פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1750

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באייר תשפ"ב. 26.5.2022.

עם הצרופות: 1. מאמרו האחרון של יעקב שרת ז"ל ברבעון "האומה" 226 בעריכת יוסי אחימאיר – פרק מזיכרונותיו של שליח "נתיב": "מסיבת עיתונאים" עם יהודים בחוף ימה של יאלטה, 1960. 2. אורי אילן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: מכל השריונים שיכסוהו בעתיד. // זיוה שמיר: מנוחת הלוחם. שירי צוואה של חיילים היוצאים לקרב. השיר "לא אשכח זאת רֵעי" של אלתרמן.  // דוד מלמד: אורי אילן "היניק והחכים". // אורי הייטנר: צרור הערות ‏25.5.22. // יהודה גור-אריה: הגיגים קלים על נושאים כבדים. // בן בן-ארי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח? // תקוה וינשטוק: הנער שגיא, חוקר עליית הזקנים לא"י במאה ה-19. // אהוד בן עזר: משפחת ראב עלתה לארץ פעמיים. // יוסי אחימאיר: עד כאן להפעם. // אי אפשר לסגור הכול. מתוך ספר השירים החדש של לאה נאור "מלה טובה". // זיוה שמיר: על קובץ סיפוריו החדש של משה גרנות "גם ג'וזף סיסקו צחק: מבחר סיפורים". // ד"ר ארנה גולן: מיכאל רייך, "מידה כנגד מידה – סיפורים". // קישור למאמרה-מחקרה של דינה קטן בן-ציון ב"יקום תרבות": "המפתח לשער הגדול: שובו של הינקו גוטליב, סופר מדע בידיוני קרואטי בלתי נשכח." //  יונתן גורל: שני שירים. // אילן בושם: 11 שירים, מאי 2022. // יונתן גורל: 1. הלווייתה של העיתונאית מאל ג'זירה. 2. מצעד הדגלים. // נעמן כהן: עלילות הדם מאָפְּיוֹן לעוזי אזולאי. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק ד. ניסים לוי נוהג בעורמה. // ממקורות הש"י. // חיי בן-ציון.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים מאוחרים

מכל השיריונים שיכסוהו בעתיד

כְּשֶׁאַתָּה מְכַסֶּה בַּלַּיְלָה תִּינוֹק אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְהַשְּׂמִיכָה עָבָה מִכָּל

הַשִּׁרְיוֹנִים שֶׁיְּכַסּוּהוּ בֶּעָתִיד, עֲדַיִן בְּיָדְךָ הוּא, מָתוֹק-מָתוֹק שֶׁלְּךָ

וְרַךְ, עֲדַיִן רֵיחַ תַּפְנוּקִים לֹא רֵיחַ חֲרִיכָה הוּא – עֲדַיִן

תַּלְתַּלִּים שֶׁל מֶשִׁי, לֹא צִנַּת מִדְבָּר – עֲדַיִן עַל רִצְפַּת

חַדְרוֹ חֵיל תִּינוֹקוֹת בְּנַגְמָ"שִׁים שֶׁל פְּלַסְטִיק, בְּטַנְק שֶׁנָּע עִם סוֹלְלָה –

צָבָא שֶׁנָּם בַּעֲרִיסוֹת, בָּסִיס שֶׁל טִירוֹנִים בְּנֵי שְׁנָתַיִם וְשָׁלֹשׁ

מוֹשֵׁךְ מִן הֶעָתִיד רִגְעֵי שַׁלְוָה, וּתְמוּרָתָם – הִנֵּה פְּלָדָה

אֲשֶׁר תָּגֵן, הִנֵּה הָאֵשׁ אֲשֶׁר תִּקַּח – – – עוֹדוֹ מַרְטִיב –

וְלֹא מִפַּחַד. יָדָיו הַזְּעִירוֹת לוֹמְדוֹת יוֹם-יוֹם רָזֵי עוֹלָם

וְהוּא שׁוֹאֵף קָדִימָה, לָמָּה יַעֲצֹר?

אפריל 1978

* * *

זיוה שמיר

מנוחת הלוחם

שירי צוואה של חיילים היוצאים לקרב

השיר "לא אשכח זאת רֵעי" של אלתרמן

העולם השתנה שינוי גמור מִשנות "אביב העמים" של המאה התשע-עשרה ועד שנות "סתיו העמים" של המאה העשרים ואחת. אחד השינויים הבולטים כרוך בהסתאבות המושג "פטריוטיזם" כתוצאה משימוש מעוּות שנעשה במושג זה בימי שלטונם של המִשטרים הטוטליטריים,  שקמו בין שתי מלחמות העולם.

מִשטרים אלה גרמו לכך שאהבת העם והמולדת נעשתה שם-נרדף להשקפת עולם פאשיסטית, והשכיחו את העובדה שרק לפני שניים-שלושה דורות כתבו אצלנו וברחבי העולם שירים פטריוטיים לא מעטים, ללא מרכאות כפולות כמו שירו של אלתרמן "שיר בוקר" ("אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, / בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל"). גם בעולם הרחב קיבל המושג "פטריוטיזם" השתמעויות של גנאי, הגם שבעבר היו למושג זה קונוטציות חיוביות, והוא שימש מופת לטיפוחם  של  ערכים ראויים לשמם.

המשורר הבריטי רופרט ברוק (Ruprt Brooke), מחברם של שירים פטריוטיים, נולד בשנת 1887 ונפטר בטרם מלאו לו שלושים, כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שירו "החייל" (1914) כלול בתוך מחזור שירי מלחמה  הרווּיים ערכים של כיבוד הזולת, הזדהות עם העם, אהבת המולדת והזדהות עם  תבנית נופיהם. השיר משחזר את הרהוריו של חייל המצַווה צוואה רוחנית לאוהביו לפני צאתו לקרב שעלול לחרוץ את גורלו וליטול את חייו:

The Soldier / Rupert Brooke   

If I should die, think only this of me:
That there's some corner of a foreign field
That is for ever England. There shall be
In that rich earth a richer dust concealed;
A dust whom England bore, shaped, made aware,
Gave, once, her flowers to love, her ways to roam,
A body of England's, breathing English air,
Washed by the rivers, blest by suns of home.

And think, this heart, all evil shed away,
A pulse in the eternal mind, no less
Gives somewhere back the thoughts by England given;
Her sights and sounds; dreams happy as her day;
And laughter, learnt of friends; and gentleness,
In hearts at peace, under an English heaven.

החייל / רוּפֶּרט ברוּק

וְאִם אָמוּת, חִשְׁבוּ רַק זֹאת עָלַי:

יֶשְׁנָהּ פִּנָּה בְּלֶב חֶלְקָה זָרָה,

בָּהּ אַנְגְלִיָּה תִּשְׁכֹּן לָעַד, בַּגַּיְא

טָמוּן לוֹ אֵפֶר שֶׁיִּקַר מֵעֲפָרָהּ.

זֶה הַמָּקוֹם יָלְדָה הַמְּכוֹרָה, עִצְּבָה, טִפְּחָה,

נָתְנָה לוֹ נִצָּנֵי פְּרָחִים, שְׁבִילִים לִרְכַּב,

גּוּף מִגּוּפָה, מְלֹא רֵאוֹתָיו רוּחָהּ,

שְׁטוּף נְחָלִים  וּבְרוּךְ שִׁמְשׁוֹת בֵּית אָב.

וְעוֹד חִשְׁבוּ: תָּמִיד הֵן סָר מֵרַע,

יוֹסִיף פַּעֲמֵי לִבּוֹ לָרוּחַ, כַּיָּאוּת,

יָשִׁיב מַתְנַת אַרְצוֹ, אֶת הֲגִיגֵי הַלֵּב, אֶת

יְפִי נוֹפָהּ, קוֹל הֲמוֹנָהּ, חֲלוֹם אָשְׁרָהּ,

עֶדְנַת הַשְּׂחוֹק אוֹתָהּ לָמַד מִן הָרֵעוּת

אֲשֶׁר תִּשְׁכֹּן בַּשֶּׁלִי תַּחַת שְׁמֵי מוֹלֶדֶת.

מאנגלית: ז"ש

שיר הצוואה "לא אשכח זאת רֵעי" שחיבּר נתן אלתרמן (שיר שזכה ללחן של יאיר רוזנבלום וללחן נוסף של אמנון בן-יהודה) לא נועד מלכתחילה להלחנה ולביצוע.¹ הוא נכלל בקובץ "עיר היונה" (1957), ששיריו "מתעדים" ברוּבּם את שנות המאבק על עצמאות ישראל. לא אחת הראה אלתרמן בשיריו, בטוריו ובפזמוניו, שיש ערכים שרירים וקיימים  בכל עת ובכל אתר, שהם ערכי יסוד המבטיחים את הקיום האנושי: אהבת הורים לילדיהם, קנאת גבר לאהובתו ורֵעוּת הלוחמים בשדה הקְרב.  בשיריו הוא לא תיאר בשיריו עלמה הממתינה במסירוּת לשובו של אהובהּ הלוחם,  כבפזמוני מלחמה קונבנציונליים שהגיעו אז ארצה משירת רוסיה, מזה, ומשירת אנגליה, מזה. הוא תיאר בשיריו במשתמע שבוי היושב בכלא ואינו מסגיר את סודותיו לאוייב, או לוחם המנסה להציל את רֵעיו לַנשק, אפילו במחיר חייו.

בשיר שלפנינו הפּצוע הנישא על גב רעהו משמיע באוזני מַצילוֹ את הצוואה הרוחנית שלו, ומשׁבּיע אותו למלא אותה ככתבה וכלשונה:

לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת רֵעִי, אֵיךְ עַל גַּב נְשָׂאתַנִי,

וַתִּזְחַל אִתִּי הַר וָגַיְא.

לֹא אֶשְׁכַּח לְךָ זֹאת אֵיךְ לָמוּת לֹא זְנַחְתַּנִי,

בְּחַבְּקִי צַוָּארְךָ כְּחַבֵּק אֶת חַיַּי.

הִנֵּה לַיְלָה, רֵעִי, הַנִּיחֵנִי הַפַּעַם.

הִנֵּה לַיְלָה, רֵעִי, הַנִּיחֵנִי וּבְרַח.

כִּי מַכּוֹת רַקּוֹתַי, כִּי הַלֵּב הֹלֶם פַּעַם,

כִּי הַשֶּׁמֶש עָלַי לֹא יִזְרַח.

הִשָּׁבַע רַק, רֵעִי, אִם יֵשׁ יוֹם וְתָנוּחַ

וְעָבַרְתָּ בֵּיתִי, מַה תֹּאמַר שָׁם? כָּזֹאת:

"הוּא רָדַף הֲבָלִים וְהָיָה רוֹעֵה רוּחַ,

אֲבָל מֵת כְּמוֹ אִישׁ הַיּוֹדֵעַ עֲשׂוֹת.

עַד הַבֹּקֶר, רֵעִי, לֹא תָּקוּם בִּי עוֹד רוּחַ.

אַךְ עַד בֹּקֶר אֲנִי לֹא אֶשְׁכַּח לְךָ זֹאת."

מחזור השירים "שירים על רְעוּת הרוח" נכלל אמנם ב"עיר היונה" (1957), קובץ שיריו ה"קנוני" השני של אלתרמן (להבדיל מאסופת שירי העת והעיתון שלו שכונסה בספר "הטור השביעי" משנת 1948). מחזור זה התפרסם בפעם הראשונה שנים קודם לכן בנוסח מוקדם בכתב-העת "מחברות לספרות" (1941). אלתרמן היה אפוא המשורר הראשון שהעלה את המושגים  'רֵעים' ו'רֵעוּת' כשוֵוי-הערך העבריים של המושגים הלועזיים comrades, comradeship. מאלתרמן קיבלו משה שמיר וחבריו את ההשראה לכותרת שהעניקו לכתב-העת שלהם – "ילקוט הרֵעים" (1942-1946) – ומשם נתגלגל המושג ל"שיר הרֵעוּת" של חיים גורי (1948) ולפזמונים עבריים אחרים שחוברו בדור תש"ח. אלתרמן גם היה הראשון שביסס בשיר זה את הערך (שהיה לימים ערך עליון בצה"ל) שלפיו אין מפקירים פצועים בשטח.

השיר השישי של המחזור "שירים על רְעוּת הרוח" (המשתעשע בדמיון הצלילים של הפכי ה"רְעוּת" וה"רֵעוּת"), מנוסח כמין צוואה.  זוהי צוואה של אדם שכוחותיו אפסו והוא קרב אל מותו. בתוך דברי הפצוע ("הַנִּיחֵנִי הַפַּעַם") מדהֲדים דברי שמשון ערב מותו "הַנִּיחָה אוֹתִי" (שופטים ט"ז, כ"ו). ואולם, בניגוד לשמשון שסיים את חייו בקריאת הנקמה "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (שופטים ט"ז, ל'), כאן הגיבור האלתרמני, ביָדעו שמותו קרֵב, מבקש למוּת ביחידות, ומפציר ברעהו שישאיר אותו בשדה ולבל יישא אותו על שכם תוך סיכון חייו.²

שאיפתו של הגיבור הוא שבני משפחתו ורֵעיו ידעו שהוא "מֵת כְּמוֹ אִישׁ הַיּוֹדֵעַ עֲשׂוֹת," גם אם עשה בחייו מיני שטויות ומעשי קונדס. חיבור שירים יכול להיחשב  מעשה קל כמשחק וכמשב-רוח, אך יש בו  גם יסוד של עבודת פרך מתישה מ"עולם העשייה", כדברי אלתרמן בשיר הראשון של מחזור "שיר עשרה אחים", שהתחיל להיכתב באותה עת ("וְהָיָה לוֹ זֶה שְׂכַר עֲמָלוֹ הַשָּׁחֹר, / הַמְטַשְׁטֵשׁ אֶת גְּבוּלוֹת הַמִּשְׂחָק וְהַפֶּרֶךְ"). אפשר שנשמעת כאן בת-קול רחוקה של נוסח האֶפּיטף שנחרת  על מצבתו של קרל מרכס בלונדון: "הפילוסופים רק הפריעו לָעולם בהַבליהם. המטרה היא לעשות מעשה ולהביא לשינוי."

בסגנונו האוקסימורוני לא חדל אלתרמן מלהסביר את עבודת הפרך הנדרשת מ"רועי הרוח" כדי להפיק את שירתם ה"קלילה". גם במחזור "צרור נפלאות הקרקס", שהוא המחזור הגדול ביותר של "ספר התיבה המזמרת" (1957), שיצא לאור במקביל ל"עיר היונה", מוצגים שני פקידים קשישים ואפורים, שהגיעו עם ילדיהם לקרקס. האחד מביע את קנאתו בקלות תנועתם של המוקיונים, ורעהו עונה לו: "זוּ קַלּוּת שֶׁאֵינֶנָּה עוֹלָה בְּקַלּוּת. / קַלִּילָה הִיא אָמְנָם, אַךְ כְּרֹב דִּבְרֵי עֶרֶךְ / הִיא נִקְנֵית עַל פִּי רֹב בְּעָמָל וָפֶרֶךְ. / אִם נִרְאֵית הִיא רוֹחֶפֶת כְּמוֹ עַל כְּנָפַיִם / אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָך? בְּזֵעַת אַפַּיִם."

כדי לבצע כראוי את מלאכתם ה"קלילה" של אמני הקרקס ושל משוררים וירטואוזיים, צריך אדם להצטייד בתכונות כמו דיוק, התמדה, חריצות, נכונות לעבוד עבודת פרך – ואז הריהו מגלם (למרבה האירוניה)  את כל ערכים המזוהים עם שמרנותם של בני דור האבות, אנשי העמל ודאגת הפרנסה, אלה ההולכים בתלם ועובדים ללא לאוּת.

הדרך האירונית והאוטו-אירונית, שבָּה "גינה" אלתרמן במחזור "שירים על רְעוּת הרוח" את  אנשי הרוח ואת המשוררים על "השטותים" וה"הֲבָלים" שלהם, נקשר אל דבריה של אחותו לאה אלתרמן-להב, שאמרה על המשוררים "הם בעינינו לרוב מבַלי עולם, ואת דרכינו נלך בלעדיהם."  לאה אלתרמן-להב כתבה את הדברים הללו רק כדי לסתור את הטענה המקובלת הזאת, ולומר שהזלזול בסִפרות ובעולם הרוח זר לרוח עמנו וכי לשירה יש תפקיד חשוב גם בזמן מלחמה. מאמר מעניין זה של אחותו של אלתרמן נשמט מעיני חוקריו והובא בספרו של עוזי שביט.³ 

מאמר זה  של אחותו של נתן אלתרמן התפרסם בעיתון "השומר הצעיר" ביום 22.9.1939 (בחתימת לאה א' מקיבוץ תל-עמל), ובו הביעה האחות עֶמדה הדומה לזו של  אחִיהָ – עֶמדה המנוגדת לזו הרדיקלית של שלונסקי ולאה גולדברג. סופרי מפ"ם התנגדו לשירי מלחמה וראו בהם ז'אנר נחות. ייתכן שמשוררת מעודנת כמו לאה גולדברג בסך-הכול השתדלה להתרחק מן  הסיאוב של המלחמה וממוראותיה; ואולם אין לשכוח ולהשכיח שהיתה זאת גם העֶמדה הרשמית שיצאה מברית המועצות והיתה נר לרגלי סופריה ולרגלי הסופרים העברים שהזדהו עם עמדותיה: בזמן שרועמים התותחים, המוזות נאלמות דום.

בפולמוס שירי המלחמה שפילג את המודרניסטים בסוף שנות השלושים לפָּציפיסטים ולאקטיביסטים – או  ל"שמאל" קוסמופוליטי ול"ימין" לאומי –  נקט אלתרמן עמדת ביניים שאינה פוסלת  כתיבת שירים גם בעת שהתותחים רועמים. הוא חשב שאדם כמוהו, שאיננו משורר "מטעם" ואינו מגויס בשירותם של פלג או מפלגה, יכול להרים תרומה חשובה וחיונית למאמץ המלחמתי הן בכתיבת שירים  המעלים את מורַל הלוחמים, הן בחיבורם של שירי תוכחה המחנכים את החיילים לטוהר הנשק, הן בחיבורה של ליריקה "חסרת תכלית" הלוכדת לדורות את מראות הזמן ומוראותיו.

אלתרמן האמין בכל לב כי לשירה  נועד תפקיד חשוב וחיוני בכל דור ובכל אתר, ובימי מלחמה על אחת כמה וכמה. הוא ראה את שירי העת והעיתון שלו ואת פזמוניו כמין "שירות צבאי" שנועד לעודד את החיילים בשדה הקרב (אך גם לפעמים להשמיע דברי תוכחה ומוסר-השכל). ובמאמר מוסגר נזכיר שנתן אלתרמן אמנם  התגייס לצבא ושירת במלחמת העצמאות ביחידת רגמים, ואף היה נשאר לשרת בה בכל חודשי המלחמה הארוכים, אלמלא התעקש יצחק שדה לשחררו מתפקידו. מעניין להיווכח כי דווקא איש צבא מובהק כדוגמת יצחק שדה הוא  שקבע ששירותו של אלתרמן בשדה הספרות הוא תרומה העולה בערכה על זו של כל שירות לאומי אחר.

יש כאמור בספרות העולם שירי צוואה רבים, שבהם מביע האדם בכלל, והלוחם בפרט, את רצונו האחרון, או מפקיד בידי רֵעיו את נוסח האֶפִּיטף שייחרת על מצבתו. ואולם, בין כל שירי הצוואה ושירי האֶפִּיטף הללו אין שיר הדומה לשירו  של אלתרמן, המצוטט לעיל, שבּוֹ מבקש האדם ההולך לבית עולמו שיניחוהו לנפשו, כדי שבמותו לא יסכן את רֵעיו,  ושלא יתעלמו לאחר מותו מן השטויות שעשה בחייו, אך יתמקדו במעשיו הקונסטרוקטיביים.

במילים אחרות: הוא מבקש להיזכר לאחר מותו כמין "אוקסימורון מרחף" – מן הצד האחד, כאדם שהיה רועה-רוח, בוהמיין ורודף-הֲבָלים; ומן הצד השני, כאיש מעשה אחראי ורציני, שהקים במַהֲלך חייו מפעלים ממשיים ורבי ערך.

לא אחת הדגיש אלתרמן ביצירתו שהאמנות – ואמנות הבמה במיוחד, לרבות השירים הנכתבים למען הבמה הקלה והרצינית – היא תחום המטשטש את גבולות המשחק והפרך. יש באמנות הבמה גם משחק (תרתי משמע) אך גם עבודה מתישה הנעשית הרחק מאור הזרקורים, ואלתרמן – שנהג לקום בארבע בבוקר, יום ביומו, ורכן על האבניים מחצית היממה  ויותר כדי להשלים את טוריו ואת תרגומיו –  שהיו לו בבחינת כורח בל יגונה של פרנסה –  ידע היטב על מה הוא מדבר. תעיד כמות שיריו, והרשימה בת חמישים המחזות שתרגם, וכן ענפים נוספים  במכלול פועלו היצירתי.

במובנים מסוימים תיאר אלתרמן בשיר זה את עצמו: "אוקסימורון מהלך", שהוא גם בוהמיין וגם משורר לאומי, גם איש המסבאות וה"שטותים" וגם איש האחריות והמשמעת,  גם הֵלך וגם מקוֹרב ל"מלכוּת". הוא ליווה את אירועי התקופה שבוע אחר שבוע בטורי  "הטור השביעי". לא היה עוד משורר כמוהו, בארץ ובעולם, שעשה זאת במסירוּת, בהתמדה כשלו. גם גדולי המודרנה בעולם (ת"ס אליוט, עזרא פאונד) ליוו את המלחמה בשיריהם, אך שירי המלחמה של אלתרמן הם תופעה יחידאית בספרות העולם באינטנסיביות שלהם ובהגות המעמיקה המשוקעת בהם.

הערות:

1. שני הביצועים  של שיר זה  מצויים ברשת:

https://www.youtube.com/watch?v=6Ey4fICDV1o

https://www.youtube.com/watch?v=aUWZBPDMQ7c

2. דן מירון, בפרק סיום של סדרת מאמרים שפִּרסם על אלתרמן בעיתון "הארץ", הגיע למסקנה שהפצוע "נישא על גבו החזק של איש השוּק המנסה להצילו" ("הארץ", תרבות וספרות. 13.5.22). ואולם, דומה שכל הקורא את שירו של אלתרמן "לא אשכח זאת רֵעי" ואת מחזור השירים כולו, ייווכח שהנחה  תמוהה זו  חסרת כל בסיס, וכל כולה פרי דמיונו של המבקר.

3. עוזי שביט, "לא הכול הבלים והבל: החיים על קו הקץ על-פי אלתרמן", תל-אביב 2008,  עמ' 16.

זיוה שמיר

* * *

דוד מלמד

אורי אילן "היניק והחכים"

"לא בגדתי, התאבדתי," כתב אורי אילן לוחם "גולני" בניקוב סיכות על-גבי דפים מתוך ספר בכלא אל-מאזה בדמשק שם היה כלוא לאחר שנשבה על-ידי הסורים. מילותיו אלו הפכו לסמל לאומי של גבורה והקרבה למען מדינת ישראל.

בעבר התקיימה במבואת הספרייה המרכזית באוניברסיטת בר-אילן תצוגה של פריטים הנוגעים לאורי אילן, בן קיבוץ השומר-הצעיר גן-שמואל, שהתאבד בתאו בכלא הסורי ב-13 בינואר 1955. הפריטים כוללים דף מיומנה של אימו המספרת על לידתו ובחירת שמו, מחברות, כלי-נשק שאסף, מזכרות, תמונות, קטעים מן העיתונות בארץ מאותה תקופה, צילומים מן ההלוויה, יומנו, רשימות של הוריו, דיסקית שלו ותג "גולני", אוסף סיכות, סכינים וחרבות של צבאות בנות-הברית, חפצים אישיים, סיכות ופנקסי-חבר של השומר-הצעיר.

את פריטי הארכיון המשפחתי מסר לאוניברסיטת בר-אילן, אחיו של אורי, שמעון אילן, וכאן נפגשים קצוות שונים של עם-ישראל: חייל חניך השומר-הצעיר, קיבוץ של השומר-הצעיר הנקרא ע"ש רב, הוא הרב שמואל מוהליבר, ממייסדי "חיבת-ציון" וממבשרי הציונות הדתית, חברת-כנסת מטעם מפ"ם, מפלגת-שמאל סוציאליסטית, ורב חרדי מגדולי רבני מזרח-אירופה לפני השואה.

שמעון אילן נקרא על-שם סבא-רבא שלו ושל אחיו אורי: הרב שמעון יהודה הכהן שקופ, שהיה ראש ישיבת "שער התורה" בעיר גרודנה בבלארוס. 

אורי אילן. מתוך ויקיפדיה.

אורי אילן נולד בשנת 1935 בקיבוץ גן-שמואל להוריו שלמה אילן ופייגה אילנית, נכדתו של הרב שקופ, לימים חברת-כנסת מטעם מפ"ם. נינו של הרב שקופ, אורי אילן, התגייס לחטיבת גולני בשנת 1953, ובשנת 1954 הצטרף למבצע "צרצר" שנועד להחזיר מתקן-ציתות לקו-טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל-פאחר. הפעולה הסתבכה וחמשת הלוחמים חברי החוליה התגלו ונפלו בשבי. הם הועברו למעצר בקונייטרה ומשם לכלא אל-מאזה בדמשק, שבו הוחזק כל-אחד מהם בנפרד.

בחולייה היו מלבד אורי אילן איש "גולני": מאיר מוזס מפקד סיירת "גולני" מקיבוץ שדה-נחמיה, והצנחנים: מאיר יעקבי מפקד החולייה מקיבוץ בית-אלפא, יעקב לינד מירושלים, וגד קסטלניץ מקיבוץ רמת-יוחנן.

לאחר נפילתם בשבי נעשו ניסיונות לחילוצם. מטוסי חיל-האוויר הנחיתו בארץ מטוס אזרחי סורי שהיה בדרכו למצרים, אך ראש-הממשלה משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים אזרחיים כקלפי-מיקוח לחילופי שבויים. אימו של אורי, פייגה אילנית, כיבדה את החלטתו של שרת ולא פעלה נגדה. "התברר כי כל ארגונו של מבצע זה לקה בחוסר אחריות מבהיל. נשלחו אנשים צעירים... לא תודרכו כלל למקרה של כישלון, והתוצאה היתה שבחקירה ראשונה התמוטטו וסיפרו את כל האמת," כתב ראש-הממשלה משה שרת (יומן אישי, כרך 3, 1978, עמ' 649).

גם ארגוני-שמאל סוציאליסטים בינלאומיים הציעו לפייגה אילנית, שהיתה בקשרים עימם, לסייע לשחרורו של בנה, אך היא הסכימה רק בתנאי שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם." היא פעלה יחד עם איש השומר-הצעיר ישראל ברזילי, לימים שגריר ישראל הראשון בפולין ושר הבריאות מטעם מפ"ם. ברזילי היה גם הוא בן למשפחת רבנים, ובן-דודו היה הרב כתריאל-פישל טכורש, חבר מועצת הרבנות הראשית וראש חבר הרבנים של הפועל-המזרחי.

בהיותם בכלא הסורי, נתונים ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי אילן כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים ובכך יפגע בביטחון המדינה. הוא החליט להתאבד בתאו, ובסופו של אותו יום הוחזרה גופתו לישראל.

כשנבדקה גופתו נמצא פתק קשור לבוהן רגלו: "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם." בבגדיו נמצאו עוד תשעה פתקים נוספים, שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על דפים שתלש מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי. הספר הגיע לתאו, ככל הנראה באמצעות ראש הקהילה היהודית בדמשק, שהיה חבר-ילדות של חאפז אל-אסד.

בפתק המפורסם ביותר נכתב: "לא בגדתי, התאבדתי." בהלוויה בקיבוץ גן-שמואל אמר הרמטכ"ל משה דיין: "החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו... דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי אורי אילן," והרב הצבאי שלמה גורן הצדיע בבית-העלמין של גן-שמואל.

בשנת 2005 במלאות 50 שנה למותו נחנך ארכיון על שמו בפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן. החומר הארכיוני הועבר לאוניברסיטה על ידי בני משפחתו והפתקים המקוריים נשמרו בגנזך אמ"ן. כמו-כן נמצאים בארכיון מכתבי הרב שקופ לנכדתו פייגה אילנית בגן-שמואל, ומסמכים בתולדות המשפחה.

בין המכתבים של הרב שקופ נמצאים גם מכתבים על המתרחש בישיבה ובעיר גרודנה, ומכתב מרגש בו מודה הרב שקופ לנכדתו פייגה על שזיכתה אותו בנין שנולד, הוא אורי אילן. באחד המכתבים הוא מברך במלים חמות את פייגה ושלמה אילן ואת בנם "היניק והחכים אורי יחיה, בשנה טובה ומתוקה," ואת נכדתו פייגה הוא מכנה "נכדתי השולמית פייגא תחי'."

הרב שקופ נולד בשנת 1860 ונפטר בשנת 1939 בעיירה טורעץ בליטא והיה מתלמידיו של הרב חיים סולובייצ'יק בישיבת וולוז'ין. בשנת תר"פ נקרא לעמוד בראש ישיבת "שער התורה" בעיר גרודנה ושם כיהן עד לפטירתו. בשנת 1928 התפרסם ספרו הגדול "שערי יֹשר". חידושו העיקרי בתחום המשפט העברי היה בהעברת מרכז-הכובד מהפן הפוזיטיבי אל הפן הנורמטיבי: שיטתו היא בדרך ה"למה" ולא בדרך ה"מה" ועיקר הדגש בשיטת לימודו היא על ההבנה הבהירה וההגיונית של לימוד הגמרא.

לאחר מות אימהּ גדלה פייגה בבית סבה הרב שקופ. הוא ניהל במשך שנים תכתובת עם נכדתו בארץ למרות שזו לא שמרה על אורח-חיים דתי, והצטרפה בצעירותה, בידיעתו, לשומר-הצעיר. הרב שקופ עצמו שאף לעלות לארץ, ותלמידו משה שפירא שהיה מראשי מחלקת העלייה בסוכנות  טיפל בהשגת רישיון-עלייה, אך הדבר לא התגשם.  

בין תלמידיו של הרב שקופ היו הרבנים הראשים לעתיד הרב איסר יהודה אונטרמן והרב משה אביגדור עמיאל, הרבנים חיים שמואלביץ, יהודה קולודצקי, מאיר בר-אילן, פרופ' שמחה אסף ופרופ' בן-ציון דינור, משה שפירא, ואבי ההתיישבות אברהם הרצפלד.

בתשעת הפתקים שהשאיר אורי אילן הוא כתב: 1. נקמה בנציגם בוועדת השביתת נשק אורי. 2. חפשו בבגדים צואות אורי. 3. 315 צואה הולכים להרוג אותי. תנקמו! תקברו אותי ע"י גבי אורי אילן. 4. נקמה! באנשים שהיו עם או"ם ב-15.12 קצין או"ם מכירם! 5. אורי אילן תנקמו. 6. לא בגדתי התאבדתי. 7. תחפשו בבגדים. 8. שלום אורי אילן נקם! 9. 10.1.55 כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר. תקברו אותי ע"י גבי נקם! אורי אילן יש נירות בבגדים.

בתערוכה לזיכרו בספרייה המרכזית ב"בר אילן" מוצגים פריטים מחייו: החל מלידתו, דף מיומנה של אימו פייגה, המספר על לידתו ועל בחירת שם עבורו, מחברות ביה"ס, פרטים שאסף: מדליות, מטבעות וכלי-נשק, הדיסקית האישית שלו בצבא, ציוד צבאי, תג של גולני, כאפיה שלבש, צילומי הפתקים שחורר בתאו בכלא, ועוד. החומרים נמסרו ל"בר אילן" ע"י אחיו של אורי, שמעון אילן. המשפחה מצאה לנכון לתרום את החומרים לארכיון "בר אילן" משום שהרב שקופ, סבא-רבא של אורי, היה רבו של הרב מאיר בר-אילן, וכך כתבי הרב ותלמידו נמצאים במדפים סמוכים בארכיון.

בספר היובל לרב שקופ שיצא-לאור בשנת תרצ"ו פורסמו מאמרים של גדולי הרבנים בארץ ובחו"ל. בפתיח לספר נכתב: "לכבוד רבנו שר התורה, זקן ראשי הישיבות, גדול מרביצי התורה בדורנו, מרן הגאון ר' שמעון יהודא הכהן שקאפ שליט"א, ראש ישיבת 'שער התורה' בגראדנא, מלפנים ר"מ בישיבת טעלז ואב"ד ור"מ במאלטש ובבריינסק, למלאות חמשים שנות עבודתו הפורי' על שדה הרבצת התורה , מוגש ע"י תלמידיו ומוקיריו."

ספרו "שערי יֹשר" יצא-לאור במספר מהדורות. בשער המהדורה האחרונה שנדפסה בשנת תשע"ו, נכתב: "בו נפתחים שבעה שערים, חקרי הלכות בדיני הספקות רובא וחזקה ובדיני עדות, מאתי שמעון יהודא, בלאאמו"ר המופלג ויר"א יצחק שמואל ז"ל הכהן שקאפ."

דן מרגלית כתב בספרו על הפרשה ("צנחנים בכלא הסורי", הוצאת "מוקד", 1969) שכאשר הגיע יום גיוסו של צעיר הבנים של פייגה ושלמה אילן, הוא ביקש להתנדב לצנחנים. ראש-הממשלה דוד בן-גוריון סירב אלא אם יחתמו הוריו על הסכמתם. שנתם נדדה כששקלו מה לעשות. עם בוקר הביטו בתמונותיו של אורי שכתב "לא בגדתי," ושניהם חתמו ביד רועדת על הסכמתם.

נוגעת-ללב איגרת-ברכה שכתב הרב שקופ החרדי לפייגה נכדתו עם נישואיה לשלמה אילן בקיבוץ השומר-הצעיר גן-שמואל:

 "הנני גם אני למלא חפץ לב, ולב כל אוהבכם, להגיש אליכם ברכת אב זקן, אברך אתכם מקרב ולב שתהא אגודתכם שלמה, וכשמו 'שלמה' כן ישפיע העליון על שלמה ופייגא שיהיו שלמים בריאים וקיימים בגופם וברוחם, לבנות בית בכרם ד' צבאות לברכה ולתפארת, ודור ישרים מהם יבורך. וכאשר נכדתי פייגא תחי' הביאה לי מנחת ביכורים מארץ הקדושה, לשמחני בנשואיה כן אזכה בחיי עוד לשמוח בנישואי יתר נכדי ולראותם מוצלחים בחייהם, ונושאי דגל היהדות ברוח ישראל סבא, כעתירת אוהבכם מברכם בברכה משולשת, שמעון יהודא הכהן שקאפ."

דוד מלמד

* פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון" ביום 20.3.2018 – "'לא בגדתי': החייל שהתאבד בכלא הסורי – קרוב של רב גדול".

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏25.5.22

* ברוח הרצב"י – מסורת ריקוד הדגלים, או ריקודגלים, ביום ירושלים בבירה, היא מסורת יפה ומרגשת. מסורת של יהודים ישראלים החוגגים את שחרור העיר העתיקה, את חירותה של ירושלים, את איחודה מחדש, את השיבה אל בורות המים, לשוק ולכיכר, את "הר הבית בידינו", את החזרתו לידינו של הכותל המערבי שהיה שבוי בידי אויב 19 שנים, בריקוד המוני עם דגלי הלאום.

זו מסורת יפה ורבת שנים – כבר בכ"ח באייר תשכ"ח (1968), יום ירושלים הראשון, במלאת שנה לשחרור ירושלים, יזם הרב צבי יהודה הכהן קוק את ריקודגלים היוצא מישיבת מרכז הרב ומסתיים בכותל (אגב, הרצב"י התנגד עד יומו האחרון, מטעמים דתיים, לעליית יהודים להר הבית, ואולי לכן ריקודגלים אינו כולל את הר הבית). מאז הוא מתקיים כסדרו מדי שנה (למעט השנה שעברה שבה ממשלת נתניהו צמצמה אותו מאוד בשל המתח הביטחוני, אך ממשלת בנט אישרה את קיומו, באיחור של שבועות אחדים, מיד לאחר הקמתה), ואין כל סיבה למנוע את קיומו. טוב עשה שר הבט"פ עומר בר לב (שק החבטות של השמאל והימין) שאישר את המצעד, כפי שנהג אשתקד. איומי הפלשתינאים אינם סיבה להתקפל ולהיכנע.

ריקודגלים הוא מסורת יפה, אך בשנים האחרונות היא הוכתמה. היא הוכתמה בידי מיעוט צווחני וקולני של כהניסטים, לה-פמיליסטים ולה"ביסטים (שבעצם, זו אותה תועבה), שתפסו טרמפ על הריקוד והפכו אותו מחגיגה לאומית לפרובוקציה גזענית. מדובר בקבוצת חוליגנים פראי-אדם, שבהגיע הריקוד לאזורים ערביים, מתחילים להשתולל ולהתפרע, לקרוא את הקריאות הגזעניות המזעזעות "מוות לערבים", "נשרוף לכם את השכונה", "מוחמד ההומו מוחמד ההומו מוחמד הבן זונה" וכו'. ואף שהרוב הגדול של הרוקדים אינם שותפים לזוועה, עצם קיומה מכתים את המפעל כולו. יש לציין, שהפראים האלה מייצגים דרך שאותה רצב"י תיעב בכל ליבו ובכל נשמתו ויצא נגדה כל חייו.

ההתפרעויות הכהניסטיות הללו אינן צריכות לגרום לביטול ריקודגלים, אך מצד שני אסור לאפשר את ההתפרעות. בעניין הזה צריך להיות שיתוף פעולה הדוק בין מארגני האירוע, שעליהם להציב סדרנים כדי למנוע זאת, לבין משטרת ישראל, שצריכה ללוות את האירוע כולו הן כדי להגן על ביטחון הרוקדים והן כדי לדכא מיד כל התפרעות כהניסטית חוליגנית. כן, שוטרים עם אלות שילוו את ההפגנה ויקבלו פקודה חד-משמעית, שאינה משתמעת לשני פנים, מה עליהם למנוע.

פעולה כזו של המשטרה חיונית קודם כל לריקודגלים עצמו, שיחזור להיות ברוח הרצב"י.

* לא השופט יקבע – סוגיית הר הבית היא סוגייה מורכבת, בעלת משמעות מדינית וביטחונית ארוכת טווח ונפיצה. רק הממשלה והכנסת יכולות לשנות את הסטטוס קוו. זו לא החלטה של שופט, בוודאי לא של שופט בית משפט השלום.

הדבר היחיד שטוב בפסיקה של אותו שופט, הוא שאולי שוחרי האקטיביזם השיפוטי, שמריעים להכפפת כל שיקול לאומי לפֶטיש "זכויות הפרט", יבינו את המשמעות כאשר הפסיקה אינה לרוחם.

* הפלשתינאים יודעים – איני יודע מי ירה בכתבת אל-ג'זירה. אבל הפלשתינאים יודעים היטב. לכן הם מסרבים להעביר את הקליע לבדיקה בליסטית.

* סוף תרגיל יבש – מיראווי-זועבי לא קיבלה אפילו פרוטה שחוקה תמורת הכרזה על סוף תרגיל יבש. בסה"כ מיחזור של מה שכבר נמצא בתקציב, ואולי קצת פתיחת חסמים בירוקרטיים  בהעברתם לרשויות, כסולם בעבורה.

ואף על פי כן, היה זה מביש לראות את שרי הממשלה מתרוצצים סביב חולת הצומי הריקה הזאת כפורפרות (אגב, תחילת תרגיל יבש היתה הכרזה על מסגד אל-אקצה, כתבת אל-ג'זירה וכו', ולא שום דבר שקשור לתקציבים).

 מצער לראות את הפער בין ממשלה מצוינת בביצועיה ובמדיניותה, לבין קואליציה מחורבנת, שתלויה בחסדיהם של ריקים ופוחזים מן הזן של זועבי ואלי אבידר.

* החיוב והשלילה – הדבר הטוב היחיד שיצא מתרגיל התפטרותה של מיראווי-זועבי, הוא שהיא לא תהיה קונסולית ישראל לשנגחאי. מצד שני, כתוצאה מכך היא תמשיך לכהן כח"כית.

* מיהו משת"פ – גדעון לוי פירסם פשקוויל חריף נגד מיראווי זועבי. לא על פרישתה, אלא על כך שהצטרפה "כקישוט" למפלגה ציונית. פלשתינאי שמצטרף למפלגה ציונית, כתב לוי, הוא משת"פ, כי כל ציוני תומך, "בהגדרה", ב"עליונות יהודית".

ומי כותב זאת? יהודי שהוא משת"פ בוגדני של הלאומנות הערבית האנטישמית והתועמלן מס' 1 של הטרור הרצחני.

* דגל השמדת ישראל – הטיעון המשפטפטני לפיו יש לאפשר הנפת דגלי אש"ף בישראל, הוא שישראל חתומה על הסכם הכרה באש"ף. הכוונה, כמובן, להסכם אוסלו. אבל בהסכם הזה היו שני צדדים. תמורת ההכרה באש"ף, הכנסת ערפאת וצבאו ליש"ע והעברת שטחים לידיהם, הם חתמו על התחייבות להפסיק את המאבק המזוין. אולם ההסכם היה הונאה מראשיתו, שנועדה להכניס את ערפאת וצבאו ללב הארץ כדי לשדרג את מלחמת הטרור, וזה מה שאכן קרה, ועלה לנו ביותר מאלף נרצחים. וזה מה שממשיך לקרות גם היום. אחרי למעלה מאלף נרצחים ישראל עצמה חזרה להתייחס לאש"ף כאל אוייב ונלחמה בו במבצע "חומת מגן", כולל מצור על ערפאת, שבו חיילי צה"ל הגיעו עד קיר לשכתו במוקטעה. כך, שאין שום משמעות להסכם ולהכרה באש"ף, ואין לאפשר הנפת הדגל שמסמל את הקמת פלשתין על חורבותיה של ישראל.

* אם ב"ג היה חי – אילו בן גוריון היה חי, והיה רואה שבאוניברסיטה הקרויה על שמו מציינים את יום הנכבה-שמכבה ומניפים את דגלי אש"ף – הוא היה מת על המקום.

* אם בגין היה חי – בן כספית אמר באולפן שישי, שאם בגין היה חי היום, הוא היה מתהפך בקברו. מעניין.

* הרעיון המכונן של האופוזיציה למדינה – אם שבתי צביבי לא שולט  – אף אחד לא ישלוט כאן.

* אין להם כאבי בטן – מירי רגב ניסחה את תמצית רעיון האופוזיציה-למדינה: "החלטנו שאנחנו אופוזיציה לוחמת ואנחנו רוצים להפיל את הממשלה הזו, אז אין כאבי בטן. אין כאבי בטן למקרי אונס, ואין כאבי בטן עם נשים מוכות ואין כאבי בטן עם חיילים." זה הביביזם. הכול כשר למען תאוות השלטון החולנית של נתניהו, שאינה יודעת שובע.

* הסולם של נתניהו – אם ראש האופוזיציה-למדינה ירד מהעץ, כנראה שהוא חשש מח"כים פטריוטים מהליכוד שיפרו את הוראתו ויצביעו בעד לוחמי צה"ל.

* הפרא מתפרע – הביביריון אמסלם, איש לה-פמיליה הפרלמנטרית, שוב התפרע מעל הדוכן, מנצל את העובדה שמנהיג האופוזיציה-למדינה אינו מאפשר להקים ועדת אתיקה בכנסת, כדי לאפשר להם להשתולל בלי סנקציה.

ושוב, כדאי לראות גם את חצי הכוס המלאה – הוא עדין לא הצית צמיגים במליאת הכנסת.

* השב"כ הציל את הלוחם בו – במשך עשרות שנים הכהניסט וחבריו נלחמים בשב"כ ורואים בו אויב. גם כח"כ הוא ממשיך להסית נגד השב"כ והעומד בראשו. אמש אושר לפרסום שהשב"כ הציל את חייו.

* רוקד על הדם שלא נשפך – משחר נעוריו ועד היום, מפעל חייו של הכהניסט הוא הסתה והפצת שנאה נוראה. עוד כפרח כהניסטים, כמנהיג הכהנא-יונגד, הוא הציג בפני המצלמות את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והבטיח: בפעם הבאה נגיע אליו. ואכן, בפעם הבאה הם הגיעו אליו.

והיום, אחרי ששנואי נפשו ומושאי רדיפתו – השב"כ, הצילו את חייו, הוא מאשים את בנט ולפיד ב... הסתה נגדו. עצם הטענה שהחמאס פועל על פי הסתה של ראש ממשלת ישראל, היא הסתה כהניסטית נתעבת ובזויה.

הכהניסט הוא אלוף העולם בריקודים על הדם במשקל כבד. כאשר הוא מריח דם יהודי, הוא מסתער עליו כערפד ופורץ בריקודים ריקודים עד אור הבוקר. אולם הפעם הוא שבר את חוקי הפיזיקה. הוא רוקד על הדם של עצמו, שלא נשפך.

* תקדים הבלפוריאדה – בתקופת הבלפוריאדה יצאתי נגדה בחריפות, במאמרים רבים ובאינספור רשומות בפייסבוק. התנגדתי לבלפוריאדה מסיבות רבות; בראש ובראשונה בשל הרוח האנרכיסטית שהיא נשאה. שנית, בשל תפקידה החמור וההרסני במאבק נגד הקורונה. שלישית, בשל התפיסה של "לנו מותר הכול, כי אנחנו צודקים." הרי כל מי שנאבק על משהו צודק, מבחינתו. ובכל זאת, יש כללי משחק. אני גם משוכנע שהבלפוריאדה לא תרמה להחלפת נתניהו. הוא הוחלף למרות הבלפוריאדה ולא בזכותה.

והשמעתי נימוק נוסף – התקדים של הבלפוריאדה ייצור בלפוריאדות דומות נגד כל ראש ממשלה שיבוא אחרי נתניהו. והנה, זה בדיוק מה שקורה ברעננה, וליד בתי הח"כים של ימינה. ואיך מי שתמך בבלפוריאדה, לא כל שכן השתתף בה, יכול להלין על כך? אם זה היה לגיטימי אז – זה לגיטימי גם היום.

מן הראוי שהחברה הישראלית תעצב כללי משחק מחייבים למאבקים ציבוריים. בין השאר – הימנעות מהפגנות ליד בתים פרטיים, ובוודאי לא הפגנות מתמשכות, אין סופיות. וכן, גם בלפור, אף שהיא דירת שרד, היא המעון שבו ראש הממשלה ומשפחתו חיים את חייהם. וגם לראש הממשלה מגיעים חיים פרטיים, קל וחומר – למשפחתו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לשכניו.

ואם יש סיבה אחת שאני שמח שבלפור בשיפוצים, היא שהשכנים נהנים מפסק זמן, אחרי הסבל הנורא שהם חוו בשנים האחרונות, ולפני הסבל הצפוי להם כשראש הממשלה, יהיה אשר יהיה, ישוב לבלפור.

* ביד הלשון" גודגדן – קטיף הדובדבן בעיצומו. ובעצם, מה אנחנו קוטפים? דובדבנים או גודגדנים?

הדובדבנים שאותם היכרתי בילדותי, היו שונים מהדובדבנים שאנו אוכלים היום. הם היו קטנים יותר, בהירים יותר וחמצמצים. טעמם היה נפלא. טוב, כי עוד לא הכרנו את הדובדבנים המתוקים. ב-1973 ביקרו הוריי ברומניה, ואני זוכר שאימי חזרה מלאת התפעלות מן הדובדבנים שאכלה שם, שהם כל כך שונים מהדובדבנים שאנו מכירים – גדולים יותר, בשרניים, סגולים ומתוקים מאוד. את הדובדבנים הללו הכרתי לראשונה בלבנון, ואכן, טעמם – טעם גן עדן.

בשנות ה-80 החלו לגדל בארץ, בעיקר בגולן, בגליל העליון ובגוש עציון, דובדבנים מתוקים. עבודתי הראשונה בגולן, ב-1984, הייתה במטע של מושב קשת. באותה שנה הם חיסלו את מטעי הדובדבן החמוץ, ואני זוכר שכל הקהילה הוזמנה לפשוט על המטע לפני עקירתו ולקטוף ככל הבא ליד. באורטל, מלכתחילה נטעו רק דובדבן מתוק – סגול, אדום וצהוב. היום, משתמשים בדובדבן החמוץ רק לתעשייה – דובדבנים מסוכרים, לפתנים, יוגורט וריבות.

לדובדבנים המתוקים ניתן השם גודגדן. השם לא נקלט בציבור, אך כל עוד שׁוּוְקוּ שני סוגי הדובדבן (שבכל אחד מהם יש זנים שונים) השם המסחרי של הדובדבן המתוק היה גודגדן. היום אין כבר שימוש מסחרי בשם, והגודגדן משווק כדובדבן.

אבל השם המדעי של הדובדבן המתוק הוא גודגדן. שני השמות, דובדבנים וגודגדנים, לקוחים מן המשנה והתלמוד, שם הם קרויים דובדבניות וגודגדניות.

אבל הדובדבן והגודגדן אינם פירות מזרח תיכוניים אלא דרום מזרח אירופאים ודרום מערב אסיאתיים והם הגיעו לארץ רק בתקופה הצלבנית, ולכן סביר להניח שהשמות העבריים הקדומים הללו, היו של פירות אחרים, כנראה זנים של ענבים.

הדובדבן בולט לא רק בשל טעמו הנפלא, אלא גם בזכות פריחתו המקסימה.

בשירו של ביאליק "קומי צאי" מופיעות השורות הללו (יש לקרוא בהברה אשכנזית, מלעילית):

"לבלבו בגן העצים, 

אביב בא, אביב בא

הדובדבניה הלבינה."

ביאליק שימר את צורת ה"דובדבניה" כשם של העץ, להבדיל מן הפרי – דובדבן. זו היתה שיטתו, וכך גם הבחין בין השקדיה – העץ והפרי – השקד וכד'. כאשר הוא כותב "הדובדבניה הלבינה" הוא מתאר את התפרחת הלבנה היפהפייה של עץ הדובדבן.

אורי הייטנר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [160]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

רצון אללה

חלומם הישן והחוזר ונשנה ומתחדש תמיד של ערביי ישראל [לא כולם, לא ספרנו] בתוך מדינת ישראל ומעבר לה, הוא פשוט וברור: לא מדינת ישראל, לא עם ישראל, לא יהודים בכלל. ומשום-מה, מעשה שטן, גם אחרי 160 שנה ו-74 "נכבות", חלומם זה לא מתגשם, להיפך: ככל שקמים עליה באלימות, במלחמות, במעשי רצח זוועתיים [ברובה, בפגיון, בגרזן] מדינה זו פורחת, מתפתחת ומשגשגת. כיצד זה קורה? למה אללה לא מתערב ולא משמיד את המדינה היהודית הזאת ואת תושביה [היהודים]? האם מישהו מחכמי הדת המוסלמית, תיאולוגים, אימאמים, וכן גם אנשים מפשוטי העם, אנשים חושבים, לא מעלים בדעתם שמצב זה הוא רצון אללה? כך אללה רוצה, ומי שפועל בניגוד לרצון אלוהי זה, הוא בעצם כופר באללה, ודינו: מוות.

רצון הקב"ה

ומנגד, אחינו בני-ישראל, אוהבי ארץ ישראל כולה, מתנחלים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן [שנערי הגבעות הפרועים לא גדעוהו עדיין] ביהודה ושומרון, תוך התעלמות מ-2.7 מיליון ערבים החיים שם, חלקם מדורי-דורות. כיצד זה שהקב"ה מאפשר מצב זה? למה הוא לא פותר את הבעייה הזאת בידו החזקה ובזרוע נטויה? והתשובה ברורה: זהו רצון האל, ריבונו של עולם, ומי שפועל בניגוד לרצון אלוהי זה, הרי הוא חוטא, מחטיא ומדיח. 

ההילולה במירון – אירוע פרוע

נכון, ההילולה על קבר הרשב"י במירון היא מסורת עתיקת-יומין. אבל בשנים האחרונות הילולה זו הפכה למוקד של התגודדות המונים במקום המקודש, שהוא צר מלהכיל את כל האלפים הבאים "לחגוג", והאירוע המסורתי הזה הופך להצטופפות של אספסוף, שהמשטרה לא מצליחה להשתלט עליו ולהשליט שם סדר ובטיחות. ודומה שקצה נפשו של הרשב"י הקדוש באירוע פרוע זה, וסימן לכך בשנה שעברה, כאשר 45 "חוגגים" נהרגו מרוב צפיפות.

וגם השנה, התופעה הפרועה הזאת חזרה, למרות מאמצי המשטרה להשליט סדר ואירגון, לפי המתווה של הממונים על כך, עד שהיה צורך לסגור בכלל את המקום ולבטל את המשך ההילולה הזאת, תוך אישפוז בבית-חולים של עשרות פצועים ומתעלפים ומתייבשים, הפעם ללא אבידות בנפש, למרבה המזל. ההמונים המתפרעים, שבעצם לא יודעים מה המקור והמשמעות של ההשתטחות על הקבר הקדוש, מה הם רוצים בעצם מן הצדיק הקדמוני הזה, תלמידו של רבי עקיבא, תנא שפעל במאה השנייה, רבי שמעון בר-יוחאי, שברח מפני הרומאים והסתתר במערה ליד פקיעין, יחד עם בנו אלעזר ושם למדו תורה במשך 13 שנה. למה הם מפריעים את מנוחתו, מנוחת עולמים? מסורת יהודית היא דבר יפה בדרך-כלל, עד שזו הופכת לאירוע פרוע, מסוכן ומיותר. הילולה זו היא לא מצווה הכתובה בתורה. ומה שקרה במירון, הוא אות לזעמו של הקב"ה ללא ספק.

מעון מעופף

קראנו ושמענו וראינו את השיפוץ [המתמשך] של ביתו הפרטי של ראש-הממשלה נפתלי בנט ברעננה. אי-אפשר לעבור להתגורר במעון הרשמי של ראש-הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, עד שגם זה יעבור שיפוץ כולל [ויקר], ויתאפשר לראש-הממשלה הנוכחי לעבור לגור שם, כל ימי שירותו כראש-הממשלה. זה ברור. אבל זה לא אומר שעם ישראל צריך לממן את שיפוץ הבית הפרטי של אדם, המשמש בתפקיד [זמני] של ראש-הממשלה.

דומה שפשוט יותר וזול יותר למצוא בירושלים בית מתאים ובטוח לראש-הממשלה – בשכירות. אם שגריר ארה"ב מצא בית מתאים לצרכיו ולביטחונו האישי, אין סיבה שלא יימצא בית דומה בירושלים לנפתלי בנט, כל זמן שהוא נושא בתפקיד הרם.

פתרון נוסף: כידוע, בזמן כהונתו של בנימין נתניהו כראש-הממשלה נרכש מטוס בואינג 767 במחיר של 587 מיליון ש"ח והותאם לשמש את נשיא המדינה ואת ראש-הממשלה בטיסותיהם הרשמיות לחו"ל. בנוסף לכך, יש להניח שהמטוס הזה גם עבר הסבה מסויֶמת והותאם לשמש כ"בור" פיקוד ושליטה בעת משבר בטחוני-מלחמתי, בדומה למטוס AIR FORCE 1 של נשיא ארה"ב. המטוס שלנו, ששמו "כנף-ציון" שעלה הון תועפות, עומד כאן מקורקע כאבן שאין לה הופכין. אז למה שהוא לא ישמש כמעון זמני לראש-הממשלה הנוכחי, עד שייגמרו השיפוצים בשני הבתים האמורים?

ארבע אימהות בנגב

מדינת ישראל  היא כידוע מדינה מודרנית, דמוקרטית, וגם ליברלית. במדינת ישראל נהוג חוק המונוגמיה, של נישואין בין שני בני-זוג: הוא והיא, [ולאחרונה] היא והיא, הוא והוא. ליברליות. ומתוך ליברליות זו, חוקי המדינה מתחשבים באזרחיה הבדואים, שלאור דתם ומסורת עתיקת-יומין שלהם, הם מורשים לשאת ארבע נשים לגבר אחד. כמו יעקב אבינו, להבדיל, ואלה מולידים 20-30-40 ילדים בכל משפחה. מזל טוב! יבושם להם. ינעם להם יצועם.

אך מי אומר שמדינת ישראל חייבת לממן קיומן של משפחות פוליגמיות ענקיות כאלה, תוך סיפוק כל השירותים הממשלתיים הניתנים לאזרח? כספי המיסים של אזרחי ישראל [המונוגמיים] הולכים למימון שירותים לבדואים, כמו הביטוח הלאומי, [ש-62% מהתקציב משולם להם שלא כדין, כתוצאה של תרמית והונאה, כפי שזה פורסם ממש בימים אלה]. המדינה מעמידה לרשותם בתי-חולים [בעיקר חדרי לידה], מענקים  לילדיהם, בתי-ספר ושירותים רבים נוספים. לכן נראה לי הגיוני וסביר הרעיון, שהמדינה תכיר ותממן משפחה בדואית, רק עם אישה אחת בלבד. ואחזקתן של יתר שלוש הנשים וילדיהן לא תיפול על אזרחי המדינה כולם. כבר הושר אצלנו [על-ידי הזמר שלמה בר]: "ילדים הם שמחה, ילדים הם ברכה," ואפשר להוסיף כאן: "ילדים הם הכנסה."

יהודה גור-אריה

* * *

בן בן-ארי

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח?

אוֹ: תְּמָנוּן הַמִּזְרָח

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה?

מַעְיָנָהּ הַמִּתְגַּבֵּר

הֵן בְּשׁוּשָׁן הוּא,

מֶרְחַק נְגִיעָה מִיּוֹבֵל

גִּיל תַּבְשִׁילָיו.

לִבּוֹ אַף מוֹחוֹ

תְּמָנוּנֵי שְׁלוּחוֹתָיו

נַפְתּוּלֵי שָׁרְשֵׁיהֶם

עַל כַּנְפֵי מִזְרָח

רְכוּבִים.

גַּם אִם "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח"

כִּי זְרוֹעַ תְּמָנוּן

הַמִּזְרָח הִיא;

רוּחוֹת עוֹלָם

מִשְׁתַּנּוֹת וְנִשְׁנוֹת

מִלֵּב אֶחָד וּמוֹחַ

יוֹנְקִים.

* * *

תקוה וינשטוק

הנער שגיא

חוקר עליית הזקנים לא"י במאה ה-19

"אני מהדואר," אמר האיש שצלצל בדלת. "תחתמי כאן," והושיט לי מכתב רשום.

מכתב רשום? ודאי דרישה לתשלום. אבל הפתעה: את המכתב כתב נער בשם שגיא, בן 16, תלמיד כיתה י"א בקריית מוצקין,  ליד חיפה. בכתב יד ברור, מתחת לתאריך הכללי והעברי, מספר שגיא שהוא משתתף בתוכנית "אידיאה" של האוניברסיטה העברית לתלמידי י'-י"א . תוך שנתיים של הדרכה עושה כל אחד עבודה במדעי הרוח או מדעי החברה. הוא בחר עבודת מחקר בהיסטוריה של עם ישראל: יהודים שלעת זקנה עלו לארץ למות ולהיקבר בה.

"אני מתעניין בעולים אלה שהגיעו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים." כותב שגיא. "בכתבייך שהתפרסמו בכתב העת 'חדשות בן עזר' הופתעתי לגלות סיפור מעניין על סבא רבא וסבתא רבתא שלך שהגיעו לארץ ישראל בזקנותם, למות ולהיקבר בה. הבנתי כי סבא רבא שלך, גרשון אטינגון, היה אדם בעל אמצעים תושב קייב, אז באימפריה הרוסית, כיום אוקראינה. הוא הותיר את רכושו לבנו היחיד אלתר, שנשאר עם רעייתו ושלושת בנותיהם בקייב.  גרשון עלה עם אשתו לפתח תקווה והקים בית כנסת ולבסוף הוא ואשתו נקברו בפתח תקווה."

המכתב שימח אותי מכמה טעמים. בשנת הלימודים הבאה יוצאו מקצועות הספרות, ההיסטוריה והאזרחות מבחינות הבגרות. לא תהיינה בחינות בגרות גם בתנ"ך, שרבים מפרקיו היינו משננים בעל פה וזוכרים כל ימינו. המקצועות ההומאניים כבר לא נחשבים. אינם שווים. כל כובד המשקל עבר למקצועות הריאליים, למתמטיקה, לפיסיקה. גם לאנגלית. ההומאניות נידרדרה לשפל המדרגה. מי שצופה בתוכנית "מרדף" בטלביזיה נוכח כי למתחרים יש ידע רב, גם בפרטי טריווייה ("כמה ילדים יש לאיל גולן"?) – אבל בשאלות בתנ"ך או בארון הספרים היהודי – דממה. אפס ביחסי יהדות. והנה בא תלמיד צעיר ומתעניין ביהודים זקנים הכמהים לארץ!

 ושמחתי שחרף גילו הצעיר קורא הנער את העיתון למבוגרים של בן עזר. קורא אותי ומצטט את דבריי. יוצר מעין קשר עם קרוביי הזקנים שנפטרו לפני כתשעים שנה.

ונהניתי שהנער כותב כיאות, עם התאריך הלועזי והכללי. כל פסיק במקומו, החלוקה לפסקאות נכונה, הנושא מוסבר כהלכה. והכול בנימוס רב ויחס של כבוד. שגיא ודאי אינו יחיד במינו. לא כל הנערים חולמים על סטארט אפ ותועפות ממון. לא כולם צעקנים ושחצנים. לא אלמן ישראל.

"האם זה בסדר מבחינתך לשמוע ממך יותר על הסיפור הנהדר הזה על משפחתך?" כותב שגיא. "רציתי לשאול האם נשארו אצלך מכתבים, יומנים או כתבים של סבא רבא או סבתא רבתא. אולי כתבים של אדם שכתב עליהם? זה יכול לקדם את המחקר שלי עד מאד."

עד כמה הדבר חשוב לו  יעיד המכתב ששלח בדואר רשום לבל יאבד.

 השבתי כי אשמח לעזור – והזמנתיו לביתי.

הוא בא בדיוק בשעה היעודה. להפתעתי נלוותה אליו אימא שלו, כנראה כדי להכיר את העיתונאית המוכנה לסייע לבנה. היא נראתה אישה עדינה, שערה אסוף, לבושה בצניעות. לרגע חשבתי שהיא דתייה. שגיא הופיע מסורק ומצוחצח למשעי, במכנסיים קצרים, לא בג'ינס של רשת קרעים. האם נשאה זר פרחים גדול והבן – עוגת פרג מצופה שוקולד.

"הוא אפה את העוגה," העירה אימו.

 שגיא היה חמוש גם בתיק גדול, ממנו הוציא ומכשיר הקלטה ומצלמות והציבם על השולחן במיומנות ובביטחון. כשפניתי למטפלת שלי ברוסית העירה האם: "אני יודעת רוסית וגם שגיא יודע."  

מתברר שהאם ילידת חרקוב ובגיל שמונה באה לארץ בעלייה הגדולה מרוסיה. ומיד חשתי מעין קירבה אליהם. סבי אלתר אטינגון נולד בחרקוב שבאוקראינה. סבתא והבנות, בהן אימי, נולדו בקייב.

"עליתם מציונות?" התעניינתי, מצפה ל"כן."

אך האם ענתה ביושר כי המצב באוקראינה הורע אז והמשפחה החליטה לעקור לארץ אחרת.

"יכולתם להגר לאמריקה, לא לישראל," הערתי, מנסה למצוא שביב כלשהו לעלייה דווקא לארץ שלנו, אבל היא השיבה, שוב ביושר: "שערי אמריקה כבר היו סגורים."

גם אם לא עלתה מציונות, חשבתי, ברור שהמשפחה התערתה בישראל. היא מתכנתת מערכות רפואיות, סיפרה. האב מעצב גראפי. שגיא כבר צבר, אמנם מנומס יותר מצברים שאני מכירה.

מה בדעתו לעשות כשיהיה גדול? שגיא חושב להשתלב בחקר ההיסטוריה.

לצערי לא יכולתי להציג צילומים של סבא רבא גרשון ולא של סבתא רבתא חיה דבורה. אמנם היו לי צילומים שלהם אך מסרתי אותם לחדר זיכרון של ראשוני פתח תקווה שפתחו הציונים הכלליים. חדר הזיכרון הוזנח והצילומים היקרים לי אבדו.

אבל היו לי כמה מזכרות מסבא רבא. חוברת בשם "כפר חב"ד" מתאריך 7.2.2007 ובה רשימה מקיפה בשם "התניא" על גרשון אטינגון, סבא רבא שלי, חסיד חב"ד שעלה לארץ הקודש למות ולהיקבר באדמתה. הוא רכש שמונה דונם אדמה במרכז פתח תקווה, וברחוב גוטמן 13 בנה בית גדול מוקף גן גדול, ועל אדמתו, בכספו, הקים בית כנסת חב"ד – מבתי הכנסת הראשונים של חב"ד המכונים "צמח צדק" – בארץ. זה היה הבית הכנסת השני שהוקם בפתח תקווה, אחרי בית הכנסת הגדול.

ברשימה היה גם ראיון ארוך למדי איתי, נינתו. ואפילו צילום שלי בגיל חמש עומדת על כיסא ומולי בית הכנסת. ומסופר שסבא גרשון כינה אותי "מזיק". והיתה לו סיבה טובה לכך. הוא ניהל פרדס גדול של מאה דונם "פרדס אטינגון", שכלל משק חי, לול ודיר. ביצי הלול הועברו לביתנו  בסל גדול קלוע ונשלחו לחנויות במושבה.

הייתי בת 3-4 והסל עורר בי סקרנות עזה. רציתי לדעת אם אצליח להרים אותו. הרמתי, ומרוב הכובד הטחתי אותו  מיד על רצפת המסדרון והחל לזרום נהר צהבהב עם גבעות של שברי קליפות – שהיה יכול לזכות ב"גינס" על נחל הביצים הגדול ביותר.  

כל המשפחה התאספה, צעקות, בלבול. כולם מטיפים לי מוסר, תוכחות, גם מכות פה ושם. החנוונים לא קיבלו ביצים באתו יום, ואני לא קבלתי בארוחת הצהריים את ה"קומפוט", הלפתן האהוב עליי, ולא את פיסת השוקולד היומית. מאז קרא לי סבא רבא גרשון "מזיק!"

למרות "המזיק" מזכיר החטא סיפרתי שאהבתי את סבא רבא שחבש ירמולקה (כיפה) שחורה גדולה ומרובעת. הייתי יושבת לידו בחלון הצופה לגן. יום אחד לא נראה סבא ליד החלון.

"איפה סבא גרשון?"

אימא ענתה שהוא מת וקבור באדמה – והתחלתי ללכת בפסיעות גדולות ומהירות, ונזהרת לא לדרוך על סבא גרשון שבאדמה.

פרט לחוברת היה לי מסמך נושן, בכתב רש"י על נייר לעטיפת פרי הדר. מסמך התלוי גם על קיר בית הכנסת ובו הסכם בין מקים בית הכנסת סבא רבא ובין הרב של בית הכנסת, הגבאי ואנשי המניין הראשוני. גרשון אטינגון מפרט את זכויות האנשים להתפלל בבית המדרש שהקים ומבקש בתמורה כי אחרי פטירתו יאמרו קדיש וילמדו משניות לזכרו ולזכר אשתו, והתפילה תהיה נוסח חב"ד, נוסח האר"י. בחוברת אף נכתב כי המסמך הרשמי היה מאוד תמוה בעיני החותמים אבל הוא קיבל משמעות אקטואלית כשסוגיית הבעלות על הקרקע הועלתה מחדש לדיון בעירייה. אותו מסמך נחשב מעין צוואה לבעלות על המקום, ובית הכנסת נשאר בבעלות חב"ד.

 שגיא צילם את כל המאמר על סבא רבא בחוברת, דף אחרי דף, ובמצלמה נוספת שהוציא מתרמילו צילם בין שני לוחות את זיכרון הדברים. כשכל עבודת השימור הסתיימה שאל: "כל העולים שעלו בזקנותם לארץ עלו לירושלים, למה סבא רבא שלך התיישב בפתח תקווה?"   

אודה כי השאלה הזאת לא עלתה בדעתי אבל היה לי מענה: "בירושלים של אז חיו כל היהודים האשכנזים על כספי 'החלוקה', וסבא רבא שלי רצה לחיות כרצונו, מכספו, ולעסוק במה שחשקה נפשו. והוא גם העריך את ההתיישבות החדשה בארץ."

עתה התחלפו היוצרות. שוב לא סיפרתי לשגיא אלא שגיא סיפר לי דברים שלא ידעתי. הוא חקר ומצא שבאותה תקופה, בעשור הראשון של המאה העשרים, עלו עוד כמה קשישים אמידים מקייב לארץ למות ולהיקבר בה. היה מעין גל עלייה קטן של עשירי קייב.

ושגיא ממש הפתיע אותי – הוא מצא ישראלי יוצא רוסיה המנהל פנקס של יהודי קייב לדורותיהם והראה לי שרשום בפנקסו כי ב-15.12.1898 התקיימה החתונה של אלתר אטינגון (סבי, בנו של גרשון) ואפרתינה לבית גולדברג, בת לסוחר מהגילדה הראשונה. אלתר היה בן 25 ואפרתינה (קראנו לה "פניה") – בת 18. נרשמו גם תאריכי הלידה של בנותיהם זינאידה ונדיה. אימי צילה, הצעירה בבנות אטינגון, טרם נולדה.

איזו דרישת שלום היסטורית! איזו התרגשות! והקשר עם אוקראינה השרויה בסכנת חיים. "מי יודע," אמרתי לאם ולבן, "אולי אנחנו קרובים?"

אכן הייתי שמחה לגלות שהם קרובי משפחה.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

משפחת ראב עלתה לארץ פעמיים במאה ה-19

מתוך אחרית הדבר לספר זיכרונותיו של יהודה ראב

"התלם הראשון", מהדורת 1988

בקיץ תרל"ה / 1875 שמו את פעמיהם ארצה ר' אליעזר ראב בן הארבעים ושבע, אשתו השנייה, בניו יהודה בן השמונה-עשרה ומשה שמואל בן השלוש-עשרה ובנותיו חנה וטויבה. כן נלוותה אליהם אחותו הערירית של ר' אליעזר, בלומה לאה. בספר התלם הראשון נכתב בטעות "בל"ג בעומר של אותה שנת 1876 שמנו לדרך פעמינו."  תאריך שגוי זה, אף שהוא מופיע כבר במחברת-הטיוטה הראשונה של כתב-היד, אינו מתאים לשום תעודה אחרת מתולדות המשפחה ולשום פרסום קדום על אודותיה, ודומה, שנאמר מן הזכרון, וכך בלבל חוקרים אחדים. צריך להיות, כמובן, "בל"ג בעומר של אותה שנת 1875", כלומר, שלהי שנת תרל"ה.

מאז שנת 1863 חיו, כאמור, בירושלים אביו ואמו של ר' אליעזר, שלמה ראב ואשתו אסתר, בת הרב יחזקיהו הכהן "אב"ד ור"מ דק"ק בעלעד והגליל יע"א במדינת אונגרן". זקנים אלה היו גם סבו וסבתו של יהושע שטמפפר מצד אמו. שטמפפר פגשם לאחר שעלה ארצה ברגל בשנת תרכ"ט / 1869. ר' אליעזר ובני-ביתו לא זכו לראות את זקנם, ר' שלמה, שנפטר בשנת תרל"ד / 1874. קברו נמצא בהר-הזיתים, ליד מצבות אשתו אסתר, שנפטרה בשנת תרל"ז / 1877, בתו לאה, שנפטרה בשנת תרנ"ד / 1894, ובנו ר' אליעזר ראב, שנפטר בשנת תרנ"ו / 1896. לא רחוק מהם קבור בנו-בכורו של ר' יהודה ראב מאשתו הראשונה הדסה, הוא הרב מנחם שלמה, שנפטר בשנת תרע"ו / 1916.

מה היו הסיבות לעלייתו של ר' שלמה ראב? לדעת זהבי –

"ר' שלמה ראב עלה לארץ-ישראל בהשפעת תנועת חיבת ציון של ר' משה סופר בשנת תר"כ (1860) בערך והתיישב, בהתאם לדרישת בעל ה"חתם סופר", בירושלים."

בין הסיבות שהניעו את ר' אליעזר ראב לדבוק ברעיון יישוב ארץ ישראל מונה בנו יהודה גם את "דבר המצאו של אבי אבא, ר' שלמה ראב, בירושלים, ומכתביו מהתם השפיעו בודאי על אבי." בתשובתו הראשונה לר' אליעזר ראב משנת תרכ"ז / 1867 מזכיר הרב קאלישר את הימצאות אביו הישיש של ר' אליעזר בירושלים. כן הוא כותב, שאליעזר "מבקש ללכת בעקבות מבוקשי [אביו] הנכבד ולמלא תפקיד גבאי מא"י."

כל השנים נטתה המסורת שבעל-פה במשפחת ראב לראות בעלייתו של ר' שלמה ראב עלייה של איש זקן לארץ-הקודש כדי למות ולהיקבר בה, ואת עלייתה ה"אמיתית", הלאומית, של המשפחה, עלייה לשם יישוב ארץ-ישראל בעבודת-האדמה, מנתה החל בבואם של ר' אליעזר ראב ובני-ביתו בקיץ 1875. לאמיתו של דבר, משפחת ראב עלתה ארצה פעמיים: לראשונה – בראשית שנות השישים, בנוסח היישוב הישן, ובשנייה – בשנת 1875, בנוסח העלייה הראשונה לשם הקמת מושבה חקלאית.

אהוד בן עזר

* * *

יוסי אחימאיר

עד כאן להפעם

"כאן רשת ב' – יצחק נוי... וברשת ב' השעה שמונה וארבע דקות... בעוד שבוע, נציין עשר שנים לכהונתה קצרת הימים של אחת הממשלות המוזרות בתולדות ישראל, הממשלה בראשות נפתלי בנט, עם ראש ממשלה חליפי, יאיר לפיד. לממשלה זו, למי שהקימו אותה, נקדיש הבוקר שידור בהשתתפות שלושה אנשים, שהיו מעורבים מאוד בפוליטיקה הישראלית בשנת 2022. 'איזו מין ממשלה?' – אנו קוראים למשדר. מביאים לאוזניכם מיודעינו יגאל בוטון וחדוה אלמוג, ניתוב השידור והפקתו בידי דבורה סויסה. אני יצחק נוי, נצא לדרך..."

כך אולי יכלה להיפתח בשנת 2032 עוד תוכנית בסדרת התוכניות המרתקות ברשת ב' "שבת עולמית", שהוביל בהתמדה שנים רבות ד"ר יצחק נוי, מוותיקי השידור הציבורי, קול ישראל, וכן תאגיד השידור, שבו היה צריך להיאבק מול הבוסים על משבצת השידורים המיוחדת שלו. נלחם והצליח, בעזרת ידידים רבים, אך כוחו לא עמד לו בסרטן האלים, שנתגלה בראשו מיד בתום השידור האחרון שלו, ב-2 באפריל.

זכיתי להיות אחד משלושת המשתתפים באותו משדר – יחד עם דן מרידור ושלמה נקדימון – שהוקדש למלאת שלושים שנה לפטירתו של ראש הממשלה השישי מנחם בגין ז"ל. מאות-אלפי המאזינים הנאמנים, בארץ ובעולם, היו מורגלים כבר לסגנון הסיפורי, ובמיוחד לדקות הסיום, שהוקדשו לשאלה המוכרת: "מה היית מבקש שהמאזינים ילמדו ממשדר זה?" – כאחרון המשיבים ציינתי שלושה דברים שאפשר ללמוד מבגין: חשיבות האופוזיציה במשטר דמוקרטי, הדבקות בעקרונות (הדגשתי את האמונה בחזון ארץ ישראל השלמה וההתנגדות למדינה פלסטינית) והידיעה מתי לפרוש. יצחק נוי ציין מיד: "אלה ללא ספק דברים חשובים" – וחתם את השעה. כך הייתי למרואיין האחרון שלו.

הוא יחסר מאוד. למשפחתו, לחבריו, למאזיניו, לכל שוחרי מורשת לאומית והיסטוריה ציונית, שהוא הביא בהתמדה במשדר הקבוע שלו מדי שבת בבוקר. בטיפולו בפרשיות השונות יש שהרחיק להתרחשויות מלפני מאה ומאה ועשרים שנה, ויש שטיפל במבצעים מהם ידועים ומהם עלומים שאירעו בשנות המדינה. לא היה אצלו משוא פנים. כולם היו שווים, ה"הגנה", האצ"ל, לח"י, מנהיגי ימין ומנהיגי שמאל, מפקדים כאלה ואחרים, חוקרים, מומחים ועדים מכל הגוונים, מאפשר להם חופש דיבור. נערך עימם לשיחה מקדימה מבעוד מועד, בשישי בבוקר, ורשם לעצמו את הנושאים שכל אחד מהם ירצה להתמקד בדבריו.

"שבת עולמית" הביאה לא רק את קולו הייחודי של יצחק, אלא גם קולות של אישים שמתקרבים לשנת ה-90 ואפילו ה-100 לחייהם. המראיין הידען הציל מפיהם עדויות רבות חשיבות. היקף הנושאים היה בלתי נדלה. מגוון עשיר של נושאים היסטוריים, ויש נושאים שלצער המאזינים הנאמנים כבר לא יטופלו. כי ליצחק נוי אין תחליף. שדרן ועיתונאי מלא וגדוש, בעל קול רדיופוני כה מזוהה, היסטוריון וסופר, שתשוקתו לפרשיות העבר, למורשת ולציונות, בערה בתוכו. רצה לחושפם, להקנותם לרבים. אנחנו נשמע בשבתות הבאים הקלטות מתוכניות אלה.  הם יהוו תמיד לא רק חלק מעונג שבת, אלא גם מקור לידע ולמחקר עתידי. כמה הוא יחסר בשידורים החיים על הנושאים המרתקים שהוא הביא אל המיקרופון.

אני משתעשע במחשבה, שאם לא היה נתקף בסרטן הקטלני, והיה מתמיד בתוכניתו לפחות עוד עשר שנים, אולי יצחק נוי היה מקדיש אותה בבוא העת לקוריוז הפוליטי ששמו ממשלת בנט-לפיד. ואם היה עושה כן, לא היה נוקט בעצמו עמדה פוליטית, דואג שיהיה איזון בין המשתתפים ובדבריהם. את נוי עניין רק הסיפור עצמו, שיהיה מרתק ככל האפשר, מפי אישים שהיו קשורים עימו, או חוקריו. לו הייתי מוזמן להשתתף גם בתוכנית היפותטית זו, כמובן הייתי מביע דעתי והשקפתי, מנסה להסביר איך זה קרה שעלה לשלטון ראש ממשלה העומד בראש מפלגונת בת שישה חברי-כנסת, מוותר על עקרונות והתחייבויות לבוחריו, מתחבר כאיש "עשר מעלות ימינה" למפלגות "עשרים מעלות שמאלה", ועושה אקרובטיקה פוליטית חסר תקדים כדי לשמר את קיומה, עד לנפילתו. הייתי מציע שלאחר בחירות, תפקיד הרכבת הממשלה יוטל תמיד על ראש המפלגה הגדולה, אשר ינסה לצרף אליו מפלגות קרובות מבחינה אידאולוגית וימלא בכך את רצון הרוב בעם. אני בטוח שיצחק נוי – בין עם היה מסכים עמי ובין אם לא, ואין זה משנה – היה מאפשר לי ולשכמותי לומר את דברינו בחופשיות. הדבר היחיד שהביא אותו לקטוע מרואיין, זה השעון. "מה לעשות והשעון בעוכרנו – נהג לומר – עליכם לקצר ובואו נתקדם..." ובסוף התוכנית, אם אכן היתה זו מוקדשת לממשלת בנט, הוא היה אומר: "עד כאן להפעם – 'איזו מין ממשלה?' – עשר שנים לאחר שנת קיומה, אני יצחק נוי."

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 23.5.2022.

* * *

מתוך ספרה החדש

של לאה נאור

מלה טובה

שירים

בהוצאת שער, הרצליה, 2022

מלה טובה על הספר

בימים העצובים של הקורונה, ניסיתי לעודד את עצמי וגם את חברי בפייסבוק  בשיר יומי. בכל בוקר פירסמתי שיר שיגיב בחיוך על המצב הקשה ויעזור לי ולאחרים לעבור את היום. קראתי לפינה "שירים לימי קורונה" והשירים זכו לתפוצה רחבה ותגובות אוהדות.

עתה, אחרי למעלה משנתיים קשות של קורונה, ומעל לחמש מאות שירים,  ולאחר שהקורונה דועכת ונקווה שלא תשוב, בחרתי מתוכם את מיטב השירים לספר הזה. יש בהם שירים חדשים, שירים מחוייכים, ושירים שאולי מגיעה להם הזדמנות שנייה. הם מסודרים, שלא כמקובל, לפי סדר הא-ב. להפתעתי גיליתי כי זהו הסדר הנכון להם. כל שיר עומד לעצמו, אבל הם מתכתבים וזורמים זה עם זה החל מהשיר הראשון: "אולי יש מלאכים בירושלים" ועד השיר האחרון: "תפילה של אדם מבוגר."

לאה נאור

אי אפשר לסגור הכול
לאה נאור

אִי אֶפְשָׁר לִסְגוֹר הַכֹּל.

דָּבָר אֶחָד בָּטוּחַ –

אֶפְשָׁר לִסְגּוֹר אֶת הַדְּלָתוֹת

חַלּוֹן נִשְׁאָר פָּתוּחַ.

אֶפְשָׁר לִסְגוֹר בָּתִים, דְּרָכִים,

אֶפְשָׁר לִסְגוֹר גַּם עִיר.

אַךְ אֵין מַחְסוֹם וְאֵין שׁוּם סֶגֶר

לְבָתֵּי הַשִּׁיר.

אֵין שׁוּם מַחְסוֹם לַחֲלוֹמוֹת

אֵין סֶגֶר לַתִּקְוָה

לֹא תַּחְסְמוּ אֶת הַחֶמְלָה,

הַחוֹק, הָאַהֲבָה.

אִי אֶפְשָׁר לִסְגוֹר הַכֹּל.

רַבִּים כָּל כָּך נִיסוּ, אַךְ –

רַק אֶת הַדֶּלֶת הֵם סָגְרוּ

הַלֵּב נִשְׁאָרֵ פָּתוּחַ.

קישור לרכישת הספר:
https://nogago.co.il/naor/

* * *

זיוה שמיר

בלי "יער של סמלים"

על קובץ סיפוריו החדש של משה גרנות

"גם ג'וזף סיסקו צחק: מבחר סיפורים"

הוצאת מעיין, 2022, 168 עמ'.

אני אוהבת לקרוא את סיפוריו של משה גרנות, בראש וראשונה משום שהוא סופר האוהב לסַפּר סיפורים ואוהב בני-אדם. ידוע לי  היטב שיש סופרים מיזנתרופיים שזכו אפילו ב"פרס נובל לספרות". יש גם סופרים שאוהבים לתאר בגוף שלישי דמויות הלוקות בשנאת הזולת (ובכך שהם מרחיקים את עדותם,  נדמה להם שהם  מצליחים להצניע מעין הקורא את התיעוב שהם חשים כלפי הזולת).

ברי, סופר אינו חייב להיות פילנתרוֹפּ או אלטרוּאיסט, ומן הראוי שיֵדע להשחיז חץ של אירוניה כלפי גיבוריו כשהם עושים מעשי עוולה ואיוולת.  ואולם,  אני באופן אישי אוהבת לקרוא ספרים וסיפורים שניכּר בהם שכּתבוּם אנשים שאוהבים את הבריות; סופרים היודעים להתבונן בזולת בעין אֶמפָּתית, ולתאר גם את רגעי הכישלון של גיבוריהם מבלי לשמוח לאידם; סופרים היודעים לתאר גם את הכיעור האנושי בתבונה ובהבנה, ולא בנחרצוּת שיפוטית.

ניכּר שמשה גרנות מכיר היטב את הטיפוסים שעליהם הוא כותב, או את אלה ששימשו לגיבוריו מודל, ויודע לעקוב אחרי החולשות האנושיות שלהם. הוא גם אינו מתעלל בקוראיו, ואינו מציג לפניהם "יער סמלים" שקשה למצוא בו את הדרך. סיפוריו קצרים, בהירים ופשוטים-למראה, אך לעולם אינם פשטניים. תמיד יש בהם איזו פואנטה המחייבת את הקורא לחזור ולקרוא את הסיפור שוב, ולהבחין בקריאה חוזרת ברמזים אחדים שהיו חבויים בין השורות, רמזים המובילים אל הסיום המפתיע, שנעלמו מעיני הקורא בקריאה ראשונה.

כך קורה אפילו בסיפור היפה ויוצא הדופן "כמו להעביר סמים", העוסק ב...אילוף כלבים. "אמור לי מיהו כלבך, ואומַר לך מי אתה," אומר הפתגם העממי, וסיפורו של משה גרנות מאושש את הפתגם וגם מכחיש אותו. לא חסרות הפתעות בחיים.

במה עוסקים רוב סיפוריו של משה גרנות? כך נכתב על גב הספר: "כיצד מצליחה אֵם להחזיר לבִתהּ את אהובהּ שנטש? אילו פינות אפלות חושף גולה ישראלי בפאריס? מה הצחיק את ג'וזף סיסקו על גדת תעלת סואץ? איך מצליחים לשרוד יהודים במשטר הפשיסטי ובמשטר הקומוניסטי? כלפי מי מכוּונת נקמתה של בלומה הנבגדת? איזו מתנה מבקשת מנהלת משרד לרגל פרישתה לגמלאות? [...]

בשאלות אלו ובאחרות עוסק קובץ הסיפורים 'גם ג'וזף סיסקו צחק'". עשרים ושלושה סיפורים בספר, וכל אחד מהם כמעט מוביל את הקורא אל זירה אחרת ואל פרובלמטיקה אנושית אחרת, האחת מפתיעה ומרתקת מקודמתה.

הדמויות לקוחות מחיינו כאן ועכשיו וכן מִזמנים אחרים שאת אירועיהם חווה משה גרנות במעבר מאירופה מוּכּת-השואה למדינת ישראל הצעירה. כשהקורא עובר עם סיפוריו של משה גרנות מִשָׁם לכאן, הוא מתברך בלִבּוֹ על שלא נאלץ לכוֹף ראשו לפרגול הנוגשׂ במשטרים טוטליטריים שהִכּוּ את אירופה מימין ומשמאל. לא אחת סיפוריו של גרנות, כמו גם דבריו החוץ-ספרותיים (במאמרי הביקורת ובמכתבים שהוא משגר ל"חדשות בן עזר") מעידים שעדיף לו ליהודי לִחיות במדינה ריבונית, עם כל בעיות  הקליטה ועם כל הסבל הכרוך בהשתלטות על שפה חדשה וקשה, ולא לסבול  חיי עבד או שפחה –  גם כאשר חיי השִׁעבּוּד עטופים במתנות מידי הממוּנה על האספקה של המחוז, איש שֹררה שדרגות רב סרן מעטרות את כתפיו.

קו סמוי החוצה את הסיפורים מעניק את הבכורה למין הנשי. הנשים בסיפוריו של משה גרנות הן בעלות כושר הישרדות, אינטואיציה ותושייה. הן יודעות לנווט את דרכן בים הסוער של החיים בעולמנו, וכבלי משׂים לִבחור להם בן זוג ו"עזר כנגדן". רוב הגברים בסיפורים שלפנינו הם יצורים בוגדניים, שפוזלים לצדדים ומתפתים בנקל, ואילו הנשים, חזקות מאבן צור ומחלמיש (אך, למען האמת, גם הן לא תמיד "טלית שכולה תכלת" בכל הקשור בכל הנוגע לנאמנות היחסים ש"בינו לבינה").

הנשים בסיפוריו של משה גרנות מצליחות בדרך-כלל לחלץ את הגברים שלצִדן מן ההרפתקאות שלהם ולהשיבם הביתה. הן יוזמות ומבַצעות מעשים מפולפלים וממולחים כדי לצאת מכל מצב וידן על העליונה. לשבחו של המחבר ייאמר שאין ספרו נובע מאידֵאולוגיה פמיניסטית מתוכנתת – שקופה ומובנת מאליה – כמו זו הנשקפת מרוב הספרים והתסריטים של מִפנה האלף השלישי. בספר "גם ג'וזף סיסקו צחק"  פשוט יש התבוננות נבונה בחיים –  בתפניות ובהפתעות שהם מזמנים לנו. הם אינם מתחנפים לקורא, ואינם מסופרים מתוך היענות למצוות התקינות הפוליטית (Politically Correct) שזה מכבר הפכה למוסכמה שחוקה ומרופטת מרוב שימוש. משה גרנות הוא סופר שובר מוסכמות, שאינו נכנע לתכתיבים.

ולקורא, הרץ מדף לדף ומסיפור לסיפור, מזומנת הנאה צרופה. נפרשת לפניו יריעה אנושית וגאוגרפית עשירה המנומרת בהפתעות, באהבת האדם ובהומור. לא רק ג'וזף סיסקו צחק. גם קוראי הספר יצחקו פֹּה ושָׁם למקרא בעיות-השווא וההבלים שבְּני המין האנושי קולעים את עצמם לתוכם ברוב תִּחכּוּמם.

זיוה שמיר

* * *

גם ג'וזף סיסקו צחק

אסופת סיפורים חדשה של משה גרנות

על יצירתו של משה גרנות כתבו שופטי פרס אקו"ם:

"מסַפר סיפורים רב המצאה, הטווה עלילה סוחפת, מרתקת,

צבעונית ומפולפלת, רבת הומור.

כתיבה רעננה , קולחת, שוטפת וסוחפת. הסיפור כבש אותנו."

מחיר הספר כולל משלוח בדואר 24 שעות – 55 שקל

ניתן  לרכוש את הספר אצל המחבר:

granotmoshe@walla.co.il

050-3399934-5  03-5494915

אפשרות נוספת להשגת הספר – באתר נטבוק

* * *

ד"ר ארנה גולן

מיכאל רייך, "מידה כנגד מידה – סיפורים"

הוצאת ספרא – בית הוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים,

2022, 279 עמ'.

1. מבוא

זה עתה הופיע ספרו החדש של מיכאל רייך, "מידה כנגד מידה" והוא כולל שמונה סיפורים. הספר  מופיע כשלוש שנים לאחר ספרו הקודם, " מגן שאול", שיצא בשנת 2019 – אף הוא כהוצאת ספרא, והוא כולל שמונה סיפורים וקריא ומרתק כקודמו.

בשעתו כתבתי על הספר "מגן שאול" והדברים התפרסמו במכתב העיתי, שתמיד יש בו מקום חשוב לספרות וליוצריה. הכותרת שבה הגדיר רייך את סוגת הסיפורת בספר החדש היא "סיפורים", אף כי אולי נכון יותר היה לכנות אותם "נובלות", ולא רק בשל אורכם – כל סיפור משתרע על עשרות עמודים – אלא משום שהנובלה היא המאפשרת פיתוח נרחב בזמן, ולעיתים גם במרחב, של האירועים ובעיקר של הדמויות. אך ייתכן  כי לא הוענק להם התואר נובלה על מנת שלא להבליט את אופיים הבידיוני. כי אולי המאפיין הבסיסי הוא של "קירבה למציאות", כביכול אך עדות כאן על אירועים שאירעו ואין זה בידיון המובלט בתואר נובלה.

מעניין לראות שבדומה לספר סיפוריו הקודם, רוב הסיפורים מתרחשים בעמק יזרעאל  וסביבותיו, חלקם אפילו בקיבוץ, אך הסביבה החברתית, גם בספר זה, מוצגת אולי כרקע  אך אינה מוצגת כגורם בעולמו הפנימי ובהתנהגותו של גיבור הסיפור – שכמובן אינו גיבור כלל אלא אדם "רגיל" במאפייניו. הפרט האנושי הוא מרכזו של הסיפור, ואילו הסביבה החברתית או משפחת המוצא משפיעות על גורלו והתנהגותו רק כגורמי רקע. ראייתו והכרעותיו נובעות מכוחם של מניעים פנימיים, בעיקרם רגשיים ונטולי היגיון אך נעטפים בהנמקות מוסריות, כי האדם אין בו רוע,  והן יוצרות קיום באשלייה, שמחפה על  מה שהגיבור עצמו, ולעיתים גם הקרובים לו, רואה כחטא מוסרי. אלא שגיבור הסיפור בורח מלהודות בו וחי לכאורה בשלווה עד הרגע שבו אינו יכול עוד לברוח ומתרחש השבר. וזה יכול לקרות אחרי שנים רבות. אמנם הגורם המוסרי מובלע מאוד, אבל הספר מושתת, לדעתי, על כמיהת המחבר לעולם מוסרי עם הבנת חולשתו של האדם והגיונו וכאבו ונטייתם לאשלייה. וכבר שמו של הספר, מידה כנגד מידה, מטמיע בתוכו את הראייה המוסרית שבבסיסו.

2. מאפייני הסיפורים

נזכיר, כי אלה הם סיפורים ארוכים המשתרעים על עמודים רבים ולרוב גם על שנים רבות, כלומר – על מהלך חיים שלם, וכבר בכך ייחודם. יתר על כן, לרוב הקונפליקט הפנימי העיקרי שאליו הוליך הסיפור ברובד הפנימי מתרחש רק קרוב לסיום. אף על פי כן, הסיפור נקרא במתח ובעניין.

יותר מזה, אירגון פרטי הסיפור אינו על-פי חוקיות דרמטית כלשהי אלא דווקא על-פי עקרון  הקירבה למציאות. ולכן,  האירועים (לרוב מלפני עשרות שנים) מוצגים על רקע מפורט ומתועד של תקופה, מקום, זמן, עבודה וכיוצא באלה שיש בהם גם מקריות רבה – כתיעוד רגיל.

הדמויות כאמור אף נטולות רוע. לפנינו אנשים רגילים, לאו דווקא יוצאי דופן ואפילו כאשר הם משכילים, רופאים למשל, לא השכלתם היא הקובעת. והעיקר – כוונתם, כך הם משלים את עצמם דווקא משום שהם נטולי רוע, והכוונה היא לטובה, להתנהגות מוסרית, והם מנסים שלא להכאיב לזולת. אבל כמובן שהם נכשלים עד שבסוף הם מתקנים או נאחזים באשלייה חדשה.

ומדוע  מגיע הרגע שבו מתנפצת האשלייה? כי לפתע נעשית טעות והגיבור – לא גיבור – פועל לא לפי ההיגיון. המעניין הוא, שכאמור לעיל אפילו אז צצה לה אופטימיות והוא מוסיף לדבוק באשלייה שבכל זאת היה כדאי או שיש סיכוי להתחיל מחדש.

3. עיון מדגים בסיפורים

עיון בסיפור "נישואים פיקטיביים" עשוי להדגים את מאפייני היסוד, ואני מקווה שלא אגלה יותר מדי. ונפתח בקירבה למציאות. זו באה לגילוי מובהק כבר בראשית הסיפור, למעשה כבר המושג המופיע בשמו של הסיפור, הוא מושג תקופתי מלפני עשרות שנים,  מימי השלטון הבריטי, ויש להסבירו. אלא שההסבר בסיפור זה אינו נעשה כלל לפי הכללים המקובלים של מה שנהוג להגדיר כאקספוזיציה.

הפתיחה היא בתיאורו של ערב ההולך ויורד בשלווה על העיר פלוצק, לאחר הופעת קוסמים מקומיים מקבצי נדבות וקהל רב הצופה בהם ובתוכם גם העלם היהודי אליהו זלוטניק. ובכל זאת, לאחר קריאת הסיפור ניתן להבחין שכבר כאן טמון רמז לכך שזו רק אשלייה של שלווה, כי המספר אומר ש"השקט טמן אף הוא את סכיניו תחת אדרתו השחורה," לכאורה  בגלל הרוח אבל מיד לאחר מכן בא  תיאור כמו עיתונאי על האנטישמיות הגוברת בפולין בשנת 1937, ועל רקע זה מובנת התנפלותם של גויים על הרב זלוטניק, אחיו של אליהו, וגזיזת פיאותיו. תגובתו הנדהמת והליכתו אל יעקב הלפמן, הנחשב כ"משוגע" בעיר בשל ציוניותו ודבריו על ההכרח לעלות לארץ. או אז נותן המספר גם  הסבר מפורט על תנועת "החלוץ", ולאחריו על בעיית הסרטיפיקטים, שהרי הקוראים היום ספק אם יבינו במה מדובר וכך נוצר קטע ארוך כמו היה זה מאמר עיתונאי המדווח על מציאות כהווייתה.

 גם בהמשך  יבואו  הסברים על התקופה אך המעניין הוא שאין הם מייגעים כלל, המתח נשמר והקורא דרוך כולו. איך? על ידי יצירת מתח עלילתי פנימי בתוך כל אחד מהם. המעניין הוא שדווקא באירועים הדרמטיים (ונגלה כבר כאן – כמו בטביעת גיבורת הסיפור) האירוע יימסר בקיצור, בלא הרמת קול דרמטית שהרי  הדרמה מצוייה בעצם ההתרחשות.

עתה, לאחר עמודים שלמים וצפופים (עמודי הספר בכללם צפופים ודחוסים), ניתן לעבור ל"נישואים הפיקטיביים" שגם טיבם מוסבר על ידי השליח מוורשה. ואז לאחר חיפושים נמצאת הצעירה המתאימה לאליהו, הלא היא גניה, ומתרחשת הפגישה המבטיחה שבה גניה מתגלה כנבונה אך גם מוסרית במושגי התקופה ההיא, ודורשת שלא יתקיים מגע גופני ביניהם. אליהו כמובן מסכים אלא שכבר כאן נפתח מסלול האשלייה, כאשר מיד הוא חושב שיש זוגות שנישואיהם הפיקטיביים הפכו לימים לאמיתיים והוקמה משפחה של ממש. בשלב זה נפתחים שני קווי עלילה שייבנו את הקיום האשלייתי דווקא מתוך תפיסת המוסר של הדמויות, שהן שוחרות טוב וקיום ההבטחות. כי הכול עתיד להישבר בשעה שאליהו יטעה טעות גורלית ודווקא מתוך המניע המוסרי ולכאורה בהיגיון, בעוד הרגש הוא המניע כמובן ועד לסיום המר, שאחריו הוא דווקא ייאחז באופטימיות, מרתק ממש.

ואם כך, מה קורה? דפים לא מעטים מוקדשים לכיבוש יצרו של אליהו, ההולך ומתאהב בגניה, ומשתוקק למגע המיני, כמו היו נשואים באמת. אלא שגניה שבה ותובעת לקיים את  המצב של הימנעות ממגע גופני. לטענתה עדיין אינה מוכנה לו. כך היא טוענת גם באונייה העושה דרכה לחיפה במשך שלושה שבועות – והמסע מתואר לפרטיו –  ולאחר מכן גם  במשך זמן לא מועט בקיבוץ שעל יד נהריים, הקרוי "תלמי נועם" (שם סמלי), אליו הם נשלחים לפי בקשתם לחיות בצורת חיים חלוצית. כולם מקבלים אותם כזוג נשוי, והם גרים בחדר משפחה אך גניה מוסיפה לדחות את חיזורי אליהו, שהתשוקה אליה קשה לו והקורא מתחיל לחשוד שהיא אינה נמשכת אליו למרות שהוא הופך להיות אדם מרכזי בקיבוץ, עם ביסוסו של ענף הדפוס. ואילו הוא מוסיף לחיות באשלייה, שאם יימנע ממגע מיני עימה היא תיעתר לו.

ואכן, לא ייאמן, אך במפתיע היא נעתרת ומכריזה על נכונותה למגע עימו כנשואים ממש. אלא שלפי עקרון הקירבה למציאות, המתיר גם אירועים מקריים, לאחר שנות נישואים אחדות, כשגניה אינה נכנסת להריון, מתברר שהאשמה היא באליהו, וסופם שמתגרשים, והמקרי נראה צפוי אף שהם נשארים ביחסי ידידות. קונפליקט דרמטי גלוי לא אירע.

בצד האירועים הללו, שבה ונזכרת מלחמת העולם שברקע, כמתן של הרקע לתפיסות המציאות של הדמויות, מציאות, שלבסוף מתברר שגניה נמשכה לחבר הקיבוץ רחמים לוי, שעלה מבולגריה, וקיימה חיי מין סוערים עימו עוד בזמן נישואיה וזאת על שפת בריכות הדגים שרחמים עבד בהן. אך הסוף טראגי: יום אחד  כשגניה באה לתנות אהבים עימו והא איננו, היא נוטלת סירה ושטה בה אל מרכז הבריכה, עושה טעות, נופלת למים וטובעת (כביכול לפי עקרון המקריות).  אליהו, השב מנסיעה עסקית, המום מכאב. ובשלושים לאסון, כאשר  הוא יושב על יד קיברה ומרר בבכי על אשלייתו שהתנפצה מגיע שיאו של הסיפור. לפתע מחבק אותו רחמים לוי הבא מאחוריו, אף הוא דומע, והעיקר – מבקש את סליחתו ומחילתו. עתה אפילו אליהו יכול להבין מה גדולה היתה אשלייתו. וכפי שיהיה אופייני לסיפורים, דווקא אז הוא מתנחם במחשבות על הקמת משפחה חדשה ומנצנצת אופטימיות.

זו דוגמה לסיפור רב טלטלות הנמשך לאורך שנים לא מעטות. גיבוריו הם דמויות מוסריות השואפות להתנהגות נכונה ופועלות לפי קריטריונים מחמירים ושליטה עצמית. אלא שגיבורי הסיפור חיים באשלייה שהמוסריות תביא אותם למטרה כי הרגש מנצח את ההיגיון המוסרי, המקריות שבחיים קיימת, טעויות גורליות נעשות והאשלייה מתנפצת. וכל זה מסופר כמו היה דיווח ללא פניות, ועם זאת הסיפור מרתק וסוחף.

 הסיפור שנתן לקובץ את שמו, "מידה כנגד מידה", אף הוא עניינו באירועי חייו של צעיר יהודי בשואה ובכל מה שנגזר מהם בשנים שלאחר מכן, אך מסמן כבר בשמו את המבט המוסרי על העלילה. יותר מזה, סמוך לסופו, עם ניצחונו על הרשויות הגרמניות, המבקשות לשלול ממנו את הפיצויים המעטים שניתנו לו, נאמר במפורש על ידי עורך דינו  כי "גישתנו שבבסיסה עומדים אמת, צדק ומוסר, נשענת על עקרון האנושיות אצל כל בני האדם ובמקרה של מרשי, מממשת את העיקרון של מידה כנגד מידה." (עמ' 89). כלומר – אולי לפי החוק הגרמני צדק עורך הדין הגרמני, אבל לא החוק יקבע אלא המוסר והצדק.

ובמה מדובר? נספר בקצרה.

הסיפור נפתח כשמרדכי זלצמן הנער מהעיר גדנסק, הוא  ואחותו רוזה, ניצלו יחידים ממשפחתם שנרצחה באכזריות, נלקחו תחת חסותו של שכנם יוריק מנדלסון ועימו ברחו ליערות ובתוכם עוברים לרוסיה. לאחר זמן נעלמת רוזה והם מבינים שכנראה נתפסה ונהרגה ביער. ולאחר זמן מנדלסון עצמו עולה על מוקש ונהרג. מרדכי שנותר לבדו מגיע לעיר רוסית, מתחבא אך נעצר ונשלח להיות חייל בצבא הרוסי. לאחר שנים מיספר של קרבות הוא ואחד מידידיו מחליטים להציל את נפשם ונמלטים, ולבסוף הוא מגיע לארץ ישראל. כאן הוא בונה חיים חדשים במושב עם רעייתו שלומית ונולדים לו שני ילדים נהדרים והוא שוקע בהנאה ברעיית הצאן, כלומר באשליית הקיום השליו ללא זיכרון  השואה. אשליית השלמות, היא הפותחת את הסיפור, כשרעיית צאנו מתוארת להפליא ועליה הוא מתענג.

אשלייתו  מתנפצת תחילה  כאשר המצב הכלכלי נעשה גרוע, ואז הפתרון נמצא בפנייה לעורך דין שמשיג  פיצויים לא רבים עבורו, אותם הוא מעניק לצורכי אחרים. לא ניכנס לפרטי הסיפור רב הנפח רק נציין שלאחר זמן דורשים הגרמנים בעזות מצח להחזיר את הפיצויים על סמך עריקתו מהצבא הרוסי שעליה לא סיפר. לאחר פעולות רבות ויצירת קשר מפתיע עם אחיו של יוריק מנדלסון, שנעשה עורך דין אמריקאי, ואחרי שפע הרפתקאות, האח  עורך הדין אכן מבטל את רוע הגזירה ועוד מזכה אותו כ"מידה כנגד מידה" בתשלומים נוספים כראוי לאיש שאיבד את משפחתו, רכושו, ביתו וכל חייו הקודמים.

אבל בזה לא תם העניין, שהרי החוש המוסרי  מציק לו, כי לא סיפר לאיש, אפילו לא לרעייתו, את הסיפור המלא של עריקתו מהצבא הרוסי, הנתפסת אפילו בעיניו כחטא. גם הפיצויים בכללם מציקים לו. בסופו של דבר האשלייה מתנפצת. תחילה באירוע מיוחד שבו הוא נענה להופיע  בפני קהל גדול בראיון על השואה.  אבל עדיין לא נותצה האשלייה הכרוכה בעריקה וזו מחייבת חשיפת האמת בפני אשתו, רק אז הוא יכול לחזור אל השלווה ברעיית צאנו. ומעניין, גם הקורא חש רווחה.

מאפיינים מעין אלה קיימים גם בסיפורים האחרים שאין להם קשר לשואה אך תמיד הם  מגלמים קשר עמוק להוויה הישראלית. אחד מהם הוא הסיפור המפתיע, שליחות מעבר למצופה". ומהי השליחות? היא תהיה כרוכה באשלייה של מעשה מוסרי רב ערך ולמעשה גם עוול מוסרי והמושג "שליחות" יואר באור אירוני. אבל כל זה מתרחש רק סמוך לסיומו של הסיפור לאחר  מהלך של שנים ארוכות. הדובר הפעם הוא גיבורו של הסיפור, המתוודה בלשון "אני" וכך מובלטת האשלייה העצמית שבשליחות. וכאמור, דפים שלמים מוקדשים תחילה לרקע ולהיסטוריה של הדמויות ולזו של ההוויה שמסביב, כהכנה לאותו מעשה שהוא בהחלט בעייתי מוסרית אך נובע ממעמקי הרגש שדוכא על ידי ההיגיון המדומה.

ומהי השליחות הזאת? נספר בקצרה כי היא לתרום מזרעו לעירית,  בת קיבוץ שהיא אלמנתו של בן קיבוץ שנפל במלחמת יום הכיפורים. היא כמובן מבוגרת ממנו בלא מעט שנים, אך הוא למעשה התאהב בה, כמו אביו בשעתו, והוסיף לאהוב אותה גם לאחר שנישא למיקה,  והוא משלה את עצמו שאך מסיבות אלטרואיסטיות הוא נענה לה. וכיוון שכל האירועים הללו התרחשו לפני עשרות שנים, כשעדיין לא היו תרומות זרע והיה הכרח לשכב עם האישה על מנת שתהרה, לא נספר מה קורה ואף כי הכול ממש לא ייאמן  הכול מסופר כעובדה ובכך משכנע בלא יצירת דרמה, שלא לדבר על אהבתו גם לרעייתו ואיך הוא פותר את הבעייה עד שנולד בנו מעירית, תום. שמו של המספר הוא רובי, שהוא  קיצור של ראובן (ראו-בן), ומן הסתם הוא שם אירוני בדומה לשמו של הבן, תום.

סבך נוצר כאשר אפילו ילדיו של רובי חשים באהבתו הגדולה לתום. נמצא בסוף פיתרון, אבל  לא ייאמן שלאחר שנים,  כשהמספר מתוודה על הכול  ומסכם שעדיף לאהוב אישה אחת, ובכל זאת הוא סבור שהכול היה כדאי. כלומר – שוקע באשלייה אופטימית.

באשלייה גם נפתח הסיפור. פתיחת בשלוות יום קיץ בהיר, ולאחר מכן מירוץ של בני הקיבוץ, כשהוא כנער בגאוותו סבור שינצח.

 אלא מה?

הפגיעה הפיסית בו במירוץ מרמזת על העתיד, כשהוא  נתקל באבן, נופל ונפצע קשה, ואפילו בצבא מגייסים אותו לאחר בקשותיו רק ככתב העיתון הצבאי ולא כלוחם, וגם  כל שיארע יושפע ממשבר זה, אף כי הסיפורים אינם נוטים להסברים פסיכולוגיים. ובכל זאת, זה סיפור שבו חטאי הגאווה העצמית, הולכת השולל העצמית והעמדה המוסרית כביכול המחפה על הרגש ומכשירה אותו, וכל זה לאורך מהלך חיים שלם – מרתק ממש, אף יוצא דופן בספרות הישראלית העכשווית.

ונסיים באיזכור קצר  של הסיפור "ד"ר אלחנן קשתי", שאף בשמו טמונה כמדומה אירוניה, אל-חנן, לא חנן. ואת מי? בראש וראשונה את אשתו. למה?  הכול נובע מילדות, אז שמע את אימו הנרגשת אומרת כמה היא מאושרת שעה שקנו בעפולה בית מהרכוש הנטוש.* מאז הוא מחפש את חוויית האושר. אבל כבר כאן נרמז כי ערכים מוסריים מנחים אותו ועשויים להתנגש בשאיפתו. ואיך אנחנו יודעים? כי  בהתבגרותו הוא עוזב את בית ההורים משום  שהחוש המוסרי לא נותן לו לגור בבית שנקנה מנכסי נפקדים. ואכן, תחילה דומה כי הערכים מנחים אותו כאשר הוא, כרופא עיניים מומחה בבית החולים העמק, נושא לאישה את הגר, שאמנם  היא יפהפייה אבל נכה בכיסא גלגלים בשל שיתוק ילדים, ואפילו נולדים להם ילדים. אבל עתידה לעמוד בפניו דילמה לאחר שנים – לבחור בינה לבין רופאה שהתאהב בה בלונדון והוא עתיד לטעות בשל ניצחון הרגש על ההיגיון, וכביכול בשם המוסר אפילו כלפי אהובתו וכלפי ילדיו, שלא לדבר על יחסו כלפי רעייתו. והסיפור מרתק ועמוק בתפיסת החיים שבו.

גם הסיפור הזה משתרע על שנים רבות ועל 40 עמודים, אבל בכל הסיפורים דווקא הפרטים הם  המרתקים  ומעניקי עומק אנושי ועל כן  ניתן לסכם ולהמליץ על קריאתם. נושאיהם מגוונים (סיפור אחד אפילו עוסק בנישואיו של יהודי עם ערבייה שהציל אותה ואפילו נולד להם בן ואיך לפתע נשברו הנישואים בהתאם לתרבויות השונות אבל ללא כל היבט פוליטי).

ומעל הכול, ההיבט המוסרי  אינו בולט, הכול נקרא כמציאות בהווייתה, כאירועים  שאכן קרו. אבל כל אירוע  מעורר שאלות לגבי העתיד וסחף קדימה, לקרוא ולדעת את הסוף. אין ספק, לפנינו  ספר שנכתב לאור ניסיון חיים והבנה לנפש האדם ובלשון עברית מאוזנת, קריאה אך לא קרובה ללשון הדיבור אלא מודעת לעצמה ואף אינה חורגת לדרמטיות יתירה.

ארנה גולן

*  האם בעפולה גרו ערבים לפני 48' ונותר שם "רכוש נטוש" שלהם?

* * *

קישור למאמרה-מחקרה של דינה קטן בן-ציון

"המפתח לשער הגדול: שובו של הינקו גוטליב,

סופר מדע בידיוני קרואטי בלתי נשכח"

מתוך "יקום תרבות" בעריכת אלי אשד

18.5.2022

https://www.yekum.org/2022/05/%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%aa%d7%97-%d7%9c%d7%a9%d7%a2%d7%a8-%d7%94%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c-%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%99%d7%a0%d7%a7%d7%95-%d7%92%d7%95%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%91/

מתוך המאמר: "נוסיף עוד שהסיפור ['המפתח לשער הגדול'] זכה למהדורות מאויירות מקסימות, הן באנגלית והן בעברית, והשפיע על הסופר אהוד בן עזר שכתב לו מעין המשך בשניים מסיפורי הילדים שלו 'אוצר הבאר הראשונה' (עם איורים של דני קרמן, הוצאת שוקן 1982), ו'בעקבות יהודי המידבר' (שוקן, תשמ"ג 1983), ששם ההמצאות המדהימות של גיבורו של גוטליב – מדחס הזמן ומדחס החלל – מתגלגלות לידי גיבורי הספרים אבבטן וקפיטן יוקי , והם משתמשים בהם למסעות בזמן ובחלל אל ההיסטוריה של תושבי פתח תקווה, ואל חצי האי ערב כדי לפגוש את יהודי חייבר.

"עם זאת, בן עזר מקפיד שלא לפרט איך בדיוק הגיעו ההמצאות המדהימות לידיהם של גיבוריו. הוא הבטיח שיום יבוא ויספר את הסיפור המלא, שבו התברר מה עלה בגורלו של גיבורו של גוטליב.

"אבל הסיפור הזה למרבית הצער מעולם לא סופר.

[כאן באה תמונת הכריכה שצייר דני קרמן]

"כריכת ספרו של אהוד בן עזר "אוצר הבאר הראשונה", שבו מתואר מה עלה בגורל 'מדחס החלל' ו'מדחס הזמן' שהמציא גיבורו של הינקו גוטליב."

אהוד: לאמיתו של דבר, גיבורו של גוטליב, דב טרנופולסקי, המציא ברומאן המופלא והמרתק שלו, "המפתח לשער הגדול" – רק את מדחס החלל, שבו השתמשתי לספרי "אוצר הבאר הראשונה" (1982), ואילו לספר השני בסידרה, "בעקבות יהודי המדבר" (1983), הוספתי אני את מדחס הזמן שבו אפשר לטייל לאחור בזמן ובהיסטוריה, וייחסתי גם אותו לדב טרנופולסקי!

ועוד מתוך המחקר המרתק של דינה קטן בן-ציון על "המפתח לשער הגדול":

"הנובלה נכתבה לראשונה במחנה המעצר האיטלקי בקְרָלְיֶיביצָה בחורף 1943-1942, וגוטליב נשא עימו את כתב היד אל מחנה ההסגר על האי ראב, משם נמלט לאחר מפלת איטליה, והגיע לאזורים שנשלטו על ידי הפרטיזנים. במערכת המלחמה ב-1944 אבד כתב היד, והמחבר החל לשחזר אותו בהגיעו לבארי שבדרום איטליה, וסיים את כתיבתו בישראל. היות שקיווה להד עולמי, תרגם אותו המחבר עצמו לגרמנית, והצליח להשיג את התקבלותו בשוק האמריקאי. הספר תורגם מגרמנית לאנגלית, ופורסם בשנת 1947 בהוצאת סימון אנד שוסטר. אף שזכה לשבחים רבים בעיתונות המקומית, המכירות איכזבו. 

"בישראל תורגם הספר בידי צבי רותם, פורסם לראשונה בהוצאת עם עובד (1950), ולימים בכל כתביו (1980), ובספריית תרמיל (2000).

"בעשורים האחרונים החלו בקרואטיה להתעניין בכתביו של גוטליב. ב-2007 פורסמו כמה מסמכים ממחנה קְרָלְיֶיביצָה שנמצאו באי פאג. כמה אנשי ספרות כתבו על יצירות שונות שלו. ביוזמתם של נַטְקָה בָּדוּרינָה והסופר הידוע מילְייֶנְקוֹ יֶרְגוֹביץ' הושג כתב היד המקורי בעזרת ארכיון אבנטוב בירושלים, ופורסם בזגרב ב-2020."

דינה קטן בן-ציון

* * *

יונתן גורל

שני שירים

*

אַל תִּשְׁאַל לִשְׁמִי

כִּי לֹא אֵדָעֵהוּ

בְּתַלְאוֹבַת חַיַּי

אַל תִּשְׁאַל לְכְתוֹבְתִי

כִּי בֵּיתִי נִשְׁכַּח

בְּקוֹרוֹת הָעִתִּים.

אַל תִּשְׁאַל לְמוֹצָאִי

כִּי בְּלֵיל אָדָם

כָּסָהוּ לְמוֹרָאוֹת

שְׁאַל לְקוֹרוֹתַי

וְאַעֲלֶה אֶת זֶכֶר הוֹרִי

מִיָּמִים רְחוֹקִים

בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיְתָה

וְכָמוֹנִי הִשְׁתַּנְּתָה

לְלֹא מוֹצָא

*

שִׁיר מִתְרוֹנֵן בִּי

מִלִּפְנַי וְלִפְנִים

לֹא נוֹלַד אֶתְמוֹל

וְחַיָּיו כְּחַיֵּי

הוּא אָח וּתְאוֹם

לַסּוֹבֵל וְלַמְּקַוֶּה

לְעוֹבֵר אֹרַח

וּלְיוֹשֵׁב בַּיִת

בְּיוֹם חַג וּמוֹעֵד

הוּא לוֹבֵשׁ צִנְעָה

וּבְפִיו תְּפִלָּה

עוֹלֶה לָרֶגֶל

בְּדֶרֶךְ הַלְוִיִּים

בְּרִנָּה, עֶרְגָּה

וְיִרְאַת אֱלֹהִים

יונתן גורל

* * *

אילן בושם

11 שירים, מאי 2022

דו-שיח

– "אַתָּה מַמְשִׁיךְ עִם הַשִּׁירִים?"

שָׁאַל אָדָם אֶת מַכָּרוֹ

מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים.

– "מַמְשִׁיךְ מַמְשִׁיךְ" עָנָהוּ

וּבְלִבּוֹ תְּפִלָּה:

"שֶׁרַק יַמְשִׁיכוּ

הַשִּׁירִים אִתִּי."

אשלייה

הוּא "טָס" לִרְאוֹת

אֶת הַמַּטָּס,

לָעוּף כְּמוֹ לַגֹּבַהּ...

הַמַּטָּס יַעֲבֹר

וְהוּא יִשָּׁאֵר בַּחוֹר

שֶׁבּוֹ הוּא גָּר

עַד לַמַּטָּס שֶׁל

הַשָּׁנָה הַבָּאָה,

בָּהּ שׁוּב יָעוּף לִשְׁנִיָּה

וְיַחֲזוֹר לְחוֹרוֹ.

הצעה

אָמַר אֶחָד

לַחֲבֵרוֹ שֶׁבִּמְצוּקָה:

"בֹּא, תִּשְׁתֶּה אִתִּי קָפֶה

תִּדְפֹק עַל הֶחָזֶה

וְתִתְוַדֶּה."

*

דְּבוֹרָה נִקְלְעָה

שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ

לְדִירָתִי.

לָצֵאת חִפְּשָׂה,

מוֹצָא חִפְּשָׂה

וְלֹא מָצְאָה.

נִתְקְלָה פֹּה וָשָׁם,

נָפְלָה וְהִתְרוֹמְמָה

נָפְלָה וְהִתְרוֹמְמָה.

בָּאתִי לְעֶזְרָתָהּ

כְּשֶׁאֲנִי נִזְהָר מֵעֲקִיצָתָהּ

וּפָתַחְתִּי לִרְוָחָה

אֶת דֶּלֶת הַהֲזָזָה

שֶׁבֵּין הַסָּלוֹן לַמִּרְפֶּסֶת

וְהִיא טָסָה לָהּ הַחוּצָה

כְּשֶׁשְּׁנֵינוּ נוֹשְׁמִים לִרְוָחָה.

*

שְׁנֵי פּוֹעֲלֵי זֶבֶל

נִתְלִים עַל אוֹטוֹ-זֶבֶל

בְּדַרְכּוֹ לֶאֱסֹף,

אֶת הַזֶּבֶל

מִפַּחֵי הַזֶּבֶל.

עוֹד פַּח וְעוֹד פַּח –

מַפָּח!

בַּפַּחִים רַק זֶבֶל...

*

מִסְתּוֹבֶבֶת עִם הַכֶּלֶב

הָלֹךְ וָשֹׁב.

מִי מוֹלִיךְ אֶת מִי –

חִידָה הִיא לִי.

הוּא בּוֹדֵק מָה

אוֹמֵר לוֹ הָרֵיחַ

וְהִיא תּוֹהָה עַל

מָה הוּא תּוֹהֶה.

בִּשְׁבִילוֹ הַכֹּל נָהִיר

כַּשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה –

הָרֵיחַ!

הפתעה

הוּא הִקִּישׁ עַל דַּלְתָּהּ

וְהִיא בִּמְהִירוּת דָּלְתָה

מֵאֲרוֹנָהּ בֶּגֶד כָּלְשֶׁהוּ

לַעֲטוֹת עַל גּוּפָהּ.

הוּא הִכִּיר אֶת גּוּפָהּ

הֵיטֵב, כְּנוֹף יָפֶה

שֶׁהִרְבָּה לְטַיֵּל בּוֹ

וְהוּא מוּכָן לְטַיֵּל בּוֹ

עוֹד וָעוֹד –

אַךְ מִצִּדָּהּ לֹא עוֹד...

לעבור דירה

מְצַפִּים שֶׁיִּקְרֶה מָה?

מָה כְּבָר יִקְרֶה?

הָאִישׁ אוֹתוֹ אִישׁ

הָאִשָּׁה אוֹתָהּ אִשָּׁה

יֵשׁ מִקְרִים

שֶׁקּוֹרִים דְּבָרִים

כְּשֶׁעוֹבְרִים דִּירָה:

מָה כְּבָר יִקְרֶה?

הָאִישׁ אוֹתוֹ אִישׁ,

הָאִשָּׁה אוֹתָהּ אִשָּׁה.

רחוב ותיק בעיר

בִּנְיָנִים שֶׁרָאוּ לֹא מְעַט בְּחַיֵּיהֶם,

דִּירוֹת שֶׁהֶחֱלִיפוּ יָדַיִם

דַּיָּרִים שֶׁהִתְחַלְּפוּ;

טוֹב הָיָה לְהַלֵּךְ בּוֹ

כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ מֻכָּר,

כְּמוֹ לְחִיצַת יָד שֶׁל מַכָּר.

פגישה ברחוב

"זֶה הוּא,

זֶה הוּא!

הוּא לֹא הִשְׁתַּנָּה

כְּהוּא זֶה,"

חָשַׁב אִישׁ עַל

מַכָּר שֶׁלֹּא רָאָה

מִזֶּה שָׁנִים.

*

הוּא יָשַׁב בַּחֲנוּתוֹ,

אֲנָשִׁים חָלְפוּ עַל פָּנֶיהָ

אֲנָשִׁים נִכְנְסוּ אֵלֶיהָ;

חָנוּט בַּחֲנוּת יָשַׁב

וְעַל הַחוֹלְפִים עַל פָּנָיו

חָשַׁב.

אילן בושם

* * *

יונתן גורל

1. הלווייתה של העיתונאית מאל ג'זירה

גם אותה קברו בירושלים. הנטייה הזו להיקבר בירושלים להיות הראשונים להיגאל מהמוות ולשוב לחיים – מקובלת בכל הדתות ואני חושב שאבי וסבי ודודי קבורים בהר הזיתים למעלה ממאה שנים ואני צריך ליווי משטרתי כדי לבקר את קבריהם...

מפחיד, גם הכסף הרב שצריך היום כדי להיקבר שם, וגם "המיוחסים, המקורבים" הזוכים להעדפה... וגם היעדר יחס ל"ראשונים". סבתי, הוריי ואני נולדנו בירושלים ואין לי "נקודות זכות". משפחתי הגיעה לירושלים במאה ה-19 וחיה ופועלת בעיר ברציפות כ-160 שנים, במציאות היום יומית אין לכל אלה רלבנטיות, "זרים" היינו, "בשוליים".

עיקר החשיבות היא לילדיי ולנכדיי, הזיכרון, הקשר, הסימון והידיעה. מה גם שכמורה וכמשורר מן השורה אינני "דמות ציבורית" ואין לי "זכויות" של "אנשי ציבור", שהקשר שלהם לירושלים הוא מאולץ ומקרי, אבל הם בעלי "הדיעה וההשפעה."

כל זה בעקבות שירין אבו עקלה והייחוס שלה אל מול מצבי , לפיו, אין לי כל עדיפות , להיפך, יש מרפקנות ודחפנות, בורות והכחשה... זה מה שמצטלב בתודעתי בימים אלה.

יהי זיכרם של סבי, הוריי ובני משפחתי הקבורים ב"הר הזיתים" מוזכר ומוערך ואולי "זכותם" תסייע לי "ביום פקודתי"...

2. מצעד הדגלים

מעשים שנעשים בכוונה טובה ובצנעה – השפעתם ארוכת טווח ולפעמים השפעתם מגיעה רחוק, מעבר לעושיהם. מעשים מתריסים ומדגישים אגו פרטי וציבורי, יש להם במצטבר, לפעמים הדים ותוצאות בעייתיות.

למה להתגרות בתושבי העיר העתיקה הערבים, שבמצב הנוכחי הם גרויים דיים. אזכיר, משפחתי מאמצע המאה ה-19 ועד כיבוש הארץ על ידי האנגלים התגוררה בעיר העתיקה ברחוב הראשי ליד הרובע הנוצרי ואני מניח, כי מגורים כאלה ותקופה ארוכה יחסית לא היו מתקיימים ללא הדדיות כלשהי עם שכניהם, מכאן ש"הכרזות צעקניות", גם אם הן הגיוניות ויש בהן מן הצדק לא תמיד משיגות את שלהן ואולי הן לרועץ.

ירושלים יקרה לי. היא עירם של אבותיי ושל אבות אבותיי . מעולם לא עזבנוה, גם בימי הרעה הלא מעטים, מלחמות, הסכסוך הישראלי-ערבי, פרעות ועוד ועוד, ונהגנו בצניעות ולא התרסנו.

הרצון לחגוג את האפשרות לחופש תנועה, להגיע בחופשיות ל"כותל" קיים וגם מומש. עם זה, כאשר התאפשר, עם כניסת הבריטים, עברנו לשכונות החדשות זיכרון משה ורחביה. בין 1948 ל-1967 היה קשה – לא יכולנו לפקוד את הקברים בהר הזיתים ואת ה"כותל" והייתי בט' באב עולה להר ציון ומחפש זווית להסתכל לעבר ה"רובע" וה"כותל" בחינת "מנגד תראה ואליה לא תבוא."

לכן, אני סבור שניתן לחגוג בלי להתריס ולנהוג מנהג אדנות. לא ייגרע דבר בלי ההדגשה הרועשת מהקשר העמוק שיש לרבים מאתנו עם ה"רובע" ועם "העיר העתיקה" בכללותה. ניתן לקיימו ולהרגישו בלי כל "הטררם" והשאלה "בשביל מה ומי זה טוב" קיימת ודורשת התייחסות בשיקול דעת וקור רוח, כפי שנהגנו בהזדמנויות בעבר כולל ב"יום ירושלים" בשנים קודמות והשנה, אולי, מעט יותר, כפי שהכול מבינים...

יונתן גורל

אהוד: סתם כך עזבו אבות-אבותיך בתקופת המנדט את העיר העתיקה ועברו לירושלים המערבית? אולי בכל זאת היחסים עם השכנים הערביים לא היו כל כך הדדיים?

* * *

נעמן כהן

עלילות הדם מאָפְּיוֹן לעוזי אזולאי

על פרימיטיביות גזענות וכפיות תודה

ראשון להמצאת עלילות הדם נגד היהודים היה יווני דקדקן וסופיסט בשם אפיון (אפיס-אל מצרי) שחי באלכסנדריה במאה הראשונה לפנה"ס. אפיון אמר שהיהודים הם פיסחים וחיגרים, צאצאים של המצורעים במצרים, ובעקבות כך הם סולקו ממצרים ליהודה. בבית המקדש בירושלים, אמר אפיון, ישנו ראש של חמור. היהודים עובדים לחמור. הם מתביישים להראות אותו לכן הם מסתירים אותו, בגלל זה בית המקדש ריק.

לפי כתביו של אפיון: כשאנטיוכוס הגיע לבית המקדש הוא מצא שם בנוסף לחמור גופה של יווני שהיהודים פיטמו אותו ובפולחן דתי שהם מקיימים בבית המקדש היהודים הוציאו לו את המעיים ואכלו אותם. אפיון עזב את אלכסנדריה והגיע לרומא והחל להפיץ את תורת שנאת ישראל שם. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו כתב ספר מיוחד ביוונית בשם: "נגד אפיון", שם הוא סתר את כל תורתו של אפיון.

סופו של אפיון: אפיון חלה במחלת מין, ועשה לעצמו ברית מילה, כי חשב שכך יוכל לפתור את הבעייה, בסופו של דבר הוא מת מהמחלה.

עלילות הדם בנצרות נוצרו כתוצאה מהאמונה הנוצרית בסקרמנט "האוכריסטיה" – "סעודת האדון" – "קומוניו",  המשחזר את הסעודה האחרונה של ישו, שניתן בטקס דתי שנקרא מיסה.

הכומר מחלק למאמינים מציה ויין, והנה חל נס, הלחם נהפך לגופו של ישו, ומי שאוכל אותו כאילו מתאחד עם גופו של ישו, וכאשר המאמין שותה את היין חל נס והיין נהפך לדמו של ישו. זו המיסטיקה הנוצרית שהיא המקור לעלילות הדם ולחם הקודש. הבסיס לעלילה היה שהיהודים רוצים לפגוע בישו באמצעות דמו של ילד נוצרי, לכן הם לוקחים את דמו של הילד הנוצרי ושמים אותו במצות חג הפסח.

עלילת הדם הנוצרית הראשונה הייתה בשנת 1149 בנוֹרִיץ' שבאנגליה, העלילה התפרסמה ע"י נזיר בשם תומס כאשר נמצאה גופה של ילד נוצרי בשם ויליאם והיהודים הואשמו ברציחתו. הד לעלילת הדם נמצא ביצירה האנטישמית של צ'וסר: "סיפורי קנטרברי".

עלילת הדם הנוצרית האחרונה הייתה בקלצה שבפולניה. לאחר מלחמת העולם השנייה התאספו שם כמה מאות יהודים שחזרו ממחנות ההשמדה במטרה לנסות לתבוע את הרכוש שהופקע מהם בזמן המלחמה. ב-1946 ברח ילד נוצרי מבית הוריו, והעלילו על היהודים שהם רצחו אותו. בעקבות כך ביצע המון פולני פוגרום ביהודים. 42 יהודים נרצחו ורבים נוספים נפגעו. מאוחר יותר הילד חזר להוריו.

עלילת הדם הראשונה בארץ התפרסמה ע"י מנהיג כת עם קפלט, בשם עוזי אזולאי.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%99_%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%9D#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%99_%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%9D_%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%94.jpg

עוזי אזולאי שכינה את עצמו משולם, התחזה לרב והשמיט את שם משפחתו המרוקאי, פרסם עלילת דם לפיה "האשכנזים הנאצים" חטפו את ילדי תימנים ומכרו אותם לארה"ב לצורך ניסויים כמו מנגלה.

תורתו הגזענית האנטי-אשכנזית של עוזי אזולאי

כשנתיים לפני מאורעות יהוד שהחלו ב-פסח 1994 שטח עוזי אזולאי את השקפת עולמו בסדרה של הרצאות שהוקלטו. והוא דיבר בהן גם על המצב המדיני ועל שיחות מדריד, שבהן דובר בפעם הראשונה על הכרה במ–ינה פלסטינית. בקלטות הוא הסביר, שהמבקשים להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים חושפים את זהותם האמיתית, ומתגלה פרצופם כ"ערב רב", צאצאי המכשפים המצרים. מי שרוצים מדינה בלי סממנים דתיים – גם הם נחשפים במערומיהם. כאן נכנסת פרשת ילדי תימן: לפי משולם, מכיוון שיהודי תימן טהורים ועליונים כל כך, "הערב רב" פוחדים מהם ומעוניינים להשמידם פיסית. לפיכך גזרו זקני ציון לגנוב ולהעלים את כל ילדי תימן, לכן הורו זקני מפא"י לחטוף את ילדי תימן הזכים והטהורים, ומכרו אותם לארה"ב לצורך ניסויים כמו מנגלה.

אזולאי הפיץ תורה קבלית המחלקת את העם היהודי לעליונים ולנחותים, לטהורים ול"ערב רב". לפי תורתו הגזענית, כשיצאו בני ישראל ממצרים הצטרפו אליהם מכשפים מצרִיים, שנשמתם מתגלגלת מדור לדור. אלה הם ה"ערב רב", אשר נשמתם שטנית, והם מתחפשים ליהודים כשרים. כשם שבכל דור ודור מתגלגלת נשמתם של הערב רב, כך מתגלגלת גם נשמתו של משה רבנו. על פי תורת הקבלה הזאת, בכל דור ודור משה צריך להיאבק בערב רב, ורק כאשר יצליח לחשוף את זהותם האמיתית, תוכל לבוא הגאולה השלמה ליהודים הכשרים והאמיתיים וכיליון פיזי לרשעים. עוזי אזולאי קיבל עליו את תפקיד משה רבנו של דורנו, ותפקידו היה לחשוף את האמת המרה על שורשם השטני של ראשי המדינה — שכונו בפיו "נאצים".

(מוטי ענברי, "'חידת משולם' אינה יותר ממסע יחצ"נות לעוזי משולם, וזה מסוכן", "אל-ארצ'י", 21.5.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10810568

כמובן שגזענותו של עוזי אזולאי אינה מופיעה כלל בסדרה החדשה עליו בערוץ הראשון.

בניגוד לתיאוריה הגזענית של אזולאי, ולעלילת הדם הבזויה שרקח, ילדי העולים מתימן, (עדה שלא היתה באותה תקופה פרימיטיבית ממנה. הנשים רובן ככולן אנאלפבתיות, נישואי כפייה של ילדות, פוליגמיה. ילדים במצב היגייני ובריאותי קשה, ואין כלל בנמצא רופא תימני או אחות תימנית) – קיבלו טיפול מסור מרופאים ואחיות אשכנזיות. בוודאי שנעשו אז מטבע הדברים גם משגים, אבל האם כל בני העדה התימנית גזענים וכפויי טובה? האם אין בין התימנים הכרת טובה כלשהי לרופאים ולאחיות שטיפלו בילדי התימנים העולים באהבה ובמסירות?

למרות שחטיפת ילדים לא היתה, ולא נבראה, ורק עלילת דם היתה, נניח שנחטף ילד (מה שלא היה) אז האם כל הרופאים ואחיות האשכנזים הם פושעים? לפי אותו היגיון הרי אם יגאל עמאר-עמיר, רצח ראש ממשלה אז כל התימנים הם רוצחים ופושעים?

ד"ר אבי פיקאר מברך על אי פרסום הדו"ח השקרי של משרד הבריאות שניסה להטיל האשמות שווא על הרופאים, ואומר בצדק שהיו אז "דעות קדומות וחששות שווא מתקיימים בכל חברה, ובוודאי בחברת מהגרים. אצל רבים מהוותיקים היתה 'תחושת סלידה מן העולים', והדבר יצר התרחקות רבה מהם. אולם היו שפעלו מתחושת סולידריות. הם התקרבו אל העולים, חיו עמם, עסקו בהתנדבות, בחינוך, ברווחה ובבריאות. דווקא המחקר על סלידה מגדיר אותם 'קדושים'. הבעיה היא שהדו"ח הנוכחי של משרד הבריאות לא רק שלא מביא בחשבון שתופעות של התנשאות ושל גזענות קיימות בכל חברה, אלא הוא בא חשבון דווקא עם הקדושים – מי שהיו נכונים לבוא אל העולים (בשונה משאר הציבור). מבחינה זו הדבר דומה להתקפות על צוותי רפואה. המתקיפים האלימים תוקפים דווקא את צוותי הרפואה, שניסו להציל את היקר להם כי הם הראשונים הזמינים להם להוציא עליהם את זעמם."

ד"ר פיקאר, מרצה בכיר במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן, חוקר את העלייה והקליטה של יהודי ארצות האיסלאם, מדגיש כמובן ש"אין שום היסטוריון שתחום התמחותו הוא העלייה הגדולה שלאחר קום המדינה, או העשור הראשון של ישראל, שתומך בטענת החטיפה."

(אבי פיקאר, "טוב שמשרד הבריאות דחה את הדו"ח העקום על ילדי תימן", "אל-ארצ'י", 22.5.22) 

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10814666

מסתבר שכשם שעלילות הדם העתיקות נגד היהודים ממשיכות להתקיים בימינו, כך גם עלילת הדם הגזענית של אזולאי ממשיכה ואף מתפשטת ואפילו בציבור האשכנזי. עמותת עמר"ם קבעה את יום מותו של אזולאי כיום זיכרון לעלילת הדם שלו.

https://www.edut-amram.org/about/

המעניין הוא שגם אם בראש העמותה עומדים אנשים כתום מהגר (שבניגוד לתורת אזולאי אינם אשכנזים אך תומכים בערבים) שהוא אקטיביסט פרו-איסלמי, אנטי ציוני (וכמובן אנטי-אשכנזי)  שמטרתו הפיכת המדינה היהודית למדינה ערבית-מוסלמית ע"י מאבק בציונות הנתפשת בעיניו כאשכנזית – עלילת הדם שמפיצה העמותה מקבלת עידוד גם מהליכוד וראשה בנימין מיליקובסקי-נתניהו (האשכנזי) במטרה לקושש קולות.

די עם הוונדטה הילדותית של גדעון משה זריצ'נסקי-סער

הפתרון האידיאלי למשבר הפוליטי הוא הקמת ממשלת אחדות רחבה. כל מה שנדרש כדי שתרחיש כזה יקרה, הוא הזזה של אדם אחד. יתבגר ויתגבר גדעון משה זריצ'נסקי-סער על רגשות הנקם הילדותיות שלו כלפי נתניהו ויחבור להקמת ממשלה חזקה שאינה נשענת על "האחים המוסלמים" ועל הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). טובת המדינה מחייבת התבגרות והתגברות על אגואיזם אינפנטילי.

הצביעות של אלמודובר

בעצומה, שעליה חתמו 126 אנשים המכונים "אנשי "תרבות", הם קראו לישראל לקבל את האחריות על מותה של העיתונאית ועל מותם של אזרחים פלסטינים אחרים למען שמירה על זכויות האדם."

(איתמר זהר, "עשרות אמנים קוראים לישראל לקבל אחריות על הרג העיתונאית בג'נין", "אל-ארצ'י", 20.5.22)

https://www.haaretz.co.il/gallery/1.10811696

בין החותמים על העצומה – הספרדי, פֶּדְרוֹ אַלְמוֹדוֹבַר קָבָּיֵרוֹ. אין גבול לצביעותו של אלמודובר. מכיוון שכל ערביי ארץ ישראל שואפים לשוב ולכבוש את ספרד שהיא כולה שטח ווקף מוסלמי קדוש (בארץ יש מקומות רבים הנקראים אל-אנדלוס) מן הראוי היה שיתנצל אלמודובר על סילוק הערבים מספרד (על סילוק היהודים יש לוותר לו) ולהכריז כי הוא מחזיר את ספרד לכיבוש ערבי-מוסלמי. נראה אותו.

שתי דוגמאות למסתערבים בעל כורחם בגין הכיבוש הערבי

1. יוסף חדאד יווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, שירת בצה"ל נפצע במלחמת לבנון השנייה. מוכר כנכה צה"ל. משמש כפעיל הסברה ישראלי בעולם, פעיל נגד החרם הערבי, ופועל לקירוב לבבות של החברה הערבית לישראלית.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%97%D7%93%D7%90%D7%93

2. ח''כ עאידה תומא סלימן, היוונייה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה בגין הכיבוש הערבי, מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), המסיתה לשנאה, השתתפה בדיון בנושא ההסתה והאלימות בקמפוסים, ובמהלכו תקפה את פעיל ההסברה הערבי-ישראלי יוסף חדאד: "נבלה. משת"פ שבוגד בעם שלו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=744740&forum=scoops1

למותר לציין שהעם של שניהם היה עם הרוב בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (13 מיליון קמ"ר), ועוד במאה העשרים היווה כעשרים אחוז מהם, וכיום לא נותרו בהם רבים [כלומר נוצרים].

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ד

ניסים לוי נוהג בעורמה

למחרת עבר קול במחצבה כי רבינוביץ יוצא לפנסיה. כמה שנים דיברו על כך הפועלים בלחש, אך רבינוביץ הכחיש את השמועות בעקשנות והיה אומר: "חברים, השרירים שלי עוד לא זקנוּ עד כדי כך. ניראה מי מכם מטפל טוב יותר בַּבּוּלדוֹזֶר, בַּשׁוּפּ-בּוּלדוּזר, בּבַּאגֶרים ובַגרֵיידֶר הישן. אה, חֵברה, תגידו?"

והפועלים טופחים לו על כתפיו ואומרים: "רבינוביץ, אתה חברה'מן, הלוואי כל האשכנזים כמוך. לא מתבייש אף פעם לשים את היד במקום שמלוכלך או קשה. כבר אנחנו רגילים אליך עד שאי-אפשר לתאר את העבודה במחצבה בלי ההנהלה שלך."

ולפעמים, בשעת הפסקת-הצוהריים, כאשר הם יושבים ליד שולחנות-העץ הארוכים בסככת-המחצלות ואוכלים כל אחד מתוך סיר קטן, פונה מישהו אליו ואומר: 'נוּ, רבינוביץ, יש לך עוד כוח ללכת ב'להוריד'? לא הפסדת אותו בינתיים אצל הבחורות הצעירות בעיר?"

רבינוביץ מחייך, מלא נחת מן הרמזים השקופים ואומר: "יאללה, מי שׂם?"

"על מה הולכים?"

"בקבוק קוניאק."

"איפה שותים?"

"במחצבה."

בא אחד הפועלים הגברתנים ויושב מולו. מנקים את הפירורים והניירות מן השולחן, תוקעים כל אחד מרפקו בלוח-העץ, תופסים כף יד-ימין בכף יד-ימין שבאה מולה עד שנוצר אגרוף גדול משתי הידיים כאחת. מישהו סופר: "אחת, שתיים, שלוש – " ומתחיל המאבק: מי יוריד את ידו של השני עד שיִגע גבהּ בשולחן?

בשנים הראשונות התנהל המאבק ברצינות רבה. רבינוביץ עדיין כוחו היה עימו. ואילו הפועלים זה מקרוב עלו והעבודה הגופנית חדשה להם ומעייפת, בקושי הוציאו יום-עבודה ולעיתים היו מפסיקים באמצע והולכים הביתה ומוותרים על חלק מן השכר ובלבד שיוכלו לנוח מן השמש הלוהטת. עכשיו פני הדברים אחרים. העבודה חיסנה אותם במשך הזמן, צמחו שרירים בזרועותיהם, האוכל נמצא בשפע, ומערב-רב של אנשים לבושי-קרעים וחסרי-ביטחון נהפכו לקהל-פועלים מסודר. משכורתם עלתה, למדו לעבוד בבולדוזרים, בבאגרים ובגריידרים ולא פחדו עוד מפני המנוע וההגה. גם הכפר התפתח. אחדים הצליחו להוסיף חדר או שניים לשיכון הראשון שניתן להם. אחרים רכשו מכוניות-משא, או חסכו כסף, עברו לעיר ופתחו חנויות ולפעמים נכנסו לשותפות בחנות קיימת.

קיצורו של דבר, אם בתחילה הוריד רבינוביץ בקלות את ידיהם של כל פועלי המחצבה, ואפילו הגברתנים שבהם, הנה עתה נשתנה המצב מעיקרו. בתחילה נחשבה ההתמודדות עימו לכבוד גדול, ומי שהצליח לנצחוֹ היה זוכה להערכה בקרב הפועלים ומתהלך בגאון בכפר. הכול היו מפצירים בו להרשות להם לנסות כוחם עימו ומודדים עצמם לפי מיספר הפעמים בהן הצליחו לצאת בכבוד מן המאבק. אך לפתע התברר שרבינוביץ זקן ותש כוחו, וכל פועל במחצבה יכול להכריעו בקלות ללא מאמץ רב. המשחק איבד את טעמו. אולי היה נשכח מליבם לולא רבינוביץ עצמו שהחל מפציר בהם להעמיד יד נגדו בהפסקת-הצוהריים. הוא הפסיד קרב אחרי קרב, פניו האדימו, החל מגמגם ומזדלזל בעיניהם, וככל שנכשל כן הִרבּה להפציר בהם שייאבקו עימו מתוך תקווה קלושה כי יום אחד יעלה בידו לחזור לאיתנו. אך מולו עמד יער של ידיים שריריות, חסונות ושזופות שהתחזקו מיום ליום.

אולם ניסים לוי הוא שעמד בפרץ. הדבר קרה לאחר כמה ימים של כישלונות רצופים מצד רבינוביץ. לפתע נחו עיניו על ניסים היושב בצד, ראשו מכונס בין כתפיו הגדולות ורק עינו קולטת לפעמים פרצופו של אחד מהנוכחים, עוקבת בעירנות אחר המתרחש.

ניסים לוי היה מנהיגם הבלתי-מוכתר של פועלי המחצבה ואחד השליטים בכפר. למעמדו הגיע לא רק בזכות כוחות הגופני והכסף שהצליח להביא עימו מחוץ-לארץ, אלא בעיקר בכוח פיקחותו ועורמתו שידע לשלבן בנימוס. ובשעת הצורך להתערטל מן הנימוסים, לצאת למאבק גס, עד כדי מכות או שליפת סכין, ואחר-כך לחזור להעמדת-הפנים הרגילה, ליזוֹם "סוּלחה" גדולה, לבזבז כסף על ימין ועל שמאל. ובסופו של דבר להישאר מנצח. לכן כיבדוהו הכול ופחדוּ ממנו. איש לא העֵז להתייצב נגדו בגלוי, ואם מישהו היה לו בליבו עליו התלונן עליו בסתר כדי להינצל מידו הקשה. כך היה גם כשלקח ממשה דויד את אישתו הצעירה וזרק למענה את אישתו הקודמת אשר בכספה התעשר – הכול התנגדו לו בליבם, אך איש לא מצא עוז בנפשו להוכיחו בגלוי, רק מאחורי גבו דיברו ובליבם שנאוהו.

ישב ניסים לוי בפינת הסככה כאשר הזמינוֹ רבינוביץ להתמודד עימו. אותו יום הפסיד רבינוביץ פעמיים. ולמי? – לפועלי-התובלה שהיו צעירים ביותר ולא מן הבחורים החזקים במפעל. ניסים קם וניגש אליו. מישהו הרהיב בליבו להניאו ממעשהו באמתלה שיש לבדוק קלקול בגנרטוֹר ואין השעה יפה למשחקים. ניסים דחף אותו והתיישב מול רבינוביץ.

"תן את היד," אמר רבינוביץ.

"כמה?" שאל ניסים.

זה היה חידוש. עד עתה לא נהגו להמר. אמנם, עצם הרעיון היה מקובל ביניהם, אלא שלא קישרוהו מעולם עם המשחק ב"הוֹרדוֹת".

"מה כמה?" התפלא רבינוביץ.

"תִרְאה, אני שם בקבוק קוניאק על ההורדה. אתה זוכה – אתה מקבל. אני זוכה – אתה נותן לי. מסכים?"

"מסכים."

תקעו כף והמשחק החל. הפועלים הסתכלו זה בזה בתמיהה ואמרו בליבם: "כבר עובר הדבר כל גבול. איך הוא לא מתבייש, ניסים לוי, אחרי ששני ילדים ניצחו ביום אחד את רבינוביץ והתוצאה מונחת בכיס, לבוא ועוד להוציא ממנו בקבוק קוניאק. מה יש, מה חסר לו בבית, למיסכן? הלוואי על כולנו מה שיש לו."

בתחילה מוּשווֹת היו הידיים בקו אחד כמה רגעים. אחר-כך, מתוך המאמץ, החלו שריריו של רבינוביץ להתרפּוֹת לאט-לאט וידו השתפלה כלפי השולחן. הכול חיכו למאמץ אחרון מצד ניסים ולניצחונו. ואולם לפתע, בלי שניכרו בניסים כל סימני עייפות או חולשה, התרוממה ידו, חזְרה לאמצע וכעבור שנייה כבר התכופפה מטה לכיווּן השולחן ובמאמץ אחרון מצד רבינוביץ צנחה בפישוט אצבעות וכפּוֹ טפחה עליה ובישׂרה את ניצחונו המוחלט.

דממת-מוות שׂררה בסככה, התכסיס היה כה שקוף ושפל עד שכל ילד יכול לראות מיד שניסים גמר אומר להפסיד. הכול ציפו להבעה של בוז מצד רבינוביץ כלפי הניצחון המפוקפק שזכה בו. ואולם כל הנוכחים הרגישו בזיוף – חוץ ממנו. הוא – פניו זרחו מאוֹשר, הִיכה בכף-ידו על כתפו של ניסים וקרא:

"תוֹדֶה, תודֶה שניצחתי אותך!"

"בהחלט," ענה ניסים, "כל הכבוד לך, אדון רבינוביץ. מחר בבוקר אני מביא את בקבוק הקוניאק."

רבינוביץ הלך מלא שמחה מפוֹעל לפועל וקרא: "ראית? ראית? מה אתה אומר?"

לא ענו לו. הסתלקו בשקט מן הסככה איש לעֶברוֹ. לאחר שתי דקות נשאר לבדו באין איש לשתפו בניצחונו. אולם הוא ניחם עצמו בכך שכולם ממהרים לעבודה בשל השעה המאוחרת, ואולי סתם קינאו בו על ניצחונו.

ניסים לוי נתן את האות ושאר הפועלים החזיקו אחריו. ומה שהיה בגדר בושה בפעם הראשונה נעשה רגיל ומובן בפעמים הבאות. הכול הבינו שאין להפריז בשום כיווּן. וכך קרה שמפעם לפעם נוסף עוד פועל לרשימת המפסידים בכוונה לרבינוביץ, כמובן רק לאחר הפצרות רבות מצד הלה להיאבק עימו. לאחר תקופה ארוכה של כישלונות החל אפוא רבינוביץ מרגיש שהוא שב לאיתנו, והמיבחן היום-יומי מילא אותו כל פעם אומץ מחוּדש. לבסוף התרגלו הכול לסוג זה של משחק ואפילו הפצירו בו להיאבק עימם, והדבר נהפך להם לשעשוע יומי בהפסקת-הצוהריים, מכל-שכּן שנושא הלעג היה מנהל-העבודה בעצמו ובכבודו. בשעה שהיה עסוק במאבק עם אחד מהם היו כל השאר מחליפים ביניהם קריצות, חיוכים והערות-לעג בשפתם. גם כשקראו קריאות-עידוד לכבודו שעה שהתאמץ בכל כוחו שיבצו בהן מיבחר כינויי-גנאי ורמזים מלגלגים, ואילו הוא, בלי לחשוד מאומה, היה מקבלן כאות של כבוד והערכה לכוחו.

לזכותו ייאמר כי מעולם לא עשה את המשחק מקור של תועלת לעצמו. בקבוקי-קוניאק רבים עברו מידי הפועלים לידיו במרוצת המשחקים המדומים הללו, אבל מעולם לא שינה ממנהגו – לקחת את הבקבוק עימו הביתה כדי "להראות לאישה ולילדים", ואילו למחרת החזירוֹ והשתייה היתה מתקיימת בצוותא והוא עצמו היה מקפיד לבל ייגרע חלקו של איש מהם.

"שתו, שתו," היה אומר, "שתו לחיי הכוחות המחודשים שלי."

"שיהיה לך לבריאות," ענו לו, "אתה גבר אתה, רבינוביץ. בגיל כמו שלך – כוחות כאלה? מי פילל ומי מילל? אם אתה עושה אצלנו ככה, מי יודע מה אתה עושה אצל הבחורות הצעירות בעיר?"

אבל בעמקי ליבו הרגיש שמשהו איננו כשורה. אלה אינם עוד הזמנים בהם הִשליט את רצונו על המפעל. ומעניין, ככל שהִרבה להכריעם כן נִדמה לו שטבעת של זרוּת הולכת ומתהדקת מסביבו והוא מאבד את יכולת השלטון. כאילו קשרו כולם קשר עליו, וכל מלחמותיו וניצחונותיו אינם מצליחים להפר אותו. לעיתים חש שהעניינים מתנהלים מעצמם ואיש אינו ניגש עוד אליו ואינו משתף אותו בהם, וחשד התגנב לליבו – שהפועלים הם האומרים לו מה לעשות, ובייחוד ניסים לוי שהשׂתרר עליו ולעיתים אף היה מעליבו בגלוי.

אותו זמן פשטו במפעל השמועות הראשונות על יציאתו לפנסיה. קשה לדעת היכן היה מקורן, אך סְברה היא שניסים לוי בעצמו ובכבודו היה ראשון למדברים וגם דאג שיגוּנב שמץ מן המתרחש במקום לאוזני מועצת המנהלים של החברה ומשם להנהלת המחצבה.

לוּ היה הדבר תלוי בפועלים עצמם לא היה רבינוביץ יוצא לפנסיה. כולם למדו את העבודה ממנו, גם חיבבו אותו לפי דרכם. בימים האחרונים, כשראו כמה זקן האיש ואומלל, חדלו ללעוג לו ואפילו את המשחק ב"הורדות" קיימו בשקידה, כאילו פולחן חשוב הוא. בעומק ליבם אולי האמינו כי בתחבולה פשוטה זו הם מעניקים לו חסד של חיים חדשים. איש לא פגע עוד בכבודו ובכל הזדמנות נהגו לחזור בפניו על המחמאות שאהב ונושאיהן, כרגיל – כוחו ונשים.

והיתה עוד סיבה ממשית יותר לרצונם שימשיך בעבודתו. זמן רב לא התנהלו העניינים במחצבה כסדרם. התפוקה ירדה, רבּוּ האיחורים וחיסורים ומפעם לפעם פרצו שביתות על דברים של מה-בכך. קצב-העבודה הכללי הוּאט ובמקומות מרוחקים נהגו לעיתים לשבת בקבוצה ולשחק קלפים באמצע היום. נוחה היתה להם השגחתו הרופפת של רבינוביץ והם הניחו שאם יבוא מנהל-עבודה חדש לא יימשך המצב הקיים.

השמועות שגוּנבוּ להנהלה המרכזית עשו להן כנפיים, סיכומי התפוקה השבועית בהנהלת-החשבונות אישרו את החשדות, ולא יצאו ימים מועטים עד שנתקבל מברק ובו המועד המדוייק להפסקת העבודה. מיד נתפרסם הדבר בכל המפעל – רבינוביץ יוצא לפנסיה.

מנהל המפעל הזמינוֹ למשרד בעיר והודה לו בלחיצת-יד חמה על מסירותו כל השנים, "טרם סיימת את עבודתך," ניחם אותו, "לא אמרת עדיין את המילה האחרונה שלך, ואני בטוח כי נמצא לך שטח חדש בו נוכל להיעזר בידיעותיך ולנצל את ניסיונך לטובת המפעל היקר לכולנו."

ולאות אֵמוּן הטיל עליו תפקיד אחרון לפני גמר עבודתו – לערוך בחירת מנהל-עבודה חדש. הוא הסביר: "אנחנו לא רוצים להביא אדם זר במקומך. אתה כבר רגיל עם הפועלים ומכיר את הנחוץ להם. אתה יודע כי המפעל שלנו הוא שיתופי ואנחנו לא רוצים שהפועלים ירגישו את עצמם זרים בו. להיפך, עליהם להיות שותפים באחריות. לא נעים לנו שתיווצר הרגשה כי כולם נועדו להיות פועלים פשוטים ואיש מהם אינו עולה במעלות האחריות. לכן החלטנו לכנס אסיפה, להסביר את עקרונות הדמוקרטיה, השיתוף והשיוויון שלנו, ולפרט מהי האחריות המוטלת עליהם, ולבסוף לבחוֹר מביניהם את מנהל-העבודה החדש. עליך, רבינוביץ, כאיש-אמוננו במקום וכאדם המכיר יותר מכולנו את הנעשה במחצבה, אנו מטילים תפקיד נכבד ביותר – להשלים את עבודתך וּלמַנוֹת את ממשיכָך מבין הפועלים שחינכת!"

רבינוביץ הסכים והחליט להתמסר בכל לב להכנת האסיפה.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

איזה מזל היה ליותר ממיליון

אזרחי בריה"מ הגדולה

שעזבוהָ בזמן ועלו לישראל הקטנה!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, צריך לשבח את "חדשות בן עזר" על המקום המכובד שהוקדש בגיליון האחרון ליצחק נוי ז"ל. קראתי בעניין את זיוה שמיר, מרדכי נאור ואורי הייטנר על האיש המוערך הזה. זיוה שמיר שהתראיינה אצל יצחק נוי (האזנתי בעניין רב) מכנה אותו "ביבליווֹר".

אורי הייטנר מצביע על שפל המדרגה של החרדים המשתמטים מגיוס לצה"ל וגם מתנגדים לחוק "ממדים ללימודים".

וכן, הייטנר מצביע על ההזדהות של טיבי עם "השהידים" שרצחו מאות יהודים אבל הוא, טיבי, מגדף את מי שלא ממש מצטערת על מותה של העיתונאית האנטי ישראלית.

לא ידעתי שיעקב שרת נפטר. אני מודה שלא הייתי מסוגל להבין את ההתנהלות הפוליטית האנטי ישראלית [האחרונה] שלו.

אני מצטרף להערכה שלך, אהוד, ל"תמונות" של עדינה בר-אל.

אמרתי את דעתי על אמנון אברמוביץ', אבל אינני מתכוון להתווכח עם נעמן כהן, שהוא בוודאי ידען גדול ממני. וכן כמוהו אני חושב עם ישראל שצריך זרוע חזקה נגד הטרור הערבי בכלל והטרור שלהם נגד בתי החולים.

האם באמת מוחמד מג'אדלה האשים את ישראל במות העיתונאית של אל-ג'זירה? האם חקר ובדק, עשה בדיקה בליסטית של הקליע השמור אצל אבו-מאזן?

אני שמח שגם דן מירון מצטרף לשפויים המוחים נגד כוונתה של שרת החינוך לדרדר את המקצועות ההומניים.

שלך

משה גרנות

* יוסף אתר: כתיבתה של עדינה בר-אל מעוררת בי זיכרונות ישנים של ילדותי בשכונת "מגד" ברמתיים בה התגוררנו יחד, עולים מארצות המזרח ורבים רבים מניצולי ושורדי השואה. אני קורא את זיכרונות ילדותה, ועיניי דומעות ללא הפסקה על עולם שהלך ונעלם. תבורכי עדינה. תבורכי!

* זיוה שמיר: אהוד, אנא כתוב בגיליון הבא לשולה וידריך, שהעירה על דברים שכתבתי כביכול בגיליון 1748 – הערתה לגבי המלון "בלה ויסטה" אינה נוגעת לדבריי, שכן כלל לא הזכרתי את "בלה ויסטה" ברשימתי. היא הגיבה על דבריך שצוטטו מתוך ספרך "בין חולות וכחול-שמיים".

אהוד: את צודקת. אבל דבריי בספר אינם שלי אלא הם ציטוט של מה ששמעתי מפי נחום גוטמן, וכאשר אמר שהמלון היה שייך ל"גרמני" – אני משער שהתכוון אולי ל"מומר" שלמה פיינגולד שהיה בעליו של המלון:

"מלון 'בללה ויסטה' היה בניין תכלת בעל שתי קומות עם גדר עשוייה עמודי-מלט, והיה שייך לגרמני. הוא היה בניין פאר, ובו בית-הקפה המפואר ביותר של יפו. בצילו של המלון, לעבר הים, היו יושבים המתרחצים בים."

[מתוך "בין חולות וכחול-שמיים", נחום גוטמן, אהוד בן עזר, 1980].

"שלמה פיינגולד הטביע את חותמו על היישוב בארץ כיזם שהקים מפעלים, רכש נכסים רבים, הקים מבני מגורים ומסחר, ופעל גם כעיתונאי ומו"ל. הוא נשא אישה נוצריה, והיה מקורב לכת שהאמינה כי הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים, ולכן נחשב כמומר. הוא היה יליד רוסיה, שהוסמך לרבנות, נסע לאנגליה ועבד בבית הדפוס של הכת. הוא נשא לאישה את אליזבט קולוויל, יתומה נוצריה, ששימשה בת לוויה לגבירה העשירה אליס פלמר. פלמר נקשרה לפיינגולד, והפקידה בידיו את האחריות על נכסיה ועל רכושה. בשנת 1895 הגיעו השלושה לירושלים, והוא החל לרכוש נכסים רבים בכספה של פלמר. השמועה על עושרו המופלג, הביאה לפתחו מקבצי נדבות, אף שנפוצו שמועות על נטיותיו המיסיונריות."

שמואל גילר, מתוך המחקר "השכונה הנעלמה במנשיה 'יפה נוף', ומלון 'בלה ויסטה'." שלחה לנו את המחקר – שולה וידריך.

* מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ: בגיליון 1749 נכתב כי זמן משלוח הגיליון באינטרנט הוא כ-9 דקות. ממש בהמשך אותו יום חמישי התקינו לנו במערכת זיב אופטי מטעם "בזק", וכעת זמן המשלוח של 2296 הקבצים של גיליונות המכתב העיתי הוא כ-6 דקות בלבד, וזאת, אַלְזוֹ, כרגיל מיד אחרי חצות!

* לאודי שלום. הסימטה שכונתה בשירי, שפירסמת בגיליון 1749 של 'חדשות בן עזר'  – 'סימטת בהרי', הינה מבחינה גיאוגרפית רחוב יעבץ, אם זה חשוב...

אסי דגני

* נמאס לנו לשלוח את ילדינו לצה"ל, שם הם עלולים ליהרג. אנחנו עוברים לטקסס, שם יש להם סיכוי להירצח כבר בתיכון וככה לחסוך מאיתנו את שנות הדאגה להם כאשר ישרתו בסדיר.

אהוד: אין הנחתום מעיד על עיסתו אבל מהיותנו בעברנו הרחוק נחתום בעין גדי נדמה לנו כי מגיליון לגיליון עיסתנו משתבחת.

* * *

חיי בן-ציון

שלום רב,

סיפור חיי, שהוא מיוחד במינו, עורר עניין, והטלוויזיה הקהילתית החליטה לעשות עליו סרט מושקע בן כ-25 דקות. הסרט נקרא: "הכול בזכותה של אימא" והשם אומר הרבה על הסיפור כולו. הוא לא רק סיפור אישי אלא גם סיפורה של ירושלים של פעם.

לכבוד יום ירושלים יוקרן הסרט בערוץ הקהילתי 98: יום א' 29.5, שעה 15.30; יום ב' 30.5, שעה 18.30; יום ה' 1.6 שעה 12.00.

יתר על כן, במהלך חודש יוני יוקרן הסרט בערוץ 98 בימי שני 17.30; יום שישי 21.00.

תגובתכם תתקבל בשמחה.

 צפייה נעימה

 שלכם בברכת ירושלים

 בן-ציון יהושע

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2295 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל