פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1741

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בניסן תשפ"ב. 25.4.2022.

עם הצרופות: 1. משפחת אלוף בניו-זילנד. 2. קרן באירוע דיפלומטי עם סארי הודי. 3. קרן בתנוחת יוגה במדבר בארץ.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: בפתח תקווה אחרת. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: "איש אחיו רצח מִפּחד ותמימות." על שירו-פזמונו של אלתרמן "אל תתנו להם רובים". // יורם אטינגר: ישראל זוכה לתמיכה גבוהה מהציבור האמריקאי. // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏24.4.22. // רון גרא: קְטֹרֶת לַקִּנְאָה. // חנה סמוכה מושיוב: "סיפור הפרברים". // שושנה ויג: מודעת אבל. // רמי הלוי: למה כתבתי את השיר "אני עוד חי"? // עדינה בר-אל: יוגה מהודו אל המושב בשרון. // נעמן כהן: גזענות. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת שישית. המשך. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

בפתח תקווה אחרת

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן

בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה

קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם

בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס

בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן

שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל

הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת

שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם

בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם

בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.

דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים

שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.

מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.

מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל

מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל

זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

ינואר 1973

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

איש אחיו רצח מִפּחד ותמימות

על שירו-פזמונו של אלתרמן

"אל תתנו להם רובים"

השקפתו של אלתרמן בנושא המלחמה והחימוש, אשר זכתה לביטוי ממצה ומבריק בטורו "הֶעָרָה פרדוקסלית",¹ היא השקפה דוּאליסטית ודינמית, הנעה בין הוּמניזם או פָּציפיזם קוסמופוליטי כבשירו המוקדם "אַל תתנו להם רובים" (1934) לבין אקטיביזם לאומי של "אין ברֵרה" בנוסח "זֶמר הפלוגות" (1938). השיר הפָּציפיסטי המוקדם "אל תתנו להם רובים", נטע זר וחריג בנוף שירתו של אלתרמן, הולחן על-ידי סטפן וולפה, וזכה לפופולריוּת רבה בשנות השלושים. עד שנות החמישים והשישים הוא הושר בתנועות הנוער של האגף השמאלי של המפה הפוליטית – "השומר הצעיר" ובנק"י –  אך לימים נגנז שיר זה, ומחברו אף השתדל לשכוח אותו ולהשכיחו.השיר בנוי כמונולוג דרמטי שמשמיע חייל שנפגע בהתקפת גז באוזני האחות הרחמנייה המטפלת בו:

בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד,
פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי.
פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט...
קַר לִי לְבַדִּי.

עוֹד גָּדוֹל הַלַּיְלָה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת.
אֶת עֲצֵי הַגַּן הָרוּחַ מְנִיעָה.
עַד שֶׁבָּאת הֲלוֹם יָשְׁבָה כָּאן הַשַּׁחֶפֶת.
הִיא טוֹבָה כָּמוֹךְ, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה.

הִיא חִבְּקָה אוֹתִי כְּמוֹ הָיִיתִי יֶלֶד.
הִיא אָמְרָה לִי – בְּכֵה מְעַט, אַל תִּתְבַּיֵּשׁ.
יַלְדְּךָ יָתוֹם וְאִשְׁתְּךָ אֻמְלֶלֶת
וְאַתָּה תִּינוֹק בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ.

אֲחוֹתִי, הֲלֹא יָדַעְתְּ וַדַּאי, הַגִּידִי
לָמָּה הַחוֹלִים נִרְאִים קְטַנִּים כָּל-כָּךְ..?
וַאֲנִי הֲלֹא אָדָם-חַיָּל הָיִיתִי,
הֵן דִּבַּרְתִּי פֶּה אֶל פֶּה עִם כְּלֵי תּוֹתָח!

זֶה הָיָה מִכְּבָר, הָעֵת אָמְנָם חוֹלֶפֶת.
אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד אֵינִי לוֹבֵשׁ מֵאָז.
לִי הִשְׁאִירוּ רַק מֶדַלְיָה וְשַׁחֶפֶת...
אַתְּ יוֹדַעַת מַה זֹּאת הַתְקָפָה שֶׁל גָּז?

עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – שָׁמַיִם לֹא שָׁמַיִם,
רוּחַ מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל שְׁטִיחֵי קָמָה.
חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים
שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה.

הַגְּדוּדִים הָלְכוּ כַּאֲחוּזֵי סְחַרְחֹרֶת,
כְּיַלְדֵי בֵּית-סֵפֶר שֶׁקִּבְּלוּ יוֹם חַג.
חַיָּלִים זְקֵנִים הִתִּירוּ הַמַּחְגֹּרֶת
וְהֵרִיחוּ יַחַד שֶׁמֶשׁ וְטַבָּק.

מִן הָרֹאשׁ הֵסִירוּ אֶת כּוֹבְעֵי הַפֶּלֶד,
סִלְסְלוּ שָׂפָם וְסִלְסְלוּ בְּקוֹל –
הֵי רַגְלַיִם-לַיִם, דֶּרֶךְ מְצַלְצֶלֶת,
הֵי נֵלֵכָה-לֵכָה עַד אֲשֶׁר נִפֹּל –

וּבַמַּנְגִּינוֹת פָּרְחוּ עֲצֵי תַּפּוּחַ
וְאִמִּי שֶׁלִּי צָבְטָה אֶת לְחָיַי
וְעַל הַשָּׂדוֹת הִתְגַּלְגְּלָה הָרוּחַ
וְזָרְקָה אֵלֵינוּ מְלוֹא חָפְנֶיהָ מַאי...

עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – פִּתְאוֹם... פִּתְאוֹם לְפֶתַע
בָּאָה הָאֵימָה, יָדַעְנוּ אֶת רֵיחָהּ!
אִמָּא צָעֲקָה – מַדּוּעַ הִתְחַבֵּאת..?
לָמָּה זֶה, יַלְדִּי, לָבַשְׁתָּ מַסֵּכָה!?

וַנִּפְרֹץ קָדִימָה. אֶל הַמְּעַרְבֹּלֶת.
מַסֵּכוֹת הַגָּז הִשְׁווּנוּ זֶה לָזֶה.
לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת
וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

כָּל חַיָּל כְּאִלּוּ לֹא זִמֵּר אַף פַּעַם.
כָּל חָלָל כְּאִלּוּ הִשְׁתּוֹמֵם לָמוּת.
בְּאֵדֵי הַמָּוֶת, בִּפְצָצוֹת הָרַעַם,
אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת.

עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ –
הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים.
רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ,
רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים!

וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה.
הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ.
שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה,
שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט.

וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט.
וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס.
רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת
עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז.

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת
בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה...
לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת
וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם...
אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים.
אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם,
אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!

על שיר זה כתבתי בספרי  על עת ועל אתר (1999) את הדברים הבאים  (הספר עומד לקריאה ול"הורדה" באתר  https://www.zivashamir.com/ ):

"בשנת 1932 הוציא  שלונסקי חוברת צנומה בשם לא תרצח, ובה  שירי  מקור ותרגום  בעלי מגמה פָּציפיסטית-הומניסטית המשַׁקפים בסגנון מופשט ומוכלל את  זוועות המלחמה  שבכל זמן ובכל אתר.  בהשראתה כתב אלתרמן את אחד משיריו הראשונים –  'אַל תתנו  להם רובים' (1934) – מונולוג בנוסח הבלדות הסָטיריות הקודרות של ברכט, הנישא בפי חייל אלמוני שמת בִּקְרב סתמי,  לאחר שהרג ארבעה חיילים, אלמונים אף הם, ועתה הוא מבקש לבל יִתנו רובים לשני בניו שנותרו אחריו. לימים, לאחר ששיר מקַבּרי זה נדפס באנתולוגיה שייצגה את השירה העברית בת הזמן ונתפרסם ברבים, ואף זכה למידה כלשהי של פופולריות, התכחש אלתרמן ליציר כפיו,  וביקש להשכיחו מלב,  בין השאר משום שעלול היה להתפרשׁ, בראי האֶתוס של דור תש"ח, כשיר תבוסתני שיש בו כדי לפגוע במורַל הלוחמים למען עצמאות ישראל."²

המאמר הפָּציפיסטי שהִציב שלונסקי בפתח הספרון לא תרצח  פותח במילים הטעונות: "ראש חודש אבגוסט. ראש השנה ל'על חטא' הגדול. זֵכר לחורבן,  שהמיט על עצמו האדם במחיקת  'לא תרצח' מעל לוחות בריתו. בשנה הבאה, כעת חיה ימלאו שני עשורים מאותו יום תזזית, בו פרצה באירופה הילולת הדמים, כחוּפּה שחורה בחצרמוות."³

דברי שלונסקי השפּיעו השפּעה עמוקה על אותם צעירים שביקשו להסתפּח אל חבורתו.  אלתרמן כתב בעקבותיהם את שירו הפָּציפיסטי "אַל תתנו להם רובים", ורטוש כתב בעקבותיהם את שירי "חוּפּה שחורה"  ואת "שירי חרב" שלו  (למרבה הפרדוקס, את הכותרת למחזור שיריו, שהפכה לימים לכותרת ספרו הראשון, הטעון במסרים מיליטריסטיים,  נטל רטוש היישֵר ממשפטי הפתיחה של מאמרו הפָּציפיסטי של שלונסקי).  

שלונסקי כתב בהקדמתו כי בשנה הבאה (קרי, בשנת 1934) ימלאו עשרים שנה להילולת הדמים של מלחמת העולם הראשונה, ואלתרמן "הרים את הכפפה" ופִרסם את שירו עשרים שנה בדיוק לאחר פרוץ המלחמה. 

שלונסקי, שאִמו ציפורה השתייכה בעלומיה לתא של תנועה סוציאליסטית-קומוניסטית, ואף הוא היה מקורב להלוך-הדעות ששרר באגף השמאלי של משפחתו, צירף את קולו למשוררים בעלי השקפה פָּציפיסטית – ולדימיר מיאקובסקי ברוסיה, ברתולד ברכט בגרמניה ועד לזיגפריד ששון (Sassoon) בבריטניה. אברהם שלונסקי ולאה גולדברג המשיכו להחזיק בשלב זה בהשקפתם הקוסמופוליטית.

שירו הפָּציפיסטי של אלתרמן "אַל תתנו להם רובים" התפרסם אפוא לראשונה בקיץ 1934 בכתב-העת  טורים, אכסנייתו של שלונסקי,⁴ והפך כאמור עד מהרה לשיר מוּשר ופופולרי. על מידת הפופולריות שלו תעיד העובדה ששיר זה לבדו מייצג את אלתרמן באנתולוגיה שירתנו הצעירה, שהוציא המשורר והמתרגם אליהו מייטוס בשנת תרצ"ח. כאן כָּלל מייטוס בצד שירים אחדים פרי-עטו של שלונסקי, שיר אחד בלבד של אלתרמן. במילים אחרות:  מכל שיריו של המשורר הצעיר שנתפרסמו עד אז בעיתונות היומית והעִתית בחר מייטוס בשיר "אל תתנו להם רובים", שהיה בשלב זה שירו היחיד של אלתרמן שהיה ידוע בציבור, אף-על-פי שכבר בשלב מוקדם זה נודע אלתרמן כמחברם של פזמונים לבמה הקלה. בשנת 1934 כבר כתב אלתרמן גם  פזמונים לסרט "לחיים חדשים" (1934) –  סרט תעמולה של קרן היסוד בהפקתה של מרגוט קלאוזנר – ובהם שורות  פטריוטיות כמו "אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, / בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל."

 כאן לפנינו שיר  מחאה פָּציפיסטי המתאר את זַוועות המלחמה בחפירות של מלחמת העולם הראשונה, ואין לו נגיעה כלשהי לנעשה בארץ-ישראל.

כאמור, לימים התכחש אלתרמן לשירו הפציפיסטי "אל תתנו להם רובים", ולא הכניסו לקובצי שיריו. מדוע ביקש המשורר לשכוח שיר זה ולהשכיחו? דומה שחָברוּ כאן סיבות אחדות, חוץ-ספרותיות ופְנים-ספרותיות כאחת:

* המציאוּת בעולם ובארץ  השתנתה תכלית שינוי, ואלתרמן חדל לצדד, או אפילו להאמין, במדיניות השכָּנַת השלום (appeasement) של ראשי ממשלת בריטניה, שהתעלמו ב"מדיניות של  בת-יענה" מהִתחמשוּת גרמניה וכניסת צבאהּ לחבל הריין, תוך הפרה בוטה של הסכמי ורסיי שעליהם היתה גרמניה חתומה. גם בארץ השתנו הנסיבּות לבלי הכֵּר, ואלתרמן נאלץ לקבוע כי "בשעה זו" של הֶרג אנשים חפים מפשע בכבישי הארץ ושׂרפת שדות ומטעים, אין המשורר יכול לשיר שירים פָּציפיסטיים שעלולים להתפרש כשירים תבוסתניים שאינם מצדדים בהקמת המחתרות שהתארגנו בארץ-ישראל נגד הפורעים.

* ככל שהלַך והתעצם כוחו של היטלר, כך נסוג אלתרמן מן העֶמדה הקוסמופוליטית הבלתי-מחייבת שאִפיינה את שיריו המוקדמים, והתחיל לכתוב שירים הנוגעים למצב הארץ-ישראלי (אף-על-פי שהוא מעולם לא ניתק  את המצב הלאומי  הארץ-ישראלי מן המצב הבין-לאומי). גם את שיריו הפריזאיים, המרבים בסממני זמן ומקום, החליט אלתרמן לגנוז באותה עת, וגם שיר קוסמופוליטי כדוגמת "אַל תתנו להם רובים", הקשור במובהק למציאוּת נָכרית, הרחוקה ת"ק פרסה מן המציאוּת הארץ-ישראלית, נגנז לצמיתוּת. גם אותם שירים מבּין שירי העיר והיער של   כוכבים בחוץ הנראים אירופיים במובהק משַׁקפים כמדומה  מציאוּת ארץ-ישראלית, עירונית וכפרית,  אלא שזו עטופה בשבעה צעיפים, ויש בהם שלל תחבולות של הַזָּרָה (estrangement) ושל הַפְלָאָה (mystification). די לעיין בַּ"גְּלוּיות" שחיבר אלתרמן בשנות השלושים לאחר ביקור באתרים שונים ברחבי הארץ, כדי לראות שלצורכי הזרה הוא נהג להעטות על מראות ארץ-ישראליים בָּנָליים ומוּכּרים לבוש נָכרי ומנוכר, זר ומוזר.

* השיר נכתב ברוח הבלדות האֲפֵלות של ברכט, המגַנות בסרקזם בוטה את פגעי המלחמה, אשר שימשו בסיס לשירת המחאה האירופית.  אלתרמן הצעיר תרגם בשנת 1933 בלדה של ברכט ברוח תרגומי שלונסקי ל"אופרה בגרוש". ככל שגברה האנטישמיוּת בגרמניה, ובמיוחד לאחר שהגיעו הידיעות על השמדת יהודי אירופה, הלך אלתרמן והתנתק מכל קשר לגרמניה ולתרבותה: הוא גנז את השירים והמחזות שתִּרגם מגרמנית, השליך מספרייתו את הספרים הגרמניים ולימים גם התנגד למדיניות "גרמניה האחרת" שביסס בן-גוריון בשנת 1959, לרגל ביקורו של הקנצלר אדנהאואר בארץ.

שיר כדוגמת "אַל תתנו להם רובים" השתייך בתודעת מחברוֹ  לתקופה האירופו-צנטרית שלו, תקופה שבּהּ עדיין תרגם שירים ומחזות מן השפה גרמנית ובה עדיין הושפע מתרבות גרמניה והעריץ את יוצריה הגדולים. לפי עדות מנחם דורמן, הביוגרף של המשורר ונוצֵר מורשתו, המשורר האהוב ביותר על אלתרמן היה היהודי הגרמני המומר  היינריך היינה. ייתכן שבשורות המתארות בפזמון שלפנינו את חודש מאי ("חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים / שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה. / וּבַמַּנְגִּינוֹת פָּרְחוּ עֲצֵי תַּפּוּחַ / [...] וְעַל הַשָּׂדוֹת הִתְגַּלְגְּלָה הָרוּחַ / וְזָרְקָה אֵלֵינוּ מְלוֹא חָפְנֶיהָ מַאי...") רמז אלתרמן לשירו של היינה Im wunderschönen Monat Mai ("בחודש מאי היפהפה"), שהולחן על-ידי שומאן.

* שורות אחדות מתוך "אַל תתנו להם רובים" מצאו דרכם לשיר "איגרת" – אחד משיריו המרכזיים של קובץ שיריו הראשון של אלתרמן כוכבים בחוץ (1938), המספֵּר על רצח אח (fratricide) בנימה דיווּחית "שלֵווה" ו"תמימה". ראוי להשוות שורה כגון: "אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת" לשורה כגון "אֲנִי תָּמִים [...] יָדִי הָיְתָה בּוֹ [= באח התאום] בַּשָּׂדֶה"; וכן שורה כגון "הֵם הָיוּ כָּמֹנוּ, הֵם הָיוּ טוֹבִים" לשורה כגון "הֲלא תָּמִיד יָדַעְתִּי – / הוּא יָקָר מִמֶּנִּי, / וְהוּא רַק הוּא לְךָ הַטּוֹב וְהַיָּחִיד" וכן שורה כגון "שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט, לְאַט, לְאָט" לשורה כגון "אֲנִי תָּמִים אֵלִי. לְאַט לְאַט הִכִּיתִי."  ברי, אלתרמן העדיף לכוון זרקור כלפי  השיר המקורי, המרוּבּד מרבדים רבים, ולהשכיח את השיר החקייני, שהשפעת הבלדות של ברכט  ניכּרת בו בנקל.

המבקרת ברכה חבס קטלה שיר זה ודקלומים נוספים של אלתרמן הצעיר שהפכו ל"שירי פולחן" – ברשימה ארוכה שהתפרסמה בעיתון דבר, ואלתרמן, שניחן ביושר אינטלקטואלי, השתכנע ככל הנראה שדברי הביקורת של חבס מוצדקים ומנומקים.⁵

ברכה חבס כנראה לא היתה היחידה שהביעה הסתייגות מן העֶמדה המובעת בשירו של אלתרמן. במאוחר התגלה גם שיר-תגובה של יונתן רטוש, "אֶל הנשק", שנכתב  אמנם עוד בשנות השלושים כמענֶה ל"אַל תתנו להם רובים". שירו של רטוש נפתח במילים "תְּנוּ לָהֶם רוֹבִים / וְנַעֲמִידָה אֶל הַקִּיר / כָּל נָבָל / וּמִסְתָּאֵב וּמַתְעֶה."⁶ באותה עת התחילו רטוש וחבריו  לגַנות את אלתרמן, ומפי מרדכי שלֵו שמעתי כי נתפרסמו ברחובות תל-אביב וירושלים כרוזים פרי-עטם של מרדכי שלֵו  וחבריו הרוויזיוניסטיים, ועליהם נדפסו שירים – פָּרודיות על שירי אלתרמן. ייתכן ששירו של רטוש הפותח במילים "תְּנוּ לָהֶם רוֹבִים" (השיר ככל הנראה לא נדפס בעיתונות) נדפס על אחד מן הכרוזים האלה, שעליהם נדפסו שירים שניהלו דיאלוג גלוי עם אלתרמן. אך גם אם שיר זה נשאר במגֵירה, מותר כמדומה להניח שאלתרמן ידע בשלב זה כי שיר פּציפיסטי כדוגמת "אַל תתנו להם רובים" עשוי לשמש לוח מטרה לחִצי הלעג והשנינה של מתנגדיו –  הרֶוויזיוניסטים וה"כנענים".

סיבות אחדות  ומצטלבות הובילו אפוא לגניזתו של השיר "אַל תתנו להם רובים", אך בעיקר אחראית לה התהדקות ידידותו של אלתרמן עם יצחק שדה, שביקש מהמשורר לחבּר למען הכוח הטרום-צבאי שהקים את הִמנון פלוגות השדה. בהמנון זה  נקט אלתרמן עֶמדה שונה לחלוטין מִזאת שעלתה  מן השיר הפָּציפיסטי "אַל תתנו להם רובים". כאן כתב את השורות המז'וֹריות והאופטימיות: "אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ,/ הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים," כמתוך הצדעה לתעוזת הלוחמים.

שני השירים – השיר הפציפיסטי וההמנון הצבאי – מעידים לכאורה שאלתרמן שינה את השקפתו  תכלית שינוי וביצע בה תפנית של 180⁰, אך לאמִתו של דבר התמונה הרבה יותר מורכבת מכפי שהיא עלולה להיראות בסקירה שטחית. בשנים שבין כתיבת "אל תתנו להם רובים" (1934) לבין כתיבת "זֶמֶר הפלוגות" (1939) נשתנתה המציאות תכלית שינוי, ואלתרמן הבין ש"בשעה זו"  ("זֶמֶר הפלוגות" התפרסם כחמישה שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה) – העֶמדה הפָּציפיסטית היא מותרות שאין אדם יכול להרשות לעצמו, כי היא מבטאת משאלת לב אוּטוֹפיסטית ולא אמת לאמִתה.

הערות:

1. הטור נדפס לראשונה בחתימת "נתן א.", תחת הכותרת "הפרדוכס מדַבר", דבר, י"ג באלול תש"ד (1.9.1944), עמ' 2. השיר נכתב בעקבות ועידה של נציגי המעצמות שנתכנסו בתום מלחמת העולם השנייה שכדי לערוך תכנית לשלום בר-קיימא. לימים נכלל השיר בספר הטור השביעי. חלקו הראשון מעמיד לכאורה עמדה מיליטריסטית של "הרוצה בשלום ייכּוֹן למלחמה", אך חלקו השני מבקש להפוך את הרושם הראשון ולהוכיח ש"מלחמה בלתי פוסקת" למען שמירה על ערכים הומניסטיים עשויה לבטל את הצורך במלחמות דמים.

2. ראו בספרי על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן, תל-אביב 1999, עמ' 8-9. דבריי אלה, לרבות על הקשר של "אל תתנו להם רובים"  עם החוברת הצנומה של שלונסקי "אל תרצח" (תרצ"ג), על קשריו עם שירו של רטוש "אל הנשק", וכן על מקומו של השיר "על תתנו להם רובים" באנתולוגיה של אליהו מייטוס – צוטטו על-ידי אחרים,  בעל-פה ובכתב, מבלי להקפיד על חובת המִזכה (credit) האקדמי.

3. מאמרו הפָּציפיסטי של שלונסקי "לא תרצח"  פורסם לראשונה בטורים,  שנה א, גיל' ו' (28.7.1933). מאמרו של שלונסקי בלוויית השירים נכללו, כאמור, גם  בספרון לא תרצח (ילקוט קטן של שירים נגד המלחמה, מתורגמים ומוסברים במאמר מבוא ע"י א' שלונסקי), הוצאת יחדיו, תל-אביב תרצ"ב. המבוא נדפס שוב בתוך ילקוט אשל, מרחביה 1960, עמ' 20-27.

4. "אל תתנו להם רובים", טורים, כרך א, גיל' מ"ז, ט"ו באב תרצ"ד (27.7.1934). ראו גם: נתן אלתרמן,  שירים  1931-1935, תל-אביב תשמ"ד, עמ' 136-138.

5. ראו מאמרה של ברכה חבס [בחתימת "ברכה"] בעיתון דבר, מיום כ"א בטבת תרצ"ה (27.12.1934), עמ' 3. ברכה חבס תיארה את "אל תתנו להם רובים" באירוניה כשיר אשר "לא תיתכן עוד מסיבת נוער אצלנו בלעדיו, ממש כמו שלא תיתכן בלא 'אבא נלחם לחופש'," אף תיארה תיאור קריקטורי את רחל מרכוס המדקלמת את "גדודי האש" בפתוס. וראו מאמרו של אלישע פורת "'אל תיתנו להם רובים' – מקור השפעה אפשרי" באתר נתן אלתרמן:

http://www.alterman.org.il .

6.  השיר פורסם מקץ שנים בידיעות אחרונות מיום 26.4.1963. שירו של רטוש נפתח במילים "תנו להם רובים", וראו יהושע פורת  שלח ועט בידו, תל-אביב תשמ"ט, עמ' 91. ראו גם בספרי  להתחיל מאלף, תל-אביב 1991, עמ' 176-177.

זיוה שמיר

אהוד: את השיר בהעתקה בכתב-יד – מעולם לא ראיתי את מקורו המודפס – הביא בהפסקה לכיתה שלנו, שביעית או כבר שמינית הומאנית-ספרותית בבית הספר תיכון חדש בתל אביב – צֵפֵּל, הוא יצחק ישורון, שלמד במגמה אחרת, לא בכיתתנו. זה היה בשנת 1953 או 1954. הוא הביא את השיר כשהוא שר אותו עם המנגינה, ומיד נכבשנו לשיר והעתקנו את כולו למחברותינו. (אבל אולי אני טועה והיתה זו דליה כהנר, לימים פרידמן, בת כיתתנו, שהביאה את השיר, ואולי מרית ליפשיץ, לימים טאוב ואימו של גדי, שהית שו"צניקית שרופה והצדיקה את משפטי פראג של מרדכי אורן).

העתקת השיר, שעדיין שמורה בארכיוני, ליוותה אותי במשך שנים רבות (דומני כי גם בבסיס הטירונים של הנח"ל), והייתי קורא ושר אותה לעצמי מדי פעם. אני לא השתייכתי לתנועת נוער "שמאלנית" אלא לגרעין של "הנוער העובד" ושם לא הכירו את השיר.

עד לאותה תקופה, כרבים מבני דורי – היכרתי את שירת אלתרמן רק מהכרך הראשון של שירי הטור השביעי, שמלווה אותי כל השנים וחלקו אני זוכר בעל-פה. אבל רק בשנות לימודיי בתיכון חדש גיליתי את הספרונים הצנומים של "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים" בהוצאת מחברות לספרות, והם שינו לגמרי את התרשמותי מהשירה העברית, וכמובן גם השפיעו על השירים הראשונים שכתבתי, ורובם נותרו גנוזים, ובצדק. זו היתה גם דעתה עליהם של דודתי אסתר ראב. רק לאחר שנים רבות התגבשה מעצמה שפתי השירית, הקיימת ב"יעזרה אלוהים לפנות בוקר", וגם למדתי להעריך את שירתה של דודתי אסתר, שרחוקה מאוד-מאוד משיריו של אלתרמן.

בתקופת הלימודים שלי בתיכון חדש, שהיתה מן המאושרות והמְעצבות בחיי – קראתי גם את כל הכרכים של "בית טיבו" לרוזה מרטין דה גאר הצרפתי, לכך חייבה אותנו מורתנו התובענית לספרות כללית, המנהלת טוני הלה. וכמובן שהשיר של אלתרמן נדבק אצלי מיד לכרך האחרון ב"בית טיבו" המתאר את גוויעתו בשנת 1918של האח הבכור אנטואן טיבו בבית חולים לאחר שהותקף בגז במלחמת העולם הראשונה.

מעניין אם היתה לרומאן הזה השפעה על אלתרמן כאשר כתב את השיר. לפי ויקיפדיה, כרכי "בית טיבו" נכתבו במקורם הצרפתי בשנים 1922-1940 – והופיעו בספריית פועלים בתרגומו העברי של מנשה לוין בשנים 1948-1950. הצירוף של השיר עם אחריתו של האח אנטואן טיבו – הפכו אותי באותה תקופה לפאציפסט מושבע. ויש עקבות לכך ברומאן שלי "לא לגיבורים המלחמה" משנת 1971.

* * *

אהוד: זה די ברור שה"תפילות" של עשרות אלפי המוסלמים בהר הבית אינן נובעות ממניע אמונתי דתי עמוק של שִיח יחיד עם אלוהיו אלא מרצון איסלאמי קיצוני להפגין שינאה לישראל ולהבעיר גם את עוטף עזה! אלה אינם רגשות "דתיים", אלא אם כן מישהו סבור שזוהי מהותו של האיסלאם – אלה רגשות לאומניים אנטישמיים ואנטי יהודיים! זהו שלב נוסף במאבק הדמים הממושך בין ערבים ליהודים על ארץ-ישראל!

* * *

יורם אטינגר

ישראל זוכה לתמיכה גבוהה מהציבור האמריקאי

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 21 באפריל 2022

לפי הסקר השנתי של "גאלופ" מפברואר 2022, ישראל זוכה ל-71% אהדה מהציבור בארה"ב, שהוא אחוז-האהדה הממוצע לישראל מ-2013, בהשוואה ל-58% ב-2002, 71% ב-2012, 69% ב-2019 ו-75% ב-2021. שיא האהדה לישראל היה בפברואר 1991, בעקבות מתקפת טילי הסקאד מעיראק על תל אביב.

ישראל ממוקמת במקום ה-7 בין מדינות העולם לאחר קנדה, בריטניה, צרפת, יפן, גרמניה והודו, אבל היא צברה אחוזי אהדה גבוהים אלו למרות היותה המדינה היחידה הזוכה לביקורת יומית של מחלקת המדינה (שהתנגדה בחריפות להקמת המדינה), האו"מ, ה"ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", לוס אנג'לס טיימס, CNN, NPR ואוניברסיטאות רבות בארה"ב.

לעומת ישראל הנמצאת בצמרת המדינות האהודות עם 71% אהדה, הרשות הפלסטינית משתרכת בתחתית הרשימה עם 27% אהדה – לצד קובה – 40%, פקיסטן – 21%, סין – 20%, לוב – 19%, עיראק – 16%, איראן – 13%, אפגניסטן – 12%, רוסיה – 12% וצפון קוריאה – 10%.

ישראל שומרת על אחוזי אהדה גבוהים בשלושת המגזרים הפוליטים המובילים: דמוקרטים – 63%, עצמאיים – 71% ורפובליקנים – 81%, לעומת הרשות הפלסטינית: דמוקרטים – 38%, עצמאיים – 29% ורפובליקנים – 14%.

אחוזי התמיכה הגבוהים בישראל מייצגים את תופעת bottom-up הייחודית, המאפיינת את מדיניות ארה"ב כלפי ישראל, המעוצבת במידה רבה על ידי רחשי לב המצביעים בארה"ב, ומכאן תמיכת הנבחרים בישראל. בניגוד לכך, תופעת top-down מאפיינת את מדיניות ארה"ב כלפי רוב מדינות העולם, והיא מבטאת את תפישות העולם השוררות בבית הלבן ובמחלקת המדינה ומשפיעות על ציבור הבוחרים.

ממצאי "גאלופ" מלמדים על הפער העמוק בין עמדת הציבור בארה"ב (התומך ברובו בישראל) לבין התקשורת "העילית" בארה"ב (המטיחה בישראל ביקורת שיטתית).

71% של האהדה לישראל ממחישים שהציבור בארה"ב ער לסילוף ולאי-המוסריות הטמונים בסימטריה-המוסרית שמחלקת המדינה מיישמת כלפי ישראל והפלסטינים. רוב הציבור בארה"ב אינו מאמין בסימטריה המוסרית המלאכותית בין ישראל לפלסטינים, אלא רואה בישראל בעלת-ברית אמינה, דמוקרטית ויעילה (גם אם איננה מושלמת), בניגוד לרשות הפלסטינית המצטיירת כחלק מקבוצת משטרים פורעי-חוק וטרוריסטים, ומזוהה עם יריבי ואויבי ארה"ב.

למרות ההתייחסות השלילית של ה"ניו יורק טיימס" לישראל, רוב הציבור בארה"ב מזדהה עם ישראל תרבותית, היסטורית, רעיונית ואסטרטגית. רוב הציבור משייך את ישראל לעקרונות מרכזיים שגיבשו את מערכות התרבות, האזרחות והמשפט של ארה"ב מאז האבות המייסדים במאה ה-18: אמונה באל אחד, מורשת משה רבנו (שפסליו מוצבים באולם בית הנבחרים, בית המשפט העליון, ספריית הקונגרס וברחבי ארה"ב), זכויות האזרח, פטריוטיות, אופטימיות, עמידה מול אתגרים ואמונה בצדקת הדרך.

האהדה המשמעותית לישראל נובעת גם מתפישת ישראל כמכפלן-עוצמה כלכלי וצבאי ייחודי עבור ארה"ב מול אויבים משותפים (כגון משטר האייתולות באיראן והטרור הסוני-אסלאמי) ואתגרים משותפים (כגון ביצור משטרים ערבים סונים פרו-אמריקאים ופיתוח טכנולוגיות אזרחיות וביטחוניות משנות-משחק ועליונות על אלו של סין, רוסיה ואירופה).

71% האהדה לישראל מלמדים שרוב תושבי ארה"ב שותפים להערכתו של האדמירל ג'יימס סטאוורידיס, שהיה המפקד העליון של כוחות נאט"ו: "אין עוררין על כך שהשותף הטוב ביותר שלנו במזה"ת היא ישראל... אין ספק שארה"ב וישראל חזקות יותר כאשר הן משתפות פעולה."

בארה"ב – בניגוד לישראל – הבוחר האמריקאי עומד במוקד השיטה הפוליטית. הנבחרים בבית הנבחרים ובסנאט (שהם שקולי-עוצמה לרשות המבצעת!) – נבחרים ישירות על ידי הבוחר (ב-435 אזורי הבחירה לבית הנבחרים וב-50 המדינות לסנאט), ופועלים מתוך נאמנות לתפישת עולמו של הבוחר יותר מאשר למדיניות הנשיא. סטייה מהותית מתפישת העולם של הבוחר שמה קץ לכהונת הנבחר. מכאן המשקל הרב של אהדת ציבור הבוחרים בארה"ב כלפי ישראל.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

איליה בר-זאב

פְּרֶלוּד מס. 9 במי מז'ור, (שופן)

איטי ורחב    Largo

אֲנַחְנוּ דְּחוּסִים בִּקְרוֹנוֹת הַבָּקָר, בְּכָל הַלֵּילוֹת, שֶׁהֵם כֹּל הַיָּמִים.

רָעַשׁ אֲדָנִים מוּזָר, אַתְּ וַאֲנִי חֲבוּקִים עַד כְּאֵב

וְהֲנָאָה לָעוֹלָם.

נָעִים –

מִבַּעַד לְסוֹרְגֵי הַתַּיִל הַדּוֹקְרָנִי עֲיָרוֹת עֲזוּבוֹת,

מוּל עֲלִיּוֹת הַגַּג סֻלָּמוֹת עֵץ,

בַּאֲלַכְסוֹן.

אָנוּ חוֹלְפִים –

תִַּיִשׁ שָׂעִיר מְכַרְסֵם בַּאֲדָמָה הַמִּתְקַלֶּפֶת.

אֲנִי נָע בְּאֶרֶץ לֹא לִי מֵעַל הֶעָרִים כְּרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה מֵעֵבֶר

לַזְּמַן הַשָּׂרוּף,

גְּבוֹהוֹ שֶׁל עוֹלָם רוֹמֵס לֵילוֹת לְלֹא רַחֲמִים אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה

הַמַּמְשִׁיכָה לְהָכִיל.

בַּקָּרוֹן הָאַחֲרוֹן, עַל לוּחוֹת הָעֵץ, חָקוּק שִׁיר* –

לְלֹא סִיּוּם

* בעקבות שירו של דן פגיס – "כתוב בעיפרון בקרון החתום"

פורסם לראשונה ב"עיתון77" – 2019

במקום שעומדים בתים

לזכרם של נרצחי "אילקה"

כָּל שָׁבוּעַ צְעָקוֹת שֶׁל עֶצֶב

וְשִׂמְחָה.

עוֹלָל נוֹלָד צוֹעֵק, קָשִׁישׁ גּוֹסֵס בִּשְׁתִיקָה.

כָּל יוֹם מְסַכְּמִים חַיָּיו

שֶׁל אַחֵר,

כָּל שָׁבוּעַ שִׁבְעָה.

רְחוֹבוֹת מִתְקַשְּׁטִים –

פְּלוֹנִי מִתְהַפֵּךְ וּפָנָיו לָרִצְפָּה.

בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמְדִים בָּתִּים

אֲנָשִׁים נִפְרָדִים.

מֵי שִׁטָּפוֹן בְּנַחֲלֵי אַכְזָב 

אוֹסְפִים אָדָם וּגְבָבָא.

הַחֶרְמֵשׁ פָּגַשׁ בַּקָּמָה

וּמַה יַחֲרֹט הָאֻמָּן

בָּאֶבֶן?

מדבר רעֵב למָן

הַאִם מִמַּבּוּעֵי הַיֵּצֶר יַעֲלוּ הַמִּלִּים,

בְּסִדְקֵי בְּאֵרוֹת חֵמָר?

מִדְבָּר רָעֵב לְמָן, נוֹשֵׁךְ לִתְהוֹם,

מַיִם נוֹגְעִים בְּמַיִם –

אֲנָשִׁים חוֹפְרִים בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

בֶּן אָדָם קוֹטֵל

בְּהֶבֶל –

פִּיו אוֹמר הֲבָלִים, שַׁעֲשׁוּעֵי חֶמְדַּת לָשׁוֹן,

אוֹת לְמֵצַח נְחוּשָׁה

לִבְלִי הַכּוֹת.

רַק סֶדֶק הַקּוֹל קוֹרֵא

מִלָּה

        אַחַר

 מִלָּה

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח" – 2010

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏24.4.22

* השיר הישראלי של גרוניך – העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר: באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח. צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם. תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף."

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון," הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק.' או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני."

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העלייה מאתיופיה. גרוניך עבד איתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופירסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות:

השלג שלך / והמטר שלי / הוואדי שלך / והנהר שלי / נפגשים סוף סוף / בחוף ישראלי, / עם כל החלומות והגעגועים / עם כל הזיכרונות / הטובים והרעים / בשיר חדש ישן / שמאחה את הקרעים / הנה מה טוב / הנה מה טוב / ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני... / בסלסול תימני עם כינור רומני... / שמי אני? מי אני? / כן אני! אלי אלי! / שיר ישראלי.

העמק שלך / וההר שלי / היער שלך / והמדבר שלי / נפגשים סוף סוף / בנוף ישראלי / עם כל החלומות והגעגועים / עם כל הזיכרונות / הטובים והרעים / בשיר חדש ישן / שמאחה את הקרעים / הנה מה טוב / הנה מה טוב / ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני... / בסלסול תימני עם כינור רומני... / מי אני? מי אני? / כן אני! אלי אלי! / שיר ישראלי.

ה-"למד" שלך / וה-"חת" שלי / ה-"עין" שלי / וה-"ריש" שלך / נפגשים סוף סוף / עם תוף ישראלי / עם כל החלומות והגעגועים / עם כל הזיכרונות / הטובים והרעים / בשיר חדש ישן / שמאחה את הקרעים / הנה מה טוב / הנה מה טוב / ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני... / בסלסול תימני עם כינור רומני... / מי אני? מי אני? / כן אני! אלי אלי! / שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב. בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

* המחלה הארורה – הודעת משפחתו של שלמה גרוניך שהוא לקה בדימנציה והדברים שאמר בעצמו בעניין זה בראיון לערוץ 13, התקבלו בספקנות. אם הוא דימנטי – איך הוא שר? איך הוא מופיע? נזכרתי שלפני עשרים שנה בדיוק, במבצע "חומת מגן", יפה ירקוני השמיעה דברי בלע על חיילי צה"ל, ומשפחתה הסבירה מיד שהיא לקתה בדימנציה. גם אז הדברים התקבלו בדיוק באותה ספקנות. אך מאז היא לא באה בציבור ושקעה בדימנציה עד למותה.

צר לי על גרוניך. כמי שמכיר מקרוב מאוד את המחלה הזו – זו בעיניי הארורה מכל המחלות.

* להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה – מי שרוצה להבין לעומק את מהות הכהניזם, שיחזור לערב פורים תשנ"ד במערת המכפלה. המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, מועמד מס' 3 ברשימתו של כהנא, שרצח בירי בגבם 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגשים בכך את תורת הגזע של מורו ורבו. "הרב" כהנא שר"י, ביסס את "תורתו" על פרשנות למצוות "לא תחנם", כאיסור על גויים להיות בארץ ישראל, ולשיטתו הכול כשר כדי להביא למטרה הזו. המחבל גולדשטיין הפנים ויישם. המחבל גולדשטיין היה למושא הערצתם של הכהניסטים. קברו המשוקץ הפך לאתר עליה לרגל של הכהניסטים. הרוצח יגאל עמיר הביא קבוצות לעליה לרגל לקברו של גולדשטיין. גולדשטיין הוא מושא הערצתו של בן גביר הכהניסט. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע ליד קברו הטמא. את תמונת המחבל, עטורה בפסוקים בשבח הנקם, תלה בסלון ביתו (והסיר אותו בקריצה לדרישת הרבנים, כדי לאשר את צירופו לרשימת הבית היהודי).

הכהניסטים מייחלים למלחמת גוג ומגוג שבה יגורשו כל הגויים מן הארץ ומסגד אל-אקצה ייחרב. הפרובוקציות של בן-גביר, לא "עלולות להידרדר להסלמה," אלא מיועדות בכוונת מכוון להביא להסלמה. בן גביר הוא איום על הדמוקרטיה. הוא אוייב הדמוקרטיה, שמנצל את כליה ואת כלי חופש הביטוי כנשק נגדה. הדמוקרטיה הישראלית צריכה להתגונן מפניו, ולא להיות האידיוטית השימושית שלו ושל הכהניזם, ולשחק לידיו בשם "חופש הביטוי".

* והיה מחננו טהור – בהפגנות נגד הנסיגה מהגולן הוצבו סדרנים, שתפקידם – אם מונף דגל צהוב או כרזה כהניסטית, היא תיקרע בתוך שתי שניות. לא נתנו לטינופת הכהניסטית לזהם מאבק ציוני. ארורים מי שיצרו לגיטימציה לתועבה הכהניסטית.

* מטרת המצעד – מה המטרה של הכהניסט? שבשעה ששער שכם הומה בערבים, אחרי הצום – יגיעו המפגינים, ובתוכם אנשי הכנופייה הכהניסטית הארורה, שיתחילו בצרחות "מוות לערבים", "נמחק לכם את הכפר", "מוחמד חזיר", ושירת "מוחמד ההומו מוחמד הבן-זונה" וכו', מתוך הבנה שתתפתח תגרה, ואולי אינשאללה תביא להידרדרות ולהסלמה, כי הכהניזם נבנה מהסלמה. הכהניסט, שלא שירת יום אחד בצה"ל, רוצה להצית תבערה שבה ייפלו חללי צה"ל והוא יפתח בפסטיבל מחולות על דמם. מדינת ישראל לא צריכה להיות שבויה בידי הכנופייה הכהניסטית המטורפת.

* בעד עלייה להר הבית – על פי נתוני מנהלת הר הבית, בחול המועד פסח תשע"ט (2019) עלו להר הבית 2,438 יהודים. בתש"ף (2020) ההר היה סגור בשל הקורונה. בתשפ"א (2021) – 2,641. השנה, תשפ"ב (2022) – 4,600 יהודים! זהו שיא של כל הזמנים. אני תומך מאוד בעליית יהודים להר הבית (אם כי, המדינה רשאית משיקולי ביטחון והסדר הציבורי לסגור את ההר במקרים אלה או אחרים). ואני שמח שיהודים רבים כל כך עלו השנה להר הבית, בניגוד למה שכתוב בדפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. יש לעודד עליית יהודים להר הבית, ולממש בכך את זיקתנו כיהודים להר. ויש לאסור עליית כהניסטים ובראשם החוליגן בן גביר, שהמטרה שלו היא להצית אש.

* הבל פיו – התועמלנים הביביסטיים יכולים לנוח. הבל פיו המופקר של יאיר גולן עושה בעבורם את העבודה ביעילות יתר.

* גומלים לשיקלי – עמיחי שיקלי תמך בהקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם. עכשיו רע"ם גומלים לו ומחרימים את הישיבה על ההכרזה עליו כעל פורש.

* מהות האופוזיציה הפראית למדינה – פרח טיס עף מהקורס ומיהר להתגייס לנ"מ: אם אני לא אטוס אף אחד לא יטוס.

* טרנד ביביסטי חדש – האשמת הממשלה, שבשל תמיכתה באוקראינה, שמבטאת "חובבנות" מדינית, רוסיה תומכת עכשיו בפלשתינאים. מה הם רוצים? שישראל תתמוך בפושע המלחמה פוטין ובתוקפנות הרצחנית שלו נגד אוקראינה? ורוסיה תומכת תמיד, באופן עקבי, בפלשתינאים, בסורים, באיראנים ובכל אויבי ישראל. ומדי שנה היא מצביעה כאוטומט בעד כל החלטות הגינוי לישראל.

* פשקוויל אלים וביריוני – טל פרידמן סירב להצעה להשיא משואה בטקס יום העצמאות. ההצעה נבעה מכך שאימץ ילדה בעלת צרכים מיוחדים. פרידמן נימק את סירובו בכך שרבים עשו מעשים דומים ויש הראויים ממנו. רבים שיבחו את החלטתו. אני לא אהבתי אותה ואף כתבתי על כך. ורוגל אלפר כתב פשקוויל בנושא, שבו שיבח אותו על ההחלטה לא להשיא משואה לתפארת מדינת הכיבוש והאפרטהייד בטקס הלאומני. הוא שיבח אותו על רוח הסירוב.

אלא שפרידמן כלל לא סירב בשל נימוק פוליטי. ואלפר אפילו מציין זאת בפשקווילו. אבל הוא ניתלה בעצם סירובו כאקט של סרבנות להשאת משואה ביום חגה של המדינה השנואה עליו. יש משהו אלים, פולשני וביריוני בטרמפ שהוא תופס על פרידמן ובניסיונו לכפות עליו את האג'נדה האנטי ישראלי הרדיקלית שלו.

* תשובה למרדכי ברגר – לא, מרדכי, לא חוויתי שום חוויה אישית שגרמה לעמדתי בנושא ההשתמטות מצה"ל. עמדתי נובעת מהאידיאולוגיה הציונית, שבה אני דוגל ואותה אני מגשים. אני רואה בהגנה על המולדת זכות גדולה, אך גם חובה, שאף יהודי אינו רשאי להיבטל ממנה. כיהודי, אני רואה במשתמטים כופרים בעיקר. כיניתי אותם רשעים, על פי הגדרת הרשע בהגדה של פסח – מי שהוציא את עצמו מן הכלל ושאל "מה העבודה הזאת לכם?" ההגדה מצווה עלינו להקהות את שיניו של המשתמט, וזאת עשיתי. ומדוע התורה שהם לומדים אינה שווה כקליפת השום? מקובלני דבריו של רבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה." מה גדולתו של התלמוד? העובדה שהוא מביא לידי מעשה. תלמוד שמביא לידי השתמטות מצה"ל ולידי בטלה, מעיד על לומדיו שהם לא שנו דבר, ולא הבינו את התורה שהם לומדים.

* הלכו רחוק – המלצת הקריאה שלי בעיתוני החג היא המיזם "הלכו רחוק" ב"ממון"; כתבות על שש משפחות שעברו מהמרכז אל יישובי הספר הרחוקים, בגולן ובערבה. משפחות המספרות על האושר הגדול שהסב להם השינוי, שהוא בעבורם לא פחות ממעבר מעבדות לחירות.

* טיול קליל לשביעי של פסח – תייר החלל איתן סטיבה נשאל איך בחלל, והוא אמר שהוא ממליץ לכולם. מעולה. החלטתי לקבל את המלצתו, ולקראת שביעי של פסח קניתי כרטיסים למשפחתי, 5 כרטיסים בעלות 50 מיליון דולר לכרטיס. מועדים לשמחה! 

* קנס על הריגת זבוב – רוצים טיפ מחבר איך לחסוך 450 שקל? אם זבוב גדול מתיישב על האות אל"ף במקלדת הלפטופ שלכם, אל תהרגו אותו על המקלדת. כשחבטתי בו בחוזקה, חבטתי גם במקלדת. האות אל"ף התנתקה. אי אפשר לתקן את המקלדת, אלא להחליף אותה. הקנס על הריגת הזבוב על מקש אל"ף עלה לי 450 שקל טבין ותקילין.

* התור לחמץ – בילדותנו הרחוקה, במוצאי שביעי של פסח הלכנו לסביח (המקורי, כלומר אצל האיש סביח, ברמת יצחק) או למרכז הפלאפל לנוער ברח' עוזיאל פינת נגבה, ועמדנו שעה ארוכה בתור. את אבא שלי זה תמיד עיצבן. "מה זו הפרסריות הזאת? אפשר לחשוב שרעבתם שבוע. אתם לא יכולים להתאפק עד מחר?"  האמת היא שהוא צדק. וגם אנחנו צדקנו.

* קולינריות ישראלית – בבוקר אכלתי גפילטע פיש עם חזרת. בערב אכלתי מופלטה וספינג'. זאת הישראליות.

* אביזר של פורים – אמש, כשאכלנו את המופלטות, הסרנו את המסכות, בתקווה שמסכות תחזורנה להיות אביזר של פורים בלבד.

* ביד הלשון: פסח שני – על כל עמוד במוסף "ממון" הופיעה כותרת חגיגית "ממון פסח שני". פסח שני? מיהרתי לעמוד השער, לראות מה התאריך העברי של העיתון, וראיתי שהוא כ' בניסן. אבל פסח שני הוא בכלל בי"ד באייר. פסח שני הוא ההזדמנות שניתנת למי שנבצר מהם, מסיבות אלו או אחרות, להקריב את קורבן פסח במועדו – י"ד בניסן, לעשות כן חודש מאוחר יותר, בי"ד באייר. לכן נקרא יום זה פסח שני או "פסח קטן". יש המקיימים עד היום באופן סמלי מנהגים של פסח, כמו אכילת מצה, בפסח שני.

כ' בניסן, לעומת זאת, הוא ערב "שביעי של פסח", שהוא היום השביעי של חג הפסח, שהוא יום שבתון מן התורה, ועל פי מסורת חז"ל זה היום שבו נבקע ים סוף ובני ישראל עבור את הים בחרבה. "שביעי של פסח" אינו "החג השני" כי פסח הוא חג אחד ואינו "פסח שני" שהוא מועד אחר לגמרי.

אורי הייטנר

* * *

רון גרא

קְטֹרֶת לַקִּנְאָה

רַק אַתְּ עִם הַלִּיפְּסְטִיק

הָאָדֹם כַּדָּם,

וּפְנֵי אֵשׁ פְּרָגִים דּוֹהֶרֶת

בְּפָנַיִךְ.

יְכוֹלָה, לְהַצִּיג אֶת תְּמוּנַת

אֵשֶׁת נְעוּרָיו

הַשְּׁבוּיָה בְּמַכְשִׁיר הַנַּיָּד

שֶׁלָּךְ

וְלִשְׁאוֹל גְּבָרִים

זָרִים

לְחַוַּת דַּעְתָּם.

רַק אַתְּ מְסֻגֶּלֶת

בְּגוּפֵךְ הַלּוֹהֵט

בְּעֵינַיִךְ חָנִית וְחִצִּים

וּלְשׁוֹנֵךְ חֶרֶב חַדָּה.

לַעֲלוֹת קְטֹרֶת

לַקִּנְאָה.

* * *

חנה סמוכה מושיוב

"סיפור הפרברים"

מאז קום המדינה, החקלאות נועדה להגשים את החלום הציוני. היא קיבלה עדיפות על ידי הגורמים המיישבים, במטרה ליצור קשר בין אדם לאדמה, שכן באמצעותה נתן לתפוס קרקעות מדינה ולהצילן מפני פלישה של בדואים, ולהגן עליהן באזורי הגבול, על ידי "סימון" הגבול ביישובים ובשטחים מעובדים.

באמצעות ההתיישבות החקלאית באזורי שוליים, המטרה היתה ליישב עולים חדשים ולבזר את האוכלוסייה על פני שטח גדול יותר. לאפשר תעסוקה, יי צור מזון, להגדיל את היצוא – לצמצם בגירעון ב"מאזן התשלומים". זה התאפשר על ידי תיכנון, הקמת מפעלי מים, תקציבים וסובסידיות, אשראי זול, מחקר ופיתוח זנים חדשים וטכנולוגיה. החקלאות הישראלית הגיעה להישגים אדירים.

תמורות בחקלאות והשפעתם על הפרבור

סוף שנות השבעים – אחרי שמוצה "תהליך העיור", וחלה עלייה ברמת החיים וברמת המינוע, התאפשרה היציאה לפרברים.

במושבי אזור המרכז, החקלאות הלכה והצטמצמה, עוד בטרם החל "המשבר בחקלאות" שכונה גם: "משבר החובות של המושבים והקיבוצים." "משוגעים" מעטים המשיכו לעסוק בחקלאות. החקלאות הפכה לתעסוקה צדדית, בנוסף לפעילויות אחרות, הרבה יותר רווחיות. המושב התרוקן בשעות הבוקר מיושביו, שיצאו לעבודות מחוץ למושב, והם שבו עם ערב לביתם. החקלאות כמקור פרנסה נעלמה, וראה זה פלא, רמת ההכנסה של המשפחה במושב עלתה, ואיתה גם רמת החיים, כי התלות בגורמי שמיים ובסובסידיות הלכה ופחתה. המושב סיפק בעיקר מגורים! רוב גורמי היצור החקלאיים עמדו "מובטלים", בשל אי כדאיות העיבוד.

מושבים רבים במרכז, הפכו ל"פרברי שינה", שאיפשרו מגורים ברמה גבוהה למי שבנה את ביתו על האדמה שהיא חלק מהנחלה, כך שהמעבר למושב לא היה כרוך בכסף רב. החל גל של "בנים", שחזרו מהערים אל המושבים שבהם נולדו וגדלו.

רו‍ֹ‍ֹב "הבנים" החוזרים, שהגיעו למושב ובנו את ביתם, לא חזרו על מנת להתפרנס מהמשק של ההורים. החקלאות לא היוותה תחליף לתעסוקה במקצועות החופשיים, שהם הרבה יותר מכניסים.

חזרתם של "הבנים", הזרימה למושב דם צעיר, אוכלוסיית המושב הִצעירה. נבנו בו מגורים יוקרתיים ואטרקטיביים, שסיפקו איכות חיים ואיכות מגורים לא רחוק מהעיר. התאפשרה "יוממות"[?], כשבמקביל החזיקו את ה"משק כתחביב", וטיפלו בו בעיקר בשבתות וחגים, או אחרי יום העבודה, כדי לשמור על הקיים, מבלי לצפות ממנו יותר מדי. ערכי המושב הלכו ונשחקו.

גרנו בעיר כעשר שנים. בשנים אלה המושבניק שלי, המשיך לעבוד במשק עם אביו, יחד עם תעסוקות אחרות שמשיקות לחקלאות, כעצמאים. בעיר נולדו לנו שלושה ילדים קטנים. חשבנו שלבנות בית במושב ולגדל בו ילדים, זה דבר אדיר. מכרנו את הדירה בעיר, ובכסף בנינו וילה מרווחת בחצר, במקום אחד הלולים, במשק של ההורים, ולא היה לנו ברור שאנו לוקחים חלק בתהליך ה"פרבור".

המושבניק שלי ואביו, המשיכו לעבד את המשק, יחד עם תעסוקות אחרות, שגם הן כרוכות בחקלאות והתפרנסנו יפה. רוב העבודות במשק נעשו בבוקר השכם, או לעת ערב ובשבתות, שבהם אפשר לקבל עזרה גם מהילדים. כמעט לא יצאנו לטיולים או בילויים בשבתות ובחגים, כי את המשק לא נוטשים, יש עצים ובעלי חיים והם זקוקים לטיפול מתמיד. לא יכולנו לחלום על יציאה לבילוי "בחיק הטבע". הטענה היתה, "אנחנו חיים בטבע!" וכל הצעה לנסוע לחו"ל –  נענתה בביטול. מאחר ובעלי למשק כבול, לא פעם נסעתי בלעדיו לחו"ל, כי לעזוב את המשק, הוא לא יכול!

סך הכול היה לנו טוב. ככל שהילדים גדלו, ניתן להם תפקיד, בעיקר איסוף ביצים, והם קיבלו עליהם את העול, מבלי לקבול, תמורת גלידה או קרמבו. ואני המשכתי לנסוע לעבודה בעיר תל אביב, כשסבתא, שגרה בשכנות, קיבלה את הילדים מהגן ומבית הספר, נתנה להם ארוחת צהריים, והם ישבו להכין שיעורים עד שחזרתי מהעבודה.

במושבנו, שהוא אחד הוותיקים והמוצלחים שהיו בעבר, רוב בעלי המשקים אינם מתקיימים מחקלאות. רובם הפסיקו לעבד את השטח שעמד לרשותם. וקיומם אינו מבוסס על החקלאות. משקים רבים נמכרו לאנשים שאין להם עניין בעיסוק בחקלאות, וכל מה שמעניין אותם זה מגורים צמודי קרקע באיכות גבוהה, שהקימו במקום הבתים הישנים שהקימו ראשוני המתיישבים. למושב נכנסה אוכלוסייה "עירונית", שמה שעניין אותה, זה שטח האדמה, שעליו תוכל להקים את בית חלומה, בלי מחויבות למטעים וללול ובלי כל הבלבול. המושב או הכפר, הפך לפרבר. תהליך זה של חזרת "הבנים" הביתה התרחש בכל המושבים.

הרחבת המושבים

בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. התקבלה החלטה המכונה 737, הידועה בכינויה "הרחבת המושבים". היא נועדה לתת פתרון למושבים, שהפסיקו להתקיים מהחקלאות, ולאפשר, בין היתר, ל"בנים שאינם ממשיכים" של בעלי הנחלות להקים את ביתם באזור המושב ואף בתוכו (כך נפתרו בעיות ירושה של הנחלות, שאותן מותר להוריש לבן אחד בלבד, שמכונה "בן ממשיך"). עניין זה נעשה על ידי הקצאת מגרשים בני כ-500 מ"ר לכל בעל נחלה, כמיספר בעלי הנחלות במושב ועוד מגרשים נוספים, עד 115% ממיספר הנחלות במושב. כמעט בכל המושבים שברחבי הארץ, נעשתה "הרחבה", נבנו שכונות חדשות למגורים צמודי קרקע, על אדמה חקלאית, שייעודה שונה וניבנו תשתיות מתאימות. החלה תנופה של בנייה במושבים ובקיבוצים, כי המגרשים נמכרו באחוז נמוך מערכם המלא בשוק החופשי, והאחוזים הלכו ועלו עם השנים. זה המשיך את תהליך הפירבור, הגדיל את יחידות המגורים בישובים הכפריים, מבלי להגדיל את מיספר המשקים, והקשר בין מגורים לבין עיסוק בחקלאות הלך ונעלם. על עקרונות המושב יש אִיוּם – כבר אין להם זכות קיום.

אנשים חיפשו במושב איכות חיים ואיכות סביבה, ואינם מוכנים שירססו מעליהם במטוסים חומרים מסוכנים נגד מזיקים, ולא רוצים ניחוחות זבל וחציר, ולא מוכנים להכניס מפעלים או עסקים, שיגדילו את התנועה בכבישים ויעמיסו על הכבישים ויגרמו לרעש. הנחלה איבדה את חשיבותה הכלכלית, ולרוב היא ננטשה. נותרו המגורים שהולכים ומתפתחים.

מושבנו, הוא מבין היחידים מכל המושבים, שלא הצליח לקחת חלק בעניין. כי לא נמצאה קרקע משותפת שעליה אפשר היה להקים שכונת מגורים לתפארת. ככל שהתהליך נמשך יותר, הגענו למצב שהיום צריך לשלם 91%-99% מערך הקרקע, שזה הרבה, כי מדובר במרכז הארץ באיזור ביקוש. זה ירד מסדר היום. לא זכינו להקים שכונה ל"בנים שאינם ממשיכים", למרות שעל התוכנית עבדו שנים. אולי עוד יבוא יום!

עדיין המינהל (ממ"י) מנסה לתפוס קרקעות במושבים, שעליהם אפשר לבנות בתים צמודי קרקע במחיר לא זול, וגם מחוקק חוקים שמאפשרים לבנות בית נוסף בנחלה, מקרקע שתופקע מתוך הנחלה, תמורת מחיר גבוה, שאפשר להקים עליה וילה.

היום, היתרון היחסי של המושב הוא במגורים צמודי קרקע בתוך הנחלה. אני מניחה שלא יהיה מנוס מעוד שינויים, שיאפשרו את הרחבת המגורים על חשבון קרקע חקלאית פורייה שנזנחה. המדינה, שרוב הקרקע במדינה בעלותה, תעדיף רנטה גבוהה על הקרקע, כשיעודה ישתנה מחקלאות לבנייה. במושבי המרכז, מחירי הקרקע גבוהים מאוד. למדינה זה מאוד משתלם לשנות את ייעוד הקרקע מחקלאות לבנייה, מה גם, שהיא יכולה לאפשר בניית בתים גבוהים, בבנייה צפופה, כדי לחסוך בקרקע יקרה. זו רק שאלה של זמן, כי רזרבות הקרקע במדינה הולכות ואוזלות ועיני כולם פוזלות לקרקעות החקלאיות שרק מעטים ממנה מתפרנסים.

פרברים בשולי הערים

כחלק מתופעת הפירבור, הייתה יציאה ממרכזי הערים לשוליים, שם הקרקע יותר זולה מאשר במרכז העיר. נבנו פרברים בשולי הערים, שהעניקו את החלום של בית צמוד קרקע, עם חנייה וגינה, שסיפקו מגורים לאוכלוסייה המבוססת, שהגשימה את חלומה לגור במקום שקט במרחק קצר ממרכז העיר וליהנות מכל השירותים.

מאחר שיש ערים שאין להן רזרבות קרקע לפיתוח, החלו לפתח ולשקם את השכונות הישנות, שיש להן ערך היסטורי ואדריכלי בעקבות היציאה ממרכזי הערים הישנים. זה גרם לג'נטרפיקציה – התברגנות שכונות, (כמו בשדרות רוטשילד, נחלת בנימין ושכונת "נוה צדק", יפו העתיקה בתל אביב), שלאחר השיקום נכנסה אליהן אוכלוסייה מבוססת ושינתה את התדמית של השכונה המתפוררת, וגם נבנו במקומם מגדלי משרדים ומגורים. שכונות ישנות שינו את פניהן.

התברגנות שכונות

ב"ערי המושבה" – פתח תקווה, ראשון לציון, נס ציונה, גדרה, זיכרון יעקב, כרכור, בנימינה ועוד, שבהן נבנו שיכונים דו-משפחתיים בשנות השישים, שאיכלסו עולים שפונו מהצריפים – עם השנים, האוכלוסייה הזדקנה, רמת החיים עלתה. היורשים, או שמכרו את הבתים במחיר נמוך לאנשים שחיפשו בית צמוד קרקע, או ששיפצו והרחיבו את הבתים והפכו אותם לראויים למגורים ברמה גבוהה והגשימו את חלומם לגור בעיר בבית צמוד קרקע. העיריות השקיעו בשכונות אלה בכבישים, במדרכות במתנ"סים ובתשתיות, זה גרם ל"התברגנות" של השכונות הישנות – יציאה של אוכלוסייה חלשה וכניסה של אוכלוסייה צעירה מהמעמד הבינוני, שרוצה להגשים את חלומה לבית עם חצר וגינה.

מִצְפים בגליל

תוכנית המצפים בגליל בשנים 1979-1980, שנקראה גם "ייהוד הגליל" (יש שקראו לה "אכלוס הגליל" ביהודים, כי לא מייהדים שם אף אחד), במסגרתה החלו להקים יישובים כפריים חדשים, שאין להם קשר לחקלאות, כי החקלאות מיצתה את עצמה ורוב הקרקעות הטובות, כבר מעובדות. לשם כך נבחרה צורת יישוב חדשה, שנקראה –"היישוב הקהילתי". במסגרת התוכנית הוקמו "המצפים בגליל", שהם אשכולות של יישובים קטנים, עם מיספר קטן של משפחות, שנבנו בגושים, כשבכל גוש לא יותר מכמה עשרות בתים: גוש שגב, גוש תפן, גוש צפורי וגוש צלמון, כשהמטרה הלאומית היתה למנוע את התפשטות האוכלוסייה הערבית על אדמות מדינה, ומניעת התהוות רצף של יישובים בגליל ההררי, שהחלו ליצור "אגדי ערים" – רצף עירוני של יישובים ערביים. הגליל ההררי איכלס 75% אוכלוסייה של לא-יהודים, והתוכנית נועדה להגדיל את שיעור האוכלוסייה היהודית באזור. הפיתוי היה, אפשרות הקמת בית צמוד קרקע, עם גינה וחנייה בנוף יפה, כי רוב היישובים הוקמו על רכסי ההרים, שהעניקו איכות חיים ואיכות סביבה, והם נועדו לבני מושבים וקיבוצים וגם למהגרים מהעיר וגם לאלה שהעדיפו "בית שני" לסופשבוע. היישובים האלה לא הציעו תעסוקה במקום, והם התבססו על יוממות. אנשים שבאו להקים שם את ביתם, המשיכו לעבוד במקום עבודתם וליומם לשם.

ההתיישבות הכפרית החדשה הולכת ומתנתקת מהחקלאות, מנסה לענות על צורכי האוכלוסייה למגורים צמודי קרקע, שהביקוש להם עלה, בעקבות עליה ברמת החיים ורמת המינוע. מצד שני, יש אינטרסים לאומיים להקמת "המצפים", טריטוריאליים, מדיניים, ביטחוניים, דמוגרפיים, לשם כך נדרשה הוצאה גבוהה על תשתיות יקרות עבור אוכלוסייה מעטה, שלא שינתה הרבה את המאזן הדמוגרפי בין ערבים ליהודים. הפיתוח הצריך הפקעת אדמות מערביי הגליל, דבר שהביא להתקוממות אלימה של האוכלוסייה הערבית במה שכונה "יום האדמה", שהחל ב-30.3.1976 ועד היום תאריך זה מהווה גורם מתסיס ולאי שקט ביחסים בין ערבים ליהודים.

יישובים קהילתיים – "תוכנית הכוכבים"

גם "תוכנית הכוכבים" נועדה להגשים את החלום של בית צמוד קרקע. אלו יישובים שהוקמו בישראל בשנות התשעים לאורך הקו הירוק. זו היתה יוזמה של אריאל שרון, שר הבינוי והשיכון. הוקמו 9 יישובים חדשים בגדלים שונים לאורך הקו הירוק מנחל עירון עד מודיעין (קציר, בת חפר, צורן, מתן, צור יגאל, אלעד, שוהם, מכבים-רעות, לפיד וגם הערים מודיעין וחריש). מיקום היישובים החדשים נועד להיות על גבול הקו הירוק הסמוך למרכז הארץ ולאזור השרון. מרבית היישובים נבנו בבנייה כפרית ופרברית ללא קשר לחקלאות, רובם נקראו "יישובים קהילתיים". כשהמטרה למשוך זוגות צעירים ולהציע להם חיי קהילה בנוסף לבית צמוד קרקע במחיר זול. הם לא הבטיחו תעסוקה במקום, כי תעסוקה מבוססת על יוממות, לאותם מקומות עבודה שבהם הם עבדו. גם בצורה זו, אין הישובים הכפריים מתבססים על חקלאות, שמצריכה הרבה קרקעות, ומצד שני, אינה מהווה גורם משיכה בגלל רווחיותה הנמוכה.

תוכנית "בנה ביתך" בעיירות הפיתוח

תהליך הפירבור הלך והתרחב. תוכנית "בנה ביתך" היתה פרויקט שנועד לעיירות הפיתוח במטרה: למנוע עזיבת אוכלוסייה חזקה מעיירות הפיתוח, למשוך אוכלוסייה חזקה ומבוססת אליהן ולעודד הפרטת הבנייה בארץ. הביצוע כלל הקצאת מגרשים זולים לבנייה פרטית ולפי תוכנית אישית של המשתכן. אחוז מסוים מן המגרשים הוקצה לתושבי היישוב, או שהוגדרה להם עדיפות ברכישת מגרשים ובקבלת מענקים והלוואות. המטרה למשוך אוכלוסייה מבוססת (לרוב עבור משרתים בצבא הקבע ובכוחות הביטחון), כדי לשנות את התדמית השלילית שבה התאפיינו עיירות הפיתוח, שאיכלסו בעיקר עולים ואוכלוסייה חלשה כלכלית. ולמשוך אליהן אוכלוסייה מהמרכז לשוליים, במטרה לבזר את האוכלוסייה ולהקטין את הלחץ על המרכז. כשהיא מבטיחה בית צמוד קרקע, ברמה גבוהה על קרקע זולה.

הפירבור

תהליך הפירבור הביא לגידול בשטח הבנוי על חשבון קרקעות חקלאיות ובאזורי שוליים, על שטחים, שרובם בעלות המדינה. התהליך הביא לבנית בתים צמודי קרקע במושבים ולשכונות מגורים חדשות במושבים ובקיבוצים. הוקמו "ישובים קהילתיים" קטנים באזורים בעלי חשיבות מדינית וביטחונית. נעשה "שיקום שכונות" ישנות במרכזי הערים. התהליך העלה את רמת המגורים. הגשים את החלום של בית צמוד קרקע עם גינה וחנייה. משך אוכלוסייה מהמרכז החוצה לשולי הערים ולשוליים של המדינה. זה שינה את פריסת האוכלוסייה, בערי המושבה, בקיבוצים, במושבים, בערי הפיתוח וביישובים הקהילתיים החדשים שהוקמו במקומות בעלי חשיבות דמוגרפית ומדינית, במטרה לבזר את האוכלוסייה מהמרכז החוצה, ליצור רצף יישובים יהודיים לאורך הקו הירוק, להקים נקודות יישוב בתוך אזורים שיש בהם שיעור גבוה של לא-יהודים, כדי ל"יהד" את הגליל, מטעמים דמוגרפיים, לאומיים וביטחוניים.

תהליך הפירבור התבטא ביציאה מהמרכז שהיה כבר מלא, לשוליים שהיו חקלאיים והיו דלילים באוכלוסייה. תהליך זה הואט או נעצר בשנים האחרונות. האוכלוסייה גדלה בקצב גבוה, גם בשל העלייה הגדולה בשנות התשעים, וגם בגלל שיעורי ילודה גבוהים בסקטור החרדי והלא-יהודי. הביקוש לדירות הולך וגדל, גם מטעמים ספקולנטיים, שגורמים לעלייה במחירי הדיור. רזרבות הקרקע לבנייה במרכז במדינה אוזלות, ובמטרה להותיר קרקעות לדורות הבאים, לא ניתנים היתרים לבנייה נמוכה. המגמה התהפכה מביקוש לבתים נמוכים – לבניית מגדלי מגורים באיכות גבוהה בכל הערים, מגדלים שמצריכים פחות שטח ליחידת מגורים ונותנים מענה לבעלי אמצעים. מגדלי המגורים הגבוהים, הפכו ל"להיט", למרות עלותם הגבוהה.

גל הפירבור של הבנייה צמודת הקרקע, נבלם. החל גל של מעבר אוכלוסייה מבוגרת ומבוססת מהפרברים למגדלי יוקרה בבתים מרווחים בלב הערים, עם נוף יפה, בתים אלה מוקמים במקום בתים ישנים. יש תופעה של "התכנסות" למרכזי הערים וויתור על בית צמוד קרקע. גם אוכלוסייה מזדקנת, שחיה ברמת חיים גבוהה בבית צמוד קרקע, נוטה למכור את הבית הגדול ולעבור לגור במגדל בלב העיר, גם אם בתמורה תקבל שטח של פחות משליש מהבית שבבעלותה.

מאז ומעולם היו שינויים בהתיישבות האדם, בהתחלה נוודות, אחר כך מעבר לכפרים-חקלאיים. התפתחות התעשיה – גרמה ל"עיור" – הגירה מהכפר אל העיר, וגידול באוכלוסייה העירונית, מה"עיור" ל"פירבור" או ל"כיפרור" – מעבר של אוכלוסייה מהערים לשוליים למגורים צמודי קרקע. אבל כיום תהליך הפירבור נבלם, ומתחילה "שיבה אל מרכזי הערים" שהולכים ומתמלאים במגדלי מגורים ומשרדים – במטרה לחסוך בקרקע, שהולכת ואוזלת. על הבעיות שגורמת "ההתכנסות" הזו לא אכביר מלים. ימים ידברו!

חנה סמוכה מושיוב

10.4.2022

* * *

שושנה ויג

מודעת אבל

אַבָּא שֶׁלִּי מֵת

בְּעֶרֶב חַג שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח תשפ"ב

אַבָּא שֶׁלִּי הַצַּדִּיק הַטָּהוֹר

הַיָּפֶה בַּחֲלִיפוֹת מְחֻיָּטוֹת

אַבָּא שֶׁלִּי בֶּן הַחַיָּט מֵהָעֲיָרָה בְּפוֹלִין

תָּמִיד בַּעֲנִיבוֹת מְהֻדָּרוֹת וּבְמִטְפָּחוֹת בַּד

אַבָּא שֶׁלִּי שֶׁהָיָה דּוֹקְטוֹר לְיַחֲסֵי אֱנוֹשׁ

תָּמִיד בִּנְעִימוּת עִם כָּל הָעוֹלָם

בְּכָל שֶׁבֶר נוֹרָא

תָּמִיד מוֹצֵא אֶת הַטּוֹב

אַבָּא שֶׁלִּי עָלָה לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב

וּבְחִיּוּךְ נִפְרָד מֵאִתָּנוּ

אִמָּא חִכְּתָה לוֹ בְּשַׁעַר גַּן עֵדֶן

וְגַם אָחִי הַחַיָּל הַנִּצְחִי

קִפֵּץ לִקְרָאתוֹ בְּשׁוֹבְבוּת,

עַכְשָׁו כֻּלָּנוּ מְנוֹפְפִים לְשָׁלוֹם

לְכָל הַמֵּתִים שֶׁלָּנוּ

* * *

רמי הלוי

למה כתבתי את השיר "אני עוד חי"?

את הלום קרב הראשון פגשתי בטיול חברים לאדיס אבבה, בחור עם חזות אתיופית ישב ליד דוכן פלפל וכששמע שאנחנו מדברים בעברית שאל: "מה קורה? "

"תודה," צחקתי, "מה איתך, בטיול?" 

"לא ממש, ברחתי לכאן כי בארץ קשה לי לישון."

"למה קשה?" 

"אני נפגע פוסט טראומה."

באותו ערב סיפר לנו על התמודדותו, על הלחימה בלבנון בבינת ג'בל, על רב סרן יוסי קליין, אלכסנדר שוורצמן ז"ל וחברים נוספים שנפלו על ידו, על התמודדותו האישית הקשה עם לילות ללא שינה, סיוטים וחוסר שקט מתמיד.

כשחזרתי לישראל כתבתי את השיר: "אני עוד חי", דרכו ניסיתי להעביר את התחושות של הלום קרב וכל מה שהוא עבר ועובר, ושמתי במגירה. בעקבות המקרה המצער של איציק סעידיאן הוצאתי את השיר, פניתי למלחין קלוד פרץ שהלחין ושר בקולו המצמרר, ולגל כהן המוכשרת שיצרה את הגרפיקה. לאחרונה קיבל השיר את חסות "העמותה להלומי קרב בישראל" בראשותו של אורן ביטון והנשיא האלוף דני יתום.

אנחנו מקוים שהשיר יישמע בימי הזיכרון והעצמאות הקרובים ויעלה את המודעות לנושא "הלומי קרב".

רמי הלוי

https://youtu.be/w6KUQ5uF5zA

* * *

עדינה בר-אל

יוגה מהודו אל המושב בשרון

קרן אלוף שהתה עם משפחתה במשך שבע שנים בניו-דלהי, בה שירת בעלה דן כנספח חקלאי. הם שבו ארצה ומתגוררים במושב צופית. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על שיטות היוגה שלמדה בהודו והיא מיישמת בישראל, על החוויות שספגו שם, על בית הספר הבינלאומי בו "לכל ילד יש קול," על השונה והמשותף לאנשים ממדינות שונות, ועל ההנאה והאתגר לשוב לארץ ולמושב.

בשיחה עם קרן אלוף עלתה בי מחשבה שהאישה הצעירה הזו, ילידת 1975, היא טיפוס אופטימי, אוהב חיים, וכל שלב בחייה היא מגדירה כחוויה. היא פשוט צוברת חוויות. 

נראה שהסיבה לגישתה זו לחיים היא משפחת המוצא שלה, שהיתה לפי הגדרתה  "משפחה גדולה וחמה." אביה עלה ארצה בגיל שלוש מלוב. במשפחתו היו הורים ואחר-עשר ילדים. אימהּ של קרן, לעומת זאת, היתה בת יחידה. סבתה מצד אימה היתה אצנית בגרמניה, והוזמנה למשחקי הפועל בארץ ישראל. אז פרצה מלחמת העולם השנייה והיא נשארה פה. סבה, יליד אוסטריה, קיבל רשות מאייכמן לעזוב את אירופה עם אחיו, והם הצליחו לברוח ברגע האחרון ממוראות המלחמה. מרבית בני משפחתם ניספו בשואה.

גם את דור ההמשך ניתן לכנות "משפחה גדולה וחמה." לקרן יש שתי אחיות ואח. אחיה ואחת האחיות חזרו בתשובה. הם חרדים והולידו עשרה ילדים כל אחד. אחות שנייה היא קיבוצניקית, וחיה בעין המפרץ. "למרות השוני באורח החיים, אנחנו משפחה מאוד מלוכדת," מעידה קרן, "כל החמולה מקפידה להיפגש אחת לחודשיים שלושה למפגש משפחתי ומאז המעבר להודו אנחנו נפגשים פעם בשנה למשך שלושה ימים במקום נופש מוכשר, שיתאים לכולם. וזוהי הזדמנות נפלאה לילדים להכיר את בני הדודים. התגברנו על הקשיים ועתה אנחנו נהנים מהשוני."

קרן למדה בתיכון "שרת" בנתניה במגמת ביולוגיה וכימיה. בצבא היתה מורה-חיילת בפנימיית הכפר הירוק ברמת השרון. "הנוער אותו הדרכתי כלל קבוצה של נערים ונערות ישראליים יחד עם עולים מרוסיה ומאתיופיה. שחיו בקבוצה אחת ביחסים הרמוניים ונעימים ופיתחו קשרי חברות מאוד יפים.:  קרן מגדירה זאת כ"שירות חוויתי ביותר. שירות מתנה."

אחרי השירות היא ירדה לאילת, ושם שימשה כבודקת ביטחון במסוף הגבול "ערבה" עם ירדן. בהמשך עבדה בחנות לציוד צלילה.

התחלת הקשר עם חקלאות והקמת משפחה

"לימודיי האקדמיים היו  בפקולטה לחקלאות ברחובות, בחוג לביוכימיה ובמזון.  אהבתי התעסקות עם אוכל מאז שאני ילדה." היא מעידה על עצמה, "ובכלל אהבתי להמיס ולפרק, גם אוכל וגם מוצרי חשמל. רציתי להבין איך דברים מורכבים."

גם את שנות לימודיה בפקולטה היא מגדירה כ"שנים נהדרות. הלימודים היו קשים אבל מהנים. רכשתי שם חברים טובים, שעמם אני בקשר עד היום. ובכלל," היא מוסיפה, "החברים חשובים לי. אני אדם שאוסף חברים בכל שלב בחיים. יש לי חברים מכל מקום שהייתי בו.

"לאחר סיום הלימודים נשארתי לגור בדירת הסטודנטים ברחובות ולעבוד בעיר זו. שותפיי לדירה עזבו ואני תליתי מודעה בפקולטה לחיפוש שותף או שותפה. הראשון שנענה למודעה היה בחור חמד, גם הוא בוגר הפקולטה. הוא הגיע לדירה  עם ארגז תפוזים וכבש את ליבי."

שמו של בחור החמד היה דן אלוף. (יש לציין שהסיפור הזה סוגר מעגל. גם אביו של דן הוא אגרונום שלמד בפקולטה ופגש את רעייתו, אימו של דן, ברחובות.) 

קרן ודן נישאו בשנת 2005. הם הורים לארבעה ילדים: שחר בת 15, פלג 13, עומר 11, אלה בת ארבע וחצי. בני הזוג התגוררו בכרם מהר"ל במשך 10 שנים. שם נולדו שלושה מתוך ארבעת ילדיהם. קרן עבדה  בתחום של ציוד רפואי  הקשור להפרעות קצב לב וצינתורים, ודן בתחום החקלאות.

התחלת הרומן עם היוגה

בתקופת לימודיה לקראת התואר, בחופשה, נסעה קרן להודו לטיול של שלושה חודשים. "שם תירגלתי יוגה בפעם הראשונה, ומיד חשתי שזה הספורט המתאים לי, שממלא אותי. הזדמן לי להצטרף לקבוצת מטיילים שהציעו לי להתלוות אליה לשהות בת שבועיים בשיווננדי אשרם במדינת קרנטקה שבהודו. באותו אשרם היינו פעילים משעות הזריחה ועד השקיעה. מתרגלים יוגה, אוכלים מזון צמחוני איורבדי, לומדים את הפילוסופיה של היוגה. הכול באווירה קסומה, בסמוך לאגם טבעי, מה שהעצים את תחושת החיבור העצמי לגוף ולנפש. התאהבתי." אומרת קרן. 

"גם בארץ, במשך שש שנים מהחזרה מהאשרם, הייתי קמה יום יום בחמש לפנות בוקר ומתרגלת יוגה. עד שנולד הבן השני שלי. ילד שלא ישן בלילות. ובכלל אז התחילו החיים האינטנסיביים סביב משפחה, עבודה וכו'." 

המעבר להודו

אבל מאז חלמה קרן לשוב ולבקר בהודו. היא לא שיערה לעצמה שהיא תשוב לחיות שם תקופה ארוכה עם משפחתה. בשנת 2014 דן ניגש למכרז מטעם משרד החוץ, והוא נבחר לשמש בתפקיד נספח חקלאי. נספח מש"ב (המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי). "התרגשנו מאוד. התפקיד הוגדר לשנה עם אופציה לשנתיים. למרות שהייתי באמצע קריירה שלי בארץ, החלטנו לנסוע."

המשפחה הגיעה לניו-דלהי.  ובסופו של דבר נשארה שם שבע שנים, שבמהלכם נולדה בתם הצעירה  (כשהיו בחופשה בארץ).

"ניו-דלהי היתה חדשה לי," מספרת קרן, "לא ביקרתי בה בעבר. וזו היתה עבור כולנו חווייה לחיים. טיילנו שם ללא הפסק. היכרנו מקומות חדשים. זכור לי במיוחד הביקור של חמי וחמותי, שמאי ותאיר. ערכנו איתם סיור בן שבוע במדינת קארלה כשכולנו יחד ברכב נוסעים שעות כשלעינינו הנוף עוצר הנשימה של שדות התה של מונאר, המקום שהייתי בו בביקורי הראשון בהודו. שנים רציתי להגיע לאותו מקום, והנה הגשמתי את חלומי. הגעתי למקום עם משפחתי. זו בהחלט היתה חוויה נהדרת." 

בכל שנות שהותם בניו-דלהי הם ניצלו את החופשות של בתי הספר לטיולים גם בהודו וגם מחוצה לה. "ראינו עולם." מספרת קרן. "בכל חופשת חורף בילינו בגואה. שם הילדים נהנו מחופש מלא,  שכלל טיולים יומיים בחיק הטבע, ארוחות טעימות וזולות במסעדות המקומיות, מפגשים ראשונים או חוזרים עם תיירים, (שחלקם הגדול מגיע באותה תקופה לביקור ארוך באותו החוף בגואה), וכמובן מפגשים עם הקהילה המקומית והכי הרבה ים וחוף... חלום... בנוסף, הספקנו לערוך ביקור של שלושה שבועות ביפן ושלושה שבועות בטיול קרוואנים בניו-זילנד. לבקר בתאילנד ובאיים המלדיביים.

"היו אלו חוויות מהנות, מגבשות, עוצרות נשימה אך לא פחות מאתגרות כשמתלווים אלינו 3-4 קטנטנים עם דרישות שונות משלנו והצורך להתאים את הטיול לכולנו. 

"המפגש עם אנשים רבים ושונים גם הוא היה יתרון גדול מאוד. "התאהבנו באנשים ההודים, שהם באופן כללי עם חם, אוהבי ישראל וקצת דומים לנו אך ללא חמימות המוח. מאוד קשה להוציא הודי משלוותו. 

״גם בכביש, שהוא התגלמות הכאוס ההודי, מעולם לא נתקלתי במריבה, קללה, או הפגנת כוחנות. חותכים אותך עם חיוך,״  אומרת קרן, "ובכלל היופי בשליחות בחו"ל הוא מפגש עם העולם, מפגש עם מגוון קהילות,  נציגים דיפלומטיים, עובדי חברות גדולות של תעשיות צבאיות, מיחשוב ועוד. היו עימנו בניו-דלהי  קוריאנים, גרמנים, הולנדים, ספרדים, סינים, יפנים, שלל מדינות ערב ועוד. למדנו שהשפות שונות, ואנחנו מתקשרים זה עם זה באנגלית, לעיתים אנגלית עילגת, ובכל זאת מתברר שכולנו  בנויים מאותם חומרים, כולנו מתמודדים עם אותם דברים:  ילדים, זוגיות, פרנסה. והעיקר, אנחנו והילדים למדנו לקבל את השונה מאיתנו, דבר שהודגש גם בבית הספר הבינלאומי."

בית הספר הבינלאומי – לכל ילד יש קול

ילדי משפחת אלוף למדו בבית הספר הבינלאומי בניו-דלהי. "על הדגל שהם הניפו היו חרוטים שני ערכים: השוויוניות והשונות. השונות היא הסטנדרט. ללא הבדל דת, צבע, מין ומגדר. הכיתות קטנות, ובכל כיתה יש מורה וסייעת. אין הרמת קול בכיתה. כאשר המורה רוצה שקט היא מצלצלת בפעמון טיבטי קטן, ומיד משתרר שקט."

והיא ממשיכה לתאר מה שגרם לישראלים להתפעל: "כל התלמידים שקטים, סבלניים, עומדים בטור במרחק זרוע זה מזה, פונים בנימוס למורים. יש כבוד הדדי. המורים סמכותיים," מדגישה קרן, "אבל רואים את האדם בילד. זוהי ראייה חינוכית מאוד מפותחת. לכל ילד יש קול. הם רואים את כל הילדים ומעצימים אותם. אפילו כאשר ילדיי היו חולים, הם הביעו רצון ללכת לבית הספר."

כאשר קרן מתבקשת להצביע על ההבדל בין בית הספר שם לבין בית הספר בארץ, בו נקלטו עתה ילדיה, היא מתנסחת בזהירות. לדבריה היא אינה רוצה לבקר את הנעשה בארץ, אלא רק לתאר מצב. "ההבדל הוא קודם כל בכמות החומר. שם למדו נושא מסוים כמה חודשים, התעסקו בנושא אחד ולמדו אותו מכל היבטיו בדרכיי חקר שונות, עם מצגות. המטרה היתה להעמיק את הידע, ופה בארץ כמות החומר אדירה. המורים חייבים להספיק 'להעביר' את החומר ואין להם זמן לדברים נוספים. לדעתי חסרה פה חוויית הלימוד והחקר. לומדים, ובעיקר משננים, כדי להצליח." 

התמחות ביוגה

בשנה הראשונה בהודו עוד חשבתי לחזור לתחום שלי, ציוד רפואי. אבל היה לי קשה למצוא עבודה. מצאתי את עצמי במפגשים הדיפלומטיים מחליפה דעות וחוויות עם נשים במצבי, אשר הציגו את עצמן ואת הפעילויות שלהן, מחפשת דרך (כי כך נהוג ומוכר) להציג ולהגדיר את עצמי דרך העשייה שלי ולא כאשתו של... התחלתי ללמוד פסנתר ולשחק טניס, ובמקביל התחלתי שיעורי יוגה. וכך מצאתי את עצמי בקורס מורי יוגה הראשון, פורשת מהתהילה העתידית של פסנתרנית דגולה או שחר פאר הבאה. כבר בסיום קורס זה התחלתי ללמד. חצי שנה אחר-כך למדתי בעוד קורס yin יוגה, שהיא יוגה רכה, מדיטאטיבית, המחזקת את שלד הגוף ואת רקמות החיבור העמוקות. בשיעורים שלימדתי שילבתי (ועדיין משלבת) בין שתי הגישות ה-yin  וה-yang, שהיא היוגה הדינאמית יותר – יוגה ויניאסה – אשר עובדת יותר על חיזוק שרירי הליבה ובנית מסת שריר."

אבל עדיין קרן חשה שחסר לה משהו, משהו שהיא איננה יודעת להגדיר, ואז שמעה את המונח "יוגה תרפיה".

יוגה תרפיה

 ״את המונח יוגה תרפיה שמעתי לאורך שנים, והוא הדהד בראשי אך לא במודע תקופה ארוכה.״ אומרת קרן. לאורך השנים בהודו היא יצרה  קשר עם כמה בתי ספר המלמדים את התחום, בניסיון להשתלב בלימודים, אך הדרישות היו להגיע לאשרם למיספר חודשים. הדבר לא התאים לסטטוס המשפחתי באותה תקופה. בשנת 2019 כל המשפחה חלתה בקורונה, והמשפחה כולה הגיע לביקור מולדת של כשלושה חדשים. 

"מיד לאחר שובנו חזרה להודו קיבלתי אימייל מהאשרם בהודו, שזכר שאני מתעניינת בנושא. בו הודיעו לי שבימים הקרובים נפתח קורס הכשרה בזום בנושא זה. התחברתי לפגישת ההיכרות והתלהבתי מאוד. אבל היססתי. זה היה קורס בו לומדים חמישה ימים בשבוע, בכל יום שלוש שעות, מחמש אחר הצהריים עד שמונה בערב. (שעות השכבת הילדים ...). אמרתי לדן בעלי: 'אני לא יודעת איך אצליח להתמודד עם זה.'  התגובה של דן דחפה אותי לא לוותר: 'את הרבה זמן מחפשת את זה. ותמיד תהיה סיבה למצא למה לא. זה עכשיו או לעולם לא.' ואז היה לי ברור שאני אצטרף לקורס, למרות החשש להתחייב." המבוא לקורס ארך כחצי שנה והקורס המלא עוד שנה וחצי. והיא עשתה זאת!

"מרגע שהתחלתי,," היא אומרת  "חשתי העצמה. זה הוסיף לי ידע, רקע בפילוסופיה של היוגה, הבנה עמוקה יותר של הרקע של עולם היוגה, של התורה הזו, שהיא בת אלפי שנים. קיבלתי כלים וערכים חשובים ביותר עבור עצמי ועבור המטופלים והמתרגלים שלי. אין ספק שזו אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי."

מהי יוגה תרפיה?

קרן מסבירה: "זוהי שיטה טיפולית המשתמשת בכלי היוגה המגוונים: אסאנות (תנוחות), פראנאימה (טכניקות שונות של נשימה), מודרות (מנחים שונים של כפות הידיים, פנים, גוף המשלבים את מערכת העצבים), קריות (פעולות לניקוי הגוף) ועוד, בתוספת מדיטציה. כל זאת על מנת להביא את המטופל לחיים מאוזנים.

"על פי פאטנג׳לי – שאיגד את תורת היוגה למקבץ פסוקים – מקור המחשבות המתרוצצות והלא מרפות שלנו הוא כמה דחפים, אותם הגדיר כחמשת המקורות לסבל (klesha).

"ביניהם: הבורות – אי הידיעה, חוסר היכולת להבחין בין זמני לנצחי; אגו – תחושת האני- כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו על פי האובייקטים שסביבנו, כגון נכסים, אנשים, תחום עיסוק. הפחד למות – הפחד הבסיסי מהפסקת החיים, מהפסקת הקיום, מהזמניות, מן הלא נודע. 

"בתרגול היוגה אנו מתאמנים לחשוב פחות ולנשום יותר. ובכך הסכסוך עצמי הולך ופוחת, ואנו נמצאים במצבי רגיעה ושחרור מתמשכים לאורך זמן. המטרה של המטפל היא להתאים לכל מטופל את התרגול המיטבי בעבורו, ולהביא לחיים מאוזנים. המטופל מקבל כלים להיות מודע לגוף ולנשימה ולהשתמש בהם על מנת ולשלוט ברמת הלחץ שלו. בנוסף, הטיפול משלב הנחייה לאורח חיים, תזונה ושינה מאוזנת."

התאקלמות בארץ ויישום היוגה

משפחת אלוף הגיעה ארצה לאחר שבע השנים בניו-דלהי. למזלם יש בית פנוי עבורם בנחלה של סבא וסבתא במושב צופית. הילדים מתאקלמים במוסדות הלימוד שלהם, רוכשים חברים חדשים ונהנים מן המשפחה המורחבת. 

דן עובד בחברה המפתחת את תחום הקנאביס הרפואי ולשימושים נוספים בחו״ל. למזלה של קרן יש במושב סטודיו ליוגה ופילטיס, והיא מדריכה שם כמה קבוצות תרגול בשיטות יוגה שונות – יוגה דינמית, יוגה רכה וגם יוגה תרפיה. כמו כן היא מעבירה סדנאות שונות כגון סדנת גב, שמיועדת לאנשים שסובלים מפריצת דיסק וכאבים. הקבוצות של קרן  מיועדות לכל רמה של ידע ביוגה ולכל גיל. כמו כן יש גם טיפולים אישיים של יוגה תרפיה.

קרן עובדת בנוסף בהדרכת יוגה לשתי קבוצות בהוסטל לבוגרים בכפר-סבא, אשר מהווה מסגרת דיור לאנשים עם צרכים מיוחדים. "אילו הן שתי קבוצות יקרות לליבי מאוד." היא אומרת. 

קבוצת תמיכה בזום

אבל הקשר עם העולם לא נקטע בעת חזרתם לארץ. במקביל לחוגים ולסדנאות שהיא מעבירה כאן, קרן מנחה קבוצה בזום באנגלית מזה שנתיים, מאז תחילת הקורונה.

מספרת קרן: "המשתתפות הן מארצות שונות: אנגליה, אוסטרליה, רוסיה, הודו, איטליה, שבדיה. חלקן היו תלמידות שלי בהודו ושבו למדינותיהן, וחלק מהן לא פגשתי מעולם. אגב, אחת מהן הפכה למטופלת אישית שלי. במהלך השנתיים בהן אנחנו נפגשות בזום לטיפול אישי היא עברה מהודו למקסיקו, ואחר כך לשוודיה  ולהולנד." 

פעמיים בשבוע מנחה קרן קבוצה זו. ולמרות המרחק היא מעידה על קשר רגשי וחברי ביניהן. "זוהי הקבוצה הכי אינטימית שלי. אנחנו משתפות זו את זו בכל הפחדים, הכעסים וגם הבעיות הגלובאליות הכלליות,  כגון המלחמה של עכשיו באוקראינה. בעצם," אומרת קרן, "היא הפכה לקבוצת תמיכה. אני מתחילה את המפגש בשאלות: מה כואב פיסית, מה מדאיג נפשית. ולפי תשובותיהן אני מחליטה במה להתמקד במפגש זה. השיעור ממש זורם וכולל כאמור תרגול תנוחות, נשימות ומדיטציה. הכול מכוון לשם." והיא מביאה דוגמאות: "היום סיפרה משתתפת אחת שהיא מאוד לחוצה. עליה להרצות במשך שמונה שעות והיא לא הצליחה לישון היטב בלילה.  מובן ששיעור זה הוקדש להפגת לחצים. גם אני זכיתי לתמיכה של הקבוצה," היא מוסיפה, "חברתי הקרובה היתה חולה ונפטרה. הקבוצה ידעה שהיא חולה והיתה איתי גם בעת הקשה כשליוויתי אותה במחלתה, וגם בשבוע בו נפטרה. באותו שבוע שיתפתי אותן בצער רב מלווה בבכי, קיבלתי את תמיכתן המלאה וחיבוק וירטואלי חם, ובהמשך עברנו לתרגול יוגה להרפיית הלב. באמצעות הקבוצה הזו בזום נוכחתי לדעת שוב, עד כמה העולם קטן. לא משנה מאיפה באת. את מתמודדת עם אותן בעיות כמו כולן." 

חלונות פתוחים במושב

על השאלה, מה טוב במושב? זו עונה קרן: "אחרי שנים רבות חזרנו לשורשים תרתי משמע. קרובים לחברים הוותיקים ולבני המשפחה. במשך שבע שנים התגוררנו בדירה מפוארת, גדולה, בשטח של 400 מטר מרובע. אבל החלונות היו תמיד סגורים בגלל זיהום האוויר הגבוה מאוד בניו-דלהי. לפני כל יציאה מהבית בדקנו את מידת זיהום האוויר, ואם יש צורך במסכת פנים. (וזה היה לפני מגפת הקורונה...). וכאן במושב, נפתחים החלונות בכל בוקר, הדלת פתוחה כל היום. בעצם מכניסים את החוץ הביתה. כיף לשלב בין החוץ לבית. אנחנו מאוד נהנים לארח בחוץ."

קרן ודן מכירים את החיים במושב וההווי בו עוד מתקופת היותם בכרם מהר"ל. והם שמחים לחזור לחיי הקהילה. 

וקרן מסכמת בנימה האופטימית האופיינית לה: "אנחנו מלאי הכרת תודה על הדרך שעשינו, על כל מה שקרה לנו וקורה לנו עכשיו. אמנם יש אתגר לשוב ולהשתלב בחברה, גם לנו וגם לילדינו. אבל התחלה חדשה מאוד מרגשת." והיא מוסיפה ומספרת: "שמעתי ברדיו ריאיון עם ילד אוטיסט, שנשאל בסוף ריאיון עמו, מה הוא מאחל למאזינים, ותשובתו היתה: 'אני מאחל לכולם להיות שמחים בחלקם.' זה מאוד נגע לליבי, וגם אני מאחלת זאת לכולם ולי עצמי."

עדינה בר-אל

נדפס ב"קו למושב", גיליון 1227, מיום 31.3.2022, תחת הכותרת : "צוברת חוויות וחברים".

* * *

נעמן כהן

גזענות

המלחין הזמר שלמה גרוניך, אמר לקהל מאזיניו בסיום הופעה בפסטיבל עין גב: "הסתכלתי על הקהל אמרתי, כזה קהל אני רוצה תמיד. באמת אתם כל כך אשכנזים כאלה. אין פה אפילו צ'חצ'ח אחד. ואתם משתפי פעולה כמובן כמו ווזווזים. יפה, אני גאה בכם, אתם שרים יפה."

מניה וביה התייצבו אשכנזים רבים נגדו וגינו אותו ואמרו שהם מזוזעים מהגזענות, לעומת זאת אף יהודי-ערבי (מהנעלבין) לא יצא נגדו וגינה את מילת הגנאי הגזענית שלהם לאשכנזים, בהם השתמש גרוניך: "ווזווזים". האין לאשכנזי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ... ואם יהודי-ערבי פוגע באשכנזי, לאיזה שפל רוח יצפה ממנו, על פי המופת היהודי-ערבי?

אז מה זה אומר על גזענות?

הגזענות של יאיר לוי

היהודי-הערבי, יאיר לוי, המתנאה להיות צמחוני ורבה הראשי של הפזורה הבדואית, יצא בהצהרה בהאי לישנא: "אסור היה להעלות את השמאל המתועב לארץ, היה צריך לפזר אותם בארה"ב שיתגזענו של על הצוענים, אולי החברה שם היתה עושה להם חינוך מחדש. עלייתם של השמאל הלבן לארץ הביאה לפה רק הרס, חורבן, רצח, טרור. מי שרצח, שחט ושרף כפרים שלמים ערבים על לא עוול בכפם ושחט ביד שוטרים בריטים, זה השמאל הלבן. מי שחטף את ילדי תימן ושחט להם ועזה ניסויים כמו ד"ר מנגלה זה השמאל הלבן."

https://twitter.com/BenCaspit/status/1516835083235184642?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

אז מה זה אומר על גזענות?

מועד תחילת צום הרמאדאן

אל-ארצ'י, העיתון הערבי בשפה העברית החל לפרסם את זמני סוף הצום רמדאן:

https://twitter.com/noa_landau/status/1517082746300084225?t=Gd-5VGlcKkT9knimUCdj5w&s=03)

רק מוזר ששוקן ונבזלין שהפכו את עיתון "הארץ" העברי לעיתון ערבי בעברית, אינם מציינים בעיתונם גם את מועדי הצומות הנוצריים ואת חגיהם. האם זו אפליה מכוונת?

https://twitter.com/naaman_c/status/1517250082529157120

אז מה זה אומר על גזענות?

דמויות "מופת" לחג הפסח

עיתון "אל-ארצ'י", העיתון הערבי בעברית הביא לכבוד חג הפסח (והרמאדאן) שתי דמויות "מופת".

1. דמות מופת של מתנחלת בשומרון בשם נטע גולן (לא הצלחתי למצוא את שמה המקורי).

תשאלו וודאי איך שוקן ונבזלין מעלים בעיתונם מתנחלת בשומרון כדמות מופת? התשובה פשוטה, נטע גולם מתנאה בכתבה שהיא: יהודייה שהתאסלמה והסתערבה: "הכותבת פעילה בקבוצת ישראליות וישראלים נגד אפרטהייד וגרה בשכם עם בעלה, בנותיהם וחתול." מתנחלת יהודייה שמתאסלמת ומסתערעבת היא כשרה, הרי רק לערבים מותר לכבוש ולהתנחל.

נטע גולן (היא לא מפרסמת את שמה הערבי-מוסלמי החדש) מלינה שלמרות שיש לה צו הבאה לבית משפט, המשטרה היהודית לא עצרה אותה כמו מפגינים ערבים אחרים, בהפגנה לרגל "שבוע האפרטהייד הישראלי" ונגד מדיניות המעצרים המינהליים"... " אני," כותבת גולן בגאווה, "אחת מכ-130 אזרחיות ואזרחי ישראל שהכריזו על כוונתם להפסיק לשתף פעולה עם מערכת האפלייה וההפרדה הישראלית. נגד העובדה שפלסטינים נעצרים על עצם היותם פלסטינים, שהרי שני מיליון פלסטינים כלואים כבר 15 שנים ברצועת עזה הנצורה, בהם כמיליון ילדות וילדים מתחת לגיל 15, שנולדו וחיו כל חייהם תחת מצור ותחת איום מתמיד של אלימות קטלנית. הם כלואים כל חייהם בגלל שלא נולדו לאם יהודייה." (גולן כמובן משקרת במצח נחושה. לעזה יש רצף טריטוריאלי לכל 13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים ע"י הערבים, מהאוקיינוס האטלנטי עד להודי).

(נטע גולן, "הייתי אמורה להיעצר, אבל אני יהודייה", "אל-ארצ'י", 20.4.22) (בלי קשר תאריך יום ההולדת של היטלר)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10752672

אם היתה גולן באמת דמות מופת בעלת יושרה, היתה הולכת מיד למשרד הפנים הישראלי ומבטלת את אזרחותה הישראלית, או לפחות משנה את הסטאטוס מיהודייה למוסלמית, אבל היא רוצה להרוויח משני העולמות גם מהאזרחות הישראלית וגם מהזכות לצאת נגדה. מן הסתם אם היתה משתמשת בזכות כזו בשכם, מזמן כבר היתה מוצאת עצמה תלויה על חוט חשמל כפי מנהגם.

2. דמות מופת של שחר אלגריסי. ולמה נבחר אלגריסי לשמש כ"דמות מופת" ע"י שוקן ונבזלין? פשוט כי הוא ירד מהארץ לפני 32 שנה לאמסטרדם ופתח בה חנות לפרקטים.

"אני," כותב אלגריסי, "שהייתי פעם קצין גאה בצבא ההגנה לישראל, יודע היום שאם הייתי נולד בצד השני של הגדר הייתי קצין גאה בצבא ההגנה לפלסטין." (מעניין לאיזה צבא? לחמאס לגדודי קסאם, או לארגון הג'יהאד של אש"פ "כתאאב שוהאדת אל-אקצה" – "השהידים של הקצה"?)

"האמת היא," מסביר אלגריסי, "שנקודת השבירה הגיעה כבר לפני שנה. בימים שאחרי המבצע האחרון בעזה, איך מעזים לעמוד ככה, כל הגנרלים המצוחצחים האלה ולדבר על הישג ענק וניצחון מוחץ. הם הרגו 65 ילדים. לנגד עיניי ראיתי את הילדים מהגן מול ביתי באמסטרדם הולכים בטור לפארק בשכונה, ותהיתי לאיזה אורך תגיע שורה של 65 ילדים. לנגד עיניי ראיתי את הילדים מהגן מול ביתי באמסטרדם הולכים בבוקר יד ביד עם אפודים צהובים לפארק בשכונה.

(שחר אלגריסי, "תודה על השנים הנפלאות ביחד. תמשיכו בלעדי", "אל-ארצ'י", 20.4.22) (בלי קשר תאריך יום ההולדת של היטלר)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10752588

אז ככה, מוזר שאלגריסי אינו מזכיר את עשרות אלפי היהודים גברים נשים וטף שהובילה המשטרה ההולנדית אל מותם, ואת אחוז ההתנדבות הגבוה ביותר באירופה הכבושה לוורמכט ולאס.אס בקרב  ההולנדים, וגם לא את אחריות הולנד לאלפי הנטבחים בסרבריניצה:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4091252,00.html

בכל מקרה במצב שבו כיום רוב הילדים הנולדים באמסטרדם הם מרוקאים, ירגיש בוודאי אלגריסי (שם משפחתו על שם מקום בדרום מרוקו) באמסטרדם בבית (למרות אשתו ההולנדית נוצרייה), וימשיך למכור להם פרקטים. אנחנו כמובן נמשיך כאן מצוין בלעדיו, רק שיניח לנו ויכתוב כתבות בעיתונות ההולנדית. נראה אותו.

שוב חזרה לשנות השלושים (או למאה השביעית לספירה)

סגן שרת הכלכלה יאיר גולדנר-גולן:"אנחנו מתחשבים ברצונות של רע"מ בהר הבית ואנחנו גאים בזה." 

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=740026&forum=scoops1

https://m.ynet.co.il/articles/h1hnc3tvc

ח''כ עופר כסיף (מישהו יודע את שמו המקורי?) – עלה התאנה "היהודי" של הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), מביע התנגדות לתפילה בכותל המערבי: ''תפילה בכותל אינה לגיטימית, מדובר בשטח כבוש, בעלי הבית הם הפלסטינים."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=739983&forum=scoops1

אגב בעובדות הוא צודק. אכן מדובר בשטח כבוש שנכבש ע"י הערבים, שעשו את אחד ממעשי הנבלה הגדולים ביותר בהיסטוריה – הפיכת המקום הקדוש ליהודים לקדוש לערבים ולמוסלמים, והם כרגע בו בעלי הבית.

יאיר למפל-לפיד מכחיש הטרור ערבי

שר החוץ והחליף העתידי, יאיר למפל-לפיד, כמזכ"ל האו"ם – כאשר הוא עושה סימטריה בין הטרור היהודי והטרור הערבי: "המשך האלימות משרת רק את האינטרסים של הקיצוניים משני הצדדים. רק אתמול עצרה ישראל קיצונים יהודים שניסו ללבות את המתיחות בירושלים. מתונים מוסלמים צריכים לעשות את אותו הדבר כשמדובר בקיצונים איסלאמיים."

https://twitter.com/yairlapid/status/1517165959953403907?t=wCJSWJskcEox6WSymhssEA&s=19

במקום להבליט לעולם את הטרור הערבי-מוסלמי הרצחני, ואת הפרעות על הר הבית הפוגעות ביהודים ובערבים, עורך למפל-לפיל סימטריה בין טרור ערבי-מוסלמי, לאי-טרור יהודי, ובכך מאיין למעשה את הטרור הערבי-מוסלמי. דומה שמדי יום פולט יאיר למפל-לפיד שטות חדשה המסכנת את כולנו.

בין גיס חמישי ערבי לקפה עם סודה

במלחמת האזרחים בספרד (1936-1939) בין תומכי הפשיזם בהנהגת הגנרליסימו פרנסיסקו פאולינו ארמנחילדו טאודולו מויסס פרנקו אי מאסאס באמונדה סלגדו פרדו, המכונה "אל קאודייו" (El Caudillo, (בספרדית "המנהיג") – לבין תומכי הרפובליקה, הצהיר אחד ממפקדי הצבא של פרנקו גנרל אמיליו מולה, ערב כיבוש מדריד, שלרשותו יש ארבעה גייסות, ובנוסף בתוך מדריד יש לו גיס חמישי, התומך בו.

האם ערביי ישראל הם גיס חמישי ויסכנו אותנו במערכה הבאה?

"המענה לאיום מבית – לא מספק": במערכת הביטחון מעריכים כי ערביי ישראל יתערבו בלחימה, בכירים מזהירים מפני עימותים אלימים יותר מאלה שהתרחשו בזמן שומר החומות, ומזהירים: "זה עלול להוביל למיני מלחמת אזרחים." הנחת העבודה במערכת הביטחון היא שבסבב הלחימה הבא בעזה או בצפון, יצטרפו למערכה גורמים מקרב ערביי ישראל. בצה"ל ובמשטרה אמנם ננקטו לא מעט צעדים בשנה החולפת כדי להתכונן לאפשרות כזאת, אבל גורמים בכירים מזהירים כי המענה שניתן עד כה רחוק מלהיות מספק.

קריאת ההשכמה לישראל היתה במבצע שומר החומות לפני כשנה, במהומות בערים הערביות וכן בצירי התנועה בדרום ובכמה מוקדים בצפון. בעקבות זאת, הוקמו כמה צוותים משותפים לצה"ל ולמשטרת ישראל, שבהם הוחלט על שורת צעדים שנחשפו מוקדם יותר השנה ב"ישראל היום": גיוס מהיר של פלוגות מג"ב במילואים; הסטת פלוגות מג"ב הסדירות מהפעילות בשטחים לפעילות תחת פיקוד המשטרה בערים המעורבות, והחלפתן בכוחות צבא בסדיר או במילואים; והקמה של חטיבת מג"ב במילואים כבר השנה, ושל שתי חטיבות נוספות בשנים הקרובות.

ההערכות הן שבכל מתאר של עימות עתידי צפויה אלימות גדולה בהרבה. עוצמת ההתנגדות תהיה תלויה בכמה משתנים: בהרתעה ובמשילות שתפגין ישראל, במידת האסרטיביות שיפגינו ההנהגה של ערביי ישראל וגורמים מתונים מקרב החברה הערבית, ויותר מכל – באופי המלחמה. בתרחיש של מלחמה בלבנון, שבו בכל יום ישוגרו לישראל אלפי רקטות שיסבו הרוגים ונזק בהיקף משמעותי, עשויים להיות מי שיבקשו לנצל את הכאוס כדי לאתגר את המערכת עוד יותר.

זה יבוא לידי ביטוי בניסיונות לשבש תנועת כוחות ברחבי הארץ, בחסימת כבישים וכניסות לבסיסים, באלימות בערים המעורבות ובפגיעה ברכוש ציבורי ופרטי גם בערים הערביות.

גורמים בכירים מזהירים כי המענה הנוכחי לתרחישים האלה רחוק מלהיות מספק. הם סבורים כי משטרה חלשה שלא מצליחה לקיים הרתעה מספקת בשגרה, לא תצליח לעשות זאת בחירום. "ב-30 השנים האחרונות אוכלוסיית ישראל הכפילה את עצמה, אבל המשטרה גדלה רק ב-20 אחוז", אומר ניצב בדימוס זוהר דביר, לשעבר סגן המפכ"ל ומפקד המחוז הצפוני במשטרה, ובעבר גם מפקד הימ"מ.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=739900&forum=scoops1

הועלתה הצעה לקיים משמר לאומי שיתערב במקרה של הישנות הפרעות בערים המעורבות, אך שנה אחרי הפרעות הקודמות, נפתלי בנט והשר לביטחון פנים עומר ברוצלבסקי-בר-לב לא עשו דבר. האם בגלל רצונם לרצות את התנועה האיסלאמית שבה תלוי שלטונם?

חג הנכבה

שני אירועים לציון "הנכּבה" התקיימו בחיפה. במכון "אמיל תומא" ברחוב לוחמי הגיטאות במושבה הגרמנית. אירוע לציון "74 שנים לנפילת חיפה הערבית." האירוע מתקיים על ידי מכון "אמיל תומא", מחוז חיפה של המפלגה הקומוניסטית ועיתון "אל-אתחאד". בהזמנה לאירוע נכתב: "במלאת 74 שנים לנפילת חיפה הערבית, מכון 'אמיל תומא' ללימודי פלסטין וישראל, בשיתוף עם מחוז חיפה של המפלגה הקומוניסטית ועיתון אל-אתחאד, יארח יום עיון היסטורי שכותרתו: 'בדרך העקובה מדם מדיר יאסין לחיפה וקרב ההישרדות: הנכבה של חיפה... העמידה מולה ותוצאותיה."

על פי ההזמנה, באירוע השתתפו פרופ' מוסטפא כבהא, מנהל מכון "אמיל תומא" עסאם מח'ול וההיסטוריון איסכנדר עמל, ששימש בעבר סגן ראש העיר חיפה. את האירוע ינחה עורך עיתון "אל-אתחאד", חסן מצארוה.

במרכז לתרבות ערבית ברחוב י.ל. פרץ האירוע ביוזמת "חרכּת שבּאבּ חיפה" (תנועת צעירי חיפה), האומרים: "בתקופה אחרונה, הפכה נפילת חיפה לסמל להמשכיות האחיזה בצל המשך הנכבה והשלכותיה הישירות על חיינו. ההתקוממות העממית האחרונה (הכוונה לאירועי מאי אשתקד) וכל מה שליווה אותה – מהניסיונות לעקור משפחות פלסטיניות, דיכוי שלטוני אכזרי והתפרצות המתנחלים על השכונות ערביות – מדגישים שהסכנה עדיין קיימת ושיום השנה לנפילת העיר וכיבושה הוא מעין תזכורת שנתית לחשיבות המשך המאבק נגד ניסיונות כפייה ושליטה קולוניאלית... ומה שהיה בשנה שעברה, כך הוא היום; הכיבוש ממשיך לפלוש למסגד אל-אקצא, והחיסולים ממשיכים בנקודות התפר ובתוך הערים הפלסטיניות הכבושות. לכן, בעיצומו של קרב חדש שאנו מנהלים עם הכיבוש, חובה עלינו כתושבי העיר הזו לשאול את עצמנו: חיפה לאן?.."

בין המשתתפים באירוע, ד"ר ערוה סויטאת, חבר ועדת השימור בעירייה, וד"ר ג'וני מנצור, שהציג את 'נפילת חיפה' בתמונות ומפות. על החלק המוזיקלי באירוע: לילה ג'ובאן וסוהיל ג'ובראן.

ב-21 באפריל 1948 החלה המערכה האחרונה בקרב על שחרור חיפה במבצע שכונה "ביעור חמץ". בבוקרו של אותו יום, התקבלו הודעות כי הבריטים נטשו את עמדותיהם באזורי החיץ שבין השכונות היהודיות והערביות. הבריטים הודיעו כי אין בכוונתם להתערב בקרבות שבין הצדדים וכי יאבטחו רק דרכים שהכרחיות לפינוי הבריטי שתוכנן ל-15 במאי. ב-23 באפריל כבר פרסמה ההגנה הודעה על כינון שלטון עברי בעיר. הוויכוח האם התקיימו גירוש או בריחה ממשיך להעסיק את ההיסטוריונים והפוליטיקאים עד היום, והוא תלוי אג'נדה ונקודת השקפה.

https://www.colbonews.co.il/haifa-news/123133/

הגזען האחמדי, איימן עאדל עודה, יו"ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), כתב בספר הפנים שלו: "בתאריך זה נפלה עירי חיפה בשנת 1948. במהלך ימי איום, רצח וגירוש הפכנו מ-70 אלף ערבים ל-2,000 בקירוב. גורל משפחתנו הגרעינית היה עקירת דודתי פתחיה, שעדיין פליטה בירדן. אחד מהשקרים של מושלי ישראל הוא כי הנכּבה היא תוצאה של התקפת מדינות ערב על ישראל שאילצה אותה להיכנס למלחמת הגנה, ולכן חיפה כמו אחיותיה ננטשה באפריל לפני ההכרזה על הקמת ישראל ולפני הכרזת המלחמה של מדינות ערב!

"היום המספר בפועל של תושביה הערבים של חיפה הוא 50 אלף בקירוב, הם מתבלטים בנוכחותם ובהצלחותיהם, עד כי מי שמבקר בחיפה ייחשב את שיעורם בתושבים כפול משיעורם האמיתי. שלום לאנשי עירי בחיפה, שלום לאנשי ואדי נסנאס, ואדי אל-ג'מאל (שמה הערבי של שכונת עין הים), כבאביר, חליסה ועבאס והאלפים הפזורים בעורקים של העיר לתמיד על דרך ההשתייכות לעיר ולעם ולערכים האצילים, והנוכחות הקולקטיבית והפצת האהבה בינינו."

https://www.colbonews.co.il/haifa-news/123177/

יש המתנגדים לציון הנכבה ע"י ערביי ישראל, אני דווקא תמיד תומך באזכורה. כפי שכבר כתבתי כאן: הנכבה עונש מוצדק ולא מספיק. עונש מוצדק על כך שידידו הטוב של היטלר, מוחמד אל חוסיני, אירגן את העולם הערבי והמוסלמי להשלים את מה שהיטלר לא הספיק, לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד את יהודיה.

עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית ששמרה בסוד את תוכנית השמדת היהודים, הערבים (החמאס הג'יהאד והפת"ח) מכריזים בריש גלי על תוכניתם לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים בעולם, וחלק גדול מערביי ישראל מצטרף אליהם.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית בה היו גרמנים שהתנגדו לנאציזם, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי שרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס (ובדברי המופתי של הפת"ח) שלפיהם יש לחסל את מדינת ישראל, ולהשמיד את כל היהודים – גזענות, ולא מופת מוסרי. אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה אנא הציגוהו.

תמיכת ערביי ישראל בטרור האיסלמו-נאצי

ח"כ האחמדי, איימן עאדל עודה השתתף בהפגנת התמיכה בשחרורו של הנער המחבל, אחמד מנאסרה, שהתקיימה אתמול בנצרת.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=739107&forum=scoops1

סגן ראש העיר נצרת, סמיר סעדי, שלח הערב (שבת) תנחומים לתושבי ג'נין, שעות אחר חיסולו של מחבל שפתח באש לעבר כוחות צה"ל במחנה הפליטים בעיר. "תנחומינו לבני הדודים במחנה ג'נין. אני מבקש מאללה לקבל אותו עם השהידים, הצדיקים והחברים הטובים," כתב סעדי על אחמד סעדי, פעיל הג'יהאד האיסלאמי שנהרג הבוקר. הוא הוסיף: "אנחנו מבקשים מאללה גם רפואה לכל הפצועים."

https://www.ynet.co.il/news/article/ryfjevy4q?utm_source=taboola&utm_medium=referral&utm_content=internal

כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ? כן!

מיכל קולר בת ה-79, תושבת הרצליה, צעדה שלשום בבוקר מקניון "שבעת הכוכבים" בעיר בחזרה אל ביתה. ברחוב צדדי מעדה, נפלה על פניה ובמשך דקות שכבה על המדרכה כשהיא מדממת מהמצח ומקווה שמישהו יבוא לעזור לה לקום. לאחר כמה שניות הגיע למקום גבר שלדבריה היה "בריא גוף כבן 60," וצעק לה "גברת אל תקומי אני אעזור לך." – "שמחתי מאוד שמישהו בא לעזרתי," מספרת קולר באמצעות נכדתה בשיחה עם mako. אך מהר מאד הבינה שהאיש שנחלץ לעזרתה לא טוב לב כמו שחשבה.

כשהוא התחיל להרים אותה אמר לה הגבר שאם היא רוצה שהוא ימשיך היא תצטרך לשלם לו 150 שקלים. "רעדתי, פחדתי ממנו, חששתי שיזרוק אותי על השביל אם לא אשלם לו. הוצאתי את הארנק והוצאתי שטר של 50 שקל ונתתי לו. הוא היה עצבני קצת ואמר בתקיפות: 'לא. אני ביקשתי 150 שקל, לא 50 שקל. מהפחד הוצאתי שטר של 100 ונתתי לו. הייתי בהלם לגמרי שככה מתנהגים בישראל."

קולר, המשיכה לצעוד באיטיות לביתה וכשפגשה את בתה נועה סיפרה לה על מה שקרה לה: "הדבר הראשון היה קודם כל לקחת את אימא לקופת חולים, לבדוק שהיא בסדר ולא נפגעה בראש או ברגליים," היא מספרת. השתיים נסעו לחדר המיון ולאחר שהבדיקות יצאו תקינות חזרו הביתה. "התפוצצתי מעצבים על מה שעשה אותו גבר לאימא שלי שהיתה במצוקה באותם רגעים. זו בושה וחרפה שאיבדנו את הערכים והמוסר במדינה הזו. אישה מבוגרת צריכה לשלם כסף לגבר שהגיע לסייע לה ודורש ממנו בתוקף 150 שקל על העזרה. לאיפה הגענו כחברה?"

לדבריה, בהתחלה רתחה מזעם על ההתנהלות של אותו גבר אבל לאחר מכן נרגעה מעט: "אני שמחה שאימא שלי בסדר, כפרה על הכסף. אבל ככה לא מתנהגים. אימא נתנה לו את הכסף כי פחדה שיפגע בה. הוא היה אדם גבוה ונראה לה מפחיד. היא לא ידעה מה הכוונות שלו," אומרת קולר בכאב, "אני מקווה שיעשה שימוש מועיל בכסף ויפסיק לקחת כסף מאנשים וקשישים שזקוקים לעזרה. תעשה מצווה מכל הלב."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=739966&forum=scoops1

עצוב. מה יהיה על החברה הישראלית?

השחיתות של גדעון משה זריצ'נסקי-סער?

במסגרת כתבה על הניהול הכושל של אלדד קובלנץ בתאגיד השידור מוזכרת פרשת גאולה אבן-סער. אלדד קובלנץ, האיש העומד בראש גוף השידור הגדול והמתוקצב ביותר בישראל, מונה לתפקיד ע"י גדעון משה זריצ'נסקי-סער בזמן היותו שר החינוך. "גדעון סער אמר לי בעצמו," מספר בכיר בתאגיד, "שהוא מינה בחייו שני אנשים לתפקיד, ואחד מהם הוא אלדד קובלנץ בתאגיד.".

לכן כ"שגאולה לבן התפטרה מהגשת המהדורה המשיכו להעסיק אותה. היא המשיכה לקבל משכורת כמגישת מהדורה ולדווח נוכחות כרגיל. ואלדד קובלץ לא אישר לגעת בה. אפילו כשהיא התפטרה מהגשת המהדורה בשידור חי (בדצמבר 2018, ת"ק), המשיכו להעסיק אותה. משאבי אנוש התחילו להיות מוטרדים, כי היא המשיכה לקבל משכורת כמגישת מהדורה ולדווח נוכחות כרגיל. ולא מדובר בגוף פרטי, שיכול לעשות כרצונו עם הכסף שלו ולשלם לטאלנט עד שימצאו מה לעשות איתו, אלא בתאגיד ציבורי שממומן מכספי ציבור זה נחשב להגשת דוחות פיקטיביים. אבל אלדד לא אישר לגעת בה."

(תמר קלנסקי, "בצל השימוע לפיטוריו, בכירים לשעבר בתאגיד חושפים את שיטות הניהול של אלדד קובלנץ", אל-ארצ'י", 07.4.22)

https://www.haaretz.co.il/gallery/media/.premium-MAGAZINE-1.10726214

זה מעלה את השאלה האם גדעון משה זריצנסקי-סער ממפלגת הוונדטה – הוא שינוי וריפוי? או יותר גרוע מהשחיתות בעבר?

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

...קפצתי ונכנסתי למכוניתו [של ח"כ גדעון וגינור] והסיע אותי וירדתי, כמובן, מרחק בתים אחדים לפני הכניסה למכון אש-שחורה לבעלות-תשובה. אותו לילה ישנתי שנת ישרים. רחוצה, שבעה ומסופקת, ובבוקר אף לא תקפה עליי הבחילה הרגילה. כנראה שנראיתי טוב במיוחד, כי גם פרומה האירה אליי פנים ובישרה לי כי הכול מרוצים מהתקדמותי וכי יום נישואיי קרוב מאוד לבוא, קרוב משאוכל לשער בדימיוני. מיועדת אני לחתן הצעיר, הרב החריף והבקיא שמואל-יוסף צדקיהו, בנו-יחידו של הרב הגאון בן-ציון צדקיהו, העומד בראש ישיבת אבן-העזר.

"האם הם קרובי-משפחה של הרב צבי שדל צדקיהו?" שאלתי.

"הרב צבי-שדל מתל-אביב הוא דודו," השיבה לי פרומה, וראיתי כי בקיאותי הוסיפה לי כבוד בעיניה, אבל בכל זאת שאלתי:

"היה נדמה לי שאותנו, בעלות-התשובה, אתם מחתנים בדרך-כלל רק עם בעלי-התשובה, ואינכם מערבבים אותנו במשפחות שלכם, כי אתם לא כל כך מאמינים לנו ואת בטח יודעת שאני כבר לא בתולה – "

"פאני, פאני," הרגיעה אותי פרומה, "בקדוש-בורך-הוא את כבר מאמינה, אז מדוע אין את נותנת אמון בנו, שרק את טובתך אנו רוצים?! האם את מתארת לעצמך באיזה כבוד את זוכה, שהרב בן-ציון בחר בך כלה לבנו-יחידו שְׁמוּל-יוֹסֶל?"

"הלא זה מה שאני שואלת, מדוע?" התעקשתי.

פרומה חייכה ולא השיבה.

"תראי," אמרתי לה, "אני מאוד מתרגשת. מצד אחד אני לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות של חיי, להתחתן עם שמול-יוסל, ולהיות לרבנית, אבל, מצד שני – "

ופרומה עדיין שותקת.

"פרומה," הפצרתי בה.

"ראי פאני," נעתרה לי לבסוף, "אם תבטיחי לי נעשה ונשמע, זאת אומרת, שכל מה שתשמעי ממני – לא ימנע אותך מן השידוך הזה – ואם תישבעי לי לשמור את הדבר בסוד – "

"אני נשבעת!" לא חיכיתי רגע.

ואז לחשה לי פרומה, מנמיכה קולה כחוששת פן הקירות שומעים אותנו, כי שמול-יוסל צדקיהו, המכונה לֶמָלֶה-שׁוֹפְכָן [במלעיל], כבר היה נשוי פעם לבתולה חסודה וצנועה, ממשפחה מיוחסת ועשירה, דינה-רוֹחֵל שמה, והיא נותרה בתולה גם לאחר שנתגרשה ממנו, כי רבי למלה הצדיק, בנו של רבי בן-ציון, מתקשה בהתקשות, ולא רק ביאה שנייה הוא מתקשה לעשות, כפי שנאמר בגמרא, במסכת עירובין, שהרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעלנה וישְׁנה, אלא אפילו בביאה ראשונה הוא מתקשה, ועל כן ילעגו לו ויכנוהו רבי למלה-שופכן, ומאחר שגדולי-הדור הזהירו שלא לבקר אצל רופא הנקרא פסיכיאטער, הלכו ומצאו עבורו רופא הנקרא היפנוטיסט, והוא גם ירא-שמיים ואומן מצליח מאוד במלאכתו, ואפילו הוא לא הצליח לרפא את רבי למלה ממחלתו, וגם לא כשהאכילוהו שׁוּם עד שבטנו כמעט שנתפקעה, וכשהחלה דינה-רוחל היחסנית מקימה צעקות ומאיימת, בא אביה התקיף וצעק אף הוא, ונתבהל שמול-יוסל המסכן ונתן לה גט, אבל הוא שרוי בעצב ובמרה שחורה כל הימים, כי אהב אותה מאוד.

"זאת אומרת שזיווגתם בְּרַארַה לִבְּרַארַה," סיכמתי במרירות.

"חס ושלום, פאני! – רק את טובתך אנחנו רוצים. עכשיו, שגרוש הוא, ופוחד מנשים, ומבתולות על אחת כמה וכמה, אולי ייטב לו אם ישא אישה מנוסה ונאה כמוך, והזוקף כפופים יהא בעזרכם – "

"אמן כן יהי רצון," אמרתי ובליבי חשבתי, כאשר החילותְ ליפול, נפול תיפלי, פאני, אם בחיקו של רבי למלה-שופכן, הוא הגאון הצעיר כמוהר"ר שמואל-יוסף צדקיהו, השם יזקיף נרו, ואם בחיקו של אחר, מה את דואגת? חושבים בשבילך.

"מה את עצובה כל כך?" הצהילה אליי פניה פרומה, הלא היום יום טוב לנו – "

"מה?" נבהלתי, "חל היום איזה חג שאני לא יודעת עליו?"

"טיפשה, לא שמעת? נפלה הממשלה של הציונים! – היה חגם לחגא – "

"איך קרה הדבר?"

"קול אחד היה חסר להם, להצבעה! – כך סיפרו לי הבוקר במכולת."

"מה יש לנו לשמוח, פרומה?" שאלתי. "הלא תקום ממשלה חדשה, גם היא של הציונים!"

"כן? אבל אלה, החדשים, יתנו פחות כסף לישיבות של ההם! אנחנו, את יודעת – לא לוקחים פרוטה מהציונים. וההם – משמינים!"

"מי זה – הם?" שאלתי.

"הם – זה הם, ואנחנו – אנחנו," סתמה ולא פירשה.

"מילא," אמרתי, "אם תתחלף ממשלה, אולי תהיינה פחות מלחמות."

"זה לא הממשלה קובעת, המלחמות הן מהשם-יתברך, שהכול נעשה בדברו." אמרה פרומה.

"והיטלר? וששת המיליונים?" התקוממתי, כי נזכרתי פתאום בדברי תוגתי.

"מי אנחנו שנהרהר אחר מידותיו של הקדוש-בּוֹרֵך-הוא. מי ששואל שאלות כאלה, פאני, עתיד חס-ושלום לפרוק עול מצוות ולהגיע לכפירה בעיקר. אם לא תזכרי זאת, פאני, תלך נפשך שוב לאיבוד, כפי שהיית לפני שבאת אלינו – "

"ובכן מדוע סיפרת לי הכול על שמול-יוסל, פרומה, אם את פוחדת שאקום ואברח?"

"אני לא פוחדת ואת בחורה חכמה, פאני. ותדעי איך לנהוג בו. הוא חתן מצויין, והמשפחה טובה, מיוחסת, ואת תהיי בשר מבשרם. ואם את שואלת אותי, דינה-רוחל – היא אמת'צְקֶה מכשֵיפה, מכשפה אמיתית, עובדה – עד היום נותרה בבתוליה ולשונה שופעת רשעות על כולם. כישוף עשתה לו, שלא יגע בה. ואומרים שמלכתחילה אהבה מישהו אחר. כך אומרים – "

מובן מאליו ששאלה אותי על מועד הווסת האחרונה שלי, כדי לקבוע בהקדם את יום הנישואין. מחר אילקח לראות את שמול-יוסל, ובעוד שבוע ייכתבו התנאים. פתאום נזכרתי שמאז חזרתי בתשובה – פסקה אצלי הווסת! אמנם גם קודם לא היתה רצינית ביותר, כי לקחתי כל הזמן גלולות, ורק בתקופה שבה גסס תוגתי, הפסקתי. מאז קיבלתי פעם, או פעמיים, אני כבר לא זוכרת בדיוק את סדר המועדים, ונגמר! הרוחניות התגברה בי כליל על הגופניות. [שתיהן במלעיל]. אמנם, בעצם אולי הייתי צריכה להיבדק אצל רופא, ולהתייעץ איתו. אך אני לא מכירה שום רופא-גניקולוג לבד מדודי ד"ר דולפי הרמוטק, אשר כחש מאוד לאחר הניתוח שבו הוציאו גידול ממאיר מבטנו, ומן הפגישה עימו חששתי בשלב זה של חיי, פן ההתרגזות על חזרתי-בתשובה תקרב את קיצו ופן בשם אבי המנוח יכלא אותי במרפאתו ולא יניח לי לחזור לירושלים, העיר שבה אני מתקרבת והולכת למידת ההשתוות, וימסרני לידי אימי ויכריזו עליי שאני לא שפוייה וצריכה להתאשפז! לכן החלטתי שאבוא אליו, לבדיקה כללית, אם אך יהיה הוא-עצמו בריא, בעזרת השם – לאחר שכבר אהיה מרת פאני צדקיהו, ולא תהיה קיימת יותר לילך הרמוטק, ואיש לא יוכל אז לכפות עליי לשנות את דרך חיי החדשה, או לרגוז עליי.

כל זה היה לי שכל לא לספר לפרומה, ואמנם עברתי בכך על – "מדבר שקר תרחק", אבל כוונתי היתה טובה, לזרז את נישואיי, כמו שנאמר, "ולפני עיוור לא תשים מכשול", ואמרתי לה תאריך שנדמה לי שהיתה לי בו איזו הפרשה דמית, בלתי-נראית כמעט. עכשיו נזכרתי גם כי כדי לארוז את הדולארים שקיבלתי מקדמה מעו"ד זולטר וגינור, היה עליי לרוקן מתוכנם, הוא המילוי הקרוי – המוליך העדין, כמה טמפונים חדשים, כי טרם הצטברו אצלי שפופרות-קרטון ריקות חדשות.

פרומה חישבה, חישבה, והסבירה לי את עניין ימי הנידה והטבילה במקווה – שאותם כבר למדתי מפי הרבנית נעמה קפקפוני, בסמינר להכרת היהדות בעפולה – ומתי אהיה מותרת לבעלי: גמר הווסת, שבעה ימים נקיים וטבילה במקווה, ושאנהג בו בעדינות כדי שלא ייבהל גם הפעם, ואם ארגיש שאנו דורשת יותר מפעם אחת, שזו סגולה לזכרים – שלא אתבייש לגרום לו שיוסיף עליי בנעימות אהבה עד שירגיש כי התעוררתי בשיעור הדרוש. ואם לא התעוררתי די הצורך, שאומר לו בלי להפחידו, וישנה התנהגותו, ואם לא אמצא בו קורת-רוח בראשונה, השם יעזור וישנה הנהגתו בעתיד ביתר פיוס, וישהה בי לפחות חמישה או עשרה רגעים ואחר כך ידוש אותי ויזריע. אבל חשוב מאוד שאני אקדימו במעט, בלי להפחידו, כמובן, כי כאשר האישה מזרעת תחילה, תלד בן זכר. וכל מה שאישה מרגישה יותר ויותר הנאה מבעלה, משפיע הדבר עליה להיות לו לעזר נפלא.

למרות שהיינו מנותקות חדרה גם אלינו אותו יום השמועה על התקפת חוליית המתאבדים מלבנון על מישכנו של נשיא המדינה הציונית. הלב כואב על כל יהודי שנהרג ונשאלת השאלה, מי צודק – הרבנית שמואלה וכל כת חבריה שהם עדיין ציונים ומתרוצצים על הגבעות ועולים בהר, או אנחנו, שאל ישיבותינו נוהר עכשיו הנוער מן הקיבוצים? – תוגתי זיכרונו-לברכה כינה פעם את שתי התופעות כאחת בשם – הצד הַתִּפְלַצְתִי והגרוטסקי של היהדות, והנה – מה קרה לו, בסופו? אני מרגישה שעלינו לבטוח בשם-יתברך שכמו שחילץ אותנו מהשואה כך גם יצילנו מן הערבים ואפילו מתגשם הדבר לפעמים בעזרת משמר-הגבול – אין דבר, ובלבד שיוכלו האברכים שלנו ללמוד בשקט ולא ליהרג בטעות.

עם האברך שלי, שמוּל-יוסל, נפגשתי, בעזרת השם, רק פעם אחת לפני החתונה. הביאו אותי לבית אביו, נשקתי למזוזה והושיבוני בחדר על כיסא. אימו מרת שפרה ושתי אחיותיו הצעירות, חייל'ה ואטקה, כירכרו סביבי ובחנו אותי בסקרנות מכל צד. ביתו של הרב היה צנוע, ספרי-קודש רבים, רהיטים חומים-דהויים מתקופת ראשית המדינה, כנראה. הניחו לפניי סוכריות ופירות. סיפרתי על סדר-יומי במכון אש-שחורה. אף לא מילה אחת על חיי הקודמים.

הן סיפרו על נסיעה לפתח-תקווה ולבני-ברק, וכיצד בדרך ראו בפעם הראשונה את הר סיני שהציונים קוראים לו גֶ'בְּל חיריה. הרגשתי כעוף מוזר שנפל לקן לא-לו. בדקו אותי ואת בגדיי בשבע עיניים, כמבקשות בי עקבות למהות אחרת, שטנית, מנאפת, שמאיימת לחדור אל ביתן בדמותי, ודווקא הפרווה עוררה את התפעלותן –

יצאו והשאירו עימי רק את האחות הקטנה, אטקה, ונכנס שמול-יוסל וישב בכיסא מרוחק ממני, מביט נכחו, אבל הרגשתי שבזווית-עינו אכן הסתכל בי, והוא רועד כולו כמו המישנה לנגיד בנק ישראל, אחרי מפולת המניות הבנקאיות בבורסה. טוב. אני מושקעת רק בדולארים. במזומן. ושמתי לב כי הוא צעיר ממני בשנה או שנתיים. חבוש כובע שחור רחב-שוליים, שהסירו עם היכנסו לחדר ונשאר בכיפה שחורה. פיאותיו רכות, ערמוניות, וכך גם שערו המעט, כי מרבית קודקודו גלוחה, אך פניו החיוורים עטו זקנקן-בתולים רך, בהיר, שדומה כי לא גולח מעולם. יפה היה, עדין מאוד, יופי כמעט נשי, אצבעות ידיו ארוכות מאוד ולבנות, כשל פסנתרן; לעיניו, שהביטו בי רגע, בכניסתו, במבט עייף ומבוהל קמעה, היו משקפיים במסגרת פלאסטית פשוטה, בצבע חום-אדמדם, התואם במקצת את גוון שערותיו, והם שיוו למראהו תוספת למדנות ורוחניות יתירה.

זה בעלי, שמול-יוסל! – אמרתי לעצמי, וחשתי כספינה טרופה שהגיעה לחוף-מיבטחים וכל מטענה עימה. שפתיי ביקשו למלל תפילה – שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, אז יימלא שחוק פי, ולשוני רינה, הייתי כחולמת –

תיארתי לעצמי עד כמה סובל שמול-יוסל, הנער הגרוש, שכבר היה במיטה אחת כמה וכמה פעמים עם הבתולה-המרשעת דינה-רוחל, וטרם ידע אישה בחייו! יכולתי לתאר לי כיצד הוא מאונן במיסתרים, בבית-השימוש או על מישכבו בלילות, משפשף באצבעותיו הדקות, הארוכות, את מקור ייסוריו ותענוגו – כשם שהוא מסלסל עתה ללא-הרף את פיאותיו – רדוף רגשות אשמה וחטא, ובאוזניו המתוקות, שצריכות לשמוע רק דברי תפילה ולמדנות, ומילות חיבוב ואהבה מאשת חיקו, עוד מצטלצלות כלחישות נחש המילים הנוראות שהדביקה לו ככינוי דינה-רוחל ימח-שמה: "ר' למלה-שופכן! – "

הוא רעד כולו, כמו הנגיד עצמו, ביום שהתמוטט בו גם הפת"ם, אבל אני, כאמור, מושקעת רק במזומנים, וכל זה אירע לפני שעזבתי את עולם השקלים של החילונים.

"התואיל לטעום מן העוגיות שאפתה אימי – " פתח ואמר לאחר שכיחכח ארוכות בגרונו. תחילה סבורה הייתי שפונה הוא אל אטקה, שישבה מולנו על שרפרף ודיפדפה בספר-הרפתקאות מצוייר, "ילדי ירושלים מצילים את הרב מִימוֹן בן נוח הפלאי" מאת יוכבד נהרדע. רק כעבור רגע הבנתי שדיבר אליי.

"שמול-יוסל," אמרתי, "בבקשה ממנו, יקרא לי בפשטות – פאני, וידבר אליי בלשון את, וכך גם אני אענה לו – "

"עומדים לצאת לשיחה או שצריכים להיות במקום מסויים בשעה מסויימת, והנה, מתכונן הזוג ללכת לחתונה, ויבוא גם השטן בתוכם, לעזור בהכנות לשימחה ולשמוח גם הוא בעבודתו, כאשר יצליח לתקוע טריז ביניהם, מה לעשות אז, פאני? היא שומעת – "

סילסל בפיאותיו.

"שומעת, אמן סלה כן יהי רצון שנעשה ונשמע, נעשה ונשמע כל הזמן – "

"ואימתי יש לו, לשטן, הזדמנות טובה מזו, כאשר שניהם דרוכים ומתוחים, ובקלות יצית את אש המחלוקת ביניהם, לשמחתו הגדולה, היא שומעת, פאני?"

"מי זאת היא?"

"את!"

סילסל בפיאותיו.

"שומעת. הלא על זאת רגזה ארץ – תחת שנואה כי תיבעל!" – החזרתי לו.

לרגע נפלה דממה. שנינו הרהרנו ודאי בדינה-רוחל, ושמול-יוסל, עדיין רועד-קמעה בנוכחותי, וקולו מתנגן כבלימודו, המשיך:

"ולא חסרים לו, כאן, לשטן, פרקליטים. בראש ובראשונה הבהלה. כאשר הבעל מציץ בשעונו וקובע כי עוד מעט ויאחרו, למשל, לאיזו חגיגת-מצווה, הוא מאבד את עשתונותיו ומתחיל להשתולל. ומה גם אם הם תלויים בדעת אחרים שיסיעו אותם, והללו עומדים לדפוק בדלת בכל רגע, ואם לא יסעו עימהם, יצטרכו להזמין מונית, שיעלה הרבה כסף, או שיסעו בתחבורה הציבורית ויגיעו מאוחר. והנה אשתו היקרה עסוקה עדיין בהכנותיה האינסופיות, והאדמה רועדת מתחתיו מרוב כעס וחרדה. ומה יעשה אם לא תזדרז, ויאחרו? אנה יוליך את חרפתו? – את מבינה, פאני?"

 סילסל.

"מבינה, שמול-יוסל. אל תדאג, אני אהיה כגפן פורייה בירכתי ביתך, ולא נאחר אף פעם, ולא יבואו לנו כעס, ולא חרדה, ושום חרפה לא תהיה, ביני לבינך – "

"בעזרת השם – "

"אמן כן יהיה רצון – "

קם והסתלק, חובש מגבעתו, מבלי להושיט יד לעברי, אבל מבטו חלף עליי פעם נוספת, מבעד למשקפיו, חרד ומתגעגע. ידעתי כי אצליח, התיידדתי עם אימו הרבנית, מרת שפרה, ועם אחיותיו הצעירות.

כשנקבעו התנאים חשתי עצמי יתומה בכפל-משמעות, שהרי גם אלמלא נפל אבי, ארון הרמוטק, מעל אחד מגגותיה של תל-אביב ושבר את מפרקתו, ודאי שלא היה בא לחתנני עם משפחת הרב בן-ציון צדקיהו, אלא יושב ומתאבל עליי ואולי גם מצטרף לאירגון ההורים שבניהם ובנותיהם בעלוּ-בתשובה, כמוני. ובוודאי שלא היה מעריך את הכבוד הגדול שבו זכיתי אני, שבתוך פרק-זמן כה קצר משיאים אותי לבנו של רב מכובד, בעל יהודי אמיתי, ולא איזה בעל-תשובה דפוק-ראש שהתגלגל קודם ברפש של דיזנגוף או באחת החממות המורעלות של הקיבוצים, עם המתנדבות הגויות רחבות-הפות וחולות-המין, והחשיש, ואילו אני מקבלת סחורה אל"ף-אל"ף, בתול עדיין! חומד של בעל, ממש בא לי למצוץ את הרוחניות שלו –

את הדולארים שלי שמרתי בסוד. רק על הדירה סיפרתי להם. ונקבע שלאחר החתונה אמכור אותה, ונחפש לקנות דירה חדשה בירושלים, בין בניין ישיבת אבן-העזר שבה לומד ומלמד שמול-יוסל לבית בית אביו, הרב בן-ציון צדקיהו, באיזור שבו חופרים-מחדש ומתקנים את בורות-המים, בגלל הבצורת הקשה והתייבשות הכינרת.

הביקור במקווה הזכיר לי לרגע את בריכת גורדון בתל-אביב שעזבתי מאחוריי, את בגדי-הים ועורי שהשחים בחמה והיה נודף ריח מלח וים ושמן-שיזוף ומשגע את טרומבי המציל ואת חיים תוגתי זיכרונו-לברכה ואת דינה דופברג ויוני בשריקי והמורה אורן, ואת מי לא? – גילחו את שערי ולא חשתי שמץ צער על כך. טובה לי שבת אמיתית אחת, בבית של פרומה, שהיתה לוקחת אותי אל בעלה וילדיה ונכדיה בימי שישי; ואחרי נישואיי – בבית חותני הרב בן-ציון – מכל שערותיי הן ערוותי אשר בגלגול חיי הקודם הקדשתי שעות לטפחן. למה לי שיער? השביס מעתה על ראשי ככתר-מלכות, אפילו אימי לא תכיר אותי, תודה לאל!

פעם שנייה ראיתי את שמול-יוסל, בעזרת השם, תחת החופה. לא עשו חגיגה גדולה, שהרי נישואיו השניים המה, ואילו אני – משפחה גדולה אין לי, והמעט – אימי המטורללת ודודי דולפי הרמוטק החולה, נראו די מגוחכים במעמד הזה, ומאז כמעט שלא שבתי לראותם אלא לעיתים רחוקות. וכשבאתי פעם לתל-אביב, עם בעלי, בעניין מכירת הדירה שהוריש לי אפרם גרילפארצר המנוח, נזהרתי מלאכול דבר על שולחנה של אימי כי זכרתי היטב את דברי-הפיגול שבהם היתה מאכילה אותי: בשר-חזיר, תבשילי בשר וחלב יחד, גפילטע-פיש ביום כיפור בצהריים, ועוגות קמח-חיטה בפסח, שלא לדבר על תא-הקפאה מלא לחם וחלות, לכל החג. טוב, שתינו היינו סובלות מעצירות בפסח, וגם לסנופי היו בעיות-עיכול בגלל המצות.

ישבו הגברים בחדר גדול אחד והנשים בחדר אחר, ורק מבעד למחיצה ניתן לי להציץ ולראות את שמול-יוסל שלי, ששבר קודם את הכוס כגבר, במכה אחת ויחידה, יושב עתה צנום וצנוף בין שני הרבנים, אביו הרב בן-ציון ודודו הרב צביק, כולם במגבעותיהם השחורות עם זנבות-הפרווה, והם אוכלים דגים ממולאים, מרק-עוף ועוף עם גזר מבושל בצימוקים, ושותים יין; והצעירים קמים שרים ומוחאים כפיים בהתלהבות, מגבעותיהם מופשלות, פיאותיהם מרקדות ואגלי-זיעה על מצחיהם הלבנים, הירושלמיים, ולחייהם אדמדמות; ודודי דולפי הרמוטק, בכיפה לבנה ופני בר-מינן, יושב ביניהם, והכול חלוקים לו כבוד משום היותו דוקטור, ואילו הוא עצוב וקצר-רוח, ועד מהרה לקח במכוניתו את אימי הדומעת ונסתלקו לתל-אביב, למרות המהומות, ושריפת הצמיגים בכביש המהיר; הוא רגז עליי, במבטיו, והיא בכתה בקול משום ששמול-יוסל לא רצה אפילו ללחוץ את ידה, שלא לדבר על כך שלא התנשקו! – וכשבאנו אחרי החתונה, בפעם האחת והיחידה לדירתה בתל-אביב, כדי למכור את דירתי ולהיבדק אצל דודי, ערכה למעננו שולחן עם כלי-זכוכית ובהם דברי חלב ופירות בלבד, שקנתה בחנות של העדה החרדית בלב תל-אביב – סירב תחילה שמול-יוסל שלי, ובצדק, לשבת עימה ליד שולחן אחד, כי היא התעקשה לשבת גלויית-ראש, וכך לא היה יכול לברך את הברכות. לבסוף חבשה, בהפגנתיות, כובע-נסיעות מצחיק, ואני התחלתי לבכות!

למזלי הרב, הרב צביק, הוא צבי שדל צדקיהו, דודו של שמול-יוסל, לא הכירני כלל בדמותי החדשה, וכמוהו גם איש ממקורביו שבאו עימו – לא תיאר לעצמו שאני היא אותה בחורה זרוקה ומבואסת שזכתה לבקר אצל רבם לפני חודשים לא רבים ושאותה כינה בשם לילית בת מחלת בת השֵׁדים.

שמול-יוסל התנהג בגבורה כל שעת החופה, וקולו לא בגד בו באומרו לי "הרי את מקודשת". באשר לי, בבוקר החתונה התעוררתי בבחילה נוראה והיקאתי, כנראה מרוב התרגשות. ונראיתי די ירוקה וחולנית. מה עוד שעורי הלבין לגמרי, כי השמש חדלה זה מכבר לשזוף את גופי. לקראת החופה התאוששתי, ואולם ידעתי כי שמול-יוסל נתון אף הוא בהתרגשות גדולה, לא רק מפני שצם כל אותו יום, אלא ביודעו כי קללת דינה-רוחל עדיין לא סרה מעליו, וככל שקרב מועד ייחודנו, כן ודאי גובר פיק ברכיו וסלסול פיאותיו ופרכוס שאר אבריו, ואני, הבוגרת ובעלת הניסיון מבין שנינו, חייבת לגאול את גברותו הפגועה ובזאת גם תימדד הצלחתי במשפחתי החדשה.

כשהגענו, סוף-סוף, בעזרת השם, אל חדרנו, בלילה, עדיין חושש היה שמול-יוסל להתקרב אליי והיה חג סביבי, בתימהון, כאילו קיבל במתנה עז גדולה – ואינו מאמין שאני כולי שלו, ולרשותו. הדירה הקטנה ששכרו עבורנו, בכספי הנדוניה שלי, הוריו של שמול-יוסל, נמצאה לא רחוק מביתם. העובדה שהיו לי דולארים במזומן, הקלה מאוד על המיקוח בתקופה הקשה הזו, שבה נסגרו הבנקים, ושילמנו מראש לחצי-שנה, עם אפשרות הארכה. קיוויתי שבתקופת-זמן זו אצליח למכור את דירתי בתל-אביב, ובתוספת יתרת הירושה שהשאיר לי אבי החורג אפרם גרילפארצר באמצעות עו"ד זולטר וגינור –ונוכל לרכוש דירה מרווחת בירושלים, לילדיי העתידים להיוולד. וכי יכולתי לדעת שבאותו יום עצמו קפץ זולטר מן החלון במשרדו, שממנו היקאתי, והתרסק אל המרצפת, ממש כאבי זיכרונו-לברכה?

נכנסנו לחדר-המיטות שלנו ומיד התחלנו לסדרו, בשתיקה. כל ספר או דבר אחר שבקדושה, למשל שקית התפילין של שמול-יוסל, הוצאנו לחדר-המבוא, את הספרים הכבדים, שהיו בארון, כיסינו היטב בשני כיסויים סביב, כי לא יכולנו להוציאם. סידרנו את החדר שלא ייכנס בו שום אור מבחוץ, אפילו אור הלבנה. כיסינו היטב בווילונות עבים על כל החלונות, סגרנו היטב את הדלתות ושמול-יוסל בדק היטב אם יש חורים וסדקים שהאור נכנס דרכם, וטרח לכסות אותם.

הכינו לנו כלי לנטילת-ידיים וכלי ובו מין משחה או שמן-זית, וגלימות-שינה להתכסות בהן; והצענו לנו את המיטה בסדין שהדיף ריח עמילן טרי שכמוהו לא בא באפי זה שנים רבות, מאז הייתי ילדה. למראשותיי המיטה שמנו כר גדול, ובאמצעה הנחנו כר קטן, על הסדין הלבן, ועליהם פרשנו שמיכה גדולה, מצופה אף היא בבד מדיף ריח עמילן טרי. נזהרנו היטב שלא תהא השמיכה כבדה מדי, כדי שלא תפריע לקלות-התנועה ולא תגרום קשיים.

אחר-כך הלך שמול-יוסל לבית-הכיסא להתפנות. אחר-כך הלכתי אני. אחר-כך חיכינו בשקט כרבע שעה, נטלנו ידינו שלוש פעמים וישבנו על המיטה וכיבינו את החשמל עד שהיה חושך גמור, וקראנו יחד קריאת-שמע בכוונה ובזמן אחד.

אחר-כך אמרנו תהילים מזמור כ"ג "מזמור לדוד; השם רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני" עד סוף הפרק, ומזמור קכ"א "שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי. עזרי מעם השם, עושה שמיים וארץ, אל יתן למוט רגלך, אל ינום שומרך. הנה לא ינום ולא ישן, שומר ישראל" עד סוף הפרק.

אחר-כך הסביר לי שמול-יוסל בקול רועד כי במילים "מאין יבוא עזרי" צפון סוד גדול וכי האין הוא אחד משמותיו הנסתרים של השם-יתברך.

אחר-כך התפללנו יחד בתחנונים שהשם-יתברך יצליח דרכנו ויברכנו בבנים הגונים, ושזיווגנו יעלה יפה, ונחזור בתשובה שלימה ונכוון בדעתנו לעשות את הדבר בקדושה, בטהרה ובצניעות.

אחר-כך אמר שמול-יוסל בקול רועד:

"הריני רוצה לקיים מצוות עונה האמורה בתורה ולקיים מצוות פרו ורבו, וכוונתי להוליד בנים שיהיו עובדים השם יתברך בתורה ובמצוות."

ואחר-כך אמרנו שנינו:

"אב רחמים, תן לנו זרע קודש, דומים לאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ולאימהות שרה, רבקה ולאה – "

ואז עמדנו ממיטתנו ופשטנו בגדינו מכל וכול, מבלי להביט זה בפני זה, אפילו בחשיכה, ועשינו הדבר בצניעות ולבשנו את גלימות-השינה והתכסינו בהן עד שניכנס למיטה.

אחר-כך מרחתי היטב את צ'יפצ'ימון ופותצ'יק עם המשחה שבכלי, או אולי זה היה שמן-זית, ונטלתי ידיי כדין פעם שנייה, בכלי לנטילת-ידיים, ונכנסתי למיטה כשאני חומקת ערומה תחת לשמיכה, והגלימה נושלת לרצפה, ושכבתי אפרקדן כך שהכרית הקטנה מתחת למותניי, וראשי הגלוח על הכרית הגדולה.

אחר-כך מרח גם שמול-יוסל שכבה עבה היטב סביב האבר שלו במשחה או בשמן-הזית שבכלי, ונטל את ידיו גם כן עוד פעם בכלי לנטילת-ידיים.

ואחר-כך נכנס גם הוא למיטה, ערום כולו ועליו רק הטלית-קטן המיוחד שלו ללילה, שלבש אותו גם לעת קיום המצווה הזו.

ואחר-כך –

קרב אליי וחיבק אותי ונישקני ולחש על אוזני דברי-חיבה מעורבבים בפסוקי-תהילים, משתדל להשקיט את רוחו הסוערת, ואני חשה שעדיין הוא רועד, ראשו על הכר הגדול, לצידי – הוא שערות זקנו ופיאותיו ארוכות ורכות, ואני – ראשי גלוח כולו, כמו נתהפכו היוצרות וכל שפעת השיער לו היא ולא לי.

הגנבתי בצניעות ידיי על גופו הנערי, החלק, כלפי מטה, עד שהגעתי לאברו, והנה –

אין אבר!

רימו אותי – שמול-יוסל, על יופיו-הנערי, הבתול – בחורה הוא, ואני נוגעת בקצה הצ'יפצ'ימון שלה – וזו גם החרפה שהביא על דינה-רוחל! ואולי – כרות-שופכה הוא? בלב חרד הושטתי ידיי עוד מעט קט למטה – הו, לא תודה לאל! זוג ביצאלאך היו לו, לחתני – ענקיות!

הדפתי מעט את גופו, השכוב עליי, לעבר רגליי, והנחתי ראשו בין שדיי. מעודי, בכל חיי עד כה, לא היו שדיי זקופים ומלאים ביופיים – כמו בליל-נישואיי ועוד קודם לכן, משעה שבאתי לירושלים ונעשיתי בעלת-תשובה. אכן נס אירע לי, בזכות הזוקף כפופים, כי מלאי עסיס היו עתה שדיי, והפטמות תפוחות, כאילו כבר להיניק נועדו.

טמנתי פניו של שמול-יוסל שלי בין שדיי. הנחתי לו לנשק ולמוץ, ניסיתי לעוררו –

"שמול-יוסל – "

"שְשְשְ... אם מספרים בשעת תשמיש, נולדים בנים חרשים – "

"שמול-יוסל! – נדליק את האור, תראה אותי, אני יפה – "

"ששש... זה אסור ­– "

"לפחות נפתח וילון, ותריס – "

"ששש... אם משמשים לאור הנר, או אפילו לאור הלבנה – – על ידי זה יהיו בנינו נכפים – "

"שמול-יוסל, תסתכל בי, תרצה בי – "

"ששש... מי שמסתכל באותו מקום, נולדים בניו סומים, מי שנושק לאותו מקום, נולדים בניו אילמים – "

ולפתע החל גונח על חזי, ואני מרגישה, לכל מלוא כף-ידי שבדקה עדיין בחלציו – זורמת תנובת זרעו, ללא אבר, כך פלט מבלי שיהיה לו קישוי –

והחל בוכה, על חזי, דמעותיו מרטיבות פניו ומרטיבות את שדיי –

"פאני, פאני, מדוע רימית אותי? אמרו לי שאת קוסמת, שאתה מרפאה – "

"שמול-יוסל," ליטפתי את גוו הנערי, החלק, "לא נורא. בעזרת השם. הירגע. השם-יתברך יעזור לנו. עוד ייוולדו לנו ילדים רבים – "

"מצד הסטרא-אחרא יהיו, פאני, והם בני נעמה ולילית שנולדים מחלום רע, ואני, טוב לי שאמות – "

"שמול-יוסל," אמרתי לו, מלטפת פיאותיו ולחייו, להרגיעו, "למה אתה מדבר ככה? האם שֵׁדה אני, לא בשר-ודם! הנה שדיי, הנה בטני, הנה – "

משך ידו בבהלה כאילו נכווה שם.

"לפעמים אני רואה דמות אישה בחלום – "

"מי היא?"

"מצד החיצונים. חזה שלה שטוח, והיא רוכבת עליי – "

"רוכבת?"

"כן. והחשק שהיא מעירה בי, הוא מצד הסטרא-אחרא – "

"חשק? אני לא מבינה – "

"כן. ימח-שמה, באה עליי בחלום – "

"איך – "

"כמו גבר, שהופך שולחנו, מכה אותי – "

"ואז – ­"

"אני מתעורר, פאני, ורץ לטבול הגוף בטמא, ולהיטהר, ולהיטהר – "

"מכה אותך?"

"זהו. מצד השדים היא מכה – וזה אסור, בגלל החלומות שהיא מעירה בי. אם אבוא עכשיו אלייך, ייוולדו לנו ילדים מצד האחר – "

לא הבנתי בדיוק מה הוא ממלמל, וכדי להיות בטוחה, שאלתיו:

"מה זה האחר, האחר? שמול-יוסל, האישה ההיא, שבחלום, באמת מכה אותך?"

"כן – "

ושוב פניו בין שדיי, ממרר בבכי. המשכתי לפרפר באצבעותיי על גבו, מותניו, עגבותיו. לפתע נשתתק מעט. דיגדגתי קצת את עכוזאלאך החלקים שלו, כאחורי נערה, לאט-לאט פשקתי אותם, הרמתי יד –

ו ­–

בבת-אחת, בעזרת השם –

הפלקתי לו! –

פעם, פעמיים, ושלוש – סטרתי בכל כוחי על אחוריו הלבנים, והוא צורח – "אַי! אַי-אי!" – ונבהל, אך התוצאה היתה מדהימה, כאילו שוחרר מקירבו הליצן או הנחש שבקופסת הקסמים, ונעשה לו נס – גידו הופיע נגדי, עבה ותופח, וככל שהמשכתי להכותו, "אי! אי!" – גדל אברו הדל וגם נפשקו עכוזיו בהנאה. "אי! אי!" – נעשו מעין כפפה לאצבע שלי, ואני מכוונת אותו אל פותצ'יק הרחב, שכבר היה רטוב מהטבע, המשחה וזרעו-הקודם גם יחד, ומוכן לקלוט אל תוכו את שמול-יוסל כולו על קירבו וכרעיו, ובעוד רגע אכן כבר היה בי, פועל ומוּכה, בועל ונבעל, לא גיבור גדול גם הפעם, אבל –

"אַי! אי!"

סוף-סוף ידע, לראשונה בחייו, אישה.

והזריע, כגבר.

ושכב עליי כך, כמו שהוא, קל ונערי, פיאותיו והטלית-קטן שלו על חזי, על שדיי ובטני –

ונרדם.

מסכן. היין ששתה בליל חופתו עשה גם הוא, כנראה, את שלו, ועקבות-אצבעותיי הטריות נתנו אותותיהן בישבנו.

שמול-יוסל, גבר שלי, הצלחתי איפה שנכשלו דינה-רוֹחְל ולילית שטוחת-החזה גם יחד!

סלח לי שהכיתי אותך!

למחרת בבוקר שאלוני פרומה ושפרה: "היתה הזרעה?" ועניתי: "אַי! אי! – פעמיים! – " ואמרו "ברוך השם. סגולה שייוולד בן זכר!"

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-47 נמענים לפי בקשתם.

חיימקה שפינוזה: "היש  בספרות העברית, גם זו החשובה, שברובה משעממת – עוד רומאן ארוטי-קריקטורי וגם אקטואלי כמו 'הנאהבים והנעימים' – שגם בעוד מאות שנים יקראו אותו בהנאה ולא יבינו כיצד התעלמו ממנו בני דורו?"

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, מתי דויד סבור שבארצות ערב יש מיאוס מהבעייה הפלסטינית. הלוואי שהוא צודק, אבל התגובות של המדינות הערביות הידידותיות על הפרעות בהר הבית אינן מתיישבות עם התיזה של מתי דויד.

אורי הייטנר צודק שוויתורו של משה דיין על מפתחות הר הבית הוא בכייה לדורות.

שלך

משה גרנות

אהוד: ואני חושב שמשה דיין צדק במאה אחוז. רק זה היה חסר לנו – להיות האחראים לניהול  הדתי של המקום השלישי בקדושתו לעולם המוסלמי כולו!

* תגובה להערתו של אורי הייטנר אודות בכייה לדורות בכך שדיין מסר את אל אקצה לוואקף: חסד עשה לנו הקב"ה שהציל אותנו מזעם אינסופי של מיליארדי מוסלמים. דיין היה אך שלוחו בבלי דעת. עם זאת אי אפשר שלא לתמוה על הפזיזות הדיינית שבה ויתר על סילוק קלקיליה, שהיתה כבר ריקה ממחצית תושביה דאז (עיירה שכוחת אל בפאתי הממלכה ההאשמית), ניקוי סילואן וכל סביבות ירושלים שהיו כמעט ריקים מאנשים, אי חשיפת חומת הורדוס על חשבון  הרובע  המוסלמי, מניעת סיפוח שכונות ערביות רק בשם עיקרון כלשהו ועוד.

אי אפשר להימנע ממציאת קו משווה בין שחצנותם  של דיין, פרס ורבין. חינוך גרוע מהבית? תקשורת מעלימת מידע? העדפת מפלגתיות על פני שיקול דעת?

אלי מיאסניק

כפר סבא

* צ'חצ'חים: אז מה בסך הכול הוא אמר, כנראה חשב שזו בדיחה. ולוּ היה הקהל מגיב בשום כלום כמו לכל פליטת פה חסרת טעם – היה הסיפור נשכח, אבל התקשורת כמנהגה (בקודש) הסתערה על השטות כמוצאת שלל רב והפכה אותו לצונאמי, כך שכל מחפשי ותאבי פרסומת חשו חובה להגיב, ולדעתי שלא במחשבה תחילה. והנוכל והנקלה המכונה "הרב דרעי", שישב כבר בבית הסוהר בשל טוהר מידותיו, וסולק מהכנסת בשנית כתחליף כנראה לישיבה נוספת בכלא –הגדיל מכולם וכינה אותו בנוסף "בזוי". כך שהבזויים לעניות דעתי הם לפחות מפלגת ש"ס ששוב העמידה אותו בראשה, וממשלת ישראל שהפכה אותו לשר בממשלתה בתירוץ המטופש "שילם את חובו לחברה." על נוכל שכמותו כבר נאמר: "היהפוך כושי עורו נמר חברבורותיו?"

 ותרדו כבר מגרוניך הלא-בריא.

ראובן שיפריס

פתח תקווה

אהוד: מותר להתבדח בצורה גזענית פוגענית ומעליבה רק על אשכנזים [ווזווזים] – כמו ייקים, רומנים, רוסיות, חרדים, מְלַבֵּסִים, מסחאים (כפר-תבוראים, הסיפור על הסרת הקנדון אחרי שלושה ימים) – אבל חס וחלילה אסור להתבדח בפומבי על "מזרחיים" [צ'חצ'חים] – ובייחוד לא על המרוקאים הרגישים מאוד (אולי משום שחלקם ממוצא בֶּרְבֶּרִי ולא צאצאי יהודים ממגורשי ספרד), וגם לא על התימנים, העיראקים והאתיופים! – זה הפוליטיקלי קורקט של הצביעות הישראלית.

* לאהוד בן עזר הנכבד, מעשה גדול הינך עושה בכך שאתה מפרסם מזה כמה חדשים את מאמריה הנפלאים של פרופסור זיוה שמיר על פזמוני נתן אלתרמן.

אני מקווה שהסקירות, האיזכורים, ומראי המקומות הרבים שהיא דולה מהמקורות שלנו, ישמשו דוגמה למורי הספרות של בתי הספר התיכונים של המדינה. אולי בזכות כך ילמדו התלמידים הצעירים לכבד ולאהוב את יופייה של השפה העברית העתיקה-חדשה, ואת עושר המקורות שניתן למצוא בספרות העברית לדורותיה.

בכבוד ובתודה לפרשנית ולמפרסם,

אביבה אסטרינסקי

אהוד: אין צורך ללמוד ספרות. חשוב מאוד ללמוד מתמטיקה שתעזור למרבית התלמידים, בהתבגרם – לבדוק באמצעות המחשב את חשבונות המכולת.

* אומרים כי לקראת ראש השנה תשפ"ג, הקב"ה, שאין ספק שהוא קיים – יגרום לפוטין להפסיק את המלחמה באוקראינה – כדי לאפשר למאמינים הברסלביים הכסילים לפקוד בהמוניהם את "קברו" של ר' נחמן באומן, ובהזדמנות זו גם לזיין אוקראיניות שטרם ברחו מהמדינה וטרם נאנסו ונרצחו בידי חייליו האכזריים של הרודן הרוסי.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

עד היום אין רחוב בתל אביב

על שמה של אסתר ראב

אבל גם כבר אין גשר

על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל