פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1755

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בסיון תשפ"ב. 13.6.2022.

עם הצרופות: 1. לביא זמיר (אלבום פרטי). 2. פעילות בחוג סיירות של קק"ל (צילום – נדב רבס). 3. עדר העיזים בהיאחזות עין גדי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אתה רואה סימן שאתה קיים. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן. בין "אשת חוֹק" ל"אשת חֵיק", על פזמונו של אלתרמן "זֶמר מפוחית". // יצחק הילמן: המלחמה באוקראינה – לאן?

// איליה בר-זאב: שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות, 11.6.2022. // איתמר פרת:  שִׁיר חַג לָעֵינָיִם. // יהודה גור-אריה: שכן קרוב מדי – בסוד שיח ספר. // מיכאל רייך: מִסְדָּר סִיּוּם הָאִמּוּן הַפְּלוּגָתִי. // עדינה בר-אל: לביא זמיר – להכיר את הארץ דרך הרגליים. // רוֹן גֵּרָא: בְּאֶרֶץ הַחֲלוֹם. // אהוד בן עזר: צ'ייקובסקי ושוסטקוביץ', פטרנקו ואבדוריימוב – בפילהרמונית במוצ"ש האחרון. // אהרון מורג: אלברט כהן בן 90. // ילדה קטנה שלי. מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // נעמן כהן: דרישות "הזועביז" ויאיר למפל-לפיד. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים מאוחרים

אתה רואה סימן שאתה קיים

קֶרֶן שֶׁמֶשׁ בּוֹקַעַת

מִבַּעַד לְקִרְעֵי עָנָן

רֶגַע הֶאָרָה נָדִיר מַבְלִיחַ

בַּעֲרְפֶל הַמֹּחַ הַשָּׂבֵעַ

הָעֵינַיִם בּוֹעֲרוֹת

יֵשׁ יוֹתֵר טֶלֶוִיזְיָה

צָרִיךְ פָּחוֹת פִילוֹסוֹפְיָה

וַחֲבֵרִים לַנֶּפֶשׁ,

צַעֲצוּעִים אֶלֶקְטְרוֹנִיִּים

קוֹטְלִים שִׁעְמוּם

וְאֵין צֹרֶךְ בְּאַהֲבָה

הַחַיִּים עַכְשָׁיו יוֹתֵר מְעַנְיְנִים

כָּל יוֹם קוֹרֶה שָׁנָה

מַסְפִּיקִים לִבְלֹעַ נְתָחִים

רַבִּים יוֹתֵר

מִנַּחֲלַת-הַכְּלָל הַצִּבְעוֹנִית

לְמַשֵּׁשׁ בִּשְׁלַט-רָחוֹק

אֶת הַיֹּפִי הֲכִי נִשְׂגָּב

אֵין צֹרֶךְ בְּדִמְיוֹן

יוֹתֵר קַל לִכְתֹּב בְּמַחְשֵׁב

מִלִּקְרֹא בְּסֵפֶר

לְשֵׁם מָה לְהִסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם

כַּאֲשֶׁר הָעוֹלָם מִסְתּוֹבֵב

עַל הַמִּרְקָע

וְיֵשׁ לְךָ בַּבַּיִת מָה

שֶׁלֹּא הָיָה לִמְלָכִים

וּלְפִילוֹסוֹפִים

אַתָּה רוֹאֶה סִימָן

שֶׁאַתָּה קַיָּם

וְאַתָּה כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ

מָה אַתָּה רוֹאֶה

פברואר 1993

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

בין "אשת חוֹק" ל"אשת חֵיק"

על פזמונו של אלתרמן "זֶמר מפוחית"

את פזמונו הידוע "זֶמר מפוחית"  כתב  אלתרמן בשנת 1965 לקראת המופע "שוּק המציאוֹת" בביצועו של צמד השחקנים-הזמרים אִילי גורליצקי ויונה עטרי. שניהם נבחרו ללהק את המופע בזכות הצלחתם האדירה ב"שלמה המלך ושלמַי הסנדלר", מחזהו של סמי גרונימן שאלתרמן תרגמוֹ והוסיף לו פזמונים משלו, ששִׁדרגו את המקור הגרמני לאין-ערוך (בין השנים 1964-1971 הוצג המחזה 630 פעמים, וגאל את תיאטרון "הקאמרי" מגירעון שעלול היה לגרום לסגירתו).

בשנת חיבורו של פזמון זה, שנת 1965, הוציא אלתרמן את קובץ שיריו האחרון "חגיגת קיץ", שבּוֹ מתוארת משפחת "עולים חדשים" ממרוקו, שנשלחה לעיירת פיתוח, בעוד שבִּתם ז'נט בוחרת להיות מלצרית במסעדה תל-אביבית, ונקלעת למציאוּת עבריינית שממנה היא נחלצת בסופו של דבר. אלתרמן, שהיה בין אנשי הרוח המעטים  אשר לִיוו בחִיל ובגִיל את התאקלמותם של עולי צפון אפריקה בארץ, הרגיש בחושיו החדים כי המציאוּת הדמוגרפית המִשתנה תביא אִתה גם תמורות תרבותיות מרחיקות לכת. במקביל למועדוני זֶמר שהוקמו אז ביפו בסגנון הטבֶרנות היווניות, שבהן מוּשָׁרים השירים לצלילי הבּוּזוּקי (מועדון "כליף", ה"חמאם", "עומאר כיאם", "אריאנה",¹ ועוד), הוא התחיל לשלב בשיריו ובפזמוניו מוטיבים  ים-תיכוניים למכביר; ואכן, שירו "זֶמר מפוחית", הכתוב כדואט, פותח במילותיו של הגבר-ספן שאינו נזכר בשמו:

יֵשׁ בָּתֵּי יַיִן וְטָבֶרְנוֹת וְקֻבּוֹת יֵשׁ,

בְּסַן פְרַנְצִיסְקוֹ, בְּמַרְסֵיי וְסַן מָלוֹ,

נָשִׁים שְׁחוֹרוֹת יֵשׁ, צְהֻבּוֹת יֵשׁ, אֲדֻמּוֹת יֵשׁ,

וְגַם אֶפְשָׁר לְהִתְאַהֵב בָּן, לָמָּה לֹא?

אֲבָל אֲנִי עַל אַף כָּל אֵלֶּה, חֵי שָׁמַיִם,

אֲנִי קָשׁוּר אֶל אֵיזוֹ תְּנוּבָה מְרֻפֶּטֶת,

וְאִם בּוֹכָה הַמַּפּוּחִית עַל הַבִּרְכַּיִם,

וְאִם נִמְאַסְתִּי עַל עַצְמִי – זֶה לֹא מִיַּיִן.

זֶה רַק בִּגְלַל אֵיזוֹ מִרְיָמָה מְזֻפֶּתֶת.

 

השם "מִריָמה" (וריאציה של אלתרמן לתצורה המזרחית של השם "מרים" –  "מַריוּמה"), וכמו-כן הכינויים שלה "חָרָאמה" ו"מזופתת",  ובצִדם הפלפל שבטחינה  – כל אלה מאפיינים את העשור האחרון ביצירת אלתרמן ומרחיקים את פזמונו "זֶמר מפוחית" מראשית דרכו בתחום הפזמון העברי. בשנות הארבעים פזמוניו נסבו סביב ההוויי באוהלי הפלמ"ח, סביב קשיי ההתאקלמות של ה"עולים החדשים" מאירופה, לרבות ה"יֶקים" שהגיעו ארצה אחרי עליית היטלר לשלטון, ובמיוחד סביב הוויי חייהם של תושבי "כרם התימנים", שהגיעו בחלקם עוד בימי "העלייה הראשונה". בשנות השישים – בתקופה שבָּהּ לא הִרבּה לחבּר שירים ופזמונים –  מָלאו הפזמונים  המעטים שחיבר בדמויות של יוצאי מרוקו, על רקע  תמונה קבוצתית של בני עדות שונות מאגן הים התיכון (בעיקר מתורכיה וארצות הבלקן). התמונה החברתית  הבלולה הזאת שיקפה את המציאוּת הישראלית  המתגוונת של העשור השני של המדינה.²

הדובר בפזמונו של אלתרמן הוא ימאי שיש לו "אשת חֵיק" בכל נמל ורומן רב-שנים עם מִרְיָמָה הנאמנה המחכה לו בנמל-הבית, וכבר שָׂבעה את הבטחותיו לשאת אותה לאישה. היא כבר מיואשת מהסיכוי שהגבר של חייה יהפכנה ל"אשת חוק",  וישים סוף-סוף קץ ליחסיו האקראיים עם נשים  מזדמנות ברחבי העולם. הגבר עודנו מתלבט אם להתחייב לאישה אחת ויחידה.

למעשה, הפזמון "זֶמר מפוחית" הוא מונולוג של גבר לא-יוצלח, שנקלע בכף הקלע בין אהובתו הדורשת ממנו נישואין לבין כל הנשים היפות האורבות לו וקורצות לו מפִּתחי בתי היין והטברנות. גיבורנו הספן מבקש לברוח הימה, להרחיק עד פנמה,  ובלבד שחוף הים ירחיק אותו מן החופה. מעניין להיווכח שדווקא השיר "הים-תיכוני" הזה, המתרחש על רקע בתי-יין וטברנות, מבוסס בעצם על שיר גרמני, הלוא הוא  השיר "לורליי".

שיר זה של היינה מסַפּר כידוע את סיפורה אותה צעירה מיתולוגית שהשליכה עצמה לתוך נהר הריין מחמת אהבה נכזבת, והפכה לבתולת ים היושבת על סלע באמצע הנהר וסורקת את שְערה הזהוב במסרק זהב. הרפריין של הפזמון "זֶמר מפוחית" נאמר מפי הגבר המקונן שוב ושוב על מר גורלו: "מַה קָּרָה לִי הַשֵּׁד יוֹדֵעַ / לִי עַצְמִי הַדָּבָר לֹא בָּרוּר / זֶה הָעֶרֶב הַזֶּה הַמְּשַׁגֵּעַ / אוֹ הַזֶּמֶר הַזֶּה הָאָרוּר. / מַפּוּחִית מְפָרֶשֶׂת יָדֶיהָ /שָׁרָה שִׁיר שֶׁל שִׂמְחָה וִילֵל / מַה קָּרָה לִי הַשֵּׁד יוֹדֵעַ / מֶה הָיָה לִי יוֹדֵעַ הָאֵל."

מתברר שאלתרמן לא שכח עד אחרית ימיו את שירו זה של היינה "לורליי", שממנו ציטט תכופות בשיריו המוקדמים (לרבות ב"שירי העת והעיתון", שלו).  הוא השתמש בשורות הפתיחה של שיר זה גם בפזמון שלפנינו. נוסח המקור ("Ich weiß nicht, was soll es bedeuten / Daß ich so traurig bin") שבתרגומו של שלמה טנאי, הוא: "מַה יֵּשׁ לִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ / שֶׁכּה עָצוּב אֲנִי," קיבל אצל אלתרמן תפנית קומית במקצת.  אלתרמן השתמש במוטיבים משירת היינה, אך בנוסח הווריאציה המהפכת את כוונת המקור.

 בבית החוזר של הפזמון הספן מקונן על מר גורלו.  מוטיב הנשים המפתות את אותו, מוטיב הזֶמר הארור והנעימה המושכת שעלולים למשוך אותו אל האבדון – כל אלה הם וריאנטים מרוככים ומחויכים לסיפור המיתולוגי על הסירנות ולסיפור על לורליי   via היינה –  גם הוא סיפור אכזרי ומעורר חלחלה, פרי הדמיון העממי הגרמני שהולידוֹ.³  בשירו של אלתרמן ישנה מרימה, האישה הנאמנה כשפחה נרצעת, שסולחת לגבר על כל מעלליו.

את הפזמון "זֶמֶר מפוחית" כתב משורר בוגר ומפוכח, שנהג להשׂתרך מבית-הקפה "כסית" ולהגיע בהליכה מתנודדת של ספן שיכור לביתו שבשדרות נורדאו ליד הים, קרוע בין "אשת חיק" ל"אשת חוק" (אם לנקוט את אמירתו השנונה של אברהם שלונסקי). הפזמון מקונן על פתיינותן של הנשים, על רצונו של "הספן" או "המלח" לברוח מִסבך ההתחייבויות שלו כלפי הנשים שבחייו ועל התמכרותו ליין של המסבאות והטָברנות שברחבי העולם (התמכרות המיוצגת כאן בהומור כהתמכרות לכוסות של "לבּן" במסעדת "תנובה" תל-אביבית, שכּן "גיבורנו" הוא גבר  שְׂבַע-ניסיונות ולא צעיר במיוחד, שהרופא כבר גזר עליו ככל הנראה  איסורים מאיסורים שונים).

שְׁמה של האישה הנאמנה בפזמון האלתרמני הוא "מרים"-"מִריָמה", לכאורה רק לצורך החריזה עם "ים" ו"ימה", אך לאמִתו של דבר הסיבה מורכבת יותר. מעניין שדמותה של מרים, למן הסיפור המקראי ועד לגלגוליה המודרניים, מופיעה על-פי-רוב על רקע של מקור מים כלשהו: יאור, או ים או באר. בתחילה מרים המקראית משגיחה על משה ששט בתיבה על היאור (גם שמו של משה נקשר בשדה הסמנטי שעניינו מים, שהרי הוא נמשה מן היאור, שבו הוסתר; כלומר, מחביאים אותו דווקא בלב הסכנה, בתיבה השטה על פני היאור שאליו ציווה פרעה כזכור להשליך את היילודים – קודם הוא משוי מן המים, ואחר-כך הוא מוֹשֶׁה את עמו מן הטיט והיוֶון שבמצרים ומוליכו דרך הים לארץ חדשה).

אחותו מרים  שרה את "שירת הים" לאחר הניצחון על המצרים, ובהמשך נזכרת גם "בְּאֵרהּ של מרים", שנדדה עם בני ישראל במדבר ובסופו של דבר נקבעה לפי האגדה בכינרת. מעניין להיווכח שגם השם בגלגוליו הנוכריים ("מארי", "מאריה", "מארינה") מכיל קונוטציות ימיות, ייתכן שמן המילה הלטינית מארֶה = ים. 

מידידתי המשוררת ש' שפרה ז"ל, מתרגמת המזמורים האכדיים והשוּמריים, שמעתי ש"מרים" פירושו "אהובת האל ים", או "ברוכת האל ים", והאל הקרוי "ים", יריבו של האל "בעל", הוא אלוהי הים והסערה.⁴

לגבי האֶטימולוגיה של השם "מרים" יש גם דעות אחרות. חלק מהמפרשים רואים בשמה שם אריסטוקרטי, של אישה מוּרמת מעם. כפי שהשם "עמרם" מצביע על מעמדו האריסטוקרטי הרם והנישא של אבי מרים ומשה, וכפי שהשם "יוכבד" מצביע על היות האם אישה כבודה ונישאה, המכבדת את האל והאל מכבדהּ,  כך גם השם "מרים" מלמד על היותה מרה – גבירה נעלָה ומרוממת. אפשר אולי לשמוע מתוך שמה גם את יסוד המרי שבדמותה, שהרי היא מוכיחה את אחיה בפרשת האישה הכושית ומורדת בו.

  השניוּת, או כפל הפנים, ניכּר אפוא למן אִפיוניה של מרים במקרא: מצד אחד היא אחות דואגת, שחרדה לשלום אחיה, ומצד שני היא מותחת עליו ביקורת נוקבת ואף נענשת על כך עונש כבד. מצד אחד היא אישה משכלת ומנהיגה, נביאה ומשוררת, ומצד שני אין לה מעמד של הנהגה בזכות עצמה, וכל פועלה מוקדש להאדרת מעשי אחֶיה, משה ואהרן. משה הוא כבד פה, אהרן בעל כישרונות ורבליים ומרים אפילו יודעת לתת קולה בשיר (המילה "משורר" בימי קדם משותפת כידוע ל-poet ול-singer, ו"חבל נביאים" היה יוצא כזכור בנֵבל ותוף וחליל וכינור; משמע, הנביאים, וכנראה גם אותן נביאות מעטות שנזכרות במקרא, היו מלַווים את דבריהם בשירה ובנגינה).

כדאי לשים לב לעוד פרדוקס בדמותה של מרים המקראית: מצד אחד היא לועגת למשה על לקיחת האישה הכושית (אולי משום כך נזכר בפתח השיר ש"נָשִׁים שְׁחוֹרוֹת יֵשׁ"), אך תכף ומיד היא הופכת לבנה כשלג בשל נגע הצרעת, ללמדנו שלא כל מה שצבעו לבן הוא גם חיובי ורצוי. במקרה זה, העור השחור – כך רומז המסַפֵּר המקראי –  עדיף על העור הלבן הנגוע בנגע הצרעת.

  ופרדוקס נוסף: דווקא מרים, שלא התנסתה בנישואים ובאימהות (המדרש אמנם הפכה לאשת איש ולאֵם, אבל אין לכך כל סימוכין בסיפור המקראי), הופכת בסיפור הנוצרי לָאם האוּלטימטיבית, לָאם בה"א הידיעה, והקוראן אף מנסה לתרץ בדרכים מעניינות את סיפור העיבּוּר מרוח הקודש. ואם לא די בכל הפרדוקסים הללו, הרי שהשם "מרים" הוא גם שמה של מרים המגדלית, וכך יוצא שמרים היא גם הקדוֹשה וגם הקדֵשה.

אכן, דמותה של מרים – בכתבי הקודש וביצירת אלתרמן –  מתהפכת לכל הגוונים. בפזמון שלפנינו, כמו גם ביצירתו המאוחרת  חגיגת קיץ – שמה של מרים הוא שם דו-ערכי – שם של קדוֹשה וקדֵשה כאחת. מצד אחד, בבית נזכרות הטָבֶרנות בכפיפה אחת עם ה"קוּבּות" (מילה מן השדה הסמנטי שעניינו זנוּת), ומצד שני, הוא מכנה אותה בכינוי "חֲרָמָה", הקשור בערבית לקדוּשה (וייתכן שהמילה רומזת גם למילה העברית "חֶרם" = "רשת", ללמדנו שהאישה מפתה את הגבר ומפילה אותו ברשתה).

אלתרמן גם הִטיל שינויים בסיפורים המיתולוגיים האירופיים, והפך את היוצרות: הסירנות ולורליי הן פיתו את הספנים באמצעות השירה, אך הניגון (שם נרדף לשיר ומילותיו) מעלה אצל אלתרמן גם את זִכרם של כלי הנגינה (מרים המקראית הן הסתייעה בשירתה גם בנגינת תוף וגם במחולות). אצל אלתרמן דווקא הגבר הוא האוחז בכלי הנגינה: הוא מנגן במפוחית, והמפוחית  שבשירו – בהתחשב בכך שהוא מניח אותה על ברכיו –  היא ככל הנראה האקורדיון, המלַווה את הספן בשירתו. משמע, אצל אלתרמן אין מדובר ב"שירת נשים" מפתה, אלא בשירו העצוב של גבר מתלבט, ספן שרירי האוחז במפוחית ומלווה את שירו בנגינה נוּגה .

הצירוף "לפָרשׁ  (או לפרושׂ) ידיים (או כפיים)" בא בלשון המקורות בהקשרים שונים בהוראה של קריאת קינה ואבל  (מל"א ח', ל"ח; ירמיהו ד', ל"א; איכה א', י"ז) וכך גם בספרות העברית החדשה (בשירו של ביאליק "קִראו לנחשים" ובשירו של טשרניחובסקי "יש עצים, עצי גן"). ברי, האדם המנגן, האוחז במפוחית (בין שהיא האקורדיון ובין שהיא מפוחית-היד) הוא הפורש את כפיו בעצב וביגון, הוא ולא הכלי, אך אלתרמן לא אחת מחליף בשיריו את תפקידי מחולל הפעולה ומקבל הפעולה.

   וכך, בשיר "הנאום"  מתוך כוכבים בחוץ נכתב: "מִסְתַּחְרֵר הָאוּלָם מִגָּבְהֵי יְצִיעָיו," וגם כאן ניכּר היפוך היוצרות:  יש שאדם השרוי בגבהים מקבל סחרחורת, ואילו כאן האולם מסתחרר מן הגובה (תוך היפוך מבַצע הפעולה ומקבלהּ). בשיר "שׂדרות בגשם" מצביע הדובר על הברזל ואומר עליו: "הִנֵּה הַבַּרְזֶל, הָאֱלִיל וְהָעֶבֶד / נַפַּח הַיָּמִים - - " הקדמונים הן יצקו את אליליהם ממתכת, והִכּו על הברזל על גבי הסדן כבעבד רכון-ראש שאדוניו רודה בו. יוצא אפוא שהברזל שהנַפָּח שולט בו ומכֶּה בו בקורנס מכוּנֶה כאן בשם "נַפַּח הַיָּמִים", מתוך היפוך תפקידים בין האקטיבי לבין הפָּסיבי, בין מעניק הפעולה למקבלהּ.⁵

והמפוחית, כמו התפוח הנזכר בהמשך השיר, מרמז על כך שהלב גם הוא הולך ומתנפח, הולך ותופח, מרוב רגש והתרגשות, עד שבבית האחרון הגבר מחליט להיכנע, להתחתן ולשים קץ לפיתויים: "מָחָר נֵלֵךְ וְנִתְחַתֵּן, סוֹף לַוִּכּוּחַ, / חֲשׁוֹב הֵיטֵב עַד שֶׁתָּגִיעַ לַחֻפָּה. / הָאַהֲבָה הִיא תּוֹךְ תּוֹכוֹ שֶׁל הַתַּפּוּחַ, / אֲבָל בַּנִּשּׂוּאִין לוֹקְחִים אֶת הַקְּלִפָּה.  / מִן הַקְּלִפָּה הַזֹּאת אֲנִי אֶבְרַח הַיָּמָה  [...]"

את ה"קליפה" כשם-נרדף לאישה רעה לקח אלתרמן, יש לשער, משיר-העם של ביאליק "פלוני יש לו", שבּוֹ ה"קליפה" משמשת חלופה קומית ל"כלבתא" שעברה מן הארמית אל לשונות היהודים, וחזרה ללשון העגה הארץ-ישראלית בהגייה משובשת של לשון-יידיש.

כאמור, את פזמונו "זמר מפוחית"  פירסם אלתרמן בן ה-55 בשנה שבָּהּ פִּרסם את קובץ שיריו האחרון חגיגת קיץ, ובו "תמונת מחזור" של יצירותיו הקודמות, ש"צוירה" מתוך התבוננות טרָגיקומית באירועי העבר ובסיכויי העתיד  (בתוך חמש שנים עתיד היה המשורר הנערץ ללכת לבית עולמו, וכבר בשלב זה של חייו הוא התייסר ממחלת הכבד וחש שזמנו קצוב). ספרו של אלתרמן גם העמיד תמונה קבוצתית ססגונית של בני עֵדוֹת שונות במציאוּת הישראלית של העשור השני של המדינה.

חלפו כשנות דור, ועמוס עוז פרסם את ספרו יוצא-הדופן  אותו הים, ה"מתכתב" עם ספר שיריו האחרון של אלתרמן, ומעמיד אף הוא – כמו חגיגת קיץ של אלתרמן – תמונה פוליפונית של יצירותיו ושל ישראל הרב-תרבותית, שלאחר תפוגת המדיניות של "כור ההיתוך" ולאחר התפוררות ההגמוניה של אצולת ההתיישבות העובדת.  בסך-הכול נפרשת לנגד עיני הקורא רקמה בין-טקסטואלית מרהיבה של קשרי-קשרים המכילה בתוכה את ספרות עם ישראל לדורותיה, לרבות יצירתו של המשורר המומר היינריך היינה שעליה אמר ח"נ ביאליק שיש לראותה כחלק בלתי-נפרד מספרות ישראל, לתרגמה לעברית  ולנַכֵּס את תכניהָ וצורותיהָ במין "פדיון שבויים" מטפורי.

הערות:

1. ייתכן שבהשראת שמו של המועדון היפואי "אריאנה", ששימש כעין טברנה,  קרא אלתרמן לגיבורת פזמונו המאוחר בשם "אוריאנה". ואולם, שירו של אלתרמן עשה שימוש גם במשמעויות אחרות של השם "אוריאנה" ("שחר" בלטינית וכינויה הפיוטי של המלכה אליזבת הראשונה).

2. על יחסו של אלתרמן לעלייה מצפון אפריקה, ראו ברשימתי "אלתרמן או אלפנדרי", מקור ראשון, מיום 17.5.2013. וראו באתר האישי שלי https://www.zivashamir.com/

3. ראו מאמרי "האכזריות הגרמנית בעיני אלתרמן" (על שירו של היינה "לורליי"), חדשות בן עזר, גיליון 1695, מיום 8.11.2021.

4. ראו על כך בהרחבה בספרי סיפור לא פשוט, תל אביב 2015, עמ' 193-228.

5. ד"ר שמואל טרטנר העירני שדוגמה נוספת לציין סגנון זה מצויה בשיר "האם השלישית" שבּוֹ מתואר סתיו אנוש ויגע. הכוונה היא כמובן לאנשים העייפים והחולים, אך המשורר מאניש את הסתיו ומעניק לו את כל התארים הללו השייכים לספֵרה האנושית.

זיוה שמיר

* * *

יצחק הילמן

המלחמה באוקראינה – לאן?

עברו כבר שלושה וחצי חודשים למלחמה באוקראינה ואיש לא רואה כיצד היא תסתיים. עד כה נכשלה רוסיה בניסיון הכיבוש של קייב, חרקוב ואודיסה. עם זאת הרוסים השלימו את כיבוש המסדרון שבין רוסיה לקרים. הרוסים שולטים ככל הנראה על מחצית אזורי התעשייה של אוקראינה ושיתקו כמעט לגמרי את ייצוא החיטה משטחה, מחמת המצור הימי שהטילו עליה.

בכך השיגו הרוסים שתי מטרות אסטרטגיות: הראשונה, האמרת מחיר הנפט העולמי בצורה תלולה, שממלאת את קופת רוסיה ומאפשרת המשך מימון מלחמת אוקראינה. השנייה, יצירת מחסור בגז בעיקר במערב אירופה וכן האמרת מחיר החיטה ולחץ כלכלי על כל העולם, ובעיקר על הכלכלות החלשות. במצרים, לדוגמא, העלאת מחיר החיטה גורמת לתסיסה חברתית שמסכנת את המשטר של א-סיסי.

נבדוק מה קורה מבחינת האינטרסים של הגורמים המעורבים בסכסוך.

רוסיה, נערכת למלחמת-התשה באוקראינה, תוך התעלמות, לפי שעה, מהמשבר הכלכלי הפנימי שנוצר ברוסיה, עקב העיצומים שהוטלו עליה, משבר שהולך ומחריף. רוסיה מתגברת על העיצומים, תוך ירידה ברמת החיים ומכירת עודפי הגז והנפט בעיקר לסין, הודו ואמריקה הלטינית. את המחסור הזמני שלה בתחמושת ובנשק שאבד במלחמה, היא ממלאת בייצור מקומי ובהזמנות מסין.

ארה"ב. נפגעה ממחירי הנפט. זה גורם להתגברות האינפלציה הפנימית, העלאת הריבית והוצאת עשרות מיליארדי דולרים לטובת נשק ומזון לאוקראינה ולשאר מדינות נאט"ו החוששות מהתפשטות המלחמה לשטחן. את המחסור בנפט מנסה ארה"ב למלא בעידוד סעודיה להגדיל את תפוקת הנפט משטחה ובכך להביא להוזלתו. במקביל, ארה"ב לא שולחת כוחות אמריקאיים לאוקראינה אבל שולחת כוחות למדינות נאט"ו ומנסה לצרף את שבדיה ופינלנד לברית אבל איננה מצליחה בכך, לפי שעה, בגלל וטו טורקי. ארה"ב תצטרך להגדיל את תקציב הביטחון שלה  בכספים שיועברו מפתרון בעיות פנימיות לטובת המלחמה באוקראינה. הקושי הגדול שנראה הוא הצורך במימון המדינות שקלטו פליטים מאוקראינה כמו פולין, רומניה ואחרות. לארה"ב יש אינטרס להפסיק את המלחמה, אבל אוקראינה איננה מסכימה לכך עד שיוחזרו השטחים שנכבשו על ידי הרוסים. לכן בטווח הנראה לעין, ארה"ב לא תפסיק את סיועה לאוקראינה כי בכך היא תאותת לרוסיה שבכל פלישה עתידית – רוסיה תשיג הישגים טריטוריאליים ובכך תפגע באמינותה של ארה"ב כמעצמת על.

אוקראינה. המדינה איבדה עד כה כחמישים אלף הרוגים וכמאה אלף פצועים, רובם אנשי צבא. בנוסף נגרם לה נזק כלכלי עצום, בסדר גודל של מאות מיליארדי דולרים. עם זאת, אוקראינה הצליחה להגדיל בשלושת חודשי הלחימה הראשונים את צבאה ממאתיים אלף לוחמים קרביים לשבע מאות אלף, והקימה מיליציה ענקית של כשני מיליון חמושים, שמוכנים להילחם מבית לבית. אוקראינה ושכנותיה מקבלות תמיכה בנשק ובכספים בסכום שמתקרב לחמישים מיליארד דולר. אוקראינה צימצמה את הסיכון ההומניטרי בכך שהוציאה מתחומה חמישה מיליון פליטים ובנוסף גם העבירה מיליוני אנשים לצידה המערבי של המדינה, שנפגע פחות במלחמה. לאוקראינה יש מוטיבציה להילחם ברוסים עד לפינוי כל השטח שהם תפשו, כולל דונייצק, לוהנסק ורצועת החוף. עם זאת קרים כנראה אבודה מבחינתה, כי רוסיה טוענת שמדובר בשטח רוסי מבחינה היסטורית. אוקראינה תוכל להמשיך במלחמה ממושכת רבת שנים, בתנאי שהסיוע הצבאי המערבי ימשיך ואף יתעצם. עם זאת, כבר ישנם סימנים שהמערב מחפש הפסקת אש והסדר. הסיבה היא עליית מחיר הדלק ומחסור בגז ובחיטה. החוסרים האלה מביאים לאינפלציה, למיתון ולאבטלה שמחלישים מאוד את כלכלת העולם.

מדינות אירופה. כולן מאוחדות, לפי שעה, להוציא את הונגריה וסרביה, להמשיך את התמיכה החזקה באוקראינה, תוך קליטה זמנית או ארוכת טווח של חמישה מיליון פליטים אוקראינים ותוך הזרמת כמויות נשק גדולות לצבא אוקראינה. פה ושם נשלחים גם מתנדבים, אבל אין השתתפות פורמלית של כוחות לוחמים מאירופה. אירופה, ובעיקר גרמניה, איטליה, צרפת וספרד – סובלות ממחירי נפט גבוהים וממחסור בגז, שעלול להחמיר עם בוא החורף. עם זאת, אירופה מוכנה לשלם את המחיר הכלכלי במלחמה באוקראינה ובלבד שרוסיה תיסוג מהשטחים שכבשה באוקראינה. סביר שאירופה תשלים בסופו של דבר עם כיבוש חלקי של אוקראינה ובלבד שרוסיה תתחייב על נסיגה חלקית מבלי להציב תנאים נוספים.

ישראל. ישראל קלטה עשרים אלף פליטים מאוקראינה, רובם על תקן עולים חדשים, וגם שלחה בית חולים שדה לאוקראינה ומעט קסדות ואפודי מגן. ישראל מסרבת וכנראה תתמיד בסירובה להטיל סנקציות כלשהן על רוסיה וזאת משני טעמים: חשש לתגמול רוסי במזרח התיכון, וסיכון היהודים שחיים ברוסיה, שמיספרם כחצי מיליון. ישראל גם לא תאשר מכירת נשק ישראלי לאוקראינה – בין שמיוצר בישראל ובין שמיוצר ברישיון בארה"ב או באירופה. מבחינת ישראל, התוצאה תהיה האשמתה על ידי ארה"ב ואירופה בהפקרתה של אוקראינה. הנזק התדמיתי ממצב זה עדיין נסבל וקטן יותר מאשר נזקי העימות עם רוסיה.

אשר למלחמה עצמה, היא ניתנת לסיום רק אם אוקראינה תקבל מטוסים ונשק ארוך טווח, שארה"ב מסרבת לספק לה, לפי שעה. מדובר בתהליך של שנים אחדות ולא בפתרון מיידי. בקשות נשק אלה אינן מתקבלות מחשש שהמלחמה תתפשט גם למדינות נאט"ו אחרות , עד כדי מלחמת עולם שלישית. מאידך, אם אוקראינה תצליח להדוף את הכוחות הרוסיים מאזור החוף, רוסיה עלולה להחריף את המלחמה תוך שימוש בנשק לא קונבנציונאלי ולכן ארה"ב נמנעת, לפי שעה, מאספקת נשק ארוך טווח לאוקראינה.

למרות התמיכה הכללית באוקראינה, מרבית הגורמים המעורבים במלחמה, מעוניינים, ככל הנראה, במשא ומתן ובהסכם שלום, גם אם אוקראינה תיאלץ בסופו של דבר לוותר על חלק משטחה. זה עדיף מבחינתם על מלחמה ארוכה ובעיות פנימיות כתוצאה מכך בכל אירופה, בארה"ב ובעיקר במדינות העולם השלישי.

לכן הבעייה של ארה"ב ושל אירופה היא  איך מביאים את אוקראינה לוויתורים. בהחלט ייתכן שהפתרון יהיה ויתור של אוקראינה על  חלק מהשטחים שלה לטובת רוסיה, תוך צירופה של אוקראינה לנאט"ו ולאיחוד האירופי והעברת מאות מיליארדי דולרים לשיקומה של אוקראינה.

יצחק הילמן

אהוד: כאשר קוראים את מאמרו המעמיק של יהודה באואר "על יחסי אוקראינים-יהודים" ב"הארץ" מיום 10.6.22 – קשה שלא לחשוב על "נקמת ההיסטוריה" באוקראינה – נקמה על מאות שנים של פוגרומים רצחניים ביהודים מימי חמלניצקי ועד פרעות פטליורה* ועזרת האוקראינים לנאצים בהשמדת יהודים – וזאת למרות שהאוקראינים המִסכנים של היום רחוקים מאוד ממה שהיו אבותיהם בדורות הקודמים, והנשיא שלהם הוא יהודי!

* גם הפוגרום ב"כנר על הגג" מתרחש באוקראינה, מולדתו של שלום עליכם.

* * *

איליה בר-זאב

מעט על ירושלים וסביב לה

(וקצת מרמת הגולן)

צלילי תַּיִל

(לפני ששת הימים)

פְּסָלִים קְפוּאִים דָּמְמוּ

מוּל גֵּיא בֶּן-הִנֹּם,

צְלִילֵי תַּיִל זָרְמוּ

בְּסִלְסוּל מִזְרָחִי

אֶל מוֹרַד הַוָּאדִיּוֹת.

עִיר, שְׁכוּנוֹתֶיהָ קְרוּעוֹת

חֻבְּרָה בֵּין מִדְבָּר צָהֹב

חוֹמוֹת מִתְגַּבְּהוֹת

בָּתֵּי קְבָרוֹ­ת.

מֵעַל פִּסְגַּת הַר-הַצּוֹפִים

בְּעַד אֶשְׁנַבֵּי הַיֶּרִי,

רָאִיתִי אֶת יָם הַמָּוֶת

הַמָּלוּחַ.

מַרְאֶה מְלֻטָּשׁ,

מָתוֹק.

סַחְלְבֵי בָּר

שביל ירושלים, 2016

בִּבְדִידוּת חֲצוּפָה מִתְפַּתֵּל סַחְלָב פַּרְפָּרָנִי מוּל בָּאגֶר עֲנָק –

נוֹשֵׁךְ בַּסֶּלַע.                                            

בִּשְׁבִילֵי הַר חֵרֶת, מֵעַל עֵינוֹת תֶּלֶם,

גּוֹנֵי הַסָּגֹל בֵּין אַמּוֹת מַיִם, בֵּינוֹת לִכְלֵי חפִירָה מַצִּיקִים.

יוֹם וַלַּיְלָה נִפְעָרִים בּוֹרוֹת שֻׁמָּן,

מִפְלָס לָרַכָּבוֹת שֶׁיָּגִיחוּ מֵרֶחֶם הַמִּנְהָרוֹת.

                       *

כִּתְאוֹמֵי סִיאָם שֶׁהֻפְרְדוּ בִּן לַיְלָה,

נֶאֱבַדִים שֵׁמוֹת מִגּוֹרְדֵי

הַשְּׁחָקִים.

אָטוֹם בַּפֶּתַח –

יְחִידֵי הַסְּגֻלָּה הוֹלְכִים אֶל הָהָר

שֶׁגָּבַה בָּם,

מִתְחַפְּרִים בְּמַעְמַקָּיו.

                        *

מֵהֶהָרִים אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן מִתְפַּתֵל נַּחַל שׂוֹרֵק

בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וּגְלָלָיו.

עַל מָה יְקוֹנְנוּ סַחְלְבֵי הַבָּר בְּסוֹף מַרְס –    

 "שְׁלוֹשׁ הַשִּׁנַּיִם",

                       "דְּבֹורָנִית הַדְּבוֹרָה",

                                                   "הַקָּדוֹשׁ"?

                          *

בִּסְבַךְ שְׂרִידֵי בֻּסְתָּנִים שֶׁנֶעֶזְבוּ וַאֲבָנִים מְסֻתָּתוֹת אָנוּ כּוֹבְשִׁים עֵינָיִם בַּקַּרְקַע, עוֹלִים עִם הָאוֹר הַצָּלוּל

בְּחָרְבוֹת לִיפְתָא עִלִּית.

                           *

בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר גֶּשֶׁר מֵיתָרִים מִתְנַשֵּׂא,

גֵּאֶה, לָבָן.

עוֹד יוֹם סַגְרִיר –

מִנְעָד שֶׁל שֶׁבַע אוֹקְטָבוֹת מִתְפָּרֵשׂ, מֵיתְרֵי נֵבֶל מַרְעִידים

אֶת הָעֶרֶב.

* פורסם לראשונה – "במקומות שהיינו בהם", קשב לשירה 2016.

צִיַּרְתִּי עָנָן

להולכים ב"שביל הגולן"

ושי צנוע  לאורי הייטנר – איש הגולן

הוּא הָיָה שָׁם מִזְּמַן –

עוֹטֵף אֶת הָהָר בַּעֲרָפֶל,

הוֹלֵךְ וּמְכַסֶּה עַל הַשֶּׁקֶט הַזְּמַנִּי,

צִיַּרְתִּי עָנָן מִשֶּׁלִּי.

חִבַּרְתִּיו בְּחוּט אָרֹךְ, נִמְשָׁךְ מִיַּלְדוּתִי בְּקֶשֶׁר מְיֻחָד,

לְבַל יִפֹּל בִּשְׂדוֹת מוֹקְשִׁים מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת הַתַּיִל.                  

צִיַּרְתִּי עֲנַן כָּבוֹד, מְלַוֶּה בִּכְנָפוֹ נְשָׁרִים,

מְרַחֵף מֵעַל קִנֵּי גּוֹזָלִים בַּמְּצוּקִים פֶּן יֹאבְדוּ

בִּנְתִיב הַתַּרְעֵלָה.

צִיַּרְתִּי עָנָן בֶּעָנָן,

שׁוֹלֵחַ טְלִָלִים בְּנַחֲלֵי אַכְזָב וּבִנְקִיקֵי בַּזֶּלֶת,

נָע מִתֵּל אֶל תֵּל,

מְטַלְטֵל עֲנָפִים בְּמַשְּׁבֵי כְּפוֹר עַל פִּי תְּהוֹם-

צִבְעֵי שָׁנִי נִמְשְׁחוּ בִּשְׁמֵי עוֹפֶרֶת

וּפִתְאוֹם,

עַמּוּד אֵשׁ בַּמַּעֲרָב –

דִּמְדּוּמֵי עֶרֶב,

צְלָלִים בְּאַבְנֵי הַדֶּרֶךְ בְּיָרוֹק כָּחֹל לָבָן.

שַׁעֲרֵי בָּקָר סָגְרוּ שִׁטְחֵי מִרְעֶה,

תַּנִים נוֹשְׁכֵי עָטִין מְיַלְּלִים –

אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ, אִישׁ לֹא רוֹאֶה. צִיַּרְתִּי עָנָן,

לְהַרְגִּיעַ בֶּן בָּקָר זוֹעֵק,

מְבַקֵּשׁ פָּרוֹת גּוֹעוֹת בִּשְׁקִיקָה –

עֶרֶב שָׁקֵט הָפַךְ לַחֲשֵׁכָה.

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏11.6.22

* הרמה הישראלית – ב-10.6 מלאו 55 שנים לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חמישה שבועות לאחר מכן עלו לגולן ראשוני המתיישבים והחלו בהקמת מפעל ההתיישבות הציוני הנפלא בגולן. כותרת פקודת היום של אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר היתה: הרמה ה"סורית" בידינו! הביטוי הזה הופיע גם באחת הפסקאות: "הרמה ה'סורית' בידינו. טיהרנוה מקני המרצחים, לאחר קרב עז וקצר. לא יוכל עוד הצבא הסורי להפגיז את יישובינו, להבעיר את שדותינו, להתנכל לקיומנו. מיום זה ישרור השלום בעמקי החולה והכינרת."

שתי נקודות מעניינות. אחת היא, השימוש בביטוי "הרמה הסורית" ולא רמת הגולן. השנייה היא הכנסת המילה "סורית" למירכאות.

למחרת, הכותרת הראשית של העיתון "היום", ביטאון גח"ל (גוש חירות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) היה: "צה"ל כבש את הרמה הסורית." כך גם בגוף הכתבה, מאת משה שי, סופרו הצבאי של "היום": "כוחות צה"ל, בעקבות ההפגזה הסורית הרצופה על היישובים הישראליים, השתלטו על עמדות הארטילריה הסורית – על הרמה הסורית." ובכתבה של י. וקסמן, סופר "היום" בגליל, תחת הכותרת "מבצע בזק", נכתב: "בקרב קשה ולעתים אכזרי, ולאחר חמישה ימי הפגזת יישובים על ידי התותחים הסוריים, כבש צה"ל את כל הרמה הסורית, למן תאופיק שבגזרה הדרומית ביותר, וכלה בבניאס שבצפון."

בשתי הכתבות, לא הופיעה המילה גולן. הגולן הוא שמו של האזור מאז ימי התנ"ך. גם בערבית הוא נקרא ג'ולן. אלפי שנים הגולן נקרא בשמו. במשך 21 שנה, מהקמת סוריה ועד מלחמת ששת הימים, הגולן היה בידי הסורים. מהגולן הם פלשו למדינת ישראל ביום הקמתה, כדי לנתק את הגליל משאר הארץ, כחלק ממזימת מדינות ערב לסכל את הקמת המדינה ולהטביעהּ בדם. ובמשך 19 השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, היה הגולן בסיס לתוקפנות רצחנית יום יומית נגד יישובי הצפון. מהגולן הסורים ניסו להטות את אפיק הירדן, כדי לייבש את מדינת ישראל. "ההר שהיה כמפלצת," כינה יובב כץ, בשירו האלמותי, "בתי את בוכה או צוחקת?" את הגולן תחת הכיבוש הסורי. ובימי האימה האלה, קיבל הגולן את הכינוי "הרמה הסורית", הכינוי המאיים, המבטא את האימה. הכינוי הזה, שנולד בשנות החמישים מת בסוף שנות השישים, עם שחרור הגולן. דדו השתמש בכינוי שהיה מקובל באותם ימים, אך הכניס אותו למירכאות. 55 שנות התיישבות ציונית ו-41 שנות ריבונות ישראלית מחקו את השם המאיים והשליכו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה, כמו את רעיון העוועים של מסירת הגולן לאוייב הסורי. אנו, תושבי הגולן, בתמיכת עם ישראל ברובו המכריע, הפכנו את הגולן לרמה הישראלית.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שבו שירתי כדובר ועד יישובי הגולן, התעמתי באולפן "פופוליטיקה" עם מנהיגת מרצ, השרה שולמית אלוני. במהלך דבריה שלפה אלוני פרובוקציה: "הגולן הוא בכלל סורי. השם שלו היה 'הרמה הסורית'." את הרעיון ההזוי של נסיגה מהגולן היא הציגה כהשבת אבדה לבעליה. חלפו כשלושה עשורים, ואפילו שרי מרצ עלו עם כל שרי הממשלה לישיבת ממשלה היסטורית במבוא חמה והצביעו בעד התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן; תוכנית שכבר מיושמת בשטח, והגשמתה תהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל אפשרות לנסיגה מהגולן.

מי שיצא נגד התוכנית היה עיתון "הארץ", שבמאמרי מערכת תקף בחריפות את מרצ על תמיכתה בתוכנית, ושב על עמדתו המסורתית שיש לסגת מהגולן ולמסור אותו לסורים.

עמדתו ה"מסורתית"? בעניין זה אשמח להפתיע. ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לגולן ויומיים לפני שהשלים את שחרורו, כאשר הממשלה עוד היססה ושר הביטחון דיין עוד התנגד, התחלק מאמר המערכת לשלושה חלקים. החלק הראשון היה שיר הלל ושבח על שחרור ירושלים, שכותרתו "צהלי ורוני יושבת ציון!" (סימן הקריאה – במקור). החלק האחרון היה "ניתן ביד רחבה" – קריאה לציבור להיענות למלווה החירום של הממשלה, למימון הניצחון. החלק המרכזי היה תחת הכותרת "להשלים את המלאכה" – וכך נאמר בו:

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכול נפתח ובא מסוריה. היתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

"מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות איתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

"יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

"האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי."

* הניסיון שלא הצליח – לפני ימים אחדים פרסמתי מאמר שבו ניתחתי אחרי שנה את השותפות עם רע"ם, שבזמן אמת התנגדתי לה, אך בדיעבד אני סבור שהמהלך היה נכון, ואילו יצליח הוא נושא בשורה חשובה לחברה הישראלית. כותרת המאמר הייתה "הניסיון שלא נכשל". במאמר ציינתי לשבח את דרכו האמיצה ופורצת הדרך של מנסור עבאס מצד אחד, אך גם את התנהלותם של הסובבים אותו שאינם מתעלים לגודל ההזדמנות. קבעתי, שהעתיד יקבע אם הניסיון הצליח.

בעקבות הצבעת חלק מחברי רע"ם עם האופוזיציה למדינה בראשות ביביטיבי, נכון לשנות את הכותרת ל"הניסיון שלא הצליח". עדין איני מגדיר אותו כניסיון שנכשל, כי אני מקווה שרע"ם תתעשת ותשנה את דרכה. אם היא תמשיך לנהוג כפי שנהגה לאחרונה, יהיה זה כישלון. במצב הזה, הממשלה הנוכחית, למרות שהיא ממשלה מצוינת, לא תוכל להמשיך. תהיה זו בשורה רעה למדינת ישראל. למגזר הערבי בישראל, זה עלול להיות אסון.

רע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת ורצה לבד עם המסר של דרך חדשה למגזר הערבי – דרך של השתלבות, גם בפוליטיקה. ההסדר המכונן הוא הצטרפות לכל קואליציה, של הימין, של השמאל או ממשלת אחדות, תוך התמקדות בצרכים האזרחיים והתעלמות מהסוגייה הפלשתינאית והנושאים הלאומיים. זה ההסדר היחיד שמאפשר לערביי ישראל השתלבות בממשלה ישראלית. גם נתניהו וגם בנט הלכו עם רע"ם להסדר הזה. נתניהו נכשל, או ליתר דיוק הוכשל בידי סמוטריץ'. בנט הצליח. אם רע"ם תמשיך לבגוד בקואליציה שבה היא שותפה, ולפעול על פי עיקרון מכונן אחר – שותפות קואליציונית שבה רע"ם מקבלת את כל מה שהוסכם עליו בעבור המגזר הערבי ובתמורה מצביעה עם האופוזיציה נגד הממשלה – ייתכן שהמגזר הערבי יצטרך להמתין עוד 73 שנים עד שיוכל להצטרף לקואליציה כלשהי.

* קח את הכסף וברח – על רע"ם להבין, ששותפות קואליציונית – כשמה כן היא, שותפות. היא מבוססת על הדדיות. זה לא יכול לעבוד בשיטת "קח את הכסף וברח." רע"ם חתומה על הסכם קואליציוני. מה שהובטח לה מקוים. מה שנדרש ממנה הוא להצביע עם הקואליציה בכל ההצבעות בכנסת.

* מבחן אורבך – בימים הקרובים ניווכח האם יש לניר אורבך עמוד שידרה, או שהוא קורץ מהחומר של עידית סילמן – אבקה.

* אבדה הבושה – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה נגד חוק האזרחות, הם הפיצו נראטיב על פיו הם הצביעו נגדו בשל כרסומים בחוק בהסכמות בין איילת שקד למרצ ורע"ם. כמובן שזה שקר. החוק הונח על שולחן הכנסת עוד בימיה האחרונים של ממשלת נתניהו, וממשלת השינוי לא שינתה בו אות או פסיק. רק כאשר התברר סופית שהאופוזיציה-למדינה נחושה להצביע נגד, איילת שקד הגיעה להסכמות עם מרצ ורע"ם, כדי לנסות להציל את החוק. אבל עצם הפצת הנראטיב השקרי, מעידה שעוד היתה שם קצת בושה. כאשר האופוזיציה למדינה עמדה להצביע נגד חיילי צה"ל ולהפיל את חוק "ממדים ללימודים", היא המציאה את הספין של מימון ב-100% ואח"כ השתמשה בסולם שגנץ הציב לה כדי לרדת מהעץ. בהצבעה על חוק יו"ש אבדה הבושה. ההצבעה הבוטה נגד מדינת ישראל ונגד תושבי יו"ש נעשתה בריש גלי, היישר מהמקפצה. בלי כאבי בטן.

* התיישרו – אילו אמרתי לפני שנה לביביסט ממוצע שהליכוד יצביע נגד חוק יו"ש, הוא היה מגיב שאני רל"ב, ביביופוב, מעליל עלילות שווא על הליכוד, תופר תיקים, פריבילג אשכנזי, דיפ-סטייט, בולשביק וכד'. הדבר המדהים, הוא שכאשר נתניהו עשה את המעשה הנואל הזה, רוב הביביסטים התיישרו והצדיקו את האסטרטגיה האופוזיציונית הגאונית שלו. האמת היא שלא הייתי אומר זאת לפני שנה, כי לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל האיש הזה מסוגל להידרדר.

* תפיסת ההפעלה של האופוזיציה למדינה – ככל שיהיה רע יותר למדינת ישראל, יהיה טוב יותר לנתניהו. ומטרת העל היא שיהיה טוב לנתניהו.

* בדרכו של לנין – אחד הגידופים החביבים על הביביסטים הוא... "בולשביק". מי שכופר באלוהותו של נתניהו הוא... "בולשביק". מי שמטיל ספק בתאוריות הקונספירציה המטורללות על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, שתופרת תיקים לנתניהו כדי להעלות את השמאל לשלטון, הוא... "בולשביק". מה הקשר? מי אמר שצריך קשר? מבחינתם זה עוד גידוף. כמו אצל אלה שההגדרה שלהם למי שאינו חושב כמוהם היא: "פשיסט" (יש כמה כאלה ברח' שוקן). האמת היא שמי שנוקט בשיטות בולשביקיות מובהקות, הוא דווקא נתניהו. שיטת האופוזיציה למדינה שהוא מנהיג, היא פרקטיקה בולשביקית מובהקת. ולדימיר איליץ' אוליאנוב, הידוע בכינויו לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית, קבע את האסטרטגיה: "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב." כלומר, ככל שיהיה יותר רע ברוסיה, זה יהיה טוב יותר, כי זה יקדם את המהפכה. וזו בדיוק גישתו של נתניהו. הוא לא הולך בדרך האופוזיציה הממלכתית, האופוזיציה הנאמנה, האופוזיציה האחראית, שאותה עיצב בגין בשנותיו הרבות כראש האופוזיציה ובה הלכו כל ראשי האופוזיציה מאז (כולל נתניהו עצמו, לפני שהשלטון הממושך מדי סיאב אותו עד שורשי שערותיו), אלא בדרכו של לנין.

* הדלת פתוחה – מדוע מנסור עבאס טרם פירסם את ההקלטות מן המו"מ שקיים עם נתניהו על הצטרפות לממשלתו? עמית סגל, בטור שלו בידיעות אחרונות, מעריך שעבאס עדין מקווה "שיום אחד למרות כל הסמוטריצ'ים, ישלב ידיים עם הליכוד."

* שבתי צבי הראשון – אילו היו רשתות חברתיות במאה ה-17, שבתי צבי היה אלוף הלייקים.

* איני מתפעל מאפס גירעון – איני מתפעל יותר מדי מהישג האפס-גירעון, כיוון שלתפיסתי מטרה של מדינה אינה לא להיות בגירעון, אלא לקדם משימות לאומיות וחברתיות. אם מצב הקופה טוב כל כך, יש לממש אותה לפעולות שלמענן היא קיימת, בקידום החינוך, הביטחון, העליה והקליטה, ההתיישבות, הרווחה, הבריאות, המדע, ההשכלה הגבוהה, התשתיות, התחבורה, התרבות, הסביבה וכד'.

* דיאלוג כן ואמיתי – בנושא השירות הקרבי של בנות בצה"ל, יש הבדל בין עמדתי האישית, המזוקקת, לבין עמדתי החברתית. אישית, אני רואה זכות גדולה בהגנה על המולדת, מעריך מאוד כל מי שרוצֶה וכל מי שרוצָה לתרום את התרומה הגדולה ביותר, תוך נכונות למסירות נפש, וסבור שעל החברה הישראלית לעודד זאת ועל צה"ל לאפשר זאת. אני סבור שצה"ל זקוק לטובים ביותר ובעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר בכל התפקידים ולכן אין סיבה למנוע מאוכלוסייה כלשהי, מטעמי מגדר או מטעמים אחרים, להתמודד על כל תפקיד.

אולם חברתית, אני יודע שהדבר מורכב. צה"ל הוא צבא העם, ויש להתחשב בעמדות השונות בחברה הישראלית בנושא השירות ביחידות המעורבות, גם בעמדת הציונות הדתית. ולכן, יש להגיע להסכמות באמצעות דיאלוג כן ואמיתי עם הציונות הדתית ומנהיגיה בנדון. דיאלוג כן ואמיתי – אין פירושו בשום אופן זכות וטו לרבנים. אבל באותה מידה אין פירושו סירוב להקשיב להם, ללכת לקראתם ולהגיע להסכמות. אני מאמין, שברצון טוב ניתן להגיע להסכמות. ההסכמות לא תהיינה על פי עמדתי האישית ולא על פי העמדה המנוגדת לה. ההסכמות תתבססנה על פשרה מכובדת. בסוגייה חברתית רגישה כזו, אין מקום להתערבות בג"ץ. אין להתייחס לכך כאל סוגייה של זכויות האזרח. יש כאן שיקולים מקצועיים צבאיים ושיקולים חברתיים-אידיאולוגיים-דתיים. אין אלה סוגיות לבג"ץ. פסיקה משפטית, מעצם טבעה, היא הכרעה דיכוטומית, לכאן או לכאן. בסוגיה הזו, מן הראוי להשאיר את הזירה לשיג ושיח שיאפשר הסכמות ופשרות.

* היכן תמוקם אוניברסיטת הגליל – מודעת ענק ב"הארץ": "מחזקים את הצפון." מעולה. כותרת המשנה: "מקימים אוניברסיטה במכללה האקדמית גליל מערבי. נקודה." והחתומים מטה, ראשי הרשויות בגליל המערבי, "קוראים לשרת החינוך ולמל"ג לעמוד בהבטחות השלטוניות שניתנו ולהקים אוניברסיטה בגליל." ובהמשך – פירוט מדוע חשוב להקים אוניברסיטה בגליל ואח"כ הסבר מה היתרונות של מכללת הגליל המערבי. הקורא התמים יחשוב שהגליל נאבק על קיום ההבטחה להקים בו אוניברסיטה. מה שלא מוזכר, ולו ברמז, במודעה, הוא שהמחלוקת אינה אם להקים אוניברסיטה בגליל, אלא האם להקימהּ בגליל המערבי או המזרחי. ובמחלוקת הזאת, ברור לי, ולא רק בשל היותי תושב הגולן, שהוא חלק מאשכול הגליל המזרחי, שנכון להקים את האוניברסיטה בגליל המזרחי. הסיבה לכך, היא שהגליל המערבי סמוך במרחק של נסיעה קצרה ותחבורה ציבורית ענפה לשתי אוניברסיטאות – אוניברסיטת חיפה והטכניון. הגליל המזרחי, לעומת זאת, רחוק מאוד מעיר גדולה ומאוניברסיטה כלשהי. ולכן, חיזוק משמעותי של אזור הספר הצפוני של ישראל, הוא בהקמת האוניברסיטה בגליל המזרחי. המכללה האקדמית תל-חי, שהיום יש לה גם שלוחה בקצרין, היא מכללה מתקדמת ומפותחת מאוד שעשויה להיות התשתית לאוניברסיטת הגליל, לצד מכללת כינרת ומכללת צפת.

* לצ'פר את החיילים – אוניברסיטת חיפה הציעה מלגות לסטודנטים משוחררי צה"ל או שירות לאומי. האגודה לזכויות האזרח תקפה את ההחלטה, שמפלה בין אזרחים על רקע לאומי, והאוניברסיטה התקפלה וביטלה את המילגה. זו חוצפה ממדרגה ראשונה. בישראל יש שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, ללא הבדל לאום ודת. השוויון הוא רק בזכויות, לא בחובות. הזכויות, אינן מותנות במילוי החובות. מילגה מהאוניברסיטה, אינה במסגרת זכויות האזרח. מילגה, מעצם טבעה, היא פריבילגיה. כן, נכון וראוי לצ'פר את מי שהקדישו שלוש שנים מחייהם למען המדינה, והקרביים שבהם גם סיכנו את חייהם ואת שלמות גופם ונפשם. יש לזכור, שבשנות שירותם – מי שלא שירתו יכלו להתחיל ללמוד, או לעשות כסף כדי לממן את הלימודים. כך שמדובר כאן בהעדפה מתקנת. לא זו בלבד שאין כאן אפלייה – גם לשיטתו של הרואה בה "אפלייה", היא גם לא על רקע לאומי. יהודי שלא שירת בצה"ל או בשירות לאומי, אינו זכאי למלגה. ערבי ששירת בשירות לאומי, והשירות הלאומי פתוח לכולם וישמח לקבל כל צעיר ערבי, זכאי למלגה. וערבי ששירת בצה"ל – על אחת כמה וכמה.

* מש"ל – תרגיל להגשה בקורס באוניברסיטת ב"ג בנגב: "ציינו שתי נקודות דמיון ושתי נקודות שוני מבחינה גיאוגרפית פוליטית בהשוואה בין הכיבוש הרוסי באוקראינה לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. חברו את התשובה למידע שעליו עברנו בקורס."

אילו ניגשתי להשיב על השאלה הזאת, הייתי מגיש חיבור בנוי לתלפיות, מנומק לעילא ולעילא ומנוסח ברהיטות. הציון שהייתי מקבל – אפס. כי מדובר בסוג של שאלה שהתשובה הנדרשת שלה היא מש"ל: מה שרצינו להוכיח. ועל פי ניסוח השאלה, ברור שהתשובה שלי לא תהיה מה שהמרצה, אורן יפתחאל, רוצה שאוכיח. קוראים לזה אינדוקטרינציה. ע"ע ספרי הלימוד ברש"פ.

* סערה בשלולית הדלוחה – סערה בשלולית הדלוחה של השוקניה. רון כחלילי פרסם מאמר שבו טען שהמזרחים אינם אחראים לנכבה. הם עצמם קורבנות של הקולוניאליזם הציוני, והרי הם לא באו מאירופה אלא מהמזרח התיכון. השיב לו גדי אלגזי, אף הוא מזרחי, שגם המזרחים אחראים לנכבה. כל היהודים אחראים לפשע, כולם חלק מן הפרויקט הציוני הקולוניאליסטי, ונכון שגם המזרחים הם קורבנות הקולוניאליזם הציוני שהפך אותם "חומר גלם התיישבותי ולמתיישבים בעל כורחם," אך מאז ועד היום הם חלק מביצוע הנכבה שעדין מתבצעת בפועל ומשליטה את ה"עליונות היהודית" וכו' וכו' וכו'.

את אלגזי אני מכיר מילדות. גדלנו באותה שכונה. הוא מבוגר ממני בשנתיים. למדנו באותו בית ספר יסודי ובאותו תיכון. הוריו היו פעילים ברק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה, הגלגול הקודם של חד"ש) וכבר כנער הוא היה פעיל בשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. כנער הוא הקים עוד בשנות השבעים קבוצה שהודיעה שתסרב לשרת בשטחים. ואכן, עם גיוסו הוא סירב שוב ושוב לשרת ביו"ש ובסופו של דבר נשפט לשנת מאסר. על הקירות קושקשו בידי אנשי השמאל האנטי-ישראלי גרפיטי "ישוחרר גדי אלגזי". בסופו של דבר הוא נחון ושוחרר מצה"ל. עד היום הוא מראשי מק"י וחד"ש. אותו גדי אלגזי הוא ההיסטוריון שנבחר להרצות באירוע לציון ארבעים שנה ל"יד יערי", מכון המחקר של השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, על שמו של מאיר יערי. יש לציין, שיערי עצמו, מנהיג השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, יחד עם שותפו להנהגה ההיסטורית יעקב חזן, הובילו מסע של "טיהור" (כלשון המהלך) הקיבוצים מה"סנהאיסטים", תומכי משה סנה הקומוניסט, וגירושם מן הקיבוצים. בשנות השישים מק"י התפלגה, בין אנשי סנה המתונים לרק"ח הקיצונית בראשות מאיר וילנר. הוריו של אלגזי היו בפלג של וילנר ובנם הלך בדרכם ואף הקצין עם השנים. ודווקא הוא הוזמן, כפרופסור להיסטוריה (שמחקריו הם תעמולה אנטי ציונית), לכנס הארבעים ליד יערי.

* בגין ועקורי אקרית ובירעם – ב"אולפן שישי" בערוץ 12 התווכחו בן כספית ובועז ביסמוט בשאלת עמדתו של בגין בנושא עקורי אקרית ובירעם. כספית טען שבגין תמך בהחזרת עקורי אקרית ובירעם לבתיהם. ביסמוט טען שבגין רק הקים ועדה לבחינת הנושא, והוועדה לא אישרה את החזרתם. מי צודק בוויכוח? שניהם. בן כספית צודק – אכן, בגין תמך בהשבת העקורים לבתיהם. מאז שנות החמישים ועד עלייתו לשלטון ב-1977 בגין ותנועת החירות ואח"כ גח"ל והליכוד קראו להחזיר את העקורים לבתיהם ובגין התחייב לעשות כן אם יעלה לשלטון. ביסמוט צודק – כאשר בגין עלה לשלטון הוא הקים ועדת שרים שתלמד את הנושא ותמליץ את המלצותיה, והוועדה, בראשות אריק שרון המליצה לא להחזיר את העקורים והם לא הוחזרו.

קצת היסטוריה. פרשת אקרית ובירעם שונה מכל סוגיית הכפרים הערבים במלחמת השחרור. מדובר בשני כפרים נוצרים מרונים שנכבשו במבצע "חירם", שבו צה"ל שחרר את הגליל. תושבי אקרית קיבלו את צה"ל בדגלים לבנים לאות כניעה וחתמו על כתב כניעה ללא קרב. כשכוח צה"ל נכנס לכפר, תושביו קיבלו אותו בלחם ומלח. הכומר של הכפר החזיק בידו ספר תנ"ך ואמר לכוחות צה"ל בעברית: "ברוכים אתם, בני ישראל." המוכתר והכומר הזמינו את החיילים להתארח בכפר. כעבור שבוע, ב-6 בנובמבר, תושבי הכפר קיבלו הוראה להתפנות לכפר ראמה מטעמי ביטחון (המיקום הסמוך ללבנון והמשך הקרבות). כאן יש שתי גרסאות. אנשי הכפר טוענים שנאמר להם שהפינוי הוא לכל היותר ל-15 יום. גרסת סגן המושל רב סרן קרסננסקי היתה שהוא לא נקב במועד, אך גם לגרסתו הוא אמר שזו עקירה זמנית מטעמי ביטחון, עד שמצב הביטחון יאפשר להם לשוב.

מקרה ברעם דומה. שבועיים אחרי כיבוש הכפר, נאמר לתושבים שעליהם להתרחק מן הכפר מטעמי ביטחון למרחק 5 ק"מ מן הכפר. הם יצאו לשדות, ו-7 תינוקות מתו מהיפותרמיה. הם לא הורשו לחזור והתפנו לגוש חלב. הם ביקשו פגישה עם שר המיעוטים בכור שטרית. שטרית בא להיפגש אתם בגוש חלב. לכבודו, נבנה בכניסה לכפר שער ובראשו מגן דוד. אנשי גוש חלב וברעם קיבלו את השר בכבוד מלכים. הכומר של גוש חלב שברך את השר אמר: "... רוצים אנחנו לחיות כאחים עם בני ישראל, שווים בזכויות וחובות כלפי האל, הממשלה והמולדת." הכומר ביקש שבני כפרו יצטרפו לצבא ישראל, וכי תוקם תחנת משטרה בכפר, "מאנשינו או מבני ישראל, כרצונכם." בפגישה ביקשו אנשי שני הכפרים לאפשר את חזרת עקורי בירעם לכפרם. השר הבטיח לפעול לכך, וכתב מכתב מפורט לבן-גוריון שבו הציג את הפרשה ואת תמיכתו בחזרת הכפריים. יש לציין, שבשל תמיכתם של תושבי הכפרים בישראל, הם התבקשו לעזוב לאזורים בתוך שטח ישראל ולא לעבור ללבנון. ב-1953 צה"ל פוצץ את בתי הכפרים.

לא מדובר כאן בכפרים שנלחמו בישראל ולכן הסיפור שלהם שונה מהסיפור הכללי. יש צדק רב בדרישתם. מצד שני, יש היגיון רב בחשש מפני תקדים, ויש להתייחס לכך בכל כובד הראש. אך גם אם מתנגדים לשיבתם, מחשש לתקדים, אין להתעלם מהשוני ומכך שמדובר בעוול.

מאז שנות החמישים ועד היום עקורי אקרית וברעם מבדלים את עצמם לחלוטין מערביי ישראל וממאבקיהם. הם מדברים כישראלים, פטריוטים, שרבים מהם שירתו בצה"ל, וככאלה הם דורשים שיעשה להם צדק. רבים מהם מגדירים את עצמם כבני הלאום הארמי, ואינם רואים עצמם כערבים. ממשלת ישראל הכירה בלאום הארמי.

מאז שנות החמישים, בגין ותנועת החירות תמכו במאבק עקורי אקרית וברעם, לצד מפ"ם שתמכה במאבק מצד שמאל של המפה הפוליטית. ב-1972, כאשר בוטל מצב החירום בגליל, שנקבע במלחמת השחרור, התחדש ביתר שאת מאבקם של העקורים לשוב לכפריהם. האופוזיציה בראשות גח"ל, בהנהגת בגין, תמכה בדרישתם. בדיון בכנסת, אמר ח"כ חיים לנדאו, ממפקדי האצ"ל ומנהיגי חירות ומקורבו של בגין, כי מאז 1954 הוא ומפלגתו מתריעים על העוול שנעשה לאנשי אקרית ובירעם. הוא כפר בטיעון הביטחוני ואמר: "דרישתם צודקת ואינה נוגדת את הביטחון. אני חושב שהיא מסייעת לביטחון גם מתוך השיקול המדיני, שבלבנון מחצית האוכלוסייה הם אחיהם – מרוניטים." שמואל תמיר, ראש סיעת המרכז החופשי (מפלגה שפרשה ב-1966 מתנועת החירות, היתה אופוזיציה ימנית לממשלת האחדות הלאומית שקמה ערב מלחמת ששת הימים, שטבעה את הסיסמה: "שטח משוחרר לא יוחזר". עם הקמת הליכוד המרכז החופשי היה חלק ממנו, כעבור כשנה התפלג, והפלג של תמיר חבר לד"ש. תמיר היה שר המשפטים בממשלת בגין) אמר: "יש לרפא את הפצע וזה יהיה ברכה לביטחון, למגמות השלום שישראל באמת מתכוונת אליו." בממשלת גולדה הדעות היו חלוקות. יגאל אלון, שרי מפ"ם ושרי המפד"ל תמכו בהשבתם, אך גולדה קיבלה את עמדת שר הביטחון דיין ועמדת צה"ל ומערכת הביטחון, שיש סיכון ביטחוני בהשבתם, והממשלה החליטה למנוע זאת.

ערב בחירות 1977, התחייב בגין שאם הליכוד יעלה לשלטון, העקורים יושבו לכפריהם. מנהיגיהם הביעו את תמיכתם בליכוד ורוב העקורים בחרו בליכוד. במכתב ברכה למנחם בגין על היבחרו, הזכירו לו אנשי אקרית את הכרזותיו הפומביות שצידדו בעמדתם וכתבו: "דמותך החיובית נהפכה לתחליף היחידי בעינינו ולא נגזים לומר שאנו רואים בכבודך הגואל המיועד." בפגישה של אנשי בירעם עם עזר ויצמן מיד לאחר ניצחון הליכוד הוא אמר להם: "ראו עצמכם כחוזרים." ראש הממשלה בגין הקים ועדה בראשות שרון, שתלמד מחדש את הנושא ותמליץ על פתרון הבעייה. חברי הוועדה היו גדעון פת ויגאל הורביץ מהליכוד, אהרון אבוחצירה מהמפד"ל ושמואל תמיר מד"ש. בדיוני הוועדה, השרים שרון והורביץ התנגדו בתוקף להחזרתם, גדעון פת ותמיר תמכו בהחזרתם ואבוחצירה הסס. שרון, בדרכו הנכלולית, ניצל את היעדרותו מאחת מן הישיבות של פת, והביא את הנושא להחלטה. ברוב של שרון והורביץ, התנגדות של תמיר והימנעות של אבוחצירה הוחלט לא להחזיר את תושבי הכפרים. גדעון פת, שראה בכך, בצדק, מחטף, הגיש ערר לממשלה, אך הערר נדחה. מאז הנושא עלה פעמים נוספות לדיון. משה ארנס, שהיה שותף למאבקם של תושבי הכפרים ואף השתתף בהפגנות שלהם עוד בטרם נכנס לפוליטיקה, ניסה בכל תפקידיו לשנות את ההחלטה ועד יומו האחרון קרא לעשות עמם צדק. באופן עקבי, מערכת הביטחון התנגדה להחזרתם, אך שרי הביטחון מטעם הליכוד ויצמן וארנס לא קיבלו את עמדת המערכת ותמכו בחזרה. במהלך השנים קמו עוד ועדות שרים, בממשלת רבין השנייה, בממשלת ברק ובממשלת נתניהו וחלק מההמלצות היו להגיע לפשרה בנושא, אך הן לא יושמו. כל העתירות של העקורים לבג"ץ נדחו.

עמדתי היא, שישראל עשתה עוול לאקרית ובירעם ונכון לתת להם פתרון. אם היה צידוק ביטחוני לעקירתם, הוא לבטח אינו תקף עוד היום. מצד שני, אין להתעלם מחשש התקדים, אף שעקורי אקרית ובירעם הקפידו כל השנים לבדל לחלוטין את מאבקם מסוגיית דרישת "זכות" השיבה. בוודאי שאין מקום לשום פתרון שעלול לפגוע באדמות ששייכות ליישובים יהודיים באזור. הפתרון הראוי הוא להקים בגליל יישוב קהילתי חדש לבני הלאום הארמי, ולאפשר לכלל עקורי אקרית וברעם וצאצאיהם להתיישב בו.

* תל-אביב בחרה אישה – עמית סגל כתב בטורו על כוונתה של ציפי לבני להתמודד על ראשות העיר תל-אביב, והוסיף, שהיא "תציע לתל-אביב את הזכות לבחור בפעם הראשונה, אחרי כמעט 120 שנה, ראשת עיר." אני סולד מהמילה "ראשה" שהיא נטע זר בשפה העברית, ואנסח זאת אחרת – הזכות לבחור בפעם הראשונה אישה לראשות העיר. אבל זה לא מדויק. אמנם מעולם לא כיהנה אישה בראש העיר ת"א, אך ת"א בחרה פעם אישה לתפקיד. היתה זו גולדה מאיר, ב-1955. אז עוד לא היתה בחירה ישירה לראשות העיר, אלא רק בחירת מפלגות למועצת העיר. אחרי שנים רבות שבהן הציונים הכלליים שלטו בעיר, מפא"י החליטה להציב אס – את גולדה מאיר. גולדה לא רצתה לעזוב את המגרש הלאומי לטובת המגרש המפלגתי, אך נאלצה לקבל את דין התנועה. מפא"י בראשותה זכתה בניצחון גדול. היה זה ברור שמפא"י ובעלת בריתה ההיסטורית – המפד"ל, תרכבנה את הקואליציה העירונית. אלא שהמפד"ל טענה שמסיבות דתיות אין היא יכולה לתת את ידה לבחירת אישה לתפקיד מנהיגות. חיים לבנון מהציונים הכלליים נבחר לתפקיד. גולדה נשמה לרווחה ושבה לכהן בממשלה בתפקיד שרת העבודה שהיא כה אהבה וכעבור שנה – כשרת החוץ. המעניין הוא, שאותה מפד"ל שמחה להיות חברה בממשלת גולדה, 14 שנים מאוחר יותר. כעבור כמה עשורים, גלגולה של המפד"ל העמידה בראשה אישה חילונית – איילת שקד. ללמדך, עד כמה התיאור של הקצנה הולכת וגוברת במגזר הדתי לאומי שטחי, ואינו מתארת את התמונה המורכבת כל כך.

* שליטה וכסף – ח״כ יעקב מרגי ברגע של גילוי לב על רפורמת הסלולר הכשר: כיו״ר ועדת כלכלה הצפתי את הסוגייה של התחרות, שלא להתעמר, חברי הכנסת של ׳יהדות התורה׳ עמדו על הרגליים האחוריות, צעקו ׳פגיעה בקודשי ישראל׳ כשכולנו ידענו שמדובר בפגיעה בעסקן כלכלי אחד! אם היו מאפשרים תחרות – לא היינו מגיעים לרפורמה". (ישי כהן, עיתונאי חרדי).

יצא המרצע מהשק. כל המלחמה נגד הרפורמה אינה על "קודשי ישראל", אלא על שליטה וכסף. יועז הנדל משחרר את הציבור החרדי מלפיתת החנק של עסקונה מושחתת.

* חובת ההוכחה – עם סיום שלב ההוכחות במשפט החוזר של רומן זדורוב, פירסם וויינט את תגובות שני הצדדים. על פי הכתבה, ההגנה טוענת שעוררה ספק סביר באשמת זדורוב. התביעה טוענת שהודאותיו של זדורוב לא הופרכו.

יכול להיות ששני הצדדים צודקים. במקרה כזה, זדורוב ייצא זכאי. יש להבין את ההבדל בין ערעור לבין משפט חוזר. בערעור, המערער ניגש לערכאה בחזקת אשם ועליו חובת ההוכחה שפסק דינו שגוי. במשפט חוזר, לעומת זאת, המשחק נפתח מחדש. הנאשם הוא בחזקת חף מפשע, ועל התביעה חובת ההוכחה באשמתו ועליה להוכיח זאת מעל לספק סביר. תפקידה של ההגנה אינו להפריך את האישום אלא להטיל בו ספק סביר. כך שאם שני הצדדים צודקים – האישום לא הופרך אך הוטל בו ספק סביר, זדורוב יזוכה, גם אם מחמת הספק או מחוסר הוכחות.

כמובן שכל מה שכתבתי כאן הוא ברמה העקרונית, בהתייחס לכתבה בוויינט, ולא הבעת עמדה בנוגע לעניין עצמו.

* בלי טיפה של עצב – זה היה בשבוע הספר העברי בכיכר רבין, 2019. פעמים רבות ביליתי בשבוע הספר, הוצאתי הרבה כסף וחזרתי הרבה יותר עשיר. אבל הפעם, לראשונה, עמדתי בצד השני של הדוכן, מכרתי את ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". פה ושם הגיע מישהו, עלעל, שאל. מעטים אפילו קנו. ולפתע – צץ לי שכן. מימיני עמד דן אריאלי. הצד של הזקן – לכיווני. הכרוז מודיע: דן אריאלי חותם על ספריו בדוכן "ידיעות ספרים". חיש קל נוצר תור אינסופי מול אריאלי. וכולם קונים ומחתימים, קונים ומחתימים. ואני עומד לידו, מקווה שמישהו יעצור לידי. (טוב, הכרוז לא קרא בשמי).

וכולם קונים חוטפים

גזר צנון ואורז

אבל חופן כוכבים

לא, תודה, אין צורך.

... הביתה שב הוא עם סלו

בלי טיפה של עצב

האוצר נשאר אצלו,

ואצלם – הכסף.

* ביד הלשון: מי ישמור על השומרים? – לפני שידור כתבה בנושא ביקורת על השופטים, שאל יגאל גואטה: "מי ישפוט את השופטים"? זו פרפרזה על שורה משירו של המשורר והסטיריקן הרומי דקימוס יוניוס יובנליס: "מי ישמור על השומרים?"

אורי הייטנר

* * *

איתמר פרת

לפני כ-3 חודשים הלכה לעולמה אשתי/גרושתי ואם ילדיי, עתידה פרת-רעמי. השיר הזה הוגש לה צמוד לתשורה של עגילי יהלום. הוא נכתב שנה לפני פרידתנו.

שִׁיר חַג לָעֵינָיִם

כְּשֶׁפָּנָיִךְ הָיוּ צְעִירִים

וּמֶשִׁי אָפֵל שְׂעָרוֹתָיִךְ

לֹא רָצִית בְּזָהָב וְשִׁירִים

וְלֹא עֲגִילִים לְאֹזְנָיִךְ

וְלִבִּי הַצָּעִיר אַז הָיָה מְכוּשַׁף

אֵיךְ צִפּוֹר שְׂפָתָיך פּוֹרֶשֶׂת כַָּנף

אֶל עֲתִיד שֶׁל חַיַּי וְחַיָּיִךְ.

וְעֵינָיִךְ, עֵינָיִךְ הָיוּ אַבְנֵי חֵן

שׁאֵין עוֹד כָּמוֹהֶן. שֶׁאֵין.

וּפָנָיִךְ הָיוּ צְעִירִים

כָּאָשֱר לַךְ עָנַדְתִי טַבָּעָת

וְיָדַעְנוּ צְלִילִים וְשִׁירִים

אַך זָהָב לֹא קָנִינוּ, רַק דָּעָת.

וְלִבִּי לֹא הִשְׂכִּיל, לֹא הִשְׂכִּיל גַם לִבֵּךְ

לֶאֱחוֹז בְּנִיצוֹץ הַיּוֹם הַדּוֹעֵךְ

לִפְנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶש שׁוֹקָעָת.

אַךְ עֵינָיִך, עֵינָיִךְ, אוֹרַן לֹא כָּבָה

עֵינָיִךְ שָׁמְרוּ אַהֲבָה.

וּפָנָיִךְ נוֹתְרוּ צְעִירִים

בְּפָנֵי יְלָדַי וִילָדָיִךְ

וְהֵם כְּזָהָב וְשִׁירִים

הַטּוֹבִים לְאֹזְנַי וּלְאֹזְנָיִךְ

וְהֵם לְלִבֵּנוּ תִּקְוָה וְעַדִי

הַיָּפָה בְּיוֹתֵר שֶׁקִּבַּלתְּ מִיָּדִי

וְקִבַּלְתִּי אֲנִי מִיָּדָיִךְ.

אַךְ עֵינָיִךְ לָהֶם לֹא הוֹרַשְׁתְּ לֶעַתִיד

עֵינָיך שֶׁלִי לְתָמִיד.

וּפָנָיִךְ אֵינַם צְעִירִים

וּמֶּשִׁי לָבָן בִּשְׂעָרָיִךְ

וְלִי אַת זָהָב וְשִׁירִים

שֶׁאָשִׁיר אוֹתָם רַק בְּאֹזְנָיִךְ.

וְלִבִּי שֶׁהֶחֱכִּים, שֶׁיָדָע אֶת לִבֵּךְ

כְּאֶבֶן נוֹצֶצֶת מוּנַח בְּיָדֵךְ

לָעָשׂוֹת בּוֹ כָּטוֹב בְּעֵינָיִךְ.

עֵינָיִךְ אֲשֶׁר זֳהָרַן לֹא יוּעַם

שֶׁאוֹתָן אוֹהַב לְעוֹלָם.

איתמר פרת

* * *

יהודה גור-אריה

שכן קרוב מדי

בסוד שיח ספר

"סלח לי, שכני, הנכבד מאוד, ואל תיעלב ממה שאני עומד לומר לך: מאז שהספרן הזקן שלנו שלף אותך מהמדף והחזיר אותך חזרה, לצידי, כשאנו  נוגעים זה בזה, עטיפה לצד עטיפה, אתה נראה לי עוד יותר עלוב ומרופט מקודם, משומש וממושמש , מתפורר, מריח לא טוב, אם לא לומר מסריח. אתה קרוע כולך מרוב שימוש באצבעות מזיעות-משומנות של הקוראים, דפיך בלים, תלושים בחלקם, מתפוררים לפירורים כמו מצה בפסח, העטיפה האחורית שלך חסרה בכלל, ובקדמית, זו שנוגעת בשלי, מרבית האותיות של שם הכותר שלך מחוקות. בקיצור, אתה נראה לי 'על הפנים', כמו שאומרים בימינו. אני כמעט נעלב ומתרעם על הספרן החביב שלנו, שהעמיד אותך לצידי. אוי לשכן, אוי לשכנו.

"תסתכל עלי, ידידי: כמעט בן שלושים, כולי חדש-חדיש ושלם ונקי, כאילו רק אתמול יצאתי מן הדפוס."

"נכון מאוד, ידידי-שכני הנכבד מאוד, אתה צעיר, והעולם בימינו שייך לצעירים. לעומתך אני ספר ישן, משומש  וקרוע, אבל קרוּא, נקרא, אנשים קוראים בי שוב ושוב, וזה שכרי מכל קיומי. שידפדפו בי, שיקראו, שייהנו ממני, וממה שכתוב בי."  

"אני דווקא להיפך: סולד מכל מגע של יד אדם, של אצבעות מיוזעות-מלוכלכות. אני חש את עצמי כמו נערה בתולה, ששום יד ושום אצבעות חרמניות לא נגעו בה. אני נקי וחדש, על אף גילי בן שלושה עשורים."

"אז למה נוצרת בעצם? בשביל מה? מה תכלית קיומך?"

"אני עומד כאן, משמע אני קיים. די לי בכך."

"ואני, ידידי, קיים כדי שיקראו אותי, וזו נחמתי ושמחתי. ספר נועד שיקראו אותו, לשם כך הוא נוצר. הוא לא אמור לעמוד על המדף כאבן שאין לה הופכין, או כחפץ מוזיאוני, שאסור לנגוע בו."

"נכון ציינת, ידידי: מוזיאוני. יש להניח שתוך זמן לא רב בעתיד הקרוב יפסיקו בכלל להדפיס ספרים על נייר. כבר עכשיו ישנם בעולם ספרים דיגיטליים-אלקטרוניים, אותיותיהם פורחות באוויר. ספרים כמונו יהיו ממצא ארכיאולוגי, כמו מגילות עתיקות מימים עברו, כמו שרידי מבצרים או ארמונות עתיקים, מלפני אלפי שנים."

"אז אני רוצה לומר לך, שאם יתמזל מזלנו, נעמוד כאן עוד מאה-מאתיים שנה, אני – זקן בא בימים, ואתה – צעיר לנצח. אבל אם יתרע  מזלנו בכיוון ההפוך, יצוץ מן השאול איזה אוטו-דה-פֶה, ויצית כאן שריפה, כמו בספריה הענקית באלכסנדריה העתיקה, ואז נעלה כולנו בלהבות. וסוף פסוק."

יהודה גור-אריה

* * *

מיכאל רייך

מִסְדָּר סִיּוּם הָאִמּוּן הַפְּלוּגָתִי

הַכּוּמְתָה שֶׁעַל רֹאשׁוֹ הָיְתָה מוּנַחַת בִּקְפִידָה, גּוּפוֹ רַעֲנָן;

לָבוּשׁ הָיָה מַדִּים מְגֹהֲצִים וְנַעֲלַיִם מְצֻחְצָחוֹת –

נִגּוּד גָּמוּר לְמַרְאֶה הַלּוֹחֲמִים הַמְּאֻבָּקִים, הַשְּׁזוּפִים וְהַמְּיֻזָּעִים

שֶׁשָּבוּ מִן הָאִמּוּן הַמְּפָרֵךְ וְנִצְּבוּ מוּלוֹ עֲיֵפִים עַד מָוֶת –

הוּא דִּבֵּר אֲרֻכֹּות עַל צִפִּיּוֹת וְהֶישֵׂגִים, דְּבֵקוּת בַּמְּשִׂימָה,

הִסְטוֹרְיָה עִבְרִית, מוֹרֶשֶׁת קְרָב וְאַהֲבַת הַמּוֹלֶדֶת –

שְׁעוֹנֵי הַחַיָּלִים עָצְרוּ מִלֶּכֶת בְּדַבְּרוֹ, אֲבָל

הוּא דִּבֵּר

וְדִבֵּר

שֶׁהֲרֵי מִלּוֹת הַמּוֹטִיבַצְיָה הַגְּבוֹהוֹת, כָּךְ הֵבִין –

הֵן סוּג שֶׁל תַּחְמֹשֶׁת וְיֵשׁ לְמַלֵּא בָּהֵן אֶת הַיָּמָ"חִים הַמְּרֻקָּנִים

שֶׁל הַתּוֹדָעָה –

הַלּוֹחֲמִים בַּאֲרֶשֶׁת לֵאָה, שָׁמְעוּ אַךְ לֹא הִקְשִׁיבוּ

וּלְמַזָּלָם הַשֶּׁמֶשׁ הַחֹרְפִּית הִנְעִימָה אֶת דַּקּוֹת הָעִנּוּי

בְּמַגָּע אַבָּהִי מְלַטֵּף עַל רָאשֵׁיהֶם;

כַּאֲשֶׁר הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים בַּמִּקְלַחַת

יִגְּעוּ בִּבְשָׂרָם –

יוּכְלוּ לְעַבֵּד בְּמוֹחָם

אֶת כָּל  שֶׁהִשְמִיעַ הַמְּפַקֵּד.

* * *

עדינה בר-אל

לביא זמיר – להכיר את הארץ דרך הרגליים

לביא זמיר הוא דור שלישי למשפחת חקלאים במושב חֵרות. הוא פעיל מאוד בעשייה ציבורית. עתה הוא משמש מנכ"ל חוגי סיירות של הקק"ל, ארגון נוער שמוציא ילדים ונערים לסיורים קצרים וארוכים בכל רחבי הארץ. בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר כיצד מקנים את אהבת הארץ דרך הרגליים, וכיצד מחנכים לאחריות ולעצמאות.

לביא זמיר נולד בשנת 1971 במושב חרות. הוא דור שלישי במושב זה. סבו אברהם וסבתו רחל  עלו ארצה כילדים צעירים מליטא. אברהם גדל בגת-רימון ליד פתח-תקווה ורחל ברחובות. השניים נישאו, קנו משק והיו מראשוני המתיישבים בחרות. אברהם היה פרדסן, בעל משתלת הדרים, ורחל היתה אחות. נחשבת האחות המיתולוגית של המושב.

בנם זָמָה הכיר את רעייתו שוש במדרשת רופין. שוש עלתה בנעוריה מניו-זילנד וגדלה בבית ינאי. מובן שהיא הצטרפה לזמה לחיות במושב חירות. השניים קנו משק נוסף בחירות ונולדו להם ארבעה ילדים. לביא הוא הצעיר מביניהם.

"אני הכרתי את דלית, שעלתה ארצה מארצות הברית כחיילת  בודדה." מספר לביא. "נישאנו בשנת 2000 ובנינו את ביתנו ביַעַף, שהוא יישוב קהילתי בלב השרון, קרוב לבית ילדותי.

"למדתי בבית הספר היסודי בתל-מונד," מספר לביא, "התחלתי את לימודיי התיכוניים בתיכון רופין, אך סיימתי אותם בבית-הספר החקלאי בפרדס חנה." לביא היה חניך פעיל בתנועת הנוער של בני המושבים והשלים שנת שירות בגרעין "עודד" ברמת הגולן. בצבא הוא שירת בחטיבת הנח"ל, במסלול בני משקים. "בעת השחרור הייתי מ"פ מסייעת בגדוד 931. היום אני סגן אלוף במילואים בחטיבת הנח"ל. לאחר השחרור מהצבא התלבטתי במה לבחור – אדריכלות או חינוך בלתי פורמלי." הוא למד אדריכלות ב"המכללה למנהל", אך עוסק בסופו של דבר בחינוך הבלתי פורמלי.

עשייה ציבורית מגוונת

עשייתו הציבורית של לביא עשירה, והוא פעיל בגופים ציבוריים שונים. לאורך השנים הוא מקדיש שעות רבות למען תושבי לב השרון ובכלל. ראשית כל, הוא היה יו"ר הוועד המקומי ביישובו יעף. והיום הוא חבר מליאה במועצה האזורית לב השרון. במועצה זו לביא הוא יו"ר ועדת "איכות סביבה", שעוסקת באיכות סביבה וקיימות. וכן חבר בוועדות החינוך והנוער.

"אני חבר הוועד המנהל של עמותת מוזיאון הטרקטורים, בו מתנדב גם אבי." מספר לביא. "המוזיאון נמצא עתה במושב עין ורד, ובימים אלה אנו עובדים על תכנית שתעביר אותו למוזיאון קבע בלב השרון. במוזיאון הטרקטורים ניתן לבקר בכל יום. בסופי שבוע מגיעות משפחות רבות עם ילדים. הסיור במקום זה מחבר ילדים ובני נוער לעָבָר ולמורשת החקלאית."

לביא מייסד וחבר בוועד המנהל של "מועצת ארגוני הנוער" בישראל. זהו ארגון גג שמאגד שמונה-עשר ארגוני נוער (שאינם תנועות נוער). "הארגון הזה מהווה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית." אומר לביא. "הוא מאגד את כל גווני הקשת של האוכלוסייה: בני דתות שונות –יהודים, ערבים ודרוזים, חילוניים ודתיים, נוער להט"בי."

חוגי הסיירות של קק"ל

לביא משמש כמנכ"ל חוגי הסיירות של קק"ל. חוגי הסיור הוקמו בסוף שנות ה-70 של המאה העשרים לזכר אורי מיימון ז"ל. מיימון היה לוחם בצנחנים ונהרג בתעלה בעת לחימתו כחייל מילואים במלחמת יום הכיפורים. חבריו הקימו לזכרו ולהנצחתו את חוגי הסיירות. במשך שנים רבות פעלו החוגים תחת "החברה להגנת הטבע". הם התפצלו ממנה בסוף שנות ה-90. ובשנת 2000 העמותה הוקמה מחדש תחת "הקרן הקיימת לישראל".

מהם חוגי הסיירות? מסביר לביא: "בחרנו בשטח ככלי חינוכי משמעותי. כל הפעילות שלנו מתקיימת בשטח ובקבוצות קטנות. כל פעולה היא טיול קצר בסביבה הקרובה. בכל מזג אוויר כמעט, וכך הילדים והנערים מכירים את כל הרבדים של טבע וסביבה שנמצאים בקרבתם. הם לומדים על ההיסטוריה המקומית, על החי, הצומח ועל הקרקע.

"בחוגים אלו פועלים שלושה סוגי מדריכים." הוא מפרט: "מדריכים צעירים – חניכים של חוגי הסיירות, שהוכשרו בקורס הדרכה ארוך של חודש במהלך הקיץ; חמישים מתנדבי שנת שירות, שמפוזרים בקומונות בכל הארץ. (יש גרעין נח"ל שהתגייס לא מזמן); וגולת הכותרת – מדריכים בוגרים. אלו הם  סטודנטים, בוגרות ובוגרים של שירות צבאי משמעותי, שמדריכים את הקבוצות לאורך תקופה ארוכה."

מלבד הפעילות השבועית, אחת לחודש יוצאת כל קבוצה לטיול. המשתתפים הם מכיתה ד' עד י"ב. המייחד את החוגים לדברי לביא: "כל קבוצה בת עשרה עד חמישה-עשר ילדים מטיילת בנפרד עם מדריך שמתכנן ומוציא לפועל את הטיול. אבל הילדים פועלים באופן עצמאי: הם לומדים את מסלול הטיול ולומדים לנווט. הם קונים את האוכל בעצמם, ומכינים אותו בעצמם על מדורה ועל פי תנאי השטח. לאט לאט בצורה מושכלת, כל פעם אלמנט אחר בפעילות עובר לאחריות החניכים. המטרה היא לתת להם להתנסות באחריות ובמנהיגות באמצעות העברת האחריות אליהם. מרחיבים להם את הכתפיים. עובדים הרבה על איתנות וחוזק פיסי ומנטלי. בונים ביטחון עצמי. כאשר הקבוצה קטנה, יש לכל אחד תפקיד וכל אחד נושא באחריות. כך לומדים את החוזק של הפרט ואת החוזק של הקבוצה. ובתהליך חינוכי זה עושים השלכות לחיים. ככלל, בסיורים אלו שומרים על עיקרון הפשטות. דבר המתבטא גם בשימוש בתחבורה ציבורית כדי להגיע ליעדים." מסכם לביא: "הטיול החודשי מטפח ומחזק את העצמאות, את הסקרנות  ואת הטיילות העצמאית."

ארבע פעמים בשנה  – בסוכות, בחנוכה, בפסח ובחופשת הקיץ – יוצאים המדריכים והחניכים למסעות ארוכים. גם בהם שומרים על עיקרון של פעילות נפרדת לכל קבוצה בשטח, ובלילה מתכנסים יחד מטעמי אבטחה. "הפעילות בקבוצות קטנות נעשית על פני שטח נרחב וגורמת לילדים להכיר את הארץ דרך הרגליים. חניך, ילד בחוגי סיירות, מבלה כשלושים יום תחת כיפת השמיים." אומר לביא.

 בשנים האחרונות, בתמיכה רבה של קק"ל, מגייסים כסף רב לטובת הפריפריה החברתית והגיאוגרפית. הפעילות בערים היא בנתיבות, שדרות, דימונה, ירוחם, באר-שבע, בית-שמש, בית-שאן, קריית-שמונה, עכו ונהרייה. במרחב הכפרי פרושה פעילות החוגים בכמה מועצות אזוריות: ערבה תיכונה, רמת נגב, אשכול, בני שמעון, מטה יהודה, לב השרון, אלונה (שלושה יישובים ליד בנימינה), חוף כרמל, גלבוע, עמק המעיינות, גליל עליון, מועצה אזורית משגב, מועצה אזורית מטה אשר, מועצה אזורית מעלה יוסף.

בתקופת הקורונה ואחריה

הפעילות בתקופת הקורונה לא פסקה, למרות שלא ניתן היה לערוך סיורים ברחבי המדינה והיה צורך להישאר סגורים בבתים. זה היה אתגר גדול עבור המארגנים. "אבל לא ויתרנו." מדגיש לביא. "ערכנו הרצאות בזום בנושאי טבע וסביבה. החניכים קיבלו אתגרים יומיים, כגון זיהוי צמחים וזיהוי בעלי-חיים ליד ביתם.  וכמובן עסקנו גם בהתנדבות למען הקהילה: העברת חבילות מזון ותרופות לקשישים. לשמחתנו החניכים נשארו איתנו לאורך כל התקופה. הרגשנו את הלהט והרצון לחזור שלהם ולהיפגש ולסייר בשטח. ואנחנו שמחים לחזור עתה לפעילות נורמלית."

בקיץ הקרוב יהיו רוב הטיולים בצפון. במסגרת חוגי הסיירות מתכננים מבצע גדול של ניקיון נחלים ויערות קק"ל, וייערך קמפיין להפצת המודעוּת לנושאי הניקיון ושמירת הסביבה.

למען נפגעי המלחמה באוקראינה

נוסף לסיורים בארץ, ממלאים בוגרי החוגים גם משימות חברתיות. משלחת הומניטרית חזרה לא מכבר משהייה של חודש באוקראינה. אנשי המשלחת המתנדבים התמקמו במעבר הגבול בין אוקראינה לפולין. ושם עזרו לפליטים. "בימים אלו פותחים חוג סיירות לעולים מאוקראינה. זאת מתוך מטרה לחבר אותם לארץ דרך סיורים בשטח." מספר לביא. 

חיים בפנינת השרון

לביא ודלית רעייתו חיים ב"מרכז כפרי יעף", יישוב בו מתגוררות שבעים משפחות. הם מגדלים שם את ארבעת ילדיהם: נועם בן שש-עשרה וחצי, עדי בת שלוש-עשרה, אורי בן תשע וחצי ועומר בן שש וחצי. 

"אנחנו מאוד מרוצים לגור ביישוב שלנו, שהוא כמו מושב של פעם." אומר לביא. "הדלתות פתוחות והתושבים חוגגים יחד. זוהי ממש פנינה של לב השרון."

עדינה בר-אל

* פורסם ב"קו למושב", גיליון 1236, 9.6.2022.

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּאֶרֶץ הַחֲלוֹם

חוֹלֵם וּמְתַכְנֵן נְסִיעוֹת

לְחוּ"ל.

הַשָּׁעוֹת וְהַחֲלוֹם חוֹלְפִים

עִם תְּרוּעַת הַזְּמַן.

חוֹלֵם עַל אִשָּׁה

יְפַת מַרְאֵה וָלֵב

בִּכְתֹנֶת סָטֵן לְבָנָה

אָנוּ מִתְמַזְּגִים

אוֹר הַבֹּקֶר עַז

וְנוֹעָז.

נְשָׁרִים שְׁחוֹרֵי קְטִיפָה

מַשְׁמִיעִים קוֹלָם בְּחַלּוֹנִי.

חוֹלֵם לֶאֱכֹל מִן הַגְּבִינוֹת

הַצָּרְפָתִיּוֹת

עֶרֶשׂ יַלְדוּתִי,

כִּדּוּנֵי אַזְהָרָה פּוֹרְטִים בְּכָאִים

עַל מַצָּע בְּרִיאוּתִי.

הַלֵּב רוֹקַח תְּשׁוּקוֹת

הֵן רוֹחֲפוֹת

שְׁתוּקוֹת

מְיַבְּבוֹת סַעַר

אֶל הָרֵי הַחֹשֶׁךְ.

* * *

אהוד בן עזר

צ'ייקובסקי ושוסטקוביץ', פטרנקו ואבדוריימוב

בפילהרמונית במוצ"ש האחרון

הקונצ'רטו מס' 1 בסי במול מינור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 23, מאת פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי (1840-1895) נוגן לראשונה ב-1875, כלומר לפני 147 שנים, אבל עוצמתו מהממת וסוחפת עד היום. ממש פלא מוסיקלי מתגלגל ומהנה במשך כ-32 דקות שבהן אתה חש כמו הכתוב בשורה הבלתי-נשכחת של חנה סנש – "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם."

מה עוד שהפסנתרן הצעיר בן ה-32, בֵּזוֹד אבּדוריימוב, יליד טשקנט בירת אוזבקיסטן, הפליא לנגן, ממש גאון. נגינתו שילבה קצב נהדר, עוצמה, חום, רגש ויכולת דרמטית הפועלת על הקהל, בייחוד בקטעים של הפסקות קלות בנגינה, המשאירות את המוסיקה כמו תלוייה באוויר. קטע הסולו בסוף הפרק הראשון ריתק בווירטואוזיות שלו. הקהל ממש יצא מכליו בתשואות, ולידי צעקו "בראבו" עד שכמעט נתחרשו אוזניי.

אבדוריימוב סיים בקטע הדרן שקט אך דרמטי אף הוא, מנצל שתיקות להגברת המתח. ושוב זכה לתשואות. ניצוחו של וסילי פטרנקו ונגינת התזמורת היו מעולים אף הם. אלה היו  32 הדקות מהטובות ביותר שזכיתי לשמוע בעונה האחרונה.

ואז בא החלק השני, הסימפוניה מס' 7 בדו מג'ור אופ' 60, ("לנינגרד") של דימיטרי שוסטקוביץ' (1906-1975) שבוצעה לראשונה בעיר קויבּישב, בשנת 1942, על רקע המצור בן 900 הימים של הגרמנים על לנינגרד (כיום שוב סנט פטרבורג) במלחמת העולם השנייה. שוסטקוביץ' החל לכתוב את הסימפוניה בעירו הנצורה והשלים אותה בעיר קויבּישב, אליה פוּנה.

הסימפוניה פותחת בקטע שקט, משעמם למדי, ואז בא החלק החשוב והמסעיר ביותר, שכלול בפרק הראשון – הפלישה, המלחמה, פרק שעליו כותבת דנה שלנגר בתוכנייה:

"השינוי מתחולל עם המקצב היציב של התוף הצבאי, דיסקרטי מאוד בתחילה, בפיציקטו (פריטה באצבעות) או לקול לֶנְיוֹ (נגינה בקשת בחלקה העשוי עץ) על נושא הפלישה או האוייב, ככל הנראה הנושא הידוע ביותר בסימפוניה... הוא הופך מאיים ואובססיבי יותר עם כל השמעה שלו, באמצעות החזרות הרבות והבנייה התזמורתית. הדרמטיות מגיעה לשיאה כאשר חטיבת כלי הנשיפה ממתכת כולה (המתוגברת מאוד) משמיעה במלוא העוצמה את נושא הפלישה..."

וזהו. בתוכנייה כתוב שהסימפוניה נמשכת 70 דקות, לדעתי היא התמשכה על פני כ-90 דקות, רובן שקטות, שעוררו בי במהלכן את ההרגשה של "אוי וויי זה לא ייגמר לעולם..." – כי מזמן לא השתעממתי כל כך בשמיעת יצירה מוסיקלית. מה עוד שהגבר שישב במרחק מושב ריק אחד מימיני חלץ את כפות רגליו הארוכות והמסריחות, בלי גרביים, מהמוקסינים המסריחים שלו, ואיוורר את הסביבה בסירחון אצבעות רגליו היחפות. ובשורה לפניי זוג אחד לא הפסיק לשתות מים מבקבוק כאילו הם משתרכים בחום של המידבר המערבי עם רומל בתקופת המצור על לנינגרד, וזוג אחר, האישה נרדמה על כתף בעלה והתעוררה רק לפינאלה של הסימפוניה, פינאלה רעשנית שנמשכה גם היא כרבע שעה של כל רגע – הנה-הנה זה נגמר סוף-סוף – אבל לא!

וכדאי גם להעיר, מילא שנשים ובחורות באות לקונצרט בסנדלים, אבל גברים? וזקנים שבקושי זוחלים? ובחורים צעירים במכנסיים קצרים ובחולצות סמרטוטיות? אולי כדאי היה לבקש מהקהל לבוא לקונצרטים בלבוש הולם, המכבד את ההיכל ואת המוסיקה המושמעת בו.

אהוד בן עזר  

* * *

אהרון מורג

אלברט כהן בן 90

אלברט כהן בן 90. השחקן, הזמר ונגן האקורדיון המוכשר והלבבי הזה, האופטימי והשמח, נולד ב-9 ביוני, 1932, והוא התארח בתוכנית "ממשיך להסתובב" בדיוק ביום הולדתו ה-88 יחד עם בנו, המוזיקאי עדי כהן. ליתר דיוק, חזר לתוכנית, שבוע לאחר שהתארח בה לראשונה. שעה אחת לא הספיקה לכל הסיפורים הקטנים והגדולים מחייו ומהקריירה של ברטו, שהחלה עוד בארץ הולדתו, בולגריה.

בשעה הראשונה, אלברט כהן של מחזות הזמר בשנות ה-60 (כנר על הגג, צלילי המוזיקה), והתיאטרון הסאטירי ("מעיל ומעילה" עם ליה דוליצקיה), וגם סיפור משעשע ומרגש, איך הופיע על הבמה בשעה שאשתו עליה השלום, רות מנזה, היתה בחדר הלידה וכיצד בישרו לו תוך כדי ההצגה, מה נולד לו. 

בשעה השנייה, עוד אנקדוטות מצחיקות מהפקת "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" ו"עלובי החיים", ועוד. וגם, אלברט שר ביטלס, בגרסת יוסי גמזו ל"לילה של יום מפרך", מתוך תקליטון שיצא ב-1965.

להאזנה לשעה הראשונה:

https://did.li/albert1

שעה שנייה:

https://did.li/albert2

אהרון מורג

* * *

ילדה קטנה שלי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

ילדה קטנה שלי

אל תקשיבי להם

כל מה שהם רוצים

זה לזיין אותך

לכן סיגרי היטב את הרגליים

ואונני

אונני

אונני

יוני 2022

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

רשמים משיחות עם מיטב סופרי ישראל

הרצאה עשירית בסדרה לשנת תשפ"ב

המרצה – ד"ר משה גרנות

מה סיפרו על עצמם הסופרים נתן יונתן, א"ב יהושע, עמוס עוז, ס' יזהר, מאיר שלו, חיים גורי, משה שמיר, אהרן מגד, רות אלמוג, נאוה סמל, סמי מיכאל, סביון ליברכט, דויד גרוסמן, רוני סומק, חיים באר, נתן שחם, אפרים קישון, יהודית קציר, יעקב ברזילי, דורית אורגד, שפרה הורן.*

טקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת.

היום, יום ב', 13.6.2022 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* סדר שמות הסופרים כסדר הראיונות המופיעים בספר

"שיחות עם סופרים", קווים 2007

* * *

נעמן כהן

דרישות "הזועביז" ויאיר למפל-לפיד

ב- 2013 הצהיר יאיר למפל-לפיד כי הוא "לא יצטרף לגוש עם הזועביז"

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4336345,00.html

למפל-לפיד לא התכוון אז לכל "הזועביז", חמולת זועבי, אלא ראה אז את ח"כ חנין זועבי כמסמלת את מפלגתה "הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)", וכינה זועביז את כל חבריה.

הזועביז, חמולת זועבי, שלפי מסורתם הם מצאצאי מוחמד, מקורה בעיראק והגיעה לארץ ישראל מעבר הירדן. בני החמולה פזורים בעיר נצרת ובכפרי הגליל התחתון המזרחי: כפר מצר, טייבה, דחי, נין, סולם, טמרה, נאעורה. הכפרים טמרה וטייבה מכונים טמרה-זועביה וטייבה-זועביה כדי להבדילם מיישובים בעלי שם זהה.

בראשית תקופת המנדט הם פעלו בשיתוף משפחת חוסייני ובתיווכו של המלך עבדאללה הראשון מול נציגי הממשל, אבל שמרו גם על קשרים קרובים עם היישוב היהודי, ובעקבות המרד הערבי במשפחת חוסייני, ראו בהם בוגדים. כנופיות מטעם המופתי מוחמד אל-חוסייני ערכו פשיטות על כפרי המשפחה, ובתגובה הקימו בני משפחת זועבי כוח הגנה פרטי נושא מדים וכלי נשק. בשנות ה-30 וה-40 תיווכו ראשי החמולה במכירת חלק מאדמות הכפרים לקרן הקיימת לישראל. לאחר החלטת החלוקה לא נטלו אנשי הכפרים חלק בלחימה ביישוב היהודי. באפריל 1948 נפגש מוכתר הכפר נין עם נציג ההגנה והבטיח למנוע את כניסת הכנופיות לכפרים. דבר ההסכם נודע כנראה לאנשי צבא ההצלה ובהוראת אנשיו פונו ב-20 במאי 1948 כפרי החמולה מחשש שיסייעו לכוחות היהודים. מאוחר יותר חזרו רוב הכפריים לביתם וקיבלו על עצמם את שלטון ישראל. כמה מבני החמולה סייעו בפעולות מודיעיניות שונות בעיר נצרת.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA_%D7%96%D7%95%D7%A2%D7%91%D7%99

עתה כדי להציל את משרתו המובטחת לו כחליף מיועד, מחַלֶה למפל-יאיר את פניה של ריידא רינואיי זועבי, ומעתיר עליה את כל טוב הארץ. דרישותיה כוללות שוחד כלכלי והבטחה לבנות יישוב ערבי חדש על אדמות איקרית ובירעם. רינאויי זועבי הגישה אף הצעת חוק בשמה להחזרת תושבי איקרית ובירעם לכפריהם.

הנה סיכום דרישות ריידא רינאויי זועבי:

https://twitter.com/amit_segal/status/1534946634433540097?t=QrpHuV0xH2qr2s_pZHlkjg&s=03)

רינאויי זועבי טוענת כי לפיד הבטיח לה להחזיר את מגורשי בירעם ואיקרית.

https://news.walla.co.il/item/3511329

למפל-לפיד מכחיש אמנם את המו"מ על איקרית ובירעם, ואת הבטחתו לרינאויי זועבי, אך העיתונאי מוחמד מג׳אדלה מגלה כי הקמת היישוב הערבי החדש באיקרית וברעם קודמה על ידי מספר חברי קואליציה, ולא רק על ידיו:

https://twitter.com/mmagadli/status/1535175478612529154?s=21&t=koAH5JtmGXMj4oOSbqw0Gw

לאיזה פוליטיקאים אתם מאמינים? בלי קשר, כל הפרשה הינה הדוגמה הטובה ביותר לסכנה הגדולה למדינה שהביא רגש הנקמה הפרימיטיבי ילדותי של גדעון משה זריצ'נסקי-סער – ממשלה התלויה באנטי-ציונים החותרים להשמידה.

פליטת הפה הפרוידיאנית של יאיר למפל-לפיד

לראשונה יש לנו ממשלה ערבית

יאיר למפל-לפיד החליף העתידי אמר: ״במשך 74 שנה לא היתה כאן בממשלה ממשלה ערבית, ואנחנו את זה עכשיו משנים.״

https://twitter.com/Likud_Party/status/1534091800683724800?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

איימן עודה – החוק הישראלי ומערכת המשפט הישראלית החולה

ח"כ איימן עאדל עודה אמר בשדולה למען הכיבוש הערבי: "אני קורא לצעירים הערבים והיהודים לסרב פקודה ולא לשרת בצבא הכיבוש (היהודי). צריך לעשות הכול כדי להפיל את הממשלה ואל תאיימו עלינו עם האלטרנטיבה. הצבענו לכמה אנשים שהרגו פלסטינים רק כדי להחליף את נתניהו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=747248&forum=scoops1

חוק העונשין הישראלי:

הסתה להשתמטות  [ד/19]

109. (א) מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזוין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו – מאסר חמש שנים.

(תיקון מס' 125) תשע"ו-2016

          (ב) מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזוין לערוק משירותו או מפעולה צבאית, או סייע לו בעריקה, דינו – מאסר שבע שנים; לעניין זה, "משרת בכוח מזוין" – לרבות מי שמשרת לאחר שהתנדב לצבא הגנה לישראל לפי הוראות סעיף 17 לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986.

          (ג) מי שנתן לאדם החייב בשירות כאמור בסעיף קטן (א) מקלט או סייע להחביאו, כשהיה לו יסוד להניח שהוא עריק, דינו – מאסר שלוש שנים.

          (ד) מי שעבר עבירה לפי סעיף זה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר חמש-עשרה שנים.

          (ה) בסעיף זה, "עריקה" – העדר מן השירות בכוח מזויין מתוך כוונה שלא לחזור.

הסתה לאי ציות  [ד/20]

110. מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזוין לאי ציות לפקודה חוקית, דינו – מאסר שנה; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר חמש שנים; נעברה העבירה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר שבע שנים.

https://www.nevo.co.il/law_html/law01/073_002.htm#Seif121

ההסתה של איימן עאדל עודה לצעירים שלא לשרת בצה"ל הינה רק דוגמה אחת להפרת החוק הישראלי על ידיו, הפרות שכבר לפני שנים היו אמורות למנוע ממנו לשמש חבר כנסת, אבל מערכת המשפט הישראלי כל כך רקובה עד שפעם אחר פעם היא מחלצת את עודה וחבריו מידי החוק.

[אהוד: מה הפלא? המערכת עסוקה במשפטי נתניהו].

עשה פלוץ

במלחמת העולם הראשונה בחזית המערב ישב יהודי בחפירה בקו החזית, ופתאום קפץ וצעק: "התקפת גזים!" – ובאמת היתה. שאלו אותו: "איך בדיוק, דווקא אתה היהודי, ידעת שתהיה התקפת גזים?" – "זה פשוט," הוא ענה, "קיבלתי טלגרמה שכתוב בה: 'קטאסטרוף,' – ואני רגיל לקרוא מימין, לכן קראתי: 'פורצאטאק'..."

מסתבר שגם האיראנים קוראים עברית באותיות לועזיות.

האיראנים פירסמו כי חיסלו "מפקד יחידת חיסולים ציוני בשם אילאכ רון," ובחור בעל חוש הומור העיר להם ששמו האמיתי של "המפקד הציוני" הוא Asa Flots או בעברית "עשה פלוץ."

מסתבר שזה תפס ושמו של איש המוסד שלכאורה חוסל, "עשה פלוץ", פורסם בכל כלי התקשורת של "ציר ההתנגדות" האיראני.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=747437&forum=scoops1

אני חושד שהישראלי בעל חוש ההומור ממציא השם הוא הסופר אהוד בן עזר שהיה עד בזמנו לפלוץ אדיר של בן גוריון, ומכאן ההשראה.

[אהוד: הפעם, לא אני!]

החמאס מעוּדד מדברי בנט ומעוֹדד את הטרור

ד"ר פאיז אבו שמאלה, איש אקדמיה, סופר ואסיר ביטחוני לשעבר, שואב עידוד מהמסר הפסימי למדינת ישראל המבוטאת באיגרתו של נפתלי בנט לציבור הציוני אשר פורסמה ערב חג השבועות. במאמר דעה בעיתון הרשמי של תנועת חמאס "פלסטין" – הנושא את הכותרת "הישראלים וסופו של חלום המדינה" מציין אבו שמאלה, כי "הישראלים אינם מפסיקים לדבר על קץ מדינתם. אמרו זאת ראשי מנגנוני הביטחון לשעבר, סופרים, הוגי דיעות והיסטוריונים, וגם גנרלים בצבא הביעו את חששם שגורלה של המדינה יהיה אבדון."

אבו שמאלה הזכיר, כי בשיחה ל"ידיעות אחרונות" לפני מספר שנים הביעו שישה ראשי מוסד לשעבר ביטאו את חששם לעתידה של ישראל בעשור השמיני לקיומה. עוד ציין אבו שמאלה, כי ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק אמר דברים דומים וגם ראש הממשלה הנוכחי באיגרתו ערב חג השבועות קישר בין חורבן המדינה היהודית בעבר לבין הסכנות האורבות היום. בהקשר זה ציטט אבו שמאלה מדברי רה"מ בנט באיגרתו: "פעם הראשונה היא התקיימה 80 שנים ואז התפצלה לשניים בגלל סכסוך פנימי. בפעם השנייה היא התקיימה כ-77 שנים ואז איבדה את ריבונותה לרומאים בגלל סכסוך פנימי. מדינת ישראל היא ההזדמנות השלישית." בנט הוסיף: "כעת המדינה בשנתה ה-75. כולנו עומדים למבחן האם נשכיל לצלוח את העשור השמיני כמדינה ריבונית ומאוחדת, או שניכשל שוב בגלל סכסוכים פנימיים." אבו שמאלה ציין, כי הפחד לקיומה של המדינה אצל מנהיגיה מתקיים ומתחזק למרות כל ההישגים המדיניים, הכלכליים והביטחוניים, וזאת משום שהם מודעים לאיומים, ובהם האיום הדמוגרפי, הטילים ברצועת עזה ובלבנון והיכולת הגרעינית האיראנית. אשר על כן, קורא אבו שמאלה לעם הפלסטיני להסלים את פעולות המאבק כדי לחזק את הפחד אצל הישראלים בנוגע לעצם קיומה של מדינתם.

https://rotter.net/forum/scoops1/746796.shtml

הנה שנה לממשלת בנט-לפיד עבאס, תוצאתה היא עידוד הטרור החמאסי מאיגרתו של נפתלי בנט. "העיקר הליבתי" בשבילו, הרי אינה המדינה, אלא רק הוא עצמו.

הכשרות החדשה של "התנועה האיסלמית"-חמאס-רע"ם

החסידים השוטים והמשתטים של "ממשלת השינוי והריפוי" תלו בעבר את תמיכתם בממשלה הנשענת על מפלגת "האחים המוסלמים"-החמאס-רע"ם בכך שמיליקובסקי-נתניהו תמך בהם, (בנימוק "אבל גם ביבי"). עתה הם מנהלים מערכת כשרות חדשה לרע"ם והפעם אפילו גלאט כשר. מעתה הם לא אומרים רע"ם, אלא מנצור עבאס, מהסיבה הפשוטה שהוא, בניגוד לחברי מפלגתו, נזהר בלשונו ואינו תומך בטרור במילים ברורות. הניסיון הפתטי שלהם להראות שרע"ם אינה מעוניינת בצד הפוליטי, אלא רק בצד האזרחי של ערביי הארץ, קרס לעיניהם, אבל מחלת הנפש – ה"ביביפוביה" – מונעת מהם להכיר במציאות שרע"ם-"האחים המוסלמים"-החמאס, קיצונית יותר מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), בטענה של הביביפובים שרע"ם בניגוד לתנועה האיסלמית הצפונית אינה חלק מ"האחים המוסלמים", הם כמובן משקרים מרצון רק לעצמם.

הנה המכתב ששלחתי למנצור עבאס. (גיליון 1709. משום מה אינו באינטרנט)

mabas@knesset.gov.il

סגן יו"ר הכנסת, ח"כ מנצור עבאס, שלום רב.

       28.12.21

ברכות על הכרזתך כי "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית, זאת החלטתו של העם היהודי שהוא מקים מדינה יהודית נקודה. וכך תישאר."

https://www.youtube.com/watch?v=TNcFIFzh9c4

מכיוון שעמיתיך במפלגתך רע"ם טוענים כי אינך סותר את מטרות התנועה כי כוונתך רק להכרה בעובדת קיום מדינת ישראל ולא בזכות קיומה, כלומר שמטרת מפלגתך היא חיסולה כמדינה יהודית והפיכתה לחליפות מוסלמית, נודה לך אם תבהיר לציבור הישראלי את דבריך.

בהינתן שמפלגתך רע"ם היא חלק מהתנועה האיסלמית "האחים המוסלמים" מייסודו של חסן אל בנא, הנה דבריו המופיעים באמנת החמאס, (גם היא תנועת בת של "האחים המוסלמים)":

"ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא (מייסד האחים המוסלמים), רחמי אללה עליו.

תנועת ההתנגדות האסלאמית היא אפוא חולייה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש [ג'יהאד] בעימות עם הפלישה הציונית. [התנועה] קשורה בקשר אמיץ להופעת החלל הקדוש [שהיד] עז אלדין אלקסאם ואחיו לוחמי הג'האד [מג'אהדין] מ[קרב] אנשי האחים המוסלמים בשנת 1936. משם היא קשורה קשר הדוק לחולייה נוספת הכוללת מלחמת קודש [ג'יהאד] של הפלסטינים, וכן למאמצים ולמלחמת הקודש [ג'יהאד] של האחים המוסלמים במלחמת 1948 ולפעולות הג'יהאד של האחים המוסלמים בשנת 1968 ולאחריה.

למרות שהחוליות רחוקות זו מזו [מבחינת פערי הזמן שביניהן], ולמרות שהמכשולים שהערימו הנוהים אחר הציונות בפני לוחמי מלחמת הקודש [מג'אהדין] עצרו את המשך הג'יהאד, [חרף זאת] תנועת ההתנגדות האסלאמית נושאת עיניה להגשים את הבטחת אללה, ככל שיארך הדבר, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו.'" ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם). (אמנת החמאס תקציר: 18.8.88)

לאור הדברים, האם אתה מנצור עבאס מתנתק מדבריו של מייסד תנועתך חסן אל בנא?

האם אתה מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, ומכיר בישראל כמדינה יהודית לעד?

האם אתה מנצור עבאס רואה בדברי מוחמד (המובאים בפי חסן אל בנא) לפיהם יש לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה, גזענות ולא מופת מוסרי?

למען כל הציבור הישראלי נודה לך על תשובה ברורה ונוקבת.

נעמן כהן

למותר לציין שמנצור עבאס לא ענה לשאלתי. "שתיקא כהודאה דמיא."

אבל נציג רע"מ בכנסת לשעבר, טאלב א-סאנע הסביר ברורות: "במקור – חמאס ומנסור עבאס הם אותו דבר, עבאס משחק את המשחק הפוליטי."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=747415&forum=scoops1

"ישות תיאולוגית וגזענית":

מסמכים מסווגים מגלים

עד כמה התנגדו בוושינגטון להקמת מדינת ישראל

מחקר מקיף שערך ההיסטוריון ג'פרי הרף, שמתבסס על מאות מזכרים, גלויות, הערכות מצב, פרוטוקולים סודיים ותכתובות אישיות, חושף עד כמה עמוקה היתה התנגדות הממשל האמריקאי להקמת מדינת היהודים.

"אם היהודים היו מחכים לארצות הברית או לאו"ם הם כבר מזמן היו נכחדים," כך הטיח ראש הממשלה דוד בן-גוריון בשגריר האמריקאי ג'יימס מקדונלד בפגישה שנערכה ביניהם בסוף חודש מאי 1948, כשבועיים לאחר הכרזת העצמאות ההיסטורית.

"בספרו החדש Israel's Moment חוזר ג'פרי הרף, פרופסור בכיר במחלקת להיסטוריה של אוניברסיטת מרילנד, אל המסמכים והתעודות מאותה התקופה, ומראה שההתנגדות בממשל האמריקאי להקמת מדינת ישראל היתה עמוקה יותר משנוטים לחשוב, ולא רק מאינטרסים של תמיכה בנפט הערבי, ובראיית הקומוניסטים והשפעתם על המדינה היהודית, כסכנה לאמריקה.

"מאחורי אמברגו הנשק שהטילה אז ארה"ב על המדינה הצעירה, עמדה התנגדות עמוקה בממשל האמריקאי למפעל הציוני כולו, לעיתים אף כזו שנגועה באנטישמיות. מאות מזכרים, גלויות, הערכות מצב פרוטוקולים סודיים של ישיבות ותכתובות אישיות שמשקפות עמדה מתנגדת בחריפות לכל מה שיכול היה לקדם את הקמת המדינה היהודית.

"הדוגמה המובהקת היא האיגרת ששלח וויליאם אדי, עוזר מיוחד למזכיר המדינה ג'ורג' מרשל, שבועיים לאחר פרסום המלצות האו"ם שכללו את סיום המנדט וחלוקת הארץ לשתי מדינות. באיגרת ביקש אדי להביע את עמדתו בנוגע לשאלה 'אם צריכה לקום ישות תיאולוגית, גזענית (Racial) ציונית.' כבר ניסוח השאלה מבליט את ההסתייגות החריפה, ובהמשך כותב אדי כי אימוץ מסקנות ועדת האו"ם יעמוד בסתירה למודל האמריקאי של מדינה 'לא דתית, דמוקרטית, ללא דעות קדומות בנוגע לגזע ולאמונה דתית.' תמיכה בתוכנית החלוקה של האו"ם, כותב אדי בהמשך, כמוה כתמיכה במה שהוא מתאר כ'ישות עצמאית תיאוקרטית שמייצגת חזרה לתקופות חשוכות.'

"לוי הנדרסון, ראש אגף המזרח הקרוב ואפריקה במחלקת המדינה האמריקאית, ניסח מזכר ובו כתב כי מחובתו לנסות להסביר 'מדוע הרוב המוחלט של אמריקאים לא יהודים שמכירים מקרוב את המצב במזרח התיכון, מאמינים שזה יהיה בניגוד לאינטרס הלאומי של ארצות הברית לתמוך בכל תוכנית חלוקה שתקדם הקמה של מדינה יהודית בפלסטין. תמיכה בהקמת מדינת ישראל,' כתב הנדרסון, 'כמוה כהכרה בזכות הקיום של "מדינת גזע תיאולוגית המפלה אנשים על בסיס של דת מוצא.' מדינה כזו תעמוד, לפי אותו מסמך, בניגוד לערכיה של ארצות הברית, מדינה שמתייחסת לכל אזרחיה באופן שווה ו'ללא כל קשר לשאלת הגזע או הדת שלהם.'

"'מבחינתו של מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל, הדבר החשוב ביותר באותה תקופה היה לבלום את התפשטות הסובייטים,' אומר הרף. 'מבחינתו הדרך לעשות זאת היתה באמצעות חיזוק הברית עם בריטניה. היהודים היו, אפוא, סוג של מטרד. אפשר לראות את זה בדברים שהוא אמר למשה שרת באביב של 1948, כשניסה להפציר בו לא להכריז על הקמת מדינה: 'אם אתם עושים את זה ויש מלחמה אל תרוצו אלינו אחר כך בבקשה לעזרה.'

"'בעיניי,' אומר הרף, 'זה דבר מדהים לומר כמה שנים בלבד לאחר השואה.'

"ג'ורג' קנאן, אחד מבכירי שירות החוץ האמריקאי באותה תקופה וראש האגף לתכנון מדיניות במשרד החוץ. לקח את הרעיונות של אדי ושל הנדרסון והכניס אותם לקונסנזוס. הוא טען בנוסף כי 'תמיכת יהודי ארצות הברית בפרויקט הציוני תגביר את ביטויי האנטישמיות בארצות הברית.'

"האדישות של האמריקאים לגורלו של המפעל הציוני ושל מאות אלפי יהודים מפתיעה במיוחד, כפי שכותב הרף בספרו, לאור הסמיכות הגדולה לאירועי מלחמת העולם השנייה. 'העובדה שהדברים הללו לא השפיעו על ארצות הברית, מפתיעה במיוחד לאור העובדה שמזכיר המדינה, ג'ורג' מרשל, היה מפקד הצבא האמריקאי בזמן המלחמה ואילו ג'ורג' קנאן שירת אז כשגריר ארצות הברית במוסקבה,' כותב הרף בספרו. 'אף-על-פי שכל ראשי הצבא ומשרד ההגנה באותן שנים שירתו בצבא בזמן מלחמת העולם השנייה, היתה לכך השפעה מזערית על עמדתם לגבי הפרויקט הציוני.'

"כשפרופ' הרף מתבקש להסביר את ההתנערות האמריקאית מכל מה שהדיף כמו ריח של צדק היסטורי, של תיקון עוולה מוסרית, הוא משיב כי מבחינתם של מרשל, קנאן ואחרים, מחנות ההשמדה ותאי הגזים כלל לא היו אז חלק ממערך השיקולים הלאומי. 'כל היחס האמריקאי למלחמת העולם השנייה מתחיל עם המתקפה על פרל הארבור ומסתיים עם הפלישה לנורמנדי,' מסביר הרף. 'שואת העם היהודי לא שקעה עדיין באותן שנים בזיכרון האמריקאי. צריך לזכור שבמחלקת המדינה ובפנטגון לא רצו להצטרף למלחמת העולם השנייה כדי להגן על היהודים, כי הם חששו שהדבר יעורר התנגדות בארצות הברית. ההתנגדות לפרויקט הציוני ולמדינת ישראל היה המשכה הישיר של אותה מדיניות בזמן המלחמה.'

"ממדי השואה לא הטרידו אותם, הם היו גאים בניצחון במלחמה, בכך שארצות הברית עשתה כל מה שהיא יכולה כדי לגבור על הנאצים.

"מתי הפכה ישראל מבעיה אסטרטגית לנכס אסטרטגי? 'במלחמת ששת הימים ישראל הוכיחה בפעם הראשונה שהיא לא מדינה חלשה שהולכת ליפול כנטל על ארצות הברית,' אומר הרף. 'שלוש שנים לאחר מכן, בספטמבר השחור, אנחנו כבר רואים דיאלוג אסטרטגי שמתקיים בין שתי המדינות בנוגע למשבר בירדן. גם במלחמת יום הכיפורים הפגינה ישראל יכולת הישרדות מרשימה ובסופה היא אף מנצחת במלחמה, בין השאר הודות לסיוע הצבאי מסיבי מצדה של ארצות הברית.

"'אחד הדברים המדהימים מבחינתי היה לגלות עד כמה שואת העם היהודי לא השפיעה כלל על הממשל האמריקאי,' אומר הרף. 'במקום לגלות הבנה להגירת היהודים לישראל, הם חיברו עוד ועוד דוחות חשדניים בנוגע לזיקה שבין הממשל הקומוניסטי לפליטים היהודים.'

"ועדיין, כפי שהוא מדגיש, גם באותן שנים של אחרי המלחמה נאלצה ישראל להילחם בכוח עבור כל אספקת נשק אמריקאי, עד עלייתו של רונלד רייגן ב-1980, אז מתחיל מה שהוא מכנה 'מיסוד הקשר בין שתי המדינות.'

"הביקור הרשמי הראשון של ראש ממשלה ישראלי בארצות הברית היה ב-1964, כשהנשיא ג'ונסון הזמין לבית הלבן את לוי אשכול.

"לדברי הרף, ההתנגדות העזה של הבכירים האמריקאים להקמתה של מדינת ישראל מלמדת על גדולתו של הנשיא טרומן: 'הוא היה היחיד בצמרת הממשל שהיה גם פרו-ציוני וגם איש של המלחמה הקרה. האחרים התחלקו בין אלה שתמכו בהקמת מדינת ישראל לבין אלה שתמכו במדיניות הבלימה של ברית המועצות. מהבחינה הזאת הוא פעל נגד כל הממסד הביטחוני כשהוא טען שאתה יכול גם לתמוך בציונות וגם להילחם במלחמה הקרה ולבלום את הקומוניזם,"

(צח יוקד, "יישות תיאולוגית גזענית – עד כמה התנגדו בוושינגטון להקמת ישראל", "אל-ארצ', 9.6.22)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-06-09/ty-article-magazine/.premium/00000181-44a4-df72-a5cb-c6ff76d00000

בימים אלו כשבקרב הדמוקרטים, מפלגתו של טרומן, עולים מחדש קבוצות גזעניות השוללות בגלוי את זכותה של ישראל להתקיים ותומכים בהפיכת מדינת היהודים למדינה ערבית-מוסלמית גזענית, מפני שאינם מכירים בזכותו של העם היהודי לריבונות – כדאי להיזכר באותם גורמים אמריקאים אז שטענו את אותם טיעונים. והחשוב ביותר הוא לדעת שארה"ב תתמוך בנו רק אם נהיה חזקים. במידה ונהיה חלשים היא תזרוק את כולנו מתחת לגלגלי האוטובוס.

האם תיתכן ספרות ישראלית באנגלית באמריקה?

פאבל שאול פרידלנדר, יליד פראג (1932) ברח עם הוריו לצרפת ב-1939 עם תחילת השמדת יהודי צרפת, הוא הושם במנזר צרפתי על ידי הוריו, קודם שנשלחו למחנות השמדה. גדל כקתולי, והוכשר לכמורה. לאחר המלחמה החל בהדרגה לחזור ליהדותו. ברצותו להצטרף לכוח המגן של היישוב, הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1948 על סיפונה של האוניה "אלטלנה".

פרידלנדר הוא היסטוריון, מומחה לחקר ההיסטוריה של השואה. חתן פרס ישראל לשנת 1983.

(ממליץ לכולם לקרא את ספרו המרתק, "גרמניה הנאצית והיהודים – שנות ההשמדה 1939-1945")

https://www.am-oved.co.il/%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%93%D7%94-19451939

בנו הוא פרופסור אלי פרידלנדר, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב לשעבר.

נכדו עומר פרידלנדר ירד לאמריקה.

עומר פרידלנדר, בן ה-27, הסופר האמריקאי ממוצא ישראלי, מעיד כי בעייתו כסופר היתה "איך מסבירים לאמריקאי מאלבמה, וירג'יניה, אוהיו, או אפילו יהודי מניו-יורק, מה זה בדיוק אלטע זאכן? זאת היתה באמת החלטה לא פשוטה שדיברתי עליה לא מעט עם העורכת של הספר  The man who sold air in the holy land שיצא בהוצאת פינגווין רנדום האוס."

בספר 11 סיפורים שעוצרים בכל התחנות המרכזיות של החברה הישראלית המודרנית, נוגעים בעצבים הכי חשופים שיכולים להיות. מאותו אלטע זאכן יהודי צעיר בצפת, דרך סיפורי מחסומים בגדה המערבית, משפחה של מגדלי תפוזים ביפו, יום השואה בבית ספר יסודי ואבא שיוצא למבצע בעזה וחוזר אדם אחר. "האיש שמכר אוויר בעיר הקודש."

כיאה לנכד של היסטוריון שואה, גם הוא עוסק בשואה. באחד הסיפורים שלו "הניצול הספרדי", שני תלמידי בית ספר יסודי ממוצא ספרדי מתקנאים בחבריהם האשכנזים עם סיפורי השואה המשפחתיים שהם חולקים עם התלמידים בכל יום השואה. "אחי זוהר ואני היינו ספרדים. ההורים שלנו באו ממצרים ומלוב, ההורים שלהם באו מסוריה וממרוקו ואיפשהו בדרך המשפחה שלנו גורשה מספרד. הלוואי והיו לנו סיפורי שואה במשפחה שיכולנו להתגאות בהם, אבל לא היו לנו, אז תמיד חיפשנו ניצולים שנוכל לאמץ." מה שמוביל אותם, שבוע לפני יום השואה, לאמץ את יהודה, ניצול שואה מבוגר שמסתובב מבולבל בחנות סופרזול מקומית. "החלטנו לקחת אותו לבית שלנו ולשכנע אותו להעמיד פנים שהוא סבא שלנו בטקס יום השואה בבית הספר," הוא כותב בספר מפי האחים. אלא שיהודה, למרבה אכזבתם, לא קורץ מהחומרים שהם התרגלו לראות בסרטים. בסופו של דבר התוכנית משתבשת אחרי שיהודה, למרות ההפצרות והחזרות, מקבל רגליים קרות, ועוזב את הכיתה רגע לפני שמגיע תורו לחלוק את הסיפור שהאחים תפרו לו. אם זה לא מספיק אז הוא גם מחליט לאמץ לעצמו מוצא חדש –  "הוא היה אשכנזי ביום וספרדי בלילה."

 כמובן שכסופר אמריקאי הרוצה למכור ספרים באמריקה פרידלנדר אינו יכול שלא ללכת בעקבות העוינות לישראל באקדמיה האמריקאית, וכדי לשאת חן בעיני שונאי ישראל, לומר ש"השואה" מנוצלת (בישראל) בצורה מאד צינית. "אין ספק שהפוליטיקאים הישראלים עושים בזיכרון השואה שימוש מניפולטיבי. ברגע שלוקחים פחד קיומי ומלבישים עליו טראומות מהעבר זה משפיע על אנשים וגורם להם רק לפחד עוד יותר. גם בבית ספר זה הפך לסוג של סטטוס, למי יש קרוב שהוא ניצול שואה.

"גדלתי לתוך מציאות שלא היתה בה שום תקווה," אומר פרידלנדר, "כשהתחושה היא של מציאות שנעה במעגלים, שדברים רק הולכים ומידרדרים, שהכול נהיה יותר קיצוני ויותר משיחי בארץ. כל השפה של הפוליטיקאים זאת מכבסת מילים של הסכסוך שרק יוצרת ניכור ותחושה שזה המצב וככה זה גם יישאר."

(צח יוקד, "המצרך הלוהט של הרגע בעולם הוא החוויה הישראלית", "אל-ארצ', 6.6.22)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2022-06-06/ty-article-magazine/.premium/00000181-382b-dc60-a7cb-7d2b9e120000

השאלה העולה היא האם בכלל יש קיום לספרות ישראלית באנגלית באמריקה? האם יש לזה המשך, או שעומר פרידלנדר יתבולל באמריקה כפי שסבו פאבל פרידלנדר התבולל בזמנו באוכלוסייה הגרמנית בפראג לפני השואה, וממילא לא תהיה יותר ספרות ישראלית באנגלית באמריקה.

מי סיכל את תוכנית אלון-רבין-טראמפ?

שגריר ארה"ב לשעבר דיוויד פרידמן, חושף בספרו כיצד ליברמן ובנט חברו לגנץ בתקיעת מקלות בגלגלי 'תוכנית המאה', (שהוא הפתרון המדיני היחידי האפשרי-תוכנית אלון-רבין-טראמפ) בניסיון למנוע מנתניהו הישג אלקטוראלי.

חודש מרץ 2019. במקביל להכנת 'תוכנית המאה' על ידי יועציו הקרובים של טראמפ, שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן הצליח לשכנע את הנשיא להכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. פרידמן ראה בכך הכנה להצגת חזון השלום המלא בקיץ המתקרב, אך המכשול היחידי היו הבחירות שהיו אמורות להיערך בעוד מספר שבועות. התקווה בממשל טראמפ היתה שנתניהו ימשיך לכהן וממשלת ימין בראשותו תוכל לבצע את התוכנית. כשנה קודם לכן השגרירות האמריקנית עברה לירושלים, וידיד ישראל מייק פומפאו מונה למזכיר המדינה. יועציו הקרובים של טראמפ החלו לראות הזדמנות לרתום את מדינות ערב למהלך מדיני משמעותי, תוך סיוע כלכלי לפלסטינים. בבוקר לאחר שאזרחי ישראל הלכו לקלפיות, הם ראו כיצד התקווה מתגשמת עם 65 מנדטים צפויים לגוש הימין. אלא שאז דברים החלו להשתבש. עריקתו של אביגדור ליברמן מהגוש העצימה את חוסר היציבות הפוליטי ועיכבה את פרסום תוכנית השלום. בעוד ישראל נקלעת לסחרור פוליטי ומערכות בחירות עוקבות, ניסה פרידמן לנצל את הזמן. ביוני 2019 התכנסה בבחריין ועידה כלכלית בו דובר על השקעות בשטחי יו"ש במסגרת 'תוכנית המאה'. זו היתה סוכריה לפלסטינים, אותה הם אמנם דחו, אבל המהלך סיפק אליבי למדינות ערב המתונות לתמוך בהמשך בתוכנית.

בנובמבר 2019 הצליח פרידמן לשכנע את פומפאו לבטל את הגדרת ההתיישבות ביו"ש כבלתי-חוקית. זה היה צעד לא-פשוט מבחינה משפטית אך פרידמן כופף את הממסד של מחלקת המדינה בשילוב עם עבודת שכנוע של נתניהו מול ידידי ישראל בקונגרס, ולמרות התנגדות השמאל בישראל וידידיהם בארה"ב (J-Street ואחרים).

בינואר 2020 הגיעו האמריקנים למסקנה שאם התוכנית המלאה לא תוצג כעת, קמפיין הבחירות המתקרב לנשיאות בסוף אותה שנה יגרום למסמוס ההזדמנות. התוכנית היתה מוכנה וכללה הישגים מרשימים עבור ישראל, בין היתר החלת ריבונות ובנייה ללא הגבלה בכ-30% משטח יו"ש, כולל בקעת הירדן ושטח השיפוט של ההתנחלויות.

במידה שהפלסטינים לא היו מקבלים את התנאים המקדמיים להכרה במדינה, היתה ניתנת האפשרות להחיל ריבונות גם ביתר שטחי C נוספים – שלושים אחוז. ה"מדינה" הפלסטינית בסיום המשא ומתן היתה אמורה להיות בעצם אוטונומיה: מפורזת, בשליטה ביטחונית ישראלית, ללא בריתות עם גורמים עוינים וכאשר ישראל שולטת בגבולותיה.

בנימין גנץ מסכל, יאיר למפל-לפיד מתנגד:

מכיוון שבחירות נוספות בישראל במרץ 2020 עמדו מעבר לפינה, פרידמן רצה לוודא שהתוכנית תצא לדרך גם אם בנימין גנץ ייבחר, ובכל מקרה לממשל היה חשוב שגם האופוזיציה תשתף פעולה. ב-23 בינואר ביקר סגן הנשיא מייק פנס בירושלים, ובמסיבת עיתונאים אמר בתמימות שנתניהו המליץ שגנץ יוזמן גם הוא לטקס. גנץ נעלב שהוא מוזמן מטעם נתניהו ולא על ידי טראמפ, למרות שבעבר הסכים בשיחות עם פרידמן לתוכנית, כעת סירב לשתף פעולה. הפתרון היה להזמין אותו יום לפני הטקס לפגישה אישית עם טראמפ. נתניהו לא אהב את הרעיון אבל התרצה לאחר שכנוע מצד פרידמן.

ב-27 בינואר גנץ נפגש עם טראמפ לפגישה שהוגדרה כטובה. גנץ אמר לטראמפ שהוא מקבל את התוכנית אך זרק את הפצצה: הוא ביקש מהנשיא לא לאפשר לנתניהו להחיל את הריבונות לפני הבחירות. הסיבה כמובן היתה למנוע מנתניהו רווח פוליטי מהחלת הריבונות, ולצורך כך היה גנץ מוכן לפגוע במתיישבי יש"ע ובמדינת ישראל. "ישראל לפני הכול," היא סיסמא יפה אך במציאות היא הושמה בצד למען רווח פוליטי צר.

ביום למחרת התקיים הטקס החגיגי בבית הלבן. פרידמן ונתניהו נלחמו להכריז מיידית על ריבונות בבקעת הירדן, אזור שלא דרש מיפוי מפורט כפי שנדרש ביתר יו"ש. אלא שקושנר, במצוות טראמפ, לא היה מוכן לשמוע. פרידמן ראה את הצדק בשני הצדדים וניסה לתווך אך לחץ הבחירות המתקרבות בישראל סיבך את התמונה. הפתרון נמצא בהקמת ועדת המיפוי בנוהל מהיר, ופרידמן אף התנדב לעמוד בראשה ולהאיץ את התהליך. נתניהו הרגיש נפגע, ובצדק, לדעת פרידמן. הוא לא הונה את הציבור הישראלי. היתה כאן אי-הבנה, ובקשתו של גנץ מטראמפ לעכב את הריבונות כנראה חיסלה את הסיכוי שעוד נותר.

מאמצי החבלה של גנץ לא הסתיימו כאן. ממשלת האחדות הוקמה ב-17 במאי, ובמהלך השיחות גנץ דרש וטו על החלת הריבונות. פרידמן ניסה להוריד אותו מהדרישה ולבסוף הוחלט, בעקבות הלחץ של גנץ, שריבונות לא תוכרז לפני ה-1 ביולי. לאחר הקמת הממשלה פרידמן ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את גנץ להסכים להחלת ריבונות בשלבים אך לטענת השגריר, גנץ מנע את הריבונות כדי למנוע מנתניהו את הרווח האלקטוראלי.

באחת השיחות פרידמן אמר לגנץ ולאשכנזי: "באיזה אחוז מהשטח אתם מוכנים שתוחל ריבונות בשלב הראשון?" תגובתו של גנץ היתה: "אני אתן לך תשובה כאשר אקבל מנתניהו ערבויות שהוא יקיים את העסקה בינינו (הסכם הרוטציה)." שוב, פוליטיקה לפני הכול.

ייתכן מאוד כי גנץ הושפע גם מהתבטאויותיו של שותפו לשעבר, יאיר למפל-לפיד, שנלחם על אותו אלקטורט. באותו הזמן ממש לפיד הכריז בגלוי, עם חזרתו לתפקידי יו"ר האופוזיציה, כי יתנגד להחלת הריבונות ביהודה ושומרון. הוא האשים את נתניהו בכך שהוא עוסק רבות בענייני הריבונות כ"הסחת דעת". התנגדות האופוזיציה הגיעה גם לנשיא טראמפ וציננה את התלהבותו.

זיכרו זאת כאשר לפיד, כדרכו בקודש, ינסה בקרוב להצטייר כמגינם של מתיישבי יו"ש, ויתקוף את נתניהו שלא סיפק להם את הריבונות.

בין כל האירועים הפוליטיים הבלתי-פוסקים, נדהם פרידמן לגלות כי שני ראשי מועצות מיו"ש, יוסי דגן ודוד אלחייני, טוענים בתקיפות נגד התוכנית פורצת-הדרך עליה עמל כה קשה, וטענו כי תיצור מדינת טרור פלסטינית. ההדלפות לעיתונות היו מלאות שקרים ועיוותים. בפועל כאמור, שום מדינה פלסטינית לא היתה מוקמת לפני שהפלסטינים היו מקבלים ומבצעים שורת תנאים מחמירים, וגם אז היו מקבלים לא יותר מאוטונומיה.

חלק מראשי יו"ש אף הרחיקו לכת ופנו לבסיס הכוח של הנשיא טראמפ בקרב הנוצרים האוונגליסטים, על מנת שיפנו לנשיא ויודיעו על התנגדותם. כאשר פרידמן פנה לדבר עם ראשי ציבור ביש"ע הוא נדהם לגלות כי שניים מהם, שכלל לא ידעו אנגלית, הודו בפניו שאפילו לא קראו את התוכנית ואין להם תרגום שלה. פרידמן התפוצץ: "אתם מדליפים לתקשורת שקרים בוטים על התוכנית, מטעים את הציבור, מפזרים האשמות ארסיות על הידיד הטוב ביותר שהיה לכם בבית הלבן, ומעולם לא קראתם את התוכנית?!? מה לעזאזל נסגר אתכם?!?"

פרידמן מסכם בספרו כי ההאשמות הלא-מוצדקות שנשמעו מצד חלקים בימין הישראלי והפנייה לבסיס האוונגליסטי זרעו מבוכה בבית הלבן, דבר שדווח לו על ידי ראש הסגל של טראמפ מייק מדוז. הדבר עיכב את מימוש התוכנית, במצב שבו ממילא היתה תשומת לב פחותה למזרח התיכון עקב התפשטות מגפת הקורונה.

אשמתו של ליברמן בסיכול הריבונות הולכת כאמור הרחק אחורה, לבחירות אפריל 2019, לאחריהן סירב להצטרף לממשלת ימין בתירוץ של סירוב לשבת עם החרדים. פרידמן מספר כיצד הגיע בעצמו לליברמן לנסות לשכנע אותו. הוא הסביר לו שארה"ב עומדת לפרסם את החזון לשלום, חזון שמתאים מאוד לדעותיו, אך לצורך כך נדרשת ממשלה יציבה. לליברמן לא היה אכפת. הוא רצה רק לסלק את נתניהו. במבטא רוסי כבד הוא אמר לשגריר שזו "משימה בלתי אפשרית" –Mission Impossible . פרידמן מסכם כי הנטייה של ליברמן נגד נתניהו הכשילה את הצגת התוכנית כבר אז, בקיץ 2019, כאשר היה עוד זמן רב למימושה.

גם התגובות מצד שאר הפוליטיקאים "מימין לימין" איכזבו. שר הביטחון נפתלי בנט הגדיר את 'תוכנית המאה' כ"אסון". רק כאשר פרידמן שוחח איתו הוא הסכים למתן את תגובותיו, אך ממילא חדל במהרה להתעניין בתוכנית ובריבונות והפך להיות מומחה למגפות. גם שותפתו איילת בן-שאול-שקד נהגה באיוולת פוליטית בכך שהצהירה שהיא מוכנה לקבל רק את החלק מהתוכנית שאהבה – הריבונות. את גדעון משה זריצ'נסקי-סער פרידמן לא טורח להזכיר בספרו אבל זכורות גם אמירות מפיו מאותה עת בסגנון של "לא ניתן לקבל את התוכנית כמו שהיא." וליברמן? האיש שאולי יותר מכול פגע בריבונות, בהפוך על הפוך העז להאשים את נתניהו כי "הריבונות לא מעניינת אותו וכל מה שמעניין אותו זו החסינות."

הממשל האמריקני לא היה מוכן לאצבע בעין שקיבל מהימין הטהרני בישראל. סער, שקד ובנט דיברו גבוהה גבוהה על החלת ריבונות אך לא הבינו כי טראמפ לא נותן לישראל שטר פתוח. הנשיא היה מוכן להחלת ריבונות רק במסגרת עסקת חבילה שבה ישראל תקבל גם את יתר רכיבי התוכנית, שבניהול נכון לא היו פוגעים בה כלל. במבט לאחור, ההתנגדות הזו נבעה, יותר מכול, מכך שאותם פוליטיקאים ראו בתוכנית דבר שיעניק לנתניהו הישג משמעותי בדעת הקהל. הם היו מוכנים לפגוע במדינת ישראל ועתידה ובלבד שנתניהו ייבלם והם יוכלו לרשת אותו, מה שלבסוף אכן קרה.

במבט לאחור, לולא כל מכשילי התוכנית, ישראל היתה יכולה להיות היום במצב מדיני אחר לגמרי, עם ריבונות על 30% מיו"ש, כולל בקעת הירדן וכל היישובים, בעוד הפלסטינים היו ממשיכים להתבצר בסרבנותם ולהידחק עוד יותר מהזירה העולמית. ממשלת הימין בראשות נתניהו יחד עם הממשל האוהד ביותר לישראל יצרו תוכנית טובה, אך כפי שדיוויד פרידמן מתאר בפירוט בספרו, זו הוכשלה בידי גורמים חסרי מעוף ומונחי אינטרסים אישיים.

(מושיק קוברסקי, "מי סיכל את הריבונות", מידה, 7.6.22)

https://mida.org.il/2022/06/07/%D7%92%D7%A8%D7%A1%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/?s=09

בנימין גנץ, יאיר למפל-לפיד, נפתלי בנט, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער ייזכרו לדיראון עולם על שמנעו את הפתרון המדיני היחידי האפשרי – מימוש תוכנית אלון-רבין-טראמפ, שמי יודע מתי יתאפשר עוד.

הנה כי כן לא יאומן כיצד מחלת הנפש ה"ביביפוביה" פגעה במוחם של הישראלים ובעתידם.

המימד החמישי – הסתרה

‏מעניין שכלי התקשורת הגדולים בישראל (תומכי ממשלת השינוי והריפוי והמתנגדים לשחיתות) נמנעים מפרסום דבר החקירה הפדראלית המתנהלת בארה״ב באחד הספיחים החשובים והמרתקים ביותר בפרשת המימד החמישי – שבמרכזה בישראל מסובכים שר הביטחון בנימין גנץ, והמפכ״ל לשעבר רונן אלשיך.

מדוע? מצנזרים שוב מידע חשוב העלול לחייב העמקת החקירה בישראל גם נגד גנץ ואלשיך.

https://twitter.com/YoavNews1/status/1535295803446673408?t=4k5-bDjDtdmfL1_wqrFDfQ&s=03)

נקמת השען היהודי

96 שנה לנקמת שלום שמואל שוורצברד, (המכונה גם הנוקם או בעל החלומות "בעל חלוימס") השען, המשורר והסופר היהודי שחיסל את הצורר האוקראיני פטליורה. 

שוורצברד יליד בסרביה (1886) היגר לצרפת והתגייס ללגיון הזרים ונפצע במלחמת העולם הראשונה, וקיבל את עיטור המלחמה. חזר לאוקראינה והשתתף בארגון הגנה ליהודים וחזר לפריס. ב- 25 במאי 1926 הרג הצעיר היהודי בפאריס את סימון פטליורה, מי שהיה ראש ממשלת הרפובליקה העממית של אוקראינה – ונקם בכך את דמם של יותר ממאה אלף היהודים שנטבחו כמה שנים קודם באוקראינה.

כשיצא באותו יום המנהיג האוקראיני הגולה מהמסעדה הפריזאית "שארטייה" ניגש אליו לפתע צעיר בעל בלורית חומה ועיניים כחולות ושאל אותו באוקראינית: "אתה פאן פטליורה?"

כשלא ניתנה תשובה שאל אותו שוב ופטליורה רק ניסה לגרשו במקל ההליכה שלו.

"תגן על עצמך, נבל!" קרא הצעיר שהוציא אקדח, ירה בו חמש יריות וליווה כל יריה בקריאות: "זה בשביל ברדיצ'ב! הרי לך כתגמול על אומן! זה בשביל פרוסקורוב!"

המוני האנשים ברחוב התנפלו על היורה בקריאות "רוצח" וניסו לעשות בו לינץ' ורק המשטרה הצליחה לחלצו לאחר שנפצע פצעים קלים.

על סיבת מעשהו אמר שלום שוורצברד בבית־המשפט: "זה שלש מאות שנה נשפך דמו של העם העברי בארץ ארורה זו ששמה אוקראינה. בשנת 1648 הופיע על הבמה הרוצח בוגדן חמלניצקי והציף את רוסיה בדם יהודי. במשך שש שנים טבח פורע זה, והוא וכנופיותיו, חצי מיליון יהודים, גברים, נשים וטף. מאה ועשרים שנה לאחר מכן שוב חודש גל הרציחות הפראיות על ידי האוקראינים. אך מה שעשו ההיידמאקים בראשותו של פטליורה עולה באכזריותו על כל שאירע קודם לכן. השנים 1918-1920 הן מן האיומות ביותר בתולדות העם העברי. במו עיני ראיתי מעשי אלימות אשר לא ייאמן, כי ישנם יצורי-אנוש בעולם המסוגלים לעשותם. הדמיון החולני ביותר אין בכוחו להמציא עינויים כאלה. תארו לעצמכם, רבותי השופטים, כנופיה פראית מזוינת מתנפלת על תושבי עיירה שקטה השקועה בשנתה. הפורעים מתפרצים אל בתי היהודים, מוציאים את הישנים ממיטותיהם, אונסים את הנשים לעיני בעליהן וטפן, את הנערות לעיני הוריהן ואחיהן, ואחרי כן חונקים או שוחטים את כולם, שודדים את הרכוש, מעלים באש ושורפים את אשר נבצר מהם לקהת והופכים את הישובים לתל-חרבות."

שוורצבארד יוצג על ידי הסנגור היהודי-צרפתי אנרי טורס. המשפט נערך במשך שמונה ימים בפני חבר מושבעים. אחת מעדות ההגנה המרשימות היתה חיה גרינברג, שתיארה את זוועות הפוגרום בפרוסקורוב, שם צעקו הפורעים "תחי אוקראינה!" ו"יחי אבינו פטליורה!"

עם תום עדויות התביעה, שנסתרו על ידי הסנגור תוך עשיית רושם רב על המושבעים באשר למניעי הרצח, החליט הסנגור לוותר על מרבית עדי ההגנה. לאחר דיון של חצי שעה פסקו המושבעים כי שוורצבארד זכאי, אך שילם פיצויים סמליים למשפחת פטליורה.

בזיכרון ההיסטורי היהודי חקוק פטליורה כצורר שחייליו ביצעו פוגרומים ("פרעות פטליורה") שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים (לפחות 50,000 על-פי האומדנים המינימליסטיים), ושלום שוורצבארד זכור כנוקם דמם (ראו למשל הכיתוב בשלט הרחוב על שם שוורצבארד). משה רוזנבלט, הרב הממונה על יהודי אוקראינה, כתב אז בעיתון שבידיו תיעוד והוכחות לגבי מעורבותו של פטליורה בתכנון הטבח וביצועו. הוא נקב במספר 200,000 הרוגים, וטען שהקהילה היהודית כולה, כולל השורדים, נפגעו נפשית וסבלו מהלם בעקבות המראות. אוהדיו של פטליורה, ובפרט לאומנים אוקראינים, הרואים בפטליורה לוחם חופש, מנסים להמעיט מאחריותו לפוגרומים שנערכו בתקופת שלטונו; הם טוענים שפטליורה לא היה אנטישמי, ומביאים כראיה את העובדה שבממשלתו היו שרים יהודים. את הפוגרומים הם מייחסים לאובדן שליטה של פטליורה בצבאו ובהמוני העם האוקראינים. את שוורצבארד הם מתארים כסוכן סובייטי.

שוורצבארד ניסה לעלות לארץ ישראל, אך נתקל בסירוב של שלטונות המנדט. הוא עבד בצרפת כסוכן ביטוח של פניקס, וינה, שהיה לה הסכם עם הקרן הקיימת וחיכה לשעת כושר לעלות לארץ ישראל. ב-1937 נסע לדרום אפריקה, כדי לגייס כספים להוצאת אנציקלופדיה יהודית כללית ביידיש. ב-3 במרץ 1938 (א' באדר תרצ"ח) נפטר בקייפטאון, ונקבר בה. הוא ביקש שעצמותיו יועלו לארץ ישראל, ובסוף 1967 מולאה בקשתו, ארונו הועלה ארצה והוא נטמן בבית העלמין במושב אביחיל בלוויה רבת משתתפים במעמד השר מנחם בגין.

קברו של שוורצבארד נמצא במקום נפרד מהקברים, סמוך לחלקה הצבאית. ליד הקבר יש שלט בעברית ואנגלית המספר על שוורצבארד ועל ההתנקשות בפטליורה.

על שמו של שוורצבארד נקראו רחובות במספר ערים בישראל, ביניהן נתניה, ירושלים, ובאר שבע (שם קרוי הרחוב על שם כינויו, "הנוקם").

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=745458&forum=scoops1

האם היום מקבלים האוקראינים את גמולם על רצח היהודים? מכל מקום כאשר נשמעת היום הקריאה "תחי אוקראינה! – סלבה אוקראינה!" אי אפשר שלא להיזכר באותה קריאה בעבר, עת רצחו יהודים לקול אותה קריאה.

שיטת המקלחות

"מדינת כל אזרחיה" היא הגדרה שמקורה במרגל החיזבאללה הנוצרי עזמי בישארה שאומצה גם ע"י שוטים יהודים. הכוונה במושג "מדינת כל אזרחיה" היא ב"מדינה ערבית-מוסלמית". שיטת בשארה היא העתק של השיטה הנאצית של הגדרת תאי הגז כמקלחות.  אל תטעו!

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אלי רביד (ליישי, גרעין "רעות"): חברות וחברים יקרים. התשובות ל"ההיה או היה זה חלום?" שקיבלתי מכם בעקבות פרסום הפוסט על גניבת עדר בהיאחזות הנח"ל בעין גדי ופעולת התגמול בעקבות זאת, לא הובילו לקבלת מסקנות ברורות. הרוב לא ידע על קיומו של עדר עיזים בעין גדי. הועלו אף סברות שמכיוון שלא היה עדר בהיאחזות הוא גם לא נגנב, והפרסום על גניבתו שימש רק לתירוץ לפעולת התגמול של יחידת 101 [שוט 6] בהרי חברון. מכיוון שמדובר באירוע בתקופה של "לפני הספירה", דהיינו לפני איזרוח ההיאחזות והקמת הקיבוץ, פניתי השבוע לשלום אילתי ולמחרת קיבלתי ממנו את התשובה (בצירוף צילום עדר העיזים בהיאחזות הנח"ל) ממנה עולה כי אכן היו הדברים.

עדר העיזים, מתוך ספרו של שלום אילתי "שנה בעין גדי"

וכך כותב שלום אילתי:

הי ליישי,

ברשימותיי [בספרי] "שנה בעין גדי" שיבצתי תמונה שקיבלתי מחיים פ. הצלם המתמיד של ההיאחזות מתחילתה, בה רואים קרוב לתריסר עיזים רועות בהיאחזות. כשאני הגעתי – בסתיו אותה שנה, שמעתי, אכן, כי עיזים נגנבו. זו גם הסיבה שמצאנו היאחזות דרוכה, מגודרת ומוארת בלילות, ונח"לאים תורנים מפטרלים כל הלילה. יותר מזאת לא נקלט בזיכרוני, גם לא ענייני המירדף במדבר. הייתי כבוש מדי באירועי היום יום המרגשים...

בברכה,

שלום

* ותיקי סומליו"ן, הסופרים והמשוררים לילדים ונוער, התכנסו בביתו של הסופר הצעיר פוצ'ו והחליטו להוציא יחדיו עיתון לילדים אינטרנטי בשם "פינת הנכד" שיופץ תחילה בצרופה לכל נמעני המכתב העיתי, הכוללים את מרבית חברי סומליו"ן.

אלפי הנמענים שלנו יוכלו לקרוא את השירים והסיפורים לבנים/ות ולנכדים/ות שלהם וגם להעבירם הלאה לרשימות תפוצה ולאתרים אחרים.

אנחנו פונים לכל חברי סומליו"ן לשלוח לנו שירים וסיפורים קצרים, השירים מנוקדים, כדי שנוכל לפרסם אותם במוסף של "פינת הנכד". הכתובת למשלוח היא של המכתב העיתי. עד כה שלחו, לקראת הגיליון הראשון שיופיע בקרוב:

עֲדִינָה בַּר-אֵל: רַק דָּבָר חָדָש.

אהוד בן עזר: אחות קטנה.

משה גרנות: אימא, אבא, גיל ודר עוברים לדירה חדשה.

נוּרִית יוּבַל: הַחֲמוֹר הַמִּסְכֵּן.

פוצ'ו: השמש שוֹ...

עפרה גלברט-אבני: כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אַמְבּוּלַנְס צוֹפֵר

ואנחנו מחכים לעוד שירים וסיפורים לגיליון הראשון.

* לאהוד, אני מלא הערצה על איך שאתה מצליח להפיק את המכתב העיתי שלך פעמיים בשבוע, ועוד עם תכנים שונים כל פעם.

בברכה,

נעמן בלקינד

אהוד: לקבל מייל ממי ששמו נעמן בלקינד – זה מעורר בי כל פעם ריגוש היסטורי. יוסף לישאנסקי ונעמן בלקינד, שעל שמו אתה נקרא, נתלו בכיכר המארג' בדמשק בינואר 1917, ודודי ברוך רַאבּ (לימים בן עזר) עבר שם באותו יום וראה את גופות התלויים.

הנה קטע מספרי "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (1998),  המספר גם על נדודי אחיה ברוך בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר נמלט מארץ-ישראל ללבנון בתקופת ניל"י, וחזר משם דרך דמשק במטרה להגיע למושבתו פתח-תקווה:

"ברוך עושה הכנות ליציאה. ביום ראשון ה-15 בדצמבר, ב-9.30 בבוקר, הוא נכנס לדמשק במכונית עם קומנדנט (קצין) גרמני. הם חולפים על פני כיכר המארג' המרכזית של העיר ורואים שתי גופות של תלויים בהירי-פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים צמודים לחזותיהם – מתנודדות על עמודי התלייה. ברוך רושם בפנקסו-יומנו, ברמז, מטעמי ביטחון: 'הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרגה.' אלה הן גופותיהם של יוסף לישאנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנתלו אותו בוקר בכיכר."

* אהוד: בארה"ב הלך בשבוע שעבר לעולמו הקריקטוריסט בעל השם העולמי, רענן לוריא, בגיל 90. רענן היה נין של חנה פרלקוורט, בתו של אליעזר ראב ואחותו של יהודה ראב בן עזר, שעלתה יחד עימם ועם אחותה טובה [לימים גרין] ואחיה הצעיר משה-שמואל – לארץ-ישראל בשנת 1875. לא היה לי קשר משפחתי עימו. חנה פרלקוורט היתה דודתה אחות-אביה של המשוררת אסתר ראב.

קרוב-משפחה שלי מאותו צד, יורם מילמן, החי בארה"ב, שיכנע אותי באחד מביקוריו בארץ לשלוח עימו עותק של הרומאן שלי "והארץ תרעד" לרענן לוריא. מסרתי לו עותק עם הקדשה אך לא שמעתי דבר מרענן לוריא עצמו.

אני מניח שהרבה קוראים אנינים נרתעים מ"הגסויות" של הרומאן. ייקח עוד הרבה זמן עד שיכירו בערכו של הספר המיוחד הזה, שאולי אין כמוהו בספרות העברית.

* במשך שנים ידענו על הקשר של משפחת ראב בן עזר לשחקן מאיר תאומי – בכך שבן-דודי אהרון בן עזר נישא לתמר ברלוי, במקור תמר תאומי, שהיתה בתם של השחקן מאיר תאומי שנרצח ב"גן הוואי" ב-1947, ושל אשתו הראשונה השחקנית פרידה כרמלית, לימים ברלוי, בפתח-תקווה. תמר היתה בשעתה היפה בבנות פתח-תקווה.

עכשיו מתברר קשר נוסף. לפי תוכנת "ג'ני", המספקת מידע שוטף על קשרי משפחה, יפה תאומי (1909-1987), שהיתה אשתו השנייה של מאיר תאומי, וילדה את בניו עודד ומתן, האחים-למחצה של תמר בן עזר – יפה תאומי זו היתה צאצאית, כנראה נכדה, של חנה פרלקוורט לבית ראב, שהיתה בתו של אליעזר ראב ואחותו של יהודה ראב בן עזר, ועלתה עם המשפחה לארץ-ישראל ב-1875. עודד תאומי היה אפוא קרוב-רחוק גם של רענן לוריא שהלך בשבוע שעבר לעולמו בארה"ב.

* לאור המיספר ההולך וגדל של רוצחים ופורעים, חלקם מהמיגזר הערבי והבדואי, שהורגים ללא רחם גם בתוככי מגזריהם – רוצחים נשים ערביות ובדואיות – ומאחר שאין עונש מוות נהוג בישראל – יהיה צורך דחוף בשנים הקרובות לבנות עוד כמה וכמה בתי סוהר ולגייס עוד מאות סוהרים לשב"ס כדי לשמור על מאות הרוצחים החדשים שיהיו שפוטים למאסרי עולם.

הקלה-פורתא לשב"ס תהיה בכך שחלק מהרוצחים, בייחוד במגזר הערבי והבדואי  – לעולם לא ייתפסו, מה עוד שבטרור הפלסטיני – רוצחים-מתאבדים מבצעים לא פעם בעצמם לעצמם את גזר דין המוות.

* שריפת 18[!] אוטובוסים של חברת-אוטובוסים ערבית בתחנה המרכזית בעיר הישראלית צפת [!] – כנראה על רקע של סחיטת דמי חסות, פרוטקשן, בשבת האחרונה – מראה עד לאיזה היקף מחריד הגיעה הפשיעה הזו אשר המשטרה הישראלית אינה מסוגלת להתגבר עליה!

קל יותר כנראה למשטרה ולפרקליטות להשקיע מאמצים רבים, כספים וכוח-אדם, בחקירות השוחד-לכאורה של ראש הממשלה הקודם ושל מאות העדים הקשורים לתפירת התיקים נגדו! שם כנראה מצוי עולם הפשע האמיתי – ולא בפרוטקשן הפלילי המשתולל בגליל הערבי!

שלא לדבר על חוסר היכולת לגלות את מציתי השריפות ביערות ובשדות ישראל, כאילו לא המציאו עדיין את הכטב"מים.

* האם עידית סילמן מטורללת? ואם אכן כן, האם היא המטורללת היחידה בכנסת ישראל?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2297 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל