פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1707

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בטבת תשפ"ב, 23.12.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הרהור. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. עתה רק עכברים יוצאים בו במחול. על שירה של אלזה לסקר-שילר "פסנתרי הכחול". // יצחק גנוז: עֲלֵי גָּבִיעַ, עֲלֵי כּוֹתֶרֶת. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏22.12.21. // יוסי אחימאיר: חידת עבאס. // אילן בושם: שירים ל'חדשות בן עזר' דצמבר 2021. // משה גרנות: על הרומן של שפרה הורן "החדר שמול החומות". // עקיבא נוף: שַׂרְַעֵפי בּוֹקֶר. // פוצ'ו: למה תקוה וינשטוק צעקה: "אוי וֵיי!" // אהוד בן עזר: צהריים כפולים לשניים ב"שיין" ב-260 שקלים. // נעמן כהן: ישראל ביילין ויום ההולדת של יזוס. // אסתר רַאבּ: אבוקות אור מתהלכות. // על זרח ברנט בספר התלם הראשון" ליהודה ראב בן עזר, 1956, 1988. // אהוד בן עזר: זה קרה לפני כ-76 שנים. קטעים מתוך "ספר הגעגועים", זב"מ 2009. [בקשר לוויכוח על הפשעים הנוראיים שביצענו בערבים ב"נכבה" – ומה היה עולה בגורלנו אילו הם ניצחו!] // אסתר ראב: ההתקפה על פתח תקווה במאי 1921, לפני 100 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

הרהור

הִרְהַרְתִּי.

חָפַצְתִּי לִסְלֹחַ.

לֹא אֵדַע מַדּוּעַ –

מָחָר אֶשְׁכַּח.

לוּ כָּעַסְתִּי

לוּ הָרְחוֹב צָחַק

לוּ לִבֵּךְ בָּכָה –

הָיִיתִי

אוֹמֵר לָךְ.

1961

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

עתה רק עכברים יוצאים בו במחול

על שירה של אלזה לסקר-שילר "פסנתרי הכחול"

המשוררת הגרמנייה-היהודייה אלזה לסקר-שילר כתבה  את שירהּ הנודע  "פסנתרי הכחול" ("Mein blaues Klavier")  בשנת 1937, כארבע שנים לאחר עליית היטלר לשלטון.  אמנם המלחמה העולמית פרצה רשמית בספטמבר 1939,  אך רוחות מלחמה נשבו כבר בסוף שנות השלושים בגרמניה וברחבי אירופה. השיר האקספרסיוניסטי "פסנתרי הכחול", המתאר לכאורה אך ורק את עולמה האישי הצר של המשוררת, מבטא בסגנונו ההזוי גם את מצבם של העם והעולם בעת היכתב השיר.

אלזה במלאת לה חמישים, 1919. מתוך ויקיפדיה.

במרכז התיאור עומדת תמונה של כלי מיתרים רעוע וקרוע, פסנתר שמערכת קלידיו נשברה והוא נזרק למרתף החשוך ככלי אין חפץ בו. כלי הנגינה, כמטפורה וכסמל, משמש תכופות למטרות אַרְס-פואטיות; ואכן חיבור שירים כשירי אלזה לסקר-שילר שהולדתם בעבודה רבה, מאומנת ומיומנת, דומה לנגינה על פסנתר. אין מדובר בנבל האֶאוֹלי מן המיתוס הקדום – מקבילו של "כינור דוד" –  שניגן מעצמו כשהרוח נשבה בין מיתריו (במאה התשע-עשרה הפך נבל זה לסמל השירה הרומנטית המתנגנת מעצמה). לפנינו שיר מתוכנן ומכולכל, ולא שיר ספונטני הפורץ מלב המשורר ללא כוונת מכַוון, ואף-על-פי שלפנינו שיר על מלאכת השירה, עיקרו נעוץ באקטואליה של מועד חיבורו.

אלזה לסקר-שילר השתמשה לאורך השיר כולו בשני חרוזים בלבד, ו"דלוּת החומר" הזאת (מתוך בחירה, כמובן)  מלמדת בעקיפין לאיזה שפל תרבותי הגיע העולם בעת שהפסנתר, שנגינותיו הפוליפוניות הנעימו פעם את ההתכנסויות המשפחתיות,  נותר בקלידיו השבורים ללא שימוש והושלך למרתף:

Mein blaues Klavier

Ich habe zu Hause ein blaues Klavier

Und kenne doch keine Note.

Es steht im Dunkel der Kellertür,

Seitdem die Welt verrohte

Es spielten Sternenhände vier

-Die Mondfrau sang im Boote-

Nun tanzen die Ratten im Geklirr.

Zerbrochen ist die Klaviatür....

Ich beweine die blaue Tote.

Ach liebe Engel öffnet mir

-Ich aß vom bitteren Brote-

Mir lebend schon die Himmelstür-

Auch wider dem Verbote.

פסנתרי הכחול

אלזה לסקר שילר

לִי בְּבֵיתִי פְּסַנְתֵּר, צִבְעוֹ כָּחֹל

אַךְ לֹא יָפִיק אַף תָּו.  

נִצָּב הוּא עַל הַסַּף בְּאֹפֶל-שְׁאוֹל

מֵאָז בַּכֹּל אָחַז רָקָב.                         . 

הֵיטִיב נַגֵּן בְּד' יְדֵי-כּוֹכָב

וְשָׁרָה בַּסִּירָה אֵלָה מִתְּמוֹל –

עַתָּה רַק עַכְבָּרִים יוֹצְאִים בּוֹ בְּמָחוֹל.

רָצוּץ-עָגוּם הוּא לוּחַ מַקָּשָׁיו....

אֲנִי בּוֹכָה עַל הַגְּוִיָּה שֶׁבְּכָחֹל.

הוֹ אֲהוּבַי, כְּרוּבֵי הַתְּכוֹל

מִפַּת-הַדְּוַי הִרְבֵּיתִי לֶאֱכֹל.

פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי-מָרוֹם עַכְשָׁו,

גַּם אִם תָּפֵרוּ צַו.

מגרמנית: זיוה שמיר

במישור האישי, לפנינו קינה מרה של המשוררת על אָבדן בְּנָהּ-יחידהּ פאול, שמת בדמי ימיו ממחלת השחפת. במישור הלאומי והאוניברסלי שיר זה מבטא  כאמור את קינתה של הדוברת על מצבה כיהודייה גרמנייה ועל המצב הקולקטיבי במולדתה ערב מלחמת העולם השנייה, בזמן שצריחות רעשניות של מנהיגים טוטליטריים נשמעות ברמה.

הקולות הרמים והצורמים נשמעים באותו מקום שבּוֹ נשמעו פעם צליליה הנעימים של מוזיקה רומנטית מעודנת. בִּמקום קולם הנעים של ניגונים נאים וערֵבים לאוזן בארבע ידיים, סמל התרבות הטרקלינית, נשמעים עכשיו בין הקלידים קולות התרוצצותם של עכברים, סמל הכיעור והעזובה.

אכן, נגינה בארבע ידיים מעלה מנבכי הזיכרון תמונה משפחתית אידילית של מציאוּת כמו-בורגנית "של פעם",  ואילו כאן לפנינו תחינתה של אישה שנשארה לבדה בעולם, ללא בנהּ-יחידהּ, ללא זכר למולדת התרבותית שבָּהּ גדלה והתחנכה. צבעו האקספרסיוניסטי של הפסנתר (כידוע, רוב הפסנתרים הם בצבעים ניטרליים) מתלכד עם צִבעהּ הכחול של הגופה, גופת בנהּ המת של המשוררת ועם המראות הסוּרֵאליסטיים שמסביבהּ.

הפסנתר עם מיתריו הקרועים וקלידיו השבורים, שהוּרד אל המרתף, מתחת לפני האדמה, כמוהו כארון הקבורה שהוּרד אל בטן האדמה. ממצב כה נואש אין לדוברת  מִפלט אלא במוות, ועל כן השיר נחתם בפנייתה הנרגשת למשלחת-מלאכי-מרום שתפתח בעבורהּ את שערי השמיים בכל מחיר, ולוּ גם במחיר הפרתם של  ציוויים ואיסורים.   

הייחול למוות מיידי, תוך הפרת צווים ואיסורים, מרמז למחשבות אָבדניות. הוויתור על החיים הוא רעיון שעלה לא פעם בראשה של אלזה לסקה-שילר לאחר מות בנהּ ולאחר שאַרצהּ, ערשֹ תרבותה ומולדתו של כלִי המיתרים שלה, נפלה בידי אותם "עכברושים" שחורי שפם, אנשי הביבים והאשפתות,  שהרסו במישרין ובעקיפין את קנייניה של אירופה הקלסית.

זיוה שמיר

* * *

יצחק גנוז

עֲלֵי גָּבִיעַ, עֲלֵי כּוֹתֶרֶת

רְאִי אֲדָמָה, וְעָלָיִךְ עַלְוָה מְפֻזֶּרֶת

שֶׁנָּשְׁרָה בְּעֵת סְתָיו מֵעַנְפֵי אִילָנוֹת עֲבֻתִּים,

מְשִׂיחִים יְרֻקִּים לְתִפְאֶרֶת

וּנְשָׂאָם הָרוּחַ, עֲלֵי גָּבִיעַ, עֲלֵי כּוֹתֶרֶת

בְּעֶצֶם עָצְמַת לִבְלוּבָם

וְאֵין אוֹסְפָם.

כַּף רַגְלוֹ שֶׁל אֶחָד כִּי תִּדְרֹךּ עֲלֵיהֶם

בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ שֶׁל סְתָיו הַזָּהָב שֶׁל שָׁם,

תַּחַת עָבֵי שְׁחָקִים חָרְפִּיִּים שֶׁל כָּאן –

יֵשׁ וְיִטּוֹל לְיָדָיו עָלֶה

לְאוֹר יוֹם הַהוֹלֵךְ וְכָלֶה.

וְנִזְכַּר בַּמּוֹרָה שֶׁעָמְדָה בַּכִּתָּה

נֹכַח הֶמְיַת שְׁאוֹנָם

שֶׁל תַּלְמִידֵי בֵּית רַבָּן.

לִמְּדָה לְהַבְחִין בֵּין עֲצֵי עֲרָבָה

שֶׁעַל חוֹפֵי הַנַּחַל שֶׁל שָׂם,

לַשָּׁקֵד בַּפְּרִיחָה, לַעֲלֵי הַלִּימוֹן,

לְנִיחוֹחַ תַּפּוּז, לְטַעַם רִמּוֹן,

לְמֹתֶק עֵנָב שֶׁל כָּאן.

גְּבֹהָה, חֲסֻנָּה, כְּאִילָן בַּפְּרִיחָה

שְׂעָרָהּ אָסוּף לְאָחוֹר,

בַּחֲצַר הַכִּתָּה הִצְטַלְצְלוּת שֶׁל שִׂיחָה

בַּחַלּוֹן מַצְלִיפָה סוּפַת קֹר.

שְׁמָהּ עֶפְרוֹן, מֵחַיֵּי שָׂרָה, כִּשְׁמוֹ שֶׁל זֶה

אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה.

בַּחוּץ סַעַר שְׁלָגִים בְּטִחְטוּחַ אַלִּים,

בִּפְנִים הֶמְיָה חֲרִישִׁית כְּשִׂיחַ דְּקָלִים.

תּוֹךְ לַיְלָה עָגְמָה נָחֲתָה בָּרְחוֹב

עִם צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ – בְּשׂוֹרַת אִיּוֹב.

מְגָרְשִׁים אֶל הַגֵּטוֹ, אֶל מֵעֵבֶר לַשַּׁעַר

בְּכִיָּה וְאֵימָה כְּאִבְחַת הַתַּעַר.

עֲלֵי הַתִּדְהָר כְּכַפּוֹת הַיָּדַיִם

כְּמֻשִּׁים, צְהֻבִּים, פְּזוּרִים עַד אַפְסַיִם

לְרַגְלֵי הַמִּצְעָד הָאָרֹךְ מְיַגֵּעַ.

זְקֵנִים בִּתְפִלֵּיהֶן, נָשִׁים עִם יַלְדֵיהֶן,

גְּבָרִים עִם מִטַּלְטְלֵיהֶם, הָרַב עִם סְפָרָיו,

בָּחוּר אֶת אִמּוֹ הַחוֹלָה עַל הַגַּב.

חֶנְוָנִי בְּעֶגְלַת יָד אֶת מְעַט מִבַּדָּיו,

סַנְדְּלָר שְׁרַפְרַפּוֹ, אִמּוּמִים וְכֵלָיו,

נְכֵה מִלְחָמָה מְדַדֶּה עַל הַקַּב.

הוֹלֶכֶת עֶפְרוֹן חוֹבֶקֶת תִּינוֹקָהּ

אֲנִיצֵי שֵׂיבָה בְּשִׁפְעַת שְׂעָרָהּ.

לְיָדָהּ בַּעֲלָהּ עָמוּס מִטַּלְטְלִין

קְשִׁישָׁה מְדַשְׁדֶּשֶׁת בַּבֹּץ – מִיָּמִין.

וְעוֹבְרִים הֵם כֻּלָּם עַל גֶּשֶׁר הָעֵץ,

לְמַטָּה הַנָּחַל, מֵעַל צִפּוֹר-נֵץ.

טַרְפֵּי כֶּתֶם וְאֹדֶם בִּזְהַב הֲשַׁלֶּכֶת

"עוֹד מְעַט יַלְדָּתִי, אֵין הַרְבֵּה כְּבָר לָלֶכֶת,"

בְּפִתּוּלֵי סִמְטָאוֹתֵינוּ וּבַלֵּב הַנִּדְאָב

זוֹעֵק וּמֵעִיק הַסְּתָיו.

"גְּבִרְתִּי הַמּוֹרָה" – זוֹעֵק נָעַר לִקְרָאתָהּ

"אוּלַי לַעֲזֹר לָךּ לִסְחֹב חֲבִילָה?"

נֶעֶצְרָה. עֵינֶיהָ קְרוּעוֹת לִרְוָחָה

"שְׁמוּאלִ'יק יַקִּירִי – תּוֹדָה גַּם תּוֹדָה

אַךְ זְקוּקָה אֲנִי רַק לְחָלָב לַיַּלְדָּה

אוּלַי נִתָּן לְהַשָּׂגָה?"

רְאִי אֲדָמָה, וְעָלָיִךְ עַלְוָה מְפֻזֶּרֶת

שֶׁנָּשְׁרָה בְּעֵת סְתָיו מִגִּזְעֵי אִילָנוֹת עֲבֹתִים,

מִשִּׁיחִים יְרֻקִּים לְתִפְאֶרֶת

וּנְשָׂאָם הָרוּחַ, עֲלֵי גָּבִיעַ, עֲלֵי כּוֹתֶרֶת

בְּעֶצֶם עָצְמַת לִבְלוּבָם

וְאֵין אוֹסְפָם.

יצחק גנוז

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏22.12.21

* הכחשת הגולה – ‏השתתפתי בשבוע שעבר באסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני חבר כנציג תנועת דרך ארץ. שני סעיפים היו על הפרק. האחד הוא אישור עסקה עם הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. השני הוא עדכון תזכיר קק"ל. העדכון בתזכיר היה הוספת סעיף, חשוב ומבורך, המוסיף למטרות קק"ל את נושא הקיימות והגנת הסביבה והוספה לסעיף החינוך וההסברה את החינוך הסביבתי. שני הסעיפים לדיון התקבלו פה אחד בדירקטוריון והיו צפויים לעבור פה אחד בישיבה קצרה, שתמשך לא יותר מחצי שעה.  אלא שבסעיף החינוך היה שינוי נוסף, במקום "בארץ ובגולה" שינו ל"בארץ ובתפוצות". הגשתי הסתייגות והצעתי להשאיר את המילה גולה.

על כך נערך דיון סוער במשך שעה ארוכה. דיון ערכי אידיאולוגי מעניין. הטענה שלי היתה, שעלינו לדבוק במסר הציוני שארץ ישראל היא המולדת של היהודים וחיים יהודיים מחוץ לארץ הם חיים בגולה. אחרת, למה אנו מחנכים ופועלים לעליה לארץ? על פי אותה שיטה, נפסיק לדבר על עלייה לארץ אלא על "הגירה", למשל מצרפת לישראל, כאילו מדובר בשתי "תפוצות" שוות בערכן. על מה אנחנו מחנכים? זה עיקר העיקרים בציונות. אין מקום להכחשת הגלות.

מנגד נאמר שהמילה גולה שיפוטית ופוגענית, שמרחיקה מאיתנו את יהודי התפוצות כי היא מתפרשת כאמירה שהם סוג ב'. כמו כן, נאמר שבסעיף אחר בתזכיר נשאר הביטוי גולה, ולכן ביקשו שאמשוך את הסתייגותי ונראה בכך פשרה – שני המושגים מופיעים. אך אני סירבתי. בנוסף לכך היתה דרישה לא לאפשר הצבעה על הסתייגויות אלא להצביע כבלוק על כל ההצעה, כי זה מה שהתקבל פה אחד בדירקטוריון. אם משנים משהו, צריך להחזיר את הנושא לדירקטוריון שיתכנס רק בעוד כמה חודשים וזה אומר הקפאת תוכניות במיליונים רבים. אני טענתי שזאת סחטנות והאסיפה, שהיא הגוף העליון, מוסמכת לשנות את נוסח ההצעה. היועצת המשפטית הסכימה איתי.

בהצבעה על ההסתייגות 8 חברים תמכו בהצעתי, 60 התנגדו ו-2 נמנעו. בהצבעה על הסעיף כולו הצבעתי בעד. היו שניים שהצביעו נגד בגלל החלפת המילה גולה בתפוצות. למרות שהפסדתי בהצבעה, אני שמח על עצם הדיון; על עצם העובדה ששינוי כזה אינו טריוויאלי.

לכאורה, למה אני מתעקש על סמנטיקה? אבל אם זו רק סמנטיקה, למה הדירקטוריון טרח לשנות נוסח שקיים עשרות שנים? מפני שזו אמירה אידיאולוגית. אני נגד האידיאולוגיה הזאת. אני בעד דבקות באידיאולוגיה הציונית, ובמסר שארץ ישראל היא ביתו של כל יהודי וחיים יהודיים מחוץ לארץ ישראל הם חיי גולה. והמטרה שלנו היא להביא לעליית היהודים לארץ ישראל.

* אתגרי המאבק באנטישמיות – בשלושת הימים האחרונים (19-21.12.21) נערך כינוס מקוון של הוועד הפועל הציוני הל"ח/2, שנושאו: אתגרי התנועה הציונית במאבק באנטישמיות. הימים ראשון ושלישי הוקדשו להרצאות במליאה. ביום שני נערכו ישיבות בוועדות, שהוקדשו לניסוח הצעות ההחלטה בנושאים השונים. אני חבר הוועד הפועל מטעם  דרך ארץ. הייתי חבר הוועדה שעסקה בחינוך והסברה.

ההחלטות החשובות ביותר של הכינוס היו אימוץ כמעט פה אחד של הגדרת העבודה בנושא האנטישמיות של IHRA (כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה) והחלטות שמשמעותן היא הגדרת אנטיציונות ואנטי-ישראליות, על פי קריטריונים מוגדרים, כאנטישמיות והירתמות ההסתדרות הציונית למלחמה נגדן. התקבלו החלטות על הירתמות התנועה הציונית למאבק ב-BDS. החשיבות באימוץ הגדרת IHRA היא שילוב ידיים עם לא מעט ממשלות שאימצו אותה, ותביעה מאותן ממשלות לפעול בחקיקה ואכיפה נגד האנטישמיות, על פי אותה הגדרה מוסכמת. ההגדרה מתייחסת, בין השאר, לאנטישמיות נגד הקולקטיב היהודי, נגד מדינת ישראל, וקובעת בפירוש, בין השאר, ששלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי, כלומר דה-לגיטימציה לישראל, היא אנטישמיות. מה שהיה שלילי בכינוס, בעיניי, הוא שברוב קטן התקבלו החלטות המשלבות במאבק באנטישמיות כמעט כל דבר שלילי בעולם – גזענות, הומופוביה, מיזוגינות, גילנות וכל אפלייה שהיא. בעיניי זו בעייה, שפוגעת במיקוד המאבק באנטישמיות ובאנטי-ציונות, באמצעות בלילתה בסוגיות רבות ושונות, בארץ ובחו"ל, ויש בה גימוד האנטישמיות. מה גם, שלהחלטות על המאבק באנטישמיות קדמו שנים של עיבוד הגדרת האנטישמיות, שעיקרה הגדרת IHRA. לעומת זאת, בשם הכותרת "גזענות", נערך בישראל מאבק אבסורדי נגד חוק הלאום. בג"ץ כידוע, הפריך את כל הטענות על אפלייה. אבל זו דוגמה, איך גורמים בתוכנו, שהם אלה שהעלו את ההצעות הללו בוועה"פ, משתמשים לרעה במושג גזענות. אחת ההצעות ברוח זו היתה גם בוועדה שהשתתפתי בה. אני דיברתי נגדה, אך היא התקבלה הן בוועדה והן בהצבעה הסופית. אולם בוועדה הצלחנו למתן אותה ולהוציא ממנה חלק מן העוקץ, בין השאר בכך שגם לתוכה הכנסנו את הגדרת IHRA.

מה שעוד חרה לי, הוא שכמעט לא הוזכרה העלייה לארץ כתשובה הציונית לאנטישמיות.

עם כל החשיבות למלחמה באנטישמיות ובאנטיציונות אני מקווה מאוד שהכינוסים הבאים יוקדשו למאחד אותנו לא רק מול אוייב, אלא באופן פוזיטיבי, כברית ייעוד בין היהודים, סביב ערכי הציונות. וכמובן שאני מקווה שהכנסים הבאים יהיו שוב בירושלים ולא במרחב המקוון מחמת הקורונה, עם כל הבעיות הכרוכות בכך, כמו השעות השונות במדינות של המשתתפים הפרוסים על פני הגלובוס כולו, מה שצימצם מאוד את שעות הפעילות, רק לכשלוש שעות ביום. אך לא רק מהסיבה הטכנית, כי אם גם בשל המשמעות שפעם בשנה כל חברי הוועד הפועל הציוני מכל העולם ינהרו לירושלים.

* ארגון אנטישמי – דה-לגיטימציה, דה-הומניזציה ודאבל סטנדרט, הם שלושת ה-D שמונה נתן שרנסקי, יו"רISGAP  – המכון לחקר אנטישמיות גלובלית, כאבן בוחן להתנגדות לישראל, שהיא אנטישמיות חד משמעית. שרנסקי נתן בהם סימנים בהרצאה בפני הוועה"פ הציוני.

בשנה האחרונה קיבל האו"ם 18 החלטות גינוי למדינות. 14 החלטות נגד הדמוקרטיה הישראלית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה הרוסית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה האיראנית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה הצפון קוריאנית והחלטה אחת נגד הדיקטטורה המיאנמרית. 194 מדינות חברות באו"ם, רובן דיקטטורות. האו"ם הוא ארגון אנטישמי.

* הרצל היה תומך בחוק הלאום – האם הרצל היה חותם על חוק הלאום? על הנושא הזה ערך מרכז הרצל יום עיון, שבו השתתפו מרצים מכל הקשת הפוליטית. בעקבות הכנס, התראיין אורי זכי, מנהל מרכז הרצל ואיש מרצ בתוכניתם של יובל אלבשן ואמילי עמרוסי ברשת ב'. זכי אמנם לא ציין שורה תחתונה, אמר שהכנס לא הסתיים במסקנה ואין הוא יודע להשיב על השאלה. אולם כל דבריו היו ניסיון להוכיח שהרצל היה מתנגד לחוק. ברמה שטחית ביותר, הוא הציג דיכוטומיה בין שמרנות וליברליות, טען שהרצל היה ליברל ומכאן ברור שהיה מתנגד לחוק. כל הבניין הזה עומד על כרעי תרנגולת. ההפרדה בין שמרנות לליברליות היא שקר. הצגת הלאומיות כשמרנות ולפיכך כסותרת את הליברליות היא שקר. העובדה שהרצל היה ליברל מובהק היא אמת, אך היא הנותנת – הוא היה לאומי וליברל, כיוון שאין כל סתירה בין השניים.

את עמדתו הוא חיזק בשלושה טיעונים. האחד, הוא ציטוט של הרצל שהמדינה היהודית תבחן ביחסה אל הגר. אכן, זו אחת הבחינות של המדינה. אולם האם חוק הלאום פוגע במשהו ביחס אל הגר? על כך נסוב הקמפיין נגד החוק, אלא שהיה זה קמפיין שקרי, נגד דחליל שאין כל קשר בינו לבין חוק הלאום. עובדה היא שבג"ץ דחה מכל וכל, ברוב של 10:1, את העתירות נגד החוק. אגב, כשאנו סופרים את מיספר הנרצחים במגזר הערבי כמעט מדי יום, אפשר אולי להבין מדוע השופט ג'ורג' קרא פחד להצטרף לעמדה המשפטית האובייקטיבית של שאר השופטים. הם לא רק דחו את העתירה, אלא נכנסו לעומקן של כל טענות העותרים, לפיהן יש בחוק אפלייה כלפי הלא יהודים, פגיעה במעמד השפה הערבית ועוד, והפריכו אותן אחת לאחת. כיוון שאין בחוק הלאום כל התייחסות ליחס אל הגר, כי הוא אינו עוסק בכך, מה שרלוונטי לדיון בציטוט של הרצל הוא דווקא הרישא – "המדינה היהודית". ברור שחוזה המדינה היהודית היה תומך בעיגון חזונו בחוקה.

הטיעון השני התבסס על הספר "אלטנוילנד". זכי הזכיר שבספר היו שתי מפלגות, אחת שתמכה בזכות הצבעה לערבים ואחת שהתנגדה. הרצל העניק את הניצחון למפלגה שתמכה והספר אוהד את המפלגה הזאת. איזה טיעון דמגוגי. האם חוק הלאום שלל את זכות הבחירה של הערבים? האם מישהו בציבוריות הישראלית מציע הצעה כזו? המפלגה היחידה שהציעה זאת הוצאה מחוץ לחוק, ואפילו הכהניסט המכהן היום בכנסת דאג להסוות את עמדותיו הגזעניות כדי שלא יפסל.

הטיעון השלישי היה הזוי במיוחד. זכי ציין, בצדק, שכאשר קמה ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897 מיד ניתנה הזכות המלאה לנשים לבחור ולהיבחר, כאשר בעולם היתה אז רק מדינה אחת שהיתה בה זכות בחירה לנשים. מכאן, שהרצל היה בקוטב הליברלי. נו, והרי היום הליברלים התנגדו לחוק הלאום... אבל הדוגמה שהוא הציג – היא הנותנת. מי שהקים את ההסתדרות הציונית עם חופש בחירה לנשים, הוא מי שהקים את התנועה הלאומית היהודית, כיוון שאין שמץ של סתירה בין לאומיות וליברליות. ולכן אין כל סתירה בין חוק הלאום לליברליות. הטענה שהוא הציג, היא ההפרכה של המסר שלו.

פרופ' אלבשן, שסיכם את הדיון, אמר שלדעתו הרצל היה חותם על חוק הלאום, אך עומד על כך שיוכנס אליו סעיף על שוויון למיעוטים. איני מסכים איתו. אני בטוח שהרצל היה עומד על כך שעקרון השוויון יהיה חלק מחוקת המדינה, אך לא בחוק שאינו עוסק בכך אלא במקום אחר, כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

אגב, יש לזכור שבאוטופיה שכתב הרצל הערבים קיבלו את ההתיישבות הציונית בשמחה ובאהדה. השוויון האזרחי שהוא תיאר, התבסס על מסד הפוך למציאות ההיסטורית והאקטואלית. ואף על פי כן, מדינת ישראל הגשימה ומגשימה את חזון השוויון האזרחי והפכה את האוטופיה לטופיה. 

* הציונית ביותר – קראתי בעיון ולעומק את 35 עמודי הטיוטה להחלטת הממשלה – התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן. זו רק טיוטה ועוד יהיו לבטח שינויים. יש לי גם השגות על מרכיבים שונים בתוכנית. אבל אני יכול לומר בוודאות, שתוכנית פיתוח ציונית כזו – לא זו בלבד שלא היתה מעולם לגולן, אלא שעשרות שנים לא היתה תוכנית פיתוח התיישבות ציונית כזאת לאזור כלשהו בארץ. זו הממשלה הציונית ביותר שהיתה בישראל זה עשרות שנים. כאשר אני כותב שזו הממשלה הציונית ביותר, כוונתי לא רק לגולן, אלא גם לתוכנית להכפלת ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן, לחידוש ההתיישבות היהודית בנגב והקמת כעשרה יישובים חדשים אחרי עשרות שנות הקפאה, ולמלחמה להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי, שאבדה בעשור האבוד.

* בזכות העמידה האיתנה – בניגוד לפייק ניוז שמפיץ נתניהו כבר 6 חודשים, עמידתה האיתנה של הממשלה, והמסרים החד-משמעיים של ראש הממשלה ושר החוץ, הביאה את ארה"ב לחזור בה מכוונתה לפתוח קונסוליה לפלשתינאים בירושלים.

* אכן, העם עם הגולן – יישר כוח ענק למנחם רהט על מאמרו המצוין "העם עם הגולן". מנחם היטיב לתאר את הניסיון הנואל של שש ממשלות לנסיגה מהגולן. יש לציין שנתניהו הוא היחיד שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן.

מספר הערות למאמר:

א. בגין לא אמר אחרי קבלת חוק הגולן שיהיה משא ומתן על הגולן אלא שיהיה משא ומתן לשלום עם סוריה. הוא אמר את הדברים בנאום הסיכום של הדיון, בתגובה לדבריו של ח"כ אמנון רובינשטיין שהמהלך יסכל כל אפשרות למו"מ לשלום עם סוריה. ואלה היו דבריו של בגין:

"מה סיפרתם פה היום, אלה שדיברו נגד החוק? הנה אומר הפרופסור רובינשטיין לא פחות ולא יותר, שמעתי את דבריו: החוק הזה פירושו שלעולם כבר לא יהיה משא ומתן על שלום עם סוריה. ואתה מאשים את הממשלה שהיא גרמה לכך. האם יש אמת בדברים כאלה? האם אנחנו גרמנו לכך על ידי הגשת הצעת החוק או אנחנו חיכינו חמש עשרה שנה לניהול משא ומתן עם סוריה על שלום? מה אמרה סוריה רק לפני שבועיים ורק לפני יומיים, מפי נציגיה המוסמכים, שר החוץ שלה בפאס ואסד בעיתון כווייתי, מבלי לחכות לחוק שלנו?

לעולם לא תכיר סוריה במדינת ישראל: לעולם לא תציע סוריה הצעה שיש בה הכרה במדינת ישראל; סוריה תחכה עד אשר מדינת ישראל תיחלש, או עד אשר הערבים יתחזקו כך שיוכלו להכתיב, לאכוף, To force upon Israel"", כך כתוב בנוסח האנגלי, את התנאים, כמקובל על פי השקפת הערבים. האם צריך עוד להכניס לתוך הפה מה פירוש המילים האלו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני קבלתו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני המחשבה על החוק הזה, לפני הבאתו בפני הכנסת? ... התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית. היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו – היהודי אשם. עכשיו באים חברי הכנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנה – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים כי אתם הבאתם את החוק הזה. ואני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד, אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא ישבו איתנו. לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מבחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?... מדוע תפיצו שמועת כזב כזאת? ... חמש עשרה שנה חיכינו לאות. לא רק שהם לא באו, הם אומרים שלעולם לא יבואו. אז אנחנו אומרים 'כן, כמה זמן.' מה, אנחנו נחכה עד שהם באמת יחלישו אותנו? מישהו השתמש במילים: לעולמים לא יהיה משא ומתן. חמישה דורות זה לא לעולמים? אדוני הפרופסור רובינשטיין, בעוד דור אחד, איפה אנחנו נהיה – לא בעולם הנצח? חמישה דורות זה לא בבחינת נצח? כמעט נצח. ואתה ואני משם נועיל כבר? והוא אומר לך: מאה שנה צריך לחכות ויותר, זה חמישה דורות ויותר. רק כשתיחלש ישראל או שיתחזקו הערבים, או אז הם ידברו איתנו. כלומר ינסו לכפות עלינו את תנאיהם לשלום. פירוש הדבר ממש פרוזדור ישר אל החידלון. לעולם לא יקום כדבר הזה."

בגין אמר שחוק הגולן לא ימנע מו"מ עם סוריה. ואכן, שמיר, שבצדק ציין אותו רהט כמי ששמר מכל משמר על הגולן, דווקא הוא החל בוועידת מדריד מו"מ עם סוריה, שהוביל אותו יוסי בן אהרון. אלא ששמיר סירב לאפשר להעלות במו"מ הזה את נושא הגולן. אחריו – רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו צפצפו על חוק הגולן וניהלו מו"מ על נסיגה.

ב. לא רק שמיר אלא גם שרון לא ניהל מו"מ על הגולן.

ג. נכון לכתוב אסד ולא אסאד. בעבר גם אני נהגתי לכתוב אסאד, עד שלפני כשלושים שנה אהוד יערי העיר לי על כך ומאז אני מקפיד על האיות הנכון.

ד. כותב מנחם רהט: "אפילו הדובר המובהק של הגולן, הפובליציסט אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, שחגג גם הוא ב'חדשות בן עזר' האחרון ובבלוג שלו מלאות 40 שנה לחוק, נמנע מלהזכיר את סכנת הנסיגות שאיימה על הגולן."

אני מרבה לזכור ולהזכיר בכתב ובע"פ את האיום שהיה על הגולן ואת מורשת הקרב של המאבק ההרואי שבו סיכלנו את הסכנה והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. אכן, המאמר הזה הוקדש לחוק הגולן ולחוק משאל עם. אך גם בו כתבתי: "אם האמנו שחוק הגולן יסיר את האיום על עתיד הגולן, התבדינו. עשור לאחר חקיקתו, נפתח מו"מ על נסיגה מהגולן, חרף היותו שטח ריבוני של ישראל."

ושוב, יישר כוח.

* אנחנו על המפה – אחרי ארה"ב גם איראן מכירה בריבונות ישראל על הגולן. במפת היעדים לתקיפה בישראל שהאיראנים פורסמו, מופיעות מטרות בגולן. זכינו.

* האופוזיציה הפנימית ב"הארץ" – אני מכיר את אורי משגב בערך משנת 2010, כשעוד כתב ב"ידיעות אחרונות". הוא ראיין אותי לסדרת כתבות על הגולן. זה היה אחרי ההתפכחות של רוב מי שתמכו בנסיגה מהגולן. סדרת הכתבות היו אנטי גולן קיצוני. דקלום הנראטיב הסורי במלואו. ישראל היא שהיתה תוקפנית בכל השנים שקדמו לששת הימים. פלשה לסוריה. הגולן הוא שטח כבוש. ההתנחלויות בגולן חייבות להתפנות. מאז סלדתי ממנו. ראיתי בו אובססיבי לסוריזציה של הגולן. הדיון איתו לא היה עם ישראלי שמאמין שלמען השלום נכון לוותר על הגולן, אלא כמו עם סורי שתובע את הזכויות ורוצה לגרש את האוייב.

בחודשים האחרונים משגב עובר שינוי דרמטי ובין השאר הפך אופוזיציה ל"הארץ" בתוך "הארץ". במאמרו האחרון הוא תקף בשצף קצף את פשקוויל המערכת של השוקניה היוצא נגד פיתוח הגולן, שהנו שטח "קבוש" שצריך לסגת ממנו. אני ממש שמח לקרוא את המודל המשופר של משגב. שורת הפתיחה של המאמר: "לפעמים צריך לומר את האמת. הגולן לא יחזור להיות שטח סורי." הוא תקף את פשקוויל המערכת שזינב במרצ וקרא לה להתנגד לתוכנית פיתוח הגולן. שורת הסיום שלו: "מי שמאמין כמוני שהשמאל חייב לקחת חלק בהנהגת המדינה, נדרש גם להסתגל למציאות המשתנה ולא לירות על אוטומט סיסמאות אנכרוניסטיות."

שגיאה בכתבה שלו: הוא כתב שברק הציע לסורים בשפרדסטאון כמעט הכול ואילו הם התעקשו לקבל כמו המצרים. זה לא נכון. בהסכם עם מצרים ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי. סוריה לא הסכימה לנסיגה לגבול הבינלאומי, והתעקשה על כך שהנסיגה תהיה לקווי 4 ביוני 1967, כלומר גם משטחים שהיא כבשה מישראל בשנות החמישים, ובהם חמת גדר, רמת בניאס וצפון מזרח הכינרת. ברק הציע לסוריה יותר מאשר נסיגה לגבול הבינלאומי, נסיגה כמעט לקווי 4.6 למעט רצועה של כמה עשרות מטר לחוף הכינרת. בספרו "חרקירי" הגדיר רביב דרוקר את הצעתו של ברק – נסיגה מ-110% מהגולן. וגם את ההצעה הזאת אסד דחה על הסף.

* חשבון הנפש של מורן שריר – בעקבות אורי משגב, גם מורן שריר, אף הוא מ"הארץ", יוצא מן הארון. הוא מודה בטעותו ומודה לנו שנאבקנו. הוא התפכח. הוא קורא לשמאל לחשבון נפש.

הוא מספר שכל מי שמקיף אותו ייחל לנסיגה מהגולן. הוא מתוודה שירק על מכוניות שהיתה עליהן הדבקית "העם עם הגולן". "היינו יורקים על מכוניות חונות עם מדבקת 'העם עם הגולן', חשבנו שהן מה שמפריד בינינו לבין חיים אוטופיים במזרח תיכון חדש. כמעט כל מי שנמצא סביבי היום – חברים, קולגות, בני משפחה – תמך אז בירידה מרמת הגולן תמורת שלום עם סוריה. היום המחשבה הזאת מצמררת אותם. אף אחד לא מעלה על דעתו את הדבר הזה... כל מי שהיה אז סביבי, היה מוכן לקחת את הסיכון הזה. מזל שהיו אנשים שלא היו מוכנים לקחת את הסיכון והדביקו על המכונית שלהם 'העם עם הגולן'. מזל גם שלא היה אז פרטנר לשלום. נדמה לי שרוב האנשים שתמכו אז בירידה מהגולן מעולם לא עשו חשבון נפש. לא שאלו את עצמם מה היה קורה חלילה אם החלום שלהם היה מתגשם; איך קרה שהם טעו אז; והאם יש סיכוי שהם טועים היום שוב. ... אנשי שמאל חייבים להודות שירידה מרמת הגולן יכולה היתה להיגמר בקטסטרופה... לשמאל חשוב להיות צודק. דווקא מי שכל כך חשוב לו להיות צודק, צריך להודות בפעמים שבהן הוא טועה. להודות ולנסות ללמוד מזה לקח."

כל הכבוד על חשבון הנפש והיכולת לומר "טעיתי". טוב היה גם להוסיף התנצלות בפני מי שחבריו והוא ירקו על מכוניותיהם.

* אל חיק הציונות – כבר פעמים אחדות בחודשים האחרונים ציינתי את השינוי המבורך המתחולל אצל אורי משגב, מי שהיה מהבולטים בדבוקת שוקן, ולאחרונה הוא עובר תהליך התפכחות ודה-שוקניזציה מרשים מאוד, כולל ביקורת חריפה חוזרת ונשנית על "הארץ", על פשקווילי המערכת שלו ועל עמיתיו לשעבר לדבוקה ובראשם גדעון לוי. דעותיו השמאלניות של משגב רחוקות משלי, אך נראה לי שהוא חזר אל חיק הציונות, ועל כך הוא ראוי לכל שבח.

במאמרו האחרון, הביקורת שלו על "הארץ", מאמר המערכת ומאמר של גדעון לוי היתה נוקבת במיוחד. הוא כתב על אובססיית הנכבה של העיתון. כמה ציטוטים:

"בחלוף השנים אין זה תקין פוליטית לעסוק בלוחמים היהודים שנהרגו (היו בהם צעירים וגם מבוגרים בעלי משפחות, עולים חסרי הכשרה צבאית שאפילו לא הספיקו ללמוד עברית, ניצולי שואה, נשים ולעתים אף נערים), גם לא באזרחים שנרצחו או ביישובים שפונו וחרבו ובתושביהם שהפכו לפליטים. דומה שכיום יש רק נכבה: הרג וגירוש ערבים, כפרים פלסטיניים שהוחרבו ופליטים פלסטינים. העיוות ההיסטוריוגרפי הזה, על חוסר הסימטריה האבסורדי והבלתי-מוסרי בעליל שבו – הוא בבת-עינם של חוגים מסוימים בישראל, ערבים ויהודים. 'הארץ' מעניק לעיוורון-מרצון הזה במה נלהבת. לפלסטינים אזרחי ישראל, כעמיתיי עודה בשארת וחנין מג'אדלה, הוא מאפשר לחמוק מכל אחריות של החברה הערבית לגורלה – ממלחמת 48' ועד עצם היום הזה. הפלסטינים, מאז ולתמיד, הם אך ורק קורבנות סבילים ותמימים של מפעל הפשע והרשע הציוני. יש כמובן גם יהודים כאלה, באקדמיה ועיתונות. גדעון לוי הוא דוגמה בולטת... ל'הארץ' זה היה בבחינת די והותר. מאמר המערכת ביום ראשון כבר קבע, נחרצות ובאופן גורף: 'חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה במלחמת העצמאות של ישראל, ובראשם מעשי טבח בכפרים פלסטיניים שנכבשו בקרבות ההכרעה בשפלה, בגליל ובנגב. בני התקופה סיפרו על רצח המוני של אזרחים פלסטינים בידי הלוחמים שכבשו את כפריהם, על כיתות הוצאה להורג, על ריכוז עשרות בני אדם במבנה שפוצץ, על ריסוק גולגולות ילדים במקלות, על אונס אלים ועל הוראה לתושבים לחפור בורות שבתוכם נורו למוות.'

"ואילו גדעון לוי, באותו עמוד אדיטוריאלי ממש, כבר הלך כצפוי צעד נוסף: 'מה שעוללנו אז לפלסטינים אנחנו ממשיכים לעולל להם כיום, רק ביתר שאת... מנגנוני הטיוח והצידוק יכסו על כל חשיפה מ-1948... נא לא להפריע לנו, אנחנו ממשיכים – באותם פשעים, או בדומיהם.' כלומר אליבא דחתן פרס סוקולוב הטרי, גם היום חיילי צה"ל בשטחים רוצחים פלסטינים בהמוניהם, מרוצצים גולגולות של ילדים, אונסים באלימות ומורים לכפריים לחפור בורות ויורים בהם לתוכם... לפנינו חגיגה אקסטטית ממש של הפרזה, כזבים, התחפרות, התפלשות והתקרצפות ברגשי אשמה. אם באמת רוצים דיון רציני במלחמת 48', הוא חייב להיות מאוזן. אם אמת, אז כל האמת... בלי להתחמק מעובדות היסוד: ערביי פלסטינה פתחו בפעולות איבה רצחניות מיד לאחר אישור תכנית החלוקה שלה התנגדו, באמצעות כ-400 מיליציות מקומיות חמושות. צבאות ערב פלשו למדינה היהודית מיד עם תום המנדט במטרה להחריב אותה ולמחות את זכר קיומה... עמיתיי ב'הארץ' לא מסתפקים בבירור העובדות ומרבים לדרוש 'התנצלות'. מדכדך לשוב ולהיגרר לשם 74 שנים אחרי פרוץ המלחמה, אבל את ההתנצלות הזאת כבר היטיב לנסח בגאונותו אפרים קישון: סליחה שניצחנו."

* בורג מעדיף את תורתו של כהנא – אברום בורג יצא ב"הארץ" במתקפה חריפה נגד הוגה הדעות החשוב ביותר היום בישראל, מיכה גודמן. מיכה יוצא מהשבלונות השחוקות של ימין ושמאל ומציע תפיסות מורכבות להתמודדות עם הנושאים המורכבים שעמם מתמודדת מדינת ישראל. בתור שכזה, הוא האיום הגדול ביותר על אנשי הקצה, הקנאים הפנאטיים משמאל ומימין. כותרת הפשקוויל של בורג היא "כל דבר עדיף על המרשמלו של מיכה גודמן." אך טבעי שאדם כמו בורג יבכר אלף מונים את תורת הגזע הכהניסטית על ה"מרשמלו". כשהוא רואה את הרדיקלים מימין, הוא רואה את עצמו. אנשים קיצונים יכלו בקלות למצוא את עצמם בקיצוניות הנגדית. הם לא יכולים לדמיין את עצמם שוהים במקום מורכב. איפה שיש מורכבות, שלא הכול שחור ולבן, הקרקע אינה יציבה, האוויר דליל, הם נתקפים סחרחורת ומחלת ים. הם אינם מסוגלים להתמודד עם מורכבות, עם חשיבה מופשטת. חוק הרדיקלים השלובים.

* פשעים נתעבים – הרצח הנתעב של יהודה דימנטמן, ביום חמישי בלילה, מבטא את המציאות האמיתית ביהודה ובשומרון; מי הצד הטרוריסטי האלים, הן בכמות הפיגועים והן בחומרתם. המתנחלים היהודים ביו"ש, שרובם המוחלט אזרחים שומרי חוק וסולדים מאלימות, הם קורבן לאלימות ולטרור.

הפשע הנתעב שביצעו 15 בני עמי שבחרו בטרור ביום שישי בבוקר, שפרצו לבית של משפחה פלשתינאית בכפר קריות, ביצעו פוגרום, השחיתו את הרכוש ופצעו את אב המשפחה שפונה לבית חולים, מוכיח שיש גם בעייה חמורה של מחבלים יהודים.

דווקא העובדה שמדובר לכל היותר בכמה מאות מנוולים, מתוך ציבור של חצי מיליון איש, מעידה על כך שניתן למגר את התופעה, והעובדה שהיא קיימת היא כישלון של מדינת ישראל, של כל הממשלות ושל כוחות הביטחון.

* סילוף שכלי ונפשי – אחד ממצדיקי הטרור הערבי, הצדיק אותו בכך ש"אין סימטריה. עיקר האלימות היא הכיבוש [שגיאת הכתיב במקור א.ה.] עצמו. אנחנו מדכאים וגוזלים עוד ועוד אדמה ולהם אין אפשרות לבחור את השלטון שמנהל את חייהם. אז הם נלחמים. אין בזה שום חדש חוץ מהעובדה שהיהודים החכמים החליטו שמה שנכון לגבי כל כובש בהיסטוריה לא יפעל עלינו. יפעל גם יפעל."

לא הייתי מתייחס לדברי הבל אלו, אלמלא העובדה שכתב אותם חבר קיבוץ נירים, שלגבול עזה, שאחרי שחלומו הרטוב הוגשם וישראל נסוגה מכל רצועת עזה, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, האוייב ממשיך להכות, יורה פצמ"רים ורקטות על קיבוצו, שאף שילם מחיר דמים במבצע "צוק איתן". והגאון ממשיך לדקלם אותם דקלומים ואותן סיסמאות, על אקיבוש בלה בלה בלה, ועל האשמת היהודים בטרור נגדם, הנובע מכך שהם מרשים לעצמם לחיות במקום זה או אחר. אם חלומו הרטוב יתגשם ביהודה ושומרון כפי שהוגשם בעזה, גוש דן יהיה עוטף יו"ש. וכפי שבשם ה"שיבה" הטרור מעזה נמשך גם כשאין שם אף יהודי אחד ואפילו לא קבר של יהודי אחד, כך יהיה גם ביו"ש. וכפי שאחרי הנסיגה המלאה הם טוענים שאקיבוש נמשך והגאון מדקלם גם את השטות הזאת כדי להצדיק את הטרור נגדו, כך המשך הטרור מיו"ש אחרי הנסיגה יוצדק בכך שאקיבוש נמשך ושיו"ש היא מחנה ריכוז כמאמר גדעון האו האו לוי.

הנ"ל מתעקשים להתעלם מן העובדה שהטרור הערבי נובע מהתנגדות לכל נוכחות יהודית בכל מקום בארץ ישראל. ואת הניוון המוסרי והרוחני של מצדיקיו בתוכנו היטיב ברל כצנלסון לתאר בדיוק מוחלט, כאשר הארנון אבנים של שנות השלושים הצדיקו את הטרור הערבי נגד היהודים בארץ 12 שנים לפני הנכבה-שמכבה ו-31 שנים לפני אקיבוש:

"... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."

ברל כצנלסון – מתוך נאום בהפגנת 1 במאי 1936. הנאום התפרסם ב"דבר" כעבור ימים אחדים.

* גדעון לוי בעד חיסול הטרור – גדעון לוי תומך בהתלהבות בלתי מסויגת ברצח יהודה דימנטמן: "לא נותרה לפלסטינים שום דרך לקבל בחזרה את אדמתם, זולת האלימות."

המשמעות היחידה של דבריו, היא שאם איננו רוצים באלימות, על כולנו לחזור לאירופה או לארצות ערב, לאמריקה או לאתיופיה, ולמסור להם בחזרה את "אדמתם". אם לא יהיו יהודים בארץ ישראל, האלימות בארץ ישראל לא תופנה נגד יהודים, ובא לפלשתין גואל. ושלא נשכח לקחת איתנו גם את מתינו.

* הגדרת האלימות – רוגל אלפר יודע שהאלימות בקרב המתנחלים היא של קבוצה קטנה, בשולי השוליים הרדיקליים והסהרוריים ביו"ש ושהרוב המוחלט רחוק ממנה כרחוק מזרח ומערב. ולכן, כדי להמשיך בהפצת תעמולת "אלימות המתנחלים" הוא מגדיר מחדש את האלימות. כל מי שחי ביו"ש עושה מעשה אלים, קולוניאליסטי, אפרטהיידיסטי, קיבושי. זאת האלימות. כלומר, כאשר ילד באריאל שותה שוקו, הוא מבצע פעולה אלימה. כאשר ילדה במעלה אדומים נושמת היא מבצעת פעילה אלימה. הוא גם יודע שהמתנחלים הם קורבן לטרור ולאלימות של פלשתינאים. אבל הוא כותב שכאשר מיידים אבן על מכונית ובה מתנחלים, האלימים כאן הם המתנחלים. נו, הרי זה שמשלם לו משכורת כבר הסביר מי אשם בכך שצלף פלשתינאי כיוון בקור רוח למצחה של שלהבת פס בת עשרה חודשים, סחט לאט לאט את ההדק ורצח אותה בדם קר. הרי היא מתנחלת אלימה. גדעון לוי ועמירה הס פירסמו אף הם פשקווילים עם אותו המסר.

* אם הם לא היו שם – חיים בר-לב היה אדם רב זכויות, שהקדיש את חייו לביטחונה ושלומה של מדינת ישראל. הוא היה ממפקדי הפלמ"ח ומהמפקדים הבולטים בתש"ח, סגן הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, רמטכ"ל צה"ל במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום הכיפורים הוא נשלח לפקד על חזית הדרום המתמוטטת והוביל את המהפך מתבוסה לניצחון. הוא היה שר המשטרה בשנות ה-80 והשגריר במוסקבה בשנות התשעים. אבל משפט אחד שאמר, ייזכר לדיראון עולם, וכל זכויותיו הרבות לא תמחוקנה את הכתם. אחרי רצח 6 יהודים מתושבי חברון ב-1981, בהיותו ח"כ באופוזיציה, הוא אמר: "אם הם לא היו שם, הם לא היו נרצחים."

גם בנו, עומר בר-לב, מכהן היום בתפקיד שר המשטרה, ששמו מותג לשר לביטחון פנים. גם לו יש זכויות רבות. הוא היה מפקד סיירת מטכ"ל. הוא מוביל היום מאבק לאומי בפשיעה במגזר הערבי, אחרי שנים של מחדל לאומי נורא. אבל דבריו על "אלימות מתנחלים", הגם שהוא לא אמר זאת עם ה"א הידיעה ("המתנחלים") היא אומללה. בניגוד לחיים בר-לב, עומר יכול לחזור בו ולתקן את דבריו. מי שרוצה באמת להילחם מלחמת חורמה באלימות הקומץ הכהניסטי המטורף, צריך למקד את המאבק בהם. מי שמכליל על ציבור שלם, ציבור גדול, ציבור פטריוטי נפלא, שתהום פעורה בין רובו המכריע לבין הקומץ של נערי הזוועות, חוטא לא רק לציבור הזה, אלא גם ליכולת להילחם באופן ממוקד ואפקטיבי באלימים.

* נגזר עליו לשקר –  ח"כ מנסור עבאס, מנהיג רע"ם, מתח ביקורת על דבריו של השר בר-לב, ואמר שאסור להכליל על כל המתנחלים. בתגובה, תקף אותו אחמד טיבי ואמר שאסור שח"כ ערבי ידבר כך. משמעות דבריו של טיבי היא שאסור לח"כ ערבי לומר אמת.

* להבחין בין טוב ורע – יש להילחם בקמפיין המכוער על "אלימות המתנחלים", שמעליל עלילה שפלה על ציבור גדול וחיובי ביותר, כאילו אין מלחמה בטרור הכהניסטי ובנערי הזוועות, ולנהל מלחמת חורמה במחבלים הכהניסטים כאילו אין מאבק בקמפיין המכוער נגד המתנחלים.

כדי להילחם ברע, יש להבחין בין טוב ורע ולהתמקד ברע. מי שאינו מבחין בין טוב ורע הוא המשת"פ של הרע.

* רוח גבית לביילין – התנפלותו של טראמפ על נתניהו הפיחה רוח חיים ביוסי ביילין. אם טראמפ אומר שאבו-מאזן רצה שלום ונתניהו לא רצה שלום, הרי שקיבלנו מפי הגבורה הוכחה מי הסרבן, והנה יש פרטנר, ומפעל חייו של ביילין לא מופרך. במקום להודות בטעותו ההיסטורית, ביילין מכריז שאין פרטנר ישראלי – קודם נתניהו, עובדה טראמפ אמר, ועכשיו בנט שמסרב להיפגש עם אבו-מאזן. ביילין מתעלם מן העובדה שדבריו של טראמפ אינם אלא נקמה בנתניהו על כך שבירך את ביידן. האמת היא שלא נתניהו החרים את אבו-מאזן אלא אבו-מאזן את נתניהו. וגם את טראמפ.

ובאשר לבנט, להבנתי הוא מסרב לכל מו"מ עם הפלשתינאים בשל המבנה הקואליציוני של ממשלתו. המחלוקת הפנימית אינה יכולה לאפשר עמדה ישראלית אחידה שבשמה ניתן לנהל מו"מ. את זה מבינים אפילו במרצ. למה לפרק ממשלה בשל מחלוקת בנושא הפלשתינאי, כאשר ברור שאין פרטנר פלשתינאי שמוכן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ולוותר על תביעת ה"שיבה"? הרי הדבר היחיד המשותף לימינה ומרצ בנושא הפלשתינאי, הוא שהפלשתינאים דוחים על הסף הן את עמדות ימינה והן את עמדות מרצ. הרי היינו בסרט הזה.

ומלבד זאת, קצת מוזר להציג את נתניהו כסרבן שלום, כאשר הוא חתם על הסכמי אברהם עם מדינות ערביות. זו הדרך הנכונה לשלום. לשחרר את המזרח התיכון מלפיתת החנק הפלשתינאית ולקדם את השלום במזרח התיכון, שהוא אינטרס של הערבים לא פחות משל ישראל. כאשר יהיה שלום בין ישראל למרבית מדינות ערב, אפשר יהיה להגיע עם הפלשתינאים להסדר סביר. בנושא הזה, בנט ממשיך, בצדק, את דרכו של נתניהו, כפי שראינו רק השבוע בביקורו באיחוד האמירויות.

* קיפלה את הדגלים – ניר אבישי כהן היה חבר בהנהלת מרצ ודובר שוברים שתיקה. במאמר ב-ynet הוא תקף בחריפות את מפלגתו (לשעבר?) שקיפלה את הדגלים שלה ובעיקר את דגל המאבק ב"כיבוש" ובהתנחלות. "בשם 'רק לא ביבי' הקריבה מרצ את הפלסטינים והפכה להיות עוד מפלגה ככל המפלגות." הוא משבח את הח"כים מוסי רז, גבי לסקי ומיכל רוזין שכבודדים עוד עושים זאת, אך מרצ כמפלגה נטשה את החזית הזאת. בכך הוכרע המאבק הפנימי בתוך מרצ לטובת מי שרוצים אותה כמפלגה חברתית סביבתית ולא אכפת להם מהכיבוש. "הממשלה הנוכחית מגלמת את ניצחונה הגדול של תנועת ההתנחלויות. היא ממשיכה לשגשג גם בממשלה שבה חברים הורוביץ, פריג' וזנדברג. לא מתקיים שיח על פינוי התנחלויות, אין באופק תהליך שלום ומדינה פלסטינית הס מלהזכיר." לשיטתו הוא צודק. בעיניי, זהו שינוי מבורך.

* ערך עליון – מפקד מג"ב ניצב אמיר כהן בראיון ל"7 ימים": "טוהר הנשק הוא דבר מאוד חשוב, הוא ערך עליון בהוויה ובחיים של כל לוחם ולוחמת במג"ב, אבל מול זה, ערך החיים של הלוחמים הרבה יותר חשוב."

יש כאן בעיה לוגית. אם טוהר הנשק הוא ערך עליון, פירושו של דבר הוא שאין ערך חשוב ממנו. אם ערך החיים של הלוחמים חשוב יותר, ואף הרבה יותר, פירוש הדבר הוא שטוהר הנשק אינו ערך עליון. האם החיים של הלוחמים הם ערך עליון? גם לא. כי אם היו ערך עליון, אסור לסכן אותם בכך שהם לוחמים. אם יישבו בבית ולא יהיו לוחמים, הם לא יסתכנו. בשבועת האמונים לצה"ל נאמר: "להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל." פירוש הדבר, שהגנת המולדת וחירות ישראל הם ערך נעלה על ערך חיי הלוחמים. אגב, לוחמי מג"ב נשבעים אמונים למשטרת ישראל ובשבועת האמונים למשטרה לא מופיעה ההקרבה, אולם אני משוכנע שנכונותם של לוחמי מג"ב להקרבה אינה נופלת מזו של לוחמי צה"ל.

איני אוהב את הביטוי ערך עליון. איני חושב שיש ערך עליון אחד שעומד מעל כל הערכים. אני מאמין בשילוב בין ערכים. יש סולם ערכים, ויש להעדיף ערך אחד על משנהו, אבל כאשר מציבים ערך אחד ומעמידים אותו כערך עליון מעל כל הערכים, הוא עלול לקדש את כל האמצעים, וזו סכנה גדולה.

* עולם אדום – מדי יום מוגדרת מדינה אחרת כאדומה, יום אחרי שמדדי התחלואה שלה מרקיעי שחקים. טוב יותר, יעיל יותר ואחראי יותר להכריז עליה כעל אדומה יום לפני אותם המדדים. ובמילים אחרות, בסיטואציה הנוכחית יש להכריז על העולם כולו כאדום, ולסגור ככל הניתן את השמיים. בזמן שנרוויח, יש להירתם בכל הכוח להגברת ההתחסנות ובעיקר בבתי הספר. נכון היה לעשות זאת כבר לפני שבוע. הצעדים הללו ימנעו סגרים ומגבלות שנזקן לחברה, לכלכלה ולבריאות הנפשית קשה.

* מבצע חיסון המוני – תמונת המצב של זחילת מבצע חיסון הילדים, הוא כישלון של הממשלה, של משרד החינוך ושל משרד הבריאות. לא כך מובילים מאמץ לאומי. בנושא הזה בנט צריך לגלות מנהיגות ולשים קץ לגרירת הרגליים של המשרדים. שבוע אחד עד עשרה ימים של מאמץ מרוכז בבתי הספר, בכל בתי הספר בארץ, יביא לחיסון הרוב הגדול של הילדים. שרת החינוך צריכה לקבל הנחייה – המדד החשוב ביותר של תפקודך הוא חיסון הילדים. עזבי הכול בצד ולמשך שבוע-שבועיים עסקי במשימה הזאת. שר הבריאות צריך לקבל הנחייה – בשבוע הקרוב זאת המשימה שלך והיא קודמת לכל משימה אחרת. אם לצורך המבצע צריך לעצור לשבוע את החיסונים בקופות החולים ולגייס את הצוותים לבתי הספר – זה מבורך. ואפשר לגייס את פיקוד העורף ומילואים של פיקוד העורף. ואם מבצע החיסון יפגע בלימודים הסדירים, פגיעה כזו למשך כשבוע מוצדקת.

* הפצת מחלה במזיד – בתקופה של מגפת האיידס, בטרם הומצא הקוקטייל, היו מקרים, בארץ ובעולם, של אנשים שנדבקו באיידס ובכוונה קיימו יחסי מין עם נשים רבות כדי להדביק אותן. אותם מנוולים עמדו לדין ונענשו. על יסוד אותו סעיף בחוק שבו אותם אנשים הועמדו לדין, יש להעמיד לדין את משפחת הפשע, שיצרה הדבקה המונית בזן האומיקרון של הקורונה. המשפחה, מכחישת קורונה וסרבנית חיסונים, חזרה מדרום אפריקה, נמצאה חיובית לקורונה, הפרה במזיד וביודעין את הבידוד. האישה שהיא אשת... חינוך (!!!) ומנהלת מוסד חינוכי, הלכה עם המחלה לבית הספר והדביקה את תלמידותיה בהמוניהן. האיש הלך לבית הכנסת והדביק מתפללים, וכמובן הסתיר את מחלתו. על האנשים הרעים האלה לעמוד לדין ולהיענש בחומרה. יד רכה כלפיהם תעודד אנרכיה.

* בעד הקורונה – במוצ"ש נערכה ברעננה הפגנה גדולה בעד הקורונה (שם רשמי: נגד התו הירוק, נגד הכפייה, נגד הבעד ובעד הנגד).

* הגנה על הדמוקרטיה – עובדי האלילים מדקלמים בלי שמץ של חשיבה ביקורתית לא רק את השקרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, אלא אפילו את הטרמינולוגיה שלה. ולעתים זה כל כך פאתטי, שאני ממש תמה איך הם לא מנסים אפילו להסוות את העדריות העיוורת, ולו בניסיון לתת איזה ניסוח מקורי במקצת למשהו, במקום העתק-הדבק. למשל, הגדרת החוקים לחיזוק הדמוקרטיה כ"חוקים איראניים" או "חוקים צפון קוריאניים". האם בצפון קוריאה יש הגבלת קדנציות למנהיג העליון? האם המנהיג העליון כפוף לחוק ואם הוגש נגדו כתב אישום הוא מנוע מלכהן כנשיא? ומי בישראל ניסה יותר מכל אדם אחר לשוות לעצמו גינונים ומעמד של מנהיג עליון אם לא מנהיגם הנערץ? ומי הפעיל בישראל פולחן אישיות צפון קוריאני יותר ממושא סגידתם? והאם אופן סגידתם לנתניהו אינו מזכיר סגידה למנהיגים חשוכים שאין דבר בינם לדמוקרטיה?

כעת, בכל העולם החופשי וגם בישראל יש שיח על נזקי הרשתות החברתיות ועל האפשרות להגביל את יכולת הפצת הפייק-ניוז שלהם. אנו רואים בכל העולם ובישראל את המחיר הכבד בחיי אדם ובבריאות הציבור כתוצאה מהפעילות הפייק-ניוזית של כת סרבני החיסונים, שה"מידע" שהם מפיצים ברשתות משכנע המונים לפגוע בעצמם ובסביבה באי התחסנות. האם הדמוקרטיה אינה צריכה לחפש דרך להתגונן בפני התופעה? איך? זו שאלה. בכל העולם החופשי וגם בישראל דנים היום ברגולציה על הרשתות, באופן שתגביל את יכולת הפצת מידע כוזב ומסוכן בלי לפגוע בחופש הביטוי. שר המשפטים הקים ועדה מקצועית לבחון לעומק את הנושא ואת השלכותיו. שר התקשורת בוחן דרכים לחובת סימון הפצת מידע המוני באמצעות בוטים, תוך שמירה מרבית על חופש הביטוי. זו דילמה שמעסיקה את כל העולם החופשי, את כל המדינות הדמוקרטיות. המטרה של החוקים הללו היא הגנה על הדמוקרטיה. תעשיית השקרים וההסתה, שעל ראשה בוער הכובע וכנראה היא יודעת שיש לה מה לדאוג באשר לפעולתה האנרכיסטית והאנטי דמוקרטית ברשתות, יוצאת למלחמה. ושוב – "אנטי דמוקרטים", "איראנים", "צפון קוריאנים". ועובדי האלילים מדקלמים בלי לעצור שניה ולחשוב, להטיל ספק, לשאול את עצמם שמא אולי המטרה היא להגן גם על עליהם ועל ילדיהם? לעתים אני תמה לשם מה אברהם אבינו טרח לנתץ את הפסלים בחנות של אביו, אם בקרב צאצאיו יש תופעות כאלו של עבודה זרה?

* אופוזיציה למדינה – נתניהו, ראש האופוזיציה למדינה, הולך מדחי לדחי. אין לו גבולות, לאיש הזה. כנראה כבר קטן עליו להסית את אזרחי ישראל נגד הממשלה והלגיטימיות שלה, נגד הכנסת ומערכת המשפט. הרי הוא מדינאי גדול. אז עכשיו הוא מסית את אומות העולם נגד מדינת ישראל. נתניהו מפיץ סרטוני הסתה נגד מדינת ישראל באנגלית, שבהם הוא מציג אותה כדיקטטורה ומזהיר את העולם שהדבר מסכן את כל הדמוקרטיות בעולם. נתניהו מסית את העולם נגד מדינת ישראל כמו הגרועים ב"שוברים שתיקה". כמו הנתעבים ב"בצלם". כמו גדעון לוי ועמירה הס במהדורה האנגלית של "הארץ". בקצב הזה הוא עוד עלול להופיע כמו מנכ"ל "בצלם" במועצת הביטחון כדי לדרוש מהעולם לעבור מדיבורים למעשים ולהטיל סנקציות על הדיקטטורה הישראלית. זאת התוצאה הישירה של "המדינה זה אני" – לוז הביביזם המגלומני. מי צריך את המדינה הזאת אם אני לא שולט בה?

[אהוד: לא נמאס לך לכתוב את השטויות האלה?]

* תואם גדעון לוי –התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי הוא מעריץ של נתניהו. וכעת נתניהו הולך בדרכיו של גדעון לוי, מסית בעולם נגד מדינת ישראל ומפיץ עליה עלילות שקר.

* הכנה לצה"ל במגזר הערבי – לראשונה, מתנהל בימים אלה סמינר הכנה לצה"ל בחברה הערבית המוסלמית, בהובלת עמותת ברית ערבית.  ברית ערבית היא עמותה ללא מטרות רווח שהוקמה בשנת 2018 על-ידי הישאם אבו ריא, רס"ן במיל', במטרה לגרום לשינוי מהותי בחברה הישראלית והערבית ע"י שילוב וקידום של החברה הערבית בישראל. העמותה מאמינה כי על ידי יצירת שוויון זכויות ומתן הזדמנויות שוות, הפער בין האוכלוסיות יצטמצם ויתרום להשגת שוויון חברתי שיתרום ויפתח את החברה הערבית ואת החברה היהודית כאחת. 35 מלש"בים משתתפים בסמינר ובהם גם בנות אחדות.

* לאן מוליכה ההסתה – רשומה שהעליתי בפייסבוק ובה סיפרתי על קורס הכנה לצה"ל בחברה הערבית מוסלמית, הניבה תגובות סותרות. היו שביטאו התרגשות ואהדה. היו שהביעו חשש מפני התהוות גיס חמישי, סיפרו על אירועים של סיוע מתוך מחנות צה"ל לבוזזי תחמושת ועוד. אני שותף לשתי התחושות הללו. אני רואה בשמחה ובהתרגשות את רצונם של ערבים להתערות בחברה הישראלית גם באמצעות גיוס לצה"ל. אני יודע על ערבים שהתגייסו והיו לוחמים ומפקדים מצטיינים. אך איני עיוור לסכנה. יש לערוך מבדקים קפדניים לערבים המעוניינים להתגייס ובסה"כ אני רואה בכך ניסוי שנכון לעשותו בשום שכל ובזהירות.

והיתה גם תגובה אחרת. מישהי כתבה שהממסד חושש שיהיו חיילים יהודיים שביום פקודה לא ירצו לרצוח יהודים ולכן הוא מגייס את הערבים שיעשו כן. כלומר, ממשלת הסמול האנטי ציונית והדיפ-סטייט מתכננים ג'נוסייד למתנחלים ומגייסים את הערבים שיעשו זאת.

אפשר לשאול למה אני מתייחס לדברי הבל ובלע של תימהונית הזויה, שמשהו בחיבורים אצלה קצת רופף, בלשון המעטה. לא, אסור להתעלם כי היא פרי הבאושים של ההסתה הנוראית נגד הממשלה. מה שהיא כתבה היא מסקנה הגיונית מהדברים שהיא שומעת מקרעי, אמסלם ויאיר נתניהו, אם להזכיר שלושה מהבולטים בתעשיית השקרים וההסתה. שלא לדבר על מה שהיא שומעת מבן גביר הכהניסט וסמוטריץ' שעל הרצף הכהניסטי. נכון, הרוב המוחלט של המוסתים לא הגיע לשפל כזה. כפי שברור שהרוב המוחלט של המוסתים לא יעשה עוד צעד אחד, אל הרצח הפוליטי. אבל לשם כך יש צורך רק באחד. ואני משוכנע שיש יותר מאחד.

* רשע מרושע – ברלנד מגלם באישיותו את הרוע המוחלט, הצרוף, המזוקק. האיש הוא מגלומן אגוצנטרי, אגואיסט ונרקיסיסט חולני, שהזולת קיים, מבחינתו, רק כדי לשרת את תאוותיו המטורפות. תאוות מין חסרת גבולות, תאוות בצע ללא מצרים, תאוות כוח ושליטה שלוחת רסן.

הוא אדם חף לחלוטין ממוסר. אין לו שום בעייה לאנוס ולהתעלל מינית בנשים אומללות, במצב הקשה ביותר, שבאות אליו במצוקתן כדי לקבל סעד נפשי ורוחני. אין לו שום עכבות לעשוק דלים, אנשים חולים וגוססים שהוא גוזל את מיטב כספם תמורת "ברכה", באמצעות סיפורי שקר על ברכות שלו שבזכותן חולים החלימו. ואין לו שום היסוסים לשלוח את חייליו לרצוח איש ונער חפים מפשע, כי הוא החליט שהם לא צריכים לחיות. כיוון שאני נגד עונש מוות, הייתי רוצה לראות את הרשע המרושע הזה נרקב מאחורי סורג ובריח עד נשמת אפו האחרונה.

בינתיים, כיוון שהוא לא רצח במו ידיו אלא "רק" ציווה את חייליו לרצוח, הוא לא חשוד, משום מה, ברצח, ולכן לא הוגש נגדו כתב אישום, בשל התיישנות (על רצח אין התיישנות). וכעת, כאשר הוא יושב בכלא על עושק וגזילה, הוא זכה לשחרור מנהלי, בגלל הצפיפות בבית הכלא. והוסבר שהמחשב קבע שהוא ישתחרר. עם כל הכבוד לאדון מחשב, בני אדם צריכים לשחרר את הבא בתור ברשימה של המחשב ולהשאיר את הרשע בכלא, שירצה את עונשו עד השנייה האחרונה. ההתנהלות הזאת היא שילוב של חלם וסדום.

* ב...בר...ברו..ברוך מפ"ת – 37 שנים אחרי שנמחקה, שוחזרה כתובת הגרפיטי מעל מבנה שאיבת מים בשער הגיא: "פלמ"ח ברוך ג'מילי פ"ת 1948!"

הכתובת שנכתבה בתש"ח נכנסה לפנתיאון ההיסטורי בזכות שירו של שלמה ארצי "הבלדה על ברוך ג'מילי", המנצח בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ד (1974). ב-1984 היא נמחקה.

אני מבין את הרצון העומד מאחורי השחזור, אך לדעתי זו טעות. אני לא מתפעל, בלשון המעטה, מתרבות הגרפיטי, ובעיקר של מי שמנציח את שמו האישי בגרפיטי ענק. לכן איני אוהב גם את השיר של שלמה ארצי. איני בטוח שמורשת הוונדליזם היא הביטוי הנאות של מורשת תש"ח.

* גזענות פוליטיקלי קורקט – גזענות, כידוע, אינה פוליטיקלי קורקט. אבל יש גזענות פוליטיקלי קורקט. למשל, גזענות נגד אשכנזים. הרי האשכנזים הם "פריבילגים" ו"הגמונים" וכל הג'יבריש הבלהבלהיסטי הפוסטמודרניסטי הזה, ולכן גזענות נגדם ראויה לשבח ולפרסום ב"הארץ". וכך, התפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שירו של מואיז בן הראש, הנושא את הכותרת התמימה "והגדת לבנך". בגרסה המקוונת שֵׁם השיר פחות תמים: "זכור את אשר עשו לך האשכנזים." כבר הכותרת פורטת על האסוציאציה של "זכור את אשר עשה לך עמלק." בדרך כלל, אם בכלל מדברים בימינו על עמלק, עושים זאת בטקסי יום השואה, כלומר בהקשר של השמדת העם היהודי. וכאשר בן הראש כותב את המילים הללו, זה אזור החיוג של "פשעי האשכנזים", בעיניו.

יהודי השומע את המילים האלה, אינו יכול שלא לזכור את המשך הצו, שאינו רק צו של זיכרון: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח." כלומר כשמישהו מדבר על "זכור את אשר עשו לך" הוא יודע שהאסוציאציה של המאזין תהיה ל"מחה את זכרם."

ומה עשו לכם האשכנזים, לדברי אבישי-בן-חיים-בשורות-קצרות-ומנוקדות, "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְשָׂמֵחַ לִקְרַאת שׁוּבְךָ לְצִיּוֹן" (העייף ויגע בדרך לקוחים מהפסוק המגשר בין "זכור את אשר עשה לך עמלק" ל"תמחה את זכר עמלק")? הנה רשימה חלקית: אֶת תַּכְשִׁיטֵךְ גָּזְלוּ וּבְבָנַיִךְ סָחֲרוּ... וְחִבַּקְתְּ אוֹתָם וְהֵם יָרְקוּ עָלַיִךְ... וְנָתַתְּ בָּהֶם סִימָנִים, סִימָנֵי שׁוֹאָה וְסִימָנֵי מִסְכֵּנוּת (מתבכיינים האשכנזים האלה עם השואה שלהם) וכן הלאה וכן הלאה.

לא יעזור לכל האבישי בן חיימים ומואיז בן הראשים למיניהם. הם לא יוכלו לעצור את השיירה הציונית של מיזוג הגלויות. האובססיה הגלותית והשנאה העדתית יכולות אולי לעכב את התהליך, אך לא לעצור אותו. כבר היום עשרות אחוזים מן המשפחות הצעירות הן "מעורבות". בעוד דור או שניים לא יהיה ילד שידע להשיב לשאלה הארכאית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". אנחנו יהודים ישראלים. הניסיון לכפות עלינו זהות של הפרדה גלותית, יתפוגגו כאבק פורח.

* כמעט מושלם – הספורט שאני הכי אוהב לצפות בו הוא נינג'ה. בלי אסי ורותם זה היה מושלם.

* כגשם דאשתקד – אחד מסיפורי הילדות שלי, הוא שהייתי יורק על החלון בחדרי ובשתי ידיי מפעיל "וישרים" (כלומר כפות הידיים עצמן) ומדמיין שאני נוהג בגשם. זה רק ביטוי אחד לכך שמשחר ילדותי אהבתי מאוד את החורף, את הגשם, את סופות הרעמים והברקים, את הברד. והאהבה הזאת טבועה בי עד היום, כאשר עליתי לגולן וזכיתי בכל אלה ביתר שאת ובבונוס שבילדותי לא יכולתי לחלום עליו – השלג. וזאת לדעת, בנושא השלג יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שכבר נמאס להם מהשלג. אני שייך לאגף הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג; אגף שרוב חבריו הם ילדים.

לשלג לא זכיתי בילדותי הרמת-גנית. לשם כך היינו נוסעים לירושלים או לחרמון. אבל לגשם גשם משמיים קול המון טיפות המים – זכיתי גם זכיתי. ואני זוכר ימים ארוכים של גשם זלעפות. הו, כמה אהבתי ללכת בגשם ולקפוץ עם מגפי הגומי בשלוליות. ממטריות סלדתי תמיד.

בלב שכונת תל-גנים היתה תעלת ניקוז, שקראנו לה הוואדי. בימים גשומים הוואדי זרם ובימים סוערים הוא שצף וקצף. ובימים סוערים במיוחד הוא עלה על גדותיו, ורחוב יוסף צבי הפך לרחוב ונציאני, נחל זורם של מים חומים מהסחף. וזה היה המראה האהוב עליי מכל, שהסעיר את דמיוני, כאילו אנו חיים לצד נהר גדול. אז לא קראו לזה "כרמל" ולא הכניסו אותנו לפאניקה כאילו הגשם הוא מתקפת טילים מאיראן. אז קראו לזה חורף, יום סגריר, וציפינו לקבל אותו בברכה ובשמחה כי גשם הוא ברכה. ואכן, גשם הוא ברכה.

* ביד הלשון": יד פוגשת יד אחות – סיסמת טקס השאת המשואות ביום העצמאות ה-74 תהיה "יד פוגשת יד אחות."

הסיסמה היא בהשראת שירה של רחל המשוררת "גן נעול", הנפתח במילים:

מי אתה?

מדוע יד מושטת

לא פוגשת יד אחות?

את השיר הקדישה רחל לזלמן שז"ר, לימים הנשיא השלישי של ישראל.

אורי הייטנר

* * *

יוסי אחימאיר

חידת עבאס

"ישראל היא מדינה יהודית, בין אם נרצה בכך ובין אם לא. מטרתי המרכזית היא להגדיר את מעמד האזרחים הערבים בה. אני רואה עצמי אזרח במלוא מובן המילה, שזכאי לקבל זכויות אזרחיות מלאות."

הצהרה זו השמיע ראש רע"ם, מנסור עבאס בראיון לאתר חדשות ערבי. היא מצוטטת במאמרו של ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת תל-אביב ד"ר מיכאל מילשטיין, במוסף "הארץ" של יום שישי. ד"ר מילשטיין מגדיר התבטאות זו לא פחות מאשר "אחת הפצצות הפוליטיות הדרמטיות ביותר שנשמעו בשיח הישראלי בשנים האחרונות."

האומנם?

כידוע, יש לנו שני עבאסים. מחמוד הוא הראיס הפלסטיני שמקום מושבו ברמאללה, ומנסור הוא הפוליטיקאי הישראלי שמקום מושבו בכנסת ישראל. הראשון הוא גם ראש אש"ף או פת"ח (ואינני מקבל את ההבחנה החדה בינם לבין חמאס), שמתיימר לשחק במגרש הדיפלומטי אבל זרועו משלחת טרוריסטים לרצוח ולהכות ביהודים, ואף לזכות מידיו, בין אם יישארו בחיים ובין אם יחוסלו, בתמלוגים שמנים.

השני משחק במגרש הפוליטי במדינה היהודית, מצליח להקרין בהופעותיו הרבות באולפנים מתינות ונועם, וזוכה לאהדת הצופים.

האם באמת רחב הפער ביניהם?

עבאס "שלנו", אין להכחיש, אכן עשה צעד חשוב קדימה, בהכניסו את מפלגתו לקואליציה. עוד לפני כן ניהל מגעים עם קשת רחבה של מפלגות. זה החל בליכוד והסתיים כמובן בהסכם הקואליציוני שחתם עם בנט. בכך סייע להחלפת השלטון, אבל גם קיבע את מעמדו כמי שהממשלה המכהנת תלוייה בו בכול – אבל בכול. עיקר עניינו, הוא מסביר, לדאוג לאינטרסים האזרחיים של החברה הערבית. עתיד העם הפלסטיני אינו כרגע בראש סדר עדיפויותיו.

מאז הצטרף לממשלה, נתון מנסור לביקורת עזה מצד הליכוד, בהיותו ראש תנועת האחים המוסלמים בישראל, כמי שבימים עברו חיבק את המסית הקיצוני ראאד סאלח וחלק עימו דעות קיצוניות. כיום הוא מלווה באיש אבטחה לנוכח איומים עליו מצד יריביו בציבור שלו. האם באמת מנסור עבאס למתון ייחשב, רק משום נכונותו לשבת בממשלה ולדבר אל הצופה הישראלי בנופת צופים? האיש ללא ספק פוליטיקאי רהוט, מתוחכם וערמומי. מהלך בין הטיפות. בסבלנות מצליח לסחוט אט-אט את הממשלה, בהזרמת מיליארדים למיגזר הערבי ובהלבנת ההשתלטות הבדואית על שטחים עצומים בנגב. בחוק החשמל הצליח להלבין למעשה אלפי בתים שנבנו באופן בלתי חוקי.

לנוכח מעמדו ומתינותו, היה אפשר לצפות להתמתנות כללית בחברה הערבית, ואולם בפועל קורה ההיפך. ההקצנה גוברת, עד כדי התמרדות וגלישה מחודשת לפסים טרוריסטיים. כך היה בפרעות מאי שעבר, בעיקר בערים המעורבות, ועתה גובר החשש לצונאמי של התפרעויות בתוך גבולות המדינה. האם מנסור עבאס יכול או רוצה למנוע את הצפוי? האם התרחשות זו עשויה להימנע מעצם העובדה שרע"ם חברה בקואליציה? ספק גדול. את התנהלותו של מנסור יש לבחון בזכוכית מגדלת, בחשדנות. האם הוא באמת ובתמים, כמו שמציין ד"ר מילשטיין, "נושא את הבשורה הרעננה ביותר ליחסי יהודים וערבים שהועלתה בישראל בעשורים האחרונים ומפגינה נכונות חסרת תקדים להשתלב במדינה מבלי לחתור לקעקוע צביונה המקורי"? כבדהו וחשדהו – כך צריך להתייחס לאיש החידות, ראש רע"ם.

כשאני חושב על השתלבות למופת של ערבים ישראליים, צפות ועולות מיד בזיכרוני שתי דמויות והן אינן עוד עימנו: עלי יחיא מכפר קרע וחמיס אבולעפיה מיפו. הראשון היה מורה לערבית באולפן "עקיבא" בנתניה, איש חם ואהוב על הכול, שראה עצמו ישראלי לכל דבר, אוהב האדם והיהודים. וכמוהו חמיס, בעל המאפיה הנודעת ליד ככר השעון, שהיה מעורה היטב בחברה הישראלית, אהב את המדינה ולחם באלימות. השניים לא היו מנהיגי ציבור, לא אישים פוליטיים, אך בלטו כל אחד מהם במעגל פעילותו ובהשתלבותו,  הקרינו אנושיות, ישראליות, בלי לוותר על אמונתם הדתית. וכמוהם יש לא מעטים.

ספק אם מנסור עבאס וחבריו לסיעה באמת שואפים להגיע למעלתם של עלי יחיא וחמיס אבולעפיה ע"ה. שאלה היא, אם הוא רואה עצמו קודם כל כישראלי או כפלסטיני? לשונו חלקלקה, פתלתלה, בחוגי הימין האופוזיציוני הוא מוגדר כ"תומך טרור" בוודאי אינו ראוי לתואר: "מבשר המהפכה האיסלאמיסטית מסוג שלא הכרנו." אמנם פקד במאי את בית-הכנסת שנשרף בפרעות בלוד, אבל לא גינה את מעשי הרצח השפלים של אליהו קיי ויהודה דימנטמן, הי"ד, בידי רוצחים מתועבים.

ואף-על פי-כן, כמי שמצהיר על עצמו שאיננו מחוייב לצד זה או אחר במפה הפוליטית, מנסור עבאס המתוחכם  יודע, כי כאשר תתפורר הקואליציה הנוכחית, וכאשר מפלגת הליכוד תזדקק לקולותיו כדי להרכיב קואליציה בראשותה, הוא יוזמן לשתף פעולה עם אלה במפלגה שמגדפים אותו כיום, מספסלי האופוזיציה.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב" .

* * *

אילן בושם

שירים ל'חדשות בן עזר' דצמבר 2021

המשורר בבית הקפה

הָיָה מַסְתִּיר

אֶת הָעֵט

שֶׁבּוֹ נָהַג לְטַיֵּט.

בבית הקפה

הַלָּקוֹחַ לֹא אָהַב

שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ

אִם אֶפְשָׁר לְפַנּוֹת

לִפְנֵי שֶׁהָיָה מוּכָן

נַפְשִׁית לַזֹּאת.

בַּחֲצַר המסעדה

אָנִי אוֹכֵל.

עוֹרֵב יוֹשֵׁב

עַל גַּג מוּלִי

מַבִּיט בִּי וְאוֹרֵב –

אוּלַי אֶפְרוֹס לוֹ

מִפִּתִּי.

*

הַקָּשִׁישׁ הַמֻּפְלָג

הִתְגַּעְגֵּעַ לַיָּמִים

כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה

בְּגֶדֶר שְׁמוּעָה בִּלְבַד:

פַּארִיז

מוֹדִילְיַאנִי

רוֹכְבֵי גְּמַלִּים בְּסַעוּדִיָּה

כְּמוֹ אִשָּׁה

שֶׁלֹּא נָגַע בָּהּ

וְהוּא חוֹלֵם עָלֶיהָ.

מריבות

[א]

אָמַר אֶחָד לִידִידוֹ:

אֲנִי לֹא עָרֵב לְכָךְ

אֲבָל מוּכָן לְהִתְעָרֵב

שֶׁאִלְמָלֵא הָאִישׁ שֶׁהִתְעָרֵב –

הָעִנְיָן בֵּינֵינוּ

הָיָה נִגְמָר אַחֶרֶת.

[ב] דו-שיח

"אֲדוֹנִי רוֹצֶה סִיגַרְיָה

כְּדֵי לְהֵרָגַע?"

שָׁאַל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ

שֶׁעָנָה:

"כְּשֶׁהָרוּחוֹת יֵרָגְעוּ

נֵשֵׁב וּנְיַשֵּׁב

אֶת הַמַּחֲלוֹקוֹת בֵּינֵינוּ

לִפְנֵי שֶׁאֶחָד מֵאִתָּנוּ

יִפָּגַע."

[ג] מעשה פזיז

שְׁנֵי חֲבֵרִים רָבוּ

וְהָאֶחָד דָּחַף אֶת חֲבֵרוֹ

מִתּוֹךְ שִׁבּוּשׁ הַדַּעַת

לַכְּבִישׁ הַמְּשֻׁבָּשׁ,

אַךְ זֶה נִצַּל

בִּגְלַל

שֶׁשָּׁם נוֹסְעִים לְאַט...

זוג ותיק

הַשָּׁמֵן שֶׁהוֹלֵךְ שָׁם

בְּקֹשִׁי הוֹלֵךְ

וְאִשָּׁה לְצִדּוֹ;

הוּא יוֹדֵעַ

שֶׁכְּבָר אֵינֶנּוּ

מְצוֹדֵד אוֹתָהּ

וּמְפַלֵּל שֶׁלְּפָחוֹת

תַּמְשִׁיךְ לָלֶכֶת לְצִדּוֹ.

תאווה

יִקֹב הַדִּין

אֶת הַסָּדִין,

חָשַׁב הָאִישׁ הַמִּסְתַּעֵר

עַל הָאִשָּׁה

הַמּוּנַחַת עָלָיו.

*

הַשָּׁמֵן

עוֹלֶה עַל הַמִּשְׁקָל

וְנִשְׁקָל.

יֵשׁ! יֵשׁ!

הוּא מִתְרַגֵּשׁ,

יָרַדְתִּי בַּמִּשְׁקָל

וְיִהְיֶה יוֹתֵר קַל

לָשֵׂאת אוֹתִי בַּמִּשְׁגָּל

וְלִי לְהַרְקִיעַ

עַד לֵב הָרָקִיעַ.

בקיבוץ

רַוָּקוֹת זְקֵנוֹת

הָיוּ מְסַיְּעוֹת

לַפָּרִים לַעֲלוֹת

עַל הַפָּרוֹת.

הַחֲדִירָה הֶחְדִּירָה

בָּן חֶדְוָה שֶׁלֹּא

חָווּ כָּמוֹהָ בְּעַצְמָן

כְּאִלּוּ חָדְרוּ

זִרְגֵּי הַפָּרִים

לְתוֹכָן...

יַתּוּשׁוֹת לעת ערב

נוֹחֲתוֹת עָלֶיךָ

בְּנִסָּיוֹן לִמְצוֹץ

דַּם אָדָם;

עִתִּים עוֹבְדוֹת

עִתִּים חוֹטְפוֹת –

וְאָז מֵתוֹת...

*

אֶת קִבְרוֹ שֶׁל

חֲתוּלוֹ הָאָהוּב

סִימֵן בְּעָלָיו

בְּמַעְגָּל אֲבָנִים

גְּדוֹלוֹת וּכְבֵדוֹת.

אילן בשם

* * *

משה גרנות

בסוד נשים

על הרומן של שפרה הורן

"החדר שמול החומות"

כנרת-זמורה, 2021, 445 עמ'

 עלילת הרומן החדש הזה של שפרה הורן מעוגנת באירועים היסטוריים אמיתיים, וגם חלק נכבד מגיבוריה הם דמויות אמיתיות, שיש עליהן תיעוד היסטורי. האירועים בספר נמשכים ממלחמת קרים (1856-1853) ועד הסכמי אוסלו, כלומר, עד שנות התשעים של המאה שעברה. בין גיבורי הספר אנו מוצאים את ג'יימס פין, קונסול בריטניה בירושלים העות'מאנית, ואת רעייתו אליזבת-אן פין, זוג אוהד יהודים שגם הקימו חווה מחוץ לחומות ירושלים בשם "כרם אברהם", בה הועסקו יהודים בחקלאות. שניהם פירסמו את זיכרונותיהם בחיבורים המוזכרים בספר. מוזכר כאן גם בנה של המלכה ויקטוריה, הנסיך ויורש העצר אלברט-אדוארד (ברטי – לימים המלך אדוארד השביעי), אשר ביקר בירושלים ב-1862, כפי שמתואר בספרנו באריכות. הוא היה ידוע כרודף נשים, והתרועע עם פילגשים רבות, ביניהן נלי קליפדן (המוזכרת בספר), ג'ני צ'רצ'יל (הנשואה!), שרה ברנאר, ועוד רבות אחרות. אשתו, אלכסנדרה הדנית, הסכינה עם נאפופיו, ואף היתה חברה עם כמה מפילגשיו. על כן, הרפתקת האהבים המוזכרת בספר בין הנסיך לבין צעירה מירושלים בשם ויקטוריה, יכלה בהחלט להתקבל על הדעת ולהיחשב כאמת היסטורית, כמו אירועים רבים אחרים בספר.

יש בספר עוד דמויות היסטוריות, כגון יוסף ריבלין, שבנה שכונות מחוץ לחומות, איתמר בן אב"י וכו'. המחברת מזכירה ספרים ידועים מאוד בתקופה הזאת, כגון אלה של צ'רלס דיקנס ("בית קדרות", "אוליבר טוויסט"), ג'ורג' אליוט ("דניאל דירונדה"), פרסי ביש שלי ("המלכה מב"), צ'רלס דרווין ("מוצא המינים") ועוד. בספר מוזכרים גם אירועים "עכשוויים", כלומר, אלה שהתרחשו בימי חייה של הדוברת אשר הטילה על עצמה את המשימה לכתוב על עבר משפחתה – אירועים כגון צעידת האדם הראשון על הירח, כשהדוברת היתה בת 21,  סאדאת שהגיע לביקור של שלום בישראל, הסכמי אוסלו וכד'.

הבאתי כאן רק רמז להשקעה הענקית בתחקיר שהיה המצע לרומן מרתק זה.

כל האמור לעיל משאיר רושם על הקורא שהספר מתאר קושט דברי אמת, אבל הרושם הזה נסדק במכוון על ידי הסופרת, כשמדי פעם מפסיקה הדוברת בגוף ראשון את התקדמות העלילה, וחוזרת אל דירה מספר 9 במשכנות שאננים, שם הגיעה על מנת להתפנות לכתיבה. בקטעי סיפורת אלה, הרווים פחדים מפני האתגר הספרותי הגדול שהדוברת הטילה על עצמה, פחדים הגורמים לה לחרדות ולוורטיגו, ובכן, בקטעים אלה מופיעות שיחות עם אביגיל אימה, ובזיכרון – גם עם סבתה אדוארדה, שיחות שגורמות לה להטיל ספק באשר לאמיתות הפרטים הביוגראפיים שמופיעים בספר המתגבש, בהם פרטים אינטימיים על סבתא רבתה שלה, ויקטוריה, ועל אימא של סבתא רבתה זאת, הלא היא שושנה. וכך לומד הקורא שליד העובדות היסטוריות – יש גם הרבה דמיון, והרי הדמיון הוא אבן היסוד של היוצרות והיוצרים, כי הרי האמנות מתבססת על בדייה, שבעדה מסתננת האמת, כדברי פבלו פיקסו.

בקטעי "ההווה" האלה אנו מתוודעים לפרטים על חייה של אלכסנדרה, היא הדוברת בספר בגוף ראשון: למרות שנדרה נדר לא להתחתן, ולא ללדת ילדים, כדי  שלא יסבלו כפי שהיא סבלה מאימה, הרופאה הגינקולוגית הקשוחה, והנה, היא הפרה את הנדר הזה כשהתאהבה בבועז, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה, בן 45 (היא בת 29), גרוש ללא ילדים. מהפגישה הראשונה עימו, היא יודעת שהוא גבר חלומותיה, ובאותה פגישה הם מתעלסים בביתו (אגב, תיאור ההתעלסות הוא מלאכת מחשבת – עמ' 97-95; ראו תיאורים נפלאים של התעלסויות בעמ' 89, 113). היא מתאהבת בו עד כלות, ורוצה בו כבן זוג וכבעל, אבל היא מודיעה לו בהגינות שהיא בלגניסטית, אינה יודעת לבשל, צמחונית, ולא רוצה ללדת ילדים.

בועז, גבר מסודר בצורה יוצאת דופן – מסכים לכול, מפגין כלפיה אהבה רומנטית מכמירת לב, מעודד אותה לכתוב, דואג לה לארוחות, ומביא לה פרחים ויין, והרבה רחשי לב. התנהגותו של בועז היא הפוכה לחלוטין מזאת של אימה, ד"ר אביגיל דוידוביץ', שטוענת כי כדי ליהנות מסקס, אין צורך בבעל, כי אישה זקוקה לגבר, כמו שדג זקוק לאופניים. "הברקה" פמיניסטית זאת נחרטה בשנת 1970 בתאי השירותים בסידני שבאוסטרליה על ידי אירנה דאן, והפכה לסיסמה. משום מה שפרה הורן, הדייקנית מאוד, מייחסת את האמרה לאימא שלה, הגם שהיא (מובן מאליו!) יודעת למי הזכויות על "ההברקה" (ראו עמ' 44).

בסוגריים אציין כי שנאה בכלל, ושנאת גברים בפרט, איננה יועצת טובה, כי אם אירנה דאן משווה את האישה לדג, שהוא בעל חיים אילם, ולא ממש מפותח, ואילו הגברים מדומים לאופניים, שהם כלי תחבורה די מוצלח, הרי היא ירתה לעצמה ברגל. בחיכמה שמה הסופרת דברים אלה בפיה של אביגיל, שבוודאי איננה דמות של אישה ואם אידיאלית, מה עוד שבתור לסבית, אין לה ממש יכולת לדבר בשם כל הנשים הסטרייטיות, שכביכול, אין צורך בגברים.

בקווים מאוד כלליים, אביא פרטים על עלילת הספר: גרשון, גרישה, שגויס בצבא הצאר למלחמת קרים, מלחמה  חסרת היגיון ותוחלת, מצליח לערוק, ליפול פצוע אל מחנה הבריטים, להתאשפז בבית חולים בקושטא, כשהוא מציג עצמו כאילם ונטול זיכרון בעקבות טראומת הקרבות. עם שחרורו מבית החולים ומהצבא הבריטי, הוא מגיע לירושלים, ומצליח לזכות בחסותו של הקונסול הבריטי, שהוזכר לעיל, ומשמש אצלו כמתורגמן. גרשון מבקש לשאת נערה ספרדייה. קודם מסרבים לו (לא מערבבים דם אשכנזי בדם ספרדי!) – אבל לאחר תרומה, הוא נענה ונושא לאישה את שושנה אהרונוב, שהתייתמה מהוריה, אנוסי משהד, שנרצחו על ידי שודדים בדרך לארץ ישראל.

שפרה הורן. מתוך ויקיפדיה.

גרשון מתעב שלטון מלכים, מלחמות ודת – כל מה שפוגע בחופש האדם, אבל מאמין בביאת המשיח, וכדי לקדם את פניו כשיבוא במהרה, הוא מאמץ עיר לבקן, ששושנה, אשר בינתיים ילדה את תמר-ויקטוריה, אפילו מיניקה אותו משדיה. כשיורש העצר האנגלי, שהוזכר לעיל, מגיע לביקור בירושלים, ויקטוריה בת הארבע מתכבדת להגיש לו זר פרחים, ובין שאר הבושות שהיא עושה, היא משתינה על מגפיו. הקונסול, שהעטיר על גרשון טובות אינספור (כולל נתינות בריטית, בניגוד לתקנות), נאלץ ממש להתחנן בפניו שיאפשר להראות את חמור המשיח ליורש העצר. ג'יימס פין מפוטר ממשרתו כקונסול, עובר תקופה קשה, שבה נאלץ לקבל עצי הסקה ואוכל נפש מאלה שהוא היטיב עמם, ונאלץ לחזור לאנגליה. הקונסול החדש מפטר את גרשון מתפקידו כמתרגם של הקונסוליה, וכאשר גרשון נאסר, הוכה ועונה, כשהוא מואשם ברצח חייל טורקי (מסתבר לקורא, שדווקא שושנה אשתו שנבהלה מהחייל, היא שריסקה את גולגולתו בנבוט), הקונסול מנער את חוצנו ממנו, ואינו מגיש לו סיוע משפטי כראוי לנתין בריטי. לאחר עינויים נוראים, גרשון נשפט למוות בתלייה, אבל משום מה הומתק דינו להיות משולח למדבר כמו שעיר לעזאזל.

תמר-ויקטוריה נאלצת לשהות זמן מה במנזר תחת מרותה של נזירה אכזרית בשם אנג'ליקה, אחר כך לומדת בבית ספר לבנות על שם אוולינה דה רוטשילד; ואז מגיעה הבשורה הטובה: אליזבת פין, אלמנתו של הקונסול, מזמינה אותה לביתה בלונדון כדי שתשמש לה בת לוויה. אליזבת מעטירה עליה כל טוב, כולל מורים לאנגלית, ציור, פסנתר וזמרה. ויקטוריה עולה כפורחת, והיא מקובלת בחברה הגבוהה של לונדון כ"נסיכה מירושלים". אליזבת ובת הלוויה שלה מוזמנות לארמון, ומכאן ואילך, הופך הנסיך אלברט-אדוארד את ויקטוריה לפילגשו. אליזבת מבהירה לוויקטוריה שהנסיך נשוי, ואב לשישה ילדים, וכי ויקטוריה היא  עבורו שעשוע בדיוק כמו שאר פילגשיו.

כשוויקטוריה נכנסת להריון, הנסיך מתכחש לה, ואף דואג שהארמון ישלח אותה רחוק – לאוסטרליה. לפני ההיריון היתה ויקטוריה דמות מבוקשת, שהכול היללוה על יופייה ואישיותה, עכשיו היא מתויגת כזונה. אחרי שוויקטוריה יולדת את אדוארדה (על שם הנסיך), אליזבת, שולחת מברק לשושנה שכביכול בעלה של ויקטוריה (שמעולם לא היה לה) נפטר, והיא תחזור עם בתה לירושלים. אנג'ליקה הנזירה נרצחת, ויש רמזים שזאת היתה נקמתה הקרה של ויקטוריה על סבלה בימי נעוריה במנזר.

אליזבת ממשיכה להעניק חסות למשפחה, ומזמינה את אדוארדה ללונדון ללמוד סיעוד, כדי שתהיה אחות רחמנייה כמו פלורנס נייטינגייל. אדוארדה משתתפת בקרבות של מלחמת העולם הראשונה בצרפת, ומגיעה בסופו של דבר למצרים, ומשם עם צבאו של אלנבי – לבאר-שבע ולירושלים. היא רצתה להקדיש את חייה כאחות רחמנייה, ולכן החליטה שלא תתחתן, כמו פלורנס נייטינגייל, אבל היא מתאהבת במאושפז בשם אלכסנדר דוידוביץ', קצין פרשים בן לפליטי פרעות ברוסיה שברחו לניו-זילנד. אלכסנדר נפצע, ונאלצו לכרות את זרועו. היא יולדת לו בגיל ארבעים את הבת אביגיל, היא אימה של המספרת, לימים – הרופאה ד"ר אביגיל דוידוביץ'. אלכסנדר מתפרנס מפחלוץ בעלי חיים, ויום אחד הוא נעלם במדבר, וגופתו לא נמצאה. אדוארדה אינה מתאבלת על בעלה, אדרבה, היא חשה שזכתה בשחרור.

שושנה חיכתה כל חייה שגרשון יחזור, וכדי שלא יצטרך לחפשה, היא נשארה לגור במשכנות שאננים, ובאמת בזקנתה המופלגת מגיע גרשון, שהיה בצעירותו גבר גבוה ונאה, עתה הפך לחורבת אדם, לבוש כמו בדווי, מזוהם וראשו שורץ כינים. הקורא נרמז שבהיותו נרדף על ידי השלטון, התחבר לשבט בדווי, נשא שם אישה, ואולי נולד לו שם ילד. למרות שפחד לחזור לירושלים, הוא דאג לשושנה מרחוק, והביא לה מדי יום על סף ביתה גביש מלח, אותו היא טחנה, וכך התפרנסה בשנים הקשות של מלחמת העולם. בתקופה קשה זאת נאלצת ויקטוריה למכור את גופה כדי שתוכל לשרוד.

מסתבר שבמעברים הרבים מהסיפור אל קורותיה של הסופרת בדירה 9 במשכנות שאננים – אימה, אביגיל, מנסה לנפץ את כל  ההזיות ששמעה הדוברת על סבתה ועל סבתא רבתא שלה. אבל מסתבר שאימה בעצמה בדתה סיפור על לידתה של הדוברת: היא מספרת שכאילו התעלסה עם גבר על חוף הכינרת, ובבוקר הוא נעלם בתוך הים. לימים נודע לדוברת שאימה שיקרה לה – היא באמת היתה חברה בלח"י, ופיתתה קצין בריטי לקשור איתה קשרים רומנטיים. היא הובילה אותו אל מלכודת של אנשי המחתרת, ואלה הרגו אותו באקדח שלו. מות הקצין הוצג כתוצאה של התאבדות על כך שארוסתו באנגליה נטשה אותו והתארסה לאחר.

הדוברת מתחלחלת לנוכח הגילוי שאימה הרגה את אביה, והיחסים בין השתיים, שהיו מעורערים בלאו הכי, הגיעו לנתק מוחלט.  הן מתפייסות רק לאחר שהדוברת, אלכסנדרה (בבדיון היא נקראת על שם סבא אלכסנדר דוידוביץ', ובחיים – על שם הסבתא אלכסנדרה שנרצחה בשואה) יולדת בת בשם נועה, לה היא מבטיחה את כל האהבה שבעולם.

לאורך כל היצירה הנשים מסתייגות מגברים, הזכרתי את דבריה של האם אביגיל באשר לתועלת שיש מגברים; תמי, חברתה הטובה של הדוברת, אומרת שאין מה לצפות מגברים (עמ' 401). יעל, אימה של תמי טוענת בהתרסה שנשים נועדו לחכות לגברים שיחזרו מציד, מהעבודה, מהפאב לאחר שהשתכרו, מהמלחמה, ממיטת זונה. היא עצמה מחליטה לנטוש את בעלה שנאף עם שכנה במיטתם הזוגית (עמ' 366). והנה, בניגוד להיגדים הללו לפחות שני גברים מתוארים בקווים חיוביים ביותר: גרשון ובועז. ובניגוד לדברי יעל, חוץ משושנה, אף גיבורה בספר אינה מחכה לגבר. תופעת סולוויג, המחכה לגבר שלה עד זקנה ושיבה, איננה תקפה אצל אף גיבורה אחרת. אין ספק שיש כאן תחכום ספרותי מרתק.

מעניין שהדוברת מודה שהגיבורים שלה משפיעים עליה: כשהיא כותבת על התעלסות, היא חשה צורך לענג את עצמה, כשהיא מתארת ארוחה, היא בעצמה נעשית רעבה. וכן הגיבורה הראשית, ויקטוריה היא צמחוניות כמוה, ויקטוריה "אוכלת" באהבתה את גופה של בתה, כמו שהדוברת "אוכלת" את גופו של אהובה בועז, הנאלץ להסתיר את הסימנים הכחולים בצווארון מורם ובשרוולים ארוכים בקיץ.

התיאורים בספר הם ממש מלאכת מחשבת – ספרתי בספר עשרות תיאורים של התנהגות חתולים, שלרובם השם ג'ורג' (פעם אחת שמו של גור חתולים הוא  בסתת, כשם אלילה מצרית בעלת אוזניים ארוכות). הקורא רואה לנגד עיניו כיצד מתמתח, החתול, כיצד הוא נעלב, והקורא המסור של שפרה הורן, בוודאי נזכר בספר המרנין שלה "חתולים – סיפור אהבה" (1998); את תיאורי ההתעלסויות הזכרתי קודם; תיאור הנחליאלי המבקר בימין משה בימי שושנה ובימי הדוברת; תיאור נפלא של גלי הים המתנפצים אל החוף (עמ' 274); תיאור השכונה היהודית הענייה וייטצ'פאל בלונדון; תיאור הלידה של אדוארדה (עמ' 343); תיאור ההתנוונות אל הזיקנה של ויקטוריה ושל אדוארדה.

אני קראתי את הרומנים הקודמים של שפרה הורן, והתפעלתי מהכישרון האדיר שלה, והנה, ברומן הזה היא מתעלה אפילו על עצמה – "החדר שמול החומות" הוא רומן חכם, מרגש עד דמעות, ומרתק את הקורא לכל אורכו.

משה גרנות

* * *

עקיבא נוף

שַׂרְַעֵפי בּוֹקֶר

הִנֵה עוֹלֶה הַשַּׁחַר

אֶל יוֹם חָדָשׁ, בָּהִיר,

שׁוב יִפָּתָח הַשַׁעַר

אֶל יוֹם שֶיֵּש בּוֹ שִׁיר,

פִּזְמון מְבַעֲבֵּעַ,

שׁוֹאֵל וֹמְחַפֵּשׂ,

כִּיסוּף מִתְגַעֲגֵעַ

כִּי יֶאֶרָע הַנֵּס,

וְיִוָצֵר הַקֶּשֶר

אֶל נֶפֶש אָהוּבָה

וְיַעֲמוֹד הַגֶּשֶׁר

אֶל פֶּתַח הַתְּשׁוּבָה

שֶׁבְִּרְגִיעַת הַנֶּפֶשׁ,                         

בָּחֵיק הַמְעַטֵּף

שֶל הִבָּלְעוּת בְּכֶשֶף

מַגָּע הַמְּשַׁתֵף.

* * *

פוצ'ו

למה תקוה וינשטוק צעקה: "אוי וֵיי!"

 העיתונאית הנחשבת תקוה וינשטוק, המתחילה להתקרב לגיל 97, היתה פעם נערה צעירה בפתח-תקווה. כשהיה מגיע החופש הגדול היא אהבה מאוד לנסוע לתל-אביב אל דודתה. הדודה  היתה לוקחת אותה לרחוץ בים, שאליו הן היו נכנסות דרך מיבנה המרחצאות שניצב על החוף בקצהו המערבי של רחוב אלנבי.

כשהייתי ילד בן חמש גם אני אהבתי ללכת למרחצאות האלה ושם הייתי פוגש את זאביק, הילד של המכולת, שגר ברחוב המגיד, מול הבית שבו גרתי. על הקורות אותנו באותן מרחצאות כתבתי ב"חדשות בן עזר", בו פירסמתי בהמשכים את האוטוביוגרפיה שלי "בחיי". להלן הקטע המתייחס לאותן מרחצאות:

"... ליד המלתחה פגשתי את זאב הקטן מחכה לי בעיניים נוצצות. התברר שמיבנה המלתחה היה עשוי לוחות עץ, שניצבו על כלונסאות שהיו נעוצות בחולות הים. אל המבנה הזה היו נכנסים מצידו הפונה לרחוב אלנבי בגובה המדרכה, ומהצד השני היו יורדים במדרגות ישר לחוף. כשזאביק המתין לי, הוא התחיל לזחול על ארבע בין הכלונסאות ואז גילה שרצפת העץ שמעליו מלאה חריצים שדרכם אפשר לראות את רגלי הנשים הערומות, ובאזור המקלחת היה אפשר אפילו לראות את הפרדס השחור שלהן, וכשהן היו מתכופפות לסבן את הרגליים ניתן אפילו לראות את שדיהן הנפולים."

הרבה שנים חלפו מאז ימי המרחצאות העליזים, תקוה גדלה והיתה לעיתונאית מבוקשת, הקימה משפחה מאושרת וליוותה את הקורה בארץ בעטה השנון. גם כשיצאה לפנסיה לא חדלה לכתוב ולהעלות זיכרונות, כשבמת הכתיבה העיקרית שלה הוא המכתב העיתי "חדשות בן עזר".

כאשר התחלתי לפרסם את "בחיי" היתה מציצה לפעמיים בפרקי הספר, שבו הזכרתי לא פעם את דודה פרופ' ישראל רייכרט, שהיה המורה שלי לפיטופטלוגיה בפקולטה לחקלאות.

ויום אחד אירע הדבר שגרם לה להלמות לב ולזעקה מרעידה קירות. היה זה ביום בו פורסם הפרק על המרחצאות. לשנייה אחת פסק ליבה לפעום ובשנייה הבאה שמעו כל שוכני הבית ברחוב ביל"ו בתל-אביב את קולה של תקווה הקשישה הזועקת מרה:

"אוי ויי!!! אז הוא ראה לי!!!"

את הסיפור הזה הזכירה לי תקוה השבוע, כשטילפנתי לברך אותה ליום הולדתה ה-96  – וכאשר שיבחתי אותה על זיכרונה המופלג, הוסיפה:

"ואתה זוכר מה אמרת לי כשסיפרתי לך בפעם הראשונה שגם אני התרחצתי במרחצאות האלה?" 

הודיתי שהזיכרון שלי הוא לא חד כשלה.

"אתה הסתכלת עליי טוב-טוב ואמרת: 'תמיד ידעתי שאת מוכרת לי מאיזה מקום...'"

פוצ'ו

* * *

אהוד בן עזר

צהריים כפולים לשניים ב"שַיְין" ב-260 שקלים

שלמה המלך 38 תל אביב

"שיין" היא המסעדה השכונתית שלנו, תמיד הומה אדם, בייחוד בצהריים, בייחוד צעירות וצעירים בשלל גווני הקשת, גם עם תינוקות וכלבים. הבישול מעולה והשירות לבבי. תענוג לשבת שם.

מה לקחנו לצהריים?

מרק היום, אפונה וגזר. מרק גדול, סמיך וטעים, קצת מנפח את המעיים – 28 שקלים.

חצי פוקצ'ה חמה מהתנור –11 שקלים.

קלמארי צרוב על מצע של יוגורט, מעולה – 45 שקלים.

2 גביעי בירה סטלה מהחבית – 26 שקלים.

מנה עיקרית ענקית, פסטה רגו [עם בשר ועליה בוזקים בשפע פירורי פרמיזן] – 66 שקלים.

מנה עיקרית ענקית מק שיין (המבורגר)  – 65 שקלים.

תוספת בייקון להמבורגר – 12 שקלים.

תוספת גבינת גאודה להמבורגר ­– 8 שקלים.

ס"ה 235 שקלים + 25 שקלים טיפ = 260 שקלים.

ההמבורגר הענק בא בלחמנייה גדולה עם תוספת נדיבה של רבעי תפוא"דים מאודים ומטוגנים וטעימים מאוד, פלחי עגבנייה, פרוסות מלפפון חמוץ, רצועות בצל סגול טרי ושתי קופסיות רטבים, לבן ואדום.

ולמה צהריים כפולים?

שתי המנות העיקריות. הפסטה וההמבורגר, היו כה גדולות, שאת מחציתן הארוזה לקחנו הביתה לצהריים של מחר, כך שהמחיר כלל למעשה 4 ארוחות, שהן בחישוב גס כ-65 שקלים לארוחה!

מומלץ וטעים לאוכלי לא כשר.

שלמה המלך 38, ת"א. טל. 03-5276186. אפשר להזמין מקומות.

* * *

נעמן כהן

ישראל ביילין* ויום ההולדת של יזוס

בשנים האחרונות, בהשפעת העלייה הגדולה מארצות בריה"מ לשעבר לא ניתן להיכנס לקניון או למרכז מסחרי בלי לראות עצי אשוח מקושטים ליום ההולדת של יזוס – חג המולד. אפילו בבתי החייל הוצב אשוח. גם לפני העלייה הגדולה מרוסיה היו יהודים שהתבשמו מיום ההולדת של יזוס – חג המולד.

ישראל ביילין (1888-1989) נולד במוהילוב (ברוסית מוגילוב כמו דיזנהוף דיזנגוף) באימפריה הרוסית לאימו לנה ליפקין ולאביו משה ביילין שהיה חזן. ב-1893 היגרה המשפחה לארה"ב לניו יורק. ב-1911 התפרסם שירו הראשון. למרות שלא ידע תווים הצליח ביילין לחבר להיט אחר להיט.

בשנת 1942, בעיצומה של השמדת יהודי אירופה באירופה המושלגת, כשאיליה אהרנבורג פרסם את קריאתו: "מנו רק את מיספר הגרמנים שהרגתם. הרגו את הגרמני – זוהי תפילת אימכם, הרגו את הגרמנים! אל יימך לבבכם אל תרפו, הרגו!" – חלם ישראל ביילין דווקא על חג המולד הנוצרי, וכתב את הלהיט שלו, פזמון לחג המולד – "חג מולד לבן" White Christmas.

ב-1942 הוציאה חברת דקה תקליטון עם השיר בביצועו של בינג קרוסבי, תקליטון זה נמכר בלמעלה מ-50 מיליון עותקים והוא שיר חג המולד הפופולארי והנמכר ביותר בכל הזמנים. נמכרו למעלה מ-100 מיליון אלבומים הכוללים את השיר. ישראל ביילין הפך למולטי-מיליונר.

מילות השיר:

אני חולם על חג מולד לבן

כמו אלה שידעתי בעבר

כשצמרות העצים הבריקו,

וילדים האזינו

למשמע פעמוני מזחלת בשלג.

I'm dreaming of a white Christmas

Just like the ones I used to know

Where the treetops glisten,

and children listen

To hear sleigh bells in the snow.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/White_Christmas

הנה הביצוע המקורי מ-1942– בינג קרוסבי:

https://www.youtube.com/watch?v=w9QLn7gM-hY

הנה ביצוע של פרנק סינטרה:

https://www.youtube.com/watch?v=-cH019xl3Q4

*מובן שיהודי בשם ישראל ביילין לא יכול היה למכור שיר ליום ההולדת של יזוס – חג המולד, גם אם כיהודי-רוסי הוא אולי באמת חלם על חג המולד. לכן החליט ישראל ביילין לשנות את שמו הפרטי ואת שם משפחתו. השם ישראל לא התאים למחבר שיר לחג המולד לכן הוא החליט לשנותו לאירווינג. שם משפחה "הומל" (או גומל ברוסית) גם לא מתאים, אז הוא החליט לשנותו לברלין. הומל היא שטעטל, ברלין היא הרי בירת הרייך. ואכן הוא הצליח.

[ויקיפדיה: ברלין נולד, לפי מקורות אחדים בעיר מוגילב שבבלארוס ולפי מקורות אחרים בעיר טיומן שבמזרח רוסיה, בשם ישראל איזדור ביילין, אחד משמונה ילדיו של שוחט (לפי מקורות אחרים – חזן). בשנת 1893 היגרה המשפחה לארצות הברית והשתקעה בניו יורק. כאשר ברלין היה בן שמונה, מת אביו והוא נאלץ לצאת לעבוד לפרנסת המשפחה. בין השאר עבד כמוכר עיתונים וכמלצר מזמר].

זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים

על המערבי-מוגרבי-מרוקני (אפרו-מרוקני ב-pc), הגזען האנטי-אשכנזי, מואיז בן הראש, שזכה בפרס המשורר האשכנזי לודוויג פפויפר-יהודה עמיחי, וקילל את ביאליק "ינעל א-בוק ביאליק", כבר כתבתי:

(שיח הזהויות של יהודי ערב מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטישמיות קלסית ולאנטי-ציונות)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

והנה בנימין ציפר המתנאה בחצי טורקיותו והמפרסם תדיר את השירה הגזענית האנטי-אשכנזית בעיתונו, מביא פעם נוספת "פואזיה" של הגזען האנטי-אשכנזי בן הראש, והפעם הגזען ההוא משווה את האשכנזים לעמלק שיש למחות את זרעו:

זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר

זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים

וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְשָׂמֵחַ לִקְרַאת שׁוּבְךָ לְצִיּוֹן

אֶת תַּכְשִׁיטֵךְ גָּזְלוּ וּבְבָנַיִךְ סָחֲרוּ

וְאֶת מוֹרַיִךְ הִשְׁפִּילוּ

וְאֶת סוֹפְרַיִךְ עָשׂוּ לְלֵיצָנוּת

וְאֶת קוֹנְטֵיְנֶרֵךְ רוֹקְנוּ

וְאַתְּ עֵירֹם וְעֶרְיָה בַּמִּדְבָּר

צָמֵא לְמַיִם וְרָעֵב לְלֶחֶם

וְלֹא קַמְתָּ לְהַשְׁמִידָם וְלֹא קַמְתָּ לְהַכְרִיתָם

וְחִבַּקְתְּ אוֹתָם וְהֵם יָרְקוּ עָלַיִךְ

וְנָתַתְּ בָּהֶם סִימָנִים, סִימָנֵי שׁוֹאָה וְסִימָנֵי מִסְכֵּנוּת

וְנָתַתָּ לָהֶם אַהֲבָתְךָ וְהֵם בָּזוּ לְךָ

וְנָתַתָּ לָהֶם אֶת סְפָרֶיךָ וְהֵם שָׂרְפוּ אוֹתָם

וְנָתַתָּ לָהֶם אֶת רַבָּנֶיךָ וְהֵם לָעֲגוּ לָהֶם

זְכֹר בְּנִי וְאַל תִּשְׂנָא

וְאַל תֵּשֵׁב בְּקִבּוּץ לֵצִים

וְאַתָּה לֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר

אֶת סִפְרֵיהֶם תִּקְרָא

וְאֶת אֲמִתּוֹתֵיהֶם תִּלְמַד

וְקַבֵּל אֶת הָאֱמֶת מִפִּי מִי שֶׁאֲמָרָהּ

אֲבָל אַל תְּקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁכֵּן הַתּוֹרָה לֹא נִמְסְרָה דַּרְכָּם

וְאַל תִּפְחַד

וְאַל תִּירָא

תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל וְנֶצַח יִשְׂרָאֵל יַעֲמֹד לְצִדְּךָ

וְאֵין חָזוֹן שֶׁאֵין בּוֹ אָסוֹן

וְאֵין גְּאֻלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כְּאֵב

וְיִהְיֶה תָּמִיד קֵץ הַיָּמִים הַמִּגְדַּלּוֹר שֶׁלְּךָ

וּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד גּוֹאֵל וּמְרַפֵּא.

מתוך הספר "שירים שהזמן גרמם – מבחר וחדשים" העתיד לצאת לאור בתחילת 2022 בהוצאת אינדפדנטלי פובלישד / אמזון.

("תרבות וספרות", "אל-ארצ'י, 17.12.21)

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.10467672

ואני רק תוהה מתי יקום יהודי-ערבי ויכתוב שירת תהילה ותודה לאשכנזים?

זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים!

למי תודה למי ברכה?

מי היצלנו מגלות?

מי הקים לנו מדינה?

מי רפאנו מכל מכאוב?

ומי למדֵנו קרא וכתוב?

לאשכנזים המלאכה.

להם תודה להם ברכה.

תחזקנה

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל-אַחֵינוּ הַאשכנזים.

הרופאים, האחיות שטיפלו בנו ובבנינו במסירות.

המורים שבאהבה לימדונו.

החלוצים החקלאים שכבשו העבודה והפרו האדמה.

המהנדסים והטכנאים שהקימו משק לתפארת.

החיילים שנלחמו בצבאות ערב והקימו המדינה

המחוננים שטיפלו באהבה בעולי ערב בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;

אשכנזים אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים מִתְרוֹנְנִים

המשיכו ובואו שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

כי לנו יהודי ערב לא היו כל אלו, ובלעדיכם לא נוכל.

תבורכנה ידי האשכנזים שהושיעו לנו.

אבוי, על שורות אלו ודאי לא אזכה בפרס ע"ש האשכנזים ביאליק או לודוויג פפויפר-יהודה עמיחי.

חיפה עיר החזירים והמחבלים

מסתבר שהעיר חיפה לא רק מחבבת חזירים, אלא גם מחבלים.

באוניברסיטת חיפה (האוניברסיטה היחידה בארץ עם רוב סטודנטים ערבי) הוזמנה  "המשוררת" דארין טאטור, שהורשעה בתמיכה בטרור והסתה לאלימות וריצתה עונש מאסר, לכנס של החוג לספרות אנגלית והקריאה משיריה.

תלמידי החוג חויבו לשבת בהרצאתה של טאטור, שהקריאה משיריה השונים בהם היא "קוראת לעידוד ההתנגדות האלימה בישראל." אחד הסטודנטים פנה למזכירות החוג ותהה מדוע הוזמנה, הוא נענה כי היא הוזמנה "מתוך הערכה לעבודה הספרותית שלה." בין הטקסטים החריפים שכתבה: "לך בעקבות שיירת השהידים," במהלך "אינתיפאדת היחידים" ב-2015.

ארגון "עד כאן" הגיב: "מציאות בה מוסד אקדמאי שחי מכספי משלם המיסים הישראלי מארח בכינוס רשמי שלו מחבלת מורשעת תומכת טרור היא יריקה בפרצופן של המשפחות השכולות והציבור הישראלי. מוסד שמחבק מחבלת בשם 'הערכה לעבודתה הספרותית' חוטא לאמת. אנו קוראים להנהלה לבדוק כיצד היא מאפשרת לאותם גורמים רדיקליים להיכנס לאירוע רשמי שלה."

מאוניברסיטת חיפה נמסר: "התוכן המדובר עומד בניגוד גמור לעמדות הנהלת אוניברסיטת חיפה. אך זהו מהותו של חופש הביטוי, אשר עומד למבחן דווקא בתכנים שקשים לעיכול לכולנו."

הנה נושא טוב לכנס אקדמי באוניברסיטת חיפה. האם תמיכה בטרור וברצח יהודים היא בגדר "חופש הביטוי"

https://m.ynet.co.il/Articles/60458490

וכאילו לא די בכך בתיאטרון החיפאי 'חשבי' התקיים כנס תמיכה במחבלים.

https://www.colbonews.co.il/the-skewer/114513/

כאמור חיפה עיר התומכת בחזירים ובמחבלים.

מפלגת העבודה האבודה

נחמן שייקביץ-שי תומך בב.ד.ס.

עמר ברצלבסקי-ברלב מאשים את ישראל בטרור

נעמה לזימי עם בל"ד

מפלגת העבודה (לשעבר של בן גוריון, ברל, אלון, רבין), הולכת ומתדרדרת. פורץ הדרך היה יו"ר המפלגה לשעבר אברהם בורג, שנהפך לאנטי-ציוני, איש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) שכאזרח צרפתי ביקש למחוק את זיהויו כיהודי ממשרד הפנים, והנה הולך בדרכיו גם נחמן שינקביץ-שי. 

מסתבר ששינקביץ-שי המשמש אמנם כשר התפוצות איננו מאור הגולה.

בנאום בכנס שמטרתו מאבק בתנועת החרם על ישראל טען שייקביץ-שי: ״אני מוכן לקבל את הטענה שלא כל מעשה של ה-BDS הוא בגדר אנטישמיות״. וצריך להתייחס לגופו של עניין ולקבוע אם הם נכללים בגדר ההגדרה המרחיבה של האנטישמיות של IHRA."

https://twitter.com/AmichaiChikli/status/1470817559092027396?t=mQhUhi9POByw5lHBLIUc_g&s=03)

זה כאילו לומר – לא כל מה שעשה היטלר זה אנטישמיות (הוא נלחם גם למען צמחונות וזכויות בעלי חיים).

תנועת החרם הערבי ה-BDS במהותו, מתנגדת לקיומה של ישראל, ונאבקת לחיסולה, כארגון אנטישמי שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. והוא מפיץ תעמולה ארסית נגד מדינת היהודים, בדיוק כמו אלה שפעם הפיצו תעמולה ארסית נגד היהודים.

שיינקביץ-שי דיבר על "ההגדרה המרחיבה של האנטישמיות" של IHRA (הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה). הטענה שלו שזו הגדרה "מרחיבה" דומה לטענות מתנגדי ההגדרה האנטי-ציונים, שלדידם אין עם יהודי ולכן שלילת קיומה של מדינה יהודית היא לא אנטישמיות. ההגדרה של IHRA קובעת שזו אנטישמיות והיא אומצה על ידי רוב מדינות המערב. והנה שר בממשלת ישראל ממפלגת העבודה מספק להם תמיכה.

חברו למפלגה, עומר ברוצלבסקי-ברלב, האמור להיות השר לביטחון פנים, צייץ והסביר עם הפנים למפלגתו שבפגישה  עם תת-מזכירת המדינה של ארה"ב, ויקטוריה נולנד, הוא דיבר איתה דווקא על "אלימות המתנחלים (היהודים)" ועל "חיזוק הרשות הפלסטינית," ממש כאילו היה שר בממשלת אבא של מאזן – ולא על האלימות והטרור הערבי של חמאס, החזית העממית, ואש"פ. במקום להציג לאורחת מארה"ב את עיקר הבעיה – הטרור הערבי הזוכה לעידוד הרשות באמצעות תשלומי עתק לרוצחים, למחבלים ולמשפחותיהם, והסרבנות הפלסטינית לכל יוזמת שלום, יוצר ברצלובסקי-ברלב את הרושם שדווקא ישראל היא הבעייה. מן הסתם אם היה חי בתקופת מלחמת העולם השנייה היה ברצולבסקי-ברלב מלין לשר החוץ הבריטי רוברט אנתוני אידן על הפצצת דרזדן כסיבה למלחמה.

ח"כ נעמה לזימי, הקימה עם שותפהּ מבל"ד, סמי אבו שחאדה (היווני-הנוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי המנסה להיות אנטישמי יותר מהתנועה האיסלמית) – את השדולה לקידום שוויון בערים המעורבות. כזכור לאחרונה אמר אבו שחאדה, יו"ר סיעת בל"ד, בנאום במסגד בלוד: "הם (היהודים) הפסידו מפני שבחורי לוד החליטו שהפעם הזאת הם מאוחדים... ההתקפות באל־אקצה ושייח ג'ראח טילטלו את כל פלסטין... אבל החבר'ה של לוד שברו להם את האף."

והנה פרופסור דניאל גוטווין ה"מלאים" הלאומי, הלוחם נגד ההפרטה כותב עליה: "לזימי מייצגת את מה שהשמאל אמור להיות. שמאל סוציאליסטי. לכן, המסר של מצביעי השמאל  לח"כי השמאל צריך להיות: תהיו לזימי'ז."

https://twitter.com/gutweind/status/1471844752022818827

אז אם לזימי (עם אבו שחאדה) מייצגת את הציונות הסוציאליסטית את מי מסמל ברל כצנלסון?

ככל הנראה מפלגת העבודה לשעבר של בן גוריון, ברל, אלון, רבין – אינה יותר מפלגת העבודה. היא המפלגה האבודה.

ארמנד-עמיר פרץ ממשיך להפריט

שלושת "הציונים-סוציאליסטיים", חיים וישניה-רמון, חיים אורון-ג'מוס, וארמנד-עמיר פרץ, חברו ביחד בזמנו, הפריטו את נכסי חברת העובדים של ההסתדרות, ומסרו אותם בחצי חינם לטייקונים הקפיטליסטים. שערורייה כלכלית מושחתת שמטעמים לא מובנים טרם נחקרה עד היום. ברל כצנלסון יסד, דורות של חלוצים פועלים בנו, והטייקונים קיבלו.

והנה אביר ההפרטה, ארמנד-עמיר פרץ, ממשיך בהפרטה. 

המשימה הראשונה של פרץ כשהתמנה ליו"ר התעשייה האווירית היא לסלק את המנכ"ל שבחר הדירקטוריון, בועז לוי. "אביר שלטון החוק", גנץ – מסרב לפגוש אותו ולחתום לו על המינוי. למה? לוי הוא לא איש שלו. גנץ ומנכ"ל משרדו, אמיר אשל, רוצים את חגי טופולנסקי מהצבא. אחד מהחברים. פרץ מחפש סיבות להדיח את לוי. הוא טרם מצא, אבל אם אפשר להחזיק את המנכ"ל כמ"מ בלי מינוי קבוע, למה לא? למנכ"ל חלש אפשר לדחוף מינויים פוליטיים, חברים של גנץ מחיל האוויר למשל. ככה עובדת השיטה.

כשהסביר לממשלה מדוע הוא מבקש למנות את פרץ ליו"ר, למרות פסילתו בוועדת גילאור, הסביר בנימין גנץ שפרץ הוא האדם המתאים ביותר לקדם את ההפרטה. פרץ "הסוציאליסט", הוא האיש שיקדם אותה. לפי התוכנית, 25% ממניות החברה יונפקו ויימכרו בבורסה."

(חיים לוינסון, "המשימה של עמיר פרץ לסלק את מנכ"ל התעשיה האווירית", "אל-ארצ'י", 19.12.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.HIGHLIGHT-1.10477036

פרופסור גוטווין "המלאים" הלאומי, הלוחם נגד ההפרטה, היה תמיד תומכו הגדול של פרץ מחסל הסוציאליזם, ועתה הוא חסידה של לזימי הלוחמת בציונות. הנה סופה של "הציונות הסוציאליסטית".

Wishful thinking כפרשנות

ד"ר מיכאל מילשטיין המתנאה להיות ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א, וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת איש הרייך (רייכמן) מפרסם כי גילה "תגלית" מרעישה. לדבריו "יו"ר רע"ם, מנסור עבאס, הטיל את אחת הפצצות הפוליטיות הדרמטיות שנשמעו בשיח הישראלי בשנים האחרונות. למרבה הפליאה, הדבר עורר עניין מוגבל למדי בחברה היהודית, כמו גם בזו הערבית. במהלך ראיון סוער באולפן אתר החדשות 'כול אל־ערב', שהתייחס להשתלבותה של רע"ם בקואליציה, אמר עבאס כי 'ישראל היא מדינה יהודית, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ומטרתי המרכזית היא להגדיר את מעמד האזרחים הערבים בה. אני רואה עצמי אזרח במלוא מובן המילה, שזכאי לקבל זכויות אזרחיות מלאות.'"

והמסקנה של ד"ר מילשטיין:"הנוסחה ששירטט מנסור עבאס עשויה לסמן שינוי יסודי בנוגע להגדרה העצמית של האזרחים הערבים בישראל ולנסח מחדש את יחסם כלפי המדינה. לאחר שנים רבות של דבקות בחזון מדינת כל אזרחיה, [בעצם מדינה ערבית מוסלמית נ.כ.] שמשמעותו בפועל קעקוע זהותה המקורית של ישראל, או בידול והתרסה (תפיסה שבה דבק הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בראשות שייח' ראאד סלאח), עבאס מציב חלופה: הגדרה עצמית של הציבור הערבי כמיעוט שדבק בזהותו הלאומית הפלסטינית, ונכון להשתלב בישראל תוך תביעת זכויות אזרחיות מלאות."

(מיכאל מילשטיין, "בשקט ובנחישות, הניסוי הדרמטי של מנסור עבאס עולה שלב", "אל-ארצ'י, 15.12.21)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.10467909

אז זהו – שאין כאן תגלית כלל, אלא רק אי הבנה מוחלטת. כשמנצור עבאס קובע שישראל היא מדינה יהודית הוא קובע עובדה בלבד. עובדה שלדעתו צריך לשנותה ולהפכה למדינה מוסלמית ברוח תנועתו תנועת "האחים המוסלמים" מיסודו של חסן אל בנא.

כזכור אמנת החמאס תנועת הבת של "האחים המוסלמים" מביאה את דבריו של מייסדה אל-בנא: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא (מייסד האחים המוסלמים), רחמי אללה עליו.

תנועת ההתנגדות האסלאמית היא אפוא חולייה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש [ג'יהאד] בעימות עם הפלישה הציונית. [התנועה] קשורה בקשר אמיץ להופעת החלל הקדוש [שהיד] עז אלדין אלקסאם ואחיו לוחמי הג'האד [מג'אהדין] מ[קרב] אנשי האחים המוסלמים בשנת 1936. משם היא קשורה קשר הדוק לחולייה נוספת הכוללת מלחמת קודש [ג'יהאד] של הפלסטינים, וכן למאמצים ולמלחמת הקודש [ג'יהאד] של האחים המוסלמים במלחמת 1948 ולפעולות הג'יהאד של האחים המוסלמים בשנת 1968 ולאחריה.

למרות שהחוליות רחוקות זו מזו [מבחינת פערי הזמן שביניהן], ולמרות שהמכשולים שהערימו הנוהים אחר הציונות בפני לוחמי מלחמת הקודש [מג'אהדין] עצרו את המשך הג'יהאד, [חרף זאת] תנועת ההתנגדות האסלאמית נושאת עיניה להגשים את הבטחת אללה, ככל שיארך הדבר, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו'." ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם). (אמנת החמאס תקציר: 18.8.88)

יש תמיד להפריד בין תקווה למציאות. זוהי חשיבה מייחלת (Wishful thinking).

לו היה מנצור עבאס אומר: אני מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, ומכיר בישראל כמדינה יהודית ורואה בדברי מוחמד (המובאים בפי חסן אל בנא) לפיהם יש לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה, גזענות ולא מופת מוסרי, או אז זו היתה באמת מהפכה תודעתית ביחס הערבים למדינת ישראל.

ודוק: הכרה בעובדה אין לה תוקף אם אין מצהירים שאין רצון לשנותה.

למרבה הצער טרם נמצא הערבי-המוסלמי שיאמר זאת.

מאזן גנאים מרע"ם מבקר אצל ראאד סאלח כאות הזדהות

חבר הקואליציה, חבר הכנסת מסיעת רע"מ, מאזן גנאים, (ממפלגתו של מנצור עבאס מהפלג הדרומי של "התנועה האיסלמית") ביקר ביקור הזדהות את האסיר המשוחרר השייח' ראאד סלאח.

סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, השתחרר ממאסר לפני כשבוע, ועם שחרורו הוא התקבל בחגיגות שמחה בעיר אום אל-פאחם.

https://www.kipa.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99/1123277-0/

השייח' ראאד סאלח הכריז בעבר: "העושקים, הפושעים מפגיזי המסגדים... שוחטי הנשים ההרות והתינוקות... הוי הגזלנים, אתם חיידקי כל הזמנים... הבורא גזר עליכם להיות קופים מפסידים... הניצחון שייך למוסלמים, מהנילוס עד הפרת." הוא מצטט כמובן את דברי חסן אל-בנא מייסד תנועתו, ודברי מוחמד המובאים באמנת החמאס.

מעניין מה תהיה תגובת מנצור עבאס להזדהות חבר מפלגתו עם ראאד סאלח?

ודוק: זו מפלגה המרכיבה את ממשלת ישראל.

על השנאה – שמעון שיפר

"אמא שלי," מספר העיתונאי שמעון שיפר, "שרה שרולטה שיפר ז"ל, סיפרה לי שניצלה ממחנות המוות בברגן בלזן בזכות הצבא האמריקאי ששיחרר את אסירי המחנה והקפיד שהמורעבות לא יתנפלו על מנות המזון האדירות שהזרימו להן, מחשש שייחנקו.

"אדית ברוק, הסופרת ממוצא הונגרי שבחרה באיטליה כמולדתה השנייה, פירסמה באחרונה ספר – 'הלחם האבוד' – שזיכה אותה בתהילה, ובביקור של האפיפיור פרנציסקוס בביתה ברומא. היא מספרת את הסיפור ששמעתי מאימא. ועוד היא קובעת שהיא לא שונאת את אלה שגרמו לה ולאחותה סבל שלא ניתן להעלות על הדעת. שני פשיסטים הונגרים שסייעו בידי הגרמנים במבצע של חיסול מאות אלפי היהודים מהונגריה, ניצלו בזכותן, משום שסירבו למסור אותם לידי המנצחים. 'גם כיום,' היא מספרת אחרי שזה קרה, 'האירוע הזה שבו הצלנו את חייהם, ממלא אותי שמחה.' אימא שלי חינכה אותנו שלא לשנוא את אלה שבגדו בה והוליכו אותה לרכבת המוות. אני כמו סוקרטס איני יכול לומר רק את האמת."

(שמעון שיפר, "ידיעות", 19.12.21)

אז מה למדנו משיפר? למדנו שראשית הוא לא מבין כלל את סוקרטס, שנית למדנו ממנו שכמו אימו שרלוטה שרה וכמו אדית ברוק, ניצולות השואה, הוא אימץ את המוסר הנוצרי של אהבת האוייב – הנאצים ההונגרים והגרמנים.

מה שלא הבנו הוא מאין באה אם כן השנאה האובססיבית והבלתי מתפשרת שלו לנתניהו. לאן נעלם אז המוסר הנוצרי שלו?

מי זה בכלל אייל גפן?

הרשת געשה השבוע כשאחד בשם אייל גפן (מה שמו המקורי?) פירסם ב"ספר הפנים" שלו פוסט ובו התלונן שהזמין קפה בארומה ו״ילד צעיר״, כך בלשונו, לא זיהה אותו, והילד החצוף שאל אותו לשמו, וכשנאמר לו השם המלא והמפורש, הוא לא התרשם כל כך. וכך הוא כתב:

 ״החתיכת ילד מגודל הזה שבטח יושב כל הלילה עם החברים שלו ומעשן בלי סוף חשיש, (גפן לא מעודכן כמה חשיש זה לא מעודכן) החתיכת ילדון פספוס הזה שעוד לא אמר פעם אחת בחיים אני אוהב אותך, לא הכיר אותי. נציגו של הדור הכחוש האינטרנטי הזה שלא משתמש עם הנשמה לא הכיר אותי. כל הילדים הדיגיטליים האלה שבטח אין להם מושג מה עושים בלילה במיטה לא מכירים אותי.״

(ניסן שור, "הו דה פאק יִז איל גפן", "אל-ארצ'י, 21.12.21)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/badculture/.premium-1.10460242

האמת, נער הייתי וגם זקנתי וגם אני לא הכרתי אותו. לקח לי זמן עד שהעליתי אותו במוחי מתהום הסקלורוזה. מוזר למה הוא בכלל חושב שמישהו צריך להכיר אותו? (לאור תלונתו אישה אחת דווקא נזכרה בו, וטענה נגדו שהוא לפני שנים הטריד אותה מינית).

בינתיים מסתבר שכל המהומה היתה בעצם תרגיל יחצ"ני. גפן ניסה לעורר עניין בשני ספרים חדשים שהוציא.

https://timeout.co.il/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9C-%D7%92%D7%A4%D7%9F-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%94/

מי כן  יזכה בנצח?

"מאימת המוות מתחילה כל הכרת המכלל," כתב פרנץ רוזנצוויג, כל בן תמותה חי בפחד מן המוות, "ליטול מר ממוות זו שמתיימרת לעשות הפילוסופיה. כל בן תמותה חי בפחד מהמוות. כל ילוד מחכה בחיל ורעדה ליום מסעו אל האופל." (פרנץ רוזנצוויג, "כוכב הגאולה", י-ם 1970 עמ' 45).

האדם אינו מסוגל להבין בשכלו את הפרדוקס הקיומי שלו. האדם חי כדי למות. תכלית החיים היא המוות, לפיכך הוא שואף לחיי נצח או לפחות לזכות בחיי נצח בזכות שמו או מעשיו.

המשורר הרומי קווינטוס הורטיוס פלקוס Quintus Horatius Flaccus (65-8 לפנה"ס) היה בטוח ששירתו העניקה לו חיי נצח, ובזכותה יחיה לעד. והוא אכן זכה בהם בזכותה.

          הקמתי אנדרטה

הִקַמְתִּי אַנְדַרְטָה  יֵצִּיָבה מִן הָאָרָד

נִשֵׂאת מִגָּבְהֵי הַפִּירָמָדוֹת הַמַּלְכוֹתִיוֹת

לֹא סוֹפָה מְכַרְסֶמֶת וְלֹא אַקוִילוֹ מִשׁתּוֹלֵל

יוּכְלוּ לְהַכְחִידָהּ וְלֹא מֶשֶׁךְ אֵין מִסְפָּר

שֶׁל שָׁנִים וְלֹא מְנוּסַת-הָעֵתֵ;

לֹאֹ כֻּלִי אָמוּת. חֵלֶק גָדוֹל מִמֶּנִּי

יַחֲמֹק מִן הַקְּבוּרה. אֶהְיֶה צָעִיר תָּמִיד.

(תרגום יורם ברונובסקי)

    הצבתי לי ציון
הִצַּבְתִּי לִי צִיּוּן נִצְחִי מִנְּחשֶׁת זֹה,
רָם עַל פִּירָמִידוֹת עוֹמְדוֹת בְּהוֹד-מַלְכוּת,
לֹא יִצְלְחוּ עָלָיו מִטְרוֹת-אוֹן מְאַכְּלִים,
סוֹעַת-צָפוֹן עַזָּה אַף לֹא הֲמוֹן שָׁנִים,
יוֹבְלוֹת רַבִּים מִסְּפוֹר בְּמֵרוֹץ הָעִדָּנִים.
כִּי לֹא כֻלִּי אָמוּת; מִכִּלָּיוֹן חָרוּץ
אֶפְרַח בְּמַהֲלָל חָדָשׁ.

(תרגום שאול טשרניחובסקי)

הרצל, כולו נרגש בקונגרס הציוני הראשון, לאחר נאומו של נורדאו, ציטט את הורטיוס ואמר:

 "monumantum aere perennius" ("מצבה בת-קיימא יותר מברונזה) (היינריך שטרנבך-עמוס אילון, "הרצל" עמ' 269).

ואכן הציונות הקנתה לו שם עולם, ואת חיי הנצח.

אבל מי זה אייל גפן? למה שיזכרו את שמו?

יצר הטנטוס של נתניהו – הסתה נגד מדינת ישראל

לא ברור למה אבל מדי פעם מתגבר יצר הטנטוס של בנימין מיליקובסקי-נתניהו ומדרדר אותו לתהום. לאחר תמיכתו בקואליציה עם "התנועה האיסלמית" והכשרתו את רע"ם כתנועה לגיטימית, הכשרה שהביאה לתבוסתו בבחירות, הוא נגרר למעשה תמוה של הסתה באנגלית נגד מדינת ישראל וממשלתה, והצגת ישראל בפני העולם כמדינה אנטי-דמוקרטית. הסתה שתשמש את אויבנו שממילא רואים בישראל מדינה פשיסטית אנטי דמוקרטית

https://www.ynet.co.il/news/article/hkwdkoaqt#autoplay

ייאמר ברורות, זכותו וחובתו של מיליקובסקי-נתניהו לבקר את הממשלה, אבל בעברית כלפי פנים, ולא כלפי הקהילה הבינלאומית במטרה להאדיר את מה שחושבים ממילא אויבי ישראל.

אימרתו כי חוסר הדמוקרטיה במדינת היהודים ישפיע על כל העולם כולו מהדהדת קריאות אנטישמיות דומות במהלך ההיסטוריה.

ולגופו של עניין. נתניהו יוצא נגד שלושה חוקים: החוק שימנע ממנו לכהן כראש ממשלה, אם יתקבל הוא אכן יפגע בדמוקרטיה; החוק המאפשר חיפוש בבתים הוא חוק הכרחי במצב הנוכחי. בלעדיו לא ניתן לפעול נגד טרור הערבי, טרור הכולל טרור נגד חקלאים יהודים, וטרור כלכלי של דמי חסות כלפי אזרחים יהודים וערבים; לגבי חופש הפרסום במדיה. כאן זהו עניין מורכב שיש להתייחס אליו בזהירות רבה. חופש הפרסום כמו חופש הדיבור איננו מוחלט ויש לסייגו כך שישמור על חופש הדיבור המקסימאלי האפשרי בלי לפגוע בחופש הדיבור.

פרופסור ליבוביץ המנוח הגדיר דמוקרטיה כמשטר המגן על האדם מפני מדינתו. חופש הדיבור צריך גם כן להגן על האדם מפני מדינתו ומפני אנשים אחרים.

לסיכום, ביקורת עניינית כן. הסתה באנגלית נגד המדינה, לא.

האם יצחק לאופר-לאור הוא איש שמאל?

האם יכול להיות שהשמאל מטריד מינית?

"אם יצחק לאור זה שמאל, אז שמאל זו לא השקפת עולם," כך קובע עיתונאי "אל-ארצ'י" חיים לוינסון. "העובדה שהמשורר, הסופר והפובליציסט עטור הפרסים יצחק לאופר-לאור המואשם בהטרדה מינית שיטתית הוא גם אקטיביסט וסרבן המתנגד לכיבוש, מלמדת שבישראל 'שמאל' היא לא עמדה אידיאולוגית, אלא מעמד חברתי.

"לולא היה יצחק לאור, בסביבה הכביכול נאורה, כביכול ליברלית, כביכול פמיניסטית שלו, היו מזמן מתריעים, מדווחים ושמים קץ להתנהגויות שלו. שגם הרבה אנשים שעבדו ב'הארץ', ותפסו את עצמם נאורים מכילים ורגישים ומהממים, הם לא באמת כאלה, אלא פשוט מהמעמד שזה מה שאתה חושב על עצמך, ולכן לא התרגשו מיצחק לאור. זו בסך הכול שובבות. אם חייל מכה פלסטיני זה לא שובבות, זה פשע נגד האנושות (ובצדק) אבל יצחק לאור ועורכות בדסק? נו. ככה זה איציק שלנו. העיקר שהוא משלנו."

(חיים לוינסון, "היסטוריה של אלימות (באינטרנט: אם יצחק לאור זה שמאל זו לא השקפת עולם)", "אל-ארצ'י", 17.12.21)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/chaimlevinson/.premium.HIGHLIGHT-1.10464196

באותו יום פורסמה מיד תגובה מאת אשת השמאל הארגנטינאי המהגרת מארגנטינה (ב"הארץ" אין עולים יש רק מהגרים) קרולינה לנדסמן, הכותבת לו: "לוינסון, התבלבלת, לאור הוא הצד החלש. המתקפה הבריונית של חיים לוינסון על יצחק לאור היא פעולה מוגת לב. לוינסון מציג את עצמו כגיבור קרב פמיניסטי, שיוצא להגנתן של נשים מפני הטורף לאור. אבל האמת היא, שלוינסון הגיע לזירת האירוע לאחר שהקרב כבר הוכרע, כשלאור נוטרל מזמן, והוא מוטל על הקרקע חצי מת. רק אז העז לדרוך את נשקו הפובליציסטי, כששום סכנה למעמדו או למשרתו לא נשקפת, תוך שהוא זועק את הבון-טון האופנתי של המחנה שאליו הוא משתייך, וירה בראשו המטפורי של הטורף הגוסס. חזק על גוויות. לוינסון עשה מעשה אלאור אזריה."

קרולינה לנדסמן, "לוינסון, התבלבלת, לאור הוא הצד החלש", "אל-ארצ'י-17.12.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10473413

ואו איזה דימוי. המבקר את לאופר-לאור אליבא דקרולינה לנדסמן הוא אלאור עזריה.

בעצם גם לנדסמן וגם לוינסון כותבים פרודיה על המושג שמאל.

כאקטיביסט פרו-איסלמי יצחק לאופר-לאור הוא איש "שמאל" הנאבק למען כיבוש ערבי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, אז אם זה "שמאל" למה שלא יכבוש גם נשים? מה הסתירה בזה? הרי גם מוחמד כבש נשים. וגם איש "השמאל" לברנטי פבלוביץ בֵּרִיַה שבשם "השמאל" כבש נשים אנס אותן וקברן במרתפי ביתו.

תקיפת איראן במה?

מה יש לעשות כדי למנוע מאיראן להפוך למעצמה גרעינית לאור הצהרות שליטיה שמטרתם היא השמדת ישראל?

רליק שפיר, קצין לשעבר של חיל האוויר, שהיה טייס בתקיפת חיל האוויר הישראלי על הכור הגרעיני, שנבנה עבור סדאם חוסיין בעיראק ב-1981 – אמר בראיון לניו יורק טיימס כי "זה מאוד קשה הייתי אומר אפילו בלתי אפשרי, לתקוף באיראן בכל האתרים. בעולם בו אנו חיים," הוא הוסיף, "חיל האוויר היחיד שיכול לנהל מערכה הוא חיל האוויר האמריקאי. לאיראן יש עשרות אתרי גרעין, חלקם עמוק מתחת לאדמה שיהיה קשה לפצצות ישראליות לחדור ולהרוס אותם, לחיל האוויר הישראלי אין מטוסי קרב גדולים מספיק כדי לשאת את הפצצות המתאימות לפריצת בונקרים, כך שהאתרים המוגנים יותר יצטרכו להיות מותקפים שוב ושוב עם טילים פחות יעילים, תהליך שעשוי להימשך ימים ואף שבועות. מלבד היכולת לפגוע ביעדים, ישראל תצטרך להדוף במקביל מטוסי קרב איראניים ומערכות הגנה אווירית. הטיימס מציין כי כל תקיפה באיראן תגרום ככל הנראה גם להפעלת התקפות מצד חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה, בעלות בריתה של איראן שינסו לאלץ את ישראל להילחם בכמה חזיתות בו זמנית. גם יכולות ההגנה של איראן חזקות הרבה יותר מאשר ב-2012, אז שקלה ישראל בפעם האחרונה ברצינות לתקוף. אתרי הגרעין שלה מבוצרים טוב יותר, ויש לאיראן יותר טילי קרקע-קרקע שניתן לשגר במהירות מתוך מנהרות."

שפיר אמר כי "אתה תמיד יכול לקנות יותר מטוסי תדלוק, חדשים יותר, מטענים גדולים יותר של דלק, אבל גם עם השיפורים הללו וחיל אוויר מעולה, תקיפות אוויריות ישראליות לא יפסיקו את תוכנית הגרעין של איראן עם זאת, סביר להניח שהם יציתו את האזור."

https://www.bhol.co.il/news/1315028

אז מה צריכה לעשות ישראל כדי למנוע מאיראן להפוך למעצמה גרעינית כשברור שלמרות ההצהרות האמריקאיות נוטה ביידן לאמץ את מדיניות צ'מברליין (הֶר היטלר חתם על הסכם, "שלום עכשיו!")  ולהסכים עם הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד האירופי, ג׳וזף בורל, האקטיביסט הפרו-איסלמי, תומך איראן שמתנגד לכל סנקציות נגדה, שהכריז כבר ב-2018: "צריך להתרגל לעובדה שאיראן רוצה להשמיד את ישראל, איראן רוצה למחוק את ישראל, אין שום דבר חדש בזה. צריך לחיות עם זה." (מחיקת ישראל משתלבת לפי האיחוד האירופי עם "כיבוד זכויות האדם שהאיחוד מאמין בהן)."

https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-706810

אז אם חיל האוויר הישראלי לא יכול, (האמריקאים לא מוכרים לנו מטוסי תדלוק ואזרביז'אן לא נותנת לחנות בה) והאמריקאים והאירופאים אינם רוצים בפעולה צבאית, נותרה רק אפשרות אחת לפעולה. השמדת מפעלי הגרעין האיראנים ע"י  נשק גרעיני טקטי שישוגר לאתרי הגרעין האיראני באמצעות יריחו מס 3.

טיל יריחו:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%95_(%D7%98%D7%99%D7%9C)

יש לישראל מסדרון צר של זמן לעשות כן. ולו רק שיגור ראווה שידחוף את האיראנים להסכם שייקח מהם את האופציה הגרעינית.

הידד למנהיג העליון

אחת הרעות של הדמוקרטיה הישראלית היא קיומן של מפלגות ה"פיהרר-פרינציפ" מפלגות הקיימות לפי עיקרון המנהיג. הגדולה בהן היא מפלגת המנהיג יאיר למפל-לפיד.

למפל-לפיד בנה את מפלגתו על עקרון ה"פיהרר פרינציפ-"עיקרון המנהיג" ומיום היווסדה נקבע ע"פ חוקתה שלמפל-לפיד הוא מנהיגה העליון, ואין בלתו. בהתאם לעיקרון זה הוא נוהג לקפד את ראשו של כל אדם המערער על עקרון זה. כשניסה עופר שלח להביא לבחירות דמוקרטיות במפלגה מיד ניתק אותו למפל-לפיד מקבוצת הווטסאפ של מפלגתו והביא לסילוקו מהמפלגה.

לאור הביקורת וכדי ליצור לעצמו דימוי של דמוקרט עשה למפל-לפיד כאילו שינוי במפלגה שהגוף הבוחר הכפוף לו, יוכל להצביע ולבחור ראש מפלגה.

בפרק הזמן בו ניתן היה להגיש מועמדות לתפקיד יו"ר "יש עתיד" הוגשה רק מועמדות אחת העומדת בתנאי תקנון המפלגה – על-ידי יו"ר המפלגה המכהן, והוא שר החוץ חה"כ יאיר לפיד. בנסיבות אלה ובהתאם לסעיף 71 לתקנון המפלגה החליטה הנהלת המפלגה (ללא נוכחות יו"ר המפלגה), כי תאושר בחירתו של השר לפיד לתפקיד יו"ר המפלגה, ללא צורך בהליך בחירה בקרב חברי הוועידה.

https://rotter.net/forum/scoops1/725195.shtml

הידד למפלגת הפיהרר-פרינציפ". הנה נבחר בבחירות "דמוקרקטיות" ה"פיהרר"-המנהיג הישן והאהוב... הלא הוא למפל-לפיד. בינינו, אסאד לא היה עושה זאת טוב יותר.

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

אבוקות אור מתהלכות

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

זו לא הפעם הראשונה שפתח-תקווה מקבלת אותי –

הפעם הראשונה היתה לפני שישים שנה בערך –

אז קיבלה אותי העלייה השנייה, קיבלה בהתלהבות, בת שש-עשרה בערך הייתי, והתרועעתי עם בני-שלושים – אבל היו אלה אבוקות-אור מתהלכות: הרצפלד, אליעזר יפה, תנחום, ועל כולם ברל כצנלסון, בוועידות ובאסיפות.

הם נתנו לי את אמונתי בתיקון-עולם, בשיוויון ובאחוות-עמים – הלכה-למעשה, היתה זאת ארץ אחים, בהחלט –

את הציוניות ואת אהבת האדמה נתן לי אבי.

כעת אני עומדת לפניכם בערוב יומי ואת קציר-יומי זה אני רוצה להביא דווקא לפתח-תקווה, מקום בו נפקחו עיניי לראשונה; ולמקום בו בחרה ההשגחה העליונה לחדש את הקשר הראשון לאדמתנו העתיקה –

כאן צילצלו – פעמי-משיח – עת שהארץ עוד היתה ריקה –

וכעת משאלתי ממקום זה: הלוואי שיוקם כאן סולם, שראשו יגיע – השמיימה –

ואנשים מלאכים יעלו וירדו בו, אנשים טהורים, בונים שקטים ואמיצים – כאשר רצה האל לעשותם –

עם-ישראל נתן את האלוהים לעולם – ואת עשרת הדיברות, ושום מדע והמצאה לא יזהירו כמו עשרת הדיברות –

לא רכב ברזל נחוץ לעולם – אלא רכב אש-קודש – התעלות, טיהור הנשמות, לב חדש, עשרת הדיברות מחודשות וזוהרות יותר מכל לוויין – רק הם יביאו את גאולת היחיד – והעולם כולו –

*

נכתב: 1978. הרשימה פורסמה לראשונה: "עיתון 77", אוקטובר 1978. דברים ללא כותרת, שהכינה אסתר ראב לומר בטקס שבו קיבלה את תואר יקיר פ"ת, באמפיתיאטרון אורון, ב- 17.7.1978, קיץ תשל"ח. דבריה לא נאמרו כי לא ניתנה לה הזדמנות לכך, והם נמסרו לי על ידה לפרסום ב"עיתון 77". ראה מכתבה אליי מיום 9.9.1978.

"שישים שנה" זוהי לשון המעטה. אסתר היתה בת 84 כאשר כתבה דברים אלה. ואם מדובר על העלייה השנייה, היתה צריכה לומר: "לפני שבעים שנה בערך".

"בת שש-עשרה בערך" – זה נכון, והכוונה לשנת 1910, כשלוש שנים לפני הליכתה לדגניה, בשנת 1913.

* * *

על זרח ברנט

ב"התלם הראשון" ליהודה ראב בן עזר

מהדורות 1956, 1988

ג. קרסל [מתוך המבוא לספר]: ומה טבעי המעבר כאן מהונגריה דרך ירושלים לפתח תקוה, אף שרבי יחיאל מיכל פינס השתאה כבר בראשית הימים על תופעה זו. יהודים תפשי את ומחרשה תופעה גדולה היא בימים ההם ופינס אף מבטא אותה בראותו את ראב שקוע בעבודתו באמרו עליו: "עודנו צעיר לימים, מלא כוח עלומים, ואם כי מלומד בשפה על בוריה בכל זאת לא יתבושש לעבוד עבודה קשה ופשוטה" (כתבי יחיאל מיכל פינס: בנין הארץ, כרך ב, ספר א, תרצ"ט, עמ' 63).

אכן, הרבה כשלונות צפויים למושבה פתח תקוה אולם יהודה ראב הוא שנבחר לאחר כמה שנים להיות מנהלה של המושבה והממונה עליה מטעמם של חובבי ציון ברוסיה. קלונימוס זאב ויסוצקי, שליחם של חובבי ציון הוא שהכריע את הכף לטובת יהודה ראב לאחר שזרח ברנט לא הצליח בכהונה זו. "הקולוניסטים בעצמם – כתב ויסוצקי (ב"קבוצת מכתבים") חלו פניי להשאיר בתוכם את האיש הזה (יהודה ראב) כי חביב הוא להם וגם יוכל להיות לתועלת גדולה, בדעתו את הערבים ולשונם."

יהודה ראב: כמעט תמיד היו המתנפלים שבים הביתה בבושת-פנים. רק גניבה אחת עלתה יפה, אולם זו היתה גניבה מסוג מיוחד במינו, שלא היה בידינו השומרים לעכבה. היה זה המעשה הידוע ב"עבד" של ר' זרח ברנט. מעשה זה הובא בספרה האנגלי של בת ר' זרח ומשם הועתק גם ל"ספר היובל של פתח תקוה". מעשיה זו בצורה שהובאה, אינה אלא סילוף גמור של העובדות, כיוון שמתקבל הרושם כאילו אנו, המתישבים הראשונים, העסקנו עבדים קנויים. מה שעשה ר' זרח על דעת עצמו עשה, בלי שים לב למחאותינו וללעגנו.

והרי העובדות לאמתן: באחד הימים נטפלו אל ר' זרח ברנט כמה ערביים ערומים ממכובדי החאן ביפו, ויציעו לו לקנות "עבד". עבד ממש, כושי, שהציגוהו לפניו לראוה. היה זה בחור כהלכה, ומצא חן בעיני ר' זרח, ששכח כנראה – ואולי גם לא ידע – כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל לפני זמן רב. קנה ר' זרח את ה"עבד" במחיר ששה-עשר "נפוליאונים" זהב ויביאנו לפתח-תקוה. ר' זרח לא שם לב למחאותיהם וללעגם של המתיישבים, ואף נתן כתובת קעקע בזרוע העבד באותיות לטיניות: ז. ב.

זרח ברנט. מתוך ויקיפדיה.

סעיד העבד עבד זמן-מה את אדוניו באמונה, בבית ובשדה עד... שביום בהיר אחד נעלם בחברת פרדת אדוניו ועגלתו. פטרוני החאן ביפו, שנתנו בזמנו לסעיד שמונה נפוליונים, היינו מחצים דמי "מכירתו", קבלו ממנו כתגמול את עסק מכירת הפרדה והעגלה, גם זה לפי שווה בשווה...

יהודה ראב: המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגלה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכל התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שקשקו והאקדחים הוצמדו למתנים, ועל הכל ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטקסט חיברה או התאימה הרג'יסורה לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומרשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הרי בית אחד לדוגמה, שנשתמר עד היום בזכרוני. שר אותו מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך, וזו לשונו בערך:

אסתר'ל עטרת ראשי,

את מחלצותיך לבשי,

וביפי פניך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את "יא אחתּי"?

ענה תעני: שבט בנימין משפחתי;

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין...

מסוף המשחק יצאו הכל אל הרחוב וירו באקדחיהם לאויר העולם, ואחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטליגנציה" היהודאית.

למחרת היום המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, בעברה מבית לבית. השתיה היתה כדת, לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית, עד שאחשורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חלטו" לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפחה מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מידי ה"תרכּלה שיקסֶה"! בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו הטבל היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה.

אהוד בן עזר [מתוך אחרית הדבר במהדורת 1988]: עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתכניות-הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקוה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878. [רמי] יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון שמהם עולה, כי במשלחת הראשונה, שיצאה מיפו כדי לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרויה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקוה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר-היובל בעמ' טו. יואל משה סלומון – אומר יזרעאל – אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר-היובל.

* * *

אהוד בן עזר

זה קרה לפני כ-76 שנים

קטעים מתוך "ספר הגעגועים", זב"מ 2009

[בקשר לוויכוח על הפשעים הנוראיים שביצענו בערבים ב"נכבה" – ומה היה עולה בגורלנו אילו הם ניצחו!]

בביתנו עבד משרת ערבי צעיר ושמו רָפִיק. הוא היה גבוה ומבוגר ממני. עיניו טרוטות במקצת וכאילו דלוקות באיזה חלום חולני. עיניים כחולות. לראשו היה נוהג לחבוש כיפה קטנה, טַקִיָה. עבודתו היתה לשטוף את הכלים, לטאטא ולשטוף את חדרי הבית, ולעזור לאימא בכל עבודותיה. הוא היה מאוד גאה על כך שכל היום הוא עובד בצֵל, בבית, והיה בז לחבריו בני-גילו שעבדו בכרם, בגן הירק ובפרדס. דבר-מה מאוד מעודן ונשי היה בהליכתו ובתנועות ידיו וגם בקולו הדק, בייחוד כשהיה שר שירי ערגה ואהבה בעומדו ליד הכיור במטבח.

רק לאחר שנים עלה בדעתי שבכפרו שימש אישה לחבריו ואולי לכן היתה ידו נשלחת לא פעם לאחור כדי להתגרד בפי-הטבעת שלו, ופעם אף תפס בכף-ידי כמו במקרה וניסה לדחוף אותה לשם. אני משער שזו היתה דרכו הנלהבת להראות לי שהוא מחבב אותי.

יום אחד אחר הצהריים יצאה אימא מוטרדת מעט מחדר השינה. משהו הפריע את מנוחתה. כמעט באותה עת גם נפתחה בחשאי דלת המטבח ומן החצר חמק פנימה, גמיש ודק ועיניו שטופות שמש – רפיק, וכבר ניצב בסינָרו הלבן אל מלאכת שטיפת הכלים בכיור, תפקיד שהיה ממלא כל יום אחרי ארוחת-הצהריים.

הדבר קרה בקיץ. אור צהבהב כקש שטף את השדות אשר בחוץ, מלבין רגבים וגזעי עצים ואבנים כאילו היו מראות מחזירות אור. אפילו האבק בחוץ היה כמו מעולף, ושום רוח לא הרימה אותו מרִבצו. רק בבית פנימה היתה קרירות אפלולית נעימה. וכך קרה הדבר: ממטרה בודדת בעלת שתי זרועות כפופות היתה משקה את הדשא בגינת הבית, סמוך לחלון חדר השינה. צליפות המים היו שקטות וחד-גוניות וכמו מחליקות אותך אל שנת אחר-צהריים נעימה. אימא פשטה את החלוק ונִמנמה על מיטתה, אך מתוך תרדמה התעוררה בהרגשה כי עיניים זרות מתבוננות בה מבעד לחלון המרושת, הפונה אל הגינה. ועוד בטרם הבחינה אם חלום רע הוא זה או מציאות – חמקו עיניו העורגות של רפיק ממסגרת הרשת ונעלמו, כחמוֹק נמייה מלול העופות.

אני לא הבנתי מה קרה. לפנות-ערב חזר אבא. אימא התאוננה. רפיק כבר סיים את עבודתו לאותו יום והלך לכפרו, הסמוך למושבה. למחרת, כאשר הייתי בבית-הספר, נכנס אבא למִטבח וגער בו במילים קשות, בערבית, ואיים עליו כי יפוטר אם ייתפס עוד פעם במעשה שכזה. ימים אחדים הסתובב רפיק בראש מורכן, שותק כדג.

כך נפגשתי לראשונה ביצר הסקרנות לראות את גוף האישה, יצר המלווה אותנו, גברים וגם נשים – במשך כל ימי חיינו. אך תם הייתי ועדיין לא הבנתי מהו הדבר בדיוק. כיום אני מתאר לעצמי שפסגת חלומותיו של רפיק היתה להיכנס לחדר-השינה ולזיין את אימא שלי ואם אפשר גם בתחת.

יום אחד סיפר רפיק שאצלם בכפר שחט אח את אחותו הצעירה לאחר שהתגלה שהיא בהריון, ומצאו את גופתה הערומה ליד המזבלה. הייתי תמים ולא הבנתי את עומק הזוועה שבדבר. ממרחק השנים אני שואל לפעמים את עצמי – איך מסוגל אב, אח או בן לרצוח בת, אחות או אֵם בגלל "חילול כבוד המשפחה"? האם נתקף בטירוף הקִנאה הנוראה של בעל הרוצח את אשתו כשנודע לו שבגדה בו? ואולי היְכולֶת הנפשית לרצוח בת-משפחה נובעת מטשטוש האיסור על גילוי עריות, ומההתייחסות לַנשים במשפחה כשייכות מבחינה מינית לגברים של המשפחה? – ושעל כן אם גבר זר בעל מי מהן שלא במסגרת הנישואים – מיד מתפרצת בברברים האלה קינאת גבר בגבר, כשהיא ניזונה מיצר אפל וחזק להיות הוא-עצמו בעל הזכות לבעול את בנות-משפחתו – ותשוקה זו היא שמאפשרת לאב, לאח או לבן לרצוח את הבת, האחות או האֵם – רק מפני שהעניקה לְזָר את מה שהיה עליה להעניק בלעדית לבן-משפחתה הרוצח אותה בִּבְּעילה בסכין!

עד מהרה חדל רפיק לעבוד אצלנו. אביו אמר לאבא כי הילד מתעייף בזמן האחרון וכי בקרוב גם צריכים לערוך לו ברית-מילה ויהיה חולה שבועות אחדים ועל כן מוטב שינוח עתה ויעלה מעט בשר על עצמותיו.

ואז הופיע לעבוד במקומו יַעֲסֵר, אף הוא מן הכפר השכן, אך טיפוס אחר לגמרי. נמוך מעט מרפיק ובעל מִבנה-גוף איתן ומרובע. גלוי ראש ולו שערות שחורות, עזות ומתולתלות, לא כשערות המשי הדקות-חומות של רפיק. ועיניו, עיניו של יעסר היו שחורות ומבריקות בהתרוצצות אישונים שכולה אמרה שמחת-חיים ותיאבון כביר ומזג טוב. שפתיו היו עבות וחושניות ולא דקות כשפתי רפיק, הנשיות-כמעט. כל זמן שהיתה עינה של אימא פקוחה עליו – היתה חריצותו מדהימה. תופס כל צלחת בכיור כאילו היא חמור סרבן, והיה צורך לצנן את התלהבותו הפראית ולבקש ממנו לנהוג בצלחות ביתר עדינות, "שׁווֹיֶה, שׁווֹיֶה," פן תישברנה.

אך רק יצאה אימא מן המִטבח או הלכה לנמנם, כמנהגה בשעות אחר-הצהריים, מיד היתה עבודתו של יעסר נעשית מרושלת ואיטית מאוד כמו סרט בהילוך-איטי. לעיתים היה יוצא בשעות אלה לחצר הצפונית, ושם, בצל קיר-המִטבח וסוכת-העצים הקרובה, ליד הברז, היה שוטף דלי, קערת-פח וכד לחלב. עבודתו מעולפת, כחולם, והוא שר בלחש, כמזמזם אל עצמו, בעצימת עפעפיים, שירים של ערגה בניגון חדגוני, מזרחי, כמשוחח עם איזו אהובה נעלמת ומפציר בה ומבקש שתופיע מתוך חלומו כאן, עכשיו.

לא פעם, כאשר הייתי עומד ומסתכל במלאכתו, חומק מהכנת השיעורים שתמיד שנאתי לעשותה ובייחוד בשעה חמה זו של היום, לא פעם, כאשר ידע לבטח כי שנינו מצויים לבד לגמרי ושום עין זרה אינה מסתכלת בנו – היה שולף את אברו המגודל ומנערו בפניי. מתגאה עליי בגודלו. תחתונים לא לבש מעודו, וגם בהיותו לבוש חולצה ומכנסיים לא-חדשים, היה ניראה תמיד כאילו הוא הולך ערום. עד מה קינאתי בימים ההם בגברותו הגואה. שעות ארוכות הייתי בוחן אחר-כך את עצמי בסתר, וגם מול הראי – ונוכח, למרבה הצער, כמה דל ולבנבן אני לעומתו, חלשלוש כזה.

לפעמים היה מרשה לי לגעת.

"שלך כְּבִּיר מאוד," הייתי אומר לו בערבית בלולה עברית, ככה דיברנו בינינו, "כמו של בַּחֲרִי, כמו של קוּנְדַרְרְגִ'י," כמו של מלח, של סנדלר, "שלי עוד זְרֵיר, קטן. פעם יהיה גם לי אַכְּבַּר כמו שלך."

בשרו היה חום כצבע האדמה. נרגש למגע ידי. לא הבנתי עדיין מה פשר השינוי שחל בו למגעי. חשבתי לתומי כי כך הם תמיד ממדי הענק המסתתר בחביון מכנסיו, אולי גם משום שאף-פעם לא התיז ולא צָמק בנוכחותי. עיניו יקדו כלפיי במבט אהבה מלטף. אחרי שנים הרהרתי שאולי לא בי חשק אלא ראה בי, ובעורי החלק הבהיר (אולי פִנטז גם על פי-הטבעת שלי) – את בן-דמותה של אימי צחת-העור. אני חושב שגם הוא, כרפיק, היה מאוהב בה וּוַדאי עוררה את דימיונו. וכך שאף בזהירות לקִרבתי, חושש פן יתגלה דבר משחקיו עימי.

היה לי שׁכל לא לספר על כך דבר לאבא ולאימא.

לאחר שסיים להתגלות בפניי לקח את הנֶצֶ'ה, זה שיח יבש של סירה קוצנית שמלופף היטב בחוטי-ברזל סביב מקל של מטאטא, והחל לגרד בה במרץ את אדמת החצר כמשפשף עליה את שארית תאוותו ומותיר אחריו חלקה נקייה ומקוּוקוֶת כמו במגרפה.

בימים ההם גם דימיתי בנפשי שאני יודע ערבית על בורייה. מעט המילים שהייתי צריך להן לשם השיחות בינינו – הספיקו כדי להביע בשלֵמות כל מה שרציתי לומר. ודיברנו הרבה.

כמה קינאתי ביעסר. חשבתי כי לעולם לא אתבגר ולא אגיע למעלת גברותו.

כאשר היתה נערכת חתונה בכפרו היה בא וכפות-ידיו צבועות בחִינָה אדמדמת-חומה. שיניו הבריקו בצחוקו. עומד שעות ארוכות ליד הכיור, שוטף כלים ומבריק ומצחצח את הקירות והשיש, ומזמר בלחש, כמו אל תוך שיניו, את השירים החדגוניים שלו, שזורי הכמיהה והגעגועים. אסרו עליו לשיר בקול רם כי זמרתו לא ערבה לאוזני אימי.

יעסר, יעסר, לאחר חודשים לא רבים, בהעיב צל המלחמה על יחסי המושבה עם כפרך, סיפרת לתומך כי אצלכם נערכה אסיפה חשובה בכפר, ובא איש כְּבִּיר, חשוב, מיפו, והבטיח כי אתם סופכם לרשת את כל בתי היהודים במושבה, לחלק את רכושנו ביניכם ולשבת בנחלותינו, וגם את הנשים כבר חילקתם אלא שלא תמיד הגעתם לעמק השווה. אני מתאר לעצמי שאתה דרשת את אימי. כּוּס-אֶמָכּ. אתה יודע מה היה עולה בגורלי אילו נפלתי בידיכם? הייתי משתלב במזרח-התיכון בתור גווייה.

יעסֵר, יעסֵר, כמעט בן-גילי היית, ומי יודע מה עלה בגורלך ובגורל חבריך – רפיק טרוט העיניים, ועלי מן הכרם, ונוֹוַאר שומר השער של האחוזה, וכל היתר, אשר השפיעו כה רבות על הילדוּת השקטה, החולמנית והמפונקת שלי –

מה שבטוח שאתה לא יעסר ערפאת, היית הרבה יותר יפה וגברי ממנו.

חבריי-מילדות הערבים נִראו על כן בעיניי כמי שגבריותם היא עיקר גאוותם והם נוטים להתפאר בה בכל הזדמנות. עורו של נוֹוַאר היה שחור כמעט ככושי. (בימים הרחוקים ההם המילה כושי לא היה בה שמץ של גנאי אלא מילה תנ"כית שגם סופרים ומשוררים השתמשו בה). אף הוא בן גילם וכפרם של רפיק ויעסר. עבודתו היתה לשמור על הכניסה לאחוזה של משפחת פלז, ואת שני שערי הברזל הגבוהים האטומים, שצבעם חום מרוב חלודה, לפתוח לרווחה בפני כל מכונית, עגלה או צמד סוסים החוזר מן החריש.

באחד משערי הברזל היתה דלת לא-גדולה, כמין פשפש, מבוא להולכי-רגל. ומקומו הקבוע של נוואר היה מחוץ לחומת-החצר, בצד המבוא, בצל שיח הבוגונוִיליָה שפרחיו סגולים-אדמדמים ועלוותו הענפה יוצרת מעין מַעֲרֶה נסתר עד לקיר החומה. כשהיתה פורצת בארץ מגיפת הפה והטלפיים בבָּקר, היה נוסף לו תפקיד תברואי שעל מילויו היה משגיח במין אדיקות גאה שמעוררת סמכות שלטון הניתנת לנמושות: להקפיד שאיש מן הנכנסים לחצר האחוזה לא יתחמק מטבילת סוליות נעליו בתמיסת מי-ליזול, פן יעביר את המחלה לפרות אשר ברפת האחוזה. הוא נהג להכריח אותנו לטבול לא רק את סוליות סנדלינו אלא אפילו את כפות רגלינו היחפות, משתדל תמיד להחזיק ברגלך גבוה ככל האפשר, בשעת ההטבלה, בליטוף רפרפני כאילו הוא שותל אותה בפחית-הליזול, ובשיניים צחורות, צוחקות, במלוא כל פרצופו השחור ועיניו המבריקות בפראות עליזה וחייתית.

בימי הקיץ הלוהטים היה מערֵם בטורייה סוללות של חול זהוב לרוחב הדרך העולה מהכביש אל חצר האחוזה המוקפת חומה, בין דקלי הוואשינגטונייה המזדקרים אל-על ופורשים כפותיהם כמין זנבות של עופות-ענק, ודקלי-תמרים נמוכים שהניבו אשכולות פרי צהוב וחסר-טעם, בוסר מריר וקמחי ומקהה-שיניים גם בהבשילו. אל הערוגות המדורגות שנוצרו בחול היה נוואר מטה את זרם המים מן התעלה וכך מציף אותן זו אחר זו למען תוכל מכונית הסְקוֹדָה של אדון פלז הזקן, ומכוניות אחרות, לפעמים – להיכנס אל חצר האחוזה מבלי לשקוע בחול הרך והטובעני.

כשהייתי עובר את השער כדי להיכנס לחצר האחוזה, לבקר את אבא בעבודתו או להתבונן כך סתם באורווה ובמחלבה – היו עיניו של נוואר מתגלגלות-ממש בחוריהן, וכמין חלמונים שחורים נוצצים בתוך הלובן – מסתכל לצדדים, ואם אינו מבחין בדמות אדם כלשהו בסביבה – היה מעכב אותי ודוחק בי להיכנס עימו אל סוכת הבוגונוִילייה הפראית, בַּמַעֲרֶה, בצל החומה. שם, במסתור העלים היבשים-בחלקם, סמוך לעורקי הקוצים האדומים, היו גלגלי עיניו הלבנבנים מתרוצצים בחיוכו הלבבי ורב-המזימות, ושפתיו העבות נפשקות כלפיי בהבעת ידידות לחה. שיניו הצחורות טחנו אוויר בפטפוט בלתי-מובן, טרדני ומפציר. אף פעם לא שמעתי ערבית כזו, ואולי חשב שהוא מדבר איתי עברית? מי יודע.

ובטרם הבנתי מה רצונו ממני – וכבר מישמש בזרועי וקירב אותי אליו בבולמוס של חיבה, ודבר-מה כהה מאוד היה חומק בדרך פלא מבעד למכנסיו הרחבים החוצה ומציג עצמו לראווה, והוא מפציר בי ברמיזת-ידיים לגעת בו. לשפשפו. את מעשיו אלה היה מכלכל במהירות ובזהירות, שהרי כל רגע עלול לבוא מישהו לשער ולהזדקק לשירותו. ואם תתגלה התייחדותו החשודה עימנו, ילדי המושבה, בסוכה הפראית, ייכנס ודאי בצרה גדולה.

המנהג המטריד הזה נעשה כמין דיבוק אצלו, ואנחנו התרגלנו אליו מתוך סקרנות תמימה, כאילו הוא חלק מן ההצגה הקבועה, כשעוברים בשער, ולא ראינו בכך כל דבר יוצא-דופן. כמוהו כפר מיוחם ששועט אל הרפת וחוצה באלכסון את החצר. כתיש אשר אליו הייתי מושך מדי סתיו את העז המיוחמת. כיונים הצונחות ממקצוע גג-הרעפים של בית-האחוזה לאחר שאבא-של-גיורא יורה בהן ברובה-הציד שלו. כאבטיח במִקשה המנופץ אל דופן עגלה לפנות-ערב, בתום האסיף, ואל ליבו האדום נשלחות בצוותא אצבעות שחומות של פועלים ערביים ואצבעות דקות של נערי המושבה. ככלבים המתלקקים ומזדווגים להנאתם בפומבי. כחתולים בעונתם. כל שהוא בוגר ובשל ומזדווג ואוכל וחי ומת והוא חלק מן הטבע והכפר ומחזור העונות בשנה.

אבל יום אחד הרגיש אבא שאני מיודד יתר על המידה עם נוואר, ושאל אותי מה מעניין כל-כך עבורי להתחבר עם נער פשוט שכמותו. לתומי סיפרתי את פרשת ראווֹתיו וכי כולנו יודעים על-כך ונהנים לראות את הצגת האקרובט המתנודד שלו וגם לשפשף לו מדי פעם.

אבא שתק ולא אמר דבר. אך מאז חדל נוואר לפנות אליי בדברים כאשר הייתי עובר על פניו בשער, ומעמיד פנים שהוא מעמיד פנים שאינו מכיר אותי (חוש הומור שורשי היה לו, לשייגֵץ). ורק מעיניו המבריקות נשקפה לעיתים איזו תוכחה עצובה כלפיי, כמתלונן, כאילו בגללי נענש על לא עוול בכפו.

אהוד בן עזר

* * *

אסתר ראב: ההתקפה על פתח תקווה במאי 1921

זה קרה לפני 100 שנים ו-6 חודשים

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה"

המלביה"ד אהוד בן עזר

בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.

*

אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.

ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזיי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.

*

זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –

עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –

אסתר ראב

אהוד: גם השנה, ובייחוד במלאת 100 שנה להתנפלות הערבים על המושבה – במאי 2021, דומה ששום פתח-תקוואי ושום מוסד בפתח תקווה לא ידעו על כך ולא ציינו את התאריך. על כל פנים, אליי איש לא פנה, למרות שהפרקים ההיסטוריים המדוייקים והמקיפים ביותר שנכתבו אי פעם על אותה התקפה מצויים בספרי "גדע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" [עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993].

הזיכרון ההיסטורי של העיר פתח תקווה סובל מדמנציה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני מצטרף לבקשתה של חנה מושיוב לברך את תקוה וינשטוק ולהעריך את מפעלה הספרותי והפובליציסטי. אהבתי מאוד לקרוא את הכתבות שלה מארכיונה האישי. אני משתדל להיות בקשר עם אישה נפלאה זאת.

אורי הייטנר, שאיננו מאוהדי נתניהו, משבח אותו על הברכות ששלח לנשיא ביידן, ובאמת, יעלה על הדעת שראש ממשלת ישראל לא יברך את הנשיא הנכנס של ארצות הברית, כפי שהיה מצפה דונלד טראמפ? וכן, ליאיר נתניהו יש שיח אלים וגס, אבל לא ראוי לכנות אותו בואש, כפי שכינה אותו אורי הייטנר.*

ארנה גולן כותבת על שני ספריה החדשים של אורה עשהאל. גם אני כתבתי על אחד מהם –"אהבות, חלומות וכשפים" (חב"ע 1701), הספר ראוי, אני הייתי משנה את השם.

זיוה שמיר מביאה את הפתיחה של הספר "עד קצוות העברית", על לשונו של אלתרמן. קראתי – ספר מלא וגדוש בידע.

שלך

משה גרנות

* אהוד: הייטנר מכנה את יאיר נתניהו גם בשמות ובאיפיונים יותר קשים – שאותם אינני מפרסם מחשש לעבירה על חוק לשון הרע.

* לאורי הייטנר היקר, ולכל המתעניין במילה ראשה. שפה מטבעה היא דינמית, משתנה, חיה, עשירה, יוצרת מילים וביטויים חדשים מדי יום כמעט. כעורכת תוכן ולשון בעיתונות עשרות שנים, אימצתי ברצון את המילה ראשה. כעת כולם יודעים שאם נניח דניאל, ליאור, אופיר, עמנואל, שי, שחר, אורי וכו', מכהנות כראשת העיר, ראשת ממשלה, ראשת להק אוויר, ראשת האופוזיציה או הקואליציה, הן נשים ולא גברים. וכן, ד"ר מטי צרפתי, רותם ידלין וטל אוחנה, הן ראשות ערים.

ואם ראשה כדברי הייטנר היא החולייה העליונה בקשת, בעיניי זו מטאפורה נהדרת לגברת העליונה, שעומדת בראשות העיר, הממשלה, החברה הכנסת. ראשת – אחלה מילה להבהרת אם זו גברת או אדון.

לסיכום, אני בדעת האקדמיה ללשון, שעם השנים נוצרו צורות נקבה לשמות המציינים תפקידים ושמות תואר המיוחסים לנשים (חשבת, ספרית, חזאית, שדרנית, שגרירה, אלופה, פרקליטה, כוכבת, קנצלרית, מנכ"לית ועוד). כך, שאין פגם ביצירת צורות נקבה לכל תואר ותפקיד אם וכאשר ייווצרו בשפה העברית.

איילה זמרוני

* לאהוד היקר, תודה מקרב לב לחנה מושיוב ידידתי, לפוצ'ו ולך, שכתבתם ואמרתם ברכות למלאת לי 96 שנים. התרגשתי מאוד מכל הברכות ומהקשר שנוצר שוב ביני לבין הקוראים. העיתון הלילי שלך היה לי לאכסנייה מיום היווסדו.

תודה וברכה לכל קוראי העיתון.

תקוה וינשטוק

אהוד: את הדברים האלה מסרה לי תקוה בעל-פה בשיחה טלפונית.

* שלום אדוני העורך, גם לי חסרות רשימותיה היפות והמחכימות של תקוה וינשטוק ומצר על כך שחדלה להעשיר אותנו בכתיבתה. כתיבתה יפה מעשירה ומעניינת. דרכה התוודעתי להרבה דברים מתולדות היישוב, דברים שבהחלט עם ערך מוסף מחכים.

מאחל לה בריאות ונחת,

י"ז

* אהוד ערב טוב, הערב [16.12] נודע לי שבזאגרב יצא לאור ספרו של הינקו גוטליב "המפתח לשער הגדול"! – הידיעה מלווה במאמר עליו. אכן משמח.

שבת שלום,  

דינה קטן בן-ציון

* "אהוד: המשורר האהוב נתן יונתן הלך לעולמו מבלי שזכה לקבל את פרס ישראל. פחותים ממנו זכו וגם יזכו בפרס." [גיליון 1706].

אהוד, אתה צודק לחלוטין!

אריה רגב

מגשימים

* כאשר רואים ושומעים את ההתלהמות של חסידי הרב העבריין ברלנד, כמו זו של חסידיו של אריה דרעי בשעתו, בטרם נכנס לרצות את עונשו בכלא – עולות מחשבות קודרות מאוד על איים של טמטום ושל פיגור נפשי ותרבותי בעדוֹת ובמיגזרים אחדים – השייכים למרבה הבושה לעם היהודי בישראל.

* אצלנו טרם פינו את כלובי המיחזור של בקבוקי הפלסטיק של ליטר וחצי – ליד הבית, אבל המודעות האוויליות על ההתחלה של החזרת הבקבוקים לחנויות, וביטול הכלובים – כבר מאיימות ליצור בישראל גל אשפה ביתי איום ונורא – כי אנשים לא ירוצו עם עשרות בקבוקי ליטר וחצי ריקים לשם מיחזור תמורת אגורות אחדות במרכולים רחוקים ובמכונות שרובן כלל עדיין לא קיימות! איזה טמטום! זה התחיל בשרת האשפה בממשלה הקודמת שהגתה את הטיפשות הזו – ונמשך עם שרת האשפה בממשלה החדשה!

* לפי ההופעה הכוחנית והדמגוגית-פטפטנית-מהירה של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון בחדשות 11 במוצ"ש האחרון  – יש חשש שבמצב הקיים היא עוד עלולה להיות ראש ממשלה אישה שנייה אחרי גולדה.

* התוכנית לבנות את נמל התעופה הנוסף בתוך הים בהמשך למסלול הקיים בשדה התעופה בחיפה – נראית רעיון מטורף. מעל אחד האזורים המאוכלסים במדינה וגם איזור תעשייה גדול – ימריאו וינחתו מטוסי נוסעים כבדים ורועשים? זה מנוגד לכל היגיון!

יותר הגיוני הוא להפנות את כל המשאבים לבניית הרכבת המהירה מאילת למרכז הארץ, וכך, במרחק שעות לא רבות – יפעל ביעילות נמל התעופה הבינלאומי ע"ש אילן ואסף רמון, הקיים כבר ליד אילת, ונמצא באיזור של אוכלוסייה דלילה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

ספר חדש

עד קצווי העברית

לשון וסגנון ביצירת אלתרמן

מאת זיוה שמיר

הוצאת ספרא, 2021, 527 עמ'.

את יצירת אלתרמן כתבו "ארבעה אלתרמנים": אלתרמן הגלותי שדיבר ביידיש עם סבתו ולמד בבית-ספר דתי; אלתרמן הארץ-ישראלי שלמד את כללי הלשון ה"צברית" מחבריו בגימנסיה הרצליה; אלתרמן, איש העולם הגדול שלמד בצרפת ונמשך לתרבות בתי-הקפה והשאנסונים; אלתרמן ה"רחובי" שלא התנזר מביטויי עגה – מלשון הסדנה והשוּק.

הספר "עד קצווי העברית" מאת פרופ' זיוה שמיר, חברה יועצת באקדמיה ללשון העברית, בוחן את צייני הסגנון – הקבוצתיים והייחודיים – הטוֹוים ביצירת אלתרמן רקמת שעטנז מרהיבת-עין שיש בה מכובד הדורות ומקלותם של "חיי שעה".

ניתן לרכוש  בדוא"ל eliziva@spb.co.il

ב-60 ש"ח (במקום 129 ש"ח), כולל דמי משלוח

לפרטים: טלפון 03-6488049

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל