פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1714

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בשבט תשפ"ב, 17.1.22.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: שני אגרטלים. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. ספרות ומִספָּרים, בין שייקספיר לאלתרמן. //  פוצ'ו: על נגה מרון. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏16.1.22. // אברהם כץ עוז: מנסור עבאס תהיה מנהיג ולא נמושה! // יוסי גמזו: 1. מָה מַבְטִיחַ הָאֲבַטִּיחַ? 2. הכותל. // פוצ'ו: זה לא היא, זה הוא! // יהודה גור-אריה: עֵץ חַיֶּיךָ. // יונתן גורל: זכיתי ללוות את עגנון – בעזרת משולם טוכנר ז"ל. // אהוד בן עזר: קטע בדוי-למחצה מהרומאן "המושבה שלי", המבוסס על הפגישה האחרונה שלי עם עגנון. // יצחק אוורבוך אורפז: על ביקור אחד אצל ש"י עגנון. // עקיבא נוף: מר יועץ. // חנה מושיוב סמוכה: בשבחי האשכנזים. // נעמן כהן: הידעת איך בנגב? // אסתר רַאבּ: תרגומי משוררים. אוטוקאר בז'ז'ינה. מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה". // הפופו שלךְ. מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // ממקורות הש"י. //  נדב שרגאי: רק חלום או אגדה? מתוך "ישראל היום", 14.1.2022.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

שני אגרטלים

נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה

סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,

שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –

קוֹל זְכוּכִית עֲדִינָה שֶׁאֵין לָהּ

הֶסְתֵּר-דָּבָר.

שְׁנֵי כֵּלִים יָפִים כָּמוֹנוּ – חָה, חָה –

מִתְעָרְבִים רַק בִּרְסִיסֵיהֶם הַחַדִּים

וְנִפְזָרִים לְאַחַר אוֹתָן תְּחוּשׁוֹת דַּקּוֹת

שֶׁנִּתְקַשּׁוּ.

וְנִוָּתֵר, גְּבִישִׁים סְפוּרִים, שֶׁנוֹצְרוּ

כְּמוֹ מִתּוֹךְ חִכּוּךְ זָהִיר,

וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,

שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.

1962

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

ספרות ומִספָּרים

בין שייקספיר לאלתרמן

שייקספיר כתב כידוע את מחזותיו ואת הסונטות שלו בשורות בנות חמישה ימבים, עם חריגות אחדות. נאום המספד של מרק אנטוניוס הוא דוגמה מובהקת לגאוניותו של שקספיר בגיוס הריתמוס לשֵׁרוּת התוכן. נאום המספד פותח בשורה הנודעת: "Friends, Romans, countrymen, lend me your ears". השורה פותחת במילה בת הברה אחת (Friends), שבעקבותיה באה מילה בת שתי הברות (Romans), שאחריה באה מילה בת שלוש הברות (countrymen). אחרי שלוש המילים הללו, הבאות זו אחר זו כבטור אריתמטי עולה, באה פסוקית בת ארבע הברות (lend me your ears).

 כך משיג אנטוניוס בהדרגה את הקֶשב הדרוש לו כדי לשאת את נאומו בתוך המון הומה אדם. כך הוא מהסה את הקהל כדי שיַטֶּה אוזן לנאומו. התחבולה הזאת מתאפשרת באנגלית, אך לא בנקל יצליחו מתרגמיו של שייקספיר לעברית להשיג את ההדרגה הזאת. וכל כך למה? השפה עברית אינה מצטיינת בריבוי של מילים מוֹנוֹ-סילבּיות (בנות הברה אחת), ועל כן המתרגם חייב למצוא פתרונות אחרים לבניית הקשב. 

מתברר שהמשימה אינה קלה כל עיקר. הנה, המשורר העברי-האמריקני אפרים ליסיצקי לא הצליח לצלוֹח משימה זו בשלום כשכָּתב בהגייה אשכנזית ובלשון ארכאית, שאינן מתאימות לביצוע על הבמה העברית: "רוֹמָאִים, בְּנֵי אַרְצִי ומֵרֵעָי, /  נָא הַטּוּ לִי אָזְנֵיכֶם וּשְׁמַעְתּוּנִי; / אַךְ כְּרוֹת לְקֵיסָר קֶבֶר, וְלֹא אֹזֶן / לִשְׁמֹעַ אֶת תְּהִלּוֹתָיו, בָּאתִי עַתָּה."

 אכן, "לֹא אֹזֶן  לִשְׁמֹעַ" כרה כאן המתרגם לקוראיו, והמונולוג האנגלי המופלא – מפניניה של ספרות העולם –  הפך תחת ידו למונולוג שאינו ראוי לעלות על הבמה.

אחריו בא יוסף ליבֶּס, שתרגם את המספד בהגייה ארץ-ישראלית, אך הִתקשה לשלֵב את המילה "קיסר" בשורות הכתובות בפּנטמטר ימבּי, הוא השאיר מילה זו כמילה מלעילית, כבלשונות אירופה וכמו בהגייה האשכנזית, ועל כן אי אפשר להעלות את המחזה בתרגומו על קרשי הבמה: "רֵעַי, בְּנֵי-רוֹמִי, בְּנֵי אַרְצִי, הַקְשִׁיבוּ: / בָּאתִי לִקְבֹּר, לֹא לְהַלֵּל אֶת קַיְסַר. / הָרַע בְּפָעֳלֵי-אִישׁ חַי אַחֲרָיו, / הַטּוֹב יֵשׁ וְעִם עַצְמוֹתָיו נִטְמַן."

בשנות השבעים הוציא דן מירון תרגום משלו, ההולך בעקבי ליבֶּס, ואף הוא הוגה "קיסר" במלעיל, אם מתחשבים בסכֵמה הריתמית של חמשת הימבּים: "בני רומא יקרים. רֵעים ורומאים. בני ארצי – / הטו לי אוזניכם. לקבור את קיסר  / באתי. לא לומר שבחיו. כל רַע /  אשר עושה אדם יחיה אחריו, / הטוב תכופות נקבר עם עצמותיו."

אמנם תרגומו הנפלא של אלתרמן כבר עמד כאן מול עיני המתרגם, אך גם זה של ליבס...

אכן, בין כל  מיני  תרגומים, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות,  שלא הצליחו לשלֵב את המילה "קיסר" בלי להָפכהּ למילה מלעילית, בא אלתרמן, שהצליח כבמטה קסם להתמודד עם כל המכשלות ולדלג מעל לכל המשֹוּכות. אלתרמן הוכיח שניתן לתרגם את שייקספיר בפֶּנטמטר יַמבִּי, במשקל ארץ-ישראלי ("ספרדי") מבלי לעוות את מקצת המילים ומבלי לחפש פתרונות קלים. נביא מובאה נרחבת מתוך תרגום אלתרמן לנאומו המפורסם של מרק אנטוניוס:

רֵעַי, בְּנֵי רוֹמִי, בְּנֵי אַרְצִי, שִׁמְעוּ לִי,

זוֹ עֵת קְבוּרַת קֵיסָר, לֹא עֵת הַלֵּל לוֹ.

גְּנוּתוֹ שֶׁל אִישׁ אַחֲרָיו רוֹאָה חַיִּים.

זְכוּתוֹ – לָרֹב עִם עַצְמוֹתָיו נִטְמֶנֶת.

לוּ כֵן גּוֹרַל קֵיסָר. מִפִּיו שֶׁל בְּרוּטוּס

הָרָם שְׁמַעְתֶּם – קֵיסָר שָׁאַף שִׁלְטוֹן.

אִם כָּך, הֲרֵי שֶׁחֵטְא כָּבֵד חָטָא הוּא

וּבְכָל מִדַּת הַדִּין נָשָֹא חֶטְאוֹ.

כָּאן בִּרְשׁוּתָם שֶׁל בְּרוּטוּס וְהַשְּׁאָר,

כִּי אִישׁ כָּבוֹד הוּא בְּרוּטוּס הַנָּדִיב, –

 וְכָךְ כֻּלָּם כֻּלָּם אַנְשֵׁי כָּבוֹד.

דַּבֵּר עָמַדְתִּי עַל גּוּפַת קֵיסָר.

רֵעִי הָיָה. יָשָׁר וְנֶאֱמָן לִי,

אֲבָל שִׁלְטוֹן שָׁאַף הוּא, אָמַר בְּרוּטוּס,

וּבְרוּטוּס אִישׁ כָּבוֹד הוּא, כַּנּוֹדָע.

שייקספיר. דיוקן דרושאוט מ-1623. מתוך ויקיפדיה

אך גם אחרי תרגומו המעולה של אלתרמן לא ננעלו שערי תרגום: בשנת 1999 העלה עודד קוטלר את המחזה בגִרסה מודרנית, תוך העתקת זירת ההתרחשות מרומא העתיקה לרומא של ימי מוּסוֹליני, בתרגומו של מאיר ויזלטיר.

על ההזמנה של "אגודת ידידי אוניברסיטת תל-אביב" לערב הגאלה בגִרסה החדשה של תיאטרון הבימה, מיום 11.3.1999 נכתב ש"הנוסח העברי החדש והעכשווי של מאיר ויזלטיר מסקרן במיוחד" בשל המודרניזציה של זירת ההתרחשות. חידושו של ויזלטיר מתבטא בלשון היום-יומית ששיווה לדברי הנפשות הפועלות. המִשלב הנמוך, היום-יומי, מתבטא גם בקטעי הפרוזה, כבדברי קסקא ("אילו הייתי ממעמד העובדים, לא הייתי תופס אותו במילה [...] אם אגיד לך, לא יהיו לי פנים להסתכל לך בעיניים [...] נעשו עוד שטויות, אבל הזיכרון שלי נחלש").

הורדת המִשלב מתבטאת גם במונולוגים השיריים השקולים, שאינם רואים בפֶּנטמטר היַמבּי ערך עליון: "ידידים, רומאים, בני עמי, הַקשיבו לי; /לקבור את קיסר באתי, לא להללו./ [...] אם זה נכון, הרי זה פגם חמור,/ קיסר כבר שילם עליו ביוקר."

אחרי מבחר כה עשיר של פתרונות תרגום, לא הייתי טורחת להביא פתרון נוסף מִשלי אִלמלא טעו המתרגמים והבינו את "countrymen" כבני-ארצו של מרק אנטוני, והרי שורת הפתיחה של נאום המספד שלו פונה אל חבריו, אל בני רומא ואל בני הכפר הפשוטים המתגוררים ב-country, מִחוץ לבירת הממלכה, שהגיעו לרומא כדי לחזות בתהלוכת הניצחון של יוליוס קיסר.

ריבוי הפתרונות התרגומיים של מספדו הידוע של מרק אנטוניוס מלמד שאפשר לתרגם מוֹנוֹלוג שייקספירי בפֶּנטמטר יַמבּי בהטעמה ארץ-ישראלית ("ספרדית") מבלי  לשלב בו מילים מלעיליות כמו "קיסר" בהגייה "אשכנזית". בתרגומי נפתח נאומו של מרק אנטוני במילים:

רֵעִים – בְּנֵי רוֹמָא וּבְנֵי כְּפָר –  הַקְשִׁיבוּ,

לִקְבֹּר אֶת יוּלְיוּס בָּאתִי, לֹא לִסְגֹּד לוֹ.  

עַוְלוֹת אָדָם הַמָּוֶת לֹא יִמְחֶה,   

חַסְדּוֹ  לָרֹב נִטְמָן עִם עַצְמוֹתָיו. 

זֶה גַּם גּוֹרַל קֵיסָר. הַשּׁוֹעַ בְּרוּטוּס

לִימְדָנוּ שֶׁקֵּיסָר רָדַף שְֹרָרָה,

אִם לֹא כִּחֵד, הֲרֵי זֶה חֵטְא חָמוּר

עָלָיו שִׁלֵּם קֵיסָר מְחִיר דָּמִים.

כָּאן, בְּחָסוּת כָּל הָרֵעִים וּבְרוּטוּס, 

כִּי בְּרוּטוּס אִישׁ נִכְבָּד, וְכָךְ כֻּלָּם.

כֻּלָּם אַנְשֵׁי כָּבוֹד. כָּאן אֶעֱמֹד,

לִנְאֹם לִפְנֵי הַקֶּבֶר הַפָּתוּחַ.

קֵיסָר הָיָה רֵעִי. כֵּן וְיָשָׁר.

אַךְ תְּאֵב-שְׂרָרָה, לְפִי דְּבָרָיו שֶׁל בְּרוּטוּס,

וּבְּרוּטוּס אִישׁ נִכְבָּד וּנְשֹוּא פָּנִים.

נתן אלתרמן בשנות ה-40. מתוך ויקיפדיה.

אלתרמן, שתרגומו ל"יוליוס קיסר" מועלה עדיין מפעם לפעם על הבמה, פנה למחזה זה בעקבות ביאליק (שתרגם חלקים מן המערכה הראשונה לכתב-העת "מאזנַים" שזה אך הוקם): שני המשוררים הגדולים התעניינו ביצירה בה"א הידיעה שעוסקת ב"רצח מלך". שניהם היו קורבן ל"רצח מלך" מטפורי מידי ממשיכיהם. ביאליק בשירו המאוחר "אלמנות" תיאר את עצמו במונחים של ישו, שהולך בנתיב התלאה ובני עמו מתעללים בו. שייקספיר החליף את 23 דקירות הסכין שהרגו את יוליוס קיסר ב-33 דקירות כדי לרמוז לגילו של ישו בעת הצליבה.

האם משייקספיר למד אלתרמן, מתרגמו של "יוליוס קיסר", לשלב ערכים נוּמֶרוֹלוגיים בשיריו?

 אפשר שהוא למד זאת מיצירת ר' שלמה אבן גבירול (שהשנה מלאו אלף שנים להולדתו) ומיצירת שייקספיר גם יחד. הנה, שירו "היין" מן המחזור "שיר עשרה אחים", פונה אל האהובה במילים "הִגָּלִי, כִּי שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים, / שֶׁיִּרְאוּךְ וְנָפְלוּ עַל חַרְבָּם."

במילים אלה רמז אלתרמן לשירו של רשב"ג  "ככלות ייני" – "שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים / וְיַכְחִידוּם תִּשְׁעִים שָׂרִים" –שיר שנכתב על אחד מעשירי קורדובה שערך משתה וכיבד את אורחיו ביין מהול במים (70 = יין; 90 = מים).

אלתרמן הוסיף בשירו "היין" גם את סיפור שמשון ודלילה להזכירנו שגם המילה "סוד"    ("נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד", סנהדרין ל"ח א') ערכה בגימטריה הוא  70, כמו "יין".  ובל נשכח, אלתרמן חיבר ספר שלם שכותרתו "ספר החידות"; ואידך זיל גמור.

זיוה שמיר

* * *

פוצ'ו

על נגה מרון

אהוד יקירי,

הנה מה שמצאתי לנכון לכתוב על נגה מרון, הסופרת הראויה. שהתקשורת הממוסדת שלנו לא מצאה לנכון אפילו להזכיר את שמה.

נגה מרון בכנס סומליו"ן במכללת אחוה בשנת 2008. שלחה עדינה בר-אל.

השבוע נפטרה בגיל 94 אחת הפלמחניקיות האחרונות, הסופרת נגה מרון, שראשה הצלול והחכם המשיך לעבוד עד יומה האחרון. בפלמח היא היתה בהכשרת אפיקים וגרה באוהל אחד עם נעמי פולני תבדל"א. לפני כשלוש שנים, כאשר יוסי אלפי הקדיש ערב  סיפורים ללוחמי הפלמח, הוא הזמין גם אותה והיא סיפרה על אחת הפעולות הסודיות של חברי ההכשרה שלה. האלוף שייקה גביש שנכח באותו מפגש, הודה שהוא שומע על הפעולה הזאת בפעם הראשונה וניגש אליה לשמוע פרטים.

זיכרונותיה מתקופת הפלמח לא  נטשו אותה כל ימיה ושימשו אותה היטב כשכתבה לבני הנוער את סידרת הספרים המפורסמת שלה על חרות. היטבתי להכירה כאשר באחד המפגשים של חברי סומליו"ן  (סופרים ומאיירים לילדים ונוער) היא ניגשה אליי בטענות על שבספרי "חבורה שכזאת" כתבתי רק על תעלולים, מתיחות וקומזיצים – וכמעט כלום על פעולות כגון העלאת מעפילים, גניבות נשק מהבריטים ופיצוץ גשרים.

אמרתי לה שאת זה כולם יודעים.

אמרה לי "כבר לא. הנוער שקורא את ספרך יכול להתרשם שהפלמח היה קייטנה אחת גדולה."

שוכנעתי ואמרתי לה שאכתוב בתנאי שהיא תערוך  את הספר החדש. וכך היה. המהדורה החדשה, שיצאה ב"הוצאת לשון", נקראה "חבורה שכזאת היינו" (שם שהיא הציעה)  ומי שיקרא אותה לא יוכל להגיד שבפלמח עשו רק קומזיצים.

נגה המשיכה להוציא ספרים כמעט עד יומה האחרון. שני הספרים האחרונים היו על חיי הפיליפינית שלה ועל החיים בדיור מוגן. לפניהם הוציאה ספר "יש מישהו אחר" המעביר ביקורת על צמרת השלטון שלנו ומביע תקווה (שהתגשמה בינתיים) להחלפתו.

באותו ערב פלמח  שערך יוסי אלפי, היא לא יכלה להתאפק מלהביע בלשון חדה ורהוטה את דעתה על מה שקורה בארץ וזכתה למחיאות כפיים רבות.

את שבט לשונה השנונה והחדה לא חסכה גם ממני ועל גב ספרי האחרון "בחיי 5" מופיע מה שכתבה לי עליו ללא כחל ושרק: "קראתי את עלילות חייך ב'חדשות בן עזר' והתפלצתי. מפתיע אותי איך אתה חושף את טמבליותך בראש חוצות לדיראון עולם..."

אשריי שזכיתי לשמוע מפיה מילים כדורבנות שכאלה.

ת.נ.צ.ב.ה.

פוצ'ו

יורם טהרלב, פוצ'ו ואלי זמסקי מנהל מכללת אחוה, בכנס סומליו"ן. שלחה עדינה בר-אל.

יורם טהרלב ואהוד בן עזר באותו כנס. שלחה עדינה בר-אל.

אהוד בן עזר, עדינה בר-אל ויורם טהרלב באותו כנס.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏16.1.22

* מלחמת חורמה בשחיתות – בשחיתות השלטונית צריך להילחם, לא להגיע אתה לעסקאות.

* מו"מ פסול – המו"מ בין היועמ"ש לנתניהו על עסקת טיעון, הוא מעשה חמור ביותר. אין כל מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור בכלל, ועם ראשי ממשלה בפרט. האינטרס הציבורי הוא שההאשמות נגד נבחר ציבור ייבחנו עד תום בבית המשפט, ללא כל הנחות, עד שהאמת תצא לאור. אם התביעה עומדת מאחורי האישומים, עליה לעמוד עליהם עד הסוף. אם היא אינה עומדת מאחוריהם, שתבטל את הסעיפים שאינה עומדת מאחוריהם. במקרה של נתניהו, עסקת טיעון חמורה שבעתיים בשל תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים" ו"רדיפה פוליטית" כביכול, שהמונים מאמינים בהן. עסקת טיעון שתביא רק לסיום הקריירה הפוליטית שלו, תתפרש כהוכחה לקונספירציה. הנה, כל מה ש"הם" רצו הוא להזיז אותו ממקומו. עסקת טיעון עם נתניהו עלולה להיות פגיעה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט ורוח גבית לשחיתות.

* יש כלום – העובדה שנתניהו מבקש עסקת טיעון מפריכה את כל הקו של "אין כלום לא היה כלום לא יהיה כלום."

* משתין עליהם בקשת – נתניהו לא העלה על דעתו לחלק לחסידיו חלק משלל טובות ההנאה שלו, אבל ברגע שנתפס בקלקלתו הוא הושיב אותם לצידו על ספסל הנאשמים, ובנדיבות רבה שיתף אותם באישומים נגדו, אותם הציג כ"רדיפה נגד הימין", "נגדכם", והסית אותם נגד מדינת החוק. ועכשיו, הוא משתין עליהם בקשת כאשר הוא יוזם עסקת טיעון שתחלץ אותו מן הכלא. האם הם מתפכחים? לעת עתה אני רואה שהם ממשיכים לדקלם הצדקות גם למעשהו זה. אולי נדרש לזה זמן, אבל אני מאמין שאצל רבים מהם ההתפכחות בוא תבוא.

* המציל – אהרון ברק הוא אחד ממוקדי ההסתה של הביביסטים. ודווקא הוא נחלץ להציל את נתניהו.

* עניין לציבור – כשמדובר בנבחרי ציבור: אין מקום לזכות השתיקה. אין מקום לסגירת תיק מחוסר עניין לציבור. אין מקום לעסקאות טיעון.

[אהוד: אין מקום לזכות השתיקה – גם לא של נשיא המדינה יצחק הרצוג, אבל אולי אפשר לעשות איתו עסקת טיעון].

* להתייעץ עם גנץ – לפני שמנדלבליט חותם על הסכם כלשהו עם נתניהו, כדאי שיתייעץ עם גנץ, וישאל אותו איזה ערך יש לחתימת ידו של נתניהו ולנייר שעליו הוא חתום. למה? מה נתניהו כבר יכול עם הסכם כזה? מה תיתן לו הפרת ההסכם? לא יודע. אין לי ראש קרימינלי לחשוב בתור נתניהו. אני רק יודע שטוב לא יכול לצאת מהסכמים אתו.

* עדויות מזעזעות – הזדעזעתי מהכתבה בחדשות סוף השבוע בערוץ 12 על התנהלותו הפוגענית של הנשיא הקודם ריבלין כלפי עובדי בית הנשיא. איזה ניגוד בין הדמות שבה הצטייר, לבין אותן עדויות קשות. אילו היה מדובר בעובד אחד, הייתי מטיל ספק בדברים. כאשר מדובר בעדויות של עשרה עובדים, זו כנראה אמת. ריבלין היה נשיא מצוין, לפחות ברובד הגלוי. אבל מנהיגות נבחנת בדוגמה אישית. בית הנשיא ובית ראש הממשלה צריכים להיות מופת להעסקה הוגנת. כאשר במקומות הללו מתנהלת העסקה פוגענית – הדבר חמור ביותר.  כך בהתנהגותה של שרה נתניהו בבית ראש הממשלה וכך בהתנהגותו של ריבלין בבית הנשיא. על מה שקורה בבלפור ידענו. על מה שקורה בבית הנשיא לא שמענו דבר וחצי דבר עד היום. לזכותו של ריבלין אציין את תגובתו יוצאת הדופן, שבה לא האשים את כל העולם, אלא לקח אחריות על מעשיו והתנצל.

* על מה המאבק – המאבק של הבדואים בנגב אינו נגד נטיעה מסוימת בשטח מסוים. הנטיעה הזאת היא עילה והיא סמל, למאבק הרבה יותר גדול. המאבק הוא על שמירת האוטונומיה הבדואית בנגב, שנוצרה בעשור האחרון, שבו שטחים נרחבים בנגב הפכו לאקס-טריטוריה, הנשלטת בידי כנופיות טרור ופשע. לפיכך, כניעה לאלימות ולאיומי רע"ם, היא הרבה מעבר לוויתור על נטיעה מסוימת בשטח מסוים. היא כניעה באתגר הראשון של הממשלה, במאבק על החזרת הריבונות. מטרת הנטיעות היא החזרת הריבונות ועצירת ההתפשטות הבלתי חוקית של הפזורה הבדואית והשתלטותה על אדמות הלאום. זה נושא שעליו אסור להתפשר בשום מחיר, אפילו במחיר בחירות חדשות. זה בנפשנו. הממשלה הגדירה את המלחמה בפשיעה הערבית כיעד הלאומי העליון שלה. פירוש הדבר החזרת הריבונות שאבדה. במבצע "שומר החומות" אזורים שלמים בנגב היו מנותקים, יישובים יהודיים היו תחת מצור וכנופיות הטרור עשו בשטח כבשלהם. כניעה לאלימות היום, תשדר לגורמי הפשיעה והטרור שמה שהיה הוא שיהיה, אין זו ממשלת שינוי והיא לא תחולל שינוי. הציבור הערבי בישראל, הסובל יותר מכל ציבור אחר מן האלימות במגזר, חייב להבין שאי אפשר להפריד בין אלימות לאלימות, בין פשיעה לפשיעה. הוא צריך להבין שעמידה נחרצת של המדינה מול האלימות הבדואית בנגב, היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה בפשיעה שגבתה בשנה שחלפה 127 הרוגים במגזר. אני מקווה מאוד שההתקפלות בסוף השבוע היא מעידה חד-פעמית ושראש הממשלה והממשלה יעמדו איתן באתגר שאליו נקלעו.

* כניעה לאלימות – עצירת מיזם הנטיעות בנגב, ולו לצורך מו"מ, היא כניעה הן לאלימות הפורעים הבדואים והן לסחטנות של רע"ם. זו חזרה על דפוסי הרפיסות של ממשלות נתניהו, מצד ממשלה שקמה כדי לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות ואת שלטון החוק למדינת ישראל. בשבועיים האחרונים התבצע השלב הראשון של הנטיעות עד תומו, למרות האלימות והאיומים. על כך ראויה הממשלה לשבח. למרבה הצער, בתום השלב הזה, התקבלה "פשרה" של עצירת העבודות לשם מו"מ עם רע"ם והבדואים. ישראל היא מדינה ריבונית ואינה צריכה לנהל מו"מ עם פולשים בלתי חוקיים לאדמות הלאום על זכותה לממש את ריבונותה. אני מקווה מאוד שההפסקה היא זמנית ושהעבודות תתחדשנה בהקדם, אך עצם העצירה ועצם המו"מ מעבירים מסר של כניעה. המסר הזה מנוגד לחלוטין ליעד הלאומי העליון של הממשלה, שהתחייבה לנהל מלחמת חורמה באלימות במגזר הערבי. הפסקת העבודות היא פרס לאלימות.

"בנגב תיבחן דמותה של מדינת ישראל," אמר בן גוריון. בנגב תיבחן דמותה של הממשלה. הדמות כפי שמצטיירת מהכניעה לאלימות רעה מאוד; זו דמות של ממשלת המשך במקום ממשלת שינוי. אני מקווה ומאמין שזו ירידה (של הממשלה) לצורך עליה.

* מדוע אני מתנגד למו"מ על הנטיעות בנגב? – מה רע בהידברות? אני מתנגד למו"מ, כיוון שמדובר במו"מ תחת אלימות וסחטנות פוליטית. למה צריך לנהל מו"מ עם פולשים לאדמות מדינה על מימוש הריבונות? איזו פשרה יכולה להיות? קראתי דיבור על פשרה שבה תבוצענה הנטיעות, אך לא על האדמות השנויות במחלוקת. אבל האדמות הללו אינן באמת שנויות במחלוקת. הרי כל תביעות הבעלות של הבדואים, בלי יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט. אפילו תביעה אחת לא הוכחה. כל התביעות הללו הן פוליטיות לאומניות. כל מיני פוסט "חוקרים" כמו אורן יפתחאל בודים סיפורים על זכויות היסטוריות של הבדואים על אדמות ומסיתים אותם. המקומות ה"שנויים במחלוקת" הם בדיוק המקומות החשובים ביותר לנטיעות, כיוון שהנטיעות נועדו לבלום את ההשתלטות הפיראטית על אדמות הלאום. הפשרה היחידה שאפשר לחיות איתה, היא לתת לרע"ם ולמגזר הערבי צ'ופר אחר, שאינו פוגע באינטרס הלאומי, תמורת ירידה מעץ ההתנגדות לנטיעות. אם זה מה שיקרה – אשמח להודות בטעותי.

* מאבק על הציונות – הוכחה לכך שהמחלוקת על הנטיעות בנגב היא מחלוקת על הציונות, היא מתקפת הפשקווילים בשוקניה נגד הנטיעות. אלפר ולוי הקדישו את הפשקווילים שלהם לנושא, והמסר שלהם הוא שהנטיעות הן התגלמות הציונות ולכן הן התגלמות הרע. שניהם ניחנו ביכולת להבחין בין טוב ורע – ותמיד בוחרים ברע. גדעון לוי סיפר איך כילד הלך עם חבריו לגן לטעת עץ בט"ו בשבט ולא ידע שהוא שותף למבצע ייעור שנועד לכסות על פשעי 1948 – הטיהור האתני שנעשה כאן. וכעת נמשכת הדורסנות הציונית. אגב, במשפט אחד הוא הפתיע אותי לטובה. "הנגב הוא בדואי הרבה לפני שהוא יהודי." כלומר אם הוא "הרבה לפני שהוא יהודי," משמע שהוא קצת, טיפטיפונת גם יהודי. כנראה פליטת מקלדת. הוא לבטח לא התכוון לכך. אגב, בשנאתו לכל מה שציוני, הוא לא יכול שלא להשתלח גם בקיבוצים, שעליהם כתב בנחרת בוז "הקיבוצים האשכנזיים." לא זו בלבד שאין שום משמעות לשיירי הגלות של אשכנזים/מזרחים, אלא שסטטיסטית אין שחר לקביעה הזאת.

* כוח היצירה ינצח – מיד לאחר סיום סבב הנטיעות, החל סבב העקירות. וזה סמל ל-150 שנות התיישבות בארץ ישראל. אנחנו נוטעים והם עוקרים. ואנחנו מנצחים. גם אם יש ירידות בעליה וגם אם יש להם לעתים ניצחונות טקטיים, הווקטור חד-משמעי. כוח היצירה שלנו חזק מכוח ההרס שלהם. (כן, אני יודע שיש גם בני עמי שבחרו להיות נערי זוועות, המתמחים אף הם בעקירה. זה לא הדבר היחיד שבהם הם דומים לאויבינו. הם גם מתייחסים לצה"ל וחייליו כאל אויב ונלחמים בהם). חידוש והמשך ההתפרעויות גם אחרי הנכונות למו"מ, ממחישים את העובדה שהפורעים רואים בכך סימן לחולשה, שמעודדת את האלימות. יש לחדש לאלתר את הנטיעות כדי לבלום את ההשתלטות העוינת על אדמות הלאום בנגב. ויש להפעיל כוח כדי לדכא את ההתקוממות, בלי למצמץ, בלי להסס, באפס סובלנות.

* להיות חכמים וצודקים – השר לביטחון פנים עמר בר לב הוא האיש המוביל, בתוקף תפקידו, את המאבק באלימות בחברה הערבית. ויש לציין שהוא מוביל שינויים משמעותיים, כמו תגבור משמעותי של סד"כ המשטרה המופנה למלחמה בפשיעה הזאת ובאופן ספציפי, הקמת יחידות הלוחמות בטרור החקלאי. הוא גם מפעיל יחידות מיוחדות של המשטרה ומסתערבים, ועל כל אלה הוא ראוי לשבח.

אולם בראיון רדיו על המהומות בנגב, הוא התגלה כמי שאינו מבין את מהות ומשמעות תפקידו. מה שיש לו לומר מול ההתקוממות האלימה, הוא שהיתה זו טעות לנטוע דווקא באזורים הרגישים ביותר, דווקא עכשיו כאשר אנו מעלים מהלך במאבק בפשיעה. הוא לא מבין שאובדן הריבונות הישראלית היא הגורם לעליית הפשיעה, ושההשתלטות הבדואית הפיראטית על אדמות הלאום בנגב היא הקרקע, תרתי משמע, של האוטונומיה הנשלטת בידי כנופיות הטרור והפשיעה, ושדווקא כאשר אנו יוצאים למאבק על החזרת הריבונות, יש לנטוע ולהתיישב כדי לבלום את ההתפשטות?

בר לב אמר בפירוש שמדובר באדמות מדינה ולא ב"שטחי מריבה" ושיש למדינה סמכות מלאה לנטוע שם אבל "צריך להיות חכמים ולא צודקים." אין דבר פחות חכם מאשר לא לממש את צדקתנו. עלינו להיות חכמים וצודקים. החוכמה היא לממש את צדקתנו.

* המודל לחיקוי – לפיד קורא לעצור את הנטיעות כפי שנתניהו נהג ב-2020. זהו, נתניהו הוא המודל לחיקוי של לפיד? לשם כך הוקמה ממשלת שינוי? כדי למחזר את מחדלי נתניהו או כדי לתקן אותם?

* מתי הוקפאו הנטיעות – ב-2 בדצמבר 2020 שלח שר הבינוי והשיכון יעקב ליצמן מכתב לעדיאל שומרון מנהל רשות מקרקעי ישראל ולמניה לייקין יועמ"ש רשות מקרקעי ישראל, בזו הלשון:

הנדון – בקשה להפסקת הנטיעות באזור הסייג.

אתכבד לפנות אליכם בעניין שבנדון כדלקמן:

בהמשך לישיבה שהתקיימה ביום ה-1.12.2020 ביחד עם אנשי המקצוע ממשרד הכלכלה והתעשייה אשר נימוקיהם לבקשה להפסקת הנטיעות באזור הסייג מפורטים במכתב שבסימוכין, ובהתאם לעמדת היועצת המשפטית של רשות מקרקעי ישראל, לפיה מדובר בפעולות המהוות חלק ממדיניות ניהול מקרקעי ישראל, לאחר ששקלתי הטיעונים השונים של גורמי המקצוע ברמ"י, משרד הכלכלה והתעשייה והרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, אבקש להבהיר כי בנסיבות הנוכחיות יש לדחות את הנטיעות בשלושה שבועות במטרה לקיים שיח בין הגורמים הרלוונטיים. אבקש שהאמור יבוצע לפי כל דין ולכן, ככל שנדרש מבחינה חוקית-משפטית להביא צעד מדיניות זה להחלטה בפורום כל שהוא, אבקש לקדם זאת לאלתר.

בכבוד רב

הרב יעקב ליצמן, חה"כ

שר הבינוי והשיכון.

חמישה חודשים קודם לכן, ב-7 ביולי 2020, שלח מנכ"ל רשות הבדואים יאיר מעיין מכתב למנכ"ל רמ"י עדיאל שומרון ולמפקד מחוז דרום ניצב יורם סופר, בזו הלשון:

הנדון: נטיעות חירבת וואתן

לבקשת השר [הכוונה לשר הכלכלה עמיר פרץ א.ה.] מבקש לעצור את העבודות במהלך החודש הקרוב ולאפשר לרשות הבדואים פסק זמן לקיים הידברות עם התושבים באזור הנטיעות וגם בנושא הסדרת ההתיישבות.

בברכה,

יאיר מעיין

מנכ"ל רשות הבדואים

ראש הממשלה באותם ימים היה נתניהו. היה זה המשך לעשור האבוד, שבו מתוך התמכרות לשקט איבדנו את הריבונות. אני מתנגד לכל פשרה ולכל מו"מ על מימוש תוכנית הנטיעות. אך הביקורת מצד הליכוד היא צביעות.

* למצות את הדין – יש למצות את הדין עם הפורעים בנגב במלוא החומרה. יש להפעיל כוח ככל שנדרש כדי לבלום את האנרכיה.

* יאיר גולן ממשיך להשתולל – השור המועד יאיר "תהליכים" גולן לא כינה את הפורעים הבדואים בנגב "תתי אדם". וטוב שכך. ביטוי נחות כזה פסול בכל מקרה. אבל הוא אפילו לא גינה אותם. להיפך, הוא נפגש איתם, החניף להם, והפציר בהם שהאלימות היא לא הדרך להשיג את תביעותיהם הצודקות, "כי יש לכם אותנו."

"אותנו," הוא לא התכוון לרע"ם, אלא למרצ. והוסיף בעזות מצח ש"אם אלקין משתולל, אנחנו נעצור אותו." כלומר מי שמשתולל אינם אלה שניסו לבצע פיגוע רב נפגעים של הורדת רכבת ממסילתה, אלא שר שמיישם את מדיניות ממשלת ישראל להחזיר את הריבונות לנגב. החצוף הזה הסביר להם, ש"לא תהיה לכם ממשלה טובה יותר," וכדאי שיזכור שאם הוא ימשיך להשתולל, הוא ישים קץ לממשלה הזאת.

* על כתפי רע"ם – אחריות כבדה רובצת על כתפי רע"ם. עליהם להבין, שאם הם יפילו את הממשלה על רקע ריבונות ישראל בנגב, עוד חמישים שנה לא תוכל מפלגה ערבית להיות חברה בקואליציה כלשהי.

* תמיכה באוייב – שמעון ריקלין, שופרו של נתניהו, פירסם רשומה קצרצרה שנוסחה: "מנסור עבאס הוא אוייב". זה אותו ריקלין, שכאשר נתניהו ניסה בכל מאודו להקים קואליציה עם אותו עבאס, תמך בו בהתלהבות. ברשומה שהעלה בדצמבר 2020 כתב ריקלין: "מנסור עבאס. מוציא מדעתם את השמאל והתקשורת. כי מאצבע שמשרתת את השמאל. בא מישהו דתי. שדואג לחברה הערבית ורוצה לקדם אותה תוך שמירה על החוק. ואגב. לא שותף לתפיסה הפרוגרסיבית נגד אלוקים. וכל זה בהשפעת הסכם בני אברהם עם האמירויות. מדובר בשינוי אסטרטגי חשוב ומבורך. האמת יוצאת לאור." העילגות במקור.

מתוך ראיון לערוץ 7 באפריל 2021: "ריקלין נשאל על תמיכתו בהקמת ממשלה של הליכוד עם רע''מ, ואמר: 'לא אני השתניתי – הסכמי אברהם יצרו זעזוע ושינוי אדיר בתוך החברה הערבית, ומנסור עבאס מעדיף את נתניהו." אם עבאס הוא אוייב, ריקלין תמך בהקמת ממשלה עם האוייב, ובלבד שנתניהו יישאר רוה"מ.

* הצבעה אחת –אחר הצהריים אחד של עיצומים מצד רע"ם שנעדרה מהצבעות, והקואליציה הפסידה בכל ההצבעות בכנסת. עובדה זו מאירה בזרקור ענק על הבדיחה של "הצבעה אחת", שנולדה כאשר גנץ ניסה להקים ממשלה ב"תמיכה מבחוץ" של הרשימה המשותפת ונמשך כאשר נתניהו ניסה להקים ממשלה ב"תמיכה מבחוץ" של רע"ם.

ממשלת מיעוט שתלויה מבחוץ ברע"ם (או בכל מפלגה אחרת) – התלות שלה באותה מפלגה הרבה יותר גדולה מאשר בממשלה שאותה מפלגה חברה בקואליציה שלה. ממשלה שתלויה מבחוץ ברע"ם – מצד אחד חייבת את רע"ם לכל הצבעה ומצד שני רע"ם אינה מחויבת לה, ולכן כוח הסחיטה שלה הוא בלתי מוגבל. תלות כזו מחייבת מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה, ויש עשרות הצבעות בשבוע. השקר של "הצבעה אחת" הוא עלבון לאינטליגנציה.

* הגורו אמר – הביטוי הקיצוני ביותר של פולחן האישיות הביביסטי, הוא אלה שמאמינים ומוכנים להישבע בנקיטת חפץ שנתניהו לא תמך בעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון ושהוא לא ניסה להקים קואליציה עם רע"ם. זה אשכרה כמו אדם העומד בשעת צהרים באמצע הרחוב, השמש קופחת על ראשו, אבל הגורו אמר שעכשיו לילה והוא משוכנע במאה אחוז שעכשיו לילה.

* מסתמן תיקון – אחד מרגעי השפל בתולדות הפוליטיקה הישראלית, היה הפלת חוק האזרחות בידי קואליציית ביביטיבי. לטיבי אין לי טענות. אבל את החוק הזה הניחה על שולחן הכנסת ממשלת נתניהו בימיה האחרונים, וכאשר הממשלה החדשה הגישה אותו כמות שהוא, כעבור שבועות אחדים, האופוזיציה לחמה נגדו, מתוך ידיעה שהחוק חיוני ביותר לביטחון ישראל ולדמוגרפיה היהודית. הייתה זו הצבעה במזיד נגד מדינת ישראל. שמחתי לקרוא ב"ישראל היום", שמסתמן תיקון – העברת חוק האזרחות בהסכמה של הקואליציה והאופוזיציה. על פי ההסכמות בין הצדדים, ועדת השרים לחקיקה תאשר חוק שהגיש ח"כ רוטמן מהציונות הדתית, שלשונו כלשון החוק הממשלתי עם תוספות קלילות ואת הצעת החוק הממשלתית. לאחר מכן תאוחדנה שתי ההצעות לחוק אחד שיעבור בתמיכה הקואליציה והאופוזיציה. הלוואי שאכן, כך יהיה.

חבל שרוטמן שיקר בראיון ל"ישראל היום" באומרו: "כל הטיעונים ש'האופוזיציה פוגעת בביטחון ישראל' – הופרכו. אנחנו באופוזיציה, שהצבענו נגד לצד עמיחי שיקלי, שמרנו על המדינה כחומה בצורה ומנענו כניעה לדרישות עבאס."

שקר וכזב. הם לא הצביעו נגד החוק כיוון שהוכנסו בו שינויים, אלא הוכנסו בו שינויים בשל התגייסותם להפלתו. ברגע שהאופוזיציה התייצבה נגד החוק, הממשלה נאלצה להכניס בו שינויים מינוריים, על מנת להביא לתמיכת מרצ ורע"ם. אלמלא התרגיל המלוכלך של שיקלי, החוק היה עובר. לשבחה של איילת שקד ייאמר, שמאז שפג תוקפה של הוראת השעה הקודמת, היא הצליחה לעמוד איתן מול דרישות ההתאזרחות של פלשתינאים, אך היא לא תוכל להמשיך בכך לאורך זמן, כיוון שהוגשו עתירות לבג"ץ והוא היה כופה עליה לפעול ברוח החוק. לכן, יש למהר ולהעביר את החוק.

* מובילי המהומות – אני ממליץ לכל מתנגדי חוק האזרחות לקרוא את הכותרת הבאה, מ"הארץ": "במערכת אכיפת החוק מעריכים: בנים לאימהות פלשתינאיות הובילו את המהומות בנגב." אני רק מניח את זה כאן.

* סכנת חיים מיידית  – יש קשר הדוק בין התערערות ביטחון הפנים, לבין נפילתם הטרגית של קציני אגוז בבקעת הירדן. הבעייה המרכזית בהתערערות ביטחון הפנים היא הנשק הבלתי חוקי ובראש ובראשונה ביזת כלי נשק ואמל"ח מבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב, אך גם במקומות אחרים בארץ. האירוע שבו נהרגו הקצינים בירי דו-צדדי, החל בביזת נשק בבסיס ויציאה לחיפושים אחרי המחבלים. יש לציין לשבח את העובדה שלפני חודשים אחדים שונו פקודות הפתיחה באש ההזויות – וכעת יש לבצע נוהל מעצר חשוד מלא, כולל ירי על מנת להרוג, כדי לסכל ביזת נשק. כל חייל וכל שוטר צריך להבין, שמי ששודד נשק, הוא מחבל חמוש המסכן אותו באופן מיידי ולכן עליו לעשות הכול, כולל ירי על מנת להרוג, כדי לנטרל את הסכנה. הדבר נכון לא רק בסיכול הביזה, אלא גם בסיכול בריחה של המחבלים, כלומר גם במרדף אחרי המחבלים, בין אם זה בבסיס עצמו או מחוץ לבסיס. כל חייל וקצין צריכים להבין שאם אינם עושים זאת, הם הפרו פקודה.

* מערכת "הארץ" סיימה את התחקיר – אפשר לבטל את תחקיר אסון אגוז. ברח' שוקן כבר הגיעו למסקנות הסופיות. פשקוויל המערכת קבע שהאסון נבע מהוראות פתיחת האש החדשות של צה"ל. יש לזכור שלאורך העשור האחרון הלכה והתעצמה תופעת ביזת הנשק הבלתי חוקי ממחנות צה"ל. כתוצאה מכך, בידי ארגוני הפשיעה והטרור במגזר הערבי יש שפע בלתי נדלה של נשק בלתי חוקי (לא רק מהגניבות מצה"ל אלא גם ממקורות אחרים). התוצאה בחיי אדם היא עגומה. אחד מסממני אובדן הריבונות, הוא האומץ והחוצפה של הפושעים והמחבלים לחדור לבסיסי צה"ל ולשטחי האימונים שלו, לעשות בהם כבתוך שלהם, כאשר לחיילים אסור היה לעשות דבר, לכל היותר לצעוק לעברם: "הא לך אויב אכזר." כעת, כחלק מהפעולה להשבת הריבונות, שונו הוראות הפתיחה באש ואושר המובן מאליו – נוהל מעצר חשוד כלפי כל מי שחודר לבסיס. השוקניה מתנגדת כמובן לשינוי הזה. היא מעדיפה שהנשק והאמל"ח ימשיכו להיבזז, והיא תתבכיין בפשקווילי המערכת שהממשלה הגזענית לא נוקפת אצבע במאבק בפשיעה הערבית, כי היא מזניחה שמזניחה בלה בלה בלה את הציבור הערבי, אפלייה, אפרטהייד, אקיבוש וכל הארסנל השחוק והעבש.

* א"ב של חיילוּת – כשהייתי טירון צעיר, "בשר טרי" במחנה 80, עוד הרבה לפני שיריתי את הכדור הראשון, יכולתי לדקלם מתוך שינה את נוהל מעצר חשוד. זה הא"ב של חיילוּת – אחריות החייל להגן על עצמו, על נשקו, על חבריו ועל המחנה. וכדאי לזכור שאין זה נוהל קטלני. ירי על מנת להרוג הוא הצעד החמישי בנוהל, שמתחיל בדיבורים. איזו הידרדרות הביאה לכך שהנוהל התאדה? שמחבלים ופושעים עשו במחנות צה"ל ובשטחי אש כבתוך שלהם ובזזו בקלות נשק ותחמושת? בנובמבר האחרון היתה "מהפכה גדולה" בצה"ל – הוחזר נוהל מעצר חשוד לבסיסי צה"ל. וואו! והמובן מאליו הזה הוא עכשיו "כניעה של צה"ל לקמפיין של הימין." האם נוהל מעצר חשוד הוא נוהל של "הימין"? ועכשיו מתנגדי נוהל מעצר חשוד רוקדים על דמם של אהרון ואלחדד ז"ל, כדי להחזיר את הגלגל אחורה.

* במצ"ח נחושה – הרמטכ"ל הקים ועדה מיוחדת בראשות אלוף (מיל') תיבון, לצורך תחקיר של האסון באגוז. יש לבצע תחקיר יסודי שיתחקר את האירוע עד תום, ולהפוך כל אבן, לא רק כדי להגיע לחקר האמת, אלא בעיקר כדי להפיק לקחים שימנעו את האסון הבא. אבל משום מה במקביל מתנהלת גם חקירת מצ"ח. מה למצ"ח ולתקרית מבצעית? מצ"ח צריכים לחקור חשדות לפלילים. אין כאן חשד כזה. רק אם התחקיר יעלה חשד לפלילים יהיה מקום לחקירת מצ"ח, וזה לא יקרה, כי מדובר בתאונה מבצעית. יש לעצור מיד את חקירת מצ"ח.

* למה האנטי ציונית מתנגדת לרפורמה בגיור – קרולינה לנדסמן האנטי ציונית מתחברת למלחמת החורמה של החרדים נגד הרפורמה בגיור. לנדסמן חכמה, ומבינה שהחוק הזה הוא חוק ציוני, שנועד לחזק את העם היהודי ואת המאזן הדמוגרפי היהודי, באמצעות קבלתם לחיק הלאום היהודי של העולים שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה, אך בפועל הם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי. היא צודקת, אך מה שבעיניה הוא גנאי בעיניי הוא שבח. כן, זהו "חוק משלים לחוק הלאום". היא מתעבת את חוק הלאום ולכן גם את הרפורמה בגיור. אני תומך בכל ליבי בחוק הלאום ולכן גם ברפורמה בגיור. הרבנות החרדית, שמוכנה לגייר רק מי שמתחייב לחיות כחרדי, מחבלת במהלך ההיסטורי של הציונות. לכן, לנדסמן משבחת אותה. כי בעיניה, החוק נועד לחזק את "העליונות היהודית" ובעקבותיו העולים "יעקפו את הערבים הישראלים, לא משנה כמה דורות הם כאן, בתור ל'בעלות על המדינה'."

הגיור על פי הרפורמה יהיה על פי ההלכה, אבל לא מתוך הלכה כבית שמאי אלא הלכה כבית הלל. גיור מתוך רצון לגייר, לפתוח את הלב ואת הבית של מי שרוצים בתום לב להיות חלק מן העם היהודי, גם אם לא לחיות באורח חיים אורתודוקסי. גיור – כיעד לאומי ואתגר ציוני. כוונותיו הציוניות של מתן כהנא טובות אך הרפורמה עצמה, המכפיפה את הגיורים לרצונם הרע של עוכרי הגיור השולטים ברבנות החרדית לא תממש אותן. אם לא יוקם מערך גיור ממלכתי לאומי עצמאי משלטון הרבנות החרדית, לנדסמן ושכמותה יכולים להיות רגועים.

* אנרכיסט – כשצפיתי בסרטון האנרכיסטי של נתניהו הציניקן על ה"עץ או פלי", הבנתי מה היה קורה אילו הוא היה ראש האופוזיציה בתחילת הקורונה. מי היה מוביל מחאה המונית נגד הסגרים, נגד החיסונים ומי היה מוביל את הכחשת הקורונה.

* אחריות הציבור – בימים האחרונים אני מבלה בישיבות רבות בזום, ממש כמו בסגרים. זאת, חרף העובדה שאין כל מגבלות על התקהלות. מדובר בפורומים שונים, שאין כל קשר ביניהם, כלומר לא איזה ארגון שלקח על עצמו מגבלות חמורות, אלא תופעה גורפת. בזמן הסגרים, התקשורת הרבתה להציג את פורעי החוק ומפירי ההגבלות, כאילו זו תופעה רווחת ומייצגת. אבל בפועל הציבור ברובו המכריע נהג באחריות, מילא אחר ההנחיות והקפיד על כך. והיום, כאשר אין הגבלות, הציבור מגלה אחריות וראש גדול, ומטיל על עצמו מגבלות וולונטריות, כדי להגיף את המגפה.

אני מתעב את הזום, למרות זמן הנסיעות והקילומטרים שהוא חוסך. אני מאמין שאין תחליף לאינטראקציה של מפגש פנים אל פנים (ואפילו מסכה אל מסכה). אבל האחריות לבריאות קודמת, וטוב שהטכנולוגיה נותנת לנו פתרונות.

* לא היה מפא"יניק – תיקון קל לדבריו של רון גרא בנושא מלחמת יום הכיפורים. גלילי לא היה במפא"י. הוא היה איש "אחדות העבודה – פועלי ציון". ב-1968 התמזגו שתי המפלגות ועמן רפ"י ויצרו את מפלגת העבודה.

* חופש אמנותי – שאלה לי לכל המשתלחים בראש העיר רמת-גן, על רקע הסרת המיצג של דוד ריב (ומדון) מתערוכה במוזיאון ר"ג, בשם "החופש האמנותי". אילו במוזיאון ישראל היה מוצג "מיצג" "אמנותי" ובו תמונה של מוסלמי מתפלל במסגד אל-אקצה ולצידו כיתוב "מוחמד חזיר", גם אז הייתם מנהלים אותו מאבק בשם אותו "חופש אמנותי"?

* יואל משה סלומון על הכוונת – במכתב למערכת "הארץ" מצטרף דובר "גוש שלום" אדם קלר למסע ההשתלחות של רוגל אלפר ביורם טהרלב ושירתו. גם הוא סולד משירי המולדת. כלומר משירי מולדת של יהודים. הוא מתלבש על "הבלדה על יואל משה סלומון", המשכיחה את העובדה שבאומלבס חיו פלשתינאים במשך מאות שנים, עד הקמת פתח תקווה.

פתח תקווה שנוסדה ב-1878 היא אם המושבות. מבחינת האנטי-ציונים היא אם כל חטאת. היא החלה את העוול הציוני ששיאו – הקמת מדינת ישראל. בעצם, ארגון "זוכרות" מתחיל את ציון העוול כבר בהקמת בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ב-1870.

* דורי בן זאב שר מאיר אריאל – חוויה מרוממת נפש חווינו ביום רביעי בערב, במופע של דורי בן זאב בשירי מאיר אריאל, ב"סוזנה ביסטרו באר" בכפר האמנים באניעם. דורי, שופע קסם אישי והומור, מלא אנרגיה וקצב גם בעשור השמיני לחייו, חבר קרוב ואוהב של מאיר אריאל, סיפר עליו ושר משיריו והיתה זו חגיגה גדולה. היו לו אלתורים רבים, בדיחות שנשלפו על המקום. ואיך יודעים שאלו אלתורים? לפי הצחוק המופתע של הנגנים. הנגנים היו נהדרים: תומר מזמר על הקלידים, ירון בן עמי – גיטרה, מפוחית ושירה ואלון גץ – תופים וסקסופון. השיאים הגדולים של הערב, לטעמי, היו ביצוע בלוז/נשמה נפלא של ירון בן עמי ל"נשל הנחש", "שיר כאב" ו"טוק טוק טוק על דלתי מרום". הערב נפתח ב"ערימת דשא" והסתיים ב"סוף עונת התפוזים". כמובן שדורי שר גם "סוף שבוע בכפר", שמאיר אריאל כתב במיוחד בעבורו.  דורי גם קרא טקסטים יפים של מאיר אריאל, ובהם הספד מרגש שכתב במלאת חמש שנים למות אביו.

גם הקהל היה נפלא. ישבתי בשורה הראשונה, ושמעתי את הנגנים מתלחשים ביניהם כמה הם נהנים מהקהל. תופעה מרגשת – היו בקהל חניכי המכינה הקדם צבאית מיצר. חבר'ה שנולדו 5 שנים אחרי שמאיר אריאל נפטר, והם מכירים על פה את כל שיריו, ולא רק את המיינסטרימיים שבהם, אלא גם את האקסטרימיים. רק דבר אחד פגם בהנאתי – לשיר שעתיים עם מסכה זה לא היה ממש כיף.

* ביד הלשון: סב"ר – בצה"ל קיים אגף הנקרא אגף התקשוב וההגנה בסב"ר. מהו סב"ר? ראשי התיבות של סביבת הרשת. סב"ר הוא המונח העברי שנתנה האקדמיה לסייבר. ח"כ צביקה האוזר (תקווה חדשה) העלה בכנסת הצעה לשנות בהתאם את המקומות שבהם המילה סייבר מופיעה בחוקים.

אורי הייטנר

* * *

באבל על מותו של שחקן התיאטרון העברי

אלכס פלג

שזיכה אותנו בכישרונו הגדול במשך שנים רבות

תנחומים לגילה, לבנות ולכל משפחתו

* * *

אברהם כץ עוז

מנסור עבאס תהיה מנהיג ולא נמושה!

מנסור, אל תגזים, אתה ואנחנו, וכל הבדואים יודעים – שרוב השטחים שעליהם יושבת הפזורה הבדואית אינם שייכים להם כלל. יש בדואים שיושבים במקום עשרות שנים, והמדינה הכירה בזכויותיהם. המדינה רשאית לעשות באדמותיה מה שהיא חושבת לנכון, כולל נטיעות – שמטרתן העיקרית היא ליצור נוף ירוק ותיירות אזורית שממנה ייהנו גם התושבים המקומיים. הודעתך שלא תצביע עם הקואליציה, היא  כמו לתפוס את המדינה בביצים.  נכון  שמאז שנות  השמונים,  כאשר  ביוזמתו של השיח' מוחמד אבו רביע  (שלדאבון לב נרצח) – הוא היה זה שלקח על עצמו את התכנון והמאבק להקמת 7 יישובים בדואים בשנים  1981-1984. הוא מאוד מאוד חסר  היום.

אתה, מנסור, יכול למלא  את מקומו ולהקים כיום עוד כעשרה יישובים  קהילתיים של בדואים על תשתית משפטית שהיתה לנו בעת ההיא. לא חסר כסף לנושא הזה אלא מנהיגות. אתה היום המדינה, אל תעשה טעות ותעבור לאופוזיציה. מנהיג לא רק עושה מה שהציבור שלו צועק ותובע, אלא את מה שדרוש  באמת לציבור. קום ועשה ואל תאיים.

עין גדי

הייתי לאחרונה בסיור מאלף באזור ים המלח המרכזי בסביבות קיבוץ עין  גדי, אני מכיר את האזור מהרבה מאוד מפגשים ברבים מהתפקידים שנשאתי. אפילו ישבתי  כמלווה  של  גרעין חצי שנה, בהיאחזות קליה, ב-1967. קיבוץ עין  גדי היה  המאמץ של קליה ואלמוג.

ב-1952 הוחלט על ידי שר הביטחון דאז  בן גוריון לפתור מיספר בעיות לאומיות על ידי הקמת היאחזויות נח"ל. הבעיות בעת ההיא היו ייצור מזון, שמירה על גבולות, סימון קווי שביתת הנשק, קליטת עלייה, תשובה לתנועות הנוער ולגרעיני ההתיישבות החלוצית.

היאחזות הנח"ל היתה מוצר של שיתוף פעולה מעולה בין מערכת הביטחון, התנועה הקיבוצית, הסוכנות היהודית ותנועות הנוער. עד 1988 הוקמו בארץ 74 היאחזויות נח"ל. היאחזות הנח"ל הראשונה היתה  קיבוץ נחל  עוז  על גבול רצועת עזה, אחריה היו יוטבתה, גונן  ועין  גדי.

[אהוד: למיטב זיכרוני יוטבתה אוזרחה כקיבוץ אחרי עין גדי ולא לפניה].

עין גדי אוזרחה על ידי "הנוער  העובד" בשנת 1956. זה היה קצה העולם. כדי להגיע  לעין  גדי היה  צריך להגיע  קודם לבאר  שבע ואח"כ לרדת ים  המלח. ותיקי ומקימי עין גדי היו ונשארו חלוצים אמיתיים. הם הלכו לאן שהמדינה שלחה אותם ויושבים שם עד היום. הם עברו את כל השיטות של החקלאות באזור מיוחד זה.

מי שיגיע לעין  גדי ויסתובב  בגן  הטרופי  המיוחד  של  הקיבוץ,  ימצא  שם צמחים מעולמות אחרים.

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נפתח הציר הישיר ירושלים-יריחו-עין-גדי. קליה, אלמוג ובית הערבה הוקמו בפינה הצפונית של ים המלח ועושים חיל. שמורות הטבע והנופים של עין גדי מביאים למקום  450 אלף מטיילים  בשנה.

אבל קיבוץ עין גדי עדיין בודד וחבריו בצדק שואלים: "בסדר, היינו חלוצים, אבל למה עכשיו, שישים שנה ויותר מאז נפתח הציר, מדוע המדינה איננה משקיעה ומפתחת  את האזור?"

והם צודקים בשאלתם ובהתראתם, את אזור עין  גדי – ממצדה ועד עין  גדי, צריך ליישב. צריך להקים באזור יישוב  קהילתי של 20-30 אלף נפש, מערכת חינוך ובריאות, להקים  בתי מלון לא רק בדרום ים המלח אלא לכל אורך הים.

[אהוד: שכחת שחלק ניכר של הים כיום כבר אינו קיים היום? וכי חופיו נטושים כי הם מלאים בולענים!]

מדוע לא להקים באזור סאפארי בנוסח אפריקני, לחבר את ההרים של מדבר יהודה לאזור עין  גדי, להקים מרכזים מסחריים, טיולי מדבר ועוד אפשרויות.

כבר כיום עובדים על שפת ים המלח כעשרת אלפים  עובדים – בתעשייה, בחקלאות, בתיירות ובשמירת הטבע. אין סיבה שלא להקים לאלתר יישוב פורח נוסף באזור. יש לי אפילו שם  בשבילו – "עמורה" הגיע הזמן לחבר את סדום לעמורה ולהתמודד עם הפיתוח הדרוש לאזור מיוחד זה בעולם.

[אהוד: החודש, ב-10.1.2022 – מלאו 66 שנים לאזרוחה של היאחזות הנח"ל בעין גדי על ידי הקמת הקיבוץ – שמייסדיו היו חברי גרעין "שדמות" של הנוער העובד. חלקם עדיין חיים בו, כולם מעל גיל שמונים. היתה לי הזכות להיות אז אחד מהם ולא מזמן התקיים מפגש שלנו בעין גדי, עליו כתבתי באחד הגיליונות הקודמים.

ובאשר להקמת יישוב חדש – בינתיים יש קודם כל לפצות ולאושש את קיבוץ עין גדי עקב הנזקים הכלכליים הקשים מאוד שגרמו לו נסיגת ים המלח ותופעת הבולענים!]

הצדיקים? שאלוהים ישמור עלינו!

  לפני כשבוע התגודדו עשרות אלפי ישראלים, רובם יוצאי מרוקו וצפון אפריקה, סביב  קברו של הבאבא סאלי ממשפחת אבו חצירה עליו השלום, בנתיבות.

לפני מעל שנה הגיעו מאות אלפים להילולה במירון, נהרות אדם שרמסו 43 אנשים.

להילולה השנתית של רב נחמן באומן שבאוקראינה נוסעים עשרות אלפים. משתוללים ברחובות, שותים, רוקדים, ומנהלים עסקים מופקרים ובזויים. וזה קורה כל שנה.

רב ראשי אחד יושב בבית סוהר בגלל שחיתות וגניבה. רב אחר שהוא ראש מפלגה, ישב כבר חמש שנים, יצא  מבית  סוהר ועוד יחזור  אליו.

סגני שרים וח"כים, של  ש"ס  בעיקר, נשפטו על שחיתות וגניבות ונענשו.

מעשי אונס, נישואי ילדות, פדופילים, כל אלה הם דבר יום  ביומו בחברה  החרדית. 

משרד התיירות ומשרד הדתות "גילו" למען הציבור הדתי מקומות קבורה של עשרים צדיקים, בעיקר בגליל, והעם מגיע אליהם בהמוניו. ואין כל  קשר היסטורי או ארכיאולוגי בין מקום הקבורה של מי מהצדיקים – לבין חייהם.

חשבתם ששם בהילולות מתפללים למען אלוהים?

או ששם העם בהמוניו  נושא  עיניו  לאלוהי ישראל ולערכי המוסר  היהודי? או אולי מכה על חטאיו? 

מסתבר שלא לאלוהים מתפללים שם. הצדיק מחליף את אלוהים. את קבר הצדיק אפשר לראות, למשש, לקבל קמיע, לקבל ברכה, לתת תשלום כסף או שווה  כסף, ובהילולה – בעיקר אוכלים, שותים, מתהוללים, שרים, צועקים ורוקדים.

האם  אלה פולחני יהדות?

האם זו הדת היהודית?

האם אין מי מהחרדים ומהדתיים שיאמר מילה על הביזיון הזה? הרי זה נוסח פאגאני של שבטים אפריקאיים.

מה, זו היתה  המסורת בבית המקדש  של היהודים?

הלא אלה היו בדיוק ההתגודדויות במקדשי הבעל והאשרה.

ולא רק המוני פשוטי ישראל, הנה גם כל מיני טייקונים ישראליים, כל אחד מצא לו צדיק להתחבק איתו, אחד מצא רנטגן, אחד מצא איפרגן, אחד אבוחצירה. בקופתו של  הרב אלעזר אבו חצירה, שהלך לעולמו בבאר  שבע, נמצאו אחרי פטירתו כ-200 מיליון שקלים. בטח שכחו לשלם מיסים ולתת קבלה.

בהילולות הקדושות – בעיקר אוכלים, שרים, צורחים וגם רוקדים, רק אחדים גם מתפללים. האם הרבנים הראשיים בעד זה?

אני מבין את אריה דרעי שרואה בזה מסע בחירות לש'ס – אבל אומרים שיש רבנות ראשית בישראל והרבנים הראשיים הם עובדי מדינה מקבלי  שכר  מאיתנו, האזרחים. אם כן, שיאמרו לנו מה בדיוק הקשר של הילולות הצדיקים לדת היהודית? 

מי ייתן לי תשובה?

אני זקוק גם לתשובה דחופה על מעשי  הרצח של הרב ברלנד ונאמניו, על כל מיני מעשי אונס. על התאבדויות של חרדים.

אני מצטער מאוד אבל זה לא  העם היהודי שאני מכיר ושאני חלק ממנו. הגיע הזמן להוציא אותם אל מחוץ למחנה לפני שהם יהיו הרוב וינהלו את  חיינו. קרוב לוודאי שבבחירות הקרובות אצביע ליברמן כי הוא היחידי שרואה נכוחה את המצב  של  העם  הזה.

בברכה ובבריאות שלמה,

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

* * *

יוסי גמזו

מָה מַבְטִיחַ הָאֲבַטִּיחַ?

סַבָּא הָיָה אוֹמֵר: "מִלְּבַד אֲבַטִּיח וּבִירָה שֶל 'נֶשֶר'

וְקֹר-רוּחוֹ שֶל כָּל בַּרְנָש נָבוֹן בִּשְעַת צָרָה

אֵין שוּם דָּבָר צוֹנֵן שֶהוּא גַם טוֹב –  וְזֶהוּ פֵּשֶר

הָאַזְהָרָה שֶמִּכָּל סָב לְנֶכֶד נִמְסְרָה

עוֹד כְּשֶהָיִיתִי בְּגִילְךָ, אָז תִּזָּהֵר מִגֶּשֶם,

מֵרוּחַ-פְּרָצִים וּמֵחֹרֶף בְּלִי סְוֶדֶר וּמֵאִשָּה קָרָה..."

וְהִפְלִיג בְּנוֹסְטַלְגִּיָּה עַד לַיָּמִים שֶהָיָה בָּהֶם עֶלֶם בְּרוּסְיָה

וְהִגִּיעַ בַּקַּיִץ לִזְלִינְקָה, עֲיֶרֶת-שָׂדֶה בִּמְחוֹז הוֹמֶל וְשָם

הֻזְמַן לִמְסִבַּת-רִקּוּדִים וְרָאָה בַּחוּרֹנֶת אַחַת וּשְמָהּ מוּסְיָה

שֶיָּשְבָה לָהּ בַּצַּד וְשֶכָּל הַגְּבָרִים שֶהִרְהִיבוּ רֹב עֹז בְּנַפְשָם

לְהַצִּיעַ לָהּ פּוֹלְקָה אוֹ וַאלְס נֶהֶדְפוּ לְאָחוֹר בְּסֵרוּב קָטֵגוֹרִי

מָה שֶדַּוְקָא הִצִּית בּוֹ בְּסַבָּא אֶת זִיק הָאַמְבִּיצְיָה ("סְיָחָה עַקְשָנִית,"

אָמַר בְּלִבּוֹ, "יֵש לִרְתֹּם לֹא בְּנֹעַם כִּי אִם בְּמַגָּע דִיקְטָטוֹרִי

שֶל זְרוֹעַ עֶגְלוֹן הָאוֹחֵז בַּמּוֹשְכוֹת בִּתְנוּפַת תַּקִּיפוּת כּוֹבְשָנִית").

אָמַר –  וְעָשָׂה. הִתְיַצֵּב לְמוּל פֶּרַח-הַקִּיר הַזֶּה, דַּק וְשַרְמַנְטִי

וּבְלִי לְחַנְחֵן הַזְמָנָה מְנֻמֶּסֶת תָּפַס בְּאַחַת אֶת יָדָהּ

וּגְרָרָהּ לְעִגּוּל הָרוֹקְדִים הַגּוֹעֵש בְּחִיּוּךְ אַבִּירִי וְרוֹמַנְטִי,

חִיּוּךְ שֶבִּן רֶגַע נִמְחָה מִפָּנָיו כִּי אוֹתָהּ הָעַלְמָה, מִצִּדָּהּ,

הִצְלִיפָה בּוֹ בְּלִי רַחֲמִים בְּמַחְרֹזֶת כְּבֵדָה הַתְּלוּיָה כְּאֶתְגָּר לוֹ

עַל שְתֵּי גִּבְעוֹת חָזָהּ שֶנִּרְמְזוּ מִבַּעַד בַּד

שִׂמְלַת מִשְיָהּ ("עַד-תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם," נִזְכַּר לוֹ

לְסַבָּא פָּסוּק מִבִּרְכַּת יַעֲקֹב) אַךְ הַפְלִיק הַנִּמְרָץ בּוֹ כֻּבַּד

הִשְכִּיחַ מִמֶּנּוּ לְרֶגַע אֶת סוֹף הַפָּסוּק אֲבָל עוֹד אוֹתָהּ מוּסְיָה

אוֹמֶרֶת לוֹ: "מִי שֶחָדָש וְיָרֹק בְּעִירֵנוּ רָאוּי כִּי יִנְהַג

בִּקְצָת נִמוּסִים, בַּחוּרִי הַמַּקְסִים, בִּמְקוֹם פֶּרֶץ שֶל אַנְדַּרְלָמוּסְיָה"  –

אַךְ אָז, בִּרְאוֹתָהּ אֶת דָּמוֹ הַשּוֹתֵת מִמִּצְחוֹ נִבְהֲלָה וּכְמוֹ פָּג

כָּל קְשִי-עָרְפָּהּ וְחִיש יָצְאָה מִן הָאוּלָם לְרֶגַע

וְשָבָה עִם מִטְפַּחַת רְטֻבָּה שֶבָּהּ קִנְּחָה

אֶת פִּצְעוֹ הַטָּרִי וְהַכֹּה מוּסָרִי שֶל הָאִיש שֶהָיָה לָהּ לְפֶגַע

אֲבָל גַּם לְמוֹקֵד מְשִיכָה לֹא צָפוּי, שֶהֵשִיב לָהּ רַכּוֹת בִּגְנִיחָה:

"אָמְנָם מִחוּץ אֲנִי יָרֹק מְאֹד, עַלְמַת-הַחֶמֶד,

אוּלָם בִּפְנִים, כְּפִי שֶמֵּעִיד דָּמִי, אֲנִי אָדֹם

מַמָּש כְּמוֹ אֲבַטִּיחַ בּוֹ הָיִית כָּאן מִתְנַחֶמֶת

עַל חֹסֶר נִמוּסַי שֶבְּעֶטְיוֹ רָאוּי לִגְדֹּם

אֶת יָדִי שֶמָּשְכָה אוֹתָךְ אֶל הָרִקּוּד, אֲבָל גַּם אִם רֹאשִי פֹּה אָטִיחַ

בַּקִּיר – מֵהֵיכָן יִמָּצֵא לִי כָּעֵת אֲבַטִּיחַ בָּשֵל וּמָתֹק

כָּמוֹךְ, עַלְמָתִי?" –"תִתְפַּלֵּא, אֲדוֹנִי, דַוְקָא יֵש לִי כָּאן מִין אֲבַטִּיחַ

שֶהֵבֵאתִי עַל תֶּקֶן כִּבּוּד לַמְּסִבָּה," לֹא עָצְרָה מוּסְיָה כּוֹחַ לִשְתֹּק

וְהוֹלִיכָה אוֹתוֹ לַמִּטְבָּח הַסָּמוּךְ לָאוּלָם וְחָבְשָה בְּמַגֶּבֶת

אֶת מִצְחוֹ הַיָּפֶה וְשָלְפָה מִנִּבְכֵי אֲרוֹן-קֶרַח קָטָן, כְּקוֹסֵם

הַשּוֹלֶה אַרְנָבוֹת וְיוֹנִים מִצִּילִינְדֶּר, בְּזֶ'סְטָה רַכָּה וְעוֹגֶבֶת

אֲבַטִּיחַ רוּסִי שֶבְּשָׂרוֹ עֲסִיסִי כִּבְשָׂרָהּ שֶאוֹתוֹ רַק חוֹסֵם

מִשְיָהּ שֶל שִׂמְלַת-הַשַּבָּת – וּפָרְסָה לוֹ פְּרוּסוֹת מֵאוֹתוֹ אֲבַטִּיחַ

שֶסַּבָּא זָלַל בִּמְלוֹא פִּיו בְּעוֹד צֶמֶד עֵינָיו שָם זוֹלֵל לֹא פָּחוֹת

אֶת חֵן נְעוּרֶיהָ עַל אַף אִסּוּרֶיהָ שֶל דָּת שֶטִּבְעָהּ לְהַבְטִיחַ

מִדַּת דֶּרֶךְ-אֶרֶץ מוּל כָּל פּוֹרֵץ פֶּרֶץ בְּטֶרֶם יוּקְמוּ מִשְפָּחוֹת...

"וְכָכָה הִכַּרְתִּי אֶת סָבְתָא שֶלְּךָ," הָיָה סַבָּא אוֹמֵר לִי בְּרוּחַ

נוֹסְטַלְגִּית וְסָבְתָא הָיְתָה מְחַיֶּכֶת מֵאֹזֶן אַחַת לַשְּנִיָּה

וְנִגֶּשֶת מִיָּד לַמִּטְבָּח וְחוֹזֶרֶת מִשָּם כְּהִדּוּר לָאֵרוּחַ

עִם פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ סְמוּקִים וּמְתֻקִּים כַּחִיּוּךְ שֶהָיְתָה מַצְנִיעָה.

וּמֵאָז, כְּמוֹ עוּגַת הַמַּדְלֶן הַקְּטַנָּה אֵצֶל פְּרוּסְט לְהַבְדִּיל, בְּכָל פַּעַם

שֶאֲנִי מִתְחַפֵּר לִי מֵאֹזֶן עַד אֹזֶן בִּבְשַׂר אֲבַטִּיחַ, כְּתַן

הַטּוֹרֵף וְחוֹטֵף כָּל מָתֹק וְנוֹטֵף שוּב עוֹלֶה וְחוֹזֵר בִּי הַטַּעַם

שֶל אוֹתָהּ אַהֲבָה שֶאֲנִי בָּהּ, בֵּין שְלַל נֶכְדֵיהֶם, גַּם כֵּן פֶּלַח קָטָן...

ב-18.1.22 תימלאנה שנתיים למותו של יוסי גמזו, שיצירותיו ליוו את המכתב העיתי במשך שנים רבות. יהי זיכרו ברוך.

יוסי גמזו. מתוך ויקיפדיה.

הכותל

מילים: יוסי גמזו

מלחין: דובי זלצר

עָמְדָה נַעֲרָה מוּל הַכֹּתֶל

שְׂפָתַיִם קֵרְבָה וְסַנְטֵר

אָמְרָה לִי: "תְּקִיעוֹת הַשּׁוֹפָר חֲזָקוֹת הֵן,

אָבַל הַשְּׁתִיקָה עוֹד יוֹתֵר"

אָמְרָה לִי: "צִיּוֹן הַר הַבַּיִת"

שָׁתְקָה לִי: "הַגְּמוּל וְהַזְכוּת"

וּמַה שֶּׁזָּהַר עַל מִצְחָהּ בֵּין עַרְבַּיִם,

הָיָה אַרְגָּמָן שֶׁל מַלְכוּת.

פזמון:

הַכֹּתֶל – אֵזוֹב וַעֲצֶּבֶת,

הַכֹּתֶל – עוֹפֶרֶת וָדָם.

יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן,

יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב-אָדָם.

עָמַד הַצַּנְחָן מוּל הַכֹּתֶל,

מִכָּל מַחְלַקְתּוֹ רַק אֶחָד

אָמַר לִי: "לְמָוֶת אֵין דְּמוּת אַךְ יֵשׁ קֹטֶר –

תִּשְׁעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד"

אָמַר לִי: "אֵינֶנִּי דוֹמֵעַ"

וְשָׁב לְהַשְׁפִּיל מַבָּטִים...

אַךְ סַבָּא שֶׁלִּי, אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ,

קָבוּר כָּאן, בְּהַר הַזֵּיתִים.

פזמון...

עָמְדָה בִּשְׁחֹרִים מוּל הַכֹּתֶל,

אִמּוֹ שֶׁל אֶחָד מִן הַחִי"ר.

אָמְרָה לִי: "עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן

וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶׁבַּקִּיר."

אָמְרָה לִי: "אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת

שׁוּם פֶּתֶק לִטְמֹן בֵּין סְדָקָיו.

כִּי מַה שֶּׁנָּתַתִּי לַכֹּתֶל רַק אֶמֶש,

גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָּב."

פזמון...

עמד מול הכותל עימנו

הרב הישיש בתפילה.

אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"

ושב, ונזכר, לא כולם.

עמד בדמעה מנצנצת

יחיד בין עשרות טוראים.

אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,

כולכם כוהנים ולווים."

פזמון...

פוצ'ו

זה לא היא, זה הוא!

מתוך "הזירה הלשונית" הנחמדה של רוביק רוזנטל מיום 14.1.2022

השיר על הרצפלד הביא את פוצ'ו לספר לנוכחים בקבלת השבת סיפור נוסף, שאותו מספרים בקבוצת שילר.

ערב אחד, כשנה אחרי שקבוצת שילר עלתה על הקרקע, הגיע לקיבוץ אברהם הרצפלד, אבי ההתיישבות, כדי להרים את המוראל. היתה התלהבות גדולה, והרצפלד כדרכו לא התחיל לדבר לפני ששר יחד עם כולם את "שורו, הביטו וראו". כל הקיבוץ צהל, חוץ משלמה, איש ועדת השיכון, שלא ידע איפה ישכיב את האורח החשוב לישון. פתאום נזכר שראה את סוניה אשתו של שמילר הרפתן נוסעת לרופא בתל אביב. ניגש לשמילר, וכששמע ממנו שהיא עוד לא חזרה, שאל אם הרצפלד יוכל לישון אצלו.

שמילר היה מאושר, וכשנגמרה ההרצאה, לא לפני ששרו שוב את "שורו, הביטו וראו", לקח את הרצפלד בהתרגשות גדולה לחדרו, שבו היתה מיטה זוגית ברוחב מטר ועשרים. שאל הרצפלד, "ואיפה אתה תישן?" אמר שמילר: "כאן, זו מיטה זוגית, אתה לא רואה?" הרצפלד לא עשה בעיות, הוא גם היה עייף ומהר מאוד נרדם.

בשתים עשרה בלילה קרה אסון. סוניה מצאה טרמפ, חזרה לקיבוץ ומצאה את בעלה 'על חם', שוכב עם מישהי במיטה. ניערה את שמילר ושאלה בכעס "מי זאת?!"

"שָה," אמר לה שמילר, "זה לא היא, זה הוא. אל תשאלי איזה כבוד. הרצפלד ישן איתנו."

"כבוד שְמָבוד," אמרה סוניה, "ואיפה אני אישן?"

"איתנו." אמר שמילר, "שכחת שכבר יש לנו מיטה זוגית?"

שמילר זז לאמצע, וסוניה נכנסה וישנה בקצה המיטה. בבוקר העירו את שמילר לחליבה, והוא יצא בשקט לעבודתו. לאחר זמן צייצו הציפורים והרצפלד התעורר, הושיט את ידו והנה הוא אוחז במצע רך.

"מה זה?" שאל הרצפלד בתדהמה. "מי זה?" שאלה סוניה בבהלה.

"איך זה?" שאל שמילר, שהגיע באותו רגע ממש מהחליבה ברפת.

שלושתם קמו והתייצבו. הרצפלד התעשת, ופרץ בשיר: "שורו, הביטו, וראו, מה גדול היום הזה! אש יוקדת בחזה, והמחרשה, שוב פולחת השדה!"

ועד היום לא יודעים בקבוצת שילר לאיזה חזה התכוון הרצפלד, לחזה של סוניה אשת הרפתן, או לחזה הציוני של "שורו, הביטו וראו!"

פוצ'ו

* * *

יהודה גור-אריה

עֵץ חַיֶּיךָ

שיר לט"ו בשבט

טַבָּעוֹת נֶעְרָמוֹת עֲדַיִן

בְּגֶזַע עֵץ חַיֶּיךָ.

שָׁרָשָׁיו יוֹנְקִים

מִתְּהומוֹת הָאֲדָמָה הַזֹּאת, הַקָּשָׁה

וְנִמְהָלִים בָּהֶם מִי-מְרוֹרִים

מִן הָאֲגַם הַמַּר.

אִם יִשָּׁקְלוּ חַיֶּיךָ

בְּמֹאזְנֵי-צֶדֶק  – 

יָמִים מָרִים, יָמִים כְּבֵדִים

יַכְרִיעוּ אֶת הַכַּף.

וְאִם לַבְלָר עָלוּם יָבוֹא,

רוֹאֵה-חֶשְׁבּוֹן דַּיְקָן

לְסַכֵּם חֶשְׁבּוֹנְךָ

בְּטוּרִים שֶׁל פְּלוּס וּמִינוּס

וְאֶפֶס בֵּינוֹתָם,

הַאִם יַגִּיעַ לְאִזּוּן?

וְאֵין סִכּוּם עֲדַיִן,

וְהַחֶשְׁבּוֹן לֹא תַּם.

וְכָךְ אַתָּה מוֹסִיף בֵּינְתַיִם

לִקְטֹף

כְּמוֹ פֵּרוֹת מִן הָאִילָן

עוֹד יוֹם – שָׁעָה – דַּקָּה

עַד יִמָּלֵא הַסַּל  –

וְחָסַל.

* * *

יונתן גורל

זכיתי ללוות את עגנון –

בעזרת משולם טוכנר ז"ל

המורה שלי לספרות משולם טוכנר פירסם ספר על עגנון ודיבר בעגנון, גם אם לא היה בתוכנית הלימודים אז בתיכון והמוטו של דבריו – החמצה לא לעסוק ביצירתו של גאון חד פעמי...

ביום בהיר אחד, הרחק בזמן, ברחוב המלך ג'ורג' ליד "הכנסת הישנה", אני פוגש את טוכנר מלווה את עגנון והוא מציע לי להתלוות אליהם. עגנון התעניין בי ובמעשיי וכשהגענו לבית כנסת "ישורון" פניתי ללכת לביתי.

לא היה אז "פולחן עגנון" אבל עיניו הבוחנות של עגנון בדקו אותי... לא דיברתי אז, אבל עגנון בחן כל מה ומי שנקרה בדרך. "פשר עגנון" (שם ספרו של טוכנר) בעיניי קשור גם ב"בית עגנון", שם ערכנו "ערבים" רבים שאחד מהם הוקדש לנושא "מספרים על עגנון". אחת הדוברות ב"ערב" היתה בתו, אמונה, וניכר היה, שהיא מותירה דברים שלא נאמרו...

זכותו של טוכנר היא שהוא היה בין הראשונים שהתחקה על יצירת עגנון כשהתמה שלו היא – רב הלא ידוע ויש עומקים שצריך להגיע לתכליתם ולצורך זה – יש לחקור עוד ועוד.

העיניים הבוחנות של עגנון מלוות את כתיבתי עכשיו. הוא הפנים הכול ואחר נעמד על יד ה"סטנד" וכתב כעוסק בקדושה, כך נראית החווייה ההיא היום...

משולם טוכנר נפטר בן 54 ולא זכה לראות איך "אריות חקר עגנון" כמו קורצוייל – מצטטים אותו כאחד ממניחי יסודות לחקר עגנון, ואולי האיפיון של הדמויות ביצירה של עגנון – הוא גם בעזרת תיאורי המקום והזמן המתוארים כשהם חיים ונושמים ממש כמו הדמויות ועולמן.

יונתן גורל

* * *

אהוד: בשביעית ובשמינית הומאנית-ספרותית בתיכון חדש בתל אביב, אצל יעקב בהט, למדנו כבר בשנים 1953-54 את "תמול שלשום" של עגנון. ואני זוכר כיצד יעקב הופתע כאשר מפי אבי בנימין ז"ל הבאתי אז את השמות ההיסטוריים לכמה מן הדמויות הבדויות של עגנון.

אלתרמן בשירה ועגנון בפרוזה – השפיעו אז עלינו רבות, ורק בנס ניצלתי לימים משניהם בכתיבה שלי, שאין בה מאומה מהשפעותיהם.

הנה קטע בדוי-למחצה מהרומאן שלי "המושבה שלי", המבוסס על הפגישה האחרונה שלי עם עגנון ברחוב בירושלים:

למוחרת,  חזרתי בערב באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה ברחוב יפו, ליד כיכר-ציון.

הייתי שקוע בהרהורים על משכורתי הדלה כמורה-חלקי בכפר-הנוער, כאשר פגשתי מולי במידרכה את ש"י עגנון. פניו הצרים של הסופר היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כקלף חום-ורדרד עטור כתמים, הזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמבקש לשאוב בסתר את מהותי אל קירבו, והכל מתוך סקרנות עזה.

חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך אנשים נמוכים השואפים לגבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. כאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון השיחה שלו-עצמו, כאילו באפשרותו לדבר גם אחרת, אך אינו רוצה בכך.

הוא שמח לפגוש פרח-ספרות כמוני, שמבלי לפרסם מילה כבר בער כולו ברצון ההתבלטות וההתייחדות של אבירי הספרות הצעירה. בשעתו קיבל אותי לביקור בביתו שבתלפיות, לאחר שכתבתי לו שסיימתי לקרוא את כל כתביו, וברצוני לפוגשו. אולי נעתר לי גם בזכות הידידות שלו עם דודתי יעל, על חוף הים בתל-אביב, בנעוריה. היא סיפרה לי שיום אחד שכבו יחד אלא שברגע האחרון נמלט מחדרה והיה עליה לגמור ביד.

עתה תפס בחביבות בזרועי, ונשען עליי קימעה בהליכתו. לאחר שיחה קצרה, שבמהלכה חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו (שאמנם באותה עת טרם זכה בפרס נובל), פנה הוא אליי בשאלה מתנגנת:

 "אפשר גם אתה צריך להשתין?"

אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.

נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הנסיעה העגומה באוטובוס הקר, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

הוא ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו. פסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, המואר והנטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע שאינו חוזר לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, שווה בין שווים ליד קיר המשתנה, ולספר על כך לבניי ולנכדיי עד לדור אחרון.

לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר, וארשת פניו רצינית. דומה שחשש ללכת לבדו להיפנות לצרכיו בסביבה זו.

המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה, שטרם הפך למדרחוב, ולאורך רחוב קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות, שכונת מגוריו.

נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת הטיול, מקווה בסתר-ליבי שאולי רותי תחלוף במיקרה על פנינו ותראה אותי בחברת הסופר המפורסם, שאז בוודאי לא תוכל עוד לסרב להפצרותיי ותניח לי לשכב עימה בחדרה הקטן והחמים, אף כי אני מעדיף עתה, יותר מכל דבר אחר בעולם, יותר מהתמסרותה לי – להשתין, פן יקרה לי מה שקרה לגיבורו של קנוט האמסון ברומאן "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה בילה, ולבסוף הרטיב במכנסיו.

ועוד אמרתי לעצמי, בכעס גובר והולך – הנה אני הולך עם סופר ששני דורות של ספרות עברית חוסים בצל אדרתו הגדולה, סופר אשר כדי להיטיב להבין את כתביו הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, ועל מה אני מהרהר?

על השתנה!

ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו מחשבה, או שאלה, שהירהרתי בה רבות.

האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה?

כל זה התרחש, כאמור, בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.

 "לא!" יקדו עיני עגנון בחמת-פתאום, "הוא – עוכר ישראל!" – הוסיף משפט אחד או שניים בגנות תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, ו"אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" – קפץ על האוטובוס שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –

 "בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו אבל הוא כבר לא שמע.

מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. חששתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.

והרטבתי במכנסיי.

מכיוון תחנת-הרכבת עלתה שריקה מיותמת של קטר שגרר קרונות ריקים. אמנם זוהי כרוניקה ולא סיפור בדוי, אבל כדאי לשים לב לשריקה.

אהוד בן עזר

* * *

יצחק אוורבוך אורפז

על ביקור אחד אצל ש"י עגנון

הגעתי לביקור אצל ש"י עגנון בעקבות ספרי "מות ליסנדה" שיצא לאור באותם הימים (קיץ 1964). שלחתי לו עותק מהספר והוא הודה לי במכתב, שהדבר היחיד שהצלחתי לפענח בו ללא עזרתם של בקיאים, היה מספר הטלפון שלו. וכך הגעתי אל ביתו בתלפיות.

הוא הציע לי כוס תה. פתחתי את פי לומר כן. אבל קודם שאמרתי כן הקדים אותי עגנון ואמר: באמת? תשתה תה? נו! שיהיה... דווקא תה? לא – לא תה, אם כבר אז קפה, מה? נס קפה, אתה בטח שותה נס קפה, לא? אשר לנס קפה – נו – למה זה ישתה אדם נס קפה כשיכול הוא לשתות קפה אמיתי, מה? ובכן, נעשה לנו קפה שחור, תיכף ידעתי שתרצה קפה שחור –

בקיצור, ר' ש"י עגנון נעמד ליד הכירה ושפת קפה שחור. ולא סתם באיזה כלי, כי אם בפינג'אן בדואי, וכל פעם שהקפה גואה לגלוש הוא מרים את הפינג'אן, ומוריד, ושוב מרים, וכך שלוש פעמים. "עכשיו נשתה קפה אמיתי," אמר ומזג לספלים.

הקפה היה מר וכיווץ את גרוני ואת מעיי. לא אהבתי קפה שחור. עגנון לגם מן הקפה ואמר: "טוב הקפה, מה?" לגמתי ואמרתי: "טוב מאוד, תודה." עגנון הישהה עליי את מבטו. עיניו צחקו. ופתאום שאל: "הנר, הנר הדולק ההוא בסיפורך, מהיכן הוא?"

עברו שנים, הרבה דברים מאותו ביקור נתעמעמו אף נשכחו. שני דברים מאותו מעמד לא נתקהו, והרי הם עומדים למול עיניי במלוא חיותם: ההרמות הטקסיות של הפינג'אן על האש, והמבט הבהיר, המשועשע-משהו, שהישהה עליי בעת שמזג את הקפה.

במילים אחרות: הטקס. והערמומיות.

וכפי שיקרה לאדם שדעתו תפוסה על דבר אחד, כך, החל מאותו ביקור ואילך, אין אני קורא סיפור משל עגנון מבלי שאדמה לראות את השניים הללו – הטקס והערמומיות – משחקים בו את התפקידים הראשיים. ודאי, מדובר בערמומיות מזן מיוחד, זו שבאה אליך עם התעתוע ועם קריצת העין – שהרי לא  לגנוב את דעתך היא מבקשת, כי אם לעשותך שותף למעשי קונדס שלה. דרך כלל מעשי קונדס על פי תהום.

הפלירט שלי עם עגנון החל ב"הכנסת כלה". ליתר דיוק, בשני הסוסים של "הכנסת כלה": משכני ונרוצה. שנות הארבעים. על מיטה צבאית בצריפין גיליתי את הספר המוזר. קראתי בו כמה עמודים ומיד ידעתי: זה לא הספר שלי ומחברו אינו הסופר שלי. הלשון הארכאית, התחביר והפיסוק אשר בשכמותם נתקלתי עד כה רק בספרי קודש ובמכתביו של דודי מברוקלין. הם הזכירו לי כל מה שרציתי, וכמעט הצלחתי, להשיל מעליי: את הזיכרון הגלותי.

אבל הסוסים! כבר ראיתי סוסים בחיי, אבל סוסים אלה שונים היו מכל מה שראיתי, סוסים אשר בכְמותם עתיד הייתי להיתקל שנים לאחר מכן בציורי סוסים ורוכביהם של וְלַסקז וגויא – סוסים שפרצופיהם אנושיים, ואילו המלכים הרוכבים עליהם פרצופיהם סוסיים. ובכן, דווקא לאחר שסגרתי את הספר  בסוג מסויים ורוֹוֵחַ של מיאוס אנטי-גלותי ובידיעה שלא אפתח אותו עוד לעולם –  החלו הסוסים הללו לצאת מן הספר והיו מנענעים כלפיי את ראשיהם וצוחקים.

משכני ונרוצה. ליבי נמשך אחר נרוצה, זה שאצה לו הדרך, שעיניו נשואות אל האופק המבטיח; אבל גופי, גופי דווקא נהה אחר משכני, שמוכן תמיד לשקוע בנמנום מתוק או ללעוס קב שעורים, ובין נמנום ללעיסה להתפרקד על הגב ולתהות על עולמו של הבורא. והחוש הפנימי שלי לוחש לי – שסבתא לבנה ונכדתה פפה מספרי "הכלה הנצחית", לא היו בדיוק מה שהן, אם לא היו ראשי הסוסים ההם מציצים מעבר לכתפי.

ומה בדבר הטקס?

זה מחזיר אותנו אל שאלתו של מארחי, שנשארה עד כה תלויה ללא תשובה: "הנר, הנר הדולק ההוא בסיפורך, מהיכן הוא?"

שאלה זו, שנחתה עליי פתאום, הפתיעה והרעישה אותי. ראשית, לא האמנתי שעגנון יקרא את סיפורי ("מות ליסנדה") ולא היה בדעתי כלל לשאול אוו על הספר כדי לא להביכו.

שנית – הנר. גדול כוחו של הנר בסיפור זה. הוא נותן שמחה בליבו של נפתלי ומעורר את דמיונו לצייר לו שולחן ערוך של שבת בחדר נטוש; הוא מעורר את טקסי ליסנדה על הגג; הוא מגלם באורו את חלום הביעותים של בתיה הטובה ומביא למותה. בספר זה, בלי גוזמה, החיים – ובעיקר המוות – בידי הנר.

הרגשתי מאוים, ומיהרתי לספר לו, שהזיכרון היפה ביותר, ואולי הזיכרון היפה היחיד, שיש לי מילדותי, הוא נרות שבת. לא סיפרתי לו שבאחד מלילות שבת, למול הנרות הדולקים, קרה איזה דבר שהפך את הנרות הדולקים לנרות זיכרון.

עגנון המהם משהו, הביט בי ארוכות, ושתק. אני מאמין שראה יותר ממה שסיפרתי לו. אחר כך שאל אותי על אודות נישואיי.

אותו זמן – שנות השישים האמצעיות – הייתי בגדר הבן האובד שחזר. עגנון, קפקא, בקט – המבשרים הגדולים שמהם נמלטתי בשנות החמישים הראשונות כל עוד רוחי בי – אליהם חזרתי ובהם דבקתי בשנות החמישים המאוחרות. ורק בשנות השישים נמצאה לי אותה עמדת התבוננות, המאפשרת להעריך מבלי להעריץ, לאהוב מבלי להתמכר, לינוק מהשפע מבלי להתמוסס. במילה אחת: להיות בן-חורין. ההר ששמו עגנון – עכשיו כבר יכולתי להשקיף עליו מעברו השני ובקור-רוח לסמן את העקבות שהותיר בי.

אינני בטוח אם הייתי מוצא בי את האומץ להוציא מתוכי את בת הזיותיי, את ליסאנדה, להוריד אותה מן הספירה הפנטסטית אל הגג הממשי, להפוך אותה לגורם פעיל, וקטלני, בתוך הסיפור, אם לא היתה האווירה הסהרורית של "שבועת אמונים" נושפת על עורפי. גלתיאה של פיגמליון, האישה האגדתית של אבן-גבירול, לילית ובנותיה מן המיסטיקה הקבלית – כל אלה היה בהן די להפרות, אך לא ליילד, היה זה עגנון של "שבועת אמונים" אשר אחז בידי ולחש: מותר לך.

וגם דרך בנייתי את הפנטסטי, עד כמה שהדבר נראה לי במבט לאחור, יש בה לפחות זיקה מבנית אחת אל דגם שהציב עגנון – כוונתי לנטייה לבנות את הפנטסטי כך, שניתן יהיה להשקיף עליו בו-זמנית משתי נקודות תצפית: מלמעלה ומלמטה; מנקודה שמעבר לניסיון הרגיל, אך גם מתוך מוחו הקודח, הממשי מאוד, של אחד הגיבורים. כך ליסאנדה ב"מות ליסאנדה". כך הנמלים ב"נמלים". כך הצביה ב"ציד הצביה". כך האופנועים המכונפים ב"הגבירה".

ועכשיו כמה מילים על השפעתו של עגנון שבעל פה.

באותו ביקור חקר אותי עגנון על אודות נישואיי וגירושיי, על שלי ועל של אחרים, ופתאום, במין תוקף בלתי אופייני לו לאיש שדיבורו בנחת, העיר שלא  צריך להתגרש, שסופר חבל שיתגרש, וכי חסר לו לסופר לאן לברוח, שיכתוב, ואפילו שצר לו בבית, דווקא שצר לו בבית – אמר – שיישב בבית ויכתוב. באומרו את הדברים האלה, היטה את ראשו ימינה והיטה את ראשו שמאלה, כסוקר את ביתו.

בהמשך שיחתנו אמר כי כל דור ודור יש לו מורה הדור שלו. ומי הוא מורה הדור של ימינו, שאל, ומיד גם השיב בעצמו ונקב בכמה שמות. לא אחזור על השמות משום הנעימה האירונית החריפה שבה ביטא אותם. ומיד, באותו הקשר, סיפר, שיום אחד ישב בביתו של ביאליק בתל אביב, ונשמעה נקישה בדלת. ואמר אז ביאליק: "עכשיו תראה איך נכנס אדם שיודע איך אדם חשוב צריך להיכנס."

ומוסיף עגנון: "לא אומר לך מי היה האיש, אבל מעצמך תבין." עגנון לא אמר לי מי האיש, אבל עמדנו אז בפרשת שלונסקי ודורו.

דברים הרבה שמעתי מפי עגנון באותה שיחה, ואם בעצתו הטובה בעניין הסופר והנישואים כבר איני יכול לתקון הרבה, הרי באשר לדברים שהביא מפי ביאליק, את אלה הפכתי לי לאבן-בוחן; יש ספרים טובים ויש ספרים טובים פחות, אבל ביותר אני נזהר מספרים שניתן לומר עליהם ברוח הדברים ההם: "הנה ספר שמחברו יודע איך ספר טוב צריך להיכתב."

סוף דבר, הקפה המר ההוא שהישקה אותי עגנון בעל כורחי, כשאני מעלה אותו בזיכרוני, עכשיו, כימי דור לאחר הביקור ההוא, אני שותה אותו מתוך שמחה. ואני יודע, שמטובו שתיתי.

מאי 1988

(דברים ברב-שיח על השפעות עגנון על סיפורת המדינה, במסגרת הכנס לחקר יצירת עגנון שנערך על ידי אוניברסיטת בר אילן).

יצחק אורפז

* * *

עקיבא נוף

מר יועץ

בְּיוֹם של חורף, יום סַגְרִיר,

ילֶד קָט קם והצהיר: 

"כאן קָר מִדַי בזאת העיר,

לשם חימום אותה... אַבְעיר!"

חכמי הדור חִיְיכוּ מעט, –

"איזו 'חוכמה' של ילד קט,"

כי לא עלה בדעת איש,

שהדַרְדָק את זאת יַמְחִיש.

אמנם, אֶחד שָם, בִּמְבוּכָה,

אמר שֶזוֹ כלל לא בדיחה,

אבל כולם, כולם עָנוּ:

"אתה מגזים, באמת, נוּ,

רק הסתכל על הפעוט,

כמה חמוד, כמה אהוד,

לא יעלה בדעת איש,

שֶהדַרְדָק אֶת זאת יַמְחִיש."

אך הילדוֹן, לְלא היסוּס,

עלָה, טיפס על  גָב שֶל סוּס,

וברוכבו בכל העיר

הוא אֵש שלח מקיר אל קיר!

אז המומחים, בתדהמה,

אמרו בקול מלֵא אֵימה:

"זה לא עלה בדעת איש

שהדרדק את זאת יַמְחִיש."

מֵאָז, אָסָף מַעֲטָפוֹת

וֹּמְזוּמָנים בכספות,

וכשיצא ממאסר –

הפך קָבִיל, מטיף מוסר,

באולפנים הולך סובב,

בפה גדול המתרברב,

שיני ארסו הוא שוב נועֵץ,

עכשיו, הוא  בחֶזְקת – "יועץ",

הַמְלַהֵג בלְהיטוּת

על עניינים שבשחיתות

אֶל-מול הינְהוּן הַשָׁדָרים

שֶׁאֵין אחד בָּם לְהָרִים

קולו, לקרוא כי –  חֵי מָרוֹם 

הרֵי ה"מלך" הוא ערום!

ואין לו גְרָם אחד בּוּשָׁה

כְּשֶמְאוּרַָתּוֹ בחטא גְּדוּשָׁה.

צֵא, פִּירוֹמָן, פְּנֵה לְאָחוֹר,

לֵך לְבָתֵיךָ, שָׂם עָצוֹר,

כשלראשך – קוּפוֹן גָזוּר

מ"הולילנד" עד "ראשון טור".

עקיבא נוף

* * *

חנה מושיוב סמוכה

בשבחי האשכנזים

לבית הספר היסודי שבו למדנו, היה סניף במרכז המושבה, שבו היו שלוש כייתות – א'-ג'. הילדים שלמדו בו עד כיתה ג', המשיכו ללמוד בבית הספר שלנו מכתה ד' עד כיתה ח'. כל התלמידים שלמדו במרכז המושבה היו ממוצא אירופאי. חלקם גרו במרכז הוותיק של מושבה – ילדי הארץ, וחלקם בשכונה נפרדת שנקראה "שיכון פיתוח", שבה גרו רק אשכנזים, וחלקם ברחוב קטן ליד בית הספר, שגם בו כולם אשכנזים. אנחנו גרנו בפנים, במקום שהיה מעברה ובנו בו שיכונים. כל האשכנזים היו לבנים ויפים ונקיים. חלקם בלונדינים עם עיניים כחולות, או ירוקות ורובם תלמידים טובים מאוד. משפחות קטנות. הייתי אמורה ללמוד איתם בכיתה ב', כי הייתי תלמידה טובה ב-א' וקבעו שאני אלמד איתם, אבל דרכי אבדה לי, ולא ידעתי איך להגיע לסניף של בית הספר המרוחק מביתי, שהיה במרכז החלק הוותיק של המושבה.

בדרך כלל בכל שכבה היו שתי כיתות מקבילות. התלמידים מוינו לפי ארצות המוצא. אשכנזים כיתה ומזרחיים כיתה. כמובן, שאותי פיתה ללמוד עם האשכנזים שנחשבו לתלמידים הרבה יותר טובים ואותם לימדו המורים היותר טובים, שהתייחסו אליהם ברצינות וזה היה מעורר קנאה במי שבאמת היה סקרן ורצה ללמוד.

בכיתה ד' הגיעה הכיתה של האשכנזים ללמוד בבית הספר שלנו, בכיתה נפרדת, שנקראה ד'1. ברגע שהבינותי שלכיתה הזו מעבירים מיספר תלמידים טובים מהכיתה שבה למדתי (ד'2), פתחתי במערכה! ומיד, בטרם הודיעו לי שגם אותי מעבירים, בעצמי פניתי למחנכת וביקשתי לעבור ללמוד בד'1 ב"כיתה הטובה". צורפתי לכיתה בלי בעיות! לא הערימו עליי קשיים, ואימא שלי לא היתה צריכה להגיע, כי היא לא היתה מגיעה לעולם, כי לא ידעה עברית ולא ידעה מה ההבדל בין ד'1 לבין ד'2.

קסם לי ה-1 והוא נראה לי רציני יותר מה-2. מזלי, שמגיל צעיר, את המלחמות ואת המאבקים על זכויותיי כתלמידה, שנתקלה באי אילו עיוותים, ניהלתי בעצמי, כאילו שאין לי הורים, כי הם פשוט לא היו במקום שהייתי צריכה אותם – אבא לימד בשדרות ואימא הייתה עסוקה עם התינוקות...

המעבר ל-ד'1, עבורי היה גורלי והוא השפיע על חיי מאז ועד עתה והביא למהפך בחיי. בפעם הראשונה, הרגשתי שאני יושבת עם תלמידים טובים וקשובים, ואני יכולה ללמוד איך להתנהג, ואיך ללמוד בצורה רצינית, ואיך נראה תיק ומחברות עטופות, והיה לי רצון עז להידמות להם, לחקות אותם, להיות כמותם. השיעורים התנהלו כמעט ללא הפרעות. הייתה אווירה רצינית של לימודים. בהדרגה כבשתי את מקומי בכיתה והוכחתי שאני שווה לא פחות מכל "הטובים" שצורפתי אליהם. היה לי אתגר, לא לפגר אחריהם. עלו עליי בהישגיהן שתי בנות, שהיו גם יפות וגם תלמידות מצוינות, וההבעה שלהן בעברית היתה טובה משלי. מאוד אהבתי אותן. באחת קינאתי, כי אימה היתה פעילה בוועד ההורים, כי ידעתי שאימא שלי בחיים לא תהיה בוועד הורים, ולא תהיה לה שום מעורבות במה שקורה בבית הספר, היא גם לא תגיע לאסיפת הורים, כי היא לא יודעת עברית... בשנייה קינאתי, כי כל כמה זמן היא קיבלה חבילה עם בגדים יפים ומעילים חמים, ששלחה לה דודתה מאמריקה. הבגדים היו כל כך יפים וכל כך מיוחדים, שלא יכולתי לתאר לעצמי, שאי פעם יהיו לי בגדים כאלה יפים... 

לימים, כשנפגשנו בכנס מחזור, ודיברנו, הסתבר שחברותיי הן שקינאו בי, כי אבא שלי היה מורה, ואבותיהן היו בעלי מקצוע, וחסרי השכלה (לא היה לי מושג שהוריהן ניצולי שואה). אני ראיתי בהן דמויות מיתולוגיות, לא מציאותיות, שקשה להתקרב אליהן, וצפיתי בהן וייחלתי ליום שאהיה כמותן בכול המידות הטובות שראיתי לנגד עיניי.

בנות אלו ואחרות, שצורפתי ללמוד איתן, הפכו למודל חיקוי עבורי. עשיתי הכול כדי להיות תלמידה טובה, לא להיות דחויה, כדי שלא ארגיש שאני נופלת מהן לפחות ביכולות! התייחסתי אליהן בכבוד ובהערצה. ידעתי שלא יהיו לי עיניים כחולות, אך ייחלתי להינשא לגבר שיש לו עיניים כחולות, כדי שילדתי תירש אותן ממנו. על שיער בלונדיני צבוע, כן יכולתי לחלום, אך לא ידעתי שאי פעם אעז לצבוע את שערותיי, כי אלו שצבעו את שערותיהן, או חימצנו אותו, נחשבו לזולות, ואני לא כזאת...

ידעתי היכן הבנות האלה גרות, כי הלכתי לבת מצוות שלהן והוקסמתי מבתיהם הנקיים והמסודרים, מהכיבוד והעוגות שאימותיהן אפו, ומיד הבנתי שאני לעולם לא אחגוג בת מצווה, כי אני מתביישת בבית הרועש, הצפוף והמבולגן שלי. מעולם לא הזמנתי אותן לביתי, והן לא ידעו היכן אני גרה. כל מה שראיתי אצלן, רציתי גם לעצמי. ידעתי למה לשאוף ולאט לאט השגתי הכול. אני שמחה על ההזדמנות ללמוד איתן וללמוד מהן, עד כדי כך, שהחלטתי שלעולם לא אינשא לבן עדות המזרח, אלא רק לאשכנזי, ועשיתי הכול כדי להכשיר את עצמי להיות ראויה לכך. חשבתי גם כי הילדים שיהיו לי – שיהיה בהם גם מזרח וגם מערב וביחד "ישראלי מעורב"...

בסיום כיתה ח', כשהן הלכו ללמוד בתיכון בכפר סבא וגם אני נרשמתי, עברתי בחינות והתקבלתי, אך הוריי לא יכלו לעמוד בתשלום שכר הלימוד, ושלחו אותי ללמוד שנה פקידות בתל אביב. חשך עליי עולמי... בהתחלה לא הבנתי מה ההבדל, כי אני ארכוש מקצוע תוך שנה והן תצטרכנה ללמוד מקצוע אחרי הבגרות, כי הבגרות לא מלמדת מקצוע רק מעשירה את ההשכלה. כשהבנתי את ההבדל, הרגשתי שלעולם לא תהיה לי "בגרות", זה היה שבר נוראי. שוב הפער בינן לביני יגדל, ומעתה ארגיש חלשה ונחותה,  נעצבתי והייתי שבורה, כי אחרי העבודה, הרגשתי אבודה, לא שייכת לשום קבוצה, ואני בעולם של מבוגרים, ואני רק ילדה.

אחרי שהתחלתי לעבוד וגיליתי שאפשר ללמוד בערב ולעשות בגרות ולסיים לפני שהן תסיימנה את התיכון. הייתי המאושרת באדם. עשיתי זאת לבד ובתנאים קשים, אך לא נשברתי, כי היה לי חשוב לא להפסיד בתחרות, להיות כמותן בדיוק ולא להישאר מאחור, ולא להאשים את הוריי ולא את אף אחד. עמדתי במשימה וגם הגעתי ראשונה לאוניברסיטה! נכון, זה לא חוכמה, לא התגייסתי לצבא, ועל זה לא אסלח לעצמי, כי לא היה לי הכוח לריב עם הוריי, שבגלל דעות קדומות ומסורת, הם רצו לשמור עליי ולא לשחרר אותי לטרף, שמא אתקלקל...

לאורך כל חיי, תמיד נמצא האשכנזי או האשכנזייה שעזרו לי, שעמדו לימיני, שהיו לי מודל חיקוי, בהופעתם הנאה, בביתם השלו והאוהב, בהשכלתם הרחבה, דאגו לי וגילו לי שאני כל יכולה. זה יכול היה להיות במילה טובה, בחתיכת עוגה, בשיעור פרטי בחינם, בדחיפה קלה, ביחס מכבד ומעריך. מכל אחד לקחתי כמה אבני פסיפס ומהם בניתי את עצמי ואני מודה להם על כך!

חנה מושיוב סמוכה

12.1.2022

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

הידעת איך בנגב?

אזהרה לישראל

כמאל ח'טיב – סגנו של ראיד צלאח מהתנועה האיסלאמית הפלג הצפוני שיצאה מחוץ לחוק בשנת 2015 – שולח מסר מאיים ומתריס לממשלת ישראל: "מה שהיה ב-1948 לא יתרחש כיום בנגב, הנגב הוא חלק מ'פלסטין'." 

https://rotter.net/forum/scoops1/728226.shtml

יאיר גולדנר-גולן (הרואה בסימנים) תומך בפרעות הבדואים

בדומה לשיח' ראאד סאלח גם סגן שרת הכלכלה, יאיר גולדנר-גולן, (מרצ) (הרואה בסימנים) מעודד את הבדואים המתפרעים ומבטיח להם תמיכה: "אלקין התפרע? בסדר, נרגיע אותו. יש מי שירגיע אותו. תזכרו שאין לו כוח בממשלה. אם מחר בבוקר אנחנו אומרים לו 'חביבי אם אתה לא עוצר את זה אנחנו מחר לא נצביע יותר עם החוקים של הממשלה'."

גולדנר-גולן המשיך והדגיש בפני הבדואים: "יש לכם היום כוח בממשלה שבחיים לא היה לבדואים בנגב. לא רק רע"מ. מר"צ תשמור על האינטרסים שלכם, אני מקווה שגם העבודה. אני יכול להגיד לכם שמאיר כהן מיש עתיד הוא איתכם. אלון שוסטר מכחול לבן איתכם. הקמנו לובי חקלאי בכנסת. בלמנו את כל המהלכים של פורר וליברמן. אז למה שלא נבלום את אלקין, מה הבעייה?

''צריך לעבוד חכם," יעץ להם יאיר גולן. "תעשו מה שצריך בשטח, יש לובי חזק מאוד בעד הבדואים בתוך הכנסת. תנו לו לעבוד. אני הופתעתי מזה, לא ידעתי שהטרקטורים עולים לשטח היום בבוקר. לא מכיר את זה."

https://twitter.com/Regavim_IL/status/1481295473847767044?t=ksMx5XrJKvhSajBysMOzWw&s=03)

רע"ם ומרצ בשמירה על פרעות הבדואים, ועצירת נטיעות הקק"ל. מה לא עושים למען השלטון.

גם העבודה בתומכים

תקוות גולדנר-גולן הוגשמה. גם העבודה בתומכים. (האמור להיות) השר לביטחון הפנים, עמר ברצלובסקי-בר לב, במקום לדאוג לביטחון הפנים בנגב לנוסעים בכבישים ולנוטעים, הוא הצהיר: "השאלה היא האם אחרי 72 שנה, באזורים שבהם לא בוצעו נטיעות, נכון דווקא בתקופה הזו כשרוצים לשפר את מערכת היחסים, לעשות נטיעות – היכן שהבדואים מגדלים חיטה?"

https://rotter.net/forum/scoops1/728174.shtml

אין צורך בביטחון פנים, הפתרון פשוט. נבטל את הנטיעות ויהיה ביטחון. מה לא עושים למען השלטון.

גם יש עתיד – מפלגת יאיר למפל-לפיד

"מדינת ישראל צריכה לטעת עצים על אדמות המדינה, אבל לא חייבים לפגוע בפרנסתם של תושבי האזור," כתב לפיד בטוויטר. הוא הוסיף כי "כמו שממשלת נתניהו עצרה את הנטיעות ב-2020 אפשר לעצור גם עכשיו להיערכות מחדש. ממשלת השינוי מחויבת לפתור את בעיית הבדואים ולהביא להסדרה בנגב."

https://www.mako.co.il/news-politics/2022_q1/Article-b6ca14fa6fa4e71026.htm

עכשיו ברורה גם ברורה סיבת הנפוטיזם של למפל-לפיד כשניסה למנות את גיסתו קרן איאיל לדירקטוריון של קק"ל...

מה לא עושים למען השלטון.

אין תועלת אקולוגית בנטיעות בנגב

מנכ"ל "הקרן לישראל חדשה", האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, מיכאל גיצין, הצהיר כי צריך להפסיק את הנטיעות בנגב כי "אין כל תועלת אקולוגית לנטיעות בנגב. העובדות הן שזה לא מועיל."

(הנה חוות דעת מומחה של פרופ' משה שחק הטוענת ההיפך במסמך מפורט לעייפה המתבסס על מקורות מדעיים לרוב).

https://twitter.com/KalmanLiebskind/status/1481236664550842372?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

גם באוניברסיטת תל אביב תומכים

על רקע המהומות בנגב: סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב במפגן תמיכה בפרעות המגזר הבדואי בנגב כשברקע מתנוססים דגלי סייקס המסמלים בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית:

https://twitter.com/Arielidan20/status/1481602696213901318?s=20

ניצחנו

חוסין אלרפאיעה תושב הנגב, מקורבו של ח"כ מנסור עבאס. מכריז על ניצחון והכנעת הממשלה בהמשך הסרטון הוא מבקש מתושבי הנגב להתכנס להפגנה היום ב-15:30 כדי להמשיך לקצור את פירות הניצחון.

https://twitter.com/KalmanLiebskind/status/1481554982906306560?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

תעלומה

עיתון "הארץ" הוא עיתון ערבי בעברית (אני קורא לו "אל-ארצ'י") המשקף את האינטרס הערבי. הדבר ידוע לכל הערבים לכן גדולה התעלומה מדוע זה התקיפו המתפרעים בנגב דווקא את כתב העיתון נתן יפת, ושרפו את מכוניתו לאחר שהדיווח שעתיד היה לפרסם בעיתונו היה דיווח אוהד למתפרעים?

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.10533524

במחשבה שנייה זה הגיוני – הרי המתפרעים גם רוצחים רמזורים ועמודי תאורה המשרתים גם אותם כי הם הוקמו ע"י יהודים, אז למה שלא יתקיפו גם את עיתון "הארץ"?

נחום בורשטיין-ברנע עיתונאי מושחת ומשחית

מסתבר שהשחתת העיתונות הישראלית (והחברה הישראלית) שעשה כל השנים אמנון אברמוביץ ע"י אתרוג כל פשע אם הוא תומך באינטרס הפוליטי שלו, יש לה כבר גרורות רבות בעיתונות הישראלית. גרורות המסכנות את כולנו.

העיתונאי הוותיק מ"ידיעות" נחום בורשטיין-ברנע מעד פעמיים.

לפני 20 שנה קיבל נחום בורשטיין-ברנע הקלטות של ערפאת בהן הוא מודה שפניו אינן לשלום אלא לג'יהאד. הוא סירב לפרסם את הדברים בטענה כי "אין אמת, כל ידיעה צריכה להיבחן לפי השאלה את מי היא משרתת..."

לאחרונה פרסם בורשטיין-ברנע, טור ב"ידיעות" בטענה כי מה שיוחס לו היה שקר שהגיע גם למאמר של גדי טאוב.

בורשטיין-ברנע מסביר בטורו שלפני 20 שנה, סיפר בני בגין, שחבר שלו הציג בפני ברנע עובדות מדיניות חשובות שסירב לפרסם אותן בטענה כי "כל ידיעה צריכה להיבחן לפי השאלה את מי היא משרתת." מי הוא אותו חבר? ברנע בירר, והוא אחד בשם "יגאל" שטוען שבשנת 1994 או 1995 הוא הציע לו לפרסם ציטוטים מנאום של יאסר ערפאת ולכך סירב ברנע. אותו חבר, מסביר בורשטיין-ברנע – היה יגאל כרמון, "מייסד עמותה שאוספת חומרים בכלי תקשורת בעולם הערבי" שפנה אליו. ברנע הוסיף כי אינו בקי בשפה הערבית והוא הציע לו לפנות לאהוד יערי. עוד הוסיף ברנע כי לאחר ששמע זאת מבני בגין, הוא צלצל לכרמון, "אמרתי לו דברים קשים מאוד, עליו, על כזבנותו, וגם עליי." מאוחר יותר ברנע פריסם ב-2015 את "סיפור הפייק ניוז של בגין, וכרמון נאלם דום."

"טאוב," מאשים בורשטיין-ברנע, "מתגדר ביומרות אקדמיות. אף על פי כן לא בדק בארכיון ולא בדק איתי. שרשרת אחת, שפותחת בצורכי הבחירות של נתניהו, עוברת לכרמון, בגין ועמיאור, מגיעה סוף סוף אל טאוב, האיש ההוגה."

העיתונאי נדב איל, הגדיל ואף פרסם בשבחו של הטור של נחום ברנע וכתב: "אני מציע לקרוא את המאמר הזה של נחום ברנע על הדרך בה שקר ממשיך לחיות, ואף לשגשג בעידן הרשתות החברתיות. במקרה זה, שקר שסופר עליו. מישהו אומר או כותב משהו, הוא מצוטט, ולנצח יישאר שם, מורסה שמישהו הדביק לגבו של אחר."

טאוב השיב לו: "מה מוביל אדם שיושרתו מוטלת על הכף, להכניס עוד שקר לבלילת הוויכוח, כמו כדי להוכיח את עמדת מבקריו? אולי זה כוחו של הרגל. ואולי ברנע עצמו כבר לא מבדיל בין מה שידע למה שבדה. 'הפוסל במומו פוסל'.

"ברנע," מסביר טאוב, "לקח לעצמו את כל עמ' 2 של ידיעות אחרונות כדי 'להפריך' אחת ולתמיד את ה'שקר' שמספר עליו יגאל כרמון, ושגם אני ציטטתי ב'הארץ'. למרבה התדהמה, המאמר החדש של ברנע נפתח בשקר. שקר אחר. לא קשור."

לדברי טאוב, הוא אינו מבין מה הוביל את ברנע שיושרתו מוטלת על הכף, להכניס עוד שקר לוויכוח כדי להוכיח את עמדת מבקריו? טאוב מתייחס להערה שהוסיף ברנע על הטיימינג בו פירסם בני בגין את הסיפור עליו: "קודם לכן חשפתי ב'ידיעות אחרונות' שורה של הצעות מפתות, שהעביר נתניהו לאבו מאזן, במסגרת ערוץ שיחות חשאי שפעל ביניהם. אף שצילומי המסמכים הוצגו בעיתון, בגין התנדב להכחיש. 'אבי השקר הוא העיתונאי המשקר, נחום ברנע,' אמר בפתוס."

טאוב: ברנע טועה: בגין צדק ובמסמכים לא היו ויתורים של נתניהו, אלא היו רק הצעות אמריקאיות וגם דניס רוס אישר זאת: "כשברנע חוזר על הסיפור שהופרך היום, הוא יודע שהוא משקר, או שכבר אינו יודע להבדיל בין ניסוחיו המטשטשים לבין העובדות."

העיתונאי חנן עמיאור גם הוא תקף את ברנע בסדרת ציוצים: "בשנת 94' בא אל ברנע יגאל כרמון, קצין מודיעין ויועץ רה"מ לטרור, עם הקלטות נאומים של ערפאת בערבית, בהן הוא מבהיר שפניו אינן לשלום אלא לג'יהאד. סקופ אדיר בכל קנה מידה. ברנע סירב לפרסם וגם נימק: 'אין אמת. כל ידיעה צריכה להיבחן לפי השאלה את מי היא משרתת. ואתה משרת את אויבי השלום,' כתב, והוסיף: 'ברנע, שהבין שהסיפור מטיל כתם בל יימחה על יושרתו ולמעשה מחסל אותה, יצא לקרב.'"

ברנע מכחיש את הסיפור ואמר כי "לא היה ולא נברא," אך ברנע עצמו פירסם בשנת 2015 את הסיפור והודה באמיתת הסיפור: "כן, סירבתי לכרמון. כשכתבתי על פשעי ערפאת, וכתבתי הרבה, התבססתי על מקורות רציניים יותר," כתב אז בונשטיין-ברנע.

על דברי ברנע שאמר כי אותו כרמון נאלם דום, כתב עמיאור: "השקר הבא של ברנע הוא ש'כרמון נאלם דום' כשהוא כביכול הוכיח אותו על טענתו השקרית כלפיו. כרמון לא 'נאלם דום' ולא נעליים. הוא עומד מאחורי הסיפור בצורה מלאה," והוסיף באמירה נוקבת נגד העיתונאי: "ברנע מעל באמון שנתנו בו קוראי 'ידיעות אחרונות'. הוא איש מקצוע חסר אתיקה. טוב שאיבד את השפעתו על סדר היום וטוב שהוא נחשף כמות שהוא: שקרן גדול, תועמלן בינוני, עיתונאי קטן."

https://www.ice.co.il/media/news/article/840915

הנה תראו איך הפוליטיקה מעוותת את האמת ומכסה אותה בפני האזרחים בכוונת מכוון ע"י העיתונאי הפוליטי.

[אהוד: שם משפחתו הקודם של נחום ברנע היה בורשטיין ולא בורנשטיין. אביו, יוסף בורשטיין, היה מורה של אימי דורה-דבורה בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה, ולימים סגן ראש העיר תל אביב].

מגנרל בארקר לאיכילוב ולמתנגדי החיסונים

בשנת 1946 לאחר השואה הגיע לארץ הגנרל סר אלווין יו בארקר לשמש כמפקד העליון של כוחות הצבא הבריטי בארץ ישראל ובעבר הירדן.

כדי לשלוט קבע בארקר, יש "להעניש את היהודים בדרך השנואה ביותר על הגזע הזה יותר מאשר על כל גזע אחר, פגיעה בכיסיהם."

במכתב ששלח לאהובתו הערבייה-נוצרייה הלבנונית שגרה בירושלים, קאתי נימר-אנטוניוס, ונמצא לאחר שהוחזר לאנגליה בגלל הצהרותיו האנטישמיות, וגם בגלל החשש שיחוסל, ונמצא לאחר שביתה נכבש ע"י צה"ל, הוא כתב: "רק לחשוב מה שאנחנו מבזבזים על היהודים האלה בכסף ובחיי אדם. כן, אני מתעב את כולם, בין שהם ציונים ובין שלא. מדוע נרתע מן האמת? אנחנו שונאים אותם… זה גזע מתועב… זה עם מתועב."

מגנרל בארקר אני עובר לסיפור אחר.

ביום בהיר אחד חשכו עיניי. בעצם רק עיני השמאלית. הופיעו לי פתאום כתמים שחורים עם הבזקי אור שהפריעו לראייה. נבהלתי. הלכתי מיד לאינטרנט וראיתי שיש סכנה להיפרדות הרשתית ולעיוורון. עליתי לאתר של כללית להזמין תור אצל רופא עיניים ונוכחתי שהתור הקרוב ביותר הוא רק בעוד שבוע. החלטתי לא להסתכן והגעתי לאיכילוב.

למזלי במיון לא היו ממתינים רבים, וחיש קל עברתי את הפרוצדורה ונשלחתי למיון עיניים.

קיבל אותי לבדיקה רופא צעיר ד"ר בירן עמית. כאן אכתוב שבחו בפני כול. הוא הציג את שמו בתחילת הבדיקה, ובדק את עיניי שעה ארוכה בסבלנות רבה עם הסברים אדיבים, ובסוף אף הוציא לי את הדו"ח המפורט. הדיאגנוזה:  ACUTE PVD  בעין שמאל.

הוא הסביר לי שאני בסכנה של היפרדות הרישתית, וכל שינוי בראייה, כתמים שחורים, או ירידת וילון – עליי מיד להגיע לטיפול רפואי.

לאחר שבוע קיבלתי חשבון הביתה מאיכילוב על סך של 989 שקל.

פניתי בבקשה לכללית לקבל טופס 17 למיון, הרי לא היה טיפול אחר בנמצא ולא היתה לי ברירה אלא ללכת למיון, מה גם שלפי אתר כללית יש פטור מאגרת חדר מיון: "חדירת גוף זר לעין. גוף זר יכול להיות גם נוזל או מסה אחרת ובלבד שמדובר בחומר שמטיבו עשוי לגרום לפגיעה משמעותית בעין."

https://www.clalit.co.il/he/info/ServiceBag/Pages/Service.aspx?pk=070069

רק לאחר דיונים רבים הם הסכימו להוציא עבורי טופס 17 לאיכילוב, תוך חיוב עצמי על סך של 226 שקל. לא בסדר, אבל זה מה יש.

איך זה קשור לבעיית החיסונים?

מתנגדי חיסון רבים מצהירים על התנגדות אקטיבית לקבלתו. ביניהם חרדים, וחילונים בעלי תורות קונספירציה המסרבים להתחסן נגד הקורונה. למרות שיש לראות בכולם בחינת "דין רודף" מפני שהם מהווים סיכון לחיי אחרים, אסור בשום פנים לחייבם בחיסון.

השיטה הטובה ביותר היא מתן תמריץ חיובי ושלילי. למשל: לא יועלה אדם ללא חיסון על מטוס, רכבת, אוטובוס, לא ייכנס לתיאטרון, קולנוע, מסעדה וכדומה. והחשוב יותר יוכרז כי כל אדם שסירב לקבל חיסון ויחלה בקורונה, יחזיר למדינה את מלוא עלות אישפוזו. (איך אמר גנרל בארקר היהודים שונאים יותר מכל פגיעה בכיס, איך אמר קארל הלוי-מרקס: "אלוהים של היהודים זה הממון"). רק בכל אלו תבוא לציון גאולה.

לִיבֶּרל

בעבר הפוליטיקה הישראלית היתה מקוטבת בין מפלגות הפועלים של הציונות הסוציאליסטית, מפא"י מפ"ם, ואחדות העבודה, שנקראו אז שמאל – לבין ימין שכלל את מה שנקרא אז הימין הרוויזיוניסטי, מפלגת חרות, והימין של הבורגנות הגדולה והזעירה של מפלגת "הציונים כלולים" (כך בוטא השם) שהתאחדה עם הפרוגרסיבים והקימה את המפלגה הליברלית. ליברליות היה אז כינוי למפלגת ימין.

האוליגרך והטייקון (הסובייטי לשעבר), ליאוניד בוריסוביץ' נבזלין, שעשה הונו מעושק הפרולטריון הסובייטי, הפך לשותפו של עמוס שוקן כבעל עיתון "הארץ" וכתוצאה מכך קיבל את הכינוי "איש שמאל".

כאיל עיתונות שמאל הוא הקים את המגזין "ליברל". הגיליון האחרון חולק לקוראי "הארץ".

הגיליון צבעוני עם תמונות בצבע מודפס על ניר כרומו איכותי. בכל הגיליון אין מילה חיובית אחת על ישראל. רק שלילה. החל מבעית הזונות ועד להאשמת ישראל (וכמובן נתניהו) באשמת הנשק האטומי ביד אירן. (גם היטלר האשים את היהודים בהשמדתם).

בין השאר מופיע בגיליון מאמר על חוסר הסולידריות בעם היהודי ופתרון פלא לבעייה.

עם ישראל הוא העם היהודי לא העם העברי

סלי משה וירז'בולובסקי-מרידור, בעברו יו"ר הסוכנות, וההסתדרות הציונית, סבור שיש בכוחו לפתור את בעיית העם היהודי בימינו בדרך טריק פילולוגי.

"הקושי בהגדרה העצמית בין ה'יהודי' ל'ישראלי' והקרע המעמיק בין יהדות התפוצות לזו בישראל," אומר  וירז'בולובסקי-מרידור, "מחייבים הגדרה מחדש של הלאום שאליו משתייכים כולנו. הפתרון האידיאלי הוא חזרה למילה שהגדירה אותנו במשך דורות – עברים."

התזה שלו: ההגדרות "יהודים" ו"ישראלים" לזהות שלנו הן חשובות, אך אינן מספקות, והדבר מסוכן לעתידנו כעם. מאין יבוא עזרנו? "מה שהיינו בעבר, עברים, יוכל לסייע לנו להמשיך יחד גם בעתיד." נהדר. האומנם תרופת פלא?

בתקופת היישוב אכן הירבו להשתמש במונח "עברי" כדי להבדיל בין היהודי הגלותי שאינו דובר עברית ליהודי הארצישראלי הציוני דובר העברית. ווירז'בולובסקי-מרידור מביא סקירה על המושג עברי: "ולדימיר ז'בוטינסקי קרא להקמת מדינה עברית, החלוצים נאבקו למען עבודה עברית, הפועלים הקימו את הסתדרות העובדים העבריים, במלחמת העולם הראשונה היו הגדודים העבריים, והחשוב ביותר לדעתו מייצ'סלב בגון-מנחם בגין הזכיר עם היציאה מן המחתרת ב-15 במאי 1948. את המונח "עברי" 33 פעמים אצל בגון-בגין אפילו הרכבת עברית." ואו.

ובנוסף הוא אומר בברית המועצות לשעבר הוגדרו מיליוני היהודים על ידי המדינה (בניגוד למונח ז'יד המונח השלילי ליהודי) "ייבריי"-עברי (כך גם בצרפתית איטלקית ושפות אחרות), וגם בארה"ב קמו בתי כנסת Hebrew .

והוא מסיים במסקנה: "הזהות המשותפת לנו והחיונית לנו כעם אחד. כמאמר יונה הנביא: עברי אנוכי. עברים אנחנו. (סלי מרידור, "עברים למציאות", "ליברל", רבעון ראשון ינואר 2022)

https://theliberal.co.il/%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8/

פתרון ה"פלא" של וירז'בולובסקי-מרידור – החלפת השם של עם ישראל או העם היהודי לעם ה"עברי" מגוחך. לא רק שרוב יהודי התפוצות (מלבד היורדים) אינם דוברי עברית, אלא האם המונח "עברי" בכלל רלוונטי לסטודנט ממוצא יהודי בארה"ב הטוען שאינו דתי ואינו רואה עצמו שייך לעם היהודי מבחינה לאומית, וכמובן שאינו דובר עברית? אם נקרא לו עברי (למרות שאינו יודע עברית) האם זה יגביר את הסולידריות שלו עם "העברים" בארץ?

ניקח לדוגמה יהודי אמריקאי כאלברט איינשטיין. איינשטיין הגדיר את עצמו כחלק מהעם היהודי. "אין בי שום דבר שאפשר לתאר כאמונה יהודית. עם זאת, אני יהודי ושמח להשתייך לעם היהודי..." אמר איינשטיין, "הנני יהודי לאומי במובן זה שאני דורש את שימור הלאומיות היהודית כמו זו של כל עם אחר. עבורי הלאומיות היהודית הינה עובדה קיימת, ואני חושב שעל כל יהודי להגיע למסקנות ברורות בנושאים יהודיים על בסיס זה..."

איינשטיין לא ידע עברית ולא העלה על הדעת לקרוא לעצמו "עברי". אבל בניגוד לאמריקאים שאינם דתיים ואינם רואים עצמם חלק מהעם היהודי, איינשטיין ראה את עצמו חלק מהעם היהודי.

אגב, העברית מעמדה גם נחלש בארץ. אם השמות הן אבן בוחן לזהות יהודית ולשפה העברית הרי יהודים חילונים כבר כמעט ואינם קוראים לילדיהם בשמות עבריים, אלא בשמות לועזיים בלבד.

דומה שוירז'בולובסקי-מרידור רק מעלה גרה ולועס את התורה העברית הכנענית הישנה שעבד עליה הכלח, שיוצריה הם יוצאי הרוויזיוניזם כמוהו, אבל בניגוד אליו, הם דווקא ראו במונח "עברים" מונח השובר את הסולידריות היהודית של העם היהודי הוא עם ישראל.

אין כנענים או עברים לא יהודים

"כנענים" – שם הגנאי שנתן המשורר אברהם שלונסקי לתנועה האידיאולוגית שהקימו אדולף גורביץ (בניק "עדיה חורון"), ואוריאל היילפרין (בניק "יונתן רטוש") עולים מאוקראינה ופולניה, שמטרתה ניתוק העולים לארץ מהעם היהודי, וייסוד עם חדש בשם "העם העברי" הכולל גם את הערבים, אין לה שחר או קיום היסטורי.

מעבר לעובדה ההיסטורית שהעם היהודי הוא הוא עם ישראל בלי קשר לאזרחות (עם יכול להתקיים גם ללא מדינה) זו רק התנשאות פתטית (וגזענית) להכניס את הערבים המוסלמים בסד האומה הישראלית (או העברית) בשעה שהם אינם קוראים לעצמם ישראלים  (או עברים), אלא ערבים-פלישתים. (ערפאת הגדיר עצמו פעם יבוסי, וסאאב עריקאת תמיד מתגאה שהוא כנעני מיריחו צאצא רחב הזונה).

לעזאזל המציאות, העיקר התיאוריה. ודוק: העם היהודי הוא עם ישראל משלב לאום עם דת, ובניגוד ליהודים ה"כנענים", דווקא הערבים-המוסלמים המגדירים עצמם "כנענים" כערפאת ועריקאת, ממשיכים לראות עצמם גם ערבים-מוסלמים. הם לא מנתקים את ערביותם ממוסלמיותם.

עם ישראל הוא העם היהודי – העם היהודי הוא עם ישראל

עם ישראל הוא העם היהודי, העם היהודי הוא עם ישראל. מבחינה לאומית שני המושגים הם חופפים. כשיהודי אומר "שמע ישראל" (בכל העולם) הוא מתכוון ליהודים. כשיהודי אומר "דת משה וישראל" הוא מתכוון לדת היהודית.

גם מבחינה לאומית בלבד (לאו דווקא אזרחות) אין ישראלים מול יהודים. אין ישראלים שאינם יהודים. ישראלים הם יהודים. יהודים הם ישראלים.

יש אזרחי ישראל שאינם יהודים: ערבים, רוסים, טטרים, צ'רקסים, ארמנים, ועוד. הם אזרחי ישראל אך אינם שייכים לעם ישראל וזאת ע"פ הגדרתם. הערבים מגדירים עצמם ערבים-פלישתים, ולא ישראלים (או עברים).

סולידריות יהודית של עם ישראל, (בלי קשר למדינת ישראל) תלויה בראש וראשונה בחינוך יהודי=ישראלי שניתן ע"י ההורים, לא בשינוי שם העם.

מי חולה נפש משוגע?

להציע להסיג את גבולות ישראל לגבולות אושוויץ, ולמסור לאבא של מאזן (התלוי במעמדו בכוחות צה"ל) את יו"ש ואת ירושלים, ולהביא לשלטון החמאס שם, זה שיגעון מוחלט.

מסקנה: המציע, אהוד אולמרט הוא חולה נפש משוגע.

עכשיו אני מתכונן לתביעה בעיקרון "אמת דיברתי."

שלמה בן אבו-עמי מתרגל לכל דבר כממשיכו של בורל

שר החוץ לשעבר של האיחוד האירופי, הספרדי ג'וסף בורל, מתרגל לכל דבר.

שר החוץ של האיחוד האירופי, ג'וזף בורל, הצהיר מיד לאחר ניצחון הטאליבן: "הטליבאן ניצחו במלחמה ולכן עלינו לדבר איתם." את הדברים אמר בורל לאחר כינוס חירום של שרי החוץ של האיחוד האירופי.

https://www.haaretz.co.il/news/world/LIVE-1.10118844

האיחוד האירופי (גיא בכור קורא לו "איחוד הרוע עם הטיפשות") המכיל כמובן גם את איראן מיהר לגנות את ישראל על חיסול אבי הפצצה האיראנית, וכינה זאת "פשע פלילי המנוגד לעקרון כיבוד זכויות האדם שהאיחוד מאמין בו." בהודעה שפרסמה דוברת האיחוד נכתב כי "הנציבות העליונה מביעה את תנחומיה בפני המשפחות של ההרוגים ושולחת איחולי החלמה לפצועים."

https://m.ynet.co.il/Articles/5852095

כך גם התבטא הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל,

https://rotter.net/forum/scoops1/668897.shtml

הספרדי "הצדיק" וה"מוסרי" הזה, ג'וזף בורל, האקטיביסט הפרו-איסלמי, תומך איראן המתנגד לכל סנקציות נגדה, הכריז כבר ב-2018: "צריך להתרגל לעובדה שאיראן רוצה להשמיד את ישראל, איראן רוצה למחוק את ישראל, אין שום דבר חדש בזה. צריך לחיות עם זה". מחיקת ישראל משתלבת לפי האיחוד האירופי עם "כיבוד זכויות האדם שהאיחוד מאמין בהם."

https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-706810

אנחנו כמובן לא יכולים להתרגל לזה. אם רוצה סניור בורל הספרדי באמת להיות צדיק עליו לתת דוגמה ולהחזיר ראשית כל את כל ספרד לכיבוש ערבי-מוסלמי, ולפחות שיחזיר למרוקו את האי פטרוזיל הזעיר.

מסתבר ששלמה בן-אבו-עמי, לשעבר השר לביטחון פנים של ברק, והשגריר בספרד – מסכים לדעת עמיתו הספרדי סניור בורל. צריך להתרגל לגרעין האיראני.

"מנהיגים בישראל," מזלזל בן-אבו-עמי, "מעודדים זה שנים פסיכוזה לאומית לנוכח הסכנות הקיומיות המאיימות על ישראל. היום זאת איראן המכינה לנו שואה שנייה. המרכיב התיאולוגי בסכסוך עם ישראל הוא משני למניע האסטרטגי," קובע בן-אבו-עמי. ו"איום גרעיני ישיר על ישראל הוא מהלך התאבדותי שאיראן לא תעז לנקוט בו.

"הרגע המכונן ביריבות הישראלית-איראנית היה הולדת תהליך השלום הישראלי-ערבי. ועידת השלום במדריד שאיראן הודרה ממנה, והסכמי אוסלו – שבעקבותיהם נפתחו לישראל שערים אל העולם הערבי. שלום ישראלי-ערבי הוא איום אסטרטגי על איראן."

והמסקנה של בן-אבו-עמי: "לא לכל בעייה יש פתרון צבאי, ולישראל אין פתרון כזה לגרעין האיראני. תקיפה באיראן עלולה לתת משנה תוקף לאמביציות הגרעיניות שלה. חשוב לשנות חשיבה ולאמץ אסטרטגיה אזורית שתמנף ותרחיב את הסכמי אברהם לטובת הסדרי ביטחון אזוריים ותחתור לבלום את הגירעון של האזור. מרוץ גרעיני יחייב משחק שונה לחלוטין מזה שאליו הורגלנו בעידן שבו דוקטרינת בגין היתה עדיין המשחק היחידי בעיר. פרס, שעל שמו קרויה הקרייה הגרעינית בדימונה, הביע בזמנו תמיכה ברעיון של הסדרי שלום באזור תמורת פירוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית. מופרך? לא יותר מההנחה שלדוקטרינת בגין נכונו חיי נצח."

(שלמה בן-עמי, "הגרעין האיראני: דוקטרינת בגין מתקרבת לסוף דרכה", "הארץ", 14.1.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10536263

הקביעה של בן-אבו-עמי ש"המרכיב התיאולוגי בסכסוך עם ישראל הוא משני למניע האסטרטגי," דומה בדיוק לאלו שטענו כי האידיאולוגיה האנטישמית והשמדת היהודים ע"י היטלר היא משנית למניע האסטרטגי שלו, והקביעה של בן-אבו-עמי שאיום גרעיני ישיר על ישראל הוא "מהלך התאבדותי שאיראן לא תעז לנקוט בו" לא יכול שלא להזכיר את העיוורון המדהים (שלא לומר האיוולת) של ולדימיר זאב יבגניץ' ז'בוטינסקי – שבניגוד לתעמולת חסידיו המציגים אותו כנביא גאון שניבא את השואה, לא רק  שלא ניבא כלל את השואה, אלא מתוך כחש עצמי ראה את המציאות כפי שרצה שתהיה ולא כפי שהיא, ולכן גם לקה בעיוורון מוחלט לסכנתה.

ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמת עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה.

http://humanities.tau.ac.il/segel/yshavit/files/2012/05/%D7%9E%D7%99_%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%96%D7%90%D7%91.pdf

בעוד שבן גוריון ראה נכוחה שביחסי הגודל בין ישראל למדינות ערב והאיסלם – הכוח היחידי שיכול להרתיע את הערבים מהשמדת ישראל הוא הכוח הגרעיני. ההצעה של בן-אבו-עמי לישראל לוותר על הכוח הגרעיני שלה תמורת הסכם "שלום" ולסמוך על הסכם כזה לא יכולה שלא להזכיר את האיוולת בקונספציה של רבין – שערפאת יילחם בטרור של החמאס כי הוא בלי בג"צ ובצלם.

ישמרנו אלוהים ממצעד האיוולת הזו.

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

תרגומי משוררים

אוטוקאר בז'ז'ינה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

מוטיב מבטהובן

Das war kein leiser Hauch aus ewigfernen Jahren

vor meiner Seele Fenstern stieg zu mir

Klang deiner Toene: Komm, im wunderbaren

Goldregen unserer Sterne baden wir.

לא רוח חרישית מימי קדם

היתה זאת – לפני חלונות נפשי

עלו צלילי קולך: בואי

בזהרורי זהב אשר לכוכבינו – פלא –

נצופה.

בגנים ריחות נמים, תכלת בנהרות נחה;

חכליל יום המחרת נרקם בפרחים;

השירים נרדמו בקיניהם החמים

במרחק, שור: נמוג שלל הצבעים

אפורים לארץ הם שוקעים.

צעיפי-ערפל יפשטו כמסך

מוכסף, שזור-אור, כאסבסט –

עת בחביון יערות שחורים

התוגה אט לארץ צונחת.

שחור כיפות הרקיעים, זומם בלוע

מאורות זעים – אבק זרע-עולמות;

וכמשאות שוקטים נושר אופל במרחקים,

מקום שם משוטי זמנים חולפים-מאוושים –

הגידה: התדע?

היאך קצרה הנשימה – מוכת-ליל וריחות?

וחשרת חלומות ביעף תירום תחוג,

יסמין צוחק ושושנים נושפות לרוח

ירעידו בכנפיהם כאבים ממחבואים?

היאך יעור, יתלהב זיכרון בנשמתך, [כ"ף בקמץ]

מעיינות-עוז אל רקותיך הולמות,

בברק נשיקות ילהט פה וחך,

יאדים – יזהיר הדם בעורקיך ינוע?

*

התרגום נדפס ב"גזית", שנה ראשונה, חוברת ה', אייר תרצ"ב, מאי 1932, אבל נעשה כעשר שנים קודם לכן. אוטוקאר בז'ז'ינה (Otokar Brezina, ה-r מבוטא כ-z, כמו בדבוז'אק) 1929-1868, הוא שמו הספרותי של המשורר הצ'כי ואצלב איגנאץ יבאווי (Jebavy). בז'ז'ינה פירסם בחייו חמישה קובצי שירים, בהם חלה התפתחות מפסימיזם שופנהאוארי לסוג של אופטימיזם ויטאלי ואקסטאטי, שבזכותו הוא נחשב למיסטיקן קתולי, ונעשה לאחד מהידועים במשוררי צ'כיה. כתיבתו הושפעה מהשירה הסימבוליסטית הצרפתית ומהפילוסופיה הגרמנית של המאה ה19-, במיוחד משופנהאואר ומניטשה.

ספר שיריו הידוע ביותר, "רוחות מדרום לצפון" (1897), תורגם לגרמנית בשנת 1920 בידי המשורר והסופר היהודי-גרמני, יליד פראג – פראנץ ורפל – F.Werfel, במשותף עם א. סאודק – E. Saudek, בשם: Winde von Mittag nach Mitternacht.

ברבים משיריו שמר בז'ז'ינה על משקל וחריזה קלאסיים, אבל שירים אחרים שלו, שהם לעיתים החשובים והאופייניים ביותר ליצירתו, נכתבו בחרוז חופשי והשפיעו השפעה מרובה על הדורות הבאים של השירה הצ'כית.

אלעזר בניועץ: "השיר 'על פי מנגינה מבטהובן' או 'מוטיב מבטהובן', ובגרמנית: Motiv aus Beethoven כלול בכרך Hymnen שתורגם כולו בידי אוטו פיק – Otto Pick – מתרגם יהודי מאוד פורה וידוע בשעתו, למעשה החשוב במתרגמים מצ'כית לגרמנית. הכרך הנדון הופיע בסידרה המהוללת בשעתה ולדורות Der Jungste Tag (יום הדין) ושנת הופעתו 1917, בהוצאת וולף קורט Wolf Kurt. באותה סידרה הופיעו שירים של טראקל וסיפורים של קאפקא.

אוטוקאר בז'ז'ינה. מתוך ויקיפדיה.

השיר עצמו, בתרגומו הגרמני, שלדידנו הוא מקורה של אסתר – 'מוטיב מבטהובן', מלמדנו שלא כולו ניתרגם על ידה, אלא שישה בתים, הראשונים כסידרם מתוך שנים-עשר, ושנית – השיר כולו חרוז. וניראה על-פי סך התרגומים, פרי עמלה של אסתר, שהיתה החריזה קשה עליה, או שהיתה שמיעתה מחוקה מחרוז או שהיתה לה אופטיקה אחרת, שעל כן קראה שירים מכופתרים ורכוסים כאילו פרומים היו. גם תורת המשקלים, כניראה, לא העסיקה את רוחה במיוחד ולא הטרידה את מנוחתה. ואמנם נפלאות דרכי ההשראה. אך מי שאינו רואה דבר בהיפוכו, אינו רואה דבר."

תודה למשורר אלעזר בניועץ, לד"ר רוברט יוטה ולאשתו פרופ' ענת פינברג-יוטה, על עזרתם בפרקים על ואלטר קאלה ואוטוקאר בז'ז'ינה כאן ובפרקים המקבילים בכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של אסתר ראב".

אהוד בן עזר

* * *

הַפּוֹפּוֹ שֶׁלָךְ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

הפופו שלך

משגע אותי

רק להיות בו

זו כל תקוותי

הגבעות החלקות

הן לא קקה לבן

שפתיי מנשקות

בחלום את משכן

מקדשךְ התחתון

הך בכפתור

אחרי שעשיתְ חוקן

ינואר 2022

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* משהו על ראשו של הסופר... מאת שוקי בן עמי. קשה להאמין, כי חיימקה שפינוזה, האיש שכתב את "במשפחת עצירוּתִי בּוּקָה וּמְבוּלָקָה... בתור לעשות קקה..." הוא אותו אדם שכתב את סדרת השיחות המרתקת על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20... אולי בכך גדולתו...

אהוד: אותו אדם כתב גם את שירי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", את הרומאן "המושבה שלי", הקובץ "50 שירי מתבגרים" וערך את סדרת הראיונות על מחיר הציונות – "אין שאננים בציון".

* אהוד: יש להניח כי רבים מהצעירים הבדואים המתפרעים בנגב הם בנים לאימהות פלסטיניות מרצועת עזה ומהגדה, נשים שנקנו מידי משפחות-במצוקה ונישאו לגברים בדואים ישראליים בנישואים פוליגמיים (גם על ידי "גירושים" תכופים של נשות המשפחה המורחבת, מאותו בעל), ילדים פלסטיניים-למחצה שגדלו בזכותנו על קצבאות הביטוח הלאומי של מדינת ישראל ובבגרותם איפשרו למחמוד עבאס לעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת ולהדיח את נתניהו מראשות הממשלה. ככה מתנהלת דה פקטו, בפועל, מדינת כל אזרחיה!

* במערכת אכיפת החוק מעריכים שאת המהומות שאירעו השבוע בפזורה הבדואית בנגב מובילים מי שמכונים "בני דור ב'" – צעירים בדואים שנולדו בנגב לנשים פלסטיניות מרצועת עזה או מאזור דרום הר חברון, שנישאו בנישואים פוליגמיים לאזרחים ישראלים. לפי כמה מקורות, הצעירים – שרואים עצמם כפלסטינים – הם הגורם המרכזי להתססת השטח בניסיון לנצל את המחאה על עבודות הייעור שמבצעת קק"ל למאבק לאומי נגד ישראל. לרשויות אכיפת החוק לא ידוע מה מספרם המדויק של הצעירים הללו, אך ההערכה היא שמדובר בעשרות אלפים. ["הארץ" באינטרנט. 15.1].

* חנה מושיוב סמוכה: כל הכבוד על העיתון המופלא שאתה מוציא פעמיים בשבוע ללא לאות. אתה נותן במה לכותבים רבים, ואתה מביא אותם לתודעת הקוראים. מאחלת לך שתמשיך במשימה שלקחת על עצמך עוד הרבה שנים. אני יודעת כמה עמל אתה משקיע בכך ואני מאוד מעריכה אותך על כך. יישר כוח!

* אורי הייטנר: יישר כוחו של מנחם רהט על מאמרו החשוב על גפני והרב ברונר.

* עידו לם: תודה לך אהוד על היחס האדיב ועל ספרך המרתק "פרשים על הירקון". סבך הוא בפירוש אחד היהודים הציונים המעניינים ביותר.

* מכון ג'וחא-מייל לחקר שווקים מודיע: הפתעה! מאז סומנו מוצרים רבים בתוויות האדומות של עודף נתרן, שומן רווי ועודף סוכר – עלתה פלאים צריכת כל המוצרים האלה!

* ציטוט: בעוד בממשלת ישראל משחקים ב"נדמה לי" במפרץ אילת. הנפט העיראקי ייוצא לעולם דרך עקבה.

בעוד "שרת האנרגיה" ו"שרת איכות הסביבה" נלחמות באנרגיה שלנו, בגז, בצינור קצא"א, בקיום ובהצלחה שלנו – אין להן מושג מה מתרחש מסביב.

ההגבלות על צינור קצא"א הן מחשש לזיהום מפרץ אילת, אך שתי אלה אינן יודעות שהשבוע נחתם הסכם בין ממשלות "עיראק" ו"ירדן" להעברת צינור נפט ענקי, מבצרה לנמל עקבה, לייצוא לעולם (המפה למעלה). זה נועד לעקוף את האיום האיראני על מיצרי הורמוז.

מדובר בכמות ענקית של מיליון חביות ביום, ומכליות ענק שיצטופפו במפרץ אילת. סכנת הזיהום למפרץ אילת תהיה חמורה פי כמה מכל מה שישראל היתה רוצה אי פעם לעשות. את הפרוייקט הזה יש חובה לעצור, אבל בממשלה מספרים שאנחנו עכשיו ברומן עם ה"ירדנים".

לפי ההסכם, גם ירדן תקבל בעצמה חלק מהנפט, כך שהיא לא תצטרך את הגז הישראלי, וזה צויין בפירוש, עוד "ידידה". כלומר, הפרוייקט הוא גם נגד השלום.

בשעה שהעסקנים אצלנו משחקים ב"נדמה לי", ובהזיות ירוקות, באיזור שלנו לא עוצרים לרגע. אולי נשלח לשם את העמותות ה"ירוקות", הממומנות בכספים זרים, שיראו איך מקימים פרוייקט שצפוי להיות מזוהם באופן מטורף, ועוד ללא פיקוח.

הפרוייקט גם מושחת, עם סכומי עתק ושוחד, שיעשירו את השליטים בשתי המדינות האלה, ולכן הם רצים להקים אותו: [סרטון].

דרך אגב, באופן פרדוקסלי – אם הצינור יקום (ומדובר על שלוש שנות הקמה) אז צינור קצא"א הופך עוד יותר רלוונטי, משום שהוא ימנע את מכליות הענק במפרץ אילת, ויעביר את הנפט ישירות לים התיכון.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 13.1.2022.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אהוד: "שרת איכות הסביבה" היא זו שבכסילותה אישרה את החלטתה האווילית של השרה שקדמה לה בתפקיד – לסלק את כלובי המיחזור-חינם של בקבוקי הפלסטיק הגדולים מרחובות הערים, ושתיהן יחד הביאו עלינו תוהו-ובוהו של הררי זבל פלסטי בלתי ממוחזר! – אבל ככה זה כאשר השרות המחליטות הן שתי כסילות.

* * *

לכל ידידיי ומכריי

בצורה קצת מפתיעה זה קרה. תהיה לי תערוכה בגלריה גורדון החדשה בירושלים ב-9 לפברואר

רק צריך להתפלל שהקורונה לא תתנכל לנו. נרים שם כוסית בשעה היעודה לכבוד אירוע מרגש זה.

מיכאל

* * *

נדב שרגאי

רק חלום או אגדה?

מתוך "ישראל היום", 14.1.2022

הבלדה על יואל משה סלומון, שמחברה יורם טהרלב הגדיר כ"שיר יחידאי", הסתמכה על תיאור היסטורי שנוי במחלוקת של טוביה, בנו של סלומון • השיר הקים עליו את צאצאי "הרוכבים" האחרים, שצוירו בו כמוגי לב • הם ערערו על רבים מפרטיו וקבלו על כך שהפך ל"אסמכתא ומקור היסטורי אמין" • הפזמונאי עצמו הסביר שסלומון היה ראוי להבלטה, ולכן נאלץ להצניע את האחרים • יובל לאחר כתיבתו ושבוע לאחר פטירת טהרלב – הוא עדיין מעורר רגשות עזים

לפני 51 שנה, הצמיח המשורר יורם טהרלב ליואל משה סלומון "כנפיים של ציפור". טהרלב עשה זאת באחד השירים המיוחדים שלו, "הבלדה על יואל משה סלומון", שמבוססת על מאורע היסטורי: הסיורים שסלומון וחבריו ערכו באדמות הכפר אומלבס, שהובילו לרכישת הקרקעות שעליהן הוקמה לימים המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל, פתח תקווה.

טהרלב הניח באותם ימים שהאלמנט המיסטי שאותו שילב בבלדה המפורסמת שלו, הוא הפרט היחיד בשירו שאינו נאמן לסיפור המקור ההיסטורי. הוא טעה. צאצאי המייסדים האחרים של פתח תקווה, כוכבי המשנה בשירו – דוד גוטמן, יהושע שטמפפר וזרח ברנט – תקפו בחמת זעם את אמינות הגרעין ההיסטורי בבלדה שטהרלב טווה, ועוררו פולמוס ציבורי שטרם הוכרע עד היום.

הבלדה נולדה כשטהרלב עיין בספרו של אברהם יערי, "זכרונות א"י", וקרא שם בהתפעמות ובהתרגשות את עדותו של טוביה סלומון, בנו של יואל משה. הבן הביא שם את השתלשלות העניינים שקדמה לרכישת אדמות אומלבס כפי שלדבריו שמע מאביו.

על פי המסופר, ב-1876 נודע לראשי היישוב בירושלים שאדמות אומלבס מוצעות למכירה על ידי סוחר קרקעות עשיר מיפו בשם טיאן. סלומון, גוטמן, ברנט ושטמפפר מיהרו ליפו, נועדו עם טיאן, ולמחרת יצאו לסייר בנחלה יחד עם נציגו זאכרי אפנדי. תחילה, קסמו להם הנופים והפסטורליה, אבל כשהגיעו לבתי הכפר אומלבס, הם הזדעזעו ממראה הפלאחים "הדוויים וצהובי הפנים."

עוד באותו ערב שבו גוטמן, שטמפפר וברנט ליפו, בעוד סלומון נותר שלושה ימים באומלבס, כדי לחקור מדוע מראה המקומיים ובריאותם כה גרועים. מהר מאוד הגיע סלומון למסקנה ששתיית מי הירקון הסמוך, שזוהמו בנבלות צאן ובקר, היא המקור למחלות. הוא שב ליפו והציע לחבריו לרכוש תחילה אדמות סמוכות אחרות שהיו שייכות לסוחר אחר בשם קסאר.

כדי להפיג את חששותיהם ממחלות גם באדמות קסאר, פנו גוטמן וסלומון לד"ר מזארקי, רופא יווני ידוע שניהל באותם ימים את בית החולים משגב לדך שבירושלים. הם יצאו איתו לסייר בשטח ושמעו ממנו כי היעדרן של ציפורים מהמקום הוא סימן לכך ש"רע ומשוחת הוא אוויר המקום הזה." מזארקי המליץ להם לוותר על הרעיון. למרות דבריו של הרופא, השלושה החליטו, תוך פרצי בכי, חיבוקים והתרגשות, לקנות את האדמות שעליהן קמה לימים אם המושבות פתח תקווה.

טהרלב הסתמך על התיאור ההיסטורי הזה. הוא מיזג בבלדה שלו את שני הביקורים באדמות אומלבס, הראשון בלי הרופא, והשני עימו, ותיאר כיצד בבוקר לח בשנת תרל"ח, שנת ייסודה של פתח תקווה, יצאו חמישה רוכבים מיפו.

בבית השני של השיר הוזכרו ארבעה מהם: "שטמפפר בא וגוטמן בא, / וזרח ברנט / ויואל משה סלומון, / עם חרב באבנט." הרוכב החמישי, הרופא, שהיה שותף רק לסיור השני, הוזכר בבתים הבאים של השיר ואת חוות דעתו חרז טהרלב כך: "אם ציפורים אינן נראות / המוות פה מולך, / כדאי לצאת מפה מהר, / הנה אני הולך." הבלדה ציירה את שלושת הרוכבים שכיבדו את דעת מזארקי כמוגי לב שהסתלקו עימו, כשרק סלומון נותר במקום.

בשלב הזה לבשה הבלדה של טהרלב אופי מיסטי: "והוא נשאר על הגבעה / ובין חצות לאור / פתאום צמחו לסלומון / כנפיים של ציפור // לאן הוא עף, לאן פרח / אין איש אשר ידע / אולי היה זה רק חלום / אולי רק אגדה // אך שהבוקר שוב עלה / מעבר להרים / העמק העכור נמלא / ציוץ של ציפורים."

טעות מביכה

טהרלב התבסס כאמור על גרסת סלומון הבן, וכלל לא ידע שיש מי שמערער על אמינותה. צאצאיהם של שטמפפר, ברנט וגוטמן תקפו בחריפות את המרכזיות שלה זכה סלומון בשירו של טהרלב, ואת הצנעת חלקם של האחרים שהוצגו כפחדנים. מייסדים אחרים, כמו יהודה ראב ואביו אלעזר, כלל לא הוזכרו בשיר.

ככל שהבלדה המריאה עוף על כנפי הציפור של סלומון – והביצוע של אריק איינשטיין ללחנו של שלום חנוך רק היטיב עימה – כך המהומה גברה. היא הגיעה לשיא 30 ו-40 שנה אחרי שנוצרה, כשפרנסי פתח תקווה החלו להסתמך עליה כמקור היסטורי בלעדי, ואף להתכתב עימה ביצירות הנצחה ואמנות.

בשנת 2000 הונצחו האירוע ודיוקנאות גיבוריו – כפי שהשיר מתאר – בציור הקיר המפורסם של אבי בליטשטיין (הציור נפגע לאחרונה) בכניסה לפתח תקווה מצומת גהה, עם טעות מביכה אחת: במקום דמותו של ברנט, צוירה בטעות דמותו של אברהם שפירא, השומר המפורסם של פתח תקווה, שהיה עדיין ילד קטן בתקופת הסיורים שהשיר מתאר.

שמונה שנים לאחר מכן, כשפתח תקווה חגגה 130 שנה להיווסדה, הוצבו בכיכר המייסדים בעיר חמישה פסלי אבן של רוכבים, שאותם פיסל שמואל בן עמי. את פסלו של הרופא מזארקי החליף פסלו של יהודה ראב, חורש התלם הראשון וחופר הבאר הראשונה באדמת פתח תקווה בתרל"ט, שכאמור לא הוזכר בבלדה, וספק רב אם נטל חלק בסיורים המדוברים. פסל נוסף של סלומון כשהוא רכוב על אופנוע ועטור בכנפי ציפור (פסלו של רמי גולשני) הוצב ברחוב חיים עוזר.

מחאת המשפחות על הפיכת הבלדה לאסמכתא היסטורית הביאה לפרסום מחקרים ומאמרים רבים על האירועים שקדמו להקמת פתח תקווה. הבולטים שבהם היו אלה של הסופר, המחזאי והמשורר אהוד בן עזר (ראב), נכדו של יהודה ראב, ושל אלי אשד, חוקר התרבות הפופולרית והעורך הראשי של מגזין התרבות ברשת "יקום תרבות".

בן עזר מדבר כבר שנים על "סילוף היסטורי" ו"ערבוב של תאריכים והתרחשויות." לטענתו, הרופא מזארקי כלל לא הובא לנחלת טיאן שליד הירקון או לנחלת קסאר שסביב כיכר המייסדים בקיץ תרל"ח (1878), אלא שנה מאוחר יותר, לאחר שנחלת טיאן סמוך לירקון כבר נרכשה. מזארקי הוזעק לשם על ידי המייסדים הראשונים מנחלת קסאר (כיכר המייסדים של היום), כדי להזהיר את "הירקונים", שעמדו להגיע אל גדות הירקון, מפני מחלות וסכנת מוות – אזהרות שהתממשו. בן עזר ציין שהבלדה היא אגדה, כפי שנאמר בה, והצר על כך שבבתי הספר בישראל, "בשל בורות של מורות," הפכה למקור היסטורי.

הפולמוס גבר כשרמי יזרעאל, חוקר ותיק של תולדות ארץ ישראל, הביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה השתתפו רק שלושה: סלומון, גוטמן והנציג הערבי של בעל הקרקעות.

שטמפפר, ברנט והרופא כלל לא מוזכרים, ויזרעאל מציין שביומן אין גם שום ידיעה על כך שסלומון נותר לבדו כמה ימים בקרב הפלאחים, כדי לחקור את מקור המחלות.

הטענות על העדפת סלומון, צריך לציין, הועלו כבר ב-1928, שנים רבות לפני שטהרלב חיבר את הבלדה. באותה שנה עוכבה הפצת ספר היובל לפתח תקווה, על רקע טענות דומות והחשדת משפחת סלומון במעורבות יתר לכאורה בעריכת הספר.

וכאילו לא די בנתונים המבלבלים הללו, פירסמה זהבה בן דב, נינתו של יהושע שטמפפר (מגיבורי הבלדה), כבר לפני 19 שנה גרסה שונה לגמרי על "אגדת הציפורים". בן דב סיפרה השבוע כי "אחיו של יהושע, מנחם יהודה שטמפפר, שאל אותו מאין לקח את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות.

"יהושע שטמפפר השיב לו," מספרת בן דב, "שכאשר שמע את דברי הרופא, נזכר באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: 'למה אתה מצחק?' אמר להם: 'אני מצחק, כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן, כן תתגשם נבואת הגאולה.' והנה אמר שטמפפר: 'בירמיהו כתוב: ראיתי והנה אין האדם וכל עוף השמים נדדו – אין כאן ציפורים, כי אין אדם. אנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

כבר לפני שנים ראיין אלי אשד במחקרו רבים מצאצאי המייסדים, גיבורי הבלדה של טהרלב, וגם חקר את העדויות שהותירו אחריהם גיבורי הסיפור עצמו. אשד סבור שהעדות האמינה ביותר במלחמת הגרסאות על מה שבאמת אירע באדמות אומלבס לפני 145 שנה – עדות שהיא גם הקדומה ביותר – נמסרה ב-1884 על ידי העיתונאי, הרב והסופר יעקב גולדמן.

גולדמן, מספר אשד, דיווח שהרופא היווני לא בא לאדמות אומלבס ב-1878 אלא ב-1880, ושהאנשים שעימם היה לו שיח לא היו המייסדים, אלא קבוצה מאוחרת יותר של "הירקונים", שביקשה להתיישב סמוך לגדות הנחל.

מזארקי הוזמן ב-1880 על ידי ראשי המושבה, ובהם סלומון וגוטמן, כדי להזהיר את הירקונים על כך שציפורים אינן מקננות במים, מה שמלמד שהמים מסוכנים, אלא שבדיוק אז היתה נדידה של ציפורים. הירקונים ראו ציפורים במקום, ולאסונם, לא שעו לאזהרת הרופא. רבים מהם מתו בקדחת, וההתיישבות בפתח תקווה הופסקה זמנית.

"צדקתו של מזארקי קיבלה הוכחה חותכת," מסיק אשד, ומעיר כי הסיפור שגולדמן מביא אינו סותר את האפשרות שמזארקי ביקר באדמות גם ב-1878.

גולדמן עצמו, כאמור, תיאר ממרחק זמן של ארבע שנים בלבד את שלכאורה התרחש אז: "ויצו הרופא עליהם כי יבנו בתיהם על הגבעה, הרחק ממימי הירקון. הירא דבר הרופא מבני החברה, בנה ביתו על הגבעה, ואשר לא שת ליבו לדבריו, בנה ביתו על שפת הירקון, למען יקל לו לצוד דגים... ותהי מריבה בין יושבי ההר ובין יושבי הנחל... ובבוא ימי האסיף והנה בלהה... חלתה בם מארת ה'. גם חליים רבים ונאמנים דבקו בהם בימים ההם עת יגבר החום, ואחרים כרו למו שם קבר. ויהי פחד אלוהים על הנשארים, ויעזבו נחלתם וישובו ירושלמה, רעבים וצואים... מוכים במחלת הקדחת ומיללים בשבר רוח."

אשד מציין כי ראשוני פתח תקווה הוזהרו בריאותית על הצפוי להם גם על ידי זקן ערבי, יליד הסביבה, וכן על ידי מנהל מקווה ישראל, זאב הרצברג, שהתריע כי מדובר ב"ארץ אוכלת יושביה." "גם הברון הרוסי אוסטינוב שישב ביפו הזהיר: 'חדלו מן הנחלה ההיא כי לא טובה השמועה שהעם מעבירים עליה.'"

טהרלב עצמו, שהלך לעולמו לפני שבוע, לא לקח ללב את ריבוי הגרסאות שצצו סביב שירו הידוע, והתייחס למחלוקת בתערובת של רצינות והומור. בראיון שערך עימו יואב קוטנר, במסגרת פרויקט תיעוד יוצרים של מפעל הפיס, סיפר טהרלב כי שירו נולד "באווירה של קאנטרי אמריקני. אמרתי לעצמי: סוסים, אנשים, יוצאים... גם לנו יש אירועים כאלה. לקחתי את הסיפור הזה ובניתי אותו... הוא אכן שיר זר ומוזר, יחידאי," העיד טהרלב על יצירתו, "שיר אחד, שאני רואה בו את אחד השירים הכי חשובים שלי; שיר שמשלב מיסטיקה בסיפור אמיתי, ובזה הוא שונה."

טהרלב הקדיש מילים לבלדה שלו גם באחד מספריו והודה שם כי "לימים התברר שהאנשים ששמותיהם מופיעים בספר של יערי אינם היחידים שהיו באותו מסע. הדבר עורר את חמתם של כמה היסטוריונים: איך העזתי להשמיט שמות של אנשים כל כך משמעותיים. מצד שני, נתעורר זעמם של בני משפחות שטמפפר, גוטמן וברנט, שאבות אבותיהם הוצגו בשיר כמוגי לב.

"במציאות," דייק טהרלב, "הם לא ברחו מהמערכה!" אך "כל ההתקפות הללו רק מעידות על המקום שכבש לו השיר בלבבות."

היסטורית, טהרלב קיווה לחזק את גרסת הבלדה גם באמצעות מכתב שפרסם שטמפפר בעיתון "ג'ואיש כרוניקל" ב-23 באוגוסט 1878. מי שהעביר לטהרלב את המכתב היה החוקר ד"ר מרדכי נאור. אלא שנאור אמר לנו השבוע כי שטמפפר, שמתאר שם את עצמו לצד סלומון, ברנט וגוטמן כ"ארבעת גלגליה של העגלה שהאל הטיל עליהם למושכה," אינו מתייחס שם לסיור, אלא לרכישה, ואף אינו מזכיר את הרופא מזארקי.

אחד הראיונות המעניינים יותר עם טהרלב על הבלדה נערך אף הוא על ידי אלי אשד. "המעשה ההיסטורי כפי שקראתי אצל יערי," גולל שם טהרלב את הולדת הבלדה, "הקסים וריגש אותי. סלומון זה איש שרבים לא שמעו את שמו עד שכתבתי עליו את השיר. בקיבוץ שלי שמעתי על בני העלייה השנייה... ופתאום תוך כדי הקריאה גיליתי את היישוב הישן, החרדי, שגם הם בנו יישובים בארץ לפני כולם, יישובים כמו פתח תקווה."

טהרלב סיפר כי ישב וחשב כיצד אפשר לעשות מהסיפור פזמון. "כמעט שלוש שנים התהלכתי עם הסיפור בבטן וחיפשתי לו צורה, ולבסוף בניתי את הפזמון שהוא מעין בלדה בצורה של אגדה, שבה שילבתי שני סיפורים שונים. לסיפורים האלה הוספתי מתוך חירות פואטית את תיאור הפיכתו של סלומון לציפור."

טהרלב עמד על כך שסלומון הוא "הגיבור הראשי, בלי חוכמות, שהוביל יוזמות התיישבות רבות באותה תקופה. בבלדה," הבהיר, "יכול להיות רק גיבור אחד – וזהו יואל משה סלומון, שהבלדה נושאת את שמו. כדי להבליט את האחד, נאלצתי להקטין את ערכם של האחרים... מטבעו של שיר מיתולוגי שיצר מיתוס, שיהיו עליו מאבקים של כבוד. כנראה הוא שווה את זה. אני לא מתבייש ולא מצטער על כך."

נדב שרגאי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל