הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

 

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1758

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בסיון תשפ"ב. 23.6.2022.

עם הצרופה: איליה בר-זאב וא"ב יהושע בתמונה משנות ה-60 של המאה הקודמת, בטרם מלחמת "ששת הימים", בחטיבה הירושלמית במילואים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: איש-קרחת. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: כשפחה חרופה. על "זֶמר שלוש התשובות" מאת נתן אלתרמן. // איליה בר-זאב: "מסע אל תום האלף" – לזיכרו של אברהם ב. יהושע. // אהוד בן עזר: "נגד ההזנייה באוניברסיטאות". מתוך היומן – בעקבות הכנס באונ' ת"א "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. // אורי הייטנר: צרור הערות 22.6.22. // מנחם רהט: 67 שנים חלפו – ולא למדו דבר. //  אילן בושם: 11 שירים ל"חדשות בן עזר", מאי 2022. // הדסה  מור: משה גרנות – על מה צחק סיסקו? // רוֹן גֵּרָא: בְּבֵית הַבְּלִיעָה. // דוד מלמד: "הטיסה מג'נבה נמשכה 10 שעות" (טיסת הבכורה והקמת "אל על" בספטמבר 1948). // רוֹן גֵּרָא: זְאֵב עֲרָבָה. // תגובת פרופ' אהוד (אודי) מנור בנושא אלטלנה, ומכתבו של נעמן כהן. // שיעורים בתודעה יהודית מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה גרנות: מוניקה – או הקושאן על הים התיכון. // ממקורות הש"י.

 


 

 

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

 

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

 

שער שלישי: שירים לילדים

 

איש-קרחת

 

יְלָדִים שִׁמְעוּ הַקְשִׁיבוּ

מַעֲשֶׂה נוֹרָא קָרָה

בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אִישׁ קֵרֵחַ

הִזְדַּקְּרָה לָהּ שְׂעָרָה

 

וְצָמְחָה לָהּ מַעְלָה-מַעְלָה

כְּמוֹ אַנְטֶנָה אַדִּירָה

עוֹד מְעַט אֶל הַיָּרֵחַ

תַּעֲלֶה הִיא בִּסְעָרָה

 

הַקֵּרֵחַ שָׁם לְמַטָּה

אִישׁ-צִמּוּק בְּנַדְנֵדָה

הַשְּׂעָרָה – כַּדּוּר-פּוֹרֵח,

מִתְנַפֵּחַ – אֲגָדָה!

 

אִישׁ-קָרַחַת – בַּשָּׁמַיִם

טָס מֻחְזָק בִּשְׂעָרָה

וְצוֹעֵק, מֵנִיף יָדַיִם:

"אֲנִי רוֹצֶה בַּחֲזָרָה –

 

לַמִּטָּה שֶׁלִּי, לָנוּחַ

בְּלִי שֵׂעָר וּסְעָרָה!

מָה אֲנִי, בַּלּוֹן נָפוּחַ?

דַּי נִמְאַס, נִמְאַס נוֹרָא –

 

עֲדִיפָה לִי הַקָּרַחַת

וּמִטָּה חַמָּה-חַמָּה

וְאֶשְׁכַּב לִי בָּה בְּנַחַת

שָׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה!"

 

טָס וְטָס בָּרוּחַ, טְרָאחח!!! –

(סוֹף חֲלוֹם – הֵן יְקִיצָה הוּא)

מִשָּׁמַיִם אִישׁ צָנַח –

בַּמִּטָּה עַצְמוֹ מָצָא הוּא!

 

חִישׁ לִטֵּף אֶת הַקָּרַחַת

חֲלָקָה כְּמוֹ בֵּיצָה

 

וְרָקַד, אָחוּז קַדַּחַת –

"עַל מַצָּע אֲנִי נִמְצָא!

 

מְתוּקָה לִי הַקָּרַחַת

לֹא אַחְלֹם עוֹד עַל שֵׂעָר

בְּלִי בְּלוֹרִית אֶחְיֶה בְּנַחַת

אֲנִי יָפֶה – מִכָּל הַשְּׁאָר!"

 

דצמבר 1976

 

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

כשפחה חרופה

על "זֶמר שלוש התשובות" מאת נתן אלתרמן

 

כמו השיר "ניגון עתיק" גם "זֶמר שלוש התשובות" הוא שיר הרחוק ת"ק פרסה מאקלים הדעות  השיוויוני השורר בימינו. השיר שלפנינו אינו דוגל בשיוויון בין המינים, ויש שיראו בו שיר "שוביניסטי", המציב את האישה בשפל המדרגה.

השיר נכתב בשנת 1969, הלא היא שנת חייו האחרונה של אלתרמן, בעת ההכנות למופע המוזיקלי "צץ וצצה". זהו דואט בין אישה שמתאבקת בעפר רגליו של אהובהּ, חסר הרחמים. בחיר-לִבָּהּ, שאינו שומר לה אמונים, מזהיר אותה שלוש פעמים שהחיים במחיצתו לא יהיו קלים או מזהירים, והיא משיבה לו שלוש פעמים שהיא מוכנה להתנסות בכל קושי ובלבד "שֶׁאֵדַע כִּי תַּחְזֹר." הכניעוּת והצייתנוּת של האישה, לנוכח התנאים הבלתי-אפשריים שמציב לה הגבר המודה באי-נאמנותו, מקוממות אדם בן ימינו: הייתכן שאישה תהיה מוכנה לעשות כל דבר למען הגבר שהיא אוהבת, גם כשהוא מאיים עליה שהוא עלול לבגוד בה ולהשפילהּ עד עפר?

יחסים לא שיוויוניים כאלה בין המינים, המתוארים בשיר שלפנינו, אינם משמשים בהכרח בָּבוּאה לחיים החוץ-ספרותיים של אלתרמן ושל בני-דורו (במיוחד אמורים הדברים ביונתן רטוש, שספר איגרותיו מכיל כינויים משפילים, כגון "שכובתי", שלא נכתבו לאהובתו בהומור או בבדיחות הדעת, כי אם במלוא הכוונה והרצינות).

יש ביחסים כאלה ובתיאורם הספרותי לא מעט מרוח התקופה של תחילת המאה העשרים, שהעלתה על נס את הפרימיטיביזם ואת האָטָביזם הקמאי. בחיבורו של פרידריך ניטשה כה אמר זרתוסתרא  (1883-1885) כלול המשפט השערורייתי "בלכתך אל האישה, קח אתך את השוֹט", ובספרו של אוטו ויינינגר  מין ואופי (1903), שהשפיע על החיים האינטלקטואלים באירופה של ראשית המאה העשרים, מחולקות הנשים לשתי קטגוריות בלבד: הקדושה והקדֵשה. ואגב, ביצירות אלתרמן המחַלקות את המינים בחלוקה בינארית, ובהן גם המין הנשי נחלק בחלוקה בינארית, הוענק לא אחת השם "מרים" לגיבורה הנשית, שהיא, בעת ובעונה אחת, גם מרים הגלילית וגם מרים המגדלית – גם הקדושה וגם הקדֵשה.

 

המציאוּת הביוגרפית, החוץ-ספרותית, כלל לא הצדיקה לכאורה תיאורו של יחס "שוביניסטי" כמו זה הבא לידי ביטוי בשיריהם של משוררי המודרנה התל-אביבית. נתן אלתרמן היה בנהּ של רופאת שניים, אחיה של מחנכת וסופרת, בעלה של שחקנית תיאטרון, אהובהּ של ציירת נודעת ואביה של שחקנית, משוררת ופזמונאית. כל הנשים שבחייו היו נשות קריירה, שכּלל לא התבטלו בפני הגברים שסבבו אותן. כמו אלתרמן, גם יונתן רטוש גדל בבית שיוויוני, שבּוֹ לא נודע הבדל מהותי בין אישה לגבר: אִמו ניהלה ביחד עם אביו את הסמינר לגננוֹת שבבעלותם, פירסמה יצירות מקור ותרגום במוספי הספרות, ולא נרתעה ממאבקים פוליטיים שבהם יצאה נגד עורכיה ופטרוניה, מאבקים שהיו באותם ימים נחלתם הבלעדית של גברים; אחותו מירי הלפרין-דור היתה המשוררת המודרניסטית הראשונה מאסכולת שלונסקי, ואלמלא מתה בדמי ימיה במהלך לידה קשה שהסתבכה, היה בכוחה לכבוש מקום מרכזי ונכבד בתולדות השירה הארץ-ישראלית והישראלית. אישיותם של שני המשוררים הללו עוּצבה, אם כן, על רקע המציאוּת המודרנית, שבּהּ האישה יכולה להיות אסרטיבית, "קרייריסטית" ובעלת כשרון יצירה.

לעומת זאת, ב"זֶמר שלוש התשובות" לפנינו כאמור אישה המוכנה לעשות הכול למען הגבר של חייה, להיות עפר תחת כפות רגליו, גם כשהוא מתעלל בה נפשית ומאיים עליה שהוא עלול לבגוד בה ולהשליכה לרחוב ככלי אין חפץ בו:

 

הוּא אָמַר: "אִם תֵּלְכִי אַחֲרַי  

לֹא קְטִיפָה תִּלְבְּשִׁי וְלֹא מֶשִׁי

יִהְיֶה מַר עַד בְּלִי כֹּחַ אוּלַי"  

אָז אָמְרָה הִיא: "לְאַט, כֹּחַ יֵשׁ לִי.

 

אִם צָרִיךְ אֶתְהַלֵּךְ בִּסְחָבוֹת

כְּלוֹבֶשֶׁת קְטִיפָה מַבְרִיקָה

אִם צָרִיךְ אֲקַרְצֵף רְצָפוֹת

וְאֶהְיֶה בְּעֵינַי כְּמַלְכָּה.

 

כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל

אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ       

יִהְיֶה טוֹב, אֲהוּבִי, יִהְיֶה קַל

לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ."

 

אָז אָמַר: "מַה יִּהְיֶה אִם אֶבְגֹּד

וְאוֹתָךְ אֶעֱזֹב מְיֻתֶּרֶת

בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים לְחַכּוֹת

עַד שׁוּבִי מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת?"

 

"אִם צָרִיךְ לְחַכּוֹת אֲחַכֶּה,"

כָּךְ אָמְרָה וּפָנֶיהָ בָּאוֹר.

"אִם צָרִיךְ לֹא לִבְכּוֹת לֹא אֶבְכֶּה.

הָעִקָּר שֶׁאֵדַע כִּי תַּחְזֹר.

 

כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל

אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ

יִּהְיֶה טוֹב אֲהוּבִי יִּהְיֶה קַל

לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ."

 

אָז אָמַר: "מַה יִּהְיֶה אִם אַגִּיד

כִּי עָלַיִךְ לָקוּם וְלָלֶכֶת

וְלִשְׁכֹּחַ אוֹתִי וְשֵׁנִית

לֹא לָשׁוּב כִּי לָרְחוֹב אַתְּ מֻשְׁלֶכֶת?"

 

הִיא רַק רֶגַע שָׁתְקָה וַתְּחַיֵּךְ

אָז דִּבְּרָה וּפָנֶיהָ כַּכְּפוֹר

"אִם תֹּאמַר לִי לָלֶכֶת, אֵלֵךְ,

אִם תֹּאמַר לֹא לַחְזֹר, לֹא אֶחְזֹר.

 

אַךְ דָּבָר רַק אֶחָד אַל תִּשְׁאַל

אַל תֹּאמַר לִי אוֹתְךָ לִשְׁכֹּחַ

כִּי אֶת זֹאת אֲהוּבִי לֹא אוּכַל

בִּשְׁבִיל זֶה לֹא יִהְיֶה לִי כֹּחַ."

 

אל מול גלריית הנשים המרשימה שהקיפה את אלתרמן בחייו החוץ-ספרותיים (לרבות שחקניות נערצות כמו חנה רובינא, תלמידתו של אביו בסמינר שהקים יצחק הלפרין בוורשה), יש מקום לתהות על יחסו ה"שוֹביניסטי" כלפי האישה, שעלול להיתקל בימינו-אנו באיבה שמתוך אי-הבנה. לא קל היום, ממרחק הזמן והשתנוּת הנורמות, להתחקות אחר המניעים להשקפתם האנטי-שיוויונית של משוררי המודרנה, השקפה המורידה לא אחת את האישה לדרגת אדמה נכבשת ורמוסה ואת הגבר היא מעלה למדרגת אֵל כל-יכול.

יחסו של אלתרמן אל האישה, כמו יחסם של אלכסנדר פן ושל יונתן רטוש אל האישה, מתגלה כיחס כמו-קמאי, המעורב בסקרנות אינטלקטואלית של בן המאה העשרים, המכּיר היטב את תוצאות תצפיותיהם של דרווין, פרויד, יוּנג ופרייזר. ייתכן שהשקפתם של הסופרים המודרניסטיים הללו הושפעה גם מהִלכי הרוחות האנטי-קומוניסטיים, שהחזירו בשנים שבין מלחמות העולם את הסיסמה השמרנית KKK =Kinder, Küche, Kirche  (קרי, ילדים, מטבח, כנסייה). הוגיהָ של סיסמה זו גרסו שעל האישה לחזור לתפקידיה "הטבעיים" ו"המתבקשים מאליהם", שהם הטיפול בילדים, ההתעסקות במטבח והעיסוקים הקשורים בכנסייה; ובמילים אחרות: עליה לשרת את בעלה, את ילדיה ואת הקהילה.

הִלכי רוח כאלה חדרו אל השירה הצרפתית המודרנית, וממנה גם אל המודרניזם העברי. אלתרמן היה מבכר אולי לשכוח, עם השתנוּת הנורמות הסוציו-פוליטיות בארץ ובעולם, כי באחד משיריו המוקדמים, קרא אל הציבור ואל האישה בפָּתוס כֵּן ונרגש, באָמרו: "אַתֶּם אוֹמְרִים... סִדְרֵי עִתִּים חֻלָּפוּ, / הָאִשָּׁה תָּגִיחַ מִנִּי סְגוֹר, / גַּם לְמַעֲנָהּ דַּרְכֵי תֵּבֵל הֻתָווּ, / גַּם עָלֶיהָ תְּפֹשׂ בִּמְשׁוֹטֵי הַדּוֹר.// כַּעֲדַת אֶפְרוֹחַ מְבֹעֶתֶת עַיִט, / הֲגִיגַי סָמְרוּ, יִקְרָאוּ נוֹאָשִׁים: / אִמָּא! אַל תִּטֹשִׁי אֶת מִקְדַּשׁ הַבַּיִת, / אַל תִּשְׂאִי נְאוּם בַּאֲסֵפַת נָשִׁים..."

אך גם בבשלותה, אין יצירת אלתרמן מתארת יחסים שיוויוניים בין המינים: לעִתים מתוארת בה אשת שררה רמה ונישאה, שהגבר עפר תחת כפות רגליה ("פגישה לאין קץ", למשל), ולעִתים – שפחה כנועה ונרצעת, שנאמנותה הנצחית לגבר אינה תלויה בתנאים חיצוניים  כלשהם (נעמי ב"פונדק הרוחות", למשל).

במקביל, העלה רטוש בקובץ שיריו שירי נערה (1975), בסגנון תמציתי ושלדי, את מאבקם של הגבר והאישה, כמאבק שבּוֹ בהתחלה ידהּ של האישה על התחתונה ("וְהוּא בַּעַל / וְהִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה"), ובסופו של דבר, ידה של האישה על העליונה ("וְהוּא כּוֹרֵעַ / וְהִיא אֱלִילָה").

אצל אלתרמן ורטוש כאחד – שעולמם השירי עוצב במקביל, וינק מאותם מקורות השראה שמהם ינקו גם משוררים ומסַפּרים אנגליים כדוגמת ויליאם בטלר ייטס וד"ה לורנס – הצטיירה מלחמת המינים כמאבק, שבּוֹ יש צד משפיל וצד מושפל, צד מכניע וכובש וצד כנוע ונכבש. הליבִּידו בשירים אלה נתפש אפוא כעילה למאבק נצחי, שגם המוות לא יוכל לו.

 

וחוזרת השאלה למקומה: מה טעם ראה אלתרמן, שלא היה שוביניסט והיה כאמור מוקף בנשים יצירתיות ועצמאיות, להציג בשיריו גיבורים בעלי עמדה שוביניסטית, הצורמת לאוזנו של הקורא המודרני?

כדי להבין זאת צריך להכיר את הצד האירופי בעולמו של אלתרמן הצעיר. בעלומיו תרגם אלתרמן שירים אחדים, צרפתיים בעיקר, ובין השאר שיר של המשורר הביניימי פרנסוא ויון שבו פונה המשורר לאהובתו "מרגו השמנה". במקביל תרגם אלתרמן במרוצת חייו עשרות בלדות אנגליות וסקוטיות (עורכו, מנחם דורמן, הוציאן בשנת 1972, שנתיים לאחר מות מתרגמן, בספר בלדות ישנות ושירי זמר).

שני השירים – "ניגון עתיק" ו"זֶמר שלוש התשובות" – הם בלדות, שכל אחת מהן מורכבת משלושה פרקים, כבבלדות האנגליות והסקוטיות שתרגם אלתרמן טִפּין-טִפִּין במהלך חייו.

בשיר "ניגון עתיק" לפנינו שלושה בתים שבהם מכריז הדובר על נכונותו לעשות הכול למען אהובתו – למלא את כל בקשותיה עד חצי המלכות. רק עם דבר אחד הוא מסרב להשלים – עם צל-צִלו של חשש שאולי תבגוד בו  יום אחד עם רֵעיו: "אַךְ אִם פַּעַם תִּהְיִי צוֹחֶקֶת  / בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,  / תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת / וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ"  (ואגב, אמירה דומה נאמרת – אמנם  בנימה  אחרת ובהקשר אחר – בשיר החמישי ב"שמחת עניים", "הזָר מקנא לחן רעייתו", בבית הפותח במילים: "וּבְלֶכְתֵּךְ אֶל מִשְׁכָּב בִּשְׁנַיִם / וּבִיצוּעַ זָרִים תְּשְׁעֲטִי"). 

נזכיר בהקשר זה כי השורש צח"ק בבניין פיעל משמש במקרא לציוּן יחסי מין, כגון בפסוק: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית  כ"ו, ח')  ברקע הדברים מהדהדים גם  סיפוריהם של שמעון ודלילה ושל המשורר הביניימי פרנסוא ויון ופילגשו מרגו השמנה, כפי שהראיתי בספרי על אלתרמן  עוד חוזר הניגון משנת 1986.

 ספר זה עומד לרשות הקורא ללא תשלום באתר האישי https://www.zivashamir.com/ בקטגוריה "ספרים להורדה".

גם בבלדה "זֶמר שלוש התשובות", הגבר מציג לפני אהובתו שלושה מצבים היפּוֹתטיים, האחד גרוע ומשפיל מקודמו,  שבהם תיאלץ אולי לעמוד בגלל התנהגותו הלא-צפויה. למשמע דבריו, האישה מודיעה לגבר שהיא תהא מוכנה לעמוד במסה, לסבול ולהתענות ככל שיידרש, ובלבד שתדע שהיא עושה זאת למענו ושהוא ישוב אליה. בבית הרביעי היא מודיעה לו שרק עם דבר אחד היא תסרב להסכים ולהסכין: עם מצב שבו הוא יבקשנה לשכוח אותו ולסלק את המחשבות אודותיו מלִבָּהּ. בדרישה כזאת – מודיעה האישה לאוהבה – היא לא תוכל לעמוד.

לשתי הבלדות יש אותו מבנה רטורי: יש בהן שלוש הצהרות של האדם המאוהב על  נכונותו לעשות הכול למען האהבה. רק על דבר אחד, שאותו הוא מפָרט בבית הרביעי,  אין האוהב מוכן לעבור בשתיקה. הבלדות האנגליות והצרפתיות שמהן הושפע אלתרמן מכילות סיפורים על אהבה רצופת קרבנות אישיים. כך, למשל, מסופר בבלדה שתרגם אלתרמן ("כפפה של זהב", בלדות ישנות ושירי זֶמר, עמ' 110-112)  על עלמה ממעמד האצולה שעמדה להינשא לאיש עשיר בטקס  רב-משתתפים. כשראתה את בן-הכפר עוּל-הימים שנבחר להיות השושבין, היא ויתרה על כל העושר הרב שעתיד היה ליפול בחלקה ומצאה תחבולה איך להתחתן עם הצעיר הכפרי העני ("עַל הָרֶפֶת אֶמְלֹךְ – כָּךְ דִּבְּרָה הִיא דְּבָרָהּ – / שָׁם אֶהְיֶה לִגְבִירָה וְאֶחְלֹב הַפָּרָה"). למען האהבה מוכנה האישה להיות מלכת הרפת, במקום שתהיה מלכת הטירה – Lady ot the Manor.

וכך גם ב"זֶמר שלוש התשובות": האישה מוכנה לוותר על בגדי קטיפה ומשי ולהלך בסחבות, אף לקרצף רצפות בסחבה ולבלות את לילותיה בציפייה אין-סופית, ובלבד שתחסה בצִלו של הגבר האהוב, שישוב אליה לפעמים "מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת". כאן וכאן לפנינו אהבה הדורשת מהאישה ויתורים וקורבנות. כאן וכאן האישה מוכנה לכל קורבן, ואינה מתלוננת על מר-גורלה. האישה ב"זֶמר שלוש התשובות" מוכנה לעמוד בכל קושי פיזי, אך אינה מוכנה לעמוד בקושי הנפשי: דווקא המילים עלולות לשבור אותה (כך גם בבלדה "נון": נון, סמל ומשל לעם בגולה, אינו נשבר מן הקשיים הפיזיים,  אפילו לא מן השוט המכה אותו עד זוב דם,  אך דווקא  המילים ממיסות אותו  ושוברות את לִבּוֹ).

ברקע מהדהדים גם סיפורים מן התרבות העברית, שהרי אלתרמן מיזג תמיד מזרח ומערב בשיריו. וכך, ממילות הפתיחה של השיר שלפנינו – "הוּא אָמַר: "אִם תֵּלְכִי אַחֲרַי" מהדהד הפסוק המקראי "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב', ב'), שבּוֹ  מודה הגבר לאישה והאֵל לאומה  על מסירותה ועל נכונותה לוותר למענו על כל  הנאות החיים. את הפסוק המקראי הזה שיקע בשמחת עניים  בשורות: "אֶזְכֹּר וְאַף אַזְכִּיר לָהּ חֶסֶד נְעוּרֶיהָ. / לֶכְתָּהּ אַחֲרַי כְּרוּכָה כְּנֶגַע בַּל יִמּוֹר."

ובצד הסיפור על האישה הנאמנה, לפנינו גם סיפור על בוגדנות בחיי האהבה ובחיי הנישואים, כבסיפור שמשון ודלילה. דלילה הוכיחה את שמשון במילים: "אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי.  זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל" (שופטים ט"ז, ט"ו). שלוש התשובות  המטעות שנותן שמשון לדלילה הבוגדנית מתחלפות כאן בשלוש תשובות  כֵּנוֹת שנותנת אישה נאמנה לגבר בוגדני.

ברקע דבריה של האישה הנאמנה, המוכנה להיות שפחה חרופה,  מהדהד גם סיפורה של רחל, אשת התנא רבי עקיבא, שהיתה מוכנה לוותר למען הגבר האהוב על עושר ועל כבוד, אף הסכימה לגור עִמו במחסן תבן, ובלבד שתהיה אשתו. סיפור תלמודי זה, שעומד ברקע מחזהו החשוב ביותר של אלתרמן – "פונדק הרוחות" – מותח קו של אנלוגיה בין רחל מסיפורי חז"ל לבין רחל רעיית המשורר.

גם רעיית המשורר, כמו גיבורת השיר שלפנינו, נאלצה לחכות לילות רבים בבדידות, בציפייה לגבר האהוב עליה עד שובו "מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת". גם היא סבלה ללא טרוניה מן הרומן שניהל בעלה בגלוי, לעיני כול. כשאומרת האישה בפזמון שלפנינו "כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל / אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ" יש במילים מתבנית השורה האלתרמנית "וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת." הגיבורה מתבוננת בגורל חייה כבגזֵרת גורל שאי אפשר לשנותה, והמילים "כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל," שפסוקי מגילת אסתר בוקעים מהן, הופכות את הגבר במשתמע לכעין מלך שהכול נעשה בדברו.

 אמרנו שהמציאוּת הביוגרפית, החוץ-ספרותית, כלל לא הצדיקה תיאורו של יחס "שוביניסטי" כמו זה הבא לידי ביטוי בשיריהם של משוררי המודרנה התל-אביבית. ואולם, הגם שהשיר משקף לכאורה אך ורק עולם ביניימי קדום שבבסיס הבלדות האנגליות, הסקוטיות והצרפתיות שתִּרגם אלתרמן בעלומיו, יש בו בכל-זאת ממד אישי רב-משמעות. בל נשכח שבחיי המשורר, מחברו של פזמון זה, היו שתי נשים, שגילו נכונוּת להעלות קרבן אישי כבד ולחכות לו עד כְּלוֹת. ואידך זיל גמור. 

זיוה שמיר

 

* * *

לאהוד היקר,

תודה מקרב לב על ברכתך שנשלחה אליי ואל קוראיך מיד עם היוודע הידיעה על זכייתי בפרס ביאליק לחוכמת ישראל. כתבתי אמנם יותר מארבעים ספרי מחקר, אך באמצעות האכסנייה הנדיבה שאתה מעמיד לרשות הכותבים בעיתונך – נוצרת האפשרות להגיע לקהל קוראים רחב ומצוין, ולקבל מהם  תגובות ורעיונות. זאת הזדמנות להודות לקוראי חב"ע על מכתבי המשוב ועל ההצעות המאתגרות. 

ולאהוד, תודה על העריכה המצוינת, שלעולם אינה פולשנית, אך תמיד מאתרת כל שגיאה וכל פליטת מקלדת. בזכותך ובזכות האתר האישי שהקים לי בני, איל שמיר, דבריי מגיעים לא רק לקומץ חוקרי ספרות, אלא גם לקהל רחב של שוחרי תרבות עברית, וזוהי זכות גדולה, אני מקווה שתתמיד במפעל החשוב שלך, היוצא בדייקנות מופתית על חשבון זמנך הפרטי, מבלי לזכות בכספי ממסד.  

בתודה ובהוקרה,

זיוה שמיר

 

אהוד: אני נהנה מכל רגע שבו אני עורך את המכתב העיתי וגם כותב בו, ואפילו בשעה שאני אוכל אני מגלה לפעמים במוחי שירים של חיימקה שפינוזה, כך שכל אלה לא באים על חשבון זמני הפרטי אלא הם זמני הפרטי החביב עליי ביותר. העריכה באה לי בקלות – כי לא רק שערכתי במו אצבעותיי את מרבית הספרים שלי אלא גם יותר ממאה ספרים של אחרים, את חלקם כ"סופר צללים", עבודה שממנה התפרנסתי כ"פרי לאנס" במשך שנים.

למרבה המזל, אינני זקוק לשום "כספי ממסד" כדי לערוך ולפרסם את המכתב העיתי החינמי שלי. אלה הן מנפלאות האינטרנט בתקופתנו. הפצת המכתב העיתי היא חלק מהשימוש הרגיל שלי בשרת של בזק, בתוכנות של מיקרוסופט וב-G-mail – שבאמצעותו אני שולח את הגיליונות בו-זמנית לאלפי נמענים, והכול תמורת סכומים ממש זניחים.

וכשאני חושב על ברנר העומד ומסדר במו-ידיו את אותיות העופרת העבריות של "המעורר" בבית הדפוס של העסקן הציוני י. נרודיצקי בלונדון בשנים 1907-1906, והוא, ברנר, עוסק לא רק בעריכת "המעורר" ובהדפסתו אלא גם במשלוחו למנויים. כמה השתנו מאז התנאים שבהם עורך-סופר יכול להוציא ולהפיץ במו ידיו את הפרסומים  שלו.

 

* * *

איליה בר-זאב

"מסע אל תום האלף"

לזיכרו של אברהם ב. יהושע

זהו מסע אל שנת 999 בלב היבשת "הנידחת והפראית". אירופה האחוזה התרגשות לקראת שנת האלף, שאולי יופיע בה פעם שנייה בן-אלוהים. בן עטר, סוחר יהודי מצליח מטאנג'יר.

 

איליה בר-זאב: מצורפת תמונה משנות ה-60 של המאה הקודמת בטרם מלחמת "ששת הימים" – שנינו יחד, א"ב יהושע ואני, בחטיבה הירושלמית במילואים. ידידות מהתקופה הירושלמית.

 

וזהו גם המקטע החמישי והמסיים את "שביל ישראל" בו הלכתי עם רעייתי במכון אבשלום.

 

קלדרה*

אֲנִי מְחַפֵּשׂ אַגְמֵּי לֹעַ נְעוּלִים.

זְרִימַת לַבָּה מַרְהִיבָה רוֹתַחַת בְּנֹגַהּ, בְּמַּאְדִים,

בַּיָּרֵחַ הַמְּלַוֶּה אֶת צְעָדֵַי בַּמַּחְשָׁךְ.

 

הָרֵי גַּעַשׁ מִתְפּוֹצְצִים, אוּלַי אֶגַּע סוֹף-סוֹף בַּמַּגְמָה,

בַּיְּקוּם שֶׁקָּם עָלַי בַּעֲרֹב הַיְּמָמוֹת

שֶׁנָּטַשְׁתָּ

 

* קלדרה – לוע התמוטטות שקוע ועגול שנוצר לאחר קריסת תאי המגמה המצוי מתחת להר  געש. נמצא גם בכוכבי לכת אחרים ובירחים כגון נוגה, מאדים, בירח.

 

שְׁחֹרֶת והעיר האֲבוּדה

הַחֻרְבָּה, הַגַּיְא, נַחַל רוֹדֵד עַל בִּרְכָּיו,

מִתְחַפֵּר בְּשֶׁבֶר מִשְׁנִי.

הַכֹּל אָבוּד בְּצֵל הֶהָרִים, מַחְצָבָה נְטוּשָׁה צוֹפָה

בְּמִשְׁבְּרֵי הַמִּדְבָּר.

עוֹרֵב חוּם מְלַקֵּט שְׁאֵרִיּוֹת אַחֲרֵי הַהוֹלְכִים,

עֲצֵי שִׁטָּה מְסַיְּמִים חַיִּים.

מִסְדְּרוֹן צַר לוֹכֵד אוֹתִי, סַלְעֵי גְֹרָנִיט,

תַּלְכִּיד נְחָלִים בְּקָנְיוֹן שְׁחֹרֶת.

גֵּבִים מְחַכִּים לְמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, דְּבַר סֵתֶר וּמִקְלָט-

שְׂרִיטוֹת.

בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ נֵלֵךְ בְּטֶרֶם נֹאבַד?

 

עַל הַר שְׁחֹרֶת נִרְקֶמֶת תְּאוּרָה רַכָּה.

 

 

הור הָהר, אור הֶהרים    

הַקַּו הַמַּפְרִיד בֵּין חשֶׁךְ לְאוֹר הֵאִיר אֶת הַשָּׁמַיִם

בִּלְשׁוֹנוֹת אֵשׁ.

לֹא פָּרְצָה שְׂרֵפָה, אֵין חֻקִּים לַיֹּפִי.

הָעוֹלָם הַטִּבְעִי נְטוּל עֲרָכִים, מָה שֶׁקּוֹרֶה בּוֹ – קוֹרֶה.

מַרְאוֹת הַיּוֹם נִתְעַרְבְּבוּ עִם

הַחֲשֵׁכָה שֶׁבַּפֶּתַח.

צִפּוּי אֲדַמְדַּם הִצִּית הָרִים בַּמַּעֲרָב, עָנָן חוֹלֵף קָרַן

כִּבְדֹלַח צִבְעוֹנִי לְדַקּוֹת מְעַטוֹת.

 

כָּאֵשׁ קִנְאָתִי אֶל הֶהָרִים הַקֵּרְחִים.

 

כְּאֵשֶׁת לוֹט אֲנִי מַשְׁקִיף לְאָחוֹר, מִתְגַּעְגֵּעַ

לָאִינְטִימִיוּת שֶׁפָּגָה,

לַהִתְרַפְּקוּת.

 

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם" –  קשב לשירה 2016.

 

* * *

אהוד בן עזר

"נגד ההזנייה באוניברסיטאות"

מתוך היומן – בעקבות הכנס באונ' ת"א

"רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

 

31.5.05. יום שלישי. כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית.

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם בר-טל וטייכמן, בשני, המוקדש ל"סוציאליזיה תרבותית" בהנחיית נורית גרץ, מדברים דן אוריין, ג'אד נאמן – כולם עד כאן פרופסורים, ואחרון הסופר אהוד בן עזר, שעל הפתק של שמו בשולחן המרצים נכתב רק מר אהוד בן עזר.

מה אומר ומה אדבר – אני לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק השחיתות בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. האנשים האלה, שספריהם ומחקריהם נערכים כמובן באנגלית, לא הפסיקו להשמיץ את ישראל, את הכיבוש את החברה הישראלית, את ההיסטוריה הבולשביקית שלה, את הגזענות של החינוך היהודי, ומה לא? ג'אד הראה קובץ קטעים של סרטים ישראליים שרק מראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים, כולל הסרט האחרון על הילדים של ארנה מר הקומוניסטית, שבמקום לזעוק כיצד גידלה החברה הערבית ילדים להיות שאהידים, מופנה האשמה כלפינו, יצורי מלאך אלה הפכו טרוריסטים ונהרגו – בגללנו, בגלל הכיבוש של ג'נין!

כל הדברים הוקלטו, ואני מקווה שאוכל לקבל פיענוח של דבריי, כי בעשרים דקות האחרונות שהוקצו לי, נתתי על הראש למרצים הקודמים ולאיצטלה האקדמית שלהם כמו שוודאי לא שמעו מימיהם בין כתלי האוניברסיטה ולא ציפו לשמוע ממני. בתום דבריי הראשונים האלה, שנאמרו בקול גדול ומנהמת ליבי, פרצו מחיאות כפיים רבות בקהל, שמתברר שמתוך נימוס לא הפריע למרצים אבל ברובו לא קיבל כמעט אף הבחנה שלהם, וכפי שאמר אחר-כך אחד המשתתפים, רובם אנשים מאוד רציניים בתחומיהם, "אני בא לימי עיון כאלה וכל פעם המרצים אינם חדלים להאשים את עצמנו ולהצדיק את הערבים, בעוד אשר הקהל כלל לא חושב כמותם. פרופ' שלמה אהרונסון אמר כי בגלל גישות אלה של האקדמיה הישראלית, חדלו הגרמנים הצעירים לחוש רגשות-אשמה על השואה כי הם אומרים שזוהי הוכחה שהישראלים אינם טובים מהנאצים!"

כדי שלא לשחזר רק מהזיכרון, אחכה עד שאקבל את תעתיק דבריי ממארגני הכנס – והנה הם כפי שהגיעו אליי ביום 8.7.05 וממנו אני מביא רק את הפתיחה, כי ההרצאה עצמה קיימת אצלי בצורה מסודרת יותר בכתובים ובקובץ בשם "אדם כשדה מערכה".

 

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם  פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית".

דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים.

המחקר הופיע גם כאנתולוגיה עברית בשם "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית" בשנת 1992, באנגלית בארה"ב בשנת 1999, ובהוצאה פיראטית ערבית "דאר אל-חמארה" בביירות בשנת 2001. הנושא שאני רציתי לדבר עליו, אני לא חושב שבמסגרת הזמן אספיק לדבר על כולו, נקרא בשם "אדם כשדה-מערכה – מחמדה בן יהודה עד סמי מיכאל". רציתי לפרוס בפניכם תמונה, שבדברים מסויימים דומה לכמה מן ההבחנות שדן אוריין הדגיש קודם בדבריו על התיאטרון העברי, והן די משיקות לספרות העברית.

ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות, זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי שם אי פה מקרה, כמו שסמילנסקי בסיפורו "לטיפה" משנת 1906 תיאר, וכמו שדן אוריין אמר קודם: אף פעם הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, ואלה לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ-ישראל.

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

 

ברבע שעה האחרונה שנותרה לי העברתי את כל הנושא "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", אמנם בקיצור נמרץ, אך לדעתי הייתי היחיד, למעט דן אוריין שעסק בדמות הערבי בתיאטרון – שנתן הרצאה אקדמית אמיתית שעוסקת במחקר ואינה מערבבת בו דעות פוליטיות וחנופה לגויים.

נשארתי אחרי ארוחת-הצהריים לעוד מושב אחד שבו דיברו רות פירר וגבריאל סלומון, חתן פרס ישראל, אותן שטויות המתחזות למחקרים. זו עוסקת בדמות השלילית כביכול של הערבי בתוכניות הלימוד בישראל אבל מגינה על עמיתיה שחקרו את תוכניות הלימוד הפלשתינאיות בטענה שלהם שזה "בגלל הכיבוש!" – וזה מקונן על "החור השחור" של אי-ידיעת הערבים במערכת החינוך, והמושגים המסולפים עליהם, כאילו אין הילדים והנוער רואים טלוויזיה, שומעים חדשות וקוראים עיתונים – אלא רק מה שיש בתוכנית הלימודים!

[ניתן לצפות בהקלטת וידאו של ההרצאה שלי ביו-טיוב. יש להקיש את שמי בחיפוש].

אהוד בן עזר

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏22.6.22

 

* רשע וטוב לו – ממשלת בנט הגיעה לסוף דרכה. היה זה ערב עצוב למדינת ישראל. ערב עצוב לציונות.

ממשלה מצוינת, שחרטה על דגלה את הממלכתיות הציונית, את אחדות ישראל, את השבתה של מדינת ישראל למסילה אחרי שנות שלטון הפלגן, המסית, השרלטן, האיש שהשליט כאן תרבות שקר מושחתת, האיש שמנסה להרוס את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, נאלצת לסיים את דרכה.

לא בשל מחדלים או כישלונות; להיפך, למרות הצלחות ומדיניות נכונה. היא נפלה בשל ח"כים סוררים וחסרי אחריות, מימין ומשמאל, ובשל מסע דה-לגיטימציה נורא לממשלה כולל טרור אישי נגד ח"כים בימינה ששבר אותם וגרם לאובדן הרוב.

ההבדל העיקרי בין ממשלת בנט לממשלות נתניהו, הוא שממשלת בנט העמידה בראש שמחתה את האינטרס הלאומי, וממשלות נתניהו הכפיפו כל אינטרס לאומי לאינטרס של אדם אחד.

חבל שהממשלה נאלצת לסיים את תפקידה. לא פחות מצער, שזה מקרה מובהק של רשע וטוב לו. נתניהו הוביל אופוזיציה מנוולת, מכוערת, לא ממלכתית, לא פטריוטית, מבוססת על שקרים והסתה, שלא היתה לה כל ביקורת עניינית על מדיניות הממשלה ומעשיה, אך הובילה מלחמת חורמה בממשלה בשל עצם קיומה; בשל עצם העובדה שאדם אחר שאינו נתניהו הוא ראש הממשלה.

הגישה של האופוזיציה היתה שאם נתניהו לא ראש הממשלה – שתישרף המדינה. אני מקווה מאוד, שאזרחי ישראל ישפטו כבמשפט שלמה – לא יפקידו את המדינה בידי מי שמוכן לגזור אותה לקרעים.

 

[אהוד: שכחת לציין שאם הרשע נתניהו יחזור להיות ראש ממשלה, הוא עלול להדיח אותך מחברותך בצוות ההקמה של רמת טראמפ בגולן, שקמה בזכותם של נתניהו וטראמפ! – ואשר הקואליציה הנוכחית לא הספיקה לשנות את שמה לרמת בנט, לפיד, אובמה או ביידן – כי היתה עסוקה בקידום החוק  שיאסור על נאשם בפלילים, גם על לא עוון בכפו – להרכיב ממשלה!]

 

* ערך חינוכי – אני אמביוולנטי באשר לרוטציה בין בנט ללפיד. מצד אחד – מה, אתם עושים צחוק? ראש הממשלה כיהן רק שנה אחת והוא מעביר את השלטון למי שיכהן ארבעה חודשים עד הבחירות? זה לא רציני. נכון היה שבנט ימשיך בתפקיד עד הבחירות.

אבל מצד שני, יש ערך חינוכי ומסר ערכי לציבור, בחוויה המתקנת אחרי גניבת הרוטציה הנכלולית בידי נתניהו.

 

* הניסוי נכשל – כבר אחרי סיבוב הבחירות השני, קראתי להקמת ממשלת אחדות עם נתניהו. כתבתי על כך מאמרים ונאבקתי על כך בתוך תנועת תל"ם שבה הייתי חבר פעיל. כך היה גם לאחר הסיבוב השלישי. לאחר הסיבוב הרביעי ועם פרישתי מתל"ם, הייתי בין המייסדים של "יוזמת אחדות לאומית", שהפעילה לחץ על כל הגורמים והיה לה חלק משמעותי בהקמת הממשלה.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. היה זה הסכם הונאה מתחילתו, שלא היתה לנתניהו כל כוונה לכבדו, אלא להשתמש בו כדי להישאר ראש הממשלה. האופן שבו הוא עקץ את שותפיו – פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב, בהתאם לפירצה שהשאיר בכוונה בהסכם ההונאה, מיצב אותו סופית כנוכל האולטימטיבי, שקרן מועד, שאין כל ערך לחתימת ידו, ואם חותמים אתו על הסכם, רצוי שהוא ייחתם על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש אפשרי כלשהו.

ממשלת האחדות עם נתניהו היתה ניסוי – והניסוי נכשל. טוטלית.

ולכן, אין מקום לכל הפטפוטים על הקמת ממשלה חלופית בראשותו ועל חידוש שיתוף הפעולה עימו. אין בכך כל טעם, כי אם ייחתם עימו הסכם כלשהו – הוא יופר. כי הוא לא יכול אחרת.

 

* נגד מחטף – אני שומע בשעות האחרונות רעיון על הבאת "חוק הנאשם" להצבעה בסמוך להצבעה על חוק פיזור הכנסת.

אני תומך בכל לבי בחוק וכתבתי על כך פעמים רבות. אך אם הדבר לא נעשה לאורך השנה, אי אפשר לעשותו פתאום כמחטף רגע לפני פיזור הכנסת.

מה פירוש "אי אפשר"? פירוש הדבר שזהו צעד בלתי בגי"ץ. אין סיכוי שבג"ץ לא יפסול מחטף כזה.

 

* דיינו – אילו לא קמה ממשלת השינוי, אלא כדי ליזום ולהחליט ולהתחיל לבצע את התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, להכפלת האוכלוסייה היהודית ולהקמת יישובים חדשים – דיינו. לא היתה ממשלה טובה כזו לגולן.

היוזמה היתה של צביקה האוזר. תקווה חדשה אימצה את היוזמה והכניסה אותה כדרישתה המרכזית בהסכם הקואליציוני. כל הממשלה חברה יחד לקידום היוזמה ועלתה למבוא חמה לקבל את ההחלטה. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ (אין משמעת הצבעה בממשלה), עובדה המחזקת ומחשקת את הקונצנזוס הלאומי. מימוש ההחלטה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון העוועים על נסיגה מהגולן, חלילה.

על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת שזה רק אחד מהדברים הטובים הרבים שעשתה הממשלה למען מדינת ישראל ולחיזוק הציונות.

 

* להוריד את אחוז החסימה – לקראת הבחירות לכנסת ה-19, ב-2013, יזמו השותפים נתניהו וליברמן את העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר מארבעה מנדטים ומעלה. הם הסבירו את הצעד ככזה שנועד לחזק את ה"משילות".

חלפו מאז 9 שנים. האם המשילות והיציבות הפוליטית בישראל התחזקו מאז הצעד הזה או נחלשו? זו שאלה רטורית. המערכת הפוליטית בישראל מצויה במשבר העמוק בתולדותיה, וחוסר היציבות בשנים האחרונות הוא חסר תקדים ומסכן את הדמוקרטיה.

אם נכונה הטענה שמטרתם של נתניהו וליברמן היתה לקבוע רף שבו אף מפלגה ערבית לא תעבור את אחוז החסימה, הם הקימו בכך את הרשימה המשותפת, שהגיעה להישגים אלקטורליים חסרי תקדים. השינוי גם הביא לחיבור הנורא בין גורמים בציונות הדתית לבין הכהניסטים והכניס את הכהניסט לכנסת. ההקצנה המטורפת לשני הקצוות אינה תוצאה רק של אחוז החסימה, אלא של תהליכי עומק מדאיגים בחברה הישראלית, אך היא בהחלט סייעה להידרדרות הזאת.

כפי שאנו נוכחים, חוסר היציבות אינו נובע מריבוי סיעות בכנסת. כל הסיעות בקואליציה הנוכחית נוהגות באחריות רבה, ולמרות זאת הקואליציה רעועה, בשל ח"כים בודדים בסיעות הקיימות.

הבעייה אצלנו היא, שהדיון על שינויים בשיטה הפוליטית אינם ענייניים, אלא מוטים להערכה של כל גורם במערכת האם הוא ירוויח מהשינוי. נתניהו, שיחד עם ליברמן העלה את אחוז החסימה, ניסה בשנים האחרונות להוריד את אחוז החסימה, כיוון שאז הוא העריך שהדבר ישרת אותו. והיום, כאשר יש יוזמה בקואליציה להורדת אחוז החסימה, הוא נעמד על הרגליים האחוריות כדי לסכל זאת. והוא אינו היחיד – כמעט כל מי שתומך או מתנגד למהלך הזה ולמהלכים אחרים הנוגעים לשיטה הפוליטית, עושים זאת מתוך פוזיציה וקוניוקטורה. המצב הרצוי היה, שהקואליציה והאופוזיציה יטכסו עצה ויגבשו יחד שינויים רצויים. למרבה הצער, היום מהלך כזה הוא מדע בדיוני.

מאז ומתמיד התנגדתי ואני מתנגד גם היום לאחוז חסימה גבוה. אני בעד אחוז חסימה של 1%, כפי שהיה שנים רבות, ודווקא אז המערכת ידעה יציבות פוליטית. מן הראוי שהכנסת תייצג את מגוון הדעות בעם, ללא חסימות.

 

* תודה לסמוטריץ' – גם היום, אחרי שנה, לא מאוחר לשוב ולהודות לסמוטריץ', שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו, שכללה גם את בנט, בשל הווטו שלו על קואליציה עם רע"ם.

 

* שנה חמישית – בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, יהיה קשה להעביר החלטה על רמטכ"ל חדש.

הפתרון הראוי הוא הארכת הקדנציה של כוכבי בשנה נוספת. הוא לא יהיה הרמטכ"ל הראשון שכיהן חמש שנים. זה היה אורך כהונתו של רפול (1978-1983).

 

* המשימה מספר 1 – ברכות חמות לדורון אלמוג, עם מינויו ליו"ר הסוכנות היהודית.

משימות רבות ניצבות לפתחו, אך בסדר העדיפויות יש משימה אחת, ראשונה במעלה, וכל שאר המשימות הרבה אחריה – קידום ועידוד עלייה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. המלחמה בין המדינות יצרה שעת רצון לעלייה גדולה, אך הפוטנציאל לא יתממש ללא הירתמות והכוונה של מדינת ישראל ושל המוסדות הלאומיים. יש להגיע אל היהודים בארצות הללו ולעודד עלייה ועל ישראל להיערך לקליטה גדולה.

העלייה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות בשנות ה-90 הקפיצה את ישראל בכל תחומי החיים. הצמיחה הדמוגרפית, החשובה כשלעצמה, הביאה עימה צמיחה כלכלית, מדעית, טכנולוגית, חינוכית, אמנותית, ספורטיבית ועוד. אל נחמיץ את ההזדמנות לקפיצה נוספת ברוח זו.

מדינת ישראל קיימת קודם כל על מנת להיות יעד לעליית העם היהודי, ואין אנו בני חורין להיבטל מהזדמנויות פז כאלו.

 

* תיקון של עוול מכוער – קבלת אוניברסיטת השומרון באריאל לוועד ראשי האוניברסיטאות הוא תיקון של עוול מכוער.

ההתנגדות להקמת האוניברסיטה היתה כוחנות מונופוליסטית גרידא. כפי שהאוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת ת"א, ושתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה ושלושתן להקמת אוניברסיטת הנגב (לימים ב"ג), כך ומאותן סיבות הן התנגדו להקמת האוניברסיטה בשומרון. הן עטו על התנגדותן הכוחנית איצטלה "אידיאולוגית" או אם לדייק יותר, הן קפצו על התירוץ הזה כדי להוסיף בעלי ברית פוליטיים להתנגדות.

האוניברסיטה קמה, אף על פי כן, במידה רבה בזכות נחישותו של שר החינוך אז גדעון סער, והיום היא התקבלה לוועד ראשי האוניברסיטאות, במידה רבה בזכותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון. 

מה שנשאר מן ההתנגדות וההחרמה הוא הריח הרע.

 

* הצעת חוק מנותקת – דווקא בימים אלה, שבהם אנו מתמודדים עם תופעה חמורה של אלימות נגד צוותים רפואיים ואלימות נגד נהגים בתחבורה הציבורית והסתה חמורה נגד עובדי מערכת הבריאות בידי מתנגדי החיסונים, והתפטרות המונית של שוטרים ממשטרת ישראל – הכנסת מקדמת בתמיכת ח"כים רבים מן הקואליציה ומן האופוזיציה את הצעת החוק של גבי לסקי ממרצ לביטול העבירה של העלבת עובד ציבור. כמובן בשם חופש הביטוי, חופש המחאה וכד'. לכאורה, אין דבר כזה אלימות מילולית, ועד הרגע של אלימות פיזית, הכול נכלל בגדר חופש הביטוי.

יש אלימות מילולית, ובדרך כלל היא המבוא לאלימות פיזית. וכאשר הסייג הזה יוסר, האלימות רק תגבר. הסנטימנט האנטי ממסדי שבבסיס הצעת החוק הוא סנטימנט אנרכיסטי, שעלול להפוך את עובדי הציבור למרמס ולמשיסה ולהסיר מהם את ההגנה.

לא בכדי ההצעות הללו באות תמיד מן הקצוות של החברה. הצעת החוק עלתה לראשונה בכנסת ה-19, כהצעה משותפת של אורית סטרוק מהאיחוד הלאומי ודב חנין מחד"ש. אחדות הקצוות או חוק הרדיקלים השלובים. גם גבי לסקי צמחה מקבוצת קצה. המרכז האחראי והממלכתי צריך לסכל את ההצעה.

 

* להגביר את האור – "אדם ואדמה" היא רשת בתי ספר של ארגון "השומר החדש". הפנימייה הראשונה קמה בחצבה שבערבה, השנייה באורטל שבגולן ולאחר מכן קמו בגליל התחתון ובנגב. "אדם ואדמה" באורטל הוא גם בית ספר משותף לדתיים ולחילונים (כמובן, ללא הפרדה בין בנות ובנים).

תלמידי "אדם ואדמה" משכימים ב-5:00 בבוקר ויוצאים לעבודה חקלאית. בצהרים הם לומדים ובערב יש להם פעילות תרבותית-חברתית-ערכית. כך, במשך ארבע שנים מכיתה ט' עד י"ב, כאשר בתום שנת הלימודים הם נשארים לעוד שלושה שבועות עבודה. הם רציניים ביותר, משקיעים את הנשמה בעבודה פיזית קשה מאוד בתנאי מזג אוויר קשים, בנחישות ובמסירות. הם לומדים בגופם נתינה מהי, ומה המשמעות האישית והציונית של החקלאות. החקלאים באזור נלחמים עליהם, כי הם באמת נהדרים.

אני אוהב מאוד את התוכנית. הדבר היחיד שקשה לי איתו, הוא שהלימודים מאוד ממוקדי בגרות ואני לא מחסידי בתי החרושת לציוּנים, כשיטת החינוך הראויה. אך בתוך המכלול החינוכי הנפלא של מה שזוכים התלמידים לקבל, זה בטל בשישים.

ועוד דבר ייחודי מאוד. במהלך העבודה, יש להם הפסקה לארוחת בוקר. הם יושבים בשטח, ובחצי השעה של ההפסקה, הם אינם רק אוכלים אלא גם לומדים. לא לימוד למבחן, אלא לימוד ערכי, שיר או טקסט, שמעבירים להם המדריכים או החניכים עצמם. השבוע, למשל, התלמידים שעובדים אצלנו בקטיף אוכמניות, עוברים שיעורים על ארגון השומר המקורי, שאותם מעביר אחד התלמידים.

מרכיב מרכזי בחינוך של אדם ואדמה הוא הדוגמה האישית. מנהל בית הספר, המחנכים והמדריכים עובדים יחד עם התלמידים בעבודה החקלאית. וזה, בעיניי, המסר החינוכי החשוב ביותר.

ביום שני האחרון, נערך טקס הסיום של מחזור א', המסיים כעת את כיתה י"ב. היה טקס צנוע ויפה מאוד. כל כך מרגש לשמוע את התלמידים מספרים כל אחד את סיפורו, ולשמוע אותם מדברים בכנות, בפשטות, בלי פראזות, על ציונות וערכים. מחמם את הלב.

את הידיעה המצערת על גדיעתה בדמי ימיה של ממשלת השינוי, קיבלתי במהלך טקס הסיום. כה בלט בעיניי הפער בין הדברים היפים והנפלאים שקורים בחברה הישראלית ושבהם אני נתקל במדרשת השילוב, במכינות הקד"צ, בארגון השומר החדש, ב"אדם ואדמה" ועוד, לבין הסחי בפוליטיקה הישראלית.

איני מזלזל חלילה בפוליטיקה, אך אני מאמין בראש ובראשונה בהגשמה, בציונות המעשית, ולכן אני אופטימיסט חשוך מרפא. אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר, גם אם אדמתנו בוערת.

אחד הבוגרים ציטט בטקס משפט של א.ד. גורדון, שביטא בעבורי את החוויה המטלטלת של הפער בין חווית "אדם ואדמה" לבין חוויית הרוע הביביסטי, שהתנגשו באותה השעה בדיוק: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור."

אכן, בראש ובראשונה יש להגביר את האור. אבל נכון גם להילחם בחושך, בחינת "סור מרע ועשה טוב."

 

* איתן ליס – הלך לעולמו איתן ליס, מי שהיה ראש המועצה האזורית גולן. איתן היה מוותיקי מושב רמות. זכה, ובמשמרת שלו ישראל החילה את ריבונותה על הגולן.

יהי זכרו ברוך!

 

* ביד הלשון: לשם שמיים – בהצהרתו על ההחלטה להקדים את הבחירות, אמר בנט שכל מעשיו היו לשם שמיים. ניכרים דברי אמת.

פירוש הביטוי החז"לי "לשם שמיים" הוא למען מטרה נעלה ומוסרית, כלומר שלא על מנת לקבל פרס.

הביטוי "לשם שמיים" מתקשר גם לפרשת השבוע, פרשת "קורח". חז"ל הפרידו בין מחלוקת לשם שמיים לבין מחלוקת שאינה לשם שמיים. הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמיים, היא מחלוקת קורח ועדתו. למה? כי היה זה מאבק מזוקק על כוח ושלטון. וכך בדיוק היה המאבק של האופוזיציה נגד ממשלת השינוי; לא היה לה שום תוכן, זולת דה-לגיטימציה לראש ממשלה שאינו נתניהו.

אורי הייטנר

 

* * *

מנחם רהט

67 שנים חלפו – ולא למדו דבר

פרישת ח"כים מספינות האם להרפתקאות אישיות במים הפוליטיים הסוערים, מסתיימת לרוב בטביעה כואבת

 

אם יש צדק פואטי בדרמה הפוליטית המתחוללת לנגד עינינו, בכיכובם של ח"כים ציניים בקואליציה, בא הדבר לידי ביטוי נשגב בעובדה, שהח"כים שתקעו מקלות בגלגלי הקואליציה והביאו לקריסתה, בתום 375 ימיה, יוכלו לראות את אולמי הכנסת וּועדותיה לאחר הבחירות הבאות, רק בערוץ הכנסת בטלוויזיה, או מיציע האורחים. התקווה לשיריון, שדחפה אותם לתעלולים הפוליטיים המשונים, הלכה פארש. משתתפים בצערכם.

מדובר בח"כים נטולי יושרה אישית מינימלית, שפעלו מכוח ההנחה, שהמעמד הפריבילגי שצנח עליהם כמתת שמיים, כזכייה בפיס, הפך נכס אישי שרשום בטאבו על שמם. מרגע שחצו את סף הכניסה לקודש הקודשים של הדמוקרטיה, הם ראו בתעודת הח"כ האקסלוסיבית נכס נדל"ני פרטי. הצנחתם לבית המחוקקים ע"י ראשי מפלגותיהם בנט והורוביץ, מבלי שבדקו בציציותיהם, סיחררה את ראשיהם וסימאה את עיניהם, עד שהתפתו להאמין שזכייתם בפיס הפוליטי הינה פרי אישיותם וחוכמתם, האינטגריטי שלהם והכריזמה האישית שציירה מעל לראשיהם את הבייגלה השמיימי. השררה והפריבילגיוּת עלו להם לראש. 

אז זהו, שלא. אלמלא הכיפה שלראשו של ח"כ אורבך והשביס שלראשה של סילמן (והכיפה שלראשו של שמואליק בעלה), אפשר היה לומר שמדובר באופורטוניסטים שאין להם אלוקים. ממש כך. איש הישר בעיניו יעשה. לית דין ולית דיין. כל ממזר מלך וכל עסקן זוטר סחטן, ושיישרף המועדון.

ואלמלא ראיתי במו עיני את הקליפ המדהים שחשף יאיר כלפה, כתב הציונות הדתית באתר חדרי חדרים, לא הייתי מאמין. אין דבר כזה. ח"כית מהפורשים יורדת במדרגות לצידו של ח"כ מהליכוד, ממונה בכיר על ערעור יסודות הקואליציה, והיא כבר מנסה  להיאחז בשולי שרוולו ותובעת את חלקה בעיסקת תן וקח: "אז איך הייתי? טובה עד הסוף. נכון? הא?" – ועל כך מגיע תשלום במזומן, כאן ועכשיו, בעוד גופתה המפרפרת של הקואליציה עדיין מפרכסת לעינינו. מאוס להחליא. 

אלא שכל הפורשים הללו, בין אם פעלו באמת לשם שמיים ובין אם פעלו בשליחות עצמם להבטחת עתידם הפוליטי, טרם למדו, שהפוליטיקה הישראלית מקיאה מתוכה תופעות כלנתריסטיות. את המחיר של הסיחרור הפוליטי וכניסה למערכת בחירות חדשה, שייתכן מאוד שתסתיים בתיקו כקודמותיה, משלמים אזרחי ישראל, שנהנו לפחות משנה אחת של משהו שדומה ליציבות פוליטית-מדינית: תקציב שהועבר, ביטחון שהועצם, יחסים בינ"ל ששודרגו, אפס גירעון, אפס סגרים, צניחה חדה של האבטלה, ועוד. אבל מלוא המחיר האישי ייגבה מהם, ובראש וראשונה בכך שיראו את הכנסת הבאה רק בערוץ הכנסת או מהיציע.

כך עתידים להפוך בכנסת הבאה לח"כלים ניר אורבך (שהתפתה לחשוב שבגידתו בימינה תעניק לו שיריון בליכוד), עמיחי שיקלי (עב"מ רחפני שאיש לא הכיר עד שנפתלי בנט הפך אותו לסלבריטי), ג'ידא רינאווי זועבי (שיו"ר מרצ ניצן הורוביץ הימר עליה, מבלי לקחת בחשבון שההימור הזה יתכן שיעלה לו ולמרצ בעוד 20 שנות אופוזיציה), מאזן גנאיים (שהפך את רע"מ לקרש קפיצה לתפקיד הנכסף של ראשות עיריית סכנין), הח"כים וליד טאהא ואימאן חטיב יאסין (עוד חברי רע"מ, שהפכו לסמרטוט את הנחיות ראש מפלגתם), ואפילו הפורשים למחצה, לשליש ולרביע שניצלו את מעמדם לניהול פוליטיקה עצמאית, סחטנית: מיכאל ביטון (כחול לבן), אלי אבידר (ישראל ביתנו), ועוד כמה מחברי סיעת כחול לבן שאיימו לא להצביע עם הקואליציה במחאה על דא ועל הא, והרשימה אינה סופית.

כל הח"כים הללו, שניצלו את שברירותה של הקואליציה להפעלת אקדח האיומים הווירטואליים, לא המציאו את השיטה. אביה מולידה הוא יהודי סרוג, ירושלמי חביב, ושמו רחמים כלנתר, שפעל בזירת הפוליטיקה המקומית בעיריית ירושלים כבר לפני 67 שנה, ב-1955.

הנה מה שמספר עליו החוקר הפוליטי ד"ר דורון נבות, בספרו 'שחיתות פוליטית בישראל' (הוצ' המכון הישראלי לדמוקרטיה):

"הכלנתריזם המקורי הפך למשל ולשנינה, להשחתת התהליכים הקואליציוניים באשר הם... ראשיתו בבחירות לעיריית ירושלים שהתקיימו בשנת 1955, בהן זכתה רשימת חזית דתית לאומית במיספר מנדטים שסללו דרכה לקואליציה. דא עקא, בעקבות הקמת בית ספר לארכיאולוגיה בבניין שבו עמדו להקים גם בית כנסת רפורמי, פרשה סיעת חזית דתית לאומית מהקואליציה. אחד מחבריה, רחמים כלנתר, הִמרה את פי סיעתו ותמך בקואליציה של ראש העירייה המכהן גרשון אגרון, כסיעת יחיד עצמאית. בכך העניק לאגרון רוב במועצת העירייה. בתמורה לכך הוא קיבל את תפקיד סגן ראש העירייה הממונה על ענייני דת ותברואה. עריקתו הפוליטית של כלנתר הצמיחה את המונח כלנתריזם, [שעניינו] פגיעה באופן שבו נבחר הציבור נדרש למלא את תפקידו, שכן הוא זונח את המפלגה שבשמה נבחר בניסיון לקדם את האינטרסים הפרטיים שלו. כלנתר ושכמותו מנצלים את חירותם הפוליטית, מתעלמים מהעדפות הבוחרים ופוגעים בכללי המשחק המקובלים – כל זאת במטרה לקדם את טובתם האישית על חשבון האידיאולוגיה, או הכרעות המפלגה שבזכותם נבחרו." (עמ' 416).

לכלנתר היו ברבות השנים לא מעט יורשים, ובהם גם הח"כים אלכס גולדפרב, יצחק פרץ, אמנון לין, צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, דוד טל, אליעזר מזרחי, אפרים גור, אסתר סלמוביץ, גונן שגב, אורלי לוי-אבקסיס ואחרים – שכל מה שעניין אותם היו שלושת הכ"פים: כסף, כוח וכבוד. עכשיו הולכים בדרכם כלנתריסטֵי הכנסת ה-24 – שימיה מתקצרים והולכים.

מנחם רהט

 

* * *

אילן בושם

11 שירים לחדשות בן עזר מאי 2022

 

*

כּוֹתֵב יוֹשֵׁב בְּבֵית קָפֶה

שׁוֹתֶה קָפֶה

בְּיָדוֹ עֵט

וּכְשֶׁתַּגִּיעַ הָעֵת

הוּא יָעוּט

עַל הַמִּלָּה הַנְּכוֹנָה

לְתֵאָבוֹן

כְּמוֹ עַל עֻגִּיָּה.

 

באולם התיאטרון

צוֹפֶה שֶׁעָמַד

לָצֵאת מִן הָאוּלָם

בַּהַפְסָקָה

פִסְפֵס מַדְרֵגָה

וְנָפַל מְלֹא קוֹמָתוֹ

אַרְצָה.

הוּא לֹא שִׂחֵק.

 

בגידה

הוּא הִסִּיעַ

אֶת בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה,

נָסַע אִתָּם וְנָסַע

וּכְשֶׁהִצְטָרְכוּ

נָשָׂא מַשָּׂא לַעֲיֵפָה.

יוֹם אֶחָד נִנְטָשׁ

בְּאַחַת לְלֹא בִּרְכַּת פְּרִידָה

לְמַעַן אוֹטוֹ יוֹתֵר חָדָשׁ.

 

חתולתי

כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֵר מֵחֶדֶר לְחֶדֶר

דּוֹאֶגֶת הִיא הֵיכָן אֲנִי

מִסְתַּתֵּר.

"שֹׁמּוּ שָׁמַיִם," חוֹשֶׁבֶת הִיא:

"הוּא שׁוּב פַּעַם בּוֹרֵחַ.

מָה אֲנִי? כֶּלֶב נוֹבֵחַ?!"

 

בשכונה

הֵם חֲדָשִׁים כָּאן

רַק כָּמָּה חֳדָשִׁים

אֲבָל מְרַק הָעֲדָשִׁים

שֶׁהִיא מְכִינָה

מִיָּמִים יָמִימָה

(כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה אִמָּא)

נוֹטֵעַ בָּהּ אֶת הַהַרְגָּשָׁה

שֶׁהִיא בַּמָּקוֹם הֶחָדָשׁ

מִיָּמִים יָמִימָה –

והִיא לֹא תְּמִימָה

אֲבָל כָּךְ הִיא מַרְגִּישָׁה.

 

חיים

הֵם מַמְשִׁיכִים בְּשֶׁלָּהֶם, הָאֲנָשִׁים,

מוֹשְׁכִים זְמַן וּמַמְשִׁיכִים;

וְכִי מָה יַעֲשׂוּ?

הַאִם לְפַּאנִיקָה יִתָּפְסוּ?

 

בוקר

הַבֹּקֶר עָט

חָתוּל הוֹלֵךְ

לְאַט לְאַט

אוֹפַנּוֹעַ רוֹעֵם

כֶּלֶב נוֹהֵם

אִשָּׁה מְמַהֶרֶת

מוֹשֶׁכֶת יֶלֶד בּוֹכֶה.

זָקֵן הוֹלֵךְ לְאִטּוֹ

אִישׁ אֶחָד

אֵינוֹ חוֹסֵךְ שִׁבְטוֹ

מִבְּנוֹ.

אוֹטוֹ מְטַרְטֵר

קוֹרֵעַ קוּרֵי שֵׁינָה,

אִישׁ מְמַהֵר

הַבֹּקֶר עָט.

 

זוג במסעדה

הַמֶּלְצָר לֹא בָּא,

לֹא נוֹרָא,

חָשַׁב הַזּוּג

נֵשֵׁב וּנְחַכֶּה,

בֵּינְתַיִם נָזוּן

עֵינֵינוּ בַּתַּפְרִיט

וְנֵיטִיב בּוֹ אֶת

לִבֵּנוּ.

 

 *

לְיַד חֲנוּת בְּגָדִים

מוּל חַלּוֹן הָרַאֲוָה

עוֹמֵד לוֹ אִישׁ

וְנוֹעֵץ עֵינַיִם בְּבֻבָּה

יְפֵהפִיָּה עֲדֻיַת תַּכְשִׁיטִים

בְּפוֹזָה מְפַתָּה

וְעוֹמֵד לוֹ.

 

מטפל ומטופל

הֵם הָלְכוּ כַּחֲבֵרִים

הַמְּטַפֵּל הֶחֱזִיק בּוֹ

הַמְּטַפֵּל תָּמַךְ בּוֹ

כְּאִלּוּ הוּא, הַמְּטֻפָּל

שֶׁיָּכֹל לָלֶכֶת (פַיְפֶן)

בְּכָל רֶגַע

יָכוֹל לָלֶכֶת.

 

*

אָמַר אֶחָד לִידִידוֹ

עַל אָדָם מְסֻיָּם

שֶׁשְּׁנֵיהֶם הִכִּירוּ:

"מוּטָב לְהִתְרַחֵק מִמֶּנוּ

כְּמוֹ מִשֻּׁלְחָן רוֹלֵטָה

כִּי הוּא יָכוֹל

לִהְיוֹת הַכֹּל;

גַּם חָבִיב

וְגַם אַכְזָר;

אֵינְךָ יוֹדֵעַ מִיהוּ.

אִם לִפְנֵי רֶגַע

דִּבֵּר מַהֵר,

אַחֲרֵי רֶגַע הוּא

לוֹאֵט לְאַט,

אִם אֶתְמוֹל

הָיָה נֹחַ –

הַיּוֹם הוּא נֹחַ לִכְעֹס,

(צָרִיךְ לְהִזָּהֵר

מֵהָאִישׁ הַזֶּה כְּמוֹ מֵאֵשׁ).

אילן בושם

 

* * *

הדסה מור

משה גרנות – על מה צחק סיסקו?

ספרו האחרון של הסופר ד"ר משה גרנות, הוא אוסף סיפורים על רסיסי חיים, תיאור חוויות, אנקדוטות, זיכרונות. למרות שאת מרבית שנות חייו הוא חי בישראל,  עדיין מורגש אצלו נטל החיים והחוויות שאותם חווה בארץ הולדתו בצל משטר טוטליטרי. לצד היותו מושרש ונטוע בארץ, הוא מתאר את מה שקרה "שם" מהיבטים אישים, פסיכולוגיים, חברתיים ופוליטיים.  כמי שמעולם לא חיה שם, כל הסיפור מכל תקופה שהיא, נשמע לי מעניין ומרתק.

אבל מאחר ששמו של הספר נקרא על שם אחד הסיפורים שבו – "גם ג'וזף סיסקו צחק" התרכזתי בו והרגשתי שתיאור הסצנה המרכזית שבה סיסקו צחק – קצת מעליבה את המין הגברי.

כי ממה סיסקו צחק?

כאשר הסופר משה גרנות שירת במילואים בעמדת תצפית בקנטרה, לא הרחק מתעלת סואץ, בתקופה של אי שם בין האופוריה של מלחמת ששת הימים לבין הקטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים – הגיע לביקור בתעלה עוזר שר החוץ האמריקאי דאז, ג'וזף סיסקו, בלוויית האלוף דן לנר. התלוו אליהם נציגים אמריקאיים וקצינים ישראליים ואנשי מילואים, ביניהם משה גרנות וחבר שלו.

והנה בעוד הם עומדים על שפת התעלה, הם הבחינו במשקפת שלהם (ציטוט): "בפלאח לבוש גלביה מחזיק בידו תמונה ענקית של סאדאת. הוא הצביע על התמונה וצעק, אבל קשה יהיה להבין מה הוא צועק. מה שהוא עשה אחר כך כן הבנו. הוא הרים את הגלביה עד חזהו  והתחיל לנופף  בכלי שלו. אנחנו פרצנו בצחוק. אחרינו  צחקו גם הקצינים שבפמליה. בסוף גם ג'וזף סיסקו צחק.  לא יכול להתאפק."   

אז זהו. סיסקו צחק מה"כלי" המתנופף של הפלאח המצרי. כלי? לכנות בספרות את אבר המין הגברי ככלי, נשמע כזלזול לתפקודו המרכזי של האבר הגברי בחייו של הגבר. המילה "כלי"  מתחברת מיד לביטוי "ככלי אין חפץ בו" ולעוד כמה תפקידי כלי לא מחמיאים. נכון שבין החבר'ה בשפת דיבור יומיומית כך מתבטאים. אבל בספרות? זה לא מתאים.

דן בן אמוץ פירסם בזמנו ספר בשם "לא שם זין". זה נשמע קצת בוטה, אבל דן בן אמוץ באמת לא שם זין על שום דבר, אבל הקסם האישי והכישרון שלו  חיפו על הכול. פעם גם המילה "מין" היתה מילה גסה. היום למרבה הצער היא מושמעת לעיתים קרובות מדי בסיטואציות מאוד לא נעימות (הטרדות, תקיפות וכד').

אבל מה שמעניין בסיטואציה הזאת הוא לא רק חשיפת האבר של הפלאח אל מול  פני האוייב מן העבר השני של התעלה. הפלאח המצרי שלח בכך מסר חשוב בתנועה  הגסה הזאת: הנה אני, המייצג פה את ארץ מצרים האדירה, מחזיק בידי את תמונת המנהיג שלי סאדאת, שיום אחד יקום עליכם וישמיד אתכם ויבריח אתכם מעל אדמתנו. ובקול צעקה הוא הוסיף: אני לא שם זין עליכם! – הפלאח לא התכוון להצחיק. הוא התכוון להעביר  מסר פוליטי, הנה אנחנו בונים פה גשר שדרכו  נפרוץ  לצד שאתם עומדים בו ויותר אף אחד מכם לא יוכל לעמוד שם.

הפלאח בטח צעק בערבית,  כך שגם אם היו שומעים אותו איש לא היה מבין מה הוא אומר. אבל הנפנוף באברו אמר הרבה. הוא פשוט לא שם זין על הקצינים הישראליים ולא על נציגה הרשמי של  מעצמת העל ארצות-הברית.

העיקר שג'וזף סיסקו גם הוא צחק. אני בטוחה שאני לא הייתי צוחקת למראה אברו המתנפנף של הפלאח המצרי, כי הוא  בישר על סכנה קרובה. כמו אמר – צוחק מי שצוחק אחרון. בפועל, במבחן  התוצאה, אף אחד מהצדדים, לא הישראליים ולא המצריים, לא צחק עד עצם היום הזה.

הדסה מור

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּבֵית הַבְּלִיעָה

"דְּמָעוֹת מוֹדְדוֹת שְׁנוֹת חַיָּיו שֶׁל אָדָם"

יְהוּדָה עַמִּיחַי.

 

הֵם יְשׁוּבִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה

שֶׁל הַזִּכָּרוֹן.

מְחַפְּשִׂים אִי לִמְנוּחָה.

 

תָּר אַחַר  שְׁנֵי הַסָּרִיסִים שֶׁל

יְהוּדָה עַמִּיחַי:

"הַזְּמַן" וְ"הַגּוֹרָל",

אַחַר מֶתֶג הָאוֹר

לְכַבּוֹת  הָאֵשׁ הָעֲמוּמָה.

 

כָּךְ בֵּין לְבֵין

מְנַסֶּה לְהַצִּית מִשְׁאָלָה

לְהַצְמִיחַ חִיּוּךְ

בְּאִוְשַׁת  הַלֵּב.

מַעְגְּלֵי פִּיחַ אוֹטְמִים

בִּקְנֵה הַנְּשִׁימָה.

 

דָּבָר לֹא יְשַׁנֶּה סִדְרֵי

הָעוֹלָם

אֶת יְרַק הַחֲלוּדָה

הַנּוֹצָר

בִּשְׁעַת טַל.

 

* מתוך הספר: "אח" – העומד לראות אור בקרוב.

 

* * *

דוד מלמד

"הטיסה מג'נבה נמשכה 10 שעות"

(טיסת הבכורה והקמת "אל על" בספטמבר 1948)

"היה זה 'סקיימאסטר' בעל ארבעה מדחפים... המטוס, נושא סימון מוזר, נשא בקרבו אחד-עשר אנשים – צוות כפול של שישה, כאמצעי בטיחות, דייל ודיילת, נספח צבאי ושני 'אישים חשובים מאוד'." – כך מתאר ארנולד שרמן, מי שהיה דובר "אל על", את טיסת הבכורה של חברת התעופה הלאומית בספרו "אל על – אודיסיאה בשחקים" (הוצאת ביתן 1972). 

שני האישים החשובים מאוד היו נשיא המדינה שזה עתה קמה, חיים וייצמן ורעייתו ורה. הם שהו בג'נבה שבשוויץ, שם החלים וייצמן מניתוח בעיניו, ולפי המסופר היה תשוש וכמעט עיוור, ונזקק בהליכתו לתמיכת שני מלווים.

בשל הצורך להביאם לישראל הופעלה הטיסה שהפכה להיות טיסת הבכורה של חברת התעופה הלאומית "אל על", וכמו המדינה, מלאו עתה 72 שנה להקמתה.

"כדי להביא את שני האישים החשובים מאוד לישראל, מן ההכרח היה להקים 'קו תעופה' אזרחי, שכן באותם ימים לא היתה בנמצא תחבורה אווירית אזרחית כלשהי אל ישראל, ומטוסיה הצבאיים של זו לא נתקבלו בעין יפה בשוויץ הנייטרלית, שממנה היו אמורים הנוסעים להמריא," כותב שרמן.

"המחלקה לתעופה אזרחית" כבר היתה קיימת אך עדיין נמצאה בחיתוליה. היה צורך להדפיס דוגמאות של טופס רישום, יומני טיסה ומסמכי כשירות כמקובל בחברות תעופה סדירות.

את העניין החל לגלגל מוניה מרדור, מנהלו הארגוני של לת"א, להק התחבורה האווירי של ישראל. הוא אמר לסרן גארדנר, איש פיקוד המפציצים הדרומי של חיל-האוויר: "זה עניין סודי ביותר... אך אנו עומדים להשתמש בפיקוד המפציצים שלך להקמת קו תעופה אזרחי." הוא מסר לגארדנר את שמות הנוסעים ואמר: "איני צריך להדגיש בפניך את חשיבות הדבר."

לגבי השם שיינתן הציעו אחדים ממפקדי פיקוד המפציצים לסמן את המטוס במילים:

ISRAEL    AIR

אך לשר התחבורה הראשון דוד רמז היה שם מוכן שאותו נטל מפסוק בספר הושע (י"א, ז'): "וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ." (אגב, המשכו של הפסוק לא מלהיב: "יַחַד לֹא יְרוֹמֵם"). הוא קבע שחברת התעופה הלאומית תיקרא "אל על", והשם צוייר מעל צבעי ההסוואה הקרבית של המטוס.

המטוס עצמו צוייד באביזרים הטובים ביותר שנמצאו. ממלונות ברחוב הירקון בתל-אביב הובאו כורסאות-קטיפה שקובעו בריצפה. מושבים נלקחו משרידי מטוסים בריטיים ששימשו במלחמת-העולם השנייה. מסך הפריד בין תא הנוסעים ותא הצוות. לריצפה הוצמדו שטיחים פרסיים, ובשטח המטבח הותקן מקרר שמילאו אותו לפני הטיסה בקרח ובמעדנים.

היה צורך גם במדים. גארדנר שירבט על פיסת-נייר מדים חדשים: מקטורן בסגנון אפודת-קרב ומכנסי צמר סרוק בגוון כחול-אפרפר כהה. תבנית הסמל הושאלה מסמלו של דואר ישראל: איילה שלוחה ומגן-דוד. בעיית עיטורי הזהב שהיו נחוצים למדים נפתרה ע"י מומחים לריקמה בחוטי מתכת שנמצאו בחופזה מבין פליטי-שואה שזה-עתה עלו לארץ.

אחר-כך חיפשו דייל מתאים שישרת את האח"מים. לבסוף נמצא רב-מלצרים ממלון "ארמון" בתל-אביב. למרות טענותיו שאין לו ניסיון בטיסות הוא הפך להיות הדייל הראשון של "אל על". למטוס גם צורפה חיילת נאה מחיל-האוויר כדיילת וכן נספח צבאי לבוש מדי-שדה, כתפות וסמל צה"ל.

מספר עוד ארנולד שרמן: "על סף ההמראה... נפגש מרדור עם הצוות במלון 'בריסטול'. הוא תידרך אותם ומסר... צרור שטרי כסף שסיפק לו שר האוצר אליעזר קפלן. שוויץ לא ראתה ב'אל על' גוף אמין ביותר להעניק לו אשראי... בתום התדרוך טיפסו האנשים בסולם אל תוך המטוס המדיף ריח צבע טרי... בתוך המטוס הריק-למחצה נמצאו מכלי דלק נוספים להבטחת הטיסה... מאחר שלא היתה כל אפשרות לנחות בדרך.

"בשהותו על אדמת שוויץ נשמר ה'סקיימאסטר' כל העת בידי משמרות ישראליים שגוייסו במיוחד לצורך זה, והתדלוק נעשה בידי מכונאים נבחרים. שני הנוסעים החשובים הגיעו אל המטוס ברגע האחרון, מוקפים בהמון רב של שווייצים ויהודים שאיחלו להם הצלחה בדרכם." 

לדברי שרמן המטוס היה אמור לנחות בשדה-התעופה של חיל-האוויר בעקרון, אבל ככל הנראה היעד היה שדה התעופה בקסטינה. במקום המתין לו משמר כבוד של "גברים תמירים ערוכים בשתי שורות, חגורים חגורות לבנות צלובות כדרך האנגלים, וחבושים כובעים עטורי-סרטים צחורים," כותב שרמן, "התזמורת הצבאית היתה מוכנה..."

אלא שבידי ברוך תירוש, איש הפלי"ם לשעבר ומוותיקי "אל על", יש תמונה המראה משמר-כבוד אחר: לדברי תירוש קיבל את פניהם של הווייצמנים משמר-כבוד של אנשי פלמ"ח חבושים כובעי-גרב וחמושים בסטנים.

בספר אחר על תולדות "אל על" "EL AL STAR IN THE SKY (1990)" כותב מרוין גולדמן בהרחבה על טיסת הבכורה (הספר עומד לצאת במהדורה חדשה). גולדמן, עו"ד ניו-יורקי חובב תעופה, מנהל בביתו מוזיאון פרטי לתולדות "אל על", שנמצא בו אוסף פריטים גדול הנוגע לחברה. לדבריו, המטוס מדגם DC4 שנקנה מ"AMERICAN AIRLINES" הוחזר אחרי ביצוע המשימה לשירותו הצבאי.

מספר עוד ברוך תירוש: "המטוס, ששימש להטסת נשק מצ'כיה, הוכן והוברק כדבעי. הקברניט היה הלל בהיר, הקצין הראשון יצחק הננסון, הנווט יהודה שמעוני, ואיתם אנשים נוספים מחיל האוויר. הבקשה לזכות נחיתה בג'נבה נדחתה ע"י שלטונות שוויץ, בטענה שהמטוס הוא צבאי וקיים על כך אמברגו מטעם האו"ם.

"אך לא אלמן ישראל, ותוך שהות קצרה הוקמה לשם כך 'חברת התעופה הלאומית של ישראל' כמחלקה במשרד התחבורה... הכתובת נצבעה בכחול על המטוס המבריק, ואני הקטן גיליתי שלצוות נתפרו מדים כחולים עם סמל 'הגמל המעופף' על הכובע. ואכן, השלטונות העניקו את זכות הנחיתה, והנשיא ופמלייתו הגיעו ארצה שמחים."

תירוש: תוך זמן קצר התברר שמנהיג יהדות ארה"ב, אבא הלל סילבר ופמלייתו היו תקועים ברומא בניסיון להגיע ארצה לשם הבעת תמיכה של יהדות ארה"ב במדינה. המטוס הובהל לרומא להטיסם ארצה, וגם להחזירם לרומא לאחר שבוע ימים, והתברר שרבים מחכים שם להזדמנות לנסוע לארץ. המטוס החל בטיסות הלוך וחזור, מושבים רגילים הותקנו מחדש, והפעילות הביאה להכנסה כספית ראוייה. טיסה גררה טיסה, ומטוס שני הובא מחיל האוויר, משם גוייסו צוותי-אוויר נוספים וכן מכונאים. המחלקה במשרד התחבורה התרחבה, עד ש'אל על' הורכבה ממש כמוביל הלאומי של ישראל.   

 מעניין לקרוא מה כתבו העיתונים בארץ על טיסת הבכורה. מסתבר שהדיווחים היו דומים.

"מעריב" כתב ב-30 בספטמבר 1948 תחת הכותרת "הנשיא וויצמן הגיע במטוס 'סקיימאסטר' – הראשון של התעופה הישראלית – ונתקבל בשדה התעופה ע"י שרי המדינה ומשמר כבוד של צבא ישראל."

ובידיעה נכתב: "ד"ר חיים וייצמן, נשיא מועצת המדינה, הגיע הבוקר בשעה חמש לשדה –התעופה אי-שם בדרומה של ישראל... ד"ר וייצמן הגיע באותו מטוס שהביא את שר החוץ שרתוק לג'ניבה... ד"ר וייצמן ירד מן המטוס בצעדים בטוחים, ולמרות החשכה הכיר את כל ידידיו ששמחו על ההטבה בראייתו... המטוס שבו הגיע הנשיא היה מסוג 'סקיימאסטר' – מטוס הנוסעים הראשון שנרשם בישראל – והוא שייך לחברת 'אל על'. הטיסה מג'נבה נמשכה 10 שעות. במטוס, שהיה מסומן במגן-דוד ובכתובת 'מדינת ישראל – שרות התעופה' באו גם פרופ' ה' צונדק ושר הטכסים מ. סימון... בפנקס הנוסעים של המטוס רשם ד"ר ויצמן: 'זכות גדולה היא לי לנסוע בפעם הראשונה באווירון ישראלי כה יפה ומשוכלל, עם אנשים כה נחמדים המלווים אותו'." 

"ידיעות אחרונות" כתב באותו יום: "ד"ר ויצמן הגיע... בא במטוס הישראלי הראשון." הדיווח דומה לדיווחים בעיתונים האחרים. "נשיא מועצת המדינה... ורעייתו... הגיעו היום קרוב לשעה 5 לפנות בוקר לאחד משדות התעופה בארץ. הם באו באווירון השייך לחברת התעופה הלאומית לישראל 'אל על'... הטיסה נמשכה 10 שעות ועברה בסדר גמור."

"הארץ", עיתון-הבוקר, דיווח למחרת ב-1 באוקטובר 1948: "ד"ר וייצמן הגיע אתמול בבוקר בשעה 5 לאחד משדות התעופה. הוא בא במטוס 'סקיימאסטר' השייך לחברת התעופה הישראלית הלאומית 'אל על'. זה הוא האווירון העברי הראשון הנרשם אצל שלטונות התעופה הישראליים. מספרו הבינלאומי X4. הטיסה נמשכה 10 שעות ועברה ללא תקלה. צוות העובדים היה כפול וכלל 14 איש – כולם יהודים. האווירון הכיל אגף מיוחד עם חדר מיטות. במטוס היו גם שתי סדרניות מחיל-התעופה ונמצא בו אפילו מלצר תל-אביבי ששירת את הנוסעים... הנשיא ירד בנחת מן המטוס... הרגיש את עצמו בטוב בזמן הטיסה, שוחח עם חבר העובדים וגילה התעניינות בבעיות התעופה."  

ושרמן מסיים בספרו את תיאור טיסת הבכורה בנימה חגיגית: "לקול נגינת 'התקווה' יצאו מפתח המטוס ד"ר חיים וייצמן ורעייתו. נשיאה הראשון של מדינת ישראל בא הביתה... למדינה היה נשיא, ואף שעדיין לא ידעה זאת, היתה לה גם חברת תעופה. המטוס נקרא 'רחובות' על שם מקום מגוריו של וייצמן.

כך נולדה 'אל על'."

דוד מלמד

 

* * *

היכונו! היכונו! היכונו!

בקרוב יצורף גיליון מס' 2

של העיתון החדש לילדים

"פינת הנכד"

 

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

זְאֵב עֲרָבָה

 

חֲלוֹמוֹת פּוֹעִים לְלֹא קוֹל,

פַּעַם כָּל יָכוֹל.

הִכִּיר נָשִׁים

טִיֵּל בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת.

 

בַּת קוֹל אַחֶרֶת נוֹשֶׁפֶת בָּעֹרֶף

מִלִּים נֶאֶלְמוּ.

 

זְאֵב עֲרָבָה.

שָׁכַח מַגָּע וּצְלִיל

נִצְנוּץ עֵינַיִם.

וְצִלָּן מִנֶּגֶד נָע

הַלֵּב נֶחֱרַךְ

זְאֵב עֲרָבָה

מְיַלֵּל

אַהֲבָה.

 

 

* * *

 

* * *

תגובת פרופ' אהוד (אודי) מנור

בנושא אלטלנה

 

לכב' אהוד בן עזר,

עורך ומוציא לאור של חב"ע.

בהמשך לדבריו הנכוחים והחשובים של נעמן כהן בעניין תועבת אלטלנה – הן הארוע המקורי והן האופן בו מצליחים חובבי המורשת הרביזיוניסטית ומטשטשי ההיסטוריה האמיתית שלה, מראשית – ברצוני להעיר שני דברים:

האחד – בזמן התרחשות הפרשה, כלומר בין הימים והלילות 20-26.6.1948, הצבא המצרי ישב כ-30 ק"מ מתל אביב, ולא 100 ק"מ כפי שנעמן כהן כותב. כידוע (?), במסגרת הפרשה החמורה הזו, ראו לנכון חיילי צה"ל במדי צה"ל ובעמדות של צה"ל לנטוש בהמוניהם את עמדותיהם בחזית ולהצטרף לחבריהם הפורעים בחוף ויתקין, בתל אביב ובאזור המרכז. מדובר אם זה לא ברור, בחיילי צה"ל שעד הכרזת המדינה לבשו מדים של האצ"ל.

בנוסף, בדיוק בשל הסיבה הזו, נאלץ צה"ל להורות לחיילים אחרים לנטוש את עמדותיהם כמו גם להפסיק את הכנותיהם לקראת חידוש הקרבות עם תום ההפוגה הראשונה, על מנת להגן על מדינת ישראל מפני אויבי ממשלתה (כך אצ"ל עצמו הגדיר את הדברים בזמן אמיתי!).

השני – נעמן כהן כותב בסוף דבריו שהוא מעריך כי "האמת ההיסטורית עוד תצא לאור." ובכן היא יצאה גם יצאה כבר לפני 44 שנים. ב-1978 ראה אור מחקרו המונומנטלי של אורי ברנר, שלא הותיר מקור אחד שלא בדק, תוך הקפדה לעיין במקורות 'הצד השני' (כלומר חיבורים של אנשי ואוהדי אצ"ל, שחלק מהם לא היו יותר מערימת שקרים מחפירה ובלתי נתפסת). מחקרו של אורי ברנר הוא מופת לכתיבת היסטוריה, אבל אין ספק שעלובי נפש מעצבי דעת קהל כמו אחד שנעמן כהן מזכיר בדבריו (והמבין יבין ואם לא אז לא, אין חשיבות לשם אלא לתופעה) – ידעו לבטל מיניה וביה את מחקרו של אורי ברנר בטענת אד-הומינם, שהרי הוא היה בעוונותיו סגן מפקד הפלמ"ח, אותו אירגון המשמש במסכת השקרים של אנשי אצ"ל וכותבי מורשתם (ומטשטשי ההיסטוריה שלהם) כשק האיגרוף האולטימטיבי, תוך חזרה על שקר יותר משלוש פעמים, ובכך הפיכתו ל"אמת" כביכול– לפיה כנגד אלטלנה נלחם הפלמ"ח, ולא צה"ל, שכלל גם יחידות של הפלמ"ח, ושבכל מקרה מי שפעל נגד אלטלנה היו כוחות הבטחון בשליחותה של ממשלת ישראל.

אבל מה לעשות ובאותה שנה, 1978, ראה אור חיבור נוסף בנושא, פרי עטו ומוחו הקודח של שלמה נקדימון, שהגם שספרו הנושא את אותו השם, אלטלנה, למרות שהוא חיבור עב כרס הכולל אפילו תמונות (!) וציטוטים לרוב ואפילו סוג של רשימת מקורות, הוא לא יותר מפמפלט תעמולה, אך שלמרות זאת, מבלי משים, נקדימון עצמו מביא בספרו לא פחות מ-25 מקרים בהם הפרו אנשי אצ"ל הוראות מפורשות של ממשלת ישראל, שגם בימים כתיקונם (ולא שיש כאן כאלו, אבל נניח), קל וחומר במצב מלחמה, קל וחומר בזמן הפוגה המפוקחת על ידי האו"ם, קל וחומר כשכוחות בריטיים עדיין יושבים בחיפה (אחרון החיילים עזב כידוע (?) ביולי!) – היא והיא בלבד הריבון.

בקיצור, טוב עשה נעמן כהן שהביא את הדברים והזכיר נשכחות – החשובה בהן היא הקפדת משמרי מורשת האצ"ל (ומטשטשי ההיסטוריה שלה) לכנות את ממשלת ישראל ואת שלוחיה, חיילי צה"ל, בשם הדרמטי והמיתולוגי: קין!

ההיסטוריה בכל אופן כבר קיימת. כל שנותר לאדם הגון הוא לקרוא אותה, ולאדם שמקפיד לא להיות הגון, לשאול את עצמו האם גם היום, 100 שנה לאחר הפרישה הראשונה של ז'בוטינסקי, "רק כך" היא הדרך לבנות אומה ולקדם ולקיים את הרנסנס הציוני בארץ ישראל.

פרופ' אהוד (אודי) מנור

חיפה

 

* * *

אהוד בן עזר שלום,

מודה בטעות. Mea Culpa אכן פרופסור מנור צודק. בעת עריקת אנשי האצ"ל מצה"ל הגיע צבא הכיבוש המצרי לגשר "עד הלום" 35 ק"מ דרומה מתל אביב.

לגבי אימרתי "האמת תצא לאור" אני מכיר היטב הן את ספרו של שלמה נקדימון, והן את ספרו של אורי ברנר על אלטלנה, שניהם נמצאים בספרייתי, כוונתי היתה לדעת הקהל – לאור טשטוש האמת ההיסטורית. אני רק מצר על כך שעד היום, בכל מאבקי הארוך בשנים להנצחת חיילי צה"ל, שנפלו מאש האצ"ל – על אנדרטת אלטלנה, לא נמצאו תומכים בבקשתי.

תודה,

נעמן כהן

 

 

* * *

אנחנו ממליצים על הבלוג של דני קרמן

מופיע בו כל כמה ימים פרק מדהים חדש

של תמונות צבעוניות וטקסט מאיר עיניים

על ציירים ומאיירים נהדרים שעל רובם לא שמעתם מעולם!

dannykermanblog@gmail.com

 

 

* * *

שיעורים בתודעה יהודית

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

נגעתי לה בַּכַּרְכָּשְׁתָא

נגעתי לה בַּקִישְׁקֵעס

נגעתי לה בָּחלְחוֹלֶת

נגעתי לה בַּפּוּפִּיק

נגעתי לה בַּפִּיסְקָלֶה

נגעתי לה בַּפִּישִׁיק

נגעתי לה בַּגֶּרְגָלֶה

נגעתי לה בַּהֶלְזָלֶה

נגעתי לה בַּשְׁוִיסָקִים

נגעתי לה בּמַּנוּשׁ

נגעתי לה בַּפּוּלְקַלָאךְ

נגעתי לה בַּקְּנֵיְדַלָאךְ

נגעתי לה בַּצִּיצְקָלַאך

נגעתי לה בַּתּוּסִיקְלָאךְ

נגעתי לה בִּתְהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא

נגעתי לה בַּאוּשְׁקִי בּוּשְׁקִי

נגעתי לה בַּקְּלִיט*

נגעתי לה בַּבְּלוֹנְד

נגעתי לה בַּפּוּשְׁקִי

ופתאום אמרה לי שהיא ערלית

אִיחְס עֲלֵיכִּי

הלוך הלכו לאיבוד השיעורים שהכנתי

בתודעה יהודית

 

* בדגדגן

 

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" בשנת 2007.

 

 

* * *

משה גרנות

מוניקה

או הקושאן על הים התיכון

 

אחרי השיחה עם מוניקה התיישבתי בכורסה וביקשתי מיואל שיביא לי כוס מים. הוא הביט בי מודאג:

"מי זה היה?"

אני שותה את המים ומסמנת לו ביד שאסביר לו אחר-כך. הוא ממתין לקבל את הכוס הריקה, אבל אני מאמצת אותה אל ליבי.

"קרה משהו, נילי, מה את כל  כך חיוורת? עם מי דיברת?"

"עם מוניקה".

"הא, ו..."

"בערב נדבר, טוב?"

"אני יכול לעזוב? אני יכול ללכת? את בסדר?"

הנהנתי בראשי שהכול בסדר. רציתי שילך, רציתי להיות לבד עם עצמי כמה דקות לפני שאצטרך בעצמי לרוץ למשרד. הוא הפנה אליי מבט שואל, אבל לא מפציר. הוא לקח את התיק ואת הטלפון הנייד, נופף לי ביד לשלום ויצא.

את מוניקה אני מכירה מגיל שש-עשרה. למדנו יחד בגימנסיה, היינו חוזרות יחד הביתה ומקשקשות כל הדרך. היתה לה אובססיה לספר לי בפרוטרוט על כל אהבהביה – עם מי, איפה, איך, מתי. אני מודה שזה היה מרתק, כי היא גם סיפרה לי את הדברים בהתרגשות, תוך כדי צחקוקים ושיהוקים ופאוזות כדי להגביר את המתח. היא רצתה שגם אני אספר לה, אבל לא היה לי על מה. באותם ימים כבר הייתי מודאגת שטרם טעמתי את טעמה של אהבה, של ההתרגשות לקראת אפשרות של התעלסות עם גבר מנוסה ומסתורי.

"אין לי מה לספר, מוניקה, באמת."

"די, את מותחת אותי, זה לא הוגן, גם אני אפסיק לספר לך."

אבל מוניקה מעולם לא עמדה בדיבורה – היא ממש נזקקה לכומר וידויים, למישהו שיחווה יחד עימה, ולו לאחר מעשה, את התרגשויותיה הגדולות. שניים מבין כל מחזריה היו יהודים, למרות שמותיהם הרומניים – אֶמיל קונסטַנטין ויוֹנֶל קְרֵאַנְגְה. הם למדו בכיתה מעלינו, ולפי ההתרשמות שלי, הם ידעו האחד על השני, ושניהם יחד – על כל השאר. כל עוד לא היו דרישות מהם, לא היו להם דרישות ממנה.

היא לא סיימה את בית הספר התיכון, כי ההורים שלה חיתנו אותה עם פעיל מפלגה, שהיה בעשרים שנה מבוגר ממנה, איש מסוגף וידוע חולי, שהאמין בכל ליבו בעתיד המזהיר המיועד לאנושות אם רק תסכים לשאת לתקופת מה את הדיקטטורה של הפרולטריון – רע זמני שיניב טוב ללא תכלה וקץ.

אני הבנתי מדוע ההורים החליטו להשיאה לגיורגי וַאסִילֶסְקוּ, אבל לא היה לי ברור מדוע מוניקה הסכימה. לא היה לי ברור מדוע הפסיקה ללמוד. היא לא היתה תלמידה מצטיינת, אבל יכלה בהחלט להשיג תעודת בגרות. אילו ידעתי על כך במועד, הייתי בוודאי מנסה להניאה מהנישואין המוזרים האלה, אך לא היה לי מושג על מה שקורה עד שקיבלתי הזמנה לחתונה. הייתי המומה – איך נערה בת שמונה-עשרה הולכת לקבור את עצמה עם גבר זקן בן כמעט ארבעים?! אמת, מאחר שבנעוריו היה במחתרת הקומוניסטית, והפשיסטים  כלאו אותו ועינו אותו עד שכמעט השיב נשמתו לבורא – השלטון החדש עשה לו כבוד גדול, העניק לו משכורת נכבדה, שיכן אותו בווילה של אחד מאויבי המשטר שנשלח לעבודת פרך בתעלה מהדנובה עד הים השחור, וכדי שלא יגידו שהוא אוכל לחם חסד, מינו אותו לתפקיד לא מזוהה במפלגה. חיי רווחה בוודאי חיכו למוניקה בביתו של ואסילסקו, אבל בכל זאת, צריך שתהיה סיבה לליבידו – ואיך האיש הרזה והמסוגף הזה יכול למלא את התפקיד הזה?

אלא שלמוניקה לא היה צריך לדאוג – כשוואסילסקו הקדיש את ערביו למפלגה, היתה מוניקה נפגשת עם אמיל ועם יונל ונהנית משני העולמות – גם הרווחה שהמפלגה העניקה ברוחב יד לאיש אשר הקריב את בריאותו למענה, וגם מסקס טוב עם צעירים בעלי צורה ואון נעורים.

הסידור הזה נמשך שנים, גם לאחר ששני היהודים התחתנו בעצמם – אמיל עם יהודייה, ויונל עם גויה. ההסדר הזה נמשך כמה שנים עד אשר נכנסה מוניקה להריון וילדה בת. הם קראו לה סילביה כשם אימו המנוחה של ואסילסקו, ואז, כשסילביה היתה פחות מחצי שנה, שבק ואסילסקו חיים לכל חי – התמוטט על שולחן העבודה שלו בבית המפלגה.

בהלוויה נישאו הספדים על ידי ראש העיר ומזכיר המפלגה, והזֵרים זרמו אל הקבר הטרי ממוסדות ומאנשים פרטיים – הכול רצו להראות לשוטרי החרש שהסתובבו בקהל, ושנקל היה להבחין בהם – כי ליבם עם האיש היקר שהקדיש את חייו למען העולם המתחדש.

האלמנה הטרייה נקראה לבית המפלגה והוצע לה לעבוד בפקידות ולקבל קצבת שארים בגובה של שבעים אחוזים ממשכורתו של ואסילסקו. הם ציינו בפניה שהווילה תישאר בחזקתה לפחות עד אשר סילביה תהיה בוגרת דיה כדי לפרנס את עצמה.

"רגע, אבל בינתיים, מה יהיה בינתיים עם סילביה? מי יטפל בתינוקת עד שאני אחזור מהעבודה?"

"יש לך, אימא, לא?"

וכך היה: מוניקה עבדה במפלגה, ניקבה דפים והידקה באוגדנים, תייקה חומר שאיש לא קרא ולא יקרא, חילקה חוזרים בחדרים, ולפעמים אפילו הקלידה מכתב או שניים. היא המשיכה להתראות עם אמיל ויונל, ואליהם נוסף גם מזכיר המפלגה, קאמיל בודאגה, שהיה מזמין אותה לחדרו, ומבקש שלא יפריעו לו. הם היו משיקים גביעים מלאי שמפניה קפיטליסטית, ואחר כך, ללא גינונים רבים, היו מתעלסים על השטיח שלפני האח.

יום אחד מגיע לקלוז' גולה יווני בשם קוֹסְטָס פַּטִיאוֹטִיס, קומוניסט שברח בעור שיניו מארצו. המפלגה בקלוז' העניקה לו את כל האותות האפשריים וערכה לכבודו עצרות, בהן הושמעו נאומים חוצבי להבות אש, אך פרנסה לא נתנו לו. קאמיל בודאגה הכיר לו את מוניקה, וקוסטס פשוט עבר לגור אצלה. כעבור זמן הוא נשא אותה לאישה והכיר בסילביה כבבתו. ההסדר הזה נמשך כחמש שנים, עד שלקוסטס נמאס, וברומנית העילגת שלו הוא הצליח לשכנע את המזכיר שיסייע לו להגר עם מוניקה והילדה להולנד. לאחר דין ודברים והרבה בירוקרטיה, הסכימו להיענות לבקשה של חבר בעל זכויות כמו קוסטס, אבל את מוניקה אילצו לוותר על הווילה ועל הפנסיה, בהן החזיקה בזכות בעלה המנוח.

ממה התפרנסו באמסטרדם אינני יודעת, מה שנודע לי לאחר שנים הוא שקוסטס נתקף בדיכאון עמוק ובסכיזופרניה, וכל מי שעמד לידו היה בעיניו קלגס יווני המבקש לבקע את חזהו כדי להוציא משם את הלב. יום אחד הוא לקח סכין מטבח ורדף אחרי מוניקה. מוניקה ברחה מהבית בזעקות אימים, ואז בדיוק חזרה הביתה סילביה, שהיתה כבר תלמידת תיכון, והוא נעץ סכין בכתפה. מוניקה ראתה את הזוועה, רצה חזרה אל בעלה, התנפלה עליו והפילה אותו ארצה, תוך שהיא צועקת "הצילו! הצילו!". עוברים ושבים התגברו על קוסטס, והזעיקו משטרה. משם הדרך היתה קצרה לאישפוז  כפוי בבית חולים לחולי נפש.

סילביה אושפזה בבית חולים. הרופאים עמלו קשה לאחות שרירים וגידים שנחתכו בכתפה. מוניקה טלפנה לחבר של קוסטס, גם הוא גולה מיוון, וביקשה ממנו לכתוב מכתב מפורט להורים שביוון, ולתאר בפניהם את המצב לאשורו. ההורים, שהיו בטוחים כי סילביה היא נכדתם, הזמינו את מוניקה לגור איתם.

אמש, כשחזרתי מהעבודה, מצאתי על המשיבון הודעה ממנה. היא תמיד נוהגת כך – מתקשרת כאשר אני בעבודה, משאירה הודעה כדי שאני אטלפן אליה, וההוצאה על שיחת חוץ תהיה על חשבוני. מילא. כיוון שהשעה הייתה מאוחרת, התקשרתי אליה בבוקר.

מה נשמע? מה העניינים? איך הילדים? איך סילביה? תודה, היא לומדת רפואה באתונה. עבודה? לא, לא צריך, ההורים של קוסטס אמידים. מה קורה שם איתכם?

"מה זאת אומרת?"

"אני יודעת? הרי אתם פולשים לארצות לא לכם..."

"מה קרה לך, מוניקה? מצרים וסוריה תקפו אותנו ביום הקדוש ביותר, ביום כיפור, נהרגו לנו אלפי חיילים, אז התאוששנו והחזרנו להם..."

"מה זה 'תקפו אותנו'? הרי הם רצו בצדק לקחת חזרה את האדמות שגזלתם מהם..."

"מה 'גזלנו', מוניקה, מאז שחזרנו ארצה, הם לא נתנו לנו יום מנוחה, אפילו על הארץ הקטנה שלנו שהאו"ם הקצה לנו – הם לא מוכנים להתפשר, הם לא רוצים שנהיה כאן בכלל. הם רוצים שנחזור לאירופה".

"והם לא צודקים?"

"איך 'צודקים', מוניקה? הרי זו ארצנו. כאן חיינו אלפי שנים. ראית מה קרה לנו באירופה – איך שחטו אותנו, איך חנקו אותנו בגז. חזרנו סוף סוף לארץ שלנו. איך 'צודקים', איך?"

"אתם הרי מפולניה, לא? משם באתם לרומניה ולשאר הארצות. מה לכם בים התיכון? מדוע אתם מדכאים את עמי האזור? מדוע אתם מדכאים את הפלסטינאים? מדוע אתם רוצים לגנוב את הים התיכון שלנו?"

עצמתי עיניים. רציתי לטרוק לה את הטלפון. כעבור רגע התעשתתי:

"'הים התיכון שלנו' – מוניקה, מחמל נפשי, שנינו נולדנו בקלוז', כשאת תראי לי את הקושאן שלך על הים התיכון – אני מבטיחה בהן צדק להחזיר לך אותו".

משה גרנות

הסיפור "מוניקה" פורסם בספר "גם דודה אנה יפה" בהוצאת צבעונים, 2020.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* שמואל אבנרי: לאהוד היקר שבוע טוב ותודה רבה על השפע שאתה ממשיך להשפיע עליי פעמיים בשבוע.

לרגל מלאות 40 שנה למלחמת של"ג – אולי תמצא עניין בחיבורי "מכשולים בדרך הפקת הלקחים":

https://web.archive.org/web/20200420070446 if_/http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/9/112229.pdf

זהו פרק ממחקר שלאורך שנים נלמד במכללות הצבאיות. נקווה שבינתיים עבר הצבא שידוד מערכות. חיבורי זה פורסם בכתה"ע "מערכות" בשנת 2007, בגיליון מיוחד שהוקדש למלחמת שלום הגליל עם מלאות לה חצי יובל שנים, אך פורסם לראשונה בצבא (עם סימוכין ומראי מקום מפורטים שחלקם סודיים-ביותר) כבר בשנת 1991. והנה, למרות הביקורת הנוקבת שלי על תהליך הפקת הלקחים, קיבלו רשויות הצבא את חיבורי בברכה – שכן לכל מילה חריפה שבו נמצא גיבוי מוצק שנשען על תיעוד ממוסמך.

בשלב ראשון שוגר החיבור כחוברת לכל אלוף-משנה בצה"ל, אך זה עורר סערה והגביר את הביקוש. בוגי יעלון (אז מח"ט הצנחנים 35) פנה אז למפיץ החיבור לקבל לידיו עוד 40 עותקים כדי לחלק אותם לכל הקצינים הבכירים של החטיבה.

 

* יוסף עוזר: זיוה שמיר כותבת במכתב העיתי 1757, במדורה "המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן" – על  "ערב עירוני"   של נתן אלתרמן ובו השורות – 

 

גּוּפִי נִקְטָן וּמִתְנַמֵּךְ
 אֲבָל רֹאשִׁי כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ
 עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵלֵךְ
 לֹא אֶתְבּוֹנֵן לְאָן אָבוֹאָה

 

"ראשי כל כך גבוה" מזכיר שיר של משורר גדול אחר... ששינמך לא מעט את אלתרמן המתהלך בענקיותו הלאומית בישראל של שנות החמישים, והוא כענק משוררי ואפילו מוסרי ומביע הגות בטור השביעי וגם בעל דברים עם ראשי האומה הצעירה.

נתן זך ב"זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" מנמיך את אלתרמן מרום גובהו אבל ביד ענקים זדונה ובוטחת התפתה גם הוא לדבר על "ראשי כל כך גבוה" במילים פשוטות וידועות אלה, בהקבלה מפתיעה לענק אותו ניסה להמעיט:

 

ענק

אֲנִי עֲנָק וְרַק
אֲנִי עֲנָק. כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵרִים
אֶת רֹאשִׁי, כּוֹכָבִים
נוֹגְעִים בְּרֹאשִׁי. כַּאֲשֶׁר אֵינֶנִּי מֵרִים,
אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵשִׂים
אֶל לִבּוֹ, שֶׁאֵינֶנִּי מֵרִים.

 

אהוד: נתן זך היה קצת צ'יזבטניק וקצת קצת לעומת אלתרמן.

 

* אהוד היקר, אתה חוזר ומזכיר את הרומן הראשון שלך "המחצבה", שגם מופיע בהמשכים בחב"ע, אבל בהמשך כתבת רומנים אפילו יותר מרתקים, אני אהבתי מאוד את  "והארץ תרעד" ואת "ספר הגעגועים". ספרי העיון שלך על הערבים בספרותנו, על ברנר, והראיונות ב"אין שאננים בציון" – הם ממש מלאכת מחשבת.

זיוה שמיר, כלת פרס ביאליק, כתבה יופי של ניתוח לשיר "ערב עירוני" של נתן אלתרמן הצעיר.

קראתי בעניין רב את הזיכרון של יונתן גורל על א"ב יהושע הצעיר, המחביא רומן בתוך המחזור כשהוא "נוכח" בבית הכנסת הספרדי בו התפלל אביו, ובו מכרוּ במכירה פומבית "עליות".

שלך,

משה גרנות

 

אהוד: אני חוזר ל"המחצבה" משום שהתקבלות הרומאן הראשון שלי, כמו גם אי-התקבלותו  – אופיינית מתחילתה להתעלמות מספריי מצד הממסד הספרותי נפוח החשיבות העצמית, מוכה שגעון הגדלות, האפיגוני לעיתים קרובות, המוטה ל"שמאל" מבחינת פוליטית, המצונזר-מרצון מהצד הארוטי – והמשעמם בחלקו הגדול.

כתבתי "שמאל" במרכאות כי לשמאל האמיתי היה חלק מרכזי בהקמת המדינה והוא לא ליקק את התחת לערבים.

 

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום

נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,

במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון

במהלך מבצע שומר החומות.

עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח

של אורח המלון אבי הר אבן

שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,

ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"

["הארץ", 16.8.2021]

 

אהוד: מדוע לא חוקרים במשטרה ובפרקליטות את הרוצחים, מבצעי הפוגרום בעכו ששרפו למוות את אַבִּי הר אבן – באותה נחרצות כוחנית עיקשת שבה חקרו באיומים עד מדינה יהודי כדי שיעיד נגד ראש ממשלה מכהן? האם הפחד בקרב החוקרים מפני חמושי עולם הפשע והטרור הערבי בישראל הוא כה גדול?

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2297 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

 

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליון מס' 1, סיון תשפ"א, יוני 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2296 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל