פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1717

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בשבט תשפ"ב, 27.1.22.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: פרידה ברוח הבוקר. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: פזמוניו של נתן אלתרמן. על הפזמון "בכרם תימן". // עמנואל בן סבו: בנימין נתניהו אל מול אימפריית השנאה. "כל רודפיה השיגוה..." // יורם אטינגר: מדיניות ארה"ב כלפי איראן: הימנעות משגיאות או חזרה עליהן? // אורי הייטנר:  צרור הערות ‏26.1.22. // מתן פלג: משפטו של אריה שיף מציג את תיאטרון האבסורד של מערכת המשפט הישראלית. // מנחם רהט: שנאת עולם לעם עולם. // דניה מיכלין עמיחי: עזריה אלון. // יונתן גורל: הָלוֹךְ וְטָפוֹף. // חנה סמוכה מושיוב: ילדים זה שמחה. // יוסי אחימאיר: הניצחון של יאיר. // עקיבא נוף: הַשְלָמָה. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת ראשונה. המשך. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

פרידה ברוח הבוקר

תְּחוּשׁוֹת שֶׁנֶאֱסְפוּ בָּךְ

כָּאוֹר הַלֵּאֶה –

אֶלְחַשׁ סוֹד בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ

הַהוֹזוֹת –

אֶלֶף שָׁנִים לַחֲלוֹם רַךְ,

אֶלֶף שָׁנִים לְעָפָר וּדְמָעוֹת –

נֵלֵך אִישׁ לְעֶבְרוֹ,

חֲצוּיֵי-חִיּוּךְ, בְּמִלִּים

קַלּוֹת כְּקַשׁ, מִשְׁפָּחָה

שֶׁל עֲנָנִים דּוֹמַעַת, הַי –

הֲיִי שָׁלוֹם, זָרָה.

1962

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

"אהבת ציון" נוסח אלתרמן

על הפזמון "בכרם תימן"

הפזמון "בכרם תימן" הוא שיר פשוט למראה, שלכאורה אינו זקוק כלל לפירוש כלשהו. רוב השיר הוא דיאלוג של זוג צעיר מ"כרם התימנים" – סעדיה ותמר –  המנהלים פרשיית אהבים  לוהטת מתחת אפם של הוריהם השמרניים. הצעיר מבטיח לצעירה "הרים וגבעות", ומתאר לפניה איך ייראו חייה רצופי המנעמים לאחר שתינשא לו כדת וכדין. זהו אחד הפזמונים ה"קלים" שחיבר אלתרמן בשנות הארבעים, בלחן שחובר על-ידי מרדכי זעירא ונוספו לו מוטיבים מִשל משה וילנסקי (זעירא השתמש כאן בלחן  שחיבר  לשיר מ-1927 בשם "למולדתי" מאת הלל אביחנן ברגמן, הפותח במילים "לְמוֹלַדְתִּי הֵבֵאתְ אוֹתִי / בְּיַם גַּלִּים וָקֶצֶף").

את "בכרם תימן" ביצעה בפעם הראשונה אסתר גמליאלית, ואחר-כך זכה שיר זה לביצועים מחודשים רבים – בדרך-כלל של זמרות בנות העדה התימנית: יונה עטרי, עפרה חזה, רבקה זוהר, ורדינה כהן, ועוד.

בשירו-פזמונו "בכרם תימן"  "התכתב" אלתרמן עם פזמוניו ה"גלותיים" של ביאליק, שאל מהם מחוות רטוריות ומוטיבים והעבירם מן העיירה היהודית הדלה של מזרח-אירופה אל השכונות הדלות של העיר תל-אביב. בשנות הארבעים נפרדו דרכיהם של אלתרמן ושלונסקי (שהיה בתחילת הדרך פטרונו של אלתרמן, והשליט בין כל בני ה"אסכולה" שלו גישה שלילית לביאליק), ואלתרמן יכול היה כבר לעשות כטוב בעיניו. למעשה, הוא מעולם לא קיבל את התכתיב השלונסקאי שקבע שיצירתו של "המשורר הלאומי" שייכת לעבר הגלותי, וכי בארץ-ישראל ניתן לראות בה שריד של תרבות העבר.

כזכור, גיבורת "שיר העם" של ביאליק "יש לי גן" מזמינה את אהובהּ אל גנה האמיתי או המטפורי: "אִמִּי נָמָה, נִרְדָּם אָבִי, / עֵרִים רַק אֲנִי וּלְבָבִי [...] דּוֹדִי, דּוֹדִי! – חוּשׁ מַחֲמַדִּי, / אֵין בֶּחָצֵר אִישׁ מִלְּבַדִּי." היא מביעה באוזניו את חששותיה פן  יעזבנה לאחר שרווה מדודַיהָ, אך הוא מרגיע אותה ומבטיח לה שיעמוד אִתה תחת החופה, אך לא מחר אלא... בעוד שנה.

לעומת זאת, גיבור שירו של אלתרמן מרגיע את אהובתו ומבטיח לה חתונה וחיים טובים. לדבריו, אין לה סיבה לדאגה, כי "אִמָּא יוֹדַעַת כְּבָר" וגם "אַבָּא יוֹדֵעַ כְּבָר." מה יודעים אבא ואימא? את זאת אין השיר מפרש  (האם הוריה של תמר בסך-הכול יודעים כבר את דבר-קיומו של החתן המיועד, או שמא נודע להם שבִּתם כבר הרחיקה לכת ביחסיה עם סעדיה, ועל כן הבת פוחדת ורועדת וראשה עליה סחרחר):

בְּכֶרֶם תֵּימָן יָרֵחַ שָׁט
רוּחַ צַחָה נוֹשֶׁבֶת.
– וְאָנֹכִי בְּשִׂמְלַת שַׁבָּת
   עַל מִפְתָּנִי יוֹשֶׁבֶת.

    יָבוֹא חֲתָנִי,
   צָעִיר וִיפֵה עֵינָיִם,
   אָשִׁיר לוֹ אֲנִי
   וְהוּא יִמְחָא כַּפַּיִם.

– לִבִּי הוֹמֶה בִּי פְּנִימָה...     
– הַס, אַל תָּעִיר אֶת אִמָּא...
– אַל תִּפְחֲדִי, תָּמָר,
   אִמָּא יוֹדַעַת כְּבָר.

– בְּדִירָתֵנוּ תֵּשְׁבִי, תָּמָר,
   נְאוּם חֲתָנֵךְ –
   וְתִלְבְּשִׁי רַק מֶשִׁי יָקָר
   וּתְנַגְּנִי עַל רַדְיוֹ.

   תֹּאכְלִי פִיסְטוּקִים
   וּמִזְמוֹרִים תַּשְׁמִיעִי
   וּשְׁנַיִם מְתוּקִים
   אַתְּ בְּחֵיקֵךְ תָּנִיעִי.

 – תְּנִי אֶת יָדֵךְ, אֶגַּע בָּהּ...
 – אַל נָא תָּעִיר אֶת אַבָּא...
–  אַל תִּפְחֲדִי, תָּמָר,
    אַבָּא יוֹדֵעַ כְּבָר.

בְּכֶרֶם תֵּימָן יָרֵחַ שָׁט
רוּחַ צַחָה נוֹשֶׁבֶת.
– צֶמֶד עֵינַיִךְ בְּבַת אַחַת
   בִּי מַדְלִיקוֹת שַׁלְהֶבֶת.

– מַכֶּה בִּי הַלֵּב,
   אֱחֹז בִּי וְאַל תָּנוּעַ,
   רֹאשִׁי עָלַי סוֹבֵב
   וְלֹא אֵדַע מַדּוּעַ.

   וְנִשְׁמָתִי רוֹעֶדֶת,
   וְלִבָּתִי פּוֹחֶדֶת...
– אַל תִּפְחֲדִי, תָּמָר,
   זֶה יַעֲבֹר מָחָר!

לכאורה, שיר פשוט וחסר כל תִּחכּוּם, אך מאחורי המילים הפשוטות מסתתרת מחשבות היסטוריוסופיות מעמיקות שהעסיקו את אלתרמן בכל יצירתו, לסוגיה ולתקופותיה (לרבות הז'אנרים הקלים – "שירי העת והעיתון" והפזמונים). אלתרמן האמין שתחיית העם והארץ מקורה בספרים – בספרי הקודש, מזה, ובספרות העברית החדשה, מזה. אלמלא הספרים, כך טען בין שורות יצירתו, לא היה קם המפעל הציוני על תִּלוֹ.

בשנים תרמ"א-תרמ"ב  (1881-1882) הגיעו  כידוע לארץ יהודים מרוסיה ומתימן, מבלי שהיה קשר של ממש בין שתי העליות הללו, שכל אחת מהן ראויה לתואר "העלייה הראשונה". צעירי תנועת ביל"ו הגיעו בגלל פַּרעות "הסופות בנגב" ובזכות ספרים מעוררי כיסופים כמו "אהבת ציון" של מאפו, ואילו יהודי תימן הגיעו בזכות "ספר הספרים" ובזכות סידור התפילה.

עולי תימן הסתמכו כידוע  על שמועות שהגיעו אליהם על שהושג זיכיון להתיישבות יהודים בחבל הגלעד ועל הפסוק  "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים ז', ט')  [בתמר = תרמ"ב  בשֹיכּוּל אותיות]. פרופ' יוסף טובי, מחבר הספר "יהודי תימן במאה הי"ט" (1976), קושר את עלייתם הראשונה של יהודי תימן לא רק עם עניינים רוחניים של  אמונות ודעות, אלא גם עם המציאוּת הגאופוליטית החדשה שהתפתחה במזרח התיכון לרגל פתיחת תעלת סואץ (1869) שהקלה על הנסיעה מתימן לארץ ישראל ולרגל צירופה של תימן בשנת 1872 אל תחומי האימפריה העו̇ת'מאנית  (מעתה השתייכו תימן ופלשתינה-א"י לאותה אימפריה).

כך או כך, חלק מבני העלייה הראשונה של יהודי תימן התיישבה ב"כרם התימנים" (מאותן שכונות מגורים שהוקמו לפני "אחוזת בית – תל-אביב"), על קרקעות שנמכרו על-ידי אהרן שלוש ושותפיו. שירו של אלתרמן מזכיר גם את ה"כרם" וגם את השם תמר הקשור בעליית יהודי תימן ("אֶעֱלֶה בְתָמָר").

גם החזרה על מילות האזהרה של תמר – "אַל תָּעִיר" – מעלה במרומז גם את הפסוק "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם [...] אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיה"ש ב', ז'; שם ד', ב'; שם ח', ד'), וכן את הפסוק "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן" (שיר השירים ד' ט"ז). שני הפסוקים הקשורים בעוררות עומדים זה מול זה בניגוד אוקסימורוני: האחד ממליץ על המתנה ועל מתינות, ואילו השני – על זירוז ועל החשת הקץ.

אם תרצו: שני הפסוקים המנוגדים האלה מבטאים אל-נכון את שני הפלגים שהולידו את המפעל הציוני: מן הצד האחד, הציונות ה"רוחנית" המתונה מבית-מדרשו של אחד-העם, שהלכה לאט כמו מי "השילוח", ומן הצד השני – הציונות ה"מדינית" המהירה והדינמית של הרצל, שביקשה להקים בארץ-ישראל את מדינת היהודים ללא דיחוי. 

ואולי משום שאלתרמן חשב כאן על חלקם של עולי תימן בסיפורה של העלייה הראשונה וראשית הציונות, הוא שָׂם בפי תמר את המילים "לִבִּי הוֹמֶה בִּי פְּנִימָה..." ה"מתכתבות" עם מילותיו של נפתלי-הרץ אימבר, שהגיע ארצה ב-1882 (תרמ"ב – בתמר) בשירו "התקווה": "כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה / נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה."

בפזמון "בכרם תימן" אלתרמן "מחתן" עדיין את תמר מ"כרם התימנים" עם חתנה סעדיה  ששמו  התאופורי¹ מעיד עליו שגם הוא הגיע מתימן (הגם שבתל-אביב כיהן באותה עת איש מועצת העיר סעדיה שושני, יליד רוסיה).  ואולם, אלתרמן האמין בכל לב ברעיון "מיזוג הגלויות" עוד לפני  בן-גוריון, מקימו של "כור ההיתוך". אולי משום כך סיים את השיר במילים "זֶה יַעֲבֹר מָחָר!" הרומזות שהעתיד עדיין סמוי מן העין ושבְּליל העדות בתל-אביב ובארץ-ישראל כולה עוד יטביע את חותמו על צביונה של המדינה שבדרך. וכדבריו בסוף שירו "מריבת קיץ" משנת 1945: "שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל." במילים אחרות: בזמן התרחשותן של מהפכות חברתיות כה גורליות, אי אפשר לדעת מה תהיינה התוצאות, וכדאי להימנע מהתערבות, אינדוקטרינציה ותכתיבים.

באותה עת, פחות או יותר, שבּהּ חיבּר אלתרמן את "בכרם תימן" הוא חיבר גם את שירו הז'ורנליסטי "שבוע הלשון העברית" ("רגעים", 1940), שבּוֹ פונה האני-המשורר אל העברית כאל דמות מואנשת, ואומר לה: "הֲלֹא אַתְּ וּסְפָרַיִךְ אֲשֶׁר בָּאֲרוֹן / חֲרַשְׁתֶּם רִאשׁוֹנָה אֶת שַׁדְמוֹת יִשְׂרָאֵל. / בִּזְכוּתֵךְ אֶת חֲלֵב הַפָּרוֹת בַּשָּׁרוֹן / שׁוֹתִים עַכְשָׁו / רָמִי / וְרָם / וְיָעֵל." לכאורה לפנינו סדרה של שמות  מובהקים של  "צַבָּרים" (רמי, רם, יעל), שמות שכּלל לא היו מקובלים בתפוצות הגולה  ושהתחילו להשתגר רק בארץ-ישראל החלוצית. ואולם, מן הראוי לזכור ולהזכיר שהמתרגם יצחק אדוארד זלקינסון תרגם את מחזהו של שייקספיר "רומאו ויוליה" בשם "רם ויעל" עוד ב-1878 (לפני היות השמות האלה שמות פופולריים של ילידי הארץ).

כך רמז אלתרמן שתחיית הארץ ותחיית הלשון המדוברת  לא היתה מתרחשת אלמלא תחיית הספרות העברית על אדמת נֵיכר. וגם בפזמון "הקל" שלפנינו:  העליות  הראשונות של שנת תרמ"ב, מרוסיה ומתימן, שהקימו את מושבות הבָּרוֹן, מחד גיסא, ושכונות כמו "כרם התימנים", מאידך גיסא,  לא היו יוצאות לדרכן אלמלא הושפעו היהודים מן הכתובים. הן תולדה של הקשר הרב-דורי של היהודים אל הספרים – שעודדו אותם לעזוב את ארץ הולדתם ולעלות ארצה, מתוך דבֵקות בפסוקים כמו "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם" ו"לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה." כמקובל ביצירת אלתרמן: המילים יצרו את המציאוּת.

כשם שיהודי תימן, ותמר גיבורת שירו של אלתרמן בכללם, אלו בהשראת התנ"ך וסידור התפילה, כך גם צעירים יהודיים מרוסיה הושפעו מן הספר "אהבת ציון" של מאפו ומתיאוריו הנלבבים. תמר ותימן הם שמות ילדיו של ידידיה, גיבורו הראשי של ספר זה, ותימן הוא בעל כרמים, ועל כן יכול היה אלתרמן לפתוח את שירו לא במילים  "בכרם התימנים", אלא במילים "בְּכֶרֶם תֵּימָן" (ברָמזו גם לתימן של מאפו). כבר בשיר הז'ורנליסטי הקליל "חג הפרסים"  משנת 1936 כתב אלתרמן: "הַבִּיטוּ, הָבִינוּ מַה פֹּה! /  בַּת הַשִּׁיר, קוֹלֵךְ הָעִירִי כָּאן! / הַאִם חָלַם כָּזֹאת, עַל גְּדוֹת הַנֶּמַן, מַאפּוּ? / הַאִם יָדַע מִיכַ"ל עַל פְּרָס לְלִירִיקָה?"²

אלתרמן ראה איך העיר תל-אביב, שנולדה מן המילים ומצירופי המילים שבספרים  (משמה של "תל-אביב" שבספר יחזקאל ומן הספר "תל-אביב" – תרגומו של נחום סוקולוב ל"אלטנוילד" של הרצל), יולדת עתה את לשון הרחוב והשוּק. הוא עקב בהשתאוּת בהיהפכהּ של "לשון הקודש" הקפואה והקבועה, שהייה חנוטה ב"ספרים" במשך אלפיים שנות גולה, לשפת היום-יום ההולכת ומִשתנה תדיר – שפתם של "עולים חדשים" ברחובות העיר, של שוליות בסדנאות, של חיילים במחנות הצבא ושל אוהבים בשדרות העיר ובגניה. שירו "שלושה שירים בפרוור"  (עיר היונה) נכתב על העברית השגויה, אך מרחיבת-הלב, של סמטאות השׁוּק:

"פַּרְוָר צוֹעֵק, צוֹעֵן, פָּתוּחַ […] מֵעִבְרִיתְךָ הַמִּתְחַנְחֶנֶת / וּמִפְּסוּקֶיךָ הַדַּקִּים / יִרְחַב לִבָּן שֶׁל בְּנוֹת הַחֶמֶד / וְיִסְמְרוּ הַמְדַקְדְּקִים.// אַתָּה וְלֹא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ / וְלֹא שִׁירֵנוּ הַצָּמוּק / זוֹרֵע עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ / אֶת הַכַּמּוֹן וְהַצִּמּוּק.// […] לוּ בָּא מִיכַ"ל בְּךָ לָשׂוּחַ / וְלוּ שָׁמַע אוֹתְךָ יְלַ"ג."³

בכוח השירים "הקלים" האלה הראה אלתרמן  שאצל עם ישראל חלים כללים אבסורדיים של  "עולם הפוך": אצל עמים "נורמליים" קודם יש לאנשים כלי אוכל וכלי מלחמה, ואחר-כך נולדת גם תרבות. אצל עם ישראל המציאוּת המדינית הפשוטה, השולחת את יהודי בית-המדרש לחרוש את האדמה ולאחוז בנשק, נולדת מהתרבות – מהספרים.

אלתרמן התבונן בגיבוריו  הפשוטים באהבה ובאירוניה קלה, נטולת כל זדון: היום, כך אומר שירו בלי לומר זאת גלויות ומפורשות, סעדיה הוגה את השם "סְעַדְיוֹ", כשם שהָגוהו  עולי תימן הראשונים, ומושגי העושר שלו מגוחכים (הוא מבטיח לאהובתו בגדי משי ופיסטוקים). מחר תחזיק מרים בחֵיקהּ שני עוללים  ("וּשְׁנַיִם מְתוּקִים /  אַתְּ בְּחֵיקֵךְ תָּנִיעִי"), וילדיהם של בני-הזוג מרים וסעדיה כבר ידברו בעברית "צברית", יעשו ככל העולה על רוחם, יאבדו את שרידי השמרנות הגלותית ולא ירעדו מפני אבא ואימא. לעִתים קרובות ניסה אלתרמן, ואף הצליח, לקרוע את הלוֹט מעל פני העתיד ולהתבונן במציאוּת שעתידה להתרחש בעוד דור או שניים.

אכן,  כאן ובמקומות אחרים ניתן להבחין בין השיטין ביכולתו של אלתרמן  להעלות במרומז פרוגנוזות נבואיות, שליָמים הוכיחו את עצמן. כאמור, הוא לא עשה כן כמי שקורא בכדור של בדולח, אלא כמי שיודע לנתח מצבים ותהליכים, בכלים של איש מדע ושל היסטוריוסוף, ולהוסיף על הניתוח המוּשׂכּל גם את חזונו האינטואיטיבי וגלוי העיניים של איש הרוח. גישתו איננה גישה אֶסכטולוגית, כי אם גישה המגלה תערובת של פּרַגמָטיזם ושל רגש; של תפיסה אָנָליטית בהירת עין ושל מחויבות אישית ורגשית   לחברה, לעָם ולמדינה.

הערות:

1. שם תאופורי הוא שם שנועד להצהיר על נאמנות לאל ולבקש את הגנתו. אלתרמן הִרבּה להשתמש בשמות תאופוריים בתארו את העולים, שממזרח וממערב. בפזמונו "מרים בת נסים", למשל, לרוב הילדים יש שמות תאופוריים: גדליה, זכריה, עזניה, סעדיה, מיכאל, חנניה. השם "סעדיה" מצוי  לא רק בפזמונו "בכרם תימן", אלא גם בפזמוניו "אין לי פנאי", "סעדיה בפולין", "אתה חיכית לי" ו"מרים בת נסים".

2. השיר התפרסם לראשונה בעיתון הארץ מיום י"א בטבת תרצ"ו (6.1.1936), והוא כלול בקובץ רגעים, כרך א, עמ' 216-217. והשוו למסופר ביצירתו של י"ד ברקוביץ "מנחם מנדל בארץ ישראל", כל כתבי, עמ' רי"ט.

3. ראו במחזור "שירים על רעות הרוח", שהתפרסמו בכתב-העת מחברות לספרות בספטמבר 1941 וקובצו בספר עיר היונה.

זיוה שמיר

* * *

עמנואל בן סבו

בנימין נתניהו אל מול אימפריית השנאה

"כל רודפיה השיגוה..."

הימים האחרונים בהם מסע הרדיפה רב הזרועות סוגר לכאורה על עתידו של מנהיג הימין, ראש הממשלה לשעבר, יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, הם ימים נוראים במיוחד, ימים בהם שנאת האדם לצד אובססיה חולנית חברו יחדיו בדמות מבקשי נפשו ורק מיליוני אזרחים ואלוקים אחד יבקשו את הנרדף.

ייתכן שבנימין נתניהו פעל בעניינים מסוימים שלא כדין או בניגוד לנורמות המצופות מראש ממשלה בתחומי הנהנתנות.

ייתכן שבנימין נתניהו לקה ביוהרה כנגד חלק מהפוליטיקאים אשר צעדו עימו לאורך כל הדרך.

ייתכן שבנימין נתניהו אינו מושלם כמעט כמו דוד בן גוריון, מנחם בגין, אריאל שרון, יצחק רבין, אהוד אולמרט, אהוד ברק ושמעון פרס.

ייתכן שבנימין נתניהו אינו צח, זך, טהור, חף מכל רבב, זוהר כבדולח ומבריק כקריסטל כמו קודמיו, כולם אנשי מידות, מוסר, אשר לא דבק בהם רבב והיו בבחינת אות ומופת לטוהר.

מסע הציד רב הזרועות אליו חברו אנשי האליטה ברשות המבצעת, ברשות המחוקקת, ברשות התקשורתית, באקדמיה, בביטחון, כל מי שחשו שהאיש הזה מסרב לנגן את מנגינתם, לשורר את שירם, לזמר את זימרתם, לא היה לו אח ורע בתולדות מדינת ישראל.

לא פרנויה, לא קיפוח, לא תעמולה ופרופגנדה יש בקביעה זאת כי אם מציאות תהליכית אשר לא פסקה מיום עמדו של שנוא נפשם על בימת ההיסטוריה הישראלית המתחדשת.

לא ימים של חסד היו לבנימין נתניהו כי אם ימים של רדיפה, ימים של אש השנאה הבוערת, של לבת האיבה המתפרצת, של שריפת הבית, הצתת האסמים, ימים של מחלוקת ורדיפה, ימים של  טירוף מערכות והכרזת מלחמה על חצי מהעם היושב בציון.

הטהרנים המקצועיים לצד הביטחוניסטים ואנשי ההגות והרוח באקדמיה, גויסו בצווי שמונה על ידי מפעיליהם בארץ ובאירופה. עמותות וארגונים לצד אגודות 'זכויות האדם השווה לנו בדעתנו', וצצו כפטריות אחר גשם המימון הזר. האיש אשר הביס את רודפיו בכל פעם מחדש וזכה באהבת העם היה לסכים בעיניהם.

אל מול הכוחות המאוגדים, אל מול אימ פריית השנאה שהתקבצה ואחזה בשיפולי חליפתו באופן אובססיבי, באופן קנאי, באופן דרקוני ואלים מאין כמותו, בחר רוב העם היהודי שוב ושוב בבנימין נתניהו להנהיג את המדינה.

כשבנימין נתניהו פעל למען עם ישראל והעם היהודי בכלל, זינבו בו כל רודפיו, במסרקות של ברזל סרקו אותו ואת בני ביתו.

כשהעז להגן על שמו הטוב ירו בו בליסטראות של זעם וחימה שפוכה, קראו לו מסית, מפלג, דיקטטור, ארדואן, סטאלין, היטלר ומה לא.

כשהעז לנצח שוב ושוב אל מול כל הספינים, השטיקים, הרכילות המזוהמת שנמרחה עליו, לא יכלו עוד המאתרגים לשאת את חרפתם והעלו את רמת הביזוי, השיסוי, לשונות האש של השנאה לא סיפקו את הסחורה, העם בחר בנימין נתניהו.

חלק ממערכת המשפט, כמו חלק מהרודפים בתקשורת המגויסת שילבו ידיים. תקשורת ש'הדמוקרטים' במערכת העיתון הסובייטי פראבדה יכלו לקבל מרוב מכריע של התקשורת הישראלית שיעורי ההעשרה ברמייה, חנופה, הינדוס תודה ונחירת בוז ארוכה לעבר האמת. וכשהיו כמה צדיקים בסדום התקשורתי הם הוכו, הושפלו, בוזו, נשללה מהם הזכות להיקרא עיתונאים, הוכרזו כמנהג הנאורים ובעלי הדעה הנכונה, הפריבילגים, כשופרות. אנשי ביטחון שהעזו להתנגד לציפוף השורות הוכרזו כשקמיסטים הזויים משיחי הוופל המצופה. אקדמאים בכירים בעלי שם הוקעו אל עמוד הקלון ונשללה מחלקם חברותם בוועדות ממשלתיות בשל הדעה שהשמיעה. הכול כמובן בשם הנאורות, בשם הדמוקרטיה אותה רמסו ברגל גסה ובנפש חפצה.

מפגינים ממומנים בחלקם, יצאו להבעיר את המדינה, התקשורת הידהדה כל הפגנה של חמישה הזויים עם איברי מין מגומי ומיצגי שנאה מטרידים, ההמון הפריבילגי צר על הבית של היועץ המשפטי שנכנע ללחץ הבריונים הפריבילגים והגיש כתבי אישום, מובילי פסטיבל בלפור חשו כי מאחזי הכוח צועדים עימם ערב ערב, והתקווה הנושנה לגרש בדם ואש את נתניהו מהנהגת המדינה צברה תאוצה.

החרמות של מי שהיו ימין מלא על מלא, ומי שהתחוור כי אך התחזו כאוהבי הארץ הטובה גרמו לאיחוד כוחות תחת הכותרת מפילים את בנימין נתניהו בכל מחיר, בכל האמצעים, איחוד שהוביל לממשלה היהודית פלשתינאית הראשונה בתולדות  העם היהודי השב לארצו.

ההפיכה השלטונית כמעט והושלמה, מסע הציד והרדיפה כנגד ראש הממשלה לשעבר, לא הותיר לו סיכוי, מול כיתת היורים אובססיבית. העינויים שעברו העדים, הליקויים החריפים והקשים שנחשפו בתהליך המשפטי, לא גרמו לאיש מבין הפריבילגים הנאורים, הדמוקרטים ואבירי זכויות האדם לעצור לרגע, לשאול אנא אנו באים, לפקפק, להטיל ספק.

בהכירו את מערכת המשפט, בהכירו את המציאות הלעומתית, על אף עבודת הפרקליטות הרשלנית בחלקה, כפי שנחשפה בעדויות עדי המדינה, ידע בנימין נתניהו כי לא יקבל את יומו בבית המשפט, ידע בנימין נתניהו כי רודפיו לא ידומו עד שיושפל עד עפר ויוכנס לבית הסוהר .

ידע בנימין נתניהו כי על אף שרוב העם היהודי תומך בו ללא עוררין, מרעיף עליו אהבה, שונאיו ומבקשי נפשו לא ינוחו עד כי יראו את גופתו מרוחה בזפת רותחת, עטופה בנוצות ותלויה בכיכר העיר מתחת למוקד האש, מאכל לכלבים.

ניסיון עסקת הטיעון אשר נדונה, נקברה קבורת חמור על ידי הרודפים והציידים אשר הילכו אימים על היועץ המשפטי לממשלה והבהירו באובססיה האופיינית כי עד שלא יועלה על המוקד לא תנוח דעתם.

בנימין נתניהו ומורשתו הגדולה ייכתבו באותיות של זהב בכותל העשייה של העם היהודי אל מול הרודפים אשר ייזכרו לדיראון עולם כמי שבשם הדמוקרטיה קרעו את עם ישראל, מנעו את הזכות היחידה, זכות הבחירה במנהיג בו למרות הכול ואף על פי בחר שוב ושוב רוב העם היהודי.

בפרספקטיבה היסטורית תתברר האמת בה מיעוט פריבילגי שונא הכניע רוב של עם יהודי אוהב.

הבושה מתה, הייתי בהלוויה שלה.

עמנואל בן סבו

* * *

יורם אטינגר

מדיניות ארה"ב כלפי איראן:

הימנעות משגיאות או חזרה עליהן?

פורסם לראשונה ב"מידה" מיום 24 בינואר 2022

עשרה ימים לפני הפלת שלטון השאה הפרסי, אמר נשיא ארה"ב, ג'ימי קארטר, בוועידת מנהיגי העולם באיי גוואדלופ – שמשטר בראשות אייתולה חומייני "לא יפעל להפצת המהפכה האיסלאמית מעבר לגבולות איראן... ויתמקד ברכישת טרקטורים ולא טנקים [חמאה ולא תותחים]...."

ב-11 בינואר 1979, שישה ימים לפני הימלטות השאה מאיראן, "העריך ה- CIAשחומייני יניח למקורביו המתונים, דוברי האנגלית ובוגרי אוניברסיטאות מערביות, לנהל את השלטון החדש באיראן..."

ערב הפלת שלטון השאה, דיווח שגריר ארה"ב בטהרן, וויליאם סאליבן, שחומייני והצבא הם אנטי-קומוניסטים, "חומייני יהיה גנדי-איראני, והבחירות הצפויות באיראן יביאו להקמת ממשל איסלאמי פרו-מערבי..."

חמישה חודשים לפני הפלת השאה, באוגוסט 1978, העריך ה-CIA שאיראן אינה צפויה להיות מהפכנית, ואפילו לא טרום-מהפכנית."

האם מעצבי-מדיניות ארה"ב למדו משגיאות העבר על ידי הימנעות מהן או חזרה עליהן?

מדיניות 1978 כלפי מהפיכת חומייני היתה שגוייה מן היסוד, הוסיפה שמן למדורות המזרח התיכון, העניקה רוח-גבית לטרור האיסלאמי ופגעה קשות בביטחון הלאומי וביטחון הפנים של ארה"ב. כתוצאה מכך, איראן הפכה ל"רפובליקה האיסלאמית של איראן". מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" הפכה איראן למוקד עולמי של פעילות אנטי-אמריקאית מתאילנד וממרכז אסיה, דרך המזרח התיכון ואפריקה עד דרום ומרכז אמריקה וגבול ארה"ב-מכסיקו.

מרות הבוננזה הדיפלומטית והכספית שהוענקה לאיראן במסגרת הסכם הגרעין מ-2015, משטר האייתולות מתמיד בתפישת ארה"ב כ"שטן הגדול" ומשוכת-העל בדרך למימוש מטרת-העל: הכנעת התרבות המערבית – ובראשה ארה"ב – והשלטת האיסלאם השיעי על העולם.

מישגים דראמטיים של מדיניות ארה"ב ב-1978/79

ב-9 בנובמבר 1978 שלח שגריר ארה"ב בטהרן, וויליאם סאליבן, מברק לוושינגטון, ובו העריך שמשטר חומייני ישמור על אינטרס ארה"ב, וגורמים מתונים יובילו את הרפובליקה האיסלאמית, שתהיה תלויה בצבא שהוא פרו-אמריקאי. חומייני יהיה המנצח הגדול, אך יהיה מהדורה איראנית של גנדי, ויקדם את אינטרס ארה"ב בגזרה הצפון-מערבית של המזרח התיכון.

פרופסור אלי כדורי מאוניברסיטת לונדון, שהיה היסטוריון-משנה-משחק של המזה"ת, הצביע על כשלים קריטים של מדיניות ארה"ב כלפי איראן:

"השגריר סאליבן טען שחומייני והצבא יהיו אנטי-קומוניסטים... ושהבחירות יביאו לשלטון פרו-מערבי.... הממסד המדיני והאקדמאי בארה"ב שר שירי הלל לחומייני.... פרופסור ריצ'רד פאלק מאוניברסיטת פרינסטון טען שאנשי חומייני מחוייבים למאבק בדיכוי... מאמינים בזכויות מיעוטים... נחושים לקדם צדק חברתי... יפגינו מתינות דתית... ויתרמו ליציבות האזור.... מחלקת המדינה האמינה שחומייני יקים ממשלה מתונה ובחלקה חילונית, ויסתפק בתפקיד של אב-רוחני.... עוזר מזכיר המדינה לענייני המזה"ת, הרולד סאנדרס רב-ההשפעה, טען שלא היו סימנים לעוינות משמעותית של חומייני ואנשיו כלפי ארה"ב.... היועץ לביטחון לאומי, בז'ז'ינסקי, הודיע על נכונות ארה"ב להרחיב שתופי פעולה ביטחוניים, מדיניים וכלכליים עם משטר חומייני.... ביטוי לאי-הבנה עמוקה ושיטתית של חומייני וחזונו..."

חומייני הוליך את ארה"ב שולל באמצעות "תקייה"

המחלקה הפרסית של ה-BBC מתעדת את השימוש המושכל שעשה אייתוללה חומייני ב"תקייה" במגעיו עם ארה"ב ערב שובו לאיראן (מ-16 שנות גלות בצרפת, עיראק וטורקיה) והשתלטותו על המדינה. "תקייה" היא דפוס התנהגות דתית איסלאמית בת 1,400 שנים המאפשרת למוסלמים להוליך שולל יריבים ואויבים – כאשר מאזן הכוחות אינו מאפשר את הדברתם – על ידי הסתרת כוונות ואמונה בעזרת אקרובטיקה לשונית, שאינה מחייבת, אלא מאפשרת לקדם מטרה/חזון.

חומייני הרעיף על הנשיא קארטר – ישירות ובאמצעות עוזריו – הבטחות חסרות שחר שהתאימו לתפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני בוושינגטון (גם היום), שלא הסתיר את כמיהתו – ואת האמונה ביכולתו – להפוך את איראן למדינה יציבה המאמצת ערכים ומוסדות מערביים כגון דו-קיום בשלום, סובלנות, זכויות אדם ודמוקרטיה.

המסרים של חומייני שיכנעו את הממסד האמריקאי שהרפובליקה האיסלאמית של איראן תהייה שותף נוח לארה"ב, כפי שמתעד מסמך ה-CIA מ-11 לינואר 1979, 20 יום לפני שחומייני נחת בנמל התעופה של טהרן. להערכת ה-CIA חומייני היה אמור להפקיד את התפקוד היומיומי של הרפובליקה האסלאמית בידי מוחמד בהשטי המשכיל, דובר אנגלית וגרמנית, פרגמטי ולכאורה מתון.

ב-27 בינואר 1979, חמישה ימים לפני חזרתו לאיראן, שלח חומייני מסר נוסף לקארטר ובו ביקש להבטיח העברת שלטון מסודרת ורגועה, באמצעות שכנוע הצבא (על ידי ארה"ב) לקבל את מרות שלטון חומייני, ובכך להבטיח יציבות פנימית תוך הגנה על אינטרס ארה"ב ועל שלום אזרחי ארה"ב שנמצאו באיראן. חומייני הוסיף שהרפובליקה האיסלאמית לא תפעל מחוץ לגבולות איראן, לא תייצא את המהפכה האיסלאמית, לא תהיה "השוטר של המפרץ הפרסי", תתנהל תוך שמירה על כבוד האדם וקידום השלום ברחבי העולם.

חומייני הבהיר שהוא מכיר באינטרס האמריקאי באיראן, וארה"ב לא תפסיד בעלת-ברית, מכיוון שהוא ידיד של ארה"ב, המעדיף לקיים שתוף פעולה עם ארה"ב כדי לבלום שאיפות של ברה"מ האתאיסטית והאנטי-דתית ושל בריטניה.

חומייני התחייב לא לפגוע בצבא האיראני הפרו-אמריקאי, וביקש שארה"ב לא תפנה מאיראן את מערכות הנשק המתוחכמות שסיפקה לאיראן.

אבל, ב-15 בפברואר 1979, שבועיים לאחר נחיתת חומייני בטהרן, הוצאו להורג ארבעה גנרלים פרו-אמריקאיים על גג בית ספר תיכון בטהרן. כך התחיל מסע ארוך של הוצאות להורג וחיסול גורמים בכירים פרו-אמריקאים. הממסד האמריקאי התמקד ביחסו של חומייני לקומוניזם וברה"מ, ולא במשקלו הדומיננטי של האיסלאם בעיצוב  התרבות, החזון והמדיניות של הרפובליקה האיסלאמית באיראן.

בינואר 1980 חגג חומייני את יום השנה הראשון לרפובליקה האיסלאמית כאשר הוא החזיק 63 בני ערובה אמריקאים, כתוצאה מהשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהרן, והכריז: "ארה"ב חסרת-אונים; איראן נלחמת באימפריאליזם האמריקאי ברחבי העולם, ותייצא את המהפכה האיסלאמית לכל מדינמ."

מ"תקייה" ערבה לאוזן האמריקאית, חומייני עבר לקעקוע מעמדו של "השטן האמריקאי הגדול."

האם מעצבי-מדיניות בארה"ב למדו משגיאות העבר?

קאסרא עראבי מ"מכון טוני בלייר לשינוי גלובלי", מומחה לאיראן ואיסלאם שיעי, טוען שמשקל היסודות האיסלאמים של הרפובליקה האיסלאמית דומיננטי היום כפי שהיה ב-1979:

"מעצבי מדיניות מערביים מתעלמים בשיטתיות מעוצמת האידיאולוגיה של המהפכה האיסלאמית. תפישת העולם הרודנית של חומייני וממשיכיו מביאה לשלטון-דיכוי, עוינות למערב, אלימות ואי-יציבות, ושדה-קטל בעיראק, סוריה, תימן ולבנון, ומתאילנד ובולגריה ועד ארגנטינה.... הטינה כלפי ארה"ב התעצמה עם השנים, והיא טעונה יותר בתקופת אייתוללה חמנאי מאשר היתה בתקופת אייתוללה חומייני.... חוקת הרפובליקה האיסלאמית מקדשת את ייצוא מהפיכת 1979...

"העוינות השורשית כלפי ארה"ב לא הוקהתה על ידי הסכם הגרעין מ-2015... שלטון האייתולות מאמין במלחמת תרבויות בלתי-נמנעת בין האיסלאם למערב, ומשוכנע שערכי המערב מנוגדים לאיסלאם... הוא רואה בארה"ב את מנהיגת הדיכוי וחוסר-הצדק בעולם, 'השטן הגדול', האויבת המהותית-ביותר של האיסלאם, השואפת להשתלט על העולם המוסלמי... מאז הסכם הגרעין ב-2015 הגבירה איראן את פעילות הטרור והחתרנות. מ-2011 השקיעה איראן בסוריה כ-30 מיליארד דולרים, ובשנים האחרונות כ-6 מיליארד לשנה... מ-1979 איראן מטפחת שיתופי עפולה עם ארגוני טרור שיעיים, כולל חיזבאללה בלבנון, חאשד אל-שעבי בעיראק, החות'ים בתימן וארגונים דומים בסוריה...

"לפי דוקטרינת חומייני, ישראל אינה לגיטימית, מדכאת ופורעת-חוק, והוקמה בלב העולם המוסלמי כדי לשמש כלי בידי המערב, ובמיוחד ארה"ב, לקידום השתלטותם על המוסלמים...

"האיסלאם הסוני והשיעי מאמינים במלחמת תרבויות מול המערב, בשלטון איסלאמי עולמי כפיתרון לבעיות העולם המוסלמי, וביעד אסטרטגי של הקמת ישות איסלאמית עולמית המבוססת על חוקי השריעה...

"דו-קיום בשלום בין 'בית האיסלאם' לבין 'בית הכופרים' הוא בלתי-אפשרי [הפסקת-אש זמנית, 'הודנה', אפשרית]. 'בית האיסלאם' נמצא במלחמה מתמדת, ג'יהאד, נגד 'בית הכופרים. איראן מעודדת כל מוסלמי להתקומם נגד משטרים מוסלמים מושחתים ופרו-מערביים, ובמיוחד נגד המשטר הסעודי, המכונה על ידי איראן כ'בלתי-לגיטימי' ו'משומד', המחלל את המסגד הגדול במכה. 40 שנים לאחר המהפכה ומנהיגי איראן ממשיכים לפעול בנחישות למימוש עקרונות אלו, וליצא את המהפיכה האסלאמית, תוך כדי ליבוי אלימות ואי-יציבות ברחבי האזור ובעולם..."

השורה התחתונה

האם יש התאמה בין התנהלותו העיקבית של משטר האייתולות לבין מדיניות ארה"ב הגורסת שמחווה כספית ודיפלומטית נאותה – הכוללת מיליארדי דולרים והכרה במעמדה האזורי והעולמי הבכיר של איראן – עשויה לשכנע את האייתולות לנהל מו"מ אמין, לדבוק בדו-קיום בשלום ולזנוח את חזונם הפנאטי והמגלומני בן 1,400 שנים?

האם ארה"ב מכירה  במציאות האיראנית האלימה מאז 1979 – כולל החוקה, מערכת החינוך, הסתה במסגדים ובעצרות-עם, חתרנות וטרור – הממחישה את ההשפעה ההרסנית של החלטת וושינגטון לשלול את האפשרויות של פעולה צבאית נגד איראן והחלפת השלטון בטהרן?

האם מעצבי מדיניות ארה"ב נמנעים מ- או חוזרים על – שגיאות גורליות  שנעשו על ידי קודמיהם בתפקיד ב-1978/79?

האם מעצבי מדיניות ארה"ב נופלים שוב ברשת ה"תקייה", תוך הקרבת המציאות על מזבח תפישת עולם מערבית המנותקת ממציאות המזרח התיכון?

האם מעצבי מדיניות ארה"ב ממשיכים להמעיט במשקל הדומיננטי של האיסלאם בעיצוב התרבות המדינית של מדינות ערביות ומוסלמיות, בכלל, ובעיצוב החזון והמדיניות של הרפובליקה האיסלאמית באיראן, בפרט, והאיום שחזון זה מהווה על ארה"ב ועל העולם?

לפי פתגם אמריקאי: עבדת עליי פעם אחת – תתבייש לך. עבדת עליי פעמיים – הבושה שלי!

 שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏26.1.22

* נגד ועדת החקירה – אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית על פרשת הצוללות. הנושא הפלילי נבדק בידי המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש. הוגשו כתבי אישום. הדרג המדיני לא נחשד בפלילים. הנושא הביטחוני-מקצועי, צריך להיבדק בידי ועדה מקצועית ביטחונית, כדי להפיק את הלקחים לעתיד. הוא יעשה זאת טוב יותר מכל ועדה משפטית. הנושא הציבורי צריך להידון בידי הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת. בצד הציבורי, ערכי, מוסרי – אין שום צורך בוועדת שופטים. מן הסיבה הזאת אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה משפטיות.

מעבר לכך, אין תפארתה של ממשלה בחקירת מעשיהן של ממשלות קודמות. הממשלה הנוכחית פועלת חצי שנה וכבר הקימה שתי ועדות חקירה ממלכתיות על מחדלי קודמתה – באסון הר מירון ובפרשת הצוללות. אין זה ראוי.

הימנעותו מהצבעה של בנט אינה מכובדת. כראש הממשלה, מן הראוי שינקוט עמדה, לכאן או לכאן. ראש ממשלה יכול בהחלט להיות במיעוט בממשלתו. בן-גוריון היה לא פעם במיעוט והדבר לא גרע ממנהיגותו. הימנעות אינה מנהיגות.

* המסר של נתניהו – אם לא יחול שינוי ברגע האחרון, מסתמן שלא תהיה עסקת טיעון עם נתניהו. אני שמח על כך. מלכתחילה ראיתי בעצם המו"מ איתו על עסקת טיעון שגיאה חמורה, וסברתי שיש לדחות את בקשתו על הסף. אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כאשר יש חשד שנבחרי ציבור עברו על החוק ופעלו בשחיתות, העניין הציבורי הוא להגיע לחקר האמת עד תומו. ככל שנבחר הציבור רם מעלה יותר, בוודאי ראש ממשלה – העניין הציבורי חשוב יותר והעסקה חמורה יותר. בשחיתות השלטונית צריך להילחם – לא להגיע אתה להודנה.

במקרה של נתניהו העסקה חמורה יותר, בשל שנים של מסע הסתה איום ונורא שהוא מנהל נגד מדינת החוק ומוסדותיה; מסע של שקרים, עלילות, שיימינג, רדיפה אישית של אנשי החוק והפצת תאוריות קונספירציה מטורללות. במסע הזה, האיש שלא העלה על דעתו לשתף את מעריציו בטובות ההנאה שזרמו אליו בקווי אספקה מושחתים (כפי שהיה מוכן להודות בעסקת הטיעון), גילה נדיבות אדירה בהושיבו אותם לצדו על ספסל הנאשמים, בטענות שקריות וחולניות על "תפירת תיקים נגד הימין" בלה בלה בלה. ואחרי שנות דור של פולחן אישיות, שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי, המונים רבים של חסידים שוטים הלכו כעיוורים אחרי תעמולת הכזב והזוועה הזאת. תוך כדי המו"מ על העסקה, הוא המשיך במסע הזה, כולל "מצעד הפרוטות" הפאתטי של הקבצן מקיסריה; אחד המחזות הנלעגים והמבישים ביותר שהיו כאן במדינה.

אם כבר דנו אתו על עסקת טיעון, המינימום המתבקש היה להקדים למו"מ הצהרה שלו בכתב ובע"פ שבה הוא חוזר בו מעלילות "תפירת התיקים" ו"הרדיפה הפוליטית" ומתנצל עליהן, ומתחייב לא לחזור עליהן.

הבעייה המרכזית בעסקת טיעון עם נתניהו, היא המסר למנהיגים מושחתים בעתיד. המסר הוא שאם המנהיג כריזמטי, יש לו המוני תומכים, והוא מסית אותם נגד המערכת – המדינה תתפשר איתו ותגיע אליו לעסקאות, מפחד תגובת ההמון לתוצאות המשפט. בכך, המדינה נכנעת לשחיתות, שהיא האויב הפנימי שלה.

המו"מ הזה לא צריך היה להתקיים, אולם משהוא התקיים, הוא העלה כמה דברים מעניינים ומשמעותיים.

הדבר החשוב ביותר הוא נכונותו של נתניהו להודות בפשעים מושחתים של מרמה והפרת אמונים בשני תיקים. אחרי שנים שבהן הוא סימם את מעריציו בסיסמה ש"אין כלום ולא יהיה כלום כי לא היה כלום" ובכך גייס אותם למלחמה במדינת החוק, הוא מודה ששיקר, שיש גם יש כלום. נתניהו הסכים להודות שהוא רמאי ושהוא מפר אמונים. זה דבר חשוב מאוד.

כל עסקת טיעון היא פשרה. בכל עסקת טיעון, הנאשם מודה בחלק מן האישומים כי הוא יודע שהאלטרנטיבה היא הרשעה באישומים רבים וחמורים יותר. בעצם תחינתו לעסקה, נתניהו הסביר לחסידיו, שכל הקמפיין הפאתטי על "קריסת תיקי האלפים" וגיוס תועמלנים ועורכי-דין-מטעם שישטפו את מוחות הציבור ב"פרשנות" על ה"קריסה", הייתה מצג שווא.

* איש תרומות – מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה (משלי כ"ט, ג'-ד').

* דרבי השחיתות – ההצגה הכי דוחה בעיר היא דרבי השחיתות של אולמרט ונתניהו בבית המשפט. די, הרפו, הניחו לנו.

* עבריין סדרתי  – עסקת הטיעון עם אריה דרעי, שאושרה בבית המשפט, אינה בשורה טובה למדינת החוק. לא זו בלבד שמדובר בשר עבריין – מדובר בשר עבריין סדרתי, אסיר משוחרר שחזר לממשלה והמשיך לפרוע חוק. הוא אינו ראוי לשום עסקה.

* שלוש שאלות בפרשת תוכנות הרוגלה במשטרה – פרשת תוכנות הרוגלה במשטרה, מעוררת שלוש שאלות: א. האם המשטרה פעלה באופן חוקי? ב. האם היא פעלה למען מטרות ראויות? ג. האם ראוי שיהיו בידי המשטרה האמצעים הטכנולוגיים האלה?

לגבי השאלה הראשונה – העניין חייב להיבחן עד תום. אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק, ובמדינת חוק הכול כפופים לחוק, מהנשיא וראש הממשלה עד האזרחים הפשוטים, וכמובן שגם המשטרה והמערכת המשפטית. מי שממונה על אכיפת החוק, חייב להיות מופת של כיבוד החוק.

לגבי השאלה השנייה – המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. מטרות שונות מקדשות אמצעים שונים. אמצעי שראוי להשתמש בו לחשיפת ארגון פשע אינו ראוי לשימוש נגד מחאה פוליטית, גם אם יש בה סכנה לעבירה על החוק והפרת הסדר הציבורי.

לגבי השאלה השלישית – התשובה חיובית. חשוב מאוד להבטיח שהמשטרה תהיה מצוידת במיטב היכולות הטכנולוגיות לצורך המודיעין במלחמתה בפשע ובשחיתות. במלחמת המוחות הזאת, יש לצייד את המשטרה בטכנולוגיות המתקדמות והטובות ביותר. אולם יש להכפיף את השימוש באמצעים לחוק ולאתיקה.

* יחזור לכתוב ספרים  – בוריס ג'ונסון נאחז בכיסאו, אבל זה לא יעזור לו. הוא ייפרד מתפקידו – אם לא בתוך ימים, לכל המאוחר בתוך שבועות. וככל שזה יתארך, זה יהיה קשה יותר, מביך יותר ומשפיל יותר בעבורו; הוא יאכל את כל הדגים המסריחים, ילקה בכל המלקות ויגורש מן העיר.

כאשר כל העם הבריטי היה בסגר הדוק, בני משפחות לא נפגשו, סבים לא ראו את נכדיהם במשך שבועות וחודשים, אנשים קברו את מתיהם ללא קהל, חגים בקושי נחוגו – מנהיג המדינה, האיש שצריך לתת דוגמה אישית, כי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית, ערך מסיבות בדאונינג 10 תוך צפצוף בוטה על כל ההנחיות. אדם כזה אינו ראוי להנהיג ולא יכול להנהיג.

איזו סערה פרצה בישראל לפני שנתיים כשהנשיא וראש הממשלה הפרו את הנחיית ליל הסדר, כאשר היה מדובר בבן משפחה גרעינית אחד או כאשר אשת ראש הממשלה נסעה לחו"ל בניגוד להמלצת (!) ראש הממשלה. וזה הרי כלום לעומת אותן מסיבות, ובמדינה שבה הציבור לא ויתר, כמו אצלנו, על הציפיה לדוגמה אישית.

אפשר לקבוע, במידה רבה של ודאות, שג'ונסון יחזור בקרוב מאוד לכתוב ספרים. אגב, הוא עושה זאת היטב.

* לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ – אחת הפרשות החשובות בתורה, היא פרשת "קדושים" בספר "ויקרא"; פרשה שבה התורה מבהירה לנו למה היא מצפה מאתנו, איזה בני אדם אנחנו צריכים להיות. אחד היפים שבציוויים הוא "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ."

מה פירוש לעמוד על הדם? ראינו השבוע את ההמחשה הברורה של המושג: אדם היורד במדרגות, מדלג מעל גופה ומעלים את עצמו מן המקום.

הציווי הזה נוגע לכל אדם. חוק "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" בספר החוקים הישראלי, מכוון אף הוא לכל אזרח: "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו."

אם כך נדרש מאזרח – קל וחומר משוטר, קל וחומר בן בנו של קל וחומר מקצין משטרה, לא כל שכן מניצב במשטרה, על אחת כמה וכמה מניצב שתפקידו הוא הובלת המלחמה בפשיעה במגזר הערבי.

ניצב חכרוש אינו ראוי להיות שוטר במשטרת ישראל.

מינוי ערבי לתפקיד ניצב במשטרה, הוא מסר חשוב של השתלבות ערבים במערכות השלטון  ויכולתם להתקדם בו. לכן, מעילה כזו באמון, היא סכין בגב הציבור הערבי הנורמטיבי, המעוניין להשתלב במדינה.

* הקראים של ההלכה – בראיון ל"ישראל היום" נימק הרב הראשי דוד לאו את התנגדותו לרפורמה ברבנות, והדגיש ש"היהדות לא השתנתה מאז מעמד הר סיני והיא לא תשתנה בעתיד." מעבר לשקר שהוא מפיץ, כאילו הרפורמה בגיור מאשרת גיורים שאינם על פי הפרשנות האורתודוקסית של ההלכה, האמירה על היהדות שלא השתנתה היא בורות ועמארצות מובהקת.

ההלכה שעוצבה בידי חז"ל היא המהפכה הגדולה ביותר בתולדות היהדות. שום רפורמה מאז ועד היום אינה מתקרבת לגודל המהפכה הזאת.

למה ללכת רחוק? אפשר לראות את הדברים בפרשת השבוע, פרשת "שופטים". חז"ל, בניגוד לזרמים אחרים ביהדות תקופתם, דוגמת הקראים, הצדוקים ואחרים, הבינו שחוקי התורה כלשונם אינם רלוונטיים עוד לחייהם, ועליהם לעצב חוקה רלוונטית על בסיס ערכי היסוד של התורה.

כך כתוב בפרשה: "וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה."

החוק הזה פשוט והבנתו אינה דורשת יום לימודים ארוך. שברת למישהו יד? יש לשבור את ידך. שברת לו את השיניים? נשבור את שיניך וכן הלאה.

חז"ל פירשו את הפסוק הכל כך בהיר, כל כך מובן, בדרך יצירתית – עין תחת עין = ממון. איך ממון? מאיפה לקחתם את זה?

נכון, חז"ל מצאו את הדרך להוכיח על דרך הפלפול, באמצעות היקש בקל וחומר מתקדימים שונים בתורה, שזו היתה כוונת התורה מלכתחילה. אך ניתן לקבוע בעליל, שכל אותם הסברים די מאולצים, ובסה"כ נועדו לספק מטרייה תורנית להחלטה מוסרית שקיבלו חז"ל, לשנות באופן מהותי ביותר את הכתוב בתורה.

חז"ל אמרו, למעשה, לפני אלפיים שנה, שמה שהיה נכון 1,500 שנים קודם לכן, כבר לא רלוונטי. יש לקחת את העיקרון, על פיו מי שפגע בחברו חייב לשלם כגמולו, אך אין עוד מקום לענישה גופנית, ויש להמירה בענישה כלכלית. כל סוג של פגיעה יהוון לסכום כסף, שאותו ישלם הפוגע.

זאת מהותה של ההלכה – החוקה הולכת ומשתנה, הולכת ומתקדמת עם הזמן, אינה קופאת על שמריה. וכפי שחז"ל, לפני 2,000 שנה, הבינו שיש לשנות את חוקי התורה ולהתאימם למציאות המשתנה, כך מן הראוי שגם אנו נבין שיש לשנות את חוקי ההלכה שקבעו חז"ל, ולהתאימם למציאות המשתנה.

מי שדבקים בהלכה החז"לית בימינו, כמוהם כקראים שדבקו בחוקי התורה כלשונם, והוקעו בידי חז"ל. חז"ל התעקשו, שהשינויים שהם עורכים, כמוהם כתורה למשה מסיני. מן הראוי שגם אנו, בימינו – לא נדבק בחוקי ההלכה כלשונם, אלא נמשיך את רוח חז"ל, של יהדות יצירתית, השואבת את רוחה, ערכיה ועקרונותיה מן היצירה היהודית לדורותיה, אך משתנה ויוצרת את עצמה מחדש עם חילופי העיתים.

* רפורמת הגיור הממלכתי – סיפורה של יהדות בריה"מ היא התגלמות המושג "נצח ישראל לא ישקר." במשך שבעים שנה, לא חסכה המעצמה הסובייטית באמצעים, כדי לבולל את היהודים בבריה"מ, לנתק אותם מיהדותם, לנתק אותם מזיקה למולדתם, לנתק אותם ממדינת הלאום שלהם; היא אסרה כל גילוי של יהדות – דתית או חילונית, אסרה את לימוד השפה העברית, רדפה את היוצרים בעברית ואת כל מי שניסה לעסוק בתרבות יהודית במחתרת. וכאשר האימפריה התמוטטה, העם היהודי הרים את ראשו והוא חי וקיים, והוא עלה בהמוניו לארץ ישראל.

במהלך שנות השעבוד הסובייטי, יהודים רבים נישאו עם לא יהודיות. הם, צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם עלו לארץ על מנת להשתלב בעם היהודי, במדינה היהודית, בתרבות היהודית, בשפה העברית. הם חלק בלתי נפרד מעמנו – מתערים בחברה היהודית בכל תחומי החיים, לומדים בחינוך היהודי מגיל הגן ועד י"ב, הולכים לתנועות נוער ציוניות, יוצאים למכינות קדם צבאיות, מתגייסים לצה"ל וליחידות קרביות בשיעור גבוה יותר מחלקם באוכלוסייה, ורבים מהם נפלו על הגנת המולדת.

אילו היתה לנו הנהגה רוחנית בעלת שיעור קומה כבתקופת חז"ל, אין ספק שהיא היתה מכירה ביהדותם של העולים מחבר המדינות. לכל היותר, היתה מבצעת אקט סמלי של גיור קולקטיבי, כפי שהציע בשעתו הרב יואל בן נון.

אלא שאין לנו הנהגה רוחנית, אלא בעיקר רבנים שהם עסקני דת פחדנים, המביטים כל אחד על זה שלצידו, לראות מי מחמיר וקיצוני יותר, כדי לא להיראות "חפיפניקים". והתוצאה היא מצב נורא, של מאות אלפי יהודים שהרבנות – לא זו בלבד שאינה מכירה ביהדותם, אלא כיוון שהיא נשלטת בידי חרדים לא ציונים, עוכרי גיור, היא עושה הכול כדי להקשות ככל הניתן על גיורם, דורשת ממי שמתגייר לאמץ את אורח החיים החרדי, שהוא אורח חייו של מיעוט קטן בעם ישראל, כתנאי לגיורו, ואף פוסלת, בניגוד מובהק להלכה, גיורים שלא נראים בעיניה.

אין היום הנהגה רוחנית שתוביל מהלך אמיץ מן הסוג שהצעתי, ואין מנוס מפשרה. ובמציאות הפוליטית הישראלית, אין היום היתכנות לפשרה ראויה שתאפשר לכל הזרמים ביהדות לגייר. במצב הנוכחי, הפשרה מחייבת גיור כהלכה, על פי פרשנות אורתודוקסית. וכזו היא רפורמת הגיור. רפורמת הגיור, מבוססת על העיקרון של "עשה לך רב" – מתן אפשרות לכל רבני הערים לגייר. לא כל רבני הערים הם עוכרי גיור. רבים מהם מאירים פנים ומאמצים את דרך בית הלל. על פי ההלכה, אותם עולים הם "זרע ישראל" ויש לראות בצירופם המלא לעם היהודי משימה לאומית עליונה, ולא ספחת שיש להתרחק ממנה כמו מאש, כמו אצל עסקני הרבנות החרדית. הרפורמה תאפשר לרוצים בגיור לבחור את רבני הערים שיגיירו אותם. והרי כל רבני הערים הם רבנים אורתודוקסים, שהוסמכו ואושרו בידי הרבנות.

המטרה של הרפורמה היא לפתור את הבעייה. פתרון הבעייה היא איום על הקנאים. לכן, הם עושים הכול כדי להכשיל אותה. הבעייה ברפורמת הגיור, היא שרשות הגיור אמורה להיות כפופה לרבנות החרדית, מה שנותן לה זכות וטו ויכולת לטרפד את הגיור. יש לאמץ את מתווה ועדת משה ניסים, ממנהיגי הליכוד לשעבר, שר המשפטים לשעבר, שהוא עצמו יהודי דתי אורתודוקסי, בנו של הרב הראשי הראשון לציון לשעבר, ולפיו תוקם רשות גיור ממלכתית, שתגייר על פי ההלכה בפרשנותה האורתודוקסית, אבל באופן עצמאי, ללא כפיפות לרבנות החרדית. את ועדת ניסים הקימה ממשלת נתניהו.

גם את הרפורמה המרוככת של השר כהנא החרדים דוחים בגסות, בבורות ובאלימות. בשנאת החינם שלהם הם מובילים את העם היהודי לקרע עמוק. לעומתם, מרבית רבני הציונות הדתית תומכים ברפורמה. ארגון רבני צה"ר החליט פה אחד לתמוך ברפורמה, מתוך דאגתם הכנה לצביונה ולזהותה היהודית של מדינת ישראל ולשלמות העם היהודי. תנועת הקיבוץ תומכת ברפורמה בגיור. יש לקוות שהממשלה תעמוד איתן בלחץ, תעביר את הרפורמה ויש לקוות שתשפר אותה ותחלץ את רשות הגיור הממלכתית מלפיתת החנק של הרבנות החרדית האנטי ממלכתית והלא ציונית.

* חוק ציוני פרופר – הכנסת אישרה בקריאה טרומית הצעת חוק ציונית חשובה מאוד של ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה), להסדרת הקמת מבני מגורים ומבנים חקלאיים בשטחי מרעה. החוק הזה הוא חלק מהמלחמה בטרור החקלאי. הוא יאפשר לחקלאים להשגיח על שלמות עדריהם, בכך שיוכלו להתגורר בקרבת שטחי המרעה.

בדברי ההסבר לחוק נאמר: "מאז קום המדינה מהווה המרעה אחד הכלים האפקטיביים ביותר לשמירה על הקרקע, זאת לצד יתר יתרונותיו הסביבתיים והכלכליים. בשנים האחרונות גובר איום הפשיעה החקלאית והמגדלים נאלצים להתמודד עם פשיעה חקלאית הפוגעת בהם אנושות ומעמידה בסימן שאלה את הכדאיות הכלכלית של ניהול העדרים. כחלק מההתמודדות עם נגע הפשיעה החקלאית וכדי להשגיח על שלמות העדרים, נדרשים הרועים ששטחי המרעה שלהם מרוחקים ממקום יישוב, להתגורר בשטחי המרעה בסמוך לעדר. במרבית שטחי המרעה, דיני התכנון והבנייה לא מאפשרים הקמתם של מבני מגורים לרועים. כתוצאה מכך, הרועים נאלצים לבלות את שעות הלילה בהשגחה על שלמות עדריהם ללא כל מחסה. מציאות בלתי אפשרית זאת מביאה את מקצת הרועים להקים מבנים שאינם מאושרים ולהתגורר בהם לצורך השמירה על שלמות העדר. מצב הדברים מוביל להליכים משפטיים ולצעדי אכיפה קשים כלפי אותם רועים."

ח"כ השכל אמרה בדיון: "החקלאים קורסים ופושטים את הרגל משום שהמשטרה לא מצליחה להתמודד עם תופעת הפשיעה החקלאית. החקלאים נמצאים בסדר העדיפויות של הקואליציה הנוכחית ואנו שומרים על מפעל החיים של החקלאים במדינת ישראל."

כמו עופר כסיף בדיון על החוק לחילוט תקבולי עבירה בפשיעה החקלאית, כך ח"כ אוסמה סעדי ייצגה בדיון הזה את הטרור החקלאי. טענתה היתה דומה לטענתו של כסיף: "זה עוד חוק ציוני פרופר." אמרה וצדקה. אכן, מדינת ישראל היא מדינה ציונית ותפקיד הכנסת לחוקק חוקים ציוניים.

להתיישבות הציונית מטרה דמוגרפית – הבטחת הרוב היהודי באזורי ההתיישבות ומטרה טריטוריאלית – שליטה במרחב, לצורך הגנה על אדמות הלאום. המרעה הוא ענף חשוב מאוד להגשמת המטרה הטריטוריאלית. הוא חשוב במיוחד בנגב, שבו את הוואקום של שנים רבות ללא התיישבות יהודית, תפסה הפלישה הבדואית הבלתי חוקית לאדמות הלאום.

למרבה הצער, ח"כים מן העבודה ומרצ ערקו מן ההצבעה. למרבה השמחה, האופוזיציה גילתה הפעם אחריות לאומית ותמכה בחוק. כעת רע"ם מאיימת להחרים את ההצבעות אם החוק יקודם. החוצפה שלהם עוברת כל גבול.

* שיתחייבו לתמוך בחוק האזרחות – במרצ זועמים על הכוונה להעביר את חוק האזרחות בשיתוף פעולה עם האופוזיציה, תוך ניטרולהּ של מרצ. אני רואה בעצם שיתוף הפעולה בין האופוזיציה לקואליציה מהלך חשוב. המהלך הוא תיקון להצבעה המחפירה של האופוזיציה נגד החוק לפני חצי שנה. נושא לאומי וביטחוני כה חשוב צריך להיות מעבר לשיקולים מפלגתיים צרים ועל הקואליציה והאופוזיציה להתלכד סביבו.

אבל אם מרצ מתנגדת לעסקה עם האופוזיציה – אדרבא. שמרצ ורע"ם יתחייבו שכל חבריהם יתמכו בחוק האזרחות כמות שהוא, בלי לנגוס בו ובלי לקלקל אותו. עליהם להבין שלא יינתן להם לכפות את דעתם על הכנסת, שלמעלה ממאה מחבריה תומכים בחוק.

* אגדת הטבח – לפני כשלושים שנה, באחת הקדנציות שלי כרכז התרבות של אורטל, השתתפתי בכנס רכזי ופעילי תרבות בקיבוצים. אחת הסדנאות שבחרתי להשתתף בהן היתה של מכון "שיטים" בנושא יום העצמאות, בהנחיית מורי ורבי בוג'ה – עובד המכון ולימים מנהלו.

הרעיון של הסדנה היה יציקת תוכן ליום העצמאות, על מנת שלא על המנגל לבדו יעמוד החג. הסדנה נפתחה בסבב, שבו כל אחד מן המשתתפים הציג רעיון ליציקת תוכן כזה. לקראת סוף הסבב הגיע תורו של איש מזוקן מקיבוץ מגל, שמיהר להבהיר שאינו התרבותניק של קיבוצו ומיד הבנו שהוא יותר שוטה הכפר. הוא הציע רעיון "מקורי" – שכל קיבוץ יזמין אליו ביום העצמאות את הפליטים הפלשתינאים שנעקרו מן האדמה שעליה או בקרבתה קם הקיבוץ וגורשו ב"נכבה".

זה כוחה של פרובוקציה. חלפו כשלושים שנה, איני זוכר מה היה הרעיון שלי, איני זוכר אף רעיון של אף משתתף, אך אני זוכר את הפרובוקציה הזו, שנועדה והצליחה להכעיס את כל המשתתפים.

הפרובוקטור הוא תדי כץ, אובססיבי ל"נכבה"; להצגת מלחמת השחרור כפשע ואת תוצאתו – מדינת ישראל, כעוול.

לימים, האובססיב הלך לאוניברסיטה, לנסות לעשות קריירה מהאובססיה. בשיטת "עשה לך רב" הוא בחר כפטרון את אילן פפה, בחינת חרא נדבק לחרא. אילן פפה הוא מהנחותים באוטו-אנטישמים, שלצד תיעובו הקיצוני את מדינת ישראל, הוא גם מהקיצונים בפוסט-היסטוריונים; אלה שמתעקשים שאין אמת אלא נרטיבים בלבד, והוא נשא של הנרטיב הפלשתינאי. מאז הוא גם הגשים את הנבואה "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" ויצא מן הארץ, להמשיך בהסתה שלו מלונדון.

כץ כתב תזה, על פיה "ההגנה" ביצעה טבח המוני בכפר טנטורה במלחמת השחרור. התזה זיכתה אותו בציון 97. הוא מיהר עם התזה לעיתונות וכתבה גדולה המציגה את ה"סקופ" עוררה סערה גדולה. ותיקי חטיבת "אלכסנדרוני" המושמצים הגישו תביעת דיבה. אש"ף מימן לכץ את ההגנה, מתוך כוונה שיהפוך למשפט ראווה נגד מדינת ישראל וה"נכבה", אך למגינת ליבו, בית המשפט פעל במקצועיות, נכנס לפרטים, אילץ אותו, בניגוד לרצונו, למסור לבית המשפט ולאקדמיה את הקלטות הראיונות שעל פיהן כתב את התזה, וההקלטות הפילו אותו הן בבית המשפט והן באקדמיה. התברר שלא היה בהן דבר וחצי דבר המוכיח את האגדה ושבמקרים רבים לא היה מתאם בין ההקלטות ל"ציטוטים"; ההקלטות שופצו כדי להתאימן לנרטיב.

התברר שהעבודה היתה זיוף אחד גדול; אין היא יותר מרכילות, אין לה כל ערך מדעי או אקדמי. בית המשפט קיבל את תביעת הדיבה וחייב את כץ להתנצל בפני העותרים. הוא התנצל, אך כנראה בלחץ מממניו ביקש לחזור בו, אך הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון דחו את בקשתו. שתי ועדות אקדמיות של אוניברסיטת חיפה שבדקו מחדש את העבודה פסלו אותה והציון עליה התעגל על אפס.

פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, ועמיתו פרופ' יוסי בן ארצי, לשעבר רקטור האוניברסיטה (וממייסדי "שלום עכשיו" ומנהיגיו), שקראו את העבודה עוד לפני שמיעת ההקלטות, הוכיחו בעליל שמדובר בזיוף, וקבעו שזו עבודה גרועה ורשלנית, רכילות בלתי מבוססת.

לאחר פירסום ה"מחקר", פנו אליי חברי עמותת "אלכסנדרוני", ושלחו את עדויותיהם על קרב טנטורה. מן העדויות ברור שהיה זה קרב קשה ועקוב מדם, שבו נפלו 14 לוחמי החטיבה. גם העדויות הפלשתינאיות מספרות על קרב קשה, שבו נהרגו 52 ממגיני הכפר. הייתי עימם בקשר לאורך התקופה, כתבתי מאמרים שבהם הצגתי את טענותיהם. פרופ' גלבר העלה השבוע בדף הפייסבוק שלו את תיאור קרב הגבורה של מגיני טנטורה כפי שתוארו בספר פלשתינאי על תולדות הכפר, שפורסם בדמשק ב-1998, והוא מתאר בפרוטרוט את הקרב ואת שמות כל ההרוגים הפלשתינאים, כרבע ממספר ה"נטבחים" באגדת כץ-פפה. הוא מתאר גם מיספר מקרים של פשעי מלחמה של לוחמי "ההגנה", שאם הם נכונים הם חמורים ביותר, אך תהום פעורה בינם לבין אגדת ה"טבח".

בימים אלה הוקרן לראשונה בארה"ב סרט תעודה ישראלי, שמפיץ את האגדה. אלון שוורץ, במאי הסרט, הוא מנוול שטוען שמלחמת השחרור היתה טיהור אתני. היועץ המדעי שלו, אדם רז, הזדרז לפרסם במוסף "הארץ" מאמר המפיץ אף הוא את הבשורה. שאלתי את יואב גלבר, שצפה בסרט, והוא דבק לחלוטין במחקר ההיסטורי, שמזים את עלילת הטבח.

* פעיל אנטי חברתי – תושב קריית שמונה, דוד קמרי, החליט לרוץ לראשות העיר. הדרך שבה הוא בחר היא דרך ההסתה, חרחור ריב ומדון, הפצת שנאת חינם, שנאת אחים. הוא תלה ליד המועצה האזורית גליל עליון, הסמוכה לקריית שמונה, שלט בזו הלשון: "קיבוצניקים, תתחפפו מהשטח, זה הבית שלנו בקריית שמונה."

גבעת המועצה האזורית אינה בקריית שמונה אלא בשטח המועצה האזורית. המועצה האזורית גליל עליון העבירה במשך השנים שטחים רבים לקריית שמונה, כדי לאפשר את צמיחתה. היום אין לקריית שמונה מחסור בעתודות קרקע לבנייה. אין לי ספק שאם קריית שמונה תצמח ויהיה לה מחסור בקרקעות, המועצה האזורית תעביר לה קרקעות נוספות. אבל מה זה חשוב? אפשר להפיץ את הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים? אפשר לאמץ את השיטה: הכו בקיבוצניקים והצלתם את קריית שמונה? אם באמצעות הפצת שנאה אפשר לגרוף הון פוליטי, אז למה לא?

איזה איש נקלה. והוא עוד מגדיר את עצמו "פעיל חברתי"? חברתי?! אנטי חברתי!

הדבר החיובי שהפרובוקציה גרמה לו הוא הודעת גינוי משותפת של ראש העיר קריית שמונה אביחי שטרן וראש המועצה האזורית גליל עליון גיורא זלץ.

"אנו מגנים את הצבת השלט בכניסה למועצה. ראשית, חשוב לומר שיש הרבה מאוד מחבר ומשתף בין תושבי האזור כולם. שנית, גם כאשר ישנן אי הסכמות, מחלוקות ואינטרסים שונים, נכון לנהל אותם בצורה מכובדת ומכבדת ולא באמצעות שיסוי ופילוג. תושבי קריית שמונה, המושבים והקיבוצים הסובבים אותה, ימשיכו לחיות באותו אזור, לעבוד וללמוד ביחד, להיות שותפים בחוגי ספורט ואמנות, לחלוק חוויות תרבותיות ואף להקים משפחות משותפות. אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו להמשיך בעשייה שמחברת אותנו יחד לרווחת כלל תושבי האזור."

אני מקווה מאוד שתושבי קריית שמונה ינחילו לפעיל האנטי-חברתי תבוסה משפילה ומוחצת. שהאחריות החברתית ואהבת ישראל יביסו את רוחות השנאה.

* שירלי, תום ושרי – יורם טהרלב כתב בשירו "ארצנו הקטנטונת" (לא "עוד לא תמו כל פלאייך", בלחנו של רמי קליינשטיין  שמתחיל אף הוא במילים "ארצנו הקטנטונת", אלא בשיר שזה שמו, ואותו הלחין ושר יגאל בשן) – בשיר יורם מבקש את עלבונה של השפה העברית, ובין השאר הוא כותב, כבר בשנות השמונים:

ואנחנו מתיישבים על מוס ועל בוואריה

מעשנים לנו בנחת פילטר עם סיגריה

מנגנים ומדברים עם צ'רצ'יל ועם גרי

וקוראים לילדינו שירלי תום ושרי.

האמת היא שתום ושירלי הם גם בעלי משמעות עברית, אבל הכוונה של יורם טהרלב ברורה.

* ביד הלשון: כוכב יאיר – היישוב כוכב יאיר במזרח השומרון, הוקם ב-1981 בידי קבוצה של 15 משפחות חלוצות של צעירי חירות, שהתיישבו במקום שהוגדר כמצפה. בשנים שלאחר מכן תוכנן ונבנה יישוב הקבע והתיישבו בו מאות משפחות. בשנותיו הראשונות הוא היה יישוב במועצה האזורית דרום השומרון. ב-1987 הוכר היישוב כמועצה מקומית. ב-2003 איחד משרד הפנים את כוכב יאיר וצור יגאל (יישוב שהקדשנו לו את אחת הפינות) למועצה מקומית אחת – כוכב יאיר צור יגאל.

כוכב יאיר מנציח את זכרו של מייסד הלח"י ומפקדו אברהם שטרן, שכינויו המחתרתי היה יאיר. שטרן הוא כוכב בגרמנית.

מחר, בכ"ה בשבט, ימלאו שמונים שנה להירצחו של יאיר.

אורי הייטנר

* * *

מתן פלג

משפטו של אריה שיף מציג את תיאטרון האבסורד של מערכת המשפט הישראלית.

מתן פלג, יו"ר "אם תרצו", מציג את תמונת הרקע של הפרשה ההזויה

מתוך אתר "מידה", 18.1.2022

משפחתו של הפורץ העבריין מחמד סלאם אל-אטרש צריכה להתבייש פעמיים. פעם אחת, משום שבמקום להוקיע את מעשיו המכוערים של אב המשפחה לאורך שנים, הם מנסים להציג אותו כקדוש מעונה. פעם שנייה בגלל שהם עוד מעזים לתבוע מאריה שיף פיצויי אובדן השתכרות, בעוד שלפי רשימת העבירות הארוכה של האב נראה שהשתכר משוד ופגיעה מחפים מפשע. היה מוטב לבני משפחת אל-אטרש אם היו מציעים פיצוי למשפחת שיף, ולו רק בכדי להשיב במקצת מכבודם העצמי.  אבל זה כנראה – לא יקרה.

כדאי שהציבור יבין במי מדובר. בשורה של פרסומים בתקשורת, בין היתר של אילנה קוריאל באתר YNET ושל אלחנן גרונר ובאתר הקול היהודי, נחשף עברו הפלילי של השודד, מפניו הגן על עצמו אריה שיף. מתברר כי הלז הורשע גם בשורה ארוכה של עבירות רכוש, בעיקר בדרום הארץ, אך גם בעבירת איומים, כולל על בת זוגו.

הספק מרשים

בתיק שנפתח נגדו בשנת 2010, נעצר אל-אטרש עם חשודים נוספים לאחר שפרצו לדירה במושב גילת וניסו לגנוב רכב. כמה ימים לאחר מכן, על פי החשד, ניסתה הכנופייה לגנוב רכב נוסף. משטרת אופקים עצרה אותו כשעל גופו סכין וכלי פריצה.

בתיק אחר נעצר אל-אטרש פעם נוספת, הפעם על ידי תחנת המשטרה בנתיבות, בחשד לפריצה לדירה שבמהלכה אף בוצע ניסיון לגנוב את רכבה של בעלת הבית. שנה לאחר מכן נעצר בדימונה אותו שור מועד, בחשד להסגת גבול פלילית וגניבה של חלקי רכב. לפי החשד ניסה לגנוב חלקים ממשאית שחנתה בעיר. שלוש שנים לאחר מכן נעצר שוב על-ידי שוטרי תחנת אופקים בחשד לגניבת רכב ופריצה לבית עסק. הוא שוחרר למעצר בית.

בשנת 2012, כשהיה בן 28 ואב לשלושה ילדים, נשלח למאסר של שנה בפועל לאחר שהואשם בשורת עבירות פריצה והגיע להסדר טיעון בתיקים אחרים. בזמנו טענו נציגי המשטרה כי "נראה כי הנאשם לא הפנים ולא למד את הלקח אשר על כן יש צורך להכביד יותר בענישה".

חמש שנים לאחר מכן, בשנת 2017, גזר עליו בית משפט השלום בבאר שבע 7 חודשי מאסר לאחר שהורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של איומים על בת הזוג שלו. לפי כתב האישום המתוקן, אל-אטרש איים על זוגתו כי אם לא תחזור אליו יצית את רכבה ויהרוג אותה.

במאי 2018 הוכרז אל-אטרש כחייב מעצר לאחר שאחת מנשותיו התלוננה כי תקף אותה ואת ילדיהם לאורך תקופה ובאחד המקרים אף נזקקה לטיפול רפואי כתוצאה מהמכות הקשות שהיכה אותה. היא גם התלוננה שראתה אותו מחזיק בנשק בלתי חוקי. אל-אטרש נמלט לתקופה של כשנה לדהריה שבהר חברון עד שלבסוף הסגיר עצמו למשטרה לפני כשנה וחצי.

עצם העובדה שהוא לא נזרק לכלא ל-10 שנים לפחות, מוכיחה שאריה שיף יחד עם שאר תושבי הנגב פשוט הופקרו מול פושעים סדרתיים מסוכנים ואלימים, עם עונשים מצחיקים.

בכלל הסיפור עם שבט אל-אטרש מתחיל להיות יותר ויותר כמו לקוח מסרט קומדיה או סאטירה אירונית במיוחד. ראש מועצת אל קאסום, סלמה אל-אטראש, ראש המועצה הבדואית הגדולה ביותר, נפגש בדצמבר האחרון עם תומך הטרור איש הגיִס החמישי ראאד סלאח, ובירך אותו על שחרורו.

המחאה האלימה והלאומנית בעקבות הנטיעות שביצעה קק"ל באזור מולדה שליד כביש 31 בנגב, פרצה גם היא בעקבות מהומות של שבט אל-אטרש. ברשות מקרקעי ישראל אגב, טענו שתזכיר התביעה שהגיש אל-אטראש על "אדמת המחלוקת" כביכול הוא טענה בלבד, וזו לא מעניקה לו זכות בעלות על השטח. לפיכך הורתה הרשות לקק"ל, להמשיך ולבצע בשליחותה את הנטיעות. שממילא מבוצעות באזור הזה כבר משנות ה-90.

עבריין סדרתי, אלים ומסוכן, עם נשק לא חוקי, שורה של פריצות ועבירות רכוש, אלימות ואיומים ברצח נגד נשותיו, המשתייך לשבט שמנסה להלך אימים על תושבי הנגב במחאות ובהפרות סדר. יהיה ראוי אם בית המשפט יגלגל את התביעה של משפחת אל-אטרש מכל המדרגות. יש גבול לאבסורד.

מתן פלד

אהוד: מערכת המשפט הישראלית עסוקה בשנים אלה, וכנראה תהיה עסוקה גם בשנים הבאות – במשימה החשובה מכל של הרשעת נתניהו, ואסור להפריע לה על ידי העיסוק בהרשעת שודדים ופורעי חוק בנגב.

* * *

מנחם רהט

שנאת עולם לעם עולם

השבוע מלאו 80 שנה לוועידת ואנזה שבה הוחלט על 'הפתרון הסופי', והשבוע גם מציין העולם את יום השואה הבינלאומי. זה הזמן להתבונן בקטסטרופה מזווית אחרת ושמה 'סנט לואיס'.

"טועה העולם לחשוב," אמר ההיסטוריון והדיפלומט ד"ר אליהו בן אלישר ז"ל, בהרצאה בפני סטודנטים באוניברסיטת חיפה, "שוועידת ואנזה, החתומה על תוכנית השטנים המצמררת ושמה 'הפתרון הסופי', היא-היא אבי אבות רעיון העיוועים הנאצי לחיסולו הפיזי של העם היהודי."

חודש ינואר ייזכר בתולדות עם ישראל כמועד שבו התכנסה ועידת ואנזה, בדיוק לפני 80 שנה, בתוך וילה פסטורלית בפרבר הברלינאי הירוק ואנזה, והחליטה בקור רוח מצמרר על 'הפתרון הסופי'. אגב, שלוש שנים אחרי, בינואר 1945, שיחרר הצבא האדום את אושוויץ, ועל כן הוכרז יום זה (27.1.45) ליום השואה הבינ"ל ויום הניצחון על הנאצים (אף שכניעת גרמניה הוגשה למעצמות ב-7.5.45).

הוועידה המתועבת נמשכה שעות ספורות בלבד, בצהרי ה-20 בינואר 1942. במהלכן אישרו 14 הבכירים הנאצים את המשימה שנועדה לרצות את הצורר היטלר ימ"ש: לפתוח מיד במסע השמדה רצחני, לחיסול פיזי של כל יהדות אירופה, אשר מנתה על פי רשימה שהכין רב הטבחים אדולף אייכמן, 11 מיליון יהודים. מאותו רגע הפך הדם היהודי הפקר למלתעות החיה הנאצית. העולם הנאור – מיותר אפילו לומר זאת – עמד מנגד, ואולי אף מחא כפיים בסתר ליבו.

בשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת הייתי סטודנט לתואר שני באוניברסיטת חיפה. באחד מאולמות המגדל הנשקף לעבר מפרץ חיפה התכנסו יום אחד מאות מרצים וסטודנטים, כדי להאזין להרצאת אורח מפי ההיסטוריון, הח"כ לשעבר (ליכוד) והדיפלומט לשעבר (שגריר ישראל בוושינגטון, קהיר ופריס), ד"ר אליהו בן אלישר. נושא ההרצאה היה זר ומוזר: 'העולם טועה: זה לא ואנזה, זה סֶנְט לואיס.' כך בדיוק.

ואנזה? מה לא ואנזה? ולמה לא ואנזה? ומי זה בכלל מיסטר סֶנְט לואיס הזה?

הכול נשמע תמוה, עד שד"ר בן אלישר ניגש אל המיקרופון ופתח: "טועה העולם לחשוב." למרות השנים שחלפו מאז אני זוכר את הפתיחה המפתיעה הזו, שנועדה לשכנע כי רק טעות בינלאומית רווחת, מייחסת בשגגה לוועידת ואנזה את הולדת מזימת האוון ושמה 'הפתרון הסופי'.

 התיזה של ד"ר בן אלישר היתה פשוטה ואפילו הגיונית. טענתו המרכזית היתה, שלא ועידת ואנזה חוללה את השואה; היא רק היתה תחנה אחרונה בדרך אל יישום 'הפתרון הסופי'. את הדרך לנוראה בשואות העם היהודי (שביום ה' ציין העולם את זיכרה) הבקיעה ספינת נוסעים גרמנית תמימה, ושמה 'סנט לואיס'. היתה זו ספינת תענוגות, של חברת הספנות הגרמנית המבורג-ארה"ב, ששירתה בקו הטראנס אטלנטי.

התיזה, הדי מזעזעת, של בן אלישר, היתה שהנאצים הארורים לא התכוונו מלכתחילה לבצע פתרון סופי, שהוא שם מכובס להשמדה טוטאלית של היהודים. מה שהם בתחילת דרכם רצו, היה 'רק' 'לטהר' את אירופה מן 'הגזע היהוד הנחוּת.' לכן הם סייעו ליהודים להימלט לפלשתינה ולאמריקה (כולל אמל"ט), ולשאר מדינות – ובלבד שיעופו להם מן העיניים ומאירופה כולה.

אבל אז באה 'סנט לואיס' והוכיחה את המציאות המדאיבה: אף מדינה לא היתה מוכנה לקלוט את היהודים נרדפי הנאצים. היטלר עצמו התבטא מיספר פעמים, על פי מחקרים שחלקם מצוטטים בספר 'סנט לואיס', כי 'סנט לואיס' היא ההוכחה שהעולם כולו מסכים עם טענתו, שהיהודים הם בלתי רצויים, ואין מנוס מ'טיהור' העולם מנוכחותם.

למן ליל הבדולח (9.11.38), ניסו הנאצים לעודד, אפילו בכוח, הגירת יהודים מגרמניה. הבינו זאת יהודים רבים, שהצליחו להימלט מציפורי השטן הנאצי, וביניהם 937 בעלי אמצעים, ששכרו את אוניית הפאר 'סנט לואיס', על מנת לברוח על סיפונה ובתאיה המפוארים, מן התופת אל החופש. היעד היתה הוואנה בירת קובה, במגמה להמתין שם זמן קצר, עד שממשלת ארה"ב תיענה לבקשותיהם לקבלת ויזת כניסה לעולם החדש. בידיהם היו אמנם אשרות כניסה לקובה, אבל הם לא ידעו ששמונה ימים לפני ההפלגה ביטלה ממשלת קובה בלחץ חוגים לאומניים מקומיים את תוקפן של האשרות הללו.

חוגים ימניים לאומניים בקובה שחששו מפני קליטת הפליטים – העשירים, יש לומר – באי, טרחו לארגן את ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, 40,000 קובאנים, נגד 'הפלישה היהודית'. ברוב קסונופוביה (שנאת זרים) הם טענו, כי היהודים ישתלטו על הכלכלה הקובאנית ועל ופרנסתם של האזרחים.

בסופו של דבר הורה נשיא קובה לאראדו ברו לאונייה לנטוש עם נוסעיה את המדינה. האונייה הפליגה לכיוון פלורידה ונוסעיה שיגרו לנשיא האמריקני רוזוולט פניה בהולה לקבלת מקלט בארצו. רוזוולט אפילו לא טרח לענות.

ברוב ייאושם ביקשו הנוסעים להגיע לקנדה, אך סורבו. בהיעדר פתרון הפליגה האונייה בדרכה חזרה לאירופה. פרשת הטלטולים מכמירי הלב של הפליטים היהודים, סוקרה אז בהרחבה בפני מיליוני צרכני התקשורת באמריקה ובאירופה, וזו השפיעה על ממשלות בריטניה, בלגיה, צרפת והולנד, לחלוק ביניהן את מרבית הפליטים.

בסופו של דבר ניצלו ממלתעות הנאצים רק הפליטים שהגיעו לאנגליה. אלה שהגיעו למדינות אירופה שנכבשו בידי הנאצים, הובלו בסופו של דבר עם שאר יהודיהן למשרפות ותאי הגזים של אושוויץ ודומותיה. מן הפח אל הפחת. המעטים ששרדו, הם שהנציחו את סיפורה הלא ייאמן של 'סנט לואיס', שהמחישה לעיני הנאצים והעולם כולו את תוקפה האוניברסלי של שנאת עולם לעם עולם.

מנחם רהט

* * *

דניה מיכלין עמיחי

עזריה אלון

(נובמבר 1918-ינואר 2014)

סמוך לט"ו בשבט, איזה צירוף מקרים גרוע, הלך לעולמו עזריה אלון, מהאבות המייסדים של החברה להגנת הטבע. בן תשעים וחמש היה במותו ואת רוב חייו הבוגרים הקדיש לשמירת הטבע ולהכנסת המודעות של איכות הסביבה לאוכלוסייה בישראל, ילדים ומבוגרים. עזריה היה בין מייסדי החברה להגנת הטבע, היה היוזם והעורך הראשי של האנציקלופדיה של החי והצומח בישראל וכתב עשרות ספרים בנושאי טבע וידיעת הארץ.

בשנת 2007  נסעתי לראיין אותו בביתו בבית-השיטה שלמרגלות הגלבוע, ההר האהוב עליו. ביתם של רות ועזריה אלון מוקף בצמחים ובעציצים פורחים בשלל צבעים. ביתם פנימה גדוש בספרים, חלק גדול מהם פרי עטו של עזריה, כולם בנושאי טבע ונוף. התקבלתי בלבביות על ידי עזריה ואשתו ובמשך שעות אחדות שמעתי את עזריה מדבר על הנושא האהוב עליו, הטבע  והשמירה עליו בישראל. הוא איש צנוע, נעים שיחה, שאינו מדבר גבוהה על פעילותו בעבר ובהווה.

תאר לי בקצרה את הדברים החשובים במסלול חייך.

קודם כל אני לא סבר'ה, נולדתי באוקראינה, סגרתי את מלחמת העולם. בית אבי לא היה לי, היה לי בית אימי. אבי היה פעיל מאד בתנועת צעירי ציון והחלוץ, ומהתחלת המשטר הסובייטי הוא נרדף, ולא ראינו אותו. בסופו של דבר בשנת 1924 נאסר ועברו עליו עשר שנים במאסר בסיביר. כילד היה לי מעט מאד אבא, אם בכלל. הוא ביקש מאימא שתיסע עם שלושת ילדיהם הקטנים להוריה בארץ ישראל, כי חשב שפה ייטב לנו, ולאחר שישוחרר יבוא אחרינו אבל זה לא קרה.

אנחנו הגענו ארצה בשנת 1925 לדודים בכפר יחזקאל ושם גדלתי. אחרי בית הספר היסודי, יצאתי לחיפה לבית הספר הריאלי, ותוך כדי לימודים הייתי בתנועת המחנות העולים. בגמר בית הספר יצאתי לשנה הדרכה בתנועה, שנה להכשרה בנען,  ובשנת 1938 הגעתי לבית השיטה ומאז אני פה. פה עבדתי בכל עבודה: הרבה במחצבה, ייעור, עגלונות, פלחה.

בסוף 1942 קבוצת פלמ"ח ב' הכינה את עצמה ליציאה לגולה, לא יצאתי כי נשלחתי לעבודה בתנועה וחזרתי לקיבוץ. פרצה מלחמת העצמאות וכולם היו מגויסים פה באזור. בסוף המלחמה הוחלט שאני צריך להיות מורה ולמדתי שנתיים בסמינר הקיבוצים. הייתי בין מקימי החברה להגנת הטבע, אולי היוזם. יצאתי שוב להשתלמות ונשארתי לפעילות בחברה להגנת הטבע, לרשות שמורות הטבע ועסקתי בזה הרבה שנים. צילמתי, כתבתי ספרים, ועשיתי את שנים-עשר הכרכים של האנציקלופדיה של החי והצומח של ארץ ישראל. התעסקתי עם 150 מדענים, כל אחד עם השפה שלו והשיגעונות שלו והעברית שלו וכושר הכתיבה שלו. עם גמר העבודה חזרתי שוב לבית השיטה. מאז אני ממשיך לעסוק בכל הדברים שעסקתי בהם. בשנת 1959 התחלתי לדבר ברדיו, מאז אני מדבר, כל שבוע,  אני עומד עכשיו בשנה ה-48  ואני ממשיך בתוכנית הזאת. כתבתי  ספר אחרי ספר, עכשיו שני ספרים בעבודה, הדרכות והרצאות לפי הזמנה, זהו בערך. הקמנו משפחה רות ואני ואנחנו נשואים 54 שנים. יש לנו שני בנים ובת משותפים ובן של רות מנישואים קודמים, 13 נכדים ונינה אחת.

אתה רב פעלים, מורה דרך, כותב ספרים, חבר בהנהלת החברה להגנת הטבע, יוזם האנציקלופדיה, מה הדבר שהכי יקר לליבך?

הכול זה דבר אחד, אי אפשר לשאול שאלה כזו, אני מתעסק בטבע בצמחים, בבעלי חיים, בהיסטוריה, בתולדות הישוב, אצלי הכול עסק אחד.

מתי החלה בארץ המודעות לשמירה על הטבע?

אני יכול לומר שעם קום המדינה. ליהודים היו מיליון וחצי דונם שניקנו בכסף מלא כדי לעבד אותם, 95 אחוזים של הארץ לא היו בידינו כלל, אז הרגשנו שמצד אחד אנחנו בעלי בתים ומצד שני ראינו את התנופה של כיבוש השממה והדברת המדבר, כולל ייבוש החולה, וראינו את הסכנה לבעלי החיים ולצמחים, חששנו שהטבע פשוט ייעלם, כבר אז עלו המחשבות הראשונות וב-51 כבר ייסדנו את החברה להגנת הטבע. היינו עשרה אנשים בתוך החברה וההנהלה והמזכירות, ולקח זמן עד שהפכנו להיות גוף ציבורי, ומאז אני ממשיך במלחמות.

אבל מאז ועד היום האובייקטים השתנו, הצרכים השתנו, הארץ השתנתה.

האובייקטים השתנו ולא השתנו, אולי בהתחלה עסקנו רק בהגנה על צמחים ועל בעלי חיים. בשנת 72 נתקלנו בשתי בעיות, האחת הסכנה לכנרת והשנייה הקמת תחנת הכוח בחוף הים. אז כבר הרגשנו שלא מספיק לשמור על פרח או על בעל חיים באיזושהי פינה, ונכנסנו לשני דברים: האחד איכות הסביבה בכלל והשני לא פחות חשוב אלה הנופים הפתוחים.

בעזרת החברה להגנת הטבע הקמנו את רשות שמורות הטבע, הרגשנו שמוכרח לקום גוף ממלכתי עם סמכויות, והתהליך ארך שבע שנים. בהתחלה לא חשבנו שהחברה תעסוק בעבודה חינוכית, אבל עם ההתחלה ראינו שלא יודעים בכלל על מה אנחנו מדברים, אז התחלנו בהסברה. התחלנו להקים בתי ספר שדה. אני הייתי שמונה שנים מזכיר החברה. כשהעברתי את התפקיד לבא אחריי העברתי לו 25 בתי ספר שדה, מהחרמון עד שארם. נעשתה עבודה עצומה. היו כמה שרי חינוך שהיו משוכנעים שאנחנו עושים את העבודה שלהם באופן יוצא מהכלל. אלה היו  יגאל אלון וידלין והמר ויוסי שריד, שריד גם היה השר לאיכות הסביבה, הוא היה השר היחיד לאיכות הסביבה שחשב שזה עסק שלו. כל הזמן הזה היו מאבקים, אם לא היינו עושים את זה מי יודע איך היתה הארץ נראית.

על מה נלחמתם?

למשל הכרמל. בשנות השלושים עודדו יהודים לרכוש אדמות על הכרמל ולהקים שם שכונות. בכרמל רכשו למעלה משלושים אלף דונם, כבר היו  פרצלציות, פרצה מלחמת העולם השנייה, המאבק עם הבריטים ומלחמת העצמאות, ורק אז התעוררנו ויצאנו למאבק להכרזת הכרמל כפארק לאומי. קרה לנו נס שהצלחנו לשכנע את הממשלה ואת בן גוריון, והממשלה הקציבה סכום של עשרים מיליון לירות של אז, זה היה סכום בשמיים, כדי לפדות קרקעות, כי אנשים כבר התכוננו לבנות שם את ביתם. בסופו של דבר קם פארק של שמונים אלף דונם, היום אי אפשר לתאר שהכרמל היה הופך למקבץ של שכונות. בשבתות וחגים אין מקום לחנות בו.

השתתפתי גם בכנסים בינלאומיים בנושא הזה. ב-1969 פגשתי שליחים של ארגון אמריקני של שמירת טבע, אחר כך פגשתי אותם בכנס בחו"ל, והם אמרו לי שהייתה להם הרגשה שהם נוסעים בארצות החושך, ונקודת האור היחידה היתה ישראל. בלבנון, למשל, אין יצור חי, הם יורים ואוכלים כל דבר שזז.

עזריה אלון. יוני 2009. מתוך ויקיפדיה.

מאבק נוסף, מבין האחרונים, הוא הגלבוע. ההר הזה, שמילדוּת  אני יושב מולו, הוא מיוחד במינו מבחינות שונות, יש בו גוש יישובים בצידו המערבי וגוש יישובים בצידו הדרומי וביניהם שמונה קילומטרים של הר ובו עולם חי שמצמיח כל מיני דברים מיוחדים, ביניהם כמה מאבות צמחי התרבות החשובים ביותר, כמו חיטת בר ושעורת בר, גזר וצנון, צמחי נוי וצמחי תבלין. חשיבותם בכך שאנחנו תירבתנו את הצמחים ואת בעלי החיים, והמאגר הזה של צמחי הבר הוא הפוטנציאל של הכלאה חוזרת ולהחזרת כוח העמידה שלהם. תארי לך, במקום זה רצו להקים יישוב, ואנחנו נלחמנו בזה שישאירו את שמונת הקילומטרים האלה, שהמוני ישראל זקוקים להם.

המאבק של הזמן האחרון הוא נגד גדר הביטחון. ישנם מקומות שמוכרחה להיות בהם גדר ההפרדה, אבל כשרוצים להקים גדר באמצע המדבר כשהיישובים הערביים הקרובים לה הם עשרים קילומטר מצפון, והיישובים היהודיים הקרובים הם עשרים קילומטר מדרום, זה לא הכרחי. אי אפשר להקים גדר בוואדיות, היא תחזיק מעמד עד הגשם הראשון. בהר מירון, שמורת הטבע הגדולה והחשובה, התפשרנו עם צה"ל, התפשרנו עם צורכי הביטחון.

אפשר להזכיר מאבקים נוספים, כמו מניעת הקמתה של תחנת כוח בחוף הים ומניעת הקמתו של בית זיקוק בחוף אילת.

דיברנו על המודעות להגנת הטבע, יש לי שאלה שמתבקשת, הילדים של פעם גדלו בטבע, הילדים היום גדלים בקניונים, אפשר לדבר אתם? זה בכלל משפיע?

זה תלוי, בחברה להגנת הטבע יש מערכת שלמה של חוגי טבע וחוגי סיור, חוגי טבע לילדים יותר קטנים וחוגים לילדים יותר גדולים.

ומי מגיע אליהם?

אלפי ילדים. אנחנו מנסים לאסוף אותם, להציע להם, לסקרן אותם, דרך בתי הספר, ילד מספר לילד וזה מקיף הרבה ילדים. ישנם ילדים שזה לא מעניין אותם אבל הרבה ילדים מתעניינים. 

בחנוכה היה יום עיון לצפּרים, באולם בר שירה באוניברסיטה, לא נשאר מקום אחד פנוי. היו שם גם ראשי שיבה, אבל בסך הכול היו כולם אנשים צעירים.

המשוגע שלי לצפרות אומר שיש בארץ 4,500 צפרים, ועשו מחקרים ועבודות  בעלי חשיבות עולמית. אחד מהם פנה לחיל האוויר והסביר שאם יעזרו לו כספית, הוא יוריד את תאונות  המטוסים מציפורים, כי כשעוף פוגע במטוס אז במקרה הטוב, הלך המטוס, במקרה הרע הלך גם הטייס. כשעוף כמו חסידה או כמו שקנאי נתקל במטוס במהירות של טיסה, המטוס מתרסק ונופל. אז ע"י המחקר של תנועות הציפורים הוא יכול להגיד לחיל האוויר  בזמן אמת את מצב הנדידה של הציפורים ולהוריד את התאונות במטוסים ועופות בשמונים אחוז, וזה מה שקרה. עכשיו זה הפך להיות דבר עממי. תארי לך שאני הייתי פה בכנס שהוא אירגן שהיו בו המטה של חיל האוויר האמריקני, זה של חיל האוויר המצרי, הטורקי והיווני, זה המקום היחידי שטורקים ויוונים נפגשים. עם הנושא הזה של מחקר הנדידה הוא רץ מאמריקה ליפן, עכשיו הוא חזר מכמה חודשים ביפן. הזמינו אותו לשם.

היה לי שידור ברדיו בספטמבר, שבו הודעתי שמחר תעבור כאן החסידה פרינצסה, הגיעו לכך שזו מערכת עולמית; מצמידים משדרים לעופות ועוקבים אחריהם בכל התנועה מסקנדינביה עד דרום אפריקה ויודעים בכל יום איפה העוף הזה נמצא, וכך ידעו מתי פרינצסה תגיע ארצה.

ואכן כך היה?

אלא מה, היא עושה את זה כמה שנים. זה ממש סיפור. יום אחד אני בבית ומגיעה מעטפה מדרום אפריקה, אין לנו בדרום אפריקה נפש חיה, למרבה הצרות זה היה בתקופה של מעטפות הנפץ, הרגשנו במעטפה משהו נוקשה. רות רצה למא"ז, הוציאו את זה בטקס, היה שם מכתב, מאוניברסיטה בדרום אפריקה, שאחד המקומיים הביא להם רגל של חסידה ועליה טבעת ועל הטבעת כתוב בית השיטה 1 ואין תחנה כזו, והרי אין מקום שאין בו ישראלי, שאלו את הישראלי שהיה שם והוא אמר להם תשלחו את זה לעזריה אלון מבית השיטה והוא יגיד לכם מה זה, ואז התברר שהמורה לטבע שלנו קיבל חסידה פצועה, טיפל בה, וכשעמד לשחרר אותה הלך למסגרייה לקח חתיכת פח, דפק עליה "בית השיטה 1" ושלח אותה, ואחרי שבע שנים שהיא עשתה כל הדרך הלוך וחזור מישהו ירה בה בדרום אפריקה, זה רק אחד מהסיפורים.

שאלתי על הילדים כי פעם היו תנועות נוער, היום יש הרבה פחות.

אני אגיד לך מה יש, יש היום הרבה יותר ילדים והרבה פחות מורים שהעניין הזה נוגע להם. פעם מורים הוציאו ילדים החוצה, היום הרבה פחות, מסיבות ביטחוניות ואחרות. אבל הרבה ילדים יוצאים עם המשפחות. משפחות יוצאות,  בשבתות. אתה לא יכול למצוא עץ שאין תחתיו  מכונית.

כל מה שאתה מדבר עליו, החברה להגנת הטבע, איכות הסביבה, כל זה קשור גם לחינוך.

מאז שהייתי בתנועה וחייבו אותי להיות מדריך, אני כל חיי עוסק בדברים האלה. לפני חמש עשרה שנה פנו אלי מהטכניון, רצו שאלמד שם, אמרתי להם שאין לי תעודה, אמרו שלא נורא, שנה אחת אפשר, ואני מלמד שם עד היום. לאחרונה קיבלתי על עצמי  להדריך קבוצת מדריכים בוגרי מחנות העולים, בוגרי אוניברסיטאות, שנכנסו להדרכה, ועכשיו אני מעביר להם קורס בנושאים שאיני יכול להגדיר אותם בדיוק אם הם טבע, ציונות או התיישבות.

ספר לי על התוכנית שלך ברדיו "נוף ארצנו".

בשנת 1959, המנהל דאז, ישעיהו ספירו, הגה רעיון מהפכני של אז, ליצור תוכנית של חמש דקות כל אחת בכל שבת בבוקר בנושאים שונים ואני נבחרתי לדבר על טבע. היינו ארבעה אנשים, כולם במשך הזמן נשמטו ונותרתי רק אני. אני מדבר על כל מה שבא לי, מה שנזכרתי בו או מה שחשוב לי. והתוכנית מחזיקה מעמד עד היום, כבר 48 שנים.

והקיבוץ, יש לו עוד מקום?

אני באתי לקיבוץ מבחירה, אני החלטתי על ההליכה לקיבוץ כשהייתי עוד נער, בן חמש עשרה וחצי, הלכתי לקיבוץ וזהו. מה שקורה עכשיו זה לא לפי רוחי.

אתה חושב שיכול להיות אחרת?

אני חושב שהיה יכול להיות אחרת, הקיבוץ של 1970 זה לא הקיבוץ של 1930. אני לא יודע כמה זמן הם יחזיקו מעמד בתוך התנועה הזו שהולכת. אמרתי לך, מה שהולך היום זה לא לפי רוחי, לפי דעתי זה לא היה מוכרח לקרות,

אפשר להגיד את זה על כל המדינה, לא?

אני  יכול להגיד את זה על כל המדינה.

היית רוצה להיות  חבר כנסת?

השתגעתי? זה כמו, את מכירה את משל יותם?

אבל אתה לא יכול לומר החדלתי את דשני כי אתה לא...

רגע, רגע, אני חושב שבעבודה שעשיתי במשך השנים תרמתי לפי יכולתי ואני לא חושב שבתור חבר כנסת הייתי תורם יותר.

אולי להכניס שם קצת משהו טהור בין כל מה שהולך שם.

אני תרמתי לפי כוחי, לפי מושגיי. מתברר שאחד הדברים הכי גדולים שעשינו זה היה עניין הפרחים, מי שעשה את זה הוא הקהל, אמנם יש חוק אבל אני לא חושב שמה שמנע את קטיפת הפרחים זה החוק, זו ההסברה. התברר שהגענו לקהל עצום, אם לא הצלחנו בדברים אחרים זה בגלל שלא היה לנו הצבא הזה, בעניין הפרחים היה לנו צבא, כל המדריכים של החברה ושל שמורות הטבע, ודרכם הגענו למורים ולגננות, זה התחיל בילדים וזה עלה למעלה, מה שאני מצטער זה  שאני לא מצליח לעשות דבר כזה בנושא הניקיון, זה דבר קשה. פה זה לא רק עניין של הקהל, קל לי להגיע לקהל, לא לקבלנים ולא לעיריות.

מה מריץ אותך כיום, אהבת הארץ, אהבת הטבע, הרצון לשנות, הרצון לסחוף אנשים אחריך? הגעת כבר לכל כך הרבה הישגים,

אז מה, צריך ללכת  לישון?

חלילה, לא, אני שואלת מה מריץ אותך עכשיו, היום?

זהו (עזריה מחייך), נגמרו לך כבר השאלות?

לא, מה פתאום, לא נגמרו לי השאלות, למה, נמאס לך ממני?

לא, ממש לא. תראי, כל מה שעשיתי עשיתי מתוך חובת הגשמה. אם אתה חושב שצריך לעשות משהו, אל תגיד למישהו שצריך לעשות, תעשה בעצמך. לכן הלכתי לקיבוץ. אני חושב שזו דרך חיים נכונה ואני צריך לחיות בה. 

אם אני חושב שצריך א, ב, ג, אני עושה כל מה שאני יכול כדי שזה ייצא לפועל. זה לא מספיק שאני אוהב ציפורים או פרחים, אם אני רואה שיש להם סכנת קיום, אני  עושה כל מה שצריך  כדי למנוע את הסכנה. זה מה שמריץ אותי.

לאחר שהסתיימה השיחה הזמין אותי עזריה לחדר העבודה שלו ובו חלון גדול שמשקיף אל נוף הגלבוע האהוב  עליו, ומכניס אותו פנימה אל בין הספרים וכתבי-העת, הקשורים אף הם לדבר שהוא בנפשו, טבע ונוף הארץ.

לפני שיצאנו אל הגינה חשבתי לעצמי שעזריה אינו אלון מצוי, הוא אלון נדיר ביותר.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

יונתן גורל

הָלוֹךְ וְטָפוֹף

הִיא חֲבוּיָה בַּלִּפְנַי וְלִפְנִים שֶׁלָּהּ

וְהִיא יוֹצֵאת

כָּל כְּבוֹדָהּ פְּנִימָה

שֹׁבֶל מַסָּעָהּ מַשְׁאִיר עֲשָׁנָה

וְרֵיחוֹ לֹא נָמַר

עַד שׁוּבָה

הִיא עוֹלָה בַּמַּדְרֵגוֹת

הָלוֹךְ וְטָפוֹף

מַשְׁלִיכָה מַבָּט יָהִיר

מַקְפִּיא

וְנִבְלַעַת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים שֶׁלָּהּ

כַּלְבָּתִי מְרַחְרַחַת מִנְעָלֶיהָ

וְנִשְׁכֶּבֶת לְסִפָּהּ

יוֹצֵאת בְּמַסַּע חֲלוֹמָהּ

לְאַרְצוֹת קוֹר וְצַיִד

צַמְרָהּ רוֹחֵף

וְחִיּוּךְ עַל פָּנֶיהָ

יונתן גורל

* * *

חנה סמוכה מושיוב

ילדים זה שמחה

אחד הדברים שהבנתי מאז שאני ילדה קטנה, אחרי שהתוודעתי לחבריי האשכנזים בכיתה, שמשפחה קטנה, היא ערובה להצלחה כלכלית יותר גדולה, לטיפול ולטיפוח הילדים ולהצלחתם בלימודים ובחיים, ואילו אצלנו – בעדה, הברכה בכל הולדת ילד, או ברית מילה, היתה "שירבו ויהיו לשבעה!"

שבע מספר טיפולוגי – ועליו נפל הפור, שהוא ראוי גם להיות מיספר הילדים במשפחה מושלמת ושמחה... אלא שמיספר הילדים הרב, מחייב את חלוקת "העוגה" למיספר רב של נפשות, כך שעם לידת כל ילד נוסף, הנתח שכל אחד מקבל – קטן, ויש מחסור בחום בביגוד ובמזון.

כילדה, הרגשתי, שהיותנו משפחה גדולה, הוא בעוכרנו. מיספר האחים הרב שלי, גרם לכך שהרבה דברים שיש לחברותיי, לא היו בהישג ידי. חסרו לי! ועל כן התביישתי במיספר האחים שלי. כעסתי על הוריי, שלא הסתפקו בשני ילדים. רציתי "להרוג את אחיי" (לא באמת!) ותהיתי, למה הוריי היו צריכים עוד ילדים, כשאין מקום בבית, ואין מספיק אוכל ובגדים ומעילים ומגפיים ושמיכות וגרביים?! הם לא הבינו את זה??? עדיין לא הבינו, כי הם באו עם מטען תרבותי, שראה בילדים ברכה!

ביום שנולדה אחותי השביעית, הבנתי, שאמא סוגרת את "הבסטה", יותר היא לא תלד עוד ילדים. וכשראיתי אותה מדליקה נרות, הייתי בטוחה, שהיא מתפללת ומייחלת לעוד ילד. חשבתי שכדי להיכנס להיריון, צריך להתפלל לאל עליון! דאגתי נורא! הרי אנו כבר שבעה! הברכה כבר התקיימה! למה צריך להתפלל לעוד ילד? די! יש לי שתי אחיות קטנות בובות ואהובות, איפה נלין עוד ילד? אחותי התינוקת ישנה על כורסה, שאמא עליה חיתול פרשה והצמידה אותה למיטתה. איפה היא תשים עוד תינוק בחדר הילדים הצפוף במיטות, שבכל אחת ישנים שני ילדים, ואין מקום לשים בו שולחן להכין עליו שיעורים!

הייתי עוקבת אחר בטנה של אימי, מנסה לעשות לה "צילום רנטגן", ולראות אם היא סתם תופחת ומשמינה, או שבבטנה עוד תינוקת ישנה! כי היא שוב ושוב מדליקה נרות ומתפללת, ואני נחרדת, פוחדת, למה היא צריכה עוד ילד??? אף פעם לא העזתי לשאול אותה את השאלה: "אימא את הרה?" ובתוך נפשי הייתי מתחבטת ומתלבטת ורק רוצה לדעת שאין לה בבטן עוד ילד, כי אני מבינה, שאם היא תלד לנו עוד אח, משהו מהמעט שאנו מקבלים יילקח! עברתי ימים קשים בפחד אימים, שאמא עלולה להיכנס להיריון ולא הבנתי, למה היא צריכה להתפלל לעוד תינוק?! יש לה בנים ובנות ולגדל אותם לבד קשה לה מאוד. ומבעיות היא ש‍ֹבֶעָה, כי יש לה "שִבְעָה", כמו שהברכה עליה צוותה! אז למה שמונה, או תשעה, או עשרה, האם היא רוצה לקבל את "פרס בן גוריון"?!

ידעתי שאם אימא תלד עוד ילד, אני אצטרך להיות המטפלת. כשאימא עשתה את מלאכות הבית, אני החזקתי את אחיי התינוקות בזרועותיי (לא היתה להם עגלה או עריסה, או לול!), הכנתי להם דייסת קורנפלור, האכלתי אותם, הרגעתי אותם כשהם בכו, השכבתי אותם לישון, ואם היה להם חום, ואם הם צריכים חיסון, לקחתי אותם לרופא. די! אני בכיתה ה' או ו' או ז' ויש לי הרבה יותר שיעורים – וזמן אין. מספיק! יש לי שלושה אחים ושלוש אחיות ואני רוצה בשקט לחיות בלי עוד מחויבויות... 

ואימא, מה היא צריכה את כל המהומה! היא הגיעה ארצה עם שלושה ילדים ופה נולדו לה ארבעה "צברים" נוספים בתנאים לא תנאים. כל לידה של אימא – בשבילי הייתה טראומה. היא בבית לבדה, בלי אבא – בעלה, שיהיה לידה, וייקח אותה לבית החולים, ויטפל בנו הילדים!

פעם היא ילדה בלילה בצריף בעזרת המיילדת הזקנה, כשארבעת ילדיה ישנו לידה, ואבא לא היה לידה, ובלידה אחרת השכנים הזעיקו אמבולנס ולקחו אותה לבית חולים, ונשארנו לבד בבית – ילדים קטנים ומיותמים, עד שאיזה דודה ריחמה עלינו ובאה לטפל בנו.

ולא אשכח שבדיוק כשעליתי לכיתה ב', אמא נלקחה לבית יולדות, ואבא בשדרות, נולדה לי אחות – השישית במספר, היו לי צמות ארוכות ובכל בוקר אימא סרקה אותי וקלעה לי צמות. אף אחד לא לקח את התפקיד לסרק אותי במשך שבוע ימים. הייתי צריכה להתחיל ללמוד בכיתה ב' החדשה והטובה במרכז המושבה, ואבוי לבושה – לבוא כל בוקר לבית ספר פרועה, ובנפש פצועה. זה היה זוועה... אף אחד לא ליווה אותי לבית הספר במרכז המושבה, ולא ידעתי להגיע ברגל לאותו בית ספר, כי טעיתי ופניתי ברחוב אחר, שלא נמצא בו שום בית ספר, אחרי שהלכתי לבד כחצי שעה ברגל. הרגשתי תועה, אובדת ואבודה, ובעיניי דמעה! חזרתי ללמוד בבית הספר הקרוב, ואני פרועה, מתביישת ולא רגועה!!! המורה שראתה אותי נדהמה – היתה בטוחה שאני יתומה! אמרתי לה, אל תדאגי, יש לי אימא והיא בבית חולים שם ילדה לי אחות , ואבא לא איתנו – הוא בשדרות, וכשאימא תשוב מבית החולים, היא תחפוף לי את הראש ותקלע לי צמות ואני שוב אראה טוב... את הבושה הזו אני לא שוכחת והיא כל הזמן בליבי נוכחת. ולא רצתי שאימא תלד עוד פעם אחת ושלנצח בחיינו תהיה נוכחת.

לא יכולתי להירגע, כל עוד חששתי שאימי שוב הרה! עברו שנים, עד שיכולתי להיות רגועה. אימא לא הרתה שוב, ולא ילדה ילד שמיני, ותודה לאל, שלא עברה את מכסת הברכה "שיהיו שבעה", זה מספיק!!!

כשהתחתנתי ולא יכולתי להיכנס להיריון, חשבתי, ריבונו של עולם, למה אין שוויון?! איתי אתה מקמץ, ובלי למצמץ לאימא שלי נתת שבעה, ולי אף לא ילד אחד! האם זה צודק?! האם רצית להראות לי את ערכו של כל ילד, כי לא הייתי מעוניינת שלאימא יהיה עוד ילד, רצית שאבין שילדים הם ברכה!!! ידעתי! אבל, כדי לגדל ילדים, נחוצים אמצעים ולמה ללדת ילדים לדלות ולסבל?!

כילדה, שאפתי בעצמי להקים משפחה קטנה כמו של חבריי האשכנזים. כעסתי על הוריי, שלא הסתפקו בשני ילדיהם הגדולים – אחי הבכור ואני, כי אז היינו משפחה קטנה כמו אצל שאר חברותיי האשכנזיות, והמצב הכלכלי בבית היה הרבה יותר טוב, והיה נמנע מאיתנו המחסור, והבית היה רגוע יותר, ונקי יותר, ויכולנו לאכול פירות ובשר, ולא רק לחם עם מרגרינה וסוכר, ולא הייתי צריכה "להתבייש" שאני גרה בבית קטן וצפוף, שרציתי ממנו לעוף.

קלטתי שדלות האמצעים נבעה ממיספר גדול של ילדים, שאיפיינו משפחות מעדות המזרח. לעתים כששאלו אותי כמה ילדים במשפחה שלנו, שיקרתי!!! – עניתי: שניים – אחי ואני, כדי ליצור תדמית יותר חיובית ולהראות שאני ממשפחה מתוקנת, שיודעת מה זה תכנון משפחה, ולא סובלת משום מצוקה (כי לגלות מצוקה – זו בושה). הייתי חייבת לשקר, כדי שאוכל להתקבל לחברה שאני רוצה להידמות לה. כל כך רציתי להיות בת הארץ הזו, שעשיתי הכול, כדי לבדות לי תדמית יותר חיובית, בכוונה להגשים אותם בעתיד...

גודלה של משפחתי היה בעוכריי, והוא מצביע על נחשלות! בעיקר לאור העובדה שהמשאבים היו מוגבלים, ולא ניתן היה לספק את כל צורכי הבית והילדים, כי הגענו לארץ חסרי כל ממדינת עולם שלישי – והיא השפיעה על הילודה, על השפה, על המבטא, על צבע העור, ועל הרבה דברים שאותם מי יספור.

לא יכולתי להתגאות באחיי הקטנים, זבי החוטם, שאף אחד לא מלווה אותם לגן ולבית הספר. וכשהם לא הכינו שעורים, המורים שלהם היו שולחים לקרוא לי מהכיתה, ומתלוננים שאחי או אחותי לא הכינו שעורים ושאעזור להם בלימודים, כי אני האחות גדולה! כל המורים ידעו, שאני תלמידה טובה ושאבי המורה לא בתמונה. דאגתי שאחיי יעשו שיעורים ואם היו להם קשיים – עזרתי להם. כילדה, לא ראיתי שום ברכה בכך שאנחנו משפחה גדולה, ושעליי לקבל אחריות על האחים שלי שילמדו ושלא יכתימו את שמי!

ככול שנעשיתי מודעת יותר לגורמי העוני ולעליבותה של משפחתי, כך הלכתי והתרחקתי ממנה! רציתי להיות שונה, שלא ידבק בי רבב... שאפתי, שביתי יהיה אחר... נדרתי לתקן את המעוות, וידעתי שהכי חשוב, שאלמד ואצליח ויהיה לי מקצוע, אעבוד, ואגדיל את הכנסת המשפחה, ולא אדע מחסור. לקנות השכלה בגיל הזה, היתה התשובה היחידה שתאפשר לי להגיע למטרה.

כילדה, כששאלו אותי, "כמה ילדים את רוצה שיהיו לך?"  עניתי – "שניים." זה לא שקר, זה מה שנראה נכון בעיניי (בשמחה ילדתי שלושה – הראשונים היו הבנים, ורציתי גם בת – רציתי ללדת ולגדל את עצמי מחדש!!!). לא רציתי משפחה "מרובת ילדים" כמו זו של הוריי, שראיתי בה את כל הסיבות לנחיתות שבה חשתי. לא ראיתי בגודל המשפחה שום ברכה, בוודאי לא בתנאים שבהם גדלנו. אז לא דיברו על משפחות "ברוכות ילדים", אלא משפחות "מרובות ילדים", כאילו מדובר בילדים רבים מדי, מיותרים, שלא היו צריכים להיוולד! לא הבנתי אז, שמיספר הילדים הרב, הוא חלק מהתרבות שאנשים צמחו בתוכה, מרמת השכלה נמוכה וממעמדה הנמוך של האישה, שלרוב לא למדה ולא ידעה קרוא וכתוב,  ולא היה לה מקצוע, ולא עבדה ולא הרוויחה כסף, וכל ייעודה, היה ללדת ילדים, וכמה שיותר בנים, הרי זה משובח! בלי לחשוב מהיכן אמצעים לגדלם היא תיקח.

הערכתי את הנשים השכנות במעברה, שיצאו לעבוד בבתי אריזה לפרי הדר, או בבית חרושת לצמר, או בקטיף הכותנה. היו גם מעט שעבדו כעוזרות וכשרתות בבית הספר, או במטבח של בית הספר, או של בית חולים, והביאו אוכל לילדים!!!

אימי לא יצאה לעבוד בעבודות כפיים, כי הספיקה לה המשפחה שהעסיקה אותה שבעתיים, וזה לא כבוד בשביל אבא, ירום הודו! שאשתו תעבוד בחקלאות או במשק בית!!! ואני כשראיתי את המצוקה ואת המחסור ואת המריבות בין ההורים על כמה לירות, יצאתי אחרי בית הספר וחיפשתי עבודה בשדות החקלאיים – באיסוף תפוחי אדמה, או בוטנים ואפילו בקטיף אפונה! ואם לא רימו אותי, ואם שילמו לי כמה גרושים, נתתי אותם לאימי, והשבעתי אותה שלא תספר לאבא שעבדתי בשדות, כדי שזה לא יפגע לו בכבוד!

כששמעתי את השיר "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה," שכתב יהושע סובול ושרו שלמה בר וגם ריטה, זה הזכיר לי תקופה:

"תביאו שישה תביאו שבעה
תביאו שמונה ילדים
זאת לא בדיחה
הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים
תביאו תריסר ולמה לא חי?
תביאו עשרים ילדים
אלוהים כבר ייתן
הסעד גם כן

מה שצריכים ילדים
......

לאחד הוא דוחף כסף, כוח וכיף
ולכם הוא נותן ילדים..."

למי היתה הפנייה "תביאו שישה, תביאו שבעה, תביאו שמונה ילדים"? – זו שמחה וזו ברכה והמדינה צריכה הרבה צעירים נחמדים, שכדי לגדל אותם צריך את עזרת האל ואת הסעד גם כן. כדי שיוכלו לשאת בגאון את "פרס בן-גוריון" על סך 100 לירות.

בספר הזיכרונות בסוף כיתה ח' נהגו לצטט משפט: "עשרה בנים ללדת / למען המולדת / לשאת בגאון / את פרס בן-גוריון" (1962). לעודד ללדת עשרה ילדים, כשלמשפחה אין מזון ולא דיור הולם ולא מקום בלב, תמורת מאה לירות??? להגדיל את המצוקה במקום לצמצם אותה?!  לא היה קשה לעודד את בני עדות המזרח, כי הם באמת חשבו, שילדים זה שמחה וברכה, וזה היה חלק מהתרבות שלהם – משפחות גדולות, והם יזכו ב-100 לירות ו"תיפתרנה הבעיות!!!" למה לא עודדו אותם לתכנן את גודל המשפחה, כדי שלא יצטרכו סעד מהמדינה??? כי מי שקלט שילדים אינם רק שמחה וברכה, אלא גם הוצאה והשקעה לא קטנה, הבין, שצריך ללדת פחות ילדים – את זה הבינו האשכנזים הנבונים, שלא נענו לקריאה ללדת עשרה ילדים תמורת 100 לירות! ומצבם היה הרבה יותר טוב ומהם היה צריך ללמוד!!!

במהלך שנות המדינה – ההשכלה עלתה. חוק "חינוך חובה חינם", חייב ואיפשר לכל הילדים לסיים שמונה כיתות (בשנים הראשונות של המדינה – זה לא היה מובן מאליו), אחר כך עשר כיתות, ולבסוף שתים עשרה שנות לימוד. חינוך חובה חינם בתיכון, איפשר לכל האוכלוסייה בכל הארץ ללמוד לבגרות ולהגיע לאוניברסיטה, מבלי שיצטרכו לצאת לעבוד וללמוד בערבים (כמו שאני נאלצתי לעשות), או להפסיק את הלימודים, כי אין אמצעים.

במקביל עשו גם אינטגרציה, שעוררה ויכוחים גדולים, האם ילדי שכונת התקווה יוכלו ללמוד עם ילדי צפון תל אביב? הרי זה עלול לגרום להורדת רמת הלימודים?! למרות הוויכוחים בציבור, הלכו על זה! עם השנים הפערים צומצמו! חלה עלייה ברמת ההשכלה וההכשרה המקצועית וגידול בשיעור האקדמאים, גם בקרב נשים, שיעור הנשים העובדות עלה, חלה עליה ברמת ההכנסה, וכל אלו הביאו לצמצום הילודה (בקרב כל העדות).

זה איפשר לרבים מיוצאי המזרח להתברג בפוליטיקה, בכלכלה, בחברה, בתקשורת, באמנות, בספרות, בקולנוע ויש גם לא מעט יופי במלכות היופי שנבחרו! קשרי נישואין בין העדות התרחבו, פערים הצטמצמו וזה לא היה יכול לקרות ביום אחד. כדי שזה יקרה היו חייבים להעניק השכלה חינם, ולשם כך דרושים משאבים ותקציבים וכוח אדם וזמן. כמעט כל אלה שגדלו במשפחות גדולות, לא נוהגים כמו ההורים, והם יולדים פחות ילדים, ומצבם הכלכלי לעין ערוך הרבה יותר טוב.

השיפור במצב הכלכלי של המדינה, מאפשר היום קליטת עולים הרבה יותר טובה מאשר בשנים הראשונות לקום המדינה. היום לא מרכזים את העולים החדשים ב"גטאות" על בסיס מוצא אתני ולשוני, אלא נותנים להם לבחור היכן הם רוצים לגור על ידי הענקת "סל קליטה". מי שיש לו אפשרות כלכלית, אולי יעדיף את ערי המרכז וירושלים, ומי שאין לו דבר, מלבד "סל הקליטה", יעדיף לגור בישוב מרוחק (לרוב בעיירות פיתוח, שעם הזמן הפכו לערים), שבו יש היצע גדול של דירות פנויות במחירים זולים בצורה משמעותית בהשוואה למרכז המפוקק, וכך לתרום לעירוב האוכלוסייה – ותיקים ועולים – יוצאי המזרח עם יוצאי מדינות חבר העמים ואתיופיה. משכילים ובעלי מקצועות חופשיים יחד עם משכילים פחות ועובדי כפיים, שמתחככים במקומות העבודה, בבתי הספר ויוצרים חברה שהיא תערובת מצויינת שמפרה את עצמה. עולים אלה תורמים לגידול האוכלוסייה ביישובי השוליים, שזה יעד לאומי במדינה שרוב אוכלוסייתה יושבת במרכז.

קשה לי עם אלה שמדברים על "ישראל השנייה". אין "ישראל שנייה!!!" בשום אופן אין לפלג את המדינה לשתי ארצות. כולנו רוצים להיות שייכים ל"ישראל האחת והיחידה", שיש בה אנשים מכל גוני הקשת, מכל העדות, מכל הצבעים והגזעים ומכל הדתות ומכל רחבי הארץ, ויש בה אנשים שמכל מיני סיבות, הצליחו יותר, ואנשים שהצליחו פחות, ואסור לבדל אותם משאר האוכלוסייה, ולומר עליהם שהם "ישראל השנייה"! אני לא מוכנה שמישהו יעז לקרוא לי "ישראל השנייה" רק בגלל מוצאי. הסיווג הזה מרתיח אותי, כל חיי עשיתי כל שביכולתי, כדי להיות כמו כולם, ולא להתבדל ולא להרגיש נחותה! לא ציפיתי לעזרה משום גורם, הלכתי לבד בדרך קשה, ולא ויתרתי על "תעודת בגרות" ועל חירות להגיע לאן שאני רוצה... לא מגיע לי להיות לחלק מ"ישראל האחת"?! למה ליצור הפרדה?! למה לפלג?! למה לסכסך בין העדות השונות, שחיות יחד בשלום ופועלות ועוברות "כור היתוך" ולומדות האחת מן האחרות וכולן מנסות להידמות ולקחת מכל עדה את הטוב.

נכון, שאנו בנויים מפסיפס עדות ותרבויות, שלכל אחת יש את הייחוד שלה, זה היופי שלנו! באנו מארצות שונות אחרי אלפיים שנות גלות, כשבכל מדינה התפתחה מסורת ותרבות שונה, והיסטוריה שונה, כשהמכנה המשותף שלנו הוא הדת היהודית, שבזכותה קלטה אותנו המדינה. איפה יש עוד מדינה כזו בעולם??? יש פה מגוון של אנשים, אך רוב רובה של האוכלוסייה שיושבת פה בציון, רוצה להרגיש שייכת ולא נדחית, בגלל שונות כזאת או אחרת, וכולנו רוצים להיות עם אחד.

וכמו שלמדנו להעלות על שולחננו ובמסעדות, מאכלי עדות, והאוכל הפך ל"מעורב ישראלי" טעים להפליא! וכמו שלמדנו לכבד ולחגוג יחד את המימונה, את הסהרנה ואת הסיגד של יהודי אתיופיה, עלינו ללמוד וללמד על העדות השונות ולתת לכל עדה את מקומה בתרומתה למען המדינה וללמוד על הצלתה ועל קידומה ולהראות את התהליכים שעברו עליה.

חנה סמוכה מושיוב

20.1.2022

* * *

יוסי אחימאיר

הניצחון של יאיר

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, 27 בינואר, הוא יום שיחרור מחנה אושוויץ ב-1945, נופל הפעם על יום השנה השמונים להירצחו של מחולל לח"י, אברהם שטרן, יאיר, האגדי. כאשר הקצין הבריטי מורטון ירה ביאיר הכפות בגבו, הוא עשה מעשה נאצי. חיסל בדם קר את לוחם החירות העברי, שהחליט כי גם בשעה שהבריטים נלחמים בנאצים, אל לנו להפסיק מלחמתם בהם,  בארצנו. שהרי בעוד הנאצים טובחים במיליוני יהודים, הבריטים נעלו את שערי הארץ בפני אלה שהצליחו להיחלץ מגיא ההריגה באירופה, אילצו אותו לשוב על עקביהם ולמות בידי הקלגס הגרמנו-נאצי.

על אדמת אירופה הבוערת מתחת לרגליהם, יהודים נלחמו גם כשלא היתה תקווה שיינצלו. בגבורתם הם שמרו על הכבוד היהודי. בגטו ורשה – כמו במצדה, אלפיים שנה קודם לכן.  בארץ, אירגוני המחתרות עם נשק בידי לוחמיהם, ותעוזה באפם, הרימו את נס המרד לא כדי למות בכבוד, אלא כדי לשחרר את המולדת ולהקים בית לאומי לעם היהודי בארצו-מולדתו ההיסטורית.

יאיר שאב השראה מאבי-מורי ז"ל, אב"א אחימאיר, שהיה ראשון שקרא לבריטים "כובש זר" והנהיג את הפגנות המרי הראשונות נגדם. זה היה עשר שנים לפני שקמה לח"י. יאיר ורזיאל היו סטודנטים בהר הצופים, כאשר לפני 90 שנה בדיוק, בפברואר 1932, ערכו שם הסטודנטים הלאומיים הפגנה  בטקס קריאת קתדרה לשלום בינלאומי על שם בנטביץ'. מה שדרוש לנו עכשיו – הם קראו – זוהי קתדרה לצבאיות יהודית ו"פוצצו" את הטקס ה"ברית שלומי".

יאיר ידע שמותו קרוב, שהוא ימות לא לשווא, אלא למען גאולת ישראל.  הוא לא זכה לראות בכינון המלכות, מדינת ישראל שלמענה הקריב את חייו, ואת צבא ישראל השומר על ביטחון ישראל, אך הוא היה מגיבורי המאבק לעצמאות ישראל. הוא ניצח! רוחו מפעמת בלב צעירי ישראל, שרבים מהם יהיו בין העולים היום לקברו בנחלת יצחק, להצדיע לו.

הרוח הזאת, המופת הזה, דרושים לנו בימינו אלה מול הנאצים ושונאי ישראל בני זמננו, איראן ואירגוני הטרור, המאיימים עלינו כאז כן עתה, שמונים שנה לאחר רצח יאיר.

יוסי אחימאיר

* * *

עקיבא נוף

הַשְלָמָה

ראי אהבה, כי היינו בזבזניים עד מאוד –

בין זוֹך הַכְּמִיהָה

לְבֵין הַפַּשְטוּת לַחֲמוֹד,

לַחֲשׂוף גוּף רוֹטֵט

ולדעת לתת,

ולדעת לצאת

אל גילוי האמת,

לִפְתור מִשְאָלָה עָמוּמָה

בִּצְלילָה אֶל עמְקֵי הַנְשָמָה.

וכך, בֵּין שִבְרֵי הַיְצָרים –

לְהַשְלִיך את רִגְשֵי האַשְׁמָה

ולחפור מִסָביב בִּיצוּרִים

לְהַגן על בחירת הַשְלָמָה

עִם פסיעה אל חיי הַגְשָׁמָה –

עצמית, נְכוֹנָה וּתְמִימָה.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

...ומדוע נזכרתי? אולי מפני נס הרגע ההוא, שבו היתה לי התקשות הציצי. אילו זה היה כך גם עכשיו, על שפת הבריכה, הייתי יכולה להיות מושלמת.

אני רוצה להיות מושלמת.

כן, אני יודעת שאני יכולה להיות מושלמת, ולהצליח, כי יש לי נתונים: לא רק גוף, גם ראש טוב על הכתפיים. וכמו שעמדתי על שפת הבריכה, התחלתי מלטפת את עצמי, כך, בלי לחשוב הרבה, לפנֵי כולם – שיתפוצצו!

טְרוֹמְבִּי, המציל מן הים, עמד ודיבר איתי ואני הרגשתי איך הוא הולך ומפשיט אותי בעיניים רצועה-רצועה ומנסה לתפוס את המבט שלי כדי לקבוע משהו לאחר-כך. האמת היא שהוא די מגעיל אותי, שזוף מדי, ממש שחור, והעיניים שלו מתגלגלות במין לובן עטוף קורי-דם, אולי מן השמש כל הקיץ, והמלח, שהורסים להם, למצילים, את העיניים.

לפעמים הוא אומר לי: "לילך, אני מוכרח לגעת בך, אחרת אני לא יודע איך אוכל להתרכז בעבודה שלי היום. אנשים יטבעו!" – נו, מה לעשות, פיקוח-נפש אני לא רוצה על אחריותי, ואז אני אומרת לו, "אבל רק פעם אחת, טרומבי – " והוא תופס בשתי ידיו את החזה שלי מבעד לבגד-הים, ומרביץ סיבוב-סוחט כזה, שנשימתי נעצרת, ובאותו יום טובעים פחות מתרחצים בחוף תל-אביב.

ויום אחד הוא הציע לקחת אותי בחַסַקֶה לסיבוב. היו גלים, והאמת, קצת פחדתי. אבל ידעתי שאפשר לסמוך עליו. שרירים יש לו, בלי עין הרע. הוא יכול להרים חסקה ולהעיף אותה בשתי ידיים ישר לתוך הים. כך לפחות נדמה לי. והסכמתי.

כשעברנו את הגלים הגבוהים, כבר לא ראיתי את החוף, ונעשה יותר שקט. הגלים הנישאים כגבעות הניפו אותנו בתנועת עריסה. שכבתי על גבי והצלתי ביד אחת מפני השמש והשנייה הנחתי תחת ראשי, ואת רגליי פשקתי, כדי שלא אתהפך למים.

"את יכולה להרגיש חופשית!" אמר.

"אני מרגישה חופשית – "

"אבל אם את רוצה את יכולה לשזף את החזה שלך, ואפילו יותר!"

צחקתי.

"הכי הרבה יראו אותך טייסי ההליקופטרים הנוחתים בשדה-דב, ואולי גם הרמטכ"ל או שר-הביטחון – "

המשכתי לצחוק. הוא עמד מעליי, באמצע הסירה, ורגליו כעמודי-ברזל נוצצים, רטובים. חתיך, אבל גס-למדי.

"בטח לא תעזי!" התגרה בי.

"דווקא כן – " הסרתי בבת-אחת את החזייה, השניים שלי – אוהו, התחילו להתנדנד הנה והנה – עם תנועת הגלים, אני חושבת, כשתי שושנות-מים או יותר נכון, מלפפוני-ים.

"יופי, לילך!" אמר. "יש לך אומץ!"

הרגשתי שהוא מפסיק לחתור, ובגד-הים הקצרצר שלו בטח לוחץ לו, כחושב להתפוצץ.

"תשמעי, מותק," אמר אחרי רגע, "אולי תורידי גם למטה?"

קולו היה צרוד, תאוותני.

"מה יש? אני מגרה אותך כשאני לבושה?" צחקתי.

"התרוממת פעם על חסקה?"

"תפסיק לעשות עליי רושם. ואל תנבל את הפה. אתה יודע שאי-אפשר. כולם יראו."

"מתערבים?"

"מתערבים!"

וכך, כדי להוכיח לו איזו רוח-שטות נכנסה בו, פשטתי גם את החלק התחתון. הייתי עכשיו ערומה לגמרי על רצפת הפִיבֶרְגְלַס, והבליטות והגבשושיות הקטנות שלה מדגדגות לי את התחת.

"אני רוצה להראות לך משהו, לילך." ירד וישב מאחוריי כשהוא מסתיר אותי בין זרועותיו העבות, השזופות, ובידי שנינו, מלפנים – המשוט הלבן.

"מה להראות?"

"בואי, אני אלמד אותך לחתור – "

וכך ישבנו והתחלנו לחתור יחד, במשוט, צוחקים כשני שובבים, ואני אמרתי לו:

"אתה רואה? רק לחתור אפשר, וגם זה בקושי – "

ואז הוא אמר לי – "עכשיו מותק, תחזיקי רגע את המשוט – "

החזקתי, ולפתע הרגשתי שהוא מרים אותי במרפקיי, יחד עם המשוט, רגליו המוצקות פרושות קדימה, באלכסון, לשמור שלא תתהפך החסקה, ולאט-לאט הוריד אותי, בעדינות, ואז התחלתי לצעוק, "משוגע! תפסיק! – כולם רואים אותנו!"

"יחשבו שאני מלמד אותך לחתור!"

"תפסיק – "

אבל היה מאוחר. בדרך כלשהי יצא שְׁמוֹקוּלְקלֶ'ה שלו מבגד-הים הצר, מבלי שהתפשט כלל, ואני, מרוב התרגשות ובושה, נפתחתי אליו יחד עם תנועת הגלים, ואותו רגע המשוט כמעט נשמט ממני אבל טרומבי מיד הוסיף וצימד גם את ידיו למשוט, מחבקני סביבי, והמשכנו לחתור כשאני מרגישה את שְׁמוֹקוּלְקלֶ'ה מאחור, תקוע עמוק בתוככי פותצ'יק המסכן, תקוע, תקוע ולא גומר –

ממליח אותי.

"מה איתך? טרומבי – " אמרתי לו, "תרחם עליי, אתה אונס אותי לאור היום!"

כניראה שלא נשמעתי רצינית.

"אני מלמד אותך לחתור, מותק – " נשף בעורפי וצימד אותי אליו יותר חזק, כששני הרפויים שלי מתנודדים על המשוט המחוספס והמלוח, והוא לוחץ אותם מדי תנועה, ושורטם.

טוב, בהתחלה זה היה נחמד, וניראה שאפילו גמרתי, כי היה איזה רגע שהכול הסתחרר נגד עיניי והיה נדמה לי שאני נמסה ואני אחת עם הסירה והגלים והים, אבל פתאום התעוררתי והרגשתי שהחתירה עוד נמשכת ונמשך גם הוא בתוכי, מכאיב נורא, ומי-הים, והמלח, והמשוט המחוספס –

"תוציא את המשוט שלך – " התחלתי לבכות. "אני לא יכולה יותר – "

"מותק, רגע, אני כבר גומר – "

אבל הוא לא גמר. היתה לו מין התקשות כזו, של מצילים. אולי מפני שבשר מלוח נשמר טוב יותר, ואולי בגלל זה שהם שריריים כל כך והכול אצלם קשוח, גם האצבעות, והמשוטים –

בקיצור, הוא הוציא אותו, ואנחנו עדיין יושבים, ואני ערומה לגמרי, רחוק מהחוף, רק דגים קופצים לפעמים סביבי, וכל רגע יכול לעבור הליקופטר מלמעלה עם הרמטכ"ל או שר-הביטחון או יושב-ראש הכנסת או איזו מפרשית או ספינת-מישמר-החופים, ואני יושבת לו על שיפולי הבטן ושמוקולקל'ה מתנודד בין רגליי, לפנים, כאילו היה שלי! – ואז הוא אומר לי, לוחש באוזן:

"תני לי לגעת אותו לך רגע קטן בתוסיק הלבן שלך ומיד אני גומר, נשבע – "

ועוד לפני שאמרתי – "לא!" – שוב הרים אותי במרפקיי – והרגשתי את זה באחוריים שלי, ומיד שיטפון של זרע על רגליי ועל רצפת החסקה, כן, הגיבור הגדול – גמר בחוץ!

"תגיד לי," אמרתי, "אתה עושה את זה כך גם לנערים הקטנים, על החוף?"

"תשמעי, לילך," הוא אמר לי, "אם לא היית בחורה, הייתי חונק אותך עכשיו, על מה שאמרת – "

"סליחה," אמרתי, "רק התלוצצתי."

"אז תסתמי את הפה המלוכלך שלך!"

"הֵי – "

"הֵי? קודם נותנת שירימו אותה בלב-ים ועכשיו עושה את עצמה צדיקה גדולה מִן טִיזְהָה! את יודעת מה אומרים הספנים – כל נמל הוא טוב, בשעת הסערה!"

"טינופת, אני מתפלאה שלא דחפת לי משוט!"

בקיצור, השיוט בחסקה של טרומבי לא נסתיים אז כל כך יפה, מה עוד שהייתי מוכרחה להשתין והוא כבר קם ועמד מעליי וחתר במשוט חזרה לחוף, ואני נשענתי בגבי על קרסוליו והשתנתי בכריעה והוא התחיל לצעוק עליי שאני פסיכית ומה זה נוזל חם על כפות-הרגליים שלו, ושאני אפסיק ללכלך את החסקה שלו!

רציתי לענות לו שאני בסך הכול שוטפת את הכתמים, שהוא הותיר על הפיברגלס – לים התיכון – אבל שתקתי והתלבשתי בכריעה, ואחר-כך השתרעתי לי שוב בקדמת החסקה, אבל על הבטן, שלא לראות אותו. והתבוננתי בחרטום שפולח את הגלים ועולה ויורד עימם, והחוף המתגלה מדי פעם, ומעליו רצועת בתי-מלון הגבוהים עם התחתונים של התיירות על המרפסות כמו דגלונים ביום-חג.

"מה השתתקת? שטינקרית?" שמעתי את קולו, גבוה מאחוריי, במין יהירות שמבקשת להשיב לו את כבודו האבוד.

"אז על מה התערבנו – " הרמתי מעט את אחוריי וניענעתי לעומתו כאילו משם אני מדברת, מהחלק היפה שלי, שידעתי שהוא משתגע עליו.

"מדוע?" שאל בקול ניחר.

"טוב. זה לא היה בדיוק – "

"בדיוק זה שאת שקרנית מזורגגת שאם עוד פעם תפתחי את הפה הגדול שלך אז אני אדאג לפרסם אותך מחוף אל חוף – "

לא עניתי. ולא פניתי לאחור להסתכל לעברו עד שהגענו לחוף, ונפרדנו במין נביחת שלום של כמעט-ברוגז. ועכשיו עמד ושוחח איתי על שפת הבריכה, מנסה לבעול אותי בעיניו וצוחק מלוא שיניו הצהובות, הלחות, ואני מרגישה שמסביב נועצים בנו עיניים כאילו היינו הזוג הכי מחשמל בבריכה וכאילו אנחנו משחקים באיזו הצגה למען ההזיות החושניות של כל הסובבים אותנו, ואז התחשק לי למתוח אותו, ובאמצע הדיבורים שלו על סכסוך-שכר של ועד-המצילים עם העירייה בגלל תוספת-עצמות לעצמות שכואבות מהרטיבות, ושנמאס להם לרשום דו"חות-חנייה בחורף, ולפתוח מחסומים, אמרתי לו, "טרומבי, אני רוצה ללחוש לך סוד – "

הוא נשתתק ונמתח לעומתי בבת-אחת, מטה אוזנו קרוב ככל האפשר אל שפתיי.

"הצלחת כבר לעבור את מחסום פי-הטבעת?"

במקום תשובה הרגשתי שהוא תופס ומרים אותי, מפרפרת בזרועותיו, ידיים ורגליים ושני המתנדנדיים שכמעט קפצו החוצה ממטליות-הבד – וטראחח!!! – זרק אותי למים הקרים של הבריכה.

החלטתי לסדר אותו. צללתי, לקחתי הרבה אוויר. והתחלתי לחבוט בתנועות עזות במים כאילו אינני מצליחה להתרומם ולצוף.

מיד היה לצידי, במים, מושך אותי למעלה.

"שלא תעזי לעשות לי את זה עוד פעם, חַרְמוֹטֵק, את שומעת? – בפעם הבאה תחטפי סטירת-לחי! לפני כולם – "

מה עשיתי? החטפתי לו בעיטה קלה בביצאלאך והסתלקתי לי משם בשחייה. חרמוטק קוראים לי הַזְּרַגְרָגִים האלה, כשרוצים להרגיז אותי, שאני חרמנית! – זה בגלל שמץ המיבטא שירשתי כניראה, מאימא, כשאני מבטאה את שם המשפחה המוזר שלי – הַרְמוֹטֵק, כמו חרמוטק.

המשך יבוא

אהוד: ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא לאור על חשבונו לפני 37 שנים את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-39 נמענים לפי בקשתם.

אגב, גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות העברית פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ד"ר רון בריימן: "הנכונות של מנדלבליט והפרקליטות להסיר את האישום בשוחד מעידה ככל הנראה שמלכתחילה לא היה בו ממש, והוא שימש כאמצעי לחץ על נתניהו וככלי משחק פוליטי בידי מתנגדיו לצורך מהפך שלטוני. יש להניח שללא סעיף השוחד לא היו חילופי שלטון. אין צורך להיות משפטן כדי להגיע למסקנה זו.

"ומה בעניין הקלון? גם אחרי שאישום השוחד קרס – מנדלבליט והפרקליטות כבר הוכיחו שהם מוכנים להסיר אותו – הם מתעקשים על נושא הקלון, כלומר סילוקו של נתניהו מן החיים הפוליטיים, אחת ולתמיד. אולי הקלון הוא לא כל כך של נתניהו אלא של מי שגרם לעיוות תוצאות הבחירות ושלילת האופי שהיה אמור להיות להן, בחירות הוגנות ודמוקרטיות?

"הדרישה וההתעקשות של מנדלבליט והפרקליטות בנושא הקלון עוד בטרם הרשעה היא עצמה שערורייה. דרישה זאת היא סוג של הכתבה לשופטים להרשיע את הנאשם, כי לקלון אין שום משמעות באין הרשעה. לכאורה מדובר בניסיון להשפיע על שיקולי השופטים. מכל מקום, קלון איננו חלק מן העונש אלא חלק מאופי העבירה, ולא ניתן לסחור בו, קל וחומר משיקולים פוליטיים. כאשר מנדלבליט מציב את עניין הקלון (שמשמעותו סילוק נתניהו מן החיים הפוליטיים) כתנאי לעסקת הטיעון (מחיקת סעיף השוחד) הוא מעמיד את עצמו מעל רצונם של למעלה משני מיליון בוחרים. מעשים מסוג זה הם ששוחקים את אמון הציבור בפרקליטות." ("חדשות מחלקה ראשונה", 19.1.2022].

* יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו אמר היום (שני, 24.1) כי הטענות שלפיהן הסכים להודות בעבירות שנושאות עימן קלון אינן נכונות, וכי הוא ימשיך להוביל את הליכוד. בסרטון שפירסם ברשתות החברתיות אמר יו"ר האופוזיציה: "הציבור כולו רואה מה קורה בבית המשפט ואיך התנהלה החקירה נגדי. די היה בכך כדי לסגור את התיקים נגדי כבר עכשיו, אבל זה עדיין לא קרה." לדברי נתניהו, "בימים האחרונים פורסמו טענות שגויות בתקשורת על דברים שכביכול הסכמתי להם, כגון הטענה שהסכמתי לקלון. זה פשוט לא נכון." יו"ר האופוזיציה הוסיף: "ההתגייסות והתמיכה האדירה שלכם חיממו את ליבי ואת ליבם של בני משפחתי וזה נותן לי עוד כוח להמשיך להנהיג אתכם ולהילחם על דרכנו, על האמת ועל הצדק." [מיכאל האוזר-טוב. "הארץ" באינטרנט, 24.1].

* יוסי מלמן: "ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו צדק כשדחף לפני כשש שנים להקדים את רכש שלוש הצוללות מגרמניה. תוכניתו לא התגשמה בשל הסערה הציבורית בעקבות תחקירים בתקשורת, חקירת המשטרה נגדו ושלוש מערכות בחירות. השבוע החליטה הממשלה לרכוש את שלוש הצוללות במחיר מופקע של שלושה מיליארד אירו. מספנות 'תיסנקרופ' ניצלו את העיכוב בהחלטה כדי להעלות את המחיר, והדבר יעלה למשלם המיסים כמיליארד אירו נוספים. העלאת המחיר נעשתה בלי ליידע את הכנסת ואת הציבור." ["הארץ", 26.1.22].

* ציטוט: "אהוד: לא נמאס לך [פונה בדבריו לאורי הייטנר] מהשטויות שאתה כותב נגד נתניהו? דע לך שמרבית הקוראים פשוט מדלגים על הקטעים האלה וחלקם אף מפציר בי שוב ושוב שאפסיק לפרסם את דברי ההבל הארוכים שלך בנושא הזה!" [גיליון 1716].

תגובה: [אני] כן קורא ולא מדלג... תודה על מגוון דעות.

קובי מנחמי

* שלום אהוד.

ככל קוראיך אני מעריך את המאמץ הכרוך בהפקת מגזין תרבותי-פוליטי איכותי בתדירות כה גבוהה. המְשֵך לפרסם את טורו של אורי הייטנר, גם אם חלק מהקוראים אינם מסכימים לדעותיו.

אורי–  המשך להביע דעתך, אני וקוראים נוספים, שאינם ששים להשמיע קולם, נהנים מרשימותיך.

על שירתו של פאול צלאן, מעניין לקרוא את דעתו האמיצה של הסופר ניצול שואה אף הוא,  שסיים חייו באותה דרך נוראית, פרימו לוי בספר "מקצועות של אחרים" הוצאת הספרייה החדשה, ברשימה הנקראת "על הכתיבה העמומה".

 בברכה

אבי גולדברג

* לעורך: קראתי לך פעם "העורך החרוץ" ואקרא לך כך עכשיו, במשך השנים שאני קוראת את עיתונך הגבתי פעמים לא מעטות, לפעמים ביקורתיות, לפעמים לא מודפסות על-ידך. קריאת עיתונך היא תמיד מקור לימוד בשבילי, ביום הולדתי ה-93 – [24.1] – אני מוצאת לנחוץ, ובשמחה, להודות לך על כך.

אביבה קם

אהוד: ברכות חמות ליום הולדתך. נעים לדעת שיש למכתב העיתי קוראים כל כך צעירים ברוחם.

* עופר אדרת: "עובדה אחת לא קיבלה ביטוי בווילון החדש, וכנראה בצדק. את רוב הספרים בספרייה בן גוריון לא רכש מכספו, כפי שמתועד במחקר ההיסטורי. יהודים בעלי ממון שילמו עליהם. 'מר בן גוריון הוא העובד השכיר היחיד שאין לו ארנק... לבן גוריון אין כל מגע עם כסף חי... עוזריו אומרים, כי יש לו יחס אפלטוני לכסף,' דיווח בלגלוג העיתון הקומוניסטי 'קול העם' ב-1962.'כיצד קונים ספרים בלי כסף? בפעמים הנדירות שבהן הוא קונה ספרים, ממילא אין הוא נזקק לכספי המשכורת – בעלי בתי המסחר לספרים יודעים מיהו הקונה הנכבד ואל מי יש לשגר את החשבון.'" ["הארץ" באינטרנט, 25.1.22].

האם על בן גוריון יוטל קלון?

דוד בן גוריון, 1968. מתוך ויקיפדיה.

* ציטוט: בקול חנוק מדמעות הודיע חרירי שהוא פורש מהחיים פוליטיים, ומפלגתו תחרים את הבחירות. למה? זה הסוף?

הפוליטיקה הלבנונית מתפרקת.

ראש סיעת "העתיד" הסונית, סעד אלחרירי, כינס בביירות מסיבת עיתונאים דרמטית, בה הודיע שהוא פורש מהחיים הפוליטיים, וכי מפלגתו הסונית תחרים את הבחירות המתוכננות לחודש מרץ. הוא נחנק מדמעותיו, שזלגו על עיניו.

הוא הסביר את הסיבה: השליטה האיראנית, ובעצם שהבחירות יהיו מזוייפות בידי החיזבאללה. בפועל זה סוף הפוליטיקה והמדינה הלבנונית: [סרטון].

"ללבנון לא נשארו שום אפשרויות חיוביות, לאור השליטה האיראנית בה," אמר חרירי, ועזב.

לאחר ההודעה פרצו בחוץ התפרעויות קשות של תומכיו, ול"לבנון" צפוי עתיד קודר, שכן בחירות כבר לא יהיו, ואם כן, הרי שאין להן עוד חשיבות. תומכים רבים שלו נראו פורצים בדמעות, כי הם מבינים כבר לאן זה הולך. אלה הטיפשים, שעדיין לא היגרו.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 24.1.2022.

* ציטוט: "מוות לבית סעוד", "לשחוט את בית סעוד": זעם במפרץ הפרסי על בוגדנות השבט המומצא, התומך בחות'ים.

בעזה נערכה אמש [22.1] הפגנת ענק בתמיכה בחות'ים, ונגד האמירויות וסעודיה. ההפגנה היתה עממית, והיו בה פעילים של הג'יהאד האיסלאמי, חמאס, ו"החזית העממית לשחרור פלשתין", שלושה ארגונים שהביעו תמיכה בחות'ים ובהפצצת אבו-דאבי. בקריאות שהושמעו: "מוות לבית סעוד" (בית המלוכה בסעודיה),  "לשחוט את בית סעוד," תמיכה בחות'ים, וקריאה להם לפגוע גם בישראל: [סרטון].

הבוגדנות הזו של השבט המומצא אינה חדשה לתושבי המפרץ הפרסי, והרי שם טוענים שהפל-תינאים תמיד ינשכו את היד המאכילה אותם. אך השנאה כלפי מי שהזין אותם במשך עשרות שנים, ובשעתו הקשה – מרתיחה שם רבים. הרשת מלאה בסעודים ובאמירתים שמקללים את השבט המומצא, ונשבעים לא לעזור לו עוד לעולם.

דוגמה עדינה [לדבריהם ברשת]:

"80 שנה אנחנו תומכים בהם בכסף, בנשמה שלנו, בעמדות, באישורים, ובסיכון האינטרסים שלנו. אך האם ראיתם ברחובות עזה הפגנה אחת אי פעם שתמכה בסעודיה? שהניפה את תמונות המלכים הסעודיים, באמירת תודה? מעולם, רק את שנאתם אלינו."

אז תמשיכו לתמוך בשבט המומצא, סעודים, זה יביא לכם רק טוב.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 23.1.2022.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

ברכת תודה והרבה הערכה לכל אלפי השוטרים, עובדי חברת החשמל וכל עובדי החירום אשר נמצאים הלילה מחוץ לבתיהם החמימים ודואגים לאזרחי מדינת ישראל!

אחרי שהסופה תעבור נמשיך להשמיץ את המשטרה.

* * *

כל כך הרבה מים יורדים על ארץ ישראל, בגשמים ובשלג –

מדוע הם לא מגיעים לים המלח?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

עד היום אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב אבל גם כבר אין גשר על שמה של יהודית מונטיפיורי!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל