פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1733

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באדר ב' תשפ"ב. 24.3.2022.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: יחף, יחף, בלילה לבדך. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: בסמטות אפלות. על שירו-פזמונו של אלתרמן "ילדי הפקר".  // אורי הייטנר: צרור הערות ‏23.3.22. // עדינה בר-אל: "זאקופנה שלי" – הצגה מעולה. // מיכאל רייך: יָמִים וְלֵילוֹת. // חנה סמוכה מושיוב: המושבניק שלי. // עקיבא נוף: חוט הזהב. // יונתן גורל: אירוע ההמונים. // אהוד בן עזר: חיים ויהושע מזון. // מנחם רהט: היהודי זיס והיהודי זלנסקי. // ש. שפרה: "יעזרה אלהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר. דברים שנאמרו בערב הספרותי שנערך במשכן האמנים בהרצליה ביום 1.9.05. // פלחי שמוטי מתוקים אחרונים. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת רביעית, המשך. // ממקורות הש"י.

גיליון 1733 מופיע אור ליום חמישי, 24.3.

גיליון 1734 לא יופיע אור ליום שני 28.3

אלא רק אור ליום חמישי, 31.3

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יחף, יחף, בלילה לבדך

יָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, שְׂרִידֵי רָצוֹן שֶׁלָּךְ

יוֹצְאִים מִדַּעְתֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, אֵינָם בָּאִים אֶל שׁוּם מַמָּשׁ

אֲשֶׁר יַחְפֹּן דִּמְעָה שֶׁלָּךְ וִיְנַשְּׁקֵךְ. יֹאמַר לָךְ:

אַתְּ פַּרְפַּר לִבֵּךְ. תָּמִיד מְחַכָּה. כְּנָפַיִךְ שְׁמוּטוֹת. סְחַרְחֲרָה.

מְאַבֶּדֶת רְגָעִים, שָׁעוֹת, מַגָּעִים, אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ

וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ. אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִזְרִימָתוֹ בְּעַצְמוֹתַיִךְ: אֵיךְ מְתַעְתֵּעַ

בָּךְ, כְּרֶטֶט שֶׁל אָהוּב חוֹמֵק, כִּשְׁאֵרִית שֶׁל תַּעֲנוּג שֶׁלֹּא נָגַע בָּךְ,

וְאֵיךְ אוֹזֵל מִמֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, בּוֹגֵד גּוּפֵךְ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ, צוֹנֵן,

סַהֲרוּרִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ אִתּוֹ. וְיָחֵף, יָחֵף, נוֹשְׁקוֹת

כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ אֶת רִצְפַּת כִּלְאֵךְ. חֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ. בִּכְיֵךְ. פַּחַד מָוֶת

שֶׁל לֵילוֹת עַצֶּבֶת. וְיָחֵף, יָחֵף, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, טִפְטוּף פְּסִיעוֹת שֶׁלָּךְ בַּחֲלוֹמִי.

אֲחוֹתִי שֶׁלִּי בָּרוּחַ, קוּמִי, בּוֹאִי, מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתְּ דּוּמִיָּה, לָמָּה הֶחֱשֵׁית

מִטּוֹב וְשָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, חַיְּכִי, חַיְּכִי, אַתְּ בַּת-שִׂיחִי הָעַתִּיקָה

הֲיִי רַכָּה עִמִּי וּבִי תִּתְפַּעֲנְחִי, הִתְנַעֲרִי מֵאֶפְרֵךְ, טִפְּשֹׁנֶת

וְיָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, קִרְבִי אֵלַי, אֶלְחַשׁ בִּשְׂעָרֵךְ:

בָּגַר לִבִּי בְּיִסּוּרַיִךְ. כְּבָר עֵת לָךְ לֶאֱהֹב. לְמַעֲנִי. לְמַעֲנֵךְ.

פברואר 1973

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

בסמטות אפלות

על שירו-פזמונו של אלתרמן "ילדי הפקר"

שירו-פזמונו  של אלתרמן "ילדי הפקר" הוא מונולוג דרמטי הנישא בגוף ראשון רבים (בלשון "אנחנו"). מבצעת אותו קבוצת נערים המשוטטת ברחוב ב"שעות הקטנות של הלילה", ללא השגחת אב ואם. ספק אם יש לנערים האלה הורים, שהרי הם מעידים על עצמם ש"בָּעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ  / אֵין אַף אִמָּא אַחַת." היום נהוג לכנות נערים כאלה בכינוי "נוער שוליים",  ואצל אלתרמן הם נקראים "ילדי הפקר"  (תרגום שאילה מלשון יִידיש שבָּהּ מצוי  הכינוי "הפקר יונגע"). על תופעה זו כתבה היסטוריונית התרבות ד"ר תמר רזי בספרה ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית (2009). 

תופעת הילדים והנערים המשוטטים ללא השגחה ברחוב ונעשים עבריינים צעירים, מצויה בספרות הרומנטית בת המאה התשע-עשרה, שהפנתה את הזרקור אל "עלובי החיים". היא ניכּרת בראש וראשונה אצל  צ'רלס דיקנס ("אוליבר טוויסט"),  ובעקבותיו –  אצל צ'רלס קינגסלי ("ילדי המים") ומארק טויין ("תום סוייר", "הקלבֶּרי פין"). בספרות העברית היא תוארה עוד באמצע המאה התשע-עשרה בספר רב-ההיקף "התועה בדרכי החיים" (1869) מאת פרץ סמולנסקין, שהושפע מצ'רלס דיקנס.

אלתרמן תיאר את התופעה האקטואלית שהתרחשה מול עיניו: ילדים שנולדו למשפחות קשות יום ויתומים  חסרי כול של הרוגי המאורעות שוטטו ברחובות תל-אביב, ואיימו על שלוות תושביה. העירייה לא טיפלה בבעיה כראוי, והתופעה הלכה והחמירה מיום ליום. יש לזכור שרשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר עוד  בינואר  1934, ובשלהי אותה שנה רמז אלתרמן הצעיר לקברניטיה בשירו "ילדי הפקר", שאין הם ממלאים את תפקידם כראוי.

בניגוד לדיקנס ולממשיכיו, שניסו לעורר את רחמי הקורא ולעורר אמפתיה כלפי "עלובי החיים", ניסה  אלתרמן להפחיד את נמעני שירו – קוראים, מאזינים וצופים – ולהסביר להם מה תהיינה תוצאות התעלמותם ממצוקותיו של הנוער העזוב. כמי שלמד לימודי ההנדסה החקלאית, ובכללם זואולוגיה, הוא ידע היטב מה טיבם של גורים  של חיות טרף הגדֵלים ללא השגחה ונעשים אכזריים במיוחד:

בֵּין שָׁלֹשׁ וּבֵין אַרְבַּע

בּוֹעֲרִים פַּנָּסִים,

אֵין מָקוֹם שֶׁנּוּכַל בּוֹ

אֶת רֹאשֵׁנוּ לָשִׂים.

בְּנֵי בְּלִיַּעַל הִנֵּנוּ

אַךְ לְמִי זֶה אִכְפַּת

בָּעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ

אֵין אַף אִמָּא אַחַת.

רוּחַ לַיְלָה סוֹעֶרֶת

מַצְלִיפָה בַּפָּנִים,

הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת

וְאַתֶּם עוֹד קְטַנִּים.

יְלָדִים שֶׁכָּאֵלֶּה

צְרִיכִים כְּבָר לִהְיוֹת

בֵּין קִירוֹת בֵּית הַכֶּלֶא

אוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת.

מִנֵּי עֶרֶב עַד בֹּקֶר

יְשֵׁנִים בְּנֵי אָדָם,

אַךְ בְּיֹקֶר בְּיֹקֶר

תַּעֲלֶה מְנוּחָתָם.

מַחֲנֵנוּ עוֹד יֵרֶב

עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת

אָז נִטְרֹף בָּהֶם טֶרֶף

בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת.

למעשה, את דברי האיוּם משמיעים הנערים בעצמם. מילות הפתיחה שנמחקו היו:  "חֲצִי גְּרוּשׁ שְׂרוֹכֵי נַעֲלַיִם / וּשְׁלֹשָׁה מִיל עִתּוֹנִים / הַיּוֹם, הַיּוֹם תָּקַעְנוּ רַק עֵינַיִם / מָחָר נִלְמַד לִתְקֹעַ סַכִּינִים!"

בשיר זה, שהושר בתנועות הנוער, נמחק הבית המאיים הזה, אך גם בבית האחרון של שיר זה (שנכתב בעבור התוכנית "הכול בסדר" של "המטאטא" מיום 18.12.1934)  מאיימים הפושעים הצעירים להוסיף ולהגביר את פעולותיהם האלימות.

הבורגנים השלווים, השוכבים בלילה על יצועם בלילות וחולמים חלומות ורודים על אושר ועל עושר, צריכים להבין מה יקרה שכאשר ילדי ההפקר יגדלו וינעצו בהם לא מבטים, אלא סכינים:  "מַחֲנֵנוּ עוֹד יֵרֶב / עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת – / אָז נִטְרֹף בָּהֶם טֶרֶף / בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת." אלתרמן ראה בתופעה מחדל של קברניטי היישוב שאינם מרחמים על הילדים הללו ואינם עֵרים לסכנה הטמונה במִפגעים הסוציאליים הנולדים וגדֵלים לנגד עיניהם.

הצירוף "בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת" לקוח מאוצַר המילים והצירופים של ביאליק, כבשיר הכמו-עממי  "לא ידע איש מי היא": "וְאָבוֹת וְאִמּוֹת / לֹא-יָשְׁנוּ בַלֵּילוֹת, / כִּי תָעוּ חַתְנֵיהֶם / בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת."  בהמשך שירו של ביאליק, לאחר שהנערה שהִשבּיתה את שַׁלוות העיירה כבר נעלמה והסדר הושב על כנו, היא השאירה אחריה עיירה מנומנמת השרויה בשיממון מתמשך: "וַתִּשְׁבֹּת צָהֳלָה / מִסִּמְטוֹת אֲפֵלוֹת, / וְאָבוֹת וְאִמּוֹת / יְשֵׁנִים בַּלֵּילוֹת."

חוקר הלשון ועורך המילון ההיסטורי פרופ' חיים כהן הסביר במאמרו  "שַׁוְעָה – שַׁוְעוֹת: פרט וכלל" את שימושו של אלתרמן ב"סמטות" (היום נהוגה הצורה "סמטאות"), אף הזכיר שהפילולוג אברהם אברונין השיג על צורה זו במאמרו "הלשון בשירי ח.נ. ביאליק", בכתב-העת לשוננו לשנת תרצ"ג.¹ כן כתב חוקר הלשון העברית פרופ' חיים כהן בעניין זה: "ברי לי שביאליק 'תרגם' כאן את 'במבואות אפלים' שבמשנה (פסחים ד', ד')."²

קרוב לוודאי שהצדק אִתו, שכּן כבר בשירו המוקדם "תיקון חצות" כתב ביאליק: "הַמְּבֹאוֹת הָאֲפֵלִים דֹּמְמִים / רַק-מַשַּׁק גֶּשֶׁם שׁוֹ קֵק בָּם," ובסיפורו "החצוצרה נתביישה" תיאר את גירושה של המשפחה מן הכפר אל העיר, וטרם הַגיעהּ למלון עגלתם עוברת "דרך מבואות אפלים" (גם בסיפורו הגנוז "פסח שני", שהכשיר את הדרך לכתיבת "החצוצרה נתביישה", תיאר ביאליק עיר ובה "מבואות מטונפים וצרים").³

 ומניין לנו שאלתרמן נזכר כאן דווקא בשיר הכמו-עממי של ביאליק בעת שהעלה בפזמונו את הצירוף "בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת"? אתר המאגרים של האקדמיה ללשון העברית מעיד שגם זאב ז'בוטינסקי השתמש בצורה "סִמְטוֹת" יותר מפעם אחת בכתביו. ואולם את הזיקה בין "בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת" של אלתרמן לבין שירו של ביאליק ניתן להוכיח מכיווּנים נוספים: בשיר הביאליקאי לפנינו עיירה שמרנית, שאישה מתירנית ו"מסוכנת" חולפת בה ומַדידה את שנת ההורים (החוששים פן יתעו החתנים המיועדים לבנותיהם הבתולות ויטעמו מן הפרי האסור). גם בפזמונו של אלתרמן שׂרוּעים תושָׁבי העיר על משכבם, אך מנוחתם השאננה לא תארך זמן רב.

הבית האחרון מבהיר כאמור לאותם בורגנים דשנים, הנמים את שנתם באין מפריע ואינם דואגים ליתומים העלובים, שעוד יגיעו לילות שבהם יפשטו גדודים של נערי הפקר עליהם כזאבים ויטרפו בהם טרף בסמטות העיר האפלות. אצל אלתרמן לפנינו ילדים שאין להם הורים, וגם בשירו של ביאליק "תיקון חצות", שבּוֹ הזכיר בפעם הראשונה את "הַמְּבֹאוֹת הָאֲפֵלִים," מואנשים הבתים העלובים ומתוארים בדמות  "יָתוֹם עָלוּב, אֲשֶׁר שָׁכְחוּ / מְתֵי חֶסֶד תֵּת לוֹ כְסוּת לְחֹם". אצל אלתרמן עבר המוטיב של היתום העלוב מן הרובד המטפורי אל  הרובד הליטֶרלי – אל  "הסיפור הפשוט".

אלתרמן התריע בפזמונו על תופעת ילדי-הרחוב העזובים, שאיש אינו מזַכּה אותם בקורת גג, בארוחה חמה וביד מלטפת. ברור לו שמהפושעים הצעירים הללו יצמחו לימים פושעים מסוכנים, בהם כאלה שיירצחו ובהם כאלה שירצחו. ד"ר יוסף גלובינסקי, רופא עיניים חשוב ואלתרמניסט מושבע, גילה אל-נכון ששיר זה רומז לפרשת "בן סורר ומורה" (דברים, פרק כ"א), שהוריו בעצה אחת עם זקני העיר גוזרים עליו עונש מוות.⁴  

אתר הפזמונאות העברית "זֶמֶרשת" מלמדנו שבעת היכתב שירו של אלתרמן הוצג בארץ הסרט הרוסי "ילדי הפקר" המתאר את הַחְזרתם למוטב של ילדים שנגררו לעולם הפשע. שירו של אלתרמן עיבד מוטיבים מתוך  פזמון המשולב בסרט הרוסי "דרך לחיים".⁵ ניכּר שאלתרמן יצא כאן במשתמע נגד קברניטי העיר שלא דאגו לילדים העזובים –  "הפקר יונגע" בפי העם – והניחו  לתופעה המסוכנת הזאת להתפתח ולהתעצם בחוסר אחריות משווע. ניכּר שאלתרמן הכיר את נפש הפוליטיקאים, שידע שהם לא יפעלו מתוך רגשות הומניטריים נעלים. על כן בחר להפחיד אותם בשירו ולהזהירם שהרָעָה תגיע לפִתחם, עד לסף ביתם.

נעיר כי הצירוף "לטרוף טרף" מצוי פעמים אחדות בספר יחזקאל, ובין השאר בפסוק "וַתַּעַל אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף-טֶרֶף אָדָם אָכָל" (יחזקאל י"ט, ג') וכן בפסוק "שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף  לִשְׁפָּךְ-דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע" (שם כ"ב, כ"ז). הפסוק האחד מראה איך ילד (גור) מתבגר ולומד לטרוף את כל הנקרה בדרכו, ואילו השני מראה איך המנהיגים הדואגים לבִצעם יודעים לטרוף טרף ולנצל את דלת העם.

שירו של אלתרמן מנבא את העתיד ומראה למנהיגים השׂבֵעים וערֵלי-הלב את תוצאות ההזנחה הפושעת: הילדים המקופחים והרעבים עתידים להדיד את שנתם  ולהשתלח בהם ביום שבּוֹ יצַמחו ניבים וציפורניים ויהפכו מגורי אריות או זאבים לחיות מסוכנות המשחרות לטרף.

כארבע שנים אחרי אלתרמן תיארה גם לאה גולדברג את תופעת נוער השוליים – ילדי ההפקר – בספר הילדים שלה "נִסים ונפלאות" (1938), אך היא נגעה בבעיה בכפפות של משי, והציגה פתרונות "ורוּדים" ואוּטוֹפיים שכְּלל לא תאמו את המציאוּת הממשית.

את שירו בנה אלתרמן גם על בסיס המבנה הרטורי של השיר "במקומותינו יש בית דין" מאת גרהרד האופטמן (מתוך המחזה "האורגים" שתרגם אלתרמן). כאן וכאן מאיים השיר על המעמדות השאננים שקללת הדל  תתפרץ יום אחד  ותרדוף אותם עד חָרמה:

בִּמְקוֹמוֹתֵינוּ יֵשׁ בֵּית-דִּין

שָׁחֹר הוּא וְכָבֵד,

נִשְׁמַת אֶבְיוֹן שָׁם תֵּרָמֵס

לְלֹא עָווֹן וָחֵטְא.

לְאַט גּוֹוֵעַ שָׁם הַדַּל

בְּלִי בְּכִי וּצְעָקָה,

רַק אֲנָחָה שָׁם תַּעֲלֶה

וּבִדְמָמָה תִּשְׁקַע.

שָׁם הַמְּנַצֵּל וְתַלְיָנָיו,

שָׁם אֵין מִשְׁפָּט וָחֹק,

הָעֲבָדִים – לְהִכָּנַע,

הָעֲבָדִים – לִשְׁתֹּק.

שׁוֹתְקִים אֲנַחְנוּ, אַךְ הַדָּם

זוֹעֵק וְלֹא יֶחְדַּל,

אַתֶּם תַּרְגִּישׁוּ בִּבְשַׂרְכֶם

אֶת קִלְלַת הַדַּל.

אֲנַחְנוּ עֵדֶר מְעֻנֶּה

קָרוּעַ וְנִרְדָּף,

בַּבַּיִת אֵין שִׂמְחָה לַלֵּב

וְלֶחֶם אֵין לַטַּף.

הַקְשִׁיבוּ נָא הַתַּלְיָנִים,

עוֹד בּוֹא יָבוֹא הַקֵּץ,

וְזַעֲקַת הָאֶבְיוֹנִים

הַחוּצָה תִּתְפָּרֵץ.

גרהרד האופטמן. מתוך ויקיפדיה.

כאמור, בשנת 1934, במלאת לה חצי יובל שנים, זכתה תל-אביב למעמד של "עיר". לבקשת ראש העירייה מאיר דיזנגוף, חיבר ביאליק בשנת חייו האחרונה את הִמנון תל-אביב ("על שילֵשים"), שנדפס על גבי גלויה וחולק ביום חגה של העיר לכל תושביה. כותרת ההמנון  הביאליקאי הפכה את לשון הקללה המקראית "עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים" ללשון ברכה (בית אחד של תוכחה שנכלל בהִמנון על הדרך שבה קיבלו תושבי העיר את פליטי היטלר נמחק ממנו במִצוות ראש העיר).

ביאליק השתמש אפוא בימי שִׁבתו בתל-אביב בצירוף המקראי "עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים",  וגם את "אגדת הקדומים" שלו שחוּבּרה  בתל-אביב ונכללו בה רמזים אקטואליים למאורעות הדמים שפקדו את היישוב הכתיר בכותרת "אגדת שלושה וארבעה".  האם משום כך בחר אלתרמן  ששירו (שחוּבּר בתל-אביב בשנת 1934) יתרחש "בֵּין שָׁלֹש וּבֵין אַרְבַּע" דווקא, ולא בשעה אחרת מן "השעות הקטנות של הלילה"? תיק"ו.

הערות:

1. חיים א' כהן, "שַׁוְעָה – שַׁוְעוֹת: פרט וכלל", בתוך: מחקרים בעברית החדשה ובמקורותיה, בעריכת משה פלורנטין (עורך הסדרה מ' בר-אשר), האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשע"ד,   עמ' 42-52.

2. במכתב אליי מיום 27.4.2020.

3. הצירוף "מבואות אפלים" מעלה גם השתמעויות אחרות, כבמדרש "לְמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון" (בראשית רבה ל', י').

4. ראו באתר הפרטי של יוסף גלובינסקי :

https://www.dr-glovinsky.com/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99-%D7%94%D7%94%D7%A4%D7%A7%D7%A8

5. ראו בשולי שירו של אלתרמן באתר זֶמֶרשת (פרויקט חירום להצלת הזמר העברי):

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2778

זיוה שמיר

* * *

אהוד: ממשלת 'רק לא ביבי'

קיימת בזכות רע"ם

שקיימת בזכות קולות הבדואים בנגב

הידד לבלפוריאדה שהביאה אותה!

ותודה למוסד לביטוח לאומי של מדינת ישראל

שגידל בקצבת ילדים את הרוצח הבדואי בן ה-33

מוסד שיפרנס גם את חמשת יתומיו!

היש עוד מדינה בעולם

שמממנת את גידול אויביה ורוצחי אזרחיה?

ושני האזרחים שהרגו את הרוצח

האם יזכו לטיפול שבו זכה סמל אלאור אזריה

מידי הפרקליטות הצבאית?

אך ודאי שאין להאשים את מאות אלפי הבדואים

שבוחרים לחיות בשלום עם ישראל.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏23.3.22

* לא תעמוד על דם רעך – האזרחים שעצרו את מסע הרצח, ירו במחבל והרגו אותו, ראויים לצל"ש. זהו מופת של אזרחות טובה ושל ערבות הדדית.

* אזרחים חמושים – לפני למעלה משנה נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות בגולן ובאזורים נוספים בארץ, מחשש גניבת נשק מהנשקיות ביישובים. הטענה הזאת, כפי שכתבתי בעבר, הזויה. הרי רוב גניבות הנשק הגדולות היו דווקא בבסיסי צה"ל.

עצירת הטבח בבאר שבע בידי אזרחים חמושים מעידה כאלף עדים עד כמה חשובה זמינות של אזרחים שיכולים לתת מענה מידי בפיגוע.

* רוקדים על הדם – מפכ"ל המשטרה הגיע למקום הפיגוע, וכנופיית חלאות, ערפדים אוטומטיים, שמגיעים לכל מקום שבו הם מריחים דם, תקפו אותו.

להקיא.

* הדרך להשבת הריבונות – במשך שנים רבות ובעיקר בעשור האחרון, איבדנו את הריבונות על הנגב. אני, כמו רבים אחרים, מתריע על כך במשך שנים. יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה, חל שינוי וסוף סוף יש פעולה אקטיבית להשבת הריבונות, ובעיקר בתחום הנשק הבלתי חוקי. כמובן ששינוי עומק אחרי מחדל של שנים רבות כל כך, דורש זמן.

אולם ריבונות אין משיגים רק באמצעות משטרה ואכיפה, אלא בראש ובראשונה באמצעות התיישבות. במשך עשרות שנים הפסקנו ליישב את הנגב, ואת הוואקום תפסה השתלטות בלתי חוקית של הפזורה הבדואית.

בשבוע שעבר החליטה הממשלה על הקמת עיר ויישוב כפרי גדול בנגב ועל הפרק הקמת תשעה יישובים נוספים. כך נוהגת ממשלה ציונית. זו הדרך.

* קדושת הריבונות – ב-2014 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: משאל עם, על פיו ויתור על שטח שעליו חלה ריבונות ישראל מחייב אישור של משאל עם (אחרי שקיבל את אישור הכנסת ברוב מיוחד של 61 ח"כים). חוק זה נותן תוקף חוקתי לכבוד של המדינה לריבונותה.

המאבק על חוק יסוד משאל עם נמשך כעשרים שנה, עוד מימי המאבק על הגולן, כאשר ממשלות ישראל היו נכונות לסגת מן הגולן למרות שהוחלה עליו ריבונות ישראל.

בתחילת הדרך דרשנו שהרוב שיידרש במשאל עם יהיה רוב מיוחד של לפחות 50% מכלל בעלי זכות הבחירה (כלומר לא רק מקרב המצביעים בפועל). נאמר לנו שזה לא דמוקרטי. כמובן נשלפה מילת הקסם "גזעני", כי המטרה, כביכול, נועדה לנטרל את הקול הערבי. בסופו של דבר ירדנו מן הדרישה, כי הבנו שאין לה סיכוי להתקבל. אולם כאשר העלינו את ההצעה, ערכנו מחקר על הדרך שבה חוקות של מדינות דמוקרטיות אחרות מאפשרות ויתור על שטח ריבוני, והתברר שברבות מהן נדרש רוב מיוחד.

כעת, אולי בפתח מו"מ בין רוסיה לאוקראינה, רוסיה תדרוש הכרה בריבונותה על האי קרים ובעצמאותם של המחוזות הבדלניים דונצק ולוהנסק. נכון לעכשיו, זלנסקי מסרב לדון על כך. אם בסופו של דבר ייכנע, יעמוד בפני אתגר פוליטי גדול – על פי החוקה האוקראינית ניתן לוותר על שטח ריבוני רק ברוב של 75% במשאל עם.

כל העולם הדמוקרטי מצדיע לדמוקרטיה האוקראינית הנאבקת בנחישות על חירותה. קדושת הריבונות היא מרכיב משמעותי בדמוקרטיה הזו.

* סמל של קריאת תיגר – אברי גלעד כתב דברים קשים על זלנסקי. הוא מגדיר אותו "מחריבה של אוקראינה." לדבריו, זלנסקי הוא "המנהיג הכי כושל בהיסטוריה, אדם שהביא במו ידיו חורבן על ארצו כשלא היה בזה שום צורך. לו היה מעט יותר גמיש, לא היתה מוקזת טיפה של בורשט בסכסוך האלים הזה, שכבר מחק חלקים נרחבים מאוקראינה, ועוד יביא עליה חורבן בממדים של סוריה."

למען הסר ספק, גלעד רואה בפוטין את הרע במלחמה הזאת, וכותב שהפתרון לבעייה היא הריגתו של פוטין. אולם לטענתו, על אוקראינה להיכנע ולכופף את ראשה בפני רוסיה, כי רוסיה היא מעצמה ולעם קטן אין סיכוי נגד מעצמה גדולה. הדוגמה שהוא נותן לכך היא בר-כוכבא "המנהיג היהודי הנוסף [לצד זלנסקי א.ה.] שהתגרה באימפריה ושילם את המחיר היקר מכל – הרס מוחלט של ארצו בגלל ענייני כבוד."

אז מה הוא מציע לאוקראינה? להיכנע. "עמים קטנים לא טוב להם להתגרות באימפריות, כי לאימפריות יש תחביב כזה, מחיקת תרבויות שלמות כעיסוק מהנה ללפני הצהריים, אך חולשתן של אימפריות היא שהן תמיד נופלות, לאט או מהר, הן נעלמות. לכן עמים קטנים, כמו העם שלנו, כמו האוקראינים, חייבים לעיתים לנשום עמוק, לקבל את רוע הגזירות ולדעת שבתוך כמה שנים האימפריה הרעה תיעלם, והראש יוכל לצאת מתחת למים."

אני מקווה ומאמין שתוצאות עמידתה של אוקראינה מול הפלישה הרוסית לא תהיינה כתוצאות מרד בר-כוכבא, אך דווקא לדוגמה הזאת ברצוני להידרש. כאשר קמה התנועה הציונית, בר-כוכבא, לצד המכבים, היה הגיבור הלאומי של עם ישראל, הגיבור של כל תנועות הנוער הציוניות, מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות. עמידתו האיתנה של בר-כוכבא מול האימפריה הרומית ואף תקופת העצמאות היהודית שכבש, הקנתה לעם היהודי סמל לקריאת תיגר על מצבו כעם גולה וחרב; סמל שרחש מתחת לאדמה עד שבשעת כושר הבקיע וזהר ככוכב הצפון של המהפכה הציונית. יגאל ידין, הרמטכ"ל בפועל של מלחמת השחרור וארכיאולוג דגול, חתן פרס ישראל לארכיאולוגיה, השווה את בר-כוכבא לבן-גוריון. לטענתו, הסיכון שלקח בן גוריון בהחלטתו להכריז על המדינה, למרות הידיעה שלמחרת תפלושנה מדינות ערב למדינה שזה עתה נולדה, וצמרת הצבא-בדרך אמרה שהסיכויים שלנו הם 50:50 כאשר ברור היה שה-50% סיכוי לתבוסה, הוא 100% להשמדה, וכאשר כל העולם ובראשו ארה"ב שהטילה אמברגו נשק על ישראל לחץ עליו להימנע מן ההחלטה – לא היה קטן יותר מהסיכון שלקח בר-כוכבא. אך בזכות התעוזה של בן-גוריון, שידע שזה עכשיו או לעולם לא, קמה המדינה.

אני נוהג להשוות את בר-כוכבא לספרטקוס. מרד העבדים נחל כישלון חרוץ והמיט אסון כבד על המוני עבדים. אך עד היום מרד העבדים הוא ההשראה לכל הנאבקים על צדק וחירות בעולם כולו.

ולמה לקחת מן ההיסטוריה של עמנו דווקא את הדוגמה של בר-כוכבא ולא של המכבים, שאף הם קראו תיגר על אימפריה כובשת – ויכלו לה, והשיגו ריבונות יהודית עצמאית?

המסר התבוסתני של אברי גלעד הוא מסר של כניעת הצדק בפני הכוח. זה מסר נורא ואיום.

כאשר יֵשבו פוטין וזלנסקי לשולחן הדיונים, יתכן שבמו"מ ביניהם יידרש זלנסקי לוויתורים כואבים. אבל היכולת שלו להגיע כשווה אל שווה למו"מ, ושהמו"מ לא יסתיים בכניעה אלא בפשרה וויתורים הדדיים, תלוי ביכולת העמידה של אוקראינה מול מעצמת הרשע הפוטינית. עד כה, עמידתו של העם האוקראיני היא מופתית, וזאת במידה רבה בזכות מנהיגותו מעוררת ההשראה, האמיצה והנועזת, של וולודימיר זלנסקי.

* החשבון ההיסטורי – זלנסקי הוא נואם מצויין. נאומו בפני הכנסת היה מרשים ונוגע ללב. כמו בנאומיו בפני פרלמנטים אחרים, הוא מתח ביקורת גם על ישראל וידע לפרוט על הנימים הנכונות שלנו, כמו של כל מדינה ומדינה. כנשיא אוקראינה, בימיה הקשים של ארצו, הוא הציג את הציפיות והדרישות הנכונות למען העם שהוא מייצג. דבריו חייבים להיות חלק משיקולי מנהיגי ישראל, אולם בסופו של דבר השיקולים שלנו רחבים יותר.

אמירה אחת שלו היתה כה מופרכת, שלדעתי היא גם עלולה להיות כבומרנג בעבורו – האמירה על הבחירה האוקראינית לפני שמונים שנה, בשואה. נו, באמת. נכון, היו חסידי אומות העולם אוקראינים, והם ראויים לכל הכבוד והיקר. אולם הם היו מיעוט קטן וזניח, מיעוט שולי לעומת מיספר האוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים, כולל אוקראינים שרצחו בפועל יהודים. ובכלל, לא כדאי לאוקראינים להעלות את החשבון ההיסטורי עם העם היהודי. מן הבחינה הזאת, טוב יעשו אם יחרישו. 

* הצד האפל של הירח – חברי הכנסת מחד"ש עופר כסיף ועאידה תומא סלימן הודיעו על החרמת נאומו של זלנסקי. שאר חברי הכנסת של הרשימה המשותפת לא הכריזו, אך גם הם החרימו.

תמיד הם נמצאים בצד האפל של הירח. כך בסכסוך הישראלי-ערבי, כך בתמיכתם בדיקטטור רוצח ההמונים בשאר אסד וכך היום, במלחמה באוקראינה.

* היום ה-26 לקמפיין – יום שני היה היום ה-26 לקמפיין הנתעב של השוקניה "פוטין זה אנחנו," היום ה-26 לפשקווילים ברוח זו. אמנם רוגל אלפר נח ליום אחד מהנושא הזה למען פשקוויל שמחה לאיד על מותו של הרב קנייבסקי, כפי שעשה לאחר מותו של יורם טהרלב וכפי שהוא עושה אחרי כל הרג של חייל צה"ל או רצח של ישראלי בפיגוע טרור.

גדעון לוי, לעומת זאת, המשיך את הקו של התקווה לכך שהעולם יפעיל סנקציות נגד ישראל כפי שהפעיל נגד רוסיה. בשנים האחרונות לוי מבטא ייאוש. יאוש מהסיכוי לשנות את מדינת האפרטהייד אקיבוש וה"עליונות היהודית" וייאוש מהעולם שנשלט בידי הציונים וההון הציוני הסוחטים אותו ולכן הוא משת"פ של אקיבוש והאפרטהייד. מאז הפלישה לאוקראינה הוא באופוריה, מלא עזוז. הנה, העולם משתנה ויעניש את ישראל. בפשקוויל התורן הוא מעלה על נס את התופעה שהחלה במי-טו, נמשכה ב"תרבות הביטול" ועברה ליחסים הבינלאומיים בסנקציות על רוסיה ועל אנשים פרטיים ברוסיה וחרמות של ארגוני תרבות וספורט על רוסיה. הוא מרייר כאשר הוא כותב בתשוקה על כך שישראל השנואה היא הבאה בתור. הוא מתענג על החלום שתרבות הביטול תופעל על ישראל – תבוטל מדינת ישראל ועל חורבותיה תקום המדינה הלא יהודית שעליה הוא חולם.

ועודא בשאראת מגנה בחריפות את זלנסקי על כך שבזמן שרוסיה כובשת את ארצו, הוא הולך לנאום בפרלמנט של מדינת כיבוש מצורעת. הוא גם מזכיר לו, שכאשר ישראל עשתה לעזה מה שפוטין עושה לערים אוקראיניות, הוא תמך בישראל (כידוע, מערי אוקראינה נורים טילים על כל רחבי רוסיה). הוא מזכיר את הציונים שרוצים לנצל את האסון של אוקראינה כדי להביא לארץ פליטים יהודים אומללים על מנת שיחזקו את ההתנחלויות וידחקו את רגלי הערבים מן הנגב. והפעם היתה לו עוד הברקה – רוסיה וישראל מחלקות ביניהן כיבוש של סוריה. הוא שוכח שהרודן הסורי הזמין את הרוסים להציל אותו וגם את האיראנים. והאיראנים, שכבר הרסו את תימן, את לבנון ובמידה רבה גם את סוריה, מנסים לכבוש שטחים בסוריה כדי להקים מאחז תוקפני מאיים על ישראל. הפעולות של ישראל לסיכול האיום הזה, הן מימוש של זכות ההגנה העצמית של ישראל. אבל מי שמתנגד לקיומה של ישראל, בוודאי שהוא יתנגד להגנה עליה. מבחינתו, השתלטות איראנית על סוריה תאפשר את מימוש חלומו הרטוב.

* מכשיר הנשמה מפוטין – הארגון האנכרוניסטי "יוזמת ז'נבה" מנסה להחזיק את גופתו בחיים, ופוטין העניק לו מכשיר הנשמה. הם עורכים השבוע כנס שכותרתו: "בין קייב לרמאללה". אלא מה? הרי זו הפוזה של פוז"א (פוטין זה אנחנו).

הדבר החמור הוא שהנואם המרכזי בכנס הוא שר בממשלת ישראל, נחמן שי.

* סולידריות עם אחינו – הקיטורים הנרגנים על אי הנוחות בשל חסימות הכבישים בהלוויית הרב קנייבסקי, מבישים ואגואיסטיים.

מנהיג של ציבור גדול בישראל הלך לעולמו, ומאות אלפים מן הציבור הזה משתתפים בהלוויה שלו. מן הראוי שכולנו נכבד את אבלם, גם במחיר יום אחד של אי נוחות.

יתר על כן, מה רוצים הקוטרים? שהמשטרה לא תנהל את האירוע על פי שיקול דעתה המקצועי? שכל המדינה תהיה בפקק מטורף? שיהיו קורבנות בנפש? שיהיה אסון מסוג הר מירון? ברור שכאשר יש אירוע של מאות אלפי מצטופפים, אי אפשר להתעלם ממנו ויש לנהל אותו באחריות.

הוויכוח האידיאולוגי עם החרדים – הוא ויכוח ישן, מימי ראשית הציונות. הוא יכול להמתין יום אחד, שראוי לגלות בו סולידריות עם רבים מבני עמנו ביום אבלם.

גילויי השנאה וחוסר הסובלנות מצערים מאוד.

* ויכוח להיסטוריונים – הוויכוח על המטוס של ראשי המדינה הוא ויכוח להיסטוריונים. למה? כי אין לו עוד שום משמעות אקטואלית, מהסיבה הפשוטה שהוא כבר קיים. יש לו יתרונות רבים והעלות והמותרות שבו הן היסטוריה כי הן עובדה. כפי שחשף מבקר המדינה, עלויות המטוס היו מטורפות, אבל הן כבר הוצאו. עכשיו, אחרי שהוא כבר קיים, להשאיר אותו במחסנים – זה סיאוב.

לפיד צריך לרדת מהעץ. ואם הוא לא יירד מהעץ, על הרצוג ובנט להחליט שהם משתמשים במטוס. מקסימום, כשיאיר לפיד יהיה ראש הממשלה – שלא ישתמש בו. רק הרצוג ישתמש בו.

זה מזכיר לי סיפור. כאשר רפול נבחר לשר החקלאות ואיכות הסביבה בממשלת שמיר (1990, אחרי התרגיל המסריח) הוא הכריז שלא יהיה לו פלאפון. פלאפון היה אז פאר הטכנולוגיה וסמל של יוקרה. רפול רצה לדגמן צניעות ולכן ויתר על הפלאפון. והוא אכן עמד בכך... ימים אחדים. אולי שבועות. פעם אחת הוא נצפה יורד מן הכביש ונכנס לחורשה. ושם הוא צולם... על חם. לא, לא בוגד באשתו. הרבה יותר גרוע. מדבר בפלאפון. כמה שזה היה פאתטי.

וגם ההתעקשות הילדותית של לפיד – פאתטית.

* אני לא ביביסט – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה או על מי משריה, אהוד בן עזר קופץ עם האמירה שזו הממשלה שלי... זה מה שרציתי... "רק לא ביבי" וכו'.

ובכן, אני רואה לנכון להבהיר – אני לא ביביסט. כלומר, אני לא סוגד לאיש מסוים ומרגע זה אומר אמן על כל צעד שלו. איני עובד אלילים בשום פולחן אישיות. לעולם לא אאפסן את החשיבה העצמאית שלי ולא את חוש הביקורת. אני בז לביביסטים, גם אם הם יהיו ביביסטים של מנהיג אחר, גם אם הם יהיו ביביסטים של מנהיג שאני תומך בו. אני בוחן כל צעד של כל מנהיג ומשבח או מבקר אותו באופן ענייני.

כן, הממשלה הנוכחית, שאינה מושלמת, ושאת ביקורתי עליה אני משמיע ללא היסוס, היא ממשלה טובה ולבטח טובה לאין ערוך מממשלות נתניהו. ובאשר להרס החקלאות – כן, ליברמן ופורר בהחלט ממשיכים בנושא הזה את מדיניות נתניהו. אני מייחל לכך, שכפי שנתניהו לא הצליח – גם הם לא יצליחו (ושנחמיה שטרסלר ימשיך לקטר על הלובי החקלאי האימתני, ברוח הפרוטוקולים של זקני החקלאים). יש לזכור את הנזק של נתניהו לחקלאות הישראלית גם בעצימת העיניים וההבלגה על הטרור החקלאי וב"הכלה" של טרור ההצתות, מתוך התמכרות לשקט מדומה.

* ביד הלשון: מרץ או מארס? – איך נקרא בעברית החודש שאנו נמצאים בו כעת, מרץ או מארס? על פי האקדמיה ללשון עברית, התשובה היא כן. כלומר, שתי האפשרויות הנכונות.

שמו המקורי של החודש הוא מארס Mars, על שמו של אל המלחמה במיתולוגיה הרומית. בעברית אנו נוהגים להשתמש בצורה הגרמנית של רוב החודשים. בגרמנית החודש נקרא מרץ. לא ברור למה דווקא בשם של החודש הזה רבים משמרים את השם הלטיני, אך האקדמיה הכירה בכך כעובדה ואישרה את השימוש בשתי הצורות.

אני נוהג לומר מרץ. למה? אין לי תשובה. כך אני רגיל מילדות.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: צודקים ליברמן ופורר

מי צריך את החקלאות הישראלית היקרה?

כאשר יש לנו שפע של חיטה ותירס

מרוסיה ומאוקראינה!

* * *

עדינה בר-אל

"זאקופנה שלי" – הצגה מעולה

כאשר הייתי בפולין ביקרתי בעיירת הנופש והסקי זקופנה. והנה השבוע חזרתי לשם בזכות הצגה נפלאה, אחת הטובות שראיתי בחיי, לא פחות – "זקופנה שלי" בתיאטרון "הבימה".

ראשית כול המשחק. הגדולה מכולן היא ליה קניג בת למעלה מתשעים, כידוע. עימה מופיעות מיקי קם ושחקנית צעירה בשם שירן הוברמן. שלושתן משחקות נפלא ובהומור רב. הן מגלמות שלוש נשים יהודיות פולניות שהגיעו בשנת 1911 מהעיר שלהן, העיר לודז', לנופש בזאקופנה. אלו שלוש פולניות ממש כמו בדעות הקדומות עליהן. (אני ממשפחה פולנית, אבי נולד בלודז', אז מותר לי להתבטא כך...). הן מרכלות, הן פוגעות אחת בשנייה בלי חשבון. בקיצור, תענוג של שיחות. שלושה רקדנים מוסיפים "פלפל" להצגה, ומגלמים תפקידים שונים בה.

התפאורה מיוחדת במינה של אלכסנדר נרדי משלבת סרטונים של נסיעת רכבת על רקע נופי פולין, של זוג צעיר ששר ביידיש, ועוד. התפאורה מתחלפת לעיני הקהל בקלות ובמהירות – בתוך קרון רכבת, במקומות שונים באתר הנופש, כגון ספא ועוד. הכול נפלא ונעים לעין. כך גם התלבושות המיוחדות של השחקניות, עליהן אחראית ילנה קרליך.

כתב את המחזה אורי אגוז, שהתבסס על סיפורי שלום עליכם. הבימוי המעולה הוא של רועי הורביץ.

ליה קניג. מתוך ויקיפדיה

בקיצור, מומלץ מאוד לצפות בהצגה. ראיתי בתוכנית ההצגות של "הבימה" שתהיינה רק עוד שתי הצגות באפריל. וחבל. אולי יוסיפו עוד הצגות לאור המלצות ובקשות של צופים.

עדינה בר-אל

* * *

מיכאל רייך

יָמִים וְלֵילוֹת

הַיָּמִים נוֹשְׂאִים אֶת הַלֵּילוֹת עַל גַּבָּם

יוֹם אַחַר יוֹם וּבְכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה,

וּכְמַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה

לוֹעֲגִים הַלֵּילוֹת לַיָּמִים:

אַתֶּם נִרְפִּים מִדַּי עַל כֵּן אַתֶּם סוֹבְלִים,

לָכֵן אַתֶּם מַשִּׂיגִים כֹּה מְעַט בְּחַיֵּיכֶם

וּבְאַשְׁמַתְכֶם אֲנַחְנוּ הַלֵּילוֹת

שְׁרוּיִים בְּצִלָּם הַתְּמִידִי שֶׁל בְּדִידוּת וַחֲשָׁדוֹת,

נִדְמֶה לָכֶם שֶׁאַתֶּם רוֹאִים הַכָּל?

טָעוּת!

אֶת מַה שֶׁאֵינְכֶם רוֹאִים

בִּיכֹלְתֵנוּ לִרְאוֹת,

כִּי עֵינֵינוּ רְגִילוֹת לַחֲשֵׁכָה;

טֶרֶם שַׁחַר –

אָנוּ מַמְתִּיקִים, מְקַשְּׁטִים

וּמַגִּישִׁים לָכֵם הַכָּל

כְּתִקְוַת-שָׁוְא וּכְקַצֶּפֶת אַשְׁלָיוֹת

* * *

חנה סמוכה מושיוב

המושבניק שלי

כנערה, ראיתי באנשי הקיבוץ והמושב, משהו נחשק... הם ביטאו ערכים ציוניים, יישוב הארץ ואזורי הספר ושטחים שנכבשו במהלך מלחמת השחרור, שיצרו את "הקו הירוק" – קו "שביתת הנשק" ב-1949. הקימו יישובים כפריים בטרם קמה המדינה, שהושתתו על ערכים של חברת מופת, ששאפה לשוויון, חיים בצוותא, עזרה הדדית והגנה על הגבולות, שחייבו שיתופיות בין המתיישבים. וכשהמשאבים דלים, שוויון – הוא הפתרון! גם הקיבוץ וגם המושב דאגו למנוע פערים בין המתיישבים. כדי להתקבל כחבר לצורות היישוב הכפריות, המתיישבים היו צריכים לעמוד בקריטריונים שונים, כדי ליצור מכנה משותף בין החברים, שמוכנים לקבל את העקרונות שעליו הושתתו.

סיימתי ללמוד שנה ראשונה באוניברסיטה, ובחופשה הכרתי מושבניק צעיר, שבדיוק השתחרר מהצבא ויצא לדרך חדשה. הרגשתי בת מזל וכבוד גדול, שאני מתחברת עם מושבניק ממושב ותיק, שהוקם לפני קום המדינה, ב-1929, שבין מקימיו היה סבו, שעלה ארצה עם רעייתו הטריה וההרה בשנת 1919 מבולגריה. הם התיישבו ביפו, שבה נולד בנם בכורם (אביו) בראשית שנת 1920. בעקבות הפרעות, הם עברו לתל אביב – שם בנה הסב בית ברחוב בוגרשוב, וגרו בו עד למשבר הכלכלי ב-1929, שדחף את הסב להצטרף להקמת מושב של יוצאי בולגריה, במטרה להגשים חלום, ושיהיה להם מה לאכול. 

המשפחה של אימו, ב-1939 עלתה מפרנקפורט שבגרמניה עם שלושת ילדיהם והתיישבה בירושלים. סבו, ד"ר פרנקל, היה רופא, והסבתא הגיורת היתה אחות, ולכולם עיניים כחולות. להגיע ארצה ערב מלחמת העולם השנייה למקום לא פשוט, שבו האנגלים הגבילו את העלייה, שהרבה כסף היה צריך לשלם בעטייה (עבור סרטיפיקט), כשעדיין אין לנו מדינה, נראה בעיניי כהעזה וכחלוציות! למרות הקשיים פה, הם ברי מזל, כי הם נצלו משואה ומשמד.

הרגשתי שאני נוגעת בקודש. ידעתי על הנושא הזה מלימודי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והספרות ומתנועת "הנוער העובד". שמעתי על החלוצים האלה סיפורים הרואיים מלאי הוד ומעוררי כבוד. והנה, כאילו הוא יצא מהספרים ומהסיפורים. מול עיניי ניצב, מושבניק, צבר, בשר ודם, שאין ממנו מושלם, ג'ינג'י חתיך, שיערו ערמוני, גבוה ורזה, עיניו ירוקות, כאילו יצא מהדמיון. הוא נראה כמו חלוץ שבא מהקיבוץ. היה לו פוטנציאל להיות לי לחבר ושמחתי אותו להכיר. לא ידעתי מיהו? חששתי שהוא סנוב! פחדתי להתאכזב! לא מיהרתי להתאהב, שמא לא ירצה בי, כי אני מזן אחר – עולה מהמעברה, שלא יודעת הרבה על עברה! אך אני נמשכת אליו ורוצה לדעת עליו יותר. לא מוכנה לוותר. סקרנית להתקרב אליו וללמוד את הסיפור שעליו קמה המדינה, מאלו שבאו אליה לפני קום המדינה עם ערכים נשגבים – נשביתי בקסמו ובקסמם של הסיפורים!

לחשוב שיהיה לי חבר, ממשפחה שנמנית בין מקימי מדינת ישראל, שיש לו שורשים ויסודות עמוקים, מישהו מהאגדות ומהסיפורים, ממשפחה מבוססת, בטוח בעצמו, שחי בלי אימת הגלות וסיפורי רעב והישרדות. צבר, שלא גדל במעברות, מישהו שמסמל איכות והגשמת חלום, סיקרן אותי מאוד!

מעולם לא חלמתי על איש אדמה, שיהיה לי חבר! מצד אחד הוא נראה לי מלא הוד, ואני רוכשת לו ולמשפחתו כבוד, אך מצד שני, מה לי ולו? אני אוהבת משכיל וידען, שהיה לי המון ממנו ללמד, ולא עובד אדמה, שנראה קצת יותר מסתם פועל, שממשלח ידו, לא יכולתי להתפעל... אך בצעיר הזה, היה משהו אחר. הוא לא פועל! את האדמה שלו הוא בועל, במנעליו דבקה האדמה, והזיעה שחשבתי שהיא דוחה, מבשמת את בגדיו, ולמרות שבהשכלתי אני עולה עליו, ושונים אנו בשטחי העניין, שיכולים להוות בינינו קשר ואבני בניין... הקסם שלו, נראה לי כקניין. עליי לשנות את הדיסקט אצלי בראש, לאמץ סולם ערכים חדשים שאיתם הוא ואני נהיה מחוברים.

אני במנוסה, מרגישה שאני נוחלת תבוסה, מתלבטת ומתחבטת, חייבת לוותר על תכונות שרציתי שהחבר שלי יכיל. כל חיי טרחתי ושמחתי ללמוד, כדי שתהיה לי זכות למצוא חבר משכיל! איך אוותר על זה? הוא עדיין לא שלי כליל... האם אוכל אותו להכיל?

לא ידעתי איך אקבל את האדמה שדבקה בבגדיו ובמנעליו ובכל שַעַל שבו הוא דָרַך, אך הוא אותי מָשַך... בדמיוני, חשבתי על אדם כמו אבי, שהלך לעבודה עם חליפות ועניבות וחולצות מגוהצות ונעלים מצוחצחות. האם אקשור את חיי עם מי שעובד בבגדים מלוכלכים ודוחים, שנראה לי שבהם יש פחיתות כבוד??

אימי, שבקושי ידעה עברית, לימדה אותי: "כבוד אדם – מלבושו!" – האם אתבייש בו? לא ידעתי איך לגשר על הפערים בין מה שחלמתי עליו לבין מה שלי הזדמן וטרף את הקלפים. מצד שני, נשביתי בדימוי שטמון בצִיו‍ֹנִים החרוצים, שהקימו יישובים בטרם קמה המדינה למרות כל הקשיים והסכנות, ואנו העולים חבים להם הרבה על התשתית שהם בנו להקמת המדינה היהודית. מגיע להם קרדיט, כי בזכותם אנחנו כאן, במדינה משלנו, ולא עוד פליטים!

הצלחתי לקלוט, שבמושבניק הזה יש משהו ממגנט וזה חזק ממני. אני נשאבת להכיר, לדעת, להבין מה טמון באנשים, שראיתי בהם נפילים נפלאים, שאף אחד אותם לכאן לא הביא! הם הגיעו ארצה מרצונם, לפני שהיתה מדינה שתקלוט אותם. הם התגברו על קשיים ומחסור, רכשו קרקעות והקימו יישובים, התמודדו עם קדחת ויתושים, ועם פרעות שמדי פעם חוללו הערבים, שלא יכלו לשאת את קיומם במקביל. נאבקו עם שלטונות זרים – עות'מנים ובריטים, שהיו די אכזריים! שהטילו הגבלות ותקעו להם סכין, ועל אף הכול הקימו מוסדות מיישבים, מחתרות ולוחמים, קנו נשק, נלחמו, שפכו את דמם, והקימו כאן מדינה! כל זה מפעים ולא נקלט...

הייתי בקונפליקט עם עצמי, מצד אחד – לא התלהבתי מהבגדים הרטובים ממים או מזיעה. והייתי צריכה לשכנע את עצמי שהכול זהב! אפילו נחשק, אולי משהו שעוד אוהב... במוחי עלה השיר של רחל המשוררת: "ואולי לא היו הדברים מעולם... ואולי לא השכמתי עם שחר לעובדו בזיעת אפיי...." רחל כאילו דיברה אל ליבי. היא הפכה את עבודת האדמה, הזיעה והיגע וההשכמה המוקדמת בבוקר, למשהו נכסף, לחלום, לגעגוע, שהיה מעיניי עלום, שלא ידעתי עליו כלום! היא הוסיפה למושבניק שלי לווית חן, שאליו אני רוצה להתחבר ולקלוט ערכים חדשים, שהיו אז נשגבים, ודיברו אל לבבות רבים.

למרות הכול עדיין לא הייתי בטוחה, שאני מוכנה לנטוש ולהוציא מהדמיון את מי שחלמתי להשיג... ואם אבחר בו, האם גם האחרים יראו בו מה שאני רואה ויעריכו, או יבוזו לי? לא רדף אחרי שובל של מחזרים, הבנתי שעליי לקבל אותו כמו שהוא ולהסכים להצעת הנישואין!

היינו חברים כשנתיים, שנים ברוכות שהתנהלו על מי מנוחות. כשהכרנו, הייתי סטודנטית שנה ב' ולא אצה לי הדרך להינשא. ולא ידעתי אם אני רוצה לחיות עם מושבניק, למרות שהוא צבר – כי זה מה שרציתי, וזה נהדר. אהבתי את הצניעות והמסירות והחריצות והייחוס והחספוס והמעמד הכלכלי הטוב, שהבטיח לי חיי רווחה בדירה חדשה שהוא קנה. הוא ידע היטב שאין לי נדוניה, ולא עשה מזה בעייה. מגיל חמש עשרה וחצי אני עובדת ומסתדרת, את רוב הכנסתי השקעתי ברכישת השכלה. תמיד אעבוד ואשתכר ואוכל לתרום את חלקי בכל מה שצריך! לא רציתי להקשות על אבי ולדרוש נדוניה, כי במשך חצי שנה, התחתנו גם אחי הבכור ואחותי שממני קטנה, ויותר חשוב שיעזור להם. ידעתי שאני אסתדר!

פחדתי שאני חוזרת על הטעות, שעשה אבי המורה המשכיל, שנישא לאימי בשידוך. כשראה את אימי הבהירה והצחורה (הוא היה שחרחר, והעריץ, כמו רבים, את המראה הבהיר), עם השיער הארוך והצמות העבותות, נשבה בקסמה ולא התייחס לזה שהיא בורה! ולא לקח צעד אחורה! והם נישאו ולא חיו בשלום, ולאו דווקא בגלל הפערים בהשכלה, כי הוא כיבד אותה ודאג לה. כל ריב נגע לתקציב שלא הספיק. היא רצתה לתת לילדיה יותר ולא חשבה לרגע לוותר, נלחמה כמו לביאה, אך מעולם לא עבדה והכנסה לא הביאה, והיתה בו תלויה.

חשבתי שהוריי אינם דוגמא בשבילי ועלי לעשות תיקון! אתחתן עם מישהו ברמה שלי. יהיה לי מקצוע ואעבוד, ולא אבקש תקציב וידי לנדבה לא אושיט! אהיה עצמאית וחופשית וכך אמנע ממריבות. אני בהכרה מלאה, היו לי שנתיים לחשוב. לא איבדתי את הראש וחיפשתי בו עוד יתרונות. הבנתי כמה הוא נאמן ואוהב את אדמתו, גאה בבגדיו המוכתמים בזיעה ובבוץ, ורואה בהם בגדי מלכות, וללבוש אותם זו זכות, למרות שאת זה – היה קשה לי לראות! עם כובע טמבל ובגדי העבודה הכחולים של "אתא", הוא לא הרגיש שהוא למטה, ולרגע לא חלם להחליפם בעניבה ובחליפה. הוא חונך לעבוד קשה והיה חרוץ, כי למשק הוא נחוץ. ועליי לִדום, ללמוד לקבל אותו ואת האדמה שהוא מעבד, שלמעני, הוא אותה לא יאבד, ועליי לדבוק בו באהבה, כמו שהוא דבק בה. כי יש בו הרבה ערכים, שלא אצל כל אחד רואים. ידעתי למצוא את הדבש וגם ראיתי את העוקץ ובחרתי בו למרות ההתלבטויות, שמעולם לא דיברנו עליהם...

הייתי מאושרת שמצאתי משפחה מאמצת וגבר אוהב, וייחוס ומעמד, שיעניק לי ביטחון כלכלי, וערכים וילדים יפים, ולא אדע מחסור, ואני יכולה להבטיח שעל כסף לעולמים לא נריב, כי אני אעבוד וארוויח.

האדמה שאותה אהב, היתה הצלע שלישית, שלה הוא נאמן. ידעתי שאין לי זכות, ואני לא יכולה עליו לחלוק. למרות הקשיים, זרמתי איתו. התחברתי לעולמו, לערכים שלו, שנראו בעיניי נעלים! הוא לא תבע ממני להיות חלק מעולמו, לא ביקש ממני לעזור לו בעבודה הקשה, ולא ביקש שאחליף מקצוע. ובכל זאת שאלתי שאלות, והייתי מעורבת בניהול הכספים והחשבונות, שבהם הוא התעניין פחות, וסמך עלי שאשתמש בהם בתבונה ואפילו אחסוך. לא הפריע לו שהמשכתי לעסוק במשרתי כמורה, והמשכתי ללמוד, להשתלם ולהשתכר, לעזור ולסייע בפרנסת המשפחה, שתמיד היתה נחוצה, ולא היתה תלויה במחירי השוק, לא בשרב ובקרה, ולא בשיטפון, והיא הוסיפה לביטחון הכלכלי המון, בעיקר בעתות משברים שידעה החקלאות. והיה לנו טוב! הוא לרגע לא חשש, שככל שאלמד ואתקדם הפערים בינינו יגדלו, ואני אקום ואעזוב. לא! הוא רצה שיהיה לי טוב והוא תמך בי וככול שהצלחתי הוא היה גאה בי יותר. הרגיש שהוא חלק ממני. האמין בי ואני בו.

השפעתו עליי

בראשית צעדיי כעובדת, התחלתי לעבוד כמנהלת חשבונות של משק רבייה ומדגרות, שהיה בבעלותה של משפחת שץ, שעלתה מגרמניה למושבה מגדיאל, בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, ופה נולדו לה שני בנים צברים, גדיאל ויהודה שץ, שהיו שותפים בעסק, ואהבתי אותם בזכות צבריותם, למרות שלא פעם דיברו גרמנית. הייתי להם כבת והתחבבתי עליהם והם קידמו אותי יפה. זו היתה התחלת הקשר שלי עם ענף החקלאות שהתחלתי להבין עליו משהו מקרוב.

לאחר מכן, כסטודנטית, עברתי לעבוד ב"מכון לחקר הרווחיות של המשק החקלאי", גם פה נחשפתי יותר לנושא החקלאות. גם פה הבוס היה ייקה, ד"ר לווה ז"ל, שחיבב אותי מאוד. למדתי על ההבדלים בין "מושבים ותיקים" שהוקמו לפני קום המדינה לבין "מושבי עולים", שהוקמו במטרה לקלוט עולים לאחר שקמה המדינה. ולמרות שלא באתי ממשפחה חקלאית, הבנתי משהו בנושא. זה עזר לי להתחבר לחבר שהוא מושבניק, ודיברנו על הנושא שאותו חי ועִניֵן, ואותי – סִיקרן.

לאחר שהכרנו המשכתי להתעניין בנושא החקלאות, כי הבנתי את הנושא מקרוב. בגלל שחייתי עם מושבניק, דבר שנתן לי ערך מוסף. כך גם התקרבתי אליו ואל עולמו, שלי קסם. כסטודנטית בחוג לגיאוגרפיה, השתתפתי בהרבה סיורים ולמדתי להכיר כל סלע ונקיק. למדתי הרבה על חלוציות והתיישבות, על צורות יישוב, על העליות, על פריסת האוכלוסייה והחקלאות, הגיאולוגיה והגיאומורפולוגיה. כמי שנולדה עם המדינה, נושאים אלה אותי ריתקו ורציתי לדעת איך קָם פתאום עַם ומקים מדינה אחרי אלפיים שנה? זה לא נקלט! כל העבודות והסמינריונים שבחרתי לעשות, בתואר הראשון והשני, היו קשורים בנושאי חקלאות והתיישבות, שהכרתי מקרוב ושמחתי לחקור לגלות ולדעת עליהם עוד. גיליתי בהם עניין והתחברתי לרעיון הציוני המטורף ששבה אותי. ככה גם התחברתי יותר חזק לעולמו של המושבניק, שמשפחתו היתה בין החלוצים.

את העבודה הראשונה באוניברסיטה בנושא "הכפר הערבי", עשיתי על אחד מיישובי השומרון בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים. נעזרתי בשכן ששירת שם ב"משמר הגבול", שלקח אותי לכפר בִּיְדָיה ליד טול כרם לחקור ולשאול שאלות, וגיליתי הרבה דברים שאיש לא ידע עליהם והיה מרתק ומאוד מעניין, והציון בהתאם!

בלימודי התואר השני, התמחיתי ב"גיאוגרפיה כפרית". את התיזה לעבודת המחקר עשיתי על יישובי מועצה אזורית "מרחבים" ומועצה אזורית "אשכול" בנגב הצפוני מערבי. פעם בשבוע נסעתי לראיין את החקלאים. למדתי מהם והתפעלתי מפועלם. החקלאות שלהם שונה לחלוטין מהחקלאות שלנו במושב, שמבוססת על מטעים. אצלם הרוב גדל בחממות, שמשתרעות על פני שטחים נרחבים, שבהן מגדלים ירקות, בעיקר עגבניות. מדובר על חקלאות אינטנסיבית מאוד שמשתמשת בטכנולוגיה סופר מודרנית, שמצריכה השקעות הון גדולות ועבודת ידיים רבה. השוויתי בין "מושבי עולים" של מועצה אזורית "מרחבים", שרובם די נחשלים, שרובם נטשו את החקלאות, לבין מושבים שהוקמו בשנות השמונים של המאה העשרים, לאחר פינוי סיני – מושבים בתוליים-חלוציים שהוקמו ב"חבל שלום" ו"בחבל אשכול", שבהם גיליתי ציונות לתפארת, שלא רבים עליה יודעים.

כשראיתי כל זאת, הייתי כחולמת... זה החזיר אותי לסיפורים של החלוצים שהתיישבו בסְפַר והקימו חקלאות מתוך חלום וחזון ורעיון ותעסוקה וביטחון וקבעו את הגבולות החדשים ברצועת עזה. בשנים האחרונות יישובים אלו נמצאים בקו האש ולא קל להם להתגבר על העניין הביטחוני, שהצריך מיספר מבצעים צבאיים ("עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "שומר חומות"). ולמרות המצב הביטחוני הבלתי נסבל, אוכלוסיית היישובים שם לא פוחתת, היא גדלה! נבנו שכונות ל"בנים שאינם ממשיכים" מבלי שיחויבו להתקיים מהחקלאות. כמובן שרוב העבודה מבוססת על טכנולוגיה מודרנית, ידע, ועובדים זרים, מה שמאפשר למושבניקים להגדיל את השטח המעובד, כדי לספק תעסוקה לפועלים במשך כל השנה. ולמרות שהחקלאות עוברת טלטלה והרווחיות יורדת ויש תחרות עם ייבוא מתחרה, אין ברירה אלא להמשיך להתפתח ולגדול, ולהמשיך לעסוק בחקלאות ולהתמודד עם בעיית הביטחון, שטרם נמצא לה פיתרון... הפסקתי להתלבט. בחרנו להתחתן. הוא עם בת מעברה שאל עולמו התחברה, והיא עם הצבר שסימל עבורה ציונות והתיישבות, חזון ועצמאות, שהביאו להקמת המדינה, שזכיתי לעלות אליה ולחיות בה ולפגוש את "מלח הארץ". אני אוהבת את המושבניק שלמדתי להכיר. הקמנו משפחה – שני בנים ובת נפלאים, שגאים בשושלת שלהם. לא, אני לא מתביישת בו. הוא אומנם פחות משכיל ממני, אך הוא עושה הרבה יותר ממני. אני מעריצה אותו, את החריצות שלו, את דבקותו ברעיון ואת אהבתו ומסירותו לכל דבר שבו הוא שותף. הוא העשיר אותי – העניק לי תחומי עניין שהפכתי לנושאי התמחות. גרם לי ללמוד ולדעת יותר ולעולמו להתחבר ולרגע לא להצטער.

למרות שיש מי שיאמר שאבד הכלח על החקלאות, אסור לשכוח את מה שהיא חוללה! ואסור לתת לה לגווע ולמות. לא הפסקתי ללמד את תלמידיי את ערכה ואת תרומתה לגאולת הארץ שהם יושבים עליה, לקביעת הגבולות ולשמירה עליהם, לייצור המזון ועוד. ערכה של החקלאות נשחק, את מקומה תופסים ענפים אחרים, הרבה יותר רווחיים, וכענף שמיצר מזון, שום מדינה לא תתקיים בלעדיו. בזכותה ובזכות המתיישבים קמה המדינה ואל נקל בה ראש. מזל שנותרו קצת "משוגעים" שממשיכים להתמודד עם כל הקשיים ועם הגזרות שהממשלה עליהם מטילה, ולא מרימים ידיים. השאלה אם יבוא אחריהם דור שימשיך עליה לשמור, או שביד גסה יחליט אותה לעקור? ויבין שחקלאות אינה בהכרח שווה רווחיות, וצריך בה לתמוך, כפי שהיה בעבר וכפי שכל מדינות העולם עושות. החקלאות נתונה לזעזועים של מחירים, בגלל עודפים או מחסור, מזיקים, אסונות טבע, בעיות ביטחון לאורך הגבולות, ולאחרונה גם חשיפה ליבוא מתחרה ולהורדת מכסים, שקשה בהם לעמוד. לכן חשוב בה לתמוך. 

חנה סמוכה מושיוב

22.3.2022

* * *

עקיבא נוף

חוט הזהב

כָּך לֵילוֹתַי נֶעֱטָפִים בְּגַעְגוּעַ מְלַטֵּף

וְיום ליום אוֹמֵר שִׁירוֹ

של זיכָּרון בִּלְתִי חוֹלֵף,

כְּשֶׁהַמֶּרְחָק רק מָעֲצִים

אֶת כִּיסוֹפַי הַנְּעוֹּצים

בְּפִיתוּלַיו של חוּט זָהָב,

מוֹשֵך אביב אל יום הַסְּתיו.

* * *

יונתן גורל

אירוע ההמונים

נבוך ונכלם לנוכח "ההפנינג". הרב כבודו במקומו, תלמיד חכם, למדן וידען, צנוע, אבל נתן לפוליטיקאים החרדים אפשרות להפכו ל"קדוש", שבזכות ברכותיו ומלמוליו אנשים הבריאו, מצאו עבודה, באה שלווה למשפחתם וכיוצ"ב – כמקובל בזאנר של "אגדות קדושים" ב"סיפור העממי".

הבנתי את האיתות, לפיו "אנחנו מלוכדים וכוחנו איתנו" והתביישתי משום כבוד המת . נזכרתי בצנעה ובקשיים של תלמידי חכמים בחייהם ובמותם ותהיתי – מי מבין הרבבות באמת הכיר את משנתו, כנראה, הלא סדורה, התחמם לאורה והוסיף לה משלו?...

מאידך גיסא, אולי אני מקנא בהם, ביכולת שלהם ל"תמוך" ב"קדושה" שבתלמוד תורה, והתביישתי בנו, בחילוניים-מסורתיים, שלא תומכים ולא מעודדים לימוד ומחקר, וקל וחומר באנשים העוסקים כל אחד בתחום התמחותו ובקשיים שיש לנו לפרסם ולזכות בתהודה.

ואולי, השוואה כזו היא לא אמינה כי הדינמיקה וההדגשים של העולמות המתוארים הניגודיים היא שולית ולא נוגעת בבעיות הלמידה וההשכלה והשימוש שעושים הלומדים. דרך משל, רופא חרדי בוודאי חי בעולמות מנוגדים אלה ומוצא איזו סינתיזה המאפשרת לו לתפקד כרופא, וידועה הסתירה המובנית בין דת למדע, גם אם "קדושת החיים" קיימת בשתיהן ובחיבוריהן.

גם דאגתי – ירושלים במובנים מסוימים היא עיר חרדית לכל דבר. וכך, חסרה בה הפתיחות וגדלות הרוח והלימוד רב הפנים והאפשרויות, מה שמוביל, בדיעבד, לקנאות ולצמצום אפשרויות החיים באותו מקום, אפשרויות של החינוך והלמידה.

"קדושה" של "בשר ודם" מסוכנת, "פולחן אישיות" משתלב לא פעם עם דיקטטורה ו"משטרת מחשבות". החילון של ה"חווייה הדתית" הוא בידיעה ובהכרה שבני אדם הם בני תמותה ואם נשאר "משהו" מהם זה גם ב"תחום הרוח". ואם מצב פוליטי משפיע על עידוד ותמיכה במלומדים, חוקרים, סופרים ומשוררים – משפיע הדבר גם על תוצאות היצירה לסוגיה.

כללו של דבר, לימוד הוא חשוב בכל התחומים, האמונות ודרכי החיים ואין לבטל אותו משום טעם, אבל בשביל כך צריכה להיות פתיחות שלטונית, פוליטית, תרבותית  ומחשבתית, כך שכולם יצאו נשכרים.

ינוח בשלום על משכבו הרב, ותעלה ארוכה לחוקרים, למשוררים ולאמנים, גם אם לא יזכו ל"פולחן אישיות".

"יהי חלקי עמכם ענווי עולם, צנועי הגות ועלילה, רוקמי חייהם בסתר..." (ביאליק).

יונתן גורל

* * *

אהוד בן עזר: חיים ויהושע מזון

קטע יומן מיום שני, 21.3.2022

לפני הצהריים מטלפנת אישה בשם חיה המציגה עצמה כחברה של נסיה שפרן ואחותו של יהושע מזון, שלמד איתי בכיתות ז' ו-ח' בבית הספר פיק"א בפתח תקווה, ואשר הזכרתי אותו בשמו המלא ברומאן "המושבה שלי".

[הציטוט מהספר: "המלחמה הסתיימה. הגברים והנשים המגוייסים החלו לחזור למושבה, חוץ מאלה שנהרגו במלחמה, כמו אבא של חברנו יהושע מזון."]

היא שואלת אם יש לי זיכרונות על אודותיו. אני אומר לה שלבד מהעובדה שאביו החייל נהרג במלחמת העולם השנייה, והוא היה יתום, אין לי זיכרונות עליו, רק שהיה נראה עצוב וגם לא לקח חלק בחיי החברה של הכיתה, שרובנו היינו אז בתנועת הצופים.

היא מספרת שלאחר שירות בצבא ובצבא הקבע הוא עבר לברזיל, שם התחתן עם אישה יהודייה ושם חי כל חייו עד לפטירתו. היא, לדבריה, נולדה חודשיים וחצי לאחר שאביה נהרג.

לאחר שיטוט באינטרנט אני מגיע לפרטים על אביו של יהושע מזון:

חיים מזון באתר יזכור של משרד הביטחון

חיים מזון, בן בתיה (בוליסו) ויהושע. נולד בשנת 1913 בסיליבריה שבתורכיה. כשהיה בן עשר עלה לארץ ישראל עם משפחתו שהיתה ציונית ושאפה להתיישב בארץ. הם השתקעו בפתח תקווה, וחיים סיים את לימודיו בבית הספר "נצח ישראל" שבעיר. הוא השתלם במקצוע הנגרות ועבד לפרנסתו בבניית רהיטים. כשהיה בן עשרים ושלוש נשא לאישה את חברתו רבקה. מאחר שהמצב הכלכלי בארץ היה קשה, בחר חיים לעסוק במסחר בסידקית וראה ברכה בעמלו. כשנה לאחר נישואיהם נולד להם בן בכור, יהושע, שהִרבה שמחה במעונם. באותה עת התנדב חיים ונטל חלק באימונים צבאיים שערכה המחתרת כדי להכשיר את צעירי הארץ למאבק על הקמת המדינה.

ב-22.11.1940 התנדב לצבא הבריטי וצורף לגדוד שהתאמן במחנה סרפנד (צריפין). מדי שבת היה מגיע לביתו ומבלה את חופשתו הקצרה בחברת אשתו ובנו. חמישה שבועות לאחר שגויס הגיע לחופשה בת ארבעה ימים שהיתה חופשתו האחרונה.

טוראי חיים מזון. מתוך אתר יזכור של משרד הביטחון בוויקיפדיה.

הגדוד שבו שירת הועבר לטוברוק שבלוב. שם הועלו החיילים על אוניה שלוותה באוניה אחרת והיתה עמוסה ב-2,000 חביות דלק. בוקר אחד בשבת, י"א בשבט תש"א (8.2.1941) בשעה 08.00 – הפציץ מטוס אוייב את שתי האוניות וחביות הדלק התפוצצו והתלקחו. חיילים רבים קפצו למים בתקווה להינצל, אך כולם ניספו בטביעה או באש שבערה סביבם. האונייה נחצתה לשניים ואלה שלא קפצו, נשארו בחיים. חיים נספה באסון הכבד. ארבעה ימים לאחר ההפצצה התנדבו שני חיילים מיחידתו לחפשו ומצאו את גופתו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בטוברוק, שהוקם עם קבורת נופלי האונייה. רב מקהילת בנגזי אמר עליו קדיש בהלווייתו. הניח אחריו אישה, בן ובת, שנולדה חודש לאחר מותו. שמה נקרא חיה לזכר אביה.

שמו הונצח בבית "יד לבנים" בפתח תקווה על אנדרטה שהוקמה לזכר בני העיר, חללי מלחמת העולם השנייה, וכן ב"ספר ההתנדבות", בספר "כובשים ובונים" ובספר "יזכור" של "מכון ז'בוטינסקי".

חיים מזון (Mazon Haim), מספר אישי בריטי PAL/13447, התגייס לצבא הבריטי בשנת 1940. הוצב בחיל החפרים הבריטי (P.C.  – Pioneer Corps )  ביחידה 608 Pioneer Coy.

מקצועו הצבאי – חפר.

דרגתו בצבא הבריטי טוראי (Pte. - Private).

הובא למנוחות עולמים בבית הקברות TOBRUK WAR CEMETERY, לוב. מיקום הקבר: 3. A. 5.

סוף ציטוט.

* * *

מנחם רהט

היהודי זיס והיהודי זלנסקי

איך שלא תסתיים מלחמת רוסיה אוקראינה העקובה מדם וחורבן, תיפול האשמה לטרגדיה על 'היהודי זלנסקי', ותגלוש להאשמת כל היהודים. 'תמיד אשמים'.

אלא מה?

הלוואי ואתבדה, אבל זה כנראה מה שצפוי עם סיומה ביום מן הימים של מלחמת רוסיה-אוקראינה: בסוף בסוף יהיו אלה היהודים שיואשמו באחריות המוסרית לחורבן ולהרג ההדדי, חסר הטעם. היהודים יהיו שוב שעיר לעזאזל של המלחמה הנוראה והמיותרת הזו.

זה יקרה בשעה 6 אחרי המלחמה. האוקראינים יגיחו מן הבונקרים והמחילות האפלים לאחר תבוסה וכניעה משפילה או ניצחון מזהיר, ויעמדו לראשונה פנים אל פנים מול המראות הבלתי נתפסים, ההרס העצום והחורבן שפקדו את ארצם היפהפייה, אשר הפכה לעיי חורבות וחזרה לחשכת ימי הביניים.

וגם האזרחים הרוסיים, שיבינו בסוף שהמלחמה המיותרת הזו, שעליה החליט עריץ אחד על דעת גנרליו מלחכי הפינכה, עלתה להם במחיר דמים בלתי נסבל. כבר היום דיווח אתר חדשות רוסי הקשור עם העיתון 'פראבדה' שמשמש שופר הקרמלין, כי עד עכשיו ניספו 10,000 (!) חיילים רוסיים בקרבות אוקראינה. הידיעה אמנם נמחקה כעבור מיספר שעות, אך קשה להאמין שהיתה חסרת בסיס. להיפך: אם ה'פראבדה' דיווח על 10,000 הרוגים, לא מן הנמנע שמספרם בפועל גדל פי שלושה לפחות. כשיתעוררו אזרחי רוסיה, הם לא יוכלו לסלוח על אובדן חייהם של כל כך הרבה רבבות גברים צעירים בשדות הקרב האוקראינים.

גם באוקראינה וגם ברוסיה, כשתבוא ההתפכחות, היא תהיה בלתי נסבלת. לפתע יבינו הכול שמדובר בשיגיון מוחלט, נפסד, חסר פשר, שכולו מוות ופציעה סיטוניים, חַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה.

או אז יחפשו שעיר לעזאזל שעליו תוטל האחריות לחורבן ולקטל הבלתי הגיוניים. והוא יימצא: 'היהודי זלנסקי' יהיה האשם העיקרי, ועימו כל היהודים באשר הם: היהודים האוקראינים (אם יישארו שם כאלה, שלא ניצלו את זכותם לברוח מן התופת) והיהודים הרוסיים, היהודים הישראלים והיהודים האמריקאים – ושאר שותפי 'הקשר היהודי', כמיטב המסורת המצמררת של הפרוטוקולים של זקני ציון. היהודי שוב ישחק במחזה עיוועים זה את תפקידו של מפיסטו, לוציפר בכור שטן, רוקם נצחי של מזימות שיטנה כלפי 'העולם הנאור'. היהודי היה ויהיה תמיד אשם. וכי יכול להיות אחרת?

הנשיא היהודי זלנסקי, גם אם הוא עצמו התנכר ליהדותו ונשא לאישה את אולגה קיאשקו-זלנסקה הלא-יהודיה, אֵם שני ילדיו שהם כבר גויים גמורים, יוצג כנאשם הראשי בכל הטרגדיה הכפולה, האוקראינית והרוסית. ההמון האוקראיני הנזעם על אובדן ארצו ורכושו, יתגודד ברחובות בהפגנות המונית נגד "הממשלה האוקראינית הרוצחת, שהחריבה את ארצנו והקריבה את מיטב אזרחינו, על מזבח הלאומנות המטורפת." וגם ההמון הרוסי שיוכה בהלם לנוכח נתוני קטל חייליו, לא יטמון ידיו בצלחת. המסקנה תהיה אחת – היהודי זלנסקי רקח את כל התבשיל השטני הזה.

ככה היה וכך יהיה בקרב כל שונאי ישראל, לאורך כל שנות ההיסטוריה. כך למשל האשימו את היהודים בקשירת קשר בינלאומי מטורף להשלטת הקומוניזם ההרסני, ובו זמנית בעמידתם מאחורי הקפיטליזם החזירי. כשמדובר באיבת היהודים, לא מפריע לאיש שמדובר ממש בדבר והיפוכו. כך או כך, היהודים אשמים.

כך היה באירופה, כשהאנטישמים צעקו ליהודים שם: לכו לפלשתינה. אבל כשהיהודים אימצו את ההמלצה, דורשים מהם להסגיר את 'פלשתינה' לערבים. דבר והיפוכו? למי איכפת.

הכלל הוא שקודם כל יורים ואחר כך מוצאים את הסיבות לכך. בעבר הרחוק והקרוב, באין עדיין מדינה יהודית, הכלל היה, שקודם כל מרשיעים את היהודים, שוחטים אותם, תולים אותם, צולבים אותם, ואחר כך כבר מוצאים את הנימוק הראוי.כך היה לאורך כל שנות ההיסטוריה וכך יהיה מן הסתם בתום מלחמת רוסיה-אוקראינה העקובה מדם וּונדליזם.

ההיסטוריה היהודית מכילה מקרים רבים של שנאת עולם לעם עולם, שהחלה בשנאת עֵשָׂו ליעקב ("אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה: בידוע שעֵשָׂו שונא ליעקב"), נמשכה במצרים הפרעונית, במזימותיו של עמלק, והתפתחה בימי יוון ורומא, בימי הביניים (למשל האשמת היהודים בהרעלת בארות שחוללה את מגיפת המוות השחור, שקטלה 25 מיליון חללים), באנגליה וצרפת (מאז גירוש היהודים מתחומיהן עד פרשת דרייפוס), ברוסיה הצארית והקומוניסטית ובאוקראינה שאדמתה ספוגה בדמם של לפחות שלושה מיליוני יהודים, בגרמניה הנאצית, באנטישמיות הפלשתינאצית – ועד לימינו ממש, כששוטמי ישראל מאשימים, שהיהודים הם שהמציאו את נגיף הקורונה, כדי לגרוף הון עתק לכיסיהם באמצעות החיסונים לבלימת המגיפה.

יקצר המצע מלפרט את ביטויי התופעה המגונה של הטלת האחריות לכל מדווי העולם, על היהודים. נזכיר רק סיפור אחד מיני רבים, סיפורו של היהודי זיס, מהדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של האנטישמיות. יוסף זיסקינד ('זיס') אופנהיימר, היה ב-1733 'יהודי החצר' (יועץ כלכלי ופוליטי) של הדוכס מווירטמברג, בגרמניה המפוצלת. אך עם מותו של מיטיבו הדוכס, קמו עליו האנטישמים המקומיים והאשימו אותו בכל עוולות תבל. ב-1738 הוא הוצא להורג בתלייה לעיני קהל אלפים מריע.

קיומה של מדינת היהודים הוא ערובה לכך שגורלו של 'היהודי זלנסקי' לא יהיה כגורלו של 'היהודי זיס', אפילו לא מטאפורית; אבל הסכנה עדיין אורבת לכל בני העם היהודי שעלולים להיות שוב מואשמים לשווא בהרס ובאובדן המצמיתים באוקראינה וברוסיה.

מנחם רהט

* * *

ש. שפרה

"יעזרה אלהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר

דברים שנאמרו בערב הספרותי שנערך במשכן האמנים בהרצליה ביום 1.9.05

למען הסדר הטוב – אהוד ואני ידידים מזה שנים רבות; יתרה מזו, שנינו חברים באגודת סתרים אחת שמספר הנמנים עליה הולך ומתמעט כחלוף השנים, הלא היא: "אגודת האזרחים העות'מנית של פלשתינה א"י".

אבל כל מה שייאמר להלן אין בו משוא פנים.

מה שנפלא בעיניי בשורות של שירה, ואולי הוא חלק ממהותה, הם השוליים הפרומים של המילים, שאיננו יכולים להגיע לסוף משמעותן, שמותירים בין המילים ובין השורות חידות, לא תמיד מתפענחות, אבל מחזירות אותי כקוראת אל השיר שוב ושוב. ושמתי לב שהמילים שמותירות שוליים פרומים הן לרוב מטבעות לשון וצירופים חד-פעמיים – חדים ועמומים גם יחד, ככל שיישמע הדבר פארודכסאלי.

ואולי מה שאמר ט.ס. אליוט במאמרו על השירה, על התרגום של שירה משפה לשפה: "שירה היא בחינת איזכור מתמיד של כל הדברים העשויים להיאמר בשפה אחת ואינם ניתנים לתרגום," – תופש ביחס לשירה בכלל, לקריאה של שירה ולפיענוחה: שירה אינה ניתנת לתרגום אפילו בשפתה שלה, היא אינה ניתנת לפרפראזה. בעיניי שיר מובן עד סופו הוא שיר מת. גם באוזני תלמידיי טענתי תמיד: "לא צריך להבין שיר, צריך לשמוע ולקלוט בכל החושים."

  ב"סוף דבר" לספרו מספר לנו אהוד כי לאחר שגילה כי דודתו המשוררת אסתר ראב כתבה במשך ארבעים שנה רק כשמונים שירים אמר לעצמו: "אבל מה אעשה ביתר הזמן אם אהיה משורר?" – וכך החליט לעבור לכתיבת פרוזה בלבד, למזלו. ואף על פי כן חיידק השירה הוא כנראה איזה נגיף נצחי. והספר הזה הוא הוכחה ניצחת.

משוררים הם עם מקולל. אני מתקנאה לפעמים בציירים, ובעיקר במוסיקאים. לשון העשייה שלהם מתייחדת רק להם. אחרי ככלות הכול אינך משמיע באוזני הקופאית בסופר סונָטה וגם אינך מצייר לה את רשימת הקניות שלך. השפה שמשמשת אותנו בחיי יום-יום לצרכים הנמוכים ביותר – משמשת אותנו גם בספירות הגבוהות ביותר. אותן מילים ממש. מה שעושה את השירה לשירה הוא לדעתי החד-פעמיות של הצירוף, בין השאר. ונדמה לי שחד-פעמיות של צירופי לשון מאפיינת את הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

ש. שפרה. מתוך ויקיפדיה.

כבר שמו של הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", חלק מפסוק מקראי שכאשר אתה תולש אותו מהקשרו בתהילים פרק מ"ו, שבו מושא המשפט היא "עיר האלוהים, קְדֹש משְכְני עליון, אלוהים בקִרבה בל תִמוט, יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – משאיר אחריו תהיות. חזרתי עליו פעמים רבות תוך כדי היכרות עם הספר, ולמען האמת גם לפני כן, כשאהוד סיפר לי כי זה שמו. המשפט התיישב בתוכי כמו אותם פסוקים מתוך שירים ופזמונים שבאופן כפייתי אינם מניחים לי, ואפילו איני יודעת מדוע הם מתנגנים בי. כמובן הייתי כולי אחוזת סקרנות, וכרגיל כשאנחנו עומדים בפני קריאה של ספר שכתב ידיד וחבר, אחוזת חששות – אחרי ככלות הכול ראיתי תמיד באהוד כותב פרוזה מובהק, והנה לפתע משורר – וכשקראתי בפעם הראשונה נעלם החשש, פגשתי שירים מרתקים ובשלים, נתפשתי בחכתם של השוליים הפרומים, של החידות הבלתי פתורות.

שיריו של אהוד בשני השערים הראשונים, ואני אתייחס אליהם בעיקר, עומדים בסימן של ניגודים פרדוכסאליים. כשם שהפרוזה של אהוד היא מזג של ריאליה ובדייה עד כדי כך שלפעמים קשה מאוד להבחין מתי מתחילה האחת ומסתיימת האחרת, כך השירים עומדים בסימן הכפילות בין הקונקרטי לפנטאסטי – הדובר (ואני יכולה לראות איך אהוד מעקם את שפתיו לשמע המינוח מלשון ביקורת הספרות – אבל מה לעשות אינני רוצה בשום פנים לזהות את מי שקולו נשמע בשיר עם אהוד האיש) – הדובר וגם הנמענת הם מוחשיים מאוד וגם הזויים. ("סתיו מתפורר בתוך ההמון", עמ' 42): "...יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים, / כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה."

המבט של הדובר בשירים הוא גם תם, ילדותי, וגם מפוקח; יתירה מזו, ה"ילד הנצחי" שומר במודע על היסוד התם במבטו; יש בו אמונה בנצח האהבה שלא ישקר, מתוך ידיעה ברורה שהנצח הזה ישקר, ועוד איך ישקר! כך בשיר "חפרפרת" (עמ' 26):

יֶלֶד שֶׁלָּךְ, חֲפַרְפֶּרֶת

תּוֹעָה. סוּמָא שֶׁרָצָה

בְּחֵיקֵךְ שֶׁחָפַץ

לְפַנְקֵךְ בְּרִיסָיו –

בֶּעָפָר הֶחָפוּר

אַתְּ חוֹפֶפֶת

רֹאשׁוֹ – יֶלֶד, אָמַרְתְּ –

תִּהְיֶה חֲפַרְפֶּרֶת

טוֹבָה.

אִם יִפְקְחוּ

אֶת עֵינָיו –

יָמוּת.

הפקחון, ההתפכחות, הם מעין גזר דין של מוות. הוא מעמיד את מבטו העיוור-מדעת מול מבטם של הפקחים, שהם הסומים באמת, ומוכן לשלם את המחיר של הלגלוג, שלו הוא זוכה מאותם פקחים-סומים. הוא תופש את עצמו כמעט נבחר על שום התום בדעת. החיים במלוא מלאותם ייתכנו רק מתוך עיוורון מודע לעצמו, ויש בכך כמעט תחושה של נבחרות ושל קורבן גם יחד (בשיר "ולפסוע מלוגלג ותמים", עמ' 20):

אָשֵׁם אַתָּה שֶׁמְּקַוֶּה

חַי, עִוֵּר וּמָלֵא.

חָפֵץ לִקְרֹא בְּגָלוּי –

מוּכָן לְהוֹדוֹת

בְּמַעֲשֶׂיךָ.

וְלִפְסֹעַ, מְלֻגְלָג

וְתָמִים, בֵּינוֹת

לְפִקְּחִים חַסְרֵי-עֵינַיִם.

הכפילות האוקסימורונית מאפיינת את שירי האהבה, את מערכת היחסים הנשית-גברית. והיא חוזרת בשירים רבים. ("סתיו מתפורר בתוך ההמון", עמ' 42):

אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,

אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –

שֶׁל הַשֵּׁנִי.

כך שואל האוהב באחד משירי הספר: לצמוח ולנשור גם יחד, למות ולחיות גם יחד באהבה. ואל תצפו לשמוע תשובות לשאלה: הקיום הנשי-גברי, נגזר עליו מבראשית להתקיים מתוך כפילות; כמו סיפור גן העדן בבראשית: האישה שפקחה את עיניו של אדם לראות היא גם שגזרה עליו להיות אנושי, להיות בן מוות.

שני השערים הראשונים, שיש בהם שירי אהבה מן החושיים והמסתוריים ביותר שאני מכירה בשירה העברית, שונים זה מזה בדרכי הביטוי הפואטי, אבל מבחינה תימאטית הם מעמידים מערכת נשית-גברית טעונה, פרדוכסאלית, לא ניתנת לגישור. ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 49):

...אֲנַחְנוּ

שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת

שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,

מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.

הארוס, שפת הגוף – אינה מאחדת בין הפרודים, ורק החִסָרון, ההיעדר, הוא באופן פרדוכסאלי – היש, המלא. האהבה היא מחוז געגועים בידיעה שהיא בלתי מושגת, ממש כמו המסע ההזוי הילדותי להודו. או אל אטלנטיס הממלכה האבודה, "עָפָר עַל כַּפּוֹת יָדַיִךְ / וְטַבַּעַת זָהָב." ("אטלנטיס", עמ' 37).

האישה האהובה, וכמוה הגבר האוהב – הם ספציפיים, קונקרטיים ויחידאיים, אבל אולי דווקא משום כך הם כל אישה וכל גבר, הם הזוג הקדמון שנגזר עליו מבראשית לא להגיע. שיא הקירבה הוא להיות שני אגרטלים סדוקים עומדים זה בצד זה. כדי להגיע, להתאחד, הם חייבים להתפורר, להיות לאבק, ("שני אגרטלים", עמ' 31):

נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה

סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,

שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –

...וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,

שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.

או בשיר אחר: "נִפְגָּשִׁים וְלֹא / נוֹגְעִים, נוֹגְעִים / וְאֵין לוֹמְדִים דָּבָר – " ("אם ניפגש", עמ' 40). האישה היא: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם – " ("וככה אנשקך", עמ' 60); הגבר הוא תינוק והוא אב, גם כאשר הוא אוהב, או אולי איש יעוד, כפי שאנסה לרמוז אחר כך: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." (שם, עמ' 60).

התחושה שגיבורי או אנטי-גיבורֵי שירי האהבה האלה הם כל גבר וכל אישה באשר הם, שאי האפשרות להתממש באהבה, שהאהבה היא אטלנטיס בלתי מושגת – מתחזקת למקרא שירים אחדים בשער הראשון, שירי משפחה הייתי קוראת להם. ההורים, האב, האם, אינם משלמים בזמן את חובותיהם לאהבה; האב "חָדַל לְדַבֵּר / וּפָסַק לֶאֱהֹב." ואפילו מותו של האב וחילופי הגברים בחיי האם אינם מצילים את האם מן הכישלון. לפחות האחד אהב את תבשיליה, השני גם את תבשיליה לא אהב, כך אומר שיר אירוני אחד, "אבל הוא אהב את תבשיליה" (עמ' 46):

וְכָל הָעֶרֶב נָדַף בַּבַּיִת רֵיח רַע שֶׁל נַרְקִיסִים.

אִמְּךָ יָשְׁבָה נִכְלֶמֶת. אֲכַלְתֶּם אֹכֶל זָר, אֲשֶׁר בִּשְּׁלוֹ

טַבָּח שֶׁל אָבִיךָ הַחוֹרֵג. בִּמְקוֹם אוֹפֶלְיָה בָּאוּ מַנְיָה

וְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי מִפּוֹלִין. הַדָּגִים-הַמְּמֻלָּאִים הָיוּ שְׁחֹרִים.

הַמָּרָק חָרִיף מִדַּי. הַבָּשָׂר זוֹל וְגָרוּעַ, גַּם דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

הִשְׁאִיר אֶת מַחֲצִיתוֹ. תַּבְשִׁיל כְּרוּבִית

שֶׁאִמְּךָ בְּמוֹ-יָדֶיהָ הֵכִינָה, שָׁכְחָה לְהַגִּישׁ.

אִלְמָלֵא אַתָּה, פּוֹלָנִית דִּבְּרוּ כָּל הָעֶרֶב.

לְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי הָיְתָה בַּת, יֶלִיזָבֶּטוּשְׁקָה,

שֶׁנִּסְפְּתָה בַּשּׁוֹאָה. בִּפְנֵי הַגְּבֶרֶת דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

אִמְּךָ הֶעֱמִידָה פָּנִים שֶׁהָאֹכֶל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ.

אָבִיךָ הָיָה אִישׁ קָשֶׁה, עָנִי וּצְמֵא-דַּעַת. לֹא לִקְּקָה אֶצְלוֹ דְּבַשׁ

וְקִצְּרָה אֶת יָמָיו. אֲבָל הוּא אָהַב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

אַתָּה הָיִיתָ בֵּן רַע כִּי לֹא עָדַרְתָּ אֶת הָעֵצִים בֶּחָצֵר.

עַתָּה יֵשׁ לָהּ בַּעַל חָדָשׁ. אִיש עָשִׁיר אֲשֶׁר טֶרֶם

שִׁנָּה אֶת צַוָּאָתוֹ לְטוֹבָתָהּ. עוֹדֵר אֶת

הָעֵצִים בֶּחָצֵר וּמְחַשֵּׁב כָּל פְּרוּטָה. אֲבָל

לֹא אוֹהֵב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

תחושת האשם על הכישלון האנושי להיות לאחד, לאהוב, היא מורשת המין האנושי באשר הוא אנושי; היא מוטבעת באדם באשר הוא אדם, היא מהותית לאנושיותו, כמעט אפשר לאמר תורשתית. בנים נושאים בחטא אבותם, בחטא המלכות הריקה: "כֹּה רֵיקָה הָיְתָה מַלְכוּתוֹ." ("אבא מָלך", עמ' 18), "אַשְׁמָתָם מְכַרְסֶמֶת / בָּנוּ." ("הורים", עמ' 19), ובשיר אחר: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48).

 וכך גם באשר לדמות הנשית ("אופליה", עמ' 38):

אַבָּא,

בּוֹא תִּמְשֶׁה אֶת בִּתְּךָ מִתּוֹכָהּ הִיא –

כּוֹתֶבֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם אֶת אָשְׁרִי

וְאֵינֶנֶּי שַׁיֶּכֶת

נוֹלַדְתִּי זָרָה.

 הזרות היא מולדת כמעט מוּרשת. לי נראה, אם כי הדברים מרומזים כיאה לשירה שהיא שירה, האפשרות היחידה של קירבה היא בתוך המשפחה. "רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ וּבְלִבִּי אִשְׁתִּי." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48) או: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." (שם. עמ' 48).

אולי זה מה שמשתמע גם מהשיר "אופליה", שהוא היחיד בספר שבו הדוברת היא אישה:

גַּם אַתָּה

אִם תְּנַשְּׁקֵנִי

תַּטְבִּיעַ אוֹתִי

בְּכֹבֶד שְׁבָרֶיךָ.

לָכֵן אֲנִי עוֹשָׂה מַעֲשַׂי בַּחֲשֵׁכָה

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהַכְאִיב לְךָ.

וּכְשֶׁאֲנִי טוֹבַעַת

אַתָּה אֲבִי.

ונשארים כמובן כל סימני השאלה, השוליים הפרומים, כפי שאני קוראת להם: האם זה האב הביולוגי, האם זה האהוב שהוא גם אב? הכול פתוח. וזה מה שאני אוהבת בשירים האלה. הארוטיקה הכבושה, הכמעט אסורה – היא שכובשת אותי.

במבט מפוקח יודע הגבר שהזמן הוא האויב הגדול של האוהבים: "עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52), ו"אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ / וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ." ("יחף יחף בלילה לבדך", עמ' 54).

אבל שוב, בסימן הפרדוכסאליות המאפיינת שירים אלה, הזמן אינו יכול לאוהבים, וגם כחלוף עשרים שנה, כשמו של אחד השירים ("אחרי עשרים שנה", עמ' 51) אומר האוהב:

...וְשׁוּב יִפֹּל בְּפַח נַפְשׁוֹ-נַפְשֵׁךְ

וּבְמַפָּח אֲשֶׁר יָקַשְׁתְּ לוֹ בְּשִׁבְרוֹן חַיַּיִךְ

שֶׁאַתְּ עֲדַיִן אַתְּ, אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.

ו"כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ / אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ." ("וככה אנשקך", עמ' 60). נדמה לי שדמות האישה באשר היא אישה – ולא במקרה ניקד אהוד את המוטו של הספר "לָאישה בחיי" – (בקמץ) כל הנשים באישה אחת (אני משערת שנשים רבות ראו את עצמן באישה הזאת), היא אחת הדמויות הנשיות המורכבות בשירי אהבה שאני מכירה. ואגב השירה העברית אינה משופעת בשירי אהבה, אם כי אפשר למצוא בה שירים שמתייחסים בחרות מוחלטת לאברי הגוף, של האישה בעיקר, ובעיניי הם שירים על גבול הפורנוגרפיה, אם לא עברו את הגבול הזה.

השירים מעמידים אותה בסימן של הדואליות הפרדוכסאלית שהזכרתי: היא מצד אחד פַאם פאטאל, טורפת גברים ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 52): "הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל / מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ / לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי – // ...אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה / טַרְפֵּךְ..." – ו"יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת." ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52).

אישה שגוררת את גורלה לבדידות שיש בה מן הקסם של חרות נוראת-הוד: "הוֹמִיָּה הִיא וְסוֹרֶרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ." ("זר כאש בעורקיה", עמ' 47); ומצד שני כמעט דמות אגדית, בלתי מושגת, כמעט אוורירית, מחוז חפץ לא מושג: "וּלְרֶגַע קָט / מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא / כְּאַגָּדָה: / שָׁם אַתְּ, / שָׁם, אַתְּ." ("צל הפנינה לשפתייך", עמ' 24). אישה חלושה, שברירית, אבודה בתוך עצמה, טרופת חלומות, טרופת פחדים, בודדה. היא חידה שהדובר הגבר מנסה לפתור שוב ושוב גם כחלוף עשרים שנה ללא הצלחה: "סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52); ואולי, כפי שמיטיב להגדיר אותה אחד השירים: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם" ("וככה אנשקך", עמ' 60); היא מחליפה צבעים כמו זיקית: "אַת לִפְרָקִים שְׁקוּפָה וּלִפְרָקִים / מִתְכַּוֶּצֶת בְּתוֹכוֹ." ("ערב בירושלים", עמ' 28). היא אשמה, מייסרת ומיוסרת, שפלת ברך וגאה, זרה וקרובה, היא נולדה זרה (אופליה), מפני שהיא אישה. היא אולי "האחר האולטימטיבי".

לאן נמלט הדובר הגבר מן המפגש לא-מפגש הזה חסר התוחלת? המקלט הוא הבדידות של איש הייעוד. שוב רבים כאן סימני השאלה: האם המילים, הכתיבה – היא הייעוד? שכן הייעוד הנזכר אינו מפורש. "בִּבְדִידוּתוֹ יַשִּׂיג אֶת כָּל מַאֲוַיֵּי לִבּו" ("לשווא הן מחכות", עמ' 45), וכל הנשים, אשר כולן מתגלמות באהובה היחידה, מחכות לשווא. כאשר הדובר נוסע לביקור אצל משוררת זקנה וחולה הוא מזכיר לעצמו כי בבדידות יכיר האדם את עצמו, כפי שרמזתי קודם לכן: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." ("וככה אנשקך", עמ' 60).

אולי מן הנסיעה הזו אל המשוררת, המסתיים ב"לַשָּׁוְא הֵן מְחַכּוֹת" תוך כדי קריאה ב"סידהארתא", אולי משתמע מכאן שבמקום שמסתיים המסע הארוטי מתחיל המסע אל המילים והכתיבה. ואולי גם המפלט בפרוזה והבחירה בה ולא בשירה אינה בחירה כל כך פשטנית, כפי שהציג אותה אהוד ב"אחרית דבר". וקריאה מעין זו זוכה לתמיכה בשער "בפתח תקווה אחרת", שמעמיד אל מול המקום החושי, האיכרי, את איש המילים: "...פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר. / מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל / מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל / זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים."

המבט המפוקח במסע האהבה, שאין לה מחוז חפץ, מעוצב ברבים מן השירים לא בלשון רומנטית מתפייטת, אלא בעולם מונחים הלקוח מתחום המסחר והמקח והממכר, וכך מעניק לשירים את הגוון האירוני המושחז. כך תמצאו כאן שיר שכולו רצוף מונחים מתחום הביטוח, ("באחריות גמורה וערירית", עמ' 59):

אַכְזָבוֹת בְּתַשְׁלוּמִים צָבַרְתְּ לִכְדֵי בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף

אֶת בְּרִיחוֹתַיִךְ בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית,

אַתְּ מִתְעַשֶּׁרֶת, לְפִי מַטְבֵּעַ שֶׁל שָׁנִים קָשׁוֹת

פּוֹלִיסָה שֶׁל סְתָו וְאֵין-אוֹנִים וּנְשִׁיקוֹתַי הַנִּכְתָּבוֹת בָּךְ

עַל עוֹרְקַיִך הַלְּבָנִים...

וּשְׁעוֹת מִלִּים וּשְׁנַת שְׁבָרִים בְּכֶפֶל וְחִסּוּר

שֶׁלָּנוּ עִם זָרִים...

ושיר שכולו רצוף ביטויים מתחום המסחר ("בדיחה", עמ' 56): "הִיא יָרְדָה מִנְּכָסֶיהָ / ...אַַתָּה שׁוֹמֵעַ / אֶת חֶשְׁבּוֹן מוֹחָהּ / ...הִיא מַגִּישָׁה אוֹתְךָ / לְפֵרָעוֹן / אַתָּה עוֹבֵר וָשָׁב / בְּכָל פְּשִׁיטוֹת רַגְלֶיהָ..."

וכמה מילים על המקום והלשון. אלה שירים שכתובים במקום ולא על המקום, על משקל דברים שכתב אלתרמן: לכתוב את ולא על. החיבור אל המחזוריות של הטבע – היא מקומית ולא מזרח-אירופית, שרווחת בשירים עבריים וישראליים רבים. ואני מצטטת תמיד את מאיר ויזלטיר שכתב: "אביב אין בארץ הזאת" ("שרטוטים תל-אביביים"). הסתיו, ובראשו חודש חשוון, אינו חודש נכאים, אלא מבשר התחדשות ולידה מחדש. "חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת / אַהֲבָה עַתִּיקָה / ...וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו / עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים." ("אהבה עתיקה", עמ' 12); אל החורף נמלטים ולא נמלטים ממנו: "סתיו מתפורר בתוך ההמון", (עמ' 42). וכמובן השיר "בפתח תקווה אחרת" – אל מלא רחמים על עולם שחרב, על ארץ ששינתה פניה, מוכרת לי כל כך מילדותי שלי.

אחד הדברים שהפתיעו אותי, אחרי שעות רבות של קריאה בספר, היתה העובדה שלמרות המצופה מן השם, שהוא ציטוט מקראי, לא מצאתי ארמזים כלשונם מתוך לשון המקרא. וזהו בעיני הישג נפלא. אהוד משתמש בלשון המקרא אבל מצליח לעקוף את הצירופים המקראיים, שהפכו לעיתים קרובות להיות "צירופים כבולים", זאת אומרת שחוקים עד דק – ללוש ולברוא אותם מחדש.

ואסיים במה שהתחלתי. כוחם של השירים הוא בלשון המתייחדת בצירופי לשון מפתיעים, לא שחוקים. לשון מקרא אבל גם לשון דיבור, והכול מותך ומהודק ללשון אחת עברית על כל רבדיה. לפעמים זכרי שירת ימי הביניים בחרוז מבריח, לפעמים זכר אלתרמן, שמיד נשבר אל תבנית חדשה ושונה.

אני מקווה שהטעמתי אתכם מעט מזעיר מן החידתיות והיחידאיות של השירים האלה, וכל מה שנותר הוא לקרוא בהם שוב ושוב, לפענח ואולי להתפענח ואולי גם לא.

ש. שפרה

[פורסם בחוברת "כיוונים חדשים" בעריכת אלי אייל, סיון תשס"ו, יוני 2006, במדור "ביקורת ספרים", ש' שפרה,  "הזמן אינו יכול לאוהבים", אהוד בן עזר, יעזרה אלוהים לפנות בוקר, שירים 1955-1995].

* * *

פלחי שמוטי מתוקים אחרונים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

פלחי שמוטי מתוקים אחרונים

מתפוחי-זהב רכים

אחרי הפסח

שארית העונה

מפרדסים בשרון

מפנקי חיך ולשון

ואצבעות בריח קילוף

עם עסיס זהוב

אין בעולם

טעימים מכם

מה יהיה

מה יהיה

לא נורא

מחר מתחילה עונת האבטיחים

אִסְטַוַה אִל בַּטִיח

מַפִישׁ טַבִּיח!

כל קיץ

האבטיח מבשיל

אין צורך בתבשיל

פורסם לראשונה בגיליון 437

מיום 20.4.09

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת רביעית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

"אני חזק," המשיך לָצֶק למלמל בדרכו החוצה, כתינוק שוטה ונכלם. "זין שלי הכי גדול בבוקארשט, פעם! דופק צועניות, דופק רומניות, רק לא דופק יהודיות – "

את ההמשך לא שמעתי, כי סגרתי עליו את הדלת ורצתי להתרחץ. אני יודעת? אולי הוא מלקק זונות ברחוב הירקון ונדבק במחלות כאלה, נוראות, כמו של חיים תוגתי?

תחילה לא חשדתי כי חיים תוגתי השמנמן מסתיר משהו. אמנם, השירים הבכייניים שלו. הנכונות להשפיל את עצמו כששכבתי במיטה עם דינה דופברג, הקינאה היתירה שהפגין באהבתו לי, כשזרק בלילה אבן על גג המכונית של חמיאל גילרמן, כמו גם המקרה עם אימא של מוס, שהעדיפה אותו על פני הכלב, לדבריו – כל אלה יצרו סביבו איזו אווירה של אי-אמון, לפחות בעיניי, כאילו ההתנהגות הטווסית שלו, הבגדים המהודרים, החיזורים, ההידחקות החולנית למצוא חברה פן יישאר רגע אחד לבדו, לשאת את מועקת עצמו – לא באה אלא להסתיר את העיקר, סוד כמוס שאולי אינו מגלה אפילו לעצמו.

כששכב בבית-החולים איכילוב סיפר לי, בלב נשבר, את האמת על חייו. אהבתו אליי היתה דו-מינית, לדבריו. הוא חלם שאני אבעל אותו, שהוא יהיה האישה שלי, כי אני מושכת אותו באפשרות שאחדור לתוכו. הייתי לו מין עוגן של אי-הודאה-גמורה בכך שנגזר עליו גורלו להיות אישה של גברים. וכי משחקיו איתי לא היו אלא מין אוננות הדדית שבה ניסה להגשים את חלומו להיות אישה מבלי "להתלכלך", כדבריו, במגע מיני עם גבר.

תוגתי המסכן. הוא נשלח לשמור על מיתקן צבאי בצפון הארץ. עשה מכך סוד גדול ולא גילה היכן בדיוק ועל מה שמר. שם גר באוהל אחד עם חייל שהיה עובד במיטבח של המיתקן. החייל הצעיר היה מאוהב בפקידה הפלוגתית, מירב, שהיתה מופיעה כמעט מדי יום, בצהריים, נלווית למכונית-האספקה, עם הדואר וסרט-הקולנוע, ולפעמים עם מרצה חובש כיפה שדיבר על ייחודו של העם היהודי, הטיף נגד התבוללות בגויים, וטען כי היהודי השלם הוא רק זה שיושב בארץ-ישראל וגם מקיים בה את כל המצוות, וזאת כנגד הרבי מלובאביץ', שיושב בגלות, והוא יהודי פגום, שלא לדבר על החילונים, שהם פגומים מכל בחינה.

למירב הגדולה היה חזה תפוח ורחב דונאמים, ופנים זרועות פצעוני-בגרות אדמדמים ומדי פעם היתה שבה ופורפת את הכפתור העליון בחולצת-העבודה הצבאית, בצבע חאקי-כהה, שהיה נפרם מכובד התכולה שעל פתחה הופקד לשמור. אבל היא היתה הבחורה היחידה שהיתה מגיעה למיתקן מדי יום, ועיני גברים מורעבים, חיילי סדיר ומילואים, היו ננעצות בה בשקיקה שוקטת, ואחדים היו גם מתבדחים איתה. מציעים לה חברות, טופחים על כתפיה הרחבות, על עכוזה, או מחבקים אותה במחווה של ידידות גמלונית, מזוייפת. דומה כי מירב נהנתה מתשומת-הלב היומית לה זכתה, ואפילו תוגתי מצא עצמו מתחיל להרהר בה, בלילות, במשמרות-השמירה הארוכות.

ובאחת השמירות, בלילה, חש עצמו כה מגורה, עד כי הסתתר בפתח מחסן-תחמושת תת-קרקעי, כמו כדי לעשות את צרכיו, בכריעה – וכשהוא מדמה בנפשו כי מירב, ערומה, ורק חולצת החאקי הפרומה עליה, באה עליו, מאחור, נלחצת בדדיה הכבדים, החמים, חודרת לתחתול שלו בצ'יפצ'ימון הענק שהטבע ודאי חנן אותה בו, ותופסת באצבעותיה המגודלות ומגלגלת את הפתיל שלו – אונן על רצפת הבטון החשוכה זרע ימים רבים בהם לא בא על פורקנו, בשיעמום נורא ובדמיונות פרועים על מיטת-שדה מלאה אבק וכתמים, באוהל מדיף ריח שמיכות צבאיות, חומרי-חיטוי ושמן-רובים.

תוגתי המסכן. רגעים אחדים אחרי כן, היתה ביקורת המשמרת, ומזלו שלא נתפס בשעת מעשה, ואפילו ריח הזרע הטרי שדבק בו – לא הסגירו. תחתוניו נתלחלחו והיה לו קר מאוד, ועצוב.

"מה זה הריח המוזר שנודף ממך, רב"ט תוגתי?" שאל סמ"ר חומצי הקצין התורן, שהיה האחראי על המיטבח.

"א... אפרסמון..." נחלץ תוגתי ברגע האחרון, בהיזכרו כי לעיתים הריח אכן דומה. תלוי בזן האפרסמון, כמובן, לא בזרע.

"יש לך אישה טובה, תוגתי, מפנקת אותך – "

הצבא טרם כלל אז אפרסמונים בתפריט.

"אני לא נשוי –"

"טוב, טוב, רק אל תאכל יותר מדי," צחק חומצי והסתלק.

בלילה שכב החייל, המכונה גלדיס, על מיטתו ממול לתוגתי, ונאנח.

"מה יש לך?" שאל תוגתי.

"השרמוטה הזו, הורגת אותי – "

"מי?"

"מירב. אני מוכרח לזיין אותה. בחיים שלי אני לא אסלח לי אם לא אזיין אותה, לפחות פעם אחת – "

תוגתי שתק.

"תִראה, תראה מה שהיא עשתה לו."

"למי?" לא הבין תוגתי.

"תראה אותו – "

תוגתי התבונן לעבר מיטתו של גלדיס, ששכב על גבו בחצי-הסבה, שתי שמיכות צבאיות מקופלות תומכות אותו מאחור, ומבעד לפתח מכנסיו מזדקר אברו הכהה והקשוי.

"כזאת שרמוטה," המשיך גלדיס להתבונן באברו מבלי לגעת בו. "שמעת מה קרה לה עם הנהג?"

"לא."

"טוב. לא חשוב." אמר גלדיס.

נפלה ביניהם שתיקה.

לפתע קם גלדיס, במכנסיים משולשלים, התקרב ועמד ליד מיטתו של תוגתי, שנשען אף הוא בגבו על שמיכותיו המקופלות.

"תראה, תראה עוד פעם מקרוב מה עשתה לו השרמוטה! נגיד אתה, אם היית התחת של מירב, לא היית מרחם עליו, תוגתי?"

"מה, מה אתה מתכוון?" שמע תוגתי את פעימות-ליבו.

"תיגע בו, תראה! להרוג אותה, השרמוטה. להכות אותה צריך. אתה יודע מה היא עשתה עם הנהג?"

"מה היא עשתה, ככה? ככה – " לא התאפק עוד תוגתי ושלח יד לגעת באברו של גלדיס, מגורה מאוד ומבולבל קמעה, "העבירה לו מהלכים? ככה – "

צחק.

"הֵי, אל תסחטי אותו, זה לא לימון. אני רוצה להרגיש שאני תוקע אותו, את מבינה? או כלום! אבל בלי משחקים ותפסיקי לצחוק – "

"תרשה לי – "התחנן תוגתי.

"אמרתי לך, הסתובבי! מה את פוחדת, יש לך פצעים? הבאתי מרגרינה – "

"מה, מה פתאום, אתה עושה סנדוויץ'?"

"יא-אללה! חשבתי שאת מבינה – אנחנו נעשה!"

והוא משך עצמו מידיו של תוגתי, ולקח מצלחת פלסטיק בהירה שעל הארגז באוהל, המואר באור חשמל קלוש מהחוץ – חצי חבילה דקה של מרגרינה צבאית, שהאות צ מוקפת עיגול היתה טבועה בה, חפר ממנו מעט באצבעו והחל סך את אברו, שהלבין ונעשה גבנוני, כמין דרקון. תוגתי התבונן בו, מזועזע, מהופנט.

"נו הסתובבי כבר, מה את מחכה? יש לך התחת הכי יפה בעולם, ועכשיו הוא יגיד 'ברוך-הבא' גם לי!"

תוגתי התפשט בידיים רועדות ושכב על בטנו. גלדיס המשיך ודיבר אליו כאל מירב. הורה לו לתקוע ראשו במזרון ולהרים אחוריו כלפי מעלה, והחל סך לאט-לאט באצבעו, את טבעת התחתול של תוגתי, שנתרחב והחל מפרפר ומפרכס בשריריו, כמו פותצ'יק, סביב אצבעו של גלדיס. ואז התרומם מעט גלדיס, בעמידה, והחל מחליק פנימה את אברו ובותק את אחוריו של תוגתי בתנועות קצביות, חודר מדי פעם מעט יותר, קורע אותם בידיו לצדדים, כדי להרחיבם, והוא נאנח ומקלל:

"יִלְעַן-דִינַכְּ, מירב, לכולם את נותנת – ורק לי לא? עכשיו אני יראה לך במרגרינה, עכשיו אני יראה לך! עכשיו אני יראה – "

למחרת התנכר גלדיס לתוגתי ואפילו ניסה ללעוג לו. תוגתי מיעט להיכנס לאוהל. עד חצי הלילה היה תורו לשמור. הוא החליט שהמקרה לא יחזור. חש עצמו מזוהם ומושפל. אמנם, מעודו לא חש תענוג כה עמוק ומשחרר. הבעילה היתה מושלמת. גלדיס נשאר בו עד לאותו רגע שגם הוא-עצמו החל שופך, והמוזר ביותר – מבלי שאברו-שלו יוציא כלל את ראשו. רפוי היה לגמרי. נחבא. כל עוצמת האביונה היתה בפי-הטבעת, וכשהתיז מטה על השמיכה הצבאית, בשיא התרגשותו, היה הדבר כעין סרח עודף, אישור, לדבר העיקרי שהתרחש מאחור, וכאילו הרוטב הזה לא היה זרעו אלא עסיס-תענוגות שמזילה אישה מיוחמת.

אבל אחר-כך, איזה גועל! איזו בושה! ריח מרגרינה, צואה וזרע, נתערבבו יחד, והתחתול הבתוק בער, כאילו שיפדו אותו. למחרת הלך כל היום ברגליים מפושקות מעט, וגלדיס עוד מתעלל בו, מדבר אליו בלשון נקבה –

"הי, מירב! באיזה מסע היית? מי קרַע לַך את התחת?"

עד חצי הלילה למחרת שמר תוגתי. הוא נשבע לעצמו שיותר לא יניח לגלדיס לבעול אותו. אבל כשנכנס לאוהל, בחשאי, חומק תחת שמיכותיו, סבור שגלדיס כבר ישן, שמע רחש קל ובעוד רגע היה גלדיס, צנום ושרירי, שוכב עימו, מאחוריו, תחת השמיכות, ושוב הפקיר עצמו לידיו, והפעם הזו אף עלתה על קודמתה. גלדיס לא רק שב וחדר לתוכו אלא הצליח גם להזקיף את השמוקול הרך של תוגתי, וכשסיימו שוב, כמעט יחדיו, היתה לתוגתי הרגשה מופלאה, שטרם חש בחייו – שהוא בועל ונבעל גם יחד. והכול מוכפל בו, דו-מיני, מפולש, ציבורי, ושוב לא היה איכפת לו בְּלִיל הריחות ולא גלדיס שמתעלל בו מן המיטבח, בארוחות, ולועג על צורתו העגלגלה, הנשית, ומכנה אותו בשם – "מירב!" לצחוקם של כל הסובבים –

מן הצפון חזר תוגתי המסכן גבר של גברים.

חזר? לא בכוחות עצמו חזר. מצאו אותו. שני לילות לפני השיחרור משירות המילואים סיים תוגתי את המשמרת קצת אחרי חצות ונכנס לאוהל. גלדיס חיכה לו. תוגתי התחנן אליו שיעזוב אותו. אחוריו בערו. בקושי הילך. הוא התבייש ללכת לחובש וניסה לרפא עצמו בעזרת שתי משחות-עור שונות שתמיד לקח איתו למילואים. עור רגיש היה לו ונוטה לדלקות. גלדיס איים עליו שאם לאי ניח לו לבוא עליו – יגלה ברבים את נטיותיו וגם יבוא לבקרו בתל-אביב, וידרוש ממנו כסף!

תוגתי חש תערובת של מושפלות והנאה, כבתולה להוטה שנישאה לגבר תובעני המתעלל בה אך גם מלמדה את סוד התענוגות. טבעו שנתגלה לו הפחיד וריגש אותו. מה יהא עליו כשיחזור לתל-אביב? איך יתייחסו אליו ידידיו, וידידותיו? גם עליי חשב רבות. סיפר כי כשהיה שומע את גלדיס מכנה אותו בשם – מירב, היה בתוך-תוכו אומר לעצמו – אני לילך, אני לילך – ומדמה כי אני האחוריים שלו, כי הם – אבר-המין שלי, שאותו הכיר מכל הנישוקים שהרשיתי לו, וכי אנחנו שייכות, שנינו, לאותה מהות נשית הנהנית הנאה משוגעת מן החדירה אל תוכה.

גלדיס לא הירפה ממנו. וכשחש כי תוגתי אינו מתכוון להיענות לו בשום אופן, בא שכב וגבו אליו, מצטנף ומפשיל מכנסיו ומציע לתוגתי לבעול אותו. תוגתי ניסה – ולא הצליח. אז התכרבל גלדיס בזרועותיו והסתובב כצלופח, ובעוד רגע חש תוגתי את שפתיו על אברו, ובה בעת נתהפכו ירכיו של גלדיס, שביצבצו ערומות ממכנסיו המופשלים, ובאו עם האבר הזקור מול פניו של תוגתי בתביעה אילמת להדדיות לשונית –

תוגתי נאבק. הפיתוי היה קשה לעמוד בו. ממילא כבר חש עצמו כמי שנטבל לדת החדשה, ונפרצו כל הגבולות. עתה לא היה מקום לדמיונות. לזהות שאולה. לחלומות אני-לילך-הנותנת-ובאמצעותה-אני-נהנה. כאן היה אבר כהה. זקור. נדחק אל שפתיו בחשיכה כאילו גם פיו היה – אחוריים, ומוחו – מעי, כלי מלא צואה. והוא, תוגתי, אינו אלא חור אנושי גדול אחד, ריק, עקר ושטוף תאווה להיבעל.

שעה ארוכה כנצח שכבו השניים במהופך זה לצד זה, גלדיס רוטט וגמיש כחתול, בקימור גב, עוטף בלשונו מכאן וחודר מכאן, בעוד תוגתי שקט, נפעל וחש עצמו נמס לאט-לאט כאילו גם מוחו נבעל, ננקב, ושוב נאחז בהזייה כאילו הוא – הוא החודר אל תוכי, ואני – הוא, התחלפנו בתפקידים, ובלבד שלא להשתעבד לגלדיס –

ואז הגיע רגע שבו נשכח הכול, גם מחשבותיו עליי, והוא חש עצמו כמתעלף או מרחף באוויר ומיטת השדה הצרה התרוממה ויצאה לשוט בלילה הגלילי –

ואביונת-הראש, כמו לפני התפוצצות –

אחר-כך – שניות אחדות של ההנאה שבהתזה, הנאה נדירה, שלא ידע כמותה קודם, כה היטיב גלדיס לעשות, ומיד אחריהן ההתפכחות הנוראה, ותחושת ההשפלה, והבחילה לטעם זרעו של הגבר הזר הממלא את פיו וגודש גרונו ומרטיב את שפתיו, וסלסולי שער-הערווה של הלה, שנשרו ודבקו אל פניו, ושיירי מרגרינה חמוצה, והמיאוס הנורא –

להקיא, רק להקיא –

או למות.

כך הרהר לעצמו תוגתי כאשר עמד מחוץ לאוהל – ערום-למחצה ומדיף ריח זרע-גלדיס, שהיה שונה משלו כאילו נמהל בו טעם טבק זול וזיעת-חיילים – והקיא את ארוחת-הערב הצבאית שעליה נוספו שני מְצוּפִּים ופחית גזוז חמוץ שלקח עימו לשמירה והתסיסה את מעיו, שהעלו שיהוקים בטעם מתכתי. הוא חזר לאוהל רק כדי לקחת את בגדיו, ונשקו, מתעלם מגלדיס שאותו הדף ממיטתו לפני רגעים אחדים, והיה הורג אותו אילו נותר לצידו עוד רגע אחד, ופנה ללכת –

איש לא גילה כיצד יצא מן המיתקן. בשער לא ראוהו. הוא חמק דרך פירצה בגדר, שאותה מצא בשעות השמירה הארוכות. היה לילה סתווי, כבד וכמעט חם אלמלא רוח מבשרת רעות שחגה סחרחרה פעם ממזרח, פעם מדרום ופעם ממערב, ולא היה אפשר לדעת אם ענני אבק או גשם בעקבותיו.

תוגתי הלך והלך כסהרורי. את הדרך היורדת מן ההר והמובילה לכביש הראשי לתל-אביב – החמיץ כבר בתחילת מנוסתו, ואולי לא התכוון כלל לחזור הביתה. הוא ירד לתוך ואדי סבוך, פילס דרכו בחשיכה. הרוח קצת שקטה ככל שירד. ענפים היכו על פניו. כדי להסיר את הטעם הנורא בפיו, טעם זרעו המעושן והחמוץ של גלדיס – לעס עלים, לעס פירות יבשים, והזדמזם בתוכו מישפט אחר מישפט שנאחז בו כדי להצדיק את התהום שנפל בה, את אובדן בתולי עכוזו ששמרו עליו עד כה מפני הידרדרות ואסון היותו פות ממין זכר, ובמוחו נזדמר שיר הגברות המהופכת:

אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת –

גם אם נכונו לי עתידות / בשדה הספרות ושָׁמה

בעכוז קרוע אבוא – / וגם אם יבעלוני

כל גרמי שמיים – / לא איטהר מן הגועל המתוק

של עבד נרצע לזרג זר – / המפשיל בגופי פות

אחר פות עד תהום / רובצת תחת, ואני הנקוב –

זולג דמעות אביונה חמות / נופל פנים ואחור, פנים ואחור –

יא ח-לי-לי, יא ע-מ-לי – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – –

ע-מ-לי! – אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת, קורקבן!

רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו.

הדברים האלה נודעו לי מפיו בחדר המבודד, בבית-החולים איכילוב, כשגופו החל בוגד בו ומתערער, וסכנת הידבקות ריחפה על כל הבאים עימו במגע. תוגתי חסר-המזל. כל אותו לילה שוטט בוואדי הגלילי, רגליו ניגפות בסלעים והרובה משתלשל כידית-מתכת הקשורה למותניו. ענפים היכו בפניו ושרטו. דימה לשמוע קריאות של חיות-טרף.

באמצע הלילה נתחלף מזג-האוויר החמסיני-חורפי, המעיק – בגשם שקט, כבד וחם. רטוב מזיעה וטיפות גשם, מצא לו מיסתור במיכלאה עשוייה פחים וקרשים, שבה רבצו, מנומנמות, כתריסר פקעות צמר גדולות, נושמות, הוא נדחק ביניהן, באבק, בריח הזבל ובסירחון האופייני לכבשים, וטוב היה לו במחיצתן, כי עכשיו מותר האדם מן הבהמה, אין.

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הלווייתו ההמונית של הרב קנייבסקי בבני-ברק ביום ראשון השבוע, כמו גם אסון ל"ג בעומר האחרון במירון – לימדו אותנו כי אם בעבר היהודים היו ראשוני המאמינים באל אחד ואילו הגויים היו עכו"ם, עובדי כוכבים ומזלות – הנה כיום החרדים היהודים הם שנעשו דומים לעובדי הכוכבים והמזלות, ממש לעובדי אלילים – כשארשת של טמטום פרימיטיבי ובערות נסוכה על פניהם בהתגודדויות ההמוניות שלהם.

כך, ממש לנגד עינינו – צמחו בגטו הרוחני הענק הזה דורות של צעירים נבערים, חסרי-דעת, עובדי אלילים, קמעות, סגולות וברכות, בורים ועמי ארצות לגבי הוויות העולם שנמצאות מעבר לתלמודם הצר והמיותר. ואם זו יהדות – אנחנו צנצנת.

* שלום רב אהוד, הסופר הנידח הכי נחמד, גם לפי מה שאתה מייעץ כל העת וגם בגלל שזה מקסים ומעניין, אני קורא עתה בשנית את ספרך היפה "והארץ תרעד".

מצאתי במקום אחד דברים לא מדוייקים ואני בא להעיר עליהם אחרי שבדקתי היטב את העניין עם בעלי מקצוע מוסמכים.

בעמוד 116 אומרת האישה השוכבת ליד הגבר שרוצה לבעול אותה: "...את בתולַי אשמור למי שאחליט, ואם מישהו יבטיח שאהיה בגלוי אשתו, אתן אותם לו. אבל בלילות זקוקה אישה לגבר שידוש בשרה ויתקע בה. גם איבראהים השחור היה עושה בנו כך בלילות. בתולות בועל מאחור. פילגשים שיזיד ביי כבר בא עליהן, תוקע מלפנים. שהרי סריס הוא. ואף שכוח גברא שלו לא נפגע, אין הוא יכול להזריע אישה..."

ובכן על מנת להפוך זכר לסריס בדרך כלל היו מוציאים לו את הביצים עוד בילדותו וכאשר יגיע לגיל הבגרות לא יצמח לו זקן ואבר מינו לא יגדל, חשק מיני לא יהיה לו כלפי נשים, וגם לא יהיו לו סימני המין המשניים של גבר כגון זקן לחיים, מבנה גוף שרירי שינוי קול ועוד. כך הבטיחו הסולטאנים ששומרי הרמונם לא ישכבו עם הנשים שלהם.

הכנסייה הקאתולית דאגה לסרס ילדים עם קול יפה לפני הגיעם  לגיל הבגרות כדי שקולם לא ישתנה  למען השירה במקהלה CASTRATO וכו'.

רק אם מסרסים גבר אחרי בגרותו עדיין יכולה להיות לו זיקפה.

בברכה,

י"ז  

רמת גן,  עיר הפיז'אמות

אהוד: לי"ז הנחמד שלום, תודה על הערתך המאלפת ממנה למדתי משהו חדש אשר מהיותך רופא זהו ודאי מידע אמין ומוסמך. אני הייתי בטוח כל השנים שסריסים יכולים לתקוע ורק לא להזריע, וברוח זו כתבתי את "והארץ תרעד". מדובר אפוא רק בגברים שסורסו בגיל מבוגר ולכן הם מסוגלים לתקוע, וכאלה לא היו כנראה סריסים בארמונות השולטן.

* אהוד היקר, נעמן כהן צודק שהיה צריך לרמוז לזלנסקי כי אוקראינה הצביעה באו"ם עשרות פעמים נגד ישראל, וכי פסליהם של גדולי צוררי היהודים – חמלניצקי, פטליורה, בנדרה – מפארים את כיכרות קייב.

צודק נעמן כהן גם בטענה ששלוש הדתות המונותיאיסטיות הנציחו את העבדות (התורה "מרשה" לבעל עבד להכות אותו עד מוות, ולא יינקם "כי כספו הוא"). העבדות היתה קיימת בעולם "הנאור" עד כמעט סוף המאה ה-19.

יום טוב,

משה גרנות

* שלום לך אהוד, בצער רב אני מזכיר לפניך את מותו של צביקה גלוזמן איש בן שמן ביום שישי האחרון. הוא היה בן 98 ביום קבורתו ביום ראשון בבית הקברות הדר – של הוד השרון.

אני מביא את הידיעה על מותו אליך. את צביקה פגשתי בעקבות גילוי הסליק  בעבודות השימור בבניין בצלאל – בית הצורפים בבן שמן. הדבר היה לפני כ-10 שנים. צביקה בבהירות סיפר את סיפורה של בן שמן, והתחקיר על הבניין הוביל אותי למציאת החדר שאסתר גרה במקום בזמנו, 1919, בעת שמשה כרמי שימש כמורה בבית הספר.

תודה לך,

דניאל אבוחצירה

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

עד היום אין רחוב בתל אביב

על שמה של אסתר ראב

אבל גם כבר אין גשר

על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום

נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,

במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון

במהלך מבצע שומר החומות.

עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח

של אורח המלון אבי הר אבן

שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,

ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"

["הארץ", 16.8.2021]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל