פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1735

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בניסן תשפ"ב. 4.4.2022.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: בדיחה. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן. "כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד." על "שיר מִשמר" מאת נתן אלתרמן. // יורם אטינגר: עדכון  2022 של הסוגייה הדמוגרפית – רוב יהודי מוצק. // משה גרנות: קיפוח, קיפוח. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.4.2022. // הדסה  מור: אנו – מוזיאון העם היהודי. //  אילן בושם: 11 שירים, אפריל 2022. // עמנואל בן סבו: ובימים ההם אין מנחם לבגין. // יונתן גורל: כֶּלֶב וְכֶבֶשׁ. // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריו של חנן פילצקי "לחבק את הגעגוע". // עקיבא נוף: הַכֹּל מְהַתְחָלָה. //  י"ז: סלק אדום. טעמה המתוק של הנקמה. // אורית דשא-ינאי-ברנר: צהובים זורחים מתוך הירוק. // נעמן כהן: מודה ועוזב וחוזר. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת חמישית, המשך. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

בדיחה

הִיא יָרְדָה מִנְּכָסֶיהָ

שֶׁהִצְטַבְּרוּ בַּחֲלוֹמְךָ.

אַתָּה מוּכָן לְהִתְחַתֵּן אִתִּי? –

אַתָּה שׁוֹמֵעַ

אֶת חֶשְׁבּוֹן מוֹחָהּ

אִשָּׁה פִּקְּחִית

הִיא מַגִּישָׁה אוֹתְךָ

לְפֵרָעוֹן

אַתָּה עוֹבֵר וָשָׁב

בְּכָל פְּשִׁיטוֹת רַגְלֶיהָ

מַקְשִׁיב לְפִטְפּוּטָהּ

וּמְלַטֵּף לָהּ

מַחְשָׁבוֹת קְטַנּוֹת –

חַשְׁדָן וְרַךְ אַתָּה

נוֹגֵעַ בְּמִצְחָהּ

נוֹשֵׁק פָּנֶיהָ שֶׁאָהַבְתָּ

וּמְאַמֵּץ יָדֶיהָ

הַחִוְּרוֹת –

כָּל שִׁבְרֵי חַיֶּיהָ

כָּל נִדְרֵי לִבְּךָ –

בְּדִיחָה.

יולי 1973

* * *

חיימקה שפינוזה: ברכות לעורך במלאת לו 86 שנים. תמשיך.

ג'וחא: גם אני מצטרף לברכות – שאלוהים יאריך ימיך.

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

"כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד"

על "שיר מִשמר" מאת נתן אלתרמן

"שיר מִשמר" הוא מונולוג דרמטי ארוך למדיי שלא נכתב מלכתחילה לשם הלחנה וביצוע. הוא הולחן לאחר פטירתו של אלתרמן על-ידי סשה ארגוב לקראת המופע המוזיקלי "חגיגת קיץ" (1972), שהועלה בתיאטרון הקאמרי במלֹאת שנתיים לפטירת המשורר.

בעקבות ביצועו השירי ושידורו מעל גלי האֵתר התפרסם "שיר מִשמר", והיה לשיר מוּשר, מוּכּר ופופולרי. הוא נתפס בציבור  – ולא בלי סיבה –   כשיר אזהרה  של המשורר לבִתו לבל תקרב אל כל אותם גורמים מסוכנים –  אנשים, יסודות ועצמים – העלולים לפגוע בשלמותה, או אפילו לאיים על חייה (בחלקו השני של השיר עולה ובוקעת התובנה שהגורמים המסַכּנים  אותה יותר מכול מצויים לא בעולם המקיף אותה, אלא בתוך הנפש פנימה).

תרצה אתר בראשית שנות ה-60. צילום: דוד אולמר. מתוך ויקיפדיה.

ברי, "שיר מִשמר" נכתב לכאורה בראש וראשונה  מתוך חששו של אלתרמן לעתידהּ של  בתו תרצה אתר ודאגתו לגורלה,  כדי לייעץ לה, להתרות בה ולהתחנן לפניה שתשמור על עצמה ועל שלֵמוּת חייה. גם תרצה עצמה היתה משוכנעת ששיר זה נכתב עליה ולמענה, ובתגובה חיברה את  "שיר הנשמרת", שבּוֹ היא מרגיעה את אוהביה ומבטיחה להם שאין יסוד לדאגה (הגם שבשיר מאוחר יותר – "הזָּר אשר הולך" – היא הציבה עֶמדה שונה, שהעידה ככל הנראה על  התקרבות אל קו הקץ).

ב"שיר הנשמרת" התכתבה תרצה אתר עם שירי אלתרמן, ולא עם "שיר מִשמר" בלבד. אם כתב אלתרמן בשירו "אל הפילים" (כוכבים בחוץ) בלשון חזרה: "הַשָּׁמַיִם הוֹלְכִים, / הַשָּׁמַיִם הוֹלְכִים, / וְנַעַר קָטֹן בָּם נוֹהֵג!" – ענתה לו בִּתו, אף היא בלשון חזרה: "הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים." מתוך רבים משיריה של תרצה אתר ניתן להבין ששירת אביה היתה שגורה בפיה ושימשה לה "צמח פונדקי" ומאגר בלתי נדלה לשאיבת צירופי לשון ומוטיבים. אין מדובר בהתבטלות, אלא בדיאלוג חי ופורה.

כל הראָיות מוליכות למסקנה שבזמן חיבורו של "שיר מִשמר" חשב אלתרמן תכופות על גורלה של בִּתו היחידה ועל העתיד הצפוי לה. לאמִתו של דבר, הוא דאג לה כל השנים, וניסה למלא את  כל רצונותיה ומשאלותיה "עד חצי המלכות". כך, למשל, כאשר לא התקבלה תרצה ללהקה צבאית, מתוך חשש פן ידכא אותה הכישלון, הוא חרג  ממנהגו, ולאחר היסוסים לא מעטים פנה לידידו שאול בִּיבֶּר בבקשת "פרוטקציה" בעבור בתו. שאול ביבר, שהיה כידוע אבי הלהקות הצבאיות וקצין התרבות של להקת גֵיסות השריון, נענה לבקשת אלתרמן, וצירף את תרצה ללהקתו (כפי שעולה ממכתבו של אלתרמן לבִתו מיום 5.11.1958).

נתן אלתרמן בשנות ה-60. מתוך ויקיפדיה.

הדאגה לגורלה של  בִּתו קִינן בו כבר בשלב מוקדם זה שבּוֹ הייתה תרצה בת 17-18 בלבד. ב-1958, באותה שנה שבָּה נבחנה  ללהקה הצבאית, כתב אלתרמן שיר לבני-הנעורים בשם "הקרב על גרנדה", ובו נרמזים מינֵי חששות מָרים, שהטרידוהו וגזלו ממנו את מנוחתו. הוא חשש שאויביו, מבקשי רעתו, יזהו בבתו את "החולייה החלשה", וירֵעו לה כדי לנקום בו. 

דומה שאלתרמן הזדהה עם שמואל הנגיד, שעלה לגדוּלה גם בתחומי החיים המדיניים וגם בתחומי הספרות, ועל כן היה מושא לקנאה ולהתקפות מצד שונאיו. הוא רָמז בשיר זה לגורלו הטרגי של יהוסף, בנו של הנגיד, שנפל בידי שונאיו של שמואל הנגיד ושילם בחייו על שנאתם וקנאתם (כִּי אֶל מַה יְּקַוּוּ מְבַקְּשֵׁי רָעָתֶךָ? / תִּקְוָתָם הִיא – עָלֶיךָ לָקוּם  בְּפִתְאֹם [...] / אוֹ לִצְפּוֹת אֶל בִּנְךָ יְהוֹסֵף עַד בּוֹא יוֹם"). אלתרמן, שעמד אז מול מתקפה של נתן זך ובני "חבורת לקראת", ביטא בעקיפין את  חששו הכבד פן יִקהו שִניהָ של הבת בשל "חֶטאי" אביה;  פן תיפול תרצה השברירית, שזה אך החלה אז את צעדיה הראשונים בתחום הכתיבה, בידי  שונאיו ומבקשי נפשו לאחר שכבר לא יעמוד לצִדהּ ולא יוכל עוד להגן עליה.

כשהתחילו תרצה ובעלה הראשון עודד קוטלר בסוף שנת 1961 את לימודי התיאטרון בסטודיו של לי סטרסברג בניו-יורק, כבר בינואר 1962 נסע אליה אביה כדי לסעוד אותה במצב הנפשי הקשה שלתוכו נקלעה עקב דיכאון  וטיפול תרופתי שגוי, בניגוד לאחדים מגיבורי שיריו – כגון שירו "מסעות בנימין מטודלה" – לא השתוקק אלתרמן כלל לצאת את עירו תל-אביב  ולתייר בעולם הרחב, אך מחלתה של בתו חייבה אותו להשתחרר לזמן-מה מן המטלות הרבות שרבצו עליו ולטוס בדחיפות לניו-יורק. לשם כך מכר את זכויותיו להוצאת הקיבוץ המאוחד, בהשתדלות רעהו מנחם דורמן, והיו בידו האמצעים לממן את המסע היקר. מבין שורות מכתביו לרחל מרכוס עולים הן  דאגתו הרבה לגורלה של תרצה הן ניסיונותיו להרגיע את רעייתו ואת עצמו באמירה ש"הכול בסדר".

ביום 10.1.1962 כתב לרחל מרכוס מניו-יורק: "מה שנִחַשנו וחששנו לגבי סִבלָה הנפשי של תרצה (וסבלותיו של עודד היקר והנפלא) לא היו כמסתבר נִחוּשים וחששות מדומים, אך כעת יחלוף כל זה לבלי שוב" ומפציר בה שתעודד את הורי חתנם ותאמר להם ש"שהילדים בריאים ומאושרים ומלאי אהבה ושמחת-חיים" (המכתב שמור בארכיונו של המשורר במרכז קיפּ).

רחל מרכוס. מתוך אתר "הבמה" בוויקיפדיה.

לאחר פטירת אביה, סיפרה תרצה בלשון "אני" (בסיפור שהוא ספק אוטוביוגרפי  ספק בדוי-למחצה בשם "הרי לא קרה דבר") על ניסיון התאבדות שאירע לפני עשור, וראו:

 https://benyehuda.org/read/13424:

"בנוגע לאותה התאבדות שאירעה לפני עשר שנים, אוסיף רק ואומר שהכול הסתיים בטוב, כפי שמתברר מאליו למראה הכתוב כאן. הסברים מיותרים. הסוף בפעם אחרת. לא מוכרחים תמיד על פי הזמנה. אני כפייתית, אך אין צורך להגזים. המוות יהיה פתאומי ורחוק, כמו אצל כולם. אני מקווה שלא יכאב. הגבורה אינה נמנית על תכונותיי.

"בעלי כבר היה בבית כשחזרתי עם העוף והעוגה. הילדים, טרם. רציתי לומר שרע לי שוב. אבל קשה לומר לו. הוא לא אוהב. מסתגר. הייתי אומרת שכמעט נתקף בחילה. גיבור אמיתי. מה לו ולאין-אונים היומיומי הזה שלי. שנים סעד אותי בחוליי. עכשיו מוכרחים להמשיך וזהו."

בשנות חייו האחרונות, ביקר אלתרמן בקביעות בבית בִּתו, שכבר נישאה לבנימין (בנץ')  סלור, אבי ילדיה. תמונות מתקופה זו מעידות שהוא נהג לקחת את נכדתו יעל לטיול בשדרה (נכדו, המוזיקאי והזמר נתן סלור, המבַצע בכישרון את שיריו מזה שנות דור ויותר, נולד כשנתיים לאחר פטירת סבו). אפשר שבביקוריו היום-יומיים בבית בתו הוא גם פקח עין על עבודות התרגום הרבות עד מאוד שנטלה על כתפיה הרפות. דומה שביקורים תכופים אלה, שנועדו כביכול רק כדי לסייע לה במטלות קונקרטיות, הסווּ את דאגתו ואת רצונו לראותה מעשה יום ביומו כדי לזהות סימני דיכאון מבעוד מועד. נתבונן ב"שיר משמר" החידתי, שאוצֵר בתוכו סודות רבים:

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,        

מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,

מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,

מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,

מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ

וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.

נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,

עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ.

הָעִיר חָשְׁכָה. אֵין אִישׁ יוֹדֵע מַה זֶּה עָם.

אֵין עָם יוֹדֵע מָה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה.

אַךְ בַּחוּצוֹת, אַךְ בַּחוּצוֹת בְּעֶרֶב חַם,

בְּעֶרֶב חַם הַשָּׁט כִּצְחֹק וְכִלְחִישָׁה,

רָצִים עַל שְׁתַּיִם הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם

וְהַשְּׁקִיעָה שֶנִפְרְדָה מִן הָעוֹלָם

וְהַדְּגָלִים וְהַשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה

הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, יֵינָם, לַחְמָם.

זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה

רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,

שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא

וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,

שֶבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מִנוֹרָה

אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישָׁן.

רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וָטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,

רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.     

עַל פְּנֵי הָרְחוֹב, אֲשֶׁר הִדְלִיק אֶת הַצְּלָלִים,

עַכְשָׁו חַשְׁרוֹת הַצִּפֳּרִים אֵינָן עָפוֹת,

אֲבָל בַּחוֹרֶף מִקּוֹלָן בֵּין הֶעָלִים

כָּל הַשְּׂדֵרוֹת בָּעִיר צוֹוְחוֹת כִּמְטֹרָפוֹת.

עַכְשָׁו שׁוֹתְקוֹת הֵן, כִּי צִפּוֹר אֵין בֵּין עָלִים.

הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְגֶחָלִים.

הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל שֶׁל אוֹתִיּוֹת.

מוּאָר שְׁלָטִים שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְשֶׁל מִלִּים.

מֵאֲחוֹרֵי מוֹטוֹת בַּרְזֶל וְחָבִיּוֹת

נוֹשֵׁם הַיָּם, גָּדוֹל וָזָר כְּבֵית חוֹלִים.

הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְאוֹתִיּוֹת.

הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר מִלִּים וְגֶחָלִים.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,

שְׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,

שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְיָדַיִךְ.

הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ

פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.

אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,

אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?

אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן

וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?

אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ

כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד? 

אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב

כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?

הַגִּידִי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ?

אִמְרִי מִנַּיִן לָךְ, פְּתַיָּה מַאֲמִינָה,

שֶׁהַחַיִּים נוֹצְרוּ לֹא לְלַמְּדֵנוּ דַעַת,

כִּי אִם נוֹצְרוּ כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַבִּינָה?     

אִמְרִי, כֵּיצַד? מַדּוּעַ? מִי אָמַר לָךְ זֹאת?

אִמְרִי, מִנַּיִן? מִי גִלָּה לָךְ אֶת הַסּוֹד?

הַסַּכָּנוֹת רַבּוֹת וּמִסְפָּרָן מֵאָה

וְהֵן רוֹבְצוֹת אוּלַי בְּמַעְגָּל אוֹרֵב

אַךְ לֹא אוֹתָן, אַךְ לֹא אוֹתָן אַתְּ יְרֵאָה,

רַק אֶת נַפְשֵׁךְ הַמְאֹהָבָה וְהַמְּלֵאָה,

הַמִּתְחַלְחֶלֶת לְקוֹל צַעַד מִתְקָרֵב,

אוֹתָהּ יָרֵאת, אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּׂיָה,

אֶת הָרָעָה, אֶת הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, לִבֵּךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,

אוּלַי הָאשֶׁר בָּךְ שׁוֹכֵן וְהוּא דִבְשֵׁךְ,

דִּבְשֵׁךְ הֶחָם כִּדְמֵי לִבֵּךְ וְדִמְעוֹתַיִךְ.

דִּבְשֵׁךְ הֶחָם וְהַכָּבֵד וְהֶחָשֵׁךְ.

הָעֶרֶב בָּא. יָפֶה מִמֶּנּוּ אֵין בֵּינְתַיִם.

הָעֶרֶב בָּא. הוּא כְּבָר הֶחֱלִיף אֶת הַשָּׁמַיִם.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, הֲלֹא טוֹבוֹת צוֹפֵן הָעֶרֶב

וְרַק עוֹד אֵין לָדַעַת בְּיַד מִי וְאֵיךְ.

הֲלֹא הָרוּחַ, שֶׁאֵינֶנָּה מְדַבֶּרֶת,

לֹא לְחִנָּם רַכּוֹת נוֹגַעַת בִּכְתֵפֵךְ.

בְּאוֹר יָרֵחַ וְחַשְׁמַל הָעִיר מוּאֶרֶת.

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ.

לאלתרמן היו אפוא סיבות כבדות-משקל לחששות לדאגה לבתו  בעת שכָּתב את "שיר מִשמר" – שיר שבּוֹ חזר עשרים ושתיים פעמים על מילת הציווּי "שִׁמרי" בווריאציות שונות ("שמרי נפשך", "שמרי לִבֵּך", "שמרי חייך", ועוד). ואולם, גם אם אכן מדובר בשיר שכָּתב לבִתו ששקעה לא פעם בהתקפי דיכאון וחרדה, יש בו נקודות אחדות  האומרות "דָּרשני!":

* נפתח ונזכיר ש"שיר מִשמר" בעצם כלול  בתוך ספר שיריו האחרון של אלתרמן –  חגיגת קיץ ( 1965) –מֶלוֹדרמה המתחוללת ב"סְטַמבּוּל" (כך כינה כאן אלתרמן את תל-אביב המקוּבּצת מפרצופים הרבה, ואולי גם את המדינה כולה העומדת, כמו תורכיה, על חוף הים בין יבשות).

העלילה כאן היא ססגונית ורב-קולית בטיבה, כבאופרה פּוֹליפונית: צעירה, בת למשפחת עולים ממרוקו, שנשלחה עם בואה ארצה לעיירת פיתוח מרוחקת, מנסה את מזלה בתל-אביב,  אך נופלת לרוע מזלה  בידי נָבָל שמנסה להורידה לזנות. מתרחש כאן שוד של בנק, שבמהלכו מתגלגל מיד ליד גביע-כסף יקר ששמר האב המרוקני, שקיבל את הגביע מאביו, ליום חתונת בִתו, אך בסופו של דבר הכול בא על מקומו בשלום והגביע מוּשב אחר כבוד לבעלי החוקיים. ובתוך היצירה הבדיונית משולב השיר "שיר מִשמר", כמונולוג של האב לבִתו מרים-הלן, שברחה מן הבית ועכשיו הוא מזהה אותה ברחובהּ של "סטמבול", שאליה נקלע בעת שהגיע מעיירת הפיתוח כחבר במשלחת מחאה על יחסה של ההגמוניה האשכנזית לעולי צפון אפריקה.

ובמאמר מוסגר: השם "מרים-הלן", גִלגולו הלוקלי של השם הצרפתי Mari Hélène, החליף  את השם הצרפתי 'ז'נט' – שמהּ של אותה צעירה בגירסה מוקדמת של היצירה חגיגת קיץ, שנקראה בתחילה בשם "ירח בסטמבול". ובהקשר זה נזכיר שהגיבורה באחד משירי הבוסר של אלתרמן –  "קונצרט לג'ינטה" – גם  היא ספק מלצרית ספק פרוצה שעובדת בבית-קפה פריזאי, ובשני הסיפורים בעלי הניחוח הצרפתי יש גיבורות הנושאות שמות דומים.

ברקע מרחפת אמנם דאגת אב לבתו, אך ברור שאלתרמן הרחיק כאן את עדותו עד מאוד, ושאין דבר  מן המשותף בין המלצרית המרוקנית, דוברת הצרפתית, בתו של פועל קשה-יום שהגיעה מן הפֶּריפריה, לבין הבת תרצה, נסיכה תל-אביבית, יפת-תואר ומוכשרת, בִּתו של מלך המשוררים ומשוררת בזכות עצמה. הטרנספוזיציה (שינוי סולם הבסיס הטונָלי) שערך כאן אלתרמן בין העלילה הבדויה לבין סיפור חייו המשפחתי הוא כה גדול וקיצוני ביותר, עד כי נקודות ההשקה בין שני הסיפורים מעטות ודלילות.

* בבית השני של "שיר מִשמר" כלולות שורות החורגות לגמרי מן התחום האישי, ופולשות אל הספֵרה הלאומית. נקודות אלה אינן מתאימות כלל לשיר שכָּתב לכאורה אב מתוך דאגה לבִתו שחייה נתונים בסכנה: "הָעִיר חָשְׁכָה. אֵין אִישׁ יוֹדֵע מַה זֶּה עָם. / אֵין עָם יוֹדֵע מָה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה [...] וְהַדְּגָלִים וְהַשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה / הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, יֵינָם, לַחְמָם." מה הקשר בין השורות הללו, שאופיין ציבורי-קולקטיבי-לאומי לבין דאגתו האישית של אלתרמן לגורל בִּתו היחידה? לכאורה אין קשר כלשהו, אלא אם כן השיר משקף את תודעתו של האב המרוקני – נציג של העדה כולה – ומופנה אל בִּתו, המחפשת את עתידה בעיר הגדולה. במילים אחרות, היצירה כולה נוגעת בסוגיית קליטתם הפרוֹבּלמטית של  יוצאי צפון אפריקה, שהגיעו למקום שבּוֹ נאלצו להיאבק עם  "קודים" תרבותיים לא מוּכּרים ולגשש את דרכם באפלה. הבית השני ב"שיר מִשמר" מזכיר את המתרחש במדינה הצעירה בעת עליית ההמונים מאגן הים התיכון שהציפה אותה בשנות החמישים והשישים.

* ואף זאת: הייתכן שאלתרמן חיבר שיר שנכתב מתוך דאגה לגורל בתו היחידה  (לפי עדותו של הסופר יורם קניוק נכתב השיר "במכה אחת" אחרי ניסיון התאבדות של תרצה, אך רבים רואים בדבריו עדוּת חסרת שחר) בסגנון כה מדוד ומלוטש, שכל הברה מוצבת בו בשׂוּם שׂכל ומתוך תכנון עילאי? הפואטיקה האוקסימורונית של אלתרמן מכירה אמנם צירופים כאלה, המצמידים ניגודים בלתי מתפשרים, ובכל זאת התכנון המופתי אינו מתיישב כלל עם שיר שכולו זעקה מרה, אף  אינו מתיישב עם העדוּת שלפיה כתב המשורר את שירו על-אתר וללא לבטי יצירה...

[אהוד: לא הייתי סומך על דבריו של יורם קניוק אשר הדיוק לא היה מתכונותיו הבולטות].

אלתרמן כתב את "שיר מִשמר" באלכּסנדרינים – במשקל שבּוֹ למד להשתמש ב-1941 כשתרגם לעברית את פדרה של רסין,  מפסגותיו של הקלסיציזם הצרפתי (בשיר שלפנינו יש טורים המזכירים  את טורי המחזה המתורגם כמו המשפט "אֲבָל חַיֶּיךָ שְׁמֹר, אַל תַּשְׁלִיכֵם מִנֶּגֶד"). הייתכן שבעת סערת נפש שליוותה את תחושת הסכנה שחש לחיי בתו, נזכר אלתרמן לשלוף ממעמקי זיכרונו את המשקל הסדור, שבּוֹ עשה שימוש וירטואוזי עשרים וארבע שנים לפני "שיר מִשמר"?

האלכּסנדרין הוא משקל קלסי, כבד ומכובד, שאינו מצוי הרבה בשירה העברית (על-פי-רוב הוא מצוי בשירה ובדרמה הקלסיות שתורגמו לעברית מלשונות המערב). מדובר בשורות בנות שישה ימבּים עם צֶזורה (הֶפסֵק) אחרי הימבּ השלישי, התורם להיווצרותו של רושם סדור ומדויק, שאינו מתאים כלל ליצירה אישית הכתובה ברגש ובהתרגשות.

העדות היחידה לרגש ולהתרגשות ב"שיר מִשמר" עולה לכאורה מן החזרה האוֹבּססיבית על מילת הציווּי "שמרי", אך כנגדה יש לזכור את הסדר המופתי של היצירה שלפנינו: "שיר משמר" כולל עשרה בתים, שהראשון שבהם הוא בן עשר שורות,  והוא השיר העשירי בספר חגיגת קיץ. חלק מהשירים הנחלקים בקובץ השירים בין שני דפים נמנו אמנם אחרת, אך מדובר בשיר בן עשרה בתים (וכל מניין אחר בטעות יסודו). ואגב, אלתרמן השתמש באלכּסנדרין הסדור והממושטר גם בעשרת שירי המכות ובשיר "איילת" שבאסופת שיריו "שירי מכות מצרים"). ב"שיר מִשמר" הכול מעיד על תכנון וכלכּוּל קפדניים, ולא על כתיבה הבוקעת מנהמת הלב באורַח ספונטני, חסר תכנון.

* בין הגורמים המאיימים שמהם ממליץ השיר להיזהר נזכרים כאן כל מיני גורמים חידתיים וחסרי פשר כגון "הסמוך" ו"המחכה", שזהותם אינה ברורה ואינה מנומקת, ובין הגורמים שמהם חוששת הנמענת מזכיר השיר "אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּׂיָה, / אֶת הָרָעָה, אֶת הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב." איך ניתן להבין את הרשימה המוזרה והפרדוקסלית הזאת לנוכח העובדה שהיא מיוחסת לנפשה של הנמענת? מדוע השתמש אלתרמן בבית השלישי שלוש פעמים במילת ההסתייגות "לכאורה"; ומדוע בשיר כה ארוך, שמַפנה האב לבתו, אין הוא מכנה אותה אפילו פעם אחת בכינוי "בתי"?!

* התכנון המוקפד הניכּר ב"שיר מִשמר", תכנון מתאים לכאורה לכתיבה הנובעת מן השכל יותר מאשר מן הלב, ניכּר גם בשימוש המושכל שנעשה כאן באֶרמזים (אַלוּזיות) לסיפורים דרמטיים על נשים שקיפחו את חייהן בדמי ימיהן. בולטים כאן במיוחד רמזים לגורלותיהן של אופליה ושל דסדמונה, המככּבות בשירתו המוקדמת של אלתרמן – בשירים הגנוזים ובשירי "רגעים". השיר הגנוז "אופליה", למשל מבכה את מות האהובה ששנאת חינם נטלה את חייה, והמשפט המוזר הכלול בו – "בַּנָּמֵר – חֶמְלַת הַשֶּׂה" – הנראה כאילו נלקח משירתו הקדם-רומנטית של ויליאם בלייק, מזכיר למעשה את דברי יאגו לאביה של דסדמונה (אותלו, מערכה ראשונה, תמונה ראשונה, שורות 87-88).  דבריו המרושעים של יאגו הנָבָל מתארים את דסדמונה כשֵֹיה  צחה ותמימה, העולה קורבן על מזבח האהבה והקִנאה. הניגוד 'אכזריות הנמר מול חמלת השֵׂה' שבשורה השייקספירית עשוי להבהיר את הניגוד חסר-הפשר בין הרכות לאכזריות שבמשפט  "אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּׂיָה, / אֶת הָרָעָה, אֶת הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב," הכלול ב"שיר מִשמר".

בשיר טמונות חידות רבות, אך דבר אחד ברור: "שיר מִשמר" נכתב לנמענת בלתי מאופיינת ובלתי מזוהה.  אף-על-פי-כן וחרף כל התהיות שהועלו כאן,  דומה שהוא ממוען בראש וראשונה אל תרצה, בתו היחידה של המשורר, הגם שאין דמותה משתלבת כלל בין ה-ramatis personae של ה"מחזה" האופראי שהעמיד אלתרמן ב-חגיגת קיץ. אלתרמן, שמעולם לא כתב כתיבה אוטוביוגרפית גלויה וחשופה, ביקש כנראה שלא לחשוף את בִּתו לעיני כול, וזאת כדי לשמור על כבודה ועל פרטיותה. על כן הרחיק את עדותו.

אף-על-פי-כן מותר כמדומה לסובב את הבורג פעם נוספת ולראות בנמענת גם את הצעירה המרוקנית היפה, גיבורת חגיגת קיץ, שנקלעה שלא בטובתה לתל-אביב בניסיון להשתלב בחברה הישראלית. גם היא זקוקה לעצות שיועילו לה לשרוד ב"ג'ונגל" התל-אביבי. הנמענת יכולה גם להיות יֵשות קולקטיבית גדולה, כגון "העיר העברית הראשונה", שהיא בעצם הגיבורה הראשית של  קובץ שיריו האחרון. היא יכולה להיות גם האומה המתחדשת או המדינה הצעירה שאלתרמן חָרַד ללא הרף לגורלה.

ברקע  כל הדברים שהעסיקוהו על משכבו בלילות ובקומו בבוקר ריחפה, כמובן בלי הרף דאגתו לבִתו היחידה. בינו לבֵינה שררו יחסים סימבּיוטיים: אוזנה של תרצה היתה כרויה לכל רחש שעלה משירתו, והוא תיאר את חיצוניותה הנאה במכתביו בתיאורים פלסטיים דקים ומדויקים.

על מנהגו לכתוב בו-בזמן על עניינים שונים – מוחשיים ומופשטים, פֶּרסונליים ואימפֶּרסונליים –  כתב אלתרמן בחגיגת קיץ באוטו-אירוניה את השורות המבודחות והרציניות הבאות, האומרות דבר והיפוכו: "אַל תִּתְיַגֵּעַ, הַקּוֹרֵא, לִתְהוֹת עַל סוֹד  שִׂיחוֹ / שֶׁל סֵדֶר הַשּׁירִים הַזֶּה. מִדָּה מֻגְזֶמֶת / שֶׁל מַשְׁמָעוּת וְכַוָּנוֹת-כִּבְיָכוֹל / אַל תְּבַקֵּשׁ. לֹא כָּל שׁוּרָה רוֹמֶזֶת רֶמֶז. / הָעִיר הִיא עִיר, הָרְחוֹב – רְחוֹב / הָאוֹר הוּא אוֹר, הַחֲשֵׁכָה בְּרוּרָה כַּשֶֹּמֶשׁ.. // הָעִיר הִיא עִיר. אַף כִּי בָּרוּר שֶׁלְּעתִּים / הָעִיר הִיא אִישׁ, הָאִישׁ הוּא זְמַן, הַזְּמַן הוּא קַיִץ - - -" ("שיר הערת שוליים").

לא אחת כתב בעת ובעונה אחת הן על דמות ממשית, בשר ודם, הן על שמות-עצם מופשטים וערטילאיים שאינם נתפסים בחושים. לא אחת כתב שורות האומרות דבר והיפוכו. וכך גם ב"שיר משמר" יכול היה אלתרמן לצייד את בתו בעצות ובתובנות וללמדה כיצד לעמוד מול דורשי רעתה, ובו בזמן לתת אותן עצות עצמן להנהגה הפוליטית  – לקברניטי העיר והמדינה. 

צירוף המילים "שמרי נפשך" אינו מצוי כמדומני במקורות של "ארון הספרים העברי", אך מצויים בו צירופים כמו "שְמוֹר נַפְשְךָ" ו"וְנִשְׁמַרְתֶּם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", המשולבים בתנ"ך, בחיבור "יורה דעה" ובחיבורים נוספים המלמדים איך צריך אדם לנהל את אורחות חייו. לפנינו כעין "מורה נבוכים" ו"שולחן ערוך" גם יחד, שנועדו ללמד את הנמענת איך להיחלץ מכל צרה שלא תבוא עליה.

ומאחר שאלתרמן הצמיד בדרך-כלל  באופן אוקסימורוני מזרח ומערב, אפשר שהוא הסתמך גם על החיבור הפילוסופי "רעיונות" מאת מרקוס אורליוס (שתורגם בראשונה לעברית בשנת תרפ"ג, ולאחר מכן זכה לתרגומים נוספים), ספר המתעמק בשמירת הנפש, בבעיית הטוב והרע ומזכיר את המילה "נפשך" 45 פעמים, כגון במשפט: "שמור אפוא נפשך להיות תמיד, טוב, בר-לב, בעל מידות טובות, מואס פאר, חובב צדק, ירא-אלוהים, נדיב, אוהב את הבריות ואמיץ במעשים טובים." אמנם אין העצות של מרקוס אורליוס הסטואיקון דומות לעצותיו של אלתרמן, אך שתי היצירות מנוסחות כאוסף של עצות  טובות שמעניק "מורה" חכם ומנוסה לתלמידיו כדי שידעו להלך בנתיבות החיים ללא פגע.

"שיר מִשמר" לא נכתב אך ורק לתרצה, אך הוא נכתב בעיקר לתרצה. דאגות מדאגות רבות רבצו על נפשו של המשורר, והוא דיבר עליהן במקביל, בסגנון בלול ומבולל, שאותו יצק למרבה הפרדוקס לתוך שורות ובתים הכתובים בסדר מוזיקלי מופתי. חרף כל התמיהות שהצגתי (כגון, שילובו של השיר במין "אופרה" על עולי מרוקו, חידת השורות הלאומיות המשולבות בו, העדר המילה "בִּתי" וכו'), זהו שיר שנכתב בראש וראשונה על דאגת אב לבִתו ועל דאגתו של המשורר לבתִו היחידה באופן מיוחד.

לא אחת הודתה תרצה אתר בכנוּת ובצניעוּת ראויים לציוּן, כי זכוּת אבות היא זו שפתחה לפניה  את שערי הוצאות-הספרים והתיאטרון. היא לא נתנה פומבי לקשיים ולתוגות, מנת חלקם של בנים לאישים ידועי שם, הנתונים ללא הרף להשוואה  ולביקורת.  כאשר מיכ"ל, המשורר שמת בלא עת, פִּרסם את שיריו, קבעו המבקרים,  ובדין,  כי ניכּרת בשירים ידו המנחה של האב,  אד"ם הכהן,  אביר השירה העברית בדורו. גם כשפירסמה תרצה אתר את  ביכורי  שירתה – בקובץ צפנת (תשכ"ד) – נזדרזה הביקורת לאתר ולתאר בשיריה סימני השפעה משירת האב. ואכן היה יסוד לקביעה זאת,  אלא שסממנים אלתרמניים חִלחֲלו אז כידוע אל מיטב שירת הדור, וכמעט שלא היה אתר פנוי מהם.

עד  מהרה  למדה  המשוררת  הצעירה  להינתק בשיריה מן  הריתוק  הבלתי  נמנע  להשפעתה ההיפנוטית  של שירת האב.  בקובץ ארצות הנשייה (1976), האחרון שיצא בחייה, מרדה לראשונה בכתיבה הארכיטיפית המוכללת, ופנתה לנתיב אישי, אוטוביוגרפי  במופגן,  שבּוֹ  דמויות  הילדה  וסבתה  מעוגנות  במציאוּת  המשפחתית המוחשית, ואין בהן דבר מן ההכללה ומן התיאטרליות האופייניות לשירת האב. כבר הזכרנו שאלתרמן לא כתב מעולם שירה אוטוביוגרפית per se  (פרט לשני שירים קצרים על בית אביו שפתחו את קובץ שירי הבוסר שלו שאותו הביא ארצה מצרפת בשנת 1932), ותרצה מצאה באפיק האוטוביוגרפי דרך מצוינת להתנתק מהשפעת אביה ולהבליט את ייחודה.

תרצה אתר היתה שברירית אך חזקה ונחושה: בצד שיריה, היא כתבה פזמונים רבים, שזיכוה בפרסים, ותרגמה עשרות מחזות.  עם מותה ספגה משפחתה, שאיבדה בת, רעיה ואֵם – אסון אישי  נורא.  קהל הקוראים איבד סופרת צעירה, מתרגמת ופזמונאית מבריקה, שבגיל 36, גיל צעיר מאוד בתחום חיי הרוח, כבר הצליחה להציג מגילת זכויות מרשימה ביותר. היא עשתה כברת דרך עצומה מן הריתוק לשירת האב אל הניתוק והעצמאות המיוחלים. ואולם, אפשר שהשחרור  והחופש  הותירוה באָבדן-כיוונים – לכודה ומפרפרת "כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד."

זיוה שמיר

אהוד: האִם בנימין (בנץ') סלור, בעלה של תרצה אתר, היה נין של חיים משה סלור (1859-1946), מודד הקרקעות והרחובות הראשון של פתח תקווה? (שקבע בה צמתים לא מוצלבים) – קשר זה לא הצלחתי לברר ואודה על כל מידע בנושא.

* * *

יורם אטינגר

עדכון  2022 של הסוגייה הדמוגרפית –

רוב יהודי מוצק

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 31 במרץ 2022

המציאות הדמוגרפית מערבית לירדן

ב-2022, בניגוד לתובנה המקובלת, ישראל אינה מאויימת על ידי "פצצת זמן דמוגרפית ערבית" בשטח המשולב של יו"ש  ו"הקו הירוק",  אלא מאופיינת על ידי תנופה דמוגרפית יהודית של שיעור פריון ומאזן הגירה.

ב-2022 הממסד הישראלי ממשיך להדהד את הנתונים הדמוגרפים של הרשות הפלסטינית ללא בדיקת-נאותות, תוך התעלמות מניפוח מלאכותי של 50% בנתונים הפלסטיני (נא ראה בהמשך).

ב-2022 ישראל היא המדינה המערבית היחידה הנהנית משיעור פריון גבוה-יחסית (מיספר לידות לאישה), התורם להמשך הצמיחה הכלכלית, ללא ייבוא משמעותי של כוח-עבודה זר, ומרחיב את מאגר כוח האדם החיוני לביטחון המדינה.

ב-2022, בניגוד לתחזיות הממסד הסטטיסטי והדמוגרפי הישראלימאז שנות ה-40' – שיעור הפריון היהודי בישראל עולה,  לראשונה – על שיעור הפריון הערבי-מוסלמי בישראל. שיעור הפריון היהודי גבוה משיעורי הפריון של המדינות המוסלמיות חוץ ממדינות התת-סהרה, תימן, עיראק  ומצרים.

ב-2022 ישראל עומדת בפני פוטנציאל עלייה של כ-500,000 יהודים מאוקראינה, רוסיה, מדינות נוספות בברה"מ לשעבר, צרפת, בריטניה, גרמניה, ארגנטינה וארה"ב – שמימושו מחייב מעבר למדיניות עלייה פרו-אקטיבית ובראש סדר העדיפויות הלאומי.

ב-2022 נמשכת מגמת ההתמערבות של הדמוגרפיה הערבית כפועל יוצא של מודרניזציה, מעבר מהכפר אל העיר, שידרוג מעמד האישה, השתלבות האישה בלימודים גבוהים ושימוש גובר באמצעי-מניעה.

ב-2022 נמשך (מאז 1995) המומנטום הדמוגרפי היהודי, במיוחד במגזר החילוני, במקביל לירידה מתונה מאוד בשיעור הפריון החרדי.

התנופה הדמוגרפית היהודית

מיספר הלידות היהודיות בישראל ב-2021 (141,250) היה גבוה ב-76% מימספר הלידות ב-1995 (80,400), בעוד מיספר הלידות הערביות (43,806) היה גבוה ב-20% מלידות 1995 (36,500), כפי שפורסם ב"ירחון מרץ 2022" של הלמ"ס.

ב-2021 היה מספר הלידות היהודיות 76% מסך הלידות בישראל בהשוואה ל-69% ב-1995.

שיעור הפריון היהודי-חילוני גדל מאז 1995.

נשות ישראל שניות לאיסלנד בהצטרפות לשוק העבודה, ומפגינות התאמה-חיובית נדירה בין שיעור הפיריון מחד לבין רמת העיור, חינוך, רמת הכנסה וגיל הנישואין מאידך.

ב-1969 היה שיעור הפריון הערבי גבוה ב-6 לידות משיעור הפריון היהודי. ב-2015 נעלם הפער – 3.13 לידות לאישה היהודייה והערבייה, ומאז שיעור הפריון היהודי גבוה מהערבי. ב-2020 שיעור הפריון היהודי היה 3 לידות לאישה (3.27 כאשר בני הזוג הם ילידי הארץ), לעומת שיעור פריון ערבי של 2.82 ושיעור פריון ערבי-מוסלמי של 2.99. שיעור הפריון הממוצע ב OECD-הוא 1.61.

הגידול בשיעור הפריון היהודי נובע מרמה גבוהה-יחסית של אופטימיות, פטריוטיות, זיקה לשורשים, אחריות קהילתית, תחושת-ספר (אתגר ביטחוני), יחס חיובי מסורתי לגידול ילדים וצמצום היקף ההפלות.

ב-2021 היו 43,879 פטירות יהודיות בהשוואה ל-31,575 ב-1996 (כאשר היקף האוכלוסין כמעט הוכפל!) – מאפיין מגמה של אוכלוסייה צעירה יותר. ב-2021 היו 6,751 פטירות ערביות בהשוואה ל-3,089 ב-1996 – מאפיין מגמת הזדקנות.

תוחלת החיים של ערביי ישראל (גברים – 78 ונשים – 82) דומה לארה"ב וגבוהה ממדינות ערב.

ב-2021 היה מיספר הפטירות היהודיות 31% ממספר הלידות היהודיות בהשוואה ל-40% ב-1995 – מאפיין מגמה של אוכלוסייה צעירה יותר. ב-2021 היה מספר הפטירות הערביות 15% ממספר הלידות הערביות בהשוואה ל-8% ב-1995 – מאפיין מגמת הזדקנות.

מאז 1995 מתרחבת התשתית הצעירה של האוכלוסייה היהודית בישראל, המעניקה בסיס להמשך התנופה הדמוגרפית (לפחות) בדור הקרוב.

התנופה הדמוגרפית היהודית מתוגברת גם על ידי מאזן הגירה חיובי הכולל עלייה שנתית וצמצום של היקף  ה"ירידה": מתוספת של 14,200 "יורדים" ב-1990 לתוספת שנתית של כ-7,000 בשנים האחרונות (במקביל להכפלת האוכלוסייה מ-1990!).

שידרוג העלייה בסדר העדיפויות הלאומי ומעבר למדיניות עלייה פרו-אקטיבית יעניקו לישראל פוטנציאל צמיחה דומה לזה של גל העלייה מברה"מ.

התמערבות הדמוגרפיה הערבית

500,000 תושבי חוץ (רובם מיו"ש השוהים מחוץ לאזור למעלה משנה כלולים במפקד האוכלוסין הפלסטיני, בניגוד לנוהל המקובל העולם, הגורע ממפקד האוכלוסין תושבים השוהים מחוץ למדינת-הבית למעלה משנה. מיספרם היה 325,000 במפקד האוכלוסין של 1997 (לפי הלמ"ס הפלסטיני), גדל ל-400,000 ב-2005 (לפי ועדת הבחירות הפלסטינית), ומתרחב מדי יום בגין לידות.

350,000 ערביי ירושלים הם בעלי ת.ז. ישראלית ונספרים פעמיים – ע"י ישראל וע"י הרשות הפלסטינית. מיספרם גדל מדי יום עקב לידות.

למעלה מ-150,000 ערביי יו"ש (במיוחד) ועזה נשואים לערביי ישראל, הפכו לתושבי-קבע או לאזרחים, ונספרים פעמיים ע"י ישראל וע"י הרשות  הפלסטינית.

378,000 ערבים שהיגרו מיו"ש מאז מפקד האוכלוסין של 1997 לא נוכו ממפקד האוכלוסין הפלסטיני, המתעלם ממאזן ההגירה השלילי (יציאות עולות על היקף כניסות) של כ-20,000 לשנה בשנים האחרונות. רוב המהגרים הם צעירים. מאזן הגירה שלילי מאפיין את יו"ש, לפחות, מאז הסיפוח הירדני של אפריל 1950. לדוגמא, 28,000 ב-2021, 26,357 ב-2019, 15,173 ב-2017 ו-16,393 ב-2015 לפי תיעוד שוטף של "רשות  האוכלוסין וההגירה".

32% ניפוח מלאכותי של נתוני-לידה ע"י הרשות הפלסטינית תועדו ב-2006 ע"י דו"ח "הבנק העולמי" (עמ' 8 סעיף 6), כאשר הרשות הפלסטינית טענה לגידול של 8% במספר הלידות, אך "הבנק העולמי" תיעד צמצום של 24%.

התמערבות דרמטית של שיעור הפריון מ-9 לידות לאישה בשנות ה-60' ל-3.02 ב-2021 לפי ספר השנה של ה-CIA  – ההתמערבות היא תוצאה של מעבר סוחף מהכפר אל העיר (מ-70% כפריים ב-1967 ל-77% עירוניים ב-2021), בנוסף לעלייה בגיל הנישואין (מגיל 15 ל-22), הרחבת השימוש באמצעי מניעה (70% מהנשים), העמקת השתלבות הנשים הערביות במערכות החינוך והתעסוקה, קיצור תקופת הפריון (מגיל 16 עד 55 לגיל 23 עד 45), ועוד.

גיל החציון של ערביי יו"ש הוא 22 לעומת 18 ב-2005.

מגמת התמערבות הדמוגרפיה מאפיינת את  כל העולם המוסלמי חוץ ממדינות התת-סהרה: ירדן (דומה ליו"ש) – 3 לידות לאישה, איראן – 1.93, סעודיה – 1.95, מרוקו – 2.29, עיראק – 3.32, מצרים – 3.23,  תימן – 3.1, איחוד האמירויות - 1,65, וכו'.

היקף הפטירות מדווח במיספרים נמוכים מהמציאות – כפי שמלמדים מחקרים עוד מתקופת המנדט הבריטי – משיקולים פיננסים  ומדיניים. לדוגמא, מפקד האוכלוסין הפלסטיני של 2007 כלל את ילידי... 1845.

העובדות לעיל מתעדות ניפוח מלאכותי של 1.5 מיליון ערבים –  כלומר,  אוכלוסייה  ערבית של 1.5 מיליון ולא 3 מיליון.

השורה התחתונה

התנופה הדמוגרפית מהווה רוח גבית לצמיחה ישראלית, אזרחית  וביטחונית, שהיא בסיס הפיכת ישראל לבעלת-ברית אסטרטגית של ארה"ב, והיותה מכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב.

ב-1897 היה בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" מיעוט יהודי של 9%, שהתרחב ל-39% ב-1947 והפך לרוב של 68% ב-2022 (7.5 מיליון יהודים, 2 מיליון ערביי "הקו הירוק" ו-1.5 מיליון ערביי יו"ש), הנהנה מרוח-גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה.

בניגוד לתובנה המקובלת, אין "פצצת זמן דמוגרפית ערבית", אבל יש תנופה דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

משה גרנות

קיפוח, קיפוח

יואב בירנברג ראיין את חתן פרס ישראל לשנת תשפ"ב אביהו מדינה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (25.3.2022), והוא שאל את המרואיין כדלקמן:

"לא הגיע הזמן שבשנת 2022 ייעלם השיח העדתי, שרק מעצים את השסעים בחברה שלנו?"

והרי תשובתו של אביהו מדינה:

"למה להפסיק לדבר אם זה כואב? אם היית סובל מקיפוח גם אתה היית ממשיך לדבר על זה. זו זכותו של כל מי מרגיש מקופח. השואה עברה לפני כמעט מאה שנה, ואתם עדיין מדברים על זה, כי זה כאב לכם. כשלאנשים כואב הם לא שוכחים את הכאב, אנשים מגיעים למה שהם הגיעו בגלל הכאב, לטוב ולרע."

התשובה הזאת ראויה לעיון: ראשית, אביהו מדינה משווה את הקיפוח העדתי, שהיה, או לא היה, לזוועות השואה – זה כואב וזה כואב – ממש כאב זהה! מדוע שנתלונן על זלנסקי שעושה שימוש חסר אחריות בין השואה לבין מה שקורה לאחר פלישת הרוסים לאוקראינה – למה שנתלונן על נשיא אוקראינה על ההשוואה המופרכת הזאת, כשאחינו משווה השוואה הרבה יותר מקוממת?

אביהו מדינה מפרט את הקיפוח: אחיו התינוק "נחטף" (על ידי האשכנזים, אלא על ידי מי?) – ישבו עליו שבעה, אבל הוא "בוודאי" חי; לא ניתבו אותו למסלול עיוני בתיכון, למרות שסיים בהצלחה את הסקר; המורה למוסיקה בקיבוץ כיסופים קבע שאין לו כישרון מוסיקלי – בזה מסתכם כל הקיפוח המושווה לזוועות השואה! – לעומת זאת, הוא מודה שנחמן שי בגל"ץ ושמעון פרס כראש ממשלה עשו לו פרוטקציה, שרבים מהאמנים היו כמהים לזכות בה.

וצריך לשים לב לדקויות בדבריו של מדינה: "השואה עברה לפני כמעט מאה שנה, ואתם עדיין מדברים על זה." ובכן, השואה זה כאב שלכם (לא שלנו!), ואתם (לא אנחנו) ממשיכים לדבר על זה אחרי כמעט מאה שנה, לעומת הכאב שלנו על הקיפוח, שהיה וישנו גם בימים אלה: עובדה בבית המשפט העליון יש רק שופט מזרחי אחד!

ההשוואה המקוממת הזאת של הקיפוח העדתי לשואה שגורה בפי עסקני הקיפוח משנות השמונים של המאה הקודמת: כאשר נשלח השר אבו-חצירא לשלושה חודשי מאסר, קבעה משפחתו שזאת "שואה ספרדית", לא פחות! ואת קצין המשטרה זיגל והשר בורג כינו "המאפיה של הנאצים." מוני יקים, אחד המקופחים המקצועיים, טבע את המונח המזוויע "אשכנאצים", ופנה לאש"ף שיירו על קיבוצים האשכנזיים, ולא על עיירות הפיתוח שם גרים הספרדים.

ובאשר לאח התינוק ש"נחטף", ובכן, עקבתי אחרי הדיונים של שלוש ועדות חקירה בנדון, ועל כל מה שנכתב בעיתונות על הנושא, ואינני זוכר שהצביעו על מישהו שניתן להוכיח שהוא ילד חטוף. משפחות רבות טוענות שנחטפו ילדיהם, ובכן איפה הם? הרי היו צריכים להימצא עשרות בעלי חזות מזרחית מאומצים במשפחות אשכנזיות. המדינה החליטה לפצות את המשפחות הטוענות לחטיפה, אבל לא הצליחו להצביע אפילו על חטוף אחד.

קשה להתמודד בכלים הגיוניים עם תחושת הקיפוח, כמו זאת של אביהו מדינה, שנותב למסלול מקצועי בבית הספר התיכון, כשהאשכנזים, לטענתו, נותבו למסלול עיוני, אבל שורש הקיפוח לא נובע מרשעות אשכנזית, אלא מתקלה היסטורית: הארצות האסלאמיות, שמהן באו אחינו, הלא הן תימן, עיראק, מצרים, סוריה, מרוקו, לוב – הן מן הנחשלות ביותר בעולם. אין להעלות על הדעת שלפני שמונים-מאה שנים הן היו יותר מתקדמות, כפי שעסקני הקיפוח רוצים שנאמין, ושכביכול האשכנזים איינו את התרבות המפוארת שלהם ואת היחסים הנהדרים ששררו בין יהודים למוסלמים לפני שהאשכנזים הקימו את המדינה הציונית.

האנאלפביתיות שבין העולים מארצות האסלאם הייתה בלתי נתפסת! רוב מוחלט של הנשים מארצות אלו לא ידעו קרוא וכתוב. אביא רק שתי דוגמאות לאיור: שושנה נדף, לימים – שושנה בסין ממייסדי כפר יחזקאל – למדה לקרוא ולכתוב בהיחבא, כדי שאביה לא יידע חס וחלילה שבת מעיזה להשיג דעת; ומרים פרץ, אשת המופת הנפלאה, המחנכת האקדמאית, זוכת פרס ישראל, ולמרבה היגון והצער – אם שכולה – מעידה שהוריה שעלו ממרוקו לא ידעו קרוא וכתוב, ואפילו לא ידעו לפענח את הספרות בשעון.

לעומת זאת, לפני קום המדינה ואחריה, הגיעו מאירופה אלפי נשים בעלות תואר דוקטור ופרופסור, ורק לשם איור אזכיר את ורה וייצמן, נחמה ליבוביץ' ולאה גולדברג שהגיעו ארצה עם תואר דוקטור. מתימן לא הגיע ארצה אפילו רב"ט אחד, ואילו מצבאות אירופה הגיעו ארצה קצינים גבוהים, ורק לשם איור אזכיר שבצבא האדום פעלו במלחמת העולם השנייה 300 גנרלים יהודים. כל הסופרים שמוצאם מארצות האסלאם פרסמו את יצירותיהם לאחר קום המדינה ("המקפחת"), ואילו באירופה קמו סופרים יהודים, כותבי עברית ויידיש, מאתיים שנים קודם, וביניהם גאוני עולם.

רוב מוחלט של יהודי ארצות האסלאם הגיעו ארצה אחרי שקמה המדינה, אחרי שקמה ההתיישבות העובדת הייחודית לארץ ישראל (קיבוצים ומושבים), ואחרי שקם כוח המגן שהביא לנו את הניצחון הגדול במלחמת השחרור. ברור שרוב העמדות הביטחוניות והכלכליות היו תפוסות, ולא נותר לעולים שאחרי קום המדינה (פליטי שואה ופליטי  מסך הברזל, וכן פליטי  הרדיפות בארצות האסלאם) אלא להתפרנס מעבודות הרבה פחות נחשקות. כאיור אביא את סיפורה של טוני הלה, מייסדת תיכון חדש, שבן זוגה, הפילוסוף גוסטב שטיינשניידר, עבד בניקוי רחובותיה של תל-אביב, ולא התלונן על קיפוח.

אני טוען שלהאשים על תחושת הקיפוח את "הממסד האשכנזי" – זה עיוות מרושע של המציאות: המדינה היטיבה עם יוצאי ארצות האסלאם, וקידמה את מי שוויתר על הפריווילגיה הקיפוחית: יש לנו רמטכ"לים, פרופסורים, אמנים מהדרגה הראשונה, סופרים מעוטרים – מיוצאי ארצות האסלאם – כל אלה לא היו מגיעים להישגים הכבירים אילו נשארו ב"גן העדן" של תימן, עיראק, סוריה, מרוקו.

לאחרונה התראיין שאול מופז עם צאת ספרו האוטוביוגרפי, בו הוא הצהיר שמעולם לא חש בקיפוח עדתי, ומוצאו מאיראן לא הפריע לו להיות רמטכ"ל ושר ביטחון, ואילו אביהו מדינה, שהממסד העניק לו מטובו, כפי שהוא עצמו מודה, וכעת זכה להיות חתן פרס ישראל, מצא לנכון להיזכר בקיפוח שכאב לו כמו שלאשכנזים כאב זיכרון השואה. אריק איינשטיין, יוסי גמזו ויורם טהרלב – בעלי זכויות לא פחות משל אביהו מדינה, לא זכו בפרס ישראל, אבל להם אסור לטעון לקיפוח כי הם לא עלו מתימן.

משה גרנות

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

עיונים במשנתו של ישעיהו ליבוביץ'

הרצאה שמינית בסדרה לשנת תשפ"ב

המרצה – ד"ר משה גרנות

התורה שבעל-פה כבסיס לאמונה; התנ"ך כתובע, ולא כמעניק מידע;

העקידה כסמל אמונה; פסילת המוסר באמונת אמת;

 יחסו של ליבוביץ' למדינת ישראל ולכיבוש.

טקסטים יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת.

ביום ב', 11.4.2022 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏3.4.22

* ברירת חיינו – "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. ... אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו."

66 שנים חלפו מאז הספדו של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז. והדברים נכונים גם היום.

* להגיע אל מיטתו של המחבל – כאשר אנחנו שומעים את הטרוניות על חיילי צה"ל הקלגסים שנכנסים בלילה לבתי פלשתינאים וחוטפים ילדים בלה בלה בלה, כדאי להבין את משמעות הדברים. לוחמי צה"ל ושב"כ עוצרים מדי לילה מחבלים כמו המחבל מג'נין שרצח 5 אנשים בר"ג ובני ברק, לפני שהם מצליחים לבצע את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועים, כאשר בכל פיגוע יש פוטנציאל להרבה יותר מחמישה הרוגים. למרבה הצער, אין דבר כזה ביטחון הרמטי, ולא תמיד ניתן לסכל מראש את כל הפיגועים. והפעם לא הגענו אל המחבל במיטתו לפני שהגיע לרצוח יהודים. מי שמבטיחים ביטחון הרמטי, הם שרלטנים ומאחזי עיניים. מה שחשוב הוא להמשיך בהגנה האקטיבית בשטח האוייב ואף להגביר אותה, וללמוד מטעויות. וגם לדעת לנשוך שפתיים ולא להתפרק ולהישבר כאשר ישיבתנו בארץ גובה מאתנו מחיר דמים. כי כל התפרקות כזו היא פרס לטרור.

* כרוניקה של פיגוע ידוע מראש – כך כתבתי ב-25.7.20: "מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע 'חומת מגן'. הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

"ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

"בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכול יודעים שהגדר פרוצה. הכול יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע.

"אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא. נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים."

חלפו שנתיים, ממשלה התחלפה, והמחדל נמשך והביא השבוע למותם של חמישה בני אדם. הפיגוע לא היה בתרחיש שכתבתי. זו לא היתה חגורת נפץ אלא רובה. אבל המחבל חדר לארץ עם רכב, דרך פרצה בגדר. הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ – המעצרים הנעשים מדי לילה, מונעים מאות פיגועים ואלפי נרצחים בשנה. אבל גדר ההפרדה נועדה להיות כלי עזר נוסף למנוע את זליגת המחבלים שלא הגענו אליהם. והגדר הזו פרוצה. שתי המשימות הביטחוניות המרכזיות שיש לבצע כעת, אחת נוגעת לרש"פ ואחת לערביי ישראל: סתימת הפרצות בפני שב"חים ואיסוף הנשק הבלתי חוקי. אלו משימות גדולות וכבדות, והן הכרח. בהן יש להתמקד.

* גיבור ישראל – השוטר אמיר חורי, ערבי ישראלי, חרף את נפשו, הסתער על המחבל, חיסל אותו ונהרג. הוא עצר בגופו את מסע הטבח. גיבור ישראל! ערביי ישראל נעים על הרצף שבין חורי לאגבריה, בני  הדודים המחבלים שרצחו בפיגוע בחדרה. המשימה המורכבת שלנו, היא לטפח את החורים ולמגר את האגבריות. לטפח את הרצון להשתלב כאזרחים חופשיים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית ולהיאבק ברצון לרשת את ישראל. ההכללה על "הערבים" משרתת את האגבריות.

* הערבי מת – שעה שאספסוף מוסת ופרוע קרא את קריאות הזוועה המצמררות, המחרידות כל יהודי שלא שכח מה זה להיות יהודי – "מוות לערבים", אכן משאלתם התגשמה. ערבי מת. השוטר הערבי רס"מ אמיר חורי, מת מות גיבורים עת הרג את המחבל ועצר את הטבח ובמותו הציל חיים, אולי גם של אלה שקראו את הקריאות המייחלות למותו.

* הרוב הדומם – התרגשתי למראה החרדים הרבים שהשתתפו בהלווייתו (הנוצרית) של רס"מ אמיר חורי. המחווה הזאת היא היפוכה המוחלט של הפגנת "מוות לערבים" של חרדים לאחר הפיגוע. אני מאמין שהמשתתפים בהלווייה מייצגים את הרוב הדומם בקרב החרדים.

* פסטיבל המחולות – ככה זה עובד אצל הכהניסט. כאשר הוא מריח דם, הוא נכנס לנוהל מהר-שלל-חיש-בז וממהר למקום לגזור את הקופון ולפתוח את פסטיבל המחולות על הדם; לשלהב את היצרים, להלהיט את הרוחות, להתסיס, להסית, להפריע לכוחות הביטחון לבצע את משימתם. וכאשר מבקרים אותו, מיד מתחילות התגובות המתחסדות: "זה מה שמעניין אותך ביום הקשה הזה? אני מבין שעם המחבלים אין לך בעייה, רק עם בן גביר." וכו' וכו' וכו'. כלומר, מי שאינו מצטרף למחולות הכהניסטיים על הדם, הוא בכלל תומך במחבלים. טירוף.

* לא השיג את מטרתו – הפרובוקציה של הכהניסט הפירומן נכשלה. הוא לא הצליח להבעיר את השטח. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהוא יחפש פרובוקציה אחרת ובסוף יצליח.

* איש קטן – בשעת משבר כזו, מול גל הטרור, על עם ישראל להתאחד ולהתלכד מול הטרור. אבל עסקן סוג ז', איש קטן וערל לב, הכוריאוגרף של פסטיבל המחולות על הדם, הולך למשפחה האבלה ומסית נגד הממשלה. וטוען שהיא לא נלחמת בטרור כי הוא כבולה בקואליציה עם התנועה האיסלמית. כן, אותו שרלטן שבנה את רע"ם ובמשך שנתיים רקם את הקלף המנצח שלו – ממשלה עם רע"ם, שכמעט קמה ורק סמוטריץ' סיכל אותה. ראש האופוזיציה למדינה.

* גל הטרור הקודם – ב-2015 פרץ גל טרור רצחני, שכינוייו היו "אינתיפאדת הבודדים" ו"אינתיפאדת הסכינים". בתוך כשנה נרצחו 50 איש במאות פיגועי טרור. ראש הממשלה היה נתניהו. הוא לא היה אשם בפיגועים. הוא לא היה אחראי לפיגועים. אחריותו היתה למגר את גל הטרור, ואכן, מערכת הביטחון והוא בראשה הצליחו לשים קץ לגל הזה. ועל כך ראוי נתניהו לכל שבח. אגב, גם בגל הפיגועים ההוא הכהניסטים יצאו לרקוד על הדם. היום אנו נמצאים שוב בגל טרור. וגם הפעם נתגבר עליו. את ההתגברות עליו ינהיג בנט. נקווה מאוד שהפעם נתגבר עליו מהר יותר ובמחיר דמים נמוך יותר. חבל מאוד, שבמקום להתאחד מול הטרור ולעמוד מאחורי הממשלה וכוחות הביטחון במלחמתם בטרור, אופוזיציה צינית, עסקנית, חסרת אחריות לאומית, מנצלת את המצב לפוליטיקה קטנה.

* אצל גדעון לוי אין חדש – הגינויים בציבור הערבי לגל הטרור חסרי תקדים. אבל אצל חובב הטרור גדעון לוי אין חדש. הוא ממשיך לתמוך במחבלים ובפיגועים בהתלהבות, כמו בעבר. בעיניו, אין להם ברירה אלא לפגע. "בלי הטרור מי יסתכל עליהם בכלל" אומרת הכותרת וזה גם תוכן הפשקוויל. הפיגועים הם העונש המוצדק לחטאים שלנו: "השחצנות" וכמובן "אקיבוש". ובכלל, מי שטרוריסטים באמת הם אנחנו, חיילי צה"ל ביהודה ושומרון. והוא מאשים גם את פסגת שדה בוקר והעלייה לקברו של "מצביא הנכבה" כפעולה שמצדיקה את הפיגועים.

* המשימה העליונה – גל הטרור הרצחני השתלט על סדר היום הציבורי וכל תשומת לבנו מופנית אליו. אבל מן הראוי שגם בימים הקשים האלה נזכור את המשימה הלאומית העליונה שלנו, הראשונה במעלה, והיא העלייה ההמונית מאוקראינה ורוסיה, שאם ננהג בתבונה עשויה להגיע למאות אלפים.

איני מדבר רק על היערכות לקליטה, אלא לא פחות מכך על עשייה אקטיבית לעידוד עלייה. דווקא עכשיו, יש לשלוח שליחי עלייה רבים, מטעם הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית ו"נתיב", בעיקר יוצאי חבר המדינות – לרוסיה ולאוקראינה, כדי לעודד עלייה. ולפשוט על מעברי הגבול, תחנות המעבר ומחנות הפליטים כדי להגיע לכל יהודי ולשווק לו את מדינת ישראל, את העלייה ואת חוק השבות. לפעול באופן אקטיבי לכך, שאותם יהודים יבחרו לעלות לישראל, ולא להמיר גולה בגולה. ויש קשר הדוק בין המשימה הזו לבין המלחמה בטרור, כי התשובה המרכזית לטרור היא ה"אף על פי כן" – המשך תנופת הגשמת הציונות בעליה ובהתיישבות.

* בזכות מלחמת האזרחים – פרד הוף היה חבר בצוות המזרח התיכון של הנשיא אובמה והיה המתווך בין נתניהו לבשאר אסד. לאחרונה, הוא פרסם ספר המתאר את הניסיון להביא להסכם שלום בין ישראל וסוריה בשנים 2009-2011: "Reaching for the Heights: The inside Story of a Secret Attempt to Reach a Syrian-Israeli Peace".. הספר טרם תורגם לעברית. פרופ' איתמר רבינוביץ', מי שהיה ראש צוות המו"מ עם סוריה בממשלת רבין, כתב סקירה על הספר במוסף ספרות תרבות של "הארץ".

כזכור, תשע שנות מו"מ בין סוריה לישראל הסתיימו ב-2000 – כאשר חאפז אל-אסד דחה את הצעתו של ברק, שנמסרה לו מפי הנשיא קלינטון, לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 זולת רצועה של כמה עשרות מטרים מן הכינרת. אסד דחה בזעם את ההצעה, בשל אותם עשרות מטרים. בשאר אסד, שנכנס לתפקידו עם מותו של אביו, כחודשיים לאחר סיום המו"מ, מתנה מאז את חידוש המו"מ עם ישראל, בכך שנקודת הפתיחה שלו תהיה היכן שהסתיים המו"מ הקודם. כלומר, שהוויתור הישראלי על כל הגולן ועקירת כל היישובים תהיה עובדה שעליה לא יהיה עוד דיון.

הוף פתח את המו"מ בניסוח נייר עבודה שהביא להסכמתם של נתניהו ואסד. המסמך דיבר על נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, כלומר ויתור גם על חוף הכינרת, תמורת "שינוי אסטרטגי" שיכלול שלום עם סוריה והתנתקות של סוריה מאיראן וחיזבאללה. המו"מ התקדם והגיע אל סף פסגה בין נתניהו ואסד כדי לסגור את הפרטים האחרונים. אלא שאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, שבה טבח אסד כחצי מיליון מאזרחיו תוך שימוש נרחב בנשק בלתי קונבנציונלי, ואיבד (זמנית?) את הלגיטימיות הבינלאומית שלו. רק מלחמת האזרחים שמה קץ לניסיון הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאוייב הסורי. ייתכן שמלחמת האזרחים בסוריה הצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.

יש לציין שלא היתה זו הפעם הראשונה שנתניהו ניסה למסור את הגולן לאוייב הסורי. הפעם הראשונה הייתה בקדנציה הראשונה שלו, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר, וגם על כך כותב רבינוביץ' במאמרו.

ב-2000, לאחר שכשלו תשע שנות מאמץ מדיני אינטנסיבי להגיע להסכם בין ישראל לסוריה, תוך נכונות של ארבעה ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו וברק למסור את הגולן, האמנו שהפעם מדינת ישראל ניצלה סופית מאסון הנסיגה. והנה, ב-2008, שנה אחרי השמדת הכור הגרעיני הסורי, אולמרט ניגש למו"מ על נסיגה מהגולן, בתיווכו של "המתווך ההוגן" ארדואן. הסורים פוצצו את המו"מ כמחאה על מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. ומסתבר שבמשך שנתיים נתניהו ניהל מו"מ וכמעט הביא לנסיגה. המסקנה מכך צריכה להיות התובנה, שהאיום הזה על מדינת ישראל לא הוסר סופית, וכנראה שהפיתוי לשכנע את דעת הקהל בישראל להסכים לנסיגה יהיה הקלף האיראני. לכן, יש ליצור בגולן מציאות בלתי הפיכה, שתשליך באופן סופי ומוחלט את רעיון העוועים של הנסיגה מהגולן אל פח האשפה של ההיסטוריה. התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן עליה החליטה פה אחד ממשלת בנט, שנועדה להכפיל בתוך שנים ספורות את ההתיישבות היהודית בגולן, עשויה להיות וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון הנסיגה מהגולן. 

* אל תהרסו את החקלאות – החשיפה הפרועה של הירקות לייבוא, הביאה את ענף העגבניות למשבר. בתוך חודשים ספורים, חוסלו שליש משטחי גידול העגבניות בישראל, בשל חוסר היכולת להתחרות עם הסחורה הפגומה והזולה מטורקיה, המבוססת על העסקה בתנאי עבדות. והנה, מחירי העגבניות המיובאות מטורקיה הפכו למונופול ועלו פלאים. נוצר מחסור בעגבניות תוצרת ישראל. והתוצאה – נסיקה מיידית במחירי העגבניות, שזינקו ל-9-10 שקל לק"ג וצפויים לעלות ל-15 שקל לק"ג. בינתיים, ליברמן ופורר הוציאו באופן חד-צדדי צווים להעמקת היבוא הפרוע, מה שצפוי לגרום לתוצאה דומה בעוד ענפים. את החקלאות הישראלית הם יהרסו, ויוקר המחייה רק יעלה.

מן הראוי שהם יעצרו את הדהירה המטורפת וההרסנית, יישבו עם נציגי החקלאים וייבנו יחד רפורמה טובה ויעילה, שתיטיב עם החקלאות הישראלית ועם הצרכן הישראלי, שתהיה בה באופן מושכל ומוסכם חשיפה מבוקרת לייבוא לצד תמיכה ישירה בחקלאים. ובדרך הפוכה לזו של ליברמן – קודם תמיכה ורק אח"כ חשיפה.

[אהוד: האם העובדה שזו ממשלה בלי ביבי לא שווה את הרס החקלאות הישראלית, לשיטתך?]

* ממצא מבורך בהר הקללה – על הר עיבל שבשומרון, באתר שזוהה בידי פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבח ישראלי מן המאה ה-13 לפנה"ס, נמצאה הכתובת העברית העתיקה אי פעם, הוזכר בה שם ה' והיא טקסט של קללות, שהתגלה על הר הקללה. הזיהוי נעשה בידי קבוצת ארכיאולוגים מישראל, ארה"ב וגרמניה. זהו ממצא בעל משמעות מדעית אדירה וגם בעל משמעות לאומית, באישוש הקשר ההיסטורי שלנו לארץ ישראל. גילוי ממצא כזה הוא יום חג, אך לא ב"הארץ"."הארץ" פירסם מאמר חמוץ בנדון. הוא מנסה לקעקע את אמינות הממצא. והמסר המרכזי הוא שהממצא נתגלה באופן בלתי חוקי, ולמעשה מדובר כאן יותר בשוד עתיקות מאשר בארכיאולוגיה. ומדוע הוא בלתי חוקי? כי הוא נעשה ללא רישיון של הפלשתינאים, והר עיבל הוא בשטח B, שהשליטה האזרחית בו, על פי הסכם אוסלו, היא של הרש"פ. הו, אוסלו אוסלו. בהסכם אוסלו נאמר גם שהפלשתינאים מתחייבים לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. זה לב ההסכם. ואנו זוכרים היטב כיצד הסעיף השולי הזה קויים ותזכורת נוספת קיבלנו השבוע. אך בעבור "הארץ" הסכם אוסלו בר-תוקף כדי לסכל גילוי ממצא מדעי שמחזק את זהותה ההיסטורית של ארץ ישראל כארצו של ישראל. על השמנת הזאת יש לתת לפלשתינאים לשמור. והרי הפלשתינאים ידועים במסעות ההרס המכוון של כל ממצא ארכיאולוגי המאושש את ההיסטוריה היהודית של הארץ, כפי שהם עושים עם הממצאים הארכיאולוגי בהר הבית, בשילה ובמקומות אחרים. 

* נועם שליט – התנגדתי בתוקף לעסקת שליט ולמאבק שקדם לו – הפעלת הלחץ על הממשלה להיכנע לטרור. אבל ההתנגדות שלי לא היתה כלפי נועם שליט וכלפי משפחת שליט. אותם הבנתי ועמם הזדהיתי. וכעסתי מאוד על אלה שתקפו אותם. גאולה כהן היתה בין המתנגדים החריפים ביותר לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה: "ומה היית עושה אילו הבן שלך היה שבוי בידי המחבלים?" ותשובתה הייתה: "הייתי נלחמת למען שחרורו כמו לביאה ודורשת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי להחזירו הביתה. אבל אני רוצה לקוות שהממשלה היתה מספיק חזקה ואחראית כדי לא להיכנע ללחץ שלי."

הזדהיתי עם נועם שליט שלחם כלביא למען שחרור בנו. חבל שהממשלה לא היתה חזקה ואחראית כדי לעמוד בלחץ. יהי זכרו של נועם שליט ברוך!

* למה נוזהת קצב לא כיהנה בכנסת התשיעית – ב"גלריה" הופיעה כתבה על ח"כ לשעבר מן המערך, נוזהת קצב, במלאת לה 90. קצב עצמה לא התראיינה לכתבה. בין אם לא רצתה, או שמצבה הבריאותי אינו מאפשר זאת. אחד המרואיינים, הסופר אלי עמיר, הסביר מדוע לא נבחרה ב-1977 לקדנציה נוספת: "היא לא נשארה בכנסת משום שמפא"י הציבה מכסות עדתיות והיתה שם גם שושנה ארבלי אלמוזלינו." כתב רציני יותר מאינס אליאס היה בוחן את התזה. ראשית, באותן שנים מפא"י כבר לא היתה קיימת. היה זה 9 שנים לאחר הקמת מפלגת העבודה. שנית, שושנה ארבלי-אלמוזלינו כלל לא היתה במפא"י אלא באחדות העבודה, אך כאמור באותה תקופה הן כבר היו מפלגה אחת. שלישית, ארבלי-אלמוזלינו היתה ח"כית כבר מ-1966 וכמובן גם בכנסת השביעית (1974-1977) לצד נוזהת קצב. אילו הסיבה לאי בחירתה ב-1977 היתה מכסה עדתית, היא לא היתה מכהנת גם ב-1974. הסיבה לכך אחרת לגמרי. ב-1977 המערך איבד את השלטון, וירד מ-51 מנדטים ל-32 מנדטים. נוזהת קצב היתה המועמדת ה-39, שלכל הדעות נחשב למקום בטוח. לכל הדעות, זולת דעתם של המצביעים, והיא הקובעת.   

* 360 מעלות – בראיון לדנה וייס אמר אייל ברקוביץ' שהתדמית שלו שונה ממי שהוא באמת ב-360 מעלות. 360 מעלות הם מעגל שלם. כלומר, התדמית שלו זהה למי שהוא באמת.

* ביד הלשון: אביב – אביב הוא עונת השנה שבין החורף לקיץ. אביב הוא גם חודש האביב – חודש ניסן. אביב הוא גם חג האביב – חג הפסח. המילה העברית המקראית אביב, אינה עונה בשנה, אלא מצב של החיטה, טרם גמר ההבשלה, אז צבעה ירוק וגרעיניה רכים. המצב הזה של החיטה הוא בעונה זו של השנה, ולכן נאמר בתורה "חודש האביב", כלומר התקופה שבה מצב החיטה הוא אביב.

אורי הייטנר

אהוד: בשעתו ליוויתי וערכתי את ספרה של נוזהת קצב "סנוניות השלום" ואני מצטרף למברכיה!

* * *

הדסה  מור

אנו – מוזיאון העם היהודי

במוקד כל ביקור בעיר גדולה בעולם, עומד ביקור במוזיאונים שלה. זאת לפחות המדיניות שלי בכל מסעותיי ברחבי העולם. כי מוזיאון הינו רצף של אמנות, של היסטוריה, תרבות, אדריכלות,  של יופי, של יצירתיות מכל הסוגים, של הצגת אירועים, נופי טבע מרהיבים בסגנונות השונים, דגמים של לבוש, ריהוט, מלאכת יד, ציור ופיסול, המשקפים את החברה, את המסורת, את והטעם, בכל  הדורות ותקופות החיים מאז ראשיתה של האנושות ועד ימינו.

אני לא פסחתי על כל המוזיאונים של ניו-יורק, פריז, לונדון, סן-פטרבורג, ברלין, המוזיאון הארכיאולוגי המהמם במקסיקו סיטי ומוזיאון הזהב הבלתי נשכח שבלימה פרו, ועוד רבים אחרים. 

אינני מציינת זאת כדי להתפאר, כי אם כדי לנסות לחלוק חוויות ורשמים ורגשות המציפים אותך לאחר כל ביקור  במוזיאון זה או אחר.  חוויותיי מביקוריי הרבים  במוזיאוני העולם, עלו בי  בימים אלה לאחר שביקרתי לראשונה ב"אנו – מוזיאון העם היהודי", הממוקם בבניין בית התפוצות בתל אביב, ששינה את שמו ל"אנו". מוזיאון העם היהודי היחידי בעולם.

המוזיאון משתרע על פני שלוש קומות מרווחות, בשטח כולל של שבעה קילומטרים, כאשר כל קומה מוקדשת לתקופות חיים שונות של העם היהודי. מתחילים את הסיור מהקומה השלישית המציגה את אירועי זמן ההווה של עמנו, שעל פי הכתוב בתוכנייה, יש בה "מגוון מרתק של ביטויי הזהות והתרבות היהודית, הפולקלור, אמנויות, הספרות, השפה, הזרמים ביהדות והתרומה היהודית לאנושות." בקומה השנייה של המוזיאון, מוצג "הסיפור ההיסטורי לאורך הדורות. סיפורו של העם היהודי מהעת העתיקה עד ימינו: תקופות של שגשוג ופריחה ודיאלוג תרבותי, לצידן של פרעות ורדיפות. מסע בן אלפי שנים המתחיל בסיפור ההגירות  היהודיות, בוחן את המרכזים היהודיים הגדולים, ואת התרבות והחוכמה היהודית ומסתיים  בתקומה של העם היהודי אחרי השואה והקמתה של מדינת ישראל." הקומה הראשונה של המוזיאון מוקדשת לתנ"ך, לתקופת המקרא. ובנוסף ישנו אגף של בתי כנסת  מרהיבים מכל הזמנים. מה שתפש את הכרתי מהרגע הראשון היה היעדרם של פסלים. לא שהיה חסר לי לראות עוד פסלים, בייחוד אלה מהעולם העתיק, מוצגים ארכיאולוגיים המציגים את הדיוקנאות של הקיסרים ושל נשים וגברים בפוזות שונות, אריות ובעלי חיים אחרים. הרומאים יצרו פסלים לאלפים בכל רחבי האימפריה שלהם, מה שהספיק למלא אולמות שלמים בכל מוזיאון המכבד את עצמו. אבל כמה אפשר? הבריטיש מוזיאון, הלובר, המטרופוליטן, מתפקעים מרוב מוצגי הארכיאולוגיה העתיקה. יפה, אבל לעיתים  הצפייה בהם היתה מעבר ליכולת הקיבול הנפשי. שלא לדבר על פסלים מהעולם הנוצרי.

מוזיאון העם היהודי נקי מפסלים. הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"  עבר כחוט השני לאורך כל שנות ההיסטוריה היהודית ומנע לפסל דמויות של בני אדם ובעלי חיים למיניהם. כל הדמויות מהעולם היהודי שקיימות בפסל אנוש, נוצרו בידי אמנים לא יהודיים. משה רבנו האוחז בלוחות הברית, המלך דוד כנער המחזיק אבן  בכף ידו, יצירתו של מיכאל אנג'לו בפירנצה; פסלו של הרמב"ם בכיכר הקטנה בקורדובה, ספרד.

במוזיאון העם היהודי אין פסלים. אבל יש דמויות של אנשים בגודל טבעי המקבלים את  פניך  מיד  עם כניסתך לקומה השלישית. כל דמות נתונה במעין ארגז זכוכית מאונך, דמויות מתנועעות דיגיטלית, ומדברות, מספרו לך את סיפורן. מאחוריהן, לאורכו של קיר שלם, מוצגות תמונות פולקלור יהודי, ביניהן טוביה החולב, הרבה דמויות מסרטים ומהצגות, אמנים, זמרים, שחקני קולנוע, כשדמותו של שייקה אופיר בתפקיד השוטר אזולאי בולטת מביניהן. וחלון ראווה אחר מציג את התלבושות של שלושת שחקני להקת הגשש החיוור כששרו את "מים לדוד המלך", שעוררה בזמנו צחוק ומבוכה. אגף אחר באותה קומה מוקדש למוסיקה יהודית וישראלית ויש מיספר חדרונים קטנים שבהם מוקרנים סרטונים. בכלל, המימד הטכנולוגי והדיגיטלי בתצוגות רבות נוצל ומוצה במלואו. הכול נעשה ברמה מקצועית גבוהה ביותר, מרשים מאוד, אך למען האמת – פחות מעניין.

הקומה השנייה מעניינת יותר ואף מרגשת. תקופות היסטוריות מוכרות ניצבות לנגד עיניך בעיצוב צבעוני עז, גירוש בבל וגירוש ספרד, תקופת התלמוד ותקופת ההשכלה, וכמובן אגף שלם לתקופת השואה. וכד אחד עתיק מדהים, המורכב משברי חרס שהודבקו יחדיו לכד מושלם. ובקומה הראשונה – התנ"ך, על כל צורותיו ואיוריו והוצאותיו המהודרות, וההיסטוריה והפילוסופיה ומצוות הדת וכל הסיפורים המרתקים הממלאים אותו. ספר הספרים.

בהשוואה למוזיאונים אחרים, יחסית אין  במוזיאון הרבה מוצגים פיזיים. מעט תכשיטים, מעט תלבושות וקיר שלם מלא בציורי דיוקנאות של אנשי רוח, מהעולם ומהארץ. למי שמכיר את ההיסטוריה היהודית כמונו, המוזיאון ממחיש את התקופות עליהן למדנו כל חיינו. מי שאינו מכיר, יקבל  מושג  כללי על אירועי ההיסטוריה של העם היהודי.

אין זה פרויקט של מה בכך, עשר שנים לקח לבנות ולשחזר מוזיאון על עם שדתו היא על רמה של המופשט. הסופר והוגה הדעות אחד-העם, במאמרו "כהן ונביא", אם אינני טועה, כתב, שהעמים הפגניים והדת הנוצרית זקוקים ל"סולם" בדמות צלם של אדם, כדי להגיע לתפישה האלוהית. אצל העמים הפגניים, דמות האדם היא האל עצמו. בנצרות, אף שהיא מאמינה באל אחד, היא זקוקה לסולם בדמותו של ישו, בצורתו הפיזית ביותר, כדי להגיע לתפישת האלוהות. ואילו היהדות אינה זקוקה לסולם האנושי. אינה זקוקה לסולם של  דמות אנושית  כסולם, כדי להגיע לתפישה האלוהית. היהדות הנה דת ברמה של המופשט, שהיא הרמה הגבוהה ביותר מכל הדתות. עם כל רמת ההפשטה, ההיסטוריה היהודית רצופה בתלאות ובייסורים וגם כשהגענו סוף סוף להקמת מדינה המשמשת בית לעם היהודי, עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה ואין אנו יושבים  בשלווה תחת גפנינו ותאנותינו.

 אבל הנה, הגענו לתקופה שבה בנינו מוזיאון ייחודי המציג את ההיסטוריה שלנו וזהו כשלעצמו הישג מרשים. מומלץ לבקר, לראות. ולהתרשם, ואולי גם להתרגש.

הדסה מור

* * *

אילן בושם

11 שירים, אפריל 2022

המשורר

הוֹלֵךְ לְאִטּוֹ

עֵטוֹ אִתּוֹ

עִתּוֹ אִתּוֹ

*

"מָה שֶׁיּוֹצֵא יוֹצֵא

חָשַׁב הַיּוֹצֵר:

"זֶה  יִהְיֶה מְרֻצֶּה

וְהַהוּא לֹא,

אֵינֶנִּי יָכוֹל

לְרַצּוֹת אֶת כֻּלָּם."

*

בְּמִשְׂחַק הַשַּׁחְמָט

מִישֶׁהוּ לְמִישֶׁהוּ

נָתַן מָט.

מִישֶׁהוּ אֶת מִישֶׁהוּ

קִלֵּל: לֵךְ קִיבִּינִימָט!

מִישֶׁהוּ לְמִישֶׁהִי לָאַט,

מִישֶׁהוּ אָכַל לְאַט.

מִישֶׁהוּ דָּתִי אֶת מִישֶׁהוּ הִזְהִיר:

לְאַט לְךָ! עָבַרְתָּ אֶת תְּחוּם הַשַּׁבָּת!

וְהַיּוֹצֵר יָצַר

גַּם אִם זֶה הָלַךְ לוֹ לְאַט...

מצפונו של לָקוֹחַ

אֶת שְׁאֵרִיּוֹת אֲרוּחָתוֹ

בַּחֲצַר בִּית הַקָּפֶה

זָרַק הַסּוֹעֵד בְּעַצְמוֹ

בְּרַשְׁלָנוּת לְפַח

וְחֶלְקָן  הִתְפַּזֵּר.

"לא נָעִים," חָשַׁב,

"אֲבָל יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה

שֶׁעוֹרֵב אוֹ חָתוּל

אוֹתָן יְלַקְּטוּ..."

*

אָמַר אֶחָד לִידִידוֹ

בְּקֶשֶׁר לְאִשְׁתּוֹ הַחוֹלָה מְאֹד:

"אַתָּה רוֹצֶה שֶׁהִיא תִּשָּׁאֵר

כָּל הַיּוֹם בַּבַּיִת

וְתַחְשׁוֹב עַל זֶה?

חֲשׁוֹב עַל כָּךְ

שֶׁכַּאֲשֶׁר בֶּן-אָדָם יוֹצֵא

לִשְׁתּוֹת קָפֶה

הוּא שׁוֹכֵחַ מִזֶּה

וְזֶה עוֹשֶׂה לוֹ

אֶת הַיּוֹם."

 *

הַשֻּׁלְחָן בְּבֵית הַקָּפֶה

מְחַכֶּה עד בּוֹשׁ

לַלָּקוֹחַ שֶׁנָּהַג

לָשֶׁבֶת אֶצְלוֹ.

אֲבָל הַקָּבוּעַ חָלָה

וּבְבֵיתוֹ תָּקוּעַ.

תחינת המאוהב

אַל תְּסָרְבִי,

אַל תְּסוֹבְבִי לִי

אֶת הַגַּב!

הֵן עוֹד כִּמְעַט קָט

הַזְּמַן יִתְקַע לָךְ

סַכִּין בַּגַּב!

*

"אֵיזוֹ הֲלִיכָה!"

חָשַׁב עוֹבֵר אוֹרַח

עַל יְפֵהפִיָּה שֶׁחָלְפָה

מְעַכֶּסֶת עַל פָּנָיו

כְּמוֹ הִתְכַּוְּנָה לְצוּדוֹ,

לְהוֹלִיכוֹ שׁוֹלָל

וּלְקַחְתּוֹ לָהּ לְשָׁלָל...

*

מֵאָז שֶׁאִמּוֹ נִפְטְרָה

דּוֹאֵג הַבֵּן

שֶׁהַכֹּל יַחֲזוֹר עַל עַצְמוֹ

כְּמוֹ שֶׁהָיָה

בְּדִיּוּק מוֹפְתַי

וְשֶׁלֹּא תִּהְיֶה סְטִיָּה

וְלוּ הַקַּלָּה בְּיוֹתֵר

מִמַּה שֶׁהָיָה.

 *

אָמַר אֶחָד לִידִידוֹ עַל

מַכָּר שֶׁשְּׁנֵיהֶם הִכִּירוּ:

שְׁכִיב הַמֵּרַע הַזֶּה

בְּמַהֲלַךְ חַיָּיו

הִרְבָּה לְהַשְׁכִּיב,

שָׁכַב וְשָׁכַב לִפְנֵי

שֶׁנִּשְׁכַּב.

*

הוּא אָהַב וְהִתְאַכְזֵב

אֲבָל חָזַר וְהִתְאַהֵב

עַכְשָׁו הוּא שׁוֹכֵב

עִם אֲבוֹתָיו,

כְּבָר לֹא יָשׁוּב לְהִתְאַהֵב.

אילן בושם

* * *

עמנואל בן סבו

ובימים ההם אין מנחם לבגין

שלושים שנים חלפו מאז נפטר מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה היהודי שמשא ההיסטוריה של העם היהודי נישא על ליבו בכל תחנות חייו, מיום עומדו על דעתו. שלושים שנים וראש הממשלה מנחם בגין מעורר בישראליות העכשווית, געגוע עצום, שמאל וימין עורגים לאיש הקטן עם הלב היהודי הגדול.

שלושים שנים וקריאות 'בגין רוצח', 'פשיסט', 'גזען' , 'דיקטטור', 'מחרחר מלחמה', 'גלותי', התחלפו בהערצה מוזרה, משונה, מבלבלת, של שונאיו ורודפיו עוד לפני שחלם להיבחר לראשות הממשלה. 'האיש ההוא, היושב ליד ישראל אלדד.' כמו שכינה אותו המחרים דוד בן גוריון אשר סירב להזכיר את שמו.

כשמנחם בגין חולל את המהפך בשנת 1977 ונבחר לראשות הממשלה, נשפכו על ראשו קיתונות של חרון וזעם, השנאה אליו הגיעה לגבהים שהאוורסט היה נמוך לעומתה, גלי הארס היו גבוהים מגלי טרום צונאמי, הדמוניזציה השיטתית לא פסקה עד יום מותו, גיוס החירום של כלל האליטות שגנבו להם את המדינה דרשה להחליף את העם, מנחם בגין חווה שנאה ואיבה יהודית בעוצמה כמו שלא חווה מאז ימי התותח הקדוש.

והזעם לא נרגע, לא התמתן, לא נמוג אלא התעצם והתעצם, הזעם הקדוש התעצם במיוחד על רקע הגילוי ההיסטורי שחשף מנחם בגין, תגלית ברמה לאומית שזעזעה את אמות הסיפים, יש במדינת ישראל גם אזרחים אחרים, מודרים, מושתקים, מוסתרים, רואים ואינם נראים, בני עדות המזרח, אשר חובקו וחיבקו את האיש שראה אותם כשווים בין שווים, לא כסרח עודף.

היום נישא מנחם בגין על גלי ההערצה, הזיכרון והגעגוע, על ידי אלה אשר הוריהם והם עצמם ספרו יום יום את חללי מלחמת לבנון הראשונה מול ביתו, על ידי אלה שקראו לעברו בבוקר ובלילה, בשוכבו ובקומו, 'רוצח חיילים', אלו אשר האשימו אותו ללא הפסק, כולל האשמתו בפוליטיקה זולה בעת שהורה להפציץ את הכור האטומי.

יש צדק היסטורי בכך ששונאיו, רודפיו, מכפישיו, של ראש הממשלה, מנחם בגין, בחלוף שלושים שנים, נזכר כדמות מופת, איש שלום, יהודי גאה, דמוקרט גדול, לא עוד גזען, פשיסט, גלותי, אלא ראש ממשלה לגיטימי וראוי.

התהליך שהעבירה ההיסטוריה הקצרה את מנחם בגין, מרתק בכל קנה מידה היסטורי, האיש שהיה לסכים בעיניהם של האליטות דאז, האיש שהיה סדין אדום, האיש שגילה את החלק הנעלם של העם, שחיבק אותם מתוך כבוד והערכה לא כפטרון מתנשא, האיש שביצע שורת מינויים משמעותיים מנשיא ורמטכ"ל בני עדות המזרח, כחלק מתהליך תיקון עוול היסטורי, עוול שניסה לתקן בעת שלטונו.

האיש שהביא לעולם את הפרויקט הלאומי, שיקום שכונות, שיקום פיזי ושיקום רוחני, האיש שידע להתחבר ללב כל יהודי מכל גלות, חיבור של אהבה, מכפר שמריהו ועד אור עקיבא, מירושלים ועד בית שאן, מחברון ועד טייבה.

שלושים שנים חלפו מאז נפטר לבית עולמו, מנחם בגין, שבע ימים, שבע מעשים שבע ייסורים וגינויים.

שלושים שנים חלפו ומדחוי ומנודה על האליטות והגוש השמאלי זוכה מנחם בגין לחיבוק ממלכתי, אזרחי.

שלושים שנים, מאז הימים בהם לא היה מנחם לבגין, הגיעה עת הנחמה, עת ההכרה במנהיג היהודי הדגול, האיש שאהב יהודים, את עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.

לבנימין נתניהו יש תקווה, בעוד שלושים שנים, מי יודע?

עמנואל בן סבו

* * *

יונתן גורל

כֶּלֶב וְכֶבֶשׁ

לִמְלוּם הֲגָיִים כִּבְשִׂי

הִתְחַלֵּף בְּנַהַם כַּלְבִּי

וְכִשְׁכּוּשׁ זְנָבוֹ

חִתֵּל אֲוִיר חַם, מַהְבִּיל

הִתְכַּרְבֵּל זֶה הַכֶּלֶב

לְמַרְגְּלוֹת אֲדוֹנוֹ

זְגוּגִיּוֹת מִשְּׁקָפָיו עַל חָטְמוּ

הִרְהֵר בְּכִבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

וְנִרְדָּם

וְהַכֶּבֶשׂ נוֹתָר בּוֹהֶה

מְחַפֵּשׂ אֶת רֵעָיו

יְרֹקֶת שָׂדֶה וְצֹהַב קוֹצִים

נִמְתְּחוּ מְלֹא עֵינָיו

לֹא הָיָה מִי שֶׁיַּחְמֹל

לֹא הָיָה מִי שֶׁיֶּאֱסֹף

לֹא הָיָה מִי שֶׁיַּקְשִׁיב

לְקוֹל פְּעִיָּתוֹ

לְקוֹל נְהִימָתוֹ

* * *

ד"ר ארנה גולן

איך אפשר לחבק געגוע

ועוד על אובדן גדול מהכיל?

על ספר שיריו של חנן פילצקי

"לחבק את הגעגוע"

הוצאת חדרים, בעריכת יאיר בן חיים, 2014, 86 עמ'

א. מיהו הכותב ואיזו שירה יכתוב אדם

שהאסונות בחייו גדולים מהכילם?

הגיע לידיי הספר "לחבק את הגעגוע" ועורר בי עניין למרות שהופיע כבר לפני שמונה שנים  ולא זכה לתשומת לב רבה. מיהו הכותב? שאלתי את עצמי, שהרי לא נכתבו על גבי הספר פרטים ביוגרפיים, מלבד הדיווח בכריכה הפנימית המתקפלת כי זהו ספר שיריו השלישי של המשורר, המתגורר בעיר חולון. בנוסף ציינו את פעילותו המוסיקלית. הוא הלחין שירים מסיפרו הראשון והם בוצעו על ידי הזמר שמוליק נדל, ואילו ארבעה עשר השירים מסיפרו השני, שיצאו באלבומו השני, כבר הלחין וביצע הזמר אדם הפטר. זה מה שנאמר.

טוב, אמרתי לעצמי, אבל בדברים הללו אין כדי להבהיר את תוכנם ותבניתם של השירים שבספר  שלפניי. ואז נתתי את דעתי על הקדשה המודפסת באותיות כתב שאינן קריאות, מן הסתם  במכוון, וזה נוסחן: "מוקדש לאתי רעייתי ולמלכה אחותי זיכרן לברכה, שאת רגעי האושר בחיי אני חב להן." ואם כך, ברקעו של הספר מצוי הגעגוע לרעייתו שאבדה לו ולאחותו, ולפי שמו של הספר לא נותר לו אלא "לחבקו", לקבל את כאב הגעגוע ולאמצו כבסיס החיים מעתה ואילך.

עם זאת. אופי השירים מעלה חשד כי כאב נוסף קיים ברקע, כאב המביא להשלמה עם "החיבוק" המייסר. ואז צץ למולי בבהירות  שיר המכוון לאסון נוסף ואישי, בחיי היוצר עצמו, אף כי אין הוא מפורש ממש. ובכלל, מעניין לראות שמעטים בספר שירים שעניינם הוא עצמו, והם גם עטופים לרוב במעטה מיטאפורי. זהו שיר קצרצר המובא  בעטיפה הפנימית האחורית המקופלת והוא חסר כותרת. וכך נאמר בו:

החיים דוהרים כמו סוס

מתכלה

אני אוחז בשארית שיער זנבו

הנושר

עד סוף המירוץ

וכאן עולות שאלות: וכי למה מתכלים ונושרים החיים ממנו עצמו ונשמטים כשערו הנושר של הסוס?  והאם זה גם מה שקובע את יחסו לאובדן הקשה שחווה? העובדה שזכה כדבריו  לרגעי אושר מעטים בחייו מעידים שכנראה היה בהם סבל. גם דימוי החיים למרוצו של סוס שמתכלה תוך כדי מרוצו הוא מדהים ומצביע על תחושת הליכה כפוייה אל סוף החיים של הכותב עצמו. שהרי אפילו ההיאחזות במשהו, בשיער הזנב לא תעזור כי הזנב נושר. שיר חזק וכאמור די יוצא דופן בהתמקדותו בכותב עצמו.

ואז באינטרנט מתבררים פרטים נוספים על המשורר והם מבהירים את גודל הכאב: כתוב שם שהוא יליד 1950, נולד להורים ניצולי שואה בעיר וילנה בליטא. "לפני מיספר שנים" פרש מעבודתו כמנהל חשבונות. ולמה? כי הוא סובל ממחלת ניוון שרירים מילדותו ועל מנת להתפנות לעיסוק הלב והנפש הוא כותב שירה עכשווית, מחבר לחנים לשיריו והוציא עתה, בשנת   2020 את הרומן הראשון שלו, "הצ'ט", לאחר ארבעה ספרי שירה, והוא חבר באגודת הסופרים העברים מאז שנת  2015.

ובכן, דומה שאי אפשר להתעלם מכך שיוצר רב כישרון ספרותי ומוסיקלי נתון במגבלה פיסית קשה וקיומו מאויים, ובנוסף פקדו אותו אסונות כבדים של מות רעייתו ובנוסף גם אחותו. זה מניע חשוב לשירתו. ואם כך, איך תתמודד שירה עם כאב כה כבד? זה בכלל אפשרי? אמנם, מן המקובלות הוא ששירה יסודה בכורח הנפשי להביע כאב, סבל, קושי, מאמץ עילאי, רגשות מסורבים וכיוצא באלה. האושר אינו זקוק לרוב למבע השירי. אך הפעם לפנינו מקרה קשוח  וכאוב במיוחד. מה יהיה המבע השירי לעולם הנפשי הקשה כל כך?

 האם הזעקה תהיה הפיתרון? הטחת טענות באל או בגורל? מה יהיה הכיוון? הפעם אפילו הקיצוניים שבמתנגדי חקר הזיקה הביוגרפית, לא יוכלו להשמיע קול ולטעון שהשירה חייבת להיות נידונה בלא ההקשר הביוגרפי. לא כל  שכן, שהשירים עצמם הם המשך ברור להקדשה, כלומר – מתייחסים   לאירועי  האסון האישי. אפשרות של הטחה וזעקה קלאסית בהקשר הלאומי זכורה לנו היטב. שהרי בזיכרון כולנו מהדהד, היום בוודאי, שיר ההטחה  של ח. נ. ביאליק  מ-1903 כלפי שמיים, השיר הזועם והכואב אחרי פרעות קישינב, "על השחיטה", שנפתח כך: " שמיים בקשו רחמים עליי / אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב / ואני לא ידעתיו." אבל, האם אפשרית הטחה מעין זאת בשעה של אסונות אישיים, הגם שהם כבדים מלהכיל? לא כל שכן, שהכותב אינו בא, ככל הידוע לי, מרקע דתי אף כי הוא מתייחס למקורות, בעיקר לתנ"ך. כל השאלות הללו ריתקו אותי לא כל שכן שאינני מכירה את הכותב,  וזה מה שהעליתי מעיון בשירים.

ב. המבע השירי ותבניותיו לנוכח הסבל הקיומי

והנה , לא זעקה אף לא הטחה כאן בשירים. המבע השירי קרוב מאוד לרוב למבע כמו עובדתי, כביכול מציין את המצב הכאוב בפרטיו, אף כי  מתקיים גם ניסיון להעניק לו משמעות קיומית, במיוחד בכוחם של דימויים או מיטפורות. מבחינה זו הספר מרתק ומפתיע. ואפילו נרמז הסבר לכך. בשיר "שתיקת המלים" נאמר:

הר השתיקה מרכין את ראשו,

מבקש מושיע לשתיקה כפוייה –

ממול – הר מילים לוהטות,

נוזלות כמו לבה

בערוציו של לב גועש.

אחר כך מתקשות המילים

כמו בזלת וצובעות בפחם

את קנבס תודעתי.

ואמנם, לא ייפלא כי השיר רצוף מיטפורות, שהרי נמסר בו תהליך תודעתי קשה וחמור, שספק אם מילים כפשוטן תוכלנה להביעו. הרי כאן "העזה" לעסוק במשמעות הקיומית של התהליך המוביל למבע הלשוני, השירי – של הכאב. הלב אכן גועש כהר של לבה רותחת, זועק ורוצה לצרוח מילים לוהטות כנגד הגורל הנורא. אך סופו שהוא הופך להר השתיקה הכפוייה, כי מילותיו, כמו הלבה הרותחת ונוזלת, סופן שהן מתקשות, צבען נעשה שחור מרוב אבל, והתודעה מלאה בהן בלא יכולת של זעקה. הלב קפא והתאבן  באבלו כדרכה של לבה, ובזלת כבדה של כאב מחשיכה את הלב וכל התודעה נצבעת בה כמו קנבס.

ואכן השירים נראים לעתים כמבע ישיר לאבל ולאובדן ולחסר והם תולדה של "הר השתיקה". שירים  שמדברים   על  העוול של  יד הגורל שקטפה חלומות ודווקא באביב, אבל הם לא יקללו ולא יזעקו אף כי ייאמר בהם שהחלומות כולם  כבו. יתואר משכב הרעייה שנותר ריק וכלי האיפור שלה המפוזרים ויובע רגש היתמות השורר בכל. אבל הריסון העצמי גדול. בשיר אחר ידברו אליו רעיו, "היה חזק", אבל הרי גם עץ נשבר, הוא עונה, וברזל מותך והרים נוזלים. "לחם חיי  נתמלא / פרוסות ימי זיכרון /  והתפוח היה לפחם בצפחת הדבש / שנה טובה / ימים נוראים," הוא מקונן בשיר אחר, שנכתב לראש השנה המיותמת.

עמידתו היא, אפוא,  עמידת  המקונן, העוצר דמעותיו, נשבר מבפנים אך נאחז במילים שתחזקנה מעמד ותבענה ככל האפשר באיפוק את מצבו ורגשותיו. זו היא העמדה המכוננת  ביחסו לכאב משום שהוא גדול  מהכיל, כביכול היא תציל את השפיות. דווקא בהיאחזות בפרטי החיים היומיומיים שהיו לו עם רעייתו, היא מביע את כאב חייו, ובמיטפורות מחיי יום יום. "אני מחפש אותך מאחוריי / דלתות פתוחות בחדרים ריקים / מלתחה ומים זורמים / בכוס הקפה ובביצת העין / בארוחת הבוקר, במלח / ובפת הלחם של חיי," הוא מקונן בשיר "לחם חיי". או: "מגירות ליבי נפתחות מעצמן / ומתוכן אני מלקט פירורים / שהותרת במזווה חיי / מהם לא אשבע לעולם." הוא אומר בשיר אחר.

ואם כך, מדוע קרא לספר "לחבק את הגעגוע"? ואיך זה משתלב בקינה? לשם כך יש לקרוא את השיר הקרוי בשם זה ושמו ניתן לספר כולו. המאלף הוא שהגעגוע  מוצג כ"התעמלות יומיומית", ואם כך, האם הפעולה הנפשית יכולה להפוך לפיסית? ואם באופן מיטפורי. מה עולה מכך?  נקרא את השיר:

מילה מתחשבת היא "געגוע"

קל להגותה, גם דואבי פה

וכבדי לב יבטאוה בנקל

נסו לומר: ג ע ג ו ע

 בפה שנפתח לרווחה

לחשו: ג ע ג ו ע,

וכך נמשך השיר, ואז:

אחר כך עיצמו עיניכם,

הושיטו ידיכם לפנים

קרבו אותן זו לזו

 הדפו את האוויר מתוכן

עד למיתאר הדמיוני

שנהגתם לחבק במציאות אחרת

עכשיו פיקחו עיניכם וחבקו את הגעגוע.

מדהים, לא? בשיר שכולו הוראות "ספורטיביות" שהן למעשה הכנה לחיבוק האהובה שהיתה במציאות אחרת, ההוראה היא לחבק את המופשט, את הרגש, הגעגוע שנותר אליה. כלומר – להתמכר לו, לקבלו, לקונן ולחיות עימו, להשלים לא עם האסון אלא עם הכאב החיוני עליו, אין אפילו רמז לצעקת טענה, האשמה, הטחה, כאב זועק, רק תרגילי התרגלות, פיסית ומיטפורית. למה שנורא ואין כוח שישנה את זה. אבל גם אי אפשר לחדול מלקונן.

ההיצמדות הזאת להוויה הפיסית כגילוי הכאב  ולו כמיטפורה – מאפיינת לא מעט שירים. למשל, "לבד זה ללכת בצידי הדרך / לחיות בשולי החיים." תחושת חסר ההגנה והבדידות באה לגילויי בשיר "קריעה", למשל, בשני מלבושים שאהב במיוחד אבל נעשתה בהם קריעה כדרך יעקב על יוסף ונותרתי "בלי כסות". 

בשיר "הבית שהיה" מתוארים פרטים שהיו בבית ואיפיינו אותו ואפילו חלום  על ילד קטן, "אבל החלום נרדם ולא קם," באה הפואנטה.

שיר מרשים הוא "שלום עולם". ולמה? כי באתי אליך על כורחי ובתקוות, אבל גם אסתלק ממך  על כורחי. מכאן גם התחינה שינהג בו כאורח, ברחמים.

 תבנית השיר של היצמדות למה שהעין רואה וקולטת במציאות על מנת להביע את משמעותה בולטת  בשירים שבמדור "בגינה הציבורית". אבל  אפילו המדור הקטן על ילד שהוא כבן להורים ניצולי שואה מתרכז בחוויותיו הקונקרטיות שלו, כמו גם  השיר "אל תשליכני", על האם שזקנה.

עוד נציין את  יחסו  העדין של המשורר למקורות היהודים, ובייחוד לתנ"ך, כי הוא מעשיר את מבעו השירי אבל אינו מובלט כיחס דתי עמוק. וכך בשיר "סליחה", הוא מונה את בל הפעולות האנושיות שוודאי עשה, אפילו שחוק ובכי, אהבה ומחשבה, אפילו מלאכה, וכלל לא מה שנחשב לחטא, ואף על פי כן הוא  מבקש עליהן סליחה כמבקש סליחה על עצם קיומו. לכך עשוי להגיע אך אדם כאוב שעצם קיומו וטעמו אינו נהיר לו.

השירים (בסיום ישנם שני מיני סיפורים) מסתיימים במדור "ארספואטי", כלומר – שירים על שירתו. נביא משם את השיר "מקדש מעט", כיוון שבו  תהליך היצירה מוצג  כהקמת מקדש למענה עמוק במחילות נפשו, במעמקי הנפש כמו היתה אובייקט ממשי, פיסי. המעניין הוא שבאף אחד מן השירים לא נאמר דבר מפורש על ייסוריו הגופניים שלו ואילו  המיוחד בשיר זה הוא שעולה אפילו אופטימיות בתוך הכאב, בשל הפעילות היצירתית שהיא כמו מציאת "אור גנוז" ולא התמכרות להתבוננות כואבת מתוך "ארובת הלילה".

כשהנפש מבקשת

אני זוחל את המחילה שלי

 ומקים מקדש מעט למענה

שם היא מתרפקת  ומתפרקת לאלפי רסיסים

שלא תמיד יודעים לקיים את עצמם

כמו ירח וכוכבים

על אף תלותם בשמש.

באדיקות שאין למעלה ממנה

אני מחפש אור גנוז

ומוצא

או אז נפשי מתאחדת ומתייחדת

ואני מגיח מארובת הלילה,

עם שיר חדש ונפש חפצה.

ואם כך, מעניינת התפתחותו בספריו הבאים. הבה נקווה שגם בבריאות טובה יותר.

ארנה גולן

* * *

עקיבא נוף

הַכֹּל מְהַתְחָלָה

בּוֹא וְנִישׁכָּח אֶת כֹּל הַמְּרִיבוֹת, הַפִיוּסִים,

בּוֹא וְנַתְחִיל הַכֹּל מִבַּתְחִילָה,

הֲרֵי, עַכְשָיו, אֲנַחְנוּ חֲכָמִים וּמְנוּסִּים –

וְלֹא נִטְּעֶה, שׁוּב, כֹּל טָעוּת קַלָּה;

          כְּמוֹ בְּסִיפּוּר הָאַגָּדוֹת – הַסּוֹף תָּמִיד הוּא טוֹב,

          בּוֹא וְנַתְחִיל הַכֹּל מִבְּרֵאשִית,

          בּוֹא לֹא נִזְכּוֹר, כְּלָל, כִּי הָיוּ שָׁעוֹת גַּם שֶׁל מַכְאוֹב,

          בּוּא נְנַסֶּה לִבְנוֹת הַכֹּל שֵׁנִית.

 בוא שוב, כְּמוֹ אָז, תֹאמַר: "אנִי מַכִיר אוֹתָך יַלְדָּה,

רַק לֹא אֶזְכּוֹר מְאַיִן, זֶה מוּזָר,"

אֲנִי אֶצְחַק, כּמוֹ אָז אֵדַע כִּי זֶה תַּכְסִיס יָשָׁן,

אֲבָל  אָשִׁיב: "גַּם לִי אַתָּה מֻכָּר."

          כְּמוֹ בְּסִיפּוּר הָאַגָּדוֹת – הַסּוֹף תָּמִיד הוּא טוֹב...

מִן הָאָבִיב שֶׁל בְּרֵאשִׁית יָמֵינוּ בִּמְשׁוּתָּף

אֵיך, כֹּה מַהֵר נָשַׁרְנוּ אֶל הַסְּתָו?

אֵיך הַגַּלִּים שֶׁל סְעָרַת תְּשׁוּקָה לִהְיוֹת יַחְדֶּיו

הָפְכוּ, עַכְשָׁיו, לְוָואדִיוֹת אַכְזָב?  

          כְּמוֹ בְּסִיפּוּר הָאַגָדוֹת הַסּוֹף תָּמִיד הוּא טוֹב...

אֲנִי יוֹדַעַת, אֵין אַּתָּה מֵבִיא זֵרֵי פְּרָחִים,

אַמַרְתָ לִי – "זֶה נוֹהַג פּוֹלָנִי,"

אָז בּוֹא אֵלַי, צַלְצֵל בַּפַּעֲמוֹן וּכְשֶׁאֶפְתַח –

פָּשׁוּט אֶמוֹר: "שָׁלוֹם, הִנֵּה אֲנִי!"

          כְּמוֹ בְּסִיפּוּר הָאַגָדוֹת – הַסּוֹף תָמִיד הוּא טוֹב,

          בוֹא וְנַתְחִיל הַכֹּל מִבְרֵאשִׁית,

          בּוֹא לֹא נִזְכּוֹר, כְּלָל, כִּי הָיוּ שָׁעוֹת גַּם שֶׁל מַכְאוֹב,

          בוֹא נְנַסֶּה לִבְנוֹת הַכֹּל שֵׁנִית.

עקיבא נוף

* * *

י"ז

סלק אדום

טעמה המתוק של הנקמה

אברהם שעשוע, חבר ילדות שלי מבגדאד עיר הולדתי, עלה לישראל עם המשפחה כנער ציוני שהגשים את חלומו להגיע לארץ החדשה.  מרגע דרוך רגליהם של בני המשפחה על אדמת ארץ הקודש, לא הביעו שום טרוניה. גם כאשר מצאו את עצמם "מסודרים" למעברת בית-ליד שבשרון. אמנם מגורים לא נוחים באוהל, אך פרדסים ריחניים מסביב סביב ונוף מרשים ושקט. משמחת מעל לכל היתה העובדה  שמשם אפשר היה להגיע בנסיעת אוטובוס תוך חמש עשרה דקות לחוף הים של העיר נתניה הקרובה, חוויה משיבת נפש שהלהיבה את כולם. 

אלא שתעסוקה במקום הזה היתה דלה, ובקושי זכה אברהם שעשוע לקבל "סדור עבודה" ליום פה וליומיים שם.  בעיקר זה היה בעבודת קטיף בפרדסי הסביבה. גם חלקו של אביו לא שפר יותר בעניין הזה. כל הרכוש והכסף שהיה להם השאירו מאחוריהם בבגדאד מתוך גזירה, כך שהמשפחה מצאה את עצמה במצוקה כלכלית.

מפה לאוזן שמע אברהם שעשוע שישנה עיר ליד תל אביב שנקראת רמת גן, בה הסיכויים טובים יותר להתפרנס אפילו בעבודות קשות. הוא נטל את תיק בית הספר שלו שהביא מבגדאד ושם בתוכו צידה לדרך, שתי פרוסות לחם שחור, תפוז אחד וצנצנת בה הניחה אימו כמה פלחים של סלק אדום ששחו  בתוך "המרק" שלהם. עם הצרור הזה יצא אברהם שעשוע  באוטובוס  לרמת גן בתקוה למצוא בה פרנסה כלשהי. בהגיעו למחוז חפצו, התהלך  ברחובות העיר ושאל  עוברי אורח על מבוקשו. יעצו לו ללכת לרחוב אבא הלל, שם בנו באותו זמן  בניינים חדשים, סיכויים טובים שימצא לו שם תעסוקה. שוטט אברהם שעשוע ברחוב אבא הלל, שם אמנם ראה בניינים בהקמה, אך לא מצא מי שיציע לו עבודה. היום היה רטוב וקר, והגשם שניתך אילץ אותו לחפש מחסה. הוא כבר היה עייף וגם רעב. נכנס  לבניין הקרוב שהיה בשלבי הקמה, והתיישב לו  מתחת לגג של חדר הכניסה שם.  פתח את תיקו והתכונן לאכול את ארוחתו הדלה.

עוד לפני שהספיק לנגוס בפרוסת הלחם, הופיע פתאום איש גברתן ותקיף שהתחיל לצעוק עליו שיסתלק משם מיד ולא יסיג גבול. "תעוף מכאן מהר, זה שטח פרטי, אני מכיר אתכם, אתה בא לגנוב חומרי בנייה, מסמרים קרשים או מלט?"

בקול תחינה ביקש אברהם שעשוע, "אדוני, אני מחפש עבודה וישבתי כאן בגלל הגשם,  אסיים לאכול  ומיד  אלך מכאן." "אל תספר לי סיפורים," צעק האיש הגברתן, "קום בזה הרגע ותסתלק  מפה."  לנער אברהם שעשוע לא היתה ברירה, הוא קם לאט ממקומו, התרחק מיספר צעדים, שלף מתיקו את צנצנת הסלק האדום שהכינה לו אימו, הסתובב כלפי הקבלן, וטראאח... שפך בפניו את התוכן שלה ובריצה מהירה נעלם הלאה משם. האיש רץ  מרחק מה אחריו אך לא הדביק אותו כמובן והסתפק בהטחת קללות.

חלף זמן.

אברהם שעשוע היה נער חרוץ ושאפתן. הוא התאמץ מאד למצוא תעסוקה באזור השרון ליד מעברתו וביישובי הסביבה, כשהוא לא בוחל בשום עבודה שהזדמנה לו.

המעבידים ניצלו  אותו, קבלני הבניין שילמו לו בקושי חצי מהשכר המקובל.  כמוהם נהגו יתר המעסיקים כגון גננים, בעלי משתלות וקבלני עפר. אלה העבידוהו בפרך שעות ארוכות תמורת שכר ניצול. הוא ידע זאת אך החריש  ולא התלונן, ובלבד שתהיה לו הכנסה כלשהי. פעם, הסכים  לשמש אפילו כנער שולייה במסגרייה תמורת פרוטות ממש. וכל כיוצא בזה.

תוך כדי התקופה הזו  הוא נרשם ללימודי ערב בנתניה הסמוכה להשלמת השכלתו, ועשה זאת  בהצלחה. אחרי  סיימו את שירותו הצבאי, עלה בידו להידחק  לטכניון ללימודי הנדסה.

והנה הוא ארכיטקט מצליח בעל משרה מכובדה בעיריית ירושלים, שעל דלתו יתדפקו קבלני בניין ועסקני נדל"ן לאישורי תוכניות, חריגות בנייה ועוד.

יום אחד נכנס למשרדו איש בלבוש הדור ומכובד וחבוש קסקט. מתחת לבית שחיו החזיק ערימה של תוכניות בנייה מגולגלות. "אני יוסף אברמוביץ, קבלן בניין בשכונת תלפיות, באתי לכבודו עם כמה בקשות."

בשומעו את דיבורו של אברמוביץ, נצנץ הברק במוחו של  אברהם שעשוע. דמות זו מוכרת לו. אה... זה האיש שגירש אותי אז בגשם מהבניין ברחוב אבא הלל ועליו שפכתי את צנצנת הסלק האדום. הוא גם זכר שלאיש ההוא היה מיפתח עין צר בעין אחת, והנה הוא יושב  כאן מולו.

תוך כדי שאדון אברמוביץ מרצה את בקשתו ההנדסית, שואל אותו אברהם שעשוע, "אדוני  מזמן בעסקי בנייה?"

"מה זאת אומרת, אני מעל עשרים שנה בונה בכל הארץ. בניתי בנתניה, בניתי בפתח תקווה..."

"גם ברמת גן יצא לך לבנות?"

"או הו, חצי רמת גן בניתי אני, עוד כאשר הכול היה עדיין פרדסים. כל הבתים ברחוב אבא הלל אני בניתי."

"ואותי אתה  זוכר משם?" שואל הארכיטקט אברהם שעשוע בהנאה מחוייכת.

מתבונן  אדון אברמוביץ באדריכל ועונה שלילי.

"אני הוא הנער שבו נזפת וגירשת מהבניין שם ברחוב אבא הלל בצעקות ובגשם שוטף, ושפך עליך את הסלק אדום וברח."

גמגם הקבלן במבוכה את שגמגם לקול צחוקו המתרונן של אברהם שעשוע.

"אני באמת  לא זוכר דבר כזה, אני בכלל לא בניתי ברחוב אבא הלל..!"

בברכה,

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

מרץ 2022

עדיין ימי  הקורונה ושות', ומלחמה באוקראינה.

* * *

אורית דשא-ינאי-ברנר

צהובים זורחים מתוך הירוק

החרדלים, החמציצים והחרציות

כולם מצטחקים מצטהבים

מתוך הירוק הדשן,

שבע  גשמים ונחת,

לחוד וביחד

צוהלים,

משתוללים 

ועולים

בראשים מורמים

אל התכול שמעל

כאומרים:

זה זמן הצהוב מתוך הירוק,

זיו שמש ואור

זוהר וקורן לו בצחוק

בריח מתוק

לא רחוק...

* * *

אהוד: לקראת הפסח ובחול המועד, אל תערכו קניות במרכולים, שהקופות שלהם מנועות מלחשֵב את מוצרי ה"חמץ" המכוסים במחיצות נייר במדפים. קנו רק במרכולים ובחנויות שאינם נכנעים לכשרות! – ודאגו לצייד כל חייל ובן-משפחה במוצרי מזון פרטיים שימנעו ממנו לרעוב בפסח!

* * *

נעמן כהן

"רחמים לא ידע" (1)

מודה ועוזב וחוזר

לאחר שעיריית אום אל-פאחם פירסמה הודעת תנחומים למשפחות שני המחבלים שביצעו את הפיגוע בחדרה – בחתימת ראש העיר סמיר סובחי מחמיד:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=737321&forum=scoops1

טען ראש העיר שלא ידע את מה שפירסם הדובר (וסירב לגלות מיהו) והחליט להתפטר, מיד אחר כך חזר בו מהתפטרותו.

https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-908182

זו אכן גאונות פוליטית לומר, ולא לשאת באחריות.

"רחמים לא ידע"( 2)

השר עיסאווי פריג' – רואה חשבון החמאס

מסתבר שהשר לשיתוף פעולה אזורי, ח"כ עיסאווי פריג' מסיעת מרצ, שיתף גם פעולה עם החמאס. פריג' שימש במשך כ-12 שנה רואה חשבון של עמותת חמאס "עמותת לג'נת זקאת אל קודס אל מרכזייה" שלאחרונה הוגש נגדה כתב אישום בו נטען כי העמותה הינה עמותת חמאס שהוקמה בידי אנשי חמאס ופועלת למימוש מטרות חמאס בירושלים ובהר הבית. כתב האישום מייחס לעמותה 15 שנות פעילות (כנראה מאחר והשנים שקדמו לכך חלה עליהן התיישנות) בסכומים של כ-28 מיליוני שקלים למטרות ארגון הטרור חמאס.

השר פריג' היה רואה החשבון של העמותה כ-12 שנה עד לבחירתו לכנסת ב-2013, ובכלל זאת גם במהלך התקופה המייחסת עבירות טרור לעמותה מאז שנת 2007. רואה החשבון הינו בעל תפקיד בעמותה ועל פניו עשויות להתגבש כנגדו חשדות פליליות הקשורות לשימוש בכספי טרור ופעילות עם עמותת החמאס. האם פריג' לא ידע מיהו חאלד סבאח מנכ"ל העמותה שלכאורה עבד מולו? סבאח ישב בעבר 12 שנה בכלא על פעילות בחמאס ומואשם כעת כי שימש ראש חמאס בירושלים. האם פריג' לא ידע מיהם מקימי העמותה שלפי הפרקליטות והשב"כ הינם פעילי חמאס?

יש לציין כי במהלך התקופה בה שימש פריג' כרואה החשבון של העמותה, הועסק גם מנכ"ל העמותה חאלד סבאח שכתב האישום טוען כי הינו ראש חמאס ירושלים ותכנן יחד עם בניו פיגועים והקמת תשתיות צבאיות של חמאס בירושלים בהכוונה ומימון של בכירי החמאס בטורקיה. לכאורה, בכיר החמאס סבאח עבד כמנכ"ל מול רואה החשבון פריג'.

הנה הפרטים המלאים מתוך כתב האישום:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=737271&forum=scoops1

בדומה לראש עירית אום-אל-פאחם ש"לא ידע" ("רחמים לא ידע") גם השר לשיתוף פעולה אזורי (גם עם החמאס), עיסאווי פריג', אמר בתגובה "לא ידעתי": "נתתי שירות כרואה חשבון להרבה עסקים, כולל העמותה הזאת במזרח ירושלים. לא מצופה ממני להפעיל חוקר פרטי עם כל לקוח שאני עובד איתו."

https://rotter.net/forum/scoops1/737336.shtml

הנה העצומה לפיטוריו:

https://rotter.net/forum/scoops1/737329.shtml

כמובן שמיד חברו ממפלגת מרצ, משה מזרחי-רז, שבמקצועו הוא גם הוא בוכהלטר-רואה חשבון, חש להגנתו של פריג' כאשר תקף את נתניהו: "נתניהו יורד לשפל חדש. תוקף את חברי השר עיסאווי פריג' על כך ששימש רואה החשבון של עמותה שלטענת נתניהו אחד מעובדיה קשור לחמאס. חוסר הבנה מוחלט של תפקיד רואה החשבון, הסתה והסטה."

https://twitter.com/naaman_c/status/1510121229944037377?t=Xmx2q-ucsrS0NF4clNvusw&s=03)

מי שירד לשפל חדש של שקרים, ולהסטה והסתה לטובת החמאס, הוא דווקא משה מזרחי-רז, שכבוכהלטר רואה חשבון הוא יודע היטב כי כל רואה חשבון יודע בדיוק את טיב החברה לה הוא עורך את הספרים. מאין הכסף בא ולאן הוא הולך. כמה מגוחכים האנשים הטוענים לנוכח הממשלה הלא-ציונית הזו, הראשונה בתולדות ישראל, שהיא "ממשלה ציונית".

הטרמינולוגיה השקרית של דן מיזוטש-מירון

מבקר הספרות היהודי-אמריקאי (ממוצא ישראלי), דן מיזוטש-מירון, מעלה על נס את שירתו של יחיאל פרלמוטר-אבות ישורון לרגל 30 שנה למותו, וברוח התקופה הוא משתמש בטרמינולוגיה אנגלית-אמריקאית מזויפת כשהוא כותב: "לראשונה שאל משורר עברי למי שייכת הארץ הזאת, לנו או לפלסטינים"?

יחיאל פרלמוטר (באידיש אם הפנינה) נולד ב-1904 בנסכיז' פולניה, היום אוקראינה, ועלה לארץ ב-1925. למה שינה את שמו? לדבריו: "שברתי את אימי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם בעיני עצמם. שברתי להם את הפתחון פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא-עזבתי אותם בתוך האין מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקירבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטת ברזל, קול קורא לי בשמי מן הבית, והקול – קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף... אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי."

בתחילה הוא החליט לקרא לעצמו "אבות הפניני" (תרגום של פרלמוטר, שהציע שלונסקי), אך לאחר מכן החליט על "אבות ישורון" והחליף את שמו לשם זה רשמית ב-1950.

למה בחר בשם "אבות ישורון"? לא ברור. האם ע"ש אבות ישראל (ישורון – ישראל) אברהם יצחק ויעקב? למה ברבים ולא ביחיד אבי ישראל? ולמה לא אבות ישמעאל?

ב-23.5.52 – שנים מיספר לאחר מלחמת השחרור, הוא פירסם ב"הארץ" את שירו "פסח על כוכים". השיר נכתב בעירבוב של סלנג עברית אידיש וערבית, והמבקר היהודי-אמריקאי (ממוצא ישראלי), חנן חיבוביץ'-חבר, רואה בו את אחד מראשוני שירי "הנכבה" בשירה העברית.

מובן שמועד פרסום השיר ותוכנו עוררו ביקורת משמאל ומימין, ביקורת נושאית וצורנית. הנה השיר המלא:

https://benyehuda.org/read/13471

אין ברצוני לנתח את השיר ומשמעותו, אלא לדבר על הטרמינולוגיה השקרית של מיזוטש-מירון. במאמרו: (דן מירון, "פעם פעמיים אלתרמן הפטיר ממזר שורות חזקות!","אל-ארצ'י", מוסף ספרות, 29.3.22)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.10705449

הוא כותב כך: "הארץ שייכת וגם אינה שייכת לפלסטינים המגורשים ממנה, ממש כפי שהיא אינה שייכת ובכל זאת שייכת ליהודים שחזרו אליה לאור מדורות הפוגרומים ועשן הקרמטוריה של אושוויץ."

"הארץ היתה ארץ 'אין פה אם'. הבחור העולה שוטט בה מוכה חום, צמא ורע ודינר אחד בכיסו. דווקא פאטמה, איכרה פלסטינית, היא שהשקתה אותו מכדה וסירבה לקחת מידיו את הפרוטות שהגיש לה. נוכחותה העניקה לארץ מראית אימהית: 'ותאמר פ א ט מ ה: מהרה, נערי, אמור לה 'אימא'!' הכפריים הפלסטינים הם שהרגילו את המשורר הצעיר לראות את טליתו של אבא גלומה 'בטליתו של כל ת ע ל א ס מ ע!'"

הזיוף הוא בכך שפרלמוטר הצעיר וגם ישורון המבוגר לא הכיר כלל את המושג "פלסטינים", מושג אנאכרוניסטי של מיזוטש-מירון היום, שלא היה קיים אז. פרלמוטר אכן הכיר את המושג "פלסטין"-"פלשתינה"-"א"י" המינוח הערבי לשלטון המנדט שהיה רשום על כל מטבע, והוא כתב בבית הראשון:

"אֶחָד לָאֲדָמָה

לָעֲמֻקָּה מִן פָאלַאסְטִין,

מִן פַאלֶסְטִינָה הוֹךְ הוֹךְ,

מִן כְּנַעַן-פֶלְלָחִין."

אבל כשפרלמוטר עלה לארץ רק היהודים נקראו אז פלשתינאים, ואילו הערבים תושבי פלשתינה או פאלאסטין, קראו לעצמם ערבים ולא פלסטינים. עובדה שהוא כותב בשירו שמי שהוריד אותו מהאונייה היה "ספן ערבי" ולא "ספן פלסטיני":

"שֶׁהִגִּיעָנוּ אֶל הַחוֹף בִּגְ'יַאנִיקוֹלוֹ

וֶהֱקִימָנוּ עַל הַסַּף סַפָּן עַרְבִי –

אֶזְרֹעוֹתָיו שְׁלֻחָנִיּוֹת וְקִנְצֵי קוֹל לוֹ,

וְהַיָּדַיִם – מִבֵּית אָבִי..."

וכמובן פאטמה לא היתה "איכרה פלסטינית" כבלשונו של מיזוטש-מירון, אלא ערבייה.

אז נכון שהיום מקובל באמריקה ובחוגים מסוימים בארץ להדיר את הערבים מערביותם ולפלשתם, (יש בזה שמץ פטרונות גזענית מתנשאת), אבל זה מינוח שאינו תואם כלל את התקופה בה נכתב השיר.

ב-1952 – תקופת חיבור השיר, הגדרת ערביי א"י כ"ירדנים" התקבלה גם ע"י השמאל הישראלי. לדוגמא אהרון כהן – איש "השומר הצעיר" (שנאשם בריגול למען בריה"מ), בספרו המונומנטאלי "ישראל והעולם הערבי", (ספרית פועלים, מרחביה, 1964), אינו מזכיר את המונח "עם פלשתינאי" או "פלסטינים" אפילו פעם אחת בכל 641 עמודי הספר. לפני 1948 הם היו לדידו "ערבים" או "ערביי ישראל". לאחר מכן "ירדנים". לפני מלחמת ששת הימים עדיין לא חדר המושג המומצא "עם פלשתינאי" לשיח השמאל הישראלי.

בשנת כתיבת ספרו של כהן, (לפני "הכיבוש) חוברה "האמנה הפלשתינאית" הטוענת שאין כלל בנמצא עם "פלסטיני". קיים רק "עם ערבי-פלסטיני", וגם הוא רק חלק בלבד מ"האומה הערבית".

הרבה לעג ספגה גולדה מאיר, מ"הפיליסטינים" הישראלים כאשר אמרה: "הלא גם אני פלשתינאית!"

אבל עובדתית הצדק היה עימה: היא אכן היתה פלשתינאית ונשאה בשעתו תעודת זהות פלשתינאית. היא צדקה מפני שלא קיים כלל עם-פלשתיני. (ספק גם אם קיים עם ערבי-פלשתיני). גולדה היתה פלשתינאית אבל לא ערבייה-פלשתינאית.

המונח "עם פלסטיני" (ללא הערביות) הוא המצאה של השמאל הפיליסטיני הישראלי, המאוחר. ומיזוטש-מירון כמובן משתמש בו אנכרוניסטית.

טרור ערבי יוק?

נפתלי בנט עשה היטב כאשר היה היחיד בממשלה שהגדיר ישירות ש"ישראל ניצבת מול גל טרור ערבי רצחני." בדומה לאובמה, החליף יאיר למפל-לפיד, קישקש ושיחק במילים כאילו אין טרור ערבי רצחני נגד יהודים, אלא יש סתם טרור וקיצונים שלא ברורה זהותם. טרור ערבי-מוסלמי יוק.

מובן שמניה וביה הותקף בנט על דבריו. כתבת "אל-ארצ'י" האקטיביסטית הפרו-איסלמית נעה לנדאו צייצה: "לבנט קפץ הערב הביבי. עם כל הזוועה, הקושי והלחץ של הימים האחרונים – ההתבטאות המכלילה הזו לא מוצלחת בלשון המעטה. יש גם ערבים בקורבנות גל הפיגועים. כולל אנשי כוחות ביטחון, ערבים, שנאבקים במחבלים. זה לא הזמן לליבוי התבערה."

https://twitter.com/noa_landau/status/1508900903016976386

אז מה אם יש גם ערבים בקורבנות? מוזר. האם נעה לנדאו, גאונת הדור – לא ידעה עד היום שהטרור הערבי-מוסלמי פוגע בראש ובראשונה בערבים? הקורבנות היהודיים של הטרור הערבי-מוסלמי הם אפס קצהו של הקורבנות המוסלמים. מדיניות בת היענה שאם לא נקרא לטרור הערבי "טרור ערבי" הוא ייעלם – מגוחכת בדיוק כמו המדיניות האמריקאית שאי אמירת המילה "טרור מוסלמי" תעלים את קיומו. כמה מגוחכים אלו החושבים שאי הזכרת המילה טרור ערבי-מוסלמי תעלים אותו כמו אלו המדברים על "טרור חקלאי" במקום טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים, כאילו שהחקלאות יוצאת לטרור. רק הגדרת הבעייה תוכל להוביל להתמודדות איתה.

אבא של מאזן כאילו מגנה ומעודד בכספו טרור

לחץ ישראלי ותיאום ניסוחים עם ארה''ב הביאו לגינוי של אבא של מאזן את הפיגוע. עם זאת הוא ממשיך לממן את הפיגוע הזה ואת הפיגועים הבאים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=737119&forum=scoops1

הצביעות של אחמד כמאל אחמד א טיבי

אחמד כמאל אחמד א טיבי פרסם הודעה מטעם הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל ובה נאמר כי "הציבור הערבי רחוק מדעא"ש ומשנתו הרדיקלית המסוכנת."

https://twitter.com/naaman_c/status/1508312151391412236?t=wvPgShp5NivRDgI3xl5LeQ&s=03)

הוא צודק, כי בניגוד לדרך החמאס, הג'יהאד האיסלמי, ו"השהידים של הקצה" של אש"פ, בהם תומך הציבור הערבי, דעא"ש פועל נגד כופרים מוסלמים כמו טיבי, ולאו דווקא נגד יהודים.

לאמיתו של דבר טיבי היא אחד האחראים לטרור הערבי-מוסלמי מכיוון שהוא (כמו דעא"ש) רואה בדברי מוחמד שיש לרצוח את היהודים הקופים וחזירים מופת מוסרי ולא גזענות:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

ומזדהה עם אמנת החמאס לחיסול ישראל ולרצח היהודים:

https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E

ומסית נגד היהודים במסגד הקצה והקהל עונה לו: חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב:

https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4

חיפאים היזהרו – איימן עאדל עודה מאיים עליכם בטרור

במסגרת התוכנית "עיר אחת שני עמים" העוסקת ביחסים בין יהודים לערבים בערים המעורבות לאחר מבצע "שומר החומות". בתוכנית על העיר חיפה, התראיין תושב העיר ויו"ר הרשימה הערבית המאוחדת (בשנאת ישראל), האחמדי איימן עאדל עודה, והזהיר את תושבי עירו חיפה מפני אינתיפאדה נוספת והאשים: "כשיש כיבוש יש תגובה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=737120&forum=scoops1

עצוב ביותר הוא שחיפה היא העיר היחידה בה העדה האחמדית היא בעלת קיום לגאלי, בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים – 13 מיליון קמ"ר (כולל היישובים הערבים בשטחי יו"ש), בני העדה האחמדית מוגדרים כופרים וקיומם אינו לגאלי ואסור להם לבנות בתי תפילה. והנה גם בחיפה רוצה איימן עאדל עודה לחסל את הלגאליות של בני עדתו.

שר התפוצות נחמן שייקביץ'-שי מצדיק טרור

ומאשים את הלוחמים בטרור

בדומה לאיימן עאדל עודה, גם שר התפוצות נחמן שייקביץ'-שי הצדיק את הטרור באומרו: "אנשים רעבים פונים לטרור – ללא אוכל ומים, הם ישבשו את חיינו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=737079&forum=scoops1

כלומר, נחמן שייקביץ'-שי לא רק מצדיק את הטרור בנימוק של "הטרוריסטים רעבים," אלא הוא גם מאשים את קורבנות הטרור באחריות לרציחתם. מחקרים רבים בכל העולם הראו שהטרוריסטים אינם רעבים, ולא הרעב הוא שמשך אותם לטרור, אלא להיפך. לכן מוטב לו לשייקביץ'-שי לשתות מים, להירגע, ולסתום את הפה. קשה להאמין שזו מפלגת העבודה של היום.

הגשמת חזון בן גוריון

פרופסור דוד אוחנה לא התכוון אבל בכל זאת יצאה מפיו אמיתה גדולה.

"לפגישתם ההיסטורית של שרי החוץ הערביים השבוע בשדה בוקר," כותב אוחנה, "הקיבוץ שבו התגורר דוד בן גוריון מאז 1953, סמוך לקברו, השוכן במדרשת בן גוריון, יש חשיבות סימבולית. לעצם הביקור ביישוב שבו חי ראש הממשלה הראשון, אבי האומה הישראלית, יש משמעות החורגת מפגישה פוליטית במקום ניטרלי – חשובה ככל שתהיה. עלייה לבתיהם ההיסטוריים של מנהיגים, למקומות פולחן, לאתרי זיכרון או לקברי קדושים היא סוג של הכרה ואקט סמלי המביע כבוד לעם, או לקבוצה, שהמקומות הללו נחשבים בעיניהם לאתרים מכוננים.

"בשבוע האחרון שוב עלה הנגב לכותרות עם רציחתם של ארבעה ישראלים בבאר שבע בידי מחבל, והכרזת הממשלה, בתגובה, על הקמת חמישה יישובים בנגב. אף על פי שלא הוכרז הדבר בפומבי, ברור לכל שלפנינו תוכנית לייהוד הנגב, ועצם העלאתה היא סימן למצבו העגום של האזור, הרחוק מרחק שנות אור מהחזון שהועיד לו בן גוריון בחזונו.

"אפשר שרצח שני שוטרי משמר הגבול בחדרה, שאירע דווקא ביום הביקור ההיסטורי של המנהיגים הערביים בשדה בוקר, לא בא במקרה. ההעדפה של ישראל למקד את יחסיה עם הערבים במדינות המפרץ ובצפון אפריקה אינה יכולה להסתיר את העובדה שבכך היא בורחת מטיפול בשורשי הסכסוך, שהם דיכוי זכותו של העם הפלסטיני לעצמאות מדינית. עתידם המדיני של הפלסטינים, ולמעשה גם עתידה של ישראל, כרוך בהכרה בטרגדיה של העבר ושל ההווה שלהם. שום פסגה מדינית, תהא חשיבותה הסמלית אשר תהא, איננה יכולה להתעלם מזה."

(דוד אוחנה, "חשיבות הביקור ההיסטורי של המנהיגים הערבים דווקא בשדה בוקר", "אלארצ'י", 29.3.22) 

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10705716

רצח ארבעת היהודים ע"י הבדואי איש דעא"ש מביא את אוחנה לדבר על טיפול בשורשי הסכסוך. ולכן הוא כותב בשלילה על חזונו של בן גוריון לייהד את הנגב, והוא קובע כמה רחוק המצב מחזונו – אבל שורשי הסכסוך הם בנגב ולא ביו"ש, ולכן את חזונו של בן גוריון על ייהוד הנגב יש לממש גם בניגוד לדעת אוחנה. אבוי לכולנו אם לא ימומש.

שוברת שתיקה

יולי (יעל? יוליה?) נובק, עמדה בראש "שוברים שתיקה" במשך חמש שנים. לאחר שנפרדה מבת זוגתה ענת מנילביץ', בדיוק שנה לאחר הנישואין המתוקשרים ב-2016 –

https://tmi.maariv.co.il/celebs-news/Article-581803

– ופטירת סבהּ, איש האצ"ל, שחינך אותה פוליטית, היא לקחה את חסכונותיה מהמשכורת השמנה שקיבלה בארגון "שוברים שתיקה" (עשרות אלפי שקלים, משכורת שמומנה ע"י שונאי ישראל באירופה. ראו את התורמים ומטרתם):

https://www.ngo-monitor.org.il/ngos/bts/

– ויצאה למסע באיסלנד, מדיירה, פורטוגל, אירלנד (שם התאהבה באירית ובסמים) ודרום אפריקה, ובסיומו הוציאה ספר, בשם "מי את בכלל", יומן מסע אישי ופוליטי, שבו היא מנתחת את תבוסת ארגונה בקרב על דעת הקהל הישראלית, חווה התפכחות ומנסה לרפא את עצמה, ע"י ההתנערות שלה מהציונות.

״זה סיפור על מדינה שהפכה אותי לאוייב שלה,״ היא מצהירה, ״בסיפור הזה אני מפסידה בנוק אאוט, בין היתר, כי הם גרמו לי לריב עם מי שאני. וזה, מסתבר, מתכון מצוין לפירוק הנפש ולפירוק של מאבק פוליטי. ואני נפלתי בפח.״ (ודוק: לא המדינה הפכה אותה לאויבת אלא היא נהפכה בעצמה לאויבת המדינה נ.כ.). מציונית התומכת רק בכיבוש ערבי-מוסלמי של יו"ש, היא הפכה לאנטי-ציונית הכופרת בכלל בזכותו של העם היהודי לריבונות ונאבקת בעקבות האופנה האחרונה לא ב"כיבוש", אלא ב"אפרטהייד" היהודי, כלומר תומכת בהפיכת מדינת היהודים למדינה ערבית-מוסלמית.

"בסופו של חשבון, השמאל הציוני איבד את אחת הלוחמות הכי קוליות שקמו לו, שהחליטה שכדי לפתור את הבעייה הישראלית עליה לדבר דרום-אפריקאית, ויתר השמאל הציוני חבר לימין והקים איתו ממשלה. מהבחינה הזאת, המתקפה שבה פתח הימין ב-2015 הצליחה מעל ומעבר למשוער: הם חיסלו את השמאל הציוני," כך כותבת עליה עיתונאית "אלארצ'י", המהגרת מארגנטינה, והאקטיביסטית הפרו-איסלמית, קרולינה לנדסמן:

 (קרולינה לנדסמן, "ימי את בכללי של יולי נובק: האם כל הדרכים השמאלניות מובילות לדרום אפריקה", "הארץ", 25.3.22)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-REVIEW-1.10691990

יולי (יעל? יוליה?) נובק, אינה יכולה שלא להזכיר את גרטרוד שטיין, היהודייה האמריקאית הלסבית שהמליצה על מועמדות היטלר לפרס נובל לשלום, אבל כשם שגרטרוד שטיין לא יכלה לחיות בארצו של מועמדהּ לפרס נובל לשלום, כך גם נובק לא תוכל לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי במדינה ערבית-מוסלמית למענה היא נאבקת. מן הסתם היא תברח מיד למדינה נוצרית כלשהי בה תוכל גם לממש את אהבתה.

ניתוק או דמנציה?

השר לביטחון פנים עומר ברצלבסקי-בר-לב, "מבריק" פעם נוספת. בפוסט על הפעולה בג'נין לאחר חיסול חוליית המחבלים בג'נין, עומר בר-לב צייץ: "ליבי עם משפחות הנופלים." זאת, למרות שאף לוחם או שוטר לא נהרג במהלך הפעילות הלילית. בסביבת השר הסבירו אותו כי כוונתו היתה לנופלים בפיגועים בבני ברק וחדרה.

https://news.walla.co.il/item/3498211

האם ברוצלבסקי-בר-לב סתם מנותק, או שהוא נמצא בתהליך ראשוני של דמנציה?

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

"לי-לך! – " שמעתי קול רך, מלעילי, מאחוריי, "איזו הפתעה!"

הסבתי אליו פנים שטופות דמע. דוקטור אנדרה חזוק! זָלָם-הווידאו מהסופשבוע בטבריה דֶה לָה קוֹפָלֶ'ה!

"מה אתה עושה פה?" בכיתי.

"מה קרה לך, לי-לך?

"מת החבר שלי!"

"אוה, אני מצטער לשמוע. מה היתה המחלה שלו?"

אני יודעת שזה נשמע מטומטם ומתקתק, כמו בסרטים, אבל אני הנחתי ראשי על כתפו של דוקטור אנדרה, שבעוונותיי הנחתי לו לחכות, על-יד האומצה, בפונדק שקומתו התחתונה בנוייה אבני-כורכר ישנות, וכלי-עבודה חקלאיים מתנוססים בחזיתו ותמונות המייסדים באולם פנימה, ושם, עם המלצר, מאחורי אוכפי-הסוסים, מגהץ-הפחמים, הפיילות, המורג, חלקי המחרשות והמשדדות – נתקעתי בהנאה רבה, נוקמת חרפת סוף-השבוע האלקטרוני.

אבל עתה נאחזתי בו כמושיע והנחתי לו לקחתני עימו ל"קוּ צֶ'ה מָה יֶה". את האופניים קיפלנו והוא הניח אותם בתא-המיטען של מכוניתו הענקית, שם שכן כבוד ציוד הווידאו שמבלעדיו אין הוא יוצא כנראה מפתח ביתו, ואכלנו ארוחה סינית קיסרית שעלתה לו ודאי שבעים דולאר, שזה פחות ממחיר שניים-שלושה רקטומים שהוא תופר או מסיר מהם דבלולים ממאירים ושפירים. טוב. אני חושבת שלאכול עם רקטומולוג בשם חזוק, במסעדה סינית, ביום שחבר שלך מת מתסמונת-כשל-חיסוני-נרכש – זאת סעודת-הבראה מיוחדת במינה. כל נתח ברווז צלוי, פריך, ברוטב אדום, שלעסתי – הזכיר לי את סופיותו של החי עלי אדמות. את כדורי בשר-החזיר המטוגנים בעטיפת-בצק ברוטב חמוץ-מתוק – בלעתי כמי שלוקח נשימת-אוויר ארוכה בטרם צלילה ממושכת.

לסיום קיבלנו בננות מצופות ליקר בוער וחשבון שלא אני שילמתי. אבל לא רציתי להישאר חייבת ולכן הזמנתי את דוקטור אנדרה לדירתי, לכוס קפה, בתנאי אחד – בלי ציוד זָלָם הווידאו-בְּרָטוֹר שלו. הוא צחק והסכים. היינו שנינו עייפים מן הארוחה ונרדמנו עד לפנות-ערב יחד במיטה, כשאני משתדלת לא להסתכל על הזנבזרג הוורדרד שלו, אותו שמוקול ארוך ודק דֶה לָה קוֹפָלֶ'ה. וכשהתעוררנו הנחתי לו לבחוש בי קצת כי עדיין הייתי מטושטשת וגם אם היה נכנס אליי דוקטור אנדרה חזוק כולו, כמו מנתח גמדי שמרפא מבפנים בסרט מדע-בידיוני – אני חושבת שלא הייתי מרגישה בו אלא חושבת שבלעתי מלהיפך זבוב או הכי הרבה – עכברון.

כך חלף עבר היום הראשון למותו של תוגתי, מבלי שיצא לי לבכות עוד. ההלוויה נקבעה למחרת, ואני לא הלכתי אליה ואפילו לא ביקרתי אצל הוריו. ניתקתי את הקשרים ודבר לא רציתי לדעת עליו, אלא למחוק אותו מחיי. שמרתי את השירים האחדים שנתן לי, ואחרי שבחש בי דוקטור אנדרה, שזו היתה הפעם הראשונה שהנחתי לו לבעול אותי כדבעי, ישבנו לשתות את הקפה. התעטפתי בפרוות הצוצקינר שלי, כי היה לי קר, והוא שאל אותי:

"תגידי, לי-לך, ממה בעצם מת החבר שלך?"

"על תַּכְּחֵ"ן שמעת בוודאי, דוקטור?"

"אמרת לי סַחְתֵיין, לי-לך?"

"אמרתי לך – תכח"ן. תסמונת-כשל-חיסוני-נרכש!"

ראיתי שהוא מחוויר. "זה? המקרה הזה היה החבר שלך?" ידיו רעדו מעט. "מתי היית איתו בפעם האחרונה?"

"תגיד לי, דוקטור חזוק, אנחנו בימי המגיפה השחורה או צֵיד-המכשפות?"

"את צריכה להיבדק, להיבדק מיד!"

"אז גם אתה!" צחקתי.

"להתאשפז – "

"אתה יכול לעשות רֵקְטוֹסְקוֹפִיָה לעצמך, אם אתה נהנה מזה!" אמרתי לו. "ממני תשכח! אני לא שכבתי איתו בזמן האחרון, רק טיפלתי בו, כאשר היה בהסגר וכולם פחדו לגשת אליו, אתה מבין דוקטור? אני אנושית – "

"את מטורפת, לי-לך – " אמר לי. "מדוע סיכנת את עצמך?"

"רציתי למות," אמרתי לו. "חיי ריקים מתוכן. אני לא מוצאת בהם משמעות – "

"שטויות," אמר, ובו-במקום הציע לי נישואים, "אחרי שיעבור זמן ויתברר ששנינו – איננו נגועים."

"אתה לא צריך אישה," אמרתי לו, "לך מספיקה ספריית הווידאו שלך. שום אישה לא יכולה להתחרות בה – "

מיהר לשתות את הקפה בגמיעות גדולות ופנה לצאת בלי ללחוץ את ידי! הקאנדידאט לנישואים! – הייתי לבושה רק בפרוות הצוצקינר על גופי הערום. "שמע," אמרתי לו בלוותי אותו לפתח, "אתה לא רוצה איזו מציצה, לפרידה?" וחשפתי לפניו את חזי ואפילו לא היה איכפת לי שטיטים נופלים כי ידעתי שגם כך אני מגרה אותו נורא, טמונה בפרווה הנהדרת – בתור זָלָם אולי עוד יותר מאשר בתור בעל זְנַבְזֶרֶג ורדרד. ראיתי את אותות המאבק על פניו. ואפילו מתחתי קצת את ציצאלאך מולו, בתנועת כתפיים לאחור.

לא מצץ.

לא נישק.

סגרתי אחריו את הדלת, ערומה כפי שאני, וצחקתי לו בקול רם. שישמע, במדרגות!

האם אני הולכת ויוצאת מדעתי?

הרמתי את הפרווה מהרצפה, טמנתי בה פניי, ובכיתי.

האם באמת טיטים חולים מכך שתקעתי את הימני לְפופצ'יק של תוגתי כשעוד היינו חברים, לפי בקשתו? הוא היה כבר אז חולה, אני בטוחה! – לא ייתכן שכל-כך מהר הוא מת. והסיפורים שלו על גלדיס! – זוועה. כסף עוד היה לי, ממה שהוריש לי המהנדסון יורק עמידרור, ואם רציתי עוד יכולתי תמיד לפנות לצוצקינר הפטישיסט ולפרוט כמה דגדוגים מבוהני-הרגליים שלי – למזומנים בדולארים. אספתי את כל הגלולות-נגד-הריון שהייתי בולעת דרך-קבע, והורדתי עליהן את המים בבית-השימוש! מה קרה לי? –

אפילו האופניים התפנצ'רו, ובבת-אחת שני האבובים, כאילו נפחו נפשם יחד עם תוגתי! ולא שמישהו ניקב אותם בכוונה, כי אני מעלה אותם מדי פעם לדירה ויש הסתברות רבה יותר לכך שמישהו ינקב אותי מאשר את אבובי-אופניי! לקחתי אותם לחנות של צחי וביקשתי שיתקנו לי את הפנצ'רים במקום. לצערי, כשאני באה אליו מתחוללת מהפכה קטנה סביבי, ונערים וגם נערות נדחקים לראות אותי. ככה זה. בייחוד מאז הופעתי בתשדיר-השירות לאשכוליות – נעשיתי דמות כמעט-לאומית ואפילו סירבתי להצעות להצטלם למודעות-פרסומת צבעוניות; דולארים לא חסרים לי, ואני משאירה את הפרנסה מדוגמנות-הצילום לרוני, אשתו-לשעבר של ח"כ גידעון וגינור.

צחי לא היה בחנות. עושה מילואים בלבנון. השולייה שלו, בחור מתולתל שחור-שיער ונמוך, מיהר להגיף למעני את דלת החנות, כדי שלא יפריעו לנו, ונכנסנו עם האופניים לחלק האחורי. ניצבתי לידו כשהפשיל את האבוב הוורוד מהחישוק ולתוך קערת המים העכורים, וניפח, למצוא את הנקב, כשלפתע ביקש ממני להחזיק את האבוב. עזרתי לו. הוציא עוד אבוב, "תחזיקי – " ושוב עזרתי לו. "מה זה?" נבהלתי, "שלי לא רדיאלי!" – כי זה היה ורוד גם הוא אך צמיגי, ממולא, חם וחתוך, רק חצי? – "מה זה?" – צעקתי, – "זה שלי!" נאנק, "תלחצי בעדינות, אחרת יצא הַמִּבְּפְנִים – " ועד שהבנתי, והחלטתי לעזוב הכול ולברוח – כבר התיז לקערה טיפות לבנות והניחוח החריף שלו התערבב בריחות הגומי ודבק-הגומי ושמן-המכונות שמילאו את החדרון האחורי.

עזבתי אותו וברחתי לחדר הקדמי. שם חיכיתי כרבע שעה, רועדת כולי ורותחת על כך שעשה ממני צחוק. לבסוף הופיע, בעיניים מושפלות, עם אופניי המתוקנים.

"תיקנת לי – תיקנתי לך, לא צריך לשלם," מילמל, פתח לי את הדלת, והסתלקתי, רוכבת על האופניים המסריחים, וצחוק של נערים מתבגרים מלווה אותי, אינני יודעת מדוע.

וכשבאתי הביתה התקלחתי היטב וריססתי את האופניים בדיאודוראנט. אני יודעת שכל פעם שאני משתמשת בדיאודוראנט אני מקרבת את קץ העולם, כי הגאז המשתחרר בריסוס פוגע במעטה האטמוספירה ומגביר את הקרינה הקטלנית לעבר כדור-הארץ. אבל, לעזאזל, הסירחון קוטל אותי קודם.

וכך חלפו כמה ימים. חמיאל גילרמן זיכרונו-לברכה עדיין לא נהרג בתאונת-הדרכים ועדיין היה חוזר ומציע לי, בטלפון, לעזוב למעני את לינדה והילדות ולהשאיר להן את מחצית רכוש הגילרמנים בוני תל-אביב – ובלבד שאסכים להיות שלו, רק שלו בלבד: הרכיכה! – וח"כ גדעון וגינור הציע לי שוב, גם כן טלפונית, להיות עוזרת-אישית שלו בכנסת. "יחד נעשה קאריירה משוגעת! את לא רוצה לעבוד סוף-סוף במשהו?" – "מעולם לא עבדתי ולא אובד!" – עניתי לו. "אומרים – אעבוד, מַיינְד יוּ!" – "מיינד יו, שגם אני יודעת זאת, מיסטר רגע-של-עברית!" – ואז הוא המשיך ורמז לי, בציניות, כי עם נתונים כשלי אוכל בקלות להימצא, בתור עוזרת-אישית לח"כ, בלב ההתרחשויות ולארח במיטתי את השבָץ-נא של שר אחד או שניים לפחות, מה שיעמידני סמוך עוד יותר למרכז העניינים של אבות האומה.

סירבתי. "גדעון," אמרתי לו בטלפון, "עכשיו כל שרי-הממשלה גם יחד לא ימלאו את הריקנות הנוראה שבנפשי – "

"הי!" אמר לי, בור גמור הוא לא היה, רק שאפתנותו קצת מטופשת, ואולי לא? – "אַת יודעת אֶת מי מזכירה לי?"

"מי?"

"הומפטי דומפטי!" ודיקלם: "בהתרסק הומפטי דומפטי עקב נפילתו הגדולה / כל סוסי המלך, כל אנשי חילו, / שלמותו של הומפטי לא ישיבו לו!"

"אצלי זה להיפך," אמרתי לו. "אני לא מתפזרת, אני צריכה לחוש שאני מתמלאה במשהו בעל-ערך – "

"או הו הו – רק חסר לך עכשיו שתחזרי בתשובה!..." והתחיל לצחוק כחמור נוער. טרקתי לו את השפופרת ושמתי בתיק-הבריכה את הטנגה השחורה והמגבת וטמפונים ומשחת-שיזוף ותפוחי-עץ – ועליתי על האופניים המטוהרים, לתפוס שחייה מרעננת שתצלל לי את המחשבות.

כמו שאני נוסעת, שקועה במחשבות הבלתי-צלולות עדיין – צצה לפתע מולי משאית וולבו ענקית, גבוהה, ואני נכנסת ישר לתוכה –

אם הייתי פונה שמאלה או ימינה, הייתי נדרסת למוות בגלגליה הגדולים, אך בשנייה האחרונה-ממש, וצורחת בבעתת-מוות, היפלתי עצמי והשתטחתי על ביטני על הכביש – חלף רגע קצר אחד של רעש נורא, מחריש-אוזניים, כהלמות פטישים מעליי, והבל חם של דלק שרוף, אספאלט וגומי חרוך – האופניים נקרעו ממני בחריקת צירים מתרחקת, ורק קילוחי חול עוד עטפו אותי בקורים דקים – בהתרחק המשאית עשרות מטרים אחדים בחיכוך בלמיה בכביש, עד שנעצרה.

מיד רצו אליי אנשים להרימני. סבורים היו שנהרגתי אבל אני קמתי, ללא פגע, מנערת את החול שזלף עליי מהמשאית הגבוהה, רועדת ומתבוננת בצער בשיירי האופניים המעוכים שלי, שמישהו גרר והביא לי.

"אצבע אלוקים היתה זאת, אצבע אלוקים!" – שמעתי מדברים, וגם –

"פְרִיקית – "

"נס קרה לך, מותק, נולדת מחדש!"

"מסוממת – "

"שמע, זו לא זאת שמופיעה בטלוויזיה?"

"קיבלת את החיים במתנה – "

"בטח, זאת מיץ-אשכוליות!"

"תראי איך היא הולכת, חצי-ערומה – "

"את בטוחה שלא קרה לך כלום?"

"את משוגעת? רצית להתאבד ושיכניסו אותי לבית-סוהר בגללך?"

אוזניי היו אטומות. כאילו נתמלאו חול או מים ואני שומעת קולות מעולם אחר. ובפנים, באקוואריום של מוחי החירש, שטו והסתכסכו מחשבות: מכל האצבעות שעברו עלייך, לילך, הנה עכשיו עברה עלייך אצבע אלוקים. צחקו עלייך, לילך, אמרו שרק מכבש עוד לא עבר עלייך, הנה עכשיו עבר עלייך וולבו. מאת אלוקים היתה זאת וולבו, מאת אלוקים היתה זאת, לילך, שתפסידי את האופניים שלך ותזכי ללכת בדרך אחרת –

לקחתי את פגר-האופניים והתיק שנשאר בדרך-נס שלם ותכולתו לא נפגעה, ודידיתי משם לאיטי, בהליכה מגומגמת, חזרה לכיוון דירתי הקרובה. רעדתי. האם עכשיו נפתחו גם בתוליי האחרונים, אל המוות – או שעליתי על דרך-חיים חדשה? כך בוודאי מרגישה נערה שטרם ידעה גבר, לאחר שנאנסה, באכזריות, והיא שבה קרועה והמומה אל ביתה. זרקתי את אופניי ז"ל לערימת-גרוטאות, בדרך, כי מוטב היה לי לומר שנגנבו מאשר להודות בתאונה המחרידה שכמעט אירעה לי. ושיהיו מזכרת-עוון.

ונזכרתי במה שתוגתי ז"ל סיפר לי שפעם, באימון השנתי בחטיבה שלו, במילואים, במקום הקרוי מתקן קומבזה ליד בת-שלמה – כבר ביום הראשון פקדו עליהם, מִקְצֶה אחר מקצה של מילואימניקים טריים מהבית – לשכב בחפירה ארוכה באמצע דרך עפר, וטנק היה עובר עליהם, והם מתרוממים מאחוריו, דומים זה לזה בצבע האבק. ולא שפחד להיכנס לחפירה, אלא שידע שבמשך כל הימים הבאים לא תהיה אפשרות להתקלח ולא יצליח להיפטר מן האבק שימלא את כולו, וכל עורו ייעשה תפרחת גירוד אדומה אחת, ולכן מבלי שהרגישו בו חמק מקבוצת הממתינים לקבוצת המעופרים, וכך פדה עצמו מן הלכלוך; ועוד אמר לי שאם המפקדים לא לקחו בחשבון את תנאי ההיגיינה להמשך האימונים אלא רצו לחשל את כושרם הקרבי של המילואימניקים – הלא יכלו לספק להם מלכתחילה גם מדי-עבודה בי"ת שורצי כינים!

וכשישבתי בבית-שימושי, וכל נקביי מתרוקנים ברעד, אירע לי הנס הנוסף. בעיתון שמצאתי בבית השימוש ועכשיו החזקתי על ברכיי החשופות, קראתי מודעה שמחר נפתח סמינר להכרת היהדות מטעם ישיבת בעלי-התשובה אור-בלבנה בבית המלון אחינועם היזרעאלית בעפולה והוא מיועד לחילונים מצפון-הארץ וממרכזה.

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-44 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, מנחם רהט מבכה את ההחלטה של היישוב בארץ – בשיחות רודוס להפסקת האש – לספח את יישובי ואדי ערה למדינת ישראל, ועימם ציבור עויין שנהנה מפירות מדיניות הרווחה של ישראל, ויחד עם זאת מביע שנאה יוקדת כלפיה. הפתרון הנכון היה להעביר אותם למדינה פלסטינית אם תקום, אבל הם מתנגדים לכך בתוקף. הם רוצים ליהנות משני העולמות – גם לחיות במדינת רווחה דמוקרטית, וגם לשאוף שכל ארץ ישראל תהיה שייכת לפלסטין, ש"כידוע" היא צאצא ישיר של הכנענים, ולכן הם אדוני הארץ, ולא היהודים. מראה ערביי הגדה והרצועה רוקדים על הדם אחרי שלושת הפיגועים, ומחלקים ממתקים בשמחם שיהודים נרצחים, מצביע על כך שהם לא בני אדם, אלא מפלצות – הם וכל ומי שתומך בהם, או מצדיק אותם.

שלך,

משה גרנות

* לאחר שנהרג השוטר הערבי-הנוצרי האמיץ אמיר ח'ורי, שמיהר על אופנועו לסכל את התקפת הטרור של ערבי-פלסטיני על חרדים בבני-ברק – הודיעו בתקשורת כי עשרות אוטובוסים עתידים להביא חרדים להלווייתו. הסתכלנו בשידורי הטלוויזיה, זה לא קרה! – רק צלב עטור פרחים, ודגלי ישראל, ובכי אביו של אמיר, ודבריה קורעי הלב של ארוסתו היהודייה – ואילו האירוע המרגש של נוכחות מאות חרדים בהלווייה, שהיה יכול להיות סמלי לחיינו כאן, לחיוב, לשותפות גורל – לא קרה! מאות חרדים לא ראינו מתגודדים בהלווייתו, שהרי זו לא עבודת אלילים של רשב"י במירון או הלווייה של קנייבסקי הישיש בבני-ברק.

כפיות הטובה של החרדים כלפי מדינת ישראל, שמעטיניה הם יונקים את קיומם הפרזיטי, לא השתנתה! גם לא עולה בדעתם להתנדב למסגרות ביטחוניות שיגנו עליהם מפני פעולות טרור.

ערבי ירה בהם? ערבי הגן עליהם? הכול בידי שמיים. אלא שבשמיים אין אלוהים.

בניגוד להתרשמותנו מהצפייה בטלוויזיה, בתקשורת מדווחים שהיו חרדים בהלווייה. תקנו אותנו אם אנחנו טועים.

* לעורך  חב"ע שלום. מעניינת אותי דעתך או דעת הכותבים בעיתונך. האם אינך חושב שהמופע [פירסמת בגיליון זה]  "ימי אוקראינה" ב"צוותא" – טעימה מיצירותיהם של גדולי סופרי ומשוררי ישראל ילידי אוקראינה שממנה נמלטו ומתוכה הוקאו בגלל הפרעות, האנטישמיות העקבית  ובשל דבקותם בתנועה הציונית, לה הקדישו את חייהם! האם?... תת-הכותרת למופע "לאות הזדהות עם הסבל של אוקראינה" – אין בה טעם לפגם? האם לא ראוי היה למצוא כותרת מוצלחת יותר? לי זה צורם. תודה על תגובתך.

חוה ליבוביץ

רמת גן  

אהוד: נראה לי שהעונש שנגזר על האוקראינים כיום, גם אם אפשר להעניק לו בעקיפין משמעות היסטורית, בעקבות חטאות אבותיהם ואבות אבותיהם בכל הדורות כלפי יהודים – הוא עונש איום ונורא! – והתשובה הישראלית-היהודית ההולמת שלנו היא בית חולים שדה מוטס שאנחנו מפעילים אצלם עבורם, גם אם מדובר במטופלים אומללים, שאולי חלקם צאצאים של חיילי פטליורה, שצבאו ערך פוגרומים רצחניים ביהודים לפני כמאה שנים.

* המראות הקשים של גופות אזרחים הרוגים ברחובות העיירה בוצ'ה באוקראינה לאחר נסיגת הכוחות הרוסיים ממנה – מוכיחים לנו גם במאה ה-21 מה עלול להיות גורלנו ללא צה"ל ושאר זרועות הביטחון שלנו, ועד כמה היה איכפת לעולם אילו טבח ברברי כזה היה קורה לנו. הלא בסוריה טבח כזה כבר נעשה, אפילו אכזרי יותר, ובסיוע כוחות רוסיים. לא תיארנו לעצמו שפוטין מסוגל לחולל זוועות כאלה, פשעים נגד האנושות. היינו כנראה תמימים.

צילום רחוב בבוצ'ה מיום 2.4.2022. ציטוט מתוך "הארץ" באינטרנט.

בוצ'ה היא בוצ'אץ – עיר הולדתו של ש"י עגנון. [ויקיפדיה:] עד לשואה חלק ניכר מתושביה היו יהודים. הקהילה, שהתנהלה כעיירה יהודית טיפוסית, תועדה בידי ש"י עגנון. במהלך השואה היה בעיירה גטו גדול. בוצע בה טבח נוסף באחרוני היהודים השורדים שיצאו מן המחבוא, בידי כוחות צבא גרמניה הנסוגים. תחת השלטון הגרמני שרדו ככל הידוע 65 יהודים בלבד ותחת השלטון הסובייטי עוד כ-400 מתוך למעלה מ-1000 יהודים שהוגלו לגולאגים בסיביר לפני מלחמת העולם השנייה.

* אהוד היקר שלום, השיר שלך בגיליון 1734 "לפני ככלות כוחך" מרגש במיוחד. יישר כוח על השירים ועל הגיליון העיתי האיכותי. ממש לא מובן מאליו. בברכה, 

שישי מאיר

 * אהוד היקר, קראתי אצל אלי אשד את הריאיון שלך עם יונתן רטוש, למרות שכבר קראתיו בעבר. בעדינות אתה מצביע עד כמה משנתו של רטוש מופרכת.

שלך,

משה גרנות

אהוד: לא היית צריך לקרוא את הריאיון דווקא אצל אלי אשד כי הוא מצוי בספרי "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות (ספר שאזל מזה שנים רבות כי "עם עובד" עסוקים בהוצאת  ספרים חשובים יותר) – וכן כי קובץ וורד עברי של הספר מצוי בפרוייקט בן יהודה, ונשלח גם ממני חינם לכל דורש. כאשר ריאיינתי את רטוש לצורך הספר, הוא לא הבין מדוע אינני מקדיש את הספר כולו רק לדבריו אלא מתעקש לכלול בו עוד מרואיינים כמו בן גוריון וגרשם שלום!

* נעצבתי לקרוא התייחסות אהוד בן עזר לעניין החמץ בבתי החולים בפסח. בל נשכח שדתי מאמין אמיתי לא יכול להימצא בקרבת חמץ. ואילו לאדם החופשי לא ייגרם נזק רב אם ישמור כשרות לפסח. בג"ץ מבוטל! (באופן סימבולי) ונבוא עימו חשבון בבוא העת. חג שמח,

מאיר שרגאי

אהוד: דבריך הם חוצפה והתנשאות כלפי זכותו של כל חילוני וחייל שלא לשמור כשרות בפסח.  

* זיוה שמיר החרוצה ובעלת כושר הכתיבה המרתק, הציעה לנו לפתוח מדור שבו קוראי המכתב העיתי ישלחו רשימות קצרות המספרות את תולדות חייהם. הרעיון מאוד נראה לנו ואנו פותחים בפניכם את שערי המכתב העיתי לרשימות כאלה. הן תפורסמנה בתורן, זו אחר זו, לפי מועד התקבלותן, אם אכן תתקבלנה. ראו, הוזמנתם.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל