פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1723

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז באדר א' תשפ"ב, 17.2.22.

עם הצרופות: 1. חנה סנדר בין עצי המורינגה. 2. מוטי בקטיף עלי המורינגה. 3. שבט סנדר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: סתיו מתפורר בתוך ההמון. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן. האם אפשר שלא להתאהב? על הפזמון "אתה חיכִּיתָ לי". // אורי הייטנר: צרור הערות ‏16.2.22. // רון בריימן: ברדוגו והקומיסרית. // מנחם רהט: שרה שנירר כמשל. // עמנואל בן סבו: דמוקרטיה מחפשת מחסה. // משה גרנות: כמו מפעל חיים. על הספר "עד קצווי העברית – לשון וסגנון בשירת אלתרמן" מאת זיוה שמיר. // יהודה גור-אריה: אופק אדום. סיפור על קולחוז. // משה גרנות: האיש שנולד בלי היצר הרע. פרופ' הלל ברזל הלך לעולמו. // ד"ר ארנה גולן: עם המבט המחקרי אל "מהפכים פואטיים" לאחר קום המדינה. לזיכרו של פרופ' הלל ברזל. // שושנה בן-עדי: שלושה שירים מספרה החדש "נפלתי בין משברי הגלים". // עדינה בר-אל: משפחת סנדר, ואף על פי כן – חקלאים. // מכתב שהשאירה חנה סנדר על דלת ביתה ביום הפינוי מגוש קטיף. // נעמן כהן: האומנם סלע קיומם? קייב לא רוסית, אלא יהודית. יוחלף פסל חמיל הרשע בפסל גולדה מאיר. // ויקיפדיה: משפט בייליס בקייב. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת שנייה, המשך. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

סתיו מתפורר בתוך ההמון

סְתָו וּבְנֵי-אָדָם נוֹשְׁרִים בּוֹ זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי.

הִתְפּוֹרַרְנוּ מִתּוֹךְ הָרָצוֹן לְלַטֵּף. יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים,

כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה,

מַנְגִּינוֹת שֶׁאֵינָן טְעִימוֹת יוֹתֵר, וּפְאֵר, הַרְבֵּה פְּאֵר,

לִמְלָכִים שֶׁל אֲגָדוֹת. לָמָּה אַתְּ קוֹרֶנֶת עָלַי? –

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ. מְיַבֶּשֶׁת אוֹתִי. קַיִץ שֶׁלִּי. אָבִיב מַחְנִיק שֶׁלִּי

חֹרֶף שֶׁאֵינֶנִּי יָכֹל לְהִמָּלֵט אֵלָיו. אֵיפֹה אַתְּ? –

נוֹשֶׁרֶת אִתִּי? – הָאִם קוּרִים סְמוּיִים עוֹבְרִים בֵּינֵינוּ?

אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי. אֲנִי נוֹשֵׁר. אֲנִי נוֹשֵׁל. אֲנִי מַחְלִיף –

עוֹרִי בְּעוֹר יָבֵשׁ יוֹתֵר, שָׁקוּף יוֹתֵר, וָמֵת יוֹתֵר.

לֹא מֵתִים בְּבַת-אַחַת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁנִּסְתָוִים בְּעוֹדָם בַּחַיִּים, –

רַק קוֹפְאִים מִתּוֹךְ יֹבֶשׁ וּמִתּוֹךְ חֹם וּמִתּוֹךְ צֹרֶךְ שִׁגְעוֹנִי –

לָרוּץ וּלְהָזִיעַ כְּדֵי לִסְחֹט אֶת הַלַּחוּת הַפְּנִימִית

בֶּהָמוֹן הַמִּתְרַחֵב שֶׁאֵינֶנּוּ מַבְחִין בַּחִיּוּכִים, וּבַשְּׁתִיקוֹת

וְהַמַּאֲבָקִים שֶׁנִּמְשָׁכִים עַל פְּנֵי שָׁנִים רַבּוֹת – חָה חָה חָה, בְּעוֹדֵנוּ צוֹחֲקִים.

לֶהָמוֹן הַזֶּה אֵין סְתָו, רַק בֵּית-קִבּוּל גָּדוֹל,

כְּשֶׁל דִינוֹזָאוּר. אוֹכְלִים אוֹתָנוּ. גַּם תְּקוּפָתֵנוּ תַּעֲבֹר.

וְיֹאמְרוּ שֶׁהָיִינוּ אָבָק. וְיִתְעַטְּשׁוּ כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִזִּכְרֵנוּ.

אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,

אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –

שֶׁל הַשֵּׁנִי, הַמִּתְפּוֹרֵר בְּגִמְגּוּמוֹ אֵלָיו, בְּחָה, וּבְחָה חָה חָה? –

1962

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

האם אפשר שלא להתאהב?

על הפזמון "אתה חיכִּיתָ לי"

שירם-פזמונם של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי "אתה חיכִּיתָ לי" נכתב לתוכנית ל"ט של תיאטרון "המטאטא" ("שְׁמע קולנו", מופע הבכורה ביום 21.12.1935). זהו דואט של סעדיה וחביבה – בחור בן העדה התימנית ובחורה יהודייה מפולין – שאותו ביצעו על במת "המטאטא" השחקנים יעקב טימן וקטיה בת-הרים.

יעקב טימן כ"יהודי קווקזי"

מתוך הצגת "חוזרים בתשובה" תיאטרון המטאטא, 1939. מתוך ויקיפדיה.

בתוכנית המופע "שְׁמע קולנו", המובאת בפירוט בחלק א' של הספר "פזמונים ושירי זמר" (שבעריכת מנחם דורמן), שיר זה אינו נזכר כלל. הוא גם אינו כלול משום-מה בין השירים שבשני חלקיו של הספר. ואולם, מצויות הקלטות אחדות שלו – ישָׁנות וחדשות כאחת. השיר בן שמונת הבתים  בנוי מארבעה צמדי-בתים. הוא נפתח בשני בתים  מִפִּי חביבה, שאחריהם מובאים שני בתים מפי סעדיה, וחוזר חלילה:

אַתָּה חִכִּיתָ לִי לְיַד בֵּית הַחֲרֹשֶׁת.

אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ לִי הַיּוֹם בֶּאֱלֹהִים.

אַתָּה הִבְטַחְתָּ לִי לָתֵת שִׂמְחָה וָאֹשֶׁר

וְנַעֲלַיִם זוּג עַל עֲקֵבִים גְּבוֹהִים.

אֲבָל הַנַּח נָא לִי וְאַל נָא תֹּאהֲבֵנִי.

אוֹתִי הִרְגִּילוּ רַק לִפְלִירְטִים לְהַקְשִׁיב.

הָאַהֲבָה, סְעַדְיָה, רְחוֹקָה מִמֶּנִּי

כְּמוֹ שֶׁוַּרְשָׁה רְחוֹקָה מִתֵּל-אָבִיב.

אַל תְּדַבְּרִי כָּזֹאת, אַל תִּתְעַצְּבִי, חֲבִיבָה.

נִסַּע בְּיַחַד שְׁנַיִם-שְׁנַיִם תֵּל-אָבִיבָה.

שָׁם הַתָּמָר עוֹלֶה, שָׁם תְּאֵנָה פּוֹרַחַת,

הָאַהֲבָה נִדְבֶּקֶת שָׁם כְּמוֹ קַדַּחַת.

כְּשֶיָּרֵחַ מִשְׁתַּפֵּךְ עַל פְּנֵי הַיָּם,

וּפַרְדֵּסִים נוֹתְנִים רֵיחוֹת... יִמַּח שְׁמָם...!

וְהַחֲמוֹר נוֹעֵר בְּקוֹל קוֹרֵעַ לֵב...

הַאִם אֶפְשָׁר, בִּתִּי, שֶׁלֹּא לְהִתְאַהֵב...?

הִנֵּה הָעִיר אֶת אוֹרוֹתֶיהָ כְּבָר הִדְלִיקָה.

הָאֲנָשִׁים הוֹלְכִים וְלֹא יוֹדְעִים לְאָן.

הָהּ, כַּמָּה רַע לָהֶם לִחְיוֹת פֹּה בִּרְחוֹב דְזִ'יקָה,

וְכַמָּה הֵם רוֹצִים לְהִמָּלֵט מִכָּאן!

אַתָּה הָיִיתָ כֹּה רָחוֹק מִפֹּה, סְעַדְיָה,

אֲבָל קוֹלְךָ אֵלַי הִגִּיעַ עַד הֲלוֹם,

שָׁמַעְתִּי כְּבָר אוֹתוֹ... אוּלַי הָיָה בָּרַדְיוֹ...

וּמִי יֵדַע – אוּלַי הָיָה זֶה בַּחֲלוֹם.

תָּבוֹאִי עִמָּדִי. בֵּיתִי כְּבָר מְחַכֶּה לָךְ.

עַל הַגְּזוּזְטְרָה תֵּשְׁבִי אֶצְלִי כְּמוֹ בַּת מֶלֶךְ.

מִלְמַעְלָה אַפִּירְיוֹן וְלָרִצְפָּה שָׁטִיחַ

וּמִמּוּלֵךְ – כָּזֶה מִין גֹּדֶל אֲבַטִּיחַ!

וּמִסָבִיב לָךְ יַעַמְדוּ עֶשְׂרִים כּוּשִׁים    

רַק לְגָרֵשׁ מִמֵּךְ זְבוּבִים וְיַתּוּשִׁים

ופַּטֵּיפוֹנִים לָךְ יָשִׁירוּ יוֹם וָלֵיל

כָּאֵלֶּה הַחַיִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

הבדלים מִגדריים ומֶנטליים מפרידים בין סעדיה לחביבה: היא רואה ביחסים שביניהם פלירט בר-חלוף (1) ולא מערכת-יחסים יציבה שעשויה להובילהּ לקשר רציני ובר-קיימא. לכל היותר, כך היא מהרהרת בלִבּהּ, תתגלגל לידיה, בעקבות פרשת האהבהבים המזדמנת הזאת, איזו מתנה יקרת-ערך, שהבטיח לה המחזר הנלהב כדי לקנות את לִבּהּ.

הגבר, לעומת זאת, תָּלוש מהמציאוּת, מדמיין סצנות אהבה רומנטיות בנוסח "אלף לילה ולילה".  הוא  התאהב עד מעל לראשו בבת-זוגו – פועלת פשוטה בבית-חרושת –  ומבטיח לה שיהפכנה בִּן-לילה לנסיכה אם אך תיענה לחיזוריו ותיאות לבוא אִתו לביתו  ("תָּבוֹאִי עִמָּדִי. בֵּיתִי כְּבָר מְחַכֶּה לָךְ. / עַל הַגְּזוּזְטְרָה תֵּשְׁבִי אֶצְלִי כְּמוֹ בַּת מֶלֶךְ.")

 כמו בפזמון האלתרמני "רינה", האישה פרקטית ומתאווה לטעום ללא דיחוי מהנאות העולם-הזה. הגבר הלהוט, לעומת זאת, מרחף בשפריר עליון, ומוכן להוריד למען אהובת-לִבּוֹ את השמיים לארץ. ואולם, האישה מורידה את המחזר הנלהב מן העננים אל קרקע המציאוּת, ומזכירה לו  את הבטחתו, המופשטת והמוחשית כאחת:  לתת לה "שִׂמְחָה וָאֹשֶׁר / וְנַעֲלַיִם זוּג עַל עֲקֵבִים גְּבוֹהִים" (בדגש על הסיפא) (2).

בשירו הגנוז "ניחוח אשָּה" שׂם אלתרמן בפי הגבר, המוקסם מן האישה, את המילים: "כַּמָּה טוֹב עַל פְּנֵי אַסְפַלְט לְהִדָּרֵס / בְּכָזָב צוֹעֵד עַל עֲקֵבִים גְּבוֹהִים" (הכרזה המזכירה את הכרזתו של האוהב הכנוע בסוף השיר הידוע  "פגישה לאין קץ" בדבר נכונותו ליפול פצוע ראש כדי "לקטוף" חיוך מאהובתו הבלתי-מושגת). לא אחת הגבר המאוהב בשירי אלתרמן מרקיע שחקים בדמיונו, ומתרפס לפני האהובה הנחשקת, אף מוכן להיות עפר לכפות רגליה (ולפעמים להפך: יש שהאישה בשירי אלתרמן מוכנה להיות שפחתו הנרצעת של אהוב-לִבּהּ).

אלתרמן רמז כאן כמדומה בין השיטין שאהבתו של סעדיה לחביבה אינה אהבה של ממש(love)  אלא התקסמות בת-חלוף (infatuation) – שתתפוגג ותימוג עד מהרה כמו אהבתם של גיבורי  "חלום ליל קיץ". כזכור, המחזה השייקספירי מראה שבעֵת התעוררות היצרים, בעיצומו של לֵיל ירֵח קֵיצי, אפוף ניחוחות של  פריחה, גם חמור-חמורתיים יתגלה כגבר מושך מן הבחינה הפיזית, לפחות עד לרגע ההתפכחות מן האשלייה (אפשר שמשום כך נזכרים כאן בדברי סעדיה גם הירח וגם נעירת החמור).

מבלי שהדברים ייאמרו במפורש, ניכּר שלפנינו שיר של קיץ: מסיפורי סעדיה עולים ובוקעים תיאוריו של  קיץ ישראלי ב"כרם התימנים": ישיבה על הגזוזטרה מתחת לאפיריון מֵצל,  אבטיח,  מניפות לגירוש זבובים. חביבה שעומדת על קרקע המציאוּת ואינה רואה בקשר שבין שלה עם סעדיה יותר מ"פלירט" שומעת ממנו שבתל-אביב "הָאַהֲבָה נִדְבֶּקֶת שָׁם כְּמוֹ קַדַּחַת" (המילה "קדחת" רומזת למחלה ולמחסור, אך גם למהירות הקדחתנית שבָּהּ נוצר הקשר בין השניים  ולבולמוס התשוקה הבלתי-נשלט שתקף את סעדיה).

"שָׁם הַתָּמָר עוֹלֶה," כך מתאר סעדיה הפנטזיונר את  המציאוּת התל-אביבית – ובדבריו טמון רמז לעליית "אעלה בתמר" (הלא היא העלייה הראשונה של יהודי תימן בשנת  'אעלה בתמ"ר' = תרמ"ב [1882], שאנשיה התיישבו בחלקם בשכונת "כרם התימנים" שמחוץ ליפו  שנות דור ויותר לפני ייסוד העיר תל-אביב). 

גם פריחת התאנה המובטחת בדברי סעדיה היא תופעת טבע קצרה ואנומלית שאלתרמן האגרונום הכיר אותה בלי ספק: לתאנה אין פריחה של ממש ופרייהּ הוא למעשה פרח שהתעוות, וראו על כך ברשימה "היכן מתחבאת פריחת התאנה." (3).

גם בערך המילוני על התאנה נכתב ש"פרי התאנה [...] אינו אלא פרי מדומה. למעשה אנו אוכלים את התפרחת  (אסוּפּת פרחים) של התאנה הנקראת 'פגה'". ייתכן שאלתרמן רמז שלפנינו זוג מוזר ואנומלי, שאהבתו היא התקסמות קצרת-מועד  – תופעה של התלהטות יצרים אוֹבּססיבית שתחלוף עד מהרה מבלי שתישא פרי של ממש. (4).

בשיר "לבדך" ("כוכבים בחוץ") תיאר אלתרמן את פריחתם הלבנה של עצי הדובדבן. גם כאן יכול היה לתאר את פריחת הדובדבן או את פריחת השקדייה, ששתיהן נראות כמו שמלת כלולות מפוארת ומתאימות לשיר רומנטי שעניינו אהבה שתוליך אולי לנישואים. ואולם, המשורר-האגרונום ביקש לתאר כאן כאמור תמונה קֵיצית כב"חלום ליל קיץ",  ועל-כן חיפש ומצא  במקום הדובדבן והשקדייה את עץ התאנה –  עץ ה"פורח" ומניב בחודשי הקיץ.

ברור אפוא שעלילת השיר מתרחשת בקיץ, אך נשאלת השאלה: היכן היא מתרחשת? האם חביבה עובדת בבית-חרושת באיזו עיר-עולים המרוחקת מתל-אביב, ומעלה זיכרונות מעיר הולדתה בפולין? אם כן, מדוע סעדיה מבטיח לה "נִסַּע בְּיַחַד שְׁנַיִם-שְׁנַיִם תֵּל-אָבִיבָה" (ואינו משתמש במילים המתבקשות: "נִסַּע בְּיַחַד שְׁנֵינוּ תֵּל-אָבִיבָה")? האם עלילת השיר מתרחשת בוורשה? ואם כן, מה  לסעדיה בוורשה?

השיר מעמיד לפנינו כמה וכמה אמירות חידתיות, שקהל הצופים בתאטרון "המטאטא" הבינו אותן כנראה ללא פירושים מיותרים, אך בימינו-אנו הן תובעות הבהרה. עליי להודות שלא בנקל הגעתי להבנת הסיטואציה המתוארת בשיר "אתה חיכיתָ לי". נדרש לי מסע חיפושים נפתל שהוביל אותי אל הסיבות והנסיבות שהולידו את השיר.

ובכן, בשנות השלושים שלחו מוסדות היישוב צעירים רווקים בעלי דרכון ארץ-ישראלי (פלשתיני) לפולין כדי שיביאו משם צעירות יהודיות, ישאו  אותן  בנישואים פיקטיביים (שעתידים היו להתבטל עם בוא הזוגות ארצה), וזאת כדי לערוך –  בתחבולות רמייה שהערימו על שלטונות המנדט –  מִבצע הצלה מהיר שיחלץ נשים מן הסכנות שלתוכָן נקלעו עקב המצב הקשה  בפולין, (האפשרות ההפוכה – שליחתן של צעירות ארץ-ישראליות לפולין כדי לחלץ גברים על-ידי נישואים פיקטיביים – לא היתה בת-ביצוע באותם ימים עקב אמות-המידה השמרניות ששררו ב"יישוב").

באמצע שנות השלושים היו פֹּה ושָׁם צעירים שראו בהצעתם של מוסדות היישוב דרך קלה להתפרנס. הם נסעו פעמים אחדות כדי להביא "כלה", וקיבלו בכל פעם חמש לירות (לשם השוואה, באותם ימים היה סכום זה מחציתה של משכורת חודשית של עובד בחברת החשמל).  בספר לזכרו של מרה (מרדכי גלילי) מקיבוץ נירים מסופר על חבר קיבוץ שנשלח  לפולין ב-1934 עם דרכון פלשתיני להביא את "אשתו" שממנה עתיד היה להשתחרר מיד עם שובו ארצה, וכך תואר המִבצע:

"נישואים פיקטיביים היו פרוצדורה מקובלת אז. [...] לאחר הגעתם לארץ וקבלת האזרחות הארץ ישראלית, טוליה התגרש וקיבל תעודת רווק. באותה תקופה באמצע שנות השלושים, היו כמה תימנים בארץ שמידי פעם היו נוסעים לפולין, מתחתנים באופן פיקטיבי עם יהודיות פולניות ועולים אִיתן לארץ, תמורת שכר ממוסדות היישוב. היה שיר הוּמוֹריסטי על עניין זה: 'לָמָּה לִי  לַעֲבֹד וְלָמָּה לְהַזִּיעַ, / אֶסַּע לְפּוֹלַנְיָה אֶתְחַתֵּן עִם שִׁכְּנְזִיָּה / חָמֵשׁ לִירוֹת אֲקַבֵּל, / אֶשְׁלַח אוֹתָהּ לַעֲזָאזֵל /  לָמָּה לִי  לַעֲבֹד וְלָמָּה לְהַזִּיעַ."

ב"זֶמרשת"  (פרויקט חירום להצלת הזמר הארצישראלי המוקדם) כלול נוסח מתון ו"מכובד" קצת יותר  של שיר זה מן החמשיר שלעיל,  תחת הכותרת "מה  לי דרוש:"

מַה לִּי דָּרוּשׁ וּמַה לִּי נָחוּץ

כְּשֶאֲנִי חָבֵר בַּקִּבּוּץ

עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה,

עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה.

לָמָּה לַעֲבֹד וְלָמָּה לְהַזִּיעַ

תִּסַּע לְפּוֹלַנְיָה תָּבִיא שִׁכְּנְזִיָּה

עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה,

עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה.

מַה לִּי עוֹד אֶלֶף וּמָה רְבָבָה

כִּי לִבִּי מֵת מֵאַהֲבָה

עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה,

עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה.

על כן סעדיה אומר לחביבה שהם יסעו תל-אביבה "שְׁנַיִם-שְׁנַיִם" (שכֵּן הם עתידים לעלות על האונייה שתביאם לארץ-ישראל  בזוגות כבסיפור תיבת נוח). מוסדות היישוב נהגו לשלוח קבוצה של צעירים רווקים, כדי שצעירים אלה יחזרו  ארצה כזוגות נשואים, ולא שלחה אותם למשימה זו אחד-אחד.

השיר מתרחש אפוא בוורשה, שיהודיהָ חיו באותה עת כבגיהינום עלי אדמות ושיוועו לעזרה ולהצלה. בין 1935 ל-1937 התרחשו בעיר 500 תקריות אנטישמיות שבהן נרצחו 79 יהודים. חנוונים יהודיים סבלו מאלימות וחנויותיהם נבזזו. עקב השפל הכלכלי הגדול ששרר באותה עת  בפולין, הצטמצמה רמת חייהם של היהודים, והגיעה לרמה הנמוכה ביותר בכל רחבי העולם היהודי דאז. רחוב דז'יקה, הנזכר בשיר, שהיה מאוכלס ביהודים רבים, הוא רחוב שלימים נכלל בגבולות "גטו ורשה".

הסופר יוסף הייבלום, יליד ורשה, שהיה חבר בצוות הסופרים שחיבר את המערכון "שְׁמע קולנו" (כרשום על-גבי כרזת המערכון של תיאטרון "המטאטא" השמורה בבית הספרים הלאומי) פִּירסם בשנת 1944 ספר זיכרון בלשון יידיש על חורבן יהדות פולין בשם דזיקע גאַס ("רחוב דז'יקה") (5). ניתן היה  לשער שיוסף הייבלום הוא שהציע לאלתרמן הצעיר להכניס לשירו את שמו של הרחוב הוורשאי שבּוֹ גדל וממנו הגיע ארצה. ורשה הדלה והעגומה מתוארת בשיר זה של  אלתרמן, מעשה "עולם הפוך",  בתיאור אוּרבּני מרהיב-עין שבּוֹ ניצתים "אורות הכְּרך" לעת ערב ("הִנֵּה הָעִיר אֶת אוֹרוֹתֶיהָ כְּבָר הִדְלִיקָה"). (6).

 ואולם, המציאוּת העובדתית שנתבררה לי עולה על כל דמיון: דווקא ברחוב דז'יקה הוורשאי, בו ולא ברחוב אחר, פתח יצחק אלטרמן, אביו של המשורר (שעדיין אִיית את שמו בטי"ת), את גן הילדים העברי ואת הסמינר העברי לגננות שבניהולו. באותו בית התגורר גם אליעזר-לודוויג זמנהוף, יוצר שפת האספרנטו, שחלם חלום אוּטוֹפּי בדבר שפה יחידה ואחידה שתשמש את האנושות כולה.

זמנהוף האמין, מתוך אידֵאליזם ותמימות אוּטוֹפּית, שאם כל העולם ידבר באותה שפה לא תהיינה  בו מלחמות דמים. בעצם גם פזמונו של אלתרמן על רחוב דז'יקה הוורשאי, שאליו נקלע סעדיה התימני (שמושגיו לקוחים כאמור מאגדות עם ומסיפורי "אלף לילה ולילה"), מלא ברעיונות אוּטוֹפּיים בדבר חזרה אל עולם שבּוֹ עדיין לא נתגבּהו מחיצות בין בני האדם. שנים רבות לפני רעיון "כור ההיתוך" הבן-גוריוני איחד כאן אלתרמן  מזרח ומערב, וזיוֵוג את סעדיה התימני עם חביבה הוורשאית.

אך  לא רק בספֵירה האנושית מתאחדים כאן מזרח ומערב, אלא גם בתחום הלינגוויסטי, כיאה לדיאלוג הנערך ברחוב דז'יקה שבּוֹ נולדה שפה חדשה – שפת האספרנטו. סעדיה מדבר כאן על 'גזוזטרה' הלקוחה מיוונית עתיקה (יוון של העולם העתיק היתה קצה-מערב – מקומם של "איי הים") ובנשימה אחת הוא מזכיר את ה'אפיריון' הלקוח מן השפות השמיות העתיקות של המזרח.

גם השם "חביבה" (במלעיל), שמה של האישה האהובה, שהיה שם-פרטי שכיח ומקובל בשנות השלושים והארבעים, מאחד מערב ומזרח, בהיותו תרגום של השם האירופי "לוּבּה" ושל השם המזרחי 'חבּוּבּה'  (האחרון שימש לימים את קישון ביצירתו "סלאח שבתי", שבּוֹ שמו של הגיבור הוא  משחק מילים מחוכם  על המילים האירוניות: "סְלַח שֶׁבָּאתִי"). 

יוצא אפוא שאפילו השם "חביבה" –  שמה של האישה האהובה – עשוי לשמש גשר בין מערב ומזרח (אילו היה "חביבה" כינוי חיבה בעלמא, ולא שמה הפרטי של האהובה, היתה מילה זו  נֶהֱגית  במלרע, ולא היתה משמשת את אלתרמן כחרוז ל"תל-אביבה"). גם הלחן – לחנו של משה וילנסקי – הבנוי בעיקרו ממערך מלודי אירופי  משָֹלב פה ושם מוטיבים מזרחיים אחדים בקטעי המונולוג של סעדיה. (7).

משה וילנסקי. כנראה משנות ה-50. מתוך ויקיפדיה.

זמנהוף רצה לאחד את העולם, והנה העולם מתאחד לנגד עיני הצופים של תיאטרון "המטאטא": צעיר תימני בשם "סעדיה" מפלשתינה-א"י מחזר בלהט אחרי צעירה בשם "חביבה" מרחוב דז'יקה  בוורשה, ומבטיח לה להוריד למענה את השמיים לארץ. הוא מצייר לפניה ציור אוּטוֹפּי ורוד על החיים בארץ-ישראל, אף בונה למענה ארמונות באוויר, אם אך תסכים להיות שלו. מבלי שהדברים ייאמרו בגלוי, דומה שהוא מציע לה להיות אשתו החוקית (ולא הפיקטיבית), הגם שהצעה כזו אינה נזכרת כאן במפורש.

חרף הנסיבות העגומות שהובילו את הזוג אל מעשה-הבדייה, לפנינו סיטואציה משעשעת למדיי: סעדיה   נשלח לוורשה על-ידי מוסדות היישוב לשאת אישה יהודייה בנישואים פיקטיביים ולהביאה ארצה.

ואולם, אֶרוֹס יורה בו חִצֵי אהבה, והוא מסתובב כסהרורי, אחוז תשוקה להפוך את הפיקציה לקשר בר-קיימא. חביבה, לעומת זאת, עומדת בשתי רגליה על קרקע המציאוּת, ואינה נענית לחיזוריו הנרגשים (ובמקביל, היא אינה מוותרת על האפשרות לקבל מהמחַזר הנלהב זוג נעליים ראוותני). סעדיה מוסיף ומכביר עוד ועוד גוזמאות, כיד הדמיון הטובה עליו, ומתאר לפני חביבה תמונה דמיונית שבָּהּ היא ישובה על גזוזטרת בֵּיתו כבת-מלך מסוככת באפיריון, מוקפת בעשרים עבדים כושים הממלאים את כל משאלותיה ומנפנפים מעליה מניפות...

ואז, אט-אט ובלי כוונה תחילה, צפה ומתגלה לפתע-פתאום האמת הבלתי מצודדת, שכּן סעדיה התמים אינו זהיר בלשונו. הוא רוצה לתאר לפני  אהובת-לִבּוֹ את הארץ בתיאורים מפַתים, אך הפָּתוס של ההבטחות מרקיעות השחקים מתחלף עד מהרה בבָּתוס (bathos) ומסתיים בנפילה מן הגבהים אל קרקע המציאוּת. סעדיה משתדל לתאר תיאור אוּטוֹפּי של איזו "אֶלדוֹרדוֹ" אגדית, אפופת חלומות מוזהבים, אבל אגב-גררא הוא מגלה לאהובת לִבּוֹ את האמת לאמיתה: את פגעיה של ארץ ישראל. מבלי משים  צפה ועולה המציאוּת כהווייתה, וזו אינה משובבת נפש, ועיקרה: קדחת, זבובים, יתושים ...

מה עלה לימים בגורלם של סעדיה התימני וחביבה הפולנייה? את זאת לא גילה אלתרמן בפזמונו "אתה חיכיתָ לי". קהל הצופים והקוראים לא יֵדע אם דרסה האישה המחוזרת את מחזרהּ הנלהב בעקביה הגבוהים,  כבשיר האלתרמני הגנוז "ניחוח אישה". גם לא נדע אם ביטל הזוג את הסכם הנישואים עם בואו ארצה; אם התרצתה חביבה לחיזוריו הנמרצים של סעדיה. אלתרמן אף לא סיים את פזמונו בסוף טוב ומתקתַק בנוסח: "והם חיו באושר ובעושר עד היום הזה." הוא העדיף סוף פתוח, והשאיר את עתידם של בני הזוג לוּט בערפל.

הערות:

1. באתר שלונסקי מובאת האנקדוטה הבאה: "מעשה באברהם שלונסקי שנשאל: וכיצד תתרגם ללשוננו את המילה 'פלירט'? – השיב: רצונכם –  דרך-עגב, רצונכם –  מיטה חטופה." למעשה, ההצעה השנייה – "מיטה חטופה" – מתאימה יותר למה שמכוּנֶה בימינו בשם "סטוּץ".

2. צירופם של המושגים המופשטים 'שמחה ואושר' לשם-העצם המוחשי 'זוג נעליים' הוא צירוף זֶאוּגמטי מובהק. "זֶאוּגמה" – מילה יוונית שממנה נגזרו המילים העבריות "זוג" ו"זיווּג" – היא  צמד מילים, או מושגים, שאינם מתאימים זה לזה מן הבחינה הדקדוקית, או הלוגית. כאן לפנינו צירוף אי-לוגי המוריד את הבטחתו של הגבר אל קרקע המציאוּת. כאן גם מתממשת האֶטימוֹלוֹגיה של המילה "זאוגמה" = "זוג", "זיווג", שהרי מדובר כאן בסגנון זֶאוּגמטי על זוג רומנטי ועל זוג נעליים. את המונח "זאוגמה" הוספתי לראשונה לחקר אלתרמן בספרי "עוד חוזר הניגון" (תל-אביב 1989), עמ' 99-104.

3.  ראו ברשימתו של אופק בר-און, שבּהּ מסופר כי: "בזמן שכל העצים מלבלבים וחושפים את פריחתם, התאנה מוציאה עלים חדשים ובחיקם בליטות קטנות, קשות וירוקות שהולכות וגדלות וחלקן מבשילות לפרי המתוק המוכר. תאנה בסינית זה וווּ-הוּאַ-גוּוֹ, והמשמעות של השם היא 'פרי ללא פרח'." רשימה זו התפרסמה גם בכתב-העת לילדים עיניים (אוקטובר 2011), וראו:

https://sites.google.com/site/lakatim1/articles/where-does-the-fig-blossom-hide

4.  וייתכן שהתאנה כאן היא זֵכר לעלה התאנה שכיסה את מבושיהם של אדם וחוה בגן העדן (שהרי סעדיה מבטיח לחביבה גן-עדן עלי אדמות); ואולי הוא זֵכר לדברי הפיתוי האֶרוֹטיים של הדוד לרעיה במגילת שיר-השירים: "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ" (שיה"ש ב', י"ג).

5. כשנה לאחר ביצוע שיר פזמון  זה של נתן אלתרמן, פירסמה תלמידתו של אביו, המשוררת קדיה מולודובסקי (שאלתרמן תרגם לימים את שירה הנפלא על החייט היהודי ומשפחתו ברוכת-הילדים  תחת הכותרת "גלגולו של מעיל") – את ספר שיריה "דזשיקע גאַס" [רחוב דז'יקה], 1936.

6. זהו המקור של השורות בשירה של תרצה אתר "ערב חג" המוקדש לזכרו של אביה: "כְּבָר עֶרֶב, / הָעִיר אוֹרוֹתֶיהָ הִדְלִיקָה."

7. בראיון שערכו פרופ' אדוין סרוסי וד"ר טלילה אלירם עם משה וילנסקי, סיפר המלחין   שלנוכח ריבוי פזמוני תימן שחיבר למילותיו של נתן אלתרמן הדביקו לו את הכינוי "התימני מוורשה."

זיוה שמיר

* * *

האם מישהו מהליליפוטים השולטים כיום בישראל הזכיר בתקשורת ובביקור עצמו כי בנט לא היה מגיע לפגישה המלכותית בבחריין לולא הסכמי אברהם שהושגו בזכות טראמפ ונתניהו, אשר לתקוות מרבית התקשורת הישראלית ו"הקואליציה" בראשות בנט – עתיד לשבת במעשיהו!

* * *

רון בריימן

ברדוגו והקומיסרית

יעקב ברדוגו, איש ימין אמיץ שאינו חושש למתוח ביקורת נוקבת – לפעמים בוטה – שימש לאורך שנים כפרשן פוליטי וכמגיש חדשות בתחנת גלי צה"ל. הוא סירב לצעוד בתלם השולט בתחנה. מבחינת השר הממונה על התחנה – שר הביטחון – סגנונו החריף היה לצנינים, והאחרון ככל הנראה החליט לסלקו מדרכו ומדרכה של ממשלת השמאל, זו הנשלטת על-ידי רע"מ/מרצ וגורמי שמאל קיצוני אחרים.

מלאכת ההדחה של ברדוגו הוטלה על גלית אלטשטיין, מי שהתמנתה לאחרונה לממלאת מקום מפקד התחנה "הצבאית" – שזכות קיומה והצורך בה שנויים במחלוקת – למרות שמעולם לא שירתה בצה"ל ומעולם לא פיקדה על חיילים. וזו לא איחרה לספק את הסחורה: ראשו של ברדוגו הוגש לשר הביטחון. למעשה היא קיבלה תפקיד של קומיסרית וביצעה אותו, מן הסתם לשביעות הרצון של אדוניה ושולחיה, ולא רק של בני גנץ, הממנה הישיר על הקומיסרית.

לכאורה היתה גלית אלטשטיין צריכה לפעול כך שהתחנה "הציבורית" תשקף את מכלול הדעות בציבור הישראלי, באופן הגון ומאוזן. בפועל, בצעדה הכוחני, היא הוכיחה שחופש הדיבור וחופש העיתונות אינם נר לרגליה, אלא סיסמאות ריקות מתוכן. מאז ומתמיד לא היה בישראל חופש ביטוי אמיתי. ביקורת על ממשלות ישראל, כל הממשלות, היתה מאז ומתמיד משמאל בלבד. מתי נמתחה על ממשלה כלשהי ביקורת על כך שמעבר ל"קו הירוק" חיים כמיליון יהודים בלבד (כולל היהודים במזרח ירושלים)? "תחקירים" עיתונאיים נעשו מאז ומתמיד בשירות השמאל. האם אי-פעם נעשה תחקיר על תהליך קבלת ההחלטות שהובילו ל"שלום" אוסלו ולמלחמת אוסלו?

שופרות התעמולה ומשטרת המחשבות של השמאל, אלה שהתגייסו לשווק את "שלום" אוסלו בלי לבדוק ובלי לחקור במה מדובר, אלה שהתגייסו לתמיכה בגירוש יהודים מבתיהם ברצועת עזה ובצפון השומרון בלי לבחון ובלי לחקור את הפגיעה בזכויות האדם שלהם – כל אלה שותקים היום לנוכח הפגיעה הבוטה בחופש העיתונות. בערוץ 11, בערוץ 13 ובעיקר בערוץ 12 – בכל אלה מדקלמים אותם דפי מסרים. כן, ואלה גם נתנו רוח גבית לאנרכיסטים של "הבלפוריאדה" ובדרך זו סייעו להחלפת השלטון במדינת ישראל. אשת התקשורת (?) גלית אלטשטיין אינה לבד. היא אמנם עשתה את הצעד המכוער, אבל צעד זה תאם את מאווייהם של שותפיה לפגיעה בחופש הדיבור ולסתימת פיות של בעלי דעות שונות משלהם (שאינם אלא בבונים, ביביסטים, או תתי-אדם). רוב גדול של אנשי תקשורת ישראליים מילאו את פיהם מים לנוכח ההדחה המהדהדת של עיתונאי בכיר. מי שרגילים לדבר על חופש העיתונות נאלמו ונעלמו. איפה הסיסמאות על "כלב השמירה של הדמוקרטיה" כאשר כלב השמירה נרמס על-ידי קומיסרית מטעם? האם כך היו שותקים אם היו מדיחים מישהו מהפרשנים הבכירים בערוצים הנ"ל?

ד"ר רון בריימן

* * *

ההחלטה האווילית של שתי השׂרות האחרונות לאיכות הסביבה לבטל את כלובי ההחזרה חינם של בקבוקי הפלסטיק ברחובות הערים – גורמת לנו האזרחים להשליך אותם אל האשפה הכללית ולבצע פשע סביבתי חמור ומתמשך!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏16.2.22

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פירסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית היתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן." ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור," היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

רוחות המלחמה באוקראינה הן עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין. והלקח לישראל? להיות תמיד חזקים. לא להתפשר על מרכיבי הביטחון המרכזיים: א. גבולות בני הגנה, כלומר הירדן והגולן, הגבולות הנוכחיים, הם גבולות הקבע של ישראל. ב. צה"ל חזק השומר על יתרונו ועליונותו על כל אויבינו. ג. הרתעה בלתי קונבנציונלית.

* נייר לקמוס – אם רון בן ישי כבר נמצא באוקראינה, סימן שהמצב באמת חמור, וסכנת המלחמה – ממשית.

* להקים ועדת חקירה ממלכתית – מסתמן שההר של פרשת הריגול המשטרתי הוליד בקושי נמלה. ואף על פי כן, אני בעד ועדת חקירה ממלכתית. משבר האמון במשטרה ובמדינה הוא איום קיומי ולכן הפרשה מחייבת בדיקה שאי אפשר יהיה להציג אותה כגוף החוקר את עצמו; בוועדת חקירה ממלכתית, שתגיע לחקר האמת. להערכתי, החקירה תנקה את המשטרה, אבל אם מסקנותיה תהיינה שונות מהערכתי, יש למצות את הדין במלוא החומרה עם האחראים. מן הראוי לחקור גם את הריגול הפוליטי בשנים האחרונות. למשל, את פרשת הפריצה לטלפונים של גנץ וסער. אני יודע שיש מי שיציגו את ועדת החקירה הממלכתית הממונה בידי נשיאת בית המשפט העליון כחלק מן הדיפ-סטייט שמחפה על עצמו בלה בלה בלה. ואף על פי כן, אין דרך מתאימה יותר לחקור וליהנות מאמון של חלקים רבים בציבור מוועדת חקירה ממלכתית.

* גרועים משוברים שתיקה – גדעון לוי ושוברים שתיקה ביום סגרירי במיוחד, אינם מגיעים לשפל ההסתה נגד מדינת ישראל ומוסדותיה והשנאה למדינה, כמו תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. אחת הגרועות, הנתעבות והשפלות בחיילי מנגנון הרשע הביביסטי, היא גלית דיסטל אטבריאן. היא העלתה ציוץ מרושע ועמוס בשקרים ועלילות וסיימה בשורה התחתונה: "ישראל היתה ועודנה אחת המדינות הרקובות בעולם." גדעון לוי לא היה מנסח זאת בארסיות אנטי-ישראלית בוטה יותר. כי מי צריך את המדינה הזאת אם ביבי לא שולט בה?

* ההחלטה המקצועית המתבקשת – התערבות של פוליטיקאים בתחנות שידור ציבוריות היא רעה חולה. אם אכן גנץ היה מעורב בסיום הסאגה של שעת התעמולה האלימה של ברדוגו, שמונה לתפקיד בדחיפתו, בשליחותו ותחת איומיו של נתניהו ועל חשבון יומן החדשות – עצם התערבותו אינה במקום. אולם אם גלית אלטשטיין לא הבינה בעצמה שאת השיקוץ הזה יש להסיר מיד משידורי התחנה, שזו ההחלטה המקצועית המתבקשת, המובנת מאליה – אין היא ראויה לתפקידה.

* קול הרעם – בשנות השישים הפעילה מצרים תחנת תעמולה ולוחמה פסיכולוגית בעברית – "קול הרעם מקהיר". תחנה ששודרה תעמולה בוטה ושקרים גסים. אחרי מלחמת ששת הימים יצא תקליט עם הקלטות מן התחנה, שבהן הקריין מתרברב בניצחונות. שעת התעמולה במקום יומן הערב של גל"צ בארבע השנים האחרונות הזכירה לי תמיד את "קול הרעם".

* מתכון לאסון – כשעופר בן גביר ואיתמר כסיף נותנים את הטון, זה מתכון לאסון.

* ירידת הדורות – כל אימת ש"הרב" כהנא שר"י היה עולה לדוכן הנואמים במליאת הכנסת, ראש הממשלה ומנהיג הליכוד יצחק שמיר היה קם ונוטש בהפגנתיות את המליאה. יחד עימו יצאו כל חברי סיעת הליכוד. יחד עימם – כל ח"כי סיעות הימין והסיעות החרדיות. יחד עימם – כל חברי הכנסת. רק יו"ר הישיבה והקצרנית נאלצו להישאר ולשמוע את נביחותיו. ועכשיו ח"כים מהליכוד, ובראשם שר המשפטים (!) לשעבר, עולים לרגל ל"לשכה" הפרובוקטיבית של הפירומן הכהניסט בשיח' ג'ראח. אחד החטאים הגדולים ביותר של נתניהו היה הלגיטימציה למוטציה הכהניסטית, שנבעה מהביטחון שלו שהם יצביעו בעד כל הצעת חוק שתעמיד אותו מעל החוק. ועכשיו ח"כים מהליכוד משתפים עימו פעולה בפרובוקציות. זה, אולי, הביטוי הבוטה והקיצוני ביותר לירידת הדורות בליכוד. מתקיים בליכוד מאמר חז"ל: "אם ראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם. אם ראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים."

* חטא אובדן הריבונות – אחד היעדים המרכזיים של ממשלת השינוי הוא החזרת הריבונות שאיבדנו בעשור האבוד, בנגב, בגליל ובערים המעורבות. גם בשכונת שמעון הצדיק איבדנו את הריבונות. היהודים בשכונה סובלים מטרור והצקות כדבר יום ביומו, וקצרה ידה של המשטרה להגן עליהם. זה הביטוי של העדר ריבונות, של העדר משילות, והמחדל נמשך גם היום, 9 חודשים אחרי הקמת הממשלה החדשה. אובדן הריבונות ואובדן הביטחון של האזרחים, הם הביצה המעופשת שבה גדלים יתושי הכהניזם. אובדן הריבונות הוא החטא של המדינה. בן גביר הוא העונש.

* החוק למיזוג גלויות – ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק של ח"כ כלפון, למניעת מימון למוסדות חינוך שמפלים על רקע עדתי. חוק חשוב מאוד, חוק ציוני וליברלי, חוק המבטא את הערך הציוני העילאי של מיזוג גלויות. החרדים בלחץ אטומי. יהדות התורה כבר קפצה והודיעה על התנגדותה.

* הפרדה הרסנית – בישיבת המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) שתיערך השבוע, יתקיים דיון בשאלה האם להעניק הכרה בלימודי יהדות ספרד והמזרח כתחום דעת אקדמי עצמאי. בעיניי, אסור בשום אופן לתת לכך יד. לימודי יהדות ספרד והמזרח חשובים מאוד. חשוב מאוד להכיר את תולדות יהדות זו ואת יצירתה המפוארת בהגות, בשירה, במדע, במחשבת ישראל ובתיאולוגיה. חשוב מאוד לתגבר את לימוד תולדות היהדות הזו במערכות החינוך וההשכלה הגבוהה. אולם בשום אופן לא בנפרד מתולדות עם ישראל, ממחשבת ישראל ומספרות עברית. אנו עם אחד, ואין מקום לשתי היסטוריות, לשתי מערכות ספרות, לשתי דיסציפלינות. זו הפרדה הרסנית והרת אסון. צעד כזה ייתן רוח גבית לתפיסות של הנצחת הגלות, מבית מדרשם של אבישי בן חיים וחבר מרעיו; תפיסות שנועדו לחרחר שנאת אחים וליצור קרע בעם; תפיסות שתוקעות מקל בגלגלי התחיה הציונית, שמיזוג הגלויות הוא פסגתהּ. "ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו שוב לשתי ממלכות," כדברי הנביא יחזקאל החקוקים על קיר בית הנשיא.

* להוציא את הגלות מישראל – בפרשת השבוע, "כי תשא", אנו קוראים על חטא העגל. משה עולה להר, ובושש לחזור במשך ארבעים יום וארבעים לילה. בני ישראל, בייאושם, יוצרים עגל זהב, כדמות אלילי מצרים, סמל לרוח העבדות והמצריות שדבקה בהם. אפילו יציאת מצרים וכל הנסים הגלויים, ואפילו מעמד הר סיני, לא היו בעלי עוצמה מספקת כדי לטהר את בני ישראל מן המצריות. ולמה ללכת רחוק – האם בנו לא דבקה הגולה? "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מאשר את הגלות מישראל," אמר המנהיג הציוני שמריהו לוין עוד טרם הקמת המדינה. האם התחדשות השיח העדתי בעת האחרונה אינו התגלמות הגלות בתוכנו?

* הבוקר שאחרי עגל הזהב – כאשר אהרון קורא לבני ישראל לתרום את חומרי הגלם לעגל הזהב, בני ישראל מגלים נדיבות נלהבת, "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן." לימים, בבניית המשכן, משה קורא לבני ישראל קריאה דומה, ושוב, ההיענות היא אדירה. "ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה. ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. ויכלא העם מהביא." משה הורה לעצור את זרם התרומה וההתנדבות, כיוון שכבר אין צורך בכל כך הרבה חומרי גלם. חז"ל התייחסו לעובדה הזאת; להירתמות הזהה של העם למעשה חיובי של קדושה ולמעשה שלילי של טומאה. "אמר רבי בא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין." ההתנדבות לתרום לעגל הזהב היתה האסוציאציה הראשונה שלי כאשר החל מסע התרומות למען נתניהו, הקבצן מקיסריה. מיד כאשר שמעתי על כך, העליתי רשומה ובה פסוקים המתארים את התלהבות התרומה לעגל הזהב.

כתבתי זאת מתוך בוז לתורמים. זו היתה תגובתי הספונטנית. במחשבה עמוקה יותר, בזמן שחלף מאז, הרגש שלי התחלף מלעג לצער. מדובר באנשים טובים המוכנים לתת משלהם למען מטרה שמחוץ לעצמם. צר לי על אנשים טובים ותמימים שהולכים שבי אחרי קסמו של מאחז עיניים שרלטן. אני משוכנע שאותם אנשים יהיו הראשונים להתנדב ולתרום למען מטרה חיובית; לעבור את המהפך מעגל הזהב למשכן. מה יגרום למהפך הזה? אני מאמין שהדרך לכך תהיה בחירת הנהגה חזקה ואמיצה לימין הישראלי, שתנהיג מהלך גדול של דה-ביביזציה. הנהגה שתשכיל לעשות מעשה כרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ.

נכון לעכשיו, לצערי הרב, איני רואה שמנהיגים כנפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער מצליחים לחולל רעידת אדמה כזו בקרב הציבור הימני. להיפך, רובו מפנה להם עורף ודבק בביביזם. ולצערי, בין הטוענים לכתר בליכוד, בבוקר שלמחרת נתניהו, איני רואה הנהגה עם אומץ ועוצמה הדרושים כדי להוביל מהלך היסטורי כזה. אולם משבר מוליד מנהיגים, ויתכן שמשבר המנהיגות של פרישת נתניהו יצמיח הנהגה כזו; בין אם מנהיגים חדשים שיצמחו ובין אם מתוך המנהיגים הקיימים, שמנהיגותם תצמיח כנפיים רק כשישתחררו מצילו של נתניהו (כפי שהיה עם מנהיגים כגורבצ'וב, סאדאת ואחרים).

[אהוד: ומתי אתה תשתחרר מצילו של נתניהו ותחדל לכתוב שטויות כאלה?]

* הקנקן – העליתי בדף הפייסבוק שלי תמונה קסומה של רמת טראמפ על רקע החרמון המושלג. ומיד, כאוטומט, החלו התגובות האוטומטיות על שם היישוב. די, זה נמאס. חיים שם אנשים. בונים יישוב לתפארת. זה מה שחשוב. השם הוא קנקן. הבנו, תתקדמו. העליתי הודעה בדף הפייסבוק, שמעכשיו בכל פעם שאעלה רשומה על רמת טראמפ אמחק כל תגובה שתתייחס לשם. זה משעמם אותי. איני מזלזל בחשיבות שמו של יישוב. זה נושא חשוב מאוד ואני אף מרבה לעסוק בכך. רבות מפינותיי "ביד הלשון" הוקדשו לשמות של יישובים. עסקתי גם רבות בשם רמת טראמפ. אפילו הצעתי הצעה קונקרטית – לתת ליישוב את השם רמת הנשיא.

אבל נראה לי שהנושא מוצה. כשהתושבים יהיו תושבי קבע – אם הם ירצו להחליף את השם, סביר להניח שבקשתם תאושר. אבל האובססיה לשם היישוב נמאסה עליי. אין שום סיבה שבכל פעם שאני עוסק ביישוב, אותם אנשים, שכבר כתבו על כך כתגובה על כל רשומה קודמת בנושא, יחזרו לדוש בעניין. ומה חדש ברמת טראמפ? בשבוע הבא תהיה הגרלה של החלוצים (המשפחות שעלו לשכונת המגורונים הזמנית) על המגרשים ביישוב הקבע. אני כבר מתרגש.

* ביד הלשון: בירנית – מפקדת עוצבת הגליל ממוקמת בבירנית, על כביש הצפון, בין סאסא לנטועה. במקור, בירנית נועדה להיות יישוב, מרכז אזורי של יישובי האזור. הוקמה שם היאחזות נח"ל, אך לבסוף לא קם היישוב. משמעות השם בירנית – מצודה קטנה. "וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל עַד-לְמָעְלָה וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת" (דבה"י ב', י"ז, י"ב).

אורי הייטנר

* * *

אהוד: טוב שיש תוכנות מעקב משוכללות

בידי המשטרה וכל שאר המופקדים על ביטחוננו

כי לולא מוראה של מלכות

איש את רעהו חיים בלעו – כמו בשיח' ג'ראח...

ותודה לשוטרים העייפים!

* * *

מנחם רהט

שרה שנירר כמשל

החרם המוזר על ספרי ההלכה המחכימים של הרב אליעזר מלמד, שרבים הציל מעוון, יתפוגג לחלוטין, כפי שְהִתְאַיְּנוּ חרמות השווא על הרמב"ם, הרמח"ל, הראי"ה ושרה שנירר

הקריאה להחרים את ספריו מאירי העיניים של הפוסק החשוב הרב אליעזר מלמד 'פניני הלכה', שמפארים את ארון הספרים בכל בית דתי לאומי, ממשיכה לפורר את המחנה הציוני-דתי. נגיף הפלגנות ממשיך להפיל חללים בקרב ציבור זה, עד כי גובר החשד שמישהו שתל בו מנגנון הרס עצמי, שנכנס לפעולה על בסיס קיצוניות ומחלוקת של קוצו של יו"ד, בתוספת 'פיינשמקריות' מתנשאת.

הפעם הופנו החיצים כלפי הרב אליעזר מלמד, תלמיד חכם מובהק, רב היישוב הר ברכה וראש ישיבה, בעליה של סידרת ספרי הלכה פופולרית, רבת הכרכים, שעותקיה נמכרו בסך הכל ביותר ממיליון טפסים. כל מי מכיר את הרב מלמד יודה שמדובר באיש שההגדרה צדיק תמים וישר דרך, הולמת אותו.

וכל כך למה? – הקצף יצא כנראה על כך שהרב מלמד הגיע למסקנה שהרפורמות בכשרות ובגיור של השר לענייני דתות מתן כהנא, הינן מצויינות (כפי שהכריעו גם רבנים אחרים ובהם הרב מדן והרב רא"ם הכהן ועוד); זאת בניגוד לעמדה החרדית והחרד"לית המשותפת, הגורסת כי הרפורמות הללו מסכנת את היהדות, והדרך הנכונה מבחינתם היא 'שב ואל תעשה' כלום, כמאמר החת"ם סופר: "חדש אסור מן התורה."

הרב מלמד, איש שתוכו כברו, אינו מוכן ללכת בתלם, גם לא בתלם ההלכתי של רבני החרדים והחרד"ל, אלט לשפוט כל נושא לגופו, ועל בסיס שיקול דעתו ההלכתי, בהתאם למסורת הפסיקה הנהוגה בישראל מדורי דורות. הרב מלמד לא סובר שמתן כהנא פורץ גדר, כי אם דווקא ממשיך במסורת הדורות, שידעה לקבל בפנים מאירות גרי צדק, ואיפשרה לחוגים רבניים שונים לפקח על כשרות המוצרים שהמונח כשר מוטבע עליהם. אבל הרי אין בעמדתו זו, ככלות הכול, כדי לפרנס את החרם שנרקם נגדו. מפני שבנושא זה רגליו של הרב מלמד נטועות עמוק עמוק במסורת הפסיקה. אז מה עושים? מחפשים מיני טצדקי. למשל שהרב מלמד שוחח (ב'זום') – געוואלד!!! – עם רַבָּה רפורמית בארה"ב (שבהפוך על הפוך דווקא היא מעודדת ללמוד בחינוך האורתודוקסי). אוי טאטע! אז דיבר, סו ווט? בסך הכול דיבר. מה רע?

אם זו הדרך, מדוע לא נטיל חרם גם על הרבי מלובאוויטש שקיבל לפחות שני רבנים רפורמים במעמד חלוקת הדולרים (והמיפגשים תועדו בווידיאו)? ואולי גם על הגאון של יהדות ארה"ב רבי יוסף דב סולובייצ'יק מבוסטון, ורבה של אנגליה הרב עמנואל יעקובוביץ מאנגליה, וגם הראשל"צ יצחק נסים, וגדולים אחרים, שאמנם התנגדו בתכלית לדרכם של הרפורמים אבל ניהלו סוג של שיח איתם, מבלי להחרימם. אפילו הרב צבי יהודה כהן קוק, ראש ישיבת 'מרכז הרב' ואנטי רפורמיסט מהמעלה הראשונה, שאפילו ללימודי הלשון האנגלית התנגד, התגאה ב"ידיד שלי" הרבאי הרברט ויינר.

עוד נטען נגדו, שבספר ההלכה המוקדש לטהרת המשפחה, הוא עסק (כפי שנהגו פוסקים רבים שקדמו לו) בעניינים שהצינעה יפה להם. ודוק: פסיקתו לא היתה נגד ההלכה, ולא על כך מלינים מבקריו. רק על כך שהאמת ההלכתית נכתבה, ושהרב מלמד לא טרח להפעיל צנזורה על האמת ההלכתית. (ובהקשר זה יוזכר במאמר מוסגר, כי יש במקומותינו, למרבה הצער, חוגים רחבים שצנזורתם אומנותם, ושהמספריים שלהם לא נעצרים בפסיקות הלכתיות אלא הגיעו אפילו לתנ"ך, שמצונזר על ידם וחלק מספריו אינם נלמדים, בכוונת מכוון).

פלוגתות תמיד היו בישראל. כל דף גמרא מכיל פלוגתות. אבל מעולם לא פסלו בני פלוגתא את יריביהם, כל עוד פעלו בתחום ההלכה ועל פי מסורת הפסיקה. בית הלל לא חלמו להחרים את בית שמאי; רבי אליעזר לא החרים את רבי עקיבא, ורבי יוחנן לא את ריש לקיש. איש מהם לא כתש את בר הפלוגתא שלו עד זוב דם. מתי שמענו שרבנים מינו עצמם ל'משטרת מחשבות' הלכתית?  ברור שמותר בהחלט לחלוק על גם על פסיקותיו של הרב מלמד, כל עוד מתקיים העקרון היפהפה שלימדונו חז"ל: "'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה': [תלמידי חכמים] אינם זזים [לאחר שמיצו את המחלוקת ההלכתית] עד שנעשים אוהבים זה את זה." מי ומתי התיר להשתמש בטענות כזב מכפישות כמו 'רפורמים', 'מתייוונים', בכבשונה של מחלוקת הלכתית לגיטימית? 

ההיסטוריה הוכיחה שהטלת חרמות וגינויים על ספרי הלכה והגות, מהווה מקדם מכירות מצויין, כל עוד נשוא החרם פועל בתחומי ההלכה. חמש פעמים הוטלו חרמות נוראים על כתבי הרמב"ם, עד שהובאו ספריו לשריפה בשנת 1233 מדין 'ספרי מינים'. כיום ברור מי יצא מהמחלוקת וידו על העליונה: הרמב"ם הפך לאחד משלושת עמודי ההוראה שבבסיס השולחן ערוך, כמאמר הבריות: ממשה עד משה לא קם כמשה.

וכך גם הרמח"ל. רבני ונציה הטילו חרם על כתביו. אבל ספריו הפכו בסופו של דבר לחביבי נפשם של גדולי הדורות, של הגאון רבי אליהו מווילנה, של ראשוני חסידי פולין ורוסיה, ושל מובילי תנועת המוסר בעולם הישיבות. כולם נתלים ברמח"ל, והחרם נשכח ואבד זיכרו.

אבל למה ללכת רחוק. רק לפני 103 שנה הטיחו קנאי ירושלים רפש בענק הענקים הראי"ה קוק, סילפו את כתביו וטענו כי יש בהם דברי מינות, עד כדי היותו רפורמי רחמנא ליצלן ואולי בכלל נוצרי. אבל מי התייחס אל הקנאים ברצינות? ציבור לומדי משנת הראי"ה רק גדל עם השנים, ואילו מיספרם של הקנאים עודנו בטל בשישים. כמה לומדים עדיין בימינו – עם כל הכבוד – את כתבי הגרי"ח זוננפלד ואת חידושיו הגר"י דיסקין, שחתומים על פשקוויל מזעזע כנגד הראי"ה קוק? וכמה לומדים את כתבי הראי"ה? הבדל של שמיים וארץ. 

ולפני 104 שנה קידשו רבני ואדמו"רי פולין כולם, מקצה לקצה, מלחמת עולם כנגד יוזמתה הברוכה של תופרת יהודייה צנועה ותמימה מקראקא, פולין, ושמה שרה שנירר. היא התקוממה נגד הנוהג שרווח בקהילות פולין וגלילותיה: העניים גידלו את בנותיהם במטבח בכוונת מכוון שייעשו בּוּרוֹת ועמארציות; ואילו אמידי העדה שלחו אותן לבתי"ס פולניים, לרכוש השכלה כללית שמכוחה תיעבו את בני גילם 'הבטלנים הנבערים' בישיבות, וסירבו להשתדך עימם. לעיניה התנצרו בעירהּ 400 בנות, ואחרות הידרדרו לזנות.

התופרת המורדת הבינה שכך אי אפשר עוד. היא יסדה ב-1918 את בית ספר הראשון לבנות חרדיות, ושמו 'בית יעקב'. מה לא עשו הרבנים והאדמו"רים להכפשת שמה, כשגילו שהבנות לומדות – שומו שמיים! – חומש ורש"י,  פרקי אבות ומחשבת ישראל? 'חדש אסור מן התורה,' הטיחו בה בבוז. חצר בעלזא אף המציאה למפעלה המפואר את הכינוי הארסי, הקנטרני, 'בית עֵשָׂו'. אבל מאז המפעל הייחודי הזה, שהעניק לבנות ישראל השכלה יהודית וכללית, רק המריא לגבהים וסחף את כל היהדות החרדית. ויוזמתה של שנירר נסקה מתחתית הסולם החברתי למעמד הכי יוקרתי בעטרת החינוך החרדי. הרב שמשון פינקוס ז"ל, ראש ישיבה נחשב בציבור הליטאי, אמר: "אישה אחת, שרה שנירר, שמעולם לא למדה דף גמרא אחד, היא שהצילה את כל עולם התורה. אלמלא היא, לא היה שיור לתורה בדורותינו."

ללמדך, שבראיה היסטורית, חרמות באמת אינם מותירים שום רושם, ומתאיינים כל עוד פועלים מושאי החרמות במסגרת ההלכה. המציאות הריאלית חזקה מכל החרמות. על כן סביר מאוד להניח שהעולם הדתי-לאומי יוסיף להתבשם מיצירות המופת ההלכתיות של הרב אליעזר מלמד, תוך התעלמות מוחלטת מן החרם. איש לא יתרשם ממחרימי הרב מלמד.

(עם סגירת הטור הזה הגיעו ידיעות על כך שרבים מהחותמים על הפשקוויל המחרים חזרו בהם ואחרים מהחותמים הודיעו כי שמם צורף לפשקוויל ללא הסכמתם).

בטוח שאפילו קומץ של משפחות ציוניות לא ישליך מהבית את סדרת 'פניני הלכה' והחרם התמוה יתפוגג ויתאיין, כגורל החרמות הקודמים על מפעלים, כל עוד התנהלו במסגרת ההלכה.

מנחם רהט

* * *

עמנואל בן סבו

דמוקרטיה מחפשת מחסה

מה עוד צריך להתרחש ולהיחשף כדי לעצור את משפט ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו? הגילויים המסעירים האחרונים בפרשת הרוגלה שבה השתמשו חוקרים ככל הנראה בניגוד מוחלט לחוק, כפי העולה בהטלת האחריות של הפרקליטות על משטרת ישראל ולהיפך.

דריסת הדמוקרטיה ברגל גסה על ידי מי שאמונים על שמירתה מכל משמר היא חלק ממהלך הרסני אשר מתגלה אט אט עם התקדמות המשפט שהיה למשפח.

המציאות המדכאת-משהו בהתבוננות על כל תהליך העמדתו לדין של בנימין נתניהו אמורה להדאיג כל אזרח במדינת ישראל דמוקרטית.

הרבב ההולך ונערם חדשות לבקרים הופך לכתם בל יימחה על הפרקליטות ומי שפשע במשטרת ישראל.

אם האזרח בנימין נתניהו בשבתו על כס ראש הממשלה פשע, יש למצות עימו את הדין באופן בו ממצים את הדין במדינה דמוקרטית.

כשנחשף תהליך ההתעללות בניר חפץ עד להפיכתו לעד מדינה, הדמוקרטים מניפי הדגלים של מוסר, צדק, שיווין וחירות, צקצקו קלות והמשיכו להתראיין על 'המושחת נהנתניהו' בשפתם הציורית.

המטרה מקדשת את האמצעים. הפרופסורים לא זעקו ממגדלי השן, לא הניפו דגלים אדומים, לא התריעו ולא הזדעזעו עד כי צמרמורת אחזה בגוום הרוטט. העמותות לאיכות ושאר מילים גבוהות וחלולות, לא עמדו על הרגליים האחוריות מול בית המשפט העליון, הפרשנים התועמלנים הסבירו בשפה בוטחת כי כך אפשר רק להשיג תוצאות במשפט.

שופטי הצדק בבית המשפט לא כינסו את הצדדים וביקשו הבהרות על ההתעללויות על תרגילי שטאזי, על רמיסת זכויות נחקר. בפרקליטות לא נמצאו אמיצים שביקשו לעצור את רמיסת החוק שוב ושוב על ידי מי שראו לנגד עיניהם להרשיע ולהדיח ראש ממשלה מתפקידו ויהי מה.

איש מהמדליפים לא הועמד לדין, עבריינים שהדליפו יום יום דיסאינפורמציה וחומר מסווג שנבחר בקפידה לתועמלנים וטרומבונים מגוילסים מלא-מלא בתקשורת, לא הועמדו לדין ובוודאי שלא נחקרו.

היה מי שסבר כי מאבק אלים ובריונות בלתי נסבלת, כלפי היועץ המשפטי לממשלה, אשר דמו הוקז על ידי "הדמוקרטים ומגיני זכויות האדם," יוביל את היועץ להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה.

ראשי ממשלות מהכושלים בהם 'זכתה' מדינת ישראל תקפו בלהביורי אש את היועץ המשפטי, כינו אותו בכינויים מחפירים, טפלו עליו האשמות שווא, בתנועת מלקחיים המשיכו והתחזקו בהפגנות אלימות מול ביתו, פגעו בו בבית הכנסת חיללו את מצבת אביו המנוח, והיועץ נכנע, נשבר, והשאר יסופר בתולדות ישראל.

היה מי שסבר כי לאחר הכנעת היועץ המשפטי ואתרוגו תהליך הנדסת התודעה יהיה השלב בו, בנימין נתניהו יחוש כי העם אינו עימו וייכנע כמו היועץ, ירים דגל לבן, יתכופף בהכנעה ויקבל עליו את הדין. השיטות שהופעלו בהצלחה רבה מול היועץ המשפטי הופעלו על ראש הממשלה בנימין נתניהו ובני ביתו רק פי מאה. מחנה השנאה התלכד למופעי זוועה ומיצגי שנאה מול בית ראש הממשלה, בית המשפט התגייס לאפשר בשיא מגפת הקורונה, בימים בהם נערמו המתים והסגר הודק, לקיים את מצוות ייהרג ובל יעבור, להפגין מול בית ראש הממשלה.

על כל שלושה פריבילגים מדושני פנסיות תקציביות – רצו באדיקות מרגשת עיתונאים, תוך התנשפות מגודל האירוע ועוצמת המעמד הביזארי, רשתות הטלוויזיה קיימו מהדורות ושידורים מיוחדים וליבו את ההפגנות, הנדסת התודעה פעלה בעוצמה אשר נדמה כי מעולם לא היתה במדינת ישראל.

עם ישראל הגיב להנדסת התודעה, למחאות הבריונים ומציגי הזוועות בהפנינג השנאה, למשפט השדה, בקלפי .

שוב ושוב ושוב העם בישראל העניק את מרב הקולות, בפער גדול, לבנימין נתניהו, שוב ושוב ושוב העם אמר, לא להנדסת התודעה, אמר לא לרדיפה, אמר לא למסע הציד המתוכנן, אמר לא להדלפות היזומות, אמר לא לשיסוי, לשנאה, להסתה.

ממשלת השינוי – אשר מצעה היחיד היה סילוק וגירוש בנימין נתניהו מהגה השלטון, בכל מחיר וכמובן המטרה, גירוש נתניהו מהפוליטיקה מקדשת את האמצעים. המכנה המשותף שחיבר בין כל שונאי ומתעבי בנימין נתניהו – הוליד את הממשלה הישראלית-פלשתינאית הראשונה במדינת ישראל. האידאולוגיה הושלכה אחר כבוד למחסן הגרוטאות של הפוליטיקה הישראלית, את מקומה תפסה חבורה של בעלי אינטרסים אשר מטרתם אחת, סילוק ראש הממשלה בנימין נתניהו מהפוליטיקה הישראלית. בעלי אינטרסים שונים ומשונים, ובהם דמויות פוליטיות אשר חשו מושפלים על ידי בנימין נתניהו, פגועים, הנושאים מטען אישי, מחרימים, מתחשבנים. אליהם חברו פוליטיקאים מהשוליים הסהרוריים בשמאל הקיצוני הרדיקלי, היודעים כי לעולם לא היו יכולים להיות חברים בממשלת ישראל. אליהם חברו פוליטיקאים מהמרכז בעלי מצע אידאולוגי שאינו ימין ואינו שמאל.

ממשלת ישראל הינה ממשלה נבחרת, ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי ולגיטימי לחלוטין.

ממשלת ישראל פועלת כמצופה מממשלה, לטוב ולמוטב, בתחומי החיים השונים, ממאבק במגפת הקורונה ועד להתמודדויות ביטחוניות.

ממשלת ישראל עסוקה גם ברמיסת זכויות האופוזיציה, הקמות ועדות חקירה ממלכתיות.

רז נזרי כמשל ושנינה

יש תמימות מופלגת בשורות הבאות, בציפייה ממי שהקימו ממשלה על בסיס שנאה וחרמות אישיות, להבקיע את חומת השנאה האישית לבנימין נתניהו ולפעול באחריות לשיקומה הדחוף והמהיר של הדמוקרטיה, והמדממת כפי שנחשפת במשפטי נתניהו.

בחירתה הידועה מראש של היועצת המשפטית לממשלה החדשה, עו"ד גלי בהרב מיארה, בחירתו של שר המשפטים גדעון סער.

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אשר גרוניס, שעמד בראש ועדת בחירת היועץ המשפטי לממשלה, לא הצביע בעד בחירתה של היועצת, שנבחרה עוד לפני שוועדת האיתור התחילה בעבודתה.

ברם, נדמה כי הזעזוע העמוק והקשה באמת היה אי בחירתו של עו"ד רז ניזרי, המשנה רב הניסיון ליועץ המשפטי לממשלה, איש מקצוע איכותי וראשון במעלה אשר באופן טבעי היה אמור להיבחר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

החרפה ממנה נודפת צחנה מזוויעה במיוחד היא הצבעתם של מר קלין, הנסיך דן מרידור, שר משפטים לשעבר ומברי הפלוגתא הנוקבים והחריפים ביותר של בנימין נתניהו, וח"כ צבי האוזר, הממלכתי ומגן מערכת המשפט ונוטר הדמוקרטיה – אשר חברו לאם כל הבחירות המסריחות בפוליטיקה זולה ומכוערת, בכך שהצביעו נגד הכללתו של רז ניזרי בין שלושת המועמדים הסופיים.

ההתקפה המכוערת והמבישה של גדעון סער ומלאכי הממלכתיות, האוזר את מרידור – נבעה רק מהבעת דעתו בפומבי כי אחד מתיקי ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לא היה צריך בכלל לראות אור. שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין סיכם את החרפה: "אי הכללתו של עו"ד נזרי היא ליקויי מאורות, סטירת לחי לא ראויה ועוול מעליב למשרת ציבור מן המעלה הראשונה."

הממשלה הנוכחית אשר רוממות הממלכתיות, הדמוקרטיה, כבוד האדם וחירותו בגרונה – מתגלה ברוב קלונה וחרפתה, עוסקת בפנקסנות קטנה, זולה ונמוכה.

עמנואל בן סבו

* * *

משה גרנות

כמו מפעל חיים

על הספר "עד קצווי העברית – לשון וסגנון בשירת אלתרמן" מאת זיוה שמיר

 ספרא 2021, 527 עמ'

הכתרתי את הרשימה שלי על ספרה הגדול של פרופ' זיוה שמיר בשם "מפעל חיים", כי ספר עתיר ידע כמו זה מסוגל חוקר ספרות להוציא ממקלדתו פעם בחיים, אלא שזיוה שמיר פירסמה כבר כארבעים ספרי מחקר ספרותי, רובם על ביאליק, ושבעה מהם על נתן אלתרמן, נושא הספר שלפנינו.

הידע שנחשף בספר שלנו באמת חובק עולם, ואני שכבר התרגלתי לקרוא את התרגומים הווירטואוזיים של זיוה שמיר ממיטב המשוררים האנגלים, הצרפתים והגרמנים, נשארתי פעור פה אל מול המובאות (בלשון המקור!) מיוונית עתיקה, מלטינית, מרוסית ומיידיש – וכל אלה, לא על מנת להפגין ידע, אלא כדי לאשש את הטענות המובאות בספר בנוגע למכמני לשונו של אלתרמן.

בספר שלנו חמישה-עשר פרקים המתארים בפירוט ובעמקות את המגוון הבלתי נדלה של אמצעי הביטוי של המשורר הגאוני הזה, ולפני שאנסה להביא בפני הקורא קמצוץ מהעושר שהספר הזה מציע, אציין, שבניגוד למקובל אצל חוקרי הספרות, המניחים כמובן מאליו שהקורא "שוחה" במינוח המקצועי של תורת הספרות, זיוה שמיר דואגת לפרש בצורה השווה לכל נפש מונחים כמו אוקסימורון, זאוגמה, אסוננס, דיסוננס, סינסתזה, גמניציו, אליפסיס, פריפרזה, סינקדוכה, החפצה, האנשה*).

את השם לספר מחקר זה "עד קצווי העברית"  העניקה המחברת על פי פסוק המופיע ב"שיר עשרה אחים" של אלתרמן. המחברת מצביעה על תופעה מפליאה – משורר זה, שמקסים את קוראיו בפעלולי לשונו, כמעט שלא חידש מילים, כמו קודמיו ביאליק, בן יהודה, וכמו בני דורו – שלונסקי ורטוש. הוא יצר הרכבי מילים מפתיעים כמו "פגישה לאין קץ", "פתאומית לעד" – מילים שגורות בפינו רקומות בתוך הרכב מפתיע לחלוטין, שהרי "פתאום" הוא תואר הפועל מחלקי הדיבר, ולא ניתן להשוות אליו כאילו היה תואר השם,

ולא רק זאת, אלא שהוא מקבל תבנית זוגית – "פתאומיים". הרכבים אוקסימורונים אלה הם בליבת הפרוסודיה האלתרמנית. זאת ועוד – אם אצל ביאליק, נערצו של אלתרמן, הסיטואציה מצויה בתוך השיר – הקורא יודע מי מתלונן ב"הכניסיני", ומי הוא הזלזל שצנח ב"צנח לו זלזל", הרי שב"פגישה לאין קץ", וברבים מהשירים הליריים של אלתרמן, הקורא מתקשה לזהות את הסיטואציה: אל איזו "את" מדבר המשורר – לאהובה בלתי מושגת? למוזה המתחמקת? לתבל על ארצותיה? לעיר תל-אביב (כפי שזיוה שמיר מציעה)?"

מסתבר שצורת הזוגי אינה יחידאית ל"איגרת" ("פתאומיים"), והיא מופיעה גם במקומות אחרים: סליים, צוואריים, עקביים, נשיקותיים ועוד.

אם כבר הזכרתי את "פגישה לאין קץ", ואת האוקסימורונים שבשיר זה, נזכיר גם את הזאוגמה (זיוה שמיר היא חלוצה בדיון בתצורה לשונית זאת בשירה) שבמילים: "לספרים רק את החטא והשופטת," שהרי אין התלכדות דקדוקית, סמנטית ולוגית בין חלקי ההיגד. המורים לספרות, החשים בווירטואוזיות הפיוטית של שיר זה, מתקשים להבהירו לתלמידים – הניתוח של זיוה שמיר (עמ' 63-44) יכול להוציא אותם מהמיצר. 

זיוה שמיר מזכירה אוקסימורונים רבים נוספים, מתוכם אזכיר "מפלצת של יופי" ("ערב בפונדק השירים הנושן"), "שלו כמו רעם" ("יום שרב").

ובאשר לזאוגמות, הרי דוגמאות: "לפנינו גבהו על הגבול הרקיע הקר והעת" ("הם לבדם"), וב"מרים בת נסים" מוזכרים כל בני המשפחה התימנית, ובסוף גם החמור הקטן בלעם.

מינוח מיוחד לזיוה שמיר הוא "האנשה אל-אנושית", והיא מוצאת אותה בשיר כמו "הרוח עם כל אחיותיה", בו מתוארים בתים חסרי ייחוד, המסודרים כמו חיילים במסדר; בשיר "התנגשות" שבו מתוארים בתים כחובשים כובעי פלדה; ובשיר "האם השלישית" בו מתוארים הפנסים הצועדים בחוצות אדומי זקן.

בשונה משלונסקי וחבורתו – משמאל, ואורי צבי גרינברג ואביגדור המאירי – מימין, שמרדו בביאליק, ותקפו אותו על "גלותיותו", על השקפת עולמו הפשרנית (בעקבות וייצמן הפרו-בריטי) וההססנית ("הכשרת לבבות" נוסח אחד העם), על התעלמותו מהמודרנה הפוטוריסטית, ייבוא מרוסיה ומצרפת – אלתרמן העריץ את ביאליק, והעריך מאוד את חלוצי ספרות ההשכלה שקדמו לו – מיכ"ל, יל"ג, יצחק אדוארד זלקינסון (שתרגם את שייקספיר – "רם ויעל"). זה לא מנע מאלתרמן לכתוב שירה שממש מקוטבת לשירתו של ביאליק: ביאליק הרבה לכתוב על מצוקות חייו, אלתרמן נמנע מכך; ביאליק הרבה לכתוב על הטבע, ואילו במרכז שירתו של אלתרמן נמצא בדרך כלל את הכרך (פאריס, תל-אביב).

אלתרמן, כמו ביאליק לפניו, לא דגל ברבולוציה, אלא באבולוציה – לא שלל את תרבות הגולה כמו רטוש, אדרבה, מצא בה  מצע חשוב להתפתחות התרבות המתחדשת. יחד עם זאת, אלתרמן, שנחשב לבן חבורתו של שלונסקי, הגם שהסתייג מדגליה, שילם "מס" לשלונסקי בשירה הז'ורנליסטית ובפזמונים (ל"מטאטא", ו"לי-לה-לו"), בהם הוא מצטט את ביאליק בנימה דקה של לגלוג. בשירים רבים מצניע אלתרמן ארמזים מעשירים לשירת ביאליק, כגון "על הילד אברם" שמרמז ל"שירתי", "רומנס"  שמרמז ל"יש לי גן", "עוד חוזר הניגון" ל"לא ידע איש מי היא".  "הבכי" ("שמחת עניים") מתכתב עם "הלילה ארבתי", ו"תמצית הערב" מושפע בוודאי מ"אייך". השיר שחותם את "כוכבים בחוץ", "הם לבדם" מתכתב ללא ספק עם סיומה של המסה של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון".

זיוה שמיר שהיא "בת בית" באנגלית האליזבתנית  (פרי מקלדתה הוא תרגום המופת של 154 סונטות של שייקספיר – "עיני אהובתי", 2011), והיא מצביעה על ההשפעות של שייקספיר על יצירתו של אלתרמן: בשיר "זמר מפוחית" ניתן לזהות רפליקה של אנטוניו ב"הסוחר מוונציה"; בשירים "ואריאציה" ו"איתך בלעדייך", "נוף" האוזן שומעת רפליקות מ"אותלו". השיר "הדליקה" מזכיר במפורש את המלך ליר, וכמובן – השיר "אופליה". לנוכח כישלונם של ביאליק ושל אפרים לוציסקי לתרגם את "יוליוס קיסר", אלתרמן לקח על עצמו את המשימה הזאת, בה הצליח כמו בכל תרגומיו.

זיוה שמיר מזכירה "התכתבויות" נוספות של אלתרמן עם דנטה, מטרלינק, פול ורלן, אוסקר ויילד, עם אגדת טריסטן ואיזולדה ועוד.

בניגוד לשלונסקי, שתקף את ביאליק על הכבוד שהעניק לסופרי יידיש, אלתרמן התבשם מהאוצר התרבותי של העולם היידישאי: הוא תרגם את "המכשפה" של אברהם גולדפאדן, את שירי הילדים של קדיה מולודובסקי, את משליו של אליעזר שטיינברג. השיר שלו "מכתב לאימא" מזכיר ז'אנר נפוץ בשירת יידיש; שקדים וצימוקים המוזכרים ב"פגישה לאין קץ" הם שוב מוטיב יידישאי ידוע (זיוה שמיר מביאה בספר ראיות במובאות בשפת המקור – יידיש). "מכתב של מנחם מנדל" מתכתב עם שלום עליכם, ב"מכל העמים" מובעת האהבה והחמלה לילד היהודי הגלותי שנדון למוות כמו גדי. "שיר עשרה אחים" בנוי על מעשייה יידישאית על עשרה אחים שהולכים ופוחתים, ו"גלגולו של מעיל" נכתב בעקבות שיר ביידיש של קדיה מולודובסקי. אלתרמן משבץ בשיריו מילים ביידיש כמו "נעבעך", "עפעס", "מענטש" וכו'.

מעניין שווירטואוז הלשון כמו אלתרמן התלונן לא אחת על חוסר האונים של המילים לבטא את מכמני הנפש. ב"אסתר המלכה" הוא כותב: "אינני רוצה לכתוב עליהם / רוצה בליבם לגעת." אי נחת מכוחן של המילים מופיעה גם במחזהו "פונדק הרוחות". אבל אלתרמן היה בטוח שמעמדו כמשורר הוא שווה ערך לבוני המולדת: שניהם בונים בתים ועמודים ("ערב רחוק" ב"עיר היונה") המשורר שווה ערך לאדריכל שבונה את בתי העיר. וכן, אלתרמן סבר שלשירה יש ערך אדיר במאמץ המלחמתי שבה נמצא העם בציון. מסתבר שגם יצחק שדה סבר כך, והוא שחרר את נתן אלתרמן הרגם, משירות בעת מלחמת השחרור.

הזכרתי בפתיח שבעה כרכים שפרסמה זיוה שמיר על נתן אלתרמן, והכרך שלפנינו הוא השמיני. אין לי ספק שחוקרת ידענית ובעלת יכולת השקעה אדירה כמוה בוודאי תשקיע את כולה לכרך תשיעי וגם עשירי, שעניינם יהיה מכמני הלשון של אלתרמן במחזותיו, בעיקר ב"פונדק הרוחות", שלדעת הכול הוא פיוטי מאוד; ואולי גם כרך על לשונו בכתיבה הפובליציסטית שלו, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים כשהיה הדובר העיקרי של התנועה למען ארץ ישראל השלמה; ואולי כרך על השילוב בין החרוז הייחודי של אלתרמן (למשל האסוננטי שעליו יש דיון נרחב בכרך שלפנינו) עם המשקל הווירטואוזי שבשיריו.

אביא דוגמה למה שאני מתכוון את השיר "הסער עבר פה לפנות בוקר" ("כוכבים בחוץ"): השיר נראה על פניו "מבולגן" – שורות ארוכות ושורות קצרות, ואפילו שורה בת מילה אחת, כפי שהקורא מצפה לראות אי סדר בשוק שסבל מהסתערות מזג האוויר; אבל מעקב אחרי החרוזים מוביל את הקורא לעיצוב שני בתים מושלמים, כשבבית הראשון החריזה היא א-ג, ב-ד, ואילו בבית השני (אחר מילת הניגוד "אבל") החריזה היא ה-ו, ז-ח. והנה, יש הסבר פנימי מדוע נוצר השוני בין שני הבתים. והעיקר: כל השיר שקול במשקל יאמבי מושלם. השיר כאילו משדר: כך היה השוק לפני הסערה. לכך מצטרפת הכותרת שמבהירה לקורא שהעיקר אירע לפני מה שכתוב בלב השיר.

התפעלתי מהשפע שזיוה שמיר הרעיפה על אוהביו של אלתרמן, ואני מייחל לעוד.

*) אוקסימורון – צירוף מושגים סותרים, כמו "סוד גלוי".

 זאוגמה – צירוף מילים שאינן מתאימות זו לזו מבחינה דקדוקית או לוגית, כמו "קרונות רעש ואבן פורקת העיר." 

אסוננס – חרוז רק בהברה מוטעמת, כמו "אורך – אורח."

דיסוננס – צרימה המפרה את ההרמוניה.

סינסתזה –  מזיגה של שני חושים שונים, כמו "רואים את הקולות."

גמניציו – כפל דברים כמו "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו."

אליפסיס – השמטה לשם קיצור, כמו "קראתי את שקספיר" במקום "קראתי את כתבי שקספיר".

פריפרזה – לשון ההולכת סחור סחור כמו "בעלי כנף" במקום "ציפורים".

סינקדוכה – החלפת שם בשם אחר, כמו "תורן" במקום "ספינה".

משה גרנות

* * *

יהודה גור-אריה

אופק אדום

סיפור על קולחוז

קירות המועדון מכוסים בכרזות ופלקטים, ובתמונות של ארבעת אבות הסוציאליזם: מרקס, אנגלס, לנין, סטאלין. ולמטה מהם: תחי ברית המועצות! יחי החבר יוסיף ויסריונוביץ' סטאלין, המנהיג הדגול! [תמונה גדולה שלו במסגרת אדומה]. וכן: פועלי כל הארצות התאחדו! הקולחוזים – לחם למען האדם העמל! קדימה לקראת האופק האדום! כרזה אחת ניתקה חלקית מן הקיר והתקפלה, מְכַסָה את המילה הפרולטריון, כך שנשארו רק המילים דיקטטורה של...

באולם הגדול יושבים כ-120 איש, כמעט כל חברי הקולחוז "האופק האדום", על גבי ספסלי-עץ ארוכים, ומולם, על במה מוגבהת, ועליה שולחן מכוסה במפה אדומה, יושב מנהל הקולחוז, היו"ר, החבר ניקולאי קוזנייצוב, איש כבן 60, בעל מבנה-גוף איתן, שיער-ראשו אפור, דליל, כמעט קרֵח, מתחת לאפו  שפם עבות כשל המנהיג, והוא מקרין סמכות ורגשי כבוד כלפיו. לצידו יושב גבר צעיר, כבן 30 או פחות, לבוש חליפה אפורה ישנה, ועל אפו משקפיים עגולים. זהו יורי גרודניצקי, נציג המפלגה מעיר המחוז, הנושא בתפקיד פוליטרוק – מדריך פוליטי, והוא עומד לשאת נאום-הרצאה לחברי הקולחוז, להגברת ההכרה הפוליטית והמודעות הסוציאליסטית, והנאמנות למדינה הסובייטית הגדולה, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, ובראשה המנהיג  יוסיף ויסריונוביץ' סטאלין.

לידו יושב וולודיה סוקולוב, צעיר כבן 20, מזכיר המפלגה המקומי, חבר הקומסומול וטרקטוריסט בעבודתו בקולחוז, בנם של מנהל החשבונות והמורָה בבית-הספר המקומי.

ובקצה השולחן – איש כבן 40, לבוש מעיל-עור ומכנסי רכיבה נתונים בתוך מגפיים מבריקים, ועל ראשו כובע עם מצחייה, כשל קצין בצבא האדום. על מותנו הימנית בולט אקדח נַגאן ארוך-קנה, נתון בתוך נדן של בד עבה, בצבע זית. עיניו המצומצמות, קרות כקרח, סורקות את היושבים לפניו באולם, במבט חמור-סבר וחשדני, שמעורר בקהל הרגשה של אי-נוחות, אולי אפילו פחד וחרדה. הוא לא קצין-צבא כנראה, אך תפקידו ברור לכולם. איש אינו יודע את שמו.

השעה כבר די מאוחרת, ועל פניהם של הנוכחים ניכרת עייפות רבה, לאחר יום מתיש של סוף-קיץ, בתחילת שנות השלושים, לקראת גשמי הסתיו הקרים והמטרידים, העומדים לרדת כבר בימים הקרובים.

האסיפה היא אסיפת-חובה שבועית, שבה מרצים פעילי מפלגה שבאים  אליהם מן העיר, להסביר ולהגביר את מודעותם הפוליטית. מאסיפה זו אסור להיעדר.

מזכיר המפלגה הצעיר קם ומבֵרך את הקהל, ונותן את זכות הדיבור ליו"ר הקולחוז. זה מדבר בקצרה, כשהוא סוקר את המצב העכשווי בקולחוז, ומציין לטובה את עבודתם המסורה של החברים, העובדים קשה באיסוף היבול: תפוחי-אדמה, תירס, חיטה ושיבולת-שועל, שאותם יש לאסוף ולאפסן לפני בוא הגשם, וכן פירות וירקות למכביר. אך לקולחוז יש רק משאית אחת ושלושה טרקטורים, וזה לא מספיק כדי להוביל את כל היבול הרב למחסנים ולאסמים.

"אז נוביל את הפירות והירקות בעגלות עם סוסים, ואפילו בשקים על הגב," קוטע אותו חבר הקומסומול הצעיר הנלהב, תוך שהוא מעורר חיוך של גיחוך אצל היושבים מולו.

דברי התלונה של היו"ר לא נאמרו סתם כך. הם כוונו לאוזניו של נציג המפלגה מהעיר, שישב ורשם בקפידה את דברי היו"ר, מן הסתם כדי להעביר אותם הלאה, לעיונו של מזכיר המפלגה בעיר. למרות תוארו המוגדר כמדריך פוליטי בלבד, העוסק בהדרכה ובתעמולה מפלגתית, הוא מתפקד גם כיד-ימינו של מזכיר המפלגה, זה החולש על כל מה שמתרחש בעיר ובמחוז: הוא זה שנותן הוראות לראש העיר, הוא מעורב בכל הכרוך בחיי האדם הסובייטי בשנות ה-30: מגורים, עבודה נוחה, מתוגמלת היטב, השגת מצרכים רבים יותר מאשר זוכה בהם אזרח מן השורה, מתן רישיונות לנסיעה מחוץ לעיר ולמחוז.

וכמובן, שיתוף-פעולה הדוק אם ה-נ.ק.ו.ד., המשטרה החשאית  האימתנית, העוקבת אחר כל אדם חשוד [ובעצם, כל אחד חשוד] כאוייב העם, אוייב של המהפכה [קונטרַרֶבולוציונר]  ושל הסוציאליזם. יש מהם הנעצרים באישון לילה ומובלים ב"עורב השחור", זו מכונית העצורים של ה-נ.ק.ו.ד.,  ליעד בלתי ידוע,  משם לא חוזרים, ורבים מהם מוצאים עצמם חוטבים עצים בקור של 40- מעלות בגולאג, מחנה הגלייה ועבודת-פרך, בסיביר.

קוזנייצוב הוא איש עתיר ניסיון-חיים, והוא שקל את דבריו באיזון רגיש. מצד אחד, למזכיר המחוז יש כמובן מהלכים בחלונות הגבוהים, ובהמלצתו יש סיכוי שיוקצבו לקולחוז "האופק האדום" עוד שתי משאיות, עוד שניים-שלושה טרקטורים, קומביין חדש, במקום זה הישן, המתקלקל כל פעם בשדה, ועד שמקבלים חלקים ומתַקנים במוסך המרכזי האזורי, עוברים ימים רבים, לפעמים אפילו שבועות. אז אין פלא שהתבואה לא נקצרת בזמן וגרגרי החיטה נופלים על הארץ, ואם גם יורד גשם, כל היבול בשדה נרטב ונרקב.

אך מצד שני, דבריו אלה עלולים להגיע לשולחנם של פקידי המפלגה הבכירים, ושם יראו בהם דברי תלונה והתעלמות מהישגי המשק החקלאי הסובייטי, ואפילו דברי כפירה בקדושת המשטר הסובייטי, והוא עלול למצוא את עצמו בסיביר, או, במקרה הטוב, עם פטיש 5 קילו ביד באיזה נפחייה  שחורה ומפויחת בהרי אוראל, תוך חזרה למקצועו של אביו המנוח, גיאורגי קוזנייצוב, הנפח והפחח של הכפר, לפני שהפך לקולחוז במסגרת ה"קולקטיביזציה", שביצע המשטר ביד חזקה.

במקרה זה נראה לו שהסיכוי להיטיב עם הקולחוז שלו עולה על הסכנה האישית שלו.

הקהל לא מגיב לדבריו של יו"ר הקולחוז, אולי מתוך שיגרה, ואולי מתוך חשש שמא הדבר ייראה כהסכמה לדברי התלונה. מה שברור הוא, שהם עייפים עד מוות לאחר יום עבודה מפרך בשדה. שמורות עיניהם נוטות להיעצם.

ועכשיו קם הפוליטרוק לשאת את דבריו. אין לפניו ניירות או ראשי-פרקים רשומים. הוא חזר על נאום זה עשרות פעמים, באירועים שבועיים דומים, בכל יישוב שאליו שלח אותו מזכיר המפלגה. ופעם אחת אפילו הופיע נאומו זה על דפי העיתון "פראוודה" [האמת], לשמחתו ולגאוותו הרבה.

הדבר גם חיזק את מעמדו במרכז העירוני של המפלגה, והיה ברור שהוא יירש את מקומו של המזכיר המזדקן, כאשר זה ייצא לפנסיה, או יקבל קידום ויוזמן למוסקבה, או... יישלח לאיזה משרד אפל אי-שם בנובו-סיבירסק.

"חברים, באתי אליכם לספר לכם על הֶשֵׂגֵי מדינתנו הפורחת והמשגשגת בכל התחומים: החקלאות, המבטיחה מזון בשפע לאזרחי בריה"מ העמלים בעיר ובכפר, התעשיה הכבדה, המייצרת לכם טרקטורים, וקומביינים, ולכולנו – קטרים וקרונות, מטוסים ואוניות וכדומה. וכן כמובן, גם טנקים ותותחים ורובים וכלי-נשק אחרים, שיגֵנו עלינו מפני כל אוייב וצר, להבטיח את ביטחוננו מפני האויבים מבחוץ, האורבים לנו על הגבולות. ולא רק זאת, עלינו לעמוד על המשמר ולהתגונן בכל הכוח מפני האויבים מבפנים – הקונטרַרֶבולוציונרים, אויבי המשטר והמפלגה.

"חברים, אם אתם מזדמנים לעיר הגדולה, אתם יכולים לראות  במו-עיניכם ולהתרשם מענן העשן השחור, היוצא מארובות בתי-החרושת. שם מחשלים את הפלדה, מחשלים את עתידה של ברית-המועצות שלנו.

"אנו מתקרבים לסיום תוכנית החומש השנייה, שהצלחתה כבר נראית באופק. עלינו להביט אל העתיד, אל נצחונו של הקומוניזם, לא רק בארצנו הסובייטית, אלא בעולם כולו, תחת הנהגתה של המפלגה, ובראשה חברנו האהוב והנערץ, יוסיף ויסריונוביץ' סטאלין."

דבריו אלה התקבלו במחיאות-כפיים סוערות, שהעירו את המאזינים העייפים, המנמנמים.

"אמנם, חברים, לפעמים לא הכול מתנהל כשורה. יש פה-ושם תקלות, אפילו חבלות מכוונות מצד אויבי המשטר והמפלגה. לכן עלינו להגביר את העֵירנות ולחשוף כל סימן של חבלה או התרשלות בעבודה ובייצור, ואנחנו כבר נדע להיפרע מאותם מחבלים כפי שמגיע להם."

הוא שלח מבט אל האיש השותק במעיל העור, שנראה כמו קצין.

"אבל, חברים, אלה הם רק חבלי-הלידה של ברית-המועצות שלנו, וכן של העולם העתידי הזוהר, המחכה לנו מעבר לאופק הקרוב, האופק האדום, כשמו של הקולחוז הפורח שלכם. האופק העתידי הזה מבטיח לנו חיים יותר טובים ונוחים, חיי רווחה, מזון בשפע, בגדים נאים, מגפיים מעור ממש,  וכל הנחוץ לאדם הסובייטי בימינו. וכמובן – בתי-מגורים מרווחים, בתי-ספר, בתי-חולים, שיכונים מודרניים.

"חברים, תוכנית החומש הבאה עלינו לטובה תעמוד בסימן הסיסמה 'יותר': יותר מאמץ, יותר תוצרת, יותר יבול, יותר תיעוש, ומה שחשוב וחיוני  ביותר – יותר עֵרנות פוליטית. ומה שנוגע לכם, עובדי האדמה המסורים, זה אומר שנדרשת מכם יותר חיטה, יותר תירס, יותר פירות, ירקות, מוצרי חלב, בשר, יותר פרות, כבשים, חזירים..."

כאן נפתחה הדלת בחריקה צורמת  ונכנסה וַרווארה איבנובנה, מנהלת ענף החזירייה, לבושה בגדים מרובבים, מגפיה מלאי בוץ וזבל חזירים.

"חברה, מדוע אֵיחרת, וגם לא החלפת בגדים?" שאל הפוליטרוק בטון של נזיפה.

"רק עכשיו גמרתי להאכיל את החזירים," השיבה זו, מבלי להתנצל.

ורווארה איבנובנה הייתה טיפוס מיוחד במינו בקולחוז "האופק האדום". אישה כבת 50, מגושמת, גסה, מכוערת מאין כמוה, בודדה, שאיש לא ביקש את קרבתה, ודאי לא את אהבתה, איש לא נכנס לבקתתה לביקור ולכוס תה. אין פלא שפרצופה היה תמיד חמוץ, שופע מרירות ואפילו שנאה. מאחורי הגב כינו אותה "החזירה".

כל השכלתה של ורווארה הסתכמה בארבע כיתות בית-ספר עממי בלבד. היא לא ידעה קרוא וכתוב, רק ידעה לחתום את שמה בקושי. מעולם לא הציצה בגליון ה"פרַאוודה" שהיה תלוי על לוח המודעות במועדון.

את כל מעייניה השקיעה ורווארה איבנובנה בגידול עדר החזירים של  הקולחוז, וכל הכרוך בכך: דאגה להם לאוכל נוסף, מעבר למה שהוקצב להם על-ידי הקולחוז, נברה בערימות האשפה וליקטה פירות וירקות רקובים שנזרקו לשם, אך לחזירים זה היה מאכל-תאווה. כל יומיים ניקתה את הזבל בדיר שלהם, בחורף כיסתה את גדרות המכלאה בקרשים ובפחים, ואפילו בשקים ובקרעי יריעות ברזנט, פיזרה קש במקום רבצם, מוגנים מהקור והשלג ככל האפשר. בקיץ חפרה להם גומות, שאותן מילאה במים עכורים, שבהם נהנו החזירים להשתכשך.

בקיץ יצאה איתם למרעה, והם הלכו אחריה ככבשים אחר הרועה. דומה שהחזירים ראו בה מנהיגת השבט והם גילו כלפיה נאמנות ואף חיבה. בחברתם נתרככו פניה והיא חשה רגש של אהבה כלפיהם. ביצורים דחויים אלה, דחויים כמוה, היא ראתה את ידידיה, והשקיעה בהם את כל כוחות הגוף והנפש שלה. והיא ראתה ברכה בעמלה: עדר החזירים גדל בהתמדה, הם לא סבלו ממחלות, ודאי לא מרעב. החזירים היו חבריה היחידים בעולם.

לאחר הפרעה זו, הפוליטרוק המשיך את נאומו:

"חברים, עלינו להביט בעיניים פקוחות, בתקווה ובאמונה לקראת העתיד, כאשר הקומוניזם שלנו ישלוט בעולם כולו, ויגאל את הפרולטריון העולמי משיעבוד וניצול. עלינו להביט באופק האדום הנפלא שלנו, המצפה לנו בעוד 15-10-5 שנים, זה לא רחוק כל-כך וזה יקרה לבטח, בהנהגתה של המפלגה הקומוניסטית שלנו, רבת החזון והמעש, ובראשה החבר יוסיף ויסריונוביץ' סטאלין."

דבריו האחרונים האלה נתקבלו שוב במחיאות-כפיים סוערות, וזאת לא רק מדברי החזון של הנואם, אלא מתוך ההוראה הבלתי-כתובה, שכל אימת ששמו של החבר סטאלין מוזכר, יש למחוא כפיים; וכן גם מתוך הרגשת ההקלה שהאסיפה נגמרה, ואפשר ללכת הביתה לישון.

אבל האסיפה לא נסתיימה עדיין. כאן באה תמיד השאלה הבלתי-נמנעת של הנואם: "יש שאלות?" התשובה בדרך-כלל היא שתיקה. הכול ברור ומובן, ורצוי לא לשאול יותר מדי שאלות.

אבל כאן התחוללה הפתעה. ורווארה איבנובנה הצביעה ושאלה:

"מה זה בעצם אופק?"

הפוליטרוק נדהם ועמד רגע נבוך. אחר-כך התאושש והסביר לה:

"האופק, חברה, זה קו דימיוני, שנראה לעינינו כאילו בו מתחברים השמים עם הארץ. אך ככל שאדם מתקרב לקו הזה, האופק הולך ומתרחק. את האופק אי-אפשר להשיג, אף-פעם. לעולם לא..."

יהודה גור-אריה

* * *

משה גרנות

האיש שנולד בלי היצר הרע

פרופ' הלל ברזל הלך לעולמו

לאורך השנים הרבות שלמדתי באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת בר-אילן לא נתקלתי בחוקר ומרצה בעל מוניטין שהיה כל כך אמפאתי כלפי הסטודנטים כמו פרופ' הלל ברזל. מרבית המרצים למדעי הרוח באוניברסיטה מתייחסים אל הסטודנטים כאל מטרד, שכן הם "גוזלים" את הזמן שנועד לעסוק במחקר. הלל ברזל אהב את התלמידים שלו, והקדיש להם תשומת לב אבהית ממש. אספר את סיפור התוודעותי אל האיש הנפלא הזה – דוגמה אחת מתוך אינספור דוגמאות שבהן באה לידי ביטוי האמפתיה שלו כלפי מי שנזקק לעצתו ולסיועו: במשך שבע שנים מיררה אוניברסיטת תל-אביב את חיי בהיותי רשום אצלה כתלמיד מחקר: פרופ' ב.א. זנח אותי באמצע, ונסע להרצות בחו"ל; פרופ' מ.ה. קרא לי ללשכתו בירושלים רק כדי להודיע לי שאין לו זמן בשבילי; פרופ' ג.א. החליט בשלב די מתקדם שאין לו כוחות להמשיך. באותם ימים לימדתי במכון להכשרת אקדמאים להוראה, שהיה ממוקם במשק הפועלות בגבול גבעתיים-תל-אביב (לימים הפך המכון למכללה), ושם לימד גם פרופ' הלל ברזל, ראש המחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן. התלוננתי בפניו על כך שבזבזתי שבע שנים אצל פרופסורים חסרי לב ומצפון. הוא הקשיב, והציע לי לבוא ללשכתו באוניברסיטת בר-אילן, והבטיח את כל תשומת הלב והסיוע. ואמנם הוא מצא לי מנחה נמרץ וקשוב, ותוך שנתיים חבשתי את הכובע המצחיק בטקס של סיום הדוקטורט. בלי הנכונות הטבועה עמוק בליבו של האיש הטוב הזה – ללא ספק לא הייתי זוכה לכך לעולם.

טוב הלב של האיש הזה שנולד בלי היצר הרע לא מנע ממנו להיות עילוי במחקר הספרות העברית.  ב-1963 הוא הוכתר כדוקטור הראשון מטעם אוניברסיטת בר-אילן – על אפם וחמתם של הפרופסורים באוניברסיטה העברית. המנחה שלו היה פרופ' ברוך קורצווייל, והנושא: "היסוד האנטי תנ"כי בשירתנו החדשה". וכבר ב-1971 זכה לדרגת פרופסור, ולימד לא רק בבר-אילן, אלא גם באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטת חיפה, בטכניון ובאוניברסיטת אינדיאנה.

הלל ברזל פרסם מעל ארבעים כרכים שעניינם תיאוריות וזרמים במחקר הספרותי (ריאליזם, מיטא-ריאליזם, היפר-ריאליזם, מוניזם, נטורליזם, אקספרסיוניזם, רומנטיקה, מיסטיקה, סימבוליקה וכו'). הוא חקר את השירה מימי יוסי בן יוסי, ועד ימיהם של המשוררים העכשוויים, ואין אח ורע להשקעה האדירה שלו במחקר ובביקורת, ולשם אילוסטרציה אציין  שלשירת נתן זך (משורר אחד מתוך עשרות שחקר) הוא הקדיש כרך שלם המכיל 1152 עמודים ("תולדות השירה עברית, כרך י"ג, ספריית פועלים 2018).

גם הפרוזה זכתה למקלדת החרוצה שלו, וכרכים רבים פרסם על עגנון וקפקא, דויד שחר, א' אפלפלד, א"ב יהושע, יצחק בן נר, יורם קניוק, נסים אלוני, יצחק אורפז, עמוס עוז חיים באר ורבים אחרים. ולא מניתי ברשימה זאת את עשרות הספרים שהוא ערך. וכל המפעל האדיר הזה בא לעולם בלי "מלחמות עולם" המקובלות בין פרופסורים, שכל אחד משוכנע שרק הוא יודע את כבשונו של עולם, ורק למחקר שלו יש זכות להיחשף ללומדים ולציבור. כל תלמידיו ומכריו נדהמו על כך שהחוקר הגדול הזה לא כובד בפרס ישראל, אבל הוא כן זכה בפרסים יוקרתיים אחרים – פרס ביאליק ופרס רמת-גן, וכן זכה בכבוד להיות יקיר העיר תל-אביב. הפרס הגדול ביותר הוא האהבה והערכה שרחשו כלפיו עמיתיו ותלמידיו.

אני מבקש לומר גם מיספר מילים על רעייתו, בינה ברזל, שנפטרה שנתיים לפניו. היא היתה עיתונאית מוערכת בעיתון "ידיעות אחרונות" בתפקיד של כתבת פוליטית, וכתבה שירים למגירה כל חייה, עד שבשנת 2018, שנתיים לפני שהלכה לעולמה, העזה להוציא את שיריה לאור בקובץ בשם "על דעת המקום והזמן". קראתי את הספר החכם והמרגש הזה, ולא הצלחתי להבין איך במשך עשורים כה רבים נמנעה מלחשוף את יצירי ליבה מכמירי הלב.

שני האנשים היקרים האלה הלכו לעולמם, ומי שהכיר, הוקיר ואהב אותם  – חש מיותם.

משה גרנות

הלל ברזל, 2009, בגיל 84. מתוך ויקיפדיה.

* * *

ד"ר ארנה גולן

עם המבט המחקרי אל "מהפכים פואטיים"

 לאחר קום המדינה

דברים עם הופעת שני הכרכים החדשים ועמוסי היידע במחקרו של פרופ' הלל ברזל בשירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו: כרך י"א – יצירתם השירית של דוד אבידן ויונה וולך (763 עמ'). כרך י"ב – יצירתו השירית והעיונית של נתן זך (992 עמ'), הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, 2018.

[פרסום חוזר לאחר פטירתו של פרופ' הלל ברזל]

הופעתם של שני הכרכים החדשים ורבי ההיקף במפעלו המחקרי מעורר ההשתאות של פרופ' הלל ברזל, שכבר זכה בפרסים ספרותיים רבי חשיבות, מהווה חגיגה של ממש. פיסגה בחקר השירה העברית מאז ימי חיבת ציון. הפעם מוקדש המחקר  המרשים "שירת ישראל" לשירתם של שלושה מבכירי נציגיה של השירה הישראלית, זו שנכתבה לאחר קום המדינה, כיוון שכל אחד מהם מהווה "מהפך פואטי" מקורי ונועז ובדרכו המיוחדת לו ושונה במובלט מהאחרים.

הכרך האחד, כאמור, מוקדש ליצירתם השירית של דוד אבידן, יליד 1934, ושל יונה וולך, הצעירה ממנו בעשר שנים. ואילו הכרך האחר ורחב ההיקף עוד יותר מוקדש בשלמותו למשורר שקדם להם במהפך הפואטי המשמעותי ורב ההשפעה, הלא הוא נתן זך יליד 1930, והעיון מוקדש לשירתו כמו גם למאמריו העיוניים והפרוגרמטיים, והלל ברזל מרחיב במיוחד בדיון באלה שנועדו לבסס את מגמותיה של  הפואטיקה החדשה, המורדת בקודמתה, ובזיקתם לחידושי שירתו ותבניותיה. כיוון שנשתנתה התקופה כמו גם מגמותיה, ועיקרה התמקד ,לפי פרופ' ברזל, בחתירה לשחרור מן הסמכויות הפואטיות הקודמות ולביסוס פואטיקה אישית חדשנית ומשוחררת מכבלי מסורת ואידאות, הרי שלאור כל זאת מעמיק ומרחיב  פרופ' ברזל את הכיוון המחקרי שנקט בו בכרכים האחרונים ועניינו התמקדות לא רק במיבנים הגדולים אלא גם בגילויים ביצירות הקונקרטיות. יותר מזה, הוא חושף יכולת נדירה לשנות את המבט המחקרי עם כל תקופה  ומוכן בכך למאמץ נדיר ואפילו נאלץ "לברוא" מונחים חדשים שיאפשרו לו להבחין ולתאר גם את הגילויים הדקים והמיוחדים בכל יצירה המושתתת על פואטיקה חדשה. והתוצאה מרשימה ומעוררת התפעלות.  כיוון שכך, יכול כל קורא לעיין בטקסטים המבוקשים על ידו ולקבל עליהם תמונה שלמה ומקיפה.                    

כעדותו של פרופ' ברזל עצמו:: "לקביעת מקומם הראוי של אבידן וולך בתולדות השירה (ונוסיף אנחנו, ובכרך הבא גם של נתן זך) נדרשה פרשנות נרחבת, התייחסות לרצף, למוקדם ולמאוחר. התחייבה התוודעות למכלול כולו בחלוקתו לקבצים, למחרוזות ולמחזורים." ואשר לכל יצירה, התחייבה לפיו גישה פרשנית מפורטת, המציבה את היצירה בזמן ובמקום, אם בביוגרפיה ואם בתקופה, נדרשה הפניית המבט לקשרים בין טקסטואליים נרחבים, למקורות תרבותיים שונים ונרחבים –  ביהדות ובנצרות, במיתולוגיה ובמרחבים תרבותיים נוספים ולעתים ביצירותיהם של משוררים שקדמו להם. הדיון אף מתרחב וללא לאות לשאלות לשוניות, להגדרות של סוגות  ושאר בעיות פואטיות, כולל עיון בעלילה ובמטענים הריגשיים והביוגרפיים ואפילו בתפיסות מדעיות וטכנולוגיות שהקדימו את תקופתן, במידה ויש בכך צורך (בשירת אבידן),ועוד ועוד.

ובנוסף, גם מייחס  פרופ' ברזל חשיבות לקביעת מקומן של היצירות הללו ברצף השירה העברית. יותר מכך, לאחר סקירה תמציתית במבוא של שלבי ההתפתחות של השירה, שהוצגו  בכרכים הקודמים, הוא מתרכז  בהטעמת היסודות המשותפים לאבידן ולוולך כמייצגי התקופה החדשה, ועל כן גם לזיקתם לשירת זך. וזאת על מנת להבהיר דווקא את הבסיס והרקע המשותפים למהפכים הפואטיים הבולטים הללו. וכיוון שלדעתו שירתם מחייבת מאמץ של "הצגה מפרשת" אך אובייקטיבית, ללא שיפוט וביקורת, ללא הזדהות אך גם ללא שלילה של "הנועז והמתחדש", על כן הוא מאמץ גישה מחקרית ופרשנית טהורה, העוקבת כמעט אחר כל שיר ושיר לעצמו או גם בזיקתו למחזור שבתוכו הוא משובץ, וזאת במגמה לפרשו על כל מטעניו ומשמעותיהם. או אז הוא פונה להציגו בסיכום כשלמות מבנית וכאינטגרציה של משמעות, וכל זאת  על מנת לקבוע את מקומו הנכון לו במכלול היצירה ובמקום ובזמן. הוא עצמו אכן מכנה גישה זו כ"פרשנות מפרידה ומחברת", מפרידה אך על מנת לשוב ולחבר לשלמות. אמת, עיתים, מרוב שפע הידע והפירוש והמקורות וההקשרים המובאים לפני הקורא נעלם מעט הרושם השירי והקורא גם מתקשה לעמוד בעומס השופע עליו. אך הרי לא על הקורא והמעיין  ההכרח לגמור הכול, שהרי המטרה היא שכל המבקש להעמיק בהבנת שיר או מחזור שירים לעצמם ייצא נישכר ממאמץ אדירים זה המוגש לו ואף יערוך בו ברירה כרצונו. והמטרה מושגת להפליא.

ועל מנת שנוכל לטעום, ולו מעט מן המעט מן המחקר המסועף הזה, נביא תחילה טעימה בלבד מדרך העיון ביצירתו של זך. אשר לשירת זך מטעים פרופ' ברזל כי "ההתייחסות היא למכלול יצירתו השירי לאור הגותו הפואטית במסה ובמחקר, כיוון שמדובר במהלך פואטי שלם שבמרכזו תמורה בדפוסי החריזה ובתפיסת הזמן, בחרוז חופשי ובזמן אישי."

ואכן, כל שיר ביצירתו העניפה של זך נידון בכרך השופע הזה לעצמו. ממש לא ייאמן איך פרופ' ברזל מעיין בכל טקסט שירי על הגלוי שבו ועל המעמקים הסמויים, בהקשר התרבותי והחברתי של היצירה וגם של היוצר ולאחר מכן במחזור השירים או בספר הנידון כולו. חשיבות מיוחדת מייחס ברזל לתמורות החלות בשירת זך עם השנים ואף בתהליך הזדקנותו, והתמורות גדולות ולא פשוטות. הוא גם מטעים כי שירת זך תובעת קורא שיהא משכיל כיוצרה, שכן רק אז יוכל לקלוט את כל רבדיה, אף שלעתים הם נדמים פשוטים. ובכל המהלך הזה אמנם נמנע פרופ' ברזל מביקורת, ותהא  לחיוב או לשלילה, גם כשהקורא עצמו חש בהחלט שהולכת ומתגבשת בו דעה. ואכן, כבר מראשית העיון בפעילותו היוצרת של זך בתקופת "לקראת" הירושלמית,  הדיון מרתק ממש, ומעניינת טענתו של זך עצמו, הבא לסתור את טענות חוקריו ומבקריו,  כי כל חידושיו מקוריים לו כי אז, בתקופת צעירותו  עדיין לא הכיר את בכירי המשוררים המערביים ולא הושפע מהם, והמאמין יאמין. סמוך לכך מובא  עיונו של ברזל ב"שירי איליה" כלומר שירי קינה, ועתה נבחנת, כמו תמיד עם הופעתה בדיון של סוגת שיר חדשה, באופן מקיף זיקתה של סוגה זו ביצירתו ליצירתם של משוררים קודמים, ונלווית לה התבוננות במשמעותן של האלוזיות העבריות והתרבותיות הנרחבות האחרות ועוד.

  שפע מדהים ורחב אופקים מעין זה נמצא גם בעיונים ביצירות מאוחרות יותר. למשל, ב"שירי מחאה" הנידונים בפרק תשעה עשר. זהו אוסף של שירים שהקשרם פוליטי-חברתי, אנטי מלחמתי חריף, כגון השיר "השני והשלג". כמובן ששני הצבעים מוליכים מהכותרת לעיון בתשתית מקראית רחבה, לפרישת הרקע של מלחמת לבנון הראשונה ומכאן לפואטיקה של השיר, למאפייניו הספרותיים העושים את המסר אפקטיבי. למשל, השיר לפי ברזל הוא תמונתי וסמלי, הסאטירה בו מובלעת, שפע האלוזיות שבו רבות חשיבות להבנת ההתייחסויות למציאות הפוליטית של אז על המפלגות הזוכות לביקורת בשיר. וכל זאת בדיון מקצועי ואובייקטיבי, ללא  כל שיפוט אידאי, פוליטי או ספרותי, וזאת למרות שנפרשת האידאולוגיה הביקורתית הקיצונית שבבסיס השירים ולבטח לכל קורא יש תגובה אינסטינקטיבית משלו, על "הזוועה שבמלחמה," על החובה למולדת ולכן דווקא למחאה חריפה, ועל הערכים מתרבויות שונות המשולבים לדעת החוקר ב"מינשר הפואטי". הדיון רצוף הבחנות נוספות כגון ההבחנה המעניינת ב"פואטיקה של יגון באצילות כבולה", ועוד הבחנות שהוא בורא לצורך תיאור ייחודה של השירה..

ומה באשר לאבידן, המשורר הסוער והמהפכני? ניקח, למשל, את הדיון המרתק במעברו של אבידן מ"שירה מגוייסת" לכאורה, שמעולם לא היתה כזאת, לשירה אישית ומרדנית. או את העיון ב"שירי לחץ", על המאפיינים הפואטיים של הקובץ, על היקף נושאיו, דרכי אפיון המשורר את עצמו ותפיסתו התוססת את הווית "המשורר, שלא לדבר על הדיון הנרחב והמעמיק בשיר הנודע "ערב-פתאומי" ("אדם זקן מה יש לו בחייו?" שנכתב בעוד אבידן רק בן 28!). מכאן עובר פרופ' ברזל  להארה חדשה של הדימויים, לשבירת הרומנטיקה, למערכת התמונות או לנושא המוות  ביצירת אבידן המוקדמת, כשכל אלה משרטטים עולם סוער ומדהים. מפתיע העיון ב"שיר ילדים", שכן הוא מחדש בגילוייו ועל כן מתפרש תוך התייחסות רחבה למטענים תרבותיים, כמו גם הדיון  בשיר "המוות יבוא ביום ההולדת". ואפשר להביא מטעמים מהעיון במחזור "אין עילית רוחנית בארץ הזאת" אבל איך נוכל אפילו לטעום משפע העיון ביצירה המיוחדת והמתגוונת תדיר של אבידן?

אבל כל זה אינו אלא טעימה קטנה מן השפע. אז אולי נתבונן מעט ביצירות מאוחרות יותר, ובייחוד באלו שהקדימו את זמנן ושילבו חומרי טכנולוגיה חדשניים בשירים שהדהימו את תקופתו. כך למשל, "שמונה שיחות עם מחשב", שהופיעו כבר בשנת 1974! ואמנם, דיונו של ברזל בפרק "פואטיקה תלויית-מכשיר" פורשת את התקופה, את כתיבת השירים תחילה באנגלית, את היותו של אבידן "מרותק לשותפות אדם-מחשב" כביכול המחשב הוא הפסיכיאטר האלקטרוני שלו, רופא הנפש. על כן גם נדרשת כאן פרשנות השיח בין השניים, התפיסה הפסיכואנליטית והטכנולוגית, הזהות המינית, הביטחון העצמי, האני-אדם והאני-מחשב ואפילו מקומם של השירים הללו בביוגרפיה של אבידן.

[אהוד: למיטב ידיעתי לאבידן לא היה מעולם מחשב].

בפרק הבא, שעניינו כבר "פואטיקה תלויית לווין", על שירי 1978. מעצים ברזל את הבנת הקורא בחדשנותו הסוערת של המשורר במאמץ פרשני ללא לאות ונעדר כל שיפוט. כך נפרשות לעינינו סוגיות פילוסופיות, מטאפיסיות, טכנולוגיות, פסיכואנליטיות ואפילו תיאולוגיות, כגון ההשגחה האלוהית, בריאת העולם ועוד, שכן השירה עתה היא "קונצפטואלית" ו"בלדה על בריאת העולם" כבר עולות סוגיות מיסטיות ותפיסות שונות של הגאולה וכיו"ב. בקיצור – שפע מרהיב הכולל גם שירים מן העיזבון, עבודה פרשנית ותיאורית שאין שיעור להיקפה.

ואשר לי, מסקרן מכל היה, כמובן, העיון בשירי יונה וולך ולא רק על שום מורכבותם, נועזותם ועל היותם פרובוקטיביים (ולא רק מבחינה מינית "פמיניסטית") ובעלי ייחוד מובהק, מרהיב ומעורר, אלא גם משום שתמיד שירתה ריתקה אותי וגם  פירסמתי דברים על שיריה. אי לכך פתחתי תחילה את הכרך באורח מקרי והגעתי לעיון בשיר "לכל העצים". זהו בהחלט שיר חריף ובוטה ועם זאת ניתן לפירושים הרבה. על פי הבנתי, הרי זה שיר אירוני, שבתחפושת העצים (דווקא ממין זכר אך עטויים בעיקר במיטפורות שממין נקבה) מהווה פרץ של מחאה כנגד התפיסה הרואה את הנשים כחלשות ונחותות, ובכך משמשת  מצע לשלילת אפשרותן לממש את זהותן. והנה, לפניי פרשנותו רבת העניין והחידוש של פרופ' ברזל המציגה את המסר ללא כל שיפוטיות. יותר מזה, הוא מזכה אותנו בעיון רחב אופק גם במקורות תנ"כיים שיש בהם משום מבע לתפיסת העצים בזיקתם לאדם ולאלוהות. תוך כך נפרשת לפנינו מגילה שלמה של דברי נביאים, וכל זאת בלא לזנוח את העיון בפואטיקה של השיר, כגון בבדיקת המעברים מההוויה הזכרית לנקבית. בנוסף, מצורף דיון במשמעות הצבעים ובזיקתם לשני המינים ולזוגיות, וכל זאת לפי "הפואטיקה הבימתית" של וולך. ולא נותר עוד לקורא אלא לבחור ולבנות משפע החומרים גם את הפירוש המקובל עליו. 

כך אף, למשל,  באשר לשיר  "בורגני", שמעצם היותו כרוך בזיקה לכנסייה ולבית כנסת ולכללי ההתנהגות בהם, ייתכן שיכולנו לצפות לרמזי ביקורת של החוקר. שהרי עיקרו התרסה מרה של הדוברת כנגד הגבר על תפיסתו "הבורגנית" ,שעל פיה אסור להתנשק בכנסייה על שום קדושתה. הגבר  הוא המקבל את המוסכמות ונכנע להן, בעוד הדוברת  האישה, אף שהיא מוכנה לנהוג  ברוחו הסלחנית של המושיע הנוצרי, רואה בגבר בורגני שמוסריותו צבועה כשהוא נרתע ממתן ביטוי לרגש החי והאותנטי. ומאלף הדבר, גם העיון רב העניין בשיר "בורגני קטן" נעדר שיפוטיות וצמוד למקורות התרבותיים ולטקסט ובה בעת לעיון "במעברים מפואטיקה לפואטיקה" שבו, כמו למשל, המעבר מ"דגם בהיר" ל"דגם אפל". כשהמונחים הללו באים לתאר ולקבע הבחנות חדשות ומעשירות. אני לא הייתי מתאפקת מלנקוט צד... יש לציין גם את שילובם של פירטי אוטוביוגרפיה פה ושם ברצף העיון, אולי יותר מאשר שילב החוקר בשירת אבידן, במקומות העשויים להסביר פרקי שירה ביצירתה, ובמיוחד בילדותה וביתמותה, בתקופת מחלתה ולקראת מותה. זאת מתוך הנחה, כי שלא כאבידן, "האני" הפרטי עמד בבסיס שירתה כמקור המבט על העולם. ואכן, הניתוח רב העניין, למשל, של השיר "בעיות זהות", או השיר "ציפור", ושירים אחרים המתמקדים בשאלות של זהות "האני" האישי, הנשי והיצירתי, או בשאלות של "התפוררות האני השלם", כמו הגילויים בשיר "טוביה", כשהם מובאים גם על רקע מקורות תנ"כיים ואחרים, מהווים הרחבה פרשנית מרחיבת דעת של הנחות היסוד.

אך מה לנו שנביא דוגמא פה ודוגמא שם? והלא אין זה אלא פירור מן השפע המכונס בשני הכרכים. והרי כל המעיין, ולו לשם העמקה בשיר האחד, יֵצא נשכר. אי לכך, טוב עשתה ההוצאה שדאגה להביא לקורא דרכי התמצאות בתוך השפע הזה וערכה מפתחות מפורטים ועשירים, שאף די בעיון בהם על מנת להבין את היקף המפעל המחקרי הזה. וכך מובא בפנינו מפתח היצירות הנידונות שאין חשוב ממנו, ונוספים לו מפתח אישים ומפתח עניינים ומושגים, כשם שתחילה מובאת רשימת מקורות, והכוונה למקורותיהם של השירים.

מאלפת גם העובדה שהפעם בחר פרופ' ברזל לוותר על הרשימה הביבליוגרפית הענפה שליוותה את כרכי מחקרו הקודמים, ואשר ודאי היתה כוללת את כל שנכתב על שלושה היוצרים הללו. אלא שהזמנים נשתנו, האינטרנט עומד לרשותנו ואין בעייה למצוא חומר,  כפי שהוא טוען מפורשות כי "הנגישות לחומרי עזר ביטלה את הצורך בביבליוגרפיה." לא כל שכן שוודאי היתה מכבידה על הכרכים המלאים ממילא. ולא נותר לנו אלא לשוב ולומר, ועתה ביתר שאת, כי אין ראוי בשעה זו לפרס ישראל על מחקר ספרותי מפרופ' הלל ברזל ונקווה שנזכה לכך בקרוב.

ארנה גולן

* * *

שושנה בן-עדי

שלושה שירים מספרה החדש

"נפלתי בין משברי הגלים"

ירושלים תשפ"ב 2022

התעוררתי

הִתְעוֹרַרְתִּי

זֶה לֹא הַיָּם שֶׁלִּי

הַיָּם מָלֵא מִלִּים

כְּמוֹ מָלֵא גַּלִּים

לֹא אֶסְפּוֹר אֶת הַדַּפִּים

נֶגֶד עַיִן הָרַע

לֹא אֶסְפּוֹר אֶת הַשִּׁירִים

נֶגֶד הַזְּמַן וְהַשָּׁעָה

לֹא אֶסְפּוֹר אֶת שְׁנוֹתַי

שֶׁלֹּא תֵּדַע

וְהַמִּלִּים כְּמוֹ גַּלֵּי הַיָּם

הַהוֹלְכִים

לְשָׁם

רֹאשִׁי מִסְתּוֹבֵב

לְאָן

צחוק במערבולת

מַצַּב רוּחִי שָׁפִיר

בּוֹדֶקֶת

אֲפִלּוּ עֲנָנוּת קַלָּה

לֹא מְשַׁנָּה אֶת צֶבַע הַיָּם

הָאָדֹם

הַשָּׁחֹר

כָּחֹל אוֹ

אָפוֹר

תָּמִיד הוּא בּוֹדֵד

תָּמִיד הוּא מָלוּחַ

תָּמִיד קוֹלֵט-מוֹשֵׁךְ

הַצְּחוֹק שֶׁלִּי לַמְּעַרְבּוֹלֶת

יוֹרֵד לִתְהוֹמוֹת

מְתַעְתֵּעַ בַּדָּגִים

מְתַעְתֵּעַ

בִּי

לא מוכנה

הַחֹרֶף הַזֶּה בְּבֹקֶר קָרִיר

עַל הַחוֹף מְסֻנְוֶרֶת

מִן הַיָּם הַמְּנַצְנֵץ

מוּל שֶׁמֶשׁ קָרָה

הַגַּל הַזֶּה בָּא

עָלָה וְעָלָה

הִתְקָרֵב

וַאֲנִי

רָחַקְתִּי

שׁוֹמֶרֶת מֶרְחָק

לֹא עוֹד לִבְלוֹעַ

לֹא עוֹד לִשְׁקוֹעַ

רַק הַמֶּלַח עַל

שְׂפָתַי

וְדַי

שושנה בן-עדי

* * *

עדינה בר-אל

משפחת סנדר, ואף על פי כן – חקלאים

חנה ומוטי סנדר היו בעלי משתלה גדולה ביישוב הדתי גני-טל בגוש קטיף. לאחר הפינוי הם התמקמו במושב חדש והמשיכו לעסוק בחקלאות, הפעם בגידול מיוחד – המורינגה. בריאיון לעדינה בר-אל הם מספרים על אופן התגברותם על משבר הפינוי, על החלטתם להמשיך בחקלאות, על היתרונות של עץ המורינגה ועל התוצרים המצוינים שמופקים ממנו.

מוטי סנדר הוא דור שמיני בארץ. הוריו, ילידי ירושלים, עזבו את העיר בשנת 1948 עקב המצור והרעב שהיו בה. המשפחה התגוררה בעקרון, שם עסק אביו בהנהלת חשבונות, אימו, שהיתה מורה במקצועה, עבדה כשכירה במשקים חקלאיים, בקטיף עגבניות ומלפפונים.  בשנת 1953  הם עברו לבאר שבע, שהיתה אז לדברי מוטי "יישוב לב המדבר, ללא כבישים ומדרכות וללא תאורה ברחובות." בבאר-שבע חזרה אימו למקצוע ההוראה.

הוא למד בבית ספר יסודי בבאר-שבע ואחר כך בישיבת בני עקיבא בנחלים. "בשנת 1968 התגייסתי לנח"ל," מספר מוטי, "לגרעין השלמה לקיבוץ עין צורים. במסגרת זו הייתי כבר אז שותף להקמת יישוב חדש, כאשר הגרעין שלנו התמקם בהיאחזות 'נחל דקלים' בשנת 1969. אחר-כך הייתי מש"ק הנדסה, והשירות שלי בתפקיד זה היה במקומות שונים בארץ – מהתעלה ועד רמת הגולן."

לאחר השחרור מצה"ל עבד מוטי ב'בנק המזרחי' בתל-אביב. הוא הכיר את חנה ונחוצקר.  אביה של חנה אברהם אבא עלה ארצה מפולין בשנת 1925 ומשפחתו היתה ממקימי העיר בני-ברק. אימה טובה אוסלנדר היתה ניצולת שואה. חנה ומוטי נישאו בשנת 1975, התגוררו שלוש שנים בפתח-תקווה וחיפשו נקודת יישוב כפרית, שתתאים להם ולשני ילדיהם שנולדו בעיר.

"בשנת 1978 מצאתי מודעה בעיתון 'מעריב'," מספר מוטי, "ובה נכתב שעומדים להקים יישוב חדש בין חולות, ליד החוף ותחת שמיים כחולים. המקום המדויק בארץ לא נזכר במודעה זו. מיד נענינו למודעה ונשלחנו לבחינות ומיונים, כדי לקבוע אם אנחנו מתאימים ליישוב חקלאי." כקוריוז מספר מוטי: "אחת הבדיקות שעברנו ב'מכון הדסה'  היתה לאבחן אם המועמדים עיוורי צבעים. וזאת מדוע? כי מי שמגדל עגבניות צריך לאבחן בדיוק רב את המעבר של הצבע בעגבנייה מירוק לאדום, ואז לקטוף אותה בזמן המתאים."

בני הזוג סנדר אושרו על ידי ועדת הקבלה, ואז יצאו כל הבחורים שהתקבלו ללמוד בהיאחזות 'כפר דרום' את יסודות החקלאות. הם עבדו שם מיום ראשון עד חמישי, ואז חזרו לסופי שבוע למשפחותיהם.

"בקיץ 1979 נחגגה העלייה על הקרקע של היישוב גני-טל, עם אורחים מכובדים, ביניהם השרים בורג ושרון. כל משפחה קיבלה שטח אדמה ביישוב החדש. חתמנו על רבע טרקטור, והתחלנו לבנות חממות בכוחות עצמנו. יש לציין," מדגיש מוטי, "שהיתה זו עבודה עצמאית לגמרי, ללא פועלים שכירים. עבדנו זה אצל זה." מוטי וחנה גידלו פרחי גיבסנית ומזה התפרנסו לצורך קיום יום-יומי. "בתחילה לא היה בית אריזה למגדלי הפרחים. על שולחן מהבית ארזנו את הפרחים. בגלילי נייר חום. גם פה למדו מהניסיון. לעתים העירו להם שהפרחים סגורים מדי בעת אריזתם, ולעיתים שהם פתוחים מדי."

במרוצת השנים הם טיפחו משתלה גדולה לצמחי בית, רובם לייצוא. "התפרנסנו בכבוד," אומר מוטי,  "עד לפינוי בשנת 2005. אפילו בשבוע האחרון הכנו משלוח פרחים לייצוא." בעת הפינוי היו לחנה ומוטי שישה ילדים, שלושה מהם כבר נשואים. 

לקראת הפינוי

מספר מוטי: "האמת היא שאני חשתי כבר בשנת 2000, כמה ימים לאחר האינתיפאדה השנייה, שעומד להגיע שינוי במצבנו. אנשים פחדו להגיע לביקורים בגוש קטיף. לפיכך החלטתי 'להוציא את הגוש החוצה', כלומר: לבנות אתר אינטרנט ובו נספר במילים ובתמונות על המתרחש אצלנו. האתר עם ספריות התמונות היו טוב בתחילה עד שהבנו שמבקשים מאיתנו עוד מידע על מה שקורה בגוש קטיף. בני אלחנן היה אז בן 17, לקח על עצמו את המשימה והוא בנה את האתר 'קטיף.נט'. תחילה אלחנן הפעיל אותו ואני המשכתי בכך.  באתר 'קטיף.נט' היו נושאים שונים, ביניהם חינוך, נופים וגם 'מונה פצמ"רים', שדיווח על כמויות ההתפוצצויות באזור. לימים נודע לי שגם חברי כנסת בירושלים צפו בו."

מוטי זוכר בדיוק את היום בו נפלה עליהם ה"פצצה", הידיעה שהגוש עומד להתפנות. "זה היה בט"ו בשבט בשנת 2004. ראש הממשלה אריק שרון אמר ב'כנס הרצליה', שיישובי גוש קטיף, יישוביי עזה, יאלצו לעזוב את מקומם. ואז החלו שנה וחצי של התלבטויות ובלבול רב בקרב התושבים. לא היו הנחיות ברורות בקשר לעתידנו, בקשר למקום אליו יעבירו אותנו, היכן ובמה נעבוד ביום שלמחרת. באותו זמן היו 180 עסקים עצמאיים בגוש, מתוכם כ-120 בעלי משקים עצמאיים כמוני. לחקלאים זו היתה בעיה מרכזית. וזה היה אחרי 27 שנים של עבודה קשה."

לשאלה לגבי התחושה של המשפחה לפני הפינוי אומר מוטי: "היו התמודדויות רבות גם בתוך הבית פנימה. היו ילדים שדעותיהם לא תאמו את דעות הוריהם." זה התבטא ביום העזיבה. חנה ומוטי עזבו את ביתם לפני הגעת החיילים לפנותם, ואילו שניים מבניהם נשארו בבית. יש לציין שחנה כתבה מכתב לחיילים המפנים, והשאירה אותו על דלת הבית. המכתב הזה נפוץ אחר-כך בארץ. מסתבר שזה נגע ללב חיילים רבים. אחד מהם סיפר שהוא חזר שלוש פעמים כדי לקרוא את המכתב, ואחר-כך גם כתב באופן אישי לבני משפחת סנדר.

אחרי הפינוי – חיים חדשים

"לא היה לנו ברור שאנחנו ממשיכים להיות חקלאים," אומר מוטי. "אני הודעתי שאני מפסיק להיות חקלאי. חשבתי לתומי שאנשים יחפשו אותנו ויציעו לנו עבודה. זה לא קרה."

רק אחרי שבנו הצעיר שאל את מוטי: "מה יהיה, אבא? פרנסה מאין?" הבטיח מוטי לבנו: "אנחנו נחזור לחקלאות, כי זה הדבר היחיד והטוב שנותר לנו."

הוא שב אל הציוד שהועבר מהמשק בגני-טל למושב ערוגות, מקום בו שמרו על הציוד החקלאי שלהם, ושם הם התחילו לגדל הדסים לייצוא.

"מגוש קטיף עברנו, כל חברי המושב, לבית ההארחה בקיבוץ חפץ חיים, שם קיבלו אותנו חברי הקיבוץ, חברים וחברות מהיישובים הסמוכים וראש המועצה הקודם אלי אסקוזידו. כולם חיבקו ועזרו לנו. למשך שלושה חודשים היינו שם 'בחופשת קיץ' ארוכה."

מחפץ חיים הם עברו להתגורר בקראווילות שממשלת ישראל בנתה עבורם ביישוב השכן "יד בנימין", בהן התגוררו כ-6 שנים, ומשם יצאו בבקרים לעבודה בחממות ובבניית הבית במושב החדש שעמד לקום. בשנת 2014 הם קיבלו את החלקה החקלאית של שלהם במושב החדש 'גני-טל', שהוקם ליד חפץ-חיים. כל משפחה קיבלה 33 דונם.

ואז הגיעה המורינגה

ביישוב החדש המשיכה המשפחה לטפח משתלה גדולה, כמו בגוש קטיף. אבל היו התלבטויות רבות לגבי ההמשך. היה צורך להעסיק כמה פועלים והעלויות היו גבוהות מאוד. "חיפשנו משהו לנפש," אומר מוטי, "אשר גם יחסוך עלויות ויצריך פחות ידיים עובדות. כי בעצם נותרנו חנה ואני העובדים היחידים. כל הילדים נישאו, ברוך השם, וחיים את חייהם עם משפחותיהם."

ואז הם שמעו על עצי המורינגה. הם התייעצו עם חוקרים במכון וולקני ובפקולטה לחקלאות. הם אכן המליצו  על גידול זה. אך קודם לכן היה עליהם לפרק את המשתלה הגדולה. הם פירקו הכול, מסרו שולחנות גידול, עציצים ושתילים לאנשים רבים ברחבי הארץ.

"לפני שלוש שנים התחלנו בזריעת המורינגה. עץ זה ניתן לגדל מן הזרע שנטמן באדמה, אין צורך לייצר קודם שתיל במשתלה ולהעביר אותו. העץ הזה גדל במהירות, ויכול להגיע לחמישה-עשר מטרים גובה, אם לא גוזמים אותו. אנחנו עובדים עם חוקר ממכון וולקני בשם ד"ר יפתח ואקנין קינן. הוא מייעץ לנו ומלווה אותנו בגידול. התחלנו ממש מן ההתחלה. יש לנו עשרים דונם של עצים, הנטועים בין השבילים במקום בו היתה המשתלה שלנו. אנחנו גאים לומר שזהו מפעל בוטיק. אנחנו זורעים, קוטפים ומייבשים בעצמנו את העלים. זהו עסק שכולו כחול-לבן," אומר מוטי, "אנחנו לא משתמשים במוצרים שמקורם בחו"ל. הגידול הוא טבעי. כלומר: גדל בתנאים אורגנים ללא ריסוסים ושימוש בחומרי הדברה." חנה ומוטי נעזרים עתה בעובדים תאילנדים בגידול עצי המורינגה, שהם עצים שעומדים בשלכת בחורף וזקוקים לגיזום רב.

"אנחנו עדיין בשלבי למידה והתהליך הזה מעשיר אותנו בידע. מסתבר שניתן להשתמש בתשעים וחמישה אחוזים להפקת מוצרים מעץ המורינגה. ראשית כל, השורש של העץ חריף ממש כמו החזרת. אבל לא משתמשים בזה הרבה, כי אז 'מפסידים' את העץ. אנחנו משתמשים בעלים טריים, אותם אנחנו מייבשים בסככות צל בייבוש טבעי, כאמור. העלים המיובשים נארזים ומשמשים לדברים שונים, ביניהם לחליטות תה. חלק מן העלים נטחן במכון טחינה, ומתקבלת אבקת עלי מורינגה. בנוסף לכך יש יתרון לפריחת המורינגה, שנמשכת תשעה חודשים בשנה. בין העצים יש כמה כוורות. הדבורים מאביקות את הפרחים, והם חונטים. אחר-כך את הפרי, שהוא בצורת תרמילים. בתחילה הפרי ירוק, הופך לירוק כהה עד שהוא  מאבד צבע. כאשר התרמילים מתייבשים לגמרי על העץ , קוטפים אותם בידיים ומוציאים מהם את הזרעים. מן הזרעים מפיקים את שמן המורינגה בתהליך של כבישה קרה.  אלו הם המוצרים הבסיסיים של המורינגה."

מוצרים שהם "נטו טבע"

"אנחנו שמחים שמצד אחד האדמה מיטיבה איתנו, ומצד שני נהנים מהמוצרים." אומרת חנה, שמחבקת את הנכד יאיר, המקשיב לשיחה ברוב קשב. מסתבר שמהמורינגה ניתן לייצר מוצרי קוסמטיקה. חנה ומוטי עושים זאת באמצעות מפעל שנמצא בטירת הכרמל, המתמחה בהפקת מוצרי קוסמטיקה טבעיים. כלומר: ירוקים, ללא חומרי הדברה, ללא חומרי ריסוס וללא חומרים כימיים. בקיצור, נטו טבע.

"לדעתנו יש פה חידוש עולמי, והוא פרי מחשבתנו." מתגאים השניים, ומוטי מסביר: "בדרך כלל צריך להוסיף חומרים שומניים למוצרי קוסמטיקה. ואנחנו גילינו שעלי המורינגה מכילים שומנים, וכן יש בהם כלורופיל, חלבונים, מינרלים וויטמינים. ניתן ליצור מהם תוספי מזון עם אבץ וברזל. במורינגה יש פי שבע ויטמין סי מאשר בתפוז." מוסיף מוטי, ותוך כדי דיבור מדגים לנו איך ניתן להשתמש בו לשימון העור. הוא ממולל בכפות ידיו עלים טריים, ידיו 'נצבעות' בצבע ירוק בזכות הכלורופיל, ואחרי זמן מה החומר נספג יפה בעור, וידיו הופכות חלקות. 

חנה ומוטי הכשירו חלקה לקבלת קבוצות ליד עצי המורינגה. הקבוצות המתארחות מקבלות הרצאה על ההיסטוריה של המשפחה ועל יתרונות המורינגה, יש שם מקום עם שולחנות פיקניק לאוכל, ובקיץ, כאשר העצים פורחים, יש שם מבוך בו ניתן 'ללכת לאיבוד'. האורחים יכולים לרכוש בחנות שבמקום מוצרים שונים – עלי מורינגה, אבקת מורינגה ומוצרי קוסמטיקה, אשר משפחת סנדר היא המשווקת היחידה בארץ.

גני-טל החדשה

חנה מספרת לנו על ההבדל בין גני-טל הישנה בגוש קטיף לגני-טל החדשה. "ראשית, מבחינת גודל היישוב. בגוש היינו 65 משפחות. היום יש ביישוב שלנו למעלה מ-200. אנחנו שמחים שהצטרפו למושב שלנו בנים ובנות עם המשפחות שהקימו. אמנם הכול שונה, לא כמו שהיה, אבל אנחנו משתדלים לשמור על ה'יחד' שהיה ולשמר מה שהיה בגוש. לדוגמא: רוב הבתים החדשים שנבנו הוצבו לפי אותו סדר שהיה ביישוב הישן. כלומר, רוב היוצאים מגוש קטיף מתגוררים ליד שכניהם מאז. וזה כדי להקל על הקליטה, על ההסתגלות. יש לנו גנים ומעונות במושב. התלמידים לומדים בבית הספר היסודי ביד בנימין. הבוגרים יותר לומדים באולפנות ובישיבות באזור – יד בנימין, יסודות, חפץ חיים. ויש גם לומדים במקומות אחרים בארץ."

עוד שינוי עליו מצביעה חנה הוא בעניין החיים הדתיים. "בגני-טל היה בית כנסת אחד. כולם התפללו ביחד. כאן מתפללים עתה כמה מניינים בכמה מרכזים. יש בית כנסת אחד," היא מבהירה, "אבל המתפללים מתחלקים לשלושה מניינים: המתפללים בנוסח תימן, בנוסח עדות המזרח ובנוסח אשכנז."

החיים התרבותיים בגני-טל די עשירים. מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל, חוגגים את יום העצמאות, פורים. ובעיקר חג שמחת תורה, שהוא חג המאחד את כולם. יש גם פעילות לפי גילים: עבור הנוער יש סניף תנועת "בני עקיבא" ביישוב. לבני השישים פלוס יש חוג "השלייקס" עם ועדה אחראית לתוכניות. הם זוכים בטיולים ובפעילויות שונות. אחת המעניינות, שניתן לאמץ במושבים אחרים:  חברים מבני הדור הצעיר, דור הבנים, מספרים לחברים המבוגרים על חייהם ועל עיסוקיהם.

לסיום, למרות המשבר, למרות שהם נעצרו בשיא עשייתם החקלאית בגוש קטיף, החליטו חנה ומוטי להמשיך להיות חקלאים, דבר שאינו מובן מאליו אצל אנשים בגילם. והנה הם הצליחו להקים מפעל משפחתי ממש מבראשית. עתה, לאחר שחצו את גיל 70, כאשר הם הורים לשישה ויש להם נכדים, הם ממשיכים לעבוד יום יום, לארח קבוצות, ולהתלהב מהעשייה.

עוד פרטים על יערות מורינגה ניתן למצוא בגוגל. כדי להגיע למקום יש לכתוב בווייז "יערות מורינגה". טל. 08-8593318

פורסם ב"קו למושב" גיליון 1220, 10.2.2022.

עדינה בר-אל

* * *

מכתב שהשאירה חנה סנדר על דלת ביתה

ביום הפינוי מגוש קטיף

בס"ד, יום רביעי י"ב במנחם אב 17.08.05, יום הגירוש מגוש קטיף.

שלום רב לך חייל יקר!

לא, אין זו חולשה

זו לא כניעה

נכון שאנחנו לא כאן עכשיו.

אין לי את הכוח הפיזי והנפשי לחכות לך כאן בביתי.

מתוך דאגה לשלומנו ובריאותנו אני יוצאת מביתי טרם בואך לפגוש אותי פנים אל פנים. אין לי את הכוח לזה. אני יודעת ובטוחה שעשיתי כל שיכולתי בדרך דמוקרטית בתפילות ובתחנונים לבורא עולם כדי לשנות את הגזירה.

הגענו לכאן זוג צעיר עם שני ילדים בדיוק לפני 27 שנים וכאן נולדו לנו 4 ילדים. גם שלושה מנכדינו גרים כאן בגוש בנווה דקלים. הקמנו משק לגידול צמחי בית ובשנים האחרונות את אתר האינטרנט קטיף נט.

גידלנו וחינכנו אותנו ואת ילדינו לאמונה בבורא עולם ומתוך זה לאהבת ארצנו ארץ הקודש ובתוכה גוש קטיף.

כל חיינו הם גוש קטיף. איננו מכירים חיים אחרים.

אך, משנגזרה הגזירה אני מאמינה שזה רצונו של הקב"ה וגם אם איננו מבינים את מהלכיו אנו מאמינים שכל מה שמתרחש בעולמנו הוא עפ"י רצונו.

אני קמה והולכת.

אני הולכת בצער נוראי. אני הולכת בקושי נורא. אני הולכת בחולשת ידיים ורגליים. זו מציאות שמי שאינו חלק ממנה לעולם לא יוכל להבין גם אם הוא אומר שהוא מבין ומזדהה. והלוואי ולא יהיו עוד אנשים שיבינו כמו שאנחנו מבינים.

אך אני יודעת – אנחנו ניצחנו!

ניצחנו כי אנחנו כאן היום.

ניצחנו כי התמודדנו עם כל הקשיים במשך השנים והיו קשיים רבים.

ניצחנו כי נאבקנו מתוך אמונה בבורא עולם ואהבת עמו.

ניצחנו כי אמונתנו בבורא עולם אינה על תנאי.

ניצחנו כי עשינו כל שיכולתנו למען ארצנו ועמנו.

ניצחנו כי היום אנחנו יוצאים בלב כואב אך עם ראש מורם.

ניצחנו כי היום אנחנו יוצאים עם היסטוריה של עשייה ובנייה במשך 27 שנים בגני טל.

ניצחנו כי אנחנו יודעים שכל עמלנו לא היה לשווא.

ניצחנו כי חיינו בגוש קטיף היו שזורים בחיי כלל ישראל.

ניצחנו כי מאבקנו לא יישכח לעולם.

ניצחנו כי גוש קטיף לעולם לא יישכח. גוש קטיף יירשם בהיסטוריה היהודית, בציונות היהודית כפרק חשוב ביותר, כסמל, כמודל לחיקוי.

ניצחנו כי אנחנו מאמינים שתפקידנו לא תם.

ניצחנו כי אנחנו יודעים שעלינו להמשיך.

ניצחנו כי אותך חייל יקר אנחנו אוהבים.

חייל יקר!

אין לי ספק שהמשימה שהוטלה עליך קשה מנשוא ללא קשר להשקפת עולמך ודעותיך הפוליטיות.

אני מעמידה לרשותך את ביתי. השתמש בו כל עוד תזדקק לו וכשתצא, תצא ממנו בכבוד.

כנראה שתפגוש כאן 2 מילדיי שהחליטו לחכות לך כאן בבית. אנא, התנהג עימם בהתחשבות ובכבוד ודאג שיגיעו אלינו בריאים ושלמים.

חזק ונתחזק בעד עמנו וערי אלוקינו וה', הטוב בעיניו יעשה.

מוטי וחנה סנדר

מושב גני טל

* * *

נעמן כהן

האומנם סלע קיומם?

קייב לא רוסית, אלא יהודית

יוחלף פסל חמיל הרשע בפסל גולדה מאיר

בימים אלו העולם כולו עומד משתאה סביב סכנת הפלישה הרוסית לאוקראינה. יש לזכור שעבור הרוסים אוקראינה אינה רק אינטרס אסטרטגי פוליטי וכלכלי, אלא היא ערש העם הרוסי, ומלכות רוסיה – סלע קיומם, ממש כמו חברון עבור היהודים שם קבורים אבות ואימהות האומה, ודוד המלך מלך בה שבע שנים לפני שעבר לירושלים, וקבע אותה כבירתו.

ב-12 ביולי הציג מנהיג רוסיה, ולדימיר ולדימורוביץ' פוטין את ההצדקה ההיסטורית שלו לכיבוש אוקראינה במאמר ארוך באתר האינטרנט שלו. פוטין חבש את כתר ההיסטוריון, הזכיר שקייב הייתה המרכז של הממלכה הרוסית הקדומה, וציטט את הנסיך אולג, "הנביא", שאמר על בירת אוקראינה הנוכחית שהיא "האם של כל הערים הרוסיות." הרוסים והאוקראינים הם עם אחד, הבהיר פוטין, "וזו הטרגדיה וביש המזל המשותף שלנו," הוא כתב, שקמה חומה בין רוסיה ואוקראינה, תוצר של טעויות שנעשו, אבל גם "מאמצים משותפים בידי אותם כוחות שתמיד ניסו לערער את אחדותנו." בעיניו, זהו המערב השנוא. כלומר, לא רק הגיאופוליטיקה, הצורך באדמות הפוריות האוקראיניות, באספקת מים לחצי האי קרים. פוטין יודע שפלישה לאוקראינה תזיק לכלכלה הרוסית ולא תסייע לה. לדידו קייב היא סלע קיומה של רוסיה.

רוריק, ממוצא נורדי, נעשה שליט נובגורוד משנת 862 עד פטירתו בשנת 879. רוריק ייסד שושלת ששלטה בשטחים שהיום הם רוסיה האירופית וחלקים מאוקראינה ובלארוס, במשך יותר משבע מאות שנים. רוריק התחתן עם אישה ממוצא סקנדינבי בשם אפנדה. בנם, איגור, היה צעיר, ורוריק מינה  באופן זמני את קרוב משפחתו, אולג, כמושל נובגורוד וכאפוטרופוס על בנו איגור.

אולג כבש את קייב ונעשה "שליט רוס של קייב." איגור היה הנסיך הראשון של נסיכות קייב (912–945). (המרכז המנהלי של רוסיה הועבר רק מאוחר יותר ע"י המונגולים למוסקבה, והיא נהפכה לבירת רוסיה במאה ה-15).

אולג, כובש קייב שהפך אותה לבירת רוס, זכה לכינוי "הנביא", או "החוזה", לאור יכולתו כאילו לחזות את העתיד. הוא העביר את בירתו מנובוגורד לקייב והכריז שקייב תהיה "אם הערים הרוסיות." לכן יש הרואים בו את מייסד מדינת רוסיה, והאומה הרוסית.

ומי בכלל ייסד את קייב שאולג כבש והפך אותה לבירת רוסיה? קייב נוסדה בידי הכוזרים במטרתם להגן על דרכי המסחר באזור, ושם העיר הוא כוזרי ומובנו בכוזרית "יישוב על גדת נהר": "קי" בכוזרית פירושה "גדת נהר" ו"ייב" הוראתה "יישוב".

כלומר היהודים הם שייסדו את בירת רוסיה העתיקה.

אין ילד רוסי שלמד במערכת החינוך הרוסית, המלמדת בע"פ את המורשת הרוסית, שאינו יודע בע"פ את השיר של אלכסנדר סרגייביץ' פושקין על אולג החוזה, המנצח את הכוזרים.

הנה קראו כאן את התרגום היפה של יואל נץ לשיר של פושקין שפורסם ב"חדשות בן עזר":

הִנֵּה נֶעֱרָךְ כְּבָר אוֹלֶג הַחוֹזֶה

לִנְקֹם עַל פְּשִׁיטוֹת בְּלֹא הֶרֶף;

יִלְמַד לֶקַח מַר כּוּזָרִי הַנִּבְזֶה  –

יִהְיֶה לִמְשִׁסָּה וּלְחֶרֶב.

עַל פְּנֵי הַשָׂדוֹת, בְּרֹאשׁ גְּדוּד מְשֻׁרְיָן,

רוֹכֵב הַנָּסִיךְ עַל רַמָּךְ נֶאֱמָן.

(אולג החוזה):

("חדשות בן עזר", 543).

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00543.php

("חדשות בן עזר", 1388).

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01388.php

אז אם קייב נוסדה ע"י היהודים, במי עלינו כיהודים לתמוך – באוקראינה או ברוסיה? הבחירה אינה פשוטה. הפלא ופלא לא יאומן – היום יש לאוקראינה ראש ממשלה יהודי, ולודימיר אולכסנרוביץ' זלנסקי, וגם משטר דמוקרטי וזכות להגדרה עצמית, האינטרס היום הוא בעד אוקראינה, אבל הזיכרון ההיסטורי אינו יכול שלא לזכור את האנטישמיות האוקראינית הרצחנית לאורך ההיסטוריה, עוד לפני יחסם האנטישמי של האוקראינים ליהודים בתקופת השואה.

במרכז קייב יש כיכר ובו פסל ענק של רוצח היהודים הגדול ביותר אחרי היטלר, הגיבור הלאומי שלהם, אבי "האומה האוקראינית" (נחשב גם לגיבור "סוציאליסטי"), אציל נמוך (ממוצא פולני דווקא) בשם זינובי בוֹגְדָן חְמֵלְנִיצְקִי (בעברית קראו לו "חמיל הרשע") שהצליח להשתלט ולהפוך למנהיג הקוזקים האוקראינים. באותה עת שלטו הפולנים על האוקראינים. היהודים לרוע מזלם, שימשו גורם מתווך בין השליטים הפולנים להמוני האיכרים האוקראינים בעיקר כחוכרים וכמנהלים. זינובי בוגדן חמלניצקי , עם הקוזקים האוקראינים, וחיילים טטאריים, סילק את הצבא והשלטון הפולני ובתוך כך ביצע פוגרומים המוניים ביהודים בכל מקום. מה שנקרא "פרעות ת"ח ות"ט". מיספר הקורבנות היהודים היה מאות אלפים. 

בהינתן שכך ומכיוון שהיהודים הם שייסדו את קייב, נציע לאוקראינים שיעיפו את הפסל של רוצח ההמונים חמלניצקי ימ"ש, וישימו במקומו פסל של גיבורה גדולה, ילידת העיר קייב, גולדה מאבוביץ'-מאיר. פסל קטן של שלום רבינוביץ-עליכם יש שם כבר. או אז נוכל לתמוך באוקראינים בלב שלם.

היה או לא היה?

פרשת הריגול המשטרתי שחשף העיתונאי תומר גנון, נהפכת מ"פרס פוליצר" לחשד גדול של פייק ניוז מומצא. תומר גנון, המועסק ע"י ארנון מוזס ב"כלכליסט", הגיש לקוראיו סדרת תחקירים מטלטלת מבלי להציג כלל ראיות. ההסבר שניתן לכך בדבר הצורך לשמור על מקורות – אינו מספק ולא מקובל בפרקטיקה העיתונאית. ייתכן שהפרסומים יתבררו כנכונים, אך יש גם אפשרות שהעיתון הלך שבי אחר מקור בעייתי.

המשטרה הודיעה כבר בשבוע שעבר כי מצאה אפס פריצות ללא צו. מישהו פה אינו אומר את האמת, ויש רק שתי אפשרויות: או שהרשויות משקרות, או שהמקור של גנון הוליך אותו שולל.

במצב של חוסר האמון הנוכחי במשטרה, יש מי שמפקפק בכנות הבדיקה, וחושד כי היא תוצאה של טיוח. אפשר להבין זאת. אלא שהדיווח של הפרקליטות לבית המשפט המחוזי בירושלים, בכל הנוגע לשימוש ברוגלות בתיקי נתניהו, אינו נסמך רק על המשטרה. אם יש טיוח, שותפות לו גם רשות ניירות ערך – המכחישה כל פריצה לטלפון של עד המדינה שלמה פילבר בחקירת תיק בזק-yes, כפי שנטען בתחקיר של גנון – וגם הפרקליטות עצמה.

תומר גנון תיאר חגיגה חופשית של פריצה לטלפונים של אזרחים, שלה היו שותפים לא רק עשרות שותפי סוד לפחות במשטרה – מהמפכ"ל ועד לשוטרים הזוטרים בחטיבת הסיגינט – אלא גם רשות ניירות ערך, שכאמור הואשמה בפריצה לטלפון של פילבר ואחרים, הידועה כגוף שמעולם לא התגלתה בו פרשת שחיתות.

טענת תומר גנון לגבי החשש לשמירה על מקורות אינה עקבית. בתחילת הדרך טען העיתון כי הוא נמנע מפרסום השמות של קורבנות הפריצה בשל החשש לחשיפת מקורות. הדברים הגיעו עד כדי כך שהעיתון סירב להשיב לראש עיר שנחקר בשנים האחרונות במשטרה, בשבוע שעבר, לפתע, העיתון פירסם את רשימת השמות, כולל שמות ראשי הערים. המקורות כמובן לא נחשפו בעקבות זאת. מה שכן קרה הוא שהתאפשר לבדוק את הטענות, ולטענת המדינה הן הופרכו.

"כלכליסט" מסרב עדיין לחשוף את התאריכים של הפריצות לכאורה, אגב שימוש באותו חשש מחשיפת מקורות. בכל הכבוד, זה הסבר קלוש. איך חשיפת תאריך הפריצה יכולה לסכן מקור?

ממי ש"צעדיו מוגבלים" ואינו יכול להוכיח טענות כה קשות, מצופה לכל הפחות לסייג את דבריו. טענות של מקור אנונימי אינן "אמת", וסיסמאות על "גילוי האמת" אינן יכולות להחליף את חובת ההוכחה שחלה גם על עיתונאים.

(גור מגידו, "מי שטוען שיש לנו משטרה כמו בניקרגואה – צריך להביא הוכחות", "אל-ארצ'י", 13.2.22)

https://www.themarker.com/opinion/.premium.HIGHLIGHT-1.10609553

מכיוון שאין לנו היום אפשרות לבטוח במשטרה או בפרקליטות לבירור החשדות, יש צורך למנות ועדת חקירה ממלכתית בראשות אדם ניטראלי העומד מחוץ לפוליטיקה או לממסד המשפטי.

אני מסכים לחלוטין עם הצעתו של בן דרור ימיני למנות את הילה גרסטל לראשות ועדת החקירה: "יש רק אישה אחת, יחידה ומיוחדת, נשיאת בימ"ש מחוזי לשעבר, ומבקרת פרקליטות לשעבר. הילה גרסטל. היא היחידה שתזכה לאמון הציבור, מכל הצדדים הפוליטיים. אם הממשלה רוצה ועדה אמינה, ולא עוד טיוח, היא חייבת למנות את גרסטל."

https://twitter.com/search?q=%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%94%20%D7%92%D7%A8%D7%A1%D7%98%D7%9C&src=typed_query&f=top

היתרון של גרסטל הוא ששימשה שופטת וכנציבת הביקורת על מערך התביעה וייצוג המדינה בערכאות היא טיפלה במאות תיקים. הידועים שבהם, התנהלות פרקליטת מחוז תל אביב רות דוד בפרשת רונאל פישר, וייצוג משרד הבריאות והמכון לרפואה משפטית בידי הפרקליטות בפרשת ד"ר מאיה פורמן. ביחס לפרשה האחרונה התעמתה בחריפות עם פרקליט המדינה שי ניצן, (מישהו יודע את שם משפחתו המקורי?) אשר טען כי אין בסמכותה של גרסטל לבקר פרקליטה שפעלה בשליחותו של היועץ המשפט לממשלה. לאחר עימות מתמשך עם ארגון פרקליטי המדינה הודיעה גרסטל ב-18 באפריל 2016 על התפטרותה מהתפקיד. כחצי שנה לאחר תום תקופת כהונתה כנציבת הביקורת, אמרה כי הפרקליטות היא גוף חולה והעומד בראשה, שי ניצן, אינו ראוי לשמש בתפקידו.

כיצד הביביפוביה משפיעה על פייק ניוז

מחלת הנפש ה"ביביפוביה" (בדיוק כמו ה"ביביפיליה") מעוותת את השכל הישר והופכת את הלוקים בה למפיצי פייק ניוז. הנה ראו איך העיתונאים חולי הביביפוביה מכריזים שראש האופוזיציה, בנימין מיליקובסקי-נתניהו, מתנגד להקמת ועדת חקירה בנושא רוגלות המשטרה, כי לדידם הוא יודע את חלקו בשחיתות הזו, בעוד שהוא עצמו מכריז בריש גלי שהוא תומך בהקמת ועדת חקירה.

(הצהרת נתניהו וזיוף העיתונאים הלוקים בביביפוביה:)

https://twitter.com/itzikzr/status/1493247825144123397?t=n5aWl2kOrNFjWf_l7GQO7g&s=03)

תודה על תיקון הטעות

תודה לד"ר עירית אמינוף על תיקון הטעות שבית החולים הדסה הר הצופים נחנך רק ב-1939. ("חדשות בן עזר", 1722). המידע נמסר לי ע"י המשפחה, והטעות שלי שלא שמתי לב ובדקתי.

האנטישמיות הרוסית הסובייטית הישנה

איווט אביגדור לובוביץ' ליברמן:

הכה את היהודים והצל אותי!

על מנת להסיט את הביקורת עליו, בגין יוקר המחיה ומדיניותו הכלכלית, החליט איווט לובוביץ' ליברמן לאמץ את השיטה הרוסית והסובייטית הישנה, הסתה נגד היהודים הפוגעים בכלכלה. סיסמת "המאות השחורות" האנטישמית היתה: "הכה ביהודים והצל את רוסיה!" – סיסמה שהמשיך המשטר הסובייטי, וממשיך עתה ליברמן: היהודים פוגעים בכלכלה ובגללם יוקר המחיה. נזרוק אותם למזבלה!

(הנה מניין ינק ליברמן את תורתו האנטישמית):

https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/7/9.pdf

מכחישי המופתי והפעם מימין

דניאל דיין בברית עם "האחים המוסלמים"

כשגדעון משה זריצ'נסקי-סער ייסד את מפלגת הוונדטה שלו הוא יצר את הרושם שהנה הנה הוא מקבל את תפקיד ראש הממשלה, תוצאות הבחירות טפחו על פניו ואיפסו את סיכוייו להיות ראש ממשלה, אבל לזכותו ייאמר שגם משהפסיד, וכנראה גם לא יעבור יותר את אחוז החסימה, הוא דאג לכל מלחכי פנכתו לג'ובים רבים, נורווגיים וישראליים. לדניאל דיין, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע, הוא נתן את תפקיד יו"ר הנהלת "יד ושם".

ב־28 בנובמבר 1941 התקיימה הפגישה המפורסמת בין המופתי אמין אל-חוסייני והיטלר. הזמנות לוועידת ואנזה יצאו יום לאחר פגישתם. תמונת הפגישה היא תמונה איקונית. היא לא מוצגת היום ב"יד ושם".

לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, התראיין דני דיין, היו"ר החדש של יד ושם, למוסף גלריה של "הארץ". תחת הכותרת "נהיה קנאים לאמת גם אם אינה חופפת לאינטרס של ישראל," קונן דיין כי מאז נכנס לתפקיד, הוא נתון ל"התקפה פרועה" מצד גורמי ימין שדורשים ממנו לתלות ביד ושם את תמונתו של חאג' אמין אל-חוסייני עם היטלר. "אני לא אשים את התמונה הזו, לא איכנע ללחצים. מי שרוצה שאשים אותה לא באמת מתעניין בחלקו של המופתי בשואה, שממילא היה מוגבל, אלא מעוניין לפגוע בתדמית של הפלשתינים היום," הסביר איש "תקווה חדשה".

"המופתי היה אנטישמי, אבל גם אם אני סולד ממנו, לא אהפוך את יד ושם לכלי שמשרת מטרות שאינן קשורות באופן ישיר לחקר ולהנצחת השואה."

(גם דיין מסרב לשים את תמונתו של היטלר)

https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/7683390?s=09

https://rotter.net/forum/scoops1/731189.shtml

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.10568829

אין תימה בעובדה שדניאל דיין מסרב לשים את תמונת המופתי מוחמד אל-חוסייני במוזיאון יד ושם, שהרי מפלגתו מפלגת הוונדטה, "תקווה חדשה", מקיימת היום ברית פוליטית עם "האחים המוסלמים" מעריצי המופתי, ואין לו אינטרס להפריע ולו במעט לברית זאת.

אני יודע שמיד יקפצו הלוקים ב"ביביפוביה" ויאמרו את המשפט הקבוע "אבל ביבי"... נכון הסרת תמונתו של המופתי היתה גם מחדל של נתניהו, ושל אלו שלפניו.

במוזיאון יד ושם במתכונתו המקורית הופיעה תמונה של המופתי. מיד כשביקרתי במוזיאון החדש וראיתי את היעלמות התמונה פניתי במכתב ליו"ר הנהלת יד ושם דאז אבנר שלו.

והנה מה שכתבתי על כך כאן בעבר: ("חדשות בן עזר", 1459 משום מה אינו מופיע באינטרנט):

"תגובה לתיאוריה המופרכת של מנחם רהט שהיעלמות תמונת המופתי עם היטלר מהתצוגה ב'יד ושם' נעשתה ע"י אימהּ של האקטיביסטית הפרו-איסלמית דורית נובק, בעקבות דברי האיוולת של בנימין מיליקובסקי-נתניהו כי המופתי הוא הסיבה לשואה ("חדשות בן עזר" 1348) הריני לומר שהמציאות שונה לחלוטין. תמונת המופתי עם היטלר מעולם לא היתה במוזיאון החדש.

"לאחר פתיחת מוזיאון יד ושם ביקרתי בו. התרשמתי עמוקות מהתצוגה (בייחוד מהמצגת הנפלאה של האמנית מיכל רובנר), ותמהתי על העובדה שתמונת המופתי הירושלמי, גנרל הס.ס. מוחמד אל חוסייני, היושב בברלין עם היטלר (שזכרתי שהיתה בתצוגה הקודמת) נעלמה מהתצוגה.

"מניה וביה כתבתי מכתב ליו"ר 'יד ושם' ושאלתי מדוע הוסרה תמונת המופתי? האם מטעמים פוליטיים? והוספתי שעל המוזיאון להנציח גם את האנטישמיות המוסלמית (לא רק הנוצרית),  ואת 'שואת יהודי ערב'."

והנה מכתב התשובה שקיבלתי:

יד ושם

רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

ירושלים, ז' שבט, תשס"ו

5 פברואר, 2006

לכבוד

מר נעמן כהן

תל אביב

שלום רב,

קיבלתי מכתבך מיום 26.1.06. כפי שכתבתי בתשובתי הקודמת, תפקידו של יד ושם הוא להנחיל את זיכרון השואה. בהתאם לכך עוסקת התצוגה במוזיאון לתולדות השואה בשורשיה של האנטישמיות הנאצית ובתפקיד שמילאה האנטישמיות הנוצרית בהתפתחויות ההיסטוריות שהובילו לשואה.

הרשה לי להבטיחך שאין אנו מודרכים ע"י מניעים פוליטיים. במוזיאון לתולדות השואה מצויות תמונותיו של המופתי של ירושלים במיקום שנקבע על פי ההקשר ההיסטורי.

באותה מידה גם הגבנו על התבטאויות של נשיא איראן. אני מצרף לך את ההודעה לעיתונות שפירסמנו.

יד ושם הוקם על מנת להנציח את זיכרון השואה – רצח יהודי אירופה בידי הנאצים ועוזריהם – ולהנחיל אותו לדורות הבאים. אנו פועלים בהתאם למנדט זה המגדיר את משימותינו בתחום התיעוד, המחקר, ההנצחה והחינוך. על פי תפיסתנו והמחקר העדכני, השואה היתה אירוע ייחודי מכיוון שגרמניה הנאצית שמה לה למטרה לא רק לרדוף ולהשפיל את היהודים, אלא עשתה את הניסיון חסר התקדים להשמיד כל יהודי בתחום שליטתה.

אנו עוסקים, כאמור, בתחום זה.

בברכה,

אבנר שלו

יו"ר הנהלת יד ושם

אכן, בתצוגה החדשה במוזיאון החדש יש תמונה קטנה של המופתי, אבל לא זו המפורסמת עם היטלר.

אין לי מושג מי היה היוזם של הסרת תמונת המופתי עם היטלר שהיתה בתצוגה הקודמת במוזיאון הישן, אבל מהתשובה הבנתי שמוסד "יד ושם" אינו מוכן להנציח את שואת יהודי ערב, ולכן יזמתי את הקמת "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב".

יש לזכור כי בימים ההם השתוללה בארץ "אינתיפאדת הקצה" (אל אקצא), לאחר סיום האופוריה של "השלום", וייתכן שזו הסיבה להחלטה של המוסד להסיר מהתצוגה את תמונת המופתי עם היטלר.

בד בבד פניתי לראש העיר ירושלים אהוד אולמרט שינציח את "שואת יהודי ערב" ויקרא רחוב על שם קהילת קורייטה שהושמדה ע"י מוחמד באל-מדינה.

בתשובה כתבו לי מהעירייה שוועדת השמות העירוניים של עיריית ירושלים דנה בבקשה והחליטה לדחותה. מסתבר שעיריית ירושלים אינה מוכנה להנציח את שואת יהודי ערב בדומה להנצחת קהילות שהושמדו בשואת יהודי אירופה. במכתב הם הוסיפה הערה כי "אי ההיענות לבקשה איננה נובעת מאי ההכרה לפועלם ולמסירות נפשם על קידוש שם שמיים. תודה על יוזמתך הברוכה." למותר לציין שכל ניסיונותיי להנצחת "שואת יהודי ערב" במטרה להילחם בגזענות הערבית-מוסלמית עלו בתוהו בגין התנגדות מפורשת של כל המוסדות מימין ומשמאל.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01349.php

ובהקשר לזמננו. מוחמד אמין אל חוסיני פעל להקמתה של יחידת אס. אס. מקרב המוסלמים באלבניה, שסייעה אחר כך להשמיד את יהודי הבלקן. הוא הצטרף ליחידת אס. אס. בבלקן, שם סייע בגיוס חיילים לדיוויזיה בוואפן אס. אס. מקרב המוסלמים בבוסניה – דיוויזיית אס. אס. הררית ה-13. בניגוד לגרמנים ששמרו את תוכנית ההשמדה בסוד, מוחמד אמין אל חוסייני הכריז על כך בגלוי. לחיילי דיוויזית הס.ס. ה-13 הוא כתב פמפלט בשם "אסלאם ויהדות". החוברת נפתחה במילים:

"עבורנו המוסלמים, לא לכבודנו לבטא את המילה 'אסלאם' בנשימה אחת עם 'יהדות', כי האסלאם כה רם ונישא הוא מעל אויבו המושחת."

והחוברת מסתיימת בציטוט מהחדית' המפורסם של מוחמד: "יום הדין יבוא רק אז, כשהמוסלמים יכניעו לחלוטין את היהודים; וכשהיהודים יסתתרו מאחורי העצים והאבנים והם יאמרו מאחוריי מסתתר יהודי, בוא רצח אותו!'." (ג'ני לבל, "חאג' אמין וברלין", תל אביב, 1996, עמוד 140). בדיוק כפי שאומרים עכשיו אנשי החמאס במצעם (סעיף 7), ומוחמד חוסיין, המופתי העכשווי של אש"פ, מינוי אישי של אבא של מאזן:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, הרואה דברים אלו כגזענות, ולא כמופת מוסרי. (אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה אנא הציגוהו).

נעמן כהן

* * *

זה קרה לפני 111 שנים בקייב

[מתוך ויקיפדיה]: משפט בייליס היה עלילת דם נגד יהודי רוסיה, שעוררה מחלוקת חריפה בחברה הכללית באימפריה הרוסית וזעם ברחבי אירופה. ב-2 באפריל 1911 נמצאה בסמוך לקייב גופתו של נער אוקראיני נוצרי בן 12 בשם אנדריי יושצ'ינסקי. פעילי ארגוני הימין הקיצוני "המאות השחורות" הפיצו את ההאשמה כי מדובר ברצח פולחני-דתי שבוצע על ידי יהודים ונועד להכין מדמו של הקורבן מצות לפסח. בידי השלטונות היה מידע שקשר לרצח עבריינית מוכרת בשם ורה צ'בריאק, שהתגוררה בקרבת מקום וחקירת המשטרה התמקדה בה ובחבורת פושעים שהיתה מתכנסת בביתה. עם זאת, מיספר פקידי ממשל, ובראשם שר המשפטים עצמו, תמכו בגרסת הרצח הפולחני והדיחו את חוקרי המשטרה שהאמינו כי מדובר ברצח פלילי שבוצע על ידי צ'בריאק וחבורתה.

ארבעה חודשים לאחר גילוי הגופה, נעצר כחשוד ברצח, על סמך עדות שקר, יהודי בשם מנחם מנדל בייליס, שעבד בבית חרושת סמוך למקום. הוא ישב בכלא במשך שנתיים עד שהועמד למשפט. משפטו התנהל בקייב בין 25 בספטמבר ו-28 באוקטובר 1913, היה מלווה בתעמולה אנטישמית אך גם במחאות פומביות ברוסיה ובעולם, ובסיומו זיכה אותו חבר המושבעים מכל אשמה. החוקרים מאמינים כי הרוצחים האמיתיים היו צ'בריאק ופושעים מחבורתה, אולם סוגייה זו נותרה בלתי פתורה. העלילה נגד בייליס היא עלילת הדם המפורסמת ביותר של המאה ה-20.

ביתו של בייליס בקייב. מתוך הערך המעניין והמפורט מאוד בוויקיפדיה.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

מאז, כשאני מריחה את גופה הנקי-תמיד, המבושם, של דופברג חברתי, שאת יכולה ללקק בה בביטחון גמור אפילו את פנים כּוּזָלֶ'ה הוורדרד שלה כי היא רוחצת היטב את פי-התחתול אחרי כל יציאה, זה מין שיגעון שלה – אני אומרת לעצמי, סליחה על החרוז – שאולי מוטב לשכב עם חברה נטולת-אבר מאשר עם אבו-זרגיאל נודף ריח של זיעת גבר. והרי לא המציאו עדיין יצור שיהיה זרגיאל בלבד, בלי הגבר, כמו שסיפר לי פעם תוגתי על מקרה שהיה עֵד לו, כמעט במו עיניו –

באה לארץ בחורה אמריקאית, מוּס שמה, שחרחורת, מתולתלת, אף ארוך, חזה דשן, עיניים שחורות, חייכניות, פנים בהירות, מנומשות מעט; ואצבעות ילדותיות, שלא בהתאמה לדדיה הכבדים, הבשלים כל כך, כאילו כבר היניקה גדוד נחתים. תוגתי היה בידידות איתה. אבל כשהרגיש שמוס מנסה להיאחז בו, כמיועד לבעל, נסוג. נראה שגם אחרים נסוגו, למרות, הוא מספר, שלישון על החזה שלה, כבר לא צריך כר. ובמיטה היו לה ביצועים לא רעים. אלמלא היתה מדברת כל הזמן, וגם צוחקת, יותר נכון – מצחקקת. ותוגתי אף ניסה לטעון שציחקוק בחורה אמריקאית, אפילו בסרט-טלוויזיה, ואפילו היא יפהפייה וערומה מול עיניו – מכווץ לו מיד את זרגיאל למידת כפתור.

תירוצים.

והנה, יום אחד, מגיעה אימה של מוס לבקר בארץ. האב איננו. מת או נטש את השתיים לפני שנים רבות. לא סיפרה. והאם מתגוררת במלון מפואר בתל-אביב, על שפת-הים, וכולה בוערת בתאווה לבדוק מה העלתה מוס בחכתה. ומוס – גם היא בלחץ נורא. בפני אימא צריך להציג בחור, ישראלי, כמובן, אחרת – טוב, הרי לא לחינם הרחיקה מוס מביתה שבארה"ב, לישראל.

והבחירה נפלה על תוגתי. באה מוס ולקחה אותו בערב למלון. ישבו השניים באולם-הכניסה, שקטים וחגיגיים כזוג משודך, בפגישתו הראשונה, עד שירדה ובאה אימא עם תחש מן המעלית –

אימא של מוס כולה עצבים, עור נברוטי, חסרת מנוחה, כנתונה באיזה גירוי מתמיד, נפשי-גופני כאחד. אך המדהים ביותר היה לא בה אלא בכלב. ככל שהיה קטן ושטוח, ממש צעצוע, זרגיאל היה לו ענק, כדי מחצית גופו, משתלשל במאוזן כחוד-חנית אדום-ורדרד, ועוד זין של ערל! ולתוגתי היתה לפתע הרגשה מחליאה – שאימא של מוס מטיילת בעולם עם הדבר הזה חי, צמוד, קומפקטי, שבמקרה נושא אותו למענה כלבלב-השעשועים –

הם ישבו שלושתם בבאר של המלון, והשתיים החלו לדון ביציאה משותפת לבילוי. תוגתי נבהל. מצבו הכספי לא היה אז מזהיר. לעיתים לא היה לו במה לגמור את החודש. גר בחדר שכור. ארנקו היה כמעט ריק. ללכת עם השתיים למסעדה ביפו – זה נראה ממש התאבדות. לומר להן מראש שיזמינו אותו – לא היה מסוגל, והן גם לא הציעו. ולהתבזות בסוף הארוחה, שממנה לא ייהנה כלל –

ישב. ישב. גימגם אנגלית. הסתכל בכלב, במוס, באימא של מוס, ואיכשהו העמיד פנים כאילו כל מטרת הפגישה הזו היתה הישיבה בבאר, ולאחר כשעה קמו, אמרו שלום לאימא ולאבו-זרגיאל, והסתלקו.

אותו לילה הגניב את מוס לישון בחדרו השכור, וכל הזמן היה נדמה לו שלא הוא והיא שוכבים אלא אימא שלה והכלבלב. מוס נהנתה כמו משוגעת ואלמלא היתה בעלת-הבית לוקחת גלולות-שינה מדי לילה, היה תוגתי מפסיד ודאי את חדרו.

לפנות-בוקר הבהיר למוס פעם נוספת שאינו מתכוון להתקשרות-קבע, האף הארוך שלה דחה אותו. הדברנות. האנגלית. העברית. ישראל. היותה עולה חדשה. נדמה היה לו שהמכנסיים שלו קולטות עלייה וחולמות על דולארים. ולכן שנא את עצמו. מוס הסתלקה בחשאי, בבוקר.

לפנות-ערב, טלפון. אימא של מוס. כיצד השיגה את מיספרו, בחדר שכור? חידה. מוס בחיפה, יש לה הרצאה. ואימא טיילה היום במצדה וחזרה מלאת רשמים. ומאוד היתה רוצה להחליף מילים אחדות עם תוגתי, שהוא כל כך מבריק ונחמד, על אודות בתה.

פעמוני אזהרה צלצלו במחשבותיו, אך דמות הכלבלב הכריעה. תוגתי התלבש ובא למלון. להפתעתו – אימא של מוס לא התכוונה לרדת הערב לבאר, אלא הזמינה אותו לעלות לחדרה.

אימא של מוס קיבלה את פניו בחלוק פרחוני, מאופרת. מעשנת בשרשרת. גופה הצנום אינו נח לרגע בתוך החלוק. וקולה הצרוד מעתיר שבחים על תוגתי. אבו-זרגיאל התרוצץ בחדר, אברו שלוף, במאוזן, כמו מטוס קטן נושא טיל גדול, ולתוגתי נדמה שכבר ליכלך בהתחככויות שלו את שולי המיטה.

בתוך שיחתם צדה אימא של מוס את מבטו של תוגתי הנעוץ בטיל החי שלה, וכשהתבוננו לרגע שניהם בדבר הזה, היתה לתוגתי הרגשה כבדה, מאיימת, שהוא קורא את מחשבותיה –

לרגעים היה נדמה לו שהיא בזה – לגולמיות שלו, לאנגלית המגומגמת, להכללות הצבריות המחוספסות, לדלות הגינונים, והיתה הרגשה שהם חוזרים על עצמם ולפגישה אין טעם, כי מה חדש אפשר לומר כבר על נחום גולדמן ודוד בן-גוריון ומצדה ו"מדוע אין לכם, לישראלים, חזון נבואי לעולם, מכם צריכה לבוא בשורה גדולה, אנשים מחכים לה – " וילדותה של מוס המסכנה והאפשרויות של תוגתי ללמוד ולהתפתח באמריקה – כל זאת שעה שמוס אינה מעניינת כלל את תוגתי, שמאוהב אותה תקופה כבר בי, כך הודה, וזאת בטרם נעשה עבד לאחוריו –

וכשהוא קם כבר ללכת, מבלי שכיבדה אותו אפילו במשקה, רק איזה סוכריות-שוקולד תפלות מאמריקה, בטעם מנתה, הם מוצאים עצמם עומדים ליד החלון הרחב ומתבוננים בים, שמעט אורות מנצנצים בו, ובקטע החוף הרוחש חיים ותנועה. והיא ניצבת וגבה לתוגתי, ומחשיכה מעט את החדר כדי לראות טוב יותר, מגבוה, את הנוף הנשקף, וכדי להוכיח לו שתל-אביב יפה, למרות הזלזול והביטול-העצמי שמשתמע מדבריו על אודותיה. וכשהוא מוצא עצמו עומד בחלון, מאחורי אימא של מוס, הוא מרגיש שגופה מרטיט לפתע בחלוק, ממש לפניו, ואין לדעת אם זה מקרירות רוח-הים או מן החיכוך המתמיד שהיא מצוייה בו, ואז בבת-אחת מתרחש הדבר, כמו בחלום, אפילו אינו זוכר מי נגע במי ראשונה, ואולי היתה זו היא ששלחה יד לאחור ושלפה את אברו, כפי שהיא נוהגת ודאי בכלבלב, בחופשיות, והוא זוכר רק את האם המבוגרת, חסרת המנוחה, שמתפתלת בזרועותיו כאחוזת-תזזית, ובקושי הוא מוצא גוף תחת החלוק שלה, וכשהוא מפשיל אותו, מתברר שהיתה ערומה מתחתיו, כל הזמן, והכול בה רזה, עור ועצמות, אבל נתון באורגזם מתמיד, כאילו האישה הזו כולה היא התגרדות אחת, בלתי-פוסקת, שנמשכת כל שעות היום באוננות מתמדת עם הכלבלב, שריחו ספוג בגופה, הנקי אמנם, יחד עם ניחוח סבון אמריקאי משובח, ובושם. לרגע עוצרת אותו המחשבה הנוראה הזו, אבל מאוחר, ואימא של מוס כבר הפשילה עצמה לעומתו, בגבה אליו, ונדמה היה לו שהוא מרים את גופה הקל בתנועה שנמשכה ונמשכה ולא הסתיימה כי באמצעה היא משכה אותו למיטה ושם התחככה בו בכל דרך אפשרית, בגופה השרירי והקטן, שכולו עצבים, כמעט ללא חזה כלל, רק שתי פטמות שחורות, ענקיות, שבלטו כמוצצים של תינוקות.

ואז, כשהמחזה עדיין נמשך, ותוגתי אינו מצליח לגמור מול השידפון המבוגר הזה, המשתוקק, שמשתולל עימו כפי שלא אירע לו מימיו עם שום בחורה צעירה, פתאום הוא מרגיש שמישהו מלקק את ידו, ואחר כך את התחת הערום שלו, מדגדג לו שם טיל חם –

אבו-זרגיאל!

הקרה בתולדות האנושות שחיה תבעל גבר?

בתנופה אחת, מבלי להרפות מאימא של מוס, שילח בעיטה בכלבלב שנחבט לפינת החדר, מייבב. לרגע סבר שעכשיו, כעונש, יגורש מן החדר. אך דומה שהיבבה היתה השיא אשר לו ציפתה אימא של מוס, כי ממש באותו רגע החלה מתקמטת וגומרת בתרועות צרודות, פניה וגופה נעשים חריצים-חריצים כמין ישישה בת מאה, והיא סוחפת עימה את תוגתי המסכן, ששפך והצטמק בתוכה גם-יחד מרוב פחד פן תמות לו תחתיו בחמדתה האיומה, בעוד קרביה מגרדים אותו למצוץ לשדו עד תום.

הַה הה ההה –

אך להפתעתו נסתיים הערב בכי טוב. אימא של מוס קפצה לשטוף עצמה. התלבשה, והזמינה אותו לצאת עימה לארוחה מזרחית. הכלבלב, שהסתובב בדירה נזוף כבעל נבגד, ניסה לצאת עימם יחד אך בעלתו סגרה אותו, בלי גינונים יתרים, בחדר-האמבטיה. תוגתי מילא כרסו בכרם-התימנים על חשבון אלופת העוויתות וההתכווצויות, שתו יין והתבדחו כשני קושרים לאחר מעשה. לקחו מונית גם חזרה למלון, שם נפרד ממנה באיפוק, בכניסה, ושוב לא שמע ממנה וגם לא ממוס, שאותה פגש מאז באקראי פעם אחת בהיכל התרבות, בקונצרט, ופעם בחיפה, ברחוב, וכל פעם היה ברק עיניה השחורות, הדברניות, כמו רומז לו שהיא חושדת ששכב עם גרדה, זה שם אימה, וגם מתארת לעצמה היטב מדוע –

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-40 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ערב טוב, בזה הנני מודיעך, כי לצערי הרב – ואני מעריך אותך ואת עמדותיך האמיצות – במקום שבו מפרסם אחד נעמן כהן את הגיגיו הדמגוגים, שופך את מימיו-שקריו בלי חשבון, משמיץ ללא ביסוס אישים כמו ז'בוטינסקי, מנחם בגין ואב"א אחימאיר – אל יהא חלקי עימו ובכלי תקשורת שבו מופיעים שמו ופמפלטיו.

בברכה

יוסי אחימאיר

אגב, שים לב לקוריוז במשפט הראשון שלו: "החותם בשם יוסף גייסינוביץ'-הייסינוביץ'- אחימאיר."

וכידוע לך אני חותם תמיד כפי שאני חותם עכשיו –

יוסי אחימאיר

* אהוד היקר, אני שולח לך רשימה על הספר המונומנטלי של זיוה שמיר על לשונו של אלתרמן. הרשימה התפרסמה ביום ו' ב"מקור ראשון"  (11.2.2022).

ברור שאני מצטרף לאורי הייטנר ולשבחיו על הניתוחים של זיוה שמיר לפזמונים ולשירים של נתן אלתרמן. וכן, יישר כוח ליונתן גורל על דבריו על אריה דרעי.

שלך,

משה גרנות

* חיימקה שפינוזה: הבעייה של פרס ישראל אינה שלא הוענק למי שראוי לו, והוענק למי שאינם ראויים לו – אלא שמשעה שהוענק ללא-ראויים לו – נפגמו כבודו ומעמדו כפרס החשוב ביותר בישראל – והפך לבדיחה שאינה מכבדת את זוכיהָ.

* הנמענים חדי העין יבחינו כי החודש המכתב העיתי החליף תאריך וזו לו עתה השנה ה-17! נדמה לנו כי מבחינת היקף החומר שהתפרסם בו פעמיים בשבוע במשך כל השנים האלה – הוא אולי ניצב כבר בצמרת כתבי העת העבריים והספרות העברית. ובאשר לאיכות – יעידו המצטרפים החדשים כמעט מדי כל גיליון.

אנחנו גם סבורים כי כמחצית מהחומר המתפרסם אצלנו, אם לא יותר, חומר ספרותי ופובליציסטי מעולה – לא היה מתקבל כיום לפרסום בשום עיתון ובשום כתב-עת ספרותי מודפס על נייר, וכך גם לא בעבר ולא בעתיד הנראה לעין. הקוראים אותנו בעתיד ישפטו אותנו על כך.

* לזיוה שמיר! תודה לך מקרב לב על מאמרך המופלא אודות "כלניות" של אלתרמן. גם אני נולדתי בשנת הולדתו של השיר – 1945, אבי היה שר לי אותו כשיר ערש, ביחד עם 'לילה לילה' של אלתרמן ו'דוגית נוסעת' של נתן יונתן. אני עוד שומעת את שירתו, ורואה את הגיא הפורח בכלניות.

נולדתי וגדלתי בתל ארזה בירושלים, הצמודה לשדות הגדולים המשתרעים מצפון ירושלים אל הגבול הירדני, והתמונה של שדות זרועי כלניות היא תמונת יסוד של ילדותי. היינו מבלים שעות ארוכות בשדות זרועי הפרחים, ולא פעם בהליכה בשדות היינו מגיעים אל הגבול. 

למדתי דברים חדשים רבים מתוך מאמרך, ואלה יישארו עימי. תודה רבה לך! וִישר כוח!

עירית אמינוף

* אהוד: יעקב טימן, הנזכר במחקרה של זיוה שמיר, שיחק בשנת 1964 בתפקיד ספראי במחזה "המחצבה" שכתבתי בעקבות הרומאן הראשון שלי משנת 1963 – מחזה שהוצג בתיאטרון "זוטא" של זיגמונט טורקוב ומאיר ינאי.

אחייניתו של יעקב טימן, תמרה ברלוי, שהיתה יפיפיית פתח-תקווה ונישאה לבן-דודי אהרון בן-עזר – היתה בתו של מאיר תאומי [טימן] מנישואיו הראשונים לשחקנית פרידה כרמלית, והיתה אחות-חורגת בוגרת של עודד תאומי.

נכדתם של אהרון ותמרה, עדי בן-עזר, כתבה את הספר "אפרודיטה 25" (אסטרולוג, 2005), רומאן שגם פורסם בהמשכים במכתב העיתי, וקובץ וורד שלו נשלח לכל דורש.

* מנפלאותיו של ה"היסטוריון" יובל נח הררי, שבין השאר טוען שהיהדות והנצרות לא השפיעו על ההיסטוריה העולמית:

עמרי שנידור: בתגובה על "פלישה רוסית לאוקראינה תסיג לאחור את האנושות כולה", מאת יובל נח הררי, "הארץ", 10.2.22 –יומיים לפני פרסום המאמר של יובל נח הררי על המשבר באוקראינה הופיע מאמר דומה מאוד פרי עטו במהדורה של "אקונומיסט" הבריטי. דומה מאוד, אך לא זהה. הנה שלושה הבדלים:

ראשית, הגרסה העברית כוללת לא מעט ביקורת ישירה כלפי ולדימיר פוטין: "האם פוטין שואף לכבוש את אוקראינה, לספח אותה לרוסיה, ולהקים מחדש את האימפריה הרוסית של קתרינה הגדולה וסטלין?" כך פותח הררי את המאמר. בהמשך הוא מציין, כי "מי שרוצה לדעת איך זה לחיות בג'ונגל מוזמן לקבל הצצה ראשונית ברוסיה של פוטין." בגרסה הבינלאומית אין זכר למשפטים אלה. למעשה, השם של פוטין אינו מופיע בה אף לא פעם אחת.

שנית, חלק לא קצר של הגרסה האנגלית מוקדש לשיר הלל לאזרחי אוקראינה, אשר למרות הסבל והכיבוש שהיו מנת חלקם ב-200 השנה האחרונות הצליחו לשמר את המשטר הדמוקרטי בארצם. הקטע הזה נעדר מהגרסה העברית. מן הסתם, הררי מניח כי זיכרונות מלחמת העולם השנייה והשואה מקשים עדיין על הקורא הישראלי לקבל באהדה שבחים לאומה האוקראינית.

שלישית, בגרסה העברית שמח הררי להזכיר את זהותו הישראלית. "גם אני גר בישראל, שתמיד חיתה בפחד שהשכנים יחסלו אותה, ושלא טמנה ידה בצלחת בכל הנוגע לכיבושים" – משפט מאוזן להפליא, שכמו נועד לפייס את דעתם של קוראים משני צידי המפה הפוליטית. בגרסה האנגלית המשפט הזה לא מופיע. במקומו מציין הררי, שהוא גר "במזרח התיכון". היכן במזרח התיכון? לא ברור.

עמרי שנידור

תל אביב

["הארץ", 15.2.22].

אהוד: ככה זה כשאתה גאון והעוֹ­יְלֵם גוֹיְלֵם מלקק לך את התחת.

* * *

לידידיי שלום רב, רציתי ליידע אותכם על שיח הגלריה שיתקיים ביום שישי הבא ה-25 לחודש בגלריה גורדון בירושלים. השיח יתחיל ב 11:30 ויימשך כ-45 דקות. אסביר בקצרה מה הביא אותי לצייר במוזיאון ולאחר מכן אנסה להבין את הקשר בין הדיוניסי והאפוליני לפי ניטשה ( קצת פילוסופיה על קצה המזלג) ואיך כל זה מתקשר לעבודותיי אלו ובכלל.

מיכאל קובנר

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

עד היום אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב אבל גם כבר אין גשר על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2295 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,249 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל