פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1739

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בניסן תשפ"ב. 18.4.2022.

עם הצרופות: 1. אמיר הממיר עם בנות הזהב: מיקי קם, תיקי דיין, רבקה מיכאלי וחנה לסלו.

 2. אמיר הממיר עם מירי אלוני. 3. ארכיונים בארגזים מצפים להמרה של אמיר הממיר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ינון כפצע בחיקך. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים. מִגלוּת לגאולה – או: איך עם קם לתחייה. על שירו של נתן אלתרמן "נון". // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏17.4.22. // יעקב שרייבמן: נִשְׁתַּנָּה. // פרופ' יאיר מזור: על מסע רפואי לספרות של א.ב. יהושע, מאת פרופ' חנן גוזנר-גור // יונתן גורל: שני שירים. // אבי גולדברג: הנרי צ'ארלס בוקובסקי, שירי הלילה האחרון עלי אדמות. // חנה סמוכה מושיוב: קץ לחקלאות? – החקלאות עוברת מהמרכז לשוליים. // אורית דשא-ינאי-ברנר: מה חושבים? // עדינה בר-אל: אמיר הממיר, שומר התרבות הישראלית לדורות. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת שישית. המשך. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

ינון כפצע בחיקך

עַכְשָׁיו יוֹצֵא חוֹגֵג הַבֵּן הָאַחֲרוֹן שֶׁל יִחוּמַיִךְ

עַל סַף בֵּיתוֹ דַּלוּת לִבֵּךְ, טֵרוּף שְׁנוֹתַיִךְ הָרָזוֹת,

בִּבְכִי תִּינוֹק נִפְחָד נִזְרַע בּוֹ מִדָּמֵךְ הָרַעַל

שֶׁל כָּל מְאַהֲבַיִךְ הַקּוֹדְמִים, אָחִים מֵתִים שֶׁלּוֹ,

אָחִים בְּכוֹרִים שֶׁלּוֹ, כָּל הָאֲחֵרִים אֲשֶׁר רַחְמֵךְ הֵקִיא

שָׁנִים וְלֹא נִרְגַּעְתְּ. עַתָּה נוֹצָר הוּא בְּצַלְמֵךְ

קָטָן וַעֲרִירִי, פְּקַעַת עֲצַבִּים צוֹרַחַת, נִדְחַק

בָּהוּל בְּעוֹלָמֵךְ, יָתוֹם מֵרַחֲמַיִךְ, עֶבֶד קָט

לְשִׁגְיוֹנוֹת לִבֵּךְ – לָדַעַת סוֹד קוּרִים אֲשֶׁר הָרוּהוּ וּמָה

נִטְוָה מִשְּׁגִיאוֹתַיִךְ בְּשִׁלְדוֹ, וּמָה מֵרִשְׁעוּתֵךְ נִצְפָּן

בְּרוֹאוֹתָיו וּמָה מִבִּעוּתַיִךְ בְּלִבּוֹ וּמָה מִכָּל

מוּזָרוּתֵךְ בְּסֵתֶר מוֹצָאוֹ. הַבֵּן יַקִּיר לָךְ, עֵת

תַּזְקִינִי – אֶרֶס מְרִי יַגְמִיעֵךְ. בְּאֶגְרוֹפִים רָזִים

הוּא יַהֲלֹם בִּדְכִי שָׁדַיִךְ, יִטְעַם גְּבָרִים, עָשָׁן,

צְרִיחוֹת חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ עַל יְצוּעִים רַבִּים, יִטְעַם

חִבּוּט הָרֶחֶם הַיָּגֵעַ, יִטְעַם גִּלְגּוּל חָלָב

בִּמְחִלּוֹת הַתַּאֲוָה, יִנּוֹן כְּפֶצַע בְּחֵיקֵךְ, יוֹנֵק

תִּקְוַת שְׁנוֹתַיִך שֶׁחָלְפוּ לָרִיק, עֹנֶשׁ לִשְׁרִירוּת לִבֵּךְ

וֶאֱלֹהִים בֵּרַךְ אוֹתָךְ בִּפְרִי הַבֶּטֶן הָרְעֵבָה

וְהַבְּרָכָה צוֹרַחַת בְּחֵיקֵךְ, הוּא עוֹד יַפְלִיא

אֶת מַכּוֹתָיו בָּךְ, בְּנֵךְ הַקָּט, בְּכוֹרֵךְ.

יוני 1976

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

מִגלוּת לגאולה – או: איך עם קם לתחייה

על שירו של נתן אלתרמן "נון"

"נון" – בָּלָדָה כמו-עממית אך עתירת ההגות, החבויה בין שירי "הטור השביעי" – עדיין מחכה למלחין שיוציא אותה מִבּין דפי הספר ויעוררנה לתחייה. היא מובאת כאן, הן לקראת חג הפסח, הן  בזכות יופיה ומורכבותה, והן מתוך תקווה שאחד המלחינים  "ירים את הכפפה" ואכן יהפכנה לשיר מושר. חרף אורכה, ניתן בהחלט להלחינה, כמו שהולחנו שירים ארוכים אחרים של אלתרמן שהיו לפזמונים מוּכּרים:  "שיר משמר", "הגדי מן ההגדה", "הבלדה על חמוריקו", ועוד.

שיר זה התפרסם בחוה"מ פסח תש"ט  (דבר, ט"ז בניסן תש"ט, 15 באפריל 1949), הלא הוא הפסח הראשון שחגג העם במדינתו החדשה, שזה אך הוקמה ועדיין שילמה על הקמתה מחיר דמים כבד (בעת פִּרסום השיר עדיין לא שככו הקרבות, הגם שמתחילת 1949, ועד להשלמת החתימה על הסכמי שביתת הנשק כבר לא התנהלה לחימה בהיקף נרחב). עם ישן-חדש, הדובר שפה ישנה-חדשה, התחיל לבסס את ריבונותו בארץ ישנה-חדשה. אלתרמן עמד נפעם מול התופעה, ונתן לה ביטוי בטוריו ובשירי עיר היונה, ה"מתעדים" ברובם את המאבק על עצמאות ישראל.

את המעבר מ"עם עבדים" עיקש ואדיש למר-גורלו  לעם "ככל העמים" הציג אלתרמן בשיר "נון" באמצעות נציגיהם של שני דורות: אב ובנו (גם ביצירות אחרות הקשורות בפסח – בטורו "הגדי מן ההגדה" מ-1944 ובמחזור "שירי מכות מצרים" מ-1945 –  הציג אלתרמן דואט בין אב לבנו). האב בשיר שלפנינו הוא יהודי אלמוני בשם  "נון", שחייו עברו עליו במצרים,  בבית עבדים.   בנו יהושע, ש"עוֹדוֹ נַעַר קָטָן בַּגַּדְנָ"ע" – מתואר כאן כנער זקוף קומה וגֵו, המכשיר את עצמו לשירות צבאי ופניו נשואות אל העתיד. את מדווי הגלות ואת חולייהָ לא ידע נער זה מִימיו.

האב נון, היהודי הכָּנוע מארץ גושן, מגלם בשיר שלפנינו את חיי השִׁפלוּת, התלאה והרפש שעברו על העם באלפיים שנות גולה. נון התגורר בארץ גושן בבקתה מטה לנפול, הוא היה שקוע כל ימיו בספרים, מזה, ובעבודה קשה, מזה (בדומה לאב בשירו של ביאליק "אבי", המתאר יהודי הנותן דרך-קבע את עינו בספר צהוב-גווילים, ובה בעת מתואר כמי נושא כל ימיו משא אבנים כבד מנשוא). גיבורו האלמוני-הפלמוני של אלתרמן, מתואר כמי שמקבל את גורלו בהכנעה וכמי שאינו מאמין כלל במופתים ובנִסים, שאולי יחלצוהו ממצבו הדווּי. להפך, הוא מהַלך  כל ימיו אדיש ויגע, מִבּלי לצַפות לגדולות ולנצורות. אפילו את חציית הים ואת יציאת מצרים הוא מקבל "כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו." במילים אחרות, ההיסטוריה  העולמית עוברת על נון, סמל ומשל ליהודי הגלותי, כמו יום אחד ארוך, במין שגרה העוברת עליו ללא תכלית וללא תִּכלה. ואף-על-פי-כן, אין לִבּוֹ של נון נשבר מן המכאוב והסֵבל. זהו כוחה של חולשה.

איך ומתי חל השינוי הדרמטי בשגרת חייו האפורה וחסרת התוחלת של נון, העבד היהודי הנצחי? המהפך מתרחש רק לאחר ש"גיבורנו" האנטי-הֶרואי שומע את שירתו האדירה של משה לאחר חציית ים סוּף. למשמע המילים המופלאות והמעוררות האלה מתעוררים בזיכרונו הדים ו"מראות פרגוד" (screen memories) הכוללים את כל חוויות הכאב וההשפלה שעברו עליו במצרים, בבית עבדים. אותם פצעים שהחרישו עד כה, התעוררו בו בעת המעבר מגולה לגאולה. ודוק: לא נון כי אם פצעיו הם המתעוררים ומשמיעים כאן קול צעקה  (האנשת הפצעים האנוּשים  היא אמצעי פיוטי האופייני לסגנונו של אלתרמן). יש לציין שבמעמד זה, לנוכח השירה הרמה הסוחפת את כל בני העם, גיבורנו שהיה עד כה "נוּן" (דג) נודד, השט ללא הנהגה בים החיים, הופך לעם הנושא עיניו לטריטוריה ולריבונות:

                    בְּבִקְתָּה מִתְמוֹטֶטֶת מִיּשֶׁן,

                    עִם אֶחָיו בְּחַסְדֵי אֵל חַנּוּן,

                    הִתְגּוֹרֵר לוֹ אֵי-אָז אִישׁ בְּגשֶׁן,

                    אִישׁ-עִבְרִי פָּלְמוֹנִי וּשְׁמוֹ נוּן.

                    בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת – שָׁם שָׁקַע הוּא

                    בֵּין מִכְרוֹת רַעַמְסֵס אוֹ פִתֹם.

                    וּלְמוֹפְתִים נוֹרָאִים לֹא חִכָּה הוּא

                    כִּי אָמַר הוּא: מוֹפְתִים? מַה פִּתְאֹם?

                    תַּחַת שֵׁבֶט נוֹגֵשׂ הַקּוֹרֵעַ

                    מֵעָלָיו אֶת עוֹרוֹ הַצָּהֹב,

                    דֹּם הִלֵּך, הוּא, אָדִיש וְיָגֵעַ,

                    וְלִבּוֹ לֹא נִשְׁבַּר מִמַּכְאוֹב.

                    וּבְאוֹתָהּ הֲלִיכַת עֲצַלְתַּיִם

                    הוּא נִגַּשׁ וְאָסַף אֶת כֵּלָיו

                    בְּיוֹם צֵאת יִשְרָאֵל מִמִּצְרָיִם...

                    כָּאָמוּר שָׁם בַּסֶּפֶר הָעָב.

                    וְהִדְלִיקוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ

                    אֶת מוֹפְתֵי לֵדָתוֹ שֶׁל הָעָם,

                    וְרָתְחוּ הַתְּהוֹמוֹת וְסָעָרוּ

                    וּלִשְׁנַיִם נִקְרַע הַיָּם – –

                    אֲבָל גַּם אֶת הַיָּם הַקָּרוּעַ,

                    וְהַמָּוֶת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו,

                    הוּא עָבַר, עִם סַלּוֹ הָקָּלוּעַ,

                    כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו.

                    וְהַקְּרָב לֹא נָתַן בּוֹ צְמַרְמֹרֶת

                    וְלִבּוֹ עוֹד עִקֵּש וּמַחֲשֶה–

                    כָּךְ הִגִּיעָה אִתּוֹ הַמָּסוֹרֶת

                    אֶל פְּסוּקֵי "אָז יָשִׁיר משֶׁה"...

                    אֲבַל אָז, עֵת גֻּלְגַּל כְּמוֹ רַעַם

                    שִׁיר-הֶחָג בְּאַדִּיר עַל הַחוֹף, –

                    אָז (גַּם נוּן לֹא יָדַע עוֹד מַה-טַּעַם...)

                    בּוֹ הָשְׁבַּר לְבָבוֹ כִּי בָא סוֹף...

                    הוּא זָכַר אֶת הַטִּיט וְהַחֹמֶר,

                    וְזָכַר אֶת הַשּׁוֹט בְּאָדֹם,

                    וּפְצָעָיו שֶׁהֶחֱרִישוּ בְלִי אֹמֶר,

                    צְעָקָה נָשְׂאוּ יַחַד פִּתְאֹם.

                    הוּא זָכַר הַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאָרֶץ,

                    הוּא זָכַר אֶת הַחֹשֶׁך-וָדָם,

                    הוּא זָכַר הַתְּהוֹמוֹת שֶׁסָּעָרוּ,

                    הוּא הֵבִין

                    כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם – –

                    בְּיָדוֹ הַשְּׂעִירָה כְּמוֹ יַעַר

                    אֶת רֹאשׁ בְּנוֹ הוּא הֶחֱלִיק בְּעֶדְנָה.

                    וִיהוֹשֻׁעַ (בִּן-נוּן) עוֹדוֹ נַעַר,

                    עוֹדוֹ נַעַר קָטָן בַּגַּדְנָ"ע...

                    בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת הִתְיַפֵּחַ

                    אִישׁ זָקֵן מִפְּשׁוּטֵי יִשְׂרָאֵל –

                    וְהֵאִיר אָז אוֹתוֹ הַיָּרֵחַ,

                    הַדּוֹלֵק מֵעָלֵינוּ הַלֵּיל.

                    פסח תש"ט

שירו של אלתרמן רומז שהמהפך שחל בחיי עם ישראל לא היה מתחולל אלמלא אותה שירה  איתנה  ("אָז יָשִׁיר משֶׁה...") ששמע נון בצאתו מִבּין חבלי השאוֹל שעברו עליו. כל תהפוכות החיים לא העבירו בו צמרמורת, כמו המילים ששמע "עֵת גֻּלְגַּל כְּמוֹ רַעַם שִׁיר-הֶחָג בְּאַדִּיר" (המילה "אָז" השזורה בשיר פעמיים רומזת ל"אָז יָשִׁיר משֶׁה", ושירת הים הן נקראת בשביעי של פסח, בחג החירות).

ובמישור הליטֶרלי "הפשוט": גם המילים שנאמרו בהכרזת המדינה, הצנועה אך החגיגית,  ובהן ההתחייבות לקבץ למדינת היהודים את כל הגלויות ולנהוג בכל תושביה באחווה ובשוויון, ובצִדן מילות בִּרכּת "שהחיינו" שנשמעו בסוף הטקס הממלכתי, עוררו גל של שמחה חסר תקדים בארץ וברחבי העולם היהודי ועוררו את העם לתחייה. ובל נשכח, גם תיאור דברי המצביא יהושע בן-נון לפני  שחולל את הנס ("אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ [...]  וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ, בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן", יהושע  י', י"ב) בנוי באותה תבנית  תחבירית-סמנטית של "אָז יָשִׁיר". זהו כוחן של מילים.

עם שחוח של עבדים שהוכו עד זוב דם, או עד מוות, בידי נוגשיהם, הפך  בבת-אחת לנגד עיניו של אלתרמן לעם ריבוני בארצו. אותו עם, שהיה אדיש כל השנים לסבלו, זכר לפתע את כל זיכרונות העבר הנוראים, אחד לאחד (הטיט, החומר, השוט הטבול בדם), והבטיח לעצמו ש"לא עוד": מעתה עליו לפתוח פרק חדש בחייו. וטמון כאן פרדוקס: לבּוֹ של עם זה שבכל שנות הגולה הארוכות לא נשבר ממכאוב, דווקא עתה, למִשמע המילים, נמס והגיע עד משבר. וכבר אמרנו:  זהו כוחן של מילים (ודומה שאלתרמן ידע היטב שגם טורים פרי-עטו כמו טורו "מגש הכסף", למשל, ריגשו את לִבּוֹ של העם ועוררו בו שאיפות רדומות לבסס את עצמאות ולהשיג ריבונות בארץ-ישראל).

ואולם, אלתרמן לא ניסה ליַפּות  את התמונה או לעגל את קווי המִתאר הקשים שלה, החדים כאבן צוֹר. העם עדיין לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. כיבוש הארץ כרוך היה עדיין בקרבות קשים, שגבו מחיר דמים כבד. לשם השוואה עם תקופת המקרא מגויסות כאן תמונות מימיו של גדעון – השופט שגבר על המדיינים, אך חייו האישיים והמדיניים עברו עליו בטלטלה עזה שהרחיקה אותו מן הקונצנזוס.

סיפור גדעון הוא סיפור רב-דורי, הכרוך ביחסים בעייתיים בין אב לבנו: גדעון הרס את מזבח אביו, שהיה כהן בעל, והקים מזבח לה'. משלכד את מלכי מדיין הורה גדעון לבנו יֶתֶר להרוג את המלכים שנלכדו, אך הבן חשש לבצע את ההרג במו ידיו ("וְלֹא-שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר"; שופטים ח', כ'), וגדעון ביצע את הריגת המלכים במו ידיו. המילים הכפולות בשירו של אלתרמן, המתארות את הליטוף והברכה שמעניק כאן האב נון לבנו יהושע, המנוסחות  בהדגשה, בכפל לשון (geminatio) "עוֹדוֹ נַעַר, עוֹדוֹ נַעַר קָטָן" רומזות לפרשה זו מן התקופה האנרכית שעברה על עם ישראל בימי השופטים, לפני הקמת המלוכה. בסיפורו של השופט גדעון-ירובעל,   עלה האב באומץ לִבּוֹ על בנו הצעיר (ודמותו של יֶתֶר בנו צללה לתהום הנשייה). בסיפורו של יהושע בן-נון, הבן גילה אומץ לב ומנהיגות (ודמותו של האב נוּן צללה לתהום הנשייה).

אלתרמן שעלה ארצה עם משפחתו כנער בן חמש-עשרה בשנת 1925, עקב אחר כל יצירה מיצירותיו של המשורר הלאומי, שהיה לו כאב רוחני (למגינת רוחו של שלונסקי שמרד בביאליק). בעקבות המקאמה הביאליקאית "אלוף בצלות ואלוף שום" (1928) בחר  המשורר הצעיר בשם העט "אלוף נון", שבּו  נהג לחתום על ב"שירי העת והעיתון" שלו. את הפסידונים הזה אפשר לפרש בדרכים שונות: בשם "נתן אלתרמן" יש שלושה נו"נים, וכך הוא אלוף נו"ן. השם "נתן" מתחיל ומסתיים בנו"ן; השם "אלתרמן" מתחיל באל"ף ("אלוף") ומסתיים ב"נון".

בשיר-הילדים של אלתרמן "זה היה בחנוכה" הנו"ן הוא כמובן הנס שאירע לבני ישראל (אותו נס שהגיבור הקרוי "נון" לא ציפה לו, ובסופו של דבר התרחש לאחר בקיעת הים). ובל נשכח: יהושע בן-נון,  שהנהיג את ישראל אחרי משה, דווקא הֶאמין בנִסים ובמופתים, אף חולל נִסים  במו ידיו (הפלת חומת יריחו, הפלת אבני ברד כבדות על אויביו, הנס של "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן").^(*)

כרוך כאן גם רעיון לאומי חשוב: הנו"ן הרגילה המעוקמת, הפותחת את שמו של "נון", הופכת בסוף שמו לנו"ן ישרה וזקופה – בדומה ליהודי הזוקף את גווֹ. לא פעם תיאר אלתרמן בשיריו איך היה העקוב למישור – איך התיישר יעקב  הגלותי והעקמומי והפך לישראל זקוף הקומה וישר הגֵו.

רעיון הלאומי הזה מצוי ברבים משירי אלתרמן, אך בשיר שלפנינו כרוך גם עניין אישי כאוב: השיר נכתב במלאת עשור לפטירת אביו של המשורר, הסופר והמחנך יצחק אלתרמן, שמת בדמי ימיו. אלתרמן ידע ששמו של אביו (מחברו של שיר הילדים "יש לנו תיש") לא יינשא בפי כול ועלול להישכח. הוא הבין שאביו ייזכר בעיקר בזכות היותו "אביו של נתן אלתרמן" – ממש כשם שאת "נון" המקראי אנו זוכרים בזכות בנו יהושע בן-נון (מבלי שנדע מי היה "נון", אבי יהושע, ומה היה פעלו).

החזרה ארבע פעמים על המילים "הוּא זָכַר" בתוספת הפעם החמישית "וְזָכַר" מצטרפות לכעין תפילת "יזכור", אישית וקולקטיבית כאחת, שהשמיע כאן  אלתרמן על אביו ועל אותם מבני עמו שלא זכו לחוג את חג הפסח הראשון הנחוג במדינת היהודים (בהגדה של פסח נזכרת חובת הזיכרון הלאומי עשרים פעמים ויותר).  על הדמות המתייפחת של האב נון ועל דמותו המשתמעת של אביו של "אלוף נון" מאיר אותו ירח – ירח לוהט במילואו – המאיר את שמינו מדי פסח מאז ועד עתה. 

הערה:

(*) שנתיים לאחר חיבור השיר "נון", פירסם אלתרמן בעיתון דבר, ביום י"ד בניסן תשי"א  (20.4.1951) את טורו "אחד תם", ובו חזר והזכיר את גיבורו התם מארץ גושן, שלא האמין בנִסים (מבלי לנקוב בשם "נון"). גיבורו של הטור "אחד תם" ממשיך להתפלא בכל פעם שמתרחש נס, בעוד שכל חבריו כבר אינם מתרגשים מנִסים ומנפלאות,  ומביעים דברי תהייה  ופליאה רק באותם ימים שבהם אין נִסים. 

ייתכן שאלתרמן העניק לגיבורו בשירו מ-1951 את התואר "תם" משום שבילקוט שמעוני  הוענק ליהושע הכינוי "כסיל" (אולי משום שהיה עבדו של משה ולא היה בן-תורה). במקורות מאוחרים  (שבחי ארץ החיים,  וילנא תרל"ז, ועוד) לעגו לנון, אבי יהושע, וסיפרו שקיבל את שמו משום שנבלע על-ידי דג לאחר שהושלך ליאור, גדל בבית המלך שמינהו להיות תליין ובתוקף תפקידו זה הרג את אביו. ואולם, היו שיצאו נגד הסיפורים המאוחרים הללו בטענה שאין הם אלא גרסה עברית של מעשה אדיפוס. נזכיר בהקשר זה כי פרויד ראה בתסביך אדיפוס – ביחס שבין אב לבנו ובין בן לאביו, שבמרכז השיר שלפנינו –   את  הגורם המשפיע ביותר על הפסיכולוגיה הפרטית והקולקטיבית.  שירי פסח של אלתרמן מבוססים תכופות על הקשר אב-בן ועל הדיאלוג בין השניים.

זיוה שמיר

* * *

איליה בר-זאב

פּרֶלוּד מס. 3 – בסול מז'ור (שופן)

מלא חיים Vivace

לְחִישׁוֹת קַדִּישׁ מֵאֲחוֹרֵי הָעַמּוּד, מִמַּעֲמַקֵּי הָאִצְטַבָּאוֹת –

לַיְלָה וְלֹא דֻמִיָּה לָךְ,

"אֲנִי קְרָאתִיךָ כִּי תַעֲנֵנִי..." *

שִׁטָּפוֹן בָּא וְעוֹבֵר, יְשִׁימוֹן הַשְּׁלָגִים סוֹחֵף –

מִי שֶׁיָּחֵף יָחֵף, מִי שֶׁגּוֹסֵס

גּוֹסֵס.

מִי אֵלֶּה? כִּי עֵירֹם אַתֶּם.

בַּת-מִי אַתְּ?

טוּרִים פּוֹגְעִים בְּטוּרִים וְאֵינָם

יוֹדְעִים –

צְבָא הַמֵּתִים צוֹעֵד.

שָׁם גָּוַעְנוּ שֵׁנִית... בְּכָל יוֹם קְצָת.

 * תהילים י"ז

פורסם לראשונה – "בעקבות הזמן השרוף" – "עיתון 77", 2019.

מי נותן מִספּרים למלחמות?

בְּמַעֲגַן הַסִּירוֹת שֶׁל יַנְצֶ'ה*

בְּמוֹרַד הַחוֹף, מֵעֵבֶר לְשִׂיחֵי הַהַרְדּוּף,

מִתְנַדְנְדִים מְשׁוֹטֵי עֵץ בְּמִקְצַב הַגַּלִּים.

צְלִילֵי מַנְגִּינוֹת חֲלִילִיִּים

שֶׁל אִילְקָה וַאֲבִיבָה

מְרַצְּדִים כְּגַחְלִילִיּוֹת בִּשְׁבִילֵי הַלַּיְלָה.

מֵעֹמֶק הַוָּאדִיּוֹת, מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים

מְתַנּוֹת נְקֵבוֹת תַּנִּים,

צֵל אַרְבֵּל גּוֹלֵשׁ מֵהַמָּצוּק.

כִּמְעַט הַכֹּל מֻשְׁלָּם לְעוֹד לֵיל קְסָמִים

רַק סֵדֶר הַמִּלְחָמוֹת לֹא מוּבָן:

הָעוֹלָמִית הַשְּׁנִיָּה?

הָרִאשׁוֹנָה?

מִי נוֹתֵן מִסְפָּרִים לַמִּלְחָמוֹת?

כֵּיצָד סוֹפְרִים אֶת כָּל הַ"קְּטַנּוֹת"?

 ימי גנוסר 1942-1946–  ינצֶ'ה הוא סבא של  הנרצח השלישי ב"אילקה", ברק לופן. וצער רב על הרצחם של איתם מגיני ותומר מורד.

עם סבא ינצ'ה גדלתי כילד חוץ בקיבוץ גנוסר בשנות מלחמת העולם השנייה.

ילד חוץ 

(בגנוסר, במלחמת העולם השנייה)

הִתְהַלַּכְתִּי בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים,

יֶלֶד בְּעִקְבוֹת רַגְלָיו.

עָמַדְתִּי עַל שְׂפַת אֲגַם רָחוֹק

עַל יַד בְּרֵכוֹת שֶׁנִּתְמַלְּאוּ דָּגִים,

הוֹזֶה בְּפִלְאֵי הַשֶּׁבֶר הַגָּדוֹל,

בֶּהָרִים הָאִלְּמִים –

הִנֵּה דְּרָכִים נִסְתָּרוֹת

שְׁבִילִים נַעֲלָמִים, סַלְעֵי בַּזֶּלֶת,

כַּלָּנִיּוֹת בֵּין אֲבָנִים.

בְּמַעֲבֶה הָהָר –

                מְעָרָה וְשׁוֹדְדִים.

הִנֵּה אֲנִי –

יֶלֶד רָץ אֶל אֲגָם נִשְׂרָף

עוֹלָם בּוֹעֵר תַּחְתָּיו

                עוֹלָם בּוֹעֵר בְּעַצְמוֹתָיו.     

פורסם לראשונה – "מעל קווי המתח" – "קשב לשירה", 2010.

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏17.4.22

* סדר ציוני – ההגדה של פסח היא יצירה שנבנתה לאורך דורות ומשום מה קפאה לפני כאלף שנים. בתור שכזו – היא מגילה ברוח הגלות, עם מסרים של ציפייה פאסיבית לגאולה ניסית. מן הראוי שאנו נמשיך ליצור את ההגדה ולהתאים אותה לימינו, לעידן של יציאת מצרים הציונית והקמת מדינת ישראל.

כזוהי, למשל, ההגדה הקיבוצית. הגדה ציונית לעילא ולעילא. כאשר אני מוביל סדר משפחתי, הוא מבוסס על ההגדה המסורתית, אך בהתאמות, כך שאנו עורכים סביבה סדר ציוני, עדכני.

אתן שתי דוגמאות לבעייתיות של הטקסט הגלותי והצעות כיצד להתמודד איתו.

לב ה"מגיד" הוא "מקרא ביכורים", הלה הוא "ארמי אובד אבי". "ארמי אובד אבי" הוא טקסט של חמישה פסוקים, דברים כ"ו, ה'-ט', אותם אמר כל ישראלי בהביאו את הביכורים לבית המקדש. הפסוקים מתארים בקצרה את סיפורו של עם ישראל מאברהם אבינו עד הכניסה לארץ ישראל. מה אומרת ההלכה על קריאת הטקסט הזה בסדר פסח? כך כתוב במשנה, בהוראות ההפעלה של סדר פסח: "ודורש מ'ארמי אובד עמי', עד שיגמור הפרשה כולה". הפסוק החמישי והאחרון ב"ארמי אובד אבי" אומר: "ויביאנו אל המקום הזה, וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש." ומשום מה, בניגוד מוחלט להלכה, בהגדה המסורתית הגלותית הפסוק הזה הושמט, ומדרש "ארמי אובד אבי" מסתיים ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים." אבל במשנה נאמר בפירוש שיש לדרוש עד סוף הפרשה כולה, כלומר עד "ארץ זבת חלב ודבש." כנראה שלעורכי הסדר בגולה הייתה אג'נדה אחרת, והם לא רצו לעודד רוח לאומית.

סדר ציוני חייב לחזור להוראות המשנה ולהחזיר את הכבוד לפסוק המתאר את הכניסה לארץ ישראל וההתיישבות בה. ולדרוש במקום הזה על יציאת מצרים של ימינו – הציונות. ההגדה הקיבוצית, כמובן, כוללת את הטקסט במלואו. אך גם בקריאת ההגדה המסורתית, מן הראוי שכציונים נוסיף את הפסוק הזה. בסדר המשפחתי שלנו, במקום הזה אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים של הורינו.

דוגמה שנייה היא ב"הא לחמא עניא". בטקסט נאמר "השתא הכא, בשנה הבאה בארעא דישראל." כלומר, השנה כאן, בגולה, בשנה הבאה בארץ ישראל. זה לא מוזר לשבת השנה כאן, בארץ ישראל, ולומר זאת? וכך נכתב בהגדה הקיבוצית: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל." ואין מתאים יותר מהמקום הזה, לייחל ליציאת מצרים גדולה של יהדות אוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.

טבנקין, אבי הקיבוץ המאוחד ומאבות תנועת העבודה, הגדיר את המושג חלוציות כך: "אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים' – עלה!"

* כוס הציונות – קראתי בהנאה והזדהות את מאמרו של מנחם רהט על הכוס החמישית, כוס הגאולה. מנחם רהט צודק, כמובן. גם בסדר המשפחתי שלנו, אנו שותים חמש כוסות, כשהכוס החמישית היא כוס הציונות. אנו שותים אותה במקום הכוס של אליהו. אליהו הנביא סימל את הגאולה; הוא הנביא שיבשר לנו את הגאולה, כנרמז בספר מלאכי. אליהו סימן, בגולה, את הציפייה הפאסיבית לגאולה ניסית, שמיימית. במקום לשתות כוס חמישית כנגד לשון הגאולה החמישית, הכניסה לארץ ישראל, הסתפקו בכוס לאליהו ובהמתנה למשיח צידקנו שיבוא ויגאל אותנו. הציונות מרדה ביהדות הפאסיבית הזאת, הפרה ביודעין ובגלוי את "שלוש השבועות" שסירסו את העם היהודי – לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים; היא חוללה את המהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי, של נטילת גורלנו בידינו, והביאה לתמורה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי – שיבת ציון והקמת המדינה היהודית. ולכן, בסדר פסח שאני עורך, אין כוס של אליהו הנביא ואין פותחים את הדלת לאליהו הנביא, אלא שותים כוס חמישית – כוס הציונות.

הרב מנחם מנדל כשר, עליו כתב מנחם רהט, הוא אביו-מורו של פרופסור אסא כשר.

* הבן הרשע – אף יהודי אינו צריך להיות פטור מההגנה על המולדת. אף אחד. ההשתמטות החרדית היא סילוף נורא של תורת ישראל, ולכן מי שלימוד תורה מביא אותו להשתמטות ועריקה – לימוד התורה שלו לקוי, מסולף ואין בו שום טעם. כאשר משה חשד בטעות שבני ראובן וגד שביקשו להתיישב בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה לכיבוש הארץ, הוא שואל אותם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" – דבורה הנביאה קיללה קבוצה שהשתמטה מן המלחמה: "אוֹרוּ מֵרוֹז – אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים."

על פי ההלכה, במלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה יותר מובהקת מהמלחמה על הגנת המולדת והגנה על חיי אזרחי ישראל, הכול יוצאין להילחם, גם חתן מחופתו וכלה מחופתה. כן, גם כלה מחופתה. גם נשים אינן פטורות. מאיפה הם לקחו את החוצפה ועזות המצח לערוק ממלחמת מצווה ולהשתמט מהגנת המולדת? ועוד להצדיק את זה בשם ה... "תורה"? זה חילול השם נורא ואיום.

הערך העליון ביהדות הוא "כל ישראל ערבין זה בזה." אין התנקשות חמורה יותר בערבות ההדדית מאשר השתמטות מצה"ל; ממציאות שבה יש מי שמקיזים את דמם על הגנת המולדת, ומי שמשתמטים, כאילו זה לא עניינם. בהגדה של פסח קראנו על החרדים המשתמטים מצה"ל. "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל."

המשתמטים הם הבן הרשע של ימינו. מי שלימוד תורה לא מביא אותו להיות הראשון להגן על המולדת, לימוד התורה שלו אינו שווה כקליפת השום. זה לא לימוד תורה. לא את התורה מלמדים שם, אלא כפירה בעיקר. מלמדים שם תיפלות.

* מכשירים את השרץ – אוהדי ההשתמטות מוצאים ק"ן טעמים להכשיר את שרץ העריקה ממלחמת מצווה וההשתמטות מהגנת המולדת. הנה, תירוץ שקראתי לאחרונה: "צה"ל מחנך ללהט"ביות." המשפט הזה מדגים את המשוואה: בורות + רשעות = שנאה. איך צה"ל מחנך ללהט"ביות? אי אפשר לחנך ללהט"ביות. נניח שאחליט שמחר אני להט"ב. אני יכול? ממש לא. גם אם ארצה – איני מסוגל. למה? כי זה טבעי. צה"ל אינו "מחנך ללהט"ביות" (אין דבר כזה) אלא מכבד את חייליו ולא רודף חיילים בשל נטייתם המינית ולא מאמלל אותם, ואם בזכות עובדה זו ניצלו חייו של חייל להט"ב אחד שלא התאבד, חייו של נפש אחת, הרי כאילו קוים עולם מלא.

ואם בלהט"בופוביה עסקינן – עם פרסום הידיעה על כך שמיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי שנרצחה בידי בן עוולה במצעד הגאווה, נבחרו להשיא משואה ביום העצמאות, צייץ איזה מנוול, ראש ארגון חרד"לי: "להט"ביסטן". על מה זכו בני הזוג בנקי בכבוד להשיא משואה? על כך שמינפו את האסון הכבד שפקד אותם – לא לנקם, לא להפצת שנאה, לא להכללות על "החרדים" או "הדתיים", אלא להיפך – לקירוב לבבות, לחיבור בין חלקי העם, לקידום שיח מכבד, סובלני ומקבל. אגב, בתם לא היתה להט"בית, אלא צעדה במצעד מתוך הזדהות. נדמה לי שהצייצן המנוול היה מעדיף שישי שליסל ישיא את המשואה.

* הציונות הממלכתית תנצח – נאחל למדינת ישראל, שהציונות הממלכתית תנצח תופעות כמו איימן סמוטריץ' ובצלאל עודה, המנסים לקעקע את היסודות.

* לא יהודי – להלן תגובתו של ר' זאב וולף מסטריקוב זצ"ל, על קריאתו המרושעת של הסמוטריץ' לגרש מבתי הכנסת את מי שדעתם אינה כדעתו: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו."

* הסלקטור – בעקבות הביקורת החריפה על דברי הבלע, השנאה והשיסוי שלו, פירסם סמוטריץ' רשומת "הבהרה" מביכה ומגושמת. היא נפתחת במילים הבאות: "כולם מוזמנים כמובן לבתי הכנסת, אבל..." – ואחרי ה"אבל", המשך השטנה ברוטב התבכיינות. ה"אבל" מוחק כמובן את חמש המילים שקדמו לו.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא לחמש המילים האלה. "כולם מוזמנים." – למה מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתזמין "את כולם". "כולם" הם המזמינים בדיוק כמוך, ואתה מוזמן בדיוק כמו "כולם". מינית את עצמך לסלקטור של הקב"ה? לאן כבר הגיע מפלס השתן שלך?

* מה ששלו שלו – עם כל התיעוב והסלידה הטבעית של כל יהודי נורמלי מסמוטריץ', אי אפשר לקחת ממנו את הזכות הגדולה, שהוא זה שעצר את המשך שלטון נתניהו. כזכור, בנט דווקא הלך עם נתניהו לקואליציה עם רע"ם. וברגע המכריע הזה, סמוטריץ' סיכל את הקמת הממשלה.

* חוסם אותם – מאז שפייסבוק חסם אותי, אני נזהר לא להיגרר לוויכוחי סרק עם מנוולים ונמושות. אני פשוט חוסם אותם. בשלושת החודשים האחרונים חסמתי הרבה יותר מכפי שחסמתי בכל 11 שנותיי בפייסבוק. כך, למשל, חסמתי השבוע מנוול בן עוולה שטען שאני שונא את היהדות (כי ה"יהדות" פירושה הוא גירוש יהודים מבית הכנסת, אם דעתם שונה משל סמוטריץ' וחברו הכהניסט).

* רע"ם משחקת באש – הודעת רע"ם בנושא הר הבית מקעקעת את יסודות ההסדר שעליו כוננה הקואליציה עימם. את עקרון ההסדר הזה רע"ם קבעה – עוד כשנתניהו ניסה להקים עימה קואליציה ושוב בהקמת הקואליציה הנוכחית. העיקרון הוא שרע"ם לא תתעסק בנושאים הלאומיים אלא רק בנושאים האזרחיים של אזרחי ישראל הערבים. הממשלה מקדמת את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל, המגיעים להם בזכות, והללו יירשמו לזכותה של רע"ם.

אני מבין שחברי רע"ם עוברים מסע הסתה ולחץ ברוטלי מצד הרשימה המשותפת, תמונת ראי של המסע הנואל נגד הח"כים של ימינה. אך מבחן המנהיגות הוא דווקא כשקשה. אם הם ינסו להתחרות עם הרשימה המשותפת במגרש שלה – אין להם סיכוי בתחרות הזאת. הסיכוי שלהם הוא בהוכחה שההשתלבות במדינה מיטיבה עם אזרחיה הערבים. על רע"ם להבין שאין מצב שבו ישראל תאפשר אלימות בהר הבית ובוודאי שאין מצב שישראל לא תאפשר ליהודים לבקר בהר. הם ידעו זאת היטב כאשר נכנסו לממשלה. אם הם ינהגו בטירוף ויפילו את הממשלה הזו, זו עלולה להיות בכייה לדורות לערביי ישראל ולרעיון של השתלבותם במדינה, כי מי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות כזו למפלגה ערבית.

* שני קטבים – בשבועיים האחרונים נגלו לנגד עינינו שני קטבים בקרב ערביי ישראל, יחסם למדינה ולדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

קוטב אחד הוא אמיר ח'ורי, שבגילוי מופתי של גבורה חרף את נפשו בהגנה על אזרחי ישראל. את הקוטב השני הציגו המחבלים הערבים-ישראלים שביצעו את הפיגועים הרצחניים בבאר שבע וחדרה, שחירפו את נפשם ברצח יהודים.

הבחירה של ערביי ישראל היא היכן הם ממקמים את עצמם על הרצף שבין הקטבים האלה. ככל שרבים מהם יתמקמו קרוב ככל היותר לקוטב של ח'ורי, ייטב לחברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לערביי ישראל. ככל שהם יתמקמו קרוב יותר לקוטב של המחבלים, כך יירע לחברה הישראלית כולה, אך ערביי ישראל ימיטו על עצמם אסון היסטורי.

איימן עודה מנהיג את ערביי ישראל בכיוון הקוטב של המחבלים. מנסור עבאס מקדם אותם לכיוון של חורי. שני המנהיגים אינם נמצאים באחד הקטבים אבל הווקטור שלהם ברור.

הבחירה היא של ערביי ישראל. וגם בידינו הבחירה, איזה כיוון לחזק ולעודד.

* עוכרי הדו-קיום – לאורך כל השבוע התגייסה דבוקת שוקן לתמיכה בדברי ההמרדה של איימן עודה, ולסיכום, בגיליון פסח, לצד עוד מאמר תמיכה, הפעם של קרולינה לנדסמן ומאמר של בעל הדבר עצמו – איימן עודה, הוקדש מאמר המערכת לתמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בדבריו והתקפה פרועה על השמאל הציוני שיצא נגדו.

ואני תמה. האם טחו עיניהם מלראות את משמעות הדברים האלה על הסיכוי לדו-קיום בין יהודים וערבים במדינה? הרי, לכאורה, הם נושאי דגל החיים המשותפים – הם אינם מבינים שהלעומתיות והקיצוניות הללו הם היפוכו של דו-קיום? מאמר המערכת גם מהדהד את דברי הבוז שכתב גדעון לוי על אמיר ח'ורי, הפעם בלי להזכירו בשמו, על ה"ערבי טוב" בעיני הציונים, שמתגייס לכוחות הביטחון. אילו באמת ובתמים "הארץ" היה דוגל בדו-קיום הוא היה מעלה על נס את אמיר ח'ורי, כמופת של שותפות אמיתית, שעומדת במבחן הקשה ביותר של מסירות נפש. במקום זאת, הם מתיישרים עם הקיצונים ביותר בקרב הערבים, הפנאטים ביותר, עוכרי הדו-קיום, כמו איימן עודה. במיוחד יצא קצפם על "ארץ נהדרת" – שהשוותה את עודה לבן-גביר, והציגה את ברית הקיצונים, שמשתפים פעולה נגד האיום של "המתונים משני הצדדים." אך המערכון היה מדויק. ולמרבה הצער, גם "הארץ", שבעבר נשא את דגל המתינות, הפך לחלק מברית הרדיקלים, שמנסים להרוס כל סיכוי להשתלבות ערביי ישראל במדינה.

* דמוקרטיה נוסח עודה – איימן עודה פירסם מאמר ב"הארץ" להצדקת קו ההמרדה שלו. בין השאר הוא חזר על המנטרה של "משבר הזהות של המדינה הרואה את עצמה יהודית ודמוקרטית." המסר הוא שיש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית ומאבקו נגד המדינה היהודית הוא בשם ה...דמוקרטיה.

על איזו דמוקרטיה מדבר עודה? "אנחנו רואים את עצמנו חלק בלתי נפרד מעמנו הפלשתינאי ומהעולם הערבי." בשתי היישויות הפלשתינאיות – הרש"פ ועזה, אנו רואים באמת מופת של דמוקרטיה. אנו רואים זאת גם בעולם הערבי – שכולו מורכב מדיקטטורות. בסעודיה, למשל, הוצאו להורג בחודש מרץ בלבד 81 אזרחים. אין ולו מדינה ערבית דמוקרטית אחת. הערבים היחידים במזרח התיכון שהם אזרחים באמת במדינה דמוקרטית ונהנים מזכויות האדם והאזרח, הם ערביי ישראל. עודה הוא גם קומוניסט, ואנו זוכרים היטב עד כמה המדינות הקומוניסטיות היו דמוקרטיות. נזכיר שמות כמו סטלין, מאו, פול-פוט והו-צ'י-מין – כדמוקרטים קומוניסטיים שטבחו במיליונים מבני עמם, אם מישהו במקרה שכח.

נכון, מלבד ישראל, המזרח התיכון מורכב ממדינות לאום לא דמוקרטיות – מדינות לאום ערביות דיקטטוריות, מדינת לאום איראנית דיקטטורית, מדינת לאום טורקית רודנית. אבל יש בעולם כולו עשרות מדינות לאום דמוקרטיות, כמו צרפת, הולנד, איטליה וספרד, אם לנקוב בשמות של ארבע מהן. אנו רואים לנגד עינינו מדינת לאום דמוקרטית, אוקראינה, נלחמת על חירותה בגבורה. הטענה שיש סתירה בין מדינת לאום לדמוקרטיה היא כמובן שטות מוחלטת. אלה שטוענים כך כלפי ישראל, אינם טוענים כך כלפי צרפת, הולנד, איטליה, ספרד ואוקראינה, אלא אך ורק כלפי מדינת הלאום היהודית. למעשה, זו תעמולה שמשמעותה אחת – התנגדות לזכותו הטבעית של העם היהודי, והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית בארצו. זו אנטישמיות. זו ההגדרה הנכונה היחידה לטענה הזאת.

מדינת ישראל לא תוותר על קיומה וקיומה הוא כמדינה יהודית דמוקרטית. הברירה של ערביי ישראל היא להשתלב בה או להילחם בה, בדרכו של איימן עודה. אם יילחמו בה, רק ימיטו על עצמם עוד ועוד אסונות ואח"כ יתבכיינו ויתקרבנו, כרגיל, על מה ש"עשו להם" "אכלו להם" "שתו להם".

* מכר את נשמתו לשטן – גדעון לוי, מעריצם של המחבלים והתומך הנלהב בפיגועים נגד ישראל, לא רק משבח את איימן עודה על קריאתו לערבים לפרוש מהמשטרה, אלא מוסיף על כך ביתר קיצוניות. פשקוויל שלם הוא הקדיש לשוטרים הערבים, שבו הוא מכנה אותם "בוגדים". "ערביי ישראל שמשרתים במשטרה, במשמר הגבול או בצבא בשטחים, מוכרים את נשמתם לשטן הכיבוש." בהזדמנות חגיגית זו הוא גם משתלח באורי משגב, שבחודשים האחרונים חל שינוי דרמטי בעמדותיו, משמאל שוקניסטי לשמאל ציוני, והוא מרבה להתווכח עם השוקניסטים ובעיקר עם לוי. "צדקן הציונות" הוא מכנה אותו. ואיך הוא מגדיר "איש שמאל ציוני"? "ימני לאומני מחופש". ואיך הוא מסביר את השינוי שחל באורי משגב? "הוא הגיע למסקנה שלהיות שמאלן זה לא טרנדי כל כך." ועל הדרך הוא גם עוקץ אותו על התנגדותו לנתניהו, אותו לוי מעריץ. הפוסל במומו פוסל. מי שבאמת מכר את נשמתו לשטן הוא גדעון לוי. יהודי שמכר את נשמתו לשטן האנטישמיות, לשטן הטרור נגד עמו.

* אין חיה כזו – בעשור האחרון, מתמודד המגזר החקלאי עם טרור לאומני, משולב בפשיעה פלילית, נגד החקלאות היהודית. הממשלה הקודמת לא נקפה אצבע והתעלמה מכל הדרישות. גם המשטרה כשלה כישלון חרוץ בהתמודדות עם התופעה. זהו, אולי, הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן הריבונות הישראלית בעשור האבוד. ארגון המתנדבים "השומר החדש", על רבבות מתנדביו, עושה כמיטב מאמציו להגן על אדמות הלאום ועל אדמות החקלאים, אך אינו יכול להחליף את המדינה, את גורמי האכיפה ואת כוחות הביטחון.  יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה רואים שיפור בשטח. שיפור, לא מיפנה. גם זו לטובה, אך זה הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מממשלה, שהתחייבה לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות.

והשבוע, מפכ"ל המשטרה, המינוי של אוחנה, מצא פתרון קל לבעייה. הוא פשוט טוען שאין חיה כזו. אין טרור חקלאי. זאת המצאה של בעלי אינטרסים.

באמת? לך ספר זאת לחקלאים שהפסיקו לעבד שטחים כי אינם יכולים לעמוד בעלויות הנזק, העקירות, ההצתות, הוונדליזם, גניבת המיכון החקלאי, הרס מערכות ההשקייה, שריפת המתבנים, שוד העגלים.

הפתרון של שבתאי לבעייה, הוא להכחיש אותה. איזה פתרון קל. מחדל הטרור החקלאי נורא ואיום – ומי שמכחיש אותו, כדי לתרץ את אי העשייה, אינו ראוי לתפקידו. עליו לזוז הצידה, ולפנות את המקום למפקד אמיתי, שלא בורח מבעיות, אלא חותר למגע כדי להתמודד אתן ולנצח. על השר לביטחון פנים לפטר את המפכ"ל לטובת רעו הטוב ממנו.

* פרס אויבי ישראל – בג"ץ כפה על מדינת ישראל את הענקת פרס ישראל לעודד גולדרייך, ואת הכסף הממלכתי שהוא קיבל ממשלם המיסים הישראלי, הוא תרם לאויבי ישראל; לארגונים העוינים "שוברים שתיקה" ו"בצלם".

"שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של BDS וקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. פעיליו עוברים בכל העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כדי להסית נגד ישראל, להפיץ עליה עלילות דם לטפול עליה שקרים ולעשות דה-לגיטימציה לצה"ל ולזכות ההגנה העצמית של ישראל.

"בצלם" הוא ארגון אנטי-ישראלי קיצוני, המכנה את ישראל "מדינת אפרטהייד מיום הקמתה," כי בעיניו קיומה של מדינת לאום יהודית היא "אפרטהייד". זוהי גישה אנטישמית, השוללת מן העם היהודי ואך ורק מן העם היהודי את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום עצמאית משלו. ראש הארגון העויין הזה נאם בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בחברות המועצה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול בכוח נגד מדינת ישראל.

בהעברת כספי פרס ישראל לארגונים עוינים, רק מצדיק גולדרייך את החלטתם של שרי החינוך יואב גלנט ויפעת שאשא-ביטון לא להעניק לו את הפרס.

* להתווכח עם ביביסט – דוגמית קטנה לטירלול הביביסטי ברשת. ביביסט מגנה את בג"ץ ושרת החינוך על שהעניקו את פרס ישראל לגולדרייך. אני מעמיד אותו על טעותו. שרת החינוך החליטה לא להעניק לו את הפרס ובג"ץ כפה עליה. אז מה עונה הביביסט? אם היא לא התפטרה, משמעות הדבר שהיא העניקה את הפרס. נו, לך תתווכח עם ביביסט... אגב, אחרי שבג"ץ כפה עליה את הענקת הפרס, שאשא ביטון הקפידה לא להיות נוכחת בהענקת הפרס, גם לא המנכ"ל ולא סמנכ"ל, אלא פקיד נמוך דרג. ועוד לזכותה של שאשא-ביטון – היא קבעה כללים לבחינת בקשה של כל ארגון המבקש להיכנס לבתי הספר, ובין השאר שהוא אינו מציין את ה"נכבה", בהתאם להוראות חוק ה"נכבה". זהו שינוי חשוב ומבורך במדיניות המשרד, שהנהיגה שאשא-ביטון בניגוד למדיניות  קודמיה ובהם גלנט, רפי פרץ ובנט.

* ויהי ה' עמכם – כך נכתב בפקודת היום שהוציא מפקד פיקוד הדרום אלוף שייקה גביש ביום הראשון למלחמת ששת הימים:

"נצא למלחמה ונכריע האויב המתנכל לנו.

נשעט במרחביו – נביס צבאותיו ונביא ניצחון וביטחון למדינת ישראל.

גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם.

העם גאה ובוטח בכם.

כוחנו רב ועצום להכריע האויב ולהבטיח ניצחון.

צה"ל ישיב מלחמה שערה וימחץ את האויב הנפשע.

עלו והצליחו!

ויהי ה' עמכם!"

שייקה גביש. חילוני. פלמ"חניק. בוגר זרם העובדים בחינוך. תוצר מובהק של תנועת העבודה הציונית. מה הוא תוקע את ה' לפקודת היום?

כמעט כל אדם העומד בפני מבחן קיומי, בפני סכנת חיים – ניתוח, קרב, זקוק לתפילה. לא תמיד ברור לו למי הוא מתפלל, אך עצם התפילה חיונית לו. כך גם קולקטיב – יחידה בצבא, הצבא כולו, המדינה. בין הלוחמים, יש ודאי מי שהמילים הללו פחות מדברות אליהם, אך לבטח אינן מפריעות להם. לעומת זאת, יש לוחמים שזקוקים מאוד לעידוד הזה, לחיזוק הזה, במילים האלה, בהזכרת שם ה'. והעיקר, כאשר צבא של המדינה היהודית יוצא למלחמה, אך טבעי שכאשר המפקד מחזק את רוח לוחמיו, הוא משתמש בשפה יהודית; הן זו שפתנו וזו תרבותנו.

כך עשה שייקה גביש במלחמת ששת הימים וכך עשה מח"ט שומרון אל"מ רועי צוויג השבוע, כשיצא עם חייליו לאבטח את שיקום קבר יוסף, שחולל בידי מחבלים. ההבדל הוא בתגובה הציבורית. למיטב הכרתי, התגובה השלילית לדבריו של מח"ט שומרון לא היתה בידיים נקיות. היא נבעה מרוח רעה, היא היתה רוויית שנאה וכפיות טובה. ובהזדמנות זו נברך את ותיקי הפלמ"ח, האלופים (מיל') שייקה גביש ועמוס חורב, על קבלת פרס חיים הרצוג על תרומה למדינת ישראל.

* ההחמצה הגדולה – צפיתי בתוכנית "עובדה" ונחמץ ליבי לנוכח ההחמצה הגדולה של תוכנית "מכת ברק" במבצע "שומר החומות". תכנית גאונית, שבהּ, באמצעות הונאה גדולה של תמרון קרקעי גדול אל תוך רצועת עזה, ייכנסו גדודים שלמים של חמאס למנהרות, וחיל האוויר יפציץ את המנהרות ויקבור תחתיהן את רוב הכוח הלוחם ושידרת הפיקוד של חמאס.

למרבה הצער, תכנית ההונאה הגדולה הומרה בהצגונת של כניסת קומץ יחידות, חמאס לא קנה את ההונאה, המחבלים נקראו לצאת מן המנהרות וייתכן שנהרגו רק עשרה. איזו החמצה כואבת! לא רק על המחבלים שלא נהרגו, אלא גם על החמצת המכה האסטרטגית הניצחת לחמאס, אילו המבצע היה מצליח. משאבים אדירים הושקעו בתוכנית, ואי אפשר יהיה לעשות אותה שנית. למרות הטעם המר של ההחמצה, לא הייתי מגדיר זאת ככישלון, כי עצם ההישג המודיעיני האדיר של גילוי המנהרות וההישג המבצעי של השמדתן, הוא הצלחה משמעותית לנו ומכה מבצעית ומוראלית לאויב.

השידור הזה חשוב, כי נכון להציג לציבור גם את ההחמצות והכישלונות. מה שמאוד הפריע לי, היה הנימה בדבריה של אילנה דיין, לפיה אי אפשר לנצח את חמאס וצריך להכיר בכך. אמנם היא ניסחה זאת עם סימן שאלה, אבל שידרה סימן קריאה. זהו מסר נורא, תבוסתני, חסר אחריות ושגוי לחלוטין. הרי הכתבה עצמה חשפה תוכנית מבצעית לניצחון חד-משמעי. והעובדה שההישג הוחמץ היא כיוון שלא פעלו על פי התוכנית, לא כיוון שהתוכנית אינה ישימה. לא אלמן צה"ל ואני בטוח שיש כבר תוכניות חלופיות, לא פחות טובות.

אולם לדעתי, לא יהיה מנוס ממבצע "חומת מגן" 2 ברצועת עזה, מבצע קרקעי גדול שבו צה"ל ישמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כולל את תשתיות הרקטות – המשגרים והרקטות עצמן ותשתית המנהרות, ולאחר מכן יחזיר את חופש הפעולה של צה"ל ברצועה. צריך היה לעשות זאת ב"חומת מגן" לפני עשרים שנה, וזו היתה התוכנית – אני עצמי גויסתי בצו 8 למשימה הזאת, שבוטלה ממש ברגע האחרון. אילו בוצעה, כל מה שחווינו בעשרים השנים האחרונות מרצועת עזה היה נחסך. במקרה כזה, האיום מעזה היה כמו האיום משטחי הרש"פ ביו"ש. לחזור שוב על המתווה של המבצעים מ"עופרת יצוקה" עד "שומר החומות", שבסופם תשתית הטרור קיימת, למרות הפגיעה בה, ובין מבצע למבצע הם משקמים אותה, זה ללכת עם הראש בקיר. אם ייגזר עלינו סבב נוסף, הוא צריך להיראות אחרת לגמרי – בסגנון "חומת מגן".

* בשעתה הקשה ביותר – בהקשר לרצח הזוג כדורי, אני רוצה להצביע על נקודה כואבת מאוד. לאחר הרצח נחקרו בני המשפחה בחשד למעורבות בו. לא די באסון הנורא שפקד אותם, הם נאלצו להתמודד גם עם ההאשמה הנוראה הזאת ועם פרסומה בתקשורת, כסוג של שיימינג. ברור שהמשטרה צריכה לחקור בכל הכיוונים, אך ספק בידי אם ידה של המשטרה אינה קלה מדי בחשד בבני משפחה ברצח.

* תלמידיו של גבלס – חודשיים וחצי של ניסיון נואל להציג את ישראל כפוטין, הם ניסיון להגשים את תפיסת התעמולה של גבלס: ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים.

* הדלפה מסוכנת – בדיקת הכוסות התרמיות שנשלחו משגרירות סין ללשכות השרים, בחשד לרכיב של האזנת סתר, היא מעשה חשוב, המעיד על עירנות, דריכות וחשדנות בריאה. אולם ההדלפה של הדבר חמורה ביותר, ומהווה פגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

* ביד הלשון: לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה - לקראת סוף סדר פסח, אנו שרים את הפיוט "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה". הפיוט נכתב בידי הפייטן הארצישראלי ייני, במאה החמישית או הששית. הפיוט כתוב בסדר הא"ב. כל פסוק נפתח באות, לפי הסדר, החל באל"ף – "אָז רוב נִסִּים" וכלה בתי"ו – "תָּאִיר כְּאור יום." הפיוט מחולק לבתים בני שלוש שורות כל אחד. כל שורה מסתיימת במילה לַיְלָה (או הַלַּיְלָה, מִּלַיְלָה וכד'). בתום כל בית אומרים את הפזמון: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה."

נקודת המוצא לפיוט היא תיאור מכת בכורות שנעשתה בחצי הלילה ויציאת מצרים – בו בלילה. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי – גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם."

מכאן יוצא הפיוט למסע, המתחיל במילים: "וּבְכֵן, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה" – במסע הזה מתאר הפייטן את הלילה, כמועד התרחשות הניסים הגדולים והמעשים הגדולים בתולדות ישראל. כל בית מתאר תקופה בתולדות עם ישראל, ובה ניסים ואירועים חשובים שנעשו בלילה. הבית הראשון מדבר על אברהם והתגלות אלוהים אליו בלילה. וכך הוא הולך ומתקדם מבית לבית, עד הגיעו לבית האחרון, היחיד שבו ארבע שורות ולא שלוש (שכן 22 האותיות אינן מתחלקות לשלשות, ויש אות אחת שארית). הבית הזה עוסק בעתיד לבוא – בגאולה. אף היא תבוא בלילה.

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה,

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה,

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

יום הגאולה הקרב מתואר כיום אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. הוא לקוח מתיאור "יום ה'" בפרק י"ד בספר זכריה: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיהוָה – לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר." באותו היום הגדול, היום שבו יתערב אלוהים במהלך ההיסטוריה, יבקע את הר הזיתים ויגיף את הצבאות הלוחמים על ירושלים, יהיה יום פלאי, שיטושטש בו ההבדל בין היום ובין הלילה, וגם בשעת הערב (והלילה) יאיר האור.

אורי הייטנר

* * *

יעקב שרייבמן

נִשְׁתַּנָּה

שֶׁהַכֹּל נִשְׁתַּנָּה.

אֵלֶּה שֶׁאָהַבְתִּי –

אָז,

הַרְחֵק –

לֹא  כָּאן.

לֹא אִתִּי.

גַּם לֹא הַלַּיְלָה הַזֶּה.

פְּנֵיהֶם מַבְלִיחוֹת

מְאֻשָּׁרוֹת בְּלָבָן 

דּוֹהוֹת נְמוֹגוֹת מִיָּד

מִעֵינַי שֶׁזּוֹכְרוֹת

אֶת הַשֻּׁלְחָן הָאָרֹךְ הַהוּא;

שָבוֹת לִגְרוֹנִי

שֶׁנִּגּוּנִים שְׁתּוּלִים עוֹלִים בּוֹ

מֵאֲלֵיהֶם.

וְאֵלֶּה שֶׁאוֹהַב –

לֹא כָּאן.

לֹא אִתִּי

כְּאָז,

הַרְחֵק.

לֹא הַלַּיְלָה הַזֶּה.

הֲמֻלַּת יְלָדִים צוֹהֶלֶת

סְבִיבִי

כְּאָז,

הַרְחֵק –

בַּחֲדַר הָאוֹרְחִים,

בֶּחָצֵר.

לֹא אֲנִי בָּהֶם,

לֹא הֵם בִּי,

הַלַּיְלָה הַזֶּה.

אֲנִי –

רֵיחוֹת אָבִיב נוֹשְׁמִים בִּי

הַלַּיְלָה הַזֶּה

כְּאָז,

הַרְחֵק;

מְּמַלְּאִים אֶת רֵאוֹתַי

בְּגַעְגּוּעַ נֶאֱנַח,

חֲרִישִׁי,

כַּרוּחַ הַהִיא הַחוֹלֶפֶת

בְּעָפְאֵי צַמֶּרֶת עֵץ

שֶׁעוֹדוֹ עוֹמֵד שָחוּחַ

בִּשְׂדֵּרַת הַדֶּרֶךְ,

גַּם בְּלַיְלָה הַזֶּה.

כִּבְכֹל הַלֵּילוֹת.

יעקב שרייבמן

ערב פסח 2022

רעננה

* * *

פרופ' יאיר מזור

מי יכול לרפא לב שבור?

הרופא לשבורי לב:

מסע רפואי לספרות של א.ב. יהושע

מאת פרופ' חנן גוזנר-גור

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2022

אפתח בשורה התחתונה: ספר מרגש זה של הפרופסור (בדימוס) לרפואה פנימית חנן גוזנר-גור, הוא ללא ספק אחד הספרים המרתקים ביותר שקראתי בעשור האחרון. הוא ממזג במיומנות ובצורה המעמיקה ביותר את נקודות המגע בין רפואה וספרות. באופן ראוי לשבח הוא עושה שימוש בידע רפואי תוך פענוח של יצירות בדיוניות בפרוזה מאת הסופר הישראלי הנודע א.ב. יהושע, ומציג אותן מנקודת מבט מאירת עיניים ומפתיעה ביותר.

א.ב. יהושע. 2017. מתוך ויקיפדיה.

מאחר שהרומן זוכה לניתוח מקורי ומדעי מנקודת מבט חדשה, רפואית – הוא נחשף כאן ברבדיו הנסתרים, שלא היה ניתן לגלותם במלואם לפני הופעת הספר הזה.

המחקר בפוקוס מקצועי ומיומן מציג דיאלוג מעניין ומרתק בין הרובד האסתטי-ספרותי לבין הרובד הרפואי שאליו הוא מכוון. שני הרבדים מולחמים בתבונה ובאופן משכנע.

היצירות הספרותיות של א.ב. יהושע שנבחנות כאן מנקודת מבט אסתטית-רפואית הן: "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובתו", "מולכו", "מר מאני", "השיבה מהודו", "מסע אל תום האלף", "המנהרה".

בהתמקדות בכל אחד מהרומנים האלה, חנן גוזנר-גור מוכיח היטב יכולת ברוכה לשלוט בשני הרבדים המנותחים: ספרות ורפואה. ללא ספק, הספר הזה, שקושר בהצלחה בין שני התחומים האלה, מציג הישג אסתטי ראוי לשמו. אכן, הפרק העמוק והחזק ביותר בספרו של גוזנר-גור הוא זה המתמקד ברומן הנהדר "השיבה מהודו". הדמות הבולטת בו היא של רופא צעיר המצטרף לזוג בגיל העמידה במסעם להודו במטרה להחזיר הביתה את בתם הצעירה החולה שנמצאת במצב קריטי. הרופא הצעיר מבצע כמה פעולות רפואיות שזוכות לביקורת מהרופא המחבר. הרומן מתפתח על ידי הסתעפויות של דמויות משנה רבות (רובן משמשות כרופאים), המחויבות לאין-ספור התמודדויות רפואיות, ובעצם משתוקקות להרוויח ולהשיג יותר ויותר כוח והערכה. תוך כך הדובר הרפואי משמיע בלהט דברי ביקורת קשים עליהן.

הספר אינו מיועד רק לקהל קוראים שבא מתחום הרפואה וגם לא רק לקהל בעל רקע מקצועי ספרותי. זהו ספר עמוק ובעל ערך שנוגע בלב ובאינטלקט של קהל יעד רחב ומגוון. במילים אחרות: אין זה ספר של תזמורת קאמרית. זהו ספר של תזמורת סימפונית.

___________

יאיר מזור – פרופ' אמריטוס, אוניברסיטת ויסקונסין ארה"ב

* * *

יונתן גורל

שני שירים

זְמָן

בְּוַדָּאוּת שֶׁל חֹסֶר בְּרֵירָה

נוֹסֵעַ זְמָן

כְּמוֹ מֶלֶךְ אֶבְיוֹן

שֶׁאִבֵּד כִּתְּרוּ וּבֵיתוֹ

וּכְמוֹ מְכוֹנִית שֶׁהוֹתִירָה עָשָׁן רָעִיל

הוּא מִתְגַּלְגֵּל

כָּאן וְשָׁם

מְשַׂחֵק, מִתְהוֹלֵל

שִׁכּוֹר מִכֹּחוֹ

עִוֵּר לְנִיצוֹצוֹת

שֶׁנּוֹתְרוּ וְחָלְפוּ

יוֹם כָּבֶה

לְמוּל יוֹם כָּבֶה

אֵדֵי חֹשֶׁךְ מִתְעַרְסְלִים

בֵּין עֲנָפִים

מַעֲרָב מְנַצְנֵץ נִצְנוּצִים

צְבָעִים מִתְחַלְּפִים

וְחַלּוֹנוֹת מְאִירִים

שְׁעַת דִּמְדּוּמִים

רֵאשִׁית וְאַחֲרִית

מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּלִי לְהַבִּיט

וּשְׁתִיקָה מְגַמְגֶּמֶת

בְּלִי לְהַגִּיד

יונתן גורל

* * *

אבי גולדברג

הנרי צ'ארלס בוקובסקי

שירֵי הלילה האחרון עלי אדמות

The last night of the earth poems

את היכרותי עם שיריו וסיפוריו התחלתי במועד הזכור לי היטב. היום בו ביקרתי בחנות הספרים בלפור בוּקס במרכז טורונטו, שבה אפשר לרכוש ספרים ישנים וחדשים זה לצד זה. היה זה ביום שלפני הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק בספטמבר 2001. בספר השירים "אנשים נראים כפרחים לבסוף", קראתי  בימים בהם נאלצתי להמתין לחידוש הטיסות כדי לשוב לארץ. זו היתה קריאה ראשונה של שיריו. את ספרו האחרון שרכשתי, שכותרתו "שירי הלילה האחרון עלי אדמות" קראתי לעת מגפת קורונה. היו אלה סימני דרך בהם נעצר סחף החיים.

אפשר לכנות את בוקובסקי משורר דיוניסי

משכונות העוני של לוס אנג'לס

אולי דיוניסי הוא כתר מוגזם, לא באשר לכמויות האלכוהול ששתו האל המיתולוגי והמשורר האמריקאי, אלא בשיכרון החושים של היין והבוז לתוצאותיו. בוקובסקי מעולם לא הגיע למדרגת אל, והבכחנלות והאורגיות אותן הוא מתאר לאורך חייו בהשראת האלכוהול, היו עצובות וחסרות הקסם המיתולוגי של דיוניסוס או בכחוס, יהיה שמו אשר יהיה. באשר בוקובסקי היה בשר ודם.  וכך גם ההתפכחות, היא היתה אנושית ונוראית.

אפשר אולי לראות את בוקובסקי כמשורר אלכוהוליסט העמיד לתוצאות השתייה המופרזת, או לראות באופן פואטי את האלכוהול כדיו בעטו השופע. אפשר לזהות  בשתייה את מסך  הערפול הדרוש  למי שרוצה לגרד בכאב, לתאר ללא סרק את נגעיו הפיזיים הנפשיים והחברתיים, את התגוללותו בביבי החברה ולהצליח בכך. האלכוהול שתדלק אותו לכתוב ללא הרף, במשך עשרות שנים, לכתוב את עצמו. לתאר את חייו והגיגיו.

 בוקובסקי היה מי שהפך את חייו לספר שירה, לספר פתוח, באין ספור שירים סיפורים קצרים, שנכתבו עד מותו ב-1994, וממשיכים להתפרסם מתוך עיזבונו. בוקובסקי גר כול חייו בלוס אנג'לס, בשכונות עוני שאותן ואת האנשים בשולי החברה האמריקאית, תיאר. את  הפועלים קשי היום, האימהות וילדיהן, זקנים ללא ביטוח רפואי, חיים על קצבת סעד, האלכוהוליסטים, הזונות, המהמרים, בבתי דירות מושכרות עלובות. בוקובסקי לא היה צריך ללכת הרחק, לצאת למסעות, כדי לכתוב. הוא תיעד את חייו את שכונתו, את מאבקו לעבוד במקום עבודה קבוע, להיחלץ משפל מדרגה אליו הגיע לא אחת בחייו. להשתקם אך ורק בכוחות עצמו ולשמור על צלמו למרות הזלזול והאדישות של חברה וסביבה, שבראש מעייניה צריכה; חברה שהנכשל בדרכו בחיים נדחה בגסות לקרן הפינה. חברה אמריקאית קשה ולא אכפתית.

החל מתיאורי ילדותו בתקופת השפל הגדול בארה"ב, יחסיו הקשים עם אביו האטום לרגשות הילד.  הילד שהפך לנער  קשוח ברחובות ל"א, ששרד בכוח אגרופיו, אך כזה שרגישותו הושפעה מהמצוקה החברתית הסובבת אותו, ומעולם לא נטשה אותו.

האדישות והניוון הנגרמים כתוצאה מהשפל התרבותי והכלכלי המלווים תמיד את האוכלוסייה בחלקי העיר העניים, הרחק מהזוהר של הוליווד ותעשיית הקולנוע. הרחק מהגבעות מוריקות הווילות והארמונות של לוס אנג'לס. הוא תיעד את מעשה הכתיבה שלו, את יחסיו עם נשים, תיאוריו הקשים של מערכות יחסים על הטוב והרע שבהן, לא היו שוביניזם, הוא אהב נשים ומעולם לא בז להן. שפתו הבוטה הרחיקה ממנו קהל קוראים, ומשכה קהל אחר, שונה, שהזדהה עימו ועם כתיבתו שלא פסקה לרגע, ומכונת הכתיבה ואחר כך המחשב שהניבו חמשת אלפי שירים, מאות סיפורים ועשרות ספרים. הריאליזם הגס והבוטה לא היה מקובל ועדיין אינו מקובל בארה"ב השמרנית, אך התקבל היטב בצרפת ובגרמניה ובארצות אירופה אחרות, כמו סרטיו של וודי אלן.

צ'ארלס בוקובסקי. מתוך ויקיפדיה.

תיאורי הסקס ואברי הנשים לא היתה בהן החפצה מינית אלא תחושות של גבר הטרוסקסואלי, שתיאר בכנות גם את גוף הגבר וחולשותיו בטבעיות נדירה וחושפנית. 

האיש שהפך מכותב טור מחתרתי לעיתון שוליים בשנות השישים, תחת הכותרת "רשימותיו של זקן מלוכלך", לא שינה מהלכותיו וסגנונו כל חייו, גם כשהפרסום וההוקרה החלו להקיש על דלתו. הוא לא התחנף לציבור הקוראים וגם לא מיסחר את חייו והמוניטין שיצאו לו כ"גבר גבר". הוא לא היה איש שהיה צריך לתרפייה או לטיפול פסיכואנליטי כדי למצוא את עצמו או ללכת בעקבות גורו או אמונות המזרח או סמי ההזייה כדי לכתוב. את חינוכו קנה לעצמו בספריות ציבוריות ואת הערכתו לסופרים, משוררים ביסס אך ורק על פי אמת המידה שלו ושל נסיבות חייו החברתיות. וכך גם את יחסו  לאומנות.

שיר אופייני ליחסו ללימודי הספרות והשירה:

התחליפים

תרגם: אבי גולדברג

חייו של ג'ק לונדון נמוגו בשתייה בעודו

כותב על אנשים מוזרים ומעשי גבורתם.

יוג'ין אוניל בבירור הטביע עצמו בשתייה

כשכתב את יצירותיו האפלות והפואטיות.

עתה הכותבים המודרניים שלנו

מרצים באוניברסיטאות,

מעונבים, חנוטים בחליפות.

הנערים הצעירים חרוצים ופיכחים, 

והנערות הקטנות  בעיניים מזוגגות

מביטות מעלה,

אל עבר המדשאות המוריקות, הספרים כה משעממים,

והחיים גוססים בצמא.

בוקובסקי לא השתייך לחוגי הכותבים שהתפרסמו ממש באותה עיר, לוס אנג'לס, "דור הביט" – ג'ק קרואק, אלן גינזברג, גארי סניידר, ויליאם בורוז, אף על פי שמבקרי ספרות ושירה  משייכים אותו לאותה תקופה של פרץ יצירה ומרד במוסכמות, המרד של שנות השישים.

שיריו וסיפוריו לא עולים לכדי  מרד חברתי ואין בהם מסר חתרני או פוליטי. עצם תיאור עליבות החיים, האנשים הצריכים לשאת בגורלם הקשה בעיר מנוכרת השייכת לעשירים, לבוסים פוליטיים, לשיטה שבה כל אדם לעצמו, מעוררת את הקורא לזעוק את זעקתו של בוקובסקי הדובר אותם. זעקת הזקנים הגלמודים, הנשים המוכות, הנשים החד הוריות, המהמרים, השתיינים, מה שהציבור הקורא מעדיף לטאטא אל מתחת לתודעתו.

בספרו הידוע "בשירות הדואר" –the post office  הוא מתאר את ייסוריו במקום העבודה היחיד בו החזיק מעמד מיספר שנים, דבר שאיפשר לו להמשיך ולכתוב ולזכות להכרה, כך שכאשר בעט במשרתו לבסוף, יכול היה להמשיך ולהתקיים משכר הסופרים שקיבל.

צ'רלס בוקובסקי

פריז

Gay Parree

תרגם: אבי גולדברג

בָּתֵּי הַקָּפֶה כְּפִי שדמינתָּ אֶת פָרִיז  בֶּעָבָר

אֲנָשִׁים לְבוּשִׁים בְּהִדּוּר, סְנוֹבִּים, וּסְנוֹבּ גַּם הַמֶּלְצַר.

מַגִּיעַ נוֹטֵל מִמְּךָ אֶת הַהַזְמָנָה

מִתְיַחֵס אֵלֶיךָ כִּמְצֹרָע.

אֲבָל לְאַחַר שֶׁלגמת די מִיֵּינְךָ

מִיָּד מִשְׁתַּפֶּרֶת הרגשתך.

אַתָּה מַרְגִּישׁ טוֹב יוֹתֵר, כְּמוֹ סְנוֹבּ בְּעַצְמְךָ.

שׁוֹלֵחַ מַבָּט מִתְנַשֵּׂא אֶל הַיּוֹשֵׁב מִשְּׂמֹאלְךָ

הוּא קוֹלֵט מַבָּטְךָ, וְאַתָּה מְעַקֵּם אֶת אַפְּךָ

קְצָת כְּמוֹ מִי שֶׁהֵרִיחַ צוֹאַת כְּלָבִים,

וְאָז מַפְנֶה אֶת מַבָּטְךָ לַצְּדָדִים.

וְהָאֹכֶל כְּשֶׁהוּא מַגִּיעַ, תָּמִיד מְעֻדָּן מִדַּי

הַצָּרְפָתִים חושְׁדים בתַבְלִינִים

וּכְשֶׁאַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אַתָּה מֵבִין שֶׁכֻּלָּם שָׁם מְבֹהָלִים

חֲבָל, חֲבָל, עִיר כֹּה יָפָה מְלֵאָה בפחדנים,

וְאָז מוֹרִיד עוֹד יַיִן, וּפוֹקֵחַ עַין

פָּרִיז הִיא הָעוֹלָם, וְכֻלּוֹ כְּמוֹ  פָּרִיז,

הָרֵם כוסך לִכְבוֹדָהּ, בַּאֲשֶׁר הִיא כָּזוֹ.

אחדים מספריו תורגמו לעברית בידי המשוררת דורית ויסמן, במיומנות ובאהבה, והם מצליחים ליצוק את כתיבתו האמריקאית לעברית באופן מופלא. יש בשירתו של בוקובסקי את הלהט של בודלר המיוסר בן המאה התשע עשרה, והאהבה לאנושי כפי שהוא של וו. ה. אודן, אך ייחודו הוא חד פעמי ואמריקאי לחלוטין. 

אבי גולדברג

* * *

חנה סמוכה מושיוב

קץ לחקלאות? –

החקלאות עוברת מהמרכז לשוליים

למרות החשיבות הגדולה שהיתה לחקלאות מבחינה התיישבותית, פוליטית, כלכלית, ביטחונית וחברתית, הולך ופוחת מעמדה בשנים האחרונות ויש הרגשה שהמוסדות המדיניים  שתמכו בה בראשית ההתיישבות, הפנו לה עורף (כאילו היא סיימה את תפקידה!)

יישובים חקלאיים הפכו ל"פרברי שינה" והחקלאות בהם הפכה לשולית והיא הולכת ונעלמת. קרקעות חקלאיות נעלמו, ועליהן הוקמו שכונות מגורים, וילות ובניינים גבוהים. עד לא מזמן, במטרה לפזר את האוכלוסייה לשוליים, הקימו נקודות יישוב כפריות, שלא התבססו על עיבוד חקלאי, כי הקרקעות החקלאיות אזלו, והחקלאות לא מהווה גורם משיכה. היישובים החדשים הבטיחו מגורים במחיר זול, בבית צמוד קרקע, עם כל היתרונות שבו.

צמצום שטחי החקלאות

השינוי המשמעותי בכפר ובחקלאות התרחש, כנראה, לאחר "המהפך" של שנת 1977, לפני  "משבר החובות" של המושבים והקיבוצים באמצע שנות השמונים. הגורמים היו: ירידה ברווחים מהחקלאות והפסדים כבדים לענף החקלאות ול"התיישבות העובדת". מטעים רבים ניטשו, פרדסים רבים נעקרו, חממות של פרחים וירקות, פורקו, יובשו, או נעקרו. רפתות ולולים התרוקנו.

מעטים המשיכו להשקות את המטעים, למרות ההפסדים ו"סגירת הברזים", שנבעו מביטול התמיכה הממשלתית – ביטול הסובסידיות, האשראי המכוון, עליית מחירי המים, ירידה בשערי המט"ח והצפת השוק המקומי בתוצרת חקלאית, שלא השתלם ליצאה לחו"ל.

התוצרת החקלאית המקומית עמדה בפני "חשיפה", ולא יכלה לעמוד בתחרות בשוקי העולם, בגלל עלויות גבוהות ומחירי שוק נמוכים. הייצוא החקלאי נפגע. ארגוני הקניות קרסו. כל העקרונות של ההתיישבות החקלאית נופצו. הנחלה חדלה להיות מקור תעסוקה ופרנסה. חובות החקלאים תפחו בשל העלייה במחירי האשראי והאינפלציה הדוהרת.

חקלאים התאבדו! החקלאות, שהיתה בבת עיניה של המדינה, מאז קום המדינה – נלקחה ממנה ההגנה... החקלאים הפכו למיעוט קטן במושב ובקיבוץ. "הנחלה" הפכה למושג ריק מתוכן ממשי. העקרונות שעליהם קם המושב, נעקרו! והכפר והחקלאות עברו שינויים, שהצריכו שינוי בגישה ולמציאת חלופות.

קיצוץ במכסות המים לחקלאות – שנות בצורת תכופות וזיהום והמלחת מי התהום, הביאו למחסור במים, לקיצוץ במכסות המים לחקלאות, ועליית מחירם. מצד אחד, הצטמצם השטח המעובד, אך מצד שני, זה גרם למעבר לגידולים שצריכת המים קטנה יחסית ולניצול יעיל במקורות המים, כיום, כדי להקטין את סכנת הבצורת, החקלאות בישראל מבוססת ברובה על השקייה (שלחין), שחייבה הקמת מפעלי מים והובלתם מהצפון הגשום לדרום ועוד.

גידול האוכלוסייה המהיר בארץ ועלייה ברמת החיים, גורמים לעלייה בביקוש למים לצריכה ביתית, עלייה בביקוש למזון – לעליית מחירי המים והמזון. יש צורך מתמיד לפתח מקורות מים נוספים – התפלה, טיהור מי ביוב, שימוש במים מליחים וחיפוש מקורות מי תהום נוספים, שמחייבים השקעה גדולה בתשתיות.

במקרא – בצורת נחשבה לעונש כבד מהבורא – "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה..." – והיא עלולה להמית מרעב אוכלוסייה ולפגוע בפרנסת העושים במלאכה. בצורת גורמת גם לנדידה ולהגירה על מנת לשבור לחם. אברהם ויעקב,  נאלצים לרדת מצרימה עקב בצורת, ואילו יצחק פונה למלך גרר.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. (בראשית י"ב י').

(בראשית כ"ו א') וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָר.

(בראשית מ"ב א'-ב'): וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו... רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.

מקורות המים של ישראל משותפים עם שכנותיה – לבנון, סוריה וירדן, והם מחייבים חלוקה והסכמים עם המדינות השכנות. במסגרת הסכם השלום עם ירדן, ישראל התחייבה לספק מים לירדן גם מהכנרת וגם מהירמוך. מלחמת ששת הימים עם סוריה פרצה בין היתר עקב הקמת מוביל המים הארצי, שהעביר מים מהירדן ומהכנרת לדרום הארץ, שסוריה התנגדה להקמתו, בטענה שהמים מגיעים נובעים מתחומה.

מִדְבּוּר – הפיכת שטחי מזרע לישימון, כתוצאה מפעילות האדם, בצורות ועקירת עצים וצמחייה רב-שנתית, גורמות להתפשטות המדבר על פני שטחים שבעבר היו מעובדים. במקומות מסוימים בעולם, מדבור, גורם לרעב ומוות מרעב, לנדידה ולהגירה. ובישראל מנסים לבלום את תופעת המדבור, בעיקר על ידי עיבוד שטחים חוליים ועל ידי נטיעת עצים.

ההתחממות הגלובלית ושינויים אקלימיים משפיעים על החקלאות ועל התפוקות, והם ימשיכו להשפיע ולחייב נקיטת פעולות, שיקטינו את הנזקים שהיא גורמת ושנגרמים לה. 

התפשטות הבנייה על חשבון שטחים חקלאיים, נובעת מגידול האוכלוסייה וגידול בשטח הבנוי, שנוגסים בשטחים החקלאיים, שהולכים ומצטמצמים. קרקעות רבות חדלות להיות מקור לייצור מזון והן משמשות לבנייה ולתשתיות ומגבילות את  ייצור המזון. הבניה גם גורמת לזיהום מי תהום ולפגיעות אקולוגיות קשות.

השפעת המשבר בחקלאות על הישובים הכפריים

בישראל, התגובה ל"משבר החובות" וביטול "הערבות ההדדית", גרם בין היתר לתהליך ההפרטה במושבים, וביתר שאת, גם בקיבוצים, שבהם הכול היה משותף. התחיל עידן חדש, שבו לא נודע ערכה של החקלאות, ולא זכתה להמשיך להיות בת טיפוחים של המדינה. מיספר החקלאים ירד. סך גודל של השטח המעובד – ירד. גודל יחידת השטח לחקלאי – עלה, כי לא השתלם לעבד חלקות קטנות ולרכוש טכנולוגיות חדישות עבור שטח קטן. משקים משפחתיים הפסיקו את הפעילות בנחלה, או שהפכו אותה לסוג של "תחביב", שבו עוסקים בשעות הפנאי. מי שהפסיק לעבד את השטח שלו, מסר אותו לאחרים, או החכיר להם, תמורת פרוטות. מי שרצה להתקיים מהחקלאות ולקבל הקצאה של פועלים זרים, היה חייב לעבד שטח גדול ("יתרון לגודל").

צמצום החקלאות ו"נטיעת" מבנים

בשנות ה-90, במקביל לגל העלייה הגדול ממדינות "חבר העמים", שגרם לביקוש לקרקע לבנייה ולתשתיות, המשיכה מגמת הירידה בשטחים המעובדים, בגלל הפסדים ואינפלציה דוהרת. שטחים חקלאיים רבים הוסבו לנדל"ן, כדי לספק את הביקוש לדיור. החקלאים נטשו את החקלאות וברחו ממנה כמו מאש, וחיפשו דרכים אחרות, שמהן אפשר להתפרנס.

ענף הפרדס, שהיה ענף ייצוא ראשי של הייצוא החקלאי בארץ, הפך לשולי וכמעט נעלם. רוב גורמי הייצור עמדו מושבתים. ניתנו הקלות בהקמת מחסנים ומגורים במושבים – במקום מבני משק שנזנחו, כמו לולים ורפתות. התאפשרה בהם פעילות לא-חקלאית (פל"ח), תוך הסבתם לבתים ולמחסנים. הופשרו קרקעות חקלאיות לבניית שכונות "לבנים שאינם ממשיכים" על חשבון השטחים החקלאיים המשותפים לכל החברים. פותחו תשתיות מתאימות, והמושבים קלטו אוכלוסייה מבוססת, שבנתה בתים צמודי קרקע. הקשר בין המגורים לבית התעסוקה במושב וגם בקיבוץ – נעלם. כל המתיישבים החדשים הם עובדי חוץ. מיספר בתי האב במושבים ובקיבוצים, גדל. וזה קרה גם במושבות, שהיו בהם שטחים חקלאיים גדולים, לרוב, פרדסים וגידולים סובטרופיים. קרקעות שהיו קודש לחקלאות, הוסבו לבנייה – שטחים חקלאיים צומצמו ואתם גם הייצור והייצוא החקלאי, ואילו הייבוא החקלאי גדל.

התלות בעובדים זרים

חלק מבעלי המשקים – שרובם מבוגרים או זקנים. בהיעדר כוחות, ובהיעדר הכרח ב"עבודה עצמית", וללא עזרת הילדים, שרכשו מקצוע והשכלה ויצאו לעבוד בעיר – ממשיכים לעבד את משקיהם. לשם כך הם העסיקו פועלים שכירים – בהתחלה – ערבים מ"השטחים", אך אחרי "סגרים" חוזרים ונשנים, שפגעו בחקלאות בגלל האינתיפאדה, החלו לייבא מתאילנד "עובדים זרים". העובדים מתאילנד שינו פני החקלאות. כי כדי להעסיק פועל כל היום, כל החודש וכל השנה, צריך לספק לו עבודה לא רק ב"עונה"...

העובדים הזרים החליפו את המשפחה ואת בעלי המשקים בעבודה בחקלאות. הם מתייצבים מדי יום לעבודה, מאפשרים עיבוד שטחים יותר גדולים, שבאים על חשבון הרווחיות מהחקלאות. אם "העבודה העצמית" הותירה את כל הרווחים בידי החקלאי, שעבד קשה יחד עם בני ביתו – העובדים הזרים "זוללים" את הרווחים, שאותם לארצם הם שולחים! – אך משחררים את בעל המשק לעסוק גם בעיסוקים אחרים.

ללא העובדים הזרים, החקלאות לא יכולה היום להתקיים במדינה הציונית, שהתעקשה על "עבודה עצמית". מדובר בעבודה קשה, בתנאי מזג אוויר קשים, בחום גבוה בתוך החממות, באקלים מדברי וחם מאוד בקיץ. העובדים זמינים כל היום והם לא צריכים לנסוע מרחקים כדי להגיע למקום עבודתם. בעיית כוח האדם בחקלאות  נפתרה, אך התייקרה!

היום כל החקלאים – בעלי המשקים, אף שהם לא עובדים פיסית בשדות, הם בעצם מנהלים את המשקים, מקצים את הפועלים לחלקות השונות, מחליטים מה ומתי לזרוע או לשתול, דואגים לדישון ולהדברה, קובעים מה ואיפה לקטוף, דואגים לשווק, לאריזה לשינוע, וזה כאב ראש לא קטן וזה בלבול מוח ענק!

חלק מהחקלאים המבוגרים, אינם מסוגלים ליבש את המטעים, או לפרק את החממות, שמהם הם התפרנסו הרבה שנים. הם קשורים לאדמתם כמו בחבל הטבור ולא יהפכו אותה לשדות בור. ובזכות חזונם מתקיימת בישראל החקלאות. הבעייה, מה תהיה אחריהם?

למרות חשיבותה הלאומית של החקלאות, דור ההמשך – הצעירים, לא מוכנים להמשיך לעבד את משקי ההורים. הם אינם גאים לעבוד בשמש הקופחת – להזיע בחום ובשרב, לעבוד בקור ובגשם, וללכלך את הבגדים ואת הידיים, ולהיות כבולים למשק ולהמר על השקעות גדולות שעלולות לרדת לטמיון – זה לא מפתה! השכלתם עולה על השכלת ההורים, והם מעדיפים תעסוקה בענפים יותר מכניסים, מבלי לקחת סיכונים. ההתלהבות שוכחת, החקלאות נזנחת! במקום לולים ורפתות, בונים וילות בחצרות ונהנים מרמת מגורים גבוהה. המושב עבורם הוא מקום מגורים – לא מקום עבודה.

האמת חייבת להיאמר, ללא העובדים התאילנדים, לא תתקיים חקלאות בישראל!

בעלי הציוני, נצר של חלוצים, שקשור לאדמתו, לא יכול היום בגילו ובמצב בריאותו לעבד בעצמו את המשק ללא עזרת פועלים תאילנדים. עם כל ההערכה אליו, בניו אינם מוכנים לעבוד בחקלאות, ולא רואים בה מקור לרווחים בטוחים ולא כבוד גדול. הדילמה, מה יהיה על המשק אחריו?

החקלאות עוברת לשוליים

בשולי המדינה, במקומות שאין תחרות על שימושי קרקע, החקלאות צומחת ופורחת ומשמשת אחיזה בקרקע ומפצה על אובדן הקרקעות הפוריות במרכז, שבמקומן נבנו בתים ותשתיות.

למרות התנאים הטבעיים העוינים את החקלאות באזורי השוליים של המדינה: מחסור במים, מחסור בקרקע פורייה, מרחק גדול מהשווקים ועוד – צומחת שם חקלאות לתפארת.

שינויים טכנולוגיים, מו"פ ופתרונות לבעיית המים – הידע החקלאי בישראל הוא מבין החשובים והמפותחים בעולם. באמצעותו, הטכנולוגיה הולכת ומתפתחת, ומאפשרת תפוקות יותר גדולות מיחידת שטח. כל הזמן מפתחים זנים חדשים, שחוסכים במים, ממציאים שיטות השקייה חסכוניות וממוחשבות, מצמצמות את השימוש בדשנים ובחומרי הדברה, כדי להקטין את זיהום מקורות מי התהום ואת זיהום הקרקעות. מחפשים מקורות מים חדשים, מקימים  מפעלי מים, משתמשים במים מליחים, מתפילים מֵי-יָם (למרות מחירם היקר, מאפשרים קיום חקלאות באזורים מדבריים, או מדבריים למחצה) ומגדילים את פוטנציאל המים לחקלאות.

הרחבת החקלאות באזורי השוליים

למרות המשברים שידעה החקלאות, כדי לפצות על אובדן קרקעות חקלאיות במרכז המדינה, החלו לפתח טכנולוגיות ותשתיות לפיתוח חקלאות באזורי השוליים – בקיבוצים ובמושבים: בנגב המערבי, ברמת הנגב, בערבה, בבקעת הירדן, בעמק הירדן ובגליל וזאת מסיבות ביטחוניות, לאומיות ואחרות. וזאת למרות תנאי אקלים וקרקע קשים. הכול נובע מהידע והחזון!

קרקע. באזורי השוליים והסְפַר, אין תחרות גדולה על שימושי הקרקע, ולכן שטחי החקלאות הלכו וגדלו על חשבון קרקעות בתולות, אף שרובן מדבריות, מלוחות ודלות. המחקר הצמיח בהן חקלאות לתפארת. בכל אחד מהאזורים יש מו"פ (מחקר ופיתוח – שבו לוקחים חלק – מכון וולקני, הפקולטה לחקלאות, הקק"ל ומשרד החקלאות בשילוב עם כספי המגדלים), שמפתח טכנולוגיות וזנים חדשים, שמותאמים לתנאים הטבעיים בכל תת-אזור, במטרה לחסוך במים, בדשנים ובחומרי הדברה ובשמירה על איכות הסביבה, בהגדלת התפוקות, תוך שימוש במים שוליים (שאינם ראויים לשתייה), שמעולם לא נחשבו ראויים לחקלאות.

מים. באזורי השוליים דלים מקורות המים, מפאת מיעוט השקעים ושונות בצורת. החקלאות באזורי מדבר חמים אלו, מצריכה כמויות מים גדולות להשקיה. לא ניתן לקיים חקלאות בעל, כי אין לסמוך על כמות הגשמים היורדים באזורים אלה. כדי לפתח חקלאות, חייבים לספק מים מכל מיני מקורות.  מפעלי המים בשולי המדינה היבשים, מעוררים התפעלות, הזרמת מי קולחין ומים מושבים ומי תהום, באיכויות שונות ובדרגות מליחות גבוהות ובטמפרטורות גבוהות, שאינם ראויים לשום שימוש אחר, עוברים איזשהו טיפול, והם משמשים לחקלאות לגידולים שונים, שמותאמים להם בנגב ובערבה היבשים. המדבר הישראלי – פורח ולא רק בפרחי בר ובצמחייה טבעית, אלא גם בחקלאות לתפארת.

המפעל הראשון שהוקם, היה מפעל ירקון-נגב ב-1953 – הקו המזרחי ממעיינות הירקון שבראש העין ועד לקיבוץ מגן שבנגב הצפון-מערבי, שאיפשר יישובים וחקלאות בצפון הנגב המערבי. לאחר מכן הוא חובר ל"מוביל המים הארצי", שהוסיף לתרום לחקלאות ולהתיישבות בדרום.

אחר-כך הקימו את המפעל לטיהור שפכים של גוש דן, מפעל ה"שפד"ן" שבראשל"צ, שמטפל בביוב של רוב הערים במרכז המחוברות אליו. מפעל זה ומפעלים רבים מקומיים, החלו להזרים "מים מושבים", או "קולחים" בכמויות הולכות וגדלות לנגב המערבי –שאיפשרו נטיעת פרדסים חדשים, שניטעו על קרקע בתולה (במקום הפרדסים שנעקרו באזור השרון ובשפלה), וכן להשקיית גידולי חממה, שבהן מייצרים שיעור גבוה מגידולי הפלפלים, העגבניות ושאר ירקות; נבנו מאגרים, לאגירת מי שטפונות על ידי הקק"ל, בערבה ובנחל הבשור; התגלו מי תהום מליחים פוסיליים – מאובנים, (מים שנאגרו בתקופות גיאולוגיות קדומות כשהאקלים היה גשום הרבה יותר); בערבה וברמת הנגב, נתגלו, מים גיאותרמיים (מי תהום חמים, שאת חומם הם מקבלים משכבה געשית), שמשתמשים בהם ל"חמי הנגב" בקיבוץ רביבים ולהשקיית מטעי זיתים – שהגדול ביותר ניטע בקיבוץ רביבים, חממות, ברכות דגים, מטעי תמרים, עגבניות, מלונים ואבטיחים ועוד; החל שימוש נרחב במי תהום מליחים, בעיקר בערבה ובבקעת הירדן, ששיעור המלחים שבהם גבוה, שנחשבים למים שאינם ראויים לחקלאות. מים מליחים נמהלים במים מתוקים, או עוברים התפלה, והם משמשים להשקייה ולהפרחת המדבר ולגידול מזון ושטחים עצומים של מטעי תמרים,  שחלקם הגדול מיועד לייצוא. וכמו שכתוב בספר ישעיה פרק מ"א פסוק י"ח: אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם.

עיבוד קרקעות שוליות – קרקעות  זיבוריות-גרועות, שאינן ראויות לעיבוד, החלו משמשות לחקלאות אינטנסיבית וברוכה על ידי השקייה, שטיפת הקרקעות מעודף מלחים, דישון, הדברת מזיקים, גידול בחממות, הוספת טוף וחול ו"מצע מנותק" וחממות שמגינות על הקרקע מפני מזיקים ופגעי טבע אחרים. קרקעות אלו מהוות פיצוי על הקרקעות החקלאיות במרכז, שנזנחו, ובמקומם "נשתלו" בתים ומגדלי מגורים ומשרדים, שמניבים רנטה גבוהה מאוד, הרבה יותר מאשר מכל שאר הגִידוּלִים.

החקלאות במרכז הולכת ונעלמת ובאזורי השוליים היא פורחת וצומחת, למרות היעדר תנאים טבעיים מתאימים (וזה מדהים!) – כך שלמרות התנאים ה"דוחים" בשל הקשיים הפיסיים הקשים (אקלים – טמפרטורות גבוהות, ומעט משקעים ומים, וקרקעות לא פוריות), בזכות ההשקעות בפיתוח במחקר ובידע, החקלאות בהם מצליחה להניב תוצרת יפה מאין כמותה, וזה למרות הריחוק מהשווקים. והיא מתאפשרת  גם  בעזרת הפועלים התאילנדים שבאים לעבוד בתנאים קשים תמורת שכר הולם ותנאים סוציאליים נדיבים. זהו הישג אדיר שיכול לעזור להרבה מדינות עניות ורעבות להגדיל את יצור המזון במקומות שבהם איש לא חשב שיכול לצמוח דבר.

צימרים. ביישובי אזורי השוליים הכפריים בארץ, קורים גם דברים אחרים – רובם נמצאים באזורי נוף יפים, שמורות טבע, נחלים, מפלים ואתרים ארכאולוגיים, מרבדי פרחים ועוד. במקום רפתות ולולים, שהיו בחצרות הבתים, שהפסיקו את פעילותם בגלל חובות והפסדים, התפתחו צימרים – חדרי אירוח. ההשקעה בבניית צימרים גדלה והיא מספקת מקור הכנסה חשוב, (לפעמים בצד החקלאות ולפעמים בלעדיה). וכמו החקלאות, גם התיירות סובלת מעונתיות ומתנודות ברווחיות, אך ככל שרמת החיים עולה, הביקוש לנופש ולפנאי גדל.

מה הלאה? כל דבר שמגיע סופו, משהו אחר תופס את מקומו. השינויים בחקלאות יוסיפו להתקיים בעולם, הרבה יותר מהר ממה שהיינו רגילים, והם ישפיע על שימושי הקרקע בכל מקום ואין מנוס מלחפש פיתרון באדמות שלא נחשבות ראויות לעיבוד. כשהטכנולוגיה תלך ותתפוס מקום ותפצה על אובדן הקרקעות והמחסור בהן.

חברת המופת, שדגלה בין היתר בשוויון, היתה נכונה לזמנהּ! והיתה אבן שואבת לרבים וטובים, שנמנו בין חבריה. במשך השנים חלו הרבה שינויים בארץ ובעולם – הגלובליזציה השפיעה על הערכים שכמעט לא נותר מהם שריד. שוקי העולם נפתחו, מדינות רבות פתחו את שעריהן, והתחרות הפכה קשה ב"כפר הגלובלי". מחירי ההובלה הוזלו (עד לחודשים האחרונים – היום הם יקרים בגלל החרם על ייבוא נפט מרוסיה), פותחו נמלים עמוקי מים,  אוניות ענק, אוניות קירור, הובלה במכולות, בנוסף חלק מהתוצרת הטרייה מגיע תוך שעות במטוסים לכל מיני יעדים בעולם ישר למרכולים. כל אלה מאפשרים יצור עודפים ושינוע סחורות לכל קצות תבל.

כיום האתוס של החקלאות וכיבוש השממה מתחלף באתוס ה"ירוק" של שמירת הטבע, כאשר דיונות ריקות ואדמה זרועת סלעים וקוצים עדיפות על שדות ומטעים. התיישבות וחקלאות, שבצידן משימות כמו הכשרת קרקע ועיבודה, ושאיבת מים והכנסתם לצינורות – נתפסות כאויבות הטבע והסביבה. שימור השממה הופך למטרה לאומית. גם הטרנד של "מזונות אורגניים", יכול לגרום למחסור במזון... גם לזה ימצאו פתרונות! ואולי "אוכל מהונדס", שעובדים עליו היום חזק, יפתור את הבעיות? אנשים ימשיכו לאכול, אולי ימציאו מזונות אחרים (מה יהיה על כל תוכניות הבישול בטלוויזיה?!) – אך דבר אחד ברור, את החקלאות חייבים לקיים, כדי להתקיים, גם אם זה לא ממש משתלם. האם היא תיעלם? ואולי בזכות הידע, היא תינצל!

חנה סמוכה מושיוב

12.4.2022

* * *

אורית דשא-ינאי-ברנר

מה חושבים?

מה חושבים 

התורים, היונים

המהדסים להם מדודות

על כרכובי הבטון

שמול חלונותיי

לאור השמש העולה?

על איזה יום/ימים

הם חולמים?

לְמה הם מייחלים?

הם פרחו להם

ועפו לדרכם

והשאירונו

כאן,

ללא תשובה, רמז, אות

בכל הנוגע 

לבאות...

* * *

עדינה בר-אל

אמיר הממיר

שומר התרבות הישראלית לדורות

את השם "אמיר הממיר" המציאה רבקה מיכאלי. אמיר הורביץ, בן מושב ערוגות, עורך דיגיטציה של חומרים שונים – קלטות שמע, וידאו, מסמכים ועוד. בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר על הקשר החם שיצר עם זמרים, שחקנים, במאים, שדרנים וסוכנים. הוא יוצר עבורם ארכיונים אישיים, ובעצם מְשַמֵּר את התרבות הישראלית. עבודתו כוללת את הערך "והגדת לבנך" של חג הפסח. מיחשוב החומרים שלנו מעביר לדור הבא את ההיסטוריה שלנו, האישית והכללית. 

"לא שמעת על 'אמיר הממיר'?" נשאלתי. אכן, למרבה הפלא, למרות הקירבה הגיאוגרפית בינינו, שמעתי על "אמיר הממיר" ממושב ערוגות לראשונה רק עכשיו. הזדרזתי להגיע אליו לפני חג הפסח, הזמן בו ברוב הבתים עושים סדר בבית, מנקים פינות וממיינים חפצים לכבוד האביב ולכבוד חג הפסח.

המשפחה במושב ערוגות

סבא וסבתא, יוסף ז"ל וטובה הורביץ תבדל"א, הגיעו למושב לאחר עלייתם מרומניה בשנת 1944. בתחילה הם טיפחו רפת, ובמרוצת השנים סגרו אותה. בנם הבכור נתן, שנקרא בפי כל נתי, נפצע בראשו בעת מלחמת ההתשה. הוא נשאר נכה, משותק בידו, אבל מתפקד באופן עצמאי. במסגרת השיקום שלו הוא קיבל משק במושב, אותו הוא מטפח עד היום עם רעייתו ליאורה לבית שיח, בת מושב כפר ורבורג. במשך השנים הם גידלו ענבים, אפרסקים ופקנים, במקביל לאחזקת לול. עתה, עם התבגרותם, השטחים הנטועים מוחכרים, והם ממשיכים לעבוד בלול.

הילד מקליט ושר – "תשתיקי אותו!"

ליאורה ונתי הם הורים לארבעה: איתי, אפרת, אורית ואמיר, שנולד בשנת 1985. אמיר למד בבית הספר היסודי "מבואות" בבאר טוביה ובתיכון האזורי. בצבא הוא שירת במשך שלוש שנים בחיל האוויר בבסיס חצרים בדרום.

בכל יום עובד אמיר עם הוריו בלול, עוזר באיסוף ביצים, ואחר כך פונה לעיסוקיו. והעיסוקים רבים.

"מגיל צעיר מאוד," מספר אמיר, "הייתי 'נופל' על אמן שאני אוהב ואז אוסף ללא הבחנה יצירות שלו – קלטות, דיסקים, מקליט תוכניות רדיו עם ראיונות שלו, ועוד.  זה היה לפני עידן הגוגל, הפייבסבוק והיוטיוב. אני קורא לזה 'עידן מכתבי המעריצים'. הייתי כותב לאמנים ומקבל מהם מכתבי תשובה. כך התכתבתי עם נעמי שמר, יהודה אטלס ואחרים."

אמיר המשיך להקליט מן הרדיו ומן הטלוויזיה תוכניות של רשות השידור. "מן הטלוויזיה הייתי מקליט תוכניות של מוסיקה ישראלית על קלטות וידאו של פעם."

אחת הקלטות שאמיר אהב במיוחד של להקת "מגפיים". וכאן המקום להזכיר להקה זו, שפעלה בין השנים 1978 עד 1992. זו היתה  להקה שהורכבה משלושים חברי מושבים וקיבוצים בדרום. הבמאי ומחבר הלחנים היה שי לביא. פוצ'ו היה בין כותבי המילים של שירים. בקיצור, הלהקה שרה שירים על רקע נופי הכפר ובנושאים של ההתיישבות העובדת. מתוך הערצה ללהקה, ובעיקר לאתי עמית הסולנית, הוא היה חוזר ומשמיע אותה.

עוד תכנית שהוריו הקליטו היתה "אולפן זמר", אשר "רשות השידור" הקליטה במיוחד לכבוד יאיר רוזנבלום, כאשר כבר היה חולה. "בתוכנית ספיישל זו," מספר אמיר, "חברי להקות צבאיות שרו מחרוזות משיריו, רבקה זוהר הופיעה עם מחרוזת שירים, רבקה מיכאלי עם השיר 'בנימין זאב'. השתתפו גם מתי כספי ואחרים. ואני," ממשיך אמיר לספר, " הייתי שומע זאת ללא סוף, ומלווה את הזמרים בקולי. והאחים שלי היו קוראים לאימא בחוסר סבלנות: 'תשתיקי אותו!'"

התחלה במחזות זמר

"החל משנת 1995 לקחו אותי לראות מחזות זמר בכל מיני אולמות באזור. ואני כילד התלהבתי. ראיתי את 'צלילי המוסיקה', 'עליסה בארץ הפלאות', 'הקוסם'."

"יום אחד," מספר אמיר, "מצאתי בעיתון 'מעריב לנוער' חידון על 'צלילי המוסיקה'. הובטח שתהיה הגרלה בין הפותרים, ומי שיזכה בה יוזמן למחזה 'צלילי המוסיקה' וגם יפגוש בשחקנים מאחורי הקלעים. מנחם גולן סידר מפגש מעריצים. פתרתי את החידון ושלחתי. אמרו לי לא לצפות ליותר מדי, כי אלפי ילדים שולחים, ואף אחד לא זוכה. אבל אני הייתי אופטימי, ואכן אחרי שבועיים קיבלנו כרטיסים ונסעתי לסינרמה עם אימי ואחותי.  וגם זו היתה חוויה עבורי, ילד קטן מן המושב יושב במתחם הסינרמה הענק. לאחר המופע הגענו אל מאחורי הקלעים. אני באתי עם פנקס לאסוף חתימות של שחקנים, אבל הייתי ממש בשוֹק תרבותי," הוא מעיד, "ואז אחותי דחפה אותי לעבר חני נחמיאס. באותו רגע צעק לה מישהו, כנראה צלם: 'חני הסתכלי!' –ולאחר שבוע הגיע העיתון 'מעריב לנוער' ובעמוד הראשי – חני נחמיאס ואני מצולמים."

כל המפעל של אמיר התחיל עם הצטברות רבה של קלטות שהיה מקליט בלילות. הוא ניסה ללמוד איך להעביר את הדברים למחשב, (עדיין לפני הפייסבוק והיוטיוב). הסתבר לו שליהורם גאון יש ארכיון, ומנהל אותו שחר יוסף. ממנו למד אמיר שיש מכשיר די-וי-די מקליט. אז החל להמיר מקלטות וידאו לקלטות די-וי-די. ההתחלה היתה עבודה כזו שעשה עבור משפחה במושב, שהיתה מאוד מרוצה.

"ואז זה היה כאש בשדה קוצים. התחלתי לקבל טלפונים מאנשים ששמעו עליי מחבריהם בתעשיית הבידור, ביניהם דוד קריבושי, אלדד שרים. במקביל לאלו שפנו אלי, יזמתי פניות אישיות שלי לאמנים. הצגתי את עצמי, והצעתי להם תוכניות מוקלטות שיש לי עבורם."

הוא עשה זאת בשיטתיות. "באותה עת, תחילת עידן האינטרנט, כאשר השימוש במחשבים היה כבר יותר מפותח, אני יצרתי אוספים של אמנים. לקחתי על עצמי להתחיל עם שחקני המחזמר "צלילי המוסיקה". דינה גולן, זמרת,  שיחקה בתפקיד אם המנזר בגרסה זו של המחזמר בשנת 1995. התחלתי ליצור אוסף שלה מכל החומרים שמצאתי. ואיך יצרתי איתה קשר? היה באינטרנט אתר בשם 'אינדקס בידור ובמה', שם התפרסמו שמות המופעים, כתובות וטלפונים לסוכנים ולאמנים. מצאתי שם מיספר טלפון, התקשרתי ודינה גולן ענתה. סיפרתי לה שיש לי קלטות עם מופעים שלה, ואני יכול להביא לה. היא ענתה לי: 'כולם מבטיחים ואף אחד לא מביא.' קבענו פגישה בביתה. הכנתי עבודה ארבעה-חמישה דיסקים, כולל עטיפות עם רשימת השירים. מובן שהיא שמחה. הקשר בינינו נמשך כשמונה שנים. היא חלתה ונפטרה בשנת 2005."

לימודים

בתקופה הסוערת והמתוחה בעוטף עזה, החל אמיר ללמוד במכללת "ספיר" ליד שדרות. פרופ' נורית גרץ יזמה הקמת מגמה חדשה בשם "תרבות, יצירה, הפקה." היא כללה מסלול אמנות, מסלול ניהול ומסלול הוצאה לאור. "צבע אדום" והמבצעים של צה"ל באזור עיכבו את קבלת התואר. "אנחנו למדנו במקלט," מספר אמיר. "בכל פעם שהיתה אזעקה, שאנחנו בכלל לא שמענו במקלט, פרצו לכיתה סטודנטים מכיתות אחרות, והמרצה אמר: 'הלך השיעור.' אנשים פחדו להגיע למכללה, ואפילו הוכרז על הנחה בת חמישים אחוזים בשכר הלימוד. פרופסור גרץ התבדחה: 'הם מתחילים לירות כדי לקלקל את ההרשמה לתואר.' היו לנו מרצים מעולים מן התחום. ביניהם דן מרגלית ויואב גינאי."

אחרי ההתחלה עם דינה גולן, פנה אמיר לעוד שחקנים ועניין אותם באפשרות לערוך דיגיטציה לחומרים שלהם כדי לשמרם. בהמשך עברו שמו ומפעלו מפה לאוזן, והאמנים החלו לפנות אליו ביוזמתם. יש לו סיפורים רבים כל  כך על האנשים שעבר איתם. והנה כמה מהם:

עוזי חיטמן ז"ל

"בימי 'מכתבי המעריצים' שמעתי יום אחד את עוזי חיטמן ברדיו. זה היה לפני היוטיוב, וקשה היה למצוא חומרים שלו. אפילו תקליטים שלו חסרו בחנויות." שוב פנה אמיר דרך אתר "אינדקס בידור ובמה", איתר את כתובת המשרד שלו וכתב לו מכתב. במכתב לחיטמן סיפר אמיר שהוא מנגן על פסנתר, ולא מצליח להשיג את ספרו "מילים ומנגינות".

תוך שבוע הגיעה לאמיר חבילה עם הספר כמתנה, ובה הקדשה: "לאמיר, נגן אותי לאט לאט, כמו שאת רומא לא בנו ביום אחד."

תושבי המועצה האזורית באר טוביה זכו לראות את עוזי חיטמן בהופעה בזכותו של אמיר, ש'נדנד' לאילנה יוגב, רכזת התרבות דאז, להביאו לאזור. לקראת סוף ההופעה אמר עוזי: "יושב כאן בקהל ילד יקר. בזכותו אני כאן." הוא שאל את אמיר איזה שיר הוא בוחר שיקדיש לו. אמיר בחר בשיר "ילד מבית טוב." עוזי התפלא, כי זה היה שיר פחות מוכר, מאלבומו השני "מתוך תוכי" (1996), שהכיל שירים יותר אישיים.

אמיר שוחח עם עוזי כמה ימים לפני פטירתו הפתאומית. עוזי סיפר לו שהוא עובד על תקליט "עכשיו הזמן לאהבה" וכבר הספיק להקליט סינגל, והוא אפילו שר קטע מהשיר באזני אמיר. אוסף זה יצא לאחר מותו של חיטמן.

לאחר פטירתו נאספו מביתו ומבית הוריו כל מה שכתב. היתה שם כמות עצומה של חומרים שלא פורסמו בחייו. המשפחה פנתה אל אמיר כדי לעשות דגיטציה. 

"עוזי היה נוהג לומר בראיונות, שהוא מוחק יותר מאשר כותב," מציין אמיר, "ואכן הסתבר מהחומר שנמצא כמה זה נכון. לכל שיר היו כמה גרסאות למילים, ולכל שיר היו גם כמה לחנים. מיד לאחר פטירתו הקמתי ערוץ יוטיוב לזכרו. שישים וארבעה אלף איש נרשמו לערוץ זה. ובימים אלו עומדים להקים אתר אינטרנט לזכרו."

חנה מרון ז"ל

להלן מתוך הסיפור של אמיר על הקשר עם חנה מרון ניתן ללמוד בהשתאות על מגוון התכונות של אמיר, שהביאו אותו להישגיו הרבים: יוזמה אישית, איסוף חומרים ללא גבול, זיכרון מעולה, חקירה אודות האמן, קישורים שהוא עושה, קשרים עם אנשים ומוסדות, אומץ לפנות לאנשים, וכנראה כישרון דיבור ושכנוע.

הוא נתקל בחנה מרון בהופעה, הציג את עצמו בפניה והיא אמרה לו: "אני מחפשת תוכנית רדיו בה השתתפתי בשנות ה-70." היא התכוונה לתוכנית שנקראה "שלכם לשעה קלה".

מספר אמיר: "היכרתי אז את השדרן אברהם זיגמן, עליו אמרו שהוא יודע לאתר חומרים נדירים. בתוכניתו "עוד חוזר הניגון" – מאוצר הסרטייה הוא היה משדר כל מיני תוכניות של פעם, ברדיו.

"יום אחד, ביום ההולדת של חנה מרון – את התאריך מצאתי באינטרנט – התקשרתי לאברהם זיגמן ושאלתי אותו: 'מה אתה משדר היום?' והוא ענה לי: יאני עדיין לא יודע.' (אני ידעתי אז שהוא לא מחליט עד הרגע האחרון מה לשדר.)  ואז הצעתי לו לשדר את 'שלכם לשעה קלה' עם חנה מרון, ולהקדיש לה את השידור, כי היום הוא יום ההולדת שלה."

עכשיו היה צריך להבטיח שחנה מרון תקשיב לתוכנית של זיגמן, שהוא מקדיש ליום הולדתה. למי לפנות? בתוכנית הזו שנקראה "ברלין, פריז, תל-אביב", נתן סלור [הבן של תרצה אתר והנכד של אלתרמן. ע.ב.] שר את השירים ששובצו בה. "היכרתי גם את נתן סלור," מספר אמיר, "סיפרתי לו על השידור שמתקרב, ביקשתי ממנו להודיע לחנה שיש לי את ההקלטה של התוכנית, ואם היא רוצה, היא תוכל להתקשר אליי.

"יומיים אחרי שידור התוכנית התקשרה אלי חנה. זיהיתי את קולה, כי כילד אהבתי את הסדרה 'קרובים קרובים' וידעתי כל שורה בעל-פה. לבקשתה שלחתי לה את ההקלטה בדואר. ושוב היא התקשרה ואמרה לי: 'אנחנו חברים. בוא אלי הביתה וספר לי מה אתה עושה.'"

אמיר הגיע לביתה של מרון, ושם היא פתחה תיבה ובה כ-400 קלטות וידאו. לא היה לה מחשב בבית, אלא רק מקלט די-וי-די. היא נתנה לאמיר טרולי, אמיר לקח את כל הקלטות שלה לביתו והמיר אותן לקלטות די-וי-די. הוא הכין לכל קלטת עטיפה ועליה רשימות על התכנים. אמיר לא רצה לבקש ממנה כסף, אבל חנה התעקשה ורשמה צ'ק עם סכום גבוה מהרבה מהתעריף שלו. "אני רוצה שתהיה מרוצֶה מהעבודה שעשית לאישה זקנה," אמרה לו.

תיקי דיין

"ואז נולד הפייסבוק. ניצלתי אותו כדי להעביר טקסט עם הפרטים עלי בין שחקנים וזמרים. זה היה בשנים 2012-2013. הייתי חייב להגיע לתיקי דיין. היא השתתפה, כזכור ב"קרובים קרובים". למרות שהיא שומרת מאוד על פרטיות, הצלחתי להגיע אליה והיא הזמינה אותי לביתה ביפו. יש אמנים ששומרים הכול ויש שלא שומרים כלום." אומר אמיר. "היא שמרה הכול, ממש הכול. שירים, מחזות זמר שהשתתפה בהם כמו 'יוסף וכתונת הפסים', מחזות כמו 'אימא קוראז'. לקחתי ממנה את החומר הרב, וזה לא היה פשוט לרדת את שלוש הקומות בבניין שלה בלי מעלית. היא שילמה לי מקדמה ואמרה: 'אם אתה לוקח את הכסף ובורח, תחזיר לי את הקלטות.'"

אמיר הכין לה כונן חיצוני עם כל החומר ממויין:  שירים, מחזות, מחזות זמר. את הכונן ניתן לחבר ישירות לטלוויזיה ואין צורך להתעסק בקלטות או דיסקים.

מספרת תיקי דיין על אמיר: "התחלנו לשמוע על אמיר הממיר מאנשים בתעשייה. כידוע, לכולנו יש יצר לתעד ולשמור את הארכיון של עצמנו. כל כך הרבה אנשים מעוניינים בעבודה שלו. אמיר מקסים. זו פעם ראשונה שראיתי צורת עבודה כזו. כשהוא מתקשר ללקוח, הוא מוצא ומקליט את כל התוכניות שלו. יש לו סבלנות להכול. הוא יודע הרבה מאוד על כל אמן. הוא פשוט פנומנלי.

"אמיר הגיע אליי והציע להמיר את הקלטות שלי לדיסקים. היו לי אז המון קלטות של תוכניות טלוויזיה, סרטים, הצגות והכול. אמיר כל הזמן מתקדם. אחרי שהעביר את הקלטות לדיסקים, הוא הציע לקנות לי סטרימר ולהעלות הכול יחד. וזה נהדר. ראשית אני יכולה לראות את התוכניות בגדול בטלוויזיה, ושנית אני יכולה לשלוח מיד חומרים שלי למי שמבקש.

"אנחנו שנינו נקשרנו מאוד. הוא היה מגיע אלי מדי פעם, ואני הסתמכתי עליו בכל מיני דברים שאני לא מבינה בהם, שאני אהבלית בהם בצורה די מבישה. אמיר היה בא, לוחץ על איזה כפתור, פותר את הבעיה והולך הביתה.

"ליום ההולדת השבעים שלי ערכו לי שתי בנותיי ושני חתניי מסיבת הפתעה מדהימה. זה היה באולם 4 בתיאטרון הקאמרי. גם אמיר הגיע. במסיבה הזמינו אותו לעלות על הבמה ולומר משהו. עם כל הביישנות שלו והילדותיות משהו, הוא עלה לבמה והציג לכולם את המתנה הנפלאה שהכין עבורי – ספר ענק, אלבום של כל ההצגות שאני השתתפתי בהן עד אותו יום. באלבום יש צילומים ותאריכים. אני הרי לא זוכרת אף תאריך, ועכשיו כששואלים אותי משהו, אני מסתכלת באלבום הזה ושולפת את התאריך. זו ממש מתנה מדהימה שלו.

"בתחילת היחסים בינינו הבנתי שהוא מאוד חדש בעניין הזה ולא יודע להתנהל מבחינה כלכלית. הבנתי שהוא צריך קצת הדרכה, שהוא אובד עצות. וכמו שאני לא מומחית גדולה בכלכלה, הדרכתי אותו. ראשית כל עודדתי אותו לקחת קצת יותר כסף מהמעט שביקש בתחילה. אמרתי לו שהוא עובד קשה, בא לבתי האנשים, סוחב מזוודות עם חומרים. מגיע לו שכר הוגן. ושנית, הצעתי לו לחסוך שבעים אחוזים מהשכר שהוא מקבל, ועם השאר להתענג. עכשיו אמנים כבר מביאים אליו, למושב שלו, את החומרים להמרה.

"אמיר נכנס פתאום לעולם של הסלבריטאים. בתחילה מאוד התבייש. אבל עכשיו הוא 'שוחה' בתוך זה. כולם מכירים אותו. זה לא יאומן. יש לו את כל הטלפונים. הוא מצטלם עם כולם, הוא יכול להתקשר לכולם. עכשיו האנשים מביאים את החומרים אליו למושב. אמיר ממש הקדיש את עצמו לעבודה הזאת, וזה במקביל לעבודה בלול של הוריו.

"אני מכירה גם את המשפחה שלו. אנשים מקסימים. בכל פעם שאני מגיעה להופיע באזור שלהם, הם מגיעים לראות אותי. בכלל הם אוהבים הצגות, רוכשים מנויים ורואים מופעים רבים.  לדעתי אמיר המקסים ראוי להערכה רבה, כי לעשייה שלו יש תוצאות חשובות לאמנים ולחברה הישראלית כולה."

נתן דטנר

מספר אמיר: "את השחקן נתן דטנר הכרתי במהלך שנת 2013, בעקבות עבודתי עם חני נחמיאס, שסיפרה לו אודותיי. שניהם שיחקו אז במחזמר 'כנר על הגג'. נתן בתפקיד טוביה וחני בתפקיד רעייתו גולדה. נתן צלצל אליי וקבענו להיפגש בביתו. פגשתי אדם מקסים ומלא הומור, שאף נזף בי במהלך פגישתנו הראשונה שלא ראיתי עדיין את 'כנר על הגג'. לאחר מכן הלכתי לצפות במחזה  כשמיקי קם משחקת את אשתו בפעם הראשונה – ופשוט התאהבתי בשחקן ובהצגה כולה. נוצר קשר מרגש עם כמעט כל מי שקשור להפקה הזו.

"עשיתי המרה של מעל 200 קלטות וידאו של נתן דטנר. הסתבר שהוא הקליט ותיעד כמעט כל אייטם בו השתתף. נדהמתי לגלות כמה מעט ידעתי עליו. הקשר עם דטנר מלווה בהמון הומור לאורך השנים. אני יזמתי את השתתפותו בפרויקט שנקרא 'לשיר איתך – משירי שושנה דמארי בביצועים מחודשים' שערך נועם גילאור בשיתוף עם רשת ג' של רשות השידור. במסגרת תוכנית זו דטנר הקליט עם המוסיקאי שלו ליאור רונן את 'הקרב האחרון, (ששנים קודם ביצע במחווה אחרת לשושנה דמארי בקאמרי). הקשר עם דטנר ממשיך עד היום. אני מגיע כמעט לכל הפקה בהשתתפותו, ואף הקלטתי בסאונד את המופע 'דטנר על הגג' בהבימה 4. אני ערכתי קטעים בהשתתפותו, והם הוקרנו בערב לכבוד יום הולדתו ה-60, שנערך ב'הבימה'. השתתפו בערב זה שחקנים וזמרים שהיו עמו לאורך כל הקריירה."

דברי נתן דטנר על אמיר: " אמיר הממיר הוא סוג של תופעה. הוא אדם מיוחד במינו שאוהב את המקצוע אפילו יותר מאיתנו האמנים,  ולפעמים אפילו מֵבין במקצוע יותר מאיתנו. על מה שהוא עושה ניתן לומר: 'איך לא עלו על זה קודם?' הוא פונה לאמנים מתוך ידיעה שיש להם קלטות VHS, שהם צברו במשך השנים. והוא מציע להם דיגיטציה לפני שקלטות אלו נעלמות. שני הצדדים מרוויחים מן השירות הזה: האמנים מקבלים את החומרים שלהם שמורים באמצעים דיגיטליים חדשים; ולאמיר יש חומרים מופלאים מכול ההיסטוריה של התרבות בישראל. אמיר הפך בעצם להיות הארכיון של עולם התרבות בארץ."

מירי אלוני

אמיר אהב את קולה של מירי אלוני. קשה היה לו להגיע אליה. הוא כתב לה מכתב, ובו השיר "מלח הארץ".  מירי קיבלה את המכתב כאשר חזרה ארצה מגרמניה, ובשיר היה מסר שלא תישבר. היא החלה לספר בהופעותיה על המכתב שקיבלה מילד בן 15. אמיר הצליח לפגוש את מירי בהופעה בגדרה, כאשר חגגו 40 שנה לבית אבות. מאז החלה סדרה של טלפונים ומפגשים. כאשר מלאו למירי 60 שנה, אמיר הכין עבורה אלבום תמונות מהפקות טלוויזיה שונות. ולכבוד חגיגת יום ההולדת 70, אמיר כתב עבורה שיר "אותה אהבה". "שלחתי ללירון לב את השיר, הוא כתב לו לחן יפה. ואז פניתי לששי קשת וביקשתי ממנו לשיר את השיר לכבוד מירי אלוני. הוא הסכים ברצון, ומירי מאוד התרגשה. אגב, את ששי קשת היכרתי מ"'לילי המוסיקה' וגם את לירון לב, ששיחק במחזה זה כילד."

הקשר עם רשות השידור

אמיר הצליח לרכוש חברים של ממש ברשות השידור, שהכירו את יכולותיו. במשך השנים נוצרו ביניהם יחסי גומלין, הם מבקשים ממנו מידע והקלטות נדירות, והם מספקים לו מה שהוא צריך עבור לקוחותיו מאוצר הסרטייה שלהם. (זה היה עוד לפני הפייסבוק והיוטיוב).

וכיצד זה התחיל?

מספר אמיר: "בעבר היתה תוכנית רדיו בשם 'לילות משי כחול-לבן' ברדיו, במהלכה ביקשו מאזינים שירים וסיפרו את הסיבה לבקשתם. העורכת עפרה הלפמן היתה ממהרת לארכיון ומנסה למצוא את ההקלטה ששודה תוך כמה דקות. הנחה את התוכנית דן עפרי. אני סיבכתי אותם לפעמים," מעיד אמיר, "והייתי מבקש בכל פעם הקלטה נדירה מהרדיו."

ואז הם התחילו לפנות אליו, לאחר שלא מצאו הקלטות נדירות של מאזינים, ואמיר עזר להם למצוא. אחת הדוגמאות: מאזינה ביקשה שיר בשם "שיר תודה" בביצועם של דני ליטני ומירי אלוני. הם שאלו את הזמרים, שלא זכרו. עפרה הלפמן העורכת התקשרה לאמיר ואמרה לו: המאזינה מחכה כבר שבועיים. אנחנו מרימים ידיים."

ואז שלף אמיר מיד את התשובה: "הקליטו את זה בפסטיבל הזמר 1975, צד ב', שיר מספר 7. ואז התחילו לפנות אליי בצורה מסודרת  שדרנים שונים,  שידעו שאני מספיק בקיא. היה לי קשר עם כל הגוורדיה: מנחם פרי, אברהם זיגמן ז"ל, נועם גילאור. עזרתי לנועם גילאור לבנות תוכניות, והוא אפילו נתן לי קרדיט כעורך."

שירותים לאמנים

אמיר עובד בבית סוכנותי קטן של פעם, שנמצא בחצר בית הוריו. כאן יש לו אוסף עצום של תקליטים, קלטות, וחומרים שונים שהגיעו אליו לצורך המרה. כך ניתן למצוא את אוסף כתבות העיתונות שנכתבו על עודד תאומי ז"ל, ומשפחתו מצפה לסריקות. אמיר הצטייד במכשירים מקצועיים, ביניהם סורק לתמונות מקצועי, סורק לעיתונות, ועוד.

השירותים שהוא נותן הם משלושה סוגים:

1. ניהול ארכיון מסודר.

2. ניהול רשתות חברתיות – פייסבוק, יוטיוב.

3. הקלטת מופעים מקצועית.  (בעת המופע הוא מתחבר ישירות לסאונד, אבל גם למיקרופון לשמוע את תגובות הקהל).

עוד ועוד אמנים

במשך שיחתנו שארכה שעתיים, סיפר אמיר על עוד ועוד אמנים – זמרים, מלחינים, סוכנים, מפיקים ובמאים – שמשתמשים בשירותיו. הם העבירו את שמו זה לזה. בעזרת תיקי דיין הוא הכיר את יוסי גרבר והכין לו על כונן אוסף גדול. כך גם לשכנו ושותפו לתוכנית "הצריף של תמרי" אריק סמית. למלחינה נורית הירש הכין ארכיון יפה. את נתן דטנר הכיר בתקופת היותו שחקן ראשי ב"כנר על הגג", היכרות שהניבה מפגשים וארכיון נאה. לאקי אבני נודע על אמיר מהפייסבוק, והוא הזמין אותו לביתו והוא הכין לו די-וי-די עם חני נחמיאס. כך הכיר אמיר גם את חני נחמיאס. צדי צרפתי היה עימו בקשר בעקבות חברותו עם חני, ואמיר המיר עבורו את כל הקלטות שהיו לו בארכיונו. חני נחמיאס סיפרה על אמיר גם  לחברתה רמה מסינגר ז"ל. "רמה התקשרה אליי בוקר אחד, בזמן שאספתי ביצים בלול." מספר אמיר. "ומאז ניהלתי את הארכיון שלה ושל בן זוגה המלחין אריק אביגדור. וגם ניהלתי את הרשתות החברתיות שלה."

"האמנים פותחים פייסבוק  כדי לקדם מופע או לפרסם אלבום חדש," מסביר אמיר. "הם היו שולחים לי מייל ותמונות, (זה היה עוד לפני הווטסאפ שנכנס ב-2014), ואני הייתי מסדר להם את הפרופיל, ומעלה זאת ברשתות החברתיות בצורה מסודרת."

אמיר עבד עם כל שחקני התוכנית "רחוב סומסום", ביניהם מיקי קם, אלי גורנשטיין, נתן דטנר. הוא הצליח למצוא גם את מיספר הטלפון של שרי צוריאל, שחבריה לא שמעו עליה זמן רב.

"אתה יודע הרבה על אמן מסוים שאתה מעריץ," אומר אמיר, "וכאשר אתה מגיע אליו ומקבל עוד חומרים שלו, אתה מגלה עליו דברים חדשים. מתוודע לכל נקודה ונקודה בקריירה שלו."

בתחילה נקרא המפעל שלו "אמיר הורביץ – המרת מדיות".  את השם "אמיר הממיר" המציאה רבקה  מיכאלי. [שידועה בהברקות שלה. היא המציאה גם את המושג "להיט" במקום המילה הלועזית "שלאגר". ע.ב.]. היא שמעה על אמיר ויצרה עמו קשר.

יקצר המצע מלהזכיר את כל האמנים שיצרו קשר עם אמיר או הוא עימם. ביניהם האחים אסנר, נתן דטנר, אלי גורנשטיין, ענת וקסמן, חוה אלברשטיין, שי זורניצר. אמיר אחראי להכנת הארכיון של פשנל, אורי זמברג, ההפקות "תוצרת הארץ", רבקה זוהר.

בזמן האחרון אמיר אחראי לאינסטגרם של ציפי שביט, שיש לה היום כמאה ושמונים אלף עוקבים, "וכל התקשורת מחפשת לראיין אותה." לדברי אמיר. 

לסיום, רמה מסינגר ז"ל כתבה לאמיר ביום הולדתו: "אני מאחלת לך את כל האושר שבעולם, שתמשיך למצוא בעצמך את היצירתיות שלך, יחד עם השכל שחבל על הזמן שמאפיין אותך, המתיקות, טוב הלב והקסם האישי. בקיצור, אם לא היה ברור עד עכשיו, אתה אהוב כל כך, ומאחלת לך  המון ועוד."

ומי שלא עשה עדיין סדר עם ארכיונו הפרטי, עם זיכרונותיו בקלטות למיניהן, במסמכים, במכתבים ובכתבות – עתה הזמן לעשות זאת ולפנות ל"אמיר הממיר" כדי שיישמר זאת עבורכם ולדורות הבאים שלכם.

עדינה בר-אל

* ליצירת קשר עם אמיר הממיר: 054-6621061, amir.hamarot@gmail.com

** נדפס ב"קו למושב" גיליון 1229 מיום 14.4.2022

* * *

אנחנו מאחלים רפואה שלמה לסופר, ההיסטוריון והשדרן יצחק נוי. פרס ישראל בתקשורת מגיע לו – לאיש הרדיו המובהק, המשכיל והמרתק ביותר שהיה לנו במשך עשרות שנים! – הוא יחסר מאוד לנו, מאזיניו הקבועים.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

"זה הלב שלך, פאני – "

"כן. לא. אל תלחץ חזק. הנה, תכניס את היד בפנים. מרגיש? אתה רואה שאנחנו מקבלים אתכם וגם באים אליכם, בלב פתוח – שאנחנו באחדות, עם אחד, ארץ אחת, תורה אחת – "

"את חושבת שגם אנחנו נוכל להתאחד, פאני, זה בסדר? לא יכאיב לך?"

"כן עֵלִי. אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחרי האמת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם. אתה מרגיש כמה היהדות שלי פתוחה וסובלנית, להתאחד איתך?"

"כן פאני, שכה אחיה, אני לא תיארתי לי, בחיים שלי, שיצא לי פעם, עם דתייה – "

"אתה רואה, אתם מלאים דיעות קדומות כלפינו. זה בסדר. אתה יכול לינוק אותי. יש על זה ברכה בתורה: שְׂדֵי תרומות לרוב. יכול להיות שֶׁשְׂדֵי בא משדות, אבל אולי משדיים? שׂדות ושׁדיים וּשְׂדֵי, מי יודע? הלא היהדות מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף – "

"את בתולה, פאני?" לחש לי, עודנו רועד.

"לא. אני נולדתי לא-בתולה," לחשתי לו, "אבל אתה, חשבתי שאתה לפחות יודע איך עושים את זה – "

"קראתי בספרים – "

"ואף פעם לא – "

"לא מה?"

"אחדות-ישראל – עשית?"

"לא."

"אני חושבת שהכי טוב שאשכב על הגב," התפרקדתי בחשיכה. "אבל אסור לנו להתפשט – "

"טוב – "

"אני רק יכולה להרים קצת את השמלה – "

"טוב – "

"זה טוב ששוכבים אחד על השני, נכון?"

"כן."

"אוֹי וֵי! מה אתה דוחף לי שם? עֵלִי! יש לך עוד יד?"

"זה האבר-מין שלי! תגידי לי, מה עושים איתו? תגידי מהר, את מרשה – "

"כן. תכניס אליי את החילוני שלך!"

"לאן?"

"לישיבה – "

"לישבן?"

"פתי, מלפנים!"

"פאני, זה בחוץ!"

"לא – בפנים!"

"פאני – הוא בפנים! בפנים! בפנים, בפנים – "

גמר.

"עכשיו שינית את הדיעות שלך עלינו?"

"פאני, אני אוהב אותך! את הנערה הטהורה ביותר שהיכרתי בימי חיי!"

"אבל אמרת שלא היו לך אחרות!"

"רציתי, וכולן היו בחורות מעשיות כאלה, חילוניות, גאוותניות, את יודעת, כאילו הן סוחרות בגוף שלהן, לא נותנות סתם. פאני, את רוצה שנתחתן? את תחכי לי, שאגמור את הצבא? אני מציע לך נישואין – "

"חכה, אל תזוז," אמרתי לו בתענוג. "אני חושבת שהחילוני מבקש להיכנס עוד פעם לישיבה – "

"באמת? מאיפה את יודעת שהוא רוצה?"

"כי הוא כבר עומד בפתח, הנה – אני לא מפחדת לגעת בו, אתה מרגיש את אחדות-ישראל, שוב?"

"כן, פאני – "

אני חושבת שעלי לא הבין מדוע החילוני-המתמהמה שלו גרם לי התרגשות כה ממושכת. לי זה היה פיצוי מלא על תקופה ארוכה של מחסור בגבר אמיתי, מאז הסמינר להכרת היהדות עם עָלִי בעפולה. אך גם כשהייתי בשיא התענוג של אחדות-ישראל, היססתי לצעוק ולהריע, כדי שלא להעיר עלינו תשומת-לב בשאר חדרי הישיבה, ולכן תקעתי בהתרגשות את אצבעותיי בזרועותיו של עלי, ובכל זאת הצעקות נשמעו, יותר ויותר, בחוץ. ואני חששתי לרגע שאני נמצאת בעיצומו של חלום-סיוטים כי כיצד זה ייתכן שככל שאני כולאת את צריחת-החמדה שפולחת אותי מצ'יפצ'ימון ופותצ'יק ועד לגרון – הריהי משתברת לצריחות וצעקות רבות מבחוץ, וגם הלמות אגרופים, וקריאות לפתוח את הישיבה? והלא אני פתוחה –

אבל בכל זאת, ברגע ששמעתי "משטרה!" היה לי שכל להעלות עליי תחתונים ולחמוק, בלי ברכת-פרידה, לעבר חדרי שבדירתו של הרב בילאד, בקומה העליונה, תוך שאני חולפת על פניהם של כמה אברכים מסורבלים בפיג'אמות, ארבע-כנפות ודובונים, ומרוב מבוכה לא תהו על מנוסתי החפוזה. תחילה אף טעיתי בקומה ונכנסתי לחדרם של שני אברכים ששכבו צמודים זה אל זה פנים ואחור, ובראותם אותי התכסו מיד בשמיכה מעל ראשם.

שבתי ועליתי קומה, ומיד נכנסתי למיטה, ושכבתי שם, ערה ונרגשת, ליד שניים מילדיו הנחמדים של הרב, יוסי ופסי, שהרעש והצעקות לא העירום.

אם איני טועה, לא נעלמה תנועתי הלילית מעיניה הפקוחות של הרבנית שמואלה, שניצבה עד מהרה בפתח, לבושה בחלוק רחב-מידות, ועליו דובון, מהדקת לקודקודה שביס שאינו מצליח לכסות את שפעת שערה הערמוני, הנהדר, שלא נראה לי כלל כפאה נוכרית.

"מה קרה?" שאלתי, עושה עצמי כמתעוררת.

"חיפוש."

"מה מחפשים אצלנו?"

"אנחנו נתנו בך אמון מלא, פאני – " ניסו עיניה, כבדות העפעפיים וחדות המבט, לחדור בעדי.

"אני לא מבינה למה את מתכוונת – "

"שלא נשלחת לרגל אחרינו?"

"חס ושלום!"

ובעודנו מדברות כבר התמלא הבניין שוטרים – שוטרים רגילים, שוטרי משמר-הגבול ובלשים לבושים אזרחית. בחוץ נשמעו צפירות של מכוניות-משטרה. הילדים התעוררו והחלו בוכים. החיילים שלנו, האורחים-לשבת, עמדו נבוכים ומבויישים, ליל שישי! מיטות הוזזו, מצעים הועפו, אברכים שניסו להתנגד – נעצרו ונכבלו באזיקים. הרב בילאד, חיוור ותקיף, בסנדלים, מכנסי-פיג'אמה קצרים, ארבע כנפות ודובון, הובהל בידי צמד שוטרים מפינה לפינה בבניין, כדי להיות עד לחיפוש. גם בחדר שלנו חיפשו, אבל הרבנית שמואלה הושיבה את יוסי ופֶּסי על מיטתם והורתה להם שלא לזוז, ולפתוח בצעקות אם ינסו השוטרים לחפש מתחתם. ואכן, השוטרים שנכנסו אלינו ראו משפחה, ואת יופייה ותקיפותה של הרבנית שמואלה, ולא החמירו, ואף לא פתחו את המזוודה שלי, למזלי, כי בה היתה מוחבאת הנדוניה שלי, בדולארים מגולגלים היטב בתוך שפופרות-קרטון חתומות של טמפונים. כך אני נוהגת לשאת את הדולארים שלי, גם בארנקי. וכבר אירע לא פעם שלחצתי בטעות את הטמפון הדולארי והיה עליי אחר-כך לשטוף, לייבש וליישר את השטרות, אלא שאי אפשר להאשים, אותי! – בהידרדרות הכלכלה והמטבע הלאומי, שהביאה לדולאריזאציה של טמפוניי. ומלמטה עלתה שירה אדירה, מחממת את הלב, של בחורי-הישיבה ששילבו ידיהם בקומה התחתונה ולא הניחו לשוטרים לקחתם –

"עוצו עצה ותופר

דברו דבר – ולא יקום!

עם ישראל, עם ישראל,

עם ישראל חי – "

בשבת בבוקר התעוררתי משינה טרופה לאחר שרק עם שחר נרגעו הרוחות והשוטרים הסתלקו. קמתי בהרגשת בחילה נוראה, והיקאתי. הרבנית שמואלה ניגשה אליי, תמכה בי ואף הגישה לי מגבת וקערת מים, ואמרה:

"פאני, את בטוחה שאין סיבה מיוחדת להקאות?"

"סיבה?" התפלאתי. "מה כבר יכול להיות?"

"את יודעת היטב – " נעצה בי מבט ממורט וחד כלהב-פלדה, ופניה היפות נעשו לפתע קשוחות מאוד, זו כבר הפעם השלישית ביממה האחרונה. מה יש לה נגדי?

"אינני יודעת שום דבר," אמרתי, "זו סתם הרגשה רעה, שתחלוף. אך אם אינכם רוצים שאישאר אצלכם עוד – "

היא הזמינה אותי למיטבח וישבה בכיסא מולי, כמין ידעונית יפת-עיניים.

"דיברתי על אודותייך עם הרב ואנחנו שנינו בדיעה שאם אין בכוונתך לעלות עימנו בהר, לבני-חמור – "

"אני רוצה, אני מאוד רוצה," אמרתי, "לעלות בהר ולהשתטח בין גורנותיים-צופים לבין ידעון-מעוננים, מקודם מעונני-אפריים, רק להגיד את השמות האלה – גורם לי להרגיש שנולדתי מחדש, במחיצתכם, כאילו יש לי אבא חדש במקום אבי המת. דרך אגב, מה חיפשה המשטרה אצלכם אתמול?"

"מה שהם חיפשו – לא מצאו, ומה שמצאו – לא חיפשו." ענתה הרבנית סתומות, אך עיניה חייכו בהרגשת ניצחון נסתר.

"אני לא מבינה – "

"הם מחפשים אצלנו חומרי-נפץ, רימונים, נשק לא חוקי, כאילו זו בעייה להסתיר מעיניהם! אם לא כאן אז במעונני-אפריים או בבני-חמור או בגורנותיים-צופים. הם חושבים שאחדים מאיתנו, במחתרת, אוגרים חומרים לפוצץ את הר-הבית ולגרש את כל הישמעאלים מארץ-ישראל. איזה קטני אמונה! משרתי אדום ועמלק, מוחות חולניים, מעוותים! חברים של יוסי שריד ושולמית אלוני! – הלא בבוא היום, וברצון השם יתברך, יקרסו תחתיהם קירות מסגדיהם כפי שקרסו חומות יריחו בפני יהושע, וייבנה בית-המקדש במהרה בימינו, ונכון יהיה הר הבית בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו יהודים רבים מכל ארצות הגויים, כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים, אמן ואמן סלה – "

"אמן כן יהיה רצון," אמרתי, "שמהרסייך ומחריבייך ממך יֵצאו – "

"עכשיו תשתקי," קטעה אותי הרבנית. "ודעי לך, מעתה והלאה, מצֵאת השבת – דרכינו נפרדות!"

פרצתי בבכי.

אינני זוכרת מתי בכיתי לאחרונה. אבל בשבועיים-שלושה אלה, עם הבחילות וההקאות, וכאבי הראש, והצרבות, וכל השינויים שעברו עליי, נעשיתי רגשנית מאוד, ואילו יכולתי הייתי מניחה את ראשי בחיקה של הרבנית שמואלה הנהדרת ואפילו מנשקת את כפות רגליה הלבנות, שעדיין שמרו על יופי טבעי של איזו בת-הרים יחפייה, מהטבע, ובלבד שלא יגרשוני ממחיצתם, עתה, דווקא בימים אלה שאני חשה את המלאות החדשה ברוחי ובגופי כאחד –

לפתע לא יכולת להתאפק יותר וקמתי וכרעתי ברך לרגליה וטמנתי פניי בחיקה.

"אל תשליכוני, בבקשה מכם – "

"פאני – "

"אתם, יש לכם אידאלים!"

חשתי את ידיה החזקות, ארוכות האצבעות, לוטפות קלות את שערי, להרגיעני. ציצאלאך שלי נלחצו אל ברכיה, ולרגע נפשקו מעט ירכיה והיתה לי הרגשה שהיא רועדת באיזו התרגשות סמוייה, יכולתי לחוש את פעימות צ'יפצ'ימון שלה מבעד לחלוק – – – וריח טוב, ריח אישה, עלה ממנה –

הו, בורא-עולם, אמרתי בנפשי, אילו רק הרשתה לי לגעת בלשוני במקור-תענוגיה, מה שהרב בילאד בוודאי לא עושה, הייתי ממיסה את קשיחותה וקונה לי מקום של קבע במחיצתם של המאמינים –

אבל הרבנית נאנחה אנחה עמוקה, קורעת לב, כאילו עוד נשמה אחרת בקירבה אשר בכל כוחה אינה מתירה לה להתפרץ החוצה, התיקה את ראשי מבין ירכיה וקמה ועמדה מולי, רועדת –

"פאני, לטובתי, לטובתך, ניפרד – "

ובאותו רגע הקישו על דלת המיטבח הסגורה יוסי ופסי, מלכה ונורית, יכין ובועז, כולם בפיג'אמות, כולם יפים כמוה, כמלאכים קטנים ושקטים, והרבנית פתחה להם והחלה מתעסקת במרץ בארוחת-הבוקר, ואני עזרתי לה למרוח את פרוסות-החלה במרגרינה ובגבינה לבנה ולהכין טה מן המים החמים שעמדו כל הלילה על הכירה החשמלית. תוך כדי כך אמרה לי כמה דברים:

"תבוא בערב אישה אחת לקחת אותך למכון לבעלות-תשובה אש-שחורה. אני לא אוהבת אותם... אין הם יוצאים מירושלים כמעט. רק לבני-ברק ולפתח-תקווה. אינם ציונים. רק התורה מעניינת אותם, ומצוות יישוב-הארץ אינה חשובה להם כלל אבל את, בפחות מזה לא תסתפקי... ואם תבואי איתנו תהיינה צרות. אני יודעת. המצווה החשובה מכול, מצוות יישוב-הארץ, אינה מעניינת אותך כלל. את אינך מן העולים בהר... כל מה שאת רוצה הוא להציל את נפשך. הלוואי שתצליחי... החייל שאל עלייך, לפני שהם עזבו, מוקדם בבוקר, בגלל המשטרה וכל המעצרים... הבטיח לחזור. לא גיליתי לו מי את... לילך, אלמלא הייתי אוהבת אותך, לא הייתי גוזרת עלייך שתיפרדי מאיתנו... לפני שהתחתנתי עם הרב בילאד הייתי קצינה בצבא, אחר-כך, שנים אחדות, התנסיתי בכול, כמוך... נולדתי בעמק יזרעאל ומשפחתי מתנכרת לי. חברה שלי מתה מצהבת באשראם בהודו. עכשיו אני חזקה, וכך אהיה... לא אנוח ולא אשקוט עד שהארץ כולה תהיה שלנו ובית המקדש על מכונו יוקם... ואם לשם כך ישבו הילדים שלי על פצצות, מעלֵיש! – כמו שאומר עמלק..."

את הרב בילאד לא ראיתי עד צאת השבת. הוא הלך ברגל לתחנת-המשטרה במגרש-הרוסים, לבקר את תלמידיו העצורים, ואני חושבת שהרבנית שמואלה גם שמרה אותו מפניי, כי העיסוק שלי באחדות-ישראל לא היה כנראה לרוחה.

עוד באותו ערב, לאחר ההבדלה, נפרדתי מהם בדמעות, נשקתי למזוזה ומצאתי עצמי במונית עם מזוודתי והאישה שבאה לקחתני. פרומה שמה, ואנו נוסעות למכון לבעלות-תשובה אש-שחורה. מוזר בעיניי כיצד סודר הדבר כל כך מהר, ובשבת! – אולי הרב בילאד עבר אצלם בחוזרו מהביקור אצל תלמידיו העצורים. הרגשתי רע. כמו איזו סחורה שמעבירים אותה ממקום למקום. נתנו לי חדר קודר בבית-אבן ישן, שנראה די עלוב לעומת הבניין המודרני של ישיבת אור-בלבנה. האישה, פרומה, בשביס אפור ובראש גלוח, נראתה לי תחילה כמתרעמת על שאיני מבינה אלא מעט אידיש, ועליה לשוחח איתי רק בעברית. "אין דבר, תלמדי, תלמדי מיידַעלֶה – " ניחמה אותי. "טוב שעזבת את כת היהושועים!"

"מי הם אלה?" שאלתי.

"המאמינים בספר יהושע!" הפטירה בלעג.

מאחורי חזותה החיצונית ופניה חמורות-הסבר, הסתתרו, כפי שגיליתי עד מהרה, לב טוב, לשון שנונה, סבלנות לאין קץ וחוכמת-חיים רבה, ובזכותה למדתי לדעת, אולי יותר מכפי שנתכוונה לכך – מה פשר המהלך החדש שאליו נקלעו עתה חיי, בַּדרך ללא חזרה.

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-45 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ידידי. שירך בגיליון האחרון, "וככה אנשקך", הוא פלא על כל פלא. לחשוב שאדם, משורר, כה צעיר – יכתוב שיר שהוא חיים שלמים? זה לא פחות ממדהים.

רשימותיה של זיוה שמיר הן ערך מוסף לעיתון זה. מרתקות וחכמות ומשכילות, אין שני לה.

מאמרה של אורנה גולן על שיריך לילדים הפתיע אותי. מתוך הציטוטים והדוגמאות, אין לי ספק שזהו ספר מסקרן וטוב. אינני מכירה אותו. ניתן להשיג אותו בחנויות?

ושלא אשכח את אברהם כץ עוז. מלא ידע וחוכמה.

חג שמח,

מיכל סנונית

אהוד: עברו עליי שנים רבות של סבל אהבה נכזבת עד שהגעתי לכתוב את השיר, והיום נדמה לי שמישהו אחר כתב אותו ולא אני, כל כך התרחקתי (יותר מחמישים שנה) – ממי שהייתי אז.

כל שירי הילדים שלי מצויים במדור האחרון של "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" והוא נשלח חינם לכל דורש בקובץ וורד עברי.

* לאהוד שלום רב, הרשימות של זיוה שמיר נפלאות בעיניי. בכל אחת מהן – הודות לעושר הידע ולשליטה עילאית בחוכמת הניתוח הספרותי, היא מצליחה לנסוך אור יקרות על פזמונים השגורים בפינו כחלק מהפולקלור שבדרך כלל אין מרבים להרהר במשמעותו. 

בכל טקסט שהיא בוחרת לעיין בו עולה בידה להעמיק בנושא ולהציג את הקשר בין האמירה הקלילה, המחורזת, ההיתולית, לבין הביטוי שניתן גם בדרך זו לרעיונות עמוקים ביסוד תודעת הזהות היהודית כתרבותו עתיקת הימים של העם, על מרכיביה ובגילגוליה לאורך הדורות ועד ימינו. תודה לזיוה שמיר וגם לך, על הבמה שאתה נותן לטקסטים אלה.   

בברכה,

דינה  קטן בן-ציון

* אהוד היקר, קראתי את דבריך על הסדר האחרון של סבך (מתוך "התלם הראשון") ואת דבריה של הדסה מור על הסדר שחוותה בתהפוכות חייה – בהחלט מרגש.

קראתי בעניין את הניתוח של ארנה גולן לשיריך – היא יודעת לפענח רמזים שבקפלי השירים, ואני (כנראה, לא רק אני) נותבתי אל הבנה עמוקה יותר של השירים.

חג אביב שמח!

משה גרנות

* לאהוד שלום. שמי קלוד פרץ מלחין, זמר. הלחנתי ליוסי גמזו ז"ל כ-18 שירים שאחד או יותר פורסמו אצלך בעיתון. לאחרונה הלחנתי שיר בשם: "אני עוד חי", את המילים כתב רמי הלוי, השיר קיבל את חסות העמותה להלומי קרב בישראל, בראשות האלוף דני יתום. אני מצרף כאן את ההסבר של רמי הלוי כותב המילים על השיר:

את הלום הקרב הראשון פגשתי בטיול לאדיס אבבה, בחור עם חזות אתיופית ישב ליד דוכן פלאפל וכששמע שאנחנו מדברים בעברית התקרב ושאל: "מה קורה?"

"תודה," צחקתי, "מה איתך, בטיול?"

"לא ממש, ברחתי לכאן כי בארץ קשה לי לישון."

"למה קשה?"

"אני נפגע פוסט טראומה."

כבר באותו ערב הוא סיפר לנו על התמודדותו, על הלחימה בלבנון בבינת ג'בל, על רב סרן יוסי קליין ואלכסנדר שוורצמן חבריו שנפלו על ידו ועל התמודדותו האישית הקשה, לילות ללא שינה, סיוטים וחוסר מנוחה.

כשחזרתי לישראל כתבתי את השיר: "אני עוד חי" דרכו ניסיתי להעביר את תחושותיו ושמתי במגרה.

בעקבות המקרה של איציק סעידיאן, הוצאתי את השיר, פניתי לקלוד שהלחין ושר בקולו המרגש ולגל כהן המוכשרת שיצרה את הגרפיקה המצמררת.

לאחרונה קיבלנו את חסות "העמותה להלומי קרב בישראל" בראשות אורן ביטון, והנשיא אלוף דני יתום. בתקווה שהשיר ישמע בימי הזיכרון והעצמאות ויעלה את המודעות להלומי קרב.

קלוד פרץ - אני עוד חי - YouTube

חג שמח,

קלוד פרץ

052-2535592 

claudeperets@gmail.com

* תודה לחמאס, לג'יהאד האיסלאמי וגם לחיזבאללה, על שבזכות הרקטות, הכטב"מים, המל"טים, הפצמ"רים ושאר כלי המשחית המעופפים שלהם, שמכוּונים להישלח נגדנו – פיתחה ישראל, ראשונה בעולם, את מערכת הנשק קרן הלייזר "מגן אור" המסוגלת להפיל אותם, ובזול – ומעכשיו מדינות רבות בעולם תעמודנה בתור לרכוש את מערכות "מגן אור" מהתעשיות הביטחוניות שלנו – ואנחנו נתחזק ונתחזק, חרף הטרור הקיצוני והדתי המטורף של הפלסטינים שוחרי המוות!

* ג'וחא: למה היא מתלוננת שחשפתי את האבר שלי? הלא למראה שלה הוא מיד מתקפל!

* "ספינת הקרב הרוסית 'מוסקבה' שטבעה בים השחור נפגעה משני טילים אוקראיניים – כך אמר הערב [15.4] בכיר אמריקאי. זוהי הפעם הראשונה שבה גורם אמריקאי מאשר כי הספינה נפגעה כתוצאה מתקיפה אוקראינית. מנגד, במוסקבה הכחישו זאת וטענו כי הספינה טבעה בשל שריפה שפרצה עקב תקלה." ["ניו יורק טיימס", "הארץ" באינטרנט. 15.4.22].

אהוד: יש לנו הרגשה כי ההיסטוריה תציין את שקיעתה של "מוסקבה" כתחילת שקיעתו של פוטין. כדאי להיזכר כמה חזקים ומשפיעים היו נראים פוטין והצבא הרוסי בעיני עצמם ובעיני העולם – אלמלא פתחו במלחמה נגד אוקראינה.

* אין מה לקנא בנפתלי בנט, צריך להיות בעל עצבים של ברזל כדי לכהן כראש ממשלה בימים האלה. נתניהו מכאן ולפיד מכאן ודאי מברכים את מזלם הטוב על כך שלא הם עומדים כיום בראש הממשלה.

* כדאי לציין את הצלחתם של המשטרה, מג"ב, צה"ל ושאר כוחות הביטחון – למנוע פיגוע טרור המוני בישראל בערב פסח. זה לא מובן מאליו. רבים היו מגוייסים, גברים נשים, ערב ה"סדר" – במקום לבלות את החג עם משפחותיהם, על כך מגיעה להם הרבה תודה.

* אהוד: איך מרגיש אדם בן 86 שעדיין מתפקד – מרגיש כאילו קיבל חופשה מן המוות.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

עד היום אין רחוב בתל אביב

על שמה של אסתר ראב

אבל גם כבר אין גשר

על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום

נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,

במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון

במהלך מבצע שומר החומות.

עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח

של אורח המלון אבי הר אבן

שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,

ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"

["הארץ", 16.8.2021]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל