פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1740

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בניסן תשפ"ב. 21.4.2022.

עם הצרופות: 1. אבי (אביבה) מצוינים-גורן בפורים. 2. טיול אזרחים ותיקים לאיזור הכרמל. (אבי יושבת במרכז). 3. פרוייקט קהילתי – הכנת שלט למושב. (אבי עומדת משמאל).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: בפחדֵך פן הולכת אַת. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים. "עמד נופל אפיים". על טורו של אלתרמן "על אֵם הדרך" שהיה לשיר זֶמר. // מתי דוד: 1. הדרכון הישראלי עוגן הצלה. 2. יש מזרח תיכון חדש ישראלי-ערבי. גובר המיאוס מהבעייה הפלסטינית. // יורם אטינגר: מערכת החינוך הפלסטינית – דו קיום בשלום? // אורי הייטנר: צרור הערות ‏20.4.22. // עקיבא נוף: בְּתום הפסח. // איל רגב: תמונה מדהימה ביופייה. // עדינה בר-אל: דומה זקן לנער. צעירים תורמים לקידום המושבים. // רוֹן גֵּרָא: הַסּוֹד. // נעמן כהן: תיאולוגיה יהודית חדשה – פסח לא חג החירות אלא חג קולוניאליסטי נגד הערבים ובעד ה"כיבוש". // יונתן גורל: הר הבית ואני. // אהוד בן עזר: צהריים נהדרים ל-3 ב-298 שקל, לפני הטיפ, במסעדת "הזקן והים" ברחוב קדם ביפו. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת שישית. המשך. // ד"ר עדי אמסטרדם: "הפרוטוקולים של זקני ציון" – הזיוף ששינה את ההיסטוריה. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

ד. בפתח תקווה אחרת

בפחדֵך פן הולכת אַת

בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו

לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.

זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.

רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.

כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה

לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים

מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,

אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים

בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.

אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.

אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.

שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ

הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ

שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –

כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "

רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר

בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.

קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל

תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי

הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

ינואר 1973

"וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא": "ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה" – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר. [הערה צמודה לשיר בספר].

אהוד: המזמרה השחורה בת יותר ממאה שנים מצוייה עדיין בקופסת כלי-העבודה בביתי ומתפקדת מצויין, הקפיץ כאילו אתמול נוצר. השורות מהשיר שלה, שביקשה אסתר לחרוט, מצויות על מצבתה בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה, ליד מצבתו של אחיה הצעיר, הוא אבי בנימין. מרבית השורות בשיר "בפחדֵך פן הולכת אַת" נאמרו לי ישירות מפי אסתר בלשונה היא.

אסתר ראב בת 34 בשנת 1928

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

"עמד נופל אפיים"

על טורו של אלתרמן "על אֵם הדרך"

שהיה לשיר זֶמר

אלתרמן הוא משורר ההופך בשיריו את כל הפָּרָמטרים של המציאוּת ויוצר בהם "עולם הפוך", כשם אחד מפּזמוני "המטאטא" שלו.¹ הסטָטי הופך בהם לדינָמי, הפָּסיבי לאקטיבי, החי למלאכותי, וכן הלאה. בשיריו העץ דולק (תרתי-משמע: באש ובמנוסה), ואילו האדם מוצג לא אחת כדמות סטָטית וקפואה כפֶסֶל.לפנינו פואטיקה המבוססת על מטמורפוזות ועל היפוך היוצרות בכל המובנים – הן בלשון והן בעיצוב המציאוּת.

 לא אחת משובצים ביצירת אלתרמן גם "שירי זִקית" למיניהם (כגון "קפיצת הלוליין", "העלמה", "זִקנת החלפן", "בגד חמודות" ועוד), המעידים על יכולתה של המציאוּת להִשתנות ללא הרף, וכן על יכולתה של האמנות לחולל במציאוּת שינויים מהירים ומפתיעים. לפנינו שירה של  מהפּכים בלתי פוסקים ושל החלפת "מצבי צבירה", והיא בבחינת panta rhei    ("הכול זורם").  במרכזם של שירים "זורמים" כאלה, המגלים בכל דמות אלף פרצופים, עומדים בדרך-כלל השחקן או היהודי בה"א הידיעה – דמויות המחליפות  את זהותן ואת צורתן ללא הרף.

שיר של תמורות במתכונת  panta rhei  הוא למשל טורו של אלתרמן "על אֵם הדרך" שאותו  פירסם המשורר בערב פסח תש"ז, בתקופת ההעפּלה וערב הקמת המדינה.² בטור זה ניתן למצוא את יסודות העץ, האש והמים ב"מצבי צבירה" שונים. העץ הנטוע בקרקע אמנם נִכְרת, אך בדור  הבנים הוא הופך לתורֶן (שכמוהו כמקל הנדודים של היהודי הנודד), והתורן יביא את היהודי לארצו, שם יינטע העץ מחדש וייתן פרי. האש, ששֹרפה את היהודי, תצית בו את אש הנקמה ("כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד, /  עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן!") ואת שאיפת הניצחון – את הרצון  לעבוד קשה ולהגיע להֶשֵּׂגים ראויים לִשמם.

שירו של אלתרמן מתבסס על טקסט נרמז ידוע:  שיר עַם יהודי  בשם  "אויפֿן וועג שטייט אַ בּוֹים" ("על הדרך עומד עץ"), שהיה מוּשר בקהילות ישראל במזרח אירופה בתקופת "חיבת ציון".³  שיר העָם פותח במילים: "אויפֿן וועג שטייט אַ בּוֹים / שטייט ער אײַנגעבּויגען / פֿאָרט אַ יִיד קײַן ארץ-ישראל / מיט פֿארוויינטע אוֹיגן / גאָט, גאָט, גרױסער גאָט / שױן צײַט צוּ דאַװענען מנחה /אַז מיר װעלן קומען קײַן ארץ-ישׂראל / װעט זײַן ששון-ושמחה" (ובנוסחו של אברהם לוינסון, שתרגם לעברית גם את שירי המשורר היהודי-רוסי שמעון פרוג: "עַל הַשְּׁבִיל עֵץ עוֹמֵד / הוּא כָּפוּף גִּבֵּעַ / יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / בִּדְמָעוֹת נוֹסֵעַ.// אֱלֹהֵי הָאָבוֹת / זְמַן מִנְחָה הִגִּיעַ / כְּשֶׁנָּבוֹא לְאֶרֶץ- יִשְׂרָאֵל / נַעֲלֹז נָרִיעַ.")

על בסיס שיר-עַם  זה ודומיו (כגון השיר ביידיש "די בלום" [ = הפרח], הפותח במילים "וואָ אַלע פֿאָהרען אין מיטן וועג / ליגט דאָרט אַ טייערע בלום" [ = בְּמָקום שבּוֹ כולם עוברים, באמצע הדרך / שָׁם שָׂרוע פרח יקר],  כתב בתקופת "חיבת ציון" המשורר  אליקום צונזר את שירו "השושנה", הנפתח במילים: "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ שָׁמָּה מִתְגּוֹלֶלֶת / שׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינַיִם," והמסתיים בקריאתו הנרגשת של הדובר אל השושנה בתקווה שהיא תצליח לעלות ציוֹנה ולחדש את ימיה כקדם: "זַעֲקִי לֵאלֹהַיִךְ /עַד יְרַחֵם עָלַיִךְ,/ חַכִּי עַד יְקַבְּצֵךְ צִיּוֹנָה, / וִיחַדֵּשׁ יָמַיִךְ / כִּימֵי עֲלוּמַיִךְ / וְלִירוּשָׁלַיִם תָּשׁוּבִי בְּרִנָּה."

ואיציק מאַנגר, שהעלה קווים לדמותו של אליקום צונזר,⁴ חיבר על בסיס שיר עממי זה עיבוד מודרני, ששחוק ודמע משַׁמשים בו בערבוביה. בשירו של מאַנגר (שתורגם לעברית פעמים אחדות וזכה לביצועים רבים)  עומד על אֵם הדרך עץ שכּל הציפורים כבר נטשוהו. גם הבן בא לאִמו, שכמוה כעץ נטוע, ומבקש ממנה לסייע לו  לְצַמֵּחַ כנפיים ולעוּף למרחקים:

איציק מאנגר בן 64 בשנת 1965. מתוך ויקיפדיה.

אויפֿן וועג שטייט אַ בוים, / שטייט ער אייַנגבויגן; / אַלע פֿייגל פֿונעם בוים / זענען זיך צעפֿלויגן: //  דרײַ קײַן מזרח, דרײַ קײַן מערבֿ, /  און דער רעשט קײַן – דרום, / און דעם בוים געלאָזט אַליין / הפֿקר פֿאַרן שטורעם.// זאָג איך צו דער מאַמע : "הער / זאָלסט מיר נאָר נישט שטערן, / וועל איך, מאַמע, איינס און צוויי / בּאַלד אַ פֿויגל ווערן."

(ובתרגומה של נעמי שמר: "עַל הַדֶּרֶךְ עֵץ עוֹמֵד / צַמַּרְתּוֹ תָּשׁוּחַ / עֲזָבוּהוּ צִפֳּרָיו / לְאַנְחוֹת הָרוּחַ.// אֶל דָּרוֹם וּמַעֲרָב / וְאוּלַי מִזְרָחָה / רַק הָרוּחַ תְּלַטֵּף / צַמַּרְתּוֹ שֶׁשָּׁחָה. // אֶל אִמִּי אֲנִי אוֹמֵר / "נָא הַקְשִׁיבִי, אִמָּא / אַף אֲנִי צִפּוֹר אֶהְיֶה / וְכָנָף אָרִימָה // אֶל הָעֵץ אָעוּפָה לִי / לֹא אָנוּד מִמֶּנּוּ / אֲצַיֵּץ לוֹ שִׁיר עַלִּיז / וַאֲנַחֲמֶנּוּ.")

בשירו של מאַנגר האם משדלת את בנהּ לבל ייטושׁ את הקֵן (את בית אבא-אימא, את ארץ הולדתו, את המסורת שמבּית) ולבל יפרוש כנפיים ויעוף למרחקים. היא מפצירה בו שלכל הפחות יצטייד בגופייה חמה, בסודר ובצעיף לבל יצטנן בצינת הלילה (כבשיר יידיש אחר – "מכתב מאימא" – שגם אותו תרגם אלתרמן למען הבמה הקלה). ניכּר חששהּ של האם פן יאוּנֶה רע לִבנהּ, ושמא הוא יבוא חס-וחלילה לבקרהּ רק לאחר המוות. שני השירים – המקור מהמאה התשע-עשרה  והווריאציה המודרנית של מאַנגר – מעמתים את הסטָטיוּת של העץ, הנשאר נטוע באדמתו, עם הציפורים והאנשים הנוטשים את אדמתם ונודדים למרחקים. אלתרמן השתמש אף הוא במוטיב זה, אך הפך אותו על פיו והעמיד שיר של panta rhei שבּוֹ הכול זורם והכול מִשתנה תדיר, כמו חייהם של יהודי הגולה.

מן המקור שבלשון יִידיש אימץ  אלתרמן את המוטיב של היהודי העוזב את העץ לעת תפילת ערבית ושֹם פניו לירושלים, ומן העיבוד של מאַנגר הוא אימץ את התבנית של הדיאלוג בין האֵם לבנה. אלתרמן בנה את שירו  בתבנית של שיר-ערשֹ, שבּו מסַפּרת האֵם לִבנהּ את ההיסטוריה המשפחתית – על אירועיה ומוראותיה (ובמשתמע היא מספרת לו את ההיסטוריה של עם ישראל). האֵם-האומה מספרת לִבנהּ היתום  את סיפורו של הסב שנשא תפילה ליד העץ ואת סיפורו של האב שנעקד אל העץ והומת בידי המרצחים (בל נשכח שהשנה היא 1947, שבּהּ ניסו רבים מהניצולים  להגיע ארצה בעוד שערי העלייה עדיין נעולים).

בזָ'אנר של שיר-הערש, ובשירי-ערש יהודיים במיוחד,  ניכּר פער בין מטרת השיר – ליישן את הטף – לבין התכנים הקשים הגלומים בו.⁵ גם בשיר-הערש "על אֵם הדרך" האֵם מנסה להרדים את בנהּ, ומספרת לו סיפור רב-דורי מצמרר, שבכוחו להדיד שינה מעיניו:

"עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד, / עָמַד נוֹפֵל-אַפַּיִם. / נוּם, נוּמָה בֵן. הַלַּיְלָה רַד. / לֵיל סַעַר עַל הַמַּיִם. // הַס, יֶלֶד, הַסְּפִינָה עַל צַד / נוֹטָה מִזַּעַף רוּחַ. / עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד,/ אֵין צִיץ וְאֵין תַּפּוּחַ.// אֶל זֶה הָעֵץ אֵי-פַעַם, בֵּן, / אֲבִי-אִמְּךָ הִגִּיעַ. / וְצֵל עַרְבִית בָּעֵץ קִנֵּן / וּבַד הוּא לֹא הֵנִיעַ.// כָּבַשׁ בּוֹ רֹאשׁ אֲבִי-אִמְּךָ, – / פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם. / נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה, / עִם אֱלֹהָיו בִּשְׁנָיִם.// עַל כָּךְ סֻפַּר, עַל כָּךְ הֻגַּד, / בְּשִׁיר יָפֶה, שָׁכוּחַ. / הַס, יֶלֶד, הַסְּפִינָה עַל צַד / זוֹעֶקֶת מוּל הָרוּחַ. // הַס, יֶלֶד, הַסְּפִינָה עַל צַד / חוֹתְרָה שׁוֹאֶגֶת מֶרִי. / עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד, / אֵין פֶּרַח וְאֵין פֶּרִי. // אֶל זֶה הָעֵץ אָבִיךָ, בֵּן, / נִקְשַׁר, עָקוּד בְּחֶבֶל. / בַּרְזֶל וָשׁוֹט הִכּוּהוּ, בֵּן, / וְחַם תִּמֵּר הַהֶבֶל. // וּכְשֶׁהָיָה כָאֵשׁ אָדֹם / הַשּׁוֹט הַחַד מֵחֶרֶב, /  צָנַח אָבִיךָ אַרְצָה דֹם, / לְעֵת מִנְחָה, עִם עֶרֶב. //  צָנַח מִמִּזְבְּחוֹ לְאָט, – / פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם./ הַס, יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד / כּוֹרְעָה, נוֹשֶׁקֶת מַיִם. // כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד, / עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן! / עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ נִכְרַת, / נִכְרַת וַיְהִי לְתֹרֶן... // עַל הַסִּפּוּן נִצָּב הוּא רָם, / חָבוּק בְּחֶבֶל פֶּלֶד, / הָעֵץ הַשָּׂב מֵשִׁיר הָעָם, / מִזֶּמֶר הַקַּפֶּלוֹת. // אֵלָיו נִקְרַעַת רוּחַ לֵיל, – / וּכְאִלּוּ שׁוּב, לְפֶתַע, / כֻּלּוֹ טוֹבֵל בִּצְחוֹק וִילֵל / שֶׂל תֹּף וּקְלָרִינֶטָה. // הַס, יֶלֶד, שַׁעַר הַתְּהִלָּה / לַתֹּרֶן יִפָּתֵחַ, / הוּא גַּם הַיּוֹם עַמּוּד תְּפִלָּה, / הוּא גַּם הַיּוֹם מִזְבֵּחַ.// -  -  עַל  אֵם  הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד, / וְלֹא יִפֹּל אַפַּיִם / נוּם יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד / חוֹתְרָה, בּוֹקַעַת מַיִם."

תפקידה של האֵם בבלדה האלתרמנית שלפנינו ניכּר למִן מילות הפתיחה –  "על אֵם הדרך" –  המציינים את מקום קבורתה של רחל אִמנו על אם הדרך, בואכה בית לחם.⁶ מדוע נקברה רחל בדרך אפרתה, ולא  במערת המכפלה שבחברון, שם נקברו כל  שאר האבות והאִמהות. את הסיבה לכך מפָרט המִדרש האומר שרוח הקודש שרתה על יעקב וכי הוא הבין שעתיד העָם היהודי לעבור בדרכו אל הגלות בבית-לחם, וקיווה שרחל תחוש את צערם של בניה ותתפלל עליהם בשמַים (בראשית רבה פ"ב י'; פסיקתא איכה רבתי כ"ד). כאן רק האֵם מכל דור ההורים נשארת כדי להדריך את בנהּ בדרך לארץ-ישראל ("וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"). פעמיים נזכר כאן השורש כר"ע הנקשר בלֵידה (אך גם בתפילה), המלמד שלפנינו לֵידה מחודשת של עַם, וברגע זה שרה האֵם לִבנהּ והאומה לבן זקוניה (שהוא בן זקוניו של יעקב-ישראל, סמל העָם הזקֵן הקם מאֶפרו ולובש חזוּת חדשה של עַם צעיר).

ברקע הדברים מהדהדת נבואת הנחמה של ירמיהו הנביא: "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים  רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ.  כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם." (ירמיהו ל"א, י"ד-ט"ז).

בבלדה האלתרמנית לא האֵם ממררת בבכי, אלא הילד, והאֵם מהַסה אותו ארבע פעמים במילים "הַס, יֶלֶד".⁷ כאן האם מובילה את בנהּ (והאומה את בניה) דרך הים לארצם החדשה-הישנה. המילים "בּוֹקַעַת מַיִם", החותמות את השיר, מזכירות את בקיעת הים ביציאת מצרים, אך גם את בקיעת מי השפיר שאִתם יוצא התינוק לאוויר העולם. דור חדש של בנים נולד לאם-לאומה, הכורעת כמו הספינה. לפנינו שיר על שלושה דורות: על אבי-האֵם, על האֵם ועל בְּנהּ. האִזכּוּר המרומז של בקיעת מי השפיר והלידה נושא בחוּבּוֹ מסר אופטימי לעתיד לבוא.

ואולם, לאמִתו של דבר,  הצירוף "אֵם הדרך" מופיע בתנ"ך פעם אחת בלבד, ודווקא בתוך נבואת זעם אַפּוֹקליפטית של הנביא יחזקאל שלפיה חרב ה' תכרית את העָם ותִספֶּה רשע עם צדיק בטֶבח איום ונורא: "וְאַתָּה בֶן-אָדָם שִׂים-לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל [...] כִּי-עָמַד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם: קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד. בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח לְהָרִים קוֹל, בִּתְרוּעָה לָשׂוּם כָּרִים עַל-שְׁעָרִים לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק." (יחזקאל כ"א, כ"ד-כ"ז). נראה שאלתרמן השתמש במילים "על אֵם הדרך" גם כדי שלא להשכיח את הטֶבח והשואה שהוציאו את הספינה ואת יושביה אל המסע בים, בדרך לארצם הישנה-חדשה.

העץ הסטטי, שעמד נטוּע בארצות הגולה, נכרת, ועתה הוא הופך לחפץ דינמי – לתורֶן בספינת מעפּילים. בשיר הפתיחה של כוכבים בחוץ עימת אלתרמן את "עָנָן בְּשָׁמָיו" (את היסוד הנודד בשמַים) עם "אִילָן בִּגְשָׁמָיו" (את היסוד הסטטי, הנטוע בקרקע). גם בשיר שלפנינו עובר העץ מטמורפוזה, ומשַׁנה את טִבעו ואת ייעודו. העץ הסטטי, הנטוע בקרקע, הופך  לחפץ דינמי המוביל את היהודי דרך הים הסוער מן ארץ הולדתו של היהודי בגלות אל ארץ מולדתו ההיסטורית – מגולה לגאולה.

העץ בשיר זה היה נטוע באדמת הגולה, בדומה ליהודי שניסה להתערוֹת בארצות מושבו, אך נשא תמיד את עיניו מזרחה ("לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה"). אל העץ הזה נעקד האב, ואילוּ ילדוֹ הפך אותו לתורן הספינה העושה דרכה מזרחה, לעיר ציוֹן וירושלים. המילים "וְלֹא יִפֹּל אַפַּיִם" מבוססות כמדומה על הפסוק "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד, ט"ז). העָם לא ייכּחד, אומר השיר, אף-על-פי שרבים ביקשו ועדיין מבקשים להכחידו. צאצאיו של אותו יהודי שנעקד והומת בידי בני בליעל יהלכו בארץ, והגזע לא ייכּרת.

שיר זה של אלתרמן – "על אֵם הדרך" – מבוסס על מעשייה חסידית על הבעל-שם-טוב, שהלך לחפש את שותפו לעולם הבא. הראו לו יהודי בעל גוף, חוטב עצים פשוט, שגר בבקתה עלובה. היהודי הוליך את הבעש"ט ליער, הראה לו את העץ שאליו עקדו הקוזקים את אביו ושְֹרָפוהו חיים. אבי היה דק ורך כקנה, אמר חוטב העצים, אך אם ינסו לשְֹרוף אותי, יצית גופי להבה כה גדולה שתשרוף את היער כולו.  לפנינו כאמור תבנית מעגלית וגורל מעגלי של "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" בסגנון הטרנספיגורציות האופייניות לשירי panta rhei: העץ הופך למקל נדודים ולתורֶן של ספינה, ואחר-כך ישוב וילבלב  על אדמת המולדת.

במקביל נרמז שגם השפה העברית ותרבותה עברו סדרה של מטמורפוזות: תחילה היתה השפה העברית "חנוטה" בתוך סידור התפילה של הסב, אחר-כך התעוררה ופרחה בדור התחייה (אך ביאליק קונן בה על כריתת העץ בשירו "צנח לו זלזל" הנרמז כאן במילים "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד,/ אֵין צִיץ וְאֵין תַּפּוּחַ [...] עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד, / אֵין פֶּרַח וְאֵין פֶּרִי").⁸ בימי שואה היה חשש שהלשון תיכּרת מפי דובריה –  היא ויהודי הגולה המתפללים בעברית; היא ובני "היישוב" שכבר התחילו להשתמש בה כבשפה חיה. ואולם, העברית, כמו האוּדים המוּצָלים מאש המגיעים על סיפון הספינה, חוזרת ומלבלבת ומקבלת בארץ-ישראל פָּנים חדשות (בצד פסוקים מהתנ"ך ומספרות חז"ל השתמש אלתרמן בשיר זה במילים שזה אך נולדו בשפה העברית, כגון בצירוף-המילים החדש "אֵי-פעם", שאותו חידש שלונסקי, בן דורו ושותפו לדרך).

בשיר מהבהֲבות תמונות מפָּרָשות מקראיות רבות:  נרמז כאן סיפור קין והבל מתיאורו של  ההבל המיתמר והשוט החד מחרב ('קין' פירושו להב החרב). פרשת קין והבל נקשרת לרצח הָעָם שהתחולל באירופה ולתיאור  המִנחה – הקורבן – שהקריב האב. עולה כאן פרשת העקדה: "אֶל זֶה הָעֵץ אָבִיךָ, בֵּן, / נִקְשַׁר, עָקוּד בְּחֶבֶל." בניגוד למסופר בספר בראשית, שבּוֹ עמד האב לעקוד את בנו, כאן האב נעקד והעקדה הושלמה. שום איל לא נאחז בסבך להצילו. עולה כאן גם סיפור הסנה הבוער שלא אוּכַּל, סיפור יציאת מצרים ("בּוֹקַעַת מַיִם") ומתן תורה ("קִנֵּן / וּבַד הוּא לֹא הֵנִיעַ.") ההיסטוריה חוזרת ונשנית, נאמר כאן בין שיטי הטקסט: העָם מגיע שוב לארצו, ועובר שוב את תקופת יציאת מצרים וההתנחלות בארץ  האבות.

הרמיזות לסיפור יציאת מצריִם ובקיעת הים מזכירות לקורא שגם מטה אהרן הפך לענף מלבלב ועליו פרחים ושקדים, וכי גם חרטומי מצרים נהגו להשליך את מטותיהם בלהטיהם ולהפוך אותם לתנינים, ואילו מטה אהרן נעשה לנחָש שבּלע את מטות החרטוּמים (שמות ז', י'-י"ב).  סיפורי בני ישראל במצריִם עשירים בסיפורי טרנספיגורציות, כגון הפיכת מי היאור לדם, או הפיכת מטה החרטומים לתנין והפיכת מטה אהרן לענף פורח. לפנינו סיפורים של מאגיה, שהשתלבו  בשירו של אלתרמן שהוא שיר של panta rhei: העץ בשיר הופך למוֹט (לתורן של אנייה, למקל הנדודים של היהודי, למקל חובלים של "היהודי החדש" שלא ייתן לאויביו לכַלות בו את זעמם, כמו שותפו של הבעש"ט בעולם הבא). בארץ יינָטע עץ חֵלף העץ שנכרת, וענפיו ישאו פרי. מעכשיו  לא יהיה העץ "עמוד תלייה" כמו זה שאליו נעקד הסב היהודי, כי אם "עמוד תפילה" ושער של תהילה. לכאן שייך גם האוקסימורון שבפתח השיר: "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד, / עָמַד נוֹפֵל-אַפַּיִם," המסמיך זה לזה את העמידה ואת הנפילה אפיים ארצה.

ואין זה הפרדוקס היחיד: לפנינו "שיר-ערשֹ" שאינו יכול להרגיע ולנסוך תרדמה על שומעו (וראו גם בפרק על שיר הערש האלתרמני "לילה, לילה"). לפנינו "שיר ערש" הקורא לפעולה, לעשייה, ולא לשֵינה ולתרדמה. בניגוד לסיפור יונה, שנרדם ביַרְכְּתֵי הספינה, כאן לפנינו ילד שאִמו מהסה אותו ואינה מניחה לו לִבכות כי אין זה זמן לדיבורים ולבכי. החרוז המבריח את השיר הוא החרוז של צורת המילה הזוגית (שנַיִם, ירושלָיִם, מַיִם, אפַּיִם). בתוך כך בולט היעדרה של המילה "שמַיים", שעשויה הייתה להשתלב היטב בסכֵמת החריזה הזאת. ואולם, אין כאן שמַיים ואין כאן קריאה לעזרת אלוהים שבשמיים.⁹ 

מבלי שהדברים ייאמרו גְלויות ומפורשות, יש כאן קריאה חילונית לעשייה – לעבודה ולמלאכה – לבניין בית שלישי. בכיוֹ של הסב ליד העץ, בעודו מתפלל ופניו לירושלים, מזכיר את פתיחתו של המזמור הידוע: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה: שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן.  אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-ה' עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי." (תהלים קל"ז, א'-ו'). אלפּיים שנה תלו יהודים את כינורותיהם על עצי הערָבה הבוכייה, ובכו בזָכרם את ציוֹן. צאצאם, שאביו נעקד והומת בידי משנאיו ומבקשי נפשו, שׂוּמה עליו לנתק את מעגל הקסמים הנורא של הגורל היהודי בארצות גולה: עליו לעלות לארצו ולהכות בה שורש.

הערות:

1. הפזמון "עולם הפוך" נכתב לתיאטרון "המטאטא" (תוכנית נ"ח שהועלתה ביום 5.8.1941); ראו: פזמונים ושירי זמר, א, תל-אביב תשל"ז – תשל"ט, עמ' 230-231. "עולם והיפוכו" הוא שמהּ של רשימה שכּתב אלתרמן בעלומיו (טורים, י' בניסן תרצ"ט [30.3.1939];  וראו ספרו  במעגל, מאמרים ורשימות תרצ"ב-תשכ"ח, תל-אביב 1975, עמ' 32-38).

2.  דבר מיום 4.4.1947, י"ד ניסן תש"ז, עמ' 2, חמישה ימים לאחר שהשתלטו הבריטים על אוניית המעפילים "מולדת". הדברים בפרק זה מבוססים על הפרק "השואה והתקומה" בספרי רוצי, נוצה, תל-אביב 2013, עמ' 217-250. לאחר שנעמי שמר הלחינה את  השיר הזה בשנת 1972, הוא בוצע ע"י להקת חיל הים והסולנית חיה ארד. אלתרמן כתב אמנם שני שירים בלבד ללהקת גייסות השריון, שבה שירתה בתו (שירו "אליפלט" ושירו "פרד לתפארת" שבוצע אחרי שחרורה של תרצה אתר מהלהקה), אך הלהקות הצבאיות לא פעם החיו שיר שלו שלא נכתב מלכתחילה כשיר זֶמר.

3. שיר הָעָם לגרסאותיו וגלגוליו בשירה הכמו-עממית, פרי עטם של משוררי יידיש ומשוררים עבריים, נדון במאמרו "לדרכו של שיר עַם ושלוחותיו" (כוּנַס בספרו בצאתך ובאוהליך, רמת-גן 1966), וראו מאמרה של נורית גוברין, "'על אֵם הדרך' – שיר-הָעָם במִשנתו של דב סדן", מאזנים, כרך ע"ב, גיל' 8 (סיון תשנ"ח, מאי 1998), עמ' 4-6. נדפס גם בספרה של גוברין  קריאת הדורות, כרך ב (תשס"ב 2002), עמ'  363-368. 

4. "אליקום צונזר", מאת איציק מאַנגר,  בתוך ספרו של מאַנגר  דמויות קרובות, תרגם מיידיש אברהם שלונסקי,  אחרית דבר דב סדן,  מרחביה 1941.

5. בשיר-הערשֹ שלו "לילה, לילה" תיאר אלתרמן – כבבלדות הסקוטיות שאותן תרגם לעברית – שלושה פרשים חמושים הדוהרים לעבר ביתה של האישה האהובה. ואולם רע ומר היה גורלם, כבבלדה "האם השלישית", הכלולה בקובץ  כוכבים בחוץ: "לַיְלָה, לַיְלָה, אֶחָד הָיָה טֶרֶף, / לַיְלָה, לַיְלָה, שֵׁנִי מֵת בַּחֶרֶב, / לַיְלָה, לַיְלָה, וְזֶה שֶׁנּוֹתַר, / נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר." המוטיבים בשירי-הערשֹ של אלתרמן, כבשירי-ערשֹ לא מעטים בעברית ובלע"ז, עשויים להדיד שֵינה מעיני הטף. וראו מאמרו של עוזי שביט "גלגוליו של שיר-ערש: על שיר-הערש הראשון של שאול טשרניחובסקי", מאזנים,  כרך מ"א (תשל"ה), עמ' 214-221.

6. אמנם בתנ"ך כתוב: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם," ואולם, בתרגום השיר "ווין מאמע ווין" ("בְּכִי, אִמָּא, בְּכִי"), המתאר את ביקורו  של ר' חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר, בקבר רחל, כתב המתרגם: "אני בבואי מפדן, על אם הדרך בואכה בית לחם, שוכן מקום קדוש, יְקר ערך, אוהל קטן ששופכים בו דמעות בשעת צער ובעת מחוֹל סמוך ונראה לירושלים עיר הקודש."  ייתכן שרבים מתארים את מקום קבורתה של רחל  במילים "על אם הדרך בואכה בית לחם" על שום הקשר האסוציאטיבי בין האֵם לבין אֵם הדרך.

7. אפשר שהאם מהסה את בנה לבל יבכה למִשמע הסיפור הנורא שהיא מגוללת לפניו; אפשר שהיא מהסה אותו לבל יפסיק את הסיפור שהיא משמיעה באוזניו, כי "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק." ייתכן שהצפיפוּת בספינת המעפּילים היא הגורמת לאם להסות את בנה, וייתכן שהאם משתיקה את בנה כי הוא אינו רוצה לשמוע את הסיפור ולהעמיס על כתפיו את עקת הגלות, כי ברצונו לפתוח דף חדש בארץ חדשה.

8. בברכת המזון המודרנית של ביאליק אין מברכים את בורא עולם על הלחם והחלב, כי אם את "העבודה והמלאכה". לשון אחר, שיר הילדים, התמים והחתרני כאחד, רומז שאין לצַפות לחסדי ההשגחה העליונה. רק מי שטורח בערב שבת יאכל בשבת, ולא מי שיושב בטל ממלאכה ומחכה לעזרת שמַים. בעומק הדברים טמון גם מסר ציוֹני: רק מי שטורח – נוטע במו ידיו וזורע במו ידיו – ראוי לאסוף ולקצור את פרי עמלו וליהָנות ממנו.

9. על גזֵרת כָּרת בשירו של ביאליק, ראו בפרק "באין ציצים ופרחים: עיון בשיר הלירי הקצר 'צנח לו זלזל'", בספרי הניגון שבלבבו: השיר הלירי הקצר של ח"נ ביאליק, תל-אביב 2011, עמ' 263-274.

זיוה שמיר

* * *

מתי דוד

1. הדרכון הישראלי עוגן הצלה

הדרכון הישראלי הפך לעוגן הצלה בגבולות אוקראינה הבוערת מהאש של רוסיה. בימים אלה של הטרגדיה המתחוללת באוקראינה, שברחו ממנה כבר מיליוני פליטים אוקראינים ואלפי פליטים יהודים, אל מעברי הגבול למדינות השכנות, מאימי ההרג וההרס של פוטין והצבא הרוסי – התברר שהמותג של הפספורט הישראלי הפך לנחשב ביותר, כעוזר לעבור בקלות רבה יחסית את הצפיפות הלחץ והבלגן במעברי הגבולות. זאת התאפשר בזכות הנציגים הרשמיים שלנו והמתנדבים הישראלים הרבים מהארגונים השונים כמו הסוכנות, הג'וינט, חב"ד, ארגון הצלה, התנועה הקיבוצית והליגה לידידות של האוונגליסטים הנוצרים האמריקאים, תומכי ישראל מזה שנים רבות, שהקימו בירושלים מרכז שלהם עבור הישראלים – ביקרתי בו והכרתי את מנהלו.

 פעילות המתנדבים הישראלים הרבים באוקראינה, העוזרים ומצילים אלפי יהודים ולא יהודים מהתופת של הרג והרס ברוטלי שמחולל פוטין, הסטלאניסט מודל 2022, מעוררת התפעלות וגאווה ישראלית ויהודית, שמקיימת את הפסוק ההיסטורי המוכר "ישראל ערבים זה בזה."

אין זה מפליא שדווקא ישראל, המדינה הקטנה, שספגה בתולדותיה מלחמות וקורבנות רבים של חיילים ואזרחים, וזוכרת את מוראות השואה, מצליחה לגייס כל כך הרבה מתנדבים לעזרת ולהצלת אלפי הפליטים מאוקראינה. שבח והלל לישראל.

כניצול שואה ששפר גורלו לשרוד להגיע לארץ ולהשתתף ברוב מלחמותיה אני גאה ונרגש.

2. יש מזרח תיכון חדש ישראלי-ערבי –

גובר המיאוס מהבעייה הפלסטינית

 מתרבות העובדות והעדויות של דוברים רבים בעולם הערבי ובעולם הדמוקרטי המערבי, המעידות על תהליך גובר של מיאוס ועייפות מהבעיה הפלסטינית, בחלקים של החברה הערבית ובחלקים בחברה המערבית באירופה. הם כולם מאסו בפלסטינים שתומכים באיראן, המממנת ומפיצה טרור שיעי אזורי ועולמי. הם מאסו בפלסטינים התומכים בג'יהאד האיסלמי במימון האיראני. הם מואסים ומתנגדים לפלסטינים הקיצוניים בגלל הסרבנות התמידית שלהם להגיע לכל פשרה והסדר עם ישראל, בגלל שהם ממשיכים לנהל מדיניות של אסטרטגיה (ולא טקטיקה), כפי שעדיין מאמינים בכך בממשל ביידן, שמנסה שוב ושוב, ללא הצלחה, להחיות את חזון המדינה הפלסטינית, שהתאייד ברוחות השלום החדשות הנושבות במזרח התיכון החדש.

הטרגדיה של הפלסטינים היא שהם ממשיכים בקו הישן וההרסני שלהם – לתבוע דברים דימיוניים ילא ריאליים כמו את "זכות השיבה", "נסיגת ישראל לקווי 67'", הכרה ב"נאכבה" הפלסטינית. כל זאת במקום שהיה עליהם לטובתם להצטרף להסכמי "שלום אברהם" שישראל חתמה עם ארבע מדינות ערב וליהנות מהם גם הם. זאת למרות הכעס והעלבון על שהערבים ("בוגדים") והישראלים, בעזרת הנשיא טראמפ, עקפו והתעלמו מהם.

הפלסטינים בהלם ולא הפנימו עדיין שיש מזרח תיכון חדש שבו ישראל הפכה למעצמה אזורית מוכרת ומוערכת, ואין להם יותר תמיכה מהליגה הערבית, שבפועל לא קיימת, שהחלטות חרטום להחרמת ישראל בוטלו בפועל.

הטרגדיה של הפלסטינים היא שכל ההנהגות שלהם היו מפולגות, שהן דחו את כל היוזמות, הפשרות והפתרונות שהוצעו להן במהלך השנים על ידי מדינאים בעולם כמו קלינטון, בוש, ג'ון קרי. כמו כן הם דחו גם את כל הפשרות שהציעו להם ראשי ממשלות ושרי החוץ הישראלים כמו אולמרט, ברק ולבני.

זו תמונת מצב אופטימי של מזרח תיכון חדש, של שיתוף ישראלי עם רובן של מדינות ערב. ולעומתה תמונת המצב הפסימי של הפלסטינים בגדה ובעזה באה לביטוי של חזרה לטרור המשתולל בירושלים ובערים המעורבות, שיובס כמו בעבר על ידי כוחות הביטחון הישראליים.

 מתי דוד

רמת אפעל

* * *

יורם אטינגר

מערכת החינוך הפלסטינית – דו קיום בשלום?

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 18 באפריל 2022.

אדרת טרוריסטיות המקריבות את חייהן וחיי ילדיהן ובעליהן במסגרת הג'יהאד ("מלחמת קודש"), כביטוי ל"הבטחת שוויון האישה במסגרת האסלאם, בכל הקשור לנכונות להקריב חיים על מזבח מטרות נעלות" ("חינוך אסלאמי", כיתה ח', עמ' 29, 2021-22).

הטרוריסטית דלאל מוגרבי זוכה לשבחים עילאיים (כולל בתי ספר הנקראים על שמה) כדוגמא ל"לוחמת ג'יהאד", על השתתפותה במתקפת הטרור ב-1978 על אוטובוס אזרחי בכביש החוף, שגרמה לרצח 38 ישראלים, כולל 13 ילדים ("מדעי החברה", כיתה ט', עמ' 20, 2021,22).

ההקשר המדיני של מערכת החינוך הפלסטינית

מערכת החינוך הפלסטינית (נא ראה תיעוד בהמשך המאמר) הוקמה על ידי מחמוד עבאס ב-1993, כאשר היה סגנו של ערפאת. הוא מפקח עליה עד היום. מערכת החינוך הפלסטינית היא הבבואה האמינה ביותר של ההתנהלות פורעת-החוק, האלימה, המפירה בשיטתיות את הסכמי אוסלו, והמנוגדת ב-180 מעלות למלל הדיפלומטי המתון של הרשות הפלסטינית. מערכת החינוך הפלסטינית מתמקדת בהקמת ריבונות פלסטינית בכל השטח מנהר הירדן עד לים התיכון, תוך דגש על שטחה של ישראל לפני 1967.

המסרים המרכזיים של מערכת החינוך הפלסטינית עקביים עם עקרונות אמנת הפתח' (שמנהיגו הוא מחמוד עבאס) מ-1959 ואמנת אש"פ (שמנהיגו הוא מחמוד עבאס) מ-1964 – 8 שנים ו-3 שנים לפני 1967. המסרים המרכזיים של מערכת החינוך הפלסטינית עקביים עם עקרונות האסלאם השוללים ריבונות "כופרים" במזרח התיכון ("בית האסלאם"), וקוראים לשעבד את "הכופרים" לעקרונות האסלאם בדרכי שלום או מלחמה. מערכת החינוך הפלסטינית היא הבבואה הנאמנה ביותר של  תפישת העולם של הנהגת הרש"פ, בכלל, וגישתה למדינה היהודית, בפרט.

מערכת החינוך הפלסטינית – יחד עם ההטפות במסגדים, עצרות העם ואנדרטאות ומתקנים ציבוריים ברשות הפלסטינית – מעצבת את תפישת העולם של הנוער הפלסטיני, במיוחד, והציבור הפלסטיני, בכלל (כולל חלק לא מבוטל של ערביי ישראל). מערכת החינוך הפלסטינית מהווה, מ-1993, קו-ייצור יעיל ביותר של טרוריסטים פלסטינים.

הטרור הפלסטיני – נגד המדינה היהודית ונגד יעדים פלסטיניים וערביים – הנמשך בשיטתיות במאה השנים האחרונות, וביתר שאת מאז הסכמי אוסלו ו"ההתנתקות", מהווה עדות ליעילותה של מערכת החינוך הפלסטינית כחממה של חינוך לשנאה וטרור-מתאבדים/ות, שנועדו להחדיר מורך לב ל"אויב הציוני.

תיעוד מסרים מובילים של מערכת החינוך הפלסטינית, 2021-22

תיעוד המסרים להלן התבצע על ידי מזרחנים המתמחים בחקר מערכות החינוך במדינות האסלאם (כגון איראן, סעודיה, מצרים, ירדן, קטאר ואיחוד האמירויות) במסגרת המכון הירושלמי הבלתי-מזוהה פוליטית:

The Institute for Monitoring Peace and Cultural Tolerance in School Education

ספרי הלימוד של 2021-22 מבטאים הקצנה של החינוך לשנאת יהודים והמדינה היהודית, בהשוואה לשנים קודמות שהיו גדושות שנאה. היהודי מתואר כנכלולי, בוגדני ואלים. ספרי הלימוד מתמקדים ב"כיבושי 1948": יפו, חיפה, עכו, לוד, רמלה, הגליל, הנגב וירושלים המערבית. ישראל אינה מופיעה במפות ספרי הלימוד, המציגות את פלסטין מהירדן ועד הים התיכון.

ישראל מוצגת כיישות שטנית שלידתה בפשע, אידיאולוגיה גזענית ומזימה קולוניאליסטית המבוססים על הנחות מוטעות. נשים מקדמות את חתירתן לשוויון חברתי באמצעות הקרבה והתאבדות. עידוד לאלימות וטרור-מתאבדים הם מרכיבים עיקריים ב"מלחמת הקודש" נגד ישראל ולמען פלסטין, ובמיוחד למען מסגד אל-אקצא. טרור-מתאבדים/ות תוך כדי הרג "כופרים" מזכה את המתאבדים/ות בתמורה אלוהית.

השורה התחתונה

מו"מ מדיני לדו-קיום בשלום מחד, ומערכת החינוך הפלסטינית מאידך, הם דבר-והיפוכו. אי-התניית מו"מ מדיני עם הרש"פ בעקירה מוקדמת של מערכת החינוך הפלסטינית, מבטיחה את אי-קידום דו-קיום בשלום ואת עידוד הטרור. קיום מו"מ מדיני עם הרש"פ ללא עקירה מוקדמת של מערכת החינוך הפלסטיני, דומה לקיום מו"מ שמנהלת מדינה עם ברוני-סמים על הפסקת הפצת סמים, תוך כדי הסכמה לחדירה נמשכת של ברוני הסמים למערכות הפוליטיות והחינוכיות של המדינה.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏20.4.22

* האמת על השלום – תמכתי בכל ליבי בהסכמי אברהם וגם היום אני תומך בכל ליבי בפעולות להעמקתם והרחבתם – הרחבה למדינות נוספות והעמקת הנירמול. אני גם בעד מאמץ להדק את היחסים בין ישראל לירדן ולמצרים.

אבל הבה לא נשלה את עצמנו. הם לא חתמו איתנו על הסכמי שלום מאהבת מרדכי. יש להם אינטרסים ביטחוניים וכלכליים להתקרב לישראל, בזכות עוצמתה, ובעיקר – יש לנו אוייב משותף.

אולם האמת היא, שבעומק הדברים, הם לא השתחררו מתודעה של אוייב. הם אינם מקבלים את זכות קיומה של ישראל, גם אם הם מקבלים דה-פקטו את עובדת קיומנו ומבינים את האינטרס שלהם להתקרב אלינו.

[אהוד: מה אתה מתפלא? הרי הם כולם נגועים בַּביביזם! – אמנם לולא ביבי לא היה נחתם הסכם השלום איתם אבל בדרך הוא עקץ והרעיל בְּביביזם גם את האמירויות!]

התנהגותם המחוצפת בנושא הר הבית היא עדות לכך. שיא עזות המצח הוא של הירדנים, אך גם האחרים נהגו באופן עוין, ברמת עצימות שונה ממדינה למדינה.

נאומו של ראש ממשלת ירדן הוא הסתה מובהקת לטרור ולאלימות, תמיכה בפורעים ועידוד הפלשתינאים ללכת בדרכם. זהו נאום אנטישמי מובהק, באמירה על הציונים המטמאים את מסגד אל אקצה. זהו נאום השולל מישראל את זכותה להגן על שלום אזרחיה. הנאום הזה הוא המשך הדהוד העלילה הבזויה מאז ימי המופתי, שותפו של היטלר, על אודות "אל-אקצה בסכנה", המסיתה המונים לשנאת ישראל ולאלימות וטרור. הנאום הזה הוא הפרה בוטה וגסה של הסכם השלום. במקום להפעיל את השפעתם על הפלשתינאים להרגיע את הרוחות, הם מלבים את האש.

מן הראוי ששגריר ירדן יוזמן בדחיפות ל"שיחת נזיפה" ושגריר ישראל ברמת עמון יוזמן ארצה להתייעצויות. יש להעביר לירדנים מסר, שהסכם השלום לא יהיה חד-צדדי, ואם הם מפרים אותו, גם אנחנו יכולים להפר אותו, ולהם זה יעלה יותר. למשל, ההסכמים בנושא המים.

* בכייה לדורות – אם יש דוגמה מובהקת למושג "בכייה לדורות", זהו צעדו הנמהר של משה דיין, שמיד לאחר הגשמת חזון הדורות ושחרור הר הבית מסר את מפתחות הר הבית לוואקפ. לא היה על סוגייה הרת גורל זו דיון מעמיק בממשלה. דיין אפילו לא ראה לנכון לעדכן את ראש הממשלה. פשוט, בקפריזה, עשה מעשה שעד היום אנו משלמים עליו מחיר כבד ביותר.

הזדמנויות היסטוריות יש לנצל. איננו יכולים היום, לקחת מהוואקפ את ניהול הר הבית. המשמעויות של צעד כזה עלולות להיות הרות אסון. אין מנוס משמירה על הסטטוס-קוו. ומי יודע אם תהיה אי פעם הזדמנות לתקן את המעוות ומתי. מיד לאחר שחרור ירושלים והקריאה של מוטה גור: "הר הבית בידינו", הייתה בידינו הזדמנות היסטורית לממש בפועל את ריבונותנו על ההר, תוך שמירה על חופש הפולחן של כל הדתות, והיא הוחמצה בשל החלטה פזיזה ונמהרת של איש אחד.

* לפרגן בלי חמיצות – העיתונאית הדס שטייף בטוויטר:

"‏שלא תהיה אי הבנה. אני מאוד אוהבת את ריטה. זמרת ושחקנית מהטובות. אבל למה היא ראויה להדליק משואה יותר מיהודית רביץ, או נורית גלרון או אחרים? פרס ישראל לא אמור להינתן לעשיה חברתית, ציבורית, או פעילות למען  הזולת? רבים מהזמרים חוו קשיים. מה הנימוקים?"

א. זה לא פרס ישראל אלא הדלקת משואה.

ב. אם יהודית רביץ או נורית גלרון או כל אמן אחר היה זוכה בכבוד, ניתן היה לשאול בדיוק אותה שאלה. ריטה זכתה – אפשר לפרגן לה בלי חמיצות.

* הצנוע הידוע – טל פרידמן זכה לכבוד להשיא משואה ביום העצמאות. הוא סירב להצעה ורץ לספר לחבר'ה. והרשת מתלהבת מהערכה לצניעותו, עד שנדמה שמשהו לא בסדר אצל מי שלא סירב להצעה. ולי נדמה שצעדו של פרידמן משדר התנשאות.

* תמצית הביביזם – יאיר נתניהו, המעי הגס של "המשפחה", צייץ: "האם אי פעם מישהו שאשכרה תרם בחייו לקידום האינטרס הלאומי היהודי והציוני בארץ ישראל קיבל הדלקת משואה / פרס ישראל?"

האפס המאופס הזה מוחק בהבל פה מאות רבות של סופרים ומשוררים, מדענים, פילוסופים, חוקרים, אנשי חברה ומדינה, אנשי מופת, שזכו בכבוד הזה לאורך שנות המדינה. למה מי הם אלתרמן, ש"י עגנון, משה שמיר, שלונסקי, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, אורי צבי גרינברג, נעמי שמר, חיים גורי, גרשם שלום, גולדה מאיר, גאולה כהן, יצחק שמיר, יהודה הראל, רון נחמן, עדה יונת, ישראל אומן, דוד לוי, מרים פרץ ונתן שרנסקי, אם להציג מקצת ממקצת הזוכים – שמגיע להם הפרס? מה הם עשו בשביל מדינה?

דבריו של הג'ורה, הם תמצית הביביזם. הרי על פי כתבי הקודש של הדת הפגאנית הזאת, לפני שנתניהו אמר "יהי אור" לא היה כאן אור. בעצם, אולי גידלו כאן כמה תפוזים. מי ראוי לפרס ישראל? אלופי החנופה לנתניהו. למשל, דיסטל אטבריאן, מירי רגב ושות', אם יעברו בשלום את הניתוח להוצאת הלשון שלהם מהתחת שלו. הם ראויים לפרס ישראל. אולי גם איתמר בן-גביר, למה לא? וכמובן, איך לא, שרה נתניהו. הכלה האולטימטיבית.

* ליכודניק אחר – האזנתי לראיון ארוך בגל"צ עם ח"כ אבי דיכטר, וזו היתה ממש חווייה. חווייה נדירה, לצערי. חווייה לשמוע אופוזיציונר ממלכתי. אפשר להסכים עם ביקורתו או לא להסכים אתה (אני הסכמתי עם חלק מהדברים), אך איש לא יטען שהיא אינה עניינית.

ואני תמה – למה התקשורת מתעקשת לעוט עם המיקרופון על מתלהמים כדיסטל-אטבריאן, קרעי, סמוטריץ' ושות', שלא לדבר על הכהניסט, כאשר יש בליכוד ובימין אנשים שניתן לקיים אתם שיח ענייני, מכובד, רעיוני, ברמה גבוהה?

כן, גם התקשורת אשמה. כפי שהיא בנתה בעבר את אורן חזן, היא בונה עכשיו את אטבריאן, כי אדם נשך כלב משרת את מולך הרייטינג.

* תסמונת המומר – שני יהודים רצו להתנצר. אמרו להם שעליהם לחצות בשחייה את הנהר.

הראשון יצא מן המים בגדה השנייה, ושמע את רעהו צועק: "הצילו! אני טובע!" השיב הראשון: "תטבע, יהודי מסריח."

והנמשל – עידית סילמן.

* הזהו גרוניך? – דברי הבלע של גרוניך נחותים ודוחים. הזה אותו אדם שטיפח את ילדי העולים מאתיופיה, הוביל במשך שנים את להקת "שבא" ואת פסגת שירתה – "המסע לארץ ישראל"?

אני מעדיף לזכור את העשייה הגדולה הזאת של גרוניך, במשך עשרות שנים, על אותה אמירה נחותה.

* זיכרונות מהנסיגה מסיני – בימים אלה מלאו ארבעים שנה לעקירת העיר ימית ויישובי חבל ימית בצפון סיני ויישובי מרחב שלמה במזרח סיני.

בתקופת נעוריי פעלתי במסגרת התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ונוער התחיי ה נגד הנסיגה. ביום העצמאות 1981 השתתפתי בצעדת ימית. באותו קיץ השתתפתי באירוע לציון עשור להקמת מושב שדות; אירוע שהפך לאירוע מחאה ארצי נגד העקירה. על דלת חדרי היה סטיקר ענק: "לעצור את הנסיגה בסיני!" הסטיקר נשאר עוד שנים רבות.

בשנות הנסיגה נסענו מדי חנוכה, במסגרת תנועת הצופים ואח"כ במסגרת הגרעין לאורטל למסע פרידה מסיני ההולך ומצטמק.

כחצי שנה לפני העקירה יצאתי לשל"ת מוקדם בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. במהלך השל"ת הוזמנתי להשתתף בפאנל בנושא הנסיגה מסיני בפני תלמידי כיתה י"ב בקיבוץ. היה זה הפאנל הראשון שבו השתתפתי בחיי, ומאז השתתפתי במאות פאנלים. כמובן שדיברתי בגנות הנסיגה והעקירה. דיברתי גם כבן גרעין לקיבוץ חדש בגולן, שנועד להעמיק את שורשי ישראל בגולן, כדי להבטיח שהגולן יישאר ישראלי לעד.

בעת עקירת היישובים כבר שירתי בצבא, בטירונות, והפחד הגדול ביותר שלי היה שנישלח לכוחות העקירה. היתה זו תקופה של מתיחות בגבול לבנון, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת של"ג. אנו הוקפצנו לאבטחת יישובים. את עקירת היישובים ראיתי בטלוויזיה במועדון מושב בית הלל. ליבי נחמץ. הזדהיתי בכל ליבי עם תושבי חבל ימית ועם מתנגדי הנסיגה במאבק, אך היה לי קשה מאוד עם גילויי האלימות שהתלוו אליו. הזדהיתי גם עם החיילים שנשלחו למשימה הנוראית הזאת, ושמחתי שלא נאלצתי להימנות עימם.

* ביד הלשון: שלושה עשר מידיא – הבית האחרון שבו סיימנו את שירת "אחד מי יודע" בליל הסדר הוא "שלושה עשר מידיא". מהם מידיא? בניגוד לדבריא, כוכביא ושבטיא, שהן מילים ארמיות שפירושן דברים, כוכבים ושבטים, לא ידוע על מילה בארמית – מידיא. להערכת החוקרים, כותבו העלום של הפיוט, לקח את המילה העברית מידה, ושילב אותה בצורה הארמית, כמו דבריא, כוכביא ושבטיא.

אבל "מידה" היא נקבה. מדוע, אם כן, שלושה עשר ולא שלוש עשרה? אין לכך הסבר. ייתכן שגם כאן, המשורר רצה ליצור דימיון פונטי לספירה שבשיר, שלמעט ארבע האימהות כולה בלשון זכר. והמילה "ארבע" קצת דומה בצליל לסיומת קמץ-ה"א, של הספירה בלשון זכר – שלושה, חמישה וכד'.

מהן שלוש עשרה מידות, או כמקובל י"ג מידות? אלו מידות הרחמים של הקב"ה. בספר שמות מופיע הפסוק, שאותו אנו קוראים שוב ושוב לאורך תפילות יום הכיפורים:

"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:

ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה

וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים

עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים."

על פי המסורת מופיעות כאן 13 מידות הרחמים, אם כי בין המפרשים יש שיטות שונות כיצד לספור את המידות הנגזרות מן הפסוק.

אורי הייטנר

* * *

עקיבא נוף

בְּתום הפסח

כַּמָּה חֲבָל, אוֹזֵל החָג,

נָמוֹג הַשֶׁקֶט, חֶרֶש פָּג,

הִילַת הָרוֹגָע נְסוֹגָה

אֶל יוֹם מֵרוּץ בְּלִי הָפוּגָה.

חוֹלֵף, כְּבָר, גֶשֶּׁם אֲחַרוֹן,

וְיֵשׁ פִּיצּוּי רַק בַּדוֹרוֹן

שֱׁל בּוֹא אָבִיב וּפְרִיחוֹתַיו,

לֹא עוֹד קוֹר-חוֹרֶף, תָּם הַסְּתָיו.

 צְאִי הַיוֹנָה מִן הַתֵּיבָה,

 עוּפִי בְּנַחַת וּבְשׁוּבָה

 עַל אֶרֶץ שֶׁאַחֲרֵי מַבּוּל,

 יְקוּם, אָכֵן, קִמְעָה חָבוּל,

 אַךְ חָיָה בּוֹ אָהוּבָתִי,

 אֲנִי לָהּ עֶרֶב, הִיא לִי שְׁתִי,

 מֵחִיבּוּרֵנוּ הַמְּקוּדָשׁ –

 יַחְדָּיו נִיבְרָא עוֹלָם חָדָשׁ,

 בּוֹ שֵׁם וְיֶפֶת וּבְנֵי חָם

 יַצְמִיחו קֶשֶת לְפִתְחָם,

 עוֹלָם הַמְחַבֵּק בְּתוֹם,  

 גָּם אֶת אַחֵר, גָּם תַ'יָּתום,

אֶת הַתָּמִים, אֶת הַשׁוֹנֶה,

עוֹלָם נָקִי מִן השׂוֹנֵא,

בּוֹ חָי הַגְּדִי עִם הַנָּמֵר,

לְלֹא נוֹגֵשׂ, בְּלִי מִתְעַמֵּר.

עקיבא נוף

* * *

תמונה מדהימה ביופייה!

אהוד בן עזר, מתוך היומן, 8.10.2021: מאתר האינטרנט של "הארץ" היום הוצאתי צילום מקסים של אם או אחות צעירה מחזיקה תינוקת, ושמתי אותו במחשב. הטקסט הנילווה:

"הצלם איל רגב צילם בחצי האי סורנטו, סמוך לנאפולי, וגם קצת ברומא. הוא ניגש וביקש לצלם. לעתים נהדף, אך ברוב המקרים קיבל אינטימיות חשופה."

* * *

עדינה בר-אל

דומה זקן לנער

צעירים תורמים לקידום המושבים

במשך כמה שנים עבדה אבי (אביבה) מצוינים-גורן ממושב הודיה עם בני נוער. בשנים האחרונות היא מנהלת מחלקת התרבות והפנאי של המועצה האזורית "חוף אשקלון". בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על השינוי שעבר המושב שלה בזכות הצעירים, ועל הדומה בין עבודה עם נוער ועבודה עם אזרחים ותיקים.

אבי (אביבה) מצוינים-גורן ממושב הודיה מייצגת שכבה של צעירים ביישובים הכפריים, שלקחו על עצמם לתרום מזמנם ומכישרונותיהם לקהילה בה הם מתגוררים, ובכך לשפר את חייהם ואת חיי התושבים בני כל הגילאים, מילדים ועד קשישים.

היא נולדה בשנת 1981 במושב אורות, ששייך למועצה האזורית באר טוביה. שם עברו עליה ימי ילדותה ונעוריה. סבה וסבתה מצד אביה הגיעו מרומניה וטיפחו משק עם רפת במושב אורות. האב אורי הוא בן ממשיך. הוא הקים יחד עם רעייתו מלכה, ילידת שעריים ברחובות, משק חקלאי שמבוסס בעיקר על עצי פרי וגידולי שדה. השניים עבדו יחד במשק והולידו חמישה ילדים. אבי היא החמישית ביניהם, בת הזקונים.

עבודה עם נוער

"למדתי בתיכון האזורי באר טוביה, והייתי פעילה חברתית בבית הספר." היא מעידה על עצמה. "אחרי התיכון יצאתי לשנת שירות של 'גרעין עודד' של בני המושבים. שֵרתנו במועצה האזורית עמק חפר. פעלתי בהדרכת נוער ובפעילות המועצתית והתנועתית." בצבא היא שירתה בנח"ל, "יחד עם גרעין של הצופים שהיה מיועד לקיבוץ ראש הנקרה."

אחרי השירות הצבאי עבדה אבי עם נוער במסגרות שונות: במשך ארבע שנים היתה מד"בית  (מדריכת נוער בוגרת) במושב אביגדור. אחר-כך היתה רכזת נוער של בני המושבים במועצה האזורית באר טוביה. לאחר כשלוש שנים עברה לעבוד בתנועת בני המושבים כמנהלת מחוז דרום. "במסגרת תפקיד זה הייתי אמונה על כל המועצות האזוריות בדרום – ממטה יהודה ועד הערבה. המטרה היתה לחזק את תנועת בני המושבים, להגדיל את מספר החניכים ולהגביר את הפעילות החברתית. עבדתי עם רכזי הנוער של המחוז, ארגנתי  טיולים וסמינרים." בשלוש שנים נוספות היא ניהלה את מנהלת מחלקת הנוער במועצה האזורית חוף אשקלון .

בשנת 2013  התחילה לעבוד ב"מכון להעצמה חינוכית של קרן עזריאלי". מסבירה אבי: "זוהי תוכנית  הוליסטית לתלמידי חטיבות הביניים, שהתמקדה בשלושה תחומים. הראשון הוא הפן הלימודי: המטרה היתה לצמצם פערים לימודיים במקצועות הליבה – מתמטיקה, אנגלית ועברית. הפן השני הוא פעילות חברתית שבועית עם מדריך חברתי. באמצעות פעילות זו חוו המשתתפים חוויה חברתית, הם התגבשו ורכשו העצמה אישית. ניהלתי את התוכנית בקריית מלאכי, בשדרות ובקריית גת." מספרת אבי, "עבודתי כללה קשר עם בתי הספר והמנהלים שלהם, קשר עם המחלקות לחינוך ברשויות המוניציפליות, פתיחת קבוצות חדשות ועוד." הפן השלישי הוא הפעלת סדנאות הורים עם מנחים מקצועיים. המטרה היא לתת כלים להורים, כלים להתמודד עם אתגרי גיל ההתבגרות, וכן לשקף בפניהם את התהליכים שילדיהם עוברים.

"במקביל לעבודתי זו התנדבתי גם במרכז נוער של יוצאי הקהילה האתיופית בקריית גת." מספרת אבי, "והתאהבתי בילדים. הבאתי מעולמות התוכן שלי ומן הניסיון שלי רעיונות ופעילויות. יחד עם הצוות של  מרכז נוער זה יצרנו מקום פתוח לבני הנוער עד הערב, בזמן שהוריהם עסוקים בעבודותיהם. ילדים אלו לא חוו בעבר פעילויות תרבותיות כגון טיולים. חלקם לא הצטרפו לטיולי בתי הספר עקב בעיות משמעת, או שזה לא עניין אותם. אני מאמינה ששימשתי להם מודל." אומרת אבי.

המושב צועד קדימה

את אלי מצוינים, יליד המושב הודיה, הכירה אבי בסמינר מד"צים של התנועה. השניים נישאו בשנת 2004 במטע פקנים בשדות של באר טוביה ועברו להתגורר ליד הוריו של אלי, במושב שלו, מושב הודיה. כאן נולדו ארבעת ילדיהם.

"כשהגעתי להודיה," מספרת אלי, "היישוב היה חלש מבחינת הפעילות הקהילתית, וגם הסביבה לא היתה מטופחת. אני הבנתי שאם לא אעשה לביתי, אף אחד לא יעשה משהו עבורי. לפני 16 שנה, עם לידת בני הבכור, הקמתי את ועדת התרבות והנוער במושב. נרתמתי לעשייה הקהילתית ולחיזוק שלה. במרוצת הזמן המושב שינה את פניו, צעירים התנדבו לוועד המושב ולוועדות השונות. הם לקחו את המושכות לידיהם, הצעידו את המושב בגאון, והמושב שינה את פניו מכל הבחינות."

אבי מפרטת את ההישגים במושב שלה: "שני הוועדים, ועד המושב והוועד המקומי, שילבו ידיים ויחד הם מקדמים פרויקטים לשיפור פני המושב. בית העם שופץ ומתקיימים בו אירועי התרבות והקהילה. הוקם מתחם נוער מטופח, שכולל חדר מדריכים וחדר פעילות. הוקם מתחם ספורט ופנאי, שכולל מגרש כדורגל עם דשא סינטטי, מגרש כדורסל וגן שעשועים גדול ומרווח. אנו מציינים את כל החגים באירועים קהילתיים. מתקיימים ערבי נשים מגבשים וכמובן פעילות לגיל הרך." ואבי מצהירה: "לא אחליף את המקום הזה בשום הון שבעולם. זה הבית שלי, זה המושב שלי. אני פעילה שנים רבות ומתכוונת להמשיך."

מנהלת מחלקת התרבות

בשנת 2019 ניגשה אבי למכרז של המועצה האזורית חוף אשקלון על משרת מנהלת מחלקת התרבות. זאת לאחר שהמנהלת הקודמת, כרמלה מיכאלי, יצאה לגמלאות לאחר שנים רבות של עשייה פורייה. אבי מסבירה מדוע שאפה לקבל תפקיד זה: "זה בוער בעצמותיי," היא מעידה על עצמה. "אני אוהבת לייצר, להפיק, ולהיות בקשר עם אנשים רבים. ותפקיד זה מאפשר יצירה רחבה." אבי התקבלה ומאז היא מנהלת מחלקת התרבות והפנאי.

היא אחראית על "סל התרבות" של בתי-הספר והגנים בשיתוף מחלקת החינוך. היא יוצרת שיתופי פעולה עם הספרייה האזורית בערבי תרבות ומוסיקה. "אני משתדלת להביא תכנים של תרבות יהודית והוויה ישראלית. וזאת באמצעות הרצאות, ערבי שירה, מופעים לילדים וטיולים." אבי מדגישה: "במסגרת תפקידי אני רואה חשיבות ביצירת תרבות איכותית ומותאמת לבני הגיל השלישי. חיזקתי תחום זה ויצרתי גאוות יחידה של הוותיקים שלנו. זוהי עבודה מרתקת. אני נהנית מהתובנות שלהם, מהניסיון שלהם ומחוכמת החיים שלהם."

מגורים ליד ההורים

אבי ואלי הורים לארבעה ילדים שנולדו בהודיה: אורי בן 16 לומד בבית הספר "דרכא-שקמה" בקיבוץ יד מרדכי. יובל בת 13 לומדת בכפר סילבר. איתי בן 9 ודוֹר בת 7 לומדים בבית הספר "ניצן" בקיבוץ ניצנים. אלי הוא בעל חברה להגברה ותאורה לאירועים. למגורים ליד ההורים יש יתרונות. אבי אסירת תודה לחמותה ציונה מצוינים, שהיא מכנה "סבתא מופלאה". "היא איפשרה לי לעשות כל מה שאני אוהבת. עבודתי גוזלת שעות על גבי שעות, בימים ובערבים. היא יד ימיני ועוזרת לי בגידול הילדים."

גם זה מאפיין זוגות צעירים רבים, שבחרו להתגורר עם ילדיהם ליד ההורים בעלי הנחלות. ההורים הצעירים פעילים ועובדים שעות רבות, למען עצמם ולמען הקהילה; בזמן שהסבים והסבתות, החקלאים לשעבר, עוזרים בגידול הילדים ומעניקים אהבה אין קץ לצאצאיהם. יש לציין, שמחקרים מראים כי סבים וסבתות שמסייעים בגידול הנכדים, חווים תחושות של הנאה ומשמעות בחייהם. כך שכולם יוצאים נשכרים.

לסיום, שאלתי את אבי מה ההבדל בין העבודה עם נוער ובין העבודה עם קשישים. ותשובתה היא: "לדעתי העבודה עם האזרחים הוותיקים יוצרת באמת משהו מקביל לעבודה עם בני נוער. שני הקהלים זקוקים לתשומת לב רבה. צריך להיות קשובים אליהם, זמינים תמיד. בקיצור, להיות שם עבורם. ואני נהנית להיות עם אנשים בני כל הגילים."

עדינה בר-אל

נדפס ב"קו למושב", גיליון 1229, 14.4.2022.

* * *

רוֹן גֵּרָא

הַסּוֹד

אָדָם נוֹשֵׂא

בְּיַרְכְּתֵי הַלֵּב

סוֹד.

כּוֹאֵב

אוֹיֵב לֹא מוּבָס.

אֶרֶס לְנַפְשׁוֹ

חֵץ  מוּצָק בְּלִבּוֹ.

וְהוּא כְּכוֹכָב

מִמֶּרְחָק

מַבְעִיט

לֵילוֹתָיו.

גַּם אִם יִרְקֹם חֲלוֹם

שֶׁל צוּף

שֶׁל אוֹר

יִצְנַח בְּרִבּוֹא

מִשְׁעוֹלָיו.

* * *

נעמן כהן

תיאולוגיה יהודית חדשה – פסח לא חג החירות

אלא חג קולוניאליסטי נגד הערבים ובעד ה"כיבוש"

תיאולוגיה חדשה מתחילה להתפתח בארץ כאשר אקטיביסטים פרו-איסלמים ממירים את חג הפסח כחג החירות ושחרור עם ישראל מעבדות, לחג לפסח כחג הכיבוש והקולוניאליזם.

כתב "אל-ארצ'י", עפרי אילני, מביא את דבריו של האמריקאי היווני-נוצרי ממוצא פלישתי, שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, האנטישמי אדוארד סעיד, שבמאמר מ-1986 ציין שביציאת מצרים יש יסוד אפל של דיכוי אלים של תושבי כנען: "הטקסט של ספר שמות מצווה באופן קטגורי על היהודים המנצחים לנהוג בחוסר רחמים באויביהם – תושביה הילידיים של הארץ המובטחת." הגישה הבסיסית היא: "היפטרו מהילידים." סעיד מתכוון כמובן לתנועה הציונית ויחסה לערבים הפלישתים.

"סיפור יציאת מצרים," קובע אילני, "היה מהווה מיתוס פוליטי חיובי באמת אם משה היה דורש מפרעה להעניק לבני ישראל זכויות שוות במצרים – ממש כמו לנתיניו העובדים את האלים הורוס וסת," או אם "העבדים וצאצאיהם היו נקלטים בממלכה אחרת, למשל בבל או ממלכת החיתים. אבל זה לא מה שקרה. בני ישראל יצאו למסע רווי מלחמות והרג, שבו הפילו חללים בקרב כל עם שהזדמן בדרכם. בסופו של דבר הם כבשו ארץ מיושבת והתנחלו בה.

"קולוניאליזם התיישבותי (Settler Colonialism) הוא סוג של השתלטות קולוניאלית שמבצעיה אינם רוצים למשול במקומיים (כמו הקולוניאליסטים הבריטים בהודו), אלא להתנחל בארץ החדשה במטרה לדחוק את הילידים ולהשתלט על אדמותיהם... יש סיבות טובות להחשיב גם את הציונות לתנועה של קולוניאליזם התיישבותי.

"היסטוריון עתידי," ממשיך אילני, "עשוי להביט באותו אופן במדינת ישראל. בתנועה הציונית הוא יראה סיפור הצלחה יחיד במינו של עם נרדף שקם מן העפר. אבל בו בזמן זה גם סיפור של נישול וכיבוש שאין לו סוף."

(עפרי אילני, "הצד האפל של יציאת מצרים", "אל-ארצ'י" 13.4.22)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.10739767

בדומה לסעיד, דניאל גוטווין, פרופסור אמריטוס להיסטוריה יהודית מאוניברסיטת חיפה, כותב, כאשר הוא קובע: "פסח אינו חג החירות, אלא מנגנון להפנמת השיעבוד: הוא מקבע את המרת השיעבוד לפרעה בשיעבוד לאלוהים. ההצגה האורווליאנית של השיעבוד כחירות מסייעת בתחזוקת השיעבוד ומסכלת ניסיונות שחרור. ככזה, חג הפסח מכשיר את הישראלים להתמסרות לשני מנגנוני דיכוי: משטר ההפרטה והמשך הכיבוש, לצידוקם והנצחתם."

https://twitter.com/gutweind/status/1514821167919607812?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

הבנתם? לדידו של גוטווין, שאינו מבחין בין שיעבוד לשלטון פרעה מחוסר ברירה לבין בחירה וולונטארית בדת, יש להפסיק מן הסתם לחוג את הפסח, ובאקטואליזציה שהוא עושה יש לחגוג אולי את הרמדאן המסמל לדידו חג אנטי-קולוניאליסטי כי כיבוש ערבי הרי לא נחשב ל"כיבוש".

מעבר לכך גוטווין, נביא "ההלאמה", מתעלם משום מה מן העובדה שדווקא עם ישראל שיצא ממצרים פעל מבחינה דתית נגד מה שמכנה גוטווין "הפרטה" – למשל בחוקי היובל, וקיבל חוקים סוציאליים חשובים למשל קביעת יום מנוחה שבועי לכל (אפילו לחיות).

האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי

לא בכדי גם אילני וגם גוטווין לא הזכירו כלל את הכיבוש הערבי (היום 13 מיליון קמ"ר). הדבר נובע כמובן שגם אילני וגם גוטווין לא רואים את הציונות כתנועת שחרור לאומית המנהלת מאבק הירואי נגד ניסיונות הכיבוש של האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית. הם, כמובן, רואים בכיבוש הערבי-מוסלמי "כיבוש". מעניין אפוא מדוע הם אינם רואים בצרפתים, בספרדים, בפורטוגזים, באיטלקים, במלטזים, ביוונים, בגיאורגים, ובארמנים – שהצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ופרקו את כל ההתנחלויות הערביות – קולוניאליסטים, ומדוע הם אינם תומכים בכיבוש ערבי מחודש שלהם?

עם ישראל החליפי

ראש הממשלה נפתלי בנט, וחליפו יאיר למפל-לפיד, נשאו ביחד ברכה לרגל חג הפסח. ראש הממשלה בנט ברך את "עם ישראל", ואילו חליפו ברך את "עם ישראל החליפי".

https://twitter.com/GadiTaub1/status/1514983505284976643?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

הבנתם? יש עם ישראל של בנט, עם ישראל של העבר, ויש עם ישראל חליפי של חליפו. עם ישראל של "יש עתיד". האם למפל-לפיד בודה לעצמו מציאות מדומה? דומה שבין השטויות שניפק עד עתה – ב"ברכתו" זו הוא הגיע לשיא האווילות.

הצביעות של דוד אוחנה

בהקדשה לזכרו של ד"ר מיכאל פייגה, שנרצח בידי מחבלים ב-2016 – תוקף פרופסור דוד אוחנה את התומכים בטרור מסוגו של "לורד האו האו" הישראלי גדעון לואי (לוי) המזדהה עם הרוצחים. כיאה לפרופסור Name-dropping הוא זורק שמות למכביר ומצטט אותם:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%92

פריץ שטרן, באקונין, דוסטוייבסקי, אלבר קאמי, פרנץ פאנון, חנה ארנדט, סארטר. מובן שגם בלי ציטוטם ניתן לנמק את רשעותו של גדעון לואי (לוי), אבל איתם זה נשמע יותר אינטליגנטי.

אבל בסתירה לדבריו אלו הוא מיד גם מצדיק את גדעון לואי (לוי) כשהוא כותב: "הכיבוש הנפשע של ישראל בשטחים, הכולל רמיסה שיטתית של גופם ורוחם של הפלסטינים, דיכוי זכויותיהם הבסיסיות והפיכתם לעבדים נרצעים המשרתים שלטון צבאי מתמשך, או לבהמות עבודה הבונות את בתינו." מה שהביא את סארטר לראות "באלימות של המתקוממים נגד הקולוניאליזם ביטוי לאומץ, לנועזות ולאותנטיות, תכונות שלדעתו מצטיין בהן המורד. נשקו הוא עדות להומניזם שבו: 'לירות באירופי הוא להרוג שתי ציפורים במכה אחת, להשמיד 'מדכא' (כהתגלמות של הדיכוי, ד"א) ואת האדם המשעבד בו-בזמן: מה שנשאר הוא אדם מת ואדם חופשי. הניצול, לראשונה בחייו, חש בצורה בלתי אמצעית את נשמתו הלאומית.'"

(דוד אוחנה, "טרור לא יביא לסיום הכיבוש", "אל-ארצ'י, 14.4.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10742536

"עבדים"? הרי אם ישראל הפכה את הפלסטינים ל"עבדים נרצעים" בלשונו של אוחנה, הרי גדעון לואי (לוי) צודק בתמיכתו בטרור נגד יהודים.

מעניין אם כן מה יאמר אוחנה על מצבם של תושבי מולדתו מרוקו? שהרי מצבם של הערבים תחת "הכיבוש היהודי" טוב לאין שיעור ממצבם של הערבים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (מלבד נסיכויות הנפט) קל וחומר ממצבם של הבֶּרְבֶּרִים והערבים במרוקו ובסהרה הספרדית.

נראה אותו את אוחנה חוזר למולדתו מרוקו, ואומר למלך האבסולוטי של מרוקו מילה נגד הכיבוש הערבי של מרוקו – דיכוי הבֶּרְבֶּרִים ועם הפוליסריו בסהרה המערבית, וכמובן גם נגד דיכוי דומה של לערבים הכובשים תחת שלטונו.

[אהוד: דוד אוחנה מתיימר, במאמריו ב"הארץ", להבין ולהסביר את השקפותיו של גרשם שלום, אבל מתוך בורות מפתיעה הוא עד היום לא קרא ולא ציטט את המקור המוסמך והממצה ביותר להשקפותיו של גרשם שלום, המצוי בספר הראיונות שלי "אין שאננים בציון" (אנגלית 1974, עברית 1986), בראיון שערכתי עם שלום, שעבר את אישורו, והנושא את הכותרת: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" – ולכן דומני כי קצת קשה לקבוע שפרופסור אוחנה מבין באמת את גרשם שלום.]

שנות השלושים עכשיו

סגן שרת הכלכלה, יאיר גולדנר-גולן, שוב רואה לנגד עיניו את שנות השלושים. באותן שנים היה "ארגון הגנה", או פלוגות "מגן" בשם Schutzstaffel בקיצור SS ולצידו Waffen-SS, ("אס אס חמוש") שהיה הזרוע הצבאית של האס אס, שלחמה לצד הצבא הרגיל הוורמאכט. (לשלושת הארגונים היתה אותה מטרה – להשמיד יהודים).

גולדנר-גולן עם צ'ק פרייליך (צ'ק שמח?) קובעים שאל לישראל להתנגד לרצון של "ג'ו ביידן, לדחות את תביעת איראן להסרת משמרות המהפכה מירשימת הטרורי האמריקאית. צעד זה, החסר משמעויות מעשיות, הוא כנראה המכשול האחרון בפני הסכם. ההחלטה המסתמנת של הנשיא מנוגדת לאינטרס הישראלי האמיתי, המחייב שיבה מהירה להסכם."

לדעתם מספיק  ש"כוח קודס", זרוע הטרור שלו, ייכלל ברשימה". משל היינו מוציאים את האס. אס. מחוץ לחוק, ומשאירים כחוקי רק את הוואפן אס.אס.

מסקנתם: חזרה להסכם הגרעין הישן, למרות שיפוג ב-2031 היא הטוב ביותר לישראל.

(יאיר גולן, וצ'ק פרייליך, "הסכם גרעין עכשיו", "אל-ארצ'י", 18.4.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10747112

כמובן שאין במאמרם שום התייחסות לערך הכלכלי העצום שתביא החזרה להסכם הישן (שלרגע לא קוים ולא יקוים) וחיסול הסנקציות על איראן שיאפשר לה לחמש את עצמה בנשק קונוונציונלי שיסכן את ישראל ושכנותיה, וביחד עם זה גם להמשיך לחתור לנשק גרעיני עוד לפני 2031.

המפכ"ל צודק

מפכ"ל המשטרה, יעקב קובי שבתאי, אמר לקצינים בכירים במשטרה: "גופים בעלי אינטרס מנסים להציג את הפשיעה החקלאית כאילו זה הטרור העכשווי."

https://rotter.net/forum/scoops1/739200.shtml

הוא כמובן צודק. כי אין דבר כזה "פשיעה חקלאית" ואין דבר כזה "טרור חקלאי" כפי שהמכבסים הצבועים מגדירים. החקלאות אינה פושעת וכמובן אינה טרוריסטית. יש טרוריסטים ערבים-מוסלמים המפעילים טרור נגד חקלאים יהודים. גניבות, הצתות, עקירות, גניבת מכונות חקלאיות, השחתת מערכות השקייה, גניבת בעלי חיים, הצתת מתבנים ומחסנים, ועוד ועוד.

כל זמן שהמשטרה וכוחות הביטחון לא מנסחים את הבעייה בבירור לא ניתן להילחם בה. זו בעייה של מדיניות ממשלתית שעליה להגדיר את הבעייה, כי בלי הגדרת הבעייה לא ניתן להביא לפתרונה. האשם אינו ביעקב שבתאי, אלא בממשלה האמורה להגדיר את מטרות המשטרה.

לזכותו של נפתלי בנט הוא הגדיר (חצי) נכון את הבעייה באומרו שאנחנו עומדים בפני טרור ערבי (הוא כמובן השמיט את  ה"מוסלמי" בגלל בריתו הפוליטית עם ה"אחים המוסלמים", אבל אין נלעג ממחליפו למפל-לפיד שאמר כמו אובמה שיש טרור, סתם טרור. טרור עצמאי. לא טרור ערבי-מוסלמי.

ודוק: את הטרור הערבי-מוסלמי נגד היהודים, על כל צורותיו יש לחסל.

הטרור הערבי-מוסלמי נגד רכבת ישראל

הטרור הערבי-מוסלמי מבין אזרחי ישראל תקף תשתיות של הרכבת של הרכבת, ומנע את תנועת הרכבות מבאר שבע דרומה. זה גם טרור. למה בתקשורת קוראים לזה גניבה?

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=739781&forum=scoops1

שוב האשכנזים אשמים

הגזען האנטי-אשכנזי, רון מוסא-כחלילי קובע שהאשכנזים שוב אשמים באשמה נוראה. יש יותר אשכנזים, קובע מוסא-כחלילי שמצביעים לליכוד מאשר יהודים-ערבים.

(רון כחלילי, "יותר אשכנזים מצביעים לליכוד", "אל-ארצ'י", 11.4.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10734467

הטעות של צוויג

בתדריך לחיילי צה"ל שאיבטחו את שיפוץ קבר יוסף בשכם שהושחת בידי אספסוף פורעים ערבי, אמר אל"מ רועי צוויג (החילוני): "במקום זה הובטחה הארץ לאברהם אבינו, כנאמר 'לזרעך אתן את הארץ הזו,' ואנו פועלים היום ביד רמה כאבותינו, שעל יציאתם ממצרים בפסח, שנחגג עוד שלושה ימים, אומר הכתוב 'בעצם היום הזה.' לא כגנבים בלילה, אלא כבני מלכים. וכך אנו זוכים להשיב את כבוד הארץ ועם ישראל."

מובן שמניה וביה הכריזו עליו שוקן ונבזלין בעיתונם כאדם משיחי החושב שהוא משה רבנו, יש להדיחו מצה"ל.

("צבא משמרות התורה" – מאמר מערכת "אל-ארצ'י")

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.10740574

הטעות של אל"מ רועי צוויג היתה בכך שהוא ציטט מהתנ"ך ולא מהקוראן. אם היה צוויג מצטט את הקוראן ואומר שאללה, אלוהים הערבי, הוא שנתן לעם ישראל את ארץ ישראל על שתי גדות הירדן (קוראן סורה 7 פסוק 137). אין ספק שלא היה מותקף ע"י שוקן ונבזלין בעיתונם.

ההסתה של ראש ממשלת עבר הירדן

בישיבת פרלמנט הבובות העבר-ירדני (לא הפרלמנט בוחר את המלך, אלא המלך בוחר את הפרלמנט), אמר ראש ממשלת עבר-הירדן אל חסונה: "אני מברך כל פלסטיני ואת כל עובדי הווקף האסלאמי הירדני שעומדים בצורה נעלה כמו צריח ואלה שמשליכים אבנים על הפרו ציוניים המטמאים את מסגד אל-אקצא באבטחת ממשלת הכיבוש הישראלי.

"נבלום ניסיון של ישראל לחלק את מסגד אל-אקצא לפי קריטריונים של מקום וזמני תפילה. לא נאפשר זאת."

במקביל, הפרלמנט העבר-ירדני הגיש לממשלה מזכר שנחתם בידי 87 חברים שדורש לגרש את השגריר הישראלי מעבר-הירדן במחאה על מה שכונה "התקיפות הישראליות במסגד אל-אקצא", (ולא להפסיק את הזרמת המים, הגז, והחשמל).

ראש ממשלת ירדן: "סיכלנו ניסיון ישראלי לחלק את מסגד אלאקצא:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=739673&forum=scoops1

שר החוץ והחליף, יאיר למפל-לפיד הנופש בספרד אמר: "נערך לתגובה חריפה נגד ירדן, בירושלים טוענים: "התנהלותה מסכנת חיים."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=739686&forum=scoops1

זו לא הגיעה עד היום. הכול נמשך. הזרמת המים, הגז, והתמיכה הכספית,

תעודת זהות ולא דרכון?

ראש עיריית רהט פאיז אבו סביהאן הצהיר: "אנחנו רוצים ריבונות פלסטינית בהר הבית והכותל, נאפשר לכם כניסה עם תעודת זהות."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=739712&forum=scoops1

לְמה הוא מתכוון? אם מדובר על שתי מדינות נפרדות, צריך דרכון, לא תעודת זהות. ואולי הוא מתכוון ששתי המדינות תהיינה ביחד תחת כיבוש ערבי?

נעמן כהן

* * *

יונתן גורל

הר הבית ואני

הוריי וסבתי נולדו ליד "הר הבית" במאה ה-19 וקרוב לוודאי שהתפללו בבית כנסת של עדתם בתוך החומות ולא חשבו שלצורך התפילה צריך להגיע ל"כותל" ול"הר הבית". הם, כנראה, הכירו את ההיסטוריה ואת הקירבה למה שהיה לפני אלפי שנים "קודש קודשים" ובעיניהם הקדושה  שרתה במקום משום הקרבה ל"הר" ומה שהוא מסמל.

הם, כנראה, לא היו ערים להשתלטות המוסלמית על המקום ולשינויים שהם חוללו בו, כשהמוסלמים קושרים באופן ברור בין דת ואמונה לשלטון והשפעה. גם אם ירושלים היא השלישית ב"סולם הקדושה" שלהם (אחרי מכה ומדינה) הכוח היה בידם לקבוע עובדות כשהעולם באזורנו ומעבר לו נשלט על ידם.

ואנחנו, בדחילו ורחימו, התייחסנו ל"הר" בחרדת קודש, הנהגנו טהרה מיוחדת למי שיעלה אליו, אם יתאפשר לו, והם עשו כבתוך שלהם. אולי השיא הוא מה שקרה ב-1999 כשהם הקימו מסגד חדש באורוות שלמה, תחת שלטון ישראלי סובלני, משליכים את העפר, החלקים, הרסיסים של  המקדש הקדום, שלנו, במזבלה העירונית ובעוד מקומות. המוסלמים ניצלו באופן מחפיר את הכבוד והזהירות שייחסנו ל"הר" ואת המורכבות של ההסכם שלנו עם ירדן מ-1994 ועוד ועוד. כונתם ברורה – מחיקה של כל עדות להיסטוריה יהודית עתיקה ב"הר הבית".

ועכשיו, האם יש צורך או הצדקה "לכבוש" מחדש את ההר?! נראה שבדיעבד מה שנעשה –שריר וקיים, גם אם יש לקיים מניינים של יהודים על ההר בהתאם לרצונם של המתפללים וכפוף לסדר של האחראים – אין לשנות את הדומיננטיות של המוסלמים ולהסתכן במלחמה כוללת. ואסור לשכוח את עמדת הפתיחה – היחס שלנו למקומות הקדושים ואלפי השנים שעברו מאז חרבו "המקדשים" שלנו שהיו על "ההר", וכיבושי ארץ-ישראל לדורותיהם והקרבות והקורבנות שהקרבנו להיות עם חופשי בארצנו...

התמונה של אלפי מתפללים ליד הכותל בחול המועד פסח מלמדת יותר מכל על הקשר העמוק שלנו למקום, קשר שאבות אבותיי קיימו אותו בהשקט ובצנעה, וכנראה לא נגרע דבר מקרבתם ומתחושת הקדושה שחשו בקרבה ל"הר", וגם אם לא התפללו על ה"הר" – הנחילו לנו, ילדיהם, תחושה זו לעד ולעולמי עולמים, מה גם שבענייני הלב והאמונה לא המקום קובע אלא הכוונה וההשגחה בוחנת "כליות ולב".

יונתן גורל

אהוד: כאשר שומעים את הדמגוג-הפירומן איתמר בן-גביר (חאנן) חמום המוח וחסר המעצורים – מדבר ומסית ומשתמש בהר הבית כדי ללבות שינאה ולפגוע בדו-קיום הרגיש שבין יהודים לערבים בארץ-ישראל ובאיזור כולו – אז לפחות מזל שהוא באופוזיציה, וחרף כל פגמיה של הממשלה הנוכחית – אוי ואבוי לנו אם תוקם ממשלה שתהיה תלוייה בקולם של אנשים מסוכנים, אווילים, חסרי מעצורים וחסרי אחריות כמוהו!

* * *

אהוד בן עזר

צהריים נהדרים ל-3 ב-298 שקל, לפני הטיפ

במסעדת "הזקן והים" ברחוב קדם ביפו

המסעדה הענקית ברחוב קדם 83 ביפו שוכנת במיבנה גבוה, וצופה ישירות אל מגרש חנייה חינם וים כחול משגע. השירות מוקפד ויעיל מאוד. השולחן מתמלא מיד בעשרות צלוחיות קטנות של מזטים, כולל חומוס, טחינה, סלט חצילים בטחינה, חציל אפוי בטחינה, תבשיל חם של פלפלים ותפודים, סלט ביצים, סלט טורקי, מימרח אבוקדו, חמוצים, ועוד  ועוד סלטים למיניהם. שתי פיתות דקות ענקיות, אחת מהן עם זעתר ושמן זית. כד לימונדה גדול. סלט ירקות גדול בטעם לימון. פלאפל טרי וחם בשפע.  ממש קשה להתגבר על המיבחר הענק והטעים הזה. ולקינוח קפה תורכי, תה עם נענע וכדורים קטנים טעימים של בצק מטוגן מתוק מאוד.

1 מנה ענקית של ברבוניה קטנים מטוגנים בשמן עמוק עם צ'יפס – 119 שקלים.

1 מנה ענקית של טבעות קלמרי פריטו מטוגנים בשמן עמוק עם צ'יפס – 119 שקלים.

1 חיוב סלטים בלבד לסועד השלישי – 60 שקלים.

ס"ה 298 שקלים

עליהם הוספנו 52 שקל טיפ. ס"ה 350 שקלים.

שתי המנות העיקריות היו כל כך גדולות שלא רק הספיקו לשלושת הסועדים אלא גם לאריזת הנותר מהן לארוחת מחר בבית. מומלץ.

"הזקן והים". מאכלים ים תיכוניים. רח' קדם 83, יפו. טל. 03-6818699.

* * *

האביב פורח, הארץ ירוקה להפליא מצפון עד נגב במרבדי דשא, וצהובה בכתמים עצומים של פרחים – אבל הקיץ מתקרב, וכל הירוק בשדות הבר ובאדמת היערות יתייבש וישחים, והמציתים כבר מכינים את כליהם לשרוף את אדמות ישראל!

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

 מאחורי חזותה החיצונית ופניה חמורות-הסבר, הסתתרו, כפי שגיליתי עד מהרה, לב טוב, לשון שנונה, סבלנות לאין קץ וחוכמת-חיים רבה, ובזכותה למדתי לדעת, אולי יותר מכפי שנתכוונה לכך – מה פשר המהלך החדש שאליו נקלעו עתה חיי, בַּדרך ללא חזרה.

במשך כשבועיים היתה פרומה מורתי ומדריכתי היחידה בכל הקשור לדיני יהדות שעל האישה לדעת, אורחות נשים, כשרוּת וכל הנהגת הבית.

בלילות עדיין הייתי חולמת שאני שוכבת חבוקה במיטה עם הרבנית שמואלה, ערומות, וכל אשר אני עושה כדי להיטיב עימה ולשעת חן בעיניה – אינו מתקבל על דעתה והיא מגמדת אותי ואני חופנת בידיי את שדיה הצחורים, שכבר הניקו חצי תריסר, ומתחננת אליה שתרשה גם לי לעלות בהר, כי פטמותיה מוצקות ומגורות מאוד, והיא אומרת לי: "לילך, את לא ראוייה לעלות בהר, את הרמוטק, את זונת-חיילים מושחתת, אני אדוניתך ואת השתחווי לי – " והיא דוחפת עמוק את פניי אל בין ירכיה ונאנחת, ונאנחת, "שתינו נירש גיהינום, בגללך," היא אומרת לי, ומיד קופצים עליי מאחורנית עַלִי ועֵלִי, ותוקעים בי כל אחד זוֹבַן שלו במקום אחר, והחילוני פוגש את העמלקי במעיי ושניהם זירמתם עזה – – – ואני רוצה לצעוק, לא! אני פאני! אני מִשְׁתָנַה – – – והם לועגים לי, לא! את מַשְׁתֵנַה – – – ואני מתעוררת לפנות בוקר בהרגשת בחילה עזה, ומקיאה, וצרבת שורפת במעיי כאילו זרים השתוללו בהם כל הלילה –

טלוויזיה לא נמצאה, כמובן, במכון. "אנחנו מוציאות את הביוב מהבית החוצה ולא מבחוץ הביתה," הסבירה לי פרומה. גם עיתונים לא הגיעו, ורק לעיתים, במיטבח, היתה המבשלת פותחת טרנזיסטור ישן לשמוע את החדשות, וגם זאת בחשאי, ובעיקר למען העוזרת שלה, שלה בן המשרת בקישור לצבא-דרום-לבנון, ובכל זאת, על ניסיון הפיצוץ במסגדי הר-הבית שמענו, ואז הבנתי מדוע דאגה הרבנית שמואלה להרחיקני, לטובתי.

מי יודע?

הניתוק מן העולם החיצון, והחיים בחברה שכולה נשים, לא הקלו על תהליך ההשתנות הרוחנית שלי ולא בנקל הגעתי למידת ההשתוות. בעלות-התשובה האחרות נראו לי כבדות-מחשבה או תמהוניות, וחלקן פוסטמות כאלה, שנואשו מעצמן ומצאו ביטחון, גם כלכלי, בחיק המכון. גם יחסן אליי היה מסתייג. אך למן היום הראשון הרגשתי כאילו מבודדים אותי והטיפול בי נקבע לפי מסלול שונה. רוב שיחותיי היו עם פרומה, שהתמסרה להיות מדריכתי האישית – להכינני לייעודי המיוחד שנקבע לי.

היתה מסביבי איזו הרגשה של עדר, ושל רצון להצטיינות, כשהפרס – חתן. וכל אחת ידעה כי מעמדה בשידוך העתיד להיות מוצע לה – נקבע על פי הרושם שהיא עושה, בהתקדמות בלימודים, בהליכותיה ובנעימות אופייה.

בשיחותינו הכינה אותי פרומה לקראת חיי נישואיי והסבירה לי כי מה שרופאי-זמננו קובעים, שטבע הנשים לקה ורובן אין להן תשוקה לבעליהן ואין לזה תרופה – אין זה נכון. והאמת – אין זה בגלל ליקויי טבענו, הנשים, אלא לעיתים הנהגת הבעל כלפי אשתו אינה כראוי, והיא הגורמת לה החלשת השתוקקותה. "ומדוע אין האישה מתאווה לתשמיש אם אין התנהגות הבעל כלפיה כראוי? עניין זה אבאר לך בקצרה," שאלה פרומה, גם ענתה, "שונה היא השתוקקות האיש מהשתוקקות האישה. הנאת האיש, בעיקר, היא להיות מִכחול בשפופרת, ובייחוד מתענוג ההזרעה. לא כן השתוקקות האישה, שנובעת בעיקר מהתקרבות הבעל האוהב אותה, לכן היא רוצה לבוא לידי התקרבות לבשרו, מאחר שבעלה אהוב אצלה. אמנם, הזרעתה היא רק חלק מתשוקתה, ואף שפירש רש"י – 'ואל אישך תשוקתך' לעניין תשמיש, אבל, בלי אהבה מתאימה אין לאישה השתוקקות רק להזרעה עצמה, ואדרבה, פאני, אם חס-ושלום מתנהג הבעל כלפיה שלא כראוי – היא סולדת מן התשמיש – "

אך מחשבותיי נדדו מדי פעם למחוזות אחרים. לילה אחד, בשתיים אחר חצות, התגנבנו, ברשות, שש חניכות יחד עם פרומה המדריכה, במונית שהצטרפה לטור של מוניות שחנה לפני הישיבה של חסידי מישהו, שכחתי את שמו. מתוך הישיבה שמענו קולות ריקודים, קפיצות ומחיאות כפיים של בעלי-התשובה – תיקון חצות. ואז נפלטה החוצה שפעת האברכים הלבושים שחורים ומתנגשים זה בזה בהתלהבות, יחד עם מוריהם, וגדשו מונית אחר מונית ואלה עזבו את המקום בכיוון נבי-סמואל, ואנחנו אחריהם.

ראינו אותם מתפזרים שם בשדות, כל אחד לנפשו, ומדברים עם הקב"ה, ועד מהרה נשמעו ברחבי השדה זעקותיהם ובכיים של האברכים, ושוב ריקודים וקפיצות עד אובדן-חושים, זו היתה מין אקסטזה והם שרו בארמית וחזרו שוב ושוב על פסוקים מוזרים מהם אני זוכרת רק:

"חושך הוא אשא אוכמה תקיף בגוון

הֵי, הֵי –

אשא סומקא תקיף בחיזו

הי, הי –

אשא ירוקא תקיף בציור

הי, הי

אשא חיוורא גוון דכליל כולא

הי, הי –

חושך תקיף דכל אשין ודא אתקיף לתוהו

הי, הי –

חושך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתוהו –

הי, הי – "

[הערת המלביה"ד: תרגום הקטע, שמבוסס על פסוקי ספר הזוהר הקדוש, הוא כך: "חושך הוא אש שחורה, חזקה בגוון, / הֵי, הי – / אש, אדומה חזקה במראה, / הי, הי – / אש ירוקה, חזקה בציור, / הי, הי – / אש לבנה, גוון הכולל הכול, / הי, הי – / חושך הוא האש החזקה בכל אש, וזו המחזיקה בתוהו, / הי, הי – / חושך הוא אש, ואין הוא אש חשוכה אלא כשהוא מחזיק בתוהו, / הי, הי – " (זוהר, ח"א ט"ז ע"א).

החיזיון הלילי הסתיים רק לפנות-בוקר, ושוב התקבצו בעלי-התשובה, רועדים, במוניות שהובילו אותם חזרה, כך נאמר לנו – לטבול במקווה או לרחוץ במעיין, ולהתפלל בחמש בבוקר תפילת שחרית כללית.

אנחנו חזרנו למכון, נרגשות ונסערות, וכל אחת מתפללת בליבה שתזכה בבוא היום ובעזרת השם להיות עז לאחד מן התיישים הללו, המפזז מדי לילה בשדות, "הי, הי – " ופיאותיו מתנפנפות כסערה בשעת ההתייחדות הקדושה וההתבוננות בעליונים.

אך מחשבותיי נדדו מדי פעם גם למחוזות אחרים. תיארתי לעצמי שאימי הופכת הרים וגבעות בחיפושיה אחריי, ואולם לא עלה על דעתי כלל לעזוב את המכון. לא היתה לי שום כוונה לחזור לריקנות החיים הרקובים של הציונים בתל-אביב ולהיות שפופרת למִכחולם של חילונים שטופים בתאוותיהם, המאבדים יום-יום ושעה-שעה את חלקם בעולם-הבא.

חלומות הלילה, בחילות-הבוקר ושיחות היום – יצרו בי חוסר-שקט שכמוהו עובר ודאי על כל מי שנגמל מהתמכרותו לסמים. אם חשבתי כי ההחלטה להצטרף אל ישיבת אור-בלבנה היא הקשה ביותר בחיי, הנה נתברר לי עתה כי המעבר אל מכון אש-שחורה הוא הצעד המכריע, הוא האושר האמיתי שבלהיות יהודי, שהוא כבר לא החיפוש אחר האמת אלא האמת עצמה. כי רק אצל החילונים והציונים רפי-השכל יש חיפוש ולבטים, אצלנו – בעזרת השם, הכול שריר וקיים.

אבל היה לי קשה. קשה מאוד. בלילות הייתי משפשפת את צ'יפצ'ימון הבובי המסכן שלי ומלטפת ונאנחת בחשאי, רטובה כולי וחשה שאני נקברת עם הזיותיי ומאחורי קירות-חדרי העבים, מוכנה לצאת לרחוב ולהפקיר גופי לכל עובר ושב או להוציא ממזוודתי את מעטפת השירים של תוגתי המסכן ולרוץ עימה ערומה נוטפת-עסיס במסדרונות או מוטב לקרוע בגדיי מעליי בחדר-האוכל בשעת הארוחה ולצעוק, ולצעוק – "אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת – " ועד ל"רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו."

יסלקו אותי מיד, אבגוד בכל ערכי היהדות ואחזור לחיות כאוות נפשי ולא אחלום עוד על גברים ונשים שמתייחדים איתי בלילות.

האוכל היה תפל. נפשי יצאה למנה של חומוס ירושלמי חם עם שמן-זית, גרגירים וחמוצים. פיתות טריות. וחריף, כמו שאהב אבא שלי, זיכרונו-לברכה, שהיה מפליץ ודאי מעל גגות העיר ושאליו אני מאוד מתגעגעת לפעמים. מוזר כיצד התחלתי מתאווה, יותר מתמיד, ללפת כבושה, אדמדמה-סגלגלה, למלפפון חמוץ, לזיתים כתושים, חריפים, נוצצים בשמן. ולעגבנייה או בצלצלים בחומץ.

ויום אחד, לפנות-ערב, חיכיתי לבואה של פרומה והיא לא הגיעה. כנראה נחלתה כי כבר בבוקר לא הרגישה טוב והתאוננה על קור בכפות ידיה ורגליה. זה היה יומיים אחרי ליל-התיישים. שעת הדמדומים המוקדמת, הירושלמית, הילכה עליי סוג של עיצבון טעון חומר-נפץ, מין דפרסיה של אגרסיה, חסרתי את השחייה היומית מדי בוקר, בבריכת תל-אביב, את הנסיעות באופניים ברחובותיה השטוחים של העיר העברית החטאה הזו, הראשונה והנפלאה, ולעיתים בלילה, על גבי, הייתי תוחבת אצבע לפוסיק ומניעה את ירכיי באוויר בתנועות של רכיבת-אופניים –

קמתי, נשקתי למזוזה ויצאתי, בשמלה אפורה, עם כתפות ושנצים שחורים, בשרוולים ארוכים, גרביים גבוהות, בהירות, ונעליים מגושמות, כל אלה קיבלתי במכון אש-שחורה, ועל כל אלה, ברשות – הפרווה שלי, שלא נפרדתי ממנה, ורגליי הוליכו אותי כמו מאליהן אל מסעדה מזרחית קטנה ברחוב יפו, ליד הפנייה למגרש הרוסים. נכנסתי פנימה, מתעלמת מן המבטים שהוחלפו בחללה הצר למראה תלבושתי המיוחדת, וכיליתי בתאווה משונה שתי מנות חומוס עם גרגירים ופול ושמן-זית ולימון ומלפפונים חמוצים ופיתות חמות, ואמרתי לעצמי שאינני עוברת על שום איסור שבתורה כי על קיר המסעדה היתה תעודת-כשרות של הרבנות, והתפריט היה בשרי בלבד, אלא שאני הסתפקתי בחומוס וקינחתי במרק שעועית חם וסמיך עם עוד מנה של חמוצים.

יצאתי לחזור למכון, ולא הספקתי לעשות צעדים רבים, והנה עוצרת לידי מכונית פרטית מבהיקה בלובנה ובחידושה, ומישהו קורא לי מבפנים בשמי:

"לילך! שכך יהיה לי טוב, זו את, לילך?"

במלרע.

התעלמתי. אני פאני. אך הקול לא הירפה ממני, והמכונית עקבה אחריי בתנועה איטית. את הקול זיהיתי מיד. מה הקושי? הלא הוא מנסר לעיתים קרובות ברדיו ובטלוויזיה. פעם היה מרגיז אותו, היום כבר לא, כי אינני שומעת אותו וגם לא איכפת לי מה הוא אומר. כל הציונים הם אותו דבר.

ח"כ גדעון וגינור!

"לילך, עצרי רגע!"

המשכתי, אף הרחבתי צעד ככל שיכולתי, אך הוא לא הירפה ממני. ראיתי שנפלתי בפח של החילונים שהיכרתי פעם, ואני מוכרחה להיפטר ממנו, ולכן אמרתי לו, מבלי להביט לעברו :

"תחכה לי בסימטה הבאה, בפינה – "

"לילך – "

"כאילו אתה לא מכיר אותי – "

והמשכתי ללכת לתומי, כאילו אני לא מכירה אותו, עד שהגעתי למכוניתו ומיד נפתחה הדלת לצידו וחמקתי פנימה. שקעתי במושב הרך, העשוי כריות עור מלאכותי, ובזכות השמשות הכהות יכולתי לקוות שאין איש מבחוץ רואה אותי ומזהה את פניי.

"סוף-סוף מצאנו אותך, לילך – " אמר וניסה להניח כפו על ידי אך אני משכתי אותה ממנו. "איך השתנית?"

"מה אתה רוצה ממני?"

"אימא שלך משתגעת! – "

"תגיד לה שלא תדאג. כשיגיע הזמן למכור את הדירה, אני אתקשר איתה – "

"את לא קוראת עיתונים? וירשובסקי ואלוני הגישו שאילתות על ההיעלמות שלך, ותקפו את שר-הפנים-והמשטרה – "

"אתה רואה, בעזרת השם ניצלת מהתנקשות – "

"לילך, אל תשני את הנושא – "

"מה אתם רוצים ממני?"

ואז בדיוק ציפצף לו מכשיר-הקשר במכונית ונשמע קול טלפנית צרוד, "רמי קדומי מבקש שתתקשר אליו בדחיפות – "

כן, כבר מכניסתי למכוניתו נראה לי גדעון מוטרד וקצר-רוח במקצת. הבחנתי זאת על פי הרטט הקל בנחיריו.

"שותף שלי במשרד, לא חשוב – " הסביר לי מבלי ששאלתי, והתעלם מן הקריאה.

שתקתי. במכונית הטרייה עמד ריח של תפנוקים ועושר.

"תראי, לילך – "

שוב נשמע האות במכשיר-הקשר, "פנינה מבקשת מכל חברי הסיעה להגיע במהירות לאולם-המליאה. חבר-הכנסת וגינור מתבקש להגיע מיד למישכן, חבר-הכנסת וגינור – "

גדעון סגר את המכשיר. אותות-מאבק ניכרו על פניו.

"תשמעי," אמר לי, "את מוכנה לנסוע איתי לכיוון הכנסת? מתקיימת בעוד כרבע שעה הצבעה חשובה ואני בדיוק מיהרתי לשם, כשפגשתי אותך – "

"הכנסת שלך לא מעניינת אותי. אני מוכנה לרדת – " והתכוונתי לפתוח את דלת המכונית.

"לא! אל תצאי – " אמר, סוגר את המכשיר שהחל מצפצף שוב וקורא לו, מטעם פנינה, לכנסת. "אני אחזיר אותך. איפה את נמצאת? תבטיחי לי שניפגש שוב, ונדבר – "

"אני במכון לבעלות-תשובה אש-שחורה, זה לא סוד. גם אימא שלי יודעת אבל מפחדת לבוא, כי היא ברוגז איתי. ואיתך לא איפגש עוד, כי בקרוב מאוד אהיה אישה נשואה – "

"עם מי?"

"אל תדאג. ימצאו לי."

"לילך," אמר, "אני מדבר איתך ונדמה לי שזו לא את בכלל – "

"מחמאה גדולה מזו לא יכולת לתת לי," עניתי.

"טוב, מכוערת את לא, גם בלבוש הזה."

"תודה."

הוא התפתל על מושבו בחוסר-מנוחה. נחיריו רטטו. הרגשתי שההצבעה הקרובה בכנסת מעיקה עליו, ואולי זו החרמנות הרגילה שלו? בטני היתה כבדה משתי מנות החומוס ומרק השעועית וכל החמוצים שזללתי. הרגשתי צורך לשהק, והתאפקתי. גדעון הפעיל את המערכת הסטראופונית וחלל המכונית החשוך-למחצה נתמלא צלילים עמוקים של הקונצ'רטו השני לפסנתר ולתזמורת של בראהמס, שהחזירו אותי לאחור אל חיי בתל-אביב, ולסנופי זיכרונו-לברכה שהיה שוקד על חינוכי המוסיקאלי.

"את יודעת, לילך, אף פעם לא עשיתי זאת – "

"להחסיר הצבעה – "

"לא," עיניו הצטמצמו, חומדות אותי כאילו הייתי ממתק או ציד משובח. "אני מתכוון, עם דתייה – "

שתקתי. אולי המוסיקה הנפלאה של הגויים ריככה אותי? הזכירה לי את מוצאי האשכנזי, החילוני, ושהייתי אוכלת קותלי-חזיר עם חמאה מרוחה על לחם שחור, ומלפפונים קטנים בחומץ, טריים מקופסת-שימורים שזה עתה נפתחה? – עם דתייה! כאילו הייתי כושית או אסקימוסית!

"אתה לא השתנית," אמרתי לו, מתגברת כלביאה להישיר אליו מבט – כנגד עולמו החילוני, הפסול והבזוי בעיניי למרות המוסיקה, אך הוא הבין זאת אחרת.

"ואת – " ידו היתה מונחת עתה על פרוותי, על ירכי, ואני לא זזתי.

"ומה יהיה על ההצבעה בכנסת?"

יכולתי לראות את אותו המאבק עם עצמו על פניו – למרות האור המועט – ברטט שחלף בנחיריו מדי פעם, בנחישות שבה הניע את המכונית, אך מיד עצר, ורק החליק אותה ממורד הסימטה למגרש-חנייה גדול והסיע אותנו לפינה מרוחקת, כמעט חצר, חשוכה.

הקונצ'רטו נסתיים, ועתה דיטריך פישר-דיסקאו החל שר שירים של מאהלר; קולו הנהדר של הגוי הזכיר לי גם הוא את חיי בתל-אביב. התגעגעתי. מה אני עושה כאן, בבגדים האלה? ילדה גדולה, שמחפשת אהבה. גדעון לקח אותי בזרועותיו ואני לא התנגדתי כמו אז, על שולחנו של היו"ר. הכסאות שקעו לאחור ברחש קל, חשמלי, ונוצרה מיטה זוגית. מבעד לשמשות הכהות נשתקפו אורות העיר מן החוץ, אך אותנו לא היה אפשר לראות. הנחתי לגדעון לחטט בידיו מתחת לשמלתי, על מכמני גופי. בייחוד היה להוט לגלות, בחשכת המכונית, את ציצאלאך הלבנים שלי, שאגב, תפחו במקצת בימים האחרונים, ופטמותיהם התעבו מאוד ובוקר אחד אף הטיפו טיפות אחדות של נוזל שקוף, לבנבן. חיבקתי אותו וליטפתי אותו. הוא מצץ. צר היה לי שאיני מטופחת ומבושמת כפי שהייתי תמיד. פחדתי שריח רע עולה מגופי. אך הדבר לא הפריע לו, כנראה.

"נעשית כל כך אימהית – " לחש לי, כבר בשוכבו עליי.

"ככה זה אצלנו, הדתיות," עניתי לו, משתדלת בכל כוחי להרים ולפתל ירכיי כנגדו כדי להגיע לאביונה יחד עימו ולשבוע אותו כמו ששבעה קודם קיבתי, כדי שאוכל לישון סוף-סוף בשקט כמה לילות, אך הוא סיים מהר בהתרגשות, והותיר אותי על פרוותי ככלי רך וריק, ורטובה מאוד.

"את כועסת?"

שתקתי.

"אם לא הייתי צריך למהר להצבעה, בכנסת – "

שתקתי.

"את מבינה, מדברים עליי כבר בתור שר, בעתיד – זו הצבעה חשובה מאוד."

"ידעתי שאתה לא זיין גדול, אבל בשביל שפיכה מוקדמת כזו גם לקלקל לך את הקאריירה – גדעון, איפה השכל שלך?"

 הוא נדהם וגם נעלב, כנראה. אך במקום לזרוק אותי ולטוס במכונית לכנסת, התוצאה היתה שהמשיך לחטט בגופי, ממש הפשיט אותי הפעם, גם הפרווה, ואת מכנסיו ותחתוניו שילשל מטה. אמנם, נותרנו בנעלינו כל הזמן. הוא פשק את רגליי והרים את ירכיי עד שכמעט דרכתי (בנעליים המגושמות, הדתיות, שקיבלתי במכון) על התקרה המרופדת עור מלאכותי רך, בהיר. "לילך, אל תקרעי לי את הריפוד למעלה – " לחש באוזני, "תיזהרי!" – וחדר בבת-אחת אל המקום שאביו פיספס, תוקע במישנה-מרץ ובקול טפיחה לחה, והפעם הרגשתי היטב את צ'ופצ'יק, שהכאיב לפותצ'יק אולי מפני שכבר לא הייתי מגורה כל כך, והיה נדמה לי שהוא משתרבב בין שתי מנות החומוס שאכלתי וגם בוחש את מרק השעועית שבבטני, העומדת להתפוצץ –

אך הוא התגבר כארי להחזיק מעמד בקירבי, כנראה התחזק מאוד מניסיון ההתנקשות בו, ולא היפרה, סליחה, הירפה ממני כרבע שעה, עד שהפשיר אותי לגמרי וגם סחט ממני קריאות-חמדה נרגשות, מוזרות, שלא השמעתי כמותן מימיי, "תכניס עוד! – אני רוצה עוד, תכניס עוד – רק את הנעליים תשאיר בחוץ – "

כך שכבנו שעה ארוכה יחד, מותשים. יכולתי לשמוע את ליבו פועם כמטורף וחששתי שהתאמץ יותר מדי, וחס ושלום יקרה לי שוב מה שקרה לי עם יורק עמידרור זיכרונו לברכה, שנעשה ז"ל בתוכי –

"אני אוהב אותך לילך, יכולנו – "

"אני מודה לך מאוד, גדעון, שהייתי נחמד אליי, ועודדת אותי, ועכשיו בבקשה תחזיר אותי למכון, כי אני לעולם לא אחזור לחיים שלכם – "

"לילך – "

"לידיעתך ששיניתי את שמי. לילך אינה קיימת עוד. אני – פאני."

"פאני?" לא הסתיר את צחוקו.

"כן." בינתיים התלבשתי וגם הוא סידר את בגדיו. הייתי מלאה בזרעו וגם השיהוקים לחצו לצאת, פן איחנק. התנגבתי בממחטות-הנייר שלו, וביקשתי לצאת לרגעים אחדים מן המכונית, להתאוורר.

"את יודעת שאתם יותר גרועים מהנוצרים?"

"על מה אתה מדבר בכלל?"

"אצלם, כשמישהו חוזר בתשובה או מקדיש עצמו להיות כומר או נזירה, הם הולכים לשרת את הציבור, את האנושות – ואתם, חיים על חשבון הציבור, מסתגרים. מנקים במברשות את החמץ מבין דפי הספרים לפני פסח! פעם יהודי הגון לא היה מתעסק בשטויות כאלה, לא היא לו זמן לזה כי היה צריך לדאוג לפרנסתו!"

"אתה באמת האדם המתאים ביותר להטיף לנו מוסר, גדעון! – ובייחוד אחרי שסידרתם לכם בכנסת פנסיה-מוגדלת לכל החיים, אז אתה אל תבוא להגיד לי מי חי על חשבון המדינה ומי משרת אֶת! אנחנו – משרתים את הקדוש-ברוך-הוא! שמעת פעם שלכמרים או לנזירות יש משפחות מרובות-ילדים כמו שלנו?"

"לילך," אמר לי, "תבטיחי לי שנמשיך להיפגש!"

"בשום אופן לא. אמרתי לך, בקרוב אני נישאת לאיש!"

"מטורפת!"

ראיתי שהוא נלחם ביצרו להשאירני כאן ולברוח במכוניתו לכנסת. מטורפת היתה רוני אשתו, חשבתי לעצמי, וילדים לא נולדו להם, ואמרתי – "בעזרת השם לא יאונה לי כל רע."

"השם מרשה לך להזדיין עם גברים במכוניות?" אמר ברוע-לב. "אולי את רוצה גם שאשלם לך?"

"אל תתנהג כמו טיפש, גדעון. תהיה גבר. השם לא רצה שאהיה מורעבת, לכן זימן לי אותך כשם שהטריפני לחם חוקו לפני שעתיים – "

"על מה את מדברת?"

"על שתי מנות חומוס ומרק שעועית, ועכשיו, אם לא תחזיר אותי מיד למכון, אני לא יודעת מה יקרה לי – "

"בגללך, מי יודע מה קרה בגללך – " חרק שיניים, "יאללה, תפסיקי לעשות גְּרֵפְּצִים כל הזמן, והיכנסי – "

קפצתי ונכנסתי למכוניתו והסיע אותי וירדתי, כמובן, מרחק בתים אחדים לפני הכניסה למכון אש-שחורה לבעלות-תשובה. אותו לילה ישנתי שנת ישרים. רחוצה, שבעה ומסופקת, ובבוקר אף לא תקפה עליי הבחילה הרגילה. כנראה שנראיתי טוב במיוחד, כי גם פרומה האירה אליי פנים ובישרה לי כי הכול מרוצים מהתקדמותי וכי יום נישואיי קרוב מאוד לבוא.

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-46 נמענים לפי בקשתם.

חיימקה שפינוזה: "היש עוד בספרות העברית, גם זו החשובה, שברובה משעממת – עוד רומאן ארוטי-קריקטורי וגם אקטואלי כמו 'הנאהבים והנעימים' – שגם בעוד מאות שנים יקראו אותו בהנאה ולא יבינו כיצד התעלמו ממנו בני דורו?"

* * *

ד"ר עדי אמסטרדם

"הפרוטוקולים של זקני ציון" –

הזיוף ששינה את ההיסטוריה

לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה אקיים הרצאת זום על החיבור האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון". ההרצאה היא  הרצאה בתשלום לא גבוה (45 ש"ח).

מה הזיקה שלי לנושא? אני עומד מאחורי התרגום הראשון והיחיד של הספר לעברית. התרגום נעשה כיוזמה פרטית שלי, מתוך ההבנה שזהו טקסט שחשוב שקוראי העברית יכירו. הסתייעתי במימון המונים לצורך הפקת הספר, כי הגורמים הרשמיים שאליהם פניתי, ובהם גם אנשי אקדמיה ומוסדות, התנגדו למהלך. מדוע? כי הם סבורים שתרגום עברי יעודד את האנטישמיות (!). לצד זאת, גורמים מסחריים הציגו בפניי את השאלה "למה זה חשוב בכלל?"

במשך תקופה ניסיתי להגביר את המודעות לנושא, אבל קשה להעיר אנשים שאוהבים לישון כשראשם טמון בחול. 

הינה תוכן המודעה:

הרצאת זום מיוחדת לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה:

"'הפרוטוקולים של זקני ציון' – הזיוף ששינה את ההיסטוריה"

מי חיבר את "הפרוטוקולים של זקני ציון", ולמה?

האם באמת קיימת מזימה יהודית להשתלטות על העולם?

מה הקשר לתופעת הכחשת השואה?

הספר האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" ראה אור לראשונה בתחילת המאה העשרים, והשפעתו ניכרת מאז ועד ימינו. בעקבות הטקסט המזויף, שעד היום יש כאלה המשוכנעים שהוא אותנטי נעקוב בהרצאה אחר היווצרותו של החיבור האנטישמי, נבחן את הרטוריקה ששיכנעה אנשים רבים להאמין שהמזימה היא אמיתית וניחשף גם לתופעת הכחשת השואה, "היורשת" החוקית של "הפרוטוקולים", שהיא רווחת יותר מכפי שניתן לשער.

מועדי ההרצאה:

24/4/2022, 20:30

1/5/2022, 20:30

על המרצה: ד"ר עדי אמסטרדם, בלשן ופילולוג. בשנת 2016 הוציא לאור את התרגום העברי הראשון לספר האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" בליווי הערות ודברי מבוא. בשנת 2018 ראתה אור מהדורה שנייה ומעודכנת, והיא זמינה להורדה חופשית.

קישור להזמנת כרטיסים: https://www.funzing.com/sd/GpXIpJ 

[דבר המפרסם]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: "איך מרגיש אדם בן 86 שעדיין מתפקד – מרגיש כאילו קיבל חופשה מן המוות." [ציטוט מגיליון 1739].

אביבה קם: לאהוד: מה?!... התעודד, יכולות להיות עוד כמה שנים טובות.

אהוד: אין צורך בעידוד. אני אופטימי. זוהי פשוט הסתכלות ריאלית בַּמציאות ממרומי גילי.

* שני טרוריסטים דיברו בטלפון: "נשיא רוסיה ולדימיר פוטין שוחח היום (שני, 18.4) עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בעניין המתיחות הביטחונית במזרח ירושלים, כך מסרה סוכנות הידיעות הרוסית RIA – לפי הדיווח, פוטין עדכן את עבאס ב'מבצע הצבאי המיוחד של רוסיה להגנה על חבל דונבאס' שבמזרח אוקראינה, ובשיחות המתקיימות בין המדינות."

* היש בעולם עוד ציבור ערבי, מוסלמי וגם נוצרי, בן יותר משני מיליון נפש – החי בחופש ובדמוקרטיה אמיתית כמו הציבור הערבי בישראל?

היש בעולם עוד ציבור דובר רוסית בן יותר ממיליון נפש – החי בחופש ובדמוקרטיה אמיתית כמו ציבור יוצאי חבר העמים הרוסי בישראל המברכים ודאי יום-יום את מזלם שעזבו את רוסיה ואת אוקראינה בעוד מועד?

זה קורה רק בישראל!

* בס"ד, בעקבות "אורי הייטנר, צרור הערות 17.4.22" – מרדכי ברגר מבקש מאורי הייטנר: עדן נא, לטובת כולנו, את מתקפותיך הקשות על "החרדים המשתמטים".

מר אורי הייטנר כותב היטב, מתנסח נהדר, אני אוהב לקרוא אותו בין שלל המדורים המצויינים של "חדשות בן עזר", אבל נדמה שהרבה יותר מדי הוא שופך את מררתו נגד החרדים המשתמטים מהשירות הצבאי. במדורו האחרון לא נחה דעתו של הייטנר עד שהגדיר את החרדים כ"הבן הרשע", והוסיף להם שלל עלבונות: "חוצפה ועזות מצח," "לימוד התורה שלהם לא שווה כקליפת השום."

ואני אומר: לאט לך מר הייטנר. ניסוחים מסוג זה רק גוררים את כולנו לאחור. כמי שמכיר את הקהילה החרדית מקרוב, אני יכול להרגיע אותך: לא מדובר ברשעים עזי מצח, אלא בבני אדם הגונים שחושבים אחרת ממך. חלק נכבד מאותם משתמטים הם אידיאליסטים המוותרים על מנעמי העולם הזה וחיים בדוחק למען התמסרות ללימוד תורה. יכול אתה לחלוק על דעתם ועל דרכם, בהחלט, אבל זלזול וכינויי גנאי? זה לא מכובד, לא חכם, ובוודאי לא יועיל. יותר מכל דרוש לנו עתה דו שיח מכבד, מתוך הכלה וכבוד הדדי.

אני דן לכף זכות את מר הייטנר, ומאמין שיש סיבה לתחושת הזעם שלו. אולי חווייה אישית שעבר. אבל אני מרשה לעצמי לפנות אליו ולבקש: הנמך נא את מפלס הלהבות, וזכור כי "דברי חכמים (הנאמרים) בנחת – נשמעים."

מרדכי ברגר

אהוד: היש איזו בשורה הלכתית חשובה, איזו רוחנית חדשה, איזו גאונות דתית יהודית המתמודדת עם תקופתנו ועם מדינתנו – בקרב כל הקהל המתגרד בישיבות, "לומד תורה" ומכלה זמנו בעיסוק בנושאים חסרי חשיבות?

 דומה כי מעולם לא היתה תקופה כה דלה באיכות וכה רבה בכמות – כמו בקהל הלמדנים החרדים בישיבות בישראל! הם חלק נידח, זניח וחסר התחדשות בהיסטוריה היהודית החשובה של מדינת ישראל – שהיא כיום העשייה היהודית המשמעותית ביותר, וכך גם תיזכר לדורות!

* האם ייתכן שאנו עומדים בפני תופעה של חברות כנסת שחסר להן בורג בראש?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

עד היום אין רחוב בתל אביב

על שמה של אסתר ראב

אבל גם כבר אין גשר

על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום

נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,

במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון

במהלך מבצע שומר החומות.

עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח

של אורח המלון אבי הר אבן

שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,

ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"

["הארץ", 16.8.2021]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל