פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1721

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' באדר א' תשפ"ב, 10.2.22.

עם צרופת ההזמנה לפתיחת התערוכה של דן ספוז'ניקוב "חילופי עונות" ביום שישי,

 11 בפברואר 2022, בשעה 11.00 בגלריה "משרד" ברחוב זמנהוף 6, ת"א.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אופליה. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן. "בואי, בואי אחריי". על שירו של נתן אלתרמן "ליל גליל". // יוסי אחימאיר: אין ריבונות ואין משילות. // יצחק הילמן: החזרת השיוויון לשירות בצה"ל. // אורי הייטנר: צרור הערות 9.2.2022. // אילן בושם: שירים ל'חדשות בן עזר', פברואר 2022. // ארנה גולן: לגדול בקיבוץ ללא פּרטיוּת אך עם משפּחת אחים. לזיכרה של עודדה ליברמן (כהן), בת המחזור בקיבוץ מסדה, שהלכה לעולמה בימים אלה והותירה אותנו, שגדלנו יחד, אבלים. יהי זיכרה ברוך. // חנה סמוכה מושיוב: "מזרֶה ישראל יקבצנו". // יוסף אורן: הטְרִיוֹ הציוני של נתן שחם – "הָלוֹך וָשוֹב", "עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ" ו"רביעיית רוזנדורף". // יוסי אחימאיר: "באסטה!" (חדל!) מר כהן. // נעמן כהן: צֶבִי שהם ז"ל. // ארנון שהם: פרידה מאבא. // אהוד בן עזר: הרפתקאות יאוֹי קוסאמה רטרוספקטיבה במוזיאון תל אביב. // אהוד בן עזר: צהריים מפנקים ב"אוליברי" ב-310 שקלים. מומלץ. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת ראשונה, המשך וסיום. מחברת שנייה. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

אופליה

אַבָּא,

בּוֹא תִּמְשֶׁה אֶת בִּתְּךָ מִתּוֹכָהּ הִיא –

כּוֹתֶבֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם אֶת אָשְׁרִי

וְאֵינֶנֶּי שַׁיֶּכֶת

נוֹלַדְתִּי זָרָה.

אַבָּא,

כַּאֲשֶׁר חָלַמְתָּ אוֹתִי

הָרַגְתָּ אוֹתִי

נוֹלַדְתִּי בְּמַזָּל רַע.

אַבָּא,

אִם הָיִיתָ נוֹשֵׁם אֶת

שְׁתִיקוֹת פִּי

הַמָּלֵא מַיִם

הָיִינוּ נִגְאֲלִים.

אַחֲרֵי מוֹתִי תְּחַלֵּק

אֶת הָרַעַל שֶׁהָיָה יְרֻשָּׁתִי

בֵּין כָּל הָעֵינַיִם

שֶׁחָמְדוּ אוֹתִי.

גַּם אַתָּה

אִם תְּנַשְּׁקֵנִי

תַּטְבִּיעַ אוֹתִי

בְּכֹבֶד שְׁבָרֶיךָ.

לָכֵן אֲנִי עוֹשָׂה מַעֲשַׂי בַּחֲשֵׁכָה

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהַכְאִיב לְךָ.

וּכְשֶׁאֲנִי טוֹבַעַת

אַתָּה אֲבִי.

1962

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

"בואי, בואי אחריי"

על שירו של נתן אלתרמן "ליל גליל"

את שירם של נתן אלתרמן ומרדכי זעירא "ליל גליל" ביצעה לראשונה על הבמה הזמרת אסתר גמליאלית בתוכנית נ"ו של תיאטרון "המטאטא" ("אי-שם אצלנו"; הבכורה ביום 11 בפברואר 1941). עם זאת, בפתיח לסרטון יו-טיוב של השיר (בביצועו של יהורם גאון) נרשם ששנה או שנתיים קודם לכן  הקליטה גמליאלית את ביצועה ל"ליל גליל" בעבור "קול ישראל" המנדטורי.¹  במקרה שלפנינו הפרטים הכרונולוגיים אינם נטולי ערך ומשמעות, שכּן בין שנת 1938 (היא השנה שבּהּ פירסם אלתרמן את ספרו הצבעוני והאנרגטי כוכבים בחוץ) לבין שנת 1941 (היא השנה שבּהּ פירסם את קובץ שיריו הקודר שמחת עניים) השתנתה המציאוּת בארץ ובעולם לבלי הַכֵּר.  

 השיר שלפנינו  הוא שיר נעים כביכול, שאת נימתו הרכה והרוגעת קובעות שורות הפתיחה שלו –  "כָּל הַכְּפָר שׁוֹקֵט, רוֹגֵעַ / שָׁבוּ, שָׁבוּ עֲדָרִים" – שורות המַקנות תחושה שלפנינו שיר-ערש שלֵו וחרישי. את  הקלילות והנועם שבּוֹ מתַגברות שורות הריפריין (הפזמון החוזר), הגדושות במצלולים מתגלגלים: "לֵיל גָּלִיל, לֵיל גָּלִיל, / רוּחַ בָּא קַל קָלִיל / לֵיל גָּלִיל, לַיְלָה לֵיל / רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ לֵיל." גם הקריאה הכפולה, "בּוֹאִי, בּוֹאִי,"² שאינה מצויה כמוֹת שהיא בלשון המקרא או בלשון חכמים, עשויה להעלות בזיכרוננו את קריאת-ההזמנה הכפולה – הנעימה, הרכה והרוגעת –  שבשיר הילדים הביאליקאי "שַׁבָּת":  "בּוֹאִי, בּוֹאִי הַבְּרוּכָה, /  יוֹם שַׁבָּת, יוֹם מְנוּחָה!" (אלתרמן עצמו השתמש חמש פעמים בקריאת ההזמנה הכפולה "בּוֹאִי, בּוֹאִי" ב"שיר מחול" שבשמחת עניים).

אסתר גמליאלית בגיל 20 לערך. מתוך ויקיפדיה.

ואולם, כרגיל ביצירת אלתרמן המורכבת מפרדוקסים ומניגודים אוקסימורוניים  עזים ונועזים, גם ההפך הוא הנכון. אפילו הלחן של הבית השלישי מסתער כאן במפתיעה כרוח, ומפֵר את השַׁלווה. השיר במלואו הוא מעשה-כלאיים של רוגַע ושל  סער מתפרץ:

כָּל הַכְּפָר שׁוֹקֵט, רוֹגֵעַ

שָׁבוּ, שָׁבוּ עֲדָרִים.

אֶל הַדֶּרֶךְ לִי אֵצֵאָה

וְעֵינַי אֶל הֶהָרִים.

עַל הָרִים שׁוֹכֵן הַלַּיִל,

עֲרָפֶל מָלֵא הַגַּיְא.

שָׁר הָרוּחַ: אֲבִיגַיִל,

בּוֹאִי, בּוֹאִי אַחֲרַי.

לֵיל גָּלִיל, לֵיל גָּלִיל,

רוּחַ בָּא קַל קָלִיל,

לֵיל גָּלִיל, לַיְלָה לֵיל,

רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ לֵיל.

מֵעָלַי שְׁמֵי מָרוֹם,

לְרַגְלַי מֵי מֵרוֹם.

עַל הָהָר שׁוֹכֵן עָנָן,

שְׁבִיל בָּהָר מוֹלִיךְ לְדָן.

עֲרָפֶל בַּגַּיְא שׁוֹכֵן,

שְׁבִיל מוֹלִיךְ אֶל הַיַּרְדֵּן.

לֵיל גָּלִיל...

שָׁר הָרוּחַ: לַיְלָה לַיִל,

מִי יוֹצֵא אֶל הֶהָרִים?

לֹא הַגְּדִי וְלֹא הָאַיִל,

לֹא רוֹעֶה וַעֲדָרִים.

וְעוֹנָה לוֹ אֲבִיגַיִל:

לֹא יֵצֵא בַּלֵּיל הַגְּדִי,

רַק לִבִּי יוֹצֵא בַּלַּיִל

אֶל דּוֹדִי, אֶל יְחִידִי!

לֵיל גָּלִיל, לֵיל גָּלִיל,

רוּחַ בָּא קַל קָלִיל,

לֵיל גָּלִיל, לַיְלָה לֵיל,

רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ לֵיל.

מֵעָלַי שְׁמֵי מָרוֹם,

לְרַגְלַי מֵי מֵרוֹם,

עַל הָהָר שׁוֹכֵן עָנָן

וְדוֹדִי הָלַךְ לְדָן.

עֲרָפֶל בַּגַּיְא שׁוֹכֵן,

רַד דּוֹדִי אֶל הַיַּרְדֵּן.

לֵיל גָּלִיל...

לאמִתו של דבר, לא רק בלחן, אלא גם בתמליל, משׁתָּנה הנימה במהלך השיר מקצה לקצה. את הרוגַע המדומה של שורות הפתיחה יורשת נימה אחרת, שיש בה אפילו משהו מן המפחיד והדֶמוני. בניגוד למקובל ברוב הפזמונים המוּכּרים לנו, לשיר שלפנינו יש שני רפריינים: יש בו הרפריין – הקליל או  הנמרץ – הפותח ב"לֵיל גָּלִיל, לֵיל גָּלִיל." אחריו מגיע תורו של רפריין נוסף החוזר בשיר פעמיים בשינויים קלים, ופותח במילים "מֵעָלַי שְׁמֵי מָרוֹם." כאן מספרת אביגיל על ההליכה במעלה שביל לא נודע, אפוף ענן וערפל. הדברים הכלולים כאן מעורפלים, ומציגים לפני הקוראים והשומעים חידה לא פתורה.

למעשה, המועקה והדאגה מחלחלות בהיחבא כבר בשני הבתים הראשונים, המתארים כביכול תמונה רגועה ושלֵווה. בסוף הבית הראשון, הנישא בפיה של אביגיל, היוצאת אל הדרך בחשכת הליל, נאמר: "אֶל הַדֶּרֶךְ לִי אֵצֵאָה / וְעֵינַי אֶל הֶהָרִים." לכאורה דברים פשוטים וברורים לפנינו: הנערה עולה מן הכפר שבעמק  ("לְרַגְלַי מֵי מֵרוֹם"), ופניה מועדות  אל אהובהּ הנמצא על ההר ("דוֹדִי הָלַךְ לְדָן"). ואולם, הדברים מזכירים את דברי הייאוש של הצעירה, גיבורת שירו של ביאליק "בין נהר פרת ונהר חידקל", המייחלת לבן הזוג שבושש לבוא: "לַיְלָה בֹּקֶר וַעֲרָבִים / אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶעָבִים, / עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן / דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן?" – בשירו של ביאליק, העלמה הצעירה מתפללת לאל עליון ומבקשת את עזרתו (על בסיס הפסוקים הפותחים את מזמור תהילים קכ"א: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם  וָאָרֶץ." סיום השיר מעורר את זֵכר הפסוק "שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע וְרֹאֶה בֶעָבִים לֹא יִקְצוֹר" (קֹהלת י"א, ד'), ורומז שהנערה תישאר כנראה בגפּהּ ושתקוותה למצוא את בן-זוגה לא תתממש. 

 גם הרמזים האַלוּסיביים העולים ובוקעים מ"ליל גליל" אינם נוטים חסד לנערה היוצאת בגפה לדרך לא מוּכּרת לחפש במרחקים את בן-זוגהּ. נרמזת גם סכנה גדולה: היא יוצאת בדרך חשוכה השרויה בערפל סמיך ומכוסה בענן כבד.³ היא הולכת בשביל  לבדה, היא והרוח הדֶּמוֹנית המציעה לה להתלווֹת אליה ולהראות לה את הדרך.

האם אין בלִבּהּ חשש לצאת בגפהּ אל הדרך החשוכה? מתברר שהתשוקה לפגוש את אהובהּ היא כה גדולה, עד שהיא מוכנה להסתכן, ועם זאת היא מקווה שאהובהּ שעלה לדן יֵרד אליה ("רַד דּוֹדִי אֶל הַיַּרְדֵּן," בנוסח הפסוק "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים," שיה"ש ו', ב'). בניגוד ל"שיר בוקר" של אלתרמן שבּוֹ "בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל," כאן גם ההר הגבוה וגם העמק הנמוך שרויים בעלטה, בתוך ענן וערפל  ("עַל הָהָר שׁוֹכֵן עָנָן [...] עֲרָפֶל בַּגַּיְא שׁוֹכֵן"), והערפל הממשי מרמז גם על הערפל המטפורי השוכן בלב הצעירה המאוהבת.

המילים טעונות במטען ארוטי וסקסואלי כבד, שהרי מי שמפתה את הצעירה לצאת לדרך המסוכנת היא הרוח, המוצגת בלשון המקורות ככוח מדיח ומפתה, ככתוב: "וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ" (מל"א  כ"ב, כ"א), וכדאי להשוות לתיאורה הדֶמוני של הרוח בשירו של ביאליק "המתמיד", היוצאת לפתות את הצעיר לעזוב את אורַח חייו המסוגף ולהתחיל ליהנות מהנאות היצר.

בל נשכח שהמילה "רוח" בעברית אינה מציינת רק משב אוויר, אלא גם רוח רפאים דֶּמונית. ואף זאת:  בתנ"ך, כמו בעברית של ימינו, 'רוח' היא לשון נקבה, ורק  באופן נדיר ויוצא-דופן היא נזכרת בלשון זכר (כבפסוק הפותח במילים "וַיֵּצֵא הָרוּחַ", המצוטט לעיל). והנה, גם בשירו של ביאליק וגם בפזמון של אלתרמן מדובר על "רוּחַ [...] קַל"⁴ או  על "רוּחַ פּוֹחֵז", בלשון זכר, שכּן מדובר בכוח שׂטני שמגיע אל זירת האירועים כדי  להדיח אדם צעיר ותמים לדבר עבֵרה:

אָז יֵשׁ אֲשֶׁר-יִרְקֹד כְּשָׂטָן לִקְרָאתוֹ

הָרוּחַ הַפּוֹחֵז מִשִּׁפְעַת הַתְּכֵלֶת,

וְשָׁת לוֹ בַּחֲלָקוֹת וְסִלְסֵל פֵּאָתוֹ,

יְפַתֶנּוּ בַּסֵּתֶר, יָפִיחַ הוֹלֵלוֹת. [...]

אָז יֵרֵד הָרוּחַ אֶל יֶרֶק הַגַּנָּה,

הוּא לֹחֵשׁ, הוּא מְפַתֶּה בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה:

"רְאֵה, עֶלֶם חֲמוּדוֹת, מָה עַרְשִׂי רַעֲנַנָּה,

הִתְעַנֵּג בְּטֶרֶם רֵאָתְךָ נָמַקָּה."

בפזמונו של אלתרמן הרוח מפתה את הצעירה לבוא אחריו בדרך אל אהובהּ, ומדיח אותה מדרך הישר אל השביל הצר והחשוך השרוי בערפל. כדאי לשים לב  לצורת הפועַל שנוקט הרוח בלשון ציווּי – "בּוֹאִי," צורה זו כשלעצמה, בלי תוספת של אותיות השימוש, מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד בסיפור אמנון ותמר: "וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי" (שמ"ב י"ג, י"א). וגם כאשר מוסיפים לצורת הפועַל "בּוֹאִי" את ו"ו החיבור, מופיעה צורה זו בתנ"ך בהקשרים סקסואליים מובהקים: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" (שיר השירים ד', ט"ז). יתר על כן: גם בלי שנעורר את הפסוקים מרִבצם, הן  ברור מאליו שצעירה לוהטת מאהבה ומתשוקה, המסתכנת ויוצאת לבדה בלילה, בהיחבא וללא כל ליוּוי, אל בית אהובהּ המרוחק ממקום מגוריה, אינה עושה כן אך ורק כדי לראות את פניו.

האם תוביל הרוח במילות הפיתוי שלה ("בּוֹאִי, בּוֹאִי") את הצעירה הַישֵר אל דודהּ שבמרומי ההר?  כאמור, צירופי המילים שבשיר מעלים השתמעויות של סכנה, ואפילו סכנת מוות. גם הגיא וגם ההר שוכנים בערפל ובענן, והאיל אינו יוצא מן הסבך (רמזי עקדה). נרמז כאן לכאורה גם סופה הטרגי של בת יפתח: "וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל-בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ [...]  וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה [...]  וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי [...]  וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ." (שופטים י"א, ל"ד-ל"ט).

וכאן, בשיר "ליל גליל", לא גדי ולא איל, ואף לא שֵֹה לעולה יוצא אל השביל בלילה, שהרי הרועים כבר העיזו את הצאן אל הדיר. רק לִבּהּ של אביגיל יוצא בלילה אל אהובהּ.

ד"ר יוסף גלובינסקי, רופא עיניים במקצועו ואלתרמניסט בנשמתו, העלה בפורום של "אתר נתן אלתרמן" (בעריכת דוד גוטרזון) אפשרות נועזת ומרתקת שלפיה מדובר באהבה אסורה בין צעירה יהודייה לצעיר דרוזי כמו בסיפור על אביגיל אחות דוד, שנקשרה ליתרא הישמעאלי (קבר יתרו שבגליל הוא כידוע אתר קדוש לדרוזים). מקרים כאלה דוּוחו לא פעם בעיתונות של שנות השלושים, אפילו בעיצומן של "מאורעות הדמים" שפקדו את היישוב. לפי ד"ר גלובינסקי הסתובבה אגדה במושבה יסוד המעלה, שנערה רועה יהודייה התאהבה בבחור דרוזי והלכה אחריו לגליל ולא נמצאו עקבותיה עד היום.

ומדוע לא נקשור את סיפורהּ של  אביגיל, גיבורת השיר, עם אביגיל הכרמלית, אשת דוד? בעיקר משום שלפנינו שיר גלילי מובהק, ואילו כרמל המקראית, שבָּהּ ישבו נבל הכרמלי ואשתו אביגיל, אינה ממוקמת בגליל  אלא בדרום הר חברון (בשנת 2001 אף הוקם  במועצה האזורית הר חברון  מאחז בשם "אביגיל" על-שם אביגיל הכרמלית).

 לפי פירושו של ד"ר גלובינסקי, המקום מי מרום שבתנ"ך הוא אגם החולה,⁵ הכפר יסוד המעלה נקרא במקורו "קולוניה מי מרום". נחל "קליל" הוא הנחל המנקז את אגם החולה לירדן. תל דן (דיין) נקרא בעבר בשם תל אל-קאדי. ייתכן אפוא שצעירה בחורה מאזור עמק החולה התאהבה כמו אביגיל של אלתרמן  בדרוזי מהגליל, ובנקודת ההוֹוה של השיר היא עומדת על פרשת דרכים, בין שני שבילים, המרמזים על שתי האפשרויות המנוגדות העומדות לפניה. אופציה אחת היא ההליכה לדן (לקאדי) כדי להצטרף אל הדרוזים, והשנייה – לצרף את הדרוזי ליהודים שבעמק הירדן. האופציה של "שְׁבִיל בָּהָר מוֹלִיךְ לְדָן" איננה מעשית כל כך, שהרי העדה הדרוזית היא עדה מתבדלת (אם כי לגבי הצטרפותן של נשים לעדה אין הקאדי מחמיר כל כך). נותרה  כאן כביכול האופציה הנוחה והמעשית יותר:  "רַד דּוֹדִי אֶל הַיַּרְדֵּן."

ייתכן שככלות הכול אין מדובר באסון דמים נורא, אלא בהתגיירות של "רומיאו" מהרי הגליל שלִבּוֹ יוצא אל "יוליה" מעמק החוּלה.  הלחן, מכל מקום – לדעת המוזיקולוג פרופ' מיכאל וולפה – מלמד על סינתזה מופלאה של מוזיקה ערבית עם מוזיקה אשכנזית-חסידית, ואילו אליהו הכהן מגלה בו בצורה משכנעת  ביותר סממנים מֶלודיים איטלקיים.⁶  כך או כך, ייתכן שאלתרמן, שנהג לעבוד במשותף עם מלחיניו, ביקש ממרדכי זעירא לצרף יסודות מערביים וערביים, שיבטאו סינתזה בין אוהבים המשתייכים לשני עמים ולשתי דתות.

פירושו של ד"ר יוסף גלובינסקי הוא פירוש מעניין ומסקרן, שחסרונו היחיד הוא שהוא נשאר בבחינת השערה המסתמכת על רמזים המוכמנים לכאורה בטקסט ואין הוא מגוּבּה בעובדות ובראָיות כלשהן. האם באמת היתה צעירה מיסוד המעלה, או ממקום אחר בסביבת עמק החולה, שהתאהבה בדרוזי מן הגליל והלכה אחריו? ומה עלה בגורלה? ומה עלה בגורל השניים? מי יודע?! אולי קוראי חדשות בן עזר יסייעו בפתרון התעלומה?

הערות:

1. https://www.youtube.com/watch?v=Vzx2QxX5tfA. יש לציין כי בכרך א' של פזמונים ושירי זמר (בעריכת מנחם דורמן), שבּוֹ כלולים פזמוני "המטאטא" אין הפזמון "ליל גליל" כלול  (בתוכנית נ"ו של "המטאטא" נכלל רק הפזמון "תפוחי זהב").  השיר צורף לכרך ב' של פזמונים ושירי זמר, תחת הכותרת "פזמונים מכל הזמנים".

2. ה-geminatio  (הכפלת המילה) היא תחבולה האופיינית ללשון שירתו של אלתרמן, וראו על כך בספרי עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן, תל-אביב 2021, עמ' 244-245.

3. תיאור הענן השוכן על ההר נקשר לתיאורים בשמות כ"ד, ט"ז; שמות מ', ל"ה; במדבר ט', י"ז-י"ח; במדבר ט', כ"ב; במדבר י', י"ב. בכל אלה מתואר הענן ששכן על המשכן, או הִנחה את העם.  עמוד הענן הוא כוח אלוהי שהִנחה את העם להאיר לו את הדרך אל הארץ, ואילו כאן הענן חוסם את דרכה של אביגיל, והרוח מציעה לה להנחותה בדרך אל אהובהּ.

4. נעמי שמר הושפעה משירו זה של אלתרמן  בשירה "נומי נוגה", הפותח במילים "רוח קל עובר בלילה," ובו תיאורים של הדשא שבמדרונים המתכסה בשמיכת עננים ושל עצי האשל העומדים על הירדן.

5. מי מרום – המקום שאליו נועדו מלכי הצפון עם יבין מלך חצור כדי לעלות למלחמה על ישראל. איתורו המדויק של המקום שנוי במחלוקת. בעבר נהגו לזהותו עם החולה, אך כיום טוענים החוקרים שזיהוי זה אינו נכון. וראו:

  https://daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3759

6. בהרצאה מיום 5-6 בספטמבר 2014. וראו: https://youtu.be/97enHzGf5Kk

זיוה שמיר

* * *

יוסי אחימאיר

אין ריבונות ואין משילות

רשומה קצרה שהעליתי בשבוע שעבר בדף הפייסבוק שלי, העלתה עליי את חמתם של מגיבים ימניים. כתבתי: "ארץ ישראל שלנו, לא צריך בשביל זה את נוער הגבעות, רק נזק הם גורמים." מיד תגובות נזעמות הוטחו בי, לצד דברי שבח לנוער הגבעות. "ממך יוסי לא הייתי מצפה," כתב אחד. "לא מתאים לך," אמר שני. "אתה נופל בתעמולה של השמאל," הגיב שלישי, והיה מי ששאל: "למה להרוג את רוח הנעורים של צאן קדושים?" ושלא תהיה אי-הבנה: גם קיצוני השמאל, יותר משבאים להזדהות עם הפלסטינים המסכנים, חוזרים ובאים עם מצלמות לשם פרובוקציה. אלה גם אלה, אכן רק נזק הם גורמים. הראשונים לכלל המתיישבים בחבלי יהודה ושומרון – והאחרונים לתדמית ישראל בעולם.

לא שהיה צריך את מחזות ההתנגשות בין שני המחנות הללו, כדי שהאירגון האנטישמי אמנסטי יגדיר את ישראל כמדינת "אפרטהייד", או שהשגריר החדש של ארה"ב יכריז כי כף רגלו לא תדרוך בשטחים שמעבר לקו הירוק, אבל בוודאי תרמו לכך. אלה כאלה אינם רוצים בטובת ישראל, מציגים תמונת מצב עגום שבו התרופף השלטון בשומרון.

ובעוד נוער הגבעות וקיצוני השמאל חוגגים בשומרון, מתעמתים אלה עם אלה, נערכו ביישובים הערבים חגיגות אחרות – ציון יום השנה ה-57 להקמת פת"ח. במפגנים ההמוניים, בהשתתפות בכירים באירגון הטרור, הועלה על נס המאבק המזוין נגד ישראל. הונפו בהם כרזות של "פלסטין הגדולה", בלטה נוכחותם של רעולי פנים חמושים, הוצגו דגמים של רקטות וכרזות של מחבלים חברי תנועת הפת"ח. גם ילדים השתתפו בהם, חלקם רעולי פנים שנשאו נשק. בתמונות ובסרטונים מהעצרת ברמאללה נראו מחבלים במדים, עם סרטי ראש של גדודי חללי אל-אקצא. ילדים הולבשו באופן דומה, צעדו כשהם נושאים דגמים שונים של רקטות, שאחד מהם נושא את הכיתוב "אסירי החירות" – רמז לששת המחבלים, שהצליחו לברוח מכלא גלבוע.

למי שאינו זוכר, פת"ח הוקם שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל עוד היתה בגבולות החנק שאליהם רוצים שונאיה להחזירנו. כבר ב-1964 לטשו הפלסטינים את עיניהם ל"שטחים הכבושים" בגליל, בנגב, בשרון ובשפלה. כבר אז המטרה היתה חיסול המדינה היהודית. הם לא העזו למרוד בשלטון הירדני שמשל ביד חזקה בגדה, שלטונו של המלך חוסיין. חשבו להקים את מדינתם במקום ישראל. כיום חלומם הגדול הוא לא רק להקים מדינה בשטחים ששיחררה ישראל ביוני 1967, אלא גם להגשים את החלום הגדול – פלסטין מן הים עד הירדן.

לא משכנע? ובכן, יש לנו ניסיון מר בשטח, בנסיגתנו החד-צדדית מרצועת עזה ב-2005. על הרצועה הזאת השתלט אירגון טרור קיצוני עוד יותר, חמאס, ומשם תוקף את ישראל וקורא ל"שיחרור כל פלסטין". ואם לא די בכך, הראיס אבו מאזן חנך לא מכבר את שגרירות "מדינת פלסטין" בתוניסיה, כאשר במבואה תבליט ענק של "מדינת פלסטין" על שטח הגדה וישראל. זה הראיס שהוזמן אחר כבוד לביתו של שר הביטחון בני גנץ בראש-העין, ולפי המדווח היה זה שיח, שבו ראש אש"ף ופת"ח מעלה דרישות, מחוות, כמו שיחרור אסירים-רוצחים, ובעצמו אינו מבטיח דבר, אינו מתחייב על הפסקת הטרור וההסתה. לא ידוע לנו על דרישות כלשהן מצד שר הביטחון מאורחו. "פגישה ביטחונית," הגדירו זאת בלשכתו, ולכן "לא מתייחסים."

ובעוד השניים משוחחים בחשאיות, הרשות בראשות אבו-מאזן ממשיכה במרץ לקבוע עובדות בשטח, בעיקר בתחומי C. בונה, סוללת, הורסת אתרים ארכיאולוגיים שקשורים ביהדות, מאפשרת זריקת אבנים על רכבים ישראליים ונוסעיהם, מסיתה את הבדואים וערביי ישראל, לוטשת עין לגליל ולנגב. בקיצור – פצצה מתקתקת. משתלטים על שטחים, בונים יישובים חדשים במטרה להשיג רצף טריטוריאלי בין שטחי A ו-B.

בעקבות הכרזת אמנסטי על ישראל כמדינת אפרטהייד – העיר רמאללה צהלה ושמחה. שמחו שם בוודאי גם למשמע קולות העולים מקואליציית-עשר-מעלות-ימינה, כמו זה של ח"כ מוסי רז, שהודיע (על סמך מה?) כי "אביתר לא תקום," כי "כל הגדה המערבית כבושה – זוהי המדינה הפלסטינית," כי "הימין בממשלה לא יקבל את מבוקשו." עזות המצח של רז נובעת מידיעה שבכוחו, חבר-כנסת בודד, להפיל את הממשלה. הוא לא יעשה זאת, גם אין ראש ממשלה שיעמידו על מקומו, ינזוף בו, ובינתיים הפקרות לשונית.

מוסי רז וחבריו במרצ מצטרפים לקיצוני השמאל ולנוער הגבעות, לערעור אחיזת ישראל בחבלי המולדת ששוחררו לפני 55 שנים. נכון שבכל התקופה הארוכה הזאת לא הכרזנו על ריבונותנו בהם – פרט לירושלים ולגולן – אבל תחת הממשלה הנוכחית גם המשילות ביו"ש מתערערת. גם הממשלה בחוסר נחישותה – רק נזק גורמת.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

* * *

יצחק הילמן

החזרת השיוויון לשירות בצה"ל

ביום שישי 4 לפברואר 2022 וביום ראשון 6 לפברואר 2022, הופיעו שתי כתבות חשובות ב"ידיעות אחרונות", שעסקו במיספר הנופלים במלחמות ישראל בשלושים השנים האחרונות, על פי מוצא אזורי. מהכתבות עולה, שבניגוד לעבר, עיקר הנטל הקרבי נופל על יוצאי הפריפריה. זה התבטא בגרפים מודגשים של אחוזי הבנים שנפלו מהפריפריה, לעומת המרכז. עולה, שמיספרם של הנופלים מבני אזור המרכז הולך ויורד יחסית, לעומת אלה שבאו מהפריפריה. תמונה הפוכה עולה, בשיעור המשרתים ביחידות הטכנולוגיות, כמו 8200, שם עיקר המגוייסים בא דווקא מאזור המרכז. 

לפי הסטטיסטיקה הזאת, לא זו בלבד שעיקר הנשיאה בעול הביטחוני השוטף נופל על השכבות הסוציו-אקונומיות החלשות, אלא שבנוסף לכך, הולכות ונוצרות אליטות כלכליות בתוך הצבא: משרתי הייטק לעומת המשרתים הקרביים. נוצר הרושם שקיימת העדפה של גיוס נוער מהמרכז החזק כלכלית על פני הנוער מהפריפריה – ליחידות הטכנולוגיות, תהליך שרק מגדיל את הפערים בחברה הישראלית, במקום לצמצם אותם. מביאים לדוגמא יוצאי יחידות טכנולוגיות, שעם סיום שירותם נחטפים לשוק ההייטק, עם משכורות גבוהות. אלה, בין השאר, גם רוב קוני הדירות, בעוד שיוצאי היחידות הקרביות מהפריפריה נאלצים להסתפק בדירות שכורות.

הדגש בכתבות הוא, שצה"ל הולך ומתקשה לשמור על רמה גבוהה של מתנדבים ליחידות קרביות, כי מי שיכול מנסה להתגייס ליחידות הטכנולוגיות, מה שמחליש מאוד את היחידות הקרביות.

לפני שלושים שנה איש לא שמע עדיין על הפערים האלה. המדינה היתה שונה וצה"ל היה שונה. כבר היתה יחידה 8200, תחת שם אחר והרבה יותר קטנה, אבל האתגרים התעצמו מאוד, והיום המצב שונה לחלוטין ממה שהיה בשעתו. גם חתך המתגייסים היה אחר. ישראל היתה לפני גל העלייה הגדול מברית המועצות, שהביא לארץ כמיליון יהודים, רובם בעלי מקצועות טכנולוגיים. גם הפריפריה היתה הרבה יותר חלשה וגם ההתיישבות ביהודה ובשומרון היתה עדיין בחיתוליה. בינתיים עבר דור ומחצה והפריפריה דווקא התחזקה מאוד, אבל בד בבד גם הצרכים של צה"ל השתנו.

אם בשנים הראשונות לקיום המדינה היו רוב היחידות הקרביות בצה"ל מבני ההתיישבות העובדת, הרי החברה הישראלית של היום השתנתה לגמרי, ויצרה דור חדש של נוער כיפות סרוגות ונוער פריפריה – וצה"ל, מיספרית, מתבסס דווקא עליהם. זה מתבטא באחוזים גבוהים של כיפות סרוגות ומתגייסי פריפריה, שהלכו ודחקו מיספרית,את מתגייסי ההתיישבות העובדת, וטוב שכך. ישראל התפתחה מאוד וסגרה פערים חברתיים ולכן עיקר הכוח הלוחם של צה"ל היום, כבר לא בא רק מהשכבות המבוססות, אלא דווקא מהפריפריה ומהתיישבות ביהודה ובשומרון. בתש"ח שמונים אחוזים מצה"ל היו אנשי ההתיישבות העובדת, וכמעט כל הקצונה באה מאותה קבוצה. המצב היום הפוך לחלוטין. זה לא מעיד על החלשת הפריפריה אלא דווקא על התעצמותה.

באופן טבעי, הרחבת יחידות הטכנולוגיות ובפרט יחידות המיחשוב, כמו 8200 ואחרות, שואבת את אותם המתגייסים האיכותיים שמיועדים גם לתפקידים קרביים. נוצרת למעשה התנגשות בין שני התחומים וכתוצאה מכך, פוחתים יחסית המתנדבים לשירות קרבי ולתפקידי פיקוד. ידוע לכל, ששירות ביחידות הטכנולוגיות, הוא בגדר צבירת ניסיון מיקצועי על חשבון השירות הצבאי, מה שמקנה יתרון תעסוקתי לכל מי ששירת ביחידות אלה.

כדי לשנות את המאזן הבעייתי הזה, יש לשקול העברתן של רוב היחידות הטכנולוגיות האלה מצה"ל למשרד הביטחון, כלומר "לאזרח" אותן, באופן שכל מי שיועסק ביחידות אלה, חייב לבוא אחרי שירות צבאי ולא במסגרתו. המשמעות תהיה הגדלת תקציב משרד הביטחון במיליארדי שקלים, דבר שלא ישמח את משרד האוצר. היום הכסף הזה נחסך לקופת המדינה, שעה שאלפי מתגייסים עוסקים בצה"ל במיחשוב ובאלקטרוניקה כמעט בחינם, וכך המדינה חוסכת מיליארדי שקלים. עם זאת זה בא על חשבון שמירת האיזונים החברתיים במדינה.

"איזרוח" היחידות הטכנולוגיות יחזיר לצה"ל אלפי מתגייסים ליחידות קרביות ולתפקידי פיקוד ויקטין את הפערים בין מתגייסי הפריפריה למתגייסי אזור המרכז. זה פתרון יקר, אבל חיוני מהבחינה החברתית. אסור שייווצרו מעמדות בצבא. האיומים הביטחוניים עדיין גבוהים מאוד, ואסור לזלזל בהתנדבות לשירות קרבי. צה"ל מוכרח לשים את הדגש בשירות הצבאי על מקצועות הלחימה. את רוב הכוח המגוייס, שמופנה היום למקצועות הטכנולוגיים, חייבים להחזיר ליחידות הלוחמות. זה יעלה יותר כסף בתקציב הבטחון, אבל יחזק מאוד את החברה הישראלית.

אין דבר כזה מתגייסי הפריפריה ומתגייסי המרכז. השיוויון חייב להיות מוחלט ואמיתי.

יצחק הילמן

* * *

בוז למשטרה הבולשת!

הידד לפשע המשתולל ברחובות!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏9.2.22

* מחזירים את המדינה למסילה – מינוי היועצת המשפטית לממשלה הוא שלב ג' במהלך החשוב של החזרת מדינת ישראל למסילה. שלב א' היה החלפת נתניהו בבנט. שלב ב' היה אישור תקציב המדינה. שלב ג' הוא מינוי היועמ"שית. שלב ג' לא היה מתבצע אלמלא קדמו לו שני השלבים הראשונים. המזימה הביביסטית הייתה למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שכל מטרתה לחלץ את נתניהו מאימת הדין ולהציב אותו מעל החוק.

כעת, משמונתה היועצת המשפטית, על שר המשפטים לקדם את הרפורמה עליה הכריז עם כניסתו לתפקיד – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אין זה ראוי שהתובע הכללי, האיש שמשימתו היא להנהיג את המערכה בשחיתות השלטונית, יהיה אדם שיושב כל היום עם ראש הממשלה והשרים, מייעץ להם ומתחכך עימם. החיבור הזה פוגע בעצמאותו של התובע הכללי ובמלחמה בשחיתות השלטונית. הפיצול ראוי גם כנגד ריכוז עוצמה רבה מדי בידי אדם אחר.

* אישה אמיצה – את שמה של גלי בהרב מיארה שמעתי לראשונה כששמה עלה כמועמדת לתפקיד היועמ"ש. אין לי כלים לגבש עמדה על התאמתה, אך יש לי אמון בשיקוליהם של שר המשפטים, ועדת האיתור והממשלה שבחרו בה. מכריה מגדירים אותה כאישה אמיצה. לגבי אומץ ליבה אין לי ספקות. עצם נכונותה לקחת על עצמה את התפקיד, מתוך ידיעה ברורה שהיא תהפוך באחת מוקד להסתה איומה ונוראה, שקרים ושיימינג ושנאה מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מעידה על אומץ לב ועל נכונות להקרבה אישית למען השליחות הלאומית.

בהרב מיארה היא האישה הראשונה בתפקיד. אין לבחור באישה בשל היותה אישה ואני בטוח שלא זו הסיבה שהיא נבחרה, אלא בזכות כישוריה. ובכל זאת, אני שמח על כך שאישה תכהן בתפקיד שאף אישה לא כיהנה בו מאז קום המדינה.

יש לי הערכה רבה לרז נזרי. אין לי ספק שהוא מתאים לתפקיד היועמ"ש ואני מקווה לראותו בעתיד בבית המשפט העליון. אולם חיבוק הדוב הביביסטי לרז נזרי אחרי אי-היבחרו מגוחך. הרי ברור איזה עביט שופכין הם היו ממטירים עליו אילו נבחר. עכשיו הם אומרים שהוא לא נבחר כי הוא חובש כיפה. באמת, יש להם כבוד רב לנושאי תפקידים חובשי כיפה. ע"ע מנדלבליט, ע"ע אלשייך וכמובן – ע"ע ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון. הם טוענים שהוא לא נבחר כיוון שבדיונים הפנימיים בפרקליטות הוא סבר שאין להאשים את נתניהו בשוחד ושהראיות בתיק 2000 אינן מצדיקות כתב אישום. אבל הם יודעים שהוא היה שותף מלא להחלטה להאשים אותו בעבירות שחיתות חמורות של מרמה והפרת אמונים בשני תיקים. לא בכדי, כאשר הוא התמודד על תפקיד היועמ"ש של הכנסת, יו"ר הכנסת אז, שליחו של נתניהו יריב לוין, הטיל עליו וטו מוחלט. הרי הוא איש הפרקליטות השנואה ומ"רודפי נתניהו" "החייטים".

גם נזרי אדם אמיץ. גם הוא ידע איזה רצח אופי והסתה נוראה יחווה מצד תעשיית השקרים וההסתה אילו נבחר, ובכל זאת הגיש את מועמדותו לתפקיד. אין ספק שהוא מאוכזב מאי בחירתו, אבל הוא יכול להתנחם בכך שנחסך ממנו מסע השנאה הזה.

* מועמדי סרק – את היועץ המשפטי לממשלה ממנה, על פי החוק, הממשלה. שר המשפטים ממליץ לממשלה על המועמד שלו והיא מצביעה על כך. הקמת ועדת האיתור היא תוצאת פרשת מגה-שחיתות; קנוניה של ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, שמינו ב-1998 את רוני בראון לתפקיד, על פי דרישתו של הנאשם בפלילים אריה דרעי, כדי שיחלץ אותו מאימת הדין באמצעות עסקת טיעון מפנקת, ובתמורה ש"ס תתמוך בהסכם חברון. ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר המליצה על הקמת ועדת האיתור.

יש חשיבות בוועדה חיצונית, כדי למנוע חזרה על אירועים מושחתים כאלה. אבל, לדעתי,  הוועדה אינה צריכה להמליץ על מועמדים ולא לסנן מועמדים, אלא לבחון את כשירותו לתפקיד של המועמד של שר המשפטים, מבחינת טוהר המידות וניקיון כפיו ועמידתו בקריטריונים לתפקיד על פי החוק. כך פועלת ועדת גולדברג למינוי בכירים בשירות המדינה (הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש השב"ס, נגיד בנק ישראל ועוד), וכך צריכה לפעול גם ועדת האיתור. ואולי פשוט יותר לצרף את היועמ"ש לרשימת התפקידים הנדונים בוועדת גולדברג.  אם גלי בהרב מיארה היא המועמדת של גדעון סער לתפקיד, תפקידה של הוועדה צריך היה לבחון את מועמדותה בלבד. מי שעמד על כך שיעלו לממשלה שלושה מועמדים היה סער, אך זו טעות, כי בפועל היתה מועמדת אחת ושני מועמדי סרק.

* הכול כפופים לחוק – במדינת החוק הכול כפופים לחוק, ואין הנחה לאף אחד. לא לנשיא, לא לראש הממשלה, לא לשופטים, לא לשוטרים. פרשת הריגול המשטרתי מעלה חשדות כבדים להתנהלות עבריינית במשטרה ואולי גם בפרקליטות. מי שעבר על החוק – יש להעמידו לדין. ובשום אופן אין להשתמש בפרשה הזו כדי להעמיד את ראש הממשלה לשעבר מעל החוק, כפי שהתעשייה שלו מפמפמת בציניות.

* להקים ועדת חקירה –  יש להקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הריגול המשטרתי. אמנם איני חסיד של ועדות חקירה משפטיות, אך המקרה הזה שונה, כיוון שהמרכיב המשפטי והחוקי הוא מרכזי בו, וכיוון שבלב העניין עומדת המשטרה ואולי גם הפרקליטות ולכן גורם משפטי חיצוני צריך לחקור את הנושא.

בכל מקרה, אין לשפוך את התינוק עם המים, כלומר אסור להגיע למצב שבו המשטרה תסורס ותנוטרל מאמצעים טכנולוגיים מודיעיניים מתקדמים למלחמה בפשיעה ובשחיתות. אך חובה לחקור מה נעשה באופן בלתי חוקי ולמה, ולגבש מדיניות באשר למותר ולאסור בהפקת הלקחים קדימה. גיבוש המדיניות קדימה אינו תפקיד הוועדה, אלא תפקיד הממשלה והכנסת בעקבות המלצותיה. וכמובן, אין לרתום את הפרשה כ"אישוש" לתאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים", כביכול, ולניסיון להעמיד מעל החוק את נתניהו. על פי אותו עיקרון, יש להבהיר ולהבטיח שגם המשטרה ומפקדיה אינם מעל החוק.

* אג'נדה זרה – יש לחקור בכל הרצינות את פרשת הריגול המשטרתי ולהעמיד לדין כל מי שעבר עבירה פלילית, כאילו אין משפט נתניהו. יש לנהל את משפט נתניהו בלי שום הנחות, כאילו אין פרשת הריגול המשטרתי. כל מי שרוצה לתת הנחות באחת משתי הפרשות, מכפיף את מדינת החוק לאג'נדה זרה.

* האג'נדה היחידה – האמירה של יאיר לפיד שהנחקר הראשון בחקירת פרשת הריגול המשטרתי צריך להיות אוחנה, היא ברמה של אלה שתופסים טרמפ על הפרשה כדי לקדם את תאוריות הקונספירציה המטורללות על תפירת תיקים נגד נתניהו. התפקיד של הפוליטיקאים הוא להקים ועדה חקירה רצינית בראשות שופט. לא לקבוע את מי לחקור ולא לקבוע איזה נאשם לחלץ ממשפט. פרשת הריגול המשטרתי מחייבת חקירה יסודית ואם נעשו עבירות העבריינים צריכים לעמוד לדין. אין לזהם את החקירה הזאת באג'נדות פוליטיות זרות. האג'נדה היחידה צריכה להיות חקר האמת ומיצוי הדין.

* הקונספירציה הבלפוריסטית – אם חשבתם שהגרעין הקשה של הבלפוריסטים פרשו בשיא, אינכם אלא טועים. הרי מדובר במכורים. והנה, בחוגים הללו מתרוצצת תאוריית קונספירציה הזויה, על פיה מי שעומד מאחורי פרשת הריגול המשטרתי, אחראי לה ואשם בה, הוא כמובן נתניהו. בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה הביביסטיות, כך גם תמונת הראי היא תאוריה שלמה וסגורה ומפורטת, וכותביה ומפיציה כל כך משוכנעים באמיתותה, והמומים שיש מי שלא מבינים זאת, הרי רק עיוור לא רואה את המובן מאליו.

אז להלן התקציר. לקראת הרגע הקשה של משפטו, החל נתניהו באמצעות עושה דברו נוני מוזס ("כלכליסט") להפיץ את הפרשה, בהדרגה. תחילה, כדי להרדים, פורסם מידע על ריגול נגד הבלפוריסטים ואז בעיתוי מושלם הופצה הפצצה עם רשימת המואזנים. ברור מי מרוויח מהפרסום בעיתוי הזה, לא?

הלאה, נתניהו הביא את אלשייך מהשב"כ והורה לו להכניס למשטרה את האמצעים המיוחדים של השב"כ. ליתר ביטחון, נתניהו עצמו לא משתמש בטלפון נייד. מה, זה במקרה? נתניהו, במקביל, שיווק בכל העולם ובעיקר למשטרים מפוקפקים את הרוגלות. אתם מבינים? נתניהו הוא סוכן המכירות של NSO! בתמורה הוא קיבל פריצה למכשירי הסלולר של גנץ (וסיפרו שאלה האיראנים והדליפו את זה), של גדעון סער וכו'. כלומר, הוא ניהל מלחמת סייבר פוליטית נגד יריביו. עכשיו, הוא משחרר באמצעות משרתיו בתקשורת רק את החלקים הנוחים לו. הוא מאדיר את הפריצות הקשורות למשפט שלו, למרות שהן זניחות לגמרי ואין להן השפעה על המשפט [זה הדבר היחיד שנכון בקונספירציה] וכו' וכו' וכו'.

בקיצור קונספירציה מטורללת, תמונת הראי של הקונספירציות המטורללות של הביביסטים. ההבדל, הוא שלקונספירציה הבלפורסיטית יש רק קומץ מאמינים, ולקונספירציה הביביסטית המוני מאמינים. החסרים משוגעים אנו?

[אהוד: זה ברור, ביבי אשם גם ברדיפה של ביבי וגם בחורבן שנֵי בתי המקדש. האם שערי התבונה ננעלו בכניסה לאורטל?]

* עיתונאי למופת – חשיפת פרשת הריגול המשטרתי מעידה עד כמה חשובה לחברה הישראלית תקשורת חופשית, עצמאית, חוקרת, נושכת; תקשורת שאינה עושה הנחות לאיש – לא לפוליטיקאים, לא לשופטים, לא לקציני משטרה. זו לא קלישאה; התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

תומר גנון, העיתונאי שחשף את הפשרה ב"כלכליסט", היה בן גרעין לאורטל, ואת דרכו העיתונאית החל בכתיבה למידף, עלון קיבוץ אורטל. במידה רבה הוא היה אז בן טיפוחיי. אני ממש גאה בו על התחקיר שעשה, שהרעיד את אמות הסיפים. כבר ביום שבו פירסם תומר את הכתבה הראשונה בנושא, שלחתי לו ברכה על ההישג. בבוקר שבו פורסמה רשימת יעדי הרוגלה, שיגרתי לו ווטסאפ בן שתי מילים: פרס פוליצר!

* רדיפה – נתניהו: רודפים אותי בגלל ששמי הוא מכלוף.

* לה-פמיליה הפרלמנטרית – מהרגע שבו בנט עלה לשאת את נאום ההשבעה שלו ומאז כל אימת שהוא עולה לנאום ועד סיום נאומו, לה-פמיליה הפרלמנטרית מתפרעת ומשתוללת ככנופיית חוליגנים אלימה. מעולם לא היה כדבר הזה בתולדות הכנסת. והכל מסיבה אחת – אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. זאת התנקשות בכנסת ובדמוקרטיה.

* בשורה ציונית – אישור חוק האזרחות בכנסת הוא בשורה חשובה: זהו חוק ציוני, פטריוטי וביטחוני ממדרגה ראשונה. הפלתו לפני חצי שנה היתה חרפה לאומית, שכולה על ראשו של נתניהו. אבל אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה הפעם בעד המדינה. בניגוד לעמדת כחול לבן, אני סבור שנכון היה לנהוג בנדיבות ולאפשר חופש הצבעה בקואליציה, כלומר לאפשר למרצ ורע"ם להצביע על פי מצפונם. הם ייללו כמה ימים כהצגה לבייס שלהם, אבל העיקר שהחוק עבר והממשלה תמשיך לפעול. גם הם מבינים שאי אפשר לכפות את דעתו של מיעוט קטן וקיצוני על הרוב העצום בממשלה, בכנסת ובעם. 

יש לקדם את החוק בכנסת ולהעבירו מהר ככל הניתן בקריאה שנייה ושלישית. הצעות הממשלה והאופוזיציה, שהן כמעט זהות, תאוחדנה לחוק אחד. סביר להניח שגם כאשר יעלה החוק לקריאה שנייה ושלישית הרשימה המשותפת תגדיר את ההצבעה כהצבעת אי אמון בממשלה. יש להגיע להסכמות עם האופוזיציה, שגם במקרה הזה היא תצביע בעד החוק. מי ייתן, ושיתוף הפעולה בין האופוזיציה והקואליציה בנושא חוק האזרחות מבשר שינוי בהתנהלות האופוזיציה – מאופוזיציה למדינה, כפי שנהגה לפני חצי שנה, לאופוזיציה קונסטרוקטיבית, שמאפשרת לבטא את האחדות הלאומית בנושאים הלאומיים והביטחוניים החשובים. שרת הפנים איילת שקד ראויה לשבח על כך שבחצי השנה מאז נפילת החוק בהצבעה המופקרת נגד מדינת ישראל, היתה האצבע בסכר וחסמה הסתננות המונית של פלשתינאים לישראל בחסות הלקונה.

לאחר שהחוק יתקבל בקריאה שלישית, נכון יהיה לחוקק אותו כחוק קבוע, ולא עוד בהוראת שעה, כדי למנוע חזרה בכל שנה על הסאגה הזאת. אגב, איני רואה שום בעייה ב"איחוד משפחות". אדרבא, שיתאחדו ברש"פ.

* שלי התבלבלה – צביקה האוזר התראיין לשלי וגואטה ברשת ב'. שלי הסבירה לו שחבל, אין טעם לנסות, הוא לעולם לא יצליח לשכנע אותה לתמוך בחוק האזרחות. שלי התבלבלה. היא שכחה שזו אינה פגישה בארבע עיניים, אלא יש עוד כמה מאזינים, שאליהם הוא פונה.

* נציגי המחבלים – לוחמי ימ"מ סיכלו פיגוע טרור באמצעות סיכול ממוקד של שלושת המחבלים החמושים בשכם. כל הכבוד לימ"מ! כך נלחמים בטרור. ח"כ עופר כסיף פירסם הודעה שבה גינה את ישראל על "הוצאה להורג ללא משפט של פלשתינאים." כסיף מצר על כך שהפיגוע סוכל. הוא בצד של המחבלים ושל הפיגוע. בהזדמנות זו הוא גם משתלח ברע"ם ומאשים גם אותה בפשע "ההוצאה להורג". "כל מי שיושב בקואליציה שותף למעשה המאפיוזי ומוג הלב," צייץ נציג המחבלים. חברו של כסיף לסיעה, מי שהיה עוזרו של רב המרצחים ערפאת – אחמד טיבי, ספד למחבלים בכנסת.

* החלטה אמיצה – לא אחת יצאתי נגד תרבות עריפת הראשים הפופוליסטית, שבעטיה צה"ל מאבד מטובי מפקדיו בשל שיקול דעת מבצעי שגוי. הפקת לקחים לצורך שיפור בעתיד אינה מחיבת בשום אופן ויתור על מפקד טוב ששגה, והחלפתו במפקד חסר ניסיון, ואולי את הדחתו גם הוא כעבור זמן כאשר גם הוא ישגה. בניגוד לכשל מוסרי או ערכי, שבו ההדחה מתחייבת, במקרה של טעות מבצעית, יש להפיק לקחים עם המפקד ששגה והוא יישם אותם טוב מאחרים.

אני גאה ברמטכ"ל כוכבי על החלטתו האמיצה, הלא פופוליסטית, שלבטח תתקל בביקורת חריפה, לא להדיח מתפקידיהם את מפקדי חטיבת הקומנדו ויחידת "אגוז". על פי תרבות עריפת הראשים, כוכבי עצמו היה מודח בעקבות חטיפת גלעד שליט תחת פיקוד האוגדה שלו. אבל ועדת איילנד שחקרה את החטיפה, המליצה לא להדיחו, אלא להפיק לקחים. יתכן שכוכבי למד מהמקרה שלו, מהי הדרך הנכונה.

זו הסיבה שאני מתנגד בדרך כלל לוועדות חקירה משפטיות (תמיכתי בהקמת ועדת חקירה לפרשת הריגול המשטרתי היא חריגה) – כי הן בוחנות כל דבר בעיניים פליליות ועם אוריינטציה של עריפת ראשים.

* ספר תועבה – קבוצת רבנים חרד"לים קנאים קראה להחרים את אחד מגדולי רבני הציונות הדתית, הרב אליעזר מלמד, וקראה להחרים את ספרי ההלכה שכתב, בשל השיח המכובד שהוא מנהל בשנים האחרונות עם רבנים ורבות מן הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי – שיח של מחלוקת לשם שמיים, ובשל תמיכתו במתווה הכותל. הרב יעקב מדן, אף הוא מן הגדולים והחשובים בציונות הדתית ומי שניסח, יחד עם רות גביזון זצ"ל, את אמנת גביזון-מדן להסדרת היחסים בין חילונים לדתיים בישראל, יצא להגנתו. בעיקר, הוא הוקיע את החוצפה שבקריאה להחרים את ספרי ההלכה שכתב הרב מלמד.

בתגובה, התפרסם באתר ערוץ 7 מאמר שמאשים את מדן בצביעות, כיוון שהוא עצמו החרים ספר הלכה ואף קרא לשרוף את כל עותקיו. נשמע מעניין, לא?

אלא שספר ה"הלכה" שהוא קרא לשרוף אותו, הוא תועבה אמיתית, שיקוץ, ספר פיגולים איום ונורא, שנקרא "תורת המלך", והוא ספר המצדיק רצח גויים. הספר כופר בעיקר, בכך שהוא "מסביר" שהדיבר "לא תרצח" תקף אך ורק כלפי יהודים. זהו ספר גזעני, שאם יתורגם לגרמנית ובמקום גויים ייכתב יהודים, הוא ימצא בקלות את מקומו ליד ספר שאסור היום להדפסה ולמכירה בגרמניה הדמוקרטית.

* שלוש החלטות היסטוריות – צודק אהוד בן עזר: את בגין יזכרו לדורות בעיקר בזכות הסכם השלום עם מצרים ואוסיף על כך גם את תקיפת הכור העיראקי ואת החלת הריבונות הישראלית על הגולן. אפשר לתמוך בכל אחת מן ההחלטות או לחלוק עליה (אני רואה בעקירת יישובי סיני בכייה לדורות), אך אין ספק שבשלוש ההחלטות הללו הוכיח בגין יכולת נדירה לקבלת החלטות, לעמידה בלחצים ולהובלה בדרך שטווה.

היו לו כמובן, לאורך השנים, כראש הממשלה וקודם לכן, כישלונות והצלחות, מהלכים חיוביים ושליליים, אך אלו שלוש ההחלטות משנות המציאות שבזכותן יכנס להיסטוריה.

* גונבים את הבשורה – יש לי חוב גדול לחוקר הספרות הדגול מרדכי שלו. בזכותו גיליתי את קפקא. בשנות ה-90 הוא פירסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שורה של מסות על סיפורו הקצר של קפקא "לפני שער הדין" המופיע בספרו "המשפט", בפרשנות מקורית ביותר, הקושרת אותו לסיפור של ר' נחמן מברסלב, וממנה הוא יצא למוטיבים היהודיים בכתיבתו של קפקא. הוא עורר את סקרנותי, ופתח לי צוהר לאחד הסופרים האהובים עליי. אין לי ספק, שבלי שלו, הקריאה שלי בקפקא הייתה אחרת לגמרי. גדולתו של שלו היא הקריאה בין השיטין באופן שמציף את מה שמסתתר מתחת לתחתית הכפולה של יצירה ספרותית ואף לחשוף את מה שנכתב מתוך התת-מודע של המחבר, ולגלות אף למחבר דברים שהוא עצמו לא היה מודע להם. (אגב, יוכי ברנדס כתבה לי בהתפעלות שלמדה ממאמר ביקורת שלי על ספרה "הפרדס של עקיבא" דברים שהיא עצמה לא ידעה, ושהיא מספרת על כך בהרצאותיה על הספר, ופעמיים, כאשר הופיעה באזור, בתל-חי ובראש פינה, הזמינה אותי וביקשה ממני לעלות לבמה כדי להציג את התזה שלי על הספר).

מרדכי שלו מעולם לא קיבץ את מסותיו הספרותיות בספר וסירב להצעות ובקשות לעשות כן. רק אחרי מותו יצא לאור ספר מסות שלו, "גונבים את הבשורה" (שם של מסה על "מחכים לגודו" של בקט). הספר יצא ב-2018 ובימים האחרונים קראתי אותו. הביקורת הספרותית של שלו היא יצירת ספרות גדולה בפני עצמה, הראויה לפרשנות וביקורת כשלעצמה. כזו היא אחרית הדבר מאירת העיניים של שירה סתיו "מי מפחד ממרדכי שלו" – כותרת המאמר היא פרפרזה על כותרת מסתו של שלו על "שמחת עניים" של אלתרמן, "מי מפחד משמחת עניים".

חלקו הראשון של הספר הוא מאמרים שפרסם שלו בשנות העשרים המוקדמות של חייו בכתב העת "סולם" בעריכת ישראל אלדד, ובהם קטל באכזריות את ספרות דור תש"ח. שלו היה איש לח"י והאגף בלח"י של ישראל אלדד שדגל ברעיון "מלכות ישראל". הספרות שנוצרה בידי בני דורו חניכי תנועת העבודה (יזהר, שמיר, מגד, חיים חפר, יגאל מוסינזון, נתן שחם, ע. הלל ועוד), נראתה בעיניו שטחית, ריקה ונטולת אמת. אותי הוא לא שיכנע, ומעניין אם זו היתה דעתו על אותה ספרות גם בבגרותו.

לב הספר הן שלוש מסות הענק, שכל אחת מהן היא ספר בפני עצמו, על "שמחת עניים", על "מחכים לגודו" ועל "סיפור על אהבה וחושך" שבה לצד הערכה לספר המופת הזה הוא מצא בו את חוסר השחר של עמוס עוז הפוליטיקאי ושל הסכם אוסלו ותרבות אוסלו. החלק האחרון בספר הוא סדרת המסות על קפקא. קשה לסכם ספר כזה בשורות ספורות ואסתפק בהמלצה חמה לכל שוחר ספרות, בעיקר ספרות עברית, לקרוא אותו. אני מבטיח לו חוויה תרבותית ורוחנית אדירה. אני מקווה שייצא מקבץ נוסף של מסותיו של שלו, כולל המסות שבהן התעמת עם ישעיהו ליבוביץ' והשקפת עולמו.

* מורשת בית הלל – פרשת השבוע היא פרשת "תצווה". הפרשה מוקדשת ברובה המכריע ללבושו של הכהן הגדול. בהקשר של אחד הפסוקים בפרשה, נכתב המדרש הבא (מסכת שבת לא ע"א):

מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר "אלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כ"ח, ד'). אמר: הללו למי?  אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נוכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי. אמר ליה:  גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל: גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך, אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיוון שהגיע "והזר הקרב יומת" ( במדבר א', נ"א) אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד', כ"ב) כתב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. ובא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת? בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל. ינוחו לך ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי השכינה.

הסיפור מתחיל בגיור מן הסיבה ההזויה ביותר שניתן להעלות על הדעת: אותו נוכרי ביקש להתגייר כדי לגשת למכרז לתפקיד הכהן הגדול, כיוון שהתלהב מהבגדים של הכהן. כשניגש לשמאי ובקשו לגייר אותו מסיבה זו, שמאי, שהיה פועל בניין במקצועו, דחפו באמת הבניין שבידו, כפי שעשה לאותו נוכרי שביקש להתגייר ודרש ממנו ללמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. אין לשמאי סבלנות וסובלנות לנודניקים הללו.

הלל, לעומתו, מאמין שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וגם אם מטרותיו של אותו נוכרי הזויות, אם נקרב אותו ונקבל אותו הוא יהיה יהודי טוב. וכך היה. הוא גייר אותו, ושלח אותו ללמוד הלכות מלכים. כשאותו נוכרי למד שהפסוק המדבר על כך שמי שאינו לוי אינו יכול להתקרב למשכן תקף אפילו לגבי דוד המלך, הבין בעצמו מתוך הלימוד, שקל וחומר כאשר מדובר בו, שבמקור כלל אינו מזרע ישראל. לכאורה, יכול היה לתבוע את הלל על גניבת דעת, שלא הבהיר לו את הדברים מראש. אולם קרה ההיפך, דווקא התנהגותו המקרבת והפתוחה של הלל, האהיבה את היהדות על אותו גר והכניסה אותו לעם ישראל וליהדות, "אל תחת כנפי השכינה."

על מחלוקות הלל ושמאי נאמר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים," כלומר במחלוקת אמיתית, לשם שמיים, יש מקום למגוון דעות ופרשנויות, אין רק דרך אחת ביהדות, אבל "הלכה כבית הללי" כלומר דווקא הדרך המקלה, הפתוחה, המקרבת, היא הדרך הראויה והרצויה.

למרבה הצער, במדינת ישראל בימינו ההגמוניה במערכות הדת, ובהן בתי הדין הרבניים ובתי הדין לגיור, היא של בית שמאי. ובימים אלה, לאחר העלייה הגדולה מחבר המדינות, כאשר יש צורך לאומי מובהק בצירופם לעם ישראל של העולים הרבים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, בית שמאי דוחה אותם. יתר על כן, בית שמאי מפר בצורה בוטה את ההלכה ואת רוח ההלכה, כאשר הוא פוסל בדיעבד גיורים שנעשו בידי בית הלל. אני מקווה מאוד שרפורמת הגיור, אף שבעיניי היא מעט מדי ומאוחר מדי, מבשרת על תחילתו של מפנה; שהיהדות בישראל תהיה כמורשת בית הלל.

* המקום הטבעי לרימון – רימון נזרק לעבר חנות פירות וירקות בפתח תקווה. נו, אז? מה המקום הטבעי לרימון אם לא חנות פירות?

* ביד הלשון: פה אחד – הממשלה בחרה פה אחד בגלי בהרב מיארה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. הצבעה פה אחד היא החלטה שמתקבלת בהסכמה מלאה של כל המצביעים, ללא מתנגדים או נמנעים. מקור הביטוי הוא תנ"כי. ביהושע פ' ט' נאמר: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל, אֶל-מוּל הַלְּבָנוֹן, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם-יְהוֹשֻׁעַ וְעִם-יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד." כלומר כל אותם מלכים החליטו בהסכמה מלאה לצאת למלחמה בישראל.

המקור השני הוא במלכים א', כ"ב. אחאב מלך ישראל מגייס את יהושפט מלך יהודה למלחמה משותפת בארם. יהושפט מבקש להיוועץ בנביאים. מלך ישראל מכנס 400 נביאים וכולם מבטיחים ניצחון. יהושפט מתעקש על חוות דעת שנייה, ומלך ישראל מספר לו שיש נביא נוסף, מיכיהו, אך הוא שונא אותו כיוון שהוא נוהג לנבא עליו רעות. המלכים שולחים שליח אל מיכיהו, וכך מתואר הדבר: "וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר-הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר: הִנֵּה-נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה-אֶחָד טוֹב אֶל-הַמֶּלֶךְ. יְהִי-נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב. וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ:  חַי-יְהוָה כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר." השליח מנסה לשדל את הנביא להתנבא כשאר הנביאים, והוא מגדיר את דברם: "פה אחד". סוף דבר – מיכיהו ניבא תבוסה. אחאב כלא אותו. שני המלכים יצאו למלחמה, בה ישראל ויהודה ניגפו בפני ארם ואחאב נהרג.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: אנחנו אשמים – אם לא היינו מפקירים למוות ולתקשורת עויינת ערבי פלסטיני אזרח ארה"ב בן 80 – אזיי הערבים היו ממשיכים לחבק ולנשק אותנו ולאמץ אותנו אל חזיהם באהבה כפי שהם נוהגים מאז שיבת ציון ועד לפני המקרה המזעזע הזה, המעיד על אכזריותנו – שהרי הם מעולם לא הרגו ולא שחטו אפילו יהודי אחד!

הם ממש חסידי אומות עולם!

* * *

אילן בושם

שירים ל'חדשות בן עזר'

פברואר 2022

המשורר

בְּכָל מְקוֹם עֲבוֹדָה

הֶאֱשִׁימוּהוּ תָּמִיד

שֶׁכֻּלָּם רָצִים

וְהוּא הוֹלֵךְ,

אֲבָל הוּא הוֹלֵךְ

עַל מְנָת לְהִשָּׁאֵר

וְהָרָצִים רָצִים לָאֲבַדּוֹן.

בבית הקפה

יֵשׁ הַצּוֹעֲקִים אֶת

עַצְמָם לָדַעַת

בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת

וְעַל כֻּלָּם לָדַעַת

עַל מָה הֵם

יוֹצְאִים מִדַּעַת...

*

חָשַׁב הָאִישׁ

עַל בָּתֵּי קָפֶה

שֶׁהָיוּ וְנִסְגְּרוּ,

עַל אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ

וְאֵינָם.

פַּעַם יָשַׁבְתִּי פֹּה,

הִרְהֵר,

וְהָיִיתִי בְּקֶשֶׁר עִם פְּלוֹנִי;

הַיּוֹם אָנִי יוֹשֵׁב שָׁם

וּמְדַבֵּר עִם אַלְמוֹנִי...

*

"סִימְטָה צִיּוּרִית"

לָאַט הָאָב

בְּאָכְלוֹ לְאַט.

"סִימְטָה צִיּוּרִית"

חָזְרָה אַחֲרָיו

הַבַּת נוּרִית.

לצאת או לא לצאת

גָּשׁוּם וְקַר, חָשַׁב הָאִישׁ,

אֻמְנָם אֵינֶנִּי מִסֻּכָּר

אֲבָל בַּחוּץ גָּשׁוּם וָקַר.

בשירותים

גַּם רַקְדָנִית הַבַּלֶּט

עִם כָּל גְּמִישׁוּתָהּ

לֹא תִּמָּלֵט

מִשִּׁמּוּשׁ בְּמִתְקַן הַטּוֹאָלֶט.

*

הַמּוֹרָה הַזֹּאת

הִיא מַחְמִירָה

חָשַׁב הַתַּלְמִיד,

אִי אֶפְשָׁר

לִמְרוֹחַ אוֹתָהּ,

אוּלַי אֶמָּרַח עָלֶיהָ?

*

שָׁקוּעַ בְּעַצְמוֹ הָאִישׁ,

צָרוֹתָיו עוֹלוֹת

עַל גְּדוֹתָיו...

*

אָמַר אֶחָד לִידִידוֹ

אִם תָּהִיתָ אֵיפֹה

הָיִיתִי בַּחָדְשַׁיִּים

שֶׁלֹּא הָיִיתִי –

הָיִיתִי בְּהָאִיטִי עִם

הַמּוּלָטִית שֶׁאִתִּי,

שָׁם הַכֹּל יוֹתֵר אִטִּי...

*

חֲבֵרַי קוֹרְאִים לִי נָאֶה נָאֶה

אָמַר הָאִישׁ,

כִּי אָנִי נָאֶה דּוֹרֵשׁ

וְנָאֶה מְקַיֵּם

אֵין לִי זְמַן

לְבַזְבֵּז אֶת הַזְּמַן

עַל חִזּוּרִים,

אָנִי מְנַצֵּל

מָה שֶׁמִּזְדַּמֵּן.

בית משותף

הַדַּיָּרִים עוֹלִים אוֹ יוֹרְדִים

בַּמַּדְרֵגוֹת,

נִבְלָעִים בַּדִּירוֹת

כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ

וְלֹא נִבְרְאוּ

אוֹ יוֹצְאִים מֵהֶן

עַד שֶׁלְּבַסּוֹף חוֹזְרִים

כְּמוֹ בְּעַל כָּרְחָם

אֶל הַמִּתְחָם

שֶׁתּוֹחֵם בֵּינָם

לְבֵין הַחוּץ

וְאִם נָחוּץ

מְגִיחִים שֵׁנִית הַחוּצָה.

עקבות

לְפִי מָה שֶׁתַּשְׁאִיר

מֵאֲחוֹרֶיךָ

יְזַהוּךָ.

דמות

אִישׁ מְבֻגָּר

מְכֹעָר

שַׁעֲרוּ הָאָרוֹךְ

מְפַזֵּר

מַעֲלֶה וּמוֹרִיד

אֶת הַשַּׁעַר,

לַנִּכְנָסִים לְמִגְרַשׁ הַחֲנָיָה

וְלַיּוֹצְאִים מִמֶּנוּ.

מְקַרְקֵשׁ בִּצְרוֹר מַפְתְּחוֹת

וּמְקַשְׁקֵשׁ בְאָזְנֵיהֶם.

אילן בושם

* * *

אהוד: ברכות חמות למסתורית ליום הולדתה

אנחנו מנוּעים מלהוסיף פרטים אישיים

* * *

ארנה גולן

לגדול בקיבוץ ללא פּרטיוּת אך עם משפּחת אחים

לזיכרה של עודדה ליברמן (כהן), בת המחזור בקיבוץ מסדה, שהלכה לעולמה בימים אלה והותירה אותנו, שגדלנו יחד, אבלים. יהי זיכרה ברוך.

לחינוך המשותף שבו גדלנו בקיבוץ היו שתי פנים: מחד, לא היתה בו פרטיות, אך מאידך ודווקא משום כך היינו ונשארנו כמשפחת אחים, קרובים ,שומרים על קשר, ותמיד שמחים האחד בשמחתו של השני וכואבים בכאבו.

אכן, פרטיות לא היתה לנו. ולא רק במובן של מרחב פרטי שיהיה מוגן וחסום מפני הזולת. מרחב פיסי מעין זה, כחדר פרטי ולו קטן, כמעט ולא היה באותן שנים גם לילדים שגדלו בעיר. רובם גדלו בדירות קטנות וצפופות ולעיתים, בשעת הדחק, אפילו במשותף עם משפחה אחרת. ההבדל היה שהם גדלו בצפיפות עם בני משפחתם, ואילו אנחנו גדלנו ב"בית ילדים", מנותקים מהמשפחה וגרים עם בני גילנו, ארבעה ילדים בחדר ולפעמים גם בנים ובנות בחדר אחד. הילדים בעיר אף יכלו להימלט מן הדירה הצפופה אל החוץ, לשהות עם בני גילם, ולשוב אל המסגרת המשפחתית, שהיתה מגוננת לרוב.

ואילו אנחנו, שראינו את ההסדר המיוחד שבקיבוץ כטבעי ומובן, היינו חשופים כמעט כל היממה, לבד משעות השהייה המעטות אחרי הצהריים עם ההורים בחדרם. היינו  נתונים לסדר יום קבוע מראש בפיקוחה של המטפלת כמו גם לביקורת ושיפוט של חברינו למחזור. יותר מזה, היות ששהינו יחדיו כל העת, נתהוותה צפיפות חברתית, שגרמה ללחצים, לתחרות סמויה וגלויה, למאבק על המקום החברתי ולהעדר אפשרות להתכנס בעצמך. כך היה ביום וכך בלילה, תמיד היינו חשופים. אבל לנו, שלא היכרנו צורת חיים אחרת, זה נראה  כאמור טבעי לחלוטין.

בנוסף, מחוץ לבית הילדים התבוננה בנו כל העת עין אחרת, זו עינם הצופייה של כל חברי הקיבוץ. כולם ראו עצמם כמעֵין הורים ומחנכים שלנו. וכיוון שהיינו בנים ראשונים למשפחת הקיבוץ ונושאי תקוותה, הם ראו לעצמם חובה וזכות להעיר לנו ולכוון אותנו "לדרך הראויה". בכל מיפגש, ויהא זה במדרכות הקיבוץ. העירו לנו כל אלה שבאנו עימם במגע, ויהיו אלה גם עובדות המטבח או מחסן הבגדים, האחות במרפאה והספרן בספרייה, לא כל שכן החבר שהיה מופקד על ניקיון השירותים שהיו משותפים לנו ולחברים בילדותנו המוקדמת. ועם האחראי על גינות הנוי, איתו במיוחד לא היה כדאי להסתבך. רע ומר היה לנו אם נתפסנו על ידו רצים על הדשא המושקה או קוטפים פרחים מהגינות. כך אירע לי פעם, כשקשר אותי החבר הגנן לאחד העצים כעונש על שהעזתי להשתעשע במֵי הממטֵרה על הדשא הרטוב בקיץ החם ואיש לא העז לבוא ולשחרר אותי כי זה היה רק בסמכות הגנן שצחק עליי בגלוי.

וההורים? הורינו היו נתונים כל היום בעבודתם ונאסר עלינו ללכת אליהם ו"להפריע" להם בעבודתם, ולא היה לנו מקום להתנחם בו ולהתכנס מפני פגיעה. אי לכך, לא פעם נקלענו למצוקה אישית באין מנחם. וגם כאשר נקלענו לחיכוכים ומריבות נאלצנו לפתור אותם בכוחות עצמנו. ואולי דווקא זה מה שעיצב אותנו לא רק כמוכנים לחיי חברה אלא גם כבעלי כוח נפשי לעמוד בקשיים.

ואמנם – וזאת יש להדגיש – לא רק קושי ומצוקות היו ב"חינוך המשותף". היה גם חיוב רב ואפילו שמחה ותמיכה. דווקא החברותא הצפופה הזאת, במגורים משותפים, בלינה משותפת ובסדר יום משותף – באכילה, בלימודים ובהכנת שיעורים, במשחקים ובנסיעה לבית הספר בדגניה  – כל אלה יצרו תחושת שותפוּת עמוקה וקשר נפשי בין כולנו, עד שחשנו את עצמנו כאחים במשפחה מורחבת. והלא זו דרכם של אחים, לריב ולהתפייס, לבקש מרחב פרטי, אך לסייע זה לזה. וכך, חווינו גם חוויות של התחזקות ושל שמחה גדולה והתלכדנו מול העולם כולו כשאנחנו שואבים כוח זה מזה.

עם זאת, ממתי ואיך התקיימה הצפיפות החברתית בפועל? ראשיתה כבר בינקות. לכאורה, דמה בית התינוקות למעון בעיר. אבל אצלנו היה זה מָעוֹן ,מרגע שהיולדת שבה עם היילוד ולמשך היממה כולה ובניתוק מן ההורים, שלא הורשו להתקרב לבית התינוקות, אלא בשעות הערב בלבד (מלבד המניקות, כמובן). ולכן  המסע בלול התינוקות ברחבי הקיבוץ עשוי לייצג גם את הגאווה של חברי הקיבוץ בנו, ילדיו.

באותם ימים ועוד שנים לאחר מכן, היה הופך לול התינוקות לעגלת טיול בשעות לפני הצהריים. המטפלת היתה מושיבה אז בלול חמישה או שישה פעוטים יפים, מסורקים ורחוצים בעגלה המאולתרת, מניחה בתוכה צעצועי בד ועץ למשחק ויוצאת לדרך, כולה גאווה על בני טיפוחיה. אך אז, בדיוק כמו בבית התינוקות, היה אחד הפעוטים דופק על ראשו של האחר באיזה צעצוע והלָה היה פורץ בבכי מר ומפר את שלוות המסע. המטפלת, שרצתה לחנך את הפעוט המרביץ לחיי חברה ראויים , היתה נוזפת בו או אפילו נותנת לו מכה קלה בידו, וכבר שניים היו מרימים קולות זעקה. משנרגעו, אחרים היו קמים, דוחפים זה את זה או מתיישבים שלא במקומם, ותהלוכת הניצחון הופרה. מאידך, היו רגעי חסד נפלאים של שקט וחיוכים וצהלות שמחה אל העוברים ושבים. או אז צָעדה המטפלת בגאווה. חינוכה הַמָסור זכה להכרת הכול.

משגדלנו, התחלפו המכות התינוקיות שלא במודע במריבות ואפילו לעיתים במכות, כדרכם של ילדים, לא כל שכן שאין להם רגיעה מן הדחיסות החברתית. לא זכור לי בדיוק על מה רבנו, אך היו אלה עניינים פעוטים, לכאורה, לעתים ויכוח מי לקח למי ומה, מי התורן היום, מי הזיז משהו למי, מי אמור היה להיות ראשון במשחק או במקלחת, מי "הלשין" למטפלת או אפילו מי הציץ למי בשיעורי הבית והעתיק מהם או הפריע בהכנתם. והיו ויכוחים מי נכנס לחדר בלא רשות או "רימה" במשחק, או ויכוחים שגורים יותר, כגון מי לא נותן לכבות את האור בלילה, כשרוצים כבר לישון (הרי אין דבר כזה מנורת לילה לכל אחד), או ממשיך לנהל שיחה בחושך או בשעת הצהריים ומפריע להירדם. וכמובן דאגנו במנוחת הצהריים הקבועה מי גורם לכך שאוצה, המטפלת, המפקחת על שנת הצהריים, תנזוף באלה שכן שמרו על השקט.

מכות היו נדירות יחסית כי "ללכת מכות" בחברה המתקדמת שלנו היה בגדר "חטא" הראוי לעונש. אבל אני – ולא רק אני, אם כי כל הקשור אליי זכור לי טוב יותר – נטיתי להגיב, כבר מגיל מוקדם, במכות, שעה שחשתי אוזלת יד בשל "עוול" שנעשה לי לדעתי ונראה לי פגיעה חמורה ב"צדק". אותה שעה לא שקלתי כלל את מידת כוחי ובחמת זעם הייתי מכה בפוגע, אפילו היה חזק וגבוה ממני. אם היו עונים לי במכות, וכך נהגו לעשות הבנים, שהיו מבוגרים ממני בשנה-שנתיים, הייתי מתאמצת בכל כוחי להשיב. אז הייתי כובשת בגבורה את דמעותיי, ולבסוף מסתגרת מאחורֵי דלתיים ובריח ומזילה שם את הדמעות.

וכיוון שמכות היו בגדר חטא חמור, חייב היה לבוא עליהן העונש. כך היה בעיקר לפני שאוצה התמנתה למטפלת שלנו, כי סמכותה מנעה מראש מקרים של פגיעה גופנית. אבל זכור לי עד היום מקרה שבו הטילה עליי המטפלת שקדמה לאוצה חרם חברתי לשלושה ימים ואני בת שש או שבע בלבד. "אף אחד לא ישחק איתה וכך היא תלמד שמִי שמרביץ אין לו חברים," פסקה. וכך היה. בפנים אטומות העמדתי פנים שכלל לא אכפת לי הדבר. וכמדומה, מאותו רגע התקשחתי, כשם שהתקשחו ודאי חבריי. לא כל שכן, שעם בואה של אוצה השתנה המצב.

 מכל מקום, היו בינינו, במחזור שהורכב למעשה מבני שלוש כיתות, יחסי קירבה ואהבה דומים מאד לאלה של אחים. עם הזמן  החיכוכים והמריבות פחתו וחוויות השיתוף והאחווה גברו. הן נתהוו מעצם פעילויות השיגרה שאותן מילאנו בשיתוף פעולה כמשפחה מרובת אחים. כך היה בבית הספר, שם היינו חייבים לא פעם להתלכד כנגד הַמתאנים לנו מקיבוצים אחרים, שלא פעם תקפו אותנו בהיותנו ראשונים מקיבוץ צעיר יותר, וכך בהכנת שיעורי הבית או בעבודה במשק או במשחקים משותפים. עד כדי כך היתה עזה חוויית הביחד, שלא פעם ויתרנו על ההליכה לבית ההורים עם ערב, כי היינו שקועים בפעילות משותפת או במשחקים.

טוביה היה הבן הבכור של הקיבוץ, אחריו באו עמוס, שנפטר ממחלה בגיל ההתבגרות ואיתן שנפל בצנחנים, ומותם היה לנו הלם קשה. באותה כיתה היינו איתן, מאירה ודליה, אמנון, רותי ואנוכי, ועוד שתי בנות שעזבו את הקיבוץ ההרוס עם משפחותיהן לחיפה אחרי מלחמת השחרור, עדנה וגם גלילה, שכאבנו את פטירתה לפני שנים מיספר.

שנתיים מתחתינו למדו הצעירות שבינינו, אריאלה ועודדה, ששתיהן נפטרו, אריאלה לפני עשור ועודדה, שהדברים הללו נכתבים לזיכרה, נפטרה לפני ימים אחדים, ופטירתה של כל אחת מהן קרעה את ליבנו.

לאחדים בתוכנו  היתה היסטוריה משפחתית לא קלה, אבל כאן רק נציין את עודדה בגבורתה. אביה נפטר מסרטן בעודה ילדה בת שש ואימה והיא שקעו באבל כבד, לא כל שכן שאביה, כמו כל חברי הקיבוץ, היה עדיין צעיר ובמלוא פריחתו, גם זו הספרותית. שש שנים לאחר מכן, כשאימא שלה נישאה ועברה אחר זמן לבאר שבע, עודדה נשארה עימנו, וגם כאשר היא עזבה כמו כולנו את הקיבוץ, תמיד היתה אישיות עצמאית, בוגרת ונבונה ותורמת לחברה לחיינו כולנו. וכשהיא עצמה חלתה, התגלתה בגבורתה הנפשית ונלחמה לא מעט שנים. ועתה – כולנו אבלים מרה, לא כל שכן אני, שגרנו קרוב זו לזו והקשר היה הדוק.

גדלו עימנו גם "ילדי חוץ" שמאוד אהבנו אותם והם הגדילו את מיספרנו, ותרמו לחיים החברתיים שלנו: שושנה ואורה שהגיעו בדרך לא דרך מסוריה, ואלי ויעקב שורדי שואה מרומניה בראשית שנות ה-40.

מקום מיוחד היה להשתתפותנו כמחזור מגוון באירועים ובחגים של הקיבוץ, שבָּהם כיכבנו תמיד. שותפים היינו גם לחזרות לקראת הופעה במסכת או בהצגה, וגם להכנת התלבושות והתחפושות. וכשעמדנו על הבמה מול קהל החברים המריע לנו – אז כבר מותר היה למחוא כפיים לשחקנים – חשנו את עצמנו כחבורה מובחרת של בנים ראשונים למשפחת הקיבוץ, הממלאים את הצפּיות שתולים בהם.

 סדר יומנו היה עמוס לעייפה בייחוד בגיל ההתבגרות, בלימודים ובעבודה, שהרי עבדנו במשק בחקלאות לפחות שלושה ימים אחרי הצהריים. אבל המבנה החברתי השתנה. אנחנו, הבנות, שנותרנו שש בלבד לאחר מלחמת השחרור והעזיבות של הקיבוץ שנהרס בכיבוש הסורי שנמשך 3 ימים –  התקבצנו לחבורה מהודקת יותר. לא כל שכן כשהחלו "הרומנים", כלומר, קשרי האהבה והחברות  עם בחורי מחלקת הנח"ל והבנות שהגיעו לשנת שירות במסדה. הבנים בקבוצתנו, שכבר היו שלושה בלבד – לאחר שגם "ילדי החוץ" חזרו למשפחותיהם, ועמוס היפה והגבוה נפטר ממחלה – הצטרפו אלינו בניסיון לפרוץ את חומת ההתכנסות שעה שהתגבשה בנו במפתיע כקבוצה מלוכדת גם מודעוּת מרדנית חדשה כלפי הקיבוץ.

ככל שזיכרוני מגיע, הבנים הם שחשו דחויים באותן שָׁנים. איתן, היפה והחכם, שהיה מסייע לנו בשנות "בית ירח" בהכנת השיעורים וכך פורץ את החוֹמה הסמויה, כשלא הורשה להיכנס לחדרים שלנו היה מנסה לפלוש, בהנאה של התרסה, מקווה שגם הפעם יזכה לארח לנו לחברה. הוא היה פותח את הדלת, נשען על המשקוף בחיוך מתגרה ונהנה עד בלי די מזעקות השבר המדומות שלנו.

טוביה, לעומתו, למד בכיתה גבוהה בשנתיים מזו שלנו, נעשה איש סודנו וידיד הבנות. הוא היה רב כישרונות  גם בלימודים וגם במוסיקה, ובלט באהבתו לבעלי חיים  וידע לתמרן בין כולנו. בייחוד נזקקנו לו כמתווך ומעביר הודעות לאותם בחורי הנח"ל שעימם התחלנו לרקום "רומנים" תמימים, וכך נעשה איש הקשר וגם סניגור עלינו בפני אוצה המטפלת.

שלא כאיתן וטוביה, היה אמנון, שלמד איתנו בכיתה, שקט ומכונס, והיה צופה בחיכוכים, בהסתודדויות או בהכנת השיעורים מן הצד, ולא נוטל בהם חלק. הוא היה מביט בנו מן הצד, מגחך למראה המהומות ושב לענייניו. אבל באותן שנים של בניית הקיבוץ מחדש הלכה והתבססה עוד  תחושת האחווה והקירבה ללא תנאי המאחדת את כולנו עד היום. ויהי זיכרם של בני מחזורנו  שהלכו מעימנו ברוך.

ארנה גולן

נכתב על בסיס פרק בספרי "ילדה של קיבוץ".

* * *

חנה סמוכה מושיוב

"מזרֶה ישראל יקבצנו"

"מגטאות ומחנות הגחנו
אל הביצות ואל הישימון הלכנו
מקצות ערב, מרוסיה ופולניה
הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה."

כתב: עלי מוהר

היישובים החדשים שהוקמו בארץ סמוך לקום המדינה, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, נועדו לקלוט עולים חדשים, שנקבצו בהמוניהם מכל קצות תבל. במקביל הם נועדו ל"פזר את האוכלוסייה" – לאכלס את אזורי השוליים, שלא היו מיושבים כלל, או שהיו מיושבים בדלילות, ל"סמן" את הגבול לאחר מלחמת השחרור, ו"ליהד את הגליל" – לאכלס את הגליל ההררי ביהודים, כי רוב האוכלוסייה בו היתה ערבית.

באותם ימים, האמצעים שעמדו לרשות המדינה, היו מעטים. המדינה לאחר "מלחמת השחרור" – דלה, פצועה וחבולה, ובמקביל היא מעלה יהודים מכל הגלויות. מיספר העולים היה רב – גלויות שלמות עלו לכאן, נשים וטף – פעמי המשיח – "שיבת ציון", וכדי לקלוט את כל ההמון, יש צורך בהון!

היעד הראשון היה, הרחבת שטחי החקלאות במטרה לתפוס שטחים יותר גדולים, לעבד אותם, לספק תעסוקה ומזון לאוכלוסייה ואף ליצר עודפים ליצוא, שיכניסו מטבע חוץ, כדי לאזן את "מאזן התשלומים"; וצריך לבנות תשתיות, כדי להוביל צבא, אנשים וסחורות ממקום למקום. לשם כך הוקמו בעיקר מושבים וקיבוצים. הקיבוצים, הוקמו בקו הראשון – הקרוב לגבול, והמושבים – במקביל אליהם.

העולים החדשים שהגיעו בשנים הראשונות לקום המדינה, נשלחו לעבוד בחקלאות, בבניין, בעבודות יזומות – נטיעת יערות וסלילת כבישים. חלק מהעולים הצעירים – הופנו לקיבוצים, והמשפחות – ל"מושבי העולים". לאוכלוסייה שעלתה אז לא היתה שום זיקה לעבודת האדמה ולאידיאולוגיה הציונית. ההתיישבות והתעסוקה החקלאית לא התאימו להם ולא היתה משאת נפשם, אבל זו היתה הדרך, שבה המוסדות המיישבים פעלו מתוך מניעים לאומיים, שצוינו לעיל.

האכלוס של העולים נעשה גם במעברות (באוהלים, בצריפים, ולאחר מכן בשיכונים), רובן הוקמו בשולי המושבות הוותיקות, ובערים הערביות (רכוש נטוש), שאוכלוסייתן ברחה ונטשה אותן בזמן המלחמה, (רמלה, לוד, עכו, יפו ועוד). מאוחר יותר בעיירות הפיתוח – ערים חדשות, שבנייתן נועדה לאכלס עולים שהגיעו באמצע שנות החמישים, בעיקר מצפון אפריקה, וממזרח אירופה. רובן הוקמו באזורי השוליים, בגליל בנגב ובבקעת הירדן.

באותה תקופה, בכל יישוב או שכונה, אוכלסו בני אותה עדה. ההנחה היתה שהעולים ירגישו נוח לחיות עם בני עדתם, בגלל תרבות, שפה ומנהגים, רמה כלכלית ואורח חיים. לכאורה, מדוע לא? צורה זו גרמה לבידול, לניכור ולקנאה! מאחר שלא כל העולים היו מקשה אחת, והיתה ביניהם שונות, וצריך למצוא דרכים להשוות, כדי שלא תיווצרנה, חלילה, "שתי מדינות". ההפרדה במגורים, על פי מוצא עדתי, לא סייעה ליצור את "כור היתוך", שהיה מטרה לאומית, אלא ההיפך, היא  הנציחה את הפערים, לרעת בני עדות המזרח, שהרגישו "מקופחים", בגלל אורח חיים שונה מהמקובל, השכלה נמוכה, הכנסה נמוכה, ריבוי טבעי גבוה, מעמד נמוך של האישה וכל זה בנוסף לבעיות הביטחון לאורך הגבולות, שגם הם פגעו בהם.

לעומתם, אלה שהתיישבו במרכז, היו קרובים למוסדות החינוך, התרבות והשירותים השונים ולמגוון סוגי תעסוקה, שאפשרו להם למצוא עבודה והשכלה בכל התחומים. הפערים גְּדֶלִים... והחיים בשוליים המרוחקים הופכים לבלתי נסבלים!

מושבי העולים קיבלו מעט אמצעי ייצור – קרקע ומים. מאחר שמדובר במשפחות גדולות, הם לא יכלו להתפרנס מעבודה בחקלאות, מיחידות שטח קטנות, שחייבה האדמה הצחיחה באמצעים הטכנולוגיים שהיו אז. ההכנסות היו נמוכות, והם המשיכו לחיות בעוני ובבערות, שלא סייעו לקליטתם כראוי. שלחו להם מורים מהמרכז שירביצו בהם תורה וילמדו את ילדיהם, או מורות חיילות, כי לא היו מורים בקירבם. עברו שנים והשוליים נשארו שוליים, שסבלו מהזנחה. המירמור והאכזבה היו גדולים. העולים הרגישו מנותקים, מוחלשים ובלתי רצויים, לא שייכים! שכחו אותם! לא השקיעו בהם! ותחושת הקיפוח היכתה בהם.

עבור הצעירים, בני עדות המזרח, גם הקיבוץ וגם הצבא היוו "כור היתוך מצוין", שבו שירתו בני כל העדות, יחד – בנים ובנות. על הרֵעוּת ועל אחוות הלוחמים, יש הרבה מאוד סיפורים, והצבא היה "השדכן" המצוין, שחיבר בין כל העדות, שם נפגשו ילדי המעברות, ילדי עיירות הפיתוח וילדי הערים הגדולות, ויחד עשו נפלאות למיזוג הגלויות.

מי שגדל בקיבוץ, או בפנימייה, או עם אוכלוסייה מבוססת יותר, קיבל דוגמא, אימץ אורחות חיים אחרים מאלה של ההורים, לקח את עצמו בידיים, התגבר על הקשיים – הלך ללמוד, ניצל מלגות והזדמנויות – עלה על דרך המלך. היו לא מעט שהתקדמו. הם עשו זאת אחרי שסיימו בית ספר יסודי, עבדו ולמדו ועשו "בגרות", או אחרי השירות הצבאי, או בזמן השירות בקבע. בשירות הצבאי נפקחו עיניהם, והבינו שיש גם מציאות אחרת. כשהשתחררו מהצבא, "לא שבו הביתה," הם עברו למרכז, מצאו תעסוקה ודיור ושירותים שונים ומוסדות אקדמאים, שבהם התברגו ויצרו... גם ניצולי שואה שקיבלו פיצויים מגרמניה ורצו להיטיב את תנאי חייהם, היגרו למרכז ומצבם השתפר.

מאחר שהצעירים ובעלי היכולת עזבו את יישובי העולים בשוליים, יישובים אלו סבלו מהגירה שלילית. באזורי השוליים נותרו ה"חלשים" והזקנים, שלא היו להם אמצעים לקום ולעזוב ולעבור למקום יותר מבטיח מבחינה כלכלית וחברתית. למרות ההטבות שהמדינה נתנה למי שהלך לעבוד או לגור בעיירות הפיתוח וביישובי הסְפַר – הרבה זה לא עָזַר! הריחוק, הבידוד ורמת השירותים הנמוכה, לא משכו!

במהלך השנים, עם העלייה ברמת החינוך ובגיוס לצה"ל, באחדים מיישובי השוליים, צמחה הנהגה מקומית, שדאגה לגייס משאבים מהמדינה, כדי לפתח את היישובים במטרה למנוע הגירה שלילית של צעירים. ככל שהמרחק של יישובים אלה מהמרכז, או מעיר גדולה, היה קטן, כך הם הצליחו להתפתח, למשוך אוכלוסייה שקיבלה אפשרות לבנות מגורים ברמה גבוהה על קרקע זולה בתוכנית "בנה ביתך". התאפשרה תעסוקה מחוץ ליישוב, חל מעבר מתעשיות מסורתיות לתעשיות הייטק ולענף התיירות, פותחו שמורות הטבע וגנים הלאומיים, הקימו צימרים בקיבוצים ובמושבים במקום חקלאות שנזנחה בגלל רווחיות נמוכה, או שוכללה בטכנולוגיות חדישות, שלא הצריכו כוח עבודה רב בענף. ההכנסות החלו עולות! פערים מצטמצמים. גם השקעת משאבים בחינוך, שיפרו את ההישגים הנמוכים של התלמידים. חל שיפור עצום במצבם הכלכלי ובמעמדם והם הצליחו למשוך אוכלוסייה מבוססת יותר ולהעלות את רמת החיים.

במקביל, הורחבו ההשקעות בתשתיות ובנגישות, שקירבו אותן למרכז – תרתי משמע! ובנוסף, העברת מחנות צה"ל לדרום, כמו הקמת "עיר הבה"דים" בנגב, נתנו דחיפה לעיירות הפיתוח שם. רמת המגורים עלתה וכן רמת השירותים ורמת התשתיות. העיר ירוחם, שהיתה עיירה שכוחת אל, הפכה למקום יפה ומלבב.

האיכלוס המהיר לא חף מטעויות. במשך השנים המדינה הפיקה לקחים, כך שבשנות השישים, כשבאו ליישב את "הערים החדשות" – אשדוד, ערד, קריית גת, מעלות וכרמיאל, החליטו שאין טעם לאכלס אותם באוכלוסייה הומוגנית, ויש לאכלס אותן בחמישים אחוז יוצאי המזרח וחמישים אחוז ילידי הארץ ויוצאי אירופה. במטרה לגרום אינטגרציה ולהפגיש סוגי אוכלוסייה שונים, שיתערו וייטמעו וילמדו יחד וילמדו אלה מאלה וימשיכו למשוך אוכלוסייה מהמרכז (למען "פיזור אוכלוסייה") שבו התרכזה רוב האוכלוסייה ויצרה עומס כבד על התשתיות. בפועל ערים אלו הצליחו למשוך יותר מהעיירות שהוקמו בגל הראשון.

עד העליות מאתיופיה, המדינה לא התמודדה עם בעיות כל כך קשות, כמו העלייה הגדולה של שנות החמישים, כשמדינה היתה בחיתוליה. וגם בעליות אלו, המדינה למדה מטעויות העבר, כשעם השנים, לרשותה יותר משאבים והיא יכולה להעניק יותר לעולים.

עולים שהגיעו ארצה אחרי מלחמת ששת הימים, הגיעו מארצות מוצא שונות, לרוב ממדינות אירופה, אמריקה הצפונית והדרומית, ודרום אפריקה. רוב העולים הגיעו מרצונם מטעמים ציוניים, או בגלל אנטישמיות שהתגברה בארצות אלה. רמת ההשכלה והרמה הכלכלית שלהם היתה משופרת בהרבה מגלי העלייה הראשונים, שבהם הגיעו גלויות שלמות ממדינות מתפתחות וגם ניצולי שואה – "אודים מוצלים", שלא הביאו אתם שום אמצעים ראשוניים לקליטה, והמדינה היתה חייבת לדאוג לכל צורכיהם, ולא היה לה הרבה מה לתת!

הגל הזה של העולים התיישב במקומות שמצא בהם תעסוקה ודיור ונהנה מנחיתה רכה. הוא התערה יפה בקרב האוכלוסייה, מבלי שיכפו עליו היכן לגור, ומבלי להציע לו עסוק במקצוע זה או אחר, בוודאי לא בחקלאות, שהיא כבר השיגה את ייעודה.

לאחר מלחמת ששת הימים, המדינה הקימה יישובים חדשים בשטחים הכבושים ברמת הגולן, בגדה המערבית, וביהודה ושומרון, בסיני וברצועת עזה, וחלק מהעולים נקלטו מרצונם ביישובים החדשים והרגישו חלוצים.

לעומתם, גלי העלייה מאתיופיה ("במבצע משה", שנקרא גם "מבצע אחים" – 1986 וב"מבצע שלמה" – 1991 הביאו ארצה אוכלוסייה מסורתית, כמעט חסרת כל, ממדינת עולם שלישי, שנמצאת בתחתית הסולם הכלכלי. מתרבות לגמרי שונה, אנשים מגזע אחר, שהיה בעוכריהם! הם עלו בדרך לא דרך, בסיוע גורמי חוץ ובסיוע הסוכנות וצה"ל. הם הגיעו לארץ הקודש מתוך זיקה ציונית, דתית ואידיאולוגית. היה צורך להצילם ממוות, מרעב, מאבטלה ומרדיפות. בדרך ארצה, שהחלה ברגל דרך סודאן, רבים מתו מרעב ומצמא ומהתנכלויות. חלק מהמשפחות לא שרדו את תלאות הדרך הקשות והגיעו ארצה חלקי משפחות. להם לא קל להדביק פערים בני מאות שנים, אך נעשה כל מה שאפשר להתחשב בהם ולכבד את תרבותם ולסייע להם. הם עדיין סובלים מהרגשת קיפוח ומאפלייה, ומדי פעם יש גורם שמעיר אותם להפגין ולקבול על עוול כזה או אחר ולתבוע יותר תשומת לב.

במקביל, כל ילדיהם לומדים בבתי ספר ומקבלים חינוך, והם מצליחים לדלג על הפיגור של כמה שנות אור, והם הולכים ומתפתחים ומתברגים בפוליטיקה, בתקשורת, בתיאטרון, בצבא ובחברה (במיספרים קטנים ביחס למיספרם). ועדיין יש מה לעשות, על מנת שהם יעברו את "כור ההיתוך", למרות שהסיפור לא יהיה כל כך פשוט. מי שירצה להתקדם וישקיע, יוכל לאן שהוא ירצה להגיע! ככל שנלמד עליהם יותר, ונדע על המסע הארוך והמפרך של הדרך שהם עשו, כדי להגיע לישראל, ואת כל הסכנות בסיפור העלאתם ארצה, ונכיר אותם יותר, ולא נפלה אותם לרעה בגלל מוצאם וצבע עורם, הם יוכלו להשתלב בכל תחומי החיים, ולאט לאט יגיעו להישגים שיהיו בהם גאים. הם נקלטו בשכונות נפרדות ביותר מחמישים ערים, והם מתערים בגנים בבתי הספר ובצבא, והם עדיין מרגישים שונים, והם מרגישים חופשיים לתבוע את עלבונם, כשהם מרגישים מקופחים. 

אני מאמינה שהמוזיאונים "למורשת יהדות אתיופיה", שהוקמו בפתח תקווה, בקרית ים וגם דגם של כפר אתיופי בקרית גת – יאפשרו גם לנו וגם לילדי האתיופים להיחשף למקורות ההיסטוריים של אבותיהם ששמרו על יהדותם תוך סכנת נפשות.

ביקרתי במוזיאון בבית שאן, שמעתי שם את סיפורה המרתק של העלייה האתיופית, ובאותה נשימה גם סופר, שהמוזיאון עומד להיסגר, כי הוא שוכן בשכונת מגורים, והדיירים לא מעוניינים שיכניסו לשם אוטובוסים. ואני מקווה שאת המוצגים היפים המעניינים והשונים יעבירו (או העבירו) למוזיאונים אחרים של יהדות אתיופיה. מי שיבקר במוזיאונים אלו, יתבונן אחרת על העדה האתיופית ויכבד את פועלה ושמירתה על יהדותה.

גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים, שהחל בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, הביא ארצה יותר ממיליון עולים במשך העשור הראשון. חלקם לא יהודים, או יהודים למחצה, שעלו ארצה בגלל מצב כלכלי קשה בארצות מוצאם, שגרם לנפילת הקומוניזם ולהתפרקות מדינות ברית המועצות. גל זה אופיין באחוז גבוה של עולים בעלי השכלה גבוהה. בעצם, הם הביאו לכאן, הון אנושי רב. בואם נתן דחיפה לעיירות הפיתוח. ה"נקלטים" – הפכו ל"קולטים". הדבר שינה את ההרכב הדמוגרפי ביישובי השוליים המנומנמים והחדיר דם חדש לאוכלוסייה, שהיתה במצב של ניוון. העולים ממדינות חבר העמים שיפרו את מצבן של עיירות הפיתוח. בין הבולטות: קרית גת, ירוחם, דימונה, אילת, קריית שמונה, כרמיאל, שלומי, מעלות ועוד. הברירה שניתנה לעולים למצוא לעצמם מגורים בכל מקום שהם רוצים, ב"סל הקליטה" שהם קיבלו, הביאה לאכלוס מקומות שמעטים בעבר היו מוכנים להתיישב בהם, בזכות היצע דירות במחירים זולים. בעיירות הפיתוח, העולים החדשים החלו "לתת את הטון". הם השפיעו על רמת החינוך, על ההוראה, על התרבות, על האמנות, על החוגים בבתי הספר, על התעסוקה ועל הדמוגרפיה, והשפיעו על המקומיים, שהיו במצב של סטגנציה כלכלית. הגלגל התהפך, העולים החדשים מובילים, בזכות רמת השכלתם והכשרתם ומוצאים יתרון גם בהתיישבות בשוליים ומסייעים ומסתייעים בוותיקים, שמקבלים אותם בברכה.

העלייה ממדינות חבר העמים שינתה את הדמוגרפיה במדינה. העולים השתלבו בכל הערים ובכל הענפים, למרות שגם הם עברו קשיי קליטה עד שלמדו את השפה ויכלו להשתלב בענפי הרפואה, המדע, הטכנולוגיה, ההייטק, האקדמיה וההוראה. ייאמר לזכותם שמהר למדו עברית באולפנים ונקלטו בכל סוגי התעסוקה שהיה בהם ביקוש, כולל ענפים שבהם שכר העבודה נמוך, כמו מתדלקים בתחנות דלק, אנשי ביטחון, קופאיות בסופרמרקטים, זבניות, מזכירות, אחיות ועוד.

חלק מהעולים בחרו באסטרטגיית ההתבדלות. היינו, שמירת תרבות המוצא תוך כדי דחיית התרבות הקולטת. חלקים אחרים מקרב העולים (ההנהגה הפוליטית, צעירים יותר, ובעיקר יהודים) בחרו באסטרטגיית ההשתלבות, היינו מעורבות בתרבות הסובבת תוך כדי שימור תרבות המוצא. הקימו תחנות רדיו וטלוויזיה, תיאטרון, גני ילדים שבהם מדברים רוסית ויש להם נציגים בממשלה ובכנסת. בחירות אסטרטגיות אלו היו שונות מאלה של העליות הקודמות. וכמו כל עלייה גם הם נתקלו בדחיה של האוכלוסייה הוותיקה, אך התמודדו ויכלו לה!

בשנים האחרונות, אנו עדים לגל עלייה גדול מצרפת, בגלל חידוש האנטישמיות שם ובאירופה כולה. בתחילה התנדבו הבנים להתגייס לצה"ל ולהיות לוחמים, אחריהם הגיעו גם הוריהם. העולים מצרפת, נקלטו בכל מקום שהם רצו (כמו העולים ממדינות חבר העמים). הם לא הגיעו חסרי כול. הם הביאו איתם הון כלכלי ואנושי והם מאכלסים שכונות יוקרה בערים הקרובות לים: באילת, באשקלון, באשדוד, בבת ים ובנתניה. יש עולים שבנו פה את ביתם והם ממשיכים לעבוד בצרפת. הגלובליזציה והוזלת מחירי הטיסות, מאפשרים תנועה למרחקים ארוכים הרחק ממקום המגורים, או עבודה מרחוק. כמובן שהקורונה מגבילה, אך יש להניח שהתופעה תימשך ותורחב.

אין ספק שכל עלייה חוותה משבר. זה לא קל להחליף שפה, עבודה, אקלים, תרבות ואורח חיים. לכל עלייה יש זכות לשמור על הייחוד שלה, שאיתו הגיעה ארצה, עד שתלמד את השפה העברית ותיקלט בעבודה ותמצא את מקומה בישוב מתאים. בתי הספר והצבא ימשיכו להוות "כור ההיתוך", שיהפוך את העולים לישראלים.

זרם העולים היהודים ארצה החל מהעלייה הראשונה בסוף המאה התשע עשרה – לפני קום המדינה, ונמשך גם היום. בכל תקופה הגיעו עולים ממדינות אחרות ובמיספרים אחרים. יש עולים שהמדינה דאגה להעלותם ולדאוג לכל צרכיהם, כי הם הגיעו ללא רכוש כלל, בגלל הגבלות שחייבו אותם ארצות המוצא. יש תקופות שהמדינה נערכה לקליטת העולים וקבעה היכן הם יתיישבו ובמה הם יעסקו, וזה נבע מהיעדים הלאומיים שהמדינה רצתה להשיג באמצעות העולים – איכלוס אזורי שוליים, פיזור אוכלוסייה, פיתוח הכלכלה וניצול משאבים טבעיים ותיירותיים ועוד.

ויש תקופות שהמדינה "שיחררה" ונתנה לעולים להתיישב היכן שהם רוצים. נתנה להם "סל קליטה" והם בחרו היכן לגור ולעסוק במה שהם רוצים, בהתאם להכשרתם ולרצונם. יש עליות שהביאו ארצה הון אנושי רב, שתרם הרבה לפיתוח המדינה, ויש עליות שהביאו אוכלוסייה חלשה, מוכה ורעבה, שהיה צריך לקלוט ולדאוג לכל צרכיה, לטפח אותה ולאפשר לה להתקדם ולהרגיש חלק מהמדינה. והכל לא פשוט, אנו מדינה בהתהוות ואנו עושים הכול כדי להביא את היהודים שנותרו מאחור, שחלקם לא מעוניינים לעלות וחלקם מחכים להזדמנות...

אין שום דוגמא בעולם, כמפעל הציוני  שנלחם להקים מדינה והצליח! והביא יהודים – עולים מכל קצות העולם, שנקבצו ובאו וחזרו לארצם אחרי אלפיים שנות גלות! במהלך שנות הגלות, השפה העברית כשפת קודש נשתמרה, למרות שהיהודים דברו בשפת המקום, וגם פיתחו ניב יהודי מקומי. כול גולה שונה בתרבותה, במנהגיה, במסורתה, באורח חייהם וברמת השכלתה, כי היא ספגה משהו מתרבות המדינה שממנה עלתה. הפערים בין העולים היו גדולים מאוד, הם דיברו בלשונות שונות, ופה כולנו מדברים עברית, שפה עתיקה שהולכת ומתפתחת. הפערים מצטמצמים ורובנו עוברים "כור היתוך", כולנו מקבלים אותו חינוך, שירותי בריאות, משרתים בצבא, ונהנים מדמוקרטיה. זה דורש הרבה משאבים, מה גם שאנו מוקפים במדינות אויבות, ויש להקצות תקציב גדול להגנה על הגבולות וביחד כולנו שותפים לכל המטלות.

מה שהמדינה לא עושה, היא תמיד מואשמת שזה לא די! והיא מואשמת בטעויות, בקיפוח ובאפלייה; כל גל עלייה הרגיש לא נוח בהיותו חדש ושונה במדינה; חלק מהעולים יודו שהמדינה הצילה אותם משנאה, מאפלייה, מבורות ומבערות, מרדיפות ומרעב; בכל תקופה הקליטה היתה שונה, גם הרכב העולים השתנה, בכל גל הגיעו מארצות שונות. חלק מגלי העלייה כונו מבצע: "מבצע מרבד הקסמים" (מתימן), "מבצע עזרא ונחמיה" (מעיראק), "מבצע יכין" (ממרוקו), "מבצע משה" ו"מבצע שלמה" (מאתיופיה), כי בעליות אלה היה צריך לחלץ את היהודים במבצעים הדומים למבצעים צבאיים, כדי לקבל אישור מהשלטונות, או להערים עליהם, כדי שיתנו ליהודים לצאת ולהגיע לישראל.

ישראל תמשיך להיות מדינת הגירה. יהודים מכל העולם ימשיכו להגיע אליה. ככל שהמצב במדינות המוצא יהיה קשה ומאיים, זה ידחוף יהודים מכל העולם להגיע לכאן. העובדה שבכל העולם ההשכלה עלתה, התקשורת התקדמה, מידע מגיע מכל העולם ברגע של אמת, זה יקל על העולים הפוטנציאלים לדעת לאן הם מגיעים ומה צפוי להם באמת וגם להמשיך לקיים קשר עם ארץ המוצא.

בכל יום אני מרגישה כמה טוב שאני חיה פה, שעברתי את האוהל והצריף והשיכון והגעתי לאן שהגעתי, ואני חיה במדינה נאורה, שנתנה לי חופש בחירה ללמוד ויכולת לעבוד, ולא כפתה עלי בורות ובערות ותלות. בניגוד למדינה שהגעתי ממנה, שהיא מדממת, הרוסה, למרות היותה עשירה במים, בקרקע, ובנפט, שהפכה לשמה ושממה והיא נסוגה ושוקעת ביִוֵן המצולה.

אשרינו שזכינו לעלות או להיוולד בישראל! ואשרי המדינה, שהיא ממשיכה לדאוג ליהודים ומעלה אותם מרחבי כל העולם, ונותנת להם בית ומחסה מפני רדיפות ואנטישמיות וגם מרעב, מפעל שימשך לנצח, עד שיעלה אחרון היהודים...

חנה סמוכה מושיוב

02.02.2022

* * *

יוסף אורן

הטְרִיוֹ הציוני של נתן שחם – "הָלוֹך וָשוֹב",

"עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ" ו"רביעיית רוזנדורף"

לפני חמישים שנה השלים נתן שחם את הרומאן "הלוך ושוב" שבשנת הופעתו, ב-1972, הצטיירה עלילתו כתגובה על התקופה שבין ימי השמחה על הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים ב-1967 לבין ימי המבוכה שפקדו את החברה הישראלית במלחמת ההתשה שיזמה מצרים משנת 1970 ואילך מול המעוזים שהוקמו לאורך תעלת סואץ.

כעבור חמישים שנה מאז נדפס, אפשר לקבוע בוודאות שהרומאן "הלוך ושוב", פתח שלב חדש בכתיבתו של נתן שחם. בספריו הקודמים, 3 רומאנים ו-5 קובצי סיפורים, עסק יותר בקשייו של הקיבוץ ליישב את הסתירה בין האידיאל החברתי שהבטיח לתקן את העולם בעתיד בעזרת מהפכה מעמדית, לבין קשייו של היחיד כפרט להקריב את חייו בהווה למען השגתו של אותו אידיאל, ואילו ברומאן "הלוך ושוב" הוסיף שחם פיתרון אפשרי לפולמוס שהחריף בקיבוץ באותם ימים בין דור המייסדים לבין דורות ההמשך בשאלת קיום הנאמנות לשני האידיאלים המנוגדים: הסוציאליסטי-אוניברסאלי והלאומי-ציוני.

החידוש הזה בכתיבתו של נתן שחם מגולם בשמו של הרומאן, "הלוֹך ושוֹב" ומשתמע גם מעלילתו: טוב יעשה ישראלי, שהתחזקו אצלו הספקות ביחס לסיכויי ההצלחה של החזון הציוני, אם יבצע מהלך כפול: תחילה את "ההלוֹך", מהלך היציאה מתחומי מדינת ישראל במזרח התיכון, כדי להכיר את מצבם של היהודים במדינות העולם, ואחר-כך את "השוֹב", את מהלך השיבה אל המדינה. מי שישלים את שני המהלכים, לא רק שתתחזק בו ההכרה שהציונות ("המהפכה הקטנה" של המאה העשרים) תצליח יותר גם בעתיד מן המהפכה המרכסיסטית-קומוניסטית ("המהפכה הגדולה" של המאה הזו), אלא גם לא יטיל עוד ספק בחשיבות קיומה של המדינה כמדינה ציונית להבטחת עתידו של העם היהודי בהיסטוריה.

 שלא כמו סופרים בלתי-מנוסים המקפחים בדרך כלל את סיפור-המעשה של רומאן, כדי שבשורתם הרעיונית תובלט בו במידה מספקת, הוכיח נתן שחם בסדרה רצופה של ספריו, שניתן לבטא השקפה רעיונית ברומאן בלי לגרום נזק כלשהו לסיפור-המעשה המסופר בו.

להדגמה אציע להלן עיון בשלושה רומאנים מהחטיבה המרכזית ביצירתו של שחם, שבהם נעזר בדגם "היציאה והשיבה" הן כדי לבטא את השקפתו הציונית והן כדי לרקום סיפור-מעשה מעניין, רצוף והגיוני. השלושה הם: "הלוך ושוב" (1972), "עצם אל עצמו" (1981) ו"רביעיית רוזנדורף" (1987) – כולם רומאנים ציוניים שבעלילותיהם הרחיק שחם את הגיבור מהזירה הישראלית במזרח התיכון אל הזירה העולמית, ואחר-כך החזיר אותו אל הזירה הציונית עם המסקנה שגיבש הגיבור מפרקי היציאה והשיבה בחייו.

דגם היציאה והשיבה ברומאן "הלוך ושוב"

ליאת, גיבורת הרומאן "הלוך ושוב", היא צעירה מדור ההמשך בקיבוץ, שהוריה נמנים עם מייסדיו, שהתאלמנה מבעלה יואב כחודש אחרי נישואיהם. יואב החליט בסיום המלחמה (מלחמת ההתשה שהתחוללה בסיני ב-1969) להתגייס לשרות קבע בצבא, אך חודש אחרי שהתגייס נהרג בשעת ניקוי שדה-מוקשים (עמ' 12). ולכן נענתה ליאת להזמנתו של ד"ר סרקין, ידיד-נעורים של סבהּ, להגיע אל אנגליה ולהתארח בביתו שבלונדון במשך שבועות אחדים.

אף שאביה של ליאת הינו מן הבולטים בקיבוץ שעדיין משוכנע כי הקיבוץ לא יתקיים "בלי נאמנות לאחווה בינלאומית [של מעמד הפועלים]" (עמ' 54), התנגד לנסיעתה אל לונדון, כי "היה מתיירא שלא תחזור לקיבוץ. לדידו עזיבתה שלה היא כישלון שלו" (עמ' 14), החליטה ליאת להיענות להצעת ד"ר סרקין, ידיד נעורים של סבהּ, כי ראתה בהזמנה זו הזדמנות לממש את כיסופיה הכמוסים "להיות נערה בלי תולדות-חיים, בלי מולדת" (עמ' 23), או בניסוח נוסף שלה: "אני רוצה להיות בלי דגל ישראל על ראשי, רוצה להיות סתם נערה בעולם, בלי עבר. עושה עתיד לעצמה" (עמ' 49). והיתה עוד סיבה שעודדה את ליאת לנסוע אל לונדון, המוצגת בעלילת הרומאן כעיר קוסמופוליטית שאליה נוהרים בני דורה מכל העולם. בלונדון תהיה חופשית מהאחריות הכבדה "כלפי חלומות-אב נזיריים," ותוכל לבחון את אמיצות קשריה אל הארץ ואל מסגרת החיים שהועידו לה הוריה, חיים בקיבוץ.

ואכן, שהותה של ליאת בלונדון פקחה את עיניה להבין את הסתירות בחייהם של יהודים המתגוררים מחוץ למדינת ישראל. גם אלה מבין יהודי אנגליה שמגדירים את עצמם כאנשי שמאל ליבראליים ורחבי-אופקים (עמ' 51), נאחזים בסמלים לאומיים מובהקים, מאחר שאינם מצליחים להסתיר את הקרע הקיים בזהותם באמצעות התיוג האידיאולוגי הזה.

אחד מהם, פרופ' איידלמן, הסביר לה את הסתירה הזו בחייו ובחיי חבריו: "כיוון שאינני אזרח של מדינה יהודית ואינני איש דתי, אין לו ברירה אלא לדבוק בסמל, ללמד שאינני בורח מגורלו של מיעוט-נרדף" (עמ' 117). ליאת נענית לגחמה הזו שלו ואוכלת בחברתו דג-ממולא במסעדה יהודית כדי "לעשות נחת-רוח לאיש רעב לסמלים."

ד"ר סרקין, וחברו ד"ר בירנצוייג, "שני זקנים הקיימים בשולי החיים במולדת שאינה שלהם," אינם מסתפקים באכילת דג-ממולא במסעדה יהודית, אלא נאחזים בסמל רוחני יותר. שניהם עוסקים בחקר השפעת היידיש על הלשון האנגלית, ועל-ידי זיהוי "מילים שנטפלו לשפת המקום" הם "מקימים [באנגליה] מצבה לשפה מתה," שפתם הייחודית של היהודים (עמ' 160). ד"ר סרקין, שאינו מסתפק בסמל אחד, כאשר הוא קובע שגם אירוחה של ליאת בלונדון הוא סמלי בעיניו: "הוא נותן לה קורת-גג והיא נותנת לו אחיזה במולדת רחוקה" (עמ' 162).

היכרותה של ליאת עם תלישותם של חברי החוג של המארח שלה, התלישות של יהודים החיים בגלות, כולם סוציאליסטים יוצאי מדינות מזרח אירופה, מבהירה לה שהיא מעדיפה שדגל ישראל יתנוסס מעל ראשה: "אין היא יכולה בלי מחר, בלי אתמול, בלי צבירה מתמדת, בלי איסוף היש אל חיקה - - - על אפה ועל חמתה היא נערה של חברה עובדת, מחמירה צייקנית" (עמ' 167).

ועם זאת דווקא בהיותה בלונדון השתכנעה ליאת, שוותיקי הקיבוץ הפריזו בדרישותיהם מבני דור ההמשך כאשר דרשו מהם לחיות על-פי השקפתם השמרנית: מאחר ש"הקיבוץ הוא מקום שחיים בו בני-אדם, ולא הכול במתח גבוה" (עמ' 196), חשבה, "יש בזה משום עיוות לדון אנשים על-פי עמוד-האש שהלך לפניהם לפנים" (עמ' 119).

רק אדם רעב לסמלים כמו פרופ' איידלמן, עוד אינטלקטואל מחוגו של ידיד נעוריו של סבהּ, יכול לצייר את הקיבוץ "כרעיון גדול שקלקלוהו אנשים קטנים, כהזדמנות שהוחמצה" (עמ' 119). ורק יהודי תלוש כמו פול, ידיד שהכירה, שמוצאו מצרפת והוא משתדל לאמץ לעצמו הליכות של אנגלי, מרשה לעצמו לראות בקיבוצים "הגשמה של רעיון" בלבד. בחברתו של פול ראתה שבפריז מתקיימות הפגנות סטודנטים סוערות למען שיוויון בין המינים – הישג שכבר הוגשם בתנועה הקיבוצית בשנות ייסודה (עמ' 188).

בשלב הזה התעוררו אצל ליאת געגועים לקיבוץ, ל"ריח ההדרים, דרך-עפר בין שתי משוכות שיטים - - - עיתון הבוקר - - - שיחת קיבוץ נזעמת [על ערכים, השקפות ופשרות אידיאולוגיות]" (עמ' 199), והיא מחליטה לחזור הביתה, כדי להרגיש מחדש את השייכות שלה לחיים האמיתיים שמתקיימים רק בקיבוץ, שהוא "מקום שבו אדם אחראי גם למה שעושים אלה שאינם חבריו, אפילו שנואי-נפשו" (עמ' 166).

ואכן, בפרסום "הלוך ושוב" מימש נתן שחם לראשונה את דבקותו בחזון הציוני באמצעות הדגם של היציאה מן המדינה והשיבה אליה. עובדה זו משתמעת מהשורות שבהן סיים את הרומאן. אחרי השהות בלונדון, בבית ויקטוריאני שהיה גדוש בספרים ביידיש ובציורים של כלבים גזעיים (עמ' 203), השכימה ליאת בבוקר בשובה לארץ וצפתה דרך החלון של בית הוריה בקיבוץ והשגיחה במשהו שונה בגינת הוריה: "שיח שחצץ בין גינת הוריה לדשא הכללי נעקר, והדשא ניגש עד מפתן החדר. גינתם צומצמה לכדי ערוגת-ורדים וקצת אמריליוֹת ואספרגוס. רשות-היחיד צומצמה. רשות-הרבים נתרחבה. - - - קורת-רוח משונה גרם לה הדבר, שדברים כלשהם נתרחשו בהיעדרה. כאילו בזאת נתבשרה שהזמן [שעשתה בלונדון] לא יצא לבטלה" (עמ' 234).

דגם היציאה והשיבה ברומאן "עצם אל עצמו"

מימוש מפותח יותר בהיקפו ההיסטורי של דגם "היציאה והשיבה" ביצע נתן שחם ברומאן "עצם אל עצמו". בעוד שברומאן "הלוך ושוב" נמשך ה"הלוך" של ליאת מהארץ רק שבועות ספורים, התארכה הפרידה מהארץ של אביגדור ברקוב, גיבור הרומאן "עצם אל עצמו", שלושים וארבע שנים עד שחזר אליה. אחרי שאביגדור ברקוב עלה מרוסיה לארץ כחלוץ ב-1920 והצטרף לגדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור כדי להגשים את רעיון ההקמה של הקומונה הכללית של פועלי ארץ-ישראל, רעיון שהתממש ב-1921 בייסוד הקיבוצים עין-חרוד ותל-יוסף, הוא החליט ב-1929 לשוב אל רוסיה במסגרת קבוצת "האדומים" של אלקין.

לקבוצת אלקין השתייכו קומוניסטים מעולי העלייה השלישית שהתאכזבו מן המהפכה הציונית ("המהפכה הקטנה"), משום שלא חתרה כלל לגבש מעמד פועלים מרכסיסטי ביחד עם הערבים בא"י, ואף סילקה משורותיה ב-1926 את אלה שקיימו ביוזמתם קשר חשאי עם המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית שהיתה עויינת קיצונית לציונות. המסולקים מגדוד העבודה, אלקין וחבריו, שבו לרוסיה, משום שהעדיפו לקחת חלק בהגשמת התנועה הקומוניסטית העולמית ("המהפכה הגדולה") ומשום שהאמינו, שמימוש רעיונות נשגבים אפשר יהיה להגשים רק בארץ שבה השלטון 'חפץ בִּיְקרה של הקומונה' (עמ' 213-212).

כאשר עלה אביגדור ברקוב בפעם השנייה לארץ ב-1963 והוא כבר בן 70, אדם מפוכח מסיכויי ההגשמה של החזון הקומוניסטי בהיקף העולמי, נדהם לגלות את גודל ההצלחה של "המהפכה הקטנה" (הציונית), שבה לא השכיל להאמין בכל מאודו בימי בחרותו. בשובו של ברקוב מרוסיה לארץ-ישראל, השלים נתן שחם גם ברומאן "עצם אל עצמו" את הדגם העלילתי של "היציאה והשיבה" שהועיד לכתיבת שלושת ספריו הציוניים.

אביגדור ברקוב, האיש שלקח חלק בהגשמת שתי המהפכות הסותרות שפעלו במאה העשרים, הסוציאליסטית והציונית, מסוגל טוב יותר מאחרים לבצע השוואה בין שני יישובים קואופרטיביים שייסדו שתי המהפכות. הקיבוץ תל-יוסף שהוקם בא"י הצליח משום שהגשים שיוויון הגיוני ובר-ביצוע בין החברים. כולם תרמו את חלקם בהגשמת הרעיון הקואופרטיבי ככל יכולתם, מי יותר ומי פחות. לעומת זאת התפוגג מהר הקסם של "ויה-נובה" (עמ' 47), אחרי שהשלטון המרכזי ברוסיה הקומוניסטית כפה על המייסדים היהודים של "ויה-נובה", ובכללם גם על "האדומים" שחזרו מן הארץ לרוסיה, לשלֵב בקומונה גם טטרים ואוקראינים (עמ' 241).

עוול סילוקו של ברקוב מתל-יוסף בהחלטת רוב דמוקרטית של חברי הקיבוץ, משום שלא הסתפק עם מטרותיה הלאומיות של הציונות הסוציאליסטית, התגמד לעומת הסבל שהמתין לו ברוסיה הקומוניסטית שבה הפך לקורבן של תרבות השקרים והלשנות שהשלטון המרכזי טיפח (עמ' 159-158). באופן שרירותי נאסר שוב ושוב, הואשם בביצוע "פשעים אידיאולוגיים" שיוחסו לו ונענש בעינויים ששללו ממנו לא רק את חירותו אלא גם את כבודו כאדם.

תלאותיו של מהפכן מאוכזב

ב-1937 נאסר ברקוב ונחקר באכזריות, ובסיום העינויים בכלא נשלח למחנות עבודה מרוחקים שהוקמו ברחבי רוסיה. ואף שלחם אחר-כך במלחמת העולם וגם קיבל שני עיטורים כלוחם של הצבא אדום, נעצר שנית ב-1945 ונשלח לבצע תקופה של עבודות כפייה בסיביר. אחרי למעלה מעשור בסיביר, ב-1957, שוחרר והגיע למוסקבה, אך גורש מהעיר כעבור שנה. אל מוסקבה אמנם חזר בהיתר ב-1963, אך פעל מיד להגיש בקשה לעזוב את רוסיה, ואחרי שבקשתו נענתה בחיוב, הזדרז לצאת מרוסיה ולעלות למדינת ישראל.

בשובו לארץ פגש ברקוב לראשונה את נמרוד, בנו מליל-האהבה היחיד שהיה לו עם וֶרה בתקופת שהותו בארץ בתל-יוסף, ופגש שוב גם את אולגה, בתו מתקופת חייו המשותפים עם נינה ברוסיה (הסיפור המשפחתי הזה יכבוש לב כל קורא של הרומאן). עד מהרה החל לבקר בכל המקומות שבהם שהה בארץ בתקופת בחרותו כחבר בגדוד העבודה, ונדהם ממה שראו עיניו – עדויות מוחשיות על ניצחונה הגדול של הציונות, ניצחון שהוא ורבים אחרים הטילו ספק לפני שנים כי יושג אי-פעם.

בביקורו בתל-יוסף פגש ברקוב אחדים מתקופת גדוד העבודה (עמ' 144-119, 160-154). יחד עם וֶרה צפה מתל-יוסף על העמק וזיהה את הקיבוצים לרגלי הגלבוע: חפצי-בה, בית אלפא ותל-יוסף הישנה (עמ' 120). כמו כן נסע לרמת-רחל, שבה אימן בבחרותו במשך חודש את צעירי הפלוגה הירושלמית של גדוד העבודה כיצד להשתמש בנשק (עמ' 124).

מראה קיבוץ לחוף הכינרת שיקף בעיניו של ברקוב את האמת שאיננה ניתנת להכחשה: בעוד ש"המהפכה הגדולה", הסוציאליסטית, זו שהבטיחה לממש מהפכה מעמדית כלל-עולמית, נכשלה במאה העשרים, היחידה שהצליחה להגשים את מטרותיה במאה הזו היתה "המהפכה הקטנה" של הציונות: "הלכתי אל הכינרת. מדרכות צרות, דשאים, פיקוסים גבוהי-צמרת, דקלים, ברושים, קזוארינות, בלי סדר, בלי תיכנון. בתי-ציבור מרהיבים. רשות הפרט מצומצמת, והבתים שונים זה מזה. - - - פתחי הבתים פונים אל הים. בחצרות כסאות-נוח, ערסלים, נדנדות לילדים" (עמ' 108-107).

קטע אינטרמצו לפני המעבר לסימפוניה

שלא במקרה סיים נתן שחם את שני הרומאנים שנדונו במסה זו עד כה בתיאור המראה העכשווי של הקיבוץ – צורת החיים הקולקטיבית המקורית והמצליחה שהצמיחה הציונות בארץ-ישראל – מראה המרומם את רוחם של גיבוריו בשובם ארצה אחרי שקיוו ביציאתם מהארץ למצוא תחליף ראוי ממנו בעולם. בשובה מלונדון הבחינה ליאת, גיבורת הרומאן "הלוך ושוב", במשהו שונה בגינת הוריה: "שיח שחצץ בין גינת הוריה לדשא הכללי נעקר, והדשא ניגש עד מפתן החדר. גינתם צומצמה לכדי ערוגת-ורדים וקצת אמריליוֹת ואספרגוס. רשות-היחיד צומצמה. רשות-הרבים נתרחבה. - - - קורת-רוח משונה גרם לה הדבר, שדברים כלשהם נתרחשו בהיעדרה. כאילו בזאת נתבשרה שהזמן [שעשתה בלונדון] לא יצא לבטלה" (עמ' 234).

גם הרומאן "עצם אל עצמו" מסתיים במראה של קיבוץ, כפי שהוא מצטייר לאביגדור ברקוב בשובו כמהפכן כבוי ומאוכזב מן המהפכה הסוציאליסטית בקצה האחר של העולם. וכך מתאר ברקוב את הקיבוץ השוכן לחוף הכינרת: "הלכתי אל הכינרת. מדרכות צרות, דשאים, פיקוסים גבוהי-צמרת, דקלים, ברושים, קזוארינות, בלי סדר, בלי תיכנון. בתי-ציבור מרהיבים. רשות הפרט מצומצמת, והבתים שונים זה מזה. - - - פתחי הבתים פונים אל הים. בחצרות כסאות-נוח, ערסלים, נדנדות לילדים" (עמ' 108-107). 

ואכן, באמצעות שתי ההגדרות הסוציולוגיות "רשות היחיד" ו"רשות הרבים", מסביר נתן שחם בשני הרומאנים האלה את סיבת הצלחתו של הקיבוץ להגשים את היסודי ואת המהפכני מבין רעיונותיה של הציונות – לא רק לשכנע יהודים לצאת מהגלות ולשוב אל ארץ-ישראל, אלא גם לעודד אותם להיאחז מחדש באדמתה ולייסד בה מסגרות חיים מתוקנות מאלו שהם הורגלו לחיות בהן בפרק הגלות בתולדותיהם.

הצלחת הקיבוץ, רמז נתן שחם בסיומם של שני הרומאנים האלה, היא בכך שמסגרת החיים השיתופית הזו הצליחה במשך למעלה ממאה שנים למצוא איזון בין שני הכוחות המנוגדים שפעלו בקיבוץ מיום ייסודו, בין "רשות-היחיד", שמכבדת את שאיפתו של היחיד להרחיב לנוחותו את תחומו, תחום הפרט, לבין "רשות-הרבים", שמבטיחה את רצונו של הקולקטיב להבטיח מרחב ציבורי בהיקף שהינו הכרחי לקיומם של החיים הקולקטיביים ברוח האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית של הקיבוץ. באופן זה ביטא נתן שחם בשני הרומאנים הציוניים האלה את השקפתו האופטימית כי הקיבוץ ישגשג גם להבא כל עוד תוגבל בו התרחבות המרחב של "רשות הפרט" ויישמר בו המרחב של "רשות-הרבים".

ואפשר לנסח את ההסבר הזה של נתן שחם להצלחת הקיבוץ גם ככלל להמשך הצלחתה של הציונות כאידיאולוגיה לאומית גם בעתיד: ככל שהחברה הישראלית תצליח לשמור במדינה את המרחב של "רשות-הרבים" הדרוש לפעילות האידיאולוגית של הציבור, כך ישגשג בה יותר המרחב של "רשות הפרט" שיאפשר ליחיד להגשים במדינה גם את שאיפותיו האישיות.

דגם היציאה והשיבה ברומאן "רביעיית רוזנדורף"

את המימוש הנועז ביותר של דגם היציאה מן הארץ והשיבה אליה (להלן: דגם "היציאה והשיבה") ביצע נתן שחם ברומאן "רביעיית רוזנדורף" (1987), שהוא הרומאן הטוב ביותר מבין ספריו. סיפור-המעשה ברומאן הזה מתרכז בארבעה נגנים מוכשרים ביותר שנמלטו במועד מגרמניה הנאצית והגיעו בשנת 1937 לפלשתינה-א"י המנדטורית. הבכיר והמעשי מבין הנגנים האלה, הכנר קורט רוזנדורף, הקים אז רביעייה קאמרית כדי שהוא וחבריו יתפרנסו מהופעותיה במשך שהותם כאן בשנות מלחמת העולם השנייה.

לחזרותיה ולהופעותיה של רביעיית רוזנדורף הצטרף גם העיתונאי אֶגוֹן לֶוֶנְטֵל שהיה נודע ומוערך בגרמניה, אך הפך למובטל בהגיעו לארץ, שבה לא היה אז דורש לכשרון הכתיבה שלו. משום כך החליט לונטל לכתוב טיוטה על חיי ארבעת הנגנים של "רביעיית רוזנדורף", מנקודת המבט של כל אחד מהם, כהכנה לרומאן שיכתוב בעתיד: "רומאן בלי דמות שלטת - - - סיפור על ארבעה יהודים מגרמניה שגלו לארץ-ישראל בשנת 1937 וכלי-נגינה בידיהם" (עמ' 256) .

בנוסף ליומנים הבדויים שניסח בשמם של נגני הרביעייה בלשון "אני", כתב לבנטל גם יומן אישי שבו תיעד את חייו כפליט בארץ שבה מצא מחסה מאימת המלחמה בגרמניה, וגם ניסח את מחשבותיו על האמנות בכלל ועל המוזיקה בפרט בתקופה שהעולם איבד את ערכיו ואת שפיותו.

ואכן שחם הפליא בביצוע הבידוי הכפול של סיפור-המעשה ברומאן הזה. לא רק שבדה חמש דמויות (ארבעת נגני הרביעייה ולונטל), אלא גם הטיל על החמישי מביניהם, על אגון לונטל, את תפקיד "המספר", שבודה את יומניהם של נגני הרביעייה. על-ידי כך שחם לא רק קבע את מבנה הרומאן, אלא גם חייב את הקורא להצליב את המידע על גיבורי הספר הזה מתוך חמשת יומניהם.

יוצא דופן מבין חמשת היומנים הוא היומן של לונטל, שבו הוסיף נתן שחם לפרקים שכתב לונטל בשנות שהותו בא"י המנדטורית כ"פליט חסר-כול, סופר שגלה מארצו ומלשונו," פרק משנת 1955, השנה שבה הגיע לונטל שוב לארץ והפעם כדי לטפל בעיזבון של הילדה מוזס, מי שהיתה אהובתו בת"א. אף שעזב אותה אז, בסיום מלחמת העולם, בהיותה רווקה בת 32, לא נישאה הילדה אחר-כך לגבר אחר, אך זכרה אותו והורישה לו בצוואתה את כל רכושה.

הפרש השנים בין שני ביקוריו של אגון לונטל בארץ זימן לנתן שחם את האפשרות לבסס את עלילת הרומאן על הדגם של "היציאה והשיבה" כדי לחשוף בעזרתו באופן אירוני את קוצר הראות של הרבה אנשי-רוח יהודים דומים לו באירופה, להעריך נכונה את האירועים שמתרחשים לעיניהם בהווה של ההיסטוריה.

תיאור סאטירי על המפעל הציוני

התרשמותו הראשונה של לונטל מן מפעל הציוני בשנת 1937, השנה שבה הגיע אל א"י כ"פליט חסר-כל", מסוכמת היטב  בקטע הסאטירי הבא:

"תל-אביב היא פרבר של עיר שאינה קיימת. - - - יש בה רצון עז להיות כרך של יהודים מאושרים, אבל היא ספוגה מרירות. - - - לאיש אירופי מוזרה במקצת הגאווה הקרתנית שמציינת כאן גדולים כקטנים. בכל דבר של מה-בכך הם שומעים את משק כנפי ההיסטוריה. כל בית הוא שכונה וכל שכונה היא עיר וכל חורש הוא יער. - - - כאן אין בונים בתים אלא מולדת. אין כותבים ספרים אלא בונים תרבות. - - - כל פסלון חרס רוצה להיות מונומנט, ושירי-עמל הם ספר התהילים של מחר. - - - בפליאה ובחרדה אני פוגש מדי יום ביומו אנשים המאמינים באמת ובתמים שכל מעשיהם הם ראשית הגאולה. תריסר וחצי התריסר יישובים שיתופיים עלובים, הנזקקים לתמיכה בשביל להוציא לחם מן הארץ, הם מפעל התיישבותי. - - - כמה מאות בחורים, שלומדים בחשאי לפרק אקדחים ישנים, הם שלד של צבא עברי. - - - לפעמים אני שואל את עצמי: האמנם אינם רואים שהכול עלוב וחסר-סיכוי?" (עמ' 236-234).

נאמן למסקנה שבה סיכם לונטל את דעתו, שהמפעל הציוני הינו "עלוב וחסר-סיכוי" להגשים לעם היהודי את מטרותיו בא"י, הוא הזדרז לצאת מהארץ בסיום מלחמת העולם. ואף שלא חזר מיד לגרמניה, אלא רק אחרי שהתעכב תחילה באמריקה, מימש לונטל לנתן שחם ברומאן הזה את החלק הראשון של הדגם שבחר לכתוב בעזרתו את הרומאנים הציוניים שלו, את "היציאה".

המצליחה מבין שתי המהפכות

כאמור, אף שלונטל הניח בסיום מלחמת העולם שיצא מן הארץ לצמיתות, החזיר אותו שחם לארץ בהמשך העלילה של הרומאן, בשנת 1955, כדי שייווכח שבמשך עשר השנים שחלפו מאז עזב את הילדה מוזס, ועד ששב לארץ כדי לממש את ירושתו מעיזבונה, כבר הצליחה "מדינת היהודים" לא רק להיווסד ולזקוף לזכותה את הגדול בהצלחותיה – את הקמת המדינה – אלא גם לקלוט בחיוניות מופלאה יהודים ששרדו את השואה ממדינות אירופה וממדינות ערביות. כך הגשים שחם ברומאן הזה גם את חלק "השיבה" מדגם "היציאה והשיבה" שבחר לכתוב בו את ספריו הציוניים.

כמו ליאת ברומאן "הלוך ושוב" שלא העריכה מספיק את הקיבוץ שייסד הדור של הוריה עד שיצאה מהארץ ונחשפה באנגליה לתלישות חייהם של יהודים החיים בגולה, וכמו אביגדור ברקוב, גיבור "עצם אל עצמו", שחזר לרוסיה כדי לסייע להגשמת המהפכה הסוציאליסטית הכלל-עולמית ("המהפכה הגדולה") מתוך זלזול במפעלם הציוני של בני דורו בא"י, ורק בשובו משם, כל עוד נפשו פועמת בו, הצליח להעריך נכונה את גודל הצלחתה של המהפכה הציונית ("המהפכה הקטנה") – כך גם אגון לונטל היה צריך לשוב פעם נוספת אל א"י, שבה נוסדה בינתיים "מדינת היהודים" בדמות מדינת ישראל הריבונית, כדי להיווכח בכישלונו כאינטלקטואל, כאשר לא הבין את גודל האירוע שהתרחש לנגד עיניו בא"י בשנים שבהן מצא בה מקלט: כיצד עם מפוזר ונרדף במדינות העולם מחלץ את עצמו מהגלות ומעניק לעצמו את הגאולה במולדתו.

כאשר שב לונטל למדינת ישראל ב-1955, התברר לו, שקורט רוזנדורף, שלא היה ציוני אידיאולוגי, בחר להישאר בארץ כציוני מעשי, וזכה לחוות הן את שמחת ההכרה של העמים בעצמאותה של "מדינת היהודים" והן את תחילת ההגשמה בתנופה של החשוב במטרותיה: "שלילת הגלות" על-ידי כינוס מדורג של היהודים מארצות העולם למולדתם ההיסטורית.

אך לא אדם כלונטל, יהודי מתבולל תלוש וציניקן, יאמר דברי שבח מפורשים על הצלחתה זו של הציונות וגם לא יתנצל על הספק שהשמיע בעבר ביחס לסיכוייה של "המהפכה הקטנה" להצליח אי-פעם בעתיד. ולכן בחר נתן שחם לסיים את רומאן באופן אירוני, בהסבריו הדחוקים והציניים של לונטל להחלטתו של קורט רוזנדורף להישאר בארץ: "נקל להביא אדם בן חמישים להכרה שחייו מגיעים לקיצם. ואולי מפני שתחת החסות החונקת של אושר משפחתי השלים רוזנדורף, נשר פגוע-כנף, עם גורלו וקיבל עליו שגבולות המדינה הזאת, שנקבעו בהסכם שביתת-נשק, הם גבולות עולמו."

האקטואליות של הרומאן הציוני

אי-אפשר לסיים מסה זו על שלושת הרומאנים הציוניים האלה של נתן שחם בלי להוסיף שבשנת פרסומו של הרומאן "רביעיית רוזנדורף", כחמש-עשרה שנים אחרי מלחמת יום-כיפור, פשטה הספקנות בסיכוייה של הציונות להשלים בהצלחה את חזונה, במלוא ההיקף של הוגיה בדור התחייה – כשריפה בשדה קוצים בסיפורת הישראלית.

נתן שחם בקיבוצו בית אלפא, נובמבר 2000. מתוך ויקיפדיה.

הקטע הסאטירי ששתל שחם ביומנו של גיבורו הבדוי, אגון לונטל, היה "חלבי" לעומת הקיצוניות "הבשרית" שהשתמעה מיצירותיהם של רבים אחרים. אפילו הנודעים מבין הסופרים, כולם ציונים על-פי השקפתם, לעגו אז בספריהם לציונות ופסקו שהיא אידיאולוגיה שמיצתה את עצמה זה מכבר. הבכיר מביניהם, א.ב. יהושע, אפילו הציע בספריו המוקדמים ("המאהב" – 1977, "מולכו" 1987 ו"גירושים מאוחרים" – 1982) להפריד את המדינה מחזונה האידיאולוגי, כדי לאפשר לה, לפעול כמדינה מציאותית ורציונאלית. והצעיר ממנו, מאיר שלו, מיעט בהישגיה של הציונות וניבא את הסוף הדיסטופי הצפוי למפעליה בא"י: ל"כפר" ב"רומאן רוסי" (1988) ל"מאפייה" ב"עשו" (1991) ול"חצר" של משפחת יופה ב"פונטנלה" (2002).

על רקע מסקנות רעילות כאלה, שרוב הסופרים עדיין משמיעים גם היום על הציונות, אפשר להבין את אומץ הלב שהפגין נתן שחם, כאשר הצטרף אז, בשלהי המאה הקודמת, ברומאן "רביעיית רוזנדורף" משנת 1987 אל משה שמיר, שהתייצב מיספר שנים לפניו מול סופרי "השאננות לגורל ציון" בפרסום הטרילוגיה "רחוק מפנינים" (1991-1973).

ב"הינומת הכלה", השני משלושת כרכי הטרילוגיה שהופיעה ב-1984, הישווה שמיר את הציונות לפרטיטוּרה של סימפוניה, וכך כתב: "הסימפוניה קיימת קיום עליון ומוחלט ובלתי-תלוי, בתווים סימניה ובתזמורת הצעה אחת מני-רבות לקרוא אותם. הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם – היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה – היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה – היא מושלמת. - - - יש גוררים כל ימיהם כינור, כַּן-תווים, דפים מרופטים מרוב עַלְעֵל והַסֵס, ומכוונים ומכוונים – ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם, לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן!"

* פרקים נוספים על הרומאן הציוני כללתי בשניים מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית": בספר "הספרות הישראלית – לאן" (1998) ובספר "ספרות וריבונות" (2006).

‏** המאמר לא נכתב לציון יום ה"יוּר-צַייט" לפטירתו של נתן שחם ז"ל אחת לשנה, אלא כדי למנוע את השכחת המטרה הקבועה והנמשכת של הציונות: להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בהיסטוריה על-ידי כינוס כולו בתהליך מדורג בציון.

אהוד: חבל שנתן שחם לא זכה לקרוא מאמר כה נלהב ומעמיק על שלושת הרומאנים שלו. אכן, "רביעיית רוזנדורף" הוא אחד משיאי הרומאן העברי שנכתב בישראל, וטוב שלאחר שנים רבות של התנכרות הספיקו להעניק לנתן שחם בחייו את פרס ישראל, וזאת לאחר שקדמו לו בקבלת הפרס סופרים צעירים ממנו.

יוסי: אני מתייצב מאחורי כל מילה שכתבת, אהוד, על נתן שחם, ואני מקווה שמאמרי יחזיר קוראים אל ספריו ואל ספריהם של עוד כמה מסופרי המשמרת שלו, שהשכיחו את יצירותיהם מהר מדי ובטרם עת.

* * *

נעמן כהן

צֶבִי שהם ז"ל

(27.3.1927 – 6.2.2022)

צֶבִי שהם היה הבן הראשון של "קבוצת פינסק" שיסדה את קיבוץ גבת ב-1926.

הוריו חוה בייגלמן וישראל פרלוב, (לימים שהם), שהיו מראשונה הקבוצה, נמצאו אז עם חלק מחברי הקבוצה בירושלים בפלוגת עבודה שעסקה בבניית שכונת תלפיות, לפני ההתיישבות בעמק יזרעאל.

צֶבִי שהם נולד בהדסה הר הצופים ב-27.3.1927 כ"ג באדר ב' התרפ"ז, אולם לפי מסורת המשפחה נחגג לו יום ההולדת ב-7 לאפריל, ה' ניסן התרפ"ז שהיה יום הזיכרון השמיני לטבח 35 הצעירים הציונים – "קדושי פינסק" שבוצע ע"י הצבא הפולני, וקיבוץ "גבת – הקבוצה ע"ש קדושי פינסק" נקראה על שמם.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%98%D7%91%D7%97_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%A1%D7%A7

חברי הקבוצה שהתיישבו כבר בעמק יזרעאל בג'בתא, והקימו את קיבוץ גבת, התבשרו על לידתו במכתב מהאב המאושר ישראל פרלוב-שהם:

"שלום לכם חברים. הנני לברככם בברכת מזל טוב, היום לפנות בוקר נולד לנו בן. הכול עבר בסדר, חוה מרגישה יותר טוב קצת, יש לה עוד כאבים, אבל לפי דברי הרופא יעברו מהר. משקלו של הילד הוא שמונה פונטים בערך. הוא עושה תענוג לעצמו ברגע זה ועוסק בשינה. יודעי דבר אומרים שהוא גם יפה. אם זה נכון ימים יגידו. שלכם ישראל."

לאחר זמן מה עברה הקבוצה בתלפיות לעסוק בחקלאות בפרדסי פתח-תקווה, שם ישן התינוק בארגז תפוזים מרופד.

לאחר חצי שנה הביאו אותו לגבת עם אימו בעגלה. כל הקבוצה שמחה. הוכן לו חדר מיוחד בצריף שמעתה יהיה  בית התינוקות וחדר הילדים של הקבוצה. הילד קיבל את השם צֶבִי כסמל לחייו בארץ צֶבי, סוף נדודיהם של הוריו. כנהוג אז אביו קיבל רשות לראותו רק מרחוק.

והנה התקבל בקיבוץ גם הטרקטור הראשון. תרומת הקהילה היהודית בשוודיה להנהלה הציונית. ישראל פרלוב-שהם מאד שמח על הבן שנולד לו וגם על הטרקטור החדש, עד שכתב שיר על... הטרקטור:

עַל יַד הַנַּחַל

טְרַקְטוֹר זַחַל

אָץ נֶחְפָּז.

הוּא מִתְנוֹעֵעַ

וְזוֹרֵעַ

גַּרְעִינֵי פָּז.

צֶבִי גדל בגבת, בבית הספר היסודי למד עם ילדי גבת ברמת דוד, ובשתי השנים האחרונות בתיכון למד בביה"ס החקלאי במקווה ישראל, הרחק ממשפחתו ומחבריו. קבוצתו, קבוצת "שחף" היתה הקבוצה הראשונה שהתקבלה לחברות בקיבוץ.

"חג המחזור" היה אירוע חשוב בחיי גבת, החג היה ציון פומבי לכך שקבוצת בנות ובני משק סיימו את לימודי כתה י"ב והצטרפו כחברים לקיבוץ. חג המחזור הראשון היה ב-1947. לכבודו חיברה המשוררת פניה ברגשטיין שיר מיוחד למוסיקה של דניאל סמבורסקי. (כתיבה: 1946-7 הלחנה: 1939)

קמה משתבלת,

קרב הקציר,

כל גפן צוהלת

לקראת הבציר.

ואנו מלאנו

גאון נעורים,

הנה כבר הבאנו

ראשית ביכורים.

כל שתיל פה נטוע

ביד עמלה,

אמיץ ובטוח

השריש ועלה,

כמו אלה אף אנו

בחיק אדמה,

עלינו, גבהנו

באור החמה.

דרוכות זרועותינו,

התלם המשך,

מולדת ביתנו,

לעד לא נטשך!

יזכור לך כל ילד

את חסד הזיו,

את אור התוחלת:

נצדיק, לא נכזיב!

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=12405&perf_id=14702

בשנת 1945 הוא התגייס לפלמ"ח לפלוגה ב'. שימש בתפקידי סיור ובהכנת תיקי כפרים ערביים באזור גבעת ברנר.

בשבת השחורה 29 ביוני 1946 נעצר ע"י הבריטים והוחזק במחנה המעצר ברפיח. לאחר מכן הוצב במעלה החמישה, שם הכיר את אטי זוננשיין, ניצולת שואה מילדי טרנסניסטריה, אישתו לעתיד.

צֶבִי איבטח עם חבריו את 11 היישובים שעלו לקרקע בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז, אוקטובר 1946.

בספטמבר 1947 השתחרר מהפלמ"ח.

חודש לאחר מכן התחתן בגבת עם אטי בחתונה מפוארת בגבת מתחת לשני הברושים מול חדר האוכל. שבועיים לאחר מכן עם תחילת מלחמת השחרור, גויס שוב יחד עם חברי הרזרבה של עמק יזרעאל לתקופה של שלושה שבועות.

הפעם הבאה שבא התראה שוב עם אטי אשתו, הייתה רק לאחר 4 חודשים.

בתקופה זו שהה בנגב המנותק בגדוד השני ועסק בסיורים לאבטחת צינור המים ל-11 הנקודות, באבטחת הישובים, ובליווי שיירות אספקה לכפר דרום בגבול רצועת עזה. פלוגתו של צֶבִי צורפה לגדוד התשיעי, גדוד הפשיטה הממונע של חטיבת הנגב.

במהלך המלחמה, עבר קורס צלפים והיה מ"כ זחל"מ בגדוד, השתתף בפינוי כפר דרום. ליווי שיירות לנגב וממנו. נלחם בכיבוש הכפרים בריר, קאוקבה, חוליקאת, כיבוש באר-שבע, פיצוץ הגשר על נחל גרר ליד באר שבע, כיבוש אילת במבצע "עובדה". צֶבִי השתחרר בינואר 1950.

(צֶבִי שהם באתר הפלמ"ח):

https://www.palmach.org.il/veterans/veteranpage/?itemId=72928

בינואר 1950 חזר לביתו בגבת אך נקרא לעסוק בעיבוד השטחים החקלאיים המרוחקים באזור עין המפרץ, לגבת למשפחתו היה חוזר רק בסופי השבוע.

ב-1953 עם הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" משפחות שלמות נקרעו לשניים. גם משפחת פרלוב-שהם נחצתה. הבן הראשון של הקבוצה צֶבִי, אשתו אטי, ושני ילדיהם, נשארו בגבת.

הוריו – ישראל פרלוב-שהם, וחוה בייגלמן-שהם, ושני אחיו הצעירים, ד"ר אורי שהם יליד 1929 ז"ל, ופרופסור ראובן שהם יליד 1938 יבל"א, עברו עם המפא"יניקים ליפעת.

במשך שנים רבות עבד צֶבִי בחקלאות, בתחילה ברפת ולאחר מכן בגידול כותנה בשלחין. בסוף שנות השישים ריכז את אולפן הנוער, חינך נערים עולים שעם אחדים שמר על קשר במשך שנים. סיים את לימודיו בקורס הדו-שנתי באפעל, ולאחר מכן החל לעבוד בבית החרושת "פלסטרו".

צֶבִי היה חבר מרכז במפלגת העבודה, התכתב עם ראשיה, היה מעורה ומעורב בכל הנעשה בה.  צֶבִי היה אוטו-דידקט, התעניין בהיסטוריה, ארכיאולוגיה, גאולוגיה ובגיאוגרפיה של ארץ ישראל, טייל בארץ לאורכה ולרוחבה והשתתף בקורסים אקסטרניים רבים בתחומים אלה.

לצֶבִי ואטי שהם נולדו בגבת שלושה בנים, והוא הותיר אחריו 11 נכדים ו- 9 נינים.

יהי זכרו ברוך.

נעמן כהן

* * *

פרידה מאבא

07.02.2022

אבאל'ה זהו אנחנו נפרדים.

עברו כמעט מאה שנים מאז הגחת לאוויר העולם וניתן לומר כי מסלול חייך, שמך ואפילו תאריך לידתך אופיינו והוגדרו ע"י ההיסטוריה של תקומת ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו אלה.

נולדת בתאריך העברי של רצח קדושי פינסק בפולין באשמת שווא.

היית הבן הראשון שנולד לקבוצת פינסק, היית הילד של כל אלה שמפאת מחלה לא יכלו לצאת לעבודת השדה ותוך שהם משתעשעים איתך, על הדרך, גם הדביקו אותך במחלות ממחלות שונות, סבא ישראל סיפר לי, על הרכיבה איתך על גבי פרידה בגשם סוחף לתחנת הרכבת בכפר ברוך כדי להגיע לרופא הילדים בעין חרוד כשאתה קודח מחום וסבא חושש להאיץ בבהמה או בלשונו חושש לדפוק בה שמא תיפול ותשקע בבוץ, שהגיע כמעט עד כרסה.

כמי שרוח התקופה מהתנ"ך עד הפלמ"ח, היא חלק אמיתי מהמהות שלך, גידלת אותנו עם סיפורי התנ"ך, על קנאת עשיו ביעקב על יציאת מצרים ועל כיבוש כנען בידי יהושע, כל אלה קמו לתחייה, לאנשים בשר ודם, באותם ערבי חורף ארוכים ליד תנור הנפט בחדר הקטן שלך ושל אימא הקראת לנו את חמשת הכרכים של ילדי רב החובל גרנט ויחד עם מרי ורוברט והגיאוגרף פאגנאל הגענו להרי האנדים, לערבות הפמפס ועד לאוסטרליה וניו-זילנד הגענו.

בערב לפני השינה היינו עדר פילים ואתה היית שואג לנו את קריאת הקרב המפורסמת של ג'וני ויסמילר בדמותו של טרזן, כדי שנבוא לגן לשתות את מיץ התפוזים שסחטת עבורנו.

בגיל מאוחר יותר, היינו יורדים איתך לפתוח מים בשדות הכותנה, שני ילדים בני 8 ו-10  בידיהם חוטי ברזל דקים, רצים איתך בין הממטרות ומחלצים מפיותיהן דגיגים קטנים שנשאבו עם מי אגם הקישון, כדי שימשיכו וישקו את סביבתן.

היית עקשן שקט, בדרכך הרגועה השגת את כל שרצית, ללא הרבה מילים אך בהתמדה, כך זכית באימא שלנו, כך טיילת בארץ ובעולם והגעת לכל אותם מקומות עליהם היית קורא בספרי ההיסטוריה, לאחר מכן היית מתאר את שראית וחווית ובאותה הדרך המקסימה שגרמה לי לרצות להגיע לאותם המקומות כמוך וכמו רוברט ומרי של ז'ול וורן. 

היית הגיבור הכי אנטי גיבור שיכול להיות, כאשר היו מבקשים ממך לספר, בערבי זיכרון, על שעברת במלחמות ישראל, דיברת שלא כדרכך באופן הכי לא רהוט, היית משתנק ומשתעל ללא יכולת להמשיך ולתאר את שראו עיניך, נו מי באמת הגיבור שיכול לחזור לאותם רגעי אימה ולשחזרם בקול בוטח ושקט, תמיד היינו מתכווצים אז במקומנו מצפים שתסיים לדבר.

רק לאחר שנים סיפר לנו מי שהיה בקרב בסכר הרואפה במבצע סיני על הדרך המופתית בה פיקדת על חיילי הזחל"מ שלך כאשר ספגתם אש מדויקת שהיתה אש ידידותית.

אהבתי לראות אותך קורא לנכדיך מאותם ספרים אותם קראת בזמנו לנו, שמחתי בשבילם על שיכלו לחוות את שחווינו אנו שנים קודם לכן, וכשהגיעו הנינים ואתה כבר לא בשיא כוחך, היית ממש נמס, עינך היו אורות וגם אותם הושבת לידיך ובסבלנות וחום רב הקראת להם מאותם הספרים שהקראת לנו הבנים ולאחר מכן לנכדים.

אבאל'ה הגעת לשיבה טובה, עד הסוף היית עצמאי בביתך החמים לצד אימא ורק בשבועות האחרונים התרחקת מאיתנו אט, אט, והלכת לעולמך שבע ימים ומעשים, כך בשקט כדרכך תמיד.

ינעמו לך רגבי עפרך.

בשם הבנים

ארנון שהם

* * *

לראובן שהם היקר

חוקר שירתה של אסתר ראב

תנחומים במות אחיך הבכור צבי

אהוד

* * *

יוסי אחימאיר

"באסטה!" (חדל!) מר כהן

קשה להאמין כמה שקרים יכולים לצאת מעטו-מקלדתו של כותב אחד, החותם בשם נעמן כהן. האמת, נלאיתי מלהתווכח עמו, אבל אי אפשר לעבור לסדר היום על המשך דבריו המעוותים.

היכן כתבתי דברי הבל כאילו אני "מתרץ את הפאשיזם של אבי רק בחוסר דעת ובבורותו באי הבנת עיקרי האידאולוגיה הפאשיסטית"? אני שב ואומר, הפאשיזם של אבי התמקד בשמונה מאמרים ב-1928, כאשר הפאשיזם טרם הפך למה שהיה בשנות השלושים. ה"פאשיזם" של אבי היה רק כותרת. משמעו היה בפועל – מדינה יהודית עצמאית, צבא יהודי, פרלמנט יהודי, ממשלה יהודית. אם זה פאשיזם – גם מר נעמן פאשיסט, כמי שחי במדינת ישראל.

ז'בוטינסקי "לימדוֹ דעת"? את האיש שז'בוטינסקי כינה "מורנו ורבנו"? הוא רק ביקש מאבי לא להשתמש במונח זה משנתחוור לכל לאן הוא מוליך באיטליה. וזה כבר היה בשנות השלושים.

להגיד על אבי – "בור"? להגיד עליו שהיה לו "כשל אידאולוגי וטעות היסטורית ומוסרית"? רק בור ועם-הארץ, המפרסם בבימה זו את הגיגיו הדמגוגים, יכול לומר על מי שהיה היסטוריון, דוקטור לפילוסופיה, הוגה דעות ציוני, חוזה זוועות הקומוניזם, ישר-דרך שפיו וליבו היו שווים, ואבי המרי בשלטון הזר הבריטי.

ובאשר לז'בוטינסקי וחיזוי השואה – מחקר שלם נכתב על כך: "דרך רבת פנים – ציונותו של ז'בוטינסקי לנוכח האנטישמיות", מאת פרופ' אמיר גולדשטיין. יתי האדון כהן ספר זה – ויחזי. אין קשר בין חיזוי השואה, הקריאה-הזעקה ליהודי אירופה לקום ולצאת לפני שהגולה תחסלם, לאי חיזוי המלחמה.

שימו נא לב איך הוא מעוות ציטוט שלי. אני כתבתי על "אלטלנה", כי "לא היתה ניסיון פוטש, כי אם לכל היותר תוצאת חוסר הבנה בין השלטון ופיקוד האצ"ל," ואצל המגיב צמד המילים המשמעותיות "לכל היותר" נמחקו משום-מה. אני מאמין שזה היה ניסיון של בן-גוריון לחסל יריב פוליטי, כפי שהוא עשה הון פוליטי מרצח אחר, 15 שנה קודם לכן.

באשר לציטוט ישן מפי ש"מורשת רבין היא רצח אנשי אלטלנה," איני חוזר בי מהדברים שאמרתי על תפקידו של רבין על חוף הים ב-1948. זו האמת. העמיד אותי בזמנו איש סודו המובהק של רבין, איתן הבר ז"ל, שישנה רק מורשת אחת לרבין – לא ביטחון, לא צבאיות, לא שלום, אלא רק אחת – הרצח הנורא של ראש הממשלה רבין ז"ל.

אגב, "באסטה" זו מילה באיטלקית.

יוסי אחימאיר

* * *

אהוד בן עזר

הרפתקאות יאוֹי קוסאמה רטרוספקטיבה

במוזיאון תל אביב

ב-5.11.2021 איפשר לנו המוזיאון לרכוש כרטיסים לתערוכה – רק ליום 9 בפברואר 2022 ב-12 בצהריים. חשבנו שאם פורסים לנו את הביקור לזמן כה רחוק, מדובר בקבוצות לא גדולות של מבקרים.

באנו אתמול ונקלענו להמון סוער של תורים וצפיפות מתינוקות בעגלות ואימהות מניקות וילדים בקבוצות מכיתה ג' ומעלה ועד המון אזרחי רב ובו גם קשישים שבקושי מתנהלים. זה היה נורא. כמעט כמו הרחוב הראשי של שוק הכרמל לפני המגיפה. זה חסר כל קשר לתרבות, לאמנות ולחוויה של ביקור במוזיאון. אמנם כולם היו במסכות.

עברנו ביעף על פני האולמות של המותג יאוֹי קוסאמה, שוודאי עשרות אנשים עובדים במשך שנים רבות על ייצורו התעשייתי וקידומו המסחרי, משהו כמו דיסנילנד לכל המשפחה, דילגנו על התורים, הצצנו פה ושם, ותוך כחצי שעה יצאנו מותשים ורעבים. למזלנו –

אהוד בן עזר

צהריים מפנקים ב"אוליברי" ב-310 שקלים

מומלץ

­– בעודנו פונים כה וכה הבחנו שבכיכר התיאטרון הקאמרי בה שכנה המסעדה "חדר אוכל", שנסגרה לפני זמן רב, קיימת מסעדה חדשה בשם "אוליברי" – בייסטרו איטלקי. נכנסנו. השירות היה מצויין. צעירות וצעירים מלאי רצון טוב, אדיבים ויעילים. המקום התמלא במהירות, כנראה רבים מפליטי קוסאמה, שנשאו כמונו על אמת ידם צמידי פלאסטיק לבנים עם נקודות ירוקות שהוצמדו לכל מבקר בכניסה למוזיאון, שמא יהיה קשה לזהותו בתוך ההמון.

הארוחה לשניים:

שליש בירה "בלו מון" לא מזוקקת וטעימה מאוד מהחבית בכוס תואמת של היצרן – 28 שקל.

שליש בירה "בֶּק", גם כן מהחבית – 25 שקל.

קרפצ'יו סינטה גדול ומצויין, ממש ארוחה שלמה, עם עלי רוקט וגבינת פרמיזן – 54 שקל.

לחם פוקצ'ה פרמיזן, גם כן טעים מאוד, עם קערית קטנה של מיטבל אדום – 29 שקל.

מיקס פירות ים אונליין בשמנת, עם צדפות שחורות – 92 שקל. המסתורית נהנתה מאוד.

טירמיסו, מהטובים ביותר שאכלנו אי פעם, עם פירורי שוקולד-קקאו-מריר – 44 שקל.

ס"ה 272 שקל, והשלמנו עם הטיפ ל-310 שקל, כלומר 155 שקל לסועד.

המסעדה החדשה מומלצת בכל לב. ראינו שלל מנות אחרות מסביב, תאווה לעיניים וכנראה גם טעימות מאוד, והן מוגשות בצורה אמנותית וטבעית יותר מהמוצגים שזה עתה חלפנו על פניהם בתערוכת מפעלֵי קוסאמה לכל הגילים.  

סועדים הותירו אחריהם צלחות ריקות לחלוטין.

ההערה היחידה שלנו היא שלא תיתכן מסעדה איטלקית שאין בה שום מרק, ובוודאי כזו שאין בה מרק מינסטרונה, ובייחוד בחורף. כאן לא היה שום מרק.

ביו-טיוב יש סרטונים נהדרים שבהם איטלקיות קשישות מבשלות מרק מינסטרונה לגדוד של סועדים.

"אוליברי", שאול המלך 23, רחבת התיאטרון הקאמרי. תל אביב. טל. 03-5446076.

בכניסה יש שלט עם מיספר הטלפון, המציע עבודה לכל דורש באחד ממקצועות ההסעדה של "אוליברי". ממש קבלת פנים טובה לכל צעיר וצעירה החפצים לעבוד בתל אביב. רק תבואו.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

...מה יכולתי לעשות? הצעתי לי משכב על הרצפה, לצידם, וניסיתי להירדם, והפעם אני – על יד נעלי-הבית. למרות שפרשתי מתחתיי שמיכה – הבלטות הקרות הפריעו לי ולא מצאתי לגופי תנוחה נכונה ונזכרתי כי כך גם כאב לי הגב על השולחן בלשכת היו"ר כאשר הח"כ גדעון וגינור ניסה להשכיב אותי באמצע סיור היכרות שהבטיח לי בכנסת – לא כדי להוסיף את קולי למפלגתו, שהרי ידע שאני השתתפתי בהפגנות נגדם, בזמן המלחמה, אלא כדי להיראות בחברת יפהפייה כמוני, ואם אפשר גם להשתמש בי קצת לצרכים אישיים – כמו שאומרים.

זה היה זמן לא רב לאחר שרוני, אשתו, הבלונדית הגבוהה בעלת העיניים המימיות, שאכן זכתה פעם בתואר נערת-המים של ישראל, זנזונת רצינית, מן הסוג המאוס עליי, עזבה אותו לטובת אלישע גילרמן, היבואן של מערכות אלקטרוניות לכלי-נשק, בן-דודו של חמיאל ובעל קשרים מסועפים במערכת-הביטחון, שעזב את אשתו למענה.

ועתה מלאו מדורי הרכילות צילומים של רוני ואלישע, וחמיאל מקנא, אבל לעולם לא יעז לעזוב את לינדה.

גדעון וגינור היה תוקפני למדי באותם ימים. מביע דעתו גם על ספרות פורנוגראפית, קולנוע פוליטי ותיאטרון שמאלני שמחלל שם-שמיים. אני לא הסכמתי לדיעותיו. אנשים כמוהו חושבים כי רק דרכם נכונה וכי הם זכאים לומר לכולנו איך צריכים לחיות. ואני, בייחוד אני שונאת את אלה החובשים כיפות ומעמידים פנים כאילו יש להם חוזה עם הקב"ה וכאילו האמונה הדתית היא ההרגשה הכי נפלאה בעולם, וכי הם חיים להם יופי של חיים, קשים ומסוכנים, בארץ החדשה והנקייה שהקימו להם על הגבעות בשטחים.

טוב, אם הערבים יקבלו במשך הזמן הרבה כסף עבור האדמות שהם מוכרים לנו, ויסכימו לעזוב בהמוניהם את הארץ, אני חושבת – זה יהיה סידור די מוסרי כי לא יהיה צורך לגרש אותם וגם לא לחיות-יחד עם יותר מדי מהם, ולפיתרון הזה אף יהודי לא יכול להתנגד, כולל אני. אבל בינתיים – אני מתנגדת.

אבל אני, לא כדי לתמוך בו פוליטית באתי לכנסת, מה עוד שאני בעד חופש גמור לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה בתנאי שאינו פוגע בזולת, ובקטינים – כמובן; אלא, בקיצור – גדעון וגינור ערך לי סיור מטרף באולם-המליאה ובמזנון ובספרייה ועד היום אינני מבינה איך קיבל רשות להכניס אותי לכל המקומות האלה. אמנם נכון שהכנסת היתה אותה תקופה בפגרה, ורק כמה ח"כים משועממים, חברי-ועדות, הסתובבו בה, קטנים מכפי מה שהם ניראים בדרך-כלל בטלוויזיה, וכאילו חוששים לצאת החוצה מן המקלט הבטוח והנעים שמצאו להם במוסד הסגור הזה, איש בחברת רעהו.

זו ודאי גם הסיבה שלשכת היו"ר היתה ריקה, ואנחנו עמדנו והשקפנו מחלונותיה לעבר המוזיאון וקריית הממשלה והאוניברסיטה הישנה, ואז הרגשתי פתאום שגדעון לא כל כך עומד לצידי אלא מאחוריי, ונושף בעורפי, ובעוד רגע החזיקו כפות-ידיו בשתי שקיות-החלב מלפנים, שהיו נתונות, תודה לאל, בחזייה רצינית, עם כתפיות, אשר כלפי חוץ שידרה ממני רק ניסים ונפלאות וגרמה ללטישת עיניהם של עובדי-הבית והח"כים, שאף אחד מהם לא ראה אותי, כמובן, ערומה, או אפילו רק בבגד-הים, ולא היה יכול לדעת את בעיית ציצאלאך שלי, שאני קוראת לה – חזִיתִי הנופלת!

"השתגעת, גדעון?" צחקתי, בתוך הקרירות הנפלאה הזו של מיזוג-האוויר בכנסת ויובש הקיץ של ירושלים בחוץ. "עוד יכול להיכנס מישהו!"

"אז תישארי איתי ללילה?" ביקש, ונחיריו רטטו, "תהיי עוזרת אישית שלי. תסתובבי בבית ותעשי כותרות בעיתונים, יחד תהיה לנו קאריירה מטרפת! מותק, יש לי חדר משגע במלון, רואים את חומת העיר העתיקה – "

"אני לא מותק ועכשיו תעזוב אותי," אמרתי לו, "כאן מקום ציבורי, לא?"

התעטש.

"אל תהיי טיפשה, כשנכנסנו נעלתי את הדלת מבפנים. יש לי קשרים, היו"ר עכשיו בחו"ל, ואני יכול להשתמש בלשכה – "

"בחייך, גדעון, אתה מצונן – תעזוב אותי, אני לא יכולה לצאת מפה – פרועה ומקומטת – "

אבל הטיפש לא שמע. הוא תפס אותי בכוח ומשך אחורנית, והלשכה לא כל כך גדולה כמו שחושבים, מפני שעד מהרה השתרע לאחור על שולחן-הכתיבה הגדול של היו"ר, ואני עליו, זאת אומרת על הח"כ הצעיר וגינור ולא על היו"ר, שנמצא בחו"ל, בארגנטינה, אולי.

"גדעון," דיברתי לתקרה, מותקפת מתחת, "תפסיק או שאני אתחיל לצרוח ויהיה כתוב מחר בעיתונים על ניסיון לאונס בכנסת – "

"תהיי טובה אליי, לילך," לחש באוזני מלמטה, כי שנינו, כזכור, שכבנו על הגב, ואני עליו, "תזכרי מה שהבטחתי לך, ואל תגידי לי שבגלל דיעות פוליטיות – "

"גדעון, אני דורשת ממך להפסיק – " כי ביד אחת המשיך ללפות, מלמטה, את החזה שלי, לתענוגו וכדי שלא אתרומם ואברח, ואילו בידו השנייה חפר בין מפשעתו לעכוזאלאך שלי, מושך את שמלתי ומשחרר טיל קשוח, שמתרומם מוכן לפעולה כאילו הוא משתתף בהצבעה, וכבר נדחק לי ממש לפי התחתול! מצא לו מקום –

"פראיירית, פראיירית אחת – " נאנק, "את רצית בזה, את באת, באת בלי תחתונים, לכנסת – "

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

...מה יכולתי להגיד לו, שהתחתונים אצלי בארנק, שהייתי מוכרחה להסיר אותם בשירותים מפני שנרטבו לי, לא חשוב מה הסיבה, היא לא כל כך אסתטית, ולי לא איכפת ללכת לפעמים בלי, אם כי המצב לא היה משמח במיוחד, ועכשיו כבר ברצון הייתי מוותרת על יום הכנסת שלי ועוברת בעיר לקנות לי תחתון חדש, וזאת כמעט הסיבה שהייתי מוכנה לקבל את ההצעה להישאר ללון אצלו במלון, אלמלא התעקש לבעול אותי על שולחן היו"ר, עם כל התצלומים והמזכרות מסביב מכל היו"רים הקודמים ומתנות של אורחים נכבדים ותמונות-שמן גדולות של טובי ציירינו.

ואז הרגשתי שהמטורף מתחתיי, שחושש להפוך אותי פן אברח ממנו – כבר תוקע, ממש, בתוסיק היבש שלי ומכאיב לי נורא – אני לא יודעת מה קרה לו? – אזרתי כוח והתהפכתי בבת-אחת אבל לא הצלחתי להשתחרר, להיפך, עכשיו הוא היה עליי – מסביב נפלו כל מיני חפצים ומזכרות משולחן היו"ר, וּוַגינור שוכב היטב עליי, והפעם תוקע בכניסה הקדמית, כאילו הוא מבקש לחכך דרכי את הצ'ופצ'יק שלו בפורמאיקה דמויית-העץ, או אולי היה זה עץ אמיתי – לא היה לי די זמן לקבוע בדיוק רק הרגשתי שהלוח קשה נורא ונשבר לי הגב עליו –

אני לא מניחה שהח"כ-מניאק היה מצליח בתנוחת השולחן, כי צימדתי היטב את רגליי, כשמהשוקיים והלאה הן מתנפנפות כלפי מטה, מחוץ לשפת השולחן, ורק פחדתי פן לא יתאפק וירטיב לי את השמלה, אבל זאת לא סיבה להרשות לו לגמור בפנים. אני מודה שלא התנגדתי מספיק חזק, והוא היה יכול לפרש לעצמו את התנהגותי כאילו אני עצמי חצי-מסכימה, מה עוד שצ'יפצ'ימונצ'יק, כשרק מריח גבר, מיד מוציא ראשו החוצה ומתחיל לחפש הרפתקאות כמו איזו כיפה אדומה שעולה מקצה היער המתולתל שלי. קומדיה!

טוב. הרמתי את רגליי, השלתי סנדלים כף-בכף מבלי לקום, ותקעתי כפות-רגליי בקצות השולחן, כשאני מושכת את וגינור איתי הלא-הלאה אל שולי השולחן הענק, מאחוריי; ומסביבי זזים חפצים ונופלים – עטים, מאפרות, ניירות, מזכרות מזכוכית, ממתכת, משיש, מחרסינה, נופלים, מתנפצים, וגם הטלפון מתחיל לצלצל, ואני מתקדמת לאחור פרקדן על גבי ורגליי –כמו זוג חרגולי-ענק,

ואז, בהילולת הלחיכה שחגג פותצ'יק סביב המצביע הלח של הח"כ וגינור – טראחחח!... משהו דקר אותי בכתף אנושות, לא יודעת אם זה היה קצה של משקולת-נייר או דוקרן-מסמכים או פטישו של היו"ר, הכאב היה נורא, ובבת-אחת התרוממתי ועפתי קדימה, חולצת ומפילה את הח"כ המצביע בתוכי –

מפותצ'יק עלה קול טפיחה לחה של ריקנות, כמו פומפה.

אז גם פסק צלצול הטלפון.

והתחלתי לבכות, תופסת בכתפי מרוב כאב, הייתי בטוחה שדם רב זב ממני.

הח"כ עמד מולי, לבוש כולו, רק רוכסן-המכנסיים פתוח, והמצביע שלו, כמו צוואראש של ברווז חום בעל עין אחת שיצא זה עתה נוצץ מטבילה בשלולית – מתנדנד בין אצבעותיו כשהוא מנסה להכניסו, בדי עמל, חזרה, כשד שיצא מבקבוק. וכשסגר את הרוכסן, הייתי מלאת התפעלות – מן השליטה העצמית, הפרלמנטארית הזו, שאף שהיה קרוב לשיא – נשאר עם כל הזרעונים בביצאלאך שלו, בלי לגמור.

פוליטיקאי ערמומי, שומר עצמו לפעם אחרת! – חשבתי, אפילו בתוך בכיי והכאב החריף, הצורב, בכתף. "נו, גש כבר – " אמרתי, "תבדוק, אם אני לא מדממת – "

"היה לך מזל, לילכצ'יק," אמר כשעיניו מצמצמות עליי מבט בחמדנות, לאחר שבדק אותי ומישש בכתפי. "חוץ מזה שאת זונה ארורה, לא קרה לך שום דבר – "

"סתום את הפה שלך," אמרתי, "ובייחוד במקום הזה, כנסת ישראל, איך אתה לא מתבייש?!"

"תראי," התחיל לצחוק צחוק רע, ונחיריו רטטו, "תראי מה עשית משולחן היו"ר – "

ואכן, המראה היה נורא: כאילו התחוללה כאן הפיכה, או גנבים או פורעים השתוללו בלשכה. מזל שהיו"ר כבר לא משתמש בקסת, שהיתה ריקה ושימש קישוט בלבד, אחרת הייתי מותירה שם, לבטח, גם שלולית של דיו.

עמדנו שנינו באמצע החדר, עם כל הקירות הכהים והתמונות והמזכרות המנופצות ושמי ירושלים שבחלונות ממערב ומדרום – והרגשתי שווגינור שוב מחזיק בכתפי והפעם מנסה להפשיט לי את החולצה.

"מה אתה עושה, משוגע? אתה מכאיב לי – "

ובאמת, הדקירה הזו, שלמזלי כנראה לא פצעה אותי, עדיין כאבה מאוד.

"מותק, לפחות לנשק את השדיים שלך לפני שיוצאים. תני לראות – "

הרגשתי כאילו אני איזה ממתק בעיניו, שעומד לבלוע אותו.

"לֵך תנשק את הציצים של אימא שלך, אם זה מה שאתה צריך – " כמעט סטרתי על לחיו. "תן לי ללכת – "

"לא, תישארי, תעזרי לי לסדר!" שינה לפתע את טעמו.

"לא בא בחשבון, אני רוצה הביתה – "

"חכי. אני אביא אותך – "

"אני רוצה לתל-אביב!"

"לא, את נשארת בירושלים – " נצצו עיניו בערמומיות, "הבטחת לי, במלון – "

"לא הבטחתי – "

כך נמשך הוויכוח ונדמה לי אפילו שאמרתי לו "אני לא זונה כמו אשתך!" – עד שהצלחתי לצאת, ולעשות את דרכי החוצה, לבד, לשער ולתחנת האוטובוס, והגעתי לתחנה המרכזית, אני לא יודעת איך, אבל צוחקת לעצמי מדי פעם למחשבה שהוא זוחל שם בלשכה, על הרצפה, לאסוף את החפצים הנופלים, ומזלו שפני השולחן נותרו יבשים, אם אני לא טועה, כי אחרת היה צריך לקנח בסמרטוט את תנובתנו המשותפת מעל שולחן היו"ר, כי כשאני מגורה אני מרטיבה מאוד, ממש מתיזה – עד למרחק של אפילו חצי מטר.

אך בכך לא נסתיימו תלאותיי לאותו יום.

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-40 נמענים לפי בקשתם.

* * *

אירוע מחווה ליצירתו של מאיר עוזיאל, בצוותא

במסורת קבלות השבת של צוותא בעריכת נילי שחור, צוותא מעלה הפעם מחווה ליצירותיו של מאיר עוזיאל בספרות,  בסאטירה, בהומור ובעיתונות ולתרומתו רבת השנים לתרבות.

במופע הזה יעלו שחקנים מעט קטעים מתוך "שיפודים", המדור של מאיר עוזיאל במעריב. "שיפודים" הוא המדור האישי שמופיע ברצף הממושך ביותר בעיתונות העברית.

מאיר עוזיאל גם מקיים מזה כ-20 שנה במה ספרותית, יצר תוכניות טלוויזיה, ועוד.

בצד כל זאת, ובצד אלפי מאמרים, כתבות, וספרי הומור וסאטירה פירסם מאיר גם רומנים. ביניהם: "עובדות על תשוקה מסויימת", שמתחיל בתקופה כיבוש ארץ ישראל מידי הכנענים ומגיע עד ימינו, "מקום קטן עם דבי" שמתרחש בממלכה היהודית הכוזרית, "הראשון לארץ ציון" על חיי סבו, הרב הראשי, והרומן האחרון: "איש הישר בעיניו" שמתאר את התקופה שלפני המלכת מלך בישראל כמתואר בתנ"ך.

על הרומן הזה ועל פעילותו התרבותית של מאיר עוזיאל תדבר כלת פרס ישראל לחקר הספרות פרופ' ניצה בן דב.

 השחקנים מולי שולמן, נלי תגר, אילה זילברמן יגישו קטעים מכתיבתו של מאיר עוזיאל, בצד המוסיקלי יופיעו רמי הראל (מנהל מוסיקלי) הזמרת מיקה עינב, והזמרים האחים צנחני.

עורך "מעריב" דורון כהן, יהודה אטלס ופרופ' מירון איזקסון יוסיפו את נקודת המבט שלהם. מנחה: יואב יפת.

יום ששי, י' באדר א' תשפ"ב,  ה-11 לפברואר 2022 בשעה 10:30.

כרטיסים באתר צוותא ובקופות צוותא.

קוד הנחה 708 מקנה כרטיסים ב-50 ₪ במקום 60 ₪

לפרטים ושאלות: נילי שחור: 054-7532162

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לעקיבא נוף, תודה מיוחדת על הליווי הלירי המופיע ב'חדשות בן עזר', שתמיד יש בו גם ביטוי לאירועי הזמן והמקום.

ד"ר שולמית גרא 

* עגנון זכה בבת – אמונה ירון. עמוס עוז זכה בבת – גליה עוז.

* אהוד יקר, קודם כל וראשית כל אני רוצה לשבח את רמתו הגבוהה של העיתון, את הנושאים האקטואליים והמרתקים, ואת רמתו הספרותית הגבוהה, ובעיקר – את העובדה שלמרות כל אירועי היום – העיתון מופיע כסידרו פעמיים בשבוע, כביכול היינו חיים בזמנים נורמליים. 

ומעל הכול – שיריך מימים עברו נשמעים מודרניים במיבנם ובתשתיתם השירית, וזה מפליא ממש.

בנוסף, מוסיפים ומופיעים נושאים שממש נוגעים בביוגרפיה האישית שלי, כמו הדיון של נעמן כהן בגורלו של קיבוץ ניצנים במלחמת השחרור, שמאוד דומה באופן עקרוני למה שקרה אצלנו בקיבוץ מסדה ויש דברים שאני מאד מזדהה איתו.

ורציתי גם לציין את התרשמותי העמוקה מעומק והיקף הידע של משה גרנות ביהדות, ובמקורותינו, כמו גם באומץ ליבו להתמודד עם עמדותיו הדתיות-פילוסופיות של ישעיהו לייבוביץ. אמנם כבר ציינתי זאת במאמר סקירה על ספרו, אבל עתה, בהערתו במדור "ממקורות הש"י", שוב ניכרים  העומק והאומץ שבעמדותיו. והנה אפילו בראשית מאמרו על סיפרה של נורית יובל – הוא לא מוותר על  דיון עמוק בשם הספר ובמשמעותו.

ולבסוף – שוב אליך. קודם כל, גם אנחנו קראנו לחסה הארוכה חסה ערבית ומתוך כבוד.

וחשוב הרבה יותר – שבאמת  מפליא ולא נכון תיאורטית שאותה חוקרת לא כללה אותך, את ספריך,  בדיוניה בארוטיקה בספרות שלנו. באמת תמוה ומוזר. הרי מי כמוך אלוף בעניינים הללו, מעניק להם משמעות וגם מראשוני הנועזים.

טוב, עד כאן.

כל טוב ובריאות,

ארנה

אהוד: ראשוני השירים המודפסים שלי הם משנת 1955 ואילך – אבל מעולם לא נחשבתי משורר, ואיש לא התייחס אליהם בתולדות השירה העברית, לבד אולי מ-ש. שפרה, שכתבה מאמר נהדר על ספר שיריי היחיד "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", לאחר שיצא לאור ב-2005, ונדמה לי שהמאמר פורסם רק ב"חדשות בן עזר".

בגיל 17 לערך, לפני כ-68 שנה, התחלתי לכתוב שירים, ויש לי עשרות ואולי מאות מהם בכתבי-יד בארכיוני, ואולם רק השירים שכללתי ב"יעזרהָ" הם שירים שאני עומד מאחוריהם ואינם טיוטות של התבגרות ספרותית.

אני מניח שאחרי מותי כל העיזבון הענק שלי ייזרק לזבל כי בינתיים שום ארכיון ספרותי אינו מעוניין בכתבים שלי – שהרי אני סופר לא חשוב וגם האוניברסיטאות אינן מחזרות אחריי.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

עד היום אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב אבל גם כבר אין גשר על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2292 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל