| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1709
[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בטבת תשפ"ב, 30.12.2021
עם הצרופות: 1. אבו דאבי – עדינה ומשה בארמון האומה בתוך כדור עשוי זהב. 2. בשוק המקורה של שארג'ה – מיני תמרים. 3. הרי החג'אר. 4. חתול בגן הפרחים של דובאי.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: חפרפרת. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. פָּרָשׁ יומם ולילה. קטע מ"סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר. // יוסי אחימאיר: התאונה של מיכאלי. // אורי הייטנר: צרור הערות 29.12.21. // מנחם רהט: חזון בלהות או 'שקט עכשיו': האם אנחנו בדרך לאסון קיומי? // רוֹן גֵּרָא: בְּסֻלָּמוֹ שֶׁל הַזְּמַן. בְּסִמְטַת הַהֲלִיכָה. // משה מוסק מתוך ספרו החדש: "גנזך המדינה – עיצוב המדיניות הארכיונית בישראל, בפועל ובהיבט אישי". // ארנה גולן: על סיפרה של אורה עשהאל "דרקונים וחיות אחרות". // יונתן גורל: 1. על דוד שחר "הירושלמי ממאה שערים". 2. רחוב קק"ל בואך "שערי חסד". // עדינה בר-אל: רשמים מביקור באיחוד האמירויות. // ביליה שדר: קווים לדמותו של אהרן שדר (שדרוביצקי). // אברהם כץ עוז: ירקות ופירות יתייקרו, יחד עם קץ החזון הציוני. // נעמן כהן: מגזענות אנטי-אשכנזית להערצת אשכנזים
ולגזענות פרו-אשכנזית. // אסתר רַאבּ: עם ישראל. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה שתים-עשרה: אדם כשדה-מערכה. // ממקורות הש"י.
* * *
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער ראשון: שירים מוקדמים
יֶלֶד שֶׁלָּךְ, חֲפַרְפֶּרֶת
תּוֹעָה. סוּמָא שֶׁרָצָה
בְּחֵיקֵךְ שֶׁחָפַץ
לְפַנְקֵךְ בְּרִיסָיו –
בֶּעָפָר הֶחָפוּר
אַתְּ חוֹפֶפֶת
רֹאשׁוֹ – יֶלֶד, אָמַרְתְּ –
תִּהְיֶה חֲפַרְפֶּרֶת
טוֹבָה.
אִם יִפְקְחוּ
אֶת עֵינָיו –
יָמוּת.
1962
* * *
זיוה שמיר
תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
פָּרָשׁ יומם ולילה
קטע מ"סיפורי קנטרברי"
של ג'פרי צ'וסר
"סיפורי קנטרברי", פרי-עטו של ג'פרי צ'וסר (Geoffrey Chaucer), המשורר ואיש חצר המלכות שחי בין השנים 1343-1400, נחשבים ליצירה החשובה ביותר שנכתבה בספרות האנגלית עד להופעת שיריו ומחזותיו של שייקספיר. יצירה גדולה זו, שהושפעה מן ה"דקאמרון" של בוקצ'יו (1353), ובדומה ל"דקאמרון" יש בה סיפור מסגרת, האוצר בתוכו מעשיות מחורזות המתארות את האקטואליה של זמן היכתבה. יצירתו של צ'וסר פורשׂת לפני קוראיה קשת רחבה של טיפוסים מן החברה האנגלית בימי-הביניים, וביניהם נודע מקום של כבוד לדמותו של הפרש האביר.
בימי הביניים כבשה את מרכז במת-הספרות דמותו של האביר, גיבור החיל, שיכול להכניע בחרבו את אויביו – אויבים בשר-ודם ואויבים מעולמות מיתיים-פנטסטיים – ולגמוא במעוף סוסו נהרות ואגמים. במיוחד התפתחה ספרות האבירים בספרד ובצרפת, אך גם לתרבות האנגלית שבקצה מערב הגיעה הסוגה האגדית הזו עם סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. אביא לדוגמה קטע מתוך סיפורי קנטרברי של ג'פרי צ'וסר, הדורש בשבח האביר אמיץ הלב, שעלילות גבורתו מקיפות ארץ ומלואה וגם גינוניו ללא רבב הם. קטע זה הוא עיבוד מודרני למקור שנכתב באנגלית תיכונה (Middle English) שהייתה נהוגה באנגליה מתחילת המאה השתים-עשרה עד לסוף המאה החמש-עשרה:
The Canterbury Tales
The General Prologue - The Knight
A knight there was, and he a worthy man,
Who, from the moment that he first began
To ride about the world, loved chivalry,
Truth, honour, freedom and all courtesy.
Full worthy was he in his liege-lord's war,
And therein had he ridden (none more far)
As well in Christendom as heathenesse,
And honoured everywhere for worthiness.
At Alexandria, he, when it was won;
Full oft the table's roster he'd begun
Above all nations' knights in Prussia.
In Latvia raided he, and Russia,
No christened man so oft of his degree.
In far Granada at the siege was he
Of Algeciras, and in Belmarie.
At Ayas was he and at Satalye
When they were won; and on the Middle Sea
At many a noble meeting chanced to be.
Of mortal battles he had fought fifteen,
And he'd fought for our faith at Tramissene
Three times in lists, and each time slain his foe.
This self-same worthy knight had been also
At one time with the lord of Palatye
Against another heathen in Turkey:
And always won he sovereign fame for prize.
Though so illustrious, he was very wise
And bore himself as meekly as a maid.
He never yet had any vileness said,
In all his life, to whatsoever wight.
He was a truly perfect, gentle knight.
ג'פרי צ'וסר. מתוך ויקיפדיה.
ובתרגום:
אַבִּיר הָיָה שָׁם, עֶלֶם חֲמֻדּוֹת
אֲשֶׁר מִיּוֹם שֶׁבּוֹ לָמַד אוֹדוֹת
סִדְרֵי הָאַבִּירוּת, אָהַב סוּסִים
אֱמֶת, כָּבוֹד וָחֹפֶשׁ, נִימוּסִים.
שֵׁרֵת אֶת אֲדוֹנוֹ בִּשְׂדֵה הַקְּרָב
כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת עַל סוּסוֹ רָכַב,
כֻּלָּם – מַאֲמִינִים וְגַם מִינִים
כִּבְּדו אֶת מִנְהֲגָיו הָאֲמִינִים.
בְּאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּה הָיָה, בִּנְפֹל עָרִים
נִבְחַר לָשֶׁבֶת רֹאשׁ בְּמוֹעֲצוֹת שָֹרִים
מֵעַל כָּל לְאֻמִּים בְּאֶרֶץ פְּרוּס
בְּלַטְבִיָּה נִלְחַם וְגַם בְּרוּס
יוֹתֵר מִכָּל צַלְבָן, בֶּן מַעֲלָתוֹ,
יָדְעָה גְּרַנָּדָה הַנְּצוּרָה אֶת אָלָתוֹ
הָיָה בְּאַלְגָּ'זִיר, בְּבֶּל מָארִי,
הָיָה בְּאַיָּס גַּם, וּבְסָטָאלִי
בִּנְפִילָתָן, וּבְלֶב יַם הַתִּיכוֹן
בְּרֹאשׁ הֲדַר צְבָאוֹת לַקְּרָב נָכוֹן.
טֵי"ת וָ"ו מַעֲרָכוֹת שָׂרַד חָסִין
בְּשֵׁם הַדָּת לָחַם בִּטְרֶמִיסִין
וְגַם בְּדוּ-קְרָב אֶת אוֹיְבָיו נִצַּח
אַבִּיר הַחֲמֻדּוֹת שֶׁאֵין לוֹ אָח
וָרֵעַ. עֵת עִם הַנָּסִיךְ מִבַּלְטִיָּה
יָצָא לִכְתֹּשׁ אֶת הַמִּינִים בְּטוּרְקִיָּה
וְכָל שְׂכָרוֹ הָיָה תּוֹדַת מַלְכּוֹ
אַף שֶׁדָּגוּל הָיָה, נָצַר עַד כֹּה
אֶת פִּיו, עָנָו הָיָה כְּנַעֲרָה בָּרָה
פִּיו לֹא פָּלַט אַף פַּעַם גְּעָרָה
וְכָל חַיָּיו גַּם לֹא דִּבֵּר סָרָה אוֹדוֹת
רֵעָיו, אָכֵן הָיָה הוּא עֶלֶם חֲמֻדּוֹת.
(מתוך הפרולוג של סיפור "האביר")
תרגום: זיוה שמיר
הספרות העברית הבתר-מקראית, יצירתו של עם שנותק מארצו וממולדתו ולא נטל חלק פעיל בשורות הצבא ובתחומי השררה, דילגה בדרך הטבע על שלב הרומנסה, וכמעט שלא היו בה סיפורי אבירים ושירי מלחמה (יצירה בפרוזה כדוגמת אמאדיס די גאוּלָה מן הספרות העברית הביניימית, לצד שירי המלחמה של ר' שמואל הנגיד, הם בבחינת יוצא מן הכלל, המלמד על הכלל). במקום מעללי הגבורה של אבירים וכרוניקת כיבושיהם, פיארו את דפי הספרות העברית הטרום-משכילית סיפורים חסידיים על נפלאות הקדושים ואנשי השם, הרביים והצדיקים.
על כן נפעם מיכ"ל המשכיל משפגש ביצירת מיצקביץ תיאור שוטף ושוצף של סוס ורוכבו – סמל הגבורה הפיזית ותעוזת הנפש. כתיבתם של אד"ם הכהן אביו ושל חבריו המשכילים מָלאה עדיין תיאורים סטָטיים ואנמיים, עתירי מוסכמות, ולא היו בה תיאורי תזזית, מלאי אנרגיה ומעוף. עד מהרה ניסה מיכ"ל את כוחו בתרגום קטע דינמי זה מיצירת מיצקביץ, ובעשותו כן העשיר את הספרות העברית המתעוררת בדוגמה חסרת תקדים מן ההֶרואיקה הלאומית של אומות העולם, ששימשה לביאליק ולממשיכיו מופת ומקור השראה.
אדם מיצקביץ, שהתעניין בשירת ימי-הביניים, העברית והערבית, הכתיר את יצירתו בכותרת פַארישׂ (Farys), גלגולה של המילה "פָּרָשׁ", שמקורה ערבי. מיכ"ל ויתר משום-מה על היתרון שעשויה הייתה להקנות לו העברית, שבּהּ המילים "פָּרָש" ו"אַבּיר" מציינות גם את הרוכב וגם את סוסו, ובחר להכתיר את תרגומו, שאותו הגדיר "העתקה חופשית מלשון פולניאה", בשם "הערבי במדבר".
ביאליק. מתוך ויקיפדיה.
בני "דור ביאליק", שהתחנכו על ברכי הרומנטיקה הלאומית האירופית, היטיבו להבחין בהשפעת הפָּרָש הערבי, יליד פולין, של מיצקביץ על תיאור דמות הפָּרָש בפואמה הביאליקאית "מתי מִדבּר". כזכור, לקראת סוף "מתי מדבר", מתואר פָּרָש ערבי, המתנתק מאחת האורחות (שלא כמקובל בקרב יורדי ים והולכי מִדבּריות), ומגיע בכוח תעוזתו למחוזות נעלמים, שעין אדם לא שזפתם ורגל לא דרכה בם. ביאליק. מעניין להיווכח שבכל תיאורי הרכיבה שביצירת ביאליק (לרבות סיפורו "מאחורי הגדר") הסוס "טס" (בכפל-המשמעות של מילה זו), ופרסותיו המתרוממות באוויר בקושי נוגעות בקרקע.
גם בשיר הילדים "פָּרָש" מצווה הדובר על הרוכב, או מעודד אותו, במילים ""רוּצָה, טוּסָה, / יוֹם וָלָיִל." בשיר זה הראה שבעם ישראל לא הכוח הוא המכריע. גם גיבורי המוח גיבורים ייקראו (הפרש רוכב יום ולילה, כמו הפרשן והלמדן ההוגים בכתבי הקודש יומם ולילה).
גם באגדה המדרשית שלו "ספר בראשית" כרך ביאליק זו בזו את המילים "פרש" ו"פרשן". וכך גם בפואמה "המתמיד": גיבור החיל וגיבור הרוח משולבים זה בזה עד לבלי הכֵּר: שניהם שקועים במטרתם יומם וליל, ואינם מרפים ממשימתם עד להשגת המטרה. המתמיד חולם על יום שובו לעירו כמנצח ועל ראשו זר דפנים, כמו האביר הנוכרי מן הספרות שנכתבה ב"איי הים".
על דמותו האידֵאלית של אותו צעיר ארץ-ישראלי זקוף-קומה, שתמיר בעתיד את דמותו כפופת הגֵו של היהודי הגלותי, כתב ביאליק את שירו "ויהי מי האיש" (1911), תגובה מאוחרת לביקורו בארץ בשנת 1909, שבּוֹ ראה את צעירי ארגון "השומר" – פָּרָשים יהודיים הרוכבים על סוסיהם לבושים בחולצה רוסית וכאפייה על ראשם. ביאליק התבונן בהם בחיבה ובדאגה: הוא קיווה ש"היהודי החדש", שיחיה ויתחנך בארץ-ישראל, יהיה "ספרא וסייפא": שיהיה גיבור-חיִל, היודע להרתיע את אויביו, ובה בעת יֵדע שלא לבוז לאבותיו ולא ישליך את שלל ההֶישגים של הלמדנות היהודית רבת-הדורות ככלי אין חפץ בו.
זיוה שמיר
* * *
יוסי אחימאיר
התאונה של מיכאלי
כבישים ברחבי הארץ ובערים פקוקים, דרכים בערים מוצפות, המוני הנהגים מתוסכלים, התחבורה הציבורית משתרכת לאיטה, התאונות הקטלניות מתרבות, ומחצית השנה לאחר כינון הממשלה אין רואים ישועה ממשרד התחבורה. הבשורה היחידה היוצאת ממשרד זה באלה הימים, או ליתר דיוק מהשרה העומדת בראשו, היא קלקלת השפה העברית.
"החורף הגיע. נערכתןם? אנחנו נערכנו" – כך כתבה מיכאלי בעמוד הפייסבוק שלה. ואני לא ידעתי שיש כתיב כזה "נערכתןם" וגם לא ידעתי שרק עלינו האזרחים היה להיערך, ולא על משרד התחבורה. הוא או היא כנראה רק מייעץ-צת.
גב' מרב מיכאלי החליטה להגחיך את עצמה בכך שהיא מדברת בשפת זכר ונקבה ומטמיעה בשומעיה, בכל ראיון ובכל הופעה, לשון תמוהה, שלמרבה הצער משתגרת והולכת. כאילו אם תתמיד בדיבור הכפול, היא תרומם את ערך השיוויון החשוב ואת גאוות חברות העבודה ומרצ. כל פועלה עד כה, מסתבר, מסתכם בדיבורים בלבד, וגם הם צורמים את האוזן.
בעקבות יום השפה העברית שחל בסוף השבוע שעבר – כ"א טבת הוא יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה, מחייה העברית – ראוי לתת את הדעת לשרה הסוררת, זו שכביכול מחדשת ובפועל מעוותת את שפתנו הלאומית.
כיצד מיכאלי מטפלת בתאונות הדרכים? פשיטא: "אנחנו נערכות ונערכים, עושות ועושים, משתדלות ומשתדלים, למנוע ככל האפשר נפגעות ונפגעים..." החמור יותר הוא כמובן מיספר הנפגעים בתאונות שגדל והולך, ובנושא זה – הכול דיבורים, ורק דיבורים... השפה שמתגלגלת בפי השרה היא תאונה מסוג אחר.
מאות שפות דוברים בני אנוש על פני כדור הארץ, וגם כאשר מחדשים מילים וביטויים – ואין כמו שפתנו שנדרשות בה התאמות לזמננו – עושים זאת תוך שמירה על מקורותיה ומסורתה. בוודאי העברית, שפת אלפי השנים של העם היהודי, שפת ספר הספרים.
ואני שואל את "אליעזר בן-יהודה" בת זמננו: כאשר למשל "מכנסים אסיפת הורים" בבית-הספר, האם הכוונה שהאימהות (ה"הורות") יישארו בבית? ואם בעשרת הדיברות כתוב "לא תגנוב", כי אז נשים רשאיות לגנוב? והאם כתוב בדיברה השישית "כבד את הורה 1 והורה 2" ולא "כבד את אביך ואת אימך"? וכאשר "בני ישראל" יצאו ממצרים – האם פירוש הדבר שבנות ישראל נשארו מאחור?
במיספרים כידוע צורת היסוד היא דווקא נקבה. לכן אומרים "אוטובוס קו חמש", וכך אומרים בכדורגל ש"הקבוצה ניצחה ארבע – שתיים" ולא "ארבעה – שניים". ואנחנו הגברים איננו נעלבים...
אז תואיל נא שרת התחבורה להתעסק בעיקר העיקרים שעליו היא מופקדת, ולהפסיק לבלבל לעם ישראל את המוח בעברית המאולצת שבפיה, לשעבדה למטרה הזוייה מבית היוצר של השמאל. אולי זו הסיבה, יש לשער, שלא נותר לה זמן לטפל בבעיות האמיתיות שעליהן היא מופקדת. במקומן היא זכורה בגילגולי לשון שלה לשמיים, בלי לתרום בכך כלום לשיוויון המיגדרי הנחוץ.
אם וכאשר מרב מיכאלי מדברת בענייני תחבורה – היא נוקטת לשון עבר ועתיד. הטלת האשמה בכשלי העבר והפרחת הבטחות לעתיד. אין לה הווה. דבר לא שיפרה. אין לה שמץ של כבוד לקודמה, ח"כ ישראל כץ, שקידם את מערך הכבישים בארץ ללא תקדים.
נכון, הרחבת הכבישים, בניית מעקפים ומחלפים ככל שהיא מרשימה, אינה עונה לקצב ריבוי המכוניות (300 אלף מכוניות חדשות עולות על הכבישים מדי שנה, ורק כחמישים אלף נגרעות או נגרטות – מילה חדשה ונאותה במילון העברי), אבל אלמלא העבודות הללו, שפרושות על פני מפת המדינה כולה, המצב התחבורתי היה גרוע בהרבה.
פיה של השרה המכהנת או המכהן (מה זה משנה, לדידה, זכר או נקבה) מלא הבטחות, תוכניות, השקעות, והופעות פומביות זחוחות. יותר ממחצית שנה עברה מאז היא וחבריה מכהנים כשרים, והמצב בכבישים רק מחמיר ועימו מחמיר מצב העברית המדוברת שבפיה.
הפנינה האחרונה, ששיחררה לחלל האוויר: "אני וליאור ישנות ביחד כל לילה." אז ראשית, מדוע מצב תנוחותיה הליליות צריך לעניין אותנו? ושנית, למי שלא הבין-הבינה, ליאור הוא האדון קליין מ"גב האומה", תוכנית הסטירה שהורדה מן המסך.
ואיננו יכולות-יכולים (אוי, נסחפתי!) לסיים את דברינו מבלי לצטט את מי ששר שיר הלל לשפה העברית, ולצד זה לחם לשיוויון מיגדרי עוד לפני שגב' מיכאלי וחברותיה העלו ערך זה על נס, הלא הוא זאב ז'בוטינסקי: "הנפלאה בשפות, שפת אלפי היפוכים, הקשה ועזה כברזל, וגם הרכה והמזהירה כזהב... שפתם של עשרת הדיברות ושל 'האזינו', שפת התוכחה ושפת שיר השירים, שפת 'אל-טל ואל-מטר' ושפת 'נחמו נחמו עמי', השפה שנשתכחה והלא נשכחת, שנקברה כבר והיא חיה לנצח – זו שפתו של ביאליק."
האם שפה מופלאה זו מדברת למיכאלי?
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב".
אהוד: מרב מיכאלי היא קוריוז מהלך על שניים, משהי תימהוני ומוזר מאוד – שרק קואליציה של שנאת ביבי יכלה להביא אותו לכהן כשרת התחבורה. זאת למרות שאני מצדד בעמדותיה נגד שרי האוצר והחקלאות שעושות הכול כדי לחבל בחקלאות ישראל. שום הוזלת מחירים לא תבוא מכך. רק הרס מטה לחמם של חקלאיות ישראליים.
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 29.12.21
* יעד לא ריאלי – תוכנית המיליארד, התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת תושביו, היא קפיצת מדרגה היסטורית בתולדות ההתיישבות בגולן. היא תקדם באופן משמעותי את כל תחומי החיים בגולן. היעד שלה הוא הכפלת מיספר התושבים היהודיים עד 2025, כלומר להגיע לכ-60,000 איש בתוך כשלוש שנים. להערכתי, גם אם החלטת הממשלה על כל סעיפיה תתממש במלואה, לא נגיע ליעד הזה. צריך להתאמץ מאוד כדי להגיע ליעד צנוע יותר, של 50,000 תושבים עד 2030.
* פשע מלחמה – סוריה גינתה את החלטת ממשלת ישראל לאשר תוכנית להכפלת אוכלוסיית רמת הגולן. משרד החוץ הסורי פירסם הודעה שבה כינה את ההחלטה "הסלמה חמורה וחסרת תקדים מצד הרשויות בישראל בגולן הסורי הכבוש." עוד נאמר בהודעה: "ישראל ממשיכה במדיניות ההתנחלות ובהפרות השיטתיות, שהן פשעי מלחמה. הגולן הוא חלק בלתי נפרד מאדמת סוריה, ונפעל להשיבו במלואו לחיק המולדת, בכל האמצעים שמאפשר הדין הבינלאומי."
נו, נחמד לשמוע את מי שטבח בבני עמו, רצח מאות אלפים מהם, רובם נשים וילדים, חלקם בנשק כימי, מכנה פעולות של שלום כמו התיישבות אזרחית, הפרחת השממה, הקמת בתי ילדים ומוסדות חינוך ותרבות, תיירות וחקלאות "פשע מלחמה".
הגולן ישראלי לעד, ולא יעזור לסורים. הלוואי שאי פעם, אולי הנינים שלנו יזכו לכך, אולי ניני הנינים שלנו – תהיה מדינה סורית שוחרת שלום, והגולן הישראלי הפורח יהיה גבול השלום ושגם החלק של הגולן שבידי סוריה יפרח ושכנות טובה תהיה בין המדינות ובין העמים.
* מפרגן לממשלה – במאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90, מאבק "העם עם הגולן", שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. כשנכנסתי לתפקידי, מנחם הורביץ היה הכתב בצפון של גל"צ, "הארץ" ו"חדשות". כשקם הערוץ השני, הוא עזב את העיתונות הכתובה ולצד גל"צ היה גם הכתב של הערוץ. הייתי איתו בקשר יומיומי, לעיתים מיספר פעמים ביום; ראיונות, תגובות, שיחות רקע ואין סוף הודעות לתקשורת ששלחתי אליו ולעמיתיו לביפרים (מי שאינו יודע מה זה ביפר, שישאל את הוריו, ובאותה הזדמנות שישאל אותם מה זה העיתון "חדשות").
בכל הראיונות באותה תקופה הייתי לעומתי מאוד לממשלות שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן ופגעו בפיתוח הגולן. אמש התראיינתי למנחם הורביץ בתחנת "גלי ישראל", לכבוד החלטת הממשלה על פיתוח הגולן, ולחדוותי הפעם היה זה ראיון מפרגן מאוד לממשלה הציונית המיישבת, שמובילה את המהלך ההיסטורי הזה.
* צעד משלים – צעד משלים להחלטה ההיסטורית על התיכנית הלאומית לפיתוח הגולן, הוא הקמת אוניברסיטת הגליל. כמו התיכנית לפיתוח הגולן, כך גם הקמת האוניברסיטה מופיעה בהסכם הקואליציוני עם תקווה חדשה. אני יודע שיש התקדמות רבה בנושא. תהיה זו החלטה אסטרטגית לקידום משמעותי של הגליל והגולן.
* שפל ערכי – החמיצות שבה הביביסטים מקבלים את החלטת הממשלה על התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מעידה על השפל הערכי העמוק שלתוכו הם שקעו. ההחלטה ההיסטורית חסרת התקדים מטריפה את החמוצים הביביסטים. איך השנאה והקנאה מוציאה אנשים מדעתם. דף הפייסבוק שלי עמוס במאות תגובות ביביסטיות מטורללות של החסידים השוטים שלא יודעים את נפשם מאכזבה על ההחלטה. אחד מעובדי האלילים הגדיר את ההחלטה כ"אתנן" לתושבי הגולן. לא נורא. הכלבים נובחים והשיירה הציונית עוברת.
* בגין מתהפך בקברו – כנופיית ביביריונים מוסתים התנפלה על ח"כ בני בגין בצווחות ביביסטיות אופייניות, כמו "בוגד מתועב וזקן" ו"אבא שלך מתהפך בקרבו." הם צודקים. אכן אבא של בני בגין מתהפך בקרבו, כאשר הוא רואה לאיזו מוטציה ביביסטית הידרדרה התנועה שהקים.
* התעשייה לא נחה לרגע – תשלובת תעשיות השקרים וההסתה הביביסטית מפיצה שמועה שגילת בנט נשארה בחו"ל ולא חזרה. הנשאים מפיצים, כהרגלם בטומאה, את השקר הזה בתעלות הביבים וברשתות, עם "פרשנות" ביביסטית רעילה. זאת חלוקת העבודה. יש מי שעסוקים בקידום הציונות, בהקמת יישובים והרחבת היישובים בגולן, ביישוב הנגב, במלחמה להחזרת הריבונות שאבדה בנגב, בפריסת סיבים אופטיים לאורך גבולות המדינה, מעוטף עזה, דרך אילת, הערבה, בקעת הירדן, הגולן והגליל. ויש מי שמתעסקים בייצור הסתה, שקרים, הכפשות, השמצות, קונספירציות ועלילות. זו תמצית המציאות הפוליטית הישראלית.
* אפשר לפטר את יאיר – אם הטוקבקיסט ביבי נתניהו כותב גדעון סער, באחד מציוצי הבלע, ההסתה והשקרים, אפשר לפטר את יאיר נתניהו מתפקיד המעי הגס של אבא שלו. הוא כבר מסתדר לבד.
* אין ואקום – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, אינו אי אכיפה, אינו חולשת מערכות השלטון, אינו המחדל החמור של ממשלות נתניהו, אינו הסלחנות המוזרה של מערכת המשפט. כל הגורמים הללו הם חלק מן הבעייה, הם מחדלים חמורים ביותר, אך אינם הגורם המרכזי. הגורם המרכזי הוא עשרות שנים ללא התיישבות יהודית בנגב. אין ואקום. יש כאן מאבק על אדמת הארץ. ריבונות אין מממשים רק בכוח צבאי, משטרתי, ממשלתי ומשפטי. ריבונות מממשים קודם כל בהתיישבות, בהכאת שורשים בקרקע. אם החקלאות היהודית תיהרס לא יהיה ואקום. אנו רואים זאת כבר היום במקומות רבים ברחבי הארץ. בכל מקום שבו ננטוש את אדמות הארץ – אחרים יתפסו אותן, והאוטונומיה של ה"פזורה" הבדואית הפיראטית, תתפשט גם לגליל, לכרמל, לשפלה ואף לשרון.
לכן, גם אילו היתה אמת בטענה שיוקר הפירות והירקות הוא בשל החקלאים ולא בשל פערי התיווך וכוחם חסר הגבולות של רשתות השיווק; גם אם באמת החקלאים היו מרוויחים מיוקר הפירות והירקות ולא רק אחוזים קטנים מאוד מאוד מהמחיר; גם אם החשיפה הבלתי מבוקרת לייבוא לא היתה מחייבת תחרות עם ניצול עבדים בעזה, ברש"פ ובטורקיה; גם אם היא לא היתה מחייבת תחרות עם מדינות אירופה שבהן המדינה מסבסדת ברוחב לב את החקלאות; גם אלמלא שההיסטוריה של השנים האחרונות הוכיחה שהורדת המכסים וייבוא בלתי מוגבל בענפים שונים לא הורידה את המחיר – גם אם כל הטיעונים הדמגוגיים של עוכרי ההתיישבות הציונית ושונאי החקלאים היו נכונים – גם אז היה זה אינטרס לאומי עליון להבטיח את קיומה של החקלאות, כדי להבטיח שאדמות הלאום תהיינה בידינו. קל וחומר בן בנו של בן בנו של קל וחומר, שלנוכח העובדות הללו, מדובר בהרס ופגיעה שלא תצמח מהם שום תועלת למולך יוקר המחיה. ועוד לא אמרתי מילה על ביטחון המזון של מדינה בישראל, שהיא מדינה במלחמה, שלא צריך דמיון מפותח מדי כדי לתאר מצבים שבהם, בשל מצב ביטחוני בארץ, או אפילו בשל מגיפה כמו הקורונה, לא תהיה אספקת מוצרים חקלאיים מחו"ל. ויש לזכור, שהחקלאים מעוניינים ברפורמות של התייעלות, של חדשנות, של הסכמה על ענפים שבהם נכון לחזק את החקלאות הישראלית וענפים שאותם נכון לחשוף לייבוא, של פעולה של כל הגורמים המשפיעים על יוקר הפירות ירקות (שהחקלאים אינם הגורם המשפיע עליהם ביותר) להוזלת מחיריהם. השאלה היא מה נקודת המוצא לרפורמה. האם נקודת המוצא היא החזון הציוני או החלום הליברטריאני.
* אסון טבע – על הממשלה להכריז לאלתר על מגפת שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את מגדלי העופות שמטה לחמם נשבר.
* קורונה עם יחסי ציבור – יורם לס: זו לא שפעת העופות. זאת קורונת העופות עם יחסי ציבור.
* הנתון המשמעותי – בקרב המאושפזים קשה 87% לא התחסנו אפילו פעם אחת. וזאת, אף שרוב גדול מן הציבור התחסן. זה הנתון המשמעותי ביותר.
* לא לחכות למערכה השלישית – מסתבר שקצין הכנסת חסר האחריות שהפקיר נשק בידי הכהניסט בן-גביר, הוא כבר לשעבר. אם כן, על מחליפו להתעשת ולהחרים את הנשק מיד. לא צריך להמתין למערכה השלישית. אל תתנו להם אקדחים!
* לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה – איש אינו חושד בדודי אמסלם, שיש שיקול ענייני כלשהו, מצידו, בהצעת החוק על פיה יש להגביל את הוצאות מועמד בבחירות מקדימות ל-100,000 שקל לשנה. ברור שהשיקול היחיד שלו הוא הרצון לעצור את ניר ברקת. לא בכדי, זכתה ההצעה, בצדק, לכינוי "חוק ברקת". ואף על פי כן, בעיניי זו הצעה נכונה וטובה. היא נועדה לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה (שלטון בעלי ההון) ולצמצם את אי-השוויון בין מועמדים, על בסיס מצבם הכלכלי. אני מקווה שוועדת השרים לחקיקה תאשר את הצעת החוק ושהוא יתקבל, בתמיכת הקואליציה, בכנסת.
* אילו הוצג בגרמניה – איני אוהב שפוליטיקאים מתערבים בחופש האמנותי, אולם יש מקרים חריגים, שבהם ההתערבות הכרחית. כזו היא החלטתו של כרמל שאמה, ראש העיר ר"ג, להסיר מיצג מתערוכה במוזיאון ר"ג, עם הכתובת "ירושלים של חרא" ליד דיוקן של יהודי חרדי מתפלל ליד הכותל. איך היינו מגיבים למיצג כזה במוזיאון בברלין? אמנם אין סיכוי שהיה עולה שם מיצג כזה, אבל אילו עלה, כולנו היינו זועקים נגד האנטישמיות. ומה היתה התגובה למיצג כזה בישראל, לצד דיוקנו של ערבי שמתפלל במסגד אל-אקצא. גם במקרה זה אין סיכוי שהיה עולה מיצג כזה, אך אילו עלה, כולנו היינו מגדירים אותו גזעני והוא היה מוסר. אני מקווה מאוד שבית המשפט העליון ידחה את עתירת היוצר והמוזיאון נגד החלטת ראש העיר.
* היסטוריה משפחתית – רדאוץ היא עיר בבוקובינה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה עברה מן האימפריה האוסטרו-הונגרית לרומניה. אבי נולד וגדל ברדאוץ. לפני 15 שנים ביקרתי שם עם אחיי ואבי. העיר התפתחה מאוד, אך כאבי חי בה, היא היתה עיירה קטנה. קרוב למחצית תושביה היו יהודים, אך לתחושתם, היתה זו עיירה יהודית. היו בה מוסדות קהילה וחיים קהילתיים עשירים; בתי כנסת, מוסדות חינוך דתיים וחילונים, מוסדות עזרה הדדית, צדקה ורווחה, איגודים מקצועיים, תנועה ציונית חזקה, מפלגות ותנועות נוער. ב-1990 יצא לאור ספר על רדאוץ – "קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה." אף שגם אחרי שעזבתי את הבית עקבתי אחרי הספרייה של אבי וגם הוא נהג לשתף אותי, במקרה, את הספר הזה לא פגשתי, עד שפינינו אותו אחרי מות אבי. לקחתי את הספר הזה לביתי. מצאתי בו כמה איזכורים שהביאו אותי לידי התרגשות גדולה.
"ב-1938 התמרדה קבוצת בית"רים צעירים תלמידי גימנסיה וחברי צרור הביריונים ע"ש אבא אחימאיר נגד מפקדת הקן, בדרישה לחייב כל בית"רי בהגיעו לגיל 21 (שאינו זקוק להסכמת הורים) לעלות ארצה. בראש קבוצת המורדים היו: טמלר איתמר, הייטנר חיים וקרייזל חיים. הללו שכרו מועדון גדול (אצל ד"ר דולר) ופעלו בנפרד כמה חודשים עד בואו של אייזיק רמבה שהצליח אחרי מאמצים רבים לפשר בין הצדדים והפעילות שוב אוחדה."
חיים קארל הייטנר הוא דודי, אחיו הבכור של אבי. הוא היה אז בן 18. בגיל 21, במקום לעלות לארץ, הוא נספה במחנה הריכוז טרנסניסטריה. הוא התחתן בגיל 20 ואשתו והוא התארגנו לעליה לארץ (כשראיינתי את אבי על חייו, בהגיעו לגיל 80, הוא לא זכר אם אחיו אמור היה לעלות באמצעות סרטיפיקט, או בעליית "אף על פי כן" הבלתי לגלית). אך הגירוש לטרנסניסטריה הקדים את העלייה.
"בקיץ 1947, נשלח המפקד מקס קורץ לנהל את סניף ההכשרה של בית"ר בפוקשן. אליעזר זונטג מונה מפקד הקן, יוסף הייטנר כמפקד בית"ר הצעירה." ובמקום אחר – "בעלייה זו עלו ארצה חלק נכבד ממפקדי הקן ומוותיקיו ביניהם ד"ר מכל, שלמה קרן, ינקו קסטנר, מקס קורץ, אליעזר זונטג, אוניו מלצר, יוסף הייטנר, דוד שיפר, אריה פוקס, האחים אברהם ואימם ועוד רבים אחרים. כמפקד הקן מונה אוטו וילדמן ומפקד בית"ר הצעירה ניסן אלנבוגן."
יוסף הייטנר הוא אבי. חלק מן המוזכרים כאן הם חבריו, שאותם הכרתי. כולם כבר אינם בין החיים. ניסן אלנבוגן היה חברו הטוב מנוער ועד אחרית ימיהם; חברי נפש. אוטו וילדמן, שבארץ נקרא חיים שלמון, לאו זונטג אריה אברהם ועוד היו חברים טובים שלו.
* אבאל'ה – אם המוכר בסופר קורא לי "אבאל'ה", אני צריך לעשות בדיקת רקמות?
* ביד הלשון: יושב עם נרגילה – חנוך דאום סירב להשתתף בפאנל בנושא "אלימות המתנחלים", בטענה שעצם ההשתתפות בדיון יוצרת לגיטימציה לקמפיין הזה. רשומה שבה הוא הסביר את עמדתו, מסתיימת במילים: "ובסוף כל משפט שיאמר שם בעברית, יישב בבריסל בנאדם אנטישמי עם נרגילה, יחכך את ידיו, והבה נגילה." דאום כתב זאת בהשראת "שיר כאב" של מאיר אריאל, שבו מופיעה השורה האלמותית: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית / יושב ערבי עם נרגילה. / אפילו אם זה מתחיל בסיביר / או בהוליווד עם הבה נגילה."
אורי הייטנר
* * *
מנחם רהט
חזון בלהות או 'שקט עכשיו':
האם אנחנו בדרך לאסון קיומי?
אלוף (מיל') יצחק בריק חושף שורה של מחדלים מצמררים בכל שדרות צה"ל, המתנקזים לשאלת השאלות: האם יוכל צה"ל להגן על המדינה היהודית במלחמה הכוללת הבאה?
כן-ביבי-לא-ביבי, כן-בנט-לא-בנט. הסוגייה הזו ממילא לא רלוונטית. עוד יהיה מספיק זמן עד שנעסוק בה ברצינות ערב הבחירות הבאות, שתתקיימנה ככל הנראה רק בעוד ארבע שנים, ב-11.11.2025. עד אז חשוב הרבה יותר להפנות את האנרגיות לסוגיה הרבה יותר אקוטית, ממש קיומית: שאלת חוסנו של צה"ל ועצם יכולתו לעמוד בפני הקמים עלינו?
עם ישראל משקיע השנה 58 מיליארד שקלים בצה"ל. האם הוא מעניקים לנו תעודת ביטוח לניצחון במלחמה אכזרית שתיגזר חלילה עלינו? זו השאלה הקיומית שצריכה להטריד את העם היושב בציון.
את השאלה הזו לא מעלה באסטונר במחניודה, ולא טר"ש שהתמחה בעבודות רס"ר. השאלות הללו באות מפיה של אוטוריטה צבאית נכבדה: אלוף שאכל ונשם צבא כל חייו, ומעולם לא נמצא בו רבב. זהו האלוף (מיל') יצחק בריק, לשעבר נציב קבילות חיילים, מפקד גייסות השיריון, מפקד המכללות הצבאיות ומפקד אוגדה סדירה. לא קוטל קנים באגם.
בריק, המזועזע מרמתו הירודה וחוסר מוכנותו של צה"ל להגן על ישראל, נטל על עצמו את תפקיד נביא הזעם, או אם תרצו הילד התמים מ'בגדי המלך החדשים', שהיה היחיד שחשף את האמת המרה מול התלהבותם של מוחאי הכפיים, כשצעק בתימהון: "המלך הוא ערום."
בריק, כמי שהכיר את צה"ל שנים רבות מבפנים, בזכות היותו נציב הקבילות שלו, ושהפך סוג של כותל מערבי לקצינים שאינם משלימים עם המצב אך מתקשים לצאת בפומבי עם ביקורתם הנוקבת, מזהיר ש'המלך הצה"לי הוא ערום' – מיכולות לתפקד בשדה הקרב וממוטיבציה. "במידה שהיום תפרוץ מלחמה," הוא מזהיר, "מלחמת יום הכיפורים תהיה טיול לידה." זה מצמרר כשמסתכלים הצידה, לכל עבר, כולל מצרים החמושה מכף רגל עד ראש וחופרת מנהרות מתחת לתעלה.
בריק הוא היחיד שאינו מוכן להשתתף בחגיגות הטיוח, כדבריו. הוא פירסם מספר איתותי אזהרה: "אבדה רוח הלחימה בצה"ל." "בבסיסי ההכשרה והאימון, אין אפילו משב קל של רוח לחימה... אין מוטיבציה ללחימה, ובקרב הקצונה הגבוהה המצב חמור אף יותר: הקצונה מקווה שהנס יקרה והמלחמה לא תפרוץ בתקופתם ותחת אחריותם." "המשימה הלאומית העליונה היא, להעמיד בראש ערכי צה"ל את קידוש ערך הניצחון ותחיית אתוס ההקרבה העצמית."
השבוע הוא שוב פירסם אות אזהרה חדש, הטוען שצה"ל במצבו ובתיפקודו הזחוחים, מובילים את המדינה לאסון. השקעת כספי עתק מכיסינו בצה"ל, אינה מביאה עימה שום תמורה: "הכספים אינם מתורגמים לביטחון ממשי, בגלל תרבות ארגונית קלוקלת והתנהלות מופקרת כמעט בכל תחום."
במאמרו הארוך מן ה-26 .בדצמבר (מומלץ לקרוא באתר 'מידה'), הוא מביא 22 סוגי מחדלים חמורים, כולם מושתתים על עובדות ששטחו בפניו לוחמים ומפקדים, ביניהם בכירים, לדבריו, מיחידות קרביות בחטיבות הסדירות. הנה חלקם:
רוב המג"דים והמ"פאים מנותקים לחלוטין מחייליהם; הלוחמים מופקרים בידי מ"מים ומ"כפים בלתי מיומנים שנכשלים בהעברת החומר ורובם אינם מתאימים; אין שום קריטריונים להצלחה ואין קווי מינימום, בהיעדר פיקוח ובקרה מלמעלה; קיימות בעיות מוטיבציה חריפות, שמאלצות מפקדים לזייף תוצאות, "כדי להוכיח שאצלם אף חייל לא נפל בהכשרה, וזאת כדי לעמוד בקריטריון סולם הקידום."
ועוד: אין שום משמעת נשק: לא טיפול נכון ולא יישום הוראות הבטיחות; חיילים נשלחים לקורסים מבלי שיש למפקדים היכרות אישית מינימלית איתם; מפקדים מעלימים עין מכשלים, בורחים מאחריות ואינם מדווחים על אירועים, כדי לא להיות מוזמנים לתחקירים; המפקדים מעדיפים להתעלם מבעיות, וכל מי שמעלה בעייה נתפס כמפריע למערכת; אין נוהלי שיגרה "והבלגאן חוגג במיטבו"; ביקורות חיצוניות של יחידות נתקלות במצגי שווא שקריים; "הכול מתנהל חפיף"; "המוכנות למלחמה נמוכה: במלחמה הבאה תהיה קטסטרופה – החיילים לא מקצועיים, חסרי מוטיבציה וללא רוח לחימה"; "ציוד לחימה חדש אינו מוּכּר ואין מי שיפעיל אותו"; ועוד.
לסיכום: "אנחנו בדרך לאסון נורא במלחמה הרב-זירתית הבאה. האחראי הישיר לכך הוא הדרג הביטחוני בשנים האחרונות," אבל "רבים משתפים פעולה עם הסוד הנורא על אי מוכנות הצבא למלחמה, ומטמינים ראשם בחול. הם נותנים עצות שמאחוריהם בורות, טיוח, הסתרה וזריית חול בעיני הציבור, שאותם הם מעדיפים על פני האמת מטעמים של איוולת, אינטרסים, אגו וזחיחות. נביאי השקר החיים בינינו, מובילים את העם לעברי פי פחת. רק מודעות הציבור למצב יכולה להביא לשינוי."
'הציבור', ובמקרה זה אנוכי הַדַּל בְּאַלְפֵי מְנַשֶּׁה, ביקשתי להבין מהי העמדה הרשמית של צה"ל מול חזון הבלהות האפוקליפטי הזה. וזה היה המענה המרגיע:
"צה״ל ערוך ללחימה לפי תרחישי הייחוס המחמירים. צה״ל מקפיד להציג נתונים מדוייקים בכל מפגש עם ועדת חוץ וביטחון, וכך גם במידע שנשלח לציבור. במסגרת התוכנית הרב שנתית ׳תנופה׳, ביצע צה״ל 'קפיצת מדרגה' באיכות האימונים של כוחותיו בסדיר ובמילואים, ושל 'הקצה המבצעי' והמתמרן בפרט. צה״ל מוסיף ללמוד ולפעול על מנת להשתפר ולשפר את יכולותיו ומוכנותו."
אין בידינו, כמובן, אמצעים להכריע בין שתי העמדת הקוטבית הללו, אלא רק להמליץ לאמץ את שיטת שלמה המלך: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה."
מנחם רהט
אהוד: יש החושבים כי הבעייה של המלחמה הבאה אולי לא תהיה ההגנה הצבאית על גבולות הארץ מפני פלישת צבאות אוייב, כמו במלחמה יום כיפור, או מלחמות שיריון בשיריון כמו באותה מלחמה, אלא הנזקים האדירים שעלולים לפגוע בכל שטחי המדינה, ב"עורף" – ממטחי הטילים של עזה, חיזבאללה ואיראן. לכן השמירה של בסיסי חיל האוויר ואפשרות תפעולם ללא הפרעה גם למרחקים היא שתקבע את תוצאות המלחמה ולא הימ"חים וגיוס צבא המילואים.
* * *
בְּסֻלָּמוֹ שֶׁל הַזְּמַן
כְּשֶׁחָלִיתִי בִּקְרוֹהְן
בְּ-1980
שְׁנֵי יַלְדֵי הָיוּ
בְּחִתּוּלָם.
הִתְבּוֹסַסְתִּי בַּשַּׁלֶּכֶת
שָׁעוֹת
בְּסֻלָּמוֹ שֶׁל הַזְּמַן.
אֶם יַלְדֵי
חָמְקָה כְּדָג
לִמְבוֹכֵי נַפְשָׁהּ
וְתַעֲנוּגוֹתֶיהָ.
אֲנִי מֻשְׁלָךְ עֵירֹם
עַל הַחוֹף
וּפִגְיוֹן בַּמְּעִי.
כְּשֶׁחָלִיתִי בְּלוֹקֶמְיָה
בְּ-2013
חֲבֵרָה פָּרְצָה בִּבְכִי
וְשָׁתְקָה כְּמוֹ אֲדָמָה.
וְאֵין אִתִּי.
נָהֲרוּ הַשָּׁעוֹת –
יְשִׁימוֹן.
כְּמַפְּלֵי חַשְׁמַלִּים
הַשָּׁעוֹת מְתַמְּרוֹת
עַל רְקִיעַ הַזְּמַן.
הַשָּׁעוֹת בּוֹכוֹת
בָּרָד רִגְעֵיהֶן
לְהַשְׁקוֹת פַרְחִי
כְּאֵב
הַצְּמֵאִים.
הַשָּׁעוֹת מְתַמְּרוֹת
קָדַם
קָדַם
עַד הֲרָרִי אָבְדָן.
בְּחַלּוֹנִי-טֵבֵת
הַדְּמָמָה.
עֻלְּפוּ הַפְּרָחִים
בַּבֻּסְתָּן עֲצִיצֵי
שְׁרִיקַת הַזְּבוּבִים
בְּקַשְׁתוֹת הַזְּמַן.
טוֹבֵל בַּנַּחַל
הַשָּׁעוֹת-אַכְזָב.
הַשָּׁעוֹת נוֹהֲרוֹת
אֶל הַיָּם
וְאֵין חוֹף
הַשָּׁעוֹת טוֹבְלוֹת
בַּיָּם
וְאֵין מַצִּיל.
וְאוּלַי
וְאוּלַי
עוֹד אָקִיץ
בִּפְנִים נְקִיִּים
מַשְׁבְּרִים?
בְּסִמְטַת הַהֲלִיכָה
בְּסִמְטַת הַהֲלִיכָה
הַצָּרָה
בֵּין עֲצֵי זַיִת
מְהַלֶּכֶת לְאִטָּהּ
אִשָּׁה כְּפוּפָה בְּלוּיָה
וַעֲזוּבָה,
לוֹפֶטֶת מַכְשִׁיר
קָטָן.
מִתּוֹכוֹ בּוֹקֵעַ
הַמַּתֵאֹוֹס פַּסְיוֹן
שֶׁל בָּאךְ,
קוֹלָהּ הַמַּלְאָכִי שֶׁל
זַמֶּרֶת הָאַלְט
קֶטְלִין פֵרְיֵר.
קוֹפֵא בִּמְקוֹמִי,
חוֹלֵם וּמִתְרַפֵּק
עַל קוֹלָהּ,
עַל
הָאֲרָיוֹת שֶׁל הֶנְּדֵל.
וְהַשִּׁירִים עַל מוֹת יְלָדִים.
מִמּוּל מְטַפֶּלֶת חוֹלֶפֶת
מַסִּיעָה
זוּג תְּאוֹמִים.
בְּכִי תִּינוֹק מְרַפְרֵף
וּפוֹרֵחַ.
מְטַפֶּלֶת זָרָה
מֵאֲכִילָה קְשִׁישָׁה עַל
כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים.
בְּעִקּוּל הַדֶּרֶךְ
שָׂדֶה שַׁתְקָנִי
עָלָיו מַעֲמִיסִים
כִּסְאוֹת
לְאֵרוּעַ.
אִישׁ עַל סַפְסָל
עִם אָזְנִיּוֹת עַל
אָזְנוּ
מְנֻתָּק וְצוֹלֵל.
וַאֲנִי עֲצוּם עֵינַייִם
רָתוּק אֶל תּוּגַת
הַמַּכְשִׁיר הַקָּטָן
וְאֶל קוֹלָהּ שֶׁל זַמֶּרֶת
הָאַלְט
קֶטְּלִין פֵרְיֵר
שֶׁאִמִּי אַהֲבָה
לִשְׁמוֹעַ
וּלְהַשְׁמִיעַ
לִי.
רון גרא
* * *
משה מוסק
"גנזך המדינה – עיצוב המדיניות הארכיונית בישראל, בפועל ובהיבט אישי"
יצא לאור ע"י האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע
מתוך דברי ההקדמה:
לא רבים בישראל יודעים מהו ארכיון המדינה (בשמו העכשווי) ומה מצוי בגנזיו, ומעטים ביקרו בו ונעזרו בשירותיו. זוהי כמובן עובדה מצערת, בהתחשב בפוטנציאל התרבותי והחינוכי הרב הטמון באוצרותיו. ראשי ארכיון המדינה לדורותיהם לא הצליחו, למגינת ליבם, למצב אותו במקום הראוי לו כאחד המייצגים המובהקים של תקומת עם ישראל בארצו.
מיום היווסדו ועד היום, הגנזך הוא יחידה שולית ולא רלוונטית במיוחד במשרד רה"מ, ואין כל סיבה מהותית להימצאותו בו, כחלק בלתי נפרד ממנו. הוא אינו חיוני לעבודת המשרד ואין למשרד עניין מיוחד בעבודתו, וזו אולי גם הסיבה שברוב שנותיו הוא זכה להתייחסות מועטה ומאופקת מצד הממונים עליו – ראשי הממשלות לדורותיהם ובכירי המשרד – ולהיענות דלה וקפוצת יד לצרכיו.
חיסרון נוסף להיותו מחלקה במשרד רה"מ, המשרד הפוליטי ביותר מבין כל משרדי הממשלה, הוא תלותו בראש הממשלה וכפיפותו לבכירי המשרד, המונעים לעיתים משיקולים פוליטיים העלולים לפגום בשיקוליו המקצועיים, בעצמאותו לגבי חשיפת התיעוד השמור בו ובמחויבותו הציבורית, כמוסד ממלכתי מייצג שאינו צריך להיות שנוי במחלוקת פוליטית.
העובדה הבולטת ומנקרת העיניים ביותר ביחס למעמדו השולי והנחות של הגנזך, בהשוואה למוסדות לאומיים ויוקרתיים אחרים במדינה, כגון: כנסת ישראל, בנק ישראל, מוזיאון ישראל, הספרייה הלאומית, בית המשפט העליון, 'יד ושם' ואחרים, היא שבמשך למעלה משבעים שנות קיומו, לא מצאה המדינה צורך לשכן אותו במבנה קבוע ומכובד, כראוי למעמדו הממלכתי. משרדיו ומחסניו 'נודדים' מעת לעת ממבנה מושכר אחד בפרוורי העיר למשנהו, והסיכוי שיגיע אי פעם למשכן של קבע הולך ומתרחק עם השנים.
כמעט בכל בירה בעולם, שוכן הארכיון הלאומי בטבורה של העיר, במבנה היסטורי מפואר ומרשים או במבנה ייחודי וחדיש, המותאם לייעודיו המקצועיים והציבוריים. במדינות אלה, ארכיון המדינה הוא היכל המורשת הלאומית, בו מבקר כל אזרח ותלמיד בית ספר לפחות פעם אחת בחייו. בישראל, מוזיאון 'יד ושם' המנציח את אימי השואה, ממלא במידה רבה את הפונקציה החינוכית הזאת עבור הציבור הרחב ועבור חיילים, תלמידים ותיירים, הנוהרים אליו בהמוניהם. מן הראוי היה להציב מולו מוסד ממלכתי מאזן, המציג את תקומת ישראל ואת המורשת ההיסטורית של המדינה ושל מוסדותיה הריבוניים. אחת הדרכים לכך, היא באמצעות הנגשה חזותית של האוצרות העשירים הטמונים במחסני ארכיון המדינה ובהם תיעוד המציג את חיי האומה והמדינה. אפשרויות ההנגשה של התיעוד ההיסטורי השמור בארכיונים, הן כיום רבות ומגוונות ביותר ויש לנצלן במלואן. יחד עם זאת, אין תחליף למגע קרוב ולהתבוננות ישירה ובלתי אמצעית במוצגים המקוריים ובתיעוד בעל משמעות לאומית-היסטורית, העשויים להיצרב לעד בזיכרון המבקרים. לצורך זה נדרש לארכיון המדינה, כאוויר לנשימה, מבנה ייעודי שיוכל למלא צרכים אלה. לפיכך, אחד מיעדיו המרכזיים של ספר זה, הינו הרחבת המודעות הציבורית לערכו החינוכי והתרבותי של הגנזך, ולתרומתו האפשרית והייחודית לבניית הזהות הלאומית.
הספר שלפנינו כולל שלושה שערים. השער הראשון מתמקד ברובו בתולדות הגנזך בעשור הראשון לקיומו ומעט מעבר לשנים אלה. זוהי ליבת הספר. עיקר המקורות ששימשו אותי לכתיבת חלק זה, נשאבו מהתיקים המשרדיים של הגנזך, מתיקי הנהלת משרד רה"מ ומרישומי מזכירות הממשלה.
השער השני כולל ארבע פרשיות ארכיוניות, בהן הייתי מעורב אישית ושהמכנה המשותף להן, הוא היותן סוגיות בשימור ארכיונים מוסדיים ופרטיים והצלתם מכלייה: הראשונה היא שימור הארכיונים של הרשויות המקומיות, וההכשרה המקצועית של עובדי הרשויות המקומיות בניהול רשומות ובארכיונאות; השנייה – ניסיונות ההצלה של ארכיון הסרטים של הצלם ובמאי הקולנוע נתן אקסלרוד, שנמשכו מראשית שנות השישים ועד סוף שנות השמונים; השלישית התרחשה בסוף שנות התשעים, והיא סיפור הוצאתו מישראל של הארכיון הספרותי-האישי של המשורר יהודה עמיחי והרביעית, בתקופת עבודתי במכון 'גנזים' של 'אגודת הסופרים העברים'.
השער השלישי בספר הוא עדות אישית שלי, על עבודתי בגנזך המדינה במשך כמעט 40 שנה. התחלתי כעובד זוטר ב'יחידה לפיקוח ולהדרכה על ניהול הרשומות במוסדות המדינה וברשויות המקומיות', אותה גם ניהלתי בהמשך וממנה עברתי לתפקיד סגן הגנז והממונה על גנזך המדינה. תפקידים אלה מילאתי במשך 24 שנים, מתוכן שנה אחת כגנז. אף שחלק זה הוא בעיקרו ביוגראפי, הוא מתמקד בפעילות המקצועית של עבודת הגנזך משנת 1969, השנה בה התחלתי את עבודתי שם ועד לפרישתי בשנת 2008.
יצחק רבין – דיוקן ארכיונאי כאיש צעיר
בתקופה כהונתו של רבין במשרד שימשתי כגנז והיו לי אז לא מעט מפגשים אישיים איתו. אזכיר כאן שני מפגשים כאלה מתקופה זו. ביחידה לחשיפת חומר ארכיוני עלתה השאלה אם לצנזר קטע מסוים מאחד הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, משנת 1948. קטע העוסק בנזיפה שקיבל סגן אלוף יצחק רבין משרי הממשלה, כאשר הפר את הפקודה של שר הביטחון, דוד בן גוריון, והלך לכנס הפלמ"ח שההשתתפות בו נאסרה על הקצינים הבכירים בצה"ל. הבאנו את העניין בפני ועדת השרים לחשיפת חומר ארכיוני. שני עמיתיי מהגנזך, גלעד ליבנה, מנהל היחידה לחשיפת חומר ארכיוני וד"ר יהושע פרוינדליך, מנהל מחלקת תעודות המדינה ואנוכי, היינו בעד חשיפת פרוטוקול הממשלה שבו היה הקטע הבעייתי ואילו מזכיר הממשלה התנגד בנחרצות שנחשוף אותו לעיון. בדיון בנושא זה שהתקיים בוועדת השרים לחשיפת חומר ארכיוני נוצר מצב מביך, שבו הוצגו לוועדה שתי גישות מנוגדות מצד נציגים של אותו משרד. כדי להיחלץ מהמבוך, הצעתי לשרים לדחות את הדיון בסעיף זה למפגש הבא של הוועדה, לאחר שניישב את המחלוקת בינינו. מזכיר הממשלה לא אהב את הצעתי, טרק בעוצמה את תיק המסמכים שבידיו ועזב בזעם את הישיבה. נשארנו כולנו דוממים והמומים. יו"ר הוועדה, שר המשפטים פרופ' דוד ליבאי, נעל את הישיבה לאחר ששלח אותנו לעשות 'שיעורי בית'. על המכתב הזועם ששלח לי מזכיר הממשלה בעקבות התקרית, עניתי שאינני כפוף לו ואינני מקבל ממנו הוראות ושמתוקף תפקידי כגנז אני במעמד ממלכתי נפרד ויש לי את הזכות המלאה לא לקבל את דעתו.
זמן קצר לאחר מכן זומנתי ללשכת ראש הממשלה, לדיון בנושא אחר. גם מזכיר הממשלה נכח בפגישה. לאחר שסיימנו את הדיון ונראה לי שראש הממשלה היה נינוח ובמצב רוח מרומם, הושטתי לו עותק של פרוטוקול הממשלה שעסק בדיון עליו. רבין קרא את הסטנוגרמה, פרץ בצחוק רועם והעלה על פניו, כהרגלו, סומק עז. לשאלתי, אם יסכים שנפרסם את הקטע הנוגע לו יחד עם שאר הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה הוא השיב בחיוב וללא כל היסוס. מזכיר הממשלה שנכח בחדר, היה מעדיף לבטח להיות במקום אחר.
מקרה שני, מרנין יותר, היה המפגש האחרון שלי עם רבין, חצי שנה לפני הירצחו. היה זה שוב בלשכתו, ביום הולדתו ה-74. מנכ"ל המשרד, שמעון שבס, הזמין אותי למסיבה הצנועה שעובדי הלשכה ערכו לו וביקש ממני להביא איתי מהגנזך, תעודה הקשורה בו. ידידי, יורם מיורק, מנהל הארכיון הציוני המרכזי, סיפק לי את המבוקש – מכתב תודה עם שגיאות כתיב קלות וניסוח ילדותי, ששלח הנער יצחק רבין בן ה-14, לדודו מרדכי בן-הלל, על המתנה שקיבל ממנו "ילקוט לבית הספר לסחוב את הספרים". זאת כתמורה לעזרה שנתן לדודו בחופשת הקיץ, בסידור ארכיון המסמכים האישיים שלו. בדברי ההקדמה שלי, לפני קריאת המכתב ולקול צחוקם של הנוכחים בחדר, ציינתי את העובדה המפתיעה שהנער יצחק רבין, עוד לפני שהיה חקלאי, איש צבא, דיפלומט ומדינאי, היה בעצם לא יותר מאשר ארכיונאי. לשמע קריאת המכתב הנשכח, שוב עלה סומק על פניו של רבין ושוב, כמו במקרה הקודם, שאל אם יוכל לקבל את הדף. שנים מאוחר יותר סופר לי, שבני המשפחה נוהגים לקרוא את המכתב המרגש הזה לנכדיו.
משה מוסק
* * *
ארנה גולן
הקסם שהופך פיסות ביוגרפיה
לסיפורי אהבה לחיות ולאדם
חלק שני: על סיפרה של אורה עשהאל:
"דרקונים וחיות אחרות"
במבט שיטחי עשוי קורא לחשוב, למקרא כותרתו של ספר הסיפורים הזה, שאולי הספר נועד לילדים, שהרי יש בו שישה סיפורים קצרים שנושאם כמוצהר חיות ואפילו דרקונים. אלא שהכותרת כלל אינה חושפת את עומקם של הסיפורים, את היותם מרתקים, מאתגרים וגם מבדרים ובהחלט נועדו למבוגרים. והם כאלה בשל תהליך רוחני ונפשי המתרחש בהם בעקבות המיפגש עם בעל החיים.
ואכן, המאלף הוא שהפעם התהליך כרוך באהבה לבעלי החיים ואף נחשפת בהם לא פעם התעלות אנושית ורוחנית בעקבותיה. הדבר בולט במיוחד בסיפור על הדרקונים, כיוון שהם מופיעים בסיפור שאינו מתאר כלל את היצורים הענקיים, הקדמונים והאגדיים, אלא מתרכז בתהליך עמוק, כאוב ורוחני של התוודעות לזוועות השואה. אף הדרקונים עצמם כלל אינם בעלי חיים ממש, אלא פסלונים עם בטן זהובה על בניינים מהודרים בעיר לודג', שבשואה היהודים נכלאו בה תחילה בגטו ולאחר מכן נשלחו להשמדה. מקוריותו של הסיפור נגלית גם בכך שבניגוד למצופה הם לא נעשים מיטאפורה ל"דרקונים" נאציים, אלא להיפוכו של דבר. ועוד נעיין בסיפור מרשים זה. מעניין גם כי בצד הסיפור מרטיט הלב הזה, שאר הסיפורים מחממים את הלב באהבת החי והאדם השופעת בהם, בדרכי בנייתם כמו גם בתפיסת העולם המשתמעת מהם.
ואין זה מקרה. כל המכיר את תולדות חייה של אורה עשהאל ולו מן הוויקיפדיה) יזהה בהם ללא קושי יסודות אוטוביוגרפיים. כך כבר בסיפור הראשון שמתרחש בווילה זילברשטיין. על המגורים של המחברת ובעלה כזוג צעיר בווילה זילברשטיין בקומת הקרקע, כבר דיברנו בהרחבה בחלק הקודם של הרשימה, ואת הרקע לאירוע המופלא שעתיד להתרחש בצפת, בסיפור שגיבורו בתחילה ובסוף הוא שועל, ניתן לזהות לאור מגוריהם של השניים שם כל שנה בחופשה. אלא שזה הקסם. שפיסות הביוגרפיה הללו נעשות חלק ב"בדיון" ספרותי שבהחלט מעבר להן, והופכות לסיפורים שיש להם חוקיות משל עצמם.
יש עוד לציין כי ברקע עומדת גם השכלתה האקדמית של ד"ר אורה עשהאל, שהולדתה וגידולה במושבה ראשון לציון וכנצר לראשוני העולים לארץ, למתיישבים בעליות הראשונות ואף לסופרים ולסופרת הישראלית הראשונה, נחמה פוחצ'בסקי. כל אלה הובילו אותה לא רק לכתיבה ולהנצחת הסופרים בני המשפחה, אלא גם למחקר מדעי מסועף ולהוראה של מדעי הטבע והביולוגיה ותרמה לפעילותה בהפצת הידע והאהבה לבעלי החיים ולצומח גם באמצעות הטלוויזיה.
וכך, על מנת להבין את הקסם ההופך מיפגשים עם בעלי חיים, שהם כמדומה חוויות שיסודן אוטוביוגרפי, נקרא דווקא את הסיפור האחרון, "השועל האדום". ולמה? כיוון שהוא מבטא לדעתי את שיאו של הקסם שבמפגש עם בעל חיים הנעשה לחווייה רוחנית נעלה ומלאת אהבה. וכמובן, נתעכב רק על העיקר וגם נראה שתוך כך, מגיעה גם כאן דרך הסיפר של המחברת לשיאה.
כי מה מסופר בסיפור? בראשיתו מסופר על מפגש של גיבורת הסיפור, הקרויה כאן עלמה, עם שועל אדום בגבעות שאחר כך יסתבר שהן על יד הרצליה. אלא שהמפגש מתרחש בין עיניהם ומכה בה כברק, כמפגש נשמות. ואיך זה מסופר? לא נאמר כלל שזה שועל, ורק על פי שם הסיפור עשוי הקורא להבין זאת. בכך הופך השועל לאנושי וקרוב ולא ייפלא שהוא גורם לעלמה התעלות רוחנית, עד שהיא לא מסוגלת להתעשת ולהוציא את המצלמה מהתיק ולהנציח את הרגע.
בהמשך, עלמה נזכרת בחוויה אדירת מימדים רוחניים, שחוותה עד כדי התגלות בכדיתא שבגליל, כשנסעה לבקר בקבר רבי טרפון. שם היא זכתה למימוש דברי האישה שהיתה על יד הקבר, שתזכה להביט בפנימיותה בתוך השקט המוחלט. ואכן, היכולת המופלאה הזאת מתממשת גם באותו מפגש הנשמות עם השועל בגבעות הרצליה ליד החוף. יותר מזה, היא עולה בה גם כשהשועל האדום אינו מופיע עוד.
וכי איפה פגשנו סיפורי קסם כאלה? ומסרתי רק את התמצית! אכן, אלה סיפורים נדירים. ומעניין, הסיפור הראשון, על החתול שאימצו היא ובעלה הטרי בצעירותם בקומה הראשונה בווילה זילברשטיין, נותן לנו את הרקע המכין, את השלב המכונן ביחס הנפשי העמוק לבעלי החיים. שהרי הווילה עמוסה דברי אמנות ונערכים בה אירועים חברתיים בנוסח בורגני, ואפילו הגיסה תלמידת התיכון נדרשת על ידי הוריה המשכילים, בעלי ההומור אך הקפדניים, ללמוד ולמלא משימות ולא להשתעשע עם חתול. בקיצור, הסוף הוא שבאין ברירה החתול הוחזר לגברת שרשבסקי שממנה התקבל, אבל טילי שורש, החתול שלא נגלה למה נקרא כך, קבע את ההמשך המתעצם של הקשר לחי ואת הדרך.
לעומת זאת, רק נזכיר כי בסיפור הבא, "למה שפי לא חזר" מדובר בכלל בארנבת נקבה, שהיתה לזוג הצעיר, שכאן הם נקראים ארזה ואמנון. ובכל זאת ניתן לה שם של זכר! לא ניכנס לפרטי הסיפור, רק נציין שכמו קודמו הוא מסתיים בעזיבת בעל החי, אבל הפעם גם מרצונה שלה, של הארנבת. מה שחשוב להדגיש הוא שכל בעלי החיים הם אנושיים, בעלי נשמה, אהובים ומטופלים, וגם להם צרכים משלהם, כמו חיים בטבע, ממש כמו לכל יצור וכמו לארנבת. וכך בשאר הסיפורים, לבד מהסיפור יוצא הדופן על הדרקונים.
ואכן, הסיפור על הדרקונים הוא מופלא שכן מתוארת בו חווייה אישית רוחנית עזה שחוותה המספרת במסעה לפולין למחנות ההשמדה ולגיטו לודג', והחוויה מתהווה גם בעקבות המפגש עם הסיפור על הדרקונים. זו גם היתה חווייה כה עמוקה ומטלטלת של החייאת העבר בשואה על ידי המחברת ששורשיה נטועים בארץ, עד שהוליכה לתחושת עולם בלתי מציאותית, לא ריאלית, עד כדי אובדן ההתמצאות במקום ובזמן, ובסוף אפילו לכעין נס אגדי של מציאת הקבוצה שעימה טיילה בלודג' ואותה איבדה בשקיעתה בחוויה המטלטלת.
המעניין הוא, כפי שכבר אמרנו, שהסיפור מאיר באופן מפתיע גם את הדרקונים שבכותרת, אבל גם את ההקדשה לשתי הסופרות ניצולות השואה. האחת, היא אסתר אייזן, שממנה שמעה את סיפור הדרקונים בגיטו לודג', והשנייה היא מלכה נתנזון שמעולם לא גברה על זוועות השואה. הדרקונים מתגלים לא כיצורים חיים ואף לא כמיטאפורה לנאצים כפי שאפשר היה לשער, אלא כפיסלי מתכת עם בטן זהובה על בתים הדורים, והמספרת חווה אותם ביושבה מול הפסל של הסופר היהודי יוליאן טובים, כאילו הם מסוככים עליה בכנפיהם. הייתכן? אכן, כן. כי הם מתגלים כיצורים הטובים שכיכבו באגדות הילדים בגיטו הגווע ברעב לפני השמדתו, כביכול הם אלה שמביאים לילדים בלילות אוכל ומצרכים, ולא אנשים טובים שעשו כך באפן נדיר.
גם ההקדשה לשתי ניצולות השואה, שקוראים רבים יודעים שהיא לזיכרן כיוון שנפטרו, מתייחסת אליהן כאילו הן חיות עדיין בינינו, כיוון שלגבי המחברת הן כמו חיות. ואילו לקורא שלא היה מדע לכך, רק בהמשך יתברר שהן כבר הלגו לעולמן.
לא נרחיב בחישוף עוצמת הסיפור, ורק נאמר כי אף שהוא שונה באופיו משאר הסיפורים, בעוצמתו הוא מעיד עד כמה ראוי הספר הזה לקריאה ולהרהור.
ארנה גולן
* * *
יונתן גורל
1. על דוד שחר "הירושלמי ממאה שערים"
נפגשתי איתו לראשונה בבית ספר "עמל בוכרים" בשכונת הבוכרים בירושלים. הוא היה בוגר ממני וניכר שראה עצמו "חונך" שלי. הוא הכיר חלק משיריי ואני כמעט ולא הכרתי את יצירתו הענפה. שנינו למדנו ספרות בכתות שונות ואוכלוסיית התלמידים לא התענינה כל כך בסופרים של "תוכנית הלמודים" אבל "רכילות ספרותית" מסויימת עניינה אותה כמו "מה, אתם שכנים?" שאלה שהתעוררה בגלל שהיינו הולכים ברגל מרחוב דוד מעל ל"מאה שערים" ומשם ל"קולנוע אדיסון" וכך הלאה...
הוא נטה לי חסד, כ"מורה ומדריך" ואחד הדברים שעשה –קיבל אותי ל"אגודת הסופרים" בלי "ועדה לקבלת חברים", שלימים עמדתי בראשה.
ה"ירושלמיות" של הדו-שיח שלנו נגע לשכונת המוצא שלנו. הוא גדל, בין היתר , אצל סבתו ב"מאה שערים" ושמר לה ולשכונה אהבה ותודה, דבר שעלה מדי פעם בשיחות שלנו, ואילו אני גדלתי ב"רחביה". "פלנטה" אחרת. עם זה, היה לנו תיכון דומה, הוא למד ב"לידה" ואני ב"גימנסיה", ולאחר מכן – הוא גר בשכונת "טלביה" ואני ב"רחביה" כך שההליכה המשותפת מ"שכונת הבוכרים" הביתה היתה "חווייה", מה גם שלא פעם ליוויתיו עד קרוב לביתו.
הרומן הסטירי שלו "ירח הדבש והזהב" (מ-1959) השאיר רושם ראשון בל יימחה. ברומן הזה הוא הראה את חיינו בארץ ב"ימי המדינה" לעומת "החזון הציוני" – כניגודים לא מתחברים ולפיהם – "גיבור הרומן" מנצל את החברה הישראלית המושחתת, הקרתנית והנהתנית לקידום מטרותיו האישיות. באמצעות הרומאן הוא ביטא את האכזבה מ"המדינה" שתפסה את מקומו של "החזון הציוני", ואכן זה חזר בשיחות המשותפות שאחד המוטיבים שלהן היה – היותנו שנינו "ילידי ירושלים מדורות (חמישה דורות אחורה)" והרגשתי שהוא חי ב"השוואה מתמדת" בין "מקומות וזמנים" בירושלים יום יום שעה שעה.
הוא הבין ש"ילידות" זו היא גורם בהתייחסות "הממסד הספרותי" אלינו וחזר וציין שגורלו הוא טוב משלי כפי שיעידו הפרסים שקיבל. רק אציין שאת "פרס ישראל" הוא לא קיבל. והשתדל ככל שיכול היה לתקן עוול זה כלפי בלי שהוא לוקח מספיק בחשבון שעקר כתיבתי שירים והוא פרוזיאקון מתחילתו מ"על הנר ועל הרוח", חלק מ"היכל הכלים השבורים" ועד בכלל.
הפרסום לו זכה בצרפת בעקבות תרגום ספריו לצרפתית היה בעיניו פיצוי להערכה לא מלאה בארץ ו"אין נביא בעירו" ירושלים וישראל . הוא לא עלה, לא היה במעברה וכך הלאה... ומכאן... וכל השאר...
2. רחוב קק"ל בואך "שערי חסד"
מביתו של הנשיא יראנו. היתה יראת כבוד כלפיו, לא בדיוק מוסברת. אולי הסמטה כשאתה נכנס מאבן גבירול ועובר את הטירה של השר דב יוסף ואולי החשש ממכונית מגיחה, אבל מעבר השתרעו מגרשים שיכולנו לשחק בהם עד חשיכה ואין מכלים או מייסר.
היום, אין פיסת קרקע פנויה, בניין ועוד בניין. עם זה, "גן הכוזרי" כפי שקראו לו – חי וקיים מהקיוסק ברחוב רמב"ן ועד חנויות ברחוב קק"ל ולהזכיר – מייסדי השכונה הועידו את רחוב קק"ל להיות "רחוב החנויות של "רחביה" ואולי זו הסיבה שהוריי ז"ל בחרו לגור ברחוב. סיבה נוספת היתה "הבית עם האבן האדומה והקשתות" – שם דבר ברחביה עד היום, בו גרנו משנות ה-30 ועד שנות ה-60 של המאה שעברה.
הקירבה ל"גימנסיה העברית" בה למדנו היתה מרחק הליכה של כמה דקות, וכיתות היסודי היו במבנה ליד "קפה חרמון" בו ישבנו עם טובי הסופרים והחוקרים, כשבגרנו. ובית זה קיים גם היום ומעיד על עצמו שלא נס לחו אלא שבנו שביל מזופת המוביל ל"רטיסבון" ולרחוב נרקיס. הכול נגיש , זורם , כמו החיים..
משפחת קניגסהופר שגרה מעלינו היתה זוג זקנים יוצאי גרמניה, "היקים" ידועי הדבר ברחביה. והיחסים איתם, כנראה בזכות אימי ז"ל הרחומה והחכמה, היו מצוינים. לא פעם עזרנו להם ומאוד השתדלנו לקיים את "שנת הצהריים" בלי להפריע. ומאד הצטערנו כשהם מתו, והלוויה יצאה מדירתם כשאנחנו מאפשרים לגופה לעבור דרך חדר המדרגות והדירה שלנו בגלל האלונקה הארוכה.
עם כל זה, הדירה לא היתה בבעלותנו, כך לאחרי שבגרנו והקמנו משפחה, נאלצה אימי ז"ל לקנות דירה בבית הכרם ולפנות את הדירה ב"בית ויגוליק" הידוע, ועם הפינוי הזה באה פרידה עצובה מהבית, אימי, הילדות והבחרות, החוויות , כולל החודשים הקשים של "מלחמת השחרור" והנס שקרה לי כשפגז חודר שריון חדר לבית, עבר קירות, חתך לשניים, פשוטו כמשמעו, את בן השכנים אלי, והותיר זיכרון מר של "ימי המלחמה" הנוראה ההיא, ואציין שאנחנו, הורינו וסבינו חיינו כך בהתמדה, הקרבה, וצנעה כל השנים, משנות ה-60 של המאה ה-19 ועד שעזבנו בשנות ה-60 של המאה ה-20.
בזכותנו ובזכות מתי מעט כמונו ירושלים היום מטרופולין המתקרב למיליון תושבים . גם אם זכותנו ההיסטורית מוצנעת ומובלעת, היא קיימת בליבנו עד יום מותנו...
יונתן גורל
* * *
עדינה בר-אל
רשמים מביקור באיחוד האמירויות
הספקנו
לבקר באמירויות לפני שהפכו לאדומות והוגבלו בגלל הקורונה. הספקנו וזכינו – עולם חדש
לגמרי נגלה לעינינו. שלא כמו במדינות אחרות, בהן חלק גדול מהזמן מוקדש לביקורים
במקומות עתיקים, כאן הכול עוסק בהווה ובעתיד.
בדובאי הכול גדול גדול, מפואר מפואר, ומביע "שופוני", הביטו בי. ברור שהמקור לעושר הוא הנפט, שהעולם עדיין זקוק לו. כבר בדרך משדה התעופה למלון ראינו עולם מודרני לגמרי: מגדלים גבוהים ויפים, פרי ארכיטקטורה מודרנית. אבל ביניהם יש עצים, בעיקר עצי דקל, שבילים ומשטחי ירק ופרחים. יופי של ממש, משרה נועם, ומה שהתברר אחר כך כנכון – ניקיון. הכול נקי וצח. גם השירותים בכל מקום, אפילו בתחנות דלק ובעיירות נידחות.
אחד הסמלים של דובאי – הבורג' כאליפה, המגדל שעולים בו 124 קומות וצופים מלמעלה על כל האזור. עוד מבנה גבוה, הוא "המסגרת של דובאי". שם יש בקומות ראשונות תערוכה וסרטונים של דובאי בעבר, ושוב ניתן להשקיף בנוף מלמעלה, מגובה של 150 מטרים.
יש לציין את קניון של דובאי, אחד הגדולים בעולם, עם 1200 חנויות, חלקן מהיקרות – ג'וצ'י, פראדה, קארטייה ודומות להן. ומובן שיש שם, כמו במקומות אחרים בנסיכויות, גלאביות צבעוניות ורקומות להפליא. אבל יש מה לעשות בקניון בדובאי גם אם לא קונים דבר – במרכזו יש אקווריום ענק! (סליחה על מספר הפעמים בו אני משתמשת במילים "ענק", "גדול" ו"מפואר"), ובאקווריום יש מגוון של דגים, כרישים ומה לא.
היצירתיות שלהם מקורית ומרהיבה. ביקרנו באי המלאכותי דקל "ג'ומיירה". האי נבנה על המים בצורת דקל עצום, כאשר "ענפי" הדקל הם מפרצים כחולים שחוצצים בין שכונות המגורים. בנסיעה במונורייל יכולנו לראות את כל היופי הזה מלמעלה.
יקצר
המצע מלתאר הכול. היינו בנסיכות שארג'ה שם ביקרנו בשוק המרכזי המקורה, שכל הירקות
והפירות בו מסודרים להפליא, חלקם באריזות שקופות, ומטיילים בו כמו במוזיאון. במיוחד
האזור של התמרים. לא יתואר כמה סוגי תמרים יש באמירויות. וזה לא פלא, עם מיליוני
עצי הדקל הנטועים שם. אבל למרבה הפלא גם מייבאים מארצות אחרות, אפילו מ"פלסטין".
ביקרנו
באל-עין, עיר שהיא נווה מדבר. ובו ראוי לציון מרכז ללימודי המדבר על שם השייך זאיד.
זהו מבנה עצום, ובו תצוגת החי והצומח במדבר.
נסענו לרכס הרי החג'אר והגענו אל קו החוף המזרחי הגובל במפרץ עומאן. (גם היינו בתוך מובלעת של עומאן).
מובן שלא ויתרו לנו על טיול ג'יפים במדבר, עולים ויורדים בדיונות, מבקשים מהנהג לנסוע יותר לאט, (דבר שלא תמיד עזר...) ובסופו של דבר הגענו לפסקת דיונה וראינו את השקיעה המרהיבה. לאחר טיול הג'יפים אירחו אותנו, ועוד מאות תיירים, במופע פולקלור במדבר, עם רקדנית בטן (שנראתה רוסייה) ורקדן יורק אש (שנראה תאילנדי...)
בנסיכות אבו דאבי חזרנו אל העושר והגודל העצום. ארמון האומה – קסר אל וטן – עם נברשות עצומות בצבעי הדגל שלהם, אולמות אדירים בגודלם והכול בקישוטים מרהיבים, עד כי קשה לספוג הכול. גם המסגד של השייך זאיד באבו דאבי עצום בגודלו. ושם שולט השיש בכל צבעיו. עיטורים על קירות, עמודים, רצפות. ושם חייבים כל המבקרים, ובעיקר המבקרות, להגיע בבגדים ארוכים, לא צמודים ולא שקופים, וכמובן שהראש של הנשים חייב להיות עטוף היטב היטב במטפחת גדולה, בסגנון החיג'אב של הנשים תושבות המקום.
יחד עם העושר הזה, יש דאגה לקיימות, לאקולוגיה ולשמירת הטבע. ביקרנו בפארק יער המנגרובים של ג'ובייל. בשמורה זו הולכים על גשרי עץ וצופים מלמעלה על יער המנגרוב שמחבר בין הים ליבשה. הבחנו גם ביצורים ימיים קטנים – סרטנים ודגים, שהמנגרובים הם בתי הגידול שלהם.
כאמור, כל המקומות נקיים ביותר, ויש לציין את היחס הנעים של האנשים. רוב התושבים באיחוד האמירויות הם ממדינות זרות. רבים מהם הודים ופקיסטנים. הם היו הנהגים שלנו, המלצרים ועוד. משיחות עימם התקבל הרושם שטוב להם מאוד שם. הם עובדים ברצינות ומקבלים יחס טוב מן "השכבה הגבוהה" – ילידי איחוד האמירויות. ראינו בתים משותפים שלהם, גם הם עצומים בגודלם, נראים כמקומות מגורים טובים. אמנם אין להשוותם ל"ארמונות" של האמירתים. אגב, חלק מה"זרים"כבר נולדו באיחוד האמירויות, אבל אינם יכולים לקבל אזרחות.
מה
שהרשים אותי ביותר הוא היחס שלהם לאמנות. למרות שאלו מדינות "חדשות", והם שמים דגש
על פאר והדגשת העושר, הם משתדלים להביא גם אמנות לשמה, וזאת כדי לחנך את ילדיהם,
לשקף להם מה קורה בעולם הגדול.
שתי דוגמאות שאנחנו ראינו: האחת בנסיכות שארג'ה. ביקרנו בתערוכה עם אמירה ברורה. הוצגו בה תמונות של צלם, שלצערי אינני זוכרת את שמו, אשר צילם כיכרות מרכזיות, בהם תלו בעבר אנשים, כגון כיכר בסוריה. על קיר אחר יש אוסף תמונות מרתקות של חדרים או מקומות בחצרות, בהם נראו לאחרונה אנשים שנעלמו, כגון במקסיקו, ארגנטינה ועוד. התמונות ממש נוגעות ללב. החדרים כה שונים באופיים, בריהוט שלהם, באביזרים שיש בהם, עד כי הצופה מתחבר ממש לחיים שהיו לאותו אדם לפני היעלמו.
גולת הכותרת של האמנות – הלובר באבו-דאבי. הבניין ענק, מיוחד במינו במבנהו, מכוסה בכיפה עגולה. הוא בנוי מאגפים שונים, הכול על פני המים. ויש שם אמנות מאז מצרים העתיקה, יוון והמזרח הרחוק, דרך האימפרסיוניסטים הצרפתיים, ועד יצירות מודרניות של ממש.
ביום האחרון ביקרנו בפרויקט ענק – גן הפרחים בדובאי. שם היה הנושא – העולם של דיסנילנד. וגם כאן הכול ענק – טירות מפוארות מן האגדות, רקדניות, שדרת לבבות צבעוניים שניתן לעבור בה, ראשי סוסים, חתול ודובי, ענקים גם הם, הכול עשוי מצמחים ופרחים, בית עשוי מכריכות ספרים ועוד ועוד.
לסיכום, ברגע שהשמיים ייפתחו לטיסות, היעד הזה מומלץ מאוד.
עדינה בראל
* * *
קווים לדמותו של אהרן שדר (שדרוביצקי)
האיש שלי, פרקליט מחוז תל אביב פלילי לשעבר
שעצם את עיניו ב-21.11.2021 י"ז בכסלו תשפ"ב.
אהרן נולד ב-1929 בפתח תקווה. בהיותו בן שנתיים, משפחתו עברה לכפר גנים א'. בגיל שש וחצי, עם סיום לימודיו בכיתה א' בגבעת השלושה, תקף אותו וירוס הפוליו. חייו השתנו לחלוטין. רגליו נפגעו מאוד. רגל שמאל נפגעה יותר מרגל ימין והוא לא יכול היה ללכת. ניתוחים אחדים וגבס אחרי כל ניתוח, לא הושיעו אותו. יש שהניתוחים והגבס הזיקו וקלקלו את הרגליים עוד יותר. התאימו לו מכשירים עשויים מתכת ועור והוא חזר ללכת בעזרתם. עקב הניתוחים היו שנים שלא למד בבית ספר כלל. בהגיעו לגיל שבע עשרה התעקש להתקבל לכיתה י"ב בגימנסיה "אחד העם". הוא לא היה מוכן לוותר על כך למרות שהמפקח הנדל ניסה לשכנע אותו שילמד קודם בכתה י"א. במשך שלושה חודשים למד מתמטיקה ואנגלית בשיעורים פרטיים והחל ללמוד בכיתה י"ב. מאז שלמד לקרוא, התחביב העיקרי שלו התמקד בקריאת ספרים. תחביב זה ליווה אותו כל חייו. הוא רכש ידע רב בתחומים רבים. אחרי בחינות הבגרות הוא בא לגימנסיה כדי לקבל את הציונים. המנהל ראה אותו מבעד לחלון נכנס בשער. הוא בא לקדם את פניו, הושיט לו יד ואמר לו: ניצחת את המפקח, יש לך תעודת בגרות.
אהרן למד משפטים במחזור השלישי, באוניברסיטת ירושלים.
בגיל ההתבגרות והבגרות שלח ידו בכתיבת שירים. אעלה אחד מהם.
תפילה
שם כוכבי אל, שם מרום,
חושך, לילה של חלום.
שם ירח אורו פגום,
לי שולח מבט עגום.
למה תבך? ליבי שבור.
למה תבך? עכור.
ואי השמש, אי האור,
נוער זוהר אש ושכור?
אי בחרות סוערת, אי?
אי בגרות זוהרת, אי?
למה תבך? ליבי עכור,
למה תבך? גורל ארור.
בי ירח, עתיד לי תן,
כי עתיד, עתיד לי אין!
וההווה, הוא, הוא מר.
תן עתיד, לי תן מחר!
את התמחותו במשפטים עשה בפרקליטות מחוז תל אביב. בתחילה הופיע בבית משפט השלום, אחר כך במחלקה האזרחית. תוך כדי ההתמחות, התקבל למכון "אבני" ללמוד ציור. המורה היה הצייר שטרייכמן. חלק מציוריו שצייר לאורך שנים, תלוי על קירות ביתנו.
מהמחלקה האזרחית עבר למחלקה הפלילית. לאחר שוויקי אוסטרובסקי כהן נבחרה לעמוד בראשה, הבטיחה לאהרן מעמד של פרקליט מחוז כדי שיישאר ולא ינסה לעזוב את הפרקליטות. הבטחתה התקיימה על אף שלא היה תקדים לכך. לאחר ארבע שנים, אהרן התמנה לפרקליט המחוז הפלילי בתל אביב שהיה הגדול ביותר בארץ. המינוי הזה היווה מתנת יום הולדתו החמישים. בתפקיד זה שירת כחמש עשרה שנים עד פרישתו לאחר גיל שישים וחמש.
אהרן שימש כתובע במקרי פשע רבים בהם מקרי רצח. אחד המפורסמים – משפט הרצח הכפול ב"בר בקר" בו הורשעו טוביה אושרי ורחמים אהרוני (גומדי), שנידונו למאסר עולם. בזמן ניהול המשפט, הגיעו איומים לביתנו. אהרן לא נבהל מאיומים.
אהרון שדר. מתוך ויקיפדיה.
משנשאל על סיבות מעשי עבריינות בארץ, הסביר שאנשים שאינם הולכים במסלול לימודים ועבודה או עולים חדשים שאינם מתערים, או כאלה שנדחפים לשוליים, או משתמשים בסמים קשים, מתפתים לבצע פשעים כדי לשרוד. גם תעמולה פוליטית והסתה גורמות לפשיעה.
רצח רבין הזכיר לו את רצח גדליה בן אחיקם מנהיג שארית הפליטה שנשארה בארץ אחר חורבן בית המקדש הראשון, בידי ישמעאל בן נתניה ששאף להחזיר את המלוכה למשפחתו, משפחת בית דוד.
לדעתו, האקטיביזם השיפוטי צריך לווסת את המערכת השיפוטית ולהשליט יותר צדק בחברה. באשר לעונשים, ישנן נקודות מבט שונות שהציבור אינו יורד לעומקן. זה לא אומר שבכל מקרה ניתן עונש הולם. עבירות נהגים על הכבישים היו מתמעטות אילו היו יותר שוטרים הגורמים לערנות ולזהירות מצד הנהגים.
ב-1994 הגיע מועד פרישתו לגמלאות. הפרקליטות אירגנה אירוע מיוחד. באו פרקליטי תל אביב, פרקליטי המדינה ושופטים עליונים. פרקליטת המדינה דורית בייניש דיברה על עבודתו המקצועית ועל חותמו שהטביע. הפרקליטה מרים רוזנטל שירשה את תפקידו, סיפרה כיצד עזר לה במצוקתה כששופט מחוזי דרש ממנה לעשות מה שלא ניתן היה. היא ציינה במילים אלה: "תמיד ידעתי כמו כל אלה שעבדו אתך, כי תמיכתך קיימת, ישנה, והיא הכוח המניע את כולנו." ואכן, דלת חדרו הייתה תמיד פתוחה לכל נזקק שנכנס לשאול שאלה ויצא עם תשובה.
כעבור ימים אחדים הוזמן לקבל את "מגן אמיתי" – למינהל תקין ולטוהר המידות לשנת 1993, על מאבקו הבלתי מתפשר לקיום שלטון החוק, על יושרו האישי ללא דופי, על מסירותו, דביקותו ונחישותו לחשוף את הצדק ללא תלות וללא משוא פנים.
חתומים: אריה אבנרי יושב ראש המזכירות ואליעזר גוטליב יושב ראש ההנהלה.
אחרי פרישתו התבקש לשמש יושב ראש וועדת ערערים בנזקי טבע שנגרמו לחקלאים. הוא עשה זאת עד אחרי גיל שבעים וארבע למרות שהתבקש להמשיך.
בזמנו הפנוי כתב שני ספרים המכילים קוריוזים. הראשון – "אנשי כפר גנים" והשני – "גזר דין מוות לזבובים". לכבוד הספר הראשון, מחלקת התרבות של עיריית פתח תקווה הכינה תוכנית מיוחדת בשבוע הספר העברי. באו אנשים מפתח תקווה ואנשים שנולדו בה אך אינם גרים בה. על הבמה באולם שרת, ישבו אהרן, מיימיק, רבקה רונן ילידי כפר גנים. הנחה יוסף אורן, מסאי ומבקר ספרות ישראלית שכתב ספרים רבים והרצה בקביעות בבית שפירא בפתח תקווה על ספרים וסופרים ישראלים. שחקן קרא סיפור אחד מהספר ולהקת רקדנים הופיעה בריקודים.
שם הספר השני מתחבר לאחד השופטים שנהג להשתמש במכשיר ריסוס להדברת זבובים ותוך כדי כך קרא: גזר דין מוות לזבובים. גם בספר זה נכתבו קוריוזים והפעם על עורכי דין ועל שופטים.
בתקופת וירוס הקורונה, החליט אהרן להעלות זיכרונות בספר: חיים עם פוליו. בגילוי לב סיפר עד כמה סבל מהפגיעה ברגליו, מהניתוחים המיותרים ומחוסר היכולת לעשות מה שבני גילו עשו, וכיצד ניתב עצמו, הקים משפחה ושבע רוב נחת מילדיו ומנכדיו.
חבריו הטובים ביותר לאורך כל חייו היו בעיקר הספרים...
ביליה שדר
אהוד: היא ביליק לבנדיגר. למדנו יחד בבית הספר לילדי עובדים בצופית בכיתות ג'-ה'.
* * *
אברהם כץ עוז
ירקות ופירות יתייקרו
יחד עם קץ החזון הציוני
המחירים מאמירים וימשיכו לעלות גם כאשר יהיה ייבוא ירקות ופירות מחו"ל כי הבעייה היא לא החקלאים ולא מגדלי הפירות והירקות – אלא רשתות השיווק עצמן. הן לא מסתפקות ברווחים משיווק המזון, אלא חותרות תחת כל המערכות היצרניות והמספקות להן מזון, מתוך רצון להשתלט על כל המוצרים עד הסוף – כך פתאום יש אטריות של רמי לוי, או סוכר וקמח של השופרסל, או יין של ויקטורי, וכך יש בשר של הרשת הקונה את הבקר ישר מהיצרנים בארץ או בחו"ל, משלמת את השחיטה ומגדילה את הרווח של עצמה.
גם הייצור של ירקות ופירות ושיווקם השתנה לחלוטין. כל רשת הקימה לעצמה חברת בת עם שם אחר, חברת בת שמספקת את הירקות, עושה חוזים עם קבלני ייצור ירקות, ואלה הקבלנים יוצרים חוזים בתחילת העונה עם היצרנים שכבר מזמן אינם המושבניק או הקיבוצניק שיש להם 5 דונם חסה או 2 דונם עגבניות. היצרנים הם היום חברות ששוכרות את הקרקע והמים של הקיבוצים והמושבים ומיוצרות לפי הסכמים מראש עם רשתות השיווק. אין שום תחרות כלכלית בשוק, וגם לא תהיה כאשר יגיעו משלוחים מחו"ל. כי אין מקום או צורך לשוק של תחרות, הרשתות קובעות את המחירים מראש. כך בארץ וכך זה יהיה גם עם מוצרי הייבוא, אין בעייה לרמי לוי לחתום – במקום עם היצרן הישראלי, עם קבלן תורכי או ספרדי או ירדני. ולכל התהליך הזה, שבעבר היה יצרן מגדל, שמוכר בשוק למרבה במחיר – אין מפגש שוק, אלא קביעת מחיר מראש.
לדאבוני משרד החקלאות והאוצר לא מבינים את התהליך שקרה בחקלאות, אומרים שרוצים להוזיל את המוצרים לצרכן, אבל התוצאה תהיה עליית מחירים, וחס וחלילה גם מחלות כתוצאה ממזון קלוקל שאף אחד לא יודע איפה גידלו אותו ובאיזה מי ביוב השקו אותו.
היום, בתהליך מהצומח בשדה עד לקונה – מספר המתווכים יותר גדול, וכל אחד רוצה לקבל את חלקו. התהליך הזה הולך ומתגבר, כי לא כדאי היום להיות חקלאי, יותר כדאי להשכיר את הקרקע והמים לקבלן גידול ירקות, שמגדל 1,000 דונם ומעלה, ומעביר לחברת-משנה של הרשת, שמעבירה לרשת. ושם בחנות אין כל קשר לייצור, המחירים אינם קשורים כלל לתחרות שוק, אלא לכל מיני שיקולים אחרים, כך פתאום מוכרים קילו עוף אצל רמי לוי בשקל לקילו, או מלפפונים ועגבניות השבוע במחיר קטן ובשבוע הבא ביותר, לפי הצורך השיווקי והרווחים הנובעים מכל התהליך שנמצא בידי הרשת. אין תחרות חופשית כבעבר.
חבל, אבל זה המצב כיום והוא הולך ונעשה גרוע יותר. צפו לעליית מחירים, לסוף החקלאות הישראלית של חקלאים במושבים ובקיבוצים. הרבה החכרות-משנה של קרקעות מדינה, והרבה העברת מים בתשלום-משני לחברות קבלניות, והרבה מאוד רמאויות בתחום המע"מ.
החסכון העיקרי במוצרי ייבוא יהיה בזה שעל פירות וירקות לא יצטרכו לשלם לרבנות ולכל המשגיחים כל מיני מעשר, עורלה, פאה, ועוד כל מיני תשלומים של הדתיים. זה שזה לא לפי הדת, זה לא מעניין. אפילו את החרדים יפצו בכסף, ובזה ייגמר העניין.
זה יהיה גם הסוף של מחירי הביצים ומחירי מוצרי חלב וגם הבשרים והדגים למיניהם. האוצר שלנו בעצם רוצה לקבל את הסבסוד של ארצות אירופה וארה"ב לחקלאים שלהן, שהרי הן לא מוותרות על חקלאות עצמית, כמונו – אז האוצר יעביר את הסבסוד בחו"ל לאזרחי ישראל.
פעם ידעתי שהאוצר איננו מבין בחקלאות ואיננו רוצה חקלאים ישראלים, היום אני מבין שגם כלכלנים שמבינים כלכלה ושוק – כבר אין באוצר.
למרות שהשם של משרד החקלאות שונה והוא נקרא "משרד החקלאות והכפר" – היום משרד החקלאות הוא חלק מהאוצר, וממדיניותו של האוצר, והפסיק לדאוג ולהיות אחראי לחקלאות ישראל , לחקלאי ישראל ולכפר הישראלי.
יחי הטמטום המושלם. היהודים כבעבר יחזרו לעסוק במניות, בבורסה, בכסף ובחלפנות בין לאומית, באיסוף מיליארדי דולרים בבנק המרכזי, בהבטחות נאורות ובביצועים עלובים של החזון הציוני...
אברהם כץ עוז
* * *
נעמן כהן
מגזענות אנטי-אשכנזית להערצת אשכנזים
ולגזענות פרו-אשכנזית
המשורר יליד עיראק (1951), רוני סומך-סומק (רוני הוא שם פרטי ערבי-מוסלמי ושמו ניתן לו ע"ש סטודיו לצילום "רוני" בבגדד. שם המשפחה סומק הוא ניסיון לשאכנז את השם סומך)
https://www.poetryplace.org/tag/%D7%A1%D7%95%D7%9E%D7%A7-%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99/
עלה לארץ ישראל ב-1953 ונחשב לבולט מבין המשוררים היהודים-ערבים בארץ. סומך זכה לשלל כבוד וכיבודים מהממסד הספרותי בארץ. ועתה חוגגים לו את יום ההולדת שבעים.
ספר שיריו "אלג'יר" זכה לפופולאריות רבה, ובמיוחד זכה לתהילה, שיר הנושא של הספר – "אלג'יר": (רוני סומך, "אלג'יר", אור יהודה, כנרת זמורה ביתן 2009)
אלג'יר
אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה
הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר,
וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים
הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר.
בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד,
הָיִיתִי אוֹמֵר: "הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת,"
וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ
וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.
הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,
וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם
הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים.
"אַלְגִּ'יר," הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ:
"אַלְגִּ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ."
בראיון שנעשה עימו על מקור השיר, הוא נשאל: "האם השיר אינו נשמע כמעט כמו 'עקרה' של רחל: 'בן לו היה לי...'"
"זה באמת קצת הזכיר לי, אחרי שכתבתי, את השיר של רחל," הוא משיב, "השיר 'אלג'יר' נכתב אחרי שיום אחד דמיינתי שליד הילדה שיש לי, שהיא בשבילי באמת עולם ומלואו, יש לי עוד ילדה. ילדה דמיונית שגורמת לי להשלים את הצד החסר, המזרחי, של הפאזל..."
בתו האמיתית של סומק שמה שירלי. האם נתן לה המשורר את שמה האנגלי (במקור שם של גבר) בהשראת שירלי טמפל עם תלתליה הזהובים?
"בשיר," מסביר סומק, "יש סוג מסוים של געגוע – באלג'יר כמו בגדד, העיר שנולדתי בה, ושעוד לא הייתי בה. יש בשם הזה משהו שלוקח אותי למקום שבו הווליום של השחור הוא ווליום גבוה ולא במובנים של קיפוח, לא שלט בהפגנה, אלא משהו שלא פענחתי עד הסוף."
(ראיון עם דפנה שחורי, מעריב, 27.3.2009)
http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/871/124.html
המשורר סומק רוצה להבליט את הווליום של השחור. מה משמעות הווליום של השחור? ומה הקשר בין השחור לשפה ולתרבות העברית. ולשירה העברית?
למשוררים העבריים תמיד היה יחס נוסטלגי למקום הולדתם. ביאליק אהב את הטבע של ארץ הולדתו. טשרניחובסקי כתב ש"האדם אינו אלא, תבנית נוף מולדתו," אבל כאשר חשבו שניהם על שמות לדמויות ספרותיות, השמות היו תמיד שמות עבריים: טשרניחובסקי חשב על השם "אילאיל". רחל חשבה על "אורי", שהיה כמובן: "שחור תלתלים ונבון." האם "הווליום של השחור" בשערו של אורי (האשכנזי) אינו שחור דיו?
המשוררים העבריים נתנו תמיד שמות עבריים לחלומותיהם. אחרי הכול ולפני הכול הם היו משוררים עבריים. האם היה עולה על דעת ביאליק, או טשרניחובסקי, לכתוב שיר ובו חלום לקרוא לבתם "אוקראינה"?
באמת, מה למשורר עברי ולחלום לקרוא לבתו אלג'יר? (ועוד כנהוג היום בצורה דקדוקית של זכר: "אלג'יר" – שם של בן, ולא אלג'יריה – שם של בת)
השם הערבי "אלג'יר" הוא שם מאוחר למדי. מקורו במילה הערבית – אל גֶ'זַאִיר – האיים. השם ניתן לעיר (ומאוחר יותר למדינה) על שם האיים הקטנים שהיו בקרבת הנמל וחוברו ב-1530 לחוף.
בשורה הרביעית של השיר הכול מתברר: המשורר רוצה לתת לבתו את השם "אלג'יר", על מנת שיורידו בפניו את הכובע (ישתחוו?) ויכנו אותו "אבו אלג'יר":
"וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר."
למי מתכוון המשורר במילה "אתם"? האם "אתם" הם הצרפתים? או "אתם" הם האשכנזים?
כל העניין הרי מגוחך, אפילו מבחינה היסטורית. אם המשורר רוצה כבר למחות נגד הקולוניאליזם, מן הראוי היה שימחה נגד הקולוניאליזם הערבי. מן הראוי היה שיצטרף כמשורר-תומך למרידות החוזרות ונשנות של 13 מיליון הבֶּרְבֶּרִים, הנמצאים תחת הכיבוש הערבי המדכא באלג'יר.
האם הכיבוש הצרפתי מוסרי פחות מהכיבוש הערבי? תחת הכיבוש הצרפתי זכו לכל הפחות היהודים באזרחות ובחופש יחסי.
לאחר שיצאו הצרפתים נאלצו גם כל היהודים ללכת. אלג'יר נשארה נקייה מיהודים. בת המשורר הדמיונית "אלג'יר" לא היתה יכולה היום לחיות כלל בארץ שאת שמה לקחה.
אם כבר מלחמה נגד הקולוניאליזם, צריך היה המשורר החולם, לקרא לבתו "אלכהינא" על שם המלכה היהודייה יפת התואר, שנלחמה עם הבֶּרְבֶּרִים נגד הכיבוש הערבי, עד שחוסלה על ידי הכובשים ערבים. אבל בעצם אין כאן דיון מוסרי כלל. איך אמר מרקס: "ההוויה היא שקובעת את ההכרה." אם היה המשורר סומק כותב שיר ובו למשל הוא קורא לבתו "אל כָהִיָנא" (הכוהנת) לא היה לו שום סיכוי שבעולם להיות מוזמן לסיור סביב העולם.
משורר יהודי-מזרחי הקורא לבתו אלג'יר הוא אטרקציה. משורר כזה הוא ודאי משורר "שלום". משורר שלום מקבל כרטיס טיסה סביב העולם. משורר "שלום" הוא משורר נוסע. וסומק אכן מטייל בעולם כולו ומתנאה בהישגיו: "לפני שלוש שנים," הוא מתנאה, "בפסטיבל שירה בספרד, המשורר הלבנוני הגולה אדוניס, במקום לקרוא שיר שלו, בחר לקרוא שיר שלי: את 'אלג'יר'. העיתונות בספרד ובישראל הציגה את זה כמחווה פוליטית. זה ריגש ושימח אותי."
בניגוד לסומק, המשורר הסורי-עלאווי (התומך כיום בשלטון אסד) – עלי אחמד סעיד אסבר – הידוע בכינויו "אדוניס" התקיף דווקא קשות את אלג'יר ומצבה הפוליטי הדתי והתרבותי. והרי הוא עצמו – עלי אחמד סעיד לקח לעצמו שם מערבי... אין ספק אדוניס לא היה קורא לבתו אלג'יר. גם אלבר קאמי לא.
רוני סומך-סומק הוא משורר טוב מכדי ליפול באמירות גזעניות אנטי אשכנזיות קיצוניות כמו עמיתיו שבאו מאוחר יותר גזעני "הערספוליטי", אצלו זה יוצא רק במרומז. הוא בכל זאת חלק מהממסד הספרותי הישראלי, וכותב על עולם ומלואו על חווית האדם האוניברסאלי גם אם מדובר באדם לוקלי. והנה מסתבר שרוני סומך-סומק בעצם מעריץ אשכנזים (האין השנאה מראה בעצם על הערצה וקנאה?) בראיון לרגל יום הולדתו השבעים הוא מראה שבמקום ש"הקולוניאסטים" האשכנזים" יסירו בפניו כיהודי-ערבי את הכובע, הוא מסיר את כובעו ומשתחווה דווקא לאשכנזי.
סומך-סומק שהצביע לפנתרים השחורים ולוויקטור טייר, מסיר את הכובע בפני האשכנזי יאיר למפל-לפיד החף מכל סממן סוציאליסטי.
"מה שחיבר אותי עם יאיר לפיד," מסביר סומך-סומק, "זאת האמונה שהוא יודע לקרוא את המפה בצורה הכי מדויקת ולהבין איך לפתור את הבעיות החברתיות. אני לא מצפה למשהו אחר ממי שבחדר העבודה שלו אפשר למצוא את ספרי השירה של ויסלבה שימבורסקה הפולנייה לצד צילום של מוחמד עלי. השילוב הזה בין הפואטיקה המדהימה של המשוררת לבין הכפפות של המתאגרף הוא שילוב מנצח. כמו שאני מכיר את יאיר לפיד, אני משוכנע שבידיו המחט שתאחה את הקרעים שיש פה..." והוא מתכבד בנעילת רשימת "יש עתיד" במקום ה-120 בבחירות לכנסת. "יאיר לפיד," הוא מוסיף, "יוכיח לכולם כמה שחשוב שאדם כמוהו ינהיג את המדינה. אני כבר שומע מחיאות כפיים לכבודו גם מצד אנשים שלא בחרו בו, שרואים עד כמה הוא בשל להיות ראש הממשלה וגם יש בו אנושיות במובן הכי מרגש. הוא הולך להיות מלך האריות בג'ונגל הפוליטי."
(יעקב בראון, "אנחנו שהבאנו את התנ"ך מדרדרים לרמה של ספר טלפונים", מעריב, 25.12.21)
https://m.maariv.co.il/culture/literature/Article-885874
איזה מהפך, סלטה מורטלה, מגזענות אנטי-אשכנזית להערצת אשכנזי "מלך הג'ונגל" (מפלגת הפיהרר פרינציפ) שיפתור את בעיית הקרע החברתי של היהודים-הערבים.
הגזענות הפרו-אשכנזית
אאוגניקה
בניגוד למשוררים הגזענים האנטי-אשכנזים נמצאת משוררת אחת האוחזת במשנה גזענית פרו-אשכנזית. המשוררת ילידת עיראק 1943 (מבוגרת מרוני סומך-סומך אך עלתה לארץ באותה תקופה ב-1951) מביעה גזענות פרו-אשכנזית לא רק כלפי היהודים האשכנזים, אלא כלפי האשכנזים הגרמנים האריים (ודוק: אשכנז הלא היא גרמניה).
המשוררת אמירה הס, בת סלימה בת חיים יצחק יהודה, ילידת בגדד, משושלת מקובלים (ביניהם אסנת התנאית), שנישאה לאשכנזי עזרא בן ד"ר רות הס, וד"ר מאיר הס, יליד גרמניה, מציגה בתורתה הגזענית הפרו-אשכנזית אפילו את תורת האאוגניקה:
"אורגזמות מסוגים מסוימים, יש להן השפעה על מהלך ימות חיים. אני ילידת בבל, הגעתי לישראל, בעקבות אורגזמה של הוריי שהביאוני אל היהדות, וגיליתי שיהודי עשוי כמה סוגי יהודים. יהודי ערבי. יהודי טהור אשכנזי. אני קצת ניטהרתי עם נישואי לייקֶה,
ובתי (ניטהרה) לגמרי. (ירדה לאשכנז-גרמניה) ונכנס בה זין של יפה תואר גרמני-(ארי) והוא גבוה ודק מראה.
יש לי נכד גרמניום. תמים. טהור. ענוג. קולו רך. נפשו דומני כמו לחן כמו סימפוניית מלאכי שרת ועליון."
(אמירה הס, "שיר, אורגזמות מסוגים שונים", "הארץ", "תרבות וספרות", 28.6.19)
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.7405837
השלבים בהשבחת הגזע לפי אמירה בת סלימה-הס: ערבי-יהודי-ערבי-יהודי אשכנזי-אשכנזי (גרמני) ארי טהור.
אז תגידו אתם, מה נעלה על מה? אני סבור שהגזענות האחרונה.
הממשלה הלא ציונית בנט-לפיד-עבאס וההתיישבות הערבית
ההצגה שעשתה הממשלה הלא ציונית (בלי בנט שבתו מאומתת אומיקרון) בהתכנסות בגולן ובהצהרת כוונות (הלוואי שיתגשמו) ספק אם תוליד משהו, אבל אין ספק שפעולתה של הממשלה הלא ציונית תעודד את ההתיישבות הערבית בכל רחבי הארץ עם ההסכמה על חוק החשמל, היום ובטלפון שאומר ששרת הפנים תהא רשאית לקבוע בצו כי ניתן יהיה לחבר מבנה מגורים המצוי בשטח מסוים, שהוגדר בצו, לחשמל, למים או לטלפון גם ללא קיומם של היתר בנייה ותעודת גמר, כלומר כל המבנים הלא חוקיים בהתיישבויות הערביות הבלתי חוקיות.
מרקטור לרקטום
אין ברצוני להתייחס לפרשת מינויו של שי ישעיהו ניצן (מישהו יודע את שמו המקורי?) ל"רקטור" הספרייה הלאומית.
https://13tv.co.il/item/news/domestic/internal/shai-nitzan-902778408/
הפרשה המושחתת ודאי עוד תתברר, ברצוני להתייחס רק לתואר שקיבל ניצן תואר "רקטור" הספרייה. מה פתאום רקטור? מה הקשר בין ספרייה לרקטור, ובכלל למה להשתמש בשם לועזי לספרייה הלאומית של עם ישראל. למה שהאחראי על הספרייה הלאומית לא יקבל למשל את התואר העברי למהדרין "רב ספרן", או "ספרן-על"?
ואולי בגלל המינוי ראוי לו לשי ישעיהו ניצן, במקום לקבל את התואר רקטור, לשאת את התואר רקטום.
אבא שלי הוא הכי בעולם
יאיר שטרן מעיד כך על אביו אברהם שטרן (יאיר בלח"י): "הוא באמת היה בנאדם מיוחד במינו, אחד בהרבה דורות, בסדר גודל של יהודה המכבי או בר כוכבא. ענק. ("ידיעות", 23, 12,21)
הנה תהנו מהשיר "אבא שלי הכי בעולם" - יפה אברמוב-ירקוני:
https://www.youtube.com/watch?v=wOS0CHviYgY
צה"ל אוסר על חיילים לנוע רגלית בשטח האוייב ברמלה
צה"ל פירסם לחייליו הודעה בזו הלשון: "אין לנוע בצורה רגלית ברחבי העיר רמלה, אך ורק בתחומי התחנה המרכזית או בתחבורה ציבורית."
https://twitter.com/amit_segal/status/1473940998988386306?t=7EYHAQQYa_Now-5KRbaq5w&s=03)
במבצע דני מס שנערך בין 10 ביולי עד ל-18 ביולי 1948 נכבשו רמלה וגם לוד, בפיקודו של יגאל פייקוביץ-אלון. לפי המודעה מסתבר שבמשך השנים חזרה רמלה לכיבוש ערבי עד שחיילי צה"ל מסתכנים בעצם הימצאותם בעיר, אשר על כן יש לערוך מחדש את מבצע דני מס לכיבוש מחודש של העיר. מסתבר שכמו בנגב יש צורך בהקמה מחודשת של הפלמ"ח. הבעייה היא שאין לנו יגאל אלון חדש.
תחקיר מותו של בראל שמואלי-חדריה
איפה אנחנו ואיפה הצלבנים?
פיקוד הדרום הגיש למשפחת שמואלי-חדריה את התחקיר על נפילת בנה בראל בגבול עזה לפני כארבעה חודשים. התחקיר קבע כי ההחלטה לנוע ולהתמקם על המכשול על סמך ניסיון העבר והמידע המודיעיני שהיה, היא שגיאה מקצועית בדיעבד, וכי השימוש של המתפרעים בנשק חם וקטלני צמוד לחומה לא היה צפוי.
עוד הגדיר התחקיר, עליו חתום אל"ם לירון בטיטו, קצין האג"ם של הפיקוד, כי ההחלטה להישאר צמוד לחומה לאחר ניסיונות חטיפת כלי הנשק של הלוחמים היתה שגיאה. לסיכום התחקיר נכתב כי המפקדים בשטח, כולל מפקד החטיבה שנכח עם הלוחמים צמוד לחומה, הפגינו קור רוח ושליטה עצמית ראויים לציון.
מפקד אוגדת עזה תא"ל נמרוד אלוני אמר כי "האירוע שבו נהרג בראל הוא לא מלחמה, אבל כן אירוע מבצעי. הצגנו שגיאות טקטיות מרכזיות הקשורות בפריסת הכוחות על הגדר נוכח ההפגנה שנערכת ממרחק והעימות האפשרי. שגינו כך גם בעבר. כיום ההפגנות מנוהלות מעמדות אחוריות ולא על החומה עצמה. אנחנו ממשיכים לשפר אותה."
מפקד אוגדת עזה התייחס לטענות המשפחה על תלונה אודות העמדה בחומה כבר משנת 2019, אז לוחמים העירו על בעייה בחומה וחרך הירי שדרכו נורה שמואלי. "שמעתי על זה מניצה אימא של בראל. אני לא מכיר את זה. אני לא אומר שלא היתה תלונה, אבל לא שמעתי." אמר.
https://news.walla.co.il/item/3479291
אז ראשית כל דברי צה"ל "כי השימוש של המתפרעים בנשק חם וקטלני צמוד לחומה לא היה צפוי" – ממש מדאיג. אם ירי לא צפוי מה כן צפוי?
שנית לא צריך להיות מומחה בתורת הלחימה כקרל פיליפ גודפריד פון קלאוזוביץ, או באזל הנרי לידל הארט, כדי להבין את המכשלה העיקרית של צה"ל שלא הוזכרה בדו"ח.
הערבים מרבים להשוות אותנו לצלבנים בתקווה להפסדנו כמותם, מסתבר שאנחנו גרועים בהרבה. די להתבונן בכל חרכי הירי של המבצרים הצלבנים ולהבין.
חרכי ירי:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A8%D7%9A_%D7%99%D7%A8%D7%99
אסור בתכלית האיסור לבנות חרכי ירי בגובה ראש הפתוחים לירי משני הכיוונים. על חרכי הירי להיות גבוהים לשלוט על הסביבה ולהיבנות באלכסון המקשה על ירי פנימה ומקל על הירי החוצה. פתח הירי בחומה כשכל מפגין יכול לירות בו הוא אווילות מדרגה ראשונה. והעובדה שזה לא הוזכר בדיווח חמורה יותר.
הכרה במדינה יהודית, או אי הכרה?
הפרשנים הרבים בעיתונות ובמדיה האלקטרונית חלוקים בדעתם באשר להכרזתו של מנצור עבאס: "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית זאת החלטתו של העם היהודי שהוא מקים מדינה יהודית נקודה. וכך תישאר."
https://www.youtube.com/watch?v=TNcFIFzh9c4
האם זו "תקיה" – הסתרת המטרות האמיתיות ע"פ הנהוג באיסלם? האם זו רק חשיבה מייחלת (Wishful thinking)? או הצהרה כנה המסמנת שחר חדש?
האיש החזק במפלגת רע"ם, מזכ"ל המפלגה, איברהים חיג'אזי, סותר לחלוטין את דברי עבאס וכך הוא אומר בראיון לכול אל ערב בו הוא מציג את עמדת התנועה האיסלמית: "כל שטח הר הבית כולל הכותל המערבי שייך למוסלמים ואסור לכל אדם אחר שידרוך שם." "הכוח לקיומה של הממשלה נמצא בידינו" "הממשלה לא היתה קמה בלי קולות רע"מ."
"האסירים הביטחוניים למה הם נמצאים בכלא הישראלי? הם עשו מעשה הגנו על הארץ שלהם. האסיר הביטחוני יש לו בעייה עם מדינה או עם שוטר או סוהר או עם הצבא. יש לו בעייה עם מדינה שכובשת את אדמתו." "אני יודע איך לעשות את העבודה שלי. כדי לתרום תרומה רצינית בנושא הזה. אסיר ביטחוני נאבק והקריב ויש מדינה שכבשה. מי שמחליט בעניינים הגדולים הלאומיים והאידיאולוגיים לא איברהים ולא מנסור אלא המצע של רע"מ. והמצע שיצא מהמוסדות של רע"ם הוא ברור. ההתנחלויות אינן לגיטימיות המתנחלים ממלאים תפקיד אידיאולוגי ופוליטי ולכן הסכנה הראשונה בזה שבחר להיות מתנחל. הם עושים פעולות טרור נגד עמנו הפלסטינים. העמדה שלנו ברורה. ההתנחלויות במוקדם או במאוחר יימחקו. בדיוק כמו שקרה בעזה. זו העמדה של התנועה האיסלמית. בקשר למנצור עבאס, כל עמדה שנקט בה האיש הזה או אחר או חבר הכנסת הזה או ההוא אם זה סותר את מה שאני אומר שיגיד זאת באופן אישי. ולא בשם התנועה האיסלמית או שהוא טעה בהתבטאות. בינינו אף אחד מבני התנועה האיסלמית חברי הכנסת וההנהגה שחושב שההתנחלויות לגיטימיות. בכלל אני יודע מה יש בלב של מנצור ובראש שלו. ומה יש בראש של וליד. כולם ללא יוצא מן הכלל ידוע ועדים לכך ועמדתם על ההתנחלויות היא אותה עמדה של התנועה האיסלמית."
ח"כ הכנסת וליד טאהא מרע"מ התייחס גם הוא לדברי עבאס ואמר: "אנחנו גאים בתנועה האסלאמית שלנו ובשיטת השורא הדמוקרטית השורשית. התפקידים שלנו אינם רכוש אישי של אף אחד מאיתנו וההגעה אליהם אינה כדי להשיג יוקרה והצלחות אישיות אלא כדי לשרת את האנשים ואת החברה. אנחנו מסכימים בסוגיות רבות וחלוקים באחרות. איננו חפים מטעויות. שגיאותיו של אחד מאיתנו הן עליו - ולא מייצגות את דעת התנועה המפלגה והמוסדות."
(זעם בחברה הערבית על עבאס: "מבטל את הנרטיב הפלשתיני")
https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/6447995
חבר הכנסת לשעבר מטעם רע"מ, עבד אל-מאלכ דהאמשה, הבהיר כי דברי חה"כ מנסור עבאס בדבר הקמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם מבטאים שינוי בעמדת התנועה האסלאמית ומפלגת רע"מ. בראיון לערוץ "הלא" אמר דהאמשה: "ראש רשימת רע"מ (חבר הכנסת מנסור עבאס) תיאר את המצב הקיים מזה שבעים שנה ואין הדבר מבטא את רצונו של הד"ר מנסור (עבאס) ואת עמדת התנועה האסלאמית... אלא הוא תיאר את המציאות עימה אנו מתמודדים."
(בכיר ברע"מ: עבאס לא הכיר בישראל יהודית)
https://www.inn.co.il/news/535658
אז מה האמת? האם מנצור עבאס נטש את מצע התנועה האיסלמית ומכיר באמת בקיומה של המדינה היהודית לא רק כעובדה שיש להחליפה בחליפות מוסלמית, אלא מכיר בזכותה של המדינה היהודית להתקיים לעד? כדי לקבל תשובה יש לשאול אותו אישית. הנה המכתב ששלחתי לו. כמובן אדווח אם תתקבל תשובה.
סגן יו"ר הכנסת, ח"כ מנצור עבאס, שלום רב. 28.12.21
ברכות על הכרזתך כי "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית, זאת החלטתו של העם היהודי שהוא מקים מדינה יהודית נקודה. וכך תישאר."
https://www.youtube.com/watch?v=TNcFIFzh9c4
מכיוון שעמיתיך במפלגתך רע"ם טוענים כי אינך סותר את מטרות התנועה כי כוונתך רק להכרה בעובדת קיום מדינת ישראל ולא בזכות קיומה, כלומר שמטרת מפלגתך היא חיסולה כמדינה יהודית והפיכתה לחליפות מוסלמית, נודה לך אם תבהיר לציבור הישראלי את דבריך.
בהינתן שמפלגתך רע"ם היא חלק מהתנועה האיסלמית "האחים המוסלמים" מייסודו של חסן אל בנא, הנה דבריו המופיעים באמנת החמאס, (גם היא תנועת בת של "האחים המוסלמים"): "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא (מייסד האחים המוסלמים) , רחמי אללה עליו.
תנועת ההתנגדות האסלאמית היא אפוא חולייה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש [ג'האד] בעימות עם הפלישה הציונית. [התנועה] קשורה בקשר אמיץ להופעת החלל הקדוש [שהיד] עז אלדין אלקסאם ואחיו לוחמי הג'האד [מג'אהדין] מ[קרב] אנשי האחים המוסלמים בשנת 1936. משם היא קשורה קשר הדוק לחולייה נוספת הכוללת מלחמת קודש [ג'האד] של הפלסטינים, וכן למאמצים ולמלחמת הקודש [ג'האד] של האחים המוסלמים במלחמת 1948 ולפעולות הג'האד של האחים המוסלמים בשנת 1968 ולאחריה.
למרות שהחוליות רחוקות זו מזו [מבחינת פערי הזמן שביניהן], ולמרות שהמכשולים שהערימו הנוהים אחר הציונות בפני לוחמי מלחמת הקודש [מג'אהדין] עצרו את המשך הג'האד, [חרף זאת] תנועת ההתנגדות האסלאמית נושאת עיניה להגשים את הבטחת אללה, ככל שיארך הדבר, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו". ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם). (אמנת החמאס תקציר: 18.8.88)
לאור הדברים, האם אתה מנצור עבאס מתנתק מדבריו של מייסד תנועתך חסן אל בנא?
האם אתה מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, ומכיר בישראל כמדינה יהודית לעד?
האם אתה מנצור עבאס רואה בדברי מוחמד (המובאים בפי חסן אל בנא) לפיהם יש לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה, גזענות ולא מופת מוסרי?
למען כל הציבור הישראלי נודה לך על תשובה ברורה ונוקבת.
נעמן כהן
* * *
ביום חמישי 20.1.2022
ייערך בבית ביאליק (רחוב ביאליק 22, תל אביב)
ערב לכבוד ספרה של חגית הלפרין
"הבריחה מן הארמון המכושף,
שלונסקי וסופרי דור תש"ח"
בהשתתפות:
אבנר הולצמן, רוני סומק, חגית הלפרין
קריאה משירת שלונסקי וסופרי דור תש"ח:
ליאור אשכנזי
מוזיקה "משירי חיים גורי ואברהם שלונסקי":
סיגל אשל וגבי ארגוב
מנחה:
גדעון טיקוצקי
דמי כניסה 25 שקל
רכישת כרטיסים באשראי בימים א'-ה' בשעות 9.00-14.00
בטלפונים: 03-5253403, 03-5254530
* * *
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
עם ישראל – הוא השאור שבעיסת-העמים, "אתה בחרתנו" אינו כינוי ריק, יש לו יסוד בבניין פנימיותנו –
עם שנתן אל לכל עמי עולם, עם שנתן את עשרת הדיברות לעולם כולו, מוסר יסוד מותר האדם על הבהמה: אל תרצח, אל גנוב, כבד את אביך ואימך – "אתה בחרתנו" מגיע לו –
אבל גם אצל אדם פרטי כשהוא גדול כן גדולים גם מומיו אם ישנם ובולטים יותר באדם הגדול –
אנו עם נפלא אבל מומים רבים יש לנו – השבט העברי הנודד, שירד למצרים לשבור בר – כבר היה לו אל אחד, בעוד בעליהם המצרים עבדו לעץ, לאבן ולבהמה – אבל הסתאבנו שמה מרוב טובה ושפע פיזי –
העם שלנו בגולה גם כן הסתאב –
לדעתי על עם ישראל יש עין ההשגחה והיא שהחזירתנו לארצנו אחרי אלפי שנה –
עמנו הגיע לרמה גדולה אבל מומיו גם-כן גדולים, עד היום עוד אינו רוצה לבוא וליישב את הארץ שלו, וזרים שולטים בה ומנשלים אותנו מעל האדמה שלנו –
*
נכתב: 1978 לערך. דף טיוטה ללא כותרת. אולי קשור לדברים שהכינה אסתר ראב לומר בטקס שבו קיבלה את תואר יקיר פ"ת, באמפיתיאטרון אורון, ב-17.7.1978, קיץ תשל"ח.
* * *
צל הפרדסים והר הגעש
שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי
בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20
בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
שיחה שתים-עשרה: אדם כשדה-מערכה
בשיחה הזו נשרטט חתך נוסף בנושא השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. החתך חושף ציר עלילתי דומה במשך תקופות אחדות, ומגלה יצירות שבהן הגיבור הוא בן למוצא משותף, שהוריו באים משני העמים. אלה יצירות שבהן האדם עצמו, הגיבור הספרותי – הוא שדה-המערכה שבו מתרחש הקונפליקט בין שני העמים.
האם אחוז נישואי התערובת האלו היה כזה, שהצליח להשמיע הד בספרות?
ברנר בשעתו, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, יצא נגד סיפורי אהבה בין פרטים משני העמים. הוא אמר שיכול להתרחש מקרה כזה פה ושם, אך הוא אינו מלמד על הכלל. ברנר ליגלג על משה סמילנסקי, חוואג'ה מוסה, שכתב סיפור כ"לטיפה", על אהבה בין יהודי לערביה.
אבל, כפי שאנו רואים גם מן הספרות העברית שנכתבה בשנים האחרונות – האפשרות זו הציתה את הדימיון הרבה יותר מאשר שכיחותה, שספק אם נבדקה, על פי מחקר סוציולוגי או סטאטיסטי. היו כמובן מקרים בודדים של נישואי תערובת. הנושא מגרה, ואם היתה נוצרת חברה, קבוצה, שרובה בני-תערובת, והיתה להם תרבות אופיינית לבני-תערובת, אם היתה זו תופעה סוציולוגית – של אנשים שהם לא יהודים ולא ערבים, ויש להם תרבות עברית משלהם, כפי שיונתן רטוש בעצם רצה לראות כאן, אז היינו אומרים שהספרות מייצגת תופעה חברתית. ואולם קבוצה כזו לא נוצרה.
גם בעיצוב הספרותי – מדובר במקרים בודדים, וכפי שנראה – הסיומים הם לרוב טראגיים. אין מציאות שלישית. האדם חייב להגדיר את עצמו לכאן או לכאן. וכאשר הסופר בוחר בגיבור בעל מוצא משותף, ערבי-יהודי או מוסלמי-יהודי – דומה שהוא בוחר זאת כדי להראות את חוסר התוחלת. אלה הם לרוב סיפורים פסימיים.
אם לדייק, גם בסיפורים הרומאנטיים, כ"לטיפה" לסמילנסקי, אין "פרי בטן", לא נולד מישהו מן האהבה בין פרטים משני העמים, אפילו בהם היא אינה אפשרית. ואילו הסיפורים שבהם יש גיבור ממוצא משותף – תמיד סופם טראגי, חסר-תקווה.
*
נתחיל אולי מן ההתחלה. פגשנו, בשיחה השנייה, את "משא ערב" (1907) של ר' בנימין, שבו הונח יסוד אידאי לחזון אשר לפיו משני העמים יקום עם משותף אחד, אבל לא תואר שם גיבור פרטי, דובר רק על עצם האפשרות.
ד"ר יפה ברלוביץ הוציאה קובץ סיפורים בשם "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה", וגאלה בו כמה וכמה סיפורים של חמדה בן יהודה, אשתו השנייה של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. חמדה היתה סטודנטית לחימיה, ולפי בקשתו המפורשת של בעלה, שעודדה להתחיל לכתוב סיפורים – כי צריך שתהיה ספרות עברית, ובייחוד נשים הן שצריכות לכתוב ספרות לדור הגדל בארץ – פנתה לכתיבת סיפורים. למרבה הצער אין, עד היום, קובץ סיפורים נפרד משל חמדה בן יהודה, כדי שנוכל לעמוד על מלוא יצירתה, שאמנם לא היתה חשובה ועמוקה מבחינה ספרותית, אבל מעניינת מאוד כמאפיינת את תקופת הראשית של הספרות העברית בארץ-ישראל.
יפה ברלוביץ מדגישה במבואה לקובץ שהיתה סקרנות רבה בגולה, (שבה ישבו רוב קוראי העברית באותה תקופה) – לקרוא על ארץ-ישראל, על המזרח ונופיו, על הערבים – והיתה גם סקרנות לקרוא על דמויות יהודים מעדות המזרח, שישבו בארץ, בייחוד בירושלים, שהיתה בנוייה שכונות-שכונות. כל תיאור של יהודים, בין אם באו מתורכיה, מתימן, מבבל או מארצות המאגרב – היה בו משהו פיקאנטי, אכזוטי, בעיני קוראי העברית (והאידיש) במזרח אירופה.
אחד הסיפורים המעניינים, שמופיעים בקובץ "סיפורי נשים", הוא "קדיש". מסופר בו על אישה מזרחית בירושלים, בוליסה מזל, שמזלה הרע גרם לה ללדת רק בנות. חמדה בן יהודה מתארת את האישה כנאה מאוד, וגם עשירה. בצר לה הולכת בוליסה אל מכשף ערבי בשם עבד אל-רחמן, והוא מעניק לגברת הזו טיפול מסויים, שבעקבותיו היא נכנסת להריון ויולדת בן.
הסיפור כתוב בצורה מאוד מאופקת, בנוסח המותר באותה תקופה, בעברית. בפגישה בין בוליסה לעבד אל-רחמן הוא מקלף מעל חזה, שיש בו מחשוף קצת נדיב, בסגנון לבוש שחושף מקצת החזה – מקלף משם את הפנינים, את התכשיטים שלה, כשכר פעולתו. אבל שפעל באותה הזדמנות עוד משהו, אם כי על כך לא נאמר דבר מפורש בסיפור – וכתוצאה נולד לבוליסה בן.
בוליסה מעריצה את בנה, אבל בהתבגרו הוא חושף תכונות מאוד מפוקפקות. הוא אינו נראה כיהודי. עד מהרה, כשהוא עומד על דעתו, הוא עוזב את הארץ, מהגר לפאריס, נוטש את אימו – לאחר שניצל אותה ולקח מכספה.
הנה קטע בסיפור, שמתאר שמועות על מצב-העניינים אצל הבן, כבחור הולל בפאריס, ובתוך כך מתברר שישנן גם שמועות על מקורו, על מוצא לידתו, שמתברר כמפוקפק במקצת.
ואז החלו בני-המשפחה הקרובים, והמחותנים, להבאיש את ריחו בעיניה, ויספרו עליו כל מיני דברים רעים: כי איבד את אמונתו, ועזב את אלוהיו, ונשא לו אישה נוצריה בלי חופה וקידושין, אף אמר להמיר את דתו ולהיות מוסלמי. והביאו שני עדים כשרים, שהיו בפאריס, וששמעו מפיו שאמר: "מוסלמי אנוכי, בן מוסלמי."
הימים חולפים, בוליסה נחלית, וכל מבוקשה לראות עוד פעם אחת את בנה. היא הולכת אל המכשף הערבי, עבד אל-רחמן, לאחר שלא התראו יותר מעשרים שנה, ומתחננת בפניו שיפעל להחזיר אליה את בנה. הוא לוקח ממנה את כתובת הבן, וכנראה כותב ומעביר לו מסר מסויים, שגורם לבן לבוא ולראות פעם אחרונה את אימו, לפני מותה.
הסיפור מאוד מעניין וחשוב. דומה שהוא הסיפור הראשון שמרומז בו, באופן די ברור, שמזיווג של יהודיה וערבי נולד בן, והוא חצי-יהודי וחצי-ערבי. וכמעט כמו ב"כל החיים לפניו" של אז'אר-גארי – בן-התערובת מוצא מקלט בפאריס. כאילו כבר אז נאמר שרק בפאריס, יהודים וערבים, יהודים ומוסלמים – עוד מסתדרים איכשהו יחד, אך לא כן בשיגעון ובטירוף של המזרח התיכון. אין לו מקום בירושלים, לבנם של בוליסה ואל-רחמן. וכך, למרות שגדל כיהודי, הוא בורח לפאריס, ולאחר ששב לראות את אימו טרם מותה – חוזר ונעלם.
הסיפור לא רק פיקאנטי ומעניין, אלא בא גם להראות שכאשר האדם הוא כשדה-מערכה – אזי כל שדה-המערכה נמלט משדה-המערכה – ואין לו לאדם מקום בארץ-ישראל.
*
בשנת 1951, בעוד מתפרסמות והולכות יצירותיהם של סופרי דור הפלמ"ח, שעיקרן חוויות מלחמת השחרור, יצא הסופר מידד שיף ברומאן מוזר, בעל שם מוזר – "שמעון צהמרא".
מיהו שמעון צהמרא?
לפי המסופר ברומאן נולד ב-1920, בדמשק. אביו היה סוחר יהודי, בעל תרבות ליבאנטינית, ואימו אישה מארונית, ילידת ביירות. האם מתה כאשר ילדה את שמעון, והוא גודל בתל-אביב, בבית משפחת אחותו מצד אביו. ילדותו של שמעון צהמרא עברה עליו בתקופת המאנדאט הבריטי. הוא למד בגימנסיה עברית, רצה להיות צייר. משפחתו היתה אמידה, וכך בילה גם בפאריס ובלונדון, וחזר לתל-אביב, וגם שמר על קשרים עם משפחת אימו, בעיקר עם דודו ג'ורג', ערבי-נוצרי, שהיה פקיד גבוה בממשלת המאנדאט, בירושלים.
בשנים ההן גבולות הארץ היו פתוחים – ושמעון נהג לבקר בביירות, בדמשק ובעבר-הירדן. היתה לו פרשת-אהבה עם בחורה יהודיה בשם פרפר. היה לו חבר-בנפש, יהודי, בן המושבה ראשון-לציון, היא מושבת הולדתו של מידד שיף, ושם החבר – ג'ומג'ום.
כאשר פרצה מלחמת השחרור, שמעון צהמרא נעצר ועבר עינויי חקירה בידי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, הגוף שהיה ממונה על בטחון הפנים. חשדו בו, ולא קשה לנחש מדוע. בשלב מאוחר יותר הוא התגייס לצבא הישראלי, בשם בדוי. לאחר המלחמה שוחרר משירותו, אגב – הוא שירת כאפסנאי, ולא השתתף בקרבות. בתוך שנה-שנתיים הגיע שמעון להכרה שאין לו מקום בישראל, עזב את המדינה הצעירה, החדשה, באחד מלילות פברואר הקרים והגשומים של שנת 1950, ועקר לביירות.
מה היתה ההווייה הרעיונית, החברתית, שבה התרחש הסיפור? – מידד שיף מתארה באמצעות ג'ומג'ום, חברו העברי של שמעון. ג'ומג'ום הוא בעל דיעות "כנעניות". הוא מבקש ליצור איזו חברה, איזו מהות לאומית – שגם שמעון, שהוא דו-לאומי, חצי-יהודי וחצי-ערבי – יוכל לחיות בה.
המוצא השמי המשותף, היישות המשותפת הזו, העברית-ערבית, היא גלגול של רעיון שכבר פגשנו ב"משא ערב" של ר' בנימין. וכדי שהגלגול יתקיים, לפי ההשקפה ה"כנענית", הברורה-למדי בספר – צריך לדחות הן את הפולחן היהודי והן את הפולחן הציוני – וליצור בארץ עם עברי אחד, חדש, לא יהודי ולא ציוני. שמעון, בן-התערובת, מעלה רעיון זה כשאשר הוא לומד בגימנסיה עברית. הוא מעריץ את הפולחן הישראלי של בני אפריים, בתקופת המקרא; אך מוריו מאשימים אותו שהוא מחזיק בדיעות נאציות.
לא רק שמעון, גם חברו ג'ומג'ום, בן-המושבה, חש עצמו באותן שנים ראשונות של המדינה, בבחינת – "נוכרי אני במולדת כי באו זרים וזרוה לי."
הרגשת הניכר של ג'ומג'ום באה משום שגלי העלייה החדשה, ההמונית, של שנות החמישים, (כפי שנראה גם בנובילה "הפרדס" של בנימין תמוז) – שינו בבת-אחת את פני הארץ. הערבים אינם. ואנשים אחרים, יהודים, חדשים, באו וררובם אינם דוברים עברית. כל המהפך נראה מיותר בעיני ג'ומג'ום, בן המושבה הוותיקה, שהיה רוצה לראות בארץ עם עברי אחד, חצי יהודי-לשעבר וחצי ערבי או בן-מיעוטים אחר, לשעבר.
מתאר מידד שיף שיחה עסיסית בין שני איכרים במושבה, כנראה ראשון-לציון, מושבתו של ג'ומג'ום, על המהפך שחל בארץ בעקבות מלחמת השחרור:
"אח, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד? הנשארו בחיים? ואייה בניהם? ואתה מביא לי כיני-אדם אלה בשביל לשמח את ליבי!"
אומר השני: "מה אתה מילל? הלכו – וחסל. ואת הביזה – לא תחזיר. אי אפשר למצוא כלום. ואלה – אינם כיני-אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד, ולא לגנוב, ולדבר עברית – ויהיו כמו בני-אדם אחרים."
אומר הראשון: "את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה!"
זוהי כמובן פארודיה חריפה מאוד. היא נסמכת על החלום האיכרי – שהפלאחים לא יעזבו את הארץ, ידברו עברית – ויהיו בני העם העברי החדש; וכי העולים החדשים לא יגיעו לכאן, כי לשם מה בכלל לשנות אותם ולעברת את שפתם? – וכל זה הוא בעצם פארודיה על החלום הכנעני, המראה שהוא בלתי-אפשרי. לכן הרומאן מסתיים בבלתי-אפשריות. כי שמעון אינו איזו בעייה מוסרית, כמו הערבי שביצירות דור הפלמ"ח, דוגמת "השבוי" של יזהר – שמעון הוא אדם-לעצמו, הוא הקיום-יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי-אפשרי לאחר הקמת המדינה, והוא אומר:
"יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים."
ואילו מידד שיף, המספר, שואל בסיום ספרו:
אותו קיבוץ אנשים, שאין בו מקום לשמעונים, מה תקוותו?
קשה לדעת אם הרומאן הוא זעקה לעם עברי חדש – או אולי פארודיה על עמדה אוטופית, שרואה באנשים בעלי מוצא משותף, ובהיווצרות עם משותף מבין שני העמים, כחלומם של הכנענים – אפשרות ריאלית. אבל הוא בהחלט מדגיש, וזאת חמדה בן יהודה טרם יכלה לראות, וגם לא ר' בנימין – מדגיש שיצירות העוסקות באדם כשדה-מערכה, וגיבורם חציו ממוצא יהודי וחציו ממוצא ערבי – הן לרוב, עד כמה שיש בידינו דוגמאות, מפרי עטם של יוצרים, שיש להם נטייה כנענית מובהקת; כי זה חלק מן הרעיון, מן האידאולוגיה הכנענית – שעתיד להיווצר כאן עם אחד חדש, משותף.
*
וזה מביא אותנו ליצירה הבאה. הרומאן הקצר "הפרדס", של בנימין תמוז, הופיע בשנת 1972, כעשרים שנה לאחר שהתפרסם "שמעון צהמרא" של מידד שיף.
"הפרדס" הוא מעין משל, ומספר על שני אחים, הבכור שמו דניאל, והצעיר – עובדיה-עבדאללה. שניהם נולדו לאיש יהודי מרוסיה. עובדיה נולד לאותו יהודי בקונסטנטינופול, בשעה שהלה שהה בה, מזיווג שלא-בנישואין עם אישה מוסלמית. ואילו דניאל נולד ברוסיה.
שני האחים, ראשון עובדיה-עבדאללה, וזמן-מה אחריו דניאל – מגיעים בראשית המאה לארץ-ישראל. עובדיה שם מישכנו בפרדס, ששייך לביי תורכי בשם מחמט, או מוחמד אפנדי. הוא מתקבל שם כפועל. דניאל עולה לארץ עלייה ציונית, חולם על הפרדס, חולם על הארץ, חולם גם על דמות נערה יפה, שלימים שמה יהיה – לונה, ואשר אותה מגדל מחמט אפנדי בפרדסו – חולם את דמותה עוד בהימצאו באונייה, בדרכו ליפו.
כל זה מרמז מיד שהסיפור מאוד-מאוד אליגורי, או סמלי – וכך כל דמות ועל מעשה שמופיעים בו; אהבת דניאל ללונה עוד בטרם ראה אותה לראשונה – זו בעצם האהבה לארץ, החלום הציוני בטרם התממש, בטרם עמד במבחן המציאות.
דניאל מגיע ארצה, צרור הכסף בידו, והוא רוכש את הפרדס מן התורכי. מחמט ביי נפטר, שעתו עוברת, עד מהרה האנגלים בארץ, והיא ניתנת תחת שלטון המאנדאט.
ובפרדס, הנמצא בבעלותו של דניאל, מתפתחת עלילה מאוד מוזרה. דניאל קונה את הפרדס לא רק בשל הדריו ופירותיו, אלא הוא מתאהב בלונה, בבואו לראשונה לראות את הפרדס המוצע למכירה. מיהי לונה? אין אנו יודעים אם לונה היא נערה יהודיה או ערביה. על מוצאה נאמר בספר:
בתם של אנשים נכבדים היא. מראשוני הראשונים שחיו בארץ-ישראל לפני כמה וכמה דורות, ושחטו אותם שודדים, ורק לונה לבדה נותרה. ומחמט-אפנדי הביא אותה אל ביתו בעודה ילדה.
איננו יודעים אם היא יהודיה שהסתערבה, או ערביה. לונה מייצגת את הארץ, את נצחיותה, את כוח פוריותה המתחדש מדי עונה. היא אינה מזדקנת במהלך הסיפור, ונענית בגופה רק למי שיודע את הדרך לפתוח את ליבה, ולהפרותה.
דניאל, המאוהב בה, נושא אותה לאישה, זאת כחלק מעסקת הקנייה של הפרדס, אבל הוא אינו מצליח ליצור קשר משמעותי עימה – לא קשר אירוטי, ולא קשר נפשי. חשוב לציין שלונה היא חירשת-אילמת. היא אינה ניתנת לתקשורת, כביכול, היא אדישה-כאילו, מרוחקת ומיסתורית, ורק האח הערבי, שגר בפרדס, מצליח ליצור עימה קשר אירוטי חזק, ואולי רק איתו היא מדברת, או מתדובבת.
לימים נולד ללונה בן, שאינו מוזכר בשמו, אין לו שם פרטי, וגם איננו יודעים אם הוא בנם של דניאל ולונה, או של עובדיה-עבדאללה ולונה. בבן הזה ניכרים אותות מאפיינים של המוצא משותף, של אדם כשדה-מערכה, אך עד מהרה הוא מכריע לכיוון אחד בלבד.
אמנם, לפי תיאור המספר, בילדותו ניכרים בילד סימני ערביות, כביכול – ביחסיו למשחקי ילדות, לטבע, ולנושאים אחרים; אבל עד מהרה הוא גדל כשהוא מכוון כולו לצד היהודי, ולפי סדר הזמנים – הוא אפילו מצליח להיות חייל צעיר במלחמת 1948, בעוד שהדוד, עובדיה-עבדאללה, נעשה "איש כנופיות", כינוי עברי לחייל בצבא הלא-סדיר של ערביי הארץ באותה תקופה. הוא נשאר בפרדס, הנמצא סמוך ליפו, והמשמש עתה בסיס ללוחמים ערבים נוספים, שנאבקים עם אנשי ההגנה, חיילי הצבא העברי החדש, על אותה כברת-ארץ.
סיפור "הפרדס" הוא בעקיפין גם מעין המשך לסיפור שכבר נגענו בו בשיחה העשירית, סיפור מאוד ידוע של תמוז, "תחרות שחייה", שבו המספר עצמו ביטא עמדה מוסרית-יהודית. תחילה תוארה תחרות בין נער יהודי לנער ערבי, תחרות של בקיאות ידע, ושל כוח גופני, בשחייה – ולימים, במלחמת 1948, לאחר שהחיילים הישראלים הורגים את הבחור הערבי, את השבוי, חש המספר היהודי שכולנו הפסדנו כאן את המערכה, מבחינה מוסרית.
ואילו ב"הפרדס" נוקט תמוז עמדה שונה. את הלבטים המוסריים הוא משייך רק לדניאל, האח היהודי. ובסיום הסיפור נפגוש את דניאל יוצא מדעתו ומאבד את טעם חייו משום שבאותה מלחמה, במפגש שבין הבן המשותף, בנה של לונה – לבין הדוד או האב הערבי, בפרדס – הורג הבן את דודו, או אביו – כאוייב מול אוייב. לאחר זמן לא רב מוצאים את דניאל מת ב"צלחת" העפר, (ערוגה לשם השקאה), בצל אחד העצים בפרדסו. ועוד לפני כן הוא מתמלא רעיונות משונים – שצריך, למשל, לכרות את עצי הפרדס, כדי לראות את המציאות, את הבעיות – בצורה ברורה יותר.
ואילו הבן – זה גדל והולך בצורה מאוד לא-יהודית – (כפי שדמות היהודי, בניגוד לעברי החדש, לישראלי, נראתה לתמוז בתקופה שבה כתב את הסיפור). הוא משתתף בפעולות-תגמול של שנות החמישים, עובר את הגבול, קוטף אוזני מחבלים ערבים ומביא אותן כמתנה לאימו. הבחור גדל כאיזה מין של לא-יהודי חדש, (אם להיות יהודי מובנו אדם מוסרי ולא אכזר), וגם של לא-ערבי – במובן תרבותי (אין בו מן התדמית האכזרית, הפרימיטיבית, של הערבי). הוא גדל כצאצא לגזע עברי חדש, משוחרר מכל מעצורים מוסריים. דומה כי אימץ לעצמו את כל התכונות הרעות, את כל הסטריאוטפים השליליים של שני העמים, ואלה מאפיינים אותו.
וכדי שהאלגוריה המשעשעת תהיה מושלמת – אזי עם לונה הנצחית, הנשארת צעירה – ממשיך הבן את השושלת. הוא חי עם אימו, הנפתחת אליו כאל עובדיה-עבדאללה, הוא מפרה אותה. לונה נכנסת להריון מבנה – ועתה יש סיכוי שקיום הגזע החדש, המשותף, הבריא – יימשך גם להבא.
בסופו של "הפרדס" אנו פוגשים תחושת מקום לגבי הארץ הדומה לזו שנפרשה ב"שמעון צהמרא". בתוך שנתיים-שלוש הפרדס אכן נעקר, ועל מקומו ניבנה שיכון חדש. אנשים חדשים, שלא ידעו את קורותיו מימים עתיקים, ואת פרשת שני האחים, והמאבק שנערך ביניהם – עולים חדשים, יהודים – הם הגרים עתה על מקום הפרדס, והם זרים לכל ההתרחשות המפליאה, שכמוה תיאר תמוז ביצירתו.
מה הלקח שניתן להסיק מן הסיפור לצורך הנושא, או החתך, שבו האדם הוא שדה-מערכה, כאשר מוצאו משותף לשני העמים?
לונה נשארת באילמותה, ואין אנו יודעים על איזה צד היא נוטה. על פי חוקיות הווייתה, המתוארת בספר, היא ניתנת למי שיודע ליצור עימה קשר עמוק.
בנה של לונה, שייתכן שהוא ערבי-למחצה, ואולי גם יותר – מגדיר עצמו כיהודי, וחי כיהודי, עברי, ישראלי.
במרוצת השנים, יותר ויותר יהודים חיים ומתנהגים בישראל בדומה לאותו בן מופרע-במקצת וחסר מעצורים מוסריים, בנה של לונה. הם רואים בדרך חיים זו את הגשמת יהדותם, יהדות כוחנית ולאומנית, לרוב גם דתית – ולא הולדת עם חדש, "כנעני", לא צמיחת גזע עברי צעיר ורענן, כחלומם של רטוש ושותפיו-לדיעה, שבנימין תמוז נמנה עליהם בשעתו.
*
כמו כדי להדגיש שאין סיפור מן הסוג הזה, שבו האדם הוא שדה-מערכה בין יהודים לערבים משום שמוצאו משותף או שזהות מוצאו לוטה בערפל – כמו כדי להדגיש שאין סיפור כזה שמסתיים בחיוב, אלא בקרע ובחוסר תוחלת – בא סיפור מאותה "משפחה", אך מן הצד השני, והוא "חוזר לחיפה" של הסופר הפלסטינאי ע'סאן כנפאני, שמילא תפקיד באש"ף, ונהרג בביירות לאחר שאנשי ביטחון ישראלים הצליחו להתנקש בחייו.
הסיפור, או הרומאן, הופיע בשנת 1970, ולא תורגם לעברית. רק חלק הופיע פעם בכתב-עת עברי. כנפאני מתאר התרחשות דומה, הפעם מן הצד הערבי. גיבורו הוא ערבי מהגדה, שאחרי מלחמת יוני 1967, אחרי ששת הימים, בא לביקור בחיפה. לפני כעשרים שנה ברח הגיבור, סעיד שמו, מעירו, והשאיר בה את תינוקו. הוא אינו יודע מה עלה בגורל התינוק מאז מלחמת 1948.
סעיד מגיע אל ביתו-לשעבר, ומוצא שמתגוררת בו אישה אלמנה, פליטת-שואה. מתברר שהיא גידלה את בנו, חאלדון. כעת שמו – דוב, והיא חינכה אותו כיהודי גמור. סעיד דורש להחזיר לו את בנו. השניים מתווכחים, ואז אומרת האישה: נראה מה יגיד הבן?
הבן חוזר אותה שעה לביתו מן הצבא. הוא חייל ישראלי, כבן עשרים, הרואה עצמו יהודי גמור. הוא מדבר, לדעת המספר הערבי – "בקולה של התעמולה הציונית" – ואינו רוצה לחזור אל אביו הערבי, האמיתי.
סעיד חוזר מחיפה אל ביתו שבנה בגדה ואומר – אין דבר, כאשר יגדל חאלד, אחיו הצעיר של חלדון, יצטרף הוא אל כוחות הפידאיון, והמאבק יימשך.
נראה אפוא שגם כאשר מספר ערבי לוקח כנושא לסיפורו גיבור שהוא כשדה-מערכה, שצריך להחליט בין ישראליותו, או יהודיותו – לבין ערביותו – מסקנתו פסימית באותה מידה, הגיבור מכריע רק לצד אחד, ומבלי שבעיית שני העמים תיפתר באמצעותו אפילו בגיזרה זעירה אחת.
קריאה מומלצת לשיחה שתים-עשרה
חמדה בן יהודה: "הקדיש" (1910, מתוך "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה", 1984).
מידד שיף: "שמעון צהמארא" (1951).
בנימין תמוז: "תחרות שחייה" (1951), "הפרדס" (1972).
ע'סאן כנפאני: "החוזר לחיפה" (1970 לערך).
מאמרי אהוד בן עזר:
שמעון צהמרא למידד שיף. ספרי דורות קודמים. הארץ. 1.1.1971.
"הפרדס" כסיפור אליגורי. (בנימין תמוז). על המשמר. 17.3.1972.
"הפרדס" כסיפור אליגורי. מאמר שני. על המשמר. 24.3.1972.
כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אחי היקר, התחלתי מוקדם הבוקר לקרוא בעיתונך. מאוד נהניתי מהכתבה על רשמיך מהביקור בעין גדי. הפלאת לתאר את תחילת דרככם. נאה דרשת.
חלק מהשמות, המקומות והאירועים שהזכרת, זכורים לי היטב והחזירו אותי אל נוף ילדותי, שהרי צעירה אני ממך בשנים רבות. היתה לי הזכות כילדה לבקר אותך בעין גדי כמה פעמים בימי החופש. הורינו שלחו אותי לבד בליווי מבוגר. אחד מהם היה עזריאל רייקין, אביו של עודד חברך בקיבוץ. הדרך מסדום לעין גדי טרם נסללה, ואנו תפסנו ״טרמפ״ במשאית המק-דיזל, עמוסת שקים שהכילו מזון לקיבוץ, כשאנו מטלטלים למעלה בגובה רב על ערימת השקים... סופגים אבק דרכים... חוויה בלתי נשכחת (בדיעבד – מסוכנת) ואני ילדה בת 12.
זכורה לי החגיגה לציון התיישבותכם בעין גדי, (לשם הגעתי עם הורינו היקרים), בה הופיעה להקת הנח״ל בהרכב של הימים ההם. בחוץ, מעל במה מאולתרת, הופעה שנחרטה בזיכרוני לעד. עם טופול, אורי זוהר, נחמה הנדל, ברקו, עליזה קאשי, איתמר כהן, ונגן אקורדיון שהיה המלווה המוסיקלי היחיד [אהוד: יוסלה אורג, שהיה בראשית שירותו הצבאי חבר גרעין "שדמות"].
בביקור אחר, גם את החתונה של בנדלה ודני אני זוכרת היטב, והחופה שנערכה במעלה ההר, לצד המים הזורמים של מעין דוד. עוד חוויה.
נחמד שהצלחתם להיפגש שוב לאחר שנים כה רבות ולהעלות זיכרונות.
שלך,
אחותך האוהבת,
לאה
* אהוד: מניסיוני במשך עשרות שנים בעולם הספרות והתרבות – יש מאות מקרים בהם א' כותב על ב' או מפרסם אצל ב', ו-ב' כותב על א' או מפרסם אצל א'. כדאי לקרוא על כך בספרה המאלף של חגית הלפרין "הבריחה מן הארמון המכושף, שלונסקי וסופרי דור תש"ח" – ואיש לא ראה בכך שחיתות, שוחד, טובת הנאה או מעילה באמון הציבור.
יחסים של "תן וקח" הם חלק בלתי נפרד מהמציאות הספרותית, התרבותית, האמנותית, הפוליטית, העסקית והתקשורתית – בכל המדינות הדמוקרטיות, אצלנו ובעולם הגדול, ובייחוד בארה"ב, ואינם נחשבים לשחיתות ולשוחד. אין פוליטיקאי שלא התנסה בהם ואין דמוקרטיה בלעדיהם. אבל כנראה ששנאת נתניהו יוצרת מציאות משפטית הזוייה של שחיתות שקיימת רק לגביו.
* אהוד היקר, בפעם המי יודע כמה אני מתפעל מהנכונות שלך לגרום נחת: פירסמת את ההזמנה להרצאה שלי ב-3.1.2022, וגם פירסמת את הרשימה שלי על ספר הילדים של חברנו האהוב פוצ'ו. אני מניח שכמוני, לרבים מקוראיך יש פינה חמה בלב כלפיך.
דבריך במפגש מייסדי עין גדי הזכירו לי סצינות מספריך. מזל שהדברים קרו בשנות החמישים – היום צביטות ב"בצק" לא היו עוברות חלק.
תרגומיה של זיוה שמיר הם מלאכת מחשבת – הפעם תרגמה את בודלר, עם מילות הסבר מועילות. וכן, זאת לא הפעם הראשונה שמשתמשים בהיגד מקורי שלה מבלי להעניק קרדיט.
אורי הייטנר מזכיר את "חטאה" של גולדה מאיר שהעזה לשאול מדוע "הפנתרים" לא עובדים, ושומו שמיים! – העזה לומר עליהם שהם אינם נחמדים, מה שהיא פעלה למען השכבות הנחשלות – לא נחשב לעומת "חטאה" הכבד הזה.
יוסף עוזר מתאר בשירו "זיכרונות בגדד" את אימו שהיתה אנלפביתית בלחץ המשפחה, וכיצד יצאה למרחב בארץ כשהיא כבר יכולה לכתוב פתק עבור המכולת. אני חייתי בארץ ישראל בשנות החמישים והשישים – לא זכורה לי התנשאות כלפי יוצאי ארצות האיסלאם, אבל כן היתה תדהמה גדולה על כך שרוב הנשים משם, וגם חלק לא מבוטל של גברים, חתמו באגודל על מסמכים רשמיים, ובאותו הזמן מאירופה הגיעו אלפי נשים בעלות תואר דוקטור ופרופסור (למשל, ורה וייצמן, נחמה ליבוביץ', לאה גולדברג...) שלא לדבר על גאוני עולם שהגיעו משם, כמו מרטין בובר, גרשם שלום, אלזה-לסקר שילר, ישעיהו ליבוביץ וכו'. הפער היה בלתי נתפס.
סוף סוף יש משורר "מזרחי" שמודה בכך שלא האשכנזים חמסו את התרבות המזרחית.
שלך,
משה גרנות
אהוד: לא לחינם דבריי בעין גדי הזכירו לך "סצינות מספריי". הלא את כל הקטעים קראתי, כפי שאני כותב בפירוש – מתוך ספרי "מסעותיי עם נשים", ששני עותקים שלו השארתי מתנה לחברים.
* אהוד היקר, שמע סיפור: אתה בוודאי זוכר באיזו צורה צביקה ניר פיטר אותי מעריכת "מאזניים", ובחר במקומי את מתן חרמוני. אחריו ערכה את כתב העת מיכל חרותי. השניים מעולם לא ענו לפניות הכותבים, ואלה זכו רק למענה אוטומטי, שלא היה לו כל המשך.
לקראת סיום עבודתה של מיכל חרותי, ביקשתי מצביקה ניר ומדורית זילברמן להיות אחד המתמודדים במכרז אם יוכרז על משרת העורך (כי אני נבחרתי בזמנו במכרז). איכשהו שניהם השתמטו מלענות לי, והנה, היום (28.12.2021) מקבלים חברי האגודה בשורה שנבחרו שתי עורכות – תמר מרין ושרי שביט. לא כתוב במנשר הזה של יו"ר האגודה (צביקה ניר) ושל יו"ר מערכת "מאזניים" (דורית זילברמן) – איך התבצעה הבחירה. אני מניח שלא היתה לי שום תקווה לזכות במכרז, אילו התקיים מכרז כזה, כי הכוונה היתה מראש לבחור עורכות נשים, אבל איפה לפחות מראית העין של מנהל תקין?
מה אתה אומר על כך?
לילה טוב,
משה גרנות
אהוד: בשעתך כעורך – הוצאת גיליונות "מאזניים" באיכות מעולה. מאז לא קראתי בירחון ולאחרונה גם הפסקו לשלוח לי אותו.
* שלום לעורך הנכבד, סקירתו המקיפה של משה גרנות על ספרה של שפרה הורן, יפה וממצה. כל התודות לגרנות. רק חבל שהוא לא ציין את הדבר החשוב, ששפרה הורן היא אישה יפה!
נתן אלתרמן אמר "אם אתה רואה אישה יפה אתה חייב להגיד לה שהיא אישה יפה, אחרת תחשוב שלא רואים אותה, שהיא לא קיימת."
בודהה פגש אישה יפה ברחוב ואמר לה "תודה לך על שאת יפה."
בלי יופיָן של הנשים שמקשט לנו את החיים מה שווה עולמנו?
בברכה,
י"ז
אהוד: היום אסור לומר לאישה שהיא יפה ("לתת לה קומפלימנט") כי זה נחשב להחפצה שלה ועלול להיחשב גם כהטרדה מינית. שומר נפשו ירחק מהכללים החדשים האלה! כדאי לשתוק. ובוודאי שלא לחבק, לנשק ולגעת. רק במחשבות עדיין מותר לדמיין כשאתה פוגש אישה יפה איך היית מזיין אותה.
* צֶפי: מדרכות תל אביב וחצרות בתיה צפויים בתקופה הקרובה להיות מוצפים במיליוני בקבוקי פלסטיק ריקים של ליטר וחצי! – פרי הטמטום של האחראים על סילוק הכלובים לפינוי וולונטרי של הבקבוקים, פינוי שפעל בהצלחה אקולוגית.
בזווית השופרסל בפינת הרחובות ארלוזורוב ויהושע בן-נון ראינו מכונה מיותמת אחת למיחזור כלי פלסטיק ומתכת גם יחד! – אבל איש מכל "הצפון הישן" לא ניגש אליה ולא עמד מולה בתור עם בקבוקים ריקים להחזרה, למרות החוק החדש!
דעו שזה המצב, אתם המטומטמים שביטלתם את כלובי ההחזר-חינם במדרכות העיר.
* שלום אהוד,
...אני מודה לך על העבודה הרבה שאתה משקיע מזה שנים, אני נהנה מהאינפורמציה המאוזנת. במיוחד אני נהנה מכתיבתו של אורי הייטנר ובזמן האחרון מהפירות היפים של זיוה שמיר.
בברכה ובאיחולים לשנה האזרחית החדשה,
רפאל הלברשטדט
* ג'וחא: מתי יגיעו לחנויות תפוחי הזהב שאמוטי במקום הטבוריים שאי אפשר להכניס אותם לפה כי כל כך טעמם גרוע? הרסתם את הקלמנטינות דקות הקליפה, הרסתם אתם התפוזים האמיתיים של ארץ ישראל, את השאמוטי של יפו – מה נשאר לכם מפרי ההדר?
* "לכבוד מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. כתגובה לאקט הצנזורה האלים של ראש העיר כרמל שאמה הכהן, שדרש להסיר מהתערוכה עבודה של דוד ריב, אני דורשת להסיר גם את עבודותי מהתערוכה, עד להחזרת הציור של דוד ריב. בזעם ובגועל. זויה צ'רקסקי." ["הארץ" 29.12.21].
מעניין מה האמנית החכמה הזו היתה אומרת "בזעם ובגועל" אילו במוזיאון בקייב, עיר הולדתה שממנה עלתה עם משפחתה לישראל, היו תולים תמונה של יהודי דתי על רקע הכותל המערבי עם הכיתוב "ירושלים של חרא" – או של יהודי דתי על רקע בית הכנסת בקייב עם הכיתוב "קייב של חרא" – לשמחת כל החוליגנים האנטישמיים שרבים מבני משפחתם שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי אוקראינה!
ויקיפדיה: זויה צ'רקסקי נולדה בשנת 1976 בקייב שבברית המועצות (אוקראינה), ובשנת 1991 עלתה לישראל עם משפחתה. בקייב למדה בבית הספר המרכזי לאמנות מגיל 10, ומיד עם עלייתה החלה ללמוד במגמת האמנות של תיכון תלמה ילין בגבעתיים. לאחר שסיימה את לימודיה בחרה שלא להתגייס לצה"ל, כפי שהסבירה מאוחר יותר: "לא יכולתי לראות את עצמי כחיילת בצבא. מעולם לא הלכתי בנעליים ללא עקבים אז זה לא הסתדר עם המדים, גם הייתי פנקיסטית והייתה לי שרשרת ארוכה מן האף עד האוזן. הלכתי לקב"ן (קצין בריאות הנפש) במקום לבלות את שירותי הצבאי בכלא."
מהיכן נובע חוש העדריות המטומטם של אמנים ישראליים בכל הקשור לטינוף סמלי המדינה?
* ציטוט: לשבט המומצא, ולערבים בישראל, צפו: סורי מתפלל שישראל תשתלט גם על "סוריה". למה?
אזרח סורי, ששמע על פיתוח רמת הגולן שלנו, פונה להלן אל ממשלת ישראל, להשתלט על "סוריה", ולהציל את תושביה מרצח ההמונים. הוא מקנא בתושבי רמת הגולן המאושרים, שזכו לחיות במדינת היהודים.
צפו, שבט המומצאים, צפו ערביי ישראל, צפו הדרוזים של רמת הגולן, והבינו באיזה גן עדן אתם חיים, כמה בני מזל אתם, החיים במדינת היהודים, וכמה כפויי טובה חלקכם. (קרדיט לסרטון: ד"ר אדי כהן הנהדר):
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 28.12.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
* אהוד שלום רב, אודה לך אם תוכל להוסיף את ההערה הזו בקצה המכתב העיתי הבא: הולך ומתקבל הרושם שהשנאה הפתולוגית המופרעת לנתניהו נוטה לטמטם את מוחו של האדם ולערפל את חושיו. רק כך אני יכול להסביר לעצמי כיצד יכול אורי הייטנר לכנות את ממשלת בנט-עבאס "הממשלה הציונית ביותר."
בברכה,
דורון גולדברג
* * *
יזכור עם ישראל
את חתן פרס ביטחון ישראל
אַבִּי הר אבן הי"ד
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו!" ["הארץ", 16.8.2021]
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל