדולה כל כך לתל-ארזה ולכרם אברהם – ובכל זאת חומה בלתי נראית הפרידה בין השכונה הבוכרית-פרסית-אפגנית, שומרת מסורת, צבעונית, שנחשבה לשכונה היפה בירושלים ואולי גם מחוצה לה. וראה זה פלא, בקצהו של אותו רחוב (דוד, כיום רחובות הבוכרים) היו חיים שונים לגמרי. שכונה של יוצאי אירופה. כאן שכן לאחר מלחמת העולם הראשונה 'בית הפקידים' שבו גרו ראשי היישוב וביניהם יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, משה שרתוק, יוסף קלוזנר, אלתר דרויאנוב ועוד רבים וטובים. לאחר הקמתן של בית הכרם, רחביה ותלפיות החלו מנהיגי היישוב נוטשים את השכונה.

מעון ילדותה של עירית הוא תל-ארזה, חורשת שנלר, כרם אברהם. ממש כמו במחוזות ילדותו של עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך'. לא אחת הוריה ערכו קניות בשוק הבוכרים וביקרו מכרים שנקלעו לשכונת הבוכרים.

כותבת עירית: "רחוב דוד – ערש ילדותי – ...ראשו נעוץ בליבו של שוק הבוכרים, בחצר הגדולה שבה גרו בין עשרות משפחות הבוכרים והפרסים גם חבריהם של הורַי משפחת קנטור – אשכנזים גמורים... ההליכה אל משפחת קנטור היתה לי תמיד כטיול שנתי לאורך הרחוב שאין לו סוף. סופו של הרחוב היה על גבול תל ארזה. שם, בקטע האחרון של רחוב דוד, גדלתי." (85).

מסתבר שהמציאות חזקה יותר מכל פער. אם הילדה מתל-ארזה לא תמיד הגיעה לשכונת הבוכרים, השכונה הגיעה אל עירית מלברגר מהשומר הצעיר, כשהחלוץ המרכזי של בית"ר ירושלים אהרן אמינוף, בן להורים בוכרים ויליד שכונת הבוכרים, התאהב בילדה האשכנזייה היפהפייה מתל-ארזה ונשא אותה לאישה. עד מהרה עירית מלברגר-אמינוף מתוודעת לתרבות הבוכרית בבית הורי בעלה. היא סופגת את התרבות הבוכרית, מתרשמת מהתרבות החומרית, מקשיבה לסיפורי-עם ולפתגמים, ומוציאה לאור קובץ סיפורי-עם מבוכרה: 'האמיר והאלמנה היהודייה'  ואת ספרה 'קל"ז פתגמי חכמה מבוכרה היפה', שאותם רשמה בבוכרית ובתרגום עברי מפי קרובים חברים וידידים בני העדה הבוכרית.

ביטוי למהפך בחייה היא כותבת: "כילדה קטנה ידעתי שיש אנשים סתם ויש בוכרים. ידעתי שיש רחוב דוד ויש שכונת הבוכרים, ידעתי כי כשהולכים אל סופו של רחוב דוד, או אל תחילתו ליתר דיוק, ומגיעים אל השוק, הולכים לראות את הבוכרים. לא העליתי על דעתי שאהיה 'בוכרית של כבוד' בעדת הבוכרים, שאשא שם בוכרי כל ימי חיי ואחלוק את חיי עם צבר ישראלי ממוצא בוכרי. הבוכרים שפגשתי אז היו לבושים אחרת, דיברו אחרת ונראו אחרת." (108).

לימים בעלה אהרן אמינוף, החלוץ המרכזי של בית"ר ירושלים לשעבר, כיהן כמזכיר של שלוש ועדות חקירה ממלכתיות: ועדת עציוני, ועדת ויתקון וועדת אגרנט, והתקדם לכהונת סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת.

הספר מלא סיפורים ואנקדוטות, פרשייה רודפת פרשייה – השיירה בדרך להר הצופים, שבה נהרגו 78 מאנשי האוניברסיטה והדסה וביניהם נהג האוטובוס, אביו של הזמר אברהם פררה. צליפות מ'הבית הלבן' הלא הוא בית הספר לשוטרים של המנדט הבריטי הסמוך לגבעת התחמושת. אביה מסרב לתקן את החורים מפגיעות הפגזים  וקורא לחורים של הפגזים 'פצעי השחרור שלנו, ופצעי שחרור לא מחליפים." 

ביום נפילת העיר העתיקה (28.5.48) מגיע אבא של איליה ויושב בחצר על פח, "כשהוא המום והלום, לא זע ולא נע, ונדמה היה לי כי הוא ירמיהו הנביא המבכה את חורבן ירושלים" (47).

בנדודים בין מקלט למקלט נחשף  פרצופם של אנשים. חלקם מטים שכם ועוזרים וחלקם חושפים אנוכיות בימים של מלחמה. מאחורי הקלעים מסתבר שלמרות חילוקי הדעות היו בסתר קשרי רעות בין אנשי  'ההגנה' לאנשי אצ"ל ולח"י. ההתקדמות בזמן בספר מלווה במלחמות: שנות הארבעים העקובות מדם, מלחמת העצמאות (1948), מלחמת סיני – מבצע קדש (1956), מלחמת ששת הימים (1967) ובין המלחמות היא שוטחת סיפורי חיים.

הספר "ילדה אחת מתל ארזה (ילדות ירושלמית)" מאת ד"ר עירית מלברגר-אמינוף הוא סיפור של תקופה. אוטוביוגרפיה של ילדה ונערה שגדלה עם המדינה בדרך ועם המדינה בשנותיה הראשונות. זהו סיפור של שיבה מאוחרת אל מחוז זיכרונות, חלום ושברו, צער על אובדן.

היא כותבת: "היום, כששוקעת השמש בערב שבת, אני חוזרת בגעגועים אל הילדה מתל ארזה, ורואה לנגד עיניי את צמרות הברושים באור אדמדם בהיר, כמו נרות דולקים. כשנעלמת השמש, הם נראים לי כדמויות לבושות בגלימות שחורות, באור הערב." (4).

עירית עזבה את ירושלים לטובת משרה של בעלה. היא חיה בעמק יזרעאל אך ליבה נשאר בירושלים "ובלילות אני חולמת את העיר של ילדותי," כך כתבה ב'שיר חקוק באבן' המוקדש לאחיה אהוד.

אף שהספר מביא סיפור אישי, הוא בראש וראשונה ראי של תקופה, הכתוב בצורה מושכת לב. סוד שיח אישי הנחשף בפני הקוראים.

בן-ציון יהושע

* * *

יונתן גורל

זקנים ועובדים זרים

במסיבת פרידה מעובדה זרה לקראת חזרה למולדתה אחרי אחת עשרה שנות עבודה בארץ, עלתה שאלת הערך המוסף של עבודתם. כל הנוכחות (היו גם נוכחים) הסכימו שהמניע לבואן הוא התנאים הכספיים-חומריים שישראל מאפשרת, בהעדר מוטיבציה לישראלים, בגלל התנאים,  לעבוד בסיעוד, ומכך לומדים שהמדינה שוקלת שיקולים כספיים ותועלתיים וכך מונעת מישראלים להשתלב בעבודה זו.

אחת העובדות סיפרה שהיא כרגע אצל המעבידה החמישית שלה. ארבע הראשונות מתו. עלה מהדברים "ריח של מחלה ומות." ודוברת אחת הצטדקה – זה הגיל, זו העבודה, והילדים של הזקנים מרוצים, הם יכולים להתפנות לענייניהם ולבקר את הוריהם כשנוח להם.

וכאן עלתה שאלת העלות. אם המשפחה והזקן נשארים בבית ולא מתפנים ל"בית אבות", העלות הממוצעת היא למעלה מעשרת אלפים שקלים בחודש, כשממוצע התמיכה החוקית של הביטוח הלאומי הוא כארבעת אלפים שקל בחודש, והמשפחה עומדת בפני קושי כלכלי שהיא מתקשה לעמוד בו. לא מעט משפחות מעבירות את הזקן ל"בית אבות", שם התנאים הם לאין ערוך שונים ולא לטובה.

אחת העובדות שילבה בדבריה את היחס לזקנים במולדתה בדרום-מזרח אסיה. שם, היא אומרת, המשפחה מחזיקה את הזקן בבית ודואגת לו במלוא המובנים, רק כשהוא חולה מאוד, היא אמרה, מעבירים אותו לבית חולים. היא הוסיפה: "לא יהיה אצלנו אפשר לתת את הזקן בידי זרים."

בין היתר עלתה שאלת הכדאיות, לבוא לארץ רחוקה אלפי קילומטרים מהבית, לפעמים להשאיר ילדים, תינוקות, בידי סבתא או בידי קרוב אחר, ושאלה זו מנומקת בכדאיות כלכלית בעיקר. מה שהיא משתכרת כאן בחודש, שם במולדתה, היא תשתכר במשך כמה שנים.

והזקנים מה יהיה איתם? אם העובדים הזרים יתייחסו אליהם כמו להוריהם, יכבדו את צרכיהם, לא יתעמרו בהם, לא ינצלו אותם?

והאם המדינה, באמצעות "הביטוח הלאומי" – תמשיך "לשחק במחבואים" כאלו זו לא חובתה המוסרית-החוקית לדאוג ל"זקנים הסעודיים" ול"סעודיים" באשר הם, באופן שגם למקומיים תהיה מוטיבציה לעבוד איתם ולשם כך גם יעברו הכשרה מתאימה, כך שיעשו את עבודתם באופן המיטבי האפשרי?!

יונתן גורל

אהוד: כאשר "המקומיים" יתחילו לעבוד בבניין ["יש לנו עניין עם פועלי בניין!"] ובעבודות פשוטות בחקלאות, אז יש סיכוי שגם יחליפו את העובדים הפיליפיניים, נשים וגברים, בסיעוד.

* * *

יוסף אורן

לזיכרו של זיסי סתוי

שניים ממכתביו אליי

זיסי סתוי, שנפטר לפני כשבוע, ערך במשך כארבעים שנה את המוסף לספרות של העיתון "ידיעות אחרונות". כאשר הוזמן לכהן בתפקיד הזה, קיבל פינה זעירה שהעיתון היקצה אז לנושא הספרות, פינה שעורכיה התחלפו תכופות ולכן לא היתה לה אז כמעט השפעה בחיי הספרות במדינה. סתוי הצליח לסכם עם עורכי העיתון שיקבל עמודים למוסף ספרות מגוון בנושאיו ובעל השפעה כמו זו שהיתה ל"משא" בעיתון "למרחב" שעורכו היה אז אהרון מגד, ול"תרבות וספרות" בעיתון הארץ שעורכו היה אז בנימין תמוז, אם יצליח לקבץ  סגל כותבים בתחומים השונים של הספרות (שירה, סיפורת, דרמה ועיון). בחריצות ובתבונה מימש זיסי סתוי את ההזדמנות שנפלה בחלקו, הרחיב את היקפו של המוסף, גיוון את תוכנו והקפיד על רמתו הגבוהה בכל עשרות השנים שבהן ערך אותו.

לזכרו של סתוי, עורכי במשך עשרים השנים שבהם פרסמתי את מאמרי הביקורת שלי במוספו, בחרתי לפרסם שניים ממכתביו אליי.

המכתב הראשון הוא מתחילת חודש אפריל 1967, השנה שבה נתמנה סתוי לעורך המוסף לספרות של העיתון. המכתב נכתב על דף עם הכותרת של העיתון אז: "ידיעות אחרונות – עיתון הערב של ארץ-ישראל", וזה תוכנו:

"שלום רב,

האם תהיה מוכן להשתתף במוסף הספרותי שלנו ברשימות ביקורת וכן בתגובות אקטואליות?

אשמח לשמוע את תשובתך, ואף להיפגש עמך לשיחה.

בברכה,

ז. סתוי

העורך הספרותי."

המכתב השני הוא מתחילת מאי 2005, השנה שבה פרש זיסי סתוי מעריכת המוסף בעיתון "ידיעות אחרונות". המכתב נכתב על גיליון-נייר מהמדפסת בביתו, וזה תוכנו:

"יוסי היקר,

מכתבך ריגש אותי מאוד . הזכרת לי ימים רחוקים ויפים, כאשר המוסף היה בשיאו, הן במיספר העמודים והן בתכנים.

מאז, כמו שאומרים, זרמו מים רבים בירדן, המדינה השתנתה, העיתונות השתנתה, העיתונות השתנתה (ולא לטובה), והמוסף הצטמק מכל הבחינות.

עתה, כאשר אני פורש מהעריכה, אני זוכר בהערכה את כל אלה ששיתפו איתי פעולה לאורך השנים הרבות, וביניהם כמובן אתה, ואני מודה לך על כך. 

תודה על הברכות הלבביות. גם אני מברך אותך בהמשך עבודה פורייה, ומי יודע – אולי דרכינו עוד יצטלבו.

שלך בידידות,

זיסי סתוי

בחרתי להעלות את זכרו של זיסי סתוי על-ידי פרסום שני המכתבים האלה, כי משניהם ניתן ללמוד על דרך פעולתו כעורך מוסף לספרות וגם על השינוי שהתחולל במעמדו של המוסף לספרות הן בעיתונות והן בחברה הישראלית במהלך השנים.

יוסף אורן

אהוד: בזמנו סיפר לי זיסי סתוי כי בידיו נמצא אוסף גדול של מכתבי סופרים, משוררים ומבקרים – שכתבו לו רבות וגם התלוננו מרות לא פעם, בתקופה שהיה עורך המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות". מעניין אם האוסף נשמר וגם נמסר ל"גנזים".

לד"ר יעקב הורוביץ, לזיסי סתוי, לאהרון מגד, לבנימין תמוז, ל-א.ב. יפה, לבועז עברון, למשה שמיר, למשה דור, לאברהם יבין ולמשה בן-שאול, שכולם היו תקופות זמן ממושכות או קצרות עורכי מוספים לספרות בעיתונות היומית העברית – אני חב הרבה תודה על כך שאיפשרו לי במשך שנים ארוכות להתפרנס מפרסום דבריי אצלם, בעיקר מאמרים. לעיתים היו מתפרסמים בגיליון יום שישי אחד – שלושה מאמרי ביקורת שלי על ספרים, בשלושה מוספים שונים.

בארכיוני מצויים עד היום עשרות תיקים, תיק לכל שנה, ובהם קטעי העיתונות של מאות המאמרים הללו, ופרסומים מודפסים נוספים שלי. רק המאמרים שפורסמו במדורי "ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות" של "הארץ" נמצאים ונגישים בפרוייקט בן יהודה, וזאת לאחר שהקלדתי את הסדרה כולה תוך העתקתה מגזירי הדפסתה בעיתון וזאת לאחר שבשעתו הדבקתי כל רשימה על דף לבן נפרד בקלסר כרסתני לפי סדר הא"ב של שמות הסופרים. כיום אין לי כבר כוח להעתיק ולהקליד את מאות המאמרים האחרים שאינם שייכים למדור ושאותם כתבתי במשך עשרות שנים.

* * *

כל החשבון עוד לא נגמר

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

"כל החשבון עוד לא נגמר," כתב ברנר

כי היה מאוד חרא כאן בארץ

עוד לפני שהוא נרצח ב-21'

וגם הרבה אחר כך

חיים אנחנו היום בגן עדן

לעומת החיים שהיו אז

ואם אתם מתגעגעים למשהו

אז היו אז גם הרבה שנאת אחים

הלשנות וויכוחים מרים בצל הבריטים

"שוק שחור" בצנע ועוד קודם

במלחמת השחרור הרבה משתמטים

לא אין אל מה להתגעגע

כי הפערים אז היו לא פחות גדולים

וכאשר האוהלים במעברות דלפו

היו בוץ וגם רפש שאפשר להשתגע

ותראו לי אחד שכיום מתגעגע

לשנאה בין יריבים פוליטיים

"בלי חרות ומק"י," ושיטת הפתקים

וחושיסטאן ורצח קסטנר ו"עסק הביש"

ו"הפרשה" והוצאת בן-גוריון ממפא"י

ו"סמארקץ'!" בכנסת ושביתת הימאים

תאמינו לי היו כאן ימים נוראים

אפלייה על גבי אפלייה ולא אהבת אחים

וכלכלה דפוקה שנושעה מאמריקה ובשילומים

ולמבקר המדינה הראשון זיגפריד מוזס אמרו

"לא תחסום שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

הכול היה כמעט אותו דבר רק שאצל מיליון אזרחים

היו הרבה פחות תאונות דרכים, גניבות, מקרי רצח

ושחיתות מאשר במדינה שמתקרבת לשבעה מיליונים

והיתה פחות תקשורת כתובה ומשודרת וגם ממוסחרת

אבל יותר עיתונים מפלגתיים ויותר מוספים ספרותיים

ולסופר צעיר היה היכן לפרסם סיפורים ושירים

פורסם בגיליון 181 של חדשות בן עזר, אוקטובר 2006

לא ז. מוזס אלא א. שמורק

למשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, שלום,

בשירך המעניין "כל החשבון עוד לא נגמר" [גיליון 181] אתה כותב:

ולמבקר המדינה [או הסוכנות] הראשון זיגפריד מוזס אמר לוי בן דבורה אשכול:"לא תחסום

שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

ובכן, אתה טועה. מדובר במה שאמר לוי אשכול למבקר הסוכנות דאז, ד"ר א. שמורק. בראשית ימיה של המדינה, בסוף 1950, החלה חקירה בסוכנות היהודית ביחס לתשלומים ששילמה גזברות הסוכנות בז'נבה לפקידים בכירים בסוכנות היהודית בירושלים. כמו כן, נטען אז כי במסגרת ציוד שרכשה הסוכנות עבור משרדיה בקפריסין, נכללו גם מוצרים – תנורים חשמליים, בגדים ומגבות! – שהגיעו לידיהם של פקידים בכירים בסוכנות. הסוכנות היהודית מינתה את גרינבוים כבודק בפרשה, ולאחר שהוא לא מצא דבר, החלה בדיקת מבקר הסוכנות ד"ר א. שמורק, בנושא. ד"ר שמורק דווקא הגיע למימצאים חמורים, אך גזבר הסוכנות דאז, לוי אשכול, ניסה למנוע את פירסום דו"ח הביקורת, ואז כנראה השתמש בפסוק: "לא תחסום שור בדישו."

פרטים נוספים אפשר למצוא בעיתוני התקופה, בעיקר בתחילת אוגוסט 1951. [המידע על פי אתר "פוליטיקה עכשיו"].

בכבוד רב

סופר נידח

פורסם בגיליון 182 של חדשות בן עזר, 12 באוקטובר 2006

* * *

אסתר רַאבּ

זעקה לזכותנו למולדת

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

רבקה יקירתי,

זה עתה קיבלתי את מכתבך, והצורך לשפוך לפנייך שיחי גדול: לא היתה עוד בארץ תקופה שבה נתפסתי בה לייאוש כמו זו שלנו. מצב הרוח רע – אנחנו בתחתית הסולם במקום להיות ברומו. העם הדברן, העז, השחצן, החמיץ את הקריאה העזה ומלאת החזון והצדק: הארץ היא שלנו! אנו לא ידענו להציג לעולם את חזוננו, ובמקומו באו ארחי-פרחי, זייפנים ליבנטיניים, והשתלטו עלינו לפי רוח הזמן עם מלל ריקני שמשתדלים להצדיקו במניעת שפיכת דמים וצורך-הקרבה כביכול – מה קרה לנו?

ובייגין זה – אין לו יסודות איתנים לפאתוס שלו, ופתאום נידמה לי ריק, חלש, אובד עצות, נאחז בפראזות – הוי בן-גוריון אייהו? כל הביצועיסטים האלה, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם מרוב סבך ומלל – ומצד שני המידבר שהתעשר והחל להרים ראש כנחש שהכל כשר אצלו: עורמה, קלות של שפיכת-דמים ורברבנות ליבנטינית, ומתחת לזה עם צעיר, כן, הם צעירים וחזקים – איך הם מקבלים את הטכניקה בווירטואוזיות אמיתית – איך התקדמו בחקלאות ובתעשייה – ראיתי אותם בונים בית על יד דירתי (בטבעון), איזו יעילות, איזו זריזות – לא נוכל להתחרות איתם. אנו עייפים, זקנים. אני רוצה לאמר שהצעירים שלנו מזדקנים מהרה – יותר מאיתנו בדורנו-שלנו. הדור שלנו שומר על איזה עץ חיים, שניתן לנו על-ידי הנוקשות הראשונית.

לפעמים חבל לי שחיי הולכים ונגמרים. אילו יכולתי להתחיל מחדש, אולי הייתי מקדישה אותם לזעקה גדולה על זכותנו למולדת שלי באופן פשוט. נידמה לי שאף פעם לא עזבתי אותה, אפילו חייתי פה ושם מחוץ לארץ-ישראל, תקופות קצרות במרוצת השנים,

                                                                                                       שלך,

אסתר ראב

*

נכתב: 1978. נדפס לראשונה בשם: "זעקה לזכותנו למולדת / קטע ממכתבה האישי של המשוררת אסתר ראב לרבקה כצנלסון – מיום 12.4.1978, מנווה-הורים בקריית-עמל", "זאת הארץ", 5.5.1978. דומני שאת הנוסח הזה שלחה הנמענת, רבקה כצנלסון, לפירסום על דעת עצמה.

אהוד: לצד השופט, בתקופת היותו עדיין עו"ד – יצחק ברא"ז מפתח-תקווה, היתה זו רבקה כצנלסון שדאגה לאסתר ראב בשנותיה האחרונות. רבקה אירגנה לאסתר תמיכה חודשית קבועה שהגיעה דרכה לאסתר בעילום שם, והיתה פרי יוזמתם של אחייניה של אסתר, מרים גיסין (ובעלה אברהם) ואהרון בן עזר. אסתר לא ידעה שהסכום בא מהם.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה עשירית: "הרוג יפה, בן יקר!"

שם שיחתנו הפעם הוא: "הרוג יפה, בן יקר!" – זוהי ציטטה אירונית מתוך "ימי צקלג" של ס. יזהר. ואכן, נושא השיחה הוא השבר המוסרי, או ההתלבטות המוסרית, של דור תש"ח, כפי שבאה לידי ביטוי בספרות אותו דור, שהיא ספרות מאוד ידועה ומאוד מדוברת. ס. יזהר, בנימין תמוז, אהרון מגד, וסופרים אחרים, שנעסוק ביצירותיהם.

אך תחילה הייתי רוצה לחזור ולהעלות את רשימתו של ברנר, "מפנקס", שדיברנו עליה בשיחתנו על אודותיו, ואמרנו שנתפסה כמעין צוואה הומאנית, מוסרית, של ברנר לדור שבא אחריו – בעוד שנראה לי, ונראה גם לאחרים – שאולי היתה כאן אי-הבנה של דברי ברנר. נתבונן ברשימה עצמה, ואחר נעקוב אחר השפעותיה על הדור של שמיר, יזהר וסופרים אחרים.

ברנר גר בסוף-ימיו, בטרם נרצח במאורעות 1921, בבית בדרום תל-אביב, על גבול יפו, בפרדס. בית יהודי בודד בפרדס. נראה שיום אחד יצא לטייל בסביבתו, אולי חזר מתל-אביב לאותה שכונה, ופגש על דרכו נער ערבי. זוהי אחת הפעמים הבודדות בכל יצירתו, שמופיע בה ערבי כפרט, וישנה התייחסות אליו. אמנם, פתיחת הרשימה היא עדיין בסימן תחושת הזרות והמוזרות ואפילו, הייתי אומר – ההתנגדות או השינאה לסביבה, שכמותה חש ברנר; ופתאום בא הקטע ההומאני ביותר שברנר כתב על הערבים, קטע שנלמד שנים בתנועות הנוער בארץ, אולי גם בבתי-הספר, ונעשה בעיני הקוראים הצעירים – בני דור הפלמ"ח, בנעוריהם, לצוואתו המוסרית של ברנר בשאלה הערבית.

בעוד צעדים אחדים, במשעול שאחר זה, זינק אחרי מאחד הפרדסים איש ערבי אחד בסחבות, ומעדר ישן על כתפו.

 "חוואגה!" הדביקני, וראיתי שאין זה ערבי מגודל, כאשר נדמה לי משום-מה ברגע הראשון, כי אם נער פועל כבן שלוש-עשרה, או ארבע-עשרה.

מתנהלת שיחה בין המספר לנער. המספר שואל אותו כמה הוא מקבל שכר ליום עבודה. מתברר לו, בערבית שבורה – כי המספר, כי ברנר, לא ידע ערבית, מתברר שהנער יתום, הוריו נהרגו במלחמת העולם הראשונה; זמנה של הרשימה הוא, כאמור – אביב 1921, כחודש לפני הירצחו של ברנר, והיא מסתיימת במילים נרגשות שלו, שנתפסו כצוואה לדור.

אותה שעה לימדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא לימדתי לשוני לדבר ערבית. כי לו ניתן לי פה. יתום עובד, אח צעיר, נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי אנוש. לא, לא עשיית רבולוציה במזרח על רגל אחת, בפקודת ועד ידוע, ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה, לא, לא פוליטיקה, זה אולי דווקא לא תפקידנו ובזה אולי דווקא נעסוק בעל-כורחנו, מתוך ייאוש, בדלית-ברירה. לא, לא זה, כי אם מגע נפש בנפש, מהיום ובמשך דורות, במשך ימים רבים וללא שום מטרה, ללא שום כוונה מלבד כוונת אח, ידיד ורע.

נשמעו אז טענות כי מאורעות 1921, שפרצו כחודש לאחר כתיבת הרשימה, החלו בעקבות תהלוכה מתגרה של קומוניסטים יהודים ביפו, או על גבולה, לרגל האחד במאי. אמרו שזו ליבתה, היתה מעין פרובוקציה. וברנר מרגיש כאן, מדגיש – את הסכנה שבפוליטיקה של עשיית רבולוציה במזרח בפקודת ועד ידוע, והכוונה לקואומינטרן; אך לענייננו חשובה יותר התחושה שהוא מעלה, של מגע נפש בנפש – עם הנער הערבי; חשוב שחודש לפני הירצחו מופיע הביטוי הנוגע-ללב ביותר מצידו ובו הבעת אחריות אנושית לפרט ערבי, זו שאינה קיימת בשאר יצירתו של ברנר. בכל שאר כתביו – התחזית קשה, חריפה ומלאה תחושה שכאן נמשכת הגלות ועימה חומת השנאה, וכי אין אהבה בין שני העמים, ואין שלום.

ומה היתה השפעת הרשימה?

מדריכים ומחנכים, מלאים כוונות טובות, בתנועת הנוער הארצישראלית, אולי גם בבתי הספר של זרם העובדים, בשנות השלושים, ובשנות הארבעים – תלשו את רשימתו של ברנר, "מפנקס", מכל שאר יצירתו, ולימדו אותה כצוואתו המוסרית, ההומאנית. כיצד ברנר, הסופר הגדול, הדגול, ציווה עלינו להתייחס כך לערבים.

אספתי עדויות אחדות, ואביא רק שתיים, מאוד בוטות, כדי להראות את מידת אי-ההבנה; דור הפלמ"ח התייחס מבחינה ערכית (לא תמיד בפרקסיס) לשאלה הערבית כאל שאלה מוסרית וחברתית, ונראה כי לצוואתו זו של ברנר היתה השפעה על עיצוב נעוריהם של צעירי הפלמ"ח.

בספרו "חיי עם ישמעאל", כותב משה שמיר על "מפנקס" של ברנר:

עוד הספיק לפני מותו להוריש לנו, בסיפור וברשימה, גם את ראשית תחושתו בבעיית הערבים ויחסינו עימם, ורשימתו ספוגת הרחמים על הנער הערבי במשעול הפרדסים, אף היא מן הקרואות ביותר בחוגי הנוער. הנה שוב, עם מבטו החריף והמתאכזר-לדעת, לא נטש את התקווה לטוב, כמוהו – כמותנו.

שמיר כנראה לא קרא בעיון רב את ברנר, אם כתב שהרשימה "מפנקס" היא ראשית תחושתו בבעיית הערבים – שעה שזו היתה סוף תחושתו בבעיית הערבים. אך יש לנו כאן עדות, מפי בן אותו דור, להשפעת הרשימה הזו על תנועות הנוער, שמהן צמחו דור תש"ח, והפלמ"ח.

עדות יותר חזקה, קודמת בזמן, נמצא ביצירתו הגדולה של ס. יזהר, "ימי צקלג". הדילמה המוסרית מתנקזת למשפט אחד, לקטע אחד, שמאפיין אותה בצורה חזקה מאין כמותה. כותב יזהר:

וכי יכולה זו, יהודית המטפלת, לתאר איך אחד מילדי טיפוחיה אלה, האמונים על קלוריות וויטמינים, בננות ושמנת, ומוסרו הטוב של א.ד. גורדון, וזעקתו-תהייתו של יוסף-חיים ברנר – איך קם אחד מהם ותוקע כידון בצוואר איש, ערבוש מחורבן שהוא, או משכיב בצרור שורה של שכאלה, משום שכך וכך וכזה וכזה הוא המצב.

גם ס. יזהר מרגיש, דרך גיבוריו, שהיתה איזו צוואה מוסרית עמוקה של א.ד. גורדון וזעקה-תהייה של יוסף-חיים ברנר, ביחסיהם אל הערבים, וכי בני הדור שבאו אחריהם אולי לא עמדו בה – בגלל אכזריות מלחמת השחרור, הטראומה של המלחמה, שטרם היה דור בארץ שחלק כה גדול-יחסית מבניו נפל בה, ונגרמו גם כה הרבה הרג וסבל וגלות בצד השני, רוב תושבי ארץ-ישראל הערבים, בתחום שבו קמה מדינת ישראל, בעצם הוגלו ממנה, או עזבו מסיבות אחרות שהמלחמה גרמתן – ולפיכך נדמה, נדמה לבני אותו דור, והדבר מומחש באמצעות גיבוריהם הספרותיים – שהם לא עמדו בצוואה של הדור הקודם, שהיה אולי בעל תביעות יותר מוסריות, הציב נורמות של התנהגות מוסרית גבוהה יותר.

א.ד. גורדון הוא סיפור לעצמו; יחסו כלפי השאלה הערבית היה תחילה פאציפיסטי, והשתנה לאחר שקרה לו מקרה רע. שוב – החווייה האישית של ההתנסות בארץ היא תמיד מאוד חזקה. קרה שבהלכו בדרך, אולי בין יפו לעין-גנים, התנפלו עליו ערבים, היכו אותו מכות רצח, שברו את עצמותיו, ושנים סבל מן התוצאות. לאחר אותה הכאה, יחסו לשאלה הערבית קצת השתנה. המקרה הוציא ממנו במקצת את הפאציפיזם שלו. אגב – עקבות לאותה הכאה של א.ד. גורדון בידי ערבים, מצויות ביצירתו הגדולה של ברנר, "מכאן ומכאן". במורה הגיבן, בנו של המורה לפידות (בן-דמותו של א.ד. גורדון בסיפור) – יורים על אם הדרך והוא מת בבית-החולים. לנכד, עמרם, יש כבר גישה אקטיביסטית בשאלה הערבית.

ברנר מעודו לא היה בעל חלומות בנושא, גישתו היתה מאוד פסימית, אבל בעיני גיבורו של ס. יזהר, שחונך אולי על הרשימה "מפנקס", שאותה למד בתנועת הנוער, ברנר הציב מעין דוגמה של פאציפיזם, זעקה, תהייה – שהחייל הצעיר אינו עומד בהן, ובמוסרו הטוב של א.ד. גורדון, אלא מוכרח לתקוע כידון בצוואר איש, משום שכך וכך וכזה הוא המצב, משום שזוהי מלחמה אכזרית, מלחמת השחרור.

מה ההסבר לכך?

בני הדור של מלחמת השחרור, של שנת 1948, נולדו בסוף שנות העשרה ובשנות העשרים של המאה, וגודלו על המוסכמה, או צירוף הסיסמאות, שלא היו סתם סיסמאות, אלא צירוף ערכים, שאיפה – לציונות, לסוציאליזם ולאחוות-עמים. המשמעות היא שהרעיון הלאומי שלנו, יחד עם הרעיון החברתי-מעמדי, הולכים בד בבד עם אחוות-העמים, עם התקבלותנו באיזור על ידי הערבים. במשך שנים האוייב היה הבריטים, כובשי הארץ, שליטי הארץ. מלחמת השחרור היתה אמנם מלחמה עם הערבים, אך ההשתחררות היתה מעול הבריטים, ועל כך התנהל מאבק אינטנסיבי בשנים שקדמו לה. היחס לערבים כאוייב נחרץ, נצחי – לא היה קיים בראשיתה אלא התפתח בתקופה מאוחרת יותר, כתוצאה של מצור וייאוש.

בתנועת הנוער הארצישראלית, זו שבהשפעת תנועת העבודה, ואיני מדבר על על בית"ר באותה תקופה – שלטה הגישה ההרצליאנית, האומרת שהערבים יקבלו אותנו משום שאנחנו מביאים את הקידמה ואת הפיתוח ואת המודרניזאציה למזרח-התיכון; היו, כמובן, אחדים שראו למרחוק יותר. אבל הגישה שעליה התחנך הנוער היתה כזו, משום שנראתה גישה ערכית, אופטימית, הומאנית ומחוייבת המציאות. הלא אי אפשר לחנך על גישה שלעולם תשכל חרב, לעולם תהא מלחמה, ולעולם תתהדק סביבנו חגורה של איבה.

והנה פורצת מלחמת השחרור, ערביי הארץ אינם מקבלים אותנו. תוך זמן קצר מדינות ערב פולשות לארץ-ישראל, ובתוך המלחמה האכזרית – מתברר שיש גם בעיות של שבויים ערבים, שנהרגים על-ידי לוחמים עבריים. ערביי הארץ עוזבים אותה בתוך מהומת הקרבות, חלק מתוך שמנהיגיהם הסיתו אותם, חלק בגלל הקרבות עצמם – אבל התוצאה, בתום המלחמה, היא תוצאה טראומאטית לדור הצעיר שהשתתף בה: ארץ-ישראל הקודמת איננה עוד. זוהי ארץ חדשה, קטנה יותר, סגורה, ועדיין אין מאמינים שהיא תהיה סגורה שנים רבות כל-כך בגבול עויין. והרכב אוכלוסייתה, תוך שנה-שנתיים, משתנה בצורה מכרעת. הערים, שהערבים עזבו אחריהם, מתמלאות בעולים חדשים, וכל נופי הילדות משתנים. זו אולי הטראומה החזקה של ס. יזהר. דומה שכל כתיבתו הבידיונית נעצרת בגיבורי תש"ח, שאינם מתבגרים מעבר לזעזוע, מעבר לתקופה – שבהם נסתיימה ילדותם, נגמרה סביבתם, ובאה איזו ארץ-ישראל אחרת שהם כבר לא כל-כך שייכים לה והיא לא כל-כך שייכת אליהם, ישראל החדשה, של תקופת העליות ההמוניות. לתחושה הזו נמצא ביטוי גם בספריו של בנימין תמוז.

והתוצאה: היחס לערבים נעשה מאוד מורכב ודו-ערכי. אולי כדאי לחזור כאן על כמה הכללות: אם ההתחלה היתה רומאנטית, עם יוצא-דופן אחד, ברור, כברנר, ואם בין שתי מלחמות עולם, כפי שראינו אצל כמה וכמה סופרים, כמו ביסטריצקי-אגמון, כמו שטיינברג, כמו בורלא ביצירותיו מאותה תקופה – יש איזו התנודדות בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות – הנה אצל דור תש"ח, ביצירותיו, שזה בעצם הדור העברי הראשון, שחלקו הגדול, לא כולם – היו כבר בני הארץ, הדור של הסופרים שצמח בארץ – אצלם הערבי, שמופיע על רקע מלחמת השחרור – הוא לא פרט, הוא גם לא חלק מכלל.

הוא נהפך מאדם – לבעייה.

מתי ס. יזהר פוגש ב"השבוי", ב"חרבת חזעה" ו"בימי צקלג", מתי הוא מעלה ביצירותיו אלה דמות של ערבי? – לא כמו אצל משה סמילנסקי, שפגש ערבים בחיי יום-יום, וכך תיארם. אבל גם לא כמו ברנר, שראה בערבי כבר אז מידה של איבה, סיוט ושוני –

יזהר פוגש את חיי היום-יום של הערבים ביום שבו נחתכו בחרב, נקטעו באבחת המלחמה, ביום שבו אנחנו כבשנו כפר ערבי, או נפל שבוי לידינו, או עמדנו על חרבת חזעה וראינו איך, לשם שינוי, הפעם הערבים הם היוצאים בגלות –

אנחנו, שחונכנו כל השנים שאנו הם אלה שהוגלו, אנו הסובלים מן הגלות – פתאום נמצאים מן הצד השני של המתרס, והערבים הם היוצאים לגולה.

ואז מתרקם יחס מאוד דו-ערכי, מאוד מעניין, כלפי האדם הערבי שנהפך מפרט אנושי או מכלל מציק, מאיים – גם לבעייה מוסרית של האדם היהודי, של הלוחם הישראלי.

כותב ס. יזהר ב"ימי צקלג":

החושות העלובות האלה, בקתות החומר, כולך נמשך פתאום אליהן, אל קיומן, אל מציאותן – מיבנה פשוט ונכנע, ונואש משכלול. אנשים שדי היה להם בכל דבר, ילדי עוני, פראים. ואתה כבר בנית פעם בית? אפילו כזה? מה כל זה כעת? למי זה חשוב? מה יהיה? מה עוד? ואחרי הכל, זה בית, ביתו של פלח, בית שמשמעו הסופי – שלום, מגורי שלום, עד קנאה, אישה, משפחה, הה, רחוק-רחוק, בניכר.

גיבורו של יזהר רואה את עקבות החיים שלא יהיו עוד, ומצד שני, בסיפור "חרבת חזעה", הוא כבר חושב – ומה יהיה פה בעתיד, בעתיד הישראלי?

כמובן, וכי מה, אדרבה, כיצד לא שיערתי מראש, חרבת חזעה שלנו, שאלות שיכון ובעיות קליטה, והידד, נשכן ונקלוט, ועוד איך, נפתח צרכניה, נקים בית-חינוך, אולי גם בית-כנסת, יהיו פה מפלגות, יתווכחו על המון דברים, יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים, תחי חזעה העברית!

מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת חזעה אשר גירשנו וגם ירשנו, באנו, ירינו, שרפנו, ופוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו. מה לעזאזל אנחנו עושים במקום הזה?

השבר בשאלה הערבית מביא שבר באמונות נוספות אצל גיבורי יזהר. ביטוי נוקב לכך מוצאים שוב ב"ימי צקלג":

הורג יפה, מהר, הרבה, בתנופה גדולה, במקצועיות, שניים בכדור, שלושה אם תוכל. אין מנוס מזה. אבל אני שונא שאין מנוס מזה. שונא להילחם ונלחם. כך מונה לי, ולנו כולנו, וזה הכל. אני מן הדור שאין לו ברירה לחייו מחוץ למלחמה. שונא, ושונא שככה. נושא את הקרב כשאת עיר כבושה את כובשה העריץ. נקלע בין פחד לטמטום, בין שמחת תחרות בזירה ובין מרי על השלימי עימה ועל שמחתי בה, ויודע עם זאת, היטב יודע, כי ככל שנתהפך – לא שום מוצא אחר, והכל חסום סביב, ורק אדם אגרוף וראש קרנף הם יורישו חיים והמה יהללו יה, הללויה.

וישנה תחושה, שמגיעה לביטוי נוקב במילים הללו:

רשעו של עולם, לא די? את מי אני שואל? הלא ארצי שלי מביטה אלי, חבריי שלי, אנשיי שלי, כולם על גבי צופים בי: הרוג יפה, בן יקר! הרוג מלוא זרועך, הרוג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכנו אותך, קטול לנו המון, שיהיה לנו סוף-סוף עולם יפה ושקט. ואקטול, קטול אקטול.

תחושה זו היא השבר הקשה והנורא. אך יזהר לא היה היחיד. ישנה משפחה שלימה של סיפורים מאותה תקופה, ניתן לקרוא להם – "סיפורי השבוי", והם כולם עומדים בסימן היעשותו של הערבי, כפרט – לבעייה מוסרית של הלוחם הישראלי, של האדם היהודי, כשהכוונה אינה תיאור חיי יום-יום של הערבי; לא איכפת לבני אותו דור איך הערבים חיים, אלא איכפת להם מה קורה לאדם הישראלי שעומד מול הבעייה הערבית. הבעייה הערבית הופכת, כפי שעקיבא ארנסט סימון הגדירה בשעתו – לבעייה יהודית בעיקרה, כפי שלדבריו – בעיית היהודים בימי-הביניים היתה בעייה נוצרית בעיקרה, תיאולוגית. אדם נוצרי לא היה יכול להגדיר את מהותו בשלימות ללא קביעת יחסו ליהודי.

ובן דור תש"ח, ובן דור תש"ח בספרות – אינו יכול להגדיר את מהותו, לתאר עצמו, מבלי התייחסות לערבי. וכך אנו פוגשים את הסיפור "השבוי" של ס. יזהר, שעליו חונך דור חדש של בני תנועות נוער, כבר בתקופת המדינה. ושוב, ב"השבוי" – לא השבוי הערבי הזקן הוא דמות מרכזית, קונפליקטית – אלא עיקר הסיפור הוא תיאור הפאסיביות של המספר העברי, הישראלי, שאינו מסוגל לנקוט עמדה נגד חיסולו של השבוי, אך גם אינו מצדד בחיסולו; הפאסיביות, חידלון המעש שלו – הם המעיקים עליו, הם ההופכים אותו שותף למעשה; וכדאי לציין שדווקא ב"השבוי", שהוא הסיפור המפורסם ביותר בסוגו – סיומו הוא סיום פתוח. יזהר אינו כותב שהשבוי הוצא להורג בסופו של הסיפור, אף כי קרוב לוודאי שכך קרה.

*

מוטיב דומה נמצא בסיפור שנתפרסם כעשר שנים מאוחר יותר. "השבוי" הופיע ב-1949, וב-1959 הופיע סיפור של יצחק אורפז, "על חודו של כדור", שנכתב לאחר מלחמת סיני 1956. מסופר בו על חייל ישראלי המוביל עימו שבוי ערבי. הם מתיידדים בדרך, החייל מתנמנם, צפע קרוב להכיש אותו, השבוי הערבי מציל אותו, את שובהו, החייל הישראלי, ובסיום – מגיעים החייל והשבוי למאהל הצה"לי ושם אחד החיילים, סתם כך, הורג את השבוי הערבי. סיומו של הסיפור כך הוא:

השדרה זזה. במכונית שלפנינו היו בחורים שרים "הבאנו שלום עליכם", ואני – הייתי מביט בחלקת הקבר של ידידי איברהים.

*

בשנים הראשונות לאחר מלמת השחרור, לערך מ-1949 עד 1951, אנו מוצאים צרור סיפורים שכתבו סופרים עבריים, שנחשבו אז צעירים, והם עוסקים בנושא דומה. ב"המטמון" של אהרון מגד, מסופר על פליט ערבי, שבא בלילה לבקר בכפר-מולדתו שנטש, אשר מיושב עתה בידי יהודים. הוא מחפש, בביתו-לשעבר, מטמון כסף שהשאיר, שטמן בקיר, לפני שברח. הסיפור כתוב מנקודת-המבט של הפליט. כאלה הם הרהוריו של הערבי, שמתבונן בלילה, מבחוץ, באישה היהודיה, שגרה כעת בביתו.

יא זונה! יא זונה יהודיה אחת מבית-הזונות, מאימך הזונה ומאם-אימך שהרימה שמלתה בכל הרחובות! את נכנסת לבית שלי, שאני ואבי ואבי-אבי, עד הימים הראשונים, נולדנו פה, ופה אכלנו, ופה ישנו, ופה אשתי, אם-ילדיי, קמה בכל יום ויום, וכל יום טחנה קמח, והילדים שלי פה עשו ופה ציחקו ופה צווחו ופה אני שכבתי, אני – ואת עושה דלת חדשה, דלת חדשה את עושה, בקניין ביתי.

אפשר לחוש כאן מעין שינאה לעולים החדשים, היהודים, ומין הזדהות, עקומה קצת אולי, עם הפליט הערבי, שדרכו גם הסופר, בן התקופה שלפני תש"ח – מביע שהוא עדיין לא השלים עם שינוי הנופים שבארץ, עם המציאות החדשה. אין ספק שהסיפור גם נכתב מתוך הרגשת אשמה עמוקה על מה שקרה לערבים. הערבי, ההופך לבעייה מוסרית, גורם, בדור תש"ח, לרגש אשמה עמוק בלב המספר העברי.

*

שני סיפורים של בנימין תמוז מאותה תקופה: "מעשה בעץ זית", ו"תחרות שחייה", עוסקים באותו נושא. "מעשה בעץ זית" מתאר עץ זית עתיק, שהיה נטוע בחלקת הפלאח מחמוד טאוויל. המלחמה עקרה את הפלאח ממקומו. לכפר הנטוש באו עולים חדשים, יהודים, ותמוז אינו מסתיר את סלידתו ממאכליהם ומהתנהגותם. טעם השמן שנותן העץ מזיתיו, כמו גם הזיתים עצמם – מרים מדי לטעמם, כי הם זרים, מזרח-אירופים, אינם יודעים ליהנות מברכת הזית. הם גם שונאים עבודת-כפיים, נוטשים את הכפר, ובורחים העירה. כך הכפר ניטש בשנית, עץ הזית נעקר בפקודת אגרונום של חברה שמעבדת עכשיו את כל הקרקעות, וודאי גם מוחקת את בנייניו הקודמים של הכפר הנטוש.

בסיפור "תחרות שחייה", שעוד נעסוק בו בהקשר אחר, מתאר תמוז, מבעד להיזכרותו של המספר במראות מילדותו – כיצד הוזמן לבית ערבי בקצה יפו, בעיבורה של העיר, אחד מאותם בתי-משפחה שניצבו בלב פרדסים, כאשר יפו היתה עדיין מוקפת פרדסים – הוזמן למשפחה ערבית, ובה גם אח ואחות צעירים. שני הנערים עורכים תחרות בידע. בידע כללי הנער העברי גובר על הערבי, ואילו בחשבון – הערבי מצטיין. אחר-כך, בתחרות שחייה, הנער הערבי מנצח את הנער העברי.

הנער העברי מבטיח לעצמו – יבוא יום ואגדל ואנצח אותך גם בבריכה!

לימים משתתף המספר במלחמת השחרור, נלחם במסגרת היחידה שכובשת את אותו פרדס, בשכונה היפואית, ובשבי החבורה של החיילים הישראלים נופל אותו בחור ערבי, עבדול-כרים שמו, והוא מעתה שבוי.

בשעה שעבדול-כרים שבוי בידי חבריו, יוצא המספר אל הבריכה, שעתה היא ריקה ונרפשת, ופוסע בה במין הליכה סמלית שאומרת – עתה גברתי עליך גם בכוחי, ניצחתי בתחרות השחייה. גם בשרירים, בכוחניות, בארציות – אני חזק ממך.

פתאום נשמעת ירייה – סתם כך הרגו חבריו של המספר את עבדול-כרים, את הבחור הערבי, השבוי, שלא היה יכול כבר להזיק. המספר ניגש אל גווייתו של עבדול-כרים, הופך אותה, ואומר:

דומה שהוא ראני כמה רגעים קודם לכן בעיני רוחו כשאני שוחה בבריכה. פניו לא היו פני אדם שהפסיד. כאן בחצר הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים.

אנחנו מנוצחים ולא מנצחים. הסופר הפלסטיני שחי בלבנון, ע'סאן כנאפני, הספיק לכתוב, בטרם נהרג במאבק עימנו, סיפורים יפים אחדים וגם ניסה לחקור את "סיפורי השבוי" הללו, כ"מעשה בעץ זית" וכ"תחרות שחייה", כמובן – מנקודת-מבט ערבית. הוא ראה בסיפור "תחרות שחייה" סמל להכרה חבוייה של המספר העברי בכך שהמאבק עם הערבים טרם נסתיים, וכי נצחון ישראל אינו סופי. הוא כתב שהסיפורים כאילו הופסקו באופן מלאכותי, מחבריהם לא יכלו להשלימם, מבחינה רעיונית.

גם מבלי להסכים למסקנה כה פסימית, אנו נוכחים שכאשר תמוז אומר – "פניו לא היו פני אדם שהפסיד" – ישנה הרגשה, שעדיין אין מעיזים לאומרה בפירוש ב1949-, כי הניצחון הזה, עם תחושת האשמה, ועם השינוי העצום בנופיה של הארץ – מבשר כנראה, כמו שברנר אמר, בהקשר אחר – כל החשבון עוד לא נגמר.

קריאה מומלצת לשיחה עשירית

י.ח. ברנר: "מפנקס" (1921).

ס. יזהר: "ימי צקלג" (1958), "חרבת חזעה" (1949), "השבוי" (1949).

יצחק אורפז: "על חודו של כדור" (מתוך "עשב פרא", 1959).

אהרון מגד: "המטמון" (1949).

בנימין תמוז: "מעשה בעץ זית, "תחרות שחייה" (מתוך הקובץ "סיפורי אנטון הארמני, 1964. הסיפור "תחרות שחייה" נדפס לראשונה ב-1951).

מתי מגד: "סופו המר של ד." (משא, 1956).

מאמרי אהוד בן עזר:

פורצים ונצורים. עיונים בספרות הישראלית הצעירה. קשת. קיץ 1968.

השבוי של סרג'נט גרין. (יגאל מוסינזון). אות. 14.6.1973.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד היקר, כתב-העת שיסדת, והינך עורך אותו בהתמדה מרשימה, זכה וזוכה להמון שבחים, והנה, בחודשים האחרונים מפרסמת בו פרופ' זיוה שמיר את תרגומי השירים מאנגלית, צרפתית וגרמנית עם הסברים מאירי עיניים – וטקסטים אלה שלה מעניקים לכתב העת מעלה יקרה נוספת. אינני היחיד שמתפעל מהכישרון האדיר של זיוה שמיר, ומהתרומה הגדולה שהיא תורמת לקוראי כתב העת.

בגיליון האחרון היא מתרגמת את אן ברדסטריט, ואת סונטה 18 של שקספיר, מזכירה את תרומותיהן של אמיליה בסאנו ורחל מורפורגו, ומרמזת על שני ספרים מתוך הרבים שהיא, זיוה שמיר, פירסמה: "ורד לאמיליה – שקספיר וידידתו היהודייה" ו"עיני אהובתי – הסונטות של שקספיר". קראתי את שניהם, וממליץ מעומק הלב.

ושאלה לי אליך, אהוד: האם אתה הבנת את השירים של יוסף עוזר "אני מזרחי" ו"דלק"? אני לא הבנתי, ורק נדמה לי שהוא טופח לעצמו על השכם שלא שרף את ספריו של נתן זך, ומזכיר בסוף השיר השני את ביטוי הזוועה משנות השמונים של המאה שעברה – "אשכנאצים"! אנא, פקח את עיניי, כי אני אינני מבין.

שלך,

משה גרנות

אהוד: אני מבקש מיוסף עוזר לנסות להסביר לנו מה התכוון בשני השירים שלו.

 * אהוד היקר, בערב לכבוד ספרה של גליה עוז (בית הסופר, 13.12.2021) דיברו צביקה ניר, נועה מנהיים (מנחה), אלי הירש, ננו שבתאי ופרופ' עדית זרטל. אדלג על דבריהם של ארבעת הראשונים, ואתרכז בדבריה של פרופ' זרטל: היא השוותה את חייה של גליה כילדה בקיבוץ –לשואה (לא פחות!) – וטענה שבקיבוץ חולדה התעלמו מהזוועה שגליה חוותה, באדישות המאפיינת אותנו כמו בנוגע לכיבוש.

ובכן, אילו עמוס עוז התנהג כמפלצת כלפי בתו – אין כל ספק שהדבר היה מופץ במהירות האור בקיבוץ, מקום שכל אחד מפשפש בתחתוניו של הזולת. אינני מסוגל להאמין שהקיבוץ לא היה מודע להתעללות-לכאורה של עמוס עוז כלפי בתו, והגיבו באדישות.

ועוד דבר: מה פתאום אנחנו אדישים כלפי הכיבוש? כמה פעמים רצינו להיפטר ממנו (אשכול הציע להחזיר את הגדה תמורת שלום, רבין לחץ את ידו של עראפאת, הארכי-רוצח, בתקווה לשלום, אהוד ברק הציע ויתורים מפליגים בקמפ דייוויד, אולמרט היה מוכן לוותר אפילו על הכותל המערבי) – וכל ניסיון להושיט יד לשלום לפלסטינאים נענה במבול של פיגועים זוועתיים.

איך הגיעה הפרופסורית הנכבדה (מומחית לשואה ולציונות!) למסקנה, שאנחנו אדישים לכיבוש? אריאל שרון נסוג עד הגרגיר האחרון מרצועת עזה, האם קיבלנו שלום? קיבלנו עשרות אלפי טילים. כי לפי האסלאם, כל העולם שייך להם, וליהודים אין זכות למולדת, אלא ראויים להיות בני חסות, ד'ימי, משלמי מס גולגולת, ג'יזיה, תוך שהם מושפלים על ידי השליט המוסלמי. עד שהאידיאל המוסלמי לא יתגשם, מותר להם לחולל את כל הזוועות שבעולם.

ההיסטוריונית הנכבדה לא שמעה על זה, וכנראה, לא היתה בארץ בעשרות השנים האחרונות.

שלך,

משה גרנות

אהוד: פרופ' זרטל יודעת כנראה היטב על איזה צד של הפרוסה הפרוגרסיבית מרוחה החמאה של "ההיסטוריונים החדשים" – ולכן מותר לה להגיד הכול! – דבריה, לפי ציטוטם אצלך – ממחישים את מידת העמקות של חשיבתה ואת הבנתה המפליאה בהיסטוריה.

ויקיפדיה: עִדית זֶרְטַל היא היסטוריונית, חוקרת תרבות, מסאית ומתרגמת ישראלית. מחקריה עוסקים בנושאי השואה, הציונות ומדינת ישראל, זיכרון קולקטיבי ולאומיות והגותה של חנה ארנדט. נמנית עם קבוצת "ההיסטוריונים החדשים". פרופ' חברה במכון למדעי היהדות באוניברסיטת באזל. עיתונאית לשעבר.

* שלום וברכה, הרשו לי לתקן טעות שנפלה ברשימתו של אורי הייטנר. הוא ציין כי מאמרו של ז'בוטינסקי "על קיר הברזל" נתפרסם ב-1925. לפי מיטב ידיעתי מאמר זה נדפס ב-1923. אני מקווה שאינני מטעה.

בברכה,

יעקב אחימאיר

* אהוד: אם יכתבו בעתיד ביוגראפיה שלי, שהיא סיפור לא מעניין במיוחד, אני מזהיר מראש  שאמנם בפרוזה שלי יש הרבה קטעים אוטוביוגראפיים אותנטיים ומדוייקים – אבל יותר מהם יש קטעים בידיוניים המתחזים לאוטוביוגראפיים וממש אי-אפשר להבדיל ביניהם לבין ה"אמיתיים" – ובוודאי שלא להסתמך עליהם בכתיבת ביוגראפיה!

* יש לנו הרגשה שדבריו של "עד המדינה" מוכה-הפשפשים ניר חפץ מטעם התביעה במשפט נתניהו – מחזקים דווקא את ההגנה על נתניהו, ואם השופטים במחוזי לא ייכנעו ללחץ התקשורת והפרקליטות, הם עתידים לפסול את עדותו כולה!

"עדותו" של ניר חפץ רק מחזקת את התחושה שמטרת המשטרה והפרקליטות היתה רדיפת נתניהו כדי להביא בכל מחיר להרשעתו ובכך להפיל אותו מכס ראשות הממשלה!

ועל כך כבר נאמר: "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל." תהילים ז', ט"ז.

* יש לקוות כי מערכת החינוך הישראלית מספיק חזקה כדי להתמודד עם השרה העומדת בראשה, מערכת אשר לדברי מנכ"ל המשרד יגאל סלוביק, שפוטר על ידי השרה – פועלת כיום בצורה מטורללת.

ואתם עוד באתם בטענות, בתקופת נתניהו – על כך שאלוף [מיל.] שכמעט היה רמטכ"ל, יואב גלנט – לא מתאים לתפקיד שר החינוך!

מעניין איך התקשורת הרופסת כיום, בעידן בנט-לפיד, היתה מתייחסת לסקנדל הזה אילו שרת החינוך היתה מינוי של נתניהו והוא היה עדיין ראש הממשלה! אולי ניר חפץ יתייחס לכך בהמשך עדותו ויאשים גם במינוי שאשא-ביטון את שרה ואת יאיר?

ולחשוב שפעם היו בישראל שרי חינוך כמו זלמן שזר, אבא אבן, זלמן ארן, יגאל אלון, זבולון המר, בן-ציון דינור. אהרן ידלין, יצחק נבון, אמנון רובינשטיין ושולמית אלוני!

* מוטי הרכבי: עומר בר לב, תתארגן עם שאר חבריך אוהבי היהודים קסטנר/מיכאלי, יאיר גולן, הורוביץ, אני מניח שבנט ולפיד יתמכו מבחוץ,  וגלו את כל האמת על העם היהודי: שימוש בדם ילדים לאפיית מצות, הפרוטוקולים של זקני ציון, המצאת השואה, ובעצם תוכלו למצוא רשימה מעודכנת בעיתון התרבותי והנאור דר שטרימר. פרסמו את האמת בערוץ 12.

נתן אלתרמן התייחס לתופעה כבר לפני שנים:

אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

* ציטוט: בשעה שהלירה הלבנונית צוללת, "לבנון" חזרה לתקופת האבן: הלירה הלבנונית צוללת בקצב של 1,000 לירות כל יום לעומת הדולר, והשער עומד על 28,000 לירות. מצב זה עצר את הכלכלה ה"לבנונית" ואלפים רבים בורחים מן היישות הזו. כל יום מבקשים 8,000 איש להוציא דרכון, ומשרד הפנים הלבנוני, שאינו מתפקד, לא עומד בלחץ. כל מי שהוא חזק – בורח.

בינתיים, כיוון שאינם יכולים לממן את הסעת ילדיהם באוטובוס לבית ספר, והאוטובוסים גם הפסיקו את הקווים, תושבי הכפרים מרכיבים את ילדיהם על חמורים לבתי הספר. בפועל, לבנון חזרה לפחות מאה שנים אחורה, ככה זה נראה שם בראשית ימי הציונות, אבל איפה ישראל ואיפה אלה: [סרטון: גברים מרכיבים תלמידים על חמורים].

תושבי ישראל הערבים צריכים להניף את דגל ישראל כל יום ולשיר כל בוקר את "התקווה". בזכות מדינת היהודים הם חיים ברמת החיים הגבוהה ביותר שאפשרית במזרח התיכון, באחת המדינות המוצלחות בעולם. אך לנציגיהם יש רק טענות ושנאה.

גם השבט המומצא ביו"ש חי בזכות ישראל, שכן מאות אלפים עובדים בישראל, והיא עצמה מעבירה לרשות הטרור ברמאללה חצי מיליארד שקלים כל חודש. ה"לבנונים" חולמים על תנאים כאלה, אפילו בעזה, "כיבוש"? – הלבנונים היו חולמים על כך. אלה על החמורים זכו בשלטון ישראלי נאור בדרום "לבנון" במשך 18 שנים,  אך הם גירשו אותנו משם. אז בבקשה, לחמורים.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 14.12.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו!" ["הארץ", 16.8.2021]

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל