| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1726
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז באדר א' תשפ"ב, 28.2.22.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: זר כאש בעורקיה, כפור בלִבּה איתך. // זיוה שמיר: על פזמוניו של נתן אלתרמן. המוזה קלת הכנפיים: "אתה צלחת כה מוצלחת". על הפזמון "לימון וצלחת". // איליה בר-זאב: מישהו מודיע... ג'נין...ג'נין – 20 שנה. // מוטי הרכבי: לְמה שקורה באוקראינה יש 2 אשמים! האשם העיקרי אובמה, האשם המשני, שלא כל כך אחראי למה שהוא עושה – זה ביידן. // טַרְאֵס שְׁבָצֶ'נְקוֹ: גַּעַשׁ הַדְנְיֶפֶּר. // בן-ציון יהושע: צדיק שמעון בילדותנו. // אורי הייטנר: צרור הערות 27.2.22. // פוצ'ו: שיר נשכח של עמנואל הרוסי – 'תוצרת הארץ'. // 'ירושלים עיר הקודש'. מילים: עמנואל הרוסי. // משה גרנות: על "שבילי נגיעות", מפעל חייהן של אדלינה ואגי-אנטה קליין. // עדה אורן-חריט: כך "ניצחתי" את הבידוד. // אהוד בן עזר: האופרה" טוסקה" (1900) של פוצ'יני בניצוח זובין מהטה בפילהרמונית. // ד"ר שלמה שאלתיאל וד"ר משה מוסֵק: מה לחברת אלביט מערכות ולסילוף ההיסטוריה? // נעמן כהן: "לעולם לא יהא נסיך (פוליטיקאי) חסר טעמי חוק ומשפט לייפות בהם את הפרת דברו." (מקיאבלי, הנסיך פרק 15). // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת שלישית, המשך. // ממקורות הש"י.
* * *
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
ב. העוזבת אלוף נעוריה
זר כאש בעורקיה, כפור בלִבה איתך
עוֹד לֹא מָלְאָה סְאַת יִסּוּרֶיהָ, בּוֹדְדָה וּגְרוּשָׁה
מִלִּבְּךָ תִּתְבּוֹנֵן בְּקִירוֹתֶיהָ. אִישׁ לֹא יֹאהֲבֵנָה
וְאַתָּה אֵינְךָ. הָיִיתָ עָלֶיהָ לְמַעֲמָסָה, קָמָה
וּמָרְדָה בְּךָ. נֶעֶשְׂתָה מַעֲמָסָה לְעַצְמָהּ,
חָזְרָה וּבָאָה אֵלֶיךָ, צְמֵאָה לְאַהֲבָה,
הוֹמִיָּה כְּשׁוֹבַךְ-יוֹנִים, כְּנִיעָתָהּ לְךָ הֶחֱנִיפָה,
גּוּפְךָ הָיָה שֶׁלָּהּ, גּוּפָהּ הָיָה שֶׁלְּךָ, וְרַב
הַפִּתּוּי לַחֲזֹר לִמְבוֹכָהּ. נָשַׁקְתָּ אוֹתָהּ כְּנַשֵּׁק
אִשָּׁה אַחֶרֶת, וּמִלִּים לֹא מָצָאתָ לוֹמַר לָהּ.
הוֹמִיָּה הִיא וְסוֹרֶרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ.
דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לְפָנֶיהָ. קֹר בַּחֲדָרֶיהָ. רֵיק מִבְּעָלֶיהָ.
כְּלוּם לְהַחְזִיק בּוֹ. תְּלוּת בְּמִקְסַם-שָׁוְא.
צַר לְךָ עָלֶיהָ. דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לְפָנֶיהָ. אַל תְּרַחֵם עָלֶיהָ
כִּי בְּגוֹרָלָהּ רָצְתָה. זָר כָּאֵשׁ בְּעוֹרְקֶיהָ,
כְּפוֹר בְּלִבָּהּ אִתְּךָ, כְּזָר – לְךָ בָּהּ אֵשׁ יוֹקֶדֶת,
וְעִמְּךָ עַל זָרִים תַּעֲרֹג, תֶּהֱמֶה נַפְשָׁהּ.
עוֹד לֹא מָלְאָה סְאַת יִסּוּרֶיהָ. דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לְפָנֶיהָ.
ינואר 1973
* * *
זיוה שמיר
המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
"אתה צלחת כה מוצלחת"
על הפזמון "לימון וצלחת"
בפזמונו "לימון וצלחת" חידש אלתרמן את הדואט הקומי שלו "על הטיילת", שבּוּצע בתוכנית השמינית של תיאטרון "לי-לה-לו" ("בבקשה לָשֶׁבֶת"; בכורה: 14.9.1946). קצת יותר משנה קודם לכן הושר שיר זה בתוכנית השלישית של תיאטרון "לי-לה-לו" ("צחוק ללא תנאי"; בכורה: 29 במאי 1945) תחת השם "סטלה וגבריליקו" – תרגום של פזמון שנכתב לפני פרוץ מלחמת העולם וזכה בשעתו בפולין להצלחה רבה.
אלתרמן עיבד כאן אפוא טקסט של להיט פולני, והתאימוֹ למציאוּת הארץ-ישראלית של שלהי תקופת המנדט. לימים זכה "לימון וצלחת" לעיבודים נוספים: כוכבי הצ'יזבטרון שייקה אופיר ונעמי פולני ביצעוהו בתוכנית האזרחית של הלהקה בשנת 1950, ובשנת 1965 זכה פזמון זה לעיבוד מחודש בתוכנית "שׁוּק המציאוֹת" בביצועם של אִילִי גורליצקי ויונה עטרי. הוא נשמט משום מה מן הספר פזמונים ושירי זמר שערך מנחם דורמן, הביוגרף של אלתרמן, עורכו ונוצֵר מורשתו. אפשר שדורמן חשב ש"לימון וצלחת" הוא פזמון ריקני ומופרך, שאינו מכבד את אסופת פזמוניו של אלתרמן.
יונה עטרי ואילי גורליצקי, יוני 1979. מתוך ויקיפדיה.
"לימון וצלחת" הוא דואט של בני-זוג הנפגשים בפעם הראשונה, ועוגבים קלות זה על זה. כל אחד מהם כמֵהַּ לאהבה, ומנסה להציג את כל מעלותיו כדי להרשים את בן/בת הזוג. ועל מה ידברו גבר ואישה שמעולם לא נפגשו? ראשית, הם עורכים ביניהם הֶכֵּרות חפוזה, ואחר-כך הם מתחילים להחמיא איש לרעותו, הוא בסגנון "פיוטי" והיא בסגנון ווּלגרי למדי. הגבר – אשר ספק התאהב באישה ממבט ראשון, ספק מצפה ממנה שתיפול בחיקו כמו פרי בשל בתום המפגש הראשון – כבר מרחף בעננים: הוא מצהיר שהוא "כְּבָר מְשֻׁגָּע" ממנה, ומסַפּר לה שחייו מחכים לה כמו ארמון (המצַפה לבואה של הנסיכה בשעריו):1
וּבְכֵן אַצִּיגָה אֶת עַצְמִי, אָדוֹן צַלַּחַת.
סְלִיחָה, צַלַּחַת מִי? – צַלַּחַת וְאָדוֹן.
וְשֵׁם הַגְּבֶרֶת, אֲקַוֶּה שֶׁהִיא סוֹלַחַת...
קוֹרְאִים לִי מֵי, – אֵיזֶה מַיִם? – מֵי לִימוֹן...
הַגְּבֶרֶת מֵי, הַגְּבֶרֶת מֵי, – אָדוֹן צַלַּחַת.
קִרְאִי לִי סְתָם צַלַּחַת. בִּשְׁבִילִי מַסְפִּיק.
לוּלֵא נִפְגַּשְׁנוּ לֹא הָיִינוּ פֹּה בְּיַחַד...
הַאִם זֶה לֹא מַצְחִיק? – זֶה בֶּאֱמֶת מַצְחִיק.
הוֹי מֵי לִימוֹן, מַדּוּעַ זֶה אַתְּ כֹּה לִימוֹנִית?
זֶה לֹא נָכוֹן! אֲנִי צוֹחֶקֶת כָּל הַיּוֹם.
אַתְּ אֵשׁ בֶּנְגַּלִית אוֹ פַטַּלִית אוֹ דֶּמּוֹנִית,
אִמְרִי לִי מַה אַתְּ? אַתְּ חִידָה? – אֲנִי חִידוֹן.
סִלְחִי לִי מֵי, לִבִּי הִנֵּה!
אֲנִי לוֹקַחַת אוֹתוֹ צַלַּחַת.
סִלְחִי לִי מֵי, יָפָה כָּל כָּךְ אַתְּ!
אֲנִי סוֹלַחַת לְךָ צַלַּחַת.
אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי
בְּלִי אַוַּנְטוּרָה וְרוֹמַנְטִיקָה כָּזֹאתִ'י.
לִימוֹן, לִימוֹן – מַה יֵשׁ צַלַּחַת?
אוּלַי נֵלֵכָה לְטַיֵּל מְעַט בְּיַחַד.
אֶת הַגְּבָרִים כֻּלָּם יָכֹלְתִּי לְשַׁגֵּעַ,
כִּי מְשַׁגַּעַת כַּף יָדִי הָעֲנֻגָּה,
אֲבָל בְּךָ, אֲנִי רוֹאָה, זֶה לֹא נוֹגֵעַ.
זֶה לֹא נוֹגֵעַ כִּי אֲנִי כְּבָר מְשֻׁגָּע.
מִמִּי, מִמִּי אַתָּה כְּבָר מְשֻׁגָּע, עֲנֵנִי!
מִמֵּךְ, מִמֵּךְ, – מִמִּי? מִמִּי? – מִמֵּי לִימוֹן.
נָכוֹן מְאֹד, אַלְפֵי תּוֹדָה, אַלְפֵי פַּרְדוֹן.
הוֹ מֵי לִימוֹן, אַל תִּתְיַחֲסִי אֵלַי בְּפַחַד.
אֲנִי פּוֹחֶדֶת? אֵיזֶה דִּבּוּרִים שֶׁל שׁוּק.
מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, אָדוֹן צַלַּחַת,
עוֹד לֹא נִבְהַלְתִּי מִיָּמַי, הַבִּיטִי, ג'וּק!
סִלְחִי לִי מֵי, סִלְחִי לִימוֹן,
אֲנִי סוֹלַחַת לְךָ, צַלַּחַת.
אַתְּ עַל יָדִי כָּעֵת מֻנַּחַת.
אֲנִי מֻנַּחַת עַל הַצַּלַּחַת.
אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי
לְלֹא שִׂיחָה אִינְטִילִיגֶנְטִית שֶׁכָּזֹאתִ'י.
לִימוֹן, לִימוֹן, – מַה יֵשׁ צַלַּחַת?
אוּלַי נֵלֵךְ לִרְקֹד מְעַט עַכְשָׁו בְּיַחַד.
אֶתְמוֹל רָאִיתִי תַּ'גִּ'ירָפִים, אֵיזֶה גֹּבַהּ!
אֶחָד מֵהֶם הִבִּיט בִּי כָּכָה כְּמוֹ תָּם
וְהַשֵּׁנִי כִּמְעַט אָכַל לִי אֶת הַכּוֹבַע.
הַכֹּל פּוֹלִיטִיקָה אַנְגְלִית, יִמַּח שְׁמָם!
הוֹי מֵי לִימוֹן, מִן הַפּוֹלִיטִיקָה אֵין נַחַת.
אֲבָל מִמְּךָ, צַלַּחַת, נַחַת יֵשׁ, הוֹי פְּלִיז,
בְּלִי מַחְמָאוֹת, אַתָּה צַלַּחַת כֹּה מֻצְלַחַת.
אֲנִי צַלַּחַת, מֵי לִימוֹן, וְאַתְּ סֶרְוִיז.
הוֹי מֵי לִימוֹן, כְּמֶטֶאוֹר אַתְּ לִי זוֹרַחַת!
חַיַּי רֵיקִים וּמְחַכִּים לָךְ כְּאַרְמוֹן.
כִּי בִּלְעָדַי אַתְּ לִימוֹן לְלֹא צַלַּחַת!
וּבִלְעָדַי אַתָּה צַלַּחַת בְּלִי לִימוֹן!
סִלְחִי לִי מֵי, לִבִּי הִנֵּה!
אֲנִי לוֹקַחַת אוֹתוֹ צַלַּחַת.
סִלְחִי לִי מֵי, יָפָה כָּל כָּךְ אַתְּ!
אֲנִי סוֹלַחַת לְךָ צַלַּחַת.
אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי
עַד שֶׁלִּימוֹן פּוֹגֵשׁ צַלַּחַת שֶׁכָּזֹאתִ'י.
לִימוֹן, לִימוֹן, – מַה יֵשׁ צַלַּחַת?
אוּלַי נֵלֵכָה לְטַיֵּל מְעַט בְּיַחַד.
השיחה בין השניים ריקנית למדי, ועל כל פנים אין בה תוכֶן של ממש; אך האם לפנינו פזמון ריקני וחסר תוכן, שאינו זקוק לפירוש כלשהו? לאו דווקא. פזמוניו של אלתרמן, גם אלה הנשמעים ריקים וטריוויאליים, הם פרי-עטו של סופר "בעל מחשבות".
גברת מֵי ומר צלחת הם זוג אוּרבּני תרתי-משמע (urban = עירוני; urbane = מנומס ומצוחצח), שניפגש בבית-קפה, במסבאה, במבואה של בית-קולנוע, או בכל אתר שעשועים אחר. הם מחליפים ביניהם ברשמיוּת-כלשהי כמה דברי הֶכֵּרות חפוזים, מבקשים זה מזה סליחה על כל צעד ושעל, מחמיאים איש לרעותו (האישה גם מחמיאה גם לעצמה באָמרה: "אֶת הַגְּבָרִים כֻּלָּם יָכֹלְתִּי לְשַׁגֵּעַ, / כִּי מְשַׁגַּעַת כַּף יָדִי הָעֲנֻגָּה"). הוא מציע לה לרקוד – כלומר, להיכנס לאחד מבתי היין או אתרי הבילויים שפעלו אז על חוף ימה של תל-אביב, ובהם נערכו ריקודים סלוניים על רחבה מרוצפת לצליליה של תזמורת קטנה ורועשת.
אט-אט עולים מן הרֶפּליקות של השיחה הריקה שביניהם כמה עניינים מעניינים, המרחפים בין המילים. ראשית, מתברר שהאישה הרבה יותר פתוחה, ומפטפטת בלי סוף על עצמה ועל חוויותיה (על ידיה היפות, על חיזוריהם של הגברים, על אומץ לִבָּהּ, וכד'). הוא למעשה אינו מסַפּר לה דבר על עצמו, ואפילו אינו מוֹסר לה את שמו המלא ("קִרְאִי לִי סְתָם צַלַּחַת. בִּשְׁבִילִי מַסְפִּיק"). האם אין כאן ניסיון לאחיזת עיניים ואבק חשד למעשה הונאה?
לכאורה, מר צלחת מתלהב מבת-זוגו, ולכאורה הוא מבטיח לה להיכנס בשערי ארמונו, אך הארמון אינו אלא מטפורה, ותיאורהּ של הגברת מֵי בפי הגבר המאוהב ("כְּמֶטֶאוֹר אַתְּ לִי זוֹרַחַת!") – יכול לרמוז לכך שהיא בעבורו בסך-הכול הרפתקה מרגשת, קצרה וחולפת (אולי אהבה ללילה אחד).
ואכן, הוא מכנה את המפגש ביניהם בכינוי "אוונטורה". "אוונטורה" היא הרפתקה, הכרוכה בסיכון מסוים, וכן: עֵסק נועז ומפוקפק. בלי כוונה ומבלי דעת, הגבר שלפנינו בעצם מודה ומתוודה שהוא מוליך שולָל את בת-זוגו המזדמנת: שאכן מדובר באירוע קצר ונועז, שיחלוף עד מהרה, ולא במערכת-יחסים רצינית שתוביל לקשר בר קיימא. הוא גם מציע לה לטייל, לרקוד – רק לא לשבת ולנהל שיחה רצינית ומעמיקה, שבָּהּ כל אחד יספר על עברו, על מעשיו בהווה ועל תוכניותיו לעתיד.
המחמאות של מר צלחת גם הן דו-משמעיות, לכל הפחות. כשהוא אומר לה: "אֲנִי צַלַּחַת, מֵי לִימוֹן, וְאַתְּ סֶרְוִיז," האם כוונתו לכך שהיא מושלמת ממנו? האם הוא רומז שיש לה צלחות רבות כמוהו, כלומר: שאין לו בלעדיות? שמא נרמז כאן שאין לו צורך בכל מערכת הכלים המוצעת לפניו, והוא מתקשה לבחור ב"כלי" המתאים לו? כך או כך, נראה שאין מדובר בהתאהבות של ממש, אלא בהרפתקה חסרת כל ערך – בפלירט קצר ומזדמן.
מר צלחת מנסה להרשים איש את בת-זוגו, ולהציג לפניה את פניו היפות והחביבות. הוא מחמיא לה על רמת השיחה המתנהלת ביניהם, על נועם הליכותיה ועל יופיהּ. הוא מנסה להרגיע אותה לבל תחשוש מפניו, מִפּני גבר זר שזה אך נִקרָה בדרכה, מודה שהיא משגעת אותו ומציע לה לצאת אתו לטיול או לריקוד.
היא לעומת זאת, מנסה להרשים אותו בהצלחותיה אצל בני המין השני ובאומץ לִבָּהּ. כמו בפזמונים "רינה" ו"זה יעבור" – האישה מפגינה ביטחון עצמי ומחמיאה לעצמה. דומה שיש כאן הד לפמיניזם המוקדם שהגיע מן הסרטים האמריקניים של שנות השלושים והארבעים, שבהם האישה לא פעם מקניטה את הגבר, ו"תופסת עליו פיקוד". בסרטים אלה הוצגו נשים הנוהגות במכונית מהירה, יורות באקדח ואפילו מניפות גבר באוויר בשתי ידיהן. דווקא לגבר יש כאן שֵׁם בצורת הנקבה ("צלחת") ולאישה שֵׁם בצורת הזכר ("לימון"). ואף זאת: צורתו נשית ועגולה, ואילו צורתה ספק מעוגלת ספק מוארכת. המבוכה המִגדרית ניכרת כאן במשפט: "עַד שֶׁלִּימוֹן פּוֹגֵשׁ צַלַּחַת שֶׁכָּזֹאתִ'י," המערבב את גברת לימון הנשית עם מר צלחת הגברי והופכם למהות אחת, מטושטשת מבחינה דקדוקית ומגדרית.
כשאלתרמן שׂם בפיה של מֵי את המחמאה המשעשעת המשתמשת פעמיים בשורש צל"ח ("אַתָּה צַלַּחַת כֹּה מֻצְלַחַת"), עולה גם כפל המשמעות של שורש זה. משמע אחד עניינו: 'הבקעת דרך והתגברות על קשיים כדי להגיע למטרה המיוחלת'; ומשמע אחר עניינו: 'התגברות על מכשול ימי' ("וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ"; שמ"ב י"ט, י"ח). מר צלחת לוקח על עצמו "אוונטורה", ועליו להצליח בשני המישורים: להבקיע דרך אל לִבּהּ של בת זוגו ולהגיע אל היעד המאוּוה ללא מכשולים; לעבור מכשול של מים ולהגיע עד לחוף מבלי לטבוע (שהרי שמה "מֵי" הוא צורת הנסמך של "מים"). אכן, מר צלחת זקוק לברכת הדרך ולאיחולי הצלחה במעשה הצליחה הצפוי לו הערב!
השניים מתברכים בעצמם: הם מציגים את עצמם כאנשים אינטליגנטיים המבינים בענייני טעמים ובכללי התנהגות נאותה, אך אט אט ובלי משים מתגלות פשטותם ובורותם. השניים מנסים להרשים את זולתם בכל מחיר, אך בעצם כל דבריהם מעידים על ידענות-חושפת-בּוּרוּת. הגבר מתגלה בכל שיבושי הלשון המביכים שלו, והאישה – מדבריה נרמז שהיא כבר פלירטטה בעברה עם גברים רבים.
גיבורינו מתגלים בעברית הלקויה שלהם. האם מדובר ב"עולים חדשים" מפולין,2 מולדתו של השיר "סטלה וגבריליקו", שהוליד את "לימון וצלחת"? שמא מדובר ב"עולה חדש" בעל נימוס פולני ובצעירה ארץ-ישראלית המדברת בעברית "צַבָּרית", רחובית ופשוטה?
נִשלֶה "פנינים" אחדות מתוך דבריהם: "אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי / בְּלִי אַוַּנְטוּרָה וְרוֹמַנְטִיקָה כָּזֹאתִ'י." "אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי / לְלֹא שִׂיחָה אִינְטִילִיגֶנְטִית שֶׁכָּזֹאתִ'י." "רָאִיתִי תַּ'גִּ'ירָפִים." השליטה הלקויה שלהם בעברית מתבטאת גם בניתור לא זהיר בין מִשלבּיה של השפה: בין צירופי-מילים פיוטיים ומנומסים כמו "כַּף יָדִי הָעֲנֻגָּה," ו"אַלְפֵי תּוֹדָה," לבין צירופי מילים יום-יומיים וחסרי נימוס כמו "יִמַּח שְׁמָם!" ו"אֵיזֶה דִּבּוּרִים שֶׁל שׁוּק."
כדי להיראות ולהישמע במיטבם, שניהם משַׁבּצים בדבריהם גם שלל מילים לועזיות: "אַתְּ אֵשׁ בֶּנְגַּלִית אוֹ פַטַּלִית אוֹ דֶּמּוֹנִית,"3 "אַוַּנְטוּרָה," "אַלְפֵי פַּרְדוֹן," "הוֹי פְּלִיז." קפיצתם הבלתי-מנומקת משפה לשפה מעידה על קפיצתם חסרת ההיגיון מעניין לעניין, על הלבנטיניזם התרבותי שלהם, על התרגשותם המאומצת למצוא חן ולהרשים. האישה המחוזרת גם בחרה לעצמה שם נָכרי ומתייפייף – 'מֵי' או May – ספק כדי להיראות חידתית ומסתורית, ספק כדי להחזיר לעצמה את אביבהּ שכבר חלף-עבר לו,4 ספק כדי להתרועע עם החיילים הבריטיים גבוהי הקומה, שאותם היא מזכירה במשתמע בדבּרהּ על הג'ירפים.
שלוש פעמים נאמר כאן (בווריאציות קלות), ש"אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי / לְלֹא שִׂיחָה אִינְטִילִיגֶנְטִית שֶׁכָּזֹאתִ'י." אכן, אפשר לחיות שנים באופן אידיוטי מבלי שיצטלבו דרכיהם של שני הארחי-פרחי שלפנינו, שהשיחה שהם מנהלים אכן אידיוטית עד מאוד: הוא אומר לה את המשפט ה"חכם" וה"עמוק": "לוּלֵא נִפְגַּשְׁנוּ לֹא הָיִינוּ פֹּה בְּיַחַד..." – והיא מסבירה לו ש"מִמֵּי לִימוֹן, אָדוֹן צַלַּחַת, זֶה מִמֶּנִּי!"
כשהיא מספרת לו איך ראתה אתמול את הג'ירפים, היא מוסיפה ללא קשר הגיוני נראה לעין: "הַכֹּל פּוֹלִיטִיקָה אַנְגְלִית, יִמַּח שְׁמָם!" – האם ביקשה לספר לו על ביקור שלה בגן-החיות כשל ילדה קטנה, או שמא אין הג'ירפים אלא כינוי לחיילים האנגלים גבוהי הקומה, שרק נערות סוררות וקלות דעת התרועעו אִתם בתקופת המנדט?
הצד הקומי ביותר בכל הדואט המופרך של גברת מֵי ומר צלחת (בעלי השמות המופרכים שאין להם אח ורֵע במציאות החוץ-ספרותית) נעוץ בעובדה שככל שהם מנסים להרשים יותר ויותר, כך הולכת דמותם ומתמעטת בעינינו, ואין מדובר רק בעברית הקלוקלת שלהם ובהיגיון האַבּסוּרדי של דבריהם.
את התחבולה הזאת יכול היה אלתרמן ללמוד מ"שירי העם" של ביאליק, שהשפיעו על כתיבתו הקלה עד מאוד.5 בשירו "פלוני יש לו," למשל, מוצג גבר המצדיק ללא הרף את מעשיו. הוא מנסה לזַכּוֹת את עצמו בעיני בן-שיחו ולסנגר על עצמו, אך ככל שמתקדם המונולוג שלו הוא מחשיד את עצמו יותר ויותר מבלי משים. כך גם הנערה ב"יש לי גן," המציגה את עצמה כנערה עשירה ומאושרת, אך ככל שהיא מרבה בדברים מתבהרת ומתבררת אומללותה.
גם ב"לימון וצלחת", כשהגבר שואל את האישה אם היא חידה, היא עונה: "אֲנִי חִידוֹן." כך היא בעצם מציגה את עצמה כאוסף של חידות וסודות, או כתחרות שבָּהּ משתתפים גברים אחדים בניסיון לפתור את החידה. וכשהוא מחמיא לה ואומר: "אֲנִי צַלַּחַת, מֵי לִימוֹן, וְאַתְּ סֶרְוִיז," אפשר שהוא רומז לרצונו להיות צלחת אחת בתוך מערכת הצלחות שהיא נושאת עִמהּ; כלומר, אין הוא טוען לבלעדיות. כל רצונו כנראה הוא להצליח במפגש האקראי שביניהם ולכבוש את לִבּהּ לשעה קלה. בקצרה, לפנינו גבר ואישה שמנסים להרשים איש את רעותו ולהציג את עצמם במיטבם, וככל שהם מוסיפים לדבר, כן מתגלה אופיָים האמיתי: הגבר מתגלה בכל תחבולותיו הנלוזות ובשלל שגיאותיו והגזמותיו, והאישה – כל דבריה מעידים על היותה טיפוס קל ונִקלה.
ובכלל, האם לא נועד הדואט האידיוטי שלפנינו לצרום את אוזני שומעיו ולהראות להם כמה פחותים הם בני הזוג "לימון" ו"צלחת"? שנת 1946, שבָּהּ נכתב הפזמון ובוצע בתיאטרון "לי-לה-לו" (פזמון שהיה כאמור עיבוד של להיט פולני), היתה שיאו של מאבק המחתרות בבריטים, וזה אך אירעו בארץ אירועים כמו "ליל הגשרים", "השבת השחורה" ופיצוץ מלון המלך דוד. "בשעה זו" של אירועים בעלי חשיבות מכרעת בתולדות ה"יישוב" גיבורינו מטיילים ברחובות העיר, ועוד מעט ירקדו ריקוד סלוני מאופק או סוער, שיסלול או לא יסלול להם את הדרך לאהבהבים ולשעשועי מיטה.
גם בימי "המאורעות" בלט הפער בין ההתיישבות העובדת, שעמדה בחזית, לבין העורף. גם בימי מלחמת העצמאות היו רחובות בתל-אביב שספגו יריות מעמדת הצליפה של מסגד חסן-בק היפואי, וכמאה-מאתיים מטר מֵהם ישבו אזרחים בבתי-קפה באין מפריע. בפזמונו של אלתרמן מוצג ההבדל בין החזית לעורף במרומז, כהד עמום של מנגינה מרוחקת, אך בצורה גרוטסקית מאין כמוה. לכל המתרחש בארץ אין זכר בשיר שלפנינו, ורק הד שממצה כביכול את הכול עולה מן המילים הסתמיות הנאמרות באנחה אלגנטית ונינוחה של small talk: "הַכֹּל פּוֹלִיטִיקָה אַנְגְלִית, יִמַּח שְׁמָם!"
אלתרמן, איש "הטור השביעי", שכל מעייניו היו נתונים לענייני העם והמדינה, התבונן כאן בעקימת-אף, בהשתאות ובאירוניה – בזוג נִקלה וריקני כמו הגברת מֵי ומר צלחת, אנשי השעשועים הקלים, שענייני הכלל מֵהם והלאה. לפנינו טקסט על שיר על זוג ריקני ומופרך, אך ה-subtext העולה ובוקע ממנו אינו ריקני או מופרך כלל וכלל.
הערות:
1. האמירה המטפורית של הגבר "חַיַּי רֵיקִים וּמְחַכִּים לָךְ כְּאַרְמוֹן" המבטיחים לה לכאורה תנאי חיים טובים, מזכירה את הבטחתה של הנערה לבן-זוגה בשירו של ביאליק "בין נהר פרת ונהר חידקל": "שֵׁשׁ וָמֶשִׁי, וּבְמֶלְתַּחְתִּי / עֶשְׂרִים כְּתֹנֶת רִקְמַת מַחְטִי." למילה 'שש' משמעות כפולה: 'אריג יקר' ו'שיש'. לכאורה, הנערה מן העיירה היהודית הדלה מבטיחה לאהובה תנאים של בן-מלך בארמונהּ.
2. אפשר שמדובר באחד מאותם חיילים יהודים-פולנים מ"צבא אנדרס" שערקו מהצבא בזמן שעבר בארץ בפברואר 1943 ונשארו בה. חלקם התרועעו עם צעירות ארץ-ישראליות, נישאו להן והקימו משפחות.
3. ב"יום השוק" מתוארת היֵשות הנשית היורדת אל השוּק מסתייע בתיאור האֶנֶרגטי והססגוני: "חֲתוּלִית כְּמוֹ אֵשׁ, אֱלִילִית כְּמוֹ עֶשֶׁת." ייתכן שהגבר מנסה להציג כאן את האישה כאישה חמה ולוהטת, כדי שתתרצה לו ולמחמאותיו, בעוד שהוא עצמו כבר לוהט מרוב תשוקה.
4. בשירו "אל תתנו להם רובים" כתב אלתרמן ש"חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים / שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה," ברמזו לשירו הנודע של היינריך היינה "Im wunderschönen Monat Mai" )"בחודש מאי הנפלא") שהולחן על-ידי שוּמן.
5. ראו בספרי הצרצר משורר הגלות: לחקר היסוד העממי בשירי ח"נ ביאליק, תל-אביב 1986, עמ' 46-47, 58-59, ועוד. ראו גם בפרק ה-12 ספרי עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן, תל-אביב 2021, עמ' 357-411.
זיוה שמיר
* * *
באבל על מותו של בן-משפחתנו
אוֹרי חדש
בגיל 90
תנחומים לאסתר, אבי וסוזן, אדם וסיון, ניר, סינדי ומאיה
אורי היה בנם של צֶלָה [לבית ליפסקי] ופלטיאל נוביק מפתח-תקווה.
צֶלה, אחות אימי, נפטרה ב-1932 לאחר שילדה אותו.
אוֹרי בן-דודי, שהיה מבוגר ממני בארבע שנים
היה לי כאח בכור במשך כל השנים.
אוֹרי [מימין] ואודי על הדשא במצובה בקיץ 1954
במחנה ההכשרה של גרעין "שדמות" לקראת הגיוס לנח"ל
אורי שימש אז כשליח "הנוער העובד" לטיפול בגרעיני ההתיישבות
* * *
אורי היקר,
נולדת לפני 90 שנה לצֶלָה ופלטיאל נוביק. צלה אימך מתה בלדתה אותך והיא קבורה בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב. אתה גדלת אצל סבך וסבתך, חנוך-יששכר ושרה-גאולה ליפסקי בפתח-תקווה, כאשר האחיות והאחים של אימך המנוחה לוקחים גם הם חלק בגידולך, אבל היתה לך ילדות קשה ומטלטלת, מצד אחד, נכד ראשון במשפחה שהכול פינקו אותו, מצד שני – גדלת ללא בית והורים משלך, והילדות הזו השפיעה על כל חייך.
אתה נצר למשפחה מפוארת. סבך דוד נוביק, שמת לפני שנולדת, הציל את המושבה במאורעות 1921 – כאשר דהר להזעיק לעזרתה את פלוגת הצבא הבריטית-ההודית שחנתה בראש העין.
בנעוריך חיית שנים אחדות בתור "ילד חוץ" בקיבוץ אשדות יעקב. אחר כך חזרת לפתח-תקווה וגרת אצל דודתך מצד אביך הֶנְיָה קרמר. סיימת את בית הספר הטכני הגבוה מונטיפיורי בתל-אביב. התגייסת לנח"ל והתיישבת עם חבריך בקיבוץ משמר דוד. לאחר תקופת הקיבוץ, והנישואים לאסתר, עבדת רוב שנותיך בתע"ש, ביחידה לכוח אדם, שזו היתה התמחותך המקצועית.
כל השנים היית לנו במשפחה כאחינו הבכור. עזרת לרבים מאיתנו בתחנות חשובות בחיינו. היית מי שתמיד מתייעצים עימו ונעזרים בו. חיית חיים שלמים והגעת לגיל תשעים, גיל שאף אחד מבני משפחתנו לא זכה להגיע אליו, אולי רק הדודה סלה. ניתבת בתבונה את שנותיך האחרונות כאשר בחרת לעבור עם אסתר לגור ב"פאלאס", וזכית שם לפרק חדש בחיים שבו ידעת כמו תמיד ליצור קשרים חבריים עם כל הסובבים אותך.
חלית והלכת לעולמך בפרק זמן קצר מאוד. בקושי הספקנו ליצור איתך קצת קשר בימיך האחרונים. אבל אולי מוטב שכל זה קרה מהר כל כך, ונחסך ממך הסבל של טיפולים רפואיים ממושכים שספק אם היו מבריאים אותך.
תמיד נזכור אותך במיטבך, כאילו אתה חי עדיין, כי היתה לך אישיות חזקה ודומיננטית מאוד.
אודי
[דברים שנאמרו בהלוויה של אורי חדש בבית העלמין ירקון ביום ראשון, 27.2.2022]
* * *
איליה בר-זאב
מישהו מודיע... ג'נין...ג'נין – 20 שנה
"אֶלֶף אֲנָשִׁים בָּאוּ לַהַלְוָיָה" –
הַרְבֵּה (פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר).
חַיָּל נִפְרָד מֵעַצְמוֹ וּמִמִּילְיַארְד אֲחֵרִים,
מֵאָבִיו, מֵאִמּוֹ,
מֵחֲבֵרִים.
אוֹבֵד בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, נִכְנַס בִּשְׁעָרִים
שֶׁלֹא יָדַע.לא מְוַתֵּר –
אֵין יוֹצֵא יֵשׁ בָּא.
עֲסָקִים כָּרָגִיל:
מִישֶׁהוּ מוֹדִיעַ.
מִישֶׁהוּ קוֹבֵר.
אַבְנֵי יָד מֻטָּלוֹת בָּאֲדָמָה הָרַכָּה.
אחרי ג'נין (2002), בעקבות נפילתו של מרום פישר ז"ל.
קַלְדֶרָה*
אֲנִי מְחַפֵּשׂ אַגְמֵּי לֹעַ נְעוּלִים.
זְרִימַת לַבָּה מַרְהִיבָה רוֹתַחַת בְּנֹגַהּ, בְּמַּאְדִים,
בַּיָּרֵחַ הַמְּלַוֶּה אֶת צְעָדֵַי בַּמַּחְשָׁךְ.
הָרֵי גַּעַשׁ מִתְפּוֹצְצִים, אוּלַי אֶגַּע סוֹף-סוֹף בַּמַּגְמָה,
בַּיְּקוּם שֶׁקָּם עָלַי בַּעֲרֹב הַיְּמָמוֹת
שֶׁנָּטַשְׁתְּ.
CALDERA* – לוע התמוטטות שקוע ועגול שנוצר לאחר קריסת תאי המאגמה המצוי מתחת להר געש. נמצא גם בכוכבי לכת אחרים ובירחים כגון – נוגה, מאדים, בירח ועוד. סוגים נוספים – קלדרת התפוצצות, זרימה. אגמים בקלדרה – טאופו, ניו זילנד. ילוסטון, ויומינג. לונג ואלי, קליפורניה. ובישראל – בריכת רם.
לפעמים האדמה רוצה לרעוד
לִרְגָעִים אֵשֵׁב בִּמְרוֹמֵי הַגִּבְעָה עַל סַפְסָל אָדֹם
לְיַד חָרְבוֹת מוֹאָה,
אֶחֱזֶה בְּתַעְתּוּעֵי הָאוֹר בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים,
בַּשְּׁבָרִים מִמִּזְרָח.
שְׁרִיקַת מְטוֹסֵי הַקְּרָב מְפַלַּחת אֶת שְׁמֵי הָעֲרָבָה
כְּנָחָשׁ שֶׁבָּא לְהַכִּישׁ וְהוּא נוֹשֵׁף.
לִפְעָמִים הָאֲדָמָה רוֹצָה לִרְעֹד.
סטלין צוחק
"שׁוּם דָּבָר לֹא אָמוּר לִקְרוֹת" אוֹמֶרֶת אִילָנָה בְּגַּלֵּי צה"ל.
עִתּוֹנַאי כִּמְעַט נִרְצַח בְּגוֹרִי* וְשׁוּב חוֹזֵר לִמְקוֹם הַטֶּבַח,
לַכִּכָּר הַהִיא.
כֹּהֲנֵי דָּת מַמְשִׁיכִים לְשַׁכֵּר אֲנָשִׁים,
לְהַצִּית מִלְחֲמוֹת וּלְקַדְּשָׁן, לְהַגְבִּיהַּ שְׂמָלות, לְהִתְפַּלֵּל.
אֵלֵי כֶּסֶף מְקַרְקָפִים בְּתַעַר גַּלָּבִים אֶת עוֹר הַגֻּלְגֹּלֶת –
עֲטֶרֶת בְּרָאשֵׁי הַכִּידוֹנִים.
שְׂעַר הַתִּסְפּוֹרוֹת מְטֻאטָא אֶל בִּיבֵי בָּתֵּי הַזּוֹנוֹת.
סְטָלִין צוֹחֵק –
אָמַרְתִּי לָכֶם: הַכֹּל יָשׁוּב לִקְרוֹת.
* גורי Gori – עיר תעשייה בנפת גורי, גיאורגיה, שם נולד סטאלין (1878). מול העיריה, בכיכר על שמו, ניצב פסלו עד 2010, שם הפגיזו הרוסים ב-2008 ושם נפגע קשות העיתונאי צדוק יחזקאלי עם אנשי תקשורת נוספים ואושפז בטביליסי.
איליה בר זאב
מתוך "טיסה נגד השעון" – הוצאת קשב לשירה, 2012.
* * *
לְמה שקורה באוקראינה יש 2 אשמים! האשם העיקרי אובמה, האשם המשני, שלא כל כך אחראי למה שהוא עושה – זה ביידן.
זיכרו עד להופעת אובמה פוטין ישב בשקט!
לכשנבחר אובמה לנשיאות, וכשפוטין הבין מי זה אובמה. התחיל את דרכו!
פוטין סיפח את חצי האי קרים.
פוטין פתח במלחמה באוקראינה המזרחית.
אובמה (לא להאמין) הזמין את פוטין להיכנס לסוריה לטפל בגזים ופוטין נכנס ושכח לצאת.
אובמה הוא האב הרוחני של ה״אביב הערבי״ בו נהרגו מיליונים.
אובמה כמעט גרר גם את מצרים למלחמת אחים כשתקע למוברק סכין בגב, אלמלא סיסי, מצרים היתה כמו סוריה היום. אובמה החרים את סיסי הרבה זמן.
אובמה גם תרם למלחמה בלוב.
אובמה מימן ב-150 מיליארד דולר את תוכנית הגרעין האיראנית והטרור העולמי האירני.
בזמנו של אובמה צפון קוריאה הפכה למעצמה גרעינית.
אז נכון, יחסית לאובמה – ביידן לא עשה הרבה, אבל מספיק כדי שפוטין יפתח מלחמה באוקראינה, והיד של פוטין עדיין נטויה.
אין פלא שהשמאל הישראלי הוא מהחסידים הגדולים של אובמה וביידן.
וזה הזמן להזכיר לכל יפי הנפש שהציעו שניסוג מבקעת הירדן, גולן, ירושלים ועוד – תמורת הבטחות בינלאומיות, כדאי שתזכרו את מיזכר בודפשט:
מיזכר בודפשט (נקרא גם הסכם בודפשט ומסמך בודפשט) הוא הסכם מדיני שנחתם בעיר בודפשט בהונגריה ב-5 בדצמבר 1994 – על פיו התפרקה אוקראינה מנשקה הגרעיני שנשאר בה מהתקופה בה היתה המדינה חלק מברית המועצות. במסגרת ההסכם חתמה אוקראינה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, בתמורה להתחייבות ארצות הברית, רוסיה ובריטניה – לכבד את עצמאותה של אוקראינה ואת ריבונותה בשטחיה ולהימנע מאיום או שימוש בכוח צבאי כנגדה או פגיעה בעצמאות האוקראינית, כמו גם הימנעות מפגיעה בבלארוס וקזחסטן, ובתמורה אוקראינה ויתרה על מאגר הנשק הגרעיני השלישי בגודלו בעולם. למעשה מאגר הנשק העצום היה חסר תועלת לאוקראינים – משום שהיד המפעילה נותרה ברוסיה.
צרפת וסין חתומות גם הן על הסכם עם אוקראינה בנושא זה, אך בהסכמים נפרדים.
מוטי הרכבי
* * *
טַרְאֵס שְׁבָצֶ'נְקוֹ
גַּעַשׁ הַדְנְיֶפֶּר
גּוֹעֵשׁ וְנֶאֱנָק הַדְנְיֶפֶּר
נוֹשֶׁבֶת רוּחַ בִּילָלָה
הָעֲרָבוֹת הִיא מְכוֹפֶפֶת
אוֹתָן בַּמַּיִם מִטְּבִילָה.
וְהַיָּרֵחַ בָּרָקִיעַ
כְּמוֹ סִירָה טוֹבְעָה בַּיָּם
מִבֵּין הָעֲנָנִים מַבְקִיעַ
וְשׁוּב בֵּינָם הוּא נֶעְלָם.
הַתַּרְנְגוֹל עוֹד לֹא הָרִיעַ
שָׁקַט הַסַּעַר, הַס בַּיְּקוּם
וְרַק צִפּוֹר צִיּוּץ הַשְּׁמִיעָה
וְעֵץ זָקֵן חוֹרֵק רָדוּם.
מאוקראינית: יהודה גור-אריה. טראס שבצ'נקו [1814-1861] הוא המשורר הלאומי האוקראיני. צמית משוחרר שרכש השכלה והקדיש עצמו לכתיבה ספרותית באוקראינית, ובעצם חידש וקידם את הספרות בלשון זו. הוא היה גם צייר מוכשר.
* * *
בן-ציון יהושע
צדיק שמעון בילדותנו
בקוצר רוח חיכינו לאסרו חג של פסח, במזג אוויר אביבי יצאנו הוריי ואני לפיקניק ב'צדיק שמעון', הנקרא כיום 'שייח' ג'ראח'. המקום היה אהוב מאוד על הוריי ואבי רכש שטח קרקע במקום עוד בימי התורכים. מדי שנה אבא היה מקבל מהפלחים בתמורה לזריעת השטח שלו כמה שקים של חיטה.
המוני בית ישראל הגיעו לצדיק שמעון – מטע זיתים צמוד למערת הקבר של שמעון הצדיק, הדלקנו נר נשמה וביקשנו בקשות ומשאלות. ובעיקר באנו לחגוג ולשמוח בפיקניק שמח עם המוני בית ישראל.
בשדות שמסביב גידלו הפלחים חומוס והפיקו מהם 'חַמְלֶה מַאלַנֶה' – צרורות של חומוס טרי בתוך תרמילים. רוכלים צלו אותם על רמץ פחמים וטעמם כטעם צפיחית בדבש. תמונה בלתי נשכחת של עשן, דרבקות ריחות של צלי בשר, עראק להרמת מצד הרוח, ושירה בערבית, בעברית ובלדינו. לנו הילדים הייתה אטרקציה בחצי גרוש – 'גלגל ענק' לעניים. הפלחים המקומיים לקחו ארגזים ריקים של תפוזים ויצרו מהם גלגל 'ענק' פרימיטיבי שלא עבר בגובהו את צמרות עצי הזית, אבל אנו הילדים היינו בטוחים שהגענו לשמיים. הסתובבנו בשטח בחופש מוחלט לקול צעקותיהם של הפלחים הערבים: 'אֶתְלַעוּ מִן זַרִיעָא' (צאו משטח המזרע) וגירשו אותנו משטחי המזרע.
לאחר מלחמת העצמאות כשהר הצופים נותק מירושלים, עבדתי כנער בהוצאת מאגנס. מדי שבועיים נסעתי בשיירה של האו"ם במכונית משוריינת שעליה שמרו לגיונרים ירדנים חמושים. הורדנו ספרים שנתקעו בהר הצופים. תמיד פחדנו שהליגיונרים ישתגעו ויפתחו עלינו באש. בדרכנו להר הצופים, השיירה יצאה מהעיר החדשה, עברה דרך מעבר מנדלבאום להר הצופים. בצדיק שמעון (שייח' ג'ראח) המטירו ברד של אבנים על המשוריינים.
מערת שמעון הצדיק וסביבותיה, כ-18 דונם, נרכשה על ידי ועד העדה הספרדית בירושלים לצורך הקמת שכונת מגורים; בשנת 1890 בנתה העדה הספרדית בצפון האתר, במדרון מעל הקבר המיוחס לשמעון הצדיק, שישה בתים למעוטי יכולת שכונו "בתי הקדש שמעון הצדיק", בסמוך להם נבנו בתים פרטיים. יתרת השטח הוחכרה לעיבוד חקלאי ולמסיק זיתים. בשנת 1916 התגוררו בשכונה 13 משפחות המונות 45 נפשות.
לצד שכונה זו נבנתה בתחילת המאה ה-20 שכונת נחלת שמעון, שנרכשה על ידי הבנקאים יוהנס פרוטיגר ויוסף נבון ופותחה בתחילה על ידי יוסף מיוחס ואחרי כן על ידי ניסים אלישר ובצלאל קופל קנטרוביץ. עשרות משפחות יהודיות הקימו את בתיהן על השטח שנרכש, וערב מאורעות תרצ"ו (1936) חיו במקום מאות יהודים. עם פרוץ המאורעות ברחו היהודים מהאזור, אך שבו לבתיהם כעבור חודשים אחדים.
במלחמת העצמאות סבלו תושבי השכונה מהתקפות מצד שכונת שייח' ג'ראח. ב-7 בינואר 1948 נרצחו שלושה יהודים ואחרים נפצעו מיריות של הכנופיות הערביות. ב-14 במארס 1948 פינו הבריטים את תושבי שכונות "שמעון הצדיק" ו"נחלת שמעון" מתוך דאגה כביכול לחייהם. בד' בניסן (13 באפריל) נהרגו בשיירת הדסה 78 אנשי צוות בית החולים "הדסה" והאוניברסיטה העברית. כוחות של פלמ"ח "הראל" שחשו לעזרתם נהדפו על ידי הבריטים.
בחול המועד פסח כבש הפלמ"ח את שייח' ג'ראח ושטח השכונות היהודיות. הבריטים הכריחו אותם לסגת בנימוק שציר התחבורה העובר שם נחוץ להם. ונתנו את מילתם שיעדכנו לכשיסיימו להעביר את גייסותיהם משם. בעוזבם עידכנו רק את הערבים שמיהרו והשתלטו על המקום, ושטח השכונה עבר לשליטה ירדנית.
בן-ציון יהושע
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 27.2.22
* הלקח הישראלי – הסנקציות לא הזיזו לפוטין. העולם החופשי לא יתערב. גם אילו אוקראינה היתה חברה בנאט"ו – ספק רב אם המערב היה מתערב. חשוב שנפנים זאת. כמו אוקראינה, גם לעזרתנו אף אחד לא ייחלץ. זאת המציאות מקום המדינה ועד היום. פחות מחצי שנה אחרי שעצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינת ישראל, פלשו מדינות ערב, החברות באו"ם, למדינה בת יומה, במטרה לסכל את הקמתה, להטביעה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה. ובמערכה הזאת עמדנו על נפשנו בכוחות עצמנו. וכך בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. וכך עד היום.
הסנקציות על איראן לא מזיזות לה. היא ממשיכה לקדם את ההתחמשות הגרעינית. אם נסמוך על אחרים, נמצא את עצמנו במצבה של אוקראינה. יש לבסס את תורת הביטחון על עצמנו בלבד. א. צה"ל חזק ומתעצם. ב. גבולות בני הגנה – הגבולות הנוכחיים בגולן ובבקעה. ג. הרתעה גרעינית. ד. מניעת התעצמות מסוכנת של אויבינו.
* יד איש באחיו – ידועים הסיפורים הטראגיים ממלחמת העולם הראשונה וממלחמות נוספות באירופה, שבהן יהודים נלחמו בשני צבאות אויבים והרגו אלה באלה. מן הסתם, גם במלחמה באוקראינה צפויות טרגדיות כאלו, של יהודים ההורגים זה בזה במלחמות לא להם בצבאות לא להם. האינטרס היהודי הציוני העליון, הוא לעודד עלייה גדולה של יהדות אוקראינה לישראל.
* כוכב הצפון הציוני – כאשר אני כותב על הצורך בעליית יהדות אוקראינה, חלק מן המגיבים תוהים. מי אמר שהם רוצים? הם פטריוטים אוקראינים. הרי גם הנשיא שלהם יהודי? מה זו הפטרונות הזו?
איני טוען שעמדתי מבטאת את רצונותיהם של יהודי אוקראינה. אני מציג את התפיסה שלי. בעיניי, מקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. החזון הציוני שבו אני מאמין, הוא שעם ישראל כולו יעלה לארץ ישראל וארץ ישראל כולה תיושב בידי יהודים. אין לי אשליות שהחזון הזה יוגשם במלואו, אך בעיניי הוא צריך להיות כוכב הצפון שלנו, ועל פיו אנחנו צריכים לנווט את מדינת ישראל להגשמת הציונות. למשל, לפעול היום לעלייה המונית ככל האפשר מאוקראינה. לא כל דבר המדינה כמדינה יכולה לעשות, אך בוודאי המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית צריכות לפעול, וגם גורמים ממשלתיים כמו "נתיב".
* ונברכו בך כל משפחות האדמה – נשיא אוקראינה זלנסקי פנה לבנט בבקשה לתווך בין רוסיה לאוקראינה. אוקראינה מבקשת לקיים את המו"מ בירושלים, בירת ישראל. סביר להניח שלא ייצא מכך דבר, אך עצם הבקשה מעידה על מעמדה הבינלאומי האיתן של ישראל.
* הדילמה האוקראינית של ישראל – ישראל היא חלק בלתי נפרד מן העולם החופשי. ישראל היא ידידתה ובעלת בריתה העיקרית של ארה"ב. אוקראינה היא ידידה של ישראל. אך טבעי שישראל תהיה חלק מן המדינות המגנות את פוטין על הפלישה לאוקראינה. יש לזכור שרוסיה עויינת את ישראל, תומכת באויביה ובעיקר בסוריה ואיראן, מצביעה תדיר בעד כל רשימת הגינויים נגד ישראל באו"ם.
הדילמה נובעת משליטתה של רוסיה בשמי סוריה והצורך בהמשך התיאום הביטחוני המאפשר לישראל להמשיך במב"מ נגד התבססות איראן בסוריה ונגד חימוש מתקדם לחיזבאללה. השיקול הזה מחייב את ישראל לזהירות בתגובתה על הפלישה הרוסית.
ומעבר לאינטרסים, גם בפוליטיקה יש מקום לצדק ומוסר. אנו מצפים ממדינות העולם לתמוך בנו, בשל צדקתנו, גם אם האינטרסים שלהן אינם מצדיקים זאת. ומבחינה מוסרית, אין ספק שיש כאן התנפלות ברוטלית של מעצמה על מדינה שלווה, שלא איימה עליה ואין כל עילה המצדיקה את התוקפנות. כאשר דיקטטורה תוקפנית פולשת לדמוקרטיה שוחרת שלום – ישראל כדמוקרטיה שוחרת שלום אינה יכולה שלא לתמוך בעמיתתה.
ישראל צריכה לתפוס צד, אך לא בהכרח להתייצב על אוטומט לכל תגובה של המערב. יש לזכור שהמערב אינו נוהג כלפינו בסולידריות, כפי שניתן היה לצפות ממנו. איראן היא איום מסוכן יותר מרוסיה על העולם ובמיוחד על ישראל, והמערב נוהג כלפיה בפייסנות, הפוגעת בנו. כך שיש לנו הצדקה למדיניות עצמאית. בדילמה הזאת אני סבור שישראל נהגה נכון. היא לא יכלה לא לתפוס צד. מצד שני, היא לא הראשונה לקפוץ בגינוי. היא נהגה בזהירות ובאחריות.
עד רגע הפלישה, ישראל הביעה תמיכה בשלמות אוקראינה וקראה להימנע ממלחמה ולפתור את הסכסוך בדרכים דיפלומטיות. לאחר הפלישה, ישראל לא יכלה שלא לגנות. מי שטוען אחרת, עושה זאת מפוזיציה – הוא היה תוקף את הממשלה באותה מידה אילו שמרה על נייטראליות. עם זאת, התגובה מדודה, מתונה, לא מתלהמת, לא מאיימת, לא מצטרפת לסנקציות. הגינוי לא נעשה בדרג של ראש הממשלה אלא בדרג של שר החוץ. המסר של ראש הממשלה ביטא סולידריות עם העם האוקראיני, בלי להתייחס לרוסיה ופוטין.
אז רוסיה גינתה את ההתנחלות בגולן. נו, טוף. קראתי רשומה של ביביסטית, המאשימה את לפיד (אמנע מלחזור על הגידופים) שבגללו רוסיה ביטלה את הכרתה בריבונות ישראל בגולן. איזו בורות. רוסיה מעולם לא הכירה בריבונותנו על הגולן. ההיפך הוא הנכון. מדי שנה היא מצביעה בעצרת האו"ם בעד גינוי ישראל על "כיבוש הגולן הסורי".
אז שוב, רוסיה התוקפנית מגנה את ישראל על תוכנית פיתוח ההתיישבות בגולן "הסורי הכבוש". אם הם מגנים אותנו בשל תוכנית הפיתוח, אני ממש שמח על כך שאנו מספקים להם סיבות לגנות אותנו. הם יגנו ואנו נבנה ונרחיב את ההתיישבות בגולן.
* פוזיציה ותו-לא – הביביסטים תוקפים את ממשלת הננסים ההזויה על כך שגינתה את הפלישה הרוסית לאוקראינה. אין מה להתרגש מכך. אין שום דבר זולת פוזיציה בביקורת הזאת. נתניהו הקפיד לא להביע דעה האם ישראל צריכה להיות נייטראלית או לגנות את רוסיה, אלא המתין לראות מה הממשלה תעשה ואז לתקוף אותה. כיוון שהיא גינתה, החלו לצאת דפי המסרים שהביביסטים מדקלמים. אילו ישראל היתה נמנעת מלגנות, דפי המסרים היו יוצאים נגד ממשלת הננסים ההזויה והפחדנית ואותם ביביסטים היו מדקלים זאת בלי לחשוב.
* הקמפיין השוקניסטי החל – לפני ימים אחדים כתבתי את התחזית, שכאשר רוסיה תפלוש לאוקראינה, השוקניה תצא בקמפיין לפיו פוטין היא ישראל ואוקראינה היא הפלשתינאים. שעות אחדות לאחר הפלישה כבר פרסם רוגל אלפר מאמר שכותרתו: "פוטין זה אנחנו." אלא מה? ולמחרת מאמר בשם "דין הגולן כדין הדונבאס," כמובן. טוב, בימים ובשבועות הקרובים השוקניסטים יניחו קצת להיטלר, כי בדרך כלל הם אוהבים לדמות אותנו לנאצים.
* תמונת ראי – רוגל אלפר טוען שפלישת רוסיה לאוקראינה מציבה בפנינו תמונת ראי לכיבוש הגולן בידי ישראל. והוא צודק. זו ממש תמונת ראי. הרי ידוע שאוקראינה אינה מכירה בזכות קיומה של רוסיה ורואה בה חלק מאוקראינה הגדולה. הרי ביום הקמתה של רוסיה פלשה אליה אוקראינה במטרה לסכל את הקמתה ולהשמיד את עמה. הרי שלוש פעמים תקפה אוקראינה את רוסיה. וכמו הסורים שעה שישבו בגולן, כך אוקראינה יום אחר יום תוקפת את רוסיה, יורה על יישוביה האזרחיים, שולחת מחבלים לבצע בה פיגועי טרור, מציתה את שדותיה ומנסה להטות את מי הנהר היחיד של רוסיה כדי לייבש אותה. אחד לאחד.
* הפוזה של פוז"א – הפוזה של פוז"א (טרנד "פוטין זה אנחנו") כל כך הזויה. הרי ההיפך מטענותיהם הוא הנכון. הרצון של רוסיה למחוק את אוקראינה דומה לשאיפה של הערבים למחוק את ישראל. הם שולטים בכל המזרח התיכון, המפרץ הפרסי וצפון אפריקה, ולוטשים את עיניהם לכבשת הרש, המדינה היהודית הקטנה, שלדעתם אין לה זכות קיום והיא חלק מן האדמה הערבית.
* בוחרים ברע – אז מי אשם במלחמה באוקראינה? תלוי את מי שואלים. אם ניכנס לדף הפייסבוק של חד"ש, נקבל תשובה ברורה. "מק"י מגנה את התוקפנות של ברית נאט"ו של האימפריאליזם האמריקאי, שמחרחרת מלחמה כבר מספר חודשים כדי לבודד את רוסיה בגבולותיה. מק"י מגנה גם את הפגזת מחוז דונבאס ע"י צבא אוקראינה. הוועד המרכזי של מק"י – ראה כי אווירת המלחמה שנכפתה ע"י האימפריאליזם האמריקאי בחודשים האחרונים, דרך חימוש אוקראינה ע"י ארה"ב ומדינות אירופה, והכוונה לצרף את אוקראינה לברית נאט"ו תוך הקמת בסיסים צבאיים על אדמת אוקראינה והתחמשות בנשק גרעיני. האימפריאליזם האמריקאי הפך את ברית נאט"ו לחזית בינלאומית תוקפנית ומבקש להרחיבה לגבולות היעד, במיוחד רוסיה וסין. בנוסף לאיומים של ארה"ב באמריקה הלטינית ואזורים אחרים, ולחירוף הנפש בהגנה על הכיבוש הישראלי ופשעיו... הפרובוקציות של ארה"ב, בעלי בריתה והמשטר באוקראינה והניסיונות לפגוע בביטחון הלאומי של רוסיה," וכן הלאה וכן הלאה. הקומוניזם ברוסיה מת, אבל הקומוניסטים הישראלים לא השתחררו מהקיבעון הסובייטי שלהם. והם לא לבד. מיד אחרי שממשלת ישראל גינתה את הפלישה, יאיר נתניהו צייץ ברוסית: "יאיר לפיד לא מייצג את רוב אזרחי ישראל." יש לציין לשבח את נתניהו ג'וניור על היכולת שלו להבחין בין טוב ורע. הבעייה היא שתמיד, תמיד, בעקביות, הוא בוחר ברע. אם ממשלת ישראל אינה מייצגת את רוב אזרחי ישראל, מי מייצג את עמדתם? אולי הוועד המרכזי של מק"י.
* המורשת האסטרטגית של בן-גוריון – אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות של בן-גוריון, מיד עם קום המדינה; החלטה אמיצה שממש לא היתה מובנת מאליה באותה תקופה, היתה הבחירה באוריינטציה מערבית, פרו-אמריקאית ובהשתייכות לעולם החופשי. כל ממשלות ישראל דבקו בהכרעה הזו. ההכרעה הזאת היתה נכונה בעידן של הגוש הקומוניסטי והיא נכונה בעידן הפוטיניסטי.
* הצדעה – אחרי שלושת ימי הלחימה הראשונים, ראוי להצדיע לעמידה האיתנה של העם האוקראיני, ללחימה הנחושה של הצבא האוקראיני ולמנהיגות מעוררת ההשראה של זלנסקי.
* געגועיי לגורבצ'וב – אני חושב הרבה, בימים אלה, על גורבצ'וב, המנהיג הדגול, נשיאה האחרון של בריה"מ. גורבצ'וב הוביל את המהלך ההיסטורי הגדול והאמיץ של פירוק מעצמת הרשע הסובייטית והגוש הסובייטי. אולם הוא נשא חזון של מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית שוחרת שלום. אלא שהוא הצליח רק בשלב א', שלב הפירוק. העם הרוסי, למרבה הצער, לא העניק לו מנדט לשלב ההרכבה. וכך, במקום דמוקרטיה וסוציאליזם, רוסיה היא מדינה של דיקטטורה ופופוליזם. והדיקטטור (רוסיה הפוטינית הרבה פחות טוטליטרית מבריה"מ, אך היא דיקטטורה) עם המגלומניה האימפרטורית, מנסה להחזיר את העולם למלחמה הקרה, לחלוקה מחדש של העולם ושל אירופה לאזורי חסות של שתי מעצמות העל. הכי רחוק מחזונו של גורבצ'וב.
* האמינות של פוטין – הרוסים אמרו שמלחמות לא פורצות בימי רביעי, ואכן – הם פלשו לאוקראינה ביום חמישי.
* פוטין: מי אתם שתגידו לי נו נו נו?
* לגבש מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי – לא יצא לי לצפות בסדרה "שעת אפס" שעוררה מחדש את הדיון על פרשת המורה אדם ורטה. לסדרה לא אתייחס, רק לפרשה.
פרשת העימות בין המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח, לפני שמונה שנים, היתה לתפיסתי נקודת ציון בהיפערות השבר בחברה הישראלית, והתפוררותה למחנות הנגררים אחרי השוליים המטורפים שלהם. פתאום המדינה נחלקה בין תמיכה באנטי ציוני שמפגין בחו"ל עם פלשתינאים נגד ישראל ומסית בכיתה נגד צה"ל – לבין נערה כהניסטית גזענית שדוגלת ב"מוות לערבים". במקום להוקיע את הטירוף הדו-צדדי, היתה התייצבות כמעט על אוטומט, של "מחנה השמאל" לצד האנטי ישראלי, ושל "מחנה הימין" לצד הגזענית. זה היה דבר נורא. ובערך באותה תקופה, כך היה בנושא אלאור אזריה ובנושא סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. רוב "מחנה הימין" נזעק להתייצב לצד חייל שסרח ופגע בכל נורמות היסוד של צה"ל ורוב "מחנה השמאל" התייצב לצד דברי בלע של השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית. הרי יום לפני המעשה של אזריה ויום לפני הנאום של גולן, אותם מחנות היו מגנים בכל תוקף את התופעות שהם התייצבו להגן עליהן. המחנאות הזאת, שבה אנשים חדלים לחשוב, אלא מתייצבים בדום מתוח לצד הדגל התורן של "המחנה", יהיה מזוויע כאשר יהיה, הוא הרסני לחברה הישראלי. ואותם מחנות הופכים גם לחלק ממחנות גלובליים, של "שמאל" ו"ימין" לא ישראלי. ומחנות השמאל והימין שלנו מתייצבים אף לצד אנטישמים בשני המחנות. ולכך נוספה המרת מחנה הימין למחנה ר"ב (רק ביבי) שמבחינתו כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא "ססמולן", כלומר המחנה האחר, מעבר לגדר. מנהיגים ימניים מנתניהו בהשקפת עולמם, כמו בנט, סער ושקד, הם חלק ממחנה הססמול הקיצוני. אני, שאיני תומך בנתניהו, מתויג אצלם בצד של אדם ורטה... זו תופעה נוראה, של המרת הליבה של ההסכמה הלאומית הציונית הממלכתית, בהתפצלות לשני מחנות, כשכל מחנה נגרר אחרי הווקטורים הקיצוניים שלו, והכוחות הצנטריפוגליים הללו קורעים את עם ישראל. הטירוף הזה הוא האסון הגדול ביותר של החברה הישראלית.
במאמרי "משבטים לעם" כתבתי: "מול המגמות ההרסניות של שסיעת שסעים, קריעת קרעים, פיצול, שנאה והסתה – המשימה הלאומית העליונה הוא גיבושו מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי וסביב אחדות לאומית. אחדות שאינה אחידות; אדרבא יש בתוכנו גוונים שונים. ועם הגוונים האלה, יש לייצר מחדש לאומיות ציונית ממלכתית, שמוחקת את הגלותיות העדתית, שמנמיכה ככל הניתן את הפערים בין חילונים ודתיים, שמגבשת אתוס משותף לכל היהודים הישראלים סביב ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; מדינה ציונית, דמוקרטית, צודקת, בטוחה וחזקה. ומתוך הקונצנזוס הזה יוצרת גם אתוס ישראלי אזרחי משותף עם המיעוט הערבי."
ועל כך הגיבה חוה ליבוביץ': "אם אורי הייטנר מדבר על גיבוש מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב החזון הציוני, אז שיכלול בתוכו גם את נתניהו ואת 'ישראל השנייה'. "
החזון שלי כולל את כולם. הוא קריאה לכולם להתגבש סביב החזון הזה. הוא אינו מוציא מן הכלל אף אחד, להיפך. אבל לב החזון הזה הוא מיזוג גלויות, ומי שמשסה עדה בעדה ומוציא שדים גלותיים מהבקבוק ומפצל את ישראל ל"ראשונה" ו"שנייה" כדי לחזק אינטרסים פוליטיים אישיים, פועל נגד החזון הזה ומחבל בו.
* כל ההחלטות נכונות – לפני שנתיים החליטה הממשלה והכנסת אישרה הכרזה על מצב חירום בשל הקורונה. ביום ד' אישרה הממשלה את ביטול מצב החירום והמרתו במצב בריאותי מיוחד. ההחלטה לפני שנתיים היתה נכונה ואפילו הכרחית, למרות כל ההשמצות שהוטחו בה והגסה והבזויה מכולן – הכינוי שניתן לה "חוק ההסמכה", בדומה לחוק הנאצי. גם השארת מצב החירום על כנו לאחר הקמת הממשלה הנוכחית ועד היום היתה נכונה. ההחלטה כעת, לנוכח דעיכת הגל החמישי, להסיר את מצב החירום, גם היא נכונה, ובשעתה. וטוב שאין חזרה לשגרה, אלא הכרזה על מצב רפואי מיוחד, כי המגיפה עוד לא מוגרה. אם חלילה, הנה בא עוד גל גדול, נכון יהיה להחזיר את מצב החירום (ולשם כך יהיה צורך באישור ועדת החוקה של הכנסת בלבד). נקווה שאפשר יהיה בקרוב לחזור לשגרה מלאה.
* סיעה משותפת – אלי אבידר וגדי יברקן יכולים להקים סיעה משותפת: קוקו קורונה.
* תמונת הניצחון של מירה – מירה בן ארי היא גיבורה לאומית. מירה, חברת ניצנים, האלחוטנית של הקיבוץ בתש"ח, בחרה להישאר בקיבוץ עם המגינים, גם אחרי מבצע "תינוק" – פינוי הילדים מן הקיבוץ, ובהם בנה דני. בתום קרב הגבורה הקשה והעקוב מדם, כאשר לא נותרה ברירה, החליט מפקד ניצנים אברהם שוורצשטיין להיכנע. הוא שלח חייל לצאת לכיוון האוייב כשהוא נושא מעל ראשו גופיה לבנה, לאות כניעה, והמצרים ירו בו והרגוהו. שוורצשטיין עצמו יצא, ועמו מירה. הם פסעו לעבר הקצינים המצרים והציעו להידבר עימם. הקצין המצרי הבכיר ירה בשוורצשטיין למוות. מירה שלפה את אקדחה וירתה בראשו של המצרי, אף שידעה שהצעד יביא להריגתה.
עם פינוי הילדים במבצע "תינוק", מירה העבירה בכיס המעיל של בנה מכתב לבעלה: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכול. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה."
מירה בן-ארי היא גיבורה לאומית, שראוי לחנך על זכרה, לכתוב עליה שירים, ספרים וסרטים. מירה בן-ארי היא גיבורת סרטו של אבי נשר "תמונת ניצחון". עצם העובדה הזו, עצם הנחלת מורשתה לציבור הרחב ועצם הכבוד והיקר לערך הגבורה, היא ההצדקה הגדולה של הסרט הזה, על אף פגמיו.
הפגם הגדול של הסרט, הוא מי שנשר בחר כ"איש הרע" של הסרט – קצין התרבות של חטיבת גבעתי, הפרטיזן והמשורר, חתן פרס ישראל אבא קובנר. קובנר כתב את הדף הקרבי שגינה את ניצנים על כניעתה. הדף אינו מופיע בסרט, אך מוזכר בעקיפין בדברים של העיתונאי המצרי חסנין הייכל, כעבור שלושים שנה, שהיהודים קראו לאנשי ניצנים בוגדים. לאורך הסרט מוצג אבא קובנר באופן חד-ממדי, קריקטורי, כאיש מתנשא, גס, אטום, קשה וכמי שישב במפקדה עורפית והפקיר את הלוחמים בחזית, תוך שהוא מסתתר מאחורי סיסמאות פטריוטיות לוחמניות, וכמובן מופיע הנרטיב השקרי על פיו ניצנים הופקרה כיוון שהמפקדים היו מתנועת "השומר הצעיר", והקיבוץ – מתנועת "החלוץ הציוני". מי שמכיר את סיפורו של אבא קובנר, שהיה מנהיג גדול ואיש רוח גדול, אך היו לו שגיאות גדולות ואיומות, יודע שמדובר בדמות מורכבת מאוד. השטחת הדמות הזו לקריקטורה בסרט, פוגעת לא רק בזכרו של אבא קובנר, אלא גם באיכות הסרט.
הסרט מציג את שני הצדדים בקרב, ויש בו אמפתיה גם לאוייב. בין השורות משחיל נשר מסר חנוך לוויני על בשר התותחים משני הצדדים שנשלחו בידי מנהיגים אטומים לקרב. אצל המצרים מדובר במלך פארוק, ובין השיטין המקבילה של פארוק היא אבא קובנר. זה מסר נורא ואנטי היסטורי. ובכלל, הניסיון הזה לאיזון קדוש – הזוי. יש לזכור שהיתה זו מלחמה בין עם הלוחם על קיומו ומקים את מדינתו לבין פולש מצרי לארץ זרה שמנסה להשמיד את היישוב היהודי. כמו איזון קדוש בין הצבא הרוסי הפולש לקייב לאוקראינים הנלחמים על חירותם.
מהי תמונת הניצחון? הצבא המצרי המובס נסוג חזרה למצרים, אך פארוק דורש "תמונת ניצחון" והתמונה הזו היא כיבוש ניצנים. ולסרט שצילם הייכל מן הקרב, הושתלה תמונתו של פארוק, כאילו הוא השתתף בקרב ופיקד על הכוחות הלוחמים. אולם תמונת הניצחון האמיתית היא החיוך על פניה של מירה בן-ארי, שעה שירתה במצרי; רגע לפני מותה. זאת תמונת הניצחון גם אליבא דהייכל. כאמור, לא חסרות מגרעות בסרט, אך עצם הצגת קרב הגבורה של מגיני ניצנים ובעיקר גבורתה של מירה בן-ארי, מכריעה את הסרט, למיטב שיפוטי, לכף זכות. המשחק מצוין, בעיקר של ג'וי ריגר הנפלאה, שגילמה את דמותה של מירה.
* קורבן התמיד – אנשים רבים בוחרים צד בין גליה לדניאל עוז ובין הנראטיבים השונים שהם מציגים על אביהם עמוס עוז; בין גליה המציגה אותו כשטן מפלצתי לדניאל המציג אותו כמלאך וכליל השלמות. אותי לא מעניין לבחור צד במחלוקת פנים משפחתית של משפחה אחרת. הבחירה המעניינת אותי היא האם להיות כגליה או כדניאל בכל הנוגע לעולמי, לחיי ולמשפחתי.
אם אעביר בהילוך אחורי את סרט חיי וילדותי, מן הסתם אוכל למצוא ראיות לכתב אישום על הוריי, כפי שגליה עוז בחרה למצוא. אולם הבחירה שלי היא לראות את הסרט כמכלול, ולראות את שפע האור והאהבה שהרעיפו עליי הוריי. אני יודע להציב את הרע בפרופורציות, ולפרש דברים כנורמות של דור ובהקשר של סיפור חיים קשה.
הבחירה שלי כאדם בוגר וכהורה, היא לדעת מה לקחת ומה לא לקחת מהדוגמה של הוריי. ברור לי שהשכלתי לא לקחת את הרע ולא ליישם בחינוך ילדיי שיטות שליליות, שאבד עליהן כלח. אבל ספק רב בידי, אם הצלחתי להעפיל לפסגות של ההתמסרות הטוטלית של הוריי, באהבתם אותי ואת אחיי.
אני מרחם על גליה עוז. איני מרחם עליה בגלל מה שעשו לה, אלא בגלל מה שהיא עשתה ועושה לעצמה, בשל הבחירות שלה בחיים. בשל הבחירה שלה להיות קורבן תמיד, בשל הבחירה שלה לשנוא את ההורים שלה, בשל הבחירה שלה להיפרד מהאחים שלה כיוון שהם מסרבים לאמץ את הנראטיב שאבא שלהם מפלצת, בשל הבחירה שלה להרחיק את ילדיה מסבא וסבתא והדודים שלהם.
* מזוודה צמודה – דבר מדהים ששמעתי מחבר, שהוא מורה ומחנך. בטיול השנתי, ילדה מכיתה י"א הביאה במזוודה גנרטור נייד, כדי שתוכל לפני השינה להפעיל את המחליק והפן.
* ביד הלשון: גשר עד הלום – בסרט "תמונת הניצחון" רואים את הצבא המצרי נסוג בחזרה דרומה, ואחד המפקדים של כוחותינו מציין את פיצוץ הגשר. הכוונה היא לגשר שנקרא לימים גשר עד הלום. הגשר הוא מעל נחל לכיש, החוצה את כביש 4 בסמוך לאשדוד, ליד מחלף עד הלום בימינו. הגשר נבנה בידי האימפריה העות'מאנית בשלהי המאה ה-19, על יסודותיו של גשר מן התקופה הרומית. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הציבו הבריטים לצד הגשר עמדת פילבוקס. יומיים לפני קום המדינה, ב-12 במאי 1948, פוצצה חטיבת גבעתי את הגשר, כדי לעצור או לעכב את הצבא המצרי שעתיד לפלוש למדינה הצעירה. ואכן, הגשר הוא הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיע הפולש.
לאחר מלחמת השחרור, הוחלט על הקמת יישוב ליד הגשר, וועדת השמות הממשלתית החליטה להעניק לו את השם עד הלום. היישוב לא קם, בסופו של דבר, והשם הועתק לגשר. את השם הציע הרמטכ"ל השני יגאל ידין, כדי לציין שהפולש הגיע עד הלום, עד כאן, ונבלם.
מדרש השם שלי הוא שהאוייב הגיע עד הלום גם במובן שכאן הוא קיבל את המהלומה שהביאה לתבוסתו. ואכן, ב-2-3 ביוני גבעתי היכתה בכוח המצרי במקום וזו היתה תחילת המהפך. מיד לאחר מכן יצא צה"ל למבצע "פלשת" ואחריו למבצע "יואב" וגירש את הפולש מארצנו. סמוך לגשר הוקם פארק עד הלום, ובו קיר הנצחה לנופלים ועמדת הפילבוקס. בהסכם השלום עם מצרים, סוכם שתמורת השארת האנדרטאות הישראליות בסיני, תבנה בנגב אנדרטה לחללים המצריים, והיא הוקמה בפארק. ב-2010 נחנך מחלף עד הלום.
אורי הייטנר
* * *
שיר נשכח של עמנואל הרוסי
'תוצרת הארץ'
בעקבות דבריה החכמים והמאלפים של זיוה שמיר על שירי אלתרמן בכלל ועל שיר תוצרת הארץ בפרט, אני מוצא לנכון להזכיר עוד משורר לאומי שקדם לאלתרמן בפזמונים ובכתיבת חומר לתיאטרון הקומקום והמטאטא.
עמנואל הרוסי. מתוך ויקיפדיה.
המדובר הוא במשורר והפזמונאי עמנואל הרוסי. הכרתי אותו בזכות העובדה שהיה דייר משנה בבית הוריי. להוריי היתה ברחוב שלום עליכם 38 בתל אביב, "וילה" של שני חדרים, ומכיוון שאז היתה להם רק בת אחת, אביגיל, נחשבה דירת שני חדרים ללוקסוס, והם השכירו חדר אחד עם שותפות במטבח ובשירותים למשפחת הרוסי, שכללה את בנם הבכור, אבנר.
דיברתי עם אבנר, היום בן 93 ("שכב בני, שכב אל תירא / כל המושב ער / אימא גם כן בשמירה / תגן על בנה אבנר...") – על השיר 'תוצרת הארץ' והוא אמר לי שעד כמה שהוא זוכר השיר נכתב למטאטא להצגה שהיה בה גם השיר הידוע 'דודה הגידי לנו כן'. עלילת ההצגה היא על סנדלר הנע ונד בארץ עם כלי מלאכתו ובהזדמנות זאת גם מחפש לעצמו כלה. את שיר 'תוצרת הארץ' הצמיד עמנואל הרוסי למחזה ברוח החלוציות של אותם ימים, שהחדירה ליישוב את חשיבות השימוש בעבודה עברית ובקניית תוצרת עברית.
כארבע שנים לאחר פרסום השיר, כתב גם אלתרמן שיר על תוצרת הארץ ואחרי שזיוה שמיר פירסמה את השיר ב"חדשות בן עזר", חשבתי שכדאי להשוותו עם השיר של עמנואל הרוסי . את השיר מצאה לי נגה אשד מ"זמרשת", ועל כך תודתי לה.
שיר תוצרת הארץ
מילים: עמנואל הרוסי
לחן: מרדכי זעירא
כתיבה: 1934. הלחנה: 1934
ביצוע: יוסף גולנד. עיבוד: משה וילנסקי
אָלֶ"ף זוֹ אֶרֶץ וְתָי"ו זוֹ תּוֹצֶרֶת
תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ מֵאַָלֶ"ף עַד תָּי"ו
הֵן זֹאת הִיא הָאָרֶץ וְאֵין לָנוּ אַחֶרֶת
וְזֹאת הַתּוֹצֶרֶת שֶׁלָּנוּ עַכְשָׁו
אַתָּה רוֹצֶה שֹׂבַע?
וַעֲלִיָּה, אָח
מִשְּׂרוֹךְ וְעַד כּוֹבָע
לִקְנוֹת אַתָּה מֻכְרָח
רַק, אָח – מִתּוֹצֶרֶת שֶׁל אַרְצֵנוּ
רַק, אָח – פְּרִי עֻזֵּנוּ וּמִרְצֵנו!
תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו
רַק זֹאת הִיא הַתּוֹצֶרֶת שֶׁלָּנוּ עַכְשָׁו
אַתָּה רוֹצֶה שֹׂבַע?
וַעֲלִיָּה, אָח
מִשְּׂרוֹךְ וְעַד כּוֹבָע
לִקְנוֹת אַתָּה מֻכְרָח
רַק, אָח – מִתּוֹצֶרֶת שֶׁל אַרְצֵנוּ!
רַק, אָח – פְּרִי עֻזֵּנוּ וּמִרְצֵנוּ!
תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו
רַק זֹאת הִיא הַתּוֹצֶרֶת שֶׁלָּנוּ עַכְשָׁו
רַק זֹאת הַתּוֹצֶרֶת, רַק זֹאת הִיא שֶׁלָּנוּ
שֶׁלָּנוּ עַכְשָׁו, שֶׁלָּנוּ תָּמִיד
אָז נִקְנֶה תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ כֻּלָּנוּ
וְכֻלָּנוּ נָשִׁיר שִׁירָה עִבְרִית
אַתָּה רוֹצֶה שֹׂבַע?
וַעֲלִיָּה, אָח
מִשְּׂרוֹךְ וְעַד כּוֹבָע
לִקְנוֹת אַתָּה מֻכְרָח
רַק, אָח – מִתּוֹצֶרֶת שֶׁל אַרְצֵנוּ!
רַק, אָח – פְּרִי עֻזֵּנוּ וּמִרְצֵנוּ!
תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו
רַק זֹאת הִיא הַתּוֹצֶרֶת שֶׁלָּנוּ עַכְשָׁו
עמנואל הרוסי
* * *
ירושלים עיר הקודש
מילים: עמנואל הרוסי
לחן: עממי חסידי
כתיבה: 1928
[מתוך "זמרשת" מתות ויקיפדיה]
תִּשְׁרֵי סַבָּא פָּנָה עֹרֶף
אֶל הָרֵי הָאֶלֶף.
מִשְׁתַּעֵל פֹּה כְּבָר הַחֹרֶף
וּבְעֵינוֹ הַדֶּלֶף.
יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ
לָמָּה וּמַדּוּעַ
לֹא נָתַתְּ לִי בְּזֶה הַחֹדֶשׁ
יוֹמַיִם בַּשָּׁבוּעַ?
וּבַצְּרִיף בּוֹכֶה הַיֶּלֶד
צוֹמְחוֹת לוֹ שִׁנַּיִם.
גַּלְמוּד הוּא בְּכָל הַחֶלֶד
כִּי הוֹרִים לוֹ אַיִן.
יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ...
אַל תִּבְכֶּה, בְּנִי, בְּלִי הֶרֶף,
אַל תִּבְכֶּה לָעַד, דַּע:
אִמְּךָ כּוֹבֶסֶת, וּבָעֶרֶב
תָּבִיא לְךָ שׁוֹקוֹלָדָה.
יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ
לָמָּה וּמַדּוּעַ
לֹא נָתַתְּ לִי בְּזֶה הַחֹדֶשׁ
יוֹמַיִם בַּשָּׁבוּעַ?
בַּמַּחְצָבָה נָפַל אָבִיךָ
וְנִשְׁמָתוֹ בַּתֹּהוּ.
אֵין דָּבָר, סְגֹר אֶת פִּיךָ
תְּהִי חוֹצֵב כָּמוֹהוּ
יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ...
תְּהִי חוֹצֵב, תַּחֲצֹב בַּסֶּלַע
תִּבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם!
אִם הַבֶּכִי הוּא בְּסֶלַע –
הַשְּׁתִיקָה בִּשְׁנַיִם.
יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ
לָמָּה וּמַדּוּעַ
לֹא נָתַתְּ לִי בְּזֶה הַחֹדֶשׁ
יוֹמַיִם בַּשָּׁבוּעַ?
עמנואל הרוסי
* * *
משה גרנות
מעשה חכם
על "שבילי נגיעות"
מפעל חייהן של אדלינה ואגי-אנטה קליין
דפוס שי, 691 עמ' בגודל A4
סבירה ומובנת היא תשוקתו של כל יוצר, כי יצירתו תשרוד גם לאחר 120 שנות חיים, וכדי להבטיח את השרידות הזאת נוהגים להשאיר תעודות במכון "גנזים" שייעודו הוא שימור הזיכרון. ובאמת מנהלי "גנזים" לדורותיהם, ועובדיו המסורים (רובם בהתנדבות!) עושים עבודתם נאמנה ובמסירות ראויה לכל שבח, אלא שהסיכוי כי חוקר ספרות יעיין בתעודות אלו – הוא זניח למדי, כי על הרוב המחקרים מתרכזים באותן דמויות שזכו לתהודה ארצית ועולמית עוד בחיים. לכן איסוף התעודות עוד בחיים וריכוזן בחיבור אחד הוא מעשה חכם, וגם המזל לקח כאן חלק במעשה הזה – לאדלינה קליין יש אחות אמנית וצלמת שמאות התמונות שבחיבור זה הן מעשי ידיה המיומנות.
לפני שאגע בלוז החיבור הזה – שיריה של אדלינה קליין ותרומתה לעולם הספרות – אזכיר כאן שמלבד מאות הצילומים ימצא המעיין בחיבור זה ציורים עדינים של שתי האחיות וגם תצוגה של עבודות אמנותיות של תכשיטים.
בין מאות השירים שמופיעים בחיבור זה, כ-170 מוקדשים למשוררים, סופרים, ציירים, מלחינים, מתרגמים, מבקרים. מניסיוני כקורא שירה אני יכול להעיד שבדרך כלל משוררים מקדישים לאישים נערצים שירים בודדים – ואילו המאסה הזאת של שירים המוקדשים לאישים שבחיבורנו מצביע, לדעתי, על הפתיחות של המחברת, ועל האמפתיה שהיא רוחשת כלפי עמיתיה בהווה ובעבר. הקורא ימצא בחיבור זה שירים המוקדשים לאושיות תרבות עולמיים כמו ליאונרדו דה וינצ'י – מצד אחד, ויבגני יבטושנקו וראול ולנברג – מצד אחר. ליד "אריות" כמו אורי צבי גרינברג, אהרן אפלפלד, חיים גורי , זלדה, פוצ'ו, ימצא הקורא שירים מוקדשים למאות יוצרים, שחלקם רק מגששים בתחום היצירה. שמחתי לפגוש בין האישים שמוקדשים להם שירים – גם יוצרים ערבים כמו נימר נימר, מחמוד זיידן, פואז חוסיין, נזי ח'יר.
אני ערכתי הכרות עם שיריה של אדלינה קליין, ואפילו כתבתי שתי רצנזיות על ספריה ("עצי אקץ" ו"עט דמוי באר"), לכן חשתי פטור ברשימה זאת מלדון במאות השירים המופיעים בחיבור זה, אבל לא אצא ידי חובה אם לא אמליץ לפחות על שירים חזקים מאוד שהוקדשו ליבגני יבטושנקו וראול ולנברג.
שיר אחר שהשאיר עליי רושם חזק הוא "אישה אש" (עמ' 121-120) שעניינו היחס הבלתי מתקבל על הדעת של החברה המוסלמית המסורתית אל האישה, וכן שירים על הטילים שנחתו על הארץ (עמ' 232), ועל הפיגוע באוטובוס קו 20 בירושלים (עמ' 336)
כאן המקום להזכיר כי שיריה תורגמו לעשר שפות: אנגלית, רוסית, הונגרית, רומנית, ערבית, ספרדית, פורטוגזית, יוונית, צרפתית והינדי; ועשרות משיריה הולחנו על ידי מיטב המלחינים (ראו עמ' 609-604). ואני מודה שלא היה לי מושג שאדלינה מתרגמת שירים גם מרוסית.
עיקר עניינו של החיבור שלפנינו הוא זרקור אל המפעל ההתנדבותי של אדלינה קליין: היא יסדה ב-1987 את הבמה לקידום השירה והספרות העברית שבה ראיינה והשיקה את פירותיהם של 600 סופרים ב-160 תוכניות – יבול ראוי להערכה ולתודה. במה ספרותית אחרת בהנחייתה היא "מבט על המדף". היא יסדה וערכה את כתבי העת "מדרגות" ו"גלים", ויצגה את ירושלים מטעם "איפל"ק" עמותה שנועדה לפתור סכסוכים באמצעות ספרות ותרבות. שנים רבות כיהנה כיו"ר סניף "אנ"י" (איגוד נשים יוצרות בישראל) בירושלים. היתה בין מארגני פרס ישראל (1971), וזכתה לפרסים על יצירתה הספרותית ועל עבודתה המסורה במשרד החינוך והתרבות
אחד הדברים שמעוררים תמיהה בחיבור שלפנינו הוא תחושת הערבוביה בתאריכים ובתחומים. למשל, אירוע שהתרחש בשנת 1996 קודם לאירוע שהתרחש ב-1993, ובין סקירות של אירועים ספרותיים, בליווי צילומים, נמצא הקדשות להורים (שלהם גם מוקדש כל הספר), לדודים ולעוד בני משפחה, שרובם בעולם האמת. לא מדובר בשכחה או מעידה – הרושם הוא שיש כאן קו מנחה, והוא להשוות את המוצג אל פעלולי הזיכרון שאינם מכירים בכרונולוגיה ולא בתיחום ענייני. מי שמבקש סדר כרונולוגי וענייני מופתי – ימצא את זה באפאראט המושקע מאוד בסוף הספר.
אדלינה ואגי אנטה קליין הן יוצרות רבות פעלים – ידעתי זאת קודם, אבל הספר שלפנינו הוכיח לי עד כמה אינני בקיא בתחומים הרבים בהן הן שולטות; לכן, אילו נועצו בי לפני חיבור הספר הזה, הייתי מייעץ לא לחזור עשרות פעמים על התואר של אדלינה כ"יוזמת ומייסדת בימת הספרות 'על חוד העט'." – הקוראים מתוודעים להישגה זה מהכותרת של הספר ומהאפראט בסוף והספר, ודי בכך.
אבל אלו זוטות, מה שחשוב שמדובר במסמך מרתק, מושקע מאוד שיכול לשמש דוגמה ליוצרים רבים אחרים המבקשים לשמר את מורשתם בליבם של קוראים ואוהבים. השאלה היא מדוע הקדימה כל כך בהשקעה הענקית הזאת? – מפעלים כאלה נוהגים יוצרים לחבר לאחר גיל גבורות, ולאדלינה יש עוד הרבה שנים טובות ובריאות (שאני מאחל לה) עד שתגיע לרף הזה.
משה גרנות
* * *
כך "ניצחתי" את הבידוד
על פניו נראה הבוקר שבו יצאתי לעבודה כמו התחלה של יום רגיל, לאט-לאט החלה התחושה שמשהו לא תקין. תחילה חם לי, ובהמשך צמרמורות של קור, שאליה הצטרפה סחרחורת קלה, לחץ בראש ובהמשך נזלת, שיעול וחולשה. אבל הכי מטריד, טִנְטוּן מעצבן באוזן שמאל. החלטתי לחזור מוקדם ולבצע במכללה בדיקת אנטיגן. כל הדרך מלמלתי לעצמי באוטו כמו מנטרה: "עדה את טֶפלוֹן, שום דבר לא נדבק אליך..."
הבודק שואל למה באתי? עניתי בחיוך "מרגישה קצת לא טוב," חייך אלי בחזרה ותוך כדי פשפש לו בעדינות עם המקלון בפה ואחר כך גם באף. נכנסתי הביתה ותוך דקות קיבלתי תשובה, ל"גברת חריט – את לא טפלון!": "נמצאת חיובית לקורונה ועליך להיכנס לבידוד." מאומתת, מאומתת, מאומתת.
שנייה ראשונה של בלבול. מיד מתחילה לכרסם בי הדאגה והאשמה, את מי פגשתי? את מי פגשתי??? תפסתי את הראש: "טיול קיבוץ! הייתי בטיול קיבוץ!!!" כבר אין הרבה מה לעשות, מנחמת את המצפון המיוסר שלי שהבדיקה לפני הטיול הייתה שלילית.
הבית נכנס למצב כוננות. הודענו לארנון, העוסק בנושא במזכירות הקיבוץ, והתחלנו להתארגן לקראת ימי הבידוד והמחלה. הוחלט שאני נכנסת אל חדר השינה, הרי מה צריך אדם מאומת יותר ממקלחת צמודה, בקבוק מים ונטפליקס? אז מסתבר שהוא זקוק גם לטישו, מדחום, כדורים להורדת חום וכאב ולעוד שכבה חמה שאולי תמתן את הצמרמורות. אחרי מדידת חום כבר אין ספק, קיבלתי אישור להיות מסכנה.
יום שני לקורונה: 36 שעות ראשונות אני מעבירה במיטה. נרדמת ומתעוררת לסירוגין. יתרון הצפייה בנטפליקס הוא שבכל פעם שנרדמים אפשר להחזיר אחורה ולהשלים פערים. הגוף "חלושס", מבקש וצריך מנוחה, בכל זאת אני מתעקשת לקום מידי פעם לסיבוב בחצר. את כאב השרירים אני לא מייחסת לקורונה, זה יכול להיות שאריות של חומצת חלב מהעלייה בטיול להר ישי.
מאתמול מתקבלות בטלפון מלא הודעות SMS שממש מפריעות לי לישון. מכללית הודיעו שנמצאתי מאומתת, שעליי להיות בבידוד וגם שלחו שאלון קצר. משטרת ישראל ביקשו את הסכמתי, רק אם אני רוצה, אני לא חייבת, לאפשר להם להתקשר אליי בשיחת וידאו כדי לוודא שאני בבידוד. אני מרגישה ונראית הכי נמוך שאפשר. אני בוחרת באופציה שיגיעו אליי לדלת ובלי תיעוד בבקשה.
בסוף יום, בזווית עין, אני קולטת את התיקים מהטיול עדיין לא פרוקים, אני מתעלמת, אין לי כוחות לזה עכשיו, אני חוזרת למיטה.
יום שלישי לקורונה: התעוררתי בבוקר עם כאב גב איום מרוב שכיבה במיטה. אני אדם תזזיתי. אני חייבת לזוז, אני אזוז, עוד שנייה אני קמה לזוז, הנה, אני זזה... עדיין חולשה של הגוף, בעיקר עייפות, נכנעתי וחזרתי לישון.
מתעוררת שוב ומנסה לקרוא ספר שמחכה כבר המון זמן, אחרי עמוד וחצי העיניים מתעייפות, אולי בהמשך. אין כל כך תיאבון, עובדה שדווקא די משמחת אותי, אני יושבת לאכול לבד במרפסת או במיטה וזה לא טעים להיות לבד.
מתוחזקת ע"י הודעות חמות מחברים, קולגות לעבודה ומשפחה שמעלות חיוך ונותנות כוח. פוקה הכלבה כבר שלושה ימים לא זזה ממני, מארחת לי חברה, בשיחות עומק שניהלנו על החיים כבר הגענו לכמה תובנות עמוקות.
בצהריים אני מתחילה להרגיש יותר טוב, החום ירד ואיתו נעלמו גם רוב התסמינים. נשארנו אני, הגוף המוחלש והמותש והטִנְטוּן המעצבן באוזן. יצאתי למרפסת לשבת בשמש עם הספר וכוס קפה, דווקא סידרתי לעצמי חופשה לא רעה בכלל. אחרי שעה קלה אני מתחילה להרגיש שוב מותשת וזוחלת למיטה.
אני מנסה להתגנב לסלון עם מסיכה, כמה פעמים נתפסתי וננזפתי ע"י המשפחה להיכנס בחזרה לחדר. הם דואגים ומתעניינים, מפנקים במחוות קטנות, מידי פעם נעמד מישהו בפתח דלת החדר עטוי מסיכה כדי לבדוק וגם לקשקש קצת, אבל בלי חיבוק. קשה לי להיות לבד, אני מתחילה להיות מתוסכלת.
יום רביעי לקורונה: ארבע בבוקר אני מתעוררת לבוקר חדש ומחליטה שאני מנצחת את הקורונה. מרגיש לי שאני כבר בסדר, למעט נזלת ושיעול טורדני אני ממש פַּנתֵרה.
מנקה ומסדרת את חדר הבידוד שלי. ככל שההרגשה משתפרת, ככה אני מתחילה לאבד את זה. מה אני אעשה עם עצמי עד סוף הבידוד? מחליטה להתיישב ולכתוב, זה יכול להעביר לי את הזמן. בין לבין הספקתי לסדר ולנקות את החצר, להתקשר חזרה לאנשים, לעזור טלפונית בעבודה ואחר כך קרסתי. חזרתי למיטה, הגוף מסמן לי לעצור, הוא עדיין מוחלש.
בערב אני מבצעת בדיקה ראשונה לשחרור מוקדם. אם תצא שלילית וגם הבדיקה מחר תצא שלילית אני יוצאת לשדה, אני מתגעגעת להליכה בשדה. הפנטזיה מתרסקת לי בפנים, ארנון הזהיר אותי שלרוב יוצאת בדיקה חיובית. אני מתחילה לדמוע, מחשבת מסלולי בריחה מהבית, בשביל השפיות שלי אני חייבת לצאת להתאוורר.
יום חמישי לקורונה ועד סיום הבידוד: מי ששרד איתי את הבידוד עד לשורות האלו, בטוח כבר הצליח להבין את הסצינה. הסימפטומים של מחלת הקורונה לא קשים, הם לא נעימים, אבל הם לא קשים. דומים לגריפה חזקה. מה ששבר את הרוח זו הבדידות. זה ריסק אותי. הרבה כוחות נפשיים השקעתי כדי לא לשקוע כל כך הרבה ימים בבית. נכון שאני לא באמת לבד, יש איתי משפחה וחברים טובים. אבל החופש שנלקח, היכולת לצאת מהבית לפגוש אנשים, לטייל עם הכלבה, זה היה קשוח. העידוד בבידוד זו הידיעה שזה לזמן מוגבל, מקסימום שבוע.
לסיום, ככל שהימים עברו זקפתי את הראש והנפש ומצאתי נחמה בזמן איכות שנפל עלי. אגלה לכם בסוד שבסוף חטאתי והגנבתי סיבובי הליכה קצרים שהחזירו לי את החיוך ואת הכוח להחלים.
אני מאחלת לכולכם הרבה בריאות ושלא תדעו בדד. ואם יש סביבכם מישהו בבידוד, חכו יומיים שלושה שיתחזק ותיצרו קשר. הבדידות היא מחלה קשה.
עדה אורן-חריט
* * *
אהוד בן עזר
האופרה "טוסקה" (1900) של פוצ'יני
בניצוח זובין מהטה בפילהרמונית
זה היה ערב בלתי נשכח שנמשך יותר משעתיים וחצי עם הפסקה אחרי המערכה הראשונה. היכל התרבות היה מלא לגמרי והכול חבשו מסיכות. הטנור חורחה דה ליאון בתפקיד המרכזי של הצייר מריו קברדוסי היה נהדר, ומדובר במופע לא קצר שדורש כמות רבה של טקסט מושר מפי כל משתתף מרכזי.
הסופרן ג'ניפר ראולי, בתפקיד הראשי של הזמרת פלורה טוסקה, היתה בעלת עוצמה יוצאת מן הכלל וקולה הצלול והעז מילא את ההיכל בתפקיד שדורש גם כישרון משחק. אמנם היא לא נראתה יפהפייה כנדרש מטוסקה, אבל הקול שלה היה העיקר. קול בעל כוח אדיר.
בתפקיד השלישי בחשיבותו, של סקרופיה, ראש המשטרה החשאית, שגם נרצח לבסוף בידי טוסקה – היה זמר הבריטון דויד צ'קוני. גם הוא בעל קול אדיר וכשרון משחק משכנע.
והיה גם האסיר הנמלט, לוחם החופש אנג'לוטי, שבריחתו מהכלא היא סיבת העלילה, ואת תפקידו הקצר-יחסית מילא יפה הבאס גבריאלֶה סגונה.
זובין מהטה הקשיש, בן שמונים וחמש, צעד באיטיות על הבמה וניצח בישיבה אבל שלט היטב בתזמורת, כמו בכל עשרות השנים שבהן עמד בראשה.
והיו גם, רק במערכה הראשונה, המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני ומקהלת אנקור. כתוביות התרגום העברי של ישראל אובל ליוו בנאמנות את הטקסט האיטלקי המושר ותרמו לכך שהקהל היה ער להתפתחות העלילה ולא רק למוסיקה ולזימרה, שכך קורה כאשר רואים ושומעים אופרה ללא תרגום עברי עוקב.
בקיצור – ערב מהנה ומומלץ ברמה גבוהה ביותר ובאיכות נהדרת.
אהוד בן עזר
* * *
ד"ר שלמה שאלתיאל וד"ר משה מוסֵק
מה לחברת אלביט מערכות ולסילוף ההיסטוריה?
לאחרונה התפרסם בבולגריה מחקרו של פרופ' דימיטר נאדיאלקוב, סגן אלוף בדימוס בחיל האוויר הבולגרי, תחת הכותרת: "צבא בולגריה והצלתם של יהודי בולגריה – 1944-1941". נאדיאלקוב מעלה תזה מופרכת לחלוטין, המציגה את צבאה של בולגריה הפשיסטית, כגורם העיקרי להישרדותם של יהודי בולגריה בתקופת השואה.
למרבית ההפתעה והצער, ספר זה יצא לאור בתמיכה כספית של חברת 'אלביט מערכות'.
שני טיעונים עיקריים בספר:
הטיעון הראשון הוא, שגירוש יהודי תרקיה ומקדוניה למחנות ההשמדה בוצע על ידי הגרמנים, והמניהל הבולגרי בשטחים הכבושים לא יכול היה למנוע זאת.
טיעון זה מופרך מיסודו. יהודי תרקיה ומקדוניה נעצרו וגורשו על ידי שלטונות בולגריה ונשלחו אל מותם ע"י הצבא והמשטרה הבולגרית. הם נמסרו לידי הגסטפו בווינה ומשם הובלו לטרבלינקה.
ב-1 במרץ 1941 בולגריה הצטרפה לציר ברלין-רומא-טוקיו, וגרמניה מסרה את מקדוניה ואת תרקיה לשליטה ולניהול בולגרי. ממשלת בולגריה החלה מייד ב'בולגריזציה' של השטחים ע"י: עקירת אוכלוסייה מקומית והבאת מתנחלים בולגרים; החלפת הממסד השלטוני, המוניציפאלי, המשטרתי והדתי, באזרחים בולגרים; והענקת אזרחות בולגרית לתושבים המקומיים ובכללם המיעוטים הלאומיים. רק היהודים לא זכו לאזרחות בולגרית ונשארו במעמד של 'אזרחי אוייב', למרות שהתחיקה האנטי-יהודית שהונהגה בבולגריה הושתה גם עליהם, כולל גיוס הגברים לעבודה בכפייה.
האם בולגריה היתה מעוניינת לשמור על האוכלוסייה היהודית בשטחיה? כל העובדות מצביעות על כך שהשלטון הבולגרי לא חס על חיי יהודי תרקיה ומקדוניה ופעל לסילוקם.
ממשלת בולגריה מנעה ביוזמתה אזרחות בולגרית מיהודי תרקיה ומקדוניה ובכך הפקירה אותם לגורלם, כבר באפריל 1941, זמן רב לפני שהופעל עליה לחץ על ידי גרמניה. כידוע, ועידת ואנזה, שדנה בתוכנית להשמדת יהודי אירופה, התקיימה רק בינואר 1942.
לאחר גירוש יהודי תרקיה ומקדוניה למחנות ההשמדה בפולין, במרץ 1943, הודיע המלך בוריס לשר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ: "עד עתה אישרתי רק את גירושם של יהודי תרקיה ומקדוניה." למי הוא אישר זאת? מובן, שלצבא ולמשטרה הבולגרית.
גירושם של יהודי תרקיה ומקדוניה להשמדה, ועימם גם 8,000 יהודים מבולגריה עצמה, תוכנן ב'קומיסריון לענייני יהודים' בסופיה, בעקבות הסכם יחיד במינו בין בולגריה וגרמניה על משלוח ראשון ובו 20,000 יהודים. מבצע הגירוש בוצע אך ורק על ידי השלטונות האזרחיים והצבא הבולגרי. בולגריה אירגנה ושילמה, מכספי היהודים, עבור מסע הרכבות שיצא מסקופיה, במקדוניה, ועבור הספינות שיצאו מנמל לום שעל הדנובה והובילו את יהודי תרקיה אל מותם. כל היהודים נמסרו ע"י חיילים בולגרים לידי הגרמנים בווינה והוסעו ברכבות לטרבלינקה.
הטענה שבולגריה אינה אחראית לגירושם ומסירתם של יהודי תרקיה ומקדוניה לידי גרמניה, אינה אלא ניסיון להכחיש את מעורבותה של ממשלת בולגריה, המלך והצבא, בתיכנון ובביצוע תוכנית ההשמדה. גל עכור של סילוף ההיסטוריה שוטף לאחרונה את הציבור ואת התקשורת הבולגרית ואל לנו בישראל לסייע למגמות הרסניות אלה להתקבע בדעת הקהל בבולגריה.
הטיעון השני נוגע להצלת יהודי בולגריה. המחבר מכתיר את צבא בולגריה בתואר "מציל היהודים מהשמדה." אומנם לדבריו, היו גם אחרים שפעלו בכיוון זה, אך הגורם הראשי לטענתו היה הצבא, שגייס את הגברים לעבודה בכפייה ומנע בכך את הגירוש. האומנם?
צבא בולגריה היה הגורם הנאמן ביותר לשלטונו של המלך שניהל, החל מעליית הנאצים לשלטון, מדיניות של הידוק הקשרים הכלכליים, הצבאיים והאידיאולוגיים עם גרמניה הנאצית. הצבא והארגונים הפרו-פשיסטיים בבולגריה, איפשרו לשלטון להעביר את התחיקה האנטי-יהודית ובכללה גיוס הגברים היהודים לעבודה בכפייה.
אף לא מיעוט לאומי אחר בבולגריה, גויס לעבודות בכפייה. הגברים היהודים בגילאים 40-20 (ומאוחר יותר, אף עד גיל 60) גויסו משנת 1941 ועד 1944 ועבדו מראשית האביב ועד תחילת החורף. העבודה בכפייה פגעה בבריאותם של הגברים, בפרנסתם, בכבודם ובמשפחותיהם, שנותרו ללא מפרנסים. במחנות שרר משטר של טרור, תת-תנאים ומחסור במזון ובטיפול רפואי, והעבודות היו מפרכות ומתישות. היהודים, שהוכיחו במשך שנים מסירות ונאמנות לבולגריה בעת מלחמותיה, פוטרו מן הצבא והיו אובייקט לניצול מחפיר במשך ארבע שנים.
המחנות לעבודה בכפייה לא נועדו להציל את היהודים מגירוש לגרמניה. בשנת 1941 גרמניה לא דרשה את מסירת היהודים ובכל זאת היהודים גויסו, כדי לנצל את עבודתם, לפגוע בפרנסתם וכחלק מהדה-לגיטימציה שלהם בעיני העם.
צבא בולגריה נהג כלפי הגברים המגויסים בברוטאליות. העידו על כך עשרות הגברים היהודים שמסרו עדויות בכתב, בבית המשפט העממי בסופיה בשנת 1945, וגם רבים שעלו מבולגריה ומסרו עדויות ב'יד ושם', בהן על טרור, עבודה מפרכת, מכות ועונשים מצד חיילים וקצינים במחנות. זה הצבא שטבח בפרטיזנים בבולגריה בשנים 1944-1943 ובכללם הרג יותר ממאה לוחמות ולוחמים יהודים; זה הצבא ששמר על מקדוניה ותרקיה ואיפשר לגרמניה להעביר כוחות ניכרים לחזית מול ברית המועצות; זה הצבא שאירגן רכבת סניטרית, שטיפלה בחיילים הגרמנים הפצועים בחזית המזרחית, מלנינגרד עד הים השחור; זה הצבא שיחד עם משטרת בולגריה ביצע, כאמור, את מעצר יהודי תרקיה ומקדוניה וליווה אותם עד וינה, שם הם נמסרו לשלטונות הגרמניים. צבא בולגריה לא תרם דבר להצלת יהודי בולגריה, ההיפך הגמור הוא הנכון.
אנו תמהים כיצד חברה ישראלית מכובדת כ'אלביט מערכות', מימנה פרסום ספר המגמד את אחריותה של ממשלת בולגריה וצבאה לרצח יהודי תרקיה ומקדוניה? מדוע חברת אלביט לא נועצה ב'יד ושם' ובהיסטוריונים ישראלים, החוקרים את נושא השואה?
בתרומתה לפרסום הספר, נתנה החברה יד לסילוף ההיסטוריה, מיזערה את אחריותה של בולגריה לסבל יהודי בולגריה בתקופת המלחמה וניקתה אותה מתפקידה המכריע בהשמדת אחיהם, בשטחים שסופחו אליה. פשעים שלא ייסלחו!
ד"ר שלמה שאלתיאל, חוקר תולדות יהודי בולגריה.
ד"ר משה מוסק, לשעבר, מנהל ארכיון המדינה.
* * *
נעמן כהן
"לעולם לא יהא נסיך (פוליטיקאי) חסר טעמי חוק ומשפט לייפות בהם את הפרת דברו."
(מקיאבלי, הנסיך פרק 15)
1995: הנשיא ביל קלינטון משבח את האוקראינים על החלטתם לוותר מרצון על נשק גרעיני בתמורה לערבויות בינ"ל (מיזכר בודפשט מ-94'): "ההחלטה שלכם להתפרק מנשק גרעיני עושה את אוקראינה, ארה"ב והעולם כולו הרבה יותר בטוחות ומאובטחות. אוקראינה צריכה לדעת שארה"ב והמערב יעמדו לצידכם!"
2012: הנשיא אובמה מגחיך את יריבו הרפובליקני לנשיאות שמעז לצייר את הרוסים כאיום. אובמה: "שנות ה-80' התקשרו והן מבקשות את מדיניות החוץ שלהן בחזרה. המלחמה הקרה הסתיימה לפני 20 שנה."
https://twitter.com/giladzw/status/1496904914932535296?t=9EzerJbfH9XippaBFwA_Gw&s=03)
כעבור שנתיים בלבד (2014) פוטין עושה חזרה לשנות ה-80', פולש ומספח את חצי האי קרים, שבשליטת אוקראינה.
אובמה בתגובה: פיהוק עם סנקציות רפות.
2022: ולדימיר ולדימירוביץ פוטין: "הסכם מינסק, שהביא להפסקת אש במזרח אוקראינה ב-2014, אינו קיים יותר משום שקייב 'רצחה' אותו." רוסיה יוצאת לכבוש את אוקראינה כדי לעשות לה "דה-נאציפיקציה".
יוסף רובינט ביידן מתפלל לאל עבור אוקראינה.
ארה"ב וארצות המערב בקושי מטילים סנקציות חלקיות על רוסיה, לא מנתקות את היחסים, לא מנתקים את קשרי התעופה והתחבורה עם רוסיה.
(היחידה שמנתקת את היחסים עם רוסיה היא ידידתנו הקטנה מיקרונזיה)
https://rotter.net/forum/scoops1/733327.shtml
והמצחיק ביותר שיש הממליצים לנו לוותר על שטחים החיוניים לביטחוננו בתמורה לערבויות אמריקאיות. אין ספק ביידן יישא תפילת אשכבה יפה גם עלינו.
חרקוב – "בית יעקב לכו ונלכה"
היום כשהעיר חרקוב (באוקראינית חרקיב) נמצאת בסכנה של כיבוש רוסי, כדאי לזכור כי העיר שמשה מקום חשוב בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל. בעיר הוקמה תנועת "ביל"ו"
תנועת בִּיל"וּ היתה ארגון צעירים יהודי ציוני אשר הוקם ב-21 בינואר 1882 בעיר חרקוב שבאוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. שמה מורכב מראשי התיבות של הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו, ב', ה'). התנועה הוקמה לאחר הפוגרומים, "הסופות בנגב", אשר התחוללו ברוסיה בעקבות רצח הצאר בידי מהפכנים, בשנת 1881. מייסדי ביל"ו הציבו לעצמם למטרה להתיישב בארץ ישראל. הם קראו להתחדשות פוליטית-כלכלית ורוחנית-לאומית של העם היהודי בארץ ישראל וכן להתחדשות השפה העברית. הם נחשבים לקבוצה הציונית-סוציאליסטית הראשונה, בשל ניסיונותיהם בחיי שיתוף וקומונה, ומאבקם בפקידי הברון רוטשילד, דבר שיצר חילוקי דעות קשים בינם לבין רוב תושבי המושבות האחרות בתקופתם.
קצת קשה לראות בטלוויזיה את המוני הישראלים שירדו לחרקוב ולערים אוקראיניות אחרות, בהם גם הרבה ילידי ישראל, ולא רק עולים שירדו חזרה. עוד יותר קשה לראות את חיילי צה"ל שירדו לאוקראינה והם משמשים כחיילים בצבא אוקראינה. מי יודע אולי בימים אחרים היו מצטרפים לצבא סטפן בנדרה.
רְאִי, אֲדָמָה, (אדמת אוקראינה) כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
הנה קראו על המאמץ התרבותי העצום של היהודים החלוצים שהלכו והקימו קולחוזים בקרים ובבירוביג'אן, ויצרו תרבות יהודית חלוצית, ביניהם גם היורדים מהארץ, אנשי גדוד העבודה בהנהגת מנחם אלקינד שרובם נספו בשואה.
https://onegshabbat.blogspot.com/search?q=%D7%A9%D7%A8%D7%94+%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%94
מזל שנתניהו אינו בשלטון
האקטיביסטית הפרו-איסלמית, הוגת הדעות, גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון רגועה דווקא מהמצב.
"בזמן ששורות אלו נכתבות אין לדעת מה יהיה גורלה של אוקראינה," כותבת שניפיצקי-גלאון, "דבר אחד כבר ברור: יש לנו מזל גדול שבנימין נתניהו כבר אינו ראש הממשלה... מטרת העל של נתניהו בענייני חוץ וביטחון: הפיכת ישראל לחלק מ'האינטרנציונל השחור' – הגוש הלאומני-גזעני, ופירוק הסדר העולמי שלאחר 1945, שבו תוקפנות צבאית ותפיסת שטחים במלחמה נחשבים לעבירה על כללי המשפט הבינלאומי. עד 1945 יכלו שליטים לעשות בנתיניהם ככל העולה על רוחם, לרדוף אותם ולרצוח אותם, הסדר שבא אחר כך הגביל את היכולת הזאת. בראש 'האינטרנציונל השחור' ניצבת רוסיה הפוטינית, שמסייעת בכסף ובתעמולה לזרועות אחרות של הגוש. ויקטור אורבן, בולסנארו בברזיל, בארה"ב דונלד טראמפ, ובארץ נתניהו."
"על סמך התנהגותו בעבר," קובעת שניפיצקי-גלאון, "אפשר להניח שנתניהו היה מחבל בשקט בקואליציה הפרו-אוקראינית. המצב שבו אוקראינה נכבשת מועיל לו: רק החזק שורד, כפי שאמר, ועל החלשים לשאת במה שנגזר עליהם. למזלנו, ולמזלו של העולם, נתניהו כבר אינו אוחז בהגה השלטון." (זהבה גלאון, "מזל שנתניהו כבר לא בשלטון", (באינטרנט: מזל שנתניהו אינו בשטח) "אל-ארצ'י, 21.2.22).
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10623247
נעזוב רגע את מחלת הנפש הביביפוביה שבה לוקה שניפיצקי-גלאון, שמטריפה אותה ומעוותת את את כושר המחשבה שלה, ונניח לנתניהו "אוייב אוקראינה", (הרי לדעתה הוא צריך גם לתמוך כמוה בכיבוש איראני-או ערבי-מוסלמי כפי שהיא תומכת בו).
בהנחה שלאחר 1945, כפי שכותבת שניפיצקי-גלאון, "תוקפנות צבאית ותפיסת שטחים במלחמה נחשבים לעבירה על כללי המשפט הבינלאומי," הרי הקמת מדינת ישראל ב- 1948 אינה לגיטימית. אז איך מסבירה גולדה זלטה שניפיצקי (לימים זהבה גלאון) את העובדה שהיגרה מבריה"מ לשטח כבוש והתנחלה במלבס כפר ערבי, בשטח כבוש שנלקח מהערבים? האם גם היא, חלק "מהאינטרנציונל השחור"?
תיקון טעות כתיב קטנה
בשיר הסלנג האידישאי שהביא אהוד בן עזר ("חדשות בן עזר" 1735):
"אוֹי וֵי אִיז מִיר שׂוּרָלֶ'ה
דוּ מַאכְט מִיר אוֹף צְלוּחֵס
אִיך וִיל בַּי דִיר דַיְן פִּישׁ-מַשִׁין
דוּ גִיבְּסְט מִיר אוֹיְך דַיְן תוחֵס – "
יש לכתוב אויף צו להכעיס, שהוגים אותה: אוֹיפְצֶלוֹכֶס, ומשמעותה: להכעיס, אף על פי כן ודווקא.
אצלנו היו אומרים פעם:
שרה ביילה שטיק נביילה,
אוֹיפְצֶלוֹכֶס
קיש מיר אין תוחֶס.
(יעקב בודו שר על שורה ביילה):
https://www.youtube.com/watch?v=_Dim5FlK-Rc
הלאה הכיבוש – הלאה הכובשים!
ברשימתה המעניינת ואף המרגשת של ארנה שטנצלר-גולן, על השיר "עורי אדמה" של בנימין כהן שהפך להמנון קיבוץ מסדה ("חדשות בן עזר" 1725), היא מלינה על כך ש"כיום, היצירה 'עורי אדמה' כמעט אינה מושמעת, למעט במפגשים רטרוספקטיביים. ומאחר שהיא לא נכתבה כשיר שניתן לשיר אותו בשירת הרבים, בציבור – וכיצירה מוסיקלית בפני עצמה אינה מאתגרת מבצעים בני זמננו, כמעט ואין שומעים אותה. חבל... כי השיר הוא בבחינת מורשת רבת ערך. הוא טומן בחובו את הערכים הציוניים הטהורים של תקופת ההתיישבות החלוצית שהינחו את הורינו. ולגבינו, בני מסדה הראשונים, מסביר את הרקע האידיאי לגידולנו."
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=2796
אלא שהשיר אינו מושר כיום רק בגלל המנגינה, הוא אינו מושר כיום יותר בגלל המילים. מי יהין כיום לשיר את המילים: "עורי אדמה" "עם בוא הכובשים הצעירים". מה שהיה פעם ברור – הגאווה בכיבוש האדמה, כיבוש הארץ, כיבוש העבודה, הפך למושג גנאי "כיבוש" המתאים היום לכל היותר לנוער הגבעות. לכל השאר רק הלאה הכיבוש! הלאה הכובשים הצעירים!
כיום מילות השיר מתאימות רק לערבים המתגאים תמיד בכיבושים שלהם (כיום כ-13 מיליון קמ"ר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי). מעולם לא קם ערבי ויצא נגד הכיבוש הערבי. מעולם לא תבע ערבי להחזיר שטחים. הצרפתים, הספרדים, האיטלקים, הפורטוגזים, המלטזים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים, עשו זאת לבד. הם סילקו בעצמם את הכיבוש הערבי, ופירקו את התנחלויות הערביות. הכורדים, המצרים, והבֶּרְבֶּרִים טרם הצליחו.
אבות אכלו בוסר ובנים גם (1)
"בְּרָא כַּרְעֵיהּ דַּאבוּהַּ" הבן דומה לאביו (על יסוד עירובין ע':)
הבן השוודי (אימו שוודית נוצרייה) הקפיטליסט של האקטיביסט הפרו-איסלמי הקומוניסט השוודי, דרור פיילר, יצא נגד הקומוניזם הפתטי של סבתו פנינה-ניידורף-פיילר (שברל כצנלסון הגדיר את הדומים לה "נאצים פלישתינאים"), ואמר לה שהרעל של הקומוניזם שלה מנותק מהמציאות, אבל הוא לא אמר לה זאת על הרעל האנטי-ציוני האוטו-אנטישמי שלה, בו הוא ממשיך לדגול בעקבות אביו.
קומוניזם לא. אנטי-ציונות כן. בזה "בְּרָא כַּרְעֵיהּ דַּאבוּהַּ" – כאב כן בנו.
(אגב, דרור פיילר השוודי הקומוניסט הורשע בגניבה מחנויות בשטוקהולם).
אבות אכלו בוסר ובנים גם (2)
אימא אכלה בוסר והבן המשיך בדרכה
האקטיביסט הפרו-איסלמי האמריקאי, אהוד-רולניצקי-אלוני, ממשיך את דרך אימו. שולמית אדלר-אלוני (1927-2014) נולדה בפולניה ועלתה לארץ כילדה. (לימים היא זייפה את תאריך הלידה שלה ואת מקום לידתה לתל אביב), אבל מעולם היא לא הצליחה להשתחרר מהמבטא הפולני שלה, ובסוף ימיה כשחלתה באלצהיימר, חזרה לדבר באידיש.
שולמית אדלר-אלוני התגייסה לפלמ"ח והשתתפה במלחמת השחרור. לאחר המלחמה קיבלה ללא כל ייסורי מצפון בפרוטקציה, דרך בעלה עובד המדינה ראובן רולניצקי-אלוני, דונם ורבע מאדמות הרכוש הנטוש של הכפר הערבי אל חרם שסופחו לכפר שמריהו, ועליו בנתה את ביתה.
(הכפר הערבי הנטוש אל חרם).
https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C-%D7%97%D7%A8%D7%9D
(לאחר מותה כשהרכוש הנטוש הערבי שקיבלה אדלר-אלוני היה שווה מיליונים, חל מאבק בין בניה על הירושה. בצוואתה היא הורישה חצי לבנה הבכור, וחצי לשני בניה האחרים. אשת בנה הבכור תבעה את המגרש כולו).
(סכסוך הירושה למי שייך הבית והמגרש בכפר שמריהו?)
https://ch10.co.il/news/106287/
אדלר-אלוני החלה את הקריירה הפוליטית שלה במפא"י, ולאחר שלא הצליחה לסלק מהמפלגה את גולדה מאבוביץ'-מאיר, פרשה ממפא"י, והקימה את מפלגת ר"צ "התנועה לזכויות האזרח", מאוחר יותר מר"צ, ועמדה בראשה. לאחר שסולקה מראשות המפלגה ע"י יוסף שניידר-שריד, חל בה מהפך ומאבירת זכויות האזרח והפרט נהפכה לאוייבת זכויות האזרח והפרט כאשר נהפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית, אנטי-ציונית, התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, ובחיסול מדינת היהודים, והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית דיקטטורית (כשאר המדינות הערביות).
כאם כן בנה הצעיר, האמריקאי אהוד רולניצקי-אלוני.
כאקטיביסט פרו-איסלמי פעל אהוד רולניצקי-אלוני בג'נין עם ג'וליאנו מר עד רציחתו שלאחריה ברח מפחד מג'נין להגשים את חלומם של שני המוחמדים: אל-חוסייני, וערפאת.
בעזרת הכסף שירש מהרכוש הערבי הנטוש, ירד מהארץ לאמריקה והפך לאמריקאי גאה תומך החרם הערבי על ישראל.
כאמריקאי חדש הוא יצר את סרטו החדש "?Why Is We Americans" – למה אנחנו אמריקאים?
ולא מפתיע כלל שכממשיך אמו הוא בחר לעשות את הסרט דווקא על האקטיביסט השחור האנטישמי, לירוי ג'ונס (1937-2014) שבעקבות קשריו עם "אומת האיסלם" האנטישמית, שינה את שמו לשם הערבי-מוסלמי אמירי ברקה. כבר בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת כתב אמירי ברקה שירים אנטישמיים הרוויים רעל והסתה נגד יהודים. למשל בשיר אחד שלו הוא קרא לרצוח סוחרים יהודים ולבזוז את חנויותיהם. במילותיו: אותם "יהודים רמאים שגנבו את סודותינו ונתנו לנו להתפלל אל יהודי מת" – שהוא ישו הנוצרי. אותם אנשים "שמוכרים צ'יפס ובני אדם, אותם הממזרים שמדברים אריתמטיקה, שאותה מצצו מראשיהם של הערבים,"
את עיקר פרסומו כגזען אנטישמי הוא קיבל כשפרסם את שירו: "מישהו פוצץ את אמריקה" בו האשים את היהודים בפיצוץ מגדלי התאומים.
"מישהו פוצץ את אמריקה" כתוב בצורה של שאלות: "מי ידע שמרכז הסחר העולמי יפוצץ? / מי אמר ל-4,000 עובדים ישראלים במגדלי התאומים / להישאר בבית באותו יום? / למה שרון נעדר?" ובהמשך נכתב: "מי יודע למה חמישה ישראלים הסריטו את ההתפוצצות / והתפוצצו מצחוק מעצם המחשבה?", וכו'. (יואב קרני, שירים שהורגים):
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=624839
(אליהו סלפטר, "משורר הכבוד דוגל באנטישמיות וקורא לרצוח סוחרים יהודים", "אל-ארצ'י" 22.12.2002)
https://www.haaretz.co.il/misc/1.834285
אין תימה אפוא שבסרט על אמירי ברקה מצא אהוד רולינצקי-אלוני, תומך ה-BDS הקבלה לעצמו כממשיך דרכה של אימו, שולמית אדלר-אלוני. "אחד הדברים שתמיד הדהימו אותי אצל אימא שלי," אומר אהוד רולניצקי-אלוני, "שב-1948 נלחמה בעד הציונות אבל בשלב מאוחר יותר הצהירה שזה אפרטהייד; שנלחמה כל השנים על כך שהחוק זה הדבר הכי חשוב ופתאום התחילה לתמוך בסרבני גיוס."
אף שהוא אמריקאי, והסרט מספר סיפור אמריקאי, ("את האמריקאיות שלי" להגדרתו), הוא מראה לדעתו את ההקבלה למאבק הפלסטיני נגד ישראל, והמאבק של היהודים-הערבים נגד המדינה הציונית. כך סבור רולניצקי-אלוני, שבעבר בהיותו בברלין בירת הרייך קרא למרקל שאל לה לגרמניה לספק לישראל "הפשיסטית" צוללות למען יוכלו האיראנים להשמידה ללא סכנת מכה שנייה.
"רק אחרי שהראיתי את הסרט המוגמר לחברים מהמאבק הפלסטיני ומהשמאל המזרחי והפמיניסטי, הבנתי שזה סרט חובה לכל ישראלי וישראלית שמאמינים בשינוי," הצהיר רולינצקי-אלוני. (נירית אנדרמן, "רדיקל חופשי", (באינטרנט שם המאמר: "אודי אלוני צילם את המשפחה הכי רדיקלית באמריקה, ומצא שם את אימא שלו"), "אל-ארצ'י"- 25.2.22)
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10623881
אין ספק, האם היהודינה-פולנייה שולמית אדלר אכלה בוסר, והבן האמריקאי שלה הורעל.
אין צורך להזכיר שוב את אמרתו של ברל כצנלסון.
אלמלא מוראו של חאנן-בן גביר – איש את רעו חיים בלעו
העיתונות העברית והטלוויזיה מעוותים עובדות. כולם מדווחים על עימותים בשכונת שייח' ג'ראח. ולא היא. ירושלים שמעבר לחומות נבנתה שכונות שכונות. חלקן יהודיות וחלקן ערביות. שכונת שמעון הצדיק נבנתה ב-1890 בצפון ירושלים מצפון לשכונה הערבית שייח' ג'ראח. אין לבלבל בין שתי השכונות.
העימותים היום הם בשכונת שמעון הצדיק בבתי היהודים שגורשו במלחמת השחרור. הערבים מנסים ע"י זריקת בקבוקי תבערה לשרוף את הבתים בהם גרים יהודים ואת כלי הרכב שלהם במטרה להבריחם מהשכונה. אויה לנו כמדינה אם רק אלמלא מוראו של איתמר חאנן-בן-גביר והלשכה שפתח בשכונת שמעון הצדיק הגיעה המשטרה לשמור על חיי היהודים שם.
זה תפקיד הממשלה. (ואפילו ממשלת בנט-לפיד-עבאס). זה תפקיד המשטרה, כי כפי שהגדיר חנניה סגן כוהנים: "אלמלא מוראה של מלכות את רעו חיים בלעו." את זה חייבות הממשלה והמשטרה לעשות לא ממורא בן גביר, אלא ממורא האוייב הערבי.
ירושלים עיר ערבית
חברי כנסת של הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) איימן עודה, אחמד טיבי, אחמד אל-סעדי, עופר כסיף, ועאידה תומא סולימאן. הגיעו להפגנת כוח בשכונת שמעון הצדיק בירושלים.
אחמד כמאל אחמד א טיבי הכריז: כי "(שכונת) שייח' ג'ראח (שמעון הצדיק) הפכה לסמל למאבק הפלסטיני נגד הכיבוש, השחצנות, הגזענות, הדיכוי וייהוד אל-קודס (ירושלים)." לדברי טיבי, "בעוד אנו כאן בשייח' ג'ראח (שמעון הצדיק) עלינו לא לשכוח את ההתקפה ההתנחלותית הקולוניאליסטית בסילוואן (כפר השילוח) ובג'בל אל-מוכבר שנועדה להרוס בתים ולעקור מהם את תושביהם." טיבי הוסיף, "כל זה מתרחש במסגרת פרויקט ייהוד אל-קודס (ירושלים), אשר לעולם לא תתייהד, כי היא עיר ערבית פלסטינית על מסגד אל-אקצה וכנסיית הקבר שבה, על המסגדים והכנסיות שלה, היא היתה ערבית פלסטינית והיא תישאר כזו." כמו כן, טיבי תיאר את צעירי שכונת שייח' ג'ראח ואל-קודס (ירושלים) כבית ספר של מאבק ועמידה איתנה בהגנה על מסגד אל-אקצא ואל-קודס (ירושלים).
https://rotter.net/forum/scoops1/733155.shtml
כידוע אחמד כמאל אחמד א-טיבי התנחל מעבר לקו הירוק, בדחיית אל בריד. לתפיסתו הגזענית רק לערבים-מוסלמים ניתן לכבוש ולהתנחל.
מה קורה ביפו בלי מוראו של איתמר חאנן-בן גביר
אבוי לנו על כל הקורה ביפו בלי מוראו של איתמר חאנן-בן-גביר.
ביפו המצב ממש כמו בנגב. מאז הפרעות ביהודים בזמן "שומר חומות" מקיימים ערביי יפו מערכה שיטתית בו הערבים פורעים ביהודים במטרה שיפחדו ויעבו את בתיהם. טרקטרונים ואופנועים המופעלים ע"י ערבים קורעים את הכביש ברציפות. אלימות, הטרדות, מכות לילדים ורחובות אליהם יהודים חוששים להיכנס. תוקפים באופניים חשמליות ילדים שמותקפים בדרכם מבית הספר, נשים שמוטרדות, צעירים על קטנועים שמציקים, זבל מהחלון, השלכת פסולת בכל מקום, חנייה איפה שרק רוצים, נהיגה פרועה בכל הסוגים, טרקטורונים, חשמליות, טי מקסים, שמירת חניות על ידי אופנועים למשך שעות ארוכות, הטרדות מיניות לנשים העוברות ברחוב.
אזלת היד המשוועת של הממשלה והמשטרה הביאה למצב בו התושבים היהודים, רובם מצביעי סיעות שמאל ואף שמאל פרו-איסלמי, מאיימים בפני השר לביטחון פנים, עמר ברוצלבסקי-בר-לב, שייקחו את החוק לידיים בכדי להגן על עצמם. יהודי יפו מפוחדים ומחכים לגל הפרעות הבא. "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו."
https://rotter.net/forum/scoops1/733140.shtml
העיתונות לא מדווחת כלל על המצב ביפו, וכולם מתעלמים מהקורה בה. אבוי לנו אם בלי מוראו של איתמר חאנן-בן-גביר, מבלי שיפתח לשכה ביפו, לא תהיה ליהודי יפו הגנה.
רמת הגולן שטח סורי שנכבש
ממשלת בנט, למפל-לפיד, עבאס, הממשלה הלא ציונית הראשונה בתולדות המדינה, ניסתה אמנם לעשות מיצג זול של כאילו מהפך התיישבותי ברמת הגולן, אבל יש להודות שמינוי הקונסולית החדשה בסין משקף אותה יותר בנאמנות. רינאווי זועבי שמונתה לקונסולית בסין ע"י שר החוץ הכריזה: "רמת הגולן שטח סורי שנכבש ואמורים להחזירו לסוריה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=733055&forum=scoops1
ישראל המדינה הטובה ביותר בעולם ואני רוצה להשמידה
ערבי-מוסלמי-סוני-פלישתי-בדואי, אזרח ישראל בכפייה, תושב רהט, נעצר בעיר מכה שבסעודיה, בעת שעלה לרגל למכה. הוא ביקש לראות רופא, והופנה לבית מרקחת – ומתח שם ביקורת על היחס שקיבל. בבית המרקחת תיעד את עצמו אומר: "נתתי את השם, האבא, הכול. אמרתי שאני רוצה רופא, שלחו אותי לבית מרקחת. אני נשבע באלוהים שחיינו הם ברכה במדינה הזו, באלוהים. מדינת ישראל היא המדינה הכי טובה בעולם"! על דבריו אלה הוא נעצר מייד ע"י הסעודים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=733100&forum=scoops1
אנחנו מסכימים איתו אז למה הערבים רוצים לחסל את המדינה הזו הכי הטובה בעולם?
אבל, אמסלם לא צודק.
לאחר דבריו הגזעניים של דוד אמסלם נגד נשיאת בית המשפט העליון אסתר הולינגר-חיות בפרט, ונגד האשכנזים בפרט, רבים כתבו את המשפט: "אמסלם טעה בסגנון, אבל צדק במהות."
אז זהו שלא. גם במהות הוא איננו צודק.
"ח"כ דוד אמסלם טוען שהושפל על ידי נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. מה קרה? אמסלם עתר לבג"ץ בבקשה שיחייב את שר הביטחון למנות את בועז לוי למנכ"ל התעשייה האווירית. בג"ץ דחה את העתירה בפסק דין מנומק. אמסלם הגיש לבית המשפט בקשה לדיון נוסף. והנשיאה חיות דחתה את הבקשה בהחלטה מנומקת.
"אמסלם הזדרז להגיב למחרת מעל בימת הכנסת: 'אל תחשבי שאנחנו אהבלים. במקום לכתוב קשקושי שטויות שאת עצמך לא מבינה, תכתבי: מר אמסלם אני לא סובלת אותך, לא סובלת את האמסלמים ולא את המכלופים, ולא אתן לכם סיוע. למה זה שלנו. כשאני אמרתי שהשופט שתה בקבוק עראק, תגידו לי אתם מה שתתה גברת חיות.'
"למחרת פירסמה חיות מכתב ששלחה לאמסלם. בו כתבה, בין השאר, שנולדה במעברה וגדלה בשיכון שבו החברים שלה היו אמסלמים ומכלופים, שהחברות עמם חיה ונושמת עד היום, והוסיפה: 'אז לא, אין דבר רחוק יותר מן האמת מלומר עלי שאני לא סובלת את האמסלמים והמכלופים, ואני תוהה מניין כל הרעל והשנאה שמביאים אותך לומר דברים קשים כל כך על אנשים שאתה בכלל לא מכיר... הגענו רחוק בחיים, אני ואתה – אני לבית המשפט העליון ואתה היית שר בישראל והיום חבר הכנסת. אני מאמינה שמהמקום שאליו זכינו להגיע יש לנו, לי וגם לך, חובה לעשות טוב, לתרום לאחדות בישראל, ולא לזרוע פילוג והסתה. תחשוב על כך.'
"אמסלם הגיב מיד למחרת, ואמר: 'חשבתי שהיא תתקן את השטות הזאת, לכן פסק הדין שלה מבייש אותה... היא לא הבינה שאותי לא משפילים. ואני איש הגון לא פחות מהם, לדעתי יותר, ואני לא חכם פחות מהם... יתהפך העולם גברת חיות, לא יכול להיות. שבי עם עצמך ותראי איפה טעית.'
"האם חיות באמת טעתה טעות חמורה כל כך שהצדיקה דברים חמורים כל כך? מה היו הנימוקים שהובילו את בג"ץ (הרכב השופטים מנה את יצחק עמית, נעם סולברג ודוד מינץ) לדחות את העתירה שביקשה לחייב את שר הביטחון למנות את בועז לוי למנכ"ל התעשייה האווירית?
"לו אמסלם היה בודק הוא היה מגלה שלבג"ץ לא היתה ברירה אלא לדחות את עתירתו, (שגם לא מתיישבת עם התנגדותו לאקטיביזם שיפוטי)
"פסק הדין דחה את עתירתו של אמסלם משום שהיתה עתירה ציבורית. אמסלם שאל מעל בימת הכנסת: לכל אדם (כולל הג'ינג'י מן התנועה למען איכות השלטון) מותר להגיש עתירה ציבורית, ולחבר הכנסת אסור? התשובה היא שברור כי ח"כ רשאי להגיש עתירה ציבורית, ובג"ץ דן לא אחת בעתירות כאלה. ואולם, כפי שפסק הדין אמר במפורש, יש כלל (מבוסס וישן, בן יותר מ-30 שנה), שבג"ץ לא ידון בעתירה ציבורית אם היא מתייחסת לאינטרס אישי של אדם אחר ואותו אדם אינו עותר לבג"ץ. מדוע? בין היתר משום שאין לאפשר לעותר לחרוש על גבו של אדם אחר. לא מעט עתירות נדחו על יסוד כלל זה. ובמקרה זה לוי, שבו היה מדובר, לא עתר לבג"ץ. די היה בכך כדי לדחות את העתירה של אמסלם.
"בית המשפט נתן גם נימוק נוסף לדחיית העתירה: היא הפרה עוד כלל, המחייב לצרף כמשיב לעתירה כל אדם שיש לו אינטרס אישי בעתירה, כדי שגם הוא יוכל להשמיע את עמדתו בפני בית המשפט. אמסלם לא צירף את לוי כמשיב לעתירה. בנסיבות אלה בית המשפט היה חייב לדחות את העתירה. וכמובן, ברור שלא היה מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין, משום שהחוק קובע, כפי שציינה הנשיאה חיות בהחלטתה, שאין לקיים דיון נוסף אלא אם פסק הדין קובע הלכה חדשה, והעתירה של אמסלם נדחתה על יסוד הלכה ישנה ומבוססת.
"אם אמסלם היה נוהג בהגינות, היה עליו לבדוק את המצב המשפטי, שהוא פשוט וברור, לפני שיצא בהתקפה קשה כל כך על נשיאת בית המשפט העליון.
"בית המשפט העליון היה נתון עד לאחרונה להתקפות קשות מטעם אנשי הליכוד שיצאו נגד האקטיביזם השיפוטי. אחת הטענות העיקריות נגד האקטיביזם היא שבית המשפט מאפשר להגיש עתירות ציבוריות, ולכן גם הועלו הצעות לאסור בחוק אפשרות זאת. אך מזמן שהתחלפה הממשלה, ב-2021, חברי כנסת מהליכוד כולל אמסלם, שקודם לכן תקפו מספסלי הקואליציה את בית המשפט העליון על האקטיביזם שלו, עכשיו רואים צורך להגיש מספסלי האופוזיציה עתירות בעניינים שבעבר טענו כי אסור לבג"ץ לדון בהם. אמסלם עצמו הגיש בשלושת החודשים האחרונים לא פחות מחמש עתירות כאלה לבג"ץ.
(יצחק זמיר , "לו אמסלם היה נוהג בהגינות לפני שתקף את חיות", "אל-ארצ'י, 20.2.22)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10621938
(פרופ' זמיר היה היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון, והוא פרופיסור (אמריטוס) באוניברסיטה העברית)
מסקנה: זה לא שעכשיו אמסלם תומך, בניגוד לעבר, באקטיביזם שיפוטי, הנושא כלל לא מעניין אותו. הדבר היחיד שמעניין אותו כיצד ניתן לקושש קולות למרכז הליכוד מציבור המצביעים המערביים-מוגרבים (pc אפרו-מרוקנים) ע"י רטוריקה גזענית של שנאת אשכנזים. והראה שבזה הוא תלמיד נאמן של קארל לואגר.
סוף סוף "בעלת הגלימה" מערבית-מוגרבית
האם התגשם חלומו של אמסלם? סוף סוף התמנתה לבית המשפט העליון שופטת מערבית-מוגרבית (pc אפרו-מרוקנית), גילה כנפי-שטייניץ. השם כנפו בשפה הבֶּרְבֶּרית במרוקו פירושו "בעל הגלימה". הלל ושבח ותהילת עולם לאשכנזים שהקימו מדינה והקימו בתי ספר ואוניברסיטאות, וקלטו ולימדו את עולי מרוקו. במרוקו כידוע לכול, היו רוב רובן של הנשים עד העלייה לארץ – אנאלפביתיות.
נעמן כהן
* * *
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שלישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך]
...מחול הצ'קרוצ'י היה יכול, מבחינה מסויימת, לשמש נקודת-מיפנה בחיי. הבדיקה אצל דודי דוקטור דולפי הרמוטק העמידה במבחן את סבלנותו המשפחתית, קודם כל, מן הצד המקצועי, בכך שביקשתי ממנו לבדוק לי גם את פי-התחתול, שצרב לי מאוד. כאילו הוכיתי בשתי מכות-מצרים גם יחד – טחורים ודם.
"לילך," אמר לי דוד דולפי, המבטא תמיד את שמי במלעיל, "האם עליי להבין מכך שנאנסת פעמיים?"
מה יכולתי לענות לו? שנאנסתי רק פעם אחת, אבל כפולה, כשהושחלתי בדו-זין על פי קצב הצ'יקרוצ'י? וכמובן הסתרתי ממנו גם את התקיעה השלישית – של צרור שטרי הדולאר בכיס סרבל-הג'ינס הכחול שלי, על המתנדנדיים מלפנים.
"אני נותן לך הפנייה לחירורג," אמר דולפי בפנים חמורים, "וגוזר עלייך צום – "
"מה זה," ניסיתי להתלוצץ, "איזה חג היום, צום נֶבִּי מוסה? הולכים לנתח אותי? – "
והאמת, נבהלתי.
"צום נֶבִּי תוסִיק ופִּישִׁיק – " אמר, "לילך, שבועיים ימים לא לקיים יחסים – "
דולפי היה מאוד רשמי בדפיקה – סליחה – בבדיקה הזו. והפעם אפילו צ'יפצ'ימון התקפד מפני האצבע הבודקת, כמשושי חילזון בגעת בהם גוף זר.
אני לחירורג לא הלכתי. די היה לי בבדיקה הדודית באצבע העטופה כפפת-גומי דקה, שהלכה בעקבות החורבן שהותירו שרביטיהם השניים של רקדני הצ'יקרוצ'י. השריתי את עצמי שעה ארוכה באמבטיה, במים פושרים, והשמשתי במשחה שדולפי נתן לי, מורחת גם את צ'יפצ'ימון כמו ילד קטן שחופפים לו את הראש באצבע אחת, ונדרתי נדר ללכת מחר אל הרב צבי שֵׁדְל צדקיהו, אשר שמעתי שהוא מתגורר בקרב חסידיו באחד הרחובות הקטנים שבלב תל-אביב, ולתרום את האתנן שקיבלתי, כן – אני לא מתביישת להשתמש בשם הזה לאחר החווייה המשפילה שהייתי קורבן לה מצד הכוח הבינלאומי, יותר נכון – משני צדדיי – לפנימייה של הנערים שהוא מחזיק ליד הישיבה, ליד בית-המדרש הידוע שלו. כל כך התרגזתי על שהרשיתי לשני החיילים הערלים הללו לבוא אל תוכי ולחלל את כבודי בתור בת ישראל! – מה אני, גופה של נוצרייה? שמעתי שהרב צבי שדל הוא צדיק גדול ומטה אוזן קשבת לכל מי שבא אליו להתייעץ על צרותיו.
אמרתי לעצמי שחבל מאוד שאצלנו הרב הוא לא כמו הכומר, שאפשר להתוודות בפניו על כל החטאים ולקבל מחילה, כי ככל שנמשך הגירוי בפי-התחתול שלי, כן גבר פחדי מפני דוקטור אנדרה חזוק, שכבר עשה לי פעם טיפול קטן בפי-התחתול שהכאיב לי נורא. ובתור פיצוי, כשהבראתי, לקח אותי לסוף-שבוע במלון בטבריה יחד עם מצלמת-הווידאו שלו.
אילו היה מיסדר נזירות יהודיות בארץ, הייתי בורחת לשם לזמן-מה, להירגע, לנוח, וגם לעשות דיאטה, בהזדמנות, כי שמעתי שהאוכל אצל נזירות הוא פשוט, כפרי וטעים מאוד, ואינו משמין. לעומת זאת האוכל בסוף-השבוע עם דוקטור אַנְדְרֵה חָזוּק בטבריה – היה חרבון בלתי-רגיל. אנדרה הוא מסוג הגברים שעליהם נהוג לומר – בני-בלי-גיל, צנום, שקט, ומעודן מאוד. שער ראשו חלק כמשי ועורו חלק ושחום, כמעט ללא שערות. העברית שלו מתנגנת במיבטא צרפתי קל, וטבעת-זהב כבדה מתנוססת על אצבעו. תוגתי, שאינו מפרגן לאף אחד מהחברים שלי, היה ללא ספק מכנה אותו – אִישְׁמוֹק.
הלוואי. וכי לא זה מה שהיה צפוי להתרחש בסוף-שבוע במלון עם חירורג עשיר ומעודן? האם אני ידעתי שהוא משוגע לווידאו? מיד שהגענו, במכוניתו הממוזגת, ביום שישי אחר-הצהריים, וקיבלנו את חדרנו, הצופה אל פני הכינרת הכחולה, ירד וחזר פעמיים והעלה ציוד-הסרטה שכלל מצלמת-וידאו צבעונית, מצבר חשמלי, מכשיר וידאו מיטלטל, טלוויזיה מיטלטלת וחצובה מתקפלת למצלמה. וזאת בנוסף לקסטות-וידאו ומערכת תאורה. אף היא על שתי חצובות, וגם מחזירי-אור עשויים דפי-מתכת מבריקים. ואת כל הציוד המשוכלל הזה העמיד וכיוון – אל המיטה שבמרכז החדר.
"אנדרה," אמרתי, "זו מיטה, לא אולפן צילום ולא שולחן-ניתוח. מה אתה הולך לעשות?"
"לילך – " כך הוא היה מבטא את שמי במלעיל, ממש כדודי, דוקטור דולפי הרמוטק, "את לא רוצה להרגיש פעם כמו כוכבת-סרטים?"
והוא ביקש ממני להשתרע על המיטה. אחר-כך קרא לי לעמוד מאחורי המצלמה, ואת דמותו הזעירה ראיתי שרועה על המיטה, באשנב הקטן שבמרומי מצלמת הווידאו. אחר-כך הזמין אותי לשבת לצידו, ומכשיר הטלוויזיה שהביא היה מכוון באלכסון אלינו, כך שכל מה שקלטה מדמויותינו המצלמה, נראה על המרקע, אך לא כמו בראי, אלא הפוך. אני זזה מאנדרה לימין, ובורחת ממנו בתמונה – לשמאל. ופתאום אני רואה – אנדרה לוחץ על השלט-רחוק שבידו, ובמקום תמונתו – רואים בטלוויזיה גבר ואישה, גם הם על מיטה בחדר, אבל איך! – היא ערומה על ארבעתיה, דדיה הכבדים צונחים כלפי מטה, כמו הזאבה המיניקה את רומוס ורומולוס, והוא, מאחוריה, על ברכיו, משחיל אותה הלוך ושוב, כשהוא מחזיק את מותניה הלבנים בידיו, פניו נשואות אל-על, כמתפלל; שערות ארוכות ובהירות לראשו וגופו צנום. והמעשה נמשך, ונמשך, כשני רובוטים, רגע הוא נשלף, כולו מתוכה, ערל, ורגע חוזר וחודר אליה פנימה, מדוייק כבוכנה, ואינו מתנודד כמעט, ואינו נחלש –
ופתאום – קליק! ושוב אנחנו בתמונה, ואנדרה צוחק. "נבהלת, לילך?"
"אני חושבת שאתה לא נורמאלי," עניתי לו. "לשם כך הזמנת אותי? להסריט אותי בסרט כחול, כמו חיות! – ולהתפאר בו אחר-כך אני-לא-יודעת-איפה, ואולי אתה מפיץ אותו, באופן מסחרי?"
"לילך, מה עלה על דעתך?" נעלב. "אין לך חוש-הומור. רציתי רק להצחיק אותך קצת. ובכלל, כל זמן שאינני מצלם עם קסטה, שום מזכרת לא נשארת. רציתי רק שנראה את עצמנו, כמו בקולנוע. ואם אצלם משהו בקסטה, נמחק אחר-כך, אחרי שנשתעשע לראות איך היינו יחד, טוב?"
"אני בכלל לא בטוחה שזה משעשע לשכב איתך, אנדרה," אמרתי לו, "עבר לי כל החשק. ובכלל, עוד כואבת לי קצת התחת, מהניתוח!"
"אז שימי עלייך בגד-ים, לילך, ונרד לבריכה!" הציע.
וכך אמנם עשיתי. בבגד-הים השחור שלי, הזעיר-זעיר, ששיגע לו את העיניים, למרות שכבר ראה אותי ערומה, בבית-החולים – ובחלוק-רחצה, ירדתי איתו, והמצלמה, שאותה הסיר מהחצובה, בידו, יחד עם המצבר, בנרתיק עור-מלאכותי שחור. בקיצור, הוא הסריט אותי עולה ויורדת מהבריכה. קופצת למים. ואם היה אפשר היה בוודאי מצלם אותי גם מתחת לפני המים. אנשים הסתכלו עלינו. מי זה, אולי במאי-סרטים? אולי אבי? אולי בעלי העשיר או מאהבי? המצלמה היקרה, וטבעת-הזהב שעל אצבעו, העניקו לו מידה רבה של חשיבות. וכשהופיע לארוחת-הערב, בחליפת סאפארי לבנה, הדוקה לגופו הצנום, ובמשקפיו המוכספים, דקי המסגרת, וגם נקרא לשיחת-טלפון בשמו המלא – הבחנתי כי הכול שולחים לעברו, ולעברי – מבטים רבי סקרנות וקינאה.
חשבתי –
טוב. כשחזרנו לחדר, לאחר הארוחה, חשבתי שכאשר תסתיימנה החדשות נרד העירה, לשבת על חוף הכינרת או לרקוד באיזה מקום – אך לא! אנדרה אמר שהוא עייף במקצת ומעדיף שנישאר בחדר ונראה סרט, וזה גם יותר טוב לתחת הרגיש שלי.
המיטה היתה מוארת, וכל המכשירים סביבה, כמו לפני ניתוח –
"אין לי מצב-רוח," אמרתי.
"בואי, שבי לידי," משך אותי לצידו, על המיטה, ומיד הופענו בתמונה. ובעוד רגע ראיתי כיצד אנו מתנשקים. צחקתי.
"כך יותר טוב, לילך," אמר. הוריד את חולצתי ואת החזייה והחל מלטף ומנשק לי את הצנחניות.
"די, די!" המשכתי לצחוק, מנסה להסתכל בתמונה, אך הוא לא הניח לי, החזיק את הציצים, משך אליו, הרים – חשב כנראה לשפר את מצבם בצילום בכך שיחולל בהם נפלאות.
"די!" אמרתי. "אני רוצה לראות איך זה יצא, בטלוויזיה – " כי בעת ההתגפפות הסב פניי מן המכשיר.
הוא הניח לי. כיסיתי עצמי מיד חזרה בחולצה, ובעוד רגע החלה הקסטה חוזרת ומשדרת לפנינו את דרכו של אנדרה אל חזי.
וככה זה נמשך. כבר הייתי ערומה כולי. והוא – בתחתונים זעירים, בצבע אדום-כהה, שאותם לא הסיר, משום מה. לא הבנתי. נעשיתי קצת מגורה. שפתיו ולשונו נשקו לצ'יפצ'ימון מכל זווית אפשרית – בפני המצלמה. מעליי ומתחתיי. ישבתי עליו. שכבתי, פשוקת-רגליים, עליו. ומדי פעם, כשהייתי חשה שאני עוד מעט קט מגיעה – היה אנדרה עוצר, מחזיר את הקסטה לאחור, ומעשינו הצבעוניים שבים ומתגלגלים בתמונה עד לאותו רגע-עצירה. לא תיארתי לעצמי כמה יפה ומצודדת אני נראית בעירומי. הרבה יותר טוב אפילו מב"אשכוליות או לא-להיות". אפילו מתנדנדיים, שגורמים לי כל כך הרבה עוגמת-נפש במציאות, נראו נחמדים כמו שני שובבים יפהפיים; ולעיתים היו מזדקרים, חסרי-משקל, כמו בחללית, אני מתארת לעצמי שבתור טייסת-חלל ערומה עם חזה זקוף – הייתי חתיכה מושלמת. כן, שכחתי לציין שדוקטור אנדרה אף הביא עימו מעין סדין או כיסוי-מיטה כהה, כחול-עמום, ופרש אותו כדי שעל רקעו, כך אמר, ייראו היטב גופותינו הערומים.
ממערכה למערכה בסרט הבלתי-גמור נעשיתי מגורה יותר ומאוהבת עד שיגעון בעצמי שבתמונה, כמו איזו דינה דופברג החושקת בי. הייתי אומרת שהתעורר בי חשק מוזר לבעול את עצמי, כל כך מצודדת נראיתי לי.
ועם זאת הטרידה וגם מילאה אותי סקרנות עובדה מוזרה אחת –
דוקטור אנדרה לא פשט עדיין את תחתוניו בצבע האדום המלכותי, כמין קטיפה. מילא לא פשט, אני לא טירונית, כבר ראיתי אוהלים בחיי, כבר ראיתי גברים לבושים לגמרי, שבשעת ריקוד, או בהזדמנות אחרת, כשלחצוני לקיר – כמעט הושיבו אותי על התפיחה שלהם. ואילו אצל דוקטור אנדרה, שום בליטה. שום כלום. כאילו אין לו שמוקול.
וכשהייתי מנסה, מדי פעם, לגמול לו על שפתיו הלחות ולשונו החרוצה ואצבעותיו שאינן יודעות ליאות – היה מסיר בעדינות תקיפה את ידי ממפשעתו, כאילו נגעתי בקודש-הקדשים, ואפילו רק ריפרפרתי בקצות אצבעותיי על האריג הלא-מתוח.
תעלומה.
אך הוא לא הניח לי זמן רב לחשוב בדבר. "ועכשיו," אמר, "לסיום קטע סולו – " וקפץ אל מאחורי המצלמה, כשהוא משיל סוף-סוף את תחתוניו ומגלה תחתול נערי, צנום ואפור-כהה, בצבע העשן או השנהב, שהוסתר מיד מאחורי המצלמה, על חצובתה.
שכבתי על גבי, שרועה-למחצה בין כרים, ברגליים פשוקות, ידי האחת פיתלה את צ'יפצ'ימון, והשנייה חדרה פנימה מתחתיו, ומבטי, באלכסון, על תמונתי המוקרנת במכשיר הטלוויזיה, לצד המיטה, בשידור חי, מאוד, בזום ממושך המתקרב והולך אליי, עד שרק פותצ'יק הפעור, אדמדם ונוצץ עם אצבעותיי וצ'יפצ'ימון למעלה, שנראה כמו גמל לא גמור – מילאו את המירקע, כפתח מערה, והתפאורה נעה כולה בדמות צמחים טורפים בג'ונגל, או כביצה טובענית, וזו היתה הרגשה מוזרה מאוד, רוחנית, מעולם אחר, כאילו אל תוכי אני חודרת, בועלת את עצמי באמצעות ההגדלה הזו שבה כל אחת מאצבעותיי נראית כראש נוסף בְּגוֹרְגוֹנָה דֶה לָה זָרְגוֹן המשתחלת אל תוכי, כאילו הייתי איזו גרב ענקית שמפשילה את עצמה בשיטה של מדרגות-נעות, לאין-סוף –
ואז, לפתע: טיף, טיף – משהו מתיז עליי. אני מרגישה, טיפה, עוד טיפה, חשבתי, התקרה דולפת! – טבריה! – מתחת לפני הים! –ואני מתיקה מבטי מהמירקע, שלפתע לא ניראה בו דבר, ומסתכלת מולי כלפי מעלה, ומה רואות עיניי – דוקטור אנדרה עומד מעליי, גבו למצלמת-הווידאו, ושמוקול ארגמני ארוך ודק, כמו שלא ראיתי מימיי, אולי רק אצל קוֹפָלֶ'ה בגן-חיות, מזדקר לעברי ופולט בהרמות-ראש קצובות, כמתפלל, את טיפות המרציפן –
בקשר למרציפן, זה לא סתם דימוי ציורי שלי. למחרת בצהריים, גיליתי שדוקטור אנדרה מאמין גדול בערכו התזונתי. התברר ששכר את החדר במלון רק עם ארוחת-בוקר, ובמקום שנלך בצהריים לאכול דג-כינרת עסיסי ומטוגן היטב, עם צ'יפס ומנות ראשונות של סאלאטים מזרחיים – ניסה להאכיל אותי מרציפנים כשהוא מקלף אותם אחד-אחד מעטיפת נייר-הכסף וטוען שמהיותם עשויים שקדים – הם המזון המרוכז המזין המשביע ביותר –
נו, אני שואלת אתכם?
וטראחח! –
אנדרה משתטח עליי ומנסה להחדיר את הכפיס האדמדם שלו אל מה שניראה לי, באותו רגע, כהצגת-הטלוויזיה-הגדולה-ביותר-בעולם-שהשתתפתי-בה-מעודי – כאילו אני פותחת את עצמי שפותחת את עצמי שפותחת את עצמי שפותחת, עד אין-סוף –
"איפה אתה?" צעקתי לו, "אולי תיכנס כבר?! כולך! תיכנס כבר! אני רוצה להרגיש גבר, גבר! – "
לצערי את המערכה האחרונה כבר לא גולל לפניי, מאוחר יותר, בווידאו. וחבל. הלא היה אפשר לבדוק, כמו את קו-הגמר של תחרות-ריצה, בפוטו-פיניש ובהילוך איטי – מה באמת קרה, ובדיוק מוחלט – האם עוד נותר בו בדל-בולבול שאני כלל לא הרגשתי בו, כדי לחדור את היכלי, או שהמכשיר התקבל פנימה ונסוג כטלסקופ הפוך מיד כשנגע בי, וכל סיפוקו היה להגיע קודם לקישוי רגעי, ולהתזה – שעה שהתקרב אליי בלי לזוז, בזום של מצלמת-הווידאו, כטייס הצונח בסיחרור אל הקרקע המתרחבת והולכת לנגד עיניו, על צג-מחשב בתירגול-דמי –
יותר לא דיברנו, עד הבוקר. ריחמתי עליו. הרגשתי שאילו היה הדבר בגדר האפשר – היה מזעיר את עצמו וחודר כולו עם המצלמה אל תוכי באותו לילה. הוא כניראה מאוהב בקנה-האספרגוס הוורדרד שלו. התכסיתי בסדין הכחול, מצטנפת על צידי, כעובר, זאת סגולה נגד כאבי-גב, למי שלא יודע, והייתי עייפה מאוד. מסופקת-ולא-מסופקת, והרגשתי כאילו הכול עוד זורם בי, אל תוכי, והתחלתי נופלת אל תוך תרדמה כבדה, כאילו נשמתי אתר, שוקעת ומצטמקת בנקודה אפלה, שבאין-סוף הקטן, שהוא ההיפך ממה שנפתחתי אני קודם, בדרך אל ההצטמצמות ואל השיכחה הגמורה, שהיא סגולה נגד כאבי גב ברקטום של המרציפן מהקוטב הצפוני של רעידת האדמה המפהקת –
רק בבוקר התברר לי שמצלמת-הווידאו פעלה עוד שעה ארוכה, אחרי שנרדמתי, עד שנגמר הסרט בקסטה.
ומה ראיתי בה?
את דוקטור אנדרה גוהר עליי בגופו הצנום, הנערי והמתוחתן בארגמן. מסיר את הסדין הכחול מעל פופצ'יק, מניח בזהירות פד לבן, נקי, בין הלחיים המתוקות שלי, לאחר שבדק את פי התחתול, ואחר כורע שעה ארוכה ומכסה את גבעתיים בנשיקות, כנוגע בחפץ קדוש ועדין במיוחד, וכתפיו הצרות רוטטות מבכי עצור –
סלחתי לו. אולי יש לו בעיות בקידום בבית-החולים? אולי ניסה, בדרך זו, לבקש באמצעותי סליחה מכל בעלות הגבעתיים שהכאיב להן בחייו המקצועיים, כחירורג, ואשר לא העז לנשקן, במסגרת הקלינית? ואולי לא היתה זו אלא הצגה כדי לעשות עליי רושם כשיקרין את הסרט, בבוקר, וכדי לפייס אותי, בהסתמכו על טוב-ליבי?
פוייסתי. השפיעה גם הכינרת הכחולה שרמזה מהחלון. וארוחת-הבוקר בשירות-עצמי. חשבתי – עכשיו נצא לכינרת? אפוא! שעה ארוכה שתה את הקפה, אולי ארבעה ספלים, כשאני יושבת על קוצים וכל הנכנסים והיוצאים עוברים על פנינו ומתבוננים בי, בהיחבא, אני – מול שערו האפרפר-מלבין של דוקטור אנדרה, שעורו אמנם עודו נראה צעיר, ללא קמט – כאילו הייתי המוצ'צ'ה שלו, וגובה תשלום על כל רגע יושבת לידו. הם הסתכלו על אצבעותיי – לחפש יהלומים וטבעות! – אני יודעת, שוטים שכמותם, זרגנועים אכולי-קינאה ופותות פותות ומפותות.
אבל דוקטור אנדרה כלל לא חשב לרדת לכינרת. שוב לקח אותי ואת מצלמת-הווידאו לבריכת-המלון, וניסה לחזור על הסיפור מאתמול, אבל הפעם נמאס עליי הדבר כמו תחתוני-גבר בצבע ארגמן, ועשיתי פרצופים מול המצלמה, סובבתי ראש, קפצתי למים ושלחתי אצבע לועגת לעברו. הוא היה במבוכה. כמה מהמתרחצים שמו ליבם שאני מקניטה את בן-זוגי, וצחקו לעצמם. נוצרה סביבנו אווירה לא-נעימה. מה עוד שהיתה לי הרגשה מחורבנת שהוא מנסה לצוד אותי תמיד בזווית כזו שמאחוריי נמצאת כאילו במקרה איזו חתיכה שמשכה את תשומת-ליבו והוא משתדל להנציח את חמודותיה בקסטת-הווידאו שלו. בתחת שלי! – כבר תפסתי איזה מין טיפוס הוא. חזרנו לחדר. שם ניסה להאכיל אותי מרציפנים כדי לחסוך צהריים במסעדה. זה באמת כבר עבר כל גבול, קמצן חולני, כילי. התעקשתי לחזור לתל-אביב, מיד. דבר לא עזר. "לילך, לילך!" – "שק לי בתחת!" אם לא היה מבטיח לי שנחזור, הייתי יורדת למרכז, לחפש מונית. כך אמרתי לו. הייתי מסתדרת איכשהו לשלם בשיק, כי דולארים לא היו עימי. לבסוף נשבע לי שלפנות-ערב – נצא. ישנו יחד על המיטה, כל אחד בצד אחר. כשניסה לגעת בי השלכתי את ידו רחוק ממני. פעם שנייה לא ניסה. אנדרה דה לה תחתוני-ארגמן.
בדרך לתל-אביב ירדנו לכביש צדדי, כדי להימנע מפקק-התנועה הגדול של מוצאי-שבת בכביש-החוף. לפתע ראיתי פונדק מואר בבית עתיק, בן קומותיים, על גבעה, בלב עצים מאפירים של פרדס או איזו חורשה. הייתי רעבה כמו אני-לא-יודעת-מה. אך את תחתוני-ארגמן הבאתי לעצור במקום, ולעלות – רק בתואנה שאני מוכרחה לשירותים.
את הפונדק ניהלו שני בחורים צעירים, נחמדים. מפה לשם העמדתי את תחתוני-ארגמן בפני עובדה. בנוכחותם לא היה נעים לו להיראות קמצן. ישבנו ליד שולחן-עץ כפרי, בצל עץ ענף, באור עמום, והביאו לנו מרק בצל נפלא, מוקרם גבינה, ואומצת בשר רך, אדמדם, שכמוהו לא טעמתי מזמן. שלא לדבר על תוספות וחמוצים, ולחמניות זהובות, חמות, מאפה-בית של שבת.
הבחור המזוקן שהציע והגיש לנו את הארוחה, דיבר במיבטא אמריקאי והשחיל אותי במבט כל אימת שניצב מאחורי גבו של דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן. עיניו היו כחולות ונוסכות שלווה, כאילו טייל רבות בעולם ושום דבר כבר לא יפתיע אותו. הבטתי בו חזרה, במבט של הבה נידפקה אם רק נוכלה. וכשעמד רגע לצידי, דיגדגתי אותו במרפקי במפשעה, כמו באקראי, והרגשתי שהוא נרמז בעונג רב.
לקראת סוף הארוחה, לפני הקפה, יצאתי שוב לשירותים.
"מה קרה לך, לילך?" שאל דוקטור תחתוני-ארגמן בקול מקצועי ובעלעול שמי.
"שום דבר, דוקטור אנדרה," אמרתי לו, "פשוט המיצים התחילו לעבוד – " וצחקתי.
גם הוא צחק. חכם בלילה. השירותים נמצאו מאחורי הבניין, שניצב בתוך גן יפה, טבעי, עם כותרות-אבן עתיקות וכלי-עבודה ממתכת ישנה. על הקירות התנוססו תצלומי-משפחה מן העבר, של מייסדי המושבה ושל כורמים מהמאה הקודמת, עטורים גפנים ואשכולות-ענבים, ובשולי אחת התמונות כתוב הפסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי."
נכנסתי לבניין. ביקשתי את הבחור המזוקן שיראה לי את הדרך לשירותים. למרות שהשילוט היה מופתי, בעברית, באנגלית וגם בערבית, מתוך איזו גישה ליבראלית מאוד.
רגע קצר אחד השחלנו שוב מבטים זה בזה, ולפני שיצא להראות לי את הדרך, עשיתי חישוב מהיר שהוא לא יעז להתחיל ראשון ולפגוע במערופיה שלו, פן, בכל זאת, איני מתכוונת ברצינות. לכן, בקצה המסדרון, בטרם יצאנו לחצר, התכופפתי, כאילו ניתר אבזם בסנדלי, ומשכתי כמו באקראי את החצאית הקצרה כך שהיה יכול לראות את אחוריי החשופים. הפד כבר לא היה. תודה לאל. וברגע שהרגשתי את ידו על גבי, ביקשתי, בלי לסובב ראש –
"מותק, רק שאף אחד לא יראה – "
הוא משך אותי בידו, פתח דלת בקיר, כמין גומחה, או מחסן, בדיוק מתחת למדרגות העולות לקומה השנייה. סגר. היה חשוך. רק אור מאשנב גבוה בקיר, וריח בצלים ועגבניות בשלות, כמעט רקובות, ומלפפונים חמוצים. הוא לפת אותי מאחור, את ידיי השעין על ארגז גבוה, את שמלתי הרים, התחתונים הפשיל, ובעוד רגע הרגשתי תותח של בשר-בוקרים חודר ישר למקום הנכון, בלי טעויות והתחכמויות, תחילה איטי, איטי, כמו נגינת התקווה של התזמורת הפילהרמונית בפתיחת הקונצרט הראשון של העונה, ואחר-כך – מוֹלְטוֹ וִיוַאצֶ'ה, עם רעם תופים שמרעיד את כל נימי הגוף וחודר לקרביים. הייתי כבר רטובה כהוגן. השתגעתי. פלטתי מילים מוזרות:
"אקסטרה! אקסטרה! קונטרה! רֶה-קונטרה! וֵל-דַאן אוֹן דֶה הַאוּז – יאללה, יאללה, יאללה – "
טוב. אני מטורפת. ונדמה לי שסגר על פי בכפו העבה, כדי להחניק את הבירבורים ואת צעקות-החמדה שלי. זקנו דקר בעורפי, וחשתי צורך דחוף להתעטש כי ידו נדפה ריח עז של שום ופלפל שחור. טוב. אביונה שכזו, מהירונת, עמוקה, כמעט ללא הקדמות אך ממושכת, של גלים-גלים ברגעיה הגדולים, כאילו אני אוכלת אותו – לא היתה לי מזמן. וכשחשבתי על דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן היושב מרחק פסיעות אחדות מאיתנו תחת העץ, באור העמום, ומחכה לקפה, ולי – חשתי בי שמחה פראית ועצרתי בקושי את עצמי מלפרוץ בצחוק אדירים ולהפליץ לו בפרצוף על כל מה שאני חושבת עליו!
סליחה.
גמרנו.
חיש קל התלבשתי, בחשיכה-למחצה. הבחור המזוקן פתח מיד את הדלת, ונעלם. אני המשכתי לשירותים, ניקיתי קצת את עצמי, הסתדרתי והתאפרתי, ועד שחזרתי כבר הופיע מאחוריי המזוקן, במכנסיים אחרים, עם טס של קפה טורקי ריחני בידו, קנקן נחושת, וספלונים עטורי פרחים כחלחלים של קרמיקה ארמנית.
"מה זה לקח כל כך הרבה זמן?" שאל דוקטור תחתוני-ארגמן.
חשבתי שהוא שואל אותי, אבל הבחור המזוקן ענה במקומי –
"נשפך לי על המכנוֹסיים, ואני תיכף לובש זוג אחרת – "
חשבתי שאני טומנת פניי בשולחן מרוב בושה, וגם מתפוצצת מצחוק. מה – הוא החליט להודות! אבל מתברר שאני הטיפשה, כי היה זה דווקא דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן שהבין אותו כפי שהתכוון שיבין, ושאל:
"אני מקווה שלא נכווית?"
"אפשר להגיד שלא," השיב הבחור, "אני השתדל מִיזָהר גם בפעם נֵקְסְט – "
"להשתדל, להיזהר – " תיקן אותו בן-זוגי, כביכול.
"כן, כן. טועיתי – "
ונותר לי עוד העונג לחזות בחשבון המפולפל שהגיש לדה לה דוקטור על המרק והאומצות ובקבוקון-היין וכל התוספות. דה לה דוקטור הזעיף פנים ורטן, ואילו אני, "הבשר היה נפלא! נהניתי מאוד – "
"לא קצת רב מדי?"
"לא, להיפך – "
"אני לא מבין," התבלבל דה לה תחתוני-ארגמן, "רך זה רע?"
חשבתי שהבחור המזוקן יגניב לי כרטיס או פתק של המסעדה, עם שמו, אך לא. הוא נראה טיפוס של פילוסוף. לא מפֹה. נפרד כאילו הוא בטוח שאין צורך שנתראה עוד אי פעם, לעולם.
בתל אביב, לפני שעליתי לדירתי, אמרתי לדֶה לה דוקטור, שהתעקש לנשק אותי, לפרידה, מחלון מכוניתו –
"אתה יודע שכאשר חיכית לקפה הזדיינתי במחסן עם המלצר המזוקן?"
"הו, הו הו!" פרץ בצחוק, "לילך! זו הבדיחה הכי טובה ששמעתי בזמן האחרון, הו, הו, הו! – " התחיל להשתעל מרוב צחוק, "כשחיכיתי לקפה – " ועוד שעה ארוכה הידהדו באוזניי קולות הצחוק הטיפשי שלו, שעזבתי מאחוריי שם למטה, במכוניתו. לא מעלה בשעתו ששמע ממני את הדבר האמיתי היחיד שקרה לי בסוף-השבוע הצייקני דה לה מזורגג הזה. ועוד אומרים שאני שקרנית פתולוגית! אני בטוחה שאת הקסטה לא מחק. אפס, הוא לא יעז להראות אותה למישהו אחר, ובייחוד לא את גבעול-האספרגוס דמוי-קופל'ה שהחביא בתחתוני-הארגמן, ואת התייפחות הפיוס על אחוריי, בנשיקות פיהו.
למחרת בבוקר חשתי צורך עז לפצות את עצמי על השבת שנתקלקלה, ולקחתי מונית לאיזור-התעשייה ליד הבורסה, ונכנסתי לחנות המפעל לבגדי-ים, למדוד לי בגד חדש.
המשך יבוא
נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה על ספרה של רויטל שירי הורוביץ. לא הבנתי למה התכוונת בהערה שלך בסוף הרשימה.
התרשמתי מהרשימה של יונתן גורל על שכונת שמעון הצדיק – שיח' ג'ראח.
תודה!
משה גרנות
[ציטוט ההערה בסוף הרשימה בגיליון הקודם: "מזלנו שעמוס עוז לא הביע את המשפט 'השמש לא תזרח מחר' – שאז היינו שרויים כיום בחשכה מוחלטת"].
משה היקר, התכוונתי לומר שמרבית הדברים הנכונים שהביע עמוס עוז (כולל הדברים שהבאת בשמו ברשימתך) – אינם מקוריים, ומרבית הדברים המקוריים שהביע – אינם נכונים, אבל הציבור הישראלי הנאור קיבל כל דבר שטות שלו כדברי אלוהים חיים.
אהוד
* דימיטרי שומסקי: "אף כי נולדתי וגדלתי עד גיל 15 בקייב, אין לי כל זיקה פנימית לתרבות ולשפה האוקראינית. כמי שגדל באחד מאותם שיכונים סובייטיים של העיר, שנבנו בשנות ה-70 של המאה ה-20, ואוכלסו בראש ובראשונה על ידי בני הדור הראשון של יוצאי הכפרים האוקראיניים, צר לי להודות כי המגע היומיומי עם בני העם האוקראיני הותיר אצלי מעט מאוד זיכרונות טובים. החיכוכים האלימים והאלימות על רקע אנטישמי גלוי היו מנת חלקי כמעט מדי יום – בחצר בניין מגוריי, ברחובות הסמוכים לו ובבית הספר. שכנינו האוקראינים, שגרו בקומה שלנו בדירה ממול, לא אחת כיבדו את הוריי ואת סבתי בברכה השגרתית 'חבל שלא הלכתם לבאבי יאר.' ילד של שכנים אוקראינים אחרים היה הראשון שהסביר לי כי מקומי לא בקייב אלא 'בפלשתינה'." ["הארץ" באינטרנט, 25.2.22].
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
לפי דיווח ההוצאה – בשנת 2021 נמכרו ממנו 648 עותקים.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ אזל מזה שנים רבות.
עד היום אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב אבל גם כבר אין גשר על שמה של יהודית מונטיפיורי!
ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ("חדשות בן עזר", 14.6.2021).
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,249 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל