פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1710

ברכות לשנה עולמית חדשה וטובה

2022

לכל קוראינו ומיודעינו

ושלא יהיה יותר גרוע!

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' בשבט תשפ"ב, 3.1.22.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אטלנטיס. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. על שירה האחרון של סילביה פלאת' – "על קו הקץ". // אורי הייטנר: 1. מקיר אל קיר. 2. צרור הערות 2.1.22. // עמנואל בן סבו: לארח את התליין על שמפניה נטולת אלכוהול. // עקיבא נוף: ערגה. // עירית אמינוף: תיקון קטנטן. // יונתן גורל: אַהַבָתִּי הַיְּתוֹמָה. // נעמן כהן: 2022 שנים לברית המילה של יזוס. // אסתר רַאבּ: צוואה. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה שלוש-עשרה: תחושת מצור. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

אטלנטיס

עָפָר עַל כַּפּוֹת יָדַיִךְ

וְטַבַּעַת זָהָב.

גְּרוֹנִי

חָנוּק מֵיתָרָיו

יָבֵשׁ

קוֹרֵא לָךְ:

עָפָר, זָהָב,

עָפָר, זָהָב –

אַתְּ יַבֶּשֶׁת שְׁלֵמָה

וּמֶלַח עַל שְׂפָתַי

בְּסִירַת פָּלִיט

חוֹתֵר –

מֶלֶךְ עַל כָּל

כִּשְׁלוֹנוֹתָיו.

1962

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

על שירה האחרון של סילביה פּלאת'

"על קו הקץ"

באוקטובר 1962 מלאו לסילביה פלאת' שלושים שנה. בִתה הבכורה פְרִידה היתה בסך הכול כבת שנתיים וחצי ובנה הצעיר ניקוֹלַס זה אך נולד. באותה עת החל טֶד יוּז לראות ברכה בעמלו ולִזכות פה ושם בפרסים ובפרסום, בעוד אשתו שרויה בצֵל, מגַדלת בכוחות עצמה את שני הפעוטות. אמנם מיד לאחר הלידה הראשונה החליטו בני הזוג לוותר לזמן מה על הרחבת המשפחה, ולאפשר לסילביה פלאת' לפרוץ את מחסום האלמוניוּת; אולם משנתברר לה שהיא בהיריון, גמרה סילביה אומר ליטול את תפקידה כאֵם לשניים במלוא הרצינות. לשם כך, היא עודדה את טד להשכיר את דירתם הלונדונית בצֶ'לקוֹט סקווייר לזוג ידידים, דייויד ואסיה  וֶ'וִיל  (Wevill), אף חיפשה ומצאה בית מחוץ לעיר, בקורט גרין שבמחוז דֶבוֹן. כך ביקשה להעניק למשפחתה תנאי חיים נוחים ונעימים יותר מאלה שהיו מנת חלקה בעיר הגדולה. ולמרות סימני הדבֵקוּת בחיים, סטתה מכוניתה מן הדרך לאחר הלידה השנייה, וכמעט שהתהפכה. בדיעבד נטתה סילביה פלאת' לראות בכך ניסיון התאבדות, "שלא עלה יפה."

בוגדנותו של טד יוּז ופרשת אהבים שניהל עם אסיה יפת התואר (ישראלית שהיגרה ללונדון) לא תרמו לחוסנה הנפשי. היא חזרה ללונדון, ובחיפוש אחר מקום מגורים, נמצאה לה לבסוף בדצמבר 1962 דירה קטנה ועלובה, ברח' פיצרוי 23, שבּה גר בזמן מן הזמנים המשורר ויליאם באטלר ייטס. בדירה מדכאת זו עבר עליה חורף 1963, חורף קשה במיוחד, בעוד טד ואסיה מבלים בנעימים בספרד שטופת השמש. בינואר 1963 היא פרסמה את סִפרה "פעמון הזכוכית" תחת השם הבדוי "ויקטוריה לוּקאס", ובפברואר 1963 שמה כידוע קץ לחייה. היא אטמה את חדרה בסרט בידוד ובמגבות, אך את חדר ילדיה השאירה מאוּורר ומצויד במזון. היא פתחה את הברז של תנור ההסקה בחדרה, ומתה מהרעלת חד-תחמוצת הפחמן,  גז רעיל וחסר ריח, שדלף ממנו. 

סילביה פלאת'. מתוך ויקיפדיה.

אסיה גוטמן. מתוך ויקיפדיה.

Edge 

Sylvia Plath

The woman is perfected.

Her dead

Body wears the smile of accomplishment,

The illusion of a Greek necessity

Flows in the scrolls of her toga,

Her bare

Feet seem to be saying:

We have come so far, it is over.

Each dead child coiled, a white serpent,

One at each little

Pitcher of milk, now empty.

She has folded

Them back into her body as petals

Of a rose close when the garden

Stiffens and odors bleed

From the sweet, deep throats of the night flower.

The moon has nothing to be sad about,

Staring from her hood of bone.

She is used to this sort of thing.

Her blacks crackle and drag.

קַו הַקֵּץ

סילביה פּלאת

הוֹלֶכֶת וְנִשְׁלֶמֶת הָאִשָּׁה.

עַל גּוּפָתָהּ

 

הוֹלֵךְ וּמִתְפַּשֵּׁט חִיּוּךְ שֶׁל גְּמַר מְלָאכָה

תַּעְתּוּעֵי גְּזַר הַגּוֹרָל הַיְּוָנִי

זוֹרְמִים בִּמְגִלּוֹת

גְּלִימַת הַטּוֹגָה שֶׁעֲלֶיהָ.

רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת כְּמוֹ אוֹמְרוֹת:

עַד כָּאן הִגַּעְנוּ, זֶה נִגְמַר.

כָּל יֶלֶד מֵת, צֶפַע צָחֹר

צָנוּף כִּפְקַעַת בְּכָל

 

קַנְקָן מִבֵּין כַּדֵי חָלָב שֶׁנִּתְרוֹקְנוּ.

וְהִיא קִפְּלָה אוֹתָם

בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ גּוּפָהּ כְּמוֹ עֲלֵי

שׁוֹשָׁן הַנִּסְגָּרִים בְּעוֹד הַגָּן

 

הוֹלֵךְ וּמִתְקַשֶּׁה וְנִיחוֹחוֹת מְדַמְּמִים

מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹת פִּרְחֵי הַלַּיְלָה הַמְּתוּקִים, הָעֲמֻקִּים.

לַלְּבָנָה אֵין שׁוּם סִבָּה לְהֵעָצֵב, הִיא אֶת עֵינָהּ

פּוֹקַחַת מִכִּפַּת הַעֶצֶם וּמַבָּט נוֹתֶנֶת.

הִיא רְגִילָה כְּבָר לְכָאֵלֶּה מִין דְּבָרִים,

שְׁחוֹרֶיהָ מִתְפַּקְעִים קַלּוֹת וְנִגְרָרִים

 

מאנגלית: זיוה שמיר

טד יוז. מתוך ויקיפדיה.

שיר אחרון זה של סילביה פלאת' בנוי כמין סרקופג מילולי, שבו עורכת המשוררת לעצמה מין טקס קבורה דמיוני – אסתטי ומעורר צמרמורת כאחד. המוות מוצג כאן כסופו של תסריט ידוע מראש, כסוף המערכה החמישית של טרגדיה יוונית. את הגיבורה של שירה מכנה סילביה פלאת' "האישה" לציון טיבה הארכיטיפי, ולשם כך היא הולכת אל מעמקי ההיסטוריה כדי לראות את גורלה כחולייה בלתי נמנעת בשלשלת של גיבורות טרגיות שהלכו אל מותן, למן האישה הראשונה שנתפתתה, פיתתה וקוּללה בקללת "בעצב תלדי בנים"  (בראשית ג', ט"ז).

טשטוש הגבולין בין המציאוּת למעשה האמנות הוליד כאן את השימוש ב"מגילות" של גלימת הטוגה מן הטרגדיה היוונית.  לפנינו היוואשות מן התקווה להגיע להישגים ("גְּמַר מְלָאכָה" בשורה 3, "עַד כָּאן הִגַּעְנוּ, זֶה נִגְמַר" בשורה 8). במקום ה"אוֹפּוּס מגנוּם", שלא ייכתב לעולם, ממחיזה כאן סילביה  פלאת' את מותה, והמְחָזָה זו עתידה להיות ללא ספק ה"יצירה" הגדולה ביותר שלה – מפורסמת ומדוּבּרת יותר מכל שיר שכּתבה אי פעם. שישה ימים ארכה מלאכת הבריאה, ושישה ימים נדרשו לסילביה פלאת' (שירה נכתב  ביום 5.2.1963, והיא התאבדה ביום 11.2.1963) כדי לשכלל ולהשלים את מעשה הבריאה של המוות והקבורה.

בשיר "קַו הַקֵּץ" משולבים  דימויים ותיאורים בעלי אופי  פסיכודלי, רב מעוף: פרחי הלילה המדממים, הנחשים, הסינסתזיות של הניחוחות והמראות. בטעות יכול הקורא-הפרשן להתרשם שאין לנתח שיר כזה בכלי ניתוח קונבנציונליים, מפאת אופיו האישי והאי-רציונלי;  כאילו שיר של איגיון (nonsense) לפניו. אך רק לכאורה: סילביה פלאת' היתה "שוקת מלאה", שקויה ורווּיה עד לשד עצמותיה  בתרבות העולם: מהתנ"ך והמיתולוגיה היוונית ועד לאחרוני האחרונים. השיר נראה אישי, ספונטני ולא מכולכל, אך כל הכורה אוזן לצלילי-הלוואי של המילים, יגלה, שלמרות סערת הנפש או השקט שלאחר הסערה, הֵדיו של ספר קֹהלת מהדהדים ברקעו.

מצד אחד, לפנינו תמונה כמו-ילדותית (תמונת הלבָנה במילואה כאומנת טובת-לב במצנפת עגולה המתבוננת בנעשה ממרום בתערובת של תדהמה ושל אֶמפתיה); ומצד שני, לפנינו תמונת מעוררת אימה (תמונתה של הלבָנה שנתמעטה, כִזקנה גרומה בשחורים ובמצנפת דמוית חרוט, כמכשפה הגוררת את עצמותיה החורקות והמתבוננת בנעשה בשווויון נפש). הדוברת מנחמת עצמה שהאומנת הזקֵנה והנאמנה לא תתאבל הרבה על מותה, כי כבר ראתה דברים כאלה בימי חלדה. ניכּר שהיא דאגה בזמן כתיבת השיר, והעסיקה את עצמה בשאלה  מי יטפל בילדיה אחר מותה, מי יפקח עליהם עין. יש כאן תערובת של רציונליוּת ואי-רציונליוּת, של תכנון קר ושל רגשנות, כמו בספרות הגרמנית והגוֹתית,  המהדהדת אף היא כרקע הדברים.

זיוה שמיר

* * *

סכלו את מזימתם של שר החקלאות ושר האוצר!

קנו רק פירות וירקות מתוצרת הארץ

וכך גם תשמרו על בריאותכם!

* * *

אורי הייטנר

1. מקיר אל קיר

כשקמה הממשלה, היה לי ברור שהיא תקבל את ההחלטה ההיסטורית על התוכנית הלאומית להכפלת ההתיישבות בגולן. זו היתה התביעה הראשונה של תקווה חדשה במו"מ הקואליציוני, זה היה הסעיף הראשון בהסכם הקואליציוני עימה, וכיוון שתקווה חדשה היא מפלגה רצינית ויסודית מאוד, לא היה לי ספק שהיא תעמוד בנחישות על מימוש ההבטחה באופן מלא בתוך זמן קצר.

האמת היא, שלא צריך היה להפעיל לחץ על השותפות כיוון שהתביעה הזאת התאימה להשקפת עולמן. בוודאי להשקפת עולמו של בנט ושל מפלגתו ימינה, כמובן להשקפת העולם של ישראל ביתנו, אך בנושא הגולן זו גם עמדתן של יש עתיד וכחול לבן.

אולם אילו נשאלתי אז מה להערכתי הסיכוי, בין 1 ל-10, שמרצ תתמוך בהצעה, תשובתי הייתה אפס. חשבתי בליבי, שהסידור הזה מקובל עליי לכל אורך הקדנציה – הממשלה תקבל את ההחלטות הנכונות ומרצ תצביע נגד.

ככל שהתקרבנו להחלטת הממשלה, הבנתי משיחותיי עם ראשי המועצות בגולן ועם השרים שעימם אני בקשר, שמרצ היא חלק מן העניין. ואכן, כך היה. השרים ניצן הורוביץ ותמר זנדברג הצביעו בעד. השר עיסאווי פריג' נעדר מן הישיבה. אילו רצה, יכול להתנגד, ולו כדי שההחלטה לא תהיה פה אחד. הוא לא נהג כך. אולי גם הוא מבין שזו החלטה נכונה, אך לא העז לתמוך משיקוליי "בייס"?

בממשלה אין משמעת הצבעה. כל שר מצביע על פי מצפונו ושיקול דעתו. אחרי שמתקבלת החלטה היא מחייבת את כל השרים, אולם עד קבלתה, כל שר מצביע כרצונו. הצבעתם של שרי מרצ בעד התוכנית מעידה שהם תומכים בפיתוח ההתיישבות בגולן.

עובדה זו פשוט מדהימה. אנו, ותיקי המאבקים על הגולן, זוכרים את מרצ כיריב מר וקשה, כתומכת נלהבת בנסיגה מהגולן וכמתנגדת נחרצת להתיישבות בגולן ולכל צעד של פיתוח הגולן.

אני זוכר עימות שהיה לי עם מנהיגת מרצ שולמית אלוני בתוכנית "פופוליטיקה". היא חזרה שוב ושוב שהגולן הוא "הרמה הסורית" ושזה שטח סורי כבוש ועלינו להחזיר אותו לבעליו ולפנות ממנו את ההתנחלויות הבלתי חוקיות וכך נגיע לשלום הנכסף.

אני זוכר ביקור בגולן של השר לאיכות הסביבה יוסי שריד ב-1994. בתום הסיור המקצועי התכנסנו לשיחה פוליטית-מדינית. הוא הגדיר את עצמו "סוריסט". אמר שהיעד החשוב ביותר של ישראל, יותר מהסכם עם הפלשתינאים, הוא הסכם עם סוריה, כי היא המפתח לשלום במזרח התיכון. "משלה את עצמו מי שמאמין שירדן תחתום אתנו אי פעם על הסכם שלום בלי שסוריה תעשה זאת קודם," הוא אמר (כעבור שלושה ימים יצאה ההודעה ההיסטורית על פגישה פומבית ראשונה של חוסיין ורבין בוושינגטון, שהובילה להסכם השלום). "תג המחיר לשלום עם סוריה," הוא אמר, "נקוב – ירידה מהגולן."

אני זוכר את ענת מאור, אז ח"כית ממרצ, בימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, מקימה לשכה לשכנוע חוליות חלשות בגולן להודיע על רצונם לעזוב את הגולן תמורת פיצויים, ואף מגיעה לקצרין כדי ללקט אנשים כאלה.  

בעוד בוויכוחים שהיו לנו עם הממשלות ועם אנשי מפלגת העבודה, הם דיברו בצער על הכורח לסגת מהגולן האהוב, כי אין ברירה, וכנראה זה יהיה מחיר השלום, בוויכוחים עם אנשי מרצ הם דיברו בהתלהבות ובחדווה על הנסיגה כעשיית צדק וקץ הכיבוש והעוול.

מרצ קמה ב-1992 מאיחוד של רצ (התנועה לזכויות האזרח ולשלום), מפ"ם ושינוי. שינוי פרשה ממנה כעבור שנים אחדות.

לאחר מלחמת ששת הימים, מפ"ם היתה חלוקה בתוכה על ההתיישבות בגולן. בראש התומכים עמדו מנהיגי המפלגה יערי וחזן, אך מולם היו מתנגדים חריפים. לאחר פרישתם של יערי וחזן ויותר מכך, לאחר מותם, המפלגה הלכה והשמאילה. אחד מראשי המתנגדים לגולן מראשית ההתיישבות היה חיים אורון – ג'ומס. לימים הוא היה מנהיג מרצ.

רצ, שקמה ב-1973, היתה אנטי גולן מראשיתה. בהצבעה על חוק הגולן, רצ ושינוי הצביעו נגד. המערך החליט להחרים את ההצבעה. מפ"ם, שעוד היתה חלק מן המערך, ויוסי שריד שעוד היה חבר מפלגת העבודה טרם פרישתו לרצ, הפרו את המשמעת והסיעתית והצביעו נגד. בשעת הדיון יוסי שריד התהלך אנה ואנה לאורכו של אולם המליאה, ידיו בכיסים והוא ממלמל לעצמו ב"שקט" שכולם ישמעו: "מטורפים... מטורפים... אתם ממיטים מלחמה נוראה על ישראל."

והנה, כאשר ממשלת ישראל דנה בתוכנית הגדולה והמשמעותית ביותר אי פעם לפיתוח הגולן ולחיזוק ההתיישבות בה, שרי מרצ הצביעו בעד. זהו מהפך אדיר!

זהו הישג של הממשלה הזו והרכבה המיוחד. אך בראש ובראשונה זהו הישג שלנו, תושבי הגולן, שב-54.5 שנות התיישבות, מאבקים ונחישות, הצלחנו ליצור קונצנזוס לאומי מקיר אל קיר, משמאל לימין. זה הישג גדול!

האקורד הצורם ביותר היה התגובה החמוצה והצוננת של הליכוד וגרורותיו. אני עוד זוכר את מנחם בגין כראש האופוזיציה. הוא לא היה ראש אופוזיציה צמחוני. כלל וכלל לא. הוא היה ראש אופוזיציה לוחמני, נוקשה, נחוש, מר, לפעמים אפילו אכזר; הוא הצליף בלשונו ללא רחם לעבר הממשלות וראשי הממשלות, הוא ייסר אותם בשוטים ובעקרבים. אבל הוא היה פטריוט ואדם הגון. כאשר הממשלות קיבלו החלטות שהתאימו להשקפת עולמה של האופוזיציה, בתחומים המדיניים והביטחוניים, הוא לא היסס לברך את הממשלות ואת ראשי הממשלות במילים חמות.

שמעתי השבוע ביביסטים שצווחו על בני בגין שאבא שלו מתהפך בקרבו. אבא שלו אכן מתהפך בקברו כאשר הוא רואה לאן הידרדרה התנועה שאותה הקים.

איזה מזל שהחלטת הממשלה על פיתוח הגולן אנה זקוקה לאישור הכנסת. אין לי ספק, שקואליציית ביבי&טיבי היתה עושה כל שלאל ידה כדי לסכל את התוכנית, כפי שפעלה נגד חוק האזרחות. ואולי, חלילה, היא אף היתה מצליחה בכך, כפי שהצליחה בחוק האזרחות, ואז היינו רואים את הליכודניקים ואנשי המשותפת צוהלים וחוגגים את ניצחונם.

נראה שלנתניהו וחבריו התכוון ביאליק כשכתב בשירו:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

2. צרור הערות ‏2.1.22

* מי זוכר את הפריטט? – ממשלת בנט-לפיד הוקמה כממשלה פריטטית. לשרי ימינה ותקווה חדשה ניתן מעמד שווה בממשלה כלשרי שאר המפלגות, בהצבעות בממשלה ובקבינט, למרות שמספרם קטן יותר. היו לכך שתי סיבות. האחת, היא שהדרך המדינית ביטחונית של ימינה ותקווה חדשה מבטאת את עמדות רוב הציבור ורוב הכנסת, ואם קמה ממשלת אחדות, מן הדין שעמדת הרוב לא תהיה במיעוט בתוכה. השנייה, היא להבטיח שראש הממשלה בנט לא יהיה במיעוט בהצבעות בממשלתו.

יש לציין, שאחת המפלגות בחציון שבראשות לפיד, ישראל ביתנו, שייכת מבחינת עמדותיה לגוש של ימינה ותקווה חדשה. והאמת היא שיש עתיד וכחול לבן, אולי בניגוד לתדמיתן, קרובות אף הן לעמדות ימינה ותקווה חדשה יותר מאשר לעמדות מפלגת העבודה ומרצ.

לאחר למעלה מחצי שנה מהקמת הממשלה, מי זוכר בכלל את העיקרון הפריטטי? ספק בידי אם היתה ולו הצבעה אחת שבה הממשלה התחלקה על פי גושים. הדבר נובע מהרמוניה בעבודת הממשלה, מעל ומעבר למחלוקות וכן מכך שבנושא המחלוקת המרכזי, הסוגייה הפלשתינאית, ההסכמה בין הצדדים היתה לא להסכים ולא לבצע מהלכים משמעותיים כמו החלת ריבונות או ויתור על שטח.

לא אחת, הבעתי חשש שמרצ היא החולייה החלשה בממשלה, בשל הלחץ עליה של הבייס שלה ושל "הארץ", בהיותה חברה בממשלה המגשימה מדיניות רחוקה מעמדותיה. והנה, עברנו בשלום מספר משברונים כמו הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית כארגוני טרור. הם מחו, ביטאו את התנגדותם והמשיכו הלאה.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, היתה בהצבעה על התוכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן. בחלומותיי הוורודים לא העליתי על דעתי ששרי מרצ יתמכו בתוכנית הזאת. אני זוכר היטב את עמדתה האידיאולוגית התקיפה של מרצ בעד נסיגה מהגולן, נגד ההתיישבות בגולן, נגד הריבונות בגולן, בטענה שהגולן סורי והוא שטח כבוש. והנה, לא זו בלבד שמרצ יושבת בממשלה המיישבת את הגולן יותר מכל ממשלה אחרת בעבר – היא הצביעה בעד התוכנית הזאת. השר פריג' לא הגיע לישיבה. אילו רצה, יכול היה להתנגד ולו כדי שההחלטה לא תהיה פה אחד. אפילו הוא לא עשה כן (אולי גם הוא מבין שהתוכנית היא הדבר הנכון למדינה, אך אינו מעז לתמוך בה). השרים הורוביץ וזנדברג תמכו. מי היה מאמין?

הממשלה הזאת מחזקת, מגבשת ומחדשת הסכמה לאומית רחבה בנושאים שיצאו מהקונצנזוס, כמו הגולן, וזו בשורה גדולה לחברה הישראלית.

חבל כל כך, שבעוד הקונצנזוס על הנושאים הלאומיים מתהדק, האופוזיציה מעמיקה את הקרע בהפצת שקרים ושנאה. האמת היא שאין לאופוזיציה באמת סיבות להתנגד לממשלה ולמדיניותה. "הארץ" הוא באמת אופוזיציה עקרונית, אידיאולוגית, לממשלה. מוסי רז, החבר בקואליציה, הוא באמת אופוזיציה מהותית, עניינית, אידיאולוגית לממשלה. כך גם הרשימה המשותפת. המפלגות החרדיות הן אופוזיציה למהלכי הממשלה בנושאי דת ומדינה, שמחזקים את הצביון היהודי של המדינה בכך שהם מערערים את המונופול החרדי על הגיור והכשרות. אולם באופן כללי, האופוזיציה של הליכוד וגרורותיו היא אופוזיציית סרק, אופוזיציה פרסונלית נטו, נגד ממשלה שחטאה היחיד הוא שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, ולכן היא לא לגיטימית, לשיטתם. וכיוון שאין להם סיבות אמתיות לביקורת, הם מפיצים פייק ניוז ומייצרים דחלילים כדי שיהיה להם מה לתקוף. והם עושים זאת בחמת זעם, בשנאה מטורפת, למרות שמבחינה מהותית זה באמת פול גז בניוטרל.

* הפנטזיה של ביילין – ליוסי ביילין קרה השבוע אסון. המפלגה שהוא עמד בראשה, ואחת ממטרותיה המרכזיות היתה מסירת הגולן לאוייב הסורי וחורבן מפעל ההתיישבות הישראלי, הצביעה בעד התוכנית הגדולה ביותר בתולדות ההתיישבות בגולן, לפיתוח הגולן הישראלי. בטור שלו ב"ישראל היום" הוא מבטיח שלא התייאש מהפנטזיה ושישראל תיסוג בסופו של דבר מהגולן. הוא מנחם את עצמו שלא ייצא כלום מן התוכנית, ויש לו "הוכחה": "ב-16 ביוני 2019 עלתה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, לרמת הגולן כדי להכריז על הקמת היישוב רמת טראמפ... ההצלחה היתה מוגבלת ובימים אלה ממש יש שם עשרים קרווילות."

בכך הוא מוכיח בורות בהתיישבות; בורות שאינה צריכה להפתיע, כשמדובר באדם שרעיון ההתיישבות זר כל כך לעולמו ולהשקפת עולמו. מה שקורה ברמת טראמפ הוא הישג גדול. ראשית, היו פניות של מאות משפחות להתיישב במקום. אולם מלכתחילה סוכם שתקום תחילה שכונת מגורונים של 20 משפחות, שכונת החלוצים. ובפינצטה נבחרו עשרים המשפחות המתאימות ביותר להקים קהילה חילונית-דתית משולבת, שמתאים להן לחיות שלוש שנים במגורונים קטנים ובקהילה קטנה וצפופה על כל הכרוך בכך. אותן עשרים משפחות אמורות ליצור את התרבות וה-DNA הקהילתי, כיוון שהניסיון ההתיישבותי מוכיח שלרוב, הרוח הייחודית של השנים הראשונות בכל יישוב מעצבת אותו לדורות.

במהירות שיא הוכשר השטח, נבנו התשתיות, הוצבו עשרים המגורונים ועשרים המשפחות כבר יושבות שם. במקום כבר פועל גן ילדים. ובעוד חודש-חודשיים ייצא כבר המכרז ל-100 המגרשים הראשונים למגורי הקבע (ושכונת המגורונים תשמש "מחסנית קליטה" למשפחות בעתיד שתוכלנה להתגורר במקום בזמן שהן בונות את בתיהן).

יוסי ביילין הוא האיש שהמציא בשנות ה-90 את רעיון העוועים של "חילופי שטחים" כלומר מסירת אזורים ריבוניים של ישראל בנגב לידי הפלשתינאים, כדי "לפצות" אותם על כך שגושי היישובים הגדולים יסופחו לישראל. כלומר, גם הוא הבין, כבר בשנות התשעים, שבאותם גושי יישובים נוצרה מסה קריטית של אוכלוסייה שכבר אי אפשר לעקור אותה. זה מה שתעשה התוכנית הלאומית, שהתקבלה בתמיכת מרצ. זה מה שאוכל את ביילין. כאשר יהיו בגולן 50-60 אלף יהודים, הוא ייאלץ להודות שזו מציאות בלתי הפיכה. אולי בתמורה הוא יציע גם לסורים שטח בנגב.

* ביקורת צבועה – הביקורת של הליכוד על פגישת גנץ עם אבו-מאזן צבועה. וכי נתניהו לא נפגש עם אבו-מאזן? נפגש גם נפגש, איתו וקודם לכן עם ערפאת, ובצדק. נכון, בשנים האחרונות הם לא נפגשו, אך הסיבה לכך לא היתה סירובו של נתניהו לפגוש את אבו-מאזן אלא סירובו של אבו-מאזן לפגוש את נתניהו. וגם באותן שנים, בכל נאומיו באו"ם קרא נתניהו לאבו-מאזן לחזור מיד לשולחן הדיונים ותקף אותו על סרבנותו.

בעיניי, אין הצדקה לסירובו של בנט לפגוש את אבו-מאזן. השאלה אינה עם מי מדברים אלא על מה. יש מספיק נושאים שניתן לדון בהם בין הצדדים. אין לישראל אינטרס בקריסת הרשות, ועובדה שכך נהגו כל הממשלות, כולל ממשלות הליכוד. ייתכן שדי בפגישות מקצועיות של שר הביטחון ואין הכרח בפגישות של ראש הממשלה, אך אין מקום לאמירה העקרונית של בנט שהוא לא ייפגש עם אבו מאזן.

אין מקום למו"מ מדיני, כי הוא יהיה עקר. הפלשתינאים דחו על הסף הצעות למדינה עצמאית ובירתה ירושלים ונסיגה ישראלית מלאה + חילופי שטחים. אחמד טיבי הגדיר זאת פעם נכון – המקסימום שישראל יכולה לתת רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. בוודאי שאין טעם למו"מ כאשר בתוך ממשלת ישראל יש מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בסוגייה הפלשתינאית. אבל יש מקום לערוץ הידברות ישיר ופתוח, בסוגיות ביטחוניות וכלכליות. אין אפשרות לפתור את הסכסוך, אבל רצוי לנהל אותו בצורה מושכלת, וברוגז אינו הדרך הנכונה לעשות כן.

* הדרך לשלום אמת – פגישות שוטפות עם הפלשתינאים לצורך ניהול הסכסוך רצויות וחשובות. אולם אין מקום למו"מ מדיני עימם, שנגזר שיהיה עקר וחסר תוחלת. מה הבעייה בניהול מו"מ עקר אינסופי? שהוא עלול לפגוע בתהליך השלום במזרח התיכון, שקיומו מותנה בניתוק הקשר הגורדי בין תהליך השלום עם מדינות ערב לבין התהליך עם הפלשתינאים. הדרך הראויה לשלום היא הרחבת הסכמי אברהם על מדינות ערב האחרות ובידוד הפלשתינאים והסכסוך עימם. רק שלום אמת עם מרבית מדינות ערב, עשוי לאפשר מו"מ עתידי עם הפלשתינאים והירדנים על סיום הסכסוך בתנאים סבירים.

* משפחת פשע – שר החקלאות עודד פורר מתח ביקורת על פגישתו של גנץ עם אבו-מאזן, ואמר שאין לדבר עם אבו-מאזן בשל היותו מושחת וראש משפחת פשע. עמדתי בנדון היא שפורר צודק בעובדות, אך הן אינן רלוונטיות למסקנה. האם המדינות שעמן חתמנו על הסכמי אברהם הן מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים? האם מצרים וירדן שעימן אנו חתומים על הסכמי שלום אינן מדינות מושחתות? ההישג המדיני הגדול ביותר שיכול להיות להסכמי אברהם, הוא אם סעודיה תצטרף אליהם. אין טעם להכביר מילים על השלטון הסעודי המושחת. יש לנו יחסים עם מדינות מושחתות לא רק במזה"ת. האם פורר מציע לנתק את היחסים אתן?

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא אחת – האם הפגישות עם אבו-מאזן משרתות את האינטרסים של ישראל? אם התשובה חיובית, ראוי להיפגש אתו למרות היותו מושחת. אם התשובה שלילית, אין להיפגש אתו גם אם ינהל שלטון תקין, נקי ואיכותי.

יש לנו לא מעט עבודה לביעור השחיתות אצלנו, ולצערי הרב עסקאות הטיעון עם השרים לשעבר דרעי וחיים כץ אינן מעידות על מלחמה נחרצת בשחיתות. אין זה מעניינינו לדאוג לאיכות השלטון של אויבינו.

* תקלת מזג אוויר – בשנה שעבר שוגרו שתי רקטות מעזה, וחמאס הודיעו שזאת טעות שנבעה מפגיעת ברק. ואנחנו "הכלנו" את הסיפור ההזוי הזה. הקיץ חלף והחורף חזר ושוב, שתי רקטות נורו לכיוון גוש דן, ושוב זאת תקלה בגלל מזג האוויר. כיוון שהתחלפה ממשלה, אני מקווה מאוד שהפעם לא נכיל שוב הירי. על צה"ל להגיב, וצריך להסביר שהתגובה היא תקלה בשל מזג האוויר.

* לא לוותר על הייעור – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, הוא חידלון בהגשמת הציונות, כלומר אי הקמת יישובים חדשים ואי נטיעת יערות. במשך עשרים השנים האחרונות, פסקו הנטיעות בארץ, על פי מדיניות הממשלות. עם כניסתו של אברהם דובדבני, הידוע יותר בכינויו דּוּבְדֵב לתפקיד יו"ר קק"ל, בשנה שעברה, הוא פעל לשינוי ההחלטה. בכנס "אדמות הלאום – ללאום" של ארגון "מבטחי ישראל" ובשותפות עם קק"ל, שנערך בכ"ט בנובמבר, סיפר דובדב שההחלטה שונתה, וקק"ל מתחילה בתוך שבועות בעבודות ייעור בנגב, בהשתתפות הממשלה ב-50% מהמימון. זו בשורה גדולה.

העבודות החלו, תוך התנגדות ומחאה של הבדואים השכנים. השבוע, בהתערבותו של מנסור עבאס, הופסקו העבודות, עד קיום ישיבה דחופה בנושא. בגל"צ נמסר שעבאס איים בפירוק הקואליציה אם העבודות ימשכו, אולם מהבירורים שאני עשיתי, אני מבין שכנראה שלא היה איום כזה.

אסור לוותר על המשך העבודות, שהן יעד לאומי וציוני חשוב ביותר ואמצעי משמעותי להחזרת הריבונות לנגב. ואם אכן רע"ם מאיימת לפרוש – אין להיכנע לאיומים. אי אפשר לנהל ממשלה עם אקדח על הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מלשאר השותפות, כי אם נלך עכשיו לבחירות (אם הממשלה נופלת נלך לבחירות, כי איני מתרשם שסמוטריץ' הסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם), עוד בטרם הם יכולים להציג הישגים לציבור שלהם, הם לא יעברו את אחוז החסימה. האינטרס שלהם הוא שהממשלה תכהן עד סוף הקדנציה, כדי שיוכלו להוכיח לציבור הערבי שדרכם – להשתלב במדינה ובממשלה (כל ממשלה) ולא לנהל מלחמת עולם נגד המדינה, צלחה, והם יביסו את המשותפת.

אם הוחלט להפסיק את העבודות עד לקיומו של דיון בנושא, יש לקיים את הדיון בדחיפות ולהחליט על המשך העבודות. אסור להמשיך את המחדל של הממשלות הקודמות, שגרם לנזק לאומי עצום.

* האמנה הבסיסית – בתגובה לרשומה שבה קראתי לממשלה להגדיר את שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את בעלי הלולים על הנזק, קיבלתי תגובות על פיהן החקלאים מבוטחים נגד נזקי טבע ולכן אין צורך שגם המדינה תעשה זאת.

אכן, החקלאים מבוטחים, ומשלמים סכומי עתק לחברות הביטוח, אולם הביטוח אינו מכסה מקרי קצה כמו אסון טבע הגורם לחיסול מוחלט של לולים שלמים. אם החקלאים יצטרכו לשלם על ביטוחים שלוקחים בחשבון מקרי קצה כאלה – הם יקרסו.

יש לזכור את העובדה שהחקלאים בארץ סובלים כבר שנים רבות מן הטרור החקלאי ומאוזלת היד של המדינה לנוכח התופעה. בממשלה החדשה אנו רואים שינוי, לפחות ברמת ההצהרות וההחלטות בנושא הטרור החקלאי, כמו תוספת 6 מחוזות של שיטור מחוזי שמטרתו לפעול בעיקר נגד הטרור החקלאי, הקמת שני מוקדים של מתנדבים במג"ב, בדרום ובצפון, למטרה הזאת וחקיקה ייעודית נגד פרוטקשן. אולם בשטח, השינוי עדין מינורי, והבעיה עדין מעיקה מאוד, כיוון שמדובר באלפי פיגועים בשנה. הנזקים לחקלאות כבדים ביותר וכך גם חוסר האמון במוסדות, המביא לכך ש-35% אחוז מן החקלאים התייאשו מלהתלונן במשטרה על הפיגועים וכאשר כבר יש חשודים, 60% מהתיקים נסגרים. המחיר הכלכלי של הטרור החקלאי כבד ביותר. רק לאחרונה הוצתו מתבנים שלמים של קיבוץ שניר ושל קיבוץ גינוסר. האם מישהו חושב שהביטוח מכסה הצתת מתבן של 100 טון קש?

ועכשיו, אסון טבע כבד פוגע בצורה קשה כל כך בענף הלול. הממשלה יכולה לעמוד מן הצד ולא לפצות את המגדלים בנדיבות? אם תנהג כך, תהיה זו מעילה באמנה הבסיסית בין המדינה לאזרח, המשלם מיסים ומשרת בצה"ל, ובמקרה של החקלאות – גם ממלא משימה לאומית גדולה.

* שעון קוקיה מקולקל – "כאשר עשרות אחוזים מהמשק מושבתים, כאשר מיליון עובדים נשלחים לחופשה ללא תשלום, משימת הממשלה היא להציל את הכלכלה באמצעות תקציבים נוספים. רק כך ניתן למנוע הידרדרות לשפל רב-שנתי, לריסוק. אדוני ראש הממשלה, לך על תוכניות הסיוע הגדולות בלי לחשוש מאינפלציה. אני מבטיח לך שאינפלציה, בניגוד לאבטלה, תהיה הדאגה האחרונה שלך, לפחות בשנתיים הקרובות."

במילים אלה, מספר סבר פלוצקר בטורו השבועי ב"ממון", שיכנע בליל 20 במרץ 2020 נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון את נתניהו לשנות את מדיניותו הכלכלית "ב-180 מעלות, מהידוק וריסון להרחבה והזרמה." מספר פרופ' ירון: "הייתי צריך לשכנע גורמים בכירים באוצר שלא הבינו את גודל האירוע. הייתי צריך לדחוף בעלייה, כמו שאומרים במקומותינו, את התובנה שלמרות הגירעון בתקציב, אין מנוס מסיוע ענק."

פלוצקר: "זה לא הנרטיב שאפשר היה לצפות לשמוע ממך, פרופסור בעל שם באוניברסיטה אמריקאית מובילה."

ירון: "שלוש שנים אני על ההגה של הכלכלה הישראלית, מזה שנתיים של התמודדות עם משבר שלא היה כמותו. פעם בדורות. הייתי שקוע 24/7 בניהולו והתובנה שלי ממנו היא שבנסיבות יוצאות דופן, תחת אי-ודאות קיצונית, אסור להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל האומר שוב ושוב, זהירות גירעון, זהירות יחס חוב/תוצר, לא נשפוך כסף, הבה נסמוך על השוק החופשי שיעשה את העבודה. את כל זה צריך לשם בצד ולהבין: אנחנו לא בעולמות של שוק חופשי."

"שפיכת הכסף" של הממשלה למשק, הוכיחה את עצמה. היא היתה נכונה. בלעדיה היינו היום במצב קשה מאוד. לא צריך להיבהל מהגירעון שירשה הממשלה הנוכחית, בעיקר כי האלטרנטיבה היתה הרת אסון. כך נהגו הממשלות ברוב מדינות העולם, בארה"ב  ובאירופה. כך הן נהגו גם במשבר של 2008.

מעבר לוויכוח המסורתי, האידיאולוגי (כן זה ויכוח אידיאולוגי, לא ויכוח בין "מדע הכלכלה" למתנגדיו, כפי שיש המציגים אותו), בין כלכלה מרחיבה, מדינת רווחה ומעורבות המדינה במשק לבין המדינה הקטנה, "היד הנעלמה" וריסון תקציבי, שכיוון שהוא ויכוח אידיאולוגי, הוא יימשך לדורות – יש סוגייה נפרדת של כלכלת חירום בשעות משבר. לא צריך לדגול בכלכלה מרחיבה ובמדינת רווחה כדי להבין, שבשעת משבר גדול כמו מלחמה, אסון טבע כבד, מגפה וכד' או מול אתגר לאומי ענק כמו קליטת העלייה הגדולה אחרי קום המדינה, השוק החופשי אינו יכול לתת מענה לאתגרים ואין מנוס ממעורבות עמוקה ביותר של המדינה. דבקות בסיסמאות הכלכלה החופשית בשעת משבר היא, כמאמר פרופ' ירון, להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל. 

חוששני שליברמן מצוי בסביבת שעון הקוקיה המקולקל, וזקוק בדחיפות לשעון מעורר.

* הפייק-ניוז הורג – יולדת לא מחוסנת מחוברת לאקמו. עוד קורבן ישיר של תעמולת הפייק ניוז. הקורונה מסוכנת להריון ומסכנת את היולדת ואת הילוד – את בריאותם ואת חייהם. הצורך בחיסון חיוני לכולם, אך ביתר שאת לנשים הרות. תעמולת הפייק ניוז מבהילה אותן, ללא כל ביסוס מדעי, בטענת כזב שהחיסון מסכן אותן. התעמולה הזאת גובה חיי אדם.

אורלי וגיא, מהבולטים בסוכני הפייק ניוז והקונספירציות, שיתפו בדף הפייסבוק שלהם, שלו 180,000 עוקבים, רשומה שמבהילה את היולדות מפני לידות שקטות בשל החיסונים, ומספרת שכביכול היו מקרים כאלו. משרד הבריאות פירסם אזהרה מפני הרשומה הכוזבת הזאת, אך הם התעקשו להשאיר אותה והגיבו בבוז לתגובת משרד הבריאות. הפעם "מטא", חברת האם של פייסבוק וטוויטר התערבה והסירה את הרשומה.

ב"7 ימים" התפרסמה כתבה חשובה על מסע הפייק-ניוז של אורלי וגיא, תחת הכותרת "אורלי וגיא קונספירציות בע"מ".

המשפט שהכעיס אותי במיוחד בכתבה, הוא שגיא ואורלי התחסנו שלוש פעמים. כלומר, לעצמם ולבריאותם הם דאגו, ולמען מולך הרייטינג הם מסכנים את הזולת.

* מדגרת קורונה – מסיבת סוף השנה האזרחית באורטל, המתקיימת מדי שנה (אני לא שותף לה, כי לי יש ראש השנה אחד) בוטלה השנה, בשל התפרצות הגל החמישי של הקורונה. לדעתי, היה על הממשלה לאסור קיומן של המסיבות הללו השנה, כי הן עלולות להיות מדגרת קורונה.

* פיקוח נפש – המתקפות של עסקני ש"ס בראשות העבריין הסדרתי על ההחלטה המקצועית לאסור את ההתקהלות ההמונית בת 100,000 איש בהילולת הבאבא-סאלי, והטענה כאילו זו החלטה שנועדה לפגוע, כביכול, בציבור המסורתי, אינה אלא הסתה, שנועדה להרוויח הון פוליטי באמצעות הפצת שנאה, תוך סיכון בריאותו של הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג. מן הראוי היה, שהרבנים יבטלו השנה את האירוע ביוזמתם, מחמת פיקוח נפש. הם לא למדו את לקח אסון הר מירון.

בסוף, נמצאה פשרה שמאפשרת את קיום ההילולה רק באוויר הפתוח. כמובן שהיא עדיפה על הצטופפות במתחם, אך אני בספק אם זו פשרה מוצדקת ולא כניעה ללחץ הפוליטי. עצם הפשרה מעידה שהטענה על רצון הממשלה לפגוע בציבור המסורתי היא שקר, עלילה והסתה. מישהו מוכן לסכן חצי שקל בהימור על כך שהעבריין הסדרתי יתנצל?

* מיהו אנטישמי – לעסקנים החרדים יש שיטה. כל אימת שמותחים עליהם ביקורת הם מתקרבנים: "זאת אנטישמיות."

מעבר להתבכיינות התוקפנית המתקרבנת, שזו תופעה דוחה כשלעצמה – למה דווקא "אנטישמיות"? כי המסר הסמוי שלהם, הוא שהם היהודים האמיתיים. אם תוקפים אותם, תוקפים את היהודים ולכן זאת אנטישמיות. אם הם תוקפים את החילונים, או את הציונים הדתיים, או את הרפורמים, או את העולים החדשים, זו לא אנטישמיות כי אלה לא באמת יהודים.

זו כשלעצמה אמירה נוראית, מתנשאת, שונאת, מדירה. מי אתה, חתיכת גפני חצוף, מי אתה חתיכת ליצמן עז מצח; מי אתם שתתייחסו אליי כאל פחות יהודי מכם? מי אתם, חצופים? מי אתם, חבורת משתמטים מהגנה על המולדת, על המדינה היהודית ועל העם היהודי, שתטיפו על יהדות? מי אתם שחיים בזכות ההקרבה שלנו ושל בנינו, החילונים, הדתיים הלאומיים, החרד"לים והמסורתיים, שתטילו דופי ביהדות שלנו?

ולאחרונה יש להם תחביב חדש. הם מתגזענים על ח"כים יוצאי חבר המדינות בקריאות "שיכור". המקבילה החרדית לסטיגמה הגזענית הבזויה של "רוסים שיכורים" היא "חרדים מסריחים". אז תרגיעו.

והם עושים זאת בגלוי, בצווחות, בכנסת, ללא טיפת בושה, כדרכה הנלוזה של האופוזיציה הביביסטית הנוראית. ההתנהגות שלהם היא כמעט הדבר הכי פחות יהודי שיש. למה כמעט? כי ההשתמטות שלהם עוד פחות יהודית.

* להעמיד את הפקיד במקומו – הרב הראשי דוד לאו הודיע שלא יאשר גיורים על פי המתווה החדש. על דוד לאו לזכור שאינו אלא פקיד מדינה ואין לו שום סמכות להפר את החוק ואת החלטות הממשלה והכנסת. יתר על כן, כיוון שמתווה הגיור החדש מאשר רק גיור אורתודוקסי הלכתי, ביטול גיור כזה מנוגד גם להלכה. אם הוא מתנגד למתווה ואינו רוצה לפעול על פיו וברוחו, שיתכבד ויפנה את המקום לרב טוב וראוי ממנו.

דבריו של לאו מצביעים על הכשל הבסיסי במתווה הגיור של השר מתן כהנא, המעניק זכות וטו על גיורים לרבנות הראשית, שכידוע נשלטת בידי חרדים לא ציונים ועוכרי גיור. יש לאמץ את מתווה ועדת משה ניסים, המפקיעה מדי הרבנות את השליטה ומבזרת אותה לרבני ערים, שיש בהם בהחלט רבנים ציונים ורבנים מבית הלל. מתן כהנא אימץ את רעיון הגיור בידי רבני הערים ואת חופש הבחירה של המתגייר ברב שיגייר אותו, אולם הוציא את העוקץ ממתווה ניסים כאשר הכפיף את הגיורים לרבנות החרדית.

אני בעד הכרה גורפת בגיור של כל הזרמים ביהדות ובגיור לאומי שאינו דתי. אני גם בעד הכרה גורפת בדיעבד ביהדותם של כל העולים מחבר המדינות. לצערי, אני יודע שאין לכך סיכוי היום. לכן, לעת עתה אני בעד פשרת משה ניסים.

* לא נקרא לך דודי – פרא האדם משולח הרסן אמסלם, ממשיך להתפרע ולהשתולל במליאה, מן הספסל או מן הדוכן. ביום רביעי הוא עמד על הדוכן, שילח כהרגלו את גפיו העליונות לכל עבר והשתלח בגסות אופיינית בשופט בית המשפט העליון מינץ, בפרץ של גידופים. בין השאר צווח "אם הוא לא שתה בקבוק ויסקי לפני שכתב את פסק הדין, אל תקראו לי דודי." בסדר, מעתה נקרא לך "הבהמה."

* סיבולת – הצלחתי לשרוד ראיון עם מירי רגב בלי להקיא.

* מתחפשים לטהרנים – אילו שי ניצן היה ממונה לעוזר סגן מנהל הקיוסק השכונתי – גם אז תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית היתה רודפת אותו עד חורמה, וגם אז היא היתה "מוצאת" "טיעונים" נגדו. כל המסע המכוער הזה אינו אלא מסע נקם נגד מי שהיה שותף מרכזי לכתבי האישום של אלילם ויותר מכך – ניסיון להלך אימים על השופטים. לתופעה המאיימת הזו יש גם צד גרוטסקי – לראות את שוחרי השחיתות מתחפשים לטהרנים.

* המסר ההזוי של השופטת – שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים תמר בר-אשר צבן, גזרה עונש מגוחך של 11 חודשי מאסר בלבד על מחבל שתקף בנשק קר שני יהודים בירושלים במהלך מבצע "שומר החומות". היא נימקה את החלטה ההזויה בהסבר הזוי עוד יותר, שבסרטון האבטחה קורבנות התקיפה לא נראו לה מפוחדים מספיק והם אף השיבו מלחמה שערה. המסר למותקפים בעתיד הוא לא להגיב, אלא לנוס מפוחדים כל עוד נפשם בם ולאפשר למחבל להמשיך במסע התקיפה או לברוח. יש לקוות שהפרקליטות, שדרשה עונש, נמוך גם הוא, של 30 חודש, תערער על ההחלטה לעליון. המותקפים שלא נרתעו, הסתערו על המחבל, השכיבו אותו על הרצפה ולא איפשרו לו לברוח עד הגעת כוחות הביטחון, ראויים לצל"ש.

* האומץ האזרחי של כוכבי – כל הכבוד לרמטכ"ל אביב כוכבי, שסירב להיענות ל"פשרה" שהוצעה לו בידי בג"ץ, או ליתר דיוק ל"הצעה של בג"ץ שאי אפשר לסרב לה" ולהימנע מהדחת רס"ן פרנקן, שמחדליו הביאו להתאבדותו של הלוחם ניב לובטון. יותר משעמדתו נכונה נקודתית, למקרה הזה, היא נכונה עקרונית. ההצעה של בג"ץ חותרת תחת סמכותו הפיקודית של הרמטכ"ל ולכן היא בלתי נסבלת. כעת הכדור חוזר לבג"ץ. האם הם ידבקו באקטיביזם תוך פגיעה בצה"ל ויאנסו את הרמטכ"ל לפעול בניגוד לעקרונותיו, או יפעלו על פי השכל הישר ודרך הישר, ולא יתערבו בהחלטת הרמטכ"ל? הרמטכ"ל הפגין בתשובתו לבג"ץ אומץ אזרחי ומנהיגות.

* אחשל – קראתי ראיון עם איזה כוכבי, עמוס בקלישאות הנדושות, המשומשות, השחוקות והמשמימות על אקיבוש, ולא מצאתי שום סיבה לפרסומו, זולת העובדה שהמרואיין הוא אחשל.

* הישג גדול – מתחילת 2022 לא נרצח ולו אדם אחד במגזר הערבי.

* הח"כ האוטואנטישמי – רבים מבין ערביי ישראל והרש"פ משתלחים  במנסור עבאס, בשל דבריו על כך שישראל קמה כמדינה יהודית ותישאר מדינה יהודית. אולם המסית הקיצוני מכולם הוא הח"כ האוטואנטישמי עופר כסיף, שבנאום בכנס אנטי ישראל של ערבים תקף אותו בחריפות, כמשת"פ של הממשלה הגזענית בכלל, ושל השרה איילת שקד, שעליה הוא אמר שאינה ראויה להיקרא בן אדם, בפרט.

* "אמנות" מהתחת – המשותף ל"אמנית" שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל הלאום ול"אמן" שצילם תמונה של חרדי מתפלל בכותל ולידו הכיתוב "ירושלים של חרא" הוא מוטיב החרא. שני "אמנים" מחורבנים "יוצרים" חרא של "אמנות". אני שמח שבית המשפט דחה את עתירתו של היוצר דוד ריב ומדון נגד טיהור מוזיאון ר"ג מן ה"יצירה" שלו.

* מועמדת מצוינת – רות קלדרון, מייסדת בית מדרש "אלול" ובית מדרש "עלמא", ח"כית לשעבר, היא תלמידת חכמים מובהקת, גדולה בתורה, בעלת מחויבות גדולה לתורה, ללימוד תורה, ליהדות, לעם היהודי בארץ ובגולה, ובעלת יכולות רבות. יאיר לפיד הגיש את מועמדותה לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, ובעיניי היא מועמדת מצוינת. למרבה השמחה, בנוסף אליה יש מועמדים מצוינים נוספים לתפקיד, וכוונתי בעיקר למיכל קוטלר-וונש ולמייקל אורן. גם מועמד הליכוד דני דנון הוא מועמד טוב. בעבר, בהיותו ח"כ, לא הערכתי אותו, בעיקר בשל העמדות הקיצוניות שבהן נקט ובשל התנהגותו הלא ממלכתית כסגן שר הביטחון. אולם שיניתי את דעתי על אודותיו כאשר הצטיין כשגריר ישראל באו"ם.

* התקשורת אשמה – כבר שנתיים אני מתריע כנגד התופעה המטרידה, שלצד נתניהו, גם התקשורת אשמה בהכשרת השרץ הכהניסטי ובהלבנת בן גביר. התקשורת, רודפת רייטינג וחולת צהבת, אוהבת את ה"אדם-נשך-כלב", ומבחינתה להביא את הבנדיט לאולפן, זה אירוע שואב רייטינג כמו סרט פורנו או סנאף. הדבר נכון בעיקר לגבי ערוצים 12 ו-13, שהאקדוחן הכהניסט היה לבן בית באולפניהם, והם פינקו אותו והתסחבקו איתו. את תחושת הבטן שלי תיקף דו"ח של חברת "יפעת מידע תקשורתי" על רשימת האנשים שהופיעו במיספר האייטמים הגבוה ביותר בתקשורת ב-2021. וזה הרכב החמישייה הפותחת: 1. בנט. 2. נתניהו. 3. לפיד. 4. גנץ. 5. הכהניסט. כלומר, מי שהופיע יותר מכל אחד אחר זולת ראשי הממשלה וראשי הממשלה החליפיים, היה החוליגן.

בשנות ה-80 התקשורת הישראלית היתה אחראית יותר, פחות צהובה, פחות רודפת סנסציות ובלגן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י כיהן בכנסת, התקשורת החרימה אותו. הוא לא הוזמן לאף אולפן ואף תחנת רדיו וטלוויזיה לא ראיינה אותו. יכול להיות שב-2021 אי אפשר עוד לנהוג באחריות כזו, אך מכאן ועד ההפקרות הנוכחית, שאין לה שום הצדקה חדשותית, זולת רדיפת הצהוב, הדרך ארוכה.

* מתי נתעורר? – שלושה לוחמי צה"ל נפצעו מידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות ליד יצהר. האם רק אחרי שחייל צה"ל יחזור הביתה בארון נתעורר? מלחמת חורמה למדינת ישראל ולציונות נגד הגיס החמישי – נוער הזוועות הכהניסטי, בני עמנו שבחרו בטרור!

* היצירה עומדת בפני עצמה – מעולם לא קראתי ספר של חיים ולדר, לא ראיתי ספר שלו, הילדים שלי לא הכירו ספר שלו. כך שדבריי הם במישור העקרוני. אני מתנגד לדיבור על השלכת ספריו, הוצאתם מן הספריות ומן החנויות. יהיה הסופר אדם נתעב ככל שיהיה, והוא אכן אדם נתעב – יצירתו עומדת בפני עצמה ויש לשפוט אותה כיצירה; על פי תוכנה ועל פי סגנונה. גם רשע מרושע יכול לכתוב ספר טוב או להלחין יצירה נפלאה. ע"ע רוג'ר ווטרס ואחרים.

* ביד הלשון: הסגנון הוא האדם – תגובה יפה וקולעת שקראתי, על השתלחויותיו המתלהמות של דודי אמסלם, היא "הסגנון הוא האדם."

הביטוי הזה לקוח מצרפתית. המקור הוא "הסגנון הוא האדם עצמו." את הביטוי הזה כתב לראשונה המדען הצרפתי ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון, 1707-1788. ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון היה עורך אנציקלופדיות, חוקר טבע, מתמטיקאי, קוסמולוג, עורך דין ומתרגם. יצירתו הגדולה היא "ההיסטוריה של הטבע" – יצירה בת 44 כרכים. דרווין הושפע מיצירתו, בכתיבת תורת האבולוציה, וטען שזכות היוצרים היא שלו.

עוד אמרת שפר שלו: "אלה הכותבים כפי שהם מדברים, מדברים היטב אך כותבים באופן גרוע."

אורי הייטנר

* * *

גו'חא: זירקו לרחובות את רבבות בקבוקי הליטר וחצי פלסטיק הריקים – במחאה על הטמטום של השרוֹת לאיכות הסביבה, הקודמת והנוכחית, שביטלו את כלובי המיחזור ברחובות הערים וקבעו "חוק פיקדון" הזוי שאינו בר-ביצוע!!!

* * *

רוֹן גֵּרָא

חֲבֵרַי הַמֵּתִים

הַדֶּלֶת עַל צִירָהּ

תִּסּוֹב

וְאֵין בָּא.

רַק חֲבֵרַי הַמֵּתִים

וְהֵם רַבִּים.

בְּלֵילוֹת נְטוּלֵי שֵׁנָה.

הַנֶּפֶשׁ אֶל מֶרְחָבִים

תִּכְסֹף

רָאשֵׁי חֲבֵרַי

לְלִטּוּף.

בְּרֶטֶט שֶׁל מַשַּׁב

מְשׂוֹחֲחִים עִמִּי.

מַזְהִירִים אֵלָי

מִבַּעַד לְכָל צִיּוּר

תָּלוּי.

אוֹפְפִים אוֹתִי

בַּחֲלָלוֹ שֶׁל הַחֶדֶר.

זַכִּים

צְחוֹרֵי כָּנָף

כֶּעָנָן חוֹלְפִים בִּיעָף

מִבַּעַד לָאֶשְׁנָב.

גּוּפִי נוֹצֵר חֻמָּם

בַּעֲרוּגוֹת לִבִּי,

פְּנֵי אַלְמָוֶת

הֵם.

רון גרא

* * *

באבל על מותו של

ליטמן מור

בגיל 104

דויד הורודוק – וילנה – תל אביב

פרטיזן, לוחם, ממקימי שירות המזון

הלוויה התקיימה ביום ראשון, 2.1

בבית העלמין מורשה

השבעה בבית משפחת מור, שדרות סמאטס 14, ת"א

אצלנו אפשר לקבל בקובץ וורד את הרצאתו:

חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה

דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94

באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א,

16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב

ליטמן מור והבנות עידית ותמי על יד המצבה,

על קבר האחים בדוד הורודוק 2003

מתוך ספרו "המלחמה על החיים"

* * *

עמנואל בן סבו

לארח את התליין על שמפניה נטולת אלכוהול

מכחיש השואה, מממן משפחות המחבלים, מחבק המחבלים ומאדירם, גם ממרום גילו מביט משתאה על התקיימות חזון העצמות היבשות הנחזה לנגד עיניו המשתאות ופעורות לרווחה, חצי שנה בלבד בה הפך מגווייה אין חפץ בה למי שזכה לתחיית המתים וממוחרם ומנודה למחוזר ומחובק.

האיש אשר פועל ללא לאות ובמלא העוצמה יחד עם חבורת הזמר האנטי יהודית ישראלית המזמרת בעולם את רפרטואר השנאה שלהם מאפרטהייד דרך כיבוש ועד לפשע עם, לא פחות.

האיש אשר גייס את שונאי ישראל והעם היהודי בעולם כדי להעמיד חיילים וקציני צה"ל לדין בבית המשפט הבינלאומי בהאג בהאשמת פשע מלחמה.

אחד מהמאויימים לעמוד לדין בהאג כפושע מלחמה הוא שר הביטחון, הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ. אותו בני גנץ שמיהר עם הקמת הממשלה היהודית פלשתינאית הראשונה בתולדות מדינת ישראל להגיע למוקטעה ברמאללה ולהיפגש עם מכחיש השואה המבקש להעמיד אותו לדין בהאג כפושע מלחמה, אבו מאזן.

בעקבות הצלחת פיצוח, פענוח והבנת המניעים הרגשיים של המחבלים שרצחו ואלו שכשלו במשימת רצח יהודים ורק פצעו יהודים, אלו שמפעילים טרור אבנים בכבישי יהודה שומרון, בנגב ובגליל – החליט שר הביטחון כדי זו העת המתאימה ביותר להמשיך את תהליך ההחייאה וההנשמה לאבו מאזן והזמין את האיש, המבקש להשליך אותו לכלא בגין פשעי מלחמה, אל ביתו בראש העין.

מישהו כאן איבד את הראש ומגיש את העין השנייה למי שמנסה לעקור את עיניו. ההחלטה של המואשם כפושע מלחמה על ידי האורח בחר לארח את מכחיש השואה לביתו הפרטי במחווה חסרת היגיון.

התליין לוגם שמפנייה נטולת אלכוהול ומחייך אל בן הנאשם בפשע מלחמה, הבן המוצג בפני התליין של אביו, כחייל בצה"ל, התליין מרים כוסית לחיים ומורה להכין את כתב האישום הבא בהאג לבנו של פושע המלחמה.

אט אט יוצאות תוצאות שיחת אירוח ומחווה זו של שר הביטחון, מחוות ועוד מחוות לפלשתינאים ומחווה אחת של מכחיש השואה שהורה למנגנון הביטחון לדאוג שלא ירצחו יהודים בקרוב.

שר הביטחון שיבח את אבו מאזן על חילוץ שני יהודים שכמעט ושילמו בחייהם בלינץ על שהגיעו בטעות לרמאללה, תודה למממן המחבלים שלא איפשר כמסורת רמאללה לשחוט יהודים ולהניף ידיים מגואלות בדם יהודים לשמחת ההמון שוחר השלום הצוהל ומריע.

שר הביטחון לא תבע מאורחו האציל והנדיב, שוחר השלום, לעצור את ההסתה נגד העם היהודי, אותה יונקים ילדי השנאה עם חלב האם, שר הביטחון לא תבע לעצור את גל הטרור, לא תבע לעצור את הבנייה הבלתי חוקית בשטחי C, לא תבע הפסקת מימון משפחות המחבלים.

בממשלה הפלשתינאית יהודית ראשונה בתולדות מדינת ישראל, חשו חלק מחבריו לקואליציה של שר הביטחון מבוכה, והפגינו לוליינות ותרגילי אקרובטיקה שביצועיה של נדיה קומנצ'י מחווירים לעומתם.

לשמוע את יועז הנדל, איילת שקד, נפתלי בנט, מתן כהנא, זאב אלקין, גדעון סער, ועוד המתחזים לאנשי המחנה הלאומי – מתחמקים ומתפתלים בהסברים מגוחכים, שונים ומשונים את המעשים התמוהים של שר הביטחון.

כשחברי תנועת מר"צ, חברי הממשלה, מיהרו לפתחו של מכחיש השואה, לחלות את פניו, ללחוץ את ידו, זה היה נסבל ואף מובן.

חברי תנועת מר"צ מעולם לא הכחישו את רצונם בחידוש היחסים עם מכחיש השואה, חלקם אף חיזקו את בית הדין הבינלאומי בהאג בחקירת 'פשעי המלחמה' של ישראל, אך שר הביטחון, רמטכ"ל במיל' המארח בביתו את מממן המחבלים, מכחיש השואה, המסית הבינלאומי, התליין שלו? לבני גנץ הפתרונים.

להתראות במפגש הבא בבור.

עמנואל בן סבו

אהוד: קואליציית שנאת נתניהו מטהרת את השרץ.

* * *

עקיבא נוף

ערגה

כְּמוֹ צֶמַח הַפּוֹנֶה אֶל אוֹר

כְּאֵש המַמְשיכה לִבְעוֹר,

אחוּז אני חֶבְלֵי עֶרְגָה,

שֶׁאֵין לה גּבוּל, אין הֲפוּגָה.

כך, כְאַיָּל שֶלֹא יַפְסיק

עוד לערוֹג אֶל האָפיק,

בּוֹ מיִם של כְּמִיהָה מַרְוָוה

עִם כל שִׁיפְעַת האהבה.                

מִקְצה מִזְרָח אֶל מַעֲרָב,

אֶפְסָח על כְּפוֹר ועל שָׁרָב

עַדֵּי אגיע ואָבוֹא

אל מִי אֲשֶׁר לי מָחֲבוֹא,

מִסְתוֹר לַגּוּף וְלַנְשָׁמָה,

סַפִּיר, בָּרֶקֶת , אַחְלָמָה.

עקיבא נוף

* * *

עירית אמינוף

תיקון קטנטן

אני מצרפת רשימה קצרצרה ובה תיקון קטנטן לשני שמות, ברשימתו של יונתן גורל על דוד שחר. יונתן גורל, ירושלמי ותיק, כותב רשימות מעוררות געגועים על ירושלים. ברשימתו הקצרה על דוד שחר מציין גורל כי דוד שחר למד בלידה – [ליד"ה] ואילו הוא יונתן גורל למד בגימנסיה. [גימנסיה רחביה].

גורל יודע בוודאי ששמו המלא של בית הספר הוא – בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה,  במשמעות: מסונף לאוניברסיטה. [מוריו ברובם באו מן האוניברסיטה, תוכניות הלימוד בו היו שאובות מן האוניברסיטה וכיו"ב].

מאחר שלא היה לבית הספר בנין משלו, נשכרו עבורו 2 בניינים: האחד ב"עומריה" – בחורשת הזיתים שמול טחנת הקמח של מונטפיורי.

השני בבית הכרם בבניין בית המדרש למורים של דוד ילין, על כן נקרא בית הספר בקיצור – תיכון בית הכרם.

את השם המלא: ביה"ס התיכון ליד האוניברסיטה, כתבנו רק על גבי המחברות. ולעיתים השתמשנו בו בלשון הומור ובדיחות הדעת. אבל – אף פעם לא קראנו לו ליד"ה, אף פעם – אף פעם! 

אני בת למחזור כ"ה – המחזור האחרון שסיים את לימודיו בבית הכרם. בחודש יוני 1963. בספטמבר של אותה שנה כבר עבר בית הספר לבניינו הגדול, בגבעת רם, צמוד לבנייני האוניברסיטה העברית. רק אז התחילו התלמידים לכנות את בית הספר ליד"ה, כאילו משמעותו היא ליד האוניברסיטה במשמעות של סמיכות פיסית – ליד, והשם הפך סימן היכר, לאווירה אחרת שהשתלטה על בית הספר. 

בעיניי ובעיני חברים רבים אחרים, שלמדו בבית הספר הזה טרם כניסתו לבניינו החדש, הכינוי ליד"ה – מכוער, ויש בו נופך של גאווה מסויימת. בהחלט אפשר היה למצוא שם מתאים יותר לבית הספר התיכון הזה. אבל מה שברור הוא  שמעולם – לא קראנו לו ליד"ה בשנים עליהן מדבר יונתן גורל, וכדאי לתקן משפט זה בכתבתו היפה אודות דוד שחר.

אני נולדתי וגדלתי ובגרתי בקצה רחוב דוד, צמוד לתל ארזה. ועברתי כמעט יום יום ליד בית הספר "עמל", אשר שכן בבניין היפהפה – בית דוידוף – ברחוב דוד. גורל מציין כי למד באותו בית ספר ביחד עם דוד שחר. שמו היה בית הספר "עמל", ומעודי לא שמעתי אדם קורא לו "עמל בוכרים". גם לאחר שנים רבות מאד, כשהפך למוזיאון לתרבויות אתניות עדיין קראו לו בית ספר "עמל".  הצירוף "עמל בוכרים" הוא צירוף שקראתי רק ברשימה זו של יונתן גורל. ואיש מאיתנו דיירי רחוב דוד לא השתמש בו. נראה לי שיונתן גורל ביקש לציין את מיקומו של בית הספר בשכונת הבוכרים. 

עירית אמינוף

* * *

אהוד: שום תוכניות מרחיקות לכת לפתרון בעיות התחבורה בישראל לא יצלחו – לא הרכבת הקלה לא המטרו ולא הרכבת והתחבורה הציבורית הקיימות – כל עוד המגזרים הדתי והחרדי תופסים אותנו בביצים כשהם נהנים לשבות בשבת ובחג ללא אוטובוסים ורכבות – בעוד אנחנו נזקקים בימים אלה למכוניות פרטיות כדי להגיע ממקום למקום! איזו חרפה!

* * *

יונתן גורל

אַהַבָתִּי הַיְּתוֹמָה

לְכָל הַיְּתוֹמִים מִיַּלְדוּתָם הַמֻּקְדֶּמֶת

מִשְּׁעוֹלִים אֲרֻכִּים

וּבָם אַהַבָתִּי פּוֹסַעַת

יְרֵאָה כְּמִתְחַטֵּאֵת

וִיִחֵפַת נָעַל

עַל הַקִּירוֹת הַדְּמוּמִים

בְּפַאֲתֵי דֶּרֶךְ

הִיא רוֹשֶׁמֶת

מַזְכֵּרוֹת שֶׁל מֵתִים

וְתָמִיד, כְּמוֹ סִפּוּר

הַסַּבְתָא לַנֶּכֶד

הַדְּבָרִים מַתְחִילִים בְּ"הָיֹה הָיָה"

וּמִסְתַּיְּמִים בְּתִקְוָה טוֹבָה

וְגַם אִם חִפְּשָׂה

אַהַבָתִּי הַיְּתוֹמָה

בַּלַּיְלָה סָהוּר שֶׁמֵּעָלֶיהָ

כּוֹכָב אֶחָד לִבְּרָכָה

עַל עֲקֵבֶיהָ הִיא שָׁבָה

רְדוּפָה, מְרוּטָה

כְּכַלְבָּה, שֶׁזְּנָחוּהָ בְּעָלֶיהָ...

יונתן גורל

* * *

נעמן כהן

2022 שנים לברית המילה של יזוס

לא שנה אזרחית, לא שנה סובייטית – שנה נוצרית

ראש השנה הנוצרי – יאנוס, סילבסטר, וחתיכת עורלה

במרכז העיר רומא, על גבעת הקפיטול שכן מקדש לכבודו של האל הרומאי יאנוס. יאנוס היה מתואר כאל דו פרצופי ולכן מכנים מיני אז אדם צבוע, כאדם "בעל פני יאנוס". לכבודו של יאנוס נהגו הרומאים לציין את חג תחילת השנה הרומאית החדשה שהתחילה באחד בינואר, החודש שנקרא על שמו.

משקבעו הנוצרים את תאריך הולדת משיחם-אלוהיהם ישו, בחג הפאגאני של 25 לדצמבר הם עדיין המשיכו מתוך הרגל לחגוג את תחילת השנה החדשה כמנהג הרומאים באחד בינואר למרות שאת מניין השנים ספרו לפי הולדתו של ישו. AD - Anno Domini שנת האדון ישו, שנולד ב-25 לדצמבר. משהבחינו הנוצרים בבעייה הם החליטו לציין את חג יאנוס באחד בינואר כיום ברית המילה של ישו.

האפיפיור סילבסטר הראשון מת בתאריך 31 לדצמבר 335 ולכן נקבע יום זה ע"י הכנסייה הקתולית כיום הקדוש סילבסטר, ומיני אז נחגג יום ה-31 בדצמבר כחג "סילבסטר". (בניגוד לסיפורים הרווחים האפיפיור סילבסטר היה רק אנטישמי רגיל, ולא צורר יהודים).

היות ויש לנו כבר תאריך ליום ראש השנה היהודי (א' תשרי), ויום ה-31 בדצמבר נקרא בפולניה ובגרמניה "יום סילבסטר", הביאו העולים מארצות אלו את השם "סילבסטר" לארץ, וכך השתרש השם "סילבסטר" בארץ, ולא  השם "ראש השנה" כפי שנקרא תאריך זה באנגליה, צרפת ואמריקה.

מהפכת אוקטובר שהיתה ב-25 לאוקטובר 1917 במערב לפי הלוח הגרגוריאני, נעשתה ברוסיה ב-7 לנובמבר לפי הלוח היוליאני הנהוג ברוסיה. ראש השנה האורתודוכסי-פרובוסלבי (ביוונית וברוסית "האמונה הנכונה") הוא ב-1 לינואר לפי הלוח הגרגוריאני.

הצאר פיוטר הראשון אלכסייביץ רומנוב (הגדול) שרצה לקרב את רוסיה למערב קבע את ראש השנה ברוסיה ע"פ הלוח הגרגוריאני הנהוג במערב אירופה.

בברית המועצות הקומוניסטית-אתאיסטית לא השתמשו כמובן בשמו של האפיפיור הקתולי לציון חג ראש השנה, אבל המורשת הנוצרית-פרובוסלבית חייבה להמשיך לחגוג את התאריך, ולכן קראו לו סתם "נובי-גוד" (השנה החדשה).

התקנאו עולי רוסיה במרוקאים החוגגים את חג עדתם לזכר האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימונה, והחליטו להכריז על ה"נובי גוד" כחג עדתי של עולי רוסיה שבו במקום מופלטות יוגשו פלימני וודקה. בכל מקרה כיום חגו של יאנוס, חגו של סילבסטר, או נובי גוד הוא חג המציין את הסרת העורלה של ישו, כלומר החג הוא תמיד "ראש השנה הנוצרי".

כשלא היה נעים לומר בארץ את המילה "ראש השנה הנוצרי" החליפו אותה בביטוי האומלל "ראש השנה האזרחי". (כאילו שלחיילים, לתושבים שאינם אזרחים, עובדים זרים, מסתננים וכו' לא מגיע "ראש שנה").

ודוק: יש ראש שנה יהודי, ראש שנה נוצרי, ראש שנה מוסלמי, ראש שנה סיני, וכו', אבל אין דבר כזה ראש השנה "אזרחי" בניגוד לראש השנה הצבאי. יש לומר ראש השנה הנוצרי – 2022 שנה להסרת העורלה של ישו.

וחגיגה שמחה לכולם.

בנימין מיליקובסקי-נתניהו מפרכס לעולי רוסיה, אוכל ורניקעס (השם האוקראיני לפלימני הרוסי), שותה וודקה, מברך ברוסית, ומסביר שמעתה זה לא סילבסטר, אלא נובי גוד.

https://he-il.facebook.com/Netanyahu/videos/%D7%9C%D7%90-%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%91%D7%A1%D7%98%D7%A8-%D7%A0%D7%95%D7%91%D7%99-%D7%92%D7%95%D7%93/10155260972072076/

בנימין מיליקובסקי-נתניהו מפרכס לעולי מרוקו, אוכל מופלטה, ומברך בערבית-בֶּרְבֶּרִית "תרבחו ותסעדו" (דקה 6.12).

https://www.youtube.com/watch?v=lij1TZWFsDs

עלילת הדם האנטישמית של צ'וסר וממשיכיה היום

קראתי בעניין רב את תרגומה של זיווה שמיר לתיאור האביר הפרש בסיפורי קנטרברי והשפעתו על הספרות העברית החדשה, מיכ"ל וביאליק. (אי אפשר כמובן שלא להיזכר בגדול הפרשים אליהו הנביא עליו אומר אלישע: "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (מלכים ב' ב' י"ב).

מכל מקום יותר מההשפעה על דמות הפרש השפיע צ'וסר על האנטישמיות.

בתקופתו של ג'פרי צ'וסר (1343-1400) לא היו כלל יהודים באנגליה. היהודים גורשו מאנגליה ב-1290 – מאה שנה לפניו.

עלילת הדם הראשונה באירופה היתה עלילת הדם בנוריץ' שבמזרח אנגליה. העלילה הופצה והתפרסמה על ידי נזיר בשם תומאס בשנת 1149 שסיפר שבשנת 1144 גופתו של ילד קטן בן 12, ויליאם שמו, התגלתה ביער. הגופה לא הרקיבה ו"נתגלו עליה סימני מות קדושים." תומאס אסף כמה עדויות לכך שנרצח ע"י יהודים: משרתת בבֵית אחד מנכבדי היהודים סיפרה שראתה שם ילד עקוד. נוצרי אחר סיפר כי פגש ביהודים המובילים את הגופה ליער. בנוסף, נודע לו מתיאובלד מקיימברידג', יהודי שהמיר דתו, כי מדי שנה מתכנסים היהודים לקבוע באיזו מעיירות היהודים יוטל להביא קורבן נוצרי עבור פסח של אותה שנה. לדבריו, בשנת 1144 בכינוס יהודים בעיר נרבון בצרפת, נפל הגורל על נוריץ'.

"עלילת הדם שטווה צ'וסר בסיפורה של אם המנזר – The Prioress's Tale, מתוך סיפורי קנטרברי היא אולי האנטישמית ביותר בשירה האנגלית והעולמית. אנטישמית יותר מאשר אצל אנשי ספרות אנגלים אנטישמיים אחרים כוויליאם שקספיר, כריסטופר מרלו, צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס, תומס סטרנס אליוט, או אגתה מרי קלאריסה כריסטי.

סיפורה של אם המנזר (The Prioress's Tale):

הפרולוג הכללי מספר על אם המנזר – מָדָם אֶגְלֶנְטַיְן, ומתאר את נימוסי השולחן שלה, ואת ליבה הרך. סיפורה הוא על נער נוצרי קדוש הנרצח בידי יהודים.

הסיפור נפתח בקריאה לבתולה מריה, ואז עובר לאסיה, בה חיה קהילה של יהודים בעיר נוצרית. נער קטן בן שבע בשם יוּ, תלמיד בבית הספר, בנה של אלמנה, מאמין בבתולה מרים ומשנן את הבית הראשון במזמור מימי הביניים, "Alma Redemptoris Mater" (אמו-הורתו של הגואל); למרות שאינו מבין את המילים, חברו לכיתה, המבוגר ממנו, מספר לו שהוא עוסק במריה הקדושה, והוא שר את המזמור בכל יום בדרכו לבית הספר ובחזרה, בעוברו דרך שכונת היהודים.

השטן, "שקן צרעותיו שוכן בליבם של היהודים," מעודד את היהודים לרצוח את הנער ולהשליך את גופתו על ערימת-צואה, בבית השימוש של היהודים. אימו מחפשת אחריו ולבסוף מוצאת את גופתו, המתחילה באורח-נס לזמר את ה-"Alma Redemptoris".

הנוצרים מזמנים את השופט, והוא מענה את היהודים, ומוציאם להורג על ידי קריעת איבריהם בעזרת סוסים ולאחר מכן תולה את גופותיהם בחוצות-העיר למען יראו וייראו.

הנער ממשיך לשיר לאורך כל טקס הקבורה שלו, עד שהנזיר, איש-הכמורה של הקהילה, שואל אותו כיצד הוא עוד יכול לשיר. הוא משיב שעל אף גרונו המשוסף, היה לו חזון ובו מריה הניחה פרח חבצלת על לשונו, והוא יוסיף לשיר עד שהוא יוסר. הנזיר מוציא את החבצלת מפיו, והנער מת.

הסיפור מסתיים באזכור "יו הקט מלינקולן", עלילת דם נוספת על אודות נער קדוש הנרצח בידי היהודים.

My throte is kut unto my nekke boon"

Seyde this child, "and as by wey of kynde.

I sholde have dyed, ye, longe tyme agon

But Jesu Crist, as ye in bookes fynde,

Wil that his glorie laste and be in mynde,

And for the worship of his Mooder deere

Yet may I synge O Alma loude and cleere".

"כן, עד העורף צווארי שסוע,"

השיב הילד, "ועל-פי הטבע

הייתי מת זה כבר. אבל ישוע,

שתפארתו עלֵי ספרים נכתבת,

חפָץ כי מרוממת ומוּשׂגבת

תהֵא. על-כן לִכְבוד אֵם המושיע

בקול גדול 'או אַלְמָה' עוד אריע."

("סיפורי קנטרברי", תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד, תש"ם).

(תרגום הסיפור המלא מאת מאיר ויזלטיר):

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/99995-files/99995008/99995008-003/99995008-003-141-146.pdf

מסתבר שהשפעת עלילת הדם האנטישמית של צ'וסר קיימת עד היום. ומיהו תלמידו העכשווי? השיח' ראאד סאלח. בפברואר 2007 נשא השייח' ראאד סאלח נאום חריף במהלך עצרת נגד העבודות בגשר המוגרבים ובו ציטט עלילת דם כנגד היהודים: "אנחנו לא אלו שהרשינו לעצמנו לאכול ארוחה שמבוססת על לחם וגבינה בדמם של ילדים... ירושלים עוד תהיה בירה איסלמית."

(איתמר ענברי, "אתם מהמרים על עתיד עמכם", "מקור ראשון", 16.2.2007)

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART1/545/008.html

למרות האנטישמיות הבוטה, (או שמא דווקא בגינה), חבר הקואליציה, חבר הכנסת מסיעת רע"מ, מאזן גנאים, (ממפלגתו של מנצור עבאס מהפלג הדרומי של "התנועה האיסלמית") ביקר ביקור הזדהות את האסיר המשוחרר השיח' ראאד סלאח.

סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, השתחרר ממאסר לפני כשבועיים, ועם שחרורו הוא התקבל בחגיגות שמחה בעיר אום אל-פאחם.

https://www.kipa.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99/1123277-0/

השייח' ראאד סאלח הכריז בעבר: "העושקים, הפושעים מפגיזי המסגדים... שוחטי הנשים ההרות והתינוקות... הוי הגזלנים, אתם חיידקי כל הזמנים... הבורא גזר עליכם להיות קופים מפסידים... הניצחון שייך למוסלמים, מהנילוס עד הפרת." הוא מצטט כמובן את דברי חסן אל-בנא מייסד תנועתו, ודברי מוחמד המובאים באמנת החמאס.

ודוק: רע"ם המפלגה האנטישמית היא מפלגה המרכיבה את ממשלת ישראל.

על השתיקה (1)

שתיקת מנצור עבאס

למרבה הצער, ראש מפלגת "האחים המוסלמים" רע"ם, מנצור עבאס, לא ענה לשאלתנו (מגיליון 1709) האם הוא מכיר בזכות קיומה של מדינת היהודים ואינו רוצה להחליפה בחליפות מוסלמית, והאם הוא רואה בדברי מוחמד מפי מייסד מפלגתו, חסן אל-בנא, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהרוג את כל היהודים כתנאי לגאולה – גזענות שהוא מגנה, ולא מופת מוסרי?

אשר על כן אנחנו נוקטים בעיקרון "שתיקה כהודאה דמיה." שתיקתו של עבאס מעידה על עמדתו.

על השתיקה (2)

שתיקת זאב בנימין בגון-בגין

למרבה הצער גם זאב בנימין בגון-בגין, שבעבר גילה רגישות רבה וחשף לעיני כל את דברי מוחמד יאסר ערפאת לפיהם הוא רואה את חוזה אוסלו כ"הודנה" – שביתת הנשק לעשר שנים שעשה מוחמד עם שבט קורייש במכה שאותו הפר, שותק עתה, וממלא פיו מים עקב תלותו בתנועת "האחים המוסלמים" רע"ם. האם גם אצלו שתיקה כהודאה דמיא?

(כמובן יש לגנות את האנשים הגסים שצרחו עליו ברחוב. ביקורת יש להשמיע בדרך אחרת).

שתיקת זאב בנימין בגון-בגין רק מבזה אותו, גם אם הוא חבר במפלגת הוונדטה.

ודוק: שנאת נתניהו לא יכולה להצדיק כל דבר.

סיבות ביקורו של אבא של מאזן בביתו של בנימין גנץ

נחלקו פרשנים מה חיפש אבא של מאזן בביתו של בנימין גנץ, ובייחוד מה נתן לו גנץ?

כל הפרשנים טועים. לביקור היתה מטרה אחת. בהתאם לאיומיו, אבא של מאזן בא לראש העין כדי לחקור את גנץ על פשעי המלחמה שביצע, על מנת להשלים את כתב התביעה שהוא מכין לבית המשפט בהאג.

האם גנץ סיפק לו את כל הפרטים?

מהי אמנות? (1)

דלות החומר האמנותי

ועושר הבְּלַה-בלה

בזמנו כתבתי כך (בכותרת הזו) על תערוכת הציורים של משה גרשוני במוזיאון תל אביב:

"נכנסתי לתערוכה. אין ציורים. יש כתמי צבע עם מלל. 'הבעייה בציור היא הבעייה הפלסטינית'. גרשוני אינו צייר, הוא 'צבעי' מתמלל. היות שגרשוני שייך לחבורת התומכים בכיבוש הערבי של יהודה ושומרון והפיכתם ל'יודנריין', ודברי המלל על כתמי הצבע שלו מביעים זאת, הוא נתפס על-ידי המבקרים כצייר גאון. אכן, אין ספק הנה דוגמא מובהקת ל'דלות החומר', דלות הכתם ודלות המלל.

האם איכות האמנות של כתם הצבע משתנה עם המלל? הנה הציור המקורי רב התשבחות של גרשוני:

והנה אותו ציור מעובד ומשופר עם מלל אחר. שפטו מהי האיכות של כתם הצבע ללא המלל?

האם אותו כתם הצבע בתוספת המלל החדש היה מהולל גם הוא על-ידי המבקרים? מה היתה כותבת ברייטברג-סמל? האם היה המלל החדש מתקבל כטמטום מהולל או טמטום מגונה?

(משה גרשוני: "דלות החומר האמנותי ועושר הבְּלָה בְּלָה", "חדשות בן עזר", 595)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00595.php

כבר כנער בכיתה ח', לאחר שהמורה לאמנות שלנו, הצייר יואב בראל, לקח אותנו כנערים לתערוכה של רפי לביא, שם היה ציור שלו: "פיטר פריי לשלטון בעפולה" הגעתי לתובנה מהי אמנות? יותר נכון אני מגדיר מאז מהי לא אמנות? וההגדרה פשוטה: "מה שאני יכול לצייר זה לא אמנות." אם אני יכול לכתוב: "פיטר פריי לשלטון בעפולה," זו לא אמנות, כי אני לא אמן, אם אני יכול לכתוב "הבעייה היא הכיבוש הערבי" זו לא אמנות.

אין לי שום כישרון אמנותי. אני נמנה על אלו שכישרון הציור שלהם לא התפתח מגן הילדים.

אמנם אין לי כל כישרון אמנותי, אבל אני "אמן מושגי" גדול. לפחות כמו הצייר משה גרשוני שצייר את ציורו המפורסם: "הבעייה של הציור היא הבעייה הפלסטינית", כאשר אני ציירתי על דפי "חדשות בן עזר" את הציור (הלא מפורסם): "הבעייה של הציור היא הכיבוש הערבי של א"י".

נכון הוא גרשוני זכה לתהילה ולכסף, ולתערוכה מיוחדת במוזיאון תל אביב, ואני רק לחרפה כאשר נקבע בוויקיפדיה שאני "מתנחל מתל אביב",

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%92%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99

אבל עדיין אני בטוח שאני אמן לא פחות טוב ממשה גרשוני ומרפי לביא, כי גם אני, שאיני יודע כלל לצייר, אני יכול לכתוב: "פיטר פריי לשלטון בעפולה," או "הבעייה של הציור היא הכיבוש הערבי."

מהי אמנות?

האקטיביסט הפרו-איסלמי, דוד ריב, הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי (לא מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים ובשתי מדינות ערביות-פלישתיות על 92665 קמ"ר) פירסם פלקט פוליטי המשווה את היהודים החרדים בירושלים המתפללים בכותל – לחרא, ומחזיק מעצמו אמן ומהפלקט שלו אמנות.

דומה שמאז הפלקטים שפרסם יוליוס שטרייכר בעיתונו דֶר שטירמֶר  Der Stürmer, 'המסתער') לא פורסם בארץ פלקט אנטישמי מזה.

הנה ראו את דמות היהודי בעמוד הראשון של העיתון בכותרת: Der Satan "השטן", ולמטה המוטו הקבוע שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!"  – בגרמנית –

Die Juden sind unser Unglück

סיסמה זו התנוססה בתחתיתו של כל שער העיתון.  (היהודי השטן – היהודים הם אסוננו).

https://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2010/12/der-sturmer.jpg

בצדק רב הסיר ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה את הפלקט מכתלי המוזיאון העירוני. אין במעשהו שום צנזורה על אמנות כי זו לא אמנות. זה פלקט תעמולה מסית. בעקבות הסרת יצירתו של דוד ריב, אמנים ואמניות דורשים להסיר עבודותיהם מהתערוכה, בנימוק של צנזורה על אמנות: (נעמה ריבה, "בעקבות הסרת יצירתו של דוד ריב, אמנים ואמניות דורשים להסיר עבודותיהם מהתערוכה", "אל-ארצ'י", 28.12.21)

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.10498053

ונניח שדוד ריב "האמן" היה מצייר תמונת "אמנות" של כומר נוצרי על רקע קבר ישו וכותב "ירושלים של חרא" או לו היה מצייר שיח' מוסלמי על רקע מסגד הקצה וכותב "אלקודס של חרא", הרי מיד היתה נכתבת נגדו לא רק פתווה, אלא גם כל האקטיביסטים הפרו-איסלמיים "תומכי האמנות" ו"חופש הדיבור" היו מתקיפים אותו כגזען שבינו ובין אמנות אין דבר.

(אגב במשפטי נירנברג היה שטרייכר היחיד שנידון למוות רק על תפקידו בהסתת הגרמנים להשמדת היהודים, ולא על מעשה בפועל).

מפלגת הוונדטה (1)

הפרטת הדואר סכנה לפריפריה

שר התקשורת יועז הנדל (הסוחר) (טיבי לא תומך טרור) מטעם מפלגת הוונדטה, הכריז: כי דואר ישראל בדרך להפרטה מלאה. "מאז שנכנסתי לתפקיד הזהירו אותי," אמר הנדל (הסוחר) "לא לגעת בדואר. אנחנו יוצאים לדרך חדשה."

על פי הערכות שווי שנעשו כשהוחלט על ההפרטה, דואר ישראל שווה כ-1.2 מיליארד שקל.

מתווה ההפרטה עליו הסכימו הנדל ושר האוצר ליברמן מבקש לקדם הנפקה של עד 40% ממניות חברת הדואר בבורסה לניירות ערך בתל אביב. במקביל, יקודמו ההליכים שיביאו להפרטה מלאה דרך מכירת שאר מניות המדינה באמצעות מכירה פרטית, הנפקה או כל שילוב ביניהן, או באמצעות הפרטת 100% ממניות הדואר – אם ההנפקה בבורסה לא תבשיל.

https://rotter.net/forum/scoops1/726422.shtml

הפרטת הדואר ומסירתו לטייקונים, בהתאם למצע מפלגת הוונדטה של גדעון משה זריצ'נסקי-סער – מהווה סכנה לחברה הישראלית. בייחוד לפריפריה שלא יהיה כדאי לטייקונים לפתוח בה סניפים. נכון, בדואר הממשלתי הקיים יש בעיות, אך ניתן לשפר את השירות בלי להפריט מוסד לאומי כל כך חשוב.

הדבר המוזר הוא איך מנצור עבאס מתנועת "האחים המוסלמים", שותפו הפוליטי של זריצ'נסקי-סער, (שבו הוא תלוי כי בלעדיו אין ממשלה) מסכים עם המהלך שיפגע בכל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות ברחבי הנגב והגליל אותן אישר זריצ'נסקי-סער. האם יש בהסכם ביניהם סעיפים חסויים?

מפלגת הוונדטה (2)

מפלגת הוונדטה – האם שחיתות נוספת לא נחקרת?

ח"כ שרן השכל, ממפלגת הוונדטה של גדעון משה זריצ'נסקי-סער, הגישה הצעת חוק שעלותה מאות מיליונים רבים לפיצול הכפר כסרא-סמיע. "במקרה" הצביעו תושבי הכפר עבור מפלגת "תקווה חדשה". ראש המועצה פנה ליועמ"ש בדרישה לחקור את שרון השכל ואת זריצ'נסקי-סער בחשד למתן שוחד בחירות, אך מנדלבליט ענה כי "אין מה לבדוק" וסגר את החקירה מבלי שחקר אף אחד. מה הביא אותו להחלטה זו? לא ברור.

הנה ראו את הכתבה:

https://13tv.co.il/item/news/politics/politics/kisre-smie-902791794/

האם ישנה כאן עוד פרשה פלילית שאינה נחקרת?

ממשלת דויטשלנד ממשיכה לשמור סוד

אחד מיסודות ההצלחה המסחררת של השמדת היהודים בשואה היו האמצעים המחמירים שעשתה ממשלת דויטשלנד לשמירת סוד עצם קיומה של השמדה. "העבודה משחררת" "מקלחות", וכד'. ממשלת דויטשלנד הנוכחית ממשיכה עם מדיניות שמירת הסוד. בשנים האחרונות מימנה ממשלת דויטשלנד 34 ארגונים פרו-איסלמיים בישראל. במהלך השנים 2021-2012, עמד הסכום על 84,204,316 שקל!

מעל ל-17% מהמימון הגרמני הולך לארגונים שמגינים על מחבלים ועל בני משפחותיהם בבתי משפט ישראליים.

כמובן שעקב כך ממשיכה ממשלת דויטשלנד לשמור את נתוני התרומות שלה לארגונים השוללים את קיומה של מדינת היהודים – בסוד.

לכן כל כך חשובה הפעילות של "אם תרצו" למען השקיפות בנושא.

https://test.imti.org.il/35766/

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

צוואה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

הלילה קמו שיריי ועמדו סביבי כמישמר כבד –

האורנים בגינה באבן-יהודה אמרו: אנחנו עדיין עומדים, אי פנייך בשמשה? גם התורים עוד הוגים חרש בחום הצהריים, ובכפר-יחזקאל סוגר הגלבוע את חלל החלון בחדר הראשי. בבוקר ההר צעיר ומחייך, בערב הוא שורץ פלישתים וחרבות.

שטחי החמרה משתרעים כתצמיד ומחפשים את עיניי –

על קברי תכתבו:

ימתקו לי רגבי עפרך, מולדת

כאשר מתקו לי – ענני-שמייך

              מתוך שיר

אסתר ראב

*

נכתב: סוף שנות ה-70 לערך. קטע ללא כותרת. החמרה שייכת לאדמת פתח-תקווה. באבן-יהודה ובכפר-יחזקאל גרה אסתר ראב פרקי-זמן בשנות ה-50 וה-60. השורות הן מתוך שירה "נשורת", משנת 1961: "מתקו לי רגבי-עפרך / מולדת – כאשר מתקו לי / ענני-שמייך – " והן אכן חרותות על מצבתה בבית הקברות בפתח-תקווה.

הערה מאוחרת: בעקבות השיר ביקשתי לחקוק על מצבתה – מתקו, ולא – ימתקו, כי כך מסרה לי בשעתו בעל-פה, ואילו קטע הפרוזה הזה שלה, התגלה לי בעיזבונה מאוחר יותר.

אהוד

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה שלוש-עשרה: תחושת מצור

הפעם נעסוק בעיקר בספרים, ביצירות, שנכתבו החל משנים אחדות לאחר 1948 ועד ל-1967; זו היתה תקופת המצור המובהקת ביותר, (גם גיאוגראפית, על פי הגבולות), בתולדות המדינה ובתולדות התחושות של הספרות העברית שנכתבה כאן, אבל התחושות האלה נמשכות גם הלאה, גם לאחר שהגבולות הגיאוגראפיים השתנו, כידוע לכולנו, במהלך 1967.

אולי נתחיל במשפט הסיום, בעמוד האחרון של "ימי צקלג" ל-ס. יזהר. שני הכרכים הופיעו אמנם ב1958-, אבל התקופה שמתוארת בהם היא מלחמת השיחרור, והשאלה או התחושה שגיבורי הספר מתייסרים בה, מעמידים בפני עצמם, היא – האם גמרנו? האם מלחמת השחרור היתה המלחמה האחרונה, ומעתה אנו חיים בתקופה אחרת, פתוחה, של כמעט-שלום?

ודאי שלא תיארו אז, בסיום מלחמת 1948, שתוך שלושה וארבעה עשורי שנים נעמוד – כבר קשה לספור, אם מדובר בפני שלוש או ארבע או שלוש וחצי מלחמות – ובתחושה של מוקפות, של כל החשבון עוד לא נגמר.

כיצד הרגישו אז, בסיומה של מלחמת השחרור? – על כך כותב יזהר:

גמרנו. כן, כן. פתאום והשדה והגבעות המוכרים האלה נעשים מיסודם אחרים, אור אחר, מהות אחרת ניתנת בהם, אולי להיפך – ניטלת מהם. וכשמעיינים בדבר רואים פתאום, הוי, מה, אבל – אין עוד פחד בהם. עומדים באין פחד. שרועים באין פחד. גדולים וקיימים ולא כורעים תחת פחד. כן, הגבעה שלנו, השדות, המרחבים, הארץ, האם גמרנו?

ישנה כאן תחושה של רווחה – המלחמה נסתיימה, הארץ שלנו, השדות, המרחבים – ועם זאת יזהר שואל – האם גמרנו? – האם מעתה זוהי מציאות אחרת, או אולי הסגירות, המאבק, הקרבות של מלחמת העצמאות – הם גם סימן לבאות?

*

סיפורו הידוע של א.ב. יהושע "מול היערות" הופיע לראשונה ב-1963, ברבעון "קשת", והוא סיפור שעשה היסטוריה. עלילתו ידועה למדי, דובר עליה הרבה, אבל כדאי לחזור ולהזכיר שהוא מספר על סטודנט העוסק במחקר על מסעי הצלב בארץ-ישראל, ויוצא, בשלהי הקיץ, לעבוד כשומר על יערות, כצופה המזהיר מפני שריפה.

אלה יערות של הקרן הקיימת, שניטעו על חורבות כפר ערבי נטוש, שתושביו עזבוהו במלחמת 1948. ביער מתגורר שומר ערבי כרות-לשון עם בתו המתבגרת, ונוצרת פעולת-גומלין מוזרה בין הצופה הישראלי לשומר הערבי. המתח ביניהם הולך וגובר. הסיטואציה ההדדית, שבה הם מצויים, הולכת ומשגעת אותם.

המספר, הסטודנט, משתקע יותר ויותר במחקר על תולדות תקופת הצלבנים. זה נושא מעניין לעצמו, המקביל לנושא של דמות הערבי, ואולי פועל-יוצא ממנו – ההזדהות המאזוכיסטית של הגיבור הישראלי עם הגורל הצלבני, שניתן למוצאה ביצירות אחדות של הספרות העברית. זה הפחד שגורלנו יהיה כגורל הצלבנים. וכשאומרים – צלבנים, מיד יש מוקפות, יש מצור, יש זרות, יש מאפיינים שחוזרים בתולדות ההתערות הציונית בארץ-ישראל, אך בהבדל היסטורי אחד, גדול, שהעלה פרופ' יהושע פראוור במחקרו המונומנטאלי על "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל" – הצלבנים מעודם לא היו עם, אלא נציגי עמים אחרים, נציגי דת, מעמד – בעוד שאנו כאן בארץ הננו עם, הננו משתדלים להיות עם, לכל רבדיו. דבר זה המחקר וגם התעמולה הערבית לא הבינו. כאשר ערבים קראו יצירות מן הספרות העברית, שבהן עולה הנושא הצלבני, כגון "מול היערות" – נטו לקבלן כאישור למשאלתם לראות את הווייתנו כשל צלבנים חדשים, וכך גם את עתידנו. הם לא נטו להבין, עד אשר המציאות המרה, באופן הדדי – הוכיחה להם, שבישראל קם עם עברי, יהודי, ישראלי חדש, מקומי, אותנטי, שאין לו לאן לחזור ואין לו לאן ללכת. שאלה אינם הצלבנים, גם לא "הרגליים השחורות", המתיישבים הצרפתיים באלז'יר.

בסיפור "מול היערות", עבודת-הגמר של הסטודנט על אודות הצלבנים אינה נכתבת, אבל בשטח – עבודה מעשית נכתבת, היא עלילת הסיפור, שהתרחשותה אולי גם היא בעלת משמעות היסטורית. המתח בין השומר הערבי כרות-הלשון, שאינו מדבר, שיש בו מימד של סיוט, של זרות – אדם, אבל גם מעין לא-אדם בגלל אילמותו המפחידה, הרוחשת איום – המתח ההדדי בינו לבין הסטודנט הישראלי, מסתיים בשריפת היער. שורף את היער, אמנם, השומר הערבי, אבל לא בלי עידודו של הבחור הישראלי, שאף מנסה פעם אחת להצית במו-ידיו את היער. הוא, הסטודנט, מבקש לפרוק מעליו את הנטל, את האחריות, שמכניסה אותו למצור פנימי. על ידי שריפת היער גם הוא משתחרר, עוזב את הנוף הבעייתי, ונמלט חזרה אל העיר, שממנה בא.

*

המוקפות, תחושת מצור, דמות הערבי שהופכת למעין סיוט קיומי, הדה-הומאניזאציה של דמות הערבי, ראיית הצד השני ככלל, כחלק מסיוט, כזר, לא כפרט אנושי אלא כבעל מהות אחרת, כוללנית, מאיימת – כל אלה מצויים כנושאים מרכזיים ביצירתו המוקדמת של עמוס עוז.

בצורה ברורה ובוטה נפגוש זאת בסיפורו "נוודים וצפע", שהופיע בשנת 1965, בספרו "ארצות התן". בסיפור מתוארת בת-קיבוץ בשם גאולה, שיוצאת לטייל מחוץ לגדר הקיבוץ. היא פוגשת נווד ערבי, בידואי, שמעורר בה יצרים בלומים, שכנראה לא הגיעו לידי התפרצות בחייה הרגילים.

הפגישה אינה מסעירה. גאולה מציתה לו סיגריה, לאחר שהוא מבקש ממנה אש. אין מגע אמיתי או ממושך בין השניים. גאולה חוזרת לקיבוץ, ובערב, על המדשאה, מכיש אותה נחש. נחש – הוא סמל פאלי, אירוטי, אבל מסמל גם את תשוקת המוות, הכיליון וההרס-עצמי. הנחש כאילו משלים את פעולת הפגישה של גאולה עם הערבי הפרא, המאיים מבחוץ. הסיפור מתארה בגסיסתה. היא מתה מתוך איזו אורגזמה של מוות, של התפוררות פנימית שבה היצרים הבלומים, הבדידות, חוסר-הסיפוק שלה – משתלבים עם האיום החיצוני, שכמו מפורר אותה תוך תחושת עונג עמוקה של התפוררות אורגאיסטית.

*

הנושא הגיע לביטויים נוספים ביצירותיו של עמוס עוז. ברומאן "מקום אחר" (1966), הוא מתאר קיבוץ בעמק-הירדן, לרגלי הרמה הסורית של אז. הדרך שבה הוא תופס את הנוף הישראלי מורה שאין הבדל בינו לבין מחוזות הגבול, ארצות הלילה, המידבר והתן. עמדות הסורים ברמה, מעל לכינרת, מעל לנקודת היישוב העברית – כל אלה מתמזגים כם הנוף לכדי מהות מאיימת אחת, סיוטית, שמעיקה על האדם הישראלי וגורמת לו לחיות בתחושה של מצור.

הדוממים בוגדים בנו, אומר עוז בשפתו המיוחדת, החריפה – ארצות הלילה רוחשות כלפי קיומנו שנאה וזרות. לעיתים דומה שעמוס עוז מתאר את הקיום הישראלי כפיסת תרבות מאויימת בלב מידבר או יער-עד מלא חיות-פרא מפחידות, וכאילו הקיום הזה רופס, ועומד כל רגע בסימן של סכנה.

*

בצורה מופנמת יותר מגיע הנושא לביטוי ברומאן הידוע של עוז, "מיכאל שלי", שבו מופנם הסכסוך הישראלי-ערבי, באמצעות דמויות של ערבים – לכדי תיאור המתרחש בנפשה של גיבורתו חנה גונן.

זוהי לעיתים גם שאלה של מה קדם למה? – שאפשר להגדירה, בקצת לצון, כשאלת הביצה והתרנגולת. מה בעצם התרחש בנפשה של חנה גונן?

אולי היא אישה מופרעת, שמצוייה בתהליך דסטרוקטיבי, בהרס-עצמה? – נאחזת בדימויים ובהשתקפויות הבאים מן החוץ, בעיקר של זוג תאומים ערבים, עזיז וחליל, שאותם הכירה בילדותה הטרום-מדינתית, לפני 1948, בירושלים שטרם היתה חצוייה בגבול. שני אלה היו חבריה למשחקים – והנה הם צומחים בחלומותיה, בדמיונותיה הפרועים, בתור שני מחבלים הבאים לפוצץ ולהרוס – ולהם גוון אירוטי, דימוני, המאיים על עצם קיומה.

חנה גונן היא מעין איוב מודרני המתגרדת, המשתמשת בתאומים הערבים כמין חרס נפשי כדי לגרד באמצעותו את פצעיה ולהכאיב לעצמה כדי שתיטיב להתפורר, למען יהיה לה רע. כדי לברוח מן הסיוט הקיומי היא נאחזת בו ומבקשת להתפורר באמצעותו. והשאלה היא – האם היתה מלכתחילה במצב נפשי קשה, והיא רק משתמשת בתאומים – או שהתמונה יותר מורכבת, ומצבה הנפשי הקשה הוא פרי המצור שהיא, כאדם ישראלי, נמצאת בו?

הספר הופיע אמנם ב-1968, אבל הרומאן נכתב ונחתם לפני יוני 1967, עמוס עוז סיים את כתיבתו בטרם פרצה מלחמת ששת הימים; תמונת ירושלים הנצורה, החצוייה, היא התבנית הנופית, המאיימת, שבמסגרתה חנה גונן עומדת לצאת מדעתה. המוקפות, המצור, משגעים אותה ומביאים עליה את גורלה. ויפה עשה עוז, שעיצב דמותה כך שאיננו יודעים אם היא לגמרי נורמאלית, או לגמרי לא-נורמאלית, כשם שגם לא נדע אם המצוקה שבה היא מצוייה היא רק חיצונית או רק פנימית – כי האמת שלה, האמת על מצבה, נמצאת היכן שהוא באמצע.

זאת ועוד, ב"מיכאל שלי", מצוי ההבדל בין דמות הגבר הישראלי, מיכאל, שהוא דמות מרובעת, ראציונאלית, שכלתנית, בחור טוב, שכל אם יהודיה היתה מאחלת אחד כמוהו לבתה, ממש שידוך טוב – לבין חנה, אשתו, שחיה במחוזות אחרים לגמרי. מיכאל אינו נותן סיפוק למעמקים האי-ראציונאליים שקיימים בה. הרומאן הוא גם סיפור זעקה על נישואים של בוסר, על זוג אנשים צעירים שעדיין אינם מוכנים לחיי נישואים, אינם יודעים, והם נכשלים בחייהם אלה. חנה מפצה עצמה בחלומות על התאומים הערבים, שמופיעים כשני אברי-מין מלאי-כוח – הם יפצו אותה על כל מה שחסר לה במגע עם בעלה, כי היא, ברגישותה החולנית, נאחזת בתחושות של התפוררות וסכנה – כשל אינטימיות ועונג עילאי.

*

אנו רואים אפוא כי אם בתקופת הראשית של הספרות העברית בארץ-ישראל – היתה בערבי דמות רומאנטית מסויימת, ואם בתקופת מלחמת השחרור, ביצירות דור תש"ח – הוא נהפך לבעייה מוסרית לאדם הישראלי – הנה בדור של ילדי המדינה, או סופרי דור המדינה, אלה שהיו כבני עשר עד שלוש-עשרה כאשר המדינה נוסדה – דמות הערבי הולכת והופכת למעין סיוט קיומי, והגבול נהפך למהות לוחצת שיש בה מעין פיתוי סוויסידאלי, התאבדותי, לבריחתו של הגיבור הישראלי מהתמודדותו עם עצמו ועם חיי היום-יום שלו. האדם הישראלי נמצא במעין כלא-בתוך-כלא.

דוגמה לתחושות אלה מצוייה אפילו ברומאן של משה שמיר מאותה תקופה, 1966, "הגבול". זה שמיר של "אמצע" – לאחר תקופתו השמאלית במפ"ם ולפני תקופתו היותר קיצונית-ימנית, בליכוד וב"התחייה".

ברומאן מתואר גיבור ישראלי, רפי אורלן, שנמלט מבעיותיו הקיומיות, מהתמודדותו עם עצמו – אל הגבול שבלב ירושלים, ובבריחתו זו הוא מהמר על חייו: אם הירדנים יהרגו אותו – יהא כמתאבד באמצעותם, ואם חבריו הישראלים יצילו אותו – והיתה לו נפשו לשלל.

*

הגבול משמש פיתוי קשה ואכזר. התופעה חוזרת בשנים 1966-1962 בכמה וכמה יצירות.

יריב בן-אהרון הוציא אז רומאן בשם "הקרב" (1966), שמנסה להתמודד עם מלחמת סיני של 1956. בסיום הסיפור רץ גיבורו ריצת אמוק לעבר נוף מאיים, אמנם לא אל גבול, אבל בורח לעבר נוף פרוע, נמלט מחייו ומהתמודדותו עם עצמו.

ברומאן של יצחק אורפז, "עור בעד עור" (1962) – בורח הגיבור, מתוך באותו סוג של בריחה התאבדותית – אל הגבול של רצועת עזה, ומנסה לשים בכך קץ לנפשו. נמלט ממצוקותיו הקיומיות – אל הגבול.

בתקופה שבה נכתב "הגבול" של שמיר, הופיע בארה"ב הרומאן הידוע של סול בלו, "הרצוג". כאשר הרצוג בורח, לאן הוא נמלט? – אל ביתו הכפרי, שם הוא מתקיים על קופסאות שימורים, זה הדבר הנורא ביותר שקורה לו בבריחה, מחוץ, כמובן – למצוקה הנפשית.

ואילו רפי אורלן של שמיר, לאן הוא בורח? – לגבול, ושם כמעט הורגים אותו.

הגיבור הישראלי חי במעין כלא-בתוך-כלא. מצוי בכלא האקסיסטנציאלי, הקיומי שלו, של כל אדם ואדם, אבל הכלא הזה אינו מיתרגם, בסיפור, לתנאים הלא-נוראים שאליהם נמלט מוזס אלקנה הרצוג של סול בלו, תנאים אורבאניים, מתקבלים על הדעת – אלא מיתרגם לסכסוך, לעימות שאינו פוסק עם דמות הערבי במלחמות ובהתקפות הטירור שבין המלחמות – עד כדי כך שהערבי הופך לצד הצל, לצד הדימוני, האפל – אם נלך בעקבות מונחי הפסיכואנאליזה, האסכולה היונגיאנית, או זו שהמשיך אריך נוימן, בפסיכולוגיית-המעמקים שלו.

הערבי, הגבול – הופך לצד המאיים על האדם הישראלי, בתוך-תוכו, שמפתה אותו, על ידי הזיק או הרעיון של ההתאבדות, באמצעות המאבק, באמצעות הריצה אליו – להיפטר מכל מצוקותיו.

*

יצירה מעניינת של יצחק אורפז, משנת 1968, היא הנובילה "נמלים". כ"מיכאל שלי" לעמוס עוז, אף היא נכתבה לפני יוני 1967, מתוך אותה תחושה של מוקפות ומצור, והתפרסמה לאחר מלחמת ששת הימים.

זוג ישראלי, יעקב ורחל, חיים בדירת גג בתל-אביב, ובתוך תקופת-זמן הם מותקפים על ידי נמלים. הסיפור סוריאליסטי, אך תחילתו בסגנון ריאליסטי. יש נמלים, כמו בכל דירה, אך לאט-לאט הן מקבלות מהות טרמיטית, סיוטית. הן מתחילות לכרסם את הקירות, ויעקב, הבעל, שהוא גם בנאי, מקים קיר לפנים קיר כנגדן.

יעקב ורחל מצויים בתהליך גירושין. כבר בתחילת הסיפור, היחסים ביניהם מעורערים.

יחסה של רחל לנמלים הוא איראציונאלי, בדומה למתרחש בנפשה של חנה גונן ב"מיכאל שלי", כלפי התאומים הערבים. רחל מצדדת בנמלים וגם ביעקב, היא מצוייה באמצע, נהנית מן החורבן, ורוצה בהתערערות סופית של יחסיהם.

הסיפור עשוי להתפרש כמשל לחיי אדם בכלל, לסיוט קיומי המצוי אולי בכל מקום – אך יש בו גם משמעות מאוד ברורה, המעידה על כך שבנמלים משוקעת גם התייחסות סמוייה אל הערבים, העומדת בסימן של דה-הואניזאציה. האוייב, הסיוט החיצוני, מכרסם את הקיום. בקטע הבא מצוי ריכוז של כל תכונותיו אלה.

טור נמלים צפוף עלה מתוך פירצה ותקף את הקיר מבחוץ, דבר שלא היה כמותו עד כה בביתנו. ניתן להסביר את התופעה כך – בעת שטור נמלים זה תוקף את הקיר מבחוץ, טור נמלים מקביל מכרסם את הקיר מבפנים, והרי לך צבת מופעלת מפנים הקיר, כשמלתעותיה סוגרות עליו משני צדדיו. נראה כי נתגלתה לנו בזה הרגע טאקטיקה חדשה ומסוכנת ביותר של הנמלים.

 "נהדר!" לחשה רחל, מוקסמת.

 "מה נהדר כאן?" קראתי בקול רועם. "הן הורסות את ביתנו!"

 "כן," אמרה רחל בשקט רב.

 "הן חבלניות מאוסות!" סיננתי בין שיניי.

 "הן חבלניות מאוסות," חזרה אחרי רחל, ואחר-כך הוסיפה באותו שקט מופלא, וקולה מוקסם כעיניה, "נהדר!"

חוצפתן עלתה להן ביוקר. מרחתי אותן לקיר לעשרות, עשרות רמסתי ברגליי, ואת הבודדות שנסו לעברים – תפסתי ופיצחתי כמו כינים.

כשעתיים מאוחר יותר, כשנבקע הקיר באותו מקום ממש, מבפנים – מלווה קול רעש עמום, מתגלגל והולך, לא נמצאה אף נמלה אחת בפתח הקיר. ההיה זה מפגן תגמול? מכל מקום, רחל ישבה על המיטה ועיניה בפירצת הקיר. אחר-כך חלף-עבר על שפתיה הדקות מעין חיוך. ואז, ניגשה לקישוט הבית.

בסצינה זו יש משמעות שמעבר למקום ולזמן מסויימים – אבל כאשר מכנים את הנמלים חבלניות ומאוסות, ומדברים על מפגן תגמול, אמנם מצידן – ברור איזה משקע נוסף, משמעותי, מקבלות כאן הנמלים.

*

אנו עוסקים בספרות העברית, אבל מעניין לראות כי בנושאים אחדים, כגון – תחושת המצור, הסיוט הקיומי, הדה-הואניזאציה של הצד האחר – דברים משתקפים בצורה דומה גם מן הצד השני, הערבי.

נביא כאן שלוש יצירות, שני שירים ונובילה ארוכה אחת, שבהן חוזרים מוטיבים שדנו בהם זה עתה בספרות העברית: נמלים, דה-הומאניזאציה של האוייב, ותחושת מצור – ממש כשם שאת נושא המוצא משותף, הגיבור ששני העמים נאבקים על נפשו כי הוא שייך, מתוקף מוצאו, לשניהם – מצאנו ברומאן "חוזר לחיפה" של ע'סאן כנאפני, ב"הפרדס" של בנימין תמוז, וב"שמעון צהמארא" של מידד שיף.

השיר "בשולי פנקס התבוסה" נכתב ב-1968 בידי המשורר הסורי, שישב אז בלבנון, ניזאר קבאני. שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור, שנראה בעיני המשורר – דור מובס, כושל ורקוב. וחשבון הנפש בא בעקבות הפסדם של הערבים במלחמת ששת הימים. נקרא קטע מן השיר.

מכאיב לי לשמוע חדשות הבוקר,

מכאיב לי לשמוע הנביחות.

לא נכנסו היהודים דרך גבולותינו,

כי אם הסתננו כנמלים דרך פגמינו.

חמשת אלפים שנה אנו שרויים במנהרה,

זקנינו ארוכים, מטבעותינו בלתי-ידועות,

עינינו מקלט לזבובים.

הו, ידידיי, נסו לקרוא ספר, לכתוב ספר,

לזרוע אותיות, רימון ועינב,

לנסוע אל ארצות השלג והערפילים,

כי אנשים אינם מכירים אתכם,

כי מחוץ למנהרה הנכם נחשבים בעיני העולם –

מין זאבים.

השיר תורגם על-ידי טוביה שמוש. כל אחד משלושת הבתים בו מסתיים באזכרת בעל-חיים לא-סימפאטי ביותר. הערבים נדמים בעיני העולם לזאבים, בעיניהם של הערבים שוכנים זבובים, ואילו הישראלים מומשלים לנמלים, שניצחו את העם הערבי. אך לא בזכות כוחם-שלהם התגברו הישראלים על מדינות-ערב, על החברה הערבית, אלא הם ניצלו את החולשה ואת הפיגור של הערבים, שחיים במסגרת חברה מלאה פגמים.

בסיום השיר מצהיר קבאני: "אנחנו דור הסחי, העגבת והשיעול" – ולכאורה זה כתב-אשמה חמור כנגד החברה הערבית, אך בסוף השיר גם נאמר שעל הערבים – "להביס את התבוסה", כלומר להיות בריאים וחזקים יותר כדי שיעלה בידם להביס את הישראלים.

נראה שהשיר אינו בעל נימה פאציפיסטית כלל, אין בו תקווה לחיים-ביחד של שני העמים. אבל לצורך נושאנו מעניין לראות רק כיצד אותן "נמלים" של אורפז, משנת 1968, שאותן תיאר בסיפורו עוד לפני מלחמת ששת הימים, בתור אוייב וסיוט לאדם הישראלי – הן שמאפיינות את ההווייה הישראלית בשירו של קבאני, שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 1968.

השיר הבא הוא משנת 1972, "נמלים וכנפיים להן" כתב אותו הסופר הנצרתי הוותיק, הערבי-ישראלי, מישל חדאד. הוא מתאר זקן וילד מוקפים בנמלים. לא ניכנס לפירוט השיר. הוא די קשה ורב-משמעות. רק נאמר שלא ברור אם הנמלים רומזות למהות מאיימת, לאומנית-קיצונית, מצד הדור הערבי הצעיר, שאינו מקבל את דרך קודמיו, או אולי הן רומסות את המסורת, או מסמלות כניעה. קשה לדעת אם פעולתן חיובית או שלילית, ואם המחנק שבא בעקבותיהן, כך כתוב בשיר – הוא פרי פעולתו של הילד, של הדור החדש של הערבים, או שיש כאן רמז לשלטון הישראלי, בכך שהנמלים הן מעין נרתיק שכל הזמן צמוד לגב הילד.

מ"ארצות התן" של עמוס עוז, מ"נמלים" של אורפז, עד לנמלים ש"בשולי פנקס התבוסה", ולנמלים של מישל חדאד ב"נמלים וכנפיים להן" – בולטת תופעה של ראיית הצד השני בצורה לא-אנושית, לאו-דווקא של שנאה, אבל כחלק מכלל שהווייתו מאיימת ומפריעה לאדם, לפרט מן הצד האחר – לחיות את חייו כפי שהיה רוצה.

עם זאת כדאי לציין שהנטייה להפנמה היתה הרבה יותר חזקה בספרות העברית מאשר בספרות הערבית-הפלסטינאית – עד כמה שאני מכיר אותה, (ועלי להודות – רק על פי תרגומיה לעברית). הגיבור הישראלי נוטה לעיתים להרס עצמי שעה שהוא מפנים את הסיוט, את הסכסוך – בעוד שבשירה הערבית, (שכתיבתה נפוצה יותר, לפחות בקרב הערבים הפלסטינאים) וגם בפרוזה, יש נטייה לראות פתרון בסילוק הנוכחות הישראלית. ישנה החצנה האומרת – כאשר ניפטר מן הישראלים, אולי גם נגיע לשלווה הנכספת. ומדרך הטבע בחלומות כאלה יש פחות נטייה של הפנמה, אלא אם כן היא באה לחזק את הביקורת העצמית, לקראת הסיבוב הבא, כמו בשיר של קבאני.

*

היצירה האחרונה שנזכיר בשיחה היא הנובילה "גברים בשמש" של ע'סאן כנפאני, שנכתבה לפני שנת 1972, היא השנה שבה כנפאני נהרג בביירות – זו ביירות, שאליה ברח שמעון צהמארא ב-1949 לערך, כשלא מצא לו מקום בישראל, היא ביירות, שאליה ברח ב-1948 כנפאני, ילד פליט עם משפחתו, מכפרו שבארץ-ישראל.

ישב כנפאני בביירות וכתב סיפור בשם "מצור" – שלא ישראל ולא היהודים נזכרים בו. הסיפור נסב על קבוצה של צעירים ערבים, שרוצים לגנוב את הגבול מדרום-עיראק לכווית, כדי לעבוד בנסיכות הנפט העשירה, ולמצוא שלל להחיות בו את נפשם.

כיצד הם גונבים את הגבול? – בעל מכלית, שחוזר לכווית עם מכליתו כשהיא ריקה – מוכן לקחתם במכל הסגור. הבחורים נוסעים כך, והסוף הטראגי הוא שהמחנק, החום הנורא שבתוך המכל שבו נסעו – גורם להם להיחנק. הנהג כבר הצליח, כביכול, להעביר אותם, אך בבואו לפתוח להם – הוא מוצא את ארבעתם מתים.

הסיפור, כאמור, אינו כולל, אינו אומר מילה על ישראל, על יהודים. הוא מתאר גורל ארבעה פלסטינאים שהמצור, שהאין-מקום על פני האדמה – מסומל עבורם במכל הלוהט שבו הם נחנקים, בשמש של כווית, במידבר.

זהו סיפור טראגי, מעניין, וראוי ללמוד ממנו על מצוקתו של הצד השני, על תחושת המצור שבה גם הערבי מצוי – וכל זאת מבלי להיתפס לפיתרון הפשטני, האומר שהישראלים אשמים בכל.

קריאה מומלצת לשיחה שלוש-עשרה

ס. יזהר: "ימי צקלג" (1958).

א.ב. יהושע: "מול היערות" (1963).

עמוס עוז: "נוודים וצפע" (1965), "מקום אחר" (1966), "מיכאל שלי" (1968).

משה שמיר: "הגבול" (1966).

יריב בן-אהרון: "הקרב" (1966).

אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה" (1971).

יצחק אורפז: "עוד בעד עור" (1962), "נמלים" (1968).

ניזאר קבאני: "בשולי פנקס התבוסה" (1968).

מישל חדאד: "נמלים וכנפיים להן" (1972).

ע'סאן כנפאני: "גברים בשמש" (1972).

מאמרי אהוד בן עזר:

הנסתיימה תחושת המצור שבתוכנו? קול העם. 18.10.1967.

פורצים ונצורים. עיונים בספרות הישראלית הצעירה. קשת. קיץ 1968.

עם ישמעאל חי?... (משה שמיר). על המשמר. 6.6.1969.

לא לקלים המירוץ. על המשמר. 16.11.1973.

"אדם חלם בלילה שהוא מת – קם בבוקר ורואה שזה נכון". מעריב. 18.1.1974.

מצור כפרספקטיבה לעתיד. מגוון. נובמבר 1975.

שלוש שנים אחרי הרעש. לשמשינוי. אוקטובר 1976.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית (1976-1967). עתון 77. פברואר-מרץ 1977.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1976-1967). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. אפריל-מאי 1977.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1977-1976). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. יוני-יולי 1977.

נופים וגבולות: תחושת מצור בספרות העברית. גבולות. מוזיאון ישראל, ירושלים. קטלוג מס' 199. אביב-קיץ 1980.

הספרות הערבית בעיניים ישראליות. מפגש. אביב 1987.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, זיוה שמיר תרגמה הפעם (גיליון 1709) קטע מספרו של ג'פרי צ'וסר על סגולות האביר, וניתבה אל הספרות העברית אשר בעטיה של הגלות לא הרבתה לתאר אבירי מלחמה (שמואל הנגיד יוצא דופן, וביאליק מתאר פרש ערבי אמיץ – לא יהודי! – שמגיע אל האתר הנסתר של מתי המדבר). האמת, שאם כבר בתרגום צ'וסר עסקינן, ציפיתי לקטע המפולפל על האישה מבת' – אולי בפעם הבאה.

התפעלתי מהידע המופלג של אורי הייטנר על משפחתו שמוצאה מהעיר ראדאוץ שבבוקובינה, הגירוש לטרנסניסטריה, ההעפלה וכו'. אני הייתי מרותק לסקירה שלו.

כמו נעמן כהן, גם אני נדהמתי על כך שרוני סומק, משורר מוערך, נעים הליכות ואהוב, מכנה את הבת שלא נולדה לו בשם "אלג'יר". כתבתי לו על כך, ממש כמו נעמן כהן – איך היו מגיבים הקוראים אם ביאליק היה קורא לבת שלא נולדה לו בשם "אוקראינה"?

י"ז מתפלא שלא ציינתי ברשימה שלי על ספרה המצוין של שפרה הורן, שהיא אישה יפה. כלום י"ז איננו יודע שאשתי לא מרשה לי להביט על נשים יפות? לא איכפת לה שאביט על מכוערות, אבל על יפות – בשום פנים!

שלך,

משה גרנות

* אהוד יקר, אני חייבת להודות שהתמוגגתי וצחקתי בעת קריאתי הבוקר את כתבתו של יוסי אחימאיר. ואביא ציטוט מהפנינה: "אני וליאור ישנות ביחד כל לילה..." והיו עוד כתבות מעולות בהמשך כמו "פשע מלחמה" של אורי הייטנר ואחרות ובהן הניתוח המרתק של השיר של רוני סומק "אלג'יר" ברשימתו של נעמן כהן. ותודה עצומה לך, אהוד, על פרסום הרשימות וההודעות אודות הספרים החדשים. זה מעניין ומועיל.

אירית שושני  

* שלום רב אהוד, אני רוצה לחזק את דבריו של משה גרנות שהיה עורך "מאזניים" בזמנו, שכיום העורכים לא עונים לפונים אלא שולחים תשובה אוטומטית. כשגרנות היה העורך, אני זוכרת שפניתי אליו בשאלה ונעניתי מיד. הוא הגדיל לעשות וגם נתן משוב לשירים ששלחתי. באחד הגיליונות גם פירסם שני שירי ילדים שלי.

לעומת זאת לפני כשנה וחצי פניתי לעורכת מיכל חרותי במכתב אישי (היתה לי היכרות קודמת איתה) וסיפרתי לה מיספר חדשות על עצמי. לא צירפתי שום חומר לפירסום במאזניים. לתדהמתי קיבלתי תשובה שהחומר הספרותי ששלחתי לא מתאים וכו'... כלומר זו תשובה אוטומטית. איש לא קרא או העביר את מכתבי למיכל חרותי. מאז אני לא שולחת יותר שום חומר.

בברכה וסוף שבוע יפה,

שישי מאיר

* שלום, באקראי הגיע לידי דף יומי של בן-עזר. הדף רתקני... האוכל בבקשה להימנות על מקבלי הדף? 

תודה מראש,

א"ז

* קוראת נאמנה: אהוד יקר, למרות שכבר כתבתי ביקורת משבחת מאוד על ספר שיריך, אני מוכרחה לשוב ולומר כי עם כל שיר ושיר שאתה מפרסם עכשיו משיריך הראשונים, אני מלאת התפעלות ואפילו צר לי שלא המשכת לכתוב שירה! הנה "החפרפרת" הפעם. ממש מדהים!

וכמובן, שנה אזרחית טובה לך ולמשפחה ולכל יקיריכם, ובריאות אך בריאות!

כל טוב.

אהוד: כפי שכבר כתבתי בעבר, אינני מצר על שום שיר נוסף שלא כתבתי כי כתבתי בדיוק את השירים שחשתי צורך לכתוב בשעות שהיה לי צורך לכתוב ושלא יכולתי שלא לכתוב אותם, ולא יותר– ואולי לכן אינני נחשב "משורר" כמו עוד סופרים וסופרות עבריים בני דורי שהוציאו גם הם ספרי שירה אבל אינם נחשבים "משוררים".

היום כל בעל/ת מקלדת יכול/ה להיות משורר/ת.

* ג'וחא: איפה הימים שלבחורות היה עדיין שיער בבתי השחי ועל הרגליים? היום הכול חלק כמו תחת.

* ליוסי אחימאיר, אנא הרשה לי שתי הערות בנוגע לדבריך על השרה מרב מיכאלי: ראשית, יצאת נגד מצב "תנוחותיה הליליות", וזה ממש לא מה שהיא אמרה. לא זכור לי שיצאת פעם נגד עלילות המין של מכובדינו אהוד בן עזר ופוצ'ו, שהן הרבה יותר עסיסיות מ"לישון עם ליאור" וכמובן עם בנם התינוק.

שנית, מי שלא הבין-הבינה הוא כנראה אתה. מדובר בליאור שליין, ולא ב"האדון קליין מ'גב האומה'", כפי שכתבת.

איילה זמרוני

* ציטוט: הצלחה בצרפת: רק 874 מכוניות נשרפו בערב ראש השנה האזרחי.

הטרלול האירופי נמשך, והשלטונות בצרפת ציינו בגאווה ש"רק" 874 מכוניות הועלו באש בערב ראש השנה בידי כנופיות מהגרים ברחבי המדינה. הם ציינו שלעומת 2019 זו ירידה, אז נשרפו 1,316 מכוניות. בשנה שעברה היה סגר מלא, אז לא נשרפו מכוניות.

הלילה הנורא (למעלה בסרטון, שטרסבורג) היה מלווה בהתפרעויות של מהגרים מוסלמים ואלימוּת נגד שוטרים, ובכלל. "כל המהגרים יבואו לצרפת, כי צרפת היא שלנו, זה כבר השטח שלנו," צהל המהגר הצפון-אפריקאי החוגג: [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 2.1.2022.

* ציטוט: ד"ר גיא בכור בהופעה: אנטישמיות מניעה ביקושים גדולים של נדל"ן בישראל.

"השנה, למרות הקורונה, יגיעו 28,000 עולים לישראל, חלק משמעותי מתוכם הוא מארצות הברית וממערב אירופה. ולזה יש להוסיף את הריבוי הטבעי הגבוה והמבורך של היהודים בישראל.

"אך זה לא רק כוח הדחיפה החוצה מארצות המוצא הישנות, זה גם כוח המשיכה של ישראל, שהיא כיום מדינה עשירה, שבשנה הבאה תגיע לחצי טריליון דולר תוצר. והתוצר שלה לנפש עבר מזמן את זה של בריטניה, צרפת, קנדה, יפן ועוד. היהודים רואים את זה, ויהודים תמיד היגרו לארצות עשירות יותר. גם האויבים שלנו רואים, וכך גם הרבה מאוד בעלי ברית אפשריים בעולם. היהודים באים לבנות ולהיבנות." 

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 31.12.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום

נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,

במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון

במהלך מבצע שומר החומות.

עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח

של אורח המלון אבי הר אבן

שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,

ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"

["הארץ", 16.8.2021]

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל