| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1715
[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בשבט תשפ"ב, 20.1.22.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ספינקס. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. והפעם, סיפור אישי... שירו של פאול צלאן "מאפליה". // על ביקורו של פול צלאן בישראל. // יוסי אחימאיר: זירת התגוששות. // אורי הייטנר: צרור הערות 19.1.22. // עמנואל בן סבו: 1. הדייסה הלא מתוקה. 2. המגפה היא רק סימפטום. // יצחק גנוז: ליטוואק ציילעם קאָפ – ליטבק ראש צלב, והמסתעף אמירה בין שנינות וחיבה בהומור היידי. // דניה מיכלין עמיחי: ראיון עם מנדי כאהן. // דוד מלמד: תולדות "הלוטריה" בישראל והחינוך. // יונתן גורל: לְעָמָל יוּלַד. // חנה סמוכה מושיוב: לכל איש יש שם. // י"ז: קטע על נחשים. מזיכרונותיי ביושבי על נהרות בבל. // אבי גולדברג: "הבלש מהמשולש". האם ספרות הפשע אפשרית בחברה הערבית? // ברוך תירוש: מהלכי ההתנגדות למהות היהודית של מדינת ישראל. // 58 שנים למותה של טוני הָלֶה, 1890-1964. טוני. ד"ר יהויקים פאפוריש. אהוד בן עזר. // ממקורות הש"י.
* * *
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער ראשון: שירים מוקדמים
ספינקס
אֲשֶׁר הָרוּחַ
חוֹנֶטֶת,
לָךְ יָדַי אָסְפוּ –
חוֹל שָׁחַק לְחָיַי,
עַל רֹאשִׁי עָטְרָה
יָדֵךְ
בִּלְחִישָׁה:
הֵן זוֹ שָׁעָה
לַהֲבָנָה – –
וַאֲנִי –
אַךְ חֲרִיצִים
אֶצְבְּעוֹתַי הַקָּשׁוֹת, בִּי
קָפְאָה מִלָּה, עָלַי
נָפַל פֶּלֶא
קִיּוּמֵךְ. וְנוֹתַרְתְּ לְרַגְלַי
בְּכָל חָכְמַת חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם –
תִּינוֹקֶת בְּלִבֵּךְ.
1962
* * *
זיוה שמיר
תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
…והפעם, סיפור אישי
שירו של פאול צלאן "מאפליה"
השיר Tenebrae התפרסם לראשונה ב-1959 בקובץ שיריו של פאול צלאן Sprachgitter ("רשת הלשון"), שנים אחדות לפני שפגשתי את המשורר הנודע פנים אל פנים.
ומעשה שהיה כך היה: בשנת לימודיי הראשונה באוניברסיטת תל-אביב, שהיתה גם שנת נישואיי הראשונה, מצאתי את פרנסתי ממִשׂרת multi-task מאתגרת, שמילאתי במשרדו של דוִד רוקֵחַ שהיה משורר וצַייר לעת-מצוא. עיקר זמנו של רוקח הוקדש לעסקי העמילות והתיווּך שלו שהוכתרו בשם הבין-לאומי והמרשים "סוויס אלקטריק רֶפּרזנטיישן".
רבים התחרו על המִשׂרה ב"סוויס אלקטריק רפרזנטיישן", שלא דרשה יותר מחמש שעות עבודה ביום, השאירה זמן ללימודים, אף הניחה את יום השישי פנוי מִכּל מלאכה (יתרון נדיר למדי בשוק התעסוקה של אותם ימים). המשרה הנחשקת הזאת נפלה בחלקי בעיקר בזכות שליטתי באנגלית, פרי לימודיי בחטיבת הביניים של בית-ספר בשכונת המגורים היפה ריוורדייל בניו-יורק. גם תעודת הסיום של קורס בהדרכת ד"ר אדם ריכטר, ראש אגודת המתרגמים דאז, שבּוֹ השתתפתי בערבים בזמן שירותי בצבא בגדוד הצנחנים 202, סייעה לי לקבל את התפקיד: כאשר ביקש אחד הלקוחות לקבל את המִפרט של הזמנתו בעברית, נהג דוִד רוקח להניח על שולחני חוברת פרסום מבהיקה של אחת מהחֲבָרות הגדולות שיִיצג, והיה סמוּך ובטוּח שתוך זמן קצר יוּנח הנוסח העברי על שולחנו.
אל משרדו של רוקח, ששכן בבית ישן ברחוב נחמני, עלו לא פעם לרגל סופרים חשובים שהגיעו לביקור בארץ, וממשרדו נשלחו אליהם לחג המולד ארגזים של תפוחי זהב. לא אחת ראיתי את כתובתו של המשורר פּוֹל צֶלאן מתנוססת על מכתביו של רוקח ועל ארגזי הפרי ששלח לידידיו בכל קצות תבל.
פול צלאן, שחוקרי ספרות רבים רואים בו כיום את גדול המשוררים היהודיים במאה העשרים ואת אחד מגדולי המשוררים המודרניים באירופה כולה, גם ביקר במשרדו של רוקח, ואני – שכבר סיימתי את תקופת עבודתי עצל רוקח והתמסרתי לגידולה של בתי הבכורה – הוזמנתי לשתות קפה במחיצתו ביחד עם קבוצת אישים מידידו של רוקח.
לא ידעתי דבר על פול צלאן ועל גדוּלתו, ודוד רוקח לא רמז לי כלל שעליי לקבל אותו במאור פנים מיוחד. אולי חשב שאני יודעת יותר ממה שידעתי. אופנת צילומי ה"סֶלפי" עדיין לא נולדה באותה עת, ואין לי שום עדות לכך, שישבתי בין פאול צלאן לדוד רוקח שתרגם משיריו של צלאן (ואם אינני טועה, גם צלאן תרגם משהו משל רוקח לגרמנית). הרבה דברים במהלך חיי הבנתי "בהצתה מאוחרת". לא ידעתי ולא שיערתי שהגבר הנאה והמנומס שלצִדו ישבתי נחשב לאחד מגדולי הסופרים בעולם.
שירו הנודע ביותר והיפה להפליא של פאול צלאן – "פוגת המוות" – תורגם לעברית פעמים אחדות, והשפיע כמדומה בדרכי עקיפין על שירו של יהודה עמיחי "הבלדה על השֵׂער הארוך והשֵׂער הקָּצֵר".
כאן בחרתי באחד משיריו הפחות ידועים Tenebrae(שווה-הערך הלטיני ל"חשכה") המזעזע ביופיו האפל והקודר. שמו רומז לתקופה האפלה בחיי ישו, שקדמה לצליבתו ולמותו. Tenebrae הוא גם שמו של חג דתי הנערך בשלושת הימים הקודמים לחג הפסחא, ובו מכבים בהדרגה את הנרות עד שמשתרר חושך גמור. הדוברים בשיר שלפנינו הם "עדר ה'", בהמות שהלכו כצאן אל השוקת, ועתה הם ספק מטיחים כלפי שמים ספק ממשיכים להאמין באל שהפקיר אותם לגורלם:
Paul Celan
Nah sind wir, Herr,
nahe und greifbar.
Gegriffen schon, Herr,
ineinander verkrallt, als wär
der Leib eines jeden von uns
dein Leib, Herr.
Bete, Herr,
bete zu uns,
wir sind nah.
Windschief gingen wir hin,
gingen wir hin, uns zu bücken
nach Mulde und Maar.
Zur Tränke gingen wir, Herr.
Es war Blut, es war,
was du vergossen, Herr.
Es glänzte.
Es warf uns dein Bild in die Augen, Herr.
Augen und Mund stehn so offen und leer, Herr.
Wir haben getrunken, Herr.
Das Blut und das Bild, das im Blut war, Herr.
Bete, Herr.
Wir sind nah.
מַאְפֵּלְיָה
פאול צלאן
הֲרֵינוּ לְפָנֶיךָ, אֲדוֹנִי,
קְרוֹבִים לְהִלָּכֵד בַּכָּף.
כְּבָר לְכוּדִים, אָדוֹן,
אִישׁ בְּרֵעֵהוּ אֲחוּזִים, כְּמוֹ הָיָה
בְּשָׂרוֹ שֶׁל אִישׁ וָאִישׁ
בְּשָׁרְךָ, אָדוֹן.
בַּקֵּשׁ עָלֵינוּ
הַקְּרוֹבִים.
הָרוּחַ הִטְּתָה לְשָׁם רַגְלֵינוּ
הִטְּתָה לְשָׁם, לִרְכֹּן
מֵעַל בְּאֵר וּבוֹר.
אֶל שֹׁקֶת הַשְּׁתִיָּה נָטִינוּ, אֲדוֹנִי.
הָיָה שָׁם דָּם, זֶה מַה
שֶּׁשָּׂם שָׁם, אֲדוֹנִי.
וְהוּא נָצַץ
הִזָּה לְתוֹךְ עֵינֵינוּ צַלְמְךָ
לְתוֹךְ פֶּה רֵיק, עֵינַיִם פְּעוּרוֹת, אָדוֹן.
שָׁתִינוּ זֹאת, אָדוֹן.
גַּם אֶת הַדָּם, גַּם אֶת הַצֶּלֶם שֶׁהָיָה בַּדָּם, אָדוֹן.
בַּקֵּשׁ, אָדוֹן.
הֲרֵינוּ לְפָנֶיךָ.
מגרמנית: זיוה שמיר
פול צלאן. מתוך ויקיפדיה.
ברי, מאחורי דבריהם של "הבהמות" המובלות אל השוקת עומד המחבר המובלע המתבונן בהן בתמיהה ומטיח דברים כלפי שמים. שירו מראה כמה אטוּמים הם הגרמנים הפשוטים, כמה חסרי אמפתיה הם לסבל הזולת. אפשר להובילם באף אל באר מלאה בדם, והם עדיין מאמינים במנהיג הכריזמטי שמוביל אותם כצאן.
חוויותיו של פול צלאן מימי השואה רדפו אותו עד סוף ימיו. ביום 20 באפריל 1970 עזב המשורר הדגול את דירתו בשדרות אמיל זולא, ונכנע לשדים שרדפוהו שנות דור ויותר. הוא בחר, כנראה במתכוון, בגשר שעליו כתב המשורר אפולינר את שירו הנודע "גשר מיראבו", וקפץ ממנו אל מעמקי נהר הסיין. גופתו נמצאה כעשרה ימים לאחר שנעלם. על שולחנו השאיר את הביוגרפיה של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, ובו סימן את המשפט הבא – רמז מטרים לסופו המר: "לפעמים הגֶניוס מאבד את אורו וטובע בבאר המרה השחורה שבלִבּוֹ."
זיוה שמיר
* * *
מתוך ויקיפדיה
ב-1960 נשא צלאן נאום, שכונה לאחר מכן "נאום המרידיאן", ובו סיפר על חיפושיו אחר מקום המוצא שלו לפי מפת ילדותו, מקומות שאינם בנמצא, אך הוא יודע איפה היו צריכים להיות, ושם הוא מוצא דבר מה, משהו שמחבר אותו, בתוך עצמו ואפילו עם הטרופים, מוצא מרידיאן. בכך ביטא צלאן את תפקיד השירה עבורו – "מעין שיבה הביתה" אל שום-מקום, אל אוטופיה.
ביתו של צלאן (הוריו וסביבתם) נכחד בשואת יהודי רומניה; את מחוז מכורתו עזב; במחוזות שבהם דוברים את שפת אימו, הגרמנית, אינו רוצה לגור, ובצרפת, שבה התגורר, אינו חש בבית; היכן ביתו, אם כן? תשובה חלקית לכך נתן בנאום המרידיאן, אך לתשובה זו יש המשך: במהלך שנות ה-60 שב צלאן לעברית ו"גילה" את ישראל. מלחמת ששת הימים גרמה לו לנקוט בעמדות ציוניות פומביות – הוא התגייס להגנת ישראל במדיה, לצד אז'ן יונסקו, עמדותיו הציוניות הנלהבות התבטאו גם בתכתובת שלו עם רעייתו והוא גם כתב שיר ציוני. בשנת 1965, בפריז, פגש צלאן ישראלית בשם אילנה שמואלי, שהיתה תלמידה שלו לצרפתית בצ'רנוביץ, וחידש את הקשר איתה. השניים התכתבו רבות, ובשנת 1969 ערך ביקור קצר בישראל, הופיע בירושלים ובתל אביב וקרא משירתו. יהודה עמיחי נתבקש להציג אותו בערב קריאת השירים שנערך לכבודו בבית אגרון בירושלים. הוא ביקר בביתו של עמיחי, ולאחר שצלאן חזר לפריס הוא כתב לעמיחי: "אני חש צורך אמיתי ועז לומר לך עד כמה שמחתי לפגוש אותך ואת שיריך ועד כמה נהניתי להיות במחיצתך... אתה הוא השיר שאתה כותב, השיר שאתה כותב הוא אתה עצמך... נשמח מאוד להוציא ספר שלך בתרגום צרפתי." הוא מציין במיספר מכתבים לאילנה שמואלי: "הייתי רוצה לתרגם משהו של יהודה עמיחי, יש בו, אם לשפוט לפי התרגום האנגלי, יובש שאני מוצא מושך לב... כמה דברים של עמיחי בתרגום האנגלי מצאו חן בעיניי מאוד, אבל מישהו יצטרך לעזור לי לפענח אותם בשל מצבה המדורדר של העברית שלי."
הוא פגש את גרשם שלום, נתן זך, דוד רוקח, את דן פגיס ועוד רבים אחרים. בעקבות טיול עם אילנה שמואלי בירושלים חיבר 19 שירים על ביקורו. המארחת שלו, שמואלי, כתבה ספר המבוסס על ביקור זה. הקשר בינו ובין אילנה נמשך בהתכתבות מתרחבת ובביקור של אילנה בצרפת, ונקטע רק עם מותו. צלאן לא תרגם שירה עברית. במכתבו לאילנה שמואלי מ-23 בפברואר 1970 הוא כותב אודות 2 השירים שרוקח תרגם לגרמנית וביקש מצלאן לשפצם: "דוד רוקח היה פה ליומיים, תרגמתי לו שניים משיריו, חומר (שירה) בינוני. שמחתי כנראה, בהזדמנות הלא נכונה, על האפשרות לתרגם שירה עברית. רוקח הראה לי את התרגום שפורסם ב'מולד'."
* * *
זירת התגוששות
ט"ו בשבט שחל ביום שני הוא ראש השנה לאילנות, אבל מאז 1949 הוא גם יום הולדתה של כנסת ישראל. ביום זה כונסה לראשונה הכנסת הראשונה, ומאז נהוג לציין יום זה בכנסת בחגיגיות, כיאה למי שחוגג יום הולדת. ואיך חוגגים? מאחדים בין ט"ו בשבט המקורי לבין ט"ו בשבט של בית המחוקקים – בנטיעות עצים על-ידי חברי הכנסת. אני זוכר מבצע נטיעות כאלה, כשהייתי תקופת-מה אחד מנבחרי העם. את הנטיעות אז, בשנת 1996, עשינו ביער הכנסת במורדות הר הצופים. אני מקווה שהעץ שנטעתי עודנו נטוע, מקומו מובטח לו בלי בחירות ובלי פריימריז. כנסת באה וכנסת הולכת, ממשלה נופלת וממשלה אחרת קמה, והעצים שנשתלו לפני חצי יובל שנים, ככל הנראה צמחו והעמיקו את אחיזתם בקרקע ארצנו.
שלא כמו העצים, יושבי המשכן – וכוונתי לח"כים – זמנם קצוב. יש מי שמכהן חצי שנה ויש מי שנטוע שם 20 שנה ויותר. ועדיין חבר-הכנסת איננו עץ השדה. אמנם שלום חנוך שר על "האדם עץ השדה, כמו האדם העץ צונח," אלא שהעצים הנטועים סביב משכן הכנסת כבר ראו מאות חברי כנסת שצנחו, כלומר פרשו או הודחו, והעצים סביב עודם זקופים. למעלה מאלף איש ואישה כיהנו בעשרים וארבע הכנסות עד כה, שרובן לא מילאו ימיהן, כלומר התפזרו בטרם תמה הקדנציה בת ארבע השנים. ועדיין מספר הכנסות נמוך ממיספר הממשלות שכיהנו עד כה – שלושים ושש. זוהי חולשת הרשות המבצעת, תוצאת ריבוי המפלגות והסיעות.
תוכו של המשכן אינו כברו. מבחוץ, ממרפסת המשכן, נשקפת פנורמה של ירושלים במלוא יופייה. במזרח – השכונות על גגות הרעפים שלהן, שבתיהן עדיין לא הומרו במגדלים מתנשאים, שומרות בינתיים על צביונן מאז החלה להיבנות העיר שמחוץ לחומות. זוהי ירושלים של מטה, העממית, התמימה, החיה את יומה, שטרודה בעיקר בענייני קיום, לימוד ותפילות. לא כן במשכן פנימה. שם תזזית של עסקנים, שתדלנים, יועצים, עוזרים, וכמובן ח"כים ושרים. מתרוצצים אנה ואנה, במסדרונות, בין הקומות, אל המזנון וממנו. כולם טרודים, רוחשים מזימות, רוקמים עיסקאות ודילים, מתחמנים. לא מומלץ לעדיני נפש, בעלי לב חלש או עור דק.
אבל בל אובן שלא כהלכה: כאן נקבעים סדרי חיינו, כאן מתבצעת החקיקה שקובעת את האסור והמותר בחיי היומיום של המדינה ואזרחיה, על פי מאזן הכוחות בין שני המחנות, קואליציה ואופוזיציה. כאן מבוקרת הממשלה. כאן נושאים הנבחרים את נאומיהם חוצבי הלהבות, לרוב לפני אולם כמעט ריק, אבל מה זה חשוב? העיקר שיש שידור ישיר בערוץ הכנסת הטלוויזיוני, ויש בוחרים שצופים ב-99.
המליאה היא זירה להתגוששות מילולית, פוליטית, כאשר באופן טבעי אנשי האופוזיציה מנגחים את נציגי השלטון, חושפים מחדלים, מעלים סוגיות, מנסים להביך את השרים. בכנסת הנוכחית אין מסתפקים בהנמקות ובביקורת עניינית בלבד. הטונים עלו מעלה, השפה ירדה מטה. לא שגידופים, עלבונות, קריאות והפרעות לא היו בעבר. היו ימים שהיריבות בין הספסלים הניבה מחזות הזויים, התכתשויות מילוליות, טונים צורמים, אבל הפעם דומה שההתבטאות וההתלהמות של כמה מהח"כים צנחו נמוך מדי. כך צנח מעמדה של הכנסת בעיני הציבור.
הפעם, ביום הולדת הכנסת, בניגוד לעבר, לא התקיימו נטיעות של ח"כים, והסיבה כפולה: שמיטה וקורונה. בשנת שמיטה אין שותלים, והאומיקרון רק מחריף את התחלואה. גם ככה הכנסת מתפקדת במגבלות מסויימות עקב המגפה. יפה על כן עשה יו"ר הכנסת, מיקי לוי, שיזם אירוע שונה ומעניין – השקת תערוכה בין כתלי המשכן, תחת הכותרת: "מגוון דעות – כנסת אחת". במסגרתה יוצגו לעין כל התבטאויות של ארבעה אישים מהעבר, בזכות חשיבות האחדות והיחס המכבד לזולת: זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, דוד בן-גוריון ויצחק רבין. שניים מכל מחנה. מהם רק הראשון, ז'בוטינסקי, לא חי במדינה ולכן גם לא שירת בכנסת ישראל, אבל הניף את נס ההדר, חופש הביטוי, חירות האדם, שיוויון זכויות לכל, שקיווה כי יהיו נחלת המדינה היהודית שאותה לא זכה לראות אלא בעיני רוחו. ערכים שאנו כה זקוקים להם בחיים הציבורים שלנו, במיוחד כאשר אויבינו מרימים ראש, אזרחים ערביים מתפרעים ובדואים בנגב עוקרים שתילים רכים.
רק באחדות ובכיבוד הזולת כוחנו – זה המסר שייצא היום ממשכן הכנסת, ביום הולדתה. מסר חשוב לימים הקרובים, כאשר אנו נמצאים על סף תהפוכות פוליטיות רבות משמעות, אם אכן תיחתם העיסקה האומללה, שתיחלץ את נתניהו מהמשך המשפט, אולי גם מעבודות שירות, אך גם מן הזירה הפוליטית. הזעזועים הצפויים בממשלה מצד אחד ובתוך הליכוד מצד שני, אינם מבשרים לנו ימים של פוליטיקה רגועה.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב"
* * *
* אהרון ברק כחומר חיטוי – אין לי אדמו"רים ובטח שאהרון ברק אינו אדמו"ר שלי. עם כל הכבוד אליו, ויש כבוד, איני רואה בו סמכות לחיטוי מעשים פסולים.
עסקת טיעון עם נתניהו היא מעשה פסול. בשחיתות צריך להילחם, לא להגיע אתה להודנה. בטח לא כאשר ברור שהנאשם ימשיך בהסתה ובהפצת תאוריות הקונספירציה, ושעצם העסקה ועצם התמיכה בה של ברק יהפכו לחלק מן הקונספירציה. הם אפילו אינו דורשים ממנו, כחלק מן העסקה, לחזור בו בפומבי, בכתב ובע"פ, מן ההמרדה נגד מדינת החוק, מהעלילות והקונספירציות שרקח נגד מערכות המשפט והאכיפה בישראל. על המשפט להימשך עד תום. מבחינתי, עמדתו של ברק אינה חשובה יותר מעמדתו של כל אזרח אחר.
* מה האינטרס של ברק? – למה נתניהו ביקש את התערבותו ואת תמיכתו של אהרון ברק בעסקת הטיעון שלו – זה ברור. הוא יודע שברק הוא אוטוריטה בקרב הציבור שצפוי להתנגד לעסקה. תמיכה פומבית שלו, תיתן לגיטימציה לעסקה, תשכנע חלק מן המתנגדים לתמוך בה ותנמיך את להבות ההתנגדות של אלה שימשיכו להתנגד. ובעיקר, הגיבוי של ברק יסייע למנדלבליט לקבל את ההחלטה ולאשר את העסקה.
השאלה המסקרנת יותר, היא מה המניע של ברק, בהיענותו לבקשתו של נתניהו. להערכתי, שיקוליו של ברק כנים ופטריוטיים. הוא באמת חרד מהקרע הלאומי סביב משפטו של נתניהו, והוא מאמין שעסקת טיעון תאחה אותו ותשים לו קץ. הוא מאמין שברגע שנתניהו יודה בחלק מן האישומים, רוב תומכיו יבינו שלא היתה כאן מזימה ולא היתה רדיפה. הוא מאמין שעצם חתימה על הסכם, כלומר העדפת הפשרה על ההכרעה, תנמיך את הלהבות. הוא מאמין שקיצור משמעותי של המשפט, לצד פרישתו של נתניהו מהחיים הפוליטיים, יניחו את כל הפרשה מאחורינו.
להערכתי, הוא טועה. הקרע ימשך והקונספירציות תפרחנה ועסקת הטיעון, כולל תמיכתו בה של ברק, יפורשו כחלק מן הקונספירציה.
אך גם אילו סברתי שהערכתו תוכיח את עצמו, הייתי מתנגד לעסקה. עסקת טיעון עם נבחר ציבור, לא כל שכן ראש ממשלה, מנוגדת לאינטרס הציבורי של מאבק נגד השחיתות ולמען ניקיון כפיים וטוהר מידות. וגם אם יש בה תועלת לטווח הקצר, הנזק שלה לטווח הארוך גדול יותר.
* משפחה נזקקת – שעה שתרמתי את תרומתי השנתית לאלו"ט, לא יכולתי שלא לבוז להתרמה ההמונית לעזרת המשפחה הנזקקת.
* תחשוב חיובי – למה להיות כל כך שליליים? למה לבקר את נתניהו על כך שהוא מתעלק על טייקונים, ולא לומר מילה טובה על כך שהוא מתעלק גם על פשוטי העם?
* המדינה זה עני – נתניהו שוקל להחליף את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות, מ"המדינה זה אני" ל"המדינה זה עני".
* מצעד הפרוטות – לעולם לא תצעד לבדך! תורמים מזון ותרופות למשפחה נזקקת בגלות קיסריה.
* הקבצן מקיסריה - פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
* בזכות השתיקה – בצרור ההערות הקודם מניתי שלושה דברים שיש לשלול מנבחרי ציבור: סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, עסקת טיעון וזכות השתיקה. אהוד בן עזר הזכיר לי בהקשר זה את הנשיא הרצוג, והוא התפרץ בכך לדלת פתוחה. אכן, שתיקתו של הרצוג בחקירה על עמותות אהוד ברק המושחתות, היא כתם בל ימחה.
אמנם הרצוג לא היה אז נבחר ציבור, אך הוא היה עובד ציבור בכיר ביותר (מזכיר הממשלה), ששתק הן כדי להציל את ישבנו ובעיקר כדי לשבש את חקירת ראש הממשלה והוא אף הצליח בכך. ולכן, לאורך כל השנים מאז ועד עתה, ועם כל תפקיד אליו נבחר, שבתי והזכרתי, גם מעל הבמה הזאת, שהרצוג הגיע לתפקידו בזכות השתיקה. גם כאשר הרצוג התמודד על תפקיד הנשיא, ציינתי זאת כאחת הסיבות להעדפתי עליו את מרים פרץ (אם כי היה זה יותר מתוך תמיכה בה מאשר מתוך התנגדות אליו). עם זאת, לא אכחיש שעד כה הרצוג מתגלה כנשיא מצוין.
* מוסר הלחימה בפשע – משימתה הלאומית של המשטרה, לנהל מלחמת חורמה בפשע ובשחיתות, מחייבת מתן אמצעים, כולל אמצעים טכנולוגיים, כדי לאפשר את הצלחתה. אבל גם במלחמה בפשיעה ובשחיתות יש לשמור על מוסר לחימה. אי אפשר להילחם בעבריינות בדרכים של פריעת חוק. אם אכן נכונים ממצאי התחקיר ב"כלכליסט" של תומר גנון, עיתונאי רציני ואמין, והמשטרה השתמשה באמצעים טכנולוגיים לצורך מעקב אחרי יעדים מודיעיניים ללא צו שיפוטי המתיר זאת, אלה מעשים חמורים ביותר, והאחראים להם פרעו חוק ועליהם לתת את הדין על כך. אם נכון הדבר שהשימוש היה גם נגד מובילי מחאה פוליטית, הדבר חמור שבעתיים. אני התנגדתי מאוד לבלפוריאדה, אך אם זה נכון שנערכו מעקבים בלתי חוקיים אחרי מנהיגיהם זו פגיעה חמורה בדמוקרטיה. כמי שהיה פעם בהנהגת מאבק ציבורי (ולא הייתי שותף לחשד של מרבית חבריי שאנו במעקב) התופעה הזאת מחרידה אותי שבעתיים. המשטרה והשר לביטחון פנים מכחישים את הפרסומים וטוענים שכל פעולותיהם היו תחת בקרה שיפוטית ועל פי חוק. אני מייחל לכך שיתברר שהצדק אתם. מכל מקום, חייבת להיערך חקירה של הנושא.
* לטפח את המוסדות הלאומיים – לפני שנים אחדות חשף "הארץ" אי סדרים ומנהל לא תקין שהיו אז בקק"ל, שחלקם הופיעו גם בדו"ח של מבקר המדינה. המסר של העיתון היה חד וחלק: לפרק את קק"ל. העיתון יצא בקמפיין שיטתי ואובססיבי לפירוק קק"ל, שנמשך עד היום. בערך באותה תקופה, שני ראשי עיריית ירושלים, אחד מהם גם היה לאחר מכן ראש הממשלה, הורשעו בפלילים, בפרשיות שחיתות חמורות לאין ערוך. וראה זה פלא, "הארץ" לא קרא לסגור את עיריית ירושלים, אלא לתקן את הדרוש תיקון בה ולהחליף את המושחתים. כמובן שהיה זה תירוץ לרצון האמתי של העיתון – לסגור את קק"ל בשל מהותו וייעודו, הגשמת הציונות. בדיוק כפי שבפרשת "ישראל ביתנו" העיתון לא קרא לסגור את משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד התיירות ורשויות מקומיות, אלא רק את החטיבה להתיישבות, שאותה פרשה נגעה גם בה במקצת. הרצון של "הארץ" לבטל את המוסדות הלאומיים, נובע מהתנגדותו ליעדים הלאומיים שאותם הם ממלאים. לעיתים נתלים שוללי קיומם של המוסדות הלאומיים באמירות דומות של בן-גוריון בעבר. אלא שבן-גוריון, שדגל בתפיסת עולם אטטיסטית, סבר שמי שצריך להגשים את היעדים הלאומיים זו המדינה, בעוד הם רוצים לבטלם מתוך תפיסה הפוכה, של מדינה "אזרחית", "נורמלית", חפה מיעדים ציוניים, שאותם היא מגדירה "אתנקורטיה".
במאמר ב"הארץ" של משה גלעד הוא איחל לקק"ל "עד 120". קק"ל חוגגת השנה 120 (אגב, הוא טועה, קק"ל כבר בת 121) והוא מאחל לה להתפרק. הוא מתאר אותה כ"זרוע פוליטית חצי צבאית," מאשים אותה ב"גזענות מובנית", בכך שייעור הנגב הוא "צעד פוליטי ציני שנועד לחסום את הבדואים מלעבד שטחים הסמוכים ליישובם," מתוך התעלמות מכך שהם פלשו לאדמות לא להם ומנסים להרחיב אותם בפראות וב"כיסוי כפרים שנהרסו ב-1948."
מדינת ישראל נועדה להגשים את הציונות וכפי שהרצל כתב, הציונות היא אידיאל אינסופי. טעו מנסחי חוק הלאום בכך שלא הגדירו בו את המדינה כמדינה ציונית, שייעודה המרכזי הוא הגשמת הציונות. את המוסדות הלאומיים, שנועדו למלא את המשימה, יש לטפח.
* טבע וארץ – "טבע וארץ" היה הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע. הוריי היו חברים של קבע בחברה להגנת הטבע ומנויים על העיתון. אבי שמר את כל הגיליונות ואני אהבתי מאוד לקרוא בגיליונות הישנים, שנים רבות לאחר מכן. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, הגיליונות ביטאו אושר רב על כך שחזרנו אל חבלי ארץ ישראל שהיו חסומים בפנינו. הם ביטאו אהבת ארץ ישראל ותמיכה נלהבת בהתיישבות. הדמויות המרכזיות בקרב שוחרי שמירת הטבע בישראל תמכו בכל לבם ובכל מאודם בהתיישבות בה. הם לא ראו בהתיישבות איום על הטבע, אלא התמזגות של האדם והאדמה.
חתן פרס ישראל פרופ' זאב וילנאי היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא ביטא את מהות אישיותו בשם ספרו האוטוביוגרפי "ואהבת לארצך כמוך" (1984). וילנאי, שהיה איש תנועת העבודה כל חייו, הצטרף לתנועת התחיה שקמה לאחר ההחלטה על נסיגה מסיני ועקירת יישובינו בהסכם השלום עם מצרים. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.
חתן פרס ישראל עזריה אלון, ממקימי החברה להגנת הטבע ומגדולי אוהבי ויודעי הארץ, היה אף הוא ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, רעיון בו דגל משחר נעוריו בתנועת המחנות העולים ובקיבוץ המאוחד. אחד מעשרות ספריו על ארץ ישראל והטבע הארץ ישראלי – הוא קובץ מאמרים שנקרא "הכישרון לארץ ישראל". לא היה מוכשר ממנו לארץ ישראל. בשנות השבעים הוא חזר בו מתמיכתו בשלמות הארץ, בשל האיום הדמוגרפי, ותמך בתוכנית אלון. אך הוא המשיך להיות תומך נלהב בהתיישבות, והוא האיש שנתן לקיבוץ שלי את השם אורטל.
אלוף אברהם יפה, היה ראש רשות שמורות הטבע ואף הוא ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא גדל בתנועת העבודה, אך בשל נכונותה לחלוקת הארץ, הצטרף עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה לליכוד, עם הקמתו ב-1973, וייצג ברשימתו בכנסת השמינית את התנועה לארץ ישראל השלמה. לאחר הסכם קמפ-דיוויד פרש מהליכוד, הצטרף לתנועת התחיה ובבחירות 1981 היה המועמד מס' 120 ברשימתה. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.
האם הם לא הבינו באיכות הסביבה? האם הם לא היו מחויבים לשמירת הטבע? למרבה הצער, בהשפעת גורמים גלובליים, ראשי הפעילים האקולוגיים בישראל היום, הפכו למתנגדים אוטומטיים להתיישבות הציונית. בתום קדנציה שלה כמנכ"לית החברה להגנת הטבע, התראיינה איריס האן ל-ynet, ועיקר דבריה – התנגחות בהתיישבות. "קיבלנו סטירה מהממשלה" היא מלינה ותוקפת את איילת שקד ש"מחזירה אותנו עשרות שנים אחורה." מה הסטירה? החלטת הממשלה להקים שני יישובים חדשים בגולן ויוזמתה של איילת שקד, שתגיע בקרוב לאישור הממשלה, להקים 11 יישובים חדשים בנגב. "המדיניות הזו מפחידה. כולם יודעים את זה, לא רק כמה ירוקים הזויים. נעשה הכול כדי שהמדיניות הזו לא תמומש." לא ייאמן. החברה להגנת הטבע מתנגדת גם למפעל ייעור הנגב שמוביל קק"ל.
מה שאנו רואים בנגב, הוא שכתוצאה מכך שאיננו מתיישבים שם כבר עשרות שנים, את הוואקום הזה תפסה הפלישה הבדואית וההשתלטות על אדמות הלאום, שבעטיה איבדנו את הריבונות על חלקים שלמים של הנגב שהפכו לאוטונומיה הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור. האם במצב הזה אפשר לאכוף את חוקי הגנת הסביבה והשמירה על הטבע? האם במצב כזה ניתן לאכוף את חוקי הגנה על העתיקות? איזה ליקוי מאורות היכה בראשי החברה להגנת הטבע, שמייבאים לכאן תפיסות פרוגרסיביות שאינן רלוונטיות לייעודה הציוני של המדינה.
* מבחן האחריות הלאומית – גורמי ביטחון שהתראיינו ל"הארץ" אמרו שמובילי המהומות בנגב הם בנים לנשים פלשתינאיות, שנישאו בנישואין פוליגמיים, והם מוערכים בעשרות אלפים. כזכור, בחלקיק שניה של ערנות של נהג רכבת, נמנע פיגוע רב נפגעים של הסטת רכבת נוסעים מן המסילה. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה עד כמה חוק האזרחות הכרחי לא רק לאינטרס הדמוגרפי של ישראל אלא גם לביטחון המדינה ושלום אזרחיה – הנה, עוד הוכחה.
המבצע הפוליטי המזהיר של האופוזיציה הביביסטית הפיל את החוק. כעת, אין דרך חוקית לסכור את השטף. איזה הישג! "אין זה תפקידנו להציל את הקואליציה." כאילו פגיעה בביטחון המדינה היא נזק לקואליציה. וכי האופוזיציה אינה חלק מן המדינה? כל האופוזיציות בתולדות המדינה נתנו יד לממשלה בסוגיות לאומיות מרכזיות. גם מן האופוזיציה הזאת ניתן לצפות לאחריות. למרבה השמחה, נמצאה הנוסחה הגואלת. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה ביום ראשון שתי הצעות חוק כמעט זהות – הצעת חוק ממשלתית, שהביאה איילת שקד, והצעת חוק פרטית של ח"כ רוטמן מן האופוזיציה. שתי ההצעות תתקבלנה בקריאה ראשונה ותאוחדנה בוועדה להצעה אחת.
אחרי החלטת ועדת השרים, יאיר לפיד הגיש ערר על אישור הצעתו של רוטמן, והנושא יעלה למליאת הממשלה. למה לפיד ערער? אילו היתה לו התנגדות עניינית לנוסח החוק, ניחא. אבל ההתנגדות היא עסקנית נטו. הוא מתנגד לכך שיאושר החוק כיוון שהגיש אותו חבר האופוזיציה. אז מה ההבדל בין הצעד שלו לבין ההתנהגות של האופוזיציה? הרי אם הממשלה לא תאשר את הצעת החוק של רוטמן, האופוזיציה שוב תצביע נגד הצעת החוק הממשלתית, ותהיה זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה. התוצאה של הסאגה תהיה חיובית כנראה. שרי ימינה, תקווה חדשה, כחול לבן וישראל ביתנו ידחו את הערר של לפיד והחלטת ועדת השרים תישאר על מכונה. החוק יעבור בקולות הקואליציה והאופוזיציה. ומה שיישאר הוא הריח הרע – של התנהגות האופוזיציה לפני חצי שנה ושל התנהגות יש עתיד כעת; ריח רע של העדפת שיקולים עסקניים של פוליטיקה קטנה, על האינטרס הלאומי והביטחוני.
* זועביז – בהצבעתה המופקרת של ח"כ זועבי ממרצ, שהפילה את חוק הגיוס, היא יצקה תוכן בהגדרתו של לפיד על ה"זועביז".
* שתי אופוזיציות – יש לממשלה שתי אופוזיציות. אופוזיציה אחת, שהנהגתה יושבת ברח' שוקן בת"א והזרוע הפרלמנטרית שלה היא הרשימה המשותפת, וח"כים מן הקואליציה שאמנם מצביעים עם הקואליציה אך תוקפים את הממשלה השכם והערב, כמו מוסי רז וגבי לסקי.
ויש האופוזיציה הימנית חרדית בהובלת נתניהו.
בהשקפת עולמי, אין אידיאולוגיה רחוקה ממני יותר מזו של רח' שוקן, ואילו עמדות הליכוד והימין די קרובות לעמדותיי. ואף על פי כן, אני מכבד את האופוזיציה השוקניסטית ובז לאופוזיציה הביביסטית.
"הארץ" יוצא יום אחר יום במתקפות קשות וחריפות על הממשלה, החל במאמר המערכת היומי והמשך במאמריהם של עמירה הס, גדעון לוי, קרולינה לנדסמן, רוגל אלפר ושות'. דבריהם איומים ונוראים. אבל לשיטתם – הם צודקים. אם בעיני מערכת "הארץ" הגולן הוא שטח כבוש וההתנחלות עליו בלתי חוקית וצריך להחזיר את הגולן לבעליו הסוריים – בצדק מאמר המערכת תוקף בחריפות את מדיניות הממשלה, המובילה באופן חסר תקדים התיישבות ענפה בגולן שתהפוך את ישראליותו לבלתי הפיכה. אם בעיני מערכת "הארץ" חובה לנהל עם הפלשתינאים מו"מ על מדינה פלשתינאית – בצדק הם תוקפים את הממשלה שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים (אגב, זו הממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים). אם מערכת "הארץ" רואה בהתיישבות ביו"ש ובבנייה ביו"ש ובירושלים פשע – בצדק הם תוקפים את הממשלה הפושעת, לשיטתם. אם מערכת "הארץ" מתנגדת למלחמה בטרור – בצדק היא תוקפת את הממשלה על המלחמה בטרור, על הריסת בתי מחבלים, על מעצרים מנהליים וכד'. אם מערכת "הארץ" שוללת התיישבות יהודית, אך טבעי שתשתלח בתיקון חוק ועדות הקבלה ותצא נגד הקמת התיישבות יהודית חדשה בנגב. אך טבעי ש"הארץ" יגנה את הכוונה להשתמש בשב"כ למלחמה בפשיעה הערבית ולחקיקה שנועדה להקל על המלחמה בפשיעה הזאת. וכן הלאה וכן הלאה.
לעומת זאת, לאופוזיציה הביביסטית אין שום סיבה לתקוף את הממשלה, והיא תוקפת אותה על סרק בארסיות והתלהמות שלא היתה כדוגמתה מעולם. על מה ולמה? רק על עצם קיומה, כלומר על כך שאדם אחר שאינו נתניהו עומד בראשה. איני מדבר על ביקורת אופוזיציונית רגילה על מחדלים וכשלים של הממשלה, כפי שיש בכל ממשלה. אני מדבר על חמת הזעם, על הדה-לגיטימציה, על השלילה המוחלטת, שמבוססת על כלום ושום דבר, על ריק. ואז האופוזיציה מציירת דחלילים ותוקפת אותם ללא רסן, למרות שאין בהם כלום. אתן שתי דוגמאות. ממשלת נתניהו עשתה גם לא מעט דברים טובים. אחד הבולטים שבהם, שהרביתי לשבח אותה על כך, היה קידום המגזר הערבי בתוכניות פיתוח ותקציבים חסרי תקדים. זו הממשלה שעשתה למען המגזר הערבי יותר מכל ממשלה אחרת לפניה. על כך, היא ראויה לשבח. על כך אבו-יאיר ראוי להערכה. חבל שלצד המעשים הללו, נתניהו לא בחל, כאשר חש שהדבר יסייע לו, בהסתה גזענית, כמו "הערבים נעים בהמוניהם" והכשרת התועבה הכהניסטית. נתניהו אינו גזען ואף רחוק מגזענות וסולד מכהניזם, אך הכול כשר אצלו למען השלטון.
גם הממשלה הנוכחית מקצה משאבים רבים ומוצדקים למגזר הערבי, אגב, כפי שאבו-יאיר הבטיח בחיזור האובססיבי שלו אחרי המגזר ערב הבחירות. אבל עכשיו הממשלה מעבירה "53 מיליארד שקל למחבלים". לא אתייחס כאן לנתונים התקציבים השקריים, אלא להגדרה "מחבלים". כאשר הכהניסט אומר זאת, זה ברור. מבחינתו ערבי = מחבל. כאשר הוא צווח "מוות למחבלים" הוא מתכוון "מוות לערבים" על פי תורת הגזע הכהניסטית. אבל הליכודניקים, שתמכו ותומכים בתקציבים משמעותיים למגזר הערבי – פתאום גם הם מאמצים את הטרמינולוגיה הכהניסטית הגזענית, ומכנים זאת "כסף למחבלים".
ברור שכסף למחבלים זה דבר רע שיש להילחם בו. זה הדחליל. אין להם סיבה לתקוף הקצאת משאבים למגזר הערבי, אז הם מייצרים דחליל כאילו הממשלה מעבירה כסף למחבלים. לפני אישור תקציב המדינה הם הפיצו כרזות ענק של "תקציב עם דם על הידיים," ורבים בציבור המוסת באמת מאמינים שהממשלה מעבירה מיליארדים לארגוני הטרור.
דוגמה נוספת היא הפגישה של גנץ עם אבו-מאזן. כל הממשלות מאז אוסלו נפגשו עם ראשי הרש"פ. יש ממשלות שנפגשו עמו כדי לקדם מהלך מדיני הכולל נסיגות ישראליות. כולן נפגשו כדי לקיים תיאום ביטחוני וסיוע כלכלי, כיוון שהדבר משרת את האינטרס הישראלי. הממשלה הנוכחית נפגשת עימו רק בנושאים השוטפים, הביטחוניים והכלכליים. הבסיס להקמתה היה ההסכמה שהנושא הפלשתינאי מוקפא, בשל המחלוקת העמוקה בתוך הממשלה. אז פתאום האופוזיציה תוקפת את עצם הפגישה איתו ותעשיית השקרים מספרת שהממשלה מקדמת את אוסלו הבא. בנאומיו בעצרת האו"ם, נתניהו קרא תמיד לאבו-מאזן לחזור לשולחן המו"מ (הרי היה זה אבו מאזן שהחרים את נתניהו ולא להיפך). בנט, לעומתו, לא הזכיר את הפלשתינאים במילה, בנאומו בעצרת האו"ם. "הארץ" תקף אותו על כך בחריפות, בצדק מבחינתו. ההתקפות של האופוזיציה הביביסטית הן שקריות, הסתערות פרועה על דחליל שהם המציאו.
* שפל חסר תקדים – ט"ו בשבט הוא יום הולדתה של הכנסת. הכנסת נמצאת השנה בשפל שלא היה כדוגמתו מיום הקמתה. הגורם המרכזי לכך, הוא התנהגותם הפרועה והברוטלית של מספר ח"כים ביביריונים חוליגנים פראי אדם, ובראשם אמסלם (אגב, רוב ח"כי הליכוד אינם שותפים להתפרעויות), והעובדה שנתניהו מונע הקמת ועדת אתיקה, כדי לאפשר לכנופייה לבצע הפס"ד בכל ישיבות הכנסת על מנת להשבית אותה. עם זאת, יש אחריות גם לקואליציה, שמנצלת את כוחה למאיוריזציה של ועדות הכנסת וחלוקה בלתי הוגנת ובלתי מאוזנת בין הרוב והמיעוט.
מן הראוי שביום חגה של הכנסת, תושיט הקואליציה יד לאופוזיציה בהצעה חדשה להרכב הוועדות, בתקווה (אשליה?) שהדבר יועיל גם להרגעת הרוחות.
* היהודי הקדוש – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן עמדה על דוכן הנואמים במליאת הכנסת, וצווחה כתגרנית במלוא גרונה ערימה של דברי שנאה, הסתה ושקרים, כיד הביביזם החביבה עליה. אחד השקרים היה ש"היהודי הקדוש של יאיר לפיד הוא ישווווווווו!!!!!!!" – איזה חוסר מודעות עצמית. הרי אם יש היום משהו שאולי מזכיר את ראשית הנצרות; הפיכת מנהיג יהודי נערץ ל"קדוש" ולבן האלוהים, זה הביביזם, והיא אחת הכוהנות הבולטות של הדת הזאת.
* ההיגיון האנטישמי – מחבל פקיסטני בעל אזרחות בריטית, שרוצה לשחרר מהכלא האמריקאי מחבלת פקיסטנית שניסתה לרצוח חיילים אמריקאים באפגניסטן, חוטף יהודים בבית הכנסת. למה? כי זה ההיגיון האנטישמי וכדי להיות גיבור הקנאים האסלמיסטיים.
* אוטואנטישמים – ב-N12 דווח על הודעה של התנועה ליהדות מתקדמת המביעה הזדהות עם בני הערובה בטקסס ומתפללת לשלומם. על ההודעה הזו ועל הודעות אחרות בנוגע לפיגוע בטקסס, החלו מיד תגובות כמו "הם לא יהודים," "קיבלתם אות משמיים," "טוב מאוד שיהרוג את כולם. זה טמפל רפורמי," "אחח מתי תבינו. שולחים לכם אות משמיים," "חח לא נורא, רפורמים."
המחבל שחטף את בני הערובה הוא אנטישמי. החלאות שכתבו את התגובות הללו הם אוטואנטישמים. אנטישמיות היא דבר נורא, אבל הזן הנחות ביותר של אנטישמיות הוא אוטואנטישמיות. מדובר באוטואנטישמים מוסתים, שונאי אחים. מנוולים. אנשים עם מנטליות של קין.
* מחקר חולני – האם לגיטימי לחקור את השאלה האם המספר 6 מיליון נרצחים בשואה הוא מדויק? לגיטימי. כמו כל מחקר שמנסה להגיע לחקר האמת בכל נושא. אבל המחקר הזה הוא חולני. למה חולני? מבחינתי, התשובה לשאלה הזאת היא במילה אחת: ככה.
אמור לי מהו מחקרך, ואומר לך מי אתה.
* זו שלא התחסנה – אחייניתי, סטודנטית צעירה שהחלימה מקורונה, סיפרה לי שכל חבריה נדבקו, כנראה הדביקו אלה את אלה. כולם, והיא בתוכם, היו ללא תסמינים. רק חברה אחת סבלה מתסמינים קשים. היחידה שלא התחסנה. אני רק מניח את זה כאן.
* הפתרון: חינוך חברתי קהילתי – הצעתה של יו"ר ועדת החינוך של הכנסת שרן השכל לקצר בחצי את חופשת הקיץ של בתי הספר היא הצעה גרועה. לא אתייחס כאן לצורך של המורים בחופשה, אלא לצורך של התלמידים. כן, הילדים והנוער זקוקים לחופשה ארוכה מן הלימודים, בוודאי בקיץ הישראלי החם.
הבעייה נעוצה בהתייחסות לחופשה כאל תקופה של ריק. כאילו יש חודשים בהם התלמידים לומדים ויש חודשים שבהם הם אינם עושים דבר. הגישה הזו בעייתית מאוד כתפיסה חינוכית. התקופה שבה הילדים אינם לומדים, עשויה להיות התקופה העשירה ביותר מבחינה חינוכית. ולכן, הכיוון אינו צריך להיות מתחת לפנס של הארכת תקופת הלימודים, אלא חיזוק תנועות הנוער, המתנ"סים, ארגוני הספורט, הסיירות והאמנות, הקייטנות, עבודת הנוער וכל מה שעשוי להעשיר את הילד והנער ואת נפשם.
מנקודת מבטי כאב, אני תמיד רואה את החודשיים של החופש הגדול כבעלי תרומה חינוכית גדולה יותר לילדיי מאשר כל שנת הלימודים כולה, והם למדו/לומדת במוסדות חינוך מצויינים. וכיוון שהתגובה האוטומטית שבה אני נתקל כל אימת שאני אומר זאת היא: "טוב, אצלכם בקיבוצים," אומר כבן עיר, שעיקר עיצובי, מלבד הבית, לא היה בבית הספר אלא בתנועת הנוער, בהדרכה, בפעילות, במנהיגות ובהעשרה ערכית ותרבותית.
נכון, החינוך החברתי-קהילתי בקיבוץ עשיר ומפותח הרבה יותר מאשר מחוצה לו. אני זוכר, שלפני שנים אחדות, כאשר היה ניסוי של קיצור החופש הגדול בימים אחדים, היה מפגש הורים של מערכת החינוך החברתי קהילתי באורטל שבה ניסינו לשבור את הראש על מה לוותר מחופשת הקיץ העמוסה בפעילות ואיך לפתור את הבעייה הקשה שנוצרה עקב כך. אבל מי אמר שאי אפשר ללמוד מן הקיבוץ גם מחוצה לו? הרי המשאבים שניתנים בקיבוץ לחינוך החברתי קהילתי הם עניין של סדר עדיפויות. הדבר שונה מקיבוץ לקיבוץ. מעטים הקיבוצים שמשקיעים בחינוך החברתי קהילתי כמו אורטל. המדינה, הרשויות המקומיות וההורים צריכים להבין את משמעות החינוך החברתי קהילתי וההעשרה הבלתי פורמלית ולהשקיע בכך בהתאם.
במסגרת מחקר שערכתי לאחרונה במגדל העמק, סיפרה לי מנהלת אגף החינוך בעיר, שהיתה בעייה של הורים ששלחו את ילדיהם לחינוך בגנים בקיבוצי הסביבה, מה שהחליש את מערכת הגיל הרך העירוני. מה עשתה העירייה? הקימה בעיר "גן קיבוצי", במתכונת החינוך בקיבוץ, שנתן מענה הולם לילדים, וההורים חזרו לשלוח אותם לגן בעיר. כך ראוי לעשות גם בתחום החינוך החברתי קהילתי. זו צריכה להיות הבשורה החינוכית בת ימינו, ולא הגדלת מספר ימי הלימודים. גם הרעיון של חופשה חלופית לאורך כל ימי חגי תשרי שגויה. החיבור המשמעותי ביותר של הילדים למורשתם היהודית היא חגי ישראל, והחודש הזה צריך להיות מוקדש במידה רבה ללימוד החגים, תוכנם, משמעותם ומנהגיהם. מה שאני אוהב בתוכניתה של שרן השכל הוא המעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים. המועצות האזוריות עשו כן כבר עם פרסום המלצות ועדת דוברת ב-2005. ילדינו לומדים חמישה ימים בשבוע, בשאר הימים נהוג יום חינוך ארוך ויום שישי מוקדש לחינוך חברתי קהילתי ואצל בני הנוער הגדולים יותר – לעבודה.
* בשורה חשובה לחברה הישראלית – אוּשָׁר גידול בשנה הבאה של עשרה אחוז במכסות למכינות הקדם צבאיות. עוד 700 צעירות וצעירים ישראלים יזכו לשנה החשובה הזאת, והחברה הישראלית תרוויח עוד 700 צעירים שיקבלו את ההכשרה למנהיגות חברתית, צבאית ואזרחית הזאת.
* כבשת הרש – לאחר מותו בתאונת דרכים של ראש העיר רמת-גן אברהם קריניצי, ב-1969, שונה שם הרחוב שבו התגורר מיהל"ם לקריניצי. יהל"ם הוא יהודה לייב מוצקין, מאבות הציונות, מיוזמי הקונגרס הציוני הראשון ויו"ר הוועד הפועל הציוני. הייתי אז ילד בתחילת כיתה א', ועד היום אני זוכר שהוריי כעסו על כך שההנצחה של קריניצי כרוכה במחיקת שמו וזכרו של אדם אחר (מה גם שקריניצי כבר הונצח רבות בחייו, כמו בקריאת גן אברהם על שמו). נכון, זה היה רחוב מגוריו, אבל אי אפשר היה להנציח את שמו ברחוב חדש, או לשנות שם שאינו מנציח את זכרו של אדם? העובדה שאני זוכר זאת, מעידה על כך שהתובנה הזו נטבעה בי. עובדה, אני רגיש מאוד להנצחה הכרוכה במחיקת שמות של מונצחים אחרים. אני זוכר את העלבון של משפחת שיפמן, משפחתו של דוד שיפמן, מי שהיה סגן שר התחבורה, שתחנת הכוח בחדרה שנקראה על שמו "מאור דוד" הוסבה לשם "אורות רבין" אחרי רצח ראש הממשלה. בראיון סיפרו בני המשפחה שהם נמנעים מלנסוע בכביש החוף ליד תחנת הכוח, בשל העלבון הצורב. וכי חסרה הנצחה לרבין, שצריך היה לגזול את כבשת הרש הזאת?
ועכשיו, שמו של גשר יהודית, הקרוי על שם יהודית מונטיפיורי, אשתו ושותפתו לעשייה של משה מונטיפיורי – הוסב לגשר יצחק נבון. אין ספק שנבון, נשיאה החמישי של ישראל, ראוי להנצחה והוא אכן זוכה לה במקומות רבים בארץ. אבל למה במקום הנצחה קיימת? ולמה על חשבון הנצחה נדירה של אישה?
* נעשה ונשמע – השבת נקרא את פרשת "יתרו", ששיאה – מעמד הר סיני וקבלת התורה. חופש הבחירה הוא יסוד מוסד ביהדות. גם קבלת התורה נעשתה מתוך בחירה. בטרם נתנה התורה, שלח אלוהים את משה לבני ישראל והציע להם עסקה: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" – או אז "אתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש." הוא אינו אומר להם – אתם ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולכן אתם חייבים לשמוע בקולי. הוא מותיר את הבחירה בידיהם. משה כינס את הזקנים והעביר להם את המסר והם העבירו אותו לעם. העם הוא שבחר באלוהים ובתורה: ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה." בתום התהליך הזה, העביר משה את תשובת העם לאלוהים ורק אז החל אלוהים בתהליך ההכנות לקראת מעמד הר סיני.
"נעשה ונשמע," אמרו בני ישראל, וזו בעייה. מה אתם קופצים? קודם תשמעו, תלמדו, תבחנו, תבדקו. יש משהו חסר אחריות באמירה הזאת.
אבל אני רוצה להציע נקודת מבט שונה. בקבלת התורה היה ממד של אי ודאות. בני ישראל עוד לא ידעו את התורה, אך מאז צאתם ממצרים הבינו את הכיוון הכללי, והיה בהם העוז לא להחמיץ את גודל השעה ולהקדים את הנעשה לנשמע. האם לחלוצים שעלו לא"י בראשית הציונות הייתה תוכנית מפורטת ומדוקדקת, אודות עתידם בא"י? גם הם אמרו "נעשה ונשמע." וכך גם דור תש"ח – המנהיגים שקיבלו את ההחלטות והלוחמים שזינקו אל תוך האש, אף הם אמרו "נעשה ונשמע." אלמלא כן, לא היתה נבנית הארץ ולא היתה קמה המדינה.
"ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים" – אלוהים נמצא בערפל. הערפל הוא חוסר הוודאות. נדרש מאיתנו אומץ לב כדי לגשת אליו. הערפל משאיר בידינו את הריבונות לפרש ולהבהיר את התורה בכל דור ודור ולכתוב אותה מחדש.
* ביד הלשון: נטיעות – בידיעה ב"רוטר" צוטט יאיר לפיד, שהתייחס לנטיעות בנגב, במילים: "...אם יש כמה חלקות שבהן בדיוק הבדואים נטעו חיטה."
נטעו חיטה? איני יודע אם השגיאה היא של לפיד או של הכתב שציטט אותו, אך זה קולב ראוי לתלות בו את הפינה בשבוע ט"ו בשבט ולהקדיש אותה למושג נטיעות.
ראש השנה לאילן, הנזכר במשנה כיום לצורך חישוב מעשרות ותרומות של פרי העץ, הפך לחג הנטיעות בידי חלוצי ההתיישבות הציונית. ב-1908 הוא הוגדר רשמית ככזה בידי המוסדות הציוניים, אך יש עדויות לנטיעות בט"ו בשבט כבר ב-1884 ביסוד המעלה. הציונות ראתה בנטיעות את מעשה האהבה שלנו עם ארצנו ואת מימוש זכותנו עליה במעשה ההתיישבותי; כאז – כן עתה. נטיעה היא קביעת צמחים רכים באדמה כדי שיגדלו לעצים. מהנטיעה נגזרת המילה נטע – עץ רך שנטעו אותו באדמה. המילה הנרדפת לנטיעה היא שתילה, והמילה שתיל נרדפת לנטע. זריעה, לעומת זאת, היא הטמנת זרעים באדמה. זרע הוא גרעין שממנו מתפתח צמח חדש. חיטה, בדומה לכסף, אינה גדלה על עצים. ולכן, אין נוטעים חיטה. את החיטה זורעים.
אורי הייטנר
אהוד: יש מדינות בהן שר החוץ לא סיים תיכון ואין לו תעודת בגרות.
* * *
עמנואל בן סבו
1. הדייסה הלא מתוקה
כישלון מפואר ומהדהד כזה לא נרשם זמן רב, כישלון שכולו עיוורון.
המחדל הגדול של ההנהגה חסרת הכיוון, המבולבלת, המזגזגת, המתנהלת באופן מטריד ביותר בהתמודדותה עם מגפת הקורונה.
ההנהגה רבת הראשים, רבת ההצהרות, רבת המופעים ומעוטת המעשים.
ראש הממשלה, ליברמן, ממש אוצר, ראש הממשלה, בנט, של איך לנצח מגפה, ראש הממשלה, בני ילד טוב, לענייני פלשתינאים. ראש הממשלה יאיר, של 'פיגועים' מדיניים, ראש הממשלה, סער, של חוקים אנטי דמוקרטים, ראש הממשלה של הפונדקאיות האומללות, הורביץ, ראש הממשלה של מזג האוויר ברכבת, מרב.
מעל כולם ראש הממשלה האחד והיחיד אשר בלתו אין ממשלה, ראש ממשלה שמועצת השורא והאחים המוסלמים הם המנחים אותו, ראש הממשלה מנסור עבאס.
יש לנו ממשלה יפיפייה, אמר נפתלי בנט, יש לנו ממשלה אחראית הפועלת לשלום הציבור, השולטת במגפה, המנהלת אותה. הטרגדיה גדולה היא שהשקר הפך ללחם-חוק בציבוריות הישראלית ולא מהיום, אלא שבימים אלה מצגי הכזב והשווא מתועלים לדרגת אומנות על. השקרים, הכזבים והסיפורים מצוצים מן האצבע, אשר מעזים בהנהגה לספר לציבור עברו כל גבול. ההפקרות הנוראה בניהול המגפה כתובה באותיות קידוש לבנה וחתומה באותיות של זהב על שמה של ההנהגה המבולבלת וחסרת האחריות, הנהגה המדברת בשמונה קולות ורק איומיו של נציג מועצת השורא והאחים המוסלמים מצליחה לצופף את השורות.
יש לנו ממשלה יפיפייה, כל כך יפיפייה אשר אבדה את היכולת להבחין בין האור לחושך, בין הפקרות לאחריות. ממשלה אשר לא נערכה מבעוד מועד לפתיחת בתי הספר ומוסדות החינוך, ממשלה אשר לא נערכה מבעוד מועד לרכישת ערכות בדיקה ותרופות להתמודדות עם המגפה, ממשלה אשר לא יצרה רשת ביטחון לבעלי עסקים קורסים, שלא נערכה למתן מענקים למעוטי יכולת אשר בימים אלה מצבם בכי רע.
ממשלה אשר לא נערכה מבעוד מועד בתוככי מערכת הבריאות להכנה להתמודדות עם המגפה, אנשי צוות רפואי בבתי החולים ובקהילה הקורסים תחת הנטל הרב.
ממשלה אשר הקימה ופירקה מערך הסברה לאזרחי מדינת ישראל, המבולבלים ואינם מסוגלים להפנים את חגיגת הצבעים, ירוק, צהוב, אדום, סגול. ממשלה אשר נכשלה בענק במיספר הילדים אשר חוסנו, חמישים אלף בלבד.
ממשלה אשר הוכיחה כי מנהיגות עוצמתית, סוחפת, מחברת, מלכדת, אינה הצד החזק שלה. מאות אלפים נדבקו באומיקרון, ואיש הישר בעיניו יעשה, עסקים קורסים, עסקים קטנים נסגרים, הסגר מתקיים דה פאקטו, בתי הספר פעילים רק כדי לסמן שהתקיימו לימודים גם אם יש בכיתה מורה ותלמיד אחד.
אנטי כן אנטי לא, פיצויים. מענקים, המשבר העצום, גם לאחר התגייסות חלק מהפרשנים המתאמצים בכל כוחם כדי להוכיח שהממשלה שולטת בו, צורח את עצמו.
כששבעה ראשי ממשלה וראש ממשלת על, יקיר מועצת השורא, מרימים ידיים, נבוכים, מבולבלים, מתרוצצים כסומא באפלה, מסירים תווים, מבטלים הגבלות ובעיקר עסוקים בלהאשים אלה את אלה, וכולם את ראש הממשלה לשעבר, ושוב, אבל נתניהו.
ההנהגה הישראלית סילקה מעצמה את האחריות הבסיסית והטיחה אותה בבוטות על אזרחיה הנבוכים. ההנהגה המבולבלת זרקה את האחריות כולה על האזרחים, מבלי להעניק רשת ביטחון, בלי להכיל את האזרחים החשים אבודים, נטושים. הנהגה המכילה את המתים. ההנהגה הישראלית הכושלת, מציעה, ממליצה, מייעצת, מקווה, רק לא מחליטה ומקיימת.
לרגע היה נדמה כי שר הבריאות וראש הממשלה הם בעלי מניות בערכות הבדיקות, אשר החלו לשווק אותם, לדבר על המחירים, על האיכויות שלהם, להמליץ על חנויות שונות לבין רשתות המזון, המלצות שאת מחירם האזרח הקטן יממן בכסף שאין לו.
איך לנצח מגפה? – שאל רטורית אחד משמונת ראשי הממשלה, כך בוודאי שאי אפשר לנצח. ככך רק מסתערים בעיניים פקוחות לרווחה אל עברי פי פחת.
2. המגפה היא רק סימפטום
"בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו ייעשה." הבוקה ומבוקה ומבולקה נמצאת בשיאה בכלל התחומים במדינה תחת ההנהגה הנוכחית.
נטיעות בשטחי מדינת ישראל, מעשה שגרה ונשמת אפה של הציונות מראשיתה – נתקלות באלימות לאומנית קשה ביותר של הפולשים הבדואים בעידוד פוליטיקאים. וההנהגה? מגמגמת, אלה קוראים לעצור מיד, אלה דורשים להמשיך עוד יום, אלה מבטיחים לעצורים הבדואים כי ישוחררו ושיזכרו כי מדבר ב'ממשלת הזדמנות', ואלה שותקים, מעל כולם נציגי האחים המוסלמים ומועצת השורא מאיימים להפיל את הממשלה אם לא יופסקו מיד הנטיעות. והרצים יצאו דחופים, עוד פשרה מוצלחת עוד התקפלות מפוארת.
מחבלי פנים-הארץ מניחים סלעים על מסילת רכבת, סלעים אשר יכולים היו לגרום למוות המוני של נוסעי הרכבת, רכבים עולים באש, שוטרים מותקפים באבנים ונמצאים בסכנת חיים.
המשטרה חשה כי גבה חשוף, הפרקליטות ומח"ש נושפים בעורפם, מערכת המשפט משחררת לתדהמת המשטרה ולעיתים תוך אי הפעלת שיקול דעת.
רשימת אוזלת היד, הבלבול וחוסר האחריות ארוכה בכל התחומים – ביטחוני, מדיני, חברתי, ערכי, כלכלי. המשותף לכול הוא התנהלות ממשלה רבת ראשים המושכים כל אחד לכיוונו, לא ריפוי, לא שינוי, לא איחוי, רק בלבול גדול ומבוכה רבה.
דגל המדינה הורד בנגב על ידי הממשלה הפלשתינאית-יהודית הראשונה בהיסטוריה. במקומו הונף דגל לבן גדול, דגל הכניעה לבריונות, לאלימות, לטרור.
עמנואל בן סבו
* * *
יצחק גנוז
ליטוואק ציילעם קאָפ – ליטבק ראש צלב, והמסתעף אמירה בין שנינות וחיבה בהומור היידי
האמירה הנ"ל היתה נפוצה בין המוני בית ישראל באזורי פולין ומזרחה כבר במחציתה של המאה התשע-עשרה, והשתרשה בלשונם כהגדרה לתכונותיהם של יהודי ליטא, והן כנכס בהומור היהודי, הפיקח, החריף והשנון. יש גם גירסא אחרת: א ליטוואק האָט א ציילעם אין קְאָפ. לליטבק יש צלם (צלב) בראשו.
"צלם" כידוע, זאת דמות, צורה, תבנית: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א' כ"ו), אך בסימטאות ילדותי קראנו לכך ביידיש לצלב של הנוצרים: "א ציילעם", ייתכן בהשפעתם של הפסוקים בכתבי הקודש: "בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות והעמיד (האויב) צלם בהיכל" (תענית ד' ו').
בפשקווילים הירושלמיים כונה הצלב "שתי וערב". זה הנוסח הרווח בקרב חסידים: "לליטאי שתי וערב בראשו."
נוסח דומה מביא יום-טוב לוינסקי: "לליטאי ראש של שתי וערב." "פארוואס זאגט מען ליטוואק צלם קאָפ"? ווייל בא אים ציילעמט זיך דורך תורה און אפיקורסות – כי אצלו מצטלבות תורה עם אפיקורסות. אך ההסבר העממי הוא פשוט יותר: הליטוואק הוא עקשן באופיו, וכשלפניו פרשה בגמרא הקשה להבנה, הוא יניח את עצמו לאורך ולרוחב כדי לפתור את הבעייה. "ער וועט זיך לייגן אין דער לענג און אין דער ברייט כדי צן לייזן די פראגע."
לעומתו – המוהר"ן מברסלב יעשה את זה כדי להושיע לאדם ועל כך מעידה הכתובת שליד קברו: "כבר הבטיח רבנו ז"ל בחייו וייחד שני עדים מעידים על זה, כשיסתלק, כשיבואו על קברו ויתנו פרוטה לצדקה בעבור הזכרת נשמתו הקדושה, ויאמרו עשרה קפיטל של תהלים, אז יניח רבינו את עצמו לאורך ולרוחב, ובוודאי יושיע לזה האדם, ואמר שבפיאות יוציא אותו מהגהינום".
יוסף קלוזנר במסתו "החידה ליטא" כותב: "הליטאי, כלומר היהודי הליטאי, הוא יבש: השכל גובר בו על הרגש, הוא 'מתנגד' ואין בו אף ניצוץ מהתלהבותו ודביקותו של החסיד, ובפיקחותו הוא עולה הרבה על היהודי הפולני ועל היהודי הפודולי-ווליני, ואין צורך לומר על היהודי הגרמני ועל זה שממערב אירופה."
יוסף קלוזנר מונה את מעלותיו וחסרונותיו של הליטוואק כפי שנקלטו בתודעתם של המוני בית ישראל בכתביהם, בפתגם ובבדיחה: הוא תלמיד חכם, יודע תורה יותר משאר היהודים, ולכל מקום שבא תורתו עימו. "אבל פיקחות זו יש בה מהערמומיות." בהמשך מציין קלוזנר: "התחלתי לכתוב אז מאמר על מקור גדולתה של יהדות ליטא. ופסק על כך ש"י עגנון: "אנשי הורודנא ליטאים הם ומבקשים שורש כל דבר על פי השכל".
איגנאץ ברנשטיין באסופתו: "יידישע שפריכווערטער און רעדענסארטען" מביא את הפתגם "א ליטוואק האָט א ציילעם אין קאָפ" וכשאומרים לו את זה הוא עונה: "טא קוש מיר ניט אין קאפ אריין." אז אל תנשק לי בראש.
מתי מאמין הליטבק? כשהוא סופר ומונה שמונה פעמים.
נחום סטוטשקוב באסופתו מצטט: איך האב געוען צוויי יידן מיט א ליטוואק. ראיתי שני יהודים עם ליטבק.
בגירסה אחרת ששמעתי ורשמתי לפניי, אומר ילד יהודי בוורשה: "אבא, היום עברו בסימטה שלנו שני יהודים עם ליטבק."
לפי אורח תפיסתו וראייתו של הילד, הליטבק בעיניו הוא דמות יוצאת דופן בהווי היהודי.
ה ד. מעינקעס בסיפורו "אויב ניט נאך קליגער" (אם לא חכם יותר) בכתב העת "די צוקונפט" ובו כמה פניני לשון אנטי ליטבקיים השגורים בפיהם של החסידים בני עיירה חסידית בסביבות ברדיצב: א מצווה ניט אָפגעהיט-לוטוואק ציילעם קאפ – במצווה לא הקפידו – ליטבק ראש צלב (לתשומת לב "לוטבק" ולא ליטבק, על פי דיאלקט מקומי).
פון זינט דער גאון האָט זיי ארינגעלייגט אין חרם, די חסידים, האט מען זיך אין א נויטפאל געשאלטן, אז יענער זאל ארינפאלן צו די ליטוואקעס – מאז שהגאון הטילם בחרם, על החסידים, אז במקרה הצורך קיללו שההוא הפלוני ייפול בידי הליטבקס.
דוד אסף בספרו "נע ונד" זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, מביא דבריו של קוטיק: כל אישה סיפרה על מעשה נתעב שעשה איזה יהודי ליטאי, ואם לא די היה בתואר הזה, גם הוכתרו הליטאים בתואר יפה עוד יותר "צלם קאפ". בתואר הזה זכו יהודי ליטא על שום תשוקתם להשכלה. בשעה שיהודי פולין עוד נמו להם בעצלתיים על משכבם, כבר צצו בקרב יהודי ליטא משכילים רבים ומפורסמים שעוררו את היהודים הרדומים לצאת ולקנות להם השכלה.
בסיפורו של אברהם וסרמן "מעשה מפלונית" מוצג הקשר לכך: כלל ידוע אצל חסידים שליטוואקעס קצת כופרים הם, על כן היו מכנים אותם "ציילעם קאָפ" כלומר ראש שבתוכו יש צלב, ה' ישמרנו.
אך לא לעולם חוסן. יש גם מי שמחוכם מהליטבק – בסיפורי-עם "ווי אזוי פראיקע האט איבערגעקליגלט דעם ליטוואק" "איך פרויקה (אפרים) התחכם עם הליטבק", מסופר על אפרים גרינדיגר, דמות משעשעת של לץ ובדחן במורשת הפולקלור היהודי, שעשה את קטעי שאלותיו של הליטבק לחוכא ואיטלולה.
אפרים גרינדיגרר האט ליב געהאט שפיצלעך און טרייבן שפאס. אהב קונדסות והיתול. בהיותו ילד בחדר של מלמד דרדקי ראו אותו רודף אחרי עז. יהודי ליטבק פוגש אותו ושואל: "חתן בחור, איך קוראים לך?" – "קוראים לי בשמו של סבי," עונה לו הילד. "איך קראו לסבך?" – "לסבי קראו בשמי," עונה אפרים. תשובתו לא מוצאת חן בעיני הליטבק, והוא ממשיך בשאלותיו: "כשאימך קוראת לך לאכול, איך היא קוראת לך?" – "היא לא קוראת לי," עונה הנער, "כשיש מה לאכול אני מגיע לבד."
תופעת הזרות בין יהודי ליטא ליהודי פולין ומערבה נוצרה גם עקב שינויים מסוימים במבטא של היידיש ובדיאלקטים שלה, שכן הליטאים מחליפים שין בסין וכאן מסייע, כצפוי, ההומור היהודי "ומחליק" את הבעייה: בכל סיר הסירים (שיר השירים) מצאתי רק "שין" אחת "לשושתי ברכבי פרעה, דימתיך רעייתי.."
אך לפעמים שיר-עם ביידיש מתחרז טוב כשהופכים "גראָשן" ל"גראָסן" והליטאי שחיבר את הפזמון הקפיד על החרוז:
אָט אזוי, אָט אזוי נארט מען אפ דעם חתן,
מען זאָגט אים צו א סאך געלט
און מען גיט אים ניט קיין גראָסן.
ככה, ככה מרמים את החתן,
מבטיחים לו הרבה כסף.
ולא נותנים לו אף פרוטה (את המתן)
ההומור היהודי התגבש במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה ובעשרים השנים הראשונות של המאה העשרים. יש ומניחים כי סוגה זו היא תוצר לוואי של עימותים תרבותיים בין המסורתיות היהודית לבין המודרניות האופיינית לתקופה זו. אך בעיון נוסף נראה שלא פחות מכך בלטה כאן הביקורת העצמית נוכח גלי ההשכלה שניעורו ברחוב היהודי.
יצחק גנוז
* * *
ראיון עם מנדי כאהן
בקומה החמישית של התחנה המרכזית בתל אביב נלחם על חייו המוזיאון החי לתרבות היידיש, שהתוכנית לפנות את התחנה מעמידה בסכנה את המשך קיומו. את המוזיאון מפעילה עמותת "יונג יידיש", שמייסדה הוא מנדי כהאן, הרוח החיה מאחורי המוזיאון, שתחילתו היא אוסף פרטי שלו, שכדבריו אסף "שברי חלומות ושברי זיכרונות", עיתונים, ספרים וכל דבר דפוס, שנכתב ביידיש, במטרה להנציח את השפה ואת המשך קיומה.
בימים אלה נקרתה לעיניי מודעה ובראשה הכותרת: "עולם הולך ונעלם: מה יעלה בגורל האוסף העצום של מוזיאון היידיש?" המודעה מדברת על עשרות אלפי פריטים ששרדו את המלחמות באירופה אבל עדיין לא בטוח שישרדו את היחס המזלזל בישראל: "לראות הר של ספרי יידיש זרוק ברחוב אחרי ששרדו את היטלר, זה כמו לראות את התרבות שלנו עולה באש."
לחשוב שהמוסד הזה, שכל כך הרבה אהבה והתמסרות הושקעו בבנייתו, והוא מתנהל בידי מתנדבים ללא תמיכה מעיריית תל אביב או ממשרד התרבות, עומד להיזרק לרחוב ככלי אין חפץ בו, מעלה תהיות על מצב התרבות בארץ, ועולה השאלה איה הערכים שעליהם צמחנו ונעשינו מדינה מתוקנת?
עד שהתבססה עמותת ה"יונג יידיש" בתחנה המרכזית, היא החליפה מקומות אחדים. אני פגשתי את מנדי כהאן בבית ליוויק, משכנה של אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל לפני כחמש עשרה שנים.
מנדי הוא צעיר נצחי, כמו היידיש שהוא מטפח ללא לאות, וכשהוא מדבר בה ועליה הוא נרגש כילד. חדרו גדוש בספרים בשפה היידית; על השולחן, בארונות, על הכונניות ועל הכיסאות. במרתף הבית נעשית מלאכת מיון הספרים לפי נושאים בידי מתנדבים.
אפשר להגדיר את מנדי כבדרן, בדחן, זמר, איש רציני ומצחיק גם יחד. הוא בוגר לימודי ספרות ופילוסופיה מחד, וסטנד-אפיסט ביידיש מאידך. יש לו להקה הנקראת על שמו "מנדי כהנא והיידיש אקספרס", שכוללת שבעה נגנים המנגנים סגנונות מתחדשים בכלים מודרניים ועכשוויים, והכל כמובן ביידיש. בין אם זה מאגנר, ליוויק, פרץ, מרקיש ובין אם זה ז'ק ברל, שהוא מתרגם ליידיש.
השיחה בינינו נערכה על טהרת העברית:
ספר לי קצת על עצמך.
נולדתי באנטוורפן שבבלגיה, שזו עיר עם תרבויות שונות. עליתי ארצה בשנת 1980 והלכתי ללמוד בישיבה ובאוניברסיטה. למדתי פילוסופיה וספרות השוואתית וסיימתי תואר בפילוסופיה וביידיש.
מה פתאום בחור צעיר קם ועולה בעצמו לארץ, מה הניע אותך?
בימי ילדותי היינו מבקרים הרבה בישראל, כך שהכרתי את הארץ. הסיבות שעליתי הן שתיים; גם רציתי לעזוב את הקהילה האנטוורפנית ולהתחדש, וגם רציתי לעזוב את בית ההורים ולעמוד ברשות עצמי.
איך הגעת ליידיש?
יידיש היתה שפת אם שלי, שפת רחוב ילדותי, שפת בית הספר והמשחקים. כשלמדתי באוניברסיטה גיליתי את תרבות היידיש המודרנית. גיליתי את השורשים של היידיש העתיקה מאז שנת 1000. הבנתי שזו ספרות שכדאי לי לעסוק בה ועזבתי את הצרפתית והאנגלית. ידעתי שהן יסתדרו בלעדי, אבל היידיש זקוקה למישהו שיתעסק בה.
מה זה "יונג יידיש", ה"יונג" שייך לשפה או לאנשים?
לשניהם לפחות. אני הקמתי את ה"יונג יידיש" מתוך הבנה שחסר משהו במרחב הישראלי. חסר מרכז תרבות, ששם הכוחות היצירתיים של היידיש יוכלו להמשיך למצוא את דרכם.
לשם "יונג יידיש" יש כמה סיבות. יונג משמעו צעיר, וזה מתחבר לכוח הצעיר של היידיש. לדעתי, במשך כל ההיסטוריה של היידיש יש בה משהו צעיר, שמתפתח כל הזמן ומחפש את דרכו. היידיש צריכה כל הזמן להסתגל לעולם משתנה ולא לאבד את עצמה. זה מחזיק אותה צעירה. היא אף פעם לא מתבגרת כי לא נתנו לה מקום ממוסד בכל ההיסטוריה שלה.
מה יש ב"יונג יידיש"?
"יונג יידיש" החלה בתור פרויקט לאיסוף ספרים ביידיש. ראיתי שאין ספרייה הגונה ביידיש ויש חוסר בספרים והתחלתי לאסוף. זה היה אקט תרבותי והצהרה שאנחנו לא נותנים לשפה הזו ולתרבות הזו להיעלם מהמרקם הישראלי. אחר כך הבנתי שצריך להקים עמותה כדי לארגן את הפעילות הזו והקמתי את "יונג יידיש". מהמחסן, שם אספנו את הספרים, הקמנו ספרייה, אחר כך מרכז תרבות, עד שהוא הפך להיות "יונג יידיש" כפי שמכירים אותו היום.
יש לנו פעילויות מגוונות מאוד: קונצרטים, הרצאות, קברטים, קורסים ללימודי יידיש, תערוכות, ציוני חג וימי זיכרון. כל זה נעשה בצורה חיה, כשאנחנו מערבבים מסורת עם חדשנות.
מי האנשים שמבקרים ב"יונג יידיש"?
אחד הכוחות היפים של ה"יונג יידיש", שהיא מצליחה ללקט קהל מאד רבגוני וגם אמנים. באים אלינו דור של יודעי ואוהבי אידיש שבעצם "יונג יידיש" מספק להם את הצורך הבסיסי של הנאה מקונצרטים, הרצאות וכל מה שיש לנו להציע. באים גם כאלה שרוצים ללמוד, לדעת ולהתחבר, אלה צעירים יותר ששמעו פעם יידיש. באים גם עולים חדשים מכל מיני מקומות כמו מזרח, מערב או מרכז אירופה. ויש גם תיירים מכל העולם, שמרגישים שמתרחש פה משהו אותנטי. באים חרדים מירושלים, חילונים מתל אביב, מבוגרים וצעירים, והערבוביה הזו מאוד מעניינת.
מה לצעירים וליידיש?
יש משהו צעיר ביידיש, יש איזו חיות צעירה, היא אף פעם לא מתבגרת כי לא נותנים לה מקום ממוסד בכל ההיסטוריה שלה, תמיד היא היתה איזה יתום של שפה. מצד שני היא היתה שפה של תרבות שלמה, של ציוויליזציה יהודית אשכנזית שהתפתחה במשך אלף שנה. יש המון מה ללמוד, מה לספוג, מה ליהנות. מיליוני דוברי יידיש נספו בשואה, אומרים שהיידיש גלותית, שזו השפה של הקורבן, אבל זה לא כך, זה יהודי קודם כול. היידיש כיבדה תמיד את העברית. היא מעניינת בגלל שהמרחב התרבותי שלה הוא כבר של רב שיח של תרבויות. היא לקחה מהגרמנית, מהסלבית, מהעמך ומהאינטלקטואלים, מהספרות הגרמנית ומהספרות הפולנית. היא לוקחת ונושמת, זאת אומרת היא תמיד בעולם גדול, מעניין ועשיר.
מה אתם יכולים להציע לעולים חדשים?
עולים חדשים יכולים למצוא עניין בפעולות ההתנדבותיות שלנו. הם מוזמנים לבוא ולהכיר את התרבות מקרוב, לעבוד עם הספרים ולהיפגש עם האנשים שעובדים פה. לעולים חדשים חשוב ודאי להכיר את תרבות היידיש, שהיא תרבות של אנשים שזזים מתרבות אחת לשנייה, אם זה לארצות הברית, או לארגנטינה, לאירופה או לישראל. הרי גם עולים חדשים באים לחברה חדשה, וכך הם יכולים להתחבר לתרבות היידיש.
מה לדעתך היחס של עולה חדש בין שפת האם לבין שפת הארץ החדשה?
לימוד שפה חדשה הוא תמיד טראומתי. מצד אחד זה יכול להוציא את הלומד משווי משקל ומצד שני לתת לו הרגשה של התחלה חדשה. בהתחלה צריך קצת להניח את שפת האם בצד ולתת מקום לשפה החדשה. כמובן שצריך להישאר בקשר הדוק עם שפת האם, בעיקר אם רוצים שגם הילדים והנכדים ידברו בה.
על מה אתם שמים את הדגש, על שימור היידיש או על בידור?
בידור הוא פועל יוצא ממה שאנחנו עושים פה. אנחנו לא מחפשים לבדר, אנחנו מחפשים לשמח, ללמד ולשמר. מה שאנחנו עושים זה תמיד יותר מבידור סתם. למשל אנחנו עושים פורים שפיל, שזה כבר הפך אצלנו למסורת. חמש שעות של קריאת מגילה, גם אימפרוביזציות תאטרליות וגם בדחנות. בכל אופן אני מעדיף את המילה לשמח מאשר לבדר.
למה נהוג לומר שיידיש היא שפה מצחיקה, מה ליידיש ולהומור?
היידיש מתחברת אצל אנשים להומור אולי מחוסר ידיעה. האידיש ספגה בהתהוותה משפות רבות מאד: מארמית, מעברית עתיקה, לשון קוידש, משפות רומניות כמו צרפתית עתיקה ואיטלקית עתיקה. גם משפות גרמניות, פולנית, אוקראינית ושפות סלביות אחרות. יש ליידיש מגוון עצום של רגישויות. יש בה אוסף של ברכות וקללות. היא שפה ציורית כי היא שפת עם ויש בה אוצרות של הומור. ליידיש קמו כותבים הומוריסטים גדולים, כמו שלום עליכם למשל, שהשתמשו בכל הצרות של העם היהודי כדי ליצור הומור. אבל אסור לשכוח שבנוסף להומור ליידיש יש ידע, לימוד ומחקר. יש אנשים שחשבו והתפתחו ביידיש: תנועות העבודה, החסידות, המודרנה והאוונגרד.
דוגמאות להומור אידי: כששואלים אותי איך זה לעשות סטנד-אפ ביידיש, אני מיד עונה הרי שכשיהודי קם זה כבר סטנד אפ. שאלו יהודי אחד למה סוס נבהל כשהוא רואה אוטובוס, השיב אותו יהודי, גם אתה היית נבהל לו ראית מכנסיים הולכים מאליהם.
האם היידיש היא שפה שמתפתחת?
היידיש מתפתחת כל הזמן, אבל היא גם בנסיגה. לפני מלחמת העולם השנייה היו לה 14 מיליון דוברים וכיום בערך מיליון. היא מתפתחת בכל מיני צורות, לא כולן גלויות לעין. היא מתפתחת בעולם החרדי, וכיום גם בעולם ההתעניינות האקדמאית. היה ליידיש כוח הישרדות מאוד חזק. במשך כל ההיסטוריה שלה היא לא נעזרה במערכות. לא היתה לה אקדמיה, לא היו לה ספרויות או מערכות חינוך מטעם המדינה, והיא הסתדרה לבד. זה הכוח העצום שלה. היום, לאחר כל הטראומות שעברה, כמו השואה, סטאלין וההתנגדות אליה בארץ עם קום המדינה, היא מבקשת וזקוקה לעזרה מיחידים וממערכות ואת זה אנחנו מנסים לעשות כאן ב"יונג יידיש".
מה לדעתך העתיד הצפוי ליידיש בעתיד?
כבר שלושה דורות לא רצו שידברו פה יידיש ובכל זאת כשאנחנו מופיעים אנשים מבינים את השפה, יש משהו חי בשפה. הרבה פעמים אני מרגיש שאני עובד מול הזרם, אבל אף פעם לא הרגשתי שאין לי בשביל מי. אני לא מתייאש. מספר דוברי השפה יכול להתפתח בכל מיני כיוונים שכיום איננו יכולים לדעת אותם. במגזר החרדי, היכן שמדברים יידיש, גם שם יש התפתחות של כתיבה, כתיבת שירה ותרגום, וגם שם אין יודעים לאן זה יוביל. מרכזים ללימוד השפה האידית צצים בכל העולם, וגם בארץ יש תקווה אם ההתעניינות הזו תקבל מענה הולם.
כשיצאתי מבית ליוויק ליוו אותי בדרכי טוביה החולב, מנחם מנדל, ומוטל בן פייסי החזן, גיבוריו הבלתי נשכחים של שלום עליכם.
לחשוב שמוסד כזה, שהוקם בכל כך הרבה אהבה ומסירות, בעקשנות להחזיקו חי ונושם, שמוחזק בידי מתנדבים, בלא תמיכה מעיריית תל-אביב או ממשרד התרבות, –עומד להיזרק לרחוב ככלי אין חפץ בו, מעלה תהיות על מצב התרבות בארץ ועולה השאלה איה הם הערכים שעליהם צמחנו וגדלנו להיות אומה מתוקנת?
דניה מיכלין עמיחי
* * *
תולדות "הלוטריה" בישראל והחינוך
לפני כשבעים שנה נפל דבר במדינת-ישראל הצעירה. הממשלה החליטה על פתיחת "מפעל-הפיס", מפעל-הפיס העירוני הראשון להגרלת פרסים לציבור. היה זה המפעל הראשון במדינת-ישראל שבו שותפו כל הרשויות המקומיות ונועד לשמש קרן לסיוע לבתי-ספר ולהקמת בתי-חולים, מרפאות ומפעלי-בריאות אחרים. מכאן ואילך הושיט מפעל-הפיס את תמיכתו בכספים לבתי-ספר בכל חלקי הארץ, והתלמידים ראו עם בואם לבית-ספרם את המבנים והאולמות שהרחיבו את בתי-הספר, ואת השלטים הבולטים שהזדקרו מולם והביאו אותם גם לידיעת הציבור הרחב.
מפעל-הפיס הוגדר כ"חברה לתועלת הציבור בעלת זיכיון בלעדי לעריכת הגרלות ומשחקי-מזל בישראל". מהותו של מפעל-הפיס היא גיוס כספים מהציבור באמצעות הגרלות ומשחקי-מזל למען הגשמות מטרות ציבוריות ושיפור איכות חיי הקהילה בישראל בתחומי חינוך, בריאות, ספורט קהילתי, אמנות ואיכות הסביבה.
במשך השנים הפך מפעל-הפיס לגוף משמעותי השותף לבניית המדינה ולהקמת פרויקטים לרווחת הקהילה שחיה בישראל: יהודים וערבים, ותיקים ועולים, ילדים ומבוגרים, תושבי העיר והכפר. הכנסות מפעל-הפיס בשנת 2020 הגיעו לסך 6,973 מיליוני שקלים.
מפעל-הפיס הוקם בתל-אביב כמפעל הגרלות של הרשויות המקומיות, על-ידי ד"ר מיכאל לנדאו וביוזמת ראש-העיר תל-אביב ישראל רוקח.
ד"ר מיכאל לנדאו היה משפטן, יליד רומניה, שהיה מחברי בית-הנבחרים של רומניה מטעם "מפלגת האיכרים הלאומית" וממייסדי "המפלגה היהודית הרומנית", פעיל טרום-ציונות במולדבה, ונכדו של הרב ישראל איזיקזון מצד אימו. הרב איזיקזון עצמו גם היה פעיל בתנועות טרום-ציוניות במולדובה. לנדאו נולד בשנת 1895 ונפטר בשנת 1976. הוא היה בנו של סוחר וגבאי בית-כנסת בעיר הולדתו, פעיל ציוני בארץ-ישראל, אליה עלה בשנת 1935, והיה, בין היתר, הממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר. הוא כתב מיספר ספרים וביניהם על מפעל-הפיס, הקים את "כופר הישוב", וניהל את "מפעל-הפיס" במשך עשרים שנה.
בשנת 2000 הוקמה מועצת הפיס לתרבות ולאמנות שבאמצעותה מסייע מפעל-הפיס בהענקת משאבים נכבדים כדי לסייע לאלפי אמנים ויוצרים ולמאות פרויקטים ויוזמות תרבותיות המגיעים לקהל רחב בכל רחבי הארץ. כך הפכה מועצת הפיס לתרבות ולאמנות למקדמת את התרבות והאמנות בארץ.
המועצה משנה את הנושאים והפרוייקטים בהם היא תומכת, וכך מאפשרת להיענות לצרכים המשתנים ומסייעת למיזמים ניסיוניים וחדשניים להתממש. התחומים הניתנים לאמנים ולמדענים הם בתחומי שירה, מוסיקה, אמנויות קולנוע וטלוויזיה, פילוסופיה וחקר ההוראה, ובנוסף פרס מפעל-חיים בתחום מחקר ויישום השיקום.
במאמרו כתב ד"ר לנדאו: "בסמוך להקמת המדינה הוצף משרד האוצר הצעות, בעיקר של עולים חדשים, בדבר סידור הגרלה של המדינה. משרד האוצר לא התייחס באהדה מיוחדת להצעות אלו... בשנה האחרונה נכנסו לעובי הקורה, על-פי עיריית תל אביב-יפו, כמעט כל הרשויות המקומיות שראו בהגרלה כזאת מקור להכנסות לכיסוי צרכיהם העולים וגדלים. להצעה זו התייחס משרד האוצר בחיוב, והחלו בירורים ביחס למטרה שיש להקדיש לה את ההכנסות שיישארו מהקמת מפעל-הפיס.
("פיס" – בלשון חז"ל – גורל – עיין יומא כ"ב ע"א – והוחלט לקבעו ל"לוטריה"... ששני כוהנים רצו ואחד מהם נפל ונשברה רגלו "התקינו באותה שעה שלא יהיו תורמין את המזבח אלא בפיס" (הגרלה) – בתרגומו של הרב עדין שטיינזלץ.
והוא המשיך: "הציבור היהודי היה בכל ארצות הגולה הרוכש העיקרי של כרטיסי-הגרלות השונות, ויש להניח שאף כאן יימכרו הכרטיסים בזמן קצר מאוד."
במאמר אחר שהתפרסם בעלון "ידיעות תל-אביב-יפו", הביטאון הרשמי של עיריית תל-אביב-יפו שיצא-לאור אחת בחודש בעריכת א"ז בן-ישי, כתב בחודש אוגוסט-ספטמבר 1951, על מפעל-הפיס, ישראל רוקח, ראש-העיר תל-אביב יפו. רוקח היה ראש-העיר ולאחר-מכן חבר-כנסת ושר הפנים. יליד שנת 1896 שהלך לעולמו בשנת 1959.
מפעל-הפיס העירוני היה המפעל הראשון במדינה ששותפו בו כל הרשויות המקומיות ונועד לשמש קרן להקמת בתי-חולים, מרפאות, ומפעלי-בריאות אחרים וסיוע למוסדות חינוך.
כתב ישראל רוקח בין השאר: "קשה לתאר את גודל מצוקתו של חולה, הזקוק למיטה בבית-חולים, ואינו מוצאה מיד. עד לפני קום המדינה היתה בעיית האישפוז אחת הבעיות הקשות ביותר שהתלבטנו בהן." והוא מתאר את המצב: "יולדות היו נאלצות לחכות עד הרגעים האחרונים לפני הלידה ממש, עד שזכו לקבל את המיטה הדרושה להן. חולים שנזקקו לניתוח, חיכו במשך חודשים רבים עד שזכו להגיע לחדר הניתוחים. פרוזדורי בית-החולים היו גדושים מיטות, מחוסר מקום בחדרי-חולים." – תאר רוקח את מצב בתי-החולים.
הימים היו ימי ריבוי האוכלוסייה, הצפיפות לא פחתה והמצוקה בשירותי הבריאות לא הוקלה. משרד הבריאות אומנם הוסיף מספר ניכר של מיטות בבתי-החולים, אך תקציבי הרשויות המקומיות לא איפשרו להשקיע כספים רבים להקמת מוסדות-אישפוז נוספים ולהרחיב את הרפואה הציבורית.
"הגיתי את הרעיון של הקמת מפעל-פיס מיוחד, לאחר ביקורי בשווייץ... בה ראיתי את מפעל-הפיס הגדול, המאפשר לערי המדינה לרכז סכומים עצומים להקמת בניינים למטרות בריאות העם. בדרך זו מתאפשרות השקעות עצומות בבניינים לאישפוז." – כתב רוקח.
"החישוב שנעשה היה שהוצאות הבנייה, וציוד בכלל זה, לפי כל מיטה בבית-חולים, מגיעות בממוצע לארבעת-אלפי ל"י ליום. נדרש אפוא מאמץ מיוחד של כל אזרח, כדי לגייס למען הרשויות המקומיות, אמצעים רבים להקמת בנייני-אישפוז חדשים ומשוכללים לצורכי האוכלוסיה המתרבה מיום ליום.
"המסקנה היא שכל אזרח, כל משפחה, חייבת לרכוש למענה תעודות של מפעל-הפיס ולסייע בכך במפעלי האישפוז בערי הארץ. לפי תוכנית ההגרלות יוכלו רוכשי התעודות לזכות בכספים ולסייע במצב האישפוז והבריאות בארץ.
"פנייתי הפעם היא לא לשם רכישת תעודות למען הזכייה בלבד, אלא למען מילוי חובה חברית ואנושית כלפי הזולת" – המשיך רוקח – "אשר בבוא עליו צרת מחלה, ימצא לו בלא קושי מקום-אישפוז בבית-החולים, בו ירפא מחוליו, ויקבל את טיפולו בתנאים נוחים, וחזר האב לפרנסתו, האם למשק ביתה והילדים ללימודיהם, מתוך חדווה, בריאות הגוף והנפש.
"זיכרו נא, כי מיספר המיטות בבתי-חולים אינו מגיע כיום אף למחצית המיכסה הדרושה בהתאם למקובל בארצות אחרות – באירופה ובאמריקה... תל-אביב עצמה זקוקה כבר מעכשיו לפחות לאלף מיטות נוספות. מסתיימת והולכת הכנת התוכנית להקמת בית-החולים המרכזי שיכיל 700 מיטות. לפי מחירי החומרים ושכר-העבודה כיום, יידרש סך 3 מיליונים לבניית המפעל העצום הזה, לריהוטו ולציודו... אנא רכשו את תעודות ההגרלה של מפעל-הפיס העירוני."
אשר לספרות ההגרלות, הספר היחיד שפורסם בארץ בנושא זה הוא ספרו של דורון הרצוג: "גורל אחד: תולדות ההגרלות בעם ישראל", שיצא-לאור בשנת 2003 בהוצאת אפיק. הספר חושף את תולדות הגורלות לסוגיהן בחיי העם היהודי לדורותיו, מתקופת המקרא ועד הקמת מפעל-הפיס בארץ.
הרצוג היה מורה-דרך, חוקר ירושלים, יליד שנת 1956 שנפטר בשנת 2010. מחקרו ופועלו עבור בית-העלמין היהודי העתיק "סמבוסקי" במורדות הר-ציון, שהוזנח וחולל, היוו פריצת-דרך לשיקום המקום בחייו ולאחר מותו.
ההגרלה הראשונה של מפעל-הפיס, מפעל ההגרלות הלאומי של מדינה ישראל, התקיימה בחודש אוקטובר 1951. "כל 120 אלף האיגרות שהוצאו למכירה במחיר של לירה אחת נחטפו... הזוכה המאושר הראשון... זכה ב-1,000 לירות" (עמ' 8).
על הגרלה קדומה מספר הרצוג (עמ' 15): "פדיון הבכורות – הגרלה להעברת קדושת פדיון הבכורות אל הלוויים. על כך מספר התלמוד שנעשתה הגרלה בין כל הבכורות... כל בכור בחר ושלף פתק, ולפי הכתוב בו נקבע אם נפדה על-ידי לוי או שנאלץ לפדות עצמו על-ידי כסף."
לפי ספרו נמצא מפעל-הפיס במקום ה-47 בעולם עם מכירות שהסתכמו בשנת 2002 עם מכירות בסך 3.15 מיליארד שקלים.
במאמר של יוסי יהושע ב-YNET ב-14 במאי 2003 הוא כותב: "אם שואלים את מפעל-הפיס, ספרו של החוקר דורון הרצוג 'גורל אחד' מוכיח ללא ספק 'שהיהודים הם עם של מהמרים'..."
דורון הרצוג נולד בירושלים, היה מורה-דרך וחוקר ירושלים, חוקר מעמיק של בית-העלמין היהודי סמבוסקי. הוא חקר במסגרת מחלקת המחקר של הקרן למורשת הכותל המערבי ובנושאים שונים בהיסטוריה של ירושלים.
דוגמא לראשוניות ההגרלות בארץ מספר דורון הרצוג בספרו (עמ' 98): "ר' שאול בנימין (הכהן) שעמד בראש התלמוד-תורה, הבין שכדי להוסיף לבניין את קומת הישיבה ("עץ חיים") יש צורך בסכום נכבד של כסף. הוא הציע לקנות חצר גדולה שתהיה מקור הכנסה לישיבה באמצעות מפעל הגרלות... כדי להשיג סכום זה (30,000 רובל) הגה רעיון להגריל את הבתים שבחצר (הישיבה) והודיע שכל זוכה שיקדיש את הבית שזכה בו לישיבת 'עץ חיים' יזכה בארבע זכויות..." ומכאן בא פירוט הזכויות.
דוגמא אחרת להגרלה היתה בפתח-תקווה (עמ' 151): "עלה רעיון ההגרלה, שנועדה בפתח-תקווה בשנת תרל"ט (1879)."
החלקה שעמדה להגרלה חולקה לארבעה סוגי קרקע "וכאשר ייצא הגורל אזי יינתן לכל אחד חלקו אשר זה בו לצמיתות עד ביאת הגואל."
וכמובן ידועה גם הגרלת המגרשים באחוזת-בית בשנת תרס"ט (1909), היא ערש ייסודה של תל-אביב.
עתה התרבו ההגרלות בארץ מלבד מפעל-הפיס, לוטו, וכמובן הגרלות-"וינרים" לסוגיהן השונים המהווים עניין רב להמוני המשתתפים בהימורים.
דוד מלמד
* * *
לְעָמָל יוּלַד
לֹא לְרֶגַע הַהוּא פִּלַּלְתִּי
לֹא לְשָׁעָה הַהִיא יִחַלְתִּי
קַרְדֹּם לַחְפֹּר בּוֹ לֹא אִוִּיתִי
בֵּית יַלְדוּתִי נִצָּב עַל תִּלּוֹ
אִמִּי בְּהַר הַמְּנוּחוֹת
אֲבִי בְּהַר הַזֵּיתִים
רָחַקְתִּי יָמִים וּמְקוֹמוֹת
הַזְּמַן נוֹהֵר אֶל סוֹפוֹ
אֵי שָׁם בְּאוֹר עֲרָפֶל
בִּעְבּוּעַ גַּם
מִי שֶׁבָּא מִן הֶעָפָר
לְעָמָל יוּלַד
25.08.17
* * *
חנה סמוכה מושיוב
לכל איש יש שם
העובדה שלמדתי בכיתה של אשכנזים, מכיתה ד' עד ח', קבעה את עתידי. קיבלתי מודלים אחרים חדשים לחיקוי. רמת הלימודים בכיתה היתה גבוהה ורצינית. התייחסו אלינו כאל תלמידים שצריך להעניק להם. המחנכת שלנו בכתה ד' – שרה ארזי, מורה צעירה, מלאת חיים ויפה, חייכנית ומתוקה, היה בה זיק של חיות וחיוניות ומתיקות. היא נתנה לנו המון אהבה, שבכיתות הנמוכות שבהן למדתי קודם, לא טעמתי ממנה. אהבתי מאוד את המורה שרה, שידעה ללמד ולצקת בנו ידע ושמחה.
עד כתה ד', שמי בתעודת הזהות היה "חנינה". המחנכת, שרה, שוחחה איתי והציעה שאשנה את שמי ל"חנה". אמרתי לה, שאכן זהו שמי – חנה, כי אבא תמיד כינה אותי חנה. נקראתי על שם דודתו, אחות אימו, שמתה משברון לב, לאחר שערפו את ראשו של בנה בפרעות ב"פרהוד" ב-1941 בעיראק.
שמחתי על השם החדש. לא אהבתי את "חנינה". שם מוזר. ארוך. גלותי, (למרות שיש לו משמעות בעברית) חנה שם יותר קצר, נחמד יותר, מקראי והוא אפילו על שם אחת הבנות היפות בכיתה שהערצתי, כי מעולם לא ראיתי ילדה כה יפה עם זוג צמות בלונדיניות ועיניים כחולות חכמות. אהבתי את השם חנה ואימצתי לי אותו בשמחה, ואבא שינה את שמי בתעודת הזהות לחנה. הוקל לי שנלקחו משמי הנון והיוד (נִי!!! – שלא שידעתי אז את משמעותה) והותירו את השם שלי עם אותו שורש (חנן) ומשמעותו כמעט ולא שונתה ויש בו יותר חן.
אני אוהבת את השם חנה ואני מחוברת אליו. גם חנה המקראית חיזקה את הקשר שלי עם שמי, כי היא היתה הרעייה האהובה על בעלה – אלקנה, למרות שהיא היתה עקרה. התחברתי איתה ועם גורלה, ושיערתי (לא יודעת למה), שגורלי יהיה כגורלה. לא ידעתי את נפשי כשלמדנו בכיתה ה' בספר שמואל א' את סיפורם של חנה, פנינה ואלקנה. חשתי שכל הכיתה מסתכלת עליי, כי אני חנה, האישה האהובה שבעלה "נותן לה מנה אחת אפיים" ואלוהים חן אותה, כי "עד עקרה ילדה שבעה". כל חיי הייתי מחוברת לדמות התנ"כית הזו, שהפכה לחלק ממני בזכות השם ובזכות הגורל ואולי בזכות שניהם...
האם מישהו חושב שחנינה נשכחה? לא ולא. אחרי שסיפרתי לבעלי ששמי היה חנינה, התחיל לקרוא לי חנינה. אחרים ששמעו את השם הזה, גם הם התחילו לקרוא לי חנינה, אחרי ששנים איש לא כינה אותי כך. אם פעם הייתי כועסת ומתלוננת על השם הכבד הזה, היום אני מקבלת את כל השמות שלי באהבה ולא מתביישת באף אחד מהם, ובכל אחד מהם יש תוכן שמוסיף להם משמעות. היום אין לי בעייה שיקראו לי גם "חנינה". שם מיוחד, לא נפוץ ותמיד יזכרו אותו. אבל אני כבר מזמן חנה. את החנינה קבלתי מהאל והוא סלח לי ומחל לי על עוונותיי והוא חָן אותי והיום אני חנה, זו שניחנה בכל מה שהיא ביקשה לעצמה.
נולדתי בניכר, אמא נתנה לי שם אחר, לא קיבלה את השם "חנינה", שאבי נתן לי, על שם דודתו! הוריי לא התפשרו על השם, וכל אחד קרא לי בשם אחר. אימי העקשנית נתנה לי את השם הערבי פאוזיה – שם שמעולם לא היה רשום בתעודת הזהות. לא הייתי יכולה להתהלך היום עם שם כזה, אלא אם כן היו מתרגמים אותו ל"ניצחון" או "ניצחונה".
נולדתי שלושה חודשים לפני מלחמת השחרור, בה' אדר א' תש"ח, בשנה של הניצחון ושל הקמת המדינה. אימי, שלא ידעה עברית, החליטה לקרוא לי בשם שאת משמעותו היא מבינה. שנאתי את השם פאוזיה ואפילו תיעבתי אותו. התביישתי בו. מה לי ולשם ערבי, זר, לא עברי! אימא התעקשה כל ימי חייה לקרוא לי פאוזיה. רק בשנה האחרונה של חייה, מדי פעם הוסיפה לצד השם פאוזיה את חנה, וכינתה אותי, מבלי להתבלבל, "פאוזיה-חנה", שחס וחלילה לא אשכח ששמי פאוזיה. אולי היא הוסיפה לי את 'חנה', כדי לרצות אותי, כי היא ראתה שאני יותר חנה מאשר פאוזיה. עד היום השם הזה זר לי ורצוי שאף אחד לא יידע עליו. מכיתה ד' כולם מכירים אותי בשם חנה, והשמות חנינה ופאוזיה הלכו ונעלמו והפכו לקוריוז.
קשה להיפטר משם! לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו ונתנו לו אביו ואימו. אבא נתן את השם "חנינה" (שהמורה שינתה לי לחנה) ואימא נתנה לי את השם "פַאוּזִיָה" (Fauzia). חייתי עם שני שמות. שתי זהויות. בשם העברי, חנינה או חנה, הייתי של אבי, ואיתו יצאתי לדרכי, וניסיתי למחוק באמצעותו שמץ מהגלותיות (לא יודעת אם הצלחתי) – ובשם הערבי, פאוזיה, הייתי של אימי, ואיתו הייתי רק בבית ולא יצאתי איתו לשום מקום. שמות שנותנים ההורים קשה למחוק! הם יישארו לעד, ואולי כך צריך להיות. הבעייה שעם ההגירה ועם המעבר לשפה אחרת, השמות שנותנים ההורים הופכים ללא רלוונטיים, לזרים, בעיקר כאן בישראל, שכולנו רצינו ששמותינו יהיו שמות עבריים, או לפחות תנ"כיים, כדי להפסיק להרגיש, שאם יש לנו שם ערבי, אנחנו לא שייכים לעם הזה.
בתי היחידה, כששמעה את אימי קוראת לי "פאוזיה", נדלקה על השם! במשך שנים, במקום לקרוא לי "אימא" היא קראה לי – פאוזיה, כי השם נשמע לה שמח ומבדח.
מסתבר ששם לא ניתן למחוק והוא חקוק איפה שהוא בזיכרון של מישהו, שדואג להחיות אותו. במקום לכעוס על בתי שלא נותנת לי להתכחש לשם הערבי, השנוא, שהתביישתי בו, אימצתי את המשמעות שלו: "ניצחון". אני תמיד מנצחת. מנצחת למרות הקשיים, ואולי לא צריך לעשות מאמצים למחוק את השם שנתנה לי אימי, אולי יש בו איזו נבואה, שעליי להיות גם הניצחון של אימא שזכתה בבת כלבבה (באמת הייתי בת טובה). אימא גם ניצחה, כי השם שנתנה לי מונצח, למרות שכאילו מדובר בשם מוזר, וגם איתו אני מפויסת, כבר לא מתביישת! כלתי קלטה את השם הזה מבתי וגם היא קוראת לי כך. אני לא כועסת על אף אחת, ואני גם לא מתביישת בנצחיותו ובניצחון הדרכים שעברתי בהן בנתיבי חיי. מה שלא יהיה שמי הוא חנה!!!
בעבר, בארץ, נהגו לעברת את השמות של העולים החדשים. יש שהרגישו שנוטלים מהם את זהותם, ויש ששמחו ששמם שונה לשם ישראלי, או לשם מהמקורות, שמזכיר את צליל שמם המקורי, והוקל להם והתחילו להרגיש שייכים. יש שאחרי שנים הם יצטערו על כך, למרות שהשם החדש הלך לפניהם! לשינוי השם היתה חשיבות, והוא נועד לוותר על ריחה האחר של הגלות, שנדף מהשם.
גם אבא לא ידע מה לעשות עם שמו. שמו היה סלמן. בעברית "שלמה". אימא לא הסכימה שישנה את שמו לשלמה (אף פעם לא הבנתי מדוע). אימא והעקשנות שלה! למה הוא שאל אותה בכלל?! בטעות היו מגיעים אליו מכתבים, שבהם שובש שמו לזלמן. מצא חן בעיניו השם זלמן. הוא אימץ אותו זמן מה, כי הוא נדבק במכתבים שהגיעו אליו מכל מיני מוסדות והוא שינה אותו בתעודת הזהות. אולי היה כדאי להיות באותם ימים זלמן – אשכנזי, (למרות הקונוטציה שיש לשם הזה...) ולא סלמן הערבי, שרק אות אחת מבדילה ביניהם, אבל גם איתו הוא לא חי בשלום! אבא החליט לשנות את שמו לסולומון (נשמע יותר אנגלזי), "קינג סולומון". לא היה קל לאמץ שם חדש, ושם חדש – פירושו זהות חדשה. אבא חזר לסלמן. כולם קראו לו "סמוכה", יש שכתבו סמוחה בחית, ויש שכתבו שמוחה עם שׂ. אני בחרתי בסמוכה עם כ', הבנתי שלסמוכה יש משמעות יותר מהשמות האחרים. מעטים ידעו את שמו הפרטי של אבי, כך שלא שמעתי איש שמכנה אותו סלמן, מלבד אימא, שלרוב קראה לו "אבו-שמעון". כשאחי רצה להנציח את שם אבי, ולקרוא לבנו על שם אבי, קרא לו – שלומי, שנשמע יותר עברי מסלמן או סלומי, כפי שהנכדים קראו לו – "סבא סלומי".
העולים שהגיעו ארצה משנות התשעים של המאה הקודמת ועד היום, לא היתה להם בעייה אם השמות שלהם נשמעים זרים לאוזן הישראלית. הם אינם מתביישים בשמותיהם ורק מעטים מעברתים את השמות הזרים. אין ספק, שבשמות שלהם, יש יותר משמץ של גלותיות ושל זרות. הם לא חושבים כך, כי אלו שמותיהם.
החבר הטוב של בני, עולה מרוסיה, שמו, מראט, שינה את שמו ל"מאור". והשם כל כך מתאים לו, ובאמת הופך אותו לישראלי ולא לזר, כי זה מה שהוא רצה להיות!
היום יש מבין העולים כאלה שרוצים לשמור על הזרות ועל הזהות שלהם, ולא מוכנים להמיר את שמם בשם עברי. לימדתי תלמידים רבים ממוצא רוסי, שנולדו בארץ ושמותיהם, יבגני, ולדימיר, ליאוניד, אנדרי, סרגיי, בוריס, ולנטין, סופי, אירנה, יאנה, טטינה, אלינה, ילנה, אינה, קטרינה, מריה, ג'ניה, אנה, אנסטסיה – שנראים כל כך ישראלים, ורק השם הרוסי מבדיל אותם מהישראלים ילידי הארץ, ואין מנוס מלהדביק להם תווית של ארץ המוצא שלהם, ולקרוא להם "רוסים", קבוצה אתנית, שמתבדלת, מתוך איזו שהיא התעלות ולא מתוך נחיתות, שהקימה מפלגה, ויש להם תחנות רדיו וטלוויזיה שמשדרות בשפה הרוסית, ובכל זאת, למרות ההתבדלות, הם לוקחים חלק בעשייה בכל תחומי החיים בארץ – בהתיישבות, ברפואה, בהוראה, בבידור, באומנות, באקדמיה, בהייטק ובכלל. זו עלייה גאה שלא מתביישת בעצמה ולא רוצה להעלים את זהותה, והיא לא עושה שום מאמץ להיראות כישראלית. אין להם בעייה להיות "רוסים" בישראל. את הילדים שנולדים להם פה, הם מלמדים את השפה הרוסית, בגנים פרטיים שהם פותחים, מתוך ידיעה שחשוב שהם ירכשו שפה נוספת, או אולי, יוכלו לדבר עם הסבים והסבתות בשפתם, או יוכלו ליהנות מאוצר הספרות הרוסית. בכל אופן, הם לא מתביישים בשפת אימם, כפי שאנו התביישנו... ועוד איך התביישנו!
המורים שבאו משם לא נשלחים ליישובי ספר, כמו אבא שלי, עד שילמדו היטב את השפה העברית, ועד שילמדו לכתוב ללא שגיאות כתיב, אלא מלמדים בכול מקום שיש בו ביקוש למורים, לרוב במקצועות הריאליים, שמצריכים פחות מילים וגם אין להם בעייה לדבר ביניהם רוסית. לפעמים זה מעצבן, הייתי אצל רופא שיניים רוסי, והסייעת שלו גם רוסיה, כל מהלך הטיפול הם דיברו ביניהם רוסית ולא הבנתי אף מלה. הרגשתי כל כך זרה והם הרגישו מצוין לדבר רוסית, שפת אימם, למרות שהם יודעים עברית מצוין. כך גם בחדר המורים שבו הייתי חלק, המורים הרוסים דברו רוסית, וזה מאוד הפריע לי. אני מעולם לא שילבתי מילה בערבית בשיחות שלי, הרגשתי שזה לא לעניין לדבר ערבית מחוץ לבית. זמנים משתנים!!!
שמתי לב, שרוב שדרני הטלוויזיה, שמופיעים היום על המרקע, לא עברתו את שם משפחותיהם, כפי שקרה לשדרנים בתקופה הראשונה, חיים יבין, דליה מזור, דן פאר, רשף, גלעד, לונדון, טופז, והיום יש את רוזנבלום, קירשנבאום, קושמרו, אוקו, שימחיוף, פוזיילוב, ברונו טגנייה, רסקין, שָמָם, מרציאנו, מצליח, ועוד ועוד ועוד, ששם משפחותיהם מגלה את מוצא הוריהם, ואין לאף אחד מהם בעייה עם זה.
ידעתי שכשאינשא, ישתנה שם משפחתי, ולא עשיתי דבר כדי לשנותו לשם עברי, כדי שאוכל להסתיר את מוצאי, שאודה, לא הייתי גאה בו! נישאתי לחתיך מקסים חצי בולגרי וחצי גרמני, והשם הוא מושיוב שגם לו אין משמעות בעברית והוא מעוברת ממוייסף. לא היתה לי שום בעייה להחליף את שמי למושיוב, אך הצטערתי שזה לא שם אשכנזי, כי תמיד שאלו אותי אם אני בוכרית! כשהתחלתי לפרסם, כדי שיבדילו ביני לבין חמותי, שיש לנו אותו שם – הוספתי את שם משפחתי הקודם סמוכה... פעם התביישתי להזדהות כעיראקית. היום אין לי בעייה, ואין לי מה להסתיר, ואני רוצה שידעו שגם מישהי ממוצא עיראקי יכולה להצליח להתרומם ולמחוק פערים, והיא גם יכולה לכתוב על כל הבעיות, שהיו לי כעולה בת שנתיים מעיראק, שהרגישה שונה ורצתה להיות כמו כולם.
הארץ השתנתה, גם קליטת העולים השתנתה, בעיקר כשמדובר בעולים משכילים. זה שונה ממה שהיה בזמננו. אנחנו ניסינו להתערות, להידמות, להיקלט בחברה המקומית, שהרגשנו בה נחותים. רצינו למחוק את השונות, כדי להיות חלק מן העם הזה שהקים לנו את המדינה. ניסינו בכל יכולתנו לאמץ לנו את המבטא הצברי. סירבנו לדבר בבית ערבית (למרות שזה לא היה מזיק לנו לדעת עוד שפה), כיבינו להורינו את הרדיו, כששמעו שירים בערבית, ולא הבנו כמה חשוב להם להאזין לשירים בשפת אימם ולהתגעגע למקום שממנו יצאו אחרי גלות של יותר מאלפיים שנה. דווקא, כאן, היום בישראל, לדעת ערבית, בנוסף לעברית, לא היה מזיק, לא רק כדי לשרת במוסד, או במודיעין ולהיות מרגלים, כמו אלי כהן ואחרים. עשינו הכול כדי שלא יזהו בנו את ארצות המוצא שמהן בנו, רצינו להיות חלק מהרקמה האנושית החיה של בני הארץ, לבנות אותה ולפעול למענה ולשרת אותה ולהיות חלק מהאוכלוסייה היהודית שהיתה נחוצה ליישוב הארץ ביהודים, וזו הסיבה שהמדינה פעלה כדי להעלות אותנו ארצה מכל מיני גלויות, ונודה, שגם כדי להציל אותנו מאפליות, מגזרות, משמד ומפורענויות.
16.01.2022
חנה סמוכה מושיוב
* * *
קטע על נחשים
מזיכרונותיי ביושבי על נהרות בבל
"...עם הנחשים לעומת זה פחדנו להתעסק. גם הם לא חסרו, לא במרתף ובקומת הקרקע הקרירה, ולא בתקרות הגבוהות, שם היו קני הציפורים. תקרות הבתים בבגדאד היו בנויות שתי שכבות, אחת תחתונה מעין "ראביץ" ישראלי, רק שהוא מצופה בלווחי-עץ. על זה הניחו כמה שכבות של מחצלות, גבס, חצץ ודברים דומים למילוי. כל זה בינות לקורות העץ, מהן היתה התקרה מורכבת. על כל השכבות הללו כמובן נחו המרצפות, שהיו עשויות מחימר שרוף. מן הצד ניבעו תמיד חורים בתקרות, ואם לא דאגו לתקנם במועד ומהר, כי אז קיננו שם ציפורים עטלפים ועוד. כמו בארגזי הרוח בארץ.
הנחשים ידעו ששם מצוי מזון בצורת ביצי ציפורים ואפרוחיהם. מדי פעם זחלו בלאט לשם ובלעו להם את הביצים או אף טרפו איזו ציפור ובלעוה בשלמותה. זה היה אירוע מיוחד עליו ידעו מיד דיירי הבית. שכן הציפורים היו מצייצות בקולי קולות מצערן על האבדה. בני הבית שלחו לקרוא מיד לאיזה אמיץ, בדרך כלל נער-סבל מוסלמי מפתח השוק, כדי שיתפוס את הנחש ויוציא ממנו את הציפור שבלע. היו מהסבלים הללו שידעו את המלאכה ועשאוה בשמחה, תמורת כמה מעות כמובן. הם טיפסו לתקרה ועם מקל קטן הרעישו קצת ועוררו איזה רעש מקומי, הנחש שרצה להימלט על נפשו עם טרפו בכרסו נצוד בפתח החור על ידי מי שחיכה לו. ואחרי הריגת הנחש ונטרול סכנתו, היו מוציאים ממנו את הציד ומעבדים אותו (חניטה) ועוטפים אותו כמין קמיע ששימש לתרופה בדוקה נגד מחלות, עקרוּת וצרות אחרות. לזה קראו "צֵיידְ חַיִּי", כלומר הציד של הנחש. ולא פעם נשלחתי למַכָּר פלוני פלמוני לבקש ממנו קמיע כזה לשימושו של מי מבני הבית.
קמיע כיס (לא מעור נחש)
אימי סיפרה סיפורים שונים על נחשים שהיו בבית הוריה, ועל איך שכל צד כיבד את השני ועל הדו-קיום ביניהם. זאת אחרי שאמרו לו מפורשות "נחש הבית, חְיֵה כאן בשלום, לא נָרַע לְךָ ואל תרע לנו." לדבריה ההסכם קוּיָם תמיד במשך הרבה שנים, עד שבא יום אחד מוביל המים ("סַאקָּה"), שהביא נאד מן הנהר למלא את המכל הביתי, שאז לא היו לבתים צינורות עם מים זורמים. הוא פגש בנחש והתכונן להורגו אבל הוא לא הספיק. כי הנחש, שהיה חכם במיוחד כנראה, הרגיש בכוונתו של מוביל המים, זינק עליו והכישו למוות.
וכן התהלכה אז אגדה (?) שנחש לא סובל בשום אופן עלי נַעְנַע יבשים (בוּטְנָאג'). ואם היה חשש שלמקום מסוים חדר נחש, היו מיד מפזרים עלי נענע יבשים על הרצפה על מנת שהוא יסתלק מן הטריטוריה. משל היה בפי כולם לאמור "כמו הנחש והבּוּטְנָאג'" – על שני יריבים שלא סבלו איש את רעהו באופן קיצוני.
דבר נוסף ששייך לנחש והיה משמש קמיע, הוא עורו, אותו הוא משיל מדי פעם. העור היה נלקח ונעטף באריזת בד מיוחדת עם שני שרוכים משני הצדדים כמו חגורה, על מנת לקשרו לבטנה של מַפֵּלֶת או חולָה בחליים שונים, הוא שנקרא "גִ'ילְד חַיִּי". (עד היום אני פוגש בנשים הקושרות סביב אגניהן מתקן כזה לשמירה...)
זוחלים לא-ידידותיים אלה, מאז ומתמיד גרמו לשאט נפש ולהרגשה לא נעימה. ומוזר לי באמת לראות אנשים שמשתעשעים עם נחשים. ייתכן שזו שאלה של חינוך והרגל, אלא שלא הורגלתי להתייחס בסובלנות לנחשים. וגם התואר "נחש" מודבק לאנשים פתלתולים ערמומיים ודו פרצופיים רעי לב. עובדה.
י"ז
רמת גן, עיר הפיז'אמות
* * *
"הבלש מהמשולש"
האם ספרות הפשע אפשרית בחברה הערבית?
תשומת הלב הציבורית מתמקדת לאחרונה ב"מגזר", ביטוי משונה, תווית לחברה הערבית החיה במדינת ישראל. במשך שנים נדחקה הפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית למגירה וקוטלגה במדור סוציולוגיה. מקרי הרצח בחברה הערבית אובחנו כמנהגים שמקורם במסורת שבטית – "שמירה על כבוד משפחה" או "נקמת דם", ועל כן אין לראות בהם פשיעה של ממש. לאחר מכן כבר היה קשה להכיל את הרצח כשהוא יצא מחיק החמולה וכלל "חיסול חשבונות בין עבריינים ערבים" או "פיגוע לאומני".
אך הציבור הישראלי העדיף לאבחן את הרצח בחברה הערבית בשונה מהרצח בחברה היהודית. שהרי רצח בנות זוג יהודיות אינו על רקע "כבוד המשפחה" וחיסול חשבונות בחולון ונתניה אינם סכסוכים בין עבריינים ערבים, והטבח של גולדשטיין במערת המכפלה ורצח רבין אינם על רקע לאומני או פוליטי כפי שהם אצל הערבים... ניחא.
רצח הוא רצח. החברה הערבית הכפרית משתנה. הכפרים הפכו לערים, החברה הערבית שוב חזרה למקום שהיתה בו בעידן שלפני הקמת מדינת ישראל, חברה שיש בה גם מרכזים עירוניים, והפשע כידוע פורח דווקא בריכוזים אורבניים. האנונימיות של תושבי הכרך מקלה על האדם לבצע את מעשה הרצח. הספרות של המאה ה-19 נתנה ביטוי להתפתחות הרצח יד ביד עם הפיכת הערים הקטנות הציוריות באירופה לכרכים, למטרופולין.
סיפורו של אדגר אלן פו "איש ההמון" הוא הפרדיגמה שעליה מתבססים סיפורי הפשע בכרך הגדול. הסוגה הספרותית הזאת החלה לפרוח במאה ה-19, ותחילתה בדיווחים דרמטיים "צהובים" בעיתונות, עוד בטרם צץ ג'ק המרטש והטיל חיתתו על לונדון בעודו מעלה את תפוצת העיתונים שם לשמיים. רוברט לואיס סטיבנסון כתב את הסיפור "מרקהיים" על רצח בדם קר של סוחר עתיקות בלונדון הקרה בערב חג המולד, סתם כך.
ייצוג הרצח בספרות הפך את המעשה הפלילי לנושא נחשק. ספרי מתח ובלש עמוסי גוויות הם בידור, קריאה של "ניקוי ראש", "ספרי טיסה". האם במהלך השנים עברה החברה המערבית תהליך שנראה כמעט בלתי אפשרי לפני תחילת המאה ה-19, תהליך שסופו בשאיבת הנאה וסיפוק מדיווחים על פשע, ויותר מכך, מעיבודו של הרצח לספרות, לקולנוע, לבידור?
ובכן, נזכיר נשכחות: כל הבלבול המוסרי החל כבר אצל זה שהכתיב את התנ"ך. קין הצמחוני הראשון דפק באבן את ראשו של הבל אחיו, רצח בתוך המשפחה. וכיצד העניש אותו השופט העליון? במקום להעלות אותו על כיסא חשמלי, כך שלאנושות יהיה ברור שאסור לרצוח, שלח אותו לנדוד במסע עולמי.
את תשומת הלב לתהליך זה של ערעור הפן המוסרי בספרות והתייחסות שונה לרצח הביא לראשונה הסופר תומאס דה קווינסי, במסה סאטירית שנשלחה לכתב העת "בלאקווד" ב-1827 ובהמשך בשתי רשימות נוספות שהתפרסמו במהלך השנים.
המסה "על רצח הנחשב לאחת מהאמנויות היפות" הוא תיאור בדיוני וסאטירי של הרצאה שהועלתה במועדון ג'נטלמנים חובבי רצח בנוגע להערכה האסתטית של רצח כאמנות. הוא מתמקד במיוחד בסדרת רציחות שבוצעו כביכול בשנת 1811 על ידי ג'ון ויליאמס בדרך רטקליף, לונדון. המאמר התקבל בהתלהבות והוביל לשתי רשימות המשך בשנת 1839 ובשנת 1854:
"Like Michelangelo in painting, a great murderer carries his art to a colossal sublimity – "
"כמו יצירותיו של מיכאלאנג'לו, רוצח מוכשר נושא בחובו אמנות המשתכללת לכדי אומנות נשגבת," כתב דה קווינסי, והוסיף בסאטירה מאפיינים של רצח המבוצע כראוי. רשימות סאטיריות אלו זכו לשבחים והשפיעו על סופרים לעתיד וכן על הייצוגים הספרותיים הבאים של רצח.
כאן בארץ אבות החל רומן הפשע וסקירת הרצח לפרוח באיחור קל, כשתל אביב הפכה לעיר שוקקת חיים, מסחר ופשע. בשנת 1932 זכו חוברות של הבלש דוד תדהר לפרסום ב"ספריית הבלש", שבה התפרסמו כשלושים חוברות. סדרה זו נחשבת כחלוצת הספרות הבלשית העברית.
אם נשליך מהאמור על החברה הערבית, המשתלבת באיחור-מה בחיים האזרחיים של מדינת ישראל, ובכלל זה בחיי הפשע, הרי יש לצפות לפריחת ספרות הפשע. סופרים ערבים שיתארו בפני הקורא הישראלי את מסתרי טירה, טייבה ואבו גוש, ויכוננו את דמותו של הבלש הערבי הראשון, "הבלש מהמשולש", הלוכד את הרוצחים האכזריים מה"מגזר".
אבי גולדברג
אהוד: נדמה לי שאתה טועה כשאתה קובע שהחברה הערבית "משתלבת באיחור-מה בחיי הפשע" – שהרי אלה מלווים אותה מתחילתה, עוד מימי הג'אהלייה שלפני מוחמד, והם אינם זקוקים לשם כך ל"חיים האזרחיים של מדינת ישראל"!
* * *
מהלכי ההתנגדות למהות היהודית
של מדינת ישראל
במהלך השנה שעברה, נוכחנו בסדרה רחבה של התפרעויות הרס ודמים, ששיקפו את הסרבנות האלימה בחוגים במגזר הערבי ברחבי הארץ, כנראה בהנחיית ועדת המעקב העליונה לערביי ישראל. זו הממשיכה לפעול ברוח משנתו של חג' אמין אל-חוסייני, לסרבנות אלימה לקיום הישות היהודית המתגבשת בארץ. באותן התפרצויות אלימות, נפגעו רבים ואחדים נספו, ובתי כנסת ובתי עסק של יהודים, נהרסו והועלו באש, למרות שקיומם הביא תעסוקה ורווחה לתושבים הערבים באותן הערים.
מטבע הדברים, נפגעו ערבים מהתגוננות היהודים, ותקשורת עוינת מיהרה לפרסם את האלימות כ'התפרעויות משני הצדדים', למרות שבחברה היהודית גונו אלה שבכעסם פגעו בעוברי אורח ערבים.
באותה העת געשה הארץ בתיאורי העבריינות במגזר הערבי, בו נספו במהלך השנה מעל 120 בני אדם, עקב פגיעות ב'כבוד המשפחה', ויריבות בעסקים, בעיקר לא חוקיים. במקביל גברה באותה העת עבריינות הבדואים בצפון הנגב, שהתבטאה בבניית בתים בלתי חוקית, בשוד ובחסימת כבישים, ובסחיטה אלימה של דמי חסות.
אלה פני הדברים כיום, ונקווה שלמרות האיחור, הממשלה תשכיל להתאזר במשילות נחושה, להפעלת החוק והביטחון בצפון הנגב ובאתרים אלימים אחרים. המגמה איננה פשוטה, כי למרות העובדה שמאות אלפי ערביי ישראל כבר משולבים בראוי בחברה, במגזרי הבריאות והכלכלה, החינוך והעבודה, רבים עדיין מתנכרים לקיום המדינה ולחוקיה. לכן השלטת החוק והביטחון, תהיה כרוכה בהפעלת כוחות שיטור גדולים, למניעת התפרעויות אלימות ע"י אלה שיחושו נפגעים מהשלטת החוק, הסדר והביטחון. ההתנגדות להשלטת החוק והביטחון בוודאי תגובה ע"י חוגים בארץ ובחו"ל, המתנכרים לאורח קיום ישראל. אולם במשילות נחושה, ניתן יהיה לגבור על ההתפרעויות, ולהבטיח רגיעה ושלווה ברחבי הארץ.
מאידך, רבים בינינו לא מבחינים בסיכון להמשך קיום היישות הישראלית-המדינית, הנובע מהתפתחות מסוכנת במבנה הדמוגרפיה, בה מעל עשרים אחוז מתושבי ישראל, מתנכרים ומתנגדים בחומרה לקיום המדינה. בהנחה שערבים, דרוזים ונוצרים רבים משלימים עם קיום המדינה – מדובר אפוא בקיצוני החרדים, ערבים ודרוזים, ורבבות שורדי השמאל הקיצוני קומוניסטי. לעומתם, מעל 75% הנותרים, הינם מפולגים ולא מאפשרים, כפי שהובהר לאחרונה, איחוד של כ-65% מהמצביעים, כדי להקים ממשלה איתנה, להבטחת המשך קיום היישות הציונית-מדינית.
לכן, בסקירת מבנה הדמוגרפיה בישראל, ניתן להבחין בסיכון מוחשי אם לא נפעיל בהקדם תגבור חיובי למבנה האוכלוסייה. בוואדי ערה ובגליל, במשולש ובצפון הנגב – מתגבשים חוגים שאינם מוכנים לחיות בשלום בישראל, ועלולים לפתוח במאבק למימוש אוטונומיה לאומית. אמנם הרווחה הכלכלית בישראל, ומענקי הביטוח הלאומי הבריאות וחינוך, מונעים הינתקות, אך ניצניה נראו בעליל במהלך המהומות בנגב. כאשר בשיחה משודרת, הצהיר בדואי סוער: "אנחנו נילחם בחורמה וננצח, הנגב כולו הוא שלנו, והינו חלק ברור מפלסטין, לא ישראל!"
כרגע לא נראה פתרון באופק, ובהתכתבות עם מתונים במגזר הערבי, אני מתריע שאמנם אנחנו שואפים לרגיעה ולשלום עכשיו, אבל לא לעולם חוסן, ותימצא הדרך להפסקת פרעות אלימות, שוד ועבריינות סחיטות, וחסימות הכבישים.
להבהרה אני מייעץ להם לשאול את קשישי עמי יפן וגרמניה המרושעים, אם אכן אלימותם ההרסנית היתה ראוייה וכדאית, ומה שיכנע אותם להפסיק את הלחימה, ולהפוך לטובים בין שוחרי השלום בתבל.
כוותיק בשורות ההגנה והפלמ"ח, משנת 1943, ברור לי שזה היה המצב משנות ה-20, כאשר חג' אמין אל חוסייני החל במשנתו לסרבנות ואלימות. וכאמור, סרבנות הערבים ואלימותם ההרסנית בתמיכת שוחרי שלומם, גיבשה את היישוב היהודי ליישות לאומית ומדינית, קידמה את תקומת הציונות, ואת הבסת אלימותם ותוקפנותם, וסייעה להקמת מדינת ישראל, ולהעצמתה תוך הרחבת גבולותיה.
לכן עלינו להבטיח המשך ניהול הסכסוך להבטחת המדינה ותושביה, ולהגביר את הדמוגרפיה החיובית. לשם כך, עלינו לעודד עלייה ציונית והפעלת גיור יהודי-ישראלי, גם אם זה כרוך בשידוד מערכות עם חוגי החרדים, והעיקר, כמאמר המשורר – עברנו את פרעה, ונעבור גם את זה.
ברוך תירוש
* * *
באבל על מותו של
פרופ' אלי שבייד
מגדולי הוגי הדעות והחוקרים היהודיים בדורנו
* * *
58 שנים למותה של טוני הָלֶה
1890-1964
מכתבה של טוני הלה ורשימותיהם של ד"ר יהויקים פאפוריש ואהוד בן עזר נלקחו מתוך החוברת המודפסת:
יוּבל
ביטאון תלמידי בית-הספר התיכון החדש, תל-אביב, כסלו תשכ"ה, דצמבר 1964.
המערכת: ניסים קלדרון, י"ב ספרותית 1, עורך ראשי. / מאיר כהן, י' 2, רכז המערכת, כתב ראשי. / גיזה רייזמן, י"ב ספרותית 2, עורכת גרפית, ציורים. / עלי מוהר, י"א ספרותית 2. / אריאלה מוריס, י"א ספרותית 2. / זהבה העליון, ט' 2. [כמו כן יש בחוברת שיר מאת איל מגד, י"א חברתית].
טוני הלה ז"ל
מכתב לבוגרי מחזור כ"ז
לא ניתן לי לדבר אליכם פנים אל פנים, כמו שרציתי, אבל אשתדל לומר מילים אחדות היוצאות מן הלב.
אנו מרגישים קירבה מיוחדת למחזור זה, כי השתתפתם איתנו במשבר הגדול שעבר על בית-הספר, עמדתם במיבחן ועזרתם לנו להתגבר על המשבר. על כך אכיר טובה. אוכל להגיד בסיפוק, שלא רק השתתפתם, אלא גם הייתם עדים איך התגברנו, ואני מקווה שתספרו על כך למחזורים הבאים.
המסיבה היפה של היום האחרון ללימודיכם, שלטה בה אווירה טובה וחופשית. חשבתי על צבי והתנחמתי קצת: זכר החברים שעזבו אותנו מקשר בינינו, אבל להמשיך במפעלנו – זאת המצבה הנאה ביותר שנוכל להציב להם. אני מציינת בסיפוק שאנו שוב בעלייה והאווירה החופשית, ששררה בין התלמידים והמורים וההנהלה, לא התקלקלה. קחו עימכם את זיכרו של צבי שאהב את כולכם, ודעו, שאנחנו ממשיכים לדאוג לאווירה של בית-הספר.
ועכשיו – מילה אחרונה. חמש דקות לפני 12.00. ומי יודע מתי מילה חודרת אל הלב ומתי לא. אני רוצה להגיד, שאנחנו משתדלים מאוד גם בשנים האחרונות, שלימודיכם לא יישארו ידע בלבד, אלא יעזרו לכם לבנות השקפת-עולם. אני פוחדת, שעוד לא מצאנו את הדרך איך להדגיש או איך לטפח את היחסים הנפשיים ביניכם לבין עצמכם, ומה שנחוץ לנו היום יותר מתמיד הוא לא רק השקפת עולם, אלא יחסים נפשיים פשוטים. העולם חסר נפש וכולנו סובלים מזה. אינני רוצה להבהיל אתכם מפני העולם המדעי והטכנולוגי הנחוץ לנו, אך רציתי להזהיר אתכם מפני הזיקה היתירה לכסף וכבוד ולהדגיש בפניכם שחיי הנפש: מילה טובה במקום, מעשה טוב בזמנו, הם לא פחות חשובים, פלא לא קטן בעולם המקרוסקופי או המיקרוסקופי שלנו. השתדלו ליצור יחסים אנושיים פשוטים בין איש לאיש, אז יהיו החיים פחות יבשים, ופחות בדידות תשרה בעולם.
אם תדעו לשמור על יחס אנושי וקירבה נפשית בין איש לאיש, יהיו החיים פחות דלים וריקניים משהם עכשיו. קשה למצוא בבית-הספר דרך חינוך זו, וזה תפקידנו בעתיד. אבל הרגשתם ודאי כיצד אהבנו כל אחד מכם, אם גם נלחמנו בו לפעמים. השתדלנו ששום תלמיד לא יהיה מיספר ובורג במכונה, לכן שימרו על הקשר איתנו וביניכם. אין ידידות וחברות כמו בין חברי בית-הספר, אפילו אין מרגישים בכך תמיד.
דעו: עליכם לחיות בשני עולמות. בעולם הגדול, המדעי המופלא, ובעולם הנפשי שאינו פחות מופלא. ואל תזניחו את הארץ הקטנה שלנו, שהיא המקור: שום גולה ושם עולם גדול לא יכול לתת לאדם מה שפינה קטנה משלו נותנת לו. הרגישו את הכיוון ואת החיבה והאיחולים המלווים אתכם. הצליחו בחייכם מכל הבחינות ושימרו על הקשר.
טוני
טוני הלה. מתוך ויקיפדיה.
* * *
ד"ר י. פאפוריש
טוני הָלֶה-שטינשניידר ז"ל
עם הילקחה של טוני הלה-שטינשניידר נסתלקה אחת הדמויות הבולטות בשדה החינוך בישראל. אלפים מתלמידיה, הפזורים בכל חלקי הארץ, ורבים מאוד בהתיישבות העובדת, מבכים את מותה של המחנכת הדגולה, וכן אבלים רבים מידידיה ומוקירי מיפעלה החינוכי.
טוני – בשם זה היתה ידועה ברבים – נולדה בסוף המאה הי"ט באלנשטיין, עיר קטנה בפרוסיה המזרחית, במשפחה יהודית מיוחסת אך מתבוללת. אביה, איש בעל השכלה גרמנית ומשפטנית גבוהה, העניק לילדיו חינוך הומאניסטי-גרמני כמקובל בימים ההם בחוגים הליבראליים בקיסרות הווילהלמינית אולם לא היה יכול להקנות להם הרבה מהערכים היהודיים. האב שמר על יהדותו, לפחות פורמאלית, עד סוף ימי חייו, אף שהיה אחד היהודים המעטים שנתמנה בגרמניה הקיסרית למשרת שופט עליון.
המשפחה עברה לברלין הבירה. טוני סיימה שם בהצטיינות את הלימודים התיכוניים והמשיכה לימודיה באוניברסיטאות הגרמניות המפורסמות, בְּיֵינה ובהיידלברג. עם סיום השכלתה האקדמית נסעה לשנת השתלמות לפאריס. כדי לעמוד ברשות עצמה ולהתפרנס מעבודתה, היא שימשה מורה לילדי פיסיקאי ידוע בזמנו, פרופ' אוז'יה. בבית אוז'יה נתכנסו חשובי הדור, ביניהם הזוג קירי, גם איתם התיידדה טוני. השיחות המעניינות עם אנשי מדע מפורסמים, שהיו גם הומאניסטים בעלי שיעור קומה, הוסיפו לא מעט לעיצוב אופייה של טוני ולגיבוש השקפת עולמה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, בראשית שנות העשרים, הכירה טוני בברלין חוג של צעירים משכילים, שהתחילו ללמוד את היהדות ואת תרבותה העתיקה. הם העלו בגאווה את נס היהדות הלאומית. השפעה לא מעטה היתה על חברי החוג הזה למשכיל צעיר שהיגר מרוסיה ושבלט כבר אז כמנהיג לאומי, הלא הוא זלמן רובשוב (כיום זלמן שז"ר, נשיר מדינת ישראל). עד מהרה השתלבה טוני בחוג זה ולקחה חלק פעיל בוויכוחים. הבולט בין חברי החוג היה גרשום שלום, והוא אשר קירב את טוני לציונות. אולם היא לא הפכה, כרבים, לעסקנית ציונית בגולה, אלא, בהתאם לאופייה – עקיבות והתאמה בין מחשבה ומעש – "הגשימה" ועלתה (בשנת 1925). היא היתה בין עולי גרמניה הראשונים. [בספרו האוטוביוגראפי "מברלין לירושלים", מזכיר גרשם שלום את תלמידתו לעברית בברלין, טוני, וגם את סבי יהודה ראב מפתח-תקווה, שהיה דובר גרמנית שוטפת והתיידד עם החלוצים שעלו בשנות העשרים והשלושים מגרמניה וישבו במחנה הכשרה במושבה].
טוני עלתה ארצה על אף אזהרות רופאיה, כי שנים אחדות קודם לכן חלתה במחלת לב קשה. היא אמנם לא התגברה בארץ על מחלתה, והרופאים הוסיפו לחשוש לחייה. ואכן היתה "חידה מדיצינית" בשביל רופאיה, כי האריכה ימים. היא ניגשה, במרץ שאיפיין אותה, לעבודת החינוך וההוראה. בעבודתה הרגישה בטוב, בבית-הספר שכחה את מחלתה; ידידיה העירו לפעמים בלעג, כי שם "שכחה המחלה" את טוני. לעיתים קרובות באה לעבודתה על אף איסורו של הרופא. בבית-הספר ראתה את תוכן חייה, ובו כמעט והבריאה. חרף מחלתה הקשה הקדישה עוד ארבעים שנה לעבודת חינוך פורייה.
מקום עבודתה הראשון בארץ היה בית המדרש למורות בירושלים של זרם המזרחי. טוני התקרבה אמנם ליהדות הדתית, אך לא יכלה לשאת את האווירה הנוקשה ששררה אז בכתלי בית המדרש. היא עברה לתל-אביב ולימדה בבית-הספר לבנות שבהנהלתו של יחיאלי. טוני העריצה אותו והתיידדה עימו. הוא העניק לה לא מעט מרוחה של ארץ-ישראל הקטנה על האידיאלים שלה והיה לה למורה דרך בנבכי הספרות העברית המתחדשת.
טוני היתה מלאה רעיונות פידגוגיים מתקדמים וחיפשה דרכים להגשימם. בימים ההם מעטות היו הגימנסיות בארץ ולמדו בהן בני שכבת האמידים שהיתה קטנה. בגימנסיות אלו לא טופחו האידיאלים של "ארץ-ישראל העובדת" והמורים התייחסו בשלילה לתנועות הנוער. היחסים בין המורים לבין התלמידים היו נוקשים ורשמיים. טוני יזמה ייסוד גימנסיה שתחנך ברוח ארץ-ישראל העובדת, שתהיה מושתתת על ערכים חלוציים, שתקשור קשרים הדוקים עם תנועות הנוער ועם המשקים הקיבוציים. היא שאפה ליחסים ידידותיים בין המורים לבין התלמידים. היא קיבצה סביבה מיספר קטן של מורים, קרובים לה בהשקפותיהם, שהסכימו להשתתף עימה בייסוד בית-ספר חדש. כך קם בית-הספר התיכון החדש, שהיה מפעל חייה. המורים עבדו בתנאים קשים והסתפקו במשכורת זעומה. אולם רוח טובה שררה בבית-הספר והוא התחבב עד מהרה על התלמידים וגם על הוריהם.
גדולתה של טוני היתה בהשפעתה החינוכית העמוקה על חניכיה. זו לא היתה השפעה חולפת, היא הוסיפה לעצב דמותו המוסרית-הרוחנית של התלמיד. את טוני לא שכחו חניכיה הבוגרים.
טוני הכירה היטב את כל התלמידים הרבים שבבית-הספר וזכרה את מרבית הבוגרים. היא עקבה אחר התפתחותם הרוחנית והמקצועית, דאגה להם בצרתם ולקחה חלק בשמחתם. במיוחד טיפחה קשרים טובים עם תלמידיה שהיו חברים בקבוצות. אף בימי חייה האחרונים בבית החולים, תוך מיחושים חזקים, שוחחה עם המורים המבקרים אותה רק על ענייני בית-הספר, על התלמידים ובעיותיהם ולא על מחלתה. יומיים לפני מותה ביקשה לברך בשמה, אחת הבוגרות ליום כלולותיה ולשלוח לה זר פרחים.
ככל איש בעל עקרונות, לא קיבלה פשרות על חינוך. היו לה אידיאלים חינוכיים ברורים, אידיאלים כלל אנושיים ויהודיים, הומאניסטיים ולאומיים-חלוציים, ובעניינים אלה לא נטתה לוותר ולהתפשר.
טוני לא היתה קלת כתיבה, אך מעניין היה לבלות בחברתה בשיחה על נושאים רבים, שהקיפו עולם ומלואו. היא ידעה להביע יפה את רעיונותיה, מהם מקוריים, אך כמעט שלא העלתה דבר בכתב, וחבל. היא הגתה רעיונות חשובים בשטחים הרבים בהם עוסק בית-הספר וגיבשה דעות משלה על הקניית ערכים אתיים ואסתטיים, על תוכניות לימודים, על שיטות הוראה, על בעיות חינוכיות מיוחדות, אך כל זה הביעה בעל-פה, בחוג ידידיה.
דאגתה היתה נתונה לבעיית הערבים ולפתרונה. במקרה לפני שנים אחדות בגרמניה נודע לה על קיום בית-ספר דו-לאומי ודו-לשוני; מטרתו היא לגשר בין הגרמנים לצרפתים ולסלק את השרידים האחרונים של שנאת-החינם ההדדית, ירושה של דורות רבים. בבית-הספר הזה מלמדים את כל המקצועות שבוע אחד בלשון הצרפתית ושבוע בגרמנית. בני שני העמים מתחנכים במוסד אחד בשתי הלשונות הלאומיות. האם לא רצוי לייסד בית-ספר דומה בישראל? בבית-הספר הזה ילמדו יחד תלמידים יהודים וערבים, שבוע אחד בלשון עברית ושבוע בערבית. בחודשים האחרונים לחייה הגתה את המחשבה להשפיע על המוסדות לייסד בית-ספר מסוג זה.
מִרצה של טוני הפליא את כל מכריה. כושר עבודתה היה כמעט בלתי מוגבל. אף בשנת חייה האחרונה, בגיל גבוה ובמצב בריאות ירוד מאוד, שפעה מרץ ותוכניות.
חסרונה יורגש לא רק בבית-הספר התיכון החדש. וחבל על דאבדין.
* * *
אהוד בן עזר
מחזור י"ז
לזיכרה של טוני הלה
משנים רחוקות צפים ועולם פסוקיה, אותם היתה מקבצת למעננו בקפידה, וחוזרת עליהם השכם והערב, ואף בכינוסי בית-הספר יש והיו תלויים ככרזה על הקיר "טוב לכשול ביעודך מהשלים יעוד לא לך," – "איש יעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה." ו"לא תבוז לחלומות ימי-הנוער את תגדל להיות אדם." ו"שונא מלחמה בעומק נפשו – הוא ינצח." ועוד רבים אחרים, שוודאי אבדו אי-שם במרחקי הזמן, אשר ככל שאנו מתעקשים לשמור על קו ותוכנית בו – יש והחיים עצמם מתעקשים מולנו והופכים את תוכניותינו וחלומותינו למבוי סתום וחסר-טעם, למהתלה, ומבין השברים אנחנו חוזרים ומנסים לבנות קו ודרך חדשים – אך הנה איבדנו את החוט המקשר, את חלומות ימי-הנוער ותמימותם שאין תחליף לה, והקו החדש והפיקח אינו לעיתים אלא פשרה עכורה, "עגל-הזהב", ופריטת השקל הגדול של החלומות לפרוטות של נוחיות וביטחון, רק במיסתרים מכרסמת ומפוררת אכזבת החלומות שלא התגשמו, אך שוב אין אל מי לבוא בטענה ואת מי להאשים.
כוחם של אנשי-מעלה בהיותם שרויים בחייהם ובמותם כקנה-מידה להחלטה מוסרית בתודעתם של חבריהם ותלמידיהם. איש-מעלה היתה טוני בקירבנו – בקרב דורות של תלמידים "צברים" שחינכה בעקשנות ובמרץ בלתי-נלאים, ושעל-כורחנו פתחה לנו פתח ליופייה של התרבות האירופאית ושל נכסיה הרוחניים. אף שבהופעתה – זילזלה במוסכמות, ואף שדרך הנהגתה היתה בהטלת מרות מוחלטת ולא סבלה התנגדות לדבריה – הנה מלחמתה זו שהלמה במוחותינו הצעירים בלי-הרף – כל-כולה מוקדשת היתה להנחלת ערכים של יופי ורכות, של נימוס, הבנת האמנות והאסתטיקה, הרומנטיקה, רוחו של ההומאניזם ושל הפאציפיזם והסובלנות האמיתי.
חסרת-אשליות היתה לגבינו, ויודעת היטב את נפשותינו – שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח צריך לבוא עלינו, שלא בפשרות – אלא בדרישה קיצונית ובהרמת-קול – צריך לעמוד על ראשינו למען נודה לה, אחר שנים, בהיזכרנו בלקחיה אשר כה מיהרנו לעיתים לחטוא בשיכחתם בשעת הלימוד.
"מה היתה טוני אומרת על כך?" – נשאר אצל רבים מאיתנו לקו-מידה ולמישקולת. היא היתה מחנכת במובן הנעלה של המילה. מורים רבים לימדונו לפני ואחריה, אך ערכים רק היא הנחילה. תביעות-יסוד שעיצבו את דרך-מחשבתנו באופן ששוב אין אתה יכול להתכחש להם עד יומך האחרון.
זוכר אני – כיצד לאחר שלימדה אותנו את "בית טיבו" [לרוז'ה מרטין דה-גאר, הסופר הצרפתי, זוכה פרס נובל] על כל כרכיו – "נוגענו" כולנו באותה רוח של פאציפיזם-שורשי ממנו שום מוכה-ירח לא יסחוב אותנו, חניכיה, לקראת הרפתקה שאינה הכרחית. ופינה אחרת – שיעורי האמנות ותולדת הציור – כה נחרטו בתודעה; ומישהו שחזר אחר שנים מטיול באירופה סיפר כיצד פתאום ראה את העולם בעיניה, ורגליו נשאו אותו מאליהן לשכיות-החמדה, שהוא ידע שהיא הזכירה פעם אלא שכח עד שהגיע לסביבתן. [באותה עת אני-עצמי טרם ביקרתי מחוץ לישראל, אך לימים חשתי גם אני כיצד טוני עומדת אחר גבי בכל מוזיאון ובכל אתר היסטורי, ובייחוד נוכח יופייה של ונוס ממילו בלובר, שאת מיתארי גופה היתה טוני ממחישה לנו על גופה-שלה הצנום והשטוח].
איש מאיתנו לא דמה לה ובכל זאת צרה בכולנו את דמותה והטביעה את חותמה. היא – ה"ייקית" חמורת-הפנים, בתו של שופט-גבוה בגרמניה, שאינה יודעת רגע מנוחה – ואנו, צעירים וחסרי-פרצוף, לעיתים שלווים בעצלותנו החכמנית, לעיתים – לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש – ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר-מה, אלא משתדלים להרגיע אותה באותה רוח של פאטאליזם-"צברי"-חברה'מני אופייני כדי להתחמק בתירוצים שונים ממלאכת הלימוד – ומקבלים מיד נאום-תוכחה המחזיק את רוב רובו של השיעור – נאום שהיה אחד וחוזר בעשרות ובמאות גירסאותיו, מחוקה על-ידינו ועובר בעליזות מדור לדור של תלמידים – אך משהו ממנו נשאר תמיד בתשתית, לא כהלצה אלא כאמת הכרחית.
היא ידעה את כולם. מאות, ואולי אלפים, עברו תחת ידה והנהלתה – את כולם זכרה בשם, ידעה כל אחד מאיזה מחזור הוא ועם מי למד, ומכל אחד שפגשה שאלה על היתר, כך שתמיד היתה נושאת עימה תמונה מלאה מכל תלמידיה הבוגרים וממעשיהם.
זוכרני, באחת מפגישותינו האחרונות, כשבאתי לבקרה והיא כבר על מיטת חולייה, אמרה שהיא מצטערת על כי מכל בוגריו של "תיכון חדש" לא נוצר איזשהו גוף מלוכד, ואפילו ציבורי – המשמיע קולו ומשפיע, משהו שלא יתפזר מיד כל שנה עם כל מחזור, אלא ישמש המשך וכתובת לאותם דברים שעליהם נלחמה ולקראת חינכה, למען לא תהא הרגשה כי הכול הופך לפרודות ומתרחק עם גמר הלימודים, וכמו מתמסמס ונעלם. רוצה היתה שהמוסד וחותמו המיוחד ימצאו לעצמם המשך של קיום אורגאני. אולי היו בזה חלק מחלומותיה על ההתיישבות והקיבוץ לקראתם כיוונה תמיד – בבקְשה לראות ציבור של ממשיכים-תלמידים. דומה היה כי נקרעה בין השאיפה שתלמידיה ימשיכו באוניברסיטה לבין רצונה לראותם בקיבוץ.
אמרתי כי אני, הבוגרים, פנינו ופונים איש לעברו ולשטחיו – מתפזרים בארץ ובעולם – ושוב אין מוצאים שפה משותפת. אבל אל לה להצטער – כי עדיין נשאר הרבה גם מבלי לשאת את החותם המפורש של בית-הספר. נשאר הסך הכולל של ההישגים בכל שטחי היצירה, המדע והעבודה של תלמידיה, באשר על אחד מהם בנתיבו האישי, בלימודיו הבאים ובחייו, נושא אותה זווית-היסט ניכרת של חותם חינוכו וערכיו ואותה הכרה מודעת, ולעיתים גם בלתי-מודעת, כי תמיד היו ותהיינה נקודה אחת או אחדות שהיו בלתי-אפשריות לולא היא ו"תיכון חדש".
לעיתים לא הקשיבה עד הסוף למי שדיבר אליה. תמיד היתה עוסקת בשלושה-ארבעה דברים בבת-אחת. מלאת-מרץ, עסקנית, וסביבה אשכול של בני-אדם המדברים אליה כולם בבת-אחת. שואלת, ולפני שאתה מספיק לענות כבר שואלת על דבר-מה אחר או את מישהו אחד הנמצא לידה. ובכל זאת, אחר שנים, והנה היא מצטטת בפניך מילה במילה כל מה שאמרת ודימית בנשפך שלא שמה לב.
זוכרני, עם צאת ספרי [הראשון, "המחצבה", "הספרייה לעם", "עם עובד", 1963], וזה כבר שנים אחדות אחר גמר הלימודים, שוחחנו שיחה חטופה, וקפצה כדרכה מנושא לנושא וכבר נואשתי מלהסביר כמה דברים שנראו לי חשובים במיוחד. והנה, אחר שבועות מספר – מכתב ממנה ובו הזמנה לבוא להרצות בפני התלמידים – ובמכתב ראשי-פרקים ושאלות – מה עליי לדבר ועל מה להשיב – לא החסירה דבר ממה שביקשתי לספר, ודומה אף ששמעה והבינה רב ממה שהצלחתי להביע בפניה במילים, כמו קראה מחשבות.
טוני נראתה ונראית לי כאחת האחרונים לגזע-נפילים שנטעה תרבות גרמניה בתוכנו. גזע שהעמיד את צמרת המדעים והמקצועות החופשיים בארץ, ואשר טבע את חותמו בתרבותה של הארץ, אף שמעולם לא נתמזג עימה עד כלה ונשאר תמיד עומד בזרות-מה להווי התוסס והמתחדש. וכאן אולי הפרדוכס שבאישיותה של טוני – שלולא היתה זרה לנו כל-כך ושונה מאיתנו – לא היתה מצליחה כל-כך בעבודתה עימנו. היא – תמיד היתה כצוק סלע איתן, שאינו דומה לסביבתו ואינו מתכוון להיות דומה ולהתמסמס במי-אפסיים. איש מלחמה היתה, ולא התפשרה. ממלאה בנאמנות אחר דברי גיתה החביב עליה: "מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום יום מחדש." והיא – יום-יום דרשה ונאבקה על מילוי רצונה בלי רחם – ובית-הספר היה נוצר יום-יום מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, כשקולה מנסר בו מקצה לקצה ועיניה פקוחות על הכול.
ולעיתים אני תוהה אם יש בנו, בממשיכיה, אותו כוח בלתי-נלאה, אותה אמונה חזקה, עקשנות וסבלנות – להקים דור חדש של תלמידים ולראות כחשוב מכול להנחיל להם אותם ערכים שהנחילה היא לנו. ומי מוכן לזאת היום? מי היה רואה בעצמו סמכות לבוא לדרוש מתלמידיו או להעניק להם על-כורחם, לכפויי-תודה אלו, את מזונם הפנימי הסמוי אשר מבלעדיו לא יהיו לעולם בני-אדם שלמים. אנחנו לעצמנו איננו "זרים" כמוה, ויש הרגשה לפעמים שהפכנו כה קרובים ודומים זה לזה במנטאליות שלנו, עד שדומה כי אין לנו מה לומר עוד ומה לחדש אחד לשני.
"טוב לכשול בייעודך מהשלים יעוד לא לך," אמרה, "ואיש יעוד טבעו כי יעש לא תיפול עליו אשמה." אכן, איש-איש מאיתנו הלך בדרכו – יש שכשלו בייעודם, ויש שנעשו מאושרים מהשלמת יעוד לא להם. יש שעשו כיעוד טבעם – ובכל זאת האשמה נפלה עליהם וביקשה להכריע אותם ולהכחידם, ואולי רק מתי-מעט מאושרים זכו ונחלצו. ספר חיינו פתוח – אך אינני יודע אם מישהו מאיתנו יזכה בשעת סיכום לחוש עצמו כה אחד ושלם עם יעודו ומפעלו – כפי שהרגישה היא את עצמה כל ימיה. רישומה שהטביעה בנו, זו הישארות-נפשה – תהא ניכרת וחיה בלב כל בני הדור שנתחנך בבית-ספרה והתייחד מאחרים בקליטת עיקריה שמעולם לא היו מושגים מופשטים בלבד אלא תביעה יום-יומית וחוזרת.
*
הייתי בן 28 כאשר כתבתי את הדברים האלה, כעשר שנים לאחר שהשלמתי את לימודיי בשמינית ספרותית של בית-הספר התיכון החדש בתל-אביב. אלה היו מן השנים המאושרות ביותר בחיי ועד היום יש ואני חוזר אליהן בחלומותיי, כאילו אני שב ללמוד שם, יושב בכיתה, למרות שאני כבר מבוגר ויש לי תעודת בגרות.
טוני הלה היתה המחנכת וכן המורה להיסטוריה, ספרות כללית ואמנות; יעקב בהט, ספרות עברית ותלמוד; מאיר בלוך, תנ"ך; ד"ר אהרן ברמן, פילוסופיה. צבי "קטן" (את שם משפחתו לא אזכורה), מתמטיקה. למדתי שם רק שביעית ושמינית ואלה המורים שנחרתו בזיכרוני. בגלל טוני ויעקב לא על דעתי ללמוד ספרות באוניברסיטה. המטען שלהם הספיק לי ולמדתי פילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה, אבל כל בני-דמותי ברומאנים ובסיפורים שלי לומדים ספרות בירושלים באותה תקופה של ראשית שנות ה-60, במאה הקודמת. מין בדיחה פרטית, לבדל את עצמי מאלה שכן למדו אז ספרות ועד היום הם כותבים ספרות שאפשר ללמֵד אותה בחוגים לספרות. אני לא רציתי לקלקל את כתיבתי ולכן לא למדתי ספרות באוניברסיטה. וכמו שאברהם שפירא (לא פצ'י) היה אומר: "מעולם לא למדתי ולא לימדתי ספרות באוניברסיטה!"
קשריי עם טוני נמשכו שנים לאחר שסיימתי את לימודיי וזאת בין השאר משום שבתקופה האחרונה שבה גרתי בירושלים כסטודנט, בשנים 1964-1966, שכרתי חדר אצל אחותה וגיסה, משפחת אילזה וד"ר ורנר קראפט, שם, בצל קורתם בדירת הקרקע ברחוב אלפסי 31, כתבתי את "אנשי סדום", מושפע גם מאווירת השפה הגרמנית ששלטה בבית (אילזה לימדה גרמנית במכינה באוניברסיטה העברית). מדי פעם היה קופץ לביקור מתל-אביב ה"אלמן", חברה-לחיים של טוני, גוסטב שטינשניידר [נכדו של שטינשניידר הידוע. היא נישאה לגוסטב באחרית ימיה כדי להבטיח את מגוריו בדירה לאחר מותה], פילוסוף-חובב ועובד ניקיון בעיריית תל-אביב אצל שרגא נצר בשעתו. גוסטב כמעט שלא ידע עברית, וכאשר היה יושב בחדרי לשוחח איתי היה פותח מילון כדי למצוא את תרגום המילים המתאימות ולכן כל שיחה עימו נמשכה זמן רב.
טוני היא אחת הנשים המשפיעות ביותר על חיי ועל עולמי הרוחני, לצד מורתי לפילוסופיה יוונית ד"ר פפיטה האזרחי (אשתו של הסופר יהודה האזרחי), בעלת-ביתי בירושלים בָּנִי (בניכר) סיל, בתו של ד"ר יצחק אפשטיין בעל ה"שאלה נעלמה", וכמובן דודתי אסתר ראב (ולימים גם ויקי ניסים, שחילצתני מצרות נפשיות). לטוני הקדשתי את ספרי "אין שאננים בציון" ולבָּנִי את קובץ סיפוריי "ערגה". בצד הגברים שהשפיעו עליי אני יכול למנות בעיקר את סבי יהודה ראב, את מורי ורבי פרופ' גרשם שלום, (טוני: "וכשתגיעו לאוניברסיטה בירושלים, תלכו ללמוד אצל פרופ' גרשם שוֹלֵם!"), ובמידה לא מעטה אוכל למנות גם את פנחס שדה ויבדל"א מכולם ידידי יצחק אורפז, שעמדו לצידי בתקופות שבהן לא מצאתי את השקט הנפשי.
ויש כמובן עוד דמויות, אבל הן בנות-גילי וצעירות ממני, וכל אחד יוכל לקרוא עליהן בשנת 2036 ביומניי שנכתבו משנת 1965 ואילך (עם הפסקה בין השנים 1977-1987), ואשר בשנים הקרובות אני מקווה לסיים את הקלדתם ועריכתם (משנת 1987 ואילך היומן הוא כבר בקובצי מחשב), ואמסור מהם עותק מודפס אחד שלם בן עשרות כרכים, לפי השנים, לגניזה בספרייה הלאומית בירושלים, גניזה שכאמור לעיל תיפתח לקריאה לציבור רק בשנה שבה אהיה בן 100 או לא אהיה.
אני ממליץ לכל אדם, לא רק לסופר, לא רק להוציא מכתב עיתי אלא גם לכתוב יומן.
* * *
אהוד בן עזר
קטע ובו טוני, בעקבות הסיפור
"טוני או חלומות ימי הנוער"
שנכלל בקובץ הסיפורים "הפרי האסור"
בהוצאת אחיאסף, 1977
לילה. ובחוות הגדנ"ע באר אורה, לרגלי הגבעה, על תלולית של חול, אני יושב לצידה, מאוהב, בתול. עוד רגע אומר לה. עוד רגע. בינתיים אני מספר לה על אהבותיי הקודמות. מאחורי רכס הגבעות עולה ירח צהוב וקרוב מכל הירחים שאזכור בשנותיי שעתידות לבוא. ירח פרטי. אני דוחה את רגע הגילוי. אני פותח פה לומר, נדחק ובא לו במקומו משפט סתמי אחר.
אפילו לא נשקתי לה.
צהרי מדבר. ושם, בערבה על אבן אחת, בשמלה אפורה יושבת מחנכת כיתתנו הזקנה, שנסעה איתנו דרומה בדרך לא סלולה, במשאית "פיאט" רחבה כספינה. גופה דל, נפשה אינה יודע ליאות. טוני הלה חותכת וחודרת במיבטאה הייקי, המכה הד בחלל הזמן של תלמידיה, בנקישות תרוודו של מתיך-הכפתורים:
"בן אדם, היי אשר הינך!"
פר גינט. פאוסט. צריך ללכת לקיבוץ. לאוניברסיטה. מה הית טוני אומרת על כך? – זה נשאר אצלי שנים רבות תורת מידות שלמה על רגל אחת, כאימפראטיב הקטגורי, לאחר שלימדה את "בי טיבו", נוגעתי ברוח פאציפסטית שלא הירפתה ממני. "שונא מלחמות בעומק נפשו – הוא ינצח!" שעה שטיילתי לראשונה באירופה ראיתי עולם מבעד לעיניה. רגליי נשאו אותי למוזיאונים, לשכיות-חמדה שהזכירה בשיעוריה. פרקים שנשכחו צפו ונתגלו מחדש, ובקולה ממש, כעומדת מאחורי כתפי. אירופה שבחלום: היסטוריה, ספרות כללית ותולדות האמנות, המקצועות שלימה. ו"איש ייעוד טבעו כי ייעש לא תיפול עליו אשמה!"
טוני.
אף שבהופעתה היא מזלזלת במוסכמות, אינה מקפידה על לבושה, ודרך הנהגתה בהטלת מרות מוחלטת אינה סובלת התנגדות לדבריה – הריהי הולמת בלי הרף במוחותיהם הצעירים של תלמידיה, להנחילם ערכי יופי, נימוס, הבנת אמנות, רומאנטיקה, הומאניזם וסובלנות. חסרת אשליות, ויודעת היטב שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח יש להכות על ראשיהם, ועל כך יודו לה, בבוא היום. איש מתלמידיה בני-הארץ אינו דומה לה ובכל זאת היא צרה בכולם מקצת דמותה ומטביעה בהם את חותמה. מחייכת. חמורת-פנים. אינה יודעת רגע מנוחה. אביה היה שופט עליון יהודי בגרמניה. ותלמידיה – צעירים, חסרי פרצוף, לעיתים שלווים בעצלותם החכמנית, לעיתים לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר-מה, שוקדים להרגיעה באותו פאטאליזם-"צברי"-חבר'מני ולהתחמק מלימודים. ואז – נאום תוכחה שלה, "מי לא ילמד?" – המחזיק רוב רובו של השיעור, חוזר על עצמו בעשרות גירסאותיו, מחוקה על-ידי תלמידיה מדור לדור. היא חוששת כי גם הטובים שבהם עתידים בבוא היום לייצג רבות מן התופעות אשר עליהן יעבירו ביקורת. לעיתים אינה מקשיבה עד הסוף למי שמדבר אליה. עסוקה תמיד בשלושה-ארבעה עניינים בבת-אחת. מלאה מרץ, וסביבה אשכול בני-אדם המדברים אליה מכל עבר, בהליכה. מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום-יום מחדש. ואצלה יום-יום נוצר בית-הספר מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, קולה מנסר בו מקצה אל קצה ועיניה פקוחות לכול. שואלת, ובטרם הספקת לענות וכבר היא משוחחת עם מישהו אחר. אך לאחר שנים, ואתה כבר שכחת את דבריך, הריהי מצטטת בפניך משפטים שאמרת ודימית בנפשך שלא הקשיבה להם.
אהוד בן עזר
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד: פרקליטיו של נתניהו הגיעו כנראה למסקנה שאין לו כל סיכוי לזכות במשפט הוגן – וייתכן מאוד שהוא עתיד להישלח למאסר במעשיהו, לשמחת הפרקליטות ומחצית העם (ומחצית הכנסת) השונאות אותו. לכן החליט כנראה להציל את גורלו כאדם חופשי, ולהתפטר מהכנסת, אבל בכך יסחוף את המדינה לסחרחורת נוספת, הפעם בהיעדרו מהכנסת, המונהגת על ידי ממשלה שברירית שהדבר היחיד המאחד אותה הוא השנאה לנתניהו והפחד פן יחזור להיות ראש ממשלה!
ויכול מאוד להיות שכבר בכנסת הזו תוקם בלעדיו ממשלה חדשה בראשות הליכוד, או שנלך לבחירות חדשות שבהן הוא שוב יעמוד בראש רשימת הליכוד.
* אהוד יקר, בהמשך לדבריו של המשורר יונתן גורל על משולם טוכנר חוקר עגנון: בראשית דרכי במו"לות האקדמית בהוצאת מאגנס התבקשתי על-ידי מנהל ההוצאה דאז הסופר חיים תורן להביא לדפוס בהתנדבות את 'פשר עגנון' מאת חברו משולם טוכנר. ספרו "פשר עגנון" יצא לאור בשנת 1968, לאחר מותו של טוכנר, ובו קובצו מאמריו ופרקים מהדוקטורט שלא זכה להשלים. בין מאמריו על הסמוי והגלוי ב'תמול שלשום'; על פשר 'עידו ועינם' ומאמרים על כלל יצירתו של עגנון.
במבוא לספר כתב דב סדן על טוכנר: "בהוראתו, שיצא לה מוניטין, עמדו לו בינתו המקיפה והחדה בחזיונה של ספרות וחזיונותיה וכוח הבעתו להקנות דעתו לתלמידיו שומעי לקחו שבעל פה, ככוח הבעתו להקנותה לקוראי דבריו שבכתב."
חוקר עגנון הנודע ברוך קורצווייל ציין: "רבות עשה גם משולם טוכנר במאמריו המעמיקים והיסודיים למען מחקר כתבי עגנון."
'פשר עגנון' יצא בשנת תשכ"ח-1968 על-ידי אגודת הסופרים בישראל יחד עם הוצאת 'מסדה'. משולם טוכנר (1966-1912) היה מורה בבית המדרש למורים דוד ילין וחוקר ספרות. בצעירותו כתב סיפורים שפורסמו ב'הארץ' ובבימות נוספות ובהמשך התמקד בכתיבת ביקורת הספרות, בעיקר על יצירתו של עגנון. הוא ורעייתו רחל גרו בבית עם ניחוח ישן ברחוב הסולל, לימים רחוב החבצלת. רחל היתה מאירת פנים ואפילו העניקה לילדיי פודל שובב ומשמח לבב.
מדי יום שישי נהגו סופרי ירושלים הוותיקים לשבת בבית קפה 'נאוה' ברחוב יפו ולדון במה שפורסם במוספי השבת. טוכנר שאל את חיים תורן: "מיהו הסופר שכתב במוסף 'הארץ' של שבת את הסיפור 'רוחות'?" וחיים תורן השיב בגאווה של בוס: "זה בן-ציון שלנו," כלומר הלבלר הצעיר שזה עתה חזר מהצבא.
בן-ציון יהושע
אהוד: כן, היו זמנים שבכל יום שישי פורסם סיפור קצר ב"תרבות וספרות" של "הארץ" וככה החלה את דרכה משמרת שלמה של סופרים צעירים שגם אתה ואני נמנינו עליה. כאשר יהושע קנז החל לערוך את המוסף, הוא ביטל את המסורת הזו, ששררה בכל ימי העריכה של הורוביץ ותמוז, וטען שפרסום כזה לא נהוג בעיתונים הספרותיים של פריז, המוקדשים לביקורת בלבד. מאז אין במה שבועית לסיפור הקצר ב"הארץ" – כי גם כל העורכים שבאו אחריו לא חידשו את המדור החשוב הזה.
* יוסי אחימאיר: קראתי אצל נעמן כהן ביטוי חדש בעברית: עבד עליה הכלח. אני מניח שהכוונה היתה: אבד עליה כלח.
* אלי עמיר: מסור לחנה מושיוב את ברכותיי על הרשימה שלה ותן לי את מיספר הטלפון שלה בטובך, אני רוצה להחמיא לה ישירות.
* ג'וחא: מַסְכִּין, אַלְלָה יַחְרַבּ בֵּיתוֹ. מסכן, אלוהים יחריב את ביתו.
* אהוד היקר, זיוה שמיר נתנה לנו הצצה לעבודת הנמלים שלה בתרגום משפות זרות – כמה עמל היא משקיעה על שורות בודדות מ"יוליוס קיסר"!
שמחתי לקרוא את דבריו של פוצ'ו על חברתנו נגה מרון שהלכה לעולמה. באמת מוזר שאישה נפלאה זאת אינה מוזכרת במדיה. את הסיפור שלו על הרצפלד, שימלר וסוניה קראתי מזמן, אבל קראתי שוב, ושוב צחקתי.
אורי הייטנר צודק כשהוא מצביע על אוזלת ידה של הממשלה (הזאת והקודמת) אל מול התפרעויות הבדווים.
התרגשתי לקרוא את דבריה של חנה מושיוב-סמוכה על יחסה לחברותיה האשכנזיות. מעניין אם סמי שטרית ומואיז בן הראש קראו דברים נכוחים אלה.
שלושה נזכרים בעגנון: יונתן גורל שנפגש עם הסופר בזכותו של משולם טוכנר (שפתר את "החידה" של "עידו ועינם" (= יעוד ומעיין); אהוד בן עזר שהוזמן להשתין בחברותה עם עגנון, ויצחק אורפז שנאלץ לשתות בבית עגנון את הקפה המר.
אני לא מסכים עם אהוד שעגנון הוא משעמם, אבל כן, הוא מתחכם בצורה מוגזמת: כל שמות גיבוריו מרמזים על אופיים וגורלם, בסיפורים שלו יש מבוקש דתי אטאוויסטי, הוא בז למדינת ישראל, ומציע "פתרון" מבהיל לשואה (עם ישראל חטא בחטא ההתערבות גויים – הסיפור "כיסוי הדם"). על כך ועל עוד מעללים ספרותיים והגותיים כתבתי בספרי "עגנון ללא מסווה".
שלך,
משה גרנות
* הי אודי, אני מתפלאת שבגיליון האחרון שלך אין אפילו ציוץ אחד מצד תומכי ביבי הרבים שבעיתונך על כך שביבי לא רוצה משפט, ודוחף לעסקת טיעון עם הפרקליטות ומנדלבליט. האם כל אלה נבוכים? האם הם, כולל אתה, מתחילים לתפוס האמירה ש"לא היה כלום ואין כלום" מתפוצצת ברעם גדול?
בנדלה
הי בנדלה, לביבי אין כנראה שום סיכוי לצאת זכאי במערכת המשפט הישראלית – שעשתה הכול כדי להפליל אותו ולהדיח אותו. ראי את היחס הברוטאלי של החוקרים ל"עד המדינה" המפוקפק ניר חפץ כדי להכריח אותו להעיד נגד נתניהו.
עכשיו, אם יפרוש נתניהו מהכנסת, עלולה להתחולל רעידת אדמה פוליטית, כי הדבק המאחד, וכל הצדקתה של הקואליציה המופרכת ורבת-הניגודים הנוכחית – הם "רק לא ביבי"!
אודי
* * *
יזכור עם ישראל
את חתן פרס ביטחון ישראל
אַבִּי הר אבן הי"ד
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום
נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,
במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון
במהלך מבצע שומר החומות.
עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח
של אורח המלון אבי הר אבן
שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,
ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"
["הארץ", 16.8.2021]
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל