פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1713

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א בשבט תשפ"ב, 13.1.22.

עם הצרופות: 1. בַּיַרְקָנִיָה – עגבניות בצבעים שונים ועוד. 2. האב מיכאל עם אפונת שלג.

 3. האם נעמי זיכרונה לברכה. 4. רוני ועגבניות שרי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אדם בשלכת. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. על בית הילדוּת הכפרי שלצד העיר הגדולה. שירו של בודלר "עודי זוכר". // יורם אטינגר: 1. יתרונות שישראל מעניקה לארה"ב ב-2022. 2. איראן מאיימת על ארה"ב מאמריקה הלטינית. // יוסי אחימאיר: חיילים אלמונים. // אורי הייטנר: 1. חוק הכרחי לחיזוק ההתיישבות. 2. צרור הערות 12.1.22. // מנחם רהט: ח"כ גפני – אמסלם החרדי. // רוֹן גֵּרָא: דַּיֶּרֶת. // משה גרנות: אם לא נתעשת – הדיסטופיה של נגה מרון תיהפך למציאות. על ספרה של נגה מרון "יש מישהו אחר". // עקיבא נוף: אֶל מוּל הפליליסט והטרנד. // עדינה בר-אל: "חקלאי חייב להיות יצירתי". // אילן בושם: 13 שירים לחדשות בן עזר, ינואר 2022. // אסתר רַאבּ: תרגומי משוררים.  שארל בודלר. מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001. המהדיר: אהוד בן עזר. // במשפחת עצירוּתִי בּוּקָה וּמְבוּלָקָה שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה חמש-עשרה: סיכום. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

אדם בשלכת

אָדָם בַּשַּׁלֶּכֶת

פּוֹסֵעַ אֵלַיִךְ

וּבָרוּח מְמַלְמֵל

לִקְרָאתֵךְ, מַצְהִיבִים

עֲלֵי-סְתָו

וּשְׂפָתָיו יְבֵשׁוֹת

צוֹמֵחַ עֵרוֹם הָעֵצִים

וְהוּא, בָּרוּחַ

שְׁמֵךְ, וְאַתְּ – –

וְלָאֲחֵרִים נִמְדְדָה

אֶרֶץ. לָנוּ קִיּוּם

בְּמִלִּים, יוֹפִיעַ שָׁקוּף

כְּאוֹר וְקָפוּא

כִּבְדֹלַח וְיַחְנֹט

אָדָם בְּעִקְבוֹתָיו – –

1962

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

על בית הילדוּת הכפרי

שלצד העיר הגדולה

על שירו של בודלר "עודי זוכר"

שירת בודלר הטרימה את המודרניזם של המאה העשרים בנופיה האוּרבּניים המסתוריים והשֵּׁדיים, המלאים חתולים, ערפדים וליליות. בשיר לא אופייני וכלל לא דֶּמוֹני, מתואר בשיר  Je n'ai pas oublié  [בתרגום מילולי: "לא שכחתי"]  בית הילדוּת הכפרי של המשורר שעמד מחוץ לעיר, אך בסמיכות אליה, ועליו נסוכה שלווה מבורכת "של פעם".

שארל בודלר. מתוך ויקיפדיה

האם אכן לפנינו "שלווה מבורכת", או שלוות מוות מבשרת רעות? דומה שהפֶּסֶל מכוסה האזוב הניצב בפתח הבית מזכיר את התיאור האלתרמני של "דּוּמִיַּת בְּאֵרוֹת יְרֻקּוֹת" (בשירו "בדרך הגדולה")  – תיאור שחיוב ושלילה, חיים ומוות משמשים בו בערבוביה. ירוק הוא בדרך-כלל צבע טבעי ורענן, צבע החיים, ואילו בשיר  זה של אלתרמן הצבע הירוק הוא צבע הירוקת והעובש של המוות ההולך ומתקרב (ואת הצבע הזה מעניק שירו של אלתרמן  דווקא לבאר – מקור החיים). 

"Je n'ai pas oublié" הוא שיר יוצא דופן במכלול יצירתו של בודלר, בהיותו שיר נוסטלגי כביכול, המתרפק לכאורה על השלווה והרוגַע של ימי העבר, בחיק המשפחה. ואולם, למעשה לפנינו תמונה קפואה, שבני המשפחה אינם נזכרים  בה כלל. בשיר נזכרות הארוחות הדמומות, פסל האבן שבחזית הבית, שמשות החלון. הכול קר ודומם ושביר, כמו המציאוּת שנעלמה ונאלמה:

[Je n'ai pas oublié]

Je n'ai pas oublié, voisine de la ville,
Notre blanche maison, petite mais tranquille;
Sa Pomone de plâtre et sa vieille Vénus
Dans un bosquet chétif cachant leurs membres nus,
Et le soleil, le soir, ruisselant et superbe,
Qui, derrière la vitre où se brisait sa gerbe
Semblait, grand oeil ouvert dans le ciel curieux,
Contempler nos dîners longs et silencieux,
Répandant largement ses beaux reflets de cierge
Sur la nappe frugale et les rideaux de serge.

[עודי זוכר]

עוֹדִי זוֹכֵר לְיַד הָעִיר אֶת לֹבֶן

בֵּיתִי הַקָּט. צַר, אַך כֻּלּוֹ  אוֹמֵר שַׁלְוָה.

סְבַךְ שֶׁל זְרָדִים דַּלִּים, פּוֹמוֹנַת אֶבֶן,

אֵזוֹב אַנְדַּרְטָה שֶׁל אֵלַת הָאַהֲבָה.

וְהַחַמָּה עִם עֶרֶב יַם אוֹרוֹת מַגֶּרֶת,

מֵאֲחוֹרֵי שְׁמָשׁוֹת תִּשְׁבֹּר הָאֲלֻמּוֹת,

עֵין עֲנָקִים בְּרוּם שְׁחָקִים, חוֹקֶרֶת

אֶת מֶשֶׁךְ כָּל אֲרוּחוֹתֵינוּ הַדְּמוּמוֹת.

שׁוֹפֶכֶת מְלֹא חָפְנַיִם שְׁלַל זַהֲרוּרִים

עַל וִילָאוֹת הַבַּד וְעַל מַפַּת הָאֹכֶל הַנְּזִירִית.

מצרפתית: זיוה שמיר

בית כפרי, שלֵו ורוגֵע (אך רק לכאורה), מצוי בשירו של אלתרמן "בית ישָׁן ויונים", מתוך כוכבים בחוץ (1938), שבּוֹ מתואר בֵּית אבן יָשָׁן-נושן בסגנון מיושן כביכול ותמים כביכול של בתי שיר יְשָׁנים-נושנים:

בֵּית-אֶבֶן רוֹדֵם.

בְּגַנְּךָ הַשָּׂעִיר

תְּיָשֵׁי עֲנָנִים הִתְחַכְּכוּ לְשָׂבְעָם.

רוֹעֵי הַשָּׁמַיִם כְּחֻלֵּי הַפַּרְוָה,

בְּעָבְרָם אֶת הָעִיר,

לְךָ מַצְהִילִים

מַקְהֲלוֹת חֲלִילִים

כְּאֶל הַר וְגִבְעָה.

לכאורה שיר כפרי "תמים" כזה מוכיח שאלתרמן המודרניסט יכול היה, ברצותו, לכתוב גם בנוסח הקלָסי-הרומנטי שבּוֹ מָרַד. התמטיקה והסגנון אופייניים לשירה הקדם-מודרניסטית, שעדיין העמידה במרכזה את השדות והיערות, ולא את הג'ונגל האוּרבּני המודרני העשוי בטון ומלט של שירי שלונסקי וחבריו לאסכולה, בני חבורת "יחדיו". אפשר לטעות ולראות בבית זה בית כפרי רומנטי, קדם-מודרניסטי, אלמלא תחבולת ה-double entendre  (תרתי דסתרי) ההופכת אותו לבית אוקסימורוני וחידתי.

התיאור האידִילי הפותח במילים "בֵּית-אֶבֶן רוֹדֵם. / בְּגַנְּךָ הַשָּׂעִיר" בנוי על סמך התיאור ממזמור תהִלים, המתאר תהלוכה חגיגית המתרחשת בשמים באחרית הימים =  "שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם" (תהִלים ס"ח, כ"ח). בפסוק הנרמז מתהלים הצירוף "צָעִיר רֹדֵם" פירושו: צעיר העומד בראש התהלוכה ורודֶה במשתתפיה, ולא צעיר חולמני ורדום. לעומת זאת, בשירו של אלתרמן מדובר על בית-אבן ישָׁן ורדום, שקוע בהזיות, ששׂעירים-תיישים מתחככים בגנו השָׂעיר (המילים 'שעיר' ו'צעיר' מכילות בתוכן את משמעֵי ה'צפיר' = 'תיש'). צפריריו של ביאליק הם גם שֵׁדים מקוּרננים, גם צפירים בעלי קרניים וגם   ציפורים ויצורי בוקר עטורי קרני חמה. אין מדובר אך ורק ביצורים נאים ונאיביים, כי אם גם ביצורים יִצריים מאוד, השטופים בהנאות ארוטיות, כבציורי הצפירים-הסָטירים באמנות היוונית. והנה גם כאן מתגלה במפתיע כי האידִיליה הפּסטורלית, השלֵווה  והנאיבית, הופכת את עורהּ ומתגלה כתמונה דקדנטית של בית קלון.

קריצות העין ששלח המחבר לקוראיו בין השורות מעידות כי לא תמימות לפנינו אלא היתממות, לא תמונה מעולם התום לפנינו כי אם תמונה מעולם החטא והשחיתות. לא שיר בנוסח הישן לפנינו, כי אם פָּרודיה על הנוסח הישן. התמונה מזכירה את תיאור הכרים והכסתות בפונדקהּ של מאדאם וואקר בפתח הרומן אבא גוריו מאת אונורה דה בלזק: התמונות הרקומות על הכרים הן תמונות של רועי צאן בחיק הטבע, בין כרי הדשא, ואילו הפונדק הוא בית עירוני מחניק, מפוקפק ומושחת. בקצרה: לכאורה לפנינו תמונה פסטורלית של רועה ועדר, אך התמונה הפסטורלית אינה מתרחשת בשדות המִרעה הירוקים.

עוד בשנות מִפנה המאה העשרים (Fin de siècle) התפרסמו שירי פרחי הרֹעַ  (Fleurs du mal) של בודלר בתרגום גרמני ובתרגום רוסי. המִפגש עם שירתו הנוֹן-קוֹנפורמיסטית, גדושת הסטיות והמוזרויות, של בודלר גרם למִפנה פואטי שזעזע את אמות הסִפּים בגרמניה וברוסיה. גם השירה העברית הושפעה מן המִפגש הזה: פרישמן כתב בביטאונו "הדור" מאמר גדול על בודלר ובו פָּרַפרזות של שיריו, אף התחיל לתרגם אחדים משירי בודלר בתרגום אמנותי. גם ביאליק הצעיר הושפע בסוף העשור הראשון ליצירתו מהִלכי הרוח החדשים שנתהווּ בהשראת בודלר.

אלתרמן הצעיר, שעשה את לימודי האגרונומיה בטכניון בננסי שצרפת לפני כמאה שנים,  הוקסם מן השירה הצרפתית, הכיר היטב את שירת בודלר ואף תרגם ממנה שני שירים, שאותם גנז במגירה, עד שרעהו ונוצר מורשתו – הסופר והעורך מנחם דורמן – הוציאם משם ופירסמם ב"מחברות אלתרמן".

בשנות "מפנה המאה העשרים" תורגמו שירי בודלר לרוסית ולגרמנית. פרישמן פרסם ב-1901 פרפרזות לשירי בודלר בכתב-העת שלו ("הדור"), וביאליק הושפע מהם. ייתכן שביאליק הצעיר נפגש עם שירו הפסידו-נוסטלגי של בודלר "עודי זוכר" כבר ב-1899, בעת שחיבר במחברת טיוטות כמה "אטיודים" על בית-הילדוּת שלו, שעמד מחוץ לעיר ליד היער, תוך שהוא משתמש שלוש פעמים במילה "אֶזכּוֹר":

אֶזְכֹּר: עַל-יַד דֶּרֶךְ עוֹמֵד בֵּית-מַרְזֵחַ

גַּלְמוּד וְעֲרִירִי וּבַבַּיִת פְּנִימָה

מְהוּמַת סְבוּאִים תָּמִיד, חַדְרֵי קִיא וָלֵחַ,

אַוֵּיר כֻּלּוֹ מַשְׁקֶה, זֻלּוּת אֱנוֹשׁ רִמָּה…

אֶזְכֹּר: שֻׁלְחָן מְגֹאָל, מֻקָּף מְשׂוּכַת-קָנִים,

חָבִיוֹת, בַּקְבּוּקִים, צֵל יְהוּדִי זָעֵף,

צֵל יְהוּדִי מוֹזֵג, אָב לַחֲמִישָׁה בָנִים,

כֻּלּוֹ פִּשְׁתָּה כֵהָה, נִקְשֶׁה, דַּל וְיָעֵף.

אֶזְכֹּר: אֵיזֶה סֵפֶר גָּדוֹל וּפָתוּחַ

הָיָה מֻנַּח תָּמִיד שָׁמָּה עַל שֻׁלְחָנוֹ,

בֵּין מִצְהֲלוֹת סְבוּאִים בִּקֵּש חַיֵּי רוּחַ

שָׁם בְּתוֹךְ הַסֵּפֶר, שָׂם בּוֹ כָל מַעְיָנוֹ.

וּבְהִשְׁתַּקְּעוֹ שָׁמָּה, כְּמוֹ עֱנוּתוֹ סָרָה,

מִצְחוֹ הִתְרַחָבָה, אוֹרוּ שְׁתֵּי בָּבוֹתָיו;

לֹא! לֹא מוֹזֵג אָנִי! – כָּל מַרְאֵהוּ קָרָא,

לֹא לְכָךְ נוֹצַרְתִּי! – אָמְרוּ כָל עַצְמוֹתָיו.

מה רב ההבדל בין בית-הילדוּת של בודלר, הצר אך השלֵו, שעמד מחוץ לעיר, אך בסמוך לה, לבין בית-הילדוּת הדל  שמתאר המשורר העברי הדל והסחוף:  "מִחוּץ לָעִיר עַל-יַד הַיַּעַר, / בְּבֵית מַרְזֵחַ, חֻרְבָּה יְשָׁנָה [...]  וַתְּהִי הַיְרֻשָּׁה – מִרְזַח סְרוּחִים: / אַרְבָּעָה כְּתָלִים סְחוּפִים, רְטֻבִּים [...] הַדַּלּוּת שָׁרְקָה בָאֲרֻבָּה, / הָעֹנִי רִקֵּד בְּזָוִיתֵנוּ." ובטיוטה אחרת, שנכתבה בסמוך לקודמתה, וכבר ציטטנו ממנה,  מתואר בית-מרזח דל, בית הילדוּת שעמד מחוץ לעיר ואת מראותיו העגומים אוצֵר המשורר בזיכרונו.

עברו שלושים שנה מאותם פרגמנטים שנכתבו במחברת הטיוטות משנת 1899, ואותו בית-מרזח דל זכה לתיאור נרחב בפואמה הביאליקאית "אבי" – מפסגותיה של השירה העברית החדשה.

זיוה שמיר

* * *

ברכות ליאיר היקר

ליום הולדתו

בורכת במשפחה נהדרת

* * *

יורם אטינגר

1. יתרונות שישראל מעניקה לארה"ב ב-2022

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 9 בינואר 2022

ב-2022 ישראל היא שותפה-מובילה של ארה"ב במאמץ הקריטי לשימור ולהגדלת יתרונה הטכנולוגי – הביטחוני והאזרחי – על פני סין, רוסיה, אירופה ויפן.

ב-2022, למרות שאוכלוסייתה מהווה רק 0.11% מאוכלוסיית העולם, ישראל היא שותף-חשוב של ארה"ב בפיתוח טכנולוגיות פורצות-דרך. ישראל מהווה זירה ל-20% מההשקעות העולמיות בתחום הסייבר, ומיספר חברות ההזנק הישראליות בתום הבינה המלאכותית (Artificial Intelligence)  הוא 20% מסך חברות ההזנק בתחום זה בעולם.

ב-2022 היא השנייה בעולם – אחרי ארה"ב – בפיתוח ובייצור טכנולוגיות ומערכות מודיעין אזרחיות וביטחוניות כגון שיבוש בשלט-רחוק, ניטרול מטעני-צד, לוחמה אלקטרונית ומקשתת/ספקטרום אלקטרו-מגנטי. כ-60% מטכנולוגיות ומערכות המודיעין והלוחמה בטרור הישראליות מגיעות לארה"ב באמצעות שיתופי-פעולה תעשייתיים, הפעלת מרכזי מחקר ופיתוח של ענקיות התעשייה האמריקאיות בישראל, ורכישות של ארה"ב מהיצרן הישראלי.

לדוגמא, הפריצה לטלפון הסלולרי של הטרוריסט המוסלמי שרצח 14 אזרחים בחגיגות חג המולד בדצמבר 2015 בסן ברנרדינו בקליפורניה – נעזרה בטכנולוגיה ישראלית שנמצאת בשימוש ה-אף.בי.אי. חיסולו של מנהיג אל-קעידה בעיראק, אל-זארקאווי, בוצע בסיוע "לייטנינג" – מערכת איתור מטרות והכוונה מונחית המותקנת במטוסי קרב – שפותחה ומיוצרת ע"י רפא"ל.

ב-2022 ארה"ב (במיוחד) וישראל הן המובילות בעולם בפיתוח ובייצור לוויינים זעירים, קטנים ובינוניים, כמו גם כלי-טיס-בלתי-מאויישים למטרות תקיפה ומעקב.

ב-2022 ארה"ב וישראל ימשיכו להעמיק שיתופי פעולה בין חילות האוויר, הים והשדה: תמרונים משותפים, אימונים וביקורים הממנפים את הניסיון המבצעי הייחודי של צה"ל במאבק מול טרור פלסטיני וחיזבאללה ובעימות עם מערכות נשק מאיראן, רוסיה וסין. לאחרונה התרחב שיתוף הפעולה בתחום ההגנה האווירית.

ב-2022 ממשיכה ארה"ב למנף את הניסיון הישראלי בתחום ההגנה על נמלי תעופה ומטוסים אזרחיים.

ב-2022 ישראל ממשיכה לבלוט כמדינה היחידה במזרח התיכון שהיא יציבה, אמינה, יעילה, דמוקרטית, מעצמה טכנולוגית ובעלת-ברית ללא תנאי של ארה"ב. לכן, ישראל תמשיך להיות הזירה המובילה לאיחסון מערכות נשק ותחמושת ואספקה רפואית של ארה"ב לשעת-חירום במיקום קריטי מבחינה ביטחונית וכלכלית – בין אירופה-אסיה-אפריקה לבין הים התיכון-ים סוף-מפרץ עדן-האוקיינוס ההודי-הים הערבי-המפרץ הפרסי.

ב-2022 ישראל תמשיך להיות המעבדה-בתנאי-קרב היעילה ביותר של התעשייה הביטחונית והכוחות המזויינים של ארה"ב, בנוסף למאגר המודיעין המוביל של ארה"ב, המניבים מדי שנה מיליארדי דולרים למשלם המיסים האמריקאי.

ב-2022 כ-250 חברות הייטק גדולות מארה"ב מתפעלות מרכזי מחקר ופיתוח בישראל המקדמים את מעמדן הבינלאומי, חוסכות מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מגדילות את היצוא האמריקאי ומרחיבות את בסיס התעסוקה בארה"ב.

ההכרה בתרומתה הייחודית של ישראל כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב קיבלה ביטוי כבר במכתב ששלחו ב-11 בדצמבר 1978 למעלה מ-170 אדמירלים וגנרלים בדימוס לנשיא קארטר:

"...אלמלא היכולות-המוכחות של צה"ל, היה על ארה"ב להגדיל את מספר החיילים ומערכות נשק המוצבים במזרח התיכון... היכולת של ארה"ב לשמור על האינטרסים שלה במזרח התיכון קשורה מאד ל- ואף תלויה ב- שמירה על היכולות של צה"ל... אם יפרוץ במזרח התיכון עימות קונבנציונאלי בין ארה"ב לברה"מ, ישראל תוכל – בכוחות עצמה – להרתיע את ברה"מ ממעורבות ישירה במדינות האזור..."

ב-2022 ארה"ב תשאף, כנראה, להמשיך ולצמצם את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון. מגמה זאת יוצרת חלל אסטרטגי באזור המהווה מוקד להפצה גלובלית של טרור, טכנולוגיות בליסטיות וסמים. המידע לעיל מדגיש את העובדה שרק ישראל יכולה להיכנס לחלל זה, לצמצם את הזעזועים השורשיים באזור, ולהגן על אינטרסים של ארה"ב.

ב-2022 ישראל אינה נהנית מ"סיוע חוץ" שנתי אלא מ"השקעה" שנתית ייחודית של ארה"ב, המניבה תשואה שנתית של מאות אחוזים

2. איראן מאיימת על ארה"ב מאמריקה הלטינית

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 10 בינואר 2022

הנחות יסוד של ארה"ב במו"מ עם איראן

הכמיהה להשכין שלום במזרח התיכון – יחד עם מעורבות רבת שנים בעיצוב מדיניות חוץ והביטחון של ארה"ב – מביאים את מזכיר המדינה אנטוני בלינקן, היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן וראש הCIA- וויליאם ברנס למסקנה שאפשר להגיע להסכם אמין עם משטר האייתולות. הם מאמינים שאפשר לשכנע את הנמר האיראני לשנות חברבורות ולא רק טקטיקות.

משוכנעים שחבילה כלכלית ודיפלומטית נדיבה תשכנע את משטר האייתולות לקיים משא ומתן אמין, לכבד דו-קיום בשלום עם שכנותיהן הסוניות, ולזנוח חזון דתי פנאטי בן 1,400 שנים, חברי הצוות הבכיר של ביידן ממעיטים במשקל ההתנהלות העקבית של האייתולות מאז מהפיכת 1978/79 שהפילה את השאה הפרסי הפרו-אמריקאי, והפכה את איראן ל"רפובליקה האסלאמית" הרואה בארה"ב את "השטן הגדול".

ההנחה שמשטר האייתולות אינו מונחה-חזון פנאטי, אלים ומגלומני – אלא מונחה-שאיפה לקבל הכרה בינלאומית במעמד בכיר של האומה האיראנית – ומעדיף להתמקד ב"חמאה" ולא ב"תותחים", מביאה את מזכיר המדינה בלינקן (המעצב המרכזי של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן) לבסס את המדיניות כלפי איראן על דיפלומטיה, ולהסיר מסדר היום האמריקאי את האופציה הצבאית ואת הניסיון להחלפת שלטון בטהרן.

הדבקות במדיניות רב-לאומית – בניגוד למדיניות חד-צדדית ועצמאית של ארה"ב – מביאה את בלינקן לשאוף למכנה משותף מדיני ובטחוני עם אירופה (שאיבדה את הרצון להתעמת עם מדינות וארגונים פורעי-חוק) ועם האו"מ (התומך באיראן ועויין את המערב), ולצמצם את חילוקי הדעות עם סין ורוסיה בכל הקשור לאיראן.

"צוות ביידן" מעדיף לגבש מדיניות על בסיס הערכה סובייקטיבית-ספקולטיבית של ההתנהלות העתידית של משטר האייתולות, ולא על בסיס אובייקטיבי-מתועד של התנהלות האייתולות מאז 1978.

האיום האיראני על ארה"ב מאמריקה הלטינית

חרף הנחות-היסוד הנ"ל, משטר האייתולות מתמקד באופן שיטתי בהפצה אזורית ועולמית של חתרנות, טרור ומלחמות, ושטיפת מוח שיעית-פנאטית של אוכלוסיית איראן לשנאת "כופרים" (נוצרים, יהודים, בהאים, הינדואים, בודהיסטים, אתאיסטים, וכו') ו"משומדים" (סונים) באמצעות מערכת החינוך, הטפות במסגדים ואירועים המוניים.

לדוגמא, משטר האייתולות משתף פעולה עם חיזבאללה, שהוא סניף של "כוח קודס", זרוע של "משמרות המהפכה" האחראית על הפצה (גלויה וחשאית, "תרבותית" ואלימה) של המהפכה האסלאמית ברחבי העולם. יחד הם מגבירים את החדירה לדרום ולמרכז אמריקה, מצ'ילה (במיוחד לאחר בחירתו בדצמבר 2021 של הנשיא האנטי-אמריקאי בוריץ') עד מכסיקו. מבחינתם, אמריקה הלטינית היא הבטן הרכה של ארה"ב.

איראן וחיזבאללה הקימו באמריקה הלטינית תשתית לטרור אזורי וגלובלי, הפצת סמים, הלבנת כספים, זיוף, גיוס הון לטרור ברחבי העולם, המרת-דת לאסלאם, תקשורת, גיוס ואימון פעילים, וניסוי מערכות נשק מתקדמות. הם יוזמים שיתופי פעולה עם משטרים אנטי-אמריקאיים כגון ונצואלה, קובה, בוליביה וניקרגואה, במקביל לפעילות משותפת עם גופי טרור וברוני-סמים.

מאז ביקור נשיא איראן, אחמדינג'אד, בוונצואלה בנובמבר 2009, יש לאיראן נגישות למצבורי אורניום בוונצואלה ובבוליביה.

חדירת האייתולות וחיזבאללה לאמריקה הלטינית מכרסמת במעמד ארה"ב בחצרה האחורית ובעולם, מקדמת תשתית סיוע לתאי טרור "רדומים" בארה"ב, ומגבירה את הפצת האסלאם השיעי ואת הג'יהאד העולמי באמצעות מסגדים, בתי מדרש ו"מרכזי תרבות אסלאמיים".

איראן וחיזבאללה רואים בגבול ארה"ב-מכסיקו יעד מרכזי. חיזבאללה מגביר מעורבותו בחטיפת בני אדם והברחתם לארה"ב, סחיטה ודמי-חסות, הברחת סמים ונשק לארה"ב, הרחבת הטריטוריה של ברוני הסמים ממכסיקו ברחבי המזרח התיכון ואירופה, ושדרוג יכולות הטרור של ברוני הסמים בכל הקשור למכוניות תופת, מטעני-צד וחפירת מנהרות לאורך הגבול עם ארה"ב.

אזור הפעילות הפורה ביותר של משטר האייתולות וחיזבאללה הוא משולש הגבולות הגדול ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל ומשולש הגבולות הקטן צ'ילה-פרו-(מפיקת הקוקאין המובילה בעולם)-בוליביה (מפיקת הקוקאין השלישית בעולם). בשני המשולשים, כמו ברחבי אמריקה הלטינית, יש נוכחות רבה של מהגרים לבנונים שיעים.

לפיSmall Wars Journal  בבוליביה יש 145 דיפלומטים איראניים, בנוסף לנוכחות צבאית איראנית. שני משולשי הגבולות עתירים בהברחת סמים ובני אדם. סיוע פיננסי איראני, הגברת הפעילות החברתית-תרבותית ואלפי מתאסלמים משדרגים את תשתית הפעילות של חיזבאללה באמריקה הלטינית. פעילי איראן וחיזבאללה מרחיבים את גיוס והלבנת הון, גיוס ואימונים של אוהדים מקומיים, ומחריפים את פעילות הטרור נגד אויבים [כגון ארה"ב]. נמלי הים של צ'ילה חיוניים לפעילותם, כפי שמוכיחה עגינתן של ספינות רבות מאיראן".

IranWire היוצא לאור בקנדה מוסיף: "בשנים האחרונות הפך משולש הגבולות ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל למוקד עולמי של הפצת קוקאין ונרקו-טרוריזם... בסיוע ברוני סמים מקולומביה, מכסיקו וונצואלה... ההכנסות השנתיות של חיזבאללה מסתכמות בכ-2 מיליארד דולרים... לחיזבאללה קשרים הדוקים עם קרטל Los Zetas המכסיקני, קרטל FARC ו-Oficina de Envigado הקולומביאני וקרטל PCC הברזילאי... חיזבאללה מסייע לקרטלים בחימוש ובהרחבת מערכת השיווק ברחבי העולם... איראן מפעילה 24/7 את HispanTV – הזרוע הספרדית של "רשות השידור של הרפובליקה האסלאמית", הפועלת ב-16 מדינות."

השורה התחתונה

המציאות מוכיחה שהנמר האיראני אינו מחליף חברבורות, אלא טקטיקות.

המציאות מבהירה שמשטר האייתולות מונחה-חזון פנאטי, דתי ומגלומני ואינו מונחה-שאיפה המוגבלת לקבלת הכרה בינלאומית במעמדו הבכיר. עקב כך, הוא מעדיף "תותחים" על פני "חמאה" ולכן, אינו שותף למו"מ אמין, דו-קיום בשלום, זכויות אדם ודמוקרטיה. ומכאן, שמדיניות מציאותית אינה רואה במשטר האייתולות צד למו"מ דיפלומטי אלא לעימות צבאי.

אמנם לעימות צבאי יש מחיר, אך הוא נמוך בהרבה מעימות עם איראן גרעינית.

המציאות מלמדת שהסרת האופציה הצבאית וחילופי-משטר בהתנהלות מול גופים פורעי-חוק, נתפסת בעיני גופים אלו כחולשה וכניעה, ומוסיפה שמן למדורה.

משטר האייתולות מחד, ומו"מ אמין מאידך הם דבר והיפוכו.

המציאות של אירופה הרופסת ושל האו"מ הפרו-איראני והאנטי-מערבי ממחישה שמדיניות רב-לאומית של ארה"ב (להבדיל ממדיניות עצמאית וחד-צדדית) משחקת לידי משטר האייתולות.

על מדיניות ארה"ב כלפי משטר האייתולות להתבסס על התנהלות-עבר מתועדת ולא על התנהלות עתידית ספקולטיבית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יוסי אחימאיר

חיילים אלמונים

השבוע הראשון של שנת 2022 לא היה קל. מגפת הקורונה נסקה למימדים שלא שיערנום, עד כדי עשרות-אלפים מאומתים ביממה ואובדן שליטה. יחד עימה נחשפנו לגל של עליית מחירים במרכולים, ומוצרים רבים רחקו מהישג יד של המונים. בכנסת היה זה שבוע מחשמל. עלו לטונים חריפים חילופי הדברים בין קואליציה ואופוזיציה. די אם נזכיר שלושה ביטויים שנחרתו במיוחד בזיכרון: "סמרטוט ריצפה", שהטיח דודי אמסלם ביו"ר הכנסת, "תתי אדם", שכינה יאיר גולן את מתנחלי חומש, ו"עופי לי מן הפרצוף", שקרא בחמת זעם נפתלי בנט לאורית סטרוק. שאמסלם מדבר מנהמת ליבו כבר איננו מופתעים, שגולן אינו נרתע מהשוואות נוראות כבר ידענו, אבל שראש הממשלה יקום ממקומו ובחמת זעם יסתער לעבר ספסלי האופוזיציה ויטיח בה אמירות נמוכות – זה היה חיזיון מדאיג.

בכך לא תם סיכומו של השבוע. עזה "כיבדה" אותנו במטח של שני טילים שנפלו לים מול תל-אביב ובפרץ של איומים מוכרים בהקשר למעצרו המינהלי של אסיר פלסטיני (לא שנדרשות לחמאס עילות להסתה גסה ולאיומי סרק). בשומרון נמשכו ההתכתשויות בין מתנחלים לערבים, בעוד גנץ מארח בראש-העין את ראש אש"ף ומדלג לארמון המלוכה בעמאן.

השבוע שעבר ייזכר במיוחד עקב שורה של אבידות קשות. בתחילתו איבדנו שני טייסי מסוקים, שצנחו עם ה"עטלף" שלהם הימה בלי שהצליחו להיחלץ. אלמלא קרתה התקלה הטראגית במסוק, השמות ארז שחייני וחן פוגל לא היו נודעים ברבים. הם היו נשארים באלמוניותם, ממשיכים במשימותיהם בחיל האוויר, וכמו חבריהם הטייסים גיבורי החיל לא היינו בכלל מתוודעים אליהם. כמה עצוב שאדם, לוחם, יוצא לרוב מאלמוניותו רק אחרי שהוא נופל חלל. אנחנו חבים הרבה לארז וחן זכרם לברכה, אנחנו חבים באותה מידה לרבבות חבריהם שעומדים על משמר המדינה, לא רק באוויר, גם ביבשה ובים, קצינים כחיילים, והם אלמונים. מי ייתן וכולם ישלימו את שירותם ותיפקודם בשלום וללא פגע.

בסוף השבוע נהרגו שמונה ערבים בתאונת דרכים נוראית בבקעת הירדן. כיוון שלא בישראלים מדובר, הדיווח התקשורתי היה מינורי יחסית לאסון בסדר גודל כזה. שמונה גברים שהיו בדרכם ממקום עבודתם הביתה, ובאחת נהרגו בגלל טעות אנוש של הנהג. שמונה משפחות אבלות בכפר אחד, שאפילו שמו בקושי הוזכר. אלמונים היו ואלמונים יישארו. לעומת זאת, הזדעזענו ממותו מכדור תועה (או לא תועה) של ילד בן 4, עימאר חוג'יראת הישראלי, ביישוב ביר-אל-מכסור. זאת – בתוך גלי הפשיעה האלימה בחברה הערבית. "מה הוא אשם?" – זעקה הכותרת הראשית, ותשובה אין. דווקא הפעוט, ששיחק להנאתו בגן השעשועים, היה קורבן ראשון בשנה החדשה לירי חסר המעצורים ביישובים הערביים בישראל, אחרי 127 נרצחים, ערבים בידי ערבים, אשתקד.

איבדנו בשבוע שחלף שניים שלא היו אלמונים כלל וכלל: השר לשעבר מרדכי בן-פורת שזכה להגיע לגיל 98, משאיר אחריו בית מורשת מופלאה של יהדות בבל ומוזיאון להנצחתה, והאיש שהוגדר כ"קול של ארץ-ישראל", שחיבר את הפסקול שלנו, הפזמונאי והסופר יורם טהרלב, שנפטר בן 84.

השניים היו דמויות מאחדות בחברה השסועה שלנו. הראשון זכה לקבל את פרס ישראל על מפעל חייו, השני היה זכאי לפרס ומשום-מה לא הוענק לו. לשואלים אותו על כך אמר: "פרופסור לכימיה שמקבל את פרס ישראל נגאל מאלמוניותו, פתאום הציבור מכיר את שמו. זה לא חל עליי. פרס ישראל לא יתרום דבר לחשיפת היצירה שלי." הוא צדק, ובכל זאת מן הראוי שיוענק לו הפרס אפילו עוד יותר לאחר מותו. כבר היה תקדים לכך – רון נחמן ז"ל, שהוכתר כחתן פרס ישראל לאחר שהוכרע בידי מחלה קשה.

מרדכי בן-פורת השאיר אחריו פרקי חיים רבי פעילות, שהעלה בספרו: "מארץ הולדת לארץ מולדת". ושם מצאנו את הפיסקה הבאה:  "שש-עשרה שנים הייתי חבר-כנסת ובשנתיים – שר. לנכדיי ולניניי אני אומר – אל תיכנסו לפוליטיקה. הפוליטיקה זה שקרים, חתרנות ועוד כמה דברים שאינני ממליץ עליהם. לשמחתי, אני לא הייתי מעורב בדברים האלה. השתדלתי וגם הצלחתי לצאת נקי. אבל ראיתי אותם מקרוב, והייתי רוצה לחסוך כל זאת מכם. חפשו קריירה במדע, בספורט, במחקרים, בתיאטרון – לא בפוליטיקה..."

יורם טהרלב רחק מהפוליטיקה כמו מאש. באחד הראיונות האחרונים הסביר: "פוליטיקה תמיד היתה מסוכנת, מהלכים רבים בה אינם על חילוקי דעות אלא על שנאה, עם ישראל חי ממחלוקת למחלוקת, לי זה לא מתאים." דברים נוקבים ומדאיגים שמתחדדים במיוחד בימים מקוטבים אלה, שבהם הפוליטיקה הידרדרה לשפל המדרגה. ולוואי שהימים הבאים יהיו רגועים יותר, ממותנים יותר  – בכנסת, בדרכים, בבריאות – והלוחמים יישארו באלמוניותם.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב".

* * *

אורי הייטנר

1. חוק הכרחי לחיזוק ההתיישבות

בחודשים האחרונים עומדת התנועה הקיבוצית, ועימה ההתיישבות העובדת והמועצות האזוריות כולן, תחת מתקפת הסתה ושקרים פרועה בעיתון "הארץ". בראש ובראשונה הדבר מתבטא בפשקווילים הארסיים של נוריאלי וזובידה, אך הם רק חלק מאותו מסע. אחד המוקדים של ההסתה נגד ההתיישבות, הוא ועדות הקבלה, שמוצגות בידי עוכרי ההתיישבות כחוק מפלה וגזעני.

"הארץ" הוא חוד החנית של כל מאבק למען דה-ציוניזציה של ישראל, ובראש ובראשונה נגד ההתיישבות הציונית, בעיקר בגליל ובנגב. הוא מתנגד להקמת יישובים יהודיים בגליל ובנגב ונלחם נגד הרחבת היישובים הקיימים, נגד פיתוח שלהם, נגד צמיחה דמוגרפית בתוכם. 

ציר הרשע; שוקניה-עדאללה-הקשת-המזרחית הוביל את המסע האנטי ציוני נגד ועדות הקבלה. ועדות הקבלה הן תנאי הכרחי לקיומה של התיישבות קהילתית-כפרית. אי אפשר לקיים יישוב קהילתי ללא היכולת של הקהילה לבחור את חבריה. עוכרי ההתיישבות מצאו בטן רכה משפטית בג"צית במלחמתם להרס ההתיישבות הציונית, והיא הצגת ועדות הקבלה כ"אפלייה". הם הובילו מסע תקשורתי ומשפטי, תוך הסתמכות על הנטייה של בג"ץ לקפוץ כאוטומט בכל מקרה שמוצג כ"זכויות הפרט" ולהעדיף אותו על כל שיקול קולקטיבי, בין אם הוא אינטרס לאומי או קהילתי. כמה פסיקות של בג"ץ נגד ועדות הקבלה חייבו את קבלת חוק ועדות הקבלה.

יש להבין שחוק ועדות הקבלה הרע באופן דרמטי את האוטונומיה של היישובים כפי שהיתה עד קבלתו. עד אז, היה מובן מאליו שכל יישוב זכאי לבחור את תושביו על פי שיקול דעתו; כך היה מראשית ההתיישבות הציונית. החוק הגביל מאוד את היכולת הזאת. הוא איפשר ועדות קבלה רק בגליל ובנגב, עד 400 משפחות בלבד (מה שחונק את יכולת ההתפתחות של יישובים בגליל ובנגב שהגיעו או מתקרבים למיספר הזה), קבע קריטריונים מגבילים מאוד ליכולת לא לקבל משפחה ליישוב, קבע שוועדות הקבלה הן אזוריות ומיספר הנציגים מן היישוב הוא מיעוט בתוכן (כלומר ביטלה את האוטונומיה היישובית, למעט קבלה לחברות באגודה שיתופית חקלאית, שבה החוק עדין לא פגע) – והוסיפה ועדת ערר במשרד המשפטים, שבו אין ייצוג ליישוב, למועצה האזורית, לחטיבה להתיישבות ולתנועה המיישבת. 

אמנם חוק ועדות הקבלה הרע מאוד את האוטונומיה של היישובים, אבל קבלתו היתה מחויבת המציאות, כדי להציל מינימום של שליטה בהתיישבות. אך גם בכבשת הרש הזאת נלחם ציר הרשע. אמנם בג"ץ דחה את עתירתו נגד החוק, אך הוא ממשיך להילחם.

עם מינויה של איילת שקד לשרת הפנים, היא החלה ללמוד את הפרטים והבינה שיש לחולל מיספר שינויים למען ההתיישבות והציונות. אחד השינויים שהיא מובילה הוא מהלך לשינוי חוק ועדות הקבלה, כך שניתן יהיה להפעיל ועדות קבלה גם ביישובים עד 600 משפחות, ובכך להסיר את עניבת החנק מיישובים בני 400 משפחות.

ועדת השרים לחקיקה תדון בשבוע הבא בהצעת החוק החשובה כל כך לחיזוק ההתיישבות הכפרית הקהילתית באזורי הספר – תיקון פקודת האגודות השיתופיות (מיספר בתי אב ביישוב קהילתי), הידוע כ"חוק ועדות הקבלה". הצעת החוק קובעת כי יישוב קהילתי יוגדר כיישוב ששווקו בו 600 מגרשים בפועל לבניית בתי קבע (במקום 400 בחוק הקיים) וכי ההסדר יחול על כלל הישובים הקהילתיים שהקימו זרועות ההתיישבות של המדינה בפריפריה וביהודה ושומרון וזאת הן מטעמים התיישבותיים-ציוניים והן מטעמים ביטחוניים. הפריפריה מוגדרת בהצעת החוק: בגליל, בנגב, בעמק עירון, בדרום הר חברון, בחבל עדולם ובחבל לכיש (במקום בגליל ובנגב בלבד).

ציר הרשע לא ינוח ולא ישקוט עד שיצליח לא רק לסכל התיישבות חדשה, אלא גם להחריב את ההתיישבות הקיימת. כעת הוא נלחם נגד הצעת החוק הזו. לפני שבועות אחדים, יצא מאמר המערכת של "הארץ" נגד החוק ונגד השרה שקד, תחת הכותרת "שרת האפלייה". אין דבר שמאיים על השקפת עולמם יותר מהתיישבות ציונית, והם יצאו למלחמת חורמה בשרה המקדמת את ההתיישבות העובדת וכמובן מלחמת חורמה נגד הקיבוצים והמושבים, שנואי נפשם.

 פנינים מתוך פשקוויל המערכת: "ועדות הקבלה הן מנגנון מפוקפק... להעביר מן העולם מוסד זה... לא מדובר בקהילתיות אלא בפריווילגיות... אפלייה על בסיס דת ולאום... נרטיב שקרי... סלקציה משפילה" וכו' וכו'. והשורה התחתונה: "חברות אחרות בקואליציה צריכות לבלום יוזמה מסוכנת זו." כלומר, ציפייה שמפלגת העבודה (!) ומרצ יבלמו צעדים שנועדו לאפשר את קיומם של הקיבוצים והמושבים.

מפלגת העבודה ומרצ הצביעו בשעתו נגד חוק ועדות הקבלה. היתה זו סטירת לחי להתיישבות. היום, כאשר מפלגת העבודה ומרצ הן חלק מן הממשלה והן נושאות באחריות לאומית, יש לקוות שהן תנהגנה באחריות ותתמוכנה בחוק. על התנועות הקיבוציות והמושביות להפעיל את כל כובד משקלן כדי להבטיח את תמיכתן.

2. צרור הערות ‏12.1.22

* המבחן הגדול – המבחן מספר 1 של הממשלה, הוא השבת הריבונות הישראלית לנגב, שאותה איבדנו בעשור האבוד. אם המצב יישאר עגום כמו זה שהממשלה ירשה, יהיה זה כישלונה הגדול ביותר. אסור לממשלה להיכנע לרע"ם ולאלימות הבדואית בנושא הנטיעות בנגב, יהיה המחיר של החלטה זו אשר יהיה.

* אסור להיכנע – חודשו הנטיעות של קק"ל בנגב. תקציר הפרקים הקודמים. בעשרות השנים האחרונות, הממשלות מנעו את ייעור הנגב. העצירות בהתיישבות ובייעור יצרה ואקום שאותו תפסה ההתיישבות הבלתי חוקית הבדואית, שהפכה חלקים נרחבים של הנגב לאוטונומיה, הנשלטת בידי גורמי פשע וטרור. עם כניסתו של אברהם דובדבני-דובדב לתפקיד יו"ר קק"ל הוא פעל במרץ לשינוי המדיניות ולהחזרת עטרת הייעור הציוני ליושנו. הוא הגיע להסכם עם הממשלה על חידוש הייעור, במאצ'ינג של הממשלה וקק"ל (50:50). עם תחילת הנטיעות החלה מחאה של בדואים בנגב, ולבקשת יו"ר רע"ם העבודות הושעו לבדיקה. חלפו כשבועיים והוחלט להמשיך בנטיעות. הנטיעות מתבצעות בפועל. רע"ם מאיימת במשבר קואליציוני וחבריה הודיעו שיחרימו את ישיבות המליאה. אסור לממשלה להיכנע לסחיטה. בראש ובראשונה, כיוון שהדבר בנפשנו. האתגר החשוב והגדול ביותר של הממשלה הוא החזרת הריבונות שאבדה בנגב. שנית, כי אי אפשר לנהל את המדינה עם אקדח של רע"ם מכוון אל הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מאשר לשאר מרכיביה. אם תלך לבחירות בלי שהוכיחה הישגים אזרחיים למגזר הערבי, שיצדיקו את מדיניותה של ישיבה בקואליציה (כל קואליציה, כפי שהתחייבו בבחירות) הם לא יעברו את אחוז החסימה. אז שיפסיקו לאיים. ברגע שדרישתם תידחה, אולי הם יבינו את מקומם ומה המשמעות של חברות בקואליציה, שמחייבת לא אחת את מרכיביה לחרוק שיניים. אסור להיכנע!

* לעמוד איתן באתגר – קריאתו של יאיר לפיד לעצור את הנטיעות בנגב חמורה ביותר. הממשלה התחייבה להחזיר את הריבונות לנגב ולהילחם בפשיעה הערבית, והוא מציע להפסיק מיזם ציוני חשוב ביותר, שנועד לעצור את ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב, בשל ההתפרעויות האלימות של הבדואים בנגב ובשל האיום הסחטני של רע"ם. קריאתו מבישה. אני גאה בשרי "תקווה חדשה", גדעון סער, יועז הנדל וזאב אלקין, על עמדתם הנחרצת בנדון. זהו המבחן הקשה ביותר של הממשלה מיום הקמתה. כולי תקווה שהממשלה תעמוד איתן באתגר ולא תתקפל.

* אף אחד לא יעצור – נתניהו: "אף אחד לא יעצור נטיעות בארץ ישראל." באשר לעתיד, אני מקווה מאוד שהוא צודק. באשר לעבר – יש מי שעצר את הנטיעות בנגב. שמו בנימין נתניהו.

* הנגב הכבוש – חמאס מביע תמיכה בהתקוממות הבדואית האלימה נגד העשייה הציונית בנגב, ודיבר על ההתנגדות ל"ייהוד הנגב הכבוש". לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד היהודי האחרון ואפילו עקרה את קבריה – נמשכת ההתנגדות לכיבוש. לכיבוש הנגב. לתשומת ליבם של מי שחולמים על נסיגה דומה מיהודה ושומרון.

* מהותה של ממלכתיות – זאב קם ברשת ב': ‏עימות בין תקווה חדשה למרצ. "במרצ הביעו את חוסר שביעות רצונם באוזני השר הנדל מכך שהוא חונך מיזמי סיבים והנחת תשתיות אינטרנט באופן מוגבר באזורים רבים ביהודה ושומרון, כולל במקומות שאינם נמצאים בתוך גושי ההתיישבות." רצונם של אנשי מרצ להפוך אזרחים ישראליים שעמדתם הפוליטית שונה משלהם או שמקום מגוריהם אינו תואם את המפה שבה דוגלת מפלגתם – לאזרחים סוג ב', מנוגד לכל הלהג שלהם על זכויות האזרח ועל שוויון. תפקיד הממשלה לשרת את כל אזרחיה, באשר הם, ללא כל אפליה. זו מהותה של הממלכתיות.

* קוו-ואדיס מרצ – לטיף דורי הוא פעיל מרכזי במפ"ם ואח"כ במרצ מאז 1956, כלומר במשך 66 שנים. ובעצם עוד קודם לכן, כפעיל בתנועת השומר הצעיר, אליה הצטרף ב-1952, לאחר עלייתו מעיראק. הוא מילא תפקידים מרכזיים במפלגה ואף היה מועמדה לכנסת, אך אף פעם לא נכנס אליה. לאורך השנים, לטיף היה הסמן השמאלי במפ"ם ובמרצ. תמיד – מגמה אחת שמאלה ממפלגתו. הוא נפגש עם אש"ף כאשר החוק אסר זאת ומפ"ם התנגדה לכך. הוא היה בין מובילי מאהל המחאה נגד גירוש מחבלי חמאס ב-1992, אף ששרי מרצ תמכו בגירוש. השבוע, לאחר שנים רבות כל כך, פרש דורי ממפלגתו, בעקבות הצבעת שריה בעד התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה – סתימה הרמטית של הגולל על כל אפשרות של נסיגה בעתיד מהגולן. ובלשונו – "ישיבת הממשלה המתגרה שהתקיימה ברמת הגולן הכבושה."

למה הפעם דורי פרש ממפלגתו, בניגוד לחילוקי הדעות שלו עם מפלגתו בעבר? כיוון שמה ששונה הפעם הוא הוֶקְטוֹר. עד כה, דורי ראה בעצמו אוונגרד, חלוץ ההולך לפני המחנה, ואכן המחנה הלך אחריו בהקצנה עקבית של עמדות מפ"ם ומרצ. הפעם הווקטור התהפך. מרצ הצביעה בניגוד מוחלט לעמדתה בעבר. לא זו בלבד שהיא חברה בממשלת מרכז ימין, המקדמת מדיניות המנוגדת לעקרונות מרצ – היא מצביעה בעד התוכנית הניצית ביותר של הממשלה. היא יכלה להתנגד או להימנע. בלאו הכי היה לתוכנית רוב עצום. ההחלטה היתה מחייבת אותם והיא היתה נושאת באחריות משותפת לקבלתה, אבל שריה יכלו לחיות בשלום עם הקיצונים במרצ, באמירה שהם הצביעו נגד, אך לא הפילו את הממשלה. אך לא. הם בחרו להצביע בעד. התפטרותו של דורי והקולות במרצ, כולל בסיעתה בכנסת, נגד ההחלטה, רק מחזקים את הערכתי להצבעה האמיצה של השרים. השאלה היא לאן הולכת מרצ. האם היא תעצור ותקצין מחדש כדי לקרוץ לקיצוני הבייס, או שההצבעה על הגולן מבטאת התפכחות והתנערות של מרצ מדוגמות שאבד עליהן כלח? מפ"ם היתה אמיצה דיה כדי להכות על חטא ולנטוש את תמיכתה בבריה"מ, "המולדת השנייה" ולאמץ קו פרו-מערבי מובהק. האם מנהיגי מרצ היום יהיו אמיצים דיים למהלך התפכחות דומה בסוגיה המדינית?

* האם לחייב בחוק להתחסן? – איטליה אישרה בשבוע שעבר חוק המחייב את בני חמישים ומעלה להתחסן. ההחלטה נכנסה לתוקף מיד. הבאה בתור היא אוסטריה. האם נכון לחוקק חוק כזה גם אצלנו? בשנת 2020, מעט לפני שהגיעו החיסונים הראשונים, פירסמתי רשומה תחת הכותרת "חוק חיסון חינם", והצעתי לחוקק חוק כזה. התגובות שקיבלתי שללו את ההצעה מכל וכל ושיכנעו אותי. שיניתי את דעתי, ומאז אני דוגל בדרכי הסברה, חינוך והנגשה. התארכות המגפה והמיספר הגבוה של הבלתי מחוסנים, מעלים אצלי לאחרונה הרהורי ספק, שמא דווקא עמדתי הראשונית היתה נכונה.

פרופ' שפרה שוורץ מהפקולטה למדעי בריאות באוניברסיטת בן גוריון, היסטוריונית של מערכות בריאות ומגפות מהבולטות בעולם, ששימשה משנה למנכ"ל ארגון הבריאות העולמי להיסטוריה של הרפואה, התראיינה לסבר פלוצקר ב"ממון", והציעה להחיל חובת חיסונים בישראל. אצטט מדבריה:

"צריך לחוקק גם בישראל חוק חיסון חובה או להשתמש בתקנות בריאות העם הקיימות המאפשרות את חיסון החובה. זהו אמנם אמצעי קיצוני, אבל זמנים קיצוניים דורשים אמצעים לא שגרתיים. לא מדובר בבחירה אישית אלא בהתנהגות ציבורית, קהילתית. מי שלא מתחסן בוחר להדביק במחלתו את הסביבה שלו, את האנשים שבאים במגע עימו, את כולנו. הוא בוחר להצית את שרשרת ההדבקות. למדינה הזכות לחייב אותו להימנע מכך, כלומר להתחסן כשצריך... חוק חיסון חובה הרבה פחות פוגע בזכויות הפרט מחוק גיוס חובה, שמכוחו נשלחים צעירים לחזית, להילחם ולמות למען הכלל. לעומת זאת חיסון חובה לא רק שלא כרוך בסיכון למות, הוא מקטין בעשרות אחוזים את הסיכונים למלחמה קשה ולמוות – של המחוסן עצמו ושל האוכלוסייה כולה."

* על קורונה ודמגוגיה – נתוני התחלואה בגל החמישי וגם הנתונים בשיאו של הגל הרביעי, מעידים עד כמה דמגוגית וחסרת אחריות היתה ההשתלחות בנתניהו ובממשלתו בנושא הקורונה. אין כוונתי לביקורת עניינית על צעדים אלה או אחרים, שגם אני מתחתי ושנכון למתוח גם היום על צעדים של ממשלת בנט. אני מדבר על השלילה המוחלטת, על הטיעונים הגורפים נגד המיגבלות, על האמירות הפופוליסטיות כמו "אפס הדבקות", "מדינת אי", "איך לנצח מגפה" ובעיקר – ספירת הנדבקים והמתים ככתב אשמה נגד הממשלה.

האמת היא שההתנהלות של ממשלת נתניהו בנושא הקורונה היתה בסך הכול טובה יותר מאשר במרבית מדינות העולם. ולנוכח העובדה שמדובר בתפקוד בתנאי אי-ודאות קשים, מול מגפה חדשה שאין עליה מידע, גם השגיאות, הן של מערכת הבריאות והן של הדרג המדיני, מובנות וסבירות. היו גם החלטות פוליטיות שנגדו את האינטרס הציבורי והבריאותי, בעיקר בנוגע למגזר החרדי, שבהן מתוך כניעה לעסקנים החרדים, נפגע הציבור שהם אמורים לייצג. אבל באופן כללי, ההתמודדות היתה טובה. אמרתי זאת בזמן אמת וזו דעתי גם היום, בדיעבד. כמובן שההישג הגדול של נתניהו היה העובדה שישראל היתה המדינה הראשונה שחיסנה את הציבור והאופן שבו הדבר נעשה. ואילו הביקורת על הבלבול, וההחלטות הסותרות, והשינויים התכופים במדיניות, לא לקחה בחשבון את ערפל הקרב מול הנגיף המתעתע, והדבר נכון גם היום, מול הווריאנטים המשתנים חדשים לבקרים. עיקר הביקורת המוטחת בדיעבד על ממשלת נתניהו היא על הסגרים, בהשוואה לממשלה הנוכחית שאינה מטילה סגרים. גם הביקורת הזו אינה מוצדקת. הסגרים היו הכרח כל עוד לא היו חיסונים. ואלמלא היו היום חיסונים, היינו כבר בסגר החמישי. באין חיסונים – ללא הסגרים המדינה היתה קורסת.

ובאשר להתמודדות של ממשלת בנט; כבר בראשית כהונתו הוא קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה וחשובה ביותר – חיסון הבוסטר בלי להמתין לאישור ה-FDA, מתוך הסתמכות על מומחי משרד הבריאות. החלטה זו איפשרה להימנע מהגבלות בגל הרביעי. הדבר נכון גם לגבי מנת החיסון הרביעית. אולם המחדל הגדול של ממשלת בנט היה בחיסון הילדים בכלל ובחיסונים בבתי הספר בפרט. אילו נערך מבצע לאומי אמיתי, שבו הממשלה היתה מתגייסת לחיסון רבתי של הילדים בבתי הספר, רוב מוחלט של הילדים היו מחוסנים ומצבנו היום היה אחר לגמרי.

באופן כללי, המדיניות של בנט, של משק פתוח ככל האפשר ופגיעה מינימלית בכלכלה ובחיים הסדירים נכונה, בעידן החיסונים. את הגל הרביעי בנט ניהל בצורה מצוינת. גם סגירת השמיים בפתח הגל החמישי היתה החלטה נכונה, אם כי היתה צריכה להיות מהירה, הדוקה ונחרצת יותר. כעת, הרושם הוא של בלבול וחוסר שליטה מול גל האומיקרון המתעתע, אבל רק בעוד כשבועיים שלושה ניתן יהיה לשפוט את המדיניות וההתנהלות. דומני שמי שהטיחו האשמות שווא בממשלה הקודמת תוך שימוש בדמגוגיה של "אפס הידבקות" ו"איך מנצחים מגפה", למדו שיעור בצניעות כאשר המושכות עברו לידיהם, ולא מוגזם לצפות מהם, ובעיקר מבנט, להודות בכך. ומן הראוי היה, שמי שניהלו את המשבר בשלושת הגלים הראשונים, ולמדו על בשרם עד כמה סוג הביקורת מן הסוג הזה פופוליסטי ודמגוגי, לא ינהגו באותה דרך היום.

* אחריות לבריאות הציבור – בערב ט"ו בשבט, היינו אמורים לארח באורטל את היישוב הדתי אלוני הבשן לסֵדֶר ט"ו בשבט משותף. הייתי אמור להוביל אותו לצד חברי ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. ההכנות היו בעיצומן, אך החלטנו לדחות אותו לערב ט"ו בשבט תשפ"ג, בשל התפשטות המגפה. אין הגבלות על התכנסויות כאלו, אך גילינו אחריות, ולא ראינו לנכון לצופף ציבור גדול במתחם סגור למשך שעתיים ומעלה, עם שירה, אכילה ושתייה. בתחילת הקורונה, ההחלטה הראשונה שקיבלנו במטה קורונה של אורטל, היתה לדבוק בהוראות משרד הבריאות. אבל נדמה לנו שכעת הן אינן מספקות ואינן עונות על חומרת השעה. 

* האינטרס הציבורי בחיסיון – אחד הטיעונים החביבים על שוחרי קונספירציית הקורונה, היא "למה דיוני הקורונה חסויים לשלושים שנה? מה הם מסתירים?" – הרי ברור, בפרוטוקולים מסופר איך בדו את הקורונה, איך החליטו להחדיר שבבים בחיסונים כדי שהממשלה תשלוט באמצעותם באזרחיה ומתואר השוחד של פייזר לכל חברי הממשלה ובכירי מערכת הבריאות.

ככל קונספירציה, הם לוקחים כמה רסיסי אמת ובודים סביבו סיפור. האמת היא שאין חיסיון על דיוני הקורונה אלא חיסיון על דיוני הממשלה וועדות השרים. וטוב שהשרים ידונו באופן ענייני, יהיו חופשיים לבטא את דעתם, ולא לדבר גם בישיבות הממשלה אל דעת הקהל, אל הבייס, אל התקשורת. הדבר חיוני ליכולת הממשלה לפעול באופן תקין. להערכתי, בלחץ דעת הקהל יוסר החיסיון מעל דיוני הקורונה הרבה יותר מוקדם, וזה יהיה בניגוד לאינטרס הציבורי.

ועוד טיעון – אם כל הזמן ההחלטות משתנות, אתמול בידוד של עשרה ימים והיום בידוד של שבוע, אתמול צריך לחטא משטחים והיום לא – זו הוכחה שהכול חרטא. אם היום הם אומרים את ההיפך ממה שאמרו אתמול, למה אני צריך להאמין להם ולתת להם לחדור לגוף שלי ולהזריק לשם חומרים מסוכנים.

הקורונה היא מגפה חדשה, וצריך ללמוד אותה תוך כדי תנועה ולהתאים את החלטותינו לווריאנטים המשתנים והמתעתעים. אבל על שלושה דברים אין מחלוקת ואין בהם שינויים לאורך תקופה ארוכה מאוד: הצורך בעטיית מסכות, שמירת מרחק ובעיקר – חיסונים.

והצצה לאחד הסיפורים המופצים בידי הכת: משרד הבריאות הורה לבתי החולים לזייף את תעודות הפטירה, ולכתוב על אנשים שמתו מסרטן, מחלות לב, דלקות ריאות וכו' שהם מתו מקורונה. ואנשים קונים את הזבל הזה. ועוד שמועה (שמועות אינן פורחות מעצמן. מישהו ממציא אותן ומפיץ אותן) המתרוצצת בקבוצות הכת: האסון שבו נהרגו שני טייסי חיל האוויר נגרם כתוצאה מדום לב של הטייס, בעקבות חיסון הבוסטר.

* ומה עם העל-יסודיים? – הממשלה קיבלה החלטה נכונה וצודקת, לחלק ערכות אנטיגן לכל הילדים בגנים ובבתי הספר היסודיים. ומה עם העל-יסודיים? הם לא צריכים? הם עשירים?

* להחזיר לאזרחים – מכירים את המונח "פופוליזם חברתי" המשמש לדחות דרישות לטובת החברה והחלשים בה? ובכן, יש גם פופוליזם אנטי-חברתי. למשל, הסלוגן של ליברמן "המדינה לא תחלק מתנות." כדאי שליברמן יזכור, שאלה שאין הוא רוצה לחלק להם מתנות, משלמים כל חייהם מיסים למדינה, משלמים כל חייהם ביטוח לאומי, הם המדינה. וכאשר הם נקלעים למצוקה, בשל מגפה שמכה בכולנו – על המדינה לפצות אותם. לא לחלק להם מתנות, אלא להחזיר להם את שלהם.

* חוויה טובה מאוד – טל אוחנה, ראש עיריית ירוחם, חברת הליכוד, בראיון ל"7 ימים": "זו חוויה מאוד טובה לעבוד עם ממשלה מתפקדת, ויש לי עם מה להשוות. במהלך הקדנציה שלי התחלפו ממשלות, ואני בהחלט מרגישה את ההבדל, יש לי שיח עם אנשים שבאו לעבוד. כל שבוע יש לנו כאן ביקור של שר, אתמול היתה פה איילת שקד. מרגישים שיש זמינות, נגישות, ומשאלת לב משותפת, וההבדל ניכר בכל שרשרת הערך של התהליך, מתקציב ותוכניות עבודה ועד לקשר עם השרים." וזה בדיוק מה שאני שומע מראשי הרשויות בגולן.

* עשה צדקה ומשפט – ושוב... כתב אישום נגד אריה דרעי, הפעם במסגרת עסקת טיעון, על עבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין ופקודת מס הכנסה. זהו אותו אריה דרעי שהתבגר, שלמד את הלקח... אותו דרעי שישב בכלא על עבירת השחיתות החמורה ביותר – על שוחד. ונשאלת השאלה – אלמלא היה מדובר בשוחד ומרמה ובעבירות מס, אלא הוא היה נתפס זולל טריפה במסעדה לא כשרה, האם הוא היה יכול להנהיג מפלגה חרדית? האם היו מקבלים אותו כרב? האם הוא בכלל היה נחשב דתי? שאלה רטורית. ובדיוק לכך מתייחס החכם מכל אדם, כאשר הוא מסביר את סדר העדיפויות. מה באמת חשוב: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" (משלי, כ"א).

* כשהזרזיר והעורב נפגשים – המפגש בין נתניהו לאולמרט בבית המשפט, הוא מפגש הפסגה של השחיתות.

* רלל"ב – היו בתולדות המדינה מחלוקות כבדות וקשות. אופוזיציות שנאבקו בממשלות בחרי אף. השילומים מגרמניה. מלחמת לבנון. הסכם אוסלו. ההתנתקות. שחיתות שלטונית. על מה המחלוקת עכשיו? על מה נאבקת האופוזיציה? על כלום. טענות סרק. הכול מתחיל ונגמר בדבר אחד – רלל"ב. רק לא לא-ביבי. לא חשוב אם זה ראש ממשלה שמימין לנתניהו, כמו בנט, או כשיהיה זה לפיד, או אם היה זה אדם אחר מהליכוד. יש כאן דה-לגיטימציה לעצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה. על זה ורק על זה, ואך ורק על זה, כנופיית הביביריונים החוליגנים משביתים את הכנסת ומתפרעים בה ללא רסן (וכמובן בלי ועדת אתיקה שהבוס שלהם לא מאפשר להקים, כדי שיוכלו להשתולל באין מפריע).

מי שעשה דה-לגיטימציה לרשות השופטת עושה היום דה-לגיטימציה לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. ואחרי שנות דור של פולחן אישיות, שלא היה כדוגמתו מעולם באף דמוקרטיה, הוא באמת מצליח לשכנע המונים שהם נאבקים על משהו.

[אהוד: ההימנעות שלך מהגזמות היא באמת ממש מעוררת השתאות! – אלפי קוראים של המכתב העיתי עוקבים אחריה כבר זמן רב – ומסיקים את המסקנות המתבקשות].

* פרס ישראל – המועמד שלי לפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית הוא בצלאל סמוטריץ'. בזכותו נתניהו איבד את השלטון. ההתעקשות שלו על עקרונותיו היא שסיכלה את ממשלת החסינות נתניהו-עבאס-בן גביר.

* הקונספירטור – לפני למעלה מעשר שנים פירסם אמנון לורד ביוגרפיה של אורי אבנרי: "רצח בין ידידים". אני חובב ביוגרפיות ומעבר לכך, דמותו של אורי אבנרי תמיד ריתקה אותי, כתבתי עליו שני מחקרים, ובלי להצטנע אני יכול לומר שאני אחד המומחים הגדולים על אודות אורי אבנרי. כמובן שמיהרתי לקנות את הספר. עוד בטרם קראתי אותו, נחשפתי לקדימונים שבהם נחשפה התזה המקורית של לורד – אורי אבנרי היה סוכן סובייטי.

מכל אלפי מאמריו וכל ספריו של אבנרי שאותם קראתי ומכל מה שקראתי וראיינתי עליו, מהקרובים לו ביותר ועד אויביו המרים ביותר, מעולם לא מצאתי משהו שיכול לרמוז על כך. דווקא לכן, הספר סיקרן אותי כל כך. כיוון שאין שום דרך להסיק מסקנה כזו מקריאת החומרים הנ"ל, מן הסתם הוא הגיע לכך באמצעות מידע סודי שהגיע לידיו. אם כן, לא היה לכך שום סימן או רמז בספר.

אחרי שקראתי את הספר, שלחתי לאמנון את מחקרי והוא קרא אותו, ונפגשנו לשיחה. ישבנו שעה ארוכה בבית קפה בירושלים. אמנון הוא איש שיחה מרתק. כבר בראשית שיחתנו אמרתי לו שהספר מרתק, אך ממש ממש לא משכנע בתאוריית הריגול. ניסיתי להבין איך הוא הגיע לכך. מסתבר שהוא לא התבסס על מידע כלשהו. הוא פשוט בדה תאוריית קונספירציה מדמיונו.

במהלך השיחה הוא העיד על עצמו שהוא חובב קונספירציות ושזו צורת החשיבה שלו.

בגיליון שבת של "ישראל היום" הוא פירסם מאמר, שהתחיל מגדעון סער עבר ל"נסיכי הליכוד" ונמשך בתאוריית קונספירציה רחבת היקף, על סער ונסיכי הליכוד שחברו לאליטות של צמרת צה"ל, מערכת המשפט (שכמובן תפרה לנתניהו תיקים) והתקשורת שהמטרה שלה היא לשבור ולפרק את הליכוד כיוון שהוא מייצג את העם. כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא חלק מן הקונספירציה הזאת. חלק מן התאוריה מציגה קשרים משפחתיים של בעלי הדבר. אפילו דוד לוי הוא חלק מהמזימה של האליטות נגד העם ונגד הליכוד העממי.

התאוריה שלו כל כך מופרכת, כל כך מנותקת מן המציאות, כל כך פנטסטית, שאין לי ספק שדווקא בשל כך היא תיקלט בחדווה בידי המוני הביביסטים המכורים לקונספירציות הללו כמו נרקומנים למנת סם. הוא מתכתב עם התאוריות של משה ברנט, של אבישי בן חיים ושל ארז תדמור. מאמץ מרוכז להנדסת תודעה.

* כבר לקחו מהכהניסט את האקדח?

* מי השליט את החרדים על הרבנות – הראי"ה קוק הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל ב-1921. היתה זו רבנות ציונית. החרדים הקנאים רדפו את הרב קוק, החרימו אותו, גידפו אותו. באחד הפשקווילים, לדוגמה, מטבת תרצ"ג (1933) הם הגדירו אותו: "אותו האיש עמלק יימח שמו וזכרו." וכן "צר ואויב כזה בשערי ירושלם, ועד בשם רב יכונה." וכן "אותו האיש המין החנף והצבוע כחזיר נובר באשפות ומעלה סירחון." ועל שאר אנשי הרבנות הראשית: "עוזריו ומסייעיו ומלחכי פנכי שלו מגדילים ע"י את האנדרלמוסי' מסריחים ומחריבים את העולם ונפשו ישראל" וכן הלאה וכן הלאה.

עם קום המדינה, הפכה הרבנות הראשית לארץ ישראל לרבנות הראשית למדינת ישראל, גוף ממלכתי על פי חוק. עמדו בראשו רבנים ציונים דגולים – הרב הראשי האשכנזי היה הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של הנשיא) והראשון לציון הרב בן ציון ח"י עוזיאל. בין השאר, הם כתבו, בסיוע ש"י עגנון, את התפילה לשלום המדינה. אחד הרבנים הראשיים הבולטים היה מייסד הרבנות הצבאית, אלוף שלמה גורן. איך הידרדרה הרבנות לשפל המדרגה, כאשר היא נשלטת בידי החרדים הקנאים?

אשמים בכך השמאל הישראלי והליכוד. בסדר הזה. השמאל ראה בציונות הדתית את האוייב האידיאולוגי הגדול שלו, "הימין המתנחלי". הם רצו לדחוק את הציונות הדתית מכל עמדותיה, לפגוע בה. החרדים נראו להם הרבה יותר נוחים. חלק ממנהיגיהם היו בעלי השקפות יוניות. והם האמינו שבאמצעות תקציבים וג'ובים הם יעבירו את החרדים לצידם (ע"ע התרגיל המסריח). הליכוד, לעומתם, התייחס לציונות הדתית כמונחת בכיסו ורצה לצ'פר את החרדים, לשון המאזניים, כדי להבטיח שיהיו חלק מן הגוש שלו. שני הצדדים מסרו את הרבנות הממלכתית, הציונית, לרבנות חרדית קנאית לא ציונית. המגזר החרדי מעולם לא ראה ברבנות הראשית סמכות דתית ורוחנית. גם היום לא. אבל בשליטה ברבנות הם ראו כר נרחב למינויים, לתקציבים ולכוח.

המציאות הזו פוגעת בחברה הישראלית, משניאה את הדת והמסורת על הציבור, מרחיקה במקום לקרב. והפגיעה הקשה ביותר היא בהיותה גוף עוכר גיור, ובכך היא פועלת נגד העניין הציוני. בדמותה הנוכחית של הרבנות, כבר עדיף שמדינת ישראל תפרק את המוסד הזה.

* עלילת דם – בהמשך לרשימות בגיליון הקודם בנוגע לעלילת הדם נגד גולדה מאיר, אני שב וממליץ על ספרו החשוב והמצוין של פרופ' יואב גלבר "רהב – דרכה של ישראל למלחמת יום הכיפורים". כל מי שקורא את הספר הזה מבין עד כמה כוזבת האשמתה של גולדה בדחיית הצעת שלום מצרית, שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה.

* מכת ונדליזם – לפני 17 שנים נהרג הנער רזיאל נגר, בן מושב רמת מגשימים בגולן, מהתפוצצות נפל שהרים, עת טייל בבריכת ג'וחדר שבמרכז הגולן, שבטעות נקראת בריכת הקצינים. חבריו ומשפחתו הקימו במקום אנדרטה לזכרו. מטייל שהגיע למקום ביום שני האחרון, גילה שהאנדרטה חוללה, ובשני צדדיה רוססה המילה סוריה. הוא שלח את הצילום שהגיע במהרה לקבוצת הווטסאפ של ועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, שבה אני חבר. מנכ"ל המועצה שלח מיד את הצוות התפעולי של המועצה למקום, והכתובות נמחקו. מעשה ונדליזם דומה נעשה לאחרונה באנדרטה לזכרו של אלי כהן בקוניטרה. ולפני ימים אחדים, ערבים ניסו לגרור ממקומו טנק המוצב, כאנדרטה, באתר ההנצחה של חטיבה 7, בצומת קצביה שממזרח לקצרין. מכת הוונדליזם הזו היא מערכה בזויה, שנועדה לפגוע, להרוס, למרר את החיים. המשטרה חייבת להיכנס לעובי הקורה כדי לתפוס את בני העוולה, על מנת שיבואו על עונשם.

* לחי צוואר כתף – רז שכניק כתב ב"ידיעות אחרונות" מאמר יפה מאוד על שירתו של יורם טהרלב. הוא עסק בצורה יפה מאוד ברבים משיריו של טהרלב. בשיר אחד, הוא פספס, לדעתי. על "חשמל זורם בכפות ידיך" הוא כתב: "טהרלב לא נרתע מהשמרנות הסבנטיזית ומלטף במילותיו, לחי-צוואר-כתף."

קודם כל, הסבנטיז ממש לא היו שמרניות. שנית, "לחי-צוואר-כתף", הוא ממש ביטוי "שמרני", במובן החיובי של המילה, כלומר ביטויים מרומזים למעשה האהבה, להבדיל מביטויים בוטים ופורנוגרפיים. אתגר אמנותי של יוצרים, הוא לכתוב מתוך הזדהות עם בני המין השני. האתגר אינו לכתוב באופן טכני את הפעלים בלשון נקבה או זכר, אלא להיכנס לראש ולתודעה של בת או בן המין השני ולבטא את תחושותיו.

"חשמל זורם בכפות ידיך" הוא שיר של אישה הנרתעת מעט מהחשמל הזורם בכפות ידיו של הגבר שאִתָה, מן הרעב בכפות ידיו, והיא מבקשת ממנו – "אהוב אותי חלש… לאט לאט… לחי, צוואר, כתף… לאט, לאט לוטף… מותן ירך וגב… במשעול שפתיך… לאט." "רעב בכפות ידיך" היא מזהה, אך מפנה את תשומת ליבו לכך ש"כפור בכפות רגליי." האהבה היא מסע והיא אינה רוצה קיצורי דרך. את השיר הזה, כתב ברגישות רבה, גבר – יורם טהרלב, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, שהלך מעימנו בשבוע שעבר.

* מוידה אני – "מודה אני" של מאיר אריאל ביידיש. הייתם מאמינים? כתב לי גל קליין (איני מכירו): לפני למעלה משנה מצאתי את עצמי מתרגם ליידיש את השיר ׳מודה אני׳ של מאיר אריאל. כאשר התחלתי במלאכת התרגום, גם חיפשתי חומרים ברשת אודות מאיר ויידיש. המאמר הכי מעניין בו פגשתי הוא הטקסט שלך משנת מתאריך 30.8.2015. אז אני אנצל את הרגע כדי לומר לך תודה. הנה הביצוע היפה ביידיש:

https://www.youtube.com/watch?v=2-IFsCfL0xg

* עמיקם אסם – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של עמיקם אוסם, חבר קיבוץ אפיקים, מחנך, משורר, סופר, כותב מקאמות ומספר סיפורים מחונן, מעמודי התווך של קיבוצו לאורך עשרות שנים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית. בין שלל תפקידיו היה מזכיר הקיבוץ, שליח תנועת הצופים בבוסטון, שליח לימוד עברית בחבר המדינות, מרכז מחלקת התכנון האסטרטגי בתק"ם ונשא בתפקידים בתחום החינוך והתרבות בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית.

אהבתי מאוד את עמיקם. כל שיחה איתו שפעה סיפורים ואנקדוטות שסופרו בכישרון רב. פגשתי אותו לראשונה ב-1985, כשאני הדרכתי גרעינים והוא ריכז את מרכז ההדרכה של התנועה. היינו משני צדי המתרס הפוליטי בתק"ם, הוא היה מהיונים ואני מהניצים, אבל בנושא הגולן הוא תמך בנו. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי, ונהג להגיב עליהם, ולעיתים בילינו לילות שלמים בוויכוחים פוליטיים במייל. כך, עד שהדמנציה היכתה בו.

פגשתי אותו לאחרונה בוועידת התנועה הקיבוצית בכפר חרוב ועין גב במלאת 50 שנה להתיישבות בגולן, ב-5-6 ביוני 2017. הוא כבר לא היה לגמרי איתנו. הוא רזה מאוד ונראה רע. אך היה מרשים ומכמיר לב כאחד, לראות איך הוא מנסה להיאחז בתנועה, בפעילות, באנשים שהוא מכיר וזוכר וממשיך להיות מאיר פנים כשהיה, למרות מצבו. שירו "לבוא הביתה" מגלם את מהות הבית הקיבוצי ומשמעות החברות בקיבוץ.

לָבֹא הַבַּיְתָּה זֶה לָשׁוּב;

לְשָׁעָה, לְשָׁנָה, לְתָמִיד,

אֲבָל תָּמִיד

לָשׁוּב!

...אֶל הַחֹם, אֶל הָרֹך,

אֶל הָאַחֲרָיוּת...

לִהְיוֹת בַּבַּיִת זֶה לָדַעַת

לִטֹּל חֵלֶק

בַּיּוֹמיוֹם הַפָּשׁוּט

שֶל

קוּם! צֵא! וָעֲשֵׂה,

כֶּאֶחָד מִן הַרַבִּים

וְעִמָּם.

בן 85 היה במותו. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: אבוקדה – ערב עיון מקוון מטעם האגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך לזכרו של בוג'ה – בנימין יוגב, איש החגים של התנועה הקיבוצית, שהיה חברי, מורי ורבי, נערך השבוע והוקדש לציון מאה שנים למותו של א.ד. גורדון. ראשון המרצים היה מוקי צור. בהרצאתו הוא סיפר את הסיפור הבא: בשנות החמישים ביקשו להעביר מים מן הירדן לבית שאן. תכננו צינור גדול וישר שיביא את המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא כשבאו המודדים הם מצאו עצמם מול חיותה בוסל, ממייסדות קיבוץ  דגניה. היא אמרה: כאן יש עץ אבוקדה ששתלתי. אתם רוצים לעקור אותו כדי לפנות מקום לצינור הישר? ואני אומרת לכם שעץ אין עוקרים. ואני מכאן לא זזה. חיותה בוסל התקשרה לשרת העבודה גולדה מאיר והסבירה לה שעץ אבוקדה אין  עוקרים. אז עד היום הצינור  עושה עיקוף. הוא הלך מסביב לעץ האבוקדה.

איזה מין עץ זה אבוקדה? הכוונה כמובן לאבוקדו. אבל חיותה בוסל קראה לו אבוקדה. לדעתו של מוקי, הסיבה לכך היא היותה של חיותה פמיניסטית לוחמת מושבעת. היא אכן היתה כזו, אך לא נראה לי שהיא כינתה את הברוש, למשל, ברושה. מתקבל יותר על דעתי, שזהו המבטא הרוסי, שבו החולם נשמע כמו קמץ. כמו עבָדָה ב"שלוש ארבע לעבודה" ובמשפחה של אשתי יש מסורת על הגידוף "זָנָה".

חיותה נפטרה כבר לפני 47 שנה ומן הסתם, גם עץ האבוקדה שלה. אבל עץ האבוקדה חי וקיים בשירו של יורם טהרלב "בים בם בום".

התיישב אותו ביש גדא,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

(קודם שם פרה עמדה),

בים בם בום.

בשירו, מעדן טהרלב את סיפורו ברמזים וב"שפה נקיה". כדי לספר שאחד קיבל מכה בביצים, הוא כותב: "אחד קיבל מכה בברך, לא בדיוק אבל בערך." וכדי לספר שהוא התיישב על חרא של פרה, הוא מספר שבמקום שבו הוא התיישב, "קודם שם פרה עמדה."

אבל איזה מן עץ זה האבוקדה? שמא זה העץ של חיותה בוסל? אולי. האמת היא שהעץ הוא כמובן אבוקדו, אבל כדי שיתחרז עם ביש גדא ועם עמדה, היה האבוקדו לאבקודה. חירות היוצר.

אמבש – הלכה לעולמה אורה הרצוג, אימו של נשיא המדינה ואשת הנשיא השישי חיים הרצוג. עם היבחרו של יצחק הרצוג לנשיא המדינה, הקדשתי את הפינה לשמה:

"אורה הרצוג בת ה-97 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא. שם נעוריה היה אורה אמבש. מה פירוש אמב"ש? אני מאמין באמונה שלמה."

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

ח"כ גפני – אמסלם החרדי

למה ח"כ גפני מנבל את פיו במיתקפתו נגד מינויו של הרב בניהו ברונר לראש מינהל הגיור הלאומי? – כי ברונר הוא רב ציוני!

המירוץ על תואר 'הפה המלוכלך של המדינה' כבר הוכרע. זכה בו, בהליכה, ח"כ דודי אמסלם, שפיו מפיק מרגליות של שיטנה וגידופים וולגריים. כמו למשל אמירתו לח"כ קושניר יו"ר ועדת הכספים (שמשום מה עברה תחת הראדר): "אתה מדבר פקה-פקה, אתה מבלבל את המוח. דמגוג, אלים, בריון, זה מה שאתה." הנה לכם תמצית התפיסה האמסלמית, בקליפת אגוז.

לעומת זאת, במתחם הסיעות החרדיות, קשה היה למצוא ח"כים שרומסים את המלצתו של שלמה המלך: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו." עד לרגע נפילת נתניהו מיטיבם. משנדחק עימו גם המחנה החרדי לאופוזיציה, לא חדלה גם העסקונה החרדית לגדף ולחרף. עלה על כולם ח"כ משה גפני, שנטל לעצמו את תפקיד ה'שייגעץ' נטול המעצורים, מקבילו של דודי אמסלם. אמרתָ גפני אמרתָ אמסלם, רק חנוט בפראק ליטאי. הפה המלוכלך הזה לא חדל מלהתעמת מול כל מי שלא בא לו בטוב. אפילו את נתניהו, שותפו הנאמן, הקניט: "בהנהגתך כל הזמן אנחנו מוכים... אנחנו בגלות. אני לא אומר הלל ביום העצמאות."

מצד שני, אפשר להבין. נלקח ממנו, נעבעך, הצעצוע ששמו יו"ר ועדת הכספים, מנכ"ל המדינה.  התיסכול דוחק בו לכנות את השר כהנא, שמסרב להיכנע לדרישתו למונופול חרדי על שירותי הדת, בשם  אנטיוכוס. את מינויו המוצלח – סוג של הברקה! – של הדיין הרב בניהו ברונר לתפקיד יו"ר מערך הגיור הלאומי, כינה הפה המזוהם: צלם בהיכל. לא פחות. אפילו לחיים ולדר לא הדביק את התואר המשוקץ הזה. אבל הפעם נפל גפני בגדול. קוטנו של הרב ברונר עבה ממותני גפני. הרב ברונר הוא מגדולי תלמידי החכמים בדורנו,  גאון ובקיא  בכל חדרי התורה. בקיאותו בש"ס ופוסקים מדהימה. הוא מהיושבים ראשונה במלכות התורה.

איפה אם כך הבעייה? לגפני, המאמין שהמונופול לעניינים דתיים רשום על שמו בטאבו, מפריעה הכיפה הסרוגה שלראשו של הדיין התלמיד חכם, שאינו מאנשי שלומו. אז כדי להרגיע את הזעם הלא קדוש הזה, שמוביל לחשש הזוי, כאילו  יכשיר ראש מערך הגיור החדש גיורים רפורמיים רחמנא ליצלן, הנה תשובה הלכתית אחת שכתב הרב ברונר, מבין מאות:

"המחלוקת שלנו עם התנועה הרפורמית היא סביב הסמכות של תורה מסיני וסמכותם של חכמים לאורך הדורות. אנו מאמינים בקדושתה של התורה שבכתב המחוברת לתורה שבע"פ, שירדה גם היא מסיני, ועברה במסורת מדור לדור, וגם חכמי ישראל לאורך הדורות חידשו בה, על פי הסמכות שקיבלו מן התורה שבכתב, 'ועשית ככל אשר יורוך.' הרפורמים שמים את האדם במרכז: הוא יבחר את הנראה מתאים לו, לאורח חייו ולרצונותיו, וכאן טמונה הסכנה הגדולה.  בברכת התורה, בניהו ברונר."

כך מתבטא, מר גפני, צלם בהיכל?

ואולי בעצם מה שמפריע לגפני היא התפיסה הרואה במדינת ישראל את מימוש חזון גאולת ישראל? הנה מה שכתב הרב ברונר בתשובה לשאלה בסוגיית ראשית צמיחת גאולתנו:

"מדינת ישראל אינה ראשית צמיחת גאולתנו. היא כבר אמצע צמיחת גאולתנו. הראשית היתה כשהחלו יהודים לעלות לארץ ישראל. הקמת המדינה החזירה ריבונות יהודית לארץ אחרי כמעט אלפיים שנה. לדעת רבי צדוק הכהן מלובלין, מצוות יישוב א"י  קיימת רק כשיש ריבונות יהודית עליה, שאז ניתן לדבר על 'וירשתם אותה וישבתם בה. זה נכון שיש לנו ביקורת לעיתים על ההנהגה, אבל זו הנהגה שלנו, שהיא בבואה של העם, שבוחר בה.  ההנהגה לא השתלטה בכוח הזרוע. כיוון שעם ישראל כבר קרוב למאתיים שנה נמצא במשבר רוחני, בא משבר זה לידי ביטוי גם בהנהגה שהוא בוחר. אבל יש להבדיל בין מעשי ההנהגה שהרבה מהם חיוביים וטובים, לבין הטעויות והחטאים שהיא עושה, לבין עצם מציאות שלטון יהודי בארץ ישראל."

ועוד השיב: "הרמב"ם כותב, שאנו מציינים את ימי החנוכה, בגלל שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה. הרמב"ם בוודאי הכיר מי היו המלכים באותן מאתיים שנה. חלקם היו צדוקים. אפילו הורדוס המושחת והרשע שמונה על ידי הרומאים, נמצא בתוך המאתיים שנה הללו. מדבריו למדנו, שעדיף להיות תחת מלכות  הורדוס הרשע, מאשר בגלות תחת ריבונות זרה.

"בזכות הקמת מדינת ישראל ובעזרתה, עלו מיליוני יהודים לארץ, גם אלו שאינם מכירים בה, רובם עלו בעזרתה. מדינת ישראל הקימה מאות יישובים ברחבי הארץ, הפריחה את השממה. בעזרתה מתקיימים מאות מוסדות תורה בכל רחבי הארץ ועוד כהנה וכהנה דברים חשובים וידועים. היאחזותנו בארץ ישראל בתקופתנו אולי דומה רק לימי דוד ושלמה, שאז עם ישראל היה בשיא תפארתו; בשאר התקופות ההיאחזות בארץ ישראל היתה הרבה יותר מצומצמת הן מבחינת מיספר היהודים בארץ והן מבחינת היקף השטח והמצב החומרי.

"עדיין יש לנו רבות להוסיף ולהשלים את המלאכה. יש לבנות את הקומה הרוחנית של העם. מלאכה רבה לפנינו, וזה יהיה בע"ה, ואז נזכה להנהגה שתינק את כוחה מן התורה, ונוכל לחדש את פעולת הסנהדרין ולבנות את בית המקדש השלישי במהרה בימינו. בברכת התורה, בניהו ברונר."

זהו צלם בהיכל, מר גפני? נו, באמת. ואולי בעצם כן – מבחינת ה'השקופע' הגפניסטית המשובשת.

מנחם רהט

* * *

רוֹן גֵּרָא

דַּיֶּרֶת

לַדִּירָה נִכְנְסָה דַּיֶּרֶת

חֲדָשָׁה

רֶשֶׁת

טָמְנָה לִי.

אֱלֹהִים שֶׁלָּהּ גָּדוֹל וְשׁוֹבָב.

בְּטֶרֶם אֵדַע

מִכָּל מָה שֶׁאֵרַע,

קָדְחָה בְּכָל הַדִּירָה

וּבַתִּקְרָה

כִּלּוֹת לִשְׁתֵּי בְּנוֹתֶיהָ

הַמַּדְהִימוֹת.

הַשְׁחָתָה מוּאֶצֶת

וְלֵאוּת מַחְרִישָׁה.

זְקוּפָה עַל אֻכָּף

אֲנִי בְּעֵינֶיהָ

פַּרְפַּר קָטָן בֶּן חֲלוֹף.

חָגָב

לַיְלָה שֶׁל חֹרֶף

שָׁב לְאַחַר בְּגִידָה,

בְּדִירָתִי

עֲנָנָה גְּדוֹלָה

בּוֹכִיָּה.

* * *

משה גרנות

אם לא נתעשת – הדיסטופיה של נגה מרון

תיהפך למציאות

על ספרה של נגה מרון "יש מישהו אחר"

אוריון 2017, 238 עמ'

דיסטופיה איננה מנבאה את העתיד, היא מזהירה מפני מעקשיו. שני כותבי הדיסטופיות הגדולים – אלדוס האקסלי וג'ורג' אורוול – לא ניבאו את התופעות האלמנטאריות של "העתיד" – המחשב האישי, האינטרנט, הסמארטפון, אבל הם הזהירו מפני דה-הומניזציה ומפני משטרת המחשבות. ריי ברדבורי בדיסטופיה המפלצתית שלו "פרנהייט 451" הזהיר מפני שריפת ספרים, ויליאם גולדינג ב"בעל זבוב" הזהיר מפני האלימות הטבועה באדם.

גם אצלנו נכתבו דיסטופיות לא מעטות, אזכיר את "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן, המזהיר מפני התגברות המיליטריזם הישראלי, ו"2023" של יגאל סרנה, שמראה כיצד החלום הציוני עלול להתהפך בשל השחיתות שתגרום לנטישת ארץ ישראל.

כל כותב דיסטופיה מבקש לשכנע את הקוראים שאמנם כך ייראה העתיד, ועל כן משתדלים להעניק לתיאורים "העתידיים" מידה מסוימת של היגיון פנימי. היחיד שההיגיון היה ממנו והלאה הוא ישי שריד, בעל הדיסטופיה "השלישי", המתארת חורבן המלכות השלישית, זאת שהושתתה על ההלכה האפלה: הרס מסגד אל-אקצא, עונשי סקילה, קורבן אדם (!), ובהמות שמדברות (!) לפני שמעלים אותן לקורבן. על הרומן ההזוי הזה כתבתי בזמנו ב"מאזנים"*)

הדיסטופיה של נגה מרון איננה מסתכנת בתיאור רחוק מדי, היא מסתפקת בעתיד קרוב – 2027, ובאמת משום כך המאורעות המתוארים בעתיד ההוא נראים סבירים לנוכח מה שקורה בימינו אלה. הגיבורה הראשית של הרומן הזה היא איה ברנר, רווקה בת 38, שבגיל 18 (2007) ביקרה בישראל במסגרת "תגלית", והתאהבה בבן קיבוץ בשם הראל גונן, יפה בלורית ובעל עיניים כחולות. הם נפרדים משום שעליו להתגייס, והיחסים ביניהם דועכים, בעיקר משום שהוא מתקשר לצעירה אחרת בשם אורנה. הנישואין עם אורנה מסתיימים בגירושין, והראל הוא מהנדס מובטל, ולכן מוכן לשמש כמורה למתמטיקה בשכר רעב. חבר שלו, אבשלום בן דויד "בנדה", משכן אותו בדירתו, והוא מזמין את איה (נכדה של חלוץ שירד מהארץ בשנות החמישים) שתבוא ארצה. לאיה היו בינתיים מספר התקשרויות עם גברים – זמר קאנטרי פליי-בוי, סטודנט שדמה לוודי אלן, הפרופסור שלה באוניברסיטה (אצלו היא מכינה דוקטורט על המצב במזרח התיכון), נשוי ואב לילדים. היא מואסת בחיים הבורגניים חסרי התכלית באמריקה, ומחליטה להיענות להזמנתו של הראל.

הטיסה ארצה והשהייה בה מזמנות לה אינספור חוויות מפחידות למדיי: במטוס היא מקבלת מסר מערבייה שקרוב משפחתה מבקש לפוצץ את המטוס. אנשי שב"כ משתלטים על המחבל ופוקדים להנחית את המטוס ללונדון לצורך בדיקות. בנמל התעופה בן-גוריון אין מוניות בשבת, ולכן היא נאלצת לנסוע בטרמפ עם משפחה ערבית. איש שב"כ מזהיר אותה, שעליה לצאת באיזו אמתלה מהרכב, כי יש סכנה שאלה חורשי רעה. כשהיא מבלה עם הראל בחוף ימה של יפו, ואף מתעלסת עימו, מחבל גונב את תיקה (דרכון, טלפון נייד, כרטיס אשראי וכו') ואת האקדח של הראל. הוא רודף אחרי המחבל, וזה יורה בו ופוצע אותו. איה שכבר התכוונה לחזור לארצות הברית כי התאכזבה מהראל (מקיבוצניק גאה הפך לנמושה שמכופף גוו תחת גזירות המשטר) ומהמצב בארץ (על כך להלן), מטפלת בהראל במסירות בבית החולים ובבית הוריו בקיבוץ. ישראל יוצאת למבצע ענישה כנגד חיזבאללה וחמאס, אבל אלה מצליחים לחדור לארץ במנהרות, להרוג מספר אזרחים, ביניהם את הוריו של הראל, ולחטוף מספר נשים, ביניהן – את איה. איך היא משתחררת, ובאילו נסיבות – הקורא הסקרן ימצא תשובה בספר.

הבאתי את הסקירה המרפרפת הזאת של עלילת הספר כדי להראות שבאמת שום דבר במסגרת העלילתית איננו הזוי, כלומר, נגה מרון לא התפתתה להביא עלילה הזויה, כפי שהביא ישי שריד המוזכר לעיל, על כן תיאור השלטון הקלריקאלי המשתקף לעיניה של איה, ומהסבריהם של הישראלים (הראל, בנדה, אברום ושר'קה, הוריו של הראל, יוסי, הגיס של הראל, ואחרים) מתקבל בהחלט כאמין. הקורא מאמין לנגה מרון כי מצב מבהיל, כפי שמתגלה בספר, עלול בהחלט להתארע – המדינה היקרה שלנו, שכל כך הרבה טובים ומסורים הקריבו את חייהם לקוממה ולקיימה, עומדת לרדת לטמיון: ראש הממשלה, עוזי שם-טוב (לשעבר – שמוקלר)  נכנע לחרדים כי בלעדיהם אין לו ממשלה (כל כך מוכר!) – ומאפשר לחוקק חוקים מבהילים: בכל בתי הספר הכלליים חובה ללמד לימודי דת, והמורים חייבים ללבוש ציצית ולחבוש כיפה. מי שמסרב – איננו מקבל תקציב מהממשלה. התקשורת נמצאת תחת מעקב ותחת שרביט הצנזורה. החוק קובע שראש ממשלה יכול להיות רק מי שנבדק אילן היוחסין שלו, והתברר שהוא יהודי טהור. זאת הסיבה שראש הממשלה הנבחר הקודם, שאול גבעון, שהפיל את שלטונו של בנימין נתניהו, מת מוות מסתורי (הדתיים מצאו שיש ממזרות במשפחה! – מכאן המסקנה המתבקשת).

מדינת ישראל הפכה לגן עדן עבור דתיים, שאינם עובדים ואינם מתגייסים לצה"ל, אך מקבלים קצבה מהמדינה. צה"ל הפך מצבא העם לצבא מקצועי, ואליו מתגייסים גדודים של עובדים זרים (אפריקאים, הודים, סינים). כיוון שהעול על החילוניים, שחייבים לפרנס את הדתיים, נעשה בלתי נסבל – החלה בריחת מוחות של אלה שיכולים לנטוש את הארץ.

כיוון שהימין והדתיים שולטים – אין כל כוונה להגיע להסכם שלום עם הפלסטינאים, ועל כן כל העולם מגנה אותנו ומחרים אותנו חרם כלכלי ומדעי, וארצות הברית הפסיקה את הסיוע הנדיב שלה. חלקי חילוף לא מגיעים ארצה, ולכן כיפת הברזל מחלידה. מפעלים, שהיו פעם גאוות הארץ, עוברים לארצות אחרות. החקלאות נפגעת על ידי ייבוא זול של תוצרת חקלאית מירדן ומטורקיה. לא רק באוטובוסים יש הפרדה בין גברים לנשים, אפילו במעליות בבתי החולים, ואפילו בסיעוד: אחים מטפלים בחולים, ואחיות מטפלות בחולות. כיוון שההלכה היא החוק הדומיננטי – מתירים לגבר לשאת שתי נשים, בעיקר כשמדובר בחובת הייבום (נועה, אחותו של הראל, התאלמנה מבעלה הטייס אבנר, שלא השאיר צאצא, לכן יוסי, אחיו הצעיר של אבנר, שהיה בתקופה הזאת  חבר של שלומית, חייב לייבם את נועה, וכך נאלץ להיות נשוי לשתי נשים).

גם עונש מוות חודש, וראש הממשלה מוציא להורג מחבלים אסורים משום שהחמאס וחיזבאללה אינם משחררים חטופים. האינפלציה דוהרת – כיוון שאין תחבורה ציבורית בשבת (גם לא מוניות!) – איה נאלצת, כאמור, לנסוע בטרמפ עם משפחה ערבית, והנהג דורש 3000 שקל עבור נסיעה מנתב"ג לתל אביב! מתנכלים לחנויות שאינן מוכנות לקבל השגחת הכשרות היקרה, ולא די בפיגועים של הפלסטינים, גם החרדים מעלים באש ברים שפתוחים בשבת. מסעדות נסגרות, חנויות ננטשות, גורדי שחקים מפוארים לשעבר עומדים נטושים, שבורי חלונות, אליהם פולשים מהגרי עבודה החיים בתנאים לא תנאים.

רחוב דיזנגוף, שהיה פעם ליבה של תל-אביב ללא הפסקה, דומה עכשיו לרחוב בבני ברק, וגם קוראים לו רחוב אבו-חצירא. הראל גר ברחוב רגב פינת רחוב דרעי.

מתכננים ברצינות להקים את בית המקדש השלישי (עמ' 46, 85, 179). מרכז פרס לשלום עומד ליהפך לישיבה. העבודה על הרכבת הקלה הופסקה, כי נמצאו קברים בחפירות. החברה שהועסקה בעבודות תובעת את המדינה בסכום עתק. הרשות להתחתן בחו"ל בנישואין אזרחיים בוטלה, ולכן איה, שאימה איננה יהודייה, לא תוכל להתחתן עם הראל. המוסדות היחידים שפועלים כהלכה הם השב"כ והמשטרה, האחרונה מוצאת במהירות את המחבל שירה בהראל, מחזירה את אקדחו של הראל ואת תיקה של איה, ואף דואגת לשלומה אחרי ההלם שעברה.

צחוק הגורל: דווקא כשישראל מתחרדת, באיראן מתחוללת מהפיכה חילונית. וכן, משום בריחת המוחות היצירתיים מהארץ – לערבים יש הסיעה השנייה בגודלה בכנסת.

לאורך כל הספר מרומז זיק של תקווה, שהופך למאור גדול בסופו: בנדה, אבשלום בן דויד, שזכה בסכום דמיוני ממכירת מיזם, מקדיש את כל כספו להקמת מפלגה חדשה בשם "ישראל שפויה", המאגדת שמאלנים וימניים גם יחד, אשר מאסו בשלטון המושחת והקלריקאלי השורר בישראל. הוא חורש את כל הארץ, כולל יישובים מעבר לקו הירוק, והוא מביע אופטימיות שגם בין המתנחלים יש המבקשים לצאת מגטו הפחד שבו הם נמצאים בשטחים (בין השאר – מתואר פיגוע נורא של ארבעה ילדים מקריית ארבע, שנרצחו כשהוריהם נמצאו בעבודה). לדעתו, גם לרבים מהפלסטינאים נמאס מהפיגועים ומנקמת היהודים שבאה בעקבותיהם. הוא מכיר את יורשו של אבו-מאזן, הלא הוא נביל אל-שריף, עימו הוא למד יחד באוניברסיטה בקליפורניה, ומאמין שיוכל להידבר עימו. בסוף הרומאן ממשלתו של עוזי שם-טוב קורסת, ומסתמן סיכוי שרשימתו השפויה של אבשלום בן דויד (בנדה) תזכה בבחירות.

מכל הדיסטופיות שקראתי, וקראתי לא מעט, וגם התנסיתי בחיבור  בסוגה הזאת**), נראה לי ש"יש מישהו אחר" של נגה מרון היא הכי משכנעת. כשאנו רואים כיצד החרדים משתקים את המדינה על כך שהעזה לעצור תלמיד ישיבה שלא טרח להתייצב בלשכת הגיוס כדי לבקש פטור משירות צבאי; כשאנו רואים שחוק ההסדרה, שאפילו היועץ המשפטי, בעל הכיפה השחורה, מסתייג ממנו, ואיננו מוכן לייצג את המדינה בפני הבג"ץ בנדון, כשנוער הגבעות זורק רהיטים, אקונומיקה ומטפי כיבוי על השוטרים – אתה שואל כמה זמן יידרש כדי שהכתוב בספר של נגה מרון יתגשם?

יש בספר קצת מעידות: בנדה מביא להראל הפצוע ערימה של מעטפות של מכתבי התלמידים המאחלים לו החלמה (עמ' 224-223) – והרי כבר היום אין ילד קטן שאין לו סמארטפון שבאמצעותו הוא מתכתב בציוצים, במסרונים ובאימוז'ים עם כל העולם.

המחברת מציינת שהפגנה של מיליון אזרחים מול טירתו של ראש הממשלה הושתקה על ידי הצנזורה, ולכן לא נודעה בציבור (עמ' 225), והרי בעידן של רשתות חברתיות אין לצנזורה שום סיכוי להשתיק מאורע כזה.

איה מוצגת לאורך כל הספר בגוף שלישי (מצד מספרת כל יודעת), ומדי פעם היא מוצגת בגוף ראשון, ולא בדיבור ישיר (עמ' 47, 104); וכן, יש לא מעט חזרות על דברים שכבר נאמרו, למשל, גבורתו של הראל שהציל את בנדה בנפאל ואת צביקה בקרב, מוזכרת על ידי בנדה, ואחר כך על ידי שר'קה, אימו של הראל.

אך כל זה מינורי בהתחשב בתרומה האדירה שספר זה תורם למי שמדינה זאת יקרה לו, וליבו נקרע לאילו תהומות היא עלולה לשקוע.

משה גרנות

*)  "מאזנים", גיליון פברואר 2016, עמ' 59-56.

**) "האי", מעיין 2016 – נובלה דיסטופית על רפובליקה המנוהלת על ידי פמיניסטיות רדיקליות.

* * *

עקיבא נוף

אֶל מוּל הפליליסט והטרנד

"זאת רוֹצֶה הָעֵדֶר – זאת הוא יְקַבֵּל?"

לא! – אני לְעַצְמִי אֶשְתַבְּלֵל!                                       

וגם מוּל הַ"טְּרֶנְד" של שִׁירֵי זוּהֲמָה,

מול פֶרֶץ גַּסּוּת, בִּלְשׁוֹן בְּהֵמָה,

כמו של ילד הַשָׂשׂ לְשׂחֵק בְּצוֹאָה,

לצעוק, "להכעיס", מִלים של טוּמְאָה,

לְהַשְרִיץ ריקָבוֹן בְּבִּיצַת הַבּוּעָה,

מִלים של פִּיגוּל, דִימוּיֵי הַלְקָאָה –

כְּנֶגְדָם אֶצָּמֵד אֶל שִׁירַת אֲדָמָה,

אֶל הַשִיר הַמְזוּכָּך מִמְחָאָה מְדוּמָה.

כך, גם כְּשֶאָשִיר על תְּשוּקָה וְזִימָה –

אעֶטוֹף מילוֹתַי בְּפִּיוֹט נְשָמָה,

כִּבְיָמִים ראשונים, של שירָה, ההוֹמָה

בִּתְכָנִים של חוכמה, בְלָשוֹן רוֹמֵמָה.

 * * *

עדינה בר-אל

"חקלאי חייב להיות יצירתי"

רוני טופולנסקי לבית לוי מנהלת במושב תלמי-יחיאל את "הירקנייה", אשר משווקת ירקות ופירות מיוחדים, טריים ישר מן השדה, שגדלים במשק שלהם. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על אימה נעמי ז"ל, שהחלה בפרויקט, על החלטתה להמשיך את העסק שירשה ממנה, ועל הדרכים היצירתיות שמצאה יחד עם ילדיה לשווק את התוצרת.

כביש מפריד בין מושב ערוגות לבין מושב תלמי-יחיאל בדרום, ליד צומת קסטינה. וחייה של רוני שזורים בשני מושבים אלו במקביל. רוני נולדה בשנת 1964 בחיפה, להוריה מיכאל ונעמי לוי. בשנת 1982 עברה המשפחה דרומה, למושב תלמי-יחיאל ליד צומת קסטינה. "לעומת הכרמל בחיפה זה נראה אז סוף העולם עבורנו." אומרת רוני. אביה מיכאל היה במשך כל השנים מנהל בתי-ספר תיכוניים ברשת "אורט" והמשיך בכך גם במעבר דרומה. מי שלקחה על עצמה לטפח משק חקלאי היתה האם נעמי.

מפרוייקט הלביא לפרוייקט החקלאי

נעמי ז"ל, אימהּ של רוני, היתה דוקטור לפיסיקה בהשכלתה, בעת מגוריהם בחיפה עבדה בפרויקט "הלביא". עם סיומו של פרויקט זה היא עברה לטיפוח המשק החקלאי ברצינות האופיינית לה. "אימי היתה אוטודידקטית. היא ניסתה ולמדה רבות על הגידולים השונים." מעידה רוני. "בסופו של דבר היא החליטה להתמקד בגידולים מיוחדים, שלא היו נפוצים אז בארץ, בעיקר עגבניות שרי, וגם אננס, ארטישוק, אספרגוס, שאז נראו הזויים."

רוני נרתמת לפרויקט

רוני למדה בבית הספר התיכון בבאר-טוביה, ושם הכירה את חגי טופולנסקי ממושב ערוגות, הנמצא ליד תלמי-יחיאל, ממש מעבר לכביש. השניים היו חברים החל מכיתה י"א ונישאו בשנת 1988.

רוני הכשירה עצמה בכמה תחומים במשך השנים: "בתחילה למדתי 'תעשייה וניהול' במכללה בבאר-שבע, ואחר כך למדתי באוניברסיטה בעיר זו ויש לי תואר ראשון ב'מדעי ההתנהגות' ותואר שני ב'מדיניות ציבורית.'"

חגי, אלוף בצה"ל, איש חיל האוויר, מילא במהלך שירותו כמה תפקידים בכירים. מספרת רוני: "עקב שירותו של חגי התגוררנו במשך שנים רבות בבסיסי חיל האוויר. בשנת 2004 היינו במשך שנה באלבמה, ארצות הברית, לצורך הלימודים של חגי שם."

עם שובם ארצה, הם בנו בית במושב ערוגות, והאם נעמי הזמינה אותה לעבוד עימה במשק של המשפחה בתלמי-יחיאל. "בתחילה היססתי קצת," מעידה רוני, "אבל אימי אמרה לי: 'כל משק חקלאי הוא בעצם מפעל, בו מייצרים ומשווקים, ותוכלי לנצל את כל הכישורים שלך.' ואז נזכרתי שבעת היותנו בארצות-הברית, נוכחתי לדעת שבכל החוות שמזמינות מבקרים, יש חנויות לממכר התוצרת. ולכן הצעתי לאימי שנפתח חנות, אני אנהל אותה, והיא תמשיך בגידולים. ואכן כך עשינו."

באותה תקופה זה היה חדשני באזור. היתה רק "כפרייה" אחת. לכן בתחילה היו מבני המשפחה שהביעו ספק: "מי יגיע לתלמי-יחיאל לקנות ירקות ופירות?" אבל העסק השתלם, והוא מתרחב ופורח.

המשך המפעל של נעמי ז"ל

"לרוע המזל חלתה אמי בלוקמיה בשנת 2005," אומרת רוני, "והיא נפטרה מן המחלה במרץ 2006. כך שלא הספקתי לעבוד עימה זמן רב, אבל החלטנו להמשיך במפעל הגדול של חייה, בתנאי שהוא יהיה רווחי."

"כדי שהמשק יהיה רווחי," מספרת רוני, "הורדנו את הגידולים הלא רווחיים. לדוגמא: אימי ז"ל ניסתה לגדל פפינו שמוצאו ממרכז אמריקה. זהו פרי בגודל תפוח, שצבעו צהוב-סגול, והוא דל סוכר, מתאים לחולי סכרת. אבל הגידול שלו היה מאוד בעייתי, לכן היינו צריכים להפסיק לגדלו, לצערנו. בעצם בזכות החנות עברנו להיות משק מגוון מאוד." ממשיכה רוני. "המשכנו לגדל ולפתח עגבניות שרי בכל הצבעים, אספרגוס, אננס, חמישה סוגי פלפלים, חצילים, קישואים. גן הירק גדל מאוד."

ומה עם הייצוא? בשנים בהן "אגרסקו" פעל, הם יצאו באמצעותו לחו"ל. עם סגירת "אגרסקו", הוחלט במשק לוי להתמקד בשוק המקומי, אבל לא דרך השוק הסיטונאי. הם חברו לגופים משווקים שונים, ביניהם "עלה עלה" שמספקת ירקות למסעדות. וכך הגיעו עם הגידולים המיוחדים שלהם למקומות רבים ושונים בארץ.

רוני מציינת בהערכה רבה את איתן פּייקינג ממושב תימורים, שעבד עם אימה במשך שנים רבות, ועובד במשק לוי עד היום. הוא מנהל עבודה, אחראי על הגידולים "ועובד המון" כדבריה. 

ואז הגיעה הקורונה

עם תחילת הקורונה נסגרו המסעדות. משק לוי נכנס למשבר כספי, כי גופים שונים היו חייבים להם כסף רב מאוד. "וכאן באו לעזרתנו הילדים שלנו, הדור הצעיר," מציינת רוני, "הם סיפרו לנו על המתרחש בפייסבוק: קבוצות רכישה מעוניינות לקנות באופן ישיר ממגדלים. ואכן כך עשינו. מילאנו אוטו גדול בירקות ופירות, גייסנו שני סטודנטים כנהגים, והם הביאו את התוצרת למקומות שונים בארץ, למפגש עם  קבוצות הרכישה. וזה ממש הוציא אותנו מהבוץ."

הסטודנטים שעזרו להם חזרו ללמוד. החורף הסתיים ובקיץ יש פחות עגבניות שרי. שוב היתה התלבטות במשק לוי כיצד להמשיך, וכיצד להרוויח. "אז עלה במוחי רעיון," אומרת רוני, "להכין ארגזים לשיווק, ובכל ארגז כל מה שאנחנו מגדלים. במקביל הבן שלנו דָר הכין אפליקציה, באמצעותה ניתן להזמין משלוח."

בתחילת שבוע רוני מפרסמת רשימה עם הפירות והירקות שיש עתה אפשרות לקנות. אנשים בוחרים את הירקות והפירות שהם רוצים, ואלו נכנסים לארגזים באריזות. כלומר: אין צורך לנקוב בכמויות בעת ההזמנה. למחרת קבלת ההזמנה מגיע הארגז עם המשלוח שהוזמן.

בינתיים צצה בעייה והיא שיווק הארגזים באמצעות מכונית גדולה, כיוון שלא לכולם יש רישיון מתאים לכך. לכן חלק מן הזמן רוני נוהגת וחלק מן הזמן איתן. 

המשפחה העובדת במשק לוי

רוני וחגי הורים לארבעה: 4 ילדים. חן בת 30, רן בן 27, שי בת 23, דר בן 18, תלמיד כיתה י"ב. "כולם מחויבים לעבוד." מציינת רוני, "גם אלו שלומדים ועובדים מחוץ לבית, עוזרים ככל יכולתם.  במיוחד אני מבקשת לציין את אבי מיכאל. בהכשרתו הוא בעל תואר שני בהנדסת חשמל, ושנים רבות עבד כמנהל בתי ספר של רשת 'אורט', כאמור. הוא ניהל בתי-ספר בירושלים, באשקלון ובקריית מלאכי. עם צאתו לפנסיה הוא נרתם לעבודה במשק. כאשר אימי היתה בחיים הוא נחשב 'שר החוץ', מוביל סחורות ועוד. היום הוא ממשיך להיות פעיל ועדיין עובד עימנו. הוא עוסק באדמיניסטרציה, ובגזברות, עובד מול הבנקים ולעתים גם נוהג."

כיום רק חלק מן המסעדות נפתח, ומשק לוי התחיל מחדש לשווק להם. אבל עיקר השיווק הוא בחנות אשר בתלמי יחיאל, שנקראת "הירקנייה", וכן השיווק לקבוצות הרכישה.

"חממת התצוגה" של "הזרע"

מסתבר שמשק לוי בתלמי-יחיאל בעל קשר הדוק לחברת "הזרע", וזה עוד מימיה של נעמי ז"ל. "אנחנו 'חממת התצוגה' שלהם," מציינת רוני, ומסבירה: "בחלקה שלנו יש דונם אדמה, בו מגדלים עגבניות שרי מזנים שונים, שהם עדיים בפיתוח. מכל זן שותלים 10 עד 15 שתילים ועוקבים אחרי גידולם. זה מאפשר לנו להיות מעודכנים בזנים חדשים, ואחר כך לקבל אישורים לגדל אותם בכמות מסחרית. לדוגמא: יש עגבנייה שנקראת 'מגי', והיא קטנה וטעימה ביותר. אנחנו היינו בין הראשונים לגדל אותה ולשווק אותה."

"תהליך מרגש"

"בסך הכול," מסכמת רוני, "מאוד נעים ומרגש לראות את התהליך, החל מן הזריעה ועד שאתה פוגש פנים אל פנים את הלקוח, והוא מרוצה מהתוצרים שלך. אין סיפוק גדול מזה." עוד מוסיפה רוני: "יש להתייחס אל המשק החקלאי כמו אל מפעל. כי הקטע של השיווק חשוב מאוד, במיוחד כאשר אין תמיכה ממשלתית, והשוק בארץ קטן. חקלאי חייב להיות יצירתי."

עדינה בר-אל

פורסם בעיתון "קו למושב", גיליון 1214, 30.12.2021

* * *

אילן בושם

13 שירים לחדשות בן עזר, ינואר 2022

  *

אָמַר כּוֹתֵב לִידִידוֹ:

אֵינֶנִּי כּוֹתֵב

כְּדֵי לָשֵׂאת חֵן,

אָנִי פָּשׁוּט כּוֹתֵב

וְאִם יַעֲלֶה רַעְיוֹן

דַּי לִי בִּבְדַל עִפָּרוֹן,

לֹא צָרִיךְ לְהִסָּחֵב

עִם מַחְשֵׁב.

מחזר על הפתחים

יֵשׁ וַאֲנִי עוֹבֵר

עַל פְּנֵי דִּירַת הוֹרַי זַ"ל,

דִּירַת דּוֹדָתִי הָאַחַת וְדוֹדִי זַ"ל

דִּירַת דּוֹדָתִי הַשְּׁנִיָּה וְדוֹדִי זַ"ל

כְּדוֹפֵק בַּדֶּלֶת

וְאֵין פּוֹתֵחַ.

*

הֲמוֹנֵי שְׁלָדִים

בָּאֲרוֹנוֹת

וְשֶׁלֹּא בָּאֲרוֹנוֹת

מַסְתִּירָה הָאֲדָמָה.

נאום הזמן

שְׁעוֹן קַיִץ

שְׁעוֹן חֹרֶף

מְשַׂחֲקִים עִם הַשָּׁעוֹן

מְשַׂחֲקִים עִם הַשָּׁעוֹת;

מְזִיזִים קָדִימָה

מְזִיזִים אֲחוֹרָה –

לַזְּמַן זֶה לֹא מֵזִיז:

יְשַׂחֲקוּ הַנְּעָרִים לְפָנֵינוּ

שָׁעָה פָּחוֹת, שָׁעָה יוֹתֵר

מְאוּם מֵהֵם לֹא יִוָּתֵּר,

גִּחֵךְ הַזְּמַן

שֶׁפֹּה מִזְּמַן

עַל אֵלֶּה

שֶׁלֹּא מִזְּמַן

הֵם כָּאן...

התבגרות

כִּנּוּס מַחְזוֹר

אַחֲרֵי שָׁנִים

זֶה כְּמוֹ אִשָּׁה

לְלֹא מַחְזוֹר.

דום לב

הַמַּלְאָךְ פָּקַד

וְהַלֵּב קָפַץ

לְדֹם.

השחצן

הַפֶּה הַגָּדוֹל

עָפָר לְפִיו.

חלונות

הַיְּפֵהפִיָּה מִקּוֹמַת הַקַּרְקַע

הִתְקִינָה בְּדִירָתָהּ חַלּוֹנוֹת

מִזְּכוּכִית מָט

הַנּוֹתְנִים מָט

לְכָל הַמְּצִיצִים הַפּוֹטֶנְצִיאַלִיִּם פְּנִימָה

לִרְאוֹת אוֹתָהּ מִתְפַּשֶּׁטֶת.

היפהפייה

לְכָל הַמְּנַפְנְפִים לָהּ

הִיא מַחְזִירָה נִפְנוּף

וְאֶת כֻּלָּם הִיא

מְנַפְנֶפֶת.

זוג

הוּא לֹא הִתְאַפֵּק

עָלֶיהָ זִנֵּק

זִרְמָתוֹ עָלֶיהָ נִשְׁפְּכָה

וְשֶׁלֹּא כְּמוֹ מִמַּכְתָּ"זִית

בִּטֵּא הַדָּבָר כְּלַפֵּיהָ יַחַס אוֹהֵד.

המתקלח

הַגַּב הוּא כְּמוֹ

כּוֹכָב,

חָשַׁב הַמִּתְרַחֵץ:

קָשֶׁה לְהַגִּיעַ אֵלָיו...

  *

הוּא הָיָה אָדָם אָדוּק

שֶׁשִּׂחֵק בְּלִי הֶרֶף

בְּמִשְׂחָק הַדּוּק.

*

אִם אַתָּה רוֹכֵב

עַל גַּבּוֹ שֶׁל פִּיל

נִדְמֶה לְךָ

שֶׁאַתָּה נָפִיל

אֲבָל בְּעֶצֶם

אַתָּה פּוֹחֵד לִפֹּל...

אילן בושם

* * *

אסתר רַאבּ

תרגומי משוררים

שארל בודלר

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

          שיחה

את הינך שמי סתיו יפים,

בהירים וורודים!

אך בי העצב יגאה כים

ובשפלו ייעזב על שפתי העגומה

הזיכרון הבוער אשר לעפרו המר.

 – חינם ידך על חזי המתעלף

תועה.

את אשר [תחפש רעיה ידך] תחפשי רעיה

בזוז הוא, היה לברות

לשינה [שי"ן בחיריק] וציפורנה החדה

אשר לאישה.

את ליבי בל תחפשי עוד

החיות טרפו אותו.

ליבי מיקדש מחולל, בהמון

שם יסבאו ירצחו,

זה את זה בשיער יסחבו!

 – בושם סביב צווארך הערום צף!...

הה הדר פרדה, מארת-אלוהים כבדה

אתה זאת תרצה!

בעיני האש אשר לך,

כאבוקות-חג המזהירות

הא, שרוף קרעים אלה – השאירו החיות!

           ריח מרחקים

ועת בשתי עיניי העצומות

בערב חם של סתיו,

את ריח חזך הלוהט

תוך נפשי אשאף –

אראה נגולים לפניי

חופים מאושרים

מוכי שמש לוהט ועומד

אי מנמנם לו בעצלות

בו תגדל הבריאה

אילן פלא ופרי מגדים,

גברים דקים וחזקים

ונשים אשר עינן

התמה, מפתיעה.

מובל על כנפיי בשמיך

מול ארצות מרהיבות,

אראה חוף עליו ינועו תורן ומפרש

עייפי ים ומשבריו עוד הינם

עת ריחות תמרים ירוקים

נוזל באוויר מרעיד נחיריי

תוך נפשי יתערבו

עם שירת הספנים

          מרה שחורה (Spleen)

ועת שמיים נמוכים

וכבדים יונחו כנטל

על הנשמה המייללת

טרופת-שיממון ארוך,

ועת האופק יעוג מסביב חוגו

ושפך עלינו יום עצוב;

לבערה לחה האדמה אז הפכה

בה תהלך התקווה כעטלף,

בכתליה תכה כנף נבוכה,

בקורותיה רקובות תרוץ ראשה.

ומטר ימשיך זרמיו ארוכים

לשבכות בית-סוהר ארוך דומים,

ולהקת עכבישים מזוהמים אילמים

במוחנו אט אורגים קורים

קופצים פתע פעמונים בשצף

זורקים לשמיים יללת זוועה

כנשמות תועות, תלושות-מולדת

החלו עתה תובעות עלבונן.

ולוויות ארוכות בלי תוף ושיר

נמשכות אט תוך נשמתי

התקווה כורעת, בוכיה.

עז ואכזר המכאוב –

על קודקודי השחוח

דגלו השחור נוטע.

           הימנון

למאוד יקרה, למאוד יפה,

הממלאה את ליבי אורה,

לכרוב, לאלילת האלמוות,

לנצחים הברכה!

עלי חיי זרועה

כאוויר ספוג-מלח

ובנשמתי הצמאה,

יוצקת טעם הנצח.

צרור בשמים לעולם רעננים,

מקטרים באוויר חביון יקר,

מחתת-קטורת נשכחה,

תוך הליל חרש עשנה...

איכה אהבה לעולם קיימה,

תנותק באמת?

גרגיר המור הנח חבוי

עלי קרקע הנצח בי.

למאוד תמה, למאוד יפה,

העושה שלומי, הבוראה שמחתי,

לכרוב, לאלילה הניצחת,

לנצחים הברכה!

          קילוח המים

עינייך היפות מה לאות אהובה יקירה!

כה שהי ואת עינייך בל תפקחי

במצבך זה הלאה

בו אתא עלייך פתע העונג.

בחצר קילוח המים מבעבע

יום וליל מימיו ישעשע

ישיח חרש על הלהבה

בה הטביעתני הערב, האהבה

האלומה המתפתחת

באלפי פרחים

מקום פבה [Phoebe’] עליזה

מטביעה גוונים

נופלת כמטר שופע

דמעה רבה

כן נשמתך הלוהטת

אחוזת ברק אש-החמדה

תזנק קלה אמיצה

מול שמי אושר הרחבים

ושוב תרף, גוועת

בים צער ועוגמה

ובמורד חבוי [מעיין] עין

 [יזיל] יקלח ינוח

עלי קרקע נשמתי

האלומה המתפתחת

באלפי פרחים

מקום פבה עליזה

גוונים מטביעה

נופלת כמטר שופע

דמעה רבה

הה את,

אשר הליל עושך כה יפה

מה ימתק היות

נוטה על פני שדייך

האזין התלונה הניצחת

חרש תוך הבריכות מתייפחת!

ירח מים מטפטפים

ליל קדושה, עצים

הרוטטים סביב

תוגתכם הטהורה –

בה אהבתי

משתקפת!

*

התרגומים הם מן העיזבון. אסתר מעידה כי את השם "קמשונים" בחרה במודע בעקבות "פרחי הרע" של בודלר (1867-1821).

“Les Fleurs du Mal” יצא לאור בשנת 1857 ועורר שערורייה וסערה. בודלר הועמד אז למשפט, וספר שיריו נאסר עד שיוציא מתוכו כל מה שיש בו מן הפגיעה במוסר.

אסתר תירגמה ממנו בחורף ובאביב 1921, בהיותה כבת 27, וייתכן שעוד קודם לכן, בבן-שמן – מיבחר שירים רב יותר מכל משורר אחר שהכירה. את הצרפתית למדה אסתר בבית-הספר והיתה לה אז שליטה בה בקריאה אם כי עדיין לא ביטחון מלא בדיבור ובכתיבה.

הקסם שמהלכים עליה שירי בודלר נותן בה אומץ של התרסה, של מרד, של יושר קיצוני, של אכזריות כלפי הזולת וגם כלפי עצמך, ועקבותיהם מצויים בשירי האהבה של "קמשונים", קמשונים הם קוצים, פרחים דוקרניים, כך גם האטד. יש בהם התרסה וחידוש והם ההיפך מכל רומאנטיקה רכרוכית ומתייפייפת. "פרחי הרע" הם בעיני אסתר הביטוי לשירה המודרנית, והם כה רחוקים מהשירה העברית שעליה היא גדלה, מיל"ג ועד ביאליק.

* * *

במשפחת עצירוּתִי בּוּקָה וּמְבוּלָקָה

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

במשפחת עצירותִי בוקה ומבולקה

בתור לעשות קקה יש דחיפוּת וּצעקה

לכן הם עברו לדירת עשירים

שמה בית כיסא יש לכל אחד ההורים

בית כיסא של אבא

אמר לבית כיסא של אימא

אנחנו צריכים להוליד גם בית כיסא של ילד

אחרת איפה יחרבן

עלה בית כיסא של אבא

על בית כיסא של אימא

וכעבור תשעה חודשים

נולד בית כיסא של ילד

ואחרי כשנה לעצירוּתִים נולדה

גם בית כיסא של אסלה מתאימה לַילדה

ועכשיו במשפחה כולם מאושרים

יושבים ארבעתם בו-בזמן על חורים

העולם מתקדם המחרבנים עשירים

יש מִקדשים כבר גם לִטחורים

כמו שהיו בתקופת התנ"ך

ובתי הכיסא מתרבים והולכים

שגם הנכדים יתפנו לצרכים

והאסלה היא תלוייה והתחת הוא נח

הבה נזרוקה ספרינו לַחוץ

יען עוד בית כיסא פה אצלנו נחוץ

לטובת השיפוץ

פורסם לראשונה בגיליון 168 מיום 18.8.08.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה חמש-עשרה: סיכום

נתבונן פעם נוספת בקווים הגדולים, המרכזיים, של השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית מסוף המאה הקודמת ועד ימינו.

ההתחלה היתה רומאנטית במידה רבה, כשמייצגה המובהק ביותר היה חוואג'ה מוסה, הוא משה סמילנסקי, אך היה גם יוצא-דופן אחד מובהק, טראגי – יוסף חיים ברנר, שיצירתו היא כזעקה נגד האשליות שביחס לשאלה הערבית, לדמות הערבי, אשליות של פאציפיזם, של אפשרות ליחסים רומאנטיים בין פרטים משני העמים. ולא שברנר רצה שאשליות תתנפצנה, אלא שהזהיר מפני שקיעה באשליות – ואמר שחלום פאציפסטי ביחסים שבין עם לעם זו התחמקות, זו אי-ראייתה של מרירות המציאות, ואסור ליישוב העברי החלש והדל להתעלם ממרירות המציאות.

הדור שבין שתי מלחמות עולם, הספרות שבין שתי מלחמות עולם, התנודדו בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. אם בראשית ההתיישבות העברית בארץ, בראשיתה של הספרות, היו סופרים שהיה אפשר לומר עליהם שהם רק רומנטיקאים –

או אם על ברנר היה אפשר לומר שבו באה לביטוי רק מרירות המציאות, ואין שמץ רומאנטיקה ארצישראלית בכתיבתו, לא לגבי היישוב העברי ולא לגבי דמות הערבי –

הנה סופר כמו נתן ביסטריצקי, בספרו "ימים ולילות" משנת 1926, (שעסקנו בו בשיחה השביעית), מאפיין דור של סופרים, של יצירות, של צעירים – שמתנודדים בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות.

הרומאנטיקה – של חוואג'ה מוסה, של המזרח, של הערבי כמין אב קדמון, שמקבל את הצעיר העברי, בן העלייה השלישית, כמין אב חדש, מזרחי, תנ"כי, ארצישראלי, במקום האב שאותו זנח בגולה, אחר הזוועות הקשות שהיו מנת חלקם של יהודים במזרח-אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לעיתים האב כבר לא היה בחיים, נרצח בפרעות, באוקראינה –

והמציאות – כאן בארץ הצעירים חיפשו התחלה חדשה, והדבר לא עבד, לא היה אפשרי, משום שמול הרומאנטיקה, שאגב הוזנה גם דרך דמויותיהם של אנשי "השומר", על ידי קובץ "יזכור" של אנשי השומר, שפעל על החלום, על הדימיון של אנשי העלייה השלישית והלאה – פעלה, בבואם ארצה, המציאות הקשה, התנפץ החלום, והתברר שאין חזרה פשוטה, וכי אותה מרירות, שסומלה גם במותו הטראגי של ברנר, היא חלק מן המציאות שנתקלים בה מדי יום.

וחוזרת אותה תסמונת, שהחלה בתקופת העלייה השנייה – באים צעירים יהודים, סוציאליסטים, מונעים לעיתים על ידי הרצון ללכת אל העם, להפעיל, לקיים, ללחום בארץ מלחמה מעמדית, ללכת יחד עם הפלאחים נגד האפנדים ונגד הבורז'ואה העברית, אותם "קאפיטאליסטים יהודים", או "בעלי אחוזות" במושבות הראשונות – והנה מתברר שהעם העובד אצלם, העם הערבי – הוא עם אחר, וכי הקו החוצה הלאומי הוא הרבה יותר חריף מאשר הקו החוצה המעמדי, וכי אין אפשרות לפרש את החיים בארץ ולחיותם רק על-פי הבחינה מעמדית, ולהתעלם ממרכזיותה של הבחינה הלאומית. האכזבה הזו באה לידי ביטוי ביצירות כ"מגילת תנחום" של יצחק שנהר, שתיאר את גלגוליו של גיבור שהתפכח מן המלחמה המעמדית בארץ, וחזר לבסוף בתשובה.

*

דוגמה אחרת, מאוחרת יותר, היא הרומאן "אחרי החגים" של יהושע קנז, שיצא לאור בשנת 1964, והקדים, או אולי הקביל במידה מסויימת, ל"מול היערות" של א.ב. יהושע, ול"מיכאל שלי" של עמוס עוז.

ב"אחרי החגים" עולה בצורה בוטה ומרתקת-במיוחד ההתייחסות אל דמויות של ערבים, אבל היות שהרומאן הוא מאוד מינורי בסגנונו, ועוסק בתקופה רחוקה-כאילו, תחילתו בשנות השלושים והוא מסתיים ב-1948, עם הקמת המדינה – לא נטו לראות בו ביטוי אקטואלי של התייחסות לשאלה הערבית, מה עוד שבאותה תקופה סופרים בני-דורו, כ-א.ב. יהושע ב"מול היערות", ועמוס עוז ב"מיכאל שלי" – נטעו את עלילותיהם בהווה ולא הלכו לאחור.

דומה כי בקרב בני-דורו, קנז הוא הראשון שהעלה את הנושא של דמות הערבי, ובצורה מאוד מעניינת. לגיבור מרכזי בספרו, בשם ברוך, יש אירוע אירוטי בלתי-שגרתי, אם אפשר לכנות זאת לכך – עם נערה ערביה. הוא אונס אותה בשדה. לימים תופסים אותו קרוביה, וכנקמה אונסים אותו ורוצחים אותו. כל בדידותו ומוזרותו, וחוסר-האהבה שבחייו – מתבטאים במעשה הראשון שלו; כל הטראגיות של סופו – מתבטאת במעשה השני, שעושים לו.

ובכך אין מסתיימת עדיין פרשת היחסים עם הערבים. ברומאן מתוארת מושבה ארצישראלית ותקיה בשנות השלושים, וגיבורותיו הן שתי אחיות, תחילה רווקות, ואחת מהן אף נשארת ברווקותה, והיא, בת-שבע שמה, יצריה בלומים ואינם באים לידי סיפוק. ביום חם, יום שתאוותה מתגברת עליה, מפתה בת-שבע נער ערבי שעובד בחצר ביתה, (היא נשארה לגור לבדה בבית-הוריה, שכבר אינם בחיים), ומוצאת פורקן אירוטי לגופה בהתעלסות עם הנער הערבי.

העולם שמתאר קנז הוא עולם קצת פוקנרי, עולם שוקע של "לבנים" בעלי מוזרויות ועיוותי-נפש, כאשר הערבים הם העובדים שלהם, והם גם השכנים המאיימים עליהם מסביב וקיימים כל הזמן ברקע. למרות שהרומאן מאוד אירוני, כאילו מתאר תקופה מרוחקת וקצת חלומית, וסגנונו קצת רומאנטי, או נוסטאלגי – אסור להתעלם מכך שהוא מתאר מציאות מאוד קשה, אפילו היא מיוחסת לתקופה רחוקה בזמן ולא לשנים הראשונות של המדינה שבהן נכתב, (כאמור בשנת 1964).

*

אנו מגיעים לתקופת 1948 ולדור סופריה, דור תש"ח, דור מלחמת השחרור, וצועדים כאילו צעד נוסף בהתייחסות לשאלה הערבית ולדמות הערבי. ההתייחסות כבר אינה רומאנטית, גם ההתנודדות כבר אינה בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות – כי היחס אל הערבי כבר אינו כאל פרט וגם לא כחלק מכלל.

אצל הסופרים הרומאנטיים הערבי מופיע כפרט, יש התעניינות בחייו, יש תיאור אישי שלו. אצל הסופרים בעלי הנטייה להדגיש את מרירות המציאות, או הסיוט שבמציאות – הערבי אינו אינדיווידואום אלא חלק מכלל, המאיים על קיומו של האדם היהודי בארץ.

ואילו ביצירות שהעלינו מתקופת 1948, הערבי אינו פרט, בסגנונו הרומאנטי של משה סמילנסקי, גם לא חלק מכלל שמאיים על קיום האדם היהודי, כמו אצל ברנר; הערבי הופך לשאלה מוסרית לאדם הישראלי, ללוחם של מלחמת השחרור, משום אותה הבטחה, או אידיאולוגיה – שקבעה כי במציאות יוגשם הצירוף של ציונות, סוציאליזם ואחוות-עמים, וכי הערבים יאהבו אותנו; אולי גלגול החלום ההרצליאני, שפגשנו ב"אלטנוילנד" – האומר כי הקידמה שאנחנו מביאים למזרח התיכון תגרום לערבים לקבל אותנו בזרועות פתוחות – והנה כל זה התמוטט סופית בסכנותיה ובאכזריותה של מלחמת השחרור.

אם מותר לנו, במבט לאחור, לומר דבר ערכי על אודות אותו דור מיוסר, דור תש"ח – דומה שעמדתם, דוגמת זו שב"השבוי" של ס. יזהר, המופיעה גם ביצירות כ"תחרות שחייה" של בנימין תמוז – היא נאיבית וגם נורמאטיבית. במבט לאחור נראית נאיבית מחשבתם שיהא באפשרותם לכפות על המציאות נורמות של התנהגות או של התקבלות על דעת הערבים, שאולי גם לא היו אפשריות מלכתחילה.

הקושי בהגשמת הסינתיזה שבין ציונות לאחוות עמים הביא לתופעה נוספת, שהיא גם חלק מהפרשנות ליצירות כגון "השבוי". אם רואים יצירה כמו זו כביטוי לביקורת עצמית ישראלית, יהודית, לגבי מה שהיינו נוהגים לכנות פעם – טוהר הנשק, לגבי שמירה על נורמות חברתיות שלנו – הסיפור מתקבל בהקשר הנכון.

אבל אם מפרשים את "השבוי", ויש נטייה להבנה כזו של יצירות דוגמתו – אם מפרשים את הסיפור בדרך של נטילת כל האשמה על עצמנו, לחובתנו, מתוך איזה רגש עליונות שאומר שאם היינו מתנהגים כמלאכים – המציאות היתה אחרת – אזי אנו עומדים במצב מאוד מוזר, ולא משכנע, שיש בו החטאה גמורה של הבנת המציאות וההיסטוריה של אותה תקופה.

בספרו "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב", שהופיע ב-1967, עסק אמנם יהושפט הרכבי במגזר רחב יותר מן הספרות, אבל בקטע שהקדיש לניתוח יצירות מן הספרות העברית שהופיעו באותה התקופה, הציע הסבר לפיו מצוי רגש עליונות ישראלי מסויים, המשותף לעמדה היונית ולעמדה הניצית כאחת. היונים היו סבורים שאם היינו מתנהגים כמלאכים – היה שורר שלום נצחי בינינו לבין הערבים, וכל בעיות הסכסוך היו נפתרות כבמטה-קסם. ואילו הניצים סברו שבכוחנו, הישראלים, לכפות את רצוננו על כל המזרח הערבי לנצח-נצחים – ללא התחשבות בעמדת הערבים, במה שהם עצמם חושבים או עושים.

הרכבי אומר ששתי עמדות אלה שגויות, משום שהן מתעלמות מן המציאות.

יש כאן מעין שלושה שלבים בתהליך, שמקבל ביטוי גם בספרות, ולעיתים בתולדותיו של סופר אחד, כמו אצל משה שמיר. שלבים המאפיינים אולי איזו "התבגרות", במרכאות, של רבים מאיתנו, הישראלים.

השלב הראשון הוא העמדה הנורמאטיבית, זו של דור תש"ח, שאולי האמין בכוחו לשנות ולעצב את המציאות על פי הערכים שעליהם חונך, ואשר התאכזב מכך שהמציאות התנהגה אחרת בכמה וכמה תחומים, ובעיקר ביחס לשאלה הערבית, לאכזריותה של המלחמה ולשינויים בנוף הארץ.

השלב השני בא לאחר כעשר שנים, בדורם של א.ב. יהושע ועמוס עוז, דור שבו ההתייחסות לערבים נעשתה הרבה יותר מפוכחת, הרבה יותר מיואשת, כאשר הערבי הופך למין איום, לדמות של סיוט שמעיקה על חיי האדם הישראלי. זו כבר אינה בעייה מוסרית, כבר אין האמונה שאם נתנהג אחרת – גם המציאות תתפתח בצורה אחרת – הערבים יאהבו אותנו, ולא תהיינה מלחמות נוספות. מעתה אנו כאילו נידונים לחיים של מצור, של מוקפות, של אויבות, והערבי ממחיש לנו את סופיות חיינו, את הסיוט הקיומי, הכלל-אנושי – שרוחש בתבנית מצור ייחודית זו בליבו של האדם היהודי, של הגיבור הישראלי בספרות העברית.

ומה השלב השלישי?

שאלה היא אם יש פה שני שלבים, שתי עמדות – או שלושה. אם ניקח לדוגמה את משנתו של ויקטור פראנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", על התמודדותו של האדם בתנאי-לחץ, נמצא שהוא אומר שאדם בתנאי לחץ יכול להשתקע בציפייה, בתקווה – ליום השחרור הרחוק, או להתייאש ולאבד כל תקווה. מה שנראה לכאורה כשתי עמדות שונות, קוטביות – הוא בעצם עמדה אחת; מי שמצפה רק לשחרור הגמור, הוא ממש כמי שמתייאש לגמרי מלכתחילה, כי התקווה הנפרזת מובילה לבסוף לייאוש הגמור. פראנקל ממליץ על הדרך האמצעית, זו של הצבת מטרות קטנות, אפשריות, והגשמתן, כדרך הריאלית היחידה ששומרת על המוראל של האדם הנתון במצוקה. לכאורה זה האמצע בין שתי העמדות הקודמות, אך לא, זו העמדה הקוטבית לשתיהן, העומדות בסימן הייאוש.

דבר דומה קורה אולי גם בהתייחסות הישראלית לשאלה הערבית, בספרות ובחיים. אם אתה מתייאש מכוחך להיאבק ולהשפיע על המציאות, לעצבה על פי ערכיך, כולל הערך או האידיאל של אחוות-עמים – אתה עלול להשתקע בעמדה של ייאוש, של פאטאליזם, הערבי יהפוך לך לסיוט – ומכאן אך כפסע לעמדה הלאומית הקיצונית, או הכוחנית הקיצונית, או הניצית הקיצונית – שאומרת – רק אנחנו נחשבים, אין מקום לערבים, אין בכלל התלבטות כלפי דמות הערבי והשאלה הערבית. אנחנו בעלי הזכות היחידים על כל ארץ-ישראל, ולעזאזל כל השאר.

אחד המאפיינים של הספרות העברית שהיא מפנימה את הסכסוך, מפנימה את ההתלבטות, ולכן גם עודף החיפוש אחר האשמה עצמית, שנובע אולי באמת מתוך רגש עליונות – שלא נעים לנו להודות שיש דבר שנבצר מיכולתנו, וכי אולי התנגדות הערבים אלינו היא מוחלטת, בין אם היינו טובים כמלאכים ובין אם נהיה רעים כשאול. מי שאומר – אם אהיה יותר טוב כלפיהם – הם יאהבו אותי, סבור שבכוחו-כביכול לשנות את המציאות.

ההפנמה היא אופן הביטוי של ספרות טובה. זה מה שמבדיל אותה מעתונות, מפרסומת, מתעמולה. בספרות של הצד הערבי יש, דומני, פחות הפנמה. שם אנחנו כתובת, אנו העם, שסילוקו מעל אדמתו יביא שיבה, יביא גאולה לאדם הערבי, הפלסטיני. יחזיר אותו למצבו הגן-עדני, כביכול, שמלפני 1948.

הערבים מחצינים את טענותיהם, ואילו אצלנו אין ספרות רבה של החצנה. דומה כי מאז א"צ גרינברג, משורר שהיה בעצם בעל דיעות פאשיסטיות – אין בספרות העברית היפה הרבה יצירות בעלות ערך, שהמסר שלהן נוטה לחד-צדדיות הלאומנית או לקיצוניות הדתית. החצנה בספרות מביאה לשטחיות. עודף פאטריוטיזם – לכתיבה פלאקאטית. בשוביניזם אין התלבטות ואין הפנמה, רק דמאגוגיה מחושבת, תעמולתית, שאינה מצליחה להעלות דמויות של ממש בספרות הבידיונית.

תנועת גוש "אמונים", שהיא בשנים האחרונות אחד הגורמים הפעילים ביותר בליבוי הסכסוך הישראלי-ערבי – לא יצרה, לא העמידה מקרבה אפילו רומאן אחד, אפילו שיר אחד בעל ערך, בספרות העברית החדשה. במידה שהיה לתנועה זו ביטוי – הוא בא מצד סופרים ומשוררים עבריים, דוגמת יצחק בן-נר ב"אחרי הגשם" וחיים באר ב"עת הזמיר", שנבהלו מן התופעה והעניקו לה ולדומיהָ, ביצירתם הבידיונית, ביטוי ביקורתי, אפוקאלפטי, כסכנה לעצם קיומה של מדינת ישראל.

משה שמיר עבר על בשרו את שלוש העמדות שהזכרנו, שלושה שלבי התהליך – מ"תחת השמש" (1958), רומאן ההתפכחות מן המאבק המעמדי, שמספרו עדיין נמצא בתקופה שיש בה אמונה באחוות-עמים, וצער על כך שאין אפשרות להגשימה, דרך הרומאן "הגבול" (1966), סיפור על הגבול בלב ירושלים של אז, שהופך לסיוט, לקיר-מוות שאליו רץ הגיבור היהודי בריצת אמוק, ועד ל"חיי עם ישמעאל", (1968) שהוא אמנם ספר דוקומנטארי, אבל בו בא שמיר חשבון עם השקפת-עולמו הקודמת, המפ"מית, השמאלית, הן ביחס לקומניזם ולרוסיה והן בשאלה הערבית, מגיע לעמדה ניצית ואנטי-ערבית, מלגלג על כוהניה של אמונתו-לשעבר, ואומר שעמדתם בשאלה הערבית היתה סתם דיבורים יפים, וצביעות.

הזכרתי באחת משיחותנו הקודמות, את אמירתו של פרופיסור עקיבא ארנסט סימון, כי השאלה הערבית הפכה לשאלה יהודית בעיקרה בארץ-ישראל, בישראל, ממש כפי ששאלת היהודים היתה שאלה נוצרית, תיאולוגית, בימי הביניים; לא יכולת להגדיר את עצמך כנוצרי, מבלי להתייחס למהותו של היהודי, לקיומו ולגורלו.

כלומר – אינך לא יכול להגדיר את עצמך כיהודי, כעברי, הן בקיומך, והן ביצירתך, כסופר עברי בישראל, מבלי לקבוע יחס כלשהו לשאלה הערבית.

רוב הסופרים שהפנימו את התייחסותם לשאלה הערבית, התלבטו בה ואולי ניסו לרצות או לפייס את המציאות, כדי שלא להיראות שטחיים או לאומניים, כדי שלא לומר – רק הערבים אשמים, ואנו הצדיקים. כן, היה ניסיון לקחת עודף אשמה על עצמנו, לומר שאולי בחלק מן המקרים היינו באמת אשמים – אבל ברור לכל מסתכל מן הצד, בלתי-משוחד, שלא ייתכן שאנחנו אשמים בלעדיים, עד כדי כך – בכל הקרע שקיים בין שני העמים –

ואילו סופר עברי בעל דיעות אחרות, (ולא היו פיגורות בולטות...), לא חש את השאלה הערבית כשאלה יהודית מעיקרה – ולא תיאר דמויות של ערבים בספריו, כי הם לא עניינו אותו, לא היה איכפת לו גורלם. הלא חלק נכבד בציבור הישראלי, שיש לו עמדות מאוד קבועות בשאלה הערבית, ובעוד שאלות פוליטיות – אינו מוציא מקרבו כותבי ספרות יפה, וכלל אינו עוסק בדמות הערבי בדרך של כתיבה בידיונית, למרות שאנשים אלה, דוגמת המתנחלים בגדה המערבית וברצועה עזה, חיים בקירבה לערבים יותר מאשר הרבה סופרים עבריים שכן כותבים על דמויות של ערבים. כי אותו ציבור, שרובו ימני-לאומני ודתי, חי במציאות אחרת, לא במציאות שבה השאלה הערבית היא חלק מהגדרת היותו יהודי, אלא אם כן פירושו-של-דבר שכיהודי עליו לדאוג לכך שיסולקו כל הערבים מארץ-ישראל, והנותרים יישארו חסרי זכויות חלוטין. יש על כך הרבה כתיבה ואמירה אידיאולוגית בחוגים אלה, בכתב ובעל-פה, במפורש ובמרומז, אך לכל אלה, כאמור, אין עיצוב בספרות בידיוניית כלשהי, אלא אם כן באה מצד מתנגדי המתנחלים.

נחזור לשלושת שלבי התהליך שהכרנו. העמדה השלישית היא עמדה לאומית קיצונית. היא יכולה להיות כזו מלכתחילה, אבל יכולה לבוא גם כתוצאה מעמדה של הייאוש, של פיכחון, הסיוט, ולאחרונה גם שינאה. אם אתה כבר אינך נאיבי, אינך מאמין שתוכל לשנות את המציאות, ואתה מרים ידיים ונעשה אפילו מעין פאטאליסט, כי אתה שקוע בתוך סיוט, וחוסר-ברירה – אז לא קשה גם לגלוש, במודע ושלא-במודע, במעשה ובמחדל – לעמדה הקיצונית שאומרת – אנחנו ואפסנו עוד, ואין מישהו מלבדנו.

ביום שעמדה זו תוציא מקרבה סופר עברי בעל שיעור-קומה, שיצליח לעצבה בצורה משכנעת ברומאן גדול – נדון בה גם כחלק מן הספרות העברית העוסקת בדמות הערבי ובשאלה הערבית בספרות העברית.

*

ובינתיים נסתפק ברומאן המעניין, הלא הוא "פרשת גבריאל תירוש" של יצחק שלו, שהופיע בשנת 1964. אצלו, למשל, מופיע גם הנושא הצלבני, שפגשנו ב"מול היערות". ישנו גם שיר ידוע, מלפני 1967, "קרני חיטין", של דליה רביקוביץ, שמספר על הצלבנים, ומרמז על אנאלוגיה בינינו לבינם או בינם לבינינו – שהקיום הישראלי כאן הוא קיום חולף כביכול, או נתון בספק. וזו, בלשון המתנגדים – "ההזדהות המאזוכיסטית עם הגורל הצלבני".

והנה, גבריאל תירוש, ברומאן, מזדהה, מאמץ אף הוא את העמדה הצלבנית, אבל במובן אחר לגמרי – הוא רואה בה עמדה לוחמת, עמדה תקיפה; לדעתו עלינו לקחת דוגמה מהם. באחד הקטעים, מן הבוטים ביותר ברומאן, שואל את גבריאל תירוש אחד מתלמידיו, איש "מחנות העולים", תנועת נוער של תנועת העבודה – האם אנחנו מוכרחים לתלוש זה את זה לנצח? וכי לא ייתכן שאנחנו והערבים נחיה זה ליד זה בשלום?

עונה לו תירוש:

 "הדברים טעונים הסברה ארוכה, אלא שאענה לך לפי שעה בקיצור. התכתשות כלשהי היא הכרחית כדי לעורר מאוויים כנים לשלום. השלום האמיתי יקר רק לזה שנואש להשיג את חפצו בדרך אחרת. אנו והערבים טרם נואשנו מכך."

גבריאל תירוש מתואר ברומאן כדמות אדם עליון, תלמידיו מעריצים אותו, והוא מבטא עמדה מאוד אקטיביסטית, קרובה לחוגי אצ"ל של אז; וגישתו – כל זמן שאנו לא נתכתש כדבעי עם הערבים, והם איתנו – טרם הגיע, טרם בשל הזמן לדיבורים של שלום. זו הסיבה שמצוי מעין שיר הלל למלחמה ברומאן "פרשת גבריאל תירוש".

גישה דומה אפשר למצוא במזמורו המרשים של יונתן רטוש, "ההולכי בחושך", שהופיע באותה תקופה לערך. גם אצלו יש מעין שיר הלל לנחרצותה של המלחמה, ולא משום שהוא אוהב את המלחמה, אלא הוא חושב שהיא צורך בלתי-נמנע, כורח – ועדיין לא הגיע העת לתקופה אחרת, תקופה שלא תהיינה בה מלחמות בין ישראל לערבים.

*

העמדה הלאומית הקיצונית, חסרת התחשבות, בנושא של דמות הערבי והשאלה הערבית, אינה נפוצה ביותר בספרות העברית החדשה, וזאת, אם לסכם, משתי סיבות:

הסיבה האחת היא שהספרות העברית, ברובה, פועלת מתוך קונצנזוס של אין ברירה. ואם הקונצנזוס הוא של חוסר ברירה בכל מה שקורה לנו למול הערבים, אזי הדבר יכול להעלות שאלות מוסריות נוקבות, כגון – על "טוהר הנשק", אבל בסכסוכים ובמלחמות מסוג של אין ברירה, דומה שאין חלומות על התפשטות ועל נצחיותה או יופייה של מלחמה כלשהי.

והסיבה השנייה היא שרוב הספרות העברית מפנימה, גיבוריה מפנימים את הסכסוך, לכן הם גם לוקחים על עצמם עודף אשמה, לכן הם מתלבטים כל-כך, בעוד שדווקא הספרות הערבית שעוסקת בנו – יש בה מידה רבה מאוד של החצנה, האומרת שאנחנו הכתובת היחידה, ודומה שאין בה מידה רבה של ביקורת עצמית, אלא אם כן היא מכוונת לצורך בהתחזקותם כדי להתגבר עלינו באופן סופי.

כאשר יש הפנמה, היא אינה הולכת יחד עם עמדות לאומיות קיצוניות, כי הן לרוב יותר שטחיות, יותר בומבאסטיות, חד-מימדיות, או יותר פלאקאטיות, שמדברות בסיסמאות – ומשעה שאתה מדבר על נפשו של היחיד המתלבט, ממילא הספרות אין לה נימה לאומית קיצונית, כי היא מתרכזת באנושי ובפרטי.

אין להתפעל יתר-על-המידה מהאשמה-עצמית ומהפנמה זו, כי המסר הסמוי של הסופרים שזו דרכם הוא שאינם מעוניינים בגיבור הערבי כאדם לעצמו, (זו אינה גישה הומאנית), אלא במה שמצוקת הסכסוך עימו גורמת לגיבור הישראלי, היהודי. הפנמה היא דמות שני התאומים הדימוניים ב"מיכאל שלי" של עוז, או סיוט הנמלים ב"נמלים" של אורפז.

וישנה אולי עוד סיבה אחת, המסבירה מדוע אין מוסט הכיוון של הספרות העברית, הנכתבת בארץ, לעבר קיצוניות לאומית. אחרי 1967, השאלה ששאלנו את עצמנו היתה – האם רק הורחבו חומות המצור שבו היינו עד יוני 67', או אם נפרצו לגמרי, ואנו חיים מעתה במציאות אחרת?

השאלה אולי הוכרעה רק אחרי אוקטובר 73', כאשר התברר שמרבית הפריצה הגיאוגראפית, של הרחבת השטחים שבשליטת ישראל – לא היתה בת-קיימא, ועם זאת הורחבנו, מבחינה אוכלוסייתית, חברתית, לכדי חיים במדינה שהיא בעצם מדינה כמעט דו-לאומית.

אולי לכן תבנית היצירות שעוסקות, לאחרונה, בחיים של יהודים וערבים, בדמויות ערבים ובשאלה הערבית, בספרות העברית – אין בהן רומאנטיקה, גם לא נאיביות ערכית, לא סיוט, הייאוש והפיכחון, וגם לא העמדה הלאומית הקיצונית – אלא תבנית חברתית-מעמדית–לאומית, בעיות של זהות ושל חיים-יחד המתעוררות בחברה, במדינה, שהיא בעצם דו-לאומית במהותה. הכיוון הזה הולך ומתחזק, כשהרומאנים הבולטים ביותר עד כה הם "חסות" ו"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל, שממחישים לנו את הבעייתיות האנושית המורכבת של חיים בחברה דו-לאומית.

חרף העובדה שהבעייה טרם נפתרה, לא פוליטית ולא "ספרותית", ומי יודע מה צופן לנו העתיד, ואם תיפתר אי-פעם – לפחות הערבי כבר איננו סיוט בספרות העברית – ולא משום שהמצב הוטב, (השלום עם מצרים לא הביא לשום רגיעה ביחסי ישראל עם ערביי הגדה המערבית ורצועת עזה, או עם אש"פ) אלא משום שהחיים-יחד לימדו אותנו שלא להסתכל על הערבי כסטריאוטיפ, כדמות דימונית, אלא להתלבט במלוא הבעייתיות של שני עמים, שחיים יותר ויותר יחד, באינטנסיביות ובצפיפות, על כברת ארץ אחת.

קריאה מומלצת לשיחה חמש-עשרה

נתן ביסטריצקי: "ימים ולילות" (1926).

יהושע קנז: "אחרי החגים" (1964).

יהושפט הרכבי: "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב" (1967).

יצחק שלו: "פרשת גבריאל תירוש" (1964).

מאמרי אהוד בן עזר:

עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב. הארץ. 8.9.1967.

מתסכול נשי למאבק לאומי, ערבי, קיצוני. נעמת. אוגוסט-ספטמבר 1985.

הזיקה לנוף הארץ ויושביה בספרותנו החדשה. מעריב. 18.9.1987.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.

אהוד בן עזר: ביבליוגרפיה כללית [עברית]

פורצים ונצורים. עיונים בספרות הישראלית הצעירה. קשת. קיץ 1968.

בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. השאלה הערבית בספרותנו. שיחה עם אהוד בן עזר. שדמות. אביב 1972.

השאלה הערבית בספרותנו. שיחה שנייה עם אהוד בן עזר. שדמות. קיץ 1972.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית (1976-1967). עתון 77. פברואר-מרץ 1977.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1976-1967). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. אפריל-מאי 1977.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1977-1976). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. יוני-יולי 1977.

צל הפרדסים והר-הגעש. מאזניים. אוקטובר 1983.

צל הפרדסים והר-הגעש. מפגש. סתיו 1984.

שמשון – הגיבור המסכן. נעמת. אוקטובר-נובמבר 1984.

ספרות של מאבק. נעמת. מאי 1986.

"במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית, מיבחר סיפורים, מבוא וביבליוגרפיה, בעריכת ש. שפרה. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992.

"ברנר והערבים", במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג, 2001.

אהוד בן עזר: ביבליוגרפיה כללית [אנגלית]

The Arab Question in Israeli Literature. A talk with Ehud Ben-Ezer. Shdemot, 6.1976.

Brenner and the "Arab Question", Modern Hebrew Literature. Spring/Summer1987 . Vol. 12.

The eye of the beholder. Spectrum, December 1984.

Arab Images in Hebrew Literature, 1900-1930. New Outlook. Special Supplement endix III. Tel-Aviv, March 1985.

War and Siege in Israeli Literature (1948-1967). The Jerusalem Quarterly. Number 2, Winter 1977.

War and Siege in Hebrew Literature after 1967. The Jerusalem Quarterly. Number 9, Fall 1978.

Landscapes and Borders: A Sense of Siege in Israeli Literature. Borders. The Israeli Museum, Jerusalem. cat. No. 199, Spring-Summer, 1980.

“Unease in Zion” (interviews), English, New York, Quadrangle & Jerusalem Academic Press, 1974.

“Hosni the Dreamer”, An Arabian Tale (a picture book illustrated by Uri Shulevitz), English, New York, Farrar, Straus & Giroux, 1997. Harper Collins, Canada, 1997..

“Sleepwalkers and Other Stories, The Arab in Hebrew Fiction” (an anthology), English, Boulder (Colorado) & London, A Three Continents Book & Lynne Rienner Publishers, 1999.

אהוד בן עזר: ביבליוגרפיה כללית [ערבית]

“Surat al-Arabi fi al-Adab al-Ibri” (an anthology, the Arab in Hebrew fiction), Arabic, Lebanon, Dar al-Hamraa, 2001.

סוף

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אהבתי את ההשוואות של זיוה שמיר בין שירו של רוברט פרוסט ובין "נתנה תוקף" ושירו של לאונרד כהן. אני קורא עכשיו את תרגומיה של זיוה שמיר לשיריה של אמילי דיקנסון, ומתפעל מהיכולת שלה להיות צמודה לתכנים וגם לחרוז, למקצב וללשון הפיגורטיבית.

שמואל אייל מוכיח בכתבה שלו עד כמה הטענה שגולדה מאיר הייתה סרבנית שלום היא לא רק דיבה רעה, אלא גם שיא הגיחוך.

אורי הייטנר מתאר את השנאה העצמית של חלק לא מבוטל של כתבי "הארץ" – הפעם הדיבה הרעה של רוגל אלפר על יורם טהרלב ז"ל. קשה לי להבין איך אנשים הרואים, כמוני, במדינת ישראל נס והצלה, יכולים להיות מנויים על עיתון זה.

כמוך, אהוד, גם אני הערכתי את כתיבתה של נגה מרון ז"ל, וכתבתי 5 רצנזיות על ספריה. אם תרצה, אוכל לשלוח לך אחת מהן לכבד את זכרה. אני מניח שגם לפוצ'ו, שהיה חבר קרוב שלה, יש בוודאי רצון לספר על חוויות משותפות.

שלך

משה גרנות

* אהוד, שמחתי לקרוא את דבריו של ליטמן מור המנוח (אותם הכרתי כמובן, גם מפרסומם אצלך בעבר עוד בהיותו עימנו). הכרתי היטב את המשפחה המיוחדת. בהיותי מורה צעיר בראשית דרכי החינוכית עבדתי עם אשתו חיה היקרה, שתיבדל לחיים ארוכים, בבית הספר ע"ש אחד העם בת"א. כל השנים, עד היום הזה, שמרנו קשר כידידי אמת.

בנוסף, שמחתי לקרוא את דברי שמואל אייל על גולדה, ובעבר, אצלך בעיתון, את דברי אורי הייטנר, המתאר את גולדה כבעלת תושייה, שידעה בחוכמתה לנווט במלחמת יום הכיורים הנוראה, את המלחמה, כאשר משה דיין "עשה במכנסיו" וביקש להשתמש בנשק יום הדין.

גולדה בעיניי, כחייל במלחמת יוה"כ, היתה מנהיגה שינקה בבית אביה את יהדותה, והיתה בין הניצים, יחד עם ישראל גלילי במפלגת מפא"י.

השנה נערך טכס מכובד במשרד החוץ, בו כיהנה  עשר שנים תמימות, חולקו שלושה פרסים על שמה. בין הזוכות, תלמידת בית הספר "אשל הנשיא" שהקדישה עבודה לזיכרה. חבל שהתקשורת שלנו לא טרחה להזכיר ולו במילה אחת את הטכס המכובד.

בברכה חמה,

רון גרא

אהוד:  דיין לא "ביקש להשתמש בנשק יום הדין" אלא איים בו על הסורים, באמצעות הודעה על כך לאמריקאים, שהיו אמורים להעבירה לרוסים שיעבירוה לסורים – זאת כאשר חשש שחזית הגולן נפרצה והסורים ישעטו פנימה אל צפונה של ישראל. לאחר שהחזית התייצבה תוך שימוש צה"לי עיקש, הירואי ומוצלח – בנשק קונבנציונלי בלבד, הצניע דיין את השימש באיום הגרעיני ולא כלל אותו בזיכרונותיו כדי שלא ייווצר הרושם שהאיום הזה הוא שהכריע את המלחמה בסורים. ראה על כך בספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין".

* ג'וחא: אני מאוד מעריך את היהודים. הם נתנו לעולם את התנ"ך ואת אורי זוהר.

* מוזיאון רמת גן נסגר בגלל הפרובוקציה המטומטמת של דוד ריב "ירושלים של חרא". מעניין אם ה"תמונה" הזו, מעוררת הפרסומת והסקנדלים, שאין להם שום קשר לאמנות – תגיע אי פעם במכירות הפומביות למחירי התמונות של גוטמן וראובן, למשל!

ומעניין כיצד התקשורת מתייצבת מיד לצד החרא! חרבֵּן על ישראל והיית לאמן מוערך!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל