פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1708

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בטבת תשפ"ב, 27.12.2021

עם הצרופה: יצחק גוטרמן: זיכרונותיי לכנס המייסדים בעין גדי, 20.12.21

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: צל הפנינה לשפתייך. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. כשהטבע "מתכתב" עם האדם. על שירו הנודע  של שארל בודלר "התכתבויות". // אהוד בן עזר: מסע אל ראשיתו של קיבוץ עין גדי. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏26.12.21. // אדיר כהן: מִשְׂחָקִים. // מנחם רהט: רב הנסתר: חכם שושני, האיש והחידה. // מינה גורל: אולי עיניך. // משה גרנות: על ספרו של פוצ'ו "הצעצועים של הרוח". // עקיבא נוף: ליל סערה. // יעקב זמיר: עכברים חמודים. // יוסף עוזר: נמאס כבר ממך ציפורה מלעונה. זיכרונות בגדד. // שישי מאיר: מְעֻרְבָּבִים. // אסתר רַאבּ: לייסד דרך לשוב אל האלוהי. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. // שיחה אחת-עשרה: מאבק מעמדי או לאומי? // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

צל הפנינה לשפתייך

א.

צֵל הַפְּנִינָה

לִשְׂפָתַיִךְ

גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת צְחוֹק –

אִשָּׁה,

אַתְּ בְּאוֹהֲבַיִךְ

קַיֶּמֶת.

אֶחָד בּוֹרֵא בְּמַבָּטַיִךְ

עַיִן חֲרֵדָה לִרְאוֹתוֹ

וּבְהוֹפִיעוֹ חָג עַד אֵין

אוֹנִים לָךְ, וְתָמִיד

יַשְׁהֶה הַשְּׂרִיטוֹת

בְּצִפּוֹרְנַיִךְ, יִתְמַהְמֵהַּ –

אַחֵר – חַיַּיִךְ

נִמְזְגוּ בִּסְפָלָיו

כַּיַּיִן

וְשִׁכּוֹר שַׁעֲשׁוּעַיִךְ

לָךְ יְצַפֶּה

יִתְבּוֹנֵן בָּךְ, שָׁתוּי

בְּהִרְהוּרָיו –

ב.

וַאֲנִי – רַק כַּאֲחֵרִים

לָךְ,

בַּהֲמוֹן

גַּרְגְּרַי

מְקַיְּמֵךְ

רֶגַע קָט –

גַּרְגֵּר עַתָּה

נוֹקֵף

אַחַר עַתָּה

עַד הִתְרוֹשְׁשָׁם

בִּלְחִישָׁה –

וּלְרֶגַע קָט

מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא

כְּאַגָּדָה:

שָׁם אַתְּ,

שָׁם, אַתְּ –

וּבֵין עַרְבַּיִם

שָׁעָה נוּגָה הִיא

לֶאֱסֹף הֵד קוֹלֵךְ –

ג.

קוֹרָה שְׁקוּפָה בַּת

רִגְעֵי אֲוִיר

סוֹכֶכֶת רָקִיעַ

שֶׁחָלַמְתִּי –

שׁוֹמְעִים

פַּעֲמוֹנֵי שָׁמַיִם

אַגַּן עֲרָפֶל

וִיְרֵחַ אָבָק

נִשָּׂא בָּרוּחַ –

עוֹלָל שֶׁלֹּא נוֹלַד

חוֹתֵר בְּהִרְהוּרַי

אֵלַיִךְ –

תְּבֹרְכִי בְּקִיּוּמֵךְ

הָעִקֵּשׁ

אַתְּ –

1962

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

כשהטבע "מתכתב" עם האדם

על שירו הנודע  של שארל בודלר "התכתבויות"

הסונטה הנודעת של שארל בודלר "Correspondances"  עוסקת בזיקות  המתגלות בטבע בין תופעות שהן מעשי ידי הבריאה, לבין יצירות האמנות, שהן מעשי ידי האדם. שירו זה של בודלר  (מתוך ספרו המהפכני  Fleurs du mal  –  פרחי הרוע, 1857) הכניס לשיח הביקורתי את המושג  "יער של סמלים", ורבים רואים בו את דגם-האב  של השירה הנֶאוֹ-סימבוליסטית – חוליית המַעֲבר בין הרומנטיקה, ילידת המהפכה הצרפתית, לבין המודרניזם המוקדם של הדקדנס הבוהמיאני, שנולד בפריז באמצע המאה התשע-עשרה.

השירה הפרועה של הבוהמיאנים הפריזאיים הִטרימה בשני דורות לערך את הזרמים המודרניסטיים, מנפצי המוסכמות. היא מרדה בכללים של השירה הקלסית-הרומנטית של העת החדשה עוד לפני הגיעם של ה"איזמים" של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים: האקספרסיוניזם, הפוטוריזם,  האקמאיזם, הפוביזם, הקוביזם ועוד.

שארל בודלר. מתוך ויקיפדיה.

השיר מלמד על תפיסת העולם  ההיבּרידית של בודלר,  המגלה מגמות דתיות ואָתֵאִיסטיות  בעת ובעונה אחת אחת. לפי בודלר, יש בעולמנו מערכת זיקות מתוכננת ומתוחכמת הניכּרת במעשה הבריאה, וזו מַקנה לקוסמוס הרמוניה מופלאה המתגלה רק לאותם יודעי ח"ן  שבעבורם כל החושים מתערבּלים  למהות אחת. 

יש הקושרים בין הסינֶסתֵזוֹת (צירופי החושים)  הרבות בשיר זה, ובשירת בודלר כולה, לבין העוּבדה שהמשורר היה לעִתים קרובות שתוי ומסומם עד אָבדן חושים.  אכן, בודלר לא התנזר מן השימוש במנות גדושות של אלכוהול וסמי הזיה, אף חָווה חוויות פסיכֶדליות שחִלחֲלו לשיריו והעניקו להם את אופיָים הנזיל והזורם, שבּוֹ כל התופעות מתלכדות למסכת אחת.

כותרת השיר מצביעה על הזיקות הסמויות והנסתרות של הטבע: על ה"קורֶספונדנציות"  (ההתכתבויות, הזיקות, ההתאמות) בין כל הבּרואים ועם התלכדות החושים. הזיקות הללו  מתגלות לאדם בעת המעבר דרך "יערות סמלים" המפוזרים בחיק  הטבע, אך לא כל אחד יודע לזהות את הסמלים ולפענחם. בני האדם חולפים ברובם על פני הסמלים ועל פני התופעות המופלאות הנִקרות בדרכם, ואינם קולטים כלל את התואַם המושלם המתגלה במעשי הבריאה.

מבלי שהדברים ייאמרו גלויות ומפורשות, שירו של  בודלר רומז שרק משוררים יחידי סגולה שניחנו בחושים חדים ובאינטואיציות מחודדות מסוגלים לקלוט את התואַם המופלא בטבע. ובמילים אחרות: ה"התכתבויות" בין תופעות הטבע  מבליחות רק  מפּעם לפעם, באופן רנדומלי, ומתגלות באמצעות חושיהם המחודדים של אותם יחידי סגולה המסוגלים  לחוש בהן, לראותן, להטות להן אוזן ולפענחן:

Correspondances

Charles Baudelaire

La Nature est un temple où de vivants piliers
Laissent parfois sortir de confuses paroles;
L'homme y passe à travers des forêts de symboles
Qui l'observent avec des regards familiers.

Comme de longs échos qui de loin se confondent
Dans une ténébreuse et profonde unité,
Vaste comme la nuit et comme la clarté,
Les parfums, les couleurs et les sons se répondent.

II est des parfums frais comme des chairs d'enfants,
Doux comme les hautbois, verts comme les prairies,
— Et d'autres, corrompus, riches et triomphants,

Ayant l'expansion des choses infinies,
Comme l'ambre, le music, le benjoin et l'encens,
Qui chantent les transports de l'esprit et des sens.

התכתבויות

שארל בודלר

הַטֶּבַע הוּא מִקְדָּשׁ בּוֹ עַמּוּדִים חַיִּים

יְמַלְמְלוּ בְּלִילֵי מִלִּים מֵעֵת לְעֵת; 

וְהָאָדָם בֵּין  יַעֲרוֹת סְמָלִים נוֹדֵד,

וּבוֹ יִתְנוּ אֶת מַבָּטָם עֵינֵי-רֵעִים.*      

כְּמוֹ בְּנֵי הֵדִים אֵי-שָׁם בַּמֶּרְחַקִּים

שְׁלוּבִים  בְּתֹאַם כֹּה עָמֹק,  אָפֵל,

בּוֹ נִיחוֹחוֹת, גְּוָנִים, קוֹלוֹת כְּבִמְעַרְבֵּל,

וּמְמַדָּיו כְּאוֹר הַיּוֹם, כַּמַּחְשַׁכִּים.

יֵשׁ בּוֹ בְּשָׂמִים רַעֲנַנִּים כִּלְחִי עוֹלָל

כַּאֲפָר יָרֹק, מִתְקָם  כְּקוֹל מֵיתָר,

וְיֵשׁ שָׁם מַק  כּוֹבֵשׁ, עָשִׁיר, מוֹלִיךְ שׁוֹלָל.

בְּהִתְפַּשֵּׁט הַנִּיחוֹחוֹת אֶל הֶחָלָל,

הַלְּבוֹנָה, הַמּוֹר, הַמּוּשְׁק וְהָעִנְבָּר

תִּסַּק שִׁירַת הָרוּחַ, תִּתְנַשֵּׂא אֶל עָל.

מצרפתית: זיוה שמיר

יש המאמינים באמונות תפלות, ותולים משמעויות בקריאת עורב או בכוכב נופל. ואולם, כשאדם רגיל, כמוני-כמוך, נפגש מפעם לפעם עם תופעה המלמדת על זיקה בין תופעות הטבע לבין תופעות שגילו מדענים בכוח המוח – כגון הזיקה שבין מספר הגרעינים שבפרח החמנייה לבין "סדרת פיבונאצ'י" (Fibonacci) הקרויה על שמו של גדול המתמטיקאים בימי-הביניים –  עליו להרהר ברעיון  שבודלר גִלגל לפתחנו. ייתכן שדווקא בודלר השתוי והמסומם ראה  ב"עיני הרוח" שלו דברים שאנו, בני אדם רגילים, איננו מסוגלים לראותם.

שיר זה של בודלר היה אהוב  במיוחד על עמיתי פרופ' ראובן צור, חתן פרס ישראל לחקר הספרות, שהלך לא מכבר לעולמו בתחילת ספטמבר. הוא תרגם את השיר הזה והדגים באמצעותו לתלמידיו הרבים תופעות בתחומי הפואטיקה הקוגניטיבית והסטיליסטיקה.  ראובן צור חיבר כעשרים ספרי מחקר ויותר ממאה מאמרים  רבי-חשיבות שפרסמו את שמו ברחבי העולם. את ניתוקו מהוריו בהונגריה בימי מלחמת העולם השנייה ואת מצוקות השאוֹל שעברו עליו באותם ימים תיאר בספרו "בריחה מהגטו: פרקי זיכרונות" (1996).  תהא הפינה הזאת נר לזכרו.

)*(  נוסח קודם של הבית הראשון  של תרגום זה פורסם לפני שנים אחדות  ע"י רות נצר,  אך היא  שכחה משום-מה למלא את חובת המִזכֶּה (credit),  ואפילו לא פנתה אליי בבקשת  רשות לפרסמו.  לצערי עליי  לציין זאת במפורש כדי שלא יהפוך מישהו את היוצרות, ויחשוב בטעות שאני היא זו ששאלה שלא כדין את התרגום  מן הפסיכולוגית-המשוררת הפופולרית שהציבה אותו בראש מאמריה.

* * *

אהוד בן עזר: מסע אל ראשיתו של קיבוץ עין גדי

ביום ראשון, 19.12, יצאנו בשבע בבוקר מתל אביב לעין גדי, להשתתף בכנס הוותיקים של גרעיני "שדמות" ו"רעות", מייסדי עין גדי החל משנת 1956. אסף אותנו זוטובוס של 16 מקומות ישיבה שמשרת את כל מלונות ים המלח. הנסיעה נמשכה כשבע שעות, בפחות שעות יכולנו כבר להגיע לפאריס. אבל השירות אוסף כל נוסע מביתו עד למלונו בים המלח, וכך היו לנו שעות של טיול בתל-אביב, בראשון לציון ובאשדוד, עד שהפלגנו דרך ערד לים המלח.

לא שיערתי לעצמי שראשון לציון היא עיר כה ענקית עד ששוטטנו בה לאסוף נוסעים, ודבר דומה אמור לגבי אשדוד. ולא רק זאת – אלא תנופת הבנייה והעגורנים כמעט בכל מקום, ומערכת כבישים חדשה ומשוכללת. לעיתים התקשיתי אפילו לזהות את הכבישים ואת המעקפים החדשים.

והשדות הירוקים המשתרעים לאורך כל המושבים והקיבוצים של הנגב הצפוני.

ברוח הקרה של ערד עצרנו לחניית ביניים קצרה, לאכול את הכריכים שהמסתורית הכינה לדרך, והמשכנו למלונות ים המלח, ולאחר שפוזרו כל הנוסעים, אנשים מבוגרים למדי שחלקם מתנהלים בקושי, המשכנו למלון עין גדי והגענו לאקלים חמים של קיץ.

בערב שמחתי לפגוש חברי גרעין "שדמות" שהגיעו כמונו יום קודם לכינוס, וגם לבקר אצל חברים שנשארו כל השנים בקיבוץ. היה לי ויכוח עם אחת המארגנות, שטענה כי מחר יהיו רק ראיונות עם המשתתפים, ואילו אני תיכננתי רק לקרוא מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים" שראשיתו בתקופת היותי אופה בעין גדי. אחרת אני לא רואה טעם לדבר מחר בכנס, כי הקטעים הכתובים עדיפים על כל ראיון כללי.

בלילה אפילו חלמתי שהמראיין מתעקש לראיין אותי בעל-פה ואינו מוכן שאקרא מהספר. אני פורש, אבל החברים דורשים שאקרא מהספר את הקטעים שהכנתי.

בבוקר יום שני, 20.12, התעוררנו לתופעה הנדירה של גשם בעין גדי וגם נשבה רוח חזקה. אכלנו ארוחה נפלאה ועשירה בחדר האוכל העגול של המלון, שהיה בראשיתו חדר האוכל של הקיבוץ. ונזכרתי כיצד ביום חורף קר נסעתי עם חברי שרגא רבין אל משרדי המחלקה להתיישבות של הסכנות היהודית בירושלים, שם הוצג לפנינו לראשונה מיבנה חדר האוכל העגול, שתוכנן על ידי האדריכל יעקב מטריקין.

עכשיו יש לקיבוץ חדר אוכל גדול חדש, ואילו חדר-האוכל של המלון פועל בעיקר בשעות הבוקר. המלצרים הצעירים ניראים בדואים. לפני קום המדינה גרו בעין גדי בעונות החורף בני השבט הבדואי א-רשיידה. היום עובדים בידואים מהנגב במלון ובחדר האוכל.

לאחר שהתכנסנו במועדון החברים של עין גדי, כחמישים חברים וחברים-לשעבר של הקיבוץ, יוצאי "שדמות" ו"רעות", התברר שמי שהיה אמור לראיין אותנו, לא הגיע, ואת ההנחייה קיבלה אחת המארגנות. המדברת הראשונה, נחמה, פתחה בקריאת מכתב ארוך שכתבה באותם שנים להוריה במושב בית חנן. הסתבר אפוא שגם לי לא תהיה בעייה לקרוא מהספר.

כל המפגש הוקלט וצולם בווידאו, והדברים יפורסמו, כך שאין טעם שאספר את כולו, מה עוד שלא רשמתי דבר במפגש עצמו. אתרכז רק בכמה קטעים שמספרים על הקשר שלי לעין גדי.

חברתנו, החיפאית היום, דבוישה (דבורה), שבידיה הארכיון המקיף ביותר שאספה במשך השנים על עין גדי, פתחה בקריאת מגילת הנישואין בעין גדי, שאת נוסחה אני חיברתי ומסרתי לדוד הכורך, אוורבוך, בפתח תקווה, שמסר את הנוסח לסופר סתם שכתב אותה על גבי קלף. החתונות נערכו בסדייר, הוא נחל דוד. וכל מחזור של מתחתנים חתם את שמו בהמשך הקלף. הקלף הלך לאיבוד, ורק באוקטובר 2010 הוא נמצא במצב קצת רעוע, ויש בו קטעים שאולי לא פוענחו נכון.

בעזרת ד' צור ישראל וגואלו

קול ששון וקול שמחה                                                          קול חתן וקול כלה

ביום ישא איש עין גדי נערה אשר אהב ובאו דברי הברית הזאת בלבם

ונאמנו וחתמו על הברית בכל לבם נאמנו.

היום הזה נשבעים איש לאשתו ואשה לבעלה על דבר אהבתם.

לא מתמול שלום הנצה. אך חדשה וטהורה ביומה הראשון היא

עינינו לבבנו בחנו ונרא כי טוב ונבוא בברית האהבה.

עדה פיסת השמים הכחולים מעל עדים קירות הסלעים הזקופים האלו

ועד הנחל הזורם לרגלינו כי כמוה אהבתו תאיר כסלע חזקה וכנחל מפכה

היום הזה נשבענו איש לאשתו ואשה לבעלה על דבר ביתנו.

הנה פרושה מנגד אדמת כפרנו כי נשבענו לשים קשר בם להתברך בברכתם

ולהביא בברכתנו בפרי השירה וברעות האדם.

ונבוא בדבר הברית הזאת ברית אנשי עין גדי ביום נישואיהם

למלאה ככתבה ולנצרה בלבנו עד עולם.

  חברות וחברים רבים דיברו וסיפרו, ולבסוף הגיע תורי, ואמרתי: כידוע לכם אני נעשיתי סופר, וכתבתי שני רומאנים שעין גדי קשורה בהם.

הראשון היה "אנשי סדום" משנת 1968, שנכתב בעקבות גרמני, טייס-לשעבר בלופטוואפה, אוסקר איידר שמו, שביקר בעין גדי, חזר לגרמניה, ולימים חזר לישראל, התגייר בשם אשר אדר, ואפילו נפגשתי עימו והוא שלח מאמרים ושירים שפורמו במכתב העיתי שלי.

והרומאן השני הוא "מסעותיי עם נשים" משנת 2013, שראשיתו בימים שהייתי האופה של עין גדי. אקרא מתוכו קטעי אחדים:

א. הצייר – הוא אורי שולביץ, שלאחרונה יצא בארה"ב ספרו האוטוביוגראפי Chance – היה אמור למלא את מקומי במאפייה. כאשר לימדתי אותו לאפות, הוא הכניס בטעות את זרועו למלוש החשמלי ושבר אותה. זה היה נורא. לכן הוא לא היה יכול להמשיך לעבוד כחבר בעין-גדי וסיים את שירותו הצבאי בתור המאייר של "במחנה גדנ"ע".

את מקומו של א. מילא חבר אחר שלנו, עֻזי ש. – שטרן, היושב איתנו כאן – כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק שנהגו ללכת במכנסי התעמלות. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק לָלִי, בצק בֶּנְדַלֶה ובצק דְבוֹיְשֶׁה. – ללי ודבוישה נמצאות איתנו כאן.

עֻזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שהזכרתי כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה כמוה, וכאשר היתה החברה הנצבטת צועקת עליו, היה עוזי עונה לה בשיא הרצינות: "אבל אודי לימד אותי שככה בודקים את הבצק!"

וגם מדי פעם, כשהיתה מישהי מהחברות באה לבקר אותי במאפייה, ואני לא התאפקתי והייתי שולח ידיים וגם נוגע פה ושם בארץ המובטחת, זכיתי לשמוע מכולן תגובה דומה: "תפסיק כבר, משוגע! כל המשק יראה עליי סימנים מאצבעות הקמח שלך!"

אורי שולביץ שרגא רבין ואהוד בן עזר. על רקע פסגת ה"פרונקל", עין גדי 1957.

בתקופה שבה הייתי אופה, הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין-גדי. חיים חפר קצר-הקומה, בכובע רחב-שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של "כרמל" (או של "פוקס מוביטון") ולפני הסרט עצמו. רואים בו את ידיי מכניסות במירדה תבניות-פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום-אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות-לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום.

ובעלון הסטנסיל של המשק, "אפיק", שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי-פעם בכל פירסום עברי אחר:

בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הֵיא)

עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,

רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי

וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:

אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,

עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –

נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ

וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.

וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"

לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא...

מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה...)

בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח

לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז-אֶלִיזֶה!

כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי

וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!

חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי

הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.

אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר

וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –

אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.

וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.

יום אחד כאשר התחדש הוויכוח אם ירדנו לדרגת המוזנחות המידברית שנהגו לכנותה בשם "בדואיזם" סיפר חברנו אברוּם [אברם כהן] שיום אחד נסע לכפר-סבא, דפק בדלת בית הוריו, אימו פתחה לו ואמרה: "מה יש, בחור? מי אתה?"

אמר לה אברום: "אני מעין-גדי."

"מעין-גדי?!" בחנה אותו היטב בעיניה, "יש לך ד"ש מאברום שלי?"

"אני אברום!" ענה לה.

1955. חברי גרעין "שדמות" ושניים מהנספחים, יהודה ג'אד נאמן היושב במרכז עם רובה ומעליו במשקפיים זאב קליין-קינן, בטירונות בסדרה על חוף הים בחולות אשדוד שטרם קמה.

והיתה מקלחת-הפח עוד מימי ההיאחזות, וכפכפי-העץ, וממנה נחקק בנו כל אחד מראה כל הזרגים של שאר החברים, ולימים אכן כתבתי שיר בשם "לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי":

לנגד עיניי עומדים

הזרגים של חבריי

במקלחת פח משותפת

בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה

מסתבנים D9 יוז'י ועזרא

מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק

זוהר שונדא יורם אודי

עוזי עוזי ועוזי גם

רטובים בקבקבי עץ

לא מציצים לחברות

חרף החורים בפח

כי אנחנו קיבוץ מוסרי

אני יכול לזהותם

לפי הזרגים בלבד

כל ערווה ובעליה

חברי גרעין ומשק

ככה הצטלמנו בטירונות

ערומים עם חגור ונשק

על חוף הים בחולות אשדוד

[---] ואני מתנצל כאן

בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו

ברשימת הזרגים

וגם בפני נשותיהם

לכל החברים בעין גדי

היו מכשירים רציניים.

עד כאן ותודה לכם ואני מקווה כי הדורות הבאים שיחיו כאן ימצאו עניין בזיכרונות שלנו על הימים הראשונים של הקיבוץ.

אהוד בן עזר

אורי שולביץ, שרגא רבין ואהוד בן עזר

צהריים במסעדה הצרפתית Seju בניו יורק, ביום שלישי, 31.19.2017. יהודית צילמה את שלושתנו. בשנת 1957 עדיין חלקנו חדר אחד בצריף בעין-גדי, וזה שנים רבות שלא נפגשנו שלושתנו יחד. כולנו כאן מעל שמונים. וכבר עברו יותר משישים שנה מאז היינו יחד בעין-גדי.

Seju, 120 west 44^th street. New York, NY 10036. 212-997-7258

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏26.12.21

* החלטה היסטורית – מה גדול היום הזה! – 54.5 שנים לאחר תחילת ההתיישבות בגולן וארבעים שנה לאחר שהכנסת החילה את ריבונות ישראל על הגולן, ממשלת ישראל קיבלה את ההחלטה ההיסטורית על תנופת פיתוח רבתי של הגולן. מאז ראשית ההתיישבות בגולן, ביולי 1967 ועד היום, אף ממשלה לא קיבלה החלטה הנוגעת לפיתוח הגולן, המתקרבת להחלטה הנוכחית ולתקצוב שנלווה אליה. זו תכנית לאומית, היסטורית, בתקציב עשר-ספרתי, עם השקעות עתק בתשתיות, בכבישים, בחינוך פורמלי וחברתי-קהילתי, בתקשורת, בחקלאות, בהיי-טק, בתיירות, בתרבות, באנרגיה חדשנית, בתשתיות תעסוקתיות ובתוכנית להכפלת ההתיישבות הציונית בגולן. זו החלטה היסטורית בעבור הגולן, אך משמעותה גדולה מעבר לכך – מאז ממשלת שמיר, לא היתה ממשלה שלקחה על עצמה משימה כזו של אקטיביזם ציוני יזום. זהו יום גדול לגולן. זהו יום גדול למדינת ישראל. זהו יום גדול לציונות. שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה!

* הממשלה עם הגולן – גם כשראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי, העם היה עם הגולן. היום גם הממשלה עם הגולן.

* על אדמת שדותייך הנגאלת – קראתי לאחרונה בקבוצת ווטסאפ מסוימת את הקינה הזאת, בעקבות "שיר בוקר" של אלתרמן וסמבורסקי: "מי עוד יכול לשיר 'על אדמת שדותיך הנגאלת…' מי מרשה היום ליהודים להמשיך לגאול אדמת מולדת? אפילו לא מרשים יותר לדבר על זה."

אז הנה, ממשלת ישראל קיבלה היום החלטה על גאולת אדמת מולדת.

* הממשלה האנטי ציונית הציונית ביותר – מעניין שממשלת הססמול האנטי ציונית והאנטי יהודית בהנהגת ראש הממשלה בפועל הארכי מחבל מנסור עבאס, מקבלת את ההחלטות הציוניות ביותר שהתקבלו כאן מאז ממשלת שמיר.

* בתמיכה של מרצ – התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן היתה התנאי הראשי של תקווה חדשה במו"מ הקואליציוני והיא עמדה בראש ההסכם הקואליציוני של תקווה חדשה. האמת היא שתקווה חדשה לא היתה צריכה להפעיל לחץ כבד במיוחד להכנסת הסעיף, כי הוא מייצג גם את השקפת עולמן של ימינה ויש עתיד באשר לגולן. בשל כך, איני מופתע מהחלטת הממשלה.

מה שהפתיע אותי, הוא שההחלטה התקבלה ללא התנגדות. עד לאחרונה, הערכתי שמרצ ומרב מיכאלי (בניגוד לשרי מפלגת העבודה האחרים) יתנגדו. אפילו חשתי בנוח עם חלוקת העבודה בתוך הממשלה – הממשלה תקבל את ההחלטות הנכונות ומרצ תצביע נגדן. אולם בשבועות האחרונים, בשיחותיי עם ראשי המועצות בגולן, הבנתי ששרי העבודה ומרצ נלהבים בקידום תוכניות הפיתוח הנוגעות למשרדיהם.

ראוי לזכור שבניגוד להצבעות בכנסת, אין בממשלה משמעת הצבעה. כל שר מצביע בכל נושא על פי מצפונו. כלומר, אם שרי מרצ הצביעו בעד בממשלה, פירוש הדבר שהם באמת ובתמים תומכים בתוכנית. כיוון שמרצ היתה עקבית לאורך השנים בתמיכתה בנסיגה מהגולן ובהתנגדותה להתיישבות בגולן, מדובר במהפך משמעותי ביותר.

צירוף מרצ לקונצנזוס הלאומי על הגולן, הוא הישג גדול של מפעל ההתיישבות בגולן.

* מה עדיף? – עדיפה ממשלה עם מרצ ורע"ם שמיישבת את הגולן על ממשלת ימין שמברברת.

* האיש שהניע את התהליך – עם קבלת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מן הראוי להעלות על נס את צביקה האוזר, האיש שהניע את התהליך. האוזר, ראש שדולת הגולן בכנסת, הוא מגדולי הלוחמים למען הגולן מאז שנות ה-90. כמזכיר הממשלה הוא הראשון שהחל להניע את המהלך להכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן, צעד שנראה דמיוני. לאחר פרישתו מן התפקיד, הקים את היחדה למען הגולן, שעיקר פועלה היה קידום ההכרה האמריקאית בריבונות. במסגרת תפקידו כתב ספרון הקורא לפיתוח רבתי של הגולן. הוא עמד בראש היחדה עד היבחרו לכנסת. ביוזמתו, העלתה תקווה חדשה את התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן כתנאי להצטרפותה לממשלה ועמדה על הכנסת התוכנית להסכם הקואליציוני. צביקה היה מעורב מאוד בהכנת התוכנית. עם קבלתה, הוא ראוי לתודה ולברכה.

* הפחד עלול לשתק – אין בגולן קונצנזוס על התוכנית. יש בגולן התנגדויות לתוכנית, הנובעות מחשש מפני שינוי, ובעיקר מניסיון לא מוצלח עם ממשלות בעבר. יש חששות שמא האופי הכפרי הקהילתי של הגולן ייפגע. יש חששות מפגיעה אקולוגית (לדעתי, ההתנגדות הזאת נובעת מהתנגדות שיש בגולן לטורבינות הרוח, שהפכה את המתנגדים לאופוזיציה אקולוגית אוטומטית לפיתוח). יהודה הראל, למשל, לא מאמין במעורבות ממשלתית ומעוניין בצמיחה איטית של הגולן, כפי שהיה עד כה.

אשרי אדם מפחד תמיד, אבל הפחד עלול לשתק. בכל שינוי יש סיכונים אבל כל השנים לחצנו על הממשלות לפתח את הגולן. כאשר סוף סוף ממשלה יוזמת זאת בעצמה ומחליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן, מלווה בתקציבים גבוהים לפיתוח ולתשתיות, עלינו לקבל זאת בברכה, ולנתב את הגשמת התוכנית בדרך הנכונה על פי הבנתנו. גם לי יש השגות אלו ואחרות על התוכנית, ואני בטוח שגם אחרי קבלת ההחלטה, ניתן להשפיע על התוכניות. אני בספק אם התוכנית תגשים את מלוא שאיפותיה הדמוגרפיות, אבל גם אם היא תוגשם חלקית, אני רואה בכך תרומה גדולה לגולן וברכה גדולה למדינת ישראל.

* ניתן לנתונים לדבר – את הטענה שהקמת שני יישובים חדשים פוגעת באקולוגיה של הגולן כמרחב נופי פתוח וריאה ירוקה, ניתן לעמת מול הנתונים. סה"כ השטח המתוכנן לשני היישובים הוא פחות מ-4,000 דונם, מתוך שטח הגולן המתפרס על פני 1,180,000 דונם. כיוון שבין המתנגדים מטעמים אקולוגיים יש חברים טובים שלי, אמנע מלהגדיר את הטענה הזאת כדמגוגית.

* נגד פרברים עירוניים – אני שמח מאוד על קבלת התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, אך אין זה אומר שאני שלם עם כל סעיפיה. אני מתנגד לאחד מדגליה המרכזיים – שני היישובים החדשים.

במשך שנים אני קורא לחידוש ההתיישבות בארץ ישראל בכלל ובגולן בפרט. אני מאושר על עצם ההחלטה להקים יישובים חדשים. אך איני שלם עם אופי היישובים המתוכננים. החזון ההתיישבותי הגולני שלי, דוגל בקצרין, בירת הגולן, עיר ואם בישראל, עם עשרות אלפי תושבים, וסביבה ברחבי הגולן כארבעים יישובים כפריים קהילתיים קטנים ובינוניים. קצרין היא העוגן הדמוגרפי של הגולן. היישובים הם העוגן הגיאוגרפי, המרחבי.

התוכנית מדברת על הקמת שני יישובים גדולים של 2,000 משפחות כל אחת, כלומר כ-10,000 תושבים. קצרין, אחרי 44 שנים, טרם הגיעה לגודל הזה. אילו היו היום 50,000 איש בקצרין, היה טעם לבחון את השאלה אם נכון שבין יישובי המועצה האזורית יהיו שני יישובים בסדר גודל כזה. במצב הנוכחי, עצם הקמת פרברים עירוניים שאינם חלק מקצרין, עלולה לפגוע ביעד המרכזי שהוא צמיחה דמוגרפית רבתי של קצרין.

אף שההחלטה כבר התקבלה, אני מאמין שיש מקום לבחון את פרטיה, ועל בסיסה להכין תכנית מפורטת לביצוע, לא בבחינת כזה ראה וקדש, אלא כבסיס לשינויים.

* שחרור אחמדיה – פיתוח הגולן צריך להתבסס על קצרין, בירת הגולן, כעיר המחוז הגדולה במרכז הגולן וסביבה התיישבות קהילתית כפרית. קצרין תיתן את המסה הכמותית הדמוגרפית, והיישובים הכפריים את השליטה המרחבית הגיאוגרפית. קצרין בגבולותיה הנוכחיים קרובה למיצוי פוטנציאל הגידול שלה, בעוד הצורך הוא בגדילתה פי כמה וכמה, כדי שתהיה עיר ואם בישראל. לשם כך עליה להתפתח לכיוון צפון מזרח, בהתאם לתוכניות המתאר המקוריות שלה. הבעיה היא שהשטח שמצפון לכביש 9088 הוא שטח אימונים פעיל של צה"ל, ועד היום משרד הביטחון סירב לשחרר אותו לטובת פיתוח קצרין. אחת הבשורות החשובות בתוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, היא שחרור אחמדיה עד הרבעון הראשון של 2023 למען פיתוח קצרין.

* למי תודה למי ברכה – לקראת ישיבת הממשלה בגולן, שבה התקבלה ההחלטה ההיסטורית על התןכנית הלאומית לפיתוח הגולן, פירסם ראש הממשלה ב"ישראל היום" מאמר מרומם נפש ומחמם את הלב, שהציג את התןכנית וקרא לישראלים להתיישב בגולן.

הוא פתח את מאמרו בכך שהממשלה ממשיכה את מפעלו של בגין, שהביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן לפני ארבעים שנה. עם כל הכבוד לבגין ולמהלך המדיני מרחיק הראות והאמיץ שהוביל, ראש הממשלה שהחל את המסע היה לוי אשכול, שבשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו, קמו בגולן 11 יישובים, כשליש מ-34 היישובים הקיימים היום בגולן. והאמת היא שאשכול היה ראש הממשלה אך היוזמה צמחה מלמטה, מאיתן סט, יהודה הראל וחבריהם, שיזמו את ההתיישבות והחבורה החלוצה שעלתה לגולן השומם ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן. ללא 14.5 שנות התיישבות, הכנסת לא הייתה מחילה את הריבונות. ההתיישבות היא אם הריבונות.

* עדות הנחתום – התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן שעליה החליטה הממשלה, היא ציון דרך היסטורי בתולדות ההתיישבות בגולן. הסיפור המרתק על ההתיישבות בגולן מראשיתה,  מסופר בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הוצאת "ידיעות ספרים", 2019. מה? עוד לא קראתם את הספר?

* לא מבזבזים זמן – הבוקר, עוד לפני ישיבת הממשלה בגולן, נערך טקס השקה לפריסת הסיבים האופטיים בקצרין, בירת הגולן, בהשתתפות ראש הממשלה בנט ושר התקשורת יועז הנדל. ציונות בפעולה!

* אילו היתה צריכה להתקבל בכנסת – איזה מזל שהתוכנית הלאומית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות בגולן אינה צריכה לעבור לאישור הכנסת. אילו נדרשה לכך, קואליציית ביבי & טיבי היתה מתגייסת להפיל אותה, ואולי היו מצליחים להעביר אליהם איזה מוסי רז או גבי לסקי ומצליחים במזימתם. ואז היינו רואים את הליכודניקים וחבריהם מהרשימה המשותפת צוהלים ומתחבקים לרגל ניצחונם על המדינה, כפי שעשו בהצבעתם בעד "איחוד משפחות" פלשתינאיות.

* מעשה שפל – נתניהו, שאיבד את הבלמים, הידרדר לשפל המדרגה מבחינה מוסרית אפילו בקנה המידה שלו. אין לו שום גבולות. הוא מסית את העולם נגד מדינת ישראל. הוא מעליל עלילות זדוניות על ישראל. הוא חותר נגד מדינת ישראל ופוגע בה במזיד. הוא נוהג בדיוק כמו שוברים שתיקה. האם השלב הבא יהיה קריאה לחרם על הדיקטטורה הישראלית? אולי פנייה לבית הדין בהאג? הוא נוהג כך אך ורק כיוון שאדם אחר ולא הוא ראש הממשלה. האיש חסר המעצורים הזה נוקם במדינה שהדיחה אותו מראשות הממשלה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם אני לא שולט בה? אין פטריוט אמיתי שאינו נחרד ממעשהו השפל של נתניהו.

* ללעג ולקלס – כשנתניהו אסר על ישראל כץ להגיש תקציב מדינה, כלומר לבצע את חובתו כשר האוצר, היה על כץ להתפטר. כך היה נוהג אדם נורמטיבי, המכבד את עצמו, את תפקידו, את חובתו הציבורית ואת האחריות הלאומית המוטלת על כתפיו. אבל כץ השתפן. הוא השפיל את עצמו ועשה עצמו ללעג ולקלס כשר האוצר. הוא הלך בשמו של נתניהו לשקר לעם ישראל בכלי התקשורת ולספר כל מיני סיפורים שיתרצו את המחדל הזה, אף שכל צופה יכול היה לראות שהוא עצמו אינו מאמין לאף מילה היוצאת מפיו. מה הוא לא עשה כדי לרצות את נתניהו ואת קהל חסידיו? והנה, נתניהו זרק אותו לכלבים. והוא פועל לחיסולו הפוליטי. למה? הרי הוא לא מתמודד נגדו. אבל די בכך שהוא רואה עצמו כמתמודד אחריו, כמתמודד אי פעם, כדי להפוך את עצמו לאוייב.

* המועמד האחר – אם מישהו חושב שהשתלחותו של נתניהו בישראל כץ, שנועדה לחסל אותו, מסמנת תמיכה שלו במועמד אחר, אינו אלא צודק. המועמד האחר הנו הוא עצמו. הוא יפעל באותה מידה נגד כל מי שיעז לחשוב שיהיה אי פעם היורש.

* עסקה שיש עמה קלון - עסקת טיעון עם נבחר ציבור מנוגדת לאינטרס הציבורי. אם הפרקליטות מאמינה שדרעי עבר על החוק, עליה להגיש כתב אישום על פי ממצאי החקירה. אם אינה מאמינה בכך, שתסגור את התיק. אם היא תגיש כתב אישום, בית המשפט יבחן את הראיות ויפסוק על פיהן. יש משהו רקוב בעסקת טיעון עם פוליטיקאי.

חלק מן העסקה, היא שלא יוטל על דרעי קלון, כך שיוכל בבחירות הבאות לחזור לכנסת ולכהן בממשלה. כבר כתבתי פעמים רבות את דעתי על "הטלת קלון". זה המשפוט בהתגלמותו. השופט יקבע אם יש קלון. וכי יעלה על הדעת שהרשעה פלילית של נבחר ציבור אינה קלון? צריך כאן קביעה של שופט?

אריה דרעי הורשע בעבירות השחיתות החמורות והקשות ביותר ובראשן שוחד. חזרתו לפוליטיקה היא חרפה. אומרים: "אבל הוא ריצה את עונשו + תקופת הקלון ובכך החזיר את חובו לחברה." נכון, לכן הוא אדם חופשי ולא יושב עוד בכלא. זה הופך אותו ראוי להנהגת ציבור? אם שופט יורשע בשוחד, ירצה את עונשו ובכך יחזיר את חובו לחברה, הוא יוכל לחזור להיות שופט?

ואם אחרי חזרתו לפוליטיקה הוא שב להתנהלות עבריינית הוא ראוי להנחה של אי הגדרת קלון? כלומר, עבריין מורשע ואסיר משוחרר שחוזר לחיים הפוליטיים וחוזר לעבריינות, יוכל שוב לחזור להנהיג ציבור? – זהו קלונו של מנדלבליט שמסיים את תפקידו בעסקאות טיעון לדרעי וחיים כץ. עסקאות טיעון כאלו הן רוח גבית לשחיתות שלטונית. אני מקווה מאוד שגדעון סער יקדם את החקיקה להפרדה בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי. מן הראוי שיהיה בישראל תובע כללי, שאינו מתחכך עם הפוליטיקאים מבוקר עד ערב, ורואה את משימת חייו להיות מצביא המלחמה בשחיתות הציבורית.

* אל תתנו להם אקדחים! – את התקרית בין הכהניסט והמאבטח ראיתי רק דרך הצילום של ביריוניו של בן גביר כלומר מאמצע האירוע וכפי שהם רצו להראותו. ואפילו מן הסרטון הזה, כשאני מנסה לשחזר את התמונה המלאה, היא מצטיירת לי כך: בן גביר חנה במקום אסור. המאבטח העיר לו על כך. הוא מיד זיהה על פי המבטא שהמאבטח ערבי, יצא מהרכב והחל בפרובוקציה. סירב להישמע לו, החל לצרוח עליו, לגדף אותו ולהתגרות בו וכשהוא הגיב, שלף נשק ואיים לירות בהם.

והשאלה הנשאלת היא האם יש לו רישיון לשאת נשק. אם כן, זה דבר חמור מאוד. הסיבות שבעטיין צה"ל לא גייס אותו, תקפות באותה מידה באשר למתן רישיון לנשק. לא רק בשל עברו הפלילי, אלא גם כיוון שהוא שור מועד. אני מקווה מאוד שיש מצלמות אבטחה במקום ונראה את התמונה המלאה. אגב, מי שהתלווה לבן-גביר היה ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי, בנצי גופשטיין.

* ליקוי מאורות – מי שנתן לכהניסט בן גביר אקדח הוא קצין הכנסת. זה ליקוי מאורות. קצין הכנסת לקה בשיקול הדעת, עד כדי ספק אם הוא ראוי לתפקידו. אם קצין הכנסת חושב שיש סכנה לחייו של בן גביר, שיצמיד לו אבטחה. שלא ייתן לו נשק. אסור שאדם כזה יישא נשק. אדם שמעריץ את המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י, רק כיוון שהוא הגשים יותר מכל אחד את האידיאולוגיה של "מוות לערבים" ואפילו את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע על קברו המשוקץ של המחבל – אינו אדם שהמדינה צריכה להפקיר בידיו נשק.

* עבאס נגד עבאס – בוועידת ישראל לעסקים של העיתון "גלובס" אמר יו"ר רע"מ מנסור עבאס: "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית. היא נולדה ככה וככה תישאר. אני לא רוצה להשלות אף אחד. השאלה מה מעמדו של האזרח הערבי במדינת ישראל היהודית. זאת השאלה." דברים דומים הוא אמר בראיונות לכלי התקשורת, בעברית ובערבית.

יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, אבו-מאזן, גינה בחריפות את מנסור עבאס. "ההצהרות חסרות האחריות האלה מתואמות עם קריאות הקיצונים בישראל לגירוש פלשתינאים ולפגיעה במעמד מסגד אל-אקצא ובהיסטוריה של העם הפלשתינאי לאורך הדורות... מנסור עבאס מייצג בהצהרות האלה רק את עצמו, ולא מייצג את העם הפלשתינאי במולדת ובכל מקום בעולם... הצהרות כאלה הסותרות את הדת וההיסטוריה והמורשת הפלשתינאיים הנמשכות מאז תחילת ההיסטוריה... עבאס הפך להיות חלק מזרם המחזק את הפרויקט הקולוניאליסטי הציוני במקום לתמוך בזכויות עמו. במקום לגנות את ההתנחלות ואת פעולות ההרג והגירוש שמבצע הכיבוש, ותוכניות הקיצונים הישראלים לפנות את הקרקעות הפלשתיניות, אנחנו רואים אותו חוזר על השקרים של התנועה הציונית שאין להם קשר להיסטוריה... שתיקתו המוזרה של מנסור עבאס על מה שעושים המתנחלים המחללים את רחבת מסגד אל-אקצא, ושתיקתו המבישה לנוכח המערכה על ירושלים והמקומות הקדושים, ומאמציו של הנשיא מחמוד עבאס להדוף את עסקת המאה והפלתה," וכן הלאה וכן הלאה.

אבו מאזן התרגל לכך שהמפלגות הערביות הן הזרוע הארוכה שלו במלחמתו נגד מדינת  ישראל ונגד הציונות. לפתע הוא רואה מפלגה ערבית עצמאית ומנהיג ערבי עצמאי, שבוחר להשלים עם המציאות של ישראל כמדינה יהודית, ולנסות להשתלב בה ולא לרשת אותה. הוא רואה בעיניים כלות איך מצליח מנסור עבאס לפעול למען אזרחי ישראל הערבים ולהביא להם הישגים. הפחד הגדול שלו, הוא מפני הצלחה של עבאס, שתביא לתמיכה גדולה בו ובדרך ההשתלבות בקרב ערביי ישראל. מבחינתו זו מכה אסטרטגית, כי טיפוח ערביי ישראל כגיס חמישי היא מרכיב מרכזי באסטרטגיה הפלשתינאית.

* אולטרה ימנית – ציפיתי וקיוויתי שהממשלה המורכבת הזאת, שיש בה מן הימין ומן השמאל, תוביל מדיניות נכונה וראויה –"ימין" מדיני ו"שמאל" חברתי כלכלי. לשמחתי, זה מה שקורה בנושא המדיני-ביטחוני-התיישבותי. לצערי, המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה, שאותה מוביל ליברמן, היא אולטרה ימנית. הדבר בא לידי ביטוי בפגיעה בחקלאות בשם השוק החופשי (ולמעשה בשם האינטרס של רשתות השיווק) ובסירוב השערורייתי לפצות את הנפגעים מנזקי הקורונה.

* שאלה של החלטה – כל אימת שאני כותב את עמדתי שאין מנוס מהשמדת תוכנית הגרעין האיראני בפעולה צבאית, אני מקבל תגובות כמו: "אתה כותב על נושא שאינך מבין בו. אין לישראל יכולת לפעולה כזאת." אני באמת לא מתיימר להיות בקיא ביכולת המבצעית של צה"ל. אלא שגם אלה שמגיבים בצורה פסקנית כל כך, אינם בקיאים יותר ממני. לכל היותר הם מסתמכים על אמירות אלו או אחרות של גורמי מקצוע הטוענים כך. גם אני מסתמך על גורמי מקצוע. למשל, על מפקד חיל האוויר הנכנס וראש אגף תכנון היוצא אלוף תומר בר, בראיון ל-"7 ימים". האמירה שלו חד-משמעית. יש יכולת כזו. דברים דומים אמרו לאחרונה מפקד חיל האוויר היוצא, הרמטכ"ל וראש המוסד. ובכן הוויכוח האם נכון לתקוף הוא ויכוח לגיטימי. אילו חשבתי שניתן לסכל את תןכנית הגרעין בדרך אחרת, הייתי מעדיף אותה. אבל השאלה אינה שאלה של יכולת אלא של החלטה.

ועוד אמירה חשובה בריאיון – בניגוד לדברים מדאיגים שאמר האלוף טולדנו על כך שצה"ל מצא דרכים חליפיות למעבר הכוחות כדי לא לעבור בוואדי ערה, מחשש להתנגדות אלימה של הערבים, אמר האלוף בר: "אסור שהיכולת לממש משימות וחופש הפעולה לנייד כוחות ייפגעו. אנחנו מקימים שלוש חטיבות שייעודן יהיה להבטיח את אותו חפש פעולה. הצירים יהיו פתוחים. נקודה. הכול יהיה פתוח. נהיה מאוד אגרסיביים אם צריך. בשעת מלחמה לא ייתכן שנתעכב איכשהו, ולשם כך צריך כוחות ייעודיים. גם חטיבת מג"ב עם סמכויות שיטור ועוד שתי חטיבות מילואים מבוססות על פיקוד העורףץ"

* חומץ בן יין – כשתלמידיו של הרב שלמה זלמן אויערבך (1910-1995), ממנהיגי היהדות החרדית במאה העשרים, ביקשו רשות להיעדר מיום לימודים בישיבת "קול תורה" כדי לנסוע לגליל להתפלל על קברי צדיקים, הוא השיב להם: "בשביל להתפלל על קברי צדיקים יש צורך לנסוע עד הגליל? כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים אני חוצה את הכביש והולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש השם."

בנו, הרב שמואל אויערבך (1931-2018) הוא מייסד הפלג הירושלמי הקנאי, הלוחם באלימות נגד גיוס חרדים. לא רק נגד גיוס חרדים – אפילו נגד החובה של החרדים לגשת ללשכת הגיוס כדי לסדר את הפטור מגיוס. וההפגנות האלימות שלהם הן ברובן נגד מעצר עריקים שלא הלכו ללשכת הגיוס. היהדות מכנה תופעה כזו – ירידת הדורות.

* הנאצים בעקבות אושרת –אושרת קוטלר היא מהגרועים והבולטים בכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים ומדקלמי הדיקטטורה של ה"מדענים" (המירכאות במקור) שממומנים בידי רודפי הבצע של פייזר כדי להחדיר לגופנו חומרים מסוכנים, בשם "מגפה" (המירכאות במקור) בלה בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה. היא רואה בה ובחבריה לכת, לא משת"פים של מגפה, אלא לוחמי זכויות האדם, נגד כוחות הרשע עם המזרקים הרעילים.

ואחרי שנתיים שהגברת הנכבדה נלחמת נגד המשטר הפשיסטי בישראל (בעיני הכת לא היו חילופי שלטון, כי מי ששולט באמת הוא אלברט בורלא) היא נסעה לפוש בגרמניה. ולתדהמתה, התברר לה ששם התו הירוק קשוח הרבה יותר מבישראל והאכיפה הדוקה וקפדנית לאין ערוך מאשר כאן. היא פרסמה רשומה שהשורה התחתונה שלה, היא שגם בגרמניה לא התחלף המשטר, והיא עדין תחת המשטר הנאצי. אלא שאז הנאצים רדפו את הצוענים וההומואים (אפעס, היא שכחה מישהו) ועכשיו הם רודפים את הלא-מחוסנים. והיא מזהירה את קוראיה, שהממשלה הישראלית עומדת לאמץ את השיטות הגרמניות (כלומר הנאציות) ולכן צריך למהר להתקומם, לסרב ולהתנגד. 

והיא התנצלה שהשבוע תיאלץ להיעדר מההפגנה השבועית ברעננה בעד הקורונה.

* במקום טיפול גמילה – ההפגנה השבועית של כת שוחרי הקורונה (סרבני החיסונים) ליד ביתו של ראש הממשלה ברעננה, גלשה לחסימת כביש 4. כאילו לא די בפגיעתם בבריאות הציבור, הם רוצים לפגוע באיכות חייו, בתחבורה, בעונג מוצאי שבת שלו. לפחות חלק מהמפגינים הם אנרכיסטים בלפורואידים שאינם מסוגלים להיגמל מן הבלפוריאדה. אחרי הקורונה הם כבר ימצאו צעצוע חדש.

אין טעם להיעלב מהן. זאת בשל העובדה הפשוטה, שכל העדתיות הזאת, היא שריד של הגלותיות, שקיבוץ הגלויות כבר ניצח אותה. הוא ניצח אותה דרך חדר המיטות. הוא ניצח אותה דרך האהבה, דרך הזוגיות, דרך הנישואין, דרך המשפחה. הרי בעוד דור או שניים כבר לא יימצא ילד שיידע להשיב על השאלה הארכאית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

* שיר פטריוטי – כתב המשורר רוני סומק:

אֲנִי עִירָקִי פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה

וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.

אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,

אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה

שֶׁל בַּעֲלָהּ.

הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג

מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.

כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל

שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף. 

השיר הזה הוא בליל של דעות קדומות על העדות השונות. עיראקי פיג'מה – "העיראקים" יושבים כל היום על המרפסת עם פיג'מה, שותים ערק, מגלגלים מסבחה ולא עובדים. "הרומנים" הם גנבים. בילדותי, רווחה הבדיחה על כך שאם רומני יתחתן עם עיראקית ייצא "הגנב מבגדד" – שם של סרט פופולרי באותם ימים. "המרוקאים" הם כמובן "מרוקו סכין" וכו' וכו'.

לכל הסטיגמות הללו, מסביר רוני סומק, ניתן כבר להתייחס בהומור. כבר אין צורך להילחם נגדן, כבר אין צורך להגדיר אותן כגזענות – אף שהן גזעניות בעליל, וגם "שיר פטריוטי" הכתיר רוני סומק את שירו, והעניק בכך הגדרה מחודשת לפטריוטיות. הפטריוטיות היא בניית הזהות הלאומית הנוצרת מהחיבור בין המוצאים השונים, ליצירת סינרגיה יהודית ישראלית המבוססת על העושר התרבותי הבלתי נדלה שנוצר בשבעים הגלויות. אין כאן, חלילה, ניסיון למחוק תרבויות, אלא להעשיר את התרבות הנוצרת כאן מהטוב והיפה שנוצר בכל הגלויות, כאשר הכול מתמזג ליצירה יהודית ישראלית גדולה ומגוונת. ומה שרוני סומק ממחיש דרך המגוון הגסטרונומי, ויצירת מטבח עשיר הכולל בתוכו את הטעמים והריחות של מוצאים שונים, נכון ביתר שאת גם ליצירה התרבותית והספרותית. אכן, זו פטריוטיות אמיתית.

עולם התרבות סוער השבוע בעקבות שיר הנאצה והשטנה הגזעני נגד האשכנזים שכתב מואיז בן הראש, "זכור את אשר עשו לך האשכנזים" – שיר המציג את האשכנזים כעמלק.

הבחירה החברתית והתרבותית שלנו היא בין "זכור את אשר עשו לך האשכנזים" של בן הראש לבין "שיר פטריוטי" של רוני סומק. כפטריוט וכציוני, אני מזדהה עם שירו הפטריוטי של רוני סומק הפטריוט. רוני סומק מתאר את מיזוג הגלויות, הניצחון הגדול של הציונות על הגלות. בן הראש מזנב בתהליך הציוני, תוקע מקלות בגלגלי השיירה הציונית, מנסה בכל מאודו להנציח את הגלות. יש לו ולשכמותו יכולת להזיק, לחבל ולעכב, אך השיירה עוברת ומתקדמת. מיזוג הגלויות חזק יותר והציונות תנצח.

* גולדה והנראטיב הפנתרי – שנות השבעים היו ימי הזוהר של מדינת הרווחה הישראלית. בשנות החמישים והשישים ממשלות ישראל היו של מפלגות הפועלים, ומדינת הרווחה היתה האידיאולוגיה שלהן, אבל ישראל הצעירה היתה מדינה ענייה, קטנה, ללא גבולות בני הגנה, מבודדת מדינית, מוקפת אויבים הצרים עליה והחותרים להשמידה, ובתוך המצב הזה היא לקחה על עצמה את המיזם הציוני הגדול ביותר, של יותר מהכפלת אוכלוסייתה בתוך שנים ספורות בקליטת העלייה ההמונית של שורדי השואה מאירופה ושל יהודי ארצות ערב הנרדפים ויישוב הנגב והגליל במאות יישובים חדשים. באותן שנים הונחו היסודות למדינת הרווחה, אולם לא היתה דרך לממש את הרעיונות בתקציבים הזעומים, שהוקדשו למטרות החשובות יותר של התקופה. מדינת ישראל הטילה מדיניות צנע בשנות החמישים, שאילצה את כל אזרחי ישראל לצמצום רווחת חייהם כדי לאפשר את מימוש המשימות הלאומיות הגדולות. בשנות השישים נקלעה המדינה למיתון הגדול.

מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה תקופה של שגשוג כלכלי אדיר וצמיחה כלכלית חסרת תקדים בקנה מידה עולמי. גולדה מאיר, שעלתה לשלטון ב-1969, מינפה את השגשוג הכלכלי למדיניות רווחה מרחיבה כפי שלא היתה מראשית שנות המדינה. יש לציין, שכשרת העבודה בשנות החמישים, לצד המשימה העיקרית שלה בקליטת העלייה והבטחת קורת גג ועבודה להמוני העולים, היא הקימה את הביטוח הלאומי, ייסדה את מעונות היום והובילה חקיקה חברתית נרחבת. כראש הממשלה, כשהמדינה היתה במצב אחר, היא הובילה מדיניות חברתית כלכלית מרחיבה, על פי השקפת עולמה.

מדיניות זו הועצמה והורחבה למרות מלחמת יום הכיפורים והמשבר הכלכלי שבעקבותיה ובעקבות משבר הנפט העולמי, בהובלת ראש הממשלה רבין, בקדנציה הראשונה שלו. לאחר מכן, תחת שלטון הליכוד צומצמה מדינת הרווחה, וביתר שאת – בתוכנית לייצוב המשק של ממשלת האחדות בראשות פרס ב-1985 ועוד יותר בתקופת ממשלת שרון וכהונתו של נתניהו כשר האוצר. המחאה החברתית של 2011 וועדת טרכטנברג שמונתה בעקבותיה, שינו את המגמה לטובה, וממשלות נתניהו האחרונות הפיחו חיים במדינת הרווחה, ויש לומר זאת לזכותן, הגם שניתן ונכון היה לעשות יותר.

במלאת חמישים שנה לפנתרים השחורים הוציא העיתון המקוון "דבר" מגזין מודפס, שיוחד לנושא. המגזין מעלה על נס את הפנתרים השחורים והמהפכה שחוללו בחברה הישראלית, ובין השאר מציג את מאבקם כגורם למדיניות הרווחה של שנות השבעים. איני ממעיט מתרומתם של הפנתרים השחורים ומהיותם זרז בתהליך הזה. אבל הוא לא היה קורה ללא גולדה ורבין, שמינפו אותו לקידום הדרך שבה האמינו. גולדה מאיר החלה בתהליכים הללו מיד עם בחירתה, שנתיים לפני הפנתרים השחורים. היא זו שחוללה שינויים תקציבים ומבניים. אבל, כידוע, כאשר מדברים על הפנתרים השחורים, גולדה מאיר היא האישה הרעה, היא התגלמות הממסד האשכנזי המנותק, המרושע והעושק, כיוון שאמרה את המשפט הלא נחמד ולא תקין-פוליטי (עשרים שנה לפני שהמציאו את התקינות הפוליטית) "הם לא נחמדים". והרי המסר של הפנתרים עצמם היה שהם לא רוצים להיות נחמדים.

אבל האמת היא, שגולדה מאיר, ראש הממשלה, ראתה לנכון להזמין חבורה של צעירים חסרי כל משכונת מוסררה בירושלים שהובילו מחאה אלימה ופרועה, הקדישה להם שעה ארוכה מזמנה, והחשוב מכל – קיבלה את כל דרישותיהם. היא הקימה את ועדת כ"ץ ואימצה את המלצותיה למלחמה בעוני ומתן מענה למצוקה. אבל מבחינת הנראטיב הפנתרי, גולדה לא התעניינה בהם, כי היא שאלה אותם היכן הם עובדים ולמה אינם עובדים. דומני שחמישים שנה הם זמן ארוך דיו, כדי להחליף את הנראטיב באמת ההיסטורית.

* תגובה שוקניסטית הולמת – אורי משגב ומורן שריר סטו מהקו השוקניסטי; משגב פירסם שני מאמרים נגד אובססיית ה"נכבה" השוקניסטית ושניהם יצאו נגד הקו השוקניסטי ההזוי המתייחס לגולן כאל שטח קבוש והביעו תמיכה בפיתוח הגולן. שריר הודה בטעותו והודה לאלה שלא טעו כמוהו ונאבקו על הגולן, בזמן אמת.

התגובה השוקניסטית לא בוששה לבוא. עודה בשארת השתלח ב"ימנים" האלה במלוא עוזו, ושיגר אותם ל"ישראל היום" וערוץ 14, כי אין מקום לשכמותם ב"הארץ". על מאמריו של משגב נגד אובססיית ה"נכבה" הוא כתב: "כשלא מצליחים להילחם ברוע, נטפלים לקורבנו." כיוון שעל פי נראטיב תש"ח השוקניסטי, מדינת ישראל היא הרוע, ואלה שניסו למנוע בכוח את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, הם "קורבנו".

גם גדעון לוי לא טמן את ידו בצלחת. "נאו-ציונים" הוא כינה אותם... כן, ברח' שוקן זהו גידוף. "הם צצים עכשיו, מגיחים מהמחילות, קורעים את המסכות, משילים את התחפושות ויוצאים מהארון." על הדרך הוא השתלח גם באורי זכי, מראשי מרצ, שהביע תמיכה פומבית בתוכנית לפיתוח הגולן. אך האיומה והנוראה מכל היא מרב מיכאלי, שבחוצפתה העזה לגנות את רצח יהודה דימנטמן, וגרוע מכך, היא כינתה אותו פיגוע. "כשפלסטינים אורבים למכונית שיורדת מאחד המקומות האלימים והנפשעים בהתנחלויות והורגים את אחד מנוסעיה" זה לא פיגוע. הרי לרצוח מתנחלים זו מצווה.

* פרימיטיבי גאה – הרמטכ"ל אביב כוכבי, בנאום מכונן בטקס סיום קורס טיס, יצא נגד הסיסמה "הטובים לסייבר" והזכיר את אמת חיינו, שהטובים ביותר הם ההולכים ליחידות קרביות, ומוכנים לסכן את חייהם כדי להבטיח את קיומה של המדינה.

רווית הכט השתלחה בו ב"הארץ" ובין השאר כתבה בלעג על "הפרט שנותן את גופו ולפעמים אף מקריב את חייו בדרך הישנה והפרימיטיבית של קרבות פנים מול פנים, של חיכוך גוף בגוף, של פעולות הנחשבות לנחותות משום שהן פיזיות ולא מבטאות את ניצחון שלטון התודעה" ופינטזה על היום שבו "הפרט הזה יבין עד כמה נמוך מיקומו בסדר ההיררכי החדש."

שירתתי כלוחם קרבי בסדיר ועוד למעלה מעשרים שנים במילואים, ואני גאה בבניי ששירתו כלוחמים קרביים (אחד מהם משרת ממש עכשיו במילואים). אני פרימיטיבי גאה. ובזכות פרימיטיבים כמוני וכמו ילדיי יכולה רווית הכט להגג את הבליה ברח' שוקן.

* המתקפה על המודרניות – הברית בין האסלאם הקנאי לשמאל הרדיקלי היא ברית בין הפרה-מודרניות והפוסט-מודרניות במתקפה נגד המודרניות המערבית. בנושא אחד, הברית הזאת כוללת גם את הימין הרדיקלי באירופה ובאמריקה– האנטישמיות.

* ועד הלשון העברית – לכבוד יום השפה העברית, כדאי שהאקדמיה ללשון עברית תחזור לשמה המקורי, ועד הלשון העברית. אמנם המילה ועד פחות פלצנית אבל היא יותר עברית.

* בחברה טובה – ביום השפה העברית, פרסמתי רשומה שבה קראתי לאקדמיה ללשון עברית לחזור לשמה המקורי, ועד הלשון העברית. בו ביום, גם האקדמיה עצמה העלתה רשומה באותו נושא, שבו הסבירה מדוע היא מתעקשת להיקרא אקדמיה והציגה את ההיסטוריה של בחירת השם. לא השתכנעתי, אבל שמחתי למצוא את עצמי בחברה טובה, לצד יצחק בן צבי, דוד בן גוריון ומשה שרת.

* זה לא גברת? זה אדון? – בתגובה לאיילה זמרוני – תמהני, האם מישהו חשב שראש הממשלה הגברת גולדה מאיר, זה לא גברת? זה אדון? היה צריך לכנות אותה "ראשה" (אוף, איזו מילה מכוערת!) כדי למנוע בלבול?

* אנשיו – בעקבות הפצת סקר על ריצה אפשרית של אביב גפן לפוליטיקה, הוא צייץ שהסקר לא יצא ממנו או מאנשיו. ואני רק ארבע שאלות: א. מיהם אנשיו? ב. האם יש לו רק אנשים או גם מקורבים? ג. אם יש לו מקורבים, האם המקורבים הם גם אנשיו, ולהיפך? ד. מה תנאי המכרז להיות אנשיו?

* ביד הלשון: בדימוס – במודעת אבל צה"לית על מותו של אורי שמחוני, נכתב אלוף (בדימוס).

פירוש המילה דימוס הוא חופש. ומכאן, יצא בדימוס פירושו השתחרר. חייל בדימוס הוא חייל משוחרר. בלשון עכשווית אנו משתמשים במילה "בדימוס" כנרדפת ל"לשעבר".

איני אוהב את השינוי שחל בהגדרה הצה"לית מ"במיל'" או "(מיל')", כלומר במילואים, ל"בדימוס". ההגדרה במיל' נכונה יותר למסר הערכי של צבא העם בחברה מגויסת, ולכך שמי שהשתחרר משירותו הסדיר או משירות הקבע שלו, הוא חייל בצבא המילואים. "משורה ישחרר רק המוות." והדבר נכון בהחלט לגבי בכירים, שלא אחת נקראים למילואים, אם לדיונים והתייעצות, לפרויקטים, לוועדות תחקיר ובדיקה או להרצאות. בוודאי שהדבר נכון בשעת מלחמה.

כמובן שדעתי מעוררת את השאלה, בהקשר של מודעת האבל, האם יש לכתוב במודעת אבל על אדם מת אלוף (מיל'). מה, גם אחרי מותו הוא מילואימניק? לא. אבל באותה מידה לא נכון לכתוב שהוא אלוף בדימוס. נכון לכתוב אלוף. זו דרגתו. זו היתה דרגתו בשירותו הפעיל, זו דרגתו במילואים וזו דרגתו אחרי מותו. דרגת החיילים נכתבת על מצבתם ולא אחת הם עולים בדרגה אחרי מותם. יהי זכרו של אלוף אורי שמחוני ברוך!

אורי הייטנר

* * *

אדיר כהן

מִשְׂחָקִים

בְּנָהּ הָאוֹהֵב

קָנָה לָהּ מִשְׂחָקִים

שֶׁיָּקֵלּוּ שִׁעֲמוּמָהּ

וְיָפִיגוּ בְּדִידוּתָהּ

בְּבֵית הַכּוֹאֲבִים,

מְקוֹם שִׁקּוּם הַשְּׁבָרִים

שֶׁל הַגּוּף הַדּוֹאֵב,

אַךְ סָפֵק אִם

שֶׁל הַלֵּב הַשָּׁבוּר

וְהַנְּשָׁמָה הַדְּווּיָה,

וְלֹא יַצְמִיחַ מֵחָדָשׁ

כַּנְפֵי חֲלוֹם שֶׁנִּגְדְּעוּ.

הֵם מְשַׂחֲקִים קְלָפִים;

בַּקְּלָפִים שֶׁבְּיָדֶיהָ,

שֶׁאֲחִיזָתָן רְפוּיָה,

הִיא מְשַׂחֶקֶת "מִלְחָמָה",

מַנִּיחָה קְלָפִים

וְאוֹסֶפֶת רַבִּים,

צוֹבֶרֶת לַמַּאֲגָר

הַהוֹלֵךְ וְגָדֵל

בַּעֲרֵמַת קְלָפֶיהָ,

אַךְ הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת

בְּיָמֶיהָ הַמְּוַתְּרִים,

בְּחַיֶּיהָ הַנִּכְנָעִים

שֶׁשּׁוּב לֹא נִלְחָמִים

וְהוֹלְכִים וְנֶאֱסָפִים

אֶל רֶגַע הַשִּׁכְחָה

הָעוֹטֶפֶת הַכֹּל.

יָדָהּ רוֹטֶטֶת

וְהִיא מְשַׂחֶקֶת "דּוּק".

כָּל כֹּחַ רְצוֹנָהּ

מִתְמַקֵּד בְּהַפְרָדַת

הַדּוּקִים הַדְּבֵקִים

מִבְּלִי לִפְגֹּעַ

בְּאַף אֶחָד מֵהֶם.

הִיא מַקְפִּיצָה אוֹתָם

וְגוֹרֶרֶת אוֹתָם

בְּיָדָהּ הַמְּשֻׁתֶּקֶת

לַעֲרֵמַת נִצָּחוֹן

עַל הַשִּׁתּוּק מִיָּמִין

וְעַל הָרֶטֶט מִשְּׂמֹאל,

רֶגַע אֶחָד חָטוּף

שֶׁל נִצָּחוֹן

בַּחַיִּים הַנּוֹאָשִׁים.

הִיא מְשַׂחֶקֶת שַׁחְמָט,

זוֹכֶרֶת סֵדֶר צִבְאוֹתֶיהָ

עַל לוּחַ הַמִּשְׂחָק.

צִבְאוֹת חַיֶּיהָ

נִתְפַּזְּרוּ, נִקְטְלוּ,

וְלֹא יִתְיַצְּבוּ עוֹד

לְהִתְמוֹדֵד בַּקְּרָב הַכּוֹאֵב.

מַהַלְכֵי מִשְׂחָקָהּ שְׁקוּלִים,

צְעָדֶיהָ עֲרוּכִים לְהַפְלִיא

לִגְבֹּר עַל צִבְאוֹת הַיָּרִיב.

אִלּוּ רַק יָכְלָה לַעֲרֹךְ מַהֲלָכֶיהָ

בְּמִלְחֶמֶת חַיֶּיהָ הַנּוֹאֶשֶׁת.

הִיא תִּקַּח בַּשֶּׁבִי

אֶת הַמַּלְכָּה

וְתַכְנִיעַ אֶת הַמֶּלֶךְ,

הִיא שֶׁהָיְתָה מַלְכָּה

וְלָהּ כֶּתֶר מַלְכוּת

מַסִּיעָה בְּיָדָהּ הָרוֹטֶטֶת

כְּלִי מִשְׂחָק לְנִצָּחוֹן,

לְרֹאשָׁהּ כֶּתֶר קוֹצִים

וּבְיָדָהּ שַׁרְבִיט מַלְכוּת

שָׁבוּר.

אדיר כהן

* * *

מנחם רהט

רב הנסתר: חכם שושני, האיש והחידה

השבוע ימלאו 54 שנים להסתלקותו בחטף של הגאון המסתורי

שזהותו האמיתית טרם פוענחה

היה זה הסבא של שר החוץ יאיר לפיד, שחשף לראשונה בפני הציבור בישראל, לפני כמעט 70 שנה, את חידת המיסתורין שטרם פוענחה עד ימינו, ושמה – מר שושני. השבוע ב-כ"ה בטבת, ימלאו 54 שנה לפטירתו בניכר, בגיל 73, והוא גלמוד ואביון ועדיין בלתי מפוענח.

הסב דוד גלעדי, יהודי אורתודוקסי יליד טרנסילבניה, מוסמך לרבנות, פגש באקראי בשנת 1952, על סיפון האנייה שהחזירה אותו מצרפת ארצה, יהודי מוזר להדהים, שהיתה בו תערובת אקסטרימית של תלמיד חכם עצום, מצד אחד, בקיא בתנ"ך, בש"ס ובפוסקים ובכל מקצועות היהדות ואין דבר נסתר מעיניו, ומצד שני נווד לבוש קרעים, שמח בחלקו, בעל חזות היפסטרית.

גלעדי, אביה של שולמית לפיד וסבו של יאיר, אז שליח מעריב בצרפת, פירסם בעיתונו רשימה קצרה תחת הכותרת 'פרצופים באונייה', על הדמות החידתית שפגש על הסיפון: "איש מוזנח בחיצוניותו, לבוש קרעים, וממבט ראשון לא היית נותן בעדו פרוטה. אך אין תוכו כברו ותהייה קלה על קנקנו תעמידך על היותו תלמיד חכם שלא רבים דוגמתו, שוחה כשחיין אלוף בים התלמוד, המדרשים, מפרשים ראשונים ואחרונים ובקיא במדעים חיצוניים. אין לך שאלה שלא יתרץ בק"ן טעמים ואין לך מימרה שלא יידע כלשונה לפי הדף והעניין – הלכה ואגדה. ידיעותיו שופעות כמעיין המתגבר, ומדרשי הפליאה שלו מפליאים את אוזני ולב שומעיו, ודיבורו שוטף בריבוי לשונות. ואם על ידען אומרים שהוא עילוי, הרי על כגון זה אומרים שהוא גאון."

כל כך מוזר ופלאי היה האיש, שאפילו שמו לא נודע. כל מה שהתרחש סביבו היה מסתורי, לוט בערפל סמיך. היו שכינוהו בן-שושן, וטענו כי הוא נולד בצפון אפריקה; אחרים טענו ששמו המקורי רוזנבאום, ומקום היוולדו אחת העיירות בליטא. אפילו סיפרו שזיכרונו הפנומנלי הוליך את הוריו לערוך עימו מופעי רחוב קרקסיים, שבהם הוכיח את כוחו תמורת פרוטות אחדות שהטילו העוברים ושבים ושימשו לפרנסת המשפחה. פעם גילה בסודי סודות לאלי ויזל ששמו הפרטי מרדכי, ולא יסף.

אבל השם שבאמת דבק בו היה – מר שושני. היו שהקפידו לכנותו הרב שושני והיו שכינוהו פרופסור שושני. גם הכינוי חכם שושני דבק בו לעיתים.

הדעה הרווחת כיום היא, ששמו המקורי היה בכלל הלל פרלמן, מתלמידי הראי"ה קוק, בישיבתו ביפו. זאת מפני שבגנזי הראי"ה נמצא העתק מכתב חם ששיגר ל'החתן מר הלל פרלמן'. והואיל והפרלמן ההוא לא נחשף מעולם, הוצמד שמו לנווד החכם. אלא שהוא כל כך התעקש להסתיר את זהותו, עד כדי סירוב לעלות לתורה בבתי הכנסת שאליהם נקלע, לבל ייוודע שמו האמיתי.

מר שושני היה פנומן מהלך. גאון בלתי מצוי. אילו חי בימי התנאים, היה כאחד מהם. לא רק בכל מיכמני היהדות שלט האיש ללא מצרים, אלא גם בחוכמות הפילוסופיה, המתימטיקה, הפיזיקה, הזואולוגיה, הספרות, התיאולוגיה והבלשנות, לרבות שליטה על אנושית בכ-30 שפות עתיקות ובנות זמננו. הכול היה מונח בצורה מסודרת במוחו הקודח. תלמידו אלי ויזל העיד: "הוא שלט בכשלושים שפות עתיקות ומודרניות, כולל הינדית והונגרית. הצרפתית שלו היתה טהורה, האנגלית שלו מושלמת, והיידיש שבפיו הותאמה למבטא של בן-שיחו. הוא היה מדקלם בעל-פה פרקים שלימים מתוך הוֶדות ההודיות ומסֵפר הזוהר."

אמרו עליו שהיה לו זיכרון צילומי בלתי אנושי. כשהיה מלמד, לא היה מונח שום טקסט לנגד עיניו. הכול בראש. סיפר פרופ' עמנואל לוינס: "כשהייתי מפענח מולו בקושי את האותיות הקטנות בתוספות [פירוש מקובל לטקסט הגמרא], הוא היה מפסיק אותי: 'אתה שם, בסוף השורה דילגת על מילה'."

מיסתוריותו הצמיחה סביבו אגדות לא יאומנו. אוהדיו מספרים שבעת הכיבוש הנאצי של צרפת, נלכד ע"י קצין גסטאפו שזיהה אותו כיהודי, אך גם מידיו הצליח לחמוק, הודות לחוכמתו. לסיפור הצלתו שתי גירסאות ניסיות. האחת: שושני טען כי הוא בכלל פרופסור למתימטיקה מגרמניה, שברח בשל התנגדותו למלחמה. השיב הקצין: "הפעם נפלת גרוע, יהודון. אני עצמי פרופסור למתימטיקה באוניברסיטה בברלין."

שושני: "נעשה עיסקה: אציג לך בעייה מתימטית. אם לא תצליח לפצח, ואני אעשה זאת לעיניך, תשחרר אותי לנפשי."

 והסוף ידוע: הפרופסור המתמטיקאי נדהם מיכולותיו ולא היסס לשחררו. שושני נמלט לשווייץ וממנה הגיע ב-1952 לקיבוץ בארות יצחק, שם חי מיספר שנים וחלק מחוכמתו לחברי הקיבוץ. כשנמאס לו, חזר לנוד ולנוע בעולם, וכך זה נמשך עד יום מותו.

הגירסה השנייה מספרת ששושני ניצל ממוות לאחר שטען שהוא בכלל חכם מוסלמי. לבדיקת גירסתו הוזמן לתאו קאדי מוסלמי. השניים שוחחו שעות, עד שהקאדי הכריז בתדהמה: "האיש הזה הוא קדוש מוסלמי. אסור לגעת בו."

המדהים הוא, ששומעי לקחו הפכו לגדולי עולם, ואילו הוא העדיף להישאר בנוודותו ובאלמוניותו. ביניהם היו הראי"ה קוק שבישיבתו למד, הרמ"מ מלובאוויטש בתקופת שהותו בפריס, וכן רבי יחיאל ויינברג בעל ה'שרידי אש' והאדמו"ר מסאטמר רבי יואליש, הרב יהודה אשכנזי (מניטו) שהיה ממורי דרכה של יהדות צרפת, והפילוסוף התלמודיסט היהודי-צרפתי עמנואל לוינס, אלי ויזל חתן פרס נובל ופרופ' אנדרה נהר, וייבדל"א פרופ' שלום רוזנברג מירושלים. כולם התפעלו עד בלי די מן הפנומן הנדיר הזה.

אף שיכול היה לזכות בתהילת עולם אילו התמקם באקדמיה יוקרתית כלשהי, הוא העדיף את חיי הנדודים. הוא נהג להבזיק לזמן קצר במקום כלשהו, הקהיל סביבו תלמידים מהופנטים, ונעלם לפתע. כך הגיע בנדודיו בינואר 1968 להרצות במחנה בני עקיבא במוטווידיאו, אורגוואי, ושם מת בחטף – אלמוני, גלמוד ואביון.

רק באחרונה החלה דמותו להיחשף קמעא, עם גילוי כמה עשרות ממחברותיו האישיות. אלא שבשל היותן כתובות בלשון סתרים, קשה לפצח את סודותיהן. באחרונה יזמו שוחרי דמותו אתר אינטרנט שיתופי, המזמין את הציבור לעיין בדפים המקוריים של מחברות שושני, ולפענח בסיוע 'חוכמת ההמון', מקצת מסודותיו של החכם המסתורי.

הקושי הוא שכשם שניהל את חייו כך ניהל את רישומיו: כתבי סתרים, סיסמאות, ראשי תיבות, גימטריות, רמזי רמזים, מילות לעז ונוסחאות מתימטיות. 54 שנים אחר הסתלקותו הפתאומית של חכם שושני / הרב שושני/  פרופסור שושני / הלל פרלמן / חכם בן שושן – לא פתרו את חידתו של האיש שאפילו במותו נותר חידה, ולפיכך ניסח אלי ויזל, שמימן את הקמת הצבה על קברו, את מילותיה הקצרות והקולעות: "פ"נ הרב והחכם שושני ז"ל, לידתו וחייו סתומים בחידה. ינוח בשלום על משכבו."

מנחם רהט

* * *

מינה גורל

אולי עיניך

אני לא יכולה להגשים חלומות

כשאני חרדה מהמוות האורב לפתחי

בזרועותיו הגדולות, המגושמות

מאיים לחבק אותי

ולכרות את קברי.

אני לא יכולה להגשים את עצמי

כשהפחד מצמית וסוגר

אולי עיניך הטובות, הקרובות

יעזרו לי בסער הגובר.

* * *

משה גרנות

דמיון של ילד

על ספרו של פוצ'ו "הצעצועים של הרוח"

הוצאת לשון, איורים – אלית אבני שרון

(הופעת אורח – אורי ויסלר), 2021, 64 עמ'

ספר ילדים של פוצ'ו, הוא ישראל ויסלר, תמיד חגיגה לעיניים וללב. בספרון המלבב שלפנינו 31 שירים קצרים מחורזים בחן, רוויים בדמיון ילדי שמעלה חיוך על השפתיים של כל מי שלא שכח איך חושבים וחולמים הזאטוטים. ההומור של פוצ'ו הוא הרי שם דבר בספרות העברית בעשרות ספריו לילדים ולנוער, וגם כשהוא מתאר את חוויותיו הקשות במלחמת השחרור (היה לוחם בחטיבת יפתח שבפלמ"ח), הוא מתרחק  מהפומפוזיות שאפיינה את מתעדי אותה תקופה, ומשבץ בכתביו הומור טוב. לאחרונה הוא פרסם סדרת ספרים על קורות חייו בשם "בחיי", שכצפוי, היא גדושה בהומור טוב, אפילו כשמתוארים בו אירועים קשים (אני קראתי חמישה מהם), והנה, תוך כדי כתיבת האוטוביוגרפיה המרתקת הזאת, הוא עשה "פאוזה", כדבריו של שייקה אופיר ז"ל, וחיבר את הספרון המלבב הזה "הצעצועים של הרוח", שכאמור, יש בו 32 שירים מחורזים, ומול כל שיר איור צבעוני יפייפה.

פוצ'ו שלנו, בעצם, מעולם לא חדל לחשוב כמו ילד, והמאפיין בחשיבה הזאת הוא האנשת הטבע ותופעות הטבע. בשירים שלנו העלה מתפוצץ מצחוק כשהוא רואה ראש של ליצן, אבל מסתבר שזה ניצן, כלומר העלה צוחק בעצם על עצמו, שהרי גם הוא היה בתחילתו ניצן!

האוח צורח מפחד כשנדלק אור, כי הוא רואה רק בחושך, וכאן, דרך אגב, לומד הקורא הצעיר על תופעת טבע של בעלי החיים הפועלים בחושך.

על הרוב, הברק והרעם גורמים לחשש ולפחד, והנה, איך מרכך פוצ'ו את התחושות האלו – בסך הכול הרעם צרח, והברק נבהל וברח, היה "טרח!" אבל לא נורא.

לפעמים בבוקר רואים תופעה מרנינה: השמש זורחת, והירח נראה עדיין בשמיים, ועל כך כותב פוצ'ו:

השמש והירח מסתכלים זה בזה,

השמש עגלגלה, והירח רזה.

בפי שניהם פרח ופרצופם כתום –

קשה לדעת אם לילה או כבר יום.

פוצ'ו יודע לספר שהרוח הוא ילד, כמו כל ילד, הוא זקוק לצעצועים:

השיבולים והקוצים,

הצמרות של העצים,

שדות הקמה הרחבים,

חולות אבק וגם עבים,

זרעי סוכך,

זרעים בכלל,

מין שיח בר

ששמו גלגל,

וכל מה שינוע –

הם פשוט הצעצועים

של שובב ידוע,

שלא אוהב לנוח,

אז איך קוראים לו?

רוח...

הרוח הנ"ל מיללת, ומי שסובלת היא הדלת הנטרקת; ועץ התות לועג לסולם שמבקש להתחרות בו לגובה; והכי מצחיק שהסבון רוצה להתחתן עם חיפושית הזבל. וכן איך למד הזבוב את הפתגם ש"החיים והמוות ביד הלשון" – הוא למד את זה כשהזיקית האריכה לשון לצוד אותו.

יש ילדים שצריך להיאבק איתם כדי שיילכו להתרחץ לפני השינה. פוצ'ו מציע לילדים אלה ללמוד מהשמש:

השמש שלנו כל כך נקייה,

הביטו כמה היא נוצצת,

כי היא לעולם לא הולכת לישון,

לפני שהיא מתרחצת.

השירון הזה נועד עבור ילדי ארץ ישראל שהשמש שוקעת בה בים, וכך מתאפשר לה להתרחץ לפני השקיעה.

אחים בוגרים מקנאים ברך הנולד שמושך את כל תשומת הלב, וביטוי מכמיר לב לכך נותן המחבר שלנו לתופעה בשיר "קנאה": אימא "נישקה את גופו (של הרך הנולד) – / מראש עד טבור / ... אמרה שמפרת / ועד הגיחון – / אין כמוהו מקסים / בים התיכון! // אני יודע שזה לא יפה לקטר / אבל למה אימא את הבל / אוהבת יותר?"

אחד הנושאים שמעורר תמיד עימות בין הורים לילדים הוא ההתעלמות של הילדים מהצורך "לסדר את החדר", ועל כך כתב פוצ'ו שיר מלבב:

הפיג'מה

של נחמה

טיילה מכאן לשמה

והסוודר הכתום

נעמד פתאום בדום

החולצה והמגבת

זו על זו רצו לשבת

והגופייה (נורא!)

נתלתה על המנורה.

אימא באה,

גערה

וסידרה בחזרה.

סבים אוהבים את הנכדים יותר מאשר את ילדיהם, כי עם הנכדים יש רק רגעים של אושר בלא הרבה טרחה, אבל מה חושבים על כך הנכדים: הנה גרסתו של פוצ'ו:

סבא וסבתא עומדים מצלצלים:

"הילדים בבית? אנחנו עולים!"

איזה כיף – איילת כולה צחקוקים

כי סבתא תמיד מביאה ממתקים

אך אריק אומר: "אויה זו מכה

כי אחר כך הסבתא תרצה נשיקה." 

"אתה בעצם צודק  – איילת נזכרת –

"אם היא תרצה נשיקות, אז אני מוותרת."

השניים מול סבתא עם עצב בעיניים

אומרים: "לא תודה, זה מזיק לשיניים."

"אלו ילדים חכמים!" – אומרת סבתא בגיל

ומנשקת את הקטנים פי שניים מהרגיל.

איך אפשר לא לאהוב את הילד שבפוצ'ו? וצריך להזכיר שאת הספרון המלבב הזה הוא מקדיש לזכרו של בנו המוכשר שנפטר בדמי ימיו ב-2013.

משה גרנות

* * *

עקיבא נוף

ליל סערה

כל הלילה יַרְדוּ מְטָרוֹת

וּפַרְצָה הַכְּמִיהָה לָחָבוֹק,

כשבחוץ ובפנים סְעָרוֹת –

לְצַמֵּד גוף אל גוף וְלִדְבּוֹק.

נוֹקְשוֹת בחלון הטיפות

וְהרוּח שׁוֹרֵק לְחָנָיו,

אז זוֹרְמות נפשות נכְסָפוֹת

אל חומו של מָגָע הַיַּחְדָיו.

כך אנחנו נָשוּב ניפָּגֵש

וְנִסְעָר בְּגוּפים רוֹטְטִים,

בְּלֵילוֹת שֶל סוּפָה וּבְרַק אֵש –

כִּיסוּפֵינוּ בעונג לוּטִים.

* * *

יעקב זמיר

עכברים חמודים

12.2021– עדיין ימי הקורונה

...בהמשך לרשימה הקודמת מזיכרונות הילדות שלי בה סיפרתי על "בגדאד עיר הולדתי", שם סיפרתי על חיינו המשותפים עם מיני בעלי חיים...

...(כל הנחשים) זוחלים לא ידידותיים אלה, מאז ומתמיד גרמו לשאט נפש ולהרגשה לא נעימה. ומוזר לי באמת לראות אנשים שמשתעשעים עם נחשים. יתכן שזו שאלה של חינוך והרגל, אלא שלא הורגלתי להתייחס בסובלנות לנחשים. וגם התואר נחש מודבק לאנשים פתלתולים ערמומיים רעי לב ודו פרצופיים . עובדה.

עלה על כל בעלי החיים שוכני הבית, הטרמפיסטים, בחוש ההומור שלו ובשובבותו, מיודענו העכבר! בבגדאד האקלים חם ביותר בימי הקיץ, וכל הבתים בעיר  הקלאסית היו צמודי קרקע, עם קומה אחת או שלוש כאמור לעיל: קומה תחתונה ועם פאטיו, מרתף ועליית גג לשימוש בקיץ, וקומת ביניים לימות החורף. לא היו כמובן מזגני אויר, והמיזוג נעשה באמצעים טבעיים כגון ארובות אויר ("בְּכָארִי") שציננו את  הרוחות המזרחיות שהגיעו מן המדבר והזרימו אותן לתחתית הבית כשהן קרירות ונעימות. כמו כן מצנני מדבר  עם סירה קוצנית, ("עָאקוּל"), שטפטפו עליה מים (כמו באילת ובסיני). התנאים המשופרים הללו אפשרו לזוחלים  למיניהם ליצור להם חורים בפינותיו השונות של הבית ולהתמקם שם כדיירי קבע.

העכברים, הלא הם אבות החורים מאז ומתמיד, חגגו להם בְּחורי בתֵיה של בגדאד,  לא פעם תוך מלחמה מתמדת עם הדיירים. לא היה בית בלי מלכודות לעכברים מכל המינים והסוגים. אבל הממזרים הקטנים תמיד מצאו תחבולות שונות לעקוף אותן ולהגיע למחוז חפצם, שהוא המזון בדרך כלל. אלא שהם לא הסתפקו רק  בדברי מזון. הם אהבו גם לסחוב כל מיני חפצים ולגרור אותם לחוריהם. בעיקר  דברים רכים שניתנים לדחיסה בלא מאמץ רב. כגון דברי בד שונים ומלבושים. והלא היה להם מזון בשפע, ואת הבד הם לא אכלו. אלא מעשי קונדס יש כאן.

אני זוכר שפעם באה אלינו הביתה תופרת לתפור דברי לבוש שונים לחתונה קרובה. והנה שמים לב שמדי פעם נעלם איזה פריט, כגון שמלה, חתיכת בד, או שרוול לא גמור. הופכים את הבית בחיפושים והפריטים אינם. בדרך מקרה לגמרי מישהו נכנס למזווה שם אוחסנו כדים גדולים שהכילו שימורי מזון, ומבטו נפל על איזו חתיכת בד צבעונית שבדרך כלל אין מקומה שם. אחרי שפינה את צנצנות הריבה ששכנו שם ואת מיכלי הגבינה המלוחה המשומרת לימות החורף, מצא את הפריטים האבודים כולם תחובים לתוך חלל גדול בתוך הקיר שמתחת למדרגות... למחרת כבר הוצבו בבית מספר מלכודות אימתניות וגם ננקטו אמצעי זהירות קפדניים בסתימת כל החורים הנראים לעין כדי שהתעלול לא יחזור על עצמו, שנאמר על ידי רבותינו: "לַא עְַּכְבָּרָה גָנָב, חוֹרָא גָנַב" – ובלשוננו פירצה קוראת לגנב.

אגב, מאוחר יותר בהיותי חייל טירון במחנה צריפין,  כשהיו מוטלים עלינו הטירונים תפקידי שמירה, ולנוּ בצריפים שהותיר לנו הצבא הבריטי, היתה חובה עלינו לישון בהפסקות שבין המשמרות עם הבגדים. רק את המנעלים מותר היה לנו להסיר. והנה חלק מאיתנו קמים אחר כך בסיום התפקיד ואין הנעליים! לרגע חושבים שמי מהשומרים חמד לצון והחביא... הסתבר  שהנעליים החסרות נגררו על ידי העכברים הגדולים של המחנה לאזורי הפתחים של חוריהם, ונעל צבאית כידוע שוקלת לא מעט. הכוונה הראשונית של העכברים היתה להכניסן לחוריהם, אלא שהחור לא היה מספיק גדול.

נחזור לעכברי ביתנו בבגדאד, אלה  שסחבו את השמלה ואת חתיכות הבד. בשתי המלכודות שהצבנו נלכדו למחרת היום שניים מדיירי החורים. אחד גדול יותר, שנראה כראש החמולה, והשני רך בימים. הגדול נראה במלכודת  עטוי במבט ממזרי וחיוך רחב. אימא הסתכלה בהנאה על הנלכד ואמרה: "תראו איך שהוא צוחק לנו בפרצוף." אחותי הבחינה שהוא גם עושה לנו פרצופים עם האף. אבא השיב: "כן, אבל צְחוֹקִים כאלה אני לא אוהב" (כדברי הייקה מנהריה בבדיחה הידועה..) קחו את המלכודות אל מחוץ לבית וטפלו בהן."

על פי רוב היו משמידים את העכבר הנלכד כשהוא בתוך המלכודת. לנו, לי ולאחיותיי, לא נראה שנוכל לעשות את זה. אחרי דיון נוסף סיכמנו  שאקח אותו  ושחררו הרחק מהבית .

אחותי אמרה שהכי טוב לשחררו בחצר של משפחת משומאדה שכנינו בדירה הקודמת. שם גרה  אישה רעה ומכוערת שקראו לה סיניורה.  לפי דברי אימי סיניורה זו   נהגה להציק ולהתעמר בכלתו הטרייה של אחיה שגרה איתם באותו בית, וזו היתה באה אחר כך לאמי לקונן על מזלה. בגלל זה כולנו לא אהבנו את סיניורה. בשמחה רבה התגלגלנו מצחוק כשתיארנו לעצמנו איך תשתולל סיניורה כשתראה העכבר ותברח מפינה אחת לשנייה בביתה מפני היצור המאוס  הזה. ידוע שהנשים בדרך כלל נגעלות וחוששות מהעכברים ובורחות מהם.

(משפחת משומאדה נקראה כך כי הסבא של המשפחה התאהב באישה מוסלמית ויצא לשמד כדי שתהיה שלו...)

שמנו את המלכודות בסל קלוע עשוי מעלי דקל ("זנביל"), ויצאתי לעבר המטרה.

כך הלכתי כל הדרך עם הסל הקלוע שבתוכו העכבר במלכודת. בהגיעי לשכונה דפקתי על דלתה של משפחת משומאדה שנפתחה חיש  על ידי החבל שמשכו מבפנים. לפני שהספיקו לקרוא "מי זה?" – הוצאתי מהסל במהירות את המלכודת כדי לשחרר את העכבר ולשמוח לראותו רץ במבוא הבית... אך המלכודת היתה ריקה! 

יעקב זמיר

רמת גן, עיר הפיז'אמות

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מי כתב את התורה?

הרצאה חמישית בסדרה לשנת תשפ"ב,

המרצה – ד"ר משה גרנות

מה ניתן ללמוד מהתורה עצמה? מחז"ל? מהרמב"ם? מה רומז ר' אברהם אבן עזרא? מהם מאפייני האמונה בה' לפני הרפורמה של יאשיהו? מהי מסקנתו של ברוך שפינוזה? מהן מסקנותיו של המחקר המודרני על המקרא?

דף עזר יחולק למשתתפים

רצוי להביא ספרי תנ"ך

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב' 3.1.2022 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית בהצגת תו ירוק

* * *

יוסף עוזר

נמאס כבר ממך ציפורה מלעונה

נִמְאַס כְּבָר מִמֵּךְ צִפּוֹרָה מַלְעוּנָה

מֵאַרְצוֹת הַקִּפּוּחִים אֶל חַלּוֹנִי

לֹא אֲנִי אֲקַלֵּל כְּמוֹ אֵיזֶה בַּת-זוֹנָה

גַּם אִם אֲבוֹסֵס מַדְמֵנוֹת וָעֹנִי

בִּחְיַאת! אַתְּ בִּכְלָל, בִּכְלָל לֹא יְקָרָה,

בְּטֶרֶם בָּאנוּ מֵאֶרֶץ מַחְרָאוֹת,

אֵיךְ כָּאן בָּאָרֶץ הַחַמָּה הַיָּפָה,

צָמְחוּ לָעוּ כָּל עַרְסֵי הַדְּלָעוֹת.

קֹבִּי, קַלְּלִי, אָרְרִי, בַּרְבְּרִי

בְּנִי לִי גַּם מַחֲנוֹת הַשְׁמָדָה;

הַצְבִּיעִי בָּרְחוֹב עַל כָּל אַשְׁכְּנַזִּי

כִּבְּרוּטוּס עִם שַׁבְּרִיָּה חַדָּה.

וְשׁוֹתְקִים הַיּוֹדְעִים מָה רָבְתָה הַשִּׂטְנָה

וְחוֹמְלִים עַל גֻּזְמַת הַיְלָלוֹת;

זַמְּרִי צִפּוֹרָה אַהְנָנָנָה

זֶה לֹא בּוּשָׁה לִהְיוֹת אַפְלָלוֹ.

זִמְרַת הָאָרֶץ לְסִכִּים בְּעֵינַיִךְ

פִּתְחִי מִלּוֹן (לֹא מִמִּין הַדְּלוּעִים!)

שׂוֹרֶפֶת סְפָרִים, מַדְלִיקַת מְדוּרוֹת,

הוֹפֶכֶת אִיִּים אַחֲרוֹנִים לְעִיִּים!

זיכרונות בגדד

אִם אִמָּא הָיְתָה שׁוֹכַחַת הִיא הָיְתָה עֲדַיִן זוֹכֶרֶת

הוֹ, אֵיךְ הַגְּבָרִים הָיוּ מְכִינִים לָהּ בְּבַגְדָּד

עָתִיד מַזְהִיר שֶׁל אַנְאַלְפַבֵּיתִית, 

לָמָּה אַתְּ צְרִיכָה לִקְרֹא? אַתְּ גֶּבֶר?

לָמָּה אַתְּ צְרִיכָה לִכְתֹּב?

אֵיךְ תִּתְחַתְּנִי? מִי יִתְחַתֵּן אִתָּךְ?

יַאלְלָה יַאלְלָה הָיוּ אוֹמְרִים לָהּ לְאִמָּא

שֶׁהִגִּיעָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּלִי בֵּית סֵפֶר.

הָיְתָה אוֹפָה וּמְבַשֶּׁלֶת מְבַשֶּׁלֶת וְאוֹפָה וְתוֹפֶרֶת,

וְכוֹעֶסֶת עַל הַגְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ לָהּ:

לְכִי תִּרְקְמִי צִפּוֹת לַכָּרִיּוֹת! שֶׁתִּהְיִי אִשָּׁה טוֹבָה!

עַד שֶׁאָזְרָה אוֹמֵץ לִתְלוֹת אֶת הַכְּבִיסָה הַמְּלֻכְלֶכֶת

וְהָלְכָה לִלְמֹד, פֹּה, בְּאֶרֶץ אַשְׁכְּנַז הַזּוֹ,

אַבָּא קְצָת נִדְהַם, וְהִיא חָזְרָה בַּלַּיְלָה עִם

שִׁירִים שֶׁל נָתָן יוֹנָתָן וְחִבּוּרִים, וְהָיְתָה שְׂמֵחָה גַּם

עַל הַבָּנוֹת שֶׁלָּהּ שֶׁמְּסַיְּמוֹת לִמּוּדִים

וּשְׂעָרָן, וְשִׂמְלוֹתֵיהֶן, וְאֵיזֶה אֹשֶׁר זֶה

לִכְתֹּב פִּתְקָה לַמַּכֹּלֶת אוֹ מִכְתָּב.

אִם אִמָּא הָיְתָה זוֹכֶרֶת אֶת שׁוּק שָׁרַע רָאזִי בְּבַגְדָּד

הִיא  לֹא הָיְתָה שׁוֹכַחַת אֵיךְ נִמְלְטוּ מֵאֲחוֹרֵי חוֹמוֹת

שֶׁל שַׂקֵּי אֹרֶז בַּפּוֹגְרוֹם הַהוּא, וְלֹא אֵיךְ שֶׁשְּׁכֵנִים עַרְבִים

רָדְפוּ עִם סַכִּינִים לִשְׁחֹט. בַּאגְדָּד הַמְּנֻוֶּלֶת.

הָיְתָה זוֹכֶרֶת אֵיךְ צָרְחוּ עָלֶיהָ כְּשֶׁהִבִּיטָה

מֵאֲחוֹרֵי הַסּוֹרָגִים מִחוּץ לְבֵית הַסֵּפֶר, בְּקִנְאָה.

וְאֵיךְ כְּשֶׁהָיְתָה נִדָּה – הִזְהִירוּ אוֹתָהּ

לֹא לָגַעַת בַּבָּצֵק וְלֹא בַּפְּרָחִים

כִּי הַבָּצֵק יִבֹּל וְיָמוּתוּ הַפְּרָחִים.

וְאֵיךְ בְּיִשְׂרָאֵל הַבָּצֵק תָּפַח יָפֶה וְהַפְּרָחִים.

וּשְׁנֵי שִׁירִים אִמָּא כָּתְבָה. שְׁנֵי שִׁירִים!

10/11/20

יוסף עוזר

* * *

שֹישֹי מאיר

מְעֻרְבָּבִים

אֲנִי תֵּימָנִי וְגַם יֶקֶה

אוֹהֵב סְחוּג, וְגַם קְצַת פּוֹץ

אִשְּׁתִּי אַשְׁכְּנַזִּיָּיה לִמְהַדְּרִין

אוֹהֶבֶת חִלְבֶּה וְגַם דָּג מָלוּחַ

וּבְיַחַד שְׁנֵינוּ מִסְתַּדְּרִין.

יְלָדַי מְעֻרְבָּבִים:

רֶבַע סְפָרַדִּים

רֶבַע  אַשְׁכְּנָזִים

רֶבַע יִשְׂרְאֵלִים

חַמֵּי מֶזַג וְדָם

וְרֶבַע בְּנֵי אָדם.

אהוד היקר שלום,  

נעמן הביא את שיריו של מואיז בן הראש היוצאים כנגד האשכנזים. מזעזע. מעניין עד מתי ימשיכו המזרחיים ובעיקר בני העדה המרוקאית לרכוב על השד העדתי. והלא משפחות רבות מאוד מעורבות כיום. גם ילדיי מעורבים, נכדיי מעורבים. והתופעה תלך ותגבר עם השנים. די נמאס. 

אני מצרפת שיר קליל בנושא העדות, שכתבתי מזמן.

שישי מאיר

* * *

אסתר רַאבּ

לייסד דרך לשוב אל האלוהי

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

רוח האדם מורכבת מלב ומוח – המוח השתלט על הלב, הוא רץ לפניו שיכור מהצלחותיו – לעלות לירח ולרדת, לתקוע סכין בלב עמיתיך אם בדברים ואם בסכין של ממש –

האדם משתכר מהישגיו וזנח לגמרי את "רגשות האלוהים" שיש בקרבו –

אנו זקוקים לתיקון יסודי – לייסוד טראסט נשמות גדולות, לייסד דרך לשוב אל "האלוהי" ולא אל המעשי – זאת לא אומרת שאנו צריכים לעכב את המוח – רק להגביל אותו בדרך לאיבודנו העצמי – כן, איבוד לדעת –

עלינו להיות מאושרים על כדור-הארץ שלנו – ולא להחריב את יופיו, להגדיל יעילותו לפרנסתנו – לתת לנו חמצן טוב לנשימה ועם זה מזון לנפש ולא רק למוח –

המוח בעוכרנו – אנו "חכמים להרע" וחכמים להרע לעצמנו וזה האסון –

רכב-ממונע, גז, חימום – אבל לא להרחיק לכת כי נידמה לי שהמחשבים יובילונו למשבר, הרחקנו לכת והגולם הזה יתנקם בנו פעם, השכל התפצל, עלה לסובטיליות כזאת שממנו תבוא רק מפלה –

והארץ הזאת, שבה קרה הנס הגדול והתחדשו בה חיינו העתיקים – מה קטנים אנו לעומת הנס הזה – ואם כי אנו מוסרים נפשנו עליו – אבל אנו עושים זאת לא בגאונות של העם שלנו –

בכל מקום בגולה היינו הסוחרים והפינאנסיסטים הטובים בעולם – כאן אנו מגמגמים במקצוע זה –

במימשל לא הצטיינו מעודנו – מלכים, פירודים, סיעות, מלחמת-אחים – וזה נותן בנו אותותיו גם כעת –

יש לנו חותמת של עם מופלא, והיא אותנטית – אבל הפגמים גם-כן גדולים –

עם שיצר את שיר-השירים, עם שאוצר בקירבו אפיזודה גדולה כמו מסדה – אנו גאונים אומללים –

התיקון הוא להנמיך את קולו של המוח – בהכרה כי הדבר הוא לטובתנו – גם אם קשה תהיה ההתנגשות עם רוח העולם שכולו דוהר בשביל ההישגים השכליים אלי אבדון –

מציון תצא תורה – יצרנו את התנ"ך, אולי בהתאמצות של כל כוחותינו ניצור תנ"ך חדש לעולם –

הסתכלות פנימה, התעלות גדולה, לפתוח פתחים בין לבבות – ליצור אפילו כת או כתות של טהורים, והרי עשינו כבר זאת – לא נזירות אלא התעלות: "טראסט" הלבבות: "הצנע", ההקרבה, ההתעלות "למען תועלת עצמנו" בלשון הזמן.

הבה נהיה טובים, נעלים, האם באמת אין בכוחנו לעשות זאת – וגם לבער את הרע, להילחם באונס, בגניבה, בלשון-הרע, במירמה ושקר, להעלות קצת את חיית-האדם למדרגה יותר גבוהה – לא באופן של אוטופיה ישנה, וזאת דווקא באמצעים חריפים – ומודרניים –

*

נכתב: 1978. הרשימה פורסמה לראשונה: "עיתון 77", אוקטובר 1978, יחד עם "אבוקות אור מתהלכות". רשימה ללא כותרת שנמסרה לי יחד עם כתב-היד של "אבוקות אור מתהלכות". אולי ביקשה לומר גם דברים אלה בטקס קבלת תואר יקיר פתח-תקווה?

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה אחת-עשרה: מאבק מעמדי או לאומי?

הפעם נעסוק ביצירות של סופרים אחדים, החל ממשה סמילנסקי ויעקב רבינוביץ, דרך יצחק שנהר-שנברג, וכלה במשה שמיר; חזרה שוב לעגנון, וכלה עוד פעם ב-א.ב. יהושע.

שיחה זו נושאת אופי קצת שונה מקודמותיה, כי בה אנו עורכים מעין חתך תימאטי בנושא דמות הערבי והשאלה הערבית בספרות העברית, ואיננו מתקדמים בסדר כרונולוגי. בשיחה הקודמת הגענו עד דור תש"ח, דור מלחמת השחרור, ועתה אנו חוזרים כאילו אחורנית, לבדוק נושא אחד, מרכזי למדי, וכיצד הוא מופיע בכמה יצירות. נפתח ברומאן "הדסה" של משה סמילנסקי, שאמנם הופיע בשנת תרצ"ד, 1934, אבל צויין בו, בגוף הספר, שנכתב בשנת 1911, היא השנה שהופיע בה "מכאן ומכאן" לברנר, שנה מאוד חשובה בספרות העברית. נגענו במקצת ברומאן "הדסה" בשיחה שהוקדשה כולה למשה סמילנסקי, והפעם נדון בנושא מיוחד העולה באותו רומאן, והוא התפכחות של הפועלים – נושא הקיים החל מן העלייה השנייה, דרך העלייה השלישית, ועד לדור הפלמ"ח – התפכחותם מן המאבק המעמדי בארץ-ישראל, וראייתם המכאיבה, היווכחותם הקשה, שהקו החוצה בין שני העמים בארץ הוא אינו מעמדי אלא לאומי.

צעירי העלייה השנייה, שעלו רובם מרוסיה, היו מושפעים מרעיונות סוציאליסטיים ומרעיונות לאומיים-חברתיים של הליכה-אל-העם, העם הפשוט, והעלאתו של מעמד האיכרים לדרגה גבוהה יותר. הם הושפעו מטולסטוי, היו ביניהם גם צמחונים, אולי בעקבותיו – וכאשר באו לארץ-ישראל, היה נדמה להם שיישמו בה את מלחמת-המעמדות, ילכו עם הפלאח המסכן, שעובד אצל האפנדי, בן-עמו, ואצל החוואג'ה, האיכר במושבה – ילכו עם הפרולטאר הערבי בחזית אחת נגד הבורז'ואה היהודית של איכרי המושבות, ונגד האפנדים הערבים, כל אלה מנצלי עמל זולתם, בעיני הצעירים.

הרעיון נראה יפה, אבל היה מנותק לגמרי מן המציאות של ארץ-ישראל, ושל המזרח-התיכון כולו. ההתפכחות היתה מכאיבה מאוד. כמעט כל אחת מן היצירות שנעסוק בהן בשיחה הזו – תחילתה בחלום לא-ריאלי על הליכה יד-אחת עם הפרולטאר הערבי – ובכל פעם פורץ גל של מאורעות או מתרחש מאורע קשה של התנפלות בדרך – והאדם היהודי, העולה הצעיר בדרך-כלל – מתפכח מן החלומות על סולידאריות מעמדית, אינטרנאציונאלית, מעבר להבדל שבין שני העמים, שתי הדתות, שתי התרבויות – ופתאום מוצא עצמו בחזית אחת עם האיכר, זה ה"קאפיטאליסט" היהודי, השייך בעיניו ל"בורז'ואה", לבורגנות – עומד עימו כנגד מרבית הערבים, כאשר מן הצד השני הזה ניצבים אפנדים וגם פלחים; ומתברר שהקו הלאומי, הוא ורק הוא הקו החוצה.

*

ברומאן "הדסה" מתוארת מושבה בשם – גבעה, והיא קרוב לוודאי המושבה רחובות, מושבתו של משה סמילנסקי. מופיעים בסיפור שני גיבורים מבני המושבה: הדסה, בת-איכרים, על שמה נקרא הרומאן; וידידה עמנואל, בן הדור החדש של בני המושבות.

השם עמנואל אופייני לדור החדש שנולד במושבות בשנות השמונים והתשעים למאה ה-19 – עשהאל, עמנואל, יואב, אבשלום – שמות גיבורים תנ"כיים, עבריים, שחודשו, כדי להדגיש את ההתחלה החדשה, הלאומית, האקטיבית, ולהיבדל מהשמות האופיניים ליהודים בגלויותיהם.

מצויים ברומאן שני נציגים בולטים של בחורי העלייה השנייה. האחד קפלן, פועל צעיר ומתון בדיעותיו, השני – ברודסקי, סוציאליסט קנאי, שרואה את המציאות הארצישראלית רק מבעד למלחמת-המעמדות.

אצל הפועלים, שהם חדשים במושבה, מתקיימת אסיפה סגורה. אפילו להדסה ולעמנואל, ידידיהם, אסורה הכניסה. מתוארת בספר, מציאות מאוד מעניינת של ידידות-אמת בין הפועלים מן העלייה השנייה לבין בני האיכרים. חרף האנטאגוניזם הקיים בין הפועלים לבין האיכרים עצמם – עם בניהם ובנותיהם מתקיימת קירבה, ועל סיבותיה כבר עמדנו – העלייה השנייה היתה הפריצה התרבותית, העברית, הרעיונית החזקה ביותר, באותו דור, לארץ-ישראל; בתקופת העלייה הזו מתחילה גם התרבות העברית בארץ, ולכן השפיעו צעיריה, המשכילים-ברובם, על הדור הראשון של בני המושבות, על בני האיכרים, והיפרו את נפשם.

ברודסקי, המנהיג הסוציאליסטי הקנאי של חבורת הפועלים, מסביר מדוע לא הזמין את בני האיכרים לאסיפה. הוא בעד חידוד היחסים עם האיכרים.

 "אנחנו מטרתנו היא להפיץ בארץ-ישראל דיעות סוציאליות דימוקראטיות. אנחנו מטרתנו היא לבסס ולבצר את המעמד הפרולטארי בכאן, ומלחמה לנו במעמד של בעלי בתים, שהוא אויבנו. ואין שכלי משיג כיצד יכול להיות יחס של חיבה בין שני מחנות של אויבים נלחמים."

לדעת ברודסקי, יש להילחם באיכרים באמצעות שביתות, ואילו קפלן, המתון, לועג לו:

 "שביתות של אנשים מחוסרי עבודה, איך צריך אני להבין את דבריך?"

 "כיצד? עלינו לעשות יד אחת עם אותם הפועלים העובדים במושבה מכבר."

 "ואם אותם הפועלים הישנים – נוכרים הם? ערביאים? בני לאום מתנגד לנו?"

 "ומה בכך? המומנט הלאומי אינו צריך להיות השליט בתוכנו. קודם כל אנו פרולטארים! הרי הסיסמה שלנו היא – פרולטארים בכל הארצות – התאחדו! המומנט הלאומי אינו לנו אלא אמצעי, ואין להופכו למטרה, כמו שעושים הבורז'ואים."

מתברר שהכיוון הזה הוא מאוד תלוש. הוא עומד במבחן, נכון יותר – תלישותו מוכחת, בהגיע שעת מבחן למושבה. איכריה רוכשים שטח קרקע חדש מידי הערבים, ויש לעקור בו היטב את החילפה, עשב הפרא, הנאחז בכוח רב באדמה ופוצע את הידיים התולשות אותו.

בידי מי יתנו את העבודה? האיכרים מתאספים לדון בדבר. חלקם סבור שהפועלים הערבים צריכים לעשות את העבודה, למרות שהיא מכווונת כנגד אחיהם הבידואים, שישבו קודם על הקרקע. קפלן, המתון, מצליח לשכנע את איכרי המושבה שעבודה זו יש לתת לפועלים העברים, לא רק משום שעד כה היו מחוסרי עבודה, אלא מפני שרק עליהם אפשר לסמוך במבחן של כיבוש הקרקע, של קביעת הנוכחות היהודית על האדמה החדשה.

ההתרחשות היא בת שני חלקים. תחילה אין איכרי המושבה מקבלים את דעתו של קפלן, וכדרכם הם שוכרים ערבים לעבודה. אבל ביום הראשון לעידור מתנפלים הבידואים על הפועלים הערבים, ואלה – מניחים מעדריהם על כתפיהם ובורחים, כי לא להם להתכתש, במאבק הנושא אופי לאומי – עם אחיהם, בני עמם ודתם. רק הפועלים העברים, שהציעו עצמם לעבודה, הם, יחד עם הצעירים מבני המושבה, נשארים להיאבק על כיבוש חלקת הקרקע.

יום העבודה הראשון עובר בהצלחה יחסית. המושבה קבעה נוכחות ובעלות על השטח החדש. בערב מתכנסים הפועלים חבורות-חבורות, על הגבעה, מאחורי בית-העם שבמושבה, והם משוחחים. בלב אחד הפועלים מן העלייה השנייה, לוריא, מתעוררים רגשות חרטה בהרהרו במה שעבר עליהם היום – כיצד הם, בעצם כוחם, לקחו את האדמה, שאמנם נקנתה כדין – אבל לקחו אותה מידי יושביה הקודמים. הללו עיבדו אותה, בדרך-כלל כבר היו אריסים, שהפסידו את אדמותיהם לאפנדים לאחר ששקעו בחובות. היהודים היו קונים את האדמות מידי האפנדים, ולא מבעליהן הקודמים, הפלאחים, שאיבדו את הבעלות עליהן, אך המשיכו לעבדן באריסות. אומר לוריא:

 "נפשי הומייה להם. פניהם היו כואבים כל כך בשעה שפנו ללכת מאיתנו. נדמה לי כאילו נגזל מהם דבר יקר וקדוש. ליבי נפל עלי. כלום אי אפשר שלא לנגוע בקרקע שלהם?"

הכוונה היא – לגעת בקרקע של הערבים, של השכנים. לאמנון, בן האיכרים, ישנה תשובה מעשית. הוא אומר שבמקום שלוש נפשות שמכלכלת כל יחידת קרקע כיום, היא תכלכל מעתה, כשיעבדוה היהודים – עשר נפשות, כי העיבוד יהיה אינטנסיבי ולא אכסטנסיבי. זו אותה התשובה שנתנו יצחק אפשטיין ב"שאלה נעלמה", ור' בנימין ב"משא ערב". עיבוד אינטנסיבי של הקרקע – כדי שאותה יחידה תפרנס מספר כפול ומשולש של נפשות, ומשני העמים – שעה שקודם פירנסה רק ערבים מעטים, שעיבדוה עיבוד אכסטנסיבי, ולא הצליחו להפיק ממנה את מירבה ומיטבה.

עונה לו לוריא:

 "אכזרית היא מלחמת קיום זו. נמצא שאנו, הפועלים העברים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבידואים מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם."

*

הרהורים דומים אנחנו מוצאים ברומאן אחר על תקופת העלייה השנייה, שנכתב מאוחר יותר, ב-1929, אך הופיע כבר באותה שנה, "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ. גם ביצירה הזו כבר דנו, מכמה בחינות, וכאן נביא רק היבט נוסף אחד. עמשי יושב לפנות ערב בשולי המושבה, ורואה חבורה של ערבים חוזרת לכפרה מעבודתה במושבה:

ברפש הדרכים ובבוץ של השלוליות עברו גם פלאחים ופלאחיות יחפים ובלואים. הם לא הציעו, כהבידואיות, חלב בחינם. הם הציעו ביצים ודגים למכירה. הם עוררו בחילה, מבלי שעוררו צער. ולא ידעתי מה לחשוב. אלה, מוכרי ביצתם האחרונה, [בעלי?] העיניים החולות ומוכי השחין, המסתפקים בבצל ובחרוב, והטומנים פרוטתם בכדים קבורים, הבהם יתחרה פועלנו העברי? הנתגבר עליהם? ועוד שאלה, קשה יותר – הכדאי להתגבר עליהם? העם המגורשים נבוא ונגרש? ואנו המרוחקים, נרחיק? וידעתי גם את אשר מתחתית לדברים, וכי אפשר לנו לא לרכוש קרקע ולא לכבוש את העבודה? הנשוב נהיה תגרנים תלושים גם פה, בלי קרקע לחרישה ולזריעה? לא תהי לנו פינה שקטה בעולם אם אדמתה לא תהיה ברשותנו, ומחרשתה ומעדרה – בידינו. וכשומר אגיד לך – אם לא תדע ידנו להחזיק חרב ורובה.

שוב אנו עולים פקפוקים והרהורים לנוכח המצב בארץ-ישראל, שגורם לכך שלא המאבק המעמדי מתרחש בה, אלא מאבק לאומי, שבו כל הצדדים מצד אחד עומדים במצב כמעט חזיתי כנגד כל הצדדים מן הצד השני, וההכרח שלנו חזק יותר מן הפקפוקים, הקשים-כשלעצמם – האם אנחנו יכולים ומסוגלים להתחרות בפועל הערבי? האם מותר לנו להתחרות בו ולשלול את זכותו שלו לעבוד על הקרקע שקודם לכן היתה ברשותו כבעלים וכאריס?

*

בשנת 1942 הופיע סיפור ארוך (או נובילה) מעניין ביותר, בשם "מגילת תנחום", פרי עטו של הסופר יצחק שנהר-שנברג. גיבורו, תנחום, הוא בחור יהודי שנולד למשפחה מסורתית רגילה במזרח-אירופה, בגאליציה או באוקראינה. בנעוריו הוא נעשה קומוניסט, מושפע מגלי המהפכה הרוסית בשנות העשרים. אחר כך הופך לציוני, עובר לברלין, ומשם עולה ארצה בתור ציוני מתון, של הזרם האמצעי. אך בארץ, בשנות השלושים, הוא נעשה רוויזיוניסט, משום שהוא מתנגד להבלגה, כלומר לתגובתם, הרכה בעיניו, של המוסדות הלאומיים היהודיים, לנוכח גלי המאורעות, שהחלו ב-1936. הוא מניח פצצה בבניין המוסדות הלאומיים של היישוב העברי, כדי למחות על מדיניות זו. הוא נאסר על ידי הבריטים, ובכלא הארץ-ישראלי, תחת מרותם של אלה, הוא פוגש באלכסנדר, מנהיג יהודי בפק"פ – זו הפראקציה, המפלגה, הקומוניסטית הפלשתינאית, שפעלה אותה תקופה בארץ-ישראל וחבריה היו יהודים וערבים כאחד. תנחום פוגש בכלא גם בקומוניסט ערבי, מוחמד ג'מוס.

אלכסנדר מטיף לתנחום ומסביר לו את המצב כפי שנראה על פי גישתו המעמדית, הקומוניסטית, הגורסת מלחמת מעמדות. אלכסנדר מצביע על מוחמד ג'מוס, ואומר:

 "הנה הוא ושכמותו – הם-המה אדוני הארץ הזאת. מה זכות יש להם, לציונים, לבקש תרופה לצרת עמם על חשבון אומה אחרת? וכי יכול אדם להידחק לחדר שאחר גר בו? הבלותא. הכן אני דובר, מוחמד ג'מוסי?"

ואז הערבי, גבה-הקומה, מחייך ואומר:

 "יפה דרשת חוואג'ה איסכנדר."

ושם, בכלא, שב ואומר אלכסנדר לתנחום:

 "הציונים עשו קנוניה שפלה על חשבון אומה ערבית רפופה ומסכנה, והם עצמם כל עיקרם אינם משמשים אלא מכשיר זעיר בידי צד שלישי, הדואג לשלטונו בעולם. ואין דרך אחרת כאן אלא שהפועל העברי יעשה יד אחת עם העמל הערבי, והלך לפניו לנחותו בדרך, ויחדיו יאסרו את המלחמה כנגד כל המשעבדים באשר הם שם. בימים אלה מצווה אדם לראות רק אל המציאות, ואין מקום להזיות חולניות. עם ישראל אין לו תקנה אלא במהפכה עולמית."

תנחום משתחרר מהכלא ומגיע למושבה בדרום, (אולי זו שוב המושבה רחובות), ובה הוא בא תחילה בקשר עם מוחמד ג'מוס, שגר בכפר השכן; יחד עוסקים השניים בפעילות פוליטית קומוניסטית, כאמור – זו אכן היתה המציאות באותן שנים, יהודים וערבים פעלו יחד במפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית, בפראקציה, ניסו ליישם את השקפת-עולמם, ונרדפו על-ידי השלטון הבריטי.

אך הנה פורץ גל חדש של מאורעות, (אלה השנים 1939-1936), ותנחום מוצא עצמו איש מגן בעמדה, על גבול המושבה. ומי בא מולו, ומי פוצע אותו בהתקפה הזו? – מוחמד ג'מוס בא מהצד השני, ויורה בו.

תנחום נפצע, נשלח להתאשפז ב"ביקור חולים" הוספיטל בירושלים, ובבית-החולים הזה, הדתי – הוא נעשה אדוק בהליכותיו, חוזר-בתשובה; תנחום בורח מן ההיסטוריה הציונית לגווניה – היישובי-כללי, הרוויזיוניסטי והשמאלי-מתון, וכן מדרך הקומוניזם; נותן גט לכל גלגוליו הקודמים בארץ, בורח מן ההיסטוריה היהודית החדשה, האקטיבית – ונעשה יהודי חרד החי במאה שערים בירושלים, בקרב מתנגדיה החריפים של הציונות.

*

הרומאן "תחת השמש" למשה שמיר הופיע בשנת 1958, והוא סיפור על חיים במושבה ארץ-ישראלית בשנות השלושים לערך, תקופה של ערב מאורעות 1936.

בחלקו הראשון של הרומאן מתואר איכר אלמן וערירי, בשם שפירא. הוא מעביד חרת (פועל) ערבי, אבו-פאדל, שגם גר אצלו בחצר, עם משפחתו. שפירא מובדל משאר האיכרים במושבה, ויחסיו עימם אינם תקינים ביותר.

זריפה, בתו של אבו-פאדל, חיה עם האיכר שפירא, שמוצא בה פורקן לתאוותו לבדידותו. היא יולדת לו תינוקת. נוצרת איזו סימביוזה של חיים בין האדון היהודי, בין האיכר – לבין המשפחה הערבית התלויה בו לפרנסתה, ואשר את בתה כבש לו לפילגש. ממש סיפור "פיאודאלי".

חמש-עשרה שנים עובד אבו-פאדל אצל שפירא, עובדת אצלו כל המשפחה. והנה באה תקופה של ערב מאורעות 1936, ובה מתרחש הסיפור. המצב הביטחוני משפיע על שפירא, ואולי גם נמאס עליו מצבו האישי, שהוא שוקע יותר ויותר במשפחת אבו-פאדל. מרגיז אותו לראות מדי יום את התינוקת הערבית שלו, שילדה לו מזריפה, והוא מחליט לגרש את המשפחה.

זה פרק ממש מסעיר. שפירא מגרש אותם בלי להעניק להם מאומה על כל שנותיהם אצלו. אהדת המספר נתונה בפירוש למקופחים, למשפחת אבו-פאדל. בערב שב אבו-פאדל עם חבריו לחצר. הם קוראים לשפירא החוצה. ולאחר ששפירא יוצא, מבלי לחשוד במאומה – יורים בו והורגים אותו.

המושבה כאן היא שוב רחובות, או באר-יעקב הסמוכה, כך לפי התיאור, אם כי השם אינו נאמר במפורש. בחלקו הראשון של הסיפור אנו רואים שאהדת המספר, שכנראה היה קרוב, בעת כתיבתו, לרעיון המאבק המעמדי ואחוות העמים (שמיר היה ב-1958 מסופרי המפלגה השמאלנית, מפ"ם) – אהדתו נתונה למנוצל הערבי ולמשפחתו, כנגד האיכר הבורז'ואי, הפיאודל – היהודי.

בכך עדיין לא מסתיים הרומאן. ההיגיון של מאורעות 1936, או הקיטוב הבא בעקבותיהם – חזקים יותר מן האהדה שרוחש המספר, בתחילת סיפורו, לערבי המקופח בידי האיכר היהודי.

בקבוצת התיישבות צעירה, ליד המושבה, מתנהל דיון אידיאולוגי קשה ונוקב – מה לעשות עתה, ערב המאורעות? – החברים הצעירים אמונים על אידיאות ציוניות, אך גם סוציאליסטיות, ואלה האחרונות – חלקן או רובן זר למדי, מיובא משם, מרוסיה, ארץ המהפכה; ואילו עתה, וכאן – ישנה התפכחות, וגם קינאה באיכרים הוותיקים והמעורים בארץ ובהליכותיה. אומר אחד מחברי הקיבוץ הצעירים, באסיפתם.

 "אפילו בכך, בהבנת הערבים ובידיעתם – בקיאים ממך איכרי המושבה. הם, שהינם אדונים לשחוריהם, ברשותם לשון משותפת, גם רעות פעמים, גם יחסים קרובים, גם ביטחון במגע-ומשא. אתם, שהנכם אחים לשכניכם, פועלים כפועלים, מנוצלים כמנוצלים – עוד אין שפתם שגורה בפיכם, אין מנהגיהם בידיכם, וכל מגעיכם עימם – בזרות שהיא איבה, שהיא שפיכות-דמים. קיבוצנו שלנו, בעצמו של דבר – היכן הוא חי? האם הוא חי בארץ-ישראל?"

אומר חבר אחר באותה אסיפה:

 "אי אפשר הרי, לכל השדים והרוחות, ליטול מושגים ותמונות והנחות מוקדמות, שקנינו לנו שם, במזרח-אירופה, ולהעבירם לכאן כמות שהם. נותן עבודה, פועל, איכר, בן-ברית, אוייב. בשעה שאנו משננים לעצמנו מילים אלה, מה פירושן? האם סלומון, האיכר, הוא נותן-עבודה? הרי אף פעם לא נתן לנו עבודה? איכר, אוייב – כיצד אוייב? מהו סלומון? אי אפשר לסבול עוד עניין זה, שהאיכרים וערביאיהם ופרדסיהם ובניהם ובנותיהם ואדמתם ונופם יהיו כולם כאחד בברית נגדנו. צריך במקום כלשהו להבקיע את הברית הזאת. אולי מלחמתנו האומללה על עבודה עברית היא יותר לשם כך, מאשר לשם פרנסה?"

הבקעתה של ברית זו, שצעירי העלייה השלישית, חברי הקבוצה, חשים בה, ברית האיכר היהודי עם פועליו הערבים – באה כמובן בתקופת המאורעות. דווקא התקופה הקריטית של רצח בדרכים, של התנפלויות, של קושי ביטחוני – היא המלכדת את הפועלים הצעירים, חברי הקבוצה, עם האיכרים, שנואי-נפשם מבחינה מעמדית – בברית הגנה כנגד הסביבה הערבית. ושוב אנו רואים – התפכחות, לא שאלה מעמדית אלא מאבק לאומי.

ישנם אפוא מעין שני קווים מקבילים או שני נושאים שחוזרים במקביל בהשתקפות השאלה הערבית בספרות העברית, בחתך של "מאבק מעמדי או לאומי?"

*

הקו אחד, שאותו הראינו – עובר מ"הדסה" לסמילנסקי, דרך "נדודי עמשי השומר" לרבינוביץ ו"ימים ולילות" של ביסטריצקי, (שבה דנו בשיחה השביעית), ועד ל"תחת השמש" של שמיר. (הקיצוניות הרואה בהשקפה המעמדית פתרון יחיד לסכסוך – מתבטאת גם במקרה מן ההיסטוריה היותר קרובה, של אודי אדיב, מקרה לא-ספרותי, אף כי לימים כתב רן אדליסט רומאן, ובו דמות כאודי אדיב עומדת במרכז העלילה). התבנית החוזרת היא זו של התפכחות. תחילה – נטיות מאוד אוטופיות בכיוון המארקסיסטי של פירוש ההיסטוריה, שמפרש כל מה שקורה כאן, במזרח התיכון, בראי של מלחמת מעמדות, ומבקש לפעול על פיה – ולבסוף באה ההתפכחות. כך מימות העלייה השנייה, השלישית, ועד לימינו אלה.

כיצד שאלה זו עומדת כיום במדינת ישראל, שהיא למעשה מדינה של שני עמים, אולי כבר מדינה דו-לאומית, והמאבק הלאומי שב ומקבל בה גם גוון של מלחמה מעמדית, אלא שבגלגול הנוכחי – אין זה בגלל אידיאולוגיה מרקסיסטית, אלא במציאות חברתית של שני עמים שהפכו בעצם לשני מעמדות.

זו שאלה קשה מאוד, שמעניקה אקטואליות רבה ליצירות הקודמות שהזכרנו, ודומה שזו גם מגמה שהולכת ומתחזקת בספרות העברית, שנכתבת בשנים האחרונות, ואשר כשהיא מתארת את השאלה הערבית, הרי זה לא רק מבחינה אידאית-לאומית אלא כתיאור מציאות חברתית שיש בה שני מעמדות – שני עמים שהם גם שני מעמדות, שחיים בארץ משותפת אחת, אבל בהבדל מכריע – אותן יצירות, אותם אנשים, שדיברו על מלחמת מעמדות בתקופת העלייה השנייה, והשלישית, דיברו על מלחמת מעמדות של יהודים וערבים, שכם אחד – כנגד יהודים וערבים אחרים, בעוד אשר הזהות בין מאבק לאומי ומאבק מעמדי בישראל כיום – נושאת אופי כזה – שהקו החוצה הוא לאום ומעמד מצד אחד כנגד לאום ומעמד מצד שני, כשלצערנו הולכת ונעשית זהות די חריפה בין לאום למעמד – משני הצדדים של המתרס, וזו כבר אינה מדינה דו לאומית או דו-מעמדית, אלא מלחמת אזרחים.

*

הקו השני, שראוי לעסוק בו בהרחבה כשלעצמו – בולטות בו שלוש יצירות: מ"תמול שלשום" (1945) לעגנון, שמתאר את תקופת העלייה השנייה, (עסקנו בו בשיחתנו השמינית), דרך "מגילת תנחום", (1942), שתקופתו העלייה השלישית, (ודנו בו בשיחתנו זו) – ועד ל"המאהב" (1977) של א.ב. יהושע, שמתרחש על רקע מלחמת יום כיפור.

מה משותף לשלוש היצירות האלה?

יצחק קומר, גיבורו של עגנון ב"תמול שלשום", הוא איש העלייה השנייה, שבורח לבסוף לחיק היישוב הישן בירושלים, בורח מפני העשייה הציונית, נמלט מן ההיסטוריה האקטיבית, הפעילה, העברית החדשה – אל איזו היסטוריה נצחית של פאסיביות, של אפס-מעשה, של המשך הגלות – שמאפיינת את היישוב הישן. זוהי בריחה פאטאלית, שכפי שראינו מביאה עליו את מותו. אולי עגנון, שהטיל ספק כה חמור ב"דת העבודה" של העלייה השנייה, כתב ב"תמול שלשום" שאין דבר כזה, ומילט את גיבורו ממנה – הראה שגם הפתרון של החזרה בתשובה אין בו תשובה אלא סכנה של שיגעון ומוות.

ב"מגילת תנחום" ליצחק שנהר, בורח גיבורו מן המאבק הלאומי, מגלי המאורעות, מהיפצעותו בהתקפה במאורעות 1936 – בורח מהיותו קומוניסט, רוויזיוניסט, איש תנועת-העבודה, בורח מכל הגלגולים שעבר – אל היישוב הישן בירושלים. שם הוא משנה את זהותו, חוזר בתשובה, וכאילו בכך הוא התפטר, פטר עצמו – מתשלום מחיר הציונות, האקטיבי, של עבודה ולחימה במסגרת ההיסטוריה העברית החדשה של ארץ-ישראל.

מוטיב דומה מופיע בסיום "המאהב" של א.ב. יהושע. משדה-הקרב של מלחמת יום כיפור, ממרחבי סיני – שולפים את גבריאל גיבורו שני אברכים מזוקנים, שולפים בעקיפין – על-ידי כך שהוא מאמץ לעצמו את "מדיהם", את תלבושתם החרדית, ובתלבושת שחורה זו הוא בורח משדה-הקרב הציוני, הלאומי – בורח אל חיק היישוב הישן בירושלים. בסיפור בשם "המאהב", שפירסם א.ב. יהושע לפני הידפס הרומאן (ואשר לדבריו קדם לרומאן כולו על פי סדר כתיבתו), הבריחה, המקלט – הם סופיים. לכן דומני שהסיפור כשלעצמו אולי מעניין יותר מהקשרו ברומאן, כי ברומאן לא הניח יהושע לגבריאל גיבורו, המאהב, להישאר בירושלים, אלא החזיר אותו גם מן הבריחה הזו אל איזו ריקנות בלתי-מוסברת. סיום הרומאן אינו ברור – מה דעת המספר על גורלו של אותו בורח מן ההיסטוריה הציונית?

קריאה מומלצת לשיחה אחת-עשרה

משה סמילנסקי: "הדסה" (1911, הופיע 1934).

יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).

יצחק שנהר (שנברג): "מגילת תנחום" (נדפס לראשונה 1942).

משה שמיר: "תחת השמש" (1958).

ש"י עגנון: "תמול שלשום" (1945).

א.ב. יהושע: "המאהב" (1977).

מאמרי אהוד בן עזר:

כענבים במידבר. במלאת עשרים שנה למותו של יצחק שנהר. הארץ. 17.6.1977.

פועלים במצור למנחם בדר. ספרי דורות קודמים. הארץ. 16.9.1977.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, לא ברור לי מדוע  מפרסמים בעיתונים את "השירים" המזעזעים של מואיז בן הראש, אותם מצטט ומתפלץ – נעמן כהן.

שלך

 משה גרנות

אהוד: אם לא יפרסמו את מואיז בן הראש ב"תרבות וספרות" – איך הוא יזכה בפרס יהודה עמיחי או בפרס ביאליק ולימים גם בפרס ישראל בזכות הקווטה המועדפת של שנאת האשכנזים בספרות העברית!

לאנשים כמוהו מותר לחרבן עליך אבל לך אסור לחרבן עליו כי תואשם בגזענות! – לפי אותה קווטה, לא אתה ולא אני אלא עוזי משולם, אילו חי היום, היה זוכה בפרס ישראל על מפעל חיים!

* אהוד השיר שלך "הרהור" נהדר. בגיל כל כך צעיר – בשלות יצירתית מפתיעה.

שלך,

מיכל

אהוד: השיר נכתב לפני 60 שנה, כאשר הייתי בן 25. כיום רחקתי מאוד ממנו. הוא מבטא כמין הד של עצב לאהבה הנכזבת שליוותה את חיי באותן שנים בירושלים.

* ארנה גולן: בהמשך להערתו של משה גרנות, שהוא איש ספרות שאני מאוד מעריכה, רציתי שיידע כי כתבתי את המאמר על סיפרה של אורה עשהאל קודם לפרסום מאמרו המעניין, ולכן אין בדבריי התייחסות לכך.

* הטמטום אכן התגשם! נעלם כלוב האשפה הגדול שנמצא אצלנו ברחוב שלמה המלך בצד המדרכה, לקליטת בקבוקי הפלסטיק הגדולים! מעכשיו זורקים אותם לאשפה הביתית. בכל העולם משתדלים להתקדם במיחזור. אצלנו, בזכות ההזיות של שתי שרות לאיכות הסביבה – המיחזור נסוג! איזה טמטום!!!

* האם ייתכן כי עשרות צוותי החוקרים של המשטרה, ושל עורכי-הדין התובעים מטעם הפרקליטות – יצליחו להפליל ולרושש את בנימין נתניהו, אחד מראשי הממשלה המוצלחים ביותר שהיו לישראל – ויזכו בפרס ישראל על מפעל חיים? – הם ולא הוא!

* בקשר לתערוכה במוזיאון רמת גן – דוד ריב צודק. ירושלים היא באמת "ירושלים של חרא" – חרא של אמנים, אמני פרובוקציה צבועים ומיתממים. וראוי לו לדוד ריב גם לתלות תמונה של דגל ישראל מרוח בחרא. זה יעשה רעש תקשורתי עוד יותר גדול. אמנות זה לא.

* אהוד: אני עומד היום בפני בעייה לא קלה. בגילי, 85, אני מנסה למצוא מקום לארכיון שלי, הכולל עשרות כרבים של כתבי יד ומכתבים וטיוטות אישיות שכתבתי במשך עשרות שנים. לא זרקתי שום פיסת נייר שכתבתי, גם יומנים אישיים, וזאת החל משנת 1961 לערך ועד שעברתי ב-1987 לכתיבה במחשב, גם כתיבה יומנאית. רוב החומר הרב הזה לא פורסם. מכון "גנזים" מתקשה לקבל את כולו מחוסר מקום, ולי אין רצון לפצל את החומר, כבקשתם, ולשלוח להם רק חלק ממנו.

מה עושים?

* "אישה נהרגה הבוקר (ראשון, 26.12) בפיצוץ רכב שאירע בחניון בשכונת ג'ואריש שברמלה. המשטרה חושדת כי ברכב הונח מטען חבלה, וכי האישה נהרגה בניסיון התנקשות." ["הארץ" באינטרנט, 26.12].

יש לכם ספק מי אשם? – בן-גוריון ובנימין נתניהו שהזניחו את הערבים, והביביזם של הממשלה הנוכחית שממשיך את דרכם – הם האשמים! אף ערבי לא אשם ברצח!

* * *

ספר חדש מאת אירית שושני

ג'ינג'ר כפול 2

הוצאת דני ספרים, לילד הקורא, דצמבר 2021

עריכה: חגי ברקת. איורים: נורית צרפתי

"נכנסתי לכלוב והנחתי את ידי על גבו. ליטפתי אותו בעדינות... הרגשתי שהכלב רעב לתשומת לב. הבטתי בו עוד רגע ונדמה היה לי שהוא בוכה מרוב אושר. לא זלגו דמעות מעיניו, אבל הוא כשכש בזנבו וליקק את ידי בלשון ורודה."

"הידידות בין יניב וג'ינג'ר נרקמת כבר בפגישתם הראשונה. אבל אז הם נאלצים להיפרד. יניב לא מוותר לרגע על רצונו העז לאמץ את ג'ינג'ר וממתין בסבלנות לפגישתם המחודשת. האם יצליחו השניים להתגבר על כל המכשולים שבדרך? ומהו המעשה המופלא של הכלב שבזכותו הוא זוכה לתואר "ג'ינג'ר כפול 2"? אנחנו מזמינים אתכם לגלות זאת ולשקוע בעלילה המרגשת הנפרשת בספר מרתק זה."

ניתן לרכוש כרגע בסניפי סטימצקי. וכן באתר הגדול של "דני ספרים" במבצע משמעותי.

[דבר המפרסם]

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל