פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1759

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בסיון תשפ"ב. 27.6.2022.

עם צרופת השער שצייר דני קרמן לספרו של אהוד בן עזר "50 שירי מתבגרים", 1987.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: חלב של עננים. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן: השיר הנידח שהוביל לפתרונה של חידה. על פזמונו של אלתרמן "מרים ושמעון". // יעקב אחימאיר: בן חיים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏26.6.22. // ישראל בר-ניר: כוחה של אובססיה נגד נתניהו. // דוד מלמד: להחרים ולהעלות על המוקד– אז"ר. // ארנה גולן: הכותב המרדן שאינו "מתבגר" – על "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר, בשיתוף עם דני קרמן באיוריו לשירים. // נעמן כהן: אברהם גבריאל יהושע בין פוליטיקה למוסר. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים לילדים

חלב של עננים

א. חִידָה

מֵהַצִּיצִי שֶׁל הֶעָנָן יוֹרֵד גֶּשֶׁם שֶׁל חָלָב

מִי שֶׁלֹּא מַאֲמִין שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַיָּד עַכְשָׁיו

וּמִמֵּי-הַמָּטָר יַרְתִּיחַ קָקָאוֹ, אוֹ תֵּה אוֹ קָפֶה

וְיִשְׁתֶּה לוֹ בְּנַחַת מַשְׁקֶה שֶׁל חָלָב לְבַנְבַּן וְיָפֶה.

ב. פִּתְרוֹן

מִי שֶׁלֹּא הֵבִין – יַחְשֹׁב נָא בְּשֶׁקֶט

הָאֲדָמָה כְּמוֹ תִּינוֹק מִשָּׁמַיִם יוֹנֶקֶת

שׁוֹתָה אֶת הַגֶּשֶׁם, מַצְמִיחָה אֶת הַדֶּשֶׁא, הַחָצִיר

וְהָעֵשֶׂב, הַפָּרוֹת לוֹחֲכוֹת אֶת הַיֶּרֶק בְּחֵשֶׁק –

וְכָל צִיצִי-פָּרָה שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ – עָטִין, מִתְמַלֵּא בֶּחָלָב,

מָה הַפָּרוֹת הַשְּׁמֵנוֹת שֶׁבָּרֶפֶת תַּעֲשֶׂינָה עַכְשָׁיו? –

תַּעֲמֹדְנָה בְּשֶׁקֶט, עִם הָרֹאשׁ בָּאֵבוּס, וּמְכוֹנוֹת-חֲלִיבָה

תַּאֲסֹפְנָה בֵּינְתַיִם, מִצִּיצִי לְצִיצִי, אֶת כָּל הַתְּנוּבָה –

וּמִי שֶׁרוֹצֶה קְצָת חָלָב לְקָקָאוֹ, כּוֹס תֵּה אוֹ קָפֶה

יִגַּשׁ לַחֲנוּת וְיִקְנֶה שָׁם קֻפְסָה שֶׁל חָלָב לְבַנְבַּן וְיָפֶה,

עֲסִיס עֲנָנִים, בְּטַעַם שֶׁל יֶרֶק, שֶׁל טַל וְשֶׁל גֶּשֶׁם

בִּרְכַּת צִיצִי-שָׁמַיִם מֵעַל, וּבִרְכַּת הַפָּרוֹת הַשְּׁמֵנוֹת מִן הַמֶּשֶׁק.

ינואר 1977

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

השיר הנידח שהוביל לפתרונה של חידה

על פזמונו של אלתרמן "מרים ושמעון"

בגיליון 1756 כתב אורי הייטנר: "נראה שזיוה שמיר לא רצתה לתקוף את מירון חזיתית, אך [...] מאמרה הקודם בסִדרה, על שירו של אלתרמן 'המִגדל הראשון', מפריך את טענתו של מירון על הניכור של אלתרמן כלפי הקיבוץ."

ובכן, עליי להודות לאורי הייטנר על אבחנתו, אך גם לחלוק עליה, שכּן מעולם לא חששתי לומר בגלוי את דעתי על אמירות מוטעות או מוּטות של דן מירון. עשיתי כן החל במאמרי "ואף-על-פי-כן תהיה ירושלים", שפורסם בעיתון "מעריב", מיום ו' בתמוז תשמ"ז (3.7.1987), בתגובה למיני שגיאות ועיווּתים שמצאתי בספרו  של מירון "אם לא תהיה ירושלים" (1987). תמיד  טענתי את טענותיי  בריש גלי, ולא ברמזים או בדרכי עקיפין.

היו זמנים שבהם התייחסו אל דברי מירון כאל דברים בדוקים ומבוססים של "פוסק אחרון". ואולם, במרוצת הדור האחרון  היו  מי שהראו שה"עוּבדות" על קרבות תש"ח, למשל,  הכלולות בספרו "ארבע פנים", שגויות לחלוטין. התגלו גם אי-דיוקים  מביכים  בתחומי הניתוח הפרוזודי,  שעִרעֲרוּ  את האמינות  של אבחנותיו. מתרבים הטוענים ש"פסיקותיו" נקבעות ad hominem  (לגופו של אדם), ולא ad rem (לגופו של עניין), ואף עניין  זה מעמיד בסימן שאלה את האפשרות להתייחס אל דבריו כאל מחקר אובייקטיבי השואף לחקר האמת. שיטת "בלי מראי מקום" (צירוף שהוא עצמו טָבע) גורעת אף היא מן המהימנות.  אף-על-פי-כן, פֹּה ושָׁם יש אנשי ספרות, חסידים מושבעים, המאמינים שאם יתנוסס השם "דן מירון" ברשימה הביבליוגרפית של מאמריהם, מובטח להם שהם עומדים על קרקע מוצקה.

בפרק זה, אחד מִפּרקיה האחרונים של הסִדרה  "המוזה קלת הכנפיים", אַראה איך פזמון נידח, שמעטים שמעו עליו, סִייע לי בפתרונה של חידה בלתי פתורה בשירו של אלתרמן "מזכרת לדרכים". דן מירון הציע לחידה זו פתרון משלו; אני הצעתי פתרון אחר. באו חסידיו של מירון, הֶחֱרוּ-החזיקו אחריו וחלקו על דבריי. והנה לפתע הגיח מן המגירה פזמון אלתרמני נידח, שפתר "באורַח פלא" את החידה.

מדובר בפזמון "מרים ושמעון" (1936)  – אחד מפזמוני "כרם התימנים" של אלתרמן וּוילנסקי – שאינו ידוע כמו "אֶחיו" המפורסמים ("אלימלך", "בכרם תימן", "מרים בת נִסים", "גדליה רבע איש", "גמליאל", ועוד).¹ הוא נמצא בארכיונו של משה וילנסקי, ומאחר שאין לו רישום באקו"ם, יש להניח שהוא לא הוקלט. עם זאת, הנוסחים השונים של שיר זה מעידים שהוא בוצע כנראה לא פעם מעל במות נידחות.

שיר זה הוא דוּאט, או דיאלוג דרמטי,  בין "רומאו" ל"יוליה" מסמטאות "כרם התימנים", בעיצומו של חיזור לוהט שעתידו סמוי מן העין. הבחור המאוהב מוכן לעשות כל דבר למען אהובתו, ואילו היא צעירה קפּריזית שאינה מתחשבת ברגשותיו של הבַּחוּר המאוהב (מחַלקת לו הוראות, מאחרת לפגישותיהם באופן סִדרתי; קובעת אִתו בשבע וחצי, ומגיעה ברבע לעשר). "רומאו" התימני "נופל כבר מהרגליים", אך מוכן לספוג כל עלבון ובלבד שמרים אהובתו תיפול סוף-סוף בחכתו ותהיה אשת חיקו. הוריה של מרים, המבקשים לכבות את אש האהבה, שופכים על שמעון דליי מים, אך הוא מוכן להתעלם מן "הרמז הדק",  להסתכן ב"מקלחת", ומחליט לשוב ולהגיע אל סף ביתה במעיל גשם ומטרייה:

מִרְיָם:
אֶלְבַּשׁ אֶת שִׂמְלָתִי הַנֶּהֱדֶרֶת
אֶת צַמּוֹתַי אֲנִי אֶקְלַע בְּסֶרֶט
וּבַמַּרְאָה בְּנַחַת אֶסְתַּכֵּל
וְאֶל הָרְחוֹב אֵצֵא לִי לְטַיֵּל

שִׁמְעוֹן:
כִּי אַתְּ בַּת מֶלֶךְ וַאֲנִי בֶּן מֶלֶך
אֲנִי בִּרְחוֹב שַׁבָּזִי אֲחַכֶּה לָךְ
כִּי אַתְּ אָמַרְתְּ: שִׁמְעוֹן, בֵּין הַבְּרוֹשִׁים
חַכֵּה נָא לִי בְּשֶׁבַע וּשְׁלוֹשִׁים

פִּזְמוֹן:
זֶה לֹא יָפֶה, זֶה לֹא נוֹרָא
לֹא לְאֶחָד זֶה כְּבָר קָרָה
זֶה לֹא מוֹעִיל, זֶה לֹא מַזִּיק
אַךְ אֶת חַיֵּינוּ זֶה מַמְתִּיק
מִרְיָם מִרְיָם, שִׁמְעוֹן שִׁמְעוֹן
אַתָּה שָׁוֶה חֲצִי מִלְיוֹן
בּוֹא נִתְפַּיֵּס, לֹא נִתְפַּיֵּס
חֲצִי מִלְיוֹן יֵלֵךְ כּוֹעֵס

מִרְיָם:
וּכְמוֹ לְפִי הַטֶּבַע
אֲנִי אָבוֹא בְּעֶשֶׂר פָּחוֹת רֶבַע
אָבוֹאָה וְאַגִּיד: שִׁמְעוֹן שִׁמְעוֹן
הַבֵּט אֵלַי וְלֹא אֶל הַשָּׁעוֹן.

שִׁמְעוֹן:
וְאָנֹכִי אֶצְעַק עַד הַשָּׁמַיִם
שֶׁבְּחַיַּי שֶׁאֵין לִי כְּבָר רַגְלַיִם
עוֹד כַּמָּה לְחַכּוֹת לָךְ בְּנִמּוּס?
וּמָה, אַתְּ בַּחוּרָה אוֹ אוֹטוֹבּוּס?

פִּזְמוֹן:

זֶה לֹא יָפֶה, זֶה לֹא נוֹרָא...

מִרְיָם:
לִרְחוֹב שַׁבָּזִי חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם
תִּגַּש, שִׁמְעוֹן, מָחָר אוֹ מָחֳרָתַיִם
וּלְאִמִּי שֶׁלִּי תֹּאמַר, שִׁמְעוֹן
תְּנוּ אֶת מִרְיָם, אִם לֹא – יִהְיֶה אָסוֹן

שִׁמְעוֹן:
בִּרְחוֹב שַׁבָּזִי חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם
אִמֵּךְ אֶתְמוֹל שָׁפְכָה עָלַי דְּלִי מַיִם
וּבְעוֹדִי צוֹעֵק, בָּבַת עֵינִי,
שָׁפַךְ עָלַי אָבִיךְ דְּלִי שֵׁנִי

פִּזְמוֹן:

זֶה לֹא יָפֶה, זֶה לֹא נוֹרָא...

מִרְיָם: שִׁמְעוֹן שִׁמְעוֹן שֶׁלִּי יְפֵה עֵינַיִם
עֲבֹר אֵלַי בָּאֵשׁ וְגַם בַּמַּיִם.

שִׁמְעוֹן: אֲנִי עוֹבֵר, עוֹבֵר מִרְיָם שֶׁלִּי
אֲבָל מַהֵר הַסְתִּירִי אֶת הַדְּלִי.

מִרְיָם: שִׁמְעוֹן שֶׁלִּי אֲנִי כֹּה מִתְרַגֶּשֶׁת
שִׁמְעוֹן: לֹא כְלוּם, אֲנִי אָבוֹאָה בִּמְעִיל גֶּשֶׁם.

מִרְיָם: וְאִם אִמִּי תִּכְעַס פַּעַם שְׁנִיָּה
שִׁמְעוֹן: לֹא כְלוּם, אֲנִי אָבוֹא בְּמִטְרִיָּה...

ניכּר שמִרים המחוזרת מכירה בערך עצמה, ואינה מתכוונת להקל על מחזרהּ הנלהב להשיג את מטרתו. להפך, היא דורשת ממנו שימסור את נפשו בעבורה: "עֲבֹר אֵלַי בָּאֵשׁ וְגַם בַּמַּיִם," על בסיס הניב הידוע "בָּא בָאֵשׁ וּבַמַּיִם" המבוסס על הפסוק "הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ-בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה" (תהלים ס"ו, י"ב). ואולם, שמעון שובר עד מהרה את הפָּתוס של אהובתו נטוית-הצוואר, ובמִפנה של "הרפָּיה קומית" (comic relief), הוא  מודיע למרים שהוא מוכן לעבור בעבוּרה באש ובמים, בתנאי שתסתיר מהוריה את דליי המים.

סגנון דיבורה התיאטרלי של מרים מזכיר בקיצורו ובקצב הסטָקָטוֹ שלו את סגנונה של מרתה, אהובת לִבּוֹ של שמעון, בשירו הדרמטי ורווּי הפתוס של יל"ג "בֵּין שִׁנֵי אריות", המסתיים במותו הטרגי של הצעיר האוהב. הפזמון רווּי אפוא רמזים למוות אובדני כבמחזהו של שייקספיר "רומאו ויוליה", הגם שמדובר כאן כמובן בסצנות טרגי-קומיות, ההופכות בהוּמוֹר את הטרגיקה לפארסה.

כתובתה של מרים – רחוב שבזי חמישים ושתיים – טעון אף הוא בקונוטציות של סוף הדרך; כציון סמלי של סוף החיים. בפזמון טרגי-קומי זה מייעצת מרים, צעירה מ"כרם התימנים", לאהובהּ שמעון, הנתקל בהתנגדות הוריה,  שיפעיל עליהם איוּם, ויאותת להם שהתנגדותם עלולה להביא לידי טרגדיה כבמחזה השייקספירי: "לִרְחוֹב שַׁבָּזִי חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם / תִּגַּש, שִׁמְעוֹן, מָחָר אוֹ מָחֳרָתַיִם / וּלְאִמִּי שֶׁלִּי תֹּאמַר, שִׁמְעוֹן, / תְּנוּ אֶת מִרְיָם, אִם לֹא – יִהְיֶה אָסוֹן."

ברי, בפזמונו ה"קל" של אלתרמן הסִפרה 52 משמשת רמז מקַדם ונבואה מרה לסופם של החיים, ואין הוא מספר שנבחר באופן רנדומלי.

וכך מגיעה לפתרונה חידה הקשורה בנושא סמליותם של מִספָּרים העולה מן הצירוף האוקסימורוני "אֵי-שָׁמָּה בַּפַּרְסָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם". דן מירון, במאמרו "שלושה שירי דרך", לאחר שבָּחן את  השורה האלתרמנית הזאת,  המשובצת בשירו ה"קנוני" של אלתרמן "מזכרת לדרכים", קבע נחרצות ש"כל מיספר היה מממש כאן את מיקומו של הפונדק אי־שם במרחק הדרכים, והמיספר המסוים נבחר בראש ובראשונה לפי צורכי החרוז והמשקל."²

לדעתי,  קביעה לא-מנומקת זו שגויה, ואין לה על מה שתסמוך. לפנינו צירוף  סמלי בעל אופי אוקסימורוני מובהק המצמיד את הביטוי הסתמי ("אֵי שָׁמָּה" – תחדיש של שלונסקי) עם ציוּן-המקום המדויק ("בַּפַּרְסָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם"), תוך שהוא רומז לסוף הדרך – לסיום המעגל הקלנדרי (שהרי 52 הוא מספר השבועות בשנה).  ואגב,  אין זה המקום היחידי שבּוֹ השתמש אלתרמן בסמליותם של מיספרים (הוא אפילו שילב בשיריו חידות המבוססות על שעשועי גימטריה). 

המיספר חמישים ושתיים  איננו  רק מניין השבועות בשנה. הוא הוא גם מספרם של הקלידים הלבנים בפסנתר וגם מיספר הקלפים בחפיסה. ערכיהם המספריים של כל הקלפים שבחפיסה מסתכמים ב-364, ואם מוסיפים את הקלף האחד והמיוחד, המכוּנה בשם "ג'וקר",  מתקבלת התוצאה 365 – כמיספר ימות השנה.³  לנוכח רב-ערכיותו של המיספר 52, רבים הם הסופרים שבחרו בו כבסמל.

במחזהו של שייקספיר "אילוף הסוררת", למשל, מוצע לגיבור להתחתן עם אישה זקֵנה שמִספר מחלותיה כשל 52 סוסים. מניין לקח המחזאי הבריטי הגאוני את מספר המחלות הזה? חידה גדולה היא, שהרי  רק בשנת 1973 נתגלה בסין, בקבר שנחתם עוד לפני הספירה, ספר רפואי עתיק שמגליו כינוהו בשם "מרשמי חמישים ושתיים מחלות", ובו נקבע המיספר 52 כמִספרן של כל המחלות העלולות לתקוף את האדם. 

במחזהו "המלך הנרי השישי" (מערכה רביעית, תמונה שביעית, שורה 73) נזכר כי התורכים כבשו 52  ממלכות  (כאן נראה שהמיספר הסמלי הזה משמש כלשון-הפלגה, כמו 127 המדינות שבהן שלט אחשוורוש).

ובן-דורו של ויליאם שייקספיר, מיגל דה סרוונטס, שחיבר את הרומן האירופי החשוב והנחשב ביותר, הוציא בתחילה, בשנת 1605, את "דון קישוֹט" בכרך אחד שמנה חמישים ושניים פרקים, כמיספר השבועות בשנה. היה במיספר 52 גם סמל מוקטן של מעגל החיים, שכּן באותה עת רוב תושבי אירופה בקושי הגיעו לגיל זה. ואגב, שייקספיר וסרוונטס נפטרו באותה שנה – שנת 1616  (שייקספיר נפטר בגיל 52).

ויקטור הוגו, תיאר ב"עלובי החיים" את חוקר המשטרה הקפדן ז'אבר כגבר בן 52 שנולד בכלא לאֵם לא נורמטיבית, ועתה הוא מקדיש את חייו לתפוס פושעים ולהכניסם לכלא, כב"מעגל קסמים" אכזרי (vicious circle). 

וצ'רלס דיקנס, שנים אחדות אחרי ויקטור הוגו, השתמש בסמליותו של המיספר 52 בספרו  "בין שתי ערים" – כבציוּן-דרך של סוף החיים. כאן מסופר שבבית-הכלא השחור מחכים למותם חמישים ושניים עצירים, וביום שבּוֹ הם מובלים אל הגיליוטינה תופסים חמישים ושניים עצירים חדשים את תאיהם בהמתנה ליום מותם:

In the black prison of the Conciergerie, the condemned prisoners waited to be executed. The number of condemned prisoners was the same as the number of weeks in a year. Fifty-two people were to be carted through the city streets to their deaths, and new prisoners were assigned to their cells […]  Fifty-two names were read out - - -

ובתרגומו של משה בן-אליעזר משנת תרפ"ט:

"בְּבֵית הַסֹּהַר הָאָפֵל קוֹנְסֶרְגֶּ'רִי יָשְׁבוּ אוֹתוֹ יוֹם הַנְּדוֹנִים לְמִיתָה וְחִכּוּ לְגוֹרָלָם. מִסְפָּרָם הָיָה כְּמִסְפַּר שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה. חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם אִישׁ נוֹעֲדוּ לַעֲבֹר מִמָּחֳרָת אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם עִם גַּל הַחַיִּים בָּעִיר אֶל יַם הַנֵּצַח שֶׁאֵין לוֹ גְבוּל. עוֹד לֹא נִתְרוֹקְנוּ תָּאֵי הַכֶּלֶא וּכְבָר בָּאוּ אֲחֵרִים לִתְפֹּס אֶת הַמָּקוֹם [...] חֲמִשָּׁה מִנְיָנִים וּשְׁנַיִם נוֹסָפִים הוּכְנוּ."

הסופר האיטלקי הנודע אדמונדו דה אמיצ'יס (מחברו של ספר הילדים "הלב"), תיאר בספרו "מרוקו" (1876) מסגד שבחצרו נקבעו חמישים ושניים אלף מרצפות, ואוּמברטוֹ אֶקוֹ תיאר בספרו "שם הוורד" ספרייה ובה חמישים ושניים חדרים מרובעים. אחד מגיבורי ספר זה, איש דת בשם רמיגיו איש וראגין, שהיה הראשון שמצא את הגופה במנזר, הוא בן חמישים ושתיים. גם גיבור הרומן "פנין" מאת ולדימיר נבוקוב,⁴ הוא פרופסור מפוזר בן חמישים ושתיים המגיע מרוסיה לאמריקה ומנסה להיוולד בה מחדש.

טיבו הסמלי הרב-מערכתי של המיספר 52 גרם  גם לסופרים עבריים אחדים לבחור בגיל חמישים ושתיים כבגיל סמלי של גיבורם  (א"ב יהושע ברומן "מולכו", מאיר שלֵו ברומן "בביתו במִדבּר", ולפניהם גם הסופר הוותיק ל"א אוריאלי-אורלוף בנובלה היפה שלו  "ישימון").

וכך, למשל, ברומן "מולכו" מתבגר גיבורו של א"ב יהושע בשנה: בפתח העלילה הוא בן חמישים ואחת, ובמהלכה הוא נעשה בן חמישים ושתיים. בכך ניכּר אולי שא"ב יהושע  הושפע מן הרומן "אהבה בימי כולרה" מאת גבריאל גרסיה מארקס, הפותח במילים: "פלורנטינו אריסה לא פסק מלהגות בפרמינה דאסה ולשמור לה אמוני נצח ואהבת עולם כל חמישים ואחת השנים ותשעת החודשים וארבעת הימים שעברו מזמן שדחתה אותו, כשהיה בן עשרים ושתיים, לאחר אהבה ארוכה ורצופה מכשולים, ונישאה לאחר. לא היה לו כל צורך לעשות את החשבון ולסמן קו על קיר בתא כלשהו, כי לא עבר יום שלא קרה משהו שהזכיר לו אותה." מתברר אפוא שגם הסופר הדרום-אמריקאי הדגול  בחר בשנתות שעל הגלגל המציינות את המעבר מן הסִפרה 51 ל-52 כבסמל של תקופה הקרֵבה לסיומה (בטרם שינוי והתחדשות).

 ובל נשכח: כאמור, את ההוכחה הטובה ביותר לסמליותו המוֹרבּידית של המיספר 52 ביצירתו של אלתרמן סיפק לנו אלתרמן בכבודו ובעצמו. כאמור, כבר בפזמון המוקדם "מרים ושמעון" (1936) שהולחן ובוּצע כשנתיים לפני "כוכבים בחוץ" (1938) –   מופיעה הסִפרה חמישים ושתיים כציוּן סמלי של סוף הדרך.

אכן כי כן, הצירוף  האלתרמני "אֵי-שָׁמָּה בַּפַּרְסָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם" איננו צירוף סתמי, אלא צירוף המזווג זה לזה את הפכי הסתמי והמדויק, העמום והמוחלט. מִטענו הסמלי קשור בסוף הדרך ובסוף החיים, או בסוף המביא בסתר כנפיו תקופה חדשה (בדומה למעגליוּתה של השנה). אלתרמן ראה כידוע בסוף המעגל של השנה הקלנדרית בָּבוּאה בזעיר-אנפין של סוף הדרך ושל סוף החיים, ואת הרעיון הזה ביטא ביצירתו יותר מפעם אחת.

דן מירון שהאמין שלפניו  מִספר רנדומלי חשב אולי (הוא או חסידיו) שאלתרמן חיפש חרוז ל"עיניים" ומצא את "חמישים ושתיים", בעוד שבמילים "בַּקֶּרַח הַתְּכַלְכַל שֶׁלָּעֵינַיִם / אַשְׁרֵי אֲשֶׁר גָּמַע מֵחֲלָבָהּ הַקַּר" מתוארות עיניים מזוגגות של מת, תוך היפוך הפסוק  מִבִּרכת יעקב לשבט יהודה: "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן־שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (בראשית מ"ט, י"ב).⁵ אלתרמן תיאר כאן כמובן את מַהֲלך חייו של האדם הפוסע "בדרך הגדולה" המשתרעת בין ינקוּת למוות.

אף-על-פי-כן, וחרף כל ההוכחות הללו, שיטוט מהיר במרחבי האינטרנט לימדני שעדיין יש למירון פֹּה ושָׁם חסידים, השותים את מֵימיו ומוסיפים להאמין בפסיקתו, אף ממשיכים לחלוק על הראָיות הסותרות ולבטלן כלאחר-יד. לטענתם, אלתרמן השתמש בשירו "מזכרת לדרכים" במיספר 52 כבמיספר סתמי ורנדומלי (וזאת בניגוד למקובל בשירתו המתוכננת והאינטלקטואלית של אלתרמן, שמעולם לא נזרקו בה  מילים בעלמא). לחידת הליכתם העיוורת של חסידים אלה אַחַר קביעותיו השרירותיות וחסרות הבסיס של אדמו"רם – אין בידי פתרון.

הערות:

1. יש להניח שאליהו הכהן, חוקר תולדותיו של  הזֶמר העברי, מכיר זה מכבר את הפזמון הנידח "מרים ושמעון", אך ידען כמוהו הוא כידוע בבחינת יוצא-מן-הכלל שאינו מלמד על הכלל.   על ייצוג התימנים ביצירת אלתרמן, ראו: דן אלמגור, "שושנת תימן – בני תימן בזמר העברי", הוצאת עמותת "אעלה בתמר" ועיריית רחובות, 2008. ראו גם: עטרה איזקסון, "השירים ה'תימניים' של וילנסקי", "קתדרה", 145, תשרי תשע"ג, עמ'  121-146.

2. מאמרו כלול בספרו "מפרט אל עיקר", תל-אביב 1981, עמ' 100 (הערה 15).

3. ואגב, אורך "פרסה" הוא ארבעה מילין, ולפי חישובו של הרמב"ם  שיעורו של ה"מיל" הוא אלפיים אמה, כלומר 912 מטר של ימינו, כך שארבעה מילין הם 3.65 ק"מ של ימינו  (שוב מתקבל מספר ששיעורו הוא אחוז אחד מ-365 ימי השנה). משמע, גם המילה "פרסה", הקשורה במדידת המרחק, וגם המספר "חמישים ושתיים" טעונים במשמעות סמלית הקשורה במדידת הזמן ובמעגל החיים. ביצירתו של אלתרמן, שלמד בגימנסיה הדתית-חרדית "מגן דוד" בקישינב,  אפשר לגלות בקיאות רבה ב"ארון הספרים העברי", וראו על כך בפרק המבוא לספרי "עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן", תל-אביב 2021.

4. גם בספרו "לוליטה" השתמש נבוקוב פעמים אחדות במיספר 52 כבמיספר סמלי.

5. אלתרמן הפך כמובן את תמונת העיניים המתאדמות מן השֵׁכר ('חכלילי' = 'אדום', כבשירו הגנוז של אלתרמן "שיר מאור עיניים")  ואת תמונת השִׁניים הלבנות מחָלָב מבִּרכת יעקב. תמונה שכּולהּ שמחת חיים הופכת כאן לתמונה מוֹרבִּידית, תוך ניצול הדמיון הפונטי, אך המטעה מן הבחינה הסמנטית, שבין "חכלילי" ל"כחלחל", או "תכלכל" (על השיר הגנוז "שיר מאור עיניים" ראו בספרי "עוד חוזר הניגון", תל-אביב 1989, עמ' 267-272). הספר מצוי בחינם בקטגוריה "ספרים להורדה" באתר https://www.zivashamir.com/

זיוה שמיר

* * *

יעקב אחימאיר

בן חיים

עיון בעמודי העיתונים המוקדשים לנושאי ספרות חשף רשימת ביקורת חריפה, אף תוקפנית, שהוטחה בספר "ישראל השנייה", שמחברו הוא ד"ר אבישי בן חיים. (383 עמ', 'הוצאת ידיעות ספרים').

אם זה סגנונם של מאמרי הביקורת, הקוטלים ללא חשך ספר זה, משמע שעליי לקרוא את הספר הכה-מושמץ. כנראה התעורר בי יצר ההתרסה, הדווקאות, המצווה עלי להתרחק מן העדר כדי להתרשם: הכצעקתה?

לכאורה, המונח הוותיק 'ישראל השנייה' כבר נמוג, ומדינת ישראל נותרה לבדה, ואין  'שנייה' לה. לא כך היתה מסקנתי לאחר הקריאה. לפי המחבר, ד"ר בן חיים, 'ישראל השנייה' הוא אכן מלאת חיים, וזוהי מציאות שאין להתכחש לה. אכן, אומר בן חיים לקורא, 'ישראל השנייה' לא נעלמה, היא קיימת. מי שמתכחש לעובדת חיים זו, כאילו מכסה את עיניו לבל יראו את המציאות המתוארת בספר זה. בכל פן בחייה של החברה בישראל, מוצא בן חיים, ומעיר את עינינו, מצויה השכבה השלטת, האליטה ככינויו, לעומת השכבה הנשלטת, זו המאכלסת את יוצאי מדינות האיסלם. או בפשטות: אשכנזים מול מזרחיים.

במחצית עמודי הספר, נוקט בן חיים במונח אחר, אולי יותר 'מדעי', לקוח ממחקרים סוציולוגים, ומשלב בכתיבתו את המושג 'הגמוניה'. אך אין להתיירא מפני מונח זה או אחר. הספר נכתב בשפה נוחה מאד לקורא, בלא שעליו להתפתל סביב השאלה הנצחית: למה התכוון המחבר? המענה לשאלה אינו מורכב, באשר מובאות דוגמאות למציאות אותה מבליט המחבר. יש אומרים כי מדובר ב'קיפוח' שנוהגת הקהיליה האשכנזית ביוצאי עדות המזרח. לא בכדי ימצא הקורא איזכורים אחדים של הסרט 'סאלח שבתי' שבמרוצת עלילתו נרמז הגיבור להשכיח את מוצאו. אבל בפיו מענה בוטה: למה לשכוח, למה למחוק את העבר? כלומר, סאלח שבתי תוהה, מה רע היה בעברי, במסורת שלי?

זוהי גם תהייתו של המחבר. נקודת השבר אשר מהווה את השלב שבו הודגשה ההגמוניה האשכנזית אירעה בליל המהפך, 17-5-77. מחולל המהפך. המחבר מדגיש כי זה היה גם מהפך עדתי, לא רק פוליטי. היה זה מנחם בגין שהצליף ברטוריקה המופלאה שלו בכל מי המבקש להקנות ליוצאי עדות המזרח מעמד משפיל, מקפח בעליל. אם כן, 'השד העדתי' שהיה במידה רבה כלוא בבקבוק, פרץ החוצה כנחשול, כמעט כמהפכה, בחברה הישראלית. לילה אחד במאי 77 היה הקו המפריד ביחס שננקט ליוצאי עדות המזרח ולגבי תחושותיהם. לאחר המהפך, התגאו יוצאי עדות המזרח במוצאם, לא גימדו את מסורותיהם.

 אולם השכבה השלטת, המכונה כאמור כאן 'אליטה', חשה כי נגרע משהו מכוחה, השפעתה, והחלה לנקוט מעין צעדי תגמול לבלימת הגורמים המבקשים להפחית מן ההגמוניה שלה. המחבר מספר על מה שאמר לו דוד ביטן, מנערי הפנתרים השחורים: "אין לנו סיכוי מולם. אנחנו משחקים כדורגל הוגן, אבל אם כבר נצליח להבקיע גול, השופטים ישנו את הכללים ויגידו: 'הייתם צריכים לקלוע סל, או אפילו הייתם צריכים להבקיע בצד השני, הגול שהבקעתם הוא גול עצמי.'

דומה כי מילים אלה, שיצאו מפיו של נער ("לא נחמד", מן הסתם) מנערי הפנתרים השחורים, מסכמים במדוייק את המציאות החברתית המתוארת בהצלחה ובבהירות. נתניהו נמצא תחת ביקורתה של ההגמוניה אשר תפיסתה לגבי הדמוקרטיה היא מוזרה, לשון המעטה.

המחבר מספר כי ב'ועידת ישראל לדמוקרטיה' של עיתון 'הארץ' שהתקיימה בנובמבר 2021, נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, דורית בייניש, סיפקה התבטאות מתמיהה, כהגדרת המחבר, כשאמרה לבאי הוועידה: 'יהיה פה קונצנזוס לגבי תיפקודו האנטי-דמוקרטי של נתניהו.'

והמחבר מעיר: באותה תקופה התמיכה בנתניהו הראתה על סדרי גודל של 35 מנדטים בסקרים, ולפיכך כיצד ניתן להסיק כי 'תיפקודו האנטי-דמוקרטי של נתניהו,' הוא קונצנזוס?

הספר "ישראל השנייה" תורם תרומה משמעותית להפריית הדיון על המצב החברתי בישראל.

יעקב אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏26.6.22

* קווי 61 – בממשלתו הראשונה של נתניהו (1996) היו חברות הדרך השלישית, בהנהגת קהלני, וישראל בעלייה, בהנהגת שרנסקי. בממשלתו השנייה של נתניהו (2009) היתה חברה מפלגת העבודה, בהנהגת ברק, שלאחר מכן התפצלה, אך הפלג בהנהגת ברק – עצמאות, נשאר בממשלה. לקראת סוף הקדנציה הצטרפה גם קדימה, בהנהגת מופז. בממשלתו השלישית של נתניהו (2012) השתתפו יש עתיד, בהנהגת לפיד, והתנועה, בהנהגת ציפי לבני. בממשלתו הרביעית של נתניהו (2015) כיהנה כולנו, בהנהגת כחלון. בממשלתו החמישית של נתניהו (2021) נטלו חלק כחול לבן, בהנהגת גנץ, מפלגת העבודה, בהנהגת עמיר פרץ, ודרך ארץ, בהנהגת יועז הנדל. בכל הממשלות הללו היה גורם מאזן, מרסן, שלא אפשר לנתניהו לעשות ככל העולה על רוחו. זאת ועוד, בתוך הליכוד ובהנהגות הליכוד היו אישים מאזנים ומרסנים, כמו דוד לוי, ארנס, בני בגין, דן מרידור, יעלון, גדעון סער ואחרים.

האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא ממשלה בראשות נתניהו, במיוחד היום, בגרסתו תאבת הנקם, ללא כל גורם מאזן. אם גוש נתניהו יקבל 61 מנדטים, תהיה זו סכנה שלא היתה כדוגמתה לדמוקרטיה הישראלית. תהיה זו ממשלה שונה לחלוטין מממשלות נתניהו הקודמות. יתר על כן, לנתניהו לא יהיו 61 מנדטים ממפלגתו, והוא עדיין יהיה תלוי, אך בגורמים קיצונים ממנו – במפלגות החרדיות בנושא הדתי, ובעיקר בכהניסטים ועוזריהם ובתפיסותיהם הגזעניות, הלאומניות הפשיסטיות. ראוי לציין, שנתניהו רחוק מאוד מכהניזם. הוא רחוק מגזענות, רחוק מלאומנות רחוק מהקיצוניות הזאת. הוא מתעב את הכהניזם. אבל תאוות השלטון בכל מחיר עומדת אצלו מעל הכול ורק בעטיה הוא חיבק את בן גביר והפך אותו לחלק לגיטימי מהגוש שלו. אולם אם הממשלה תהיה תלויה בבן גביר, נתניהו עלול להיות כבול לדרישותיו ולהקצין בכניעה לתביעותיו. לכן, הסכנה הגדולה ביותר בבחירות הללו היא 61 מנדטים לגוש נתניהו. קווי 61 הם איום אמיתי על החברה הישראלית. היעד העליון בבחירות הוא לבלום את נתניהו לפני ה-61. אלה חפירות חיינו. אם נתניהו לא יגיע ל-61 מנדטים (ובינתיים אף סקר לא נותן לו 61) תהיה זו מציאות אחרת, שפותחת אפשרויות קואליציוניות רבות; טובות יותר או טובות פחות, אך בכל מקרה עדיפות לאין ערוך יותר מאיום ה-61. על כך נסובות הבחירות הללו.

* מיתוס הפרת ההבטחה – ממשלת בנט היתה ממשלה ציונית, לאומית, ניצית, ומה שקרוי אצלנו "ימנית". היא הובילה קו ניצי ביותר בתחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות. וכל זאת, תוך כיבוד דעות אחרות, בלי להציג את היריב האידיאולוגי כאוייב וכבוגד ואף תוך רתימתם למהלכים הללו, כמו בהצבעתם של שרי מרצ בעד התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן. בנט לא סטה כהוא זה מן הקו האידיאולוגי שלו ושל מפלגתו. מכל ראשי הממשלות של הימין, הוא היחיד שאי אפשר להצביע ולו על החלטה משמעותית אחת שלו, שאינה "ימנית". אז יריביו ניתלו בכל החלטה טקטית כמו עיתוי הריסת ביתו של איזה מחבל או בכל שטות שאמר איזה סגן שר, כ"הוכחה" לנראטיב הבדוי על "ממשלת-שמאל-אנטי-ציונית-איסלמיסטית"; הנראטיב השקרי מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. וגם הפיצו שקרים שלא היו ולא נבראו, כיד הכזבנות הביביסטית הידועה לשמצה.

כיוון שממשלת בנט לא סיפקה ליריביה את הסחורה ה"שמאלנית" לה ייחלו, הם התמקדו בזהות שותפיו. אך מה זה משנה מי השותפים, אם המדיניות היא של ימינה ותקווה חדשה? אדרבא, העובדה שהמדיניות הניצית הזאת, כמו תנופת ההתיישבות בנגב ובגולן, החרפה רבתי של הפעולות נגד איראן, הפסקת מדיניות ה"הכלה" של טרור ההצתות מעזה, התעקשות על קיום מצעד הדגלים במתווה המסורתי שלו, נעשתה תחת ממשלה שבה היו חברות מפלגת העבודה, מרצ ורע"ם רק נותנת להן תוקף קונצנזואלי.

בקיצור, כל ההתנגדות לממשלה, היתה התנגדות סרק. כל הטיעונים נגדה היו חסרי שחר. האמת היא, שאך ורק דבר אחד הוליך את האופוזיציה – דה-לגיטימציה לממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו, שבעיניהם ראשות הממשלה רשומה על שמו בטאבו עד אחרון ימיו (או עד שיעביר את השלטון בירושה לבנו יאיר). אה, ויש עוד טיעון נגדו. הבטחות הבחירות שלו, שאותן הפר. אני מציע לנתח ביושר את הטענות הללו. לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם: אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי. הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכל כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת. המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד." גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.

למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד. מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עימם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.

ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עימו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם. ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר? דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.

אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 היתה התחייבות? בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף. הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים. כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו היתה הקמת ממשלה עם רע"ם. רע"ם היתה הבייבי של נתניהו. רע"ם הייתה הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם היתה בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כישלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה איתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה. הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים איך שהוא אומר להם. היה לו ברור שהם ילכו איתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם הייתה תעודת הביטוח של שלטונו.ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך איתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, היתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם. בניסיונו להקים את הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית. לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, אומר לו.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת איתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי או הלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי. ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש. רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.

מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השניה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהיתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר? על כף אחת של המאזנים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השנייה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר? בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי היתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד. זאת האמת ואין בילתה. כל השאר – ערימת כזבים.

* מי יוצא דופן – נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, שוב נתניהו, בנט. מי יוצא דופן ביניהם? מאז 1996 בנט הוא ראש הממשלה היחיד שלא נחשד בדבר, הוא לא נחקר אף פעם ואף לא נערכה בדיקה-טרם-חקירה נגדו. בפרשת הארוחות לביתו הפרטי ברעננה היה מן הסיאוב, אך לזכותו ייאמר שהוא לקח אחריות, הודה בטעות ועבר לשלם על כל הארוחות מכיסו הפרטי, אף שהחוק אינו מחייב זאת. יש לקוות, שאחרי שבנט עצר נורמה פסולה בת עשרות שנים, הוא פתח נורמה אחרת, של ראשי ממשלה נקיי כפיים.

* בלתי חוקתי – שנה שלמה היתה לקואליציה להעביר את "חוק הנאשם", והיא לא עשתה כן, בשל התנגדות ימינה. היתה זו החמצה, כיוון שהחוק הזה חשוב. אבל משכך קרה, להעביר שינוי מהותי בחוק יסוד, בחקיקת בזק, במקביל להתפזרות הכנסת, כאשר החוק משפיע מאוד על תוצאות הבחירות – זה בלתי קביל, בלתי חוקתי, בלתי ממלכתי ובכל מקרה – בלתי בגי"ץ. אם החוק יעבור ובג"ץ יפסול אותו, יהיה זה ביזיון למי שקידמו את החוק. לא כן, באשר לחוק הגבלת קדנציות. החוק הזה עבר בקריאה שנייה והוא בשל לקריאה שלישית. לא תהיה לו השפעה על הבחירות הקרובות, אלא רק בעתיד, אם יהיה ראש ממשלה שיכהן שתי קדנציות ברצף. ולכן, ראוי להשלים את חקיקתו.

* חוק זריחת השמש – אני מתנגד לניסיון להעביר בהליך מזורז בזמן פציעות של הכנסת המתפזרת את "חוק הנאשם". זה לא ראוי, ולא יעמוד בבג"ץ. אבל בחוק עצמו אני תומך. האמת היא שבעיניי לא נכון שחוק כזה ייכתב בספר החוקים הישראלי, כפי שאין חוק המורה לשמש לזרוח בבוקר. כלומר, זו צריכה להיות נורמה ברורה, שאין כל צורך לחוקק אותה. כאשר רבין נחשד בעבירה זניחה שחצי שנה מאוחר יותר הוצאה מספר החוקים, הוא לא המתין לכתב אישום והתפטר מתפקידו. כאשר החלו חקירות אולמרט, ראש האופוזיציה נתניהו קרא לו, בצדק רב, להתפטר, כי לא ייתכן שאדם החשוד בפלילים יכהן כראש הממשלה. כיוון שאולמרט לא התכוון להתפטר, וכמו מחליפו התבכיין על ש"רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן" והפיץ קונספירציות מטורללות על הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט שתפרו לו תיק כדי לסכל את השלום הסופי שהוא עמד להביא – חבריו להנהגת מפלגתו ושותפיו להנהגת הממשלה הראו לו את הדלת והוא נאלץ להתפטר, הרבה לפני שהוגש נגדו כתב אישום.

נתניהו, שרמס כל נורמה ציבורית, הוכיח שאי אפשר עוד להתבסס על נורמות ועל "כך לא יעשה במקומותינו," ואין מנוס מחקיקה. הוא הוכיח שבלי חוק הכופה זאת, הוא ממשיך לכהן גם אחרי הגשת כתבי אישום והמוני חסידיו תומכים בכך בכל מאודם. יתר על כן, ככל שזה תלוי ובו ובחסידיו, גם אם הוא יורשע – אין סיבה שלא ימשיך לכהן. משלא התפטר, הוכיח נתניהו בהתנהגותו כמה מסוכן הוא המצב שבו נאשם בפלילים עומד בראש הממשלה. איך הוא מנצל את כוחו כדי לנסות להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מאימת הדין. איך הוא מנצל את מעמדו כדי להסית את הציבור נגד מדינת החוק ומוסדותיה, לרדוף אישית את מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש, פרקליט המדינה ואנשי התביעה, ולהפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "תפירת תיקים". לא בכדי, ההמון הנוהה אחריו קורא להעמיד לדין את החוקרים והפרקליטים. במעשים אלו הוא מדרדר את ישראל למדינת עולם שלישי.

נכון, עדיף היה שלא יהיה חוק כזה בישראל, כי מוטב היה שהנורמות והבושה ייתרו אותו. מכיוון שזה לא המצב, והבושה אבדה, אין מנוס מהחוק.

* להאריך את כהונת כוכבי – היועמ"שית גלי בהרב-מיארה קבעה שבשל הקדמת הבחירות לא יוכל גנץ למנות כעת את הרמטכ"ל הבא (אם כי זו אינה פסיקה סופית). קביעה זו אינה מפתיעה, כיוון שזו הנורמה המקובלת בישראל לאורך השנים, שממשלת מעבר נוהגת באיפוק וריסון, ובין השאר אינה ממנה בעלי תפקידים בכירים, אלא משאירה זאת לממשלה שתקום אחרי הבחירות. יש בכך היגיון רב, אולם כאשר בשלוש שנים מתקיימות חמש מערכות בחירות ובשנים הללו רוב הזמן משלו ממשלות מעבר, הדבר גורם לפגיעה קשה בתפקוד המדינה. כפי שכבר כתבתי, הפתרון הראוי לנושא בחירת הרמטכ"ל, צריך להיות הארכת כהונתו של כוכבי לשנה חמישית.

* ציוניזציה של ש"ס – האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני חבר כנציג תנועת דרך ארץ, בחרה פה אחד ביצחק וקנין לחבר דירקטוריון קק"ל. טרם ההצבעה, וקנין קיבל שבחים מימין ומשמאל. מעבר להתאמה האישית, אני שמח על בחירת איש ש"ס. כידוע, החרדים התנגדו לציונות ולתנועה הציונית ולא היו חברים בה. עצם הצטרפותה של ש"ס למוסדות הלאומיים מעידה על תהליך ציוניזציה של מפלגה זו. אני מקווה מאוד לציוניזציה של החרדים כולם, שתבוא לידי ביטוי גם בדרישה הציונית מהפרט – גיוס לצה"ל והגנה על המולדת.

* סרטן הקנאות – השליסל הנורווגי הוא קנאי אסלמיסט. זו אותה קנאות.

* איזה ערך יש לתחקיר של ארגון אנטישמי – מועצת זכויות האדם של האו"ם הוא ארגון אנטישמי, שמיוצגות בו מדינות רודניות שאין בהן זכויות אדם, ועיקר עיסוקה האובססיבי הוא תקיפת ישראל, גינויה ועלילות דם עליה. אין שום ערך ושום משמעות ל"תחקיר" של הגוף האנטישמי הזה, כאילו כתבת אל-ג'זירה נהרגה בידי חיילי צה"ל. בכל שנה נהרגים עיתונאים בעולם, שמסקרים זירות לחימה. באף מקרה כזה, אין דרישה לחקירה פלילית (!) או לחקירה כלשהי, מתוך הבנה שמי שנמצא באזור קרבות, מסכן את חייו. הדרישה הזאת היא רק מישראל, ללא שמץ של הוכחה שחיילי צה"ל הרגו אותה. איני יודע מי הרג אותה, אבל העובדה שהרש"פ מסרב למסור את הקליע לבדיקה בליסטית בישראל, מעידה שיש להם מה להסתיר. הרי אילו היה בידם קליע המוכיח שחיילי צה"ל הרגו אותה, הם היו קופצים על המציאה כמוצאי שלל רב וממהרים למסור אותו לבדיקה שתוכיח את טענתם. לכן, רוב הסיכויים הם שהיא נהרגה מאש פלשתינאים.

* געגוע לפנטזיה – בסרט תעודה מעניין על הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה הכהן קוק בערוץ 11, התראיין אורי אבנרי, וסיפר שלפני קום המדינה היישוב התנתק מן העם היהודי. אף אחד לא דיבר על יהודים. רק על מדינה עברית, צבא עברי, חקלאות עברית. קם עם חדש. דברים אלה הנם הבל ורעות רוח. רגע, איך אני מתווכח אתו? הרי הוא חי אז, כנער וכבוגר, ואני עוד לא נולדתי. נכון. אבל הזיכרון שלו סובייקטיבי ומוטה ולכן מתעתע, בעוד אני מסתמך על מסמכי התקופה; על עיתוני התקופה, על פרוטוקולים מן התקופה, על זיכרונות ויומנים של אישי התקופה. נכון, הכנענים (שלאורי אבנרי היה פלירט מורכב איתם, ועל כך כתבתי מחקר) קראו לעצמם "עברים" בתור עם חדש של כל בני הארץ מכל העמים, המנותק לחלוטין מהעם היהודי. מנהיג הכנענים יונתן רטוש אמר שהקשר בין העברי ליהודי, הוא כמו הקשר בין האדם לקוף. אז אמר. אבל כמה כנענים כאלה כבר היו? נכון, ברדיצ'בסקי כתב פעם שהעברי הראשון הוא היהודי האחרון. אז כתב. הוא גם כתב דברים סותרים. ודאי שאלה לא המיינסטרים.

כל הקורא במסמכי התקופה רואה שהשימוש במושג "יהודי" היה נפוץ מאוד, לצד השימוש במושג "עברי", ללא כל אבחנה ביניהם. כאשר המפגינים נגד הספר הלבן קראו "מדינה עברית! עלייה חופשית!" על עלייה של מי הם דיברו? עלייה של עברים? שאינם יהודים? אבי עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים". לא "מדינת העברים". כאשר מעפילים פוזרו בין חברי קיבוצים, חברי הקיבוץ והמעפילים קיבלו הנחייה להזדהות בחיפושים של הבריטים, ציידי המעפילים, במשפט: "אני יהודי מארץ ישראל." המאבק על עבודה עברית, היה מאבק להעדפת יהודי, גם כזה שעלה אתמול לארץ ישראל, על ערבי, תושב ותיק בארץ. השפה העברית היא שפתו הלאומית של העם היהודי. האמירה של אבנרי שהציונות נועדה להתנתק מן היהדות, שאותה מיחזר למחרת בבוקר ב"הארץ" רוגל אלפר – היא כמובן שטות. תוכנית בזל – המצע של התנועה הציונית מדברת על: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל."

הציונות היא המימוש העילאי של היהדות והיא נועדה להיות דרך המלך של כל היהודים בעולם, לעלות למולדת היהודית – ארץ ישראל, ליישב אותה ביהודים, ולהקים בה מדינת לאום יהודית. מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ולכל אורכה מופיעה פעמים רבות המילה "יהודי" על הטיותיה השונות, לצד השימוש בביטוי "עברי" פעמים אחדות, כמילים נרדפות לכל דבר. ועיקרה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." הנוסטלגיה של אורי אבנרי, אליה עורג גם רוגל אלפר, אינה למה שהיה פעם, אלא לפנטזיה שלו, שהייתה הפנטזיה של שולי השוליים.

* סילוף ההיסטוריה – התכנית על הרבנים קוק ב"כאן" 11 היתה טובה, בדרך כלל, אך דבר אחד צרם לי מאוד. דובר שם על כך שלפני מותו של הרב קוק נראה היה שחלומו נגוז – היו מאורעות תרפ"ט, היטלר עלה לשלטון והיה רצח ארלוזורוב. ועורך הסרט הוסיף שהדבר הרחוק ביותר מחזון הרב קוק הוא שיהודי ירצח יהודי.

קודם כל, ארלוזורוב לא נרצח על ידי יהודי, אלא על ידי ערבי. שנית, הרב קוק, שהיה מקורב כל ימיו לתנועת העבודה וחלוציה, יצא חוצץ נגד העלילה שרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב והעמיד את עצמו בשורה הראשונה של המאבק על שמם הטוב של הנאשמים ברצח. כדי להדגיש את עמדתו, הוא חתם בשבת בבית הכנסת (!) על עצומת תמיכה בסטבסקי ורוזנבלט, הנאשמים ברצח, וקבע שהם חפים מפשע. האופן שבו הוצגו הדברים, דווקא בתוכנית על הרב קוק, היא סילוף מוחלט של ההיסטוריה.

* זיכוי מוחלט – רשומה שהעליתי בנושא רצח ארלוזורוב בעקבות סרט תעודה על הרבנים קוק, עוררה תגובות שהפתיעו אותי. אנשים צעירים שממשיכים למחזר את העלילה כאילו ארלוזורוב נרצח בידי הרוויזיוניסטים, קרוב לארבעים שנה אחרי שוועדת חקירה ממלכתית זיכתה את סטבסקי ורוזנבלט זיכוי מוחלט. ועל ועדת החקירה כותבים בלגלוג, שזו ועדת החקירה שבגין הקים ומסקנותיה נקבעו מראש. ובכן, בגין לא הקים את ועדת החקירה. ראש ממשלה אינו מוסמך להקים ועדת חקירה ממלכתית. הממשלה מוסמכת להחליט על ועדת חקירה ממלכתית, ומרגע שקיבלה את ההחלטה, החקירה מופקעת לחלוטין מידי הממשלה. מי שמקים ועדות חקירה ממלכתיות הוא נשיא בית המשפט העליון. הנשיא לנדוי הקים ועדת חקירה בראשות שופט בית המשפט העליון דוד בכור, נשיא בית המשפט המחוזי מקס קנת, ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר והרב פרופ' אליעזר ברקוביץ', פילוסוף ותיאולוג. פרופ' גלבר התפטר מן הוועדה בעקבות סירובה של הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית על הטבח בסברה ושתילה. לאחר התפטרותו הוא שבת שביתת שבת מול משרד ראש הממשלה, עד שהממשלה החליטה על הקמת הוועדה. הוועדה קבעה פה אחת שסטבסקי ורוזנבלט זכאים לחלוטין מחוסר אשמה, ולא היתה להם יד ברצח.

האם הלועגים לוועדה רומזים על קונספירציה, על פיה נשיא בית המשפט העליון והשופטים הנכבדים עיוותו דין וזיכו אשמים כדי לרצות את ראש הממשלה? תאוריה מטורללת כזאת מתאימה יותר לאזור חיוג אבישי בן-חיים ויאיר נתניהו ולהבלי "מדינת העומק".

* חֲרָמָה – ברכות חמות לכלת פרס ביאליק לשנה זו, פרופ' זיוה שמיר. אני נהנה הנאה מרובה מקריאת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן. באשר ל"זמר מפוחית", ברצוני להציע פירוש נוסף למילה חֲרָמָה. יתכן שאלתרמן מרמז כאן לביטוי הסלנג חרמנות, כלומר תשוקה ועוררות מינית.

"תראה תמונה לחברך: זו שמה מריאמה

אצלי בלב היא כל הזמן החרמה."

כלומר, גיבור הבלדה מציג את תמונת אשתו לחברו, ומתאר את החשק המיני השרוי בו כל הזמן. וכאן, אפשר לפרש זאת כיצר לבגוד באשת החוק עם נשות החיק המחכות לו בכל נמל, או בחשק לאשתו החוקית, כאשר הוא בורח ממנה הימה.

* ביד הלשון: אם צריך אקרצף רצפות – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ": "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו. אעשה הכול, הוא מבטיח, כדי למנוע את ההתפרקות, את חורבן הבית השלישי. בלי ענייני אגו ותפקיד. אם צריך אקרצף רצפות. הכול."

"אם צריך אקרצף רצפות" הוא משפט משירו של אלתרמן "זמר שלוש התשובות" (או כפי שנהגנו לכנות אותו בנעורינו: "שיר השפוטה"):

הוא אמר: "אם תלכי אחריי

לא קטיפה תלבשי ולא משי

יהיה מר עד בלי כוח אולי"

אז אמרה היא: "לאט, כוח יש לי

אם צריך אתהלך בסחבות

כלובשת קטיפה מבריקה

אם צריך אקרצף רצפות

ואהיה בעיני כמלכה.

כל אשר תבקש ותשאל

אעשה ואוסיף לשמוח

יהיה טוב, אהובי, יהיה קל

לעולם לא יחסר לי כוח."

אורי הייטנר

* * *

אהוד: המפגינים המטורללים שהשתוללו

 בבלפוריאדה בצפיפות רבה

בעיצומה של מגפת הקורונה המדבקת

וגם ניסו לחדור לביתו של ראש הממשלה –

הם בסדר גמור!

השוטרים וקציני המשטרה שניסו לבלום אותם

וספגו קללות והשפלות –

הם עבריינים מסוכנים ויש למצות עימם

את כל חומר הדין

להרשיעם ולכלוא אותם מאחורי בריח וסורג –

רק כך תצֶלנה השופטים שלנו

את הדמוקרטיה הקורסת שלנו

מסכנת הדיקטטורה הקרובה של ביבי!

והם גם תמנענה נטישה המונית של שוטרים מהמשטרה.

* * *

ישראל בר-ניר

כוחה של אובססיה נגד נתניהו

מבוא – כאשר אינך יודע לאן פניך מועדות, בטוח שתגיע לשם

"מחנה ה'רק לא ביבי' הוא מחנה פנאטי לכל דבר."  את הדברים האלה לא אמר ליכודניק.  גם לא אמר אותם "בבון" ביביסטי.  הדברים האלה נאמרו בשידור חי בטלוויזיה ע"י חברת כנסת ערבית, ג'ידא רינאוי-זועבי, ממפלגת מרצ. היא הגיבה על גל התקפות וגינויים שהציפו את הרשתות החברתיות אחרי שהיא העיזה לפקפק ביכולת התפקוד של ממשלת התחליף שהקימו בנט ולפיד.

חבר אחר במפלגת מרצ, המכהן כסגן שר בממשלת התחליף, כינה בשידור ברדיו 90 את נתניהו "מחלה ממארת", ואת מתיישבי יו"ש "תתי אדם"(!). "תת אדם" – מי וכלפי מי השתמשו בעבר בכינוי הזה? אותו סגן שר אימץ כנראה את המושג הזה מ"זיכרונותיו" מתקופת השלטון הנאצי בגרמניה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, עליהם הוא דיבר בעת שירותו כסגן הרמטכ"ל.

ואכן, רמת השנאה לנתניהו הגיעה בימים אלה לממדים חסרי תקדים, ועוד היד נטויה. ניתן היה לצפות שאחרי הדחת נתניהו מראשות הממשלה, תחול רגיעה באווירת השנאה, והרטוריקה תתמתן, ולא היא. רמת השנאה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקשורת הממסדית, ברשתות החברתיות ומפי דוברים רשמיים – עלתה לאין שיעור לעומת התקופה שקדמה להקמת ממשלת התחליף. התבטאויות שמקומן לא יכירן בשום שיח ציבורי בחברה תרבותית הפכו לנורמה יום יומית.

דוגמא אחת – חברת הכנסת אמילי מואטי ממפלגת העבודה, הציעה בשידור חי להחליף את נתניהו "כמו שהחליפו את רבין."  דוגמא נוספת – בית ספר ברמת השרון נקרא "בי"ס נתניהו" על שמו של יוני נתניהו שנהרג במבצע אנטבה. החליט מי שהחליט (ועד ההורים? הנהלת בית הספר? המועצה המקומית?) לשנות את שם בית הספר.

רמת השנאה לנתניהו היא הרבה מעבר לפנאטיות, היא כבר ממש תופעה פתולוגית, פולחן של שנאה – ביביפוביה.

אחרי ארבעה ניסיונות שנכשלו, החלום הביביפובי התגשם. נתניהו הודח מראשות הממשלה, וממשלת תחליף (Ersatz בלע"ז – משמעות המילה במקור הגרמני היא תחליף בעל איכות ירודה למוצר איכותי) הוקמה.  רשת הטלוויזיה "כאן" (רשת 11), דיווחה שלממשלה הזאת אין קווי יסוד מפורטים: "מה שיעבור – יעבור, מה שיפול – יפול."  זה כמובן לא מדויק כי לממשלת התחליף (Ersatz בלע"ז) יש קו יסוד אחד שהוא "הדבק הפוליטי" המחזיק ביחד את מרכיביה – "עדיף טיבי על ביבי."

בעת ששורות אלו נכתבות יצאה הבשורה שממשלת התחליף קרסה. אף אחד לא יודע מה טומן העתיד, אבל כדאי להיזכר בסיפור על העקרב שלא ידע לשחות וביקש מהצפרדע שתישא אותו על גבה כדי לחצות את הנהר. יחליט הקורא מי מבין מרכיבי ממשלת התחליף הוא הצפרדע ומי הוא העקרב, אבל העקרב תמיד יישאר עקרב. את עוקצו הוא לא יחליף ולהתאפק הוא לא יוכל. הוא יעקוץ כשיבוא לו ועקיצתו תמיד תכאב, ועוד איך תכאב. 

מי שבוחר לחיות עם עקרבים לא יכול לבוא בטענות כשהוא נעקץ.

ביביפוביה – כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול

הביביפוביה היא היום הנושא העיקרי (אולי אפילו הבלבדי) המכתיב את השיח הפוליטי בישראל. כמות החומר המתפרסמת היא אדירה ותקצר היריעה מלכסות אותה במלואה. נסתפק כאן בשניים ממרכיבי  הביביפוביה – התביעה הפלילית שהוגשה נגד נתניהו ע"י היועמ"ש ועוזריו בפרקליטות; והטענה שנתניהו הוא "סכנה לדמוקרטיה" בישראל (איום על "שלטון החוק").

לפני שנמשיך, על מנת להכיר את הקרקע האידיאולוגית עליה צמחה השנאה היוקדת לנתניהו, צריך לשוטט במרחב האינטרנטי. שם רואים איך התחזית של ג'ורג' אורוול בספרו 1984, שהתפרסם לפני כ-70 שנה, קורמת עור וגידים בימינו. בחברה העתידית המתוארת ע"י אורוול, כל אזרח חייב לקחת חלק מדי יום, בשעות קבועות, בטקס של "שתי דקות של שנאה".  נשוא השנאה ב-1984 היה מנהיג פופולרי שצמרת המפלגה ראתה בו סכנה להמשך שלטונה.

במאמר מוסגר, שם המנהיג ב-1984 לא היה נתניהו אלא –  לא תאמינו, גולדשטיין!  זה מה שנקרא "ניבא ולא ידע מה שניבא..."

הציבור הביביפובי איננו עשוי מקשה אחת, והצורות בהן ביביפובים שונים נותנים ביטוי לשנאתם רבות ומגוונות הן. אבל ישנו מאפיין אחד המשותף לכל הביביפובים מגדול ועד קטון – בהשאלה מהמקרא בו נאמר "צל הרים אתה רואה כהרים", הביביפוב רואה צל גם כשאין הרים. 

לצורך הדיון בחרתי בדמות אחת שתשמש דוגמא מייצגת – פרוטוטיפ של ביביפוב טיפוסי.        

הדמות היא פובליציסט בשם אורי הייטנר, מהפעילים הבולטים בעולם הביביפובי.  במה הוא "זכה" לכבוד?  אין לי שום דבר נגדו.  ההיכרות שלי איתו היא היכרות אינטרנטית בלבד.  כקורא קבוע של העיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר" – חב"ע, אני נחשף פעמיים בשבוע למאמרי ההסתה הארסיים של הייטנר.  מנקודת מבטו של הייטנר, יום שעובר מבלי שהוא אמר/כתב משהו בגנותו של נתניהו הוא יום אבוד. 

בפרפראזה על נעמי שמר – כיכר השוק אינה ריקה, היא מלאה בביביפובים, אבל מידת ההיכרות שלי עם החומר של ביביפובים אחרים פחותה.

במאמר מוסגר, אי אפשר שלא להתפעל ממידת הסובלנות של אהוד, העורך, שאינו מצנזר מאמרים המתפרסמים בחב"ע, אפילו מאמרים שהנאמר בהם יכול להעביר על דעתו כל אדם שפוי. 

ביביפוב טיפוסי הוא אדם הסובל מליקוי נפשי הידוע בשם הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (בלע"ז: OCD – Obsessive Compulsive Disorder). 

הלוקים ב-OCD הם אנשים שהשקיעו בבורסת הדעות את כל הונם האינטלקטואלי. אנשים שאמירת המילה "טעיתי" דורשת משאבי נפש שאין להם. הם סרבני התפכחות המתחפרים בעמדותיהם, אבסורדיות ככל שתהיינה.  אפילו כאשר הם מודעים לכך שמדובר במצג שווא, הם ממשיכים לדבוק בעמדותיהם.  אנשים כאלה אינם מסוגלים לחשוב באופן רציונלי על מושא האובססיה שלהם. התוצאות להן הם גורמים, שליליות ככל שתהיינה, אינן מטרידות אותם.  במקרה של אובססיית הביביפוביה אפילו כאשר התוצאה היא ויתור, מלא או חלקי, על הריבונות הישראלית, ומסירתה לחורשי רע החותרים תחת קיומה של מדינת ישראל כמו אחמד טיבי, זה לא מזיז להם.     

מוטיב החוזר ונשנה אצל הביביפובים הוא נושא תפירת התיקים והתנהלותה של מערכת אכיפת החוק בישראל. לדעתם מערכת אכיפת החוק ובתי המשפט בישראל היא חבורה של צדיקים העושה את מלאכתה ביושר ומשקיעה ימים ולילות להבטחת טוהר המידות של אנשי הציבור.  לדעתם, כל מי שטוען אחרת הוא מסית ומדיח שמנסה להסיח את תשומת הלב מחטאיו של נתניהו, ולהבטיח שהוא לא ייענש.  בשיחה של עשר דקות עם דמות הנערצת עליו, אביגדור קהלני, אורי הייטנר יכול היה ללמוד על תפירת תיקים ועל התנהלות מערכת אכיפת החוק בישראל, יותר מאשר בעשר שנות לימוד באוניברסיטה.  אבל כנראה שהנושא לא עלה אף פעם במהלך מגעיו של הייטנר עם קהלני. היו להייטנר נושאים יותר מעניינים לדבר עליהם עם קהלני.  וקהלני איננו יחיד.

בדבקות המתאימה לחסיד המדבר על האדמו"ר שלו, אורי הייטנר מהלל את היושר ואת המקצועיות המשפטית של מנדלבליט ועוזריו בפרקליטות.  הוא משוכנע שיושרה וחיפוש הצדק הם נר לרגליהם. לדבריו "אין להעלות על הדעת" שהיו מגישים תביעה פלילית נגד נתניהו אם לא היו דברים בגו. הייטנר הוא אדם משכיל והוא מרבה לצטט מהמקורות.  אני מפנה אותו למושג שנטבע ע"י הרמב"ן לפני 800 שנה – "נבל ברשות התורה" (יש הסבר מלא בוויקיפדיה). אם הוא היה מסיר לרגע את משקפי ה-OCD מעל עיניו הוא היה מגלה שהתיאור המופיע שם נכתב כאילו הרמב"ן הכיר אישית את מנדלבליט. ומנדלבליט אינו יחיד. רבים מבין בחירי הפרקליטות הם אנשים שהתיאור של הרמב"ן כאילו נכתב עבורם. אנשים ישרים לא מגיעים שם לצמרת.

בסיומה של חקירה שנמשכה שנים, חקירה שנטלו בה חלק עשרות, אם לא מאות, ממיטב חוקרי הפרקליטות והמשטרה, מנדלבליט – ראש התביעה במדינה, הגיש כתב אישום בגין שורה של עבירות פליליות, ביניהן שוחד, נגד נתניהו.  זה היה אירוע דרמטי – בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל הוגשה תביעה פלילית נגד ראש ממשלה מכהן. מנדלבליט עצמו הדגיש את גודל הרגע ואמר שהוא מגיש את התביעה בלב כבד.

אין מחלוקת על כך שהעמדה לדין פלילי של ראש ממשלה מכהן היא אירוע מכונן, אירוע שייזכר לדורות כאות ומופת למקצועיות של העושים במלאכה. ניתן היה לצפות שבמקרה הזה הפרקליטות תשקיע את מירב המאמצים לוודא שלא נותרו קצוות פתוחים, ושהתיק "נקי" מטעויות. ניתן היה לצפות שתיק התביעה יהיה מודל משפטי אותו ילמדו בבתי ספר למשפטים ברחבי העולם. אבל זה לא מה שקרה. תיק התביעה שהוכן בחופזה היה מוצר חובבני, פג שנולד בטרם עת. היום, אחרי שהמשפט מתנהל כבר למעלה משנה, הפרקליטות מנהלת מלחמת נסיגה נואשת למניעת האפשרות שה-28 בינואר, 2020, יום הגשת התביעה הפלילית נגד נתניהו – יהפוך ל"יום שייזכר לדיראון עולם" (a day that will be remembered in infamy), יום בו הפרקליטות מעלה באמון שהציבור נתן בה. 

מנדלבליט עצמו כבר "לא בעסק". הוא פרש מתפקיד היועמ"ש.  את שיירי ה"דייסה" שהוא הותיר, יאכל מי שהוא אחר. מאחר והוא ירה את "יריית הפתיחה", הוא לא יוכל להתנער מאחריות. 

במה זה יתבטא? אינני יודע. בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל לא היה מקרה אחד בו מישהו מהפרקליטות או מבין חוקרי המשטרה נענש בצורה כלשהי – אפילו לא קיבל נזיפה.    

לא ברור מדוע ולמה מנדלבליט הזדרז להגיש את התביעה במועד בו הוא עשה זאת.מה בער לו? החקירה התנהלה למעלה משלוש שנים. בין מועד הגשת תביעה לבין מועד התחלת המשפט עוברים בדרך כלל מיספר חודשים (לפעמים הרבה יותר). מה כבר יכול היה לקרות אם מנדלבליט היה ממתין מיספר ימים? נתניהו היה בורח? אבל מנדלבליט בשלו – את התביעה יש להגיש מיד ללא כל דיחוי. בארץ התנהלה מערכת בחירות סוערת, ראש הממשלה שהה בפגישה חשובה עם נשיא ארה"ב בוושינגטון – שתי אלה כשלעצמן היו סיבות שהצדיקו דחייה של מיספר ימים, אבל לא אצל מנדלבליט. הוא ראה רק את הכותרות בעיתונים ואת מצלמות הטלוויזיה.

אבל "החיפזון הוא מהשטן." ואכן כתב התביעה שהוגש בחופזה מכיל יותר חורים מאשר חריץ גבינה שוויצרית, ובכל יום שעובר נוספים חורים חדשים. "נאום לאומה" אותו נשאה הפרקליטה ליאת בו ארי, מי שניהלה את החקירה, ביום פתיחת המשפט, היה "סיכום" של ההדלפות שהופיעו בתקשורת במהלך חודשי החקירה. מעבר לזה לא היה בו שום חידוש. אבל הפרקליטות דרשה שנתניהו יתייצב פיזית בבית המשפט לשמוע את נאומה של ליאת בן ארי.  למרות שהדבר איננו נדרש בחוק, הפרקליטות התעקשה על נוכחותו. חשוב היה לפרקליטות להפגין בתקשורת הישראלית והבינלאומית את המראה של ראש ממשלה הצועד לתוך בית המשפט. 

ואכן, המטרה הזאת הושגה במלואה.

למרבה הפלא, ביום שלמחרת השתררה דומייה, כשכל כלי התקשורת הממסדית גילו שברטוריקה של ליאת בן ארי אין "בשר". למעשה אין בה אפילו אוויר – "יער ללא עצים" כפי שהתבטאו השופטים. עד אחרי עד שאמור היה לספק את "עדות המפתח" – שתסגור את הגולל על נתניהו, לא סיפק את הסחורה. אדרבא, כמו בסיפור המקראי על בלעם – "בא לקלל, ויצא מברך," העדים שלה הביכו את הפרקליטות בזה אחר זה, כולל עדי המדינה שחתמו על הסדרי טיעון. הגיעו הדברים לכך שהפרקליטות נאלצה לאיים על העדים האלה בהעמדה לדין.   

עד היום, הפרקליטות הגישה עשרות תיקונים לכתב האישום, ועוד היד נטויה. ולא מדובר בזוטות – תיקונים של מה בכך כמו שגיאות דפוס וכיוצא באלה. התיקונים הם של פרטים מהותיים בכתב התביעה – עובדות שלא היו ולא נבראו, ועדויות המעמידות בספק את עצם התשתית הראייתית של כתב האישום. 

שאלה טובה היא אם עד לסיום המשפט הפרקליטות תגיע ל-4000 תיקונים בכתב האישום, כיאה לתיק שמספרו 4000...

פרשה בפני עצמה היא עצם פתיחת החקירה נגד נתניהו. חוק יסוד הממשלה קובע חד משמעית שחקירה פלילית נגד ראש ממשלה תיפתח רק באישור בכתב של היועמ"ש. אישור כזה לא ניתן (בפרקליטות טוענים שהוא קיים אבל "לא מוצאים אותו...") – כתחליף, הפרקליטות הגישה לבית המשפט תצהיר בו נאמר שמנדלבליט נתן אישור בע"פ לפתיחת החקירה, בטענה ש"זה אותו דבר." אבל זה לא "אותו דבר." הדרישה הזאת הוכנסה לחוק על מנת למנוע את מה שקרה בפועל לנתניהו. השאלות מדוע האישור לא ניתן מראש, ומדוע הוא ניתן בע"פ ולא בכתב כנדרש בחוק, נותרו ללא מענה.

למנדלבליט יש ניסיון דל בניהול חקירות פליליות (זה בלשון המעטה). בהיעדר תקדימים, בהחלט ייתכן שמנדלבליט לא הכיר את החוק ומה שנאמר בו. לא מתקבל על הדעת שמשפטן ברמה של מנדלבליט "שכח" לתת את האישור הנדרש אם הוא היה מודע לכך שדרישה כזאת מופיעה במפורש בחוק.    

למרבה הבושה, התצהיר שהוגש ע"י הפרקליטות לא פתר את בעיית היעדר האישור. המצב המביך בו מנדלבליט מצא את עצמו נותר בעינו. התצהיר הוכן בחופזה, ומי שהכין אותו בפרקליטות לא בדק שכל הקצוות קשורים כיאות. בתצהיר נאמר שהאישור לפתיחת חקירה שמנדלבליט נתן כביכול היה בחודש אוקטובר 2017. החקירה נגד נתניהו החלה יותר משלושה חודשים לפני כן – בחודש יולי 2017... 

עכשיו לא נותר אלא להמתין שהפרקליטות תבקש מבית המשפט רשות להגיש תצהיר "מתוקן" בו ייאמר "במועד בלתי ידוע נתן היועמ"ש אישור לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה," או ביטוי דומה...       

המשפט החשוב ביותר בתולדות המדינה, משפט המתנהל כבר למעלה משנה – ועדיין הפרקליטות לא הביאה ראיה ממשית אחת.  כנראה שיש אמת בדבריו של נתניהו ש"אין כלום, כי לא היה כלום."  אבל בקהילה הביביפובית לא מסוגלים להפנים שזאת המציאות. זה כוחה של אובססיה.

אנשים עם שכל, אנשים שאובססיית הביביפוביה לא העבירה אותם על דעתם, תוהים מדוע המשפט עדיין נמשך? מדוע השופטים לא זרקו את התביעה מכל המדרגות?

התשובה היא לא כל כך נעימה, ואיננה מוסיפה כבוד למערכת המשפט הישראלית. ערב פתיחת המשפט, נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, מרים נאור ז"ל, פירסמה בעיתונות מאמר אזהרה לשופטים בו נאמר בין השאר "המשפט של נתניהו, הוא גם משפטו של היועמ"ש" ("חדשות סרוגים", 3 בספטמבר, 2020). היא לא הוסיפה את המלים "ודי לחכימא ברמיזא," כפי שנהג לעשות פרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן, אבל זה לא היה נחוץ. השופטים אינם טיפשים. הם יודעים לקרוא בין השורות. אני לא מתמצא בטרמינולוגיה משפטית, אבל בעברית פשוטה, אם דבריה של נאור אינם איום על שופטיו של נתניהו, אינני יודע מה זה איום. זה לא שונה מהמושג "הצעה שאי אפשר לסרב לה" בעגה של העולם התחתון.   

בהזדמנות אחרת, שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון, קראה לשופטים להפעיל את "השכל הישר" על מנת להשלים חללים בפאזל הראייתי במשפטי שוחד (נאום בכינוס שהתקיים בעשירי לאפריל, 2018). 

לא ידוע לי אם יש הגדרה משפטית למושג "שכל ישר". אבל "חללים" במסכת ראיות, בשפה פשוטה, פירושם שלתביעה אין מספיק ראיות כדי להרשיע את הנאשם. בכל מדינה תרבותית, היעדר ראיות מוביל לזיכוי של הנאשם מחמת הספק. לא בישראל – כאן נעזרים ב"שכל הישר" כדי למלא את ה"חללים". חומר הגלם למילוי מורכב מסיפורים על פגישות שהתקיימו במועד לא ידוע, על הפסקות חשמל שמנעו תיעוד של פגישות בגלל החשיכה, ומעשיות דומות מעולם האגדה.     

הפרקליטות ביחד עם התקשורת הממסדית, שהתגייסה לסייע לה, משקיעה מאמץ עליון להפחית מערכם של הפגמים הנחשפים מדי יום בכתב האישום. תיקונים בכתבי אישום הם אירועים שגרתיים, דברים של מה בכך, דברים שקורים בכל יום. פגמים טכניים לכל היותר ואין לראות בהם סיבה לבטל את כתב האישום. 

הם מתעלמים מהעובדה שהגשת תביעה פלילית נגד ראש ממשלה מכהן איננה אירוע שגרתי, ושסדרה כמעט אין סופית של "מקצי שיפורים" בתביעה פלילית, איננה "דבר של מה בכך."

לביביפוב הטיפוסי זה לא מזיז.  עדשות משקפי ה-OCD אותן הוא מרכיב הן "שקופות אטומות" (כמו החלונות בבית המקדש שנבנה ע"י שלמה המלך).  דרכן רואים רק את מה שרוצים לראות.

איך זה קרה?  איך ייתכן שהיועמ"ש וכל צמרת הפרקליטות – עשרות, אולי מאות, אנשי חוק ומשפט (למנדלבליט יש דוקטורט במשפטים), טעו ב"תום לב" בהיקף כזה בהכנת כתב אישום למשפט – שהוא אולי החשוב ביותר בתולדות המדינה? 

אחת מהשתיים, או שמנדלבליט הוא לא יוצלח משפטי (וזה מעלה כמובן את השאלה איך הוא התמנה לתפקיד היועמ"ש), או שהיתה מודעות לטעויות והן הושארו במכוון, כדי לפגוע מיד, עוד לפני סיום המשפט, בתדמיתו הציבורית של נתניהו (וזה מבסס את ההגדרה של מנדלבליט כפי שתיארתי למעלה, כנבל ברשות התורה). 

אף אחת מהשתיים איננה דבר שמערכת המשפט של מדינת ישראל יכולה להתפאר בו.  אפשרות אחרת אין. 

שאלה לא פחות מעניינת היא איך זה שמרבית הציבור בישראל משלים עם השערורייה הזאת.  אחרי ככלות הכול, לא כולם בישראל הם ביביפובים. אדרבא, קהל תומכיו של נתניהו בציבור היהודי, המשוכנע שנעשה לו עוול, אינו נופל מיספרית מהקהילה הביביפובית. אבל זה ציבור של בבונים – אותם לא סופרים. בזכות הבבונים לא ניתן להרכיב ממשלת "רק לא ביבי" ללא תמיכת המיעוט הערבי, שטובת ישראל איננה בראש מעייניו, אבל למנוע את הדחת נתניהו הם לא הצליחו. 

הקהילה הביביפובית, רובה ככולה, מונה אנשים אינטליגנטיים, אנשים בעלי השכלה אקדמאית, סופרים ומשוררים, פובליציסטים ועיתונאים בעלי מוניטין, אומנים וידוענים מעולם הבמה – מיטב האינטלקטואליה ה"נאורה" בישראל. עבורם המצג הפרקליטותי, ככל שהוא פגום, הוא בבחינת דברי אלוהים חיים. 

"יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו כל כך טיפש," אמר הוגה הדעות הבריטי, ג'ורג' אורוול. כמה שהוא צדק.        

הלוקים ב-OCD מפתחים מנגנון הדחקה בעזרתו הם עושים רציונליזציה של התנהגותם ו/או החלטותיהם – אבסורדיים ככל שיהיו. הודאה בטעות איננה ב-DNA שלהם, והם ימציאו הרים של סיבות ונימוקים להצדיק את עצמם.  כמאמר חז"ל, "יש ק"ן טעמים לטהר את השרץ." 

"הבנאליות של הרוע" הוא מושג אותו טבעה הסופרת חנה ארנדט בעקבות משפט אייכמן.   הביביפוביה היא דוגמא להתגלמות "הבנאליות של האובססיה."  

עוד לא אבדה תקוותנו

בפרקליטות לא אומרים נואש. הם עדיין מצפים לנס שיביא להם את הישועה. כאשר מנדלבליט הגיש את התביעה נגד נתניהו ("בלב כבד" לדבריו), בינואר 2018, הוא הבהיר לקהל שבא לחוות באופן אישי את גודל הרגע, שהגשת תביעה פלילית נגד ראש ממשלה מכהן איננה דבר של מה בכך, שלא בכל יום מגישים תביעה כזאת. שתביעה כזאת יש להגיש אך ורק כאשר הסיכויים להרשעה הם על "סף הוודאות". לדברי מנדלבליט, במקרה של נתניהו "הסיכוי להרשעה היה 200%" (!).  המשפט מתנהל כבר למעלה משנה, ועדיין הסיכוי להרשעה אינו מתרומם מעל לקצה התחתון של התחום החד-ספרתי, ברור שמנדלבליט הגזים. נו טוב, ידיעת חשבון איננה תנאי הכרחי לקבלת רישיון עו"ד.

בפרקליטות כבר מתחילים להכיר בכך שהם רוכבים על פגר שמתקיים רק הודות להנשמה מלאכותית, שהמאמץ שהושקע על מנת להפליל את נתניהו עלה בתוהו. אבל הם לא מוותרים. יש להם סיבה. התבטאותה של מרים נאור – "המשפט של נתניהו, הוא גם משפטו של מנדלבליט" לא נאמר בחלל הריק. בכל יום שחולף בבית המשפט, האיזון בין שני האישים מופר. יש סיכוי ממשי שהמשפט יהפוך למשפטו של מנדלבליט ללא שותפות של נתניהו או נאשם אחר כלשהו.  זאת התפתחות שהפרקליטות אף פעם לא תוכל להשלים עימה. מאבקה של הפרקליטות עכשיו הוא על עצם קיומה. 

ה"שכל הישר" עליו דיברה השופטת ברון, עוסק עכשיו במלוא הקיטור לא בסתימת "חללים" בפאזל הראייתי, אלא ביצירת מסכת ראייתית שבכלל איננה קיימת.     

הזמן עושה את שלו, מנדלבליט סיים את תפקידו כיועמ"ש בשעה טובה, ולנעליו נכנסה עורכת דין חדשה. ההודעה הראשונה שלה היתה "אבדוק את התנהלות הפרקליטות במשפט נתניהו, אבל עדיין יש סיכוי להרשעה." כיוצאת הפרקליטות, סביר להניח שהבדיקה שלה תתמקד בחיפוש "סיכוי להרשעה".  

ומה עם בדיקת התנהלות הפרקליטות? על כך כבר נאמר "לא יורים בתוך הנגמ"ש."   

מה שמעורר תמיהה, זה שהיועמ"שית החדשה, העושה בימים אלה את צעדיה הראשונים בתפקיד, כבר קבעה עמדה לגבי הצפוי לקרות במשפט. מתי היא הספיקה ללמוד את החומר שהצטבר במהלך החקירה? מדובר בעשרות – אם לא מאות ואלפי מסמכים, הקלטות ועדויות. רק לקרוא את החומר הזה נדרשים חודשים, אולי אפילו שנים, אבל היא כבר יודעת. 

ליועמ"שית החדשה יש ניסיון של כשלושים שנה במגוון תפקידים בפרקליטות מחוז תל אביב, אבל הניסיון הוא רובו ככולו בתחומים המנהלי והאזרחי, ולא בפלילי. המתרחש בבית המשפט, בו כל עדות המוגשת ע"י הפרקליטות לבית המשפט מתגלית כלא רלוונטית או שהיא פוגעת ב-case של התביעה – זועק לשמיים.  אבל זה לא מונע ממנה להגיד ש"עדיין יש סיכוי להרשעה." 

לפחות היא נמנעה מלנקוב בערך כמותי לסיכוי שהיא רואה...

התבטאותה של היועמ"שית מעוררת שאלה אחרת – מה הוא בדיוק תפקידה של הפרקליטות במערכת המשפט הישראלית?  אם מקבלים את דברי היועמ"שית כפשוטם, הפרקליטות היא מוסד להרשעות – לא משנה את מי ולא משנה על מה, העיקר הוא להרשיע. לא משנה באלו אמצעים, העיקר הוא להרשיע. "לא הרשעת, נכשלת."

היה כדאי שהיועמ"שית החדשה תעביר לצמרת הפרקליטות ולחוקרי המשטרה שיעור בדקדוק וללמד אותם ש"נאשם" ו"אשם" זה לא אותו דבר, ושגדול המרחק בין השניים.

מתי נולדה הביביפוביה – קצת היסטוריה

אובססיית הביביפוביה איננה דבר חדש, ויש לה השלכות  גם מעבר לתחום המשפטי. יש לה היסטוריה ארוכה. קשה לדעת מתי בדיוק זה התחיל, אבל כבר לפני למעלה מעשרים שנה, בינואר 1997, כחצי שנה אחרי שנתניהו נבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה, ארי שביט פירסם בעיתון "הארץ", מאמר בשם "אויב חצי העם" המביא תיאור מלא של השנאה לנתניהו שכבר אז הגיעה למימדים פתולוגיים. הרבה לא השתנה מאז אותם ימים.

לכאורה צריך היה להיות גבול עד כמה ביבופוב טיפוסי יכול להתכחש למציאות כאשר כמעט מדי יום נחשפות עובדות הסותרות את התדמית של נתניהו בעיניו. אבל זה כוחה של אובססיה, להתמודד עימה זו משימה בלתי אפשרית.  זה פשוט מדהים לאיזה אבסורד זה יכול להגיע. 

הביביפובים צריכים להיות מרוצים. המשימה הבסיסית של "רק לא ביבי" הושגה – נתניהו הודח מראשות הממשלה, וקמה ממשלה חליפית. דא עקא, החוק של התוצאות להן לא צפית עולה על כל אובססיה.  כלל ידוע הוא "תזהר במה שאתה מייחל לו, כי אתה עלול לקבל את זה" (beware of what you wish for, because you may get it). 

"לא לילד הזה ציפינו," אומר בליבו ביבופוב טיפוסי. ואכן ממשלת התחליף היא יצור מוזר.  אין לו אח ורע בשום מקום בעולם – לא תמצא כמוהו באף משטר דמוקרטי וגם לא באף משטר טוטליטארי. ממשלת התחליף קיימת בזכות העובדה שהיא יכולה לגייס רוב מבין חברי הכנסת שימנע את הפלתה באמצעות הצבעת אי אמון, אבל היא איננה מצליחה לגייס רוב שיאפשר לה לחוקק חוקים, למעט בנושאים שוליים עליהם אין מחלוקת. זה כמו "ללכת בלי, ולהרגיש עם" (ולפני שמתקנים אותי – אני יודע שבמקור, בפרסומת לחזיות, סדר הדברים היה הפוך. אבל המציאות של ממשלת התחליף גם היא הפוכה). ישראבלוף במיטבו. 

בחזון ישעיהו נאמר "כי מציון תצא תורה," אולי בין אומות העולם יהיה מי שיאמץ את המודל הישראלי.

ואחרי כל זה, הביביפוב לא אומר נואש. הוא מסתכל לך ישירות בעיניים, ובלי להניד עפעף מצהיר שהמבוי הסתום אליו נקלעה ממשלת התחליף הוא באשמתו של נתניהו. הוא מסרב לתמוך בממשלת התחליף. ממש חוסר אחריות. איפה נשמע כדבר הזה? ממשלה שאין לה מספיק קולות כדי לתפקד, ומנהיג האופוזיציה מסרב לתמוך בה. אחרי כל מה שעבר על נתניהו (ועדיין לא רואים את הסוף), הביביפוב מתייחס לסירובו לתמוך בממשלה כ"חוצפה".    

הביביפוביה בלבוש חדש

עוד לא נדם רעש  קריסתה של ממשלת התחליף (Ersatz בלע"ז), והביביפובים כבר עוסקים בהכשרת הקרקע ל"סיבה חליפית" שתצדיק את מאבקם נגד רהביליטציה של נתניהו (בישראל יש לא רק "ראש ממשלה חליפי"):

נתניהו הוא "סכנה לעתיד הדמוקרטיה בישראל,"  "המשך, או שובו, לשלטון של נתניהו הוא איום על עצם קיומה של מדינת ישראל," אלו דוגמאות ראשונות מהאידיאולוגיה הביביפובית החדשה. גם אורי הייטנר לא טומן את ידו בצלחת. תרומתו ליוזמה החדשה היא המושג "ביביטיבי" – ללמדך שנתניהו ואחמד טיבי שיתפו פעולה בחתירה תחת אושיות ממשלת התחליף, שהיתה לדבריו סיפור הצלחה. אינני יודע אם הייטנר הגיע לרעיון בכוחות עצמו או שהוא נעזר בביביפובים אחרים.  בכל מקרה, יכולת השכנוע העצמי של אובססיית ה-OCD היא בלתי מוגבלת.

במסגרת פרפורי הגסיסה שלה, ממשלת התחליף ממשיכה להשקיע מאמצים למנוע את חזרתו של נתניהו לראשות הממשלה. היא עדיין מנסה להעביר חוק שיאסור על "נאשם בפלילים" להרכיב ממשלה או לעמוד בראשה.  סביר להניח שהניסוח יהיה מעורפל מספיק להבטיח שהעילה לפסילה תהיה נאשמות ולא אשמה.    

לסיכום

נפתלי בנט הגשים את חלום חייו – לבלפור הוא לא נכנס, אבל הוא כיהן תקופה קצרה כראש ממשלה (לפחות בתואר). הוא שבר את השיא של אהוד ברק לתקופת הכהונה הקצרה ביותר של ראש ממשלה שנבחר בישראל.  ימים יגידו אם הוא גם שבר את השיא של אהוד ברק במידת הנזק שהוא גרם.

ישראל בר-ניר

* * *

דוד מלמד

להחרים ולהעלות על המוקד

חרמות ספרותיים ואחרים אינם חדשים בתולדות עם ישראל. כבר בשנת 1919 נקראו אחינו בני ישראל להחרים ולהעלות על המוקד דבר-דפוס שהכעיס חלק מן הציבור, בעיר-הקודש צפת.

הקצף יצא על סיפור שכתב הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, הוא אז"ר, בקובץ הספרותי "הגליל" שיצא-לאור בעריכתו.

הסיפור "מחֻרבנות החלוקה" הופיע בקובץ א' של "הגליל" (הוצאת התאחדות מושבות הגליל התחתון, טבריה תרע"ט, דפוס ברזל, פריל ומייברג, צפת. עמ' 93-57).

בין המשתתפים האחרים בקובץ היו: משה סמילנסקי, יעקב רבינוביץ ואשר ברש שתרמו גם הם סיפורים מפרי עטם.

הרקע לסיפורו של אז"ר היה הווי החלוקה בישוב הישן. את דעתו על שיטת החלוקה מפרט אז"ר בזיכרונותיו: "בצפת ראיתי לא רק את התוצאות הרעות של המלחמה, אלא גם התוצאות הרעות של שיטת החלוקה, שפשטה את הרגל. האיכרים שלנו, העודרים את האדמה, החזיקו מעמד ולא מטו מכל הגלים הזדונים שעברו עליהם, ואלה המסכנים, שכל ישראל דאג בשבילם לעשות לקבצני עולם, מתו במגפה, ומכרו את גויות  בנותיהם לערבים."

על הסיפור כתבו ברבות הימים היסטוריוני הספרות דברי שבח. פ' לחובר כותב ב"תולדות הספרות העברית החדשה" (הוצאת "דביר", תשכ"ו, ספר שלישי, חלק שני, עמ' 30): "אחד מסיפוריו היותר טובים, ואולי הטוב שבכל סיפוריו."

א' בן אור כותב ב"תולדות הספרות העברית החדשה" (הוצאת יזרעאל, 1963, עמ' 81): "הסיפור העמוק והאמנותי ביותר של אז"ר הוא 'מחרבנות החלוקה'; הסיפור נכתב בצפת, שלשם יצא עם גולי-יפו בימי מלחמת העולם הראשונה. בסיפור מתואר ר' יוסף, חתנו של הרב הרידב"ז, הנאבק עם הטומאה ושואף לקדושה העליונה... יוסף הוא מעולם אחר, הוא איש העבר וגם בעל נפש עמוקה יותר."

ואכן הקריאה בסיפורו של אז"ר מכניסה את הקורא לאווירת החלוקה כפי שהתקיימה בצפת, ומזכירה לא-אחת תופעות ידועות מימינו אנו.

אז"ר היה דמות ססגונית בתולדות הישוב ובתולדות הספרות העברית. הוא נולד בשנת 1854 בבלארוס ופרסם את סיפוריו הראשונים ב"האסיף" של סוקולוב. בשנת 1897 נבחר לקונגרס הציוני הראשון ובשנת 1906 עלה לארץ. הוא היה פעיל בתנועת העבודה ובגיל 75 קיבל את פנקס-החבר מס' 1 של ההסתדרות.

נוסף לפעילותו הספרותית והציבורית היה מקורב גם לברנר וגם לרב קוק. הוא הוציא-לאור כמאה ספרים, וביניהם בולטת גם תרומתו לספרות התורנית במאמרים, פירושים ותרגומים.

אז"ר החזיק בתואר "סבא" ובתואר "זקן" ביישוב בארץ. הוא כונה "זקן הסופרים העבריים", "זקן חברי ההסתדרות" ו"זקן הצמחונים בארץ ישראל", וגם סתם "סבא".

חוט-השני בהשקפתו היה שאין קיום לעם היהודי ללא הדת, ובמקביל שאף לשילובם של אנשים דתיים בתנועת העבודה.

דוגמא לכך היא הידיעה ב-25 בפברואר 1934 בעיתון "דבר" תחת הכותרת "חג אז"ר":

"מפלגת פועלים דתיים סוציאליסטיים ערכה בשבת שעברה באולם ביה"ס למסחר מסיבה לכבוד אז"ר. בא קהל רב שהסב ליד שולחנות ערוכים. החגיגה נפתחה ב'שיר האמונה' להרב קוק וב'אינטרנציונל' עם התיקון של מ.פ.ד.ס. (מפלגת פועלים דתיים סוציאליסטיים – ד"מ). הח' סימון בירך בשם הוועד המקומי את הסבא באריכות ימים... הדגיש שמפלגת מ.פ.ד.ס. רואים בו את המדריך הנאמן ונושא הרעיון האמיתי של הדת והסוציאליות... אח"כ דיבר בעל היובל עצמו: אין להעלות על הדעת קיום של העם העברי בלי הדת... אז"ר גמר את דבריו בהבעת שמחה, כי שאיפתו לראות אנשי דת ואמונה בתוך תנועת העבודה הולכת ומתגשמת, זוהי השלמות האמיתית שאליה התגעגע תמיד."

מפורסמת תמונתו משנת 1910 שבה הוא מצולם עם ברנר, עגנון ודוד שמעוני, כשהוא לבוש בבגדי יהודי חרדי: מעיל שחור ומגבעת שחורה וזקן עבות.

מלבד "מחרבנות החלוקה" היו יצירותיו הבולטות : "בצל הכסף", "בת העשיר" ו"דרך הרוח".

בהגיעו לגיל 80 נקרא על שמו כפר אז"ר, ובזכות החרוז עם המלה "מפוזר", זכה שמו לתהילת-עולם גם בין ילדי ישראל. אז"ר נפטר בשנת 1945 והובא למנוחות בתל-אביב.

בדבר המערכת בפתח הקובץ "הגליל", בי"ד בתשרי תרע"ט, נאמר: "בשעת חרום וחרדה בחדש תמוז התרע"ח נולד בלבות אחדים ממושבות הגליל הרעיון לנסות כחם ביצירה ספרותית. הם ידעו שהמכשולים גדולים מאד, כי לא היה אז חבור דרכים בין הגליל ובין יהודה, קשה היה לבא בדברים אפילו עם הסופרים שבחיפה, אבל חשבו – ובצדק – שכדאי להתגבר על המכשולים, ולא יחרב מעין הספרות. בהשתתפות ועד המושבות של הגליל התחתון ונדבות יחידים נאסף איזה סכום ונגשו להוצאת הקובץ הספרותי הזה. בצפת לא היה ניר. השיגו ניר מדמשק במחיר יקר. זיכרון הוא הקובץ הספרותי הזה לכלות ימי החשך של גלותנו ולבקיעת השחר של גאלתנו."

  על הקובץ כתב י"ח ברנר במאמרו ("משדה הספרות (הגליל)", הוצאת הפועל הצעיר, ניסן תרע"ט) : "בבלטריסטיקה של קובץ 'הגליל' נוטל העורך בעצמו חלק נכבד. גם סיפורו האתנוגרפי כמעט, 'מחרבנות החלוקה' שבצפת, גם זיכרונותיו, ההיסטוריים כמעט, מחיינו בחמש השנים האחרונות, כתובים בטון המיוחד לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ בלי סרות, בלי פראזות; נוח, לבבי, אמיתי. ואולם במקומות אחדים, כגון בתיאור האברך ר' יוסף, חתנו של הריב"ז, ובמה שעבר עליו, המספר הישיש (בן 65! – ד"מ) מתרומם לגובה דרמתי ולחדירה בנפשו של אותו צדיק."

בספר "אמנות הדפוס" (יוסף אוליצקי, אמנות הדפוס, הוצאת המוזיאון לאמנות הדפוס ומפעלי נייר חדרה, 1973), מספר עורכו בקטע "חרם על אז"ר", עמ' 152:

"שמורה עמנו תעודה המספרת מה עלה בגורלו של הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ש'העז' להדפיס בקובץ הספרותי שהוצא על ידיו את הסיפור 'מחרבנות החלוקה'. הסיפור, שהיה בו משום גילוי 'מסתרי צפת', הטיל רעש ב'עדת צפת הקדושה' ושליחים מיוחדים הורצו אל הסופר, כי ימסור להם, למען השם, מי גילה לו הרזים. ומשסרב לגלות את אוזנם, הכריזו עליו חרם."

נוסח החרם מובא בספר ככתבו וכלשונו:

"בהתאסף ראשי עם יחד כל חכמי ורבני עדת ישראל אשכנזים וספרדים שבעי"ק צפת"ו לדון ע"ד הנבלה אשר עשה בישראל אותו זקן ממרה א. ז. רבינוביץ בהדפיסו עלה נובלת ומנוולת בשם קובץ הגליל ח"א, שבה הוא משליך שקוצים ושופך קיתון של בוז על רבני וגאוני ישראל שמנוחתם כבוד, על צדיקי הדור ועל כל עדת צפת הקדושה בלי יוצא מן הכלל, בשקרים וכזבים שלא היו ולא נבראו ובדברי אפיקורסות שממש תצילנה אזני השומע. ואחרי שנקראו קטעים מחוברת השקוצים הזאת נתקבלה החלטה זו:

1. על האיש מפיץ הדיבות הבזויות האלה חל משפט התורה כמבואר בש"ע יו"ד סי' של"ד.

2. להחרים את החוברת בכ"מ שהן, וכל מי שיחזיקנה בידו וברשותו ילכד ברשת זו פרש להם המחבר.

3. האסיפה מביעה את מחאתה הנמרצת ואת רגשי הבוז והכעס כלפי כל אלה שהיתה ידם בעריכת השיקוץ הזה ובהוצאתו לאור. המתקנא לכבוד עבדיו ויראיו יקנא קנאתו בשולחי יד בקדושי ה'.

4. לכתוב למרכז 'המזרחי' לוועד המקומי, לועד הצירים ולמשרד הא"י וכן להמו"לים בסביבות טבריא שלכל לראש יבערו אחרי החוברת הזאת להעלותה על המוקד, ובלי שיתבדר בעולם. אכ"ז מאשרים בחתימות ידיהם ביום כ"ג אדר שבביהכ"נ האר"י זיע"א פעה"ק צפת"ו."

מכל מקום, גורל האכסניה של "חורבנות החלוקה" לא שפר. "הגליל" יצא-לאור רק פעם אחת, ולא יסף.

דוד מלמד

* * *

אהוד: ייתכן כי ככל שירבו המאמצים

של הרשימות הקטנות של הקואליציה

שחלקן לא יעבור את אחוז החסימה –

להעביר את החוק המונע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה  –

כן יגדל מיספר המצביעים

עבור נתניהו בבחירות הקרובות!

* * *

ארנה גולן

הכותב המרדן שאינו "מתבגר"

על "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר

בשיתוף עם דני קרמן באיוריו לשירים

הוצאת רכגולד ושות', 1987.

חלק ראשון

מבוא

ספר השירים רב העניין והפרובוקטיבי הזה – כך הוא ודאי לגבי קוראים רבים, לא כל שכן שעה שהופיע לפני 35 שנים – מגלם בבהירות ובחדות את המניע של להט יצירתו המגוונת, העשירה ורבת העניין של אהוד בן עזר.

הכיצד? בכך שספר לא עב-כרס זה, הכולל 50 שירים-וידויים קצרים של בני נוער בגיל ההתבגרות –– חושף את הדחף העז של בן עזר ליצור יצירות ספרות החושפות את האמת על האדם והמציאות בלא להיכנע למוסכמות חברתיות, ולשם כך לנקוט בתחבולות ספרותיות מחוכמות ומגוונות.

השירים הקצרים הללו חושפים ללא רתיעה מבוכות והתלבטויות תמימות ו"מצחיקות"  בתחומים אינטימיים כמו  התבגרות מינית, אהבה, מצב חברתי או יחסים במשפחה ואפילו  בתחום הלאומי, ותוך כך מגלים הבנה, חוכמת חיים  והומור אוהד, ועושים זאת בתחבולות ספרותיות מרשימות. הפרובוקטיביות של שירים רבים בספר נובעת אפוא  מכמיהה ומכורח הפנימי להצגת האמת החשופה, לשבירת המוסכמות החברתיות והאידאולוגיות הנוטות לייפות או לעדן את המציאות ובכך לסלף אותה. המעניין הוא שתמיד מאחורי החשיפה האמיצה עומדת הבנה אנושית ואהדה.

איוריו האמנותיים, המדהימים, הנועזים והמשעשעים של דני קרמן בספר זה  מזכירים עד כמה הדחף הזה אכן מצוי בבסיסן של יצירות ספרותיות נוספות של בן עזר בסיפורת ואפילו בשירה. יצירות שלכאורה שונות זו מזו בנושאיהן וגם בתקופות המתוארות, לא כל שכן גם את אלו שבתחום החיים האינטימיים והמיניים.

ולא די בכך, בן עזר יעשה זאת בעזות של תיאור כמו ריאליסטי או בהומור,  סרקזם או  ציניות. לעולם לא ינסה ליצור מציאות "נעימה" ורכה, להנאת הרומנטיזציה. עם זאת, הבנה ואהדה  לגיבוריו כן יהיו, כאמור,  בבסיס הדברים. אין תימה, שהוא חש קירבה רוחנית לי. ח. ברנר ואף יזכיר אותו בדבריו על השירים הללו, כביכול בעניין שולי.

כי לעמדה מוסרית-ספרותית זו יש מחיר. והמחיר הוא שהספרים לא בדיוק יזכו להצלחה מסחרית ולא יימכרו כראוי להם. כל זמן שבן עזר חשף מימדים חברתיים במציאות הישראלית בראשית דרכו, הוא היה "בסט סלר", זכה לשיבחי הביקורת. ספרו הראשון "המחצבה" (עם עובד, 1963), נדפס בעשרות אלפי עותקים, שודר בתסכית ובסדרת המשכים ברדיו, הוצג בתיאטרון "זוטא" (1964), בקולנוע (1990) ובטלוויזיה, ונלמד בבתי ספר. כי ביקורת חברתית היא מעלה משובחה אבל  חדירה לתחום המיניות, לא כל שכן כפי שקורה בשירים הללו החושפים ווידויים נבוכים בתחום ההתבגרות המינית, זה לא.

והרי על כך ממש מזהיר  בגדול האיור של דני קרמן, שברוב "חוצפה" הופיע על שער הספר שכמו הודיע לקורא הפוטנציאלי – כאן התבגרות מינית של נער בלילה במיטה!! וכי איזה מחנך או הורה יקנה ספר חצוף כזה? והרי הוא לא חינוכי בעליל!

השער שצייר דני קרמן לספרו של אהוד בן עזר "50 שירי מתבגרים", 1987.

יש אלף תיאוריות על חינוך מיני לעת התבגרות מינית וכולן מרוככות לאור התיאוריות הפסיכולוגיות השונות. אבל שירים כאלה, לא כל שכן שהם הומוריסטיים בחלקם או אף ציניים? וכמובן שהמסתייגים אינם חשים כי השירים החושפניים הללו הם מלאי הבנה ואהדה וקירבה לעולמם המלא מבוכות ותהיות של המתבגרים. נכון, ימצאו כאן ביטוי לסתירות, לתשוקות, לתהייה על העולם או לשאיפות לעתיד שאינו ברור. וכי זה חינוכי יאמרו ההורים והמורים, לדבר כך על מין, למשל? אבל כל הכוונה בשירים הללו היא להציג את העולם הזה  ולראות שזה לא כל כך נורא ואפשר לדבר וגם לצחוק על זה. לשם כך גם שפת הדוברים המתבגרים הם שפה דיבורית, לרוב תקינה למדי ופשוטה עם  קצת  סטיות ולפעמים ממש מבולבלת כתולדה של נושא הווידוי. בקיצור –אפשר לומר  שספר זה הוא תופעה מרתקת של סופר ייחודי, נועז ומקורי.

כתוצאה מההארה החושפנית של חיי המתבגרים בן עזר  החל לחוש  את המחיר שהוא משלם על דרכו זו , והחל  לכנות עצמו "סופר נידח"  ולהתריס על כך. אבל מי מההורים או מהמחנכים או מהיושבים בוועדות הפרסים  ימליץ לבנו או לבתו המתבגרים לקרוא שירים נועזים  וחושפניים, שנער ונערה אולי יקראו  דווקא בלהיטות ובהסתר ובאין רואה. אין ספק, הם ייהנו ויצחקו כשיראו את עצמם במראה המיוחדת הזו כמו שבן עזר עצמו מספר להלן. אלא שהוא  עצמו  "אינו מתבגר", אינו נכנע לתכתיבי הפופולריות המסחרית והפירסום וקבלת הפרסים הספרותיים ומוסיף להיות נאמן לדרכו הספרותית שלו. ובזה שיבחו.

אין תימה, שאותו מניע מצוי בבסיסו של "חדשות בן עזר" הלא הוא העיתון האינטרנטי שייסד כבר ב-2005. גם אם מקום רב מוקדש בו לאקטואליה, להיבטים פוליטיים וחברתיים, חלק ניכר בו מוקדש תמיד גם לספרות ולתרבות. והמדהים הוא שכבר לאחר כמאה וחמישים גיליונות הוא החל לפרסם בו את שירי המתבגרים הללו, 3 או 4 לסירוגין, ואף צירף בסוף הערות סרקסטיות על אי הצלחתו המסחרית של הספר. ולא ייאמן, הוא פירסם את שירי המתבגרים הללו אפילו לאחר שכבר פירסם בהמשכים את הספר הנועז, "הנאהבים והנעימים" (שאפילו אני חששתי לכתוב עליו ולהביא קטעים ממנו). והרי זו הוכחה נוספת (המצטרפת גם לשירי חיימקה שפינוזה...) לעוצמתו של המניע שבבסיס פעילותו הספרותית.

להלן נביא את ההערות הציניות שהוסיף בן עזר עצמו עם סיום פרסומם החוזר של השירים הללו בעיתונו, בגיליון 149. בקטע זה הוא מגיב על מכתבה של ח"כ מרים גלזר תעסה, שהאשימה אותו במחלת נפש ובתסביכים נפשיים שהביאו אותו לכתיבת הספר. הוא אף בונה מבנה סאטירי, עד כמה כביכול התפעל ממנו משרד החינוך:

"הספר המקורי '50 שירי מתבגרים', עם 50 איוריו הנהדרים של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת 'רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור' בשנת 1987 ומאז אזל כליל. אך לאור ההתעוררות הכללית להפצת ספרות פורנו במערכת החינוך החילוני-עדיין בישראל, והכנסתו העתידה של הרומאן 'הנאהבים והנעימים' למערכת לימודי הספרות הגסה העברית, (אכן, דרך ארוכה וחיובית מאוד עשה משרד החינוך מאז מכתבה של ח"כ מרים גלזר-תעסה!) – החליטו הפקידות הבכירה של משרד החינוך, המפקח על הוראת הספרות ומנהל אגף כוח האדם בהוראה – להכניס בינתיים מיד את שלושה השירים דלעיל לתוכנית הלימודים, ובהמשך תודפס מהדורה חדשה של הספר '50 שירי מתבגרים' ותופץ בכל בתי הספר התיכוניים העבריים והחילוניים-עדיין בישראל – כדי להאהיב על התלמידים/דות את לימודי הספרות, וגם כדי למנוע את התופעה, שכאשר הסופר עצמו היה קורא מתוך ספרו, בשנה שבה שימש כסופר אורח במערכת החינוך, והיה משאיר לתלמידות עותק במתנה, היו המורות חוטפות את העותק ומחרימות אותו ולא מחזירות אותו לכיתה. יכול להיות שהיו זורקות לפח את העותק או מביאות לבעליהן בלילה, לקריאה."

ובנוסף, כאשר בפרוייקט בן יהודה ביקשו לכלול את הספר הזה באוצרם בשנת 2006, שנה אחת בלבד מאוחר יותר, הגיב  בן עזר כך: תחילה הוא מביע את העובדה המצערת שהספר לא הפך עם הופעתו לספר פולחן או ספר מתנה, אבל הוא מציין כי בכל זאת אזל כליל. וכאן בא הקטע המאלף במיוחד  כי בפגישותיו בבתי הספר עם תלמידים שבהן קרא שירים מן הספר, בהפסקות היו עטים עליו התלמידים בחבורות, נוטלים ממנו את העותק וקוראים בו בלהיטות ואינם חדלים להשמיע קולות צחוק והתפעלות "וגורמים לי עונג רב." יותר מזה, לאחר מכן הם היו ממש מתחננים שישאיר להם עותק, וכך לאחר שנים רבות הוא נוכח לדעת שאכן הספר באמת מותאם לקהל היעד שלו. ומה חבל שאין באפשרותו הכלכלית להציע להם כיום מהדורה חדשה והוא עצמו נידון לגורל של "סופר נידח".

עם זאת, הוא מתנחם בכך, ובעצם  גאה בכך, שבעיתון שייסד באינטרנט הוא יכול היה לפרסם את השירים לסירוגין וכי "כמו ברנר בשעתו אני עושה את העבודה השחורה של הסדר, הניקוד וההפצה בעצמי," בעוד שלרשות סופרים אחרים מצוייה מערכת שלמה של דפוס  ושל הוצאות ספרים.

אבל  הסופר המורד "שאינו מתבגר" מוסיף בציניות אופיינית כי הוא  מתנחם  בכך שזכה עד עתה ביותר משלושים שנות חיים יותר מברנר שנרצח על ידי הערבים, וגם בכך שבמשך כל ההקלדה של השירים לעיתון הוא נוכח שלא היה שום צורך להביא שינוי כלשהו בשירים , כלומר – עדיין הם אקטואליים. ויש בכך אמת ואפילו בעידן הרשתות החברתיות.

עיון בשירים אחדים מייצגים

 כבר  השירים הראשונים שבהם נתקל הקורא לא רק מדהימים אותו, כיון שבן עזר בחר בשיר אולי הפרובוקטיבי מכולם לפתוח בו, אלא גם חושפים את התבניות הספרותיות המקנות את הכוח ואת ההומור לשירים. והנה השיר הראשון והשניים שלאחריו:

1.

הִכְנַסְתִּי שְׁעוּעִית

הִכְנַסְתִּי גֶּזֶר

הִכְנַסְתִּי מְלָפְפוֹן

הִכְנַסְתִּי קִשּׁוּא

הִכְנַסְתִּי חָצִיל

הִכְנַסְתִּי גַם דְּלַעַת

אֲבָל מַהוּ אוֹרְגַזְם

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –

2.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת רָחֵלִי

אֲבָל לִיאַת נוֹתֶנֶת

לְכָל הַבָּנִים בַּכִּיתָּה

וְגַם לִי –

מַה יִּהְיֶה גּוֹרָלִי

אִם אֶתְחַתֵּן בַּסּוֹף עִם לִיאַת

וְאֶחֱלֹם לָנֶצַח

עַל רָחֵלִי?

3.

לְיַקִּיר יֵשׁ אֹפִי מְחֻרְבָּן

אֲבָל אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

גַּם בָּרַגְלַיִם –

אָבִיב חָכָם וְגַם נָדִיב

אֲבָל אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת

וְהַיַּבָּלוֹת –

אוּלַי אֲנִי מְטֻמְטֶמֶת

אִם בִּשְׁבִיל כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

לִפְעָמִים גַּם מַסְרִיחוֹת

אֶהֱרֹס לִי אֶת כָּל הַחַיִּים –

מַה לַּעֲשׂוֹת, כָּזֹאת אֲנִי.

השיר הראשון פרובוקטיבי לא רק בשל תוכנו אלא משום המבנה שלו, כאשר רק בפואנטה נחשפת הפרובוקטיביות. ולא די בכך אלא שאז חושף הקורא מימד נוסף וכל זה בשיר קצרצר: כל הקורא את השיר לראשונה ולפי סידרו משוכנע ללא ספק שמדובר בהכנסת ירקות לסיר, ודאי לשם בישול מרק או תבשיל ירקות אחר, אבל הסיום, הפואנטה, כאשר לפתע מתברר שהמקום שאליו הוכנסו הירקות הללו הוא כלל לא סיר אלא... איבר מינה של הנערה התמימה, התדהמה גדולה ואולי הצחוק הנבוך.

אלא שבכך לא נגמר הסיפור. כי אז מגלה הקורא מימד נוסף ומפתיע! שהרי הירקות  שהוכנסו   מובאים לפי גודלם, משעועית עד דלעת. ואז אתה מבין שבעצם לא יכול להיות שהיה ניסיון כזה להכניס ירקות. וכי דלעת וקישוא, למשל, אפשריים לשם כך? וגרגיר שעועית כן מתאים? לפתע הכול נראה כתהליך מדומיין. והשיר בכללו מעיד על תמימותה וכנראה הזייתה של הנערה שבאמת אינה יודעת מהו אורגאזם. או אז הצחוק הנבוך שוודאי ליווה את התדהמה הופך מלא אהדה וחמלה. כלומר  – לשיר יש למעשה שתי פואנטות וכל זה בשורות בודדות בלבד!  פתאום השיר נראה אחרת. וזה כבר הישג ספרותי.

השיר השני מעמיד במרכזו נער מבולבל  ואף הוא תמים ונתון בהתבגרות המינית אך אינו בוגר נפשית וכלל אינו מבין עדיין את הזיקה שבין ההווה לעתיד בעודו נכנע ליצריו בהווה בחולשתו התמימה. כאן גם מככבת דמותה הנודעת של "הנותנת" לכולם, אבל התמים שלנו אוהב דווקא את רחלי. ומה שמדאיג אותו מצחיק אותנו כיוון שאין לו מושג על מהות הנישואים והוא מקשרם לסיטואציית ההווה, כביכול יתחתן בסוף עם הנותנת אבל כרגע הוא כלל אינו פונה לרחלי. בקיצור – חסר אונים ומבולבל.

 השיר השלישי דווקא מעמיד נערה המודעת להיותה "מטומטמת", כלומר – שמעדיפה נער עם אצבעות  רגליים יפות ואופי מחורבן על נער חכם ונדיב שאצבעותיו אינן מפוארות. והרי אמת יסוד כאן בגיל זה, העדפות לא רציונליות או הנמקות לא תבוניות וכיוצא באלה ואפילו הכרה בכך של המתבגרת עצמה. ובכל זאת קלות הראש בבחירה הסופית למרות המודעות, גם בכך יש פואנטה. וכל המצבים הנפשיים המיניים האלה מוצגים בווידויים כה קצרים ומתומצתים ובעובדות פשוטת וזה הישג.

עתה  יש להדגיש: בספר הזה, החושף אספקטים מגוונים של גיל ההתבגרות, נכללים גם שירים טראגיים אחדים, מלאי עמקות, המנוסחת בפשטות ובמיבנה האופייני של הפואנטה. בשיר שאביא להלן יש אפילו מעין נבואה מפתיעה של בן עזר לגבי המלחמות העתידיות. הרי זה  שיר מספר 10, כשהפואנטה המדהימה  הפעם היא מזעזעת.

10.

אִם תִּגְמְרוּ אֶת הַבַּגְרוּת וְאֶת הַטִּירוֹנוּת

וְאֶת הַסָּדִיר וְגַם בַּמִּלּוּאִים לֹא תֵּהָרְגוּ –

וּתְסַיְּמוּ אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְתִבְנוּ בָּתִּים

וְתִקְנוּ מְכוֹנִית וְתִשְּׂאוּ נָשִׁים וְתוֹלִידוּ צֶאֱצָאִים

וְתַעַבְרוּ עוֹד שְׁתַּיִם-שָׁלֹש מִלְחָמוֹת

וְתַצְלִיחוּ בַּחַיִּים וְגַם תְּשַׂחֲקוּ טֶנִיס –

אָז תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

אֲנִי חֲבֶרְכֶם יוֹסֵף,

שֶׁתָּלָה אֶת עַצְמוֹ בַּחֶבֶל –

מִפְּנֵי שֶׁהִתְעַיֵּף בַּהַתְחָלָה.

המשך יבוא כולל דברים על שיר זה.

ארנה גולן

* * *

* * *

נעמן כהן

אברהם גבריאל יהושע בין פוליטיקה למוסר

אברהם גבריאל יהושע (1936-2022) נולד מצד האב דור שלישי למשפחה ספרדית מסלוניקי, ומצד האם ילידת מוגדור מרוקו שעלתה לארץ ב-1932. למרות זאת הוא מעולם לא נטל חלק בפוליטיקת הזהויות ולא הזדהה כ"מערבי-מוגרבי". בסרט עליו באחרית ימיו שאל אותו דניאל בן סימון על הזיקה שלו למרוקו, והוא השיב: "מה לי ולמרוקו?... גם לבן גוריון לא היתה כל זיקה לפלונסק." בנוסף אמר שהוא לא מבין את הבכיינות של המרוקאים, אם היו עולים לארץ בשנות השלושים היו חיים היום בדיזנגוף, וקולטים את האשכנזים.

זכיתי ללמוד אצלו באוניברסיטה בסמינריון בנושא "ספרות ומוסר". עסקנו בעיקר ביצירת המופת של אוריפידס, אלכסטיס.

https://www.schocken.co.il/Book/%D7%90%D7%9C%D7%A7%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A1.aspx?code=40-10029

אדמטוס, שנגזר עליו למות, יכול לזכות בחיים אם מישהו אחר יסכים למות במקומו. איש לא נעתר לתת לו את המתנה הזאת, זולת אשתו אלקסטיס. במחזה נשאלות השאלות: מהי אהבה ומהם גבולותיה, מהי נתינה ומהי קבלה, ומה קשה יותר – לתת או לקבל. לאחר מכן הוא הוציא את הנושאים שדיבר עליהם בספר. (אברהם גבריאל יהושע, "כוחה הנורא של אשמה קטנה, ההקשר המוסרי של הטקסט הספרותי", ת"א 1998)

https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%9B%D7%95%D7%97%D7%94_%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%90_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A9%D7%9E%D7%94_%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%94

אברהם גבריאל יהושע היה מורה מרתק ומעניין. אני מדגיש מורה כי הוא לימד.

פוליטיקה ומוסר:

בדומה לעמיתו הצעיר ממנו בשלוש שנים, עמוס קלויזנר-עוז, גם יהושע ראה עצמו בהשפעת הספרות הרוסית הגדולה ודמותו של טולסטוי, מעין נביא, הוגה דעות, מופת מוסרי, או מצפן מוסרי, מה שבעבר נהגו לקרא "הצופה לבית ישראל".

בשורות הבאות אין ברצוני לכתוב על יצירתו הספרותית, יצירה שתיבחן עוד במבחן הזמן, אלא רק על הפרסונה שיצר לעצמו כנביא, הוגה דעות, איש המוסר, ואחד "האדמו"רים" של מה שמכונה היום "שמאל".

תחילת הדרך – הדמיון בין יהושע למחמוד דרוויש

ספרות פוליטית מגויסת נחשבת בדרך כלל לספרות נחותה. אבל שני אנשי הספרות שנולדו בזמן המנדט הבריטי, היהודי הספרדי-יהודי-ערבי (מערבי-מוגרבי), אברהם גבריאל יהושע (יליד 1936) והערבי-מוסלמי-סוני, מחמוד דרוויש (1941-2008) עסקו בפוליטיקה ביצירות הספרותיות, שלהם, וגם זכו להערכה ספרותית. שניהם התחילו את הקריירה הספרותית שלהם בשנת 1963 והיצירות הפוליטיות שכתבו באותה שנה הקנו להם את המוניטין, והם עצמם ראו בהם את גולת הכותרת של מפעלם הספרותי.

ב-1963 פירסם מחמוד דרוויש, (אז תושב חיפה) את שירו המפורסם "תעודת זהות" עם המילים המפורסמות: ""תרשמו אני ערבי" (לא פלישתי")... "אם אהיה רעב בשרו של הכובש (היהודי) יהיה לי למאכל."

ודוק: בשנת 1963 לפני "הכיבוש" היהודי של יו"ש ב-1967, לא היה קיים המושג "פלסטיני". ערביי יו"ש נקראו "ירדנים" גם ע"י דרוויש. עובדה שהוא כותב שהוא ערבי ולא פלישתי. היום היו קוראים לו מכחיש העם הפלסטיני.

(ב-1948 אחרי שעבדאללה מלך "עבר-הירדן" ו"העם העבר-ירדני" כבש את יו"ש – בפיו "הגדה המערבית", הוא שינה את שם מדינתו שהמציאו הבריטים ל"ממלכת ירדן", ואת שם עמו ל"עם הירדני").

לימים, עם המצאת המושג הפוליטי "פלסטינים", יוכתר דרוויש כ"משורר הלאומי הפלסטיני" (למרות שקודם הכחיש את קיומם), וכמשורר ערבי-פלסטיני-איסלמו-נאצי הוא פרסם את השיר "הפוסח על המילים": ‏‏‏"(יהודים) לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו. בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו. שתמותו היכן שתרצו. אבל לא בינינו צאו מכל דבר. צאו מפצעינו, מאדמתנו. צאו מהיבשה, מהים, מהכול... כי יש לנו בארץ מה שאין לכם, מולדת."

דרוויש התנגד כמובן להסכם אוסלו, ולכל אפשרות של שלום והכרה הדדית, ונאבק לחיסול מדינת היהודים.

בדיוק באותה שנה 1963, פירסם אברהם גבריאל יהושע את סיפורו "מול היערות". בסיפור דוקטורנט יהודי הכותב על הצלבנים (בתפיסה הערבית המוסלמים יביסו את היהודים כפי שהביסו את הצלבנים) יושב אצל שומר היער בכרמל, ומסית ערבי כרות לשון לשרוף את היער המסמל את הכיבוש היהודי, כדי שיתגלה הכפר הערבי שנכבש ונהרס ע"י היהודים.

היהודים בגולה שנאו את היער, לא כן הציונים, אבל יהושע אינו רואה את היער על פי התפיסה הציונות, יער של שחזור צמחיית הארץ שהכובשים הערבים השמו וכרתו, אלא כיער פוליטי זר, יער אירופאי מזויף שתפקידו להסתיר את תוצאות הכיבוש היהודי הפושע.

בסרט התיעודי: "העברים" – "הפרק האחרון של א ב יהושע":

https://www.youtube.com/watch?v=WtfpK9Ex_LY

מעיד יהושע (דקה 28) "הסיפור 'מול היערות' הוא הסיפור הטוב ביותר שכתבתי. והעניין הפוליטי בתוכו הוא מאוד משמעותי. אני רציתי לשרוף את היער כדי לומר – אי אפשר לטשטש את המלחמה, אי אפשר לומר לא היה כפר שמה. אי אפשר להגיד לא היו פלסטינים."

כאן מזייף יהושע ומעוות את ההיסטוריה, כי בכל הסיפור שלו "מול היערות" לא מופיעה המילה "פלסטינים" אפילו פעם אחת, כי בדיוק כמו אצל דרוויש, בשנת 1963 המושג "פלסטינים" לא היה קיים.

לימים נפגש יהושע ברמאללה עם ד"ר זיאד דרוויש (אחיינו של המשורר מחמוד דרוויש) העומד בראש מה שנקרא "הוועדה לאינטראקציה עם ישראל".

יהושע אומר למארחיו שלאור ההתנחלויות הוא אינו מאמין עוד בשתי מדינות, כי אי אפשר לפנות 400 אלף מתנחלים מהשטחים הכבושים.

זיאד דרוויש עונה לו: "אני לא מסכים איתך ניתן לפנות את כל המתנחלים."

יהושע: "תפנה אותם אני אלך אחריך. עשינו עיסקה."

("העברים" – הפרק האחרון של א.ב. יהושע – רמאללה, דקה 33:41)

https://www.youtube.com/watch?v=WtfpK9Ex_LY

הנה כי כן יהושע הזדהה עם שירו המפורסם של דרוויש: "הגיע הזמן שתסתלקו. שתמותו היכן שתרצו. אבל לא בינינו צאו מכל דבר. צאו מפצעינו, מאדמתנו. צאו מהיבשה, מהים, מהכול... כי יש לנו בארץ מה שאין לכם, מולדת."

אם בתחילת פעילותו הפוליטית לא הכיר בכלל יהושע את המונח "פלסטינים", אלא רק "ערבים" או "ירדנים", הרי לקראת סופו, בהשפעת התעמולה הערבית, קרא יהושע לראשי מערכת החינוך בישראל להפסיק לחזק את התודעה היהודית בבתי הספר – ולחזק את התודעה הישראלית. יש להרגיל את הלשון להגיד "ישראלי" במקום "יהודי", ולהגיד "פלסטיני" במקום "ערבי".

https://twitter.com/kann_news/status/1077853310227488768

אברהם גבריאל יהושע

הפרדה בין הדת היהודית ללאומיות היהודית

ובין העם היהודי לישראלי

את הגותו הפוליטית כסופר המחזיק מעצמו איש רוח מעורב הקדיש אברהם גבריאל יהושע לשתי משימות.

1. הפרדה בין הלאומיות היהודית לדת היהודית. "ההיתוך שנוסה בסיני בין הלאומיות היהודית לדת היהודית," טען יהושע, "נכשל. שייכות לאומית לא יכולה להיות מותנית באמונות דעות ורעיונות." ("היתוך או ריתוך", א.ב. יהושע)

https://www.chagim.org.il/post/2018/01/29/%D7%94%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9A-%D7%90%D7%95-%D7%A8%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9A-%D7%90%D7%91-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2

2. הפרדה בין מה שהוא כינה העם "הישראלי", לבין העם היהודי שנמצא מחוץ למדינת ישראל (לא לארץ ישראל). מה שהוא כינה "יהודי מלא" מול "יהודי לא מלא". לכן במקום לקרב את יהודי הגולה לישראל הוא תמיד הטיל בהם שיקוצים ועלבון והרחיקם.

"היהודים אשמים"

בדומה להיטלר שהאשים את היהודים באחריות להשמדתם:

https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM

גם יהושע קבע כי היהודים אשמים בהשמדתם ע"י הגרמנים, וגם בסכנת השמדתם ע"י הערבים-המוסלמים. "הפלסטינים נמצאים כיום במצב טירופי, שמזכיר את זה בו נמצא העם הגרמני בתקופת הנאצים..." כתב יהושע, "זה לא העם הראשון שהכנסנו לטירופים, ראינו כבר מה קרה עם הגרמנים (...) אם אנחנו חושבים שאחרי שהשארנו 6 מיליון חללים במלחמה עם הנצרות, יש לנו הכוח להשאיר עוד איזה 5 מיליון חללים במלחמה עם האיסלם, אוי ואבוי לנו."

(א. ב. יהושע, "טירוף הפלסטינים דומה לטירוף הגרמנים בשואה"):

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1952176,00.html

בתגובה כתב לו פרופסור יהודה באואר: "הדבר שאיני מסכים איתו בדבריו של בולי יהושע הוא שהוא (העם היהודי) כאילו אשם בכישלון השואה. השואה לא היתה כישלון יהודי, אלא אירופי, והיהודים אינם אשמים בו באופן מוחלט. אי אפשר היה לצפות מראש את מה שאירע, וכל מי שטוען שהיו אנשים כאלה טועה – ראו שיש סכנה לעם היהודי, לא ראו את הרצח ההמוני. יש בדבריו של בולי חזרה על המנטרה היהודית הקלאסית של 'מפני חטאינו', שאפשר לעקוב אחריה מאז הנביאים ועד ימינו. אף פעם לא היו אלה האשורים, הבבלים, הרומאים, האינקוויזיציה, או הפוגרומצ'יקים למיניהם, אלא תמיד אנחנו אשמים."

יהושע ניסה קצת לתקן את הרושם שעשו דבריו במכתב תשובה ליהודה באואר:

"יהודה באואר היקר, מעולם לא אמרתי שיש לנו איזו אחריות מוסרית לאסונות שירדו עלינו בגלל מעשינו או בגלל התנהגותנו. האגרסיה שכוּונה נגדנו לא כוּונה בגלל מעשינו אלא רק בגלל טיב הזהות הגלותית, שנשתלה בתוך עמים זרים, כאשר פניה תמיד היו מופנים ציונה."

https://mabatmagazine.com/%D7%90-%D7%91-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2-%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%9B%D7%99%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93/

כלומר בעצם יהושע כן אומר שהיהודים אשמים בהשמדתם כי לדבריו "האגרסיה נגד היהודים" היא "בגלל טיב הזהות הגלותית, שנשתלה בתוך עמים זרים."

"שיישמדו יהודי הגולה"

יהודה באואר, בספרו "העם המחוצף" מעלה את ההישרדות המופלאה של היהודים בהיסטוריה, שהיא מה שהוא מכנה "החוצפה" היהודית, אולם הוא מתעלם לחלוטין מהפן התרבותי היהודי. מן המהות היהודית, ולשם מה בכלל צריך שתישרד. כך פותח באואר את הפרק השלישי  בספרו – שואה, אלוהים ודת: "אני מאמין באמונה שלמה – כמו שכל אדם דתי מאמין באמת שלו – שאין אלוהים, משום שאין כל אפשרות שאלוהים יהיה קיים כישות אובייקטיבית, מעבר לדמיונם של בני אדם." (עמ' 62).

באין "אלוהים יהודי", או "אלוהי ישראל", מהו הסוד של ההישרדות היהודית? מדוע יכול היה פרופסור באואר להישרד כיהודי, והאם גם בניו ילכו אחריו ויישארו יהודים? בראיון סוקר באואר את מהלך חייו ומתנאה בשלושת בניו (בני אשתו המאומצים) שכולם הם  פרי החינוך של "השומר הצעיר": האחד ירד לאוסטרליה, השניים האחרים התבדהו (נהפכו לבודהיסטים), האחד ירד לאמריקה, והשני נזיר בודהיסטי בירושלים. אם כך תימשך "החוצפה היהודית" שלהם, האם תוכל להימשך ההישרדות היהודית?

ברצנזיה על ספרו של באואר, התבטא יהושע ברוע לב, ובשנאה חולנית וחשוכה ליהדות. כאשר הוא התייחס להישרדות היהודית הוא כותב כך: "אם ישראל תושמד חס וחלילה בנשק גרעיני, גלוי או טרוריסטי, ולאחר חיסולה ימשיכו לפזז בשמחת תורה יהודים 'שורדים' בבית כנסת בברוקלין או באנטוורפן, לא רק שהישרדותם לא תעניק נחמה, אלא היא דווקא תעמיק את הזעם על הישרדות כזאת."

(א.ב. יהושע, "יהודה באואר והמיסתורין של הישרדות העם היהודי", "אל-ארצ'", מוסף ספרים, 20.2.13)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/2013-02-20/ty-article/0000017f-dc3f-df62-a9ff-dcff5ba70000

לדידו של יהושע, אם יישמדו יהודי א"י, מוטב שיישמדו כל יהודי העולם. אברהם גבריאל יהושע שוכח שאת קיומו שלו בא"י היום הוא חייב לאותם יהודים שגם לאחר חורבן הארץ המשיכו לשרוד באמונתם בבתי הכנסת בגולה בסלוניקי ובמרוקו.

בין אלברט איינשטיין לאברהם גבריאל יהושע

היהודי האמריקאי (מקודם הגרמני), אלברט איינשטיין, הוזמן במארס 1920  על ידי "האיגוד המרכזי של אזרחי גרמניה בני האמונה היהודית" (זה היה שמו של ארגון הקהילה היהודית בברלין) לדיון על דרכים מתאימות להשפיע על הקהילה האקדמית באוניברסיטאות בגרמניה, אשר נהפכו למוקדי אנטישמיות בוטה. איינשטיין בתשובתו מתח ביקורת על ההנחה שאפשר להתמודד עם אנטישמיות על ידי הסברה והשפעה על אחרים, וליגלג על שמו של הגוף המזמין. מי שמשתייך לגוף ששמו "בני האמונה היהודית" מצהיר שאיננו רוצה להיחשב כבן עמו, אלא כחבר בקהילה דתית בלבד. על עצמו העיד: "אין בי שום דבר שאפשר לתאר כאמונה יהודית. עם זאת, אני יהודי ושמח להשתייך לעם היהודי."

במאמר "כיצד נהייתי ציוני?" שפירסם ב-1921, אמר כי בעבורו הלאומיות היהודית היתה לא רק הכרח אלא גם עובדה שאינה מוטלת בספק, שכל יהודי מוכרח להתייחס אליה: "הנני יהודי לאומי במובן זה שאני דורש את שימור הלאומיות היהודית כמו זו של כל עם אחר. עבורי הלאומיות היהודית הינה עובדה קיימת, ואני חושב שעל כל יהודי להגיע למסקנות ברורות בנושאים יהודיים על בסיס זה... זה היה המניע העיקרי להצטרפותי לתנועה הציונית."

בדומה לאיינשטיין גם יהושע שולל את הדת היהודית, אבל בניגוד לו הוא גם שולל את הלאומיות היהודית המשותפת ביניהם.

במסגרת דיון על עתיד העם היהודי, שנערך בוושינגטון במסגרת הועידה לציון מאה שנה להקמת "הועד היהודי האמריקני". אמר אברהם גבריאל יהושע: "הזהות שלי היא ישראלית, הטריטוריה והשפה זה מה שבונה את הזהות שלי כישראלי. הדת היהודית לא משחקת תפקיד. הזהות נקבעת לפי הטריטוריה שהיהודי חי בה. יהודי ישראלי זה לא כמו יהודי צרפתי והוא שונה מיהודי אמריקני. לכל יהודי יש זהות לפי הטריטוריה שבו הוא חי," הצליף יהושע והוסיף: "מי שיושב במדינת ישראל ועוסק באופן יומיומי בעשרות החלטות גורליות הרלוונטיות להמשך קיומו של העם, הוא זה הדואג להמשכיות."

ליאון ויזלטיר, העורך הספרותי של "ניו רפבליק", הגיב על הדברים: "אתה (יהושע) לוקח את המושג יהודי ומצמצם אותו לישראלי. המושג יהודי היה קיים הרבה לפני שקמה מדינת ישראל. יש דת יהודית, יש תרבות יהודית, יש ספרות יהודית, יש טקסטים יהודים שהולכים אתנו 3,000 שנה. למה אתה מתעקש לצמצם את זה לישראליות?"

 השדר טד קופל, לא נותר שווה נפש והוכיח את יהושע: "אתה לא יכול לבטל את התרומה של יהדות העולם להמשכיות של העם היהודי כאומה. יש משהו מאוד מאוד מיוחד, אוניברסלי וניתן בקלות לזיהוי בקרב כל היהודים. זה מעבר לטריטוריה. יש משהו משותף לכולנו."

דבריו של יהושע גרמו לתחושה קשה ואי נוחות בקרוב הנוכחים.

(יצחק בן-חורין, "וושינגטון",  02.05.06)

https://m.ynet.co.il/Articles/3246458 

"יהודי מלא" – "יהודי חלקי"

הטעות של אברהם גבריאל יהושע

עם ישראל הוא העם היהודי=העם היהודי הוא עם ישראל

יהודי מלא או חלקי קיים גם בישראל וגם בגולה

בראיון יחצ"ני לרגל צאת ספרו החדש "הבת היחידה", המספר על נערה איטלקייה בת לאב יהודי, ולאם איטלקייה קתולית, והמגולל את בעיית הזהות היהודית שלה,   

https://www.steimatzky.co.il/catalog/product/view/id/242053/

חזר אברהם גבריאל יהושע על תורתו אותה מטיף שנים, כי "ההבדל בין 'ישראלי' לבין 'יהודי' הוא שיהודי זה דבר חלקי, וישראלי הוא דבר מלא... העם נקרא 'עם ישראל', והארץ נקראת 'ארץ ישראל', ובכל התנ"ך אין את המילה יהודי במובנה היום. משה רבנו היה ישראלי, ודוד המלך היה ישראלי."

(קרן דותן, "א.ב. יהושע בראיון מיוחד יהודי זה דבר חלקי, ישראלי, זה דבר מלא", "ישראל היום", 27.3.21)

https://www.israelhayom.co.il/article/864395

הקביעה של יהושע שבתנ"ך אין את המילה יהודי תמוהה בלשון המעטה. האם אינו מכיר את מרדכי היהודי? בכל מקרה מאז בית שני עד לימינו יש זהות מוחלטת בין שני המושגים "עם ישראל" ו"העם היהודי". העם היהודי הוא עם ישראל, עם ישראל הוא העם היהודי. ודוק: העם היהודי הוא עם ישראל, משלב לאום עם דת.

ונחזור לקביעתו של יהושע. נכון יהודי החי בישראל וזו לאומיותו היחידה, הוא יהודי מלא יותר מ"גרמני בן דת משה", או מ"צרפתי בן דת משה", וכו', מצד שני אנחנו עדים לקיומו של ישראלי יהודי החי בישראל (ללא לאומיות אחרת) שהוא חסר לחלוטין "נפש יהודי" (במונח נפש אני מכליל לא רק דת, אלא תרבות והזדהות) והוא ללא ספק יהודי פחות מלא מיהודי אורתודוקסי החי בגרמניה, צרפת, או אמריקה. עובדה. היורדים מישראל הם המהירים ביותר בהתבוללות.

כאן וכאן יש יהודים מלאים, ויהודים פחות מלאים. כמובן יהושע צודק בדבריו שהיהודי המלא בישראל הוא הוא היהודי המלא יותר, (בתנאי כמובן שאינו הולך בעקבות יהושע ומנתק את עצמו מהעם היהודי בגולה ומהדת היהודית), אבל ברור שהשינוי בתפיסתו של יהושע המוותר לאחרונה על הריבונות היהודית, ומחזיר את היהודים בארץ ישראל לחיות תחת שלטון זר ערבי-מוסלמי, הופך אותם בהכרח להיות יהודים פחות מלאים. הרי ללא מדינת ישראל אין "ישראלים".

ודוק: מעבר לעובדה ההיסטורית שהעם היהודי הוא הוא עם ישראל בלי קשר לאזרחות (עם יכול להתקיים גם ללא מדינה) הגישה של אלו המכניסים את הערבים-המוסלמים בסד ההגדרה של "אומה הישראלית" בשעה שהם אינם קוראים לעצמם ישראלים, אלא ערבים-פלישתים. (ערפאת הגדיר עצמו פעם יבוסי, וסאאב עריקאת תמיד התגאה שהוא כנעני מיריחו צאצא רחב הזונה) – היא רק התנשאות פתטית גזענית. לעזאזל המציאות, העיקר התיאוריה.

יהדות וישראליות חד הם

"עם ישראל" (הכולל כהן ולוי משבט לוי) הוא מושג זהה לחלוטין למושג "עם יהודי" (אנשי שבט יהודה). "עם ישראל", או "העם היהודי", הוא מושג הכולל בתוכו את הדת היהודית. "דת ישראל" וה"דת היהודית" הם מושגים זהים.

הרמב"ם למשל נקרא במקורות הערביים: מוסא בן מימון, בן עבדאללה, אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). כלומר "ישראלי" זהה ל"יהודי".

כל יהודי בגולה היה אומר: "שמע ישראל" ולא שמע יהודה.

גם בצרפתית למשל המונח israélite זהה למונח יהודי. למשל ארגון התרבות "כל ישראל חברים" - L’Alliance israélite universelle

המונח העברי "אומה" (ממנו נלקח גם המונח "אומה" הערבי-מוסלמי) הוא במקור עם שיש לו דת.  רבי סעדיה גאון, בן מצרים, גאון בבל ((882- 942 לספירה) כתב בספרו  "אמונות ודעות":  "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (בכתב ובע"פ).

ודוק: יהודי או ישראלי במובן של אדם השייך לעם ישראל (או העם היהודי) ולאומה הישראלית (או לאומה היהודית) אינו חייב להיות יהודי דתי, כי דת היא מושג שפירושו מנהג. יהודי וישראלי הוא אדם השייך לעם היהודי ולתרבות היהודית על כל מגווניה, בין אם הוא דתי אורתודוכסי, רפורמי, ואף אתאיסט. (כמובן מבחינה זו המונח יהודי-נוצרי או יהודי-מוסלמי הוא אוקסימורון).

בהינתן ש"עם" זו תופעה מדומיינת, ואין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית לעם אלא רק הגדרה טאוטולוגית שעם זו קבוצת אנשים הרואה את עצמה כעם. ובהינתן שאותה קבוצה רואה את המושגים עם יהודי ועם ישראל, ודת יהודית ודת ישראל, ואומה יהודית ואומה ישראלית, כמושגים זהים, מן הראוי היה שבית המשפט העליון לא יסרב לרשום את אותם היהודים הרוצים להירשם כישראלים, מפני שאלו אותם מושגים בדיוק.

לא יכולה להיות "ישראליות" בלי יהדות. כל היצירה העברית המפוארת שקמה בארץ ישראל בדורות האחרונים הנקראת ישראליות אינה מנותקת מן היהדות, ולא יכולה להתנתק ממנה. לכן חסרת שחר היא ואף מסוכנת התביעה של יהושע להפסיק ללמד תודעה יהודית וללמד "תודעה ישראלית" בלבד. כי ללא יהדות אין ישראליות.

הגזענות של אברהם גבריאל יהושע

אברהם גבריאל יהושע קרא לראשי מערכת החינוך בישראל להפסיק לחזק את התודעה היהודית בבתי הספר – ולחזק את התודעה הישראלית. בנאום בכנס למדיניות בחינוך באוניברסיטה הפתוחה ברעננה, אמר יהושע כי יש להרגיל את הלשון להגיד ישראלי במקום יהודי, ולהגיד פלסטיני במקום ערבי.

http://rotter.net/forum/scoops1/522416.shtml#12

מעבר לעובדה שאין תודעה "ישראלית" ללא תודעה יהודית ודברי יהושע הם פשוט הבל, הרי יש בדבריו גם התנשאות גזענית כלפי הערבים. בעוד שערביי א"י מגדירים עצמם היום "ערבים-פלישתים" (בערבית פליסטיניון), מדיר אותם יהושע מערביותם. לדידו הם לא ערבים, אלא רק פלישתים, מוצאם לא מערב, הם לא מדברים בשפה הערבית, והם אינם נושאים פניהם בתפילה לכיוון ערב שעל שמה הם קרויים. אלא הם מדברים בפלישתית, הם מאמינים באל הפלישתי דגון ולא באל הערבי-מוסלמי אללה. ולכן גם אין עליהם להפנות את פניהם חמש פעמים ביום לערב מולדתם, בתפילה בשפה הערבית שבה הם מחרפים את היהודים.

חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."

על חורבות מדינת היהודים – ישראל, שאותה ממליץ יהושע לבטל, יכולה אולי לקום מדינה פלישתית אבל לא "פלישתיות" חדשה. בניגוד לפרופוגנדה אין תרבות פלישתית. ערביי פלשת (פלסטין) מדברים בשפה הערבית ולא בפלישתית. ספרותם היא ערבית, ולא פלישתית (חסרי התרבות הכתובה) ודתם היא ערבית-מוסלמית. הם מאמינים באל הערבי אללה, ולא באל הפלישתי דגון, הם מתפללים בערבית לכיוון ערב חמש פעמים ביום (ומחרפים ומגדפים את היהודים והנוצרים).

אז מה תהיה התרבות "הישראלית" של יהושע ללא התרבות היהודית, וללא מדינת ישראל?

כאן כבר אי אפשר שלא להזכיר את האבחנה החשובה שעשה דיאודורוס קריבליס, פטריארך הכנסייה היוונית אורתודוכסית שהגיב על דברי יצחק רוביצוב-רבין שאמר לאחר אוסלו: "ציונות זה לא נדל"ן." "על מה רבין מדבר? האם אינו מבין כלל מהי ציונות? הציונות זה יהדות פלוס נדל"ן! בלי נדל"ן אין ציונות!" – לדידו של אברהם גבריאל יהושע הציונות היא לא יהדות ולא נדל"ן.

גרשם שלום – הצבר החילוני של יהושע לא יחזיק מעמד מול הערבים

בין אפריל ליוני 1980 קרא גרשם גרהארד שלום את ספר המסות של אברהם גבריאל יהושע "בזכות הנורמליות", ורשם הערות בשולי הספר, אותן קיבץ, ושלח לו במכתב.

אברהם גבריאל יהושע תיאר בספרו את הגולה כהפרעה נפשית ואת הצבריות החילונית וההינתקות מהגולה כתנאי להבראה.

שלום תמה על התעלמותו של יהושע מהגורם המשיחי.

במכתבו שלום מעיד על עצמו: "אינני 'דתי' ר"ל אורתודוכסי, ואינני 'חילוני' במובן המוגדר בספרך... אינני שותף לעמידתך החילונית הברורה והקיצונית. אינני מקווה ל'עקירה' של כל אותם המושגים שאתה מצפה לה כתנאי להבראתנו. אם תצליח בעקירה זו, תבוא סתימת הגולל על מדינתנו במשך שני דורות. בכך נפרדות דרכינו. 'הצבר' החילוני שלך לא יחזיק מעמד מול הערבי מסביב. אתה כותב," ממשיך שלום, "כי 'בדור האחרון נוצר טיפוס חדש של יהודי, זהו היהודי הבתר-גלותי.' ואני מודה ומתוודה שלא ראיתי יהודי כזה. ראיתי כנענים לא מעטים; יהודי בתר-גלותי לא ראיתי."

 (דוד אוחנה, "מכתב גנוז, הצבר החילוני שלך לא יחזיק מעמד", "הארץ", 20.3.21)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.9623050?utm_source=App_Share&utm_medium=Android_Native&utm_campaign=Share

ואכן באמת הצבר החילוני ללא המסורת היהודית, והקשר לגולה לא יחזיק כדברי שלום מעמד נגד הערבים, מהסיבה הפשוטה שאין לו טעם להחזיק מעמד ולהילחם בערבים, עדיף לו לרדת מהארץ כפי שירדו, יורדים, ויירדו, רבים.

אברהם גבריאל יהושע

קהות מוסרית והצדקת רצח – זכות הערבים להרוג

הפדופיל והאקטיביסט הפרו-איסלמי, הלוחם למען הכיבוש ערבי-מוסלמי, עזרא יצחק נאווי, התנאה בתוכנית התחקירים "עובדה" בכך שהוא מוסר ערבים שמוכרים קרקעות ליהודים למנגנוני הביטחון של אש"פ שהורגים אותם ועושים להם: "זובור" ו"גזנגה".*

* (ה'זובור', הוא רצח, וה"גזנגה" קשירת כפות רגליו של הנידון למוות לרכב וגרירתו ברחוב הראשי כאשר גולגולתו מתפצחת על הכביש).

"גזנגה" בעירק:

https://en.wikipedia.org/wiki/14_July_Revolution#/media/File:14_July_revolution_-_mutilated_corpse.jpg

בתגובה גיבה אותו יהושע המתנאה בעצמו כסופר במסורת הרוסית בהיותו מצפון ה"שמאל" (מעין טולסטוי הישראלי), והצדיק את "המוסריות" במעשה של נאווי, קרי הסגרת ערבים ל"זובור" ו"גזנגה". זכותה של הרשות לרצוח. "זו כבר בעייה שלהם (של הרשות) את מי הם מענים ואת מי לא מענים."

http://rotter.net/forum/scoops1/279075.shtml

אברהם גבריאל יהושע וקבר "השהיד הקדוש" ערפאת

אברהם גבריאל יהושע המתנאה בכך שהוא יהודי מלא מלא לעומת יהודי הגולה, עלה לרגל לרמאללה לקבר השהיד הקדוש יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני.

https://twitter.com/galberger/status/1379767924215455750?s=20

ציניקנים מרושעים טענו שמטרת ההשתטחות של אברהם גבריאל יהושע על קבר הקדוש היתה שא;יפתו לזכייה בפרס נובל לספרות לאחר שעמוס קלויזנר-עוז לא זכה בו למרות חברותו עם הג'יהאדיסט הרוצח הסדרתי, מרואן ברגותי, מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ, אבל עצם ההשתטחות של יהושע על קבר ערפאת אומרת הרבה עליו. מה היו אומרים לו עלה יהושע להשתטח על קברו של הטרוריסט היהודי הרוצח ברוך גולדשטיין, שבכל ספירה רצח פחות מערפאת?

אברהם גבריאל יהושע תומך בכניעה לטרור המוסלמי

בראיון לגל"צ  26.1.15, תמך אברהם גבריאל יהושע בהחלטת רשת הספרים סטימצקי לבטל את אירוע המכירה ולהפיץ את עותקי המגזין "שארלי הבדו" באינטרנט בלבד.

יהושע אמר: "אני רוצה לראות את העורכים של 'שארלי הבדו' מציירים קריקטורה של ישו דוחף יהודים ערומים לתאי גזים? למה הם נטפלים למוחמד? מוחמד הרי יצר ציוויליזציה גדולה, חשובה, שבמשך מאות שנים היתה המובילה בעולם, עם כל כך הרבה דברים שאנחנו עדיין נהנים מהם! אז מוחמד אחראי לרציחות? מה שקורה בעולם הערבי כיום הוא טרגי, בעיקר ערבים הורגים ערבים... בשביל מה סטימצקי היתה צריכה את זה, בשביל 300 עותקים? הרבה אפשר למכור הכול באינטרנט. אני לחלוטין תומך בהחלטה של סטימצקי, אנחנו חיים באזור שיש בו חומר נפץ ולא צריך להוסיף אש."

דומה שיהושע קצת התבלבל. בעוד שישו מעולם לא דרש לרצוח יהודים, מוחמד דרש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים (ביניהם את הסופר עצמו). האם דרישה זו לרצח יהודים מוגדרת אצל אברהם גבריאל יהושע "ציוויליזציה גדולה"?

אברהם גבריאל יהושע

חזון "המדינה האחת" – חיסול מדינת היהודים

בשני מאמרים ארוכים הציג הסופר אברהם גבריאל יהושע תוכנית להסדר מדיני בין ישראל לערבים המוסלמים-סונים שאותם הוא מכנה "פלישתינאים". (ערבים עזתים, עבר-ירדנים, תושבי יו"ש, הגליל, והנגב).

חלק ראשון מוסף "הארץ" 13.4.16 הגיע העת להיפרד מרעיון שתי המדינות:

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-MAGAZINE-1.5992832

חלק שני מוסף "הארץ" 20.4.18 התוכנית לבלימת האפרטהייד:

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-MAGAZINE-1.6008586

אברהם גבריאל יהושע שהציג את עצמו כתומך בהקמת מדינה ערבית-פלישתינאית ביהודה ושומרון ועזה כבר מהיום השלישי של מלחמת ששת הימים, (פתרון שתי מדינות לשני עמים) נסוג בסוף ימיו מרעיון זה.

את הנסיגה שלו הוא עשה בהדרגה. בהתחלה באזכרה ליוסף שניידר-שריד הוא הציע להעניק תושבות למאה אלף הפלישתינאים החיים בשטח סי, הכולל כ-60% מיהודה ושומרון, (בעצם הגשמת תוכנית אלון-רבין-טראמפ), ואחר כך חזר בו והציע לספח את כל ערביי יהודה ושומרון, ולתת להם אזרחות ישראלית תוך ביטול המדינה היהודית. הניתוח ההיסטורי שעשה אברהם גבריאל יהושע במאמריו, יש בו עיוותים וטעויות רבות, אבל אתייחס רק לשני אלמנטים מהותיים הנעדרים כליל מסקירתו ובלעדיהם אין הבנה של הקונפליקט היהודי-ערבי:

 1. המרכיב הדתי של הסכסוך. אצל אברהם גבריאל יהושע הסכסוך הוא רק טריטוריאלי, ולא הוא. הסכסוך במהותו הוא דתי. הסכסוך החל כסכסוך דתי שהונהג ע"י מוחמד אל-חוסייני המופתי של ירושלים, והוגדר על ידיו כג'יהאד נגד היהודים. מוחמד אל-חוסייני (לימים חברו של היטלר שקיבל דרגה בס. ס. והשתתף באופן פעיל ברצח היהודים בשואה). התנגד בכלל למושג "לאום פלשתינאי" שראה אותו כשייך ליהודים. לארגונו הוא קרא "הוועד הערבי העליון", ולא הוועד הפלישתי העליון. והארגון הצבאי שהקים היה ארגון ג'יהאד איסלמי פרופר שקיבל את השם: "צבא הג'יהאד הקדוש", או "צבא מלחמת הקודש" (בערבית: جيش الجهاد المقدس, בתעתיק מדויק: "ג'יש אל-ג'יהאד אל-מוקאדס).  שמפקדה הבולט ביותר היה קרובו, עבד אל-קאדר אל-חוסייני.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%91%D7%90_%D7%94%D7%92%27%D7%99%D7%94%D7%90%D7%93_%D7%94%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9

הסכסוך החל כסכסוך דתי כג'יהאד נגד היהודים, והוא ממשיך כסכסוך דתי.

מסגד הקצה "אל-אקצא" נקרא במקור "בית אלמוקדס" (ע"ש בית המקדש) לכן ארגון "הג'יהאד האיסלמי" של היום אינו משתמש במונח "אל-מוקאדס" המזכיר את בית המקדש.

אחת הבעיות הגדולות של יהושע (ודומיו) היא העובדה שבפיליסטיניות גמורה הם מתעלמים לחלוטין מהעובדה הברורה החותכת שהסכסוך הוא במהותו דתי, מתוך דמיון הזוי של מושגים מערביים של העולם הסוציאליסטי הישן. יש לזכור שהיהודים נתפסים ע"י האיסלם כבעלי דת מושפלת בלבד, ובעקבות זאת ע"פ האמנה הפלישתינאית (החילונית לכאורה) אין כלל עם יהודי יש רק דת יהודית, ולכן אין ליהודים זכות למדינה, ולפי אמנת החמאס (סעיף 7) על המוסלמים לפי דברי מוחמד יש חובה להרוג את כל היהודים כתנאי לגאולה.  בעקבות זאת ההיסטוריון והתיאולוג המוסלמי, ד"ר אבא של מאזן, חוזר ואומר שמעולם לא יכיר בקיום העם היהודי, ובזכותו למדינה. היהודים כבעלי דת, הוא קבע, הם "טמאים ומטמאים".

מוחמד חוסיין המופתי של אש"פ, מינוי אישי של אבא של מאזן קורא לרצוח בהתאם לדברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

2. חלוקת ארץ ישראל פלשתינה-פלסטין נעשתה כבר. הבריטים הקימו בשטח של למעלה משני שליש של ארץ ישראל-פלשתינה-פלסטין, מדינה ערבית-מוסלמית-סונית שהם כינו אותה "איזור עבר הירדן" ואחר כך "אמירות עבר הירדן". ולאחר כיבוש שטחי יהודה ושומרון שנקראו "הגדה המערבית", החליטו "העבר ירדנים" לשנות את שם מדינתם ל"ירדן" ואת שם עמם ל"עם הירדני".

במדינת "עבר הירדן" זכו המוסלמים-סונים שכונו ע"י הבריטים קודם "פלישתינאים" לריבונות לאומית. (לערבים-המוסלמים ככלל יש ריבונות לאומית על 13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים על ידיהם).

  ככל חזון משיחי גם חזונו של אברהם גבריאל יהושע עשוי לקסום לרבים, אבל גם הוא מודע לכך שהוא הזוי לחלוטין. למשל הסעיפים הבאים של יהושע: "כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, שאיתם קיים עכשיו שיתוף פעולה סביר, יתאחדו עם הכוחות הישראליים במשטרה משותפת." אם צה"ל הוא הריבון, הרי אין כל משמעות לסעיף הזה.

"המקומות הקדושים בעיר העתיקה של ירושלים (כקילומטר רבוע) ינוהלו על ידי שלוש הדתות הגדולות." דתות אינן מנהלות כלום בני אדם מדתות שונות מנהלים. ומי ינהל?

בניגוד לדבריו שהוא נסוג מפתרון שתי המדינות לשני העמים, פתרון השולל קיום מדינה יהודית, "חזון השלום" של אברהם גבריאל יהושע בכל זאת משאיר שתי מדינות ערביות-מוסלמיות ריבוניות מדינת "עזה" ומדינת "עבר הירדן". מדינת החמאס בעזה שהיא מדינה ערבית-מוסלמית-סונית-פלישתינאית, בעלת צבא וריבונות, תמשיך את קיומה העצמאי. אותה, אין הוא מוכן לספח לישראל. וכמובן קיימת גם מדינת עבר-הירדן שם גם זוכים הערבים מוסלמים-סונים-פלישתינאים לריבונות.

לסיכום: בחזון של אברהם גבריאל יהושע אין שלום (הוא מודה בכך כשהוא מגדיר "שותפות לא שלום") אלא בסיס לקונפליקט מתמשך אין סופי.

סיפוח כל ערביי יהודה ושומרון לישראל וביטולה כמדינה יהודית יהווה סכנה לקיומה של היהודים באותה מדינה מדומיינת, ולכן יש לשלול אותו הסף מבחינה מעשית ומוסרית. לעומת זאת הצעתו הראשונה של אברהם גבריאל יהושע אותה הציג באזכרה ליוסף שניידר-שריד, העולה בקנה אחד את תוכנית אלון-רבין-טראמפ, ראוי לשקול בחיוב.

מובן שלאור תמיכתו של אברהם גבריאל יהושע בביטול מדינת היהודים, "לורד האו האו הישראלי" גדעון לואי (לוי) מגדיר את יהושע "חוזה המדינה האחת."

(גדעון לוי, "חוזה המדינה האחת", "אל-ארצ'י, 16.2.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-06-16/ty-article-opinion/.premium/00000181-671c-dcd6-a99d-e73da8bf0000

ואין תימה שמערכת "אל-ארצ'" – מיד הכריזה כי "לא במקרה הושמטה אבן היסוד הזו (חוזה המדינה האחת) בשלל ההספדים על א.ב. יהושע":

https://twitter.com/Haaretz/status/1537270518855786497?t=-eeoKVEFwqxIUdVjpiXdxw&s=03)

לסיכום:

אם בתחילת דרכו היה אברהם גבריאל יהושע, "בן גוריוניסט" השייך לזרם המרכזי ביישוב של הציונות-הסוציאליסטית, (בן גוריון עצמו חזר במידה מסוימת ליהדות בסוף חייו והתוודה: "אני בטוח שיש אלוהים יותר מאשר אני בטוח בכל דבר אחר") –

https://www.youtube.com/watch?v=XpGC9xdTWeg (דקה 0.28)

– הרי בסוף דרכו הזדהה יהושע יותר עם תורתו של אדולף גורביץ' שיצא מהרוויזיוניזם הז'בוטינסקאי, מה שאברהם שלונסקי כינה בלעג "כנענים", כלומר ניתוק מהעם היהודי, וניתוק מהדת היהודית, אבל בניגוד ל"כנענים" שדיברו על עם "עברי" חדש שיכלול את הערבים וישלוט בהם, יהושע נסוג מהציונות, וקורא לביטול המדינה היהודית, והחזרת מה הוא הגדיר "ישראלי" לחיות למעשה כמיעוט תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי (גם אם לא השתמש בדיוק במילים אלו). הוגי הציונות ראו תמיד ביהודי החי בארץ ישראל בריבונות יהודית יהודי מלא יותר מיהודי עם בעיית זהות החי תחת שלטון זר ושפה זרה, אבל אצל יהושע לא מדובר על יהודי מלא יותר, אלא להיפך  על יהודי חסר יותר. חסר יותר ביהדות.

כבר ביוני 1970, בשיחה עם אהוד בן עזר בכותרת "סכנת הבגידה בציונות" (בספר "אין שאננים בציון", ת"א 1986) אמר יהושע: "לדעתי ציונות פירושה הקמת מקלט בטוח לעם היהודי. ולאו דווקא שיבה למולדת הישנה." (אוגנדה למשל). כעת מחמת הסכנה "המדינה היהודית" ששמה ישראל איננה עוד לדעתו מקלט בטוח, ולכן הוא מחזיר את היהודים לחיות תחת שלטון זר, ערבי-מוסלמי. אז מה בעצם יוותר מ"הישראלי" שלו הכאילו "מלא יותר", שיחיה תחת שלטון ערבי-מוסלמי בשעה שהוא מנותק מהעם היהודי ומהדת היהודית.

לאחר מותו של עמוס קלויזנר-עוז כתבתי על "הנביא עמוס" בו הבאתי את התבטאויותיו ומעשיו וסיכמתי כך: "לסיכום נוכל לקבוע בבירור שהדימוי של עוז כנביא, מופת מוסרי, מצפן מוסרי, 'הצופה לבית ישראל' – אין לו קיימות. מי שמצדיק את הלגיטימיות של ראיית ישראל כהתגלמות השטן אינו יכול להיחשב כנביא אמת יהודי, ולהיות מצפן מוסרי לעם ישראל, אולי רק אדמו"ר של השמאל האנטישמי, האנטי-ציוני." הנה הטקסט המלא:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01408.php

אותו דבר ניתן לומר גם על אברהם גבריאל יהושע. המטיף לניתוק הישראלים מהעם היהודי ומהדת היהודית, והמוותר על ריבונות לאומית יהודית וקורא לביטול מדינת היהודים, ולחיים תחת שלטון ערבי-מוסלמי – אינו יכול להיחשב כנביא אמת יהודי, ולהיות מצפן מוסרי לעם ישראל, הוא יכול אולי להיחשב כ"הצופה לבית ישמעאל", אדמו"ר השמאל האנטישמי, האנטי-ציוני. אבוי לציונות-הסוציאליסטית שהקימה וייסדה את היישוב והמדינה שאלו היום נביאיה. ברל ודאי מתהפך היום בקברו.

אשרינו ואושרם – קלריס חרבון ירדה למרוקו

בדוגמאות שהבאתי ב"שיח הזהויות של יהודי ערב – מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטישמיות קלסית ולאנטי-ציונות" הבאתי את הקטע הבא:

זהות הציונות עם האשכנזיות  הביאה אחדים מחברי התנועה האנטי-אשכנזית להסיק מסקנה אישית ולרדת מהארץ.

קלריס חרבון המתנאה בזהותה ה"מזרחית" היא בת למשפחה "מערבית" (מוגרבית) מרוקאית המגדירה את עצמה גם כן באמצעות המהות העצמית האנטי-אשכנזית:

קלריס חרבון או "כוס אימא שלכם, חפשו חום בערבות הכפור של האימא הפולנייה שלכם לי אין חום בשבילכם"

פשעתם, אחיי בני עדות אשכנז

בני המערב, ערש האור

הרס השחור שלי

חמסתם, גנבתם, אנסתם את תומתם של הוריי

גנבתם לי את הגאווה

פדינו בה תלושי מזון

שילמנו בה את שכר הדירה הציבורית שבה כלאתם אותנו

קנינו בה קמח למופליטה

כדי שנוכל לארח אתכם במימונה

כדי שתוכלו לומר עלינו שאנחנו חמים ויודעים לארח

במקומה קיבלנו בושה, נחיתות, קיפוח

אלה המעות אותן נוריש הלאה

שם בכלא באר-שבע

במרכזי היום למכורים ובמעונות הנעולים לילדים העבריינים שלנו

הילדים הלא נורמטיביים שלנו

כוס אמא שלכם, חפשו חום בערבות הכפור של האימא הפולנייה שלכם

לי אין חום בשבילכם

אבל אני זוכרת

אני לא שוכחת

אני מוכנה לשלם את המחיר של להיזרק מכל מוסד

של להיות "מיליטנטית" ורדיקאלית

אתם מתים מפחד, משקשקים

שניקח לכם את מה שגנבתם לאור היום

את מה שגזלתם ממני, את העבר, ההווה והעתיד שלי

את השפה שלי, את כיבוד אם ואב

הזהות שלי, אני

אני לא סולחת לכם

עדיין לא

תביטו במראה ותגלו כמה אתם מכוערים

חמדנים שכמותכם, איך הובלתם אותנו כצאן לטבח

לגזזת, לעוני, לסמים, לתלות, לפינוי מהבתים שלנו

לשואה שלנו היהודים-הערבים

גרמתם לנו לעזוב את מרוקו שלנו

ואני רוצה לצעוק: "מלך מרוקו, אולי עכשיו תיקח אותנו בחזרה"

הצל אותנו

לקחתם לנו את הבית היחיד שבו יכולנו להרגיש שייכים

הלעטתם אותנו בציונות, בכיבוש

ומבלי שנתנגד

עטפתם אותנו בארעיות קבועה של כלום

ניצחיות של קיבעון וחידלון

תפסיקו כבר מכחישי שואה שכמותכם 

(השיר [של קלריס חרבון] "כוס אימא שלכם", מופיע באתר הגזעני האנטי-אשכנזי "המאבק המזרחי, הציונות האשכנזית אם לזונות ולתועבות הארץ", של שאול סלע.)

בניגוד להכרזתה הפואטית בה ביקשה חרבון ממלך מרוקו שייקח אותה בחזרה  למרוקו, לא שעתה חרבון לקריאתו של מלך מרוקו ליהודים לשוב לארצו. במקום לחזור למרוקו מקום התרבות המופלאה, הדמוקרטיה והפמיניזם, וללמוד באוניברסיטה המתקדמת של פס, והיא בחרה לעזוב לארה"ב בעלת התרבות המערבית "הפושעת".

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

מסתבר שיש חדש. קלריס חרבון, (המוגדרת ע"י אברהם גבריאל יהושע כיהודייה מלאה מלאה) החליטה בכל זאת לרדת למרוקו מולדתה. "מרוקו קראה לי." כאם יחידנית לבן שתוקי * שעשתה מתרומת זרע בקנדה (במרוקו זה לא אפשרי) הגיעה חרבון למרוקו.

הוריה "הגיעו" לדבריה לארץ ממרקש ב-1963. הם לא עלו או היגרו, אלא "הובאו" בכפייה (ע"י האשכנזים הרשעים) חרבון נולדה באשדוד, עשתה תואר ראשון במשפטים בניוקאסל שבאנגליה ושני תארים שניים במשפטים, האחד באוניברסיטת תל אביב והשני באוניברסיטת ייל שבארה"ב. אחר כך עברה למונטריאול ועשתה דוקטורט באוניברסיטת מקגיל, וגרה שם במשך עשר שנים. לפני שנתיים קיבלה משרת מרצה במחלקה ללימודי מגדר של אוניברסיטת אל אחווין בעיירה איפראן במרוקו, ומאז היא שם, מלמדת, מנהלת את מרכז הילרי קלינטון להעצמת נשים ומגדלת כהורה יחידה את בנה משה. בישראל, היא אומרת, הרגישה לא שייכת, ואילו במרוקו מצאה בית.

הראיון עימה נעשה כיח"צנות להוצאת ספר שלה שאת ערב ההשקה שלו בחרה חרבון לערוך באשדוד, מלבד משפחה נכחו שם לא מפתיע, אקטיביסטים אנטי-אשכנזים כסמי שלום שטרית (שחלם על מלך מרוקו ובסוף לא ירד אליו), הפנתר השחור ראובן אברג'יל, פעילות חברתיות כמו כרמן אלמקייס־עמוס והיוצר הדוקומנטרי רון מוסא-כחלילי.

כגזענית אנטי-אשכנזית אומרת חרבון כי "בישראל אין שמאל וימין, יש רק מזרחים (מערביים-מוגרבים) ואשכנזים. זה מה שחותך את ישראל."

"מרוקו בחרה בי. היא ביקשה שאבוא הביתה. כשהבן שלי פנה לסבא במרוקאית, השתנקתי. עבורי זו היתה שפה להתבייש בה, עבורו השפה הזאת היא הישג." (הבן משה יתגייס גם וודאי לצבא המרוקאי כשיגדל ויביא לחרבון תהילה). "יש לי אתוס יהודי מאוד עמוק ואני אישה מאמינה," מעידה חרבון על עצמה (מה עם התורה של א.ב. יהושע על היהודייה המלאה?) "אבל ישראל זה לא מקום שקל להיות בו אישה שנלחמת למען הכרה, צדק, ניראות ושלום... במרוקו אני מרגישה שאני יכולה לגדל את בני משה בשקט. זה מקום מכיל ואוהב ומחבק, ומרגיש כמו החלמה. אני מרגישה שמצאתי את הבית שלי במרוקו."

(שני ליטמן, "אני לא גולה פוליטית, אני פרחה פוליטית", "אל-ארצ', 24.6.22)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-06-22/ty-article-magazine/.premium/00000181-8c14-dd06-ab95-ae16098a0000

הירידה של הגזענית האנטי-אשכנזית, חרבון – למרוקו, היא בשורה טובה הן לישראל והן למרוקו. מרוקו התברכה עכשיו באישה לוחמת אמיצה, שתיאבק נגד הדיקטטורה הרצחנית של מלך מרוקו ותביא למהפכה (כמו בצרפת) שתחסל את המונרכיה האבסולוטית שם ותביא דמוקרטיה למרוקאים.

כלוחמת פמיניסטית אמיצה היא תילחם במרוקו למען נשות מרוקו שתוכלנה לקיים כמוה יחסי מין חופשיים ללא כפיית נישואין, ותוכלנה להביא לעולם כאימהות-יחידות ילדים שתוקיים מתרומת זרע. כלוחמת ללא חת היא גם תילחם וודאי למען עניי מרוקו שיעזבו את שכונות העוני ויקבלו בתים מפוארים מהמלך. (היא ודאי לא תנצל אותם בביתה כמשרתים זולים), והחשוב ביותר כלוחמת חופש המושפעת לדבריה ממלקולם איקס ואנג'לה דייויויס – תוכל גברת חרבון להילחם נגד הכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית, ונגד הכיבוש הערבי של הבֶּרְבֶּרִים, הרוב הילידי של מרוקו. אין ספק גברת חרבון תהווה אוצר רב ערך למרוקו מולדתה.

-----------

* מי שמכיר את אימו, ואינו מכיר את אביו – שידוע מי אימו, ואין ידוע מי אביו – נקרא "שתוקי", משום שכשהוא שואל את אימו על אביו, היא משתיקה אותו.

דינו של שתוקי כספק ממזר, בשל החשש שמא נתעברה אימו מממזר, או מאדם שהיא אסורה עליו משום ערווה. מכיוון שכך, יכול שתוקי להתחתן רק בגרים ובעבדים משוחררים, אבל לא בכשרים, בממזרים, בנתינים (=הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע), באסופים ובשתוקים (שהרי ייתכן שהשתוקי כשר והשתוקית פסולה, וייתכן להפך, ולכן אסורים זה בזה).

https://daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=602

סוף לממשלה הלא ציונית

נפילתה של הממשלה הלא ציונית הראשונה בתולדות ישראל מהווה מקור לתקווה. הנזק שגרמה הממשלה הלא ציונית הזו, ממשלת בנט, לפיד, עבאס – במתן הכרה ולגיטימציה למפלגה גזענית ואנטישמית כ"אחים המוסלמים" עוד תהיה לנו חרב פיפיות כאשר זו תוכר ע"י מדינות דמוקרטיות בעולם. פתטי לראות יהודים שהיו מזועזעים בזמנו מהצטרפות "מפלגת החירות האוסטרית" בראשות הלאומן, בן הנאצים, הגיי, ירג היידר, לקואליציה – שבעטייה ניתקה ישראל את היחסים הדיפלומטים עם אוסטריה, מטיפים לקואליציה עם מפלגה גזענית ואנטישמית הרבה יותר (גם אנטי-להט"בית, ונגד זכויות נשים) כ"אחים המוסלמים", מפלגה שהיא אפילו גזענית ואנטישמית הרבה יותר מאשר מפלגתו האנטישמית "הנוצרית-סוציאלית" של קרל לואגר בוינה, ממנו שאב היטלר את האנטישמיות, והרצל את חזון המדינה היהודית.

הן לא תבעו במצען את רצח היהודים. "האחים המוסלמים" תובעים זאת בריש גלי.

סכנה – "חוק הנאשם" של ממשלת יאיר למפל-לפיד

הוא סכנה לדמוקרטיה

אם תצליח ממשלת לפיד גנץ עבאס להעביר את חוק הנאשם תהיה זו סכנה ממשית לדמוקרטיה הישראלית. כל יועץ משפטי לממשלה שנבחר ע"י מפלגה מסוימת יוכל לחסל כל מועמד לבחירות ע"י פיברוק אשמה משפטית. הנה ראו את הנימוקים הנכונים נגד החוק כפי שהסביר בזמנו טומיסלב-למפל-לפיד אביו של יאיר. "חוק הנאשם" עלול לפגוע אנושות בדמוקרטיה:

https://twitter.com/YairNetanyahu/status/1540059409128325120?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

מיהם כוחות האופל לפי יאיר למפל-לפיד?

במהלך הצהרתו ביום שני על התפזרות הכנסת והליכה לבחירות, אמר החליף המיועד יאיר למפל-לפיד: "מה שקרה בימים האחרונים, מה שקורה כאן הערב, היא הוכחה נוספת לזה שהמערכת הישראלית צריכה שינוי עמוק ותיקון גדול. לפני שנה התחלנו את התיקון הזה, אנחנו ממשיכים בו עכשיו, וממשיכים יחד. מה שאנחנו צריכים לעשות גם היום. לחזור לרעיון של אחדות ישראלית. לא לתת ל'כוחות האופל' לפרק אותנו מבפנים. להזכיר לעצמנו שאנחנו אוהבים אחד את השני, אוהבים את המדינה שלנו, ורק ביחד ננצח."

לאחר ביקורת שקיבל הוא ניסה להבהיר את דבריו: "אני מבין שהיו אנשים, כולל ראש האופוזיציה, שנזקקו לתרגום של דברי על 'כוחות האופל', אז בשמחה: התכוונתי לכל מי שמנסה למנוע מעם ישראל להתאחד ולהתחבר – המורשע בתמיכה בטרור איתמר בן גביר וחבורתו וכל אלה שמפעילים את מכונת הרעל של הפייק-ניוז במימון אוליגרכים זרים."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=749598&forum=scoops1

למי התכוון למפל-לפיד

ב"אלו המנסים למנוע מעם ישראל להתאחד ולהתחבר?"

למי התכוון יאיר למפל לפיד בהגדירו את "כוחות האופל" כאלו שמונעים מעם ישראל להתאחד ולהתחבר? הוא התכוון בראש והראשונה לגדעון משה זריצ'נסקי סער.

האם יוכל גדעון משה זריצ'נסקי-סער להתבגר ולהתגבר על תאוות הנקמה הילדותית שלו בנתניהו ולהצטרף לממשלת נתניהו כשר משפטים תוך וויתור על התנאי להיות חליף? ובכך יציל את ישראל. עדיף לו מאשר לגרור את כולנו למערכת בחירות וללכת עם מפלגתו לפח האשפה של ההיסטוריה. הוא כבר עשה מספיק נזקים. הרי אין שום הבדל פוליטי בינו לבין הליכוד זולת רצון הנקמה הילדותי-פרימיטיבי שלו בנתניהו.

 אה כן, ולמפל-לפיד התכוון כמובן גם לשאר המונעים מעם ישראל להתאחד: בנט, הוא עצמו, ליברמן, וגנץ. כל אלו מונעים מעם ישראל להתאחד ע"י איחוד שלהם עם "האחים המוסלמים".

יאיר למפל-לפיד לוחם בשחיתות?

הפער בין התדמית למעשים מעולם לא היה גדול יותר

יאיר למפל-לפיד, מנהיג מפלגת "יש עתיד", שחרטה על דגלה את המאבק בשחיתות, לרבות סביב מעשיו של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, מתנגד לחוק שיביא לפרסום הצהרות ההון של ראש הממשלה, השרים, סגני השרים וראשי המפלגות. למפל-לפיד הסביר את התנגדותו בחוסר רצונו בכך שילדיו יידעו כמה כסף יש לו. "זו לא שקיפות אמר זו חטטנות."

ד"ר דורון נבות: "על הציבור לדעת אם הוא בדמוקרטיה או באוליגרכיה אלקטורלית. אם נתניהו, לפיד ואחרים הם מיליונרים, הבחירה היא רק באילו אוליגרכים לבחור." לפיד מונע זאת מהציבור.

(איתן אבריאל, "יאיר לפיד לחוק לשקיפות ההון של הפוליטיקאים 'זו לא שקיפות זו חטטנות'," "אל-ארצ'" 18.6.22)

https://www.themarker.com/podcasts/2022-06-19/ty-article-podcast/.premium/00000181-7be7-d5d7-abc9-fbe794690000

אלו השרים שהפילו את הצעת החוק לשקיפות בהצהרות ההון: קארין אלהרר, איילת שקד, יפעת שאשא ביטון, זאב אלקין.

 תמר זנדברג וגדעון משה זריצ'נסקי-סער הצביעו בעד.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=749041&forum=scoops1

ברכות – סתיו שפיר השיגה דירה

סתיו שפיר (מישהו יודע את שם משפחתה המקורי?) עשתה קריירה שלמה כחסרת דיור בהפגנת חסרי הדיור, שוכני האוהלים בשדרות רוטשילד, במחאה של 2011. היא נבחרה לכנסת כחסרת דיור ויצאה מהכנסת. עתה מסתבר היא הגשימה את חלומה להיות לא רק בעלת דירה, אלא גם בעלת ארמון. היא התארסה עם בן זוגה עמית סטיבה בנו של המולטי-מיליארדר איתן סטיבה.

https://pplus.ynet.co.il/articles/0,7340,L-6148381,00.html#autoplay

ואולי השידוכין יעזרו לה גם להחזיר את חוב, חוב שפעם רצינו לפתוח יום סרט עבורה  –חדשות בן עזר 683: יום סרט לאהוד ברוג-ברק ולסתיו שפיר

חשב הכנסת דורש מאהוד ברוג-ברק, וסתיו שפיר 8 מיליון שקל בעקבות התפרקות מפלגתם "המחנה הדמוקרטי". על "התנועה הירוקה" של שפיר, ו"ממפלגת העצמאות" של ברוג-ברק לכסות חובות בהיקף של כ-4 מיליון שקל כל אחת.

https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3791230,00.html

אז אולי לסתיו שפיר הצעירה יש לאשר פשיטת רגל, אבל מה הבעייה לסוחר הקנביס העשיר המולטי מיליונר, ברוג-ברק – לשלם את חובו? נעבאך, האם שניהם רוצים שאזרחי המדינה יארגנו לטובתם יום סרט לכיסוי חובם?

בינתיים מוטב לשניהם שישבו בשקט מבושה, ויסתמו את הפה.

מי יודע אולי עכשיו סתיו שפיר בעושרה החדש תכסה גם את חובו של אהוד ברוג-ברק.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, זיוה שמיר ניתחה בצורה מרשימה את השיר "זמר שלוש תשובות" של אלתרמן. לדעתי, שיר זה, השירים "ניגון עתיק" ו"הזר מקנא לחן רעייתו", וכן המחזה "פונדק הרוחות" חושפים צד אפל מאוד באישיותו של משורר ענק זה.

הדסה מור התייחסה ברצנזיה שלה על "גם ג'וזף סיסקו צחק" בעיקר לסיפור הנושא שם זה, והיא צודקת מאוד: הצחוק אל מול ההכנות של המצרים לפלישה לצד המזרחי של תעלת סואץ – איננו מצחיק בכלל, ודבר זה בהחלט מרומז בכל הסיפור. תודה להדסה מור על ניתוח הסיפור.

אורי הייטנר מודיע שאוניברסיטת אריאל התקבלה לוועד ראשי האוניברסיטאות, למרות התנגדות האוניברסיטאות – הקודמות לה בזמן – לעצם קיומה. אני קצת נוגע באירוע המשמח הזה – בני, אראל, הוא פרופסור מן המניין לאלקטרו-אופטיקה באוניברסיטה זאת.

אני אוהב לקרוא את דויד מלמד הידען, הפעם כתב על הטיסה הראשונה של אל-על לשווייץ, להחזיר משם את נשיא המדינה שהחלים מניתוח עיניים.

שמואל אבנרי מזכיר מחקר שערך על כשלי מלחמת לבנון הראשונה. קראתי את המחקר הזה, והוא מומלץ מאוד.

שלך בהערכה רבה,

משה גרנות

* "שאלתי את עצמי כמה אנשים שגילם מתחת ל-40 ואינם תלמידים בחוגים לספרות קראו ספר של יהושע, בעיקר סיקרן אותי לדעת כמה מכותבי הנקרולוגים קראו אי-פעם ספר שלו. אני חוששת שלא הרבה. השמועה אמנם אומרת שהספרות היא נצחית ושסופר ממשיך לחיות לנצח בזכות יצירתו, אבל חיי המדף של הספרים הולכים ומתקצרים, בעיקר בישראל, שבה נדמה שמיספר הכותבים עולה על מיספר הקוראים." (נרי לבנה. "הארץ". 24.6.22).

* אהוד: במרוצת חייו הספרותיים אמר וכתב א"ב יהושע הרבה מאוד שטויות פוליטיות והיסטוריות, אבל סלחו לו בגלל עמדתו השמאלנית ובגלל חשיבותו כיוצר עברי.

כך למשל, גם אילו התרוקנה הגולה לפני מלחמת העולם השנייה, ולשיטתו של א"ב יהושע  שישה מיליון יהודים או יותר כבר היו יושבים ב-1939 – לא בגלות-אירופה אלא בארץ-ישראל – חרף "הספר הלבן" ואיסורי העלייה של בריטניה וממשלת המנדט הבריטי, והם היו "יהודים שלמים" לשיטתו – מה היה גורלם לולא עצר מונטגומרי את רומל באל-עלמיין ב-1942?! [היישוב היהודי בארץ-ישראל מנה באותה תקופה רק כ-431,000 איש, כולל א"ב יהושע ואני].

והאם ששת מיליוני היהודים שנשארו בגולת אירופה ולא עלו לארץ-ישראל – אשמים או אחראים בעקיפין להשמדתם? איך אפשר להגות דברי הבל שכאלה?

ואיזו "מדינת אחת" יכולה להתקיים בין הירדן לים אם וכאשר כל ארגוני הטרור הפלסטיני הרצחני יואילו בטובם להיות חלק מאזרחיה היושבים גם בכנסת?

כנראה, כאשר מדובר בסופרים חשובים, אין גבול לטיפשות.

ואולי היה אצל א"ב יהושע עוד גורם נסתר, שבתחילה וגם בסוף ימיו התכחש לו – והוא מוצאו  ה"ספרדי"-"מרוקאי". לכן, כאשר אמר שקודם "היהודים שיגעו את הגרמנים," התכוון כנראה שה"אשכנזים" שיגעו את הגרמנים, וכאשר אמר "ואחר כך היהודים שיגעו את הערבים," התכוון כנראה שבעיקר ה"אשכנזים", שהיו הרוב ביישוב העברי – שיגעו את הערבים! – הם ולא יהודי ה"מזרח" – וזו עוד אווילות היסטורית ממדרגה ראשונה שקבעה כנראה את השקפת עולמו.

* פוצ'ו: בעקבות הביקורת המצויינת של הדסה מור על ספרו של משה גרנות "גם ג'וזף סיסקו צחק" – קראתי את הספר ולמרות שמה שהצחיק את סיסקו לא הצחיק אותי, לא יכולתי להפסיק לקרוא את הספר שכל סיפור שלו הוא פנינה בפני עצמה, אבל מאחר שאני לא איש ביקורת, אלא סתם אחד שאוהב לקרוא, אני רוצה להתייחס רק למילה אחת – "כלי", שגרנות ברוב עדינותו משתמש בה כשהוא רוצה לתאר איך הפלאח המצרי מנפנף באבר שלו מול החיילים הישראלים.

הדסה מור כותבת שאותה הנפנוף הזה לא היה מצחיק – וגם אותי לא, אלא אם מה שהיה לו ביד היה בגודל של פיסטוק. מה שכן הצחיק אותי היה דבר אחר לגמרי. נזכרתי בסיפור אחר המופיע בילקוט הכזבים של חפר ודן בן אמוץ ובו הכלי משחק תפקיד ראשי. אני מעתיק את הסיפור ככתבו ולשונו:

"שופמן בעין חרוד. בזמן המאורעות הוזמן שופמן להרצות בעין חרוד. לאחר ההרצאה לקח אותו חבר ועדת התרבות לחדר שהוכן בשבילו ושאל אם הוא זקוק לעוד משהו. שופמן הציץ מתחת למיטה ובארון ולבסוף שאל: 'אולי אפשר לקבל כלי?' – הבחור יצא ולאחר רגע חזר והביא לו אקדח פאראבלום."  

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2299 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליון מס' 1, סיון תשפ"א, יוני 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2296 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל