פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1757

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בסיון תשפ"ב. 20.6.2022.

עם צרופת מכתבו של נשיא המדינה יצחק הרצוג ליוסי אחימאיר

 במלאת שישים שנה למות אבי המשפחה אב"א אחימאיר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אימי תרנגולת מיוחדת במינה. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן: "הלבָנָה חולצת שַׁד מקיר הבית שמנגד" –  "ערב עירוני": התיאור האוּרבּני ושברו. // פרס ביאליק לפרופ' זיוה שמיר. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏19.6.22. // "המפגש הזה מסקרן אותי". משה גרנות מראיין את אברהם ב' יהושע. // יונתן גורל: א"ב יהושע, עם מותו. // ארנה גולן: הילד נעשה נער. "סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל, אמן." על שירים לחגיגת בר המצווה המשפחתית. חלק שני. // דוד מלמד: אחרי מפץ-העונשין חסר-הפרופורציות. // יהודה גור-אריה: מגילת האשכול. // נעמן כהן: שבעים וארבע שנים לניסיון הפוטש של אלטלנה. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק י. בין ניסים לאישתו. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער חמישי: שירים לילדים

אימי תרנגולת מיוחדת במינה

"אִמִּי תַּרְנְגֹלֶת מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ,"

אָמְרָה הַבֵּיצָה וַתֵּשֵׁב בַּפִּנָּה,

גֵּרְדָּה קְלִיפָּתָהּ הַדַּקָּה בְּכַפִּית

וּלְצַוָּארָהּ הַלָּבָן קָשְׁרָה חִישׁ מַפִּית,

"הֲרֵינִי מוּכֶנֶת וּמְזֻמֶּנֶת לַאֲכִילָה!"

אָמְרָה וַתִּתֵּן בְּבִצְבּוּץ קָט קוֹלָהּ:

"אִמִּי תַּרְנְגֹלֶת מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ,

מִשְׁפַּחְתָהּ מוֹצָאָהּ מִבֵּיצָה מְיֻחֶסֶת,

נוֹצָתָהּ מְרֻפֶּדֶת פְּלוּמָה עֲדִינָה,

כַּרְבָּלְתָּהּ – עֲטָרָה אֲדֻּמָּה מִתְנוֹסֶסֶת!

קִרְקוּרָהּ מְמֹרָק, לְלֹא-סְרָק נִתּוּרָהּ, נִקּוּרָהּ אֲצִילִי!

וְהִיא חֲכָמָה כְּמָרָק וּמְפֻלְפֶּלֶת כִּצְלִי!

וּבְכָל פַּעַם שֶׁאִמָּא אוֹתִי מְטִילָה –

קוּקְרִיקוּ כָּל הַלּוּל אַחֲרֵי קִרְקוּלָהּ.

וַאֲנִי רַק חֶלְמוֹן בְּלִבִּי הַצָּהֹב,

אֲפִלּוּ אֶפְרוֹחַ לֹא אֶהְיֶה בְּקָרוֹב;

שְׁעַת-בֵּיצָה כְּשָׁנָה שֶׁל זִקְנָה מִתְמַשֶּׁכֶת,

"אִם לֹא יֹאכְלוּךְ לֹא יִהְיֶה לָךְ לְאָן לָלֶכֶת!"

לִי אִמָּא אוֹמֶרֶת, וְיוֹם-יוֹם מְקַרְקֶרֶת:

"מֵאָז אוֹתוֹ יוֹם שֶׁבִּיַּצְתִּי אוֹתָךְ

לֹא הָיָה לִי מִמֵּךְ הֶרֶף-רֶגַע שֶׁל נַחַת;

אַתְּ מַבְצִיצָה אֶת לֵב אִמָּא שֶׁלָּךְ

וְסוֹפֵךְ – מִכָּל צַד תִּשָּׁאֲרִי אַתְּ קֵרַחַת.

חִדְלִי לְגַלְגֵּל בְּעֵינַיִם יָפוֹת

כִּי נוֹלַדְתְּ בְּלוּל וּלְרֵיחַ עוֹפוֹת!"

וַאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת, וַאֲנִי מְחַכָּה

לְמִי שֶׁיֹּאהֲבֵנִי, בֵּיצָה רַכָּה –

הֵכַנְתִּי לוֹ מֶלַח, גָּבִיעַ שֶׁל חֶרֶס,

טָבַלְתִּי בְּמַיִם רוֹתְחִים עַד הַכֶּרֶס...

כָּךְ בֵּיצָה, בִּקְלִפָּה לְבָנָה, כְּכַלָּה –

מְחַכָּה שֶׁיֹּאכְלוּהָ כֻּלָּהּ.

דצמבר 1973

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

"הלבָנָה חולצת שַׁד מקיר הבית שמנגד"

 "ערב עירוני": התיאור האוּרבּני ושברו

שיר "קליל" זה משנת 1934, שהיה בזכות לחנו של יוני רכטר וביצועו של יוסי בנאי לפזמון מושר מוּכּר ופופולרי, כלל לא נועד להיות "שיר זֶמר". זהו אחד משיריו המוקדמים של נתן אלתרמן,  שאמנם לא נגנזו אך  גם לא הוכנסו לספר השירים הראשון כוכבים בחוץ. רוב השירים שחיבר אלתרמן בין השנים 1931-1935 נשלחו לפרסום והתפרסמו  בעיתונות היומית והעִתית,¹  אך לספרו הראשון הוא הכניס רק שלושה שירים מוקדמים: "זווית של פרוור", "חיוך ראשון" ו"האם השלישית" (וגם אלה הוכנסו לקובץ הבכורה לא לפני שהוטלו בהם שינויים רבי משמעות).

יש הרואים בשיר "ערב עירוני" שיר תל-אביבי, ויש הרואים בו שיר פריזאי, אף-על-פי שלכאורה אין בו רמזים מזהים כלשהם. למעשה שיר זה  מתאר להלכה עיר ארכיטיפית מוכללת, ללא סימני זמן ומקום "מסומננים" (marked):

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת
אַסְפַלְט כָּחֹל מִלְּמַטָּה
עֵינֵי נָשִׁים נוּגוֹת, נוּגוֹת
אוֹמְרוֹת לָעֶרֶב "לָמָּה בָּאתָ?"

הַפָּנָסִים פִּרְחֵי הָעִיר
מְלַבְלְבִים בְּאוֹר נִיחוֹחַ
אֲבִיב חַשְׁמַל עָצוּב בָּהִיר
מִשִּׁכְרוֹנוֹ אָסוּר לִבְרֹחַ.

הוּא רַק יָתוֹם וְרַק תָּמִים
נוֹלָד לְרֶגַע וְאֵינֶנּוּ
בֵּין הַלֵּילוֹת וְהַיָּמִים
הוּא בָּא לִזְרֹחַ בְּעֵינֵינוּ.

בֵּין הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת
לִנְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים נֵלֵך נָא
כָּל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַבָּלוֹת
שָׁם דֶּשֶׁא עֵשֶׂב תְּלַחֵכְנָה.

נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתָיָה
אֶת חִיוּכָהּ נָשָׂא הָאוֹטוֹ
מַה שֶּׁהָיָה וְלֹא הָיָה
נִדְמֶה כְּמוֹ יָשׁוּב לִהְיוֹת עוֹד.

כָּעֵת אֲנִי רוֹצֶה לִזְכֹּר
אֶת מַחְשַׁבְתִּי – וְהִיא נִבְהֶלֶת.
פְּנֵי הַנָּשִׁים צָפִים בָּאוֹר
וְרַגְלֵיהֶן טוֹבְלוֹת בַּתְּכֵלֶת.

אֲנִי יוֹתֵר קַל מִיָּמִין –
כָּל גַּעְגּוּעַי לְלֵב הִשְמִאילוּ...
אֲנִי נָכוֹן לְהַאֲמִין
לְכָל אָדָם, רַק לְעַצְמִי לֹא.

כָּעֵת אֲנִי מְאֹד אֶחָד
וּמִסְתַּכֵּל מְאֹד בְּשֶׁקֶט
אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שָׁד
מִקִּיר הַבַּיִת שֶׁמִּנֶּגֶד

גּוּפִי נִקְטָן וּמִתְנַמֵּךְ
אֲבָל רֹאשִׁי כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ
עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵלֵךְ
לֹא אֶתְבּוֹנֵן לְאָן אָבוֹאָה

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה עַל סַף הָרְחוֹב
וּרְחוֹב כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת
מִי שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַסּוֹף
יִרְצֶה לִבְכּוֹת מֵרֹב תּוֹחֶלֶת.

"ערב עירוני"  – כמו שירו הראשון של אלתרמן  שזכה לראות אור בדפוס ("בשטף עיר"²) – נכתב תחת רישומם של הרעיונות ההיסטוריוסופיים של הוגה הדעות הגרמני אוסוולד שפנגלר בספרו החשוב "שקיעת המערב" (Der Untergang des Abendlandes). שני כרכיו של ספר זה  ראו אור בין השנים 1918-1922, ומייד עם פרסומם זכו להשפעה רבה על עולם הרוח שבֵּין שתי מלחמות העולם. ספרו של שפנגלר נכתב בהשראת מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית. כלולה בו נבואה על דעיכתה הצפויה של תרבות המערב לאחר שתעבור עליה תקופה של חומרנות חסרת רסן ושל חולשה אידֵאולוגית. שקיעת היום מקבלת כאן ממדים ארכיטיפיים ועל-זמניים. לכל תופעה יש עת זריחה ועת שקיעה, ושקיעת השמש המתרחשת מדי ערב היא אך דוגמה בזעיר אנפין לתהליכים עצומי ממדים.

כמו ברבים משיריו המוקדמים של אלתרמן, לפנינו תיאור אורבּני של עיר בלתי מאופיינת, לעת ערב. כאן מתוארת העיר כששקיעת השמש מציפה את הגגות באור ורוד סכריני, רגלי הנשים טובלות בתכלת, והאספלט כבר כחול כהה כצבע הלילה הקרֵב. תיאור של ערב עירוני בצבעי אדום-כחול, או בצבעי ורוד-תכלת, אופייני לשירים מוקדמים אלה, והצבעים המנוגדים משַׁקפים גם את המציאוּת החוץ-ספרותית וגם נושאים בתוכם מִטען רעיוני ספרותי.

כך, למשל, מתאר אלתרמן בספרו כוכבים בחוץ את הדרכים "אֲשֶׁר חָתְרוּ בְּמִנְהֲרוֹת הָאֹפֶק, הַכְּחֻלּוֹת וְגַם הָאֲדֻמּוֹת," וכך תיאר את השוק הלוהט בשמש האדומה ומרצפות סמטאותיו עדיין כחולות כצבע הלילה ("בְּשַׁעֲרֵי יָמָיו כִּבְשַׁן הַכְּחוֹל יִלְהַט, [...]  עֲלֵה, אֲדֹם-שֵׂעָר וּלְבֶן-עֵינַיִם." בתיאורים עזים אלה, הצבעים הניגודיים אדום-כחול [או הווריאנטים הרכים שלהם: ורוד ותכלת]  מתארים את הצבע החם של אור השמש ואת צבעו הקר של הלילה. כלול בהם רמז לריתמוס של היממה כמשל  לתהליכי זריחתן ושקיעתן של תופעות גדולות מן היממה – חיי אֱנוֹש וחיי עם ועולם.

שירת אלתרמן מציגה לנגד עיני הקורא תמונות שיש להן כפל פנים:  אותה תמונה עצמה יכולה להיתפס גם כתמונה מסתורית ומופלאה וגם כתמונה המשַׁקפת מציאוּת פשוטה, יום-יומית וטריוויאלית. אותה תמונה עצמה יכולה לשקף עולם תמים וילדותי, שלֵו  ופסטורלי, ובמקביל היא עלולה לייצג עולם מסויט, מלא רוע וזדון, שחיתות ואלימות. אותה תמונה עצמה יכולה לשקף עולם קליל, תוסס וחושני, ובמקביל – עולם רציני ואינטלקטואלי, ספוג בהרהורים וברעיונות.

  כך גם ב"ערב עירוני": לכאורה לפנינו תמונה רכה בצבעי פסטל ובצבעי קיטש,³ ולאמִתו של דבר לפנינו שיר פילוסופי על סוף תרבות המערב – על הכְּרך השוקע אל קִצו.

אלתרמן מתאר כאן תופעה טבעית ויום-יומית שיש לה הנמקה רֵאליסטית ברורה ומובחנת: כשהחשכה כבר נופלת על העיר, גגותיה עדיין מוארים באורה הקלוש של השקיעה. ראינו שתופעה מקבילה תיאר אלתרמן בפזמונו הידוע  "שיר בוקר" ("בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת, / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל").  ביודענו שהשקיעה שבשיר "ערב עירוני" איננה רק תופעת טבע פשוטה, אלא גם תופעה היסטורית-תרבותית ("שקיעת המערב"), הרי שהתמונה מתעשרת במשמעות נוספת, וההבדל שבין האספלט הנמוך  והכהה לגגות הגבוהים, שעדיין זוהרים,  נטען במשמעויות חברתיות ומדיניות, פואטיות ופוליטיות.

צירופי הלשון בשיר מוקדם זה מבשרים את אלה המשובצים בשיריו הבשלים והידועים. ניכרת כאן הבלעת הגבולות שבֵּין הטבע למלאכת האמנות (nature & art), ועל-כן עמודי הפנסים הכפופים כגבעול שבראשם קבוע פנס צהוב מכוּנים כאן "פִּרְחֵי הָעִיר", והם מלבלבים

"בְּאוֹר נִיחוֹחַ" (הפיגורה הקרויה "סינסתזה", המבליעה את הגבולות בין החושים, אופיינית לשירתו ה"קנונית" של אלתרמן, וכאן משתלבים אלה באלה חוש הראייה וחוש הריח). החשמל אינו מאיר כאן באור צהוב בהיר, אלא באור "עָצוּב בָּהִיר."

בשיר מוקדם זה ניכרת עדיין השפעת בני אסכולת שלונסקי, שראו בגורמי השמים "אביזרים" מיושנים ומשומשים המאפיינים את השירה הקלסית והרומנטית, והתחרו זה בזה על כתר המקוריוּת.  כל אחד מהם כמו גמר אומר בלִבּוֹ – בעקבות פגישתו עם השירה הרוסית המהפכנית – להפגין את כוחו בבריאת דימויים מפתיעים ואֶקסטרווגנטיים, שיעלו במוזרותם ובחוצפתם על אלה שבראו רֵעיו המשוררים. כל משורר השתדל להעמיד דימוי בוטה ובלתי-אסתטי ככל שניתן, שיוריד את הכוכבים והירח ממעמדם הפיוטי הנשגב ויהפכם לעניין המוני ופשוט.

כך דימה שלונסקי בשירתו המוקדמת את הירח ל"שַׁד זולף את לובן חֲלבו," ל"פנס עכור תלוי על וו" או למוקיון חיוור שהכוכבים הם פעמוני מצנפתו. גם בקובץ בָּשל כדוגמת אבני בוהו (1934) דימה את הכוכבים לביצי נחש ואת הירח ליצור מבחיל, פוזל ושְׁתוּם-עין.

אלתרמן הצעיר, בעקבות שלונסקי, תיאר את הלבָנָה כמינקת הגוחנת על השָׂדות או על בתי העיר ומגירה עליהם את חֲלבהּ, ובפזמונו "בשמיים שקט" תיאר את הירח כעורך לילה הגוחן על השמיים המנוקדים כעל כתב-יד שגוי שעליו להגיהו עד שחר. מאחר ששארל בודלר הציע בחיוך להוציא מן השירה את הירח והכוכבים, שנעשה בהם שימוש "אינפלציוני", השתדלו המודרניסטים להעניק לגרמי השמים תיאורים מקוריים במיוחד, שיצדיקו את השימוש ב"אבזרים" כה חבוטים ומשומשים.

אלתרמן, שכמו חבריו לאסכולה הִסכים (ובה בעת בחר גם שלא להסכים) עם דעתו של בודלר שהגיעה העת להפסיק להשתמש ב"אביזרים" משומשים כמו הירח והכוכבים ושיש להורידם מגדולתם, כתב עליהם לא פעם באירוניה קלה. כך, למשל, בפזמונו "טיול" כתב: "זָלַף הָיָּרֵחַ כְּשֶׁמֶן זַיִת [...] אָדָם אֲשֶׁר מַסְכִּים לִהְיוֹת בָּנָלִי קְצָת / קוֹרְאִים לוֹ בְּיָמֵינוּ פֹּה – אוֹרִיגִינָלִי." כך הלעיג באופן אירוני ואוטו-אירוני כאחד על ניסיונותיהם של בני דורו ושלו למצוא דימויים חדשים לבקרים, עד כי החדשנות המדהימה הופכת ברבות הימים לשִׁגרה וכבר אין בה כדי לעורר ולהפתיע. וכאן, בשיר המוקדם "ערב עירוני" הראה אלתרמן – בדומה לשלונסקי –  "אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שָׁד / מִקִּיר הַבַּיִת שֶׁמִּנֶּגֶד."

התיאור האוּרבּני שלפנינו הוא מראה נעים ומסויט, תמים ומַקַבּרי, בעת ובעונה אחת: הצבע הכחול הוא גם צבעו של האספלט השרוי כבר בצבעו הכהה של הלילה הקרֵב, אך הוא גם צבעם של "נְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים," כנזכר בבית הרביעי.  המושג "שדות האֶליזיוּם", או כפי שהוא נקרא בצרפתית Champs-Élysées – הוא שם נרדף לגן-עדן, שבּוֹ רועות הנשמות בנאות מִרעה כחולים (ההופכים כאן, מעשה לשון-נופל-על-לשון ל"נְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים"), ועל כן זהו מושג המכיל בתוכו קונוטציות סותרות – של נועם ועדנה, מחד גיסא, ושל מוות וחידלון, מאידך גיסא. גן העדן של סיפורי בראשית, שאליו נולד האדם וממנו גורש, וגן העדן של "אחרי ככלות הכול" מתמזגים כאן למהות אחת.

אלתרמן מתאר בשיר זה את גזר דינו של החלוף ואת קוצר ימיו של האדם. הדובר בשיר מתבונן כאמור "אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שַׁד",⁴ כדי לרמוז לתקופת הינקוּת של האדם. האדם הוא יצור קצר-מועד ש"נוֹלַד לְרֶגַע וְאֵינֶנּוּ": לאחר לידתו, הוא הולך ומתבלה, ועד מהרה מגיעה שעתו ללחך דשא בשדות האֶליזיוּם הכחולים שמעֵבר לאופק החיים (רמז למזמור כ"ג בתהלים המושמע אצל אומות העולם בכל הלוויה, בשלל תרגומיו ללשונות המערב: "מִזְמוֹר לְדָוִד:  יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי").

לקראת סוף השיר – בסדרת מחוות "קלילות" המתאימות לבמה הקלה – הדובר, המיטלטל מצד לצד וידו מונחת על לוח לִבּוֹ. הוא  מצהיר שהוא קל מימין, וכי געגועיו פנו שמאלה. הוא אף מצהיר שהוא מוכן להאמין לכל אדם, ורק לעצמו אין הוא מאמין, וכי גופו הולך ומתנמך, בעוד שראשו מתגבהָ, כבתמונת אבּסוּרד הלקוחה כאילו היישֵׁר מספר הילדים "עליסה בארץ הפלאות": "גּוּפִי נִקְטַן וּמִתְנַמֵּךְ / אֲבָל רֹאשִׁי כָּל-כָּךְ גָּבֹהַּ, / עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵלֵךְ / לֹא אֶתְבּוֹנֵן לְאָן אָבוֹאָה."

מעניין להיווכח כי באחדים משיריו המוקדמים מראשית שנות השלושים, שלא כונסו בספר, תיאר אלתרמן את חילופי מצב הרוח של גבר הססן, שאינו בטוח בעצמו, עד שבעזרת דמיונו הוא נמתח, מתגבהַּ לגובה על-טבעי ומסייע ברוב אבירוּת לילדה קטנה, המבקשת לשווא לקטוף פרי נחשק מן העץ: "אִילָנוֹת גְּדוֹלִים שָׁם... וְיַלְדָּה קְטַנָּה / אֶל אַגָּס בָּשֵׁל נוֹהָה מוֹשֶׁטֶת זְרוֹעַ –  –  / לַיַּלְדָּה אַגִּיד: מִמֶּנִּי מַתָּנָה, / אָנֹכִי קְטַפְתִּיהוּ כִּי אֲנִי גָּבֹהַּ" ("ערב חג").⁵

בשיר גנוז אחר, אף הוא מראשית שנות השלושים, מבקש הגבר מהנערה שיוּתר לו להתנמך לממדי ילד קטן ולהשתרך בעקבות זיכרונה כמי שנושא את שובל הכלה, או את שובל המלכה:  "תְּנִינִי גַם אֲנִי לְהִתְקַטֵּן בַּגֹּבַהּ, / תְּנִינִי גַּם אֲנִי רִיסַיִם לְהָגִיף / וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ... וְלָשֵׂאת אֶת שׂבֶל / זִכְרוֹנֵךְ הַשָּׁט מִלַּיְלָה אֶל אָבִיב" ("איתך בלעדיך").⁶

 מתברר אפוא שפנטזיות כאלה בדבר שינויי גובה קיצוניים – התגבהות או התנמכות – כמו ב"גוליבר" או ב"עליסה בארץ הפלאות", העסיקו את יצירת אלתרמן, לסוגֶיה ולתקופותיה. כמי שהיה נער גבוה וגמלוני שישב בכיתתו שבגימנסיה הרצליה בשורה האחרונה ולא נענה על ידי הנערות שאחריהן חיזר, חָזָה אלתרמן  את התחושה הזאת מבּשרו. מניסיונו האישי אף ידע היטב שרגשי הנחיתות והקיפוח של הנמוכים והגבוהים כאחד מיתַרגמים תכופות לרגשות עליונות: לא אחת דווקא הטיפוס הדחוי מתגלה כמי שמטפח בלִבּוֹ חלום גדוּלה.

אפשר אפוא לראות שבשיר "ערב עירוני" שיקע אלתרמן סודות אישיים לא מעטים, ובמקביל אף נתן ביטוי לעולם הרעיוני הבין-אישי ששלט בתקופה שבַּין מלחמות העולם – היא התקופה שבָּהּ התחיל לכתוב את שיריו. אור החשמל בשיר זורח לרגע  כאביב קצר מועד, המלבלב ומציף את עולמנו בניחוח נעים, אך לא רחוק היום, רומז השיר, והקמילה והבלאי יירשו את מקום האביב המלבלב. כאמור, זהו שיר על חיי אנוש שהם כצל עובֵר וכאבק פורח (ובמקביל: זהו שיר הרומז שגם אימפריות ותרבויות יש להן מחזוריוּת חיים של ינקוּת-ילדוּת-נעורים-עלומים-בגרות-זקנה-שקיעה-מוות-תחייה, כמו לאורגניזמים שבטבע).

העיר בשיר זה הוא מטונימיה ומשל של התרבות האנושית כולה. גגותיה עדיין מופזים באור ורוד של שקיעה רכה ופַּנָּסיה עדיין דולקים, אך החשכה כבר אורבת לה מנגד. היא רק נולדה  (כמו תל-אביב בת ה-25 בעת פירסום השיר), וכבר יש בה אותות של עיר ותיקה, אפילו עתיקה, שבתיה צפויים להריסה (שמה האביבי – "תל אביב" – הוא  כידוע גם שמו של מקום עתיק הנזכר בתנ"ך, בספר יחזקאל).

בשיר מוקדם שכותרתו "מיותר", משירי "רגעים",⁷ מסופר על בית תל-אביבי העומד לפני הריסה – בית שכותלו האחרון כבר מתנועע ועוד מעט יגווע "בִּקְטֹרֶת אַשְׁפָּה וְאָבָק. לבית זה מוצמד – כמנהג בתיה של "תל-אביב הקטנה" – תבליט אורנמנטלי, שחקוקות עליו המילים  "מַה טֹּבוּ – תַּרְפַּ"ג". משמע, בית "מיוּשן" ובלתי-אָפנתי זה לא עמד על תִּלו בעיר העברית הראשונה אלא כעשור אחד בלבד (!), וכבר רואים בו "בית ישָׁן" המיועד להריסה.

והעיר, בעוד זקניה מתייפחים על ערש-דווי, נולדים בה תינוקות חדשים המתייפחים בערישותיהם. החיים והמוות, הבנייה והסתירה, הזריחה והשקיעה משיקים בה אלה לאלה, וכבדברי ראש הלהקה במחזהו האחרון של אלתרמן,  ימי אור האחרונים: "אָמַרְתִּי לוֹ בְּעֵרֶךְ / שֶׁזֶּה גּוֹרַל כָּל מַמְלָכוֹת רַבּוֹת-עֱזוּז / וּבְעוֹד אַחַת יוֹרֶדֶת, אַחֶרֶת עוֹלָה הֶרָה..." (שם, עמ' 102).

מחזור הזרעים בחקלאות, מחזור עונות השנה ועונות החיים הם אשר עיצבו את המעגליות של יצירת אלתרמן בכלל ואת הקובץ כוכבים בחוץ בפרט. את הקובץ הזה יש לקרוא כיצירה אחת, שבסופהּ מגיעים הגיבורים עד קצוֹת תבל ונופלים ממנה אל התהום – תמונה אַפּוֹקליפטית ללא שמץ של תקווה, אלמלא ידענו שאחרי המבול המכחיד כל חי, שוככים המים והעולם חוזר לקדמותו, ואלמלא נפתח שיר הפתיחה של הקובץ במילים "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן", המלמדות על גלגל חוזר. אחרי האַפּוֹקליפסה של "הם לבדם" (שיר הסיום של הקובץ) ראוי לחזור ולקרוא את שיר הפתיחה שלו, והעולם לקדמותו חוזר ועל צירו סובב – כתֵבת-נגינה על מנגנון הגליל שלה.

הערות:

1. גזית (בעריכת גבריאל טלפיר), שנה  ב', חוברת ג', תרצ"ד, עמ' 9; מנחם דורמן, שערך את עיזבונו של אלתרמן, הדפיס את השיר  שוב במחברות אלתרמן ובספר  שירים 1931-1935, תל-אביב 1984, עמ' 147-148.

2. כתובים, ה', גיל' י"ט (ר"ט), כ"ג באדר תרצ"א (12.3.1931), עמ' 1.

3. ראו בפרק "'דרך מלקקת אופק דובשני': דרכי השימוש של אלתרמן במוטיבים בעלי פוטנציאל של קיטש", בתוך ספרי עוד חוזר הניגון, תל-אביב 1989, עמ' 184-207. פרק זה כלול באתר נתן  אלתרמן.

4. כאמור, תוך רמז לשירי שלונסקי, שתיארו את הירח בדימויים נועזים, ובין השאר כשַד  הזולף את לובן חלבו. גם אלתרמן תיאר את הירח כמינקת ("הַיָּרֵחַ גּוֹחֵן עַל שָׂדוֹת כְּמֵינֶקֶת"), בשירו הפָּרודי "וריאציה".

5. כתובים, ו', גיל' מ'-מ"א, ערב ראש השנה תרצ"ג (30.9.1933), עמ' 3.

6. גזית, ב', חוב' א, תרצ"ד, עמ' 33. כונס בספרו של אלתרמן שירים:  1931-1935 (בעריכת מנחם דורמן), תל-אביב תשמ"ד, עמ'  143-144.

7. "מיותר", רגעים, כרך א', עמ' 13. השיר התפרסם בראשונה בעיתון  דבר מיום 29.7.1934.

זיוה שמיר

* * *

פרס ביאליק לפרופ' זיוה שמיר

ברכות לידידתנו פרופ' זיוה שמיר על זכייתה בפרס ביאליק לחָכמת ישראל לשנת 2022. זהו פרס  לחוקרים העוסקים בתולדות עם ישראל – תורתו, לשונו, ספרותו, ארצו, חייו ואמונתו, על כל ענפיהם ובכל תקופותיהם.

זיוה שמיר זכתה פה אחד בפרס חשוב זה על ספרה אבני ח"ן (מאוצרות לשונו של ביאליק), שיצא  בהוצאת "ספרא"  של איגוד הסופרים בשנת 2021.  בתשעים שנות קיומו של  הפרס (שבו זכו אישים כדוגמת מרטין בובר, נ"ה טור-סיני, נתן רוטנשטרייך, גרשם שלום,  א"א  אורבך ועוד כמאה חוקרים) – לא זכו בו אלא ארבע נשים בלבד.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏19.6.22

* הוא ייתן לך רעננה – ב-1985 הופיע מאיר אריאל באורטל. להופעה הגיע בקושי מניין, אך מהר מאוד נשארנו ארבעה. כולל האמן האורח. והוא נתן את הנשמה בהופעה, כאילו זו הופעת חייו מול 100,000 איש בסנטרל-פארק. הוא לא התרגש יותר מדי מהעניין. הוא היה רגיל לזה. רואים זאת היטב בסרט "מופע הבחירות של מאיר אריאל", שבו הוא נודד מעיר לעיר, ומצליח לקבץ קומץ צופים, שלא מבינים מי זה ומה זה ה"מאיר אריאלי" או "מאיר עזריאל" המוזר הזה. מאיר אריאל ידע להתבדח על הנושא, אך האמת היא שזה כאב לו מאוד.

הפעם הראשונה שמאיר אריאל מילא את קיסריה, היתה במופע לזכרו במלאת שנה למותו. אחרי מותו היתה לו עדנה. כך באותו ערב ומאז ועד היום. וביום שלישי גדשו אלפים רבים את אמפי-פארק רעננה, למופע "שרים מאיר אריאל", לציון יום הולדתו ה-80 – 23 שנים אחרי מותו. לחגיגת יום הולדת כזו הוא לא פילל ולא מילל, וכמה עצוב שהוא לא זכה לכך בחייו. אך כפי שכתב המשורר הנערץ עליו, אלתרמן: "ואמות. ואוסיף ללכת." אמן גדול אינו מת ממש, כי יצירתו ממשיכה ללכת.

היה מעניין לראות את הקהל ברעננה. היה בו כל הרצף בין בני נוער שנולדו שנים אחרי שמאיר אריאל מת עד בני דורו של מאיר, עטורי השיבה וחרושי הקמטים. והיו שם כל גווני החברה הישראלית. אני הייתי במופע עם בני אסף, שנולד בשנה שבה מאיר אריאל נפטר. המופע היה נפלא. הפקה מושלמת, כולל הירח המלא, שהעלה לראש מיד פסוקים כמו "ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר / ההר, הים, גזרת המגננה," "אי שם במרחב נבחו כלבים לירח" ו"באנו לכאן מתחת לשמיים." יואב קוטנר הנחה את האירוע, כמו את כל המופעים לזכרו, בחן רב, ויהודה עדר הנצחי הפיק יחד עם עמית הראל. הרכב נגנים וירטואוזי ומגוון ליווה את הזמרים בעיבודים חדשניים ויפהפיים בביצועים מרהיבים.

מיטב אמני ישראל הופיעו בערב, וגם ביניהם בלט המגוון הדורי. היו זקני השבט שלום חנוך, דיוויד ברוזה ויהודה עדר (דורי בן זאב לקה בקורונה והעביר מסר בסרטון שהוקרן על המסך), היה דור הביניים ובו בין השאר אביב גפן, קרן פלס ומירי מסיקה והיה הדור החדש ובו בניה ברבי, איה זהבי פייגלין, נתן גושן ואחרים. ובלטו הבנים של. כמובן בניו של מאיר אריאל, שחר ואהוד. בנו של מפיק כל הערבים לזכרו וה-מפיק של אריאל בחייו יהודה עדר – אלון עדר, ששר עם אביו. אסף אמדורסקי, שאביו בני הפיק את תקליטונו הראשון של מאיר אריאל "ירושלים של ברזל". רומי חנוך, פצצת אנרגיה, ששרה עם אביה, שלום חנוך, את "סוף עונת התפוזים". לפני שבועות אחדים ביטל שלום חנוך את כל הופעותיו בשל בעיית בריאות, ושמחתי מאוד לראות אותו שב ומופיע. הוא שר את "זרעי קיץ" ואת "סוף עונת התפוזים". במופעים הקודמים שלום היה אחרון המופיעים. הפעם הוא היה לקראת הסוף, אך לא האחרון. ובעצם גם אביב גפן הוא גם בן של.

לא אתאר את כל מהלך המופע, אלא כמה מנקודות השיא, בעיניי. יותר מכל נהניתי מהשיר האחרון – ביצוע אדיר של "מודה אני", בפי שי צברי. בעיניי, שי צברי הוא הזמר הטוב ביותר היום בישראל, בעל קול אדיר ותיבת תהודה על-קולית. ג'יין בורדו, בקולה הקסום, שרה את "פלוגה בקו". מירי מסיקה בביצוע חושני מאוד של "איך לפעמים אני" (שיר שנכתב בלשון נקבה, וכך גם מאיר עצמו שר אותו). שולי רנד בביצוע תיאטרלי מאוד של "ארול". לפני שנים אחדות יצא שולי במופע משירי מאיר אריאל, ומשם העיבוד, כולל העיבוד התיאטרלי. גרסה יפהפייה של זהבה בן ל"ערב כחול עמוק". אחד השיאים של הערב היה ביצוע לשיר שככל הזכור לי מעולם לא עלה במופעים לזכרו של מאיר אריאל: "ירושלים של ברזל", בעיבוד ובביצוע מרגשים מאוד של איה זהבי פייגלין, שעלתה לבמה כשכרסה בין שיניה, וקוטנר ביקש מהקהל להיזהר במחיאות הכפיים, כי מחיאות כפיים מזרזות לידה.

היה זה ערב בלתי נשכח, גם בהשוואה לערבים הקודמים לזכרו, שכולם היה נפלאים. הקדמתי להגיע לאמפי למעלה משעה לפני תחילת ההופעה, והרווחתי מכך צפייה חוזרת ב"מסע הבחירות של מאיר אריאל", שהוקרן על המסך לפני ההופעה.

* כל תאוותי להיוודע – אחד הדברים שאני אוהב אצל מאיר אריאל, הוא האופן בו הוא מתאר סקס בשירתו. אני סולד מאמנים שמכניסים ליצירתם תיאורים פורנוגרפיים. ויש משהו פאתטי באנשים מבוגרים שנהנים להכניס לכל מקום "זין" ו"כוס" כמו ילדים מחוצ'קנים בראשית גיל ההתבגרות. תיאורי הסקס של מאיר אריאל תמיד מרומזים ועדינים, מעוררים ערגונות. "זרועות וצווארים". יש תיאור יפה יותר? או "מחולות על כר הדשא, צחוק ועילוסין." ולעיתים הרמיזה היא באמצעות השפה המקראית. מי שאינו בקיא בשפת התנ"ך, בלשון המשנה והתלמוד, במדרשי חז"ל, מחמיץ רבדים רבים בשירתו של מאיר אריאל, הרוויה בהם. וכך גם כשהוא כותב על סקס. "ועוד מעט הוא יְצָחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו" – צריך לדעת תנ"ך כדי להכיר את הפועל "מצחק". או הפועל יד"ע, לתיאור יחסי מין. בלי להכיר זאת, קשה להבין את השורות "כל אהבתי לדעת / כל תאוותי להיוודע / לכבודך."

* אבא של תמר – בפתח שיעור ספרות, שנערך השבוע בכיתה י' בביה"ס "עינות ירדן", אמר המורה: "נלמד היום על שיר של משוררת ותיקה ועל שיר של משורר שהתכתב עם השיר של המשוררת אחרי עשרות שנים. ואיך זה קשור לאבא של תמר."

כתב חידה. המשוררת היא לאה גולדברג. השיר הוא "את תלכי בשדה" ("האמנם"). המשורר הוא מאיר אריאל. השיר הוא "שדות גולדברג".

ומה הקשר לאבא של תמר? אני הוא אבא של תמר. במאמר שפירסמתי לפני 16 שנים, חודשים אחדים לפני שתמר, בת הזקונים שלנו, נולדה, תחת הכותרת: "צופן אריאל", פיענחתי את השיר "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי") של מאיר אריאל, כשיר המתכתב עם "את תלכי בשדה". היום, הזיקה בין שני השירים מקובלת כבר כאקסיומה. בשיעור למדו תמר וחבריה לספסל הלימודים את שני השירים, את הזיקה ביניהם ואת המאמר שלי. 

* עמיות או לאומיות – אחד המושגים המובילים בשנים האחרונות בשיח הנוגע לקשר בין העם היהודי במולדת ובתפוצות, הוא "עמיות יהודית". עמיות יהודית – מתייחסת לראיה של היהודים בכל מקום כעם אחד, עם ערבות הדדית בין כל חלקיו, בחינת "כל ישראל ערבים זה בזה". ואלה אכן דברים חשובים מאוד ויפים מאוד. אבל אני לא נלהב כלל מה"עמיות היהודית", כי היא מנסה להוות תחליף ללאומיות היהודית. הלאומיות היהודית היא הציונות. גם הציונות מבוססת על אחריות על כל העם היהודי באשר הוא, אולם עם וקטור – ציונה. העם היהודי אינו אוסף של קהילות הפזורות בין תפוצות שונות שאחת מהן היא ישראל. העם היהודי הוא לאום, שמולדתו – ארץ ישראל, שמדינתו – מדינת ישראל, ששפתו – עברית. החיים בישראל הם חיים יהודיים שלמים, שבהם היהודים נוטלים אחריות מלאה על כל מכלול חייהם: כקולקטיב וכפרטים. יהודי בארץ ישראל, במדינת ישראל, מגשים את ייעודו של העם היהודי.

כבר בימי הרצל, התנועה הציונית עסקה גם ב"עבודת ההווה". העתיד הוא בארץ ישראל, לשם מכוונת התנועה הציונית את מבטה, אך אין היא מזניחה את העם היהודי בגולה, ועוסקת בחיזוקו ובחיזוק קהילותיו. גם היום הדברים נכונים. הזיקה בינינו לבין יהודי הגולה, אינה צריכה להיות אך ורק בתביעה לעלייה לארץ, אלא גם באחריות על החיים היהודיים, על חיזוק הקהילה היהודית, על חיזוק החינוך היהודי, על חיזוק התרבות היהודית, על חיזוק תודעת העברית, על מלחמה באנטישמיות, על חיזוק התמיכה האקטיבית של יהדות הגולה בישראל. אל לנו לגשת אל היהודים בגולה בהתנשאות, אלא בגובה עיניים, בחיזוק האחווה היהודית, מעצם היותנו בני עם אחד. אולם כל זאת, בלי לוותר על המסר הציוני, שמקומו של העם היהודי הוא ארץ ישראל, ועל התקווה והפעולה האקטיבית לעליה מקסימלית של יהודים לארץ ישראל. איך אפשר גם לחזק את הקהילה היהודית בגולה וגם לחנך לעלייה לארץ? זה האתגר המורכב של הציונות.

אני שמח על בחירתו של דורון אלמוג ליו"ר הסוכנות. אני מקווה מאוד שהוא לא יאמץ את גישת ה"עמיות היהודית" (שאותה אימץ שר התפוצות נחמן שי), אלא ידבק בציונות, כלקיחת אחריות על עתיד העם היהודי. איני צופה עתיד לעם היהודי בגולה, בוודאי לא לחילוניות היהודית בגולה. אני מודאג מאוד מההתבוללות המואצת בגולה. אני מאמין, שבסופו של דבר רק חיים בישראל יבטיחו שהדורות הבאים יישארו יהודים. לכן, יש לעודד עלייה, לחנך לעלייה, לסייע לעלייה. אולם בלי קהילות יהודיות חסונות ומכילות, שהיהודים יראו בהן בית, תהליך ההתבוללות יואץ מאוד, ולא יישאר מי שיעלה לארץ. ולכן, יש לעבוד במקביל על שני הערוצים: ערוץ העלייה לישראל וערוץ חיזוק הקהילה היהודית בגולה. זה האתגר הציוני.

* בעיית התפוררות המפלגות – כתבתי פעמים אחדות שהממשלה מצוינת אך היא מתבססת על קואליציה מחורבנת. אני רוצה לדייק יותר את הקביעה. אין בעייה עם המפלגות בקואליציה. כל המפלגות נוהגות באחריות, בממלכתיות ובנאמנות. אני רוצה להעלות על נס דווקא את מרצ, מפלגה רחוקה ממני באידיאולוגיה שלה כרחוק מזרח ומערב, אך אני מודע לכך שהיא נאלצת לבלוע צפרדעים יותר מכל מפלגה אחרת, כיוון שמדיניות הממשלה רחוקה מאוד מהשקפותיה, ואף על פי כן היא נוהגת על פי מחויבותה בהסכמים הקואליציוניים ועל פי עקרון האחריות המשותפת. וכך גם שאר המפלגות. הבעייה אינה עם אף מפלגה כמפלגה, אלא עם התפוררות המפלגות. עם ח"כים סוררים, שמצפצפים קודם כל על מפלגתם ועל הקואליציה והממשלה, מנהלים פוליטיקה אישית, כאילו את המנדט הם קיבלו באופן אישי והם זכאים לסחור בו כרצונם. אין שום דמיון בין התופעה הזו לפרישות אידיאולוגיות של ממש כמו של גאולה כהן מהליכוד או קהלני ממפלגת העבודה, וגם הם עשו זאת רק אחרי שכלו כל הקצין מבחינתם. 

הקואליציה הזו היא קשה בשל הפערים האידיאולוגיים העמוקים בין מרכיביה, אך הבעייה הזו אינה הסיבה להתפוררותה. אדרבא, האחריות הלאומית היא דבק המחבר היטב בין היריבים האידיאולוגיים בקואליציה. הבעייה היא בתוך המפלגות. הבעייה היא ח"כ רינאווי זועבי ממרצ שמצפצפת על מפלגתה ועל הקואליציה, ח"כ גנאים מרע"ם שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה, ח"כ אלי אבידר מ"ישראל ביתנו" שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה והח"כים סילמן ואורבך מ"ימינה" שמצפצפים על מפלגתם ועל הקואליציה. ההתנהגות של השניים האחרונים הזויה במיוחד, כיוון שלא זו בלבד שמפלגתם הקטנה היא מפלגת השלטון, אלא שהאידיאולוגיה שלה היא המדיניות של הממשלה. הם הראשונים שיודעים זאת. אך הם מאסו בטרור האישי שמופעל נגדם ונגד משפחותיהם, כנראה שלא ניחנו בחוסן הנפשי הנדרש כדי לעמוד מול הטרור, והם נשברו. אילו היה להם שמץ של כבוד עצמי, היו אומרים "איני יכול עוד" ופורשים מהפוליטיקה. אך הם סוחרים במנדט שלהם ומנסים למנף ממנו תשואה פוליטית אישית.

התופעה הזאת של התפוררות המפלגות ליחידות פרסונליות היא איום על הדמוקרטיה הפרלמנטרית. יש לציין, שזכות היוצרים שלה שמורה לשמעון פרס, שכבר בראשית דרכו כראש האופוזיציה, ניסה לזנב בחוליות החלשות במפלגות הקואליציה ולדוג אותם ולהעביר אותם לצד שלו. והוא אכן הצליח עם הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ, שערקו מהליכוד לעבודה עם המנדט שלהם ב-1982. הוא שיכלל זאת בתרגיל המסריח ב-1990. ונתניהו המשיך את דרכו בניסיונות מסוג זה לפורר את המפלגות היריבות ולצוד חוליות חלשות. באופן טבעי, מתנגדי הממשלה הנוכחית שמחים על ההתפוררות הזאת, אך היא עלולה לפגוע בעתיד גם בממשלות שלהם. 

* הרמזור של ממשלת בנט – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "מחקר של תכלית, המכון למדיניות ישראלית, מאשר לכאורה את הטענות של בנט. החוקרים בל יוסף ואריאל ענבי מיינו את כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים על פי צבעי הרמזור: ירוק לסעיפים שאושרו, צהוב לסעיפים שמקודמים, אדום – יוזמות שלא בוצעו. הסיעות הירוקות ביותר הן ימינה ותקווה חדשה. רוב מכריע בהסכמים הקואליציוניים שלהן יצא לפועל. ומי לא קיבל כמעט כלום? יש עתיד, העבודה ומרצ. רוב מכריע של הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים מצויים רק בשלבי ביצוע או נעלמו ולא נודעו עקבותיהם."

המידע הזה לא היה ידוע לי. אני סבור שיש לכבד את כל ההסכמים עם כל הסיעות. אבל המידע הזה מאושש את מה שאני יודע – שמדיניות הממשלה ופעולות הממשלה הן מה שקרוי "ימניות" מובהקות, יותר משל ממשלות נתניהו. כך בכל תחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות: איראן ועזה, הפלשתינאים ופיתוח הגולן, הקמת יישובים חדשים וחיזוק הקיימים ומאבק להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי ועוד ועוד. מסתבר שזו המגמה גם של ביצוע ההסכמים הקואליציוניים. האמת היא שאין לאופוזיציה הימנית שום טיעון אמיתי המצדיק ביקורת על הממשלה, ובטח לא את מלחמת העולם חסרת התקדים נגדה. אולי יש להם ביקורת על הרכבה, אך מדיניותה ומעשיה הם למרות ההרכב. אלמלא היו כה חמוצים, הם היו מברכים את העובדה ששרי מרצ הצביעו בעד התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן ושסיעת מרצ הצביעה בעד חוק יו"ש, ואף מוצאים דרך לנכס לעצמם את ההישג ולמנף זאת כהוכחה לצדקתם ההיסטורית. למה הם נוהגים באופן הפוך? כי הם החליפו את האידיאולוגיה בביביאולוגיה. עצם העובדה שנתניהו אינו ראש הממשלה – די בה כדי לראות בממשלה שאין הוא עומד בראשה ובפרט את מי שהעז להיות ראש הממשלה, כבלתי לגיטימיים.

ואיך זה שהציבור הימני בהמוניו עיוור למדיניות הממשלה ומדקלם את המסרים על ממשלת השמאל האנטי-ציונית בראשות האחים המוסלמים? זו הנדסת התודעה ושטיפת המוח של תעשיית השקרים וההסתה ופרי הבאושים של עשרות שנות פולחן אישיות.

* לשיטתו הוא צודק – אחמד טיבי התראיין ותקף בשצף קצף את הממשלה. תהה המראיין "אבל זו הממשלה הראשונה שבקואליציה שלה משתתפת מפלגה ערבית," ועל כך הוא השיב תשובה נכונה ואמיתית, שאני מזדהה עימה מאוד: "ממשלה אינה נבחנת על פי ההרכב שלה, אלא על פי מדיניותה ומעשיה." אכן, כן.

ולכן, בצדק מבחינתו, הוא הסביר שהממשלה הזו גרועה יותר מקודמתה הגרועה. היא הורסת הרבה יותר מיבנים (הוא כמובן שכח להוסיף "בלתי חוקיים"), ואינה מקיימת מו"מ עם הפלשתינאים וכו' וכו', הכל יותר "גרוע" מהממשלה הקודמת. לשיטתו הוא צודק, וכל ציוני ישר יודה שזו ממשלה ציונית יותר מרבות מקודמותיה, במדיניותה, בהחלטותיה ובמעשיה. אז מה זה חשוב מה ההרכב שלה?

טיבי היה הגון דיו כדי לשבח את הממשלה בנושא אחד – המלחמה בפשיעה במגזר הערבי.

* בלי אישור מועצת השורא – במלאת שנה לממשלת בנט, פרסם שר הבינוי והשיכון והשר לירושלים ומורשת זאב אלקין רשימה ארוכה של מעשיו והישגיו בשנה הזאת. בין שאר הסעיפים הוא כתב:

אנחנו מיישבים את כל הארץ. אישרנו הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. העברנו החלטת ממשלה להכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן. קידמנו תוכניות בינוי שיכפילו את אוכלוסיית ירוחם, יגדילו את קצרין וערד ביותר מ-50%, ויוסיפו 24,000 יחידות דיור בדימונה.

בשנה האחרונה שיווקנו את כל יחידות הדיור בבקעת הירדן, בירושלים וביהודה ובשומרון ששנים חיכו לאישור מדיני. לראשונה אין יחידת דיור אחת שמעוכבת בגלל אישור מדיני.

התחלנו את העבודות להנגשת הכותל המערבי באמצעות בניית מעלית שתחבר בין הרובע היהודי לכותל, והעברנו החלטת ממשלה להשלמת הבנייה של בית כנסת ״תפארת ישראל״ ברובע היהודי.

ומיד קפץ ביביסט בתגובה אוטומטית: "הכי חשוב לוודא כל הזמן שרע"ם ומועצת השורא מאשרים את ההחלטות שלכם שלא יהיו הפתעות." הרי אין להם באמת ביקורת עניינית על המדיניות והפעולות של הממשלה. אז הם נתלים בדמגוגיה על מועצת השורא. הרי המעשים בפועל הם ההוכחה שטענותיהם ריקות, שהממשלה מקדמת את מדיניותה הציונית למרות שרע"ם בקואליציה ובלי צורך בשום "אישור" ממנה. סתם חמוציות ביביסטית.

* למה חמאס לא יורה – קראתי פוסט של איזה ביביסט לא מחודד, לפיו החמאס לא יורה עלינו, כדי לא לפגוע בשלטון שמעביר 53,000 שקל לאחיהם, האחים המוסלמים. כשההסתה מתחברת עם טיפשות – התוצאה בהחלט משעשעת. אגב, כשהיה כאן שלטון שהעביר לחמאס ישירות מזוודות של מזומנים, חמאס ירה גם ירה. והצית גם הצית.

* השנה השקטה ביותר – השנה האחרונה היא השקטה ביותר בגבול עזה ב-13 השנים האחרונות, לפחות. אני מעריך שאף יותר מכך. מה הגורם לשקט? הגורם הראשון הוא מבצע "שומר החומות". אמנם המשימה המרכזית – תרגיל ההונאה שנועד להכניס את מחבלי חמאס למנהרות ואז להפציץ את "המטרו" על יושביו ולחסל פיזית את חמאס, לא עלתה יפה. זו החמצה גדולה. ואף על פי כן, חמאס הוכה ב"שומר החומות" מכה קשה, שהוא מתקשה להשתקם ממנה ומהסס שבעתיים לפני שיתקוף אותנו שוב.

הגורם השני הוא שינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, לעומת ממשלות נתניהו, באשר לתגובה על פעולות שהן פחות מירי טילים, כמו הצתות. המסר הוא שדין הצתה כדין רקטה, והתגובה על כל הצתה תהיה כמו על רקטה. כדאי לזכור מה היתה מדיניות נתניהו. מבצע "צוק איתן", שגם בו חטף חמאס מכה מוחצת, הביא לשלוש שנים וחצי של שקט כמעט מוחלט. כעבור כשלוש שנים וחצי, החלה שחיקה בהרתעה, והאוייב החל לנסות אותנו ב"צעדות שיבה" ובעקבותיהן בתוקפנות בעצימות נמוכה, ובעיקר בהצתות שדות הנגב המערבי, תחילה באמצעות עפיפוני תבערה ולאחר מכן באמצעות בלונים. נתניהו בחר "להכיל" את טרור ההצתות ולהבליג עליו. היה זה גילוי של חולשה, שכירסם בהרתעה והוביל לשיטת ה"סבבים": הסלמה מהצתות לירי רקטות. על הרקטות צה"ל הגיב, אך על ההצתות הבליג. ולעיתים הירי הביא לסבב של יומיים שלושה, שהסתיים ב"הפסקת אש". אך לא היתה זו באמת הפסקת אש. היתה זו הפסקת ירי הרקטות והפסקת הפצצות חיל האוויר. אך האש לא חדלה, אלא המשיכה להצית את השדות, ושוב אנו הבלגנו, ושוב ההרתעה נפגעה, ושוב חודש ירי הרקטות, ושוב תגובה של צה"ל, ושוב הפסקת אש, שאינה כוללת את ההצתות וחוזר חלילה, וכך הידרדרנו למבצע "שומר החומות", כשכבר לא נותרה בידינו כל ברירה. השילוב בין ההרתעה שנוצרה ב"שומר החומות" לשינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, הוא הגורם לשקט. אולם אל לנו להתייחס לשקט הזה כאל תעודת ביטוח לעתיד. השקט הזה עלול לתעתע. חמאס עלול לחדש את האש בשבוע הבא או בשנה הבאה או בעשור הבא. ועל צה"ל להיות דרוך תמיד.

* כהנא טעה – עוד בנעורינו, בתנועת הנוער, הכרנו את התרגיל הרטורי לצורך דיון ביחס לאחר, על "אם היית יכול בלחיצת כפתור לגרום לכך שכל הדתיים יהיו חילונים / כל החילונים יהיו דתיים / לא יהיה כאן ערבים" וכו' וכו'. המטרה היא תמיד להגיע למסקנה שהחילונים / הדתיים / הערבים לא הולכים לשום מקום, וצריך ללמוד לחיות יחד. ומעניין לשמוע את מגוון הדעות על ה"מלכתחילה"; אילו היה הכפתור. אך הוא איננו.

גם המסר של מתן כהנא בהופיעו בפני בני נוער, היה שהערבים הם כאן כדי להישאר, הם בני הארץ, הם אזרחי המדינה, ועלינו למצוא את הדרך לחיות יחד, במדינה יהודית דמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה זכויות אדם ואזרח שוות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אבל השימוש שלו במשל הכפתור ילדותי-משהו, ולבטח לא יאה לשר (ואני מקווה מאוד שהוא יחזור במהרה לכהן כשר, אחרי ההתפטרות המיותרת כל כך שלו). מתן כהנא טעה, בדרך המפותלת והלא חכמה במיוחד, שבה בחר להבהיר את ההכרח למצוא דרך לחיות יחד. והוא סיפק תחמושת לטיפוסים נתעבים מן הזן של רוגל אלפר שכתב פשקוויל שלם על מתן כהנא הנאצי, ועל הפתרון הסופי שלו לשלוח את הערבים ברכבות ל(או)שוויץ. לזכותו של מתן כהנא ייאמר, שהוא מיהר להתנצל מכל הלב ולהודות בטעותו. מודה ועוזב ירוחם.

* עליונות יהודית – אין כמעט פשקוויל של גדעון לוי, רוגל אלפר וחבר מרעיהם, לאחרונה, שהביטוי "עליונות יהודית" אינו מופיע בו. "עליונות יהודית" היא הרע המוחלט שנגדו הם נלחמים. למעשה, זה ביטוי מכובס. קל יותר לדבר נגד "עליונות יהודית", מאשר נגד מדינה יהודית. מי שמדבר נגד מדינה יהודית, נדרש להסביר אם הוא גם נגד מדינה צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית, שהרי אף הן מדינות לאום. ואם הוא לא מתנגד להן, כלומר ההתנגדות אינה למדינת לאום בכלל, אלא רק למדינה של הלאום היהודי, הרי שזו אנטישמיות לשמה. אז הם המציאו את דחליל ה"עליונות היהודית", אך למעשה זה שם קוד להתנגדותם לקיומה של מדינת ישראל. הפשקוויל האחרון של רוגל אלפר הוא השתלחות גסה במנסור עבאס. בקריאה שטחית אלפר משתלח בעבאס על כך שהוא מוכן וכנראה רוצה להיות שותף בקואליציה של נתניהו, החרדים, סמוטריץ' ובן גביר. אך כאשר אני מנפה את כל המלל, אני מגיע לעיקר. העיקר הוא חצי משפט שבו מואשם עבאס בכך שהוא ייתן את ידו לעליונות היהודית. כוונתו לדבריו של עבאס המבטאים התפכחות, השלמה והכרה בכך שישראל היה מדינה יהודית וכזו תהיה גם בעתיד.

* זאב זאב – התנהלותם של הישראלים המתעלמים מההתרעות הממוקדות ונוסעים לטורקיה, היא חסרת אחריות ומופקרת. הם מזכירים את הישראלים שהתעלמו מהקריאות לצאת מאוקראינה ערב הפלישה הרוסית, ואח"כ באו בטענות שהמדינה לא מיהרה לחלץ אותם. אבל הצד השני של המטבע, הוא אפקט ה"זאב זאב" בשל הקלות הבלתי נסבלת של התרעות מסע. אם במשך שנים יש התרעת מסע קבועה בסיני ובירדן, למשל, יש בכך שחיקה של אפקט ההתרעה.

* טיול בת מצווה בגיל 16 – שני בנינו הגדולים, עמוס ואסף, נסעו עם יעל לחו"ל, לכבוד בר-המצווה שלהם, כשהיו בני 15. איך זה? חשבנו שבגיל 15 הטיול יהיה משמעותי הרבה יותר, כי הם יהיו בוגרים הרבה יותר. ואכן, כך היה. כשתמר הייתה בת מצווה, דיברנו על כך שגם היא תצא בגיל 15, אך היא שלפה קלף אחר. עמוס ואסף נסעו שנתיים אחרי הבר מצווה, אז גם אני אצא שנתיים אחרי הבת-מצווה, בגיל 14. השתכנענו. כבר רכשנו כרטיסים ואז פרצה הקורונה. היום יצאה תמר, עם יעל, לטיול בת מצווה בגיל 16. הם טסו לרומא וימשיכו לברלין, בסה"כ שבועיים.

* ביד הלשון: אוכמנית – אני עובד בימים אלה במטע האוכמניות של אורטל, הנמצא בשיאו של הקטיף. וזה הזמן להכיר את מקור השם של הפרי. צבעה של האוכמנית כהה, ושמה ניתן לה בשל צבעה. המקור לשם הוא ארמי – "אוּכָּמָא" הוא כהה או שחור בארמית. גם באנגלית היא נקראת על פי צבעה, בעל הגוון הכחול/סגול כהה, על סף השחור – Blueberry.

שמה המדעי של האוכמנית הוא Vaccinium sect. Cyanococcus.

אורי הייטנר

* * *

"המפגש הזה מסקרן אותי"

משה גרנות מראיין את אברהם ב' יהושע

(חיפה, 8.3.2000)

בחדר המגורים המהודר של משפחת יהושע אתה מרגיש מיד נינוחות וחמימות השופעת מהמארח. עוד לא הספקת להסיר את המעיל, ובולי שואל אותך: "מה תשתה? מה תאכל?" וכשאתה מבקש רק תה "חיוור" ללא סוכר וללא ממתיק, אתה רואה על פניו את האכזבה הגדולה, הדומה להפליא לאכזבתם של הורים מודאגים לנוכח סרבנותם של ילדיהם בני העשרה להלעיט עצמם באוכל "מזין ובריא". "אולי תשתה משהו חריף? ויסקי? ראיתי לאחרונה סרט על פי המחזה של אלבי, 'מי מפחד מווירג'יניה וולף?' ושם הוויסקי זורם כמו מים, ובלעדיו לא הייתה שום אפשרות להגיע לשום קונפליקט רוחני או פסיכולוגי."

אני, שרק מריח אלכוהול מקבל סחרחורת, שוב מתנצל, לדאבון לב המארח.

בתום הראיון הביט בולי על אוזני ההמן והעוגיות שהיו על שולחן הזכוכית (המרשים מאוד בצורתו וגודלו), ושלא נגעתי בהן, ושוב מפציר: "מה להכין לך? משהו לאכול? לשתות?"

"אני נראה כל כך מורעב?" שאלתי, והוא ענה לי: "האמת היא שכן..."

את שאלות הריאיון ניסחתי מיספר פעמים, שיניתי את סדרן, ושוב שיניתי – אני מודה שהיתה בי יראה, הגם שאני מכיר את בולי היכרות אישית מזה שנים רבות; אבל הרי מדובר לא רק בבולי, האיש המלבב היושב בכורסה מולך ועושה שמות ברעמת תלתליו, חותך את האוויר בידיו, מחייך, מתרגש, שופע טוב וחמימות – אלא באל"ף בי"ת יהושע, שהוא לא רק הסופר המוביל בספרות העברית, אלא – תופעה ייחודית בספרות העולמית. הצעתי מספר כללים לראיון, וכצפוי, קיבל את כולם ללא הסתייגות. בעיקר היה חשוב לי שיסכים לאורכן של השאלות, שכפי שיסתבר להלן, נזקקו ל"תמיכה ראייתית" מתוך כתביו ומכתביהם ודבריהם של אחרים. כאמור, את המשוכה הזאת עברתי בקלות.

מ.ג.: קראתי מאמר מעניין של דורית זילברמן על ספרך "מסע אל תום האלף" (מאזנים מאי 1997), שם היא מציעה לראות באסתר-מינה מעין פמיניסטית מן הסוג הראשוני, זאת שנאבקת במגרש הגברי (אין לה רעלה, מתפללת בבית כנסת של נשים שבו יש חזנית), ואילו באשתו השנייה של בן-עטר היא רואה מעין פמיניסטית מן הסוג הנועז יותר: היא אינה מבקשת להגביל את הגבר, אלא היא מבקשת שוויון מיני – כמו שמקובל שלגבר תהיינה שתי נשים, כך היא רוצה שיהיה מקובל שלאישה יהיו שני גברים. רעיון כזה הוא, לדעת זילברמן, קשה לעיכול אצל הגברים, המתוכנתים להבטיח לעצמם את הידיעה מי הם הצאצאים שלהם. על כן א. ב. יהושע היה "מוכרח" להרוג את האישה השנייה. "מגיע" לה עונש מוות על עצם המחשבה על גבר שני. כך נוהגת הספרות הגברית מאז ומעולם, ולראיה מביאה זילברמן את אנה קרנינה שטולסטוי קבע לה "עונש מוות" על העזתה לחתור לגבר שני, וזה היה גם גורלה של מאדאם בובארי מידי פלובר.

האמנם גזרת על האישה השנייה עונש מוות מן הטעמים שזילברמן מביאה?

א.ב.י.: זה מאוד מעניין, וזה גם לא יכול להיות לגמרי לא נכון. אך נראה לי כי ההכרעה בעניין זה אינה יכולה להיות אינטלקטואלית, אלא קיומית. בן-עטר, הגיבור של ספרי, לא היה יכול להסכין עם ההתרסה שמה שהוא עושה איננו נכון. האישה השנייה עצמה חשה שבגלל דבריה הובסו בעלה ומשפחתה, היא חשה אשמה, שבעקבותיה באה מעין ענישה עצמית. בן-עטר לוחם למען הכרה בו ובמה שהוא מאמין, וזה בלתי נתפס עבורו שנרתעים ממנו, שהוא נחשב לנחות מבחינה מוסרית. על כן, ייתכן כי בגלל שהבין לאחר הצלחת המשפט הראשון, שהוא בכל זאת לא יצליח להחזיר את אסתר-מינה מרתיעתה, ושהיא מוכנה אפילו להתגרש מאבולעפיה ורק לא לקיים איתו קשרים, הוא מסכים להמשיך במסע הקשה והמסוכן אל תוך לב אירופה, לא כל כך בגלל שהוא באמת מאמין ששם בוורמייזא ייחרץ משפט לטובתו, אלא שאולי בלא מודע שלו הוא קיווה שאיכשהו במהלך המשפט תנשור ממנו אחת הנשים, ובדרך אחרת הוא ישיב את הלגיטימציה לעצמו. בעקבות המסע והאסון נרקמת מעין הבנה ביני ובין הקורא שבן-עטר שוב לא ייקח אישה אחרת. הוא מטמיע את האישה השנייה בראשונה ועובר תהליך אל המונוגמיה. האישה הראשונה מעבירה אותו בסוף הספר את תהליך החניכה הכואב עבורו אל המונוגמיה.

מ.ג.: ומה בדבר טענתה של דורית זילברמן שבשל היות ספרך "ספרות גברית", אין בידך ברירה אלא "להרוג" את האישה המבקשת שוויון, כמו שעשה טולסטוי...

א.ב.י.: ב"אנה קרנינה" המסר הוא לגמרי אחר, הוא קשור במוסד הנישואין – הספר מציג שני מודלים שונים של חיי אהבה. אהבה ללא מסגרת הנישואים, זאת אהבה בין אנה וורונסקי, ואהבה שמסגרת הנישואים סוככת עליה – אהבתו של הזוג השני ברומאן – לווין וקיטי. אנה קרנינה קוראת תגר על מוסד הנישואים. היא לא מאמינה בו. להיפך, היא חושבת שהוא משחרר את האהבה מן הצורך להתאמץ ולהוכיח את עצמה יום יום. אנה קרנינה אינה מוכנה להינשא לוורונסקי, למרות שהיתה לה אפשרות כאשר קרנין היה מוכן לתת לה גט. זה המרד הגדול של אנה, מרד במוסד הנישואין, ולכן הרומאן הזה עדיין רלוונטי לאחר מאה ושלושים שנה מאז פירסומו, והוא יהיה נצחי גם בעתיד, כי הוא נוגע בשאלות יסוד. ההכרעה של טולסטוי, לפחות ברומאן, היא ברורה, והיא נגדה, למרות ההבנה והאמפתיה למעשה הטראגי שלה. בלא מסגרת נישואין חיי האהבה הזוגיים הולכים אט אט ומורעלים מתוך עצמם. אין כל סיבה להתאבדותה של אנה. ורונסקי לא בגד בה, ואהבתו אליה היתה גדולה ועצומה (בסוף הרומאן הוא בעצם הולך אף הוא להתאבדות), ובכל זאת חיי האהבה שלהם לא החזיקו מעמד.

מ.ג.: באותו המאמר טוענת דורית זילברמן שב"מסע אל תום האלף" רצית לגבור על "המחיקון האשכנזי" (מונח של סמי שלום שטרית, המתריס על קיפוח מכוון של התרבות המזרחית), ועל כן חיברת נאראטיב ספרדי. האם היא צודקת?

א.ב.י.: הנושא מופיע בחלק גדול של ספריי: "מר מאני", "מולכו", "המאהב", "גירושים מאוחרים". מה שמעסיק אותי זה המפגש בין מזרח למערב. המפגש הזה מסקרן אותי. לי אישית יש תרבות מערבית, מה שמכונה תרבות נוצרית, להבדיל מתרבות מוסלמית. הכוונה ליהודים שתרבותם צמחה בתוך סביבה נוצרית, בתוך זה גם יהודים בולגרים, ספרדים הולנדיים וספרדים אנגליים. יש ואריאציות בין מזרח אירופה למערבה, אך בגדול מדובר על תרבות נוצרית מול מוסלמית. לפני השואה חיו 95% מהיהודים באירופה, ורק 5% בארצות האיסלאם. הציונות התייחסה אל המזרח כאל מיעוט, כאל "עדה". באה השואה והשמידה 6 מיליון יהודים "מערביים" (ואין זה חשוב לצורך העניין אם הם גרו במזרח אירופה – התרבות היתה מערבית-נוצרית). הוסף לכך שרוב היהודים המערביים לא עלו ארצה, ואילו רוב היהודים שחיו בארצות האיסלאם כן עלו לארץ, והרי לך מצב שנוצר, בו האוכלוסייה במדינה בנויה חצי חצי. לכך נוסף העניין הפלסטיני, והרי לך מפגש, דיאלוג, סימביוזה, קונפליקט – שמהלכם מעסיק אותי. אין פה נאראטיב ספרדי. אני כותב על דיאלוג, על מפגש מסקרן. "מסע אל תום האלף" הוא לא רק סיפורו של בן-עטר, אלא גם סיפורה של אסתר-מינה  נכון שהסיפור עוסק בתקופה הפוכה מזו שבה היינו לפני השואה. לפני אלף שנה אירופה היתה מפגרת וברברית, ורוב היהודים, 95%, חיו בארצות האיסלאם, ורק 5% חיו באירופה הנוצרית. הדמוגרפיה התהפכה מאז. קשה להגיד עליי שאני מגויס לנאראטיב ספרדי, אלא למוטיב הדיאלוג והקונפליקט בין מזרח למערב.

מ.ג.: אחת הסיבות שששתי לראיון הזה, מלבד עצם העונג לשמוע את דבריך, היתה הכוונה לשאול אותך שאלה שמנקרת במוחי הרבה שנים, ולמרות שאנו מכירים לא מהיום, מעולם לא העזתי להעלות אותה על דל שפתיי. אתה סופר מאוד מעורב בתחום החברתי והפוליטי, ורבים רואים בך את הסמן המוסרי של עולם הרוח הישראלי – איך זה שמעולם לא התקוממת נגד ההכפשות האנטישמיות-ממש שהוטחו באשכנזים. אני אזכיר בקצרה את הגלים העכורים ששטפו את המדינה: אחרי משפט אהרן אבו-חצירא קראו מאוכזבי המשפט, ביניהם משפחת השר עצמו, להקים מדינה ספרדית "נקייה" מאשכנזים, שלמה צדוק קרא לירות באשכנזים ברחובות, נחום מנחם קרא לנשל את האשכנזים מרכושם ולחלקו למי שמגיע להם "בדין". על קירות האוניברסיטה היה מרוח "אשכנאצים!" על קירות התיאטרון היה כתוב "אשכנזים לבוכנוואלד!" על האנדרטה לראשוני תל אביב בשדרות רוטשילד היה כתוב "מוות לאשכנזים!"

מה שהדהים היה שאיש מאנשי הרוח המזרחיים או הספרדים לא מחה על הזוועה הזאת. אדרבה, אמנון שמוש אמר באותה הזדמנות ש"המילה 'אשכנזי' היא סינונים לחרדי מגעיל, קיצוני ומעורר סלידה," ארז ביטון כתב אז את השירים על הקיפוח ועל הנתק מתרבות דיזנגוף (המשורר "המקופח" הזה היה לימים יו"ר אגודת הסופרים, גר בטירה ומכוניתו יקרה מדירתי). השר אוזן מינה את שלמה צדוק (שאיים ברצח אשכנזים) למשרה רמה במשרדו. מוני יקים טען שיש לו "קופירייט" על גידוף הזוועה "אשכנאצים", כוכבי שמש טען שהאשכנזים הם טטרים ומונגולים והציע לאנשי אש"ף לפגוע בקיבוצים, שם יש אשכנזים, ולא בעיירות הפיתוח, שם יש מזרחים. כוכבי שמש דרש להפסיק את העלייה מרוסיה המדכאה את המזרחים. סמי מיכאל, דמות בעלת השפעה אדירה, תיאר את האשכנזי ב"שוווים ושווים יותר" כמפלצת והעניק לו את השם ז'ידוביץ. זו ממש אנטישמיות. אני מודה ומתוודה שציפיתי כי תתערב, כי תעמוד בפרץ, אך אתה לא השמעת את קולך, כאילו לא מדובר במכה נוראה שנחתה על החברה הישראלית. כקורא ספרות כפייתי ניסיתי למצוא הסבר לשתיקתך זאת בכתביך, ואני מודה שמה שמצאתי, צבט לי את הלב: ב"מר מאני" הגיבור מתחלחל לאפשרות ליהפך לאשכנזי, ב"מסע אל תום האלף" מודגש שהאשכנזים הם צאצאי הוויקינגים או הסאכסונים (ע' 65, 95). באחד הראיונות שלך לידיעות אחרונות ציינת שאביך ראה בהצלחה שלך נקמה. במי צריך היה לנקום? ועל מה?

א.ב.י.: אל"ף, אתה רוצה להתהפך לספרדי? לא. אז למה שאברהם מאני ירצה להתהפך לאשכנזי? אבל לאברהם מאני היתה גם סיבה טובה מאוד לא להתהפך לאשכנזי. האשכנזים שהוא מדבר עליהם ב-1848 בירושלים היא חבורת היישוב הישן שחיה על החלוקה. זאת היתה עדה מנוונת ביותר, ובשביל אברהם מאני זאת היתה ירידה והשפלה להצטרף אליהם, רק כדי להישאר בירושלים לאחר שכספו נגמר. זאת, כמובן, הסיבה הגלויה. הסיבה הסמויה היא שהוא פחד להישאר עם כלתו שאיתה הקים לו זרע במקום בנו, ושהחלה מתאהבת בו. אשר לחשדו של בן-עטר שיש דם זר באשכנזים, זה עניין שלו, לא שלי. בקונפליקט שלו עם אסתר-מינה הוא רוצה להכתים אותה בדם זר. עבורי דם זר בעמנו הוא רק ברכה. יש וודאי דם זר בעדה הספרדית. אז מה? בכלל הטעות לייחס את דברי הגיבורים ומחשבותיהם למחבר היא טעות גדולה. כל הערך והתענוג של הכתיבה הוא ליצור אנשים שחושבים ומרגישים אחרת ממני. אילו הייתי רוצה שכולם יביעו את דעותיי ברומאנים שאני כותב, מוטב היה לי לכתוב רק מאמרים, זה היה בהיר ומועיל יותר. אשר לכל האמירות הקשות, התקיפות והאבסורדיות לגמרי נגד האשכנזים, שנאמרו על ידי אנשים שונים, אני ראיתי אותם כמשהו שולי ולא מייצג את עמדת הרוב המכריע של בני העדה המזרחית...

מ.ג.: גם "אשכנזים לבוכנוואלד!" לא מביא אותך למעמד המרשה לך לנזוף? כשבעולם מכחישים את השואה, או ממזערים אותה, אנחנו מתקוממים – אבל אצלנו מותר: בבית ספר "קדמה" של סמי שטרית בתל אביב עשו את זה בפרהסיה, ואנשי הרוח שלנו שתקו!

א.ב.י: רובם המכריע של בני עדות המזרח הם מצביעי הליכוד והם נתנו כבוד מוחלט לכל הסמלים הלאומיים שלנו, ובוודאי שמצביעי הליכוד היו האחרונים שיגידו משפט כמו "האשכנזים לבוכנוואלד." אתה יודע כמה חשובה השואה במחשבה הלאומית שבגין היה המבטא המובהק שלה. אני צריך להגיב על כל מה שאיזה מטורף כותב על קיר של בית כנסת או אנדרטה? גם אלו שכתבו "המתנחלים פאשיסטים ונאצים" לא היו ראויים לתגובה. גם אלו שכתבו "מוות לערבים." אני ראיתי חובה לעסוק בעניינים שעומדים במרכז הוויכוח הלאומי, ולא בהתבטאויות מטורפות ושוליות. אבל כל זה לא צריך להשכיח שהיתה גם אפלייה ברורה, סוציולוגית וכלכלית, במיוחד בשנות החמישים, נגד יוצאי ארצות ערב, אפלייה שעליה ביקשה תנועת העבודה סליחה, אפלייה שתועדה בספרי הסוציולוגים החשובים ביותר שלנו.

מ.ג.: אני מבקש לדעת איך אני שחייתי במעברה ואכלתי קש כמו כולם גרמתי לקיפוח  שבגללו אני צריך לשאת עוינות כזאת... למה צריך לשפוך עליי טונות של שנאה? אחרי משפט דרעי הגיע כתב הטלוויזיה ציון נאנוס לאור-יהודה, וכל הקהל ברחוב אמר לו שיש מזל שהוא מזרחי, אחרת לא היו נותנים לו להיכנס לעיר – וכל זאת לעיני כל ישראל בטלוויזיה...

א.ב.י.: דרעי וש"ס זה כבר עניין אחר, לא בגלל התבטאויותיהם, אלא בגלל עצם התופעה הפוליטית הרגרסיבית מאוד בעיניי, שבה מפלגה פוליטית מתארגנת על בסיס אתני בלבד, נשלטת על ידי רב, בלי מתן ייצוג הולם לנשים, שמבקשת ליצור לה אחוזה נפרדת בתוך מדינת ישראל. קבוצה אנטי ממלכתית, שמעניינים אותה רק ההטבות לאנשי שלומם. נגד התופעה הזאת יצאתי כמה פעמים, ועדיין אני מאמין שטוב היה למדינת ישראל אם ברק והליכוד היו מקימים יחדיו קואליציה אחרי הבחירות האחרונות כדי לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי ערבי, להעמיד חוקה למדינת ישראל, להפריד טוב יותר את הדת מן המדינה, לגייס את בחורי הישיבות, לחזק את הזהות הישראלית ולדאוג דאגה אמיתית ובעלת תוקף לצמצום הפער הכלכלי.

מ.ג.: כשנדברנו על פגישה לצורך הריאיון אמרת לי: "אם אני אחיה, ואתה תחיה, והמדינה תחיה – ניפגש ב-8.3.2000." אני התחלחלתי: ברור שחיינו קצרים, והסוף יכול להפתיע בכל רגע, אבל אני ממש לא מסוגל לדמות בנפשי את האפשרות שהמדינה לא תתקיים לאורך ימים. כשסוקרים את היצירה שלך קשה שלא להתרשם שדבריך הנ"ל אינם מן השפה ולחוץ – יש שם רמזים רבים לארעיות בכלל, ולארעיות המעשה הציוני בפרט: ב"מול היערות" הישראלי עצמו מאפשר את שריפת היער "הציוני" כדי שיתגלה הכפר הערבי ההרוס. ב"המאהב" נחשבת ודוצ'ה ארמוזו (שגילה כגיל הציונות!) למתה כבר ב-1948, הסיפור מתחיל בזה שהיא מצויה בתרדמת, וכשהיא נמצאת בקרבתו של נעים, הנער הערבי החיוני – היא מתה. המנוע של המוריס של גבריאל המאהב הוא משנת 1947, והוא רקוב לגמרי. גבריאל עצמו מוצא מפלט  מן ההוויה הישראלית הצבאית ב"מיני-גלות", אצל החרדים במאה שערים. הוא בוחר בחיי לילה (אותם חיים נברוטיים שחיים הזז נתן להם איפיון בסיפורו "הדרשה"). אדם נתקע במכונית משנת 1947 ליד הגבול עם נעים, הנער הערבי, זה ששכב עם בתו, על הקונוטציות שמעשה זה מעורר. יש, כמובן, סיפורי אובדן אחרים, כמו "מסע הערב של יתיר" ו"גאות הים". בחלק מיצירותיך יש, כאמור, תחושה שאסון מרחף על המעשה הציוני. אתה באמת חושש שהציונות היא כל כך פגיעה?

א.ב.י.: יצירות ספרותיות מטבען חותרות אחר החרדות, בודקות אופציות שמעבר למציאות הנגלית. במשאל שעשו בין מבקרי ספרות נבחר הרומאן של עגנון "תמול שלשום" כרומאן של המאה הזאת. הרומאן הזה נגמר בכך שהגיבור, יצחק קומר, מתחתן במאה שערים, ולבסוף ננשך על ידי כלב, ומת בייסורים קשים. מין חזון אפוקליפטי נורא לגבי סופה של הציונות. האם זה מה שעגנון חשב באמת על הציונות? בוודאי שלא, אבל הוא סימן באופן קיצוני ביותר גם את האופציות הקשות, וביטא חרדות עמוקות. יצירות ספרותיות אינן מצעי מפלגות, אינן ניתוחים היסטוריים מהימנים, או סקרים סוציולוגיים של עמדות ודעת קהל. יצירות ספרותיות מנסות בדרכן המיוחדת להיכנס לכמה מחילות נסתרות בתוך ההוויה ולראות מה הרעל המצוי בתוכן. והנה, למרות שמצבנו היום מכל הבחינות – כלכלית וצבאית, וגם מבחינת ההתקדמות אל עבר השלום – הוא לאין ערוך יותר טוב ממה שהיה בעבר, עדיין אנחנו מלאים חששות ופחדים, בעיקר סביב היכולת שלנו לגבש באמת זהות לאומית שיהיה לה ציר משותף, ושיהיו הסכמות אמיתיות לגבי ערכי יסוד נכונים. זאת הבעייה היום, והיא קטנה הרבה יותר מן הבעיות הקיומיות שהתמודדנו איתן בעבר. הציונות הצליחה במשימה העיקרית שלה להקים מדינה עצמאית לעם שכל ההיסטוריה שלו פחד לחזור לארצו והעדיף את הקיום בגולה, לא מפני שהוא נראה לו טוב ונכון, אלא משום שפחד להיות רק עם עצמו. והנה, השואה הכריחה אותנו להבין את הסכנה הקיומית הנוראה בפיזור בין האומות, ואת החובה המוסרית ליטול את גורלנו בידינו. אנחנו עשינו כבר דרך חשובה וארוכה. עכשיו צריך להפנות את המבט פנימה, אל תוך החברה, וזה כבר במסגרת הבעיות של כל עם ומדינה, ואין שום סיבה שניכשל בזה. אתה מדבר על "מול היערות", "מול היערות" הוא סיפור המדבר על כוחה ההרסני של ההדחקה, לאומית או אישית. הגיבור המסית את הערבי לשרוף את היער כדי להתנקם על כישלונו האישי, משתמש בהדחקה הלאומית האומרת: לא היה כאן מעולם כפר ערבי, והיער של קק"ל הוא טבעי. כן היה כפר ערבי שנהרס בצדק, או שלא בצדק, במלחמת השחרור. עכשיו נטוע עליו יער. אם ישרפו את היער, הכפר לא ייבנה מחדש, אבל צריך להיות מודעים לעבר ולנהל איתו דיאלוג מפייס, חדש. בכלל הגיעה השעה שניפרד מן המיתוסים שהדריכו את זהותנו במשך אלפי שנים, ונקנה לעצמנו תודעה היסטורית שהיא תמיד מעוגנת בזמן ובמקום, ומדברת על דברים יחסיים, ולא אבסולוטיים, ופועלת יותר בתוך קונטקסט רחב יותר של היסטוריה כללית של עמים אחרים. כך נקבל מבט יותר מפוכח, יותר מדויק, על עצמנו, ולא נתלהם כל הזמן ביצירת מיתוסים, ובניתוצם.

מ.ג.: בהקשר הזה, מה דעתך על העיבוד שעשו בטלוויזיה ל"מול היערות"?

א.ב.י.: העיבוד ממש איננו קשור לסיפור שלי. עיבוד לסרט הוא תמיד פרובלמטי. העיבוד היחיד שממש הלכתי איתו היה העיבוד של רמי לוי ל"מר מאני". הרגשתי שזה מתאים לציפיות שלי. היתה בעייה עם השפות השונות שהכבידה על הקליטה.

מ.ג.: חלק חשוב של היצירה שלך בנוי בצורה של מונולוגים, או מעין מונולוגים. אני מתכוון ל "המאהב", "גירושים מאוחרים", "מר מאני". על פניה נראית "תחבולה ספרותית" זו "לא טבעית". לא סביר שמתקיים מין שיח כזה, ואף על פי כן, זה תפס את הקורא. יש פה בוודאי איזה סוד שלא עמדתי על טיבו.

א.ב.י.: המורה של זרם התודעה היה ג'יימס ג'ויס ב"יוליסס". מונולוגים פנימיים יש ביצירות רבות. ב"המאהב" יש מונולוג פנימי ללא נמען, וזה לא זרם התודעה, זה דומה יותר לסיפור בגוף ראשון. דרך זאת תמצא אצל פוקנר, זו לא המצאה שלי. קל להזדהות עם דובר כזה, זה ישיר ומהיר, זה לא מסובך מבחינה ספרותית. אין כאן שום סוד, זה מצליח לרבים. ב"מר מאני" אין מונולוג, אלא דיאלוג חסר, ועל זה, נדמה לי, אני יכול לרשום פטנט. לא מצאתי דרך זאת בספרות העולם. את הצד השני הקורא צריך לנחש. האמת היא שמאוד חששתי. ניסיתי קודם דרך זאת בפרק אחד ב"גירושים מאוחרים", וזה עבד. על פי הדגם הזה בניתי את "מר מאני". השיטה מפעילה את הקורא, ומסתבר שהקורא מוכן לעבוד. כדאי לכתוב למען הקורא הטוב.

ג.מ.: מעולם לא הסתרת את הערצתך לעגנון ואת השפעתו עליך. בספר "השיבה מהודו" היה לי הרושם שאתה מנתב את הקורא אל עגנון: בנג'י עומד ליד ביתה של דורי, אלמנתו של לזר, ו"ידיו מרחפות על כפות המנעול" (כמו ידיו של הירשל ב"סיפור פשוט"). הסיפור עוסק באישה אסורה על הגיבור, וכמו עגנון ב"שירה", גם אתה כמחבר "לומד" מקצוע "רחוק" (ב"שירה" הרבסט חוקר קברים נוצריים מתקופת הביזנץ, ב"השיבה..." בנג'י רופא מרדים). לבתו של בנג'י קוראים שיבה על שם האל שיווה, וגם כאן יש לפחות דמיון בצליל לשירה (שידה) נציגת השטן ברומן של עגנון. אני תמיד כואב כשאני נתקל בשאיבה מודעת כזאת מעגנון – מדוע אתה החלטת לנקוט קו כזה?

א.ב.י.: אני מכיר את היחס העויין שלך ליצירת עגנון. בשבילי עגנון מאוד משמעותי. דוסטוייבסקי אמר בזמנו: "כולנו יצאנו מתחת האדרת של גוגול." גם אנחנו, כל הדור שלי הושפע מאוד מעגנון – אני מתכוון לעמוס עוז, עמליה כהנא-כרמון, אפלפלד, אורפז. היחיד שהוא "נקי" מעגנון הוא ס' יזהר. הדור החדש כבר מקבל מכלי שני את עגנון. עגנון הוא ענק. פעם התייחסו להזז ולעגנון כאל שני מובילים בספרות העברית. איפה עגנון ואיפה הזז! כמו שהרוסים היום, למרות כל התמורות, מושפעים מהספרות הרוסית הקלאסית, וכמו שהצרפתים מושפעים מפרוסט, כך הספרות העברית מושפעת מעגנון. אלי שבייד אמר שכל הסופרים עברו דרך ההר הזה שנקרא עגנון, אך כל אחד פנה לכיוון שונה. אצלי ההשפעה מוטמעת במחזור הדם, כמו שפוקנר מוטמע בי. ובאשר ל"על כפות המנעול", הרי אתה יודע שזה לקוח משיר השירים. "מסע אל תום האלף" יצא בסגנון אחר, זה סיפור בעל סגנון "בלי אבא". עכשיו אני כותב דבר חדש, ואני אינני יודע היכן אני שם מבחינת הסגנון. אני לא התביישתי מעולם לחשוף את ההשפעות, להן אני נתון: פוקנר, קפקא, קאמי, עגנון. אנחנו כותבים בתוך מסורת ארוכה של ספרות. אף אחד מאיתנו לא המציא את הגלגל בעצמו.

מ.ג.: הגם שאינך שש לדבר על הסמלים ביצירתך, אין מנוס מלהזכיר את העניין: ב"מולכו" יש תחושה של גודש בסמלים (מולכו – מולך, שלמה מולכו;  הגיבור נקלע ל"אורפאוס" במקום ל"דון ג'ובני"; יש שם ארבע נשים, כמו ארבע אימהות, להן נזקק האנטי גיבור; הביקורים במרתפי בירה; המרתף בו מאוחסן הארון, הציון של מולכו על האחסון – "טוב מאוד" מזכיר את הכתוב בתורתו של ר' מאיר – "טוב מות"; נטישת פאריס, מקומם של שדות גן העדן, ונסיעה לברלין – מקומו של האדס, שם הוא אינו חדל לבקר במאוזולאום ובמרתפים, הנעל שנופלת ליועצת המס, כמו לסינדרלה וכו'). ואף על פי כן, הגודש הזה  עובר די חלק, אולי מפני שאין להם השתמעות פוליטית. הספר מאוד כובש, למרות שמדובר בדמות מאוד אפורה. יש פה איזה סוד, שאולי תגלה לי.

א.ב.י.: ב"מולכו" מדובר על עבודת-אבל שלא נגמרה. הגיבור איננו משתחרר מאשתו המתה (איננו מצליח לראות את "דון ג'ובני"), הוא קבוע בהאדס כמו אורפאוס – כאילו נאמר לו שלא יוכל לקבל אישה חדשה עד אשר יגמור באמת את עבודת השחרור האמיתי מהמתה. יש הרואים ב"מולכו" את היצירה הכי טובה שכתבתי. פרופסור אחד, שאשתו נפטרה מסרטן, ציין באוזניי, שכשקרא את הספר חש כאילו שכבתי מתחת למיטתו וקלטתי את מחשבותיו.

ובאשר לסמלים, הם לגמרי פרי דמיונך, ואיני חושב שהם קיימים ביצירה, אבל אותו חלק שהוא קיים, בדרך כלל, אני אינני מודע לו. אני בעצמי לא הבנתי מדוע מולכו איננו מסוגל להתחבר אל אישה אחרת. הרי אני ממש הבאתי אותו אל המיטה, ובאמת לא נזקק למאמץ מיוחד לשם כך – עד שקראתי את דבריה של מבקרת (שהיתה בעצמה חולת סרטן) שקלעה לדעתי בול: מולכו לא יכול לעשות את זה משום שאשתו בתוכו, הוא בלע אותה! זאת הארה מדויקת, זה הסביר לי מה עשיתי. יצירה ספרותית היא תהליך. היוצר איננו יודע מראש מה יקרה בה. אני לא ידעתי שמולכו יחזיר את האישה אל תוך השאול (בניגוד לאורפאוס). מה שאמרת על סינדרלה לא נדבק לי. גם נושא ארבע אימהות לא נדבק – הרי בין הנשים יש גם ילדה קוצ'ינית. ברור שמולכו מבקש לעשות את בת זוגו לחולה. היא אומרת לו: "אתה הֵמַתָ אותה" (כלומר, מולכו המית את אשתו). מולכו מסוגל להתחבר אל אישה דרך מחלה. הרבה דברים מתבררים לי אחרי הכתיבה, זה לא שאני מכין סמלים ומפזר אותם. בלא מודע של האדם יש גם סמלים, והם צפים.

מ.ג.: כל אצן מצטיין, כל צ'מפיון, מושך אחריו שובל של רצים. במידה מסוימת, אפשר לומר שללא שובל זה – אין לו קיום כמצטיין...

א.ב.י.: למה אתה חותר?

מ.ג.: אני כבר מגיע: המצטיין והשובל המשתרך אחריו רצים על אותו מסלול – כך הם הכללים. צורה אחרת של תחרות קשה להעלות על הדעת. מדוע, אם כן, בספרות האצים המצטיינים רצים במסלול נפרד? מדוע, למשל, אתה, מאיר שלו, עמוס עוז אינכם חברים באגודת הסופרים? פעם זה לא היה כך – גדולי הסופרים לקחו חלק בעשייה "הארגונית" הזאת: ביאליק היה הנשיא הראשון של אגודת הסופרים, גדולי הספרות היו מעסקניה העיקריים ותרמו את חלקם. איך אתה מסביר את העובדה שהמובילים בשדה הספרות היום הם במקרה הטוב אדישים לכל הנעשה באגודה?

א.ב.י.: אני חבר באגודת הסופרים, וגם באיגוד, אבל זו חברות פורמלית. מבחינה מעשית, אין לי מה לעשות שם. כשחזרתי מפאריס, בה שהיתי בשנים 1967-1963, הרגשתי שאני צריך להילחם על הזהות שלי, הרגשתי שאני חייב להיאבק על תכני הזהות שלי כדי שלא תהיה עוד מלחמה. אגודת הסופרים איננה המקום שאפשר לעשות זאת. אם לדבר, אם להיאבק – צריך לעשות זאת במקום שזה משפיע, בתוך תנועה פוליטית. באגודה יכולים לדבר, ואחר כך להצביע ולהחליט החלטה, וזו, על הרוב, תהיה החלטה הנוגדת את הקו שלי. באותם ימים היו רוב הסופרים בעלי קו מדיני ימני-ניצי – כך היה ברטוב, מגד, שמיר, הזז, אלתרמן. לא ראיתי את הזירה הזאת רלוונטית למאבק העיקרי. אחרי מלחמת יום הכיפורים נשאתי הרצאה בפני אגודת הסופרים, ואף פרסמתי אותה. אני פשוט לא מצאתי את עצמי שם. אגב, גם עגנון לא ראה עצמו משויך לאגודת הסופרים.

מ.ג.: כך היה אז, ומה לגבי היום?

א.ב.י.: היום נראה לי שאני עוד פחות קשור. מזמינים אותי לאלף הרצאות, ויש לי פחות ופחות אנרגיה לעניינים ציבוריים. אני עמוס עבודה, אינני רואה איך אני מועיל למישהו שם. אם צריך לחתום על עצומה לטובת הסופר (פנסיה, תנאים סוציאליים), אני מייד אירתם. אבל אני באמת אינני טוב כמו אהוד בן עזר, למשל, שיודע ומוכשר לכך. אתה מצביע על ביאליק, ובכן, לביאליק לא היו ילדים, וכשהגיע לארץ הוא באמת כמעט לא יצר, ואולי באמת למשוררים יש יותר זמן...

מ.ג.: לאחר כל ראיון נשאר המרואיין כשמחצית תאוותו בידו. אני מניח שיש שאלה שקיווית כי אשאל, ולא שאלתי. אם יש כזאת – אנא, שאל וענה.

א.ב.י.: הראיון בכללותו נראה לי רלוונטי. אפשר היה לשאול שאלות קטנות יותר, טכניות יותר, אבל גם בשאלות הגדולות שלך ניתן לי כר לענות על מה שרציתי.

משה גרנות

* * *

יונתן גורל

א"ב יהושע, עם מותו

אביו יעקב יהושע, פקיד בכיר בממשלה ומורה לערבית לעת מצוא, ובעיקר, סופר שפירסם סדרת ספרים "ילדות בירושלים הישנה" – היה פוקד בחגים את בית הכנסת שהקים מר מולכו, מנכבדי הספרדים בירושלים – ברחביה. הווילה של ביתו בת מיספר הקומות בפינת רמב"ן-אבן-גבירול היתה שם דבר. כיום יש שם סופרמרקט בקומה הראשונה, זמנים ותפקודים משתנים,

כאמור, הוא קיים לספרדים ברחביה מניינים בחגים ב"קולג'", כיום בית ספר "אווילינה דה רוטשילד", ומשפחת יהושע ומשפחתי, גם היא תושבת רחביה. התפללו שם בחגים, כשהשאלה למה אין בית כנסת קבוע ויש רק מניינים לחגים, עולה וחוזרת, ולא נפתרת. כיום, ראה פלא , יש בית כנסת שנבנה מתרומות הבנקאי חסידוף והוא נושא את שמו לתפארה...

בבית הכנסת ההוא, "של מולכו", התפללו יעקב יהושע ובולי, לימים הסופר שמת ביום הקשה הזה, ומשפחתי – שכללה את דודי, ילדיו, אחי ואני. וכמו אצל "הספרדים" בימים ההם ואולי גם בימים האלה – היתה "מכירת עליות" לכל המרבה במחיר מבעלי הממון, והבנקאים, הסיטונאים, אנשי הבורסה והמנכ"לים זוכים בכבודים "השמנים" כשהם משלמים "כסף טוב" לגבאי מולכו.

ישבתי ליד א.ב. יהושע שהיה אז בשנות ה-20 לחייו ושכנראה בא ל"בית הכנסת" לכבד את אביו, ומשום שהתפילה ארכה כמה שעות היתה לי שהות לעקוב אחר "מעשיו" בבית הכנסת. כמעט לא דיברנו ולא רק מחמת קדושתו של המקום והעין הבוחנת של הגבאים והמתפללים, אבל שמתי לב ש"בולי" מרוכז ב"מחזור" יתר על המידה ובאקראי למדי גיליתי שהוא מחזיק חוברת של "רומן בלשי" מאותם ימים – בתוך המחזור, וזה הכתוב שמחזיק אותו מרוכז, הגם שכשהיה צריך לקום הוא קם וכשהיה צריך לענות לחזן, חלק מהתפילה – שפתיו דובבו, "מתפלל" בכל רמ"ח אבריו,

עניין אחר היה קניית "העליות" שהתבצעה בבית הכנסת כמו בשוק, ברגע שהגבאי מולכו התחיל בכך – "בולי" הסתלק החוצה לשיחת חולין וכש"המכירה" הסתיימה והחלו קוראים ב"פרשת היום", הוא חזר למקומו ולעיסוקיו.

אם אביו ידע על תעלולי בנו לא אדע, אבל ניכר על בולי שכל "המסחרה" הזו היא לא לרוחו.

יהי זכרו הברוך שמור כ"מתפלל" סלקטיבי, ששפת חיבוריו מזכירה לפעמים פסוקים מתוך "התפילות" שחדרו לתוך נשמתו ושפתו, כמה מפתיע, ומלמד על  אחד המקורות לשפת כתיבתו ולרוחו. כמו למשל הרומן שלו "מולכו".

יונתן גורל

* * *

ארנה גולן

הילד נעשה נער

"סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל, אמן"

על שירים לחגיגת בר המצווה המשפחתית

חלק שני

1. שירים של אבא

השירים שנבחרו בחלק זה כולם הם מן העשור האחרון , כולם הושמעו בביצועו של זמר  נודע והשיר היה לו כאחד מהישגי השיא, וכולם זכו לצפיית שיא ולפרסים.

השיר הראשון הוא שירו המוכר לכל של מוקי "ילד של אבא". מוקי הוא, כידוע, שמו האמנותי של דני ניב,  שכך כונה משעה שיסד כתלמיד תיכון את להקת "שב"ק ס'", ולהקת הצעירים הללו זכתה  מיד לפופולריות רבה. מראשית שנות ה-90, בעודו צעיר כבן עשרים, הוא פתח גם בקריירת סולו, לעתים עם חברו ללהקה פילוני, והיה פעיל כזמר ראפר ורוק ופאנק וגם שחקן. את רוב הטקסטים לשיריו הוא עצמו כתב אך רבים משיריו הולחנו על ידי אמנים אחרים. השיר "ילד של אבא" נכתב עם פרישתו מהלהקה בשנת 2013 ונכלל באלבום בשם "לב חופשי" שנה לאחר מכן. הצלחת השיר היתה מדהימה, הוא זכה בתואר "שיר השנה" ב-2014, ובפרס אקו"ם בשנת 2015, הושמע ללא סוף בתחנות הרדיו ובכל מצעד זכה במקום הראשון, ואבות החלו שרים אותו לבנם בימי הולדת וחגים והשבחים בתקשורת היו נלהבים.

ואם כך, מה עשה את השיר לאהוב כל כך עד שהומלץ במיוחד לחגיגת בר המצווה? אין ספק, תרומה מיוחדת תרם הלחן שחובר על ידי חבר להקתו של מוקי מאז נוסדה הלהקה, יא יא כהן אהרונוב. ובכל זאת מבקר אחד כתב, למשל, על מילות  השיר כי "אין אבא שלא הפך את השיר לרינגטון. כי זה שיר שהשפיע ויישאר איתנו." ואחר כתב כי מוקי, שהיה פעם הילד הרע של המוסיקה, הפך לילד שאוהבים בכל בית וכל פעם מחדש הוא מרגש אותנו! 

אז מה בעצם היה בטקסט המרגש? נראה את שני הבתים הראשונים, כשהבית השני יהפוך לפזמון ויחזור גם אחרי הבית השלישי, האחרון:

ילד של אבא

מילים: מוקי. לחן: יא יא כהן אהרונוב

 ילד של אבא, על מה אתה חולם?

מה בוער לך בלב?

וכמה טוב שבאת, ביחד זה שלם,

בעיניים שרואות הכול

אין שום דבר כואב.

שנים זולגות כמו מים ישר לשום מקום,

לרוץ רחוק, להיות קרוב,

יום הופך ללילה ולילה שוב ליום,

להחזיק חזק ולעולם לא לעזוב.

2

כי זמן לא עוצר, הוא עף, נשרף, מסך עשן

היה לאילן, תפוס ירח, שוט על ענן, וזה הזמן שלך לזרוח

ולדעת לגעת בהכול, לטרוף את העולם

אל תפחד ליפול.

ילד שלי, הכול מחכה רק לך

ואבא כאן תמיד

לחבק ולשמור אותך. עד סוף העולם אני לא עוזב אותך

ילד שלי, לך רק בדרך שלך.

ובכן, השיר מפתח רעיון יסוד אחד,  והוא הקריאה של האב לילד, דווקא משום שהוא רואה בו השלמה לעצמו, כמו היו יחדיו שלם אחד – להגשים את עצמו על פי מהותו הוא. וזה רעיון שאולי פעם לא היו אבות מאחלים, והיו נוטים לתמוך בבן אבל ללוותו ולייעץ לו. אלא שכאן, היותם יחדיו שלם אחד יטעין את שניהם בכוח רב יותר, מצד האב לא לשם השפעה על הבן וקביעת דרכו בחיים, אלא דווקא כל מנת  שיילך בדרך שהוא עצמו יבחר בה. שיגשים את עצמו, שיידע מהו חלומו, מהי הבחירה הפנימית שבליבו. ורק וכאשר יהיו עיניו פקוחות לכל הנסיבות  המשתנות – לא יכאב לו גם כישלון. ואילו  אביו, שכמו היה שלמות עימו, יהיה תמיד מאחוריו, לא יעזוב אותו ויתמוך בו בכל "דרך" שבה יבחר.

ואז בא פיתוח הרעיון גם באופן סימלי ומוחשי באחת: השנים זולגות, עוברות מהר, והיום, שהוא סמל לאור והצלחה, הופך לעיתים ללילה של כישלון, אבל אל תתייאש, לעולם אל תעזוב את החלום. תהיה כמו אילן, תפוס את הירח ותעלה על ענן – סימליים, ותזרח באור המימוש העצמי המלא. "גע בכול, טרוף את העולם," אל תחשוש, כי הכול מחכה לך ואבא כאן שומר עליך. לא מכוון אותך!

ואכן, השיר אמנם קרוי "ילד של אבא", כביכול הילד  נתון לסמכותו של אבא, אבל בפועל  מקומו של האב הוא רק כתומך ומחזק את הבן ההולך בדרכו  אך בלא הכוונה ובוודאי לא ייעוץ או כפייה. זו המוסכמה המודרנית, כידוע,  אף כי  זה לא החזון של הורים רבים המבקשים להדריך את הנער בדרכו, להסביר לו את נסיבות החיים הכלכליים ויש החפצים אף ממש להוביל. בבית האחרון האב אפילו אומר שהוא רואה בבנו את עצמו ואת דרכו וכך ילמד טוב יותר על עצמו. והוא מסכם כי החיים הם לא רק דרך של שושנים, כפי שתמיד נהוג לומר, אלא "בעולם הזה יש צער / כמו שיש שמחה / אבל תן לאהבה שלך להוביל אותך."

עם סיום שאלתי את עצמי שאלה, שאולי היא שולית אבל מעניינת: ואיפה אימא?

תופעה משמעותית בכל שירי האבות וגם בשירים אחרים היא שהאם אינה נזכרת כלל!!! נכון שהשיר מתמקד ביחסי האב ובנו, אבל בכל זאת. וכי הילד הוא רק של אבא? והיכן האימא ולו ברמז קל? וכי לא היא שגם שבזכותה יש לאב ילד אהוב כזה המשלים את זהותו? האין לה דעה בדבר דרכו של הבן?

אמנם בטקס בר המצווה הדתי של הנכד שלי השלמנו עם מקומה השולי של האם כיוון שזו המסורת. הטקס היה יפה ומכובד, אך השותפים הפעילים בו עם בן המצווה היו רק גברים. הרב ואנשיו, אביו של הנכד, אחיו של האב ובני משפחה אחרים שממין זכר. ואילו, כמקובל ביהדות האורתודוקסית, אנחנו הנשים, אימא, סבתא, אחות ובנות משפחה, היינו מכונסות בעזרת הנשים, שהיתה אמנם מרווחת ויפה, אבל  כעין עליית קיר שמשקיפים ממנה למטה על המתרחש, ובכל זאת  נמצאות מחוצה לו, לא שותפות בו. לכל היותר, משליכות בסיום סוכריות לעבר השותפים הפעילים.

ובאלו שירים בכל זאת מופיעה האם?

קל לנחש. בדקתי. רק בשירים המכוונים לבת מצווה או לבנות בימי הולדת אחרים. שם, ב"עזרת הנשים" – כן.

ועתה  נעבור לשיר נוסף. זהו שירו של הזמר הנודע והפופולרי אברהם טל "אני איתך".  לכאורה קיים דמיון רב בין שני השירים, זה של מוקי וזה של טל, דמיון הנרמז כבר בשמו של השיר. שניהם מבטאים את האידאה המודרנית של בחירת דרך חיים עם "הלב", בלא שיקולים כלכליים, חברתיים ואחרים או הדרכת ההורים, בעצם, כמו שעשו האבות הזמרים עצמם כשיצאו לדרך והצליחו. שהרי גם טל , ילד 1976 , שנולד במושב נווה אטי"ב ברמת הגולן, יצא לדרך צעיר אחרי צבא, בשנת 1998 כשהקים עם חברים את להקת "שוטי הנבואה". הלהקה ששרה בסגנון הפופ והרוק  מלווה בכלי נגינה מגוונים, התקיימה עד שנת 2007 והאלבומים שלהם כמו ההופעות החיות זכו להצלחה גדולה.

עם התפרקות הלהקה פתח טל בקריירת סולו והסתכן, כמובן, והשיר של האב לבנו חובר בשנת 2013 ונכלל באלבומו "שושנה", הלא היא רעייתו שאף ניהלה עד לגירושיהם ב-2018 את הקריירה שלו. ואמנם הוא זכה להצלחה עצומה ולהופעות מלהיבות בקיסריה. 

נביא אם כך את שירו של טל, שהוא קצר בהרבה מקודמו והמילים והלחן הם של הזמר עצמו ונעמוד על ההבדל בין שני השירים.

1 והדרך היא שלך

תלך בה בביטחה

ולעולמים תדע

שאני תמיד איתך.

בכל יום בכל דקה אני איתך.

2 תיתן ללב שלך לצרוח בשמחה

שהמנגינה תצא החוצה בשירה

ואז תדע אני איתך.

3 אל תדאג בעיני הנצח לא תטעה

אל תדאג בסוף אתה תהיה

שלם עם עצמך.

ועכשיו הזמן ללכת עם הלב.

הדבר הבולט הוא שעל הדברים מרחפת כל הזמן המיטפורה של השירה, כלומר – האב, הזמר, משליך במובלע את עולמו שלו על הבן. אולי יאמרו כי זו רק לשון דיבור של זמר, אבל אולי יש כאן מעין התווית דרך סמויה כשהאגו של האב שליט. וזה לא היה בשירו של מוקי.

דבר בולט נוסף הוא הצהרת האב המופיעה כבר בפתיחה ושבה חוזרת על היותו עם הבן בכל רגע. לעומת זאת, הטעם לצורך בכך אינו מפורש, בעוד ששירו של מוקי מרחיב בקשיים ובסיכונים ובאכזבות האפשריות.  כאן האופטימיות חוגגת ורק סיכום הדרך מופיע, כי בעיני הנצח הוא לא יטעה. אבל מי יודע מהו הנצח. חשוב מזה הוא מה יהיה מחר אם ילך בדרך שלו? למה עליו לצפות? מוקי אף מייחס ערך רב לחלומו של הבן, זה הבוער לו בלב, והוא המקור לדרך העצמאית. בקיצור – שירו של מוקי מורכב, מציג היבטים שונים אבל שני השירים התקבלו כלהיטים ענקיים.

ומה עם שירו של אברהם פריד? נשים לב שהוא מכנה את בנו "עלה קטן שלי" ובדימוי נהדר זה שמן הטבע פתח את השיר גם לחילונים. אבל דבר אחד בולט מן ההתחלה: האב הוא זקן, וזקן על פי היהדות הוא החכם, בעל הניסיון וחוכמת חיים ולמד תורה ויכול לסייע לבן בהכוונה וליווי.  על כן הוא  פונה לבנו, הסבור ככל צעיר שהוא היודע טוב יותר – שילמד מניסיונו, מה שזמר לא דתי ספק אם יאמר. שהרי הנחת היסוד היום היא  שהעולם  בתקופתנו משתנה במהירות ובהתמדה,  גם מבחינה ערכית ובוודאי מבחינה טכנולוגית, והשינוי כל כך מהיר, שאין  ערך סגולי לחוכמת החיים של הזקנים. להיפך, היום  אפילו עבודה הם מתקשים למצוא והרבה לפני גיל זיקנה, ואילו הנער עדיין עלה קטן, נאחז באביו וניזון ממנו. וכך מדבר השיר לשני הקהלים. והנה חלקו הראשון של השיר:

1 אני הוא עץ מאד זקן ושבע ימים

ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים

אתה עלה קטן ומתנועע

בטוח בעצמו, הכול יודע

קח איתך צידה לדרך, את ניסיוני

אל תזלזל, אולי זה כל מה שיש לי

כי יש ימים יפים הכול פורח

ויש שעות קשות הכול בורח

2 תחזיק חזק עלה קטן שלי

כי לא תמיד הכול בחוץ בהיר

ורוח סער וסופה קרה

תזכור ותתחזק אני איתך!

תחזיק חזק עלה קטן שלי

גם בבית השלישי דובר האב על החיים שלפעמים יש בהם ענן, אבל מופיע גם ההיבט של התבונה, שלא הכול מובן והחיים הם לא שיעור חשבון אלא גם מבחן, ולכן גם אם יראה את השמש שוקעת, מחר היא בהחלט זורחת. ההיבט התבוני מאפשר עתה להכניס את ההיבט הדתי-יהודי, שעליו פריד, כזמר שכל יצירותיו ברוח היהדות, אינו יכול לוותר. וכך מגיע כאן בית שכולו ציטוט מן המקורות ועניינו הדרך האמונית שהילד הקטן שלו יילך בה:

כי "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (לקוח מתהלים פרק א'). וכך, השיר שהחל עם דימויי טבע ומוטיבים שהופיעו בשירי "החילונים", מסיים בהכוונה מפורשת לדרך האחת הנכונה, אבל – וזאת יש להדגיש – לא בציוויים דתיים יהודיים ספציפיים או במצוות מעשיות אלא בהיבט שהוא גם מוסרי – כללי.

2 שירו של בן המצווה בלהקת "התקווה 6"

השיר הזה אולי לא הוקדש מראש לבר המצווה, אבל הוא הולם מאין כמוהו את האירוע והוא קרוי  "הכול עוד לפניי". הלהקה, שזכתה לפופולריות רבה, הוקמה ברמת השרון בשנת 2004 על ידי עומרי גליקמן ואפילו את שמה נטלה מכתובתו האישית. היא  זכתה להצלחה גדולה מיד עם הופעתה ושרה מוסיקת רגאי והיפ הופ, וגם שיר זה, שמילותיו חוברו על ידי גליקמן והלחן חובר בידי חבר הלהקה דני קרק, זכה להצלחה רבה. ללחן ודאי היתה חשיבות רבה, אבל גם המילים העניקו לשיר מרכזיות בתודעה הישראלית של העשור האחרון. וכנראה משום שהוא מבטא את מבוכתם של צעירי הדור, שרובם כמסתבר דווקא מכוונים היום, בשל התמורות המהירות העולם הכלכלי והחברתי, על ידי הוריהם להישגיות ולהצלחה (ובזמן האחרון בייחוד בתחום הטכנולוגי)  וכתוצאה הם שואפים לכך במלוא נפשם. עם זאת הם מתקשים עדיין, ובוודאי בגיל בר המצווה, להחליט מהו הכיוון שבו יבחרו ושהולם אותם. וזה קשה.

לכאורה הכול לפניהם והכול פתוח – אבל מה זה אומר?

נעיין אפוא בחלק מן השיר:

1 הנה אני כאן

באתי לעולם לתת את הזמן, אהלן!

כל מי שקיוויתי שיהיה פה – כאן

כולם נאים מאוד, אני מוכן

באתי להבין את הייעוד שלי

מה המטרה של הביקור שלי

אני רוצה להיות הכול – האם זה אפשרי?

מי יילך איתי? האם זה אמיתי?

 פזמון: הכול עוד לפניי / כולם רצים מהר מדי

הם מנסים לסמוך עליי / זה לא כדאי!

והבית השלישי והאחרון:

3 אני רוצה להבין את מקורות האדם

לשנות לשנות כמה סידרי עולם

להשאיר חותם להיות טוב עם כולם

ועוד ועוד גם וגם וגם וגם וגם

להגשים חלום עבור מישהו זר

לחצות אוקיינוסים, מירוץ מידבר

להיות אמיתי להיות מאושר

אז אני שר.

הנער הדובר מצטייר כנער נבון, המבין  לא רק מהו ייעוד, אלא מבין גם שהחיים הם ביקור בלבד בעולם הזה וטוב פה אך הכול מתנהל מהר מדי. הוא נושא אידאלים, שאולי אף קלט מסביבתו ומן  המבוגרים אך הוא לא בטוח שהוא מבין ממש את משמעותם. אי לכך כל דבריו וכמיהותיו רצופים סתירות או גדולים מדי לאדם אחד. אפילו רצונו להיות טוב עם כולם ובכל זאת לשנות סידרי עולם וגם להשאיר חותם – לא בדיוק מסתדרים אחד עם השני, או האידאל הנשגב של הגשמת חלום עבור אדם זר, וכי נער מסוגל להגות אותו? הוא עצמו מודה שהוא מבולבל, רוצה "וגם וגם וגם." אבל דומה כי  דווקא בכך יופיו ועומקו של הטקסט. נכון, מבוכה, אך ביסודו הוא רוחש לסובבים אותו, חש כמיהות נושאות טוב ואין ספק, כך חשים השומעים, הוא יבחר בטוב.

ונסיים בשיר "מתנות קטנות" של הזמר הנודע  רמי קליינשטיין. אף כי  ברור כי השיר דובר על יום שישי ולקראת שבת ואפילו הדובר  קורא עיתונים, כך שיש להניח שאינו נער, השיר מומלץ לחגיגה המשפחתית של בר המצווה. וכי למה? עוד נראה.

את רמי קליינשטיין אין צורך להציג, שהרי הוא אחד הזמרים הנודעים והמרכזיים בעשורים האחרונים. רק נזכיר שהוא יליד ניו יורק (1962), עלה לארץ ולתל אביב עם משפחתו בגיל 8  והיתה לכך השפעה על הכיוון המוסיקלי שלו. נזכיר גם  כי הפעילות האינטנסיבית שלו החלה כבר בלהקות הצבאיות  (שם אף הכיר את זו שהיתה רעייתו, ריטה).

ואשר למחבר המילים, הלא הוא נועם חורב, הוא הפך היום לאחד הפזמונאים הנודעים והמוערכים. הוא צעיר מקליינשטיין  כמעט ב-20 שנה אך פעילותו בכתיבה עשירה ומגוונת מאוד. הוא גם משורר וסופר מצליח לילדים ומבוגרים, זכה בפרסי אקו"ם ובפרסים נוספים. שירו זה זכה להצלחה  גדולה  מיד עם השמעתו  בשנת 2012 כפרוייקט משותף עם הזמר.

ובכן, מהן אותן "מתנות קטנות" שראוי לשיר עליהן גם בבר מצווה?

זה עוד יום שישי, נושם את האוויר

האור והצל משחקים שוב תופסת

השולחן ערוך, תמונות  ילדות על הקיר

שיירות לבנות חוזרות מבית הכנסת

והריח הזה ששורט לי את הלב

מתגנב, מתגנב  ופותח דלתות

אל אושר קטן אל אותו שיר ישן

שעובר אצלנו במשך דורות.

פזמון: מתנות קטנות,

מישהו שלח לי מתנות קטנות,

רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה

מתנות קטנות

מישהו שלח לי מתנות קטנות

כמו הכוח לקבל את מה שאין, את מה שיש

מה עוד אפשר כבר לבקש.

בהמשך אומר הדובר כי זה עוד יום שישי של מרפסת ועיתון, והשמש הולכת ונמחקת ועימה הדאגות, ורק מנגינות מגיעות מן החלון, והשקט הזה לא יידע עוד סערה. המפתיע הוא שעתה בא כשיא קטע מן הקידוש: "כי בנו בחרת / ואותנו קידשת / ברוך אתה ה' / מקדש השבת"! – ולאחריו כבר חוזרים קטעי בתים קודמים.

ואם כך, אם במפורש מדובר בערב שבת, מה יש בשיר שהולם בר מצווה? דומה כי הקישור הפנימי אומר כי בר המצווה מסמן את הכניסה לעולם המופלא  של המסורת גם ללא דתיים, רק תוך קיום המינהגים. יש בה ערב שבת, עולם של רוגע, קדושה ונגינות, ביטחון ואמונה, מסורת של דורות, ארוחת ערב שבת, קידוש, ריח נהדר של מאכלים המלווה את  הלובן של בגדי החוזרים מבית הכנסת, התרפקות על הילדות וידיעה כי מחר יום של מנוחה במרפסת. כל אלה מביאים לשיא: להכרה כי יש לברך על היש ואפילו על מה שאין, וזו כבר דרגה רוחנית גבוהה.

ארנה גולן

* * *

עקיבא נוף

בעל החלומות

עיֵנַי לא יֵיעַצְמוּ בלילה שֶכַּזֶה,

הַלֵּב יַמְשִיך לִשְּׁאול: האִם אני הוזֶה?

או, שֶמָא, יש אֶמֶת בכל הַמְּסופָּר

על שְׁנַיים שֶׁחַבְרוּ בְּדֶרֶך הַבָּשָׁר

להיוֹת לאיש אֶחָד דְּבֵקים איש בְּרֵעוֹ,

ונשבעים לָעַד לַקֶּשֶר וּלְבוֹרְאו.

ובוקר עֵת יָבוֹא ויעלה האור

לי כְּתוֹנֶת של פַּסִּים תאֵב אהיה לִתְפור,

ויחד עם רֵעי לצֵאת מִתוֹך הַבּוֹר

לִרְאוֹת את העתיד והרָעַב לִשְבּוֹר,

להיות מישנְֶה לבכור

וּבַעיסָה – שְׂאוֹר.

* * *

דוד מלמד

אחרי מפץ-העונשין חסר-הפרופורציות

שמונה שנים, ארבעה חודשים ועשרים-וארבעה ימים אחרי ההתנקשות בחיי השר האיראני בעת ביקורו בפאריז, שהם שמונה שנים, ארבעה חודשים ועשרים-ושלושה ימים אחרי מפץ-העונשין חסר-הפרופורציות שהמיט שליט איראן על ישראל, שהם שמונה שנים, ארבעה חודשים ועשרים-ושניים ימים אחרי התגובה הישראלית המוחצת מן הים, שגרמה להשמדת שבע ערים באיראן ולכותרות שחורות בתחתית העמודים האחוריים של עיתוני איראן – הגיעה אל יהודי ניו-יורק הידיעה המחשמלת על הגאולה הקרובה. אמצעי-התקשורת התחשבו באינטרס היהודי והסכימו שלא לפרסם את הידיעה ברבים. אך למרות מעטה החשאיות עברה הבשורה במהירות מפה לאוזן והפיחה רוח חיים ותוחלת חדשה בקהילה היהודית הנכאה.

בדיקה מדעית אחרונה שנערכה בארץ-ישראל העלתה חד-משמעית כי אפסו שיירי הנשורת מן האיזור המוכה.

עתה ניתן האור הירוק למשלחת החלוצים שהכשירה עצמה לעלייה לארץ, העלייה הראשונה בסדר-העליות השני בתולדות ארץ-ישראל. המשלחת הורכבה מנציגי המפלגות והאירגונים השונים תוך שמירה קפדנית על חלוקה מסורתית כבימים עברו: שני שלישים לימין ולדתיים ושליש אחד לשמאל.

כעבור יומיים עלו החלוצים עם ציודם הרב למטוס שהביאם בחשאי לקפריסין. משם, בספינה קטנה שהייתה מוסווית כספינת-דייגים תורכית, הפליגו אל חופי הארץ. הם מצאו את מקומה של יפו בעזרת מפות ועזרי-ניווט משוכללים וקירבו את הספינה אל היבשה. סמוך לחוף הורידו סירות-גומי שחורות והחלו לחתור במרץ לעבר הארץ המובטחת.

לנגד עיניהם נפרש מישור תכלכל ורחב-ידיים, ישימון מפוייח שבו הזדקרו אי-פה אי-שם בליטות-עפר נמוכות. בדחילו ורחימו ירדו מן הסירות ועלו אל האדמה הטובענית, לובשים ליתר ביטחון חליפות אב"כ. היו שהזילו דימעה, היו שנשקו לחול הקודח, והיו ששתקו כמאובנים. רק מתי-מעט שעדיין החזיקו באמונתם הישנה, בירכו "שהחיינו" בקול רפה והוסיפו קדיש-יתום.   

הם זכרו את יפו מן הימים ההם. סימטאות, גלריות, מסעדות-דגים, ריח פיתות וזעתר, זיתים וגבינה בולגרית, קימורים וקשתות. לשמאלם נח ישימון נוסף, לוחך את הים הכחול, והם התעקשו לקרוא לו בנוסטלגיה "תל-אביב".

עומסים את תרמיליהם התפוחים, עזרי-הניווט בידיהם, החלו לפסוע בחולות החרוכים, בדרך האמורה להוביל ממקום-יפו למקום-ירושלים. ולמרות שלא נותר דבר בישימון האפרפר, יקד בליבם חלום נכסף להגיע אל מקום-ירושלים, אל המקום המשוער שבו שכנה לפני המפץ עיר-הקודש, ואשר אודותיה אמרו אז הפרשנים יודעי-הכול: "עליה אף פעם לא יזרקו."

הדרך היתה קצרה מבעבר משום שלא היה צורך לעקוף בתים וישובים. חליפות האב"כ שלבשו היו צבועות בצבעי הסוואה, ועל-אף כובדן הלכו החלוצים במהירות, בנתיב ישר, אל מקום עיר-הקודש. כעבור יום תמים של הליכה מאומצת החלה הדרך לנטות כלפי מעלה. עזרי-הניווט לא הותירו בפניהם סימני-שאלה. הם הגיעו.

עומדות היו רגליהם בשערי מקום-ירושלים, ירושלים החרבה כעיר שכוסתה לה יחדיו.

את המשך הדרך עשו כמעט בריצה. הכיסופים היוקדים השכיחו את המאמץ והעייפות, והם קרבו ובאו, נרגשים ומתנשפים, אל מרגלות מקום הר-הבית.

על פסגת ההר השומם לא נותרו כיפות הכסף והזהב ולידו לא שרדו הכותל המערבי, בתי-הכנסת, המסגדים והכנסיות. מפץ-העונשין לא הבחין בין אלה לאלה והטמין את כל בתי-התפילה של המאמינים השונים תחת אותה כסות עפר ואפר.

החלוצים חיכו לרדת החשיכה ואז התמקמו בצדו המערבי של מקום הר-הבית. הם הקימו אוהלי-סיירים ודחסו לתוכם את חפציהם. האוהלים, צבועים בצבעי-הסוואה תכלכלים, התמזגו עם הנוף העשן והיקשו את מלאכתם של לוויינים עוינים. מסביב לאוהלים מתחו החלוצים חבלים כבדים על-גבי יתדות-עץ והחלו להתכונן לשנת הלילה.

לילה ראשון במולדת אחרי מפץ-העונשין חסר-הפרופורציות.

אלא שההתרגשות וההתפעמות לא הניחו להם להירדם. הם פשטו את חליפות-האב"כ, התכנסו במעגל והחלו להעלות זיכרונות, לתכנן תוכניות ולשיר משירי ארץ-ישראל האבודה. רק הפחד מהיחשפות ללוויינים העוינים מנע מהם מימוש חלום קטן נוסף: להצית מדורה וללגום קפה מפינג'אן מהביל.

עד עלות השחר דיברו ושרו, שרו ודיברו. וכאשר הפציע אור ראשון במזרח התארגנו להעפיל אל מקום הר-הבית, אתר המקדש. ההתרגשות הגיעה לשיאה, העלייה למקום הר-הבית סימלה יותר-מכל את השיבה, את התקווה, את התקומה הרביעית המיוחלת.

רוטטים ונרעשים הגיעו אל הפסגה החרוכה. שמש צלולה קידמה אותם בסנוורים אך הם קיבלו אותה בהכנעה ובאהבה. משתאים עמדו נוכח האופק שזרח אליהם ממרחקים קורן הוד נורא, חושף את הארץ הקרחה במלוא עלבונה.

אולם התרוממות-הרוח לא ארכה זמן רב. לאחר דקות מעטות הבחינו מיטיבי-הרואי שביניהם בתזוזה קלה ואיטית ליד מרגלותיו המזרחיים של הר-הבית. עד מהרה זיהו קבוצת אנשים שהקימו אוהלי-סיירים צבועים בצבעי-הסוואה תכלכלים, דחסו לתוכם את חפציהם ומתחו מסביבם חבלים כבדים על-גבי יתדות-עץ. הם פשטו מגופם חליפות-אב"כ והתכנסו לתפילה. אחדים היו גלויי-ראש ואחרים חבשו לראשיהם כאפיות משובצות מכל הסוגים: שחורות-לבנות, אפורות-לבנות ואדומות-לבנות.       

בצוהרי היום נפגשו עימם פנים-אל-פנים ובעצה אחת החליטו למתוח גדר גבוהה בטבורו של מקום הר-הבית – לחצוץ בין שני העמים.

דוד מלמד

אהוד היקר,

אני מצרף קטע בידיוני שכתבתי בעבר. א"ב יהושע קרא את הקטע ב"אפיריון" וביקש ממני רשות למסור אותו לתירגום לאיטלקית, והעביר אותו למוסף לתרבות של העיתון האיטלקי "לה סטמפה" בשנת 2002.כל טוב ולהתראות,

כתמיד,

דוד

* * *

יהודה גור-אריה

מגילת האשכול

קטע של מגילה שנמצא במערה באיזור ים המלח:

ויהי מקץ ארבעים יום, כאשר סיימו המרגלים מלתור את ארץ כנען, בשליחותו של משה איש האלוהים, ובני-ישראל חונים בקדש שבמדבר פארן, ארץ לא-זרועה, רק חול וחול, סיכמו המרגלים את משימתם, שבה עברו לכל אורכה ורוחבה של הארץ, ממדבר צין בדרום ועד לבוא-חמת בצפון, ומארץ פלֶשֶת שעל חוף הים הגדול, ועד יריחו עיר התמרים במזרח שמש, ארבעים יום וארבעים לילה, ויראו את הארץ כי טובה היא, ארץ זבת חלב ודבש, אדמתה דשנה, נחליה זורמים בעוז, עציה שחים ארצה משפע פרי וענביה גדולים, עסיסיים ומתוקים לחֵך. ויבצרו האנשים אשכול-ענבים גדול וכבד, וישאוהו במוט בשניים, להראותו למשה ולכל עדת בני-ישראל.

ויהושע בן-נון וכלב בן-יפונה ויתר חבריהם המרגלים, נשיאי השבטים, נושאים על כתפיהם טנאים גדושים מתנובת הארץ: חיטה ושעורה, תאנים וזיתים, רימונים ותמרים, תפוחים ואגוזים, אבטיחים וקישואים, בצלים ושומים.

והדרך לשוב עוד רבה, ארוכה וקשה, האדמה החולית צחיחה, החמה קופחת על הראש והחול החם צורב את כפות הרגליים, וחִכָּם יבש ואחוז צימאון, ובטנם מקרקרת. ואז, מפעם לפעם הם שולחים יד אל האשכול וקוטפים ממנו ענב ועוד ענב, להחיות את נפשם.

ופניהם נגבה אל עבר המדבר, שם חונים בני-ישראל, מחכים לעדותם של המרגלים ממראה עיניהם ומריגשת ליבם מן הארץ המובטחת, והתוחלת  לכיבושה בחוזק-יד מידי תושביה הכנענים. עוד ימים אחדים והם יגיעו אל מחוז-חפצם  ולאוהליהם במחנה שבטם.

אך בהתקרבם עוד כברת-דרך אל המחנה, חשו שני נושאי המוט, כי המשא על כתפיהם נעשה קל-קליל, ויראו לחרדתם כי האשכול ריק, אין בו ענבים.     

וישבו המרגלים לתת דעתם, למצוא עצה מה לעשות. ויאמרו איש אל רעהו: ניתן ראש ונשובה על עקבותינו אל ארץ נושבת, ובכרם הראשון שנפגע בדרכנו, נבצור ממנו אשכול חדש, תחת הראשון שנֶאֱכַל.

וכך חזרו צפונה אל ארץ כנען, בחיפוש אחר כרם שופע ענבים. אך בכל מקום שבו עברו, לא היה כרם כלל. עד שבאו למקום שנקרא קרן בן-שמן, שם מצאו כרם חרב, עזוב ונטוש, ובו גפן סורחת על האדמה, וענביה באושים. בדי-עמל מצאו כמה אשכולות עם מעט ענבים ראויים למאכל אדם, אך ענביהם קטנים ומצומקים וטעמם חמוץ יותר ממתוק.

וימהרו המרגלים המסורים ויבצרו בחרבותיהם את כל האשכולות הדלים שמצאו שם, ויתירו את ציציות בגדיהם ובאלה קשרום זה לזה, עד שנתקבל אשכול גדול, דומה במקצת לראשון, אך דל וקל ועלוב ממנו. ויקשרוהו במוט, ושניים מהם נושאים אותו על כתפיהם,  כמו את הראשון, וישימו פעמיהם חזרה, לשוב אל מדבר פארן.

ובעודם הולכים ופניהם נגבה, והנה בשמיים עב שחור, מקדיר את עין השמש, נישא בכבדות ממעל, כנושא בחובו גשם עז, מבול חדש, וממנו נשמעים קולות ציוץ רמים של ציפורים. ובהתקרב הענן אליהם, ראו עיניהם שזו להקה גדולה של שְׂלָווים, בדרכם אל המדבר, לשמש סעודה לבני-ישראל, יחד עם המן, שטעמו כצפיחית בדבש, דבר יום ביומו בצעדם במדבר.

ומתוך הענן נפלו לארץ תרי-עשר ציפורים מותשות, נוטות למות. וימהרו המרגלים ויאספום, שְׂלָו לאיש, שְׂלָו לאיש, וישחטו אותם כדין, ויעלו אש במדורה, ובה צלו את השלווים, ותחי נפשם. ויאמרו איש אל רעהו: זה לנו סימן ואות כי אלוהים מצליח דרכנו.

לאחר שמילאו כרסם כדי שובע, הם טמנו את הנותר באמתחותיהם ויצאו בצעד קל לעבר המחנה. ובבואם למקום המחנה במדבר פארן, כל בני-ישראל יצאו בשמחה ובצהלה לקבל את פניהם של המרגלים השבים, נשיאי שבטיהם, ובפיהם קריאות גיל.

והנה משה איש האלוהים יוצא מפתח אוהלו, והם מציגים לפניו את מה שהביאו עמם: פרי הארץ שבטנאים ואשכול הענבים הכרוכים בחוטי ציציות.

ומשה אמנם זקן בא-בימים, אך לא תש כוחו ולא נס ליחו ולא כהתה עינו. הוא הביט באשכול התרמית ורטן בגמגום קל:

"מ-מה  ז-זה  צ-צריך  ל-להיות?" שאל בזעם.

והמרגלים דוממים, עיניהם לרגליהם...

  ... סוף הקלף חסר.

יהודה גור-אריה

* * *

נעמן כהן

שבעים וארבע שנים לניסיון הפוטש של אלטלנה

גם השנה הוזמן הציבור לאזכרה שנתית לניסיון הפוטש של אלטלנה. גם השנה אימצו צאצאי אנשי ארגון האצ"ל, מארגני הטקס לזכר ניסיון הפוטש של אלטלנה, את עיקרי התעמולה הערבית המגדירה את בן גוריון "פושע מלחמה", והאזכרה נערכה תוך אזכור שמו של בן גוריון כ"קין".

הנה נוסח ההזמנה: "במלאת 74 שנה להירצחם של חברינו הי"ד בידי קין, נערוך טקס אזכרה לזכרם":

https://images.app.goo.gl/ZYrHMTAtVNuMGMb56

שופר צאצאי אנשי האצ"ל, התעמלן אראל סגן לויים, אימץ גם הוא את התעמולה הערבית המגדירה "טבח" כל דבר, וכינה את ניסיון הפוטש "טבח" (כמו טבח טנטורה):

https://twitter.com/Now14Israel/status/1536792647465041921?t=GYpYyv_hLWcCFBRFOWIWcQ&s=03

בלי שמץ בושה וללא הסתייגות כלשהי מהכינוי "קין" לבן גוריון, נאם בנימין מיליקובסקי-נתניהו תוך התעלמות גמורה מאזכרת שלושת חיילי צה"ל שנהרגו בניסיון הפוטש:

פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מספר ימים מת מפצעיו.

 משה חיים כ"ץ, בן  19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

 יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

 למרבה הצער מאמציהם של צאצאי אנשי האצ"ל להסתיר את העובדה שהאצ"ל היה הארגון היהודי היחידי שנלחם נגד צה"ל והרג את חייליו הצליח. חלק ניכר מהמונצחים על האנדרטה הם אנשי האצ"ל שערקו מצה"ל בפקודת מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי נמצא כ-100 ק"מ מתל אביב, ולעומתם לא מונצחים חיילי צה"ל שנהרגו על ידיהם. בכך מונצח הנארטיב השקרי של האצ"ל על "הטבח" ועל "קין", או כמו שניסח יוסף גסיניביץ'-אחימאיר בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שקיבל בבית אבא: "מורשת רבין היא רצח אנשי אלטלנה."

הנה המסר היוצא מהאזכרה ומנאומו של מיליקובסקי-נתניהו: דברי הלל ושבח לפוטש מזוין נגד ממשלה חוקית דמוקרטית, ועריקה מצה"ל בעיצומה של מלחמה.

למרבה הצער שותפים להם גם ראש עיריית תל אביב רון אובז'נסקי-חולדאי, ו"ההיסטוריון מומחה ההנצחה", משרת הנרטיב השקרי של האצ"ל, פרופסור מעוז עזריהו, שמנעו את הנצחת חיילי צה"ל על האנדרטה. מאכזבת מאוד גם העובדה שנשיא המדינה יצחק הלוי-הרצוג לא אמר מילה למען הנצחתם. אל דאגה. האמת ההיסטורית עוד תצא לאור.

יאיר גולדנר-גולן מהיסטוריון לאונקולוג

סגן שרת הכלכלה, יאיר גולדנר-גולן, שעד עתה התפרסם רק כמומחה להיסטוריה של שנות השלושים באירופה, התגלה עתה גם כאונקולוג מומחה שגילה מחלה ממארת חדשה. גולדנר-גולן ה"אונקולוג המומחה" קבע ש"יש לגאול את ישראל מהמחלה הממארת ששמה בנימין נתניהו":

https://news.walla.co.il/item/3512190

אין ספק אמירה מסיתה שעל כל אדם ישר לגנותה. רק חבל שנתניהו עצמו שכל כך סובל מכינויי גנאי מכוערים ושקריים לא יוצא בעצמו נגד הכינוי "קין" לבן גוריון, בנאום בו רומם את ניסיון הפוטש של אלטלנה והעריקה מצה"ל בעיצומה של מלחמה. אין גבול לצביעות.

לקטוף את היום

בניתוחה המעניין של זיווה גרבורג-שמיר את השיר "זה יעבור" של אלתרמן היא משווה את סגנונו  עם מה שהיא קוראת "ז'נר הקרוי בשם הלטיני  carpe diem ("תפוס את היום") ("חדשות בן עזר" 1756).

 המושג Carpe Diem מקורו בשיר של המשורר הרומי הורטיוס (רומא 65-8 לפנה"ס) אל לאוקונואה, נערה יפה, והמסר הוא ליהנות ולחיות את הרגע ולא לחשוב על העתיד. המונח הלטיני Carpe, משמעותה לקטוף, כלומר לקטוף או לתפוס את היום.

Tu ne quaesieris, scire nefas, quem mihi, quem tibi

finem di dederint, Leuconoe, nec Babylonios

temptaris numeros. ut melius, quidquid erit, pati.

seu pluris hiemes seu tribuit Iuppiter ultimam,

quae nunc oppositis debilitat pumicibus mare

Tyrrhenum: sapias, vina liques et spatio brevi

spem longam reseces. dum loquimur, fugerit invida

aetas: carpe diem, quam minimum credula postero.

 אל לאוקונואה

 (תרגום יז'י-יורם ברונובסקי)

אל תשאלי, חטא הוא לדעת, איזה קץ לי איזה לך

מנו האלים. לאוקונואה, אל תתפתי להאמין

בכישופי הבבלים. מוטב לשאת הכול בארך-רוח, לא לחקר

אם חורפים רבים הקציב לך יופיטר

או שמא זה חורפך האחרון שמשבריו

מתנפצים עתה אל הסלעים בחוף הים הטיראני –

היי נבונה, זקקי יין, מתני תקוותך

לטווח ארך. בעודנו מדברים בורח

זמן קנאתני - תפסי את היום הזה ובמחר אל תני אמון.

 (CARPE DIEM)

(תרגום אביעד קליינברג)

"חטפי את היום" (carpe diem)

אל תשאלי – חטא הוא לדעת –

מה קץ הכינו לי ולָך האלים, לֵאוּקוֹנוֹאֶה;

אף לחישובי הבבלים אל תידַרשי.

מוטב את כל אשר יבוא לשאת:

אם עוד חורפים רבים יעניק לנו יופיטר,

או אם זהו האחרון, המתיש עתה

את הים הטירֶני על צוקי החוף שמנגד;

נהגי בתבונה: מזגי את היין, וברגע קצר אחד

קצצי את התקווה שהתארכה מידי.

עוד אנו מדברים, נמלט לו הזמן הקנאי;

חטפי את היום הזה ואל תתני את אמונך בבא.

(הוראטיוס, שיר 11 מתוך ספר "האודות" הראשון)

https://aviadkleinberg.com/2012/04/11/carpe-diem/

הדברים החמוּרים שאמר יאיר האן-נתניהו

במשפט הדיבה של משפחת נתניהו נגד אהוד אולמרט העיד ניר חפץ מטעמו: "בחמישי בערב נקראתי להגיע לבלפור. ישבנו בחדר של ראש הממשלה ארבעה אנשים – נתן אשל המקורב, שלמה פילבר אז מנכ"ל משרד התקשורת, ראש הסגל יואב הורוביץ ואני. ניהלנו שיחה על הסכם שנחתם באותו יום בין כל ראשי סיעות הקואליציה של 2015 על פשרה בין עמדת נתניהו לכחלון כדי לכונן תאגיד חדש להקים את ערוץ 11. אדריכלי ההסכם היו הורוביץ ופילבר.

"היה דיון נינוח, לפתע הדלת נפתחת. יאיר נתניהו נכנס ופצח ברצף דיבור של דקות ארוכות, לא ניתן היה להשחיל מילה. הוא מדבר במהירות עצומה, הוא לא מקשיב, הטיח בנו שאנחנו כולנו אשמים בהסכם שנחתם על ידי 'יועצי אחיתופל'. בבחירות 2015 הוא אמר שהליכוד ניצח בזכותו למרות עצות אחיתופל שלנו. ואז החל מופע שהוא יורד על ארבע רגליו, משרבב לשון ואומר לאבא שלו 'תמשיך ללקק לכחלון'."

https://www.ynet.co.il/news/article/h1w5llmfc

יאיר האן-נתניהו תיאר את עדות חפץ כ"עדות שקר" והגיש נגד חפץ תלונה במשטרה:

https://twitter.com/YairNetanyahu/status/1536395304513196032?s=20&t=5XVEwcJVsNbOxnk-_iQ6Mg

גם נתן אשל שנכח באותה פגישה דחה את עדות חפץ ואמר כי היא שקר.

https://www.0404.co.il/?p=820241

ניר חפץ שנוא באותה מידה על ידי כולם (גם ע"י כהאניסטים וגם ע"י אקטיביסטים פרו-איסלמים) ולא בכדי, אבל גם אם דבריו יוכחו כנכונים החומרה בדברי יאיר האן-נתניהו היא לא בגלל חיקוי הכלב שנאמר שעשה, אלא בשל דבריו נגד "עצות אחיתופל". האם יאיר האן-נתניהו, שאחיו היה סגן חתן התנ"ך, וסבו האן היה מורה לתנ"ך, אינו יודע בבורותו שעצות אחיתופל הן עצות טובות?

אחיתופל יעץ לאבשלום שתי עצות טובות: (שמואל ב' ט"ז כ"ג)

1. שאבשלום יזיין את עשר פילגשי אביו לעיני כל ישראל, כדי שידעו שאיננו מתכוון לחזור בו מהמרד, והדבר יחזק את מעמדו אצל אלו שפוחדים מתגובתו של דוד. ואכן אבשלום עשה זאת.

2. שאבשלום יתנפל עם צבא של שנים עשר אלף אנשים על מחנה דוד העייף והמוכה בהפתעה. במצב זה, אמר אחיתופל, כל אנשי דוד ינוסו ודוד ייהרג, ולאחר מכן, אבשלום יגייס את אנשי דוד אליו. אבשלום לא שעה לעצתו והפסיד.

האם היועצים שיעצו ליאיר האן-נתניהו להגיש תביעת דיבה נתנו לו עצת אחיתופל (טובה)?

ימים יגידו, בכל מקרה, הדיבה שהעליל העבריין אהוד אולמרט על בני משפחת נתניהו כלא שפויים, היא אירונית מפני שבמדיניותו הפרו-איסלמית, הבלתי שפויה – בה ויתר אולמרט על גבולות בני הגנה, ועל ירושלים, ניתן בהחלט לומר לו: "הפוסל במומו פוסל."

מיהו עיתונאי?

ההתדרדרות העמוקה במקצוע העיתונות

"החודש מציינים ברחבי עולם התקשורת 50 שנה לפרסום פרשת ווטרגייט, אך סמלי שבשבוע זה מצטרף למועדון העיתונאים המגיש והפובליציסט יאיר נתניהו, שהודיע אתמול על קבלת התעודה שלו מלשכת העיתונות הממשלתית. נתניהו הצעיר מגיש בכל שבוע תוכנית ברדיו 'גלי ישראל', ויש לו טור שמתפרסם מדי פעם בפעם באתר 'אייס' הנישתי. הפלטפורמה המרכזית שלו להבעת דעותיו בישראל היא עמוד הטוויטר שלו, ויש לו שם כ-135 אלף עוקבים. בציוץ שנלווה להצגת תעודת לע"מ שלו כתב זוכה פרס סוקולוב הפוטנציאלי: 'שמאלנים יקרים שימו לב – עכשיו כשאתם תוקפים אותי, אתם תוקפים עיתונאי.'

"יש משהו מביך בניסיונו של יאיר נתניהו להתקבל למועדון שהוא עובד ימים ולילות כדי לרדת עליו ולבוז לו. אלא שהבעייה עמוקה יותר: כשתעודת לע"מ ניתנת לאדם שלא עשה עבודה עיתונאית מימיו; שהרזומה שלו הוא הגשה ברדיו אזורי שעתיים בשבוע וטור באתר נידח; שמספק 'פרשנות' לרשתות אלט רייט אמריקאיות; ושממש לאחרונה התגאה שהוא מתפרנס מ'פרסום סמוי ברשתות' (משפיעני אינסטגרם, מאחוריכם!) – זה אומר שמדינת ישראל עצמה חותרת תחת מוסד העיתונות. לפחות אבא בנימין יכול להיות גאה בילד סוף סוף."

)ענת קם, "אם יאיר נתניהו הוא עיתונאי", "אל-ארצ', 15.6.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-06-14/ty-article/00000181-62dc-dbc3-af85-e6feef680000

‏‎אירוניה נפלאה. הביקורת על "העיתונאי" יאיר נתניהו ניתנת על ידי המרגלת ענת קם שנעשתה "עיתונאית" במסגרת עיסקת פיצויים סמויה ע"י עמוס שוקן. לגופו של עניין, העיתונאות העברית התדרדרה ע"י העיתונאי המושחת והמשחית אברמוביץ', יוצר תורת האיתרוג לפיה לא חשובה האמת, אלא רק הפוליטיקה של העיתונאי.

סקר גאווה: ביישנים או פחדנים?

לרגל חודש הגאווה נשלח סקר לכל 120 חברי הכנסת, האם הם תומכים בנישואין חד מיניים בישראל? תוצאות הסקר מאלפות.

חברי כנסת רבים סירבו לענות. האם הסירוב נובע מכך שהם מתביישים בעמדתם השוללת נישואין חד מיניים, או שהסירוב מקורו בפחד של נקמה בפריימריז? בכל מקרה הדבר המעודד הוא שכיום יש רק מיעוט קטן של מתנגדים.

יש עתיד: כולם בעד. אלעזר שטרן סירב לענות. (ביישן או פחדן?)

כחול לבן: כולם בעד. מופיד מרעי סירב לענות. (ביישן או פחדן?)

העבודה: כולם תומכים.

הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל): כולם (כולל היהודי כסיף) סירבו לענות. (ביישנים או פחדנים?)

רע"ם: כולם סירבו לענות. (ביישנים או פחדנים?)

תקווה חדשה: כולם תומכים מלבד בנימין בגין שסירב לענות. (בגין ביישן או פחדן?)

ישראל ביתנו: מהפך לפני ארבע שנים כולם התנגדו עתה כולם תומכים. (החלטת המנהיג).

מרצ: כולם תומכים. רינאויי זועבי סירבה לענות. (ביישנית או פחדנית?)

הליכוד: אמיר אוחנה תומך, שלמה קרעי ופטין מולא מתנגדים. כל השאר כולל בנימין מיליקובסקי-נתניהו סירבו לענות. (האם כולם ביישנים או פחדנים?)

הציונות הדתית: כולם סירבו לענות. (ביישנים או פחדנים?)

ימינה: כולם סירבו לענות. (ביישנים או פחדנים?)

יהדות התורה: מאיר פורוש נגד, השאר סירבו לענות. (ביישנים או פחדנים?)

ש"ס: שלושה מתנגדים (שמותיהם לא פורסמו משום מה) והשאר סירבו לענות.

בסך הכול, בכנסת ישראל ה-24 ישנם 48 חברי כנסת שתומכים בנישואים חד מיניים, שישה שמתנגדים והרבה מאוד נמנעים וכאלו שמפחדים "לצאת מהארון" ולהביע את עמדתם האמיתית, שהבולטים הם יו"ר הליכוד מיליקובסקי-נתניהו וחברי מפלגתו.

https://13tv.co.il/item/news/politics/politics/lgbt-marriage-903102591/

התקווה היא שבבחירות הבאות הם יתגברו על הביישנות והפחדנות ויצאו מהארון.

על חזירה ויהודים

בית המשפט הגרמני: פֶּסל אנטישמי בוויטנברג יישאר על חזית הכנסייה

ביהמ"ש העליון בגרמניה קבע כי פסל אנטישמי מהמאה ה-13 יישאר על חזית הכנסייה בעיר וויטנברג שבמזרח גרמניה, ודחה ערעור של תושב יהודי (גרמני שהתגייר) שטען במשך שנים כי מדובר בעלבון לכלל היהודים. הפסל מציג דמותה של חזירה המניקה ילדים יהודים, ורב שבודק את הנעשה מאחורי זנבה. החזיר כאמור נחשבת לחיה מאוסה ואסורה למאכל ביהדות.

המאבק המשפטי להסרת הפסל מתנהל עוד משנת 2018, וביהמ"ש העליון לערעורים אישר פסיקות קודמות שדחו את התיק, וטען כי אין כרגע שום הפרה שתצדיק את קיום התביעה: "בית המשפט החליט שאין צורך להסיר את תבליט אבן החול המוצמד לחזית החיצונית של כנסיית העיר וויטנברג. גילוף האבן של וויטנברג הוא אחד מכשני תריסר פסלים דומים מימי הביניים שעדיין מופיעים על כנסיות רבות ברחבי גרמניה ובמקומות אחרים באירופה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=748279&forum=scoops1

(הנה הערך בוויקיפדיה הסוקר את כל פסלי החזירה עם היהודים בגרמניה):

חזירת היהודים:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%96%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D

באותה עיר – ויטנברג, פירסם מאוחר יותר, ב-1517, ובכנסיה אחרת – מרטין לותר את 95 התזיסים שלו נגד הכנסיה הקתולית. ב-1543 כתב לותר חיבור בשם: "על היהודים ושקריהם" –

(Von den Juden und i(h)ren Lügen)

­­– בו הוא מטיף לרדיפה קשה ואכזרית של היהודים. לותר קרא לשריפת בתי כנסת ובתי ספר, השמדת ספרי תורה וסידורי תפילה, התלמוד ושאר ספרי הקודש, הטלת איסור על דרשות של רבנים, הריסת בתים והחרמת נכסים וכספים. לותר טען, שאין לגלות רחמים או התחשבות כלפי היהודים,‏ יש למנוע מהם את הגנת החוק,‏ ולגייס את "התולעים הרעילות ומטילות הארס" הללו לעבודות כפייה או לגרש אותן אחת ולתמיד. לדעת חוקרים רבים, ספר זה הינו ציון דרך משמעותי בהתפתחות האנטישמיות המודרנית. ארבע-מאות שנה לאחר מכן, השתמשו הנאצים בהוצאה מחודשת של הספר, בהפגנות הראווה בנירנברג שאירגנו גבלס ואלברט שפאר, עבור היטלר. הספר נישא בידי המפגינים והוצג לראווה. למו"ל העיתון הנאצי "דר שטירמר" ניתן עותק ראשון של הספר כאות הוקרה.

לותר ומוטיב החזירה (מעניין מה היה אומר על זה פרויד?):

"היהודים," כתב לותר, "רוצים לשלוט בעולם. המשיח היהודי יבטיח להם מלכות שמיים ושיעבוד לנוצרים. עם משיח כזה הייתי מעדיף להיות חזירה... מאשר אדם. כי איזה תועלת היתה צומחת לי מכך אם כל זה לא היה מקנה לי בטחון? פחד המוות היה נשאר לי. והייתי מפחד כל רגע מהגיהינום ומכעסו של אלוהים. ואני יודע, שכל מי שמפחד מהמוות, הנראה לו מעמסה, יעדיף להיות חזירה מאשר לשאת בכל זה.

"הם, היהודים, לא נזקקים למשיח שיצילם ממוות כי בטוחים הם שבמעשי אדיקותם הם די קדושים לעמוד מול אלוהים ולבקשו כדי להשיג הכול. רק הנוצרים טיפשים ונוכלים מיואשים מפחד האלוהים על חטאיהם הם מעריכים את כעסו ואינם מעיזים להופיע ולהרים עיניים מפני כבודו ללא מתווך או משיח אשר ייצג אותם ויתמסר לעניינם. לכן לנו לנוצרים אין זו בדיחה עלינו להתייחס לזה ברצינות ולטקס עצה ולהציל את נפשותינו מידי היהודים כלומר מפני השטן ומפני המוות וזה יהיה כאשר נעלה באש את בתי הכנסת שלהם ונשליך עליהם גופרית ומי שיוכל להוסיף ולשלוח גם אש תופת – ייטב. ... אין להתייחס אליהם ברחמנות כי זה יחזקם. עלינו לגרשם ככלבים."

על יהודים וחזירים:

הפסל העתיק ביותר בגרמניה (משנת 1230 לערך) נמצא בכותר-עמוד באכסדרת הקתדרלה של ברנדנבורג על נהר האבל. הוא מציג את חזירת היהודים כבת-כלאיים בין יהודי וחזיר; הגרסה הזו לא אומצה באתרים אחרים. לעומת זאת מוחמד טען (בניגוד לרוב הגרמנים ולדרווין) כי היהודים הם צאצאי הקופים והחזירים ולכן יש להשמידם כתנאי לגאולה:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

רם בערק-בן-ברק בתפקיד חנה בבלי

אבני בזואר  Bezoar הן אבנים ירקרקות שאצילים ומלכים השתמשו בהן כדי לנטרל רעל ארסן במשקה שהוגש להם כדי להרעיל אותם. אבנים אלה נוצרות בקיבות ובמעיים של עיזי הרים, על ידי משקעים סידניים, שיש בהם גם שיירי גופרית הקשורה בקשר כימי עם פוספט. כאשר הוכנסה האבן למשקה שמעורב בו ארסן, הארסן התרכב עם הגופרית שבאבן, וכך נוטרלה רעילותו. היו מלכים שהחזיקו במחרוזות של אבני בזואר, או ששיבצו אותן בטבעות. אליזבת הראשונה מלכת אנגליה החזיקה במחרוזת של אבני בזואר ושיבצה אותן בטבעות שלה שתהינה זמינות בכל עת שרצתה לטבול אותן במשקה. ב"הארי פוטר" האבן שמקורה הוא מתוך קיבה של עז משמשת כנוגדן למרבית הרעלים המוכרים.

רם בערק-בן ברק יו"ר וועדת החוץ והביטחון של הכנסת, והמשנה לשעבר לראש המוסד (שניסה להרעיל את משעל) הצהיר בתגובה להאשמת ישראל בהרעלת מדעני גרעין איראנים: "אנחנו לא מרעילים אנשים, יותר מזה לא אומר."

https://omny.fm/shows/kan-news/d555a4ec-008c-4e42-8902-aeb400757e9c

האם הוא אמר את הדברים האלו בעצת היועצת החצרונית שלו גברת אבו הזאז, בוגרת קורס האיסלם במסגד הקצה? האם הוא גם העניק לה כתשורה מחרוזת או טבעת מאבן הבזואר?

היהודים הערבים כן אחראים לנכבה ולקולוניאליזם היהודי

במאמרי האחרון "הגזענות האנטי-אשכנזית כאנטי-ציונות וכאנטישמיות" הבאתי את הטרנד החדש של הגזענים האנטי-אשכנזים האנטישמים והאנטי-ציונים, הנאבקים להפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית בה יחיו כמיעוט יהודי כאבותיהם במדינות ערב – את  מאמריהם של רון מוסא-כחלילי, ותום מהגר, לפיהם האשכנזים הם פושעי המלחמה האשמים בנכבה, בעוד שהיהודים הערבים זכאים מכך. ("חדשות בן עזר", גיליון 1753).

והנה מגיב לדבריהם האקטיביסט הפרו-איסלמי האנטי-ציוני הוותיק גד אלגזי. "האם אפשר להיות אחראי לנכבה בלי להשתתף בה?" שואל אלגזי, "בהחלט. הנכבה איננה אירוע שהיה ונגמר. היא תהליך ארוך, שלא הסתיים ב-1948, בלשרוף – לפוצץ – לאסור – להעמיס. הפליטוּת הפלסטינית נהפכה למצב של קבע רק בשנים שלאחר המלחמה, על ידי מניעת השיבה בדם ואש. והנכבה נמשכה – במעשי גירוש של חלק מן הנשארים ובנישול האזרחים הפלסטינים. היא נמשכת במלחמה שמנהלת המדינה כיום נגד אזרחיה הערבים... הנכבה לא הסתיימה. היום יש מזרחים (יהודים-ערבים) בעמדות בכירות שהם חלק מהתהליך הקולוניאלי ותובעים נתח מפירות הנישול של הפלסטינים... מזרחים (יהודים-ערבים) היו ונשארו חלק מהתהליך הקולוניאלי, משום שהתהליך הזה הוא תהליך מבני וקולקטיבי, לא הלך רוח. אין פטור אינדיבידואלי או מגזרי מתהליך חברתי שעיצב את כלל החברה הישראלית. פירות תהליך הנישול הם קולקטיביים — וכולנו, האזרחים היהודים, נהנים מפירותיו... אמת," מוסיף אלגזי, "מזרחים (יהודים-ערבים) היו שותפים זוטרים (ברובם) לתהליך הקולוניאלי, אבל חלקם גם הפיקו ממנו יתרונות ורווחים. היום, בחסות עליונותה המוחצת של ישראל על הפלסטינים, מסתובבים בינינו גם מזרחים (יהודים-ערבים) בעמדות בכירות המשתלבים בתהליך הקולוניאלי – כיזמים, מנהלים, מתנחלי צמרת, סוכני דיכוי – ותובעים נתח גדול יותר מפירות תהליך הנישול הקולקטיבי."

(גד אלגזי, "כחלילי גם המזרחיים אחראים לנכבה", אל-ארצ', 9.6.22)

https://www.haaretz.co.il/2022-06-09/ty-article/00000181-48eb-d319-a9af-6cfbf07a0000

המעניין הוא שהכותב גד אלגזי, אינו כלל יהודי-ערבי. אימו ילידת בלגרד, ניצולת שואה שעלתה באקסודוס, ואביו נולד במצרים למשפחה מאיזמיר ולרנקה קפריסין. האנטי-ציונות והאקטיביזם הפרו-איסלמי ומאבקם למען כיבוש ערבי-מוסלמי של בני המשפחה נעוץ אצלם במלל הקומוניסטי הישן. אביו של גד, יוסף אלגזי, מפרסם את הגיגיו הפרו-איסלמיים בטור שהוא מכנה אותו: "מיומנו של תבוסתן" (יחי התבוסה לכיבוש הערבי-מוסלמי).

http://www.defeatist-diary.com/

השאלה המעניינת היא למה הוא אינו חוזר לחיות במצרים ארץ מולדתו?

גד אלגזי, כפרופסור להיסטוריה, אומר גם אמיתות היסטוריות במאמרו: "קולוניאליזם אינו עניין של תחושות, אלא של כוח, משאבים ואלימות קולקטיבית, של תהליכים חברתיים שאנשים בודדים מעורבים בהם. את הפריבילגיות מקבלים אזרחי המדינה..."

זה בדיוק מה שקיבלו הערבים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים היום 13 מיליון קמ"ר.

המצרים למשל לא הצליחו להשתחרר מהכיבוש הערבי למרות שלחמו כ-300 שנה נגד הכיבוש והקולוניאליזם הערבי. לכן מצרים נקראת ע"י הערבים: "הרפובליקה הערבית של מצרים" להדגיש שהיא שייכת לכובשים הערבים, ולא לעם המצרי האגיפטי הילידי. מעניין האם יוסף אלגזי ובנו גד תומכים בהמשך הכיבוש הערבי של מצרים והמשך דיכויים של המצרים (האגיפטים) הילידים שם?

ואם הזכרנו את תום מהגר, האקטיביסט הפרו-איסלמי, האנטי-אשכנזי, והאנטי-ציוני, החבר בעמותות עוזי אזולאי, ו"זוכרות", הנאבק להפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית, אז אולי נזכיר את היהודי התימני הקולוניאליסט שעשה את הנזק הגדול ביותר לעם היהודי בהיסטוריה שלו.

כַּעְבּ אל-אח'בַּאר (כנראה עקיבא) היה יהודי תימני משומד שהתלווה ב-636 לספירה לכובש ירושלים – הח'ליף עומר. כַּעְבּ ליווה את עומר והוביל אותו אל הר הבית אל שרידי בית המקדש. כעב חלץ את נעליו והצביע על סלע אבן השתייה כמקום המקודש, אבל היות שמוחמד שינה את ה"קיבלה" – כיוון התפילה מירושלים למכה, החליט עומר להקים את בית התפילה מדרום לו, כך שהמתפללים המוסלמים יפנו פניהם למֶּכָּה ואחוריהם לאבן השתייה.

לו היה המשומד כַּעְבּ מוביל את עומר כמה מטרים ימינה או שמאלה ולא ישירות להר הבית, כל ההיסטוריה היהודית היתה עשויה להיות שונה. כך ניכסו לעצמם הכובשים הקולוניאליסטים הערבים את הר הבית מקום המקדש.

בהופעתה ביום ירושלים, השמיטה הזמרת התימנייה אחינועם ניני, בכוונה פוליטית, את הבית מ"ירושלים של זהב", שנכתב ע"י נעמי שמר לאחר שחרור ירושלים, ומתאר את שובם של היהודים אל העיר:

"חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר, שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה, וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע אַלְפֵי שְׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת, נָשׁוּב נֵרֵד אֶל יָם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחו."

ודוק: כיבוש העיר העתיקה נעשה ב- 1967 לא רק ע"י האשכנזים...

*

האם יוכל גדעון משה זריצ'נסקי-סער להתבגר ולהתגבר על תאוות הנקמה הילדותית שלו בנתניהו ולהצטרף לממשלת נתניהו כשר משפטים תוך ויתור על התנאי להיות חליף? ובכך יציל את ישראל. עדיף לו מאשר לגרור את כולנו למערכת בחירות – וללכת עם מפלגתו לפח האשפה של ההיסטוריה. הוא כבר עשה מספיק נזקים.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק י.

בין ניסים לאישתו

לאחר שהסתלקו האורחים חזר ניסים לוי לביתו וניגש להטיל מימיו בחורשת עצי-הפרי הקטנה אשר בחצר. רוח קלה שטעמה מלוח באה מן הים ונשבה על פניו הלוהטים וציננה אותם. בחר לעצמו את עץ-השזיף, היפה והפורה ביותר מכל עצי הגן, ועמד לידו והירהר: "סוף-סוף עשית את שלך, ניסים לוי, והמטרה שלך ברורה ובטוחה, והאנשים אולי כבר אוהבים אותך מפני המלחמה שעשית למענם, ולכן הניצחון בידיך."

גמר ופשט חולצתו, ניגש אל הברז, הרכין עצמו תחתיו ושטף פניו, צווארו וגבו. ירדו המים מזרועותיו ונעלמו בתוך חבית-החצץ השקועה חצייה באדמה. אמנם היה בבית חדר-רחצה מסודר, אך ניסים לא אהב את מרצפות-החרסינה הלבנות והברזים הנוצצים והעדיף את הרחצה הלילית בחוץ כפי שהיה נוהג בצעירותו בשוק, ובלילה – בחצר הגדולה. כך גם נהגו כל התושבים בשנים הראשונות לשבתם במקום, בטרם השיגה ידם להוסיף חדרי-רחצה ובהם דוּד חשמלי ומקלחת.

שטפו המים על עורפו ורעד קל חלף בגבו וירד עד רגליו. "כמה טוב לך, ניסים," הירהר, "כמה טוב לך שעדיין אתה יכול להתקלח בחוץ בלי שהבריאות שלך תיפגע. להיפך, עוד אתה מרגיש כיצד אתה חי ורוצה לחבק את כל העולם."

שיפשף בכוח את חזהו וזרועות ידיו ובתי-שחיוֹ ואחר-כך פתח את הברז כולו והעביר שערותיו בזרם החזק ושיחק בראשו בסילון שהיה פוגע בו וניתז לכל עבר. הדגדוג הנעים והמכאיב קמעה נמשך עד שחש לפתע קור של ממש. ניער עצמו, הרים את החולצה שזרק אל העשב ועשה ממנה כמין כדור וניגב היטב את גופו. חזר ופרשׂ אותה, וכשנכנס הביתה השליכה על אחד הכיסאות. ספוגה היתה ריח זיעה, ומעט מן הריח חזר ונדבק בו כאשר התנגב. כך אהב, ונפשו סלדה מן המגבות הצחורות ומן הסבון הריחני שהיו מניחים בו הרגשה של עירום וחולשה. פעם אחת נפצע ברגלו ושכב כמה שבועות בבית-חולים, ומאז מפחידים אותו הריחות, הבגדים הלבנים והניקיון המופרז שהוא חש בהם מעין טעם של מוות.

סרק שׂערוֹ והלך לחדר-השינה. הוא לא נאלץ, כשאר התושבים, לעשות את חדר-האורחים למקום-שינה, אלא בנה חדר מיוחד לו ולציפורה ובו מיטה גדולה, לא אותה הספה המתקפלת שבכל בית, וכל ערב בעוברו במסדרון היה גאה על כך. הילדים ישנו באגף אחר של הבית, וכאשר נמצאו הוא ואישתו בחדר לא יכול איש לשמוע מה מתרחש ביניהם. גם בזאת חש עליונות על כל אותם עלובים בכפר הישנים עם ילדיהם בחדר אחד, או חדר ליד חדר, עד שאין הפרש בקולות ובשמיעה, ובאים על נשותיהם בחשאי כגנבים בלילה כדי שלא להקים רעש. מה הנאה יכולה להיות להם בחייהם אם אפילו פינה אחת אין להם בה יוכלו להיסתר מפני העולם ומפני שאר המשפחה ולעשות מה שליבם חפץ? אך הוא, ניסים לוי, שכבר הגיע בחוץ-לארץ למעמד נכבד, חזר ובנה לו חדר-שינה גם בכפר-העולים למען יוכל לנשק את אישתו בקול רם כאוות נפשו.

נכנס וקרא: "ציפורה..."

אין קול ואין עונה.

חזר וקרא בשמה וקרב למיטה. ראה שהיא ישנה. "איך העֵזה לעשות לי כך?" חשב. ובייחוד הערב, לאחר הניצחון הגדול? חס עליה מלהעירה מיד. עמד מחכה ולבסוף התכופף והחל מלטפה קלות כדי שתתעורר.

נאנחה בשנתה והתפנקה ונישארה מכונסת בתוך עצמה. כיוון שהמשיך פקחה אליו מחצית עין וראתה שהוא יושב לידה וחזהו השׂעיר גוחן עליה ומדגדג בה.

"ניסים," אמרה לו מתוך נמנום, "בבקשה, ניסים..."

אך הוא לא הִרפה ממנה עד שהתעוררה וקפצה וישבה כשגבה לכר והיא מביטה אליו בעיניים שואלות.

"איפה היית?" שאל.

"מה אתה שואל איפה הייתי? בבית."

"וכאשר אני נפצעתי בבקבוק ובאה מאוחר יותר בת-הדוד שלי לחבוש אותי, איפה אַת היית?"

שתיקה.

"איפה אַת היית, ציפורה? כבר האנשים חושבים שאַת חולה. אַת חולה?"

"לא."

"תגידי לי. אַת לא צריכה להסתגר בפני בעלך. ציפורה..."

"?"

"ראית איך אני הצלחתי היום עם מזכיר המפלגה?"

"?"

"למה אַת עושה מעצמך גברת כאילו אנחנו כולנו לא ראויים לדבּר איתך? כבר אני לא מספיק טוב בשבילך? והאורחים שבאים אליי? – כבר את לא צריכה לראות אותם?"

"הייתי במיטבח. אתה יודע שדאגתי ובישלתי כל היום. למה אתה אומר לי כך?"

"מה?"

"מרשה לעצמך לבייש אותי בפני החברים שלך!"

"מתי? על מה אַת מדברת?"

"?"

"תגידי! מדוע המילים שלך מסתובבות כמו נחשים, מדוע אַת מסכסכת בינינו? מה אני עשיתי לך ובמה פגעתי בכבוד שלך או בשלום ובשלווה אצלך?"

"אתה חושב שלא שמעתי על הבת של חָדִידוֹ?"

"?"

"למה אתה שותק? עכשיו התור שלך לדבּר!"

"אַת אוספת עליי שקרים ברחוב, ציפורה. אַת מספרת לי את השינאה שיש לאנשים עליי, אחר-כך הלב שלי כואב ואני מרחם על עצמי ואַת אפילו מילה אחת טובה לא אומרת. מאיפה השינאה שלך אליי? מה עשיתי? ואני אומר לך שהכול שקר, והם אוהבים אותי, כל האנשים בכפר ולא כמו שאַת חושבת. היית צריכה לראות אותם הערב ולשמוע את הדיבורים שלהם עליי. אבל אַת הולכת לך לישון. אַת לא צריכה לראות איך הבעל שלך מנצח ומסובב על האצבע הקטנה שלו את מזכיר המפלגה שבא במיוחד מן העיר לבקר בביתו."

"ומה יש לך לסַפּר על הבת של חדידוֹ?"

"שקר."

"שקר? אתה חושב שלא ראיתי בעיניים שלה?"

"את חוקרת אחריי?"

"לא חוקרת אחריך. די היה לי לראות איך הלכה לבושה ברחוב והביטה עליי וסובבה ממני את העיניים שלה. תתביישו לכם, אתה והחברים שלך, שהלכתם ופיתיתם אותה והיא עוד ילדה קטנה, ועכשיו – "

"מי סיפר לך את השקרים האלה עליי? שוב אַת מפיצה שמועות? שוב אַת מלכלכת אותי במילים שלך בתוך הבית שלי? מדוע יש לי אישה כמוך? היית צריכה לראות מה היה קורה לוּ מישהו זר היה מעֵז לדבר אליי כך. ואני רוצה לדעת אם יש עוד אישה אחת בכפר המדברת במילים כאלה אל הבעל שלה! הא? תעני, תגידי לי?"

"?"

"אני לא שכבתי עם הבת של חדידוֹ."

"לא איכפת לי. גם לא מן הכבוד שלי לטפל במעשים שלְך ולשאול איך אתה מבלה בעיר כאשר כולכם חוזרים מאוחר בלילה, שתויים ושיכורים, והבגדים שלכם מלאים כתמים של נשיקות וריח זול מן הבשמים שלהן."

"של מי?"

"לא יודעת. לא איכפת לי. אבל כואב לי שלקחתם את הבת של חדידו לאחר שגירשו אותה מבית-הספר, והיא רק בת שש-עשרה, או שבע-עשרה, למרות שידעתם היטב כי אבא שלה משוגע ומדוע אמא שלה ברחה מהבית ומה המקצוע שלה עכשיו. בכל-זאת הבאתם אותה בחבורה שלכם ולקחתם אותה לעיר ולא היה איכפת לכם שהיא ענייה כל-כך. אלא להיפך – אתם עוד נהניתם לראות את הסימנים של אימא שלה שמתעוררים בה, למרות שהיתה כמו ילדה כשלקחתם אותה, ובמשך פחות משנה עשיתם ממנה, אתה יודע בעצמך... ועכשיו, אחרי שראיתי אותה, אין לה כבר שליטה על עצמה מפני השיגעון של אביה והמקצוע של אימה שנכנסו בה. מה יש לך אתה להגיד?"

"אני לא שכבתי עם הבת של חדידו. רק הם עשו לה. ואַת יודעת למה? מפני שהיא עצמה רצתה ככה מהם. לא יכלה להתאפק, הקטנה. ומה אַת רוצה מהם?"

"מנוּולים!"

"אל תגידי עליהם מנוולים. אלה הם חברים שלי. אלה האנשים שלנו."

"מנוולים!!"

"שתקי, אישה! את לא יודעת על מה אַת מדברת. מאיפה את חושבת בא הכוח שלי? והכסף שלנו? והבית? ומדוע אני הולך לנַצח בבחירות למחצבה? למה אַת מעמידה פנים כאילו כל העבודה שאנחנו עושים בשביל החיים הטובים שלך מביאה בך דחייה? מה אַת מתגאה עלינו? חושבת לך שאם אבא שלך היה מורה ואַת עוד הספקת ללמוד אצלו שם כמה שנים לפני החתונה, כבר אַת יותר משׂכּילה מאיתנו ומוּתר לך לעקם את האף עלינו? חושבת כי אתן שיצא לי שֵם בכפר שהאישה שלי מרימה עליי את הראש?"

"מה זה קשור לבת של חדידוֹ?"

"קשור. קשור מאוד. את לא מבינה לבד?"

"אתם חזירים."

"שלא תגידי כך! מפנֵי – "

"בבקשה, אתה יכול לעשות לי כל מה שאתה רוצה. חכם שכמוך!"

"אישה, אַל תעליבי אותי. אני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה מהפה שלך מפני שלא אוּכל לשכוח אותם אחר-כך, ויהיה רע."

"גם ככה לא טוב כל-כך. אתה צדיק גדול עם הבת של חדידו. ומה יש לך כבר נגד אבא שלי, עליו השלום. יותר טוב שהיית מנסה קצת שתהיה גם לך השׂכּלה ותדע לקרוא טוב יותר את העיתון במקום לבלות את הערבים שלך אצל אבּוּ-סנין."

"כן? אני מצפצף על ההשׂכּלה שלך, ואני מצפצף על העיתונים שלך ועל הלימודים למבוגרים שהם נותנים כאן, רק מצטער שלקחתי אותך לאישה ולא שמתי לב שיש לך זבובים בראש מן הספרים שהיית קוראה אצל אבא שלך ומקללת בהם את כל העולם."

"פעם דיברת אחרת."

"פעם אַת היית אחרת, וכשהייתי בא על-ידך לא היית מעֵזה לעשות לי חקירות כאלה."

"זה מגיע לך, ניסים. ואתה כמו רוצח בשבילי, אפילו שאינך מעֵז להרים עליי יד ולהכות – "

"מה עשיתי לך?"

"הרסת את החיים שלי."

"ומי ביקש לבוא אליי? ומי היה מלטף אותי במתיקות ההיא? אני הכרחתי אותך?"

"אני לא יודעת."

"היה לך טוב מאוד אצלי. לעזוב את הבטלן שלך ולהרגיש משהו טוב אצלך."

"אַל תדבר כך!"

"אַל תעמידי פנים! אַת יודעת היטב בשביל מה היית משפשפת אותי."

"שתוֹק!"

"לא אשתוֹק. למענך עזבתי את האישה שלי. זו אַת שמשכת אותי בכל הדברים הטובים שלך. הייתי טיפש שהתפתיתי אחרייך כדי לתת לָך חיים טובים ולעשות אותך מלכה אצלי, ועוד להרשות לך להגיד עליי דברים כאלה בפניי שלא היה אדם שאמר אותם ויצא חי."

"אתה יכול להרוג אותי."

"תודה."

"אוֹ – "

"?"

"אוֹ – "

"זה כל מה שיש לך להגיד?"

"עזוֹב אותי, ניסים."

"אַל תגידי כך."

"אני לא יכולה."

"תמיד אַת אומרת כך. מה לך, אישה? את לא צריכה לנצל את הסבלנות שלי ואת האהבה שיש לי אלייך בשביל לעשות כך."

"ניסים, תאמין לי."

"מה אאמין לך? מה המחשבות שיש לך בראש. מטורפת שכמוך!"

"אַל תדבר כך!"

"מה לא אדבר? ומה היו הדיבורים האלה על הבת של חדידוֹ? מה הזכות שלך לדבר כך?"

"מה זאת אומרת זכות שלי? מה אתה רוצה להגיד?"

"אַת יודעת היטב מה אני מתכוון."

"אני לא רוצה לשמוע."

"את לא רוצה לשמוע? ובכן, אני אגיד לך. אסַפּר לך הכול על הבת של חדידוֹ כדי שאַת תביני מה גרמת, מטורפת שכמוך, אחרי כל ההתנהגויות שלך והמחלות והרופאים שהייתי הולכת אליהם, אני לא יודע כמה פעמים ובשביל מה, רק יודע שהיו ממציאים לך תמיד תירוצים עד שהחיים שלנו נהפכו לגיהינום. ואז פגשתי את הבת של חדידו וסידרתי שהוא יעבוד במחצבה ועוד הזמנתי אותו לשתות על חשבוני לעיתים קרובות. בזמן ההוא גירשו אותה מבית-הספר, מפני שהיתה מבוגרת מדיי ונִשארה כיתה פעם אחר פעם. הייתי רואה אותה בערב כשאני בא למסור לו הוראות בשביל העבודה במפעל. היתה מסתובבת בבית בחלוק הקרוע שלה וברגליים יחפות, וחדידו ואני יושבים ליד השולחן ושותים מן העראק שאני הבאתי, והיא באה אלינו ומביאה מן החמוצים וזיתים ופיסטוקים. כשהיתה עוברת על-ידי הייתי עוצר אותה ושׂם את היד שלי על האחוריים הקטנים שלה ומחבק אותה ומושך אליי ואומר לחדידו: 'יא, איך שהבת שלך גדלה ונהיתה חכמה גדולה!' – והוא כבר היה שתוי מעט מן הישיבה שלנו בערב ולא חשד בכלום. רק היא היתה מרגישה את הנגיעוֹת שלי אצלה וכבר התפוח שלה היה בשל וחם כאש בשבילי, אלא שאיש לא נגע בה עדיין ולא הרגישה את הרעד הבא מקצות האצבעות ועובר עד לקצות האצבעות ומנפח את הגוף כולו שיתלהב. כל הדברים האלה לא ידעה לפני שאני לימדתי לה את הדגדוג המתוק של הבשר. בתחילה היתה צוחקת ומלאת גאווה מן המחמאות שאני נותן לה באוזני אבא שלה. אבל לאט-לאט התחילו הרגליים שלה להבין מה שהידיים שלי מתכוונות בחיבוקים שלהן, והיא באה ונהנתה מן העמידה הזאת על-ידִי בשעה שאני יושב ושותה, ולבסוף הרגשתי שהיא נפתחת ועושה כל מה שאני רומז לה בזווית-העין. גם התחילה עושה הכנות במלבושים שלה ומנקה את כפות-רגליה וצובעת את ציפורני הידיים כדי שאני אקח אותן אצלי ואביט בהן. אלא שאף פעם לא היתה לובשת את הדברים העליונים שלה, מפני שאַת יודעת איך זה הולך אצלה, אותה הטריוּת שלה והרעננוּת בכל האברים האלה שהיא שומרת עליה. ועוד היתה מתכופפת כלפיי כדי להגיש לי את הכיבוד, כי הרגישה את ההשפעה שיש לה, והתחיל להתעורר בה הדם של אימא שלה. לפעמים היתה עומדת על-ידִי ואבא שלה יושב מולנו ושותה והיד שלי מחזיקה אצלה מאחור ואני מגיע בה רחוק, רחוק. והוא אינו חושד מאומה, ואילו היא, הקטנה הזאת, נוהמת כולה בתוכה ואינה מראה ברמז כלפי חוץ. וכבר היתה בינינו הבנה מלאה, וכשהיא מופיעה בחדר אני רואה בחלומות שלי את הגוף הצעיר שלה שדומה למישהי אחרת שהיתה עוברת פעם לידי ושולחת בי את העיניים היפות ביותר בעולם ומחכה שאני אחבּב אותה בתוכי. אַת בוכה, טוב שאַת בוכה. לא. אני לא מרוב אושר הלכתי לשכב עם הקטנה של חדידו ולפחֵד שאנשים יגידו אחר-כך שחייה המקולקלים הם על אחריותי. אני רק עשיתי ממנה את החלומות שלי, ואחרי שיכולתי לשים הרבה כסף על השולחן חשבתי שאוכל לשלם לעצמי על הכאבים. אַת בוכה, ציפורה? אולי עכשיו יתרכך הלב המטורף שלך מכֵּיוון שתשמעי את הסיפורים על החיים שלנו. אחרי שהיא היתה בשלה כולה התחלתי לקחת אותה לפנות-ערב לעיר כדי לרשום אותה לבית-ספר לפקידות שיהיה לה מקצוע בחיים. וחדידו הולך איתנו ומודה לי כל הזמן במילים המשונות שלו. ואחר-כך עשיתי אותו שומר במחצבה. וכבר לא היה יכול לבוא לפנות-ערב לעיר. והייתי בא איתה לבד. ומשאיר אותה לחכות לי בבית-הקפה של אַבּו-סנין, מפני שלא רציתי שיֵצא לי שם שאני לבד הדלקתי אותה. וכך היו יושבים עימה כל החברים ומתקרבים אליה. והיא קיבלה חוצפה, הקטנה, והיתה מדברת אליהם בשפתם ומושכת את החצאיוֹת שלה למעלה עד שהיו העיניים שלהם מתעלפות. ואחרי שהתבשלה זמן מספיק, ויצא לה השם לפי מה שהיא מתכוונת אליו, והתחילה להתרגל לאכול ולשתות מהם, החלטתי שזה כבר הזמן שלי לקחת אותה בלי סכנה. והיא כל החודשים האלה עוד לא הבינה מה נעשָה שם. מה אַת בוכה שוב, ציפורה? הגורל שלך היה הרבה יותר טוב. ואַת רוצה לדעת את האמת? נכון מה שסיפרתי לך בהתחלה שכל החברים התעסקו איתה. אבל אני הייתי זה שלקח אותה ראשון בידיים שלו. תפסיקי לשרוט אותי, ציפורה, לפני שאני שובר את הידיים שלך. מה אַת יודעת על החלומות שלי? מזמן חדלת להבין. אַת היית כבר נשואה פעם כאשר באת אליי, ואת האישה הראשונה שלי כבר שכחתי מרוב הטמטום שלה ומפני שלא הבנתי עדיין מה דורשת ממני הגאווה שלי. אבל לבת של חדידו אני סללתי את הדרך, עד שהחזירה לי בכל הלב שלה, ומאותו רגע לא יכולתי עוד לעצור בה לא בשבילי ולא בשביל החברים שהיו יושבים אצל אבו-סנין. כי השתחרר בה כל הרעל של אימא שלה שעזבה את חדידו והלכה לעבוד ליד הנמל. והיא לא יכלה לעצור יותר את התבערה שלה והיתה צריכה לכבות אותה כל פעם. ואיך היא היתה מכבה אותנו – "

"שקרן!"

"!"

"שקרן!!"

"אַת לא בוכה יותר, ציפורה. אבל זה הכול אני עשיתי מאהבה."

"?"

"הכול עשיתי מפני שחשבתי עלייך. אַל תקללי אותי מפני שאני לא יכול לסבול עוד קללות. עכשיו אַת רואה לאן הלך כל הכבוד והאהבה שלנו?"

"?"

"למה אַת לא מדברת? אני מוכן לשכוח הכול. רק שתחזרי להיות טובה. מה אַת מחביאה ממני? עוד לא נשברו לגמרי החיים שלנו. רק תשובי להיות אישה שלי מרצון, ואני אשב כל הימים בבית ואביט ואדבר אלייך."

"..."

"את לא עונה לי. למה אַת התקררת אליי אחרי כל האהבה שעשית לי ושברחת בשבילי מבעלך הראשון וגרמת כאב-לב לאביך ולכל המשפחה שלך וכעסו עלייך ולא שמעת בקולם?"

"אני לא יודעת, אני לא ידעתי אז מה שאני עושה."

"מה? כבר ניסים לוי לא טוב בשבילך עכשיו?"

"לא, לא, אני לא יודעת שום דבר. אַל תשאל אותי."

"אני מוכרח לדעת, כי הדבר כבר מכרסם בכל האברים שלי. מה גרם לך שתפסיקי לחַבּב אותי אחרי כל המתנות שהבאתי לך והפינוקים שסובבתי אותך בהם? לא הספיק לך הכוח של ניסים לוי בשביל לגרש את כל המחשבות שהיו לך בראש מן הבית של אבא שלך ומן הלימודים שמשה דויד עוד למד אצלו שלוש שנים והיה עושה עצמו אינטליגנט גדול עליי? הא? תגידי? כבר התביישת בי מפני הדיבורים על המשפחה שלי ועל המקצוע של אבא שלי? והתחרטת על שהלכת אחריי והתחלת לעשות את עצמך נסיכה בתוך הכפר שלנו וחושבת שלא מגיע לך כי אחד פרימיטיבי כמוני יהיה הבעל שלך?"

"ניסים, אַל תדבר כך. אתה יודע שרק מתוך הרצון שלי הלכתי אחריך."

"אַת לא אומרת הכול."

"די, עזוֹב אותי. אין לי מה להגיד יותר. אני רוצה לישון. כבר אנחנו מדברים כמעט כל הלילה. לא, לא, אני לא רוצה..."

"..."

"אני לא משקרת אותך."

"..."

"אני לא יכולה, ניסים..."

"כבר אני מתבייש בכל הכפר מכך שאני מתחשב בך. שש שנים שלא נולד אצלנו ילד, אַת שומעת? שש שנים, מכל מה שנהיינו מוֹדרנים."

"..."

"אַל תילחמי איתי מפני שיהיה רע. ולא איכפת לי אם ילכו לעזאזל כל הרופאים והתחבולות שלך וכל הפטפוטים שאני לא יודע מאיפה למדת אותם."

"ל... לא..."

"תפסיקי להחזיק אותי לפני שיהיה רע."

"..."

"תפסיקי. לא, לא, החזיקי אותי. כך. כך, תהיי טובה."

"אני מפחדת. אַל תיקח את הידיים שלי. אתה – אתה... ניסים, אני מוכרחה להגיד לך. ניסים, למה אתה לא שומע. לא. לא. אַל תלך ממני. זאת לא אני."

"ציפורה..."

"..."

"אַל תבכי. הרי כך היו החיים הנפלאים שלנו. אני מבטיח. הרי רציתי... עכשיו טוב לך. אַת יודעת שטוב לך, אַל תבכי."

"ניסים..."

"כך אני חולם עלייך, ציפורה – שאַת רכה כולך."

"ניסים..."

"אני אהיה טוב אלייך. תִראי, אנחנו לא גמרנו עוד מכל הטוב שעתיד לבוא. אבל רק שלא תבכי."

למחרת נִשארה ציפורה שוכבת במיטתה, חולה וגופה רועד. ניסים שכר שתי עוזרות לטפל בבית ובאורחים ואסר לבקר אצלה. היה נכנס כל פעם על בהונות רגליו ומחייך אליה באהבה. קונה מתנות ומפנק אותה. רץ לרופאים, ובערב בא וכורע ליד מיטתה ואומר:

"ציפורה, תסלחי לי. ציפורה, תסלחי לי."

ולא שמע תשובה לכל הפצרותיו. אבל חדל לבוא אצל אבו-סנין והשאיר את הבת של חדידו לחבריו. והכול אמרו: "מה קרה לך, ניסים? כבר אתה נהיית איש ציבורי והתרחקת מאצלנו?"

וניסים שתק.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בני ציפר [עורך "תרבות וספרות" שיודע היטב על איזה צד של החמאה מרוחה הפרוסה של הספרות העברית החשובה]: "אני זוכר בצלילות את חברו של יהושע, הסופר יהושע קנז, אומר לי כשיצא אחד מספריו של עמוס עוז: "מארבעתנו (הוא התכוון לעמוס עוז, א.ב. יהושע, ישעיהו קורן והוא עצמו) בולי הוא היחיד שיודע באמת לבנות רומן. יש לו נשימה ארוכה לעומתנו, שמסוגלים לכתוב סיפורים קצרים ולתפור אותם אחר כך לרומן." ["הארץ", 14.6.22].

אהוד: לפני כ-60 שנה, ב-1963, כאשר הופיע ב"הספריה לעם" של "עם עובד" הרומן הראשון שלי "המחצבה" וזכה להצלחה גדולה ולתפוצה רחבה – איש מהסופרים החשובים האלה לא רק שטרם ידע לבנות רומן אלא גם טרם כתב רומן, אלא שהדעה הכללית – שאני סופר שאין לִמְנות אותו ברשימת הסופרים העבריים בני-דורו (אולי מתוך קינאה בהצלחתו של הרומן הראשון שלי, שלא הושפע משום "פרה קדושה" שהניקה בשפע רב את הפרוזה העברית הצעירה באותה תקופה – קפקא, עגנון או פוקנר – רומן נטורליסטי קריא שנכתב בעברית לא ספרותית ואשר התקבלותו לא היתה תלויה בקורצווייל, שקד או מירון) – דעה כללית זו השפיעה כנראה גם על ידידי יהושע קנז, שהיה צעיר ממני בשנה, אף כי בשעתו התרשם מאוד כאשר כתבתי בירושלים, והתקבל לפרסום ב"עם עובד" – ספרי "המחצבה", ורצה כנראה להראות שגם הוא יכול – ובאותה שנה ישב וכתב בירושלים את הרומן הראשון שלו "אחרי החגים" (לימים גם כן ב"הספריה לעם", "עם עובד", 1964), וזאת כאשר היה סטודנט שגר אצל חברינו המשותפים אביבה ועוזי שטרן – רומן מצויין, שפרקיו הראשונים מבוססים על סיפורים שפירסם ב"קשת", ב"הארץ" וב"משא" – על רקע המושבה, רומן שהופיע בדיוק שנה אחרי "המחצבה", אך למרבה הצער לימים קנז התנכר לו, לספרו הראשון.

* "[מסכת] פסחים קי"ג, ב' – שלושה הקדוש ברוך הוא שונאם... וזקן מנאף. – אנא שוב יום אחד לפני מיתתך ותפסיק לפרסם תוכן גס ולא ראוי."

מצטער על ההערה זה מחביבות ודאגה.

משה בר כוכבא

אהוד: זה כנראה שם בדוי. האלוף משה בר כוכבא בריל כבר שנים אינו בחיים – ואילו המייל נשלח אליי מנמען של המכתב העיתי ששמו משה ברוש, אבל איני יודע עליו דבר מלבד שמו וכתובת המייל שלו. ואני עונה לו:

אהוד: אני מעביר את דבריך גם לידידי הזקן המנאף פוצ'ו, כנראה הוא ואני נירש גיהינום כי לדבריך – הקב"ה שונאנו. אבל לפחות, בזיקנתנו המופלגת, לא יהיה לנו קר שם.

ופוצ'ו כותב לי: "מילא מנאף, אבל מי זקן מי?"

* אהוד היקר, חברתנו זיוה שמיר היא כלת פרס ביאליק לשנת 2022, ולדעת קוראי חב"ע ולדעת קוראי מחקריה המושקעים, החושפים ידע חובק עולם – בוודאי שהפרס הזה הגיע לה מכבר. רציתי לשבח אותה על ניתוח השיר "זה יעבור" של אלתרמן, אבל הידיעה המשמחת מגמדת כל מה שרציתי לומר. אנחנו מוקירים ומעריכים מאוד את זיוה שמיר, ומאחלים סיבות רבות לרוות נחת  מפרי מקלדתה.

באשר לראיון שלך עם א"ב יהושע, אציין שקשה לי לקבל את הטענה של בולי כי יש בנו משהו שמעורר שיגעון אצל הגויים עד כדי רצון להשמיד אותנו. האשם בשנאה הזאת הוא המונותיאיזם שקבע שיש רק אלוהים אחד, ורק אמת אמונית אחת. מאחר שגם הנצרות וגם האיסלאם החליטו שרק האלוהים שלהם, ורק לאמת שלהם יש זכות קיום, הם ירשו את הזוועה שכתובה בספר דברים, שדורשת השמדה של מאמיני דת אחרת ("לא תחיה כל נשמה!"). ולא תטעה אותנו העובדה שהיטלר וסטלין היו אתיאיסטים – הם יצרו סמי-דתות, שבהן יש רק אל אחד (היטלר, סטלין), יש רק אמת אחת (נאציזם, מרקסיזם-לניניזם), ועיני המשטר בולשות את מעשיהם ומחשבותיהם של "המאמינים". בדיוק כמו בדתות המונותיאיסטיות. על כך כתבתי בנספח לספרי "אילו האמנתי שיש אלוהים".

אני חושב שהציונות לא ויתרה מעולם על הפן המשיחי, גם לא הציונים הסוציאליסטים, ואוגנדה היתה תופעה חולפת. אורי הייטנר צודק שהעברת מינוי השופטים לידי הממשלה, כפי שהליכוד מציע – משמעו סוף שלטון החוק.

"פינת הנכד" היא פינה יפיפייה, אשמח להמשיך להשתתף בה.

שלך,

משה גרנות

* אהוד היקר, "פינת הנכד" מס' 1 – יופי של גיליון. ניתן לומר שאגודת "סומליו"ן" קמה לתחייה. התאמנו את עצמנו לזמנים החדשים, והעיתון מופיע בזכותך באופן דיגיטלי. זה חשוב מאוד בתקופה בה אין כבר עיתוני ילדים כפי שהיו בעבר. וזה עיתון ללא פרסומות...

 תודה לכל החברים שהזדרזו להיענות ושלחו יצירות. בתקווה להמשך פורה, שיצטרפו עוד ועוד יוצרים ויוצרות ל"פינת הנכד" מס' 2!

בברכה חמה,

עדינה בר-אל

אהוד: אני מחכה לעוד שירים וסיפורים לילדים לגיליון "פינת הנכד" מס' 2! – ובבקשה לשלוח אותם רק בקובצי וורד עברי, רצוי מנוקדים, בעיקר השירים, ואם יש איורים, לשלוח אותם כל אחד בקובץ נפרד.

* שימו לב: ה"בון טון" וה"פוליטיקלי קורקט" בקרב חוגים "אינטלקטואליים" מסויימים, במיוחד בעיר תל אביב, חוגים הנותנים את הטון באמנות, בתקשורת ואפילו בספרות ובשירה, הוא – מי שאינו מצדיק את הרצחנות הערבית-הפלסטינית – הוא פאשיסט! הוא תומך כיבוש ואפרטהייד!

טוב. לפחות יש לנו את צה"ל, המשטרה וזרועות הביטחון. אחרת היו שוחטים את כולנו.

* מה קרה לחוק המטומטם של החזרת בקבוקי הפלסטיק הגדולים למרכולים? האם יש נתונים סטאטיסטיים להיענות הציבור – או שהיא כנראה אפסית? היש סיכוי שיחזירו אי פעם את כלובי האיסוף חינם למדרכות, או שתימשך השערורייה בכך שהציבור ממשיך לזרוק את כל בקבוקי הפלסטיק, קטנים כגדולים – לאשפה הכללית!!!

* אהוד: איזה דור אני בארץ? אם לקבורה, סב-סבי שלמה ראב שנולד בהונגריה קבור בהר הזיתים בירושלים. אבי-סבי אליעזר ראב שנולד בהונגריה קבור בהר הזיתים בירושלים. סבי יהודה ראב בן עזר שנולד בהונגריה קבור בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה, ואבי בנימין שנולד בפתח-תקווה קבור אף הוא בבית הקברות סגולה בפתח תקווה. כלומר, לקבורה אני דור חמישי.

אבל אם ללידה, אני רק דור שני בארץ, אחרי אבי בנימין.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2297 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליון מס' 1, סיון תשפ"א, יוני 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2296 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל