פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1756

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בסיון תשפ"ב. 16.6.2022.

עם צרופת גיליון מס' 1 של "פינת הנכד" –

 שירים וסיפורים לילדים ולנכדים מאת סופרי סומליו"ן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: תאוות כבוד. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן: אֱהֹב אותי היום. על פזמונו של אלתרמן "זה יעבור". // אברהם ב. יהושע: סכנת הבגידה בציונות. // יורם אטינגר: שינוי-משטר בטהרן? // אורי הייטנר: צרור הערות ‏15.6.22. // מנחם רהט: המרגלים חיים וקיימים. // משה גרנות: האם פאבלו פיקאסו טעה? על "בחיי (7), קורות חייו של צבר מצוי" מאת פוצ'ו (ישראל ויסלר). // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק ט. מזכיר המפלגה נכשל בשליחותו.  // ממקורות הש"י. // מוסף מיוחד:  גיליון מס' 1 של "פינת הנכד" (נמצא גם בצרופה).

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים מאוחרים

תאוות כבוד

אַל תְּזַלְזֵל

בְּתַאֲוַת כָּבוֹד

זוֹ הִיא

חַיֵי-הַמִּין

שֶׁל הַזִּקְנָה

כַּאֲשֶׁר בָּא פַּחַד מָוֶת

בִּמְקוֹם זִקְפָּה

רַק לִטּוּפֵי מַחְמָאוֹת

עוֹד מְגָרִים

אֶת הָאֲנִי הַמִּתְמַעֵט

הַנֶּאֱחָז בְּהִשָּׁאֲרוּת נֶפֶשׁ

הַכִּבּוּדִים –

פברואר 1993

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

אֱהֹב אותי היום

על פזמונו של אלתרמן "זה יעבור"

"זה יעבור" הוא פזמונו של אלתרמן  בלחנו של משה וילנסקי מתוך  התוכנית "נא להציץ!" –  תכניתו הרביעית של תיאטרון "לִי-לָה-לוֹ", שהוצגה לראשונה ביום  9.9.1945.  זהו שיר מעגלי שניתן לבצעו – כמו את הפזמון "שיר העבודה" ("כָּחֹל יָם הַמַּיִם") – במעגל החוזר על עצמו שוב ושוב עד אין-סוף.

לפזמון שלפנינו שתי גירסאות: האחת מקוצרת שתובא להלן, כפי שרבים ביצעוהָ, והשנייה –   ארוכה מאוד – והיא מובאת בכרך ב' של פזמונים ושירי זֶמר שבעריכת מנחם דורמן. בגירסה הארוכה הדוברת נושאת שלושה מונולוגים שונים, ולא אחד; בכל פעם בגיל אחר וב"מצב צבירה" אחר של חיי האהבה שלה.

המונולוג הראשון שייך לתקופה האופטימית והמאושרת של ימי החיזור הרומנטי והאהבה שהובילו אל החוּפּה.

השני – לתקופה שנתלוותה לחיי-נישואים מאכזבים שעלו על שרטון וכמעט שנסתיימו בפרֵדה. פרק זה מהפך את הניב השגור בלשון הדיבור: "עד לחתונה זה יעבור." בדרך-כלל משמש ניב זה כמילות נחמה על פצע או מכאוב. לפי השיר שלפנינו, הנישואים משכיחים את ימי האהבה והנועם שקדמו להם – את תקופת החיזור הוורודה והאופטימית, ומשאירים ימים "אפורים כשק".

במונולוג השלישי מפליגה הדוברת על כנפי הדמיון אל תקופת הזִקנה, שבָּה היא תחיה עדיין עם בן-זוגהּ משכבר הימים. בדמיונה השניים יהיו נתונים איש בזרועות רעותו, מנחמים זה את זה על המיחושים ופגעי הזמן, שקועים בזיכרונות על עברם המתוק-מריר.

והרי  השיר בנוסחו הקצר והמוּכּר:

עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת, עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת

רַעַשׁ צַמָּרוֹת וְזֶמֶר מַעֲיָן.

לְצִדְּךָ דּוּמָם הָלַכְתִּי כְּעִוֶּרֶת,

בְּשִׂמְלָה צְחוֹרָה, בַּבֹּקֶר הַלָּבָן.

כַּנִּרְאֶה, מְאוֹד הָיִיתִי נֶהֱדֶרֶת,

כַּנִּרְאֶה, הָיִיתִי חֲמוּדָה מְאֹד.

עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת, עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֵיךְ לִבִּי צָחַק מֵאַהֲבָה וְסוֹד.

אַךְ גַּם בִּימֵי הָאֹשֶׁר – לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ

מַשֶּׁהוּ נִגֵּן, נִגֵּן בִּי וְחִיֵּךְ:

זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר,

זֶה יַעֲבֹר, יַלְדָּה, כְּזֶמֶר עַל כִּנּוֹר.      

יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר,

זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר.

לָכֵן, כָּל עוֹד עֵינֵינוּ

מִשִּׂמְחָה זוֹרְחוֹת,

אֱהַב אוֹתִי הַרְבֵּה,

הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאוֹד.

הַבֵּט: הַיּוֹם זוֹהֵר

עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם.

מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹבֵר, עוֹבֵר

יָקָר הוּא שִׁבְעָתַיִם.

יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר,

זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר.

כִּי אֹשֶׁר שֶׁחָזַר

אַחֲרֵי דִּמְעוֹת עֵינַיִם,

הֵן שִׁבְעָתַיִם הוּא יָקָר

וְעַז הוּא שִׁבְעָתַיִם.

יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר,

זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר.

השיר "זה יעבור" הוא לכאורה שיר קליל ואופטימי, מוצף כולו באור. אפילו החריזה עומדת כולה בסימן המִצלוֹל [OR], ועיקרה – חזרה אינטנסיבית על המילים: "זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר" החורזות עם "עַל כִּנּוֹר" ו"מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר" (ובנוסח הארוך גם עם המילים "עַד בֹּקֶר אוֹר").

אלתרמן עשה לא פעם שימוש מחוכם בעובדה שבעברית המקראית  המילה "אוֹר" פירושה גם מים (על בסיס הפסוק "יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ," איוב ל"א, י"א). משום כך, בפזמון שלפנינו גם פרצי הצחוק המתוקים, המאירים את החיים, וגם הדמעות המלוחות, המחשיכות אותם, קשורים ב"אור" (זוהַר, מים) ומתחלפים אלה באלה במרוצת החיים יותר מפעם אחת.

מאחר שיש בשיר גם יסודות "אַרְס פואטיים" (מחשבות על מלאכת הכתיבה), המילים החוזרות "מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר" מתבטאות בו אפילו בתחום החריזה והמשקל: עומדים בו בתור חרוזים רגילים ובנליים, המתחלפים בחרוזים חד-פעמיים ונמרצים. מצד אחד יש בו לכל אורכו חרוזים שחוּקים וחֲבוּטים מרוב שימוש, כמו: "שמיים-עיניים-שבעתיים". כנגדם יש בשיר שלפנינו  חרוזים  אלתרמניים מקוריים בתכלית, כמו "אֵיךְ – חִיֵּךְ", "דְּמָעוֹת – מְאֹד", "וְיֶגַע עַד-אֵין-דַּי – יָבִינוּ לִדְבָרַי",  "יְמֵי חֹל וְעֹנִי – כָּמוֹךָ וְכָמוֹנִי",  וכו' (הדוגמאות לקוחות ברוּבּן מן הנוסח הארוך).

גם במשקל יש חילופים מהירים בין שורות סדורות של הֶקסמֶטֶר טרוֹכֵאי, משקל שגור ומקובל הדומה לאלכסנדרין הצרפתי, לשורות יַמבִּיוֹת בגדלים שונים ובלתי צפויים. כך נתן ביטוי לתוכן באמצעות המשקל ורובד הצליל. הצד היציב של החיים והצד הרנדומלי והמזדמן שלהם מתבטא גם במשקלים ה"מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר".

להלן נביא את הקטע על ימי הרעה והיגון, שהגיעו אחרי ימי האושר – קטע שהושמט מביצועה ה"קלאסי" של שושנה דמארי:

וְיָמִים הִגִּיעוּ, יְמֵי חֹל וָעֹנִי,

רֹגֶז וּקְטָטָה וְיֶגַע עַד-אֵין-דַּי.

יֵשׁ רַבִּים אוּלַי כָּמוֹךָ וְכָמוֹנִי,

וְלָכֵן רַבִּים יָבִינוּ לִדְבָרַי.

כַּנִּרְאֶה, מְאֹד הָיִיתִי נֶהֱדֶּרֶת,

כַּנִּרְאֵה הָיִיתִי חֲמוּדָה מְאֹד

אִם אֶת תְּמוּנָתִי שָׁמַרְתָּ בְּמִסְגֶּרֶת,

אַף כִּי לֹא רָצִיתָ אֶת פָּנַי לִרְאוֹת.

אַךְ גַּם בִּימֵי הַדֶּמַע – לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ  –

מַשֶּׁהוּ כְּאָז נִגֵּן בִּי וְחִיֵּךְ:

זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר,

זֶה יַעֲבֹר, יַלְדָּה, כְּבֶכִי עַל כִּנּוֹר.

יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר,

זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר.

השיר הוא לכאורה שיר קליל, ולפעמים אפילו בָּנָלי – הן מבחינת התוכֶן הן מבחינת הצורה (במבנהו בן שלושת הפרקים, המתארים שלושה פרקי חיים,  הוא מזכיר את הפזמון "כלניות" שנכתב אף הוא בשנת 1945). על כן מפתיע לגלות שלמעשה זהו פזמון לגמרי לא שגרתי, אפילו "חתרני" – פזמון השובר את כל המוסכמות המקובלות. אין בו אפילו מוסכמה פיוטית אחת העומדת על תִּלהּ, וכולו מעשה-כלאיים של קביעות סדורה ושל מקריוּת מזדמנת ובלתי צפויה, מנפצת גדרות והגדרות.

מן הבחינה הרעיונית, השיר מתבסס על מוסכמותיו של ז'נר הקרוי בשם הלטיני  carpe diem ("תפוס את היום").  שירים המשתייכים לז'נר מצויים בשירה האירופית לרוב, ובכולם הגבר מנסה לשכנע את אהובתו להתעלס אִתו באהבים, כי ימי הזִקנה והכפוֹר עתידים להגיע חיש-מהר ולשלול מֵהם את היכולת להפיק הנאה ממנעמי האהבה. ידוע ומצוטט הוא שירו של הרברט הֶריק "אל הבתולות". מפורסם ממנו הוא  שירו הארוך והיפה של אנדרו מארוול "לאהובתו הצנועה" ("To His Coy Mistress"), שבּוֹ הגבר מפציר  באהובתו לוותר על תומתה ולהתמסר לו. בשיר זה  מנסה הגבר הלהוט לשכנע את האישה ליהנות מהחיים בעודה צעירה ויפה, ובשורות אחדות מתוך 46 שורות שיר זה, הוא מתרה בה שמרכבת הזמן שועטת בעורפו ועתידה לגזול משניהם את ההזדמנות ליהנות מהנאות העולם הזה:

But at my back I always hear
Time’s wingèd chariot hurrying near;
And yonder all before us lie
Deserts of vast eternity.
Thy beauty shall no more be found,
Nor, in thy marble vault, shall sound
My echoing song: then worms shall try
That long preserved virginity,
And your quaint honour turn to dust,
And into ashes all my lust:
The grave’s a fine and private place,
But none, I think, do there embrace.

 

ובעברית:

אַךְ בְּעָרְפִּי תָּמִיד נוֹשְׁפִים

רִכְבֵּי הַזְּמַן הַמְכֻנָּפִים

וּמוּל עֵינֵינוּ הַנְּשׂוּאוֹת

עַרְבוֹת הַנֶּצַח, מַשּׁוּאוֹת

עוֹלָם; יָפְיֵךְ לָעַד לֹא יִשָּׂרֵד

וּבְגַל קִבְרֵךְ לֹא יְהַדְהֵד

שִׁירִי. רִמָּה תְּהֵא קוֹסֶסֶת

אֶת תֻּמָּתֵךְ הַמְיֻחֶסֶת

כְּבוֹדֵךְ הַזָּר יְהֵא לְאֵפֶר

וּתְשׁוּקָתִי לְרֶמֶץ, כִּי בַּקֶּבֶר

יֵשׁ פְּרָטִיּוּת וְגַם תְּנָאִים טוֹבִים,

אַךְ אִישׁ עוֹד לֹא רָוָה בּוֹ אֲהָבִים.

מאנגלית: זיוה שמיר

גם לעברית יש גירסה משלה לפתגם הלטיני "תפוס את היום"  (במילותיו של הנביא: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת", ישעיהו כ"ב, י"ג). עם זאת, אין הז'נר הנהנתני הזה של ה-carpe diem רוֹוח כל כך בשירה העברית, הגם שיש לו  נציגים אחדים אצל גדולי המשוררים. 

בפזמון הקל שלפנינו השתמש אלתרמן בטיעוניו של ז'נר זה, באמרו:  "לָכֵן, כָּל עוֹד עֵינֵינוּ / מִשִּׂמְחָה זוֹרְחוֹת, /  אֱהַב אוֹתִי הַרְבֵּה, / הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאוֹד. / הַבֵּט: הַיּוֹם זוֹהֵר / עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם. / מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹבֵר, עוֹבֵר / יָקָר הוּא שִׁבְעָתַיִם."

יתר על כן, בנוסח הארוך נאמר במפורש: "אֱהֹב אוֹתִי הַיּוֹם" – כלומר, "תפוס את היום." כלולה כאן המלצה לתפוס את רגעי התשוקה ללא דיחוי, בעודם בחוּמם, ולא להניח להם לחלוף ללא מימוש (והשווּ לפזמון האלתרמני "אוריאנה" שבָּתיו מסתיימים בשורת המחץ הדורשת לתפוס את הזמן ולנצל את הרגע בעודם בחוּמם: "הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר").

עם זאת, שירו של אלתרמן הוא שיר המהפֵּך לגמרי את  כלליו המקובלים ואת מוסכמותיו של הז'נר הקרוי "carpe diem", שהוא בדרך-כלל שיר פיתוי, שבּוֹ הגבר מנסה להדיח את הנערה, או את העלמה, לוותר על בתוליה.  בשירֵי "carpe diem" הקונבנציונליים, הגבר מחמיא לאישה עד אין סוף כדי לקנות את לִבָּה: לשכנע אותה לבוז למוסכמות חברתיות ולהשתחרר מִכּבלי הצניעות. לעומת זאת בשירו של אלתרמן (גם בנוסח הקצר המצוטט לעיל, אך בעיקר  בנוסח הארוך המובא בספר פזמונים ושירי זֶמר) האישה  היא זו המבקשת מהגבר להתעלס אִתה באהבים, אף מציעה לו לממש את הצעתה ללא דיחוי, ואילו הגבר מסויג למדיי. 

  בשירי "carpe diem" מקובל שהגבר הוא המחניף  לאישה ועוטף אותה במחמאות, וכאן האישה מחמיאה לעצמה, והגבר נאלץ על-כורחו להנהן אחר דבריה, ולהסכים אִתם בלי התלהבות יתֵרה: "וַאֲנִי אֶלְחַשׁ – הָיִיתִי נֶהְדֶּרֶת... / וְאַתָּה תַּסְכִּים:  /  –  כֵּן, חֲמוּדָה מְאֹד." בעצם זהו מונולוג של האישה, המשחזר את תולדות האהבה שלה ושל בן זוּגהּ  משנות העלומים ועד שנות הזִקנה, ובו הדוברת  מתברכת בעצמה, עיוורת למצבהּ האמיתי. היא אינה חשה  שהיא  בעצם אוהבת את עצמה ומאוהבת באהבה, ואינה מוּדעת לכך שהגבר אינו מתפעל ממנה כפי שהיא מתפעלת מעצמה.

ויש בשיר "זה יעבור" סימנים נוספים המעידים על כך שאלתרמן ניפץ בו ביודעין את כל הקלישאות השגורות ואת כל הקונבנציות המקובלות. נמנה אחדים מהם:

* מַטבּע הלשון השגור "זֶה יַעֲבֹר" משמש בדרך-כלל כ"צפירת הרגעה" המאותתת לאדם הסובל שהכאב יחלוף חיש-מהר, אך כאן לפנינו שיר המשתמש במילים "זֶה יַעֲבֹר" לא כדי להרגיע את האוהבים, אלא כדי  להתרות בהם ולהזכיר להם שהחיים קצרים ועתידים עד מהרה לחלוף לבלי שוב  (ואגב, גם הפזמון "בכרם תימן" מסתיים  במילים "זֶה יַעֲבֹר מָחָר!" – המתַפקדות בו גם כמילות הרגעה נעימות וכמילות אזהרה מאיימות).

* הגרסה הארוכה של השיר שלפנינו מבטאת אמנם באופן הוּמוֹריסטי את האמונה בכוחה התרפויטי של האהבה ("כִּי אִם הַלֵּב אָהַב / בִּנְעוּרָיו אֵי-פַּעַם, / הֲלֹא גַם לִדְקִירוֹת הַגַּב / יֵש אַחַר-כָּךְ קְצָת טַעַם"), אך אין בה אמונה ביכולתה של האהבה לשרוד לטווח ארוך, או בכוחם של האוהבים לשמֵר אותה. ובכלל, אלתרמן לא האמין בכוח הישרדותן של שבועות האהבה (וראו שירו "כלניות").

* בתוך שיר נוּגֶה על קוצר החיים ועל מכאוביהם, המלוּוה בלחן נוּגֶה,  לפנינו רגעים קומיים להפליא, כמו הקטע שבּוֹ האישה מתברכת בעצמה ואומרת: "כַּנִּרְאֶה, מְאוֹד הָיִיתִי נֶהֱדֶרֶת, / כַּנִּרְאֶה, הָיִיתִי חֲמוּדָה מְאֹד. / אִם אֶת תְּמוּנָתִי שָׁמַרְתָּ בְּמִסְגֶּרֶת, / אַף כִּי לֹא רָצִיתָ אֶת פָּנַי לִרְאוֹת." את התמונה הממוסגרת אפשר לפרש בדרכים רבות ושונות: אפשר שהגבר מאס בבת-זוגו, אך אינו ממהר לשחרר אותה (שומר אותה במסגרת או בסוּגר). אפשר שהוא שם אותה "בסוגריים", ויוצא ליהנות מהנאות החיים לבדו, ולא בחברתה. ייתכן שהוא מוכן לתלות אותה כתמונה, או אפילו לגרור אותה אל עמוד התלייה ולהיפטר ממנה...

* והא בהא תליא: דווקא בשיר  שלכאורה מוצף כולו אור יקרות, אלתרמן מספר לא מעט על הצרות והמכאובים הפוקדים את האדם במהלך חייו. ואולם, דווקא בסיפור הקודר על הצרות ניתן למצוא צד בהיר של אור, כי ניכּר שהחיים ממשיכים גם אחרי המכות שסופג האדם במרוצת הזמן. שוב ושוב שיר זה מדגיש, שלא רק על הנאות החיים שחוֹוה האדם לאורך חייו אפשר לומר "זֶה יַעֲבֹר". גם הצרות חלוף תחלופנה בתורָן. על כך עתיד היה אלתרמן לכתוב בשירו "ליל חנייה" (עיר היונה) במילים: "לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה." לא אחת הביע אלתרמן בשיריו את אמונו שכל תקופה רעה חלוף תחלוף, ולא רק עִתות השמחה והאושר תגענה אל סיומן.

* לפנינו שיר המפציר באוהב "לתפוס את הרגע" ולמַצות את החיים עד תום, אך למעשה הרגע  הזה (בגירסה הארוכה של השיר)  נמשך כאם לאורך כל החיים,  והזוגיות  (הרעועה) של בני-הזוג ממשיכה לזרום, בבחינת "פגישה לאין קץ".

* השיר מזכיר לקוראיו שכל הנוסחאות והקלישאות (כגון שבועות הנישואים, המבטיחות אושר "עד שהמוות יפריד בינינו"), עלולות להתבדות. גם נוסחת הסיגור המקובלת של האגדות על בני זוג ש"חיו באושר ועושר עד היום הזה" היא נוסחה ספרותיות יפה, שאינה מתקיימת תמיד במציאוּת החוץ-ספרותית. שירו של אלתרמן אינו נכנע לשגור ולמקובל. הוא בעצם מסַפּר לקוראיו ולשומעיו את האמת הלא מצודדת – שהכול חולף בסופו של דבר –  גם האהבה וגם החיים עצמם.

לאורך כל חייו  העסיק אלתרמן את עצמו בסוגיית העראי והקבע. ברבים משיריו הוא עימת את הגורמים הקבועים בעולמנו, עם אלה הארעיים והמזדמנים, החולפים עם הרוח, וכדבריו בפזמון "כלניות": "סוּפוֹת לָרֹב תֵּהֹמְנָה וְתִסְעַרְנָה, / אַךְ מֵחָדָשׁ כַּלָּנִיוֹת תִּבְעַרְנָה."

כשחזר מלימודיו בצרפת ובאמתחתו מחברת של שירי בוסר, אחד מהם נשא את הכותרת "La femme qui passe" (האישה העוברת [או: חולפת] בדרך), ייתכן שבהשראת שירו של בודלר Ã une passante (לאישה העוברת בדרך). 

 כאמור, הסעיר את דמיונו הצד הרנדומלי של החיים המצטלב עם גורמי הקבע שלהם:  המקרה המזדמן, העובר וחולף, ומשאיר את רישומו על חיינו. הוא איתר אותו במעגלים הולכים וגדלים:  בחיי היחיד ובחיי העם והעולם.

ביום 1.1.1943, שנתיים לפני ביצוע הבכורה של פזמון זה, חיבר אלתרמן, בין שירי "רגעים" שפִּרסם בעיתון הארץ, שיר בשם "עוברות השנים", הפותח במילים "יַחְלְפוּ הַיָּמִים, יִתְחַלְפוּ הַזְּמַנִּים" ובו תיאור האקטואליה ה"בוערת" כפי שזו תילמד יום אחד בעתיד הרחוק מפי איזה מורה מהוה, שינסה לשווא להרביץ תורה בתלמידיו המשועממים. 

אלתרמן אהב להשתעשע בפרוגנוזות עתידיות, ומיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית ניתן לראות שניתוחיו את המציאוּת היו ניתוחים מושכלים,  שקלעו לאמת העובדתית שנתגלתה מקץ שנים. 

המשורר בן ה-35 שכּתב את הפזמון שלפנינו ראה לא אחת בחייו הקצרים איך "יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר": הוא ראה את אביו גוסס ומת במחלה קשה בטרם עת, ולהבדיל – את הולדת בִּתו היחידה תרצה שהיתה כבת ארבע בעת היכתב שירו "זה יעבור". וגם במישור הלאומי ראה אלתרמן עליות ומורדות: את הולדתה  של "העיר העברית החדשה" שקמה ונבנתה מול עיניו, ולהבדיל – את ימי מאורעות הדמים של שנות העשרים והשלושים ואת ימי השואה.

יש להניח, שבעת שהפזמון "זה יעבור" בוצע בפעם הראשונה על הבמה ביום 9.9.1945,  שבוע בדיוק לאחר  ההכרזה על סוף מלחמת העולם, הוטמנו  בו גם כוונות הרומזות  לחיי העם והעולם. השיר בוודאי נכתב ונשלח להלחנה עוד לפני ה-2 בספטמבר 1945, ואלתרמן התכוון מן הסתם לרמוז במילים "זֶה יַעֲבֹר" שגם ימי הרעה הנוראים, שפקדו את העם ואת העולם   בשש השנים שבּין ה-1 בספטמבר 1939 לבין ה-2 בספטמבר 1945 יעברו ויפַנו דרך לתקופה חדשה, קונסטרוקטיבית ואופטימית.

מכל מקום, מילים שבשיר "זה יעבור" דומות למילים שכּתב אלתרמן בשמחת עניים, בשלביה המוקדמים של מלחמת העולם. בפזמון "הקל"  וה"עליז"  כתב אלתרמן:  "לְצִדְּךָ דּוּמָם הָלַכְתִּי כְּעִוֶּרֶת  [....] וְיָמִים הִגִּיעוּ, יְמֵי חֹל וָעֹנִי"; וביצירה ה"קנונית" – הכבדה והקודרת – כתב: "אֵתַע בָּךְ כְּעִוֵּר עַל פִּי הַנֵּבֶל [...] וְהִכָּה הֶחֳלִי, בִּתִּי / וְהָעֹנִי כִּסָּה פָּנֵינוּ." אכן, הקלילות והכובד, השמחה והכאב עומדים כאן זה בצד זה, ומחכים לתורם שיגיע.

אלתרמן, המשורר בעל המזג ההיסטוריוסופי יכול היה לחשוב, כאן כביצירות אחרות פרי-עטו, על התחלפותם המעגלית של המשטרים שעליה כתב אריסטו בחיבורו המדינה, ועל נפילתם של משטרים רעים ועריצים (על התמוטטות ה"טירניות" כלשונו של אריסטו) באופן מיוחד. 

 גם השיר "הם לבדם", החותם את ספר הביכורים שלו כוכבים בחוץ, שנכתב ערב פרוץ המלחמה העולמית (אך אלתרמן כבר חש והבין שהיא עתידה לפרוץ כפי שמעידים "שירי העת והעיתון" שלו מאותה שנה) – יכול היה להיחשב שיר של ייאוש גמור אלמלא ידענו שאחרי האַפּוֹקליפסה חסרת התקווה המתוארת בו יש לחזור ולקרוא את  שיר הפּתיחה "עוד חוזר הניגון", ואז השמיים מתבהרים והעולם לקדמותו חוזר ועל צירו סובב, כתֵיבת-נגינה על מנגְנון הגליל שלה.

זיוה שמיר

* * *

[לזיכרו היקר של א"ב יהושע, בּוּלִי, שעזב אותנו השבוע:]

אברהם ב. יהושע

סכנת הבגידה בציונות

 [השיחה נערכה בחודש יוני 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: כסופר ישראלי ובן למשפחה עתיקה בת חמישה דורות בירושלים, כיצד היית מגדיר את עמדתך כלפי הציונות?

אברהם ב. יהושע: אני סבור כי מטרתה הבסיסית של הציונות נסתיימה. אינני רואה בציונות אידיאולוגיה טוטאלית, אורח-חיים מקיף, או פילוסופיה חברתית מסוימת, אלא בראש ובראשונה אקט היסטורי מסויים שמטרתו הייתה להשכין נורמליזציה כלשהי בבעייה היהודית, על-ידי ריכוז חלק מן העם היהודי באופן טריטוריאלי במדינה משלו. אם לא היינו מסתבכים כפי שהסתבכנו עם הערבים – הציונות באמת היתה מביאה את הנורמליזציה לעם היהודי, ותפקידה העיקרי היה מסתיים כמעט לחלוטין.

אהוד בן עזר: האם אין לך הרגשה שכיום אתה ציוני מתוך חוסר-ברירה? אולי ההסתבכות עם הערבים אינה מניחה לך אפשרות של עמדה אחרת לבד מן הציונות? כיצד אתה יכול אפוא לומר שמטרתה הבסיסית של הציונות נסתיימה?

אברהם ב. יהושע: אתה שואל – באיזה מובן אני ציוני כיום? –  בכך שאני מקבל את הנחיצות ואת הלגיטימיות של כל המפעל הציוני כפי שהתחיל לפני יותר מתשעים שנה, ואת מטרתו – יצירת מקלט לעם היהודי. אני לא רואה את עמדתי במונחים של חוסר-ברירה, אלא מתוך פרספקטיבה היסטורית – הציונות התפתחה בתור תהליך הכרחי בתוך הדילמה היהודית שהיתה לפני מאה שנה. כיום. אני רואה את התהליך כגמור כמעט, ומקבל אותו כעובדה היסטורית. מאידך, אינני חושב שכל עם ישראל צריך לבוא לארץ-ישראל, ואני בטוח שזו לא היתה מטרתה האמתית של הציונות. יתירה מזאת, קיום חלק מהעם היהודי מחוץ לארץ-ישראל היא כנראה אפשרות יסודית שטמונה בעצם מהותה וטבעה של היהדות. וכשם שבתקופת בית שני היו חלקים גדולים של העם מפוזרים מחוץ לארץ-ישראל, כך אין סיבה שלא יתקיימו גם היום חלקים מן העם היהודי בגולה. דווקא היסוד הדתי ביהדות הוא שכנראה מאפשר את הפיזור, ולאחר ניצחונה של הציונות אין הגלות מחרידה אותי כפי שהחרידה את הציונים הראשונים שמרדו בה.

אני רוצה לצמצם את גבולות הציונות בתוך חיינו, גם במובן של אידיאולוגיה, וזאת משום שאינני רוצה לראות בציונות מה שאין בה. הציונות אינה עומדת בפניי כשאלה שעליי להכריע בה כיום: שאהיה ציוני או לא, אלא כעובדה היסטורית.  ואני מתייחס לציונות כמו צרפתי שמדבר על תקופת נפוליאון. אני רואה את ההכרחיות שבה, את הלגיטימיות, ורואה גם היכן כל זה נגמר. ולא משנה לי העובדה שגם כיום אנו עומדים בוויכוח עם זרמים מחוץ לציונות; ויכוח זה נמשך עוד מלפני שבעים שנה, וההכרעה הציונית של אז טובה בעיני גם כיום. הווה אומר, שאני דוחה כל ניסיונות להביא לדה-ציוניזאציה של מדינת ישראל, כלומר לפגוע בקשר בין המדינה ליהדות העולם. אני רואה את המדינה כשייכת לעם היהודי, וזכות קיומה היחיד – בהיותה ציונית, כלומר מקלט אפשרי לכל יהודי שסביבתו תקיא אותו. וכאן אני שם נקודה.

מי שחושב שכל העם היהודי חייב להיות בארץ-ישראל – אצלו הציונות לא נגמרה. מי שאומר שאין פיתרון אחד לעם היהודי אלא במסגרת הציונות – בשבילו הציונות לא נגמרה. בשבילי היא כן נגמרה, כי אינני סבור שכל העם היהודי  חייב לעלות לישראל.

לולא הקונפליקט עם הערבים – היו עובדת קיום מדינה יהודית שלווה, משגשגת ובטוחה, בצד קיום יהודי בתפוצה – נותנים שלווה משגשגת ובטוחה, נותנים בהחלט את הביטחון ברגע של סכנת שואה או פורענות אחרת. לשם כך אין צורך להקדים ולהביא את כל העם היהודי לארץ . גם אינני חושב שקיומו בנפרד של העם היהודי כולו הוא ערך עליון; הקיום בנפרד אינו ערך בני עצמו. אם יהודים רוצים להתקיים כיהודים – צריך לאפשר להם. אך אם הם רוצים לחדול מלהיות יהודים, ולהתבולל – אני לא רואה בכך ערך שלילי או עוול. העובדה שחלק מן העם היהודי יאבד לנו בהתבוללות מתוך רצון ומתוך שמחה, ובהיטמעות מלאה בעולם הגויים – גורמת לי שאצטער על כך אישית ולאומית, אך איני יכול לומר שזה רע אבסולוטי. בתולדות עם ישראל התבוללו לבלתי הר חלקים עצומים של העם. לולא ההתבוללות – סיפר לי ההיסטוריון ד"ר שצמילר – היה מספרנו כיום צריך להיות מאה מיליון. האם אני יכול לומר רע מוחלט ? זו אבדה לנו ורווח לעמים אחרים, אך לא ערך בשבילי. כי הלאומיות אינה למעני קנה-המידה העליון לשיפוט על כל דבר.

אהוד בן עזר: הבה נבדוק מה פירושה של הציונות לאותו חלק מן העם היהודי היושב בישראל. האם אין מסתמנות תופעות של איבוד הרגישות היהודית, חוסר היכולת לראות את החברה שלנו בעין ביקורתית, מתוך עמדה של אאוטסיידר, והצטמצמות מדאיגה, המתבטאת בסולידאריות כמעט מוחלטת עם דעת הרוב, עם עצמנו, כמדינה, כמעט בכל שאלה?

אברהם ב. יהושע: אתה טוען כי מחיר הציונות לגבי העם היושב בישראל הוא איבוד הרגישות היהודית, התגברות תודעת הרוב, העובדה שעמדה אקסיסטנציאלית של אאוטסיידר כמעט ואינה קיימת עוד, אבדן האופי הקוסמופוליטי, וצמצום מסוים ביניקה מאירופה – ולדעתי, אובדנם של הדברים האלה הוא מחיר קטן מאד ששילמנו עבור הציונות, מחיר זעום בהשוואה להצלת 400,000 יהודים ממשרפות אושוויץ, או הצלתם המוקדמת של יהודי ארצות ערב מבעייה של קונפליקט עם סביבתם. כל הצלה פיסית של יהודים כבני-אדם שקולה בעיניי כנגד כל אובדן של קניינים רוחניים, ואני מודה כי אכן איבדנו כמה קניינים רוחניים.

המחיר הכבד והקשה ביותר של הציונות הוא בהקשרה לקונפליקט הישראלי-ערבי, אך מחיר זה אינו נעוץ אך ורק באשמתה של הציונות. מחיר הקמת המדינה כאן והקונפליקט שנוצר סביבו הוא קשה וכבד, אבל כאן הצטברו הבה גורמים אחרים, שהציונות היא רק אחד מהם. נוצרה למעשה מין אינטראקציה בינינו לבין סביבתנו. ודאי, חלק מאותה אינטראקציה טמון במנטאליות ובאופי שלנו, אבל התופעה בכללותה קשורה למערכת היסטורית הרבה יותר רחבה והיא חלק מן המחיר שעמים משלמים בגלל עצם היותם נתונים במציאות היסטורית מסוימת. בחיים אינך יכול למנוע חיכוכים, הרס וחורבן.

מלכתחילה לא תפסו הערבים את המהות הציונית, את עוצמתה, את החיוניות שלה ואת ההכרחיות שלה, ולכן בהתנגדות המיוחדת שלהם גרמו לקונפליקט כה נורא, אשר מחירו נעשה גבוה מיום ליום. אך קשה לומר כי הציונות אחראית ישירות לאותו המחיר, כי כאן נכנסת לתמונה ההיסטוריה הערבית וגורמים אחרים, של מעצמות ואינטרסים שונים. ההתפתחות באזורנו אינה תוצאה ישירה של גורם אחד. האחריות של הציונות היא רק חלק ממכלול של גורמים ופעולות ותגובות-שכנגד.

אהוד בן עזר: כיצד אתה מסביר את מכלול התופעות הללו?

אברהם ב. יהושע: הקונפליקט באזורנו נושא אופי קשה ובעל חריפות מיוחדת במינה. ואין ספק שהאינטראקציה של הערבים איתנו נעשית קשה ונוראה מיום ליום. אמרתי פעם בריאיון שיש בנו משהו שמעורר "שיגעון" אצל עמים אחרים, ואנשים מסוימים נרתעו מאד מקביעה זו שלי. אינני יודע אם המילה "שיגעון" היא מילה מתאימה. אין לי מילה טובה מזו, אולם ברור לי שלגרמנים היה סוג של עמדה מטורפת ביחס ליהודים, שהערבים חיים יום-יום שיגעון זה, ואצל הרוסים הולך ומתפתח השיגעון החדש כלפינו. אנסה להסביר את עצמי.

אולי יש משהו יוצא-דופן בכל המהות היהודית, בכל הסיכון שאנו לוקחים על עצמנו, בכך שאנחנו חיים על סף תהום, ויודעים לחיות כך?

לנו ברורה מהותנו היהודית ואנו חשים אותה – אך קשה לומר שהעולם יכול להבין אותה, ועל פי היגיון מסוים אפשר להצדיק את חוסר ההבנה, שכן בעצם לא קל להבין את תופעת "היהודי". לגבי עמים שנתקלו בנו במצב היסטורי מסוים, כמו הגרמנים והערבים – יכלו עצם קיומנו ומהותנו הלא-ברורה לשמש גורם מכריע לאיזה סוג של שיגעון שתקף אותם. הנה היטלר – בזמן שכוחותיו נסוגו מרוסיה והכל נידרדר במערכותיו – עדיין העסיק פלוגות ס.ס. נבחרות בהשמדת יהודים. והקצה לכך רכבות שהיו נחוצות לו לצורך המאמץ הצבאי – ברור שזה היה מצדו שיגעון, שיגעון שאינו נכנס כלל למסגרת של שיקולים תועלתיים ושל "ריאל-פוליטיק".

כאשר נאצר משעבד את ארצו לסובייטים, הוא עושה זאת מתוך השיגעון שהוא שבוי בתוכו. ההתייחסות של הערבים למדינת ישראל מביאה אותם למעשים שלא היו נעשים בתחום היחסים בין מדינותיהם. אפשר להבין את מניעי ההתערבות המצרית בתימן (אמנם לא להסכים להם), וכן את מלחמת העיראקים והכורדים בעיראק. אבל המלחמה של הערבים איתנו מונעת ברובה על-פי דחפים לא-רציונליים. כך היתה גם החלטתו של נאצר במאי 1967 על סגירת מיצרי טיראן. לפי דעתי עלינו לעשות מאמץ כדי להבין את טיבו ומניעיו של שיגעון זה שהרע לנו כל כך, כשם שניסינו להבין את מניעיה של האנטישמיות המודרנית.

הרי האנטישמיות עשויה להיות מובנת, יכולה למצוא לעצמה הצדקה בתוך המבנה של המדינה המודרנית, שאינה יכולה לסבול ולעכל בתוכה את היהודי כזר. הלוא הבנת מניעי האנטישמיות (לא הצדקתה) היא חלק מן האידיאולוגיה הציונית שלנו כאן. ידענו שהיהודי המקיים קשר עם החוץ הוא בבחינת תופעה אנארכיסטית מובהקת אשר שום מדינה מודרנית לאומית אינה מסוגלת לעכלה. גם אנחנו עצמנו כאן לא היינו מסוגלים לעכל תופעה דומה. לא היינו מסוגלים, למשל, להבין תופעת הזדהות המונית כזאת של חלק מאזרחינו עם מדינה אחרת, נאמר – צ'ילה. אני זוכר את הריצה של המוני יהודים בשדרות אליזה בפאריס ערב מלחמת ששת הימים עם דגל ישראלי ובצעקות הזדהות. זה ודאי המם את הצרפתים. אנחנו, כיהודים, יודעים שהקשר עם החוץ בא רק כדי להגן על יהודים, ואינו מסוכן. אך קשה להוכיח זאת לעולם. קשה לדרוש מן הגוי שיבין זאת, ואפשר להבין את אי-הביטחון שהוא חש כלפי היהודי. אני בטוח שמעולם לא סיכן היהודי את האינטרסים האמתיים של המדינה בה הוא חי. אך אני מבין את הגוי שאינו מסוגל להשתכנע שאכן כך הדבר. רק במדינה שהגיעה לדמוקרטיות אמתית ומלאה,  ולתודעה של פלורליזם ולסובלנות גדולה – עשוי היהודי למצוא שלווה ומעמד. אבל כמה מדינות כאלו יש?

אהוד בן עזר: כיצד יכולה הציונות להמעיט את אותם דחפים אירציונאליים המתעוררים נגדה?

אברהם ב. יהושע: בראש ובראשונה בהגדרה מדויקת של עמדותיה ומטרותיה. לדעתי ציונות פירושה הקמת מקלט בטוח לעם היהודי. ולאו דווקא שיבה למולדת הישנה. מושג המולדת הישנה הוא בניין-על רוחני שללא-ספק היה קשור לשורשי המעשה ציוני. אך חשובה לאין-ערוך ממנו היתה הקמת מקלט בטוח, יצירת מולדת חדשה. בתולדות הציונות קשה תמיד להסביר לנוער את פרשת אוגנדה. כיצד זה יכלו הרצל ומנהיגים אחרים לחשוב ברגע מסוים על הקמת מדינה יהודית באוגנדה ? אבל לי מובן בהחלט הרגע של אוגנדה בתולדות התנועה הציונית. החשוב ביותר היה לא לחזור למולדת הישנה, אלא להקים מדינה יהודית, מדינת הצלה. ובשעה שחששו כי בארץ-ישראל אי-אפשר יהיה להתיישב, חיפשו מקום אחר. כמובן שרעיון אוגנדה לא היה יכול לדבר על לב העם, אבל האם הרעיון הציוני של ארץ-ישראל דיבר ללב ההמונים?

האכזבה הגדול אחרי הצהרת בלפור, באה כאשר יהודים שיכלו לעלות לא באו לארץ-ישראל. הלא הציונות, שהיתה תנועה של מעטים, התגשמה בשעת-הכושר האחרונה  שזימנה לנו ההיסטוריה. אם הרצל היה מתעורר לעניין הציוני עשרים שנה יותר מאוחר – אולי כבר לא היינו מגיעים לכאן. הגענו באותו רגע אחרון, בו הפלשתינאים טרם היו די חזקים כדי להתנגד לנו, אך להוותנו כבר לא היו מספיק חלשים כדי להסכים איתנו. גם את היהודים הסובייטים כיום לא המולדת הישנה מושכת – אלא הרצון לחיות חיים יהודיים במדינה יהודית ועם יהודים.

לכן אינני רואה בציונות תנועה משיחית של תחיית העם ושל מהפכה ושינוי טוטאלי. העם היהודי חי בכל המאות ובכל התקופות. האם העם היהודי בתקופת תור הזהב בספרד היה מת,  או מנוון מבחינה תרבותית? דווקא ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו לכבד את הגילויים הרוחניים העמוקים שלנו בכל הדורות, ולראות את העם כחי ומביע עצמו בכל הדורות. כוחה של הציונות בכך שהיא תנועת הצלה פרוזאית מאוד. כל המיתוס הלאומי, סיסמאות המולדת הישנה, ישראל הגדולה וארץ האבות – לא הביאו לנו יהודים רבים כשם שהיום סיסמאות אלה לא יוצרות עלייה. לולא הצורך הדחוף למצוא מקלט מפני השריפה לא היה בא לכאן איש. אינני מאמין בזכות היסטורית על ארץ-ישראל כהצדקתה היחידה של הציונות. ומשום כך נראה לי עתה עניין ההתיישבות היהודית בחברון כמעשה אנטי-ציוני, כבגידה בציונות. איש לא רץ לחברון או לירושלים בימי ראשית הציונות, ראשוני החלוצים חיפשו טריטוריה, ודווקא ריקה עד כמה שאפשר; בן-גוריון דיבר שנים רבות בעיקר על הנגב, על המקום הריק, הפנוי להתיישבות. זה היה הדבר החשוב ביותר ומכאן נבע כוחה של הציונות. אם היו מתחילים את המפעל הציוני עם חברון וירושלים ועם מקומות מיושבים בצפיפות על-ידי ערבים – לא היה יוצא שום דבר. לכן לא נכון שאנחנו מחפשים בחברון מולדת. גם ביפו לא חיפשנו מולדת. את המולדת חיפשנו בביצות אום-ג'וני.

אהוד בן עזר: האם נכון לומר שהיה קיים בציונות, מראשיתה, עיוורון לשאלת יחסינו עם הערבים?

אברהם ב. יהושע: לא נכון שהיה עיוורון. להיפך, ראו את הקשיים וניסו במידת האפשר להיות מודעים אליהם, ולצמצם עד כמה שאפשר את הנזק, אך מבלי לוותר על הפעילות ההתיישבותית. דבר אחר הוא אם אתה מדחיק את תוצאות פעולתך כלפי הערבים, מתעלם מהן, ובאה ההתפרצות של ההדחקה, ואז זה יכול להבעית אותך כסיוט. אבל אם הסתכלת בעין פקוחה על העוול, ידעת את הגבול ואת המטרה – יכולת להגיע לידי אותה מדרגה בה – למרות עיוורון טקטי וזמני, נשאר איזה טוהר מוסרי בכל הכיבוש שלנו. ואני לא נרתע מן המלה כיבוש. לעיתים נדמה לי כאילו דף מאוחר מימי-הביניים התגלגל להיסטוריה החדשה שלנו, או שחוזר בנו מעשה כיבוש ארה"ב מידי יושביה.

אהוד בן עזר: בסיפורך "מול היערות" אתה מספר על יער ישראלי, נטוע על מקום חורבות של כפר ערבי כבוש. היער עולה באש כתוצאה מנקמת פועל ערבי, שהוא תושב הכפר ההרוס. הצעיר הישראלי שנשלח לשמור על היער מפני שרפות, אינו מסוגל להתמודד עם המתיחות הנפשית, האימה והסיוט אשר סובבים אותו, ויש הרגשה כי גם הוא מצפה לשרפה, כמו לפורקן נפשי ולבריחה מן האחריות.

אברהם ב. יהושע: ישנן בחיינו הדחקות חמורות ביותר לגבי הבעיה הישראלית-ערבית, לגבי כל בעיית קיומנו כאן. לספרות יש תפקיד חברתי-נפשי, תפקיד מטהר, והוא טמון בראש ובראשונה בכך שהיא משחררת את הדחקותינו. הוא הדבר המתרחש בסיפורי; ראיתי את הסיפור הזה כאחת מהאפשרויות לשחרר בעייה קיומית (אקסיסטנציאלית) הרובצת עליי. לשחרר את ההדחקות, לראות את המציאות בעין פקוחה, ולהשתחרר מן הסיוט.

נחזור לעניין הכיבוש. הריקוד שיצאנו בו ברחובות ב-29 לנובמבר 1947, כאשר נודע על החלטת החלוקה שנתקבלה באו"ם, היה כן ואמיתי משום שההחלטה הבטיחה לנו מדינה יהודית, ובחלוקת הארץ לא ראינו כלל סתירה לציונות. הפשרה היא שנתנה לנו את היכולת להגיע עד הלום. ברעיונות מכסימליסטיים לא היינו מגיעים רחוק.

היום אנחנו למעשה סותרים את המטרות והמהויות היסודיות של הציונות בדיבורים על שלמות הארץ, ישראל הגדולה, ושיבה למולדת העתיקה. אנחנו כאילו חוזרים לסורנו היהודי. בצורה דומה מתבטא התהליך גם בהגדרה של "מיהו יהודי?" – לפי שנתקבלה השנה בכנסת, כחוק. אנחנו מנסחים עתה אידיאולוגיה ציונית במושגים משיחיים ונותנים לה אספקטים המעמידים אותנו בקונפליקט מלא עם העולם.

אהוד בן עזר: אני חושש פן ההרעה וצורת ההכרעה בשאלת "מיהו יהודי?" בכנסת אינה יכולה להיחשב כניצחונם של היהודים, אלא של הערבים. לולא התישו הערבים את מוחותינו וגרמו לנו להיעשות שונאי-זרים, סתגרנים, סולידאריים עם עצמנו בלבד, גזעניים-למחצה ולאומיים בצורה קיצונית וחסרת ביקורת עצמית – לא היו מצליחים לגרום לנו להעביר בכנסת החלטה המתכחשת לכל ערכיו ההומאניים ומטרותיו החילוניות של החזון הציוני שהביאנו הנה. החלטה זו נתקבלה בלחץ ההיסטריה של מצב מלחמה ומצור, הנמשכים והולכים לאי-קץ.      לא נכון שרוב העם הוא נגד ההחלטה. "הרוב השקט" מסכים עימה, כי לנוכח הסיוט החיצוני אין לו במה להיאחז, אלא בהתלכדות פנימית נואשת.

   אברהם ב. יהושע: אני לא פטליסט כמוך. הציונות, אומר פרופ' גרשם שלום – היתה חזרה אל תוך ההיסטוריה, לאחר שהיהדות חיתה תקופות ארוכות מחוץ להיסטוריה. בציונות היה אקט של ויתור – ויתור על משיחיות, גאולה דתית, על חזון קץ הימים. לכן הניגוד והוויכוח בין יהדות לציונות היה נכון ומהותי. האשימו את הציונות שהיא רוצה אושר ארצי קטן – וזוהי האמת. הוויתור על כל היתר שווה היה בהצלת החיים.

היום, כאשר מנסים לנסח מחדש את מטרות הציונות במונחים יהודיים כמו – מולדת עתיקה, או שיבה לשלמות הארץ, ומשתמשים במושגים של גאולה משיחית – הרי אנחנו מכניסים לציונות אלמנטים ששוב מעמידים אותנו מחוץ להיסטוריה, ובקונפליקט חמור עם העולם. הציונות נהנתה מאהדה עצומה, היא היתה אחת התנועות הלאומיות שזכו במידה הגדולה ביותר של אהדת העולם, בהבדל אחד: סימן-ההיכר שלנו עתה אינן קאפוטות אלא אווירונים. והרי הציונות רצתה להפסיק את הקונפליקט היהודי המסוכן עם העולם כולו.

ואנחנו לא יכולים לומר שאשמים בכך רק הערבים. לא ייתכן שמצב זה, שסובייטים וסינים וערבים עומדים פה להשמידנו – לא ייתכן שחלקנו בכל זה הוא פאסיבי בלבד ולא עשינו דבר להחרפת הניגודים. לא ייתכן כי הכול מוטל עלינו כמו גורל, הלא גם בימי בית שני היינו שנואים על כל אויבינו והסתכסכנו עם כל העמים השכנים בסביבתנו.

אהוד בן עזר: חשוב על כך שאולי ההתקוממות שלך נגד הקונפליקט עם עמים אחרים, המוטל עלינו כגורל, הוא חלק מחוסר יכולתו הנפשית של ה"צבר" להודות בכך כי אין הוא יכול להימלט מן הגורל היהודי, וזאת למרות העובדה שהחינוך הלאומי-חילוני בארץ לימד אותו כל השנים כי עם הגשמת הציונות תיעלמנה הסיבות למצב הקונפליקט המתמיד שבו היה שרוי היהודי בגלות; סיבות שנבעו, לפי ההשקפה הציונית, מאי-הנורמאליות ומן העיוותים של הקיום היהודי בגולה.

אברהם ב. יהושע: אנחנו מדינה בה שניים וחצי מיליון יהודים, הלוחמת ברוסים; אפילו היושב ראש מאו, עם 700 מיליון הסינים שלו, אינו שוכח להזכיר אותנו בנאומיו הנדירים;  כמעט כל אירופה המזרחית נגדנו, שלא לדבר על כל מדינות ערב – לבוא ולומר שמצב זה בו אנו נתונים הוא חלק מן המחיר של פוליטיקה ריאלית – קשה, קשה מאוד. נכון, אין אנחנו עם לבדד ישכון – ותמיד אפשר להסביר מדוע עמים אחרים הגיעו לדרגת שיגעון כזה של קונפליקט איתנו – החל מן המצרים הקדמונים, והאשורים והבבלים והיוונים והרומאים. אך באותה מידה גם אנחנו יצרנו כאן אותה אינטראקציה יהודית, ופעלנו בהתאם להיסטוריה היהודית שלנו, ולא על-פי התחזית הציונית שרצתה להפיג מתיחות זו. ולא עוד אלא שאנו גוררים את כל יהודי העולם לתוך הקונפליקט הגלובאלי שנו מעורבים בו.

אהוד בן עזר: הלוא ההשקפה הציונית המקובלת, שהביאה לייסוד המדינה – מעריכה את התהליכים הללו בצורה הפוכה לזו שלך. ההיסטוריה היהודית פירושה פאסיביות, חולשה, קיום בלתי-בריא בגלות. ואילו ההיסטוריה הציונית-ישראלית פירושה אקטיביות ולקיחת גורלנו בידינו. ואין כמלחמה ביטוי בולט יותר לאקטיביות היסטורית.

אברהם ב. יהושע: אין זה נכון שכל האקטיביות שלנו היא פוליטיקה ריאלית, וכי באמצעותה נכנסנו אל תוך ההיסטוריה. אני חושב שיש כבר באקטיביות שלנו תהליכים חריגים ויוצאי-דופן, והם חזרה של יסודות משיחיים-יהודיים לתוך החיים שלנו.

בציונות היה קיים איזון עדין – מצד אחד שאפה להשאיר את היהודים כיהודים, במדינה שתשמור על אופייה היהודי, יחד עם הקשר ועם הנכונות להציל יהודים אחרים, – אך מצד שני רצתה הציונות להילחם כנגד משהו בטבענו היהודי וליצור סינתיזה חדשה. והיא פעלה כך מתוך הנחה שאפשר לשנות אותנו וכי טבענו היהודי אינו גזרה שאין לגעת בה ולשנותה.

והתוצאה? – למעשה הישראלי הוא גלגול מובהק ביותר של היהודי – הוא המצטיין ביותר, ה"עילוי" – קודם בבית-המדרש, אחר-כך איינשטיין, ועכשיו בחיל-האוויר. איינשטיין היהודי בחיל-האוויר. תמיד הטובים ביותר.

טועה מי שחושב שכאילו הישראלי הוא אחר ואינו בעל תכונות יהודיות טיפוסיות. אני רואה בישראלי הרבה מן התכונות הבסיסיות של התפיסה היהודית. אותו ביטחון עצמי מופרז – בצד החיים על פי תהום. כאן אני מתמלא ייאוש, כי כמו שמדברים על מנטאליות ערבית אפשר לדבר גם על מנטאליות יהודית. והמנטאליות היהודית – אחד מסימניה הוא סוג של התרוממות הרוח והתעלות רוחנית מתוך קונפליקט חמור, על סף קטסטרופה, על פי תהום.

אהוד בן עזר: מרבית סיפוריך, כמו הסיפור "מול היערות", עומדים בסימן תחושה ישראלית טיפוסית דומה. הגיבורים כלואים בתוך עצמם בעולם של מצוקות פנימיות, מתוך ציפייה נואשת לקטסטרופה, וניסיון להימלט ממנה. אך דווקא האסון, השינוי הדראסטי – הוא שכאילו פותר את בעיותיהם, פורק את המתח הנפשי המצטבר, גואל ומשחרר אותם מן החד-גוניות של חייהם הקודמים, ונותן טעם לקיומם. המחזה שלך "לילה במאי" מתרחש ערב מלחמת יוני 67', והמלחמה העומדת לפרוץ כאילו משמשת פורקן למבוי הסתום אליו נקלעים מבחינה נפשית גיבורי המחזה.

אברהם ב. יהושע: אני לא רוצה להיות גזעני ולומר שאהבת האסון היא עניין דטרמיניסטי שמוטל עלינו, אך נדמה לי כי לא מקרית היא ההיצמדות שלנו על סיטואציות של קטסטרופות: אנו ממש נמשכים אליהן, ואז – או שאנו מגיעים למיצוי מלוא עוצמתנו, או שאנו נופלים. אני לא יודע אם את תקופת מסעי הצלב, על פרעותיהם האכזריות ביהודים, לא היה אפשר לעבור בשלום עם הורדת-הראש באופן זמני, ובלי הטבח הנורא. אולי היה אפשר לוותר במשהו כדי לעבור את גל השחיטות וההשמדות. ואילו אנחנו התעקשנו ונוצרה הקטסטרופה. אני לא בטוח שהקונפרונטציות היו הכרחיות ובלתי-נמנעות. גם אינני בטוח כי המרד הקיצוני ברומאים היה הכרח היסטורי שנבע מהרומאים בלבד, ומבלי שאנחנו חידדנו אותו.

דבר דומה אמור לגבי יחסינו עם הרוסים כיום. אנחנו כנראה חלק מן הגורם שיוצר את המצב הזה. ומה היה קורה אילו היינו נסוגים חמישה קילומטרים מתעלת סואץ ומאפשרים לפתוח את התעלה על מנת למנוע את הקונפליקט ואת הקורבנות? אנו, היודעים כמה מקריות יש בהיסטוריה, איננו יכולים להתעלם מן המקריות הנובעת מן המעשים שלנו.

רק השואה שהביא עלינו היטלר, היתה באמת המקרה היחיד בהיסטוריה שלנו בו היינו פאסיביים במאה אחוז. אי-אפשר לומר שבגלל העקשנות שלנו היא נוצרה, וכי היה אפשר לעבור אותה מתוך הורדת-הראש באופן זמני. לכן גם לא יכולנו להוכיח את עצמנו בשואה ולשאוב מתוכה ולהגיע באמצעותה להתעלות רוחנית ולמיצוי כל כוחותינו, אלא נידונו רק לאפרוריות וטבח. ואילו במסעי-הצלב, או כיום במלחמה עם הערבים – מצאנו מקור להתעלות כוחות רוחניים של העם; אמנם, לא של כוחות תרבותיים במיוחד.

לעיתים עונה החרפת הסכנה גם לתחושת המגלומניה היהודית. אתה רואה באיזו הנאה שרים היום הצעירים בישראל את הפזמון הפופולארי: "העולם כולו נגדנו". כאילו נהנים מן ההרגשה שהעולם כולו אנטישמי, ונגדנו, אבל אנחנו נראה להם, לכל העולם. כאשר נודע על כניסת הטייסים הרוסיים למצריים – היו כמה ימי חרדה כאן. אך ראה באיזו מהירות התרגלנו  גם לכך. שבני-תחרותנו הם לא-פחות מאשר הרוסים, שהם מעצמה עולמית. ואני חושב שכל ההרגשות הללו הן אנטי- ציוניות מיסודן, ומנוגדות למטרתה של הציונות.

אהוד בן עזר: אני פוחד פן מלחמת יוני 67' ערערה את יכולתי להאמין כי קיים קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו. אני מפחד כי כתוצאה מן ההתערערות הזאת נעשיתי, מבלי שארגיש בכך, פטליסט. ככל שמתגברת בי מידת הריאליזם כן אני נעשה יותר פטליסט. והפטליזם שבתוכי נעשה להסכמה-שבשתיקה עם פריחתן האפלה של פסוידו-דתיות לאומנית ופסוידו-לאומיות דתית. הבררה האחרת, והיא העמדה האוטופיסטית, האמונה באפשרות השלום, הכיוון האופטימי, והאמונה ביכולתנו המוסרית והפוליטית לשנות את המצב בו אנו נתונים – פושטת את הרגל לנגד עיניי, מדי מלחמה חדשה.

אני פוחד פן כבר עתה קם דור צעיר חדש, אשר מלחמת יוני 67' אינה נראית בעיניו הכרחית ובלתי-נמנעת; פן גובר בדור החדש משקלן הנפשי של האשמותינו-העצמיות בדבר חוסר-רצוננו להגיע להסדר של שלום עם הערבים. ואני פוחד כי רק מלחמה נוספת תוכיח לצעירים הללו כי שגו. וחוזר חלילה. כשם שמלחמות 48' ו-67' הוכיחו לקודמיהם, כי – אובייקטיבית – נבצר השלום מיכולתנו.

אני פוחד פן "הוכחות" מסוג אלו פירושן – סירוס כל הכוחות הנפשיים הערים והמורדים והחושבים של כל דור צעיר חדש הגדל בישראל. ואני מפחד פן תשובת הצעירים כיום תהא בריחה לסמים ולהזיות, או לטירוף ; וזאת, מפני חוסר היכולת שלהם להכיר את יסוד האמת הפטליסטית אשר במציאותנו, או להשלים עמו לאורך זמן, כפרספקטיבה יחידה של כל חייהם.

אברהם ב. יהושע: אני לא מקבל את דבריך שאין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים ויחסם אלינו.

אמנם יש בנו סוג של אינטימיות שמקשה על הבנתנו ועל יצירת מגע עמנו, אך אני חושב שלא עשינו דיי כדי להרוס את החלקים המתבדלים והקטסטרופליים הללו שבאופיינו הלאומי.

וזוהי הבגידה בציונות. בציונות היה דבר יפה – הנה היהודים יחיו ביחד בינם לבין עצמם, ושוב לא יעמדו בקונפליקט אם העולם כולו. ובכן, היו לנו כמה שנים כאלה, לפני מלחמת יוני 67' – ומה היה בהן? פרשת לבון, המיתון הכלכלי, הירידה מן הארץ, "בדיחות הזוועה" של סופה המתקרב של המדינה, ועוד ועוד. וזו היתה האכזבה הגדולה ביותר, כי אנחנו הלוא אמרנו כי הכול יהיה בסדר אם רק ישאירו אותנו לבד. וכי הכוח הרוחני שלנו לא בנוי דווקא על קונפרונטציות עם העולם.

ואני פוחד שהיום חוזרת התיזה הזאת, ושאנחנו עומדים בסכנה שנחזור ונגיע למידת הבידוד בה היה נתון היהודי בימי-הביניים.  והלא בייחוד אחרי השואה אסור לנו להגיע למצב הזה.  כי הסיכון הוא כה איום ושטני, ולא יוסיף ולא ייתן לנו כוח ועצמה רוחנית, כמו שבאו בעקבות מסעי-הצלב. הלוא מן השואה לא יצאה עצמה רוחנית, רק אימה. ולכן אני מפחד מן הקונפרונטציה עם העולם אשר לקראתה אנחנו הולכים ונדחפים.

אהוד בן עזר: אומר לך עוד דבר, אני פוחד פן חדלנו לפחוד. פן קיבלנו את הסיוט כמציאות יחידה. פן השלמנו עם דיבורים של צער, "מצוות אנשים מלומדה", על אודות הקטל היום-יומי בגבולות- כדי לחפות על עומק הייאוש הציני והפטליסטי החונק כל אחד מאיתנו באופן פרטי. אני פוחד פן חדלנו לדבר אמת איש עם רעהו ואל הרבים, משום שליבנו אל פינו אינו מוכן לגלות עד כמה מצבו של כל אחד מאתנו אינו אלא כ"כבש בעדר נטרף, באין טעם וערך, רק אימה ואובדן" (כביטויו של פנחס שדה בספרו "מות אבימלך").

אני פוחד פן התקשחנו, אך לא רק כלפי חוץ, אלא כל אחד כלפי עצמו וכלפי גורל האחרים הסובבים אותו. ומפני-כך איבדו חיינו את המימד הריאלי שלהם, ונעשו לסיוט שקט, כל אחד בפינתו. אני פוחד פן הלאומיות הישראלית נעשתה דבר-שבקדושה, ומפני-כך אומרים איש אל רעהו רק מה שסבורים אנו כי ראוי להישמע ברבים. וממילא מדברים אנו, מתוך ריסון עצמי – תחושת אחריות ופחד – רק ברמת הדיבור של המכנה המשותף הנמוך ביותר. ואני פוחד פן מצויים אנשים המנצלים היטב את מצב אי-האמת, שבו מצויים כולנו, כדי לכפות ולשטוף את מוחותינו ב"אמתותיהם" המזויפות והמסוכנות.

אברהם ב. יהושע: בשלב מסוים היתה הנאה באותה סכיזופרניה ישראלית שאיפיינה את דורנו, בעובדה של חיי שלום המתקיימים לעומת חיי המלחמה. העובדה שכל אחד מאיתנו הוא גם חייל, מרבית שנותיו, איש-מילואים שפושט מדיו וחוזר להיות אזרח. התופעה שאנחנו מדינה המצויה במלחמה ויחד עם זאת קשורה למערב ומשתדלת לקחת ממנו את המיטב ואינה מוותרת על הקשר הזה. אותה סכיזופרניה מאוזנת – היתה בה אפילו מידה של גאווה, כי הצבנו אותה לעומת חוסר האתגרים של הנוער במערב, לעומת אחוז המתאבדים הגבוה שם, האלכוהוליסטים, ושטופי הסמים.

נדמה לי כי לאחרונה מתחיל אותו איזון עדין שבסכיזופרניה הישראלי להתערער. ומתערער לצד הרע – של המלחמה שמשתלטת על חיינו. ופתאום אתה מתחיל לתפוס עד כמה את מצוי במצב מסוכן.

הדבר האיום ביותר שקורה לנו היא אי-היכולת לתת משמעות למוות. לכסות אותו במילים, בהסברים, באמונה. והוא הדבר אשר ממנו תצמח רעה גדולה לחיינו ולתרבותנו – אם נדחיק את המוות, ונתחיל להכניס אותו למסגרת סטטיסטית, כמו את תאונות-הדרכים. והלוא תאונות-הדרכים קיימות ממילא, והמוות במלחמה אינו בא במקומן, אלא נוסף עליהן! ובכל-זאת יש המשתמשים בנימוק הזה כדי לתת ממד נורמאלי כלשהו, של הרגל, למציאות חיינו.

אבל אסור לנו לשכוח כי לא המוות, אלא שמירת החיים, היה הערך העמוק ביותר שלנו – איך נוכל למנוע את התהליך המתרחש עכשיו? איך נוכל לעצור בו? אנחנו – שיש לנו חשבון-דמים כה ארוך, וכל טיפה של דם שנשפך היא מיותרת לנו, ואשר איננו יכולים להרשותה לעצמנו אחרי השואה בה נספו שישה מיליוני יהודים. גם לשפיכות הדמים בשואה לא יכולנו לתת הסבר, ובמיוחד לא במסגרת של אמונה דתית. אולי לאדם החילוני, המאמין בסתמיות, קל יותר להסביר לעצמו את השואה. אבל הסתמיות של השואה הלוא היא המערערת איש דתי אמיתי.

היום אנחנו מדדים אחרי המוות ופחות ופחות מצליחים לכסות אותו, להסביר אותו. וכאן אחד הדברים שמחלחלים בתשתית הווייתנו ואשר ישברו לחלוטין את האיזון העדין והשמח של הסכיזופרניה הישראלית, שמצאה לעצמה קיום אחרי מלחמת העצמאות, תקופה של כעשרים שנה. והבעייה חמורה עוד יותר כי לא רק אי מציאת המשמעות למוות המתחולל בקרבנו ספונה בה, אלא שאנו גם לא מוכנים להודות שבהרבה מובנים, פשוט – אין משמעות למוות שלנו ולמוות אשר נגרם לערבים על-ידינו, וכי גם הם וגם אנחנו מתים על שום דבר.

אהוד בן עזר: אני פוחד פן כולנו חיים במצב סהרורי-למחצה, של סיוט. מצב המפתח בנו ובסביבתנו הלאומית והציבורית תגובות של כניעות, חרדה, תחושת אי-אונים והשלמה, וחוסר יכולת לדבר אמת. אני מפחד פן ניצנים מסוכנים אלה דומים למציאות הקיימת ברוסיה, ובעמיהן של מדינות טוטליטריות-למחצה אחרות. בהבדל אחד – מצבנו טוב ממצבם של הרוסים, וגם גרוע משלהם, משום שהנורא מכול הוא שאצלנו הסיוט הוא ממשי, ואין מתעתעים בנו. אלה הרוצים להשמידנו אכן מתכוונים לכך במלוא הרצינות. הם אינם המצאה שטנית של המנהיגות הישראלית.

מצד שני, הלוא הולך ונוצר מצב אשר בו – מי שאינו מצביא ואיש-צבא ישראלי בכיר, מעטים סיכוייו להגיע לעמדה של מנהיגות והכרעה, ואפילו להיעשות חבר בממשלה. נקל לתאר מצב, שבו מעמד הדרגה ייעשה גם נותן-הסמכות בממשלות הבאות בישראל. והדיבור אל יצרי הרחוב, ברמת המכנה המשותף הנמוך ביותר, יהדק את עניבת ההדדיות השלילית. ושוב לא תיתכן תופעה של מנהיג ישראלי, שאינו איש-צבא-בכיר-לשעבר, אשר יקבע את מדיניותה של ממשלה, וסמכותו המדינית והאישית תהא מעל זו של אנשי-הצבא, כבמתוקנות שבמדינות העולם.

הדילמה שבה אנו נטחנים כולנו, בדרכנו המשותפת, היא הברירה בין עצימת-עיניים מאושרת-כביכול לבין פיקחון-עיניים מייאש. ושניהם מסוכנים באותה מידה. ודרך אחרת אין. כי בין מתוך נפילה פתאומית לתהום המציאות, ובין מתוך הסתגלות ממושכת, המפוררת את האמונה הפנימית – נדחפים כולנו לעמדה של אקטיביזם פטליסטי. של פעילות סהרורית.  ואז – יושרנו נעשה להכרה מפוקחת בחוסר-התקווה ובחוסר-המוצא ובאי-האפשרות של שינוי המצב. הריאליזם והפרגמטיזם, שעליהם תפארתנו – נעשים לפסימיזם עמוק ; כוחנו – למקיז דמנו ונפשנו. והערבים – לתכלית קיומנו היחידה. תכלית שלילית.

מה יהיה הסוף ?

אני פוחד פן התרגלתי גם לשאלה הזאת. פוחד פן כל כך כולנו בספינה אחת מצויים, עד כי איבדנו איש איש את פרצופו הייחודי, את ייעודו האישי, ואת אופק חייו כפרט. פן לחיות אפשר כאן רק כחלק מן העם, ורק למות – כיחיד. לא קשה כל כך להיות פיקח. הרבה יותר קשה לחזור ולהיות טיפש ותמים. הלוואי והיתה לי אמונתי הנאיבית, של פעם, שאכן קיים קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו.

אברהם ב. יהושע: אינני מסכים לקביעה שלך. אני חושב שיש קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו ורצונם בברית שלום עימנו. דווקא היום, כשיש למעלה ממיליון ערבים תחת שלטוננו הישיר, יש קשר בין מעשינו הטובים והרעים, ומכאן צריכה גם לצאת ספרות חדשה, לא נעים, להטיף לכתוב ספרות ולהתייחס לבעיות מוסריות. אבל אני חושב שספרות אמתית ורצינית יכולה גם להתמודד עם שאלות מוסריות ולדון בבעיה הערבית-ישראלית גם מתוך כלים מוסריים, מבלי להיגרף לעמדה פסיבית ופטליסטית;  על הספרות לחזור אל אותה עמדת-מוצא של ס. יזהר, אך מתוך שלל בעיות אחרות לגמרי. כאשר יזהר כתב את ספרו "השבוי" היה אולי שבוי אחד שהוא נתקל בו בכפר ערבי בזמן תחילת הכיבוש הישראלי של מלחמת 48'. עכשיו הבעיות רחבות הרבה יותר. השאלה היא כיצד להתמודד עם בעייה זאת בספרות. וזה יהיה, לדעתי, מבחנה של הספרות, ביכולתה לעבור עכשיו לשלב חדש, כמשחררת הדחקות, כמשחררת דברים רבים שאנחנו לא רוצים לדבר עליהם, וכבעלת כוח להעמיד לנו את האמת מול הפנים. והאמת הזאת בסופו-של-דבר נותנת פירות ריאליים ביותר.

מצד שני, נכון הוא כי מפני שחיינו הרוחניים אינם יכולים כיום שלא להיות סובבים רק סביב השאלות הללו, הרי כשאתה עוסק בזה בלי סוף – אינך יכול להתפנות באופן רוחני לדברים אחרים. וגם לא מסוגל לבצר לעצמך בדידות אמיתית שהיא תנאי ליצירה, כורח היצירה, מקורה וכוחה. אלא אתה נתבע כל הזמן לסולידאריות, נתבע מתוך עצמך ולא בכפייה חיצונית, משום שאתה חי ממהדורת חדשות אחת לשנייה, וזו נעשית סולידאריות טכנית, אוטומטית מבחינת התגובה הרגשית, כי אתה כבר כולך בנוי להגיב כך ולחיות בדריכות. התגובות הרגשיות שלך לכל ידיעה על קורבן ישראלי, על מטוס שנפל, הן כבר מותנות מראש. כבר אינך מסוגל לחשוב אם עצם ההפצצה הייתה מוצדקת, אלא פועלים בך מכניזמים היוצרים את הסולידאריות האוטומטית. ומכאן חוסר הבדידות, חוסר היכולת להיות לבד במובן הרוחני, ולהגיע לחיים של יצירה אינטלקטואלית.

אספקט נוסף הגורם לכך שאין לך פרספקטיבה לגבי המאורעות המתרחשים סביבך, הוא שבמלחמת ששת הימים הייתה פתאום הרגשה טובה שהנה אתה צמוד למאורע גדול, לגל היסטורי, שאתה אחד עם התנועה שלו. ואותה הרגשה הייתה נעימה ומרוממת. היום, בגלל חוסר התכליתיות ואי-ראיית סופה של המלחמה – אתה מאבד את תחושת ההינשאות על גבי הגליות של ההיסטוריה, אך גם אינך זוכה בשקט של האדם הדני או הנורווגי, אינך זוכה במנוחה מן ההיסטוריה. ההרגשה של ההיסחפות ושל חוסר הבהירות לגבי העתיד – מונעות ממך את ראיית הדברים בפרספקטיבה כלשהי. ונוצר מצב של תסכול מתמיד כתוצאה מחוסר היכולת לראות מה קורה. אתה חי את הרגע, מבלי פרספקטיבה, אך אינך יכול להשתחרר מן הרגע, לשכוח את הרגע. אינך יכול לנתק את עצמך ושלא לקרוא עיתונים, או לחדול לשמוע חדשות ברדיו במשך כמה שבועות, כמו שהיה אפשר לפני שש-שבע שנים.

מזה גם נובע העניין של התופעות הבולטות יותר על-פני השטח : הצנזורה הפנימית. הלחץ הציבורי. השוביניזם המתגבר. ואותה בגידה בציונות, המתבטאת בגישה הרואה בהתנחלות בכל שטחי ישראל הגדולה ערך משיחי ומקודש, אותה גישה – לא הבטחת קיום העם היהודי, והבאתו לידי נורמליזציה הם עיקר לה – אלא היא רואה את הייעוד במצב של התפשטות והתנחלות טריטוריאלית, ובחיים מתוך קונפליקט מתמיד עם הערבים, ובעקבותיהם עם העולם כולו.

אהוד בן עזר: נדמה לי שאנחנו מצויים בדילמה קשה : אותם ישראלים מביננו שנלחמים על הגנת הגבולות, וכל כוחותיהם מגוייסים למאמץ הצבאי והביטחוני, הכולל את החזקת השטחים הכבושים – אינם מסוגלים לעצור ולחשוב באופן ביקורתי על משמעות עשייתם ועל ההסבר לכל המתרחש פה. ואילו האינטלקטואל הישראלי חי בהרגשה מתמדת כי רק תודות לאותם לוחמים מובטחים עצם שלומו וחייו; ועל-כן גם הוא, המסוגל אולי למחשבה אנאליטית,     חסר בעיניו בסיס של הצדקה מוסרית פנימית כדי להתבונן במציאות באופן ביקורתי רדיקאלי, ולהביע דעתו בלא חשש. מה עוד שבשעה שהוא משרת במילואים (שירות שממדיו גדלים והולכים מדי שנה בשנה) – נעשה הוא עצמו חייל ושותף למאמץ הביטחוני, ונדרש בל מעשיו להזדהות מלאה עם מטרות המדינה. לכן גם באותם חודשים בשנה בהם הוא פנוי משירותו הצבאי – משתקת אותו אווירת המצב המלחמתי המתמשך והולך, והוא נתון בחוסר פרספקטיבה לגבי העתיד, הן באשר לגורלו כפרט, והן בכל הקשור לתנאים הרוחניים המאפשרים את עצם פעילותו היצירתית.

אברהם ב. יהושע: אנחנו היום חיים באווירה יותר ויותר מסוכנת, פחות ופחות אפשר לדבר. בשלבים מסוימים יש איזה מן יד כזו שמחזיקה את הקולר, יד פנימית, לא יד של שלטון, וזה נורא יותר. קיימת אווירה ציבורית בה אי-אפשר לדבר על הכול ולפרוק את הכול. אני חושב שישנה ברכה רבה בפורקן שהספרות נותנת להרגשות הסיוט והמצוקה, להרגשות החרדה, להרגשות העוול ולכל המרקם הזה של הבעייה הישראלית-ערבית, שאנחנו כאמור מדחיקים אותה, ושאין לנו ברירה אלא להדחיק אותה. הספרות מקיימת כאן תפקיד נפשי גדול מבחינת בריאות הנפש שלנו. סיפור כמו "השבוי" של ס. יזהר מילא תפקיד מכריע לגבי היחס לערבים; בפורקן המוסרי-אידיאולוגי שהוא נתן לאותה בעייה היתה ברכה עצומה לגבי הרבה ממעשינו. אסור שיהיה טאבו לגבי ספרות, ואסור שנאסור על עצמנו לדון בבעיה הישראלית-ערבית מאיזו בחינה שהיא.

א.ב. יהושע נולד בירושלים ב-1936, דור חמישי למשפחת אביו, ממוצא ספרדי, אך גם מצאצאיהם של רבי יצחק פראג, יליד צ'כיה, שעלה לארץ-ישראל בשנת 1838 ו"הסתפרד", אף החליף שם-משפחתו מפראג לאופלטקא והיה רגיל לחתום "צעיר וזעיר יצחק אופלטקא ס"ט". אימו של א.ב. יהושע עלתה ממרוקו בשנת 1932. יהושע שירת ביחידת נח"ל מוצנח. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לספרות עברית ופילוסופיה והמחלקה להכשרת מורים. הוא עבד כמורה בירושלים, כמנהל בית-ספר ישראלי בפאריס, וכמזכיר כללי של ההתאחדות העולמית של הסטודנטים  היהודיים  בפאריס, בשנים 1967-1964. בשנים 1972-1967 שימש כדיקאן הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, עיר מגוריו מאז. והחל מ-1972 הוא מלמד בחוג לספרות השוואתית, באוניברסיטת חיפה.

את סיפוריו החל א.ב. יהושע מפרסם ב-1957, ועד מהרה קנה לעצמו מקום כאחד מחשובי הסופרים העבריים בדורנו. מ-1969, עם הצגת מחזהו "לילה במאי", פנתה כתיבתו גם למסלול מקביל, כמחזאי. ב-1977 התפרסם הרומאן הראשון שלו, "המאהב", וספר מסותיו "בזכות הנורמאליות" הופיע ב-1980 והיה סיכום לעמדותיו בשאלות לאומיות, חברה ופוליטיקה, שאותן הביע במשך שנים תוך לקיחת חלק במאבקים ציבוריים על עיצוב דמותה של החברה הישראלית בכיוון של ציונות שפויה, יונית, ותוך שלילה גוברת והולכת של הגולה ושל תשוקת היהודי לחיות בקרב זרים, אותה הוא מוצא לא רק מעבר לים אלא גם בקרב המתנחלים בגדה וברצועה.

א.ב. יהושע זכה בפרסים ספרותיים רבים; ספריו תורגמו כמעט כולם לאנגלית, צרפתית, גרמנית ושפות אחרות, וסיפוריו נכללו באנתולוגיות רבות.

ספריו: "מות הזקן" (1962); "מול היערות" (1968); "לילה במאי" (1969); "בתחילת קיץ 1970 (1971); "טיפולים אחרונים" (1974); "עד חורף 1974" (1975); "המאהב" (1977); "בזכות הנורמאליות" (1980); "גירושים מאוחרים" (1982).

השיחה "סכנת הבגידה בציונות" נדפסה לראשונה ב-"Unease in Zion" (1974).

עד כאן מתוך "אין שאננים בציון", 1986

* * *

יורם אטינגר

שינוי-משטר בטהרן?

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 14 יוני 2022.

לפי האגודה להיסטוריה של הבית הלבן, מדיניות הנשיא קארטר ב-1978/79 שאימצה לחיקה את אייתולה חומייני, תקעה סכין בגב השאה הפרסי, פגעה קשות בבעלות הברית הערביות-סוניות של ארה"ב, והתבססה על ראייה פשטנית ביותר של מציאות המזרח התיכון:

"...בינואר 1979 כאשר השאה הפרסי נמלט מאיראן ואייתוללה חומייני השתלט על המדינה, גילה הממסד הוושינגטוני חוסר-הבנה של מהות משטר האייתולות. גארי סיק, המומחה למזרח התיכון ואיראן במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן, סיפר שסגן הנשיא, וולטר מונדייל, שאל את ראש ה CIA-האדמירל סטנספילד טרנר, 'מה זה לעזאזל אייתוללה?' טרנר ענה שאינו בטוח שהוא יודע..."

אבל, כתב העת הניו יורקי Foreign Affairs Magazine מגלה שקארטר שינה באופן דרמטי את מדיניותו – לפיה אייתוללה חומייני היה אמור להתמקד בטרקטורים ולא בטנקים – והגיע למסקנה שעל ארה"ב לפעול לשינוי-משטר באיראן, מכיוון שהוא בלתי-אמין, אנטי-אמריקאי, אינו מכבד דו-קיום בשלום ודמוקרטיה, ואינו מתכוון לזנוח את חזונו הפנאטי והאנטי-אמריקאי:

"...מסמכים שנחשפו לאחרונה מגלים שהנשיא קארטר דיווח לקונגרס בדצמבר 1979 על הנחיית ה CIA-[בעקבות ההשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהרן ומעצר למעלה מ-50 בני ערובה אמריקאים] – לפעול יחד עם גורמי אופוזיציה לשינוי המשטר הטהרן ולהחלפתו במשטר דמוקרטי פרו-מערבי.... ה-CIA אכן פעל בנידון יחד עם ערב הסעודית וגורמים אזוריים נוספים..."

האם התנהלות משטר האייתולות מ-1979 ועד 2022 מצדיקה את השינוי הדרמטי במדיניות הנשיא קארטר?

התנהלות המשטר ב-2022-1979: פורע-חוק או שותף-אמין למו"מ?

מפברואר 1979 הפכה איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ" לרפובליקה אסלאמית המתמקדת בייצוא המהפכה האסלאמית-שיעית האנטי-סונית ואנטי-מערבית לרחבי העולם.

מפברואר 1979 עוסק משטר האייתולות בחינוך לשנאה והסתה נגד "הכופרים" במערב (ובמיוחד "השטן הגדול האמריקאי") ו"המשומדים" הסוניים; הפרה שיטתית של זכויות אדם; חתרנות וטרור אזוריים וגלובליים וליבוי מלחמות אזרחים; הפצת טכנולוגיות בליסטיות ומזל"טים (גם לגורמים אנטי-אמריקאים באמריקה הלטינית); שיתוף פעולה עם רוסיה, סין, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ניקרגואה, בוליביה, אקוודור, צ'ילה, סוריה, טליבן, אל-קעידה, "האחים המוסלמים", חיזבאללה, חמאס, ברוני סמים מובילים במכסיקו, קולומביה ובוליביה, ועוד.

מפברואר 1979 מהווה משטר האייתולות אב-טיפוס של משטר אפוקליפטי, בעל "עור-עבה", הפועל בשיטתיות לקידום חזון דתי-שיעי, פנאטי ומגלומני בן 1,400 שנים, ומקיים שטיפת-מוח שיטתית לאוכלוסייתו, כולל האדרת טרור-מתאבדים. המימדים הגיאוגרפים של החזון חורגים מהמפרץ והמזרח התיכון ומגיעים לדרום ומרכז אמריקה – "הבטן הרכה" של ארה"ב – כדי להכניע את "השטן הגדול האמריקאי."

מפברואר 1979 נוהג משטר האייתולות – כמו ארגוני טרור ברחבי העולם – לפגוע ביד המסייעת לו.  כך היה ב-1979 – לאחר שארה"ב העניקה לו רוח גבית להשתלטות על איראן – כאשר השתלט על שגרירות ארה"ב בטהרן, לקח למעלה מ-50 אמריקאים בני-ערובה למשך 444 ימים, והפך לאוייב אכזר ועקבי של ארה"ב. כך גם לאחר הסכם הגרעין מ-2015 – ביוזמת והנהגת ארה"ב – שהעניק למשטר האייתולות כ-150 מיליארדי דולרים, אשר רובם הופנו לשדרוג מכונת טרור גלובלית אנטי-אמריקאית.

מפברואר 1979 הוסיפה כל מחווה מערבית דלק למדורת הטרור של האייתולות, למרות שנועדה למתן את המשטר פורע-החוק.

התנהלות משטר האייתולות מ-1979 עד 2022 מבהירה שתפישת עולמו אינה מעכלת דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות-אדם וניהול אמין של מו"מ.

התנהלות משטר האייתולות מחד, וההנחה שהוא עשוי להיות נושא ונותן אמין מאידך, הם דבר והיפוכו.

שלילת ארה"ב את האופציה הצבאית ואופציית שינוי-משטר נועדה להנמיך את הלהבות, אך כצפוי – משטר האייתולות רואה בכך חולשה אמריקאית, המלבה את להבות התוקפנות האנטי-אמריקאית במזרח התיכון וברחבי העולם.

השתלטות האייתולות על שגרירות ארה"ב בטהרן בנובמבר 1979 הביאה לשינוי הדרמטי במדיניות הנשיא קארטר – מחיבוק האייתולות לשאיפה להחלפת המשטר בטהרן.

ההתנהלות פורעת-החוק העקבית של האייתולות מ-1979 מצדיקה שינוי דומה – ואף נחוש יותר – במדיניות ארה"ב ב-2022... אלא אם כן מעצבי המדיניות בוושינגטון מאמינים שהנמר האיראני מסוגל להחליף חברבורות ולא רק טקטיקטות...

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏15.6.22

* התיישבות חדשה בגולן – השבוע אנו חוגגים 55 שנים לשחרור הגולן. בחודש הבא ימלאו 55 שנה למפעל ההתיישבות בגולן. והשבוע, ביום שלישי, מוסדות התכנון הארציים (הוולנת"ע – הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים) יתכנסו לדון, בשעה טובה ומוצלחת, בתוכנית להקמת שני יישובים חדשים בגולן – אורחה ומטר, עליהם החליטה הממשלה במסגרת התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסייה בגולן.

ובינתיים, הארגונים הירוקים יוצאים נגד הקמת היישובים ומעלים התנגדויות והסתייגויות. הם טוענים שהקמת יישובים חדשים תפגע בטבע בגולן ושיש להתמקד בהרחבת היישובים הקיימים ולא בהקמת יישובים חדשים.

אין שום סתירה בין הקמת התיישבות חדשה והרחבת היישובים הקיימים. התוכנית הלאומית מדברת על הכפלת קצרין, על הרחבת כל היישובים ועל הקמת היישובים החדשים. הקמת יישובים חדשים והרחבת יישובים קיימים הם כלים שלובים. כאשר אזור התיישבות נמצא בתנופת פיתוח וצמיחה דמוגרפית גדולה, ואין ביטוי מובהק לכך כהקמת יישובים חדשים, הביקוש של משפחות צעירות ואיכותיות להתיישבות בו גדלה, והיא תתבטא גם בהרחבת היישובים הקיימים.

ובאשר להגנה על הסביבה – הקמת שני יישובים חדשים ואפילו עשרה, לא תשנה את צביונו של הגולן כשטח פתוח. כמעט בכל נקודה בגולן, כאשר מביטים לכל הכיוונים, העין אינה פוגשת יישוב. לכן, ההפחדות הללו, של דובוני לא-לא, אינן צריכות לעשות עלינו רושם. אנו, תושבי הגולן, מחוייבים להגנה על הסביבה ועל הטבע בגולן יותר מכל אחד אחר. ההתנגדות להקמת היישובים היא על אוטומט. בעד הנגד ונגד הבעד. יש לי הצעה. נקים מגדל בבל חדש וניישב בו את כל האנושות, כדי שלא תפריע.

* יחד – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת, בעלת הישגים רבים ומובילה קו ניצי תקיף בנושאי חוץ וביטחון וקו ציוני מגשים בענייני התיישבות. היא ממשלה טובה בפני עצמה ובוודאי בהשוואה לאלטרנטיבה. לכן, ראוי שהיא תמשיך ותשלים קדנציה מלאה. אולם הממשלה הזאת מתבססת על קואליציה מחורבנת, בשל קומץ אופורטוניסטים שתופסים אותה בביצים. לכן, היא נמצאת כל הזמן בסכנה קיומית. אין לי מושג האם הממשלה תצלח את השבוע הקרוב, ואם כן – מתי יבוא המשבר הבא, וכמה היא תחזיק, אך גם איני שולל את האפשרות שהיא תשלים את הקדנציה. הכול אפשרי.

כך או כך, בין אם הבחירות תתקיימנה מיד, בין אם במועדן או בכל מועד אחר, אני סבור שכבר כעת על תקווה חדשה וימינה להחליט על ריצה משותפת לבחירות ולהקים סיעה משותפת לאלתר. יש לגבש כוח גדול ככל האפשר המחויב לציונות ממלכתית עם מדיניות ניצית. יש קרבה רעיונית רבה בין המפלגות ואין סיבה שלא תשלבנה ידיים. את השאלה מי יעמוד בראש הרשימה יש להחליט על סמך סקרי עומק, ועל פי הניתוח למי יש סיכוי טוב יותר להביא את ההישג המרבי.

לא שכחתי שבנט היה שותף לשלהוב היצרים בפרשת אלאור אזריה ואת הקריאות הפופוליסטיות שלו לגזר דין מוות למחבלים. אבל אני מאמין שהוא התבגר, כובד האחריות עיצב את דמותו כמנהיג אחראי וממלכתי, ולא תהיה לי היום כל סיבה לא לתמוך ברשימה משותפת, שבה הוא יוצב באחד משני המקומות הראשונים.

* התנקשות בדמוקרטיה – הליכוד הציע הצעת חוק, על פיה הממשלה תמנה את שופטי בג"ץ ומליאת הכנסת תאשר. זו התנקשות בדמוקרטיה, פיגוע נגד שלטון החוק והרס עצמאות המשפט. העובדה שאת ההצעה מעלה סיעה שמנהיגהּ נאשם בפלילים מעידה יותר מכל עד כמה זו הצעה חולנית ומטורפת. מצער מאוד להיווכח בירידת הדורות, כאשר את ההצעה המטורפת הזו מציעה המפלגה, שמייסדהּ היה נושא הדגל של עליונות המשפט. בכל ממשלות נתניהו היו גורמים שפויים שלא איפשרו הרפתקאות מסוכנות כאלה. הדרך השלישית, מפלגת העבודה/עצמאות ובהמשך קדימה, יש עתיד + התנועה, כולנו, כחול לבן + דרך ארץ + מפלגת העבודה. אם חלילה יהיה שלטון על טהרת גוש ביבי, עם או בלי רע"ם, ישראל תידרדר לארדואנוקרטיה.

* נגד מדינת ישראל – בבית המשפט: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו.בכנסת: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* קודם כל רעת האזרח – כה כתב מאיר אריאל: "תודו שמפלגה שיורדת משלטון מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ. והלא כישלון חרוץ של מפלגת שלטון זה קודם כל רעת האזרח – משמע שאין טובת האזרח לנגד עיני המפלגות כמו היותן בשלטון." והנה, המפלגה שירדה מן השלטון לא רק מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ, אלא פועלת באופן אקטיבי להכשלתה ובעיקר להכשלת פעולות שמיישמות את האידיאולוגיה שבשמה מדברת האופוזיציה. סהדי במרומים, שגם כאשר שלטו ממשלות שהתנגדתי להן וגם כאשר עמד בראשן אדם שאני סולד ממנו, התפללתי בכל ליבי להצלחתן, כאבתי כל כישלון שלהן ושמחתי על כל הישג שלהן.

[אהוד: חבל מאוד שלא התברכנו בכך שאדם כמוך יהיה ראש הממשלה ולא המושחת נתניהו שנכשל בכל מהלכיו המושחתים לרעת המדינה, כולל הסכמי אברהם המושחתים, ודירדר את המדינה אל פי תהום השחיתות – וזאת לעומת המצב הנהדר והיציב של הקואליציה ושל הממשלה כיום, שרק במקרה הן קוצרות פרי כמה מהישגיו המדיניים המושחתים של נתניהו].

* ההיגיון של אורבך – ניר אורבך זועם בצדק על שני חברים סוררים בקואליציה, שמצביעים עם תשלובת ביביטיבי נגד המדינה. במחאה, הוא מאיים לנהוג בדיוק כמותם. הגיוני.

* מה הבעיה של ניר אורבך? – אופי חלש. מהח"כים של ימינה נדרש חוסן נפשי ותעצומות נפש גדולים, כדי לעמוד במסע הטרור האישי נגדם ונגד משפחותיהם, המתנהל זה שנה. למרבה הצער, אורבך לא גילה כושר עמידה של מנהיג.

* הצבעה קונסיסטנטית – הצבעת הליכוד נגד חוק יו"ש מנוגדת לאידיאולוגיה שלו. אבל הצבעתו של הכהניסט נגד החוק דווקא מובנת. עדיף לו שלא יהיה חוק, לא דין ולא דיין, ושהזרוע הצבאית של הכהניזם תשתולל באין מפריע.

* מדרון חלקלק – אך טבעי, שאחרי שהצביעה יחד עם ביביטיבי נגד המדינה, ח"כ רינאווי זועבי כבר מדברת בבוז על אנשי הרל"ב ("רק לא ביבי").

* דרבי המושחתים – ההתפלשות בבוץ בדרבי המושחתים גורם למבוכה עמוקה – מבוכה ששני האנשים הללו היו ראשי ממשלה.

* היורש – יש רק אדם אחד שנתניהו יהיה מוכן להוריש לו אי פעם את השלטון. מתוך עדותו של ניר חפץ השבוע בבית המשפט: במהלך דיון על התאגיד, יאיר נתניהו ירד על ארבע, שירבב את הלשון כמו כלב ואמר לאביו "תמשיך ללקק לכחלון" ואז נעמד על רגליו, שם ידיו על חלציו ואמר "תמשיך למצוץ לכחלון."

* טיפשות ההמונים – מסר מפרשת "שלח לך": עשרת המרגלים קיבלו הרבה יותר לייקים מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה.

* של מי השיר הזה – בתקופת המאבק על הגולן, המענה הקולי בטלפון שלי היה השיר "אין לי ארץ אחרת," בקולה של קורין אלאל, ומתוך ההקלטה בקע קולי: "שלום עם הגולן. כאן אורי הייטנר." השיר היה אחד מהמנוני המאבק שלנו. הזדהותנו עימו הייתה כפולה. הזדהות עם המסר של דבקות בארץ בכל מקרה, גם כאשר אדמתי בוערת, ומתי בערה אדמתנו יותר מכאשר ממשלות ניסו למסור את הגולן לאוייב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות? וגם כמסר שהגולן הוא ארצנו, אין לנו ארץ אחרת, ואנו נחושים לסכל את כוונת הנסיגה.

מפעם בפעם העירו לי, שזו "חוצפה" שאני משתמש בשיר "שמאלני" שאהוד מנור כתב נגד מלחמת לבנון. באותם ימים, אירחנו את אהוד מנור למופע משיריו (איני זוכר מי היה הזמר שהופיע אתו) בעין זיוון. כשהגיעו לשיר "אין לי ארץ אחרת", אמר אהוד מנור: "אני כתבתי את השיר במחאה על מלחמת לבנון. אני יודע שאתם משתמשים בו במאבק שלכם נגד נסיגה מהגולן. וזה יפה מאוד בעיניי. אם כל צד שנאבק על אמונתו ודרכו מרגיש שהשיר הזה מבטא אותו, זה משמח אותי מאוד."

נזכרתי בכך בעקבות מכתב למערכת "הארץ" של יצחק שריג, אחיו של המשורר יוסף שריג שנפל במלחמת יום הכיפורים, שבו תקף בחריפות את עמיחי שיקלי על שציטט משירו של אחיו "אור וירושלים" במאמר שכתב ל"הארץ". לטענתו, השימוש בשיר בידי שיקלי הוא "מעשה נבלה," לא פחות, כי אחיו "לא האמין בכיבוש." גם אילו יוסף היה חי אתנו והיה כותב את הדברים, לא היה בכך צדק, כיוון שברגע ששיר יצא לעולם, היא לרשות הכול, וכולם רשאים לאהוב את השיר ולצטט אותו. בוודאי שאחיו של שריג, 49 שנים אחרי נפילתו, אינו זכאי לבעלות על השיר, בשל הערכתו מה היו דעותיו של אחיו היום, אילו היה חי עימנו. השיר המקסים הזה נכתב לציון חמש שנים לשחרור ירושלים, כך שלפחות באשר לירושלים, שריג בחייו לא ראה בשחרורה – "כיבוש".

הדברים שכתב שיקלי במאמרו ב"הארץ", על אודות "אור וירושלים", יפים ומרגשים: "כיליד העיר הזאת, השיר שאני הכי אוהב על ירושלים, שיר שמלווה אותי עוד מימי הגן, הוא השיר 'אור וירושלים': 'השקט שוב צונח כאן משמי הערב כדאיית דיה מעל התהומות, וקרן אדומה נושקת להט חרב את הפסגות המגדלים והחומות. ראיתי עיר עוטפת אור והיא עולה בשלל צבעי הקשת, והיא נוגנת בי כנבל ועשור, ראיתי עיר עוטפת אור.' את השיר המופלא הזה חיבר חבר קיבוץ בית השיטה יוסף שריג לכבוד יום ירושלים 1972, במלאות חמש שנים לשחרור העיר. שנה אחר כך, והוא אז מפקד פלוגת שריון במילואים, נפל שריג בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. על אומץ ליבו ותפקודו הוענק לו עיטור המופת."

* התשובה לדן מירון – במאמרה המרתק של זיוה שמיר על שירו של אלתרמן "הבלדה על חמוריקו", הופיע משפט כאילו-צדדי, שמתוכן המאמר לא היה נגרע דבר אלמלא הופיע בו, אך דווקא הוא שבה את ליבי. "ובטורו 'האיר השחר' כתב אלתרמן על שירת רחל: '"כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי". מִי יֵדַע מַה קובֵעַ /  אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶֹשֶת מִתֵּל: / כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ / נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.'"

אלתרמן הבין אל-נכון ששיריה הקטנים והצנועים של רחל, שלא התהדרו במחלצות ובמליצות, ישרדו בשירה העברית אף יותר משיריהם של  אותם משוררים שהיו גדולים וחשובים בדורם, כי עשו בשפה העברית כבלהטים. אלה זלזלו בשירת רחל ולגלגו על 'קוצר ידה', אך חרף 'דלותם' שירי רחל לא נשכחו כשיריהם של מקטרגיה". כך, במעין הערת אגב במאמרה על "הבלדה על חמוריקו" הגיבה זיוה שמיר על מסתו בהמשכים של דן מירון ב"הארץ", שבו הציג את אלתרמן כעוין לקיבוץ, לפלמ"ח ולרחל המשוררת. כנראה שזיוה שמיר לא רצתה לתקוף את מירון חזיתית, אך מי שקרא את המאמרים של מירון ושל זיוה שמיר, לא יכול שלא להחמיץ את תשובתה המשכנעת של זיוה. מאמרה הקודם של זיוה שמיר בסדרה, על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", מפריך את טענתו של מירון על הניכור של אלתרמן כלפי הקיבוץ (ותודה לזיוה על הציטוט ממאמרי על השיר).

ובאשר ל"בלדה על חמוריקו" אוסיף, שאריק איינשטיין הקליט גרסת כיסוי מקסימה לשיר, בתקליטו מ-1980 "ארץ ישראל הישנה והטובה: משירי סשה ארגוב", בעיבודו של אילן מוכיח ובהפקה מוסיקלית של שלום חנוך.

* מגדולי הסופרים העבריים – הייתי בן 14 כאשר קראתי את "המאהב". הייתה זו פגישתי הראשונה עם יצירתו של א.ב. יהושע. הוקסמתי. ומאז, יהושע היה אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את מרבית ספריו, ואף פעם לא התאכזבתי. אהבתי את כולם. ובין כולם אהבתי במיוחד את יצירת המופת "מר מאני". יהושע היה סופר דגול, מגדולי הסופרים בהיסטוריה של הספרות העברית. הצטערתי מאוד לשמוע על מותו, בעיצומו של שבוע הספר העברי.

פוליטית, הייתי רחוק מאוד מדעותיו היוניות של א.ב. יהושע, איש מועצת חכמי השמאל, לצד עמוס עוז וגרוסמן. אבל יהושע לא היה דוגמטי, ומלבד העובדה שהוא בחן את השקפותיו ושינה אותן בהתאם לאופן בו תפס את השינויים במציאות – היתה לו דרך מקורית וייחודית בציונות. היה לו יחס מנוכר ליהדות הגולה, והיו שראו בו סוג מרוכך של כנעניות. אך איני מקבל זאת. הכנענים רצו להתנתק מן העם היהודי, מן ההיסטוריה היהודית ומן היהדות. א.ב. יהושע היה רחוק מכך מאוד. גישתו היתה מאוד יהודית וציונית. טענתו היתה שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול להיות שלם, הנוטל אחריות טוטלית על הקולקטיב היהודי ועל כל תחומי החיים, בעוד יהודי בגולה הוא, כלשונו, "חצי יהודי".

פעם אחת פגשתי את א.ב. יהושע. היה זה באירוע של מכון "שיטים" לכבוד יום הולדתו השמונים של חברי, מורי ורבי בוג'ה זצ"ל, שהיה חברו וחניכו בתנועת הצופים בירושלים של א.ב. יהושע. שנינו הרצינו באירוע. מותו של יהושע לא בא במפתיע. הוא הכין אותנו לכך בראיונות רבים בשנים האחרונות.  יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: כל ממזר מלך – במונולוג הפתיחה של "אולפן שישי" דיבר דני קושמרו על מצבה הרעוע של הקואליציה ועל הבעיה הבסיסית בשיטה הפוליטית הישראלית, שבה קיומה של הממשלה תלוי בכל ח"כ סורר מהספסלים האחוריים, והגדיר זאת – "כל ממזר מלך."

"כל ממזר מלך" הוא שמו של סרט שכתב וביים אורי זוהר, שהלך לפני כשבוע לעולמו. הסרט, על רקע מלחמת ששת הימים, עלה לאקרנים בשנת 1968, בכיכובם של שני חתני פרס ישראל יהורם גאון ועודד קוטלר.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

המרגלים חיים וקיימים

עד עצם היום הזה הולכים גדולי תורה בעקבות המרגלים

ומוציאים את דיבת הארץ

חטא בוגדנותם של המרגלים בארץ החיים, שאירע במרחק זעום של זמן, שנה וקצת בלבד, ממעמד הר סיני שבו נכרתה הברית עם אלוקי ישראל, רודף אחרי עם ישראל עד עצם היום הזה. מחר, שבת פרשת שלח, שוב נקבל תזכורת בפרשת השבוע לחטא המרגלים, מוציאי דיבת הארץ, ונבין ששום דבר לא השתנה ב-3,333 השנים שחלפו מאז.

חטא המרגלים הונצח לדורות, על מנת שנפיק ממנו לקחים ראויים. אחד מהם הוא, שגם נשיאי שבטי יה, "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה," עלולים לטעות בקריאת המציאות, ולפרשן שלא כהלכה את העובדות. גם גדולי הדור לא נתנו לעובדות לקלקל להם תיזה חביבה.

הלקח האחר הוא, שצדק הפילוסוף קארל מארקס כשאמר שהמציאות שבה חי האדם, כמו גם מעמדו והשקפותיו באותה מציאות, מעצבות את תפיסותיו, דעותיו ואישיותו: 'ההוויה יוצרת את התודעה.' קדם לו כמובן ספר הזוהר ששם בפי המרגלים את האמירה הבאה: "הכא אנן רישין ובארעא לא נזכי להיות רישין" (כאן, במדבר, אנו ראשי העם, ואילו בארץ ישראל יתפסו אחרים תפקיד זה).

סיפור המרגלים מוכיח גם עד כמה היו אותם 'גדוילים' קטני אמונה בא-ל מוציאם ממצרים. באמירתם "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים," הם חושפים את תחושותיהם: אנחנו, ככלות הכול, נמוכים כחגבים. נמיכות קומה שאין נמוכה ממנה. 

ולקח רביעי הוא, שבמבט היסטורי מתברר שלא תמיד הרוב צודק. פעמים רבות בהיסטוריה דווקא הרוב היה זה שטעה. אילו סקרו מומחי מכון גאלופ בקרב יוצאי מצרים את מידת אמון העם בעשרת מוציאי דיבת הארץ, מול עמדת שני חובבי ציון יהושוע וכלב, היו הרוב תומכים בשוטמי הארץ הטובה. הרוב אולי תמיד קובע, אבל לא בהכרח תמיד צודק.

מרגלים מוציאי דיבת הארץ היו בעם ישראל בכל שנות הגלות. אפילו כאשר לשונות האש של השואה האיומה כבר נראו באופק, והתנועה הציונית הזמינה את העם היהודי לעלות ארצה, הלכו חלק מהאדמו"רים וראשי הישיבות בדרכם של המרגלים.

מעיד על כך הגאון רבי ישכר טייכטל בספרו 'אם הבנים': "מי לנו גדול מהמרגלים... ויען שהיתה נגיעת הנשיאות טמונה בקירבם, שהתייראו שאם יבואו לארץ ישראל יאבדו נשיאותם... יען שהמרגלים היו משוחדים בנגיעה שהיתה טמונה בליבם. כמו כן בזמננו: אפילו רבנים ורביים וחסידים – לזה יש רבנות טובה, ולזה אדמו"רות טובה, ולזה עסק או פאבריק [מפעל תעשייתי] טוב או משרה טובה ונכבדה, אשר מתייראים שאם ילכו לארץ ישראל יתרופף מצבם. הנגיעה הזו טמונה עמוק בליבם עד שהם אינם יודעים בעצמם שהנגיעה דוברת מליבם... וחושבים מעשיהם לשם שמיים."

המאיסה בארץ הפכה בחוגים מסויימים לבון טון השליט. ראש ישיבה ליטאית אחת הוריש לתלמידיו את התפיסה הבאה: "התורה ניתנה לישראל במדבר, במקום ציה ושממה [...] עוד לא היתה לנו אז ארץ ישראל ולא שטחים, והיינו לעם נצחי, בלא א"י ובלא שטחים [...]"

ואדמו"ר חסידי ידוע אמר בשבתו בתחום המושב ברוסיה בחסות הצאר ניקולאי, מחולל הפוגרומים, כי אסור לשלומי אמוני ישראל לבקש גאולה "בכוחות ותחבולות גשמיים, דהיינו לצאת מהגלות בזרוע," ובנו יורשו דיבר סרה ב"מעפילים לעלות אל הארץ, נגד משפט התורה ונגד ציווי ואזהרת הא-ל יתברך, [ועליהם להמתין בחיבוק ידיים] עד כי יקבץ נדחינו ע"י גואל צדק בב"א." ואת זה אומרים לתלמידיהם "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל."

מיותר לומר שאף שדעות כפרניות אלה נמצאות די בקונצנזוס החרדי, לא כל הציבור החרדי מחזיק בהן. יש בציבור החרדי ללא ספק אוהבי הארץ עד כלות. הקדימם הגר"א מווילנא, שכתב למקורביו בהגיעו לקניגסברג, בעיצומו של מסע עלייתו ארצה (שלמרבה הצער נקטע באמסטרדם): "אני תודה לא-ל נוסע לארץ הקדושה, שהכול מצפים לראותה, חמדת כל ישראל וחמדת ה' יתברך, כל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה." (מתוך מכתבו שנודע בשם 'עלים לתרופה'), ובהזדמנות אחרת קבע כי "אף לעולם הבא צריך תורה וארץ ישראל." (ע"פ 'אמרי נועם', ברכות ג' א')!

והמשיך בתפיסה זו תלמידו, רבי הלל משקלוב, בספרו המופלא 'קול התור' (פרק ה'), הרואה בקיבוץ הגלויות ובבניין הארץ, את המפתח לגאולת ישראל: "בעקבות משיחא גובר הסיטרא אחרא ביותר, להכות גם תופשי תורה בסנוורים." רחמנא ליצלן.

מבאר ר' הלל: "חטא המרגלים הוא אחד החטאים הכלליים הגדולים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום... במידה מרובה סבלו וסובלים ישראל בכל הדורות סִבלות ותלאות הגלות המרה בגללו... ובעוונותינו הרבים, רבים הם החוטאים חטא גדול של 'וימאסו בארץ חמדה.' גם רבים מתופשי התורה לא ידעו ולא יבינו שנתפשו בחטא המרגלים, נסחפו בקליפת חטא המרגלים, בכל מיני סברות כוזבות ותואנות שווא ומדוחים. [הם] גם מכסים סברותיהם בדעה המופרכת שאין מצוות יישוב א"י נוהגת בזמן הזה, שכבר הופרכה ע"י גאוני עולם ראשונים ואחרונים."

נחזור לרבי ישכר טייכטל: "אפילו צדיקים יכולים להיות מרגלים. על כן תדעו, שכל אלו אשר המה גם בזמן כזה שאנו בו כעת, נגד העלייה ונגד הבניין ויישוב הארץ, המה מכת המרגלים, וכל אלו הבוחרים בעלייה, המה מכת יהושע וכלב." מבהיל.

מנחם רהט

* * *

משה גרנות

האם פאבלו פיקאסו טעה?

על "בחיי (7), קורות חייו של צבר מצוי"

מאת פוצ'ו (ישראל ויסלר)

הוצאת לשון 2022, 290 עמ'

מייחסים לפאבלו פיקאסו את הקביעה שהאמנות עוטה מסווה של בדייה, שבעדה חותר צרכן האמנות אל האמת הפנימית. אם מכל האמנויות נתרכז בספרות יפה, הרי שיש בסיס לדברים – מי לנו סופר מעוטר כמו עגנון? ניקח לדוגמה את הרומן "שירה", שללא ספק מצניע חוויה לא נוחה (בלשון המעטה!) בחיי הסופר, אבל היא מחותלת בבדייה: הגיבור הראשי, הרבסט, הוא פרופסור באוניברסיטה (מקצוע נלעג בכתבי עגנון!), שעוסק בתחום רחוק מעגנון (המאמין האדוק בדת משה), והוא חקר קברים בביזנטיון! נושא רחוק מעגנון כמו מזרח ממערב, ואף על פי כן, קורא מיומן מוצא מבעד לבדיה את האמת. כך בעצם נוהגים רוב הסופרים שמאכלסים בספריהם דמויות בדויות, ועלילות בדויות, והם בעצם מרמזים על עצמם ועל קורותיהם.

כשקוראים את שבעת הכרכים של "בחיי" של פוצ'ו, וגם פרקים בספריו האחרים (למשל, "אני, פחדן אני"), מגיעים למסקנה שלקביעה של פיקאסו אין תוקף בכל הנוגע ליצירות אלו – הגיבור בכל הכרכים האלה הוא פוצ'ו עצמו, והוא מתאר את קורותיו, על העליות והמורדות (בעיקר מורדות!) בלי שום מסווה. פוצ'ו איננו זקוק למסווה, וכל אירועי חייו גלויים בפני הקורא.

אם נתרכז בספר שלפנינו, "בחיי (7)", הקורא עומד המום אל מול תיאור ההתנהגות של הגיבור לנוכח מות אשתו, דיצה, אחרי 46 שנות נישואין. בדיחה ישנה מספרת על אלמנה שהצהירה כלפי כל הפקפקנים שיש חיים אחרי המוות – עובדה, בעלה מת, והיא עושה חיים! וכאן מדובר בעובדות, לא בבדיחה: "השבעה" על מותה של דיצה מתוארת כאירוע עליז, ופוצ'ו חש שהוא יוצא מעבדות לחירות, שהרי קודם שיתף במיטתו שתי מאהבות בסתר מאשתו, שנמנעה מיחסי אישות במשך עשרים שנה (ראו עמ' 91, 148), ואילו אחרי מותה, הוא כבר אינו צריך להסתתר.

תנא דמסייע, המאשר את הנאפופים האלה של פוצ'ו לפני מות הרעייה, הוא ימצא בתוכנית הרדיו של ורדה רזיאל, שמעודדת גברים למצוא חלופה לנשים נעדרות ליבידו (עמ' 146). תנא דמסייע אחר הוא בנימין מאיר, חותנו, שנאף כל ימיו עם פילגש אוהבת סקס בשם עליזה, שעלילותיה מפורטות בספר "זאת שכולם יודעים".

האם זה ההומור המתמיד בחייו וביצירתו של פוצ'ו שגורם לו לצחוק גם ברגעים הקשים וגם באבל? מסתבר שהוא כועס על אימו שלא הודיעה לו שסבתא מתה, לא משום שרצה להשתתף בהלוויה וב"שבעה", אלא משום שנמנעה ממנו חופשה של שבעה ימים מהקיבוץ שבו שהה באותה תקופה (עמ' 193).

על האבל של פוצ'ו על אימו ועל בנו שנפטר מסרטן, ארחיב בהמשך.

ההומור המשובח ביותר הוא ההומור העצמי, הומור המונה את כישלונותיו של הדובר עצמו. הכישלונות הם הדשן ההכרחי להומור טוב. שלום עליכם, האמן הגדול של ההומור היהודי, גורם לפרצי צחק דווקא כאשר הוא מתאר כישלונות גיבוריו (למשל, גורל בנותיו של טוביה), ושלו עצמו (החלומות של מנחם מנדל בן דמותו של שלום עליכם שהימר בבורסה). פוצ'ו גודש את הספר  בתיאור כישלונותיו. הזכרנו קודם את המאהבות שלו, ובכן ליד הצלחות לא מבוטלות (שלוש פעמים בלילה עם כרמלה בת השמונים!), הרי שקורים לו לא מעט פנצ'רים, כשאברו לא נשמע לו ברגע הקריטי, וכאשר הוא משקיע כסף בכדור המושיע גברים ממבוכה, ומושא הליבידו מתחמק (ראו עמ' 78 ואילך).

אחרי מותה של דיצה, פוצ'ו מתכנן שיהיו לו 6 מאהבות – אחת לכל יום חול (בשבת נחים!), ולדאבון ליבו, הוא הצליח להשיג רק ארבע, ופה הוא מפרט את הכישלונות שלו בחיזורים אחרי רות ג'; רינה המקורבת לשלונסקי; עירית, גרושה ואם לשניים שמציעה לו להתחיל עם אימא שלה;  עדה בנימיני (שם בדוי); עדה מבורך (שם בדוי) שמוכנה לצאת איתו להצגות, אבל בלי סקס; אורה מורג, הסופרת הידועה שמראה לו ידידות אמת, בלי סקס (כשהוא סוף סוף ישן בביתה, הוא מודר לסלון, כשחדר השינה נעול); נטע האצילית וכסופת השיער, שפוצ'ו מתאהב בה נואשות, אך היא עושה לו חיים קשים, ויחד עם זאת גם יודעת לבוא לעזרתו ברגעי מצוקה; יונה במצפה רמון שמתרעמת על ניסיונו של פוצ'ו לנגן על קישורי החזייה שלה.

מסתבר שגם עם נשות החיק שלו לא חסרות בעיות: אחרי מותה של דיצה, דורשת מילי דקל הכרה ברורה בזוגיות שביניהם – אולטימטום לגור יחד. כשפוצ'ו מסרב, היא דורשת את דירת חדר המסתור שלו שמיועדת לילדיו, וגם דמי מזונות כידועה בציבור. היא מזמינה אותו לגישור, ואחר כך תובעת אותו בבית המשפט. מעניין שאורה מורג יוצאת להגנתו של פוצ'ו נגד הדרישות של מילי, כשהיא מציגה עצמה כחברה שלו, הדורשת גם כן (כביכול) בעלות על אותה דירה. איך זה נגמר? כדאי לקרוא בספר.

כרמלה שם-טוב, שהיתה מאהבת של פוצ'ו בתל-אביב, מגרשת אותו כשנודע לה שיש לו עוד שתי מאהבות. בעיקר היא זועמת על כך שהיא טובה בשבילו רק במיטה, ואילו להצגות הוא לוקח את נטע.

היחידה שלא באה לפוצ'ו בטענות היא תמי מנתניה, שגם משמשת לו מנהלת חשבונות, וכל כך – משום שגם לה יש חבר נוסף שמרבה לטוס לארה"ב. כדאי להזכיר בהקשר זה גם את עמליה שקינאה בחברותיה שבוגדות, ומחליטה לעשות כן עם פוצ'ו בדירת מסתור שהמיטה יוצאת מהקיר, ובמלון קמפינסקי המפואר באיסטנבול.

הספר גדוש גם בכישלונות בכל הקשור ליצירה הספרותית: המחזות שהוא שולח לתיאטרונים לא זוכים לתגובה, או זוכים לדחייה; הוא מרצה בבית ספר בימית בתקופה שלפני הפינוי, מתכוונים לקנות את הספרים שלו, אבל קונים בטעות את הספרים של ישראל אחר (שמו של פוצ'ו הוא הרי ישראל ויסלר) – ישראל לרמן; נתיבה בן יהודה קובעת שספרו "חבורה שכזאת" הוא ספר חרא, יש בו צ'יזבטים במקום תיאור קרבות של הפלמ"ח (היא, ומקטרגים אחרים, גרמו לו ולידידתו, הסופרת נגה מרון, להרחיב את הספר "חבורה שכזאת" לספר חדש בשם "חבורה שכזאת היינו", שהושק בכבוד רב בבית הפלמ"ח). פוצ'ו ויהודה אטלס יוצאים להרצות במקומות שונים בארץ, וכמעט שאין קהל. כשמשבחים את פוצ'ו, טועים ומייחסים לו את "שמונה בעקבות אחד"  של ימימה אבידר טשרנוביץ.

והרי לא חסרו לפוצ'ו אהבת קהל והצלחות לא מעטות, אבל בספר הזה הן מובאות בפינצטה, למשל, שהופקו שלושה סרטים מספריו; שזכה בחמישה פרסים על יצירות שהוגשו לשופטים בעילום שם, וגם בפרס ראש הממשלה; במאות המופעים שבהם מופיע פוצ'ו על במות, ברדיו ובטלוויזיה (לא הצליח לגרום לתהילה, אחת המאהבות שלו, לצפות בטלוויזיה כשהוא מופיע שם). כשהוא מציע לנטע 12 אפשרויות בילוי, כמעט בכולן הוא המופיע המרכזי.

בכרך שלנו יש לא מעט אפיזודות ואנקדוטות שפגשנו בכרכי "בחיי" הקודמים: פרשת המורה משה צדק שמזמין את תלמידיו להלוויה שלו (מקור השראה ל"מורה שמילקיהו"); המפגשים בגימנסיה הרצליה, כפיצוי על כך שנמנע ממחזור ל"ו לסיים את הלימודים כי התגייסו למלחמת השחרור, וכן העלון שהוציאו לאור "הלמדווניקים" שרובם הפכו להיות אנשי שם; הסיפור על מדפיס המשוכנע שפוצ'ו דומה לפוצ'ו; סיפור הווסת שקיבל החייל האמיץ שסי; תלמידה שמבקשת כי פוצ'ו יחתום לה על פיסת נייר טואלט ועוד, אלא שבאמת נוסף לאפיזודות אלו גם נופך וגם המשך.

הספר מלא בפנצ'ים מצחיקים, שאין טעם למנות אותם כי כל שחזור רק מקלקל את המקור, אבל פטור בלא כלום – אי אפשר, אביא מעט: השחקן יהודה אפרוני, אחד הלמדווניקים, מוזמן על ידי המורה קשטן לבית קפה, וזה מזמין אצל המלצר כוס סודה עם שני קשים; הורה, המציג עצמו כסנדלר, שמתקשה לשלם שכר לימוד לגימנסיה, מציע לשלם בנעליים, ובכותרת מכתבו הוא כותב: "הנעלה נכבדה"; וטרינר קובע את מותו של כלב, ומסרב לעשות לו הנשמה מפה לפה.

פוצ'ו מתאבל מרות על למדווניקים שהולכים ומתמעטים (מ-120 אישה ואיש נותרו בודדים), על בניהם של מורי הגימנסיה, שנפלו בקרבות, על אימו מלאת הנתינה שנפטרה בגיל 97, ועל בנו המוכשר אורי (הציור שעל העטיפה הוא שלו) שנפטר ממחלת סרטן הריאות. ההספד על בנו המופיע בסוף הספר קורע את הלב, כמו כן, גם הלקח שניתן ללמוד מאירוע מזעזע זה: פוצ'ו מבקש מהנוכחים בהלוויה להניח על הקבר, לא אבנים, כמקובל, אלא קופסות סיגריות, ולוותר על עישון עולמית, שאילו אורי נהג כך, לא היה צריך אב לקבור את בנו. פוצ'ו ההומוריסטן איננו משאיר עין יבשה בקריאת הקטע הקשה הזה.

כתבתי 9 רצנזיות על ספריו של פוצ'ו, וחשבתי שלא יוכל להפתיעני – טעיתי, היה מעניין הפעם כמו אז כשקראתי את "בחיי (1)". והספרים האלה מוכיחים שפיקאסו לא דייק פורתא – הספרות היא רכילות מתוחכמת, ואין צורך להסתוות בבדייה כדי לעניין. עצם ההצצה לחייו של האחר ( חיינו הרי חד-פעמיים, וכולנו רוצים להתעשר בחוויות של האחרים) מעשירה את חיינו, לדוגמה: הספרים של פוצ'ו.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ט

מזכיר המפלגה נכשל בשליחותו

כמה ימים לפני הבחירות בא במפתיע מזכיר המפלגה לבקר את ניסים לוי בביתו. הושיבוהו אל השולחן, הביאו ארוחה דשנה והאורחים עשו מעגל סביבו והקשיבו לשיחתו.

המזכיר התכוון לחטוף שיחה קצרה עם ניסים לוי. היתה בידו הבטחה מפורשת מצד חברים בעיר כי בתנאים מסויימים הם מוכנים לוותר על הבחירות ולמנות את ניסים למנהל-העבודה. מיהר לבוא ולבשר לו על כך והיה מעוניין לדבר עימו בלי ההמון הרב שמסביבם. ניסים הרגיש ברמזים מצד המזכיר.

"מה שלומך, ניסים?" שאל המזכיר, "ומה שלום האישה והילדים?"

"ברוך השם. עיניך רואות," ענה, "מה עוד להתאונן? הכול טוב בבית, חוץ מן הצרות הרגילות."

"מה לך ולצרות, ניסים? תתבייש לך, בחור בריא ומוכשר כמוך. אבל אם אתה מתכוון לאותו דבר – אני מוכן לשמוע."

"לא. לא. אלה הם רק הדיבורים הרגילים. מה אני שווה לסַפּר לך על הבעיות שלי? מוטב שנדבר על ענייני הכפר. הנה האנשים יושבים כאן, יסַפּרו לך ותשמע מהם."

"רציתי להמשיך את השיחה שהיתה לנו."

"לא צריך," אמר ניסים, "לא חשובים לי העניינים הפרטיים שלי. הנה באה הזדמנות – נשמע מה בפי החברים לומר."

"עליי לומר לך משהו בקשר לבחירות במחצבה."

השתררה דממה. כל אחד ניסה למצוא לעצמו התעסקות אחרת בשיחה חרישית, באכילה, בשתייה, או שפרש לצידו השני של החדר. המזכיר נבוך. רק ניסים התעלם מן המבוכה ואמר בחיוך סלחני:

"למה לנו לדבּר על בחירות? כבר שכחו מהן האנשים כאן. מה שיהיה – יהיה. למה נשבור לנו את הראש על העניינים האלה. הנה יש לנו בעיות עם החשמל, האוטובוס מאחר לבוא, בבית-הספר הילדים מסתובבים בחוץ במקום ללמוד, ולמרפאה בא הרופא רק פעמיים בשבוע. למה נתעסק בבחירות? נשאיר אותן לחכמים ולמשכילים יותר."

למזכיר לא היתה ברירה אלא לשמוע שעה שלֵמה טענות, תלונות ותרעומות מפי הנוכחים. רוב המדברים, משהפטירו לשם נימוס מילים על פגעים שהכפר סובל מהם, החלו מעלים איש-איש את בעיותיו שלו. על-פי רוב ענייני עבודה, שיכון, הוספת חדרים, משפטים וחובות למוסדות ציבוריים שונים. עשן הסיגריות מילא את החדר. האוויר התעבּה והמזכיר חש בראשו. רבים הוציאו פתקים ישנים ומקומטים, מלוכלכים בעפר ובזיעה, אישורים ממס-הכנסה, ביטוח לאומי, קופת-חולים, מיסי-ועד ושירותים אחרים. לפני עיניו ריצדו מיספרים, שמות ותאריכים רחוקים. שמות-משפחה זרים ומשונים שלא יכול לזוכרם. בינתיים הִשקוהו עראק וקוניאק וכל סירוביו לא הועילו, להיפך – כל מילה של דחייה התקבלה מיד כעלבון וכל פעם שהרים כוסית היו הכול מברכים אותו וטופחים על גבו ושותים איתו וחוזרים ואומרים בפניו:

"איך שאתה משלנו! איך שאתה מצליח להיות אחד משלנו בשתייה שלך! אפשר לחשוב שנולדת אצלנו, כל-כך אתה חריף בטעם שלך."

הארוחה היתה מלאה ומתובלת במיוחד. את הרוטב האדום שעל הבשר ציווה ניסים לעשות במיטבח חריף מן הרגיל. גברו תיאבונו וצימאונו של האזרח, ובין כוסית לכוסית שתה כוס מלאה בירה לבנה כדי להפיג את השריפה בשפתיו ובגרונו. הביאו במיוחד בשבילו קערת-עץ ובה כבדים מטוגנים בבצל וחתוכים פרוסות-פרוסות, ברוטב פילפל ובמיץ עגבניות חריף. והם רכים, כמעט נמסים בפה, ועל-פניהם זרויים מלח, פטרוסיליה קצוצה וריחנית ופרוסות-לימון קטנות.

המזכיר לקח את מזלגו והחל טועם, וכל הקהל מסביב מעודד אותו. אחד מהם לחש לו על אוזנו:

"זה טוב הדבר בשביל הכוח-גברא שלך. מה שאתה מכניס פה, עושה אחר-כך פלאים בהשתוקקות שלך עד שאתה חזק כמו ברזל קר, וחם כמו ברזל מלוּבּן..."

כולם מתגלגלים בצחוק ושואלים: "יש? יש?"

וטועמים עימו מתוך הצלחת לשם אותה סגולה, וקורצים אליו.

בכל ההמולה נשאר ניסים שקט ומיושב בדעתו, דואג למאכלים ולמשקאות וממלא חובתו כמארח למופת, מעיף מפעם לפעם עין במזכיר ואומד בדעתו את מידת עֵרוּתוֹ של הלה. השיחה התערבבה במוחו של המזכיר ולבסוף החל עונה לכולם ביחד על הטענות שפרשׂו קודם לפניו. נושא כמין נאום בו הוא מונה כל מה שנעשה והושג עד כה לטובת הכפר ומבטיח הבטחות רבות לעתיד ונשטף בדיבורו עד שלא חש כלל במתרחש סביבו. ניסים רמז לעֵבר המיטבח, ומיד הביאו טס רחב ועליו ספלי קפה תורכי וכוסות זכוכית גבוהות ובהן מי-סודה קרים.

המזכיר נשא עיניו בתודה וגמע באחת את הקפה החם ואת הסודה, ביקש עוד מנה ושיפשף מעט את פניו ומצחו בנסותו להתעורר מן העילפון הקל שהיה שרוי בו. לפתע נזכר לשם מה בא ומה חפץ לומר לניסים לוי, ובראותו כי השעה מאוחרת קם ומיהר אל ניסים, ובלי לשים לב לכל הקהל הודיע בחיפזון מה שהיה בדעתו לומר תחילה.

"דיברתי עם החברים בעיר והוחלט שאם אתה לא מתנגד, נהיה מוכנים מצידנו לתת לך את המינוי כמנהל-עבודה החדש במחצבה לאחר שכולנו עמדנו על הכישרון ויכולת-העבודה שלך. ואנחנו מוכנים לבטל את הבחירות, אם זו גם דעת החברים כאן."

לכך חיכה ניסים. עוד לפני שמישהו מן הנוכחים הבין מה קרה תפס בידו בקבוק מלא של קוניאק והיכה את תחתיתו בכוח על השולחן. נשמע קול זכוכית מתבקעת והמשקה נשפך ויצר שלולית קטנה למטה. בכפו של ניסים נישאר צוואר הבקבוק השבור, ודם החל מטפטף ממנה. והוא עצמו צעק ופניו אדומות מרוב כעס:

"אותי – אותי לא קונים! אתה שומע – אותי לא קונים! ואני מצפצף על המינוי שלכם. לא אתם תחליטו מי יהיה מנהל-העבודה אצלנו. מה שהאנשים כאן בכפר יגידו – זה יקום! ולא מן ההחלטות שלכם בעיר. ואני, כל זמן שאני חי – לא אתן לכם לבטל את הבחירות!"

מזכיר המפלגה החוויר. הוא גימגם: "אבל, אבל, ניסים... איך אתה מסביר את הדברים לחברים? מה הם יכולים לחשוב? הרי את הכול עשינו לטובתך, לפי הבקשה שלך – "

"שלי?" נזעק ניסים, "אני ביקשתי מכם דבר? אני צריך את הסמכות שלכם בשביל הבחירות במחצבה? מה אתה חושב לך? שאתה ממַנה אותנו ומוריד אותנו כמו שאתה רוצה?"

והוא ליווה כל מילה שיצאה מפיו בדפיקות חוזרות ונשנות על השולחן. הפעם בבקבוק נוסף.

המזכיר הרים קולו: "אני רוצה לסַפּר לחברים מה שהיה כאן, אני רוצה שיֵדעו על השיחה שהיתה לנו בעיר, במשרד שלי."

אולם ניסים לא הניח לו לדבּר. השתולל וצעק, באו לחבוש את ידו ולא נתן, ניגשו להרגיע אותו והדף אותם מעליו. באו אל המזכיר ולחשו לו: "תן לו שיירגע. תן לו שידבּר ויפוג הכעס שלו, ואחר-כך תנסה גם אתה לשכנע אותו בדבריך."

ניסים המשיך: "איתי לא עושים קנונייה, ולא נמצא האדם שיגיד לניסים לוי מה לעשות. אתם רואים? אתם שומעים באוזניכם מה בא והציע לי? לקחת את התפקיד של המנהל עליכם במינוי, כאילו עשו אותי שוטר במחצבה. הא? ולא מתביישים לבוא ולהציע לי בגלוי. כאילו אני עומד בשוק למכירה!" אחר-כך הוסיף בלשון רכה יותר: "באמת, תסלח לי אם אמרתי לך משהו פוגע באופן אישי. אנחנו יודעים שאתה לא אשם בהצעה הזאת, ורק החברים בעיר, אלה שאינם יודעים מה נעשה אצלנו במחצבה, העלו על דעתם רעיון לא טוב כזה. אבל אתה, שמכיר אותנו, צריך שתלך למעננו ותילחם על הבחירות ולא תיתן לאנשים מבחוץ להפריע את החיים השקטים שלנו בקנוניות ובמריבות. אנחנו אנשים פשוטים, לא בשבילנו העניין הזה. והנה כבר ניסה אדון רבינוביץ לסדר במחצבה את הבחירות שתהיינה חשאיות."

רחש של הסכמה עבר בקהל הנוכחים.

"ואם לא עמדנו בזמן על הכוונה שלו כבר היינו מקלקלים לעצמנו את החיים בסכסוכים בינינו. אבל, ברוך השם, האנשים הרגישו בעוד מועד ועכשיו הכול יהיה גלוי. אתה שומע? אין לנו מה להסתיר, וכל אחד מאיתנו יכול להגיד בפני השני כל מה שהוא חושב עליו! ואני באמת מבקש, סלח לי שהתרגזתי כל-כך ואולי גם פגעתי בך שלא בכוונה. אבל האנשים כאן יודעים שלי באופן אישי אין כלום נגדך, רק העניין כואב לי מפני שהרגשתי כי פוגעים בצדק של האנשים שלנו, ולכן קמתי להילחם עליו. ואני יודע שאתה ידיד גדול שלנו ותעזור לנו תמיד, וגם הכול כאן נאמנים לכם, ומה שהתרגזנו פה היה רק למען האמת."

דבריו של ניסים פיכחו את המזכיר מן השיכרון הקל שהיה שרוי בו כל הערב. הערכת המצב שעשה הוכיחה לו שהפסיד לגמרי. הקהל בחדר, ניכר בבירור מתוך עיניהם, היה משוכנע למעלה מכל ספק שהוא ניסה לעשות קנונייה עם ניסים לוי על חשבונם, ואילו ניסים דחה את ההצעה בכל תוקף. היטב חרה לו הדבר, מה גם שכל ההצעה לדחיית הבחירות היה פרי מאמץ ממושך מצידו וריב עם כל שאר חברי המזכירות וההנהלה בעיר לאחר שיחתו עם ניסים לוי. בחיוך מר נזכר כיצד הִרצה את טענותיו של ניסים לפניהם, כיצד הוכיח את דעתו שלו והאשים אותם שאינם מבינים לליבו של הפועל מן היישוב החדש, אשר לאחר שהתבסס בארץ אין שאיפתו כסף אלא כבוד והערכה לכישרונותיו וליכולתו. "ומה אתה רוצה?" שאלו אותו, כולם אנשי-מינהל מובהקים שאין ליבם פנוי לוויכוח על סוציולוגיה וצורכי הנפש. – אמר להם: "לבטל את הבחירות ולמַנוֹת במישרין את ניסים לוי למנהל-העבודה." – פקחו עליו עיניים תמהות וקראו: "אתה, שהיית צריך להילחם בנו עד שננהיג את עניין הבחירות במפעל השיתופי, בא ומבקש להפוך את הקערה על פיה, וזאת לאחר כל המאמצים שנעשו וכל המלחמות שנלחמו בנו כדי שיינתן גם לפועלים חלק בהכרעה?" – אותה שעה קם וסיפר בצורה נירגשת על וידויו של ניסים לפניו. שמעו ושמעו, עד שאמרו לו בחיוך: "איזה פסיכולוג גדול נהיית לנו וההסברים שלך כאילו באו מספר של דוסטוייבסקי." – לא נבהל, לא נעלב והמשיך בשלו עד שהשיג את ההבטחה. ועוד אמרו לו בפתח: "אוֹי, אוֹי, מה קרה לך ולאן הגעת, שהדבר שנחשב אצלך היום לשיא המודרניות הוא בדיוק מה שחשבנו לעשות בתחילה, ובלי כל הבעיות האלה. באמת, איך שאתה מסַבּך את העניינים." – והוא לא שם לב להם, אלא מיהר לבוא ולבשר את החדשה לניסים לוי, והנה מה שקרה! ומה שהכאיב לו ביותר היה העלבון למידת הבנתו את אופי תושבי הכפר. שכך יעשו לו? שכך ינצלו את תמימותו וירמוהו?

קם ואמר: "חברים, אני לא יודע אם הידיעות שקיבלתם מספיקות. עליי לסַפּר לכם את העניין מראשיתו. ובכן, קודם-כל, כדי שלא תהיינה אי-הבנות, ברצוני לומר שכל עניין הבחירות הוא הצעה שלנו מן החברים בעיר – "

הוא התכונן להמשיך ולסַפּר על המלחמה שעשו כדי להשיג יתר עצמאות לתושבי המקום, וכיצד ביקשו ללמדם אחריות על מקום-עבודה מהי, ומה גרם להם לשנות מן ההחלטה המקורית ולהביא את הצעת המינוי. אולם כבר במשפטים הראשונים שהשמיע עורר גל של תגובות עוינות.

"מה הוא חושב לו? שאנחנו חיים מן החסדים שלהם?"

"עושה לנו טובה שמרשה לעשות בחירות אצלנו?"

ואחר קם וצעק: "עוד מעט יגידו כי במתנה קיבלנו את הבחירות מכם? כאילו אין לנו זכות על המקום ולא אנחנו דרשנו ונלחמנו עד שהשגנו אותן ביושר. עכשיו אתה בא ומוכן למכור לנו את התפקיד בשביל פרוטקציה?"

ניסים השקיט את סערת-הרוחות ואמר: "חברים, אנחנו לא צריכים לצעוק כאילו לא היינו בני-אדם. לא צריך לדאוג. כל זמן שהזכות שלנו לעשות בחירות, לא יבוא אף אחד לקחת אותה מאיתנו ואפילו הוא מכובד וגדול מאוד. כבר אנחנו לא פרימיטיביים בהבנה שלנו. ומה שאנחנו נלחמנו עליו – אנחנו נקבל. וגם במפלגה מבינים את המאבק הצודק שלנו. ואם מישהו חושב שהוא נותן לנו ב מ ת נ ה את הזכות החשובה שלנו לבחור במחצבה – הוא טועה. ואם מישהו חושב שהוא יכול לקחת מאיתנו את הזכות הזאת – הוא טועה עוד יותר! מפני שאנחנו לא חיים מהפה של אף אחד. ואנחנו אנשים חופשיים במדינה דמוקרטית, ושלא יחשבו אנשים שהם עושים לנו טובה שעוזרים לנו ומלמדים אותנו, ופתאום מצאו שאנחנו די חכמים לעשות לבד את הבחירות, כאילו היינו ילדים קטנים שצריכים לקבל מהם רשות. צריך שיהיה ברור כי כל הסמכות עכשיו באה מן החברים שלנו ואני רוצה לראות אם מישהו יעֵז לאיים עלינו כאילו אפשר לקחת ולתת לנו את הסמכות הזאת רק מכוח הרצון של החברים היושבים למעלה – "

"ניסים! אַל תסלף!" קרא אליו מזכיר המפלגה.

"אני לא מסלף. אני מוכן ללכת איתך לבירור לאן שאתה רוצה."

"וכך בדיוק אעשה. עוד מחר אתבע בירור דחוף במזכירות הארצית בקשר לענייני המחצבה והתנהגותך."

"בסדר, אני מוכן ללכת ברצון לבירור, אפילו לפני המזכירות הארצית. אתה לא מפחיד אותי, להיפך, עוד מחר אשלח מכאן מכתב עם החתימות של כל התושבים העובדים במחצבה והטענות שיש לנו על ההתנהגות איתנו. כך, כך! אנחנו נלך ונתבע שיעשו צדק במזכירות. ואני לא אתן שיזניחו את ענייני המקום שאנו גרים בו! אני אלך להגן על האמת לפני המזכירות, ואפילו לפני המזכירות של המזכירות, ואני לא מפחד מפני השמות הגדולים והבירורים שאתה מאיים עליי בהם כל זמן שהלב שלי אומר לי: ניסים לוי – אתה צודק!"

ראה המזכיר שכל דבריו לא ישכנעו הערב ואומר: "כבר מאוחר, ניסים, ואין טעם שנמשיך בוויכוח."

"אני לא התחלתי בו," ענה ניסים.

"הייתי צריך לפגוש אותך לשיחה ביחידוּת כדי שנוכל לדבר בלי הפרעה."

"בבקשה, למה לא אמרת מיד? תמיד אני מוכן לבקר אצלך, או שאתה תשוב ותבוא אליי."

אותה שעה ניגשו כמה מן הנוכחים למזכיר ולניסים ואמרו: "כבר שמענו כל-כך הערב מן הבחירות עד שאנחנו לא מבינים דבר ממה שהולך פה. אבל חבל שיהיו אנשים רבים ביניהם ומתווכחים לחינם ולא באים לידי הסכמה. לכן אנחנו מציעים שנשתה כולנו עוד כוסית לפני שניפרד לשלום כידידים טובים."

ניסים לא סירב להצעה, והמזכיר שראה את כולם שקטים ונוטים לפיוס התרכך גם הוא וכדי לשמור על שארית היחסים הטובים בינו לבין אנשי המקום הסכים לבקשתם והרים כוס עם ניסים וכל הקהל להצלחת הבחירות.

השעה היתה אחת אחרי חצות. ניסים ליווה בכבוד גדול את המזכיר עד פתח מכוניתו והתנצל לפניו באלף מילות-התנצלות על התפרצותו. הוא חזר והדגיש את הידידות העמוקה שביניהם ואת הבנת המזכיר, להבדיל משאר החברים בעיר, לבעיות המחצבה ופועליה ולענייני הכפר. גם הבטיח לסור בקרוב למשרדו ולברר את כל אי-ההבנות הקטנות שהתעוררו לפתע הערב בלי שמישהו חפץ בהן. ולבסוף עוד לחש על אוזנו, כאשר הלה כבר היה בתוך המכונית:

"אסור לנו לאכזב את האנשים העובדים במחצבה. שמעו ושמעו על הבחירות, ופתאום באים ואומרים להם: הכול מבוטל. לא צריך להתנהג איתם בצורה כזו. ואפילו שאני עצמי, כמו שאתה יודע, מוכן לקבל עליי כל מה שתגידו, כי אין הבדלים בדרך שלנו, הרי צריך לדעת איך לדבּר עם האנשים. אין דבר, במשך הזמן ילמדו ויתקדמו יותר, עד שיבינו כולם מה שאנחנו מבינים עכשיו."

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* [8.5.22]. לבולי היקר, אינני יודע אם אתה עדיין מקבל כסדרם את הגיליונות של המכתב העיתי שלי וליתר ביטחון אני שולח לך את השניים האחרונים ובהם שני מאמרים מרתקים של זיוה שמיר על שני ספריך האחרונים, שבוודאי אתה תשמח לקרוא אותם.

עדיין אני זוכר כביום אתמול, עוד לפני האוניברסיטה, את סמינר השליחים של תנועות הנוער שבו השתתפנו בבית ברל בשנת 1956, אחרי בסיס הטירונים. אתה היית שם בשליחות מטעם הצופים עם יגאל לוסין, ושמענו בין השאר את ברוך אזניה על כל פילוגי תנועת הפועלים ואת גרשון שקד הצעיר הנרגש על אלתרמן.

תחזיק מעמד בקשייך הבריאותיים.

שלך

אהוד

תודה אודי על המאמרים של זיוה. אני לקראת סוף חיי. לא נורא חייתי די. וודאי שאני זוכר את סמינר המדריכים השליחים בבית ברל. שם שמעתי בפעם הראשונה את המושג ליבידו מפי הלל ברזל. זה היה סמינר משובח ועשיר עד עכשיו אני יונק ממנו.

כל טוב,

בולי

לבולי היקר,

כמובן שאני עוקב אחר מצב בריאותך הקשה ומאחל לך צלילות הדעת ומה שפחות כאבים כל זמן שאתה חי.

לפחות חיינו חיים שלמים בתקופה ישראלית ברוכת כישרונות ומרתקת מבחינה היסטורית. אני בדיוק עכשיו מקבץ לספרון קטן שיפורסם רק במכתב העיתי שלי ובפרוייקט בן יהודה את כל מה שכתבתי בשעתו על פפיטה האזרחי, וחי מחדש את התקופה שלנו לפני כשישים שנה כשלמדנו באוניברסיטה בירושלים.

שלך,

אודי

[8.5.22]

* יוסי אחימאיר: אהוד, אתה אולי השתעממת, אבל הקהל דווקא קיבל בהתלהבות את ביצוע הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ'. יש בה מעלות ומורדות, כי זוהי יצירה תוכניתית, המתארת בצליליה את המצור הנאצי בן 900 הימים על העיר, שממנה בא כידוע פוטין.

אהבתי את הקטעים הרועשים, כאשר כל 140 הנגנים (זה המיספר, דומני), כולל הטובה, החצוצרות והתופים, ניגנו בהרמוניה מושלמת. לא אתפלא אם הצלילים העזים פרצו את גג האולם אל מרחבי תל-אביב...

בראשי עלתה מחשבה אחרת:

הרוסים מתגאים בעמידת הגבורה שלהם בלנינגרד, והיום הם מעוללים לאוקראינה מה שהגרמנים עשו להם במלחמת העולם השנייה. היָקום מלחין בן זמננו ויכתוב את סימפוניית קייב? אלה הרוסים, שבשעה שהם מחריבים ערים וכפרים באוקראינה, מוצאים זמן לגנות את ישראל על פעולתה (לפי מקורות זרים...) בנמל התעופה של דמשק.

באשר לדבריך על תופעות מכוערות בקהל – גם אני נוכחתי בהן. חוסר תרבות בהיכל התרבות. אולי צריך להנהיג קוד לבוש מחייב לבאי ההיכל? סנדלים, מכנסיים קצרים ובקבוקי מים – לא יתקבלו! אני זוכר שהלכתי פעם ראשונה לקונצרט בהיכל התרבות, אבי המנוח כפה עלי ללבוש חולצה לבנה ולנעול נעליים. הוא שלימדני לכבד את האולם והמוסיקה.

אהוד: אני חושב שהקהל הגיב בהכרת תודה על החלק המסעיר של ביצוע קולות המלחמה המתגברים והולכים בפרק הראשון. גם אני נהניתי ממנו מאוד. חבל שהסימפוניה לא קוצרה אלא נמשכה עוד כשעה משעממת אחריו. שבתי והקשבתי בבית לפרק הראשון באמצעות היו-טיוב, והוא באמת נהדר, ממש סוחף ובלתי נשכח!

* אהוד היקר, בעניין אוקראינה, אסור לשכוח מה האוקראינים עוללו לנו לאורך ההיסטוריה, ובמלחמת העולם השנייה, ויחד עם זה, עכשיו, כשהם נדרסים על ידי מגפי הרוסים, צריך לחבור למערב ולסייע ככל האפשר, עם כל הסכנה שהרוסים יהיו ברוגז.

הידע הרחב מאוד של זיוה שמיר במקורות ישראל, בספרות ישראל ובספרות העמים (לענייננו, "לורליי" של היינה) הניב ניתוח מעולה של הפזמון "זמר מפוחית".

שלך,

משה גרנות

* קוראת נאמנה: העיתון האחרון תוסס כמו כל עיתון ואני שבה ותמהה מניין יש לך את הכוח ותחושת האתגר לקיים כך ברציפות את העיתון.

ורציתי להגיד, שההערה שלך לעניין אוקראינה, אחרי המאמר בנושא זה, משקפת ממש את דעתי ותחושתי. ויש לי גם חברים, אחד שהוא ניצול שואה מאוקראינה, וניצול יחיד ממשפחתו, שאמר לי את דבריך ממש באותן מילים ועוד הוסיף חשש לגורלו של זלנסקי בסוף "ההרפתקה".

* תודה מקרב לב לאיליה בר-זאב על שירו המקסים "ציירתי ענן" ועל כך שהקדיש לי אותו. ולאהוד – אני מתפעל בכל פעם מחדש משליטתך הווירטואוזית בנבכי הגניאולוגיה המשפחתית המסועפת של משפחת ראב, על שלל דורותיה.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* אברהם כץ עוז: ההפרש במחיר. ברמת הגולן מכרו השבוע המגדלים דובדבנים במחיר של בין 10 ל-12 שקל לקילו. בסופּר ובשווקים היה המחיר 49.90 שקל לקילו. כל אחד מבין איפה  הבעייה – היא לא  אצל  החקלאים!

* * *

אל תחמיצו את המוסף החדש "פינת הנכד" בסוף הגיליון הזה ובצרופה

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2297 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

מוסף מיוחד:

פינת הנכד

עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות

ביוזמת יהודה אטלס, דורית אורגד, נעמי בן-גור, אהוד בן עזר,

דוד בן-קיקי, עדינה בר-אל, עופרה גלברט-אבני, משה גרנות,

ישראל ויסלר (פוצ'ו), נורית יובל ומיכל סנונית.

גיליון מס' 1, סיון תשפ"ב, יוני 2022.

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו גם את קובץ הפִּי.דִי.אֶף. שֶׁבַּצְרוּפָה.

התוכן:

לאה נאור: הכובע של סבא שלי.

עֲדִינָה בַּר-אֵל: רַק דָּבָר חָדָש.

אהוד בן עזר: אחות קטנה.

משה גרנות: אימא, אבא, גיל ודר עוברים לדירה חדשה.

נוּרִית יוּבַל: הַחֲמוֹר הַמִּסְכֵּן.

פוצ'ו: השמש שוֹ...

עפרה גלברט-אבני: כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אַמְבּוּלַנְס צוֹפֵר.

אירית שושני: החתול הרעב וצנצנת הזכוכית.

שֹישׂי מאיר: אֵצֶל הַסַּפָר. כשתהיה גדול.

עֲדִינָה בַּר-אֵל: הַשּׁוֹמֵר הֶחָכָם.

אהוד בן עזר: המכנסיים של אפרים.

לאה נאור

הכובע של סבא שלי

יָשַׁבְתִּי עִם סַבָּא שֶׁלִּי, כְּמוֹ תָּמִיד,

דִּבַּרְנוּ עַל הַכֹּל.

אָמַרְתִּי:

"אֲנִי, אֲפִילוּ אִם אֲנִי אֶרְצֶה לִהְיוֹת סַבָּא

אֲנִי לֹא יָכוֹל."

"בֶּטַח שֶׁאַתָּה יָכוֹל. לָמָּה לֹא?"

אָמַר לִי סַבָּא שֶׁלִּי

וְנָתַן לִי אֶת הַכּוֹבַע שֶׁלּוֹ.

אָמַרְתִּי: "אֲבָל אֵין לִי זָקָן,

זֹאת לֹא חָכְמָה!"

"גַּם לִי אֵין," אָמַר סַבָּא שֶׁלִּי.

"אָז מָה?"

אָמַרְתִּי: "אֵיזֶה סַבָּא אֲנִי

אִם אֵין לִי מַקֵּל?"

"גַּם לִי אֵין," אָמַר סַבָּא שֶׁלִּי,

"תִּסְתַּכֵּל."

אָמַרְתִּי: "אֲבָל אֲנִי לֹא חָּלַשׁ

וְלֹא מִסְכֵּן."

"גַּם אֲנִי לֹא," אָמַר סַבָּא שֶׁלִּי,

"אֲנִי רַק זָקֵן."

חָבַשְׁתִּי אֶת הַכּוֹבַע שֶׁל סַבָּא

לְכַמָּה רְגָעִים.

הִרְגַּשְׁתִּי הַרְגָּשָׁה שֶׁל סַבָּאִים

וְזֶה הָיָה דַּוְקָא נָעִים.

סַבָּא אָמַר לִי: "כְּשֶׁיִמָאֵס לְךּ

תַּחֲזִיר לִי אֶת הַכּוֹבַע.

עָלֶיךּ הוּא עוֹד קְצָת גָּדוֹל.

כָּל הַהֵבְדֵּל בֵּינֵינוּ

שֶׁלִּי כְּבָר אֵין לְמִי לְהַחֲזִיר אוֹתוֹ.

זֶה הַכֹּל."

עֲדִינָה בַּר-אֵל

רַק דָּבָר חָדָש

פַּעַם הָיָה מֶלֶךְ.

הַמֶּלֶךְ אָהַב רַק דְבָרִים חֲדָשִים.

הוּא לָבַש בֶּגֶד יוֹם אֶחָד.

אַחַר-כָּךְ אָמַר: הֲבִיאוּ לִי בֶּגֶד חָדָש.

הוּא עָטָה גְּלִימָה יוֹם אֶחָד.

אַחַר-כָּךְ אָמַר: הֲבִיאוּ לִי גְּלִימָה חֲדָשָה.

הוּא חָבַש כֶּתֶר יוֹם אֶחָד.

אַחַר-כָּך אָמַר: הֲבִיאוּ לִי כֶּתֶר חָדָש.

הוּא אָחַז שַרְבִיט יוֹם אֶחָד.

אַחַר-כָּך אָמַר: הֲבִיאוּ לִי שַרְבִיט חָדָש.

וּמָה קָרָה בַּסּוֹף?

הָאַרְמוֹן הִתְמַלֵּא בִּבְגָדִים וּבְחֲפָצִים.

לֹא הָיָה לוֹ מָקוֹם לֶאֱכוֹל וְלִשְתוֹת.

לֹא הָיָה לוֹ מָקוֹם לְקַבֵּל אוֹרְחִים.

לֹא הָיָה לוֹ מָקוֹם לִישוֹן.

קָרְאוּ לְכָל הַאֲנָשִים בַּמְּדִינָה:

"בּוֹאוּ לָאַרְמוֹן. אַנָחְנוּ מְחַלְּקִים בְּגָדִים וַחֲפָצִים שֶל הַמֶּלֶךְ."

הֵם הִגִּיעוּ וְלָקְחוּ.

כּוּלָם נִרְאוּ כְּמוֹ מֶלֶךְ.

מֵאָז קָרְאוּ לַמְּדִינָה הַזּוֹ: מְדִינַת הַמְּלָכִים.

וּמָה קָרָה לַמֶּלֶךְ?

הוּא נִשְאַר בָּאַרְמוֹן בְּתַחְתּוֹנִים וְבְגוּפִיָּה,

וְיָשַן כָּל הַיּוֹם בַּמִטָּה.

אהוד בן עזר

אחות קטנה

יֵשׁ יַלְדָּה, קוֹרְאִים לָהּ טַל

יְפַת-עֵינַיִם וְתַלְתָּל,

וּלְטַל אָחוֹת – לִימוֹר

קְטַנְטַנָּה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר –

עַל לִימוֹר שֶׁלֹּא תִּפֹּל,

וְלֹא תֹּאכַל עוּגָה מֵחוֹל

וְלֹא תִּשְׁתֶּה לָהּ חֲמִיצָה

מִכַּד פְּרָחִים, בִּמְצִיצָה –

וְלֹא תַּפִּיל אֵיזֶה עָצִיץ

וְלַשִּׁמְשָׁה שֶׁלֹּא תַּרְבִּיץ

פֶּן אֶת יָדָהּ לִימוֹר תִּפְצַע –

אַי! – לָכֵן שְׁמִירָה לָהּ נְחוּצָה –

וְהַמִּשְׁמָר – מֻטָּל עַל טַל

וְזֶה מַרְגִּיז אוֹתָהּ, בִּכְלָל –

מַדּוּעַ זֶה צָרִיךְ אָחוֹת?

יוֹתֵר טוֹב כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת –

בְּבֵית-שִׁמּוּשׁ יוֹרְדִים הַמַּיִם

לוֹקְחִים אֶת קָקִי, וּבֵינְתַיִם

אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל וְגַם לַחְקֹר

אוּלַי יִקְּחוּ גַּם אֶת לִימוֹר?

וְאִם אֶפְשָׁר, הוֹי אִמָּא, אִמָּא,

הַקְּטַנָּה לִדְחֹף שָׁם פְּנִימָה

וְלִלְחֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר –

רַק לֹא לִרְאוֹת עוֹד אֶת לִימוֹר!

אֲבָל אִמָּא לֹא מַרְשָּׁה.

אִמָּא, אַתְּ כָּזֹאת טִפְּשָׁה

אֶת לִימוֹרִי אַתְּ אוֹהֶבֶת

וְעָלַי אֵינֵךְ חוֹשֶׁבֶת! –

בֶּאֱמֶת? – לֹא, רַק בִּצְחוֹק

תִּינֹקֶת מֹתֶק, לֹא לִזְרֹק!

נוֹשְׁקִים אוֹתָהּ, וְגַם מִשְׁמוּשׁ

וְרַק לְקָקִי – בֵּית-שִׁמּוּשׁ!

משה גרנות

אימא, אבא, גיל ודר עוברים לדירה חדשה

"אִמָּא, אַבָּא, זֶה שֶלָּנוּ?

פֹּה נִהְיֶה, נָגוּר כֻּלָּנוּ?"

"דַר חָמוּד, נָכוֹן מְאֹד

כָּאן נָגוּר, וְאֵין זֶה סוֹד –

אֶת הַבַּיִת בֵּינָתַיִם

שָכַרְנוּ רַק לִשְנָתַיִם."

"אָז אֲנִי אֶבְחַר לִי חֵדֶר

עִם חַלּוֹן לַגַּן – בְּסֵדֶר?"

"לֹא בְּסֵדֶר!" גִּיל כֹּועֶסֶת,

מַמָּש מַמָּש מִתְבָּאֶסֶת,

"הֲרֵי אֲנִי גְּדוֹלָה מִדַּר,

שֶיִבְכֶּה לוֹ עַד מָחָר!

לִי מַגִּיעַ זֶה הַחֵדֶר

בִּדְיוּק לְפִי הַסֵדֶר!"

"אַל תָּרִיבוּ, יְלָדִים,

חֲדָרִים לֹא חֲסֵרִים,

אֲבָל אִם חָשוּב הַגַּן,

וְאֵיפֹה כָּל אֶחָד יִישַן –

הַחֵדֶר מַמָּש גָּדוֹל –

שְתֵּי מִטּוֹת – וְזֶה הַכֹּל."

דַּר חָבִיב מִיָּד הִסְכִּים,

אָז שוֹאֶלֶת גִּיל, "הַאִם

אֶפְשָר בִּכְלָל לִישוֹן

עִם תִּינוֹק זֶה הַטִּפְּשוֹן,

שֶבּוֹכֶה עַל כָּל דָּבָר,

יָדָיו בַּתִּיק וּבַקַּלְמָר,

מְשַחֵק לִי בַּמַּחְשֵב,

וְעַל מִטָּתִי יוֹשֵב?"

דַּר כִּמְעַט פָּרַץ בִּבְכִי:

"יֶלֶד טוֹב אֲנִי הֲכִי

לָמָּה הִיא כָּךְ מְדַבֶּרֶת –

כֻּלָּהּ – גִּיל, וְלֹא גְבֶרֶת!"

וְדִמְעָה גְּדוֹלָה שֶל בֶּכִי

זָלְגָה לְאִטָּהּ עַל לֶחִי.

"אַתְּ רוֹאָה? – חֲסַר בִּינָה,

הוּא בַּכְיָן בְּלִי תַּקָּנָה."

"רֶגַע, יְלָדִים טוֹבִים,

נְנַסֶּה כַּמָּה יָמִים,

וְאִם לֹא תִּרְצוּ בְּיַחַד,

נַפְרִיד בֵּינֵיכֶם – אַל פַּחַד."

כָּךְ אָמַר אַבָּא בְּנַחַת,

וְהָלַךְ אֶל הַמִּקְלַחַת.

נוּרִית יוּבַל

הַחֲמוֹר הַמִּסְכֵּן

חֲמוֹר אֶחָד

הָיֹה הָיָה,

אֲשֶׁר צָעַד

בָּעֲלִיָּה.

צִוּוּ עָלָיו

לְהַעֲלוֹת

מִטְעָן שָׁלֵם

שֶׁל חֲבִילוֹת

וְהוּא נִסְחַב

בְּקֹשִׁי רַב

עִם הַמִּטְעָן

שֶׁעַל הַגַּב.

כֹּל כָּךְ כָּבֵד!

בְּקֹשִׁי זָז!

וְהוּא רָטַן,

וְהוּא רָגַז

וְהוּא מָחָה

וְהִתְאוֹנֵן

וְהוּא בָּכָה

שֶׁהוּא מִסְכֵּן...

כְּשֶפָּקְעוּ

כֹּחוֹת סִבְלוֹ

נִעֵר אֶת כֹּל

הַחֲבִילוֹת

וּבַבְּעִיטָה

אַחַת גְּדוֹלָה

זָרַק אוֹתָן

לַתְּעָלָה!

פוצ'ו

השמש שוֹ...

מאירה ויוסי בני העשר אמרו לאימא יהודית שהילד שלה הכי חכם בעולם מפני שהוא רק בן שנה וכבר יודע לדבר.

"לא יכול להיות," אמרה יהודית, "יונתן שלי עוד לא יודע לדבר."

"הוא כן יודע," אמר יוסי," ואם את רוצה לשמוע, אז תראי איך שהוא תכף יגיד 'השמש שוקעת'."

 יוסי בחר בשתי המילים האלה מפני שבדיוק באותו זמן הגיעה השמש לסוף הפרדסים של רחובות ונעצרה לנוח לרגע.

"בסדר," אמרה אמא יהודית, "נראה."

לקחו השנים את יונתן אל החלון, הצביעו לעבר הגלגל האדום ואמרו לו: "השמש שוקעת."

"בל... בל... בל..."  מילמל הקטן.

"לא! תגיד: השמש שוקעת."

"גר...גר... גר...ר..."  גירגר הפעוט בשמחה.

"הוא בכונה מותח אותנו," אמר יוסי, "אבל אם נגיד לו כל מילה לחוד, תראי שהוא כן יודע. יונתן תגיד: 'שו... קעת.'"       

"שו... קעת." אמרה מאירה בקולה המאנפף.

"לא! לא את! טמבלית! אמרתי ליונתן להגיד. תגיד שו..."

"שו..." אמר יונתן, ואימא יהודית לא האמינה למשמע אוזניה.

"הוא באמת אמר!"  אמרה בהתרגשות.

"כן, ותכף תראי שהוא יגיד גם הלאה. יונתן תגיד 'השמש שו...'"

"השמש שו..." ניסתה מאירה לעזור.

 אימא יהודית לא יכלה להתאפק והחליטה להצטרף למשחק. הסתכלה ישר לתוך עיניו החכמות של יונתן ואמרה לו בקולה החם: "השמש שוֹ..."  

"קוֹלָדָה!" צרח יונתן בשמחה וכולם פרצו בצחוק גדול. 

(מתוך חוברת לזכרו של יונתן גוטהילף, שנפל במלחמת לבנון הראשונה)

עפרה גלברט-אבני

כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אַמְבּוּלַנְס צוֹפֵר

כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אַמְבּוּלַנְס צוֹפֵר

הָעוֹר מִצְטַמְרֵר.

כְּשֶׁגֶּשֶׁם יוֹרֵד וְהַכּוֹל סַגְרִירִי וְקוֹדֵר

פִּתְאוֹם אֵיזֶה עֶצֶב בַּלֵּב מִתְגַּבֵּר.

כְּשֶׁחַם וְהַשֶּׁמֶשׁ צוֹרֶבֶת מֵעַל

הָרֹאשׁ קְצָת עָיֵף וּמְבֻלְבָּל.

כְּשֶׁרוֹאִים אֵיזֶה פֶּרַח פּוֹרַחַ

בַּלֵּב קְצָת שָׂמֵחַ.

אירית שושני

החתול הרעב וצנצנת הזכוכית

לחתול מיאו הייתה פרווה לבנה ורק נקודה שחורה אחת על המצח. הוא אהב ליילל ולהתחמם בשמש ובמיוחד הוא אהב לאכול.

 בוקר אחד הוא התעורר רעב. רעב מאוד.

"אני לא יכול להתאפק," הוא ילל, "אני מוכרח לאכול מיד."

הוא הביט סביבו, אבל בגינה לא היה אפילו פרור אחד של אוכל.

"אסור להתייאש," הוא ילל לעצמו.

והנה הגיע ריח ערב אל אפו. על הספסל הירוק ישבו ילדים ואכלו כריכים טעימים. החתול מיאו התיישב מולם וילל בנימוס: "כבדו אותי בכריך, גם אני רעב."

אבל הילדים גירשו אותו בכעס, "תסתלק מכאן!  אנחנו לא רוצים לשמוע את היללות שלך!"

החתול מיאו הסתכל בהם בעיניים עצובות והלך לו.  

"אסור להתייאש," הוא ילל לעצמו. הוא המשיך לחפש וליד פח האשפה הוא ראה עוגת גבינה עם קצפת. הוא זינק לעברה, אבל העורב השחור היה זריז יותר – הוא חטף את העוגה ועף.

החתול מיאו הסתכל בעורב בעיניים רעבות. "אסור להתייאש," הוא ילל לעצמו. "לפחות השמש נעימה, אוכל להתחמם בה קצת," חשב החתול. הוא התגלגל על הדשא ופתאום נתקל בצנצנת זכוכית שמנה וגדולה מלאה באוכל טעים. "מישהו יצא לפיקניק ושכח לנקות אחריו," הוא ילל בסיפוק. הצנצנת הייתה שמנה וגדולה, אבל הפתח שלה היה צר.  איך אגיע לאוכל? אסור להתייאש", הוא ילל לעצמו.

הוא דחף את ראשו לתוך הצנצנת. דחף ודחף. עוד קצת ועוד קצת עד שהראש נכנס. עכשיו הוא זלל וזלל... היו שם סרדינים, חביתות ועוגות וכל הטעמים התערבבו לו בפה והיה לו טעים מאוד.

"אני שבע סוף סוף." ילל החתול מיאו, "נעים לי וטוב."

"מיאו... מיאו.." ילל שוב החתול. הוא לא הצליח להוציא את הראש מן הצנצנת עכשיו. הוא התאמץ מאוד, אבל הראש לא יצא. "מיאו..."

לידו דהר חמור שחור. "חמוריקו הטוב," ילל החתול לחמור, "רגליים חזקות יש לך, תבעט בצנצנת ושבור אותה."

"אני ממהר מאוד," נער החמור, "באורווה מחכה לי ארוחה טעימה."

"חבל כל כך," הצטער מיאו.

לידו דילגה עז חומה. "עיזונת טובה," ילל החתול לעיזה, "קרניים חזקות יש לך, נגחי בצנצנת ושברי אותה."

"אני ממהרת מאוד," פעתה העיזה, "בדיר מחכה לי ארוחה טעימה."

"קשה לי כל כך," חשב מיאו.

לידו עבר דורבן אפור. "דורבניקו הטוב," ילל החתול לדורבן, "קוצים חדים יש לך, דקור את הצנצנת ושבור אותה."

"אני ממהר מאוד," נשף הדורבן, "במאורה מחכה לי ארוחה טעימה."

"מחניק פה כל כך... אסור להתייאש," הוא ילל לעצמו. באותו רגע הגיעו אל אוזניו צלילי חליל רחוקים. "כל כך יפים הצלילים," הוא התפעל. הצלילים הלכו והתקרבו אליו ועכשיו הוא שמע קול של ילדה: "מסכן החתול, הוא לא יכול להוציא את הראש מן הצנצנת!"                                   – זאת היתה ספיר שטיילה עם סבתהּ בגינה. היא הניפה את החליל שלה בחוזקה והיכתה בצנצנת. היכתה פעם אחת ועוד פעם – והצנצנת נשברה. החתול היה חופשי וילל בשמחה: "הצלת אותי, איך אני אודה לך?"

"תיילל, תיילל, ואני אחלל, אתה תיילל ונלך לטייל."

והסבתא אמרה, "ואני אשיר."

וכך היה – הסבתא שרה, ספיר חיללה והחתול ילל. והמטיילים בגינה קראו בפליאה, "איזו להקה נפלאה!"

שֹישׂי מאיר

אֵצֶל הַסַּפָר

פַּעַם רִאשוֹנָה אֵצֶל לֵיאוֹן הַסַּפָּר.

הוּא שָׂם עַל הַכִּסֵּא כַּר

                          וְעוֹד כַּר.

אֲנִי גְּבוֹהָה...

אִמָּא מְחַיֶּכת אֵלַי מִן הַמַּרְאָה.

לֵיאוֹן עוֹטֵף אוֹתִי בְּסִנָּר

וּמַתִּיז מַיִם קָרִים עַל הַשֵּיעָר.

אִמָּא אומֶרֶת לוֹ:

"תּוֹרִיד רַק קְצָת, פֹּה וְשָם,

לֹא יוֹתֵר מִדַּי קָצָר."

הַסַּפָּר מְסַפֵּר, הַסַּפָּר מְקַצֵּר,

קְצַת מְדַגְדֵּג...

אֲנִי עוֹצֶמֶת תַּ'עֵינַיִם.

שִיק שַק, מְשַקְשְקִים הַמִּסְפָּרַיִם.

אַחַר כָּךְ הוּא מַבְרִיש אֶת עָרְפִּי

וּמוֹרִיד בְּבַת אַחַת אֶת הַסִּנָּר.

"זֶהוּ זֶה, מֵיְידָלֶ'ה, נִגְמַר!"

אוֹמֵר לִי לֵיאוֹן הַסַּפָּר.

מִן הַמַּרְאָה נִשְקָף אֵלַי

                         יֶלֶד מֻכָּר.

כשתהיה גדול

שַׁי

מָה אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת

כְּשֶׁתִּהְיֶה גָּדוֹל?

רוֹצֶה לִהְיוֹת רוֹפֵא?

אוֹפֶה?

אוּלַי שׁוֹטֵר כְּמוֹ דּוֹד גְדַלְיָהוּ?

אוּלַי סוֹפֵר?

שֶׁמָּא עִתּוֹנַאי

כַּבַּאי?

אוּלַי בַּנַּאי?

לֹא! אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת

רַק שַׁי

עֲדִינָה בַּר-אֶל

הַשּׁוֹמֵר הֶחָכָם

לְסַבָּא צִ'יקוֹ יֵשׁ כֶּלֶב שְׁמִירָה בַּשֵּׁם חוּמִי. כֶּלֶב שְׁמִירָה? כֵּן, הוּא שׁוֹמֵר עַל הַבַּיִת, עַל הָאוֹטוֹ, עַל הַטְּרַקְטוֹר וְעַל כָּל הַמֶּשֶׁק. מַדּוּעַ נִקְרָא שְׁמוֹ חוּמִי? פָּשׁוּט מְאוֹד, כִּי הוּא הִגִּיעַ כְּגוּר קָטָן, בְּצֶבַע חוּם. הַיּוֹם הוּא כְּבָר גָּדוֹל, אֲבָל עֲדַיִן בְּצֶבַע חוּם.

חוּמִי נִמְצָא כָּל הַיּוֹם בֶּחָצֵר. שׁוֹמֵר, נוֹבֵחַ עַל עוֹבְרִים וְשָׁבִים בַּכְּבִישׁ וְעַל הַנִּכְנָסִים לֶחָצֵר, מִשְׂחָק עִם הַחֲתוּלִים בִּרְדִיפָה אַחֲרֵיהֶם, (אֲבָל לֹא פּוֹגֵעַ בָּהֶם...)

פַּעֲמַיִם בְּיוֹם, בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, סָבָא צִ'יקוֹ מְשַׁחְרֵר אֶת חוּמִי, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְרוֹצֵץ בְּרַחֲבֵי הַמּוֹשָׁב, וּלְהִשְׁתַּחְרֵר קְצָת... אֲבָל, לִפְנֵי שֶׁהוּא מְשַׁחְרֵר אוֹתוֹ, סָבָא צִ'יקוֹ שָׂם לוֹ מַחְסוֹם, כְּדֵי שֶׁחָס וְחָלִילָה לֹא יִנְשַךְ מִישֶׁהוּ.

עֶרֶב אֶחָד, צִ'יקוֹ שָׂם מַחְסוֹם לְחוּמִי וְשִׁחְרֵר אוֹתוֹ. אַחֲרֵי שְׁחוּמִי חָזַר מִסִּבּוּב גָּדוֹל בַּשְּׁכוּנָה, צִ'יקוֹ הוֹרִיד אֶת הַמַּחְסוֹם, שָׁם עַל אַחַת הֶחָבִיּוֹת בַּכְּנִיסָה לַמַּחְסָן, הוֹצִיא מֵהַמַּחְסָן אֹכֶל בִּשְׁבִיל חוּמִי וְנִכְנַס הַבַּיְתָה.

לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִ'יקוֹ רָצָה לָשִׂים מַחְסוֹם לְחוּמִי וּלְשַׁחְרֵר אוֹתוֹ, הוּא לֹא מָצָא אֶת הַמַּחְסוֹם. אֵיפֹה הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת? הוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הַמַּחְסָן, הוּא לֹא הָיָה בַּחוּץ עַל הֶחָבִית לְיַד הַמַּחְסָן. אוּלַי מִישֶׁהוּ בָּא וְלָקַח אוֹתוֹ? אֲבָל חוּמִי הָיָה נוֹבֵחַ אִם מִישֶׁהוּ זָר הָיָה מַגִּיעַ.

סָבָא צִ'יקוֹ חִפֵּשׂ וְחִפֵּשׂ וְלֹא מָצָא. אַחֲרֵי כַּמָּה שָׁעוֹת, כַּאֲשֶׁר סָבָא צִ'יקוֹ עָבַד בֶּחָצֵר, הוּא רָאָה פִּתְאוֹם תְּלוּלִית חוֹל קְטַנָּה. הוּא הֵחֵל לַחְפֹּר, וְהִנֵּה, מִתַּחַת לַתְּלוּלִית, בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה, הוּא מָצָא אֶת... הַמַּחְסוֹם.

"הוֹי, חוּמִי שׁוֹבָב," אָמַר סָבָא לַכַּלְבּוֹ, "נִפְתְּרָה הַתַּעֲלוּמָה. אַתָּה חָפַרְתָּ וְהַטְמָנַת אֶת הַמַּחְסוֹם בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה. לֹא כָּל כָּךְ נָעִים לְךָ לִהְיוֹת חָסוּם פַּעֲמַיִם בַּיּוֹם... הָא?"

חוּמִי לֹא עָנָה, כַּמּוּבָן. הוּא יָדַע שֶׁאֵין לוֹ בְּרֵרָה. אִם הוּא רוֹצֶה לְהִשְׁתַּחְרֵר וְלָצֵאת מִן הֶחָצֵר פַּעֲמַיִם בְּיוֹם, זֶה חַיָּב לִהְיוֹת עִם מַחְסוֹם.

אהוד בן עזר

המכנסיים של אפרים

לְיֶלֶד רָזֶה בְּשֵׁם אֶפְרַיִם

נָפְלוּ תָּמִיד הַמִּכְנָסַיִם –

הִדֵּק אוֹתָם בַּחֲגוֹרָה

נָפְלוּ בְּאֶמְצַע הַשְּׂדֵרָה

בַּכְּתֵפִיּוֹת אוֹתָם תָּפַס

קָפַץ לוֹ הַקָּצֶה וְנָס

קָשַׁר אוֹתָם בְּחֶבֶל-גַּס

נִשְׁאַר הַחֶבֶל בְּלִי מִכְנָס –

מָה עוֹשִׂים, מָה עוֹשִׂים,

בְּלִי מִכְנָס וּבְלִי כִּיסִים –

כֵּיצַד לָרְחוֹב אֵצֵא, כֵּיצַד

לְלֹא מִכְנָס עַל אֵיזֶה צַד?

תָּפַס בְּמִכְנָסָיו אֶפְרַיִם

לָבַשׁ אוֹתָם עַל הַיָּדַיִם –

וְכָךְ יָצָא גֵּאֶה לָרְחוֹב

טִיֵּל שָׁעָה הֲלוֹךְ וָשׁוֹב

הַמִּכְנָסַיִם לֹא בָּרְחוּ –

אַךְ כָּל הָאֲנָשִׁים, חִיְּכוּ.

סוף

בינתיים...

אפשר להדפיס את הצרופה ולקרוא מהנייר.

שירים וסיפורים לגיליון 2 יתקבלו בשמחה