פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1736

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בניסן תשפ"ב. 7.4.2022.

עם הצרופות: 1. המשפחה – מיכל, נוגה, איתמר ורוני. 2. מיכל ואביה שמעון אלבז.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ליוהנס מילר, בן-הטוחן. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: כמלך בעמו. על פזמונו של אלתרמן "אלימלך". // אורי הייטנר: צרור הערות ‏6.4.22. // עמנואל בן סבו: תלוש הבושה ושכר החרפה של המורים. // תקוה וינשטוק: האושר שוב לכתוב. // רוֹן גֵּרָא: דְּמָמָה עִוֶּרֶת. // אברהם כץ עוז: 50 מיליון שקל של בזבוז ובושה. // מנחם רהט: מה נשתנה הפסח הזה מן הפסח שעבר? // עקיבא נוף: זיכרונות אישיים מנשיאים ורוה"מים. // מינה גורל: פֶּסַח. // עדינה בר-אל: מיכל כהן סדיקלר – תרבות יוצרת קהילה. //  ד"ר ארנה גולן: על העיוורון ועל הפיכחון ועל הצמיחה מתוך השיח של "אני-אתה" או – אלוהים "עזר לו", לבן עזר המשורר, ולאו דווקא לפנות בוקר. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת חמישית, המשך. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

ליוהנס מילר, בן-הטוחן

אִלּוּ לִפְנֵי שָׁנִים נָשָׂאתִי

אֶת גֵּיהִנּוֹמֵךְ הַקָּט

לוֹמֵד לִפְסֹעַ בִּשְׁבָרַיִךְ

נָס עַל קֶרַח דַּק מִמֵּךְ אֵלַי אֵלַיִךְ

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכְּפוֹר נִסְדַּק בִּצְלָעוֹתַיִךְ

אִשָּׁה עֲיֵפָה אַתְּ

מִן הַתְּבוּנָה לָשֵׂאת רַגְלַי לִבְרֹחַ

בְּטֶרֶם אַתְּ יוֹצֵאת

מִדַּעַת, נוֹשֶׁרֶת אֶל חֵיקִי

כִּפְרִי בָּשֵׁל מִדַּי –

בִּשְׂרִיד רֵיאָתָהּ וְהִיא גּוֹוַעַת

לְיוֹהַנֶס מִילֶר, בֶּן-הַטּוֹחֵן:

"כֵּן יוֹהַנֶס, אֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ

רַק אוֹתְךָ כָּל יְמֵי חַיַּי

וִיקְטוֹרְיָה הִיא הַכּוֹתֶבֶת

וֶאֱלֹהִים קוֹרֵא אֶת הַדְּבָרִים

מֵעַל שִׁכְמִי."

הֲיִי שָׁלוֹם, עַכְשָׁיו זָרָה אַתְּ

וְאַךְ לְתֹהוּ קְצָת

מִלִּים שֶׁלִּי מְרַחֲמוֹת אוֹתָךְ

וּקְצָת מִלִּים שֶׁלָּךְ מְרַחֲמוֹת אוֹתִי –

רַק אֶת עַצְמִי נָשַׁקְתִּי בִּשְׂפָתַיִךְ

לִפְתֹּר חִדַּת גַּאֲוָתִי

אֲבָל מוּזָר הָיָה לִבֵּךְ וְקַר וְדַל כֹּחוֹ

אִם לֹא יָכֹלְתְּ אוֹ לֹא רָצִית

אַחַת לִי. שְׁנוֹתַי נֶאֱסָפוֹת מוּלֵךְ

אֶתְמוֹל עָצוּב בְּגַעֲגוּעַ סָתוּם

כַּחֲמִישִׁיָּה בְּדוֹ-מָז'וֹר לְשׁוּבֶּרְט

אַתְּ נִגּוּן שֶׁלֹּא הָיָה בָּךְ –

יולי 1973

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

כמלך בעמו

על פזמונו של אלתרמן "אלימלך"

את פזמונו "אלימלך" כתב אלתרמן בשנת 1935 (הלחן: משה וילנסקי) לקראת נשף פורים של "המטאטא". בשנת 1934 זכתה תל-אביב במעמד של עיר (עד אז היה מעמדהּ מעמד של "מועצה עירונית"), אך אלתרמן בחר למקם את שירו ב"נווה צדק" – באחת השכונות היהודיות שקדמו לתל-אביב ובמרוצת השנים פרשׂה עליהן יפו את חסותה.

בשכונה זו, שבָּהּ התגוררו בעשור הראשון של המאה העשרים סופרים חשובים, ובהם ש"י עגנון הצעיר, ושהפכה בדור האחרון לשכונת יוקרה, התגוררו בשנות השלושים "עולים חדשים"  קשי-יום מארצות האסלאם ומאגן הים התיכון, אנשי "צווארון כחול", נזקקי סעד ו"גורמים עברייניים". בתי השכונה הוזנחו, ורבים מהם לא היו ראויים למגורים.

במקום כזה שבשולי העיר הגדולה צומחת בדרך-כלל גם מנהיגות שכונתית, ובה "דמויות מופת" שכל העיניים נשואות אליהן וכל הלבבות רועדים מפניהן. בשירו של אלתרמן,  דמות כזאת היא  דמותו של אלימלך, ההולך ברחובות נווה-צדק עם קסקט לראשו – גלגולו ה"נמוך" והיום-יומי של הכתר או של הכרבולת ה"גברית" (לימים תוארה דמות כזאת  במחזהו של יגאל מוסינזון "קזבלן" שבמרכזו גיבור יפואי שגיבש סביבו חבורה של בריונים המפחידה את בני השכונה):

הִנֵּה הוּא אֱלִימֶלֶךְ,
הוּא בִּנְוֵה צֶדֶק מֶלֶךְ,
עוֹבֵר הוּא בָּרְחוֹבוֹת,
שׁוֹבֵר הוּא לְבָבוֹת!

כְּמוֹ בַּרְבּוּר הוֹלֵךְ הוּא,   
עַל הַצִּבּוּר מוֹלֵךְ הוּא,
קַסְקֶט לוֹ עַל עֵינָיו
וּמַסְטִיק בְּשִׁנָּיו!

יָא אֲנִי גֵּאָה,
בֵּין בָּנוֹת מֵאָה
בִּי בָּחַר לוֹ לְרֵעָה!
הִתְגָּאִי מִרְיָם,
יֵשׁ לָךְ אֹשֶׁר – יָם!
זֶה 'לִימֶלֶךְ, זֶה לֹא סְתָם!

אֱלִימֶלֶךְ,
בִּנְוֵה צֶדֶק מֶלֶךְ!
אֱלִימֶלֶךְ,
וַאֲנִי בַּת מֶלֶךְ
וְאַתָּה מַלְכּי,
פֹּה בִּנְוֵה צִדְקִי!
אֱלִימֶלֶךְ,
כָּךְ נֵלְכָה שְׁנֵינוּ,
אֱלִימֶלֶךְ,
בִּנְוֵה צִדְקֵנוּ,
כִּי אַתָּה מַלְכִּי
פֹּה בִּנְוֵה צִדְקִי!

לִבִּי יֵצֵא וְיֵלֵךְ
אֵלֶיךָ, אֱלִימֶלֶךְ!
אַךְ נְוֵה צֶדֶק סָח:
רַק מְשַׂחֵק הוּא בָּךְ.  

לַשָּׁוְא לִבֵּךְ דּוֹפֵק כָּךְ,
מַדּוּעַ אֲשַׂחֵק בָּךְ?
בִּשְׁבִיל מִשְׂחָק לִי יֵשׁ
בַּנְדּוּרָה וְשֵׁשׁ-בֵּשׁ!

לִי גַּם לֹא אִכְפַּת,
אִם לְרֶגַע קָט,
תְּשַׂחֵק גַּם בִּי מְעַט!
זֶה מִשְׂחָק שֵׁנִי,
וּבָזֶה, עֵינִי,
אֱלִימֶלֶךְ רְצִינִי!    

אֱלִימֶלֶךְ...

כָּךְ בְּטַיְּלֵנוּ יַחַד
יֵשׁ בִּנְוֵה צֶדֶק פַּחַד!
וְגַם לִבִּי רוֹעֵד
שָׂמֵחַ וּפוֹחֵד!   

מִרְיָם, כֹּל נְוֵה צֶדֶק
רוֹעֵד אוּלַי בְּצֶּדֶק!
אֲבָל רַק אַתְּ, מִרְיָם,
רוֹעֶדֶת לְחִנָּם!

כָּל הָרְחוֹב עִם לֵיל,
בָּנוּ מִסְתַּכֵּל –
אֱלִימֶלֶךְ מְטַיֵּל!
וְאוֹמְרִים כֻּלָּם,
יֵשׁ אָשְׁרֵךְ, מִרְיָם!
זֶה 'לִימֶלֶךְ! זֶה לֹא סְתָם!
אֱלִימֶלֶךְ...

"אלימלך" הוא  גבר צעיר גאה ובטוח בעצמו – מלך השכונה –  הצועד ברחובות השכונה,  ומעורר אצל כל  סובביו פחד ויראת-כבוד.  כל דרי "נווה צדק", ומִרים חברתו במיוחד,  רואים בו אליל או מלך (שמו – "אלימלך" –  המכיל בתוכו גם את המילה "אֵל" וגם את המילה "מלך"). שמות תאופוריים במקרא (כזכור, אלימלך הוא שמו של בעלה של נעמי, גיבורת מגילת רות) מבטאים בדרך-כלל את הציפייה לסיועו של אֵל עליון, אך כאן זהו שמו של גבר המתנהג "כמלך בעמו", ושמו מבטא את מעשי גבורתו של גיבור בשר-ודם שכולם מעריצים אותו.

 וגם יסוד אישי חבוי כאן בין השיטין: אלתרמן עצמו אהב לשוטט בחוצות העיר – לראות את המראות ולהטות אוזן לקולות – ובאחד ממכתביו המוקדמים הוא הגדיר את עצמו "טיפוס רחובי" (תרגום עברי של המושג הצרפתי boulevardier). גם הוא התחיל לזכות בהערצת הציבור, ואף-על-פי שהוא מעולם לא נהג ביהירות טווסית, עיני הציבור היו נשואות אליו והוא התהלך ברחובות תל-אביב "כמלך בעמו".

נימת שירו  של  אלתרמן אינה דומה לזו של הבלדה הרצינית  של א"א רובינזון  "Richard Cory",  המתארת  גבר שמראהו בעת יציאתו מביתו אל חוצות העיר מפעים את כל הלבבות.  סיפורו של "אלימלך" אינו דומה לסיפורו של הג'נטלמן האנגלי שהפטליזם עולה ובוקע ממנו מכל חרך. "אלימלך" הוא פזמון קליל למראה, עם קריצות עין הוּמוֹריסטיות, אך גם אין הוא שיר פשוט שנכתב כלאחר יד. השיר אינו נטול אמירות סוציו-תרבותיות נוקבות, שהאמירה ההוּמוֹריסטית והעיצוב האירוני אינו יכול להעלימן או אפילו לטשטשן.

לא איש-המעלה מן "החברה הגבוהה" לפנינו, כבבלדה האנגלית של  א"א רובינזון, המתארת גבר עשיר, נאה ומנומס, המעורר בקרב כל רואיו כבוד והערצה. פזמונו של אלתרמן מתאר (במשתמע) מנהיג כריזמטי של חבורת רחוב, מין בריון שכונתי, שכל סובביו מעריצים אותו ורועדים מפניו. הוא מהלֵך ברחובות נטוי-גרון כמו ברבור – והדימוי מתחומי בעלי הכנף מזכיר לנו שלפנינו "גבר", תרתי משמע.

אלימלך מתהלך ברחוב ביהירות ומתוך הכרת ערך עצמו עם קסקט שכמוהו כבלורית או ככרבולת. התנהגותו הסמכותית נובעת מכך שהחברה מעוניינת בהשלטת סדר ומשמעת, והיא מוכנה לציית ו"לתת כבוד" לטיפוסים כמוהו שיכולים להשליט בה סדר. יש באלימלך אלימוּת כבושה והתנהגות שתלטנית, אף שאין לו כתר על ראשו ובין שִׁניו אין הוא מחזיק סכין, כי אם מסטיק ("קַסְקֶט לוֹ עַל עֵינָיו / וּמַסְטִיק בְּשִׁנָּיו!").¹

בבלדה "Richard Cory" של א"א רובינזון שמו של הגבר, המרשים את כל הרחוב ברחוב בהופעתו הזוהרת,  קשור בעטרה ובהילה  (corona, crown).  ואכן ריצ'רד קורי הולך ברחובות השכונה כמלך בעמו, מוקף הילה של כבוד והערצה. שמו מזכיר גם את שמו הצרפתי של המלך האנגלי ריצ'רד לב-ארי (Richard Cœur de Lion) שיצא בראש מסע הצלב השלישי במטרה לגאול את ירושלים מיד כובשיה.

"עַל הַצִּבּוּר מוֹלֵךְ הוּא," נאמר על  הגיבור האלתרמני, שהוא  מנהיג בלתי פורמלי הפועל מטעם עצמו, בכוח הערצת חבריו ורצונם להיות מונהגים על ידי – מין "פרנָס" גבוה משכמו ומעלה, שמינה את עצמו  על הציבור. מִרים הולכת לצד הגבר הכריזמטי החובש קסקט במקום כתר (אולי כדי להסתיר את הכיפה – מורשת בית אבא), וכשהם מהַלכים בשכונת נווה צדק, שוררים ברחוב יִראה ופחד. היִראה שאלימלך מעורר – תוצאה של הכריזמה שלו – אף מוסיפה לה ומתַגברת. לפנינו מנהיג שאישיותו מקרינה סמכות וביטחון, והצעירה שבָּהּ בחר אלימלך הולכת אף היא שבי אחריו, תוך שהיא מרגישה לצִדו כבת-מלך.

למעשה, מרים מתחננת בדרכי עקיפין לשמוע מפיו של אלימלך הצהרת נאמנות – שלִבּוֹ נתון לה וכי לא יעזבנה לעולם. היא מסַפרת לו ששכניה מדברים בהם סרה, ובטוחים שהוא משחק בה, מבלי שתהיינה לו כוונות רציניות כלפיה.

אלימלך, עונה לה  תשובה שפני יאנוס לה: "לַשָּׁוְא לִבֵּךְ דּוֹפֵקּ כָּךְ, / מַדּוּעַ אֲשַׂחֵק בָּךְ? / בִּשְׁבִיל מִשְׂחָק לִי יֵשׁ / בַּנְדּוּרָה וְשֵׁשׁ-בֵּשׁ!" – ובתוך כך משתלב בדבריו פרדוקס אלתרמני אופייני: דווקא בענייני משחק אלימלך נוהג בשיא הרצינות.

תשובתו מזכירה את תשובתו של הבחור בשיר העם הביאליקאי "יש לי גן", שבּוֹ הנערה כבר חָלקה מִדודיהָ לאהוב-לִבּהּ, ועתה היא רוצה להינשא לו. הדיאלוג המתנהל בין מרים לאלימלך בשירו של אלתרמן מזכיר את זה המתנהל בין הצעירה לבחור בפזמון הביאליקאי: "וּמֵאַיִן בָּא הַכְּאֵב / כְּתוֹלַעַת אֶל הַלֵּב? – / הוֹי, הַאֱמֶת שָׁמְעָה אִמִּי, / כִּי לְבָבְךָ סָר מֵעִמִּי? //  עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי: / שׂוֹנְאַי שֶׁקֶר עָנוּ בִי! / וּבְעוֹד שָׁנָה, כָּעֵת חַיָּה / אֶל הַחֻפָּה נֵלֵךְ, פְּתַיָּה!"

שירו-פזמונו של ביאליק רומז שעתה – לאחר  שהבחור כבר הִשׂבּיע את יצריו –  אין הוא להוט לעמוד תחת החופה, ודוחה את ההבטחה בשנה תמימה. כך גם בשיר-עם אחר של ביאליק – "טווס זהבי" – שבּוֹ הבחור מבטיח לנערה: 'יוֹם הַחֻפָּה, אִם-יִרְצֶה הַשֵּׁם – / אַחַר שַׁבָּת שֶׁל-חֲנֻכָּה.'" התאריך אינו תאריך מחייב, ומעליו מרחף התנאי שבמילים  "אם ירצה השם."

וכך גם בשיר העם "בין נהר פרת ונהר חידקל", שבּוֹ נאמר במפורש:  "אָתָא לַיְלָה, וּלְבֵין שִׁפְעַת / עָבִים פָּרְחָה הַדּוּכִיפַת, / עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַיְמָה / וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה. // לַיְלָה בֹּקֶר וַעֲרָבִים / אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶעָבִים, / עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן / דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן?"

המוטיבים הם אותם מוטיבים, אלא שאלתרמן העביר אותם מן העיירה היהודית הדלה של מזרח-אירופה אל השכונות הדלות "כרם התימנים" ו"נווה צדק" של תל-אביב-יפו.²

תשובתו של אלימלך יכולה להתפרש בשתי דרכים מנוגדות: האחת עשויה להצביע על כך שהוא כלל לא הבין את תחינתה הסמויה של מרים,³ ועל כן תפס את דבריה כפשוטם וענה לה בהתאם: אילו רצה לשחק, טען אלימלך לפני אהובתו, הוא יכול היה לבלות את זמנו במשחק שש-בש או לשחק בבנדורות (גולות של שַׁיש). 

והדרך השנייה יכולה להעיד על התחמקותו מהתחייבות. לפיה, אלימלך מבין היטב את כוונתה של מרים, אך אין בכוונתו להצהיר הצהרות-שווא ולהציע לה נישואין, ועל כן הוא מעניק לה תשובה מיתממת שאינה מעליבה אותה ומשאירה אותה  לצִדו. האם תשובתו הלא-ישירה של אלימלך מעידה על הבנה מוגבלת של גבר אגוצנטרי השקוע בעצמו, או על היתממות  מניפולטיבית וערמומית של גבר המבקש לנצל את הנערה ואחר-כך להתנער ממנה? אלתרמן משאיר את הפרשנות בידי קוראיו ומאזיניו.⁴

כך או כך, השיר – כמו רבים מפזמוניו של אלתרמן – מעיד על ההבדלים בין המינים: האישה רוצה ביטחון וקביעות, והגבר מעדיף מערכת יחסים מזדמנת שלא תחסום את דרכו לפלירטים עם בנות אחרות. הדובר מנסה להרגיע את מרים, ואומר לה: "מִרְיָם, כֹּל נְוֵה צֶדֶק  / רוֹעֵד אוּלַי בְּצֶּדֶק! / אֲבָל רַק אַתְּ, מִרְיָם, / רוֹעֶדֶת לְחִנָּם!" – אך גם "צפירת ההרגעה" הזאת כפל פנים לה: האִם הצעירה צריכה להיות בטוחה ששום רע לא יאונה לה בזמן שאלימלך מֵגן עליה?  האם היא יכולה להיות בטוחה ששום רע לא יאונה לה אם תחליט יום אחד להיפרד ממנו? האם היא יכולה להיות בטוחה שעתידה מובטח, והוא לא יעזבנה ויבחר בצעירה אחרת? אלה הן שלוש דרכים חלופיות, השונות תכלית שינוי זו מזו, להבנת המילים "אַתְּ, מִרְיָם, רוֹעֶדֶת לְחִנָּם," ואין לקוראים ולמאזינים דרך להכריע ביניהן.

הערות:

1. השווּ לשורות מתוך השיר "תמוז" (כוכבים בחוץ): "אֶת לִבּוֹ לָךְ נָתַן הָעֲנָק הַתָּכֹל / וּבְשִׁנֵּי הַזָּהֹב – מַאֲכֶלֶת." דמותו של אלימלך ומעמדו החברתי מזכירים את אלה של נח, גיבור סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", המפעים בהופעתו המרשימה את לִבּוֹתיהן של כל בנות השכונה.

2, המשורר אהב ללא תנאי את העיר תל-אביב, על בלִיל עֲדותיה שזה מקרוב באו ארצה, ותיאר אותם מתוך אֶמפַּתיה רבה בטוריו ובפזמוניו. המשורר, בן למשפחה יהודית-רוסית שהתערתה בתל-אביב, היטיב מאחרים לתאר את החיים ב"כרם התימנים", למשל, ממש כשם שהמלחין ג'ורג' גרשווין, יהודי רוסי שהתערה בניו-יורק, היטיב מאחרים ללכוד את אורחות חייה ומנהגיה של האוכלוסייה האפרו-אמריקנית בהארלם.

3. מרים בשירו-פזמונו של אלתרמן רואה זאת כמחמאה שאלימלך בחר בה מכל צעירות השכונה, אך גם פוחדת להתעמת אתו ולעמוד על שלה. לא רק תושבי השכונה רועדים מפניו. גם היא  מעידה על עצמה שהיא פוחדת מפניו: "כָּךְ בְּטַיְּלֵנוּ יַחַד / יֵשׁ בִּנְוֵה צֶדֶק פַּחַד! / וְגַם לִבִּי רוֹעֵד  / שָׂמֵחַ וּפוֹחֵד!" – מעניין להיווכח כי לאותה מנגינה של משה וילנסקי כתב יחיאל מוהר שיר על אלימלך, הנראה ונשמע כמו תשובה לאלתרמן (השיר מתחיל במילים "היֹה היה פעם הֵלך / קראו לו אלימלך"). את שירו של אלתרמן ביצעה אסתר גמליאלית, ואילו את שירו של מוהר – יפה ירקוני.

4. השם "מרים" עשוי להעיד שהנערה תישאר לבדה כמו מרים, אחות משה, שמעולם לא נישאה ולא ילדה.  לעומת זאת, השם "מרים" בנצרות הוא שמה של האם בה"א הידיעה, שילדה את המשיח ובן-האלוהים (גם השם "אלימלך" בפזמונו של אלתרמן רומז לעתיד ולדור-העתיד ברמז שכפל-פנים לו:  בניו של אלימלך המקראי  אמנם מתו באִבָּם, אך דוד המלך – הלוא הוא המלך המשיח – הוא צאצא ישיר של כלתו המואבייה, שדבקה באשתו נעמי ועלתה אִתה ארצה).

זיוה שמיר

* * *

יורם אטינגר

לחץ אמריקאי – לתשומת לב ראש הממשלה

מתוך "האומה", פברואר 2022.

מורשת בן גוריון

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן לוחץ על ישראל לתאם כל פעולה נגד הגרעין האיראני, להקפיא את הבנייה ביו"ש ובמזרח ירושלים (במקביל לעידוד הבנייה הערבית), לחלק את ירושלים ולסגת ל"קו הירוק" ("גבולות אושוויץ" לפי אבא אבן).

טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ את התנהלות האבות המייסדים – מבן גוריון ועד יצחק שמיר – שראו בהדיפת לחץ אמריקאי מרכיב מרכזי במדיניותם, שהביא לעימות קצר-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. ארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית חזון ועקרונות, שאינה מקריבה עקרונות היסטוריים וביטחוניים על מזבח נוחיות דיפלומטית וכלכלית.

ב-1948/49 איימו ארה"ב, בריטניה והאו"מ בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות אם ישראל לא תיסוג מ"שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף, הנגב ומערב ירושלים, ותקלוט פליטים פלסטיניים. רה"מ בן גוריון דחה את הדרישות (כאשר היו בארץ רק 650,000 יהודים ותשתית כלכלית וצבאית מזערית): "ככל שישראל שואפת לידידות ושתוף פעולה עם ארה"ב והאו"מ, יש גבול שאותו לא תחצה. ישראל לא תבצע ויתור המאיים על ביטחונה ועצמאותה. מדינה קטנה מחוייבת להתנהלות ביטחונית קפדנית למניעת אבדון."

("שליחותי בישראל 1951-1948", ג'יימס מקדונלד, שגריר ארה"ב הראשון בישראל, עמ' 49).

"ארה"ב היא מעצמה וישראל מדינה קטנה. אפשר לרסק אותנו, אבל לא נתאבד." (שם, עמ' 182). "בן גוריון ביקש ממני להזהיר את הנשיא טרומן ואת מחלקת המדינה מפני הנחה שגוייה שאיומים וסנקציות יביאו לוויתור ישראלי על נכסים החיוניים לביטחונה ולעצמאותה." (שם, עמ' 55). "הגעתי למסקנה שבן גוריון נמנה על המדינאים הגדולים בימינו... קטן קומה (1.52 מטר), אך בעל אישיות גדולה... היה עשוי ללא חת." (שם, עמ' 241, 242, 247).

התנהלות האבות המייסדים מול לחץ ארה"ב

לתשומת לב ראש הממשלה, למרות לחץ אמריקאי שיטתי (2017-1948), התרחבו שיתופי הפעולה ישראל-ארה"ב באופן דרמטי עקב התנהלות מונחית חזון ועקרונות של ראשי ממשלה, בגלל יכולות טכנולוגיות וביטחוניות ייחודיות של ישראל, ועקב תרומה הולכת וגוברת של ישראל לכלכלת וביטחון ארה"ב. ראשי ממשלה אלו הוכיחו שלחץ בינלאומי לא יביא את ישראל לפגוע בזכויותיה ההיסטוריות ובביטחונה. הם הבינו את הפער בין פופולריות קלת-השגה לבין הערכה אסטרטגית המחייבת הדיפת לחץ כבד. הם הכירו בעובדה שלחץ הוא חלק בלתי-נפרד מהיחסים עם ארה"ב, המלמד על נחישות ואמינות ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. הם ידעו שאין "ארוחות חינם"; שאי-עמידה בלחץ תביא להחרפת הלחץ, תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובמעמדה כבעלת-ברית יעילה, ותעניק רוח גבית לאויבי ישראל. הם ידעו שבמקביל ללחצי הבית הלבן ומחלקת המדינה, ישראל זוכה (מ-1948) לתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס – שהיא שווה-עוצמה לרשות המבצעת – ושל הבוחר האמריקאי המטיל חיתתו על המחוקקים והנשיא. כניעה ללחץ תפגע בתדמיתנו בעיני תומכינו.

לחץ אמריקאי – ציוני דרך

ראוי לרה"מ לדעת שלחץ ארה"ב מ-1948 עד 2017 (הנשיא טראמפ היה היחיד שלא לחץ) היה ביטוי למדיניות מחלקת המדינה, שהיא שגוייה בשיטתיות: התנגדה להקמת המדינה; חיבקה את אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", חמאס והרש"פ, אך מפעילה לחץ על ישראל, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות; וכו'.

ב-1969-1961 הדפו ראשי הממשלה לחץ כבד של ארה"ב לאפשר פיקוח על מתקני הגרעין בישראל.

ב-1981 הורה רה"מ בגין על השמדת הכור הגרעיני בעיראק חרף לחץ כבד של ארה"ב.

ב-1974-1967, למרות לחץ ארה"ב, איחד רה"מ אשכול את ירושלים והקים את השכונה והיישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, יו"ש ורמת הגולן, ורה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה בירושלים, יו"ש ורמת הגולן.

ב-1981 החיל רה"מ בגין את החוק הישראלי ברמת הגולן למרות איומים בסנקציות ביטחוניות ודיפלומטיות.

ב-1992-1983 הרחיב רה"מ שמיר את הבנייה ביו"ש באופן משמעותי על אפה וחמתה של וושינגטון.

בספטמבר 1982, דחה רה"מ בגין את "תכנית רייגן" שלחצה לנסיגה ל"קו הירוק", ושלח איגרת לנשיא רייגן: "יהודה ושומרון הם מה שמכנים 'הגדה המערבית'; זאת האמת ההיסטורית שלא תשתנה... גיאוגרפיה והיסטוריה הועידו את יהודה ושומרון להיות הרריים ושולטים על 2/3 מאוכלוסיית ישראל בשפלת החוף... בעל-ברית אינו מסכן את קיום בעל-בריתו, כפי שיהיה אם תיושם התוכנית. אני מאמין שלא תיושם..."

העובדות הנ"ל ממחישות לראש הממשלה שהדיפת לחץ אמריקאי מקדמת את הביטחון וכוח ההרתעה של ישראל, מצמצמת את זעזועי האזור, ומשדרגת את הערכתה הגיאו-אסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏6.4.22

* הטרנד התורן – הטרנד התורן הוא ללעוג לשר הבט"פ עומר בר לב. אכן, היו לו בימים האחרונים מספר "התחלקויות" מביכות, ואיני מזלזל בהן, אך לא בהן נבחן השר. הוא נבחן ויבחן במעשים. בפחות משנה בתפקידו, הוא הגדיל את תקציב המשטרה, הוסיף תקנים, הפיח רוח לחימה וגאוות יחידה, הוביל שינוי כיוון במלחמה בפשיעה הערבית ובנשק הבלתי חוקי; אמנם מעט מדי, אך הרבה יותר מכפי שהיה בכל השנים שחלפו, וכבר יש הצלחות רבות.

מן הראוי שנזכור איזו ירושה הוא קיבל. משטרה שבמשך חמש שנים ראש הממשלה נלחם בה, הסית נגדה, רדף את המפכ"ל, לא מינה במשך שנתיים מפכ"ל, בז לה, הקניט אותה ולבסוף מינה לשר הבט"פ את הסוס הטרויאני – הפרוייקטור שלו לחורבן מדינת החוק. את התוצאות הישירות ראינו בפרעות בעת מבצע שומר החומות ובאסון הר מירון. מן השפל הזה בר לב צריך להתחיל לשקם את המשטרה והוא עושה עבודה טובה.

[אהוד: לא ידעתי שנתניהו אשם גם באסון הר מירון!]

בר לב, ממקימי שלום עכשיו, הוא מבחינתי יריב אידיאולוגי. אבל מה שחשוב לאין ערוך, הוא הרקורד שלו כלוחם ומפקד מצטיין, כמפקד סיירת מטכ"ל, כאחד הפורצים למלון "סבוי" לשחרור בני הערובה, כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל במבצע אנטבה. מה שחשוב לאין ערוך הוא העובדה שהוא הקים את תנועת "אחריי", המטפחת מנהיגות חברתית בקרב הנוער בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ומכשירה את הנוער לשירות משמעותי ולפיקוד בצה"ל.

הצטערתי לראות אותו מתגושש עם הכהניסט האפס, שלא שירת אפילו שעה אחת בצה"ל, ומכנה אותו, כראוי לו: "אפס". הצטערתי לראות אותו ואת האפס באותה תמונה, פנים אל פנים, כאילו הכהניסט הוא בר שיח, כאילו הוא לגיטימי. מוטב היה, שברגע שהכהניסט האפס, הרקדן הראשי על הדם, התקרב לשר כדי לבצע פרובוקציה כהניסטית מבחילה, שוטרי משטרת ישראל ומאבטחיו של בר לב היו מזדרזים לחצוץ בין השניים. 

* לרקוד עם כוכבים על הדם – סמוטריץ' מאתגר את הכהניסט בתחרות "לרקוד עם כוכבים על הדם". סמוטריץ', משתמט עלוב מצה"ל, גיבור גדול. גזען והומופוב, על הרצף הכהניסטי. לפחות דבר חיובי אחד נזקף לזכותו. הוא סיכל את הקמת ממשלת החסינות של נתניהו עם רע"ם.

* טקייה – בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. יותר מחבריו מרזל, האיש הרע בן ארי וראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין. אפילו יותר מ"הרב" כהנא שר"י. למה? כיוון שהוא אימץ את טקטיקת ה"טקייה", המקובלת אצל תמונת הראי האיסלמיסטית שלו. וכך, הוא הצליח לא להיפסל לכנסת ולהיות כוכב אולפני התקשורת והסחבק של המראיינים. מה זאת טקטיקת ה"טקייה"? שאלו את גוגל, תקבלו תשובה מפורטת.

* בין ביקורת עניינית לריקוד על הדם – "מה, אסור למתוח ביקורת?" רושפים הרוקדים על הדם, כדי ליצור דה-לגיטימציה לביקורת על מחול הדם שלהם. ודאי שמותר למתוח ביקורת. לא מותר – רצוי. לא רצוי – חובה. ריקוד על הדם וביקורת עניינית הם שני דברים שונים.

ההבדל הוא ב"איך" וב"מה". להגיע כנשוך נחש אל מקום הפיגוע כדי לשלהב את היצרים, להתסיס, להסית, להפריע לכוחות הביטחון במלאכתם, לצווח על שר הבט"פ או על מפכ"ל המשטרה, זו לא ביקורת. לשקר בטיעונים מסיתים כמו שהממשלה לא נלחמת בטרור בשל הקואליציה עם רע"ם – זו לא ביקורת עניינית, זה סתם שקר והסתה. לפרסם תמונות של קורבנות הפיגוע ולהאשים בהם את איילת שקד ונפתלי בנט כי לא הלכו לבחירות חמישיות – זו לא ביקורת, זו הסתה פרועה. מופע האימים של מירי כפיים רגב שחוללה ברחובות בני ברק עם ההמון המשולהב, הוא התגלמות הריקוד על הדם. דפי המסרים של "נתניהו – תחזור" בהקשר של הפיגועים, הם ריקוד ציני על הדם.

מהי ביקורת עניינית? ביקורת שמבוססת על טיעונים עניינים, ואינה מושמעת בהתלהמות כדי לגרוף פופולריות.

הטענה בפיגועים של שנות ה-90 וה-2000, שהכנסת ערפאת וצבאו לתוככי א"י הביאה לגל הטרור, היא טענה עניינית ונכונה. היא מבוססת על עובדות. כאשר נורו רקטות מעזה אחרי שישראל נסוגה ממנה ועקרה את גוש קטיף, למרות האזהרות שזה מה שיקרה, שהושמו ללעג אך התבררו כנכונות, היא טענה עניינית ונכונה. הטענה ששחרור סיטוני של מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים הביאה לפיגועי טרור היא טענה עניינית.

בעקבות הביקורת על פסטיבל המחולות שחולל, תרתי משמע, נתניהו, מיד עלו תגובות שככה עשו גם לנתניהו. כאילו זה מצדיק משהו. גם אני מתחתי ביקורת על נתניהו בשעות משבר ביטחוני, אך היתה זו ביקורת עניינית. את טענתי, שההבלגה על טרור ההצתות תביא בהכרח לסבבי רקטות, אמרתי בעוד מועד, וכן, כאשר למרבה הצער המציאות אוששה את הדברים, בהחלט ביקרתי את נתניהו. לאורך שנים מתחתי ביקורת על מחדל ביטחון הפנים ועל אובדן הריבונות, ובהחלט הזכרתי זאת בפרעות במהלך מבצע "שומר החומות".

וגם בגל הנוכחי יש מקום לביקורת. למשל, ביקורת על מחדל הפרצות בגדר והעלמת העין מחדירת אלפי שב"חים מדי יום. למשל, ביקורת על שלא נעשה מספיק במלחמה בנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. אם כי, בנושאים האלה, מוטב שהביקורת לא תבוא מצד מי שאחראים למחדלים הללו.

גם ביקורת עניינית עלולה להשתלב בריקוד על הדם. למשל, כאשר נתניהו כראש האופוזיציה היה ממהר לאתרי פיגועים, בפיגועי שנות ה-90, ומשלהב את הרוחות, זה היה ריקוד על הדם, למרות שהביקורת על הכנסת ערפאת ליו"ש היתה עניינית וצודקת.

הריקודים על הדם אינם פטנט חדש. התופעה החלה כבר לפני ארבעים שנה, במלחמת שלום הגליל. וגם בפיגועים תחת שלטון נתניהו, הכהניסטים מיהרו למקום כדי לרקוד על הדם ולהאשים את נתניהו. אבל שום דבר אינו מתקרב לפסטיבל המחולות בשבוע האחרון.

קראתי לאחרונה את פרוטוקול ישיבת האבל של הכנסת אחרי הטבח במינכן. היה זה מפגן של אחדות לאומית, עמידה איתנה ומסר לאומי אחיד וברור נגד הטרור. לא היה כמעט הבדל בין מסרי הממשלה והאופוזיציה. כך ראוי שתנהג אומה תחת מתקפה. 

* ערבי טוב נוסח גדעון לוי – גדעון לוי פירסם פשקוויל נאצה שבו התגולל על החברה הישראלית על כיבוד זיכרו של גיבור ישראל אמיר ח'ורי. כותרת הפשקוויל: "אמיר ח'ורי, הכי ערבי טוב." הוא כותב שאנו מכבדים אותו קודם כל כי הוא ערבי מת, והרי כידוע "היהודים" סבורים שערבי טוב הוא ערבי מת. ושנית כיוון שהוא נוהג כפי שאנחנו, הקולוניאליסטים, מצפים מן הערבים.

לכאורה הוא כיוון את חיצי הרעל שלו לחברה הישראלית ונזהר בכבודו של אמיר ח'ורי, אך בין השיטין אי אפשר שלא לחוש בבוז העמוק שהוא רוחש לו, כיוון שבעיניו הוא בוגד, העונה על הציפיות של החזון הקולוניאליסטי שלנו, הרוצה ערבים ש"מוחקים את מורשתם הלאומית והתרבותית, מתעלמים מגורל אחיהם בשטחים ומפנים להם עורף – והכי טוב שישרתו במנגנונים שפועלים נגדם: מג"ב, המשטרה וצה"ל."

גם לגדעון לוי יש חזון של ערבי טוב. ערבי טוב נוסח גדעון לוי הוא מחבל שגורם ליהודים למות. כן, גם בפשקוויל הוא מציג גיבור אמיתי, מחבל מג'נין, שהוא נוקב בשמו, שנהרג בעימות עם כוחות מג"ב ש"פלשו לג'נין".

הלוואי שכוחותינו היו "פולשים" לג'נין יום קודם, ומצליחים לשים בעוד מועד את ידם על הערבי הטוב, וכך מצילים את חייהם של ארבעה יהודים וערבי.

* לשחרר את גופות המחבלים – מחלוקת בין צה"ל ושב"כ לבין המשטרה בשאלה האם להחזיר גופות מחבלים. אני בעד. מאוד בעד. ביום שבו יוחזרו גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, יש לשחרר את כל גופות המחבלים. ולא רגע אחד לפני כן.

* פגיעה במורל הציבורי – סרטון אבטחה המתעד פיגוע, הוא מידע חשוב לציבור וחשוב להציג אותו. פעם. פעמיים. אולי שלוש פעמים. אבל הצגת הפיגוע בלוף אינסופי במשך שבוע, לא רק מיותרת אלא מזיקה; יש בה עידוד למחבלים ולמפגעים חקיינים ופגיעה במורל הציבורי ובחוסן הלאומי.

* צבא כושל וברברי – ימנן פייסבוק שסולד מרעיונות מוסר לחימה וטוהר הנשק, שכן לטענתו במלחמה יש רק מטרה אחת, ניצחון, והכול, כולל הכול, כשר כדי להשיגו, היה באופוריה לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה. הו, הנה מי שיודע מה זאת מלחמה, בלי כל מני עכבות.

אז ראינו. צבא כושל, מובס, שלא הצליח לעמוד באף יעד, חודש וחצי מתברבר, שוקע וסופג אלפי אבידות. הדבר היחיד שהוא יודע זה לבצע פשעי מלחמה ומעשי טבח ברברים.

* לא לאלימות – שום דבר אינו יכול להצדיק את האלימות נגד עיתונאי בכנס של תקווה חדשה. תקווה חדשה קמה כדי לבנות תרבות חלופית לתרבות של הליכוד, ומצערת מאוד ההתנהגות, שהזכירה את מראות מרכז הליכוד.

* ומחר נלמד לתקוע סכינים – במאמרה על שירו של אלתרמן "ילדי ההפקר" מציינת זיוה שמיר שמילות הפתיחה של השיר נמחקו. מדובר במשפט "חֲצִי גְּרוּשׁ שְׂרוֹכֵי נַעֲלַיִם / וּשְׁלֹשָׁה מִיל עִתּוֹנִים / הַיּוֹם, הַיּוֹם תָּקַעְנוּ רַק עֵינַיִם / מָחָר נִלְמַד לִתְקֹעַ סַכִּינִים!" – ראוי לציין שבגרסתו של אריק איינשטיין לשיר, בלחנו של יוני רכטר, המשפט הזה מופיע כפזמון חוזר.

* לא עוד טפלון – ביום שני הוצאתי לציבור האורטלי הודעה של מטה קורונה, על פיה לראשונה מראשית הגל החמישי, אין באורטל אף מאומת.

ויהי ערב ויהיה בוקר, וביום שלישי הוצאתי הודעה שבה... כתבתי על עצמי בגוף שלישי, כולל איחולי רפואה שלמה והחלמה מהירה.

כן, מסתבר שאיני טפלון. מראשית המגפה, לא זו בלבד שלא נדבקתי, גם לא נדרשתי לבידוד. והנה... איך נפלו גיבורים...

אף עיתוי אינו מתאים לקורונה, אבל האמת היא שיצא לי באמת עיתוי מחורבן במיוחד. ביום שבו יצאתי מאומת, הייתי אמור להיות יו"ר מושב בכנס ההתיישבות ע"ש מוישיק גרליק, עליו עמלנו חצי שנה, והוא התכנס אחרי שנתיים שבו לא התקיים בשל הקורונה. ודווקא באותו בוקר, הן ראש המועצה האזורית חיים רוקח שהיה אמור לברך והן אני – מאומתים לקורונה. ומחר הייתי אמור לצאת ליומיים של הדרכה במסע "נפגשים בשביל ישראל".

טוב, לפחות עד סדר פסח הכול יהיה מאחורינו וגם זו לטובה.

אני מאשים בהידבקותי את עצמי ורק את עצמי. למה לא התחסנתי בחיסון הרביעי? מה חשבתי לעצמי, שאם קוראים לבני 60 ומעלה להתחסן, אז בגיל 59 אני פטור? מה, הקורונה היתה מגיעה לפתחי וממתינה 9 חודשים?

אבל אני, כדרכי, רואה את הצד הטוב (שלא לומר ה"חיובי") בכל דבר. יהיו לי כמה ימי זמן איכות עם עצמי, שבהם אספיק לעשות דברים שאיני מגיע אליהם. אגב, איני זוכר מתי לאחרונה הייתי חולה, אבל זה היה לפני הרבה שנים.

[אהוד: מאחלים לך רפואה שלמה!]

* ביד הלשון: דָּבְרַת – דברת (הדל"ת בקמץ קטן, נהגה כמו דוברת) הוא קיבוץ בעמק יזרעאל, בקרבת עפולה. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949, אחרי המתנה של שבע שנים במעיין חרוד. את הקיבוץ הקימו חלוצים מאוסטריה וגרמניה, לצד חלוצים מתנועת מכבי הצעיר וקבוצה של חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. הקיבוץ מנציח בשמו את עיר הלוויים דברת, בנחלת שבט יששכר, המוזכרת בספר יהושע. שמה של דברת השתמר בכפר הערבי דבוריה.

אורי הייטנר

* * *

עמנואל בן סבו

תלוש הבושה ושכר החרפה של המורים

רשימת המטלות ארוכה כאורך הגלות, רשימת המשימות ארוכה כמו התור בגבול פולין, רשימה הדרישות ארוכה יותר משביל נחש, רשימת הטענות ארוכה יותר ממיספר השרים בממשלה, רשימת התביעות ארוכה יותר מהאידאולוגיות המתחלפות של פוליטיקאים, רשימת ההאשמות ארוכה יותר מיוקר המחייה הבלתי נגמר, רשימת הציפיות ארוכה יותר מההבטחות שלא קוימו, והרשימות אינן נגמרות, הן רק מתרבות ומתעצמות.

הם עומדים בחזית, חשופים בצריח, ללא קסדה, ללא שכפ"ץ, מתייצבים בכל יום בשמחה, באושר גדול, בתקווה להעניק מתנות גדולות של דעת, מתנות קטנות של תפילות להצלחה.

הם מחזיקים באוצר הגדול שלנו, בעתיד, הם – אלו מורי ישראל, מורים שבחרו במקצוע החשוב ביותר, מקצוע שכולו שליחות, מקצוע שוחק, מקצוע של אהבה.

לא היה אפשר לחשוב שהשליחים שלנו, המחנכים והמחנכות – אינם זוכים לכבוד ולהערכה לו הם ראויים, זוכים להוקרה מההורים, מהילדים, מההנהגה הישראלית, מהציבור – ולא היא.

מחנכים במדינת ישראל אינם זוכים לכבוד לו הם ראויים. מעמד המורים בשפל חסר תקדים. היה אפשר לצפות להערכה ולהוקרה של מערכת החינוך, במיוחד בהתמודדותה בימי מגפת הקורונה, מסירות המשתווה רק להערכה לאנשי הצוותים הרפואיים. אך ציפיות לחוד ומציאות עצובה, מטרידה ומדאיגה במיוחד – לחוד.

המסר הסמוי והגלוי מחלחל אל מחנכי העתיד, הפיחות הזוחל במעמד המורה לצד תלוש החרפה, תלוש השכר המביש, מוביל לתוצאה המדאיגה, ירידה משמעותית של סטודנטים הלומדים במכללות לחינוך.

יותר ויותר מורים נוטשים את מקצוע ההוראה, אלו שנשארים, יותר ויותר מהם נאלצים להשלים הכנסה כדי להתקיים ולהרים ראשם מעל לקו העוני, יותר ויותר מורים חשים עצמם כשק אגרוף של תלמידים, הורים, פקידי אוצר, של הציבור הישראלי.

אני מבקש לשתף בנימה אישית, שתי בנות לי, אחת מהנדסת, אחת מחנכת, שתיהן בעלות תואר שני, המחנכת בעלת ותק של ארבע שנים, המהנדסת בעלת ותק של חודשיים, מי לדעתכם משתכר יותר? ובכן, אל תיפלו מהכיסא, השגיחו שהלסת לא תישמט, תעשו פרצוף מופתע, המהנדסת משתכרת פי שלוש, חוזר פי שלוש מהמחנכת.

העיוות הבלתי הגיוני, הבלתי מוסרי, הבלתי נתפס הוא חלק מיחסה של החברה הישראלית למעמדו של המחנך במדינת ישראל.

אני מכיר מאות מחנכים מסורים, משקיעים, מלאי מוטיבציה, מחנכים המגיעים לעבודה בתחושה עמוקה של שליחות, הנושאים את תלמידיהם על לוח ליבם גם אחרי שעות הלימוד, אני מכיר מורים ומורות שלא ויתרו על הילדים ולא ויתרו לילדים בכל תקופת מגפת הקורונה.

אני מכיר מחנכים, מורים ומורות, אשר אינם זוכים להערכה לה הם ראויים, אשר תלוש הבושה והחרפה אינו משקף את השקעתם, מסירותם, הבלתי נגמרת.

מנגד, אני מכיר אנשי חינוך שהחליטו להיכנע למציאות העגומה, שהחליטו לא להמשיך בשליחות, שהוכרעו על ידי תלוש הבושה ושכר החרפה, אני מכיר רבים מהם והם הפסד משמעותי לחינוך ילדי ישראל.

לוּ אני יפה בן דוד ורן ארז, הייתי יוצר קואליציית פלדה, רותם תלמידים והורים לשעבר ולעתיד, יוצא בהצהרה ברורה – לילדים מגיע חינוך איכותי, למורים מגיע מעמד מכבד, שכר הוגן, מחנכים מצויינים לא יכולים למלצר אחרי שעת הלימודים או לחלק חבילות עד לשעות הליל כדי להשלים הכנסה.

בשלה העת לעצור את היחס המבזה למחנכים, הם האחראים על חינוך דור המחר, הם המעיין ממנו שואבים ילדנו ערכים ודעת.

הטובים להוראה, הטובים לחינוך, הטובים ראויים לכבוד והערכה, בכל התחומים.

עמנואל בן סבו

* * *

תקוה וינשטוק

האושר שוב לכתוב

איזה אושר! שוב אני יכולה לכתוב רשימות במחשב! ביד יכולתי לכתוב כל הזמן, אבל מה שווה כיום כתב יד? שום עורך לא יקבל אותו.

מזה שנתיים הבחנתי כי הרבה מילים יוצאות לי מהמקלדת מרוסקות, חסרות אות בהתחלה, באמצע או בסוף. במקום "שלום" מופיע  'לום", במקום "בוקר" – "בקר" וכדומה, והדברים  נעדרי מובן.

יום אחד הסתכלתי בכתוב וחשכו עיניי. כל המילים יצאו מבולבלות, מסובכות זו בזו, כתב חרטומים שאפילו אני הכותבת, לא הצלחתי לפענחו. רשימה כזו זורק עורך ישר לסל הפסולת. הבנתי שזה הסוף. סוף הכתיבה שלי לעיתון. כנראה שהכתיבה הפגומה הינה תוצאה של איזה פגע שנוצר במוח, ועקב מחלת הפרקינסון שהתפתחה אצלי איני קולעת לאותיות הנכונות.

התבוננתי שוב ושוב בכתוב והבנתי כי יותר איני יכולה להשתלט על המחשב, ומתוך זעזוע הודעתי בעיתון שזו רשימתי האחרונה, יותר לא אכתוב. הרשימה היתה על כנס של סופרים יהודים מכל העולם הכותבים צרפתית, ובו ידובר גם על אבי המנוח, הסופר נפתלי כהן – פייר נייראק. וחשבתי כי יש משהו סמלי בכך שרשימתי האחרונה תהיה על אבי, שבחסרונו חשתי כל חיי.

היתה הרגשה נוראה. הלם. שמונים שנה, יותר מדור וחצי, שאני מתיישבת יום יום מול ה"הרמס ביבי" הקטנה שלי, ובשנים מאוחרות יותר – מול המקלדת, וכותבת את הגיגיי לעיתון. חושבת, מוחקת. חשה חבלי יצירה, מרגישה שאני חלק מהחברה. לשם מה אקום עתה בבוקר? כיצד אחיה בלי כתיבה לעיתון? אמנם ישנם הספרים (אם כי כקוראת במיטה קשה לי להחזיק ביד ספר כבד), ישנו העיתון היומי ופעמיים בשבוע העיתון הלילי – אבל כל זה עשייה פאסיבית, לא כתיבה עצמאית. כיצד אחיה בלי לכתוב לעיתון? כתבתי גם בגיל שמונים, בגיל תשעים, תשעים וחמש. והשתעשעתי במחשבה שאכתוב לעיתון עד בוא קיצי. חלום שגז. הדבר היקר לי ביותר אבד. אין טעם לחיים. אני רוצה למות. אבל איך מבצעים מוות? לנסוע בגפי לארץ המתירה המתות חסד אין בכוחי, ומי יסכים ללוות אותי למסע הזה? לבלוע ערימת תרופות ולמות בעינויים לא אזרתי עוז. רק לא להיפרד מהעולם הזה בייסורים!

אבל עדיין איני רוצה למות. לא עכשיו, נכדתי הבכירה נעמה בהריון שני. בקרוב תעניק לי נינה, אחות לעוז הפעוט. אני רוצה לחיות עד שהתינוקת תיוולד ולזכות לראות את דור ההמשך...

ובעצם אני רוצה למות כמו שמת בעלי, המשורר ירוחם  לוריא.

ירוחם 1914-1977– חלה במחלה ארורה, גידול בראש שפגע גם באברי הגוף האחרים. אמנם הגידול היה שפיר, אך כשהגידול ממוקם בראש מופיעים אותם סימפטומים בשפיר כבממאיר, רק שעם השפיר ניתן להאריך יותר ימים. לא היה אז, לפני למעלה מארבעים שנה, וספק אם יש כיום, מרפא לגידול הזה אלא ניתוח. ניתח את ירוחם פרופסור אשכנזי, מנתח מוח נחשב ביותר. הוא לא העמיק לחדר השלישי במוח, לשורש המחלה – דבר שהיה כרוך בסכנת חיים. הוא העביר בראש של ירוחם  צינור לניקוז נוזלים מיותרים, שלא עזר הרבה.

הגידול שינה את ירוחם בגוף ובנפש, גופו התמיר התנפח כולו מרוב קורטיזון. כבר לא יכול היה ללכת לעבודה כמזכיר מערכת "עם עובד" וראש "הספריה לעם", ולא שחה כהרגלו השכם בבוקר בבריכת גורדון.

אבל קרה לו נס. אחרי אלם של שנים, דווקא במחלה, נפתח מעיין יצירתו. כנראה שבמחלה, בצל המוות, רפתה הביקורת העצמית המחמירה שלו, והוא חזר לכתוב שירים ייחודים בנוסח תור הזהב בספרד. הוא אף טיפל בהוצאה לאור של מכמני רוחו ופירסם בתקופת המחלה שני קבצי שירה חדשים: "משנה אהבה" (שהקדיש "לתקוותי היא נחמתי". שמי גם "נחמה") ובאותה שנה, 1977, הביא לדפוס קובץ  שירים ליריים חדשים – "ימים יש חפץ בם". שלא כדברי קוהלת "ימים אין חפץ בם". השירה, הרעייה והבן הקטן שכי, נתנו לו ימים "בהם הכול ערוך / ליבול ברכה, לקרן שפע, / לא יבול שנה כי אם / יבול פלאים, יבול שנים."

כמו כן עסק במלאכת התרגום האהובה עליו, בעיקר מצרפתית, ותרגם לעברית כרך ראשון של "בעקבות הזמן האבוד" למרסל פרוסט.

וביומו האחרון נתן לו האלוהים שבו בטח מתת חסד. בבוקר כ"ב בכסלו תשל"ח, 2 לדצמבר 1997, יום שישי, בסיום ארוחת הבוקר, ביקש ירו שאביא לו את העיתון. אז היינו מנויים על "הארץ" שעדיין לא היה עיתון אנטישמי. הוא פתח את דף הספרות ומצא שיר שלו. הוא הראה אותו לי ושנינו היינו מאושרים.

לרגע יצאתי מפינת האוכל וכשחזרתי ראיתי את ירו נוטה על כסאו בצורה מוזרה ועיניו עצומות. חיבקתי אותו, עדיין לא מאמינה שקרה האסון – בפעם הראשונה ראיתי מת מקרוב. בלב פועם בשיגעון, בחרדה איומה, אצתי לשכן. הוא מת, קבע, כבר אין מה לעשות. ירוחם איננו.

אחרי סבל של שבע שנים מת מיתת נשיקה ללא ייסורים, ליד שיר שכתב. מיתה שכל משורר מאחל לעצמו. אולם הוא הלך לעולמו בטרם עת. בן 63 סך הכול. כשבנו היחיד עודנו נער. התייתמנו שנינו.

כעת רציתי למות כמוהו אך אני כבר לא אמות ליד רשימה בעיתון כי איני כותבת יותר.

וכעת סגרה אותי הקורונה בבית, מנותקת מהעיר וחייה, כמעט ללא קשר חברתי וללא כתיבה לעיתון.

 לאט-לאט התרגלתי לרעיון שאני כבר מחוץ לעיתון. התחלתי לכתוב ביד את פרשת חיי והסתגלתי לימים החופשיים הנעדרים מעול של חיבוטי כתיבה אך גם חסרי שמחת יצירה. הנינה החמודה כבר יצאה לאוויר העולם וכבר נקרא שמה, מאיה. המועד שהקציתי לעצמי להינתק מהחיים כבר הגיע, אבל אני כבר לא השתוקקתי למות.

ואז בא אלי יעקב סינטבון והראה לי את הרשימה שכתב על אבי, הסופר נפתלי כהן, המתקרא פייר נייראק. את הרשימה יקרא בכנס העולמי של סופרים יהודים כותבי צרפתית. סינטבון, אזרח צרפתי לשעבר, למד עברית בסורבון וכתב את הרשימה בעברית אבל נפלו בה שגיאות לשון והצעתי לתקן אותן, כדי שהרשימה על אבי תצא מתוקנת. 

רק אחרי שהצעתי, נזכרתי שכבר איני יכולה לכתוב במחשב, אבל הבטחתי, וניסיתי לתקן. וראיתי כי בעצם השד אינו נורא כל כך. אני מסוגלת להפיק מהמחשב מילים כהלכה. גם משפטים נכונים. דרושה רק סבלנות לבדוק כל מלה פעמיים ואף שלוש ולתקן. והבנתי כי בכוחי לתקן גם משפטים, לא רק מילים, ובעצם שוב אני מסוגלת לכתוב במקלדת אפילו רשימה שלמה כמו פעם!

איזה אושר!

והעליתי במחשב את הרשימה הזאת, שבמפתיע אף היא קשודה לאבי כמו הרשימה האחרונה ששלחתי בשעתה לעיתון.

תקוה וינשטוק

אהוד: עד היום לא אשכח את שיחת הטלפון שקיבלתי בירושלים לפני כ-60 שנה, בשלהי שנת 1961 או ראשית 1962, שבה בישר לי ירוחם לוריא כי ספרי הראשון "המחצבה" התקבל לפרסום ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" והוא יפתח את הסידרה באפריל 1963, וכך היה!

עכשיו, תקוה, אנחנו מחכים לרשימות נוספות שלך.

* * *

רוֹן גֵּרָא

דְּמָמָה עִוֶּרֶת

בֵּין שָׁעוֹת עֲטוּרוֹת זְהוּב

גְּדוּשׁוֹת חֲבִיּוֹנוֹת

עוֹבְרוֹת וּמְפַלְּלוֹת קִטְעֵי תְּפִלּוֹת,

חֶרֶשׁ תִּצְעַדְנָה מַחֲשָׁבוֹת.

שִׁכְרוֹנוֹת יַלְדוּת,

בִּבְרַק צִבְעֵי קֶשֶׁת

בְּיָדַיִם שְׁזוּפוֹת.

רוּחַ שֶׁל חֹרֶף

מְנַגֵּן שִׁירִים עֲצוּבִים

בְּלִוְיַת מַקְהֶלֶת אִילָנוֹת

מְפֻכָּחִים.

רוּחוֹת  מְבֹהָלִים

מִתְפָּרְצִים

רַק דְּמָמָה עִוֶּרֶת

מִצְטַנֶּפֶת כְּקִפּוֹד

בְּמַחֲטֵי צִנָּה.

הֵן

"לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה."

* * *

אברהם כץ עוז

50 מיליון שקל של בזבוז ובושה

כתוב   בעיתון  שעלות  השיפוץ והאבטחה  בבית של  בנט  ברעננה  עולה  50 מליון  שקל. זה נראה לי הרבה אבל לא  זו  הבעייה. אומנם  אין חוק למקום מגוריו של  רוה"מ, אבל יש חוק, או החלטת ממשלה, על העברת כל המשרדים לבירה לירושלים. לדעתי  החלטתו  של  בנט לקבוע את  ביתו ברעננה כלל לא  ראויה. חשוב  שלא לבזבז כסף, אבל יותר חשוב שמקומו של רוה"מ הוא  בירושלים. לשם כך  בנו  בית  וחצר  ומשרד  בירושלים. האם מחר יקבל  בנט את פניו של המלך עבדאללה בקפה  ברעננה? מה, בנט לא מבין  שמקומו של  רוה"מ  הוא  בירושלים?

לא בדיוק ברור למה בנט כל כך תמך בהחלטה של ריבונות בירושלים אם הוא מעדיף את רעננה. ואם צריך לשפץ את הבית בירושלים, אז שוכרים דירה לחודשיים שלושה בירושלים, כך עשה גם שמעון פרס, כששיפצו את בית הנשיא.

אתה בנט שזועק על הבית הלאומי היהודי, הואל נא לעשות את מה שנכון ותעבור מיד לירושלים, עם המשפחה או  בלי המשפחה, עם כל הכבוד אתה הנבחר ולא המשפחה.

הוראות לנשיאת נשק. ברדק לאומי.

יש לי נשק אישי כבר הרבה מאוד שנים, לאחרונה, עם חידוש הרישיון, כולל  המטווח, חתמתי על אישור ההוראות של משרד הפנים בנושא נשיאת נשק, חתמתי שאחזיק אותו בבית בתוך קופת פלדה, חתמתי שלא אשאיר אותו לבד ברכב, חתמתי על זהירות רבה בשימוש  בו, כי אלה ההוראות של ממשלת ישראל.

איך פתאום קם ראש ממשלה ונותן הוראות חדשות? "צאו לרחוב כשהנשק איתכם. אל תשאירו אותו בבית."

  אבל האם מחר, כשאשא את הנשק ברחוב ואולי אצטרך להשאיר אותו ברכב, ואולי אצטרך להשתמש בו – האם לא תיקח לי המשטרה את הנשק? ואולי גם יכניסו אותי לחקירה. ואולי יטילו עלי קנס על חריגה מהכללים?

אדוני ראש הממשלה, אתה מתנהג כתינוק. את ההוראות החדשות, אם ישנן כאלה, אינך יכול להוריד לציבור, זה לא תפקידך. זה תפקידו של השר הממונה, שלפניו חתמתי על כל ההוראות לשימוש  בנשק אישי, ועד  שהוא לא יודיע לי – לא  אקח את הנשק איתי.

[אהוד: היה לי אקדח ברישיון לשימוש אישי ובגלל כל ההגבלות והתקנות האלה, כולל זימונים בלתי-פוסקים למטווחים מתישים לשם חידוש הרישיון, ביטלתי את ההחזקה בו והחזרתי אותו ללא תשלום לחנות מורשית לכלי נשק].

אנו מקימים את המדינה הדו-לאומית

פתאום מגלים שיש  עשרות אלפי  שב"חים שעוברים את הגדר פעם בשבוע, ועובדים  בישראל בכל דבר ועניין שרק אפשר. ויחד עם בעלי האישורים  זה מגיע לכ-200 אלף עובדים. ובישראל שדוהרת קדימה מבחינה כלכלית חסרים הרבה מאוד עובדים, ומישהו הרי צריך לבצע את הבנייה, ומישהו הרי צריך לנקות את הרחובות, ולאסוף את האשפה, ולבצע ואת  השירות  בתחנות הדלק, ואת הניקיון בבתי החולים, ועוד לא דיברנו על קטיף הפירות ואיסוף הירקות והמיון והאריזה של כל אלה, שמצריכים  עשרות אלפי עובדים פשוטים. ומי יהיו הפועלים שיניחו צינורות ויסללו  כבישים?

ומצד השני של מה שאמורה היתה להיות גדר, יש מאות אלפים שרוצים אוכל, וחינוך לילדיהם, ותרופה לחולים, וחשמל לבתים, ומים לרחצה, וגג לחיות  בו. והם רוצים לעבוד, והם גם לא מבקשים שכר כמו עובדי הנמלים או עובדי הרכבת או הסטאג'רים בבתי-החולים, הם מסתפקים במועט, אז אם המחיר הקבוע הוא 29.5 שקל לשעה, הם כבר מקבלים 40 שקל  לשעה, וזה  כבר 400-500 שקל ליום, שזה כמעט 10 אלפים שקל לחודש.

אז מה איכפת ל-95% מהפלשתינאים ביהודה ובשומרון ובעזה, אם תהיה או לא תהיה  מדינה עצמאית לפלשתינאים? הרי אנחנו שואבים את מהגרי העבודה האלה. ומהצד הישראלי, כמו באירופה, כשההכנסה הממוצעת לנפש היא  54  אלף דולר לשנה, ורמת החיים עולה, הרי מישהו צריך לעשות את כל העבודות הפשוטות, ואלה הם הטורקים או הצפון-אפריקאים או הסורים או השחורים מאפריקה. זו דרכו של  העולם. הכלכלה מנצחת.

ובנוסף לכול, זה  היה אריה  דרעי החכם שיצא מבית הסוהר לא יותר טוב מכפי שנכנס, והוא לא מוכן לקבל בישראל תאילנדים, או סינים או הודים או אפריקאים, כי הוא וסמוטריץ ובנט וסער חרדים לקיומה של מדינת  הלאום  היהודי!

שימו לב, טיפשים, זו כבר כיום מדינה  דו-לאומית של  יהודים ופלשתינאים.

והאדון  בנט  ראש ממשלה  מודיע  בחוצפתו, ובטיפשותו, "אני עם  הפלשתינאים לא  אדבר." אפשר לרשום אותו כממציא של המדינה הדו-לאומית.

בברכת המדינה הדו-לאומית,

חג שמח ורמדאן כרים,

כל טוב,

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

* * *

מנחם רהט

מה נשתנה הפסח הזה מן הפסח שעבר?

מה נשתנה הפסח הזה מפסח אשתקד? התפטרות סילמן מהקואליציה מחדדת את השאלה – מה השתנה ומה לא בפסח השתא לעומת פסח אשתקד?

התפטרותה המהדהדת של ח"כ עידית סילמן מהקואליציה, לכאורה על רקע משבר החמץ בבתי החולים, שחולל שר הבריאות ויו"ר מרצ ניצן הורוביץ, מחזירה אותנו אל השאלה הנצחית: מה נשתנה הפסח הזה מן הפסח שעבר?

האמת היא ששום דבר! גם בפסח שעבר, כאשר יולי אדלשטיין מן הליכוד שימש שר הבריאות, בממשלת ימין-ימין בראשות נתניהו, כולל החרדים שהפקידו את תיק משרד הדתות בידי יעקב אביטן מש"ס, בוצעו אחד-על-אחד אותן הנחיות לגבי פסח. ניצן הורוביץ לא חידש דבר.

מה שהשתנה – ובאמת מפריע לרבים – היא העובדה שבפסח השתא מחזיקים בתיקי הבריאות והדתות ניצן הורוביץ ממרצ ומתן כהנא מימינה; בעוד שהליכוד וש"ס באופוזיציה. זה כל מה שממש השתנה. החשוב יותר הוא מה לא השתנה. ומה שלא השתנה הוא, שבבתי החולים הממשלתיים יתנהלו בחג הפסח השנה בדיוק כפי שנהגו בחג הפסח אשתקד.

אבל כל זה לא הפריע לאופוזיציה ולכמה ח"כים בקואליציה, לארגן מצג שווא כאילו השנה יחגוג החמץ בבתי החולים בארץ. מי שהצליח לחולל מצג שווא מוצלח שכזה הוא שר הבריאות הורוביץ. הוא רק התכוון, בסך הכול, לרַצות את ה'בייס' שלו, כאילו הוא מחולל רפורמות בסוגיית החמץ והמצה בבתי החולים. די היה בתרגיל תקשורתי של השר כדי לזעזע את יו"ר הקואליציה עידית סילמן, להעלות טענות כאילו בפסח השנה ייפגע צביונה היהודי של המדינה יותר מאשר בפסח אשתקד. אילו בדקו הממורמרים את המצב, הם היו מגלים שמה שהיה בימי הליכוד וש"ס, הוא שיהיה בימי הורוביץ וכהנא. ההבדל היחיד הוא שהורוביץ הצליח לעשות סיבוב של הונאה ואחיזת עיניים על כולם. תרגיל פוליטי ציני של כאילו.

אין ספק שלשר הורוביץ מגיע פרס ישראל לפוליטיקה על שהצליח לשטות בכולם, כאילו הוא מחולל הפסח הזה מהפך חסר תקדים בסוגיית חמץ ומצה בבתיה"ח. הבחור הזה עשה סיבוב מוצלח של הונאה ואחיזת עיניים, תרגיל ציני של 'כאילו', שעידית סילמן נפלה לו קורבן. (ואולי בעצם בכלל לא, והכל היה לכאורה מתוכנן מראש, אם לסמוך על ידיעה שפירסם עיתון "הארץ" לאחר תרגיל ההתפטרות שלה, כי הובטח לה מראש שיריון בליכוד וכהונת שר הבריאות בקואליציה שיקים הליכוד).

השר לשירותי דת מתן כהנא, שבדק מקרוב את משבר החמץ, טוען שמדובר בבלון נפוח שאינו מחזיק מים.

כהנא: "שום דבר לא השתנה מן השנה שעברה, כשהליכוד החזיק בתיק הבריאות וש"ס בתיק הדתות. הורוביץ כתב בפירוש למנהלי בתי החולים, שיש להמשיך בנוהלי השנה שעברה בענייני חמץ ומצה בבתיה"ח בחג הפסח."

כן, כן. מדובר בנהלים שכפה הבג"ץ על ממשלת ממשלת הליכוד-ש"ס כבר בשני הפסחים האחרונים. הבג"ץ, שיכור כוח בזכות העוצמה שהעניק לו נתניהו ב-12 שנות שלטונו, דן ב-2020 בעתירה 1550/18 שהגישו הפורום החילוני ועמותת עדאלה נגד שר הבריאות. הבג"ץ אימץ את עמדת העותרים שטענו בפניו כי "הטלת איסור לאכול מאכל מסוים מטעמי דת, על מי שאינו מעוניין בכך, פוגעת בחופש שלו מדת, ובאוטונומיה שלו לחיות את חייו בהתאם לערכיו ולרצונותיו," והמליץ שלצד האיסור לפשפש בכליו של כל הבא בשערי בתי החולים, ייקבעו "הסדרים מתאימים שיאפשרו שמירה על כשרות המזון שמוגש בבתי החולים."

וזה מה שקרה בפסח של השנתיים האחרונות. מנהלי בתיה"ח הונחו שאין לפשפש בתיקי היד של הבאים בשעריהם, ובו זמנית הונחו המנהלים לוודא שהכשרות בתחומי בתי החולים תישמר. כלומר, גם השנה יהיה החמץ בחזקת בל ייראה ובל יימצא בכל השטחים הציבוריים בבתי החולים, לרבות חדרי אוכל ומסדרונות ואולמות, ומי שהוטל עליו להקפיד על כך, גם אשתקד וגם השנה, הם מנהלי בתיה"ח, רבני בתי החולים ומשגיחי הכשרות בבתיה"ח.

אז על מה הצעקה? כנהוג במקומותינו, האופוזיציה דהיום, כלומר הקואליציה אשתקד, קפצה על ההזדמנות לחולל סערה פוליטית, ולנגח – כמקובל במקומותינו, ובצדק מבחינת כללי המשחק הפוליטי – את הקואליציה, אע"פ ששום דבר לא השתנה. אבל אם אפשר לחולל איזו סערה פוליטית עסיסית שתוציא מכליהם את החרדים ואת עידית סילמן, אז למה לא?

לפח-יקוש הזה נפלה גם יו"ר הקואליציה ח"כ עידית סילמן שכבר לפני ימים אחדים שלפה איום כלפי הורוביץ, והיא מימשה אותו ביום רביעי בבוקר, השבוע. ובעלה שיחיה, שמואליק סילמן, הסביר אותה: "עידית הבינה שהקו האדום נחצה והיא לא תוכל להישאר בקואליציה הזו. עידית לא תמכור את העולם הבא שלה תמורת שום דבר. היא קיבלה החלטה אישית – לא תהיה הכנסת חמץ לבתי החולים בפסח."

על הטרמפ קפצו גם החרדים. ח"כ יעקב אשר ציקצק בהתחסדות אופיינית: "יש פה ראש ממשלה חובש כיפה שיגרום שיהודים יחששו מלבוא לטיפול בבתי החולים בפסח בגלל הכנסת החמץ. זה ירבץ על כתפיו ועל מצפונו. סילמן צריכה לעשות מעשה."

קיצורו של דבר – שום דבר בפועל לא השתנה בבתי החולים. מה שאירע בימי ממשלת נתניהו-החרדים, יקרה השנה. לא פחות ולא יותר. אבל די היה בכך כדי לספק סולם לח"כ עידית סילמן לרדת מעץ הקואליציה שכבר מזמן מאסה בה מטעמים שחלקם ידועים יותר וחלקם ידועים פחות.

מנחם רהט

* * *

עקיבא נוף

זיכרונות אישיים מנשיאים ורוה"מים

טכס האזכרה הממלכתית המשותף לנשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, המקויים עתה, מחזיר אותי אל זיכרונות אישיים שלי הקשורים בכמה מראשי מדינה אלה.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים היתה דרישה כי תותר פתיחת רשימות המועמדים לכנסת השמינית, שניסגרה לפני פרוץ המלחמה, כדי לאפשר שיבוצם של אישים חדשים. לקראת האפשרות הזו קיים שמואל תמיר, ראש מיפלגת "המרכז החופשי", שיחות עם מי שאז עוד היה האלוף במילואים – חיים הרצוג, לקבל הסכמתו, להשתבץ במקום השני ברשימתו. הפגישה המסכמת בין תמיר לבין הרצוג נערכה אצל הרצוג, בדירה בסימטה מסתעפת מרחוב בוגרשוב בתל אביב. תמיר עלה אליה ממכוניתו, שהֶחנה בסמוך, בה נותרנו להמתין לתוצאותיה, אהוד אולמרט שהתנגד למהלך, וכנוהגו ברגעי מתח סובב בעצבנות את אצבעו בסבך שיער ראשו, ואני  – התומך בצירוף זה.

כעבור זמן לא רב חזר תמיר אל המכונית, ואמר בחיוך – "מוסכם. הוא מצטרף."

שר ההיסטוריה רצה אחרת. גולדה מאיר והמערך התנגדו לפתיחת הרשימות, הבחירות נערכו במתכונת הרשימות שהוגשו לפני המלחמה, ולחיים הרצוג לא התאפשרה חברות בכנסת במסגרת "המרכז החופשי". מאוחר יותר הפך להית מועמד מטעם המערך לנשיאות המדינה, וניבחר להיות

הנשיא.

בערב שלפני קיום הבחירות לנשיאות, הזדמן לי, אופן מקרי, להיות טרמפיסט במכוניתו של הרצוג, ביציאה מחניון הכנסת אל מרכז ירושלים. הכביש היה מפוקק, הנסיעה התארכה, במהלכה דיברנו על נושאים רבים,  ורק על הבחירות, שנועדו להתקיים למחרתו, ותוצאותיהן כלל לא היו בטוחות, לא נאמרה מילה. המועמד הרצוג לא עשה ניסיון  כלשהו במגמה לשכנע אותי, ח"כ בסיעה שתמכה במועמד המתחרה בו, לתת לו את קולי.

אותה אצילות שבחוסר המאמץ מצידו לצוד את קולי, הנתון, לכאורה, למתחרה, היא זו  שהובילה אותי למחרת, מאחרי פרגוד ההצבעה החשאית, לתמוך דווקא בחיים הרצוג לנשיאות.

הופעתה של ד"ש, "התנועה הדמוקרטית לשינוי", לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, יצרה סוּפה במערך המפלגתי. יום יום נוספה ידיעה על עוד ועוד אישי ציבור שהצטרפו לתנועה החדשה. לאחד מימי השישי הזמינו מאיר עמית ודודיק גולומב, ראשי הקבוצה השמאלית בד"ש, עיתונאים למסיבה, שאת תוכנה, כיאה לאיש "מוסד" כמאיר עמית, סירבו למסור מראש, ונלחש לי בסוד.  שלוש שעות לפני קיומה בוטלה המסיבה, כי האיש אשר על הצטרפותו ה"דובדבנית" לרשימה החדשה אמורים היו להודיע באותה מסבת עיתונאים – קיבל באותו בוקר "רגליים קרות" וחזר בו מהסכמתו לערוק ממפלגתו, אשר מטעמה כיהן אז בכנסת, ולעבור לרשימה החדשה.  הדבר נישאר סוד גנוז. היצמדותו למקומו הישן הוליכה אותו כעבור זמן קצר להיות הנשיא יצחק נבון.

עקיבא נוף. מתוך ויקיפדיה.

ישבתי בחדרו של ראש הממשלה מנחם בגין, הוא ואני לבדנו בשיחה, כאשר במהלכה קיבל בגין קריאת טלפון. על הקו היה  אריק שרון, שבישר לרוה"מ על סיום השתלטות צה"ל על בקעת הלבנון.

"מר נוף," פנה אליי מנחם בגין, באופוריה מוחלטת. "הבַּקעה כולה בידינו. ומי ששולט בַּבַּקעה שולט בלבנון כולה."

לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ...

כתבתי והלחנתי שיר ששורותיו הראשונות משקפות את המשכו: "להם יש עשרים ושתי מדינות, לי יש רק אחת, הם רוצים גם את זאת." את תקליט השדרים בו נצרב השיר, נתתי כשי, לחברי – יוסי אחימאיר, ששימש אז ראש לשכתו של  ראש הממשלה יצחק שמיר.

כעבור מספר ימים הופתעתי לקבל מראש הממשלה שמיר מכתב, בו כתב, בהומור המיוחד לו: "התקליט גרוע, כי יש בו רק השיר האחד הזה."

לקראת טכס טמינת עצמותיו של הרצל בהר שבירושלים, פנה מארגן הטכס, פקיד הסוכנות היהודית  בשם קורייטנר, במחלקתו עבדתי אז, אל כל תנועות הנוער הציוניות, לשלוח משלחות שתוצבנה כמשמרות כבוד סביב בור הקבר.

רק  שתי תנועות נענו ושלחו נציגים – "השומר הצעיר" ו"בית"ר", ואלה, במדיהם הוצבו על פתח הקבר. 

בעוד היא מעפילה אל הטכס במרום ההר, הבחינה גולדה מאיר, מרחוק, במראה ה"בית"רים" המוצבים ליד הקבר, ופרצה בזעקה, שזיעזעה את ההר כולו:  "ק-ר-ו-י-ט-נ-ר!!!! – מה אלה עושים כאן ??!!" –  ודרשה את סילוקם,

שאכן, בוצע.  

עקיבא נוף

* * *

מינה גורל

פֶּסַח

ל-י.מ.

לֹא תִּרְצֶה אוֹתִי בְּבֵיתְךָ

בְּחַג הַפֶּסַח

כְּשֶׁבְּדָשׁ מְעִילִי מְפֻזָּרִים פֵּרוּרֵי לֶחֶם.

לֹא תִּרְצֶה אֶת הַחֲמִיצוּת שֶׁבִּי

בַּחַג שֶׁלְּךָ.

תֵּדַע,

אֲנִי מְבִינָה.

אֲבָל מֵרָחוֹק

בְּחַיֵּי הַחוֹטְאִים מְלֵאֵי הַמָּרוֹר

תְּנַצְנֵץ קֶרֶן אוֹר

שֶׁמֻּקְדֶּשֶׁת

רַק לְךָ.

מינה גורל

* * *

עדינה בר-אל

מיכל כהן סדיקלר – תרבות יוצרת קהילה

"יש חשיבות מאוד גדולה לפיתוח קהילה באמצעות תרבות הפנאי." אומרת עו"ד מיכל כהן סדיקלר. לשם כך היא פיתחה מודל של תוכנית מובנית, ומפיצה אותו ברשויות וביישובים הכפריים. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על חשיבות ההכשרה המקצועית לבעלי תפקידים בתחומי תרבות, חברה וקהילה, על היתרונות של שיתוף בני כל הגילים בפעילויות תרבות קהילתית, ועל אביה – שמעון אלבז – שמהווה דוגמא לניהול הפנאי האישי בגיל השלישי. 

מיכל כהן סדיקלר נולדה בירושלים ושם עברו עליה ימי ילדותה ונעוריה. מיכל נישאה בשנת 1995 לרוני, גם הוא יליד ירושלים, והם חיו תקופת-מה לאחר נישואיהם בעיר זו. בשנת 1999 הם עברו למושב בית-זית, שם התגוררו בשכירות. מאז שנת 2002 הם מתגוררים במושב שורש, בבית שבנו בהרחבה, עם שני ילדיהם הבוגרים: נוגה בת 25, עתה היא סטודנטית למשפטים ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית, מתרגלת באוניברסיטה זו, וכן עובדת ב"תנועה לאיכות השלטון". בשירותה הצבאי ובמילואים היא משרתת בדרגת סרן בצנחנים. ואיתמר בן 22, קצין בדרגת סגן בשירות קבע, סמ"פ בהנדסה קרבית. "איתמר הוא סקסופוניסט, למד באקדמיה למוסיקה בירושלים," מציינת מיכל "והוא בחר בשירות צבאי משמעותי כלוחם במקום להצטרף לתזמורת צה"ל."

חשיפה בילדות לחברותא

מיכל עוסקת שנים רבות בפיתוח תרבות ופנאי בקהילות ביישובים כפריים ועירוניים. בילדותה ובנעוריה היתה חניכה ומדריכה בתנועת הנוער "המחנות העולים" ושם ספגה את הערכים שמדגישים את חשיבות ה"יחד", את הפעילות התרבותית הבלתי פורמלית, כמו מפגשי חברה, הרקדות, סמינרים וועדות תנועה, אירועים, טיולים ומסעות ברחבי הארץ.

במבט לאחור היא נזכרת מתי בפעם הראשונה חשה את חוויית הפעילות המשותפת של קהילה כפרית: "בילדותי העירונית," היא מספרת, "נהגנו לבקר ולהתארח אצל חברים של הוריי בקיבוץ ברקאי, לטייל ברחובות השקטים והירוקים, לבקר ברפת, וכמובן להיפגש עם חברים. שם נחשפתי לראשונה לחברותא הקיבוצית ולהתרגשות הקהילתית מאירועי חג, ובעיקר זכור לי אירוע חג השבועות. לימים הבאתי התרגשות זו לידי ביטוי בהפקת אירועים וטקסים, תחילה ביישוב בית-זית ואחר-כך במקומות  אחרים."

קונספט עסקי בפיתוח תרבות וקהילה

"כאשר התגוררתי בבית-זית התחילו הקשר הקהילתי שלי בהתיישבות כפרית וכל המפעל שלי לפיתוח תרבות ופנאי בקהילה." היא מספרת. "כאשר רכז התרבות במושב סיים את תפקידו, פנו אליי והציעו לי לקבל על עצמי תפקיד זה. הייתי אז סטודנטית לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת באר-שבע. הבנתי אז, שגם כאן, בעסק קהילתי, כמו בעסק כלכלי, יש צורך בתכנון אסטרטגי תוך בחינת המשאבים הקיימים במקום ומחוצה לו – האנושיים, התקציבים והפיזיים, כמו גם בנייה של תוכנית עסקית ושיווקית גם כדי לעמוד בתחרות על משאב הזמן הפנוי של התושבים. בעצם לקחתי את הקונספט של ניהול עסקי, והשתמשתי בו לניהול תרבות ופנאי ביישוב, תוך הדגשה של היבטים חברתיים וקהילתיים. בפרזנטציה שלי בפני חברי הוועד, נציגי היישוב, הצגתי את עצמי, את האג'נדה שלי. הצגתי בפניהם תוכנית שנתית עם תקציב משוער, והם נתנו לי אור ירוק להתחיל בעבודתי. התוכנית השנתית שלי התייחסה לטווח רחב של גילאים, לאוכלוסיות שונות ביישוב. 

"בתחילה נתקלתי בסקפטיות של התושבים. אמרו לי: 'מי יגיע לפעילות על הדשא במושב?' – וזה המצב ביישובים רבים," מסבירה מיכל, "שתושביהם הגיעו מארצות שונות לכור ההיתוך היישובי. קיים שוני אתני, עדתי, דתי ותרבותי, ומעבר לכך בקהילות קטנות יש וקיימים סכסוכים פנימיים ומשקעים שנוצרו לאורך שנים. לכך נוסיף תפיסות שונות של צעירים מול מבוגרים, תושבים ותיקים מול חדשים, חברי אגודה מול דיירים שגרים בשכירות במקום – וכל המרקם האנושי המורכב הזה חי באותה קהילה גיאוגרפית מצומצמת."

וכך התחילה מיכל במשימה לפיתוח חיים קהילתיים איכותיים באמצעות תרבות הפנאי, מלווה בחוסר אמון, אבל בתמיכת ועד שגילה פתיחות רבה. והמשימה התגשמה. מאז ועד היום הפך מושב בית-זית לקהילה עם פעילות תרבותית מפותחת עבור התושבים, וגם אבן שואבת לחבריהם ולאחרים מירושלים ומיישובי הסביבה. בבית-זית הנהיגה מיכל מעל חמישים אירועים בשנה, חלקם לקהילה כולה, חלקם לילדים ולנוער וחלקם לקשישים. נוצרו שם "קהילות פנאי". "הכוונה היא לקהילות בעלי תחביב משותף," מסבירה מיכל, "כגון קבוצת מטיילים, אוהבי סרטים, אספנים, רוכבי אופניים, שחקני שח ועוד." היתה פעילות ענפה ביותר של חוגים לכל הגילאים, ועם הזמן הפעילות  שם הפכה למודל עבור יישובים אחרים.

מרכז הכשרה לתרבות פנאי

"כאשר הייתי רכזת תרבות," מספרת מיכל, "רציתי להרחיב את הידע שלי בנושא ולהיפגש עם רכזים אחרים לשם הפריה הדדית והעשרה. הקורס היחיד שמצאתי והשתתפתי בו היה קורס מטעם חברת המתנ"סים שעסק במושג הפנאי על הגדרותיו, מאפייניו וההשפעות שלו על הזמן הפנוי של האדם בתקופות שונות בחייו. ובעצם הבנתי שפנאי ותרבות קשורים זה לזה, כי אנשים צורכים תרבות בעיקר בזמנם הפנוי."

מיכל זיהתה את הצורך של רכזי תרבות  לרכוש ידע בתחומים אלו ולהשתתף בלמידת עמיתים. לפיכך, במקביל להיותה רכזת תרבות, היא פתחה מרכז לתרבות פנאי שמטרתו לפתח ולקדם מערכות תרבות, חברה וקהילה, באמצעות הכשרות מקצועיות לרכזי תרבות, קהילה, נוער, גיל שלישי ועוד. במרכז זה הם למדו איך בונים מערכת תרבות פנאי ואיך מפעילים אותה. המרכז נקרא "אפיק – ארגון פיתוח ויזמות בקהילה."

"פיתחתי מודל בן ארבעה שלבים לבניית מערכת תרבות פנאי." מספרת מיכל, "אותם העברתי בהדרכותיי. השלב הראשון הוא הַמְשָֹגָה. עונים לשאלות: מה זו תרבות? מהו פנאי? מהי קהילה? מהי המסגרת המוניציפלית עימה אנו עובדים? איך בונים קשר נכון עם הוועד המקומי ועם הרשות המוניציפלית? וכמובן  מהי תפיסת התפקיד של רכז תרבות הפנאי?

"שלב שני הוא בניית אסטרטגיה. לשם כך יש צורך להרכיב פרופיל קהילתי. כלומר: להכיר את הקהילה, לבדוק את הצרכים ואת ההעדפות של האנשים. להכיר את האדם הפרטי בקהילה וכיצד הוא מנצל את  הזמן הפנוי שלו. וכמובן לימוד המשאבים הפיננסיים והפיזיים, ניתוח מגמות השוק והסביבה וקביעת מדיניות ליישום התכנון האסטרטגי. כל זה בהתאמה לקהל היעד ולמשאבים העומדים לרשותנו. מתוך כך קובעים את החזון, המטרות והיעדים לתחום תרבות וקהילה עבור אותו יישוב.

"השלב השלישי הוא בנייה של תכנית שנתית, שנגזרת מהאסטרטגיה שנקבעה. 

"השלב הרביעי הוא הביצוע והבקרה, עונה לשאלה: איך ניישם את המטרות והיעדים שנקבעו? שלב זה כולל הפקת אירועים ומיזמים קהילתיים מהתכנון ועד לביצוע של תוכנית הפעילות על גווניה ואפשרויותיה."

אח"מ – אדם, חברה, מקום

"חשוב מאוד לשתף ולהניע את כל הקהילה לפעולה." אומרת מיכל, "יישובים רבים נוהגים להסתפק בהזמנת מופע של אמן מן החוץ לאירועים. ניתן לעשות זאת מדי פעם או לשלבו. אבל כאשר אירוע צומח מתוך הקהילה הוא מאוד משמעותי לה. התהליך חשוב – שיתוף כוחות פנים, וכישורים רבים ככל האפשר של תושבים מגילים שונים מתוך היישוב – בחשיבה ובתכנון, בכתיבה, בבימוי, בריקוד, במשחק, בהכנת תפאורה, בהכנת כיבוד.

"בכל יישוב יש אנשים עם מגוון של עיסוקים ומקצועות, מגוון של תחביבים. ניתן לנצל זאת לקשת של הרצאות, אשר מעשירים ותורמים לשני הצדדים. כי כאשר קובעים הרצאה, המרצה עצמו מועשר בשעות הפנאי שלו – הוא מתכונן היטב להרצאה, העמידה על הבמה גורמת לו להעצמה ולסיפוק אישי. השומעים מקבלים ידע בתחומים שאינם מוכרים להם, או השראה להתחלת פעילות חדשה. אם לדוגמא יש הרצאה של מדריך טיולים, הרי הוא יכול לעודד אנשים לצאת ולטייל במקומות קרובים ורחוקים. ואם אדם מספר על אוסף מיוחד שהקים, זה יכול להוביל אנשים נוספים להתחיל לבנות אוספים של דברים שמעניינים אותם."

מיכל מכנה את בסיס הפעילות אח"מ – אדם, חברה, מקום – משולש קיומי המהווה מקור ערכי להעצמה ולפיתוח ההון האישי במקביל לפיתוח ההון החברתי. "ככל שמתמידים בפעילות לאורך זמן באותו מקום, אנשים מצביעים ברגליים ומשתפים פעולה. הם נרתמים ותורמים." מיכל מדגימה פעילות שהביאה משתתפים מן היישוב ומחוצה לו: "בעבר הייתי מנהלת שיווק ב'תיאטרון הקרון' ואחת ממטרותיי היתה להביא הצגות אלה ומופעים אחרים 'עד ללקוח'. לכן  יזמתי מנוי מופעים לילדים, וכבר בשנה השנייה אזלו הכרטיסים." היא ממליצה ליישובים לייצר פעילות עצמאית זו, בנוסף למופעים המועצתיים: "ניתן להביא מבחר מופעים לבית התרבות בכל יישוב ויישוב, החושפים את הצופים  לתיאטרון, מחול ומוסיקה.  צריך לבנות ולתקצב את זה נכון כמו גם את יתר הפעילויות לאורך השנה, ובכך לגרום לתושבים להגיע לפעילות התרבות, לחזק את הקשר בין האדם, החברה והמקום בו הוא חי, ולחבר את המשפחות לקהילה אחת עם גאוות יחידה." ולפי עדותה של מיכל, "מנוי המופעים לילדים צמח ומונהג כבר ביישובים שונים.

"צריכה של תרבות כבר מילדות חשובה לאיכות הפנאי, אותה נצרוך בעתיד לאורך חיינו. אמפירית הוכח שאנשים שצורכים תרבות בגיל צעיר, יש סיכוי שהם יחזרו לזה ויחשפו גם את ילדיהם לזה. כגון ביקור בתיאטרון ובמוזיאונים, יצירה, האזנה למוסיקה ונגינה על כלי," מוסיפה מיכל.

על פי סקר אמפירי הסתבר שאנשים במושב בית-זית אכן צרכו פעילות פנים. רוב התושבים בגילים השונים צרכו את פעילות הפנאי, האירועים והחוגים בתוך המושב. אלמלא התוכנית הזו הם היו מבלים בחוץ. וכך נוצרה קהילה שאוהבת את המקום. נבנתה מערכת תרבות פנאי, יותר ויותר אנשים הגיעו, וגם הוועד השקיע יותר, במקביל הסבסוד עלה. זאת ועוד, התחילו להשקיע בנִראוּת : פיתוח של שטחים ציבוריים, הקמת גני שעשועים.

"דווקא תרבות שלכאורה לא נראית בפיתוח הפיזי," אומרת מיכל, "יוצרת מנוע גם בתחום הנראה –שהרי מעורבות של אנשים בחיי הקהילה ובוועדות השונות ינותבו גם להיבטים של איכות הסביבה. אני מאמינה בצמיחה של פעילים מהשטח. לכן ההכשרות שלי מיועדות לא רק למנהלים. היה חשוב לי להגיע לרכזים ולהניע אותם, כי הם בקשר ישיר עם האנשים ביישוב. יש לבנות את תרבות הפנאי מתוך האנשים שנמצאים בקהילה וזה, כאמור, יגדיל את התקציב מטעם הוועד המקומי או המועצה האזורית. לדוגמא: אם יש עשרות פעילויות העשרה וחוגים ומשתתפים רבים, יעלה הצורך בטיפוח חדרי חוגים או שיפוץ בית התרבות."

יישום במועצה אזורית ובתאגיד עירוני

לאחר סיום תפקידה בבית-זית, ובמקביל לעבודתה במרכז "אפיק", התקבלה מיכל להיות מנהלת המחלקה לחינוך בלתי פורמלי במועצה האזורית ברנר. "הייתי אחראית על תחומי התרבות, הנוער, הקונסרבטוריון, ספורט וחוגי העשרה. לימים מוניתי למנכ"לית של תאגיד עירוני בשוהם, בתחום החינוך המשלים בקהילה. זה היה תפקיד ניהולי רחב היקף, עם תקציבים של עשרות מיליונים. אבל הקונספט של פיתוח קהילה ותרבות הפנאי – נשאר אותו קונספט. עם יותר אנשים ויותר תקציבים."

ברור שמיכל פעלה גם ביישובי מועצת ברנר וגם בשוהם על פי ארבעת השלבים – התחלה בבדיקת פרופיל היישוב שיצביע על הרכב האוכלוסייה, פילוח גיל, כמות ומאפיינים לרבות מצבים אישיים כגון כמות גרושים, אלמנים וזיהוי הצרכים והעדפות של התושבים. המשך על פי סדר תוכנית הפעולה במודל לפיתוח תרבות הפנאי. תוכנית זו באה לידי ביטוי בכל רובדי העבודה והעובדים – החל מתוכנית חשיבה ופעולה של כל אחד ממנהלי המדורים בתחום אחריותם והמשך עד אחרון האירועים.

"לדוגמא," מספרת מיכל, "חשוב היה לי לקדם את תחום המוסיקה בכל אחד מהמקומות הללו לכדי 'יישוב מנגן'. בשיתוף פעולה עם גורמים פנימיים וחיצוניים הכנסנו את הנגינה – שהיא בעצם חינוך משלים  – לבתי הספר. עמדנו ביעד כאשר הפכנו אותם לבתי ספר מנגנים, עם הרכבים ותזמורות, ובכך הגדלנו גם את כמות הנגנים בקונסרבטוריונים, ולימים השתלבו תלמידים במגמות מוסיקה בתיכון."  מיכל מדגישה עד כמה חשוב ליצור הזדמנויות לילדים ולנוער להעשיר את הפנאי ולחוות הופעות בפני קהל. "במבט לאחור, זוכרים חוויות אלו של פעילויות תרבות אולי יותר מאשר תכנים שנלמדו בשיעורים."

יישום המודל ביישובי תנועת המושבים

אילנה יוגב מכפר אחים (ראו: קו למושב, גיליון 1198, 9.2.2021) היתה מנהלת מחלקת חינוך ותרבות במועצה האזורית באר-טוביה. מיכל מספרת על המפגש עימה שזימן לה את ההכשרה הראשונה שהיא העבירה במרחב הכפרי.

"אילנה פתחה את הדלת להכשרה מקצועית לרכזי תרבות, נוער וקהילה במועצה זו." מספרת מיכל, "נוסף לרכזים הגיעו גם מזכירי יישובים ונציגי וועד ומתנדבים. העברתי להם סדרה של 10 מפגשים. לאחר מכן, במשך ארבע שנים, נערכו אחת לחודש מפגשי הטמעה ביישובים ברחבי המועצה. לשם העמקת ההיכרות הבין-יישובית קבענו את מפגשי ההטמעה ביישובים, והיתה לנו ההזדמנות לצפות במופעים של ילדי חוגים, להיפגש עם אמנים מקומיים, לבקר בבית הכנסת, בחדר הנצחה ובארכיון יישובי, להיפגש עם חקלאים  ולשוחח עם יו"רי ועדים ונציגי היישובים.   מפגשים אלה הניעו תהליך של העצמת היישובים, נוצרו קשרי עמיתים בין הרכזים לבין עצמם ונעשו שיתופי פעולה בין היישובים."

לתפישתה של מיכל, רכז/ת תרבות ופנאי בקהילה – זה מקצוע! – "רכזי תרבות הנם כוח חיוני ומרכזי וביכולתם להניע את מערכת תרבות הפנאי ולהשפיע על אופייה של הקהילה. זהו מקצוע הטומן בתוכו אחריות למשאבים שונים. במקרים רבים עוסקים רכזי התרבות בתחומם כאשר הם חסרים את ההכשרה המקצועית הרלוונטית, ועושים את המיטב לפי השתלשלות הדברים בשטח, ללא תוכנית מובנית, ובהתאם לאילוצים מוכתבים." מאחר וכך, המודל של מיכל הועבר במועצות אזוריות שונות ברחבי הארץ, בתנועה הקיבוצית, וכן היתה יועצת לפיתוח קהילה בתנועת המושבים בשיתוף עם אילנה יוגב.

מן העיר אל הכפר

אחד השינויים המשמעותיים שעברו היישובים הכפריים – גם המושבים וגם הקיבוצים – הוא קליטת אנשים מן העיר בהרחבות. וכאן נוסף עוד שוני בתוך האוכלוסייה ביישוב, בנוסף למגוון המאפיינים השונים הקיימים בקהילות גיאוגרפיות קטנות אלה.

"היום אחוז משמעותי מההתיישבות הכפרית גר בהרחבות." אומרת מיכל. "יש יישובים שאנשיהם התייחסו אל אנשי העיר כאל משאב כלכלי, שיעשיר את הקופה ויתרום לפיתוח תשתיות. הם לא ממש הפנימו שהתושבים החדשים הם אנשים שבאו לחיות ולהנות מאווירה כפרית ומחיי קהילה. יש יישובים שעברו תהליך גיבוש וקליטה מוצלח של האוכלוסייה חדשה, ויש יישובים בהם קיים ריחוק בין הוותיקים לחדשים."

אחת העצות של מיכל היא להזמין לפעילויות חברתיות ולאירועים את התושב החדש כבר מראשית הדרך, עוד משלבי בניית ביתו, ועם קליטתו לשלבו בפעילות התרבותית והקהילתית ביישוב. בפעילות חווייתית של אירועים אנשים נפגשים ונחשפים אחד לשני, יוצרים קשר בלתי אמצעי. "ראיתי משפחות שחידשו קשרים אחרי שנים. זהו כוח עוצמתי ומגבש." אומרת מיכל.

אבא כמודל לניהול פנאי אישי

"אחד העיסוקים המועדפים עליי הוא ייעוץ ותכנון הפנאי בגיל השלישי, וזאת בנוסף להתמחות שלי כעו"ד לגיל השלישי," אומרת מיכל. המודל שלה לפנאי מיטבי הוא אביה. "אבי, שמעון אלבז, הוא בן 89. מאז פטירתה של אימי יהודית לפני כחמש שנים, הוא מתגורר לבדו בירושלים. אבי עצמאי לגמרי, אוהב חיים, סקרן, בעל תושייה. הוא הולך להרצאות, מאזין למוסיקה, לומד שפות, קורא, גולש באינטרנט, אוהב היסטוריה עולמית ושל א"י, משתתף במפגשים חברתיים, הולך למופעי מוסיקה, לקולנוע, עורך קניות בשוק, משלב צעידה יומית וכמובן נפגש עם בני המשפחה. עבורי הוא משמש מודל לאדם שלא 'נפל' בצאתו לפנסיה. אבי משכיל לשלב ולאזן את זמנו הפנוי בין קטגוריות של פעילויות העונות על צרכים שונים אצל האדם, בהן: פעילות אינטלקטואלית, פעילות חברתית, פעילות תרבות ואמנות, פעילות בטבע, פעילות גופנית, רגיעה ומנוחה."

להיבטים של הזמן הפנוי הרב שנוצר עם היציאה לפנסיה, בנוסף למגבלות ולחסמים המתהווים בגיל מבוגר – מקצה מיכל הכשרה מקצועית נפרדת לרכזי תרבות ורכזי הגיל השלישי, וכן מפגשים עם המבוגרים עצמם. "ככלל," היא מציינת, "מחקרים הראו שהשתתפות בפעילויות תרבות ופנאי, ובמיוחד בגיל השלישי, מעלה את איכות החיים, הרווחה אישית, את תחושת העצמאות וההערכה העצמית, גורמת להנאה, התפתחות וסיפוק אישי ומעלה את היכולת להתמודד עם משברים ומצבים של אובדן."

אמנם יש כל מיני גורמים, כולל מן העבר, שמשפיעים על אופן ניצול הזמן הפנוי על ידי כל אחד מאיתנו, ביניהם: גורמים מסורתיים, דתיים, אתניים, תרבותיים, השפעה מבית, גורמים סוציו-דמוגרפיים – ביניהם מקום מגורים, הכנסה, סוג העיסוק ורמת השכלה, "אך יחד עם זאת," טוענת מיכל, "בכל גיל ומכל רקע אישי ניתן לסגל ניצול מיטבי של הזמן הפנוי ולצקת לתוכו תוכן, פנאי, שיעלה את הרווחה האישית ואת איכות החיים."

וכאן לרכזי התרבות והגיל השלישי יכולת גדולה להשפיע. "יש כאלו שעושים זאת בעצמם. כמו אבא שלי." אומרת מיכל, "אבל לא כולם כך. לכן מאוד מאוד חשוב לעשות את זה בקהילות הכפריות עבור האוכלוסייה המבוגרת, דור המייסדים, חלקם אנשים בודדים, באמצעות רכזי תרבות, רכזי נוער ורכזי גיל שלישי. אפשר להניע אותם לצאת החוצה, להיות בקשר עם אנשים, לעשות פעילויות משותפות שונות, בהתאם למצבם הפיסי."

הוכח גם כי קיים קשר בין השכלה, חידוש תחומי עניין וסקרנות, לבין איכות וחדוות חיים. מיכל עצמה, יחד עם כל הלימודים ורכישת התארים, לא ויתרה במשך השנים על תחביבים והם רבים. היא משתתפת בחוג קרמיקה, עוסקת בציור וספורט, מנויה על תיאטרון, והיא התחילה ללמוד לנגן בפסנתר בגיל מאוחר יחסית.

תחומי לימוד ועיסוק משפטי בגיל השלישי

מיכל למדה בירושלים בתיכון "בית חינוך". בצבא שירתה כקצינת ח"ן (חיל נשים) ות"ש (תנאי שירות) בחיל האוויר, ואחר כך התחילה את לימודיה האקדמיים. יש לה תואר ראשון בהיסטוריה כללית ובגיאוגרפיה מטעם האוניברסיטה העברית, כולל תעודת הוראה; תואר ראשון במשפטים מטעם הקריה האקדמית אונו; תואר שני במנהל עסקים מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע; וכן תואר שני במשפטים בטעם אוניברסיטת בר אילן.

"אני מאוד אוהבת ללמוד ולהעשיר את עצמי, וזאת מעבר להתמקצעות שמקנים הלימודים," מעידה מיכל. "את התמחות שלי לעורכת דין עשיתי אצל הרשם לאגודות שיתופיות, וזה כמובן חיבר אותי שוב לקהילות הכפריות."

כאשר מיכל סיימה את לימודי המשפטים, היא התנדבה כעורכת דין ב"יד שרה". "זהו ארגון גדול, נותן שירותים רבים לקהילה בהתנדבות ובחינם, כולל שירותים משפטיים לקשיש. באופן טבעי אני עוסקת כיום בהיבטים משפטיים של הגיל השלישי. כעורכת דין לאוכלוסייה זו, אני מתמקדת בצוואות, עיזבונות, ירושות, ייפוי כוח מתמשך. כמו כן אני עוסקת בייצוג אזרחי בבתי משפט, ובנושאים שקשורים לאגודות שיתופיות, סוגיית בן ממשיך ונחלות, ובעתירות מִנְהליות."

היערכות משפטית בגיל השלישי חשובה מאוד לדעתה של מיכל, במיוחד כאשר יש לאנשים מבוגרים אפשרות לבחור מי יהיה האפוטרופוס שלהם במידה והם לא יהיו צלולים קוגניטיבית או נפשית, או למי להעביר את עיזבונם.

"ייפוי כוח מתמשך, לדוגמא, מתחבר גם הוא לאיכות החיים. אדם בוחר היום, כאשר הוא כשיר קוגניטיבית, מי ידאג לו באחרית ימיו ויטפל בענייניו האישיים, הבריאותיים והרכושיים במידה והוא לא יהיה כשיר לטפל בענייניו בעצמו. זה במקום שייקבע לו אפוטרופוס חיצוני על ידי בית המשפט והאפוטרופוס הכללי בפרוצדורה מייגעת. אני מוצאת שליחות חשובה ביותר ליידע את הקהילות. ולכן אני מרצה בהתנדבות בנושא הזה."

* יישוב שמעוניין להזמין את מיכל להרצות בהתנדבות בנושאים משפטיים אלו, יפנה אליה בטלפון 054-4539791

* נדפס לראשונה ב"קו למושב", גיליון 1226, 24.3.2022.

* * *

ד"ר ארנה גולן

על העיוורון ועל הפיכחון ועל הצמיחה מתוך השיח של "אני-אתה" או – אלוהים "עזר לו", לבן עזר המשורר, ולאו דווקא לפנות בוקר

על כינוס שיריו של אהוד בן עזר, "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר",

שירים 1955-1995. הוצאת אסטרולוג, 2005.

[פורסם לראשונה במסגרת: עיון מחודש לכבוד יובלו ה-80]

א. מבוא ושירים ראשונים מגדירי זהות

אכן, אלוהים "אלוהים עזר" לו, לאהוד בן עזר כמשורר, ובהחלט לא רק בשעות בוקר, ואנו נוכחים בכך כשהוא שב ונחשף לעינינו בעיון מחודש בכינוס שיריו, ומתגלה כמשורר מצויין, מקורי ורב עניין. וכן, עליי להדגיש שהדברים נאמרים בראייה אובייקטיבית, אף כי הוא מייסדו ועורכו של כתב עת וירטואלי זה וידידנו מזה שנים.

נכון, הורגלנו לראות באהוד בן עזר סופר, פרוזאיקון פורה ויוצר, מחברם של רומנים לא מעטים, עיתים, במיוחד בעשורים האחרונים – הם אף נועזים ומפולפלים, וכן מחברם של סיפורים, כמו גם ספרים רבים לבני נוער. בנוסף, הוא גם מחברן של ביוגרפיות של אישי ציבור ודמויות מרתקות בפועלן להקמת המדינה ולביסוסה, וכן מאמרים מרתקים ובעלי עמדות עצמאיות בשאלות של ספרות וסופרים כמו גם בשאלות פוליטיות וחברתיות.

ותמיד, מעבר לכל אלה, הוא נתן מבע לנאמנותו לשורשיו, כבן למייסדי פתח-תקווה, כשהוא מקדיש זמן ומאמצים לכינוס, לפירסום ולהנצחת יצירתה וסיפור חייה של דודתו המשוררת, אסתר ראב. ומזה למעלה מעשור הוא אף מייסדו ועורכו השקדן של כתב עת זה, "חדשות בן עזר", שקבע לו תבנית ייחודית ונועזת של צירוף עיונים בשאלות פוליטיות ומדיניות לספרות והגות, עם הערות ציניות ולעתים לגלגניות משלו, שתמיד עומדת בבסיסן השקפת עולם מוצקה.

כל אלה עושים את עיצובו הווירטואלי והוא נעשה לכעין ממלכה עצמאית, הזוכה להיענותם של אלפי חותמים וקוראים.

ויש להדגיש, כי בנוסף לכל אלה בן עזר היה פעיל במשך שנים כחבר בדירקטוריון של אקו"ם, הלא זה הארגון להבטחת זכויותיהם של היוצרים. כך שייתכן, שכל פעילויותיו הספרותיות המגוונות, ואולי גם המיעוט היחסי של שיריו, שנכתבו ברובם בכעין פרץ של שירה בכמה תקופות מוגדרות, רבים מהם בראשית שנות ה-60 ובמחצית הראשונה של שנות ה-70, הביאו להסטת תשומת הלב משיריו אל הפרוזה שלו. ואמנם, דומה כי אף שיש דווקא ראייה לאמת הפנימית שבשירים, שגרמה להתפרצות השירית שוב ושוב מחדש, כמו גם כינוסם המאוחר, הם שגרמו לכך שלא הבחנו באיכותה רבת העניין של שירתו, כשם שגרמו לנו להצטער על הפסקת כתיבתם.

כמובן שהתירוץ שמביא בן עזר באפילוג שלו לכך שחדל לכתוב שירה, כביכול למד מניסיונה של דודתו אחות-אביו, שכתבה רק כ-80 שירים ואילו הוא לא ידע מה לעשות בשפע הזמן שייוותר לו, נימוק זה אינו משכנע כלל, ואולי בהזדמנות, אפילו באיזה שיר, נזכה לשמוע באמת מדוע.

לענייננו במבוא מעניין יהיה לראות כי כבר בשירו הראשון, שנכתב בשנת 1955 ואינו אופייני כלל לשירתו שלאחר מכן, והוא אף מחורז ושקול במשקל סדיר, ניתן להבחין במאפיין תשתית  של שירתו שיביא, בסופו של דבר כמדומה, לייסודו של עיתון ווירטואלי זה. וכוונתי היא לחתירה נועזת ומפוכחת, עיתים עד כדי התאכזרות עצמית, אל האמת שבקיום האנושי בכלל, בקיום הישראלי ובקיום המשפחתי, במיוחד במערכות היחסים הזוגית המורכבות.

אי לכך, אולי אין זה מפתיע כלל לגלות כי מרבית השירים מתנסחים על דרך הפנייה אל הזולת, אל "את" או "אתה" או "אתם", ואינם מתמקדים באגו האישי שבלשון "אני" ובחוויותיו הפרטיות, אלא "האני" מוצא את מבעו וביטויו דווקא מתוך התייחסותו אל הזולת ובזיקה אל זולת, ויהיה האדם בכלל, האדם הישראלי, האישה ואפילו הילד.  וכך, רק מתוך השיח של "אני-אתה" מתאפשרת ל"אני" הדובר בשיר צמיחה פנימית רגשית ותודעתית, תוך  חשיפת האמת האידאית, הנפשית והרוחנית באותה מערכת יחסים קיומית.

ומה לעשות? ה"אמת" הזאת מרה וכואבת (או רק כשהיא מרה וכואבת הוא נדחק אל המבע השירי) ובבסיסה  נחשפת כמיהה לקיום בעל משמעות, לכנות והדדיות ואהבה עם הכרה בכך שהזולת, לרוב זו "את", איכזב מרה את הציפיות. ואז, כאמור, רק השירה, מעצם תבניותיה ולשונה המטאפורית והרומזנית, כמו גם דימוייה והתחביר השירי, ואשר אפשר לבטא בה מורכבות נפשית ואידאית וניגודים פנימיים ללא פיתרון ואפילו לא פעם ללא הבנה של מקורם –  מסוגלת להוות את כלי הביטוי ההולם.

ואכן, מן השירים עולה מצטיירים מצבים קיומיים רוויי פרדוקסים, ניגודים המתנגשים זה בזה ללא מוצא באדם עצמו או בין אדם לזולת, ובייחוד בין הגבר הדובר לאישה שאליה הוא פונה, והם גורמים לייסורים, כי העולם האנושי, לא כל שכן יחסי גבר ואישה, אינם נשלטים על ידי ההיגיון. כל אלה מעוררים בדובר תיסכול, המוליד מצידו כעס פנימי על הפגיעה שנפגע ואפילו שאיפת נקמה, המעורבת לא פעם באופן פרדוקסלי עם גילויי חמלה. הנחמה, באופן לא מפתיע, נמצאת לו, לבן עזר בשירים לילדים. בהם מובילה אותה נטייה עצמה לחישוף האמת, לחישוף נפשו של ילד, שמטבעו הוא תמים ומלא דמיון ולכן הוא מעורר שעשוע והומור וקבלה אוהבת אפילו כשהוא מתגלה ב"חסרונותיו". השעשוע אף גובר משמסתבר שהילד בתמימותו מבין טוב יותר מן המבוגר, ואיתו נפלא להשתעשע.

ומעבר לכל אלה, מתגלה כבר בשיר הראשון קו אופייני נוסף והוא שברקעו של כל שיר, המתייחס לסיטואציית "אני אתה" כלשהי, מסתתרים עלילה, אירועים ממשיים כמו גם תהליכים נפשיים שהביאו למצב הנתון ולהתפרצותו של המבע בשיר. שהרי  השירה מאפשרת, כאמור, ביטוי  בתבניות מטאפוריות וסמליות שאינן נזקקות בהכרח לציון האירועים הממשיים. ואילו האירועים הללו הם עצמם רווי מסתורין ופרדוקסים והרי אי אפשר לפענח את הקיום על דרך ההיגיון וההסבר "הממשי".

ומעניין, שפתם של השירים "פשוטה" למדי לרוב, נקראת כשפה תקנית וטובה ולא "גבוהה" מדי, אף שיש בה  זכרי לשון רבים מן המקרא, ובייחוד בשירים המאוחרים יותר. ומדוע? משום שלרוב  אין הם מוליכים אל ההקשרים המקראיים, כלומר – אין הם גוררים לשיר את הקונוטציות של ההקשר המקראי, אבל הם מעניקים לדברים עומק של משמעות וערך.

כך כבר בשמו של הספר: "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שהרי זה ציטוט מתהלים, שבן עזר עצמו מביא אותו כמוטו לספר. אלא שהמקור דובר בירושלים, ואילו השיר הקרוי בשם זה דובר בצורך קיומי של אישה שהיא עצמה הביאה להרס חייה ו"ביתה" ואין בכוחה להושיע את עצמה, ואולי רק כוח עליון עשוי להביא להצלתה כמוצא אחרון... ולמה דווקא לפנות בוקר? לא ברור אם צריך לפרש את המסתורין הזה, אבל אולי משום שזו ראשיתו של יום חדש.

מכל מקום, גם כשהשפה פשוטה בתכלית וללא זכרי לשון מקראיים, ניתן להבחין בעומק של משמעות . כדוגמה נביא את השיר הקצרצר משנת 1960, אחד מראשוני השירים המגששים, שיר שבן עזר עצמו פירסם שנית ב"חדשות עזר" גיליון 1220, שהופיע בבוקר ה-16 בפברואר, והכתירו כ"שיר אהבה ליום האהבה" (אף הוסיף, כדרכו, הערה צינית, ש"הכותב אינו נחשב משורר"):

ציפור עייפה

הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה.

אָנָא, הַנִּיחוּ

לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה

אַל תַּרְאוּ לָהּ

שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ

פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ

וְתַתְחִיל לָעוּף –

1960

ובכן, מה פשוטה הלשון ולכאורה מה פשוטה הסיטואציה המתוארת שאפילו אין בה מטאפורה אחת או דימוי כלשהו. אבל אם נעמיק מעט נגלה כאן מן המאפיינים המרכזיים של שירת בן עזר.

קודם כל, הדובר עצמו ורגשותיו אינם מושא השיר והוא אף אינו מדבר בלשון "אני". הוא פונה לנמענים, שהפעם אינם מזוהים אך דומה שגברים הם כמותו, ובשיח עימם, באזהרתו, הוא מגבש את תודעתו שלו. ברקע השיר הקצרצר הזה עומדת עלילתה של ציפור שהתעייפה – והקורא כבר וודאי חש שאינה אלא מטאפורה לאישה – והשאלה היא כיצד לנהוג בה.

והתשובה? זו כוללת כצפוי פרדוקס מבריק. שהרי כל מחשבה שגרתית תניח שמה שהם עושים ראוי הוא ונכון, שגילוי של אהבה יביא את הנאהבת להישאר, להשיב חיבוק, ליהנות מאורה של אהבה. והנה, לא כך, אומר הדובר. "הציפור" דווקא תתחזק מכוחה של אהבתכם אליה, ומתוך הכרה בכוחה ובזיקתכם הנקשרת אליה תעוף, אל אחרים ודאי, כי אהבה היא משחק של כוח!

כלומר – גם זו שהתעייפה ממעמסת החיים ועמדה לנוח, משקיבלה יחס אוהב ומעניק, תחוש עצמה כחזקה במערכת היחסים, וכאשר תהיה בטוחה באהבת  בן הזוג, "תעוף" ממנו, תחפש לה מישהו אחר.

וכי "שיר אהבה" אוהב הוא זה? ספק. אבל טלטלה  בתודעת האהבה הוא כן, כמרבית שירי האהבה של בן עזר.

לעומת זאת, שירו הראשון, "האביב הגדול", כלל אינו דומה לשירים שיבואו אחריו וניכר שבן עזר בן ה-19 גישש בו את דרכו. טוריו של השיר רחבים וחורזים לסירוגין, טון הדיבור בו נבואי, והוא שקול במשקל האנפסט המעניק ערך ורצינות למשא הרציני. עדיין אין בו פנייה לזולת אבל גם אין דיבור בלשון אני, אלא דיבור על "הם", על בני האדם המתוארים כמתגוררים עדיין במערות, ועל מהות קיומם בשאיפה אל ה"אביב הגדול" והמחייה, אליו הם זוחלים מהקור המקפיא. אך הפרדוקס הוא ש"חיית האביב הנצחית", שהיא אף תקוות חייהם והם סוגדים "לכסותה הדלה" המתגלמת בשדות ובפריחה כאלוהות ממש, גם מקרבת אותם מדי שנה בשנה אל מותם. ואפילו "ניסן חייכני", שאז כביכול הם אלמותיים, ישליכם לבסוף אל ייאוש של סתיו אפרורי אך בעל כוח, כלומר – שמביא אל חורף מותם. איזו השקפה פסימית על מהות הקיום האנושי של משוררנו הצעיר!

עם כל זאת, כאן כבר אפשר להציץ לכיוון העתידי של שיריו, אם בפרדוקס המרכזי ואם בטיבה של הלשון המטאפורית, המדהימה לרוב. לשון זו מערבת באופן מקורי אדם וחי וצומח, ועתידה להפוך מוחש למופשט ומופשט למוחש, פיסי לנפשי ונפשי לחומרי, יסודות מן הטבע ליצורים חיים, אדם לחי ולצומח ואברי גוף ליצורים חיים, וכמובן גם רגש למוחש וכיו"ב, ובנוסף גם ליצור סמלים. אלא שבעתיד לא יהיה רומם כמשא נבואי, הכול יתרחש בטבע היומיומי ובמסגרת היום-יום ובכוח לשון השיר יקלוט משמעות קיומית.

נוכל גם להוסיף, כי בשירו השני, שנכתב ארבע שנים מאוחר יותר והוא מתנסח עדיין בלשון "אני", מוצגת כמיהה להוויה אחרת, רחוקה ולא נודעת, להודו דמיונית, המתוארת בסממנים שנהוג היה לייחס להודו האקזוטית (ואגב, זמן רב לפני שהחלו המסעות של "אחרי הצבא" להודו). ואולי שני שירים ראשוניים ומגששי דרך אלה מצביעים על איזו אמת פנימית מהותית: על הכמיהה לקיום של שלמות, למציאות שלמה ובלתי פגומה, כמו זו המוצגת בשירו השלישי, "ערב של ילדות", בתחושה של "תינוק", של אדם תמים ומאמין, הכמה בתמימותו למשהו גדול: "ותינוק בתוכי התפללתי אליך / נוכרי וגדול בממלכת הטף." ואמנם, הכמיהה הזאת עתידה להביא להתפרצות של שירה זועמת משיופרו הציפיות.

להשלמת התשתית העתידה להתפתח בשירים המאוחרים יותר, נעיין בשיר קצרצר ולכאורה גם הוא פשוט שבפשוטים, שנכתב ב-1961 וקרוי "לפסוע מלוגלג ותמים". כאן כבר מתנסח  השיח כדיבור עם עצמו ובלשון "אתה" ועיקרו של השיר בשיח קיומי נוקב ומלא פרדוקסים:  

ולפסוע מלוגלג ותמים

אָשֵׁם אַתָּה שֶׁמְּקַוֶּה

חַי, עִוֵּר וּמָלֵא.

חָפֵץ לִקְרֹא בְּגָלוּי –

מוּכָן לְהוֹדוֹת

בְּמַעֲשֶׂיךָ.

וְלִפְסֹעַ, מְלֻגְלָג

וְתָמִים, בֵּינוֹת

לְפִקְּחִים חַסְרֵי-עֵינַיִם.

1961

בקריאה ראשונה  מתמיהות אותך הסתירות הפנימיות והמסתורין האופף את השיר. וכי למה אשם אתה? על תקוות? ואם עיוור אתה, הכיצד אתה מלא? עיוור וחי במלאות? ואם כך, למה אתה עיוור? ומה אתה רוצה לצעוק? ובמה להודות ולמה? מהי העלילה החבוייה כאן? והפיקחים הללו, כלומר – הרואים היטב, הכיצד הם חסרי עיניים?

במישור הריאלי השיר מלא סתירות פנימיות. אלא שהוא מקבל את משמעותו ברמה האחרת, המטאפורית, ואט אט מתבררת לנו הפואנטה הפרדוקסלית, לפיה, אותם אלה הסבורים שרואים היטב את העולם ומלגלגים על התמים, המקווה, החי וכביכול עיוור, הם העיוורים לאמת הקיום. ואילו הוא, התמים, המאמין בשלמות האפשרית ומקווה לה, הוא הרואה. עתה הוא מוכן, ואפילו ילגלגו עליו, להודות בדעותיו ולא להתחשב בתגובותיהם של אלה הסבורים שבידיהם האמת.

אז מה נאמר? וכי אין זו מעין נבואה "עיוורת" ל"חדשות בן עזר"? ייתכן. מה שברור הוא, שזו תשתית לרבים משיריו הבאים. ואמנם, כבר  לפי שירו המוקדם, "היום חליתי" (21), שאף הוא חידתי בפרדוקסים שבו, הדובר מכיר בכך שעליו "לבגוד / בכאבי, כדי להיראות אדם."

ארנה גולן. מתוך ויקיפדיה.

אבל לא אדם כבן עזר יבגוד במהותו הפנימית ובמה שכואב לו, שכן אז, הוא  יהפוך ל"איש חוץ" ו"יחלה".

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

אהוד: לקראת הפסח ובחול המועד, אל תערכו קניות במרכולים, שהקופות שלהם מנועות מלחשֵב את מוצרי ה"חמץ" המכוסים במחיצות נייר במדפים. קנו רק במרכולים ובחנויות שאינם נכנעים לכשרות!

ודאגו לצייד כל חייל ובן-משפחה במוצרי מזון פרטיים שימנעו ממנו לרעוב בפסח!

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

...וכשישבתי בבית-שימושי, וכל נקביי מתרוקנים ברעד, אירע לי הנס הנוסף. בעיתון שמצאתי בבית השימוש ועכשיו החזקתי על ברכיי החשופות, קראתי מודעה שמחר נפתח סמינר להכרת היהדות מטעם ישיבת בעלי-התשובה אור-בלבנה בבית המלון אחינועם היזרעאלית בעפולה והוא מיועד לחילונים מצפון-הארץ וממרכזה.

מיד הרמתי טלפון וביררתי אם עוד יש מקום פנוי, ולמחרת כבר הייתי בעפולה, ומבלי שמישהו ניסה למזמז אותי באוטובוס וגם זה נס.

"מורה ברוסיה שואל את תלמידיו: 'ילדים, אתם רואים את אלוהים?' – התלמידים עונים בשלילה. מסקנות המורה – סימן שאין אלוהים! אך בסיום השיעור קם תלמיד יהודי ושואל את חבריו: 'ילדים, אתם רואים את השכל של המורה?' – התלמידים: 'לא!' – 'אם כך,' אומר היהודי, 'סימן שאין!'" – כך פתח דבריו הרב ירבעם צבי חיים בִּילָאד, מישיבת אור-בלבנה שנמצאת עדיין בירושלים, בטרם תעבור למעונני-אפרים, כדי להראות לנו, לחילונים, עד היכן מגיע שיעור עיוורוננו ואטימותנו.

ועוד אמר: "ברור שאדם שכל חייו מיועדים להנאות ולסיפוק רגשותיו ויצריו, מואס עד מהרה באשתו ומתאווה לשכנתו. אבל האושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחר האמת. רק חברה שמקיימת אורח-חיים דתי היא חברה מאושרת. אבל המדע הוא נגד האמת, נגד היהדות. והמדע הכי מסוכן ליהודי הוא הפסיכולוגיה. וכולם מסכימים כבר היום שהפסיכולוגיה היא הטמטום של האנושות, ואפילו הסופר פנחס שדה, שלכם – חושב כך. אני לא נגד טיפול בנפש האדם. הרי הרמב"ם עוסק בנושא באופן מעמיק ביותר, וכבר ב'שמונה פרקים' שלו אפשר לראות זאת ולהיווכח. אבל אני נגד טיפול לא נכון. האוניברסיטאות של החילונים אינן מלמדות את החוכמה האמיתית של היהדות אלא מתמחות בתחומים צרים, וכיוון שהן מנסות ליישם את תורתם של אריסטו ושל דארווין – הן נכשלות. לכן אין טעם ללמוד באוניברסיטה אלא רק בישיבה, ששם נלמדת כל החוכמה ולא רק חלקים ממנה! – " נסחף בלהט דבריו הרב יְצַ"ח בילאד, "האושר בלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת! – "

 ואז קם בחור שמן אחד, מתולתל, בעל פני סריס, וציפצף:

"למה, למה חזרת בתשובה, חיימקה בילאד?"

"למה לא?"

"הלא ב'כסית' היית משכיר את התחת שלך תמורת צלחת-מרק!"

זה היה נורא. באולם הלא-גדול של מלון אחינועם היזרעאלית קמה מהומה-רבתי. אנשים כמעט היכו את הבחור השמן. שני בעלי-תשובה עבדקנים, די צעירים, מגבעותיהם השחורות מופשלות על קודקודיהם ככובעי-בוקרים,  בגדיהם שחורים, שפתם עילגת וארשת-פניהם כזוג אנסים משוקמים שקיבלו חופשה-על-תנאי-שלא-יתפרעו-בכלא – חירפו נפשם למען השם וניגשו אליו ותפסוהו באצילי-ידיו וזרקו אותו בחירופים ובגידופים מן האולם – ויותר לא נראה הבחור בסמינר להכרת היהדות, ואילו הרב יצ"ח בילאד המשיך והסביר:

"חבריי, הביטו בי, האושר בלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת, ואני נראה כך כי זה המקור האמיתי של העם היהודי, כי כך צריך להיראות כל מי שהוא יהודי, ואני לא מבין למה אתם נשארתם כאלה? אתם בוגדים! לא? מי אומר לא? – ועל מה נהרג סבא שלכם? וסבא-של-סבא שלכם? התפקיד האמיתי של היהודי הוא להבין את האמת שניתנה לנו על ידי השם אלוקינו בתורה. יש רק שתי דרכים בעולם – הדרך האנושית והדרך האלוקית. כל האנושי הוא שקר, בלתי-מחייב, ראוי לגינוי וחסר כל תוקף. טינוף גמור, כפי ששמעתם בדברי הבחור האומלל שאני סולח לו כי הוא לא אחראי למה שהוא אומר כי הוא חבר של יוסי שריד ושולמית אלוני, ולכן העליב אותי ואת היהדות פה לעיניכם, בטומאת חילונים, אבל הוא לא אשם רק נפשו טועה. הוא אינו יודע עדיין את הדרך אל האמת. אבל, אבל, אבל – אנחנו בוחרים בדרך האלוקית כי היא האמת המוחלטת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם אדוניי בעולם. אני מאמץ את מעשיו של אברהם אבינו שלקח נבוט וניפץ אלילים. רק לאחר הניפוץ תוכלו להבין כמה חוכמה יש ביהדות! – יהדות זה לנפץ, בנבוטים, את האלילים החילוניים, ניפוץ, ניפוץ, ניפוץ – "

כך דיבר וניפץ וניפץ ודיבר כשבע שעות, מלפנות-ערב, שעה שבה נסתיימו ההרשמה והחלוקה לחדרים והתחיל הסמינר – ועד אחרי חצות היום הראשון.

הייתי סחוטה כולי. מה יהיה? ואם עד סוף הסמינר יוכיחו לי שהשם אלוקינו קיים – אז אלבש שמלות ארוכות, גרבי ניילון בקיץ ומטפחת על הראש? טוב. בינתיים היה לי חדר לבד. שילמתי תמורת העונג הזה דולארים אחדים יותר, לא הרבה, הסמינר סובסד על ידי משרד החינוך והיהדות – כי הרגשתי שאני מוכרחה לעכל בשלווה את המזון הנפשי שאקבל מדי יום מן המדריכים להכרת הטבע, סליחה, נצח ישראל.

עליתי על משכבי סחוטה וצמאה ואז עלה בדעתי כי בכסף שיש לי, כל זמן שלא שודכתי, גולחתי, חוּתנתי וחבשתי שביס – אני יכולה לפחות לפנק את עצמי ולהזמין לי קנקן טה או מיץ תפוזים טרי. שכבתי כבר במיטה כאשר נכנס לחדר בחור צעיר נושא מגש ועליו קנקן הטה עם כלי-לחלב וכלי-לסוכר וגם קערה מלאה עוגיות. הוריתי לו להניח את המגש על השולחן הנמוך, ליד מיטתי. שאלתי אותו לשמו. עַלִי. נראה כבן שש-עשרה, אולי שבע-עשרה. לא גבוה. מוצק. עיניו שחורות וגדולות, בעלות ריסים רכים שהיתה בהם הבעה של ליטוף. גבותיו כהות מאוד, כמעט מחוברות, ואפו שרוע ורחב. יפהפה לא היה, אבל נוכחותו קרנה שלווה וצייתנות, והאופן שבו התבונן בי – הסגיר את צפונות-ליבו. רק אז שמתי לב שכתונת-הלילה שלי, המונחת עליי ברישול, חושפת למבטיו את רוב מחמדיי הצונחים. חייכתי. חשתי התרוממות-כוח בהם, לקראתו, והייתי אסירת-תודה לסקרנותו התמימה, או אולי היתה זו השפעת ההרצאה בת שבע השעות ששמעתי קודם, כי עתה, בהיותי ממולאה ערכי הדת, נזדקפו לפתע גם שדיי, נס שאפילו השחייה היומית בבריכת תל-אביב לא הצליחה עד כה לחוללו, ומה הפלא, כלום יש ערכי יהדות במים?

"הגברת רוצה למזוג לה הטה?" שאל עַלִי, וקולו רעד מעט. חשתי כי הוא מנסה, בעדינות, להאריך את שהותו בחדר.

"בבקשה," אמרתי, "שמי לילך, מאיפה אתה?"

"מרֵיינֵה," השיב.

"איפה זה ריינה?"

"זה כפר גדול, על יד נצרת, לילך – "

הרגשתי שהוא נהנה לומר את שמי, ברשותי, כאילו בכך הועמדו היחסים בינינו על מישור אחר, פרטי, וכל אותה עת לא משו עיניו מחזי שעדיין התרומם לעומתו כצמח השואף לאור, ידיו רעדו מעט ביוצקו את הטה לספל, כמעט שלא התבונן בפעולתו זו. נדף ממנו ריח טוב של מי-ורדים, כזה שעולה מממתק מזרחי בחנויות התופינים בעיר העתיקה בירושלים, ולא היה בו שמץ של זיעה. אני חושבת שאילו היה נודף ריח חמוץ, לא הייתי מסוגלת לשאת את קרבתו.

"חלב? סוכר?" שאל ומילא את מבוקשי, "את רוצה עוד משהו, לילך – "

מותניו היו כמעט בגובה ראשי, והתפיחה שבמכנסיו גדלה והלכה לנגד עיניי כמו בצק-שמרים או סרט לימודי המתאר צמיחתו של פרח בבת-אחת; ידעתי כי לעולם, לעולם לא ירשה לעצמו לעשות את הצעד הראשון, הן מפני ביישנותו והן מחשש שיאבד את מקום-עבודתו ויהא עליו לחזור לנגריה בנצרת, שם עבד לפני-כן, כפי שסיפר לי מאוחר יותר. שלחתי את ידי לעומתו ונגעתי במותניית-המשי השחורה שלו. "איזו מותנייה יפה," אמרתי.

הוא לא זז.

תפסתי ברוכסן ובמשיכה אחת שיחררתיו כלפי מטה, ומיד נזדקר מולי, מתנודד, זרבובו הענק, הכהה, שראשו דמוי לב עבה בעל עין אחת, רוטטת-נוצצת בדמעת-גיל בודדה. סגרתי עליו את אצבעותיי ומשכתיו לעברי פסיעה אחת או שתיים, ואז, מעוצם התרגשותו, לא התאפק הנער עלי, ובהתנשמו, לוחש את שמי, "לילך, לילך, לילך – " חל בו רגע המשבר ונתן היטב את אותותיו. לא הספקתי אלא לקרבו אל חזי, שנזדקר לקלוט אותו כצמח אל האור, ובעוד רגע היו טיטים שלי מכוסים בנתזי תנובת זרעו, נוגע-לא-נוגע בהם, גדול משניהם, כמחפש לו מקום להידחק אליו, ואני נשענת על שתי ידיי, מאחור, והודפת עצמי, ישובה-למחצה, לקראתו.

מה נבוך ומבוייש היה עלי, קשה לתאר. "אל תדאג," ניחמתי אותו, "אני מיד הולכת להתקלח – " ריחו היה מהול עדיין בבושם הוורדים, וכלל לא הגעיל. "תישאר," ביקשתי ממנו, כי חמדתי אותו כולו, למעני. ותיארתי לי כי בנעורים שופעים כשלו לא יכבד עליו להטעימני בשנייה עד מהרה, והפעם בלא כל בזבוז, מתנובתו.

"לא. לא יכול להישאר," גימגם, "צריכים אותי בקבלה."

ניגבתי אותו בממחטות-נייר. תחתונים לא לבש כלל, רק זוג מכנסי מלצר שחורים, הדוקים, עם המותנייה הנוצצת. הוא הבטיח שיבוא אליי, מאוחר יותר, לכשתסתיים משמרתו.

ואכן, עוד באותו לילה, מתוך שינה, חשתי כיצד נמלאת המיטה בריח מי-ורדים ובחומו של גוף צעיר, ועד מהרה הייתי שרועה על גבי בפישוק רגליים, כצמח אל האור, עיניי עצומות עדיין, ועַלִי עליי, והאמת – לא טוב, חשתי שהוא קורע אותי, כאילו איבדתי את בתוליי – כנראה שלא הייתי עדיין מגורה דיי או שלא הייתי רגילה לזרבוב בעל מידות כשלו – כשראה על פניי כי הכאיב לי, עצר, אך כוחות-הטבע היו חזקים ממנו, כנראה, כי עד מהרה צנח על חזי, יונק משדיי, מתנשם ולוחש את שמי, בלא הפסק, כמין תפילת הערצה – ואני כואבת ומלאה בו ועם זאת צורחת ונהנית –

הוא נרדם על חזי, המסכן, אך לפנות-בוקר התעוררנו, ובכוחות משותפים התחלנו בשלישית את המאבק המיטתי בין עם לעם. הפעם טמן עַלִי שעה ארוכה את פניו בין ירכיי וסחט ממני קריאות הנאה, וממש בכוח שבתי ומשכתי אותו עליי, מה יש, שיִנק קצת, ושעה ארוכה היה תקוע בקירבי מבלי יכולת לגמור, ואנו שני מחנות לכודים זה בזה, ואני חשה בחלוף הזמן לפי האור שהלך והתבהר בחלון ולפי האביונות שבאו עליי בזו אחר זו, קלות כפרפורים, אך ממושכות, ממושכות, ממושכות, ולבסוף, מודאגת מעט מכך שעוד רגעים אחדים עליו להתייצב למשמרת הבוקר – שיחררתי אותו כשהחדרתי, בתנועת איגוף מוצלחת, אצבע לתחתול שלו, שהתלחלח ונענה לי עד מהרה מתוך כניעה גמורה, כאילו הוא הנקבה, וכך נמס בתוכי, ממלמל את שמי כמאוהב בי, ואני צחקתי בקול רם –

קפץ עַלִי, נכנס למכנסיו השחורים בלא תחתונים, וחמק החוצה בעיניים בורקות.

את הרצאת הבוקר – "ותורישמו ידך" נתן לנו דוקטור פלטיאל שַׁמְהוֹרִישׁ, מאוניברסיטת גורנותיים-צוּפים, שביקש להוכיח כי גם מבחינת המדע ניתנה ארץ-ישראל כולה לשלטון יהודי. הוא דיבר על עמלק, על אומץ ליבם של שמעון ולוי בשכם, שהתבוסתנים של היום היו ודאי מוקיעים אותם, על יהושע בן נון, על האנאלוגיות לתקופתנו ועל המנטאליות הערבית מבחינה אנאלית ומבחינה אוראלית, והסביר כי תקופת ההנקה של הזכר הערבי ארוכה מזו של הנקבה, כלומר – הזכר עדיין יונק כאשר הוא מסוגל כבר לדבר. אין הוא נזקק לצרחות כדי לקבל את האוכל, וכך נוצר אצלו קשר בין דיבור לתוצאה – השבעת רצונו האוראלית. לכן כבר בשלב הראשוני מקבל הדיבור יתר-משקל, עד כדי כך שהוא יכול להוות תחליף לפעולה. פעילות ינקותית זו אצל הזכר הערבי יכולה להתקשר עם תכונות כמו: החשבת-יתר של הדיבור, פראזיולוגיה וכדומה, והחוקרים הערביים עצמם כותבים על כך. כתוצאה מכל אלה הופך עצם הדיבור לפורקן אצל הזכר הערבי, ותוצאה אפשרית אחרת היא: דיברת – פירושו עשית, ואינך חייב בהכרח להוציא את הדיבור, או האיום – אל הפועל.

בדיוק באותו רגע נכנס עלי לאולם והביא על מגש בקבוקון מיץ וכוס זכוכית נוצצת לדוקטור שמהוריש. בשקט נכנס ובשקט יצא ולא ניכר על פניו כי שמע או הבין מילה מדברי המרצה הנכבד מאוניברסיטת גורנותיים-צופים. והדוקטור שמהוריש המשיך להסביר לנו, ועיניו נוצצות, "הזכר הערבי מפונק בדרך שונה מזו של הנקבה הערבית. את הילד מפנקים פינוק גופני, הכולל משחק באברי-מין, חיבוק ואימוץ אל הגוף. לפיכך צומח ממנו טיפוס חושני הסובל מאישיות כפולה. מצד אחד קיים אצלו הצורך האוראלי להוכיח גבריות, ומהצד השני קיימת אצלו הזדהות נשית, אנאלית, שאותה עליו להרחיק, היינו – מתפתח כאן שילוב של אכזריות שזורה ברומאנטיות. כך למשל אפשר להסביר השלכת אבנים על מכוניות של יהודים כהדחקה של אוננות מתמשכת מגיל הילדות אצל נערים ובחורים ערביים. לדוגמאות כאלה ואחרות, המבוססות על דטרמיניזם חברתי שאפילו החילונים לא יכולים לכפור בו, כי זה נכון גם מבחינה מדעית, יש כמובן השלכות פוליטיות!" הרעים עלינו בקולו דוקטור פלטיאל שמהוריש, "הדוגמא של תקופת ההנקה הממושכת יכולה להצביע על כך שאל לנו להיבהל יתר על המידה מאיומי הערבים להשמידנו, כי כזכור הדיבור אצלם הוא חלק מן הפורקן. אני, למשל – לעולם איני חש צורך לנעול בלילה את דלת חדרי! – עם זאת עלינו להיות זהירים מאוד בעניין המשחק המתמשך באברי-המין של הילד הערבי. לכשיגדל – הדבר דומה לגידול נמר בבית – הוא שקט, שקט – עד שהוא חש שבעליו פגיע!"

כך וכך הוסיף הדוקטור מאוניברסיטת גורנותיים-צופים ודיבר עד הצהריים, ואחרי הארוחה נפלנו, היינו קבוצה של כשבעים איש – לידיה של הרבנית נעמה קַפְקַפוֹנִי, שהיתה פעם קצינה בחיל-האוויר, הראשונה שהנהיגה את השביס הצה"לי כחלק מן המדים. היא הקדישה דבריה ליחסי אישות על פי ההלכה ולמשפחות הטמאות שאינן מקיימות עדיין את דיני היהדות. היא הסבירה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף. אין כאן עניין של רע-הכרחי, שהוא שפל או טמא. בשום אופן לא. הנוסח בהלכה הוא: "חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצווה." ומן המילה "לשמח" עולה החיוב שבהתייחסות ההלכה, כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת. ההבדל הוא שאנחנו, שומעיה, כלומר היהודים שעדיין אינם מקיימים מצוות, רואים את המין רק כחלק ממערכת של יחסים אנושיים בין שני בני-אדם, אבל ההלכה מוסיפה גם את המימד של הכוונה והמחשבה, של הרצון לעבוד את הבורא. ובניגוד למה שחושבים רבים – לא הר-הבית, לא הכותל המערבי, לא מערת המכפלה בחברון ואפילו לא קבר יוסף בשכם הם המקומות הקדושים ביותר ליהדות – אלא המיטה של איש ואישה נשואים, היא המקום הקדוש ביותר, כי בה שורש ההתחדשות!

אחר-כך הסבירה לנו שתקופת האיסור על יחסי-מין היא כימי הווסת, וכשבעה ימים נוספים אחריהם, כשכבר אין סימני-דם. בתום שבעה הימים האלה, הנקיים, על האישה לטבול במקווה, ורק לאחר הטבילה היא מותרת לבעלה, והרופאים ממליצים ואומרים שאלה הם גם ימי הביוץ הטובים ביותר. וכדי שיהיה מותר לקיים יחסים, חייבים, אפוא, להתקיים כל שלושת התנאים: גמר הווסת, שבעה ימים נקיים וטבילה במקווה. אם אחד מאלה לא נתקיים, בני-הזוג אסורים ביחסי-מין. בתקופה זו, מתחילת הווסת עד לאחר הטבילה, יש ביניהם הרחקות. כלומר, אסור להם לא רק לשכב, אלא בכלל לגעת זה בזו. וזאת מדוע? כי עצם המגע, ביד או בנשיקה, עלול לגרות אותם ולהעמידם בפני פיתויים מן הסוג ששטופים בהם הגויים, והיהודים שאינם מקיימים מצוות – שאוהבים לשכב עם נשותיהם בעיקר בימי הווסת.

ומכאן עברה לאיסור האוננות. כשאדם לא-יהודי מאונן, למשל – ערבי, הרי לא עשה כל מעשה רע. ועינינו הרואות שהתופעה נפוצה אצלם מאוד, ושבדרך-כלל, כשאין הפרזה בדבר – אין היא גורמת להם כל נזק – לגויים, כמובן. והנה האוננות, האסורה בגלל השחתת הזרע הכרוכה בה, היא דוגמה טובה לאיסור המחייב יהודים בלבד. ואם נחפש את המשמעות שמאחורי העניין, מדוע ליהודים אסור להשחית זרע ולגויים מותר, אז התשובה היא שהיהודי חייב לשאוף לקדושה יתירה ואסור לו להשחית את טיפות הזרע הקדוש אל הקליפות הטמאות, ואסור לו לשקוע בהרגלים של התרכזות בהנאה-גופנית-עצמית-בודדת, כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת, ועל כן קיימות דרישות מיוחדות שהבורא דרש ממנו ואינו דורש מכל האנושות, כגון לימוד תורה.

המושג – לימוד תורה, נחשב לפיתרון לא רק כנגד הגירויים המיניים אלא בעניינים שונים כגון – שיחות לא מוסריות, לשון הרע, רכילות, השמצות למיניהן. אלה הם איסורים, שכמו האוננות, או כל עניין אחר שיהודי חייב להיזהר בו – לימוד תורה מהווה להם עיסוק נגדי, המגביר את הזהירות. ולא רק לשבת וללמוד פרק בתורה, אפילו לשמוע סיפורי אגדה או דברי הלכה, להשתתף בדיונים ובוויכוחים על דברים שבקדושה – כל אלה הם דברים שלפעמים כרוכים בהוצאת מרץ בלתי-נדלה, ומקטינים את הצורך באוננות. ויש רבנים הרואים אפילו בזריקת אבנים על אחינו הלא-מאמינים, הנוסעים עדיין בשבת במכוניות – עיסוק-שבקדושה הכרוך בהוצאת מרץ בלתי-נדלה, וגם תריס בדוק בפני אוננות, אבל היא, הרבנית רס"ן (מיל.) מרת נעמה קפקפוני, אינה מצטרפת לדעתם, כי חבר שלה לשעבר, טייס, שאמנם אינו מקיים מצוות, עדיין, נפגע במוחו מאבן כזו, ומאז הוא צמח, והיא אינה חושבת כי יהודים צריכים לפגוע כך ביהודים, ולדעתה חטאם של אברכים מאוננים-בסתר, חמור ככל שיהא מבחינת – ולא תשחית זרעך לשווא, עדיין קטן הוא בהרבה מחשש פגיעתן הרעה של האבנים שהם יודים במוחותיהם של יהודים אחרים, אפילו הללו מחללי-שבת בפרהסיה, עדיין.

עד שעה מאוחרת בלילה, וגם למחרת, נישאו הרצאות על "מוצא האדם מן הקוף – האומנם?" על "רצח עובּרים יהודים מאז השואה" על "היש ביהדות תשובה לשאלות מצפון?" על "משמעות האותיות שבתורה וצירופן למילים" על "מצוות השמדת-עם מן התורה – האומנם?" על "היש צורך במדע?" על "היש צורך באמנות?" על "האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת" ומכל אלה הבנתי שהמלחמה ביצר-הרע כבר אינה מתקיימת כל-כך בתקופתנו כי אנחנו, היהודים שאינם מקיימים מצוות – מספקים את תאוותינו כאוות-נפשותינו ולכן אין אנו מסוגלים להיאבק ביצר-הרע כי שקועים אנו בו כליל. ואילו הם, המאמינים, מקיימי המצוות שבתורה, גם להם אין כל צורך להיאבק ביצר-הרע כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת ולימוד התורה והחיים של הקדושה והטהרה שבהם אין שליטה ליצר-הרע ולא תמצא במחנם שאב ישכב עם בתו ר"ל ואח עם אחותו ר"ל ובעל עם אשת-ידידו ר"ל ואישה נשואה עם החברים של בנה ר"ל – כנהוג אצלנו, בתל-אביב, בשכונות של יוסי שריד ושולמית אלוני.

מצד שני, אולי כולם דופקים אותי מפני שאני אשכנזייה?

טוב. אני חושבת שבאותו לילה לא היה אחד או אחת מקירבנו, משתתפי הסמינר, שישנו כמובן נשים לחוד וגברים לחוד – שלא התענה שעות ארוכות עד שלא היה יכול להתגבר על יצרו העז והנורא, וסיים בהשחתת-זרע-רבתי או במיץ-נשים, חוץ ממני, שהשארתי דלתי לא נעולה וזכיתי לביקורו של עלי, שהפעילות החדשה שמימיו לא ידע, לדבריו, כמוה – הוא נשבע לי שאני האישה הראשונה שהרשתה לו לגעת בה – רוקנה כנראה את הביצאלאך שלו כליל, כי בלילה זה לא הזריע אלא פעמיים אך כל פעם נמשכה שעה ארוכה ואני חושבת שרק בזכותו הצלחתי להחזיק מעמד בסמינר, שבעה ומסופקת מצד היהדות במזון נפשי מדי יום ומצד הערביוּת בגופי מדי לילה, ויכולה הייתי להמשיך כך כל שבעת ימי הסמינר, וריח מי-ורדים נדף כבר גם ממני, ושפתיי תפחו וכאבו לאחר שהצלחתי להקיף בהן את הזרבוב בעל ראש הלב הרחב שפיאר את ירכיו של עלי – אלמלא הגיעני ביום השלישי בצהריים המברק על פטירתו של אפרם גרילפארצר, הוא סנופי השמן.

לא היה אפשר להתקשר איתי טלפונית כי מנותקים היינו, לא רדיו, לא טלוויזיה, רק שלוש ארוחות דשנות ביום. חדרים נעימים. והרבצת תורה משמונה בבוקר עד חצות, עם הפסקות קצרות. אבל לא אימא רגינה תיוואש מלשתפני בלווייה המשפחתית.

מיד ארזתי כל חפציי המעטים, נשקתי למזוזה והסתלקתי באוטובוס הראשון, ואפילו לא נעלתי את דלת חדרי הריק. את עלי לא ראיתי. זו לא היתה שעת המשמרת שלו. ואני משערת לעצמי כי אם לא סיפרו לו בקבלה על היעדרי, חמק בשעה הקבועה בלילה אל חדרי בעד הדלת הלא-נעולה, פושט מכנסיו השחורים עם מותניית-המשי בעלת הקפלים, ללא תחתונים, ואם מצא את המיטה ריקה וסיפק תאוותו במזרון ובריח סדיניי, או הבהיל באברו הגדול משנתה איזו משתתפת בסמינר להכרת היהדות – זאת לא ידעתי בטרם נתפרסמה הפרשה בעיתון. – כי מאז הלילותיים שהזדיינתי עימו עד שורשי-נשמתי, לא שבתי לראותו אי פעם, אף כי חוששתני שתוצאות רבות וחשובות היו לכך על מהלך חיי ועתידי –

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-44 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, הגיליון האחרון, כגיליונות האחרים – עשיר ומגוון. תענוג. 

תגיד ליקירתי זיוה שלא תקרע את ליבי, כל כך קשה וכואב לקרוא שוב ושוב את שיר משמר. משפחת אלתרמן היתה טרגדיה, האב עם כל פירסומו, תרצה עם כל יופייה ושירתה, ורחל עם כל הישגיה בתיאטרון. 

וברוך הבא להדסה. תודה רבה.

שלך,

אלי עמיר

* אהוד, ברכות. בתגובתך לרשימה המיוחדת והמרגשת של זיוה שמיר "המוזה קלת הכנפיים" – לעניין משפחת סלור מפתח-תקווה: התייחסתי פעמיים למשפחת סלור בספריי מבלי להיכנס לסבך המשפחתי:

קרקע ומפה (1991) בו רק הזכרתי את המודד מפתח-תקווה (עמ' 19).

אולי הוא עוד יבוא... (2013) על "ליל הגשרים" בו נפלו 14 ובהם יחיאל סלור (עמ' רבים).

יחיאל היה בנו של ד"ר סלור, אחיו של המודד. ראה את רשימתה של מאירה יעקבא בעת-מול 184 (2005).

בברכה,

דב גביש

 * אהוד היקר, אתה שואל על בנץ סלור – אם אינני טועה, הוא בנו של מוסא סלור, שהיה חבר של חמי, משה בן-יהודה. אני ראיינתי אותו, והוא סיפר לי איך חמי נקם ברוצח הוריו במאורעות תרפ"א.

הניתוח של זיוה שמיר ל"שיר משמר" של נתן אלתרמן הוא ממש מלאכת מחשבת.

שמחתי לפגוש שוב את הדסה מור בכתב העת, אני אוהב את כתיבתה.

נעמן כהן מזכיר לנו שהשר עיסאווי פריג' היה רואה חשבון של חמאס, ועכשיו הוא מיתמם כאילו לא ידע את מי הוא משרת. צריך עור של פיל לטעון טענה כזאת.

מדברים הרבה על כך שגיבור ערבי נוצרי הציל תושבי בני ברק, ושילם בחייו. אין סיכוי שהחרדים ילמדו שלא די בלימוד תלמוד כדי להגן מפני טרוריסטים. יש להם תיאוריה חסרת שחר, ולעזאזל העובדות.

שוב תודה,

משה גרנות

* אהוד: הצצנו במחירי פריטים אחדים שקנינו במכולת השכונתית שלנו: חבילה של 1 ק"ג מצות עולה רק 17 שקלים! קילו סוכר – 5 שקלים! ליטר חלב בקרטון – 6 שקלים! אבוקדו במחיר של 20 שקלים לקילו! אז תגידו –זה יקר? בברלין או בלונדון אתם קונים מוצרים כאלה יותר בזול?

* שלום והערכה לך אורי הייטנר, על דבריך בחב"ע 1735, וברכה לבריאות טובה עם יקיריך, ברמת הגולן המשגשגת בישראל. מאוד נהניתי הבוקר מדבריך הראויים והטובים, בחב"ע 1735, שהיו בו מאמרים נוספים וטובים להפליא. לך, מכל מקום, הערכה על כל דבריך הבוקר, ואנא המשך בהם להרגעת כולנו בימים טרופים אלה.

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם ובהעפלה, ובהבאת נשק המגן.

אהוד: בקשר לרמת הגולן. ביליתי בשבוע שעבר בנופשון של גימלאי תל השומר, בזכות המסתורית, במלון היפה ומאיר הפנים של קיבוץ הגושרים, באצבע הגליל, ולבד מהשחייה בבריכה המחוממת של המלון, על רקע פסגת הר החרמון המושלגת – לא הפסקתי להתפעל מהאפרים ומהגבעות הירוקים של רמת הגולן, שבכבישיה טיילנו במסגרת הנופשון – כרי ירק אביב שבו רועים ולוחכים עשב עגלים-לבשר הנהנים מברכת שמיים ומבטיחים בשר טעים לעם ישראל. ובכל מקום שפע המים הזורמים, והכנרת המלאה.

מדי פעם זכרתי את המראה הצחיח של הרמה הסורית שאליה הגעתי לפני 55 שנים, במלחמת יוני 67' – עם לוחמי חטיבה 10 של אורי בן-ארי. אני שירתי אז בפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית, בפיקודו של רס"ן ד"ר יואל ידלובקר (1930-2013) – ולא בחוד החנית של החטיבה הלוחמת. בן-דודי בדרגה שנייה, דוד בן עזר, שהלך לעולמו השנה – היה הקשר בג'יפ של ידלובקר, ויחד עברנו את המלחמה.

דוד היה נכדו של משה שמואל ראב בן עזר, שהיה אחיו הצעיר של סבי יהודה, והם ממייסדי פתח-תקווה לפני 144 שנים. וכיום נכדם של דוד, ומירה תבדל"א – הוא מפקד בעל דרגה גבוהה בצה"ל.

* איליה בר-זאב: בעקבות גיליון 1735 – בוצ'ה ובוצ'אץ... אלה שני מקומות שונים:

בוצ'ה  במחוז קייב.

בוצ'אץ במחוז טרנופול, בחבל ההיסטורי של גליציה המזרחית למרגלות הרי הקרפטים. בעבר בפולין. הנאצים יחד עם האוקראינים טבחו ביהודים באופן שיטתי ובהתלהבות. הייתי שם לפני-כ-3-4 שנים יחד עם קבוצה בראשות ד"ר רוחמה אלבג. לא רחוק משם-מחנה ההשמדה בלז'ץ – רק חצי מיליון הושמדו שם (גז) ורק עד אחד נותר. ספרי "בעקבות הזמן השרוף" נכתב על מחנה זה, שבו נרצחו בין השאר כל בני משפחת אבי (משה וולפנהאוט), שלמזלו עלה לארץ בראשית שנות ה-30.

אהוד: גם לי זה לא היה לגמרי ברור, אבל בבירור שערכתי בגוגל היו בוצ'ה ובוצ'ץ אותו מקום ממש, ולכן טעיתי.

* אשר מעוז: לרשימה "ובימים ההם אין מנחם לבגין" – אינני יודע האם ובאיזה צד של ישראל אלדד ישב בגין אך הביטוי של בן-גוריון היה: "האיש היושב לימינו של באדר" – כסדר הישיבה בכנסת.

* נחמיה שטרסלר: "ראוי גם לדעת שההשתמטות המרגיזה של החרדים אינה נובעת מטעמים דתיים. הם פשוט חוששים לילדיהם. הם מעדיפים שהחמור החילוני יגן על המדינה ועליהם, ואם ייפצע או יישלם בחייו חבל מאוד, אבל זה תפקידו. ואמנם, הח"כים החרדים פועלים בכנסת כל הזמן כדי שהאמא והאבא החרדים ימשיכו לישון בשקט בלילה, בעוד ששנתם של ההורים החילוניים תיטרף מדאגה." ["הארץ", 5.4.22].

* אהוד: קשה לחשוד בי שאני מתומכיה של הקואליציה הנוכחית, אבל צעדה של ח"כ עידית סילמן, שאינני בטוח שהיא ממש-חכמה וממש-מבינה בנושאים שבהם היא עוסקת בכנסת – נראה לי צעד תמוה ומיותר. הרי כל עניין החמץ בבתי החולים כבר הוכרע בקואליציה הקודמת, ומכתבו של שר הבריאות ניצן הורביץ בא רק להזכיר את הנוהג הקיים מאז, מכוח ההחלטה של בג"צ  (וראו את מאמרו של מנחם רהט בגיליון הזה) – ואם הגברת סילמן חושבת שהיא תכהן כשרת הבריאות בקואליציה הבאה – ותבטל את ההוראות האלה ותאסור על הכנסת מזונות פרטיים לבתי החולים בפסח – הרי אני מקווה שתוכניתה האווילית לא תתקיים, ואני תומך במאה אחוז בעמדתו של שר הבריאות הנוכחי.

הערכים ה"יהודיים" של גברת סילמן הם בדיחה, הם כנראה צירוף של בורות וסכלות.

* אורי משגב: "ומה שבר אותה, לפחות לכאורה? תזכורת מנומסת של שר ממרצ על בג"צ וחמץ. לא פיגועים, לא מהלכים מדיניים, לא תחבורה ציבורית בשבת, לא התנחלויות ומאחזים וגבעות וסיפוח. הייהרג ובל יעבור מבחינתה הוא מצב שבו יתאפשר לחילונים וערבים לאכול סנדוויץ' או פיתה כשהם מאושפזים בבתי החולים או עובדים בהם. להפיל על זה ממשלה זו רמת טירלול גבוהה אפילו עבור חרד"לית מצויה,..." ["הארץ" באינטרנט. 6.4].

* יונתן אנגלנדר: "הדבר המפתיע ביותר בפרישתה מהקואליציה וקריסתה המסתמנת של הממשלה היא שזה לא קרה עד עכשיו. זעקות השבר, הטפות המוסר והבנייה של הררי פרשנות פסיכולוגיסטית על המהלך מיותרות כולן. זה בעלה! החמץ הוא רק תירוץ! שוחד פוליטי! איש לא יודע איפה ממוקמת סילמן במדרג שבין טהרנית יהודית שלא יכולה לסבול את המחשבה על בייגלה במיון יולדות לבין מקיאווליסטית שמכרה את ראש מפלגתה בעבור הבטחת תפקיד – וכנראה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. אבל זאת כן ידוע: פוליטיקה וסכינאות חד-הם, בטח בישראל 2022. ה'בגידה' של סילמן בממשלה אינה גדולה מה'בגידה' של בנט בציבור שלו." ["הארץ" באינטרנט. 6.4].

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

עד היום אין רחוב בתל אביב

על שמה של אסתר ראב

אבל גם כבר אין גשר

על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום

נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,

במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון

במהלך מבצע שומר החומות.

עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח

של אורח המלון אבי הר אבן

שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,

ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"

["הארץ", 16.8.2021]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל