פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1738 – לקראת חג הפסח תשפ"ב

ברכות החג לכל נמענינו, קרובינו וחברינו!

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בניסן תשפ"ב. 14.4.2022.

עם הצרופות: 1. מתכונים לפסח. 2. ילדי גן חרוב עם ריקי הגננת ועדינה הסופרת.

 3. עמי פרידמן עם שתילים צעירים והגננת.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטימנית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: וככה אנשקך. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: איך נולד המיתוס ואיך הוא מתהווה? על טורו-פזמונו של אלתרמן "הגדי מן ההגדה". // עירית אמינוף: מסע האביב. // אורית דשא ינאי ברנר: מראה חורפי ממרפסת עירונית במורדות הכרמל. // שֹישֹי מאיר: יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁלִּי. // יעקב אחימאיר: הנשיא. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏13.4.22. // אברהם כץ עוז: אנטי ציונות בהחלטות משרדי החקלאות והאוצר. // הדסה  מור: גלגוליו של "ליל הסדר" במהלך שנות חיי. // עדינה בר-אל: תרבות יוצרת קהילה. //  ד"ר ארנה גולן: על העיוורון ועל הפיכחון ועל הצמיחה מתוך השיח של "אני-אתה" או – אלוהים "עזר לו", לבן עזר המשורר, ולאו דווקא לפנות בוקר. המשך וסיום. // נעמן כהן: בין שתי ערים – בוצ'אץ' ובוצ'ה. // מנחם רהט: כוס חמישית – על שום מה? // אהוד בן עזר: ליל-הסדר האחרון בפסח תש"ח / 1948 – בחייו של סבי יהודה ראב בן עזר. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת שישית. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

וככה אנשקך

עַתָּה אַזְקִין מוּלֵךְ וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֶמְלֹךְ בְּפִרְפּוּרֵי שְׂפָתַיִךְ בְּסוֹד

תְּפִלַּת עַרְעָר שֶׁלָּךְ, נוֹגֵעַ בְּיָשְׁרֵךְ אֲשֶׁר צָרַב בְּשָׂרִי שָׁנִים כְּרַעַל

פּוֹדֶה נַפְשֵׁךְ מֵאֲחֵרִים וּמְגָּרֵשׁ שֵׁדִים מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

מַפְשִׁיר זָרֻיּוֹתַיִךְ וּמְלַטֵּף לְמַכְאוֹבֵךְ עָלָיו הֻשְׁלַכְתְּ מֵרֶחֶם –

וְשָׁקֵט שָׁקֵט חֹמֶר דָּמִי, כָּבֵד כְּבַיִת, נוֹצֵר גַּבֵּךְ הַדַּל לְהוֹלִיכֵךְ

אֶל חֲגִיגַת אַחֲרוֹן חֲלוֹמוֹתַיִךְ, לְפַנְּקֵךְ, אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם –

קוֹרֵא אֶת מְגִלַּת חַיַּי בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ, צְחוֹקֵךְ, בִּכְיֵךְ, קְרִיאַת

חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ בָּהּ נִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין

שָׁרָשַׁי לְשָׁרָשַׁיִךְ. הַקְשִׁיבִי, טוֹב? טוֹב לִכְשֹׁל בְּיִעוּדְךָ

מֵהַשְׁלִים יִעוּד לֹא לָךְ. אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ

לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה. וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לְעֵינַיִךְ

אֶת עֵינַי פּוֹסְעוֹת אֵלַי וּמִתְקָרְבוֹת אֵלַיִךְ, כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ

אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ.

אוגוסט 1973

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

איך נולד המיתוס ואיך הוא מתהווה?

על טורו-פזמונו של אלתרמן

"הגדי מן ההגדה"

בבסיסם של רבים משירי אלתרמן ניתן  בדרך-כלל לזהות מיתוס לאומי כלשהו המוּכּר לכל קורא עברי, ולפעמים אפילו מיתוס אוניברסלי הידוע לבני האנושות כולהּ. לא אחת תהה המשורר על סוד נצחיותם של סיפורים והיהפכם למיתוס מוּכּר וידוע: איך קרה, למשל, שדווקא "סיפור פשוט" זה, ולא סיפור אחר שנולד ביחד אִתו, נעשה ברבות הזמן  לקלסיקה  ירוקה-לעד, שנחקקה בתודעה, נתפשטה בכל אתר ואתר ושרדה לדורי-דורות?

לדוגמה, איך הפך סיפורם הפשוט של  אבותינו – קומץ של רועים ונוקדים קדמוניים, שנדד באיזור "הסהר הפורה"  והתיישב בארץ כנען – לסיפור ארכיטיפּי המוּכּר לבני האנושות כולהּ. ייתכן שאבותינו, שהיו בסך-הכול אנשים קטנים, נקבעו בתודעה הקולקטיבית כי הם שאלו שאלות גדולות, והניחו את היסודות לתורת המוסר הכלל-אנושית. 

ה"טור" האלתרמני "הגדי מן האגדה" מראה שלפעמים גם שיר פשוט-כביכול  עשוי לצלוח את גלי הזמן ולהגיע מימי קדם עד ימינו אלה.

"הגדי מן ההגדה" הוא "טור" אלתרמני צנוע, שנדפס לקראת פסח תש"ד,¹ בעיצומם של הימים הקשים ביותר שעברו על עם ישראל מאז חורבן הבית והיציאה לגלות. בין שורותיו הביע המשורר – ולא בפעם הראשונה – את התהייה על סוד חיי-הנצח של עם, שלא נשבר ולא ירד מעל במת ההיסטוריה הגם שבכל דור ודור קמו עליו לכלותו.

ובתוך כך נשאלת השאלה: איך נכנסים מוטיבים למחזור הדם הקולקטיבי של האומה, והופכים למיתוס מוּכּר וידוע המַקנה להם חיי נצח: "אִישׁ לֹא שָׂם לוֹ לִבּוֹ, יַעַן אִישׁ לֹא יָדַע [...] כִּי הַגְּדִי הַלָּזֶה / יִכָּנֵס לַהֲגָדָה / וְיִהְיֶה גִּבּוֹרוֹ שֶׁל זֶמֶר. // אֲבָל אַבָּא נִגַּשׂ בְּפָנִים מְאִירִים / וְקָנָה אֶת הַגְּדִי / וְלִטְּפָהוּ עַל מֵצַח... / זוֹ הָיְתָה פְּתִיחָתוֹ שֶׁל אַחַד הַשִּׁירִים / שֶׁיִהְיוּ מוּשָׁרִים עַד נֶצַח."

אלתרמן התבונן בהגדה של פסח (ובמיוחד בזֶמר "חד גדיא" שבסופה של ההגדה)  בפריזמת-על של עבר-הוֹוה-עתיד. הוא תהה על חידת נצחיותו של העם ונצחיותו של סיפורו המסתייע בציווּי "והִגדת לבניך" שעובר מאב לבנו (והרי המילה "הגדה" היא בעצם שוות-הערך של המילה הלועזית saga   – כלומר, "סיפור").

אכן, לפנינו סיפור לאומי מובהק. ואולם, למרבה הפרדוקס, בתוך הסיפור הלאומי הזה , הנמסר מִדור לדור, סוד נצחיותו של סיפור הגדי נעוץ בראש ובראשונה בנושאו הארכיטיפּי האוניברסלי, שכוחו יפה בכל עת ובכל אתר: יחסי  אב-בן ויחסי בן-אב.  נושא כזה אינו מתיישן, וטעמו אינו מתפוגג, למן סיפור העקדה מִספר בראשית, דרך מכתבו של קפקא לאביו ועד לסרט "הערת שוליים" של יוסי סידר.

סיפור כזה על  יחסי אב-בן ובן-אב הוא תמיד מעניין ורלוונטי. הוא  יכול אמנם להיתפס במעגל האישי-הפסיכולוגי, אך  בשיר "הגדי מן האגדה", לפנינו שיר  הבוי על מעגלים הולכים וגדלים: יש בו משמעות אישית בצד משמעות בין-אישית, ויש בו אלגוריה לאומית על יחסי אהבה ונאמנות לאין-קץ בין עם נבחר לבין אביו-אלוהיו. הגדי שבשירו של אלתרמן הוא גם יֵשות קולקטיבית – אותה קבוצה בעלת מאפיינים משותפים הקרויה "עם" – שיש לה עבר משותף שידע רגעי אושר ומכות גורל גם יחד ויש לה תקווֹת לעתיד לבוא. בתוך כך העם מתגעגע ללטיפת האב – להבטחה ממרומים שתעודד אותו ותעיד נאמנה שהעתיד המשותף ייטיב אִתו ויצעיד אותו קדימה. בשנת תש"ד, בעיצומה של השמדת העם על-ידי צורריו, היה לציפייה כזאת לאות ממרומים משמעות מיוחדת.

האם  לפנינו עדוּת לאמונה תמימה בהשגחה העליונה? לאו דווקא. דומה שלפנינו ניסיון היסטוריוסופי לבחון את מַהֲלך גורלו של העם ולתהות על סוד חיי הנצח שלו, ההולכים ונמשכים חרף המכות הקשות מנשוא הניחתות עליו. לא אחת השתמש אלתרמן במילים השאובות מעולם האמונה ("גאולה", "משיח", "מלאכים" "אות משמיים" וכו') כבמֵטָפורות לעניינים  אקטואליים, מבלי שתהא להן כל הילה של קדוּשה ויוּקרה.

נביא את השיר כפי שהתפרסם בעיתון דבר. במרוצת השנים הוטלו בו שינויים אחדים לצורכי הלחנה:

הוּא עָמַד לוֹ בַּשּׁוּק, בֵּין תְּיָשִׁים וְעִזִּים

וְנִפְנֵף בִּזְנָבוֹ

הַקָּט כְּזֶרֶת.

גְּדִי מִבֵּית-עֲנִיִּים גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים,

בְּלִי קִשּׁוּט.

בְּלִי עִנְבָּל וְסֶרֶט.

אִישׁ לֹא שָׂם לוֹ לִבּוֹ, יַעַן אִישׁ לֹא יָדַע,

לֹא צוֹרְפֵי הַזָּהָב, לֹא סוֹרְקֵי הַצֶּמֶר,

כִּי הַגְּדִי הַלָּזֶה

יִכָּנֵס לָהַגָּדָה

וְיִהְיֶה גִּבּוֹרוֹ הַנִּצְחִי שֶׁל זֶמֶר.

אֲבָל אַבָּא נִגָּשׁ בְּפָנִים מְאִירִים

וְקָנָה אֶת הַגְּדִי

וְלִטְּפָהוּ עַל מֵצַח...

זוֹ הָיְתָה פְּתִיחָתוֹ שֶׁל אַחַד הַשִּׁירִים

שֶׁיוּשְׁרוּ לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְהַגְּדִי אֶת יַד אַבָּא לִקֵּק בְּלָשׁוֹן

וּבְחָטְמוֹ הָרָטֹב נָגַע בָּהּ,

וְהָיָה זֶה, אַחַי, הֶחָרוּז הָרִאשׁוֹן,

שֶׁפְּסוּקוֹ הוּא "דְזַבִּין אַבָּא".

יוֹם אָבִיב אָז הָיָה וְהָרוּחַ רִקְּדָה

וּנְעָרוֹת צָחֲקוּ בְּמִצְמוּץ עֵינַיִם.

וְאַבָּא עִם גְּדִי

נִכְנְסוּ לָהַגָּדָה

וְעָמְדוּ לָהֶם שָׁם בִּשְׁנָיִם.

וְהַסֵּפֶר הָיָה כְּבָר מָלֵא מֵהֲמוֹן

נִפְלָאוֹת וּמוֹפְתִים עֲצוּמִים לְגֹדֶל.

וְלָכֵן הֵם נִצְּבוּ עַל הַדַּף הָאַחְרוֹן

חֲבוּקִים

וּדְחוּקִים אֶל הַכֹּתֶל.

וְהַסֵּפֶר חִיֵּךְ וְאָמַר אָז דּוּמָם:

טוֹב, עִמְדוּ לָכֶם גְּדִי וְאַבָּא.

בֵּין דַּפַּי מְהַלְּכִים עוֹד עָשָׁן וָדַם,

עַל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת שִׂיחָתִי נָסַבָּה.

אַךְ יָדַעְתִּי כִּי יָם יִקָּרַע לֹא בִּכְדִי

וְיֵשׁ טַעַם חוֹמוֹת וּמִדְבָּר לְהַבְקִיעַ

אִם בְּסוֹף הַסִּפּוּר

עוֹמְדִים אַבָּא וּגְדִי

וְצוֹפִים לְתוֹרָם שֶׁיִּזְרַח וְיַגִּיעַ.

כאשר תיאר אלתרמן את הגדי במילים "גְּדִי מִבֵּית עֲנִיִּים" הוא רמז, בין השאר, לחג הפסח, שבּוֹ קוראים את ההגדה ושעליו נאמר: "לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" (דברים, ט"ז, ג'). ואולם, בעיקרו של דבר, דברים אלה רומזים  לתיאורו של העם, שעליו אמר אלוהיו: "הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי" (ישעיהו מ"ח, י'). העם העני, שמקורו בבית עניים יצא ממצרים, מ"בית עבדים", וכונן ממלכה גדולה בארץ ישראל. המשורר מנבא לו במשתמע שהנס הזה יחזור על עצמו גם הפעם.

אגב, אלתרמן לא טעה כמובן כשהשתמש כאן בצירוף המילים "פָּנִים מְאִירִים". צירוף זה (כדוגמת הצירוף "פָּנִים אֲחֵרִים", רש"י ירמיה ב' ל"א) מצוי בספרות ימי-הביניים, ובספרי קבלה במיוחד: "למדנו שכּמה פָּנים יש לו להקב"ה. פנים מאירים ופנים שאין מאירים. פנים עליונים ופנים תחתונים. פנים רחוקים ופנים קרובים. פנים שמבפנים ופנים שמבחוץ. פנים של ימין ופנים של שמאל.  בוא וראה אשריהם ישראל לפני הקב"ה. שדבוקים בפָנים עליונים של המלך" (זוהר בראשית, פרשת לך לך, וארא, ל"ב  ע"א).²  

כך ביקש המשורר לרמוז לקוראיו שיחסי האב ובנו הם גם יחסי היחיד והעם עִם האב שבשמַיים. השיר "חד גדיא" מושר כידוע בסוף ההגדה של פסח, ועל כן  עומד כאן  הגדי  כל הימים ומחכה לתורו – מחכה שיאיר לו מזלו, ויעבור מן השוליים אל מרכז הזירה (ובמונחים אקטואליים: שיראה את סוף מלחמת העולם ואת סוף תקופת המנדט ויזכה סוף-סוף לריבונות המיוחלת).

יצחק אלטרמן, 1881-1939. מתוך ויקיפדיה.

בהגדה של פסח אנו מצוּוים "והִגדת לבנך", וכאן התיש מלמד את בנו הגדי (שיום אחד יהפוך בעצמו לתיש שילמד את בנו הצעיר), כבשיר הילדים הביאליקאי "הגדי בבית המלמד". טמונה כאן גם נקודה אישית  כאובה כי כחמש שנים קודם לכתיבת שיר זה, בפברואר 1939, איבד נתן אלתרמן הצעיר – בטרם מלאו לו שלושים שנה – את אביו-מורהו, המחנך וסופר הילדים יצחק אלתרמן, שפזמונו הנודע ביותר הוא הפזמון הילדי "יש לנו תיש" (בעוד שבנו – הגדי שזכה ללטיפה הן מאביו-מולידו הן מאביו שבמרומים – כבר חיבר בשלב זה את כוכבים בחוץ ואת שמחת עניים, אף פירסם עשרות רבות של טורים ופזמונים שהגיעו כמעט לכל בית בישראל). 

אלתרמן האמין כידוע בנצחיותו של הניגון,  אך לא ידע אם שיריו יפרצו את מחסום הזמן וישרדו לדורות. דומה שהוא  היה מחייך ומֵרים גבה אילו ידע שאפילו הפזמון הטריוויאלי "יש לנו תיש" עדיין מושר בגני-הילדים, ולא נס לֵחו. גם "התיש" וגם בנו "הגדי"  עמדו אפוא במבחן הזמן.

מותר כמדומה להניח שכאשר תהה אלתרמן בטורו "האיר השחר" על נצחיותם של שיריה הפשוטים והצנועים של רחל המשוררת  ("מִי יֵדַע מַה קּוֹבֵעַ / אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים?")  הוא תהה גם על גורלם של שיריו בעתיד הסמוי מן העין. כאמור, הוא לא חדל לשאול את עצמו, כאמור,  מהו הסוד ההופך שירים מסוימים לשירים נצחיים, העומדים במבחן הזמן ואינם קמֵלים  או נשכחים.

מקצועו האקדמי – אגרונומיה והנדסה חקלאית – אִפשר לו להתבונן ולבחון גם את  האילנות ירוקי-העַד שעליהם אינם נושרים ואינם מצהיבים, ובעיסוקו כמתרגם מחזות הוא נפגש עם יצירות קלסיות על-זמניות שהזמן אפילו היטיב אִתן. כעשור לאחר מות רחל יכול היה להיווכח דווקא שיריה הפשוטים לכאורה של רחל, שעשו שימוש בחלק קטן מן המילים שבמילון, מושרים ומדוקלמים יותר משיריהם של מקטרגיה, שעשו בלשון בלהטיהם.

בעיצומם של הימים הנוראים שבהם נכתב שיר זה (הידיעות של כיבוש הונגריה בידי גרמניה הנאצית ותחילתה של "אקציית הילדים" בגטו קובנה),³ ביקש אלתרמן לעודד את עַמו ולרמוז שסוף כבודו של "הגדי" להגיע, וכי גם אם תתמהמה "הגאולה", היא בוא יבוא. הוא מַפנה  את הזרקור לעֵבר התופעה המופלאה של ההישרדות הלאומית: דווקא "הגדי" הפשוט, שעמד ללא סרט וקישוט, הוא שנבחר מבין כל  "הגדיים", והוא ששרד את כל מוראות הזמן (בעוד שהאחרים ירדו מזמן מעל במת ההיסטוריה).

שנה לאחר השיר שלפנינו חיבר אלתרמן את יצירתו הגדולה  "שירי מכות מצרים" (1945), וגם בה העמיד במרכז את פירושו האישי לסיפור המקראי ולגלגולו ב"הגדה" של פסח. גם בה העמיד במרכז את יחסי האב ובנו.

שירו "הגדי מן ההגדה" מרמז על סופו של "השוחט" ועל המשֵך הברית הנצחית בין "האב" לבין "הגדי". זהו סיפור זה על אהבת הרועה הנאמן  (il pastor fido; או "רעיא מהימנא" שבספר הזוהר) והגדי (agnus dei; או "שֵׂה האלוהים")  אשר הפך לחלק מן האיקונוגרפיה הנוצרית. הלכָּך לפנינו, לאמיתו של דבר, מוטיב שחרג מן המיתוס הלאומי והיה גם למיתוס אוניברסלי. 

אלתרמן שׂם כאן בפי ההגדה של פסח בחיוך כאוב את המילים המאותתות לאב ולבנו, או לגדי ובעליו, שעדיין לא הגיע תורָם: "טוֹב, עִמְדוּ לָכֶם גְּדִי וְאַבָּא. / בֵּין דַּפַּי מְהַלְּכִים עוֹד עָשָׁן וָדַם, / עַל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת שִׂיחָתִי נָסַבָּה." המלחמה עדיין לא תמה, ותור הגאולה עדיין לא הגיע, אך קריאת ההגדה ליד שולחן הפסח קרֵבה לסיומה, יגיע תורָן של המילים "וְאָתָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשּׁוֹחֵט". אלתרמן הבין וידע שהמלחמה הנוראה ביותר שידע העם מעודו, הולכת וקרֵבה לסיומה.

סופו של השיר מעיד, שכשנה ויותר לפני סוף מלחמת העולם, כבר ראה אלתרמן בעיני רוחו גם את התקומה שתבוא אחרי השואה:  הוא הבין וידע שבסוף  הסיפור – כמִדי דור ודור –  יעמדו  "אַבָּא וּגְדִי", גיבוריה הנצחיים של ההיסטוריה, ה"צּוֹפִים לְתוֹרָם שֶׁיִּזְרַח וְיַגִּיעַ."

הערות:

1. הגדי מן ההגדה", דבר  ("הטור השביעי"), י"ד בניסן תש"ד, 7 באפריל 1944, עמ' 2. חתום: נתן א.  חזר ונדפס בשינוי  נוסח קל בספר הטור השביעי (תש"ח), עמ'  368-369. הוא היה בשנת 1971 – בלחנה של נעמי שמר ובביצועה – לשיר מושר.

2. ראו גם: משה קורדובירו,  פרדס רמונים כ"ג י"ז.

3. ראו בספרי רוצי נוצה: אלתרמן בעקבות אירועי הזמן, תל-אביב 2013, עמ' 23-25. וראו גם במאמרה של עפרה עופר "כיצד להציל את הגדי" בבלוג האישי שלה – "סופרת ספרים" –  מיום 17.4.2016.

זיוה שמיר

* * *

עירית אמינוף

מסע האביב

וְהֵן חָגוֹת בִּמְעוּפָן מֵעַל בָּתֵּינוּ

וְכָל תּוּגַת הַחֹרֶף בִּזְנָבָן

אַךְ מַקּוֹרָן חוֹתֵר לְחֹם, לְזִּיו

"הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב"

כַּחֲסִידוֹת הָאֵלֶּה שֶׁעוֹזְבוֹת בֵּיתָן,

וּמִקִּנָּן הַחַם, מֻכָּר וָטוֹב,

יוֹצְאוֹת הֵן לְמַסָּע שֶׁל טוּס וָשׁוֹב

אֶל הַנָּתִיב הַמְּשֻׁקָּע בְּתוֹךְ גּוּפָן,

אֶל שְׁמֵי אָבִיב שְׁקוּפִים אֲשֶׁר בְּסוֹף דַּרְכָּן.

כְּמוֹתָן גַּם אָנוּ –

בְּצֵאתֵנוּ מְרוּדִים,

מִבֵּית עַבְדוּת מֻכָּר אֶל דֶּרֶךְ נְדוּדִים,

מַקְּלֵנוּ בְּיָדֵנוּ לַחְמֵנוּ נִקּוּדִים,

אֱלֵי מִדְבָּר, אֶל הַחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים.

אֶל הַחֵרוּת אֲשֶׁר קָרְצָה לָנוּ עַל פֶּתַח

עֲדֵי סִפּוֹ שֶׁל הַיָּקָר בָּאֲבִיבִים –

הַפֶּסַח.

עירית אמינוף

* * *

אורית דשא ינאי ברנר

מראה חורפי ממרפסת עירונית במורדות הכרמל

הירוק העז שמסביב,

ומתוכו הבוהק הצהוב 

של הקידות הקוצניות המתפרחות להן,

של ים החרדלים הבהירים,

של החרציות הקורצות וצוחקות...

ולכל אחד מהם –

הזהוב הזורח ופורח משלו,

המאיר ובוהק

מול שמש חורפית-אביבית 

מלטפת...

* * *

שֹישֹי מאיר

יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁלִּי

אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֲוִירָה שֶׁל הִתְרוֹמְמוּת בָּאֲוִיר

אוֹ שֶׁמָּא רַק בְּלִבִּי?

וְשֶׁל יַחַד לְשֵׁם שִׁנּוּי.

אֲפִלּוּ צְחוֹקִים רַבִּים נִשְׁמָעִים

בִּגְלַל הָאֲוִירָה וּבִגְלַל הַיַּיִן שֶׁשָּׁתִינוּ.

וּכְשֶׁאָבִי הָיָה בּוֹחֵן אֶת הַיַּיִן בַּכּוֹס

אִמִּי הָיְתָה נוֹשֶׁקֶת לְכֻלָּם

וּמְבָרֶכֶת בְּכַוָּנָה רַבָּה:

פַּרְנָסָה טוֹבָה

פַּרְנְסָה טוֹבָה.

כְּשֶׁאָנוּ מְסֻבִּין כַּיּוֹם לַסֵּדֶר

אֲנִי נוֹשֶׁקֶת לִילָדַי וְגַם אֲנִי אוֹמֶרֶת:

פַּרְנָסָה טוֹבָה, פַּרְנָסָה טוֹבָה...

וְאָז כֻּלָּנוּ צוֹחֲקִים.

מתוך: "לחצות את האוקיינוס הזה".

* * *

"בצאת ישראל ממצרים", סיפור לילדים. יבנה, 1987. סיפור יציאת מצרים בציורים,

מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר. אזל.

* * *

יעקב אחימאיר

הנשיא

פורסם לראשונה ב"ישראל היום", 10.4.22.

יומם של אזרחים רבים מתחיל בימים אלה תוך שהם כועסים, ועצביהם מתוחים, רוגזים על הפוליטיקאים שאולי יאלצו אותם ללכת לקלפיות, שוב. וייתכן כי דווקא הורגלו אזרחי ישראל לנוהל מוזר זה, של עוד יום בחירות. חלקם, מן הסתם, חשים כי הדמוקרטיה לא מתחזקת, אלא הולכת ונחלשת. עולמה של ישראל כמו מערכת עצבים רופפת עקב התופעה שעליהם לשוב ולהצביע. להצביע? הרי המצביעים, לפחות חלקם, חלקם משוכנעים שהצבעתם גם הפעם לא תחולל שינוי משמעותי בסדר יומה של המדינה. ואולי יש להניח כי דווקא האזרח הראשון, נשיא המדינה, אינו אדיש למציאות שמוציאה שם רע למתכונת המשטר הנוהג במדינה. זהו משטר שהינו בין הגורמים הישירים לחולשת השלטון. מיום שמוקמת ממשלה חדשה, והמיועד לעמוד בראשה מצהיר בפני הנשיא "עלה בידי" (להרכיב ממשלה), רק אז מתחילה שוב הספירה לקראת הבחירות הבאות שממתינות ליומם בתור.

אנו מתקשים להניח כי האדישות הנובעת עקב עוד מערכת בחירות, טורדת גם את שלוות רוחו של הנשיא. מיום השבעתו הוכיח הנשיא הרצוג את שאיפתו לסייע לשלטון, ביחוד בנושאי מדיניות החוץ. אין פלא: הרי עד שהושבע, צבר הנשיא ניסיון רב שנים במעורבות בפוליטיקה, ובעוד נושאים רגישים. למשל, הסיוע שהושיט לחידוש היחסים עם טורקיה. אופיו המאופק של הנשיא יסייע לו להתגייס למען  משימה נעלה: עריכת שינוי במתכונת המשטר. המתכונת הנוכחית מהווה מכשול רב עוצמה בפני מימשל תקין, יציב. בכך הנשיא לא מפר כל נוהג הקשור בפעילותו. אין חוק האוסר עליו לנקוט יוזמה מקורית.

לעניות דעתנו, יואיל הנשיא לזמן ללשכתו מפגשים עם נציגי כל סיעות הכנסת במטרה להיוועץ. התכלית של המפגשים אמורה למצוא תרופה ראויה, למצב הנוכחי, הגרוע. יואיל הנשיא לשאול במפגשים אלה את נציגי הסיעות: מה הינכם מציעים כדי להביא לידי שינוי מוסכם ומבורך למציאות הנוכחית? ייתכן כי לאחר תום מפגשים אלה יימצא מכנה משותף שאולי, אולי, יתורגם להליך חקיקה שתוכנה יגובש, כאמור, לאחר סיכום מפגשי הנשיא. והיה אם מפגשים אלה לא יניבו תוצאה כלשהי? האם אין חשש שיוזמת הנשיא תיחשב לכישלון? להיפך. יוזמה כזאת, תוכיח את דאגתו של הנשיא נוכח המצב הפוליטי, הקיים, המטריד. הנשיא יוכיח כי אינו אדיש למצב זה. רק יוכח שהנשיא לא נמנע מפעילות מבורכת, וכי אינו מסתפק בנוכחות מכבדת באירועים טכסיים. הנשיא הרצוג יוכיח כי משרתו של האזרח הראשון איננה "משרה טכסית" בלבד, אלא עשוייה לחילוץ המדינה בעיתות משבר.

יעקב אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏13.4.22

* יציאת מצרים תשפ"ב – חג הפסח הזה, מזמן לנו הזדמנות ליציאת מצרים של השנים הבאות עלינו לטובה; יציאת יהדות אוקראינה ורוסיה לישראל. עלינו להעמיד את המטרה הזו על ראש שמחתנו, בראש סדר היום הלאומי, ולמתוח את כל כוחותינו כדי להצליח בה. זו משימה מרובעת:

א. עידוד העלייה הגדולה, ושכנוע היהודים לא להישאר בגולה שבה הם חיים; שכנוע הפליטים היהודים מאוקראינה לא לחזור לגולה שממנה נמלטו, אלא לעלות למולדת עמם; שכנוע היהודים היוצאים מאוקראינה ורוסיה לא להמיר גולה אחת בגולה אחרת, אלא לבחור במולדת, בארץ ישראל, במדינה היהודית.

ב. קליטת העלייה – היערכות של כל מערכות החיים במדינה להצלחת הקליטה; שכל עולה יזכה לקורת גג, למקום עבודה, לסל קליטה נדיב, לקליטה חברתית, תרבותית וחינוכית. כמו העלייה הגדולה של שנות ה-90, שהקפיצה את מדינת ישראל בכל התחומים – במדע, ברפואה, בהיי-טק, בכלכלה, בספורט, באמנות ועוד, כזו צפויה להיות תרומתה של הקליטה הזו למדינת ישראל.

ג. פיזור אוכלוסין – עלייה גדולה עשויה להיות הזדמנות גם להתיישבות גדולה מחוץ לגוש דן רבתי, האזור הצפוף בעולם, שצפיפותו היא סכנה ביטחונית ואקולוגית; הן בחיזוק ההתיישבות העירונית והכפרית הקיימת בגליל ובנגב, ביהודה ושומרון, בגולן ובערבה, והן בהקמת התיישבות חדשה.

ד. תיקון עוולות הגיור. חוק הגיור שהציע מתן כהנא אינו המענה הנכון. הצעתו היא תיקון קטן לעוול גדול, ולא השינוי המהפכני הדרוש. היא משאירה את המונופול על הגיור בידי עוכרי הגיור מהרבנות החרדית שאינה ציונית, ובראשם הרב דוד לאו, שמזמן צריך היה להדיח אותו מתפקידו.

יש צורך ברפורמה אמיתית בגיור, שתאפשר למי שרוצה בתום לב להצטרף לעם היהודי ולחיות כיהודי כמו רוב היהודים, ובוודאי לזכאי חוק השבות, שהם "זרע ישראל" וחלק ממשפחות יהודיות, שרוצים להסדיר גם פורמלית את יהדותם – להיות יהודים. רפורמה כזו, שתשחרר את היהדות מציפורני הממסד החרדי היא מעשה ציוני, שיעמיק את הקשר בין המדינה היהודית לעם היהודי בתפוצות הגולה ויעודד עלייה גדולה גם מארה"ב והמערב.

* י"ד החזקה – בשלוש ישיבות ממשלה, בחודש אחד, הוחלט על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנים של הקפאת ההתיישבות היהודית. זו הממשלה הציונית ביותר שהיתה כאן זה עשרות שנים. ציונות אמיתית – במעשים, לא בנאומים ונהמות.

* חמיצות רעילה – משעשע לקרוא את התגובות הביביסטיות על ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. "זאת רק החלטה... רק דיבורים... מנסור עבאס לא ירשה וכו'." איזו חמיצות רעילה. הם סוגדים למי שלא נקף אצבע, שבימיו ההתיישבות והגשמת הציונות היו בתרדמת עמוקה; מתוך התמכרות לשקט איבדנו את הריבונות בנגב, הנשלטת בידי כנופיות טרור ופשע של הפזורה הבדואית, הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי הגיע לממדים של איום אסטרטגי והוא לא נקף אצבע ובמקום להילחם בפשיעה הוא נלחם במשטרה. וכאשר קמה ממשלה ציונית, שגם נלחמת בפשיעה ובטרור ובנשק הבלתי חוקי וחשוב יותר – מחזירה את הריבונות באמצעות התיישבות ציונית, זה מה שיש להם להגיד. כשהממשלה קיבלה את ההחלטה הציונית על תכנית לאומית להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, כתבתי שמזל שההחלטה הזאת אינה זקוקה לאישור הכנסת, כי אז קואליציית ביביטיבי תפיל אותה, כפי שהפילה את חוק האזרחות. הוא הדין בהחלטה על הקמת 14 היישובים בנגב.

* האמת על ההצבעה נגד מדינת ישראל – אפרופו הצבעתו האנטי-ישראלית של גוש ביבי נגד חוק האזרחות, וההצבעה בעד החוק כעבור חצי שני. תעשיית השקרים הביביסטית מפיצה "נראטיב" שקרי על ההצעות הללו. אצטט את אחד מנשאי דפי המסרים: "חוק האזרחות עבר בקולות המחנה הלאומי לאחר שהסרתם ממנו את האלמנט של איחוד משפחות של 30,000 פלסטינים. לא היתה שום סיבה שנסכים לכך."

כמובן שזה שקר ביביסטי אופייני. במשך 19 שנה עובר החוק בלי שום שינוי. את החוק שהמחנה ה"לאומי" הצביע נגדו, לא הגישה הממשלה הזאת אלא ממשלת נתניהו בשבוע האחרון לכהונתה. הוא עלה ללא שינוי. לא הוספה אות ולא הוחסרה אות. אלא שקואליציית ביביטיבי החליטה להצביע נגדו. להפיל אותו. "אנחנו לא נציל את הממשלה... שתסתדר לבד" וכו'. כאשר ח"כים פטריוטים כמו שטייניץ ודיכטר ניסו לשנות את ההחלטה האנטי ישראלית של נתניהו וחבר מרעיו, הם הושתקו והתקפלו. עד הרגע האחרון, איילת שקד פעלה בכל מאודה למצוא צדיק אחד בסדום, אך כל הקרנפים הפחדנים, כל הנמושות של גוש ביבי, התייצבו מאחורי ההצבעה האנטי ישראלית הזאת. רק אז, כדי להציל משהו מהחוק, היא הגיעה להסכמות עם מרצ ורע"ם, לפיהם היא תנהג כפי שנהג אריה דרעי בממשלת נתניהו בהכרה בדיעבד במשפחות שכבר בארץ, ובטח לא במספר המופרך שמפיצה תעשיית השקרים. כלומר, הם לא הצביעו נגד המדינה בגלל השינוי הסמלי בחוק, אלא השינוי הסמלי בחוק הוא תוצאת הצעד האנטי ישראלית שלהם. אחרי חצי שנה הם התעשתו והצביעו בעד. הם לא ראויים על כך לצל"ש. זה המובן מאליו. בדיעבד יצא מתוק מעז, כיוון שלחוק במתכונתו החדשה הכניס ח"כ צביקה האוזר תיקון חשוב, המצדיק את החוק לא רק בסיבה הביטחונית, אלא גם בשיקול של זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. (למה אני מדבר על ברית ביביטיבי למרות שזה יותר ברית ביבי איימן עודה? כי ביביטיבי נשמע יותר טוב).

* משטרת האוייב – בפעם הבאה שח"כי הרשימה המשותפת יתבכיינו על כך שהמדינה מזניחה את המאבק בפשיעה בחברה הערבית, נזכור איך המנהיג שלהם מסית את הערבים לא להתגייס למשטרת ישראל, כי מבחינתו זו משטרה של מדינת אויב.

* ומי תומכים בדברי ההמרדה של איימן עודה? – צדקתם. דבוקת שוקן. רוגל אלפר ונועה אפשטיין פירסמו פשקווילי תמיכה בדבריו – סרבנות מצפון... אקיבוש... אפרטהייד וכל הבלה-בלה-בלה הקבוע שלהם. ופשקוויל המערכת מגנה את פעולות צה"ל בג'נין שהיא מעשה "נקמה" ו"ענישה קולקטיבית" ו"המשך הדיכוי וצעדי ענישה קולקטיביים לא יגרמו לאותם צעירים להניח את נשקם. צעדים אלו רק יגבירו את האיבה." אחרי הפיגוע הבא הם יסבירו שזו פעולת תגמול מוצדקת על הפעילות שלנו נגד הטרור בג'נין.

* בין עבאס לעודה – התנגדתי להקמת הקואליציה עם רע"ם, אם כי השלמתי אתה בדיעבד. אבל כל יום, כאשר אני רואה את הפער ההולך ונפער בין מנסור עבאס שמצהיר השכם והערב בערבית ובעברית על קבלת ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית והגינוי החד-משמעי לטרור, בלי אבל ובלי חבל, לבין ההתנהלות של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, אני מבין שהפילוג ברשימה היה מהותי ואמיתי ונתניהו צדק כאשר זיהה ראשון את ההבדל, טיפח את רע"ם וניסה בכל מאודו להקים אתה קואליציה. לא תהיה קואליציה עם הרשימה המשותפת. לא תהיה רשת ביטחון של הרשימה המשותפת. שיתוף פעולה נקודתי להעברת חוק זה או אחר – אני מקווה שיהיו. אין בכך כל בעיה. גם אם הביביסמוטריצ'ים הצבועים יצווחו. תמורת תמיכת הרשימה המשותפת בהצעות הליכוד, הליכוד ומפלגות גוש ביבי הצביעו בעד בית חולים בסכנין, בעד פטור מארנונה למוסדות דת מוסלמיים, בעד ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא שיבוץ מורים ערבים. שלא לדבר על ההצבעה האנטי ישראלית הבוגדנית נגד חוק האזרחות. צבועים, כבר אמרנו?

* טיפשות ורשעות – קראתי את אחד הפוסטים ההזויים, הנאלחים והמנוולים של העשור. מישהו שתומך בכל ליבו במענקי העידוד שהרשות הפלשתינאית מעניקה למשפחות המחבלים וגוער במרצ על כך שאילצה את גבי לסקי להתנצל, והוא טוען שבמקום זאת, תחזיקו היטב, צריך לתקוף את ישראל על כך שהיא משלמת להתנחלויות. ואני שואל – האם זו יותר טיפשות מרשעות או יותר רשעות מטיפשות?

* דובר הטרור – דובר הטרור, התועמלן האוטואנטישמי גדעון האו האו, פרסם בשוקניה פשקוויל אהדה ותמיכה לגיבורו החדש (עד הפיגוע הבא) המחבל רעד חאזם שרצח (בלשונו המכובסת – "הרג") שלושה ישראלים יהודים, בשל היותם ישראלים יהודים. הוא מצדיק אותו בשל הסבל שעבר כל חייו בג'נין, החל בפלישה ב"חומת מגן" (כלומר, סתם צה"ל "פלש" לג'נין בלי סיבה) שאותה הוא מתאר ברוח עלילת הדם על ה"טבח" בג'נין, ועד ה"פלישות" של חיילי צה"ל בימים האחרונים, שבהם הרגו 5 פלשתינאים. סתם פלשתינאים. הרי ישראל לא שולחת את חייליה לסכל טרור אלא להרוג פלשתינאים. פשוט, לא היתה לו ברירה, לאותו צעיר "יפה תואר" כפי שמתפייט מעריצו, אלה "להרוג" בצדק שלושה ישראלים שאתמול "חבריהם" הרגו במחנה הפליטים שלו. והשורה התחתונה היא שלכל צה"ל, המשטרה, השב"כ והיחידות המיוחדות לא תהיה יכולת לנצח צעירים לוחמי צדק וחירות כמו אותו רוצח נתעב.

המגוחך בפשקווילים של דובר הטרור, הוא היומרה שלו להראות ממבט-על את התמונה הכוללת. אבל התמונה הזאת כל כולה שקר גדול, שקר תעמולתי אנטי-ציוני ואנטי ישראלי. למשל, הוא מדבר על הפלישה בג'נין, וחוץ מן העובדה שתיאורו על ה"טבח" שקרי, אין מילה וחצי מילה על הטבח במלון פארק ערב קודם, ועל 135 נרצחים ישראלים בחודש שקדם, ועל למעלה מאלף נרצחים באותה מתקפת טרור, ועל כך שהמתקפה הזו נעשתה משטח ישראל נסוגה ממנו והעבירה אותו לערפאת בהסכם שבו הוא התחייב להפסיק את המאבק המזוין. סתם, ישראל "פלשה" יום אחד. איזה באג בנפש האדם גורמת לו לגישה בוגדנית כזו, לשנאה יוקדת כזו לעמו ולמדינתו ולתמיכה נלהבת כל כך באויביו ובטרוריסטים ארורים שרוצחים את אחיו? 

* עשרים שנה למבצע "חומת מגן" – את ליל הסדר תשס"ב, 2002, לא יוכל לשכוח כל מי שכבר עמד אז על דעתו. הלילה הנורא שבו התבצע אחד הפיגועים הקשים ביותר בתולדות המדינה, טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה. שעה שהסבנו אל שולחן הסדר, לחגוג את חג חירותנו, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בתוך ליל הסדר שנערך במלון, רצח 30 ישראלים ופצע 160. למחרת, חדר מחבל לבית משפחת גביש באלון מורה ורצח את האב, האם ושני ילדיהם.

אירועים אלה היו שיאו של חודש מרץ השחור, שבו נרצחו 135 ישראלים. חודש זה היה שיאה של מתקפת הטרור הפלשתינאית בהובלת ערפאת, שהחלה, על פי תכנון מוקדם, בספטמבר 2000, ויצאה לפועל אחרי שערפאת דחה את הצעתו של ברק להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים, בקווי 67', עם חילופי שטחים קלים. במתקפת הטרור הזו נרצחו למעלה מאלף ישראלים, במסעדות, אוטובוסים, קניונים ודיסקוטקים; רבים מהם נשים, ילדים וזקנים. הישראלים חיו באותה תקופה בתחושת אימה.

מתקפת הטרור הזו היא המשך לגלים קודמים מאז הסכם אוסלו, שבו ישראל הכירה באש"ף, איפשרה לרב המרצחים ערפאת וצבאו להתמקם תחילה בעזה ויריחו ובהמשך בשאר ערי יו"ש, תמורת התחייבותו לשים קץ למאבק המזוין ולטרור נגד ישראל. במשך תקופה ארוכה ישראל המשיכה להתייחס לאוייב שהוביל את הטרור כפרטנר וכשותף לשלום. רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים, שחיו תחת שליטת הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה – ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה במשך שש שנים. גם במהלך מתקפת הטרור, ישראל הבליגה והכילה את הטרור. גם כאשר מדי יום ירו הפלשתינאים אל שכונת גילה בירושלים, חלף זמן רב עד שישראל הגיבה. שטחי הרש"פ נתפסו כיישות שכנה, החתומה עימנו על הסכם, וצה"ל נמנע מלפעול בתוכה. במהלך מתקפת הטרור, "האינתיפאדה השנייה" בכיבוסית, החלו פעולות של צה"ל בתוך שטחי הרש"פ, אך מאוד בהיסוס ובקטן.

התודעה השלטת היתה שאין מה לעשות נגד טרור המתאבדים. אין מכונת מלחמה מתוחכמת יותר מאשר אדם עטוף חגורת נפץ, שנחוש להתאבד ובמותו להרוג יהודים רבים ככל האפשר. איך אפשר להגיע לאחד כזה? ואם מגיעים אליו – מה כבר אפשר לעשות לו? להרוג אותו? הרי הוא רוצה למות. מומחים בארץ ובעולם למלחמה בטרור הסבירו שאת הטרור הזה אי אפשר לנצח. לכך נוספה התובנה, שערי הרש"פ הפכו למלכודות טרור שניסיון להיכנס אליהן ולכבוש אותן יהיה מלכודת מוות לחיילי צה"ל ויביא להרג המוני של אלפי חיילים. גישת "איפוק הוא כוח" של אריק שרון, היתה הצידוק להיעדר תגובה קשה, אך מצד שני היא טענה זעם מצטבר בכלל החברה הישראלית שהביא ללגיטימציה מקיר לקיר לפעולה גדולה נגד הטרור כאשר הוחלט עליה, בפסח תשס"ב – מבצע "חומת מגן".

היתה זו הפעולה המוצלחת ביותר במלחמה בטרור, מאז קום המדינה, וספק אם היה ניצחון כזה על הטרור במדינה כלשהי בעולם. צה"ל כבש מחדש את מרבית ערי יו"ש והשמיד את תשתית הטרור. צה"ל הטיל מצור על המוקטעה, מפקדתו של רב המרצחים ערפאת, האיש שהנהיג את הטרור נגד ישראל עשרות שנים. לוחמי צה"ל עצרו בחדר ליד לשכתו של ערפאת, ורק קיר אחד חצץ ביניהם. מסיבות של לגיטימציה בינלאומית, שרון גזר על צה"ל איפוק, ורב המרצחים נותר בחיים ולא נעצר. היה זה מבצע מוצלח מאוד. עד היום, בחלוף עשרים שנה, האוייב טרם הצליח להשתקם ולחזור ולו לחלק קטן מיכולותיו ועוצמתו. הדבר החשוב ביותר, הוא שהמבצע לא היה זבנג וגמרנו, שאיפשר למחבלים להתארגן מחדש, כפי שהמחבלים בעזה מתארגנים מחדש אחרי כל מבצע נגדם, אלא חולל שינוי שנמשך כבר עשרים שנה – צה"ל אמנם נסוג משטחי הרש"פ, אך החזיר לעצמו את חופש הפעולה, ולוחמיו, לצד לוחמי השב"כ ומג"ב, פועלים באופן חופשי באותם אזורים ועוצרים מדי לילה מחבלים במיטתם, בטרם יספיקו לבצע את זממם. בכך מסכלים כוחות הביטחון מאות פיגועים בשנה ומצילים את חייהם של אלפי ישראלים.

הכישלון של מבצע "חומת מגן", הוא ההימנעות מביצועו גם ברצועת עזה. כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, "שועלי מרום", גויסתי בצו 8 לגל השני של המבצע, שנועד להיות ברצועת עזה. התאמנו בצאלים למבצע, והתפקיד שלנו היה לפרוץ את ציר פילדלפי. ברגע האחרון שרון קיבל רגליים קרות וביטל את המבצע. התירוץ היה שתוכנית המבצע דלפה לתקשורת. אנו נשלחנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו אורן צלניק, וחיילים אחדים נפצעו.

אילו יצא המבצע לפועל גם ברצועת עזה, היו נחסכים מאתנו כל סבבי טרור הרקטות. ריסוק תשתית הטרור בעזה היה משבית לחלוטין את יכולות שיגור הרקטות, וחופש הפעולה של צה"ל היה מוריד את האיום מרצועת עזה לרמה של האיום מיו"ש. היה נחסך כל ירי הרקטות על הנגב המערבי בעשרים השנים האחרונות. היו נחסכים מבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ומה שביניהם. אם וכאשר יחודש הטרור מרצועת עזה, מן הראוי שצה"ל ייצא לפעולה קרקעית ברוח "חומת מגן" גם בעזה, ישמיד את תשתית הטרור וישיב לעצמו את חופש הפעולה ברצועה. שלושים לוחמים ישראלים נפלו במבצע "חומת מגן". יהי זכרם ברוך! 127 לוחמים נפצעו. תא"ל (מיל') גל הירש, ממפקדי המבצע, קורא לחלק את אות השירות ללוחמים במבצע החשוב הזה. אני תומך ביוזמה זו.

* פסיקה היסטורית של בג"ץ – התשלומים של הרש"פ למשפחות המחבלים הופכים אותה לשותפה באחריות לפיגועים, ולפיכך משפחות נפגעי הטרור יכולים לתבוע אותה ולדרוש פיצויים.

* רולטה רוסית – אילו פוטין היה מבין איזה גיהינום הוא ממיט על צבאו, הוא לא היה מעלה על דעתו לפלוש לאוקראינה. מלבד אובדנן של יחידות שלמות ומותם של כל כך הרבה אלפי חיילים ובהם גנרלים וקצינים בכירים, אולי האובדן הגדול ביותר מבחינתו הוא של המוניטין של רוסיה וצבאה המפואר. הבעייה היא, שאחרי שהימר על כל כך הרבה, הוא לא מרשה לעצמו לברוח בלי הישגים. ולכן הוא ישקיע עוד ועוד ברולטה הזאת, ויאבד עוד ועוד חיילים. הדרך שבה הוא ינסה לנצח בכל זאת, תהיה במה שצבאו הכושל והמובס יודע לעשות – פשעי מלחמה, מעשי זוועה. הוא יקווה שזה מה שיכניע את אוקראינה. ושוב הוא יטעה.

* מקדישים את חייהם לקירוב לבבות – שר התרבות חילי טרופר בחר במיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים, להשיא משואה ביום העצמאות. החלטה יפה ומרגשת. את אורי אני מכיר מהמילואים – הוא היה קמב"ץ גדוד המילואים שבו שירתתי, 420. ושוב פגשתי אותו בפורום עמק השווה. מאז רצח בתם, מקדישים מיקה ואורי את חייהם לקירוב לבבות וגישור בין חלקי העם. הם בונים מאסונם תקווה אמיתית לחברה הישראלית.

* עירוב גס של פוליטיקה באקדמיה – ב-11 באפריל 2021, בדיוק שנה לפני טקס הענקת פרס ישראל, במעשה אונס של בג"ץ, לעודד גולדרייך, כתבתי: "אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?"

* אידיוטים שימושיים – בהתמודדות בין מנהיג המרכז בצרפת, הנשיא עמנואל מקרון, לבין נציגת הימין הרדיקלי מארין לה-פן – אך טבעי שהשמאל יתייצב כאיש אחד לצד מקרון (כפי שהתייצב לצד מנהיג הימין השמרני שיראק בהתמודדות נגד ז'אן-מארי לה-פן, אביה של מארין). אבל השמאל הטהרני מעדיף לשבת על הגדר ובכך הוא הופך אידיוט שימושי של לה-פן, שאף עלול להעלות אותה, חלילה, לשלטון.

* אם תש כוחה – אם תש כוחה של עידית סילמן, ואינה יכולה עוד לעמוד בטרור הנבזי והאלים נגדה, נגד בעלה ונגד ילדיה, שהופעל עליהם במשך עשרה חודשים – מן הראוי שתפרוש מן החיים הפוליטיים, ולא תסתנוור מן האתנן שבו הנוכל ושליחיו ניסו לשחד אותה. הרי הסיכוי שהוא יקיים את הבטחותיו זהה לקיום כל הבטחותיו בעבר. מדובר בשקרן מוחלט. אדם שיש שני סימנים לדעת מתי הוא משקר: א. כשהפה שלו פתוח. ב. כשהפה שלו סגור. היאחזותה בשבריר סיכוי של הישרדות פוליטית מבישה. אם תצביע נגד הממשלה בהצבעות בכנסת, יש להכריז עליה כעל פורשת.

* אתקן אותך – כתב אהוד בן עזר: "כאשר היתה הח"כית התימהונית עידית סילמן יו"ר ועדת הבריאות של הכנסת, היא התנגדה בצעקנות עיקשת ותוקפנית – לחיסונים נגד מגפת הקורונה! – תקנו אותי אם אני טועה."

אתקן אותך. אתה טועה. עידית סילמן מעולם לא התנגדה לחיסונים. בתקופת הממשלה הקודמת היא כלל לא היתה ח"כית. עד הכנסת הנוכחית לא היתה בכנסת ועדת בריאות. זו ועדה חדשה. הח"כ היחיד שהתנגד לחיסונים היה אלי אבידר.

* ליקוי מאורות – הסמוטריץ' מנסה להתחרות בתחרות הטירוף הפנאטי והקנאי עם הכהניסט. ההברקה החדשה שלו, ברשת ב', היא קריאה לסלק מבתי הכנסת את מי ששייך לממשלה הזאת. שורפי האסמים בשעת המצור בבית השני, היו סמוטריצ'ים. שנאת החינם של החלאה הזאת היתה צריכה להרחיק אותו לצמיתות מן הציבור. העובדה שיש היום לגיטימציה לקנאות הסמוטריצ'ית, היא אות קין על הציונות הדתית. אני אדם אופטימי. אני מאמין שלמרות לקוי המאורות – הציונות הדתית תביס את הסמוטריצ'יזם. הציונות הדתית תמגר את הסמוטריצ'יזם, וַלא – הסמוטריצ'יזם ימגר את הציונות הדתית.

* הגדולה מכולם – אסתר רוט-שחמורוב, כלת פרס ישראל, בת 70. עד היום אני רואה בה את גדולת הספורטאים הישראלים בכל הזמנים. היא לא זכתה באולימפיאדה, כי חמש האתלטיות שהשיגו אותה היו על סמים שהפכו אותן למעשה לכמעט גברים. היא היתה הראשונה במערב. בתחרות הוגנת היא היתה מביאה את הזהב באולימפיאדת מונטריאול. ואלמלא הטבח היה סיכוי שתביא מדליה כבר במינכן, בגיל עשרים.

* פלשתינאיקה – איך נקראו לימודי ידיעת הארץ במוסד החינוכי של משמר העמק בשנות הארבעים ואפילו אחרי קום המדינה, בשנות החמישים הראשונות? פלשתינאיקה. זו לא היתה אמירה פוליטית. אז עוד לא היה שימוש במושג פלשתינה בהקשר של ערביי ארץ ישראל, דווקא, אלא כשם הלועזי של ארץ ישראל.

מצאתי זאת במכתב שכתב מנחם גלעד, מעמודי התווך של קיבוץ בית השיטה ומאנשי החינוך המרכזי של הקיבוץ המאוחד, לאחר סיור במוסד של משמר העמק, השייך לשומר הצעיר, ב-1950, בתקופה שבה ניהל את בית הספר של בית השיטה. לצד שבחים על דברים רבים שראה בסיור, הוא מתח ביקורת על ה"פלשתינאיקה", אבל לא ביקורת פוליטית, אלא ביקורת על השימוש בלע"ז. "ועם זאת – ניכור מסוים לעברית ואולי גם לעולמנו. תארי לעצמך שהם קוראים למדור 'ידיעת הארץ' בשם – 'פלשתינאיקה'! ... ואת האותיות PAL כתובות שחור על גבי לבן על גבות הספרים של ברסלבסקי, קליין, ברוור ורבים אחרים..."

המכתב מופיע בספרו החדש והמצוין של מוקי צור "מסע סוער – הקיבוץ 1954-1932".

* ביד הלשון: כריך – כריך הוא המילה העברית לסנדוויץ' – שתי פרוסות לחם ובתווך מילוי כלשהו. המילה סנדוויץ' נקראת ע"ש הרוזן הרביעי מסנדוויץ', ג'ון מונטאגיו, בן המאה ה-18, שהיה מהמר כפייתי, וכדי לא לעצור את הימוריו לצורך ארוחות, ביקש ממשרתיו לכרוך לו את האוכל בין שתי פרוסות לחם. כשאנו חושבים על כריך, אנו רואים לנגד עינינו חמץ. לחם. אבל המילה העברית כריך קשורה דווקא לפסח, לליל הסדר, ולכריך של מצה. "הלורד סנדוויץ' כחול לבן," להבדיל, הוא הלל הזקן. אחד מסימני הסדר הוא "כורך", ובו אנו משחזרים את האופן שבו אכל הלל את המצה: "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד.". ומכאן המילה כריך.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: אין "כיבוש"!

וכל מי שמדבר על סיום "אקיבוש"

אינו יודע מה הוא סח.

יש רק מלחמה בין ישראל המבקשת להגן על אזרחיה

לבין הטרור המוסלמי הערבי התוקף אותה.

ובַּיום שבו ח"ו לא יהיה "כיבוש"

תימצא ישראל תחת מתקפת טרור ללא גבולות

שינסה להרוס אותה ולהשמיד את תושביה.

מי שמיתמם ואינו מבין זאת

הוא טיפש או שונא ישראל המייחל לחורבנה!

* * *

אברהם כץ עוז

אנטי ציונות בהחלטות משרדי החקלאות והאוצר

 החלטת משרד החקלאות בתמיכת האוצר, או להפך, משמעותה אולי מוצרים יותר זולים בשוק של המיובאים לעומת הייצור הישראלי, אבל כדאי שנזכור כי והמוצרים מגיעים מרוב  הארצות  המסודרות, אירופה וארה"ב,  קנדה, אוסטרליה וניו זילנד, שכולן  עד אחת מסבסדות את החקלאות שלהן.

יש סיבסוד של 15% על  ייצור  היין בצרפת, ויש  סיבסוד של 75% על היין הלבן שמגדלים לאורך הריין  בגרמניה, יש  סיבסוד לחיטה בקנדה ויש  סיבסוד לתירס בארה"ב, יש סיבסוד לסויה ולסורגום, ולבננות ולאבוקדו ולענבים . וכמובן סיבסוד גבוה לכל הייצור של משק החלב והבשר, בעיקר  באירופה ובארה"ב. רוב מוצרי החקלאות בארצות אירופה ובארה"ב מסובסדים.

מכל אלה עולה בבירור שהישראלי לא יקנה את המוצר על פי עלותו האמיתית, אלא יקבל את הסיבסוד במוצר, שהמדינות  נותנות לחקלאות שלהן, בעיקר במוצרי חלב, גבינות, ביצים ובשר. המחיר בארץ של הייבוא יהיה נמוך ממחיר הייצור בארץ המוצא. כמובן  בגלל הסיבסוד.

אולי היה  מותר לחיות על  הסיבסוד האירופאי והאמריקני במדינה שהיה בה רעב ומחסור, כמו בשנות החמישים של המאה  הקודמת, אבל לא במדינת ישראל  כיום, כשההכנסה לנפש לשנה גבוהה מ-53,000 דולר, כמו  באחדות מארצות אירופה.

מדינת ישראל צריכה, כמו כל הארצות המפותחות, לדאוג לחקלאות  שלה עצמה,לדאוג לעובדי האדמה שלה, זה יעד לאומי ולא יעד כלכלי. המבחן הוא לא  במחיר המוצר אלא בקשר של העם עם אדמתו. מתחילת  דרכה קידמה הציונות ככל יכולתה את  החקלאות, את ההתיישבות, את עבודת האדמה ואת עבודת כפיים, וכמובן את רכישת  הקרקעות ליהודים. זה לא היה בגלל התאחדות האיכרים או בגלל התנועה הקיבוצית או  המושבית אלא כיעד לאומי מהותי ממדרגה ראשונה, כשהמטרה היא חיבור בין העם היהודי לאדמת מולדתו, לחבר מחדש קשר שהופר במשך 2000 שנות גלות של ניתוק מהמולדת.

אני ממליץ לשרי האוצר והחקלאות לחזור ולבחון לא את המחיר הכלכלי, כי לישראל אין  בעייה כלכלית, אלא  בעייה של זהות לאומית. יש מחיר לקיום ערכים לאומיים. חיזוק הקשר של העם לאדמתו חשוב הרבה יותר מאשר סיבסוד אברכים ומפעלי צדקה למיניהם. הפתרון הוא לברר מה גודל הסיבסוד  בכל מוצר מיובא, בארץ  גידולו, ולהטיל מס כניסה לישראל בגובה הסיבסוד באותה ארץ. אז  תהיה  זו תחרות הוגנת וחקלאי ישראל ינצחו  בה.

אוייב בתוך הבית

הכרזתו המפורטת והנינוחה וממדויקת של חבר הכנסת איימן עודה, וקריאתו לצעירים מוסלמים ודרוזים שלא להתגייס לכוחות הביטחון של מדינת ישראל, והבהרתו  שהרציחות האחרונות כלל אינן טרור ומגיע אות גבורה לרוצחים, כי לדעתו הטרור הוא הכיבוש הישראלי בגדה – משמעות הכרזה זו היא ללא שום ספק איום ובגידה של נבחר ציבור על מדינת ישראל. זה אוייב אמיתי בתוך הבית. חמאס  בתוך הכנסת.

ומהפך גדול לאחור של עודה עצמו, שבתחילת דרכו הפוליטית עשה רושם שהוא בעד השתלבות הציבור המוסלמי במדינת ישראל, ודאגה לבוחריו בתוך המדינה. ועכשיו הכרזתו היא קריאת מלחמה על ישראל, קריאה שלו ואולי של המפלגה הערבית המשותפת. לא שמעתי הכרזה קיצונית כמוה. לדעתי יש להדיחו מהכנסת, ולבדוק אם יש מקום להגיש נגדו כתב-אישום  על בגידה במדינה. ראוי  גם לברר האם זו דעתו האישית, או שזו עמדת מפלגתו, ואם זו עמדת המפלגה כולה, יש לשקול תהליך של הדחת כל חברי הכנסת של המפלגה על פי הכללים והחוקים המתאימים למצבים של בגידה  של אישי  ציבור.

שלא תהיה אי הבנה – אני הייתי ונשארתי תומך מוחלט בהקמת יישות פלשתינאית עצמאית,  כי זה הפתרון לסכסוך רב השנים. אבל  אין לזה  קשר להתנהגות מאיימת ובוגדנית של חברי כנסת. לו בידי היה  הדבר, הייתי מוציא מהכנסת גם את  בן  גביר וחבריו.

הבית  ברעננה

רוה"מ אמור לגור בתקופת  פעילותו בבירה ירושלים, שם הממשלה, שם הכנסת, זו הבירה ושם עליו לגור קבע (שייסע בשבתות למשפחתו לרעננה או לכל מקום  שהם  רוצים). ואם רעננה היא שיכון  זמני, ההוצאה של 50 מיליון שקל לנושאי ביטחון שם היא לדעתי מוגזמת. מה  שלא יהיה, על  רוה"מ להבהיר את הנושא של מקום  מגוריו ושל עלות השיפוץ.

מר"צ  שוב טועה

ניצן פשוט שוכח שהוא  בממשלה, שהיה לה רוב של קול אחד. יש מקום שצריך לוותר, אבל הוא מתעקש וחושב שהוא שר שמקבל החלטות לאומיות חשובות. מהעיקשות  הרעיונית הטיפשית של מר"צ עלולה  ליפול הממשלה.

כך היה במר"צ גם  בעבר, ושום דבר הם לא למדו, מפטפטים אידיאולוגיה וחושבים שהדיבור מסדיר את העניינים, ולדאבוני הם לא מבינים  בפוליטיקה. ולא מבינים מה זה לנהל מדינה בקואליציה מורכבת.

האם יש גבול לשתיקה?

  האם ראוי לצאת כיום בהכרזה שפוטין רוצח וחייליו מתנהגים בדיוק כמו הנאצים? (אף כי ההבדל הוא שהנאצים עשו זאת בפקודה, והרוסים – בתאווה ובנבזות פשוטה.)

הייתי רוצה להגיד כל מה שיש לי ולנו בלב, נוכח הזוועות של פוטין באוקראינה, (למרות שאני זוכר את התנהגותם של האוקראינים יחד עם הנאצים אל מול ילדי ונשות עמנו במלחמת העולם השנייה, הם לא היו יותר  טובים. גם חמלניצקי, גיבור אוקראינה, לא בדיוק היה  ידיד היהודים).  

השיקול העליון עכשיו, יותר עליון מכל  רצון להביע את  הזדעזעותנו – הוא  ביטחון ישראל. יש לנו כיום תלות לא קטנה ברוסיה ובנשיאה, במצב הביטחון בגבול סוריה, ובתחום הגרעין עם איראן. ונזכור שיש גם עוד כחצי מיליון יהודים ברוסיה, אז צריך לחרוק שיניים ולא לפתוח את הפה. יגידו שהתנהגות זו לא  צודקת, ייתכן, אבל ביטחון העם והמדינה שלנו עדיפים. כך גם חשבנו כאשר רצינו לגנות את  רצח העם הארמני על ידי התורכים, והתאפקנו מסיבות מדיניות וביטחוניות של מדינת ישראל. וטוב עשינו.

אילת ויוטבתה

הייתי  בשישי  שבת  באילת, מותר לשבח את ראש העיר הנוכחי, העיר נקייה, התנועה כבדה אבל זורמת לאט, פרחים  בכיכרות. והרבה  בנייה חדשה. והבינותי שסוף כל סוף מדינת ישראל משחררת את החוף והשטחים והנמל של חיל הים – טובת  הציבור האזרחי .

בשנת 1979  – בתפקידי כיו"ר ועדת  ביקורת המדינה, תבעתי מהממשלה  דאז לפנות את בסיס חיל הים ולהחזיר את החוף לציבור ולעירייה. זה לקח מעל 30 שנה. חבל. אבל סוף טוב הכול טוב.

ביוטבתה שמעתי שהתחילו לביית דג חדש, אחרי שהצליחו לאקלם ולביית את הדניס (דורדה) שהפך לדג לאומי – רוצים  עכשיו לביית את  הטונה הצהובה. הלל גורדין, חבר יוטבתה, אמר לי שהדבר אפשרי, ואם התקציבים יוסדרו, תוך מיספר שנים אפשר יהיה לגדל את הטונה בכלובים כמו את הדניס.

בברכת חג פסח לכל אחד על פי מנהגו ורצונו.

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

* * *

הדסה  מור

גלגוליו של "ליל הסדר" במהלך שנות חיי

מצוות "והגדת לבנך" את סיפור יציאת מצרים,  הכתובה בתנ"ך בספר שמות, עוברת מזה מאות בשנים מדור לדור, כאשר כל העם היהודי מתכנס באותו לילה סביב שולחן האכילה ומספר ביציאת מנצרים. את הסיפור הדרמטי הזה קוראים מתוך הגדת הפסח, שמיוחסת לראשונה לרבי סעדיה גאון מהמאה העשירית לספירה.

 במהלך חיי הארוכים עברתי כמה גלגולים בלילות הסדר, שלמרות כמה מאפיינים קבועים, היו שונים זה מזה ולעיתים אף גרמו לי לבלבול ולאכזבה רגשית.

ההתחלה היתה ליל סדר שנערך על פי כל דקדוקי ההלכה. כל ימי ילדותי, עד גיל 13, הייתי חלק ממשפחה שגרה בבית גדול בטבריה, שבראשה עמד סבא שלי, אביה של אימי, פנחס טולדנו.  הוא היה גבר נאה עטור זקן לבן קצר, דומה להפליא לדיוקנו של המשורר האמריקאי ארנסט המינגוויי. למרות שהיה לו תואר של רב, הוא עסק בעיקר במסחר ובבעלות על בית המגורים הגדול ובית מלון ידוע בטבריה, ועל מאות דונמים של קרקע שאותם רכש מאפנדים ערביים תמורת סחורה שהיה מייבא עבורם מארצות ערב השכנות. הוא הגיע לארץ כילד עם אביו  שעלה לישראל במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ממרוקו. עלייה מוקדמת שהתהדרה בייחוס של היותם "צאצאי מגורשי ספרד". וכך גם משפחתו של אבי, שאביו, סבי, כיהן כאב בית -דין-רבני בטבריה שלושים שנה.

כמובן שכל המשפחות הוותיקות הספרדיות הללו היו שומרי מצוות, וסבי שניהל את מהלך הסדר לא פסח על אף  מצווה הכתובה בהגדה. בירך את  כל הברכות, מילא את כל הטקסים, היה מעביר את המגש  עם החרוסת והמרור והביצה מעל ראש כל המסובים,  וארבע כוסות היין והעיקר – קריאת ההגדה מתחילתה ועד סופה. סביב השולחן ישבו אימי וסבתי ואנחנו ארבעת הילדים – אחי הבכור ושתי אחיותיי, אחת מבוגרת ממני בשלוש שנים ואחת צעירה ממני בשלוש שנים.

רק אני מבין כולם הייתי יושבת לימינו של סבי וקוראת יחד איתו את ההגדה. לעיתים גם אחי היה קורא בה, אך שתי אחיותיי מעולם לא קראו בה. אהבתי את האווירה המשפחתית והעובדה שרק אני מבין כולם הייתי יושבת לצד סבי ואף רואה היכן היה מחביא את האפיקומן, וקוראת מההגדה יחד איתו – נסכה בי תחושת שייכות והרגשת  עליונות מסוימת. 

אבל לא רק את ההגדה. סבי לא פסח גם על קריאת מגילת שיר השירים בסופו של הערב. ובעוד יתר המסובים כבר  החלו להתעייף מהישיבה הממושכת, אני וסבי, כמו דואט קצבי, ישבנו וקראנו את שיר השירים עד תום. עד היום אני תמהה מה האיץ בי לשבת שעה תמימה אחרי הארוחה ולקרוא בקול מגילה שלמה, כילדה גיל תשע עד שלוש-עשרה, אולי  קרבתו של סבי והערכתו אותי, גרמו לי סיפוק וגאווה. 

כך ניטעה בי אווירת לילי הסדר בחיק המשפחה, שנערך על פי כל כללי ההלכה ומצוות הדת.  מיני אז החלו לילות הסדר שלי להתגלגל  קדימה ואחורה, כשבכל פעם הייתי ממתינה לתורי לקרוא את הקטע שנפל בחלקי לקראו. אלא שלא תמיד הייתי מועמדת בתור בכלל.

אחרי בית הספר העממי נשלחתי ללמוד בפנימייה של בית הספר החקלאי בנהלל.  ומה זה ליל סדר בפנימייה? בערך כמו קבלת שבת, אלא שהפעם קראו בו את ההגדה. שם לפחות זכיתי להיות הקריינית של הכיתה. ידעתי לקרוא בהטעמה ואהבתי להרגיש שכל העיניים נעוצות בי בשעת הקריאה. עד שבא ההלם הראשון.

בנישואיי  לבעלי  הראשון העברתי כמה לילות סדר בקיבוץ זה או אחר, שבהם הרגשתי בודדה ונטושה. ישיבה על ספסלים משני צדי שולחנות ארוכים, כשעל השולחנות מונחים סלסלות של מצות ליד סלסלות של לחם. הלחם ליד המצות ממש צבט את ליבי. לא שהפכתי דתית. סבי ואימי לא חינכו אותנו הילדים לשמור מצוות. הם הסתפקו  בכך שאת גן-העדן הם הבטיחו כבר לעצמם ואילו הילדים – למי אכפת? כנראה הם ידעו שממילא לא נטמיע בליבנו את מצוות הדת כאשר אורח חיים חילוני סובב אותנו. אבל  גם בלי כפייה דתית, מראה הלחם ליד המצות עורר בי רגשות של דחייה, של זיוף. באולם המלא מאות אנשים שרו שרו שירי אביב, מקהלה שרה את מקהלת העבדים מנבוקו של ורדי. היושבים סביבי לא היו מוכרים לי, ושום קשר לא נוצר בינינו. בקושי עצרתי אז את דמעותיי בהיזכרי בלילות הסדר של ילדותי כשאני קוראת את ההגדה, יושבת ליד סבי.

ובאשר להגדה –  מבחינת  מנהג ליל הסדר, חוץ  מ"מה נשתנה" שאותו שרים כלשונו המקורי, כל יתר הטקסט, הקשר בינו לבין נוסח ההגדה המקורי היה מקרי בהחלט.  נוסח הגדה, שכל קיבוץ היה מנסח לעצמו על פי  הלך מחשבתו ו(חוסר) אמונתו. הנוסח הקיצוני של קיבוצי השומר הצעיר שם את הדגש על מזג האוויר האביבי ועל מושג החירות. לא היציאה מעבדות לחירות מארץ  מצרים, אלא חירות כערך אנושי עליון. "זמן חרותנו" חוזר כמה וכמה פעמים עד לעייפה.

לעומת זאת, חס וחלילה מלהזכיר בהגדה את השם האלוהי. המילה "אלוהים" לא מופיעה בהגדה  אפילו פעם אחת. המשתמע מכך הוא, שלא רק משה רבנו, שהיה השחקן הראשי בדרמה הכבירה של יציאת בני ישראל ממצרים – אינו מוזכר בהגדה, גם הקב"ה  אינו מוזכר בנוסח ההגדה הקיבוצי. אז מי הוציא את בני ישראל ממצרים? כמובן שהתשובה שתינתן היא חוסר האמונה בעצם  קיומו של האירוע ההיסטורי הזה. אז מה?

לאחר גירושיי החלו לילות סדר משפחתיים יותר, בהם  ביליתי לרוב אצל אחותי הצעירה ממני ובני משפחתה הגדולה. כאן פגשתי את נוהל לילות הסדר שדומה שהרבה משפחות בישראל מנהלים כמותו. ליל סדר חילוני, בלי לחם כמובן, אך קוראים את ההגדה בקצת דילוגים, מקפידים שכל אחד מהמסובים יקרא את הקטע הבא לפי סדר הישיבה, וזה מאוד מחמם את הלב, שותים את היין ואפילו עורכים קידוש אם היה זה ליל שבת, אבל  הכול  מתנהל בלי  הקפדה על כללים דתיים, והכול ממתינים בקוצר רוח לארוחה הטובה שהם מצפים לה כבר מן ההתחלה.

בליל סדר משפחחי רב-משתתפים  אחר, היו מתחילים לחלק את האוכל כבר מיד לאחר שירת ה"מה נשתנה".  המשך קריאת ההגדה כבר נבלע בתוך קרקושי הצלחות והכוסות עד שנזנח בטרם יסתיים.  יותר ויותר שירים שהולחנו מהטקסט של ההגדה מקשטים את הערב וזה יפה ונחמד, שמבחינתי מכניסים קצת גיוון לקריאה המחמירה בבית סבי, שאף מנגינה לא הושמעה בו.

ובשנים האחרונות, זכיתי לחגוג לילות סדר עם משפחתי הקרובה, אצל בני וארבעת נכדי. אלא שבנוסף להם מתאספים בביתו הגדול גם  שתי אחיותיו-למחצה, שנולדו וחיו בקיבוץ, שתי נשים נהדרות עם כל ילדיהן ונכדיהן, כארבעים איש בקירוב. ומה קוראים בהגדה? את נוסח ההגדה הקיבוצי כמובן.

אז בכל זאת, גם אם לא מאמינים, כמעט כל יהודי רואה חובה לעצמו לשבת "במסובין" באותו לילה, שהזיכרון הארכאי הלאומי ההיסטורי כמו דוחק בנו לראות את עצמנו כאילו גם אנחנו יצאנו ממצרים, ולהגיד לבנינו לספר את סיפור יציאת מצרים לבניהן אחריהם.

האם אני מאמינה? אין צורך לחטט הרבה בשאלה הזאת. היופי, המראה האדיר של רבבות אנשים חוצים בחרבה את הים, הוא כה חזק, כה מרשים, שבין אם היה או לא היה, בין אם יד אלוהית  ובין אם נוצר בקע גיאולוגי עקב רעידת אדמה שחצה את הים לשניים, לא נפסיק להגיד לבנינו לספר ביציאת מצרים. מבחינתי, גם אם התחלתי בילדותי לחגוג לילות סדר כהלכתם,  ואסיים את חיי בלילות סדר שבהם מככבים רק  החירות האביב – דייני.

הדסה מור

* * *

עדינה בר-אל

ספרייה בטבע ונירוונה

לכבוד האביב המתעורר כדאי לדעת על שתי יוזמות מעניינות במושב ניר-ישראל, שמשלבות את טיפוח אהבת הספר ואהבת הטבע החל מן הגיל הרך. האחת  היא "שביל הסיפורים" – תיבות עם ספרי ילדים ברחבי המושב. כל מי שרוצה יכול להוציא ספר, לקרוא בו ולהחזיר. והשנייה היא "נירוונה" – גינה קהילתית שהוקמה בשיתוף פעולה של בני כל הגילים, והופכת למרכז חברתי נעים בחיק הטבע.

שביל הסיפורים

בימים אלו, כאשר טוענים כנגד הפחתה בלימודי המקצועות ההומניים הן בבתי הספר והן באוניברסיטאות, במושב ניר-ישראל מטפחים את האהבה לספר ולספרות החל מן הגיל הרך. הכוח המניע היא הגננת ריקי אזרן צבאות, שפועלת רבות למען זה בגן שלה, וסוחפת אחריה גם את הגנים האחרים ביישוב. תמיד היא ראשונה ביוזמות.

מציינת ריקי: "הלמידה בגן משלבת שימוש עצמאי של הילדים בכלים דיגיטליים, הגן הוסמך לגן מקדם בריאות וגן ירוק, והוא משתתף ביוזמה חינוכית של הרשות שנקראת 'בשביל העוטף' המעודד למידה במרחבי חיים שונים, תוך ניצול המשאבים הטבעיים בסביבת הגן והבית של הילדים."

 כמו בכל גני הילדים, גם בגן "חרוב" של ריקי שומעים סיפורים ושירים ומשוחחים עליהם, יש להם "פינת ספר" בגן, והם שואלים ספרים ומביאים אותם הביתה. ריקי מקפידה על לימוד דקלומים בעל-פה, דבר יוצא דופן בימינו, וחשיבותו ידועה. ריקי מוסיפה אירועים, כמו סבתות מבקרות בגן וקוראים להם סיפורים (דבר שהצטמצם בעת הקורונה, למרבה הצער). ובכלל היא מנצלת נושאים אקטואליים כדי להגביר את אהבת הספר. לדוגמא: בתקופת הבחירות במדינה, ערכה ריקי בחירות בגן לספר האהוב. מתוך כמה ספרים נבחר הספר המועדף על רוב הילדים.

פה הוא המקום לגילוי נאות: ריקי אזרן צבאות היתה סטודנטית שלי בסמינר למורים ולגננות, וההקשר בינינו אמיץ. בכל פעם שיוצא לאור ספר ילדים  חדש פרי עטי, אני מביאה אותו לגן וקוראת אותו בפני הילדים. וכך כל ילדי היישוב מכירים את "עדינה הסופרת". אין מאושרת ממני כאשר אני צועדת במרחבי המושב והילדים קוראים בשמי ומספרים לי איזה ספר שלי הם מכירים ואוהבים. רבים מהתושבים מספרים לי שיש להם בביתם ספר שלי עם הקדשה אישית, שהם שומרים לאורך שנים, גם כשהילדים מתבגרים.

הפרויקט האחרון שריקי יזמה והפעילה הוא במרחבי כל היישוב. המדובר הוא ב"שביל הסיפורים".

ריקי תכננה תיבות קטנות שתהיינה תלויות במקומות שונים. כאשר פותחים תיבה כזו, מוצאים בתוכה ספר. כל מי שרוצה ניגש, לוקח ספר, קורא בו ומחזיר אותו לתיבה. היא הגדילה לעשות וגייסה את אביה ובעלה להכין תיבות אלו ולתלות אותן במקומות השונים. ושוב גילוי נאות, ריקי בחרה לתחילת הפרויקט לשים בתיבות את כל ספרי הילדים שלי.

גינה קהילתית

הרעיון להקמת גינה קהילתית נולד בעקבות קורס "גינון אקולוגי וקהילתי" שיזמה המועצה האזורית "חוף אשקלון". תושב היישוב, עמי פרידמן, ובנו אבישי (מתכנן גנים ונוף במקצועו), "הרימו את הכפפה". בעידוד ועדי המושב, יחד עם קבוצת מתנדבים ופעילים מהיישוב, אותר שטח מתאים במרכז היישוב, הוקמו ערוגות ירק (ע"פ כללי שמיטה), פינות ישיבה ואזורי פעילות. ילדי הגנים, החל מהפעוטון, השתתפו בפעילויות שתילה. התוכנית היא לשלב קהלים וגילאים נוספים. הענות התושבים היא רבה ומרגשת, ובמשך הזמן הופכת הגינה למקום התכנסות ואירועים קהילתיים. התוכניות רבות והיד עוד נטויה...

חגיגת פתיחה

השילוב בין שני הפרויקטים הללו היה אירוע חגיגי במיוחד, בו השתתפו סבים וסבתות, הורים וילדים בני כל הגילים. חנוכת הגינה הקהילתית שולבה עם פתיחת "שביל הסיפורים", לאחר שכל התיבות כבר היו תלויות במקומותיהן ובכולן הושמו ספרי ילדים.

המשפחות התבקשו להביא עימן ירקות מכל הסוגים, הילדים חתכו ירקות, בשלושה סירים ענקיים בושל מרק ירקות, וכולם התכבדו ואכלו מרק חם וטעים. לאחר מכן הוסר הלוט מעל שלט הפסיפס שהציג את השם הנבחר לגינה הקהילתית: נירוונה. (תחילת המילה "ניר" מכוונת לשמו של המושב, ניר ישראל, והשם כולו מכוון למטרה והיא: בגינה הקהילתית יחושו התושבים נירוונה.)

אני נתבקשתי לקרוא סיפור שלי בפני הילדים, שישבו על מחצלות. לאחר מכן כובדתי בגזירת הסרט לפתיחת "שביל הסיפורים."

לסיום, יוזמות ברוכות אלו ביישוב תרמו רבות להעשרה אישית של הילדים ולאיכות החיים של כולנו. כאמור, מבוגרים וילדים בכל הגילאים ממשיכים לעבוד בגינה הקהילתית וליהנות ממנה, ובכל אחר-הצהריים ילדים נהנים מהספרים ברחבי המושב...

עדינה בר-אל

* * *

ד"ר ארנה גולן

על העיוורון ועל הפיכחון ועל הצמיחה מתוך השיח של "אני-אתה" או – אלוהים "עזר לו", לבן עזר המשורר, ולאו דווקא לפנות בוקר

על כינוס שיריו של אהוד בן עזר, "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר",

שירים 1955-1995. הוצאת אסטרולוג, 2005.

[פורסם לראשונה במסגרת: עיון מחודש לכבוד יובלו ה-80]

המשך וסיום

השירים לבן והשירים לילדים

על רקע השירים בעקבות מלחמת יום הכיפורים

לכאורה תמוהה העובדה שהשירים הבודדים, חמישה בלבד, שנכתבו לבנו, הקרוי בפי כול בן, סמוך להיוולדו בין סוף 1975 ל-1976 (עמודים 81-75) לא נכללו במדור "שירים לילדים" שהם רבים יותר ונכתבו בריווחי שנים, בין 1973 ל-1980.

מבט חודר יותר יגלה כי אף שהם מתנסחים כפנייה לבן, הרי תחילה הם משמשים פרץ של  מבע לאב המאושר ושמח, אך מבעו הולך ונעשה קודר ויש רמזים לכך שבהשפעת מלחמת יום הכפורים ונספחיה בארץ. אי לכך, לא נמצא בחלקם את כל אותם מאפיינים משמחי לב וקלילים כמו הומור, דמיון משועשע, המצאות ילדיות, הפתעות, וגם חריזה ומשקל שהורגלנו למצוא במרבית שירי הילדים, ומקרבים אותם לילדים.

בשיר הראשון לבנו, דובר האב המאושר בהומור על בנו שכשהיה בבטן אימו היא קראה לו עכבר קטן ובועט, מזדקר כדג קטן במעיים והעיקר – שהוריו ישנו אז במנוחה... הצהלה מלווה גם ההמשך, כי הוא "נולד בצריחה" וגם רעבתן וכנראה רוצה לגדול מהר ולשבת לדבר עם אבא על... מצבו של העולם! וכך, הופך ההומור את  כל כינוייו הטובים" ו"הרעים"  למבע רך ואוהב.

אבל משיר לשיר מתקדר העולם. תחילה, העולל "ידיו צווחות / מצחו קמוט, שיכור מן העתיד לבוא – " ולאחר מכן מצטרפת לחשש מן העתיד המאיים הקינה על אובדן מורשת העבר של משפחתו, ממייסדי פתח-תקווה, ועם אובדנה ברור כי רגעי "חלב חם ונשיקות וחסד אבות אוזלים בשעון חייך, בני." ולמה? כי הארץ לא תשקוט ארבעים שנה ואתה תהיה חייל. יותר מזה, האיום האקזיסטנציאלי (של המוות) כבר מצפה לו "לתינוק".

אכן, "חוט דק של חיים / כל סלילו עדיין בליבך הזעיר," וגם אם "אתה שמנמן ורך וקצה אפך מלבין" הרי המולדת כבר מצפה לו בדרך "שבה "עוד תרוץ אל אחריתך." באווירה קודרת זו גם האב המכסה את בנו הזעיר בלילה בשמיכה חושב על השיריון שיכסה אותו בעתיד, בעוד עתה עדיין חיל שיריון מפלסטיק בידיו, והילד מרטיב, אף שעדיין לא מפחד.

וניכר, שירי הקינה והתסכול המר שלאחר מלחמת יום הכיפורים (67-74) משקפים את כאב עולמו של בן עזר "הצובע" את שמחתו ושעשועו עם הולדת בנו. ואכן, אחד מהם קרוי "האימפריה היהודית בוכה," האחר פונה אל המשורר הסורי ניזאר קבאני, ושלא כבקינה על יצחק רבין (93-97) העושה את "הפוליטיקה" לשירה, כמין פואמה נבואית ונוזפת ומקוננת, החשבון עם קבאני לא רק כאוב ונוקב אלא גם אולי מיואש, כנגד רצונו. מצמררת במיוחד היא הפנייה אל זו שבעלה נפל, בשיר הציני וכמעט סרקאסטי מרוב כאב וזעם, הנפתח בשורות הקשות:" בעלך מרקיב בשדות, נערה / והלילה קשה, דגדגן וקבורה."

המדור הקצר אף מסתיים בשיר ציני ואפילו סרקאסטי לא פחות, על זה שכל חייו הוקדשו לצבא שאליו שב ונקרא, כשבתוך כך "לקחו" גם את בנו הראשון ואחר כך גם את בנו השני, עד שהסוף הוא שעתה הוא "בן שבעים ונותר עם סרט על / זרוע, רובה ונכד."

כאן כבר איבד בן עזר את שארית תמימותו, והבעת הכאב, למשל ב"שני שירים על מותו של אנוש בר-שלום", נעשית קודרת ובאה לביטוי במטאפורות קשות לתיאור מותו וחייו, כמו "אמודאי" הצולל בחליפת לחץ שמילים מכות בתוף אוזנו עד להשתגע. כאן גם בולטת כמיהתו של בן עזר לנחמה באיזו שלמות, כמו למשל, להאמין שבר-שלום בפיקחותו חתר בחייו למציאות נעלמה, שפחד לגעת בה פן תיחרכנה ידיו באור שנגה עליו ממרחקים, ואשר עכשיו לקחו. אבל  מצד שני גם גוברת ראייתו המפוכחת עד ייאוש.

למשל, "תאוות הכבוד" (89) נעשית מושא ללעג ציני ומוצגת כ"חיי המין של הזיקנה" כאשר רק המחמאות עדיין מגרות את "האני המתמעט."

מאוחר יותר, ובראשית שנות ה-90, הטלוויזיה היא מוקד הלעג, כי – בפאראפראזה על פסוקו הנודע של דיקארט – "אתה רואה סימן שאתה קיים." בקיצור, גם אם השירים הולכים ונכתבים לעיתים נדירות, זו היא הכנה מצויינת לעיתון הווירטואלי שלו שעדיין הוא לא חולם על ייסודו.

אבל כנראה שבן עזר נזקק בכל זאת לאוויר לנשימה וה"שירים לילדים", מספקים לו את החמצן השמח, את ההומור וההנאה והשעשוע. וראייה, שהם נכתבו במקביל לשירי הכאב וההתרסה שבעקבות מלחמת יום הכיפורים, והראשון שבהם אף נכתב בדצמבר 1973 והאחרון ב-1982.

אך האם הם באמת מתאימים לילדים? לדעתי, כן. אבל  הם אינם "חינוכיים" במובן המקובל, ואולי בכלל הם נועדו לילדים מבוגרים מעט יותר שכבר מבינים את זווית הראייה המתבוננת בילדים הקטנים המביעים את עצמם בשירים הללו. ואולי הם נועדו  בכלל למבוגרים האוהבים את ילדיהם, או שכלל לא נועדו לכתובת מודעת אלא שבן עזר עצמו הביע את עצמו, כאב המתבונן בילדו האהוב.

וכי למה? משום שההומור והצחוק השופע ועולה מהם נבנה על הפער שבין ראיית הילד הקטן והתמים ודמיונו הילדותי, השובר את חוקי המציאות "הבוגרים" והוא אף ערמומי בתמימותו הילדית, כשהוא נאלץ להתמודד עם הוריו הסבורים שאינו מבין את ערמומיותם שלהם – לבין ראיית הקורא המבוגר המבין היטב את הפער וצוחק במלוא פה.

ואם נוסיף לכך את שעשועי הלשון הרבים, משחקי המילים וההמצאות הלשוניות, שאולי מבוגר יבין אותם טוב יותר, בעוד החריזה והמשקל הולמים שירה לילדים, הרי קיבלנו שירים, לא מרובים כל כך, אבל ייחודיים. אין ספק, הם מבטאים שלב נוסף, קצר אמנם, של פרץ יצירה של בן עזר בעקבות אירועי חייו.

למשל, בשיר הראשון, המבריק ואולי גם מדהים, "אימי תרנגולת מיוחדת במינה," הביצה הקטנה במונולוג שלה מתפארת בייחוסה ובאימה המיוחסת, אך מספרת על אזהרתה ש"אם לא יאכלוך לא יהיה לך לאן ללכת" (והקורא המבוגר מבין שזו ביצה למאכל שלא הופרתה...)

אימהּ אף מתביישת בה, כי מאז "בייצתי אותך", היא אומרת, "את מבציצה את לב אימא שלך." אז בסוף "כך הביצה, בקליפה לבנה, ככלה – מחכה שיאכלוה כולה," כמובן –  אם יבוא האוהב אל הכלה, אבל יהיה הוא זה ש...אוהב לאכול את הביצים.

איזה פרדוקס (של יחסי גבר אישה?) טמון כאן!

לעומת זאת, לשיר אחר, "איש הקרחת", יש מסר חינוכי, אבל אופן מסירתו מפתיע את הדמיון. לאיש קירח צמחה פתאום שערה גדולה בראשו עד שהרימה אותו באוויר ככדור פורח, ולפתע צנח בבהלה ו...התעורר במיטתו. ואז, מרוב אושר שמצא עצמו במיטתו השלים עם מראהו הקרח ואמר: "אני יפה מכל השאר."

והרי כאן הלקח ההולם ילדים: השלם עם מה שנראה חיסרון וראה בו יתרון. בהחלט יש דברים גרועים ממנו. אבל המסר נעשה בהחלט שולי. מצד שני, נמסרת כאן  גם אימת החלומות המפחידים את הילדים.

בשיר "אחות קטנה" הנועזות גוברת בה בעת שההומור חריף יותר וגם התמימות גדולה יותר, כך שהכול מלא חן ושעשוע, למרות הכול. באה בו לביטוי קנאתה של ילדה באחות הקטנה שנולדה וכעסה על אימהּ: "אימא, את כזאת טיפשה / את לימור את אוהבת / ועליי אינך חושבת," היא מתאוננת, ואימה עוד מפקידה אותה לשמור על הקטנה. ואז היא רוצה, לא פחות ולא יותר, להשליך את הקטנה הזאת לבית שימוש ולהוריד את המים! חינוכי? לאו דווקא. אמיתי? כנראה שכן. משקף אמת פנימית עמוקה? כן ואפילו בלשון שאינה מתיילדת. אבל הסיום מרגיע וחינוכי, כראוי. הילדה חוזרת בה ונעשית "טובה".

ומשפט כמו "מהציצי של הענן יורד גשם של חלב," המוצג בחידה הפותחת את ההסבר השירי המקורי להיווצרותו של החלב, האם הוא ביטוי "חינוכי"? מלא דמיון הוא ודאי.

בשירים אחרים אף באה לביטוי תמימותו של ילד המלאה פיקחות והבנה מצויינת של ערמומיות הוריו, כמו בשיר מלא ההומור "לפני איזה עשרים אלף שנה" (111), שבו הוא קולט נהדר וברוב דמיון והמצאות איך הוריו התנהגו כשהם היו קטנים "כל דבר ודבר שהיום אני נענש בגללו." כך גם בשיר "רק סיפור מספר," שבו הילד חושף את ערמומיותם של הוריו, הרוצים לספר לו לפני השינה סיפורים מראשם אם כדי לספר על עצמם ואם ובעיקר כדי לגמור מהר, והוא תובע מהם רק לקרוא לו סיפורים מספר.

שיר מלא דמיון הוא זה שבו ניתן הסבר למחלת החזרת כ"גברת שגרה כבר יומיים, בקומה מתחת לאוזניים," ובגללה אימא, שהיא אחות, לוקחת לו דם ומכאיבה, ואבא מנחם בשפע שעשועים.

וכמה מצחיק הוא השיר שבו הילד סיפר בדיחה שאינו מבין אותה נכון והיא אכזרית להדהים, והוא מפרש אותה כהוכחה שאסור להכריח לאכול. האם ילדים יבינו אותו? ייתכן בהחלט.

אין ספק, השירים לילדים, שאך דוגמאות הבאנו מהם, הם מן הסתם מבע למשורר עצמו, ועל כן גורמים הנאה מרובה לקוראיו. ומה טוב שבהם הסתיים הספר, והקורא יכול עתה לשוב ולהתבונן בעטיפת הספר היפה, שממנה ניבטת במבט נוקב דמות נשית יפה ורבת מבע כשמאחוריה כעין טפט פרחוני, ושעוצבה בידי נעמה יפה "על פי דיוקנה של נחמה ט." –  אכן, ביטוי מצויין  לסך ולכלל השירים שנכללו בספר.

ארנה גולן

* * *

נעמן כהן

בין שתי ערים – בוצ'אץ' ובוצ'ה

ויקיפדיה מבדילה היטב בין שתי הערים, מציינת קואורדינטות, ומביאה מפה:

בוּצ'אץ' או בוטשאטש (באוקראינית וברוסית: Бучач; בפולנית: Buczacz; היא עיירה במחוז טרנופול שבאוקראינה, בחבל ההיסטורי גליציה המזרחית. היא נמצאת למרגלות הרי הקרפטים, כ-135 ק"מ דרומית-מזרחית ללבוב, על גדת הנהר סטריפה, מיובליו של הדנייסטר.

בעבר היהודים היוו כשבעים אחוזים מאוכלוסיית העיר.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%A6%27%D7%90%D7%A5%27#%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D_%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94

בוצ'ה (באוקראינית: Буча) היא עיר במחוז קייב שבאוקראינה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%A6%27%D7%94_(%D7%A2%D7%99%D7%A8)

טבח בוצ'ה היה סדרה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שעל פי החשד בוצעו על ידי הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית בעיר בוצ'ה שבאוקראינה במהלך קרב בוצ'ה, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. שלטונות אוקראינה אמרו כי יותר מ-300 תושבי העיירה נהרגו. זלנסקי אף אמר שרוסיה עושה רצח עם במדינתו. ברוסיה הכחישו את הטענות וטענו כי "כל התמונות והתצלומים הללו מבוימים כחלק ממערך התעמולה של אוקראינה".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%91%D7%97_%D7%91%D7%95%D7%A6%27%D7%94

בלי להפחית מחומרת פשעי המלחמה של הצבא הרוסי בבוצ'ה, זה אינו "רצח עם" כדברי זלנסקי, הרוסים לא כרו בור וירו בכל אוקראיני אשר נמצא תחת שלטונם.

ביקרתי בחיי בגאיות הריגה רבים, בפולניה, רוסיה הלבנה, רוסיה, ואוקראינה. אחד המזעזעים ביותר היה הבור ליד בית הספר בבוצ'אץ'. השמדת היהודים בעיירה נעשתה באופן שווה על ידי הגרמנים והאוקראינים. מבין כ-16,000 יהודים שרדו 65 בלבד. למותר לציין שהאוקראינים שהשתתפו באופן פעיל בהשמדת היהודים השתלטו גם על רכוש היהודים שרצחו, וממשלת אוקראינה (גם עם נשיאה היהודי) מסרבת עד היום להכיר בהשבת רכוש היהודים לקרובי הנרצחים. ראוי לציין שהאוקראינים עשו גם טיהור אתני בפולנים בעיר. לכן טענת זלנסקי על "רצח עם" בעוד רוצחי יהודים נתפסים כגיבורים לאומיים באוקראינה נראית כהכחשת שואה.

הישגי הצבא הרוסי

האווילות של התופסים את הצבא הרוסי כצבא כושל, מובס, שלא הצליח לעמוד באף יעד, והדבר היחיד שהוא יודע זה לבצע פשעי מלחמה ומעשי טבח ברברים – מזכירה את הזלזול הישראלי בצבא המצרי ערב מלחמת יום הכיפורים.

למעשה לצבא הרוסי יש הישגים רבים מאוד במלחמה. הוא השתלט על כל מזרח אוקראינה ודרומה. יצר רצף יבשתי לחצי האי קרים, והשתלט על מרבית קו החוף של אוקראינה בואכה אודסה. הישג אדיר בכל קנה מידה צבאי, שאין לזלזל בו.

הצבעות אוקראינה באו"ם

הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) נעדרה מנאום זלנסקי בכנסת מתוך תמיכה ברוסיה ובקצב מדמשק בשאר אל אסאד. בנוסף לטענתם: "נשיא אוקראינה זלנסקי אחד התומכים הנלהבים במלחמות ישראל על עזה, ואוקראינה בהנהגתו מצביעה נגד הפלסטינים באו"ם באופן עקבי."

https://twitter.com/mmagadli/status/1505249308156780548?t=Ry_aFxOwO5WL62eG0wAd_w&s=03)

אז הנה כמה מהצבעות אוקראינה באו"ם. אוקראינה מצביעה נגד ישראל בעצרת האו"ם:

ההחלטה האנטי-ישראלית החריפה ביותר היא  החלטה 2334, שאושרה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ב-23 בדצמבר 2016, וקבעה שההתנחלויות הישראליות בשטחים שנכבשו בשנת 1967 בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, המכונים על ידי מועצת הביטחון בשם "השטחים הפלסטיניים הכבושים", אינן חוקיות.

בהחלטה תמכו 14 מתוך 15 המדינות החברות במועצת הביטחון, תוך הימנעות של ארצות הברית, אשר נמנעה מלממש את זכות הווטו שלה במועצת הביטחון. (אובמה ייזכר על כך לדיראון עולם).

בעקבות ההצבעה אמר ראש הממשלה ושר החוץ, בנימין נתניהו, כי הגדרת הכותל המערבי והרובע היהודי כשטח כבוש היא אבסורד. נתניהו ביטל את ביקורו בישראל של וולודימיר גרויסמן, ראש ממשלת אוקראינה, מדינה שהצביעה במועצת הביטחון בעד ההחלטה. שגריר ישראל באוקראינה, אלי בלוצרקובסקי, זומן לשיחת הבהרה במשרד החוץ בקייב. משרד החוץ האוקראיני הודיע כי הוא דבק בעמדתו נגד ההתנחלויות. במאי 2017 נפגשו בישראל ראש ממשלת ישראל ושרים מישראל עם ראש ממשלת אוקראינה ושרים אוקראינים וחתמו על מספר הסכמים ובכך חתמו את המשבר.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%98%D7%94_2334_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%A6%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%90%D7%95%22%D7%9D

להלן שלושת החלטות כנגד ישראל שעלו להצבעה ב-1 באפריל 2022, במסגרת ישיבתה ה-49 של מועצת זכויות האדם של האו"ם. מדינת אוקראינה הצביעה נגד ישראל בהצבעה הראשונה (מדינה פלסטינית, גינוי ההתנחלויות והעברה בכפייה של אוכלוסייה), נמנעה בשנייה, והצביעה בעד ישראל בשלישית.

ההחלטות מצורפות לנוחיות הגולשים כלשונן המקורי, ונלקחו מאתר המועצה הרשמי –

https://www.ohchr.org/en/press-releases/2022/04/human-rights-council-adopts-11-resolutions-extends-three-mandates-belarus

בהחלטה (A/HRC/49/L.17) בדבר זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, שהתקבלה בהצבעה של 41 בעד, 3 נגד ו-3 נמנעים, המועצה מאשרת מחדש את זכותו של העם הפלסטיני לחיות בחופש, בצדק ובכבוד ובזכות למדינת פלסטין העצמאית שלהם. היא גם מאשרת מחדש את הצורך להשיג פתרון שלום צודק, מקיף ובר קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וקראה לישראל, המעצמה הכובשת, להפסיק לאלתר את כיבוש השטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים. המועצה מביעה דאגה כבדה מהפיצול של השטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים, הנובע מהמשך הבנייה והרחבת ההתנחלויות, העברה בכפייה של פלסטינים ובניית החומה. המועצה קוראת לכל המדינות להבטיח את חובותיהן של אי הכרה, אי סיוע או סיוע בכל הנוגע להפרות חמורות של נורמות מחייבות של המשפט הבינלאומי על ידי ישראל; לנקוט צעדים לקידום מימוש הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני; ולסייע לאומות המאוחדות במילוי אחריותו לגבי יישום זכות זו.

תוצאות ההצבעה הן כדלקמן:

בעד (41): ארגנטינה, ארמניה, בנין, בוליביה, ברזיל, סין, חוף השנהב, קובה, אריתריאה, פינלנד, צרפת, גבון, גמביה, גרמניה, הודו, אינדונזיה, יפן, קזחסטן, לוב, לוקסמבורג, מלאווי, מלזיה, מאוריטניה, מקסיקו, מונטנגרו, נמיביה, נפאל, הולנד, פקיסטן, פרגוואי, פולין, קטאר, הרפובליקה של קוריאה, הפדרציה הרוסית, סנגל, סומליה, סודן, אוקראינה, איחוד האמירויות הערביות, אוזבקיסטן, ונצואלה.

נגד (3): איי מרשל, בריטניה וארצות הברית.

נמנעים (3): קמרון, הונדורס וליטא.

בהחלטה (A/HRC/49/L.18) על התנחלויות ישראליות בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים, ובגולן הסורי הכבוש, שהתקבלה בהצבעה של 38 בעד, 4 נגד ו-5 נמנעים, המועצה מאשרת כי ההתנחלויות הישראליות שהוקמו מאז 1967 בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים, ובגולן הסורי הכבוש אינן חוקיות על פי החוק הבינלאומי, ומהוות מכשול מרכזי להשגת פתרון שתי המדינות וצודק ובר קיימא. ושלום כולל. עוד קוראת המועצה לישראל, המעצמה הכובשת, להפסיק ללא דיחוי את כיבוש השטחים שנכבשו מאז 1967, ולהפסיק לאלתר את הקמת התנחלויות חדשות והרחבת התנחלויות קיימות. המועצה קוראת למפעלים עסקיים לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי לעמוד באחריותם על פי העקרונות המנחים על עסקים וזכויות אדם והחוקים והסטנדרטים הבינלאומיים הרלוונטיים ביחס לפעילותם בהתנחלויות הישראליות והחומה בכבושים או ביחס אליהם. השטח הפלסטיני, כולל מזרח ירושלים, כדי למנוע את ההשפעה השלילית של פעילויות כאלה על זכויות האדם. המועצה מבקשת מהנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם לדווח על יישום הוראות החלטה זו במושב החמישים ושניים של המועצה.

תוצאות ההצבעה הן כדלקמן:

בעד (38): ארגנטינה, ארמניה, בנין, בוליביה, סין, חוף השנהב, קובה, אריתריאה, פינלנד, צרפת, גבון, גמביה, גרמניה, הודו, אינדונזיה, יפן, קזחסטן, לוב, לוקסמבורג, מלזיה, מאוריטניה, מקסיקו, מונטנגרו, נמיביה, נפאל, הולנד, פקיסטן, פרגוואי, פולין, קטאר, הרפובליקה של קוריאה, הפדרציה הרוסית, סנגל, סומליה, סודן, איחוד האמירויות הערביות, אוזבקיסטן, ונצואלה.

נגד (4): מלאווי, איי מרשל, בריטניה וארצות הברית.

נמנעים (5): ברזיל, קמרון, הונדורס, ליטא ואוקראינה.

בהחלטה (A/HRC/49/L.19) בנושא זכויות אדם בגולן הסורי הכבוש, שהתקבלה בהצבעה של 29 בעד, 15 נגד ו-3 נמנעים, דורשת המועצה מישראל להפסיק את צעדי הדיכוי שלה נגד הסורים, אזרחים בגולן הסורי הכבוש, ולשחרר לאלתר את העצורים הסורים בבתי הכלא הישראליים. עוד מצרה המועצה על נוהגי רשויות הכיבוש הישראליות המשפיעים על זכויות האדם של האזרחים הסורים בגולן הסורי הכבוש, לרבות החרמת רכוש פרטי של סורים על ידי הטלת מה שנקרא "מסמכים ישראליים" עליהם, מביעה דאגה כבדה המשך ניצול בלתי חוקי של משאבי טבע, שיטות הנחת מוקשים בלתי חוקיות של כוחות הכיבוש הישראליים בגולן הסורי הכבוש, וכן מביע דאגה עמוקה מאי שיתוף הפעולה של ישראל עם משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם. המועצה מבקשת מהמזכ"ל להביא את ההחלטה הנוכחית לידיעת כל הממשלות, ארגוני האומות המאוחדות המוסמכות, סוכנויות מיוחדות, ארגונים בין-ממשלתיים בינלאומיים ואזוריים וארגונים הומניטריים בינלאומיים, להפיץ אותה באופן רחב ככל האפשר ולדווח על כך. עניין למועצת זכויות האדם במושב החמישים ושניים שלה.

תוצאות ההצבעה הן כדלקמן:

בעד (29): ארגנטינה, ארמניה, בנין, בוליביה, סין, חוף השנהב, קובה, אריתריאה, גבון, גמביה, הודו, אינדונזיה, קזחסטן, לוב, מלזיה, מאוריטניה, מקסיקו, נמיביה, נפאל, פקיסטן, פרגוואי , קטאר, הפדרציה הרוסית, סנגל, סומליה, סודן, איחוד האמירויות הערביות, אוזבקיסטן, ונצואלה.

נגד (15): פינלנד, צרפת, גרמניה, יפן, ליטא, לוקסמבורג, מלאווי, איי מרשל, מונטנגרו, הולנד, פולין, הרפובליקה של קוריאה, אוקראינה, בריטניה וארצות הברית.

נמנעים (3): ברזיל, קמרון והונדורס.

https://rotter.net/forum/scoops1/737603.shtml

סיכום: יש שיפור קל בעמדת אוקראינה כלפי ישראל.

הוונדטה של גדעון משה זריצ'נסקי-סער

לדיוני ועידת היסוד של "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל", שהתכנסה ביוזמת "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר", ועוד מפלגות ציוניות-סוציאליסטיות, בבניין הטכניון בשכונת הדר בחיפה, בחנוכה תרפ"א, דצמבר 1920, הגיע גם יוסף חיים ברנר.

לברנר שהיה לדבריו לא ציוני, ולא סוציאליסט. לא הוצע כל תפקיד בוועידה, והוא לא נבחר כציר לוועידה, הוא הגיע כאורח. באחד הדיונים הסוערים, שעסקו בשאלות ייסוד, הרים לפתע ברנר את ידו ופנה בזעף אל אחד הדוברים: "אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר?!"

יושב ראש הישיבה העיר לברנר:

"חבר ברנר, אינך ציר. אין לך רשות הדיבור."

וברנר ענה:

"רשות הדיבור אין לי. אבל זכות הצעקה יש לי."

בכנס פוליטי של "תקווה חדשה", במהלך נאומו של גדעון משה זריצ'נסקי-סער, קרא ניסים אליהו, אחד המשתתפים לעומתו: "אתה נשבעת לנו שלא תקים ממשלה עם התנועה האיסלמית," ומיד הוא הוכה והורחק באלימות, וכמוהו הורחק באלימות רבה גם העיתונאי חזקי ברוך שניסה לסקר את המחאה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=737828&forum=scoops1

ב"תקווה החדשה" אין "זכות הצעקה". מפלגת הוונדטה של גדעון משה זריצ'נסקי-סער מתנאה בכך שהיא שונה מהליכוד, והגדיל לעשות יועז הנדל (הסוחר) שבשיא הצביעות טען שהאלימים במפלגה הם פעילים מהליכוד שהצטרפו למפלגה.

https://mida.org.il/2022/04/05/%D7%99%D7%95%D7%A2%D7%96-%D7%94%D7%A0%D7%93%D7%9C-%D7%A9%D7%95%D7%91-%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%99%D7%90%D7%99-%D7%94%D7%A6%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA/

התנאות מפלגת הוונדטה "תקווה חדשה" בפוליטיקה חדשה, נקייה ולא אלימה הינה כנראה טקטיקת "התקייה" (בת' ולא בט') של המפלגה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%94

מן הראוי שגדעון משה זריצ'נסקי-סער יתגבר על רגשי הנקמה הילדותיים שלו, ממילא חלומו להיות ראש ממשלה נגוז, וסיכוייו לעבור את אחוז החסימה אפסיים. כך שלמען המדינה ראוי שיפעל למנוע כאוס פוליטי של ממשלת מיעוט התלויה בתנועה האיסלמית וברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), או הליכה למערכת בחירות נוספת. לטובת המדינה והעם רצוי שיצטרף בחזרה לליכוד ויעזור להקים ממשלה בעלת יכולת שליטה ומאבק נגד הטרור של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.

תומכי הטרור

1. אבי המחבל הרוצח בתל אביב, רעד חאזם, היה מאושר. הוא עמד על מרפסת ביתו והתגאה במעשה בנו, והסית ללכת בדרכו. ולמה שלא יהיה מאושר, בנו הרוצח מקבל כעת אוכל טוב, בתולות שחורות עין, ונערים צעירים בגן העדן, והוא עצמו יקבל מעתה משכורת שמנה מאבא של מאזן לכל ימי חייו (שממומנת מההלוואה בסך של 500 מיליון שקל שקיבל מבנימין גנץ). למותר לציין שארגונו של אבא של מאזן, ארגון הג'יהאד "השהידים של הקצה" קיבל אחריות על הרצח.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=738393&forum=scoops1

2. גבריאלה לסקי-שוץ, חברת הכנסת ממר"צ, הכריזה כי יש לשלם כסף למשפחות המחבלים

https://m.maariv.co.il/news/politics/Article-910055

חבר מפלגתה יאיר גולדנר-גולן, הגיב לדבריה ברוח שנות השלושים באירופה, שעיתוי ההכרזה לא במקום. המהות נכונה. יש לשלם למשפחות המחבלים.

טיבי מהלל טרור – רצח החייל אברהם ברומברג

חברי הכנסת אחמד כמאל אחמד א-טיבי, ואוסאמה סעדי, יחד עם אם המחבל כרים יונס שרצח בשנת 1980 את החייל אברהם ברומברג יחד עם בן דודו, מאהר יונס. הם חטפו אותו מצומת חדרה, ירו בו בנשקו והשליכו אותו לגסוס בצד הדרך.

https://twitter.com/Ahikam20/status/1511694384831602697

יונס נדון במקור למאסר עולם אך ב-2012 באופן מוזר ומרגיז נקצב עונשו על ידי שמעון פרסקי-פרס כך שהוא עתיד להשתחרר ב-1.23. לאחרונה החל קמפיין של תנועת "אם תרצו" הקורא לשרת הפנים איילת שקד לשלול לו ולבן דודו את אזרחות הישראלית לפני שיצאו מהכלא.

כמה נלעג יועז הנדל (הסוחר) שקבע ש"טיבי לא תומך טרור."

מן הראוי לשלול אזרחות מכל מחבל. אזרחות היא סוג של אמנה, הסכם, ברית חברתית. מחבל הפועל לחיסולה של המדינה ולרצח אזרחיה מן הראוי לשלול את אזרחותו. הטענה שאין לו אזרחות נוספת ולכן אין לשלול את אזרחותו הישראלית מוזרה בהינתן שהוא המחבל זוכה אוטומטית לא רק לאזרחות פלסטינית, אלא לתמיכה כספית פלסטינית על רצח היהודים. הטענה שאין אזרחות פלסטינית נסתרת ע"י הפלסטינים עצמם. מכיוון שעזה היא מדינה פלסטינית לכל דבר יש גם להעבירם לשם. שם הם יתגאו במדינתם. האם ממשלה הנשענת על "האחים המוסלמים"-"התנועה האיסלמית", והרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) תוכל לעשות כן?

האם תתחיל עתה פרשת אלאור אזריה חדשה?

המחבל עבד אל-רחמן קאסם (22) מהכפר ג'יפנה, התגנב לירושלים למסגד הקצה, ולאחר שיצא ממנו מוסת, דקר בחמת זעם שני שוטרים שעמדו על המדרגות ופצע אותם קל ובינוני, השוטרים ירו בו, והוא שכב פצוע על הרצפה, ניגש אליו שוטר וירה בו באקדחו בבטנו מטווח אפס. לפני שמת עוד איים לירות בו שוב בראשו. המחבל מת זמן קצר אחר כך מאובדן דם.

סרטון שצילם עד ראייה לאירוע מראה לטענת המשפחה, וגדעון לואי (לוי) – שהשוטר עשה מעשה אלאור אזריה. מהסרטון מצטיירת אפשרות של וידוא הריגה או הריגת פצוע מתוך תאוות נקם או אובדן עשתונות בידי השוטר. על פניו, אין בין מעשהו של השוטר לבין מעשה אלאור אזריה שום הבדל — שניהם ירו למוות במחבל פצוע. מלין גדעון לואי (לוי).

דו"ח הנתיחה הפתולוגית שנעשתה בעקבות דרישת המשפחה שבה השתתף מטעמה ד"ר אשרף אל קאדי, קבע שעבד אל-רחמן מת כנראה מאיבוד דם בעקבות פגיעה בכבד ובכלייה. הרופא הפלסטיני אמר למשפחה שאילו הוגש לו טיפול רפואי בזמן, ייתכן שאפשר היה להציל את חייו. במשפחה משוכנעים שהפציעה החמורה נוצרה כתוצאה מהירי הנוסף, בזמן שכבר שכב פצוע בידו וברגלו.

עו"ד מדחת דיבה משועפט הגיש לבית משפט השלום בירושלים בקשה לחקירת סיבת המוות של קאסם. "בסרטון שהופץ ברשתות בידי משטרת ישראל ברור על פניו שהצעיר נוטרל מיידית על ידי כוחות הביטחון לאחר שנפגע ממספר יריות בגופו. אלא שבעודו בחיים ועל אף שנוטרל הצעיר לחלוטין, בוצע בצעיר נוהל של 'וידוא הריגה' (בעודו צועק מפצעיו ומנופף בידיו לעזרה) ולא ניתן לו כל טיפול רפואי שהוא וזאת בניגוד קוטבי לכל דין." את הבקשה לחקור את מותו של קאסם הגיש דיבה לאחר שלדבריו נוכח לדעת שהמחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) לא פתחה בחקירה. הדיונים בנושא התקיימו בפני השופטת עדי בר-טל בבית משפט השלום בירושלים. הם בעיצומם. המשטרה מיהרה לבקש להוציא צו לקיום הדיון בדלתיים סגורות וצו איסור פרסום על דיוני בית המשפט "לצורך הגנה על השוטר" ובית המשפט נענה כמובן לבקשתה והוציא את הצווים. השבוע היה אמור להתקיים עוד דיון בבית המשפט, גם הוא היה בדלתיים סגורות.

(גדעון לוי אלכס ליבק, "וידוא הריגה בשער הכותנה, ואיש לא מתרגש – אזור הדמדומים", "אל-ארצ'י, 8.4.22)

https://www.haaretz.co.il/magazine/twilightzone/.premium.HIGHLIGHT-1.10728641

ייאמר ברורות. אוי לנו אם יתחיל מחדש הטרלול המשפטי של פרשת אלאור אזריה. מחבלים יש להרוג ולבצע וידוא הריגה. אגב ביקורת דומה הושמעה ברשתות החברתיות גם נגד האזרח שזהותו נותרה חסויה שירה שנית במחבל הרוצח מבאר שבע.

אסור לחזור על טירלול משפט אלאור אזריה!

הצביעות הפיליסטינית של סלים דאו

השחקן היווני-נוצרי, סלים דאו (71) שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, שהופיע שנים רבות על בימות התיאטרון ובסדרות ובסרטים ישראלים מצליחים כגון "אוונטי פופולו", "פאודה", ו"עבודה ערבית" – קיבל לאחרונה תפקיד סדרת ה"כתר" של נטפליקס. בתפקיד המיליארדר המצרי מוחמד אל פאיאד.

כשיצא 'הכתר' הכריז דאו: "אני פתאום שחקן ישראלי, הצלחה ישראלית. אמרתי 'בואו נירגע, חבר'ה.' אני לא הצלחה ישראלית, אני לא שחקן ישראלי. אני פלסטיני, אני שחקן פלסטיני."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=737996&forum=scoops1

זכותו. זהותו של אדם כבודו. אך באותה מידה אי יושרתו של אדם חוסר כבודו. אם היה דאו אדם בעל יושרה וכבוד היה הולך למשרד הפנים, מוותר על אזרחותו הישראלית ומקבל אזרחות פלסטינית, ועובר לגור בעזה רמאללה, או קטאר כפי שעשה בן עדתו עזמי בשארה.

יצר הטנטוס של "הפסיכולוגית" רולא מסאווי

רולא מסאווי, יווניה-נוצריה שהסתערבה בכפייה בגין הכיבוש הערבי, פסיכולוגית מנצרת, כתבה ברשת נגד רס"מ אמיר ח'ורי, שהסתער על המחבל שביצע את הפיגוע בבני ברק – והביא לחיסולו: "גם אם תניפו את דגלי ישראל בעיר כדי לנרמל את היחסים, זהותה של העיר פלשתינית." מסאווי נעצרה על ידי השב"כ.

https://rotter.net/forum/scoops1/737549.shtml

מאישה שאצלה יצר הטנטוס מתגבר, כפי שהגדיר פרויד, יש כמובן לשלול את רישיון העיסוק בפסיכולוגיה.

סוחרת סמים מ"פלסטינית" ל"ישראלית"

פדאא' כיואן, תושבת חיפה, יוונייה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה בגין הכיבוש הערבי, נתפסה בסחר בסמים באבו דאבי באיחוד האמירויות, הועמדה לדין בדובאי ונגזר עליה גזר דין מוות. לאחר שנעצרה, סירבה כיואן, בתחילה, לקבל ביקור מטעם גורם רשמי של מדינת ישראל וזאת על רקע עמדותיה הפרו פלסטיניות והאנטי ישראליות. לאחר זמן מה משנוכחה לדעת כי אין מי שיסייע לה, מלבד גורמים רשמיים ישראלים, נאותה כיואן לאפשר לגורמי משרד החוץ הישראלי לסייע בעדה.

גורמים באיחוד האמירויות אמרו כי מאחר ובדובאי כבר אין עונש מוות כיואן הועברה בכוונת מכוון להישפט באבו דאבי, שם עדיין מונהג עונש מוות.

ח"כ אימן עאדל עודה, האחמדי מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) שהתנגד להסכם השלום עם איחוד האמירויות פנה לנשיא הרצוג ולשר החוץ לפיד במטרה שיפעלו אצל האמירתים לביטול גזר הדין. בהקשר זה חשוב לציין כי בעת שהובאו "הסכמי אברהם" (הנורמליזציה עם איחוד האמירויות) להצבעה בכנסת, הצביעו אימן עודה וחברי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) נגד ההסכמים, שמכוחם כעת, הוא וחברי מפלגתו, מבקשים עזרה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=738103&forum=scoops1

סוחרת הסמים כיוואן זכורה לחיפאים מבית הקפה אזאד ברחוב הילל אותו ניהלה והיתה אחת מבעליו. רב-סמל רביב רוט הגיע למסעדת "אזאד" ברחוב הלל בחיפה במהלך פברואר 2010, אך המארחת לא איפשרה לו להיכנס למקום בגלל שלבש מדי צה"ל. התקרית עוררה סערה ציבורית, וזמן קצר אחריה התברר כי למסעדה אין רישיון עסק – והיא נסגרה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=737871&forum=scoops1

המעניין הוא שעיתון "אל-ארצ'י" שתמיד מקפיד (בשמץ גזענות) להגדיר את ערביי ישראל "פלסטינים" (ובכך להדירם מערביותם) מגדיר הפעם את סוחרת הסמים כיואן "ישראלית" למרות התנגדותה לכינויה זה.

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.10722233

אסור לעשות למענה שום ויתור מדיני כמו שנעשה עבור נעמה יששכר. למשפט יששכר היה מניע מדיני מצד רוסיה להשתמש בה כקלף מיקוח לשם שחרור ההאקר הרוסי אלכסיי בורקוב שהיה כלוא בישראל, שלא יוסגר לארה"ב. וכאן זהו עניין פלילי רגיל.  קשה היה לראות את נעמה יששכר חוזרת בשמחה במטוסו של ראש הממשלה, ומיד אחר כך יורדת לאמריקה, וזאת לאור המחיר ששולם עבורה העברת הבעלות על חצר אלכסנדר לממשלת רוסיה.

מה התועלת שתצא מביטול מבחני הבגרות במקצועות ההומניסטיים?

על  ה"תקווה החדשה" של שאשא ביטון, חיסול החינוך ההומניסטי בישראל, ע"י ביטול בחינות הבגרות במקצועות ההומניסטיים כבר כתבתי ("חדשות בן עזר" גיליון 1722) ואין לי מה להוסיף.

מסתבר שלדעת עיתון "אל-ארצ'י", לרפורמה שלה בחינוך יש מטרה פוליטית.

"פרטי הרפורמה שמובילה שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון הולכים ומתבררים. בכיתות י'-י"א יילמדו המקצועות ההומניים ברמה בסיסית, תוך שימוש במגוון שיטות הערכה. אלו יצטרכו לתת תוקף ללמידה – ולוודא עמידה בסטנדרטים. בכיתות י"א-י"ב – שלב הלימודים המתקדמים – התלמידים יוכלו לבחור ולהעמיק בלמידה. העבודה הבין-תחומית שיגישו בסיום לימודיהם תעסוק בשניים מתוך ארבעת המקצועות, ותיבדק על ידי בודקים חיצוניים. זו אמורה להיות גולת הכותרת של מתכונת הלמידה החדשה: התלמידים יידרשו לחקירה עצמאית, שבה יביעו באופן ברור את דעותיהם ועמדותיהם.

מובילי המהלך, במטה משרד החינוך ובמחוזות, צריכים להבהיר כי מטרת הרפורמה היא לפתח סקרנות, חשיבה ביקורתית ויכולת להתמודד עם שאלות מורכבות – מרכיב משמעותי במיומנויות המאה ה-21. אלה, כוללות למשל, דיון היסטורי בנכבה, ייצוג ספרותי ליחסים רומנטיים בין יהודים לערבים, ביקורת על חוק הלאום או סתירות בין התנ"ך לממצאים ארכיאולוגיים.

(אור קשתי, "הרפורמה בבגרויות היא הזדמנות ללמידה מסוג חדש – חינוך וחברה", "אל-ארצ'י, 4.9.22)

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.10719111

הבנתם? מטרת הרפורמה בחינוך היא לדון בנכבה, ביחסים רומנטיים בין יהודים לערבים, ומציאת סתירות בין התנ"ך (לא הקוראן) לממצאים ארכיאולוגיים.

כאן כדאי להיזכר בסעיפים הראשונים של מטרת החינוך הממלכתי ע"פ החוק בישראל. מטרות החינוך הממלכתי הן:

(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו.

(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל במדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים.

(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.

(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית,

https://cms.education.gov.il/educationcms/units/zchuyot/chukimveamanot/chukim/chokchinuchmamlachti1953.htm

ארור ארור שונא ישראל

ארור, ארור, ארור,

ארור לאל יהו.

תמות – ארור,

ארור – מות תמות.

ארור ליהו,

ארור, ארור, ארור

הכתובת הזו נמצאה על לוחית קטנה ועתיקה עשויה מעופרת מקופלת בגודל שני ס"מ רבועים מעפר שסונן משפכי עפר בהר עיבל.

"הממצא החדש הוא מכת מוות לכל מכחישי המקרא," מדגיש פרופ' גליל. "רבים ממבקרי המקרא טענו כי במאה ה-13 לפני הספירה, עם ישראל לא ידע קרוא וכתוב, ולכן לא יכול היה לכתוב את התנ"ך. לפיכך מכחישי המקרא טענו כי התנ"ך נכתב מאוחר מאוד, בתקופה הפרסית או ההלניסטית."

פרופ' גליל סבור כי העובדה שהממצא החדש נחשף בהר עיבל, היא בעלת משמעות חשובה מבחינה היסטורית. בספר דברים (פרק כ"ז) מצווה משה רבנו את העם לקיים טקס מיוחד אחרי הכניסה לארץ. אירוע שזכה לכינוי "מעמד הברכה והקללה", בהר גריזים ובהר עיבל שבשומרון. בטקס נאמר לעם כי הוא יבורך אם יקיים את מצוות התורה – והוזהר כי הוא יהיה ארור ומקולל אם יפר את הברית: "וְעָנוּ הַלְוִיִּם, וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה', מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר. וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן."

ב-6 באפריל 1980 גילה צוות בראשותו של פרופ' אדם זֶרטָל, מומחה לארכיאולוגיה של ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, אתר פולחני בהר עיבל. בהמשך נערכו חפירות שבעקבותיהן קבעו מספר חוקרים כי מדובר ב"מזבח יהושע בן נון", המקום שבו התקיים הטקס החגיגי וכריתת הברית המחודשת בין האל לעם ישראל שנכנס לארץ, לאחר יציאת מצרים וארבעים שנות נדודים במדבר. אלא שמיספר לא מבוטל של אנשי אקדמיה התעקשו לטעון כי מדובר באתר פולחן כנעני, שאין לו שום קשר ליהדות.

https://www.ynet.co.il/judaism/article/skryigcf5

מובן שמיד כל אויבי ישראל נחרדו מהגילוי שמא יוכח קשר היסטורי בין הרי השומרון לעם ישראל, ויצאו להוכיח את מופרכותו של הגילוי. (הם לא שמים לב לסתירה בעמדם הסותרת גם את דברי אללה, אלוהים הערבי בקוראן).

מובן שעיתון "אלארצ'י" יוצא נגד הגילוי בטענה שעצם הגילוי הוא לא חוקי. "הממצא מהר עיבל. נשלח לסריקת רנטגן בצ'כיה בניגוד לחוק, שכן בכל הוצאה של עתיקה מהארץ יש צורך ברישיון יצוא של רשות העתיקות." הארכיאולוג אלון ארד, מנכ"ל ארגון "עמק שווה", חושב שעצם העיסוק בממצא הוא בעייתי. "מה זה משנה המאה ה-11 או המאה ה-13? עצם ההתייחסות אליו מכשירה את מקורו המפוקפק וחותרת תחת היסודות המקצועיים של הארכיאולוגיה. חפירה ארכיאולוגית היא ביסודה תהליך של הרס מבוקר, ולכן היא זקוקה לרישיון וחייבת להתנהל תחת מתודולוגיה מוסכמת. כאשר מגיע ממצא שמקורו בחפירה פיראטית, מתייחסים אליו בהתאם," אומר ארד.

אישים ברשות הפלסטינית אמרו ל"הארץ" שהחוקרים הישראלים והאמריקאים לא ביקשו רשות לקחת את העפר או לעבוד באתר, וממילא לא קיבלו כזו. "אנחנו מגנים את הפעולה הזו, שנעשתה בניגוד לחוק הבינלאומי," אמר פקיד בכיר במשרד התיירות והעתיקות הפלסטיני.

קבלן פלסטיני הרס חלק מהמתחם בהר עיבל.

(ניר חסון, "משטח הרשות, ללא רישיון: המסע המפוקפק של כתובת הקללות", "אל-ארצ'י", 1.4.22)

https://www.haaretz.co.il/science/archeology/.premium-1.10712267

לכל אויבי ישראל נאמר ברוח הממצא:

ארור, ארור, ארור,

ארור לאל יהו.

תמות – ארור,

ארור – מות תמות.

ארור ליהו,

ארור, ארור, ארור

מרב קסטנר-מיכאלי נגד הרכבת

אחרי החגיגות מתבהר: רבים הנוסעים שיפסידו מהרפורמה בתחבורה הציבורית.

מרב קסטנר-מיכאלי ואיווט אביגדור ליברמן, התהדרו בשורת הנחות בתעריפי התחבורה הציבורית, אך הצניעו את הפרטים הנעימים פחות – את ההתייקרויות. מינוי חודשי חופשי בתל אביב, ירושלים וחיפה יתייקר ב-22%, והמחיר לנוסע המזדמן יעלה ב-14%, על כרטיס נסיעה שעולה כיום 4.8 שקלים, ישלמו 5.5 שקלים. וכן כל הנסיעות ברכבת.

כשליש מהנסיעות בתחבורה הציבורית בישראל מתבצעות באמצעות מינויים חודשיים. המינוי הפופולרי ביותר הוא חופשי חודשי אזורי, המשלב נסיעות אוטובוס ורכבת בכל אחד מהמטרופולינים הגדולים: תל אביב, ירושלים וחיפה. מחיר המינוי כיום הוא 208.5 שקל, ואילו לפי הרפורמה החדשה מינוי חודשי אזורי לנסיעה באוטובוסים בלבד במטרופולינים יעלה 225 שקל, ומינוי לנסיעה משולבת באוטובוסים ורכבות יעלה 255 שקל – 22% יותר.

מיכאלי וליברמן העריכו כי הרפורמה החדשה תעודד נוסעים להשתמש בתחבורה הציבורית. אבל כשמחירי הנסיעה בערים הגדולות עולים, יש להניח שהרפורמה החדשה לא רק שלא תעודד נסיעה בתחבורה הציבורית, אלא בעיקר תדכא אותה.

אלה הנוסעים שיפסידו מהרפורמה בתחבורה הציבורית – רכב ותחבורה:

https://www.themarker.com/dynamo/cars/.premium-1.10718070

קונצרטינה ובנדונאון

בשולי ניתוחה המעניין של הפזמון של נתן אלתרמן "קונצרטינה וגיטרה", כתבה זיוה גרבורג-שמיר: "הקונצרטינה – מין אקורדיאון קטן שכבר יצא מן האופנה" ("חדשות בן עזר" 1737), אז ראוי לציין שעדיין הוא באופנה כמלווה את הטנגו בדרום אמריקה.

הקונצרטינה (או בספרדית: Bandoneón) הוא כלי נגינה אופייני וחיוני במוזיקת הטנגו. הבנדונאון קבע במידה רבה את קצב הטנגו. מוזיקת המילונגה היתה מהירה מדי עבור נגני הבנדונאון שלא יכלו לעמוד בקצב של נגני הגיטרה, הכינור והחליל, לכן הקצב הואט כדי לאפשר להם להצטרף לנגינה וכך נוצר קצב הטנגו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A0%D7%93%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%9F

אז הנה תיהנו מהטנגו הקלסי 'La Cumparsita'

חררדו מתוס רודריגז היה סטודנט צרפתי לאדריכלות ופסנתרן. יליד 1897 במונטוידאו, אורוגואי. הוא הלחין את "לה קומפרסיטה" ב-1916 עבור הלהקה ההיתולית של הפקולטה בה הוא למד, שגיבש לכבוד חגיגות הקרנבל הקרובות. "לה קומפרסיטה" הוקלטה לראשונה בסוף 1916 או בתחילת 1917. מאוחר יותר נוספו מילים למנגינה, ללא הסכמת המלחין. קרלוס גרדל הקליט את הטנגו בדצמבר 1927. ומאז זה ההמנון הארגנטינאי של הטנגו, המפורסם והידוע ביותר בכול העולם, שזכה לאין ספור ביצועים. הנה האזינו לביצוע המקסים עם הבנדונאון כאן ותיהנו:

https://youtu.be/6yoLXINtBwE

מִרחב הזונה לקסטנר

סוזנה קסטנר, בתו של ישראל רז'א קסטנר, ואימו של מרב קסטנר-מיכאלי, השוותה את עידית סילמן לרחב הזונה בגלל פרישתה ממשלת בנט. (מעניין למי היא הישוותה בעבר את אלכס גולדפרב?)

https://mobile.twitter.com/YinonMagal/status/1513200176420339715

בתגובה כתבה לה רחל פרומן-קומלוש: "סוזי קסטנר טענה שסילמן היא בת דמותה של רחב הזונה, ובכך הפגינה בורות אדירה ולא מפתיעה פלוס שוביניזם שפל, שאולי מסביר את הבעיות של בתה האנטי-הורית רוב חייה.

"על פי המסורת היהודית רחב נישאה ליהושע וצאצאיה הם בין היתר למשל הנביא ירמיהו והנביא יחזקאל וגם דוד המלך (לפי המסורת הנוצרית רחב היא אימו של בועז וממנה יצא גם ישו) והיא נתפשת כמי שסייעה לעברים לכבוש את הארץ בה סוזי חיה.

"לעומת זאת סוזי קסטנר נלחמה נגד הנפת דגל ישראל במשחק של הפועל תל אביב ונראתה בסצינה הזאת כאישה הזויה ותוקפנית ואם כך, איך נגדיר את  סוזי, שאביה העיד לאחר השואה לטובת ארבעה פושעים נאציים – קורט בכר, יוטנר, קרומאי וויסליצני? עדיפה כבר רחב הזונה על פני בתו של מי שמעיד לטובת נאצים."

אם זו לא הסתה מהי הסתה?

חבר הכנסת האחמדי הגזען, איימן עאדל עודה, פנה בקריאה לערבים בהאי לישנא:

"מאל-קודס הערבייה הקדושה לפלסטינים עם אזרחות ישראלית המשרתים בכוחות הביטחון כוחות הכיבוש (היהודי) כדי שדגלי פלסטין (דגל סייקס) יתנופף מעל ירושלים. אסור לאף פלסטיני אזרח ישראל להתגייס לכוחות אלו. הבוז והשנאה לכוחות הביטחון. אני קורא לצעירים לזרוק את הנשק בפנים של כוחות הכיבוש (היהודי) מקומנו הטבעי בקרב העם הפלסטיני ובמערכה הצודקת שלו."

https://twitter.com/N12News/status/1513233051752538126?t=7vlb-tWv-OhRb7E6IseXdQ&s=03)

לאחר הביקורת שספג תגובתו היתה קשה לא פחות. אני מתכוון, אמר עודה, רק לכוחות הביטחון בירושלים, כלומר שאם מגיע ואפילו רק על הר הבית טרוריסט הרוצה לרצוח יהודי או ערבי – אסור לדידו של עודה לכוחות הביטחון להגן עליו מרצח.

חבר הכנסת היווני-נוצרי הגזען שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, סאמי אבו שחאדה, גיבה את האחמדי עודה (מטעמים מובנים שניהם חייבים להראות קיצוניות בשנאת ישראל יותר מהמוסלמים): "מזרח ירושלים היא מקום כבוש, כוחות ישראלים צריכים לצאת ממזרח ירושלים. אנחנו קוראים לילדים שלנו – אל תתגייסו לצבא הכיבוש. זו עמדתנו ההיסטורית. יש חיילים רוצחים בצבא. יש חוק בין לאומי, ישראל מנהלת משטר אפרטהייד ורוצחת ועושה פשעים נגד האנושות."

https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-910722

בהינתן שבכוחות הביטחון של ישראל משרתים כ-1200 ערבים-מוסלמים, זוהי הסתה חמורה ביותר. למה מערכת המשפט הישראלית מזלזלת בחוקי המדינה? פעם אחר פעם מערכת המשפט עוברת על החוק כאשר היא מכשירה אנשים המכריזים במובהק על תמיכתם באויב ובטרור. הנה למשל החוק נגד ההסתה:

חוק העונשין, תשל"ז-1977 – חוק נגד הסתה:

סעיף 109 לחוק העונשין עוסק בנושא הסתה להשתמטות וקובע כדלקמן:

(א) מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזויין לערוק משירותו או מפעולה צבאית, או סייע לו בעריקה, דינו – מאסר שבע שנים.

(ג) מי שנתן לאדם החייב בשירות כאמור בסעיף קטן (א) מקלט או סייע להחביאו, כשהיה לו יסוד להניח שהוא עריק, דינו – מאסר שלוש שנים.

(ד) מי שעבר עבירה לפי סעיף זה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר חמש-עשרה שנים.

(ה) בסעיף זה, "עריקה" – העדר מן השירות בכוח מזוין מתוך כוונה שלא לחזור.

סעיף 110 לחוק העונשין עוסק בנושא הסתה לאי-ציות וקובע כדלקמן:

מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזוין לאי-ציות לפקודה חוקית, דינו – מאסר שנה; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר חמש שנים; נעברה העבירה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר שבע שנים.

האם מערכת המשפט תעמיד לדין סוף סוף את חברי הכנסת הערבים המסיתים נגד המדינה והתומכים באויביה ובטרור ותסלק אותם מהכנסת? בטוח שלא.

גם מרצ תומכת בטרור

‏בנוסף לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ותנועת "האחים המוסלמים": גם מרצ הצביעה בהרכב מלא נגד ההחלטה לבחון פגיעה כלכלית במשפחות טרור.

‏הורביץ: "יש פושעים אחרים גם במדינה, זה מדרון חלקלק, לא דמוקרטי. מדינה חזקה לא צריכה לפגוע בזכויות. כלל יסוד במשפט, מענישים בנאדם על מעשיו ולא על מעשי משפחתו ואחרים."

זנדברג: "זה לא צעד נכון, זה זכויות של אזרחים, צריך להעניש לפי חוק ולא להעניש ע״י שלילת זכויות יסוד מילדים."

https://rotter.net/forum/scoops1/738655.shtml

להעביר ממשלת זדון מהארץ

זכות היוצרים לקריאה "להעביר ממשלת זדון מהארץ" שייכת לחנה הברפלד-זֶמֶר, העורכת המיתולוגית של "דבר", הקוראת כך נגד ממשלת מנחם בגין ב-20.9.82.

https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=dav19820920-01.1.1&e=-------he-20-dav-1--img-txIN%7ctxTI-%d7%97%d7%a0%d7%94+%d7%96%d7%9e%d7%a8+%d7%9e%d7%9e%d7%a9%d7%9c%d7%aa+%d7%96%d7%93%d7%95%d7%9f-------------1

הליכוד אימץ ממפלגת העבודה את ערך ההתיישבות, וגם דברים רעים, את הקריאה להעביר ממשלת זדון מהארץ. קריאה שמוטב שלא תהיה.

ח״כ איבתיסאם מראענה, (ממפלגת העבודה של בן גוריון וברל): מתנגדת להפסקת תשלום קצבאות למשפחות מחבלים. 

https://rotter.net/forum/scoops1/738800.shtml

הרב הרפורמי ממפלגת העבודה של בן גוריון וברל, גלעד קריב, קובע שדברי עודה אינם בגדר המרדה:

https://rotter.net/forum/scoops1/738786.shtml

אז איך להתייחס לממשלה כזו אם לא ממשלת זדון?

נעמן כהן

אהוד: נדמה לי כי השימוש בביטוי "ממשלת זדון" היה נפוץ בשעתו כלפי ממשלת המנדאט.

* * *

מנחם רהט

כוס חמישית – על שום מה?

ההגדה של פסח, שמוגדרת בפי הרמב"ם 'הגדת הגלות', אינה מתייחסת למצבנו הגאולי כאן ועכשיו בארץ ישראל, שבה מתגשמת לעינינו בשורת 'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ'. כבני הארץ הזו שזכו לראות בהתגשמות הבשורה, עלינו להרים בליל הסדר גם כוס חמישית כנגד בשורת 'וְהֵבֵאתִי'.

מספרים על אדמו"ר אחד, שהיה יושב וממתין לבוא המשיח. יום אחד ביקשו תלמידיו לרצותו ונכנסו אליו כדי לבשר לו ש"העוילֶם אומר שהמשיח מגיע." פתח האדמו"ר את חלון חדרו, ריחרח באוויר, ואמר באכזבה לחסידיו: "לא, אין עדיין ריח של משיח. לגאולה צריך שיהא אפילו ריח מיוחד."

בארץ ישראל שונה המצב. מאז תחילת שובנו ארצה במאות ה-18 וה-19, ובוודאי מאז "חזרה מלכות לישראל", כלשון הרמב"ם, לפני כמעט 74 שנה, מרגישים באוויר הארצישראלי ריח של גאולה. נכון, טרם הגענו לשלימות, והימים האחרונים יוכיחו. אבל מצד שני אי אפשר להתעלם מחצי הכוס המלאה: עם ישראל שולט בגורלו ואינו נתון לחסדי העמים; מיספר היהודים החיים בא"י בימינו, עולה על מיספרם של היהודים בארץ בכל זמן מן הזמנים. גם הרווחה הכלכלית של היהודים בארץ ישראל, עולה על כל מה שידעו יהודי הארץ לדורותיהם. אין שום דמיון בין מצבו המופלא של העם היושב בציון כיום, למצבם אי פעם של היהודים בכלל, ויהודי הארץ בפרט.

ליל הסדר הוא הזמן שקבעו חז"ל להודיה על הנסים ועל הנפלאות. אותו בורא עולם שהוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא הוא שהנחיל לנו מחדש בזמננו את הארץ הזו. זו אמונה פשוטה ותמימה. ואף על פי כן נצמדים יהודי א"י גם לאחר שובנו הביתה, להגדה 'המיושנת', שהרמב"ם מגדיר 'הגדת הגלות': "ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות" (היד החזקה, הלכות חמץ ומצה, פרק ח'). באותה הגדת גלות באמת אין שום איזכור לכל מה שקורה כאן, מאז "חזרה מלכות לישראל"; צונזרה ממנה ארץ ישראל, שהיא היעד הסופי של יציאת מצרים: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ."

חז"ל, בישיבתם בבבל, תיקנו שתיית ארבע כוסות יין בליל הסדר, כנגד ארבע לשונות של גאולה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, ולָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לאֱלֹקִים." ודווקא הפסוק העוקב, שהוא שיאו של תהליך הגאולה, הושמט מן ההגדה – ובצדק: כיצד יכול היה יהודי בפולין או במרוקו, לעשות שקר בנפשו ולחגוג על כוס חמישית של "וְהֵבֵאתִי". אבל מאז כבר נפל דבר בישראל. לאחר אלפיים שנות גלות חזר עם ישראל לארצו וחידש בה את מלכות ישראל, שמעמדה, לפי הגמרא בברכות ל"ד א', זהה למצב של 'משיח עכשיו': "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד."

והמהר"ל מפראג, ההוגה והפילוסוף, כתב שהגלות מושתתת על שלושה מרכיבים: יציאה מא"י, פיזור בארצות הגולה ושיעבוד לאומות העולם ('נצח ישראל', פ"א); ומכאן שהגאולה היא בדיוק היפוכם של מצבים אלה ומושתתת גם היא על שלושה מרכיבים: חזרה לא"י, קיבוץ גלויות ועצמאות מדינית. והלא כל זה הלא קרה לנו, בזמננו ולנגד עינינו. הלא דבר הוא!

כל מי שניחן בראיה היסטורית אינו יכול להתכחש למהפך המוחלט שהתחולל בחיי עם ישראל מאז שיבת ציון. נתקיימה בנו במלואה לשון חמישית של גאולה (שמות ו', ו'-ז'): "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'" – ואיך נוכל שלא להודות על הגאולה ועל התמורה?  אנחנו, שזכינו במה שלא זכו אבותינו מאז נתחברה הגדת הגלות, איך נפסח על הודיה זו של כוס חמישית כנגד "וְהֵבֵאתִי"?

רבים בישראל מבינים את גודל האבסורד וחושבים שהגיע הזמן להביע בשולחן הסדר שיר ושבח על התגשמות חזון הנביא מיכה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת," שהתגשם בדמות ניסי התקומה הבלתי אפשריים על פי דרך הטבע.

הרב שלמה ריסקין, מאפרת, סיפר שאפילו הנכדים שלו הבינו את גודל האבסורד. "סבא," הם תהו, "אם אתה באמת מאמין שהגלות הסתיימה, למה לא תברך גם על כוס חמישית?"

בירושלים חי בשנות ראשית המדינה תלמיד חכם ענק, הרב מנחם מנדל כשר, מחברם של ספרים לאין מספר, בעל 'תורה שלימה'. כבר ב-1950 חיבר 'הגדה ארצישראלית' (חפשו ב-Hebrew Books) מרהיבה ומשובבת נפש, בה כתב:

"והנה בזמננו אנו, שזכינו לראות בחסדי השם יתברך וישועתו עלינו בהקמת מדינת ישראל, שהיא אתחלתא דגאולה וישועה מגלות אדום, וקיום הבטחת וְהֵבֵאתִי, טוב ויפה לקיים מצווה מן המובחר בשתיית כוס חמישי, שהוא כנגד וְהֵבֵאתִי, ולומר עליו הלל הגדול, ולהודות לה' על הנסים ועל הנפלאות ועל המלחמות והתשועות שעשה לנו בימינו. כי עמדו לנו חסדי ה' בעת מצור ומצוק, בקום עלינו יחדיו שבע אומות להרע ולהשמיד את המדינה העברית, ולהטביעה בנחלי דם ואש ותמרות עשן, וה' ברחמיו הרבים הפר עצת זדים ועשה לנו נס ופלא ועזרה וגבורה... ואנחנו תפילה ותקווה לא-לוהי ישענו, כי קווי איילת השחר אשר הנצו לנו על אדמת אבותינו, יעצמו לאור גדול... וכשם שזכינו לראות באתחלתא של וְהֵבֵאתִי, כך נזכה לגאולה שלימה בביאת משיח צדקנו."

לא נגענו, רק קיצרנו. אי אפשר לנסח זאת יותר חד ומדוייק.

בליל הסדר הזה, כאשר נפלאות "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" מתגשמות לנגד עינינו ממש, חלה חובה אמונית על היהודי שזכה לחיות בזמננו, להודות ולהלל ולשבח למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים והנפלאות – על ידי שתיית כוס חמישית של גאולה (שהלכתית הינה בבחינת רשות), ולומר עליה: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות כוס חמישית כנגד בשורת הישועה וְהֵבֵאתִי וגו'."

חג גאולה שמח!

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

ליל-הסדר האחרון בפסח תש"ח / 1948

בחייו של סבי יהודה ראב בן עזר

את ליל-הסדר האחרון בחייו בפסח תש"ח / 1948 חגג ר' יהודה ראב כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות הנכדים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקוה. אך הפעם הזאת שינה ממנהגו: הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו הכחולות-עדיין הבריקו וקולו רעד.;       

"אני בטוח" – החל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד – "שזהו הסדר האחרון שאני אתכם. לא אשב עוד אתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."

אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימי על הקמתה של המדינה."

וכאן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

גם לאחר כארבעים שנה עדיין זוכרים בני משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת הרגשתם הברורה, כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, ב"זיידה", וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם לעולם.

כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר של שנת תש"ח / 1948, בראשיתה של מלחמת-העצמאות, כאשר עצם ר' יהודה ראב את עיניו בביתו – בית-רעפים מרובע בן קומה אחת, עטור ברושים ועצי-זית – נשלם מעגל-חיים של כתשעים שנה מיום היוולדו בהונגריה בשנת תרי"ח / 1858, מעגל של שבעים ושלוש שנה בדיוק למן היום שבו יצא עם משפחתו מהונגריה בדרך לארץ-ישראל ומעגל של כשבעים שנה מיום עלייתו על אדמת פתח-תקוה בראשית שנת תרל"ט / 1878, והוא היחיד מכל מייסדיה שהאריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל ביום ה' באייר תש"ח (אף שכבר לא מיהר למקלט בשעת האזעקות), ורק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-נצח.

בטרם יאבד את הכרתו למשך שעות עדיין הקפיד לצעוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אֵחוֹד", כששתיים מבקשת נפשו: למות על מיטתו בישיבה, זקוף, כגבר, ולהוציא את נשמתו ב"אחד".

לאחר שקבע ד"ר בכרך את מותו באו אנשי חברא קדישא והורידוהו על הרצפה, הדליקו שני נרות וכיסוהו בסדין, ובניו ונכדיו הבוגרים עומדים סביבו.

הראשון מאנשי המושבה שהגיע למשמע הידיעה על מותו היה ראש שומריה במשך שנים רבות, ר' אברהם שפירא, הלוא הוא שייח' אִבְּרָהִים מִיכוֹ בפי השכנים הערבים. הוא נכנס בדלת הגבוהה, החומה, הנפתחת אל מרפסת צפונית, שהיתה מקורה בשבכת-עץ צבועה ירוק וגזורה כתחרה, הזדקף בעמידת-דום חיילית, הצדיע למת ואחר: "זהו השומר הראשון, מורי ורבי! ומי שאומר אחרת, הוא שקרן!"

*

אהוד בן עזר על רקע תמונת סבו יהודה ראב (1858-1948),

מעשה ידי הצייר שמואל עובדיהו, 1933.

ההלוויה יצאה למחרת, יום ו', י"ט באייר תש"ח / 28 במאי 1948, מביתו של ר' יהודה ראב ברחוב ביל"ו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בין-הקברות של המושבה מראשיתה, שם נכרה קברו לא רחוק ממצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה, שמתה בשנת 1891 בהיותה בת שש בלבד.

במסע ההלוויה לא שלט עצב על מותו. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה של המדינה בת השבועיים ותושביה, שנהרגו מדי יום, ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בלבות המלווים בוודאי פיכתה התחושה: הלוואי שכל אחד מן הנופלים, צעירים ברובם, ואלה העתידים ליפול, היה זוכה להשלים מעגל חיים ולמות שבע ימים ומעשים כמו ר' יהודה ראב מפתח-תקוה – חופר בארה, שומרה וחורש תלמה הראשון.

[מתוך אחרית הדבר של אהוד בן עזר

למהדורה החדשה של "התלם הראשון" 1956 – משנת 1988]

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

...וכך הגעתי לירושלים, לישיבת אור-בלבנה. הרב יצ"ח בילאד קיבל אותי בכבוד והשתתף בצערי על מות אבי החורג, ועל כך שהייתי צריכה לעזוב את הסמינר באמצע. מילה לא רמז על המקרה הלא-טהור שקרה בחדרי-לשעבר במלון אחינועם היזרעאלית. אשתו הרבנית שמואלה פינתה לי חדר בדירתם, בקומה העליונה של הישיבה. הדירה היתה כבר כמעט ריקה וכל חפציהם ארוזים וביניהם מתרוצצים ששת ילדיהם הנחמדים, כי למחרת השבת אמורים הם לעבור לגור ביישוב החדש בני-חמור השוכן בין אוניברסיטת גורנותיים-צופים לבין ידעון-מעוננים, מקודם מעונני-אפרים, ואשר בבוא היום תועבר אליו גם ישיבת אור-בלבנה על אברכיה העבדקנים.

"האושר שבלהיות יהודי, דעי לך, לילך – " אמרה לי הרבנית שמואלה דקת האף וגבוהת מצח, "הוא הדרך אל האמת לא רק בגאולת הפרט אלא גם בגאולת הארץ. את תראי – הרב בילאד ודוקטור שמהוריש והרבנית נעמה קפקפוני וכל החבורה שלנו – יהיו, בעזרת השם, בעוד כמה שנים המנהיגים של המדינה כולה כי הם היחידים שיודעים מה, מאמינים בְּ – ומוכנים לְ – "

"הרבנית שמואלה," אמרתי לה, "אני מחפשת את הדרך להתגבר על הריקנות הפרטית שלי ואין לי שום רצון לעלות אתכם בהר למעונני-אפריים או לבני-חמור כדי לכבוש את הארץ כולה. הכי טוב לי להישאר בירושלים ולכבוש את עצמי, אם בכלל אצליח. ניסיתי כבר הכול, חוץ מסמים, מפני שאני לא מוכנה להתמכר ולהרוג את עצמי או לגמור את החיים שלי בצהבת באיזה אשראם בהודו – "

היא חייכה בעיניה השחורות, פרצופה המעוגל, הבהיר, נתמלא מבט תקיף ועצוב במקצת, שעימו יכלה להיות בקלות כוכבנית בסרטים, ואני המשכתי, "תראי, אין לי נקודת-כובד בחיים, זאת את מבינה? כסף יש לי, וגם דירה. מקצוע אין לי. ושום דבר לא משך אותי עד כה חוץ מהחיים עצמם, והבריכה והים והרכיבה על אופניים. עכשיו החיים עצמם נמאסו לי. ועל השחייה והרכיבה אני מוותרת – "

"כשאת אומרת, החיים עצמם, את מתכוונת ל'ואל אישך תשוקתך'?"

"כן," אמרתי בצניעות, כי בנוכחותה לא יכולת, כמובן – להעלות על דל-שפתיי ביטויים חריפים יותר, אף לא העזתי לחשוב אותם.

"אסור לך לומר – נמאסו," התרעמה עליי הרבנית שמואלה. "היהדות, בניגוד לנצרות, מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף! אין כאן עניין של רע הכרחי, שהוא דבר שפל או טמא. בשום אופן לא. ההלכה אומרת: ' חייב אדם לשמח את אשתו בדבר-מצווה,' ומן המילה – לשמח, עולה החיוב שבהתייחסות ההלכה. אבל, עלייך לדעת את חובות האישה כלפי בעלה, ואז לא תדברי על מיאוס בחיים עצמם וגם לא על מה שאת, עד לפני ימים לא רבים, היית קוראת בשם – להתפרפר. כבר ב'מנורת המאור' נאמר: 'אף על פי שהאישה היא בת-זוגו של האדם, אל תחשוב בעיניה את בעלה כחבר אלא כאדון.' ועל זה אמר המשורר: 'כי הוא אדונייך והשתחווי לו.' והאישה תאהב את בעלה והוא ימשול בה, שנאמר 'ואל אישך תשוקתך.' ומובא בספרים בשם הרלב"ג: ראוי לנשים שתיכנענה לעשות רצון בעליהן, כי הן נבראו לעשות רצון הגברים ולכן אל תיטה מבעלה ללכת מאיתו – אלא תסבול דבריו ותוכחתו – ותטה רצונה אל כל אשר יחפוץ – "

מה היא רומזת לי בכך?

"הרבנית שמואלה," אמרתי, "דירה יש לי בתל-אביב, אוכל למכור אותה ולקנות בירושלים. כסף יש לי, הוצאתי מהכופרים, אוכל לפרנס בו את בעלי והילדים במשך שנים, ילמד תורה – "

"אל תאמרי – כופרים, לילך, יהודים הם, כמונו, אלא שאינם יהודים שלמים. אמנם גרים הם בארץ-ישראל, אך אינם מקיימים את המצוות שבתורה, ואינם עולים עימנו בהר. דורות רבים של יהודים-מאמינים חיו בגולה ולא הבינו את התנ"ך, התעלמו ממנו, הם פחדו מיהושע, משאול, מדוד ומשלמה, כובשי ארץ-כנען ומרחיבי מלכות ישראל. אחר-כך באו הציונים התמימים שגילו מחדש את התנ"ך אך הוציאו ממנו את אלוהים ואת תורתו, והתייפיֵפו בתורת הנביאים האוניברסאלית, כביכול. איזו טיפשות ועיוות! אך כל זה עומד להשתנות בקרוב, כאשר הרב בילאד ודוקטור שמהוריש והרבנית נעמה קפקפוני וכל חברי הכת שלנו, המאמינים – יהיו המנהיגים של ישראל על פי השלמות הקדושה האחת והיחידה – של אחדות ארץ-ישראל, עם-ישראל ותורת-ישראל! – – ויחד עלֹה נעלה – "

"אמן," אמרתי, "כן יהי רצון מלפניו, בורא פרי הגֶפן במובן גָפֶן – "

"לילך!" הפסיקה אותי הרבנית בחומרה, "אל תרבי בדברים ואל תנסי לברך לפני שאת יודעת בדיוק איך ומה מותר לך. הבנת?"

"כן."

"וחוץ מזה, הייתי מייעצת לך להחליף את השם!"

"מה בעזרת השם?"

"שוב אינך מבינה. חִשבי על שם יותר מתאים לך. עם שם כמו לילך לא תגיעי רחוק בחוגים שלנו. משפחה דתית לא נותנת שם כזה לאחת מבנותיה."

חשבתי, חשבתי, ולבסוף –

"מה דעתך על – פאני?"

"פאני? מה פתאום?"

"ככה. אל"ף, זה נשמע לי מאוד יהודי. ובי"ת, כתבו אותי כך בתעודת-הזהות שלי, על שם סבתי מצד אבי, פאני. לילך-פאני הרמוטק, זה שמי המלא. הרמוטק ממילא יתבטל, כשאתחתן, ותישאר רק – פאני!"

"בשעה טובה, פאני! הצלת את נפשך בדיוק בזמן, כי לא ירחק היום ובעזרת השם ייבנה גם בית המקדש השלישי על מכונו במהרה בימינו, וכל עכו"ם, וכל מה שמפריע לשלב הגאולה – יתבטל מאליו! ואם לא, נפוצץ!"

"מותר לי לומר אמן?" שאלתי.

"מותר."

"אמן, כן יהי רצון מלפניך, מפוצץ – "

"פאני!"

"מי."

"את – "

"אה," נשתתקתי. איזו תשוקה באה עליי, פתאום, להתפלל ולחבר תפילות, באווירה הנפלאה של ישיבת אור-בלבנה על חדריה הלבנים וקירות-האבן המסויידים, הערומים, עם מנורות החשמל החשופות וריח ספרים, בגדים ותבשילים; ועל הכול שורה רוח של קדושה מיוחדת, ויופייה הנדיר של הרבנית שמואלה. אמן כן יהיה רצון מלפניך, במהרה בימינו, בורא עולם, מפוצץ ובונה, ממית ומחייה, שנעלה בהר קודשך, לפוצץ ולבנות, לבנות ולפוצץ, וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על כך אוּכָלָה. באתי לשם ביום רביעי, לא – זה היה ביום חמישי בשבוע, וזכיתי כבר למחרת לשבת בסעודת ליל-השבת, כשבראש השולחן יושב הרב בילאד. קידש על היין ובירך על החלה ובצעהּ וקיבלתי גם אני בציעה אחת, במלח, וטעמה לי יותר מכל מטעמי "קוּ צֶ'ה מָה יֶה" שבתל-אביב המנוונת, השטופה זימה וחטא, ומי כמוני יודעת! והבחורים ישבו ממול, שמחים ובריאי-לחיים, בירכו, אכלו ושרו.

קרוב לרב בילאד ישב הבחור השמן, המתולתל, בעל פני הסריס, שאותו גירשו מהסמינר בעפולה, והתבונן כל הזמן ברב בעיניים מעריצות, בולע כל מילה מדבריו. והיתה גם קבוצה של חיילים, שניראו נבוכים-במקצת, הם נשלחו על-ידי הצבא כדי לחזק את הצד הלא-שלם שבהם, היהודי-הפגום, ולהכיר את השבת ואת חיינו, חיי היהודים השלמים והאמיתיים, ועל ידי כך גם להיות חיילים אמיצים יותר, בטוחים בצדקתם ושאינם שואלים שאלות. ואליהם גם כיוון דבריו הרב בילאד ואמר שאם יום אחד יהא עליהם לעצור בכוח את העולים בהר, ואת מקימי הבית השלישי – אל יעשו זאת, כי מצוות התורה חזקה מכל חוקי אנוש והיא לא השתנתה כהוא-זה במשך אלפי שנות חיי עמנו הקדוש. ואם הגויים, שכבשו את מקדשנו – לא היססו להחריבו ולהקים על מקומו מקדש לדתם-הם, על אחת כמה וכמה אנחנו, שכל מעשינו מכוונים לאל עליון בורא-עולם.

היה שם חייל אחד, עֵלִי שמו, חיוור וממושקף, שהתעקש כל הזמן: "מדוע אנחנו יכולים לבקר אצלכם, ואתם אצלנו – לא? מדוע הבנות שלכם לא משרתות בצבא? מדוע רק תלמידי ישיבות-ההסדר משרתים בצבא, וכל שאר האברכים בישיבות – לא?"

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

הרב בילאד הפליא בתשובותיו ורק מקצת דבריו הבנתי. התבוננתי בו בהערצה רבה, וראיתי שגם עיניו נחות עליי מדי פעם, והדבר שימח אותי מאוד כי ראיתי שהקדושה שורה עליי כבר בשבת הראשונה האמיתית שהתרחשה לי בחיי. כשיצאנו, תפסה אותי הרבנית שמואלה ואמרה לי כך:

"פאני! הרב בילאד הוא אדם גדול, אבל לפעמים יצרו גדול ממנו, ואסור לך להעמיד אותו בניסיון. דעי לך, אם עוד פעם אראה אותך מתבוננת בו כך – אשבור לך את העצמות, את מבינה?"

"אני?" נדהמתי. "התבוננתי? איך?"

"את! ראית כאן 'עוזים' מונחים. זה להגנה עצמית. לפעמים גם נפלט כדור, בטעות, את מבינה?"

"הרבנית שמואלה," אמרתי לה, נפגעת עד עומק נפשי, "אם את חושבת שאני מפריעה לכם ונוכחותי אינה רצוייה, אני מוכנה לקום ולהסתלק מיד!"

"לא, לא פאני! תישארי. הרב בילאד לא יסלח לי אם תברחי פתאום."

עזבה אותי ועלתה לדירתה. בדיוק באותו רגע, בעודי חוככת בדעתי אם לעלות אחריה, בא מולי עֵלִי, החייל הצנום, שחור-השיער והחטטן, שמדיו נראים מעט גדולים עליו.

"שמע עלי," אמרתי לו, "למה אתה חושב שאנחנו לא יכולים לבקר אצלכם?"

"נו, את יודעת," התבלבל, "בגלל הכשרות, מפני שאנחנו חילונים ו– "

"איפה אתה גר? אני מוכנה לבקר אצלך! להוכיח לך – "

"את שייכת להם?" שאלה בפליאה. שפם דק היה לו, שטרם גולח אי פעם.

"כן. אני מאמינה שהדרך האלוקית היא האמת המוחלטת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם, ועכשיו תגיד לי איפה אתה גר?"

"טוב. אז אני גר רחוק מפה, בעפולה – " הסמיק, "טוב, אני יודע שעכשיו צוחקים מאיתנו בכל הארץ בגלל מה שקרה במלון, אבל מה לעשות, זאת עובדה – "

"שמע עֵלי," אמרתי לו, תמהה בליבי על המקריות המוזרה, כמין נס או אות משמיים, "אני מוכנה לבקר עכשיו, הערב, בחדרך – כדי להראות לך שגם אנחנו, הדתיים, מוכנים לבקר אצלכם," והוספתי בלחישה, והמילים עולות לי בקושי רב, כמשדרות כמיהה אחרת, נסתרת, "כי אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא הדרך אל האמת – "

"הי," אמר לי עלי, ואני הבחנתי כי נדלק עליי, לפתע, אך ניסה להסתיר זאת בתמימותו, הנערית-עדיין, "איזה מזל שרמי, החבר שלי לחדר, שהוא ירושלמי גזעי, חומד של בחור, הסתלק הביתה עוד לפני הארוחה בלי שאף אחד הרגיש, כמעט פיתה אותי לבוא איתו, ועד שלא פגשתי אותך, חשבתי שאני טיפש שנשארתי. אבל את בטוחה שזה בסדר?"

"מה אתה חושש?" אמרתי לו. "אתה תישאר חילוני, כמו שאתם אומרים, גם אחרי שאבקר אצלך. אני רק רוצה להראות לך שאתם ואנחנו זה לא שני עולמות נפרדים אלא אחדות אחת, אחדות-ישראל – "

"בחיי, את מדברת יותר נחמד מסידרת-חינוך שלמה!"

נכנסנו לחדרו. מוזר היה שבמסדרונות ומן החדרים הרבים של הישיבה – איש לא שם לב אלינו. הקושי היה בכך שאסור לכבות את האור. ישבנו ודיברנו, מרוחקים, כל אחד על מיטה, הוא סיפר לי על ילדותו בעמק, על הגלבוע, התבור. על המושבים הוותיקים שבסביבה, בהם יש לו חברים טובים שלמדו עימו יחד ושניים כבר הספיקו ליהרג במלחמה. ולתדהמתי הודה: "הייתי מוכן לעזוב הכול ולעבור אליכם, כי אני מפחד. זה לא נגמר אף פעם. והמילואים, אם רק אישאר בחיים כדי להגיע אליהם – " פתאום נכבה האור. בכל הישיבה. רק במסדרונות נשארו אורות עמומים.

"זה שעון השבת." הסברתי לו.

"אני חושב שאני שומע אותו," אמר בקול רועד.

"אתה שומע את דפיקות-ליבי," אמרתי.

"מדוע?" שאל.

"כי מאז שאני בישיבה לא הייתי מעולם עם בחור צעיר יחד, בחדר אחד, בחשיכה – "

"ואת מתרגשת?"

"נורא."

"גם אני," אמר בתמימות.

"עֵלי – " אמרתי לו.

"מה? פאני – "

"בוא, שב על ידי. אני מפחדת בחושך – "

"זה יהיה בסדר, פאני? – "

"כן. עכשיו אתה שומע את דפיקות-ליבי – "

"כן – "

"הנה, זה כאן – "

"זה הלב שלך, פאני – "

"כן. לא. אל תלחץ חזק. הנה, תכניס את היד בפנים. מרגיש? אתה רואה שאנחנו מקבלים אתכם וגם באים אליכם, בלב פתוח – שאנחנו באחדות, עם אחד, ארץ אחת, תורה אחת – "

"את חושבת שגם אנחנו נוכל להתאחד, פאני, זה בסדר? לא יכאיב לך?"

"כן עֵלִי. אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחרי האמת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם. אתה מרגיש כמה היהדות שלי פתוחה וסובלנית, להתאחד איתך?"

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-45 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

*  ג'וחא: איזה מזל יש ליהודים – הרוסים והאוקראינים, שפעם היו רוצחים את היהודים בפוגרומים – עכשיו רוצחים אלה את אלה – ואילו היהודים עולים לישראל, שמצפה להם בכיליון עיניים!

* אהוד היקר, אלתרמן, גאון השירה העברית, זכה כי חוקרת עתירת ידע כמו זיוה שמיר תצלול אל מעמקי ההיגדים שלו ואל יופייה של הפרוסודיה שלו. הניתוח של זיוה ל"קונצרטינה וגיטרה" חושף ידע חובק עולם – מלאכת מחשבת ממש. אנו הקוראים זכינו שבחב"ע יש מדור מלא חוכמה ויופי כמו זה של זיוה שמיר.

אהבתי את הניתוח המפורט והמעמיק של ארנה גולן לשיריך, ואני מחכה לקרוא גם את ההמשך.

אני מסכים איתך, אהוד, שיש בארץ רוב של ציונים שפויים, והלוואי שהם היו מתאחדים, ומוותרים על סמוטריץ', בן גביר, חרדים, ועל דומיה של עידית סילמן.

אורי הייטנר צודק שנפתלי בנט הוא ראש הממשלה הימני ביותר שקם לנו אי פעם. בגין, רבין, שרון, נתניהו – כולם היו נכונים לוותר על שטחים, וגם לבוא בדברים עם המצרים, הסורים והפלסטינאים כדי להגיע להסכם תמורת נסיגות. בנט איננו מוכן אפילו לדבר עם אבו מאזן, ובוודאי שאין לו נכונות להתגמש במו"מ.

ואף על פי כן, המחנה של נתניהו רואיה בו "שמאלן", ואת ממשלתו כממשלת זדון. שליחיו של נתניהו מתנכלים לחברי ימינה, מחרפים ומקללים אותם, על שהתחברו לשמאל.

אני מסכים שהסוציאליזם פשט את הרגל, אבל אסור לשכוח כי השמאל (קיבוצים, מושבים, פלמ"ח, רוב ההגנה) הקימו את כוחות המגן בארץ, חוללו את הנס של הקמת המדינה, והביאו אותנו לניצחון הענק במלחמת ששת הימים. האם ברל כצנלסון, בן גוריון, אשכול, גולדה, יצחק רבין, יצחק נבון, חיים הרצוג – כל אלה שמאלנים בוגדים?! לא ניתן להכחיש את תרומתו הגדולה של נתניהו למדינה, אבל ההסתה שלו נגד "השמאל", נגד המשטרה ונגד זרועות המשפט, נגד הממשלה שהוא לא בראשה – היא בלתי נסלחת.

שלך

משה גרנות

אהוד: אתה טועה ומטעה. ה"שמאל" של היום הוא לא מפא"י ולא המחנה שהקים את המדינה. ה"שמאל" של היום הוא קריקטורה, הוא בדיחה עצובה ופאתטית המגולמת בדמות הביזארית של העומדת בראשו [בראשה] – שאין שום קשר בינו [בינה] לבין מחנה הסוציאליזם ו"ארץ ישראל העובדת" וכוחות המגן של פעם! אולי לכן "מפא"י" ו"העבודה" יָרדו מבמת ההיסטוריה והם כיום על גבול אחוז החסימה והם מתנודדים סביבו כמו התאומה ה"שמאלנית" שלהם מר"צ, וכמו, להבדיל, שמתנודדים סביבו גדעון סער ונפתלי בנט.

* פרס ישראל לאויבי ישראל. פרופ' עודד גולדרייך: "כפי שהערתי במהלך הטקס, הסיפור של הקמת מדינת ישראל אינו שלם בלי לציין את המחיר ששילם עם אחר על ההקמה של מדינה יהודית בארץ ישראל, ואת המחויבות המוסרית של המדינה הזו לנסות לפצות את העם האחר ולא להמשיך את הדיכוי שלו. אנחנו כמובן עושים את ההיפך, והמשך הדיכוי הזה מעציב אותי מאוד. כשלעצמי, אמשיך לעשות ככל יכולתי למען המאבק לסיום הכיבוש, לשוויון ממשי לכל תושבי המדינה, ולצדק חברתי. לכן, בכוונתי לחלק את סכום הפרס בין חמישה ארגונים הפועלים בנחישות למען מטרות אלו: בצלם, שוברים שתיקה, עדאלה, קו לעובד, ועומדים ביחד." ["הארץ" באינטרנט. 13.4].

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל