גיליון מס' 1737

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בניסן תשפ"ב. 11.4.2022.

עם הצרופה [המקורית, ללא עריכה] "מאכלי פסח של סבתא רבקה" מאת דורון גיסין.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: באחריות גמורה וערירית. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן. "מרומנטיקה כיום בורחים כמו מאש". הפזמון המאוחר "קונצרטינה וגיטרה". // רונן סוניס: קו המשווה: כניסתו של בודלר לתחומי העברית. על שלושה מתרגמים עברים שהעניקו טיפול רדיקלי לשירו של בודלרSpleen  – דוד פרישמן, אסתר ראב ולאה גולדברג. ציטוט. // איליה בר-זאב: 4 שירים. // רוֹן גֵּרָא: אילקה. // עקיבא נוף: אל מול הפיגוע. // אורי הייטנר:  צרור הערות ‏10.4.22. // עמנואל בן סבו: מגישים בהתלהבות לחי דשנה ומתמוגגת לסטירה הידועה מראש. // ברוך תירוש: שלום והערכה למר ג'לאל בנא יקירי. // מיכאל רייך: כּוֹחוֹ שֶׁל יַתּוּשׁ. // ד"ר ארנה גולן: על העיוורון ועל הפיכחון ועל הצמיחה מתוך השיח של "אני-אתה" או – אלוהים "עזר לו", לבן עזר המשורר, ולאו דווקא לפנות בוקר. המשך. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת חמישית, המשך. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

באחריות גמורה וערירית

אַכְזָבוֹת בְּתַשְׁלוּמִים צָבַרְתְּ לִכְדֵי בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף

אֶת בְּרִיחוֹתַיִךְ בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית,

אַתְּ מִתְעַשֶּׁרֶת, לְפִי מַטְבֵּעַ שֶׁל שָׁנִים קָשׁוֹת

פּוֹלִיסָה שֶׁל סְתָו וְאֵין-אוֹנִים וּנְשִׁיקוֹתַי הַנִּכְתָּבוֹת בָּךְ

עַל עוֹרְקַיִך הַלְּבָנִים, כְּאִלּוּ עוֹד יָכֹלְתְּ אִתִּי וְלֹא רָצִית –

עַתָּה גָּבַהּ בֵּינֵינוּ הַר שֶׁל שְׂפַת טְרָשִׁים,

מַחְזוֹר שִׁירִים שֶׁל פַּחַד שַׁיִשׁ בְּפָנַיִךְ

וּשְׁעוֹת מִלִּים וּשְׁנַת שְׁבָרִים בְּכֶפֶל וְחִסּוּר

שֶׁלָּנוּ עִם זָרִים, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ יַלְדָּה לִבֵּךְ

חֶשְׁבּוֹן אֵינֵךְ יוֹדַעַת, נוֹשֵׂאת רִיבִּית הַשֹּׁקֶת הַשְּׁבוּרָה

אוֹתָהּ צָבַרְתִּי בְּלִבִּי, שָׂמֵחַ לְאִדֵּךְ, עַקְשָׁן כָּמוֹךְ וּקְצָת צוֹדֵק

סוֹכֵן בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף אֶת כָּל שְׁנוֹתַיִך, וּמְחַבְּקֵךְ

בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית.

יולי 1973

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

"מרומנטיקה כיום בורחים כמו מאש"

על הפזמון  המאוחר "קונצרטינה וגיטרה"

 את הפזמון "קונצרטינה וגיטרה"  חיבּר אלתרמן למען המופע "שוּק המציאוֹת" (1965), שיזם וביים חברו שמואל בּוּנים.  ביצעוהו אִילִי גוֹרליצקי ויונה עטרי לצלילי לחנו של סשה ארגוב שחוּבּר לקצב ריקוד הפּאַסוֹדוֹבּלֶה (Pasodoble) בעל המבנה הבִּינארי המתגוון. המילים, המנגינה, הכוריאוגרפיה והביצוע העמידו במשותף את אחת מפסגותיו של הפזמון העברי ההומוריסטי.

שמואל בונים שִׁכנע את אלתרמן לתת לו להעלות מופע שיתבסס כולו על פזמוניו, לאחר שראה במו-עיניו את הצלחתה האדירה של ההצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שהיתה מבוססת בעיקר על תמלילי אלתרמן  ולחניו של ארגוב, שהפכו את מחזהו חסר הברק של סמי גרונימן למחזֶמר מרהיב ומלהיב. בהצגה נוספו לתמליל וללחן ביצועיהם הבימתיים  הווירטואוזיים של אילי גורליצקי ויונה עטרי, שהעמידו יחדיו מופע נפלא, מלא esprit וכשרון-במה. 

סשה ארגוב. צילם: שמואל נחמני. מתוך ויקיפדיה.

את "שוּק המציאוֹת" יזם אפוא בונים מתוך תקווה לשכפל את  ההצלחה הבימתית והכלכלית המרשימה של ההצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (באותה עת עדיין "רצה" הצגה זו ב"סֶבב הראשון" שלה 400 פעם מול אולמות מלאים).

בשנת 1965  פִּרסם אלתרמן גם את ספר שיריו האחרון – חגיגת קיץ – הגדוש יסודות דרמטיים ססגוניים; ושתי היצירות האלתרמניות המאוחרות האלה –  חגיגת קיץ ו"שוּק המציאוֹת" –  חָברו יחדיו לתופעה מעוררת השתאות (לנוכח מצב בריאותו של  אלתרמן שהתחיל כבר אז להידרדר).  היה זה מופע מרהיב-עין של זיקוקין די-נור שהאיר באותה שנה את שמיו של המשורר-המחזאי רגע לפני בוא השקיעה שהביאה אִתה את החשֵׁכה.

מקץ זמן לא רב עתיד היה לצאת הספר זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית (1966), שבו התמקד נתן זך בַּמטרה להוריד את נתן אלתרמן מעל הבמה ולהמיר את הפואטיקה הרוּסוֹ-עברית של "אסכולת שלונסקי-אלתרמן" בפואטיקה משוחררת ויום-יומית יותר ברוח הזמן החדש. זך הנחוש, חמוש בכליהָ של תורת הספרות', שאותם למד מפי חברו ומורהו בנימין הרושובסקי (הרשב), יצא במתקפה נגד הפיגורטיביוּת עזת הצבעים  של שירת אלתרמן, נגד אופייה האוקסימורוני ונגד המשקל הסדיר שלה. הוא הִמליץ לסופרי דורו להמיר את הסגנון האלתרמני התאטרלי בסגנון דיבורי ובריתמוס חופשי הזורם כזרום התודעה.

אלתרמן, התחיל להאמין שזמנו  אכן חלף-עבר לו ושהגיעה העת  לפַנות את הבמה למשמרת חדשה וצעירה. חדל לחַבּר שירים, ומשנת 1967 ועד יום מותו הוא נתן את רוב חֵילו לחיבור מאמרים פוליטיים בעיתון מעריב (מאמרי "החוט המשולש"). אם חיבר פה ושם שיר כלשהו, הוא הותירוֹ במגירה. בחינתם של אותם שירים ספּוֹרדיים שנותרו במגירה מלמדת שהם לא הצטרפו למכלול אחד, ואין בהם דבר שיכול להעיד על תוכנית להוציא ספר שירים נוסף. להפך, בשנותיו האחרונות התמקד אלתרמן  בפובּליציסטיקה ובחיבור מחזות, שלא את כולם הספיק לסיים. הוא אף חיבר במר-נפשו את הפארסה בעלת הגוון האקטואלי "המסכה האחרונה", שהיא למעשה "שירת הברבור" שלו.

הפזמון "קונצרטינה וגיטרה" נכתב כאמור ב-1965, בסופהּ של התקופה האוֹפּטימית של אלתרמן. זהו  דואט קומי שבמרכזו גבר ואישה, שניהם עובדי נמל ותיקים (פקח מכס וסניטרית) שכבר אינם שרויים באביב ימיהם. ניכּר שמתנהל ביניהם רומן עדין ומאופק, בעת שהם נפגשים בקביעות לעת ערב, בסוף יום העבודה. בולט לעין מצבם הלימינלי (מצב-הסף) של בני הזוג (המילה "לימינלי" והמילה "נמל" מאותו שורש יווני נגזרו): הם שרויים בערוב ימיהם, בשעת ערביים, והמבנים שבהם הם נמצאים רוב שעות היום  ניצבים על גבול היבשה והים).

כשהם עוזבים את מִבני הנמל האפורים – את בית המכס ואת הקרנטינה –  בסוף יום העבודה,  הם "מִתְיַשְּׁבִים בִּשְׁנַיִם" (היכן?), שרים ומנגנים בצמד.  מדוע אין הם יושבים, כמתבקש וכמצופה, מול גלי הים לעת שקיעת החמה  – על רקע הנוף הרומנטי? חידות אחדות המתעוררות למקרא סיפורם נשארות לכאורה ללא פתרון.

ל"קונצרטינה וגיטרה" קדמו דוּאטים רומנטיים לא מעטים פרי-עטו של אלתרמן מן השנים שבהן חיבר את חרוזיו לבמה הקלה. ביניהם  מצויים דואטים רומנטיים של  בני-זוג  שזיווּגם  חסר סיכוי או חסר הדדיוּת ואיזוּן: "רינה", "רומנס", "מרים ושמעון", "אני אחכה לך", "בכרמי תימן",  "זֶמר שלוש התשובות", "לימון וצלחת", ועוד.

לפעמים הציב אלתרמן בדואטים הללו בני-זוג שהבדלי גיל משמעותיים מפרידים ביניהם. לפעמים העמיד במרכזם בני-זוג שמתקשים לקדם את יחסיהם עקב פערי מנטליוּת או התנגדות ההורים. לא פעם תיאר בני-זוג השונים איש מרעותו בעָצמת הרגשות שהם מוכנים להשקיע במערכת היחסים שביניהם: הוא מאוהב בה "עד הגג", והיא אינה מתלהבת ממנו, או אפילו מסתייגת ממנו (ולפעמים להפך: היא מוכנה להיות עפר תחת כפות רגליו, והוא מבקש להפליג מחדרהּ הצר אל  המרחבים והמרחקים).

"קונצרטינה וגיטרה" הוא דואט של "הוא והיא" מבוגרים, היושבים לכאורה איש ליד רעותו בהרמוניה שקטה ומאופקת. העוּבדה ששמותיהם מלוּוים בתארים  –  "מר זָבָּארה" ו"מרת נינה" –  מעידה שאין מדובר בטירונים או בפִרחי-נעורים, אלא באנשים בעלי ותק, מעמד וקביעות. הדואט אינו מובא ישירות מפיהם של  הגיבורים עצמם. סיפורם מובא בגוף שלישי מפיו של האני-המשורר, המופיע  כאן ב"מערכון" כמין מַנחה (קוֹנפרנסיֶיה). הוא מַנחה הסצנה שלפנינו,  מגולל את סיפורם כ"מסַפֵּר כל-יודע", כאילו היה עֵד לפגישותיהם וכאילו "צילם" אותם בעת שניגנו ושרו בצמד. הוא אף "הקליט" כביכול את שיחותיהם מילה במילה, עד לרגע שבּוֹ  התרחק  ממנו הצמד לכיווּן האופק, יצא ממסגרת התמונה ונמוג במרחק הנעלם.

לפנינו לכאורה תמונה של הרמוניה שקטה של זוג המנהל רומן אהבים "מאוחר": ברַכּוּת,  בעדינוּת וללא התרגשות יתֵרה. ואולם, קצב הפּאַסוֹדוֹבּלֶה משקף את סערת הרגשות המתחוללת בתוך הנפש פנימה. שניהם מתגעגעים: לאהבה ולמגע, אך נוהגים בזהירות ובאיפוק. ניגודי הרסן והסער (השקט החיצוני מול המיית הנפש הגועשת) הם כאן "שֵׁם המשחק".

האני-הדובר ממשיך לדווח גם לאחר רדת המסך ויציאתו של זוג האוהבים מן התמונה. מתברר שאמנם הם נעלמו כבר ואינם, אך כל הבעיות והתחלואים שהעסיקו אותם נשארו בעינם ויישארו כנראה לנצח נצחים. אלתרמן הרהר לא פעם על גורמי הקבע היציבים של עולמנו מול הגורמים  המשתנים והחולפים עם הרוח. כאגרונום הוא מכיר היטב את מעגל העונות ואת מחזור הזרע. כמשורר הוא פתח את ספרו הראשון במילים "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן". בתוך התופעות המעגליות הגדולות שעליהן הרהר כל חייו, הוא לא שכח את מימרתו של היינריך היינה: "בֶּן חֲלוֹף הַמְּשׁוֹרֵר, אַךְ נִצְחִי הוּא הַשִּׁיר" (שאותה ציטט  בטור משנת 1944).

כזה הוא  גם גורל גיבורי  השיר "קונצרטינה וגיטרה" וגורל שירם: אמנם הסניטרית ופקיד-המכס כבר עברו ובטלו מן העולם ("אַיֵּה אָדוֹן זַבָּרָה / וְאַיֵּה הַגְּבֶרֶת נִינָה / שֶׁנִּגְּנוּ עַל הַגִּיטָרָה / לִצְלִילֵי הַקּוֹנְצֶרְטִינָה?") – אך שירם יוסיף להתנגן לאין-קץ  גם אחרי היעלמם מן האופק. הזוג המוזר שלפנינו, אנשי הרוטינה האין-סופית, החוזרת על עצמה, נעלם יום אחד מאופק חיינו, ביחד עם הקונצרטינה המיושנת של מרת נינה שיצאה כבר מזמן מן האופנה. "ניגונם" (במרכאות ובלעדיהן) ימשיך להתנגן שוב ושוב.

בשלב זה של כתיבתו חיבב אלתרמן טיפוסים קריקטוריים, המשמיעים קטעי-שיח מופרכים ואבּסוּרדיים. כאן, לפנינו כאמור זוג "רומנטי" של עובדי ציבור אפורים, המבצעים יום אחר יום ושנה אחר שנה עבודה משעממת למדיי. דוּאֶט שגיבוריו נוגעים ללב בגרוטֶסקיוּת האפרורית, אך המכובדת והרצינית, שלהם.

פזמון זה משתלב היטב גם בתוך קבוצה של שירים קלים בעלי גוון קומי שבהם תיאר אלתרמן פקידים ואנשי מִמסד אפורים, עכברי ארכיון, פקידי בנק ו"בוכהלטרים" למיניהם. יש בשירתו הקלה שירים לא מעטים על  אנשים העושים עבודה רוטינית,¹ שרק לעִתים רחוקות קורה בה משהו שיכול להָפֵר את השגרה המשמימה. הפַּקָּח מספר לבת-זוגו על מִסים ומכסים, והיא מספרת לו על תחלואים ועל תרופות. כל המידע ה"מלבּב" וה"רומנטי" הזה – האפוף ריחות של  ספירט, סקיפידר, חינה, רצינה ושמן קיק –   מסופר על רקע צלילי הקונצרטינה והגיטרה שהם אוחזים בידיהם:

מָרַת נִינָה סָנִיטָר וָתִיק הָיְתָה הִיא.   

מַר זַבָּרָה בַּנָּמֵל הָיָה פַּקָּח.

אֶת מְלַאכְתָּם הָיוּ גּוֹמְרִים הֵם בֵּין עַרְבַּיִם

וְיוֹצְאִים מִן הַנָּמֵל, וְאַחַר כָּךְ

בִּשְׁעַת פְּנַאי הָיוּ הֵם מִתְיַשְּׁבִים בִּשְׁנַיִם

וּמְנַגְּנִים וּמְזַמְּרִים בְּקֶצֶב רַךְ.

הִיא עָבְדָה בַּקָּרַנְטִינָה

בְּתַפְקִיד שֶׁל סָנִיטָר.

הוּא עָבַד, מַאי נַפְקָא מִינָהּ

כִּפְקִיד מֶכֶס לֹא זוּטָר.

שְׁמָהּ הָיָה, אָמַרְנוּ נִינָה,

שְׁמוֹ הָיָה, כַּנַּ"ל, זַבָּרָה,

הִיא נִגְּנָה עַל קוֹנְצֶרְטִינָה,

הוּא נִגֵּן עֲלֵי גִּיטָרָה

וּבְכָל עֶרֶב הִיא הִשְׁעִינָה       

עַל כְּתֵפוֹ רֹאשָׁהּ וְשָׁרָה, 

וּפְעָמִים הִיא הֶאֱזִינָה,

לְגִיטָרָה טָרָה טָרָה.

טָרָטָרָה,

טָרָטִינָה,

מַר זַבָּרָה,

מָרַת נִינָה.

טָרָטִינָה,

טִינָטָרָה,

קוֹנְצֶרְטִינָה

וְגִיטָרָה.

מָרַת נִינָה קֹדֶם כֹּל הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת

מַה נִּשְׁמָע בָּעֲבוֹדָה, וּבְקוֹל עָדִין,

בְּלִוּוּי שֶׁל צְלִיל גִּיטָרָה מְצַלְצֶלֶת,

הוּא סִפֵּר לָהּ עַל מִסֵּי הָעֲקִיפִין   

שֶׁיֵּשׁ לִגְבּוֹת אוֹתָם בְּדֶרֶךְ מְקֻבֶּלֶת

בְּתַעֲרִיף שֶׁל מִצְרָכִים וּמִטַּלְטְלִים.

לִצְלִילֵי הַבַּרְקָרוֹלָה   

הוּא סִפֵּר עַל מַס הַבְּלוֹ,

עַל סְחוֹרוֹת בְּלִי בַּנְדְּרוֹלָה

שֶׁתּוֹפְסִים אוֹתָן אוֹ לֹא.

וְעַל הַבְרָחַת רֶזֶרְבִים

שֶׁל וָלוּטָה בְּתוֹךְ תֶּפֶר 

וְעַל דְּבַר מִטְעַן קוֹנְסֶרְבִים

שֶׁהָיָה נְגוּעַ דֶּבֶר.        

זֹאת סִפֵּר הוּא, מַר זַבָּרָה

בְּדַבְּרוֹ עִם מָרַת נִינָה

וּבְנַגְּנוֹ עַל הַגִּיטָרָה

לִצְלִילֵי הַקּוֹנְצֶרְטִינָה.

טָרָטָרָה...

אַחַר כָּךְ הָיָה אוֹמֵר הוּא: דַּי, הִפְסַקְתִּי.

לוּ נִשְׁמַע שִׂיחַת שְׂפָתַיִךְ הַיָּפוֹת.

וְסִפְּרָה הִיא אָז לְאַט וּבְאֹפֶן טַקְטִי

עַל מַחֲלוֹת עוֹנָתִיּוֹת לְפִי תְּקוּפוֹת

וּכְמוֹ כֵן עַל הַשֵּׁרוּת הַפְּרוֹפִילַקְטִי

שֶׁנּוֹעָד לִמְנִיעַת הַמַּגֵּפוֹת.

הִיא סִפְּרָה לוֹ עַל אַנְגִּינָה

וְעַל סְפִּירְט וּסְקִיפִּידָר    

וְעַל כָּל מִינֵי רוּטִינָה

שֶׁל דַּלֶּקֶת וְקָתָר.

וְהוֹסִיפָה וְסִפֵּרָה

בְּדַבְּרָהּ עִם מַר זַבָּרָה

גַּם עַל כָּל מִינֵי חוֹלֵרָע

שֶׁל קוֹלִיטִיס וְחָרָרָה.

וְעַל חִינָה וּרִצִינָה

וְעַל שֶׁמֶן קִיק הִיא שָׁרָה

בְּנַגְּנָה עַל קוֹנְצֶרְטִינָה

לִצְלִילָהּ שֶׁל הַגִּיטָרָה.

טִרְטְרָה...

הִשְׁתַּתֵּק הַזּוּג הַזֶּה, לֹא מְנַגֵּן הוּא  

כִּי הַזְּמַן אֶת כְּלֵי הַזֶּמֶר מְחַדֵּשׁ.

אֵין רוֹמַנְטִיקָה עַכְשָׁו, כִּי בִּזְמַנֵּנוּ

מֵרוֹמַנְטִיקָה בּוֹרְחִים כְּמוֹ מֵאֵשׁ.

נִינָה אֵין וְגַם זַבָּרָה כְּבָר אֵינֶנּוּ,

אַךְ קַדַּחַת יֵשׁ עוֹד וְקוֹלִיטִיס יֵשׁ.

יֵשׁ אָמֶבּוֹת אֵין-מִסְפָּר עוֹד

וְגַם סְפִּירְט וּסְקִיפִּידָר

וְיֵשׁ כָּל מִינֵי חָרָרוֹת

שֶׁל דַּלֶּקֶת וְקָתָר.

תַּחֲנַת מֶכֶס לֹא נִסְגְּרָה

וְקַיֶּמֶת קָרַנְטִינָה

וְיֵשׁ בְּלוֹ עַל כָּל סִיגָרָה

וְיֵשׁ חִינָה וּרְצִינָה

אַךְ אַיֵּה אָדוֹן זַבָּרָה

וְאַיֵּה הַגְּבֶרֶת נִינָה

שֶׁנִּגְּנוּ עַל הַגִּיטָרָה

לִצְלִילֵי הַקּוֹנְצֶרְטִינָה?

טָרָטָרָה,

טָרָטִינָה,

אֵי זַבָּרָה?

אַיֵּה נִינָה?

טָרָטִינָה,

טִינָטָרָה,

קוֹנְצֶרְטִינָה

וְגִיטָרָה.

הקונצרטינה והגיטרה אינם מפיקים צלילים שמשתלבים זה בזה באופן טבעי והרמוני. להפך,  הקונצרטינה – מין אקורדיאון קטן שכבר יצא מן האופנה – מלַווה בדרך-כלל מוזיקה קבוצתית, קלה ועממית: פזמונים ושירי זֶמר, שירים לגן-הילדים, לחנים של מחולות-עם וכו'. הגיטרה, לעומת זאת,  היא בדרך-כלל כלי של מבַצע יחיד (ולפעמים של צמד), והוא מתאים לליריקה אישית. ייתכן שהשוני בין הכלים מבטא במרומז את ההבדלים באישיותם של  השניים: היא חברותית ממנו, ומרעיפה אהבה ואמפתיה על הזולת (היא מתרפקת על מר זבארה ומתעניינת בו ובמעשיו), ואילו הוא מופנם ואינדיווידואליסט ממנה– אף ממעט להפגין את רגשותיו בגלוי. ואולם, ייתכן שאגב סיפור  על "מיסי העקיפין" הוא  מעביר בביישנות רמזים סמויים ועקיפים על רגשותיו כלפיה שעליהם אין הוא מסוגל לדבר בגלוי. ייתכן שאף צורתה הנשית של כלי הגיטרה שבידיו עשויה לרמוז על מאווייו הכמוסים.

הקונצרטינה שייכת לכלי המפוח הקרויים לפעמים בשם "הרמוניקה" (ובהיגוי רוסי: "גרמושקה"). זהו  שְׁמָן של מפוחית-היד ושל מפוחית-הפֶּה גם יחד, ושתיהן משובצות בשירת אלתרמן – ה"קנונית" והקלה – ככלים של מוזיקה קלה, להבדיל ממוזיקה קלסית, כבדה ומכובדת.

הנה, בשירו "איגרת" (כוכבים בחוץ) האני-הדובר מתאר איך ניגן באוזני אחיו-תאומו בזמן גסיסתו על מפוחית פה ("עַל עֶרֶשׂ מַכְאוֹבָיו גָּהַרְתִּי כְּאוֹמֶנֶת, / הִנְעַמְתִּי לוֹ שִׁירִים עַל מַפּוּחִית"). לעומת זאת, בפזמון "זֶמר מפוחית" ("יש בתי-יין וטברנות") מדובר כנראה במפוחית-יד. כאן נכתב ש"מַפּוּחִית מְפָרֶשֶׂת כַּפֶּיהָ, / שָׁרָה שִׁיר שֶׁל שִׂמְחָה וִילֵל," ובהמשך נאמר ש"וְאִם בּוֹכָה המַּפּוּחִית עַל הַבִּרְכַּיִם, / וְאִם נִמְאַסְתִּי עַל עַצְמִי – זֶה לֹא מִיַּיִן."

אך האם שילובו בתמונה של כלי-המפוח, או ההרמוניקה, מעיד על כך  שמול המנגן האוחז בכלי זה מתנהל העולם בהרמוניה?  לאו דווקא. בשני השירים שצוטטו לעיל – "איגרת" ו"זֶמר מפוחית" –  המפוחית מנגנת את מנגינותיה על רקע יחסים דיסהרמוניים בתכלית. וכאמור, בפזמון שלפנינו זיווּגם של כלי-המפוח והגיטרה איננו זיווּג טבעי ומקובל. וכאמור, הכלים, הזרים זה לזה, יש בהם כדי לרמז על הבדלים באופיָים של האוחזים בהם.

ובנוסף, לפנינו צרימות הכרוכות בתוכֶן שיחתם של בני-הזוג – תוכן  שאינו מתאים כלל לסיטואציה הרומנטית שעל רקעה שיחתם מתנהלת. מהו אפוא הצד המשותף בין בני הזוג הגרוטסקי והבּיזָרי שלפנינו? המילה "נמל" – שמקורה  כאמור ביוונית – מרמזת על הצבת גבולות ומגבלות.²  איש המכס, מר זבארה, דואג לבל ייכנסו ארצה בדרכי רמייה מצרכים שלא שולם עליהם מס, אף דואג לבל יוברח אליה מטבע זר בעָרמה.

הסניטרית, מרת נינה, מופקדת בקרנטינה על מניעת התפשטותן של מחלות ומגפות ועל מתן תרופות לריפוי התחלואים  (הקרנטינה  קיבלה את שמה עקב  ארבעים הימים שבהם  שרויים היו בסֶגר כל הבאים בשערי הארץ עד שהוכח שאין הם נושאים נגיפי מגפה).

בני-הזוג מר זבארה ומרת נינה ממונים אפוא על סדר ומשמעת בחיים הציבוריים מצִדם התברואתי המבחיל למדיי, ומקצועותיהם אפילו מתלכדים לרגע-קט כאשר מסַפּר מר זבארה לבת-זוגו על שתפס "מִטְעַן קוֹנְסֶרְבִים / שֶׁהָיָה נְגוּעַ דֶּבֶר." הוא, שמנע את  כניסתו ארצה של מִטען שימורים שסיכן את בריאות הציבור, סייע אפוא לבת-זוגו מרת נינה בביצוע משימותיה.

כל הצרימות האוקסימורוניות שלפנינו מתרחשות דווקא בסיפור סדור ומדוד על בני-זוג שאופיָים שקול ואחראי, ולכאורה אין בו רמז לניפוץ מוסכמות. שמא אין חזוּתם המכופתרת והמאופקת אלא מסווה לסערה גדולה ולתשוקה עזה המקננת בלִבָּם? האם בעת שהוא מסַפּר לה על מעשי העָרמה והרמייה  שהוא חושף  בנמל ועל מִסי העקיפין שעליו להטיל על מוצרי היבוא, אין בדבריו רמז עקיף לפרשיית אהבים אסורה המתנהלת ביניהם? שמא אין מדובר אלא ברומן של נינה עם גבר נשוי שמנסה להצהיל את אפרורית ימיו ברומן לא מסעיר במיוחד עם קולגה פנויה המאירה לו פנים ומתרפקת עליו? שמא זוהי הסיבה שבגללה אין הם יושבים מול הים, לעין כול, אלא מתבודדים ומנגנים איש עם רעותו על מיתריהם ועל כפתורי המקלדת שלהם? דומה שאלתרמן שיקע כאן עניין אישי כמוס שהעסיקוֹ כל חייו הבוגרים.

בשנות השישים כבר לא כתב אלתרמן פזמונים "תימניים". בשלב זה, בני העדה התימנית בארץ כבר הִכּו שורש והתאקלמו, והוא התבונן סביבו וראה תופעות עדתיות חדשות שנתבקש לכוון אליהן זרקור. בינתיים הגיעו ארצה עדות מאגן הים התיכון – מטורקיה, מן הבלקן ומצפון אפריקה.³ גם הזֶמר העברי קלט אז יסודות ים-תיכוניים, ואלתרמן שעקב אחרי התמורות הדמוגרפיות והתרבותיות  הללו  שילב ביצירתו מילים וביטויים ספניוליים וערביים כמו "מָאמָא מיה", "החראמה" או  "מניאנה". לגיבורותיו בשלב זה כבר קרא אלתרמן  "מריָמָה" ו"אוריאנה".

גם בפזמון שלפנינו יש יסודות ים-תיכוניים למכביר:  שירו של מר זָבָּארה, שאותו הוא מלַווה בנגינת גיטרה, קרוי כאן "בַּרְקָרוֹלָה" – כשמם של שירי העם המושרים במִפעם מתון בפי הגונדוליירים המשיטים בסירתם זוגות אוהבים, שקצב שיריהם חופף את מקצב תנועת המשוטים (גם "הזוג המוזר" שלפנינו שר את שירו במתינות רבה ובמשקל סדיר, אך אופיהּ הרומנטי של ברקרולה אינו מתיישב כמובן  עם התוכֶן האנטי-רומנטי של שיחתם.

גם שמו של הגבר – "מר זבארה" – קשור  לתרבות ספרד. יוסף אבן זבארה מברצלונה, בן דורו של הרמב"ם ותלמידו של יוסף קמחי (אביו של הרד"ק), היה מחברו של "ספר שעשועים"  ומחברם של ספרי רפואה (הוא ואביו היו רופאים ששמם "Zabarra" והוא נזכר בתעודות בנות התקופה ).⁴ כמו הספר "ספר שעשועים" (מן המאה ה-12) המכיל תיאורים פיוטיים ותיאורי רפואה שחלקם דוחים ומבחילים, כך גם השיר ה"קל" שלפנינו. לאחר שהתקרב אלתרמן בשנת 1941 לישראל זמורה, הסופר והעורך שהוציא לאור חיבורים ידועים ונידחים משירת ימי-הביניים, התקרב אלתרמן עד מאוד לשירה עברית עתיקה זו, ושילב את הסממנים ואת ציוני-הסגנון שלה   בשירתו (וראו, למשל, שירו "מסעות בנימין מטודלה" שחוּבּר והולחן לקצב  ריקוד הפלמנקו).

ואולם, אלתרמן ידע בלי ספק ש"זבארה" הוא גם שם של עיר אוקראינית סמוכה לז'יטומיר, וכי יש יהודים לא מעטים הקרויים על שמה, לרבות הסופר היהודי-סובייטי נתן זבארה, בן דורו של אלתרמן, שחיבר רומנים היסטוריים ביידיש, ששמעם הגיע גם מחוץ לברית-המועצות ונתגלגלו לידיהם של בני "אסכולת שלונסקי". ספרייתו של אלתרמן, שאחדים מבני משפחתו נשארו מאחורי "מסך הברזל", ואבד אִתם הקשר, מעידה שהוא התעניין עד מאוד בגורלם של יהודי ברית-המועצות. 

לפנינו עירוב של מזרח ומערב ודומה שניתן לאתר בשיר הדים ובני-הדים מתרגומים ישנים מן הספרות הרוסית. חוץ מביטויים ומילים כמו "מאי נפקא מינא" ו"חולירע",⁵ יש כאן משפטים סנטימנטליים (המזכירים את שימושי הלשון בתרגומו של יוסף-אליהו טריבוש לאנה קרנינה מן השנים 1918-1922), כגון: "אבל אנה, – אמר וורונסקי בקול רך, מרגיע ונכנס אל הלב." או: "ואחרי העבירוֹ את ידו על כתפה נשק לה על ראשה ועל צווארה." או: "מה אדוני מבקש? אמרה בקול נחפז היוצא מחלל הלב ולא בקולה הרגיל."

ביצירתו חגיגת קיץ (1965), שבּהּ מתח ביקורת על קליטתם של עולי מרוקו, כינה אלתרמן את תל-אביב  בשם "סטמבּוּל" – עיר ובה ערב-רב של טיפוסים, בני עדות שונות ומנהגים שונים. גם ביצירה ה"קנונית", ולא בשירתו הקלה בלבד, תיאר אפוא אלתרמן את השוּק הססגוני עם שלל פֵּרותיו וטיפוסיו. וכך גם המופע המוזיקלי "שוּק המציאוֹת":  כלול בו לא רק תיאור הפֵּרות אלא גם תיאור השוק הבָּלוּל והמבולל של המציאוּת האֶתנית החדשה שנוצרה בארץ  והשתנתה בלי הרף.

ולבסוף, לפנינו גם שיר על התחלפות הסגנונות בשירה ובחיים. מר זבארה ומרת נינה הפסיקו לנגן "כִּי הַזְּמַן אֶת כְּלֵי הַזֶּמֶר מְחַדֵּשׁ", כאילו לא היו השניים אלא כלי נגינה (האינסטרומנטים שהגישו את הניגון). הקונצרטינה נעלמה מן האופק, טיפוסים כמו זבארה ונינה נעלמו ממציאוּת חיינו, ועוד מעט... כך משער כאן אלתרמן במשתמע, גם הוא וסגנון שירתו ייעלמו מן האופק.

זה טיבו של עולם, אומר אלתרמן בהשלמה, מבלי לומר זאת גלויות ומפורשות. הכול זורם ומשתנה: היום כבר אין אהבות כמו אלה שתיאר טולסטוי בספרו אנה קרנינה ("אֵין רוֹמַנְטִיקָה עַכְשָׁו, כִּי בִּזְמַנֵּנוּ / מֵרוֹמַנְטִיקָה בּוֹרְחִים כְּמוֹ מֵאֵשׁ"). אלתרמן מהרהר כאן בעצב, אך ברֵאליזם מפוכח ונטול אשליות, על התחלפות הטעמים לאורך הדורות ועל הצורך לפרושׁ בבוא עת הפרישה, כדי לפַנות את הבמה לצעירים ממנו, שטעמם שונה משלו.

ואם בנושאים רומנטיים עסקינן, שמא הרהר כאן אלתרמן באוטו-אירוניה גם עליו ועל משפחתו? למשל, על אהבתם ה"מוזרה" של הוריו: אביו – מחנך ואיש-רוח שעסק כל ימיו בהומניסטיקה, כָּתב שירים, ערך כתב-עת וניהל גן ילדים וסמינר למורים וגננות. אִמו – רופאת השיניים, שהיתה אפופה כל ימיה בחומרי אִלחוש והרדמה. על מה דיברו השניים בין הערביים, בעת שנחו מעמל יומם? האִם נהגה בלה אלתרמן לספר לבעלה על חומרי החיטוי והאביזרים הדנטליים שקנתה למרפאה? ומה היה עולה בגורלו של נתן אלתרמן אילו מימש את רצון הוריו ועסק באגרונומיה? האִם בבואו הביתה בתום יום עבודה הוא היה יושב עם אשתו ומספר לה על חומרי הריסוס שבהם השתמש? על הכימשון והיירקון שאותם הוא צריך להדביר? זהו שיר פרסונלי ואימפרסונלי, מצחיק ועצוב, רך וסוער, מוזיקלי וצורם, על אהבת סתיו ו"בין ערבים", רגע לפני שהאופק מחשיך.

הערות:

1. ברוב הפרמטרים של חייו היה אלתרמן "אוקסימורון מהלך". כך גם בנושא הסער והרסן:  מן הצד האחד, הוא היה  בוהמיאן שהשתכר בבתי-הקפה והמסבאות, אף ניהל רומן רב-שנים מחוץ לנישואין. מן הצד השני, היה בו גם צד של קביעות ושגרה. הוא פירסם את "טורו" בעיתון דבר בקביעוּת מעוררת השתאוּת; ובכל יום רביעי, משסיים את הגהתו על "הטור" שעתיד היה להתפרסם ביום השישי הקרוב, הוא היה מתיישב על כיסאו במערכת העיתון, וכותב מכתב לאימו, שחייתה אז אצל בִּתה לאה אלתרמן-להב בקיבוץ ניר-דוִד.

2. השם "נמל" בעברית הוא תולדה של המילה היוונית "לימנוס (λιμένας), ", וממנה נגזר גם התואר הלועזי "לימינלי" שפירושו 'גבולי, סִפִּי'. ועד הלשון העברית החליט בשנת 1936 כי הצורה התקנית היא 'נָמֵל', אף שנשתרשה כבר בציבור הצורה 'נָמָל'. אלתרמן ביטא את התנגדותו ל"נמֵל" במפורש באחד משירי "רגעים" ("למלחמת הקמץ והצירה"), שבּוֹ שטח את בקשתו לפני חברי האקדמיה לחזור בהם מן ההחלטה ולהחזיר אל אוצר המילים את ה"נָמָל" שאליו כבר הסתגלו כולם. בשיריו התיר לעצמו לחרוג מן השימוש התקני, והמשיך להשתמש במילה "נָמָל". אפילו בשיר המאוחר שלפנינו עדיין דבַק בצורה "נָמָל".

3. על יחסו של אלתרמן אל העולים מצפון אפריקה, ראו מאמרי "אלתרמן או אלפנדרי?", פורסם במוסף "שבת" של עיתון מקור ראשון, ח' בסיון תשע"ג (17.5.2013).

4. ספרו של יוסף אבן-זבארה פותח במילים: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ בַּרְצְלוֹנָה יוֹסֵף בֶּן-זַבַָארָה שְׁמוֹ, / וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא שׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו, / שַׁאֲנַן מִנְּעוּרָיו [...]  וְהָיָה בְּתוֹכָם נָשִׂיא וְנִכְבָּד / וְכָל אִישׁ לְאַהֲבָתוֹ נֶעֱבַד./ וְגַם הוּא הָיָה מְכַבְּדָם וּמְנַשְּׂאָם / עוֹבְדָם וּמְרַפְּאָם, / לְכָל חוֹלֶה מֵהֶם מֵכִין רְפוּאוֹת תְּעָלָתוֹ / בְּעֵזֶר יוֹצְרוֹ כְּפִי מְלַאכְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ / וּמִתְעַסֵּק בְּמַחֲלָתוֹ / לְעָבְדוֹ וּלְשָׁרְתוֹ." בספר יש גם סיפורי אהבה וגם סיפורי רפואה כמו בפזמון שלפנינו.

5. בתקופת ההשכלה, במקביל לתחייתה של השפה העברית כשפה חילונית (להבדיל מ"לשון קודש"), ניסו המשכילים לבסס את תחדישיהם על צליליהן של מילים לועזיות ידועות: הללו קראו לטלגרף בשם "דילוג רב", למִברק (dépêche בצרפתית)  בשם "דף פתע",  למחלת ה-choléra בשם "חולי-רע", לתותח (canon)  בשם "קנה-און", ועוד. כאמור, מטרתם של המחדשים בתקופת ההשכלה היתה להדהים את הקוראים ביכולתם הווירטואוזית, לשעשעם ולהשכילם, אף להוכיח לבני אומות העולם שהעברית היא שפה ככל השפות. מחד גיסא, התחדישים עלו בקנה אחד עם מגמתם הפּוּריסטית של המשכילים (הללו הקפידו על טוֹהַר השפה העברית, ועשו כל מאמץ שלא להזדקק ללעזים); ומאידך גיסא, הם נועדו לעודד את ההשתלבות בתרבות אירופה הנאורה ולהפגין קֳבל עם ועולם שהעברית המתעוררת לתחייה יכולה להכיל בתוכה גם דנוטציות עדכניות בתכלית שאינן מצויות במקורותיה הקלסיים מִפּאת אופיין המודרני (רכבת, טלגרף, טלפון ועוד). אלתרמן משתמש כאן בצורתו המיושנת של כתיב המילה "כולרה" ובביטוי הארמי "מאי נפקא מינה" כדי לשחזר עברית של ספרים נושנים ולרמוז לגילם המתקדם של גיבוריו ולסגנונם המיושן.

זיוה שמיר

* * *

רונן סוניס

קו המשווה: כניסתו של בודלר לתחומי העברית

על שלושה מתרגמים עברים שהעניקו טיפול רדיקלי

לשירו של בודלר Spleen  – דוד פרישמן, אסתר ראב ולאה גולדברג

[מתוך "תרבות וספרות" בעריכת בני ציפר, עיתון "הארץ" מיום 8.4.22]

בהשראת הטור "הנשיקה מבעד למטפחת" שערך כאן המשורר אשר רייך, אערוך מדי פעם השוואות תרגומים. בדרך כלל לא אביא יותר משניים-שלושה תרגומים של שיר קצר או של קטע מיצירה ארוכה, וכך יישאר מקום לסיפורים שמאחוריהם.

תמיד יש מה לספר על תרגום ראשון, אבל כניסתו של שארל בודלר אל תחומי השפה העברית מרתקת במיוחד. כוונתי היא למאמר "שארל בודלר" שהתפרסם ב-1901 בכתב העת "הדור" שערך דוד פרישמן בוורשה. המאמר הארוך מעניק לקוראיו היכרות ראשונית עם המשורר הצרפתי, מצטט בהרחבה מ"פרחי הרע" ואף מתפלמס עם כמיהתו של בודלר למוות. על המאמר חתום שאול גאלדמאנן, איש־ספר מסתורי ששמו נחשב עד היום לשם-עט של דוד פרישמן, אלא ששאול גאלדמאנן אינו אלא המבקר היהודי־אוסטרי פאול גולדמן (Paul Goldmann, 1935-1865).  – פרישמן תירגם את מאמרו של גולדמן על בודלר מגרמנית כפי שהופיע באותה השנה בגיליון מס' 11312 של העיתון האוסטרי החשוב Neue Freie Presse, אך גייר את שם המחבר מפאול לשאול. את שירי בודלר המופיעים במאמר תרגם פרישמן כפי שציטט אותם גולדמן: בפיסקאות פרוזה רצופות, ללא משקל או חריזה. אני מביא כאן אחד מהם, אחד מארבעת שירי בודלר שכותרתם: Spleen

בודלר

ב-1921 תירגמה המשוררת אסתר ראב את אותו שיר עצמו. התרגום, כמו שאר תרגומיה משירי בודלר, לא פורסם בחייה וראה אור במהדורת כל כתביה בשני כרכים שההדיר ב-2001 אהוד בן עזר, אחיינה של המשוררת. בן עזר מציין שעקבותיהם של שירי "פרחי הרע" מצויים בשירי האהבה של אסתר ראב שבספר "קמשונים", והרי קמשונים אינם אלא קוצים, פרחים דוקרניים.

ב-1947 פירסמה לאה גולדברג בכתב העת "עתים" תרגום נוסף לשיר, שנותח לימים ביסודיות במאמרו הידוע של איתמר אבן זהר 'Spleen'" לבודלר בתרגום לאה גולדברג." להלן כמה ממסקנותיו של אבן זהר הנלמדות עד היום באוניברסיטאות: "אינפורמציה ספציפית וקונקרטית הומרה באינפורמציה סתמית וכללית"; "הסגנון הוגבה, אפילו יחסית לסגנון הגבוה של השירה הצרפתית במאה ה-19"; "פורקו תבניות סמנטיות".

המשורר אריה זקס שטח במאמרו "לאה גולדברג כמתרגמת" תלונות אחרות: "ציוריותו הלוהטת, הדמונית, של בודלר, קופאת אצלה בצירופים קרים, פורמליים"; "לאה גולדברג, ביצירתה כבחייה, איפקה מאוד את היסוד היצרי. יסוד זה הוא עיקר העיקרים אצל בודלר". מה אומר ומה אדבר? די בדברים אלה כדי להפוך תרגום לקלאסיקה.

Spleen

תירגם דוד פרישמן

כאשר יעיקו השָּׁמַיִם השפלים והכבדים ככַפֹּרֶת כבדה על הרוח הנדהם, והרוח נלחם עם מחשבותיו הנוגות; כאשר ירד מן השָּׁמַיִם מסביב יום קודר, המלא עצב פי שְׁנַיִם מן הלילה; כאשר תהפֵך הארץ לבית-כלא רטוב, אשר תרפרף בו התקווה אנה ואנה כתנשמת, והיא נוגעת ביראה ובפחד פעם בקצות כנפיה אל הקירות ופעם בקדקֹד ראשה אל התקרה אשר הייתה לרקב; כאשר ימשוך הגשם את שבטיו הארוכים, הדומים למקלות הגדר אשר לבית-כלא גדול; וכאשר יארגו גדודי-עכביש ארורים את קורי רשתותיהם בדממה על-פני קרקע המוח אשר לנו – אז יתעוררו פתאום הפעמונים בקצף ובסער גדול ונתנו קולות יללה גדולה הבוקעת ועולה השמימה, וקולות-היללה יהיו כרוחות תועות, אשר אין להן מקום לא בשָּׁמַיִם ולא בארץ, והן נאנקות ובוכות. והַלְוָיוֹת-מתים רבות וארוכות נוסעות לאטן בלי תֻּפִּים ובלי מוזיקה דרך נשמתי. התקוָה נֻצחה והיא בוכה, והמורא הגדול מרים באכזריות את דגלו השחור על ראשי הנוטה ארצה.

כל המאפיינים של שירת בודלר תבעו חלופות עבריות, והתביעה הזאת לא יכלה להיענות אלא באמצעות טיפול רדיקלי, לא רק במשקל ובחריזה אלא גם באוצר המילים, במצלול ובתחביר.

מרה שחורה (Spleen)

תירגמה אסתר ראב

וְעֵת שָׁמַיִם נְמוּכִים
וּכְבֵדִּים יֻנְחוּ כְּנֵטֶל
עַל הַנְּשָׁמָה הַמְיַלֶּלֶת
טְרוּפַת-שִׁמָּמוֹן אָרֹךְ,
וְעֵת הָאֹפֶק יָעוּג מִסְּבִיב חוּגוֹ
וְשָׁפַךְ עָלֵינוּ יוֹם עָצוּב;

   לְמְעָרָה לַחָה הָאֲדָמָה אָז הָפְכָה
בָּה תְּהַלֵּךְ הַתִּקְוָה כַּעֲטַלֵּף,
בִּכְתָלֶיהָ תַּכֶּה כָּנָף נְבוֹכָה,
בְּקוֹרוֹתֶיהָ רְקוּבוֹת תָּרֹץ רֹאשָׁהּ.

וּמָטָר יַמְשִׁיךְ זְרָמָיו אֲרֻכִּים
לְשִׂבְכוֹת בֵּית-סֹהַר אָרֹךְ דּוֹמִים,
וְלַהֲקַת עַכְבִישִׁים מְזֹהָמִים אִלְּמִים
בְּמוֹחֵנוּ אַט אוֹרְגִים קוּרִים.

קוֹפְצִים פֶּתַע פַּעֲמוֹנִים בְּשֶׁצֶף
זוֹרְקִים לַשָּׁמַיִם יִלְלַת זְוָעָה
כִּנְשָׁמוֹת תּוֹעוֹת, תְּלוּשׁוֹת-מוֹלֶדֶת
הֵחֵלוּ עַתָּה תּוֹבְעוֹת עֶלְבּוֹנָן.

וּלְוָיוֹת אֲרֻכּוֹת בְּלִי תֹּף וְשִׁיר
נִמְשָׁכוֹת אַט תּוֹךְ נִשְׁמָתִי
הַתִּקְוָה כּוֹרַעַת, בּוֹכִיָּה.
עַז וְאַכְזָר הַמַּכְאוֹב –
עַל קָדְקֳדִי הַשָּׁחוּחַ
דִּגְלוֹ הַשָּׁחוֹר נוֹטֵעַ.

Spleen|

תירגמה לאה גולדברג

שְׁמֵי-קַדְרוּת נְמוּכִים כְּגוֹלֵל כִּי נִסְתָּמוּ
עֲלֵי נֶפֶשׁ טְרוּפַת יְגוֹנִים אֲרֻכִּים,
וּמֵאֹפֶק עַד אֹפֶק עָבִים שֶׁלֹּא תָּמוּ
כִּי יִשְּׂאוּ יוֹם עָגוּם מִלָּילוֹת מַחְשַׁכִּים:

עֵת הָאָרֶץ תִּהְיֶה תָּא טָחוּב שֶׁל הַסֹּהַר,
וּבוֹ כַּעֲטַלֵּף תְּפַרְפֵּר הַתִּקְוָה,
וְתַחְבֹּט אֶת כְּנָפָהּ הַנִּבְהֶלֶת בַּצֹהַר,
תַּךְ רֹאשָׁהּ בַּכְּתָלִים, בְּתִקְרָה רְקוּבָה,

וְסַגְרִיר זַחְלָנִי מִתְדַּפֵּק עַל הַדֶּלֶת,
כְּסִבְכַת-הַסּוּגַר קִלּוּחוֹ הַנִּשְׁפָּךְ,
וַעֲדַת-שְׂמָמִיּוֹת דּוֹמֵמָה וּמְנֻוֶּלֶת
אֶת קוּרֶיהָ טוֹוָה בְּמוֹחֵנוּ הַדָּךְ –

אָז לְפֶתַע בְּשֶׁצֶף כְּלַפֵּי-הַשָּׁמַיִם
מְטִיחִים עִנְבָּלִים יִלְלַת-אַלְלָי,
כְּרוּחוֹת נַוָּדִים, כְּרוּחוֹת בְּנֵי-בְּלִי-בָּיִת
הַפּוֹלְטִים בְּעִקְשׁוּת יְבָבוֹת עַד-אֵין-דָּי.

לְוָיָה אֲרֻכָּה בִּמְתִינוּת מִתְאַבֶּלֶת
לְלֹא תּף וְנִגּוּן בְּנַפְשִׁי תַּעֲבֹר,
תֵּבְךְּ הַפְּדוּת, וַעֲלֵי גֻּלְגָּלְתִּי הַמָּשְׁפֶּלֶת
הָאֵימָה תְּנוֹפֵף אֶת הַנֵּס הַשָּׁחוֹר.

זוהי, כמובן, רק תחילתו של הסיפור. השיר תורגם לעברית שוב ושוב, וכבר ב-1989 הקדיש לו אשר רייך השוואת תרגומים בכתב העת "מאזניים", אבל אני בחרתי להתמקד ברגעיו הראשונים של בודלר העברי, רגעי החיפוש הלשוני. בעברית של תחילת המאה ה-20 – עכבישים הם גם שממיות, עטלף הוא גם תנשמת, והמלה סורגים מקובלת פחות. יתר על כן, מתברר שתרגום שיר שקול וחרוז ללא משקל וחריזה אינו נחלתם של מרדנים בני-זמננו. כל המאפיינים של שירת בודלר תבעו חלופות עבריות, והתביעה הזאת לא יכלה להיענות אלא באמצעות טיפול רדיקלי, לא רק במשקל ובחריזה אלא גם באוצר המילים, במצלול ובתחביר.

פרישמן תירגם את השיר על טהרת אוצר המלים המקראי כנהוג בתקופתו, פרם את התחביר הסבוך של המקור ולא נרתע מחזרות על מילים.

ראב ניסתה לשמור על מיספר מלים קבוע בשורה (תחילה 3, ואז 4, ואז שוב 3) ולא נרתעה מהשמטות, גם של סימני פיסוק.

גולדברג הוסיפה לתא הכלא של בודלר חלון ודלת שאינם מצויים במקור והעצימה את המצלול בשורות שבהם מופיעים הפעמונים ("יִלְלַת-אַלְלָי", "יְבָבוֹת עַד-אֵין-דָּי"). מה כל אלה עושים לשיר?

רונן סוניס

אהוד: אסתר ראב תירגמה את השיר של בודליר לעברית לפני 101 שנים בהיותה כבת 27, ודומה כי השיר בעברית עדיין נראה טרי כאילו תורגם רק לאחרונה. אני גאלתי את התרגום משיכחה כאשר אחרי מותה העתקתי מתוך ארכיונה הגנוז את תרגומיה מאותה תקופה, שלא פורסמו מעולם בחייה, וכללתי אותם בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001.

יש על כך פרק מפורט בספרי "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. עם עובד,  1998, הקושר את ההשפעות של המשוררים שתירגמה על שירי "קמשונים".

שני הכרכים האלה נשלחים ממני במייל חינם לכל דורש בקובצי וורד עברי.

* * *

איליה בר-זאב

פְּרֶלוּד מס. 8 – בפה דיאז מינור –  (שופן)

מאוד נרגש     Molto  agitato

 עֵינַי עֲצוּמוֹת, נֶעֱלָמִים מִמֶּנִי סוֹדוֹת הַבְּרִיאָה,

לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי צוֹעֵק,

מְמַלֵּט נַפְשִׁי.          

עָמֹק מִתַּחַת לָאֶפֶס נֶחְשָׂף הַחֶלְקִיק הָאֱלוֹהִי.

כִּיסֵי אֲוִיר כְּמַיִם מְעֻרְבָּלִים.

אִשָּׁה לֻקְחָה מֵאִישׁ, יֶלֶד מֵאִמּוֹ, אָדָם חָדָשׁ

כְּבָר לֹא יִוָּלֵד.

הִתְנַגְּשׁוּת עֲנָנִים טְעוּנֵי חֶמְלָה, גְּלִידֵי קֶרַח קְטַנִים,

בְּרַד מַהֲלֻמּוֹת, פְּקֻדַּת אֵשׁ חַיָּה

כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ.

אוֹר חוֹלֵף, דּוּמִיַּת קֶסֶם הַכְּפוֹר

וְלַיְלָה

פורסם – "בעקבות הזמן השרוף" בהוצאת "עיתון 77", 2019.

סופות באטמוספירה

שׁוּב הוּרָקָן,

אֲזוֹרֵי לַחַץ נָמוּך, רַעֲשֵׁי רְעָמִים מִתְגַּלְגְּלִים

בָּרוּחַ הַטְּרוֹפִּית –                      

חֹם כָּמוּס בְּלִּבָּהּ. סִירוֹת מִפְרָשׂ מִתְרַחֲקוֹת לַכָּחֹל.

סוּפוֹת מִזְדַמְּנוֹת לֹא הִתְנַצְּלוּ בְּפָנַי.

כָּל הָעוֹלָם מָלֵא–

קָטָרִינָה, מָרִיָה, אִיזֶבֶל,

כְּאֹרֶךְ שְׂמָלוֹת

אֲדֻמּוֹת

הַנּוֹשְׁרוֹת בְּבָתֵּי פְּגִישׁוֹת.

לִרְגָעִים אַתְּ טַיְפוּן, צִיקְלוֹן קְצַר מִדּוֹת –

לִרְגָעִים

אַדְמוּת עַזָּה.

עורבים

עִם דִּמְדוּמֵי בֹּקֶר, כִּמְעַט נוֹשְׁכִים זֶה בָּזֶה,

מְנַקְּרִים בְּאַסְפַלְט

הַכְּבִישׁ.

מְשֻׁנֶּה,

הֲרֵי הַכְּבִישִׁים כְּבָר נְקִיִּים מֵעֲלִילוֹת

הַחֲשֵׁכָה,

מַסְרְקוֹת בָּרְזֶל מַמְתִּינִים זֶה יָמִים אֲחַדִים

בַּצֹּמֶת הַקָּרוֹב.

פּוֹעֲלֵי הַלַּיְלָה  עוֹד לֹא קִרְצְפוּ,

אֵין שְׂרִידֵי עֲצָמוֹת אוֹ

זֵיתִים פְּצוּעִים.

בְּאוֹר תַּעְתּוּעִים, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי שָׁחֹר,

עָטִים בְּתַאֲוָה

אֶל הָאַסְפַלְט הַמִּתְחַמֵּם עַל מֵתָיו.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", קשב לשירה, 2012.

טָאלִין

(בירת אסטוניה)

רַק הַשֶּׁמֶשׁ מְמָאֶנֶת לִשְׁקֹעַ.

כִּמְעַט חֲצוֹת,

דִּמְדּוּמֵי חֲשֵׁכָה –

טָאלִין לֹא מַאֲמִינָה

בְּחִלּוּף הֶחֳמָרִים שֶׁל הַיְמָמָה.

בְּעַד וִילוֹנוֹת הַבַּרְזֶל מְחַלְחֵל

אוֹר בָּהִיר,

מַקְדִּים אֶת בּוֹא הַשַּׁחַר.

יֵשׁ תִּקְוָה –

צְרִיחֵי כְּנֵסִיּוֹת חוֹמְדִים אֶת הַשָּׁמַיִם,

אוֹפְּטִימִיּוּת צְהֻבָּה מִתְמַרַחַת

בֵּין אַבְנֵי הָעִיר הַעַתִּיקָה –

שְׂרִידֵי שִׁלְטוֹן זָר דּוֹמְמִים בַּיְּעָרוֹת.

מִסָּבִיב לַיָּם הַבַּלְטִי קֶשֶׁר שְׁתִיקָה.   

פורסם לראשונה – "מעל קווי המתח" – "קשב לשירה", 2010.

* * *

רוֹן גֵּרָא

אילקה

לזכרם של איתי מגיני ותומר מורד הי"ד

ולזכרו של ברק לופן הי"ד שהכרתי מקרוב.

בְּלֵב הָאוֹר

בּוֹ צְעִירִים שְׂמֵחִים

לִחְיוֹת

כִּי טוֹב לִחְיוֹת.

כְּטוֹב לֵב בַּיַּיִן.

בְּנֶצַח חַי.

הִרְעִימוּ יְרִיּוֹת אֵיבָה.

אֶגְלֵי דָּם הִרְתִּיתוּ,

נִסְפְּגוּ כְּמַרְגָּלִיּוֹת

בִּבְגָדִים פְּצוּעִים.

חָרְצוּ צַלָּקוֹת

קִעְקְעוּ בִּבְשַׂר אָדָם.

עַד אֵין רַחֲמִים.

פָּרָשִׁים

צְמַרְמוֹרוֹת,

חַיָּלִים נוֹשְׂאִים

עוֹפֶרֶת רוֹבִים,

תָּרִים.

כְּבָר עָיְפוּ שֵׂאת

אֶת הָרוֹבִים.

רוּחַ גָּדוֹל 

אָחַז

וְטִלְטֵל.

רַק עֵץ שָׁפוּף

וְאַחֵר שָׁחוּף

בְּדִיזֶנְגוֹף הָרְחוֹב

נוֹתְרוּ בּוֹכִיַּיִם.

7.4.2022

* * *

עקיבא נוף

אל מול הפיגוע

והעיר העברית, הלבנה, הגֵּאה,

שאַף פעם איננה נירדמת,

תעמוד בִּמקומה – אֵיתנה וּנְטוּעָה

גם בעֵת היותה – מְדַמֶּמֶּת.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏10.4.22

* לא להחמיץ את גודל השעה – מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שעת רצון גדולה – סיכוי ממשי לעליית מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה לישראל. האתגר הזה מחייב מתיחת כל כוחותיה של המדינה במאמץ לאומי אדיר – הן לעידוד העלייה והן לקליטתה ובאמצעותה גם להרחבת ההתיישבות היהודית באזורי הספר. החמצת ההזדמנות הזו עלולה להיות בכייה לדורות.

בחירות עכשיו, סיבוב חמישי מיותר, עלולות להיות הרות אסון, ולהביא להחמצת ההזדמנות הגדולה. יש לעשות כל מאמץ סביר, כדי שהממשלה הזאת, למרות מצבה הפוליטי והפרלמנטרי הרופף של הקואליציה, תמשיך לכהן לאורך זמן.

* אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית – כשקמה ממשלת השינוי קיוויתי שזה תחילת המהלך ההיסטורי של שיקום הציונות הממלכתית. עם זאת, סייגתי את דבריי, שנידרש לשנות דור כדי לשקם את מדינת ישראל מן הביביזם שחלחל לעומק החברה הישראלית והרעיל את תשתיתהּ.

בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שכוח הנזק של נתניהו כראש האופוזיציה אמנם אינו ככוח ההרס שלו כראש הממשלה, אך אינו רחוק מזה.

הוא הנהיג מהלך אנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה ולכנסת, בהמשך למהלכים האנטי-דמוקרטיים שלו כראש הממשלה לדה-לגיטימציה לרשות השופטת. הוא העביר מסר שממשלה שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה היא בלתי לגיטימית.

הוא עודד את פראי האדם והחוליגנים שבחברי הכנסת, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להפס"ד והשתוללות קבועה בכנסת, בעיקר כאשר בנט עלה לנאום. כשהם השתוללו הוא ישב מלפנים, מסתתר מאחורי המסכה ולא מניד עפעף. כאילו הוא אינו מי שמסית ומצית את הכנופייה. והוא הקפיד לסכל הקמת ועדת אתיקה, כדי לא להפריע להם להתפרע.

כל הביקורת על הממשלה היתה מבוססת על שקרים. אך ורק שקרים. למעשה, היתה אך ורק סיבה אחת לכל הביקורת הזאת – שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. כי הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו הוא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו." הוא וביריוניו הפעילו טרור אישי נגד הח"כים בקואליציה ושרי הממשלה. עידית סילמן, שפעמים רבות הגישה תלונה על איומים ואלימות נגדה לא עמדה בלחץ; היא התרסקה, התפוררה, הפכה לאבק ולבסוף נעתרה לאתנן שבו שיחד אותה נתניהו. מה יהיה עכשיו, אחרי עריקת סילמן? הפוליטיקה מתעתעת ויכולות להיות התפתחויות מפתיעות לכאן או לכאן, אך מה שמסתמן, ולהערכתי זה מה שיהיה – הממשלה לא תחזיק מעמד. זה ייקח ימים, שבועות, אולי חודשים, אך לשם זה הולך. הלוואי שאתבדה. כך או כך, יש להמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית, ומול הביביזם המושחת, השקרני והפרוע להציב אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית.

* האתנן – כששמעתי את האיום של עידית סילמן על הורוביץ, בעניין החמץ בבתי החולים (זו כלל לא החלטה שלו אלא של בג"צ), זה נשמע מוזר. מה קפץ עליה? עכשיו הדברים מתבהרים. זה היה תירוץ. נתניהו שיחד אותה. האתנן – שיריון בליכוד ותפקיד שרת הבריאות, אם חלילה הוא יקים ממשלה.

[אהוד: כיצד שכחת לציין שהביביזם ובראשו נתניהו – אשם גם בפלישה הרוסית לאוקראינה וברציחות בבר אילקה בתל-אביב!]

* הפורש – הגדרתו של עמיחי שיקלי כפורש מובנת מאליה ובאיחור ניכר. הרי ימינה לא סילקה אותו, הוא לא הופרש. הוא פרש מרצונו החופשי. ומרגע פרישתו – נהג כח"כ מהאופוזיציה לכל דבר, הצביע תמיד עם האופוזיציה, כולל בהצבעות אי אמון ובהצבעה על התקציב.

ומדוע עידית סילמן לא הוכרזה פורשת? הרי גם היא פרשה מרצונה החופשי. להערכתי, ימינה רוצה לבחון כיצד היא תנהג כח"כית. אם היא תצביע עם ימינה והקואליציה, לא ירצו להכריז עליה פורשת ולאבד את האצבע ה-61 של הקואליציה. אם תצביע עם האופוזיציה, מן הסתם תוכרז גם היא כפורשת.

* הפעם סמוטריץ' ינהג אחרת – להערכתי, אם אכן תהיינה בחירות חדשות, ואחריהן נעמוד בפני סיטואציה דומה לזו שהייתה אחרי בחירות 2021, סמוטריץ' לא יסכל את הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם כפי שעשה אשתקד. הוא כבר ימצא את התירוצים וההסברים (הוא בטח כבר מצא אותם).

* החיזור החל – אבו-יאיר הורה למארגני הפגנת הימין "למתן את המסרים נגד ערביי ישראל." החל החיזור המחודש אחרי רע"ם.

* הביביסטים צדקו – מה משותף לביביסטים ולי? אנחנו חושבים אותו הדבר על עידית סילמן. עד יום רביעי בבוקר – אני טעיתי.

* ההרקדה הגדולה – איך נפתח נאומו של שלמה קרעי בדיון בכנסת על פיגועי הטרור? "ברוך אתה... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה." וצורח ח"כ אבוטבול מש"ס: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו." כן, השמחה היא על עריקת סילמן. אבל עצם העובדה שזה מה שיש להם לומר בדיון על פיגועי טרור שבהם נרצחו ונהרגו 11 ישראלים, היא סמל להרקדה הגדולה של השבועיים האחרונים; מעגלים מעגלים עד אור הבוקר – הריקוד הציני והאפל על הדם.

רקדי

ידך הניפי

את בתוך הקצב

את בתוך הקסם

רקדי

רקדי

רקדי

נאומי השטנה, הנאצה, השקר והריקוד על הדם, של נתניהו וקרעי בדיון בכנסת, הם חרפה. "ממשלה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית" שיקר שוב ושוב הקרעי, מן העלובים בחבורת אזובי הקיר הביביסטיים. חצוף! רק מי שהמיר את דתו היהודית בדת פולחן האישיות של נתניהו, שבתי צבי המודרני, יכנה את הממשלה הזאת, ללא בושה, "אנטי יהודית". אנטי ציונית? הממשלה שהחליטה על התוכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן. הממשלה שהחליטה על הקמת 7 יישובים בנגב. הממשלה שאחרי עשרות שנים מחדשת את ההתיישבות היהודית, הציונית, בארץ ישראל. הממשלה שמנסה (מעט מדי, לטעמי) לחלץ את הגיור מלפיתתם של עוכרי גיור אנטי ציונים ששולטים ברבנות החרדית. והוא מכנה אותה "אנטי ציונית".

"ממשלה רופסת" משקר נתניהו. ממשלה שהחלה לפעול להחזרת הריבונות הישראלית בנגב, אחרי העשור האבוד שבו נתניהו, שהיה מכור לשקט תעשייתי, איבד את הריבונות; ממשלה שהחלה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, אחרי העשור האבוד שבו ממשלת נתניהו התעלמה ונתנה לתופעה לפרוח – זו ממשלה רופסת? בימיו של איזה ראש ממשלה גדר הביטחון הפכה פרוצה ובכל יום אלפי שב"חים נכנסו דרכה לישראל? מי היה ראש הממשלה שפתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים? מי הצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד עקירת גוש קטיף, והפיכת אזור התיישבות יהודי לבסיס רקטות וטרור נגד ישראל? שקרן וצבוע.

כאשר עלה השר יועז הנדל להשיב בשם הממשלה, נתניהו ומשרתיו עזבו במחאה את האולם, כי קשה לשקרנים לשמוע את האמת. הם רק השאירו שם כמה צווחנים להפריע.

* למה ממשלת זדון? – בספטמבר 2020, כשראש הממשלה היה נתניהו והתנגדתי לו בכל מאודי, כתבתי: "לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: 'כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ.' זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות. התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי. וכך גם עכשיו."

והנה, הקרעי, מעל דוכן הכנסת, ללא בושה, כינה כך את ממשלת ישראל. ולמה היא "ממשלת זדון"? כי העומד בראשה אינו נתניהו.

* מזנבים במרצ – "ברך על הגרון," זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" שהוקדש למתקפה על ח"כ אורבך ועל האולטימטום שהציג לממשלה במיספר נושאים. הצעד הזה, מסביר העיתון, מנוגד להכרה שבבסיס הממשלה הזאת, להניח בצד את הנושאים השנויים במחלוקת.

גם אני לא אוהב את התנהגותו של אורבך, אבל הצביעות השוקניסטית שוברת כל גבול של צביעות ושל חוסר מודעות עצמית. אם חשובה להם הישרדותה של הממשלה, מדוע מיום הקמתה, יום אחר יום, במאמרים של דבוקת שוקן בעמודי הדעות ובעיקר במאמרי המערכת, הם מזנבים בשרי מרצ והעבודה ולא מרפים, ומצליפים בהם ומלקים אותם על כך שאין מו"מ עם הפלשתינאים, על כך שארגוני טרור הוגדרו כארגוני טרור, על כך שהבנייה ביו"ש לא מוקפאת, על תוכנית פיתוח הגולן, על חוק ועדות הקבלה, על ההתיישבות בנגב (!) ועוד ועוד ועוד.

אם הם רוצים ממשלה על פי עקרונות השוקניה, זו זכותם, אך ברור שזו אינה הממשלה הנוכחית. שלא יבואו בטענות לאורבך על כך שהוא חותר תחת ההכרה שבבסיס הממשלה. ההכרה שנגדה הם יוצאים יום אחר יום ואינם מרפים לרגע. אינם מסירים לשבריר שניה את הברך מהגרון.

* ביטוי לזהותנו היהודית – חדר האוכל באורטל כשר זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות-תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים. אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה היתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית. אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד. הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם שומרים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא. מאז קום המדינה, ועשרות שנים טרם חקיקת חוק החמץ המיותר, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה"ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד' הם כשרים. זאת היתה מוסכמה שהיתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור, ואני מאמין שכך הדבר גם היום.

שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את "זכותי" מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצונים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו "הפורום החילוני", לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה"ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד'. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג"ץ, לא היתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה"ל, השנה. אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה"ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ"ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.

בעקבות פסיקת בג"ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפייה, אלא פנייה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון חיים, שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.

ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות אלא של בג"ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים עם התזכורת לכבד את פסיקת בג"ץ מיותר לגמרי, ונועד בעיקר לעיניי הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר.

* על מה ולמה הם רודפים את בנט – מנחם בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובינו בחבל ימית ובמרחב שלמה. הוא חתם על הכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי והציע אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון. יצחק שמיר הבליג על מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל במלחמת המפרץ והלך לוועידה בינלאומית במדריד.  אריק שרון עקר את גוש קטיף, נסוג משטחי רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקר ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון, והכל – ללא תמורה.

נתניהו ויתר על חברון, חתם על הסכם וויי ובו נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן, הקפיא את הבנייה בהתנחלויות, תמך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון, שיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים, הבליג על טרור ההצתות כמו גם על הטרור החקלאי בתחום המדינה ובימיו איבדנו את הריבונות באזורים רבים בנגב ובגליל.

נפתלי בנט הוא ראש הממשלה היחיד מהימין, שלא עשה ולו צעד "שמאלני" אחד (לפחות בעשרת החודשים הראשונים לשלטונו). ודווקא הוא מושא להסתה ושנאה חסרות תקדים בימין. למה? רק כיוון שהוא הקים ממשלה שהעומד בראשה אינו זה שנסוג מחברון, ניסה למסור את הגולן לאוייב, תמך בעקירת גוש קטיף ושילח לחופשי המוני מחבלים שרבים מהם שבו לרצוח יהודים.

* תקשורת חסרת אחריות – שוב ושוב, לאורך השידור בליל המצוד אחר המחבל הרוצח, מבצע הפיגוע ברח' דיזנגוף, קרא דני קושמרו לציבור לנהוג באחריות, לא להפיץ פייק ניוז, לא להאמין לשמועות וכד'. אולם מי שנהגו בחוסר אחריות משווע היו דווקא העיתונאים בשטח. כך, לפחות בערוץ 12 שבו צפיתי וב"כאן 11" אליו זפזפתי מדי פעם. אני יכול להבין את האמביציה של העיתונאים לרוץ עם השוטרים ולסקר כל דבר מקרוב בשידור חי, אך את האמביציה הזאת יש לרסן באחריות ציבורית, וזה הדבר האחרון שהפגינה התקשורת. למעשה, היא הפיצה כל שמועה ופייק ניוז שהסתובבו באוויר, התיאור של מה שנגלה לעין היה במקרים רבים גיבוב של שטויות וחוסר אחריות, אבל הדבר החמור ביותר היה ההתרוצצות של העיתונאים בין הרגליים של השוטרים בעיצומה של פעילות מבצעית ופעמים רבות הצגת פניהם של לוחמים. השפל היה צילום במשך דקות ארוכות של שני לוחמים דרוכים, עם נשק מכוון לעבר דלתות דירות, שהיה חשד שבהם נמצא המחבל. ומה היה קורה אילו לפתע היתה נפתחת הדלת וצרור היה נורה לעבר הלוחם? והכל בשידור חי, כשמן הסתם הוריו צופים בטלוויזיה. אם אני נחרדתי מכך שאין הם חובשים קסדה, מה חשבו הוריו באותו רגע?

ועוד לא אמרתי דבר על חשיפת שיטות מבצעיות ועל מסירת מידע שעלול לסייע למחבלים. על שר התקשורת להקים צוות מקצועי, של אנשי אתיקה ותקשורת, מומחים לפסיכולוגיית המונים ומשפטנים ולהורות לו לנסח בתוך שבוע כללי אתיקה לסיקור פיגועים, שיהיה בהם שילוב של זכות הציבור לדעת עם אחריות ציבורית, רגישות אנושית, רצינות, ומחויבות לחוסן חברתי ולאומי. לא רק התקשורת אשמה במה שקרה, אלא גם המשטרה, שאיפשרה לזה לקרות.

* כל חטאם – הנשיא הרצוג על הנרצחים בפיגוע: "כל חטאם שביקשו לבלות ערב נורמלי." נא לא להתבלבל. כל חטאם הוא היותם יהודים.

* הגנה על המקומות הקדושים – חמאס ברך על הפיגוע בדיזנגוף, והגדיר אותו "הגנה על המקומות הקדושים." ונשאלת השאלה – איך בירי לבר בתל-אביב, רצח שלושה אזרחים ופציעת אזרחים נוספים, מגינים על מסגד אל-אקצא? השאלה מעידה על אי הבנה בסיסית. המקומות הקדושים אינם רק המסגד, אלא כל פלשתין, שהיא "וואקף" מוסלמי. רגל לא מוסלמית שדורכת על אדמת פלשתין – היא חילול הקודש. ולכן, יש לרצוח כל יהודי בארץ ישראל, וכל המרבה הרי זה משובח. רצח היהודי – אזרח או חייל, גבר או אישה, זקן או נער, הוא הגנה על המקומות הקדושים.

* אוסלו פחות חומת מגן – במאמר ב"הארץ" תקף עמי איילון את הממשלה על כך שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. כותרת המאמר: "בנט, רק הסדר עם הפלשתינאים יביס את הטרור." הדבר המוזר ביותר הוא תאריך המאמר: 4 באפריל 2022. יכולתי להבין מאמר כזה אילו נכתב ב-1992. אבל לכתוב היום, שהסדר עם הפלשתינאים הוא מה שיביס את הטרור? איך? כמו שהסכם אוסלו (עם הפלשתינאים, כמדומני) הביס את הטרור?

משוואת הטרור היום היא כזאת: אוסלו פחות "חומת מגן". בלי "חומת מגן", מה שקרה בין אוסלו ל"חומת מגן" היה נמשך עד עתה והולך ומתגבר. מבצע חומת מגן החזיר את חופש הפעולה של צה"ל ליהודה ושומרון וכך אנו מגיעים לרוב המחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את זממם. הפיגועים הם מעט המקרים שבהם איננו מצליחים להגיע בזמן למחבלים. איילון רוצה להחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים?

* למה חוטפים את הילדים? – לשלל ארגוני השמאל הרדיקלי האנטי-ישראלי הצטרף עוד ארגון קיקיוני: "הורים נגד מעצר ילדים." כן, ארגון שנאבק נגד מעצר מחבלים בידי צה"ל ביהודה ושומרון.

"בלילה הבטתי בבני בן החמש ישן בשלווה. אבל אני יודעת שבזמן שהוא ישן בבטחה במיטתו, ילדים פלסטינים מתעוררים בבהלה כשחיילים חמושים פורצים לבתיהם ולוקחים אותם למעצר. בעוד שבישראל חוק הנוער מגן על קטינים, בגדה זכויותיהם מופרות ומעצרי הלילה משמשים כלי נוסף לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית."

כמובן, ישראל חוטפת ילדים בני חמש. אה, הם מדברים על מיספר הילדים בני 12-17 שנעצרים מדי שנה. סביר להניח שהם בני 17. אף מילה כמובן על הסיבה למעצרים הללו. למשל, 5 הרוגים בבני ברק בידי מחבל שצה"ל לא הגיע אליו בלילה. שלושה נרצחים ברח' דיזנגוף, בידי מחבל שגם אליו לא הגיעו בעוד מועד כוחות הביטחון. מאות פיגועים המסוכלים מידי שנה, כלומר אלפי ישראלים חיים בזכות המעצרים הללו. וכן, יש לא מעט מחבלים בני 17 שרוצחים יהודים. משום מה, הארגון לא הסביר מה הסיבה האמיתית שלשמה צה"ל חוטף ילדים פלשתינאים – כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.

* חקיקה נגד הטרור – המרכיב החמור והמסוכן ביותר במחדל ביטחון הפנים של העשור האבוד, הוא הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. ממשלת המכורים לשקט תעשייתי לא נקפה אצבע בנושא. הממשלה הנוכחית הגדירה זאת כנושא מרכזי לטיפול, וכבר יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי לדעתי גם היום נעשה מעט מדי. חלק מהמלחמה בתופעה הזאת היא בחקיקה, שאותה מוביל שר המשפטים גדעון סער. חוק אחד הוא ענישת מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. השני הוא הוראת שעה לשלוש שנים, המאפשרת במקרים מסוימים חיפוש בבית בלי צו שופט. על הוראת השעה הזאת עשה השרלטן סיבוב, כאשר הציג זאת כחוק שיאפשר לדיפ-סטייט לפלוש ללא צו שופט לבתים של תומכי נתניהו. והמוני חסידים שוטים אשכרה מאמינים לשקר הזה ומדקלמים אותו.

* השעיה מגוחכת – רוסיה הושעתה ממועצת זכויות האדם. לכאורה, זה מובן מאליו. הרי צבא רוסיה מבצע פשעי מלחמה איומים באוקראינה. אולם זה מגוחך, כי מי המדינות השולטות בארגון? מדינות דיקטטוריות, שחלקן שכחו מה שפוטין עוד לא למד.

* להחזיר את השגרירות לקייב – סמוך לפלישת רוסיה לאוקראינה, הוציאה ישראל, כמו שאר מדינות העולם, את שגרירותה מקייב ומאז היא שוכנת באופן זמני בלביב. כעת, אחרי שהצבא הרוסי כשל בניסיונו לכבוש את קייב וברח – מוכה, עם הזנב בין הרגליים, תוך שהוא מלווה את בריחתו בפשעי מלחמה ומעשי זוועה פחדניים, אין עוד סיבה שלא להחזיר את השגרירות לקייב.

טוב תעשה ישראל אם תהיה הראשונה שתעשה זאת. דווקא ישראל, מדינה שנאבקת על ההכרה בבירתה, תהיה אור לגויים והראשונה לעשות את המחווה הזאת. דווקא בשל הביקורת האוקראינית על עמדתה של ישראל (ביקורת לא מוצדקת, אבל אפשר להבין אותה בסיטואציה שבה נמצאת אוקראינה), יש חשיבות לצעד כזה.

והעיקר – יש לתגבר את השגרירות באנשי נתיב, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, שמשימתם המרכזית תהיה עידוד עליית יהדות אוקראינה לישראל. יש לתגבר בעיקר את תחנות המעבר ומחנות הפליטים בשליחי עלייה שיגיעו לכל יהודי, ויסייעו לו לבחור בעלייה לארץ ישראל ולא בהגירה לגולה אחרת או חזרה לגולת אוקראינה.

* סמל יישוב לרמת טראמפ – והרי בשורת החג הגדולה לכבוד הפסח – לאחר פרוצדורה של שנה, רמת טראמפ אושרה רשמית בידי כל הרשויות כיישוב בארץ ישראל, במדינת ישראל. או בשפה המקצועית, קיבל "סמל יישוב". יישוב חדש בגולן! יישוב חדש בארץ ישראל! ברוך מציב גבול אלמנה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

* התוספת של חוק הלאום – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "...דווקא האימוץ הפופולרי של הגדרת המדינה היהודית ודמוקרטית והוויתור שבא בעקבותיו על מגילת העצמאות כתעודת הזהות הישראלית והחלפתה בחוק הלאום – זה מה שגרם לישראל לאבד כיוון."

לנדסמן אובססיבית בהצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לדמוקרטית ובהצגת חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות. או שהיא בורה, או שהיא שרלטנית. יתכן שכל התשובות נכונות.

ובכן, כמה עובדות שכדאי להכיר. המילה מדינה דמוקרטית אינה מופיעה במגילת העצמאות. גם לא המילה דמוקרטיה בהטיה זו או אחרת. לעומת זאת, המילה יהודית בהטיות שונות מופיעה עשרים פעם, במסמך קצר למדיי. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי." לב המגילה היא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות ואין לו שום כוונה להיות תחליף למגילה. אך אם רוצים להציג אותו כתחליף, הרי שההבדל העיקרי בין המסמכים, הוא שלמדינה היהודית בהגדרה במגילת העצמאות נוספה בו ההגדרה "ודמוקרטית".

* טעויות מביכות – "מגירות חייו" הוא ספר עב-כרס של פתקים ומכתבים מעיזבונו של אריק שרון, שיצא לאור לאחרונה. ב-"7 ימים" פורסמו כמה מן הפתקים הללו, וליד כל אחד הסבר. איני יודע האם ההסבר הוא של העיתון, או שזה הטקסט מתוך הספר, אך הוא רשלני מאוד. על פתק שעליו חתום סרן אריאל שרון כתוב: "שרון, רב סרן בן 22." על פתק משנת 2004, שמוען לשר הביטחון והרמטכ"ל, נכתב: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל שאול מופז. באותם ימים מופז היה שר הביטחון ויעלון הרמטכ"ל.

* באמצע השידור – השבוע ימלאו 25 שנים לפטירתו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל. וזה הזיכרון שלי מאותו יום. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, רתמנו את "קול ישראל" ליומיים של שידורים מהגולן. כל מערכת וצוותי רשת ב' ורשת ג' עלו לגולן ושידרו בשידור חי, מאולפן מאולתר בקצרין, את מרבית תוכניותיהם. בכל התוכניות הוכנסו אייטמים מהגולן, שנתנו ביטוי לתושבי הגולן ולעשיה הגולנית. בערב, אירגנו לאורחינו אירוע תרבותי – ערב בנושא טעימת יינות, בקיבוץ אורטל. במהלך הערב החלו אנשי החדשות מקבלים קריאות בהולות מהמערכת, והחלה התרוצצות קדחתנית שלהם. הם קיבלו את הידיעה, שראש הממשלה נתניהו נחקר במשטרה על פרשת בר-און-חברון; לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה בחקירה פלילית. באותו רגע, הבנתי שתוכניותינו להכניס אייטמים גולניים ליום השידורים השני לא יתממשו. ואכן, כך היה.

שלי יחימוביץ', שבתוכניתה הפופולרית "הכול דיבורים" אמורים היו להיכנס 2-3 אייטמים שלנו, לא הפסיקה לקלל את העובדה שהיא נמצאת "בחור הזה" כאשר אירועים כאלה מתרחשים במדינה. למחרת, היא ניהלה ביד רמה את תוכניתה מהאולפן בקצרין. למעט אזכור העובדה שהשידור הוא מהגולן, לא היינו עוד חלק מהתוכנית, שהתמקדה כולה בחדשות המסעירות. שלי, חיית חדשות, פצצת אדרנלין תקשורתי, היתה במיטבה. ופתאום, באמצע תוכניתה, בזמן השמעת שיר, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. ברור היה שמרגע זה, יהיה עליה להרפות מנושא חקירת רוה"מ ולעסוק בחדשה הטריה. ברגע שקיבלה את הידיעה, שאלה באכזבה, "זה בטוח?" כשנענתה בחיוב, פרצה בצעקה, ממש בשאגה: "מה הוא מת לי באמצע השידור?"

* וידויו של "עריק" – הבחירות לנשיאות ב-1983, בהן נבחר הנשיא השישי של ישראל, היו צמודות ביותר. במפתיע, ניצח מועמד האופוזיציה, ח"כ חיים הרצוג מן המערך, את נציג הממשלה והליכוד שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, ברוב של 61:57 ושני פתקים לבנים.

מי היו העריקים? שאלה זו הסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת. אך בגין עמד על כך שהליכוד לא יעסוק בכך, ויכבד את הכרעת הכנסת, את חשאיות הבחירות ואת מוסד הנשיאות.

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", התוודה אחד העריקים על הצבעתו – ח"כ לשעבר עקיבא נוף, בזיכרונות על קשריו עם נשיאים וראשי ממשלה. ועוד מספר נוף על פגישה שקיים עם בגין במהלך מלחמת שלום הגליל. תוך כדי השיחה, קיבל בגין טלפון משרון, שהבַּקעה בידינו, הודעה ששימחה את בגין מאוד. כותב נוף: "לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ..."

הקביעה הזו נכונה ולא-נכונה ומכל מקום אינה מדויקת. הבקעה – בקעת הלבנון, היא רצועה החוצה את כל לבנון לאורכה, כך שארבעים הק"מ הדרומיים שלה הם בטווח 40 הק"מ ומה שמצפון יותר – מעבר לטווח. הבקעה היא המשכה מצפון של עמק החולה; שטח השבר הסורי אפריקאי שבשטח לבנון. היא הבֶּקע שבין הרי הלבנון, שהם המשכם מצפון של הרי הגליל העליון במערב, לחרמון והרי מול–הלבנון במזרח. ב-1983 שירתתי במוצב "גפן" ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון.

* המלצתו המשונה של אורי משגב – "מרתק ומצוין" הגדרתי את ספרו של יואב גלבר "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", במאמר ביקורת שכתבתי עליו: "הונאה אסטרטגית." ואכן, אני חושב שזה אחד הספרים החשובים ביותר בתיאור התקופה שהובילה למלחמה ובניתוחה. וכשאני כותב בזהירות "אחד ה-", הסיבה לכך היא שלא קראתי את כולם. אך קראתי רבים מהם, וזה החשוב והטוב מכולם. במוסף "ספרים" של "הארץ" התפרסם מאמר ביקורת של אורי משגב על הספר, ועניין אותי מאוד לראות איך הספר מצטייר בעיני אדם שהשקפת עולמו שונה מאוד משלי. המאמר מתחילתו היה קצת מוזר בעיניי, ובעצם יותר ממוזר – הוא מכעיס. עיקרו הוא, שבעצם יש כאן שני ספרים, שונים לחלוטין זה מזה. חלק אחד משמים, משעמם, מלא בפרטים מאוד לא חשובים ובהמון שמות שאת מי הם בכלל צריכים לעניין. ואילו חלקו האחר מרתק, מותח, מלמד, ספר חובה. אלא שהבעייה היא שהחלק המשעמם הוא הראשון, ולכן רוב הקוראים יתקשו לצלוח אותו ולהגיע לחלקו הטוב.

כאמור קראתי את הספר, ואיני רואה שום הבדל בין אופן הכתיבה בחלקיו השונים של הספר. בשניהם יש ירידה לפרטים ולפרטי פרטים ומתוכם מצטיירת תמונה שלמה, יער ברור ומונגש ומבואר ומפורש, הנצפה ממעוף הציפור. החלק הראשון עוסק במהלכים המדיניים שקדמו למלחמה והשני במהלכים הצבאיים, מבחינת המוכנות למלחמה, בניית הכוח והקונספציה המודיעינית. כל הספר עניין אותי מאוד, אך בעיקר דווקא החלק המדיני, כי היסטוריה מדינית מעניינת אותי יותר מהיסטוריה צבאית. מה בעצם המלצתו של משגב לקורא? אל תבזבזו את זמנכם בקריאת 312 העמודים הראשונים. רק בעמ' 313 " 'רהב' מתחיל לעניין את הקורא." כלומר את הקורא משגב. ובעוד הוא משבח מאוד את החלק השני, הוא לא מספר כמעט דבר על תוכנו של החלק הראשון, חוץ מעד כמה הוא משעמם, טרחני ומיותר. וכיוון שבעיניי המחמאות של משגב לחלקו השני של הספר, "מעניין וסוחף" מגיעות לפחות באותה מידה לחלקו הראשון, המדיני, שבעיני משגב עורך רציני היה גוזם, אנסה להבין מה עומד מאחורי המלצתו של משגב.

ספרו המצוין של גלבר מפריך לחלוטין את הנראטיב הקונספירטיבי על כך שסאדאת רצה בשלום, הציע הצעות שלום וגולדה מאיר בעקשנותה ויוהרתה דחתה אותה ובכך המיטה על ישראל מלחמה מיותרת, עקובה מדם. גלבר מוכיח בעליל, שגולדה לא יכלה לדחות הצעת שלום שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה. מי שיקרא את ספרו הרשלני והספקולטיבי של יגאל קיפניס "1973" ואת ספרו המבוסס בעובדות איתנות של גלבר, לא יתקשה להבחין בעובדה, שגלבר לא השאיר אבן על אבן מהתאוריה של קיפניס. ניכרים דברי אמת, ובכך ישתכנע כל מי שיקרא בראש פתוח ונפש חפצה את ספרו של גלבר.

אורי משגב הוא מעריץ גדול של קיפניס. דרכו להתמודד עם הפרכת התאוריה שלו, היא להפציר בפני הקורא לא לקרוא את 312 העמודים הראשונים שבו; החלק "שלתחושתי נועד בעיקר לנגח את ספרו של יגאל קיפניס, '1973: הדרך למלחמה' מ-2012, שטען בדיוק ההיפך."

אי אפשר להפריד בין חלקי הספר, כיוון שהשילוב של שניהם נותן את התמונה המלאה על ההונאה האסטרטגית של סאדאת, שהיתה מיועדת כל כולה להחלטתו הנחושה לצאת למלחמה, והיתה שילוב של הונאה צבאית עם הונאה מדינית, שנועדה להרדים את ישראל. ובכן, אני ממליץ לקרוא את הספר כולו, ואז לקרוא את ספרו של קיפניס, וללמוד את ההבדל בין ספר של היסטוריון רציני לגיבוב של פנטזיונר.

* עניין קיומי – דבריה של תקוה וינשטוק ריגשו אותי מאוד. כל מי שהכתיבה היא עניין קיומי בעבורו, אינו יכול שלא להזדהות עם תקוה ועם דבריה. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות טובה!

* מקוקו-קורונה לקוקו-פיגועים – מה יעשו מטורללי קוקו-קורונה כשכבר לא תהיה קורונה? במה הם יעסיקו את נפשם המסוכסכת? ובכן, אל דאגה. לא אלמן קוקו. הנה, אני כבר קורא ברשתות שגל הפיגועים מהונדס באמצעות הממסד, כדי להגביר את המישטור והשליטה על חיינו ולהסתיר את פשעי ה"שקורונה" ואת אלפי הנפטרים מהחיסון. איך זה שהשב"כ והממסד, שעוקבים אחרי כל צעד שלנו וכל מה שאנחנו כותבים ועושים, לא הצליח לעקוב אחרי אסירים משוחררים? אז זהו, שהוא כן עקב אחריהם. עקב כדי לוודא שהם מבצעים את משימתם – את הפיגועים, שיעמיקו את השליטה וכו' וכו'. והנה, כבר הרחובות מלאים בצבא ובשוטרים. מש"ל.

* האל"ף החסרה – יש טקסט ישן, שאני אוהב מאוד (ואם מישהו מכיר אותו וישלח לי את המילים, אהיה אסיר תודה), המספר על מכונת כתיבה שהאות אל"ף חסרה בה. השיר כתוב ללא האות אל"ף, אך רובו מורכב ממילים שיש בהן א', וכך בולט החיסרון. אני אוהב מאוד את השיר, בשל המסר שלו, שכל אחד בקבוצה חשוב מאוד, תורם מאוד וחסרונו כבד. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, בשנות השמונים הרחוקות, תליתי את השיר הזה במשרדי, כאמירה לחברים, שראוי שכל אחד יראה עצמו כאילו הקיבוץ כולו מוטל על כתפיו.

ולמה נזכרתי בשיר הזה פתאום? ובכן, מעשה שהיה, היה כדלהלנצ'יק. זבוב גדול וטורדן התיישב על המקלדת שלי. אחזתי במחבט זבובים וחבטתי בו בחוזקה. הזבוב מת, אך... מעוצמת המכה המקש של האות אל"ף ניתק והתעופף. הרמתי אותו וניסיתי להחזירו, אך כנראה שמעוצמת החבטה נשבר החיבור של המקש למקלדת. בינתיים הדבקתי את המקש בדבק. וכעת עליי ללחוץ עליו בחוזקה לצורך כתיבת האות א', מה שמקשה מאוד על רצף הכתיבה. נאלצתי לחבר את הלפטופ למקלדת ישנה (פתרון ביניים עד אחרי הבידוד). אז מה היה לנו? אני עם קורונה. המקלדת פצועה. וגם החדשות לא מי יודע כמה...

* ובינתיים בקורונה – יום רביעי לקורונה. אני מרגיש מצוין. מלא מרץ. אנרגיות מטורפות. גם יותר מהנורמה שלי, שהיא... מעבר לנורמה, אם לדבר בעדינות. וביום הרביעי עושים בדיקת אנטיגן. לא עלה בי צל צלו של ספק שאני שלילי. שלילי היום, שלילי מחר וביום ראשון בבוקר – לעבודה. אני לא מאמין אבל... עדיין חיובי.

מה חיובי? איזה חיובי? הלו, זה רדיו?

ואחרי כל מה שהפסדתי בימים האלה – גם ביום שני יש לי הרצאה חשובה. אבל רק בשלישי אשתחרר. באסה.

* ביד הלשון: חומת מגן – עשרים שנה מלאו למבצע "חומת מגן". ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע. במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן'."

"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה. מיד בהיוודע מותו של חיים חפר, התראיינתי לגל"צ. דיברתי על חפר וביקשתי להשמיע את השיר הזה. גם בפינתי השבועית ברדיו "אורנים", לאחר מותו של חפר, השמעתי את השיר הזה. 

שר התורה – לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, שזכה לכינוי שר התורה, ניסיתי להתחקות אחרי מקור הכינוי. לא מצאתי שום זכר לביטוי הזה כלפי מישהו בעבר וגם יודעי דבר שהתייעצתי אתם אמרו לי כולם שמדובר בכינוי ייחודי לרב קנייבסקי. והנה, אני קורא מאמר של הסופר, המשורר, המחזאי והפובליציסט אהרון צייטלין (1898-1973), "פירוש ההגדה של דון יצחק אברבנאל", וכך נכתב בו: "דון יצחק אברבנאל, שר התורה, הוא גם שר הכספים למלכות קסטיליה, הלך בגולה עם כל אחיו בני ישראל, ועיניו רואות חורבן ביתו וחורבן בית עמו."

לאחר שפרסמתי זאת, נשלחו אליי פרסומים המעידים על כך שגם הרב קוק זכה לכינוי זה.

אורי הייטנר

* * *

עמנואל בן סבו

מגישים בהתלהבות לחי דשנה ומתמוגגת

לסטירה הידועה מראש

אחרי הטקסים המרשימים, אחרי הסוסים האצילים נושאי דגלי ישראל וטורקיה, אחרי התזמורת המקצועית, ההמנון המרגש תמיד, אחרי השטיח הכחול, אחרי המילים החמות, אחרי לחיצות הידיים, אחרי התחושה שהינה משיח בה והפעם הוא חבוש תרבוש, מעוטר בשפם ובידו כוס קפה טורקי מהבילה, אפשר להתעורר מהחלום הטורקי המרתק, המעניין ומלא האינטרסים הכלכליים.

"טובים קשיי השלום מייסורי המלחמה," אמירה זו מיוחסת לראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, ואכן הצדק עימו, כל צעד העשוי להוביל ולקדם לפיוס, לשלום, לאחווה, הוא צעד מבורך.

ברם, במקרה הטורקי חובת ההוכחה המוחלטת היא על הנשיא אשר אנטישמיות בוערת על ידיו, שנאת ישראל על לשונו והאשמות בלתי פוסקות הן לחם חוקו.

הנשיא, איש האחים המוסלמים, מגן אל אקצא, מגן ירושלים, אביהם הרוחני של הפלשתינאים, הוא תומך נלהב במחבלי החמאס הזוכים לאירוח לבבי במדינתו, ובעודו מבקש להתפייס עם מדינת ישראל, יושבת חבורה רעה זו וחורשת רעות, מתכננת פיגועים והרג יהודים.

ההנהגה מדינת ישראל התלבטה מאוד האם להיענות לחיזוריו הבלתי פוסקים של הנשיא הטורקי. האם ניתן לדלג במחי טקס מפואר וליטרת כבוד על חמש עשרה שנות רעה, שנים בהם האשים את מדינת ישראל בכל רעה אנושית ומוסרית, מרעילת בארות, שוחטת תינוקות, כובשת ומדכאת אכזרית, פולשת לירושלים בירת העם הפלשתינאי, מדינת הגזענות ומעוז האפרטהייד?

האם ניתן להתעלם משנאתו היוקדת והובלתו את העם הטורקי כולו למאבק נגד העם היהודי, נגד מדינת ישראל, נגד הזכות היהודית הבסיסית למדינה יהודית?

האם ניתן להתעלם מהמציאות העקובה מדם ומסאת המרורים שהוביל בפרשת המרמרה, בחיבוקו את הטרוריסטים הטורקים ובני משפחתם, לתבוע פיצויי עתק מבלי לרמוז ולו ברמז דק על הפעולה החבלנית שיצאה משטחו, לתקוף את האיפוק של לוחמי צה"ל ולהתעלם מהאלימות הקשה שספגו מ"פעילי השלום", הטרוריסטים?

האם ניתן להחריש אל מול השערורייה הבלתי נתפסת בשותפות האהבה בין הנשיא איש האחים המוסלמים – למחבלי החמאס להם העניק משרדים בטורקיה, משרדים מהם תוכננו פיגועי תופת ומהם יצאו טרוריסטים לטבוח ביהודים במדינת ישראל ובעולם?

כתנאי ראשון למפגש היה על מדינת ישראל לתבוע בקול ברור ותקיף את גירוש הנהלת החמאס ולפרק את מפקדת החמאס בטורקיה. כמו כן על מדינת ישראל להבהיר כי הברית האיתנה שנותרה עם קפריסין ויוון תישאר ותתחזק כחלק מהאינטרס הישראלי.

שר החוץ הטורקי כבר מתכנן את ביקורו הצפוי במדינת ישראל, התוכניות הכלכליות במיוחד בנושאי הגז מתקדמות, האהבה שפרחה בליבו של הנשיא הטורקי היא אהבת הכיס בלבד, האיש הרע הזה לא שינה במאומה את דעתו על היהודים, הישראלים, הציונות וזכיות העם היהודי במדינתו.

כשאני שומע ורואה את הפסטיבל ההזוי של הישראלי הסביר, הרץ אחוז אמוק לבלות חופשה במדינה שעצרה זוג ישראלים על לא עוול בכפם, באמתלה המעליבה של היותם סוכני מודיעין בשל צילום ארמון השולטן, אינני יכול שלא לחוש זעם. הריצה המהירה ל"הכול כלול", להנאות, ממי שמבקש את נפשו של היהודי ומעניק חסות ובית לטרור החמאסי, ממי שנלחם בכל החזיתות נגד מדינת ישראל, מבאיש את ריחה ומוציא דיבתה רעה, ממי שמפרסם עלילות דם חמורות של העת המודרנית כנגד העם היהודי, אינו ראוי לזכות לארח אותי.

תקוותי כי פרסות הסוסים האציליים לצד השטיח הכחול ומתק השפתיים של הסולטן לא יסמאו את עיני ההנהגה ובוודאי שלא יגרמו לליקוי מאורות של אזרחי מדינת ישראל האצים רצים שוב לטורקיה אשר עם תחילת המבצע הצבאי הבא תפיץ שוב בעולם את עלילות הדם הכל כך חביבות עליה.

עמנואל בן סבו

* * *

ברוך תירוש

שלום והערכה למר ג'לאל בנא יקירי

וברכה להבנה ובריאות טובה עם יקיריך.

ענייננו מתמקד ברגיעה בציבור הערבי,

והשלמתו עם קיום מדינת ישראל!

דבריך ב'דעות היום', 6.4.2022, אודות תלאות 150,000 עובדי הבניין מהרשות הפלסטינית ועזה, עקב פיגועי רצח יהודים ואורחיהם, היו מתקבלים כנכונים וכראויים, אילו מבין אותם רבבות, היתה נשמעת קריאה לרגיעה והשלמה.

אבל אתה מודע לעובדה שלבד מכמה הצהרות 'גינוי' הפיגועים, ע"י חוגים החוששים מהתנכרות ומהתנכלות הממשל והציבור הישראלי – גם ציבור ערביי הארץ, מהירדן עד הים, רובם ככולם, לא הביעו סלידה והתנגדות למעשי הרצח. אכן, גם מבין מאות אלפי ערביי ישראל, המשולבים להפליא במערכות הרפואה והמדע, השיווק והעבודה – לא הובעה העזה ראויה, לצאת חוצץ נגד ההסתה ושפיכות הדמים.

אלה פני הדברים, וזאת התשובה לשאלתך: מה פשעם של פועלי הבניין, האם הם מעורבים בפיגועי הרצח? בהחלט! בהתנהלותם המתנכרת לאורח קיום מדינת ישראל, נראים בינתיים מרבית ערביי הארץ כמעורבים במערכות הפיגועים, והציבור הישראלי חושש ונזהר מהם. מוטב היה אילו שאלת, מה פשעם של הישראלים ואורחיהם, שנרצחו לאחרונה בבאר שבע, חדרה, בני ברק ותל אביב? האם, אישית, הם הפעילו את ההתגוננות מהטרור המהלך אימים על הארץ?

לכן, אם ערביי הארץ לא שואפים להיחשב כחשודים, אלא רצויים ומשולבים בחברה – עליהם להתנער מההסתה לסרבנות ולאלימות, ולהוקיע פומבית את החוגים המסכנים באלימותם את קיום המעמד המרשים והנדיר של הקהילה. או אז תוגבר העסקתם הברוכה בישראל, וכדבריך, רווחתם תפחית את המתח והעימותים, וגם תקדם פיתוח כלכלי  ברשות הפלסטינית ובעזה.

ולתפארת מדינת ישראל, בשאיפה לרגיעה ולשלום עכשיו, 

ברוך תירוש

אהוד: חלק ניכר מערביי ישראל, גם הבידואים, הם אווילים כפויי טובה, כי בשום ארץ ערבית ומוסלמית אחרת אין לערבים ולמוסלמים כיום – חיים טובים, בריאים, משביעים וחופשיים כמו שיש להם בישראל, ובייחוד לנערות, לבחורות ולנשים! ראוי שיהיו אסירי תודה לנו על שאנחנו מאפשרים להם חיים ברמה דה לוקס במדינה דמוקרטית במזרח התיכון – המתפורר והבוער.

 בחיים טובים כאלה היו יכולים לזכות גם ערביי הגדה והרצועה – אלמלא הם ומנהיגיהם היו שטופים בשנאה מטורפת לישראל ובהערצת מותם של ה"שאהידים" שלהם, רוצחי היהודים!

* * *

מיכאל רייך

כּוֹחוֹ שֶׁל יַתּוּשׁ

"חֲשֹׁב חִיּוּבִי" – צִיֵּץ יַתּוּשׁ הָאֲנוֹפֶלֶס הַנִּמְרָץ

בְּאָזְנָיו שֶׁל סוּרְסוֹק, גְּדוֹל סוֹחֲרֵי הַקַּרְקָעוֹת מִבֵּיירוּת

וּמִשֶּׁהִתְנַחֵל הַחֶרֶק בַּאֲפַרְכֶּסֶת אָזְנוֹ וְעָשָׂה לוֹ 'נִגּוּנִים' –

הִשְׁתּוֹלֵל הַסּוֹחֵר כְּמֻכֶּה שִׁגָּעוֹן וְכֵיוָן שֶׁיָּדַע כִּי

קִנּוֹ שֶׁל הַיַּתּוּשׁ הַזֶּה רוֹחֵשׁ חַיִּים בְּבִצּוֹת יִזְרְעֵאל,

מִהֵר לִמְכֹּר נִכְסֵי נַדְלָ"ן בְּפַלֶסְטִינָה

לַיְּהוּדִים.

* * *

ד"ר ארנה גולן

על העיוורון ועל הפיכחון ועל הצמיחה מתוך השיח של "אני-אתה" או – אלוהים "עזר לו", לבן עזר המשורר, ולאו דווקא לפנות בוקר

על כינוס שיריו של אהוד בן עזר, "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר",

שירים 1955-1995. הוצאת אסטרולוג, 2005.

[פורסם לראשונה במסגרת: עיון מחודש לכבוד יובלו ה-80]

המשך

ב. שירי האהבה והזוגיות של שנות ה-60

אל שירי הזוגיות של שנות ה-60 הגיע בן עזר לאחר שלב נוסף של גיבוש בזהות השירית, זה של הזיקה למורשת המשפחתית. כולנו קוראים מדי שבוע בראש עיתונו את ביטויי הוקרתו והכרת התודה לסבו, יהודה ראב, ממייסדי פתח-תקווה, ולבני משפחתו הראשונים, כמו גם ובמיוחד למשוררת הצברית הראשונה, דודתו אסתר ראב.

הדברים אף יגיעו לביטוי מאוחר יותר בשיר קינה מפתיע, שנכתב אחרי מלחמת יום הכיפורים לבנו, שנולד על פי השיר כבר לפתח-תקווה שונה ולתקוות שהולכות ואוזלות, אך רובו מלא התרפקות עקיפה על שורשיו, על  מורשת אבות, והערצה לאלה ש"פרסות סוסיהם רשומות, בשמיים," ואשר אם יגנו עליך, "אם יאהבוך", תזדקן, כלומר לא תיפול בקרב (78-79).

כך גם בשירו הנודע, "בפתח תקווה אחרת", שלאחר מניית זכויותיהם של אבותיו (ובצורה מקורית וייחודית), הוא ממעיט בערכו לעומתם, כי מהם נותרה היום רק משפחה של זיכרונות ו"אהוד עזר של מילים" ולא של מעשים. וכמובן, איך אפשר בלי שירים  המוקדשים  לדודתו המשוררת, שלפי השיר "בפחדך פן הולכת את", הפקידה בידו "מזמרה שחורה"(מן הסתם, מורשת חקלאית ושירית כאחת) ונשאה בפניו מונולוג טעון ומצמרר למדי, המערב רמזי עלילות ומעשים, פחד מוות ואומץ לקראתו, הכרה ב"אוויר המורעל" שבעולם הספרותי, וחוכמת חיים ששיאה בעצה שייקח לו אישה, הכרה המתנסחת בשפת המייסדים וכוללת פתגם ערבי שנון ונועז (62 -63).

לעומת זאת, תפיסת המשפחה "הגרעינית", או נכון יותר של מעמד האב בתוכה, מתנסחת ב-4 שירים קצרצרים, חריפים ומדהימים למדי באופן ראייתם ובלשון השירה שבהם, כמו גם בדיבור בלשון "הוא", כמקל לבטא אמת קשה וקשוחה (16-19).בשיר האחד דובר הבן על האב בלשון פיננסית, כאב שלא שילם חובותיו לאהבה (לא נאמר, לילדיו!), לכן ה"נושים" שלה פלשו לליבו, ובנו, שנולד בכלל בכלא (הלב) הוא זה שפורע עבורו את השטרות, הוא שמשלם את המחיר.

בשיר אחר האב "רעב" אבל מהו מאכלו? הוא אוכל את אימא! והילדים? ימותו מצער. וכי מצער על שנאכלה? לא, רק כדי לענוש את אבא...

כאלה הם השירים: קצרים, חריפים, אכזריים, מקוריים בלשון המטאפורית והפרדוקסלית שלהם, ומוצגים כתגובה על מציאות משפחתית מתאכזרת. הם גם רוויים בהכרה כי ההורים קובעים בחייהם ובאשמתם את חיי ילדיהם, כי "בלכתם הם נשארים בדמנו / כפליים." אי לכך,  אשמתם מכרסמת דווקא בילדים, שהרי הם, באורח פרדוקסלי, "הזרים / הקרובים להם מאוד."

על רקע זה מעוררים "שירי האהבה" סקרנות גדולה, לא כל שכן שהספר "מוקדש לאישה בחיי", ומן השירים עולה כי לפחות שתיים או שלוש הן הנשים ש"היו בחייו" כשכתב את השירים. ואמנם, שירי האהבה, נכון יותר לקרוא להם "שירי הזוגיות", כי האהבה נחלפת ברגשות מורכבים ומעורבים מאוד – אלה שנכתבו בתקופה הראשונה, בשנת 1962 בעיקר, מסמנים את התפנית מהתמקדות ב"אני"  אל התמקדות ב"אני-את". בשיח הפונה אליה ומתרכז בהבנת מהות קיומה ובטיב מערכת היחסים שהיתה, או עדיין קיימת, ביניהם ורק מתוך נוכחותה הממשית לכאורה בנפשו, צומחת אישיותו שלו אל המודעות וההבנה של המתחולל בו, כיוון שהיא המעוררת בנפשו את פרץ היצירה.

תוך כך מצטייר עולמו הפנימי בפנים רבות. אם בכמיהתו אליה, עיתים בכמעט הערצה, ובהמעטת ערכו העצמי, ואם  בהכרה בגורליות שבהרס שהשניים מביאים על עצמם ביחסיהם. יש וניכרת השלמה קשה, אך יש ופורץ כעס והאשמה מרה וניכרת הצטברותו של רגש מורכב ומלא סתירות פנימיות. אלא שיש לזכור כי מסירת "התוכן" והניסיון לסכמו עושה עוול לשירים, כיוון שיש בכך משום השטחה של המבע ושל מורכבותו ויופיו, כיוון שהניסוח התוכני עושה את המבע "רציונלי", בעוד שאתה חש תוך קריאה, ב"רקע האחורי" והמורכב של השיר שלא כולו גלוי ושאינו ניתן למבע פרוזאי כזה.

יש אף להדגיש, כי בשירים הללו ניתן להבחין כיצד מתגבשים סימני ההיכר המיוחדים והנועזים של שירתו. הנועזות אינה באה לביטוי כפי שהורגלנו לראות ברומנים האחרונים, בתחום המיניות, אף שגם בזה כבר ניכר היבט מסויים כפי שנראה. אלא שהיבט זה אחד הגילויים של  המבע השירי בכלל. המטאפוריקה הייחודית,  הלכי הנפש מלאי הפרדוקסים והמסתורין, רמזי העלילה שרק מיצוייה בא לביטוי, כמו גם הראייה המפוכחת עד אכזרית שבאה לפקוח את עיני "העיוורת". בין כל אלה, מפתיעה התופעה שהדובר האוהב או הזועם עשוי להתגלם גם כמאהב וגם בתפקיד של אב או בן ואפילו בעת ובעונה אחת, כשם שהאהובה עשוייה להיות אישה נצחית אבל גם בת או אם כלומר, שהם ממלאים בשיר גם תפקיד קיומי, מטאפורי. נועזות קיימת, כאמור, גם ביכולת לנתק פסוקים וביטויים ואפילו דמויות (כמו אופליה) מהקשריהם המקוריים, משלל הקונוטציות שלהם, ולהותיר מהן רק את הדרוש לשיר החדש והמקורי.

ונדגים מן הראשונים והמגששים שבשירים הללו. למשל, כבר בשיר הקצרצר והמוקדם "הרהור", הרצון לסלוח (על מה? מה היה?) מתחלף בידיעה שישכח מכך (מדוע?) ואילו הנימוקים מתי כן היה אומר לה (מה היה אומר?) מתנגשים זה בזה כביכול ללא קשר גלוי: לו כעס (ואז וודאי לא היה סולח), ולו הרחוב צחק (במקומה? או לו העולם האיר לו פניו?) או "לו ליבך בכה" (לו התחרטה או נפגעה) או אז "הייתי אומר לך" (מה? סולח?). וכך מתהווה במילים קצרות ופשוטות בתכלית וכביכול שקופות, עולם סבוך ורווי קונפליקטים פנימיים וטלטלת רגשות.

הרהור

הִרְהַרְתִּי.

חָפַצְתִּי לִסְלֹחַ.

לֹא אֵדַע מַדּוּעַ –

מָחָר אֶשְׁכַּח.

לוּ כָּעַסְתִּי

לוּ הָרְחוֹב צָחַק

לוּ לִבֵּךְ בָּכָה –

הָיִיתִי

אוֹמֵר לָךְ.

1961

השיר הבא, בן שלושה החלקים ואשר דומה שמתוארת בו "אישה" אחרת (23), ראשיתו בתיאורה המיוחד והכולל ניגוד פנימי ("צל הפנינה לשפתייך") ובהנחה, שתבוא לביטוי בהמשך כי "אישה, את באוהבייך קיימת," אינך קיימת כאן בקיומך הממשי אלא בהשתקפותך בכל אחד מאוהבייך באופן אחר. אלא שהם מצטיירים כחסרי אונים מולה, שיכורי רגש ופגועים ואילו הוא, שרק  אחד הוא מהם, מקיימה בגרגריו האוזלים (בנפשו) "עד התרוששם / בלחישה – / ולרגע קט / מרחק ערים קופא / כאגדה: /  שם אַת, שם את – "

אבל ההפתעה מצפה רק לקראת סיום החלק השלישי: "עולל שלא נולד / חותר בהרהוריי / אלייך – / תבורכי בקיומך / העיקש / את – " הוא אומר וכל קורא יכול לפרש זאת כרצונו. אפשר שמובעת כאן תחושת האוהב כעולל החותר אליה, אבל סתירה פנימית ומסתורין אופפים גם את ברכתו לה על קיומה העיקש והמייסר. הייתכן?

צל הפנינה לשפתייך

א.

צֵל הַפְּנִינָה

לִשְׂפָתַיִךְ

גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת צְחוֹק –

אִשָּׁה,

אַתְּ בְּאוֹהֲבַיִךְ

קַיֶּמֶת.

אֶחָד בּוֹרֵא בְּמַבָּטַיִךְ

עַיִן חֲרֵדָה לִרְאוֹתוֹ

וּבְהוֹפִיעוֹ חָג עַד אֵין

אוֹנִים לָךְ, וְתָמִיד

יַשְׁהֶה הַשְּׂרִיטוֹת

בְּצִפּוֹרְנַיִךְ, יִתְמַהְמֵהַּ –

אַחֵר – חַיַּיִךְ

נִמְזְגוּ בִּסְפָלָיו

כַּיַּיִן

וְשִׁכּוֹר שַׁעֲשׁוּעַיִךְ

לָךְ יְצַפֶּה

יִתְבּוֹנֵן בָּךְ, שָׁתוּי

בְּהִרְהוּרָיו –

ב.

וַאֲנִי – רַק כַּאֲחֵרִים

לָךְ,

בַּהֲמוֹן

גַּרְגְּרַי

מְקַיְּמֵךְ

רֶגַע קָט –

גַּרְגֵּר עַתָּה

נוֹקֵף

אַחַר עַתָּה

עַד הִתְרוֹשְׁשָׁם

בִּלְחִישָׁה –

וּלְרֶגַע קָט

מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא

כְּאַגָּדָה:

שָׁם אַתְּ,

שָׁם, אַתְּ –

וּבֵין עַרְבַּיִם

שָׁעָה נוּגָה הִיא

לֶאֱסֹף הֵד קוֹלֵךְ –

ג.

קוֹרָה שְׁקוּפָה בַּת

רִגְעֵי אֲוִיר

סוֹכֶכֶת רָקִיעַ

שֶׁחָלַמְתִּי –

שׁוֹמְעִים

פַּעֲמוֹנֵי שָׁמַיִם

אַגַּן עֲרָפֶל

וִיְרֵחַ אָבָק

נִשָּׂא בָּרוּחַ –

עוֹלָל שֶׁלֹּא נוֹלַד

חוֹתֵר בְּהִרְהוּרַי

אֵלַיִךְ –

תְּבֹרְכִי בְּקִיּוּמֵךְ

הָעִקֵּשׁ

אַתְּ –

1962

בשיר אחר קצרצר ומדהים האהובה מוצגת כחפרפרת-אם ואילו הוא כילד-חפרפרת הרוצה לפנקה בריסי עיניו (הסגורים, כידוע). היא חופפת ראשו ואומרת לו להיות ילד טוב, והוא יודע כי אם יפקח עיניו – ימות!

אם נעיז לפרש ונזכור כי חפרפרת אכן חייבת להיות עיוורת ונניח שהאם היא אכן מטאפורה לאהובה, אפשר שהמשמעות היא שאם יפקח את עיניו "העיוורות", תיחשף לפניו מהותה האמיתית של זו המבקשת להרגיעו ולהתאימו למידותיה כך שיהיה נוח לה. כלומר, שאם יגיע לכלל פיכחון הוא לא יעמוד בזה.

אבל מה שחשוב הוא, שהריחוף הזה שבין הקיום האנושי לעלילה המטאפורית יוצר פאראדוקס ומסתורין המפתיעים את הקורא.

בשיר אחר "אטלנטיס" (27) זו שהוא פונה אליה מוצגת תחילה בניגוד תמוה של עפר (על כפות ידיה) וזהב (בטבעתה) ואילו הוא למראה המסתורי הזה שלה קורא לה בגרון חנוק "עפר, זהב / עפר, זהב – " אלא שאז היא נעשית לו יבשת אבודה (כאטלנטיס) והוא כפליט השט אליה, "מלח" על שפתיו ומודעות אירונית לאפסותו, להיותו "מלך" על כישלונותיו.

תחושת הכמיהה אליה וההיזקקות לה שאינה נענית, מובעת הרבה, כמו גם בשיר נוסף שבו הוא תופס את עצמו כאדם בשלכת, והשלכת הופכת למהות נפשית כיוון ש"לנו קיום במילים" ולא בממש.

שיר מדהים הוא "אופליה" ואולי אף לא כדאי לנסות לפרשו משום שהפרדוקסים, המסתורין והתעלומות אופפים אותו. טביעתה של אופליה של המלט השייקספירי מתוארת כאן כטביעתה של הדוברת בתוך עצמה ואז היא כותבת על המים דווקא את "אושרי" ומעל הכול, מראשית השיר היא פונה לאביה וקוראת לו להצילה מטביעה. האם אכן לאב היא פונה או שמא אין כאן אלא מטאפורה לאוהב? שהרי בסוף היא אומרת כי "כשאני טובעת / אתה אבי." היא אינה רוצה להכאיב לו אבל ירושתה היתה רעל, ואם היה האב נושם את "שתיקות פי המלא מים היינו נגאלים." היא אינה רוצה להכאיב לו, אבל אם ינשק אותה "תטביע אותי / בכובד שבריך."

 אכן, תעלומה. אבל תעלומה כמעט מכושפת. ומה הפלא? מהות היחסים הזוגיים הרי באה לביטוי בשיר "שני אגרטלים" (31). לפי השיר  שניהם כבר אגרטלי חרסינה די סדוקים ובמגעם הם מנפצים זה את זה. וכשהם כמהים לשוב להיות יחד והרסיסים שבים להיות גושים, בחיכוך קל הם מתפוררים לאבק.

 ומאלף הדבר, התקופה הזאת מסתיימת דווקא בשיר ארוך רחב טורים, הנע בין השיח העצמי לבין הפנייה אל ה"את", אל זו שנטשה אותו והוא כמה אליה.  "סתיו ובני אדם נושרים בו זורם בעורקיי," הוא אומר, "התפוררנו מתוך הרצון ללטף" דווקא. ועם הכמיהה – "איפה את"? –  באה הידיעה כי אך הרס מביאה "קרינתה" עליו, המייבשת אותו, "כי איך אנחנו יכולים לצמוח ולנשור בבת אחת, / אחד אל תוך ליבו המת והפתוח, והרך, / של השני, המתפורר בגמגומו אליו," ועולם מורכב של יחסי משיכה ודחייה מצטייר בעוד הסתיו (באופיו הישראלי!) מהווה מוקד להבעתו בצירופי הלשון המיוחדים לבן עזר.

פרץ חדש של יצירה בשנות ה-70 והמשכו

בשנת 1973, מראשיתה ועד אוגוסט, שוב תקופה קצרה ואינטנסיבית, ראייה לכורח פנימי וכנראה גם ל"אישה בחיי", מתרחש פרץ יצירה שירית. מוסיפים להתקיים בה מאפייני היסוד, אך ביתר עוז ותעוזה. מובעת בה תגובה מועצמת לאהבה כוזבת ונכזבת, סבוכה ורוויית רגשות סותרים, לעיתים הם  פרדוקסליים רק לכאורה, של אוהב הפונה אל ה"את" וחושף בפניה כמו היתה נוכחת לפניו ומתוך פיכחון נוקב ונועז את "האמת" על אופן קיומה שלה, על טבעם הסבוך של יחסיהם הזוגיים ועל חלקו של כל אחד בהיווצרם.

וכך נוצרים שירים עמוסים ורחבי טורים, שעם זאת הם קצרי נשימה, ועיקרם חשבון נפש נוקב תוך מיצוי מרומז ומטאפורי לעיתים, של עלילת העבר וזיקתה להווה. תוך כך מובעים – לרוב בעקיפין – רגשות של כעס והתבוננות זועמת, ועד לשמחה לאיד ואפילו לשאיפת נקם, בלא כל התחסדות או ניסיון לשאת חן בעיני הקורא.

כל זאת, במבע הרווי אף יותר מאשר בשנים הקודמות זכרי לשון מקראית, המעניקים למובע עוצמה וערך. אי לכך, גם כל ניסיון למסור את "התוכן" יהיה בבחינת השטחה של הנאמר או גם פענוח "רציונלי" של מה שאינו כזה. ובכל זאת, מפאת עוצמתם של השירים – נעשה ניסיונות אחדים.

כך, למשל, מביע האוהב (הבעל לשעבר?) המאוכזב, בעודו כביכול רק מציין עובדות, בשיר יוצא דופן שבו הוא פונה אל עצמו בלשון "אתה" כפוקח את עיניו לאמת (47), את שביעות רצונו מכך ש"עוד לא מלאה סאת ייסוריה" של זו "העוזבת אלוף נעוריה" (וכינויו כך מעניק קדושה לברית שהופרה) ועל כן "דרך ארוכה עוד לפניה," עתה היא "בודדה וגרושה" (בממש או מ"ליבך", נוצר כאן כפל משמעות) ועל כן היא מנסה לשוב. אולם הוא זוכר היטב כי כשהוא אהב אותה היתה לה אהבתו "למעמסה" ו"מרדה" בו. אך אז "נעשתה מעמסה לעצמה" ושבה וחזרה אליו. כניעתה החניפה לו וקיבל אותה, אלא שהמגע של גופם – "גופךָ היה שלה, גופה היה שלך" חשף שעתה היא לו "כאישה אחרת".

אכן, הפיתוי לחזור גדול, אבל "בביתה לא ישכנו רגליה." לכן הוא קורא לעצמו שלא לחמול עליה ולא להתפתות לשוב אליה, כי "קור בחדריה, ריק מבעליה / כלום להחזיק בו." שהרי, כפי שקרוי השיר, הוא "זר כאש בעורקיה, כפור בליבה איתך" והפרדוקס לכאורה הטמון כאן – הוא זר כאש בגלל הכפור שבו הוא מתנגש – ממצה את הכרתו לא רק בזרותו לה אלא בעיקר ש"עוד לא מלאה סאת ייסוריה. דרך ארוכה לפניה." רק הייסורים יפקחו את עיניה.

מעניין, כי גם בשיר הראשון במדור זה, שהוא שיר כאוב אבל אירוני ומר, הפנייה היא אל "אתה", ספק אל הדובר עצמו ספק אל זולתו, כי מוטחת בו בפיכחון חושפני "האמת" על גורל אימו השותקת ונכלמת בבית "אביך החורג", העשיר והאנוכי, שטבח זר מבשל בו לבאים הזרים שהחליפו את הידידים הפולנים של פעם. אכן, "אביך היה איש קשה, עני וצמא דעת" אבל את תבשיליה של אימך הוא דווקא אהב. וזאת האמת, הוא מטיח בעצמו.

כן, החיים הם פרדוקסליים והשלמות רחוקה מהם. אבל נועזותם של רבים מהשירים הבאים מרחיקת לכת. כך למשל בשיר עז המבע, "רק בחיקי בתי את," כשהאוהב לשעבר הדובר אל ה"את" שמצוייה עתה עימו ביצועם, כביכול הכול שב לקדמותו, מזכיר לה כי "רק בחיקי בתי את ובליבי אשתי.". הוא אף נועז לומר לה ולהטיח בה כי "הייתי אב לך שידע בשרך" (48), ופורץ באמירה זו במישור הגלוי טאבו כללי, כיוון שהוא חותר לעשות את  התפקיד המשפחתי מטאפורה לתפקיד קיומי. שהרי היחסים הזוגיים היו רוויי תמיכה בה ודאגה לה בעודו אף מאהב מיני. אי לכך, הוא יכול גם לומר בהמשך כי "הייתי לך אב שלא היה אלא ילדך," כביכול בפרדוקס קיומי, או כי "ריח תינוקות רכים בשפתייך." שהרי אף היא, לעיתים היא "ילדה", אך לעיתים היא "בת קרה" וזאת כשהיא מתלבשת, כלומר – יוצאת לעולם החיצוני. "חוכמת זקנים" בתיאטרון שלה, אך בה בעת היא "ילדה נצחית בתחפושתה," כי "רק בליבך הנך אשתי, ובהקיצך – " בהקיצך הברית מופרת.

בשיר הבא, הקרוי "רק מחסורי מיטיב לך" (49) הדובר אף מאבחן בפיכחון כי משיתמלא המחסור (המיני) הוא יהיה זה שכבר יילך, שהרי באה אליו כמחפשת מקלט ורק למלא את תשוקתה אבל הביאה עימה את "הגברים שאהבת, לא ליבך הבאת לי."

וניכר, בבסיס כל אלה עומדת כמיהה לאהבת אמת, לאמון, לשלווה ולהדדיות שבין גבר לאישה ומכאן חמת הזעם והטחת ה"אמת" על האכזבה הגדולה.

ביטוי לכך ניתן, למשל, גם בשיר המדהים, "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (53), שעל שמו נקרא הספר כולו (ובצדק!). בשיר זה דובר הגבר מעמדת כוח גדולה יותר ובמבט מסכם לאחור, ולכן הוא מסוגל להבחין, ואולי מתוך  באיזו הכרה ש"מגיע לה" אך בלא זעם עצור, בייסוריה של זו שהוא דובר עליה בגוף שלישי כ"היא", ומודה כי אי אז "בעיניו יפתה" (ויש להניח שאל עצמו הוא מכוון). הוא אמנם מבקש לה עזרה, אך מתמקד בכישלונותיה, במקורם באופן קיומה ובחלומותיה הכוזבים  שהביאו לבדידותה ללא "קן" ו"בית" ולעינוייה הפנימיים. הפיכחון הנוקב שבהצגת חייה הכוזבים, וכשהיא מוארת בפרדוקסים המסתוריים שאיפיינו את חייה (למשל, בחלום בנתה את ביתה, ועל כן "גמגום" היו כתליה, וכשביקשה לחבקם, הסיד ברח מעצמותיה.) דומה שהתקווה לעזרת האלוהים "לפנות בוקר", נובעת מו הייאוש, שכן לא ניתן עוד לעזור לה, והיא עצמה יודעת זאת, כנרמז במשפט החידתי החותם את השיר: "נופלת ויודעת את חסדו."

עוצמתו של השיר מקורה אפוא במבע השירי העשיר, המטאפורי, בזיכרי הלשון וברמזיה, בעשיית המימד הקיומי הנפשי לפיסי, והפיסי לנפשי, ובעירובם, וכמובן – ברקימת המוטיב של הנפילה והחסד לחוט המקשר את הכאב הגדול ולהותיר הכול בכעין מסתורין עמוק.

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

אך סיומו של מדור זה, שירים שכולם עזי מבע ונוקבים ומפתיעים, הוא בשיר נועז במיוחד, כמעט פראי, והוא אף נכתב כשלוש שנים מאוחר יותר (וכי מדובר ב"אישה בחיי" אחרת?). מדובר בשיר שנכתב ללא כל "צנזורה" עצמית של "נחמדות" או "התקבלות" וכולו מלא התרסות מרות ושאיפת נקם.

"יינון כפצע בחיקך" ילדך, שזה עתה נולד, מאחל המאהב הנכזב ל"את" בשיר הקרוי בשם זה (61). "עכשיו יוצא חוגג הבן האחרון של ייחומייך / על סף ביתו דלות ליבך, טירוף שנותייך הרזות, / בבכי תינוק נפחד נזרע בו מדמך הרעל / של כל מאהבייך הקודמים, אחים מתים שלו," הוא מתריס ומכה בה במילים קשות ברמיזות לעברה עם גברים.

על כן, "עת תזקיני – ארס מרי יגמיעך" (אולי מאותו הרעל שזרעת בו) ויהא זה עונש לשרירות ליבך. ולסיום הוא שב ומכה: "הוא עוד יפליא / את מכותיו בך, בנך הקט, בכורך."

אכן, ספק אם קראנו אי פעם שיר זועם, מר ובמבע עז ולא מרוכך מעין זה. אבל דומה שזה הייעוד שבן עזר הציב לעצמו: לבטא את עצמו בדרך השיר רק מתוך כורח פנימי של מבע וכתהליך פנימי מצמיח, האפשרי רק בכלי השירה ומוביל למודעות עצמית (לפיכחון) של קיומו או של יחסיו עם הזולת, בעיקר עם ה"את". הביטוי מחייב אפוא לבטא אותם בכל מורכבותם וכאבם (לבטל את העיוורון) תוך הכרה במרכזיות הזיקה של: "אני-אתה" או "אני-את".

אף דומה כי לייעוד זה כיוון כשהזכיר את הנאמנות לייעוד האמיתי בשיר הקודם לו, "וככה אנשקך," המסיים את חטיבת שירי הפנייה אל ה"את" של 1973. וכך אמר שם: "איש ייעוד טבעו כי יעש לא תיפול עליו אשמה."

נסיים, לכן, בעיון בשיר "וככה אנשקך", שהוא – אולי לא במפתיע – הרגוע והמפוייס שבשירי התקופה הזו. יש בו השלמה עם היש והכרה כי שלמות אינה אפשרית או אפשרית דווקא בדרך פרדוקסלית. ומאלף הדבר, מצאתי כי הזמר והמלחין שלמה בר חיבר לשיר זה לחן וכי קיימים לו 3 ביצועים! – מן הסתם, השיר דיבר לליבם של רבים והם נענו לו. ומעניין, שלמה בר גם שינה את הטיפוגרפיה של השיר, מן הסתם על מנת להתאימה למוסיקה שחיבר. הוא קטע את הטורים, קיצרם ויצר בהם ריתמוס קצוב יותר ההולם מן הסתם את המוסיקה שביקש ליצור. תוך כך התחולל שינוי משמעותי דווקא בהבלטת מרכזיותה של "האַת" בשיח וזאת על ידי הבלטת כינויי השייכות והיחס, כמו – מולך, שפתייך, שלך, ביושרך, וכך הלאה בסיומי הטורים. שהרי רק מתוך התייחסות אליה הדובר צומח בגיבוש מודעותו והחלטותיו הקיומיות, ולכן השיר מתנסח  כווידוי פנימי חושפני שבעצם מובן במלואו רק לה.

הקורא מקבל רק רימזי עלילה ארוכת שנים, אבל הם החשובים כי בהם נמסרת  מהותה. ועוד, כוחו של השיר גם בדרכי בניינו, באמירותיו הנוקבות והמתנגשות זו בזו, בדיבור שבעקיפין, בניסוח ההתבוננות ובהובלת התהליך הפנימי לשיאו המפתיע.

וככה אנשקך

מילים: אהוד בן עזר

לחן: שלמה בר

עַתָּה אַזְקִין מוּלֵךְ וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֶמְלֹךְ בְּפִרְפּוּרֵי שְׂפָתַיִךְ בְּסוֹד

תְּפִלַּת עַרְעָר שֶׁלָּךְ, נוֹגֵעַ בְּיָשְׁרֵךְ אֲשֶׁר צָרַב בְּשָׂרִי שָׁנִים כְּרַעַל

פּוֹדֶה נַפְשֵׁךְ מֵאֲחֵרִים וּמְגָּרֵשׁ שֵׁדִים מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

מַפְשִׁיר זָרֻיּוֹתַיִךְ וּמְלַטֵּף לְמַכְאוֹבֵךְ עָלָיו הֻשְׁלַכְתְּ מֵרֶחֶם –

וְשָׁקֵט שָׁקֵט חֹמֶר דָּמִי, כָּבֵד כְּבַיִת, נוֹצֵר גַּבֵּךְ הַדַּל לְהוֹלִיכֵךְ

אֶל חֲגִיגַת אַחֲרוֹן חֲלוֹמוֹתַיִךְ, לְפַנְּקֵךְ, אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם –

קוֹרֵא אֶת מְגִלַּת חַיַּי בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ, צְחוֹקֵךְ, בִּכְיֵךְ, קְרִיאַת

חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ בָּהּ נִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין

שָׁרָשַׁי לְשָׁרָשַׁיִךְ. הַקְשִׁיבִי, טוֹב? טוֹב לִכְשֹׁל בְּיִעוּדְךָ

מֵהַשְׁלִים יִעוּד לֹא לָךְ. אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ

לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה. וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לְעֵינַיִךְ

אֶת עֵינַי פּוֹסְעוֹת אֵלַי וּמִתְקָרְבוֹת אֵלַיִךְ, כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ

אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ.

אוגוסט 1973

כבר הכותרת, המדברת בנשיקה ומעוררת ציפייה לשיר אהבה, מתנגשת בטור הראשון, המדבר בזיקנה ומן הסתם גם בישיבה "מולך" כיאה לזקנים, שגם השקט המוחלט שבטור הבא הולם אותם. וכי על מה ימלוך אותו גבר מזקין, על "פרפורי שפתייך"" וכי על רעידות זיקנה שבהן? ואולי חרדות או מבוכות ואולי דווקא יופי ועדינות? וכי זקן היה משוררנו? בן עזר עצמו היה אז רק בן... 37!  אלא שמיד באה ההבהרה. הוא "ימלוך" על תפילת "הערער" שלה, על בדידותה. ואם כן, לא אהבה סוערת כאן. והוא  נוגע בה, אך במה? "נוגע ביושרך", הוא אומר, שצרב אותו שנים כרעל (והפיסי נעשה נפשי כרוב התופעות בשיר זה).

ותמוה הדבר: מדוע דווקא היושר צרב בו כרעל? ולמה הוא זוקף לזכותו שפדה נפשה מאחרים? ומהם השדים הנפשיים השוכנים בקצות אצבעותיה דווקא? אכן, תעלומות וחידות, אך מתוכן עולה דמות נשית מיוסרת, בודדה וחרדה אך מוסרית באופייה, ודמות גברית "מפשירה" תומכת ומלווה מזה שנים, החותרת להקל על מוזרויותיה וללטף את כאביה, שהקורא אינו יודע מהם אבל מהמטאפוריקה הנועזת משתמע כי מלידתה גרמה לה כאב סביבתה הפוצעת. אכן, ביקורתו עליה קשה, אך גם מסירותו לה והוא רוצה לפנקה, כי זה חלומה האחרון (וכי מה היא מבקשת...) ומשום שבמהותה היא כל הנשיות לסוגיה, אישה וילדה ואם.

ומעל הכול נרמז כי יחסיהם ארוכי שנים ומלחמות מרות של שורשיהם (משפחותיהם? מקומות הולדתם? ייעודם?) איפיינו אותם, ולכן כל חייו משתקפים בפניה, אך מיפגשם המיני – קריאת חמדה שלך – סיימה אותם. מהו ייעודה שבגדה בו, איננו יודעים, אבל משלים את השיר התהליך של ההשתקפות הפרדוקסלית של עצמו בעיניה שלה, שמתוכן עולה מודעותו להתקרבותו האמיתית אליה. אלא שאז באה ההפתעה הגדולה: אני "כמעט" אינני אוהבך, הוא מצהיר! מה זה כאן בכלל, תוהה הקורא המצפה לנשיקה אוהבת. וכי איך תנשק אם אינך אוהב? אלא שאז נחתם השיר בנחמה פרדוקסלית ומפוייסת, בקבלה אוהבת של היש: האהבה אולי מעטה, אבל היא לעד, נצחית. והקורא הנדהם אינו יודע אם לצחוק בהקלה או שמא להזיל דמעת פיוס. אכן, ווידוי אהבה (אמיתי!) כזה עוד לא שמענו. אז מה הפלא שהשיר נשא חן בעיני המלחין והמבצעים השונים? חבל, כאמור, שאווירת פיוס זו לא נשמרה גם באחרון שבשירים, הנועד כמדומה לאישה אחרת.

ארנה גולן

המשך יבוא

אהוד בן עזר: חוץ מהשירים "זר כאש בעורקיה", "רק בחיקי בתי את", "רק מחסורי מיטיב לך" ו"העוזבת אלוף נעוריה" – כל שאר שירי האהבה שבספר "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר" התייחסו לאישה אחת על פני טווח זמן של שנים רבות.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

...מיד ארזתי כל חפציי המעטים, נשקתי למזוזה והסתלקתי באוטובוס הראשון, ואפילו לא נעלתי את דלת חדרי הריק. את עלִי לא ראיתי. זו לא היתה שעת המשמרת שלו. ואני משערת לעצמי כי אם לא סיפרו לו בקבלה על היעדרי, חמק בשעה הקבועה בלילה אל חדרי בעד הדלת הלא-נעולה, פושט מכנסיו השחורים עם מותניית-המשי בעלת הקפלים, ללא תחתונים, ואם מצא את המיטה ריקה וסיפק תאוותו במזרון ובריח סדיניי, או הבהיל באברו הגדול משנתה איזו משתתפת בסמינר להכרת היהדות – זאת לא ידעתי בטרם נתפרסמה הפרשה בעיתון. – כי מאז הלילותיים שהזדיינתי עימו עד שורשי-נשמתי, לא שבתי לראותו אי פעם, אף כי חוששתני שתוצאות רבות וחשובות היו לכך על מהלך חיי ועתידי –

סנופי נקבר בנחלת-יצחק וחלקתו עלתה הון עתק. עוד בחייו שילם עבורה. אימא ואני הסתרנו מבטינו מאחורי משקפי-שמש כהים אך רק עיניה האדימו; היו שם בניו של אפרם, יונתן וגבריאל פאר-גורל, נרדה בתו – ואין זה נכון כלל שדוקטור נֵרְדָה גרילפארצר-גלילי מן הפקולטה לפילוסופיה, ירקה בפרצופי וכינתה אותי בשם "נימפומאנית!" ו"רוצחת!" – מה שכן נכון הוא שהתווכחה עם עבדקן אחד מחברא-קדישא שעה שהתעקשה להשמיע מעל גבי רשמקול-נייד גדול על קברו הטרי של סנופי, בצל הברושים, ולפי בקשתו, לדבריה, עוד בחייו – את התמונה האחרונה מתוך האופרה "דון ג'יובאני" של מוצארט – ונכנעה רק לאחר שהופיעו ובאו לעזרת הקדישאי שני עבדקנים בכירים מאותה חברא ורמזו שעם רצונו האחרון שכזה אולי המנוח לא היה כלל יהודי ויהא צורך להעביר קבורת כבוד גופתו למקום אחר? וכך לא שמענו, בצל הברושים, את הקומנדאטורה, ואפרם לא הורד שאולה לקול זעקתו האחרונה של דון ג'יובאני אלא היה עליו להסתפק בחזן ובאל מלא רחמים –

והיו שם כלותיו, נכדיו וכל משפחתו העניפה, ואפילו ורדה, אשתו הראשונה, שנישאה לדוקטור מכס צוצקינר בועלי הראשון, שנמצא גם הוא בין ההולכים אחר מיטת המת. אפילו חמיאל גילרמן, אביו וכל משפחת אשתו, כולם עשירים כקורח, היו נוכחים וכמובן דודי דוקטור דולפי הרמוטק, שכחש מאוד אחרי הניתוח שבו הוציאו גידול ממאיר מבטנו. בקיצור, זו היתה לווייה מפוארת לאבא חורג – הרבה יותר גדולה מזו שהיתה לאבי האמיתי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה. ורק שלא היה ברור בדיוק איפה יושבים שבעה על אפרם – בדירתו שחלק עם אימי או אצל אחד מבניו? לבסוף ישבו בביתה, לא יותר מדי זמן, כי לא חשו בנוח, היחסים בינה לבינם לא היו חמימים במיוחד. ואותי שנאו. בייחוד דוקטור נרדה, אלופת ההפגנות נגד, הקיצור – כשקרא לי עורך-הדין זולטר וגינור, אבא של גדעון, למשרדו, ובישר לי כי נתעשרתי – נפל עליי הדבר בהפתעה גמורה. מתברר שסנופי זכר לי חסד חסדיי ומאחר שלא עלה בידו לפקוד אותי בחייו, פקד אותי בצוואתו והוריש לי כמה אלפי דולארים וזאת נוסף על הדירה שאותה רשם על שמי עוד בחייו.

אבא של גדעון היה נחמד אליי מאוד-מאוד וכנראה לא ידע דבר על ניסיונו של גדעון להשכיבני על שולחן היו"ר בתור עוזרת-אישית כאשר נסע היו"ר לארגנטינה. הוא אמר שגדעון מצליח מאוד ויש המנבאים כי לא ירחק היום ויזכה להיות שר בממשלה. ההתנקשות בחייו רק חיזקה את מעמדו הציבורי. ואז הפתיע אותי ואמר, "לילך, יש לי אלייך בקשה לא שגרתית – "

"בקשה?" צחקתי במבוכה לנוכח החיוך המתוק שבו דבק בי מבטו, "מה אני אוכל לעזור לך?"

נזכרתי בטענות-כלפיו של כלתו-לשעבר, רוני, שהתגרשה מגדעון תוך שערורייה שהושתקה בתשלום נכבד, כך סיפר לי בשעתו סנופי, חברו של זולטר. מה טענה? לא חשוב. עכשיו היא חיה עם אלישע גילרמן, שאומנם נתפס, כפי שנתפרסם בעיתונים, בהעלמת מאתיים אלף דולאר מע"מ אך יצא בשלום, ולמרות שנכלל ברשימת בעלי הפקדונות הממוספרים, בשוויץ, לא הצליחו לשבור אותו ולהביא עדות-מסייעת חותכת נגדו; ומספרים כי משני החוקרים במחלקה הכלכלית של המשטרה, שטיפלו בו – האחד קיבל התקף-לב והשני פרש למערופיה פרטית. אלישע התפרסם גם כשנפצע כאשר זרקו את הפצצה בהיכל-התרבות בעת השמעת "אאידה" בקונצרט הפילהרמונית עם זמרים-אורחים ממילאנו, וזאת כפעולת-מחאה נגד "התרבות האשכנזית השלטת"! – כפי שהסבירה במרירות נינט עזגד כשרואיינה בתוכניתו של רם עברון בטלוויזיה – "צריך היה להעלות את האופרה בסגנון המוסיקה המצרי-מקורי של עדות-המזרח או שלא להעלותה כלל!" – רוני עלתה בשעתה הון-עתק לגדעון, זאת אומרת לזולטר, לצורך האישפוזים שלה, מדי פעם, אחרי התמוטטיות-העצבים, וזאת עוד כשהיתה נשואה, אבל אלישע לא עוזב אותה, יפהפייה שכמותה! – למרות שמצבה הנפשי ממשיך להיות מעורער ודמותה הצהבהבת נשקפת אלינו, בבגד-ים משגע ובאלכסון, מעל סככות-הפרסומת המוארות של תחנות-האוטובוסים, ויש שבגללה עושים בהן חורים.

"אפרם זיכרונו-לברכה סיפר לי הכול, עוד כשהעביר את הדירה על שמך. הוא היה ידידי הטוב. לילך, הקשיבי – חשבתי, הלא אפשר בלי הסתבכויות טפשיות שכאלה עם אימא שלך, אלא ביישוב-הדעת – להציע לך הסדר הרבה יותר נדיב, וכמובן חשאי לגמרי. פעם בחודש, לכל היותר פעמיים, אבוא לבקר אותך, אצלך? – בשעות העבודה – שלי, כמובן, כי במועדים אחרים אשתי לא תיתן לי להתפרפר – "

כשאבא של גדעון אמר – להתפרפר, ראיתי בדימיוני פרפרים צונחים על קרחתו ומנפנפים שם בכנפיהם הלבנות כתלתלי ליצן עצוב בקרקס.

לא ידעתי איך מסרבים לו בלי להעליבו, מה עוד שהוא מחזיק בידו את גורל ירושתי היחידה – צוצקינר מעריץ כפות-רגליי ותומכי מעת לעת – בוודאי לא ישאיר לי כלום שהרי בעולם-הבא לא יגעו עוד בהונותיי באברו אלא אם כן יום אחד אגיע גם אני אליו ואשב על ברכיו – בגיהינום! – לא. למה? דווקא בגן-עדן. ומאימי, סמוכה אני ובטוחה – יישארו לי רק חובות וסחבות.

"בואי, אתן לך מקדמה, במזומן," הפציר בי אבא של גדעון, ולהפתעתי פתח בפניי דלת, שהתמזגה בצבע ציפוי-הקיר, ונתגלה חדרון מהודר ונוח, שנועד כנראה למנוחתו ולכספתו. על הקירות היו תמונות שמן יקרות, כמו גם במשרד המהודר. הוא הוליכני אל החלון, ממנו נשקפה תל-אביב פרושה כעל כף-היד, הים, הבתים, השדרות, המכוניות, כמו ממעוף אווירון. ובעודי מתבוננת החוצה, זז מעט הצידה – כדי לפתוח את הכספת הנסתרת, חשבתי – אך במקום פתח את אחוריי, לאחר שהרים את שמלתי, שלבשתי במיוחד לכבוד הזמנתי למשרדו – הפעם שמעתי להצעת אימי אף כי לרוב העדפתי מכנסיים או סרבל ג'ינס שכך גם היה לי קל יותר לשוטט על אופניי ז"ל בעיר.

"מה זה עלה על דעתך, אבא של גדעון?" שאלתי אותו בלי להסב את ראשי לאחור וגם פחדתי לזוז כי לא ידעתי איך עושים זאת בלי להעליב אותו; ושאלתי את עצמי אם גם רוני כלתו מצאה עצמה, בשעתה, בדיוק כאן ובמצב הזה. הוא החזיק במותניי היטב ובעוד רגע חשתי – כזרימת המכוניות בנקיקי הרחובות למטה, את זרימת אברו הרופס אל מול קורי הבד של תחתונייי הדקים, כמין התאספות של רפרפת קרושה.

"ככה זה אצל מבוגרים," התנצל, מתנשם בעורפי, מדיף ריח מי-גילוח אנגליים וחושש לומר את המילה – זקנים.

נתמלאתי גועל והתחלתי להקיא. איני יודעת מה קרה לי. זה כמה ימים שבחילות פוקדות אותי, בעיקר בבקרים. אני חושבת שהיקאתי שם, מבעד לחלון, על מחצית הרחוב, ואלמלא החזיק אותי אבא של גדעון באחוריי, הייתי ודאי עפה כבר למטה. למרבה הזוועה הצליח, בכל זאת, להרטיב אותי בתנובת זרעו המעטה. ולאחר ששטפתי את פי ורחצתי פניי בקיטון צר, בכיור שבו משתמשות ודאי כל הזונזונות שלו, הושיט לי בחיוך, והוא נקי ומסודר להחריד, אפילו עניבתו לא זזה – גיליון של עיתון-ערב, כדי לעטוף את התחתונים שהייתי מוכרחה לפשוט. ידי כבר היתה מושטת להטיח אותם על קרקפתו החלקה ולמרחם היטב פעם ופעמיים, כשלפתע צדה את עיני כותרת-פנימית בעיתון, שסחטה ממני קריאת תימהון, וכך היה כתוב:

"בן מיעוטים אנס מרצֶה בסמינר להכרת היהדות!"

כותברת מישנה:

"במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה."

נתיישבתי לי לרוחב הספה ופרשתי את העיתון על ברכיי, ברגליים מורמות, כמנהגי, וקראתי כי בן-מיעוטים צעיר מאחד הכפרים בגליל, העובד כמלצר במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה, הושם לפני שבועיים במעצר משטרתי באשמת תקיפה על רקע מיני. סיפור המעשה הותר לפירסום רק עתה:

כשעה לאחר חצות הלילה חדר בן-המיעוטים בעד הדלת הלא-נעולה, לחדרו של המרצֶה, ששמו נאסר לפירסום, ואשר שהה במלון במסגרת הסמינר להכרת היהדות. מסיבה בלתי ברורה הגיע בן-המיעוטים, ערום, למיטתו של המרצה, והחל מחבקו ומנשק אותו ותוקפו על רקע מיני. כשהתעורר המרצה בצעקות – ברח בן-המיעוטים, שהוא עדיין קטין, ונתפס בידי אנשי-השירות של המלון כשהוא יחף וכתונת בלבד על מערומיו. כל ניסיונות החקירה המשטרתית לברר את הסיבה למעשהו – נתקלו בחומה אטומה של שתיקה. סבורים כי יש לעניין קשר לדברי ביקורת מסויימים, על רקע לאומי, שהשמיע המרצה יום קודם לכן במסגרת הסמינר להכרת היהדות. בן-המיעוטים נחקר אם יש לו קשר לאירגון עויין כלשהו, ובני-משפחתו טוענים כי החוקרים ניסו להוציא מפיו הודאה בכוח. אין שחר לידיעות כי למרצה היו נטיות למישכב-זכר. והכתבה מסתיימת בהברקת-רגע של העיתונאי המקומי, האמון כנראה על דיווח שנון ממגרשי-הספורט בעמק, "רגזה עפולה: תחת מרצֶה כי ייבעל!"

עלי המסכן! – הרהרתי.

ורק אז הבחנתי כי כל אותו זמן שהייתי שקועה בקריאה עמד עורך-הדין המבריק זולטר וגינור והסתכל בעיון אל בין רגליי המורמות, כאילו פותצ'יק שלי היה מוצג משפטי נדיר וחשוב לחקירה. כמעט שיכולתי לחוש את נגיעת מבטו, או אולי היה זה רק איוורור-יתר שדיגדג לי.

פוּיה. איך הוא לא מתבייש?

"אימא של גדעון חולה מאוד, כבר הרבה שנים," התנצל לפתע, "מה מצאת פתאום בעיתון של אתמול?"

"שטויות," אמרתי וקמתי, "אוּישׁ, כבר אין לעיתונים במה למלא את דפיהם – אונס בעפולה!" ועטפתי את התחתונים בגיליון תוך כדי כך שאני מקפידה שלא להרטיב את הקטע על עלי.

"זאת תמונה של שמואל בק," הצביע בגאווה לעבר תמונת-שמן של אגסים שהיתה תלוייה על הקיר. "אני מקווה שעוד ניפגש – " החזיק בידי וביקש ללוות אותי. אך אני נותרתי נטועה במקומי, וכך נשמטה ידו.

"עכשיו המקדמה – "

"אבל לילך, עוד לא הוצא אפילו צו-ירושה! – עוד לא פירסמו הודעה בעיתון על העיזבון! – זה לוקח ארבעה-חמישה חודשים לפחות. קראתי לך כדי להודיע לך על הכתוב בצוואה – "

"המקדמה – "

"אבל – "

"אותי לא מעניין שום דבר," נופפתי כלאחר-יד בחבילה העטופה בנייר-העיתון, שכתם לח ומכוער עלה בה, "אתה קראת לי לקבל מקדמה – "

הוא חייך, מכחכח בגרונו, כמתכוון להתנצל על הרמז.

"במזומן!" – הרמתי קולי.

הוא הרצין. רגע ארוך תקע בי מבט, הו! הו! הו! – זה מבטו המפורסם של עורך-הדין זולטר וגינור, המבלבל עדים ונאשמים על דוכן בית-המשפט, ומאדיר את שמו בעיתונים, ואני – הישרתי מבטי אליו חזרה, מניחה לו לקרוא בעיניי ככל שיחפוץ, איום – או הבטחה להתמסרות מלאה בעתיד. מצידי, שישק לי! – אבל בדולארים! –

"או.קי." אמר. "אתן לך מקדמה. אבל הדבר הזה צריך להישאר סוד, בינינו, כי אסור לי עדיין לגעת בכספי העיזבון, ואני נותן לך מכספי הפרטי – "

ניגש לכספת, ביקש ממני להסתובב ולהביט בחלון החוצה, וכעבור רגעים אחדים קרא לי.

"אני לא מקבלת שקלים," אמרתי לו, "הבטחת דולארים."

"מדובר על שווה-ערך, בשקלים, לדולארים – אלה התקנות!"

"אתה יכול לנגב עם התקנות," התרגזתי. "אמרת את הסכום בדולארים, והדגשת – במזומן!"

נאנח. הוציא צרור אחר ממגירה גדושה בכספת, וספר על ידי שטרות של מאה בסכום אשר מכמה טעמים מובנים אני מעדיפה שלא לנקוב בו. וכך יצאתי ממשרדו בלי תחתונים, עדיין חיוורת, טעם חמוץ בפה – ועשירה למדי!

באתי הביתה. ארזתי מזוודה של בגדים כהים וחולצות ארוכות שרוול, והחלטתי לנסוע לירושלים, לישיבת אור-בלבנה, אל הרב בִּילָאר, סליחה – בִּילָאד. אני תמיד מתבלבלת כשאני כותבת את שמו. "גברת תוגתי מתחננת שתבואי אליהם," צילצל הטלפון. אימא שלי! – "לפחות תשלחי לה את השירים שחיים כתב לך בשנים האחרונות, היא מבקשת! מגיע לאישה שרגליה נתפסחו במחנות, לא?"

"אין לי זמן, אני נוסעת."

"לאן?"

"לירושלים. החלטתי להיות דתייה!"

"אוֹי וֵי!" התחילה לבכות לי, "אוֹי וֵי, לילכצ'יק, את יצאת מדעתך! לא די שאפרם המסכן בדיוק מת לי עכשיו ועכשיו גם את מסתלקת ממני אל המיסיונרים האלה – "

"אימא!" אמרת לי, "אל תכני אותם ככה, הם לא מיסיונרים והאושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת. ובכלל – מה זה רע אם אני אתחתן עם אברך נחמד ויהיו לי הרבה ילדים קטנים עם פיאלאך ותוכלי לפעמים לבוא לבקר אותנו אבל לא בחולצות הנוראות שלך שבהן את נראית, תסלחי לי, כמו זונה בלה – "

"זונה? תקראי לאימא שלך זונה? קודם החבר שלך מת מהמחלה של התחת ועכשיו את נהיית לי יהודייה כשרה פתאום – "

לא תיארתי לי שהיא יודעת טוב כל כך מה היה לתוגתי המסכן.

"ואל תחשבי ששכחתי מה עשית אַת לזיכרונו-לברכה אפרם! צדֶקֶת גדולה שכמוך! הלא הרגת אותו בזה שהסתובבת חצי-ערומה בבית, שלא לדבר על אז... על אז... שדחף את האף שלו ב... ב... אני-לא-רוצה-להגיד מה מגעיל שלך! הלא מאז לא חזר אל עצמו אפילו יום אחד! המסכן! מי הם הרבנים האלה שאת נוסעת אליהם. תגידי, תגידי לי, כי אני רוצה להתקשר אליהם ולהגיד להם איזו מין קוּרְבֵה את... קורבה... קורבה..."

ושוב יללות, ובכיות, ואיומים, "מיד אני באה אלייך, אל תסעי! את הורגת את אימא שלך, הלא את אף פעם לא ידעת להגיד לא לגבר שחשק בך, כבר מן המורה אורן שישבת לו על הברכיים והכניס אותך להריון, את – עם חצי תל-אביב! בושה... האושר שבלהיות יהודי! – הלא את שקרנית פתולוגית, פאנטאזיורית! – אותי את לא מרמה, לילכצ'יק, אני יודעת שאת רקובה לגמרי כי את הבת שלי, בעוונותיי הרבים, או וֵי, אני מתעלפת... תבואי מיד! תראי מה עשית לי! כן, כן, מה עשיתם לי! את, ואבא שלך, ואפרם הטיפש... וכשאני אמות יהיה לך טוב, לילכצ'יק, תעשי חגיגה על קברי... עם שביס... וקפלט... ושרוולים ארוכים... וגרביים ארוכות... ותריסר נכדים שלא יראו את סבתא שלהם לעולם... לעולם..."

וניתקה את השיחה. בוכה. לא נפלתי בפח ולא נסעתי אליה. להיפך. נפרדתי מדובי וקופל'ה שלי, שהשארתי אותם על המיטה המסודרת, נשקתי למזוזה ומיד יצאתי מן הדירה, בטרם תגיע היא אליי, וליתר ביטחון טמנתי במזוודה גם את המעטפה עם השירים של תוגתי, כי ידעתי שתחטט בחפציי כשתיכנס, במפתח שלה, לחפש אצלי דולארים בטמפונים.

בדרך לתחנת האוטובוס, את מי אני פוגשת? רוני הפסיכית, אשתו-לשעבר של גדעון, עם שיער הפלאטינה שלה והעכוזיים המתנודדים על עקבים גבוהים, כאילו ירדה ממודעת-הפרסומת-המוארת שלה לבגדי-ים על תחנות-האוטובוסים.

"מה זה את לא על האופניים, לילכצ'יק?" היא שואלת אותי, ואני רואה שהסקרנות אוכלת אותה כשהיא מגניבה מבט למזוודה שאני נושאת בידי.

מה זה שאת לא מאושפזת? – רציתי לענות לה אבל חסתי עליה בראותי את אצבעותיה קמוטות-העור רועדות בהיסטריה כבושה של עודף-ניקוטין.

"יש לי סמינר בירושלים," אמרתי.

"אוֹהוֹהוֹ," התפלאה, "רק אל תגידי לי שאת חוזרת בתשובה?"

"אני?"

ושתינו צחקנו.

"מה דעתך לשבת לשתות כוס-קפה לפני הנסיעה?"

הסכמתי.

עלינו לבית-קפה חדש בגבעת היל, מול המצבה לזכר החיילים הבריטיים שחצו את הירקון במלחמת העולם הראשונה. "אלישע במילואים," אמרה רוני, "בגדה הצפונית או המערבית, עוד לא התקשר להגיד בדיוק. מה את נראית ירוקה כל כך? חדלת ללכת לבריכה? אולי את רוצה לעלות אליי אחר-כך? יש לי כמה בגדי-ים, הכי חדישים, שקיבלתי מהדוגמנות, בתענוג – תוכלי למדוד, גם עציונה לקחה אצלי אחד, לקחה בחצי מחיר – "

"לא, תודה." אמרתי. "פשוט היקאתי קודם."

"מה יש לך, את חולה?"

וכל הזמן עישנה. שתיתי קפה-בחלב. עשיתי חשבון, כבר עברו שש שעות מאז הבשר של וגינור. וסיפרתי לה איך זולטר ניסה להתעסק איתי, אבל בלי הפרק על חלקי בירושה. למה שתקנא?

מתברר שהיא מכירה טוב מאוד את הקיטון המשרדי, והתמונות של בק, והחלון. יש לה אפילו הקלטה-סמוייה וזה עזר לה מאוד במשפט הגירושין. הציל אותה אז עורך-הדין עזרא דופברג, אבא של דינה. אבל היא לא תסלח להם לעולם, לווגינורים, מפני שאחר-כך היתה מאושפזת תקופה ארוכה, בגלל הרעלת ניקוטין, והכריחו אותה גם לעשות הפלה ומאז היא לא יכולה ללדת.

"אבל אל תגלי זאת לאף אחד," ביקשתי ממנה כששמעתי איך היא מפטפטת על אודות זולטר. "נשבעת לי?"

"נשבעת! מותק – אני עם הווגינורים האלה גמרתי. – אבל איך אפשר לחיות בעולם כזה, ללא אהבה, לילך?" המשיכה פתאום בקול רועד, ונגעה בידי, "הכול מסביב כל כך גס, אכזרי – "

"ללא אהבה?" – נבהלתי פן שוב יתמוטטו עצביה, ועניתי לה דבר ראשון שעלה בדעתי, "הרי כל פעם שמישהו מאיתנו אומר את המילה – אני, הוא אומר מילה של אהבה – כי העולם הזה מלא, שופע על גדותיו – אהבה עצמית!"

"אז את נוסעת לסמינר?"

"כן." משכתי ידי ממנה.

"איזה?"

"משהו בתיירות-פנים." אמרתי.

"רק תיזהרי מהדוסים – "

"את מספרת לי – "

מטומטמת.

וכך הגעתי לירושלים, לישיבת אור-בלבנה. הרב יצ"ח בילאד קיבל אותי בכבוד והשתתף בצערי על מות אבי החורג, ועל כך שהייתי צריכה לעזוב את הסמינר באמצע.

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות, פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-44 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איך מדינה חזקה, משוכללת, עשירה ומודרנית כמו ישראל – נפלה בידי פוליטיקאיות ופוליטיקאים שוטים?

* אהוד: כאשר היתה הח"כית התימהונית עידית סילמן יו"ר ועדת הבריאות של הכנסת, היא התנגדה בצעקנות עיקשת ותוקפנית – לחיסונים נגד מגפת הקורונה! – תקנו אותי אם אני טועה.

* קואליציה שנשענת על קולותיהם ודיעותיהם של סמוטריץ, בן גביר, החרדים וסילמן – מסוכנת לא פחות מזו הנשענת כיום על קולותיהם של ח"כי רע"ם! יש רוב של ח"כים לא קיצוניים ולא הזויים ולא שוטים ולא מלאי שינאה – כדי להקים בכנסת הנוכחית ממשלה שפוייה ואחראית, לפי רצונו של רוב-רובו של העם.

* אין מה לקנא בראש המשלה ארבעה מנדטים בנט. לא סתם הוא לא עקר מביתו ברעננה לירושלים. בבחירות הבאות ספק אם הוא יעבור את אחוז החסימה ויזכה לכהן אפילו כח"כ! וזאת גם אם בזכות ה"תיווך" שלו – יושג בע"ה ו"ימינה" שלום בין רוסיה לאוקראינה!!!

* אהוד היקר, כמוך, ואני מקווה – כמו כל קוראי המכתב העיתי – אני שמח על חזרתה של תקוה וינשטוק [בת ה-96. – אב"ע] לפרסם את רשימותיה. מרגש ביותר היה תיאור ימיו האחרונים של ירוחם לוריא.

ארנה גולן כתבה על קובץ שיריך יופי של רצנזיה. אני מצפה להמשך.

באשר לעידית סילמן – ברור שעניין החמץ היה רק תירוץ. היא קיבלה איומים נוראים מפעילים ימניים שראו בה בוגדת. נטפלו אליה אפילו בבית הכנסת. לאחר שהבטיחו לה מקום בעשירייה הראשונה של הליכוד, וגם מקום בממשלה שתקום על "טהרת הימין", היא שמחה לנטוש את ראש מפלגתה. אם ניכנס שוב לטירלול של בחירות ללא הכרעה – כל האשמה תיפול עליה.

שלך,

משה גרנות

* שמחתי לגלות שתקוה וינשטוק, חזרה לכתוב ולפרסם. הרשימה שכתבה נגעה לי ללב, למרות שאני מכירה את תקוה מקרוב. היא כתבה יפה, בגילוי לב ובנועם והיא חשה אושר גדול שהצליחה לכתוב ולא ויתרה לעצמה. אני מאושרת בשבילה. היא מרגישה שהיא נולדה מחדש.

למרות שהיא לא כתבה לעיתון לאחרונה, היא לא דילגה על אף גיליון וקראה את כולם מראשיתם ועד סופם. והיתה מגלה לי כל מיני מאמרים שכדאי לי לשים לב אליהם.

באחד הימים בשבוע שעבר לא הופיע הגיליון ביום שני. התקשרה לשאול אם אני קיבלתי את הגיליון. לא קיבלתי! והיא נרגעה שזה לא בגלל המחשב שלה. אחר כך הופיע הגיליון לקראת הצהריים והשמחה היתה גדולה.

בברכת חג שמח,

חנה סמוכה מושיוב

 * למען הצדק ההיסטורי וכמי שנולד בשנות השלושים של המאה שעברה בשכונת "נווה צדק" שבת"א, אבקש להעיר למאמרה המעניין של זיווה שמיר: "המוזה קלת הכנפיים" מגיליון 1736, שם הוזכרה שכונת נווה צדק בשנות השלושים של המאה שעברה כשכונת מצוקה של נזקקי סעד ועבריינים – ולא היא, ממש לא.

אבי, שמואל כהן ז"ל, עלה ארצה מסלוניקי שביוון בשנות העשרים והתגורר ברחוב כפר גלעדי שבדרום העיר. לאחר מיספר שנים מעמדו התבסס ודווקא אז הוא בנה בית בן שתי קומות ברחוב חיים אמזלג שבשכונה. שם נולדתי ושם נולדו אחיי משה הכהן (לימים בעל החנות "עט לכל עת") ואליהו הכהן (חוקר הזמר העברי ובעל פרס ישראל), כולנו נולדנו בשנות השלושים של המאה שעברה ולמדנו בבית הספר תחכמוני. בשנות השלושים היו בשכונה מיספר בתי ספר הומים מתלמידים, מיספר בתי כנסת לעדות השונות, בית "בני ברית" שכן ברחוב שמעון רוקח, בית מרחץ ברחוב פינס וגם שוק גדול ברחוב שבזי ובו מאפייה גדולה שהיתה נותנת שרות של חימום מאכלים לקראת השבת. בקיצור שכונה נהדרת עם חיים תוססים.

בשנים שלאחר קום המדינה החלה עזיבת דיירי השכונה שעברו להתגורר בצפון ת"א ואז אכן השכונה ירדה מגדולתה. אלו הן העובדות מיד ראשונה.

דוד כהן

בת-ים

* שגיא כהן, ביקורת מסעדות: "ביקור ב"דבורה" מעלה את השאלה: עוד כמה זמן ימשיך אייל שני לשטות בנו? טעם הלוואי של הלברק ב"דבורה" הזכיר נוזל הצתה למנגל, אבני הנחל נראו כמו טחול בסדרה על פתולוגים, זעתר בורקס סטייק התגלה כבורקס רע שדרסו אותו, והמלנזאנה היתה מביישת גם מסעדה בתחנת דלק: אייל שני ממשיך להתייחס אלינו כאל טמבלים." ["הארץ" באינטרנט. 7.4].

האומנם?

אנחנו סעדנו אצל אייל שני רק פעם אחת ויחידה לפני שנים רבות במסיבה לחבר שלנו שנערכה ב"סלון" של שני בתל אביב. התקרובת שהוגשה על גבי קרטונים לא היתה טעימה ביותר, וגם בכמות לא מספיקה, הבקשות לקבל תוספות לא נענו, ובאמצע החגיגה שני הסתלק, זקוף, לבוש היטב בז'קט ועניבה, כמו מיניסטר ולא כמו טבח.

* קים לגזיאל: "מחירי המזון משתגעים": ברמדאן הזה לרבים בעולם המוסלמי אין אוכל לשבירת הצום. סל מוצרי המזון בלבנון התייקר ב-400% ביחס ל-2021, בעוד באפגניסטאן הכלכלה קרסה. גם בעיראק ומרוקו מדווחים על תחושות קשות בציבור, נוכח התייקרויות מוצרי הצריכה. המלחמה באוקראינה מחריפה את האינפלציה – והחודש הקדוש נפתח בחוסר ודאות. ["דה מארקר", "הארץ" 10.4].

וערביי הזיבדה המפונקים של ישראל מתלוננים!

* הדירה שלנו ברחוב גורדון בתל אביב נמצאת במרחק של כעשר דקות הליכה מהבר "אילקה" שבו אירע הרצח אחרי תשע בערב חמישי האחרון. עקבנו עד אחרי חצות בטלוויזיה אחר המתרחש ברחוב דיזינגוף שהיה עמוס בשוטרים, בחיילים וביחידות מיוחדות של כוחות הביטחון. ברחוב שלנו טסו ניידות ואמבולנסים בצפירות רמות. מאוחר יותר זכינו גם לביקור של חוליה בת שני שוטרים ושוטרת חמושים ולבביים ממשמר הגבול, שעלו בנשקים שלופים ברגל במדרגות וסרקו דירה אחר דירה לוודא שבבניין שלנו הרוצח לא מסתתר, וכך נהגו חוליות שסרקו במאות דירות אחרות באיזור.

רק לפנות בוקר, כאשר פתחנו אתר חדשות במחשב, נודע לנו כי הרוצח נהרג ביפו.

מצד אחד זה היה מרגיז להיווכח שיריות קטלניות של רוצח מתועב אחד – שינו כליל את שגרת החיים ברחוב מרכזי בעיר והזעיקו כאלף שוטרים, חיילים, אנשי מגן דוד ואיחוד הצלה, כלבים, כלבנים, סוסים ומפקדים – שמילאו בצפיפות את הרחוב, ואחריהם עקבנו בזכות הכתבים המעולים של "כאן 11" בשידור הישיר.

מצד שני היינו גאים בכך שאנו חיים בעיר ובמדינה שיש לה יכולת קבועה להתארגן תוך דקות לא רבות לאחר פיגוע טרור, ולהוציא לפעולה יחידות כה רבות ומיומנות גם לשלל תרחישים אשר למזלנו לא קרו – כמו למשל שייתכן שמסתובבים באיזור יותר ממחבל אחד או השתלטות של המחבל החמוש על דירה ברחוב ובה בני-ערובה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

עד היום אין רחוב בתל אביב

על שמה של אסתר ראב

אבל גם כבר אין גשר

על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל