פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1720

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני,  ו' באדר א' תשפ"ב, 7.2.22.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: פֶּשֶׁר. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן. מדוע מתנכרת האם לבניהָ? על טורו-פזמונו של אלתרמן "מסביב למדורה".  // אורי הייטנר: 1. מוטיב הנקמה של אלון ארד. 2. צרור הערות ‏6.2.22. // אברהם כץ עוז: דן בניהו – חלוץ בעין גדי. // עקיבא נוף: הַשִׁשִׁים וְתִשְׁעָה. הבלדה על צוללי ה"דָּקָר". // משה גרנות: ציפיות ומציאות. על "אבן טוען" מאת נורית יובל. // אבי ליפסקי: חֲצִי פְּגִישָׁה. // יונתן גורל: נחל חרדי וערבי בן 80. // י"ז: חסה. // רמי קידר: המלחין ואיש העט אברהם זיגמן ז"ל. // אבי גולדברג: בכרכרה בסנטרל פארק. // אסי דגני: שיר בנאלי על יונה. // נעמן כהן: תגובה לסלפן והמעליל יוסף גייסינוביץ-הייסינוביץ-אחימאיר. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת ראשונה, המשך. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

פֶּשֶׁר

בְּרִיאָה כַּמָּוֶת –

בִּקְלַסְתֵּר שְׁתִיקָה

נִשְׁקָף הַיּוֹדֵעַ

וְחָנוּט הַנִּרְגָּע.

וּמַתֶּכֶת חֳמָרָיו

וְעִנְבָּל לִבּוֹ

וּצְלִיל חַיָּיו

רוֹשְׁשׁוּ דָּמוֹ –

וְהוֹלִיד מֵעֲפָרוֹ

חֲלוֹמוֹת בָּאֶבֶן

וְשָׂחַק כֶּאֱלֹהָ

בְּתוֹם מְלַאכְתּוֹ.

1962

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

מדוע מתנכרת האם לבניה?

על טורו-פזמונו של אלתרמן "מסביב למדורה"

הטור "מסביב למדורה" פורסם בעיתון "דבר" ביום כ"ח בניסן תש"ח,  7.5.1948 ("עִם שבע שנים לפלמ"ח"), ימים אחדים לפני הכרזת המדינה.¹ 

עד לישיבת מִנהלת העָם ביום 12 במאי 1948, חמישה ימים לאחר פרסום שיר זה, לא היה ברור אם ומתי יוכרז על הקמת המדינה, אך אלתרמן כבר חותם את שירו במילים  "לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר / מִשְׁתַּחְוָה וּבוֹכָה, הֲבִינוּהָ," בהבינו שאין דרך אחרת: שהתקופה המכוּנה בשם "תקופת המדינה שבדרך" קרבה לסיומה ושההכרזה המיוחלת על הקמת המדינה עתידה להתממש בתוך זמן קצר. אִזכּוּר "סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר" ואִזכּוּרו של חודש ניסן  ("כְּתָמִיד בְּנִיסָן-הַיֶּרַח") רומזים גם על היציאה מבית עבדים ותחילת הריבונות בארץ-ישראל  לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה.

גם בשיר "מסביב למדורה", כמו בשיר "מגש הכסף", בולטת תחושת הנתק והזָרוּת בין הלוחמים הצעירים לבין האומה-האם ("אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם. / לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ"). לפנינו כעין בנים חורגים, או "גורים" נטושים, שאִמם-אוּמתם זנחה אותם לנפשם להתמודד לבדם עִם קשיי המציאוּת. הלוחמים הצעירים מתוארים בשיר כחיילים אלמוניים, בני-בלי-שם, בני-בלי-אם ובני-בלי-בית ("וְיָשְׁבָה בוֹ עֲדַת נְעָרִים בְּנֵי-בְּלִי-שֵׁם"), שתנאֵי גידולם אילצום לעשות הכול בכוחות עצמם. אילו נהגה האומה כאֵם אוהבת ודואגת, היא היתה מציידת את בניה בצאתם לדרך במלבושים חמים שיגֵנו עליהם מפני הקור ובצֵידה לדרך, מעשה ידיה. הנערים שלפנינו, לוחמי הפלמ"ח, "לֹא לֻטַּף קָדְקֳדָם בְּלֵיל-חֹרֶף," ורק שני שרווּלי הסוודר הקשורים לצווארם מחבקים אותם מעורף. גם את הצֵידה הם מכינים לעצמם. איש אינו דואג להם ולצורכיהם. את מעשיהם הם עושים בכוחות עצמם, והכול בתנאים של צנע והסתפקות במועט. אין הם יכולים להרשות לעצמם לנהוג אחרת, כי אפילו אִמם-הורתם נוהגת בהם  כאילו היו בנים חורגים:

אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם.

לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ

הָיָה לַיְלָה עָמֹק וְנוֹשֵׁם

כְּתָמִיד בְּנִיסָן-הַיֶּרַח.

וְיָשְׁבָה בוֹ עֲדַת נְעָרִים בְּנֵי-בְּלִי-שֵׁם,

חֲשׂוּפֵי מַרְפְּקִים וָבֶרֶךְ.

הֵם הִקְשִׁיבוּ הַקְשֵׁב וְהַחֲרֵשׁ

אוֹ שִׁלְּבוּ בַשִֹּיחָה דְבַר-וִכּוּחַ,

לִפְנֵיהֶם עֲלֵי רֶגֶל שֶׁל אֵשׁ,

מְדוּרָה חָגָה-נָעָה בָרוּחַ,

לֹא יוֹתֵר. אַךְ בִּכְתַב הָאֻמָּה הָעִקֵּשׁ

אוֹתוֹ לַיְלָה נֶחְרַת עֲלֵי לוּחַ.

אֶת הָעֹל הַפָּשׁוּט כֶּעָפָר

הֵם נָשְׂאוּ בְּלִי הַבֵּט אָחוֹרָה.

לֹא תָקַע לִפְנֵיהֶם הַשּׁוֹפָר,

לֹא לֻטַּף קָדְקֳדָם בְּלֵיל-חֹרֶף.

לֹא. בִּשְׁנֵי שַׁרְווּלִים הַקְּשׁוּרִים לַצַּוָּאר

רַק הַסְּוֶדֶר חִבְּקָם מֵעֹרֶף.

נַעֲלַיִם נֻקְשׁוֹת, יַלְקוּטִים

סְעֻדָּה שֶׁל זֵיתִים וּפְרִי-תֹמֶר,

וְסִפְלֵי אֲלוּמִינְיוּם קְמוּטִים

וְרֵעוּת, וְקָרְבָּן לְאֵין אֹמֶר...

מַה נּוֹסִיף וְנִמְנֶה?... מִדְּבָרִים פְּעוּטִים

נוֹצָרוֹת אַגָּדוֹת. זֶה הַחֹמֶר...

מַה נָּשִׁיר  עֲלֵיהֶם? מַה נָּשִׁיר? 

הֵם עוֹשִׂים זֹאת יָפֶה מֵאִתָּנוּ.

בְּעַצְמָם הֵם כּוֹתְבִים לָהֶם שִׁיר,

וַאֲפִילוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ.

זֶהוּ טִיב הַפַּלְמַ"ח... הוּא אֵינֶנּוּ מַשְׁאִיר

כָּל מְלָאכָה לְ"שֶׁלֹּא מִשֶּׁלָּנוּ".

אֲבָל כָּכָה יֻגַּד נָא לֵאמוֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחְוָה וּבוֹכָה, הֲבִינוּהָ.

מן התיאור עולים הדים וזִכרי מקרא מסיפור הגבעונים, שבזמן כיבוש הארץ באו מצוידים ב"נֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים: וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם [...] וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים" (יהושע ט', ד'-ו'); וכאן מצוידים הנערים בנעליים נוּקשות, בספלי אלומיניום קמוטים ובצֵידה דלה של זיתים ותמרים.

בהעלאתו המרומזת של סיפור הגבעונים מבליע אלתרמן ביקורת על הנהגת היישוב, שלא העניקה לעדת הנערים האלמונית הזאת חיבוק אִמהי ואבהי, כפי שהגיע להם, אלא נהגה בהם כבמכשיר, כבכלי שרת. הם חוטבי העצים ושואבי המים של כיבוש הארץ; הם הכלי, האמצעי האינסטרומנטלי שסלל את הדרך לעצמאות ישראל, כשם שהנערים שהקימו את המדינה מתוארים באופן אינסטרומנטלי כ"מגש של כסף": במחיר חייהם הפכה המדינה למציאוּת גשמית שאפשר להגישה על מגש – מגש שאותו הם נושאים על כפיהם כמשָׁרתי האומה, והם גם הנישאים על גביו כקרבן המוגש לה ביום חגה.

יצחק שדה, 1950. מתוך ויקיפדיה.

כותרת שירו של אלתרמן היא ככותרת ספרו של יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, שראה אור ב-1946. ניכּר בו היחס האינסטרומנטלי של הנהגת ה"יישוב" כלפי לוחמי הפלמ"ח אשר התבטא לימים בפזמונו של חיים חפר "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת" ("וּמְסַיֶּמֶת הַסַּבְתָּא לַנֶּכֶד, / וְיוֹשֶׁבֶת כְּפוּפָה לְמוּלוֹ: / כֵּן, הַכּוּשִׁי יָכוֹל כְּבָר לָלֶכֶת, / כִּי הַכּוּשִׁי עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ.")²  

 הצֵידה הדלה של הנערים הלוחמים ("סְעֻדָּה שֶׁל זֵיתִים וּפְרִי-תֹמֶר") אף מעלה כאן את זֵכר הסיפור המקראי על הקְרב בציקלג, שגם בו בחר דוד המלך לתת לנער האלמוני  צֵידה דלה מן הפֵּרות שבהן נתברכה הארץ (תאנה וגפן).  בקְרב זה עשה דוד שימוש אינסטרוּמנטלי בנער המצרי עת נתן לו דבלה ושני צימוקים, ובעבור ה"שכר" הזעום הזה שִכנע את הנער להראות לו וללוחמיו את הדרך למחנה פלִשתים: "וַיִּמְצְאוּ אִישׁ-מִצְרִי בַּשָּׂדֶה, וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל-דָּוִד; וַיִּתְּנוּ-לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל, וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם. וַיִּתְּנוּ-לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים, וַיֹּאכַל, וַתָּשָׁב רוּחוֹ, אֵלָיו: כִּי לֹא-אָכַל לֶחֶם, וְלֹא-שָׁתָה מַיִם, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי-אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה; וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי [...] אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי, וְעַל-אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל-נֶגֶב כָּלֵב; וְאֶת-צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, הֲתוֹרִדֵנִי אֶל-הַגְּדוּד הַזֶּה; וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם-תְּמִיתֵנִי וְאִם-תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד-אֲדֹנִי וְאוֹרִדְךָ אֶל-הַגְּדוּד הַזֶּה" (שמואל א'  ל', י"א-י"ז).

גם לוחמי הפלמ"ח נשלחו על-ידי הנהגת היישוב למִבצעים קשים ומסוכנים; גם הם הרימו לה תרומה ללא תמורה, ובסופו של דבר הושלכו על-ידה ככלי אין חפץ בו. יצוין כי אלתרמן ניבּא כאן את פירוק הפלמ"ח חצי שנה בדיוק לפני שדוד בן-גוריון הגיע להחלטה שהפכה את הפלמ"ח לכלי אין חפץ בו.

עולים כאן על הדעת גם  סיפורי קדומים אחרים, כגון סיפורה של הָגָר, אֵם ישמעאל, שהפקירה את בנהּ, בנו של אבי האומה שגירשהּ מביתו, והשליכתהו תחת אחד השיחים. בל נשכח: להָגָר לא נותרה ברירה שכֵּן כבר אזלו המים בחמת, ומותה ומות בנה היה צפוי. את האשמה יש לתלות באברהם ששלחהּ עם בנהּ למִדבר למות בצמא וברעב. הנערים המתוארים בשיר מתוארים כבנים חורגים לאביהם – להנהגת היישוב. מאחר שהם שייכים למחנה פוליטי שאינו מזוהה עִם בן-גוריון ועִם המפלגה השלטת, לגבי דידו של בן-גוריון  הריהם כמו ישמעאל לגבי דידו של אברהם, אבי האומה.

כפי שנראה להלן, תיאורם המרומז בתורת "ישמעאל" – הבן הבלתי רצוי והבלתי נחשב  – מקבל את חיזוקו מהרמיזה לסיפור זה בשירת ביאליק. הניכור בין הנערים לבין אִמם-אוּמתם, שנוטשת את בניה ודנה אותם לחיי נדודים ויתמוּת, מעלֶה על הדעת את שירי המחזור "יתמוּת" שכּתב ביאליק בערוב יומו בארץ-ישראל. השירים מתארים את הבן שהתייתם מאביו וניטש על-ידי אִמו, מהַלֵך בדרך בנעליים גדולות מכפי מידתו ובבגדים בלויים ומטולאים. ואולם, אִמו של הנער במחזור "יתמוּת" מציידת אותו לפחות בנשיקות פיה, בחררת כוסמים, צֵידה לדרך, וכן ב"סִדורו" הבלוי של אבא. ממרחק השנים, הבן הנטוש מֵבין ללִבּהּ של האם הנוטשת ומוכן לסלוח לה על מעשה הנטישה הצורב, אף מאמין שאביו המת מֵבין ללִבּהּ וסולח לה.

ב"אלמנוּת" וב"פרֵדה" – בשני שיריו האחרונים של המחזור – מתוארת האם כהגר בשעתה, עת השליכה את ילדהּ תחת אחד השיחים בשרב:

הוֹסִיפוּ שַׁאֲלוּ עוֹד אֶת-הָאֵם הַמִּצְרִית, תּוֹעַת הַמִּדְבָּר,

מֶה הָיָה לָהּ וּלְלִבָּהּ בְּהַשְׁלִיכָהּ אֶת-יַלְדָּהּ הַצָּמֵא,

מַאֲכָל לַשָּׁרָב, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים, – וּשְׁעַרְתֶּם אוּלַי כָּמוֹנִי,

מָה רָאֲתָה אִמִּי עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֶל נַפְשָׁהּ,

בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב הַמַּר וְהַנִּמְהָר, אוֹר לְיוֹם הַפְּרֵדָה,

שֶׁכָּכָה הִתְרַפְּקָה עָלַי וְכָכָה נִפְעֲמָה וְנָבוֹכָה,

וְלָמָּה כֹּה הִצְמִידַתְנִי אֶל לִבָּהּ, שׂוֹחֶקֶת אֵלַי וּבוֹכָה [...]

אַל-נָא אֵפוֹא יֵרַע לָךְ, אִמִּי, כִּי שִׁלַּחְתִּנִי,

מָחָר עֶרֶב רֹאשׁ-חֹדֶשׁ, וּפָקַדְתְּ אֶת-קֶבֶר אַבָּא,

וְהִגַּדְתְּ-לוֹ אֶת-כָּל-עֻנּוֹתֵךְ וְאֶת-כָּל-מַדְוֵי לְבָבֵךְ –

הוּא יָבִין, הוּא יַאֲמִין, וְהוּא יִסְלַח לָךְ.

ב"מסביב למדורה" מתאר אלתרמן את האם-האומה לא כשהיא "שׂוֹחֶקֶת [...] וּבוֹכָה", כבשירו של ביאליק, אלא כשהיא "מִשְׁתַּחְוָה וּבוֹכָה" (בריבוי משמעיה של המילה "משתחווה": קדה קידה של הוקרה, קדה כשחקנית לאחר רדת המסך, שׁחה או משתוחחת לארץ מרוב כאב וצער), והוא פונה אל הבנים ומבקש מהם שיבינו ללִבּהּ ויסלחו לה.

כלול כאן גם דיאלוג סמוי עִם הִמנון הפלמ"ח שחיבר זרובבל גלעד, הפותח במילים: "מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר / אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח / לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ, / תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח." ראשו של הפלמ"חניק לא יִשח;  האומה היא המשתחווה לפניו. היא לא נהגה בו כאֵם אוהבת, היא לא דאגה לו ולא גוננה עליו, אך היא יודעת להוקיר את קרבּנוֹ.

עולה כאן ביקורת מרומזת על בן-גוריון, שלא העניק לנערים הלוחמים הללו את המגיע להם: מעט הכרה והוקרה על תרומה לאין-שיעור שהרימו למדינה שבדרך (מי שמציג את אלתרמן כ"משורר חצר" בשירוּת בן-גוריון, המפלגה השלטת ועיתונה "דבר" – אינו יודע מה הוא שׂח). אמת, גם הנערים הללו שמרו על בידול מזולתם, ולא שיתפו בעשייתם את מי "שֶׁלֹּא מִשֶּׁלָּנוּ", אך שיוּכם המפלגתי (רוּבּם היו אנשי הקיבוץ המאוחד) לא היה צריך לעכּב את בן-גוריון להכיר בהם, לאמצם אל לִבּו ולהעניק להם את ההכרה הממלכתית הקונצנזואלית.

ראוי לזכור שהפלמ"ח הקריב את קורבנו הגדול בחודשים שבּין החלטת האו"ם על "החלוקה" לבין הכרזת המדינה, בזמן שעדיין לא היה גיוס חובה לצבא. לוחמי הפלמ"ח, שהיו אז המחסום החי שחצץ בין היישוב לבין כיליונו, שילמו על כך מחיר דמים נורא. אלתרמן ראה ביחסהּ של ההנהגה כלפי לוחמי הפלמ"ח כפיוּת תודה מאין כמוה.

למנהיגי הדור רומז שירו של אלתרמן שנערים לוחמים אלה כותבים לא רק שירים וסיפורים (רמז לסופרי הדור הצעירים מאנשי הפלמ"ח, שכבר עשו אז צעדים ראשונים בשדה הספרות: חיים גורי, ע' הלל, מתי מגד, נתן שחם, יהודה עמיחי, אריה סיון ועוד), אלא יכתבו לימים גם את תולדותיהם ("מַה נָּשִׁיר עֲלֵיהֶם? מַה נָּשִׁיר? / הֵם עוֹשִׂים זֹאת יָפֶה מֵאִתָּנוּ. / בְּעַצְמָם הֵם כּוֹתְבִים לָהֶם שִׁיר, / וַאֲפִלּוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ...").

כבטורו "מגש הכסף", גם כאן נאמר שהתמונה נולדת ממילים פשוטות של שיחת חולין ("הֵם [...] שִׁלְּבוּ בַשִּׂיחָה דְבַר-וִכּוּחַ. [...] אַךְ בִּכְתַב הָאֻמָּה הָעִקֵּשׁ / אוֹתוֹ לַיְלָה נֶחְרַת עֲלֵי לוּחַ"), ותיקָבע בסופו של דבר בנָרָטיבים של ספרי ההיסטוריה ("מִדְּבָרִים פְּעוּטִים / נוֹצָרוֹת אַגָּדוֹת").

השיר שלפנינו נכתב בחודש ניסן, התפרסם בחודש ניסן ונזכר בו "נִיסָן-הַיֶּרַח", הלא הוא  החודש השביעי בלוח השנה העברי. יום הולדתו השביעי של הפלמ"ח אִפשר לאלתרמן לקבוע בוודאות ש"בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר / אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ." כרגיל בשירתו, דווקא העני, העָנָו והצנוע הוא שיִנחל את מלכות השמַיים. הכותרת "מסביב למדורה" מעוררת ציפיות לצ'יזבטים שצעירי הדור נהגו להשמיע בשִׁבתם בקוּמזיץ, אך מסביב למדורה בשירו של אלתרמן הנערים מחרישים, או משמיעים קטעי ויכוח רציניים. מדובר בנערים המדברים מעט ועושים הרבה. מעשיהם – מֵעז אלתרמן להתנבּא –  ייחָרתו עלי לוח וייכנסו לספרי ההיסטוריה.

באשר לחריתת סיפורו של הפלמ"ח "בִּכְתַב הָאֻמָּה הָעִקֵּשׁ" עלי לוח, יש לזכור כי לימים כָּלל אלתרמן בספרו עיר היונה את שירו "בטרם יום"  (המילים "בטרם יום" נכללו כבר בטורו "מגש הכסף"), ובו מתוארים אותם צעירים שהגיעו ארצה ממחנות ההסגר של הנאצים, והוטלו היְשֵׁר לתוך קְרָבות לטרון, שם "בִּכְתָב קוֹצִים חָדָשׁ, מֵחֹשֶךְ זָר / שָׁמְעוּ צִוְחַת פְּקֻדָּה עִבְרִית, כִּלְשׁוֹן / גּוֹיִים."

אנשי הפלמ"ח לא היו זרים ללשון העברית והלשון העברית לא היתה זרה להם. להפך, הם   כתבו  בה "שִׁיר / וַאֲפִלּוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ," אך נזכר כאן הכתב הקוצני והפתלתוֹל של השפה העברית כבָבוּאה של הנערים שעל כמוֹתם נאמר הפסוק "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל" (דברים ל"ב, ה'). נערים אלה הם בנים חורגים להנהגה. המנהיג אינו רואה בהם את בניו. אלתרמן מנבא כאן במשתמע שלא ירחק היום והם יושלכו אל המִדבּר כישמעאל בשעתו. אף-על-פי-כן, והגם ש"לֹא תָקַע לִפְנֵיהֶם הַשּׁוֹפָר" (רמז למִבצעיהם החשאיים של אנשי הפלמ"ח, ולכך שההנהגה לא האדירה את מעלליהם של הפלמ"חניקים  ביחסי-ציבור ובפרסומת), יהפוך  סיפורו של הפלמ"ח למיתוס לאומי מכונן – לדף חשוב בספרי ההיסטוריה.

אלתרמן בעל המזג ההיסטוריוסופי, שספרייתו הפרטית מלמדת עליו שהוא לא חדל כל ימיו מלקרוא ספרי היסטוריה,³ ידע היטב שהמילה "histoire" בצרפתית פירושה "היסטוריה" וגם "סיפור", ללמדֵנו שכּל היסטוריון והנָרָטיב שלו. בינו לבין האמת האובייקטיבית חוצצים שבעה צעיפים של שמועות, בדיות, אי-הבנוֹת, שרידי מיתוס.

הוא הדין במילה הגרמנית "Geschichte" שפירושה "היסטוריה" ו"מעשייה". בשיר שלפנינו הוא נוגע בסיפור הפלמ"ח, אך יודע שיש בו גרסאות סותרות כבסיפורי עם ובאגדות, וכי לא קל לדעת את האמת לאמִתה, אפילו התרחשה ממש מול העיניים. הוא השאיר לצעירים לטווֹת  את היריעה, ובשירו "יצחק שדה" (אחרי ארונו) הוא מתח קו של אקבלה בין ההנצחה הרשמית לבין זו שנחרתת בלב ("עוֹד בְּטֶרֶם / חֲרָתוּךָ בַּשַּׁיִשׁ נֶחֱרַתָּ בַּלֵּב [...] וְאַשְׁרֵי הֶחָקוּק עֲלֵי לוּחַ בַּחֶרֶט / גַּם בְּקֶרֶב רֵעָיו גַּם בְּקֶרֶב עַמּוֹ"). בשיר זה רמז אלתרמן לרשימותיו של יצחק שדה בחתימת "י. נודד", אף  ניבא כי פועלו של "הזקֵן" בעולם המעשים ופועלו שיונצח בספרים יתערבו זה בזה: "עוֹד זָכוֹר נִזְכָּרְךָ. עוֹד תָּבוֹא הָרוּחַ / וּתְעַלְעֵל בַּדַּפִּים לְאָחוֹר. לְאָחוֹר... / עוֹד רַבִּים הַדְּבָרִים. 'הַפִּנְקָס פָּתוּחַ' / וְאַתָּה סִפּוּרוֹ לֹא זָכִיתָ לִגְמֹר.// [...] עַל הֶמְשֵׁךְ. עַל אַבְנֵי נִדְבָּכִים שֶׁחָצַבְתָּ, / עַל עָמָל וּנְדוּדִים, עוֹד סַפֵּר יְסֻפַּר. / שָׂא תוֹדָה. בִּדְבַר שִׁיר. כַּאֲשֶׁר אָהַבְתָּ. / אֲנִי קָם וְנִפְרָד מֵעִמְּךָ עַל הַסְּפָר."

הערות:

1. "דבר", מיום  כ"ח ניסן תש"ח (7 במאי 1948), עמ' 2.

2. לכאורה נקט כאן חיים חפר תחבולה אלתרמנית מובהקת: הוא הפליג ל"מעמַקי ההיסטוריה" והציץ מהם אל ההווה. ואולם אלתרמן עשה כן כדי להשמיע פרוגנוזות לעתיד לבוא, ואילו חיים חפר כתב את הפזמון לאחר פירוק הפלמ"ח, והוא שחזר בו רק דברים שהיו ידועים כבר בעת חיבור השיר.

3. ראו מא­מרה של סוניה רוזנברג "ספרייתו של אלתרמן", מחברות לספרות, בעריכת מנחם דורמן ואחרים,  כרך ג', עמ' 166-174. 

זיוה שמיר

* * *

אורי הייטנר

1. מוטיב הנקמה של אלון ארד

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" [4.2.2022] פורסמו שלושה שירים קצרים של אלון ארד. אלון ארד הוא משורר ומורה לספרות.

"בְּכִתָּה רֵיקָה לָחַשְׁתִּי 'נַכְּבָּה' / וּמַפַּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא נָפְלָה," הוא מספר. כלומר, תראו, מותר לייצג את ה"נראטיב" של האוייב ואמות הסיפים לא ינועו. ובכיתת המחוננים הוא הסביר:  "תִּרְאוּ, זֶה מִשְׂחַק סְכוּם אֶפֶס. / אִם יֵשׁ מְנַצְּחִים, גַּם יֵשׁ מַפְסִידִים." כלומר, המלחמה, שאותה הוא מכנה "נכבה", אינה מלחמה שבה צד אחד תקף צד שני כדי למנוע את הקמת מדינתו ולהשמידו; אין זו מלחמה בין תוקפן למתגונן, אלא היתה זו מלחמה עם מנצחים ומפסידים, והלב יוצא אל המפסידים, וצאצאי המנצחים צריכים לאמץ את "נרטיב" הקורבן של התוקפן. ולכן "בַּשִּׁעוּר הַבָּא קָרָאנוּ עָ'סָאן כָּנָפָאנִי / וְטָאהָא מוּחָמָד עָלִי / בְּטֶרֶם חָזַרְנוּ לְדַבֵּר / עַל מוֹטִיב הַנְּקָמָה שֶׁבְּעַל הַשְּׁחִיטָה." כלומר, רגע רגע, לפני שאנחנו לומדים את השיר, שנכתב בעקבות הפוגרום בקישינב, צריך לקבל פרספקטיבה. לקרוא על הפוגרומים שאנחנו עשינו.

ע'אסן כנפאני היה סופר ומחזאי. אבל הוא היה קודם כל מחבל. הוא היה דובר ארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלשתין". המחבלים היפאניים, חברי ארגון הטרור היפאני "הצבא האדום היפאני", שביצעו את הטבח בנמל התעופה לוד ב-1972, שבו נרצחו 24 בני אדם ונפצעו 71 – פעלו מטעמה של החזית העממית ובשליחותה, ונשאו עימם את תמונתו של כנפאני. כעבור שבועות אחדים, חוסל הארכי-מחבל הזה בפיצוץ מכוניתו בביירות. על פי מקורות זרים המוסד חיסל אותו. יש גם גרסאות שהוא חוסל בידי פלג פלשתינאי מתחרה או ב"תאונת עבודה". כך או כך, הוא היה בן מוות ואם המוסד חיסל אותו – ראוי המוסד לשבח וברכה.

מה בוער ללמד את יצירתו של המשורר הלאומי שלנו? קודם כל צריך לקבל פרספקטיבה וללמד את התשתית – את כתבי המחבל. ומה בוער ללמוד את יצירתו של ביאליק אחרי פרעות קישינב, אם עוד לא למדנו את שירתו של טאהא מוחמד עלי, מי שהיה חבר הוועד המרכזי של רק"ח, הרשימה הקומוניסטית החדשה (גלגולה הקודם של חד"ש), שכתב על אובדן הכפר ספוריה הסמוכה לציפורי, שבו נולד ומשם משפחתו ברחה או גורשה? רק אחרי שהתלמידים יבינו, תהיה להם אולי בשלות להתמודד עם "על השחיטה".

מה הוא מוצא ב"על השחיטה"? את מוטיב הנקם. "נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן." אתם מבינים, ילדים? הטבח בלוד הוא הנקמה של כנפאני הילד הקטן מעכו שגורש בנכבה. כפי שעשו לנו פוגרום בקישינב כך אנחנו עשינו פוגרום בערבים, ולכן הטרור והמלחמה שלהם צודקים ומוצדקים, כי הם נקמת ילד קטן. אגב, ביאליק לא שאף לנקמה, אלא אמר "אָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!" והוא מסביר שאין שום תכלית לנקמה, כי אפילו השטן עוד לא ברא את נקמתו של ילד קטן. אבל למה לבלבל את תלמידיו הרכים של אלון ארד?

אלון ארד הוא משורר ומורה, אך הוא מגדיר את עצמו "לוחם". כאשר הוא הולך בבוקר ללמד את תלמידיו, הוא יוצא למלחמה. וכאשר הילדים הולכים הביתה, זו מנוחת הלוחם. "חֲשׁוּכָה הַכִּתָּה. / כָּל הַכִּסְאוֹת מוּרָמִים, / מִלְּבַד אֶחָד. / מוֹרֶה מוּבָס יוֹשֵׁב, יוֹדֵעַ. / בַּמַּחְסָנִית אֵין מַסְפִּיק תַּחְמשֶׁת / אֲבָל מָחָר שׁוּב יְנַסֶּה לִתְפֹּס אֶת הַמִּשְׁלָט. / מוֹרֶה יוֹרֵד לְחַפֵּשׂ נֶחָמָה בַּחֲדַר הַמּוֹרִים / וּמוֹצֵא, בֵּין פִּנַּת הַקָּפֶה לַכֻּרְסָאוֹת, קֶבֶר אַחִים." המורה הזה ממלא את מחסניתו תחמושת, והולך לתפוס את המשלט. אם לא הצליח היום – אולי יצליח מחר. הוא מחפש נחמה בחדר המורים, אך יותר מכך הוא מחפש נקמה, את נקמתו של כנפאני.

אלון ארד. "אל ארד", "הארץ" בערבית. הלוחם להחזרת אל ארד לבעליה, הלוחם לנקמה שעוד לא ברא השטן, נקמתם של אלה שעשינו להם את פוגרום קישינב ב"נכבה".

מורה ומחנך בישראל, כנראה גם מקבל שכר ממשרד החינוך הישראלי, כלומר מכספי המיסים שאני, ואתה הקורא, משלמים. לוחם בגיס החמישי.

השבוע קיבלה הכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק של ח"כ הרב גלעד קריב ליום הנצחה ממלכתי לברל כצנלסון. חוק ציוני בעל חשיבות רבה. ברל, מנהיגה הרוחני של תנועת העבודה, היה בראש ובראשונה מחנך דגול. וכמחנך, הוא כתב בדאגה רבה על תלמידיו של אלון ארד: "כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."

אל ידע מצפוננו שקט!

2. צרור הערות ‏6.2.22

* מוסר המלחמה בשחיתות  – "צדק צדק תרדוף" נאמר בספר "דברים". מקובל שאין אף מילה מיותרת בתורה. למה כפל המילים הזה, צדק? למה לא פשוט – "צדק תרדוף"?

אחד ההסברים האהובים עליי, הוא שצדק אחד מתייחס ל"מה" והשני ל"איך". כלומר, עליך לרדוף את הצדק, ועליך לרדוף אותו בדרכי צדק. המטרה, צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים.

זאת המשמעות של מוסר לחימה. גם כאשר הצדק אתנו, ואנו מאמינים בצדקתנו בכל לבנו, לא הכול מותר לנו. יש מגבלות. יש אסור ומותר.

כך גם במאבקים פוליטיים ובמאבקים ציבוריים. במאבק על הגולן, הקפדנו על קו אדום של פעולה רק על פי חוק, הקפדנו לא להתלהם ולא לאיים וכמובן ששללנו כל אלימות. לא היה בכך כדי לגרוע כהוא זה באמונתנו היוקדת בצדקתנו המוחלטת. ואף על פי כן, שמרנו על מוסר לחימה במאבק ציבורי.

אין ספק, שאנשי המשטרה והפרקליטות הנלחמים בשחיתות השלטונית, נלחמים את מלחמת הצדק של החברה הישראלית. מדובר באידיאליסטים, חדורי תחושת שליחות ואמונה בצדקת הדרך. הם נחושים במלחמתם בשחיתות. גם המלחמה בשחיתות אינה מקדשת את כל האמצעים. גם במלחמה בשחיתות יש כללים של מוסר לחימה.

המוטיבציה הגבוהה של הלוחמים בשחיתות ראויה להערכה ושבח של כל אזרח פטריוט, אך לא אחת נדמה שהם אינם מקפידים על טוהר הנשק במלחמה הזו; שיש יותר מידי חריגות מהאמצעים הראויים, גם במאבק הצודק שהם מנהלים. מן הראוי לבדוק את דרכי הפעולה של גורמי האכיפה והחוק במלחמה בשחיתות; מן הראוי לקיים על כך דיון ציבורי ולקבוע כללים של מותר ואסור. אבל בשום ואופן אין לשפוך את התינוק עם המים. אין להיות אידיוטים שימושיים של השחיתות ושל המושחתים. ואין לנטרל את המשטרה והפרקליטות מן היכולת למלא את שליחותן הקדושה.

פתאום שוחרי השחיתות מדברים על זכויות האדם והאזרח. השמירה על זכויות האדם והאזרח היא ערך חשוב, אבל לא אחת זכויות האזרח הן מפלטו של הנבל וזכויות האדם הופכות קרדום לחפור בו למען מטרות אפלות. כפי שאיננו קופצים לדום כאשר אמנסטי או "שוברים שתיקה" מאשימים אותנו בפגיעה בזכויות האדם, כך עלינו לנהוג גם כאשר מכונת התעמולה הביביסטית נוהגת באותן שיטות.

לא כל מה ש"שוברים שתיקה" אומרים הוא שקר. לעיתים הם מתארים אירועים קשים שאכן קרו וראויים לטיפול במלוא החומרה. הבעייה היא שהם לוקחים את האירועים החריגים האלה, מעצימים אותם באופן מפלצתי, מוסיפים עליהם אירועים מומצאים ומציגים את צה"ל ואת מדינת ישראל בדמותם של החריגים הללו. ואם חצי אמת גרוע משקר – רסיסי אמת הם שקר בריבוע. והחמור ביותר, הוא השימוש שלהם באותם אירועים כדי לשלול את זכותה של ישראל להגנה עצמית ומלחמה בטרור, וכדי לקדם את סיסמאות "אקיבוש משכיט". אבל בעדויות הנכונות שלהם, יש לטפל במלוא הרצינות.

הוא הדין עם "אבירי זכויות האדם" הביביסטים, שרוצים להשתמש בחשד לפעולות לא ראויות של המשטרה, כ"הוכחה" לתאוריות הקונספירציה המטורללות שלהם על "תפירת תיקים" ועל "רדיפה פוליטית" בלה בלה בלה. ולמעשה, לגונן על השחיתות השלטונית.

כן, ראוי לבחון את דרכי ההתנהלות של המשטרה ושל הפרקליטות ולקבוע קווים אדומים וכללים של מותר ואסור. מן הראוי שהבדיקה הזאת לא תעשה בהקשר של חקירת האדם החזק ביותר בישראל והחשוד הפריווילגי ביותר.

יש לבחון מה הן הדרכים וכיצד יש לתקן אותן, לא כדי לסייע לנאשם אחד, אלא לשם תיקון החברה הישראלית ולמען צדקתה. יש לעשות זאת באופן שלא ישרת את השחיתות והפשע. משטרת ישראל ניהלה בשנים האחרונות מלחמה מוצלחת במשפחות הפשע. האם כל האמצעים שנקטה במלחמה הזו היו כשרים? מן הראוי לבחון זאת. אך לא פחות חשוב לבחון, האם בלי אותם אמצעים, אפשר היה להגיע לאותה תוצאה? ואם לא האמצעים האלה, מה הם האמצעים המותרים בדרך להשגת התוצאה. לא די לקבוע מה מותר ומה אסור, אלא יש לקבוע כללים, שלא יהיה בהם כדי לנטרל את המלחמה בפשע ובשחיתות השלטונית ובכך לשרת את השחיתות והפשע.

[אהוד: מה אתה מיתמם? שכחת שנגד נתניהו "המושחת והמשחית" – כל האמצעים שלכם היו כשרים?! – אולי חלקם לא בעיניך, אבל עובדה, הוא כבר לא ראש ממשלה! הצלחתם!]

* מתבכיין (עם בצל?) – התודה של העבריין הסדרתי דרעי על עסקת הטיעון – הסתה וחרחור שנאה עדתית. אני מקווה שהלקח יִלָמֵד.

* עסקת פינוק – אני מקווה מאוד שבית המשפט לא יקבל את עסקת הטיעון המפנקת שנעשתה עם ליצמן, הסייען של הפדופילית.

* לשבחו של אמסלם – למה להיות כל כך שליליים? למה כולם מדברים על כך שהביביריון אמסלם, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית, הוא פרא אדם חוליגן, שהופך כל ישיבת כנסת להתפרעות רבתי, ואף אחד אינו משבח אותו על כך שעדיין לא הצית צמיגים במליאה?

* גמר חתימה טובה – נתניהו חתום על הצעת חוק לביטול ההתנתקות בצפון השומרון. כנראה שגם אריק שרון יחתום.

* מעל לכוחה? – אתי כרייף התפקדה לליכוד וכנראה שהיא מתכוונת לרוץ בפריימריז לכנסת. רק כדאי שתזכור ששם מדובר בלמעלה ממאה אלף בוחרים.

* גיבורת הביביסטים – למה אתי כרייף נהנית מאהדה ותמיכה של רבים מהביביסטים? לא כיוון שהם אוהבים את מעשיה. ממש לא. הסיבה היא אחרת לגמרי.

בעולמם, הכול נע סביב נתניהו, הציר סביבו מתנהל העולם. כיוון ששי ניצן היה פרקליט המדינה כאשר הוגש כתב האישום נגד נתניהו, הוא האוייב. כיוון ששי ניצן איפשר את השימוש בחומר שנפרץ מהטלפון שדרכו נחשפה הפרשה, כרייף היא האויב של האוייב. אויבו של אויבי – חברי. עכשיו, נתאר לעצמנו ששי ניצן היה נוהג אחרת. למשל, מורה להעמיד לדין את הדס שטייף. באותו רגע הדס שטייף היתה גיבורת הדמוקרטיה, שנרדפת כיוון שהיא מרוקאית (מצד אימה) ודימונאית, כלומר מזרחית מהפריפריה שנלחמת בכנופיית שלטון החוק. היא היתה מהצד של הטובים. אפי נווה ואתי כרייף היו מהרעים. פרקליט המדינה שתופר תיקים לנתניהו היה מוצג כמשתף פעולה עם שוחד מיני של שופטת שמוחקת עדויות מהטלפון שלה. הנה, עוד הוכחה על טיבה של כנופיית שלטון החוק. יד רוחצת יד. מערכת המשפט מושחתת ורקובה. ומכאן ברור שהיא תפרה תיקים נגד נתניהו. וכו' וכו'.

* החוצפה של מרצ – מאז הקמת הממשלה, אני טוען שאין כל חשש שבנט יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. הוא אדם נורמטיבי וברור שהוא יכבד הסכם שעליו חתם. אולם ספק אם הממשלה תגיע לשלב הזה, בשל החולייה החלשה בממשלה, מרצ.

האידיאולוגיה המדינית של מרצ רחוקה מאוד מזו של הממשלה. יש למרצ יכולת השפעה אדירה בתחומים חשובים ביותר – הבריאות, שבתקופה הקורונה היא אולי הנושא החשוב ביותר, הגנת הסביבה שהיא אחד הנושאים המשמעותיים ביותר בעולם וגם נגיעה מדינית בנושא שיתוף הפעולה האזורי. אולם אין היא יכולה לכפות את עמדותיה הקיצוניות על הממשלה. ואם היא תתעקש, היא עלולה להביא לנפילתה.

חוק האזרחות הוא חוק הכרחי לביטחון ישראל ולמימוש האינטרסים הלאומיים שלה כמדינה יהודית. למעלה ממאה חברי כנסת תומכים בחוק. מרצ מתנגדת לו. אז היא מתנגדת. לפני חצי שנה, האופוזיציה עשתה מעשה נבלה והפילה את חוק האזרחות בהצבעה נתעבת נגד מדינת ישראל. אולם האופוזיציה התעשתה ונמצא הפתרון – הצבעה משותפת של האופוזיציה והקואליציה בעד החוק הממשלתי והחוק הכמעט זהה של ח"כ רוטמן ולאחר מכן איחוד החוקים לחוק אחד שיתקבל ברוב גדול ויבטא את האחדות הלאומית. במצב הזה, אף אחד אינו מנסה לכפות על מרצ ורע"ם להצביע בניגוד למצפונן. הקואליציה מוכנה לתת חופש הצבעה לחבריה. מרצ יכולה להצביע נגד, בלי לסכן את קיום הקואליציה. אבל הם מאיימים. החצופים האלה רוצים זכות וטו על רצון הרוב המוחלט של הכנסת.

אסור לוותר להם. חופש ההצבעה הוא הליכה גדולה לקראתם. מעבר לכך, אין מקום לשום פשרה אתם. אם הם כל כך מתגעגעים לנתניהו וכל כך רוצים ממשלה עם בן-גביר, שיפילו את הממשלה.

* עבור יעבור – גדעון סער הביא לראשונה לממשלה את חוק האזרחות, בתפקידו כמזכיר הממשלה, בתקופת מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה". ב-2003  הוא העביר אותה לראשונה כיו״ר קואליציה. הוא העביר את החוק גם כשר הפנים. הוא מכיר את החוק ואת חשיבותו הלאומית לפניי ולפנים. אין מצב שבעולם שהוא ותקווה חדשה ייכנעו לסחטנות של מרצ ולא ילכו עד הסוף על חוק האזרחות. כנ"ל ימינה. כנ"ל ישראל ביתנו. כנ"ל כחול לבן. ולמרות התנגדותו הילדותית של יאיר לפיד לתמיכה בהצעה של רוטמן – הוא הרי תומך ללא סייג בחוק עצמו, אין ספק שהוא יכבד את החלטת הממשלה ויש עתיד תתמוך בחוק. מפלגת העבודה תמכה תמיד בחוק. נכון שמרב מיכאלי היא מרצ ב' אבל אני מאמין שהיא תלך עם החלטת הממשלה. אז מרצ יכולים לאיים, אך זה לא יעזור להם. חוק האזרחות – עבור יעבור. המחווה למרצ ולרע"ם תהיה חופש ההצבעה בנושא הזה. אני מקווה ומאמין שלמרות ניפוח השרירים, מרצ תגלה אחריות ולא תגרור את מדינת ישראל לבחירות מיותרות על הנושא הזה.

* מתווה הכותל עכשיו – ההחלטה הציונית ביותר שהתקבלה בכל ממשלות נתניהו היתה ההחלטה על מתווה הכותל. נתניהו יזם את המתווה, הטיל על שרנסקי למצוא את הפתרון, סמך עליו את ידיו והשתבח בהישג. השתבח בצדק, כיוון שהוא ראוי על כך למלוא השבחים. שותפו למתווה היה שר התפוצות אז, נפתלי בנט, שכמוהו אף הוא השתבח בהישג, וגם הוא – בצדק.

נתניהו התקפל בלחץ שותפיו החרדים הקנאים הלא ציונים, ולא יישם את המתווה. בנט לא תלוי בחרדים. אין לו שום תירוץ. 8 חודשים הוא ראש הממשלה ועדיין לא מימש את המתווה. 8 חודשים זה הרבה יותר מדי זמן. על בנט להוביל את המהלך הציוני החשוב הזה – לאלתר.

* דברי בלע אנטי-ציוניים – דברי בלע ושנאת חינם נוראיים אמרה עירית לינור על הזרם הרפורמי ביהדות. "הולך לכם בארצות הברית, לכו לשם. מקומכם לא כאן. חבל, באמת, אתם לא שייכים, אין סיבה. רק מקלקלים. יש את הכת הזאת, לב טהור. גם היא, אתה יודע, הם נורא, זה אנשים שהם פשוט, זה כת שהם שם עם כל מיני חומרות. נדמה לי שהם התפלגו מסאטמר. היו שם כל מיני עניינים של נישואי קטינים וקטינות. הם היו בישראל, וארצות הברית, וגורשו למקסיקו וניסו את רומניה, אלבניה, וטורקיה ועכשיו הגיעו לבוסנייה וסרייבו. ומשם הם יגורשו כנראה גם. כמו שלב טהור לא מתאימה לכמעט 100 אחוזים מהעולם, גם התנועה הרפורמית לא מתאימה לישראל."

זו לא רק השנאה הנוראית. זו לא רק הבורות האיומה. זו לא רק העובדה שדברי ההסתה והשקרים נאמרו בתחנה של צה"ל. זו גם אמירה אנטי ציונית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מי שרוצה להדיר מתוכה את רוב מניינו ובניינו של העם היהודי בתפוצות הגולה, כופר בעיקר הציונות.

* שורפי האסמים – הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר ברכה ומחשובי הרבנים של הציונות הדתית, מנהל בשנתיים האחרונות שיח עם רבנים ורבות מן הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. זהו שיח של בני פלוגתא, המצויים במחלוקת ביניהם, אך נוהגים כבוד אלה באלה והמחלוקת ביניהם היא לשם שמיים. הרב אליעזר מלמד ובני שיחו הם תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם. הרב אליעזר מלמד גם תומך במתווה הכותל, שירבה מתפללים וקוראי תורה ליד הכותל; שירבה קדושה בכותל, הגם אם בניגוד גמור אליו הם מתפללים ללא הפרדה מגדרית.

קיצוני "ישיבות הקו", הזרם החרד"לי הקנאי ביותר, הכריזו על חרם על הרב מלמד ועל ספרי ההלכה הרבים שהוא כתב. זהו הזרם של הרב טאו, התומך בעברייני המין משה קצב וחיים ולדר, ומספר סיפורי מעשיות קונספירטיביים על "רדיפה" שלהם בלה בלה בלה.

האנשים האלה הם בני דמותם של שורפי האסמים, ששנאת החינם שלהם הביאה לחורבן בית המקדש השני.

* פמפלט אנטישמי – המשמעות של הפמפלט של אמנסטי, הקובע שישראל היא מדינת אפרטהייד, הוא שעצם קיומה של מדינת לאום יהודית משמעותה - אפרטהייד.

כיוון שאמנסטי לא הגדיר את עצמו כארגון קוסמופוליטי השולל את מדינות הלאום בעיקרון, ומעולם לא הגדיר כמדינות אפרטהייד את מדינות הלאום של העם הספרדי, האיטלקי, הרוסי, האוקראיני ואף לא אחת מכעשרים מדינות הלאום הערביות, פירוש הדבר שהוא דוגל בזכותם של העמים להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במדינת לאום, זולת עם אחד, העם היהודי.

לתפיסה הזאת יש שם: אנטישמיות.

בהגדרת האנטישמיות של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת השואה; ארגון שהוקם ביוזמת ממשלת שבדיה, וחברות בו 27 מדינות, נאמר, בין השאר, שהתנגדות לקיומה של מדינה יהודית היא אנטישמיות. מדינות רבות אימצו את ההגדרה וכך גם הפרלמנט האירופי. על פי ההגדרה הזאת, אין ספק שארגון אמנסטי, שהוציא את המסמך הנתעב הזה, הוא ארגון אנטישמי.

* האו האו – ה"דו"ח" האנטישמי של אמנסטי התקבל בצהלולים בשוקניה. גדעון לוי מזמן לא שמח כל כך. הוא פירסם פשקוויל תמיכה נלהב. ממש נזל לו ריר מהשפתיים. הוא תקף את אנשי השמאל באקדמיה שיצאו נגד ה"דו"ח" והאשים אותם שהם משרתים את "התעמולה הציונית". את שר החוץ יאיר לפיד כינה החצוף "שר התעמולה". הכינוי הזה נועד להשוות אותו לגבלס ואותנו – לנאצים.

גדעון האו האו.

* התירוץ של זנד למתקפת הטרור – בהסכם אוסלו א' ישראל נסוגה מעזה ויריחו והכניסה לשם את ערפאת וצבאו, תמורת חתימתו של ערפאת על קץ המאבק המזוין, קרי הטרור. ישראל קיימה את חלקה במלואו. אש"ף הפר את חלקו לחלוטין. השטחים שנמסרו לידיו הפכו בסיס לטרור חסר תקדים נגד ישראל. אף על פי כן, רבין חתם גם על הסכם אוסלו ב', שבו ישראל נסוגה מכל הערים המרכזיות ביו"ש וסביבתן והעבירה אותן לידי הרש"פ, תמורת אותה התחייבות שהפלשתינאים הפרו בהסכם הראשון. מימוש ההסכם נעשה בידי פרס, אחרי רצח רבין, והושלם בידי נתניהו בהסכם חברון. ושוב, הנסיגה הישראלית בוצעה במלואה והצד הפלשתינאי הפר אותו לחלוטין והגביר את הטרור. שיא הטרור היה לאחר שבפסגת קמפ-דיוויד ברק הציע לפלשתינאים למעשה מדינה עצמאית בכל יהודה, שומרון ועזה ותמורת גושי ההתיישבות שיישארו בידינו ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ישראלים בנגב. תמורת הוויתור הזה נתבעו הפלשתינאים לחתום עם ישראל על הסכם שלום שבו יכריזו על קץ הסכסוך. התשובה היתה גל הטרור החמור והקשה ביותר מאז ראשית הסכסוך.

איך שלמה זנד, מכחיש העם היהודי, מתאר את הפרשה? במוסר תרבות וספרות של "הארץ" הוא פרסם מאמר ביקורת על ספרו של איאן לוסטיק, פרופ' יהודי אמריקאי למדע המדינה, "מפתרון שתי המדינות למציאות המדינה האחת". הספר קורא להקים במקום מדינת ישראל מדינה דו-לאומית. לא עם כל דברי לוסטיק זנד מסכים. לדעתו, לוסטיק עושה הנחות ל"נראטיב" הציוני, ואינו עומד על שורש הבעייה, והיא המיתוסים הציוניים לפיו יש כביכול עם יהודי ויש כביכול ארץ שנקראת ארץ ישראל והיהודים קשורים אליה. אולם את הנראטיב על כישלון אוסלו הוא מאמץ במלואו, עד שלא ברור אם זה ההסבר של לוסטיק או של זנד עצמו.

"כאשר ערפאת תבע שתמורת חתימתו על הפסקת האלימות יתחייב רבין על עצירת ההתנחלויות, ידו של ראש הממשלה קפאה והוא לא היה מסוגל לחתום על כך. לדעתי, זה היה הרגע... שעשוי לנתב אותנו להבין טוב יותר את שורש כישלונם של ההסכמים." (אני משער שהמשפט שמתחיל ב"לדעתי" הוא כבר ה"פרשנות" של זנד).

כלומר, זנד מצדיק את הטרור הפלשתינאי תוך הפרה מפורשת של התחייבות הצד הפלשתינאי בהסכם, בכך שהצד הישראלי סירב להיכנע לדרישה המקורית של ערפאת. אך הרי ערפאת יכול היה לסרב לחתום על ההסכם, בשל התנגדותו של רבין לדרישתו המקורית. הוא בכל זאת חתם על ההסכם. היתה זו חתימת הונאה, שנועדה להכניס אותו ואת צבאו ליהודה, שומרון ועזה כדי להמשיך מתוך ארץ ישראל ביתר שאת את הטרור. זנד מאשים את ישראל בכך שהאוייב הפר את ההסכם עימה, בכך שלא חתמה על הסכם אחר. הזוי.

* השנ"צ של רוה"מ – ראש הממשלה נפתלי בנט התראיין השבוע בתוכנית "אינטימי" עם רפי רשף. אני מעדיף ראיונות פוליטיים של ראש הממשלה על פני ראיון אינטימי "בנעלי בית". בנט העניק ראיונות כאלה בעיתונות הכתובה, אך טוב יותר וחשוב יותר אילו עשה כן גם בערוצי הטלוויזיה. רק אחר כך נכון היה שייגש גם לראיון בסגנון "אינטימי". אך הראיון כשלעצמו היה מצוין. בנט היה במיטבו, היטיב להסביר את עצמו, את עולמו ואת צדדיו הפחות חשופים.

בין השאר הוא סיפר שהוא ישן מעט אך ישן היטב והוסיף שכאשר הוא בתל-אביב, שם יש חדר עם מיטה, הוא נוהג לפרוש בצהרים לחצי שעת מנוחה, ולחזור לאחר מכן רענן להמשך יום העבודה. כמי שאינו מכיר שנ"צ, זה קצת זר לי, אבל אני מעריך את היכולת להתנתק לחצי שעה כדי להמשיך בכוחות מוגברים את יום העבודה.

אבל מיד ניתן האות במכונת ההסתה, וצבא הכתב"מים הסתער על ראש הממשלה "החלש, העייף, שנוטש את משמרתו כדי לצוף." אני דווקא נזכרתי בראש ממשלה אחר, יצחק שמיר, שהקפיד מדי יום לעזוב את לשכתו ולנסוע לשנת צהריים בביתו, ואחריו היה ממשיך בעבודתו אל תוך הלילה. היום, יותר ויותר מעריכים את היותו אחד מראש הממשלה הטובים בתולדות המדינה. 

* חמישה שבועות מראש – מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" הציג פרויקט מיוחד לזיכרו של בגין, במלאת שלושים שנה לפטירתו. אלא שיום פטירתו חל בד' באדר ב' ולמניינים – ב-9 במרץ, כלומר על פי כל לוח שנה, יום השנה יחול בעוד חודש ומעלה. אז למה הכתבות התפרסמו היום? כדי להיות הראשונים. זו תופעה נפוצה בעיתונות בשנים האחרונות. פעם היה ידוע שהעיתונים מציינים תאריכים עגולים לאירועים היסטוריים. מתי? בתאריך עצמו. לפני שנים אחדות עיתונים ניסו להיות ראשונים וציינו את התאריך שבוע קודם. וכך החלה נסיגה בתאריך, עד שמקדימים כבר בחמישה שבועות. זה פאתטי. פאתטי כמעט כמו ההגדרה הפלצנית "פרויקט מיוחד" לשתי כתבות.

* ביד הלשון: זיהום משופר – כאשר נאמר בתחזית "עד הערב יחול שיפור בזיהום האוויר," הכוונה היא שהאוויר יהיה יותר או פחות מזוהם?

אורי הייטנר

* * *

אברהם כץ עוז

דן בניהו – חלוץ בעין גדי

בשבוע שעבר  נפטר ונקבר אחד החלוצים  של מדינת ישראל – בניס, דן בניהו, חבר, ידיד, וממייסדי עין  גדי.

ב-1956 איזרח גרעין "שדמות" של "הנוער העובד" את היאחזות הנח"ל עין גדי. היו שם צריפי נח"ל, ושממה ענקית לאורך כל חוף ים המלח. עשרות נערים ונערות נאחזו בקצה העולם וביקשו במפגיע ליישב את המקום.

בניס היה מהמנהיגים הבולטים של היישוב. הוא פעל בכל תחום אפשרי להביא גאולה ופיתוח לקיבוצו עין  גדי ולאזור סדום ועמורה. הוא  עסק  בכלכלה ובחברה ובציבור, ובחקלאות ובתעשייה ובתיירות, ובשלטון אזורי, ובהנהגת התנועה הקיבוצית, ובסיוע ליישובים החדשים על חוף ים המלח, וגידל משפחה למופת.

איש של ערכים, איש של ציונות במיטבה. איש חכם, מאופק, איננו מתלהם, חושב, מדבר ומנתח נושאים מורכבים בתבונה. והעיקר יודע להביא את הדברים לביצוע ולמימוש.

קשה להאמין שלאורך ים המלח לא היה כלום, חוץ ממצדה וקומראן  ועין  גדי.

בניס ידידנו, עשית את חלקך וחובתך. כשאתה מסתכל מלמעלה על מה  שיש  כיום בחוף ים  המלח, לאחר 66 שנים, אתה יכול להיות שבע רצון. מי ייתן והדור הבא יעשה לפחות כמו  דור  החלוצים.

היֶה שלום חלוץ וחבר.

אברהם כץ עוז

* * *

עקיבא נוף

הַשִׁשִׁים וְתִשְׁעָה

הבלדה על צוללי ה"דָּקָר"

עָמְדָה נַעֲרָה מוּל יָם מְסוֹעָר    

וְרָטַט כָּל גּוּפָהּ, הַדָּרוּך כְּמֵיתָר,

עֵינֵיהָ קָרְעוּ אֶת הָשְׁחוֹר שֶׁסָגַר

עַל שִׁשִׁים וְתִשְׁעָה בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר"

                                      מוּל הַלַּיְלָה הַקַּר

                                      הַשִׁשִׁים וְתִשְׁעָה

                                      בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר". 

מַכְשִׁיר הַקִּישׁוּר – נָדַם זֶה מִכְּבָר,

גַל שִׁידוּר רַק אֶחָד, עוֹד קָרָא וְחָזַר

מִלֵּב עַל הַחוֹף, לֵב עָמוּס וְנישְׁבָּר –

לַשִּׁשִּׁים וְתִשְׁעָה בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר"

                                     מוּל הַלַיְלָה הַקַּר

                                     הַשִּׁשִּׁים וְתִשְׂעָה

                                     בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר".

"אֵיפֹה מְנַחֵם?" – שָׁאַל גַּל הַמְּצוּקָה,

"יֵשׁ נָשׂוּי פְּלוּס שְׁלוֹשָׁה" – הַמְּצוּלָה נָאֲקָה,

וְעָצַר אֶת דָּפְקוֹ עַם שָׁלֵם וְחִכָּה –

מוּל הַיָּם שֶׁעָנָה בִּשְׁתִיקָה עֲמֻקָה

                                   מוּל הַלַּיְלָה הַקַּר

                                   הַשִּׁשִּׁים וְתִשְׁעָה

                                   בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר".

רק  ילד קטן בחוף עוד נותָר,

ליחַשוֹ שִׂפְתוֹתַיו: "הן אֶפְשָׂר, הן אפשר,

יבואו לכאן, כבר ביום המחר,

השישים ותשעה, צולְלֵי ה"דקר"

                            מול הלילה הקר

                            הששים ותשעה

                            בצוללת "דקר".

ב-26 בינואר מלאו 54 שנים לטביעתה של הצוללת "דקר" ובה 69 צוללנים. לציון יום השנה, אני שב ומפרסם את הבלדה שכתבתי על צוללי הדקר.

עקיבא

* * *

משה גרנות

ציפיות ומציאות

על "אבן טוען" מאת נורית יובל

אוריון 2021, 129 עמ'

עבור מי שלא למד בישיבה הביטוי "אבן טוען", שמו של קובץ הסיפורים שלפנינו, עשוי להוות חידה, וגם לאחר שהמחברת מבהירה במוטו ש"אבן טוען היתה בירושלים שכל מי שאבדה לו אבידה, נפנה לשם" (בבא מציעא דף כ"ח, ע"ב), גם אחר כל זה החידה בעינה עומדת – מה עניין אבידה לסיפורי המעשה שבספר?

אם יורשה לי לשער, מדובר בשנות חיים שחלפו, וקובץ הסיפורים מבקשים להחזיר את "האבידה" באמצעות הזיכרון. ועל עוד "אבידה" מספר הספר: על כך שהחיים חולפים בטרדות הימים, ואין מספיקים לעשות את אשר חולמים ומייחלים.

הרי שלוש דוגמאות לעניין "האבידות":

בסיפור "תיכף, אדון מלצר" הגיבורה חיה ננטשת על ידי בעלה נוח (מכאן "התכתבות" סיפורנו עם סיפור המבול), והיא טובעת במבול של עיסוקים: טיפול בילדים, אימא חולה בבית אבות, הלחץ בעבודה אצל אדון מלצר; היא משתוקקת לשמוע הרצאה, להתעמל במכון כושר – דברים שלמענם כדאי לחיות – והיא לעולם לא מספיקה. לבסוף מחליטה לצייר, היא מציירת יונה, אבל "מבול" שיורד אחרי יום חמסין מסמרטט את הציור. ובכן, היונה לא הביאה לה בשורה כמו לנוח. אדרבה, היונים מביאות כינים.

בסיפור "פרויקט רפפורט" מסופר שאל איש העסקים מואב רפפורט מגיע זקן המציג עצמו כאליהו הנביא שמוכן להעניק לו כל מה שהוא חושק, חוץ מבריאות, אריכות ימים, וחזרת גלגל הזמנים אחורנית. רפפורט מתלבט במשך שלושה ימים ושלושה לילות (ללא שינה), ומגיע למסקנה שבמצבו, כל תשוקה עלולה להביא לחורבן, ולכן הדבר היחיד שהוא מעז להשתוקק אליו הוא מים חמים עבור קפה.

בסיפור "ארגז החלומות" הגיבור נוח (שוב התכתבות עם המבול) טס לחו"ל בענייני החברה בה הוא מועסק. כיוון שיש לו יום שלם פנוי עד הטיסה הביתה, הוא משוטט בעיר, ומגיע אל נגר אומן המפליא לנגר. בהחלטה של רגע הוא מחליט לקנות כלי עבודה ולשנע אותם ארצה מתוך כוונה להקים חדר עבודה במחסן, שם ינגר לו להנאתו. ובכן, בשל טרדות העבודה והמשפחה, הארגז נשאר נעול עד לימי הזקנה, ואז הוא פשוט נזרק.

ובכן, "אבן הטוען" אינה מסוגלת להחזיר לגיבורים את "אבידת" שנות החיים שחלפו, כשאפילו מחצית תאוותו של האדם לא היתה בידו.

הדילמה הגדולה של כל יוצר היא לחשוף את נבכי הנפש, ויחד עם זאת, להעטות על החשיפה מסכות וצעיפים – ועובדה זאת מעניקה פרנסה לחוקרים ולמבקרים האמורים לפענח צפונות ותעלומות. הקורא את הספר שלפנינו משער שהגיבורה רחל, המופיעה במיספר סיפורים, היא בת דמותה של המחברת. לי יש יתרון בנדון, כי קראתי את הרומן המרתק של נורית יובל "חיים של נייר" (גוונים 2010), ממנו ניתן ללמוד כי השם השני של נורית יובל הוא רחל, וכפי שמסופר בסיפורים שלנו, סבה היה קצין רפואה בצבא הבווארי במלחמת העולם הראשונה, ואביה היה קצין רפואה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אשתו, בנו הפעוט ובתו התינוקת (נורית-רחל), חיו בעניות מנוולת, למרות שהאב שלח להן מלבנון, סוריה, מצרים והודו – כמעט את כל משכורתו. אנחנו מבינים כי הילדה הרזה שמספרת לקליינגולד, שימלפילץ ובלה שאביה הוא רופא ("הכול זהב") – היא רחל, כלומר, נורית. על ילדה זאת מסופר שהלכה בפיק ברכיים אל המחסום הבריטי כדי להגיע לכרמלה, שאמורה להשגיח עליה בעת היעדרם של האם ואחיה הגדול מהבית. בדרכה אל המחסום היא מדברת אל עצמה כי תגיד לחייל האנגלי הגבוה והיפה, בעל העיניים הכחולות והחיוך הטוב, שאביה הוא קצין בצבא שלו, וכי בבית שלהם יש ספר לבן (שירי רחל), כמו "הספר הלבן" שבעטיו צריך לגרש את האנגלים מהארץ. ובכן, גם ילדה זאת היא המספרת בילדותה, וגם דברים אלה נרמזים בספר "חיים של נייר".

אם כבר נגעתי בסיפור "הכול זהב", זה המקום לציין כי סיפור זה, וסיפורים נוספים ("דירה ריקה", "תות שרי") כתובים בנימה אגדית-אבסורדית. ב"הכול זהב" נדרש הקורא גם למדרש שמות*), כלומר, לפרש שמות של גיבורים המרמזים על אישיותם: קיינגולד (משמעות השם בגרמנית – היעדר זהב) צובע את העצים, הדשא, הבית ואת עצמו בצבע זהב, ושכנו שימלפילץ (בגרמנית – פטריית עובש) מתפאר שראה במו עיניו ארמון, וכי אף הצטלם ברקע של כיפת הזהב שעל הר הבית. הילדה הרזה, המתפעלת מ"הארמון" של קיינגולד, פוגשת את החתול מידאס (שמו של המלך הטיפש מפריגיה שביקש מדיוניסוס שיהפוך כל דבר שהוא נוגע בו לזהב), ו"יודעת" שהחתול הוא סוס אביר שכושף.

אהבתי את ההיגד בסיפור "אהרון" , ממנו השתמע כי הארון (המכונה "אהרון") נועד לשמור על זיכרון העבר (בתוכו נמצא ארגז, ובו זיכרונות מהסב שנלחם במלחמת העולם הראשונה, ושל האב שנלחם במלחמת העולם השנייה), ואילו מכונת הכביסה, המכונה בפי הגיבורה "פיילה" – תפקידה למחוק כל זכר לעבר. וכן, אהבתי את המסקנה של הגיבורה כי האדם מוכן לכול, ובלבד שלא יאלצו אותו לחשוב בהגיון (עמ' 14) – כל זה נאמר בהכנות חסרות השחר בימי הסקאדים של מלחמת המפרץ.

רחל, כבר תלמידת בית ספר, נדרשת על ידי אימה לגרוב את הגרביים הענקיים של אבא, כי בעונייה, היא אינה מסוגלת לקנות לילדה גרביים. בשל רזונה המופלג, היא אינה משתתפת בשיעור התעמלות, ושאר הבנות מפקידות אצלה את שעוניהן, אביזר שהיא יכולה רק לחלום עליו, ואחת הבנות מבקשת לשאול ממנה את הגרביים. הילדה שמתביישת שיראו כי הגרביים הענקיים מקופלים בתוך הנעליים – מסרבת, ומשום כך מכנים אותה "קמצנית" ("בסוס ועגלה").

בשני סיפורים בספר נדמה כאילו ניתן להחזיר לאדם קורטוב מ"אבידת" השנים – אני מתכוון ל"סי קיו, סי קיו" ו"הרוזן פולקה". בסיפור השני רחל פוגשת במועדון ספורט איש מבוגר בן גילה שמחזר אחריה. היא חשה מוחמאת שהיא עדיין נחשקת, והנה מסתבר שהאיש, אשר שמו שאול, הוא בעצם הילד פטר, שכמוה היה עד לבריחתם של חברי לח"י שהתנקשו בחייו של הרוזן פולקה ברנדוט. יש לנו כאן חתירה אחורה בזמן.

אגב, גם סיפור הגרביים, וגם סיפור העדות להתנקשות, מרומזים בספר "חיים של נייר".

בסיפור "סי קיו, סי קיו"  חוזרת הדוברת אל ימי שירותה הצבאי, בהם טיילה עם שני חברים בשטח ההפקר הזרוע מוקשים, כשכוונתה לראות את פנים ארמון הנציב. יש כאן מעין מבט נוסטלגי אל ימים כשהקשר בין יודעי סוד היה במורס, ובסיפור הזה מפרשת המחברת את משמעות "אבן טוען" (עמ' 27).

ראינו שהסופרת "מתכתבת" עם התנ"ך (ראו גם "אבני החושן"), ועם היגדי חז"ל (ראו גם "תות שרי" – על פי "טוט אסר וטוט שרי", שמשמעו "קול שופר אסר, וקול שופר התיר"). מסתבר שהיא "מתכתבת" גם עם דויד אבידן ("כתם על הקיר", עמ' 92 בסיפור "ליבתו הכתומה", עמ' 92). יש עוד לא מעט חידות מרתקות בספר הזה, אבל רצנזיה אמורה רק לרמוז, ולהמליץ, ואני בהחלט ממליץ על ספר מעניין זה

*) ראו מדרש שמות בספרי "עגנון ללא מסווה", גולן 1991, עמ' 75-72.

משה גרנות

* * *

אבי ליפסקי

חֲצִי פְּגִישָׁה

מִבַּעַד לְחַלּוֹן מְאוּבַּק בְּאָבָק שֶׁל קַיִץ,

אֲנִי,

בְּתוֹךְ דִּירַת סְטוּדֶנְטִית,

רוֹאֶה עֲנְנֵי שֵׂיבָה יְרוּשָׁלְמִים

וְגֶשֶׁם שֶׁיוֹרֵד כְּמוֹ זִיפֵי זָקָן לְבָנִים,

שׁוֹתֶה, בְּסֶפֶל לָבָן וְחָדָשׁ, תֵּה אֶרְל-גְרֵיי,

וְטוֹעֵם מְחֲטִיפֵי קִינָּמוֹן שֶׁהִשְׁאִירָה

בִּתִי,

לְשָׁעוֹת שֶׁל רָעָב.

ירושלים 28-2-2010

* * *

יונתן גורל

נחל חרדי וערבי בן 80

הערבי בן ה-80 שהושאר מפרפר ע"י חיילים מגדוד "נצח יהודה" מלמד שכאלו אין קיום ל"גדוד חרדי" באשר מנטליות חרדית נוטה לגזענות ואלימות.

הם, כנראה, מאמינים שהם "נבחרים", ובשעה שהם מקובצים קל להם יותר לבטא "נבחרות" זו, כולל הפעלת אלימות נגד מי שאינו כמותם. אם כך, נגד "אחיהם היהודים", קל וחומר נגד מי שאינם יהודים.

ההתנשאות הזו מתבטאת גם במגורים. אם נקלע יהודי שאינו חרדי למגורים או לקירבה אחרת אליהם – הוא חי שם אנוס ומאוים, וזה כשהמשטרה והרשות חוששות להתערב, ותעדנה על כך השכונות בירושלים שהפכו לגטאות, אין יוצא ואין בא.

ואם נתייחס לפוליטיקאים החרדים וכנגדם הלא חרדים – הדינמיקה שתתפרש לפנינו היא של ויתורים וכניעה. לא לשבחה של מנהיגות מכל צד שהוא.

במיוחד בימים אלה, השונים בתכלית מהשנים הראשונות של "המדינה". כיום, אין את המתינות וההתחשבות ההדדית שהיו אז. מה שנשאר, זה להתרחק, ככל שניתן , מעשייה משותפת – כי פגיעתם של "החרדים" קשה.

וזאת, כשהם מקובצים ומאוגדים, כשמדובר ב"פרטים", כל אחד לעצמו בנפרד, אין "הכללה" וקיים כבוד הדדי ושותפות, בעיקר מסחרית עם פריטים וחברה כוללת שאינה "חרדית". גם אני מניסיון אישי רב שנים מעיד על כך, וידידיי משכונת "שערי חסד" החיים לוחצים ידי בחמימות...

החיוניות של "הגדוד" ברורה, אלא שהטיפול הפרטני אינו מספיק, הגם שידוע שחלק מחייליו הם מהשוליים של החברה "החרדית". ההרהורים על פירוק הגדוד כנראה לא יביאו לפירוקו וחיוניות קיומו כנראה היא מעל ללבטים וסימני השאלה.

יונתן גורל

אהוד: "השנים הראשונות של 'המדינה'"? – הלא בצד המפעלים ההירואיים של קליטת עלייה ובניין הארץ, אלה היו שנים של שנאת אחים, פלגנות, חרמות והשמצות, ולא כדבריך – "המתינות וההתחשבות ההדדית שהיו אז." אתה מספיק מבוגר כדי לזכור כל זאת ולא לסלף היסטוריה מתוך נוסטלגיה מזייפת.

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

עיון בשירתו של יהודה עמיחי

הרצאה שישית בסדרה לשנת תשפ"ב

המרצה – ד"ר משה גרנות

נעיין בשירים "ראי אנחנו שניים מספרים", "תמיד את שוכבת על עיניי", "אלוהים מרחם על ילדי הגן", "אל מלא רחמים", "שיר החוט למחט",

"מרובע ט"ו"

הטקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב' 14.2.2022 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

י"ז

חסה

 שלום רב,

המשורר שאול  טשרניחובסקי אמר שהאדם הינו תבנית נוף מולדתו.

אני נולדתי  בבגדאד האגדית היושבת לה לבטח על נהרות בבל זה מאות רבות בשנים. נופי ילדותי מקושטים במראות העפיפונים הממלאים את שמי העיר בימי הקיץ, הנהרות וסירותיהן  והשווקים הצבעוניים המלאים במיני סחורות, מַטעמים, אנשים והווי אוריינטאלי מקורי. 

בגדאד משופעת בירק החסה. לעתים הוא  משמש גם לקינוח. עליו בריאים ארוכים שמנוניים ומרעננים להפליא. אף בליל הסדר תפסה החסה מקום  כ"מרור". כורכים ואוכלים יחד עם המצות ועם הסִילָאן, הוא דבש התמרים העיראקיים. בכלל היה לחסה מקום נכבד בתפריטנו. הבאנו  את זה הביתה בכמויות, מנקים וממלאים בזה מגשים שלמים לכרסום ולהנאה.

כאן בארץ הקודש, אחרי שוך תקופת  המחסור של  ראשית המדינה, צצו והופיעו  שוב מיני הירקות שהיו בארץ מימים ימימה, וגם החסה המזרחית ביניהם. שמחנו לראותה כפגישת ידיד  יקר שנעלם. עם הזמן שפעה הארץ בכל המינים והסוגים של הירקות והפירות ובחלקם אף נתחבבו גם על אלה אשר לא ראום בארץ מוצאם.

ההנדסה הגנטית הביאה גם מיני ירקות "חדשים" לעולם, וגם בחסה שלחה את ידה.  המהונדסת אינה בעלת עלים גדולים וארוכים שעוטפים אחד את השני, ושמנוניים ומתוקים.  העלים  המהונדסים קומתם נמוכה, עלֵּיהם מקומטים ומפוסקים לרווחה ומלאים חול.  החול הזה  שאין שום אפשרות לסלקו מהם בגלל ריבוי  העיוותים שבמראיהם.

כאשר עשיתי בעצמי קניות, הבאתי הביתה בשמחה רבה מיספר רב של ראשי חסה גזעית יפה וטעימה, ניקיתי והערמתי במגשים גדולים  לכרסום לכל דכפין. אשתי לעומת זה לא הבחינה בין המינים השונים של הירק הזה, ועל כן היא הביאה על פי רוב  מן הסופרמרקט את  המהונדסת הזו. אז הובטח לנו שנטחן חול בין שינינו. כי מעולם היא לא הצליחה  להיפטר ממנו כראוי, כך  שתמיד  התלוננו האוכלים על הסלט מלא החול.

"חסה רומית" הידועה גם בשם "חסה ערבית". מתוך ויקיפדיה.

עם הזמן אימצה אשתי את אמנות הבישול לכל רזיה ואף הוסיפה משלה. על כן חרה לה הדבר. היא טיכסה עצה עם כל חברותיה, אלא שאלו לא ידעו מה זה חסה בלי חול ואמרו שכל הטעם   של החסה ייעלם בלי החול,  כך שחבל להתאמץ להוציאו...

אחרי חיטוט בספרי הבישול הצבעוניים והעבים,  עלתה אשתי על רעיון מקורי איך לטפל בתופעה הזו, ובשמחה רבה בישרה לי על זה. "יש לי פטנט שלא תנחש מה הוא..."

נכון, לא יכולתי לנחש באמת..

הזדרזה לסופרמרקט  והביאה  חסה עם עלים קמוטים כאמור לעיל, ובשמחה מיהרה להכינם לפי ה"מתכון" הסודי והמקורי.

במקרה  היו לנו אורחים באותו היום. בגאווה רבה הוגש המגש הגדול כשהוא גדוש בעלי החסה שעברו את הטיפול  החדש. העלים נראו יפים מאוד ומבריקים, כמו  שנאמר "כחתן יוצא מחופתו." התחלתי ללעוס ואחרַי האורחים וגם הילדים. תוך מספר שניות כולנו נמצאנו לועסים ומכרסמים בעלים בהם תלינו תקוות ורודות.

הבלון הראשון בצבץ מנחירו השמאלי של האורח. הוא הלך וגדל  לגודל  בלון של יום הולדת. מיי אחריו צץ  בלון נוסף מהנחיר השני, כאשר הראשון כבר ניתק ועלה לכוון התקרה. ברגע זה  יצאו מנחירַיי שלי שני בלונים בו זמנית והם ניתקו בהיותם בגודל בינוני כגודל פומלה. תוך מיספר דקות נמלאו חדר האוכל והמטבח המחובר אליו בבלונים של קצף סבון שיצאו לנו מן האפים ומן הפיות שלעסו את עלי החסה האשכנזית המתוכנתת. האורחים באו במבוכהוחשבו שיש כאן מעשה קונדס ושאנו עושים מהם צחוק. האישה האורחת פערה את פיה ושאלה, "נו באמת מה הולך פה?" – יחד עם זה היא פלטה מיספר צרורות של בלונים. כולנו געינו בצחוק, מלווה כאמור בפליטת עוד ועוד בלונים... אשתי נבהלה ופתחה את החלונות ודרכם נשפכו  בלונים, ואחריהם באו והתווספו  עוד ועוד. כמו בסרט  על שוליית הקוסם. ילדי השכנים ששיחקו באותה העת בחצרם ראו את זרם הבלונים שיוצא מן החלונות ונשפכים לחצר. אחד קרא לרעהו ונתאסף המון חוגג לראות את הפלא.

מהר מאוד תפסה אשתי את אשר קרה וקמה להרגיע את האורחים. תוך כדי שנפלטים לה בלונים נוספים מהפה. היא הסבירה שכל העניין יסודו בטעות קטנה שלה. בגלל מה שקראה  בספרי הבישול, היא הכניסה את עלי החסה עם החול לדישוואשר, ועוד היא הוסיפה למעלה גם קצת אבקה שמטרתה להבריק את הכלים עוד יותר. מאז קוראים לביתנו בשכונה "בית הבלונים".

בברכה

י"ז

רמת גן, עיר הפיז'אמות

דצמבר 2021, ימי הקורונה

אהוד: אצלנו במשפחה נהגו לקרוא לחסה ארוכת העלים "חסה ערבית", להבדילה מהחסה העגולה, הרגילה. בפסח היינו נוהגים לאכול את עלי החסה הערבית בתור כרפס, הן לעצמה והן כשהעלים ממולאים בחרוסת, מעדן מלכים.

כיום יש עלים נהדרים של החסה ארוכת העלים, ארוזים שניים-שניים קלחים במגשי פלסטיק עם ציפוי שקוף, ואין בהם שום חול וגם לא בלונים!

* * *

רמי קידר

המלחין ואיש העט אברהם זיגמן ז"ל

עצוב לי. חברי היקר  המלחין, המוסיקאי ואיש העט, אברהם זיגמן הלך לעולמו. בן 72 היה במותו. משיריו המוכרים והמושרים הם "גשם ראשון", "אלעד ירד אל הירדן", "מדרום תיפתח הטובה", "נח"ל נערן", "דרך השקד" ועוד ועוד. כעורך מוסיקלי בקול ישראל, הוא איחד להקות והרכבים ועשה נפשות לזמר העברי במשך שנים ארוכות. הוא כתב ספרים ובהם "מדרש נעמי", ספר המדבר ביצירתה של נעמי שמר ומקורות השראתה.

היכרתי את אברהם לפני למעלה כחמישים שנה בהיותי סטודנט באוניברסיטה העברית, שם שימשתי כרכז תרבות. אז הקמתי חבורת זמר סטודנטיאלית. חיפשתי מדריך מוסיקלי. המוסיקאי צביקה ארבל המליץ לי עליו בחום. זיגמן היה אז איש השומר הצעיר וחבר קיבוץ נחשון. עם הלמברטה שלי (וספה בלי לחיים), הייתי נוסע מביתי בירושלים, מרכיב אותו ומסיע אותו מהקיבוץ לחזרות  וחזרה לביתו.

אני זוכר את פגישתנו הראשונה אצלו בחדר. הוא פרט על גיטרה ישנה והוציא ממנה צלילי קסם שהותירו אותי עם פה פעור.

בראשית שנות השבעים חלה התופעה של חזרה בתשובה של זמרים ואמנים ישראלים:  פופיק ארנון, דדי בן עמי,  דני גולן, הצייר איקה ישראלי ואחרים. במאה שערים היה מתקן גיטרות אחד, מהסוג של  ההוא מהשיר "על כפיו יביא", ובאיזה צהריים אחד פגשתי את זיגמן בבית המלאכה שלו, כשהוא כבר בצד השני של הקשת. השמוצניק חבש כיפה, החל לגדל זקן, וציציות החלו לזלוג לו מתחת לחולצה. לא חלפו ימים והוא נשא לאישה את מרים המקסימה, בת למשפחת אצולה חרדית והזוג התברך בתשעה ילדים, אחד אחד לתפארת.

גם לאחר החזרה בתשובה, אברהם, בברכה אישית מהרבי מלובביץ',  שידר בקול ישראל ושמר על קשר הדוק עם העולם החילוני של הפזמונאים והמלחינים הישראלים. הוא זכה להערכתם וחיבתם. דודו זכאי, שאיתו שירת בלהקת פיקוד המרכז, נורית הירש, חנן יובל, דני כנר, יונה אליאן, ששי קשת, ועוד רבים נשארו חבריו הנאמנים. קשר מיוחד נרקם בינו לבין נעמי פולני הגדולה מכולם. מדי חג סוכות היו עולים הללו לרגל אליו לסוכתו, שולפים כלי נגינה שרים ומספרים.

עבורי העלייה לרגל לירושלים לסוכה של זיגמן היתה למסורת.

כשהקמתי את כרם הזיתים, ליד עפולה, היו לנו שיחות ארוכות בענייני כשרות ושמיטה. אני מודה שלא בדיוק קיימתי את מצוותיו אבל השיחות המעמיקות איתו וההיגיון המסתתר בנבכי ההלכה האירו את עיניי.

לאחרונה החל אברהם לפרסם רשימות ב-ynet, שאת קישורן היה מעביר אליי באופן קבוע לעיון בדואר האלקטרוני. בחן רב ובכישרון סיפר אנקדוטות על גלגולו של שיר זה או אחר ועל מפגשים מרתקים ומשעשעים שערך עם זמרים והרכבים. הראשון שבהם היה בני אמדורסקי ז"ל, שהתארח בקיבוצו והקליט את השיר הראשון שזיגמן הלחין – "גשם ראשון".

במהלך חייו היה זיגמן חי בצניעות רבה בביתו במאה שערים ביחד עם משפחתו ברוכת הילדים, וכך גם היה צנוע בהליכותיו. תרומתו לזמר העברי לא תסולא בפז, וגדולת יצירתו עוד תישמע ברבים.

יהיה זכרו ברוך.

רמי קידר

* * *

אבי גולדברג

בכרכרה בסנטרל פארק

גם  בימים בהם יוקדת השמש בתל אביב יש מקום אפלולי לחסות בו, הפסאז' מול השגרירות ברחוב הירקון. בצלמנייה קטנה השוכנת שם מצלמים תמונות 'פספורט' לאשרת כניסה לארץ הגדולה.

 עד שהמכונה מפיקה את תצלומי הקלסתר שלי, אני רוכן על הדלפק וסוקר את המקום. פוסטר ענק של גשר ברוקלין מעטר את הקיר, זבובים מטיילים על הגשר. ממול, צג טלוויזיה חדש שקולות מלמול חרישי עולים ממנו. מספר שולחנות קטנים במרכז החנות ופנים עגומות ובלתי מגולחות מסבים אליהם.

נזכרתי בפסאז' באלנבי שבאפלוליותו שכן קולנוע "תמר" שהקרין סרטים משעה עשר בבוקר ומשך אליו אותם פרצופים עייפים לבהות במסך.

הצלם לוחש תוך כדי שהוא מסיר  מהדלפק גזרי נייר צילום:

"אלה כולם סירובניקים, כמו אנחנו פעם ברוסיה. האמריקאים לא נותנים להם ויזה."

"תשב כמה דקות, תשתה והתמונות יהיה מוכן."

הזמנתי קפה הפוך, ממתין לתמונות. חשדתי כי רק מי שמזמין אצלו קפה מקבל את התמונות בסופו של דבר, שיהיה.

התיישבתי לשולחן לצידו של אחד מהעגמומיים.

סיפורים טובים אפשר לשמוע רק מזרים. זרים לחלוטין. ובעיקר זרים לחלוטין עגמומיים.  כאלה שלא אכפת להם לספר הכול ללא כחל וסרק,  לפרוק מועקה מליבם.

הטלוויזיה רחבת המסך העבירה שידורי סי.אן.אן  ברצף, וזה שלצידי בהה בשתיקה בתמונות המסך המתחלפות, אמבולנסים בניו יורק, סופות שלג בשיקגו, מרדף של שוטרים אחר מתנקש באלבמה.

לפתע פצה פיו כמו הבחין בנוכחותי.

"אני רק מקלל אותם, שמגיע להם, שגם הרבי-קומות שלהם יפלו להם על הראש."

התכוון לאמריקאים שהופיעו בשידור הטלוויזיוני ואולי לאמריקאים  בכלל.

לא הגבתי, כמו ניחשתי שמונולוג ארוך לפניי.

"אני לא יצאתי לטיול של הודו אחרי צבא, כי לא הבנתי למה צריך לנסוע ולראות ג'יפה, כל הקטע של רוחניות וכאלה זה לא בשבילי."

לגם מהקפה הקר שלו.

"למה אני מדבר ככה? כי עכשיו אחרי הרבה שנים החלטתי לנסוע עוד פעם  עם אשתי והילדים לנו-יורק, ובקונסוליה סרבו לתת לי ויזה. זה בגלל הפעם ההיא שהייתי בנו-יורק לנקות את הראש. כן ממש. לא עוזר שיש לנו עכשיו טראמפ באמריקה. אז למה לא נותנים לי ויזה, שמע סיפור שהיה בנו-יורק לפני הרבה שנים, שהייתי רווק."

הוא סימן לצלם -מלצר שיביא עוד קפה.

"ככה זה אצלנו הישראלים, כולם לחוצים ובורחים מהארץ בדיל, ואחר כך איך שמתפזרים לבתי מלון בחו"ל מרגישים כמו ילדים שאימא שכחה אותם ברחוב, כל הזמן מחפשים מישהו לדבר איתו על ביבי. גם אני ככה איך שהתפזרתי למלון מהישראלים שישבו איתי הרבה שעות בטיסת הדיל הייתי כבר עצוב. אז במלון המליצו לי לטייל בטיימס סקוור וטיול בעגלה בפארק הגדול שלהם ליד הבתים של המיליונרים, לפזר את העצבות. אז ככה הייתי יושב לי ומתנדנד בכרכרה בפארק כמו לורד ומשתעמם.

"בדיוק הגענו לערוגת פרחים שקוראים לה סטרו ברי פילדס פוראוור, בסנטרל פארק, כול הזמן עצים ופרחים ושלוליות מים גדולות. פתאום ניקר לי משהו בראש. היה נדמה לי שהעגלון שגבו מופנה אליי מוכר לי. אז קראתי לו. הוא ישב על ספסל מרופד בבגדים מצחיקים וכובע מגבעת. הוא ישב ממש קרוב לזנב של הסוס, שמתרומם כל כמה מאות מטר, פותח את האגזוז ומחרבן מול הפנים שלו.

"'גם כן עבודה,' חשבתי, 'ועוד באמריקה.' 

"תגיד," פניתי לעגלון בקול רם, 'אתה לא במקרה ברוך ממזכרת בתיה?'

"ולפני שבכלל השיב המשכתי, 'זה שהיה איתנו בתרגיל הגדול, ברוך, מהמסייעת בשבטה, זה שפלט פגז מרגמה 81 מ"מ שהתפוצץ ממש בפרונט של הקומנדקר של הקצינים?'

"התגלגלתי מצחוק כשנזכרתי באימון הזה. היה יכול להיגמר באסון אבל, המזל שהתפוצץ בדיונה ולא נפגע אף אחד, אז נפלנו מצחוק איך כל הקצינים נבהלו וקפצו כמו פליטים מהרכב.

הפרסות של הסוס הקישו על אבני מרצפות השביל כשעלינו על גשר, כמו קלידים של מכונת כתיבה ישנה, טק טק  טק בקצב קבוע, ובכל שורה שהסתיימה הרים הסוס זנב ופלט, ושוב נשמעו הפרסות המעצבנות.

"העגלון הסתובב אלי והביט בי במבט רע.

"'סליחה, באמת התבלבלתי, אתה אין לך את הפרצוף של ברוך, אל תיעלב,' אני צועק אליו כדי להתגבר על הרעש בפארק ועל המבוכה.

"בינתיים בבטן שלי היתה מהומה מארוחת הבוקר במלון, בייקון אנד אגס וטוסטים וגם פנקייקים, וכל מיני בשרים כאלה צפים בשומן, הכול חופשי בארבע עשרה דולר. קצת קינאתי בסוס המרביץ חופשי ועוד מול הפרצוף של ברוך.

"'סלח לי ברוך,' אני פונה אליו שוב. 'אתה יכול לעצור אולי על יד איזה שירותים בסביבה?'

"לא היה לי נעים אבל מצבי הלך ונעשה נוזלי יותר מרגע לרגע.

"הוא לא ענה לי, אפילו לא סובב את הראש. המתנתי ושוב קראתי לו באנגלית:

   'Can you stop, I want toilet'

"אם הוא לא עוצר, חשבתי, אני קופץ ונכנס בין השיחים, יהיה מה שיהיה. הסוס המשיך להקיש בפרסות והעגלון ישב שם זקוף ואני הזעתי.

"'זהו,' קראתי לו. 'אני יודע מי אתה ולמה אתה לא עונה, אתה בכלל לא מהמסייעת, אתה גם כן קוראים לך ברוך, היית במטבח של גדוד 82 בטירונות של קיץ 86 . אני הייתי טירון תורן מטבח  ונסעתי אתך להביא אספקה למטבח של  הגדוד מבסיס אספקה בצריפין.'

הוא עשה עצמו כאילו הוא לא שומע,

" אתה ישבת ליד הנהג  בקבינה של משאית אינטרנש, עם הגב אליי כמו עכשיו, לא סופר אותי, ואני ישבתי מאחור על ספסל עץ, ונסענו לצריפין, לבסיס אספקה שם. אחרי שהעמסנו את האספקה, סליחה אחרי שאני העמסתי את הארגזים, אתה רק עמדת עם ניירות ועט עם המחסנאי של בסיס האספקה וצחקתם. אני העמסתי ארגזים של ירקות פירות, קופסאות שימורים, ובשר קפוא ולחם. חתמת על הטפסים ונסענו חזרה לבסיס של הגדוד.

"בדרך עצרנו בקיוסק בגדרה לשתות, אתה והנהג ירדתם לשתות קפה ולדפוק פלאפל ולי אמרת להישאר ולשמור על האספקה. אפילו לא שאלת אם אני רוצה משהו. אחר כך המשכנו  ונכנסנו עם המשאית למושב עם זבובים הרבה וריח של פרות, ועצרנו מאחורי המכולת של אבא שלך ושם פרקת חלק מהארגזים שהבאנו לגדוד ועשית לי סימן עם אצבע על הצוואר שלי כמו סכין מטבח, כאילו אם אדבר, הלך עליי. אני לא דיברתי, לא אמרתי כלום לאף אחד. לא היה לי עם מי לדבר עד שהגענו לשער של הבסיס, שם חיכו לנו חוקרים ממצ"ח ושוטרים צבאיים.

"'ביקורת, לרדת מהרכב.'

"הם עלו מאחורה למשאית לבדוק את האספקה וספרו את כל הפריטים, ובינתיים הכניסו אותי לפורד אריקה הלבנה בספסל האחורי.  שם ישבה שוטרת צבאית כאילו יפה כזאת, עם חצאית קצרה, ושאלה אותי;

"'שם, דרגה, מ'ספר אישי, תפקיד.'

"ואני אמרתי לה שאני בסך הכול טירון, תורן מטבח ואפילו את המיספר האישי לא זכרתי, ודרגה מאיפה יש לי, אבל הסתכלתי כל הזמן על הברכיים שלה, היא כתבה מהר עם נייר קופי ושאלה: 'איפה האספקה שגנבתם ולמי מכרתם, ואם לא תספר עכשיו זה משפט צבאי ומאסר.'

"אמרתי לה שאני לא יודע כלום, כי מה זה עסק שלי אם גנבת לאבא שלך למכולת? אני מלשן של הבראסו?'

"מן הון להון מצאתי את עצמי שוב פעם באותו יום בבסיס של צריפין אבל הפעם בכלא, תא מסריח מליזול, קריר ועצוב. אחרי כמה ימים שפטו אותי, לא הבנתי על מה, כי לא גנבתי כלום. ואותך, ראיתי אותך במשפט מהגב מדבר עם התובע בצד.

"ישבתי שלושה חודשים ושיחררו אותי והוסיפו לי את זה 'קבע דפוק', כך קראו לזה. הכול בגלל שאתה העדת נגדי שגנבתי אספקה בזמן שאתה והנהג אכלתם פלאפל.

"בינתיים הסתיים המסלול של הכרכרה בפארק, ולפני שקפצתי מהכרכרה לרוץ לשירותים, העגלון עושה סימן לשוטר שעומד שם ומשגיח שלא ידפקו את התיירים, והשוטר בא והעגלון אומר לו באנגלית שהנוסע שלו, כלומר אני, ירד בדרך מהכרכרה ו... בין השיחים בפארק, מה שהייתי רוצה לעשות אבל לא עשיתי.

"השוטר לוקח אותי לתחנת משטרה. שאלו אותי אם אני רוצה עורך דין אמרתי להם שאני רוצה לשירותים. אז הם חשבו שאני צוחק עליהם ובמקום לתת לי קנס, החזיקו אותי במעצר ובערב הביאו אותי לשיפוט לילי מהיר ושוחררתי על תנאי ושמתי את כל המזומן וכרטיס האשראי שהיה לי ערבות, ומשם עליתי על מונית ובטיסה הראשונה, ברחתי הביתה.

"ועכשיו רשום אצלם בקונסוליה שאני עבריין נמלט ואני לא יכול להראות לילדים שלי את נו-יורק."

אבי גולדברג

* * *

אסי דגני

שיר בנאלי על יונה

אָנִי מִסְתַּכֵּל עַל יוֹנָה בְּזִלְזוּל

מְהַדֶּסֶת וְעִם כָּל צַעַד

מְנִיעָה אֶת רֹאשָׁהּ אָחוֹר וְקָדִימָה

בְּקֶצֶב הֲלִיכָתָהּ.

הִיא מְלַקֶּטֶת לְרַגְלַי פֵּרוּרִים

מִמִּשְׁטָח הַבֶּטוֹן – אֲבָל הִיא

גַּם עָפָה!

* * *

נעמן כהן

תגובה לסלפן והמעליל יוסף גייסינוביץ-הייסינוביץ-אחימאיר ("חדשות בן עזר", 1719)

(אני אף פעם לא משתמש בשפה כזו. כאן אני משתמש בשפתו רק כדי להגיב לדבריו)

אני מודה ומתוודה כשלתי פעם נוספת על קוצו של י' בטעות כתיב. אייתי לא נכון, והחסרתי י' אחת. השם המדויק של יוסף הוא  גייסינוביץ' (ברוסית) או הייסינוביץ' (בפולנית ואוקראינית). Mea culpa.  מבטיח לתקן. מעתה אכתוב פעמיים י'.

מלבד זאת כמובן לא סילפתי דבר, ולא העללתי דבר. אמת דיברתי, והא ראיה, לשמחתי יוסף גייסינוביץ'-הייסינוביץ'-אחימאיר מודה בתגובתו במקצת מטעויותיו, ומאשר בכך את האמת שבדבריי. אני רואה גדולת נפש ביכולת להודות בטעויות.

מודה ועוזב ירוחם.

אני מלא הערכה ליוסף גייסינוביץ-אחימאיר שאישר את העובדה שכתבתי שאביו היה פשיסט שאחז באידיאולוגיה פשיסטית. (בלשונו "פשיסטן"). העובדה שהוא, יוסף גייסינוביץ'-אחימאיר, מתרץ את הפשיזם של אביו רק בחוסר דעת ובבורותו באי הבנת עיקרי האידיאולוגיה הפשיסטית, עד שז'בוטינסקי לימדו דעת שהניגוד לקומוניזם אינו פשיזם כפי שסבר, אלא דמוקרטיה, ושכנעו לנטוש את הפשיזם, מעידה רק על הבנתו את עומק הכשל האידיאולוגי והטעות ההיסטורית והמוסרית הגדולה של אביו.

מודה ועוזב ירוחם.

אני מלא הערכה ליוסף גייסינוביץ'-אחימאיר שסוף סוף לאחר פעמים כה רבות שטעה והטעה הוא מודה בטעותו, ומאשר את דבריי שז'בוטינסקי (כפי שניסח בלשונו): "לא חשב – וטעה – שתפרוץ מלחמה," כלומר שלא חזה את השואה.

לא ברור לי אם כן למה הוא כותב שאני "מגדף" את ז'בוטינסקי? שהרי באזכור העובדה שז'בוטינסקי לקה בעיוורון פוליטי מדהים כשסבר שגרמניה לא תעז לתקוף את פולניה בגלל חוזקה, אין משום גידוף, אלא עובדה.

מודה ועוזב ירוחם.

אני מלא הערכה ליוסף גייסינוביץ'-אחימאיר על שאינו מכחיש עוד את הריגת שלושת חיילי צה"ל ע"י אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה, ועל דאגתו להנציחם בנמל חיפה. אני קורא לו להצטרף למאבקי רב השנים למען הנצחתם באנדרטה לזכר חללי אלטלנה בחוף תל אביב.

לא מודה ולא עוזב לא ירוחם.

למרבה הצער ממשיך יוסף גייסינוביץ'-הייסינוביץ'-אחימאיר לדבוק בעלילת הדם השפלה שטפל על יצחק רבין ולפיה "מורשת יצחק רבין היא רצח אנשי אלטלנה." הנאראטיב שלו (אני שונא את המילה נאראטיב אבל כאן הוא הכרחי) מוזר ובעצם מגחיך את בגין, ומציג אותו בצורה נלעגת. "אלטלנה," הוא כותב, "לא היתה ניסיון פוטש, אלא 'אי הבנה'."

כלומר מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, פשוט "לא הבין" שקמה מדינת ישראל וקם צה"ל, וכשהוא פקד על חיילי צה"ל אנשי האצ"ל לשעבר לערוק מצה"ל על כליהם, ולעזור לו להשתלט על אלטלנה, הוא פשוט "לא הבין" שצה"ל נמצא במלחמה קשה, וצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב. "בגין לא הבין." "הכןל אי הבנה."

לא מודה ולא עוזב לא ירוחם.

יוסף גייסינוביץ'-אחימאיר משקר כאשר הוא מעליל עליי שאני "מצדיק את הבריטים שרצחו את יאיר ("הוא נתפס כטרוריסט") ו"לא ירו באשתו ובבנו."

מעולם לא הצדקתי את הריגת יאיר, רק טענתי שכאשר הוא מגדיר "נאצי" את הבריטי שהרג את שטרן יש בכך משום זילות והכחשת שואה, משום ששטרן נהרג ע"י הבריטים כטרוריסט (כך הגדירוהו הבריטים), ולא כיהודי. והא ראיה שלגבי רצח אליהו שאול אלברט גרין גלעדי, במאבק על הנהגת הלח"י, גיסינוביץ'-אחימאיר עושה נכון. הוא אמנם מצדיק מטעמיו את הרצח, אך אינו משווה את הרוצחים לנאצים ובצדק, הגדרה כזו היתה משום זילות השואה והכחשתה.

לסיכום: (אני משתמש במילותיו של יוסף גייסינוביץ'-הייסינוביץ'-אחימאיר עליי) הגיע הזמן שיוסף גייסינוביץ'-הייסינוביץ'-אחימאיר רב היומרות יודה בכל טעויותיו, ולא רק באלו שכבר הודה בהם בתגובתו אליי.

תגובה לסלפן והמעליל אלון שוורץ המציג שקרן כגיבור כדי לעשות דה-הומניזציה ליהודים כהכשר להשמידם.

הסרטן אלון שוורץ יצר סרט בשם "טנטורה" בידיעה ברורה שכדי להצליח בעולם ולקבל כסף וכבוד יש להציג את היהודים כנאצים הטובחים בערבים.

סרטו "טנטורה", הוא מלאכת כזב המציג שקרן כגיבור. (גילוי נאות טרם ראיתי את הסרט) גיבור סרטו של אלון שוורץ, "טנטורה", הוא תדי כ"ץ, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת חיפה. ב-1998 הגיש כ"ץ עבודת גמר בחוג ללימודי המזה"ת ובה טען כי חיילי גדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני" ביצעו טבח המוני בתושבי הכפר טנטורה והרגו יותר מ-200 גברים בלתי חמושים. באפריל 2000 הגישו לוחמי אלכסנדרוני תביעת לשון הרע נגד כ"ץ.

כאשר תמלילי הראיונות שקיים הושוו לציטוטים בתזה עצמה – שרשרת הכזבים והמניפולציות אשר מהן נבנתה עבודתו של כ"ץ התגלתה במלוא כיעורה. התברר כי כ"ץ סילף באופן שיטתי את הדברים שנאמרו לו.

למשל: אבו פהמי מצוטט בעבודה כך: "אספו את כל תושבי הכפר לכיכר, העמידו את כל מי שנשאר כשפניהם לקירות ורצחו אותם בדם קר. הייתי עד לפשע הזה. נרצחו כ-95 איש. רשמתי את שמותיהם של אלו שמתו.". ובהמשך: "החיילים היהודים לכפר ריכזו את כל הגברים בקבוצות קבוצות אל חוף הים ומדי פעם ירו והרגו ופצעו אנשים." (עמ' 120-119).

מאידך בתמליל הראיון אומר אבו פהמי את ההיפך הגמור: "איש לא נורה לאחר הכניעה."

ב-13 בדצמבר 2000, עם פתיחת חקירתו של כ"ץ במשפט, שהגנתו מומנה ע"י פייסל אל-חוסייני, (אביו היה בן דוד של המופתי מוחמד אל-חוסייני)

https://www.haaretz.co.il/misc/1.821632

הוא חזר בו מהטענה כי נעשה בטנטורה טבח ואמר כי מעולם לא טען כך.

לעובדה זו אין זכר בסרטו של שוורץ.

לאחר חשיפת הפערים המהותיים בין קלטות הראיונות לבין הציטוטים בעבודה ולאחר שהתברר היקף סילוף העדויות, פנו לוחמי אלכסנדרוני לאוניברסיטת חיפה, וזו מינתה ועדת מומחים לבדיקה חוזרת של העבודה. חברי הוועדה היו ברוך מרזן, פרופ' אמציה ברעם, ד"ר אברהם ג'רייס, פרופ' רפי טלמון ופרופ' יוסף נבו, אקדמאים בעלי שם היודעים דבר או שניים על חופש אקדמי ועל זיופי ראיות. הוועדה קיבלה את טענות לוחמי אלכסנדרוני ובעקבות כך נפסלה עבודתו ב-2003 ותוארו במסלול המחקרי נשלל.

שוורץ, יוצר הסרט, מציג את כ"ץ כגיבור. הוא, כמו כ"ץ, אינו מעוניין באמת אלא באישוש תזת הטבח. למשל: אחד מלוחמי אלכסנדרוני, הניו, אדם כבן 95, נשמע אומר, בתצלום תקריב, בקול רועד, "אני מתקשה לדבר על מה שהיה." הצופה התמים מובל להאמין כי הוא מדבר על "הטבח הנורא". רק בהמשך מתברר כי אין כל בסיס ליצירת ההקשר בין הקושי שלו לדבר על הקרב הקשה, לבין טענת הטבח, וכי זו אינה אלא עוד מניפולציה עריכתית גסה.

לוחם אחר, עמיצור כהן, גם הוא בן יותר מ-90, נשמע מתפאר במעשי הרג שביצע והצופה מובל להאמין כי המדובר במעשים שאירעו בטנטורה. אולם, גם כאן מדובר במניפולציה, שכן דבריו של כהן נאמרו בהקשר של קרב אחר, שהתקיים כמה חודשים לאחר מכן ובנסיבות שחורגות מסיפור כיבוש טנטורה.

והנה עובדה מדהימה – בעוד שהערבים טוענים שבטנטורה לא היה טבח, ההיסטוריון יחיא מחמוד, בן למשפחה מטנטורה שחי בדמשק בספרו "אל-טנטורה". מביא רשימה שמית מלאה של הערבים שנפלו בהגנה על הכפר – 52 במספר, מיספר התואם את רשומות צה"ל ואת דיווחי אלכסנדרוני. הוא מוסיף ומספר על מקרה של הרג מיספר לוחמים ערבים לאחר שנכנעו (טענה שנתמכת גם בכמה עדויות של ותיקי אלכסנדרוני לצד עדויות על לוחמים ערבים שהרימו דגל לבן באירועי אותו לילה קשה שבין 22 ל-23 במאי 1948, וירו בהם, דווקא יהודים הם הממציאים את עלילת הדם שנטבחו שם למעלה מ-200 ערבים.

 (גיורא ארדינסט, "'טנטורה' הוא מלאכת כזב המציג שקרן כגיבור תרבות","אל-ארצ'י", 4.2.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/1.10577043

(הכותב שימש כפרקליטם ללא שכר של ותיקי חטיבת אלכסנדרוני שרובם כבר אינם בין החיים).

סיום טוב. סרט התעמולה האנטי-ישראלי שהוצג ברעש גדול בפסטיבל סאנדנס לא זכה בשום פרס.

עוד על פרשת ניצנים והסרט "תמונת הניצחון"

הסרט "תמונת הניצחון", עורר עניין מחודש בקרב על קיבוץ ניצנים שהתרחש ב-7.6.48, והסתיים בכניעת חברי הקיבוץ ולוחמי "גבעתי" לצבא המצרי הגדול והחמוש היטב. כאשר אָפסו הסיכויים ללחימה אפקטיבית, והברירה היתה בין טבח לכניעה. מאז קיים פולמוס גדול בהקשר לדמותו של אבא קובנר.

(לפי הסרט בניגוד למציאות, אבא קובנר הוא שפקד על אי משלוח עזרה לניצנים בשעה שהוא היה קצין תרבות בלבד, ולא מפקד, וגם את פקודת היום המפורסמת והמושמצת הוא כתב בפקודת מפקד גבעתי, זיגברט קוך-שמעון אבידן. נ.כ.).

הדף של קובנר נכתב בסגנון הפומפוזי, של הפוליטרוקים, תועמלני "הצבא האדום" הסובייטי שהביס את הנאצים. קובנר האשים את מגיני הקיבוץ ב"כישלון חמור... להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא! לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות!"

לדפים של קובנר היתה השפעה עצומה בגבעתי וברחבי המדינה. לוחמי ניצנים חשו בגלל הדף הזה המון זעם כבוש וכבד על אבידן וקובנר. רבים מהם טענו שאבידן, חבר קיבוץ עין השופט של "השומר הצעיר", הִפלה לטובה באספקת נשק ובתגבור בלוחמים את קיבוצי תנועתו, בהם נגבה הסמוך, והפלה לרעה את ניצנים, שהשתייך לתנועת "הנוער הציוני".

אחרי הקמת המדינה צורפו לחטיבה יחידות מאצ"ל שנטמעו בצה"ל ומתנדבי גח"ל, גיוס חוץ לארץ. בגבעתי הצליחו ללכד את הערב-רב הזה לחטיבה שלא היתה הכי איכותית, אבל היתה מגובשת ולוחמנית. עשרות שנים אחרי מלחמת העצמאות אבידן היה גיבור הדרום: המפקד שבלם את המצרים בדרכם לתל אביב. ב-1949 דוד בן-גוריון הרחיק מצה"ל את רוב מפקדי הפלמ"ח והשמאל, וביניהם אבידן. גבעתי פורקה ב-1956 והוקמה מחדש ב-1983, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה כאשר צה"ל נזקק לחטיבות חי"ר נוספות.

לרגל האירוע כתב הטלוויזיה, יעקב שלמה גייסינוביץ'-אחימאיר ביקש מאבידן להתראיין בקיבוץ נגבה, שעמד בהתקפות המצרים, מה שנחשב לניצחון מפואר של גבעתי. אבידן העדיף את אתר הקרב בניצנים הישנה. יעקב גייסינוביץ'-אחימאיר שאל אותו אם אחרי 35 שנים הוא עדיין מצדיק את תווית החרפה שקובנר הדביק ללוחמי ניצנים. אבידן הופתע, מפני שבכל השנים האלה לא היה בקשר עם ניצנים ועם רוב היישובים בגזרת גבעתי, ואנשי ניצנים מעולם לא פנו אליו כדי שיטהר את שמם.

עד לראיון אבידן חשב לתומו שדו"ח ועדת החקירה הצבאית שקבעה ב-1949 כי אנשי ניצנים לחמו בגבורה, והנאום של הרמטכ"ל יעקב דוסטרובסקי-דורי בעקבות הדו"ח, שבו שיבח את לחימתם העיקשת, טיהרו את שמם ותיקנו את תדמיתם הציבורית. אבידן המצפוני והרגיש חש אמפתיה לאנשי ניצנים לנוכח העוול שנגרם להם, והחליט מיד לנצל את הראיון לעשיית צדק בפומבי. הוא הסביר ליעקב גייסינוביץ'-אחימאיר שהדף של קובנר היה מוצדק וחיוני לזמנו, מפני שהעלה את המוראל הירוד וחיזק את הנחישות של לוחמי הדרום באחת השעות הקשות במלחמה: אחרי נפילת ניצנים, כשרבים חששו שלא ניתן לבלום את המצרים, וכשלוחמים, יחידות ויישובים עמדו לנטוש את החזית.

אם היה כישלון בניצנים, אמר אבידן לגייסינוביץ'-אחימאיר, הוא לא היה של קיבוץ ניצנים, שלחם בגבורה, אלא של גבעתי, וכך היה צריך לכתוב ב"דף הקרבי". אבידן לא ידע שיעקב גייסינוביץ'-אחימאיר טומן לו מלכודת נבזית: כשהראיון שודר ב-16.12.1983, התברר שנמחק ממנו כל הקטע שבו אבידן טיהר את ניצנים. נותרה רק ההצדקה העקרונית של אבידן לדף של קובנר והקיבוץ הוכפש שוב בגדול. המזימה נחשפה כשכמה מחברי ניצנים, שצפו בצילום הראיון, העידו שאבידן אכן אמר את מה שנמחק. שני הצדדים זעמו על יעקב גייסינוביץ'-אחימאיר, וחיפשו דרך לתקן את מה שהוא עיוות.

עלתה הצעה להזמין את אבידן למפגש עם לוחמי ניצנים בקיבוץ, שבו יטהר שוב את שמם. אבידן, ההגון והרגיש, הסכים מיד לבוא למפגש, שנקבע ל-28.12.1983, אף על פי שידע שמצפה לו שם עימות קשה וטעון. הוזמנו למפגש חברי הקיבוץ, לוחמי גבעתי ועוזבי ניצנים, כולל בני הקיבוץ שעזבו אותו וגדלו וחיו בצל הכתם המכפיש של קובנר.

כשאבידן קם לשאת את דבריו, הגיע המתח לשיאו: "ביקשתי לבוא לניצנים כדי לתקן..." אמר אבידן, "אמרתי בשידור שאנשי ניצנים לא בגדו ולא ברחו אלא לחמו כמיטב יכולתם... נשאלתי האם הייתי חוזר ומפרסם דף קרבי כזה ועניתי: כן! אבל בסגנון אחר: כישלון – לחטיבת גבעתי, לא לניצנים! החברים והחיילים שלחמו בניצנים היו חיילי גבעתי ובאחריותה."

אבידן סיפר על כישלון נוסף של גבעתי, ארבעה ימים לפני הקרב בניצנים: "'דרשו שנתקיף את הריכוז המצרי באיסדוד ונשמיד אותו... לא האמנתי בזה כי ידענו שעוצמת האש האדירה של חטיבה מצרית ממוקמת היטב תגרום אבידות... שקלתי אם למלא את הפקודה... והחלטתי להישמע. מי שלא ראה את נסיגת כוחות גבעתי לאור היום, כשהאש הארטילרית רודפת אותם, לא ראה דבר מימיו. חלק מהם חזרו דרך ניצנים... כששמעתי את השידור – נדהמתי... אמרתי לאחימאיר שאני רוצה לומר לניצנים שלחמו כראוי. נבצר מבינתי כיצד לא נאמרה מילה על זה וגם לא על יחסי הכוחות והאסון שבחוסר קשר אלחוטי לניצנים. אמרתי לאחימאיר שקרה כאן מקרה בלעם הפוך – אבל באחריותו, כי אמרתי את הדברים, ואם זה נמחק מהשידור – לא ידי שפכו את הדם...'

הקהל לא נרגע... הם טוענים שאבידן לא בא 35 שנים ארוכות לניצנים לטהר את שמה.

"אבידן: 'בפלמ"ח אימנתי את הצנחנים שיצאו לאירופה הנאצית. ידעתי שאורך חייהם הוא ימים או שעות. שאלתי את יצחק שדה אם מותר לשלוח כך אנשים למוות. הוא ענה – אין מחיר לחירות! פחדתי אז מתופעת דומינו, שהמערכת תתמוטט קובייה אחר קובייה. זה קרה. אחרי ניצנים היתה בריחה, היתה נסיגה, עצרנו את הבורחים בשערי באר טוביה, במכות, בכוח ובאיומים! זו הסיבה שכתבנו את הדף... אפשר לדרוש מכם להבין מה שעבר עלינו אז! נכון שעל יישובים אחרים שהלכו בשבי לא הוציאו דף כזה, כי לא היה שם אבידן.'

מהקהל קוראים: "גם לא היה שם אבא קובנר!" אבידן לוקח על עצמו את האחריות... "לא קובנר, אבידן! אני פניתי לאבא קובנר וביקשתי שיכתוב שחייבים ללחום בכל מקום ובכל מצב..."

"בסוף הערב נותר הרבה פחות מתח מאשר בתחילתו. אבידן נראה מרוצה, אולי משום שפרע חוב ואולי משום שעמד בכבוד בעימות... חברי ניצנים ולוחמי גבעתי התחילו להאמין ששמם יטוהר באמת.

עד למפגש ב-1983, למרות הטיהור של ניצנים בוועדת החקירה הצבאית ב-1949 ובספר החטיבה של גבעתי, הדף של קובנר שלט בתודעה הציבורית וקבע את עמדות השלטון והצבא: נציגי צה"ל, כולל רב צבאי, השתתפו בטקסי הזיכרון השנתיים בכל היישובים שלחמו במלחמת העצמאות. בשיעורי מורשת הקרב למתגייסי צה"ל לדורותיהם שיבחו את גבורתם. אבל אף משלחת צבאית לא באה לטקס הזיכרון השנתי בניצנים, ובשיעורי מורשת הקרב בצה"ל הוקיעו תמיד את כניעת ניצנים ואת ההליכה לשבי.

בטקס הזיכרון הראשון בניצנים אחר המפגש, ביוני 1984, השתתפו לראשונה נציגי צה"ל ורב צבאי, שמגיעים מאז מדי שנה. בשיעורי מורשת הקרב מהללים מאז את גבורת ניצנים, וחטיבת גבעתי המחודשת אימצה את הקיבוץ.

בעקבות הראיון השערורייתי של אחימאיר ולפני המפגש עם אבידן פורסמה ב"חותם", מוסף "על המשמר", פנייה של רוביק רוזנטל, אז כתב ועורך, לקובנר:

"הועלו נגדך האשמות שונות ביחס ל'דף הקרבי'... מה תגובתך?"

קובנר: 'איני סבור ש... 'חותם' הוא המקום ההולם לתגובה... אני רוצה לשמור את התגובה למקום בו תהיה לה אותה תהודה... העובדה שלא נתבקשתי לתגובה באותה תוכנית... היתה חמורה... וכתבתי על כך ליו"ר הרשות (השידור, ע"ל)'."

בניגוד לאבידן, שניסה לתקן עוול רב שנים שנעשה לניצנים, ולאחר שהוכשל בתוכנית של אחימאיר חזר וניסה לעשות זאת במפגש בניצנים, קובנר נחשף ב"חותם" כשחצן בעל אגו נפוח, קטנוני, רודף כבוד ואדיש לסבלם של אחרים. הוא לא מצא אף מילת אהדה ללוחמי ניצנים.

מבחינתו, העוול הזועק לשמיים לא היה סבלם הממושך, אלא העובדה שבטלוויזיה, שומו שמים, לא נתנו לו זכות תגובה, וכמובן, הוא התלונן ליו"ר! קובנר סירב לבוא עם אבידן לניצנים, ועמד בסירובו המתנשא עד מותו ב-25.9.87.

ב-1983 כיכבו, מול קיבוץ ניצנים הנעלב והזועם, הטוב, שמעון אבידן, הרע, יעקב אחימאיר, והמכוער, אבא קובנר. הטוב וניצנים ניצחו.

(עודד ליפשיץ, "המפגש בין שמעון אבידן לאנשי ניצנים. זה מה שקרה שם", אל-ארצ'י, 4.2.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10588939

חיסול המדינה היהודית

התגשמות חלומו של מכחיש העם היהודי שלמה זנד

הגזען האנטישמי והאקטיביסט הפרו-איסלמי, האוסטרי-פולני, אזרח ישראל, מכחיש העם היהודי, שלמה זנד, שאימץ את תורתו מסטלין ערפאת והיטלר מכחישי העם היהודי – קיבל עתה תנא דמסייע לדעותיו. קבוצת יהודים אמריקאים מצטרפים אליו למסקנה שיש לחסל את מדינת היהודים. (בטוחני מאה אחוז שזנד לא יחיה יום אחד תחת כיבוש ערבי-מוסלמי).

איאן לוסטיק, אינטלקטואל יהודי-אמריקאי, הבחין כי "שיח השלום" המרכזי של השמאל הישראלי הלך והתדלדל מבחינה רעיונית יחד עם הירידה הדרסטית בכוחו האלקטורלי. בספרו האחרון, "הפרדיגמה האבודה", טוען לוסטיק, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת פנסילבניה ומייסדה ונשיאה לשעבר של "האגודה ללימודי ישראל", ש"מדינה אחת בין הים לירדן היא המציאות המתממשת מול עינינו באופן בלתי-נמנע. ישראל היא כבר מדינה דו-לאומית בגין השתלבות שתי האוכלוסיות בה ללא אפשרות התרה."

כבר ב-2003. טוני ג'אדט, היסטוריון אנגלו-אמריקאי, שהיה בצעירותו ציוני, עבד בקיבוץ ולמד עברית, פירסם מאמר ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" שנשא את הכותר "ישראל: האלטרנטיבה". ג'אדט הגיע למסקנה שהמדינה היהודית האתנו-דתית היא יצור פוליטי אנכרוניסטי, כך גם חלומם של כל הליברלים יפי הנפש שמתנגדים לכיבוש ודוגלים בשתי מדינות לשני עמים. מספר המתנחלים הישראלים שגלש וחצה את הקו הירוק רב ומשמעותי מכדי לבקש לעקור אותם. יש להשלים עם כך ולהתחיל לחשוב על אופייה של המדינה הדו-לאומית שהתהוותה בפועל כדי להפכה למסגרת פיוס שוויונית.

גם האוטו-אנטישמי פטרוס ביינרט פרסם בניו יורק טיימס ב-2020. מאמר בו הגיע למסקנה: "איני מאמין יותר במדינה יהודית." האופציה שנותרה לישראל היא לשמר בית יהודי (אולי נוסח אחד העם) שימשיך להתקיים במסגרתה של מדינה דו-לאומית דמוקרטית. (כלומר אוטונומיה במדינה ערבית-מוסלמית).

זנד מסיים בסיפוק את סקירתו: "שני מיתוסי-העל הציוניים (עם-גזע גולה והאדמה הבתולית שציפתה לו) אמנם סייעו רבות להקמת מדינת ישראל, אולם הם גם עלולים למרבה הצער לתרום בטווח ארוך להתפוררותה של עצם הנוכחות הישראלית במזרח התיכון. כן, למרות קיומו של קיר ברזל גרעיני." (שלמה זנד, "מפתרון שתי המדינות למציאות המדינה האחת", מאת איאן לוסטיק, "אל-ארצ'י", 4.2.22)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.10579563

לכל ה"אינטלקטואלים" בעיני עצמם האמריקאים (והישראלים), המטיפים לנו כאילו מבחינה מוסרית לחסל את מדינת היהודים, ושולחים אותנו לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי, נאמר – קשטו עצמכם תחילה. לכו חיו אתם תחת כיבוש ערבי-מוסלמי, נראה אתכם. אם תצליחו  נלך אחריכם.

שיא גינס חדש

ממשלת השינוי והריפוי הביאה את ישראל לשיא חדש

ממשלת "השינוי והריפוי" הביאה את המדינה לשיא חדש של שינוי וריפוי. מעתה ישראל היא הראשונה בעולם, יחסית לאוכלוסייה, במיספר החולים בקורונה, ובמיספר המתים.

מה רבו מתיך ישראל! הם כמובן לא יוכלו להתגאות בממשלת הריפוי המושלם של בנט, למפל-לפיד, זריצ'נסקי-סער, עבאס, ליברמן, ניצן, וגנץ.

תיקון טעות. (למנחם רהט – "סלע קיומנו?" "חדשות בן עזר", 1719)

האימרה "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות." אינה של זלמן אהרונוביץ'-ארן, אלא של יעקב חזן:

https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91_%D7%97%D7%96%D7%9F

יש גם אימרה דומה של ברל כצנלסון הכהן.

האח הגדול

הידיעות המתפרסמות על שימוש המשטרה בתוכנת הריגול פגסוס (המיועדת רק למאבק באל-בורק ובפושעים) נגד אזרחים תמימים – מעלות חרדה. אם יתגלה שמשפט נתניהו נשען על חדירה של תוכנות ריגול למכשירי סמארטפון של אנשים המעורבים בו – יטיל הדבר צד כבד על המשפט עד לביטולו. בכל מקרה אי אפשר שלא להשתאות על הטרגדיה היוונית של נתניהו.

בנימין מיליקובסקי-נתניהו מינה את מקורבו רונן ["רוני"] אלשייך למפכ"ל (ולפניו את חיים דנינו) ואישר לו להכניס את תוכנת הריגול ולהשתמש בה. והיא הופעלה נגדו.

סוף ליוזמת ג'נבה

משרד החוץ השווייצרי הודיע כי הוא שם קץ ליוזמת ג'נבה.  לאחר 20 שנה מאז 2003 השקיעה שוויץ 55 מיליון שקל בניסיון לשכנע את הישראלים לקבל את קווי אושוויץ של 67', לחלק את ירושלים, ולקבל את צאצאי הפליטים, בהבטחה לשלום שוויצרי. הערבים לא קיבלו את התוכנית וגם הישראלים לא. ("ידיעות", מוסף, עמ' 7)

הנפגעים היחידים מהביטול הם עסקני התוכנית שמומנו בכסף השוויצרי.

את היוזמה היו צריכים לקבור מזמן קבורת חמור.

היהודים תמיד אשמים

הערבים נוקמים נקמת דם בערבים

היהודים אשמים

לאחר סקירה נרחבת על מקרים רבים של גאולת דם בחברה הערבית, אותם מתאר כתב אל-ארצ'י, דיאא חאג' יחיה, הוא כותב כך: "דם נפדה בדם. זה שנים שהחברה הערבית נאלצת להתמודד עם גורמים שלוקחים את החוק לידיים – ובחלוף השנים המנגנון רק הופך למורכב ומסועף יותר; מותיר אחריו משפחות הרוסות וחפים מפשע מבועתים, הניצבים במעמקי סכסוך בין אנשים אחרים."

ראש יחידת סיכול הפשיעה באגף, ניצב משנה יגאל עזרא, מסביר כי אכן משהו בשנים האחרונות השתנה: אותה נקמת דם "קלאסית" הולכת ומצטמצמת, ומעליה נפרשת נקמת הדם "העבריינית" גם בקרב קבוצות אחרות בחברה הערבית. "הנקמה הפכה להיות מסיבות רבות ושונות – על כסף, קנאה, סמים, נשק, מעמד ורקע עברייני," מסביר עזרא. "גם המאפיינים של הרצח השתנו בהם, אז היה בסכין אקדח, ורובה, היום במטעני חבלה."

אל חאג' מגיע למסקנה: "גורמים רבים בחברה הערבית טוענים שלמסורת אין תפקיד משמעותי בנקמת הדם – אבל להזנחה ולאוזלת היד של המשטרה (היהודית) דווקא כן.

(דיאא חאג' יחיה, "במנוסה מהמוות, בלי הגנה ובלי כתובת. אלה הקורבנות החיים של נקמות הדם", אל-ארצ'י, 3.2.22) – מגזין חדשות – "הארץ".

https://www.haaretz.co.il/news/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10582619

הבנתם? לא התרבות הערבית-מוסלמית, והערבים אחראים לגאולות הדם הרבות בחברה הערבית – אלא כמו תמיד בכןל היהודים אשמים. האשם הוא במשטרה היהודית. עכשיו גם תבינו למה הערבים מתנגדים להתגייס למשטרה.

30 שנה למותו של בגין, מה מורשתו?

מוסף השבת של "ידיעות" 4.2.22, הקדיש עצמו למלאת 30 שנה למותו של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין ותוהה מהי מורשתו.

לפי הכתבה, בגון-בגין היום הוא המנהיג הפופולארי ביותר בארץ אחרי בן גוריון מייסד המדינה.

האם יזכרו אותו לפי מורשתו ומעשיו גם בעוד מאה שנה?

אישיות היסטורית או מנהיג זוכרים בדרך כלל בצמוד למאורע היסטורי לרוב מלחמה.

בן גוריון ייזכר כמובן לעד כזה שעמד בראש היישוב במדינה שבדרך, וכמייסד המדינה, והמנהיג במלחמת השחרור.

לוי שקולניק-אשכול ייזכר לעד כמנהיג שעמד במלחמת ששת הימים והביא לשחרור ירושלים מכיבוש זר, בכל "יום ירושלים".

גולדה מאבוביץ'-מאיר תיזכר לעד מעצם היותה אישה, וכמנהיגה בעת מלחמת יום הכיפורים.

יצחק רוביצוב-רבין ייזכר לעד בזכות זה שנרצח. (לא בגלל אוסלו, או השלום עם ירדן).

כל השאר יישכחו.

בזכות מה או איזה מאורע מורשת יכנס בגון-בגין להיסטוריה?

לדברי אברהם שילון, בעל הביוגרפיה של בגין, המורשת העיקרית שהותיר אחריו בגין נוגעת לזהות היהודית. "בן-גוריון רצה ליצור אומה ישראלית חילונית; בגין החזיר אותנו להיות הרבה יותר יהודים." בגין היה ראש הממשלה הראשון שהלך לכותל."

("מורשת בגין", "ידיעות", מוסף שבת, עמ' 14)

האם זה יכניס אותו להיסטוריה? ספק רב אם זה מה שיזכה אותו להיכנס לזיכרון ההיסטורי.

בכתבה מזכירים אבני דרך בחייו ובהנהגתו העשויים להפוך למורשת.

שוק חופשי, שיקום שכונות, השלום עם מצרים, הפצצת הכור האטומי בעיראק, מלחמת לבנון. ההסתה נגד הקיבוצניק המיליונר מקיבוץ מנרה. האם מי מהם יכניסו אותו לזיכרון ההיסטורי? ספק. כנראה שלא.

האם הפרשה שכלל לא הוזכרה בעיתון תכניס אותו לזיכרון ההיסטורי?

מייצ'סלב בגון – מנחם בגין לוקח את הקופה ומפקיר את חברי תנועתו למוות.

בגין כיהן כנציב בית"ר בפולין, מנהיג של כשישים אלף חניכים, כפסע לפני כניסת הנאצים לווארשה נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה – 150 אלף זלוטי, ברח עם אשתו לווילנה, והשאיר את חניכיו למות. מה עשה בכל הכסף לא ידוע. סכום השווה לאלף דולר (של אז) הוא נתן לנוכל פולני שהבטיח לעזור למשפחתו. (אבי שילון, הביוגרפיה של בגין).

אדם פרטי שהצליח לברוח מציפורני הנאצים – ראוי להלל, אבל מנהיג הבורח עם הקופה כדי להציל את עצמו ומשפחתו בלבד, אינו ראוי לתואר מנהיג.

לשם השוואה, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", שברחו גם הם, חזרו מווילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיהם, והקימו את הארגון היהודי הלוחם.

הסיפור על בריחתו של בגין פורסם רק ב-1990, בספרו של נתן ילין-מור "שנות בטרם". אילו היה הדבר מפורסם לפני כן, ספק אם היה בגין מצליח להיבחר לתפקיד ציבורי כלשהו. לכן גם מנע בגין את הנצחתם של הבית"רים ובראשם פבל פרנקל לוחמי הגטו.

נראה שלא.

האם ניסיון הפוטש של אלטלנה יכניס אותו לזיכרון ההיסטורי?

מייצ'סלב בגון-מנחם בגין מבצע ניסיון פוטש נגד ממשלה חוקית בעיצומה של מלחמת השחרור.

מיד לאחר הכרזת המדינה הותקפה ישראל ע"י כל צבאות ערב. בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב פתח בגין בפּוטְשׁ מזוין נגד הממשלה החוקית וצה"ל. בגין הבריח מצרפת אונייה שבה כ-900 איש, ונשק רב, וסירב למסור אותו לצה"ל בנימוק שירושלים אינה חלק ממדינת ישראל.

האונייה – "אלטלנה" עגנה בחוף כפר ויתקין והוחל שם בפריקת הנשק על-ידי אנשי ארגון האצ"ל שלפי ההסכם הצטרף כבר לצה"ל. משם עברה האונייה לחוף תל אביב. בתגובה לדרישה למסור את הנשק לצה"ל נתן בגין הוראה לחיילי צה"ל חברי האצ"ל לשעבר, לערוק מצה"ל ולהילחם עבורו נגד חיילי צה"ל. העריקים גנבו עימם מספר משוריינים והתחילו במלחמה נגד חיילי צה"ל.

בבוקר 22 ביוני הורה בן גוריון לעשות את כל הצעדים הדרושים כדי לסיים את הפוטש ולהביא את האונייה ל"כניעה ללא-תנאי". בעקבות הוראה זו הפעיל צה"ל את כוחותיו, כולל ירי בתותח-שדה על האונייה, שגרם להצתתה ולנטישתה. בעימות בין צה"ל לאצ"ל נפלו 3 שלושה חיילי צה"ל, ו-16 חיילי אצ"ל, חלקם עריקים מצה"ל.

ה"תותח הקדוש" הזה, כפי שבן גוריון כינה אותו, הוא שקיים את הריבונות של ממשלת ישראל החוקית, בעצם ימי המלחמה המרה עם צבאות האוייב, והוא שאיפשר את הניצחון במלחמה.

בכל מדינה בעולם, גם דמוקראטית, כל אדם המבצע פּוטְשׁ מזוין נגד ממשלה חוקית בזמן מלחמה, היה מועמד מיידית אל הקיר. בן גוריון החליט שלא לעשות כך לבגין. בן גוריון מנע מלחמת אזרחים שאותה התחיל בגין. בכושר רטורי-דמגוגי שיכנע בגין את שומעיו שדווקא הוא זה שמנע את מלחמת האזרחים. בן גוריון, ורבין שנקלע באקראי לקרב, ראויים לתהילת עולם על דיכוי הפּוטְשׁ, שאפשר את הקמת המדינה.

נראה שלא.

האם הניסיון להשתלט באלימות על הכנסת יכניס אותו לזיכרון ההיסטורי?

מייצ'סלב בגון -מנחם בגין מנסה להשתלט על הכנסת בעזרת המון מוסת ולמנוע את הסכם השילומים:

ב-7.1.52 אירגן בגין עשרות אלפי מפגינים שהסתערו על הכנסת במטר אבנים וניסו לכבוש אותה כדי למנוע החלטה המאשרת את הסכם השילומים. צריך היה לערב את כוח צה"ל כדי למנוע את השתלטות ההמון המוסת של בגין על הכנסת.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3306796,00.html

https://www.youtube.com/watch?v=oXTGpbzQXsc

ודוק: גם מפ"ם ואחדות העבודה התנגדו להסכם השילומים, אבל לא העלו על הדעת לכבוש את הכנסת.

נראה שלא.

האם ההסתה נגד האשכנזים תכניס אותו לזכרון ההיסטורי?

מייצ'סלב בגון-מנחם בגין מסית נגד הקיבוצים האשכנזים "המיליונרים עם בריכות השחייה":

במערכת הבחירות הסוערות של 1981 בנאום בחירות בקרית שמונה, הסית בגין את תושבי עיירות הפיתוח נגד הקיבוצניק המיליונר מקיבוץ מנרה בעל בריכת השחייה. לדברי הסתתו הגורמים לקיפוח של תושבי עיירות הפיתוח הם "הקיבוצניקים המיליונרים, עם בריכות השחייה."

בגין מסית נגד האשכנזים. נאום הצ'חצ'חים (לאן נעלם המרוקני?)

בנאום בחירות לכנסת העשירית 27.6.81 פתח בגין את נאומו בהסתה נגד אנשי הקיבוצים שהניפו דגלים אדומים, מול אנשי הליכוד המניפים דגלי תכלת לבן. הוא קישר בין תנועת העבודה לבין ברית המועצות, שסיפקה נשק לאויבי ישראל ושלחה עצירים פוליטיים למחנות ריכוז. לאחר מכן טען כלפי הקיבוצים: "הם שונאים קפיטליזם, אבל אוהבים את הקפיטל!" (ובייחוד בריכות שחייה).

לאחר מכן הגיע שיא הנאום. בגין סיפר להמון שבעצרת המערך, עמד על הבמה שחקן צעיר, וכאן הסתכל בגין בדף להיזכר בשם שהוא קרא במיוחד במבטא אשכנזי-פולני במלעיל "דודו טופז", וציטט את דבריו. אחר כך טען שעד היום הוא בכלל לא שמע את המונח "צ'חצ'חים", והפעם הפלא ופלא הוא ביטא את המילה "צ'חצ'חים" בלעג מכוון דווקא במלרע, ולא במלעיל האשכנזי-פולני.

לאחר מכן תיאר בגין כיצד כל תומכי המערך הריעו לדבריו של טופז (במלעיל), ואז פנה לדבר את הקהל שלו: "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים גם במחתרת. פיינשטין היה ממוצא אירופאי – איך קוראים לו אשכנזי (במלעיל) משה ברזני היה ספרדי מעיראק הם פתחו בליבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזי, עיראק, יהודים! אחים! לוחמים!"

בגין: נאום "הצ'חצ'חים":

https://www.youtube.com/watch?v=Tx4vdUqOW2o

בדמגוגיה מקיאבליסטית הסית בגון-בגין נגד האשכנזים כדי ללקט קולות.

וכאן נשאלת שאלה. מובן לכל מדוע הסית בגין נגד האשכנזים שזוהו אצלו עם אנשי המערך, אבל לא ברור מדוע זה מנחם בגין הזכיר בנאומו רק אשכנזי ועיראקי, ואינו מזכיר מרוקני? הרי העיראקים תמכו ברובם במפא"י ואחר כך במפלגת העבודה, והמרוקאים הם-הם קהל התומכים הנאמן שלו. נכון אז טרם היו מרוקאים, אבל יכול היה להזכירם.

ההסתה שלו כל כך הצליחה עד  שבסדרה "הליכודניקים" הסביר ח"כ לשעבר, יחיאל חזן, ("המצביע הכפול" בעל המוח) שהמרוקנים חשבו אז את בגין למרוקני.

אין ספק שההסתה שלו הביאה ונתנה לגיטימציה וגב לגזענות האנטי-אשכנזית הפורחת בארץ. רק אתמול אמר ח"כ דוד אמסלם: "כל האשכנזים הם גזענים. זה בית גידול כזה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=730863&forum=scoops1

האם בגון-בגין ייזכר בהיסטוריה בזכות זאת? לא. בעוד מאה שנה יהיה מיזוג גלויות וההסתה לא תתפוס עוד.

האם היותו ראש הממשלה היחיד שסיים את תפקידו בגלל מחלת נפש מאניה דיפרסיה יכניס אותו לזיכרון ההיסטורי? נראה שלא.

האם הגשמת חזונו של ז'בוטינסקי תכניס אותו לזיכרון ההיסטורי? נראה שלא.

מה ליורשיו ולתורת ז'בוטינסקי המשכיל החילוני הליברל?

ז'בוטינסקי: ""אין לנו, היהודים, שום דבר משותף עם מה שמכונה 'המזרח', תודה לאל. עד כמה שיש להמונינו הבלתי משכילים מסורות ומשפטים קדומים רוחניים, המזכירים את 'המזרח', צריך לגמול אותם מהם. ובזה אמנם עוסקים אנו בכל בית ספר הגון, ובזה גם עוסקים בשקידה ובהצלחה מיוחדות החיים עצמם.

"הולכים אנו לארץ-ישראל, ראשית, בשביל נוחיותנו הלאומית, ושנית – כפי שנאמר, 'כדי להרחיב את גבולות אירופה עד הפְּרָת.' במילים אחרות, כדי לטאטא מארץ-ישראל ובאופן יסודי, עד כמה שמדובר על היהדות שבה בהווה ובעתיד, את כל עקבותיה של 'הנשמה המזרחית'. ומה שנוגע לערביים שבארץ-ישראל, הרי זה עניין שלהם; ואולם אם אנו יכולים לעשות להם טובה, הרי זו אך אחת: לעזור גם להם להשתחרר מן ה'מזרח'.

"ועד כמה שאנו, במשך תקופת-מעבר, נצטרך לחיות בארץ-ישראל בתוך סביבה ספוגה ריחות 'המזרח', תהא זו סביבה ערבית או יהודית של שלומי-אמוני-ישראל, אנו ממליצים על אותה תנועה, שכל אחד מאתנו עושה כשהוא עובר במעיל עליון ברחובות ה'מזרחיים' הצרים של איסטנבול, קהיר או ירושלים: לקפל את המעיל כדי שלא יכוסה אבק, ולהתבונן באיזה מקום להציב את הרגל. לא מפני שאנו יהודים; ואפילו לא מפני שאנו מאירופה; אלא בפשטות מפני שאנו בני אדם תרבותיים." ("עקרונות מנחים לבעיות השעה", מכון ז'בוטינסקי, עמ' 91).

ז'בוטינסקי לא היה כלל גזען להיפך. כאן מדובר רק על התחום התרבותי. האם ניתן לומר שמורשת בגין היא הגשמת מורשתו?

אז מה יכניס את בגין לזיכרון ההיסטורי. מה תזכור ההיסטוריה ממנו?

רק בעוד מאה שנים בנינו ונכדינו יידעו את התשובה במה הוא ייזכר.

נעמן כהן

אהוד: אתה טועה בגדול! – את בגין יזכרו בהיסטוריה בזכות השלום עם מצרים, ולא צריך מאה שנים כדי לדעת זאת.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

...צלצול נוסף לא היה. אבל האור בחדר-המדרגות דלק והאיר מתחת לדלת-הכניסה. והיתה לנו הרגשה שמישהו חי שם, מתנשם, מעברה השני של הדלת, בחוץ. התקרבתי לאט אל נקב-ההצצה, שהיה סגור במקרה, הצמדתי אליו עין קרוב-קרוב, כדי שייראה חשוך גם מבחוץ, ואז הסטתי בשקט את מכסה המתכת הזעיר שכיסה עליו.

תוגתי!

באור חדר-המדרגות, במלוא פניו, מול הדלת, וקולו נשמע, עמום:

"אני יודע שאתן עומדות שם, מאחורי הדלת, ומסתכלות. תנו לי להיכנס. לא אפריע לכן. כתבתי שיר חדש ואני מוכרח להקריא אותו... דחילכום... לא איכפת לי לשכב על השטיח לרגלי המיטה שלכן, על יד נעלי-הבית, רק שאני לא יכול להיות לבד הלילה – "

"חיים!" לחשתי לו, "השתגעת?"

הוא השתתק.

נדמה לי ששמעתי יבבה חנוקה.

"חיים, לך הביתה, אנחנו כבר ישנות – "

ואז רישרש דף-מחברת מתחת לדלת, כתם לבן בחשכה-למחצה, זה היה השיר "מבעד לריסי עינייך".

מבעד לריסי עינייך לי נשקף חלום של תקווה

ראיתי אחורייך ולא בחלום, הן לבנות,

חיפשתי אותך ביום, בלילה, ואת אינך –

זר הייתי לך, מבעד לחלון, לא אותי

בעינייך ראית אלא אהוב רחוק –

עתידי נשקף אליי כנעל-בית שלך

רעבתי ולא ללחם אלא לאהבה –

נשיקה באחורייך הצחורים היתה לי גמול

סבל שנים רבות, אינני מעיז לחלום שאעלה

בשדייך, אני תולעת, את פרח צח,

פרח שלא אליי נפתח, אחרים ימוצו לשדך –

די! עליי להתעורר, עוד נכונו לי עתידות,

ראי כי אהיה משורר בשדה הספרות

ואבוא אלייך עטור תהילת נצח, זָכר,

זכר אהיה לך אז ולא מציץ אלמוני,

האהבה שלי תכריע אותך, ברך לפניי תכרעי,

הוי, בת האלמוות, ואז תמצצי לי –

את התותח בשקיקת אהבים נואשת, שפחתי!

 [האותיות בכחול ובאדום בתחילת השורות לא היו צבועות כך במכתב המקורי, אבל המלביה"ד, שחשב תחילה לשים בחשאי את שש המחברות שכתבה לילך הרמוטק – לפתחה של הוצאת ספרים ללא ציון שמו, על מנת שהספר יתגלה וגם יודפס בתור תעלומה של "מיהי המחברת?" וייעשה לרב-מכר אדיר – החליט לבסוף להותיר בספר עקבות בלתי-נמחים להוכחת בעלותו על היצירה, ולכן ביקש מחיים תוגתי לכתוב את השיר באקרוסטיכון הפוך של כל שורה שנייה מלמטה למעלה, ובחזרה – כך שהאותיות בהתחברן יחד נותנות את המשפט – אהוד בן עזר חִבּר ספר זה].

תותח!

טוב. את שירו הטרי לא קראתי אותה שעה, במעמד שלושתנו משני צידי הדלת, אלא רק למחרת, כשמצאתי אותו על הכוננית, בכניסה. כי רגע לאחר השתלשלו מתחת, הדפה אותי דינה מנקב-ההצצה ואמרה לתוגתי:

"נכניס אותך, בתנאי שתבטיח להיות צייתן – "

"מה זאת אומרת?" נשמע נרגש.

"שאתה תעשה רק מה שאנחנו נרשה לך, ובלי לכפות עלינו שום דבר, ואם תנסה משהו בכוח, אנחנו נקצץ לך את הפיפי! שמעת – "

והמדהים שכל אותה שעה היתה ידה הימנית מונחת על תוסיק הערום שלי וממשיכה לעסות אותי, מתחת לכתונת, כשהאצבע שלה חותרת בין העגבות, להגיע פנימה, אני לא יודעת בשביל מה, אולי היא עשתה את זה כדי למנוע ממני אפשרות להתנגד לה?

"השתגעת?" לחשתי לה. "מושחתת אחת, לא נוכל להתעסות עוד הלילה!"

"טיפשה!"

"הוא יפריע לנו – "

אבל היא כבר פתחה את הדלת והכניסה את תוגתי, המחייך באסירות-תודה ככלבלב שהשליכוהו קודם החוצה מפני שהשתין שלולית על הרצפה. תוגתי הלך אחרינו לחדר-השינה, יכולתי לשמוע את ליבו ההולם למראה שתינו, בכותנות-הלילה השקופות, ומצהלות הצחוק, החנוק – (בגלל השכנים!) – שתקפו את דופברג הרזה ושחומת הרגליים.

"שכב!" הורתה לו דינה לעבר הרצפה.

הוא לא הבין וחשב שהיא מתכוונת למיטה, אבל היא לא ויתרה. "אמרת שאתה רוצה על יד נעלי-הבית!"

"דינה!" התריתי בה.

אך היא היסתה אותי. וחיים דווקא נהנה, ונשכב לו בבגדיו על השטיח הקטן, המסריח, ליד הצד שבו שכבתי.

"ועכשיו," אמרה לו, "אנחנו במיטה, ועליך להתרומם בעיניים עצומות וללקק לכל אחת מאיתנו את פותצ'יק המסכן שלה עד שיהיה יבש לגמרי. מפני שמרוב פחד מן הדפיקה שלך, קודם, הרטבנו שתינו כהוגן – "

"אתן לא מסדרות אותי, בנות?" מילמל.

"מה כבר אפשר לסדר אותך?"

"ששמתן איזה מלפפון, או משהו, כדי לצחוק עליי?"

"אל תהיה אידיוט, תוגתי, אתה כל החיים שלך תזכור שלילה אחד ליקקת לשתיים יחד, אבל אוי לך, ואבוי לך, אם תנסה לעשות משהו יותר, הבנת?"

"כן המפקדת – "

"הכנסנו אותך בתנאי שתהיה עבד שלנו, נכון?"

"כן. אבל חשבתי שתרצו קודם, שאני אקרא בפניהן, את השיר החדש, שכתבתי – "

"לקק! – טמבל! – תהיה לך השראה לעוד מאה שירים – "

והיא נשכבה לצידי, פרקדן, מתנשמת בהתרגשות, ואת ידה הניחה על חזי, כמו כדי לחבר זרמים חשמליים העתידים לחלוף בין שתינו. תוגתי התרומם לאיטו, בעיניים עצומות, ותפס קודם רגל ימין שלי, ומיד הצמיד פיו אליה והחל מנשק, בפראות, בתאוותנות.

"מפגר אחד!" אמרה דינה "קיבלת פקודה, לא? אז אל תנסה – "

הוא זחל הלאה, מרים בידיו את שולי כתונת-הלילה שלי, מפלס באצבעותיו, בין ירכיי, דרך לעיניו העצומות, עד שהגיע אל פותצ'יק, והתחיל לעשות כמצווה עליו.

"יותר למעלה!" פקדה עליו דינה, כשעיניה נטועות בתקרה, את הכול ניחשה.

הוא עלה מעט, אני הקלתי עליו בכך שהרמתי את ירכיי ופשקתי אותן, ועתה כבר היה צ'יפצ'ימון מתגלגל בשפתיו, צומח אל תוך פיו ומשלח בתוכו גלים שהרעידו את גופי. דינה ליטפה קלות את פטמותיי, מבעד לבד הדק, כמנסה לאמוד את מידת התקשותן. הצירוף היה נראה נהדר, אלמלא הרים תוגתי אותו רגע פניו והתחנן:

"פּוּס! פוס! – "

"מה יש?"

"הרשו לי להתפשט, בנות!"

"לא!"

"לפחות המכנסיים! אין לי, להחליף – "

"וללכלכך את הרצפה של לילכק'ה זה יפה?"

"אז שיתנו לי משהו להתיז לתוכו, כי אני, עוד רגע, מתפוצץ – "

"לא!" המשיכה דינה לתקוע דבריה לתקרה, שכובה על גבה, מבלי להסתכל אליו כלל. רק ידה ליטפה בעצבנות את הכובעונצ'יקים שלי, כמבקשת לחולל בהם את נס העמידה.

ואז הרגשתי לפיתה אדירה ומישהו – תוגתי כמובן, משך אותי ברגליי ושיקע חוטמו ושפתיו בפותצ'יק כמבקש לאכול את אמצע הבייגלע, ובאותה שעה הזדעזעה המיטה והתרוממה גלים-גלים ואני חששתי שהוא בועל בייאושו את המזרון שלי או למטה ממנו, מי יודע, כי שתינו התחלנו צווחות, לא בקול רם – כדי שלא למשוך תשומת לב השכנים – ועל המיטה הנדפקת הזו, המתנדנדת כסירה בלב ים, ראיתי את דינה דופברג מתרוממת, עלה ורדת, עד למצב ישיבה, ומשלחת את רגלה הארוכה, השחומה, שציפורניה ארוכות וצבועות בלכה אדומה-כהה, כמעט חומה – ובועטת במצחו כדי להדוף מעליי את תלתליו של תוגתי התקוע בי ומחפש לשווא לבלוע את צ'יפצ'ימון המצ'וקמק שנעלם מרוב פחד.

ובעוד רגע – נתייצבה המיטה בבת-אחת, ותוגתי הנבעט היה מוטל בפינת החדר, ושתינו יושבות ומתבוננות בו, כמעט ערומות מבעד לכותנות הדקות.

הוא הסתכל אלינו בעיניים מוכות, מטורפות-למחצה, ושתק. פחדנו. כתמים נוצצים לחים היו על פניו, ותיארנו לעצמנו מה המצב למטה. הריח מילא את החדר. הוא התקרב על ארבעתיו למיטה, התרומם, תפס את כף-רגלה של דינה והחל מנשק אותה מצד לצד, כאילו היתה צפונה לו בה ישועה גדולה, ולא היה אפשר להבין מדוע הוא מתנהג כך, עדיין חושק, או כדי להעניש את עצמו ולהשפילו עוד יותר.

"אתן שתיכן, זונות מופרעות..." מילמל לתוך אצבעות רגלה של דינה, "מופרעות, רציתן להתעלל בי!" והתחיל לצחוק ולייבב בקול בלתי-נעים, "מודיע בהכנעה, אני המלפפון שלכן, שהרטיב במכנסיים, ועכשיו איך אלך הביתה, כּוּסיות? – הה, תגידו כוסיות – "

כאן כנראה נכמרו עליו רחמיה של דינה והיא פרטה באצבעותיה על שפתיו וליטפה אותן כאילו כף-רגלה היתה יצור לעצמו.

"קום, תוגתי," אמרה, "עברת את המיבחן ואנחנו נטפל בך ונפנק אותך כאילו היית הילד הכי-הכי מתוך שלנו – "

והיא השכיבה אותו על גבו, על המיטה, ושתינו הפשטנו אותו במרץ והיא שלחה אותי עם המכנסיים וכל השאר, לשטוף את הכתמים ומיד לייבש אותם, בזהירות, במגהץ חם. ובינתיים הלבישה אותו בכתונת-לילה נוספת שהוציאה מהארון שלי, בלי לשאול אותי בכלל, ממש הפליאה אותי, והשכיבה אותו על הבטן כשרק עכוזל'ה וביצאלאך השעירים והחיוורים שלו, מתאווררים לעינינו.

"אני רעב," הוא מילמל, "אני הייתי רוצה לאכול איזה כריך – "

"אתה תאכל כשאתן לך פקודה – "

"מה את רוצה ממני, דינה? אני מוכן אפילו שתצליפי לי, על התוסיק, אם התנהגתי לא יפה, אבל עכשיו אני רעב, נורא, אחרי כל פליטה אני נהיה רעב נורא, בא לי חשק לעמוד במיטבח ולבשל דוד של מרק – "

אחר-כך עזבתי אותם לרגעים אחדים, או אולי ליותר, כדי לשטוף, וגם הכנתי את המגהץ, וקרש-הגיהוץ, ומגבת ישנה כדי לספוג את הרטיבות; הזמן עבר, היה שקט, נדמה לי ששניהם נרדמו על המיטה שלי. חזרתי לחדר-השינה, ומה עיניי רואות? תוגתי עודנו שכוב על בטנו, כמו שעזבתי אותו, אבל דופברג שרועה עתה על גבו ועכוזל'ה שלה עולה ויורד, עולה ויורד.

"לילכצ'יק מותק," סובבה אליי פניה, מתנשמת מעט, וסמוקה, בשומעה אותי נכנסת, "תעזרי לי – "

ולפי התנועה שבה איווררה את פופצ'יק הפעור שלה, הרזה, כלפי מעלה, הבנתי לאיזו עזרה ידנית היא מצפה ממני, אבל אני הייתי סקרנית לראות מה מתרחש אצל תוגתי המסכן, ששכב עטוף בכתונת-לילה שלי. התכופפתי לצידם ושלחתי יד אל מתחת לירכיו – איזו הפתעה! – ממושכת! – אשר כלל לא נראתה קרובה לנבול, כמו שאירע לו קודם! ודינה, כאילו הרגישה באוצר שאני מחזיקה, והתמלאה קנאה – דחפה כף-רגלה בכתפי והדפה אותי, כמעט הפילה, ובבת-אחת התהפכה פרקדן על גבה והעלתה את תוגתי עם הענק שלו מעליה והתחילה לגמור בתרועות אדירות עד אשר אני לא האמנתי למראה עיניי – שתוגתי המרטיבון השמנמן, אישתחת מפיבושת בכיין ומתרפס – יצמיח פתאום אבר כגבר ויבעל לנגד עיניי את חברתי הטובה ביותר –

כשנרגעו, דבוקים עדיין, היתה לי הרגשה שאינם רוצים לראות אותי, והסתלקתי. בסוף יצאתי אני המופסדת! ישבתי לי במיטבח, ומאפס-מעשה, אחרי שגיהצתי לו את המכנסיים ואת התחתונים, התחלתי להכין כריכים עם גבינה צהובה ופרוסות נקניק, וזיתים, וגבינת פפריקה, וחזרתי לחדר-השינה והבאתי להם טס מלא כריכים, אבל הם כבר ישנו, עדיין חבוקים, אז ישבתי לידם ואכלתי, ואכלתי, ואכלתי –

עד שגמרתי לבדי כל מה שהכנתי, ומאפס-מעשה הסתכלתי עליהם. דינה שכבה על גבה. נוחרת קלות, וציצי אחד שלה, קטן ושחום, נזדקר לו מתחת לזרועו של תוגתי, השכוב חציו עליה. זחלתי קצת לעברה, גחנתי על ציצי שלה ונשקתי אותו ברפרוף, רציתי להרגיש אותו, ללמוד את סודו, נגעתי בלשוני בצ'ופצ'יק. פתאום הרגשתי שהעור היפה שלה, המתוח, מצטמרר. גבשושיות הפטמה נזדקרו. מה זה היה? אני בכיתי.

מה יכולתי לעשות? הצעתי לי משכב על הרצפה, לצידם, וניסיתי להירדם, והפעם אני – על יד נעלי-הבית. למרות שפרשתי מתחתיי שמיכה – הבלטות הקרות הפריעו לי ולא מצאתי לגופי תנוחה נכונה ונזכרתי כי כך גם כאב לי הגב על השולחן בלשכת היו"ר כאשר הח"כ גדעון וגינור ניסה להשכיב אותי באמצע סיור היכרות שהבטיח לי בכנסת –

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

אגב, גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-40 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: לאור הגילויים כי המשטרה דיווחה לפרקליטות כי חוקריה השתמשו בתוכנת ריגול אסורה כדי לפרוץ לנייד של עד-המדינה נגד נתניהו, שלמה פילבר – נשאלת השאלה האם משפטי נתניהו יימשכו עוד עשר שנים או רק שמונה?

 ואיך יחגגו בשנים הבאות כל העבריינים האמיתיים – כאשר למשטרה ולפרקליטות אין די זמן, כוחות ואמצעים לטפל בהם – כי הן עסוקות במשפטי נתניהו ובמתן עדויות בפני ועדות חקירה!

* אהוד יקירי, המגזין עשיר ומגוון וכתיבתה של זיוה שמיר מוסיפה לו משקל, אנא אמור לה בשמי. תודה לך וכל הכבוד. 

שלך, 

אלי עמיר

* רוביק רוזנטל: ב-1971 יצא לאור הכרך הראשון של "המילון העולמי לעברית מדוברת" שיצרו נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ, שתי אושיות תרבות שאתגרו את ישראל השמרנית בדרכים רבות ואף שונות.

בימים אלה אנחנו חוגגים יובל לאחד האירועים הלשוניים-תרבותיים של המאה הקודמת, הופעת מילון הסלנג של נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ. המילון בהתקבל בהתלהבות ואהבה, מכר עשרות מהדורות, ויצא בחלק שני לאחר עשר שנים.

במילון על שני חלקיו כ-8000 ערכים. הוא מציג תמונה עשירה ומבדרת של הסלנג של שנות ראשית המדינה. המילון מלווה בדימויים מיניאטוריים המתייחסים בקריצה לחלק מן הערכים. לכל ערך במילון מצורף ציטוט מדגים, בדרך כלל נכתב על ידי מחבריו, דן ונתיבה.

[מתוך "הזירה הלשונית", 4.2.2022].

* אהוד: בשעתו הגנתי על אהוד אולמרט והיה לי הרושם שמהערכת המשפטית והמשטרתית רודפת אותו כדי להרשיעו בכל מחיר. מה שאכן קרה – הוא הורשע לא על הסעיף שבו החלו חקירותיו. ואולם התנהגותו של אולמרט בשנים האחרונות, בייחוד לאחרונה, הורידה את ערכו בעיניי. אמנם ברורה למדי התנגדותו לנתניהו, שירש אותו במערכה לא פשוטה [בעזרת "ישראל היום" והמערכת המשטרתית והמשפטית] – ואולם נתניהו עצמו עובר בשנים האחרונות רדיפה של המערכת המשפטית והמשטרתית הזו, ששואפת להכניס גם אותו לתא הכלא שבו בילה אולמרט שנים אחדות במעשיהו.

וזאת כאשר ראש הממשלה הנוכחי וגם הבא אחריו, החלופי – רחוקים מאוד-מאוד משיעור קומתם, כושר הנהגתם ופעילותם – של ראשי הממשלה אולמרט ובייחוד נתניהו.

* ג'וחא: חיברו אותי לנטפליקס. זה ממש ממכֵּר. היהודים האלה, סיינפלד ולארי דייוויד – הם ממש גאונים, יַחְרַבּ-בֵּיתְהוֹם! בגללם אני מתחיל לאמץ לעצמי השקפת עולם ג'רי סיינפלדית.

* אהוד: להודות על האמת, כיום קשה לי להבין ולפרש את השירים שכתבתי לפני שישים שנה. בהיותי כבן 25. אני זוכר רק למי הם נכתבו ונשלחו, בתקווה שתחזיר לי אהבה. מה שלא קרה. לפחות נשארו השירים. רווח נקי.

* סופר נידח: בניגוד לדיעה הכמעט כללית בציבור נגד חברת "אוסם", יש כמה מוצרים טעימים שלה שעליהם אני לא מוכן לוותר – כמו "קרקר זהב" או "לחמית אגוזים" ו"לחמית כפרית". ה"קרם קרקר" הגדולים שלהם מזכירים לי את נעוריי ואת המציות שכירסמנו בצבא ובמילואים, אבל אלה של "אוסם" הרבה יותר טובים.

* ציטוט: טבח אכזרי בידי בשאר נגד הסונים, ולמה צנח המוצר לנפש בשטחי המשטר? מבהיל מבחינתם: [תמונה].

תשעה אזרחים נטבחו, ומעל 30 נפצעו, בשיגור רקטות גראד משטחי בשאר אלאסאד, לעבר הסונים באיזור המורדים צפונית לחאלב, אתמול [2.2.2022]. הרקטות נחתו בלב שוק הומה, בעיר אלבאב, הנמצאת בשליטת המורדים הסונים והטורקים (אזהרת צפייה): [סרטון].

מוזר, לא שמענו מילה מכנופיות "זכויות האדם" על מה שקורה ב"סוריה", כי המטרה שלהן היא לחסל את ישראל, ולא לטפל בזכויות אדם באמת. על פי ההגדרה הבינלאומית של האנטישמיות, אם נטפלים רק לישראל – זו אנטישמיות.

כמובן באתר הטרולים, ששמו מתחיל באות ה', אפילו לא מדווחים על כך לקוראיהם הכלואים. הקוראים המעטים שם צריכים לשאול את אתר הטרולים: למה אתם אפילו לא מדווחים?

ובינתיים, על פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, התוצר לנפש בשטחי המשטר ב"סוריה" קרס ל-890 דולר. האומללים שם יכולים רק לחלום על תוצר לנפש של 3,300 דולר בשטחי רשות הטרור ברמאללה ובשטחי רשות הטרור בעזה. רק לציין שהתוצר לנפש בישראל עומד על כ-51,000 דולר. [אב"ע: וזאת חרף הפאראזיטים החרדים הבטלנים שאינם עובדים ואינם מייצרים דבר אבל חישוב התוצר לנפש כולל גם אותם כאזרחי המדינה].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 3.2.2022.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

עד קצווי העברית

לשון וסגנון ביצירת אלתרמן

מאת זיוה שמיר

הוצאת ספרא, 2021, 527 עמ'.

את יצירת אלתרמן כתבו "ארבעה אלתרמנים": אלתרמן הגלותי שדיבר ביידיש עם סבתו ולמד בבית-ספר דתי; אלתרמן הארץ-ישראלי שלמד את כללי הלשון ה"צברית" מחבריו בגימנסיה הרצליה; אלתרמן, איש העולם הגדול שלמד בצרפת ונמשך לתרבות בתי-הקפה והשאנסונים; אלתרמן ה"רחובי" שלא התנזר מביטויי עגה – מלשון הסדנה והשוּק.

הספר "עד קצווי העברית" מאת פרופ' זיוה שמיר, חברה יועצת באקדמיה ללשון העברית, בוחן את צייני הסגנון – הקבוצתיים והייחודיים – הטוֹוים ביצירת אלתרמן רקמת שעטנז מרהיבת-עין שיש בה מכובד הדורות ומקלותם של "חיי שעה".

ניתן לרכוש  בדוא"ל eliziva@spb.co.il

ב-60 ש"ח (במקום 129 ש"ח), כולל דמי משלוח

לפרטים: טלפון 03-6488049

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

עד היום אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב אבל גם כבר אין גשר על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2292 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו שוקלים פירסום טקסטים רק אם נשלחו אלינו בקובצי וורד עברי ואז אנחנו קוראים אותם תוך כדי עריכה.

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל