פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1722

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג באדר א' תשפ"ב, 14.2.22.

עם צרופת הפרק שכתב הלל ברזל על אהוד בן עזר בשנת 2015 בספרו "המאה החצוייה".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אם ניפגש. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן. "באש כלניות לוהט הגיא", על פזמונו של אלתרמן "כלניות". // יורם אטינגר: איראן – מוקד טרור עולמי אנטי-אמריקאי. // אשר מעוז: "נפש יהודי" וטעות אנוש. // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // יונתן גורל: אריה דרעי כמשל. // אברהם כץ עוז: מה פתאום מפלגת העבודה נגד חוק האזרחות? // אורי הייטנר: צרור הערות ‏13.2.22. // אהוד בן עזר: ערב נהדר בפילהרמונית. לודוויג ואן בטהובן, וולפגנג אמדאוס מוצרט, כריסטוף אשנבך ו-מאו פוג'יטה – הפסנתרן היפני המדהים בן ה-23. // עקיבא נוף: שמש שקרנית. // יונתן גורל: נִשְׁמַת הַדְּבָרִים. // נעמן כהן: הפינה לשיפוטכם. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת שנייה, המשך. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

אם ניפגש

א.

אִם נִפָּגֵשׁ לֹא נִתְלוֹנֵן

רַק נִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא נַכְאִיב

נוֹתַר לָנוּ לְשַׂחֵק אֶת חֶלְקֵנוּ

הַפָּעוֹט וְהַקּוֹפֵא, לֹא

לִבְרֹחַ מִלְּקָחָיו, לֹא לְהַעֲמִיד

פָּנִים, לֹא כְּקַבְּצָנִים

לִרְכֹל בְּמוּמֵנוּ

וְלֹא כְּגֵאִים לִגְוֹעַ בַּחֲשַׁאי.

לָלֶכֶת בְּדַרְכֵּנוּ הָאַחַת

נִפְגָּשִׁים וְלֹא

נוֹגְעִים, נוֹגְעִים

וְאֵין לוֹמְדִים דָּבָר –

ב.

בְּכָל חֲלוֹמוֹתַי יֵשׁ פַּחַד

לְבַקְּשֵׁךְ

וְכֹחַ שֶׁלֹּא לָבוֹא

אֵלַיִךְ

וְתַחֲנוּנִים, וּכְפוֹר

ומִשְׁאָלָה לָחֹן אוֹתָךְ

וְלִהְיוֹת אָשֵׁם

כָּמוֹךְ.

ג.

עִוֶּרֶת

הֲרֵי יָכֹלְתְּ לִשְׁמֹעַ

בְּלִבֵּךְ

כֵּיצַד אֲנִי צוֹעֵק

לְלֹא מִלִּים

וְאֵין שׁוֹמְעִים

כִּי גַּם אֲנִי חֵרֵשׁ –

אַתְּ –

שֶׁבָּגַרְתְּ בַּחֲמָמוֹת

כָּל רוּחַ תַּפִּיל נוֹפֵךְ

יֹפִי חֲסַר שָׁרָשִׁים.

1962

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

"באש כלניות לוהט הגיא"

על פזמונו של אלתרמן "כלניות"

"כלניות" – שירם של אלתרמן וּוילנסקי – חוּבּר בעבור התוכנית השנייה של תואטרון "לי-לה-לו" (ינואר 1945), והיה בתוך זמן לא רב  ל"ספינת הדגל" של הזמרת שושנה דמארי. מסַפּרים שכאשר הציב ב-1945 שלטון המנדט בארץ את החטיבה המוטסת השישית, שחייליה חבשו כומתות אדומות וכונו בפי בני הארץ "כלניות", נסגר התיאטרון זמנית בחשד ש"כלניות" של אלתרמן  נכתב כדי לקנטר את החייל הבריטי ולהציגו כבעל עטרת אדומה ולב שחור.

דיוקנה של שושנה דמארי בצעירותה. מתוך ויקיפדיה.

מזיכרונותיו של האמרגן משה וָלין מתברר ששושנה דמארי סירבה בתחילה לשיר את השיר בטענה שהוא אינו קרוב ללִבָּה.¹  מותר כמדומה לשעֵר שרתיעתה האינטואיטיבית מן השיר נבעה לא מן התמליל, אלא מן הלחן, שהמערך המלודי שלו  – במיוחד בפזמון החוזר המשתפך בסנטימנטליות יתֵרה  – מתאים ל"מחזמר" יידישיסטי של גולדפֿאַדן יותר מאשר לזֶמר ארץ-ישראלי עם גוון מזרחי כמקובל ברפרטוּאַר שלה (ובמאמר מוסגר: אלתרמן הצעיר תרגם את מחזהו של גולדפֿאַדן "המכשפה", על פזמוניו, אך רק כְּרזת-החוצות שרדה בארכיונו ואילו התמליל המתורגם אבד ואיננו). 

השיר "כלניות" הוא  בָּלָדה פשוטה למראה, בת שלושה פרקים, המסַפרת את קורותיה של נערה אחת בשלוש תקופות של חייה. בחלקו הראשון  של השיר הנערה יורדת  לעת ערב אל הגיא לאסוף פרחים, ומביאה לאִמהּ זֵר כלניות. בחלקו השני – הנערה שהיתה לעלמה, יורדת שוב אל הגיא, הפעם עם בחיר-לִבּהּ, ומגישה לו זר כלניות. בחלקו השלישי –  הנערה מן הבית הראשון  כבר הזדקנה, ועכשיו היא אישה ישישה שנכדתה חוזרת מן  הגיא ומגישה לה זר כלניות.

מבנהו של השיר פשוט, אפילו נאיבי ופשטני. ואולם, כרגיל, יצק אלתרמן גם בשיר "קל" שנכתב למען "הבמה הקלה" רעיונות מורכבים למכביר, שלא יעלה בידינו להביא אלא אחדים מהם.

נתבונן תחילה בשיר עצמו:

א.

הָעֶרֶב בָּא. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.
אֲנִי חוֹלֶמֶת וְרוֹאוֹת עֵינַי:
הַגַּיְאָה נַעֲרָה קְטַנָּה יוֹרֶדֶת
וּבְאֵשׁ כַּלָּנִיּוֹת לוֹהֵט הַגַּיְא.

אֶת הַפְּרָחִים לִצְרוֹר הִיא תְּלַקֵּט לָהּ,
וּבַשְּׁבִילִים הַמִּתְכַּסִּים בְּטַל
אֶל אִמָּא הִיא נֶחְפֶּזֶת וְקוֹרֵאת לָהּ:
הַבִּיטִי מַה הֵבֵאתִי לָךְ בַּסַּל!
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

שְׁקִיעוֹת בָּהָר תִּבְעַרְנָה וְתִדְעַכְנָה,
אֲבָל כַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד תִּפְרַחְנָה.
סוּפוֹת לָרֹב תֵּהֹמְנָה וְתִסְעַרְנָה,
אַךְ מֵחָדָשׁ כַּלָּנִיוֹת תִּבְעַרְנָה.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

 

ב.
שָׁנִים עוֹבְרוֹת, שׁוּב הַשְּׁקִיעָה יוֹקֶדֶת.
הַנַּעֲרָהּ גָּדְלָה, יָפְתָה בְּלִי דַּי.
הִיא אֶל הַגַּיְא עִם בְּחִיר-לִבָּהּ יוֹרֶדֶת
וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא.

מוֹשִיט אֵלֶיהָ בְּחִיר-לִבָּהּ יָדַיִם
וְהִיא, צוֹחֶקֶת וּטְלוּלָה מִטַּל,
אֵלָיו לוֹחֶשֶׁת בֵּין הַנְּשִׁיקוֹתַיִם:
הַבֵּט נָא, מָה אָסַפְתִּי פֹּה בַּסַּל!
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

שְׁבוּעוֹת הָאַהֲבָה, הוֹי, תִּשָּׁכַחְנָה,
אֲבָל תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה.
כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלּוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן,
אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

ג.

שָׁנִים עָבְרוּ. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.
הַנַּעֲרָהּ כְּבָר סָבְתָא, יְדִידַי.
הִנֵּה כְּבָר נֶכְדָּתָהּ לַגַּיְא יוֹרֶדֶת
וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא.

וּכְשֶׁקּוֹרֵאת הַנַּעֲרָה אֵלֶיהָ:
הַבִּיטִי סָבְתָא מַה הֵבֵאתִי לָךְ –
מִצְּחוֹק וָדֶמַע זוֹהֲרוֹת עֵינֶיהָ
וְהִיא זוֹכֶרֶת שִׁיר מִזְמוֹר נִשְׁכָּח:
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר,
אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר.
אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם
פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

כדאי לזכור ולהזכיר: זהו פרי-עטו של משורר שהיה גם אגרונום ומהנדס חקלאי, המציג לפני קוראיו ושומעיו את  חוקי-טבע היציבים שאינם משתנים גם בעת סערה (כמו מעגל היום והלילה, מעגל עונות השנה ומעגל החיים, מחזור הזרע), ובצִדם גם את הערכים האנושיים הנצחיים שאינם משתנים, כמו אהבת אם לילדיה, למשל. הגורמים היציבים ביותר בשיר זה של אלתרמן הם האדמה והאישה. הגבר, בחיר-לִבָּהּ של הצעירה, מוצג כאן כגורם מזדמן וזמני, החולף עם הרוח ביחד עם שבועות האהבה שלו, כשם שבממלכת החי שבטבע הזכר בדרך-כלל מרביע את הנקבה ולרוב נעלם  מִחייהָ. על כך אומר השיר: "שְׁבוּעוֹת הָאַהֲבָה, הוֹי, תִּשָּׁכַחְנָה, / אֲבָל תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה."

כלנית מצויה אדומה. מתוך ויקיפדיה.

בפתח השיר משובצת הצורה "גַּיְאָה" (המורכבת מן המילה העברית "גיא" בתוספת ה"א הכיווּן), אך צורה זו נועדה גם להזכירנו ש- Gaiaהיוונית, מקבילתה של Terra הרומית,² היא "האדמה", "אימא-אדמה" או "אֵלת האדמה", וכי מיתוסים רבים נטווּ סביב טמינת הזרע באדמה, גידולו של הדגן וקצירתו. האדמה והאישה (שגם היא מכוּנה תכופות "אימא אדמה") הן היסודות העמידים בעולם, ואילו את היחסים ש"בינו לבֵינה" אין שירת אלתרמן מונה בין אותם יסודות העומדים במבחן הזמן.

לאדמה ("גאיה") יש פני יאנוס:  היא גם הרחם המוליד חיים חדשים וגם בור רקב וקבר. על כן כינה אלתרמן  עוד בשירו "אל הפילים" (כוכבים בחוץ, 1938) את אדמת העולם בכינוי "תֵּבֵל רַחוּמָה / רַחוּמָה עֲטִינִית." לכאורה מדובר כאן על מהות חומלת ואוהבת, או על מהות אהובה (השורש רח"ם עניינוֹ "אהבה"), אך אסמכתו של התואר "רחומה" ל"עטינית" מלמד על היות האדמה יֵשות נשית, שרחם ועטינים לה. רחמה של האדמה היא גם רחם מוליד ומניב וגם בור קבר שבּוֹ נטמנים ולדותיה של האדמה בבוא יומם (ואגב, אלתרמן כינה את האדמה בתואר "רַחוּמָה" שנים אחדות לפני שהשתמש בכינוי זה  אלכסנדר פֶּן בשירו "על גבעות שיח' אברק").

כמו שאול טשרניחובסקי, הרופא המשורר, שהתמחה במדעי החיים ומתח בשירתו קו של אנלוגיה בין חיי האדם לבין חיי הצמחים, כך גם אלתרמן  האגרונום, שהִרבּה לרמוז ביצירתו למחזור הזרע שבטבע. שני המשוררים הגדולים כתבו על מעגל החיים ועל המיתוסים הרבים שנטווּ סביב מחזוריוּת הזריעה והקציר, השתילה והאסיף, הנטיעה והקטיף. בשירו "פָּרחה הכלנית" תיאר טשרניחובסקי את הפרח האדום לא כסמל רומנטי, אלא כסמל של  מלחמה ושל שפיכוּת דמים: "פָּרְחָה הַכַּלָּנִית אֲכוּלַת הָאֵשׁ,/ מַטִּיפָה דָמֶיהָ בִּמְלֹא כָל הָאָרֶץ / [...] וְהִיא הָיְתָה סָבִיב עַל כָּל גֶּבַע, גָּיְא..."

סביב שמה של הכלנית (השם  Anemone רומז שעלי הכותרת של הכלנית חולפים עם הרוח)  נִטווּ מיתוסים אחדים, וטשרניחובסקי הציג אותה בשיר זה גם כסמל ההפכפכות, הבוגדנות והקנאה, כמו בשירה הקלסית בכלל, ובשירת אוֹבידיוס בפרט.³

גם אלתרמן, כמו טשרניחובסקי, תיאר בשיר "כלניות" את היסודות היציבים שבטבע מול אלה הקמֵלים והנסחפים (כמו  נִדרי האהבה  המתוארים בשיר כעניינים ארעיים החולפים עם הרוח). בסגנונו הגדוש בפרדוקסים, תיאר אלתרמן דווקא את הכלנית – "פרח הרוח" וסמל החלוף  במיתולוגיה היוונית –  כגורם מגורמיו היציבים של הטבע ("כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלּוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן,  / אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן"). לפרדוקס הזה יש הנמקה ראליסטית ברורה: הכלנית היא חלק מהטבע האדיש לשינויים המתחוללים בספֵרה האנושית. על כן  היא מוצגת כאן כגורם יציב ובלתי משתנה, חרף שמהAnemone –  –  המעיד על קוצר ימיה.

אך בכך אין סגי: אלתרמן יצק כאן רעיונות  משנֵי תחומי דעת נוספים, לכל הפחות, המעניקים לשירו עומק ומשמעות: האחד מקורו ברעיון היסטוריוסופי שהנחה את יצירתו מתחילתה ועד סופה בדבר המעגליוּת המאפיינת את תולדות האנושות, והשני מקורו ברעיון שלפיו יצירות הספרות והתרבות – לרבות המיתוס, האגדה וספרות הילדים – מסוגלים להוליד מציאוּת חוץ-ספרותית. אלתרמן ההיסטוריוסוף תיאר בשירו את מעגל החיים ואת מעגל הדורות,  וכן  את רגעי האושר והפחד הפוקדים את חיי הפרט ואת חיי העם והעולם.

שירו משנת 1945, המציג את צבעו האדום של הגיא, המלא בפרחים אדומים, "מתכתב" לכאורה עם האידֵאולוגיה הלאומנית של הגרמנים הקרויה "דם ואדמה"  (Blut und Boden) הקושרת בין הגזע לבין הקרקע שעליה גדֵל גזע זה. לכך רומזים שירים אלתרמניים כדוגמת "כיפה אדומה" ו"אל הפילים", משיריו המרכזיים של הקובץ כוכבים בחוץ (1938), שנכתבו ופורסמו ערב מלחמת העולם השנייה. שיריו אלה מזדהים רק לכאורה עם הרעיון האָטָוויסטי של "דם ואדמה", ורק לכאורה הם משבחים את הרעיון הרומנטי של  "הפרא האציל", איש הטבע והיערות. משירים אלה ודומים לאלה  ניכּר דווקא הפחד הגדול מפני אותם שבטים טֶבטונים, שביססו את השקפתם על רעיונות לאומניים כאלה, ועתה הם מתעוררים מרִבצם ומאיימים על העולם ועל האנושות.⁴

המיתולוגיות שממזרח וממערב גדושות בסיפורים על פרח אדום שצמח על מקום קבורתם של עלמים צעירים שמתי בדמי ימיהם, בקרב או מחמת אהבה נכזבת. ידוע הסיפור על האל תמוז (גירסתו המזרחית של אדוניס היווני), שבמקום קבורתו צמח פרח אדום. מאגדות כאלה נולד גם הסיפור העברי על הפרח הקרוי "דם המכבים", שלפיו פרח דם-המכבים צומח בכל מקום שבו נפלה טיפת דם מדמם של המכבים. כיום, פרח זה הוא סמל של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ומדבקה הנושאת את תמונת הפרח נענדת על דש הבגד בעצרות זיכרון.

מנהג זה, שהונהג בשנים האחרונות, דומה לענידת פרח הפרג בבריטניה לזכר הרוגי המלחמה. ייתכן שסיומה של  מלחמת העולם  השנייה בשנת 1945 – שנת חיבורו של הפזמון "כלניות" – גרם לאלתרמן להיזכר בפרחי הפרג שבשיר "בשדות פלנדריה" שציין את מותם של צעירים בקרבות מלחמת העולם הראשונה.⁵ סופות עוברות על העולם ותולשות את עלי הכותרת של הכלנית והפרג, רומז שירו של אלתרמן, אך האדמה לעולם עומדת ושושלת הדורות אינה נפסקת.

 אלתרמן הדגיש בפזמון "כלניות" את חלקן של הסבתא ונכדתה, כי ביקש לייצג את שני קצותיו של מעגל החיים (הילדוּת והזִקנה) מצדו הנשי היציב – מעגל המקביל למחזור הזרע. כאמור, לגבר יש בפזמון זה חֵלק קטן ושולי, והוא נזכר בסמוך להבטחות שהופרו, בין משום שלא שמר על נדרי הנאמנות ובין משום שהלך למלחמה ולא שב ממנה לביתו.

ל"גיא", הנזכר כאן ארבע פעמים, יש ב"ארון הספרים העברי" שלל של  קונוטציות מוֹרבּידיות, כגון בצירופים "גיא בן הנום", "גיא ההרגה", או גיא צלמוות". גם בעת החדשה נקשר הגיא עם פגעי המלחמה, כגון בשירו הידוע של ארתור רמבו Le dormeur du val על חייל שגווייתו שכדורי רובה פילחוּהָ שרועה בגיא ונראית בעיני המתבונן כגופו של צעיר מנומנם. רבים תרגמו את השיר הזה לעברית תחת הכותרת "הישן בגיא" או "הנרדם בגיא". מכל מקום, הגיא המלא בכלניות אדומות  הוא סמל שכֵּפל-פנים לו, סמל המכיל בתוכו את הפכי האהבה והבגידה, החיים והמוות. הכלניות הפורחות בו הן כאמור סמל של מותם של גברים עוּלי ימים, ובמיוחד הן מסמלות את מותם של חיילים צעירים במלחמה.

ואם הזכרנו את הסבתא ונכדתה, אין לשכוח את אגדת "כיפה אדומה", שהיא גם כותרת אחד משירי כוכבים בחוץ. אלתרמן היה כידוע בנו של מייסד גן הילדים העברי, שחיבר גם שירים לגיל הרך. דודו היה זלמן אריאל שחיבּר ספרי ילדים וערך את סִדרת ספרי הלימוד מקראות ישראל (שבתוכה נתן העורך הזדמנות לאחיינו הצעיר לכתוב ולפרסם שירים, ושירי חג ומועד במיוחד). בעידוד דודו תרגם אלתרמן הצעיר ספרי ילדים ונוער, כגון המלחמה לאש מאת  ז"ה רוני (הבכור)  ורֶדי הזקֵן מאת פרדריק מריאט. מוטיבים תמימים מסִפרות הילדים, בעת ששולבו ביצירתו ה"קנונית",  עברו אצל אלתרמן בדרך כלל טרנספורמציות אירוניות.

כאמור, בשיריו "כיפה אדומה" ו"רועת האווזים" (כוכבים בחוץ), הנראים כשירי ילדים תמימים, וכן בפזמון "כלניות" הנראה כאמור כפזמון פשוט ופשטני, הציג אלתרמן במשתמע את תפיסתו ההיסטוריוסופית המציגה את התקדמותה של האנושות במעלה הדורות. הסערות והסופות מייצגות, כמובן, את הפרקים הקודרים של ספרי ההיסטוריה. את ההפוגות שבין הסופות והמלחמות מייצגת  התמימות האנושית של רועת האווזים המחייכת "בֵּין דַּף לְדַף." בשירים אלה, הנושאים כותרת של אגדת ילדים, מתארגנת המציאוּת במעגלים הולכים וגדלים – למן "הסיפור הפשוט" ובו סיפורו של ילד השומע אגדה מפי אביו לעת ערב, או  סיפּוּרהּ של נערה היורדת לגיא כדי לקטוף פרחים ועד לסיפור ההיסטוריוסופי הגדול המקיף את חיי האנושות מימי בראשית ועד למציאוּת המודרנית.

ה"רֶוויוּ" החוגג  והמסחרר שבשירים אלה, עם דמויותיו הצבעוניוֹת מסיפורי הטף הוא לעִתים קרובות "משתה ערב דֶּבר" בהימוט סדרי עולם, לנוכח מראות המלחמה ומוראותיה. שירים כאלה מראים שגם בעולם ה"הרמוני", שאליו עורגים הרומנטיקונים, שולטים החוקים הדרוויניים של "כל דאלים גבר." ביוּתוֹ של הרוע באגדות אינו משַׁנה את התכונות הבסיסיות הקמאיות של האדם, וצמרתו החשוכה של היער בשיר "כיפה אדומה" מקדירה גם על הג'ונגל העירוני המודרני כבימים הראשונים של טרם היות האדם.

את הפזמון "כלניות" מסיימים דברים חידתיים למדיי שגם בהם טמונים הרהורים היסטוריוסופיים מרחיקי לכת:  "אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם / פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם." מה פשר המילים הבנויים במתכונת הברכה המקראית "אַשְׁרֵי הָאִישׁ" המוצבת בפתח ספר תהילים (ויש לה וריאנטים רבים כגון "אשרי אדם", "אשרי אנוֹש", "אשרי הגבר", "אשרי העם", "אשרי הגוי" ועוד)?

מתברר שגם אלתרמן הִרבּה להשתמש במחווה הרטורית הזאת הפותחת ב"אשרי" ברבות מיצירותיו. כך, למשל, שירו המוקדם "יתד", שנשאר גנוז במגירה, מסתיים בהצהרה: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר כָּזֹאת / אֶת יְתֵדוֹ תָּקַע."  ב"שירים על רְעוּת הרוח" (1941) כתב אלתרמן "וְאַשְׁרַיִךְ לְשׁוֹן חָרוּצִים"; ובטור שפרסם אלתרמן  על עתיד רשות השידור של המדינה  שבדרך ("ברדיו", הארץ, 13 בפברואר 1944), כתב אלתרמן: "וְתָכְנִית חֲדָשָׁה תְּשֻׁדַּר לָהּ לִכְנַעַן / וְאַשְׁרֵי שֶׁיִּזְכֶּה..."

ב"מריבת קיץ" (1945) כתב אלתרמן על השולמית (האומה המתחדשת) את המילים: "וְאַשְׁרֵי שֶׁרָאָה אֵיךְ [...] נִכְנַסְתְּ." ובשורות החותמות את הקובץ  עיר היונה (בסוף השיר "נספח לשיר צלמי פנים"), נכתב: "אַשְׁרֵי בָּאָיו, אַשְׁרֵי / רוֹאֵי עֵינוֹת שְׁחָרָיו בּוֹקְעוֹת." אפילו גיבורו של אלתרמן קיפודי מיצירתו הגדולה האחרונה "המסכה האחרונה" ממלמל לעצמו: "אַשְׁרַי שֶׁקַּמְתִּי וָאֶבְרַח."

אלתרמן קרא קריאת "אשרי..." אל מול דמותו של כל אדם שראה מראות בראשית, או נטל חלק בבריאת עיר, בנטיעת עץ, ב"מעשה בראשית" אמנותי. הוא ראה עצמו בר-מזל על שזכה לראות את חולות הזהב בטרם הלכה ונבנתה עליהם לנגד עיניו "העיר העברית הראשונה". הוא ראה עצמו בר-מזל גם על שהצליח להפריח כלניות, אם לא בגינה אז לפחות בשיריו, אף לשכֵּך בעזרת שיריו את נזקי הסוּפה והסער. הוא ניחם את עצמו לא פעם באומרו שאם "בָּגד" בייעודו ולא עבד עבודה חקלאית, ואם לא יצא להגן על ארצו, הוא לכל הפחות עודד את העם ואת צבאו בשעותיהם הקשות. וכדברי טשרניחובסקי בשירו "אם ניחשתָּ לאור": "אִם נִכְנַס אֶל הַלֵּב וּמָחָה שָׁם כְּאֵב /  אַךְ מִזְמוֹר, אַךְ אֶחָד מִשִּׁירֶיךָ [...] אַתָּה שְׁלִיחוּתְךָ / כִּי עָשִׂיתָ."

הערות:

1. כך  סיפר האמרגן משה וָלין בספרו מיומנו של האימפרסיו משה ולין (בעריכת א' שפי), במת האמנים, תל-אביב תש"א; ימים של חול וכוכבים: אימפרסריו עברי בארצנו, הביא לדפוס אריה חשביה, תל-אביב 1998. סיפור זה מסופר גם במאמרו של  חן מלול "כששושנה דמארי סירבה לשיר את כלניות",  באתר "הספרנים" של הספרייה הלאומית, וראו:

https://blog.nli.org.il/windflower/?utm_source=activetrail&utm_medium=email&utm_campaign=tochen12dec2017

2. הכלנית, הקרויה Anemone  (פרח הרוח) נחשבת פרח שהרוח תולשת בנקל את עלי כותרתו, ומשאירה אותו עם גבעולו ואבקניו השחורים בלבד. ייתכן שאלתרמן הושפע כאן, בין השאר, מן הסרט הפופולרי "חלף עם הרוח", שגיבורתו ששמה סקרלט  (שפירושו "שָׁני", כצבע הכלנית) עומדת בסצנת הסיום עם אהובהּ על רקע השקיעה האדמונית במטע של משפחתה, משפחת חקלאים מן הדרום. סקרלט משתמשת בביטוי "חלף עם הרוח" שהיה לכותרת הספר (1936) והסרט (1939) כשהיא תוהה אם ביתה שבמטע "טרה", עדיין עומד על תִּלו או שגם הוא נסחף עם הרוח שנשבה בארצות הדרום בזמן מלחמת האזרחים. הספר והסרט עוסקים הן בפגעי המלחמה הן בפגעי האהבה.

3. מקור השם Anemone (פרח רוח)  בנימפת הרוחות "אנמונה", שזפיר – אל הרוח המערבית – כהתאהב בה ואשתו הקנאית הרגה אותה (טיפות הדם שלה הפכו לפרחים אדומים שמתים בקיץ ומתחדשים מדי חורף). סיפור זה מסופר בספר העשירי של ה"מטמורפוזות" של אובידיוס, ובתרגום שלמה דיקמן: "פרח צמח מן הדם הרותח וצבע של דם לו / צבע גרעין הרימון שקליפה עדינה תסתירנו; / גון ארגמן לו. ימים בכל זאת, לא ירבה זה הפרח, / כי עלעלי עטרתו רפויים, מעמד לא יחזיקו, / חיש ישירום הרוחות, שעל שמן הוא נקרא עד ימינו." סיפורים מיתולוגיים  דומים מסופרים על אדוניס היווני ועל נעמן (אדוניס הכנעני). בערבית נקראת הכלנית  شقائق النعمان  (shaqayiq alnaeman) והשם הערבי "אל-נעמן" מזכיר גם את השם הכנעני "נעמן" וגם את השם היווני "Anemone".

4. ראו בערך "soil and blood"  בכל אנציקלופדיה, לרבות ויקיפדיה.

5. ראו רשימתי "פרגים באוקטובר-נובמבר", חדשות בן עזר, גיליון 1702 מיום 2.12.2021.

זיוה שמיר

* * *

באבל על מותו בגיל 96

של האיש היקר ונעים ההליכות

שנולד בצפת

פרופ' הלל ברזל

שלא זכה בפרס ישראל

אשר פחותות ופחותים ממנו זכו בו

* * *

יורם אטינגר

איראן – מוקד טרור עולמי אנטי-אמריקאי

פורסם לראשונה באתר "מידה", 10 בפברואר 2022

אסטרטגיה איראנית אנטי-אמריקאית

"מרכז המחקר של הקונגרס האמריקאי" הביא את דברי אדמירל קרט טיד, מפקד פיקוד הדרום, בעדות בפני ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט: "איראן היא מדינת-טרור מסוכנת שמעורבותה בחצי הכדור המערבי היא מקור לדאגה." האדמירל ציין שאיראן מעמיקה את מעורבותה באמריקה הלטינית.

מרכז המחקר הוושינגטוני Lawfare Institute דיווח: "רשויות החוק בארה"ב מאמינות שחיזבאללה [המהווה זרוע של משטר האייתולות] מסייע לקרטל הסמים המכסיקני, סינלואה, להקים מנהרות מתחת לגבול ארה"ב-מכסיקו, תוך מינוף הידע מחפירת מנהרות מלבנון לישראל [ומסיני לעזה ומעזה לישראל]... לחיזבאללה קשרים מסועפים עם ברוני-סמים כגון סינלואה, שהוא מהקרטלים המובילים בשנות ה-2000... מעורבות איראן אינה מוגבלת למפרץ הפרסי והמזה"ת, והיא פועלת – ישירות ובאמצעות חיזבאללה – באמריקה הלטינית, מזרח אירופה, מזרח ודרום אסיה, מערב ומרכז אפריקה ועל אדמת ארה"ב."

ללא-קשר להתבטאויות הדיפלומטיות הנעימות לאוזן המערבית, ההתנהלות העקבית ופורעת-החוק של משטר האייתולות – מאז הקמתו ב-1979 – מעידה שתפישת עולמו אינה יכולה לעכל ערכים מערביים כמו דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם וניהול מו"מ בתום-לב.

מאז הפלת השאה הפרסי על ידי המהפכה האיסלאמית ב-1979, שקוע משטר האייתולות ברכישת תותחים לייצוא המהפכה האיסלאמית ולא חמאה לשדרוג רמת החיים של אוכלוסיית איראן. משטר האייתולות הפך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" ל"רפובליקה האיסלאמית של איראן", השקועה בייצוא המהפכה כדי להגשים חזון שיעי אימפריאליסטי חובק-עולם.

משטר האייתולות אינו מונחה ייאוש ותיסכול הנובעים לכאורה מאי-הכרה במעמדו הבכיר בעולם ומהטלת הסנקציות – כפי שסבורים מעצבי המדיניות של הנשיא ביידן – אלא מונחה חזון שיעי, פנאטי ומגלומני בן 1,400 שנים שגבולותיו חורגים מהשכונה של איראן, ומקיפים את העולם כולו, כולל יבשת אמריקה.

כפי שלומדים מהתנהלות משטר האייתולות וממערכות החינוך וההטפה הדתית שלו, הוא נחוש להקים יישות עולמית שתסור למרות האיסלאם השיעי, ותכניע את המשטרים הסונים "המשומדים" (כגון ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן ומצרים) ואת המערב "הכופר" – שלכאורה הקים את הישות הציונית כדי להקל על הדברת האיסלאם – ובמיוחד ארה"ב, "השטן הגדול".

מדיניות המחוות הדיפלומטיות והפיננסיות, המורעפות על משטר האייתולות, מתעלמת מתפישת העולם השורשית וההתנהלות העקבית ופורעת-החוק של משטר זה. ההתנהלות כוללת הפניית עורף מכאיבה לגורמים המסייעים לו, כפי שלמדנו מטרור האייתולות האנטי-אמריקאי שבא בעקבות הסיוע הקריטי שהעניק הנשיא קארטר לעליית האייתולות לשלטון באיראן. המחוות הנדיבות של ארה"ב והמערב אינן ממתנות את משטר האייתולות אלא נתפסות בעיניו כחולשה, ולכן מקצינות את התנהלותו מבית ומחוץ.

הסכם הגרעין מ-2015 העניק למשטר האייתולות בוננזה פיננסית ודיפלומטית, שהופנתה – כצפוי לכל הקורא את הכתובת על הקיר – להסלמת חתרנות וטרור, ליבוי מלחמות אזרחים במזה"ת, שידרוג פיתוח, ייצור והפצה של מערכות צבאיות (כולל טילים בליסטים, כלי טיס קטלניים בלתי-מאוישים וציוד להקמת מנהרות), והרחבת והעמקת המאמץ ליצוא המפיכה האיסלאמית ברחבי העולם.

היערכות גלובלית אנטי-אמריקאית של משטר האייתולות

לפי דיווח של ה- Atlantic Councilהוושינגטוני: "מערכת בינלאומית של טרור והפצת סמים כוללת ברוני סמים ממרכז ודרום אמריקה, איראן, סוריה וחיזבאללה... אירגון חיזבאללה [בשיתוף פעולה עם איראן] מעמיק את פעילותו בקולומביה ובאזור הגבול המשולש (והבלתי-נשלט) ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל... חיזבאללה ממנף את קשריו עם מהגרים לבנונים בדרום ובמרכז אמריקה, כולל באיים הקריבים... החדירה לאזורים אלו מסתייעת בארגוני פשע ואנשי עסקים לבנונים המסייעים להלבנת הון מסיבית... באוקטובר 2018 הגדיר משרד המשפטים האמריקאי את חיזבאללה, שלושה קרטלים ממכסיקו וארגון הפשע 13MS במרכז אמריקה (במיוחד סלבדור) כארגוני פשע בינלאומיים.

"גשר אווירי מחבר את וונצואלה-סוריה-איראן. למעלה מ-300,000 מתושבי א-סווידא בסוריה ("וונצואלה הקטנה") הם בעלי אזרחות כפולה סוריה-וונצואלה. חיזבאללה מסייעת לנשיא וונצואלה מאדורו להפוך למוקד טרור ופשע בחצי הכדור המערבי... איראן ממנפת את השתרשות חיזבאללה בוונצואלה כדי לשדרג את היערכותה באזור.

"לאיראן קשרים מעולים עם מיספר מדינות אפריקה כתוצאה מפעילות משולבת עם חיזבאללה... ב-2017 עצרה ארה"ב שני אזרחים אמריקאים בעלי דרכונים לבנונים שמסרו לחיזבאללה מידע על מתקנים צבאיים ונמלי תעופה בעיר ניו יורק.

"מרכז המחקר של הקונגרס האמריקאי" (שם) מתעד פעילות איראנית בתחומי הברחת סמים, הלבנת הון, טרור ומודיעין בשני אזורי הגבול המשולש בין ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל ובין צ'ילה-פרו-בוליביה, בנוסף לאקוודור, אורוגוואי, וונצואלה, גויאנה, קובה, ניקרגואה ומכסיקו, תוך התמקדות בקשר עם ארגוני טרור וממשלות רדיקליות הפועלים לצמצום השפעת ארה"ב באזור. ב-2012 הקימה איראן רשת טלוויזיה בשפה הספרדית לקידום המערכה הדתית, תרבותית ורעיונית של משטר האייתולות. מערך מודיעין הוקם בגויאנה."

דו"ח איראן 2020 של מחלקת המדינה האמריקאית מציין שמשטר האייתולות יוזם ותומך בטרור. לדוגמא, אלבניה, בלגיה והולנד עצרו וגרשו פקידים ודיפלומטים איראנים שהיו מעורבים בטרור במדינות אלו. איראן מסרבת להעמיד לדין בכירי אל-קעידה המתגוררים באיראן, ומאפשרת להם למנף את שהותם באיראן לקידום פעילות טרור ולגיוס כספים בדרום אסיה ובסוריה.

משטר האייתולות מסייע לטרור השיעי בבחריין; מספק להות'ים השיעים בתימן מערכות נשק מתקדמות כגון כלי-טיס-בלתי-מאויישים, המסייעים לתקיפת יעדים אזרחיים בסעודיה ובאיחוד האמירויות; תומך בארגוני טרור שיעי בעיראק התוקפים מתקנים אמריקאים ופוגעים במיעוט הסוני; מעניק סיוע צבאי ופיננסי למשטר אסאד; מכשיר כוח אדם לפעילות טרור, מעניק סיוע פיננסי נדיב, ומספק מערכות נשק מתקדמות כגון טילים [וכלי-טיס-בלתי-מאויישים] לחיזבאללה בלבנון, כדי להחריף את האיום על ישראל.

השורה התחתונה

גיבוש מדיניות מציאותית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות חייב להתבסס, בעיקר, על ההתנהלות הלכה למעשה של משטר האייתולות מבית וברחבי העולם, ולא על הערכת התנהלות-עתידית וספקולטיבית.

המדיניות הנוכחית של ארה"ב, המתבססת על הערכת התנהלות-עתידית, מעניקה רוח גבית למשטר האייתולות, מהווה איום קטלני על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי ועל יציבות המזה"ת, מסייעת ליצוא המהפכה האיסלאמית לרחבי העולם (כולל לאמריקה הלטינית – "הבטן הרכה של ארה"ב"), ופוגעת קשות בביטחון הלאומי וביטחון הפנים של ארה"ב.

התנהלות משטר האייתולות מחד, וההנחה שמשטר זה מנהל מו"מ בתום-לב מאידך, מהווים דבר והיפוכו. ניהול מו"מ עם משטר פורע-חוק כמו משטר האייתולות מחייב שילוב אפשרויות של פעולה צבאית וחילופי-משטר כשוט מעל ראש האייתולות. הסרת שוט זה משולחן המו"מ מעניקה יתרון קריטי לאייתולות, ומהווה בגידה בבעלות-הברית הערביות של ארה"ב ובמיעוטים הדתיים והעדתיים באיראן.

אמנם לכל פעולה צבאית יש מחיר, אבל גם המחיר הגבוה ביותר של פעולה צבאית להפלת משטר האייתולות מתגמד לעומת המחיר האזורי והגלובלי – כולל טרור אנטי-אמריקאי בעולם ועל אדמת ארה"ב – של איראן גרעינית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אשר מעוז

"נפש יהודי" וטעות אנוש

שערוריית השורה שלא הושרה בטקס ההסמכה של לשכת עורכי-הדין החזירה אותי ארבע שנים אחורה.

בסיומו של הטקס המדובר השמיטה הזמרת מאיה אברהם את המילים "נפש יהודי הומייה" מתוך ההמנון. בהודעה שפרסמה טענה, כי התרגשה וטעתה בשורה "בהמנון הלאומי היפהפה שלנו שתמיד מרגש אותי מחדש."

ב-15 בדצמבר 2017 פירסמו בני משפחתה של עהד תמימי סרטון בו היא סוטרת לקצין צה"ל שעמד ביחד עם חייליו בכניסה לביתה של משפחת תמימי לאחר שסילקו זורקי אבנים מהבית ומנעו כניסה של מתפרעים נוספים.

לא היה זה המפגש הראשון של אעהד עם חיילי צה"ל. שש שנים קודם לכן, בהיותה בסך הכול בת 11 – פורסם סרטון בו היא צועקת על חייל ומנופפת לעברו באגרוף. פעולה זו זיכתה את אעהד בפרס "על אומץ ליבה" מהעיר איסטנבול ובהזמנה לסעודה עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן.

שלוש שנים לאחר מכן צולמה אעהד כשהיא נושכת את ידו של חייל שביקש לעצור את אחיה לאחר שזה ידה אבנים בחיילי צה"ל.

פעולותיה ההירואיות זיכו אותה בתואר גיבורה וסמל המאבק הפלסטיני לא רק בקרב הפלסטינים אלא גם בחוגים מסויימים בחברה הישראלית. בין אלה היה יהונתן גפן שחיבר לכבודה שיר שבו הישווה אותה ל"דוד שסטר לגוליית", לאנה פרנק, לחנה סנש ולז'אן ד'ארק.

הגדיל עשות רם כהן מנהל "תיכונט", שהוסיף לרשימה את "שרה גיבורת ניל"י", ותיאר את תמימי כ"גיבורה פלסטינית, תלמידה שכל מנהל היה רוצה בבית ספרו. נערה בעלת מודעות, אקטיביסטית ומתוחכמת. נערה אמיצת לב, העומדת מול שני גברים חמושים וסוטרת לאחד מהם סטירה המגיעה לכולנו."

התרפקותו של כהן על הגיבורה שלו לא היתה אמורה להפתיע איש. הוא כבר הספיק לספר לתלמידיו, שהוא "יכול להבין"  מה גורם לפלסטינים לבצע פיגועים. הוא הטיף לתלמידיו שיש לשחרר אסירי חמאס, אף על פי שלחלקם דם על הידיים, משום שבעיני הפלסטינים הם לוחמי שחרור. הוא אף הצדיק את חפירת המנהרות בעזה שכן אלה נועדו "לאפשר חיים."

כתבתי מאמר בו ביקרתי את העובדה שהוא מנצל את מעמדו כמנהל בית ספר כדי להטיף את דעותיו לתלמידים. במודע בחרתי לפרסם את המאמר ב"הארץ" שכן סברתי שמן הראוי לחשוף את מעלליו דווקא לקוראי העיתון. לא התפלאתי כאשר אלה זיכו אותי במטר נאצות. רם כהן אף פירסם את המאמר באתר של בית הספר ונשות "מחסום ואטש" העתיקו אף הן את המאמר. אחסוך מהקוראים את דברי ה"שבח" להם זכיתי בשתי במות אלה.

בעקבות פרסום המאמר התקשרו אליי מתוכנית "ערב חדש" ושאלו האם אהיה מוכן להתעמת עם רם כהן. כמובן שהשבתי בחיוב אלא שכהן דחה את ההצעה שכן "מתחת לכבודי להתעמת עם מעוז" במקומו נשלחה נשיאה של מכללה לחינוך.

כדרכי לפני כל מפגש עשיתי עבודת שטח וגיליתי שבטקס במכללה שבנשיאותה נוגן ההימנון הלאומי אלא שבאופן לא מפתיע דלגו על "נפש יהודי הומייה". מהמכללה טענו  ש... הרמקול אחראי להשמטה.

כאשר נפגשנו באולפן הטלוויזיה ביקשתי ממנה להמליץ עבורי היכן ניתן לרכוש רמקול בעל בינה שיודע איזו שורה עליו להשמיט. חיוך המבוכה שלה הסגיר שאף היא אינה מאמינה לתירוץ המגוחך.

משום כך, ולאחר שבמוסדות אקדמיים הפסיקו לסיים טקסים בשירת "התקווה" – "כדי לא לפגוע בסטודנטים הערבים," הייתי סקפטי לגבי הסברה של מאיה. אמנם הקשבה לשירתה ולבלבול שנוצר אצלה לאחר ההשמטה תומכת אולי בגירסתה אלא שריבוי ה"טעויות" ותמיד באותה שורה בהימנון הלאומי – גורמת לי להיות חשדן.

אולי כדאי לחזור לטקסים הפשוטים שנהגו בעת שאני הוסמכתי לעריכת דין. אז לא השמיעו את ההימנון  ברמקול ולא הביאו זמרים כדי לשיר אותו אלא אנו עצמנו שרנו אותו בגאווה וללא "טעויות".

אשר מעוז הוא הדיקן המייסד של בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא של האגודה הבינלאומית לחופש הדת. המאמר פורסם לראשונה ב"העין השביעית"

* * *

איליה בר-זאב

3 שירים ללא רמז פוליטי או קשר למצב הכלכלי – עברו 25 שנים...

אחד, מי יודע מה?

בעקבות סדרת הטלוויזיה על ריחן ("מוצב המוות") בלבנון

בֹּקֶר טוֹב עַיְישִׁיֵה –

אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת,

שְׁנֵי מַסּוֹקִים

נַעַר אֶחָד (עוֹד לֹא בֶּן עֶשְׂרִים),

בַּעֲגַלָא –

וְאֵל מָלֵא רַחֲמִים.

        *

עֶרֶב טוֹב סוֹג'וּד-כָּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִבְכֶּה.

עוֹד לֹא יָדַע

אַהֲבָה

רַק חֲגוֹר, מִגְבַּעַת פְּלָדָה.

       *

בֹּקֶר קְרָב רֵיחָן –

מִי נוֹתַר?

קָפֶה אַחֲרוֹן, בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן.

      *

לַיְלָה טוֹב גָּדֵר טוֹבָה –

עֶלֶם חֵן,

עַלְמָה רְחוֹקָה וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.                                             

שאון המים, שתיקת האבנים

שמורת הבניאס, אנדרטת אסון המסוקים

רַעֲשֵׁי מַּיִם אַדִּירִים, מִשְׂחֲקֵי אוֹרצֵל גָּנוּז,

שִׂיחֵי הַפֶּטֶל הַקָּדוֹשׁ

בַּסְּבָכִים.

מַפָּל עֲנָק שׁוֹצֵף אֶל מַפָּלִים זְעִירִים. הַשְּׁבִיל מִתְפַּתֵּל בְּמַעֲבָר תָּלוּי מֵעַל קַנְיוֹן הַבַּזֶּלֶת אֶל שְׂרִידֵי מִלְחָמוֹת.

רַק לָאֲנָשִׁים יָצַר פָּאן עוֹלָם –

דָּבָר מֻפְלָא, שְׁמוּרָה פְּרוּצַת נוֹף, מַיִם כְּמַעֲיָן הַמִּתְגַּבֵּר,

יָפֶה, לֹא אֱנוֹשִׁי.

לְיַד הַשְּׁמוּרָה, שִׁבְעִים וּשְׁלוֹשָׁה זְקִיפֵי סֶלַע פְּרוּשִׂים בִּשְׁתִיקָה –

שֶׁקֶט שֶׁלְּאַחַר סְעָרָה.

אַבְנֵי אֵשׁ כְּבוּיוֹת, פְּעוּרוֹת חֲרָדָה, מֵחֲשָׁשׁ הַשְׁמָדָה עַצְמִית.

צִלְלֵי עֶרֶב מֵעַל הָרֵי נַפְתָּלִי. מַיִם מְפַכִּים בְַּאָפִיק צַר, נָמוּךְ,

מְעֻצָּב לְלֹא קוֹל –

לְכָל אֶבֶן שֵׁם.

העתק תזוזה

סוֹף-סוֹף אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ נִרְעָד הָעוֹלָם כְּבָר מִילְיֹונֵי שָׁנִים –

לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים מִתַּחַת אוֹקְיָנוֹסִים וְיַבָּשׁוֹת, אֶנֶרְגְּיָה מִצְטַבֶּרֶת בִּנְקוּדוֹת הַחִכּוּךְ,

סְדָקִים מִתְפָּרְצִים, קַרְקָעוֹת מִתְרוֹמְמוֹת,

שְׁבָרִים בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת בְּטֶרֶם צוּרָה –

רֶטֶט הֲוָיָה רִאשׁוֹנִית

בְּטֶרֶם זְמַן.

הַשֶּׁבֶר הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ הוּא סוּרִי-אַפְרִיקָנִי לִפְנֵי הֱיוֹת אָדָם, בְּטֶרֶם צֶבַע –        

הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר כְּנֶגֶד הַלּוּחַ הָעַרְבִי. בְּטֶרֶם אֲסוֹנוֹת.

כַּאֲשֶׁר הַזָּוִית בֵּינֵינוּ שְׁלִילִית אָנוּ נִלְחָצִים זֶה לַזֶּה מִפַּחַד הַלֵּילוֹת,

רִכְסֵי הָרִים נֶעֱרָמִים. אִם הַקַּו הַמַּפְרִיד בְּזָוִית חִיּוּבִית,

פִּסּוֹת קַרְקַע עַצְבָּנִית רוֹחֲשׁוֹת –

אָנוּ מִתְרַחֲקִים זֶה מִזֶּה, בֶּקַע נִפְעָר בָּנוּ, סְדוֹם וַעֲמוֹרָה, בּוֹלְעָנִים אוֹרְבִים לְכָל שֶׁחוֹלֵף.

הָאַגָּן שֶׁבָּךְ בּוֹלֵם זַעֲזוּעִים, יוֹצֵר שִׁוּוּי מִשְׁקָל

בֵּין מַה שֶׁנִּכְנָס לְבֵין מַה שֶׁמִּתְאַדֶּה.

יָם הַמָּוֶת שׁוֹלֵף לָשׁוֹן חֲצוּיָה, הַמָּרָק הַבִּיּוֹלוֹגִי צוֹבֵר חֹם בֵּין הַבְּריח לַדְּלָתַיִם.

אַל תִּכְעֲסִי, אַתְּ אוֹקְיָנוֹס צָעִיר.

נִשְׁאַרְנוּ שְׁנַיִם,

עָרֵי הַכִּכָּר נִכְחַדו, מֵי גֵּיהִנּוֹם סָבִיב, נַחֲשֵׁי בָּרִיחַ בְּמַיִם מְלוּחִים

שִׁטְפוֹנוֹת בַּמַּעֲרָב, פְּלָגִים זוֹרְמִים בְּנַּחֲלֵי הַמִּזְרָח –

שָׁם לֵדַת הַשֶּׁמֶשׁ.

אַל דְּאָגָה! תַּחַת יָרֵחַ בָּהִיר נֶחְשָׂפוֹת פִּנּוֹת סֵתֶר לִמְחַפְּשֵׂי אַהֲבָה,

לַפְּרָאִים וְלִתְמִימֵי הַדֶּרֶךְ.

בְּמַעֲלֵה מֹר, בְּנַחַל רַחַף, צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת נוֹשְׂאוֹת כֶּתֶם כָּתֹם,

רְעֵבוֹת לְמַתָּת.

שׁוֹשַׁנַּת יְרִיחוֹ הִיא לֹא רַק מַחֲלַת עוֹר אֶלָּא גַּם סִימָן לְחַיִּים חֲדָשִׁים,

נַסִּי וּרְאִי אֶת הַנֵּס –

לְמַעְלָה, בָּהָר הַיָּבֵשׁ, תְּנִי מַיִם לְשִׁלְדֵי הַפְּרָחִים.

איליה בר-זאב

* * *

יונתן גורל

אריה דרעי כמשל

במדינה מתוקֹנת, שומרת חוק, בעלת תרבות שלטונית דמוקרטית קרוב לוודאי שאריה דרעי היה מתחמם ליד תנורו. בוודאי לא חוזר להיות שר פנים, באותו משרד שבו "סרח". אין זאת, שהשלטון ו"הכְּבוֹדִים" העבירו את הבוחרים בו ובמפלגה שהוא עומד בראשה על דעתם, כך שרחקו מכל מוסר חברתי-ערכי.

אחד המניפסטים שאולי משפיע על הפסיכולוגיה של האיש שמוצאו בארץ ערבית  בא לביטוי  על ידי אינטלקטואל פלשתיני שאמר ב"שיחת רעים" – "מה אתם עושים עניין מאריה דרעי ודומיו, אצלנו מי שמתמנה לתפקיד קודם כל לוקח מהקופה הציבורית לכיסו, ורק אחר כך מתפנה לענייני המשרד ולחובותיו," וכשראה שאני נבוך ותמה הוסיף: "אתה ושכמוך עוד תלמדו..." –   כנראה שהייתי ונשארתי תלמיד גרוע, וכך גם רבים רבים אחרים שנפשם נקעה מן הסאוב והשחיתות הסמויה והגלויה...

ואיפכא מסתברא, דרעי טוען ל"קיפוח עדתי ולרדיפה משטרתית-פרקליטותית," כשכנראה היא אחת הסיבות לחשיפת מעלליו ולהיותו דוגמא שלילית "לכל המחנה." זכור לי חבר כנסת יוצא עיראק בשנות החמישים של המאה הקודמת שהיה לן בחדר שכור ליד הכנסת, באותם ימים שעבודתו חייבה פשטות ויושרה. כנראה עניין של זמן, מקום ואופי. בחירת מפלגתו  של דרעי בו מעידה על כשל ערכי-מוסרי... דבר הפוגע במסר ובמפלגה הממלאת שליחות רעיונית-פוליטית לגיטימית.

וגם אם פוליטיקה לפעמים היא "מקלטו של הנבל" – כמאמרו של קלמנסו, עדיין יש קורטוב של הערכה לפוליטיקאים מסויימים, לפועלם ולדוגמא אישית שהם נותנים.

יש נחשלות שיפוטית מסוימת בעצם הישארותו בתחום. האם ש"ס אינה יכולה להציב מנהיג אחר בראשה, שגם ימלא את תפקיד המנהיג וגם ינהג בהגינות מסוימת כלפי בוחריו וכלפי מנהיגותו, כך שינקה את הרעלים מהפוליטיקה, היכן שהם קיימים?

ובלי הכללה, יש פוליטיקאים הממלאים תפקידם בהגינות ונותנים סיבות מספיקות לשוב ולבחור בהם. הם גם אמורים ליצור נורמות ואווירה שלא יאפשרו לפוליטיקאים כדרעי להיבחר ולפעול.

יונתן גורל

* * *

אברהם כץ עוז

מה פתאום מפלגת העבודה נגד חוק האזרחות?

מה, האם זה אינטרס של הימין? גברת מיכאלי, את כנראה לא מכירה את המצב האמיתי. המוסלמים, לפי דתם, רשאים להתחתן עם 4 נשים בו-זמנית. כך אצל הבדואים. אישה עולה אצל המוסלמים כסף, ישירות, ובעקיפין למשפחה. הנשים בגדה ובעזה – מחירן יותר  זול. הבדואי, העני יחסית, יכול  לקנות 4 נשים  בגדה או בעזה, במחיר של אישה מוסלמית ישראלית אחת, להוליד מהן 40 ילדים, להתגרש מאחת או מארבע, ולקנות נשים חדשות בזול ולהוליד עוד 40 ילדים, שאת כולם את ואני משלמים דרך הביטוח הלאומי; גם לאימהות החד-הוריות הגרושות משלמים ביטוח לאומי מלא ונוספו לנו 8 פלשתינאיות אזרחיות ישראל. 

והעיקר, את הילדים הבדואים מחנכת האישה, לא הבעל. הפלשתינאיות מחנכות את ילדיהן לפלשתין ונגד ישראל. לכן האינטרס הישראלי הביטחוני ברור לחלוטין.

  האדון ניצן ממרצ מכריז שזה חוק גזעני, נו, וחוק  זכות השיבה לישראל איננו גזעני? תחליט אדוני השר – האם אתה בממשלת ישראל החייבת לדאוג לביטחון העם והמדינה או שאתה שר  שוויצרי שדואג לבעיות הגזע בעולם? עמדתך גרועה, כרגיל.

אברהם כץ עוז

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏13.2.22

* היזהרו מספינים – יש לחקור לעומק את פרשת הריגול המשטרתי. אם יתברר שנעשו עבירות על החוק, יש למצות את הדין במלוא החומרה עם האחראים על כך, וככל שהם בכירים יותר, כך יש להקפיד אתם יותר. איש בישראל אינו עומד מעל החוק, גם לא המשטרה ולא בכיריה.

אולם עד שתהיינה מסקנות של החקירה, כדאי להיזהר מספינים של מי שקופצים על הפרשה כמוצאי שלל רב לצורך חיסול חשבונות.

* אמי פלמור כמשל – אמי פלמור מונתה בידי ציפי לבני לתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים. היא נחשבה למנכ"לית מקצועית, סיביל סרבנס קלסית שכל חייה מילאה במקצועיות ובמסירות רבה תפקידים רבים במשרד המשפטים. כאשר איילת שקד החליפה את ציפי לבני, היא השאירה בתפקידה את פלמור. העובדה ששקד לא החליפה את המינוי של לבני, מעידה על מקצועיותה של פלמור ועל היותה א-פוליטית. אבל לאורך שנות כהונתה של שקד, יאיר נתניהו ובעקבותיו צבא הכתב"מים רדפו את איילת שקד על כך שלא הדיחה את "הססמולנית". כמובן שהיה זה תירוץ לרדוף את שקד, שנואת "המשפחה". כאשר אמיר אוחנה נשלח להיות הסוס הטרויאני במשרד המשפטים והפרוייקטור להרס מערכת המשפט, הוא מיהר להדיח את פלמור מתפקידה, לקול תרועות התעשיה, שהגדירה זאת כ"ניקוי אורוות".

על פי הדיווח בעיתון "כלכליסט" אמי פלמור נמנית עם רשימת המודבקים ברוגלת "פגסוס", בפרשת הריגול המשטרתי, בתקופה שבה כיהנה כמנכ"לית המשרד.

אם נלך על פי שיטת הביביזם של "אויבו של אויבי הוא ידידי" (כך הפכה אתי כרייף לחביבת הביביזם. הציר סביבו סובב העולם הוא נתניהו. כיוון ששי ניצן היה פרקליט המדינה בעת הגשת כתבי האישום הוא האויב. כיוון ששי ניצן הכשיר בדיעבד את הפריצה לטלפון של אפי נווה שחשף את פרשת המין והמינוי, נווה וכרייף הם אויבו של אויבי ולכן הם ידידי) – אמי פלמור היא מהרעים. והנה, על פי הפרסום, המשטרה ריגלה אחריה, לכאורה. מכאן שהמשטרה היא מהטובים. כלומר פרשת הריגול היא נגד הרעים, כלומר היא מטעם נתניהו... מה, נתניהו הורה לרגל אחרי בנו?

זה שיקוף של הניסיון הציני למנף את הפרשה החמורה הזאת לקידום תאוריות הקונספירציה המטורללות של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. זאת הרמה של הספין הזה.

אם הפרסום נכון, המשטרה ריגלה אחרי כל הצדדים. טוב עשה ראש הממשלה שהחליט על בדיקת הפרשה באמצעות השב"כ והמוסד. הבדיקה הזאת בשום אופן אינה צריכה להחליף את ועדת החקירה הממלכתית שחייבת לקום במקרה הזה ולהגיע לחקר האמת, למסקנות אישיות (כולל המלצה על חקירה פלילית של מי שעברו עבירה, אם היו כאלה, יהיו תפקידם ודרגתם גבוהים ככל שיהיו) ולצעדים שיבטיחו שהדבר לא יישנה בעתיד. מן הראוי שניתן לוועדה לחקור במקצועיות וללא הפרעה פוליטית. הניסיון של נתניהו להקדים את הוועדה ביצירת תודעה ציבורית כוזבת, שנועדה לחלצו מאימת הדין ולהעמידו מעל החוק, היא המשך חתירתו תחת מדינת החוק.

* הכוונה רצויה אך התוצאה מזיקה – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה שלישית את הצעת החוק של שר המשפטים גדעון סער לביטול שלילת רישיון נהיגה לחייבים בהוצאה לפועל או במרכז לגביית קנסות. אני שמח על כל מקרה שבו האופוזיציה והקואליציה מתאחדות; אירוע נדיר ביותר בכנסת הנוכחית. בהודעה של גדעון סער אחרי קבלת החוק נאמר: "מגבלה על רישיון נהיגה מהווה פגיעה משמעותית בחופש התנועה של החייב, ביכולתו להגיע למקום העבודה ובהתנהלותו היומיומית, ואף אין לה בהכרח זיקה לגביית החוב ולנכסים שיכולים לשמש לפירעון החוב. ניתן להעלות על הדעת מקרים רבים בהם דווקא הטלת מגבלה כזאת מכבידה על החייב לפרוע את חובו."

החוק הזה אופייני מאוד לגדעון סער, שלאורך כל הקריירה הפוליטית שלו נלחם למען זכויות האסיר, העציר, הנחקר וכו'. בכך הוא נאמן למורשת בגין, שאף הוא נשא את דגל הזכויות הללו, כביטוי לזכויות האדם והאזרח בכלל, והחלש בפרט; ועציר ואסיר, גם אם הם פושעים – במצבם זה הם החלשים בחברה; הם במצב של נחיתות. החוק הראשון של גדעון סער, שהתקבל בשנת 2003, ביום הולדתו ה-37, הסדיר בפעם הראשונה את נושא כבילת עצורים שמובלים בפומבי. המסר שלו היה שכבילה פומבית של אנשים שהם רק חשודים, פוגעת בכבוד האדם ובזכויות האזרח. סער, כח"כ צעיר, העביר גם את "חוק ההגנה מן הצדק". החוק מעניק סמכות לבית המשפט לפסול אישום על הסף ולבטלו, משום שעצם ההליך ונסיבות האישום היו מנוגדים לצדק.

אתן דוגמה – בשנת 2008 הגישה הוועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה של מחוז צפון כתבי אישום נגד תושבי היישוב נמרוד בגולן, בגין ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ותוך עבירה על חוק התכנון והבנייה. (גילוי נאות – הייתי המזכיר הראשון של היישוב, מעין פרויקטור הקמה, בחודשים הראשונים לאחר עלייתו לקרקע). התושבים הגישו בקשה ל"הגנה מן הצדק". טענתם היתה שהם איזרחו היאחזות נח"ל, בתמיכה ובעידוד של רשויות המדינה ושל החטיבה להתיישבות, "תוך הסתמכות על הבטחה שלטונית מפורשת של החטיבה להתיישבות, כי היישוב, על אדמותיו, עתיד להיות מוסדר ומוכר על ידי הגופים המיישבים וזאת באחריותם המלאה, תוך שהם ממליצים, מאשרים ואף מעניקים הלוואות מתאימות לצורך הקמת המבנים נשוא כתבי האישום." בית המשפט קיבל את הבקשה, העניק להם הגנה מן הצדק וכתב האישום בוטל. אגב, המציאות במרבית ההתיישבות הצעירה ביו"ש, שהוגדרה במסמך טליה ששון "מאחזים בלתי חוקיים," דומה למציאות של נמרוד.

עוד לפני הבחירות גדעון סער התחייב להמשיך ולקדם את זכויות החשודים, הנאשמים והאסירים. בספר "שיחות על הדרך", שקיים ד"ר אופיר העברי עם גדעון סער, סער הקדיש לנושא מקום מרכזי. הוא הקדיש לנושא גם את עיקר נאומו בטקס חילופי השרים במשרד המשפטים, ביומו הראשון בתפקיד. ואכן, חוק היסוד הראשון שמקדם שר המשפטים ויובא בקרוב לאישור הכנסת, הוא "חוק היסוד לזכויות בחקירה". חוק היסוד מקנה מעמד חוקתי לזכויות יסוד של חשודים, נאשמים ונפגעי עבירה. החוק יוכל להגן על עצורים, חשודים ונאשמים מפני כוחה העודף של המדינה ומערכותיה, בזמן שהם נמצאים במצב פגיע ומוחלש, ומציע בין היתר לעגן את הזכות להליך הוגן כפי שבמדינות רבות בעולם מחשיבים כעיקרון מרכזי בהליך הפלילי. בנוסף, הצעת החוק מעגנת את זכותו של הנאשם לייצוג והתייעצות על-ידי עורך דין כזכות חוקתית. מהלך נוסף שמקדם סער נועד להפוך חלק גדול מן הדין הפלילי לעבירות מנהליות.

חוק נוסף שסער מתכנן להגיש, הוא "חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק הקיים בארה"ב, המאפשר לבית המשפט לפסול ראיות שנאספו בצורה שאינה חוקית. למשל, ראיות שנתפסו בחיפוש בלתי חוקי, ללא צו שופט, בביתו של החשוד.

בניגוד ליוזמותיו של סער שהזכרתי כאן, שבהן אני תומך בכל ליבי, אני מתנגד ל"חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק שכוונותיו רצויות, אך תוצאותיו עלולות להיות מזיקות. אם גנב פרץ לבתים, והראיות להעמדתו לדין נאספו באופן בלתי חוקי, הדבר אינו משנה את העובדה שהאיש גנב. אי העמדתו לדין פוגעת באינטרס החברה. ואם מדובר באנס או רוצח? האם ראוי שהם יסתובבו חופשי ואולי יוכלו להמשיך במעשיהם, גם אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתם, רק כיוון שנגבו באופן בלתי חוקי? האם פסילת האשמה היא עונש לחוקרים ולתביעה או לחברה כולה ולקורבנותיו של הפושע? בעיניי, אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתו של עבריין, יש להרשיע אותו גם אם הראיות הושגו באופן בלתי חוקי. איך אפשר להרתיע את המשטרה והתביעה מפני השגת ראיות באופן בלתי חוקי? באמצעות העמדתם לדין של השוטרים שעברו על החוק.

* ביביריון המיקרופון – אין דבר רחוק יותר מעיתונאות, ממה שמייצג ביביריון המיקרופון ברדוגו, שבהתערבותו האישית של נתניהו הפך לקול של התחנה הצבאית; קול צעקני, חסר אתיקה מינימלית, חסר קשר לאמת, משמיצן גס של כל מי שסוטים מן הקו הביביסטי. תוכניתו היתה בושה לגל"צ ולתקשורת הישראלית. נו, אז עכשיו נתניהו מתבכיין על שנלקח מידיו הצעצוע. ברוך שפטרנו!

* התבכיינות פופוליסטית – ברדוגו והביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של תוכניתו. זה הפופוליזם בהתגלמותו – אין משמעות לאיכות, אין משמעות למקצועיות, אין משמעות לאמינות, אין משמעות לאתיקה, אין משמעות לתרבות גם אין שום כללים זולת תחרות פרועה על הרייטינג.

תעמידו חשפנית בתור מנחת החדשות בטלוויזיה, והיא תעקוף את ברדוגו. מה זה אומר? נכון, אנשים אוהבים את התגרנות שלו, את השתלטנות שלו, את ההתלהמות שלו, את ההתבהמות שלו. זו ההצגה הכי טובה בעיר. אבל חדשות – זה לא.

אז מתבכיינים הביביסטים ש"העם" רוצה את ברדוגו ואם "העם" לא מקבל את מה שהוא רוצה זה בולשביזםצפוןקוריאהאשכנזיםפריבילגיםסתימתפיותאכלולישתולי.

* אין להם גבולות –– אין גבול לחוצפה הביביריונית. תחילה, נתניהו כראש הממשלה התערב בגסות בתחנת שידור וכפה עליה את שליחו, התועמלן הזול ברדוגו. ברדוגו לא קיבל רצועה של תוכנית אישית ולא הוזמן כ"פרשן" להגיב בתוכניות האקטואליה, אלא השתלט על רצועת החדשות, יומן הערב, והפך אותה לשעת תעמולה יומית, שבה התלהם, התבהם, השתלח, התגסס, השמיץ, ללא כל קווים אדומים של אתיקה, של אמינות, של הגינות ושל מקצועיות. וכאשר מ"מ מפקד גל"צ קיבלה החלטה מקצועית להחזיר את רצועת החדשות למה שהיא אמורה להיות – תוכנית חדשות, הם מכריזים על חרם ראיונות על גל"צ, על מנת לכפות על התחנה את המשך החרפה של הפיכת החדשות לשעת תעמולה ביביריונית. אפשר לחשוב שהרצועה הזאת רשומה על התועמלן הגס בטאבו. אני מקווה מאוד שמ"מ מפקד התחנה לא תיכנע לסחטנות הזאת. אלמלא קיבלה את החלטתה והייתה משאירה את הפארסה הברדוגית, היתה זו החלטה פוליטית לא מקצועית. יש לציין שגל"צ, משום מה, מייעדת לתועמלן רצועת שידור אחרת, למרות שברור שהיא תמשיך להיות שעת תעמולה, הרומסת כל קוד אתי של עיתונאות. אבל זה לא מספק את הביביסטים. הם לא רוצים שיהיה בגל"צ יומן חדשות, אלא שבמקומו תהיה שעת התעמולה של ברדוגו, שהרצועה הזאת רשומה על שמו בטאבו. אין להם גבולות.

* מגלומן – מופע ההתבכיינות של ברדוגו מגוחך, אבל הדבר המשעשע ביותר הוא המגלומניה. הוא אשכרה בטוח שראש הממשלה, ראש הממשלה החלופי, שר הביטחון ושרת הפנים הם שהחליטו על החלפתו. הוא כל כך חשוב, שהקבינט המדיני ביטחוני התכנס לדון בתכניתו. הזוי.

* האקוויוולנט של ברדוגו – הביביסטים, אוהדי התועמלן הגס ברדוגו, מנסים באופן מגושם להציג כל מיני תואמי ברדוגו "בצד השני" (כלומר בסססמול – הרי ברדוגו הסית והעליל בעיקר על סססמולנים ידועים, שרובם נמצאים מימין לאלוהיו, כדוגמת ריבלין, בנט, שקד, סער, יועז הנדל, מנדלבליט ואלשייך), אך כל הדוגמאות שלו הן בדיחה ריקה ועצובה. אשמח לעזור להם. יש תואם ברדוגו. נתן זהבי. אם במקום יומן החדשות של גל"צ היתה ניתנת לנתן זהבי שעת נביחות יומית במשך ארבע שנים, זה היה האקוויוולנט של ברדוגו.

* עבד נרצע – כאשר נתניהו פרץ בסערה לשמי הפוליטיקה הישראלית בעלילה על דוד לוי בפרשת "הקלטת הלוהטת", הוא דיבר על "בכיר בליכוד מוקף בפושעים." ה"פושעים" היו ברדוגו, אחד המקורבים ביותר לדוד לוי (ומי שהיה המתווך בין דוד לוי לאהוד ברק בהקמת "ישראל אחת"). איך הוא הפך לעבד נרצע של האיש שרמס אותו בשקרים ועלילות למען צרכיו, ולשופר של אותה השיטה של אותו אדון?

* ילד כאפות – אין לי גרם של הערכה לירון וילנסקי. מי שהשלים במשך שנים עם תפקיד הסטטיסט במופע האימים של ברדוגו; עם תפקיד ילד הכאפות של הביביריון הגס; עם תפקיד עלה התאנה בשעת התעמולה ופולחן האישיות א-לה צפון קוריאה, הוא אדם חסר כבוד עצמי ונטול יושרה מקצועית.

* תחנת האבסורד – מזה שלושים שנה אני קורא לביטול / איזרוח גלי צה"ל. העובדה שבמשך ארבע שנים במקום יומן החדשות היומי שודרה שם שעת תעמולה של ראש הממשלה, תוך השתלחות גסה ובוטה בנשיא המדינה, בבית המשפט העליון, ביועמ"ש ובכל פוליטיקאי שלא אמר אמן – רק מחזקת את האבסורד שבקיומה של תחנה כזו. אם אכן גנץ היה מעורב בהחלטה המתבקשת מאליה מבחינה מקצועית, של שחרור רצועת התעמולה לרצועת חדשות – גם התערבות זו מחזקת את האבסורד. די, הגיעה השעה לשים קץ לאבסורד.

במאמר שכותרתו "גל"צ: תחנת האבסורד", שפירסמתי ב-2012 ב"ישראל היום", כתבתי, בין השאר: "האם יש מקום לתחנת שידור צבאית במדינה דמוקרטית? אני סבור שאם מדובר בתחנת שידור של ממש, שמרכיב מרכזי בה הוא אקטואליה, התשובה היא שלילית. אין כל הצדקה לכך שתחנת שידור חופשית, המשדרת אקטואליה, תהיה כפופה לצבא. במקרה כזה, יקרה בהכרח אחד מהשניים – או שלא תהיה זו תחנת שידור פתוחה ודמוקרטית, או שלא תהיה זו תחנה צבאית. אין מקום לשידור פתוח בפקודה. אולם אם השידור אינו בפקודה, אינו שופרו של דובר צה"ל, איזו סיבה מצדיקה את קיומו דווקא במסגרת צה"ל? מדוע הכתבים הצעירים של התחנה צריכים להיות חיילים במדים? מדוע יש לממן את השידור מתקציב הביטחון? מראיין בתוכנית חדשות צריך להיות מסוגל לשאול שאלות קשות את הרמטכ"ל ואת אלופי צה"ל ואת הדרג המדיני הממונה על הצבא. איך הוא יעשה כן כחייל? ואם הוא עושה כן כחייל, האם זה ראוי מבחינת ההיררכיה שהצבא חייב להתבסס עליה?"

* אחדות לאומית – הכנסת ה-24 חרגה ממנהגה, נהגה באחריות לאומית והפגינה אחדות לאומית בהצבעה על חוק האזרחות, כפי שהיה מקובל ב-23 הכנסות הראשונות. יש לנצל את שעת הרצון הזאת להידברות בין האופוזיציה לקואליציה כדי לגבש הסכמות באשר להתנהלות הבית. על הקואליציה להציע הצעה נדיבה לאופוזיציה בנוגע להרכב הוועדות, שייתן ביטוי הולם ליחסי הכוחות המספריים בכנסת. על האופוזיציה לשים קץ להתפרעויות והפרות הסדר בכנסת ולאפשר הקמת ועדת אתיקה, שתתמודד עם תופעת האמסלמיזם (שכוללת, כידוע, יותר מח"כ אחד). ויש לשוב לשיתוף פעולה בנושאים לאומיים, כפי שנעשה בחוק האזרחות. זה נשמע דמיוני, אבל זה צריך היה להיות המובן מאליו.

* עלייה מאוקראינה – אני מקווה מאוד שאנו ערוכים לעלייה גדולה מאוקראינה ולקליטתה. כמובן שאני מייחל לעליית יהודים מכל מקום כי זו מולדתם. אני מדבר על הצורך להיערך לעלייה גדולה מאוקראינה בשל המשבר ובשל סכנת המלחמה, שאני מקווה שלא תפרוץ.

* פרסונה נון גרטה – סמוטריץ' נסע לבריטניה כדי להסית את יהודי בריטניה נגד ממשלת ישראל ולהפיץ את שקריו על רפורמת הגיור (שהיא מעט מדי ולאט מדי אבל לפחות משנה את הכיוון של לפיתת החנק של הקנאים שהשתלטו על הרבנות הראשית). ארגון הגג של יהודי בריטניה כינה את דעותיו של המסית מתועבות, וקרא לו : "תחזור למטוס, בצלאל, ותהיה לדיראון עולם. אתה לא רצוי כאן."

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל העם היהודי. סמוטריץ' וחבר מרעיו רוצים להפוך אותה למדינת מגזר של הפלגים הקנאיים של הזרם האורתודוקסי. עכשיו הם יוצאים במסעות הסתה נגד דתיים אורתודוקסיים שאינם קנאים פנאטים כמותם. טוב שיהדות בריטניה הראתה לו את הדלת. מי שפועל לקעקוע זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כולו – כופר בעיקר הציוני. השימוש הציני במותג "הציונות הדתית" מצד הכהניסטים ועוזריהם הוא גניבת דעת.

* הרב צבי יהודה על נוער הגבעות – בי"ד באדר א' (יום שלישי הקרוב) ימלאו ארבעים שנה לפטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק. הרצב"י, ראש ישיבת מרכז הרב, בנו של הראי"ה קוק, היה המנהיג הרוחני של "גוש אמונים" ושל מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וגם של ההתיישבות הדתית בגולן. זכה הרצב"י שעיניו לא שזפו את פראי נוער הזוועות, גידולי הפרא שצמחו בשולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של שולי המחנה, ולכן אין התייחסות ישירה שלו לפשעיהם. אבל אולי הסיפור הבא מלמד מה הוא היה חושב עליהם. להלן מכתב שכתב הרצב"י בחודש ניסן תש"ז (1947) למנהל בית ספר בירושלים, תחת הכותרת "מעשה נעורים מבייש ומצער." וזו לשון המכתב:

"לכבוד המנהל והמורים של בית הספר פה עיר קודשנו תיבנה ותיכונן!

"הנני מחויב להעיר את כבודו על העניין דלהלן: היום בשעות שלפני הצהריים, בעברי על פני בית הספר והלאה לרחוב יפו-בן יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי בית הספר פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב שעברו אז שם. פעמים – יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינם כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של בית הספר. אחר כך שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן יהודה.

"נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם ולהעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי בית הספר. לא כולם, לא כל חבורת הילדים יוצאי בית הספר, עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם. וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה.

"אף על פי כן מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים.

"בכל כבוד ויקר ובתוחלת קידוש השם לישע עמו ונחלתו."

* הניו-דיל של המאה ה-21 – הדיסוננס האידיאולוגי והפוליטי שלי הוא שהמפלגות המייצגות את השקפת עולמי בנושא המדיני-ביטחוני מייצגות גישה מנוגדת לשלי בנושאי חברה וכלכלה. הרי אחדות העבודה זצ"ל לא קיימת כבר שנים רבות לפני שהיתה לי זכות בחירה.

כך הדבר גם לגבי "תקווה חדשה" שלה הצבעתי בבחירות האחרונות ולמפלגות הקואליציה הנוספות שמייצגות את הכיוון המדיני שלי, כמו ימינה וישראל ביתנו. הן דוגלות באותה השקפת עולם כלכלית של הליכוד בעידן נתניהו (להבדיל מהליכוד בעל הרגישות החברתית של בגין ומהשקפת העולם החברתית של ז'בוטינסקי).

התוכנית הכלכלית החדשה, שהיא התחלה טובה בכיוון הנכון ואני מקווה שיהיה לה המשך, כמו גם המדיניות הכלכלית של נתניהו בזמן הקורונה, כמו גם התגובה של מדינות ומנהיגים שמרניים באירופה ובארה"ב למשבר הקורונה (וקודם לכן למשבר הכלכלי של 2008), מנוגדת להשקפת עולמן הבסיסית, המטיפה לאי התערבות המדינה בכלכלה, ולכך שתפקידה של הממשלה הוא רק לאפשר לשוק החופשי לפעול ללא הפרעה. משבר הקורונה הבהיר לממשלות, שהתערבותן הכרחית למניעת קריסה של הכלכלה, של החברה, של המדינה.

כאשר השוק החופשי מביא לעליית מחירים מטורפת – מה זה עניינה של המדינה? מה פתאום המדינה מתערבת בהתנהלות העסקית של "אסם" ושל חברות גדולות שייעודן העסקי הוא הגדלת רווחיהן? מה פתאום המדינה "מכניסה את ידה לכיס של האזרחים" כדי להתערב במשחק החופשי של כוחות השוק?

אפילו לליברמן, שבחצי השנה הראשונה בתפקידו התבצר בעמדתו הימנית, נפל האסימון. וגם האופוזיציה הימנית תוקפת את המדיניות הכלכלית של הממשלה – משמאל.

הקורונה עשויה לבשר שינוי ארוך טווח בכלכלה העולמית והישראלית, ברוח ה"ניו-דיל" של נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, שחילץ את ארה"ב מן המשבר העמוק של שנות השלושים של המאה שעברה, ורוחו שרתה על מדינת הרווחה באירופה וארה"ב עד שנות השמונים. זהו שינוי היוצר דמוקרטיזציה של הכלכלה; לא שוק פרוע של כוחות הנלחמים ביניהם בפראות על הרווח המקסימלי, אלא ויסות השוק והתערבות בו (לא ביטול השוק החופשי, אלא ויסותו ומיתונו) בידי המדינה, המייצגת את הצרכים, האינטרסים של אזרחיה – רווחתם, בריאותם, חינוך ילדיהם וביטחונם.

* מרסק ההסכמה הלאומית – אהוד ברק בן 80. לאיש זכויות וחובות רבות בקריירה הארוכה שלו. הזכויות – רובן בקריירה הצבאית. החובות – רובן בקריירה הפוליטית. אך תרומתו הגדולה והחשובה ביותר להיסטוריה הישראלית היא שלילית ביותר. הוא האיש שריסק לרסיסים את ההסכמה הלאומית שהיתה במדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים ועד פסגת קמפ-דיוויד (בשנת 2000); ההסכמה על ירושלים השלמה, על בקעת הירדן ישראלית, על התנגדות מוחלטת ועקרונית לנסיגה לקווי 4.6.67. נאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון של רבין, ערב הירצחו (5 באוקטובר 1995), נאום מורשתו המדינית, שבו הציג בפני הכנסת את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא נאום הקונצנזוס הלאומי. נאום זה הבהיר מה המשותף לנו, בשיאה של המחלוקת על אוסלו שקרעה את העם (הנאום היה בדיון על אוסלו ב') ומה קווי המינימום שעליהם אין ולא תהיה פשרה.

חמש שנים אחרי שיגאל עמיר רצח את רבין האיש, אהוד ברק קבר את מורשתו. הוא פרם את כל הקווים האדומים שלו והפך כל "לאו" של רבין ל"הן".

כה אמר רבין: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

רבין דיבר על יישות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה. ברק הציע מדינה פלשתינאית עצמאית. לב תוכניתו של רבין והכותרת של תפיסתו היתה "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967." לב תוכניתו של ברק היה חלוקת הארץ על פי עקרונות קווי 4 ביוני 1967, ולכן כ"פיצוי" על כבשת הרש שישראל אינה יכולה למסור לפלשתינאים – גושי ההתיישבות הגדולים, הוא הציע למסור להם שטחים ריבוניים של ישראל בנגב, מעשה שרבין לא העלה על דעתו גם באפלים שבסיוטי הלילה שלו.

רבין דיבר על ירושלים המאוחדת וכל סביבותיה, ירושלים רבתי. ברק הציע לראשונה לחלק את ירושלים, להפוך את חלקה המזרחי לבירת המדינה הפלשתינאית ולחלק אפילו את העיר העתיקה ולמסור אותה למדינה הפלשתינאית בניכוי הרובע היהודי והכותל. ולמעשה הוא הציע למסור לרשות הפלשתינאית גם את הר הבית כשלישראל תהיה איזו ריבונות פיקטיבית מתחת לפני האדמה.

בעוד רבין דגל בכך שבקעת הירדן במובנה הנרחב ביותר, כלומר כולל המעלות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה, עד קו האוכלוסייה הפלשתינאית הצפופה, תהיה ישראלית, ברק הסכים למסור לפלשתינאים את בקעת הירדן.

בעוד רבין ראה בגוש קטיף מודל לגושי יישובים שיישאר בידי ישראל והביע תקווה שיוקמו גושים נוספים כאלה גם ביהודה ושומרון, ברק הציע לעקור את גוש קטיף ולסגת מכל רצועת עזה.

כזכור, הצעותיו נדחו על הסף בידי ערפאת, כפי שיורשו אבו-מאזן דחה הצעה דומה של אולמרט. היא נדחתה בדם ואש ותמרות עשן. במקום שברק יכריז מיד לאחר כישלון פסגת קמפ-דיוויד שכיוון שתוכניתו נדחתה, היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא מקפיד מאז לחזור כמו תוכי על המנטרה ש"זו התוכנית ואין בלתה." ואחרי דחיית הצעתו ותחת אש מתקפת הטרור החמורה ביותר בתולדות המדינה, הוא שלח את יוסי ביילין לזחול לטאבה ולנסות לרצות את ערפאת בהצעות עוד יותר מרחיקות לכת, ימים אחדים לפני הבחירות. וכאשר היועמ"ש אליקים רובינשטיין אמר לו שהוא אינו יכול ערב בחירות להציע הצעות כאלו לפלשתינאים הוא לא רק צפצף על הנחייתו אלא אף איים לפטרו. ועד היום תוכניות אהוד א' ואהוד ב' מקובלות בעולם כנקודת הפתיחה למו"מ עם הפלשתינאים. הנזק המדיני והחברתי שגרם לו ברק הוא נזק לדורות, לדיראון עולם, המקנה לו את התואר המפוקפק: ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה. על כך יש להוסיף את העובדה, שהוא היה ראש הממשלה האובססיבי ביותר למסירת הגולן כולו לאוייב הסורי תוך עקירת כל היישובים, אך כמו ערפאת גם אסד הבריז לו, כאשר התעקש לקבל גם נתחים מן הכינרת. וראוי לזכור את עמותות ברק המושחתות ואת העובדה שהוא ניצל מאימת הדין בזכות השתיקה של סביבתו. נו, שיהיה במזל טוב.

* נתון מעניין – בכל הארץ יש רק שלושה יישובים שאינם אדומים: ביתר עילית, מודיעין עילית ושבט קודייראת א-צאנע בנגב. שלושה יישובים ממגזרים שבהם היה שיא התחלואה בגלים הראשונים.

* משהו התרופף – את מתי כספי אני מעריץ משחר נעוריי. גדלתי עליו. הוא בעיניי גאון, ורק על מעטים אני אומר זאת. מוסיקאי וזמר דגול. יש לי כמעט כל תקליטיו וצפיתי בהופעות רבות שלו, מימי נעוריי הרחוקים, ועד האחרונה, עם שלום חנוך, לפני שנתיים בשוני. אבל אני חייב להודות ש... אפעס, איזשהו בורג קצת התרופף שם. האיש נהיה קוקו-קורונה.

* זיקוקי די-נור – "אלתרמן? הוא לא היה משורר בעיניי, סתם זיקוקי די-נור. חרוזים לילדים." את הדברים האלה אמר בראיון ל"ישראל היום" המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו.

דורות אחרי שלא יהיה אדם בעולם ששמע על בוזגלו, עוד יקראו וילמדו את שירתו הגדולה של גדול משוררי ישראל, נתן אלתרמן.

* חוויה תרבותית ואינטלקטואלית – סדרת מאמריה של זיוה שמיר על פזמוניו של אלתרמן, ובעיקר הרשימה על "מסביב למדורה", היא מתנה של ממש. קריאתה – היא חוויה תרבותית ואינטלקטואלית צרופה ומאירת עיניים.

כך גם מאמרו של יוסף אורן על שלושת ספריו הנפלאים של נתן שחם "הלוך ושוב", "עצם אל עצמו" ו"רביעיית רוזנדורף" והמסר הציוני שלהם. גם אני רואה ב"רביעיית רוזנדורף" את פסגת יצירתו של שחם; יצירת מופת של ממש. כדאי להזכיר גם את ספרו של שחם "צלו של רוזנדורף", שהוא ספר המשך של "רביעיית רוזנדורף".

* ביד הלשון: שמעון הצדיק / שייח' ג'ראח – מקום חם בחדשות – שכונת שמעון הצדיק ושכונת שייח' ג'ראח. שמעון הצדיק הוא כינוי שנקשר, לפי המחקר, לשתי דמויות, סב ונכדו, שהיו כוהנים גדולים מבית חוניו בתקופת בית שני בירושלים, במאה השלישית לפני הספירה, הם שמעון הראשון בן חוניו הראשון, ושמעון השני בן חוניו השני. בצפון ירושלים, לצד דרך הר הזיתים – הכביש העולה משכונת שייך ג'ראח להר הצופים, מצויה מערת קבורה, שעל פי המסורת היא מערת שמעון הצדיק. ב-1890 הוקמה בסמוך למערה שכונת שמעון הצדיק, בידי ועד העדה הספרדית בירושלים ואגודת "כנסת ישראל". שנה לאחר מכן, ב-1891, הוקמה בקרבת המערה השכונה היהודית נחלת שמעון, הקרויה כך בשל קרבתה למערה. סמוך למקום יושבת השכונה הערבית שייח' ג'ראח, שהוקמה במחצית השנייה של המאה ה-19. השכונה נקראת כך על שמו של חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אל-ג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי. קברו של השייח' נמצא במקום ועל שמו נקראת השכונה. תוארו של השייח היה ג'ראח, שמשמעותו היא רופא מנתח וזה מקור שמה של השכונה.

במלחמת השיחרור, עוד בחודשים שקדמו להקמת המדינה, הותקפה שכונת שמעון הצדיק פעמים רבות בידי פורעים משייח' ג'ראח. הפלמ"ח שיחרר את השכונה, אך סולק בידי הבריטים. עם עזיבתם מסרו הבריטים את האזור לירדנים ושכונת שמעון הצדיק נפלה. הירדנים ישבו בשכונת שמעון הצדיק פליטים פלשתינאים.

במלחמת ששת הימים שוחררה מזרח ירושלים ובתוכה שכונות שמעון הצדיק ושייח' ג'ראח וישראל החילה על כל ירושלים את ריבונותה. הנכסים היהודיים שנפלו בידי הירדנים במלחמת השחרור, ובהם הבתים של שכונת שמעון הצדיק, עברו לאחריות האפוטרופוס הכללי. ב-1972 שיחרר האפוטרופוס הכללי את הנכסים לידי בעליהם המקוריים, ועד העדה הספרדית בירושלים וכנסת ישראל. ב-1982 הבעלים תבעו לממש את בעלותם על 17 בתים בשכונה. הם הגיעו להסכמה עם באי כוח התושבים הערבים באותן דירות שהתושבים מכירים בבעלותם על הדירות ובתמורה יזכו למעמד של "דייר מוגן" וישלמו דמי שכירות לבעלים ויבטיחו אחזקה נאותה של הנכס. התושבים לא מילאו את חלקם בהסכם וב-1993 בעלי הנכס תבעו את הוצאתם מן הבתים. בית המשפט קיבל את התביעה ומאז בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, דחו את כל הערעורים של התושבים. זה מקור הסכסוך הנפיץ שאינו יורד מן הכותרות.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

ערב נהדר בפילהרמונית

לודוויג ואן בטהובן, וולפגנג אמדאוס מוצרט

כריסטוף אשנבך ו-מאו פוג'יטה –

הפסנתרן היפני המדהים בן ה-23

היכל התרבות, ת"א, מוצ"ש 12.2.22.

הקונצרט החל בפתיחה ל"יצורי פרומתאוס" של בטהובן משנת 1801 כאשר כריסטוף אשנבך בן ה-82 מנצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הקהל ורוב הנגנים חבשו מסיכות, למעט  כמובן הנגנים של כלי הנשיפה.

אחרי הפתיחה המרשימה בת חמש הדקות עלה לנגן בפסנתר מאו פוג'יטה היפני בן ה-23, קטן, דק גזרה ושחור שיער הנראה, כפי שאומרים באידיש, "א פערטל עוף". לאחר הפתיחה של התזמורת, החלו נשמעים צלילי הפסנתר של פוג'יטה ועד מהרה הקהל היה ממש מהופנט. איזו רמה של ביצוע, ניקיון, צלילות, זריזות ושמחת חיים. המוסיקה של מוצרט, הקונצ'רטו מס' 24 בדו-מג'ור לפסנתר ולתזמורת, ק' 467 משנת 1875, לפני 237 שנים – כמו נוצרה לא רק למען מוצרט עצמו, שניגן אותה אז לראשונה באותה שנה בווינה כפסנתרן  – אלא במיוחד למען מאו פוג'יטה – שיכול היה להיות נכדו, ואולי אפילו נינו של המנצח אשנבך!

הרמוניה נהדרת שררה בין התזמורת לפסנתר, קטעי הסולו היו עוצרי נשימה, וכל 30 הדקות של הקונצרט היו מפליאות ביופיין, מסוג הרגעים שבא לך לומר בהם את פסוקו של גתה מ"פאוסט" לרגע החולף – "התמהמה נא יפית כל כך!" (בתרגומו של יעקב כהן. למדתי את "פאוסט" אצל טוני הלה בתיכון חדש לפני 68 שנים).

הקהל יצא מכליו בתשואות ובקריאות עם סיום הנגינה, קרא כמה וכמה פעמים אל הבנה את פוג'יטה הצנוע, שגם נראה בחור טוב לב, לא הפסיק להשתחוות ולהודות וגם ניגן בפסנתר הדרן שקט וצלול. זו לו הופעתו הראשונה בישראל.

הקונצרט התקיים ללא הפסקה, אולי בגלל תקופת הקורונה וגם משום שלא היה ארוך ביותר. בחלקו האחרון ניגנה התזמורת בניצוחו של אשנבך את הסימפוניה מס' 1 בדו מג'ור אופ' 21 של בטהובן, משנת 1800 (רק לפני 222 שנה). שני הפרקים הראשונים עדיין איטייים ולא מבשרים את ההתפרצות המדהימה של שני הפרקים האחרונים, שהיו חגיגה לאוזניים, מלאים עוצמה ושמחת חיים.  הקהל הגיב בתשואות ממושכות שקראו שוב ושוב את אשנבך לקדמת הבמה.

זה היה קונצרט נהדר.

אהוד בן עזר

* * *

עקיבא נוף

שמש שקרנית

אַת שֶׁמֶּש שקרנית,

קרנייך – אין בָּן תוֹם,

אכן, שולְחות הן אור,

אבל רֵיקות מחוֹם.

אני, שִׁמְשִי שֶלי,

כַּמֵּהָ אל הַלַּהָט,

שֶׁיֵּש בּו הקירבָה

של בקשה לגעת,

שיש בו הצריבה

ולב מתגעגע,

וְשֶפָע החיבּה

של מי אשר שומֵע,

את פִּיכְפּוּכֵי לבי,

המבקש לנוּחַ

בְּחֵיק חמים ורַךְ,

נוֹגֵס מן התפוח,

שְטַּעַמוֹ בְּפִי

מֵאָז, מִגן העֶדן,

בּוֹ שֶׁמֶּש וְנָחָש

פִּילְחוּ חדְרֵי הַבֶּטֶּן.

* * *

יונתן גורל

נִשְׁמַת הַדְּבָרִים

וְאֶת הַכְּאֵב שֶׁל הַוִּתּוּר

עַל נִשְׁמַת הַדְּבָרִים

הַנּוֹגֵעַ לאָשְׁיֹות הַהֲוָיָה

פָּרַטְנוּ לַפְּרוּטוֹת

הִסְתַּגַּרְנוּ בְּמִגְדַּל שֵׁן

שֶׁל תְּבִיעוֹת יוֹמְרָנִיוֹת

גַּם רְשִׁימוֹת שֶׁל בֵּית דִּין

הָיוּ בְּיָדֵינוּ.

בְּבוֹאֵנוּ אֶל כִּסֵּא הַכָּבוֹד

נַשִּׁיל גְלִימת פִּיּוּס

נִלְבַּשׁ בִּגְדִי חֲרָטָה

וְנַשְׁפִּיל מַבָּט בִּפְנֵי הַהֲוָיָה

* * *

נעמן כהן

הפינה לשיפוטכם

אהוד: "[לנעמן] אתה טועה בגדול! – את בגין יזכרו בהיסטוריה בזכות השלום עם מצרים, ולא צריך מאה שנים כדי לדעת זאת." ("חדשות בן עזר" 1720).

יש הבדל בין התודעה היום לבין מה שנשאר בזיכרון ההיסטורי לשנים. מטבעו של זיכרון היסטורי הוא שדמויות בהיסטוריה נזכרות על מלחמות שעשו, ולא על שלום שעשו. אני מאתגר את אהוד בן עזר, ואת הקוראים. מצאו לי דמות היסטורית אחת, הנזכרת וידועה בהיסטוריה בשל הסכם שלום שעשתה? (הערה: זהו מבחן פתוח ניתן להיעזר בכל חומר, ולחפש בגוגל)

ממתין לתשובה.

ודוק: למרות שכיום כמעט לא זוכרים עוד את לוי שקולניק-אשכול, הרי בזכות חגיגת יום ירושלים המציינת את שחרור ירושלים מכיבוש ערבי וחזרתה לריבונות יהודית לראשונה מאז בר כוכבא, מבטיחה את זיכרו לנצח. (גם את שחרור רמת הגולן מכיבוש ערבי). לעומתו שני הפופולאריים היום, בגין ונתניהו, לא יזכו לזיכרון עולם לנצח, כי הסכם שלום עם מצרים, או עם אבו דאבי ובחריין – מטבעו אינו נחקק בזיכרון ההיסטורי לנצח. אלא כהערת שוליים בלבד.

"באסטה!" (חדל!) מר גייסינוביץ'-אחימאיר

קשה להאמין כמה שקרים יכולים לצאת מעטו-מקלדתו של כותב אחד, החותם בשם יוסף גייסינוביץ'-הייסינוביץ'-אחימאיר. האמת, נלאיתי מלהתווכח עימו, אבל אי אפשר לעבור לסדר היום על המשך דבריו המעוותים. ("חדשות בן עזר" 1721).

 (איני נוהג להשתמש בשפה כזו אבל כאן אני שוב נאלץ להשתמש בשפתו, במיוחד שהוא חוזר וסותר את עצמו ומוכיח את האמת שבדבריי, מה שהוא מכנה שקר).

גייסינוביץ'-אחימאיר שואל: "היכן כתבתי דברי הבל כאילו אני 'מתרץ את הפאשיזם של אבי רק בחוסר דעת ובבורותו באי הבנת עיקרי האידיאולוגיה הפאשיסטית?' ומיד כותב את הדברים פעם נוספת ומאשר את דבריי: 'אני שב ואומר,' כותב גייסינוביץ'-אחימאיר, 'הפאשיזם של אבי התמקד בשמונה מאמרים ב-1928, כאשר הפאשיזם טרם הפך למה שהיה בשנות השלושים. ה'פאשיזם' של אבי היה רק כותרת. משמעו היה בפועל – מדינה יהודית עצמאית, צבא יהודי, פרלמנט יהודי, ממשלה יהודית.'

"ז'בוטינסקי "לימדוֹ דעת?" מוסיף ומיתמם יוסף גייסינוביץ'-אחימאיר, "הוא רק ביקש מאבי לא להשתמש במונח זה משנתחוור לכל לאן הוא מוליך באיטליה." כלומר, אבא שאול גייסינוביץ-אחימאיר (לדברי בנו) לא הבין את מהות הפאשיזם וראה בו רק "כותרת" וזיהה את הפאשיזם עם המדינה היהודית העצמאית. (מה הקשר בין מדינה יהודית עצמאית לאידיאולוגיה האפשיסטית?) עד שז'בוטינסקי לימדו דעת, (כלומר שיכנעו לחדול מבורותו ולהפסיק להשתמש במונח "פאשיזם" ולהגדיר עצמו "פאשיסטן"), "משנתחוור לכל (מלבד לו עצמו) לאן מוליך הפשיזם באיטליה." כלומר, כאשר כולם הבינו מה שהוא לא הבין.

ודוק: איני מבין את כעסו של יוסף גייסינוביץ' אחימאיר עליי, שהרי לא אני הגדרתי את אביו בור בהבנת הפאשיזם, אלא הוא עצמו מגדירו כך בהסברו. האם הוא איננו מבין מה שהוא כותב?

מזעזע לשמוע מיוסף גייסינוביץ'-אחימאיר שבדומה לאויבי ישראל והציונות, הרואים במדינה היהודית את התגלמות הפאשיזם הוא כותב: "ה"פאשיזם" של אבי משמעו היה בפועל – מדינה יהודית עצמאית, צבא יהודי, פרלמנט יהודי, ממשלה יהודית." מה בכלל הקשר בין מדינה יהודית עצמאית לפאשיזם? ודוק: מדינה יהודית אין לה דבר עם הפאשיזם. ראיית המדינה היהודית כפאשיסטית היא בורות לשמה. אם זו לא בורות, בורות מהי?

לאחר שנים רבות בהן טעה והטעה מר יוסף גייסינוביץ-אחימאיר כשטען שז'בוטינסקי חזה את השואה – הוא הודה כבר בטעותו, ואישר את דבריי שז'בוטינסקי (כפי שניסח בלשונו): "לא חשב – וטעה – שתפרוץ מלחמה," כלומר שלא חזה את השואה. ועכשיו הוא כותב: "אין קשר בין חיזוי השואה, הקריאה-הזעקה ליהודי אירופה לקום ולצאת לפני שהגולה תחסלם, לאי חיזוי המלחמה." נו באמת, הרי ללא המלחמה, והכיבוש הגרמני-נאצי לא היתה שואה. ז'בוטינסקי לא חזה את המלחמה לכן גם לא חזה את השואה. עדיין לא ברור לי אם כן למה הוא כותב שאני "מגדף" את ז'בוטינסקי? שהרי באזכור העובדה שז'בוטינסקי לקה בעיוורון פוליטי מדהים כשסבר שגרמניה לא תעז לתקוף את פולניה בגלל חוזקה, אין משום גידוף, אלא עובדה.

לגבי ניסיון הפוטש של אלטלנה כותב גייסינוביץ'-אחימאיר: "שימו נא לב איך הוא מעוות ציטוט שלי. אני כתבתי על 'אלטלנה', כי 'לא היתה ניסיון פוטש, כי אם לכל היותר תוצאת חוסר הבנה בין השלטון ופיקוד האצ"ל.' " כלומר אין עיוות בדבריי שכן הוא פשוט חוזר שוב על דבריו, ושוב מגחיך את בגין, ומציג אותו בצורה נלעגת.

לדידו של גייסינוביץ'-אחימאיר, בגין לא עשה ניסיון פוטש, אלא פשוט לקה "בחוסר הבנה". הוא לא הבין שקמה מדינת ישראל וקם צה"ל, וכשהוא פקד על חיילי צה"ל אנשי האצ"ל לשעבר לערוק מצה"ל על כליהם, ולעזור לו להשתלט על אלטלנה, הוא פשוט "לא הבין" שצה"ל נמצא במלחמה קשה, וצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב. "בגין לא הבין." "הכל אי הבנה."

למרבה הצער ממשיך מר גייסינוביץ'-אחימאיר בעלילת הדם הבזויה שטפל על יצחק רבין ז"ל. יכול היה לומר שלרבין אין מורשת, אבל   הוא ממשיך להשתמש בביטוי הנבזי והשפל שמורשת רבין היא רצח אנשי אלטלנה. מר גייסינוביץ'-אחימאיר, "בסטה" מספיק! (באיטלקית) סגור כבר את הבסטה (בערבית) הדוכן בו אתה מוכר את שקריך.

"אגב, 'בסטה' זו מילה באיטלקית," מסיים יוסף גייסינוביץ'-אחימאיר את דבריו כדי להרשימנו בעומק ידיעותיו בשפה האיטלקית. גם ולדימיר זאב ז'בוטינסקי ניסה להרשים בידיעותיו באיטלקית אך הוא קצת התבלבל. הוא חשב שהמילה "אלטלנה" פירושה מנוף בשעה שפירושה באיטלקית הוא נדנדה.

(בלי קשר אני מסכים לכל דבריו של יוסף גייסינוביץ'-אחימאיר על חוסר המשילות של ממשלת ישראל על נוער הגבעות היהודי שהזכיר (ועל נוער הגבעות הערבי שלא הזכיר), וכמובן ביקורתו על האקטיביסט הפרו-איסלמי, משה מזרחי-רז הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפאשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי).

שיעור קצר בהיסטוריה – מהו פאשיזם?

(מה שאבא שאול גייסינוביץ'-אחימאיר לא הבין, וז'בוטינסקי הבין).

ברפובליקה הרומית עמדו שני קונסולים בראש הרשות המבצעת. הסמכות הליגאלית של הקונסולים לשלוט נקראה אימפריום IMPERIUM, וכסמל לאימפריום שימשו 12 ליקטורים לכל קונסול. בזמן מלחמה היה קונסול אחד מקבל את התואר "דיקטטור" ותפקידו היה לנהל את המלחמה. כל 24 הליקטורים סימלו את מעמדו בכך שאחזו בידיהם חבילת זרדים קשורה בחבל שנקראה fasces "פשס" ובראשם קרדום, כסמל לאחדות העם הרומאי היוצא למלחמה.

כאשר בניטו אמילקרה אנדראה מוסוליני, תפש את השלטון באיטליה ב-1922, הוא לקח את המושג "פשס" הוסיף לו את הסיומת "זם" וקבע אותו כמושג אידיאולוגי פוליטי "פאשיזם" (בדומה לסוציאליזם או לקומוניזם) הוא עצמו גם כתב את הערך "פאשיזם" באנציקלופדיה האיטלקית.

מהו פאשיזם? במשפט אחד: פאשיזם היא אידיאולוגיה הרואה את המדינה כערך עליון המתגלם במנהיג il duce.  האדם למען המדינה. המדינה הפאשיסטית היא מדינה טוטליטרית. הפאשיזם הוא משטר טוטליטרי. (ודוק: כל המשטרים הטוטליטריים רואים את האדם כאמצעי בלבד, רק המטרות שונות. בתיאוקרטיה האדם למען האל (המתגלם בשליחו, משיח, אפיפיור, חליף) בקומוניזם האדם למען מבנה חברתי, (המתגלם בדיקטטורה של הפרולטריון).

הגישה הדמוקרטית אומרת בהיפוך שהמדינה היא רק אמצעי למען האדם. האדם הוא המטרה, המדינה היא אמצעי בלבד המבטיח את החיים. כאמרתו של חנניה סגן כהנים (שתומס הובס כתב אותה במאות  עמודים בספרו "לוויתן") שאמר: "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו." (אבות ג' ב') בלי מדינה יש ג'ונגל, מלחמת הכל בכל. המדינה היא אמצעי לאדם, ולא האדם אמצעי למדינה. הציונות תמיד ראתה במדינה היהודית אמצעי למען הצלת העם היהודי, ולא ראתה במדינה מטרה. העם היהודי אינו אמצעי למדינה, אלא המדינה היא אמצעי לעם היהודי. הרצל בנה את התנועה הציונית מראשיתה על בסיס דמוקרטי, ואף היה אחד הראשונים בעולם שהעניק זכות בחירה לנשים (מהקונגרס הציוני השלישי). ודוק: הרואה את המדינה היהודית והציונות "פאשיזם" הוא או בור, או גזען אנטישמי מרושע בחינת הפוסל במומו פוסל. אני מאמין שיוסף גייסינביץ'-אחימאיר יכול להאשים את אביו אבא שאול גייסינוביץ'-אחימאיר בבורות בלבד (בנושא הפאשיזם), ז'בוטינסקי לימדו דעת במה שהיה מחוור לכיל מלבדו – שהניגוד לקומוניזם אינו פאשיזם כי אם דמוקרטיה, שהיא מהות הציונות.

"החברים"

בתנועה הקיבוצית נהוג היה בעבר להשתמש בתואר "חבר" או "חבֵרה", וכך גם בהסתדרות. הציניקנים היו אומרים פעם שחברים יש רק באגד.

כבר כתבתי בעבר ששוקן ונבזלין הפכו את עיתון "הארץ" לעיתון ערבי בעברית (לכן כשאני מצטט ממנו אני כותב "אל-ארצ'י"), הדבר בולט יותר ויותר בעמודי החדשות (בעמודי הדעה זה קיים כבר שנים רבות).הנה דוגמה טובה. השבוע התפרסמה בעיתונם הידיעה הבאה: "הימ"מ הרג בצהריים (שלישי) שלושה חברים בגדודי אל-אקצא בשכם, שישראל ייחסה להם שורת פיגועים באזור וניסיון לבצע נוספים. משמר הגבול מסר כי השלושה נהרגו בקרב יריות כשהכוח ניסה לעצור אותם, ועדים פלסטינים אמרו כי מטרת המבצע היתה התנקשות בחייהם."

https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.10599558

הבנתם לפי שוקן ונבזלין אין מדובר בטרוריסטים מהארגון הג'יהאד האיסלמו-נאצי של אש"פ", "כתאאב שוהאדת אל-אקצא" (השהידים של הקצה), אלא ב"חברים" של הארגון. משל היו "חברים" בקיבוץ או בהסתדרות. אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה.

ביטול ההכרה בישראל

המועצה המרכזית של אש"פ ברמאללה פרסמה את החלטתה לבטל את הכרתו של אש"פ בישראל, ועל הפסקת התיאום הבטחוני עם ישראל. גיא בכור קורא לגרש את "קשישי אש"ף" בחזרה לתוניסיה לאחר שהגיעו בעקבות ההכרה בישראל, ולהילחם בטרור האיסלמי.

https://www.gplanet.co.il/%d7%a7%d7%a9%d7%99%d7%a9%d7%99-%d7%90%d7%a9%d7%a3-%d7%91%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%a0%d7%95-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%9b%d7%a8%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%90%d7%aa-%d7%94/

האמת היא שהם מעולם לא הכירו בישראל, כי האמנה הפלישתינאית מעולם לא בוטלה.

ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!

ח'ייבר היתה יישוב יהודי ליד אל-מדינה שנכבש ע"י מוחמד, ובכל הפגנה הערבים צועקים: "חייבר ח'ייבר ח'יבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!" (אחמד טיבי מסית נגד היהודים במסגד הקצה, והקהל עונה לו: "חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב"):

https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4

(ערביי יפו מפגינים וצועקים: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד!"

https://rotter.net/forum/scoops1/637970.shtml

בזמן מלחמת לבנון השניה החיזבאלה הפיק קליפ יפהפה עם מוסיקה המביא תמונה מול תמונה. תמונה של שרידי ח'ייבר למול פגיעה בישראל. למרבה הצער הקליפ נמחק מיוטיוב עקב תכני שנאה. (למזלי הצלחתי להעתיק אותו לפני כן) אבל הרשת מלאה בקליפים דומים.

כבר אז הכריז נסראללה כי ירה רקטה ח'ייבר 1 לעבר חדרה:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3286416,00.html

והנה איראן חשפה טיל חדש הנקרא "מפצח ח'ייבר" שלטענתה מסוגל להגיע לטווח של 1,450 ק"מ. הטיל "מפצח חייבר", הוצג לרגל יום השנה ה-43 למהפכה האיסלאמית, ולטענת האיראנים הוא מדויק מאוד ויכול לחמוק ממערכות הגנה מטילים.

https://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/.premium-1.10601204

הנרטיב החסר

אורי הורוביץ-משגב, כתב "אל-ארצ'י", מלין כי לימוד השואה בבתי הספר הוא שטיפת מוח "אתנוצנטרית" "חולנית", במקום ללמד "על הצד המואר של הפלנטה."  (אורי משגב, "הבטתי בתכני הלימוד לבגרות בהיסטוריה ונדהמתי מתכני הלימוד החולניים", אל-ארצ'י,2.2.2022)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.10583358

ההיסטוריון פרופסור ישראל ברטל, יו"ר הועד לבדיקת מחקר והוראת השואה של האקדמיה הישראלית למדעים, האחראי על תוכנית הלימוד, נדהם ממה שהוא מגדיר "האובססיה של משגב", ומצטט את מטרות לימוד ההיסטוריה: "הכרת המקורות של האופי הפלורליסטי של החברה בישראל, והבנת החשיבות של קיום בסיס משותף לכל הקבוצות במדינת ישראל; הבנת הסכנות הנשקפות לפרט, לחברה ולמדינה מהתנהגות אלימה ומחוסר סובלנות בין בני אדם ובין חברות; הבנת החשיבות של הערכת אנשים לפי מעשיהם, ולא לפי השתייכותם הקבוצתית (גזע, מוצא, מין, לאום, דת, מעמד); הכרה בקיומן של נקודות מבט שונות וגישות שונות בכל נושא, אירוע או תהליך; טיפוח ההבנה והמחויבות ליחס שוויוני כלפי כל בני האדם באשר הם, גברים ונשים; הקניית ערכים דמוקרטיים.

"את המסמך הנאצי שעליו תלונתו של משגב נקרא התלמיד לפרש על פי העקרונות הללו," מסביר פרופסור ברטל, "ובמקום זאת, קובע משגב כי מדובר ב"אובססיה מטורללת שיצאה משליטה." ואני תוהה: איך יבין תלמיד ישראלי את האיום הצפוי מן הטוטליטריות, הגזענות והלאומנות לעולם בן-זמננו בלא שייחשף למה שאירע באירופה?... "דווקא הבנה לעומק של הסכנות הנשקפות להומניזם, לדמוקרטיה ולפלורליזם מצד משטרים טוטליטריים תורמת יותר מכל להרחבת "מבטו של הנוער לצד המואר של הפלנטה." (ישראל ברטל, "קראתי את דברי משגב, נדהמתי מהאובססיה שלו", מוסף "אל-ארצ'י", 11.22.2022)

https://www.haaretz.co.il/magazine/letters/.premium.HIGHLIGHT-1.10602114

פרופסור ברטל צודק וטועה. הוא צודק באשר לחשיבות לימוד המשטר הטוטליטארי הנאצי, אבל מתעלם לחלוטין מן העובדה שכיום הסכנה העומדת בפני הדמוקרטיה הישראלית אינה הטוטליטאריות הנאצית, אלא הערבית-מוסלמית. ומערכת החינוך הישראלית בכוונת מכוון מתעלמת מסכנה זו. לא יעלה על הדעת שתלמיד יהודי בבית ספר של מערכת החינוך של מדינת היהודים יישאר בור, ולא יכיר באופן מלא את הנארטיב הערבי-מוסלמי. קיימת חובה ללמד בשעורי ההיסטוריה והאזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנרטיב הערבי-מוסלמי:

1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60,  סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

2. האמנה הפלשתינאית (1964): שהיהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.

 3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים.

4. חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." – "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."

אי לימוד הרטיב הערבי-מוסלמי סותר את הגדרת פרופסור ברטל את מטרת הלימוד: "הבנת הסכנות הנשקפות לפרט, לחברה ולמדינה מהתנהגות אלימה ומחוסר סובלנות בין בני אדם ובין חברות."

איימן עאדל עודה מעודד טרור ורצח יהודים

הגזען האחמדי, איימן עאדל עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), משבח בטלוויזיה של הרשות הפלישתית אישה בשם לטיפה אבו חמיד שהיא אימא לארבעה מחבלים שרצחו עשרה יהודים. איימן קורא לה :"הגיבורה! האימא של הגיבורים!"

אחד מבניה ("הגיבור") נאצר אבו-חמיד נחשב גם הוא (כאימו) לסמל עבור הערבים ועבור תנועת פת"ח. אבו-חמיד היה מי שהכריז על ייסוד ארגון הג'יהאד של פת"ח (כתאאב שוהאדת אל-אקצא", "השהידים של הקצה", "גדודי חללי אל-אקצא", ושימש סגנו של הרוצח הסדרתי הג'יהאדיסט מרוואן ברגותי, שעמד בראש ארגון הטרור הזה.

כיום, סובל אבו-חמיד מסרטן מתקדם, ומתנהל מסע מה תעמולה של הרש"פ ושל פת"ח בקריאה לשחררו. הרשות מאשימה את ישראלי כי היא מיישמת נגד אבו-חמיד וכנגד אסירים נוספים מדיניות שהיא מכנה "הרצח האיטי", הזנחה רפואית מכוונת במטרה לגרום למותם.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=731621&forum=scoops1

הנקמה של ליקוריציה

הנסיך צ'רלס נדבק בקורונה ויש חשש שהדביק גם את המלכה. צ'ארלס אמור היה להשתתף בטקס הסרת הלוט של ליקוריציה מווינצ'סטר, אשת עסקים יהודייה החשובה ביותר בימי הביניים באנגליה.

https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/europe/article/7964237

ליקוריציה מווינצ'סטר (תחילת המאה ה-13 – 1277) היתה מלוות כספים יהודית-אנגלית. היא תוארה על ידי ההיסטוריון רוברט סטייסי כ"האישה היהודייה החשובה ביותר באנגליה של ימי הביניים." היא היתה מלוות כספים אנגלית, רעייה ואם, שלמרות הנסיבות הקשות יותר ויותר של היהודים באנגליה של המאה השלוש עשרה, שכללו מיסוי קבוע ועונשי מאסרים שרירותיים וחוסר סובלנות דתית גוברת ועלילות דם – היא התקדמה באמצעות נישואים מועילים וחוש עסקי, ונראה כי היתה לה מערכת יחסים קרובה עם המלך הנרי השלישי. שמה של ליקוריציה משקף אופנה באנגליה של תחילת המאה ה-13, בקרב נשים נוצריות ויהודיות, לשמות אקזוטיים כמו פלוריה, ספרוניה, אלמונדה, פרסיוסה, בלאסז וקומטיסה, אולם נראה ש-Licoricia לא היתה בחירה כה פופולארית. Licoricia מופיעה לראשונה ברשומות בשנת 1234, כאלמנה צעירה עם שלושה בנים, קוקרל, בנדיקט, לומברד ובת, בליה. פעילות המימון שלה מתועדת מתחילת שנות ה-30 של המאה, כאשר הלוותה כספים בשיתוף עם יהודים אחרים, וכן בעצמה עם עורך דין.

בשנת 1242 נישאה לבעלה השני דוד מאוקספורד (נפטר בשנת 1244), שהיה ידוע כיהודי העשיר ביותר באנגליה. הוא רצה להתחתן איתה עד כדי כך שהתגרש מאשתו מיוריאל, והנרי השלישי מנע מבית הדין האנגלי לשים מכשולים לפני נישואיו מחדש. נולד להם בן, אשר, שכונה סוויטמן, יליד 1243. עם זאת, ליקוריציה נעצרה על ידי המלך במצודת לונדון לערבות עבור חלקו של המלך בעיזבונו של דוד עם מות בעלה בשנת 1244. חלק זה הסתכם ב-5,000 מארק. מתוך כך, 4,000 מארק שימשו למימון הבנייה מחדש של מנזר וסטמינסטר והמקדש לאדוארד המוודה. עם שחרורה, בספטמבר 1244, חזרה ליקוריציה להתגורר עם משפחתה בווינצ'סטר, שם המשיכה את עסקיו של דייוויד והחלה במפעלים נוספים משלה. במהלך 30 השנים הבאות, הפכה ליקוריציה לאשת עסקים משפיעה ביותר, שמימנה אנשים ברחבי דרום אנגליה. בין לקוחותיה היו המלך הנרי השלישי ואשתו אלינור המלכה מפרובנס ואצילים בולטים, כולל סיימון דה מונפורט, הרוזן השישי מלסטר לפני המרד שלו במלחמת הברונים השנייה (1264–1267).

בנה בנדיקט הפך לאיש הגילדות היהודי היחיד באנגליה של ימי הביניים וכנראה בכל מקום אחר במערב אירופה. זה איפשר לו להיות בעל דירות ובתים, ולהיות אזרח, שניהם בלתי אפשריים עבור שאר הקהילה היהודית. בנה מאת דוד מאוקספורד, אשר, נכלא בטירת וינצ'סטר בשנת 1287, בזמן שהמלך ניסה להטיל מיסוי גדול על היהודים (המאה השלוש עשרה היתה עדה למיסוי עצום על היהודים), בכלא נשאר גרפיטי, שבו נכתב בעברית, "ביום שישי, ערב השבת שבו קוראים את פרשת אמור, נכלאו כל יהודי ארץ האי. אני, אשר, רשמתי זאת." קיימות עדויות מסוימות למעשי ילדיה האחרים, אך ייתכן שהם היו מעורבים בפעילויות של רוב הקהילה היהודית, כגון מסחר, תכשיטים, עבודות מתכת, רפואה, פקידים או סופרים (הרוב המכריע של הקהילה היהודית הקהילה לא היה מעורב בהלוואות כספיות משמעותיות). אין זה סביר שהם היו רוכלים, כמו רבים מהעניים ביותר בקהילה.

הגבול העליון שהיהודים יכלו לגבות נע בין שניים לשלושה פני לכל קילו בשבוע. הקהורסינים (מונח לציון צרפתים) והלומברדים יכולים היו לגבות עד 50 אחוז; ליהודים לא היה מונופול על הלוואות.

בתחילת 1277 ליקוריציה נמצאה על ידי בתה בליה מתה. היא נרצחה בתוך ביתה ברחוב היהודים יחד עם המשרתת הנוצרית, אליס מביקטון. נגד שלושה גברים הוגש כתב אישום בגין מעשה הרצח, אך איש לא הורשע, והרצח מעולם לא פוענח.

אדוארד הראשון הציג את חוק היהדות ב-1275, שאסר על יהודים לתבוע ריבית. אחד מבניה של ליקוריצ'יה, בנדיקט, נתלה בגין גזירת מטבעות ומשפחתה גורשה מאנגליה עם הקהילה היהודית בצו הגירוש ב-1290.

באוגוסט 2018 ניתן אישור תכנון לפסל ברחוב היהודי בווינצ'סטר, להנצחת ליקוריציה מווינצ'סטר ובנה אשר, על ידי הפסל איאן רנק-ברודלי. נאספו כספים לפרויקט זה, כדי להביא אנשים להבנת ההיסטוריה של ימי הביניים, ומקום הקהילה היהודית והקשרים המלכותיים שלה, כמו גם לקדם סובלנות וגיוון כיום, לעורר השראה לנשים וצעירים, ולייפות את וינצ'סטר. הפסל נחשף ב-10 בפברואר 2022. החשיפה הייתה אמורה להתבצע על ידי הנסיך מוויילס, אך הוא התבודד לאחר שנבדק חיובי ל-COVID-19. הפסל נמצא מול המקום שבו עמדו בעבר ביתה של ליקוריצ'יה ובית הכנסת מהמאה השלוש-עשרה של העיר ברחוב היהודי. אשר אוחז בסביבון, ועל בסיס הפסל מובא ציטוט מספר ויקרא; "ואהבת לרעך כמוך" באנגלית ובעברית.

https://en.wikipedia.org/wiki/Licoricia_of_Winchester

ההידבקות של צ'ארלס פיליפ ארתור ג'ורג' מוויילס (Charles, Prince of Wales ‏בקורונה והסכנה של הדבקת אימו המלכה, היא אולי העונש ההיסטורי ששלחה ליקוריציה על היחס שנתנו מלכי אנגליה  ליהודים. (נ.ב. מוזר מאד שאין על ליקוריציה מילה בעברית).

ה"תקווה החדשה" של שאשא ביטון –

חיסול החינוך ההומניסטי בישראל

כשגדעון משה זריצ'נסקי-סער הקים את מפלגת הוונדטה שלו "תקווה חדשה", הוא היה בטוח שהוא יהיה ראש ממשלה. על מנת לקושש קולות למפלגתו מקהל בוחרי הליכוד היהודים המערביים-מוגרבים, הוא הבטיח ליפעת שאשא-ביטון להיות מיספר 2 במפלגתו, ואת תפקיד ממלאת-מקום ראש הממשלה במקרה בו יעלה בידיה של המפלגה להרכיב קואליציה.

שאשא-ביטון לא הצליחה במשיכת קולות, וזריצ'נסקי-סער לא נעשה ראש ממשלה. כברירת המחדל הוא מינה אותה לתפקיד שרת החינוך. לא אכביר מילים על ניהולה את החינוך בישראל בתקופת הקורונה, אלא רק בהחלטתה לחסל את החינוך ההומניסטי בישראל ע"י ביטול בחינות הבגרות בתחום מדעי הרוח.

ידיעת הידיעה או ידיעת אי הידיעה

בשיטת החינוך הרוסית והצרפתית (בעבר גם בחינוך העברי, בבתי ספר "תרבות" בגולה, וגם בארץ) היה נהוג לימוד בע"פ של קטעים בספרות, ובחינוך העברי גם קטעים מהתנ"ך. ידע שהיה נשאר אצל התלמיד לכל חייו. מאוחר יותר התקבעה בארץ הדעה שלימוד בע"פ הוא מאמץ מיותר. אין צורך בלימוד ושינון, אלא רק בלימוד ההבנה. ללמוד להבין.

אפלטון בדיאלוג "כארמידס", מעלה את השאלה האם ניתן לדעת את הידיעה בלי המושא שלה. בעקבותיו יש להבהיר לכל הטוענים שאין צורך בלימוד ושינון מפני שצריך רק ללמוד להבין, כי כדי ללמוד ל"הבין" צריך ללמוד מה להבין. אין הבנה בלי לימוד חומר. נכון לא כל חומר לימוד קל מושך ומעניין, אבל גם בחיים כך. ברור שמעניין ומושך ללמוד על זוכה האח הגדול, ה"כוכב הבא" או "היפה והחנון", או מאסטר שף (האם תזכה שאשא-ביטון?) – אבל לא זה האופק הרוחני שאנו רוצים בחברה הישראלית, לכן אסור ששרת החינוך תהיה פופוליסטית שטחית המשתתפת בתוכנית ריאליטי – ותבטל את החינוך ההומניסטי. יש לדרוש את פיטוריה, ולהחליפה באדם ראוי בעל חזון חינוכי ולימודי הולם.

"כי מציוּן (ציוּנים) תצא תורה" – הצילו את מדעי רוח!

בהקדמת פירושו למשנה עוסק הרמב"ם בפירוש הפסוק "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ועונה על השאלה מהו עולם הבא?

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm

הרמב"ם מביא משל: דרך חינוכו של נער קטן: נער קטן הביאוהו ללמוד תורה. הנער בגילו הצעיר אינו מבין את מעלת התורה, ולכן המלמד נותן לו ממתקים על מנת שילמד. בשביל הנער המטרה היא הממתקים, והאמצעי הוא הלימוד. כשגדל הנער מעורר אותו המלמד בכך שאם ילמד הוא יקנה לו נעלים ובגדים יפים. עתה בשביל הנער המטרה היא נעלים ובגדים, והאמצעי הלימוד. כשגדל הנער מעורר אותו הרב ואומר לו: למד ואתן לך כסף. ובשביל הנער הכסף הוא המטרה והלימוד אמצעי. כשגדל יותר מציעים לו כבוד. שילמד תורה ויהיה ראש ודיין וכולם יקומו בפניו. ובשבילו המטרה היא הכבוד, והאמצעי הוא הלימוד. כל זה אומר הרמב"ם מגונה – לימוד שלא לשמה." אין להחליף מטרה באמצעי.

גן עדן וגיהנום – סיפור בדים שמטרתו קיום מצוות

בני האדם, קובע הרמב"ם, עושים משהו רק מתוך תקווה לשכר, או מיראה מעונש. לכן התירו חכמים לספר להמונים הנבערים מדעת, שיש גן עדן וגיהינום, כי לולא זאת הם לא היו מקיימים מצוות. וכאן אנחנו חוזרים לנבואת ישעיהו הנביא פרק ב' "כי מציוּן תצא תורה." אין מה לעשות, התלמידים הצעירים אינם יכולים להכיר במעלת הלימוד לשמה. בשבילם הציוּן הוא המטרה והלימוד הוא האמצעי. לכן ביטול בחינות הבגרות במדעי הרוח, במקצועות ההיסטוריה והספרות והתנ"ך, יביא למחיקת הנושאים הללו. ללא ציוּן הם לא יילמדו.

לפני שנות אלף בקיבוץ, כשלא למדו לבגרות, היה נהוג לעשות עבודת גמר. אז לא היה אינטרנט ולא היה גוגל. הכול נעשה בספרייה. היום שיטת עבודת הגמר כתחליף לבחינות אינה אפשרית יותר. מורה ל-35 תלמידים בכיתה אינו יכול להדריך כתיבה רצינית למיספר תלמידים כה גדול. התוצאה תהיה העתקה המונית של עבודות. יש ברשת אתרים רבים המציעים מכירת עבודות, דבר שיגדיל את הפער החברתי-כלכלי בין התלמידים.

(הנה דוגמא לאתר אחד מיני רבים המוכר עבודות):

https://ianshoof.co.il/%D7%9B%D7%AA%D7%99%D7%91%D7%AA-%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA/

הכנת עבודות אינה יכולה להחליף בחינות. וללא בחינות דבר לא יילמד. אז נכון, כדי להשתתף בתוכנית הריאליטי מאסטר שף, בה משתתפת שרת החינוך שאשא-ביטון (שערורייה כשלעצמה) אין צורך בלימוד מקצועות הומניסטיים כמו היסטוריה, ספרות, תנ"ך – אבל איך תיראה החברה הישראלית בלי תרבות הומניסטית.

מוטב ששאשא ביטון-תמשיך בתחרויות הבישול שלה בטרם תפגע בעתיד החברה הישראלית פגיעה ללא תקנה. למרבה התקווה ה"תקווה החדשה" תיעלם בבחירות הבאות והיא לא תיבחר יותר כשרת חינוך, בינתיים יש לדאוג שלא יווצר מצב כפי שאמר לואי ה-15 (או פילגשו מאדאם דה פומפדור):  "Après moi, le déluge – אחריי המבול."

יש לבטל לאלתר את ההחלטה לביטול בחינות הבגרות במדעי הרוח.

מודה "אני אנטישמי", ולא עוזב, לא ירוחם

כתב אל-ארצ'י- בדימוס, האקטיביסט הפרו-איסלמי עקיבא אלדר מודה: "אני אנטישמי"

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10589442

כאילו שלא ידענו. מודה ולא עוזב לא ירוחם.

ברדוגו "קול המון כקול שדי,

ביטול תחנת גלי צה"ל

יעקב ברדוגו הוא מולטי-מיליונר בעל נכסי נדל"ן מהון שלטון. )גידי וייץ, "כך הפך יעקב ברדוגו, לשעבר מנכ"ל מפעל הפיס, למיליונר", "אל-ארצי', 8.5.2009)

https://www.themarker.com/law/1.533678

את אהדת היהודים המערביים-מוגרבים, תומכי נתניהו, רכש ברדוגו בזכות עושרו ובמיוחד בזכות אימוץ הפה המלוכלך של מר"נו עבדאללה יוסף (פה מלוכלך) שהיה נוהג לחרף ולגדף.

כשדר בגלי צה"ל שמונה ע"י נתניהו גרף ברדוגו את שיא הפופולאריות, לכן ראה עצמו כ"פי העם". "קול המון כקול שדי"  –  Vox populi, vox Dei

האימרה מקורה במחנך האנגלי אלקווין ששלח מכתב אל קרל הגדול, מלך הפרנקים, בשנת 798. באיגרת זו, הידועה בשם "תוכחת מוסר לקרל", כתב אלקווין:

Nec audiendi qui solent dicere, Vox populi, vox Dei, quum tumultuositas vulgi semper insaniae proxima si

ובתרגומו של גדליה אלקושי: "אין להטות אוזן לאלה הנוהגים לומר 'קול המון-עם – קול אלוהים,' – מאחר שרגשת ההמון גובלת תמיד עם טירוף-הדעת. יש לתת את הדעת אפוא על כך שאין מדובר במתן כבוד לקול ההמון, כי אם להפך, בביקורת על הליכה אחר קול העם.

עם זאת העברת משבצת השידור שלו ע"י בנימין גנץ לשעה אחרת שבאה לא בגין שפתו הבוטה, אלא משום תמיכתו בנתניהו – הינה בגדר צנזורה פוליטית פסולה שהבהירה יותר מכל את העובדה שיש לבטל בכלל את גלי צה"ל. אל לתחנת רדיו צבאית לעסוק בפוליטיקה. לכל היותר עליה לעסוק בחדשות ממחנות הצבא ולהשמיע מוסיקה. ותו לא. את גלי צה"ל התחנה הפוליטית הנוכחית יש לבטל ולהעביר מן העולם. די לפוליטיקה בצה"ל.

הגזענות האנטי אשכנזית

הגזען האנטי אשכנזי, מואיז בן הרא"ש, יליד מרוקו שעלה לארץ, וירד לספרד, שהתפרסם בשירו "ינעל א-בוק ביאליק", מכה בפואמה גזענית נוספת המסיתה נגד אשכנזים: קצת שגיאות בעברית אבל הכוונה ברורה:

תְּבֹרְכוּ אִמָּהוֹת תֵּימָנִיּוֹת שֶׁלֹּא כִּבִּיתֶן אֶת נֵר הַתִּקְוָה

תְּבֹרְכוּ אִמָּהוֹת תֵּימָנִיּוֹת

שֶׁלֹּא שְׁכַחְתֶּן אֲפִלּוּ לְיוֹם אֶחָד

שֶׁשְּׁמַרְתֶּן תְּמוּנָה וּשְׁמַרְתֶּן אֶת פְּנֵי הַיֶּלֶד

בְּזִכְרוֹנְכֶן וּבְלִבְּכֶן

תְּבֹרְכוּ אִמָּהוֹת תֵּימָנִיּוֹת

תְּבֹרְכוּ

תְּבֹרְכוּ שֶׁדִּדִּיתֶן מִמּוֹסָד לְמוֹסָד וְחִפַּשְׂתֶּן

תְּבֹרְכוּ שֶׁלֹּא שְׁתַקְתֶּן וּתְבֹרְכוּ שֶׁלֹּא וִתַּרְתֶּן

תְּבֹרְכוּ שֶׁגְּרַמְתֶּן לָהֶם לְהָקִים וַעֲדוֹת טִיּוּחַ

תְּבֹרְכוּ שֶׁבָּאתֶן לְהָעִיד וּתְבֹרְכוּ שֶׁלֹּא בָּאתֶן לְהָעִיד

תְּבֹרְכוּ שֶׁהִמְשַׁכְתֶּן שָׁנָה אַחַר שָׁנָה כְּשֶׁהוֹרֵיכֶן

הִמְלִיצוּ לָכֵן לְוַתֵּר וְגַם כְּשֶׁבְּנֵיכֶן כְּבָר חָשְׁבוּ שֶׁהִשְׁתַּגַּעְתֶּן

תְּבֹרְכוּ אִמָּהוֹת תֵּימָנִיּוֹת שֶׁלֹּא כִּבִּיתֶן אֶת נֵר הַתִּקְוָה

תְּבֹרְכוּ

תְּבֹרְכוּ אִמָּהוֹת מִזַּעְקִי, אִמָּהוֹת נַהַרִי, אִמָּהוֹת שַׁרְעָבִּי, אִמָּהוֹת שַׁבָּזִי, אִמָּהוֹת תַנְעָמִי

תְּבֹרְכוּ שֶׁהִמְשַׁכְתֶּן לִזְכֹּר אֶת הַיְּלָדִים עַד הַקֶּבֶר תְּבֹרְכוּ

תְּבֹרְכוּ אִמָּהוֹת תֵּימָנִיּוֹת תְּבֹרְכוּ

תְּבֹרְכוּ בְּבָנִים וּבְבָנוֹת שֶׁזַּרְעָם לְעוֹלָם לֹא יְבַקֵּשׁ לֶחֶם

תְּבֹרְכוּ בְּחַיֵּיכֶן וּבְמוֹתְכֶן תְּבֹרְכוּ, תְּבֹרְכוּ שֶׁהוֹרַשְׁתֶּן לָנוּ אֶת מַשָּׂא הַזִּכָּרוֹן לְעוֹלְמֵי עַד

שֶׁלֹּא נְתַתֶּן לָהֶם לִשְׁכֹּחַ תְּבֹרְכוּ

תְּבֹרְכוּ אִמָּהוֹת תֵּימָנִיּוֹת תְּבֹרְכוּ

וְגַם אִם יוֹדוּ וְיַעַזְבוּ

לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח

אֶל רַחוּם וְחַנּוּן הוּא אֱלֹהֵינוּ

(וְלָכֵן נְרַחֵם)

אַךְ לְעוֹלָם אֵינוֹ שׁוֹכֵחַ

פּוֹקֵד עֲווֹן אָבוֹת עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּזְעַק

תְּבֹרְכוּ אִמָּהוֹת תֵּימָנִיּוֹת תְּבֹרְכוּ

(מואיז בן הרא"ש, "תבורכנה נשים תימניות", "אל-ארצ', תרבות וספרות", 4.2.22)

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.10579593

כמנהגנו נענה לו איפכא מסתברא בפואמה:

תבורכנה נשים אשכנזיות

תבורכנה נשים אשכנזיות

ניצולות שואה וחלוצות

בין אם מרוסיה, פולניה

גליציה או רומניה

שחשו כולן

לעזרת בנות תימן

לטפל בהן להצילן

עם כל טוב ליבן

ומלא מסירותן

אנחנו בנות תימן האמולות

זקוקות כולן למטפלות

בנות מִזַּעְקִי, נַהַרִי, שַׁרְעָבִּי,

גם שַׁבָּזִי, ותַנְעָמִי

לכולנו על הראש

יש צרות שלוש

כך הנוהג בתימן

אצל הח'ותים גם

כל אישה שכבר יָלְדָּה

קטינה היתה ועוד יַלְדָּה

נישואין היו בכוח

האישה היא כמו מלקוח

את הראש היא לא הרימה

בת עשרה הינה כבר אימא

וילדים תריסר היכן נשימה?

רב שבזי הקנאי בדתו

הרג את שמעה בתו

כה בכתה אז אשתו

האמין הקנאי

בדברי ההבאי

במשיח שבתאי

תבורכנה נשים אשכנזיות

ניצולות שואה וחלוצות

בין אם מרוסיה, פולניה,

גליציה או רומניה

שלא כיביתן את נר תקוותנו

ולבנות חורין השוויתינו

אשכנזיות עם לב טוב

גם לימדונו קרא וכתוב

בתימן לא היה נאות

ללמד צורה של אות

חיינו שם כמו שפחות.

בבוּרות גמורה חיינו

כאסקופה שם היינו

עד שבאתן מאשכנז

ולימדתונו את הרז

ומלבד דעת קרא וכתוב

גם ריפאתן כל מכאוב

האחיות המטפלות

שריפאו המחלות

הרופא האשכנזי גם

שהציל את כל העם

שריפא ללא יעפת

גחלת שעלת ורככת

חצבת סכרת גזזת

צהבת שחפת צפדת

ופעל ללא כל פחד

לרפא שפעת וקדחת

לא יותר ולא פחות

בתימן אין אף אחות

גם לא היה רופא מאז

כולם היו מאשכנז

יבורך גם הטייס האשכנזי

בשירת רב שלום השבזי

שעל כנפי נשרים העלנו

ולארץ הביאנו

תבורכנה נשים אשכנזיות

ניצולות שואה וחלוצות

בין אם מרוסיה, פולניה,

גליציה או רומניה

נהלל את האל

שהביא הגואל

עליו תמיד חלמנו מאז

שיבוא מיהדות אשכנז

על הפואמה הזו אין סיכוי שאזכה בפרס ע"ש האשכנזים ביאליק או לודוויג פפויפר-יהודה עמיחי, כמו שזכה בו בן הרא"ש, וכמובן גם בנימין ציפר לא יפרסם אותה. כי האופנה היום, היא להכות אשכנזים.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

...כך נמשך הוויכוח ונדמה לי אפילו שאמרתי לו [לח"כ גדעון וגינור, בלשכת היו"ר בכנסת] – "אני לא זונה כמו אשתך!" – עד שהצלחתי לצאת, ולעשות את דרכי החוצה, לבד, לשער ולתחנת האוטובוס, והגעתי לתחנה המרכזית, אני לא יודעת איך, אבל צוחקת לעצמי מדי פעם למחשבה שהוא זוחל שם בלשכה, על הרצפה, לאסוף את החפצים הנופלים, ומזלו שפני השולחן נותרו יבשים, אם אני לא טועה, כי אחרת היה צריך לקנח בסמרטוט את תנובתנו המשותפת מעל שולחן היו"ר, כי כשאני מגורה אני מרטיבה מאוד, ממש מתיזה – עד למרחק של אפילו חצי מטר.

אך בכך לא נסתיימו תלאותיי לאותו יום. ישבתי במסעדה הריקה-למחצה של אגד, ואחרי שהתעקשו לא לקבל ממני את מחיר הארוחה בדולארים, טרפתי סאלאט גזר ואשל וביצה מטוגנת, ושוב צחקתי – "יש לָך מזל שלא נתפס לי ברוכסן!" – יש לך מזל! מדוע הם תמיד אומרים את זה – כך גם חמיאל, במכונית, אחרי האבן שזרק עלינו תוגתי; וכשיצאתי כבר החשיך, קניתי כרטיס ועליתי לאוטובוס הישיר לתל-אביב. אני מעדיפה לנסוע באוטובוס, לא במונית, כי אז פחות נדחקים אלייך אנשים.

נגמר יום הכנסת שלך, חביבתי, אמרתי לעצמי. רצית לעשות רושם, להצליח, ויהי מה! כמו איזו סקארלט אוהרה שמופיעה בנשף הראשון שלה, ומה יצא? – בגללך כמעט חנק לעצמו הח"כ וגינור את המצביע ברוכסנו!

ואז נכנס והתיישב לידי אברך גדול, רחב-כתפיים, לבוש מעיל שחור, כובע שחור, חולצה-לבנה צהובה, ובלי עניבה, כמובן. מאוד התפלאתי שהוא בחר את המקום לידי. האוטובוס היה אמנם כבר די מלא, וישבתי בחלק הקדמי, אבל אני יודעת שלפעמים הם עומדים באוטובוס מרחקים ארוכים ובלבד שלא יצטרכו לשבת ליד אישה. אפילו זו זקנה צמוקת לחיים.

אני מאוד נזהרת מגברים שיושבים לידי באוטובוס מפני שכבר קרו לי מקרים לא נעימים. בדרך-כלל אני מניחה את התיק שלי במושב לצידי, או יושבת ליד המעבר, והתיק במושב הריק ליד החלון, ואז – רק אם כל האוטובוס ממש מלא, יש למישהו הצדקה לשבת לידי. דרך אחרת היא לחפש מיד מקום ליד אישה, או להעביר את התיק אל ברכיי מיד כשאישה מתקדמת לעבר מושבי, בתקווה שתתיישב במקום הפנוי, ואם לא – מיד להחזיר את התיק למושב.

אתמול ראיתי על לוח-מודעות כרזה של התנועה לשחרור האישה: "חזרתי מן השוק עמוסת סלים, ופתאום הרגשתי בין רגליי משהו שאיננו סל!" – בדיוק כך, פעם חזרתי באוטובוס מחיפה לתל-אביב, ולידי התיישב בחור גבוה, צנום, שנראה כמו צייר או שחקן. מתולתל. עלה מגופו ריח טוב, נקי, כאילו התרחץ לפני הנסיעה. שמעתי שיש אנשים שמתרחצים לפני שהם יוצאים מן הבית לדרך ארוכה, אך אינם ממהרים להתקלח בשובם. טוב, אני זו לא דוגמה כי אני מתקלחת לפעמים פעמיים-שלוש ביום, לפני ואחרי. עוד לא קרה לי, למשל, שאקיים יחסים עם שני גברים – בלי שאתקלח באמצע. למרות שכבר קרה לי יותר מפעם אחת שבאותה יממה, אפילו באותו לילה, שכבתי עם שניים, לא יחד, כמובן; ואילו חמיאל התפאר פעם באוזניי כי ברווקותו קיים יום אחד יחסים בחדרו, כשהיה סטודנט, עם שתי בחורות, אחת לפנות-ערב ואחת בלילה – מבלי שאפילו התרחץ באמצע. אני חושבת שההמשכיות הזו גירתה אותו כאילו שכב עם שתיהן יחד.

מלוכלך.

כמו שהאוטובוס מתחיל לנסוע, לפנות-ערב, ואני מסיימת לאכול מנה פאלאפל שקניתי בתחנה-המרכזית בחיפה, והייתי לבושה מכנסי-ג'ינס עבים, וחולצה, והייתי עייפה, בעצם חשבתי לישון כל הדרך, השענתי את כתפי השמאלי לחלון, ראש הצידה, הרגליים קצת שרועות קדימה, באלכסון, התרווחתי – ועצמתי עיניים.

השכן שלי, ארוך-הגפיים, כאילו רק לרגע זה חיכה. מבעד לעיניי העצומות-למחצה, באלכסון, יכולתי לראות כיצד מרפקו השמאלי גולש ומרחף באוויר, מעל לצ'יפצ'ימון ולגבעת הבטן, ובעוד רגע כבר נוגע בה קלות, כמו במקרה, בגלל טלטולי הנסיעה, יַעַנִי! – נוגע ונסוג, ומשתדל להתאים את קצב הליטוף למצב הכביש. יותר. פחות. פחות. מעלה. מטה. כאילו הוא מנגן דואט למרפק ומשגלון על מפשעת הג'ינס שלי.

בהתחלה זה די הרגיז אותי, אבל האמת שהוא פרט על צ'יפצ'ימון מאוד בעדינות. משדר, מפסיק. משדר, מפסיק. כאילו הוא מחכה לתשובה שלי, לאות שהוא יכול להמשיך. והבנתי שאם אזוז ממנו במופגן, אתן לו זֵץ קטן במרפק – שוב לא ייגע בי כל הדרך ואולי אפילו יבקש סליחה, כאילו נרדם ורק במקרה נטה גופו אליי.

דבר שני – לפי ההתנהגות שלו הרגשתי שהוא רוצה שיהיה לי טוב, כי אחרי הכול – איזה תענוג כבר יכול בן-אדם להרגיש במרפק? העור שם מקומט כעור של פיל, וחסר עצבים לגמרי. אתה יכול לצבוט את עצמך במרפק כמה שאתה רוצה – לא תחוש שום כאב. כשאני לפעמים עצבנית מאוד, ומתרגזת על חמיאל, שבא אליי עם הסיפורים על לינדה והבנות וההורים שלו, ושלה – אני אומרת לו:

"תן לי את המרפק שלך, חמילצ'יק – " וצובטת אותו שם בכל כוחי ובחשיקת שיניים; אם הייתי צובטת בחלק אחר בגוף, זה היה ממש עינוי, והוא היה קופץ לתקרה מרוב כאבים. אבל הצבוט שלי רק צוחק ואומר:

"לילכצ'יק, תשאירי קצת מההתלהבות שלך למקום אחר, אם את מתעקשת על עור מחוספס, אבל בבקשה – בלי רשעות, כי יכאב – " והוא מתחיל לצחוק, "די, די – " כאילו באמת צבטתי אותו בביצאלאך, שכידוע, ואני בוודאי לא מגלה את אמריקה, שקיתן עשוייה עוד מקומט ומחוספס, אבל רך ורגיש מאוד. אוהו! לא כמו במרפק –

פעם ניסיתי לקחת בפה בֵּיצָלֶ'ה של חמיאל, איזו אכזבה! כאילו מילאתי פי בפרי לא טעים, שעיר וקמוט, שכמוהו רואים לפעמים בחנויות למעדני-פירות, דומה לערימה של אשכים חומים עם שערות צהבהבות.

והאוטובוס נוסע. ואני משימה עצמי ישנה, באלכסון, ומתרווחת לי, ואני מרגישה שהוא נעשה נועז יותר ויותר, כשהוא חש שאינני מתנגדת; וכאשר ג'ינס-המפשעה המתוח שלי עונה לו בגלים, כמו קפיץ, יחד עם תנודות הנסיעה – אני מרגישה שהתרגשותו קרובה לשיא, ואף אחד באוטובוס לא יודע מה קורה בינינו, כי החשיך בינתיים, ומשענות-הכסאות גבוהות ומרפקו כבר נתקע בשיפולי הבטן שלי ומתחיל לבעול אותי מבעד למכנסיים – זו היתה הרגשה! – כאילו נרדמתי ואני חולמת, ולא פקחתי עין כל אותה שעה, שיהיה לי כאילו איזה אליבי – שהכול מתרחש עם גופי בלבד, בלי רשותי –

ופתאום אני מרגישה שינוי בקצב תנועותיו. מפסיק פתאום ומזיז את המרפק, כאילו נבהל, ושוב נוגע בצ'יפצ'ימון, ושוב נרתע, כאילו הוא חושש להיכוות ברותחין – לא הבנתי מה קורה לו, עד שהירפה ממני לגמרי, ולנחיריי החל מגיע ריח מוכר, שאני מסוגלת לזהות מקילומטר ואפילו אחרי שעות, פעם זרקתי את חמיאל מהבית, למרות שהוא נשבע לי שלא שכב קודם עם לינדה רק סתם אונן לפני שבא, כי לא רצה להתנפל עליי מיד, וגם קיווה שאיהנה יותר מהמכשיר הטעון-למחצה אשר שלא כסוללה חשמלית, יתחזק דווקא עתה, ולמשך יותר זמן, בפעם השנייה –

מטורף! –

תיארתי לעצמי איזו הרגשה מחורבנת יש לבחור שישב לצידי, בתחתונים רטובים, כשהריח עולה ומתפשט, חשק לגעת בי כבר לא היה לו, אם כי עוד ניסה לדחוף לי פעמים אחדות את המרפק, בחמדנות של מי שממילא כבר אין לו מה להפסיד.

היה לו מזל שהאוטובוס התקרב למיחלף נתניה, הוא צלצל, אסף בחופזה את חפציו, ויצא. מזלו גם שהיה לבוש במכנסי-ג'ינס. אני בטוחה שהכרטיס שלו היה עד תל-אביב. אבל אולי יש מכבסות מהירות, בשיטת כבס-ולבש, בנתניה?

כל זה בא להראות שלמרות שאני מתנגדת למזמוזים באוטובוס מצד מופרעים, הנה לפחות במקרה אחד, כשהגבר מצא חן בעיני וגם היה עדין מאוד, ומתחשב – הרשיתי לו לאונן אותי עד שכמעט גמרתי בנסיעה, והבאתי אותו לאביונה, זאת אומרת לנתניה, כדי לייבש את השמוקול שלו.

אבל האברך עלה לי על העצבים כבר מההתחלה, עם המעיל השחור שלו, ובלי הדאודוראנט; אני לריחות רגישה מאוד, ובייחוד לזיעת גברים חמוצה, שהדבר הקרוב לה ביותר העולה בדימיוני, לגועל, הוא זרמת סוסים, מהתנ"ך. זאת הסיבה שאני נהנית לפעמים כשדופברג באה לישון אצלי, כי מאז אותו לילה ראשון שניסתה לעסות את שדיי הנופלים וגמרה בחגיגה-רבתי עם תוגתי שבהזדקפות בי"ת, לאחר שבהזדקפות אל"ף אנס את המיטה –

מאז, כשאני מריחה את גופה הנקי-תמיד, המבושם, של דופברג חברתי, שאת יכולה ללקק בה בביטחון גמור אפילו את פנים כּוּזָלֶ'ה הוורדרד שלה כי היא רוחצת היטב את פי-התחתול אחרי כל יציאה, זה מין שיגעון שלה – אני אומרת לעצמי, סליחה על החרוז – שאולי מוטב לשכב עם חברה נטולת-אבר מאשר עם אבו-זרגיאל נודף ריח זיעת גבר. והרי לא המציאו עדיין יצור שיהיה זרגיאל בלבד, בלי הגבר, כמו שסיפר לי פעם תוגתי על מקרה שהיה עֵד לו, כמעט במו עיניו –

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-42 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברוך תירוש: זיוה שמיר, בביקורתה המרתקת על פזמוניו של נתן אלתרמן, התייחסה, כנראה בטעות, לקביעתו  – 'צריך לצלצל פעמיים'. אינני יודע מה גילה, אולם הוותיקים יודעים שבשנות ה-30 ותחילת ה-40, התגוררו משפחות רבות בתל אביב בחדר אחד מתוך דירת כמה חדרים. ואכן, בשנות ה-40 הראשונות שכנתי עם אימי בחדר ומרפסת, בדירה שבחדר השני התגורר מנהל קרן היסוד בתל אביב עם רעייתו, והיינו שותפים במטבח ובשירותים. לכן, ליד הכפתור לפעמון, היה ציון לגבי מיספר הצלצולים שיש לצלצל עבור כל משפחה, ונתן אלתרמן תיאר כנראה בפזמונו, שהיה עליו לצלצל פעמיים, באותה העת.

* לאהוד בן עזר שלום רב, היום, ה-14.2.2022 – הוא יום האהבה, יום הולדתו של יוסי גמזו. הוא תמיד שמח לספר שנולד ביום האהבה בעיר האהבה פריז. 

זוהי הזדמנות להודות לך שביום האזכרה לפטירתו פירסמת שני שירים של יוסי והזכרת אותו.

תודה רבה,

רונית ויהודית דנא

* אהוד היקר, קראתי את תלונתך על היעדר עניין של המוסדות בעיזבון שברשותך. האם פנית ל"גנזים" – הם אנשים מסורים, רובם מתנדבים, והם עושים עבודה נהדרת.

האם אתה מכיר את המשוררת אדלינה קליין? ובכן, היא החליטה, בגיל צעיר יחסית, לא לסמוך על "מוקירי זכרה" לאחר 120 שנה, אספה את כל התמונות, את כל המפעלים הספרותיים שלה, את כל הביקורות עליה, את כל האירועים הספרותיים שערכה והנחתה, את כל הפרסים, וכו' וכו' – ואספה הכול אל תוך חיבור ענק (691 עמודים בתבנית של 4A), ומחלקת אותו לחבריה ואוהבי שירתה. קראתי והתפעלתי. מה אתה אומר על כך?

מסור, בבקשה, לחנה סמוכה מושיוב את רחשי ליבי החמים  ואת אהבתי – כמוה גם אני התחלתי מאוהל במעברה, והגעתי לרווחה כלכלית ולהשכלה – הכול התאפשר במדינה האהובה שלנו, שהיתה עבורי, כמו עבורה – הצלה ונס. כמוה, גם אני אוהב את המדינה ואסיר תודה על מה שהעניקה לי ולרבבות אחינו שקלטה גם כאשר היתה  ענייה וכואבת אחרי מלחמת השחרור.

התפעלתי ממדור התרגומים של זיוה שמיר, ועתה אני מתפעל מניתוחי הפזמונים של אלתרמן – ממש מעיין שופע של ידע.

 כמו ארנה גולן, גם רעייתי ואני חברים של עודדה ליברמן שהלכה לעולמה בימים אלה, וכמו ארנה, גם אנחנו אהבנו אותה ומתאבלים עליה. ובאשר למחמאות שהיא הרעיפה עליי – הלוואי שהיא צודקת. מכל מקום, אני בן ממושמע לאימי, זיכרונה לברכה, שלימדה אותי אם אומרים עליי דברים טובים – לא להתווכח.

שלך בהערכה רבה,

משה גרנות

אהוד: "גנזים" מוכנים לקבל רק חלק קטן מהארכיון שלי, וגם לא את אוסף קטעי העיתונות הענק שלי, משנת 1955 ואילך. אני לא מוכן לפצל את הארכיון. מזל שבתקופתו של משה מוסק הצלחנו להעביר ל"גנזים" את מרבית עיזבונה של אסתר ראב, כולל כל קטעי העיתונות שאספתי על אודותיה במרוצת השנים והם מרוכזים בתיק אחד לתועלת חוקריה בעבר ובעתיד, שמבלעדיהם היו מתקשים, ויתקשו – לעסוק ביצירתה. ארכיוני כבר לא אזכה ליחס כזה.

הפיתרון של אדלינה קליין לא מתאים לי.

* נתן מנדל: את המחלוקת בין נעמן כהן ליוסי אחימאיר קשה להבין. היו כבר מחלוקות בישראל בלי להתפשר. אבל בסופו של דבר אמרנו גם את זה נקבל וגם את זה נקבל.

המחתרות גירשו את הבריטים מהארץ. צה"ל ניצח במלחמה בתש"ח. מדוע אי אפשר לפרגן קצת אחד לשני?

אהוד: בזכות הנטפליקס אני שוקע יותר ויותר בפרקי "סיינפלד", שאת רובם כבר ראיתי בעבר, ועדיין מלא התפעלות מהכישרון העצום, הייתי אומר אפילו – היהודי, של יוצרי הסידרה ושל רוב המשתתפים בה. לא לחינם היא נחשבת לסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנוצרה אי פעם, ושחקניה קנו בה את עולמם למשך דורות רבים.

* אביבה קם: אני זוכרת את איתן, בן קיבוץ מסדה, שארנה גולן מזכירה את שמו, היינו יחד בקורס מ"כפים של הגדנ"ע בגבע (עם ארנה מר). מותו החריד אותנו.

* עירית אמינוף: שלום לך אהוד: הערה קטנטנה לרשימתו של נעמן כהן על צבי שהם. לא יכול להיות שצבי שהם נולד ב"הדסה" שעל הר הצופים ב-1927. בית החולים "הדסה" שעל הר הצופים נחנך רק ב-1939, על כן כל מי שנולד בירושלים בהדסה לפני 1939, לא נולד בהר הצופים, אלא ב"הדסה" שברחוב הנביאים. [אני זכיתי להיוולד בהר הצופים ב-1945, אבל בעלי שנולד ב- 1938 נולד ב"הדסה" שברחוב הנביאים]. הטעות אינה נוראה, אבל כדאי לדייק!

* לעורך חדשות בן עזר שלום, אשמח לקבל באימייל את הצרופות "שירי חיימקה שפינוזה" ו"הנאהבים והנעימים״. מחכה בקוצר רוח כל שבוע לגיליון החדש, מעדכן אותי על הנעשה בארץ. אני תושב קנדה, ומאוד מודה לך על הקפדה והחומר הרב הבא פעמיים בשבוע.

יישר כוחך,

דן כהן

אהוד: בשעתו היה סופר עברי, לא אנקוב בשמו, שעבר לחיות עם משפחתו בארה"ב, וכמעט שהם חשבו להישאר שם, אבל בזכות מאמר חיובי שכתבתי על רומאן חדש שלו ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" – חזרו לארץ. כך לפחות סיפר לי. ייתכן שהיום הוא כבר לא זוכר זאת.

אם היחס אליי ב"תרבות וספרות" אז – היה כמו ההתעלמות ממאמריי ומספריי כיום ובמשך כל השנים האחרונות – המאמר לא היה מתפרסם והסופר הזה היה אולי נשאר עם משפחתו בארה"ב.

לא מעט ישראלים נמעני המכתב העיתי החיים בניכר – מודים לי על כי בזכותו הם יכולים לשמור על קשר עם הנעשה בארץ.

* נרי לבנה: מניין לקח אבי את השברייה נודע לי רק עשרות שנים לאחר מכן. זה קרה כשהיה מאושפז בבית החולים בנהריה, שרוי במצב של טשטוש לאחר האירוע המוחי החמישי שלו. טיפל בו אח ערבי נחמד מאוד, סעיד, ואבא שלי אמר ש"הוא אמנם ערבי אבל יהודי ממש טוב." שאלתי את האח מניין הוא, והוא נקב בשמו של כפר ערבי בגליל המערבי ואמר שהכפר כבר אינו קיים. אבא שלי התעורר לשמע שמו של הכפר ואמר: "כמו היום אני זוכר את הכפר הזה." הוא החל לתאר בפרטי-פרטים את כיבוש הכפר, בעוד האח הולך ומחוויר ובעיקר בקטע שבו אמר אבי, "מצד שמאל היה הדואר, אז שם הרגנו את המנהל של הדואר."

"זה היה הדוד שלי," אמר האח. "אני הייתי אז ילד בן חמש." "אחר כך המשכנו למכולת," המשיך אבי העירני להפליא. "המכולת היתה של אבא שלי," אמר סעיד. "הוא לא בסדר בראש." אמרתי לו והצבעתי על אבי. "מה לא בסדר," צעק אבי, "כמו שאני חי ככה אני מת על המקום אם אני לא זוכר את זה כמו היום." הוא לא מת, אבל סעיד עזב את החדר ולא נראה יותר עד קץ אשפוזו של אבי. ["הארץ", 11.2.22].

אהוד: האם זה סיפור אמיתי? לי הוא נראה סיפור דימיוני שרקחה בחוכמתה נרי לבנה כדי שהמדור שלה ימשיך להתאים את עצמו לדעות המעסיק שלה עמוס שוקן וכת העיתונאים שונאי ישראל שכותבים אצלו בעיתון – הלא זה ברור, היהודים הנאצים הרעים הם שהשמידו ברשעות וברצחנות במלחמת 48' את הערבים המסכנים הטובים – וזאת על לא עוול וחטא בכפם!

חברה שלנו קראה בתמימות את המדור של לבנה וסיפרה לנו עליו כעוד הוכחה ברורה לטבח שעשו היהודים בערבים בתש"ח!

* אהוד: במשך כשישים שנה ואולי יותר אני מנוי על סוכנויות לקטעי עיתונים, כיום "יפעת", כדי שישלחו לי כל קטע שלי או עליי וכן על סבי יהודה ראב בן עזר ודודתי המשוררת אסתר ראב. זה עזר לי רבות בכינוס הכרכים של כל שיריה וכל הפרוזה שלה. עשיתי זאת עוד בחייה של אסתר וגם בתקופות שבתור סטודנט בקושי היה באפשרותי לעמוד בתשלומים החודשיים.

 במשך כל השנים האלה לא הזכירה אפילו פעם אחת "המשוררת הלאומית", "המלכה האם" [לפי "הארץ" ו"ידיעות"] – אגי [אגנס] משעול – את אסתר ראב. לא בדפוס, וכניראה גם לא הכירה את שירתה – אחרת היתה ודאי מציינת זאת, בייחוד על הרקע החקלאי המלבב שלה כיום.

והנה ביום שישי האחרון אני מקבל קטע מ"יפעת" שבו מוזכרת אסתר ראב אצל אגי משעול. סוף סוף! – מלא סקרנות פתחתי בעקבותיו את מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מיום 11.2, ומה אני מוצא:

"בעקבות גיורא [בעלה של אגי משעול], קנינו את השטח הזה [בכפר מרדכי] – שאגב מי שבילתה בו קיצים שלמים זו היתה אסתר ראב, היתה לה כאן משפחה קרובה..."

ובכן, למיטב ידיעתי אסתר ראב מעולם לא בילתה קיצים שלמים בכפר מרדכי ומעולם לא היתה לה שם משפחה קרובה! – ואם אכן זה המקום היחיד שבו "המשוררת הלאומית", "המלכה האם" אגי משעול מתייחסת לאסתר ראב – אולי כך מומחש ההבדל בין השתיים!

הקשר של אסתר ראב לדרום הארץ היה עם רבקה גובר שהחזיקה בנהורה שבחבל לכיש את "בית דבורה בארון", לשם היתה אסתר נוסעת בשנות השישים של המאה שעברה – לשהות מדי פעם, והשתיים גם התיידדו.

  * לאודי שלום, מצורף המכתב שהייתי שמח לקבל כל יום. הוא שייך לאותם מכתבים שאני אף פעם לא משתעמם לחזור ולקרוא:

"הזמנה של סדרת 'בחיי'

שלום פוצ'ו,

קראתי עכשיו ב'מעריב' שסיימת בשעה טובה לכתוב את הכרך השביעי והאחרון של סדרת 'בחיי'. האם אפשר להזמין אותו ממך, וגם את כרכים 2-6 (יש לנו בבית רק את הראשון)?

בברכה,

עופר נוי"

(אודי, מותר לך לפרסם את הכתוב לעיל במסגרת המדור הפרסומי, או במדור האחרון, או בכלל לא. מה שתרצה. נדמה לי שהמכתב הוא  מסוג המכתבים שכל סופרי ישראל ישמחו לקבל כל יום).

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

עד היום אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב אבל גם כבר אין גשר על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2292 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל