פעמיים בשבוע

גיליון מס׳ 1719

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב׳ באדר א׳ תשפ״ב, 3.2.22.

עם הצרופה: פרק מהספר החדש ״חברים״ של רות יצחקי ריכטר בהוצאת דני ספרים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר:  ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ׳מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ׳נַרַטיב׳ [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: רסיס. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: תקתוק לאין קץ. על פזמונו של אלתרמן ״צריך לצלצל פעמיים״. //  יצחק הילמן: האסטרטגיה האמריקאית במזרח התיכון. // יורם אטינגר: לגיטימציה לאייתולות פוגעת במאבק בטרור האסלאמי. // יוסי אחימאיר: נפתלי בנט – מסר של לחץ. // ד״ר רון בריימן: לפני שממנים יועץ משפטי לממשלה. // ג׳ורדן פיטרסון מציג: מכתב התפטרות שהפך לכתב אישום. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏2.2.22. // מנחם רהט: סלע קיומנו? // משה גרנות: ״האהבה – סוד הקיום״ – על 222 משירי אמילי דיקנסון בתרגום עברי חדש מאת זיוה שמיר. //  יונתן גורל: סֶגר. // ארנה גולן: בקרוב ייפתחו השמיים וחושך הקורונה יחלוף. שירי זמרים על הקורונה והמגיפה. [חלק שלישי]. // נעמן כהן: כמה הערות על יום השואה הבינלאומי. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת ראשונה, סיום. // ממקורות הש״י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ״ו ו׳

שער ראשון: שירים מוקדמים

רסיס

יַהֲלוֹם בִּבְשָׂרוֹ

חָפַר שָׁנִים

בְּשׂוֹחֲחוֹ –

כָּלַא מַחְזוֹר

עוֹרְקָיו

מָלַךְ בִּמְכִתּוֹת דָּם

וּמֵיתְרֵי אוֹר –

וַיְהִי

אֶבֶן-חֵן מְלֻטֶּשֶׁת

בְּעַיִן זְהִירָה

וּרְסִיס לִזְמַן

נִפְזַר, וְאֵפֶר-לִבּוֹ.

1962

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

תקתוק לאין קץ

על פזמונו של אלתרמן ״צריך לצלצל פעמיים״

הפזמון ״צריך לצלצל פעמיים״, שירם של אלתרמן ווילנסקי, נכתב ב-1939 בעבור התוכנית הראשונה (״כוסות רוח״) של תיאטרון ״כל הרוחות״. צפיפות האוכלוסין ששררה בעיר תל-אביב בשנים 1933-1939, בעקבות הימלטותם של יהודי גרמניה ארצה, גרמה למצוקת דיור שחִייבה רבים מתושבי העיר לחלוק דירה עם שותפים, או להתגורר במעמד של ״דייר משנה״ בחדר של משפחה שהתמזל מזלה להחזיק דירה בבעלותה. המצב הִנהיג צִלצול כפול בדלת כדי לאותת לבעלי הבית שהאורח העומד מאחורי הדלת מחפש את הדייר/ת שלהם.

גיבורת השיר, הנושאת את המונולוג, היא רווקה מבוגרת שאוהבה נטש אותה והיא נשארה בבדידותה, תחת שמיים מתקדרים וים שגליו נוהמים ללא הרף. זהו שיר עצוב של אישה ללא ״אופק ציפיות״, שהפְּרֵדה מן הגבר שנהג לפקוד את חדרהּ אירעה במפתיע והתגלגלה לפִתחה כרעם ביום בהיר. מאז חדל הגבר לִפקוד את מעונה, היא יושבת בד׳ אמות ומחכה לשובו, מתוך נכונות לקבלו אל בין זרועותיה ללא תלונות וללא הצבת סימני שאלה.

מונולוג של ״רווקה זקֵנה״ אינו ז׳נר ידוע בספרות העברית, וספק אם היה לאלתרמן מודל שעליו יכול היה להסתמך  (פרט למונולוגים ה״עממיים״ של ביאליק – ״בין נהר פרת״ ו״יש לי גן״ – שבהם נערה שהגיעה לפִרקהּ מקוננת על מר גורלה). יובל שנים בדיוק לאחר פזמונו של אלתרמן  חיברה חוה אלברשטיין את פזמונה ״לונדון לא מחכה לי״ (1989) על בסיס דבריה של בֶּלה ממחזהו של חנוך לוין ״אורזי המזוודות״ (1983), וגם בו כלול מונולוג של רווקה מבוגרת ונטולת אשליות שמהרהרת באפשרות ש״אוּלַי זֶה כְּבָר לְכָל הַחַיִּים / לִהְיוֹת לְבַד.״

הרווקה המבוגרת בשיר ״צריך לצלצל פעמיים״ אינה  דומה למשרתת שנשארה בגפה בחוסר כול משיר הדיאלוג המפורסם של תומס הרדי ״The Ruined Maid״. מדובר באישה תל-אביבית בודדה, הנושאת בעול הפרנסה בכוחותיה שלה, ומצליחה לשכור לעצמה ״חדר משלה״.  היא אף אינה עונה על הכינוי  ״bas bleu״ (באנגלית: ״blue stocking״), כינויה של רווקה אינטלקטואלית המעדיפה לשבת בין ארבעה כתלים ולקרוא ספרים. אמנם גם  התופרת בשירו של אלתרמן יושבת כל היום בד׳ אמותיה, אך פעולתה מונוטונית – פעולה חסרת מעוף שאין בה שמץ של עניין אינטלקטואלי: 

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

הוֹ, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי פַּעַם,
רֹאשִׁי הַסְּחַרְחַר הַמְּתֻלְתָּל.
הָיָה לַיָּמִים אֵיזֶה טַעַם
כָּזֶה שֶׁל תַּפּוּחַ עִם טַל.

אָמַרְתִּי: ״כְּתָבְתִּי הִיא עֲדַיִן
כְּקֹדֶם, תִּגַּשׁ לִפְעָמִים.
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם
קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין...״

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
צָרִיךְ לְחַכּוֹת רֶגַע קָט,
וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם
וְאָז נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
לָבוֹא וְלוֹמַר: ״עֶרֶב טוֹב,
נִכְנַסְתִּי אֵלַיִךְ בֵּינְתַיִם
כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב.״

וְכָךְ, עַד שֶׁבָּא אוֹתוֹ עֶרֶב,
שָׁטְפוּ מִדְרָכוֹת רוֹעֲשׁוֹת.
דְּבָרֶיךָ הִכּוּנִי כַּחֶרֶב,
דְּבָרֶיךָ עִנּוּנִי כַּשּׁוֹט.

שָׁתַקְתִּי, דָּבָר לֹא יָדַעְתִּי,
יָדַעְתִּי, רַק לֹא, לֹא נָכוֹן.
נִפְרַדְנוּ... לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי
בַּפֶּתַח צִלְצוּל פַּעֲמוֹן –

לְרֶגַע אֵחַרְתִּי לִפְתֹּחַ,
קָפָאתִי בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר.
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ לִבְרֹחַ?
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ, אֱמֹר!

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם...

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

אִם פַּעַם יִהְיֶה וְתָבוֹאָה
שֵׁנִית פֹּה בָּרְחוֹב לַעֲבֹר,
תִּזְכֹּר כִּי בַּחֶדֶר מַרְגּוֹעַ
תִּזְכֹּר כִּי דּוֹלֵק בּוֹ הָאוֹר.

תָּבוֹא, כָּךְ פָּשׁוּט כְּמוֹ נַעַר,
דָּבָר לֹא צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ.
הֶסְבֵּר לֹא נָחוּץ וְלֹא צַעַר,
סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ.

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם...

לפזמון שלפנינו יש גם נוסח קודם, שבּוֹ מעלה התופרת את זכר פגישתה הראשונה עם הגבר ואגב כך מציינת את כתובתה המדויקת (״אָמַרְתִּי: תָּבוֹא בֵּין עַרְבַּיִם / אוֹתִי לְטִיּוּל לְהַזְמִין. / כְּתָבְתִּי – הַגָּלִיל מִסְפָּר שְׁנַיִם, / קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין״).

רחל מרכוס. ארכיון הבימה. מתוך ויקיפדיה.

ובמאמר מוסגר:  בשנות נישואיו הראשונות התגוררו נתן אלתרמן ואשתו רחל מרכוס ברחוב הגליל (מאפו) קרוב  לחוף הים. לימים עברו בני הזוג להתגורר עם בתם תרצה  ברחוב התל-אביבי שדרות נורדאו היורד אל הים. משמע, הצעיר ה״גלותי״, שהתאקלם כראוי בארץ-ישראל והפסיק להיות  בה ״נטע זר״, אף כתב עליה שורות נלהבות כדוגמת ״אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת״, שמעולם לא נשמעו כמותן אצל חבריו ל״אסכולת שלונסקי״, נהה גם אחרי הים ומרחביו, הן במובן הליטֶרלי הן במובן המטפורי-התרבותי של המושג.

אך אין כאן מדובר בפרט ביוגרפי גרידא. המילים ״מִסְפָּר שְׁתַּיִם״ (אגב, נתן אלתרמן ורעייתו התגוררו ברחוב הגליל מספר תשע) מלמד על מקומה של האישה בלִבֹּו של הגבר. מלכתחילה הוא אומר לה שאין היא אלא ברֵרת מחדל בעבורו, וכי הוא נכנס למעונה לא מתוך כוונה, אלא רק משום שעבר במקרה בסביבה. הוא נכנס אליה ״בינתיים״ (בין שני עניינים: מתוך התלבטות אם לבחור בה או באחרת). הצלצול הכפול בדלת  (״צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם״) גם הוא רמז ללבטים ולדואליוּת – לפסיחה על הסעיפים. רק פעם אחת בלבד צִלצל הגבר בטעות  צִלצול אחד, ומשלא נענה תכף ומיד הוא נטל את רגליו וברח מן המקום. עתה האישה הנטושה מצפה להזדמנות שנייה המבוששת לבוא (״אִם פַּעַם יִהְיֶה וְתָבוֹאָה / שֵׁנִית״).

התופרת בשירו של אלתרמן נותרה ליד מכונת התפירה שאינה פוסקת מלתקתק את תקתוקיה, כמו השעון המרמז שהזמן חולף בלי הרף בשיר ״אתך – בלעדיך״. הרווקה הזקֵנה כבר לא תהיה צעירה, השעון הביולוגי גם הוא אינו מפסיק את מהלכו. היא נותרת כאן לבדה, כמו פנלופה של הומרוס, כמו  סולביג של איבסן, כמו נעמי של אלתרמן (שאת  גורלה עתיד היה המשורר לגולל לימים במחזהו ״פונדק הרוחות״). היא נשארת מאוהבת באהבה שחלפה לבלי שוב, כלואה בחדרה, ואילו הגבר של חייה  הפליג  זה מכבר למרחבים ולמרחקים.

זהו אחד הפזמונים העצובים ביותר בשירה העברית. אין מדובר בטרגדיה איומה ונוראה המספרת על מותו הפטלי של  אדם אהוב, אך העצב כאן כוסס את הלב כמו בתיאור הגורל של ״האם השלישית״ (שאינה יודעת מה עלה בגורל בנהּ) או של הדוברת ב״לילה, לילה״, שמספרת על האביר שאת שְׁמהּ לא זכר.

הפזמון ״צריך לצלצל פעמיים״ אינו מציג לפנינו תמונה מתקופת הרומנסות, שבמרכזה  אבירים ועלמות היושבות בטירות מבודדות. בין שיריו הגנוזים של אלתרמן יש שיר בשם ״תליית חלומות״ שגיבוריו הם בני דמותם המודרניים של  טריסטן ואיזולדה (אגדה עתיקה הבנויה על ניגודי הלילה והיום: גבר כהה ועצוב ועלמה בהירה וזהובה), וגם בו יש שורות הבנויות משלושה או ארבעה  אמפיברכים או אנפסטים כמו בפזמון שלפנינו (״בַּלֵּילוֹת יְבוֹאֵנִי: עָגוּם וְשׁוֹתֵק / וַאֲנִי לְבוֹאוֹ מְחַכָּה...״).  גם בשיר הגנוז מדובר באישה המצפה לבואו של הגבר כשפחה נרצעת  ובגבר שאינו יודע נאמנות מהי.

ב״צריך לצלצל פעמיים״, לפנינו גיבורה מ״מודוס החיקוי הנמוך״ של תופרת תל-אביבית זהובת שֵׂער (בנוסח המקורי של אלתרמן נכתב: ״רֹאשִׁי הַמְתֻלְתָּל כֹּה הִזְהִיב״), היושבת בחדרה השכור ושומעת את נהמתו הבלתי פוסקת של הים וחושבת על הגבר שנעלם כצל מחייה. הטעות שעשה הגבר כשצילצל פעם אחת, בנוסף לטעות שעשתה האישה שהתמהמהה ולא פתחה את הדלת מיד, עלו לה  בלכתו של הגבר האהוב לבלי שוב. ומה היה קורה אילו לא טעו השניים, האם יש ערובה שהם היו נשארים נאמנים זה לזה לנצח נצחים?! את זאת אין לדעת, אך הסיפור הלא-סגור של הפּרֵדה המקוטעת שהשאיר את הגיבורה בפה פעור, ״אוכל את לִבּהּ״ ואינו נותן לה מנוח.

הצלצול בפעמון וההשתהות במענה (״לְרֶגַע אֵחַרְתִּי לִפְתֹּחַ״) מזכירים יחסי הדוד והרעייה בתנ״ך: ״קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי  [...] קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ  קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי״ (שיה״ש. ה׳, ב׳-ו׳).

האישה נשארת כאן לכודה במסכת זיכרונותיה (״אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת / כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם״), ומשׁבּיעה את הגבר לזכור ולא לשכוח (״תִּזְכֹּר כִּי בַּחֶדֶר מַרְגּוֹעַ / תִּזְכֹּר כִּי דּוֹלֵק בּוֹ הָאוֹר״).

אגב, גם בשיר הגנוז ״תליית חלומות״ מתואר חדרה של האישה האוהבת, המצפה לאהובה, כמקור של חום ושל מרגוע (״עִמְדִי אַתְּ כָּאֹשֶׁר הַחַם וְהַטּוֹב, / כְּמַרְגּוֹעַ עַצֶּבֶת יָפָה [...] גַּם נַפְשֵׁךְ תְּאֻשַּׁר עִמָּדִי בְּלִי הָבִין / שֶׁעָיַפְתְּ מִצַפּוֹת לְאַחֵר...״).

מבחר המילים בפזמון ״צריך לצלצל פעמיים״, הן בגרסה המוקדמת של תיאטרון ״כל הרוחות״, הן בזו המאוחרת של שושנה דמארי, מלמד שמדובר באהבה ישנה, שכבר אבד עליה כלח וסיכוייה ל״סבב שני״ בטלים בשישים.

ובדמותה של האישה המצפה לגבר ללא תנאי וללא תלונה, יצק אלתרמן גם אמת אישית כאובה. לאחר הופעת ספרו הראשון כוכבים בחוץ (1938) הצטלבה דרכו עם דרכה של הציירת צילה בינדר,  האישה השנייה של חייו, שהקדישה לו את כל חייה  (מעניין שעל דמותה של צילה המקראית נכתב:״וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה״, בראשית ד׳, י״ט). אלתרמן לא הִרבּה לחשוף בפומבי את סודותיו הביוגרפיים הכמוסים, אך בדמותה של נעמי, גיבורת ״פונדק הרוחות״, יש לא מעט קווים מדמותה של צילה, ולא רק מדמותה של רחל מרכוס, רעייתו של המשורר.

כך, למשל, כשנעמי הנאמנה אומרת לחלפן בפתח במערכה הרביעית ״אַל תְּדַבֵּר בְּקוֹל גָּדוֹל כָּל כָּךְ / אַל תִּתְהַלֵּךְ. אַתָּה מַפְרִיעַ לְהַקְשִׁיב. עָלַי / לִשְׁמֹעַ אֶת צְעָדָיו בָּאִים,״  אפשר להיזכר בהקשר זה בסיפוריהן של מכרותיה של צילה, שסיפרו שכל ימיה לא אירחה הציירת בביתה את חברותיה, בטענה-תואנה ש״אולי אלתרמן יבוא.״ רק לאחר מותו התחילה לארח ולהתארח.

על כן, גם פזמון כדוגמת ״צריך לצלצל פעמיים״ עשוי לשקף את מערכת היחסים ששררה בין המשורר לציירת. היא יושבת רכונה על מלאכתה, ומוכנה לקבל בשמחה את הגבר המודה באוזני אהובתו (מבלי לחוש כמה פוגעות מילותיו) כי נכנס אליה ״בֵּינְתַיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב,״ ואף מפצירה בגבר ומבטיחה לו שאם יחליט להגיע ״אֵין צֹרֶךְ בְּבֶכִי וָצַעַר / סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ.״

וחננאל – בן-דמותו של אלתרמן (חנן = נתן) אומר בפתח התמונה השישית והאחרונה של ״פונדק הרוחות״: ״הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ. כִּבְעֵת לֶכְתִּי מִפֹּה. / וְהִיא לֹא כָּאן. לֹא נְעוּלָה הַדֶּלֶת. / הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה.״

צילה בינדר. מתוך ויקיפדיה.

מובן שהדלת הפתוחה מרמזת גם לדלתות לִבָּהּ של האישה האוהבת, שמשאירה את הכול ״פתוח״ – ליד המקרה (גם האישה שבפזמון אומרת: ״וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם״, ורומזת גם לדלתות הלב). אולי האמינה צילה שחלון ההזדמנויות יאיר לה יום אחד את פניו, והמשורר יעזוב את ביתו ויקשור את גורלו עם גורלה,  אך היא נשארה בגפה  כל ימי חייה – ללא בעל וללא פרי-בטן.

זיוה שמיר

* * *

באבל על מותו של חברנו

דן (דני) בניהו (״בֵּנִיס״, בניסוביץ׳)

חבר גרעין הנוער העובד ״שדמות״

ממייסדי קיבוץ עין גדי בשנת 1956

ליווה בנאמנות, ביֶדע, בחזון, ובכישרון-ביצוע מעולה

את צמיחת קיבוץ עין גדי במשך עשרות שנים

ואת התפתחות אזור ים-המלח כולו

תנחומים לשרה ולכל בני המשפחה

הלוויה התקיימה ביום שלישי, 1.2.2022 בעין גדי

את הגן הטרופי, שבו שוכן קיבוץ עין גדי,

 תיכנן אביו של דני, אדריכל הנוף דב בניסוביץ׳

* * *

יצחק הילמן

האסטרטגיה האמריקאית במזרח התיכון

האסטרטגיה האמריקאית מאז מלחמת אפגניסטן והמלחמה בעיראק בנויה על ההנחה, שהיא חייבת להימנע, כמעט בכל מחיר, מלהשתתף בכל מלחמה קרקעית שהיא, ובפרט להימנע מכך במזרח התיכון ובעיקר מול איראן. מחיר מדיניות זו היא ויתורים בכל מקום, ובלבד הימנעות מהשתתפות במלחמה ישירה ובעיקר עם כוחות קרקעיים. זה מתבטא בניסיון למנוע פלישה רוסית, בדרך דיפלומטית – לאוקראינה, וחתירה לחידוש הסכם גרעין עם איראן, ומניעת מלחמה עם סין על טאיוואן. ארה״ב הבינה שמלחמות משמעותן לא רק קורבנות, אלא בעיקר הוצאת טריליוני דולרים, שחסרים לחיזוק כלכלתה.

למרות מדיניות זאת, מסתבר שארה״ב עם כל כוחה, איננה יכולה לבלום לא את רצונה של אוקראינה לשמור על חרותה וזכותה להצטרפות לנאט״ו ולקהילייה האירופית, אפילו במחיר כיבושה על ידי כוחות רוסיה. וגם לא את ישראל, שמצהירה השקם והערב, שהיא לא תסכים להסכם גרעין שיסלול לאיראן את הדרך לנשק גרעיני. כלומר בנסיבות שייראו לה, ישראל לא תירתע מתקיפת תוכנית הגרעין האיראנית, גם עם זה לא ימנע בסופו של דבר את חידושה כעבור מיספר שנים. בנסיבות אלה, המדיניות האמריקאית היא להתערב, רק למקרה שכוחותיה יימצאו בסכנה ישירה הן מצד רוסיה באירופה , והן מצד איראן במזרח התיכון, או בטאיוואן או בקוריאה במזרח אסיה.

ארה״ב עדיין מחזיקה במדינות המפרץ, במרחק של מאות קילומטרים ספורים מאיראן, כחמישים אלף חיילים, כולל שני בסיסים ענקיים: האחד, בסיס הצי החמישי בנמל מנמה שבבחריין והשני מפקדת פיקוד המרכז של צבא ארה״ב בקטאר, שכוללת בסיס אווירי ענקי עם מטוסי יירוט ומפציצי בי 52.

בנוסף לאלה יש כוחות אמריקאים קטנים בעיראק, באזור בגדד ובקורדיסטן גם בצד העיראקי וגם בצד הסורי.

בישראל ארה״ב איננה מחזיקה בסיסים ומסתפקת בכוחות צה״ל, שאינם טעונים תיגבור אמריקאי. עם זאת ארה״ב מחזיקה בישראל במחסני חירום כמויות גדולות של דלק, תחמושת ומזון למקרה של מלחמה. בנוסף, הצי השישי מקיים תרגילים קבועים עם חילות הים של ישראל, יוון ואיטליה ומסוגל להגיע לחופי ישראל בהתרעה קצרה.

אם כן, המצב במזרח התיכון, עם כל ההבדלים, מזכיר במידה מסויימת את הימים שקדמו להתקפה היפנית על פרל הארבור ב-1941. באותם ימים ארה״ב היתה במשא ומתן עם יפן על נסיגה שלה מסין. מאחר ויפן סירבה לסגת מסין, הטילה עליה ארה״ב אמברגו דלק. האמברגו הזה הוא שהביא את יפן למלחמה נגד ארה״ב ולהשתלטותה של יפן בהמשך על מזרח אסיה ובעיקר על בארות הנפט באינדונסיה. גם באותם ימים, ארה״ב לא תיכננה מלחמה נגד יפן וגם חסרו לה הכוחות לכך. ארה״ב הניחה, שדי בעיצומים שהיא הטילה על יפן במניעת מלחמה איתה. זה לא קרה. תוך כדי שיחות השלום, יפן תקפה במפתיע את בסיס הצי האמריקאי בפרל הרבור, והסבה לארה״ב נזקים עצומים, הן בסדר הכוח הימי שלה והן בכוחה האווירי באיזור הפאסיפיק. מזלם של האמריקאים היה, שכל כוח נושאות המטוסים שלהם, לא היה בשעת ההתקפה בנמל, וכך ניצל מהשמדה. אילו הוטבעו גם נושאות המטוסים, היתה ארה״ב בסכנת פלישה יפנית לחופיה המערביים. 

בדומה ליפנים שנכנסו למלחמה נגד ארה״ב בגלל אמברגו הנפט שהטילה עליהם ארה״ב, גם איראן עלולה בסופו של דבר להחליט להמשיך להשגת פצצה גרעינית, למרות כל העיצומים ואולי דווקא בגללם. איראן ראתה מה עשתה צפון קוריאה, מדינה הרבה יותר עניה ממנה, ויש לה יסוד להאמין, שאם ארה״ב לא תיזום מלחמה נגדה, ואלה פני הדברים כרגע, אין לה סיבה טובה להפסיק את תוכניותיה, אפילו תחת הסיכון של מתקפה ישראלית.

למרות שהיסטוריה לא חוזרת על עצמה, ארה״ב שמסרבת ליזום בעצמה כל מתקפה צבאית שהיא על איראן, עלולה למצוא את עצמה במלחמה מולה בעל כורחה, ובעיקר במצב של תגובה איראנית על תקיפה ישראלית. עם איראן תותקף על ידי ישראל, גבוהים הסיכויים שהתגובה האיראנית תהיה לא רק כלפי ישראל, אלא גם נגד ארה״ב, תוך התקפה על בסיסיה בבחריין ובקטאר. אלה מטרות קרובות לאיראן שנוחות לתקיפה בעיקר על ידי כתב״מים, טילי שיוט או טילים בליסטיים. התקפה אווירית על בסיסים אלה, קרוב לוודאי שלא תקרה, כי לאיראן אין די כוחות אוויריים לבצע זאת, לא מול איזור המפרץ ולא מול ישראל. כך עלול לקרות שארה״ב, גם מבלי שתרצה בכך, תופתע דווקא במלחמה מול איראן. ההנחה האיראנית היא שלכל היותר היא תספוג הפצצות אמריקאיות וישראליות, אבל לא תגיע לכדי מלחמה קרקעית מול כוחות אמריקאיים ומפרציים על אדמת איראן.

לכן, כל זמן שהאיראנים לא מגיעים לחימוש גרעיני וישראל לא תוקפת אותם, המצב המתוח הנוכחי יכול להימשך גם תקופה ארוכה, אבל ברגע שישראל תחליט להתקיף, גם ארה״ב – בין שתרצה או לא תרצה בכך, תהיה מעורבת כנראה במלחמה עם איראן. לישראל ברור, שאיראן גרעינית הרבה יותר מסוכנת מבחינתה מאשר איראן לא גרעינית, ולכן באין ברירה, התקפה ישראלית על אתרי גרעין באיראן וכל מה שמסביב, בהחלט אפשרית, אם איראן ממשיכה להתקרב לגרעין. עם זאת ישראל התחיבה לתת לארה״ב התרעה קצרה לפני כל תקיפה, כנראה כדי להכניס את כוחותיה במפרץ למצב של כוננות להתקפה איראנית אפשרית.

עם כל זאת, חייבים להביא בחשבון מבחינתה של ישראל, שתהיה תגובה איראנית על כל התקפה ישראלית על מתקני הגרעין באיראן. התגובה הצפויה תהיה בעיקר מאיראן, אבל גם מלבנון, עזה, תימן, יהודה ושומרון ואולי גם בתוך ישראל.

לסיכום, חייבים להביא בחשבון, שאם תפרוץ מלחמה בין ישראל לאיראן ללא תגובה איראנית במפרץ, ייתכן שארה״ב תימנע מהשתתפות במלחמה זו, אבל אם היא תותקף בעצמה, אין ספק שהיא תיאלץ להגיב, גם מתוך מחויבותה לישראל, אבל בעיקר בגלל מחויבותה למפרציות ולשמירת מעמדה בעולם.

יצחק הילמן

* * *

יורם אטינגר

לגיטימציה לאייתולות פוגעת במאבק

בטרור האסלאמי

פורסם לראשונה ב״חדשות מחלקה ראשונה״, 1 בפברואר 2022

משטר אלים מבית הוא דלק למדיניות חוץ אלימה

לפי  Iran human rights review הבריטי: ״...השילוב בין הפרת זכויות אדם, פיתוח והפצת מערכות נשק, היעדר דמוקרטיה, ותמיכה בגופי טרור ברחבי העולם – הם תופעה ייחודית ההופכת את איראן ליישות מסוכנת. הפרת זכויות אדם באיראן מאיימת על השלום והביטחון ברחבי העולם. יש להיאבק בתופעה זאת, לא רק למען הצדק, אלא גם למען השלום, היציבות ושלומן של הדמוקרטיות המערביות...״

דיכוי מיעוטים דתיים ועדתיים באיראן, בנוסף לחינוך לשנאה אנטי-מערבי, הם הביטוי האמין ביותר של תפישת-העולם וחזון משטר האייתולות. אבל, תופעה זאת אינה מקבלת תשומת לב ראוייה של מעצבי מדיניות החוץ והביטחון בארה״ב.

מדיניות הפנים פורעת-החוק של משטר האייתולות מהווה קו-ייצור פורה של כוח-אדם להפצת המהפכה האיסלאמית ברחבי העולם.

התעלמות ארה״ב והמערב מהשפעתו המשמעותית של משטר הדיכוי האיראני על התנהלות איראן בזירה הבינלאומית, מעניקה רוח-גבית למשטר האייתולות ורוח-נגדית למאבק בטרור האיסלאמי.

למעשה, התמקדות במדיניות הדיכוי של איראן תעמיד את המו״מ בין איראן לארה״ב על בסיס מוצק של מציאות, ולא על בסיס רעוע של הרהורי-לב .התמקדות במדיניות הדיכוי (עם דגש על מערכת החינוך לשנאה) תמחיש למשטר האייתולות שאינו יכול להתיימר להיות שותף-אמין למו״מ, כל עוד הוא פועל כמוקד הפצה של טרור אנטי-סוני ואנטי-מערבי המונחה על ידי חזון פנאטי שיעי בן 1,400 שנים. התמקדות זאת תפעיל לחץ על משטר האייתולות למתן התנהלות מבית, או לשחק לידי גלאי-שקר שיחשוף את זהותו האמיתית.

הענקת לגיטימציה בינלאומית ל- והכרה במעמד בכורה אזורי ועולמי של משטר האייתולות, כולל חבילה נדיבה פיננסית ודיפלומטית, מהווים לגיטימציה למשטר השיעי האלים ביותר מאז המהפכה האיסלאמית ב-1978/79.

הענקת לגיטימציה בינלאומית למשטר האייתולות, שחרת על דגלו מלחמת חורמה במשטרים ה״משומדים״ הסונים (כגון ערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחריין) ובמערב ״הכופר״, ובראשו ״השטן הגדול האמריקאי״, מנחיתים מהלומה עזה על חוגים איסלאמיים המנסים להחדיר מתינות איסלאמית באיחוד האמירויות, במצרים, בערב הסעודית ובמרוקו. הענקת לגיטימציה למשטר האייתולות – מבלי להתנותה  בעקירת החינוך לשנאה והדיכוי – שומטת את הקרקע מתחת לרגלי המיעוטים הדתיים והעדתיים ופעילי זכויות האדם באיראן.

דיכוי זכויות האדם באיראן

Iran human rights review  מוסיף: ״חוקת איראן [אושררה ב-24 אוקטובר 1979 ותוקנה ב-28 יולי 1989] – לא מכירה בזכויות אדם כפי שמוגדרות במגילות זכויות האדם... זכויות הלא-מוסלמים נחותות מהמוסלמים, וזכויות האישה נחותות  מהגברים... מאז הקמת הרפובליקה האיסלאמית של איראן ב-1979 נחקק מספר רב של חוקים המפלים לרעה את האישה האיראנית. באיראן אין ריבונות של העם, אלא כפיפות מלאה של ׳אומת האלוהים׳ לאלוהים ולנציגו עלי אדמות,  שהוא ׳המנהיג העליון׳ [אייתולה חמנאי שירש את מקום אייתולה חומייני] בעל סמכויות חוקתיות מקיפות ובלעדיות... המנהיג העליון [המכהן לכל החיים] קובע את זכויות העם האיראני, שולט על כל זרועות השלטון, ומפרש את החוקים והתקנות לפי הפרשנות השיעית המחמירה ביותר... מכאן עונשים אכזריים שגרתיים כמו סקילה באבנים, כריתת אברים, הלקאה והוצאות להורג... סעיף 12 בחוקה קובע שהשיעה היא הדת הרשמית באיראן. דתות אחרות יכולות לפעול באופן חופשי במסגרת החוק [הנתון לפרשנות השליט השיעי העליון]... לשלוש דתות [זורואסטרית, יהדות ונצרות] יש חופש-דת [לפי פרשנות השליט העליון], אבל לא להפיץ את הדת. ינסיון להמיר דתו של מוסלמי גורר גזר דין מוות.״

לפי הפרופסורים וואהאבודין ראיס ועבדול באני קאמאל מהאוניברסיטה האיסלאמית הבינלאומית במאלזיה, ואוניברסיטת אידירים בייאזיט בתורכיה: ״יש פגיעה שיטתית בזכויות האדם של המיעוטים העדתיים והדתיים באיראן...  זכויותיהם של מי שאינם שיעים – כגון סונים [10 מיליון באוכלוסייה של 85 מיליון], באהאים [850,000 ונטולי-זכויות], זורואסטרים [35,000], יהודים [8,500] ונוצרים [7,000] – נתונות לפרשנות שיעית של החוקה... הפלייה ממוסדת קיימת נגד מיעוטים דתיים [המהווים אוכלוסייה מוגנת אך נחותה – ד׳ימי]... המיעוטים חייבים לפעול רק במסגרת מגבלות של השיעה... האוכלוסייה המוסלמית באיראן מחולקת לשיעים ולסונים... אך במקרים הנדירים שסוני נבחר לתפקיד ציבורי, הוא מושבע לקדם את ערכי השיעה.״

לפי דיווח ״מכון המזרח התיכון״ הוושינגטוני, ״יש באיראן 3.5 מיליון סופים מוסלמים. בניגוד לאייתולות, הסופים מתנגדים לאיסלאם כפייתי, נטול-סובלנות ואלים, אלא פועלים לרוחניות, מיסטיקה ולקדושת החיים והחירות. המנהיג הסופי בן ה-90, דר׳ נור עלי טאבאנדה מת (נרצח?) כאשר היה שנתיים במעצר-בית. במקומו מונה איש-דת סופי המהווה בא-כוח של האייתולות.״

 Arab News הסעודי דיווח ב-22 דצמבר 2021: ״מיעוטים שאינם-פרסים מהווים כ-50% מאוכלוסיית איראן, אך מופלים לרעה באופן משמעותי... מאז מהפיכת 1979 סובלים הכורדים, הערבים והבלוצ׳ים מנחת-זרוע כוחות הביטחון... דיכוי דומה הוא גם גורל ערביי חוזיסטאן שרובם שיעים [2% מהאוכלוסייה]. כמו גם המיעוט האזארי המהווה 16% מהאיראנים, המהווה יעד ביטחוני עבור משמרות המהפכה באיראן, עקב הקשר התרבותי לטורקיה, ועקב הזיקה ההיסטורית-עדתית לאזארבייג׳אן השכנה מצפון... הכורדים הם מיעוט של 10% שרובו סוני... וכמו שאר המיעוטים הם מנועים מללמד את שפתם בבתי ספר. כורדים החשודים בהשתייכות לארגוני אופוזיציה כורדית מוצאים להורג.״

השורה התחתונה

האם ארה״ב והמערב יכולים להמשיך להתעלם מהמשמעות האסטרטגית הגלובלית של ההתנהלות פורעת-החוק של משטר האייתולות – מאז 1979 – כולל חינוך לשנאה, למרות שהיא פס-יצור יעיל של כוח אדם ליצוא המהפיכה האיסלאמית האלימה ברחבי העולם?!

האם ארה״ב והמערב יכולים להמשיך ולהתעלם מהעובדה שההתנהלות פורעת-החוק של משטר האייתולות מבטאת את החזון האסטרטגי של משטר זה בזירה הבינלאומית?!

האם ארה״ב והמערב יכולים לקיים מאבק יעיל במעורבות משטר האייתולות בחתרנות, טרור ומלחמות, כאשר הן מתעלמות מהתפקיד המרכזי של האידיאולוגיה השיעית, הדיכוי והחינוך לשנאה בליבוי אלימות איראנית מתאילנד, דרך המזרח התיכון ואפריקה ועד לאמריקה הלטינית וגבול ארה״ב-מכסיקו?!

הענקת לגיטימציה למשטר האייתולות, והכרה במעמד בכיר של המשטר בזירה האזורית והעולמית, מהווים בגידה במיעוטים הדתיים והעדתיים באיראן, שומטים את הקרקע מתחת לרגלי המשטרים הסוניים הערביים הפרו-אמריקאיים – מנחיתים מהלומה למאבק הדמוקרטיות המערביות בטרור האיסלאמי, ופוגעים בניסיונות לקדם איסלאם מתון במדינות האיסלאם.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יוסי אחימאיר

נפתלי בנט – מֶסר של לחץ

האמת, קשה לי להאמין, שהאמנתי שהממשלה המוזרה הזאת תאריך ימים יותר מחצי שנה, והנה כבר שבעה חודשים שהיא מכהנת, ולא נראה שיש משהו או מישהו שיערער בקרוב על שלימותה. פה ושם אכן נשמטה אבן מהקיר, באופן זמני, פה ושם נפלו הצעות ממשלתיות בגלל תיקו בהצבעה, בגלל סרבנים לרגע. אבל לא היה די בכך כדי שהקואליציה תתפורר. עם זאת, אני עדיין בספק אם תגיע הממשלה אל נקודת הרוטציה, שבה יעביר נפתלי בנט את הלפיד ליאיר. גם אם זה יקרה, השאלה היא כמה זמן יספיק הלפיד להאיר.

ב-1986 העביר שמעון פרס את שרביט ההנהגה לידי יריבו המר ושותפו בממשלת האחדות הלאומית, יצחק שמיר. זאת על פי הסכם הרוטציה שנרקם בדי עמל בידי נציגי הליכוד והמערך שנתיים קודם לכן, ועל פיו ראש הממשלה המכהן שמיר, פינה מקומו לפרס, בידיעה שכעבור 25 חודש השניים יתחלפו בתפקידים. לא פחות מ-97 ח״כים תמכו בממשלה ההיא. חבר כנסת בודד או אפילו סיעה בודדה, לבד מהליכוד והמערך, לא יכלו לערער על עצם קיום הקואליציה.

ממשלת שמיר-פרס קמה למען מטרה עיקרית אחת, הבראת הכלכלה ובלימת האינפלציה הדוהרת, כאשר הנושאים המדיניים לא נראו דחופים לעת ההיא. כאז כן עתה, גם חשבונות פוליטיים היו בבסיס השותפות הזאת, אך זו לא היתה קואליציה שכוננה על בסיס עויינות לאדם אחד, למנהיג אחד, שמאחדת את כל יריביו עד כדי השגת רוב מינימלי בכנסת. זו היתה אחדות של אמת, ולוּ לפרק זמן מוגבל.

ממשלת האחדות ההיא אכן מילאה את 50 חודשי כהונתה, אבל כבר במחצית השנייה נתעוררו קלקולים, כאשר ממלא-המקום ניסה לקדם מהלכים מדיניים שלא כמוסכם וכמקובל על הליכוד ועל ראש הממשלה שמיר, ואף לא בידיעתו. כך פגישת השר וייצמן עם נציג אש״ף בז׳נווה, וכך ״הסכם לונדון״ שבין פרס למלך חוסיין, שנרקמו מאחורי גבו של שמיר.

בעקבות בחירות 1988 נתחדשה האחדות הלאומית אך הפעם ללא רוטציה. אין פלא על כן, שממשלה זו החזיקה מעמד שנתיים בלבד. נפילתה עמדה בסימן ״התרגיל המסריח״ (ביטויו של יצחק רבין, שלא אהב בלשון המעטה את מהלכיו החתרניים של פרס).

דוברי הממשלה המכהנת זה שבעה חודשים מקפידים לכנותה ממשלת אחדות. איזו זילות של המושג! איזה זלזול באינטליגנציה של הציבור, שיודע וזוכר מהי אחדות של אמת, ולו לזמן קצוב. שמונה מפלגות זעירות שחברו יחדיו לשותפות הזאת, ביחד 61 מנדטים, המינימום הנדרש. ב-36 מנדטים פחות מהממשלה שכיהנה בשלהי המאה הקודמת, והנחילה הישגים לאזרחי ישראל.

גם הביטוי ממשלת שינוי תמוה בלשון המעטה. במה היא שינתה, לבד משינוי פוליטי, שזרק מפלגה בת 29 מנדטים לאופוזיציה והעלה ראש לשישה מנדטים בלבד לראשות הפירמידה?

ים של מילים נשפך על מוזרותה של הממשלה, על שבריריותה, על צעידתה על קרח דק. איני זוכר ראש ממשלה לחוץ כמו מר בנט. ראש ממשלה שחושש לכיסאו יום יום ושעה שעה. אם יש ביטוי מובהק לדאגה ה״קיומית״ הזאת, לחשש הזה, הנה בא שטף הראיונות שהעניק במכה אחת לכל כלי התקשורת שבדפוס בסוף השבוע שעבר, כולל שני העיתונים שאינם אהודים עליו, ״ישראל היום״ ו״מקור ראשון״.

ישאל מי שישאל, איך זה שכל העיתונים ״נכנעו״ לפנייה מלשכת ראש הממשלה לקיים ראיון בעיתוי הנוח או הנדרש למר בנט? יגיד  מי שיגיד, הנה ההוכחה שהתקשורת משרתת אותו, רוקדת לפי חלילו ומעניקה לו כותרות ראשיות, עמודים על גבי עמודים. כל העיתונים התייצבו דום, לקריאה מלשכת ראש הממשלה. מסדר התקשורת.

מצד שני, וכי יכול עורך לסרב לפנייה של ראש ממשלה להתראיין אצלו? וכי יחמיץ את ההזדמנות? בימי קודמו של בנט, אגב, זה קרה. נתניהו מעולם לא זכה לעיתונות מפנקת, פרט ל״ישראל היום״.

אם יצא מסר חדש כלשהו מן הראיונות הללו, זה רק מסר של חוסר ביטחון, לחץ ודאגה, ניסיון להזכיר לציבור הקוראים, כל קורא ועיתונו, מי הוא כרגע ראש הממשלה שלכם, למקרה שטרם הסתגלתם לעובדה זו. נפתלי בנט קיבל את שלו, כותרות, צילומים, מילים, אבל ספק אם הציבור ברובו התרשם, התפעל ממה שראה או קרא. זהו בנט המלא הבטחות, הזורע תקוות, המנסה לכבוש את דעת הקהל הספקנית – ובאמת מי פתי ויאמין למילה שלו אחרי שכמעט כל מה שהכריז והבטיח לבוחרים בטרם הבחירות, הוא הפר אחד לאחד אחרי שהשיג את שלו?

מילים לא עולות כסף. שטף הראיונות לא יחפה על העובדה שמר בנט המאיס על הציבור עוד יותר את הפוליטיקה והפוליטיקאים.

יוסי אחימאיר

* * *

ד״ר רון בריימן

לפני שממנים יועץ משפטי לממשלה

שש שנים חלפו, ושוב עומדת ישראל לאייש את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תפקיד רב כוח ועתיר סמכויות, כאשר חלק מהן סותרות האחת את רעותה. לפני מינוי יועמ״ש חדש, מן הראוי  לבחון שמא במשך השנים צבר היועמ״ש כוח רב מדי, לעיתים רב מזה של ראש הממשלה והממשלה עצמה.

באופן בסיסי – וגם מילולי – היועץ המשפטי לממשלה הוא עורך הדין של הממשלה, והוא מייעץ לראש הממשלה ולממשלה (שרים, משרדים, גופים הכפופים לה), נותן להם חוות דעת ומייצג אותם בבתי המשפט ובבתי הדין השונים. אבל, ליועמ״ש יש גם תפקידים נוספים:

הוא ראש התביעה הכללית, בהיותו ממונה על פרקליט המדינה.

הוא מעורב בניסוח חוקים ותקנות ובהכנתם.

הוא המוסמך לפרש את החוק ולאכוף אותו, כממונה על שלטון החוק, כאילו היה היועץ המשפטי למדינה, ולא רק לממשלה.

ריבוי התפקידים והסמכויות, ונוכחות הקבע שלו בישיבות הממשלה, מביאה אותו למעמד ש״על פיו יישק דבר.״ על אף היותו איש הרשות המבצעת, הוא נראה לעתים כזרוע של הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת, ובכך טמונה הפרה של עקרון הפרדת הרשויות.

כאמור, ריבוי הסמכויות הביא להתפתחות סתירות ביניהן. כך, למשל, לא סביר שמי שמעורב בניסוח החוק יעסוק גם באכיפתו. כך, למשל, לא סביר שמי שמייצג צד אחד, צד התביעה, יוכל להיות גם פרשן ניטרלי של החוק. פרשן ניטרלי של החוק אמור לא להיות מעורב במשחק הפוליטי, ואילו המציאות מראה שהחלטות היועמ״ש ופעולותיו קובעות אפילו מי יהיה ראש ממשלה בישראל, ולמי יש זכות להיבחר, וממי נשללת זכות זו. מה יכול להיות פוליטי יותר מכך?!

תפקידו הבסיסי של היועמ״ש – כשמו כן הוא – הוא לייעץ לראש הממשלה ולממשלה, ועל כן יש להתייחס לכך כמשרת אמון. כשם שכל אזרח רשאי לבחור מי ייעץ לו, ייתן לו חוות דעת, וייצג אותו, מן הראוי שגם ראש הממשלה יוכל לבחור מי ייעץ לו, ייתן לו חוות דעת, וייצג אותו.

זה לא המצב במדינת ישראל. כל לקוח אמור לבחור את עורך הדין שייצג אותו, אלא אם כן אותו לקוח הוא ראש הממשלה! כאשר מדובר בראש הממשלה, בחירת עורך הדין שייצג אותו עלולה להיות נתונה אפילו בידי מי שהם יריבים לראש הממשלה.

חשוב שראש הממשלה והממשלה יוכלו לבחור יועץ משפטי לממשלה – משרת אמון – אשר ייעץ להם, ייתן להם חוות דעת, וייצג אותם. חשוב שיהיה גם יועץ משפטי למדינה – לא משרת אמון – ובמקרה של חילוקי דעות ביניהם, שניהם ברמה של שופט בית המשפט העליון, יכריע בית המשפט העליון.

מכל מקום, חשוב שתיקון מבנה תפקידו של היועמ״ש ייעשה לפני בחירתו של יועמ״ש חדש, כדי שליועמ״ש הנכנס תהיה הגדרה ברורה של תפקידו וסמכויותיו.

ד״ר רון בריימן

* * *

ג׳ורדן פיטרסון מציג:

מכתב התפטרות שהפך לכתב אישום

ג‘ורדן פיטרסון, מהאינטלקטואלים הגדולים והמשפיעים של דורנו, התפטר לאחרונה ממשרתו כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו הנחשבת. את החלטתו זו הוא פירסם כמאמר ב- National Postוגם בסרטון ביוטיוב – שהפכו ויראליים. מאמר זה הוא כתב-אישום נוקב נגד תפיסת העולם שהשתלטה על האוניברסיטאות ויוצאה משם לשאר התרבויות  הפרוגרסיביות ה-WOKE.

מתוך המכתב: לא מזמן התפטרתי מהתפקיד שלי בתור פרופסור (עם קביעות) באוניברסיטת טורונטו. אני עכשיו פרופסור אמריטוס, ועוד לפני שמלאו לי 60. אמריטוס זה תואר שבדרך כלל שמור לחברי פקולטה שכבר לא רלוונטים, אבל שמילאו את תפקידם בצורה משמעותית. חשבתי שאלמד ואחקור באוניברסיטת טורונטו, במשרה מלאה, עד שהם יצטרכו לגרור את העצמות שלי ממשרדי. אהבתי את העבודה שלי – והסטודנטים, גם בתואר ראשון וגם בתואר שני, אהבו אותי מאוד. אבל מסלול הקריירה הזה לא נועד להיות. היו לזה הרבה סיבות, בין היתר כי אני עכשיו יכול ללמד הרבה יותר אנשים ועם הרבה פחות הפרעות אונליין. אבל הנה עוד כמה:

ראשית כל, הסטודנטים המעולים שלי שעברו הכשרה מצוינת, שהם גם הטרוסקסואלים לבנים וגברים (והיו לי לא מעט אחרים, אגב) – עומדים בפני סיכוי קלוש בלבד שיציעו להם משרת מחקר באוניברסיטה למרות הרקע המחקרי המצוין שלהם.

חלק מהסיבה הן מכסות המיגוון, הכלה, ושיוויון –Diversity, Inclusivity and Equity  – שאני אוהב לכנות בשם –DIE.  המכסות האלה נאכפות באופן אוניברסלי באקדמיה, למרות העובדה שלכל אורך הקריירה שלי, כששכרו חברי צוות חדשים, האוניברסיטה עשתה כל שביכולתה כדי שלא יתפספס אף ״בן מיעוטים״ או בן ״קבוצה מודרת״ אחרת. וזה לא סתם חוסר נוחות – העובדות האלה גורמות לעבודה שלי להיות בלתי מתקבלת על הדעת מבחינה מוסרית. איך אני יכול לקבל חוקרים פוטנציאלים ולהכשיר אותם כשאני יודע שהסיכויים שלהם לקבל עוד עבודה אחר כך הם קטנים כל כך?

סיבה שנייה: זהו אחד מנושאים רבים של אידיאולוגיה מחרידה שהורסת כיום את האוניברסיטאות ובהמשך, את התרבות הכללית. פשוט אין מספיק אנשי BIPOC מוסמכים בצנרת כדי לעמוד ביעדי הגיוון במהירות מספקת.

  – BIPOCשחורים, ילידים ו״אנשים של צבע״ – למי שלא מכיר את המונחים האלה) זה היה ידוע בקרב כל אקדמאי כנה שכיהן בוועדת גיוס בשלושת העשורים האחרונים. זה אומר שאנחנו הולכים ליצור דור של חוקרים שלחלוטין לא כשירים לעבודתם, וראינו כבר מה זה אומר ב״פקולטות המירמור״ הנוראיות. זה, בשילוב עם מותם של הניסויים האובייקטיביים, פגע באוניברסיטאות כל כך עד שקשה להפריז בכך. ומה שקורה באוניברסיטאות בסופו של דבר מגיע לכל מקום, כפי שגילינו.

שלח: מוטי הרכבי

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏2.2.22

* יושרתו ואומץ ליבו – נתניהו מינה לתפקיד היועמ״ש את אביחי מנדלבליט כיוון שמדובר באיש ימין, בן למשפחה חרותניקית, חוזר בתשובה ואיש הציונות הדתית, ובעיקר כיוון שהיה יד ימינו ומזכיר הממשלה שלו. המינוי אושר בידי הוועדה הציבורית בשל התאמתו המקצועית לתפקיד. המינוי עורר התנגדות ועתירות לבג״ץ שנדחו. מנדלבליט היה מוקד להסתה ושנאה של גורמי שמאל, שאף הפגינו נגדו, ליד ביתו, במשך חודשים רבים, והדבר הגיע עד כדי חילול קבר אביו. היו אלו הפגנות נגד שלטון החוק. בשל זיהויו הפוליטי של מנדלבליט, הם הטילו דופי ביושרתו ובכך שיטפל באובייקטיביות בתיקי נתניהו. ההפגנות הסדרתיות מול ביתו היו המבוא לבלפוריאדה.

מנדלבליט הוכיח שהיו אלו טענות כזב. נכון, מנדלבליט הוא משפטן מתון, זהיר, שמרן ואיטי. לכן, ההחלטות שלו היו איטיות מאוד, איטיות מדי. נטיית ליבו היא סניגורית, הוא בית הלל באופיו, ולכן פסק לקולא בכתבי האישום ודחה חלק מהמלצות המשטרה והפרקליטות, שהיה ספק בידו באשר לסיכוייהן להביא להרשעה במשפט. ובנוסף לכך עומדת הבעייה המבנית, שבה היועץ המשפטי לממשלה הוא גם התובע הראשי, שמעצם טבעה ממתנת את היועמ״ש בהחלטותיו הנוגעות לראש הממשלה ולשרים.

אולם בסך הכול מנדלבליט גילה אומץ לב ויושרה בכתבי האישום שהגיש. ומרגע זה ואילך עמד בפני מסע הסתה נורא של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטיים, עד כדי סכנה לחייו, שלא חלפה. ובמקביל, קיצוני הבלפוריאדה, שטרם נגמלו ממנה, ממשיכים לתקוף אותו ולכנות אותו ״הטייח״, ורינה מצליח, בעזות מצח, ״פלטה״ את דיבת ״היועץ המשפחתי״. נתניהו מינה את מנדלבליט מתוך תקווה שהנאמנות שלו תהיה למי שמינה אותו ולא לתפקידו, לחוק ולמדינה. מנדלבליט איכזב אותו. הוא התגלה כפטריוט וממלכתי. מנדלבליט ראוי להערכת האומה על יושרתו, אומץ לבו ותרומתו הגדולה למלחמה בשחיתות השלטונית. וחשוב מאוד להמשיך ולאבטח אותו, כי הסכנה לחייו טרם חלפה. למרבה הצער, את כהונתו הכתימו שלוש עסקאות הטיעון, עם אריה דרעי, ליצמן וחיים כץ. לא עליהן תהיה תפארתו. גם לא על המו״מ לעסקת טיעון עם נתניהו. אולם בעסקה זו היא הציב קווים אדומים ועמד בהם.

מנדלבליט מסיים את תפקידו, שנוא נפשם של הביביסטים והבלפוריסטים, אך כל פטריוט ישראלי הגון מצדיע לו בפרישתו.

* יש שופטים בישראל – ״יש שופטים בישראל״, זו האמירה המפורסמת של מנחם בגין, שהשתרשה בתודעה כ״יש שופטים בירושלים״. שגיאה נפוצה נוספת, היא ייחוס האמירה הזאת לבג״ץ אלון מורה, שבו בית המשפט ציווה להעביר את היישוב אלון מורה ממקומו המקורי ברוג׳ייב. בגין אמר זאת בעקבות פסיקת בג״ץ שהיישוב בית-אל חוקי, ודחיית העתירות נגד הקמתו. זמן קצר לפני פסק הדין, ממשל קרטר השתמש לראשונה בטענה שההתיישבות מעבר לקו הירוק היא בלתי חוקית. בגין אמר בעקבות פסיקת בג״ץ, שמעתה, אם מישהו בארה״ב או בכל מקום בעולם יאמר לו שההתנחלויות הן בלתי חוקיות, ״אשיב לו: יש שופטים בישראל.״ כלומר, עם כל הכבוד, ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, יש לה רשות שופטת עצמאית, ופסיקת בית המשפט העליון של ישראל היא המחייבת אותנו.

בג״ץ בית-אל לא היה חריג. עוכרי ההתיישבות מנסים לתקוף את חוקיותה מראשיתה, לאחר מלחמת ששת הימים; הם מטרידים את בג״ץ השכם והערב, ובית המשפט שוב ושוב הודף את העתירות. כך לאורך כל השנים, בכל ההרכבים, תחת כל הנשיאים, ״שמרנים״ או ״אקטיביסטים״.

לא בכדי, ״הארץ״ תוקף את בג״ץ שוב ושוב, במאמרי המערכת ובמאמרי דבוקת שוקן, כמשת״פ של אקיבוש או כחלק ממכונת אקיבוש.

לא בג״ץ בית אל הוא החריג, אלא בג״ץ אלון מורה. ומה שחריג בפרשת אלון מורה אינו פסיקת בית המשפט אלא המציאות שהביאה לאותה פסיקה – העובדה שאלון מורה ישבה על קרקע פרטית. בראש הרכב בג״ץ שדן בנדון עמד השופט משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי היה אנטי אקטיביסט, ולאחר סיום תפקידו החל להשמיע את דעותיו הפוליטיות והוא איש ארץ ישראל השלמה ותומך אידיאולוגית בהתנחלות. זכיתי להיות בין מארגני הפגנה גדולה מול מגדל דוד בירושלים בזמן פסגת קמפ-דיוויד (2000), שאחד הנואמים המרכזיים בה היה השופט לנדוי. לנדוי קבע את ההלכה, שההתיישבות הוא חוקית, אך התיישבות על אדמה פרטית אינה חוקית.

בגין אמנם לא אמר על ההחלטה הזאת ״יש שופטים בירושלים,״ אך כך הוא נהג. הוא יישם את ההחלטה במלואה, והעביר החלטת ממשלה שמעתה ההתיישבות תהיה אך ורק על אדמות מדינה ולא תהיה התיישבות על אדמה פרטית. יישום קפדני של החלטת הממשלה היה מונע את הטרגדיה של עמונה והרס בתים בעפרה.

במאמר מוסגר אציין, שאלון מורה הניב ארבעה יישובים. הוא ניסה להתיישב בסבסטיה, הועבר בהסכם פשרה למחנה זמני בקדום. התיישב ברוג׳ייב ובעקבות הבג״ץ עבר להר כביר. בסבסטיה הוקם היישוב שבי שומרון, בקדום – קדומים, אדמות רוג׳ייב נרכשו וקם שם היישוב איתמר ואלון מורה יושב בהר כביר.

בהיוודע דבר מותה המפתיע של מרים נאור, יצא סמוטריץ׳ במתקפה ארסית ומרושעת נגדה, בשל בג״ץ עמונה. דברו עוררו סערה ציבורית וביקורת מקיר לקיר, בין השאר של ראש הממשלה.

במאמר שוקניסטי טיפוסי, נועה לנדאו כתבה שלמעשה אין הבדל מהותי בין התפיסה של סמוטריץ׳ לזו של מרים נאור. שניהם נמצאים באותו צד של המתרס, מול הצד של השוקניה, שהיא נמנית על מבטאיו הבולטים.

לשיטתה היא צודקת, כיוון שנאור מייצגת את בית המשפט העליון לדורותיו, שבחסות פסיקותיו הוקם מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון המונה כבר חצי מיליון תושבים.

לנדאו ציטטה את בנט שתקף את סמוטריץ׳ ״בשל הסגנון,״ ומשמעות הדבר, לטענתה, שאין ביניהם מחלוקת משמעותית על המהות אלא רק על הסגנון. וגם מרים נאור שותפה לגישה הזאת, וכך גם שופטי בג״ץ והיא הסמיכה את דבריה על תגובתה של הנשיאה בדימוס דורית בייניש על דבריו של סמוטריץ׳, במאמרה ״ההספד המטריד של בייניש על נאור.״

לטענתה, המחלוקת בין נאור לסמוטריץ׳ וגם בין בנט לסמוטריץ׳ הוא בין ״כיבוש ממלכתי״ ל״כיבוש לא ממלכתי״. בעיניה זהו הבדל לא משמעותי, בדיוק כפי שהיא מסרבת להפריד בין קומץ נערי הגבעות האלימים לכלל המתנחלים. היא מצטטת את דבריו של בנט ש״הרוב המוחץ של המתיישבים הם אנשים נורמטיביים שומרי חוק,״ ומגיבה על כך: ״לא, הם לא. המתנחלים מפירים את החוק הבינלאומי, והפלנגות בגבעות אינן תופעת שוליים אלא חלק בלתי נפרד ממנגנון הכיבוש שמאפשר את קיומן.״

כלומר, בית המשפט העליון של שוקנלנד קבע שההתנחלות בלתי חוקית, ופסיקות בית המשפט העליון של ישראל אינן רלוונטיות, כי בית המשפט הוא חלק מ״מנגנון הכיבוש״. ועד כמה בית המשפט הוא חלק ממנגנון הכיבוש, יעידו דבריה של דורית בייניש בראיון לעודד בן עמי: ״אני מבינה שהזכיר כאן ח״כ סמוטריץ׳ את העניין של יחסה להתיישבות. היא, כמו מורה ורבה הנשיא לנדוי, שהיה יהודי, לאומי וערכי, כיבדה גם את ההתיישבות, אבל לא על קרקע פרטית. זאת היתה מורשת של הנשיא לנדוי, של בית המשפט העליון, שאין פוגעים בקניין פרטי לצורכי התיישבות. ואני חושבת שזה עוול גדול לתאר את השופטת נאור כמי שפעלה נגד הערכים הכי חשובים למדינה ולאופיה הלאומי-יהודי.״

דבריה של בייניש מזעזעים את השוקניסטית. ״ביניש הכריזה כי מורשתו של בית המשפט העליון הישראלי הינה לכבד את ׳ההתיישבות׳ (כלומר: ההתנחלויות הבלתי חוקיות) — כל עוד איננה על קרקע פלסטינית פרטית. ולא רק זאת, אלא שהיא מתארת את ׳ההתיישבות׳ כחלק מ׳הערכים הכי חשובים למדינה ולאופייה הלאומי-יהודי׳.״ ומכאן מסקנתה: ״בג״ץ שימש ומשמש תעודת כשרות להפרות זכויות אדם ודין בינלאומי בשטחים.״

גישתה נובעת משלילת אופיה הלאומי יהודי של המדינה ושלילת ערכיה, ולכן היא שוללת את בית המשפט העליון, שאלה ערכיו. לשיטתה, ביקורתה מוצדקת, להבדיל מההסתה נגד בית המשפט העליון מימין, המציגה אותו כ״אנטי ציוני״, שזו השמצה גסה.

על משמעותה של ההתיישבות כערך מהותי של מדינת הלאום של העם היהודי כתב נשיא בית המשפט בדימוס אהרון ברק. במאמר ב״הארץ״ הוא הסביר מהם ערכיה של ישראל כמדינה יהודית: ״ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית. מדינה יהודית היא מדינתו של העם היהודי; היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים; היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית היא עברית, ושחגיה העיקריים משקפים את תקומתה הלאומית; היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה; היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות ׳פתרון בעיית העם היהודי מחוּסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל׳; היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי; היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה; היא מדינה שהתנ״ך הוא הבסיסי שבספריה וחזון נביאי ישראל הוא יסוד מוסריותה; היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב; מדינה יהודית היא מדינה שבה ערכי תורת ישראל, ערכי מורשת היהדות וערכי ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים.״

 כן, על פי ברק ועל פי שופטי בג״ץ לדורותיהם, אחד הערכים שמדינת ישראל מחויבת להם הוא ״שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה.״

* כש״ישראל היום״ מראיין את בנט – עם העיתונים שבהם התראיין בנט בערב שבת, נמנה גם ״ישראל היום״. בתגובה, יאיר נתניהו הגדיר את העיתון ״עיתון השמאל״ ו״בנטון״. זאת לדעת: אין עיתון, בוודאי העיתון הנפוץ ביותר במדינה, שלא ירצה לראיין את ראש הממשלה. מהעיתון השמאלי ביותר עד הימני ביותר – יהיה ראש הממשלה אשר יהיה. ״הארץ״ היה שמח מאוד לראיין את נתניהו כראש הממשלה, אלא שהוא סירב להתראיין אלא להצהיר הצהרות לציבור מעל ראשה של התקשורת ובלי להתמודד עם שאלות.

התפיסה של ״המשפחה״ היא שהעיתון צריך להחרים את ראש הממשלה, אם הוא לא נתניהו. ואם ראש ממשלה, הגם שהוא ימני יותר מנתניהו ועומד בראש מפלגה ימנית יותר מהליכוד, מתראיין לעיתון – פירוש הדבר הוא שזה ״עיתון השמאל״. כי ״שמאל״ הוא כל מי שאינו סוגד לנתניהו ולפולחן האישיות שלו. כך הם תופסים את הדמוקרטיה. אני מקווה שהתפטרותו של ביסמוט תביא את העיתון לקו פחות ביביסטי ויותר פלורליסטי.

* תוכנית אש״ף – בתוניס, בירת תוניסיה, נחנך מבנה השגרירות החדש של אש״ף. בחזית המבנה מוצבת מפת ענק מחרסינה, ארבעה מטר גובההּ. מפת פלשתין. היא לא בין הירדן ל״קו הירוק״. היא מהירדן לים. זה לא חמאס. זה אש״ף. זו האידיאולוגיה שלו. זאת התוכנית שלו. על כך מלחמתו. גם באוסלו וגם אחרי אוסלו – הוא מעולם לא התפשר על פחות מכך. הדרך שלהם להשיג את החלום היא דרישת ״זכות״ השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים. על הדרישה הזאת הם מעולם לא התפשרו כמלוא הנימה. אנחנו יכולים להמשיך להתווכח בינינו על הפתרונות המדיניים הראויים, אבל יש לומר אמת: הדבר היחיד המשותף לתוכנית סמוטריץ׳ ולתוכנית הורוביץ הוא שלשתי התוכניות הללו, באותה מידה, אין פרטנר פלשתינאי.

* צאצאי אחמ״ש – ראש השב״כ העביר לידיה של איילת שקד מסמך, על פיו 40% ממשתתפי המהומות האחרונות בנגב הם צאצאי איחוד משפחות. יש לזכור שהמהומות כללו מעשי טרור חמורים כיידוי בקבוקי תבערה ואבנים, הצתת מכוניות וניסיון לפיגוע המוני של הסטת רכבת נוסעים ממסלולה – פיגוע שסוכל בשנייה האחרונה בזכות תושייתו של הנהג.

במגזר הבדואי בנגב נפוצה תופעה, עבריינית בפני עצמה, של פוליגמיה. גברים הנישאים למיספר נשים פלשתינאיות ומביאים לעולם עשרות ילדים, הנהנים מכל הטוב שמדינת הרווחה הישראלית מעניקה לילדים. אם כל זה קרה למרות חוק האזרחות, אך בשל התערערות הריבונות ושלטון החוק בנגב, קל וחומר מה שיקרה ללא חוק האזרחות. חוק האזרחות הוא חוק הכרחי לביטחון ישראל ולאינטרסים הלאומיים והדמוגרפיים. לכן, צריך לעצור את כל המשחקים העסקניים, ועל הקואליציה והאופוזיציה להתאחד כדי להעבירו בדחיפות.

* וביערנו הרע מקרבנו – בשבוע שעבר, אחרי מתקפת הטרור של נערי הזוועות על פלשתינאים ופעילי שמאל ישראלים; מתקפה בנוסח קו-קלוקס-קלאן, גיניתי את הפשע במילים חריפות, תקפתי את אוזלת ידה של הממשלה ושל כוחות הביטחון שלא חיסלו את התופעה וקראתי להנהגת יש״ע לא להסתפק עוד בגינוי, אלא לקרוא לכל התושבים למסור כל פיסת מידע על הכנופיות הללו לשב״כ. כאשר כתבתי זאת, לא ידעתי שבין המותקפים היה דורון מיינרט. על כך למדתי רק במוצ״ש, שבוע מאוחר יותר. את דורון אני מכיר כבר 36 שנים. 36 שנים של מחלוקת פוליטית ואידיאולוגית. הוא יונה, אני נץ. אולם מעולם לא חשבתי שאני יותר ציוני ממנו או שאני יותר פטריוט ממנו. אם יש אדם הראוי להגדרה מלח הארץ – זהו דורון.

לפני 36 שנים, גרעין ״טל״ – הגרעין שהדרכתי במשך שנה וחצי, מאמצע כיתה י״א בערים בהם גדלו חניכיי, הגיע לשל״ת מוקדם בבית השיטה. רציתי שיהיה לצידי מדריך מקיבוץ בית השיטה. שאלתי את האנשים שהכרתי בבית השיטה מי הצעיר הרציני ביותר בקיבוץ, שמתאים למשימה. כולם נקבו בשם אחד – דורון מיינרט.

את דורון לא הכרתי, כיוון שכאשר הייתי בשל״ת בבית השיטה הוא שירת בצה״ל. אבל הכרתי את משפחתו, מעמודי התווך של בית השיטה. בהיותי בשל״ת הוזמנתי להשתתף בפאנל בפני תלמידי י״ב בנושא הנסיגה מסיני. אחד מחברי הפאנל היה אביו, זאב. שנינו דיברנו נגד עקירת ההתיישבות. הוא דיבר בשפת הקיבוץ המאוחד. אימו שורי, היתה אחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ. מזכירת הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו 11 מבני הקיבוץ. אחיו גרשון, הוא ממייסדי מרום גולן וחבר הקיבוץ עד היום. דורון סיים את שירות הקבע כמ״פ בשריון וחזר לקיבוץ. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים. כאשר פניתי אליו – הוא מיד נענה למשימה. שנינו הדרכנו יחד, ומצאתי פרטנר כלבבי – אידיאליסט, מחנך בנשמה, ספוג ביהדות וציונות. ומאז התחיל הוויכוח הפוליטי בינינו, שלא הסתיים מעולם.

מאוחר יותר הוא עבר לקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש. וכעבור שנים אחדות חזר לשירות קבע. בהיותו מח״ט עלה עם משפחתו לגולן. תחילה התגורר באורטל, ולאחר מכן עבר לעין זיוון. אשתי ואני, זוג צעיר לקראת הולדת בננו הבכור, עברנו לדירה שמשפחת מיינרט פינתה ובה אנו חיים עד היום. באורטל מצאתי בו פרטנר ללימוד יהדות בקיבוץ. כן, גם כקצין בקבע הוא הצליח לקבוע עתים לתורה. דורון חי בגולן עד גירושיו. בשנים האחרונות שנינו כתבנו באתר של ארגון בינ״ה, במסגרת מיזם 929, מאמר יומי על פרקי התנ״ך. פגישתנו האחרונה הייתה בהלוויית אימו.

נדהמתי כאשר ראיתי במוצ״ש כתבה שבה דורון וחבריו חוזרים למקום שבו הותקפו בידי כנופיית פראי האדם החוליגנים. נדהמתי כאשר ראיתי אותו חבוש בידו ובראשו. מי הם, אותם חלאות אדם, אותם מחבלים ובוגדים, אותם אויבי מדינת ישראל, אויבי עם ישראל, אויבי ארץ ישראל ובעיקר אויבי ההתיישבות ביו״ש, שמעזים לתקוף פטריוט ציוני כדורון?

כיוון שמדובר בכנופיות של כמה מאות נערי זוועות, אף שיש להם נציג בכנסת, ניתן למגר את התופעה בזמן קצר. כל מה שנדרש הוא החלטה לחסל את התופעה. בראיונות לכלי התקשורת בנט גינה אותם וסיפר ששוחח עם שר הביטחון, הרמטכ״ל וראש השב״כ והנחה אותם לנקוט בכל האמצעים כדי לטפל בתופעה. אין די בכך. על ראש הממשלה לתת להם הוראה ברורה – חסלו את הטרור הכהניסטי. אין פשרה על פחות מחיסול התופעה. ברגע שזו תהיה ההוראה, התופעה תחוסל. וביערנו הרע מקרבנו.

* לבודד אותם – הניסיון להציג את פראי נוער הזוועות כמייצגים את המתיישבים ביהודה ושומרון, כמוהו כניסיון להציג אותם כמייצגים את הישראלים או את העם היהודי. בקיצור, ניסיון מרושע לתפוס טרמפ על המעשים הנוראים כדי להסית ולהעליל על ציבור רחב. ההצגה הזאת משרתת, בסופו של דבר, רק את הפורעים. למעשה, היא נותנת להם לגיטימציה. והיא פוגעת ביכולת להילחם בתופעה ולהדביר אותה. יש לבודד את אותן כנופיות ולהכות בהן עד חורמה. ערבובם כחלק מן הציבור הרחב, כביכול, תקשה על היכולת לעשות כן. כדי להילחם ברע, יש להבחין בין טוב ורע. מי שנמנע מן האבחנה, הוא משת״פ של הרע.

* לשמחה מה זו עושה? – איני רואה בחוק הגיוס, שאושר בקריאה ראשונה, סיבה למסיבה. זהו עוד חוק שמלבין את השתמטות החרדים משירות בצה״ל. ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. כדמוקרטיה ליברלית היא יכולה להכיל מצב שמגזר מתוכה בוחר, מסיבות אידיאולוגיות, לא לשרת את המדינה. אבל כמדינה יהודית היא אינה יכולה להשלים עם עריקת שבט בעם ישראל ממלחמת מצווה והשתמטות המונית של בניו מהגנה על המולדת ועל קיום המדינה היהודית. ובוודאי שמדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם חילול השם נורא כל כך, שההשתמטות הזאת נעשית בשם... התורה (!), כביכול. זו ממש כפירה בעיקר.

מה אמר משה רבנו על ההשתמטות?

״הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!״

ומה אמרה דבורה הנביאה על ההשתמטות?

״אוֹרוּ מֵרוֹז – אָמַר מַלְאַךְ ה׳, אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה׳, לְעֶזְרַת ה׳ בַּגִּבּוֹרִים.״

״אורו ארור״ היא מקללת את המשתמטים.

ומה אנו אומרים בהגדה של פסח על ההשתמטות?

״רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל.״

אז מה אני מציע? לגייס בכוח את החרדים?

אני מודה שאני מודע לכך שהדבר לא מעשי, למרבה הבושה והצער.

ואילו הייתי ח״כ הייתי מצביע בעד, ולא רק בשל משמעת קואליציונית, אלא כי החוק ישפר מעט את המצב הקיים. קצת יותר חרדים יתגייסו לצה״ל. קצת יותר חרדים ילכו לשירות לאומי. אולי יותר מקצת יותר חרדים יצאו לעבודה. וכאשר יש מציאות רעה ואפשר לשפר אותה מעט, צריך לעשות זאת. אבל לשמחה – מה זו עושה? מה הצהלה, כאילו נפל דבר בישראל והחרדים מתגייסים לצה״ל? אני לא אוהב את הביטוי ״שוויון בנטל״, כי בעיני השירות בצה״ל אינו נטל אלא זכות, אבל... זה שוויון בנטל? על מה יאיר לפיד, ליברמן וכל אלה שנשאו את דגל השוויון בנטל חוגגים? בסך הכול אי השוויון יצומצם טיפה. גם זו לא טובה, אבל זו לא חגיגה.

אך השמחה אינה באמת על החוק כשלעצמו, אלא על הניצחון על האופוזיציה. כאילו מדובר במשחק כדורגל.

ההתנהגות של הליכוד והציונות הדתית, שלא רק התנגדו לחוק אלא לחמו נגדו והתחייבו להגביר את המלחמה נגדו לקראת הקריאות הבאות וינסו לגייס ח״כים מרע״ם כדי להפיל אותו – היא חרפה ושערורייה. הם קוראים לעצמם מחנה ״לאומי״ כביכול, ונלחמים בחירוף נפש בעד העריקה וההשתמטות, ואפילו נגד תיקון מסוים של המצב. מה כל כך ״לאומי״ בעריקה והשתמטות? בניהם הולכים למלחמה, מסכנים את חייהם, והם, מתוך שיקולים עסקניים נחותים נלחמים בעד העריקים והמשתמטים. התנהגות מעוררת קבס.

* ביד הלשון: עם שאין לו עבר אין לו עתיד – מתוך מאמרהּ של נרי לבנה במוסף ״הארץ״, ״עם עבר כזה, אולי אין לנו עתיד״: ״הסרט [על טנטורה א.ה.] נפתח בציטטה של יגאל אלון שעל פיה ׳עם שאין לו עבר אין לו עתיד׳. האמת היא, שמי שאמר את זה לפניו היה דווקא ברל כצנלסון, אבל נשכח לאלון את הפלגיאט.״

יגאל אלון לא אמר את המשפט הזה, ולכן אין זה פלגיאט. גם ברל כצנלסון לא אמר אותו. אמר את המשפט נפוליאון בונפרטה. המשפט של יגאל אלון היה: ״עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.״ אלון אמר את הדברים בנאום במפגש היסוד של המועצה הציבורית לציון מאה שנה להקמת ראש פינה, זמן לא רב טרם מותו. איני יודע אם הציטוט והייחוס השגויים הם אכן בסרט או שהטעות היא של לבנה.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

סלע קיומנו?

הזלזול בעשורים האחרונים בלימוד התנ״ך מנתק את תלמידי ישראל משורשיהם עד כדי בורות מביכה ואובדן השורשים

הבדיחה החבוטה על אותו יהודי שהפליג באונייה, וכשנדרש להשליך לים חפצים מיותרים, העדיף להיפטר תחילה מן הטלית והתפילין – כבר אינה מצחיקה: כשיש עומס יתר בתוכנית הלימודים וצריך לוותר על משהו, נדחקים לימודי התנ״ך, המעטים בלאו הכי, לקרן זווית, ובצוק העיתים נעלמים לגמרי. משרד החינוך אינו מעודד זאת, אבל מאפשר למוסדות אלה להגיש את תלמידיהם לבגרות בתנ״ך ברמת ידע מינימליסטית של שתי יחידות בלבד.          וכך קורה שבכיתות ו/או בבתי ספר מסויימים, הפכו לימודי התנ״ך למין סרח עודף מטריד, סוג של גלולה מרה שצריך לבלוע.

התוצאה נוראה: בורות מוחלטת בכל מה שנוגע לשורשינו היהודיים, וניתוק מדאיג ביותר של התלמידים הללו משרשרת הדורות, מאבותינו אברהם יצחק ויעקב, ממלכות דוד ושלמה, מזכויותינו על הארץ הזו, מהיותה של ארץ ישראל סלע קיומנו. מניין נשאב את זכותנו המוסרית, הלאומית, הדתית והיהודית, להוריש את יושבי הארץ הזו מפנינו ולרשת את מקומם, אם לא מן התנ״ך?

כבר לפני 85 שנה הצהיר יו״ר הנהגת היישוב דוד בן גוריון בהופיעו ב-7 בינואר 1937, לפני 85 שנה בדיוק, בפני ועדת החקירה המלכותית הבריטית לענייני ארץ ישראל, כי לא המנדט הבריטי וגם לא הצהרת בלפור מעניקים לנו את מלוא הזכות על ארץ ישראל. ״זכותנו על ארץ ישראל נובעת מן התנ״ך. זה המנדט שלנו, שטר הקושאן שלנו.״ בן גוריון באמת היה גרופי של ספר הספרים. עד כדי כך, שהוא אפילו דילג  על כל היצירה הישראלית הענקית, שבין התנ״ך לתש״ח. הוא הבין שאלמלא התנ״ך אין לנו מה לחפש כאן, בקצה הרחוק של העולם.

אבל למרבה הצער, צמח כאן דור, שארגז הכלים הרוחני, התרבותי והמוסרי שלו, אינו כולל את ספר הספרים, הבסט-סלר של כל הדורות, בישראל ובעמים. ואם זה באמת המצב, למרבה הצער – אז למה באמת שלא יעדיף את המילקי הזול בברלין או את מנעמי חופי הזהב של פלורידה על פני ארץ חמדת אבות? ריחוקם של הדורות האחרונים מצור מחצבתנו הלאומי, תוך ניתוק השורשים הרוחניים, היהודיים והמוסריים, הקים לנו דור של בורים ועמי ארצות, ברוח נבואת הזעם של אחד מראשוני שרי החינוך, זלמן ארן, שאמר: ״חתרנו לגדל כאן אפיקורסים אבל קיבלנו עמי-ארצות.״ מנותקים משרשרת הדורות ומן המורשת ההיסטורית, וממילא גם מן העתיד הלאומי.

דוגמה מדהימה לנתק הטוטאלי, נחשפת בחידונים הקלילים בטלוויזיה. בתוכנית כמו ׳מרדף׳ מוצגות בפני המתמודדים שאלות במיגוון נושאים ותחומים. הנשאלים מוכיחים בדרך כלל ידע מרשים, רחב, כמעט בכל נושא שבעולם ומחוצה לו – חוץ מבתנ״ך ויהדות. אפילו לשאלות פשוטות כמו מי היה אביו של יהושע בן נון ומי אימו של ראובן ומי זו אשת לפידות, אין בפיהם תשובה. ובוודאי לא בשאלות כמו מי היתה אחותו של משה, מי ירש את יהושע, איזה מלך יסד את ממלכתו בחברון, ושאלות בסיסיות נוספות שכאלה.

מיטב תוצרי מערכת החינוך מגיבים מצויין לשאלות בספרות העולם ובפיזיקה קיברנטית, בגיאוגרפיה ובאסטרונומיה, בגיאופוליטיקה ובהיסטוריה כללית ובתרבות ה׳זן׳ ההודית, אבל שום מושג בנושאים תנכ״יים. זהו שדה המוקשים שמחוץ לתחום.

בשבוע שעבר נחשפנו לשני תחקירים שאין לכאורה קשר ביניהם, אך מובילים למסקנה זהה: הנתק מן התנ״ך, כלומר מן השורשים, מוביל למחוזות הזויים, מסוכנים, מרוחקים מן היהדות עד אימה. בעיתון האינטרנטי ״חדשות בן עזר״ מביא נעמן כהן, שתחביבו עיסוק בשמות בני אדם, רשימה של סלבס מקומיים, צברים, שהעניקו לילדים שמות לועזיים, קוסמופוליטיים, רחוקים מאוד ממאגר השמות העבריים התנ״כיים. זה מה שקורה כשמתנתקים מהשורשים.            

הנה מימצאיו: מיכל ינאי קראה לבתה סשה. השחקנית עמית פרקש העניקה לבתה את השם אנה. מיכל ואסף אמדורסקי העדיפו לילדיהם את השמות הרוסיים מילה ונינה. השגריר בוושינגטון אסף זמיר ובת המיליארדר מאיה ורטהיימר קראו לבתם אסיה. גל גדות קראה לבתה אלמה, ונינט טייב אמליה. ילדו של אביב גפן – דילן. איל גולן – ליאם אלין, יאן. סגן שר החוץ עידן רול, והזמר הראל סקעת – אסילה. השף אסף גרניט –  ליאו. הזמר אוהד חיטמן –  ברי ואווה. השחקן אקי אבני – ליאם, אמיליה, וגרייס פיי. צביקה פיק – תים וניל. הזמר עידן רייכל  – פיליפה הלנה וסאלומה סזריה. העיתונאי גיל ריבה –  מייפל, מיילו, וג׳סי טרטל. הדוגמנית רותם סלע – אן. הזמרת קרן פלס – לונה. נעמן כהן מצא שהיו סלבים שהעדיפו שמות ערביים. המשורר רוני סומך קרא לבתו שירלי. השדר ערד ניר קרא לבנו בשם הערבי נור. והזמר עברי לידר בחר לבנו בשם  הערבי אלבי.

נתונים מדהימים על נתק מוחלט מן השושלת, סיפק קלמן ליבסקינד ב״מעריב״. הוא גילה בשבוע שעבר שלא מעט פעילים בכירים בשמאל הרדיקלי נואשו מן המצב בארץ עד כדי הגירתם לחו״ל. הארץ הזו ואוכלוסייתה כבר לא מעניינים. העולם הגדול, האוניברסלי, מחכה בחוץ. אבל ככה זה כשאין שורשים של ממש והלב מלא בוז כלפי רצף הדורות היהודי. גם זו תוצאה עגומה של זניחת התנ״ך, סלע קיומנו והקושאן שלנו על הארץ הזו, והדרתו מן הכבוד הראוי לו.

מנחם רהט

* * *

משה גרנות

השקעה כבירה!

״האהבה – סוד הקיום״

222 משירי אמילי דיקנסון

בתרגום עברי חדש מאת זיוה שמיר

הפקה דיגיטלית מוגשת לקוראים חינם

 (באתר www.zivashamir.com), ינואר 2022

לאחר שקראתי את תרגומיה של פרופ׳ זיוה שמיר לסונטות של שקספיר (״עיני אהובתי״ (ספרא – הקיבוץ המאוחד, 2011), ולאחר שמזה מספר חודשים אני קורא את תרגומיה לשירה הקלאסית משלוש שפות (אנגלית, צרפתית וגרמנית), הייתי אולי אמור להסכין עם הכישרון מפעים הלב שלה לקרב את הקורא העברי אל מכמני התרבות המערבית; והנה, הספר הדיגיטלי הזה, ובו 222 שירים מתוך 1776 השירים, שנמצאו בעיזבונה של אמילי דיקנסון, משאיר פעור פה את מי שיש לו מושג לקשיים האדירים עימם מתמודד מתרגם שירה. קדמו לזיוה שמיר רבים (אברהם רגלסון, אליעזרה איג-זקוב, אורה סגל, ערן צלגוב, לאה נאור, יהודה ויזן, שמעון זנדבנק – רשימה חלקית), אבל איש מהם לא התמודד עם מבחר כה גדול של תרגומים מעיזבונה של אמילי דיקנסון – 222 שירים!

מזיוה שמיר למדתי לפזול, תוך כדי עיון בשיר בשפה זרה, לאוצרות השירה שלנו. מצאתי דמיון בין התבודדותה של אמילי דיקנסון לזאת של דבורה בארון – שתיהן חיו בבדידות את ימי בגרותן וזקנתן; וכן, מדהים הוא שמתוך 1776 שירים שכתבה דיקנסון, היא פירסמה בימי חייה רק שמונה! איך יוצרת יכולה להסכין שקורפוס כה גדול של יצירה יהיה נעול בחדרה שממנו מיעטה לחרוג?! בספרות העברית ידוע לי רק  על יוצר אחד שנהג כך, הלא הוא אברהם בן יצחק שפרסם בחייו רק 11 שירים, אלא שעיזבונו רחוק מלדמות בהיקפו לעיזבונה של דיקנסון.

בתרגומים שזיוה שמיר פרסמה ב״חדשות בן עזר״ בולטת ההשקעה הכבירה שלה לשמור באדיקות על תואם בתוכן ובפרוסודיה, וכן שמירה על ״הארומה״ המקורית.

כצפוי, השקעה דומה מצויה גם בספר התרגומים שלפנינו.

אדגים על פי בית ראשון של שיר 49 (עמ׳ 21):

עוד לא עלתה האבֵדה 

I never lost as much but twice

עוֹד לֹא עָלְתָה הָאֲבֵדָה

  I never lost as much but twice

עַל כֶּפֶל קִנְיָנִי.

  And that was in the sod

שֵׁנִית נִצַּבְתִּי אֶבְיוֹנָה

  Twice have I stood a beggar

בְּפֶתַח אֵל-קוֹנִי!

Before the door of God

המשקל בשתי הגרסאות הוא יאמבוס, והחרוז  בשתיהן הוא בסדר  ב-ד;

והרי דוגמה נוספת (בית ראשון משיר 1299, עמ׳ 200):

ייאוש העונג בשקיעה

Delight׳s Despair at setting

יֵאוּשׁ הָעֹנֶג בַּשְּׁקִיעָה

Delight׳s Despair at setting

פָּחוּת מִזֶּה שֶׁיֵּשׁ

Is that Delight is less

בְּגַעֲגוּעַ שֶׁבּוֹ דַּי 

Than the sufficing Longing

אַךְ הוּא כֹּה מְרוֹשֵׁשׁ 

  That so impoverish.

שוב, יאמבוס בשתי הגרסאות, ושוב חרוז ב-ד  (בתמורה לחריזת א-ג שבמקור).

הקפדה כזאת על הצד הפרוסודי, ליד צמידות לטקסט, נמצא בכל השירים (ראו דוגמאות אחדות בשירים 26, 50, 183). למותר לציין שהמתרגמת הקפידה על אנאפורות (ראו לדוגמה שיר 34) ועל פזמון (ראו דוגמה בשיר 301).

מאז ומעולם מעסיקים את האנושות שלושה נושאים עיקריים, שבאים לידי ביטוי ביצירות של אמנים בתחומים השונים: האל הנסתר הבלתי מפוענח, והטבע יציר כפיו, המוות והאֶרוֹס.

המשוררת מביטה אל פלאי הבריאה, מעשה ידיו של האל: ״צָעַד אֶל מְקוֹמוֹ הָרָם / קַלּוֹת כּוֹכָב זָהָב – / מֵעַל רָאשׁ הַלְּבָנָה / הֻתַּר כִּסּוּי מָכְסָף – // בְּרֹךְ הַלַּיְלָה מוּאָרִים / אוֹרוֹת כּוֹכְבֵי מִשְׁכָּן–  / צָפִיתִי בַּמְּרוֹמִים: ׳אָבִי! /  אַתָּה מַמָּשׁ דַּיְקָן!׳״ (״צעד אל מקומו הרם״, שיר 1672).

שבחים לאל נמצא בשיר ״אומר שבחיך״ (שיר 1643):״אוֹמַר שְׁבָחֶיךָ? הַאוּכַל? דָּבָר לֹא אֲחַדֵּשׁ -- / וְרַק אוֹמַר אֶת הָאֱמֶת / שֶׁצַּד שְׁמֵימִי בְּךָ יֵשׁ.״

וניכּרת גם התשוקה להתקרב אל האל הלא נראה: ״תֹּאהַב אֵל שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה -- / כָּל יוֹם תִּכְתֹּב  אֵלָיו אִגֶּרֶת-- / אוֹ פֶּתֶק בְּקוּמְךָ, וּבְתוֹךְ / הַיּוֹם תּוֹסִיף פִּתְקָה אַחֶרֶת. // סַפֵּר לוֹ עַל הַכִּסּוּפִים -- / מַה טּוֹב אִם הוּא יַגִּיעַ -- / הֵן מְעוֹנוֹ מַמָּשׁ עַל סַף  / בֵּיתִי שֶׁבָּרָקִיע.״ (״תאהב אל שאינו נראה״, שיר 487).

אווירת הכנסייה והמוסיקה שלה מרגשים אותה (״עוגב שמעתי שח אליי״, שיר 1830); אך היא רחוקה מאמונה תמימה ומאדיקוּת: ״אֱמוּנָה הִיא הַמְצָאָה נָאָה / לְמִי שֶׁהַחוּשִׁים יַרְאוּם / אֲבָל יִיטַב הַמִּיקְרוֹסְקוֹפּ / בְּבוֹא מִקְרֵי חֵרוּם.״ (״׳אמונה׳ היא המצאה״, שיר 185).

והנה, עוד שיר שעניינו האמונה, שיר שבו מתגנב הספק: ״עַד מַה שְּׁבִירִים הֵם עַמּוּדָיו שֶׁל גֶּשֶׁר / שֶׁעַל גַּבָּיו הָאֱמוּנָה תִּדְרֹךְ – / [...] אָכֵן, הָאֱלֹהִים בַּנַּאי הָיָה –  / שָׁלַח אֶת בְּנוֹ לִבְדֹּק אֶת הַקּוֹרָה, / קָרָא הַבֵּן: הִיא חֲזָקָה דַּיָּהּ.  (״עד כמה שבירים הם עמודי הגשר״, שיר 1433)

אני התרשמתי שהמשוררת מפקפקת באמיתוּת המיתוס הנוצרי: ״וְהַצָּלוּב אָמַר לָכֶם – / שֶׁלֹּא כְּצֵל עוֹבֵר / חַיֵּי אֱנוֹשׁ. שֶׁהֵם לָעַד– / אִם בְּכֵנוּת דִּבֵּר– // וְאֵין מַה לְּהוֹסִיף עַל כָּךְ – / הָאֵל דְּבָרוֹ אֱמֶת / וְאֵין מַחְלֹקֶת שֶׁתִּסְתֹּר– / מִלָּיו: הַמָּוֶת מֵת – ״ (מתוך ״כל שנקבר באדמה״, שיר 432).

ישו, וכן דמות נוספת מהברית החדשה, פונטיוס פילטוס, מופיעים בשיר ״זה כתר לא ביקשוהו״ – שיר 1735. גם לתנ״ך יש כמה נציגים בקובץ: סיפורה של חוה בגן עדן (״לבל אכתים חלום מושלם״, שיר 1335); סיפורו של נוח (״ושוב יונה תמהה״, שיר 48); סיפור המאבק של יעקב עם המלאך (״מעט מזרחה לירדן״ (שיר 59); סיפורו של דויד מול גוליית (״אזרתי כוחותיי לצאת״, שיר 540).

החטיבה הגדולה ביותר בקובץ שלנו היא חטיבת שירי הטבע, הטבע שיש בו מהתגלות האלוהים (״כמה פשוט לברוא אדם״, שיר 724). למשוררת יש שיח עם העיט (שיר 9), עם הוורד (שיר 19; שיר 35), עם החוחית (שיר 27), עם המרגנית (שיר 28), עם יונק הדבש (שיר 86), עם חרציות (שיר 124), עם ציפור הזועקת על נפילת גוזל מהקן (שיר 164; ראו גם שיר 328), היא מייחלת שתוכל איכשהו לסייע, למשל להחזיר אנקור לקן, ואז יהיו לחיים ערך (שיר 919), היא משוחחת עם הלילך (שיר 1241), עם פטרייה (שיר 1298), עם העטלף (שיר 1575), עם הנורית (שיר 440). המשוררת מודעת שבטבע יש לא רק יופי, אלא גם כוח הרסני (״דוגית היתה לי במפרץ״, שיר 107).

בשיר ״אם לא אוסיף תת זר פרחים״ (שיר 56) מתארת המשוררת את הקשר החזק שלה לטבע שבלעדיו אין טעם לחייה. ובשיר אחר היא מתארת עד כמה היא מייחלת לחיות כשאדום החזה ישוב מנדודיו (״אם לא אחיה״, שיר 182). המשוררת מבקשת להידמות לצמח רב שנתי, שהוא שב לפרוח לאחר שפרחיו נבלו ( שיר 442). ״הטבע הוא כל שנראה״ (שיר 668) – חוכמת האדם דלה אל מול פשטות הטבע. היעדר הקשר בין האדם לטבע, כמוהו כמוות (״אם לא אוסיף תת זר פרחים״, שיר 56).

שירי הטבע (שבאמת סקרתי רק חלק) מובילים את הקורא אל הגות המשוררת על המוות:

הַכֹּל, חוּץ מֵהַמָּוֶת, בַּר-תִּקּוּן--

שִׁכְתּוּב שֹׁושֶׁלֶת יֻחֲסִין--

[...]   וְרַק הַמָּוֶת  לְבַדּו–

פָּטוּר מִכֹּל שִׁנּוּי –

(״הכול חוץ מהמוות״, שיר 749).

שירים נוספים עניינם הוא היות האדם בן תמותה: ״סיבת מותי: חקר היופי״ (שיר 449); ״ביום מותי זמזם שם זבוב״ (שיר 465); ״למוות לא עצרתי״ (שיר 712); ״יום לאחר המוות״ (שיר 1078).

אני משער שאת שם השיר ״הם מתו בעצם התמוז״ (שיר 962) העניקה המתרגמת לשיר  Midsummer, was it, when They died, שיר המתאר מוות בתוך הפריחה השלימה של הקיץ. האות הגדולה במילה האנגלית They  מרמזת אולי למות קדושים. מכל מקום השם לגרסה העברית בוודאי הוענק לשיר בעקבות שירה מרטיט הלב של נעמי שמר ״עצוב למות באמצע התמוז.״

המוות מדומה למחזר גמיש (שיר 1445), והדימוי הזה מנתב להצביע על דימויים ייחודיים לאמילי דיקנסון: בשיר ההגותי ״בפיתולי נהר הזמן״ (שיר 1956) מדומה הזמן לנהר; בשיר הגותי אחר מדומים החיים לעבריין (״צו זהירות למנתחים״, שיר 108); דימוי מרטיט: ״יש הלוויה בתוך מוחי״ (שיר 280); החיים נדמים לרובה טעון (שיר 754), הכיסופים דומים לזרעים המצויים עמוק בחשכת האדמה (שיר 155).

וכן, ההגות היא פרי המודעות של האדם על סופיותו, ובעקבות כך נשאלת השאלה מהי תכלית החיים, ושוב מדובר בדו-שיח של האדם עם הסבל, הזמן החולף והמוות:

עַל כָּל דַּקַּת הִתְלַהֲבוּת

קְנָס נְקַבֵּל – כְּאֵב,

בְּהַתְאָמָה גְּמוּרָה לָרֶגֶע

שֶׁבּוֹ נִתְלַהֵב.                                     

(״על כל דקה התלהבות״, שיר 125)

בין שירי ההגות אזכיר: ״הקושי שהיה לי״ (שיר 69); ״הצהלה״ (שיר 76); ״האמנם יפציע שחר״ (שיר 101); ״היא מתה וזה תיאור מותה״ (שיר 150); ״יש הלוויה בתוך מוחי״ (שיר 280); ״חשבתי לי״ (שיר 301); ״קודם הלב מבקש הנאה״ (שיר 536); ״אני אומדת כל כאב״ (שיר 561); ״רגליים לשנים? אין הוכחה״ (שיר 563); ״הנצח דרור רגעי עכשיו״ (שיר 624); ״אמת״ (שיר 780).

נותר לנו לדון בנושא האמור להציע פיצוי על התסכול אל מול האל הנסתר ואל מול המוות – הלא היא האהבה:

הָאַהֲבָה – סוֹד הַקִּיּוּם

רַק זֹאת אָנוּ יוֹדְעִים;

וְדַי בְּכָךְ: הָעֹל צָרִיךְ

לַתֶּלֶם לְהַתְאִים.

(״האהבה – סוד הקיום״, שיר 1765).

אמילי דיקנסון. מתוך ויקפדיה.

כותרת השיר הזה הוענקה על ידי המתרגמת לכל הקובץ. בשיר אחר נדמה כאילו  המשוררת מודעת למהותה של האהבה:

״אֵיךְ!?״, כָּך חוֹלֵה-הָאַהֲבָה

יֹאמַר, בְּלִי לְהַכְבִּיר מִלִּים --

יוֹצִיא רַק  הֲבָרָה אַחַת

שׁוֹבֶרֶת לְבָבוֹת גְּדוֹלִים.

(״איך?!, כך חולה אהבה״, שיר 1368)

אלא שספק אם משוררת מחוננת זאת ידעה אהבה לבן זוג. כמו המשוררות המפורסמות שלנו – רחל, לאה גולדברג ויונה וולך – גם אמילי דיקנסון היתה רווקה עד סוף ימיה, ולא נולדו לה ילדים.

שיר אהבה מכמיר לב מופנה בקובץ הזה אל... אביה (״הנחלת לי שתי ירושות״ (שיר 644). אני מניח שאילו נמצאו שירי אהבה בשאר 1554 שירים שלא נכללו בקובץ שלנו, המתרגמת המשקיענית שלנו בוודאי הייתה מתרגמת אותם כדי להצדיק את הכותרת שבחרה לקובץ.

יש עוד הרבה מה לכתוב על קובץ מושקע זה, אבל נסתפק במסגרת שמאפשרת הרצנזיה – ארשה לעצמי להצביע על קוריוז אחד: אמילי דיקנסון, שהיתה מכונסת בדירתה, והקשר עם העולם נוהל באמצעות מכתבים (ראו שיר 334 – ״כל האיגרות שעוד אכתוב״), מזכירה בשיריה מחוזות רחוקים כמו ברזיל (שיר 541), טנריף (שיר 666) ותוניס (שיר 1463). אמילי דיקינסון כמובן לא סיירה במקומות האקזוטיים שעליהם כתבה בשיריה. בשִׁבתה בין ארבעה כתלים היא בלעה ספרים בלי הרף, וכדבריה בשיר 1623: ״אֵין שׁוּם סְפִינָה שֶׁתְּשִׁיטְךָ  / לָאֹפֶק כְּמוֹ סֵפֶר.״

משה גרנות

* * *

יונתן גורל

סֶגֶר

כָּל כָּךְ כָּבֵד

הַיּוֹם

בֵּית מְפֻלָשׁ

חַלּוֹנוֹת

דְּלָתוֹת

צְעָקָה שֶׁהֻסְתָה

עֲנָנִים מְשַׁיְּטִים

שֶׁמֶשׁ מֻסְתֶּרֶת

יוֹם מֵעַפְעֵף

דִּמְמַת מַבּוּל

גֶּשֶׁם נֶעֱצַר בַּשָּׁמַיִם

יָרֹק מִתְכַּנֵּף בְּעָלִים

אֲנָשִׁים נֶחְבָּאִים

עִיר כָּנָף מְקַרְטַעַת

רוֹקַעַת בְּרַגְלֶיהָ

עַיִן נִבְלַעַת

חוֹמוֹת נֶאֱטָמוֹת

* * *

ארנה גולן

בקרוב ייפתחו השמיים וחושך הקורונה יחלוף

שירי זמרים על הקורונה והמגיפה

חלק שלישי ואחרון [בינתיים]

עובדיה חממה ושירו ״האם זה סוף העולם״

עובדיה חממה הוא בן הדור הוותיק יותר, יליד 1964, והיה בין מקימי להקת ״מוסקבה״ שבהמשך הפכה לאתניקס. יליד גבעתיים, מוזיקאי כבר משנותיו כנער ובשירותו הצבאי, אך הוא מתייחד בכך שעם התמסרותו ליצירת מוסיקה להופעות, להוצאת אלבומים וסינגלים וליצירת מוסיקה – הוא גם פעיל בעסק המשפחתי והוא בעל תואר אקדמי. ואולי בשל פיצול פעילותו הוא אינו כה מוכר בציבור הרחב אבל הוא מוסיקאי מוערך וחשוב. ואכן,  למשל, בשנת 2006 זכה בפרס שר התרבות  בזכות ״הקו האמנותי המקורי ומכלול היצירה המוסיקלית והאיכותית ,״ כדברי השופטים. הוועדה  התרשמה במיוחד מהאלבום שהוגש לה, ״שמיים וארץ״, ״המהווה מירקם ישראלי ייחודי באווירה רוחנית ומרגשת,״ כזו שממזגת ממקורות היהדות, פיוטים ותפילות, עם מוטיבים מן הזרמים הרוחניים בארץ, ומרשים במיוחד, לפי הוועדה, הוא השיר  ״אנא בכוח״ ש״יהיה קיים לדורי דורות״!

רגישותו הרוחנית של חממה ניכרת גם בפעולות ייחודיות שלו, כמו בשיחזור  ניגון מתקופת השואה לבקשת ניצול שואה, או בכך שכתב אלבום שלם של לחנים לשירי הרב קוק, ואין תימה שזמרים מן המעלה הראשונה  השתתפו עימו בביצועם של שירים שונים. ניתן, אפוא, לומר כי אף בתשתית שיריו מצוייה הגישה הדתית-לאומית, יש בהם  גם הרבה יותר מזה.

ואם כך, מהו ייחוד שירו על הקורונה? הבה נראה.

קודם כל, כדאי לדעת  כי השיר התפרסם בדומה לקודמיו בחודש מרץ 2000, אך חממה עצמו סיפר כי למעשה הוא כתב אותו בנוסח קרוב כבר בעשרת ימי תשובה של שנת 2019, והוא כתב אותו כמעט בשלמותו בשעת תפילה שכולו התכנס בה בכל מהותו, ובכותבו על ״כתר״, כפי שחשב לקרוא לשיר, כיוון לתפילין (הוא מדגיש את הכוונה לתפילין, לדעתי, משום שבקבלה הספירה העליונה, העשירית, הקרובה לאין סוף האלוהי, היא ספירת כתר, ולשיר יש רבדים מיסטיים).

מכל מקום, רק עם התפרצות הקורונה הוא החליט להוציא את השיר לאור, כי הדברים כה התאימו להרגשתו לנוכח המגיפה עד שעלתה בו התחושה כי ״הכתר״ יביא רפואה לעולם.

אז נביא קטעים מן השיר:

האם זה סוף העולם

מילים ולחן: עובדיה חממה

למה זה הכול מתפרק

האם זה קורה גם לי?

בחלל הכול נמשך אל הריק

האם הוא קורא גם לי?

האם זה סוף העולם החומרי

כמו שאני מכיר אותו?

האם זן כתונת האור על עורי

האם אני משיל אותו?!

האם הכול מתפרק. והאם הכול נמשך אל הריק

והאם זה סוף העולם כמו שאני מכיר אותו?!

שוב מודה ועוזב מאמין

האם שוב יסולח לי?

מאהבה או מפחד הדין, האם תענה לי?

האם זה סוף העולם הישן

כמו שאני מכיר אותו?

והאם זה עמוד הענן שמורה לי?!

והאם על הכל אזדכה

וימתיקו דמעותיי כשאבכה?

האם עולם חדש מחכה, אנא ענני.

והאם לתשובה לצפות והאם המנגינה היא האות?

כשירדה אליי כשהינחתי תפילין

ואל מול עיניי היתה לכתר טוטפות?

והשיר הנרגש מסתיים בציטוט מן המקרא המצווה על הנחת הפילין שיהיו לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך .

הבאתי את השיר כמעט בשלמותו להמחיש עד כמה עמוקה היא החווייה המיסטית שהציפה את חממה מניח התפילין והיא מונעת בכוח האימה מפני איזו קטסטרופה אדירה שתביא לסוף העולם המוכר או שתקרה אך לו,

מצד שני הוא דובר לאל מתוך תחושה שאולי חטא והוא מקווה לסליחה ומצפה להתגלות ולתשובה אלוהית מרגיעה.. השיר רווי מינוח דתי, אפילו כה עמוק עד שהוא מצפה לאות מהאלוהים, עד  שדומה לו שעמוד הענן האלוהי מן המדבר אולי מורה לו עצמו עכשיו את הדרך וקודם לכן אפילו הוא חש תחושה מיסטית כי ״כתונת האור״ העוטפת את עורו אולי מתפרקת. לבסוף אפילו  המוסיקה, המנגינה – שמתהווה בנפשו נשמעת לו כאפשרות של אות אלוהי! האם אפשר לצפות ליותר מזה? והרי זו כמעט התגלות.

יש כאן, אפוא, כמיהה לאלוהות, אמונה מלאה, השתקעות בחוויה נדירה והכל משום חשש אימים מהשתנות העולם החומרי הקיים ושאותו היכרנו ובשל חטאינו, ואולי הוא עצמו חטא.

ובכל זאת, ראוי לציין, כי כקודמיו אין חממה מתריס כלפי אלוהים ואינו מטיח בו טענות וזועק כנגד עוול הנעשה לו ולנו. כרוב השאלות האמוניות מוצגת גם המגיפה או כאשמתנו או מטעם בלתי מובן. אך לא יעלה על הדעת להטיח באל דברים.

הרי זה  שיר של אדם מאמין במלוא הווייתו  אך עם זאת, אין להתפלא שהשיר זכה להצלחה גם בקהל שאינו דתי ושאינו מבין את המינוח האמוני לעומקו. שהרי גם חילוני עשוי להזדהות עם חוויית האימה, לא כל שכן לנוכח מגיפה הממיתה ללא כל פשר וללא הבנה במקורה ובתכליתה ובמניעתה. וכמובן, למרות מרכזיותו של הטקסט בהתקבלותו של שיר, הרי הלחן הנהדר תומך ומחזק ותורם.

 ואחרי שיר סוער ועמוק זה, נסיים את הסקירה החלקית שלנו בשיר של זמרת יוצרת ידועה ואהובה, הלא היא שרית חדד, וניווכח גם בשוני הרב בגישה, בנושא ובחוויה, ונשאל את עצמנו אם השוני נעוץ במיגדר.

כשהכול ייגמר

מלים ולחן: אייל דביר, תמר יהלומי, יונתן קלימי

ביצוע: שרית חדד

 הופיע כווידאו קליפ בנובמבר 2020, שיר פופ, נכנס במהרה לפלייליסט של גלי צה״ל ורשת ג׳, זכה לעשרות מיליוני צפיות ולמקומות ראשונים במדדים שונים.

את שרית חדד אין צורך, כמדומני, להציג. מזה לא מעט שנים היא זמרת ידועה ואהובה, תחילה על קהל מסויים, כשמבקרים ״רציניים״ זלזלו בה, אך הגיעה בהתמדה ובשירה נהדרת לפופולריות רבה , להופעות רבות צופים וזאת כבר מגיל צעיר.

והנה, זה עתה התבשרנו כי גם היא תופיע בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל השנה. היא ילידת 1978, גדלה במגדל העמק עד גיל 17 וכבר שם החלה בפעילותה המוסיקלית. אז עברה עם משפחתה לחדרה ומשנת 1995 התחילה המראתה המוסיקלית. אף כי היא זמרת יוצרת, רבים משיריה חוברו, גם מילותיהם וגם הלחן, בידי כותבי טקסטים ומוסיקאים, והודות  לקולה המיוחד ולביצועיה זכתה עם הזמן, לאחר הזלזול הראשוני, לאהדה גדולה מכל הקהלים (ואגב, הייתי מראשוני אוהדיה, להפתעת מיודעיי).עיון בשיר מעמיד על ייחוד חד ובולט של שירה לעומת שירי קודמיה וההבדל מרתק ממש.

מתברר, שאלוהים אינו מופיע בשיר כגורם התייחסות למרות שמדובר בקורונה. גם השאלות הנשאלות אינן בעלות מימד קוסמי אלא נשארות בגבולות האני למרות שבאה מבית מסורתי. והשאלה היא, מדוע? נכון, לא שרית כתבה את הטקסט אבל כתבו לה האנשים הקרובים לה ביותר, כולל בת זוגה, והם וודאי ידעו לכוון לאישיותה. ואם כך, האם להבדל בינה לקודמיה יש קשר כלשהו להיותה אישה? האם משום שלאישה, זו הדתייה או בעלת החינוך המסורתי, אין תפקיד פעיל בבית הכנסת ובכל הריטואל הדתי והיא דחוקה בעזרת הנשים ונוכחותה אינה כה חיונית בתפילות, האם יש לכך השפעה על דרך מחשבתה? על ראייתה את המציאות? ולכן על הטקסט של השיר הזה? עם זאת, נבחין שקיים בכל זאת מהלך רוחני מעניין בטקסט.

והנה מילות השיר:

כשהכול ייגמר

כשהכול ייגמר

לא אבשל עוד לעולם

אצא כל יום למסעדה

או לטיול על שפת הים

כשהכול ייגמר

אקח חופשה רחוק מכאן

לא אקשיב לחדשות

אקח חופשה רחוק מכאן

כשהכול ייגמר הלב שלי יהיה חייב

לא להתייחס לשום דבר כאל מובן מאליו

כי בסוף אני אדם רק עוד אורחת בעולם

האגו יתקלף, נחזור להתחלה.

כשהכול ייגמר

ותבוא כבר השפיות

לעולם לא אתמודד שוב עם עצמי ועם הבדידות

לא אפספס שום מיפגש

עם משפחה או סתם חבר

אחבק אותם חזק

אחרי שכל זה ייגמר.

ובהמשך? שם היא מדברת שתוציא את הכלב הקטן אפילו אם יהיה לה יום לחוץ, והיא לא תבקש דבר ותגיד תודה על מה שיש, ״גם על הלב אם הוא נשבר.״ ואז  היא חוזרת על הפזמון שבו היא מגיעה להכרה שהיא רק אורחת בעולם.

ובכן, מה קורה כאן?

קודם כל ברור שמדובר בקיום האישי ללא מגע בתחום האמוני. האלוהות אינה מוצגת כגורם ל״הכל״. ומעניין שגם בן או בת זוג אינם מוצגים כאן. רק הדוברת וחשבון נפשה. בנוסף, מופיעים רק מרכיבים מחיי היום יום, מבישול ומסעדות, נסיעות לחופשות לחו״ל ועד לטיפול בכלב הקטן. קיום נשי רגיל. לדמות גם אין יתרון או מימד רוחני או יצירתי מיוחד ואולי זה מה שמדבר לליבם של רבים! ובכל זאת מתקיים כאן תהליך רוחני מעניין.

השיר נפתח בכך שסיום המגיפה יביא את הדוברת  לבריחה ממטלות  השיגרה המוכרת והזמן יוקדש להנאות ולריחוק מכאן, מוקד המגיפה. (שאינה נזכרת ולו פעם אחת בשיר!) אבל במה שמתברר כפזמון כבר עולות מסקנות רוחניות: שום דבר לא יתקבל עוד כמובן מאליו, האגו יתמעט ואפילו תבוא ההבנה שהחיים יחלפו בי היא אינה אלא אורחת כאן.

הבנת היסוד הזאת מוליכה למסקנות נוספות, האחת, שאבדה השפיות, ורק בדידות שלטה בחייך ועם עצמך היית, ומכל זה תימנעי בעתיד. הקשר בין בני באדם הוא חיוני. והכלב הקטן? הוא מייצג אחריות לאחר, לזולת, אחריות שלא מילאה אותה, כנראה, כראוי – ואחריות כזאת מוליכה להודייה על כל שיש ואפילו על הלב שעה שיכאב, כלומר – על הטוב ועל הרע.

והרי זו דרגה עליונה, של הכרת התודה על עצם החיים הנורמליים מתוך שימת גבולות לאגו. מעניין, לא?

ארנה גולן

* * *

ברכות חמות לכרמלה קום

חברת קיבוץ סעד

ליום הולדתך התשעים!

תבורכי בחייך מלאי הפעילות

ובכל משפחתך שהקמת לתפארת!

כרמלה היא בתו של אברהם בן עזר, שהיה בנו של מנחם-שלמה ראב, שהיה בנו של יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה לבית הרשלר בירושלים, כלומר, היא נינה של יהודה ראב (1848-1948) – והיא מבוגרת מנכדיו האחרונים שעודם בחיים, לאה שורצמן ואהוד בן עזר.

* * *

ראה אור ״האומה״ מספר 225 – ונשלח למנויים

בימים אלה ראה אור הגיליון ה-225 של רבעון ״האומה״, הבמה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות, שנוסדה על-ידי מסדר זאב ז׳בוטינסקי ושותפה לו היום עמותת שלטון בית״ר. בגיליון החדש – 144 עמודים. העורך הוא יוסי אחימאיר.

במוקד הגיליון ארבעה מאמרים שכתבו ארבעה פובליציסטיים בולטים על נסיבות מעברם האידאולוגי ממחנה השמאל למחנה הימין: אמנון לורד, גלי בת חורין, ד״ר גדי טאוב וסמדר הילה שמואלי.

עו״ד יוסף תמיר, בנו של השר והמשפטן שמואל תמיר ז״ל, פורש את היריעה על פרשת רצח ישראל רודולף קסטנר בשנת 1954, ומביע תמיהה על סירובו של השב״כ, עד היום, לשחרר את המסמכים הנוגעים לפרשה, מה שמגביר את התעלומה סביב השאלה – מי רצח את קסטנר?

בגיליון מתפרסם לראשונה בעברית מאמר של ז׳בוטינסקי מ-1911 תחת הכותרת ״החוקה הולכת ונעשית מורכבת יותר״, עם מבוא של פרופ׳ אריה נאור, הקובע, כי המאמר מלפני 110 שנה עשוי לעורר עניין אקטואלי לקראת הדיון על הצעת חוק יסוד: החקיקה.

שני מאמרים מוקדשים למורשת מנחם בגין, בדגש על דבקותו במורשת היהודית, ושני המאמרים הפותחים את הגיליון עוסקים באיומים הביטחוניים הגוברים על ישראל (מאת תא״ל מיל׳ יוסי קופרווסר) ובצורך בבניית צבא חזק ושימוש בכוח למען הביטחון הלאומי (מאת פרופ׳ אפרים ענבר).

גרשון סתיו, חוקר הזמר הבית״רי, מפרסם בגיליון מאמר מקיף על שירת לוחם האצ״ל מייק אשבל, שנפל בפריצת כלא עכו. זאבה זבידוב מנתחת את שירו של שאול טשרניחובסקי ״כחום היום״ במלאת 78 שנה לפטירת המשורר, והאחים בלפור והרצל חקק מספרים על הזכות להיות משוררים בירושלים.

אילן שחורי, חוקר תולדות תל-אביב, מספר על ״המפץ הגדול״ ב-1921, שהפך את תל-אביב משכונה  לעיר.

עוד בגיליון: שירים, ביקורת ספרים, וכן בימת קוראים מורחבת.

רבעון ״האומה״ נשלח בימים אלה לבתי המנויים. המעוניינים לקבלו – נא לפנות בשעות העבודה אל סימה או נופר, טלפון: 02-6338808. המחיר לגיליון אחד – 40 שקל, מנוי לארבעה גיליונות – 160 שקל.

דבר המפרסם.

אהוד: לפי דברי העורך, הגיליון הבא של ״האומה״ יציין 60 שנים של הופעה רצופה של הבמה הזו. החוברות מרתקות ומלאות ידע היסטורי, ספרותי, פוליטי ותרבותי. ובמציאות שבה התמעטו כל כך הבמות הספרותיות והעיוניות בישראל –  יש לברך על המשך קיומה של ״האומה״ ועל המסירות של העורך, יוסי אחימאיר, לקיומה במשך כל השנים הרבות האחרונות, ונאמר לו – המשֵך בעבודתך האיכותית והמסורה.

* * *

נעמן כהן

כמה הערות על יום השואה הבינלאומי

1. האובססיה הגרמנית ב״שאלה היהודית״ (Judenfrage) שהביאה אותם לפתרון הסופי (Endlosund der Judenfrage) לא הסתיימה וממשיכה בזמננו.

לאחרונה סימן מכון ויזנטל את עשרת הגורמים האנטישמיים ביותר בעולם, וגרמניה מסתבר עומדת במקום השביעי.

https://www.wiesenthal.com/assets/pdf/global_anti-semitism_2021_top_ten.pdf

ממשלת גרמניה מממנת במיליונים ארגונים אנטישמיים בארץ השוללים את זכות היהודים למדינה ועושים ליהודים דה הומוניזציה. במטרה הביא לחיסול מדינת היהודים והחלפתה במדינה ערבית-מוסלמית. ממשלת גרמניה אפילו מממנת מסע נגד חינוך יהודי בבתי הספר בארץ, וכל זה בלי להתייחס כלל לאנטישמיות בחברה הגרמנית. לכן היה לי מוזר מאמרו של עמנואל סבו על יום השואה הבינלאומי. (״חדשות בן עזר״, 1718).

עמנואל בן סבו המתנאה בעצמו שהוא מחנך וסופר ״ספרי ילדים מעצבי זהות בנושא השואה,״ מספר שהוא נסע לגרמניה, נעמד ברחוב חבוש כיפה מול אנטישמי גרמני-נאצי שהסתכל עליו בשנאה, והוא לא השפיל מבט, אלא חייך עד שהגרמני הסתלק. איזו גבורה יהודית!

לא מובן לי בכלל למה לנסוע למקום שאתה יודע ששונאים אותך? לשם מה בכלל הוא נסע לגרמניה? להכניס להם בעין? להפגין כשמשון הגיבור, או אולי כשמשון דער נעבעכדיקער קורבן השואה?

אין לי מושג מה זה ״ספרי ילדים מעצבי זהות בנושא השואה.״ האם הוא מספר להם על השואה, והילדים מעצבים לעצמם זהות של שואה? האם זה מה שהוא רוצה לעצב בהם? אני מבין הזדהות עם קורבנות השואה, אבל מה זה זהות של שואה? האם נסיעה לגרמניה ועמידה ברחוב מול אנטישמי תיצור זהות של שואה בילדים? עדיף לא לנסוע כלל. בכלל רוב הסיכויים שיהודי עם כיפה העומד ברחוב בגרמניה כדי להכניס לגרמנים בעין שהוא יחטוף מכות לא מהגרמנים אלא מהמהגרים המוסלמים בגרמניה, אבל לשם כך לא צריך לנסוע לגרמניה אפשר לנסוע לירושלים.

אני אישית לא נסעתי לגרמניה ואין לי כוונה לנסוע לשם. אני לא אוהב לסבול ולהיות שנוא, ואין לי שום כוונה לתת להם לגיטימציה ולתרום לכלכלתם.

כן ועוד משהו. בניגוד לדבריו יש זכות לציין את יום השואה הבינלאומי גם אם יש עדיין אנטישמיות, לא צריך להכריז על ביטולו.

2. רבבות ישראלים ירדו בשנים האחרונות לגרמניה, ולא כדי לעשות בעין מול האנטישמים הגרמנים, אלא כדי לקבל זהות גרמנית. כבר כתבתי לא אחת על עיתונאית ״אל-ארצ׳י״, נרי לבנה, המתנאה בבניה שירדו לברלין בירת הרייך ונעשו לדבריהם פולקיסטים גרמנים תוך שהם מברכים על כך שהשתחררו מהיהדות והישראליות. ההצעה שיעצתי לה להחליף את שמה לקלרה פלצל כדי שהנכדים הפולקיסטים הגרמנים שלה לא יתביישו בשמה העברי-יהודי – כנראה טרם נעשתה.

בינתיים  אנחנו אפילו שומעים על יהודים המתגייסים לצבא הגרמני ומוכנים למות עבור גרמניה. דויטשלנד איבר אלס:

https://www.ynet.co.il/judaism/article/hkwy11egct

3. מנחם רהט (לא ידוע לי שמו המקורי כי בערך שכתב על עצמו בוויקיפדיה הוא התבייש כנראה בשמו המקורי והשמיטו), מצטט את ד״ר אליהו גוטליב בן-אלישר שאמר: ״״טועה העולם לחשוב, שוועידת ואנזה, החתומה על תוכנית השטנים המצמררת ושמה ׳הפתרון הסופי׳, היא-היא אבי אבות רעיון העיוועים הנאצי לחיסולו הפיזי של העם היהודי.״

מוזר, כי אף אחד בעולם לא חושב כך. ידוע לכל שוועידת ואנזה מאוחרת להחלטה על ההשמדה. השאלה שבה מתחבטים ההיסטוריונים היא מתי היטלר החליט לעצמו על השמדת היהודים, ומתי הוא נתן את הפקודה להתחיל בהשמדה.

גוטליב-בן-אלישר שהיה מנכ״ל ראש הממשלה הראשון של מייצ׳יסלב-בגון-מנחם בגין, ושגריר בארה״ב, צרפת, ומצרים, פרסם את הדוקטורט שלו בספר ״קשר ההשמדה״ – מדיניות החוץ של הרייך השלישי והיהודים, 1933-1939, י-ם 1978.

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=74479

(מעניין שבדומה לכמה ספרי היסטוריה רוסיים שתורגמו לעברית וספר ביולוגיה שיש לי המתחילים בדברי סטלין ומסתיימים בדבריו, גם ספרו של גוטליב-בן-אלישר מתחיל בדבריו של בגון-בגון ומסתיים בדבריו: ״מה יש ללמוד ממצדה...״ לא ברור ההקשר לשואה).

התיזה של גוטליב-בן-אלישר היא שעד תחילת המלחמה היטלר תמיד התחשב בנסיבות הפוליטיות. רדיפת היהודים שלו היתה שיטתית, אבל עם עליות וירידות בהתאם לאפשרויות.

בפרק האחרון הוא עוסק בפרשת האוניהי סנט-לואיס והחזרתה לאירופה, אבל ברור שלא עצם החזרתה היא שהביאה אותו להחלטה על השמדת היהודים, רוב יהודי אירופה חיו הרי במזרח לא תחת שלטון הרייך. יש להבין שבניגוד לרדיפות ואפילו לגירוש, השמדה לא היתה יכולה להתבצע ללא מלחמה.

גם גוטליב-בן-אלישר מסיים את ספרו ב-31.7.41 – עת ניתנה פקודת ההשמדה להיידריך ע״י גרינג. (שם עמ׳ 213). השאלה ההיסטורית היא מתי החליט היטלר להשמיד יהודים לפני המלחמה, והאם זו היתה הסיבה למלחמה.

הנה התיזה של פרופסור יהודה באואר:

מדוע פרצה מלחמת העולם השנייה?

הכלכלה הגרמנית היתה בשיאה ב-1939, והתעשייה שיגשגה; העם הגרמני, שזכר עדיין את אימת המלחמה הגדולה הקודמת, לא תמך בתקיפה, וראשי הצבא הגרמני חששו מתבוסה. ועדיין, גרמניה תקפה את פולין, וסחפה את אירופה למלחמה עקובה מדם.

ההיסטוריון יהודה באואר טוען, שהמלחמה לא פרצה בגלל סיבות כלכליות או חברתיות, אלא בראש וראשונה בגלל אידיאולוגיה אנטישמית.

באואר מאמץ את טיעונה הקודם של החוקרת לוסי דווידוביץ, שבספרה, ״המלחמה נגד היהודים״ הוכיחה שהמלחמה שהיטלר תיכנן ב-1939 לא היתה נגד הפולנים, אלא רק צעד ראשון למטרה גדולה יותר – המלחמה נגד היהודים, מלחמה אותה הוא תיכנן כבר מ-1918.

 הרצאתו של יהודה באואר:

https://www.youtube.com/watch?v=CrFdajHhBMchttps://www.youtube.com/watch?v=CrFdajHhBMc

מאמרו:

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1178629

מדוע פרצה מלחמת העולם השנייה?

מדוע פרצה מלחמת העולם השנייה? לא איך, אלא מדוע, לא מה היו המהלכים הפוליטיים-דיפלומטיים, הכלכליים, הצבאיים, וכיוצא בזה, אלא מי רצה בה ומה היו כוונותיו?

התשובה שניתנת לרוב היא, שגרמניה הנאצית רצתה במלחמה. מדוע? מפני שהיא שאפה להשיג שליטה הגמונית על אירופה ואולי על העולם כולו, וביקשה להבטיח לעם הגרמני מרחב מחייה במזרח היבשת ושליטה על אספקת תבואה, פחם, ברזל ונפט. כמו כן, קברניטי גרמניה רצו להבטיח את עתידו של העם הגרמני על ידי הקמת התיישבות גרמנית רבתי ב״מזרח״.

האומנם?

כבר ב-1936 הגיעה גרמניה לרמת הייצור של 1929, השנה האחרונה לפני המשבר הכלכלי העולמי. עד 1938-1939 היא הגיעה לתעסוקה מלאה, פחות או יותר. לא היה כל לחץ של ממש מצד צעירים גרמנים לצאת מגרמניה להתיישבות כלשהי בחסות הממשלה.

המסחר עם ברית המועצות הבטיח את כל התבואה וחומרי הגלם התעשייתיים להם היתה זקוקה גרמניה, תמורת מוצרים תעשייתיים שהיא יצרה. כל עניין מרחב המחייה היה אפוא טיעון אידיאולוגי חף מלחצים כלכליים או פוליטיים של ממש. מדוע, אם כך, רצתה ההנהגה במלחמה?

האם היה ב-1939 רצון עז באוכלוסייה הגרמנית לצאת למלחמה? יש כמות גדולה מאוד של עדויות של עיתונאים ודיפלומטים זרים בגרמניה, הטוענים פה אחד שלא היה כל רצון כזה. אין בכך פלא – מדובר בעם שרק 21 שנים קודם לכן עבר טראומה במלחמת העולם הראשונה, שגבתה ממנו מיליוני הרוגים ופצועים, שהותירו אלמנות, יתומים, ומשפחות הרוסות בהן חיו גברים שלא היו כשירים לעבודה.

האם בעלי התעשייה וראשי הבנקים רצו במלחמה? בשנים האחרונות נפתחו הארכיונים של רבות מן החברות התעשייתיות והמסחריות הגדולות ושל בנקים. לא נמצאה כל הוכחה ללחץ כלשהו של המגזר העסקי לצאת למלחמה. להיפך: הייצוא מגרמניה, בעיקר למזרח ולדרום-מזרח אירופה, שוב עלה, והרווחים גאו. נכון שהתעשייה נהנתה מתוכנית החימוש הנאצית, אולם ייצור הנשק לא לווה ברצון עז להשתמש בו.

ואולי רצתה ההנהגה הצבאית במלחמה? הנה, בספטמבר 1938, כאשר נדמה היה לרגע שאנגליה וצרפת יסייעו לצ׳כוסלובקיה במלחמה נגד גרמניה, ולצרפת היה חוזה צבאי עם ברית המועצות, אורגן ניסיון הפיכה (פוטש) של גנרלים גרמניים נגד היטלר ובראשו עמד הרמטכ״ל אז, לודוויג בק (שיעמוד בראש הקשר נגד היטלר ביולי 1944).

קושרי הקשר שלחו אז ללונדון דיפלומט צעיר שהיה שותף לתוכניות, אדם פון טרוט צו סולץ (Adam von Trott zu Solz), כדי להבטיח את תמיכת מעצמות המערב. ואולם, נציגי ממשלה בריטים אמרו לו שהם ״סומכים על מר היטלר״ ואין להם אמון בקבוצת גנרלים פרוסים. אין לדעת אם פוטש כזה היה יוצא לפועל, ובוודאי לא אם היה מצליח, וגם אין לחשוד בגנרלים הגרמנים, שהם חוו התקף אלים של חיידק האנטי-מלחמתיות, אולם ברור שראשי הצבא הגרמני חששו מתבוסה דומה לזו של מלחמת עולם הראשונה ולכן התנגדו לתוכניותיו של היטלר.

מתברר שמי שרצתה במלחמה היתה ההנהגה הנאצית ושעניין כיבוש ״מרחב המחייה״, טעון בירור יסודי יותר. האם יש בידינו תיעוד שיכול להבהיר את המטרות האמיתיות של ההנהגה הנאצית? בכוונתי לטעון כי יש, והוא ידוע לנו בחלקו מאז משפטי נירנברג ב-1945 ובחלקו עוד מלפני ספטמבר 1939.

באוקטובר 1936 מונה הרמן גרינג, מספר שתיים בהנהגה הנאצית (רודולף הס היה ״סגן הפיהרר״, אך הוא היה ממונה על הארגון במפלגה, ולא נחשב על ידי היטלר ושותפיו) לאחראי על תוכנית ארבע השנים הכלכלית, שהכינה את גרמניה למלחמה (פרק זמן זה התקצר אחר כך).

באוגוסט של אותה שנה היטלר שלח לגרינג תזכיר, שככל הנראה נכתב על ידו ממש, כפי שמעידה השפה הגרמנית הפרימיטיווית בה הוא נכתב, ובו רשימת המטלות אשר על גרינג לבצע: להכין אספקה וציוד מתאימים, רזרבות של פחם, עפרות ברזל, מוצרים כימיים, תחבורה, וכיוצא בזה. התזכיר היה פרטי, אישי, ולא מעשה תעמולה. היתה זו הוראה מהמנהיג לסגנו.

העמוד הראשון הוקדש להסבר מדוע גרמניה חייבת להתכונן למלחמה בתוך זמן קצוב. משפט המפתח במסמך הוא זה (תרגום שלי, ניסיתי לשמור על הנוסח העילג של המקור): ״מתחילת המהפכה הצרפתית נסחף העולם במהירות הולכת וגוברת אל עבר סכסוך חדש, שפתרונו הקיצוני נקרא בולשביזם, אלא שתוכנו ומטרתו אינם אלא סילוק אותן השכבות החברתיות שהעניקו לעולם את הנהגתו עד עתה, והחלפתם על ידי היהדות הבינלאומית... ניצחון הבולשביזם על גרמניה לא יביא לחוזה ורסאי חדש, אלא לחורבן סופי, אפילו להשמדה פיסית של העם הגרמני.״

רעיונות אלה הושלמו, בין השאר, בנאומו הפומבי של היטלר ברייכסטאג (פרלמנט) הגרמני ב-30 בינואר 1939. שם הוא אמר כי ״אם אנשי הפיננסים היהודים הבינלאומיים, באירופה ומחוצה לה, שוב יצליחו להטיל את העמים לתוך מלחמת עולם, אזי התוצאה לא תהיה הבולשביזציה של העולם, ובכך ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה.״

בראייתו של היטלר, ויחד עימו של צמרת המפלגה, היה הכרח לצאת למלחמה משום שהבולשביזם היהודי יביא לאסון נורא, ואפילו להשמדה פיסית של העם הגרמני. לגישתו, הבולשביזם היהודי והיהדות הפיננסית – משמע, הקפיטליזם המערבי הנשלט על ידי היהודים – חד הם. מטרתו של הקפיטליזם היהודי היא השלטת הבולשביזם על העולם ולכן יש לצאת נגדם למלחמה. המלה ״שוב״ בנאומו של היטלר ב-1939 חשובה. היהדות הפיננסית הביאה למלחמת עולם ראשונה, ותביא למלחמה נוספת.

יש כאן הסבר ברור מאוד וחד משמעי לשאלה מדוע פרצה המלחמה: בגלל אידיאולוגיה אנטישמית. המסמך הראשון היה פנימי, השני פומבי, והם משלימים זה את זה. איפה כאן ״מרחב המחייה״? דומה שקשה לטעות. המטרה היתה לסלק את ״הבולשביזם היהודי״, השולט על אוצרות הטבע של אוקראינה והקווקז, ואז תוכל גרמניה, כמנהיגת העולם הארי, למלא את שליחותה ההיסטורית ולהשליט את ההגמוניה שלה על אירופה כולה, ומעבר לה. כלומר, עניין מרחב המחייה הוא הצד ה״חיובי״ כביכול של התוכנית, וגם הוא היה תלוי בניצחון על היהדות העולמית.

אם הניתוח הזה נכון, יש לו השלכות מרחיקות לכת.

ראשית, הוא מצביע על כך שהמלחמה לא פרצה בגלל סיבות כלכליות או חברתיות, אלא בראש וראשונה מסיבות אידיאולוגיות ובמרכזן אנטישמיות רצחנית. נכון שבשורה שנייה היתה השפעה רבה, בעיקר טקטית, לשיקולים כלכליים, מדיניים, צבאיים וחברתיים, אולם אם אלה עמדו בסתירה לקו האידיאולוגי, ניצח זה האחרון – דבר שניתן, לדעתי, להוכחה.

במלחמה נוראה זאת מתו כ-35 מיליון בני אדם באירופה בלבד (ועוד עשרות מיליונים באסיה ובאפריקה) ומהם כ-5.7 מיליון יהודים. אולם כ-29 מיליון לא-יהודים מתו בגלל אידיאולוגיה, שבמרכזה עמדה שנאת היהודים. השואה הונעה, לא על ידי בעיות מבניות של החברה הגרמנית, כפי שסוברים רבים וטובים – מבנים חברתיים אינם רוצחים, בני אדם רוצחים, וצריך להסביר להם למה לרצוח זה טוב.

השואה היתה תוצאה של מוטציה של אנטישמיות היסטורית שהתגלגלה לכדי מעשה פוליטי רצחני. למניע זה היה חלק מרכזי בכוחות שהביאו למלחמה, שבמסגרתה היא אירעה. רצח עם אידיאולוגי במסגרת מלחמת עולם אידיאולוגית.

(המאמר מבוסס על הרצאה שנשא הפרופ׳ באואר במסגרת יום עיון שערך המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, לציון 70 שנה לפלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות).

[אהוד: אני מבין שעד כאן הבאת רק את התזה של פרופ׳ באואר ולא ניתוח היסטורי שלך].

4. בלונדון התכנסה ״ועידת ואנזה״ חדשה הפעם תחת הכיסוי ״אמנסטי״ העוסקת בשאלה כיצד לחסל את מדינת היהודים. ע״פ החלטת הוועדה יש לחסל את ישראל כמדינה יהודית ולהפוך אותה למדינת אפרטהייד ערבית-מוסלמית כזו הקיימת בשאר המדינות הפשיסטיות הערביות והמוסלמיות. למותר לציין שכל התושבים בשטחים הכבושים ע״י הערבים 13 מיליון קמ״ר מהאוקיינוס האטלנטי להודי מייחלים לחופש כמו במשטר האפרטהייד היהודי.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

״ביתן״ הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ״ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך וסיום המחברת]

...מוטב לי לנוח בבית, חשבתי. אולי גם אטלפן אל חברתי דינה דוּפַּבֶּרְג, בתו של עורך-הדין הידוע, ואספר לה כיצד שלחתי את חמיאל ללינדה, רק שלא תחשוב שאני מתכוונת להזמין אותה לישון אצלי כמו לפני שבועיים, כאשר הזמנתי אותה ואת תוגתי, וישבנו אצלי בחדר הגדול כל הערב, על השטיח העבה, ודיברנו. תוגתי רצה לשכנע אותנו שנתנהג בטבעיות, כמו בג׳ונגל, מי שבא לו להתפשט – מתפשט. ומתייחסים למין כמו אל שאר הצרכים הטבעיים, אכילה ושתייה. אני מוכרחה להגיד שזה היה די מגעיל. ראו שהוא מדבר מהביצאלאך החיוורות שלו. מה הוא חשב? שאנחנו שתינו נתפשט לפניו ונתמסר לו בזו אחר זו? או שיעשה לנו הצגת-עירום? אני לא בא לי עליו. היא השתרעה על הכרים, שלחה קדימה את רגליה השזופות, חיככה ירכיים זו על זו והתפתלה כל הזמן לעומתנו וסובבה ביד את הבקבוק.

כן, קודם, מרוב שיעמום, שיחקנו בבקבוק. סובבנו אותו באמצע, על השטיח, בינינו, ומי שהבקבוק הופנה אליו – חייב היה לספר משהו אישי-מאוד שקרה לו. מזה בעצם התחילה השיחה על ההתפשטות. דינה אמרה שהיא מאמינה שהגברים יכולים לעשות זאת עם כל אחת, אם היא רק מושכת, אבל היא לא יכולה לשכב היום עם אחד ומחר לעשות את זה אם אחר. תוגתי התעקש שגם לנו, לנשים, יש צרכים טבעיים כמו לגברים ואנחנו מתכחשות להם. צחקתי בליבי. הוא אמר שהוא משוכנע שאישה נהנית מכל מחמאה לצורה שלה, אפילו היא נאמרת כדי לרכך אותה, ואפילו אם אומר זאת הגבר הפחות נחשב. היא נהנית מעצם העובדה שהיא יודעת שהיא נחשקת. אני אמרתי שיש מחמאות שנדבקות אליי כמו מסטיק לסולייה ולוקח לי יומיים להתנקות מהן.

התחלנו לבחון אחד את השני על מה חושבים עכשיו, ותוגתי אמר שבטח אני כבר רוצה לישון ומחכה שהוא יסתלק ויחדל לדבר שטויות, כי הדברים הטבעיים והאמיתיים ביותר, בייחוד במה שקשור למין – כשאומרים אותם הם נשמעים מטופשים. אמרתי לו שאני לא אתבייש להגיד לו ללכת כשאהיה עייפה, וגברת דופברג המשיכה לפשק מולו את רגליה השזופות לחכך את אחוריה בכרים ובשטיח ולסובב את הבקבוק סתם-כך עד שאני חשבתי שאולי אני מיותרת והייתי מוכנה שייצאו שניהם יחד וישאירו אותי לבדי, אך לא – דינה אמרה לו בפירוש שהיא מסוגלת לעשות את זה רק עם מי שהיא נמשכת אליו, גופנית, ושאם הוא רוצה להתפשט עכשיו הוא יכול להתפשט. זאת בעייה שלו. אבל היא לא בא לה עליו והיא מאמינה כי מרגע מסויים הדיבורים המיותרים רק מקלקלים.

ואז הוא קם ואמר לנו ״לילה טוב״ – ״מה אתה כבר בורח?״ אמרה לו דינה, ״נעלבת בוא שב קצת על ידי, ונתנשק, מותק – ״ אבל הוא היה לפתע קצר-רוח ואולי מבוהל, כי הוא ניגש קרוב אליה, התכופף, הריח, לא נגע בה כלל, והסתלק במהירות.

הלכנו שתינו לישון. קודם עוד הסתובבנו בדירה ודינה דופברג התעקשה לשטוף את הכלים ובאה בטענה אליי שהמשחה לרחיצת-כלים מסריחה וכך גם המטלית לניגוב בשיש וגם הנייר בבית-שימוש לא מצא חן בעיניה. ״לתוּחֶס העדין שלך,״ אמרתי לה, ״את צריכה אולי משהוא מעודן יותר! חיים תוגתי ישמח לשטוף לך במים ולהעביר משחולת בכל הנקבים המוצנעים בגופך!״

״חה, חה, חה – ״

שטיפת הכלים פגעה, לדברי דופברג, בלכה האדומה-הכהה שהיתה משוחה על ציפורניה ואשר התאימה מאוד לאצבעותיה השחומות והארוכות. היא ביקשה ממני שמן-אציטון וישבה להוריד את הלכה בפיסות צמר-גפן, אבל לא היתה מרוצה מן המראה שהתגלה לפניה. ״אימא שלי, המסכנה, אוכלת ממני חצץ.״ היא אמרה. היה לציפורניה גוון חום ללא ברק, כאילו הן מוכתמות בחינה. היא לקחה לימון וחצתה אותו ושיפשפה היטב ציפורן אחר ציפורן, וזה היה כמעט מכאיב להסתכל על כך. אני לא יודעת אם הלימון עזר הרבה כי היא גם ביקשה ממני מספריים קטנות ועיגלה את ציפורניה המחודדות ולבסוף שמעתי אותה רוחצת היטב את ידיה בחדר-האמבטיה.

אני הצעתי בינתיים את המיטה הזוגית, שיש בה די מקום לשתיים. אני משתגעת אחרי מיטות רחבות והקנה-מידה שלי הוא שאני יכולה להשתרע לאורך ולרוחב באותה נוחיות, אבל המיטה הזו לא היתה הבחירה הפרטית שלי כי הדירה היתה עדיין בשכירות, סמלית אמנם, ואפרם טרם נתן לי אותה במתנה.

כשדינה ראתה אותי מתפשטת, היא נדהמה לרגע ואמרה: ״לילכל׳ה, מדוע את לא עושה משהו בקשר לחזה שלך?״

הרגשתי צביטה בלב. מה אני יכולה לעשות? ככה אני, מאז הצניחה הגדולה. ובאותו רגע גם דינה התפשטה, מהצד השני של המיטה, איזה הבדל! – אמנם היא לא יכלה להתפאר ברגליים הארוכות שלה, השזופות, והתוחס הצנום כמו של נער, שיכול לעשות רושם אולי רק על חיים תוגתי, אבל לדעתי לא היא בתוחס שלה שמץ של נשיות. שום דבר עגלגל. רגליים כמו שני קרשים, חומים. אבל, לעזאזל – הבורא חנן אותה בחזה איתן ומתוק, שתי כיפות, עגלגלות, עם פטמות כהות, קטנטנות וזקורות בקצותיהן. יכולתי רק לקנא.

״ניתוח פלאסטי אני לא אעשה!״ אמרתי לה.

״מה הדיעות הקדומות האלה?״

״טוב. אני אמנם שמעתי שאפשר לקצר, ולמתוח, ולהכניס סיליקון כדי שהציצים יעמדו, אבל אני לא מוכנה לזה משתי סיבות. האחת – בריאותית. שמעתי שאם טסים בגובה רב – יש סכנה שהסיליקון יתפוצץ! והשנייה – אני לא מוכנה שמישהו ימשש לי סיליקון במקום ציצי מן הטבע!״

״לילכל׳ה, זה בדיוק גם מה שאני חושבת ושרציתי להגיד לך,״ אמרה דינה, ״אני מאמינה בעיסוי, בהתעמלות, רק בדברים טבעיים שמפתחים את הגוף.״

נזכרתי שהיא צמחונית ולכן גם רזה כמו אספרגוס.

״אל תיעצבי,״ אמרה, ״אני בוכה על כך שאין לי מספיק תחת, ואת חתיכה משגעת, הלא כל גבר ברחוב מסתכל על האחוריים שלך, ורק שיש לך קצת ריפיון שדיים. טוב, אף אחת מאיתנו לא מושלמת.״

היינו כבר שתינו שכובות, מכוסות-למחצה בסדינים בלבד, בגלל החום, ורק מנורות-הלילה מאירות משני צידי המיטה. חשבתי לקרוא עוד קצת את עיתון-הערב, ופתאום הרגשתי כי ידה של דינה על השד הימני שלי, בטבעיות, מושכת את כובעונצ׳יק כלפי מעלה! – – – ורק אז נוכחתי כי בגלל החום שכחתי לשים עליי את כתונת-הלילה הקצרה, ושכבתי בתחתונים בלבד, דקים כקורי-עכביש.

״מה את עושה?״ נדהמתי.

״יש לך שמן-זית, הכי טוב מתל-עדשים?״ ניסתה להרים לי.

[אותה תקופה היה מפורסם מאוד שמן הזית של רפול מתל-עדשים והיו שראו בו סגולות רבות. – אב״ע].

״בשביל מה?״

״הכי טוב לעסות שרירים עם שמן זית טבעי! שחקני-כדורגל ערבים יודעים זאת, קראתי בעיתון – ״

״את עם הצמחונות שלך!״ התחלתי לצחוק כי מגע אצבעותיה דיגדג אותי נורא – ״תפסיקי! אין שם בכלל שרירים – ״

אבל היא לא נשמעה לי והמשיכה לעסות אותי באצבעות מלאות מרץ, ואני קיבלתי התקפת-צחוק כזו – שפחדתי שהשכנים ישמעו ולא היה נעים לי שיגלו שאני שוכבת עם בחורה בחדר-המיטות שלי ומבקשת ממנה להפסיק לגעת לי בחזה, ולכן אמרתי לה שאני מוכנה להמשיך רק אם תניח לי ללבוש כתונת-לילה.

וכך היה. שמתי עליי את הכתונת הדקה וגם החלפתי תחתונים כי כמעט השתנתי מרוב צחוק. ושכבתי על גבי ועצמתי את עיניי והיא החליפה מקום וישבה עתה לצידי על המיטה והניחה יד על כל שד שלי והחלה לתופף בקצות אצבעותיה וללוש ולמשוך לעיתים בקצות הפטמות כשהיא מרימה עימן את השד כולו וכמו מנסה להותיר אותו במצב זה, שלא ייפול. אצבעותיה היו חזקות ונעימות, וכל זה התרחש מבעד לבד הדק, המשיי, של כתונת-הלילה הקצרה, אשר המגע שלה, יחד עם העיסוי, גרמו לי עונג כאילו גבר נחמד עושה לי את זה, רק שאף גבר לא הקדיש תשומת-לב כזו לחזה שלי ולרוב, אחרי אכזבה קלה שהייתי רואה על פניהם, למראה החזית המתנדנדת במקום שקיוו למצוא חזה בתולי ומזדקר, היו יורדים קומה וניגשים ישר לעיקר, או פשוט הופכים אותי, ולפעמים על ארבע, והחזה שלי מזדקר אז כלפי מטה, פשוט מכוח חוק הכבידה של כדור-הארץ שאפילו הממשלה עוד לא הצליחה לשנות אותו. תענוג גדול, כמו כל פרה!

פתאום הפסיקה דינה. פקחתי עיניי. היא הביטה בי במבט מוזר. אני חושבת שהעיסוי חולל גם בה משהו.

״מה העניינים?״ שאלתי.

״קשה לי. הידיים כבר כואבות כך, מהצד.״ אמרה. ״אימא שלי אומרת שהיא אוכלת ממני חצץ. כל כך עצוב לי, לילכצ׳יקלה – ״

עצמתי שוב את עיניי ואמרתי לה – ״מה הבעייה שלך? לעסות? אז אולי תנסי לשבת עליי?״

נדמה שרק לזה חיכתה, וכבר נתיישבה עליי, בזהירות, חשתי את שולי כתונתה הרכה על ירכיי החשופות, והתפלאתי שהיא ערומה לגמרי מתחת לכתונת. היא התכופפה מעט לעברי והמשיכה בעיסוי החזה, אבל אני התחלתי להרגיש שעיקר עשייתה עובר למקום האחר. כאילו היא יושבת על גחלים לוהטות.

זו היתה הרגשה מוזרה מאוד. מעולם לא התנסיתי קודם במגע של עיסוי עם אישה, וגם לא תיארתי לעצמי שזה יקרה לי. אבל צ׳יפצ׳ימונצ׳יק היה מגורה ורטוב כמו אפרסק בשל, שננגס, וביקשתי ממנה להתרומם רגע כדי שאוכל להשיל את התחתונים שלי, שהתלחלחו כהוגן, והפעם לא מרוב צחוק. מאותו רגע נתרחש העיסוי כמו בחלום. חשתי את הערווה הגלוייה שלה נושקת לשלי ולוחצת אותי כלפי מטה. פשקתי את ירכיי ככל שיכולתי והתרוממתי כנגדה, בשכיבה, היא לא היתה כבדה ביותר וחשבתי שהנה – הנה היא תשכב עליי והייתי מאוד נבוכה כי לא רציתי להתנשק איתה בשעת העיסוי וגם חשבתי שלא נעים יהיה לי מגע שדיה הנהדרים בשדיי הרכים להחריד, ממש כמו אחרי הצניחה הגדולה.

אבל היא נטתה רק קצת קדימה, גוהרת ושתי ידיה על המיטה, לצדדיי, ואז הרגשתי כמו אצבע זעירה יוצאת מתוכה ומשתקשקת בצ׳יפצ׳ימון שלי, המשתולל – וזה היה לי כבר יותר מדי, כי כשהרגשתי שהיא מתחילה לחדור לתוכי, לא עמוק אלא רק על פני צ׳יפצ׳ימונצ׳יק, חיבקתי אותה והשכבתיה עליי כשפטמותיה דוקרות אותי כאילו היו גם הן אברי-מין קטנטנים המבקשים לחדור אותי, והתחלתי לגמור את העיסוי בעיניים עצומות עם ניצוצות-במוח, הדם שוחק את התאים האפורים ורוצה לפוצץ אותם – כשאני מניפה אותה, מעלה מטה, מעלה מטה, וכמעט קורעת את פי-הטבעת שלה באצבעותיי שגלשו ותפסו לחוד כל פלח מעגבותיה, רציתי לחדור לשם, או להגיע אליה מאחור, אינני יודעת, הייתי מטורפת מהעיסוי. אני לא יודעת אם גם היא כך, רק זוכרת שבשיא צעקתי לה: ״תיכנסי לשם גם אצבע, תיכנסי לשם יותר, כמה שאת יכולה!״ – תיכנסי אמרתי, אבל ידיה היו רחוקות מפותצ׳יק וחיבקו את שערות ראשי בחוזקה, מנסה ללכוד את שפתי העליונה ולנשק אותי לתוך פי, מה שסירבתי, כמובן, ואז צילצל פעמון הכניסה –

קפאנו שתינו, מפוחדות, ובבת אחת דופברג ניתקה עצמה ממני ושכבה לידי, מתנשמת, זה היה מראה – שתינו עם כותנות-הלילה המורמות והערוות רטובות השיער, המקומט – עד כדי כאב. היה לה שיער שחור כולו, קפיצי, שנראה ככתם במשולש לבן קטן שהותיר הביקיני שלה, כשהעור מסביב שזוף כולו בצבע שוקולד.

״מי זה יכול להיות?״ לחשה.

״פורצים לא מצלצלים.״ הרגעתי אותה ואת עצמי, כשאני מניחה יד בין ירכיה, כמנסה להשקיט אותה, וגם רציתי לגעת בצ׳יפצ׳ימון המופלא שלה, שפתאום נעלם מן העין, בשוכבה על גבה. אך היא הסירה את ידי, בעדינות, ואמרה –

״מוכרחים לגשת לראות!״

וכך היה. ירדנו שתינו על קצות האצבעות, יחפות בכותנות הלבנות, השקופות, רטובות כהוגן כי גם הזענו, כנראה, במהלך העיסוי, וכך התקדמנו לחדר-המבוא, מבלי להדליק אור נוסף על מנורת-הלילה שבצד שלי, בחדר-השינה, המאירה לנו מאחורינו.

צלצול נוסף לא היה. אבל האור בחדר-המדרגות דלק והאיר מתחת לדלת-הכניסה. והיתה לנו הרגשה שמישהו חי שם, מתנשם, מעברה השני של הדלת, בחוץ. התקרבתי לאט אל נקב-ההצצה, שהיה סגור במקרה, הצמדתי אליו עין קרוב-קרוב, כדי שייראה חשוך גם מבחוץ, ואז הסטתי בשקט את מכסה המתכת הזעיר שכיסה עליו.

תוגתי!

המשך יבוא

הערה: השמות והדמויות ברומאן ״הנאהבים והנעימים״ בדויים, למעט כותבת המחברות המקוריות לילך הרמוטק, הידועה גם בשם פאני צדקיהו. וכמובן אין כל קשר בין חמיאל גילרמן כאן לבין משפחת גילרמן שתרמה את בניין גילרמן לאוניברסיטה העברית בירושלים – או לכל משפחת גילרמן אחרת, וכך גם לגבי שם המשפחה של עו״ד דוּפַּבֶּרְג [הר-קקה בפולנית ובגרמנית] הידוע מתל-אביב, אבא של דינה.

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן ״הנאהבים והנעימים״, בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו״ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

אגב, גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן ״הנאהבים והנעימים״ אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-40 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* חנה סמוכה מושיוב: תגובה שקיבלתי מבתי רעות מושיוב רבסקי.

ממוּש בוקר טוב, קראתי את כל הכתבות. מאוד מעניינות וסוחפות. אהבתי במיוחד את ״לכל איש יש שם״ כי פאוזיה זה החיים. אני נזכרת שתמיד אני ידעתי לנצל את המוצא לי למה שמתאים באותה הסיטואציה: אם צריך – אני אשכנזיה ואם צריך אני עיראקית, ואז כולם מתפלאים שאני כזו כי אני לא נראית להם עיראאקית. וגם את לא! אבל תמיד הרגשתי כבוד לומר שאני עיראקית ושייכת לעדה הזו. את התביישת קצת ועם השנים הפסקת להתבייש בשמך ובמוצאך וטוב שכך. מילדות רצית להיות כאשכנזייה על המעלות הטובות של העדה והצלחת יפה והנה את חובקת נכדה בלונדינית עם עיניים כחולות. היא העדות לערבוב העדות, וגם היא גאה להיות עיראקית כמו סבתא.

הכתבות יפות ומעניינות, כתוב מאוד יפה ומעניין. יפה שלמדת להסתכל על המציאות מהילדות במבט כל כך בוגר וידעת מה את רוצה. זה מטורף לא ברור שכך מתנהגת ילדה. רונה מפחדת ללכת לבד למכולת, ואת התנהגת כמו אימא קטנה מגיל כל כך מוקדם. הזיכרונות שלך כל כך ממזמן וכל כך חדים שזה ממש מעורר התפעלות. אני לא זוכרת כל כך טוב את הילדות והרגשות שלי כמוך. זו זכות ענקית לזכור ולדעת לעבד את המידע ולהנגיש אותו לאחרים. גאה בך את אלופה. אימא פאוזיה שלי.

* אהוד יקר, אשר למכתב העיתי שלך [1718] – היו בו דברים שממש דיברו אל ליבי. קודם כל, זיוה שמיר במאמר המרתק על פזמונו של אלתרמן ״רינה״. וכי למה? כי היינו שרים אותו בקיבוץ בדבקות, ובסתר גם רוקדים טנגו לצליליו עם חבורת הנח״ל שהגיעה אלינו...

ואחר כך דברים של הייטנר על א. ד. גורדון, שעליו התחנכנו בבית החינוך המשותף בעמק הירדן. שם גם היה מוזיאון הטבע הידוע שעל שמו. אבל כמובן שלא הכול ידענו.

ומה עוד? הרבה, אבל בעיקר הערותיך השנונות, שאני מזדהה עם כל מילה שבהן, שלא לדבר על  השיר הקצר והמרשים שלך.

כל טוב,

ארנה

* אהוד היקר, בגיליון 1718 מזכירים אורי הייטנר ונעמן כהן את התרומה האדירה של האיש הנפלא א״ד גורדון לתנועת העבודה בארץ, איש שסימל באורח חייו את החלוציות המוסרית, שהפכה ליעד עבור בני העלייה השנייה ואחריה.

אני נדהם כל פעם מחדש מהבקיאות הגדולה של ארנה גולן באשר לשירה והזמר העכשוויים.

עדינה בראל מזכירה את אסון ״ילדי אוסלו״ ואת הניצול היחיד – הילד יצחק אלל. אני מודה שלא הכרתי אירוע קשה זה.

נעמן כהן  מזכיר את כתביהם של אלי שבייד וישעיהו ליבוביץ׳. הוא משבח את פועלם של השניים, ומציין שגם אם לא מסכימים עם ליבוביץ׳ – מי שמבקש לקלוט ידע על יהדות – חייב לקרוא את כתביו.

בזמנו פירסמתי מאמר ב״מאזניים״ (אוגוסט 1992) בשם ״ספרות דת ופוליטיקה״, בה ניתחתי את הבדיות של שלוש קטגוריות אלו, וציינתי שבניגוד לדת ולפוליטיקה, בספרות מבצבצת האמת מבעד לבדייה, וגם ציינתי שמין אמונה כפי שליביוביץ׳ מטיף לה, שבה אין ציפייה מהאל להיות הפרוייקטור של האדם – אין לאמונה הזאת אח ורע בשום אמונה דתית, כי תמיד יש ״חוזה״ בין המאמין לאל.

ליבוביץ׳ הגיב על המאמר בשצף קצף, ולכן, לאחר שקראתי את כל ספריו בענייני יהדות, פירסמתי את הספר ״אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ׳״ (מודן 1993). ישעיהו ליבוביץ׳ נפטר באוגוסט 1994. אילו הספיק לקרוא את ספרי – אין ספק שהייתי זוכה שוב למטר של גידופים.

וכן, מאלפת היא רשימת האנטי-ציונים הישראלים שירדו מהארץ, שנעמן כהן מביא, ומוציאים את דיבתה רעה של מדינת ישראל בעולם.

שלך,

משה גרנות

* לפרופ׳ זיוה שמיר, אני קורא בעניין רב את מחקרייך על הפזמונים ושירי הזמר של נתן אלתרמן. המאמרים האלה הם מלאכת מחשבת. כפי שהראית בספרך ״ספר התיבה המזמרת״ – ששירי הילדים שכתב אלתרמן הם מתוחכמים, ויש בהם רובד רעיוני, כך את מפליאה בפרשנותך את שירי הפזמון של אלתרמן. מתברר שהשירים שנחשבים קלילים הם מלאכה שירית עשויה בקפידה, והרובד הרעיוני שלהם עמוק מאוד.

יישר כוח על מפעלך בתחום זה.

בברכה,

בלפור חקק

* תגובה לסלפן והמעליל נעמן כהן: נעמן כהן ״טיפל״ בי פעמיים בחב״ע – וסילף פעמים רבות.

יבושם לו שהוא מעלה מאוב את שמות המשפחה ה״גלותיים״ של נשואי הגיגיו, אבל לפחות שידייק. לא ״גסינביץ׳״ ולא ״גסנוביץ׳״,  כי אם – גייסינוביץ׳, ואם ירצה – גם הייסינוביץ׳.

על ״אבד עליו הכלח״ התוודה כי זאת טעות כתיב, כשיצא מתחת ידו ״עבד״. ניחא. אבל שלא יעבוד עלינו: מה עם ״הכלח״? פתח נא, אדוני, תנ״ך ותמצא – ״כלח״. משגגה זו הנ״ל התעלם.

ובאשר לטענתו כי טפלתי ״עלילת דם בזויה על רבין,״ אחזור ואומר: אנשי ״אלטלנה״ אכן נרצחו בפקודת בן-גוריון, ורבין נתן את הוראת האש, גם על אלה שקפצו למים בניסיון נואש חסרי אונים להגיע לחוף. על כל ראש שביצבץ לשנייה מעל פני המים נורתה אש.

״אלטלנה״ בשום פנים ואופן לא היתה ניסיון פוטש, כי אם לכל היותר תוצאת חוסר הבנה בין השלטון ופיקוד האצ״ל. ויש אומרים, שבן-גוריון חיפש בירי את ראשו של בגין שהיה על סיפונה.

שיא השיאים היא פסוקו של נעמן כהן, לפיה בן-גוריון מנע מלחמת אחים ולא מנחם בגין, אשר לדבריו ״ניסה להתחיל בה.״ היש עלילה בזוייה, שקר מוחלט, מזה?

מעולם לא הכחשתי שבסאגה הקשה הזאת נהרגו גם שלושה חיילי צה״ל. בכל הזדמנות שהוזכרו ששה-עשר חללי האצ״ל, דאגתי שיוזכרו גם שלושה חיילי צה״ל. כך למשל – בקריאת רציף ״אלטלנה״ בנמל חיפה זה לא מכבר, אני הוא שדאגתי שיצוינו כל 19 החללים.

אני מציע לכולם לחכות להופעת המהדורה החדשה והמעודכנת של הספר ״אלטלנה״, פרי מחקרו הפורה של שלמה נקדימון.

אפילו באשר לחיזוי השואה, מר כהן מגדף ומטעה. כל פועלו של ז׳בוטינסקי בשנות השלושים התמקד בקריאה לאחיו היהודים להציל נפשם מפני הצפוי להם. הוא לא חשב – וטעה – שתפרוץ מלחמה, אבל באשר לגורל היהודים חזותו היתה קשה, והוא צדק.

באשר ל״פשיזם״ של אבי, כבר נלאיתי מזמן להסביר את עמדתו – אבל נעמן כהן בשלו, בזדון ליבו, בהעלאת גירה מרירה. מאמריו של אבי נתפרסמו ב-1928, הרבה לפני שהפשיזם היה למה שהיה בשנות השלושים. אבי אימץ את המונח כהופעת-נגד לקומוניזם שבו ראה סכנה של ממש, וצדק. הוא שוכנע על-ידי ז׳בוטינסקי לחדול מאימוץ ה״פשיזם״, משנתבררה מהותו, ולאחר שגדולי האומה, ובראשם חיים ויצמן, נועדו עם מוסוליני.

אבי ביקר את יאיר, על הקשר שהוא מנסה ליצור עם נציגי גרמניה הנאצית בסוריה, אבל הבין את מניעיו של מחולל לח״י. גם הבריטים, התברר, היו אויבים ליישוב היהודי ולעם היהודי, כשניסו לחסום את שערי הארץ בפני ספינות רעועות עם אלפי פליטים יהודים, ושילחו אותם בחזרה לאבדון.

הכותב גם מצדיק את הבריטים שרצחו את יאיר (״הוא נתפס כטרוריסט״) ו״לא ירו באשתו ובבנו.״ ובכן, אשתו לא היתה עימו, בנו – טרם נולד!

ובאשר לאליהו גלעדי, חיסולו בידי חבריו ללח״י יצא אל הפועל לאחר שהאיש איים לחסל את ראשי היישוב, והיה חשש שיצליח בכך. נקל לשער מה היה קורה אם הקיצוני הזה, חסר המעצורים, היה מצליח לבצע את זממנו.

הגיע הזמן שנעמן כהן רב היומרות יודה בכל טעויותיו ולא רק בהחלפת אל״ף בעי״ן.

יוסי אחימאיר

* מוטי הרכבי: בעקבות המגעים לעסקת הטיעון עם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, גם סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום, שכבר מרצה עונש מאסר ונמצאת בכלא, מעוניינת בהסדר דומה, כך פורסם הערב (שלישי, 1.2) לראשונה במהדורה המרכזית של חדשות 13.

קירשנבאום ניהלה משפט במשך חמש שנים, הורשעה בעבירות שוחד רבות ונגזרו עליה 10 שנות מאסר. עורכי-דינה פנו לפרקליטות והציעו הסדר טיעון לפיו היא תודה במעשים בתמורה להקלה בעונשה. לטענתם, המשא ומתן שניהלה הפרקליטות עם נתניהו וההצעה לסגור את התיק בעבודות שירות מעידה שהעונש שקיבלה קירשנבאום חריג.

בסביבתה של קירשנבאום אמרו כי לראשונה היא לא מתכוונת לשתוק יותר בסיפור, והוסיפו כי ״יש לה הרבה מה להגיד״ – מספיק שתגיד יָדע או לא ידע!!! זיכרו, כל שאר העדים נעלמו!

לא אתפלא שבסוף גם ישחררו אותה.

 עסקת טיעון  עושים עם נאשם כדי שידבר, הפעם יעשו עסקת טיעון בתנאי שתשתוק!

עסקת טיעון עושים לפני משפט ולא אחריו. הגברת כבר נשפטה, מה הטעם שתודֶה! 

אבל אם יש לך מה להגיד אפילו לא תגיע לעסקת טיעון – ראה רות דוד ואפי נווה לכאורה!

* אברהם כץ עוז: שוב על פרשת האמוניה. לדאבון לב, מיספר פרופסורים שלא מבינים בכימיה, הטעו את ראש עיריית חיפה הקודם, ופירסמו את השטות שאמוניה היא רעל מסוכן ושהיא סכנה לכל האזור ולעיר חיפה. זו שטות מאין כמוה. אמוניה היא נוזל חנקני שמשתמשים בו לדשן שדות על ידי ריסוס. מובילים אותו במשאיות  מחיפה לשדות בכל הארץ, יש לו אומנם ריח חריף אך אינו מרעיל. כל מי שעבד בפלחה יודע שאם נשפך על ידך קצת אמוניה, זה מאוד מקרר אם נוגעים  בנוזל, אבל לא קורה כלום וזה כלל לא מרעיל, ומתנדף ברגע. על זה הקימה התקשורת מהומה, בגלל פרופסור טיפש אחד שלא ידע על מה הוא מדבר.

לגופו של העניין, ייצור אמוניה הוא מהאוויר, מתקיים במדינות רבות, גם באזורים מאוכלסים ואף אחד לא מת. צריך להגיד שני דברים, את רוב האמוניה שמייצרים  בישראל מייצאים לחו״ל ורק  בחלק  קטן משתמשים לדישון בארץ.

והדבר השני שהאזור של מפעלי הכימיקלים במפרץ – נכון וראוי שיעבור לאזור הנגב לרמת חובב או לאזור דומה, והסיבה העיקרית היא כי המיקום הנוכחי דרוש להרחבת המגורים והשיכונים של הקריות של אזור הצפון.

* ציטוט: ערביי ארץ ישראל צנחו אל התהום הסורית, והלכו לאיבוד. כסף שמסבך: [סרטון].

הקובייה ההונגרית, המכונה ״ערביי ארץ ישראל״, התפרקה למרכיביה השונים והעוינים, בנוגע למילכוד הסורי.

בימים האחרונים התנועה האיסלאמית בישראל (דרומית וצפונית) פתחה במסע איסוף כספים לטובת האזרחים, הנמצאים בשטחי המורדים הסוניים באיזור אירביד, צפון ״סוריה״, המזוהים עם האיסלאמיסטים. אלה האויבים הקשים ביותר של משטר בשאר. נמסר שעד עכשיו נאספו כ-650,000 שקלים (הכספים שהגיעו מיהודים, כמובן, מסעדות, מוסכים ומה לא). כמה כסף יש לערביי ישראל, ואיזו רמת חיים יש להם, לעומת יתר האומללים במרחב.

אלה כספים איסלאמיסטיים, וכאן [בסרטון] הוא תורם תוך כדי איזכור ערי המרד, וסיסמאות איסלאמיות: [הסרטון].

גם דגל גדול של המרד נגד בשאר נתלה על כיפת הזהב, על שאריות השלג, לנקר בעיניו של בשאר: [סרטון].

הבעייה היא שהתאומים שלהם, בחמאס ובג׳יהאד, דווקא תומכים במשטר בשאר, ובפטרוניתו איראן. משטר כנופיית מחמוד עבאס ברמאללה תומך גם הוא במשטר בשאר, ובשבוע שעבר עבאס שלח את ג׳יבריל רג׳וב לדמשק, לחידוש היחסים. הוא עצמו עשוי לבקר בדמשק אצל הקצב, ולא מפריע לו שמשטר בשאר חיסל עשרות אלפי פלשתינאים בעשור האחרון, וגירש לכל הרוחות כ-350,000 פלשתינאים שגרו בשכונת  ירמוכּ של דמשק ובשכונות נוספות, ונעלמו מאז.

הרשימה הערבית המשותפת תמכה גם היא במשטר הסורי, ובל״ד אפילו רואה בו אליל פן ערבי. אך התנועה האיסלאמית בישראל קוראת להפלתו, ותורמת כאן למתנגדיו. בשאר עצמו רואה את התרומות לאויביו, והוא עוד יבוא איתם חשבון. שם זה לא יהודים תמימים.

הקובייה ההונגרית של הערבים בארץ ישראל התרסקה כאן, משום שאין אלה קבוצה אחת, אלא אוסף של כיוונים פוליטיים  שהמכנה המשותף היחיד שלהם הוא השנאה לישראל.

היינו הראשונים להסביר שב״רשימה המשותפת״ אין שום דבר משותף, והם התפרקו אחר כך, עם עוינות פנימית קשה: [סרטון].

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 1.2.2022.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* הדר קנה: ״[הרחבת חוק הפיקדון] קובעת כי גם על בקבוקי משקה בגודל 1.5 ליטר יחול פיקדון בסך 30 אגורות, שאמור לחזור אל הצרכנים. ואולם כמעט חודשיים מאז הרחבת החוק ושני עשורים מאז חוקק החוק המקורי, נראה כי רשתות השיווק באופן גורף לא משתפות עימו פעולה, ולא מחזירת את הכסף לצרכנים. ... על פי עדויות צרכנים, בשטח כמעט בלתי אפשרי למצוא מקום שיכבד את הפיקדון. ... על פי הערכת המשרד להגנת הסביבה, נכון להיום נדרשות כ-2,000 מכונות ברשתות השיווק השונות לשם מתן שירות מיטבי לציבור. ואולם לפי הנתונים שנמסרו למשרד מרשתות השיווק, עד היום הוצבו כ-180 מכונות, וכ-220 נוספות אמורות להגיע בקרוב.״ [מתוך: ״הרשתות לא מסתירות את סלידתן מקבלת בקבוקי הפיקדון – וממסמסות את החוק״, ״דה מארקר״, ״הארץ״, 26.1.2022].

אהוד: זה מה שאמרנו, וחזרנו והתרענו – זה מה שקורה כאשר הטמטום שולט במשרד להגנת הסביבה, וכאשר מכלי הזבל הביתיים מתפקעים מכמויות הפלסטיק האדירות של בקבוקי ליטר וחצי ריקים – שיפונו במשאיות-האשפה לאתרי הזבל הכללי ויזהמו את הקרקע למשך מאות שנים!

אין גבול לטמטום?

החזירו מיד את כלובי-האיסוף של מכלי הפלסטיק הריקים!

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי״ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון ״אפנדי״ בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

״פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום

נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,

במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון

במהלך מבצע שומר החומות.

עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח

של אורח המלון אבי הר אבן

שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,

ועדיין לא ברור מי גרם למותו!״

[״הארץ״, 16.8.2021]

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה ״המשוררת הארצישראלית הראשונה״, וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב״ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה ״אשר יצר״

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2292 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ׳ אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ׳אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגל״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה׳נְיוּז לֵטֶר׳ הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

* * *

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא ׳חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח׳. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

(״מעריב״, 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: ״׳חדשות בן עזר׳ הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות ׳מנוי׳ על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש׳אדלג׳ על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

* * *

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

* * *

אל״מ (מיל׳) ד״ר משה בן דוד (בנדה): ״...יוצאים מכלל זה ׳חדשות בן עזר׳ והסופר הנידח, שהינם ׳עופות די מוזרים׳ בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג׳נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה׳חדשות׳ ובן עזר]  לשחות נגד הזרם.״ [״חדשות בן עזר״, 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05׳, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94׳, בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג׳מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה׳גיהינום׳״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״ג׳דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ״מחווה לאברהם שפירא״, הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג׳נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של ״הפרי האסור״, שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של ״ערגה״, שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?״

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ׳ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״ עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת ״100 שנים לרצח ברנר״ מתוך ״חדשות בן עזר״, גיליון מס׳ 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג׳ קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון ״ספרי דורות קודמים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר ״אפרודיטה 25״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ׳יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של ״לילי מרלֵן״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב״מ – אזל!

*

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך״. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב״חדשות בן עזר״. 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ״א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל