פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1760

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בתמוז תשפ"ב. 30.6.2022.

עם הצרופות: 1. תמונה קבוצתית בכנס משתתפי חוגי הטיולים.

 2. העיתון לילדים "פינת הנכד" מס' 2.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: מר זנב הגנב. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן: אלתרמן כמקור השראה לזֶמר הים-תיכוני. על שיר הזֶמר "איתך – בלעדייך" ועל גרסתו האֶפִּיגונית. // איליה בר-זאב, כמעט פוליטיקה. 3 שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏26.6.22. // שלמה נקדימון: תשובה לאודי מנור. // ארנה גולן: הכותב המרדן שאינו "מתבגר" – על "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר, בשיתוף עם דני קרמן באיוריו לשירים. חלק שני. שירים המייצגים את נושאי הקובץ ותבניותיו הספרותיות. // עדינה בר-אל: געגועים לחוגי הטיולים. מפגש של בני מושבים ילידי 1965. // מלי טויב (אהרנסון): מחאת האוהלים 2011. // מנחם רהט: החרדים מאותתים: לא נתאבד שוב באופוזיציה. // נעמן כהן: בין אלתרמן לז'בוטינסקי. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון  "המחצבה". פרק י"א. מה שהיה לספראי לומר על הבחירות. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים לילדים

מר זנב הגנב

הָיֹה הָיָה זָנָב גַּנָּב

אָהַב גְּבִינָה וְגַם חָלָב

אַךְ לֹא הִכִּיר אֶת בְּעָלָיו

כִּי לֹא חָקַר מָה מֵעָלָיו –

וְרַק נִדְחַק תָּמִיד בָּרֹאשׁ

חֶמְאָה וּמַחְמָאוֹת לִדְרֹשׁ –

כְּמוֹ – יֻתַּן כָּבוֹד לַזָּנָבִים!

זְקַן-מִדּוֹת לִי כַּנָּבִיא!

וְעוֹד מִינֵי שְׁטֻיּוֹת כָּאֵלֶּה –

כַּשְׁכַּשׁ קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ – מָה פֶּלֶא? –

זָנָב הָיָה שׁוֹדֵד חָצוּף

עָטוּף שֵׂעָר, לְלֹא פַּרְצוּף –

נִדְחַק לְכָל מִטְבָּח וְסִיר

וְשׁוּם תַּבְשִׁיל הוּא לֹא הֶחְסִיר

אַף נֶהֱנֶה מְאוֹד לָדוּג עִם

כַּמָּה כַּפִּיּוֹת שֶׁל פּוּדִינְג –

וְאִם אֵין לוֹ סַכָּנָה נִשְׁקֶפֶת

עָשָׂה אַמְבַּטְיָה בָּרַפְרֶפֶת –

וְיוֹם אֶחָד פָּגַשׁ שִׁמְשָׁה

אֲשֶׁר בְּתוֹר רְאִי שִׁמְּשָׁה

פִּתְאוֹם גִּלָּה שֶׁהוּא כָּפוּל

בְּתוֹר זָנָב לַחֲתַלְתּוּל –

שֶׁלֹּא אָהַב לִגְנֹב בִּכְלָל

וְרַק הָלַךְ אַחֲרֵי הַכְּלָל –

כִּי מָה שֶּטּוֹב לוֹ לַזָּנָב

אֵינוֹ מַזִּיק לִבְעָלָיו!

עֵת הַגָּדוֹל עוֹצֵם עֵינַיִם –

הַקָּטָן יִגְנֹב כִּפְלַיִם

וְגַם אִם אֵין הָרֹאשׁ רוֹאֶה –

זָנָב לַקְחָן אֵינוֹ טוֹעֶה!

כָּךְ חָשַׁב הַחֲתַלְתּוּל –

אַךְ הַזָּנָב בִּקֵּשׁ בִּטּוּל

הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁל הַטִּלְטוּל

בֵּינוֹ לְבֵין הַחֲתַלְתּוּל –

וְגַם נִסָּה, לֹא בְּהִתּוּל

לִגְרֹם כָּל פֶּגַע וּפִתּוּל –

נִדְחַק בֵּין סִיר לְבֵין מִכְסֶה

כִּמְעַט קָפַץ לְבֵית-כִּסֵּא –

בִּכְבִישׁ הוֹמֶה כִּמְעַט נִמְחַץ

בִּתְרִיס-בַּרְזֶל נִתְפַּס, נִלְחַץ –

אַךְ כָּל נִסְיוֹנוֹתָיו לָשָׁוְא הָיוּ, לָשָׁוְא –

כִּי כָּל הַגַּנָּבִים קְשׁוּרִים הֵיטֵב יַחְדָּו!

ינואר 1977

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

אלתרמן כמקור השראה לזֶמר הים-תיכוני

על שיר הזֶמר "איתך – בלעדייך"

ועל גרסתו האֶפִּיגונית

את שיר האהבה האלתרמני "אִתָּךְ – בלעדַיך", כתב עלם מאוהב בן עשרים וארבע, שפִּרסם את שירו בכתב-העת האוונגרדי גזית אך לא אסף אותו מסיבות שונות אל ספרי שיריו.¹ אף-על-פי-כן,  זהו שיר וירטואוזי פרי-עטו של משורר שחרף גילו הצעיר כבר חווה חוויות רבות,  עבר מארץ לארץ יותר מפעם אחת, וזכה לחינוך מגוּון – יהודי וכללי, דתי וחילוני, הומניסטי ורֵאליסטי, מזרח אירופי ומערב אירופי. אלתרמן שאב גם לא מעט מן ההוויי הישראלי-המזרחי והים-תיכוני:  פזמוני תימן שלו, למשל, עולים לדעת רבים על כל פזמוני תימן שנכתבו לפניו או אחריו. גם על יהודי צפון אפריקה כתב יפה יותר – באמפתיה ובעומק – ממה שכָּתבו עליו אחרים, לרבות בניהם ונכדיהם של העולים עצמם. להלן אביא את שיר-האהבה המוקדם הזה בשלמותו ואנסה לגלות בו פינות המאירות את  מורכבותו ואת סוד קסמו²:

איתך בלעדייך

עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ

טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדַיִךְ לִהְיוֹת

הַשָּׁעוֹן גִּמְגֵּם דְּבַר מָה אֲנִי יוֹדֵעַ

הוּא רָצָה לוֹמַר:

אַחַת אַחַר חֲצוֹת.

קָדְקֳדִי עָטוּר בְּתַלְתַּלֵּי הַלַּיִל

וּבָהֵם לִבְנַת יָדַיִךְ נֶאֶרְגָה,

צֶמֶד אִישׁוֹנַי כִּשְׁתֵּי קַרְנֵי הָאַיִל,

נֶאֱחָז בִּסְבַך מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה.

פֹּה אָדְמָה מִקֶּדֶם מַחֲרֵשַׁת עַרְבַּיִם

וְעַתָּה כָּאן יַעַר אֲפֵלָה נִשָּׂא.

תִּינוֹקוֹת סוּמִים פּוֹרְשִׂים עַכְשָׁו כַּפַּיִם

אֶל פֵּרוֹת נוֹפוֹ מִתּוֹך הָעֲרִיסָה.

תְּנִינִי גַּם אֲנִי לְהִתְקַטֵּן בַּגֹּבַהּ,

תְּנִינִי גַּם אֲנִי רִיסַיִם לְהָגִיף

וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ... וְלָשֵׂאת אֶת שׂבֶל

זִכְרוֹנֵךְ הַשָּׁט מִלַּיְלָה אֶל אָבִיב.

מַה אִכְפַּת אִם גַּם סַכִּין "שָׁלוֹם" שׁוֹכֵחַ

כְּבָר בַּגַּב תָּקַעְנוּ פַּעַם זֶה לָזֶה,

עַל אֲשֶׁר עֵינִי זָנְתָה וְתִתְפַּקֵּחַ,

וּצְעִיפְךָ הַדַּק נִדְרַס וַיִּתְבַּזֶּה?

הֵן כָּעֵת אַתְּ פּה וְלָנוּ טוֹב בְּיַחַד,

אִם לֹא תַּאֲמִינִי, בּוֹאִי וְרָאִית:

אֵין שְׁנִיָּה עִמִּי, רַק אַתְּ, רַק אַתְּ, וְאַךְ אַתְּ,

הַשָּׁעוֹן מַרְאֶה:

– אַחַת וְאֵין שֵׁנִית.

כמו באחדים משיריו המוקדמים, תיאר אלתרמן גם  בשירו "אִתָּךְ – בלעדַיךְ" את מלחמת המינים באמצעות סִדרה של סיפורים מיתיים, שבמרכזם ניגודי האור והחושך, היום והלילה, לרבות סיפורם של הגבר השחור ואשת-חיקו דסדמונה הבהירה שבמחזה השייקספירי "אותלו".

 בשירו של אלתרמן מתוארת ההשתוקקות אל האהובה ושיכּוּכהּ של התשוקה באמצעות השורשים המנוגדים ער"ג ורג"ע, המוצמדים זה לזה מסיבות פונטיות וסמנטיות גם יחד: בתחילה מתוארת העֶרגה אל האהובה (אגב עיצובו מחדש של הפסוק "כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם," תהלים מ"ב, ב'). העין, ובה צמד האישונים שקרני האור בוקעות מתוכם "כשתי קרני האיל," נאחזת בחבלי שינה ותשוקה ("בִּסְבַך מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה"). קרני האור וקרני האיל מתערבבים כאן אלה באלה.

השורש ער"ג, המנוגד לשורש רג"ע,  מצטרף אל השורש אר"ג, הדומה לו ברובד הצליל, וכך מתהווה לנגד עינינו תיאור של השתלבות אצבעותיה הלבנות של האהובה בשחור תלתליו של האוהב (כשילוב של חוטי שתי וערב בצבעים מנוגדים הנארגים באריג). האיל הנאחז בסבך בקרניו ונתפש בארג מעלה על הדעת גם את פרשת העקדה, והופך את הנאהבים קורבנות על מזבח אהבתם: "קָדְקֳדִי עָטוּר בְּתַלְתַּלֵּי הַלַּיִל /  וּבָהֶם לִבְנַת יָדַיִךְ נֶאֶרְגָה. / צֶמֶד אִישׁוֹנַי כִּשְׁתֵּי קַרְנֵי הָאַיִל, / נֶאֱחָז בִּסְבַךְ מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה."³

ואולם למעשה הקורבן האמיתי היא האישה שריסיה מוגפים (לנצח?) – ברבים משיריו הגנוזים של אלתרמן הגבר הוא רוצח שביצע crime passionnel מתוך יצר שאינו בר-כיבוש וקנאה עזה כמוות, וכך מצטרפים אל שורשי הפעלים רג"ע, ער"ג ואר"ג גם הפועל הבלתי-הגוי הר"ג המרחף בחלל הטקסט.

הבית הראשון יוצר רושם סוגסטיבי כאילו מתערסל הדובר על גופה של האהובה. אמנם נאמר בו "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ," אולם במקביל  עולה אצל הקורא המשפט הבלתי הגוי "עַל עַרְסַל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְנַעְנֵעַ,", משפט שרק תבניתו מצויה בטקסט במוחש.⁴

באורַח אירוני, שני הצירופים (זה המצוי בטקסט וזה העולה ממנו באופן סוגסטיבי) הם למעשה דבר והיפוכו, שהרי אוהב המתגעגע על ערפל גופה של אהובתו מתרפק לאמִתו של דבר על זֵכר האהבה, על יֵשות ערטילאית שאינה מצויה במוחש. השיר אומר אפוא את מה שאומר שירו הגנוז של אלתרמן "תליית חלומות" באופן אחר: החלום יפה ממימושו, זִכרהּ של האהובה יפה מן המגע הממשי אִתה, התגשמות האהבה  מעבירה את האוהב לספֵרה אחרת של מציאוּת פשוטה, המממשת את חלומותיו  ו"הורגת" אותם.

האהובה בשיר "אִתָּךְ – בלעדַיךְ" נעלמה ואיננה כי הגבר שחרש באדמת הבתולין, או באדמה הבתולה שהפכה לאדמה בעולה,  סילקהּ לנצח מחייו. הוא  מודה בקִנאתו על שצעיפה הדק של אהובתו (סמל בתוליה) "נִדְרַס וַיִּתְבַּזֶּה," ובאופן עמום ולא-מפורש הוא מודה שרצח אותה רצח אמִתי או מטפורי. תלתליו השחורים – תלתלי הליל – ולִבנת בשרה של האהובה, כמו גם סיפור הצעיף, מעלים על הדעת את סיפור אותלו, שרצח את אשתו האהובה בשל החשד שמטפחתה, סמל הבתולין בספרות התקופה, נמצאת בידיו של גבר זר. במקביל, חרישת זרים בשדהו, או בעגלתו ("פֹּה אָדְמָה מִקֹּדֶם מַחֲרֵשַׁת עַרְבַּיִם"), כמו גם סיפור האֶרֶג ("וּבָהֶם לִבְנַת יָדַיִךְ נֶאֶרְגָה")  – מעלה על הדעת את סיפור שמשון ודלילה (ראו "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי," שופטים י"ד, י"ח; "אִם-תַּאַרְגִי אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי [...] וַיִּסַּע אֶת-הַיְתַד הָאֶרֶג", שם ט"ז, י"ג-י"ד).

 בסיפור המקראי, כמו בשיר שלפנינו,  האישה מייצגת את הלילה ואילו הגבר את אור השמש (שמותיהם – שמשון ודלילה –  מרמזים על כך, כשם שהשם הפלשתי "דגון" מעיד על היותו אלוהי הדגה או הדגן).

כך או כך, לפנינו מערכת יחסים בעייתית בין המינים: של הונאה ושל פיתוי, של קנאה ושל אלימות, הדומה למיתוסים של היום והלילה.  הגבר אחוז עדיין בשרעפים ובתנומה, בממלכת הצללים, ואילו האהובה כבר מוארת באורו של יום חדש. אכן, השעון אומר בשיר "אַחַת אחר חצות," שפירושו: יום חדש הגיע, יום חדש הסותם את הגולל על מערכת היחסים הישנה והכושלת עם מי שנחשבה "אַחַת וְאֵין שֵׁנִית." ואף על פי כן, הדובר חוזר כבהשבעה: "רק אַתְּ, רק אַתְּ, ואַךְ אַתְּ"⁵  (החזרה השלישית [AX  AT–AXAT], השבּעה שיש בה לשון-נופל-על-לשון המרמזת לבלעדיותה של האהובה "האחת" ומלמדת על אי-רצונו של האוהב למצוא לה תחליף, ועם זאת, על חוסר יכולתו להימצא במחיצתה.

כדאי לשים לב למשחק שבמילים "אחת" ו"שנייה", המציינות  באופן מכני את הזמן בשעון, אך גם מתַפקדות בתחום הרומנטי-הרגשי (וכן לשימוש כמו בשורש רג"ע, הנקשר גם לציון הזמן "רֶגַע"). הלב – משכן הרגשות הופך כאן לכלי מכני – לשעון מעורר –  כבשירו של אלתרמן "ליל קיץ" ("הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם"), ונוצר אוקסימורון המרחף על שיר האהבה המודרניסטי שלפנינו .

  שירו הגנוז של אלתרמן "אִתך – בלעדייך" לא נועד מלכתחילה להיות פזמון, אך הריתמוס האלתרמני הסדיר שלו בהחלט הִתאים להלחנה. בדיעבד, לאחר שנורית הירש הלחינה אותו ויהורם גאון הִגיש אותו לקהל המאזינים בביצוע נפלא ורגיש שאפשר להבין בו כל מילה, הוא היה לפזמון אהוב המושמע תכופות מעל גלי האתר.

הנה, מתברר ששיר מורכב זה שימש מקור השראה לפזמון ים-תיכוני דליל למדיי בתוכֶן וברעיונות בשם "אוהב אותך" (מילים יוסי גיספן, לחן עדי לאון, ביצוע סטלוס ואורן חן).  גיספן נטל מן המקור האלתרמני את המשקל (את ההֶקסמטר הטרוכאי האופייני כל-כך לאלתרמן כבשורת הפתיחה הנודעת: "כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ"). למעשה משקלם של שני השירים – שירו של אלתרמן והפזמון הים-תיכוני שנולד בעקבותיו ובהשראתו  –  דומה כל כך עד כי אפשר לשיר את החיקוי לצלילי הלחן של המקור.

בהשראת השיר האלתרמני שיבץ גיספן את המילים "ערפל" ו"בלעדייך" בפתח שירו (מילים אלה משובצות כזכור בפתח שירו של אלתרמן). בעקבות אלתרמן משובצים בשירו גם הצירופים "אני יודע" ו"שתי עיניי" (אצל אלתרמן: "צמד אישוניי"), וכן המילים "אתְּ האחת". גם פזמונו של גיספן מנתר בין  הסיפרה "אחת" (המתארת את האהובה) לבין  הסיפרה "שתיים" (המתארת את תיאורן של שתי העיניים שנעצמו).

 בתולדות הפזמון העברי  שלט בכל השנים הסדר הנכון: בראש וראשונה חשובות היו המילים, אחר-כך בא מקומו של  הלחן, ובסופו של דבר חשוב היה גם הזַמָּר המבַצע. ואולם, כולם הבינו שאת המשורר אי אפשר להחליף, ואילו את המבַצע ניתן להחליף באחר במרוצת השנים, ויעידו  רבים מפזמוני אלתרמן שכל אחד מהם זכה לביצועים אחדים, ישנים כחדשים.

היום, לעומת זאת, הסדר הפוך: הזַמָּר המבַצע עומד בראש הסולם, אחריו בא תורו של  הלחן. והמילים?... את המילים ואת ה"משורר" שכָּתב אותן אפשר להמיר במחולל תמלילים, כי מי מקשיב להן? מה הפלא שהתעמעם ערכו של הפזמון העברי, שהיה פעם מופת של מקוריוּת ושל חידוש.

 אכן, פזמונו של יוסי גיספן מלמד שבימינו המילים אינן חשובות כלל. העיקר הוא שישובץ בשיר השורש אה"ב בכל נטיותיו. גם הלחן איבד את התפקיד החשוב שהיה לו בעבר. היום חשובים רק קולו, הופעתו החיצונית ומידת הפּוֹפּוּלריוּת של הזַמָּר-המבצע:

אוהב אותך

כְּמוֹ בָּעֲרָפֶל הָיִיתִי בִּלְעָדַיִךְ,

הָעוֹלָם נִרְאָה בָּרוּר מֵאָז שֶׁבָּאתְּ.

אַתְּ הֵאָרְתְּ לִי אֶת חַיַּי בְּאוֹר עֵינַיִךְ 

אַתְּ הָאַחַת. 

אֲנִי זוֹכֵר לְרֶגַע נֶעֱלַמְתִּי (צ"ל "נאלמתי")⁶

לֹא הִצְלַחְתִּי לְדַבֵּר כְּשֶׁאַתְּ הוֹפַעְתְּ,

אָסַפְתִּי שְׁתֵּי מִלִּים וְלָךְ אָמַרְתִּי: 

אַתְּ הָאַחַת. 

אֹהַב אוֹתָךְ יוֹם וְעוֹד לַיְלָה,

אֹהַב אוֹתָךְ עַד סוֹף יָמַי, 

אֲהוּבָתִי, תָּמִיד אֶקְרָא לָךְ 

עַד שֶׁאֶעֱצֹם אֶת שְׁתֵּי עֵינַי. 

מַבָּטֵךְ הַחַם נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ,

חוֹדֵר אֶל תּוֹך הַלֵּב לְאַט לְאַט,

מֵעוֹלָם לֹא הָיָה בִּי סָפֵק. אֲנִי יוֹדֵעַ:

אַתְּ הָאַחַת.

אֲנִי זוֹכֵר לְרֶגַע נֶעֱלַמְתִּי [צ"ל: נאלמתי]

לֹא הִצְלַחְתּי לְדַבֵּר כְּשֶׁאַתְּ הוֹפַעְתְּ, 

אָסַפְתִּי שְׁתֵּי מִלִּים וְלָךְ אָמַרְתִּי: 

אַתְּ הָאַחַת. 

אֹהַב אוֹתָךְ יוֹם וְעוֹד לַיְלָה, אוֹהֵב אוֹתָךְ... 

עַד שֶׁאֶעֱצֹם אֶת שְׁתֵּי עֵינַי.

למה נכביר מילים? דומה שכל מילה נוספת – מיותרת.

אף-על פי-כן, ראוי שתיאמרנה מילים אחדות על הרוח הרעה הנושבת במקומותינו בעשור האחרון ועל אווירת השנאה ואלימות המתעוררת בכל פעם שמתנהל שיח  סביב ערכו של ה"זֶמר המזרחי". המילה הנפוצה והפופולרית ביותר הנשמעת כשמתעורר השיח הזה היא המילה "גזענות".

נכון, זמרי הקסטות של התחנה המרכזית לא הושמעו עד לפני שנות דור מעל גלי האתר, אך לא היה בזה שמץ של "גזענות". המילים של שירים אלה היו פשוט מאוד גרועות וירודות. לא נעים לי לחזור על מה שאמר עליהם יורם גאון, אך הוא אמר דברי אמת; ואת יורם גאון אי אפשר להאשים ב"גזענות". והמוזיקה? יש מי שאוהב מוזיקה אנדלוסית, ויש מי שמעדיף על פניה את המוזיקה של השאנסון הצרפתי או של פזמוני ה"חיפושיות". עניין של טעם.

יש להודות על האמת: ייתכן שזרוּתן של המילים הירודות בפזמונים הללו באמת גרמה פֹּה ושָׁם להדרה.  באחד ממערכוני התוכנית הסטירית "ארץ נהדרת" מגיע זַמָּר מזרחי בשם "דדי דדון", מעונב וחנוט בחליפה לבנה מהודרת, ובפיו בקשה: לצרף את קולו  אל "הגבעתרון" –  אל קבוצת הזמר ה"מיתולוגית", שקנתה את אהדתן של "האֶליטות הישנות" בזכות שירים של ארץ-ישראל העובדת (כדוגמת "ים השיבולים" ו"ניצנים נראו בארץ"), אך באלף השלישי, יש להודות, היא כבר אינה מרטיטה את לִבּם של המאזינים הצעירים.⁷

במערכון המבריק הנ"ל חברי "הגבעתרון", להקת זֶמר שהוקמה ב-1948 והמזוהה עם הדור שהקים את המדינה,  עורכים לו "אודישן" ומסרבים לקבל את הזַמָּר המסלסל בקולו והמדגיש את החי"ת והעי"ן בטענה שהוא אינו מתאים להם. אבֵל וחפוי ראש יוצא הזַמָּר המזרחי מן האולם המעוטר בערמות חציר שקלשון נעוץ בהן, ובו שוררת אווירה של רפת או אוּרווה, נכנס למכונית הענק המפוארת החונה בחוץ, ואומר לנהגו: "יאללה. נוסעים לקיסריה!"

מוּסר השכל: מי שהדיר את הזֶמר המזרחי במשך עשרות שנים, מקבל אותו היום "ובגדול".

באמפיתאטרון של קיסריה יש כארבעת אלפים מקומות, והוא היה שנים רבות "ביתם" של זמרים כדוגמת שלמה ארצי, אך היום הוא ביתם של איל גולן ושרית חדד, של שלומי שבת ושל משה פרץ. היום אי אפשר לפתוח תוכנית זֶמר טלוויזיונית מבלי לפגוש את הזמרים הללו, שהסינתזה של הלחן הים-תיכוני שלהם, קולם המיוחד ושל הופעתם הנוצצת –  ולא המילים הריקות מתוכֶן שהם משמיעים – היא ה"עושה" את השיר.

בנושאי "גזענות" מקובלת עליי אבחנתו של ביאליק שאמר שאם אדם שואף להתבדל מזולתו התבדלות תרבותית זכותו לעשות כן, ואין להאשימו ב"גזענות". גזענות היא אפליית הזולת על בסיס צבע שערו, עורו ועיניו – על בסיס  נתונים שאין לאדם שליטה עליהם. מותר בהחלט לאדם להעדיף את צליליה של המוזיקה האנדלוסית על צלילי הלחנים של וילנסקי וארגוב. אך מי שמעדיף את האחרונים איננו "גזען".

זוהר ארגוב היה  בלי ספק ה"אריק איינשטיין" של "הזֶמר המזרחי". אין מחלוקת שהוא מס' 1 בין המבַצעים של המוזיקה הים תיכונית המכוּנה משום מה "הזֶמר המזרחי".  אך מה לעשות?  הטקסטים של שיריו קלישאיים מדיי וגובלים לפעמים בקיטש, כולל מילותיה של זמירה חן לשיר "ים של דמעות" (שכולו מליצות וחרוזים דקדוקיים  של חרזנים מתחילים), ולרבות מילותיו של אביהו מדינה לשיר "הפרח בגני", ספינת הדגל של הרפרטואר של זוהר ארגוב.  את המילים היפות ביותר בפזמוניו של ארגוב כתב דונש בן לברט לפני אלף ומאתיים שנים.

תמליליהם של רבים מהפזמונים ה"מזרחיים" כתבו חרזנים שנולדו במזרח... אירופה. הנה, לילית נגאר שרה את השיר "צל עץ תמר ואור ירח" המוגדר על-ידה כשירו של פאריד אל אטרש שהיה נסיך דרוזי ולקח לדבריה מוטיבים ממנגינות טנגו אירופיות. ובכן, להווי ידוע: את הפזמון הזה עיבד והפיק שלמה פיינטוך-אפרת (שעיבד והפיק גם את השיר "האוניות עגנו במלטה" שאותו חיבר צבי אנקורי), אך כתב אותו אפרים וינשטיין מטבריה והלחין אותו גיסו, הרופא ד"ר חיים קוברין, שהיה גם כנר והופיע בבתי-קפה להשלמת הכנסתו. ואם אומַר שהמילים של אפרים וינשטיין מטבריה הן קיטש  גמור, האם גם אמירה כזאת תואשם ב"גזענות"?

  כנגד השיר האפיגוני "אוהב אותך" שהתיישב על שירו של אלתרמן "איתך – בלעדייך" כפטרייה על צמח פונדקי,  שיריו  של  זאב נחמה (בביצוע להקת "אתניקס")  הם חידוש מרענן. שירו "ב.מ.וו שחורה", למשל, הוא מופת של שיר "מזרחי" ראוי לשמו, הכתוב בעברית יום-יומית וכמו-פשוטה, בחריזה ובריתמוס מצוינים. יש בו רמזים חברתיים מורכבים ורב-סתריים (בניגוד לשירת המחאה השגורה והשחוקה), והוא נכתב ממקום של כוח וביטחון עצמי, ולא מעֶמדה של נחיתוּת, קובלנות וטרוניות. זאב נחמה עשה לפולקלור של שכונות-העוני של עולי המזרח מה שעשה ביאליק ב"שירי העם" שלו לפולקלור של העיירה המזרח-אירופית. הוא עומד מאחורי גיבוריו, ומחליף עם הקהל קריצות-עין אירוניות על חשבונם.

  על התופעה הזאת של מלל קלישאי וריק מתוכֶן, המאפיין חלק גדול ממה שמכוּנה בשם "הזֶמר המזרחי" אסור להשמיע דברי ביקורת. רוב המבקרים נוקטים עֶמדה של "והמשכיל בעת ההיא יידום," פן יאשימום בהאשמות שווא וינדו אותם כי העזו לומר את האמת.

 עד ליום מיוחל שבּוֹ תיווצר סינתזה צולחת בין סשה ארגוב לזוהר ארגוב, אנו עדים לתופעה שבָּהּ למילותיו של הפזמון העברי אין כל ערך. המאזינים-הצופים מתרשמים אך ורק מן הלחן (שהוא בדרך-כלל יווני או תורכי, ואין בו צייני-סגנון "מזרחיים") מקולו של האליל הנערץ ומהופעתו החיצונית. והמילים? מי מקשיב להן? גם אם ישיר אליל-הזֶמר מילים מספר הטלפון או מלוח מדד המחירים לצרכן, איש לא ישים לב לכך. הזמר דדי דדון יפצח קולו בשיר, והכרוכיות (groupies) ברחבי האמפיתיאטרון בקיסריה תצרחנה ככרוכייה.

הערות:

1.  גזית, ב', חוב' א, תרצ"ד (ינואר 1932), עמ' 31; מחברות אלתרמן, כרך ב', תל-אביב תשל"ט, עמ' 143-144. לימים זכה השיר ללחן של נורית הירש, והיה לפזמון פופולרי.

2. הניתוח שיובא להלן מתבסס על דברים שכָּתבתי על  שיר זה לראשונה בשנת 2001 ואחר-כך בשניים מספריי. ראו מאמרי: "הוא ארמון, הוא אריה, הוא המלך ליר", עלי שיח, גיל' 46 (2001), עמ' 13-29. המאמר כונס בשינויים בספרי  המיית הים: שירת האהבה האירופית והספרות העברית,  תל אביב 2008, עמ' 85-106, וכן בספרי  הלך ומלך: אלתרמן – בוהמיאן ומשורר לאומי, תל-אביב 2010 , עמ' 257-280.

3. על כך עמדתי עוד בספרי  עוד חוזר הניגון, תל-אביב 1989, עמ' 232-233.

4. בפורום של אתר אלתרמן בניהולו של דוד גוטרזון נפתח ביום 10.4.2020 ויכוח בדבר השינוי שחל בשורת הפתיחה של "אִתך – בלעדייך" במעבר מנוסח גזית לנוסח שפרסם מנחם דורמן במחברות אלתרמן. לשרשרת התגובות הצטרפתי גם אני באיחור-מה ביום 16.4. לאחר שנודע לי עליה מפי דוד גוטרזון, מנהל אתר אלתרמן, שכּתב אליי שאילתא  בעניין זה, ושכח לשגרהּ (כפי שהודה במכתב אליי). וכך כתבתי בתגובתי למנהל האתר:

"את נוסח 'גזית'  לא הכרתי, אך שמעתי מן המילים 'על ערפל גופך גופי מתגעגע' את התבנית של המילים 'על ערסל גופך גופי מתנענע' [וכך נכתב בספרי 'הלך ומלך עמוד 237]. מתברר לי עכשיו שזו היתה כוונתו המקורית של אלתרמן, ואחר-כך הוא עטף אותה בערפל... אגב, זו אינה הפעם הראשונה שבה יריתי ירייה באפלה, שפגעה 'בול'. לפני שנים אחדות כתבתי שאת שירה האחרון כתבה תרצה אתר בהשראת שירה של סילביה פלאת 'פרגים באוקטובר', ולא עוד ששיערתי שהיא התחילה לתרגם את שירה של סילביה פלאת, ואגב תרגום החליטה לכתוב שיר משל עצמה. והנה, לימים פתחה נגה אלבלך את  ארכיון תרצה אתר, שהיה נעול עד אז, והתברר שתרצה אתר באמת התחילה לתרגם את שירה של סילביה פלאת, ועזבה את התרגום באמצע, כהשערתי."

אוסיף השערה שלעולם לא אדע כנראה אם היא קלעתי בה למה שהתרחש במציאוּת: להערכתי, כששמע אורי זוהר את אילנה רובינא, אשתו דאז, שרה את שירו של אלתרמן "ספני שלמה המלך" ובו הפזמון החוזר הפותח במילים "עֶצְיוֹן גֶּבֶר, עֶצְיוֹן גָּבֶר", עלה בלִבּוֹ הרעיון לכתוב את מערכונו הידוע על חידון התנ"ך (ובו המשפט החוזר: "גֶּפֶן בְּמוּבָן גָּפֶן").

5. השווּ לשיר האהבה "אַיֵּךְ" מאת ח"נ ביאליק, המסתיים בחזרה על המילה השגויה "רק אותֵךְ, אותֵךְ, אותֵךְ" (כך שמר על נוסח הדיבור של הבחור הפשוט, שבפיו שם המשורר את מילות האהבה).

6. המילה השגויה "נעלמתי" (במקום "נאלמתי") מופיעה לא רק באתר שירונט, אלא גם באתר המוקדש לביצועו של השיר על-ידי סטלוס ואורן חן.

7. שמה של הלהקה, שנגזר במשקל ה"צ'יזבטרון", להקת הזמר של מלחמת השחרור, ניתן לה על שם קיבוץ גבע שבעמק יזרעאל.

זיוה שמיר

* * *

איליה בר-זאב

כמעט פוליטיקה

בדרך הבשמים

בִּנְוֵה מִדְבָּר, בָּעֲרָבוֹת מְחֻפּוֹת עֵצִים מְנֻמָּרִים,

הָלְמוּ בָּנוּ עִקְּבֵי

סוּסִים –

דָּהַרְנו אֶל מְקוֹרוֹת הַמַּיִם.

מֵרִכְסֵי הֶהָרִים נֻקְּזוּ מֵי גְּשָׁמִים.

בַּנַּחַל שֶׁיָּבַשׁ נֶחְפְּרָה

בְּאֵר אַחֶרֶת.

מִמַּעֲמַקֵּי הַדְּיוּנוֹת חִפַּשְׂנוּ נָתִיב

בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים.

רְעָלוֹת וּרְעוּלֵי פָּנִים כִּסּוּ אֶת פִּתּוּיֵי הַזְּמַן וּמַכְאוֹבָיו,

נְחָשִׁים פָּשְׁטוּ עוֹרָם, מִתְנַשְּׁלִים

כְּעַקְרָב מְיֻסָּר.

חוֹלוֹת נוֹדְדִים סָעֲרוּ בֵּין גּוּשֵׁי לַבָּה,

מְכַסִּים רָאשֵׁי שִׂיחִים

דַּלֵּי מַרְאֶה.

קַו צְחִיחוּת אָפְיָנִי.

בדרך כל בשר 

"כֹּל פֶּרֶד שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת אִמּוֹ סוּסָה וְאָבִיו חֲמוֹר", (ירושלמי כלאיים ח', ג').

הִיא דָּהֲרָה בְּחֵן עַל כָּרֵי הַדֶּשֶׁא, סוּסַת פֶּלֶא

גֵּאָה וּמְאֻשֶּׁרֶת.

הַ"גּ'וקִי"* כָּרַע עַל אֻכָּף קַל-מִשְׁקָל, הִכָּה בָּהּ קַלּוֹת,

פִּתָּה בְּמַמְתָּק חָטוּף.

סוּסָה וַחֲלוֹמוֹת, מִגְוַן פְּעִימוֹת אֲלַכְסוֹנִיּוֹת.

בַּעֲרֹב הַחַיִּים, כְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר –

שְׁחִיטַת חֻלִּין.

אֵין שׁוֹט מְלַטֵּף, רַק פְּסִיעוֹת מִתְמַשְׁכוֹת אֶל אֻרְווֹת הַלַּיְלָה.

בְּשִׁנֶּיהָ תֶּאֱחֹז מִכְחוֹל, מִשְׂחֲקֵי אוֹרוֹת,

צֶבַע חַם.

אָמָּנוּת צְרוּפָה קָבְעוּ יוֹדְעֵי-דָּבָר לִפְנֵי

שֶׁפָּשְׁטוּ אֶת עוֹרָהּ.

* כינוי לרוכב המקצועי על סוסי מרוץ.

שח-מט

אַבְנֵי הַצֹּר מְשַׂחֲקוֹת

שַׁח,

הַכֵּהֶה מַכֶּה בַּלָּבָן, מְשַׁבֵּץ רִבּוּעִים חַדִּים

בִּמְשֻׁלְּשֵׁי הַבְּלָיָה –

מָט!

איליה בר-זאב

* * *

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏26.6.22

* בלי פסק זמן – אני מקווה מאוד שבנט לא ייקח פסק זמן מן החיים הפוליטיים. נתניהו וברק עשו כן אחרי שאיבדו את השלטון וחזרו בגדול. אך אין זה המודל היחיד. רבין, למשל, נשאר במערכת, בהנהגת מפלגתו, שירת כשר הביטחון וחזר לראשות הממשלה. נראה לי שהמודל הזה נכון יותר לבנט. בנט היה ראש ממשלה מצוין בניהול המדינה אך נכשל בניהול הקואליציה. הוא צעיר ויש לו עוד הרבה מה לתרום למערכת הפוליטית. הניסיון הרב שרכש בשנה הזאת, הוא נכס למדינת ישראל, ואין סיבה שיתבזבז. אני מקווה מאוד שתקווה חדשה וימינה תרוצנה יחד בבחירות. אשמח מאוד אם הן תרוצנה יחד עם כחול-לבן כמפלגת מרכז-ימין (אם ההגדרות האנכרוניסטיות הללו חשובות למישהו). ראוי שבנט יהיה מעמודי התווך של כל חיבור כזה.

* ילדה טובה – היה זה מחזה מכמיר לב, לראות את עידית סילמן מתחננת על נפשה, מתרפסת בפני יריב לוין ומבקשת ליטוף. "נכון הייתי טובה עד הסוף?" ילדה טובה! צוקער פושקע! תקבלי סוכריה. עידית סילמן נשברה והתפוררה לאחר חודשים של טרור אישי נגדה ונגד משפחתה. במשך חודשים הם פגעו בה, הסיתו נגדה, השמיצו אותה, הכפישו את שמה, רמסו את כבודה, דרסו אותה, החרימו את ילדיה. אילו היה לה שמץ של כבוד עצמי, ברגע שנשברה היתה מצהירה "איני יכולה עוד" ופורשת. אבל ברגע שהיא לא יכלה עוד, היא אותתה שהיא פתוחה לאתנן. ואז – אחרי מכות באות הנשיקות. עידית סילמן מוציאה שם רע לתסמונת שטוקהולם. מה נשאר ממנה? אבקה.

* נערת השליחויות – נערת השליחויות השקרנית וההיסטרית של נתניהו, מירי רגב, זאת שמתחבקת עם לה-פמיליה, טוענת שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא ממנו את "נפש יהודי". למירי רגב אין ולא היתה מעולם אידיאולוגיה. יש לה רק ביביאולוגיה. לוז הביביאולוגיה היא "המדינה זה ביבי". ולכן, ההמנון הלאומי מנוכס לביבי ולביביזם. ומי שאינו עובד אלילים שלו; ההמנון אינו שלו. מי את שתנכסי לעצמך את המנוננו הלאומי? עלובת נפש. נשאית תרבות-השקר הביביסטית.

* ניהיליזם מוחלט – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה הצבעה בוגדנית נגד חוק יו"ש, הטענה הארורה שלהם הייתה שכאופוזיציה הכול מותר כדי להפיל את הממשלה. הממשלה כבר נפלה. ובכל זאת, הם דבקים בהתנגדותם הבוגדנית, הפעם כדי לכפות את עמדתם בוויכוח הילדותי על מועד הבחירות, שהם רוצים אותו שבוע לפני התאריך שהקואליציה מציעה. אגב, אני בעד תאריך מוקדם ככל הניתן. אבל השימוש באינטרס הלאומי כבן ערובה לאינטרסים האישיים של השרלטן מצביעה על הניהיליזם המוחלט שלהם.

* גיבורים גדולים – בן גביר הפך לגיבורם של רבים מהצעירים החרדים. גיבורים גדולים. במלחמה שהוא מנסה להצית הם לא ישפכו את דמם. המפלגות החרדיות יוצאות למלחמה נגד בן גביר. לא מהסיבות העקרוניות המוצדקות, אלא מסיבות אלקטורליות. הן פוחדות שהוא יגנוב להן בוחרים. נאחל להן הצלחה.

* ניגוד מוחלט – מי שחוברים לסרטן הכהניסטי– לפחות שלא יתיימרו להציג את עצמם כתלמידי ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. אין ניגוד מוחלט יותר מדרכו הליברלית של ז'בוטינסקי לגזענות הפשיסטית הרצחנית של הכהניסטים.

* הכהניסט המסוכן מכולם – בין הביביסטים שמצדיקים את מכירת נשמתם לשטן הכהניסטי, יש כמה שמתרצים זאת בטיעון האינפנטילי המוזר, לפיו כביכול בן-גביר "לא כהניסט..." – כהנא שר"י וגולדשטיין ימ"ש יושבים בגיהינום ומתפקעים מצחוק. אין ספק שבן-גביר הוא הפיהרר הנוכחי של הכהניזם. הוא הנואם המרכזי באזכרות של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. חבריו הקרובים המלווים אותו לכל הפרובוקציות שלו הם הכהניסטים ארור מרזל, גופשטיין (ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי – להב"ה, הזרוע הצבאית של הכהניזם) והאיש הרע הזה מיכאל בן-ארי. נכון, הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר. הוא אימץ את ה"טאקיה" ויודע למתוח את גבול האידיוטיזם השימושי של בג"ץ בלי לקרוע אותו. לא בכדי הכהניסטים מעריצים אותו ונושאים אותו על כפיים. מתי אפשר יהיה לטעון שהוא אינו כהניסט? ביום שבו הוא יוקיע את כהנא ואת הכהניזם ושחבריו יכנו אותו בוגד ויפנו לו עורף. 

* האידיוטים השימושיים – שופטי בג"ץ, שאיפשרו לכהניסט לטמא את הכנסת, פעלו בניגוד לחוק. הם האידיוטים השימושיים של הרוע המוחלט.

* ניצחון לציונות –ישנן שתי מגמות סותרות במגזר הערבי. מגמה אחת היא הרצון להשתלב במדינת ישראל. השתלבות בישראל, פירושה השתלבות בישראל כמדינה יהודית, כי אין ולא תהיה מדינת ישראל אחרת. המגמה השנייה היא הרצון לרשת את ישראל, כלומר להקים כאן משהו אחר במקום המדינה היהודית. בשנים האחרונות, רוב ערביי ישראל מבטאים בסקרים רצון להשתלב בישראל, אך בקלפי הם הצביעו בעד הנלחמים לרשת אותה. את השניוּת הזאת שבר מנסור עבאס. הוא התגלה כמנהיג אמיץ ופורץ דרך, הנושא חזון של השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. כוח משמעותי בקרב ערביי ישראל המקבל את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית, הוא ניצחון לציונות. בבחירות הקרובות, תעמוד בפני ערביי ישראל הברירה בין הרשימה המשותפת, הנושאת את דגל ירושתה של ישראל לבין רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות בישראל. אלה שתוקפים את רע"ם, ומכנים אותה "אנטישמית", "תומכת טרור" וכו', מחזקים את הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

ואולי זה מה שהם רוצים? יש בתוכנו מי שרואים בהשתלבות ערביי ישראל איום. כפטריוט ישראלי, אני רואה בכך הזדמנות.

* להשליך את הטלית והתפילין – יועז הנדל ראוי להיות יקיר הציבור החרדי. רפורמת הסלולר במגזר החרדי היא הדבר הטוב ביותר שנעשה זה עשרות שנים למען הציבור החרדי – כדי לשחרר אותו מהתלות בעסקונה קטנה ששולטת בו באמצעות הסלולר, למען אינטרסים כלכליים מושחתים של כמה בעלי זרוע חרדים. בושה שהאופוזיציה מתייצבת לצד העסקונה הזאת, בניסיון לבטל את הרפורמה. בושה כפולה ומכופלת שהקואליציה מוכנה לתמוך בכך, כחלק מהניסיונות להגיע להסכמות עם האופוזיציה. אסור לתת לזה לקרות. ותמורת מה הקואליציה מוכנה לכניעה הזאת? אם, נניח, החרדים היו מודיעים שתמורת ביטול הרפורמה הם מצטרפים מחר לממשלת השינוי – זאת היתה תמורה שניתן אולי לדון עליה, שאפשר להבין אותה, גם אם לא להסכים איתה. אבל סתם? בשביל הסכמות עם האופוזיציה, הקואליציה ממצמצת ראשונה? ודווקא על זה היא מוותרת? זה מזכיר לי את הסיפור על היהודי שהפליג באוניה שנקלעה לסערה, וכשרב החובל ביקש שכל נוסע ישליך שני חפצים לים – הוא מיהר להשליך את הטלית והתפילין.

* חטוף – בכותרות בוויינט מוגדר הישאם א-סייד "שבוי". הוא לא שבוי. שבוי הוא חייל שנפל בשבי. הוא חטוף. אדם מעורער בנפשו שנחטף בידי המחבלים שמחזיקים אותו כבר שבע שנים ואינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו. פושעים נגד האנושות.

* לא לעולם חוסן – הלקח המרכזי מפסיקת ההפלות בבית המשפט הפדרלי העליון בארה"ב, הוא שהאקטיביזם השיפוטי עלול להיות חרב פיפיות. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. בית המשפט שפסק, עלול בהרכב אחר לבטל את פסיקתו. ב-49 השנים שחלפו מאז פסיקת "רו נגד ווייד", היו לליברלים בארה"ב די הזדמנויות להכניס את הזכות להפלה לחוקה. ביטול סעיף בחוקה הוא כמעט בלתי אפשרי. אבל למה לעמול קשה, אם אפשר לעקוף את הריבון באמצעות פסיקת בית המשפט? אז זו התוצאה.

* כן, לשקם – ליבי ליבי לקורבנותיו של עבריין המין אלון קסטיאל, המוחות על שחרורו המוקדם. רגשית, אני מזדהה עם מחאתן. ואף על פי כן – מדינה נאורה מנסה לשקם את האסירים, גם את עברייני המין. שחרור מוקדם של אסירים, נעשה במסגרת תוכנית שיקום, המובלת בידי גורמי מקצוע והיא מתקבלת על סמך המלצה של הגורמים המקצועיים. מאסר הוא עונש אכזרי ביותר, אך הוא רע הכרחי כי החברה האנושית טרם מצאה חלופה. אבל כאשר ניתן לשקם אסירים – מן הראוי לעשות כן. כמובן שאיני מכיר את תכנית השיקום של קסטיאל וגם אילו הכרתי – הרי איני מבין בזה. זו סוגיה מקצועית. אבל אין לי סיבה שלא לסמוך על גורמי המקצוע.

* מה עשה לי את היום – ב-20.6 סיימו תלמידי "אדם ואדמה" את שנת הלימודים, אך את העבודה הם ממשיכים עד 8.7. וכך, שעה שחבריהם ישנים עד הצהרים ואז הולכים לים, הם ממשיכים להשכים בחמש בבוקר ולצאת ליום עבודה מפרך במטעים. מה עשה לי את היום? קבוצת תלמידים מ"אדם ואדמה" עבדו איתנו בקטיף האוכמניות. בשעת הפסקת ארוחת הבוקר, שאורכה – חצי שעה, הם משלבים בכל יום – לימוד קצר. עבדתי היום ליד המקום שבו הם ישבו לאכול. את הלימוד העבירה אחת התלמידות. היא הקריאה טקסט מורכב של גורדון. לבקשת תלמידה אחרת, היא קראה אותו שוב. ונערכה שיחה על הטקסט. התמוגגתי.

* ביד הלשון: להישאר על הגלגל – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ" (אותה הכתבה שפרנסה גם את הפינה הקודמת): "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו."

"להישאר על הגלגל," זהו ביטוי של אריק שרון, המבטא את חוכמתו הפוליטית. שאלו פעם את אריק שרון איך הוא, שהודח מתפקיד שר הביטחון והיה מוקצה, הגיע לראשות הממשלה. הוא השיב, שהחוכמה הפוליטית היא להישאר תמיד על הגלגל. ואכן, גם בשעותיו הקשות, תמיד נשאר שרון על הגלגל, עד שהקונסטלציה הפוליטית הביאה אותו לראשות הממשלה.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: תראו לי מדינה אחת בתבל

ובייחוד במזרח התיכון ובעולם המוסלמי –

שהשמידה, גירשה או רק גרמה ליהודים שלה לעזוב אותה – ומאז מצבה השתפר!

* * *

שלמה נקדימון

תשובה לאודי מנור

היסטוריה צריכה כנראה לחזור על עצמה. אודי מנור, המגדיר את עצמו כהיסטוריון ציוני, מנסה לחדש את הפולמוס רב השנים סביב אוניית הנשק "אלטלנה". בפשטות, הוא חוזר על כל מה שנכתב, פורסם, הודגש והועלל (מלשון עלילה) בנושא זה באמצעי התקשורת של השמאל הציוני, שהוא נמנה עליו, מלמד עליו, מנסה להחיותו מגסיסתו המתמשכת ואף מתבל את כתיבתו בגסות לשון.

בשוק הלשונאי הסתובבה אמירה לפיה "כשיופיטר כועס סימן שאינו צודק," ואע"פ שלא הצלחתי למצוא את מקורה הריהי כל כך צודקת לגבי אהוד (ויסלח לי יופיטר על ההשוואה...) –האוהב שיכנוהו בלטיפה אימהית אודי, אך מאחר שלשונו גסה, לא אטייל עימו בזיבוליו, אלא אביא עובדות.

כן אספר לו:

1. אורי ברנר ואנכי כתבנו את ספרינו, שניהם נושאים את השם "אלטלנה", בעת ובעונה אחת. הצעתי לברנר שנכתוב יחדיו ספר משותף, ובנושאים שאנו חלוקים עליהם נביא את שתי העמדות. הוא דחה את הצעתי.

2. אורי ברנר גם החמיא לי אך גם פתח במלחמה אישית נגדי. בעוצמתו (סגן מפקד הפלמ"ח לשעבר, מקורבו של השר ישראל גלילי) ניסה למנוע מאישים שונים למסור לי את עדויותיהם. אף הקים ועדה של אנשי תקשורת יוצאי הקיבוץ המאוחד שתפעל נגדי ותכפיש אותי בעפר (אך אי אלה מתוכם הדליפו לי את מהלכיו).

3. באותן שנים בהן כתבנו את ספרינו הופעלו תקנות ממשלתיות שקבעו את קיומן של שתי סמכויות רשמיות, זו המאשרת שימוש בחומר בתחום הביטחוני לבין זו המתירה את העיון בו בלבד (ובמקביל גם הוסתר חומר רב). ביקשתי וסורבתי לקבל כמסד לספרי את מסמכי אלטלנה בארכיון צה"ל, שנאספו מכל תיקי היחידות שנטלו חלק באותו הליך עצוב. אך לא רק שבקשותיי נדחו, אלא במקביל פעל מנגנון-על לשחרר את מסמכי אלטלנה עבור ברנר, דהיינו עבורו בלבד, בעקיפת האיסור הנזכר. ההליך נעשה בהערמה מוחלטת. מערכת העקיפה פעלה כך: רשות העל בנושא זה היתה משרד הביטחון ולשכת שר הביטחון הממונים על צה"ל בכלל זה ארכיון צה"ל. הדמויות המעורבות בהליך הערמה זה – היו ראשת הממשלה גולדה מאיר ובא כוחה שטיפל בשמה היה מזכירה הצבאי; שר הביטחון משה דיין ומי שטיפל מטעמו בנושא היה ראש לשכתו; החומר כולו זרם בשורת משלוחים לידי השר ישראל גלילי. אורי ברנר רבץ בלשכה זו יומם וליל וקיבל את כל החומר האמור וכתב את ספרו. אמנם, במכתב הלוואי של לשכת שר הביטחון ללשכת ראש הממשלה נאמר כי "מסמכים אלה סווגו כסודיים והם מועברים לשם עיון בלבד. אין להשתמש בהם הלכה למעשה," לכן נעשה בהם שימוש מוסתר. הערמה פשוטה כמשמעה. ברנר ישתמש בהם, יפרט אותם, ישכתב אותם, אך לא יגלה את מקורם.

4. עם שנתוודעתי לכך שברנר עמל בהסתר בכתיבת ספר על פרשת אלטלנה תוך רביצה על מסמכים אלה, האסורים בחשיפה, וכאשר "מארחו" גלילי מקפיד ומסייע בהשגת חומרים נוספים אסורים לסוגיהם, פניתי לארכיון צה"ל וביקשתי לעיין במסמכי אלטלנה אשר נמסרו לברנר בלי לגלות את הידוע לי. גב' אוסטפלד סגנית מנכ"ל ארכיון צה"ל, שהיתה מודעת לסוד, נועצה בברנר מה להשיב לי. והלה יעץ לה להודיע לי כי הוא, ברנר, לא עיין במסמכי אלטלנה אלא במברקי ארגון ההגנה (המוסד לעליה ב') בפריס ובמקביל בארכיון הפלמ"ח שהופקד בארכיון צה"ל.

5. פניתי לשר הביטחון דיין הממונה כאמור על ארכיון צה"ל. טענתי כי מגיע לי כאזרח מעמד שווה לזה של גלילי (לדרג השר אין מעמד מיוחד כלפי החוק בנושא הזה). לתימהוני, הוספתי, היה שיתוף פעולה במשולש גולדה-דיין-גלילי שהיווה צינור להעברת מסמכים מארכיון צה"ל לידיו של אדם פרטי, ועתה, דרשתי, או שתינתן לי זכות כמו לברנר או שאפנה לבית הדין הגבוה לצדק.

6. באמצע 1975 התחולל הנס. נתבקשתי בשיחת טלפון עלומה (!) להגיע בדחיפות למלון דן שעל שפת ימה של תל אביב (כמה סמלי, מנגד לקטע הים בה הושמדה בפגז תותח אלטלנה) ולפנות ל-X בדוכן הקבלה. לאחר שהזדהיתי נמסרה לי מעטפה חומה רחבת מימדים (בתחתיתה היה ההדפס – דואר רשמי) אשר הכילה עותק מצולם של המסמכים המבוקשים על ידי (שהועברו בדרך העקיפה המתוארת לעיל, בחסות ראש הממשלה ושר הביטחון, לגלילי-ברנר). לא נדרשתי למלא שום תנאי לגבי השימוש בהם.

7. משיצא לאור ספרי ובעמודיו צילומי המסמכים שאמנם היו בידי ברנר, אך כפי שתיארתי לעיל לא יכול היה להשתמש בהם בשל עקיפת האיסור הרשמי להשתמש בהם, פנה ברנר בתלונה ליגאל ידין, ששימש עתה סגנו של ראש הממשלה בגין. ברנר איתר בספרי תשעה מסמכים שאמנם היו בידיו אך לא יכול היה לחושפם בגלוי בעוד בספרי הופיעו צילומיהם. בכלל אלה הפקודה עליה היה חתום יגאל ידין כראש אגף המבצעים בצה"ל להפגיז את אלטלנה, בעת שבגין שהה בתוכה (כמפקד אצ"ל לשעבר).

זה המקום לחזור ולומר כי אלטלנה הובאה לחופי ישראל ברשות ובסמכות ממשלת ישראל אך בשל תקלות המפורטות בהרחבה בספרי התגלגלה הפרשה הנוראה כפי שהתגלגלה ואשר בעטייה מצאו את מותם שלושה מלוחמי צה"ל, 15 מאנשי האצ"ל, וסוכן שתול של ההגנה עוד מתקופת המחתרת שעד היום קבור בחלקת חללי אלטלנה מהאצ"ל.

הסיפור במלואו – מרתק. הוא יופיע בהרחבה במהדורה החדשה של ספרי אלטלנה בקרוב. אבל ברנר וחבריו ספגו את סטירת הלחי האמיתית מאיש אמונו של בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן-גוריון, שלכאורה טען עד יומו האחרון עלי אדמות כי הטבעת אלטלנה היתה מוצדקת.

בשנת 2005 הוציא חיים ישראלי, מי שניהל את לשכת שר הביטחון בשנותיה הראשונות של המדינה וכונה בפיו של בן-גוריון "הנאמן בחברים" – את ספרו האוטוביוגרפי "מגילת חיים". וכך כתב (עמ' 80): 

"על אלטלנה נכתבו שני ספרים, של אורי ברנר ושל שלמה נקדימון. לפי בקשת נקדימון ולפי הוראת בן-גוריון הועמד לרשותו [של נקדימון] כל החומר מתיקי בן-גוריון הקשור באלטלנה."

ולא רק אלא שבן-גוריון העניק לי בערוב ימיו חמישה ריאיונות בעלי תכנים מדהימים.

אני גם מבקש לצטט קטע ממכתב ששלח בן-גוריון ב-6 בפברואר 1969 למנחם בגין:

"מבחינה אישית לא היתה לי אף פעם טינה אישית נגדך, וכל מה שהיכרתי אותך יותר הוקרתי אותך יותר, ופולה שלי (רעייתו – ש.נ.) שמחה על כך."

שלמה נקדימון

* * *

ארנה גולן

הכותב המרדן שאינו "מתבגר"

על "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר

בשיתוף עם דני קרמן באיוריו לשירים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

חלק שני

שירים המייצגים את נושאי הקובץ ותבניותיו הספרותיות

השיר שהבאנו בסופו של החלק הקודם מדגים בבהירות את תבנית הפואנטה הדרמטית, זו שאין בה שמץ של הומור. כל החלק העיקרי מוקדש לדברים של הדובר – הוא נער שעדין אינו מזוהה והם מתארים את שלבי חייו הטיפוסיים של הישראלי, הכולל כמובן גם כאלה שיש בהם סכנות: בחינות הבגרות, טירונות ושירות בצבא, מילואים, לימודים אקדמאיים, קניית מכונית (היום זה די בלתי אפשרי...), הקמת משפחה, וכמה מלחמות (כך מנבא בן עזר במפתיע!), הצלחות, ואז, איך אפשר בלי? – משחקי טניס. אי לכך הקורא מצפה להמשך חיובי שלכל היותר יואר בהומור או סאטירה.

למרבה התדהמה מתברר כי בן מחזורם של הנמענים הוא הדובר וצופה את העתיד, אלא שהכול נראה לו עמוס מדי והוא מתעייף מראש מן המשא הכבד הצפוי. ולפתע, בשקט האופייני לו הוא מספר שכבר התאבד בתלייה בחבל ורק מבקש שיזכרו אותו! ואתה נשאר בפה פעור. שיר קצר , עמוק ומדהים זה ראוי כמדומה שישמש להבנת תופעת ההתאבדות בגיל ההתבגרות לא פחות ממאמרים מלומדים.

10.

אִם תִּגְמְרוּ אֶת הַבַּגְרוּת וְאֶת הַטִּירוֹנוּת

וְאֶת הַסָּדִיר וְגַם בַּמִּלּוּאִים לֹא תֵּהָרְגוּ –

וּתְסַיְּמוּ אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְתִבְנוּ בָּתִּים

וְתִקְנוּ מְכוֹנִית וְתִשְּׂאוּ נָשִׁים וְתוֹלִידוּ צֶאֱצָאִים

וְתַעַבְרוּ עוֹד שְׁתַּיִם-שָׁלֹש מִלְחָמוֹת

וְתַצְלִיחוּ בַּחַיִּים וְגַם תְּשַׂחֲקוּ טֶנִיס –

אָז תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

אֲנִי חֲבֶרְכֶם יוֹסֵף,

שֶׁתָּלָה אֶת עַצְמוֹ בַּחֶבֶל –

מִפְּנֵי שֶׁהִתְעַיֵּף בַּהַתְחָלָה.

אבל בן עזר לא עוצר כאן, כי החיים כוללים הכול. כוחו בעירוב היבטים ובעירוב הקומי והטראגי. וכך מיד בא שיר, אפילו מעט ארוך יותר, שיר קומי נהדר ומפתיע וקליל וגם אמיתי, שלא נביא אותו במלואו אך נספרו בקצרה. הדובר מרבה לספר, וזאת כמו בשירים אחרים בשילוב של חריזה וללא חריזה אבל תמיד במיקצב מהיר – איך הוא מקל על חייה של הנערה שאליה הוא פונה בהתבגרותה. היא נעשית יותר אישה ובכל זאת קופצת ורוקדת והוא עוזר לה בכל הישגיה בלימודים, בהתעמלות ובכל צרה. אבל היא לא מודה לו ושוכחת ממנו. ואז מגיעה הפואנטה: "אני ידידך הבלתי נשכח / נאום הטמפון שלך," והקורא הנדהם פורץ ללא ספק בצחוק שעה שבעצם מוארת לו תופעה נשית חשובה. וזאת דווקא בכתיבה של גבר! אין ספק שהשיר הוא נועז ומקורי!

מאידך, לא כל השירים בנויים במובהק על פואנטה שבסיום. לעיתים, ההפתעה שבאה לרוב בסוף ונגרמת בשירים הללו מאופן החשיבה של המתבגר, מנושאה או מן ההיבט שהיא מעלה – באה  כבר בהתחלה. לעיתים היא נבנית ברצף הדברים. כי העיקר הוא לייצג את בוסרן, תמימותן או את ההגזמה שהתהיות והתגובות הרגשיות  כשהן נראות במבט מבחוץ, ואז הן נראות בגיחוכן.

 ומעניין, השירים הלא רבים שכבר ראשיתם מפתיעה הם בתחום הלאומי כמו גם בזה המשפחתי ולאו דווקא בנושא המיני. והנה שיר אחד, קצר ומפתיע בהגיונו הלא-הגיוני, לא כל שכן שנכתב לפני כ-35 שנים. זהו שיר 29 :

אִם אֲנִי צוֹמַחַת בִּמְדִינָה

דּוּ-לְאֻמִּית

חֵצִי מִמֶּנִּי שַׁיָּיך לָעַרְבִים

וְחֵצִי לַיְּהוּדִים –

וּמָה עִם הַדָּתִיִּים,

אֵיפֹה הֵם –

אֵיפֹה הֵם

יְנַשְּׁקוּ לִי?

ו... מה נגיד? השיבוש המחשבתי על משמעותה של מדינה דו-לאומית כביכול היא חלה על גופה של הדוברת עצמה – ולא ייאמן מתי כבר עלה החשש – מדהים כבר מהתחלה, בחציית ההשתייכות הגופנית שלה עצמה. ולא די – אלא שההפתעה נמשכת, כי הדתיים נחשבים כביכול היו לאום בפני עצמו. ולמה כל זה מדאיג אותה? אנחנו מצפים לאיזו סיבה פוליטית אבל בגיל הזה לא מדאיגה את הנערה קלת הדעת דחיית מיעוט או דווקא דאגה לו. להיפך. היא תוהה איך יישאר להם מקום  לנשק לה (אבל גם משתמע ב...תחת, ואז הפואנטה היא של בוז לכולם). האם מוטמעת כאן התנגדותו של המחבר למדינה דו-לאומית? אולי, אבל אולי לא, כי העיקר לו ההיגיון המגוחך של גיל ההתבגרות. וכל זה בשורות ספורות וקצרצרות בלבד.

שירים לעצמם הם אלה שנושאם חיי המתבגרים במשפחתם, עם הסבך שבהם וראייתם את הוריהם. אלה הם שירים מאלפים ממש. חבל שאי אפשר להביא כאן יותר מנושא המשפחה, שבפועל מתמקדים בעיקר באימא ובאבא, כי השירים ממש מדהימים, אך תמיד משקפים גם אמת גדולה.

קלות הדעת של המתבגרים או תמימותם ניכרת לעיתים גם בניסוח דיבורם המבולבל והמגוחך וכל אלה יוצרים שירים רוויי הומור. אף כי יש בהם עניינים רציניים, ועיתים יש בהם התפרצות מוגזמת עד שלבסוף היא מצחיקה.

נראה, למשל, את שיר מיספר 13. הוא מתחיל בתלונתה של נערה על אימא שלה, שעל כל דבר אומרת לה "שתמותי כבר," וכך היא גם מענה את אבא, והקורא כמובן נדהם, לא כל שכן שהיא מאחלת לאימא שלה בחזרה שתמות כבר ותפסיק עם זה.

 אבל מבנה הפואנטה הופך את המזעזע לקומי, כשהנערה מסיימת ואומרת שאם היא תהיה יתומה דעתה תשתנה אולי לטובה על אימא שלה, והעיקר – "אני אמצא סוף סוף את הכפכפים שלי / בתוך כל הבלגן הזה – " ואתה קורא. נדהם, צוחק על כל הבלבול הזה שבין הקריטי לחסר הערך... ובכל זאת גם תוהה על מערכת יחסים סבוכה שלבסוף אמנם קיבלה מיפנה קומי, אבל התנסחותה של  האם בכל זאת מרחפת ברקע.  וכל זה ב-9 שורות קצרות!

שיר נועז ומיוחד הוא השיר מיספר 17. עניינו וידוי על  חלומותיה המיניים של בת על אביה, והדוברת בשיר חושפת את התופעה המבישה הזאת כשהיא מוצנעת מתוך סלידה עצמית של הדוברת. אלא שהפואנטה מגחיכה את סיפורה. לאחר שהיא אומרת שתחנוק את הבת שלה (שתהיה לה אבל עדיין אין לה, ואם כך הכוונה לעצמה) אם תספר דברים כאלה ולכן היא שותקת ושותקת, אבל הרי לנו היא דווקא מספרת.

בשיר 19 לעומת זאת, מוארת  במפתיע תופעת האלימות במשפחה, תופעה שבן עזר מקדים להעלותה ובחריפות. אלא מה?

 הפואנטה מדהימה כרגיל ומשנה את זווית הראייה. זהו שיר מספר 19.

כְּשֶֹאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם בַּעֲלִי יִתְעַלֵּל בִּי,

אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח סַכִּין

וְאֶשְׁחַט אוֹתוֹ –

כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם אִמִּי תַּרְגִּיז אוֹתִי,

אֲנִי לֹא אֶשְׁתֹּק כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח חֶבֶל

וְאֶחֱנֹק אוֹתָהּ –

אֲנִי לֹא מְבִינָה מַדּוּעַ הֵם לֹא

הוֹרְגִים זֶה אֶת זֶה –

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ מְחַיְּכִים בֵּינֵיהֶם

כְּאִלּוּ הִזְדַּיְנוּ בִּזְמַן שֶׁאֲנִי הָיִיתִי יְשֵׁנָה.

מתוך דבריה של הבת הזועמת עולה מערכת יחסים של התעללות הדדית בין ההורים, אבל תגובותיהם זה כלפי זה שקטות, האם בוכה והאב שותק. המתבגרת לעומתם מכריזה ברוב הגזמה די מגוחכת כי היא לא תנהג כמותם אלא תגיב באלימות פיסית קטלנית. אלא מה? בסיום מופיעה פואנטה המאירה בהפתעה את הדברים באור שונה. שהרי הם לא רק שלא הורגים אחד את השני אלא אפילו מחייכים באהבה, והיא מנסה להסביר את הניגודים המוזרים לדעתה שבהתנהגותם. ייתכן כמובן שהיא צודקת בהסבר שלה וכי אכן "הזדווגו" כאשר ישנה  ויחסי המין אולי מהווים פיצוי למימד האחר של הזוגיות. אלא שההסבר שלה נאמר בטרוניה עזה לאחר ההגזמה בכעס של הוריה, וכך בבת אחת נוצר גם הומור ועולה חיוך. אכן, שיר  מעניין ומורכב ובנוי בתבונה, יש בו  מודעות חריפה לאלימות במשפחה, לתמימות של מתבגרת וליחסי זוגיות  מורכבים.

  בשיר מיספר 25, לעומת זאת, מוצגת מתבגרת באמירה מגזימה אופיינית וסתם מתוך קוצר רוח ואכזבה ומכאן ההומור. שהרי היא מוכנה אפילו שישדכו לה אברך דתי ותחזור בתשובה אבל כך לפחות היא תפסיק להתחנן על כל פירור אהבה. וכמובן שאין לה כלל מושג על חיים עם אברך והרי זה דיבור עצבני בעלמא בשל תיסכולה,  והקורא מחייך.

הבנים, שחלקם מועט יותר בקובץ,  לוקים לרוב גם בבעיות של ניסוח לשוני מגומגם מרוב  בלבול ריגשי ואף מוטרדים יותר בבעיות כלכליות ולאומיות. נדיר הוא  שיר  של ביטחון עצמי שמגוחך בפני עצמו. אופייני הוא הבן המואס בהיותו בייבי סיטר ורוצה, מתוך הגזמה או ניסוח מתריס – למשוך כסף מן הקיר, ודאי כמו הוריו מהכספומט. גם המלחמות מפחידות אותם, כמו הנער בשיר 28 המוכן לשכב כל הימים במיטתו אפילו יעלו פצעים על אברו הקטן (איזו נועזות והומור!) – ובלבד שלא ימות במלחמה הבאה.

גם בשיר 32, שבו הדובר הוא בגיל 18 – העתיד הכלכלי והמלחמתי מטריד אותו. אבל... מתברר שמה שבאמת מטריד אותו זו הרגל הכואבת והעיקר – שאהובתו תחכה לו בגיל 55 עם סיום המילואים. נו, באמת. ולכן זו פואנטה קומית  שבה אהבת נעורים מסוגלת לדלג על עשרות שנים כאילו לא יחלוף יום והיא תחכה לו...

מתבגר אחר מברך את אהובתו ליום הולדתה ומנסה להתפייט אבל הברכה דומה יותר לקללה  (בשיר 24).

מכל זה עולה כי הבעיות המיניות המטרידות אותם ומבלבלות את דעתם ואת לשונם לרוב הן מעורבות  בתודעתם במשימות חייהם. למשל שיר מיספר 6  שאפילו אין צורך להכביר עליו מילים, מיניותו העזה והזייותיו המיניות של הנער משבשות את לשונו בשל פחדיו מהצבא ומהמדים, בעודו רווי תשוקות מיניות של גיל ההתבגרות. וכך הופך כאבו למגוחך.

אֲנִי לֹא רוֹצֶה מַדִּים רוֹצֶה

לִמְצֹץ דָּדַיִם –

אֲנִי לֹא יָרוּץ בְּחָגוֹר עַל גְּבָעוֹת

וַאֲנִי לֹא יְצַחְצֵחַ קָנֶה שֶׁל תּוֹתָח –

וַאֲנִי יִשְׁמֹר רַק עַל פְּטָמוֹת וַאֲנִי

יַחְתֹּם רַק עַל שָׁדַיִם וַאֲנִי

יִתְנַדֵּב רַק לִצְבָא הַחֲדִירָה לַפֹּת –

וְשָׁמָּה יִשְׁתַּפְשֵׁפְשְׁפַךְ עָמֹק בַּבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה

אֲנִי הַזַּיִן שֶׁל הַמְּדִינָה –

יָשׁוּט לִי כְּמוֹ עֻבָּר רָטֹב וָרָךְ, בְּלִי מִלְחָמוֹת –

בְּיוּנַיְטֶד-סְטֵיטְס שֶׁל הַחֲלוֹמוֹת –

מאלף הוא גם השיר הקצרצר, החותם  בשיא טראגי את הקובץ. ומה טראגי בו? שהנער הדובר בו מודה בפני זו ששכבה עימו, בפעם הראשונה שלו, שכלל אינו אוהב אותה. היא בוכה בעלבונה, אך גם הוא, הפוגע, בוכה, וכנראה גם לגביו מגע מיני ראשון בלי אהבה הוא טראגי. ויש בכך כמדומה  אמת של נערים:

אַחֲרֵי שֶׁעָשִׂית אוֹתִי גֶּבֶר

אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָךְ

שֶׁאֲנִי בִּכְלָל

לֹא אוֹהֵב אוֹתָךְ –

אַל תִּבְכִּי

זֶה אֲנִי בּוֹכֶה –

אֲבָל אוּלַי יוֹתֵר טוֹב כָּךְ

מֵאֲשֶׁר בִּכְלָל לֹא.

הווידוי בפני הנערה נוגע אפוא ללב. וזאת  לעומת נער  שחווה מצב הפוך (בשיר 48). מתברר שהנערה נענתה לו אך אחר כך גירשה אותו. והוא, במין תחושת ערך עצמי מבולבלת, מעודד את עצמו בהטחה כלפיה ובהעלבת החזה "הקדוש" שלה, שהיה מושא תשוקתו וכנראה לא נתנה לו לגעת בו, ובהגזמתו נראה מגוחך:

אַתְּ עוֹד תִּתְחָרְטִי עַל כָּךְ שֶׁדָּחַפְתְּ וְגֵרַשְׁתְּ אוֹתִי

כַּאֲשֶׁר נָגַעְתִּי בִּשְׂפָתַי בַּשָּׁד הָעֵירֹם וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁלָּךְ

אֶצְלֵךְ בַּחֶדֶר, אֶתְמוֹל, עַל הַסַּפָּה –

כִּי הָרֶגַע הַזֶּה יִזָּכֵר מֵעַתָּה לָנֶצַח

וְהֶחָזֶה שֶׁלָּךְ יִצְטַמֵּק וְאֶל עָפָר יָשׁוּב –

ואולי רק נוסיף כי דומה שהנערים יוצאים מתחושת עליונות לעומת הנערות. אפילו אותו נער מתוסכל בשיר 34, שלאורך תשע שורות, שורה אחר שורה, הולך ומונה את שמונה השנים שהוא מנגן על צ'לו ואז תוהה אם כך ימשיך עוד 20 או 30 שנים, ואז באה הפואנטה ההומוריסטית המדמה את הנערה הנחשקת  ל... צ'לו, אבל בכל זאת, הרי הוא מנגן בצ'לו...

שְׁלֹשִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

וּלְעוֹלָם לֹא אַחֲזִיק אֶת תַּמִּי מִיּ"ב בִּיוֹלוֹגִית

בֵּין הַבִּרְכַּיִם שֶּׁלִּי –

דומה גם שהנערות חשות בעיקר מושפלות זה מוביל לעיתים לשאיפת נקמה על מנת לשקם את כבודן. הן גם מגזימות בתגובות הרגשיות, אחת אפילו מודה ש"היא משוגעת כזאת" אבל תגובותיהן מוארות בהומור.

מאידך, דרכן מוצגות מערכות יחסים סבוכות במשפחה והן הרבה יותר מודעות לכך ומגיבות בעיקר כאן בתוקפנות:

אִמָּא אוֹמֶרֶת שֵׁיֵּשׁ לִי לֶב שֶׁל אֶבֶן

אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁשֶּׁלָּהּ מָלֵא דְּבַש

צָרִיךְ לִשְׁאֹל עַל כָּךְ אֶת אַבָּא –

"אַל תִּהְיִי רוֹמַנְטִית," אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ,

"הַחַיִּים הֵם לֹא מְסִבַּת יוֹם-הֻלֶּדֶת,

אִם לֹא אֶלְמַד לִדְרֹךְ עַל אֲחֵרִים

לֹא אֵרָאֶה כָּמוֹךְ בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה – "

ובמה נסיים את הקריאה בקובץ המדהים הזה? בשיר קצרצר וקליל, תמים אך בעל פואנטה נועזת ומצחיקה, הלא הוא השיר הרביעי:

אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל

אֲבָל אֲנִי עוֹד לֹא יוֹדֵעַ

מַה בְּדִיּוּק אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ –

וַאֲנִי נוֹרָא מִתְרַגֵּשׁ

וְאָז – כָּל אֶחָד יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמוֹ

מַה קּוֹרֶה לִי.

גם אנחנו יודעים מה קורה לו, והרי זה נרמז באיורו של דני קרמן על העטיפה.

ארנה גולן

* * *

עדינה בר-אל

געגועים לחוגי הטיולים

מפגש של בני מושבים ילידי 1965

חוגי הטיולים בחטיבת "בני המושבים" זכו להשתתפות של בני נוער מכל הארץ, שקשרו קשרי חברות אמיצים זה עם זה. באחד מסופי השבוע של חודש מאי השנה התקיים כנס רב משתתפים של בוגרי החוגים ילידי 1965. בכנס העלו המשתתפים בנוסטלגיה זיכרונות מן הטיולים, והחליטו לחדש אותם בבגרותם. כל מי שהיה בנעוריו חניך בתנועת נוער זוכר את הימים הללו בנוסטלגיה. יש חברי קבוצה או חברי גרעין לשעבר ששומרים על קשר במשך עשרות שנים. הם נפגשים לעתים מזומנות בחגים או באירועים אחרים.

חטיבת בני המושבים היתה שייכת במשך שנים לתנועת "הנוער העובד והלומד". היא פועלת במרחב הכפרי, במסגרת מועצות אזוריות ומקומיות. בשנים האחרונות התפצלה החטיבה, וחלק מהצעירים  הצטרפו לתנועה חדשה, יחד עם "השומר החדש".

להלן נתמקד בפעילות של חטיבת בני המושבים, בעיקר חוגי הטיולים, וזה בזכות כנס גדול של ילידי 1965, שהחליטו להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את המפגשים והטיולים עתה, כשהם אנשים מבוגרים ובעלי משפחות. בין היוזמים ומארגני הכנס היו: ענן שיאון בן מושב נווה-מבטח ועתה חבר מושב קדש ברנע, עידית ברנאי מכפר ידידיה וחמי רזניק, בן מושב אביחיל ועתה חבר חוגלה.

חוגי הטיולים

מספר חמי: "טיולי החוג של בני המושבים היו דומים ל'חוגי הסיור' של החברה להגנת הטבע: חבורת נערות ונערים מכיתה ט' ועד י"ב נפגשו פעם בחודש או חודש וחצי במהלך השנה ויצאו לטיול אתגרי במרחבי הארץ; (כולל אזורי יהודה ושומרון, שבימים ההם הכניסה אליהם היתה עדיין מותרת לישראלים)."

מוסיף חברו ענן: "כל שכבת גיל  מכל הארץ היתה יוצאת לאותו מסלול טיול. ההסעות אספו את המשתתפים מהערבה עד הגליל אל אותה נקודת התכנסות, משם החל הטיול. הטיולים של אז היו די קשוחים. הקבוצות טיילו בנפרד ובערב נפגשו כולם באותה נקודה. כך שזה היה בעצם מפגש ארצי של אותה שכבת גיל, ונוצרו חברויות בין צעירים מיישובים שונים, קרובים ורחוקים – מאבן מנחם בצפון דרך שדמות דבורה בגליל התחתון, עמק יזרעאל, חבל תענ"ך, עמק חפר, באר טוביה, חוף אשקלון וכלה בנוער ממועצה אזורית ערבה (המושבים "עין יהב" ו"חצבה"). בקיצור, כל הארץ. בערב היו מכינים ארוחה משותפת ולנים באותו מקום."

גם עידית זוכרת את המפגשים הליליים: "בטיולי החוג היינו ישנים בשקי-שינה תחת כיפת השמיים, ומביאים אוכל ליום וחצי. לעומת זאת בטיולים הארוכים יותר ובמפעלים ע"ש יוסי יפה היינו בונים אוהלים משמיכות, 'כפתורי שדה' ויתדות, והיינו עוזרים להכין את האוכל לכל מאות בני הנוער, אחרי הארוחה היינו מקרצפים עם 'ברזלית' את סירי האלומיניום הענקיים המפוייחים."

עוד היא מספרת על הקשרים שהמשיכו לאחר המפגשים: "בתקופות בין הטיולים שמרנו על קשר באמצעות מכתבים. מסתבר שכמה מאתנו שמרו מכתבים מאז. בכנס, עליו נספר בהמשך, החלפנו בינינו את המכתבים, וכך זכינו לקרוא את מה שכתבנו בגרסה הצעירה שלנו. ובכלל," מוסיפה עידית, "ארץ ישראל היתה קטנה. פעם קיבלתי מכתב שעל המעטפה היה כתוב: 'לכבוד עידית, כיתה י', כפר ידידיה.' לי זה היה מובן מאליו שהמכתב הגיע ליעד."

מפעלים שנתיים

מלבד טיולי החוגים היו מפעלים שנתיים מנוהלים על יד תנועת בני המושבים ו"הנוער העובד", ביניהם מחנות קיץ כמובן ומסעות. גם המסעות הללו היוו הזדמנות להיפגש עם חברים מכל קצות הארץ.

מספר ענן: "אותה שכבת גיל מכמה בתי ספר יצאה באותו שבוע לאותו מסלול. בלילות היו נפגשים כולם יחד – מאות ילדים מכל הארץ. יש לציין שהחברים הפעילים יצאו לקורסי הדרכה והיו מדריכים בתנועה. כמו כן רבים יצאו אחרי כיתה י"ב לשנת שירות, לגרעין 'עודד'. כך שהקשר נשמר במשך שנים."

היה מסע "מים אל ים" מהים התיכון עד לים כינרת. וכן היה "מסע חוף", עליו מספרת עידית: "במשך חמישה ימים צעדנו לאורך חוף הים התיכון מראש הנקרה עד הרצליה. פה ושם, במקומות בלתי עבירים ברגל, הקפיצו אותנו במכוניות." עידית נזכרת גם במסעות האופניים: "היו מסעות אופניים במסלולים שונים. היה מסע דרומה לכיוון ימית ומסע צפונה לכיוון גמלא. אני השתתפתי באחד המסעות מכפר יחזקאל לעין יהב. זה היה מדהים. זה היה בסוכות. היינו מתעוררים בבוקר, רוכבים דרך בקעת בית שאן ובקעת הירדן בשעות הקרירות. אחר כך היינו מפסיקים בשעות החמות למנוחה. ושוב לפנות ערב בשעות הקרירות היינו 'מרביצים' עוד קילומטרים. מובן שזה היה בליווי מבוגרים ומשאית, עליה ניתן היה לעלות כאשר מאוד מתעייפים. אבל זה היה הישג גדול. שעות רבות של רכיבה." הלינה היתה במושבים של 'תנועת המושבים' אצל משפחות שפתחו בפנינו את דלתותיהם, איפשרו לנו להתקלח וכיבדו אותנו בארוחה."

מפעל יוסי יפה

למעלה מ-40 שנה מתקיים "מפעל יוסי יפה" של חטיבת בני המושבים. המפעל מתקיים לזכרו של יוסי יפה ז"ל ממושב חירות בשרון, שהיה יו"ר ועדת הנוער של "בני המושבים", מג"ד 66 של הצנחנים  במילואים וממשחררי העיר ירושלים בקרב ההרואי על "גבעת התחמושת". יוסי יפה נהרג בעלות רכבו על מוקש ישן באזור נחל "אלות".

בתחילה התקיים המפעל בפסח ואחר-כך הועבר עבר לחג הסוכות. משתתפים במפעל תלמידי כיתות ט' עד י"ב. בכל שנה הוא באזור אחר. מספרת עידית: "בבוקר עסקנו בעבודות שונות. היינו מתחלקים לקבוצות, נרשמים אליהן מראש – חפירות ארכאולוגיות, סימון שבילים או ניקיונות של אתרים. אחר הצהריים היינו מטיילים באזור, ובערב התקיימו ארוחה ופעילות חברתית משותפת. אני זוכרת את הפעילות שלנו באזור הבניאס באפריל 1982. במסגרת מפעל יוסי יפה ניקינו את האזור עוד לפני שהוא הוכרז  כשמורה. הגענו לשם, אספנו אשפה וסידרנו שבילים. בעצם התחלנו לעשות את ההכנות להפוך אותה לשמורה. גם באזור נחל סער התחלנו לסמן שבילים."

עידית נזכרת מה עשו שנה קודם לכן, בשנת 1981. "סימנו שמורות טבע בבקעת סיירים ובבקעת עובדה. הגיע ג'יפ עם עמודי בטון, הבנים החסונים מי"א וי"ב הורידו אותם מהג'יפ וייצבו אותם באדמה, והבנות היו צובעות אותם בלבן ועל זה, עם שבלונה, היו צובעות בירוק את הסמל של 'רשות שמורות הטבע'." והיא מסכמת: "היה בפעילות הזו ע"ש יוסי יפה שילוב  של סיורים ועבודה מועילה, עבודה תורמת, מעורבות חברתית כפי שזה נקרא היום. אגב," מוסיפה עידית, "לפני שהיינו נפרדים היינו חותמים אחד לשני. יש לי בבית חוברת של מפעל יוסי יפה עם חתימות של חבר'ה מכל מיני גילאים. בכנס שלנו מישהי הביאה גופייה, שעליה חתמו לה חברים באחד המפעלים. אחר-כך היא רקמה על החתימות." 

כנס חידוש חוג המטיילים

חלק מחניכי חטיבת "בני המושבים" המשיכו ביחד לשנת שירות בגרעין "עודד", שירתו יחדיו בצה"ל ביחידות מובחרות. יש כאלו ששמרו על קשר לאורך עשרות שנים, והם עדיין נפגשים לעיתים מזומנות עם הבעל/האישה והילדים באירועים כאלו ואחרים; ויש כאלו שהמשיכו את ה"מסורת" והמשיכו לטייל ביחד גם אחרי הצבא וגם עם בני המשפחה שלהם.

מספר חמי: "ההכנות למפגש החלו בשנת 2018. כאשר מספר 'נערים ונערות' בני חמישים פלוס החליטו להרים את הכפפה. בין השותפים למשימה היו מירב אוליניק ממושב עין-ורד, גיא אייל ז"ל ממושב כפר ויתקין, ענן שיאון ממושב קדש-ברנע, עידית ברנאי ממושב כפר ידידיה וחמי רזניק ממושב חגלה." מוסיף חמי: לצערנו איבדנו את גיא בתאונת דרכים טראגית בחודש מרץ 2022, גיא היה האיש מאחורי הקלעים של כל הלוגיסטיקה, האיש שעשה הרבה בשביל אחרים בשקט ובצנעה האופיינית לו. והוא לא זכה להגיע לאירוע, יהי זכרו ברוך."

על הרעיון וארגון הכנס מספר גם ענן: "מזה כמה שנים אני וחברי חמי משוחחים על הרעיון של מפגש מחודש, מפגש מחזור של ילידי 1965 מהמושבים מכל הארץ וכן הקמת חוג טיולים חדש. הצטרפה אלינו עידית, שלמדה עם חמי בתיכון רופין, ושלושתנו ארגנו את הכנס. בעצם חגגנו 40 שנה לטיולי החוג שלנו. באמצעות האינטרנט הצלחנו לאתר את רוב האנשים. עם חלקם המשכנו במשך השנים לשמור על קשר עם חברים, בעיקר במסגרת היישובים ששייכים לאותה מועצה אזורית. בנים חזרו ליישובים שלהם בתור בנים ממשיכים במשקי הוריהם, או שהגיעו להתגורר בהרחבות במושבים. כך שרבים מאיתנו המשיכו לטייל עם החברים מפעם, מין טיולים פרטיים.

"הכנס היה בפארק בריטניה, סמוך לעמק האלה, ליד היישוב שריגים. התכנסנו, חברים מכל הארץ, ביום חמישי בערב ב- 12 במאי. בתחילה היה 'מינגלינג', מפגש חברתי בין האנשים, אשר זיהו אחד את השני והחלו להעלות זיכרונות עד ארוחת הערב."

חמי ממשיך ומתאר את הכנת הארוחה: "ארוחת הערב המשותפת נעשתה כולה על ידי המשתתפים כמיטב המסורת. סירי 'פויקה' הונחו על אש המדורה, מלאים בבשר וירקות שורש. נוספו לזה הסלטים שהוכנו מבעוד מועד בבית והגיעו לשטח בצידניות, פשטידות ירק ומיני מאפים אחרים הונחו על השולחנות בצורה כזאת שלא היתה מביישת אף 'קייטרינג'. והשתייה (היין והמים) זרמה ללא ללא הפסק. היתה זו  ארוחה ברמה של אולם אירועים."

מוסיף ענן: "לאחר ארוחת הערב היו כמה הופעות קצרות של חברים, הבאנו שקופיות, תמונות ומכתבים שנשלחו לפני 40 שנה. בקיצור, חגגנו עם הרבה נוסטלגיה באווירה ממש כייפית. הלינה היתה בשטח ולמחרת יצאנו לטייל באזור. כדאי להזכיר שהבאנו לטיול הזה את המדריך המקורי שלנו בטיולי תנועת המושבים – צור שיזף. היום הוא מוכר מאוד." מציין ענן, "אבל הטיול הראשון שהדריך בחייו היה של הקבוצה שלנו." בטיול שולבו הרצאות קצרות של חברים מומחים וידועים בתחומם. הכוונה היא להמשיך בטיולים. כבר יש לנו מסלול לטיול הבא." מסכם ענן. 

ועידית מוסיפה: "טיולי החוג היו קרקע פורייה להווי וחברות. בתחילת המפגש במאי היו כמה דקות שבהן היה צריך להמיס את הקרח, להיזכר מי הוא מי. אבל מיד החברוּת הטובה וההווי המקסים חזרו להיות שם. נזכרנו בערכים הטובים שגדלנו עליהם, שכולנו מעבירים גם לילדים. היינו יחדיו פחות מיממה. התאמנו את האוכל, הלינה והטיול לגילנו וזכינו ב-20 שעות של חזרה לאווירה הטובה שהיתה לנו פעם."

בכנס הצהירו הנוכחים על הכוונה להמשיך את זה בטיולים פעם בחצי שנה. כבר יש מסלול לטיול הבא. "נחדש ימינו כקדם." אומר ענן. חמי, שמאמין במעשים ולא בדיבורים, כבר הבטיח לתכנן את הטיול הבא לנובמבר או דצמבר 2022. הוא מבקש להדגיש: "את הפרויקט הזה עשינו קודם כל בשביל עצמנו ובשביל האנשים שהיו שותפים לנו בהווייה של תנועת הנוער, בנתינה למדינה ובמחויבות לאזרחות טובה ותורמת. אנשים אלו שהם 'מלח הארץ' בגרו, הקימו משפחות ותורמים עד היום לחברה במדינת ישראל. זוהי ארץ ישראל היפה. אנחנו אוהבים את החיים בארץ, אוהבים לטייל בה, ומעוניינים להעביר למשפחותינו ולילדינו את הערכים עליהם גדלנו."

ולסיום, הנה כמה קטעים מתוך שיר של ענן שיאון, שקרא אותו בכנס:

"אתם זוכרים את השבילים, החברים האהובים, / בחוג הטיולים, של בני המושבים. / כשבלילות הכי קרים, בין המדבר וההרים. / היינו חבורה יפה, של נערות ונערים. / עם תרמיל על הגב, ותשוקה לטייל. / ולהכיר חברים ממושבי ישראל. / ולישון סביב המדורה בשק שינה. / וידיים מגששות בריגוש,  ואהבה ראשונה.

"וזה לא כל כך פייר, שחולפות להן  שנים ועונות. / ומה שנשאר בסוף, זה רק הזיכרונות. [...] / חישבתי בראש שאמנם עברו כבר  40 שנה. / אבל בבסיס, במהות, לא הרבה באמת השתנה. / כי אני עדיין מתרגש משקיעות ברמת הגולן. / ומרגיש שוב צעיר סביב המדורה, וריח העשן. / וכשהנשימה נעתקת על פסגת איזה הר, / אתה רואה שבעצם, מה שהיה, זה מה שנשאר. / אז נכון שכבר לא מדלגים בירידה מסלע לסלע, / וכבר חוששים מהאוסטאופורוזיס, רק שלא נשבור איזו צלע. [...] / אבל בסך הכול 40 שנה של ניסיון, / הופכות לפעמים את משא השנים, ליתרון.

"ובלילות, בטיולים, סביב למדורה, / התווכחנו בלהט נעורים על יחיד וחברה. / וחלמנו על יישוב הנגב, דונם ועוד דונם לעבד. / וחלמנו ציונות, עבודה עצמית, גרעין עודד. [...] /  ובכלל, אפילו שלא ייבשנו ביצות, ולא כבשנו את סן-סימון. / עדיין יש הרגשה שהיה לנו איזה חלק קטן בחזון.

"[...] והחולצה שלבשנו אז, היתה הכי כחולה ושווה, / ובני המושבים היו מותג, ומקור לגאווה. / אבל היום היא כבר לא ממש עולה, / וכבר אין שרוך אדום מושחל  בלולאה. / אתם זוכרים את השירים, את השבילים, החברים. / הכול עבר כל כך מהר ובכל זאת מה פה יישאר? / ואיזה נחת לראות את הילד יוצא לטיול עם תרמיל. / או מדריך חניכים בטיול, ומנווט ומוביל. / ואתה יודע שהכול התחיל שם, בשנות השמונים, / בחוג הטיולים, של בני המושבים. / עם תרמיל על הגב, ונוער איכותי  ומעולה, / עלה והגשם. – עלֹה נעלה."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1238, 23.6.2022.

* * *

הזמנה להשקת ספרו של

משה גרנות

"גם ג'וזף סיסקו צחק"

דברי פתיחה: צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים

בהשתתפות: פרופ' זיוה שמיר

אהוד בן עזר

בני דון יחייא

קריינות: ענת זגורסקי-שפרינגמן

יום חמישי 7.7.2022

19.30 התכנסות וכיבוד קל

20.00 תחילת האירוע

בית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6, תל-אביב

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

מחאת האוהלים

[פורסם בגיליון 677 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" ביום שני,

י"ב באלול תשע"א, 11 בספטמבר 2011]

לאהוד בן עזר,

הקו העקבי שנקט עיתונך האינטרנטי נגד "מחאת האוהלים" קומם אותי עד כדי כך שרציתי למחוק את שמי מהנמענים. לכל דור יש את מצוקותיו. הקמנו מדינה למען כל תושביה. אם קיימות בעיות הן אמיתיות, יש להקשיב בעיקר לדור הצעיר. הם התארגנו על מנת למחות ולדרוש שיאזינו להם. אחרים פשוט רוכשים בארץ את ההשכלה והמקצוע ויורדים לחיות ולהתפרנס בארצות אחרות. גולדה אמרה בזמנו שהפנתרים לא נחמדים, רבין אמר שהיורדים הם נפולת של נמושות, דיין ענה בשנות החמישים לפקיד שהמליץ לו לייבא אבקת חלב – שעדיף לייבא אבקת פקידים. המנהיגות היום חלולה כמו שאמר בשעתו בעצרת הסופר דויד גרוסמן. לא השתנה שום דבר – אותן הבעיות נשארו, עם נקודת מבט אחרת. מציגים את המוחים כלא נחמדים, ככלי משחק של מפלגות, מחבקים בהערצה את היורדים, ואף אחד לא מעז לומר לפקידי האוצר שעדיף לייבא אבקת פקידים אלא מאפשרים יבוא של תוצרת חקלאית ללא כל הצדקה – כמו למשל פרי אננס, שגדל ומשווק בארץ כבר עשרות שנים, ומפרנס עשרות משפחות בעיקר במשק המושבי.

מושב בן עמי

אהוד: אני מתפלא עלייך מלי שאינך מבינה כי "מחאת האוהלים" הדמגוגית, המזוייפת, הפוליטית – מכוונת בין היתר נגדך ונגד החקלאות הישראלית. נגד הרפתות ומשק החלב. נגד הכוורנים ורדיית הדבש. נגד כל מה שלסהרורים החצופים האלה נראה שאפשר לייבא "בזול" מחו"ל גם במחיר הרס החקלאות ותעשיית המזון הישראלית.

אלה הם אנשים חסרי אחריות, מפונקים, חלקם בנים ובנות להורים עשירים שסבורים שהמדינה צריכה לדאוג לדירות לילדיהם ולא הם-עצמם; חלק מהמפגינים מוּנעים על ידי אינטרסים זרים, אנטי-ישראליים, הם אנשים היודעים להדליק אש בשדה קוצים אך לא לכבותה; ועכשיו, עם פינוי האוהלים, מתברר גם אופיים הביריוני של מי שסיפחו עצמם לבחורה החצופה והמתפנקת שהציתה ראשונה את האש.

מרבית התקשורת הישראלית, המונעת על ידי שנאת ישראל ושנאת ממשלת ישראל והעומד בראשה – תמכה וגם יצרה חלק ניכר מן "המחאה" המזוייפת הזו (למשל זוג ה"עיתונאים" שכבר מפרסם על כך ספר ומודה שיש לו חלק בליבוי המחאה! – כדברי גיא מרוז גם בשם אורלי וילנאי: "אנחנו מכירים נורא מקרוב את המחאה הזאת ובקיאים בחומר. אנחנו עיתונאים, אבל אנחנו בעיקר חלק מהמחאה לכל דבר ועניין." ("העיר", 9.9.2011)

לכן נותן "חדשות בן עזר" מקום לדבריהם של אנשים רציניים, שפויים, שמאחר שהם מעבירים ביקורת על "המחאה" – אין שום סיכוי שדבריהם יתפרסמו בתקשורת ההיסטרית והמוטה. לאט-לאט מתחילים להבין בציבור עד כמה צדקנו בביקורתנו, למן ההתחלה. וכי המאבק שלנו נגד הכזב הוא גם למענך, שאת חקלאית ישראלית חרוצה ולוחמת.

מדי יום מתווספים לנו נמענים, שמרגישים כנראה שיש בישראל לפחות כלי תקשורת אחד שאינו מושחת ואינו משחית – והוא מביע בנאמנות גם את רחשי ליבם, שאין להם פתחון-פה בתקשורת הכללית.

אהוד בן עזר

11.9.2011

* * *

גיא בכור [24.6.22, ציטוט מהאתר]: ב"תקשורת" גילו את מה שמזמן יודעים: היורדים ה"ישראלים" חוזרים מברלין במפח נפש. בסביבות 2014 ניהלו גורמים פרוגרסיביים אנונימיים, ו"עיתון" הטרולים ששמו מתחיל באות ה', מסע תעמולה (ה"מילקי") שנועד להשחיר את ישראל, ולהלבין את גרמניה. כתבנו והזהרנו באתר שוב ושוב לא להקשיב לתעמולה המסוכנת, אך היו כמה אלפי ישראלים טיפשים, או תמימים, שהתפתו, וירדו ל"ברלין". רבים מהם כבר שבו ארצה בכישלון גדול, והאחרים "לא מבינים מה קרה לעיר" האבודה.

ולמה הם חוזרים? קודם כל כסף. ברלין הפכה ליקרה, ושכר הדירה "עלה בטירוף". אחר כך האנטישמיות, בכל זאת גרמנים ידועים כאוהבי יהודים, יש להם הרי היסטוריה ארוכה של אהבת יהודים; ברלין התמלאה במוסלמים, שגם הם מתים על יהודים. על כן העיר מקיאה אותם החוצה. גרמניה במשבר כלכלי חריף, והעתיד נראה קודר.

גיא בכור

* * *

מנחם רהט

החרדים מאותתים: לא נתאבד שוב באופוזיציה

לא בטוח מי ירכיב את הממשלה הבאה. מה שבטוח, שהפעם החרדים לא יתאבדו בחוץ

המשבר הפוליטי שהחל עם התפטרות בנט מראשות הממשלה, מייצר הרבה סימני שאלה: מי יעמוד בראש הממשלה הבאה? האם מנסור עבאס יהיה חבר בכיר בה? האם בן גביר יהיה השר לביטחון פנים? – ועוד שאלות רבות, כולן לוטות בערפל. ואולם, דבר אחד ברור כבר עכשיו: החרדים יימצאו בתוך הקואליציה הבאה, אפילו אם מרצ תעמוד בראשה.

במלים אחרות: החרדים יפסיקו להתאבד עבור נתניהו, כפי שעשו בארבע מערכות הבחירות האחרונות שבהן לא הצליח לכונן קואליציה בראשותו. הפעם, אם נגזר עליו לשבת שוב על ספסלי האופוזיציה, הוא לא ימצא אותם לצידו.

השבוע החלו החרדים לפזר רמזים בסיטונות למגמה זו, ועוד נגיע אליהם. אבל צריך להודות ביושר, שאת זה הבין ראשון ח"כ ישראל אייכלר מאגף 'דגל התורה' בסיעת 'יהדות התורה', שכבר לפני כמעט שנה, בשלהי אוקטובר 2021, תקף את "השיעבוד הזה לנתניהו, ליריב לוין, בטענה שאוטוטו הממשלה נופלת ויש בחירות חדשות והולכים לנצח, ושום דבר לא קרה. נתניהו ולוין מכרו לנו אשליות, שעוד חודש הממשלה נופלת. בשביל האשליות הללו הפקרנו את עולם התורה, אפילו אחרי 4 פעמים שהוא לא ניצח."

ועוד אמר אז אייכלר: "היינו צריכים לומר אז לנתניהו, אחרי שסירב להעביר תקציב והונה את גנץ, שאו שיקיים את ההסכם עם גנץ או שיילך הביתה. אפילו צ'רצ'יל הגדול אחרי נצחונו על הנאצים הבין שהולכים הביתה אחרי שמפסידים בחירות."

אייכלר הודה אז שחלק מחבריו הפוליטיקאים החרדים הסכימו איתו בחשאי, אבל לא יכולים היו להתנתק משעבודם המנטלי לנתניהו, מן האשליות שפיזר. המקרא מלא סיפורים על תופעות של ההולכים אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ (ירמיהו ב', ה'). הנביא זכריה, למשל, מוקיע את "הַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ" (י' ב'). אבל הח"כים החרדים התעקשו להתאבד באופוזיציה.

עכשיו, לא עוד. השבוע למשל אמר ח"כ אורי מקלב ('דגל התורה' שב'יהדות התורה'): "אם נתניהו לא מרכיב את הממשלה הבאה, אנחנו נלך עם מי שיצליח להרכיב אותה." ח"כים בש"ס אמרו מאחורי הקלעים שתם עידן 'אין עוד מלבדו' לגבי נתניהו.

לא כל הפוליטיקאים החרדים מחזיקים בדעה זו. הפלג האגודאי, החסידי, עדיין משמר את הקשר הגורדי עם נתניהו. ואחד מבכירי אגודת ישראל אמר לקובי בורנשטיין מאתר 'חדרי חרדים': "אנחנו נלך עם נתניהו בכל מחיר, ואם זה לא מתאים ל'דגל התורה' [הליטאית], אז הם מוזמנים לפרוש. נלך עם נתניהו גם במחיר פיצול הסיעה."

קבלו צפירת הרגעה: 'יהדות התורה' לא תתפצל, לא מחמת אהבת האחים השוררת בין החסידים מאגו"י לליטאים מ'דגל', אלא מחמת החשש שפיצול יוביל להתרסקות השתיים: ספק אם אגודת ישראל, הסובלת ממשבר הנהגה חריף אחרי לכתו של ליצמן ועם הצבתו של יצחק גולדקנופף בראש הרשימה, והשרויה במלחמות פנימיות בין גור א' לגור ב', תצלח לבדה את אחוז החסימה; ועל 'דגל' מאיימות מלחמות 'השונאים' וה'מחבלים', וגם סיעת 'עץ' מזנבת מאחור – ומה שהכי מאיים על שתיהן במקרה של התפצלות: זליגת קולות סיטונית לבן גביר.

באין התפצלות, ובהנחה שבן גביר לא 'ישתה' כל כך הרבה קולות מיהדוה"ת עד כדי קריסתה, תעמוד בפני הסיעה החרדית המאוחדת, כמו גם בפני ש"ס, השאלה אם נתניהו הוא האופציה היחידה.

היומון 'יתד נאמן', שופרה הרשמי של 'דגל התורה', כבר החל לקעקע את דמות המופת שהחרדים משועבדים לה: "נתניהו, למרות התחייבותו לרוטציה עם גנץ, לא התכוון מלכתחילה לעמוד במילתו אפילו רגע אחד. לשם כך הוא לקח כבן ערובה את תקציב המדינה, כדי לפרק את הממשלה על רקע אי העברתו... יש רשימה ארוכה של ח"כים בעבר או בהווה שקיבלו ממנו הבטחות מרשימות, וגילו שהכול נרשם על הקרח וברגע האמת לא נותר מהן מאומה. האמינות של נתניהו שואפת לאפס... לכן, העובדה שבנט קיים את ההסכם עם לפיד, בלי לסחוב ובלי לגרור, עוררה התפעלות. קיום הבטחות והסכמים הוא לא דבר מובן מאליו."

ולטובת מי שחשב שמדובר במעידה אקראית של ה'יתד', המשיך העיתון להתריס בגיליון נוסף נגד נתניהו: "בגיל 72 פלוס כבר קשה להשתנות," טוען העורך יצחק רוט. "גם כאשר אדם רואה כיצד התכונות שלו גורמות לו נזקים אישיים כבדים, הוא מתקשה לגבור על היצרים הפנימיים הפועלים כמעט מעצמם, בלא ריסון."

ועוד: "היה מצופה מהאיש שרוצה לשוב לתפקידו הקודם, שיבין שלא משליכים לצידי הדרכים את האנשים שמוכנים לשכב על הגדר למענך. למה להשפילם אם אינך יודע מתי תזדקק לתמיכתם... מדוע אין מי שיאמר לנתניהו שיעצור לרגע ויחשוב לפני שהוא מקליד את התגובה הבוטה במכשיר הקטן? למה אין לו איזה יועץ צמוד שיעצור את ההשתלחויות הללו שעלולות להביא לסיום סופי של הקריירה הפוליטית שלו?"

רמז עבה יותר מקורת בית הבד הזו, אין בנמצא: אנחנו החרדים, פוסק ה'יתד', כבר לא נתאבד למענך. כבר לא נלך אחר אשליות השווא, ולא נימצא לצידך במקרה שתגיע שוב לאופוזיציה. ח"כ ישראל אייכלר יוכל להחמיא לחוכמתו הפוליטית: 'דידן ניצח.'

מנחם רהט

* * *

צבוטאותי וטוטותי הלכו לים. בנט טבע. מי נשאר? צבוטאותי? לא – לפיד.

* * *

נעמן כהן

בין אלתרמן לז'בוטינסקי

האזכרה האחרונה שעשו צאצאי ארגון האצ"ל לזכר ניסיון הפוטש של אלטלנה (עריקת חיילי צה"ל תומכי הפוטש מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 35 ק"מ מתל אביב) נעשתה נגד מי שהם כינו "קין" – בן גוריון.

המונח "קין" שהשתמשו בו מקורו בשיר שחיבר "ראש בית"ר, (מגלם "ההדר" הביתר"י), ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי. עם פרישת ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית, במאבקו נגד תנועת העבודה הוא חיבר שיר תעמולה בשם "כֻּלָּהּ שֶׁלִּי", שיר פוליטי העוסק במאבק בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית נגד תנועת העבודה. השיר חובר בהדרגה, במיספר גרסאות, עד לגרסה האחרונה, המקובלת, בשנים תרצ"ז-תרצ"ח, 1938-1937. את השיר הלחין לראשונה אברהם (אברשה) לט מקן ריגה של תנועת בית"ר, והוא נהיה אחד משירי בית"ר המפורסמים והמושרים ביותר.

הגירסה האחרונה:

מִן הַיּוֹם בּוֹ נִקְרֵאתִי לַפֶּלֶא

שֶׁל בֵּיתָר וְצִיּוֹן וְסִינַי,

יַד אַחִים הִסְגִירַתְנִי לַכֶּלֶא

וַתִּנְעַל בֵּית-אִמִּי לְפָנַי.

הַשָּׁרוֹן וְהָעֵמֶק לֹא לָנוּ,

לֹא קָצִיר, לֹא קָטִיף, לֹא בִּנְיָן.

אֱלֹהִים לְיָגוֹן בְּחַרְתָּנוּ,

וַתִּבְחַר אֶת אָחִי לְתַלְיָן.

זֶה הָרִיב – לֹא נִגְמַר הוּא עֲדַיִן

בֵּין אָדֹם לְלָבָן-וְתָכֹל:

עוֹד שַׁלֵּם נְשַׁלֵּם לְךָ, קַיִן,

אֶת נַפְשׁוֹת צְעִירֶיךָ נִטֹּל.

כִּי סוֹפָן – אוֹ לַבֹּץ רִקָּבוֹנָה

אוֹ לִמְרֹד בִּירֻשַּׁת הַקָּלוֹן.

אָנוּ מֶרֶד נִקְרָא – וְתָבֹאנָה

עִם הָעֵמֶק הַזֶּה לְפִדְיוֹן.

טַל מַפְרֶה, טַל חַיִּים – טַל הַמֶּרֶד...

הוֹי, רָוְתָה כָּל אַרְצֵנוּ טַלִּי!

נוּמָה עֵמֶק, מֶרְחַב הַתִּפְאֶרֶת,

יִתְנַשֵּׂא גַּם עָלֶיךָ, דִּגְלִי.

כִּי אֲנַחְנוּ שָׂדֶיךָ נָטַעְנוּ –

בַּגָּלוּת, מֵעַכּוֹ, עַל גַּרְדֹּם.

אֱלֹהִים לַשִּׁלְטוֹן בְּחַרְתָּנוּ

עַל לָבָן-וְתָכוֹל – וְאָדֹם.

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=2334

לפי מבקר הספרות האמריקאי (ממוצא ישראלי) פרופסור דן מיזוטש-מירון, ז'בוטינסקי כתב את השיר כתגובה לנתן אלתרמן, ושירו "שיר העמק". בכינוס העולמי השלישי של בית"ר בווארשה, 11 נובמבר 1938, אמר ז'בוטינסקי: "איני יכול לסבול את השירים הארץ-ישראליים של מתנגדינו. הם שרים: 'נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת' – איזה מין משמרת הם? הרעיון המרכזי בכול שיריהם הוא שביעות רצון, שובע. איני סובל זאת משום ששכחו את הזעם, את המרור. אינני רוצה שאנו נשכח זאת."

(הנה "שיר העמק" בגרסה מלאה, שחיבר נתן אלתרמן והלחין דניאל סמבורסקי, מתוך סרט הקק"ל "לחיים חדשים" 1935, על חלוצי העמק, שהכעיס את ולדימיר ז'בוטינסקי):

https://www.youtube.com/watch?v=pdc8tJwaBBU

פרופ' דן מיזוטש-מירון מסביר שז'בוטינסקי התכתב ב"כולה שלי" עם "שיר העמק" מאת נתן אלתרמן. בבית הלפני-אחרון של השיר נזכרים "טל המרד" והגדרתו של העמק כ"מרחב התפארת". טל המרד מוצג בניגוד ל"טל מלמטה" שנמצא "מבית אלפא עד נהלל" – זהו דמם של הלוחמים ולא טללי השלווה של יושבי העמק השאננים והנינוחים. התקת העמק מהקשרו הפואטי הקודם כ"ארץ תפארת" והעברתו ל"מרחב" מדגישה את ההקשר הפוליטי המוכרח והקשה שלו, כחלק מחבל אדמה שייגאל על ידי דם לוחמים, ורק אז יתפנו תושביו לעסוק בטללי השדות.

(דן מירון, "תרומתו של זאב ז'בוטינסקי לשירה העברית המודרנית", בתוך "איש בסער – מסות ומחקרים על זאב ז'בוטינסקי", עמודים 187-251, חלק מסדרת "עיונים", הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, באר שבע 2004).

בדומה לז'בוטינסקי גם אצ"ג קילל באותה שנה, 1937 את משמר העמק: "אַל-טַל בְּהָרַיִךְ, אַל-עֵץ וְאַל-טַף." (לאחר 1967 חתם הוא יחד עם אלתרמן על העצומה של התנועה למען ארץ ישראל השלימה).

בדומה לסיסמה הגרמנית-נאצית  Gott mit uns– (אלוהים איתנו), ראה עצמו ולדימיר ז'בוטינסקי (האתאיסט) שליח האל, וכתב: "אֱלֹהִים לַשִּׁלְטוֹן בְּחַרְתָּנוּ," והשלטון שיקבל מטעם אלוהים הוא ניבא, יביא לנקמה: "עוֹד שַׁלֵּם נְשַׁלֵּם לְךָ, קַיִן, אֶת נַפְשׁוֹת צְעִירֶיךָ נִטֹּל." אפשר לומר בהחלט שנבואת ז'בוטינסקי התגשמה הוא נטל את נפש הצעירים של תנועת העבודה ההיסטורית עד שאין עוד מוחים על כינויו הנלוז "קין" לבן גוריון ואימוצו גם כיום חסידיו.

בשעה שחלוצי העמק שפכו את זיעתם על הפרחת השממה ובילו את לילותיהם ב"משמרת" הגנה על חייהם ורכושם – ישב ולדימיר ז'בוטינסקי ברווחה בבית קפה בפריז ושם כתב את השיר נגדם. ז'בוטינסקי שהתיישב ב-1923 בנוחות בפריז (והקים ב-1925 את "התנועה הרוויזיוניסטית" באולם האחורי של קפה דו פנתיאון, בלב הרובע הלטיני) – יכול היה לצעוק לצעוק "יא ברעכען!" – כן לשבור את ההסתדרות, ולפרק ממנה את "חברת העובדים", ולצאת נגד חלוצי העמק כי הוא לא לקח כבר חלק בחיי הישוב בארץ.

ז'בוטינסקי שגר ברובע ה-14, בדירת חמישה חדרים מפוארת עם חדר משרתים למעלה, התפרנס כעסקן ועיתונאי של הממשלה הרוסית הלבנה והאנטישמית הגולה בפריס, ונשבע אמונים בשם תיאובולד הקדוש לתא סודי של "הבונים החופשיים" של הממשלה הרוסית הלבנה הגולה בפריז. (גם פטלורה, שהיה בקשר איתו, היה חבר "הבונים החופשיים"). למרות שיכול היה לקבל היתר לשוב לארץ לאחר שלא הורשה ב-1930 ע"י שלטונות המנדט לחזור מדרום אפריקה לא"י, התאהב ז'בוטינסקי בחיי העיר, בבתי הקפה שלה, ובחיי התרבות שלה ולא חשב כלל על עלייה לארץ. (על ז'בוטינסקי בפריז):

https://streetsofparis.wordpress.com/2009/07/19/8/

עוד חוזר הניגון

בהשפעת החוויה האינטלקטואלית שהעניקה לי זיווה גרבורג-שמיר בניתוחיה המעמיקים את שירת אלתרמן (ברכות לקבלת פרס ביאליק) החלטתי, למרות כל הביקורות הגרועות, ללכת להצגה "עוד חוזר הניגון" מאת מרדכי לרנר, על חייו של אלתרמן בעקבות הביוגרפיה שלו, מאת דן לאופר-לאור.

הביקורות צדקו. כמעט שלוש שעות (עם הפסקה) של הצגה טרחנית ומשעממת. ההצגה כללה עשרים שנה בחיי אלתרמן ובתו תרצה אתר. כבר בהתחלה היה מובן שהארי זייטלבך-נתן זך העביר עליו ביקורת. (גם בסוף יש לו תפקיד כגורם למחלתו ולמותו של אלתרמן ובכלל לא ברור למה חלק כל כך גדול מההצגה הוא עליו), ואלתרמן בוגד באשתו השחקנית רחל מרכוס עם צילה בינדר, ובתם תרצה מתמודדת עם בעיות נפשיות. אבל למה לחזור על זה כל כך הרבה פעמים בדיאלוגים רבים טרחניים ומשעממים עוד ועוד. והכל נאמר משום מה בצעקות. אין שקט אין קטע מופנם. כולם צועקים ברעש בלתי רגיל. זכיתי ראות את רחל מרכוס כילד כשהופיעה בבית הרשל בהצגה. היא זכורה לי כאישה קטנה עדינה עם מבטא רוסי, וכאן באחד הגילומים שלה היא אישה ענקית וצעקנית. ובכלל ריבוי הדמויות מבלבל את הצופה. במשך עשרים שנה של חיים בהצגה יש סט שלם של שחקניות, (לא רק שתיים צעירה ומבוגרת בעשרים שנה), שמגלמות את רחל מרכוס, צילה בינדר, ותרצה אתר. לעתים השחקנית שמגלמת את צילה בינדר נראית מבוגרת הרבה יותר מרחל מרכוס. (לא אזכיר שמות מפאת כבוד השחקניות).

המזל היחיד של ההצגה הם השירים הנפלאים של אלתרמן עם הלחנים היפים. אבל שלא כמו במחזמר קלסי, הם לא היו העיקר. שירים התחילו והסתיימו לא בסופם כמחרוזת שירים. ריקי גל היתה אגב נפלאה כזמרת. הצטערתי שאי אפשר פשוט להצטרף לשירה כשירה בציבור. למרבה המזל גם לאחר שלוש שעות חיכו ליוצאים מההצגה ע"פ המסורת התל אביבית, בייגלה חמים ומנחמים.

בלי קשר להצגה, כתמיד ביציאה מהבימה יש לי הרצון לפוצץ את שלושת העיגולים החלודים המכוערים של קדישמן בכיכר. למה צריך לחכות להפצצה האיראנית? למה אי אפשר פשוט להעיף אותם ולשים במקומם פונטנה יפה משיש, אולי אפילו חיקוי של פונטנה די טרווי מרומא? למה אנחנו נידונים לכיעור מחליד.

שאלה לזיווה שמיר

בעקבות מחרוזת השירים בהצגה שמתי לב (באופן שטחי ללא גיבוי מחקרי) כי אלתרמן הוא המשורר העברי היחיד של דור התחייה (וודאי לעומת ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי) שהרבה מאד להשתמש בלועזית בשיריו. בעוד ששאר המשוררים ראו בעברית שפת קודש שאין לצאת ממנה, והקפידו על טוהר העברית, הוא שילב בשיריו מילים רבות בלועזית משפות שונות.

האם הרושם השטחי הזה הוא נכון?

רווח לנאצים

הסדרה "אייכמן הקלטות האבודות":

https://archive.kan.org.il/main/special-projects/eichmann/

לא גילתה בעצם דבר חדש שלא היה ידוע. גם הגדרתה האווילית של חנה ארנדט (אהובתו של הנאצי היידגר) על "הבנאליות של הרוע" של אייכמן, נסתרה כבר לפני שנים רבות, והיא רק קיבלה חיזוק והוכיחה את הבנאליות של הטיפשות שלה. הגילוי הכואב בסרט היה שמשפחת רב המרצחים אייכמן קיבלה מיליונים תמורת ההקלטות שלו, וגם המקליט הנאצי סאוסן תוגמל במיליונים, וגם ע"י המוסד כשגויס לנסות לתפוס את מנגלה.

אברהם גבריאל יהושע ונרי לבנה ובניה הפולקיסטים הגרמנים

"בעקבות נסיעתי (לברלין בירת הרייך) החמצתי את אירועי האבל סביב מותו של א.ב יהושע, אבל מותו ציער אותי." כתבה כתבת "אל-ארצ'" נרי לבנה. וזה הוביל אותה בברלין בירת הרייך לחשוב על פמיניזם ונשיות:

(נרי לבנה, "מותו של א.ב. יהושע הוביל אותי לחשוב על פמיניזם ונשיות", "אל-ארצ'", 22.6.22)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-06-22/ty-article/.premium/00000181-8bc0-dd8d-a5c1-bfc922870000

אותי מעניין דווקא דבר אחר. מה היה אומר אברהם גבריאל יהושע על בניה של נרי לבנה שיהושע הגדיר אותם "יהודים על מלא מלא" שירדו מהארץ לברלין בירת הרייך ולדבריהם השתחררו שם מהישראליות ומהיהדות, והפכו שם לפולקיסטים גרמנים? (עדיין מישלינגים, לא פולק גרמני מלא מלא). מה נשאר אם כן מתורתו?

חמאס: "הסתלקו מהארץ, לא נותר לכם זמן רב."

מנהיג חמאס איסמאעיל הניה קורא לפלסטינים להכין עצמם לשיבה לפלסטין ומציין, כי נעשות הכנות לקראת מערכה אסטרטגית נגד ישראל. ל"כיבוש הציוני", אמר הנייה, אין עתיד על "אדמת פלסטין" וכי "חרב אל-קודס" תהיה תמיד מונפת עד שחרור פלסטין והשיבה אליה.

בפנייה לפלסטינים המתגוררים בלבנון אמר הניה: "הכינו עצמכם. השיבה לפלסטין קרובה."

הניה ציין, כי ארגוני המאבק נערכים למערכה אסטרטגית עם "האוייב הציוני" והם נמצאים ב"תקופה של ניצחונות ודור השינויים הגדולים." לדבריו ישראל נמצאת במצב של התפרקות פוליטית המשקפת את היקלעות המפעל הציוני למבוי סתום שכן "אין לאוייב הזה עתיד על אדמת פלסטין." "תחילת התבוסה היא התפרקותו מבפנים" אמר הניה ופנה לישראלים: "הו פולשים, לא נשאר לכם (זמן) רב, אתם עוברי האורח תסתלקו (מהארץ)." (ציטוט מהמשורר הקניבל, מכחיש העם הפלסטיני, מחמוד דרוויש)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=749917&forum=scoops1

חמאס הודיע על "הידרדרות במצב אחד השבויים",

הערכה בישראל: פרובוקציה

הזרוע הצבאית של חמאס בעזה פירסמה הודעה חריגה ולפיה "חלה הידרדרות רפואית במצבו של אחד השבויים הישראלים" שנמצאים בידיה. לא נמסר במי מדובר, אך בידי חמאס שני ישראלים – אברה מנגיסטו והישאם א-סייד – שנמצאים ככל הידוע בחיים. בישראל לא מכירים שינוי – ומעריכים: פרובוקציה במלאת 8 שנים לצוק איתן

https://www.ynet.co.il/news/article/h1g6nidc9#autoplay

המדיניות הישראלית הכושלת של ישראל כלפי החמאס בעזה, של נתניהו ובנט הביאה למצב. אני חוזר על מה שכתבתי בעבר:

כמה שווה יהודי?

מנהיג החמאס, יחיא סינוואר אמר: "אנחנו מוכנים למשא ומתן מיידי לחילופי שבויים עם ישראל, תזכרו את המספר 1111."

https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.9861477

המספר 1111 הי המספר שקבעו הערבים לשווי כל יהודי בעיסקת שליט. יהודי אחד שווה 1111 ערבים. למרות שיהודי אחד שווה הרבה יותר לפי היחס המספרי הרי שאסור להיכנס לשום עיסקה עבור שחרור גופות החיילים ושחרור השבויים בעזה. יש להפסיק את המדיניות הלא נכונה של עיסקת שליט. על מדינת ישראל להכריז כי היא עושה תקדים בתולדות המין האנושי כאשר בפעם הראשונה בהיסטוריה היא מספקת לאוייב בזמן מלחמה מזון, דלק, ותרופות, (מה שלא היה עולה על דעת ארה"ב או בריטניה לספק לגרמנים בזמן המלחמה) והיא מתחילה במדיניות של "הומניזם תמורת הומניזם" לא ייכנס יותר איש מעזה לישראל לכל צורך בין אם כלכלי או רפואי, ומעתה ייכנס אדם רק עם גופות החיילים והשבויים.

אהבת האוייב והגשת הלחי השנייה

האקטיביסט הפרו-איסלמי, וה"ישועי" דותן הלוי, קובע ש"תושבי עזה פגיעים יותר להשלכות של משבר האקלים בגלל האסון ההומניטארי שאותו מחוללת ישראל בכוונה." ולכן הוא תובע שישראל תפתח "את המעברים לישראל לזרימה רציפה של בני אדם וסחורות, ולאחר מכן בחיבור רשתות החשמל והמים של ישראל לרצועה. חשוב להזכיר," הוא מדגיש, "שליטתה הנרחבת של ישראל בשטחים הפלסטיניים מחייבת אותה מבחינת הדין הבינלאומי והמוסר לדאוג לתקינות חייה של האוכלוסייה האזרחית שתחת שליטתה. תרצה ישראל או לא, 40 שנות כיבוש בפועל ועוד 15 שנות סגר על עזה באות עם אחריות. את הנזק שתקופה זו יצרה וממשיכה ליצור לא ניתן להשליך על משבר האקלים."

(דותן הלוי, "עזה משבר ישראלי לא אקלימי", "אל-ארצ'" 28.6.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-06-27/ty-article-opinion/.premium/00000181-a49e-da32-a7d9-ecfff4350000

משום מה שכח מר הלוי להוסיף לדרישתו מילה אחת "שלום". תכרות עזה שלום עם ישראל ויהיה הגבול פתוח לשני הצדדים. עזה הכריזה מלחמת שמד על ישראל. חיסול ישראל ורצח כל היהודים בעולם (אמנת החמאס סעיף 7) והטילה מצור על ישראל. לעזה יש גבול פתוח דרך מצרים לכל השטחים הכבושים ע"י הערבים – 13 מיליון קמ"ר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, ועזה משקיעה את כל משאביה רק במנהרות וברקטות נגד ישראל. ישראל עשתה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי ומספקת לאויב בעזה הנחוש להשמידה – מזון תרופות ודלק. במקום להלל את ישראל ולקרוא לשלום ולסוף המלחמה והמצור של עזה על ישראל תובע מר הלוי המשך מלחמה וגבול פתוח לאוייב לתוך ישראל. היש אבסורד גדול מזה?

אם הטייקונים שוקן ונבזלין רוצים לעזור לעניי עזה המקופחים בגלל הסטת המשאבים למנהרות ורקטות, יש להם את המשאבים הנחוצים לכך.

אין גבול לחוצפה של ערביי ישראל

פרעו הרסו השחיתו את רכושם ודורשים שהיהודים ישלמו

מוחמד אמנם ציווה על הערבים-המוסלמים לרצוח יהודים כתנאי לגאולה אך מעולם לא ציווה עליהם לרצוח רמזורים, פנסי תאורה ורכבים של עצמם. מוזר, אבל זה מה שעשו לעצמם ערביי ישראל במהלך פרעות תשפ"א 2021.

עיריית אום אל-פחם תובעת מהמדינה לשלם לה על נזקים שגרמו לה ערביי העיר במהלך המהומות בעיר. דרישה חוצפנית. בערים המעורבות שרפו הערבים והרסו רכוש של יהודים ורכוש ציבורי, וכאן באום אל פאחם הערבים הרסו רק רכוש של עצמם. אין גבול לחוצפת הערבים. להרוס לשרוף להשמיד, ולבקש פיצוי מהיהודים.

רשות המיסים, ובצדק רב, מסרבת לפצות את עיריית אום אל-פחם על נזקים שנגרמו לה במהומות בעיר בזמן מבצע שומר החומות, בטענה שהם לא נגרמו בהקשר של הסכסוך היהודי-ערבי ושמי שגרם להם הם תושבי העיר הערבים. (חן מענית, "המדינה: נזקי 'שומר החומות' באום אל-פחם לא נגרמו בשל הסכסוך היהודי-ערבי", "אל-ארצ', 25.6.22)

https://www.haaretz.co.il/news/local/2022-06-23/ty-article/.premium/00000181-8f5f-ddce-a5d1-ffff7f110000

אם הטייקונים שוקן ונבזלין, רוצים לפצות את ערביי אום אל פאחם על הנזקים שעשו תושבי העיר לעצמם, הדרך פתוחה בפניהם, אבל לא על חשבון משלם המיסים היהודי.

ושוב כניעה לטרור היהודי-דתי

לאחר שבשל איומים ברצח נגד מארגני אירוע הגאווה בנתיבות מצד יהודים דתיים – הוחלט לבטל את מצעד הגאווה בעיר.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=744057&forum=scoops1

גם במצפה רמון יש כניעה לטרור הדתי. בעקבות איומים קבעה המשטרה שמצעד הגאווה יעבור ממרכז העיר לשוליו. במקביל למצעד, תתקיים בתוואי המקורי שלו במרכז העיר הפגנה נגדו. תגובת המשטרה: "היתה ודאות לפגיעה קשה ורצינית בחלק מהתוואי המקורי."

https://www.ynet.co.il/news/article/h1vaimuqq#autoplay

הרב צבי קוסטינר בעקבות היטלר וחמנאי

המשטרה נכנעה לטרור הדתי בעיקר בגלל האיומים של ראש ישיבת "מדבר כעדן" (צ"ל כגיהנום), הרב צבי קוסטינר שר"י, שנטל על עצמו את תפקיד היטלר וחמנאי כרודף להטב"ים, ואמר בהטפותיו:

"לא להתבייש! לקחת אומץ! איפה שאתה עובד, תגיד – להט"בים הביתה! הומואים הביתה! זה רשע רשע רשע ועוד רשע! מי שיודע כמה אלימות יש שם, כמה פגיעות מיניות (יותר מאשר אצלכם? לא נראה לי), רשעים! רשעים! להילחם!"

https://www.ynet.co.il/news/article/b1ugmriw9

מכיוון שידוע שהומופובים הם בד"כ הומואים לטנטיים, נמליץ לאדון קוסטינר ללכת מיד לייעוץ פסיכולוגי (לא לטיפול המרה). בושה וחרפה. הכניעה לטרור הדתי היא סכנה לעצם קיום המדינה. זו כניעה לטרור הבזויה ביותר. כשם שאין להיכנע לטרור הערבי-מוסלמי, אסור גם להיכנע לטרור היהודי-דתי. למה לא שומעים את דברי הגינוי של בנימין מיליקובסקי-נתניהו? מדוע הוא אינו מצטט כאן את ספרו המלחמה בטרור? טרור הוא טרור הוא טרור.

למי למי יש יותר אינטליגנציה?

חוקר האינטליגנציה הידוע, קריין הרשת השנייה בעבר, גד סוקניק, קבע כי חברי הכנסת של הליכוד אינטליגנטיים פחות מאלה של יש עתיד.

https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/11878301

אז עשיתי מחקר ובדקתי את כל חברי הכנסת של הליכוד אל מול חברי הכנסת של יש עתיד. מכיוון שלא יכולתי לבדוק את רמת ה-IQ של חברי הכנסת בדקתי רק את רמת ההשכלה לפי תארים. כלומר מיהם חברי הכנסת חסרי תואר אקדמי. והנה התוצאות.

הליכוד: חסרי השכלה אקדמית: ח"כ פלורה מאי בדרה גולן בעלת בגרות מלאה.

יש עתיד: חסרי השכלה אקדמית: יאיר למפל-לפיד ללא בגרות. סימון דוידסון ללא בגרות.

לסיכום: בלי קשר לגודל המפלגות יש עתיד קטנה יותר אך עם יותר חסרי השכלה.

עלות הבחירות 2.4 מיליארד שקל

תוצאת הוונדטה הפרימיטיבית של ליברמן וזריצ'נסקי-סער

שר האוצר, איווט אביגדור לובוביץ'-ליברמן, הצהיר שעלות הבחירות היא 2.4 מיליארד שקל, והאחראי להם ישלם.

https://www.themarker.com/news/2022-06-27/ty-article/.premium/00000181-a4e6-d0ff-a1f7-b5f682d30000

פשוט קשה לתפוס שהוונדטה האישית הפרימיטיבית שלו, ושל גדעון משה זריצ'נסק-סער – נגד נתניהו, תעלה למשק הישראלי 2.4 מיליארד שקל. איזה בזבוז!

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק י"א

מה שהיה לספראי לומר על הבחירות

מזכיר המפלגה חזר מן הביקור אצל ניסים לוי והודיע שהוא מושך ידו מכל טיפול נוסף בעניין המחצבה. יום אחד לפני המועד שנקבע לבחירות כונסה ישיבה דחופה במשרדי ההנהלה המרכזית בעיר והוזמנו אליה הוא וכן גם ספראי, מזכיר אירגון הפועלים אשר פועלי המחצבה נתונים למרוּתוֹ.

מנהל המפעל פתח ואמר: "חברים, בשעה שהִסכמנו לבקשתכם לבחור את מנהל-העבודה החדש מבין תושבי המקום עדיין לא היו בידינו ידיעות מדוייקות על המתרחש. ואילו עכשיו מראה עקומת-הייצור ירידה של שלושים אחוז במשך מחצית השנה, מצב אחזקת הרכב ומכונות-החפירה – גרוע, ויש לחַדֵש חלק גדול מן הציוד הכבד מחמת הבּלַאי המופרז. לאור כל הנתונים האלה אנחנו לא יודעים אם האדם אשר ייבחר מבין הפועלים יוכל להשתלט על הבעיות הטכניות והמינהליות הרבות שתתעוררנה. לכן אנו רואים בבחירות עכשיו סכנה לעתיד המפעל, והתגבשה דעה שאולי מוקדם מדיי להעביר את זכות ההכרעה לפועלים עצמם ואולי רצוי להביא לתקופה נוספת מנהל-עבודה מנוסה ממחצבה אחרת ולתת לו להשליט סדרים יעילים בַמקום ולהעלות את התפוקה, ורק מאוחר יותר לחזור לביצוע התוכנית המקורית. תאמינו לי, חברים, שאינני מדבר כלל מבחינה עקרונית, והייתי הראשון אשר נרתם לביצוע ההצעה. רק לאור המצב המיוחד שנוצר – אני מתנגד. כאשר נגיע כאן לכלל החלטה אקרא לרבינוביץ ואסדר את העניין."

גזבר ההנהלה הראשית הוסיף: "הדברים שאני מוסר אינם מיועדים לפירסום ואבקש כי עניין הביקורת הפנימית על הנהלת-החשבונות יישאר בינינו. יש חשד מבוסס, למעשה התגלו עוּבדוֹת ממש על אי-סדרים בהנהלת-הכספים של המחצבה. אני לא אומר שיש כאן מקום להאשמה פלילית, מפני שמתקבל הרושם שדברים רבים נעשו מתוך הזנחה יותר מאשר בכוונה. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעבור על כך לסדר-היום. לא הזמנו את רבינוביץ כדי שלא להעמיד במצב בלתי-נעים חבר ותיק העומד לפרוש לפנסיה, מה עוד שכולנו יודעים את זכויותיו הרבות בהקמת המפעל. אבל דרושה רוויזיה יסודית בכל סדרי התשלום, המשלוח וההוצאה וההכנסה במחצבה, ואני מבקש מן הנוכחים להתחשב גם באַספּקט המיוחד הזה שהעליתי שעה שנבוא להסיק מסקנות מן ההתייעצות."

הכול פנו אל ספראי וביקשו לשמוע את דעתו. אך הוא אמר: "לא לפני שאשמע מה יש למזכיר המפלגה לומר. הוא טיפל בעניין, ולמעשה הוא שהעלה את ההצעה ופנה למנהל המפעל והשיג את הסכמתו לכך. אני סקרן לשמוע מפיו מה העלה בעבודתו."

מזכיר המפלגה הסתובב באי-נוֹחוּת בכיסאו והפליט כלאחר-יד: "אני את שלי כבר אמרתי בישיבה הקודמת. די לי בבלבול-המוח ובכאב-הראש מכל העניין."

"אליי לא הגיעו הדברים, ואני מבקש ממך," אמר ספראי בחומרה, "ואני מבקש להסביר זאת שוב לכולנו."

אנשי מועצת המנהלים החליפו ביניהם חיוכים. המתיחות בין ספראי לבין מזכיר המפלגה לא היתה בגדר סוד. כאשר מישהו מהם העלה הצעה בשיתוף עם חברו קשה היה לדעת אם לטובתו או לרעתו התכוון. כך גם בעניין המחצבה שהתגלגל ביניהם עד שלא ניתן לרדת לעומק נימוקיו של כל אחד מהם. מעמדו של ספראי כמזכיר אירגון הפועלים היה חזק ממעמדו של מזכיר המפלגה, מה עוד שספראי עצמו שימש שנים רבות בתפקידו של הלה עד שהתמנה למזכיר אירגון הפועלים. גם היום הוא מכוון במידה רבה את ענייני הסניף המקומי מאחורי גבו של המזכיר הנוכחי.

מזכיר המפלגה בלע את העלבון המסותר בפנייה אליו, וכדי לחפות על כישלונו עלה בו רצון להוכיח כי התפתחות העניין ברורה לו יותר מאשר לכל אחד מן הנמצאים בחדר, וכי הבעייה היא כה חמוּרה עד שאיש לא היה מצליח לפעול בצורה אחרת בתנאים הנתונים. לכן אמר בקול שהיה בו שמץ מן השמחה לאיד:

"לדעתי הכול אבוד!"

"אילו מילים הן אלה?" קרא אליו ספראי, "אני ביקשתי הסברים ולא הבעת-דעות. למחקרים יש הרבה מקום באוניברסיטה."

הפעם היה העלבון כפול וצפון בו רמז אישי. מזכיר המפלגה למד בזמנו באוניברסיטה וסיים את בית-הספר הגבוה למדעי-החברה. כל זה הִקנה לו הכשרה מצויינת להבנת רבדים חברתיים, תהליכים ציבוריים ועקומות-השפעה ביישובים סגורים. על אף גילו הצעיר הצליח תוך פעילות מסורה בסניף לקבל את משׂרת המזכירות, וגם בתפקידו החדש לא שכח להתבונן ולפעול לפי התורה שהרביצו בו מוריו באוניברסיטה. האנשים שעימם בא במגע העריכו אותו מאוד על השכלתו הרחבה. נוהג היה לכתוב מאמרים מעניינים בעיתונות המפלגתית ובבמות אחרות, בהן הסביר את השקפותיו החברתיות. לא אחת הוזמן להרצות בסמינריון על בעיות קליטה ומיזוג עדות, עורר ויכוחים נלהבים ורבי-רושם והוציא לעצמו שם של מומחה לבעיות היישוב החדש. בשיא פירסומו אף היתה לו חליפת-מכתבים עם אישיות מסויימת, והוא הגן בלהט על דעותיו וזכה לשבחים רבים אף מצד המתווכח עימו. חליפת-מכתבים זו, שהתפרסמה בעיתונות, הגדילה בהרבה את משקלו במפלגה ופתחה לפניו דלתות רבות שעד אותה שעה עדיין לא עלה בידו לחדור בעדן. אמנם, הולכי-רכיל יודעים לסַפּר כי משעה שהתפרסמה חליפת-המכתבים התקלקלו היחסים בינו לבין ספראי שראה בכך חתירה תחת סמכותו, ואף פלט בהזדמנות מסויימת:

"נוּ, מה אתם שואלים אותי? לכו תשאלו את האינטליגנט הזה, הרי הוא מומחה לכל דבר, גמר אוניברסיטה ומתווכח עם גדולים ממנו. אולי עוד יהיה פעם ראש-ממשלה. חה-חה-חה."

ספראי החל יחד עם רבינוביץ במחצבה ובסלילת הכבישים, אולם במהרה התבלט בכוחו האירגוני וביכולתו להגיע להסכם עם בני-אדם כמעט בכל עניין קשה, עד שהתרגלו לסמוך עליו ולהטיל על שכמו כדבר המובן-מאליו תפקידים שאנשים אחרים נלחמו עליהם בכל כוחם ולא הצליחו להשיגם. בצעירותו קיבל ספראי חינוך מסורתי כלשהו בעיירה שממנה עלה. מהר מאוד שכח את המעט שקיבל ותקופה ארוכה העסיק עצמו בספרות הוגי-הדעות הסוציאליסטים ומנהיגי תנועת-הפועלים שאליה השתייך. מאותו זמן נותרו לזיכרון כמה רשימות קצרות מפרי-עטו בעיתון המפלגה, ובהן הערות ותגובות עם קריאת ספר או שמיעת הרצאה בערב-תרבות של האירגון. לאחר-מכן באו שנים שבהן שקע כולו בעבודה וכמעט שאין שעתו פנוייה לקריאה אלא בעיתונות היומית, על אחת כמה וכמה לא לניסיונות ספרותיים שאותם ראה כ"חולשת ילדוּת". שמוֹ ודבריו מופיעים לעיתים קרובות בחדשות, אבל לשם כך אין עליו לכתוב הרבה והפירסום נעשה על-ידי דובר האירגון. ספראי עצמו מתרוצץ מישיבה לישיבה, סדר-יומו עמוס וכולל גם פגישות עם אורחים הבאים ממדינות זרות. אף כי הוא גאה על אירגון-הפועלים המסודר אשר בהנהלתו, הוא רומז לעיתים מזומנות לידידיו כי "ספראי לא אמר עדיין את המילה האחרונה שלו."

אמנם, הוצעה לו מִשׂרה מכובדת של ציר באחת מארצות-אירופה הקטנות, אולם הוא קיבלהּ רק כניסיון מצד אויביו לדחוק את רגליו מכל השפעה בחיים הציבוריים בארץ. לכן לא נפתה אחר הכבוד ועמדוּ בו האומץ והפּקחוּת לסרב. רק אישתו הצטערה על כך מאוד.

"אנחנו מחכים," פנה מנהל המפעל אל מזכיר המפלגה.

"מיד," ענה הלה ורשם דבר-מה מהר בפנקסו.

מסיבות אלה בז מאוד ספראי בליבו למזכיר הצעיר. "בן-התפנוקים," קרא לו בינו לבינו, "נוּ, נוּ, מה בן-התפנוקים אומר?" היה חוזר ומשנן לעצמו בישיבות הארוכות. "מה חידשו לו הספרים שלו?"

רק לעיתים רחוקות, ברגעים של גילוי-לב, היה מנסה להתקרב אליו תוך שיחה על נושאים משותפים. "מה אתה אומר?" היה שואל אותו, "הבן שלי גמר צבא והחליט ללמוד באוניברסיטה. אתה יודע מה החליט ללמוד? לא תאמין, בדיוק את המקצועות שלך. זבוב נכנס לו לראש – בית-הספר למדעי-החברה. אמרתי לו: 'אם כבר החלטת ללמוד, תלמד לפחות רפואה.' – וכי אינני צודק? מה תגיד? לא מוטב שילמד משהו ממשי כדי שיוכל להיות עצמאי בחייו, ולא להתרוצץ כמוני וכמוך עם ההשכלה שלנו? חה-חה-חה! תגיד לי, מה יצָא לך מהלימודים שלך?"

אך היום לא היה זמנו פנוי לבדיחות. נהירות היו לו כל ההתפתחויות האחרונות בכפר ובמחצבה, וכבר היתה לו תוכנית-פעולה ברורה. אולם הוא לא רצה להשמיע את דברו לפני שייווכחו הכול מי כאן בטלן, מי סיבך את העניינים והפריע לעבודה, ועל מי אפשר לסמוך שיֵדע לסדר עניין.

והוא החליט לגבות את חובו עד הסוף. בזמן האחרון החלו מרננים מאחורי גבו כי אינו מבין עוד את המתרחש מסביבו וכי שיטותיו מיושנות הן. והיו מעֵזים לנופף מולו במונחים ובטבלאות ובסיכומים שאין להם סוף, כאילו מוכיחים בכך את עליונותם עליו. כאשר התנגד לקבל בחור צעיר, ולוּ גם בוגר אוניברסיטה, למשׂרת מזכיר המפלגה, קמו עליו הכול והאשימו אותו שאין הוא נוהג לפי רוח הזמן ואינו מבין שכדי להצליח בעבודה כיום יש לגייס את כל השיטות החדשות של הטיפול והאירגון החברתי.

"טיפול, טיפול," רטן ספראי לעצמו. הוא מאמין רק באנשי-עבודה – לא אנשים שבאו וידיהם לְבנות ישר מעם ספסל-הלימודים לקבל מִשׂרה שמנה מן המוכן, אלא בחורים אשר בעשר אצבעות שלהם בנו את הארץ והשקיעו בה את רוב שנותיהם. אפילו לא הספיקו להשלים את השכלתם, עדיין הם מיטיבים לסַדר עניין מכל המומחים הצעירים הללו. הוא כבר פגש במומחים ומבין כיצד צריך להתנהג עימם. לעולם אין שניים מהם מגיעים לפיתרון דומה. כל אחד גאה על מסקנתו שלו ומגייס את רוב ידיעותיו ומה שליקט מן הספרים כדי להוכיח שעמדתו שלו נכונה. למטה מכבודם להגיע לדעה אחת, ותמיד יש עימם כמה הסתייגויות עקרוניות. שמחים הם שאין האחריות מוטלת עליהם ומביעים סברות-כרס ככל העולה על רוחם. אילו שמע לעצתם, היה עליו לשנות את דעתו כל שני וחמישי. כל בעייה קטנה מעוררת אותם לדיון מדעי, ומרוב להיטותם להוכיח את בקיאותם וצידקתם לא איכפת להם אם בינתיים ייהרס העניין שהם עוסקים בו.

אבל הוא, ספראי, כבר למד איך לעבוד איתם. בלעדיו אינם שווים כלום, ורק משום שהם יודעים כי בידו ההכרעה הסופית הם מרשים לעצמם להתפלפל ולסַבּך כל-כך את העניינים, אדרבא, שיתפלפלו. העיקר הוא בידי מי נמצא הכוח "לחתוך". וספראי מאמין רק ביכולת אחת – ביכולת "לחתוך עניינים". וכבר יצאו לו מוניטין בפרט הזה. לעולם אינו שוכח להתפאר: "לשם מה לי כל המומחים? מדַבּרים ומדבּרים ובסוף מחכים שאני אחתוך. והצרה – שאני תמיד צודק!"

עכשיו, שלא שמעו בקולו, אדרבא – יִראו-נא מה פעל הבחור ברוב חוכמתו!

"אני רוצה לשאול את הנוכחים," פתח מזכיר המפלגה, "אם הם מוכנים לשמוע הסבר מפורט להשתלשלות העניינים כפי שאני רואה אותם. מה שקרה כאן הוא רציני הרבה יותר משנוטים לחשוב. ועליי להזכיר שכבר בזמנו כתבתי – "

מנהל המפעל הפסיק אותו: "החברים מעוניינים יותר באינפורמציה שוטפת ולא בסקירה מדעית מצידך. עם כל הכבוד שאנו רוחשים לידיעותיך, הרי תבין שאין לנו זמן רב לערוך סימפוזיון על בעיות חברה וקליטה."

"למה? למה?" קרא ספראי, "הנה יש לנו הזדמנות לשמוע סקירה מאלפת מפי אדם מומחה שהיה לו זמן רב ללמוד, לא כמונו, והוא יוכל להרחיב את אופקינו מכמה וכמה בחינות. למה לא? נשמע מה בפיו."

"אתה עומד על כך, ספראי?"

"כן."

"ובכן, שפוֹך! שפוֹך כל מה שיש לך לומר. ואנחנו – כולנו אוזן!" פנה מנהל המפעל אל המזכיר במין קבלת-דין לגלגנית קמעה. אמר בליבו: "אם ספראי רוצה לשמוע, בבקשה, יערב לו. אף כי אנחנו, מצידנו, כבר שׂבענו את ההרצאות האלה על יחסי עדוֹת ועובדים במפעל, ועוד לא ראינו איך התפוקה עולה מהן."

מזכיר המפלגה נבוך מקבלת-הפנים לדבריו, ואף כי הכול הבטיחו להקשיב לו התקשה לערוך את דבריו כראוי. "ראשית, כלומר, בתחילת דבריי אני רוצה להסביר איך נולד, רציתי לומר – מי העלה לראשונה את עניין הבחירות. שוחחתי על כך עם הפרופסור גוֹגין, מי שהיה מורה שלי באוניברסיטה – "

"אָה – "

"כלומר, זה היה אחר-כך, כשהסתבכו העניינים. אבל גם קודם התייעצנו."

"אוֹ – "

"מפני – "

"כן, כן, תמשיך לדבּר," עודדו אותו.

"היתה ישיבה של כל הגופים הציבוריים והמוסדות המטפלים בכפר והוטחה ביקורת חריפה על שאין מעמידים את התושבים עצמם על האחריות ליישוב ולמקום-העבודה. הם התרגלו לבוא בטענות אל כולם ואינם עושים מאמץ לעזור לעצמם. הוחלט שאסור למצב הזה להימשך ועלינו להביא אותם בהקדם להקמת מוסדות שלטון עצמי ולדאגה לאותם ענפי פרנסה הנמצאים בסביבתם ואשר מהם מתקיים הכפר כולו. מתוך כך התגבשה ההצעה לפתוח בפעולה הסברתית רחבה ולעשות למען חינוך התושבים לאזרחות לא רק במובן הסביל של המילה אלא ובעיקר בצורה פעילה."

"בּראווֹ!" קרא ספראי, "דברים כדרבונות. לכך אני קורא טיפול נבון."

מזכיר המפלגה התעלם מן ההערה והמשיך: "והנה, באותו זמן החלו מנסרות שמועות על צאתו של רבינוביץ לפנסיה. פנו אליי לייעץ בדבר, העלינו במזכירות הארצית של המפלגה את ההצעה הניסיונית לקיום בחירות במקום, ומיד התלהבו מן הרעיון. הדבר התברר כבר כמה פעמים בסמינרים רעיוניים ובפני אורחים זרים שהתעניינו בבעיותינו, ותמיד ניצחה הגישה של שיתוף הפועלים בהנהלה, מה עוד שכל המפעלים נמצאים, פחות או יותר, במסגרת אחת."

"בהחלט," אישר מנהל המפעל, "אף כי לעיתים קרובות מדיי נוטים לשכוח זאת וטופלים עלינו האשמות שונות לגבי היחס לפועל הפשוט."

"הבאתי את הבעייה של הכפר והמחצבה בשיחה פרטית שהיתה לי עם הפרופסור גוֹגין – "

"אוֹ!" דפק ספראי על השולחן וקרא בשמחה, "עכשיו נשמע דברי-חוכמה ממש!"

"אני לא מתלוצץ!" נפגע המזכיר.

"לא. לא רציתי לפגוע בך, בבקשה, תמשיך."

"פרופסור גוגין התלהב אף הוא מן ההצעה וסמך ידיו עליה. במפלגה התייחסו בעיקר לאספקט העדתי שבדבר וראו את העניין כבעל חשיבות ציבורית. פרופסור גוגין נתפס לצד החברתי והקהילתי, ואני רואה חובה לעצמי להזכיר שכבר לפני שש שנים הוא העלה בספרו 'בחינתן החברתית של הקהילות העדתיות' תוכנית דומה."

"יפה."

"כן. עד כאן היה הכול חָלָק ונאה. דוּבּר עוד על מדריך שישהה במקום כדי לייעץ בביסוס צורת הדמוקרטיה והנהלת המוסדות הפנימיים בכפר, אולם מתוך התחשבות עם גורמים מפלגתיים שונים, וכדי שלא יביא העניין לסכסוכים על רקע זה, הוחלט לוותר על הרעיון ולסמוך על רבינוביץ באירגון הבחירות במחצבה ולהטיל על כל אחד מנציגי המוסדות המטפלים בכפר להדריך את התושבים לקבלת הסמכויות בשטח המיוחד לו. בבחירות למחצבה ראינו ניסיון ודוגמה כאחת – לתושבים ולנו."

"ובכן, מה קרה?"

"שבוע לפני הבחירות הופיע אצלי במשרד ניסים לוי."

"אה? זה הביריון שלהם? נידמה לי שאני מכיר אותו מתקופת הבחירות לכנסת."

"אַל תקרא לו ביריון. אחרי השיחה שהיתה לנו אני לא סבור שהוא שייך לסוג הזה. פרופסור גוגין מעדיף לקרוא לו: מנהיג."

"מנהיג טבעי?"

"אולי. לפי התיאוריה של פרופסור גוגין צריך אדם כניסים לוי להיות הראשון שיעלה לשלטון בניסוי החברתי. בתקופה מאוחרת יותר, כך טוען הפרופסור, יתפורר שלטונו מסיבת חוסר השכלתו האלמנטארית, ותקופתו תאוּפיין על-ידי תופעות של שחיתוּת וטובת-הנאה שאותן עלינו להבין, אף כי נצטרך להתנגד להן בכל תוקף. אחרי ניסים לוי עשויים לעלות היסודות האחראיים האמיתיים אשר בתוך העדה, ולכן צריכה פעולתנו להיערך בשני שלבים – האחד לשטח, בקביעת המסגרת הדמוקרטית לחיים הציבוריים בכפר. והשני לעומק – לפתוח בפעולות חינוך לאזרחות והשכלה כללית בקרב היסודות העתידים לעלות לשלטון בעוד, נאמר – כחמש עד שבע שנים."

"אני רואה שהפסדנו בפרופסור שלך עסקן-מפלגה חרוץ. למה אין שומעים על הדעות שלו?"

"אמרתי לך. הן כתובות בספרו שיצא לפני שש שנים."

"אה – "

השיחה התנהלה בעיקרה בין מזכיר המפלגה לבין ספראי. הראשון דיבר והשני לא התאפק להפסיקו בהערותיו. שאר הנוכחים ישבו כעדים אילמים לוויכוח, ואולי גם השתעממו מעט. המשרד שכן בבית רב-קומות, בחדר שקירותיו מסויידים בצבע בהיר מאוד וחלונותיו פתוחים לרחוב. הכיסאות המרופדים נסכו לֵאוּת נעימה וביטחון וגרמו ריחוק מנושא השיחה. עקב הזכרת שמו של הפרופסור הנודע חשו עצמם כמשתתפים בדיון מדעי, דבר שהיה מעין בידור בתוך העבודה המעשית השוטפת של פיקוח על המחצבה. את הסיפור כבר שמעו מפי המזכיר ועתה רמזו לו מפעם לפעם שמוטב לו לקצר בדברים ולא לבטל את הזמן לחינם. אולם הוא התעלם בעקשנות מכוונתם והוסיף לסַפּר את סיפורו לפני ספראי, אולי מתוך רצון לפרוק מעליו את כל הניסיון והלקח שהצטברו בו תוך כדי עבודתו. "והנה מופיע ניסים לוי ובראשונה אני אומר לעצמי: 'הצלחנו. בא האדם שאנחנו זקוקים לו כדי לבצע את הניסוי.'"

"תמימות... אלוהים, איזו תמימות... בני-אדם, איפה העיניים שלכם?"

"מה יש? גם אתה היית בעד הצעת הבחירות. ובכן, במה הפסקתי? כן, ניסים בא, ומה אתם חושבים אמר? אינו רוצה כלל בבחירות. הוא – רוצה מינוי מאיתנו. מתבייש לקבל את התפקיד מבני העדה שלו. ואיך כעס והתרגז."

"ומה חשבת? אתה זורק אותו לכלבים, והוא עוד יבוא ויודה לך?"

"מי זורק?"

"ודאי זורק. הוא עבד אותנו באמונה כל השנים, וכעת, במקום לתת לו גמול על כך, אתה בא ואומר לו: 'הילחם לבד על מקומך.' מה אתה חושב, שהוא טיפש? שאין לו עיניים בראשו? בעיניו כל העניין אינו אלא כפיוּת-טובה מצידנו."

"אבל גם אתה היית בעד הבחירות!"

"כן, אך לי ברוך השם יש ניסיון. ואני י ו ד ע איך לעשות אותן ואיך להסביר אותן. כל הכבוד לדמוקרטיה, אולם, חברים – צריך גם להתנהג בחוכמה! יש להתחשב בבני-אדם פשוטים, הם אינם מבינים את התיאוריות שלך ושל פרופסור גוגין שלך, ורואים רק את האינטרסים שלהם. ותשאלו אותי – אני לא יודע, בסופו של דבר, מי צודק יותר."

"אַל תאמר שלא התחשבנו בו. הבאתי את המקרה לפני הפרופסור גוגין ושקלנו מה עדיף – ביצוע תוכניתנו המקורית או התחשבות ברגש-הנחיתוּת של ניסים לוי, שלא הסכים לקבל את סמכותו מאנשיו, אלא ביקש שאנחנו המשכילים והוותיקים יותר ניתֵן לו תוקף בכפר בזה שנמצא אותו ראוי לתפקידו. ובאמת הגענו למסקנה כי הבחינה האנושית מכריעה ויש להשתדל למַנוֹת את ניסים לוי ולהבליט לפני הפועלים ואנשי הכפר מה הן התכונות הנדרשות ממנהל-עבודה – ורק בתקופה מאוחרת יותר לקיים בחירות לתפקיד זה או אחר, כשיהיה לתושבים עצמם רגש מספיק של ביטחון כדי להתגאות בתפקיד שנבחרו לו על-ידי חבריהם. חזרתי והבאתי את כל הנימוקים לפני החברים היושבים כאן במועצת המנהלים של המפעל וקיבלתי את הסכמתם לפעול כהבנתי."

"ובכן, באת אל ניסים לוי והבאת לו על מגש של כסף את המינוי, מה? אתה לא רוצה לומר לי שעשית כך?"

"מדוע?"

"מדוע? מדוע? גם זאת עליי להסביר לך? שמע לי, ידידי הצעיר. אני כבר הרבה ראיתי בדרך שלי. לא פעם ולא פעמיים כינו אותי בשם 'מנוול' ועוד שמות-גנאי נאים מסוג זה, אבל מעולם לא האשימו אותי בטיפשות – לא בפניי, ואני מקווה גם לא מאחורי גבי, אתה מבין?"

"אבל בעניין ניסים לוי היתה זאת אי-הבנה!"

"אי-הבנה אתה קורא לכך? הולך להתחנן אליו שיואיל ברוב חסדו להיות מנהל-העבודה? ואילו לא היה מסכים? והיה מבקש שעוד תוסיף לו טובות-הנאה כדי שיואיל לשמש בתפקיד שזכה בו בלי לנקוף אצבע? ומה מידת הכבוד שתהיה לו לעבודה ולאחריות עליה? חינוך מצויין נתת לו, לא כן?"

"הוא לא סירב לקבל את תפקיד מנהל-העבודה, אלא פשוט האשים אותי בניסיון לקנוניה עימו כדי להעניק לו את המינוי בדרך בלתי-כשרה ולגזול בכך את זכות הבחירה מעם הפועלים במחצבה."

"מסכן."

"הוא לא כל-כך מסכן."

"לא. לא הוא. כלל לא תיארתי לעצמי שהוא כה פיקח. משחֵק היטב את המשחק."

"מה אתה רוצה לומר?"

"מה אני רוצה לומר?" קם ספראי והחל דופק באגרופו על השולחן. "מה אני רוצה לומר?" מזכיר המפלגה נדהם מן ההתפרצות הפתאומית לאחר הטוֹן השקט והלגלגני קמעה עד כה. הוא הביט בשאלה אל מנהל המפעל כמבקש ממנו להשקיט את המתפרץ. אך זעמו של ספראי התגלגל בחלל החדר ופניו האדימו ונִדמה היה כי יאחזנו השבץ מתוך הכעס. איש לא העֵז להפריעו באמצע דבריו. "מה אני אומר. אם בכלל שואלים אותי עוד, אם בכלל מתעניינים עוד בדעתי. רבותיי, מה שנעשה כאן הוא לא רק פשע, אלא תסלחו לי – זו טיפשות! כן, כן, אתה יכול לדבּר, אתה יכול לבקר אותי מאחורי גבי, לומר שאני 'בּוֹס' פוליטי והשיטות שלי פסולות. אבל אם אתה רוצה לדעת, אז, שוב – תסלח לי, אבל אני מחַרבּן על הפרופסור שלך, ועל הדעות שלך, ועל צורת-הטיפול המטופשת שלכם במפעל, ועל הטמטום ובלבול-המוח שהצלחתם להכניס בשיטות המדעיות שלהם ולהרעיל את כל יחסי העבודה והשכנוּת במקום! כן, אני מצפצף על המדע שלכם, ואני לא מאמין אפילו למילה אחת מכל הפטפוטים ששמענו כאן שעות שלמות על 'דמוקרטיה-שמוקרטיה' של טיפשים. טיפשים! טיפשים!

"מה אני אומר? אתם יודעים למה נהרס המפעל? אני אסביר לכם. הוא נהרס מפני העצלנות שלכם. מפני החיים הקלים שאתם בוחרים לעשות לעצמכם. מלאכה נקייה לקחתם לכם, מומחים נהייתם כולכם ומטפלים בכל בעייה בפּינצֶטוֹת ובכפפות במקום לתפוס בה בידיים ממש. הנה היתה לכם הזדמנות, הזדמנות גדולה – ולי העקרונות חשובים לא פחות מאשר לכם, גם אני בעד בחירות פנימיות – והיתה לכם אפשרות לחולל מהפכה בַמקום ולהביא לאנשים מתנה חשובה של עצמאות ולדרוש תמורתה הרבה עבודה ועמל. פשוט זיעה, רבותיי, עד כמה שהדבר נשמע רחוק ובלתי-מציאותי. הנה אנחנו יושבים בחדר נקי, כולנו כבר, השד יודע למה, בחולצות לבנות. ובחדר השני יושבות הרבה פקידות נחמדות ומפטפטות ביניהן על דברים מעניינים אולי יותר משלנו. אבל אנחנו עדיין לא השתחררנו מן האחריות לכל מה שנעשה כאן! ועלינו לעבוד, אמנם בדרך משלנו, ואם גם לא עוד עבודת-כפיים, אך לפחות לדאוג שעבודת-הכפיים תיעשה!

"ומה אתם עשיתם פה? לקחתם מפעל והתחלתם להחריבו. לא מתוך כוונה רעה, אני יודע – רק מתוך חוסר-הבנה. הנה אמרו לנו בתחילת הישיבה שהתפוקה במחצבה ירדה, והמזכיר הנכבד בא להתחנן לפני ניסים לוי שיואיל ברוב טובו לקבל את תפקיד מנהל-העבודה. איזו הזדמנות נפלאה החמצנו! כאן היינו צריכים ללחוץ, פה היה עלינו ללכת בדרך הקשה. רבותיי, היה עליכם להטריח את עצמכם ולדרוש קצת יותר תפוקה במפעל – מעצמכם ומן הפועלים כאחד. ולהחזיק את הזכויות ביד קפוצה ולתת לפועלים להילחם עליהן – כדי שיכבדו אותן ויעריכו את השגתן ולא יחשבו שהן מתגלגלות כזבל ברחוב וכל אדם שעובר יכול לזלזל בהן. כל מה שנלחמנו עליו פיזרתם לרוח והורדתם את ערכו. מצחיק, לא? שאני, ה'בּוֹס' ו'איש-האגרופים' כמו שקוראים לי, אני צריך לדבר אליכם על אידיאות. ואתם יודעים למה קרה כך? משום שאני לא התעצלתי לעבוד ולעשות כל דבר בדרך הקשה והמלוכלכת. אני לא מרמה את עצמי שאפשר לכבות שריפה מרחוק ובלי לזהם את הבגדים ואולי גם להיפצע. אבל לעשות משהו, לעזאזל, הרי אדם יכול לקבל שבץ ממה שהולך פה – ישבו להם מומחים ושכחו שהם מטפלים בבני-אדם, ועוסקים בכל הבעיות שבעולם ורק לא בדרישה היסודית האחת שתהיה קודם כל עבודה.

"בצדק עשה לך ניסים לוי שזילזל במינוי שרצית לתת לו. מה ערך לזכויות שאתה מעניק אם אין לך כוח לדרוש דבר תמורתן? ואתה יודע מדוע אתה שׂשׂ כל-כך לחלק איתו את האחריות ולהטיל עליו הכול ולעזור לו להיות מנהל עוד לפני שהוא דרש זאת ממך? אני אסַפּר לך – מפני שאתה רוצה שיהיה לך פחות כאב-ראש, ומשתוקק להיפטר בדרך קלה ומדעית מן האחריות הרובצת עליך ועל כולנו לקיום המפעל.

"רבותיי, תסלחו לי, אבל אתם עושים שירות של דוב לדמוקרטיה. למה מוותרים בקלות רבה מדיי על סמכויות? מפני שעצלים וחלשים מדיי להמשיך ולשאת בהן. לוּ היה לכם אינטרס אמיתי במפעל, לא הייתם מפקירים אותו במהירות כה רבה. אבל אתם רציתם כולכם לצאת ל'פנסיה' לפני בוא הזמן, כדי לנוח בפינתכם הקטנה ולטפוח לעצמכם על הכרס ולומר: 'כן, אנחנו כּיוַנוּ את הכול, עכשיו עליהם להוכיח מה הם מסוגלים לעשות.' – ונותר רק אחד ספראי המחזיק כל הימים את השלטון בידיו וצועק ודורש קודם-כל עבודה, ורק אחר-כך מוציא את הזכויות טיפין-טיפין. ומחנך, יותר מכם, רבותיי, בדרך הקשה וכפויית-הטובה בה איש אינו מקבל יותר מכפי מה שהוא י כ ו ל לדרוש. כן, אני מטפח קשרים אישיים, קנוניות, 'חמוּלוֹת', מלחכי-פינכה ומכירי-טובה, כן – אני כאן המושמץ ביותר וכל הדיבות על המפלגה והאירגון במחוז קשורות בי. אבל כבר אמרתי להם בהתחלה – עדיין איש לא אמר עליי שאני טיפש! ותיזהרו לכם, רבותיי, תיזהרו לכם קודם-כל מן הטיפשות שאליה אתם נדחפים על-ידי עצות-אחיתופל של השד יודע מי! אין כל תחליף לעבודה ולמאבק ולאחריות, וכל זמן שלא יוציאו מכם בכוח את האחריות הזו – לא תוכלו להיפטר ממנה ואפילו תזרקו אותה לכל עבר ותבקשו מכל הדיוט ברחוב: 'קח, רק קח, קח!'

"אני רוצה שיהיה ברור – גם אני בעד בחירות פנימיות במחצבה וחושב שניסים לוי עשוי להיות לנו גם להבא בעל-ברית נאמן במקום. אבל אם אני נותן בחירות – אני רוצה לעשות הסכם ולקבל תמורה. ולשם כך צריך סבלנות, וזוהי מלאכה קשה ומלוכלכת ולא תמיד שׂכרהּ בצידה. והנה באתם אתם וקילקלתם את הכול. אם ננסה למנוע את הבחירות – יחשבו האנשים שאנחנו מתנקשים בזכויותיהם. ואם תתקיימנה – נאבד את השליטה על המחצבה לפני שהצלחנו לארגנה מחדש."

והוא הפסיק בתוך דיבורו ואמר למנהל המפעל: "אתה חושב לקרוא לרבינוביץ ולבטל את הכול. נַסה – למחרת תבוא לפניך הפגנה של כל פועלי המפעל עם כיסוי נרחב בעיתונות העויינת לנו."

ואֶל מזכיר המפלגה פנה: "ואתה אומר: 'לדעתי, הכול אבוד!' – כך קל לך לדבּר אחרי שקילקלת. אבל אני אומר לכם – לא הכול אבוד, עדיין ספראי כאן עם השיטות הישנות והבלתי-מדעיות שלו, והוא ילך מחר למחצבה וינסה לעשות הכול כדי שהבחירות תידחנה, וינסה לעשות הכול כדי להציל את הפועלים – לטובתם – מניצחון העלול לכלות את המפעל כולו. ואני יודע מה יאמרו עליי אחר-כך – לי תמיד משאירים את העבודה המלוכלכת, כאילו הייתי מכבה-האש למענכם. לולא העבודה שלי היה מתפרק המפעל כולו מכבר, כי אתם כ ב ר אינכם מוכנים לעשות את העבודה שלי ו ע ו ד אין לכם ממלא מקום. ואני מתכוון בייחוד לך, אינטליגנט שכמוך – החיים לא קלים כל-כך כמו שאתה חושב. מחר אני יוצא למחצבה להחזיר את הסדר על כנו. ואַל יחשוב איש שהדבר יעבור ללא תגובה. אני תובע מיד בירור במזכירות הארצית, ואני רוצה לדעת אם אפשר להמשיך ולעבוד כך. לא אתן לקצץ את הענף שעליו אנו יושבים. ולא רק אליך מכוּונים דבריי – כך גם כל חבריך הצעירים, נוח לכם, מדעי לכם הכול, והטיפשות שלכם מבצבצת מכל פינה."

והוא יצא וטרק אחריו את הדלת.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* משה גרנות: אהוד היקר, הבקיאות האדירה של זיוה שמיר בספרות ישראל והעולם מעוררת התפעלות – הפעם על משמעות המיספר 52 אצל אלתרמן ואצל אינספור סופרים אחרים.

אורי הייטנר צודק כשהוא מתאר את נפתלי בנט כראש הממשלה היחיד מזה שלושים שנה שלא דבק בו חשד לפלילים.

קראתי בעניין את הרשימה של ארנה גולן על שירי המתבגרים שלך, ומחכה לחלק השני.

אני מסכים עם נעמן כהן שלא"ב יהושע הייתה אישיות כובשת – הוא היה עממי מאוד, בלי שום פוזה של ידוען בינלאומי, הסתייג מההתלהמות העדתית (השיחה שלו עם דניאל בן סימון, שבה סירב לתווית של "סופר מרוקאי", כשם שס' יזהר איננו "סופר אוקראיני"). הוא היה עד ליחסים הלא טובים שבין הוריו, והחליט שאת איקה שלו הוא יאהב לתמיד, ולאחר שהיא נפטרה, ביקש את נפשו למות. אני מסכים עם נעמן כהן שההגות הפוליטית שלו, על שני שלביה, היתה מקוממת.

מדוע נעמן כהן טוען, כמו אנשי חירות, שממשלת בנט לא היתה ציונית? 7 מפלגות בה היו ציוניות במוצהר, ומחמוד עבאס חזר וטען שמדינת ישראל היא מדינה יהודית.

צחקתי יחד עם פוצ'ו על "הכלי" שביקש ג' שופמן בקיבוץ, ובתמורה קיבל אקדח. ניפגש ביום ו' בהשקת "בחיי 7" של פוצ'ו בבית הפלמ"ח.

* שלום רב סופר אולי נידח, אך ודאי תותח, שמך לעד ישתבח. מר בן עזר הנכבד, שוב תודות על משלוח המכתב העיתי אשר מביא את ניחוחה של ארץ ישראל כאן לטורונטו בקנדה מדי שבוע בשבוע. עונג צרוף, שושנה בין חוחי המרשתת.

אבקש ממך לשלוח לי את הצרופה על אברהם שפירא.

כד הוינא טליא בערך כבן חמש או שש (נולדתי ב-59), זכורני שאבי לקח אותי לבית הכנסת נצח בנים בפתח תקוה לתפילת כל נדרי. בדרכנו עברנו ברחוב הרצל שהיה סמוך לבית הוריי. בעוברנו ליד ביתו של אברהם שפירא, אבי שיאריך ימים ראה את שפירא יוצא מביתו לבית הכנסת. הוא היה כבר בא בימים אך כולו אומר כבוד ואת הערצתו של אבי לאיש זוכר אני כאילו היה זה אתמול. כנהוג לבקש ברכה בימים הנוראים מן הזקנים אבי ביקש משפירא לברכני. שפירא הושיט לי את ידו ולחץ את ידי בכוח ומלמל משהו שאינני זוכר, מן הסתם כתיבה וחתימה טובה. אבי אמר לי שהוא היה זקן השומרים, אלא שבאותה עת לא ידעתי על מה בדיוק הוא שומר. רק שנים לאחר מכן (ולצערי לא בזמן שהייתי תלמיד בפתח תקווה, כנראה שבתי הספר לא חשבו שזה מספיק חשוב שילד פתח תקוואי ילמד על תולדות עירו) הבנתי שפגשתי איש רב עלילות ודמות רבת השראה.

לא ידעתי שכתבת עליו, אך אם לשפוט על פי רמת עיתונך אין לי ספק שהצרופה כתובה היטב ויהיה לי עונג רב לקוראה. תודה לך ואיחולים לקיץ נעים ורגוע.

שלמה גמרא

* אהוד: "מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי השכר הממוצע למשרת שכיר בישראל עמד בחודש מרץ האחרון, 2022 – על 12,672 שקל. השכר החודשי הממוצע בהייטק באותו חודש מרץ 2022 – עמד על 29,772, כך לפי נתוני הלמ"ס.

באוצר הציעו להעלות את שכרם של מורים מתחילים ל-8,600 שקלים. בהסתדרות המורים דורשים שנקודת הפתיחה תהיה שכר של יותר מ-10,000 שקלים.

הנתון האחרון לגבי שכר המינימום החודשי הוא מ-2018 – 5,300 שקלים. יש להניח כי בהתייקרויות שחלו בארבע השנים שחלפו מאז, היום שכר המינימום לא רחוק מהצעת האוצר לשכר חודשי של מורה מתחיל, ואולי אפילו המורה המתחיל יהיה זכאי להשלמת הכנסה.

איזה ביזיון!

איזו מורָה ואיזה מורֶה יסכימו להתחיל את עבודתם בשכר ברוטו נמוך שכזה! – וזאת במדינה עשירה שיש לה אוצרות של גז טבעי, הכנסה אדירה ממיסים על דלק, והוצאה אדירה לסבסוד קיומם הפאראזיטי של אברכים בטלנים שאינם טורחים לפרנס את משפחותיהם מרובות הילדים! ולקיומן של משפחות בדואיות של עשרות ילדים לגבר בטלן אחד על חשבון הביטוח הלאומי – שאותו גם המורים המתחילים יידרשו לשלם מתוך משכורת הברוטו העלובה שלהם!

אז למה שאדם שפוי, מוכשר, חכם, בחורה או בחור, יילכו להיות מורים אם כמעט כל עבודה אחרת שיבחרו בה תכניס להם יותר? אפילו להיות שליח עירוני של "וולט". הלא המשכורת המוצעת שלהם כיום היא כמעט שני-שליש, אם לא יותר – מהסכום החודשי שהם נדרשים לשלם עבור שכר-דירה, אם אין להם, וכך הם רוב הצעירים – אין להם דירה בבעלותם.

ובאשר להצעה הנואלת של הצדיק-הידוע שר האוצר ליברמן לשלם למורים על פי הישגיהם המקצועיים ולא רק על פי הוותק – הרי זה פתח לשחיתות נוראה ולהרעלת היחסים השיוויוניים הקיימים, כך יש לקוות – כיום בקרב ציבור המורים (שרובו מורות).

ועל פי מה ימדדו את "מקצועיותו" של המורה? הציונים הגבוהים שייתן? מסירותו? הלשנות? רכילות? מישאלים בקרב התלמידים? ביריונות בחדרי המורים והמנהלים? ומה תהיינה תוצאות פערי השכר האלה על היחסים העכורים שייווצרו בקרב המורים בכל בית ספר?

אל תשכחו, בסוף הגיליון מתחיל "פינת הנכד" מס' 2!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ,

שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2299 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליון מס' 1, סיון תשפ"א, יוני 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2296 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

ראו בהמשך את "פינת הנכד" מס' 2

פינת הנכד

עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות

ביוזמת יהודה אטלס, דורית אורגד, נעמי בן-גור, אהוד בן עזר,

דוד בן-קיקי, עדינה בר-אל, עופרה גלברט-אבני, משה גרנות,

ישראל ויסלר (פוצ'ו), נורית יובל ומיכל סנונית.

גיליון מס' 2, תמוז תשפ"א, יולי 2022.

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו גם את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט).

התוכן:

עָפְרָה גֶּלְבַּרְט-אָבְנִי: פִּתְאוֹם בְּאֶמְצַע הַיּוֹם.

מיכל סנונית: נשיקות של סבתא.

משה גרנות: אגדת השיזף המצוי.

אירית שושני: שְׁתוּלָה.

נורית יובל: בְּדִיחָה.

עֲדִינָה בַּר-אֵל: כַּפְתּוֹר מֻפְלָא מְאוֹד.

הֲדַס בַּר-אֶל: הַכַּפְתּוֹר הַמֻּפְלָא.

פוצ'ו: וזה מה שסיפרה חנהל'ה הקטנה לאריה שאהב תות.

דורית אורגד: "נעים כמו ליטוף."

שׂישׂי מאיר: 1. מָתַי. 2. כֶּלֶב, לָמָּה אַתָּה נוֹבֵחַ?

אהוד בן עזר: אז מה אם אני קצת מלוכלך?

עָפְרָה גֶּלְבַּרְט-אָבְנִי

פִּתְאוֹם בְּאֶמְצַע הַיּוֹם

פִּתְאוֹם

בְּאֶמְצַע הַיּוֹם

הִתְחִיל אֶלְעָד לְקַלֵּל.

פִּתְאוֹם הוּא אֶמַר לְחַגִּית

בְּלִי סִבָּה:

"אַתְּ שְׁמֵנָה כְּמוֹ דֻבָּה!"

לְנִיבָה אָמַר בְּלִי בּוּשָׁה:

"אַתְּ טִפְּשָׁה!"

לְטַל הוּא אָמַר בְּרֻגְזָה:

"אַתְּ הוֹלֶכֶת כְּמוֹ בַּרְוָזָה!"

אֲפִילוּ לְרָחֵל הַגַּנֶּנֶת הוּא אָמַר בְּחֻצְפָּה וְחִיֵּךְ:

"לֹא אֶשְׁמַע בְּקוֹלֵךְ!"

כָּךְ פִּתְאוֹם

בְּאֶמְצַע הַיּוֹם.

נִיבָה, חַגִּית וְטַל

אָמְרוּ לְאֶלְעָד:

"אַתָּה לֹא נֶחְמָד!"

וְרָחֵל הַגַּנֶּנֶת אָמְרָה לוֹ

לָשֶׁבֶת בַּצַּד.

"אוּלַי כָּךְ תִּלְמַד!"

וְאֶלְעָד

נָשָׂא אֶת רַגְלָיו

הָלַךְ עַד לִקְצֶה הֶחָצֶר

יָשַׁב

וְחָשַׁב.

עַכְשָׁיו

הוּא בִּכְלָל לֹא כָּעַס

וּבִכְלָל לֹא שָׂנֵא אַף אֶחָד.

הוּא הִבִּיט מֵהַצַּד

אֵיךְ כֻּלָּם מְשַׂחֲקִים בְּשִׂמְחָה

וְהִרְגִּישׁ קְצָת לְבַד.

הוּא בִּכְלָל לֹא הֵבִין מָה קָרָה לוֹ.

הוּא הִבִּיט בְּכֻלָּם בְּחִבָּה.

לִפְעָמִים

יְלָדִים נֶחְמָדִים

מְדַבְּרִים בְּחֻצְפָּה

בְּלִי סִבָּה.

מיכל סנונית

נשיקות של סבתא

יֵשׁ נְשִׁיקוֹת לַבֶּכִי

וְיֵשׁ נְשִׁיקוֹת לַצְּחוֹק

יֵשׁ נְשִׁיקוֹת עַל הַלֶּחִי

וְיֵשׁ נְשִׁיקוֹת מֵרָחוֹק –

הֵן עָפוֹת בָּאֲוִויר

וְנוֹחֲתוֹת בַּלֵּב,

לֹא רוֹאִים אוֹתָן

אַךְ מַרְגִּישִׁים הֵיטֵב.

וּנְשִׁיקוֹת לַצַּוָּואר

וּנְשִׁיקוֹת לָעוֹרֵף

וּנְשִׁיקוֹת לַקַּיִץ

וּנְשִׁיקוֹת לַחוֹרֶף.

וּנְשִׁיקוֹת שֶׁאוֹסְפִים

אַחַת אַחַת

וּנְשִׁיקוֹת שֶׁמְּקַבְּלִים

בְּבַת אַחַת.

סָבְתָא שֶׁלִּי הִיא

אֲלוּפַת הַנְּשִׁיקוֹת

נְשִׁיקוֹת שֶׁמְּנַחֲמוֹת

וּנְשִׁיקוֹת שֶׁמְּפַיְּיסוֹת.

מְפַזֶּרֶת אוֹתָן בָּאֲוִויר

לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה

וְהַבַּיִת כּוּלּוֹ צָהֳלָה וְשִׂמְחָה.

אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁכְּשֶׁאֶגְדָל

עוֹד יִהְיוּ לַסָּבְתָא שֶׁלִּי נְשִׁיקוֹת

מְלוֹא הַסַּל.

וְגַם כְּשֶׁאֶהְיֶה בֵּן מָאתַיִים

הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁל סָבְתָא שֶׁלִּי

יֵרְדּוּ אֵלַי מֵהַשָּׁמַיִים.

מתוך הספר "נשיקות של סבתא"

שראה אור לכבוד שבוע הספר. הפצת סטימצקי.

משה גרנות

אגדת השיזף המצוי

אֶרֶז הַלְּבָנוֹן, הַמֶּלֶךְ

זִמֵּן אֶת עֲצֵי הַפֶּלֶךּ

לְדִיּוּן שֶל כֹּבֶד רֹאש

בֵּין יוֹרֶה וּבֵין מַלְקוֹש.

נָשָׂא קוֹלוֹ, וְכֹה נָאַם,

מִמְּרוֹם הָהָר רָעַם:

"בְּאַרְצֵנוּ יֵשׁ עֵצִים

שִׂיחִים בְּשֶפַע... גַּם קוֹצִים,

אֲני זָקוּק לְעֵץ וַתְּרָן

שֶׂבַּשָּׂדוֹת יִדְבַּק אֵיתָן –

מִיַּם סוּף וְעַד לַדָּן."

הַשִּׁטָּה אָמְרָה, "סְלִיחָה,

אֲנִי רַק בַּמְּלֵחָה

שֶׁל הַנֶּגֶב מַצְלִיחָה

לִנְבֹּט וּלְהָבִיא בְּרָכָה."

הַשִּׁקְמָה כֹּה הִתְנַצְּלָה:

"אוֹתִי תִּמְצָא רַק בַּשְּפֵלָה,

הִבְהַרְתִּי זֹאת מֵהַהַתְחָלָה."

הָאַלּוֹן רֵעָיו הִקְהִיל:

"אֲנַחְנוּ נִטְעֵי הַגָּלִיל –

גַּם תַּחְתּוֹן, גַּם עֶלְיוֹן,

מֵאַדְמָתָם לָנוּ הָאוֹן."

כָּךְ כָּל עֵץ חָשַׂף הִיסְטוֹרְיָה

וְדָבֵק בְּטֶרִיטוֹרְיָה.

רַק עֵץ אֶחָד צָנוּעַ

הֵגִיב בְּקוֹל כָּנוּעַ:

"לִצְמֹחַ אֲנִי מוּכָן

מֵאֵילָת וְעַד לַדָּן."

צוּף מָתֹק מִפִּיו נָטַף,

הָיָה זֶה עֵץ הַדּוֹם – שֵיזָף.

הָאֶרֶז מְאֹד שָׂמַח

וְעָנָה לוֹ בְּקוֹל רַךְ:

"מְבֹרָךְ תִּהְיֶה שֵיזָף,

בְּקוֹצִים אָמְנָם תּוּקַף,

אַךְ פֵּרוֹת יִהְיוּ בּשֶׁפַע,

וְאָדֹם יִהְיֶה הַצֶּבַע,

מְתֻקִּים וּטְעִימִים,

עֲגֻלִּים וּקְטַנְטַנִּים.

לֹא רַק זֹאת – לְךָ יַתְאִים

שֶׁיִּרְבּוּ לְךָ שָׁנִים,

שֶׁמֵאוֹת שָׁנִים תִּפְרַח,

וְהַגֶּזַע לֹא יִמַּךְ."

בִּרְכַת הָאֶרֶז הִתְקַיְּמָה –

הוּא גָּדֵל גַּם בַּשְּׁמָמָה,

גַּם בּוָּאדִי, גַּם בַּגֶּבַע,

מַרְנִין אֶת הַנּוֹף בַּצֶּבַע.

פֵּרוֹתָיו הֵם טְעִימִים,

מְתֻקִּים וַאֲדֻמִּים,

וּמֵאוֹת שָׁנִים הוּא חַי

מִקְּטוּרָה וְעַד תֵּל-חַי.

דֻּגְמָאוֹת אַתֶּם רוֹצִים?

בַּחֲצֵבָה וּבְכוֹרָזִים

יֵשׁ עֲצֵי שֵיזָף זְקֵנִים

שֶׁפּוֹרְחִים כּמוֹ נְטָעִים.

משה גרנות

אירית שושני

שְׁתוּלָה

עָבַרְתִּי בַּהַפְסָקָה לְיַד מִגְרַשׁ בֵּית הַסֵּפֶר

שָׁתַלְתִּי עַצְמִי בֵּין הַבָּנוֹת

הָיָה לָהֶן קוּקוּ מָתוֹק

וְקֶשֶׁת בְּצִבְעֵי יַלְדוּת

אַחַת צִוְּתָה

אַחַת צִיְּתָה

אַחַת שָׁתְקָה

אַחַת חִיְּכָה

אֲנִי

הָיִיתִי הַחוֹלֶמֶת

בַּהֲקִיץ

השיר, מתוך ספרי "צלילים שקופים" – שירה (בהוצאת ספרי עיתון 77, 2015). יכול להתאים גם לילדים ובמיוחד לילדות. 

נורית יובל

בְּדִיחָה

חָתוּל אֶחָד

סִפֵּר בְּדִיחָה

לַחֲבֵרָיו

בַּמִּדְרָכָה

וְהִיא הָיְתָה

כֹּה מֻצְלָחָה

שֶהֵם פָּרְצו

בִּצְחוק-צְרִיחָה

חִי-חִי חָה-חָה!

חִי-חִי חָה-חָה!

הֵם צָחֲקו

הִתִּיזו רוֹק

הֵם נֶחְנְקו

כִּמְעַט מִצְחוק

הִתְגַּלְגְּלו

הִשְתַּעֲלו

קָפְצו-נָפְלו               

וְהִתְפַּתְלו -----         

הִשְתולְלו

שָם עַד דְמָעות

כּמְעַט שֶלא

יָכְלו לִרְאות

או לְמַלֵּא

אֶת הָרֵיאות...

כֹּל בֶּטֶן רָ-                

עֲדָה נורָא                 

מָמָש כמו פּודִינְג      

בַּקְדֵרָה!       

אֶחָד, בְּצַד

הַמִּדְרָכָה

שֶלֹא הֵבִין

אֶת הַבְּדִיחָה

הִבִּיט בָהֶם

בְּלִי כֹּל שִמְחָה

ובְּפָנִים

קְצָת מֻפְתָעִים

אָמַר:

"אַתֶּם

מְשוגָעִים!"

עֲדִינָה בַּר-אֵל

כַּפְתּוֹר מֻפְלָא מְאוֹד

הָיֹה הָיָה יֶלֶד שֶׁלֹּא אָהַב לְכַפְתֵּר כַּפְתּוֹרִים.

הוּא אָהַב חֻלְצוֹת שֶׁלּוֹבְשִׁים מִבַּעַד לָרֹאשׁ.

 הוּא אָהַב מִכְנָסַיִם עִם רוֹכְסָן.

יוֹם אֶחָד קָנוּ לוֹ חֻלְצָה לִכְבוֹד חֲתֻנָּה שֶׁל הַדּוֹדָה.

הַחֻלְצָה הָיְתָה מְאוֹד יָפָה:

לְבָנָה, עִם שַׁרְווּל אָרֹךְ וְעִם...

כַּפְתּוֹרִים.

"אֲנִי לֹא אוֹהֵב כַּפְתּוֹרִים." הוּא אָמַר.

אֲבָל אִמָּא וְאַבָּא אָמְרוּ: "זוֹהִי חֻלְצָה חֲגִיגִית.

תִּצְטָרֵךְ לִלְבֹּשׁ אוֹתָהּ בִּמְסִבַּת הַחֲתֻנָּה."

בַּלַּיְלָה לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה, הוּא חָלַם חֲלוֹם.

בַּחֲלוֹמוֹ הוּא רָאָה אִישׁ זָקֵן,

יוֹשֵׁב וְתוֹפֵר כַּפְתּוֹרִים.

הָאִישׁ תָּפַר הֲמוֹן כַּפְתּוֹרִים:

לְחֻלְצוֹת שֶׁל בָּנִים וּבָנוֹת,

לַמִּכְנָסַיִם, לָאֲפֻדּוֹת וְלַמְּעִילִים.

וְהִנֵּה, נִגְמְרוּ לְאִישׁ הַכַּפְתּוֹרִים.

 נִשְׁאַר לוֹ רַק כַּפְתּוֹר אֶחָד,

כַּפְתּוֹר גָּדוֹל וּמְשֻׁנֶּה.

נִסָּה הַזָּקֵן לִתְפֹּר אֶת הַכַּפְתּוֹר אֶל מְעִיל,

אַךְ הוּא סֵרֵב לְהִתָּפֵר.

הִתְפַּלֵּא הָאִישׁ, וּפִתְאוֹם...

זָע הַכַּפְתּוֹר וְיָצָא מֵהַבַּיִת.

יָצָא הַזָּקֵן אַחֲרָיו.

הִתְחִיל הַכַּפְתּוֹר

מִתְגַּלְגֵּל וּמִתְגַּלְגֵּל בִּרְחוֹבוֹת,

נִתְקַל בַּאֲנָשִׁים וּבִגְדֵרוֹת,

וְהָאִישׁ הוֹלֵךְ אַחֲרָיו.

הַכַּפְתּוֹר הִמְשִׁיךְ לְהִתְגַּלְגֵּל,

עַד שֶׁהִגִּיעַ לְשַׁעַר אֶחָד,

לְפָנָיו עָמְדוּ שְׁנֵי כַּפְתּוֹרִים גְּדוֹלִים מְאוֹד,

כְּשׁוֹמְרִים.

הַכַּפְתּוֹר נִכְנַס מִבַּעַד לַשַּׁעַר.

הַכַּפְתּוֹרִים הַשּׁוֹמְרִים אָמְרוּ לַזָּקֵן:

"אַתָּה לֹא מִשֶּׁלָּנוּ,

אֲבָל אַתָּה יָכוֹל לְבַקֵּר קְצָת."

זוֹ הָיְתָה אֶרֶץ הַכַּפְתּוֹרִים.

הָיוּ בָּהּ הַמוֹן כַּפְתּוֹרִים,

מִכָּל מִינֵי גְּדָלִים וּמִכָּל מִינֵי צְבָעִים,

וּבְרֹאשָׁם – כַּפְתּוֹר עֲנָק,

מֶלֶךְ הַכַּפְתּוֹרִים.

הוּא נָתַן לַזָּקֵן שַׂק בְּמַתָּנָה.

כְּשֶׁחָזַר הַזָּקֵן הַבַּיְתָה בָּעֶרֶב,

סִפֵּר הַכֹּל לְאִשְׁתּוֹ.

הֵם פָּתְחוּ אֶת הַשַּׂק,

וּמָה מָצְאוּ בְּתוֹכוֹ?

כַּפְתּוֹרִים מִכָּל הַמִּינִים

וְהַצּוּרוֹת וְהַצְּבָעִים,

כַּפְתּוֹרֵי זָהָב וְכֶסֶף,

מְשֻׁלָּשִׁים, מְרֻבָּעִים, עֲגֻלִּים וּמַלְבְּנִיִּים.

לְמָחֳרָת, לִפְנוֹת עֶרֶב,

הִתְכּוֹנְנוּ כֻּלָּם לַחֲתֻנָּה.

הַיֶּלֶד לָבַשׁ אֶת הַחֻלְצָה הַחֲגִיגִית,

ו... כִּפְתֵּר בְּעַצְמוֹ

אֶת כָּל הַכַּפְתּוֹרִים.

אִמָּא וְאַבָּא הִתְפַּלְּאוּ מְאוֹד,

וְהַיֶּלֶד סִפּוּר לָהֶם אֶת הַחֲלוֹם שֶׁלּוֹ.

* עדינה: מְבֻסָּס עַל סִפּוּר שֶׁכָּתְבָה בִּתִּי הֲדַס בִּהְיוֹתָהּ בַּת שְׁמוֹנֶה וָחֵצִי. (פורסם ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1985).

מֵעֵט הַיְּלָדִים

הַכַּפְתּוֹר הַמֻּפְלָא

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת חַי אִישׁ זָקֵן שֶׁתָּפַר כַּפְתּוֹרִים. יוֹם אֶחָד נִגְמְרוּ לְאִישׁ הַכַּפְתּוֹרִים וְנִשְׁאַר לוֹ רַק אֶחָד – כַּפְתּוֹר גָּדוֹל וּמְשֻׁנֶּה. נִסָּה הַזָּקֵן לִתְפֹּר אֶת הַכַּפְתּוֹר אֶל מְעִיל, אַךְ הוּא סֵרֵב לְהִתַּפֵּר. הִתְפַּלֵּא הָאִישׁ, אַךְ פִּתְאוֹם זָע הַכַּפְתּוֹר וְהִתְחִיל מִתְגַּלְגֵּל וּמִתְגַּלְגֵּל בִּרְחוֹבוֹת, נִתְקָל בַּאֲנָשִׁים וּבִגְדֵרוֹת, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְשַׁעַר אֶחָד. הַכַּפְתּוֹר עָבַר בַּשַּׁעַר – וְהַזָּקֵן אַחֲרָיו. פִּתְאוֹם רָאָה הַזָּקֵן הֲמוֹן כַּפְתּוֹרִים קְטַנִּים וּגְדוֹלִים, וּבְרֹאשָׁם עָמְדוּ שְׁנֵי כַּפְתּוֹרִים גְּדוֹלִים מְאוֹד כְּשׁוֹמְרִים. אָמְרוּ הַכַּפְתּוֹרִים לַזָּקֵן: "אַתָּה לֹא מִשֶּׁלָּנוּ, אֲבָל אַתָּה יָכוֹל לְבַקֵּר קְצָת."

נִגְּשׁוּ הַכַּפְתּוֹרִים אֶל הָאִישׁ וְנָתְנוּ לוֹ שַׂק בְּמַתָּנָה. וּכְשֶׁחָזַר הַזָּקֵן בָּעֶרֶב הַבַּיְתָה, סִפֵּר הַכֹּל לְאִשְׁתּוֹ. הֵם פָּתְחוּ אֶת הַשַּׂק וּמָה מָצְאוּ בְּתוֹכוֹ? כַּפְתּוֹרִים מִכָּל הַמִּינִים וְהַצּוּרוֹת וְהַצְּבָעִים. כַּפְתּוֹרֵי זָהָב וְכֶסֶף,

 מְשֻׁלָּשִׁים, מְרֻבָּעִים, עֲגֻלִּים וּמַלְבְּנִיִּים, וְאִם הָאִישׁ עוֹד חַי, הוּא עֲדַיִן תּוֹפֵר אוֹתָם עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

הֲדַס בַּר-אֶל

בַּת שְׁמוֹנֶה וָחֵצִי

נִיר-יִשְׂרָאֵל

פוצ'ו

וזה מה שסיפרה חנהל'ה הקטנה

 לאריה שאהב תות

"יום אחד לבשתי את שמלת השבת שלי ויצאתי לבקר את הקיפוד שאהב לרקוד, כי יונתן הקטן סיפר שהוא עוד לא מצא חבר. הלכתי ביער על השביל ופתאום פגשתי את השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת. בהתחלה לא הכרתי אותו, כי הוא היה עטוף בכל כך הרבה מעילים וסוודרים, עד שהייתי בטוחה שזהו פו הדב. הסתכלתי טוב טוב ורק לפי השעון שהיה לו ביד, הבנתי שזהו השפן של החברה שלי עליזה. כל כך שמחתי להיפגש איתו, עד ששכחתי את הקיפוד שעוד לא מצא עם מי לרקוד והתחבקתי עם השפן, גם הוא חיבק ונישק אותי חזק חזק, כאילו לא ראה אותי לפחות מאה שנה, עטשי... סליחה! היה לי רק חבל שהוא שכח לסגור את הדלת, עטשי... עטשי... אם הייתי יודעת שהוא עוד מצונן הייתי נזהרת, עטשי... עטשי... עטשישישי... סליחה אדון אריה לא רציתי להרטיב אותך, זה הכול השפן אשם."

"אני יודע," אמר האריה כשהוא מנגב את פניו בכפו השעירה. "השפן העצלן הזה תמיד שוכח לסגור את הדלת. תאמיני לי שכבר עכשיו הייתי בולע אותו חי, אבל יש לו מזל שאני אוהב רק תות. עטשי..."  

חנהל'ה התרחקה מהאריה המתעטש כי נזכרה פתאום שהקיפוד עוד רוצה לרקוד. חיפשה אותו, חיפשה חיפשה ופתאום מצאה איש זקן נושא שק פחמים. ברגע זה היא שכחה את הקיפוד שמחפש חבר – אבל זה כבר סיפור אחר.

פוצ'ו

דורית אורגד

"נעים כמו ליטוף"

אליושה היה מצונן ולכן לא הלך לגן הילדים. הוא נשאר בבית ושיחק עם גור החתולים שמצא לפני יומיים מיילל ליד הגן והביא הביתה. אימא לא היתה מאושרת לראות את הגור בקרון שלהם. "גם ככה צפוף לנו כאן," אמרה לאליושה, "תמצא לו בבקשה מקום אחר."

"בינתיים שיישאר," הפציר אליושה באימא. 

אחרי שנענתה להפצרותיו, הוא הכריז, "מצאתי לגור שם מתאים – 'שחורי'."

אמא הביטה בגור, "כן," אמרה, "הוא באמת שחור כזפת."

"אני רוצה לקחת אותו למגרש המשחקים," אמר אליושה ונזכר במגרש המשחקים הגדול שהיה ליד הבית שלו במוסקבה.

"בסדר," אמרה אימא, "אתה יכול ללכת, אבל אל תחזור מאוחר."

 *

שיירת מיניבוסים התקרבה ל"גבעת המטוס" ונעצרה ליד מגרש המשחקים. אחד אחד ירדו מן המיניבוסים עולים חדשים מאתיופיה. הם הביטו סביבם בפליאה. האם זאת ירושלים שעליה חלמו תמיד?

הם לא ציפו להגיע למגרש משחקים, והביטו בעיניים גדולות בשתי הנדנדות הקטנות ובסחרחרה החלודה.

"בואו לבתים," קראו להם המלווים  שלהם והוליכו אותם לקרונות המגורים.

"תראה, שחורי," לחש אליושה לתוך אוזנו של גור החתולים, "באים לגור פה אנשים שצבע עורם  הוא כמו הפרווה שלך."

לא היה נעים לחתלתול שלוחשים לו לתוך האוזן. הוא השמיע יללה וקפץ לרצפה.

"אתה לא רוצה לראות את האנשים האלה?" צחק אליושה, "כמוך כמוני, גם אני לא רוצה לראות אותם כאן. הם לא משלנו." כך אמר למרות דברי המורה, שאומרת תמיד, "כל  בני ישראל הם אחים."

*

סבא של צ'יקולה יצא מן המיניבוס וירד על ברכיו לנשק את האדמה הקדושה של ירושלים. אחר כך התרומם, וזקוף קומה צעד לקרון הקטן שהועידו לו ולנכדו. "אשרינו שזכינו להגיע למחוז חלומותינו," מלמל כמו בתפילה.

צ'יקולה לא אמר דבר. הוא חשב בעצב על הוריו שנשארו באתיופיה, ועדיין לא ידוע מתי תתאפשר עלייתם לישראל.

*

אליושה חזר הביתה. אימא שטפה את הרצפה ואמרה לו לחכות בחוץ עד שהרצפה תתייבש.

הוא יצא עם שחורי וחיפש בעיניו ילדים לשחק איתם. אבל לא ראה בסביבה שום ילד, עד שהופיע צ'יקולה. הוא התקרב למגרש המשחקים, ואליושה עקב אחריו בעיניו. מה הוא מחפש במקום הזה? אמר אליושה בליבו, שיסתלק מכאן!

צ'יקולה כאילו הרגיש מה הילד בהיר השיער חושב עליו, כי הסתובב והלך משם.

שוב נשאר אליושה לבדו.

עורב אפור, שעף בשמיים, ירד לאדמה וניקר פרוסת לחם. מאי שם הופיע כלב ונבח על העורב, שהתרומם ועף.

אליושה הביט בהם ולא שם לב לשחורי שלו, לגור החתולים שנבהל וברח.

"בוא שחורי," קרא לו אליושה, "אל תפחד, כלב נובח לא נושך!"

אבל שחורי רץ במהירות ונעלם.

אליושה הלך לחפש אותו ולא מצא. הוא היה עצוב ובכה. הוריו עזרו לו לחפש. עד שירד הערב ונעשה חשוך, הם המשיכו לחפש את שחורי.

בלילה לא הצליח אליושה להירדם. הוא חשב רק על שחורי. בבוקר היו עיניו אדומות. אולי מחוסר שינה. אולי בגלל הדמעות.

ביום הבא זרחה בשמיים שמש גדולה, ואליושה התהלך בשכונה והמשיך לחפש את גור החתולים שלו, אף על פי שלא האמין עוד שימצא אותו.

כשהתקרב לקרון המגורים של צ'יקולה התחיל לבו לפעום בחזהו בחוזקה. הוא שמע "מיאו-מיאו" בקול דק וראה את צ'יקולה מחזיק בזרועותיו את הגור שלו.

הוא התקרב אליו וראה שרגלו של הגור חבושה.

עיניו הכחולות של אליושה הישירו מבט אל עיני הזפת היוקדות של צ'יקולה, והוא אמר בליבו, הילד הזה מצא את שחורי שלי. אבל מה התחבושת הזאת על הרגל שלו?

"יש לגור פצע ברגל," אמר צ'יקולה, "אבל אל תדאג, סבא שלי יודע לרפא."

"סבא שלך חבש את הרגל שלו?" שאל אליושה.

צ'יקולה הנהן והושיט לאליושה את שחורי.

אצבעותיהם נגעו אלו באלו, והמגע שחשו שניהם היה נעים כמו ליטוף.

ביום הבא נפגשו שוב צ'יקולה ואליושה במגרש המשחקים.

"תביט," אמר אליושה לצ'יקולה, "הפצע של שחורי לגמרי התרפא."

"אמרתי לך שסבא שלי יודע לרפא," ענה לו צ'יקולה והלך להתנדנד בנדנדה.

כשגמר צ'יקולה להתנדנד, מסר לו אליושה את הגור והלך גם הוא להתנדנד.

אחר כך הם עלו יחד לסחרחרה, ואת שחורי הם הושיבו ביניהם.

מאז שהחלו לטפל יחדיו בשחורי, נעשו אליושה וצ'יקולה חברים טובים, שנהנים לבלות זה עם זה, גם כאשר שחורי משחק עם החברים שלו.

דורית אורגד

שׂישׂי מאיר

מָתַי

מָתַי כְּבַר אוּכַל,

כְּמוֹ אָחִי יוּבַל,

לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר.

לָשֵׂאת עַל הַגַּב

יַלְקוּט רָחָב

וּבוֹ מַחְבָּרוֹת וָסֵפֶר.

כַּמָּה זְמַן עוֹד אֶפְשָׁר

לָלֶכֶת יוֹם יוֹם לַגָּן

כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן?!

כֶּלֶב, לָמָּה אַתָּה נוֹבֵחַ?

כֶּלֶב,

לָמָּה אַתָּה נוֹבֵחַ?

אֵין אִישׁ בֶּחָצֵר.

הֶחָתוּל כְּבַר נַם

גַּם הָעַכְבָּר

גַּם עַכְבָּרָה

רַק אַתָּה עֲדַיִן עֵר

וְהַיָּרֵחַ.

אָז לָמָּה תִּנְבַּח?

שָׁמַעְתָּ רַחַשׁ?

זֶה כְּלוּם

זֶה רַק רִשְׁרוּשׁ הָעֵשֶׂב.

מִישֶׁהוּ אוֹתְךָ הִרְגִּיז?

הֵיאַךְ?

כֶּלֶב, לֵךְ לִישֹׁן

וְאַל תִּנְבַּח.

אהוד בן עזר

אז מה אם אני קצת מלוכלך?

אִמָּא, אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי פִּרְחָח,

אִמָּא, אָז מָה אִם אֲנִי קְצָת מְלֻכְלָךְ?

אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם שִׂחַקְתִּי בַּחוּץ

בַּבּוֹץ וּבַחוֹל וּבְכָל מָה שֶׁנָּחוּץ

לְיֶלֶד כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ חוֹפְשִׁי –

וַאֲנִי מְאֻשָּׁר, מַמָּשׁ, חֵי נַפְשִׁי!

הַשַּׁרְווּל הִתְלַכְלֵךְ כְּשֶׁהִתַּזְתִּי עַל דָּנָה –

בְּמִלְחֶמֶת-הַמַּיִם הָיִיתִי אַלּוּף!

אִמָּא, בֶּגֶד זֶה לֹא קְלִפָּה שֶׁל בָּנָנָה

שֶׁזּוֹרְקִים אַחֲרֵי הַקִּלּוּף –

בֶּגֶד אֶפְשָׁר לְהַשְׁלִיךְ לַכְּבִיסָה

מָה אַתְּ כּוֹעֶסֶת? הִנֵּה בַּכְּנִיסָה

יֵשׁ לִי גַּם נַעֲלַיִם שֶׁל בֹּץ

וְאוֹתָן אֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לִרְחֹץ –

מִי יְכַבֵּס? מִי יִשְׁטֹף? אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ –

אֲנִי בָּאַמְבַּטְיָה, זֶה כֵּיף מְשַׁגֵּעַ!

סוף

בינתיים...

אפשר להדפיס את הצרופה ולקרוא מהנייר.

מומלץ גם למורים ולגננות להיעזר בשיר ובסיפור

ולהקריא או לחלק אותו מודפס לתלמידים במערך של שיעור –

והכול חינם!

שימרו והפיצו לחברים-ההורים-הסבים!

שירים וסיפורים לגיליון 3 יתקבלו בשמחה.