| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1761
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בתמוז תשפ"ב. 4.7.2022.
עם הצרופות: העיתון לילדים "פינת הנכד" 2. // ההזמנה להשקת "גם ג'וזף סיסקו צחק" בבית הסופר. // אהוד בן עזר מדבר על פוצ'ו בבית הפלמ"ח ב-1.7.22.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: המכנסיים של אפרים. // זיוה שמיר: 1. על פזמוניו של נתן אלתרמן: בין מלאכת החרישה למלאכת החריזה, על "שיר העבודה" ("כחול ים המים"). 2. תשובה לנעמן כהן בנושא המילים הלועזיות בשירי אלתרמן. // יורם אטינגר: 1. תרומת ישראל לארה"ב גדולה מסיוע החוץ האמריקאי לישראל. 2. התמנון האיראני בחצר האחורית של ארה"ב. // איליה בר-זאב: 3 שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.7.22. // יוסי אחימאיר: מורשת שמיר: עשור לפטירת ראש הממשלה השביעי הצנוע ביותר, האיתן ביותר והאידאולוגי ביותר. // אודי מנור: תגובה לשלמה נקדימון. // אהוד בן עזר: על ספרו של פוצ'ו "בחיי (7)". // עדינה בר-אל: הומאז' לפוצ'ו – או: אין כמו פוצ'ו. // שושנה ויג: על "תפרים" החדש של ארז ביטון. // נעמן כהן: ומה עם הנצחת חיילי צה"ל על אנדרטת אלטלנה? // אהוד בן עזר: מוצ"ש בפילהרמונית. // ממקורות הש"י.
חברים, אנחנו מוצפים בחומר מעניין וראוי לפרסום!!! – אנא קצרו בדבריכם
ואז יש סיכוי רב יותר לפרסם אתכם בהקדם!
אהוד בן עזר
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער שלישי: שירים לילדים
המכנסיים של אפרים
לְיֶלֶד רָזֶה בְּשֵׁם אֶפְרַיִם
נָפְלוּ תָּמִיד הַמִּכְנָסַיִם –
הִדֵּק אוֹתָם בַּחֲגוֹרָה
נָפְלוּ בְּאֶמְצַע הַשְּׂדֵרָה
בַּכְּתֵפִיּוֹת אוֹתָם תָּפַס
קָפַץ לוֹ הַקָּצֶה וְנָס
קָשַׁר אוֹתָם בְּחֶבֶל-גַּס
נִשְׁאַר הַחֶבֶל בְּלִי מִכְנָס –
מָה עוֹשִׂים, מָה עוֹשִׂים,
בְּלִי מִכְנָס וּבְלִי כִּיסִים –
כֵּיצַד לָרְחוֹב אֵצֵא, כֵּיצַד
לְלֹא מִכְנָס עַל אֵיזֶה צַד?
תָּפַס בְּמִכְנָסָיו אֶפְרַיִם
לָבַשׁ אוֹתָם עַל הַיָּדַיִם –
וְכָךְ יָצָא גֵּאֶה לָרְחוֹב
טִיֵּל שָׁעָה הֲלוֹךְ וָשׁוֹב
הַמִּכְנָסַיִם לֹא בָּרְחוּ –
אַךְ כָּל הָאֲנָשִׁים, חִיְּכוּ.
פברואר 1978
* * *
זיוה שמיר
המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
בין מלאכת החרישה למלאכת החריזה
על "שיר העבודה" ("כחול ים המים")
טענה מקובלת ורוֹוחת, שהפכה לכעין אקסיומה, היא שנתן אלתרמן – משורר תל-אביבי מובהק – לא כתב מעודו שירים על ירושלים, ואף לִגלג על משוררים שנתפסו לז'אנר זה (שהיה פּוֹפּוּלרי מאוד בספרות העליות הראשונות ולא אחת גרר אחריו שובל של סנטימנטליזם לאומי שעבר אגב-גררא ממשורר למשורר והיה לתופעה אֶפִּיגונית).
ואולם, טענה כזאת נובעת מאי-הבנת הפואטיקה של "אסכולת שלונסקי" ושל אלתרמן בתוכהּ. אלתרמן אכן העדיף ביצירתו ה"קנונית" שירה המנותקת לכאורה מסממני זמן ומקום. הוא בדרך-כלל התנזר בשירתו, ובכוכבים בחוץ באופן מיוחד, מאִזכּוּר שמות של אישים, אירועים ואתרים ממשיים. הוא גם סלד מאמירות נדושות וסנטימנטליות (אך השתמש בהן, אפילו בקיטש, או ליתר דיוק בפסידו-קיטש, באופן אוטו-אירוני). אולם אין להסיק מכך שהוא לא כתב בשירים אלה על אותם עניינים עצמם, שאת שמותיהם נמנע מלהזכיר, או שמהם נרתע. לפי כללי הפואטיקה הנאו-סימבוליסטית של "אסכולת שלונסקי", שׂומה היה על המשורר לערפל את אמירותיו ולהסתירן מאחורי שבעה צעיפים. לכן, שירי פריז, שירי תל-אביב ושירי ירושלים של אלתרמן יכולים לשכון לבטח בין שירי כוכבים בחוץ מבלי שהעָרים הללו ואתריהן יוזכרו בהם בשמם המפורש אפילו פעם אחת.
"התנזרות" זו מכתיבה על ירושלים יכולה לבלוט באופן מיוחד על רקע מרכזיותה של ירושלים ביצירתם של משוררים מודרניסטיים אחרים, שהקדימוהו בשנים אחדות – אורי צבי גרינברג, אביגדור המאירי, יהודה קרני, ש' שלום ועוד. בעבורם ובעבור רבים מבני דורם היתה ירושלים אחד ממוקדי היצירה וחלק בלתי נפרד מתפישת העולם. אפילו אחדים מבני דורו של אלתרמן, מאנשי מחנה השמאל, כגון אלכסנדר פן, חבר המפלגה הקומוניסטית, ולאה גולדברג, מאנשי התרבות של מפ"ם, לא נרתעו מכתיבת שירים על ירושלים, או על נושאים ירושלמיים, והקדישו לירושלים מקום ראוי בשירתם. על רקע הנורמות של דורו בנושא טעון זה, נשאר יחסה המסויג-כביכול של שירת אלתרמן לירושלים בבחינת חידה התובעת את פתרונה.
כמתוך התגרות מרדנית בעניינים שבקדוּשה ובנורמות פואטיות ש"נתקדשו", נטל שלונסקי את הקדוּשה שייחסו קודמיו לירושלים ולאתריה, והעטה אותה דווקא על שדות העמק ועל ההוויה העמלנית של החלוצים החילוניים. כך נהג, למשל, במחזור השירים "עמל", המבטא את רוחה המהפכני של "דת העבודה" ("הַלְבִּישִׁינִי אִמָּא כְּשֵרָה כְּתֹנֶת פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת / וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל. // עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כְּטַלִּית / בָּתִּים נִצְּבוּ כְּטוֹטָפוֹת / וּכִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים סָלְלוּ כַּפַּיִם"). ואלתרמן, שהיה בראשית דרכו תלמידו של שלונסקי ובן-חסותו, כתב על ירושלים, עיר הקודש, דווקא בשיר שכּוּלוֹ חולין, וכותרתו – "שיר העבודה".
בשנות השלושים המוקדמות, בעודו תלמיד היוצק מים על ידי רבו, הזכיר אלתרמן את ירושלים פעמים אחדות בשירי "רגעים" שלו, שפורסמו בעיתון הארץ, והיו ברובם שירים תל-אביביים מובהקים. באחד משירים אלה, שכותרתו בת המילה האחת היא "ירושלים", המשורר מסביר באירוניה – אגב ההתנגדות לשירי ירושלים השחוקים שרווחו בשירה הארץ-ישראלית בת הדור – כיצד ניתן לכתוב שיר על ירושלים מבלי להיכנע לשִׁגרת המוסכמות.
המשורר התל-אביבי מסביר כאן לקוראיו את המתכון הבָּדוּק שאותו קיבל כביכול ישירות ממשוררי ירושלים, הכורכים נופים, דמעות ותפילות במינון קבוע וידוע מראש, ומולידים שירים המותירים את קוראיהם בתחושה של תִּפלות:
"עֵטִי הַקַּלָּה מִתְנַהֶלֶת בְּכֹבֶד. / אֲנִי מְצַיִּר פַּרְצוּפִים בַּשּׁוּלַיִם. / לְכָל מְשֹוֹרֵר יְדוּעָה הַתִּרְכֹּבֶת – / שְׁלִישׁ תְּפִלָּה, / שְׁלִישׁ דִּמְעָה, / רֶבַע נוֹף, / חֲתִימָה. / שִׁיר מוּכָן… / כְּתֹב מִלְמַעְלָה: יְרוּשָׁלַיִם! // אַתְּ עָיַפְתְּ מִשּׁוּרַת פַּיְטָנִים אֲרֻכָּה זוֹ. / מִי עַל סְלָעַיִךְ בְּשִׁיר לֹא עָגַב? / אַתְּ סוֹלַחַת לְטֶמְקִין, סוֹלַחַת לְקַמְזוֹן / סִלְחִי נָא הַפַּעַם גַּם לְ'אַגַּב'."1
ובשיר אחר משירי "רגעים" – "בסמטא ירושלמית" – לִגלג אלתרמן על הפָּתוס הלאומי בשירי ירושלים של אצ"ג, שהִרבּוּ לפאר את ירושלים כסמל מלכות ישראל ונצח האומה: "בְּשַעַר יָפוֹ דְמָמָה רֵיחָנִית. / חוֹמָה אֲרֻכָּה. עַכְבָּרִים גָּרִים בָּהּ. / מִגְדַּל דָּוִד נִשְׁעָן עַל חֲנִית / כְּמוֹ שֶׁלִמֵּד אוּרִי צְבִי גְרִינְבֶּרְג.2
סביב "שיר עבודה" (1943) – המזכיר במפורש את ירושלים – נִטוָוה סיפור משעשע, שלפיו נכתב שיר זה בעקבות מעשה התערבות קונדסי3 של מחברו עם ידידיו המשוררים: אלתרמן התעקש כי יעלה בידו להצמיד זה לזה צירופים שאינם קשורים כלל זה לזה, ואף על פי כן יהפוך שירו ל"להיט", וכך היה: שיר הנראה כמו שיר Nonsense, הפותח בשורה "כחול ים המים" ממשיך בשורה "נאווה ירושלים", ומחבר באופן "שרירותי" את הים התל-אביבי ואת המציאוּת הירושלמית נטולת הים והמים, הפך לפזמון מוּכּר ופופולרי:
כָּחֹל יָם הַמַּיִם,
נָאוָה יְרוּשָׁלַיִם
אוֹרִים הַשָּׁמַיִם
עַל נֶגֶב וְגָלִיל.
הַשֶּׁמֶשׁ אוֹרִי לָנוּ, אוֹרִי,
הַמַּחְרֵשָׁה עִבְרִי, עֲבֹרִי,
חִרְשִׁי בַּתֶּלֶם וַחֲזֹרִי
עַד לַיְלָה, לֵיל יַאֲפִיל.
שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא,
בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה,
בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה,
הַשִּׁיר לֹא תַּם,
הוּא רַק מַתְחִיל.
בקריאה חוזרת, אפשר להבין שאין זה שיר "איגיון", כפי שניסו להציגו. לפנינו סִדרה של "כתמי צבע", של וינייטות קלות וחטופות מנופי הארץ – ים וקדם, נגב וגליל – שעל רקעם מתרחשת פעילות חלוצית קדחתנית, עד כי הבית האחרון שלו נחתם במילים כפולות המשמעות "השיר לא תם, הוא רק מתחיל."
גם החרוזים החבוטים והשחוקים שבפתח השיר (המים – ירושלים – השמיים), הלועגים לחרזנים חסרי הכישרון, או מפנים חִיצי אוטו-אירוניה כלפי חרוזים שחרז אלתרמן בראשית דרכו, מַפנים את מקומם לחרוזים אלתרמניים מקוריים ומפתיעים.
עמוס רודנר, איש קיבוץ גבעת ברנר, קיבוצו של מנחם דורמן, רעהו של אלתרמן והביוגרף שלו, סיפר איך שרו במקהלה את השיר הזה במסכתות, ובכל פעם שהיו מגיעים לשורה האחרונה, היו חוזרים ושרים את השיר, כשיר מעגלי אין-סופי.
השיר הושר בסוף ההצגה "מיסטר קיבוץ", שהוכנה לתיאטרון "המטאטא" על-ידי מרטין רוסט ונתן אלתרמן במאי 1943 בעוד מרד גטו ורשה מגיע לסיומו וגטו אחר גטו מגיע לחיסולו.4 הוא הושר בסוף ההצגה בעת כל צוות השחקנים ניצבו עם גבם אל הקהל ופניהם מופנות אל השמש העולה.5 טיבו המעגלי האין-סופי של השיר מתאים לאלתרמן האגרונום, שהִרבּה לתאר את מחזור הזרעים כמטפורה לקיום היקום, וגם לאלתרמן המשורר שכּתב על אין-סופיותה של רוח האדם ושל השירה ("עוד חוזר הניגון", "ואמות ואוסיף ללכת"). לאור אירועי העת, היתה בכך גם הצהרה שהעולם ימשיך להתקיים גם אחרי המלחמה והשואה.
טיבו הליטורגי של השיר הזה – כמין תפילה – מתאים לסכֵמת החריזה המיוחדת שבחר אלתרמן: סכמה של ה-Rhupunt האנגלי-אירי ושל ה-Zajal הערבי המשתמשים בסכמה אאאב, גגגב, דדדב... שהם שירי מקהלה (לרוב מקהלה של גברים), תכופות לצורכי תפילה וקינה. גם האפיטף הידוע של ר"ל סטיבנסון בנוי בסכמת החריזה הזאת. האטימולוגיה של המילה Zajal קשורה בהרמת הקול, ואכן את המילים "שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא" – ניתן לפרש כקריאת עידוד להרמת הקול. גם האיכות הפיוטית של השיר הולכת וגוברת, הולכת ומתרוממת, מבית לבית.
השיר מתחיל כאמור בטורים בנליים ושחוּקים, כגון "כָּחֹל יָם הַמַּיִם" (טור שירי שאין בו בדל חידוש או רעיון מקורי), ואחריו הטור "נָאוָה יְרוּשָׁלַיִם" (המבוסס על הפסוק הידוע והשגור "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם." [שיה"ש ו', ד'], שגם הוא נשחק כבר מרוב שימוש). ואולם, בהמשך מִשתנה נימת הדברים, והשיר מפתיע יותר ויותר בשימושי הלשון הלא שגרתיים שבּוֹ.
שירי עבודה הם סוגה ספרותית עתיקה – שירים קבוצתיים, שנועדו להפיג את השגרה המונוטונית של העבודה, לנסוך כוחות מחודשים בפועלים ולזרז אותם במלאכתם. שיר עבודה עתיק שנשתמר בתנ"ך הוא "שירת הבאר": "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָהּ בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם" (במדבר כ"א, י"ז-י"ח). וכאן קורא המשורר לשיר במילוּת העידוד והעוררוּת המזכירות את הפנייה לבאר: "שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא."
יוצא אפוא שלפנינו שיר על העבודה החלוצית ברחבי ארץ-ישראל, ובה חרישת תלמים ראשונים באדמה שעמדה בשיממונה דורות על גבי דורות. בה בעת, במקביל ל"שירתם" של כלי-העבודה, לפנינו שיר על העבודה החלוצית של משוררי ארץ-ישראל שבקעו והבקיעו את האדמה ב"מחרשותיהם", ב"מגרפותיהם" וב"פטישיהם".
חידודו הנודע של אברהם אִבּן-עזרא מסביר את ההבדל שבין חריזה משוכללת ולחריזה לקויה: "לא תחרוז בשור ובחמור יחדיו. קח את השור למישור, ואת החמור – להר המור" (על בסיס הפסוק "לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר יַחְדָּו", דברים כ"ב, י'). וכאן, האיכר חורש את האדמה במחרשה עם שור, והמשורר – המדבר על מחרשה ועל שיר – חורז בפתח השיר חרוזים בנליים ומשומשים כמו "מים – ירושלים – שמיים" מגיע לחריזה מקורית ומורכבת כמו "עלֵה-נא – נגֵנה – רנֵנה."
הקריאה המושמעת בשיר לנגן עוד ועוד בפטישים ובמחרשות, מעוררת גם את ההוראה המוזיקלית של מילים כדוגמת "פָּטיש" ו"מגרפה" (אחותה של המחרשה הנזכרת בשיר). שתי המילים – הנזכרת בשיר והמרחפת ברקעו – נקשרות לא רק לעבודת הבניין ולעבודה החקלאית אלא גם לכלי המיתר החדשים (פסנתר) והעתיקים (המגרפה היא כעין עוגב שעליו ניגנו במקדש). לא רק הנגב והגליל נוטלים אפוא חלק בבניינו של בית שלישי, אלא גם ירושלים הנאווה, שבמקדשה ניגנו במגרפות. הארץ כולה הולכת ונבנית לקול הלמוּת הפטישים ורינת המחרשות.
מתברר שגם שירים "חקלאיים" שבמרכזם שדות וכרמים – יכולים להיות שירים אַרְס פואטיים, שבהם תיאורי המציאוּת החקלאית ויבוליה מרמזים לעשייה השירית וליבול היצירתי.
סוּפּר על רחל המשוררת כי היא "לא באה לכינרת לצייר ולחבר שירים. מטרתה היתה, כמשפט הימים ההם, 'לנגן במעדר ולצייר על אדמה.'" בשיר העבודה שלה "עם שחר" הכלים שהיא לוקחת אִתה בצאתה ליום עבודה בשדה – "נבֶל" ו"מגרפה" – הם גם שמותיהם של כלי נגינה:
"נֵבֶל מַיִם בַּיָּד עַל הַשֶּׁכֶם / מַעְדֵּר, מַגְרֵפָה וָסַל / לְשָׂדותֹ רְחוקִֹים, לֶעָמָל. / מִיָּמִין – הָרִים כְּמִשְׁמֶרֶת, / מֶרְחֲבֵי שְׁדֵמותֹ לְפָנַי / וְרָנִים בִּי עֶשְׂרִים אֲבִיבַי / מְנָת חֶלְקִי עַד הַגִּיעַ קִצִּי: / קָמָתֵךְ הַזּוהֶֹרֶת בַּשֶּׁמֶשׁ / וַעֲפַר דְּרָכַיִךְ. אַרְצִי."
האור הרב, הרננה (חרף העבודה הקשה) וטשטוש הגבולות בין כלי עבודה לכלי נגינה מעלים את ההנחה שאלתרמן קיבל את השראתו משירה של רחל. גם קריאתה של רחל אל היבולים בשירה "ספיח" לשגשג ולהבשיל ("שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, שַׁדְמותֹ הַפֶּלֶא / שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, וּגְמֹלְנָה חִישׁ!") דומה לקריאתו של אלתרמן אל יבולי השירה ("שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא").
גם אלתרמן, כמו רחל המשוררת, נטש כידוע את מקצוע האגרונומיה שבּו השתלם לטובת כתיבת שירים. שני המשוררים מתחו קו של אנלוגיה בין חרישה לחריזה, בין יבוליו של שדה השיבולים ליבוליה של רוח האדם.
הערות:
1. בפזמוני "רגעים" שלו, שפורסמו בעיתון הארץ חתם אלתרמן בשם העט המצטנע "אגב". ואגב, החרוז "עגב-אגב" מזכיר את חידושו המשועשע של שלונסקי למילה הלועזית "פלירט" ("דרך-עגב").
2. בכך הכשיר אלתרמן את הדרך לתיאור הברד ב"שירי מכות מצרים" כמלך הנשען על חנית.
3. על מעשי קונדסות כאלה של אלתרמן הצעיר וחבריו, ראו ברשימתו של מרדכי נאור "אלתרמן כמתחן", שהתפרסמה באתר נתן אלתרמן מיום 22.12.2021. וכן בפייסבוק של מרדכי נאור מיום 2.4.2021.
4. דבורה גילולה, מול תגמול מחיאות הכפיים: אלתרמן והבמה הקלה, תל-אביב ,2008, עמ' 10, 38-61.
5. ראו על כך באתר נתן אלתרמן.
זיוה שמיר
תשובה לנעמן כהן בנושא המילים הלועזיות בשירי אלתרמן:
צודק נעמן כהן בדבריו בגיליון 1760 של "חדשות בן עזר": אכן, אלתרמן הִרבּה לשלב בשיריו מילים לועזיות. אלה הסתננו כבר אל שיריו המוקדמים הכלולים במחברת "שירים מפריז" שהביא אִתו מתקופת לימודיו (אך גם ב"רגעיו" ובשירי "כוכבים בחוץ" שולבו מילים לועזיות לא מעטות).
לפעמים מילים אלה הוצבו במקומות בולטים כדי להראות את שלל אפשרויותיה של החריזה המודרניסטית, המרבָּה באסוננסים ובדיסוננסים (כגון החרוז "ניסיתי – גימנזיסטית" שבשיר "תֵּבת הזמרה נפרדת"; החרוז "עד Fa – שטפה" שבשיר "זווית של פרוור"; החרוז "מתפרצת – הטרפֶּציות" שבשיר "קרקס", החרוז "הקְוורצה – ארצה" שבשיר "יום הרחוב", או החרוז "שרימני – רומנים" שבשיר "בוקר בהיר"). בכל החרוזים הללו יש מאווירת הקלילות של השנסון הצרפתי שלא נודעה עד אז בשירה העברית.
אלתרמן נהג כך בעקבות שלונסקי, שאחר שיריו החדשניים עקב גם כשישב בצרפת. שירתו המודרניסטית של שלונסקי (כגון שירו "הונולולו") הציגה אף היא ריבוי של מילים לועזיות, לפעמים כדי להפגין וירטואוזיות בתחומי החריזה. חברי "אסכולת שלונסקי" – האגף השמאלי של משוררי המודרנה – נהגו כך בעקבות מורם ורבם. ושלונסקי, כמצוין במפורש במאמרו "המליצה" ("הדים", בעריכת אשר ברש, כרך ב' [תרפ"ג], עמ' 189-190) ביקש להפר את "טוהר הלשון" בכל דרך אפשרית. הוא התפעל מן השירה המהפכנית ברוסיה, שלא בחלה בווּלגריזמים ובברבריזמים, והנהיג את הנוהג הזה בשירה העברית המודרניסטית שצמחה ב"בית מדרשו" (למעשה בחרוזיו של ביאליק שנכתבו "לעת מצוא" יש דוגמאות רבות כאלה, אך הוא ייחד את השימוש בלעזים ובמילים וולגריות רק לחרוזיו הקלים, שלא נועדו לפרסום).
ובעקבות שלונסקי עשה אלתרמן שימוש אינטנסיבי בלעזים ובמיני ברבריזמים: כפי שניסיתי להראות בספרי "עד קצוות העברית", הוא, אלתרמן, הכיר את העברית הפשוטה והווּלגרית של השׁוּק והסדנה, התפעל ממנה, והִרשה לעצמו להכניסהּ לשיריו הקלים, עם כל השיבושים וסטיות-התקן שלה. לעומת זאת, ככל ששירתו נעשתה לאומית יותר (ביצירותיו "שמחת עניים", "שירי מכות מצרים" ו"עיר היונה") פחתו בשיריו הלעזים והווּלגריזמים. לשונו בשירים לאומיים אלה הסתמכה יותר ויותר על "ארון הספרים" העברי.
נעמן כהן היפנה את דבריו כשאלה אליי, וגם לי יש שאלה אליו: התמזל מזלו (או איתרע מזלו) של נעמן כהן, ששמו אינו יכול להעיד על גלגולי הגורל שעברו על אבותיו בדורות עברו, אך עליו לדעת שלא כולם מאושרים כשמזכירים להם את שמם הגלותי.
אני, אישית, דווקא גאה גם בשמי הלועזי (גרבורג-הרבורג) שמבית-אבא, שממנו צמחו אישים רבים בדורות האחרונים, כפי שיכול לראות בנקל כל מי שמשוטט באינטרנט. כך גם לגבי השם "קליר", שם משפחתה של סבתי מצד אבי, "גרנט-רימון", שם משפחתו של סבי מצד אימי, ו"שטרסברג", שם משפחתה של סבתי מצד אימי (השם האחרון מעיד שמשפחת סבתי מצד אימי עברה בדרך נדודיה בעיר Strasbourg בסמוך לגבול צרפת-גרמניה, שבה ישבו יהודים עוד בימי-הביניים).
ואולם, מי שיקרא על ההיסטוריה של שמות המשפחה היהודיים ייווכח, שרוב שמות המשפחה ניתנו ליהודים באופן יזום על-ידי השלטונות לאחר האמנציפציה, ותמורת תשלום לא קטן (מדורג, אמנם). העשירים זכו לשמות כמו "גולדמן" ו"גולדברג", מי ששילם פחות זכה בשמות כמו "זילברמן" או "זילברברג", ואלה שלא נשאו בתשלום כבד, זכו בשמות כמו "אייזן" או "אייזנברג". בני מעמד הביניים (מן הבחינה הכלכלית) זכו בשמות של עצים ופרחים, ומי שסירב לפתוח את כיסו, וטען שאין לו פרוטה – קיבל מהשלטונות שם-גנאי. אנשים לא מעטים מסתובבים עד עצם היום הזה עם שמות של כל מיני בעלי-חיים משוקצים, או עם כל מיני תארי-גנאי, ואינם יודעים ששמם ניתן לאבותיהם כעונש על חסרון-כיס, או על סרבנות לשאת בתשלום.
ושאלתי היא: מה טעם להנציח את השמות הלועזיים הגלותיים גם בימינו? האין בכך שמץ של מגמה בתר-ציונית, המחזירה את בני עמנו אל הגולה?
הראשון שהוסיף לשמו העברי את שמו הגלותי שמבית היה הסופר יצחק אורפז. אחרי מלחמת העצמאות הוא שינה את שמו הלועזי ל"אורפז", אך ב-1982 השיב מסיבות שונות (גם מתוך מחאה) את השם "אוורבוך", ובשם הכפול השתמש בעיקר במאמריו שעסקו בעניינים אידאולוגיים ופוליטיים.
רבים מאלה הנוהגים כמוהו מודים שיש בכך מחאה מאוחרת נגד מדיניות "כור ההיתוך" של המדינה הצעירה, שמחקה לדבריהם את זהותם. הם גם מודים לפעמים בתחושת המיאוס שיש להם כלפי המדינה, ש"נגנבה מהם." אחדים מהם אפילו אינם מסתירים את שביעות-רצונם לנוכח העובדה שבניהם עוזבים את הארץ ומחזירים לעצמם את השם הלועזי. וחוזרת השאלה למקומה: מהי בדיוק המוטיבציה שלך, נעמן כהן, כשאתה מחזיר לכותבי חב"ע את שמם הגלותי שניתן למשפחתם בדורות עברו? לעניות דעתי ראוי לעשות כן רק כשהשם הלועזי, מורשת הגלות, מצביע על איזו מגילת יוחסין ראויה לשמה.
זיוה שמיר
* * *
1. תרומת ישראל לארה"ב
גדולה מסיוע החוץ האמריקאי לישראל
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 28 יוני 2022.
ארה"ב לא מושיטה סיוע חוץ לישראל, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל, המניבה לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים. האמנם?
ישראל אסירת-תודה לארה"ב על מאות מערכות מלחמה, יחד עם זאת ישראל היא מעבדה חסכונית בתנאי-קרב של התעשייה הביטחונית בארה"ב, המעסיקה – במישרין ובעקיפין – 3.5 מיליון אמריקאים. ישראל מהווה גם מעבדה בתנאי-קרב של צבא ארה"ב, המשדרגת את תיפקודו המבצעי.
דוגמא – חיל האוויר הישראלי מצוייד במטוסי F-16 ו F-35-המיוצרים על ידי חברת "לוקהיד-מרטין", ומעביר מדי יום ליצרן ולחיל האוויר האמריקאי לקחי מבצעים, תחזוקה ותיקונים. הלקחים מתורגמים לשדרוג הדור הבא של המטוסים, ותורמים לתפקוד חיל האוויר והיצרן בארה"ב..
למשל, F-16 שודרג על ידי מאות לקחים מבית-היוצר הישראלי, כולל תא טייס, מערכת ירי, מכלי דלק וכנפיים. הלקחים חוסכים ליצרן 20-10 שנות מחקר ופיתוח, המסתכמים במיליארדי דולרים, משפרים את תחרותיות המטוס בשוק הבינלאומי, מגדילים את היצוא המגיע למיליארדי דולרים, ומרחיבים את בסיס התעסוקה האמריקאי – בוננזה של מיליארדי דולרים לארה"ב.בוננזה דומה היא מנת חלקה של חברת "בואינג", יצרנית – F-15 הנהנית אף היא מלקחי חיל האוויר הישראלי, ובוננזה גדולה יותר היא מנת חלקה של "לוקהיד-מרטין", יצרנית F-35המתוחכם והיקר יותר
ישראל היא מכפילן ייצוא של חברות רבות בתעשייה הביטחונית בארה"ב, המוכרות מערכות-נשק למדינות המשוכנעות שהרכש הישראלי מלמד על איכותן הגבוהה של מערכות הנשק.
ישראל משתפת את הצבא ומערכות הלוחמה בטרור של ארה"ב בניסיונה הקרבי הייחודי ובשיטות לחימה מול צבאות סדירים וארגוני טרור, המהווים איום-משותף לישראל וארה"ב. חלק ניכר מגיבוש תורות לחימה בארה"ב מתבצע על יסוד הניסיון המבצעי של ישראל.
המארינס, הכוחות המיוחדים ומומחים ללוחמה בשטח בנוי, מארה"ב, מתאמנים בישראל בעמידה בפני מכוניות-תופת, מטעני-צד ומתאבדים. טייסי-קרב של ארה"ב מפיקים תועלת ייחודית מתמרונים משותפים עם טייסי חיל האוויר הישראלי, הטסים תמיד בתחושת להיות-או-לא-להיות, המחייבת העזה ויצירתיות חריגים, המותחת את יכולות המטוסים האמריקאים מעבר למקובל.
הגנרל ג'ורג' קיגן, שהיה ראש המודיעין של חיל האוויר האמריקאי, טען שארה"ב היתה צריכה להקים חמש סוכנויות ביון (CIA) – לו רצתה להשיג בעצמה את המודיעין הנמסר לה על ידי ישראל: חשיפת ומניעת טרור אנטי-אמריקאי בארה"ב וברחבי העולם, אבטחת נמלי וחברות תעופה, מידע על מערכות נשק של ברה"מ/רוסיה, ועוד. תקציבCIA הוא כ-15 מיליארד דולרים לשנה.
ישראל היא מכפילן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, המאריך את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב, מרתיע מדינות וארגונים פורעי-חוק, ותורם ליציבות משטרים ערביים פרו-אמריקאים ללא נוכחות חיילים אמריקאים על אדמתם, בניגוד למדינות נאט"ו, דרום קוריאה ויפן.
אדמירל הצי האמריקאי אלמו זומוואלט והגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המפקד העליון של כוחות נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי, התייחסו לישראל כ"נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם שאין חיילים אמריקאיים על סיפונה, שאי-אפשר להטביעה, ושעוגנת באזור קריטי ביטחונית וכלכלית. ישראל חוסכת לארה"ב הוצאות הכרוכות בייצור ובהצבת נושאות מטוסים ואוגדות צבא נוספות באוקיינוס ההודי, במזה"ת ובים התיכון – המסתכמות בכ-15 מיליארד דולרים לשנה."
למעלה מ-200 ענקי הייטק מארה"ב, המעסיקים מיליוני אמריקאים, מפעילים בישראל מרכזי מחקר ופיתוח, הממנפים את כוח-המוח הישראלי כדי להרחיב את הייצור, הייצוא והתעסוקה של ארה"ב. כמו התעשייה הביטחונית, גם התעשייה האזרחית בארה"ב רואה בישראל שותפה-ייחודית לפיתוחים פורצי-דרך, השומרים על יתרונה היחסי על פני סין, רוסיה, אירופה ויפן.
סיכום שיתוף הפעולה ישראל-ארה"ב מהווה דוגמא לכביש-דו-סטרי לתועלת-הדדית, המשדרג את הכלכלה והביטחון של השתיים, ומניב תועלת רבה למשלמי-המיסים של ארה"ב וישראל. ישראל לא נהנית מסיוע חוץ שנתי, אלא מהשקעה שנתית של ארה"ב, המניבה תשואה שנתית של מאות אחוזים – בוננזה של מיליארדי דולרים – למשלם המיסים האמריקאי.
2. התמנון האיראני בחצר האחורית של ארה"ב
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 3 ביוני 2022
משטר האייתולות – סכנה ברורה ומיידית לארה"ב
לפי ArabNews הסעודי, המבטא את עמדת יורש העצר הסעודי, "נוכחות חיזבאללה וכוחות המשמר האיסלאמי המהפכני באמריקה הלטינית נועד לקדם יעד מרכזי עבור איראן – בסיס קדמי של משטר האייתולות לפגיעה במטרות בארה"ב... איראן מעמיקה נוכחות בארגנטינה, ברזיל, אורוגוואי, צ'ילה, גויאנה, פאראגוואי, טרינידד-טובגו, סורינם וקולומביה...
"ב- Foz do Iguacu– בברזיל נמצאת הקהילה המוסלמית הגדולה בגבול המשולש ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל, והיא נתונה להשפעת איראן... סוכנים איראנים יכולים להיכנס לארה"ב – ממדינות אמריקה הלטינית – באופן חוקי ובחסות גל ההגירה הבלתי-חוקית... חיזבאללה ממשיך להרחיב את פעילות הטרור [באמריקה הלטינית]...
"החות'ים בתימן – [שהם בני חסות של איראן] – מבריחים נשק מברזיל לתימן [למלחמה נגד סעודיה, איחוד האמירויות ושבטים פרו-סעודים].... גם החיזבאללה [בני חסות של איראן] עוסקים בהברחת נשק מברזיל למזרח התיכון בסיוע ה-FCC – שהוא גוף הפשע המוביל בברזיל....יצרן הנשק המוביל בברזיל Forjas Taurus, מעורב בהברחת נשק למזרח התיכון..."
לפי ה-E-International Relations – "ארה"ב רואה באיראן אתגר חוץ חשוב, מורכב, וגועש ביותר... איראן משדרגת את חדירתה לחצר האחורית של ארה"ב... מדיניות איראן כלפי אמריקה הלטינית מבטאת את העוינות לארה"ב ואת השאיפה להתבסס בחצר האחורית של ארה"ב... מדינות אמריקה הלטינית הפועלות בשיתוף פעולה עם איראן הן חלק מ'הגל הוורוד' [האנטי-אמריקאי] שהגיח ב-2009-1998 וגיבש מכנה-משותף של התנגדות לארה"ב..."
איראן ממנפת את "הגל הוורוד" כדי לפגוע בארה"ב
"הגל הוורוד" הוא מגמה של מדינות אמריקה הלטינית בהנהגת מפלגות שמאל, פרו-איראניות, המסתייגות מארה"ב ולעיתים אף אנטי-אמריקאיות. "הגל הוורוד" נהנה מרוח גבית מאז 2018 (מכסיקו), 2019 (ארגנטינה), 2020 (בוליביה), 2021 (צ'ילה, הונדורס ופרו) ו-2022 (קולומביה), כאשר מדינות נוספות הצטרפו לוונצואלה, קובה, ניקרגואה ואקוודור האנטי-אמריקאיות. ארגנטינה נוטה לשמאל, והנשיא לשעבר של ברזיל, לולה דה-סילבה, הפרו-איראני, מוביל בסקרים לקראת הבחירות לנשיאות באוקטובר 2022.
ב-29 למאי 2022 נבחר, לראשונה, נשיא בקולומביה – שהיתה בעלת ברית קרובה של ארה"ב במלחמה בברוני הסמים, בארגוני טרור ובוונצואלה – שהוא איש שמאל, פרו-וונצואלה ופרו-איראן, גוסטבו פטרו.
המרכז למחקרים ביטחוניים באוניברסיטה הבינלאומית בפלורידה מדווח שאיראן מקפידה לשדרג את קשריה עם מדינות אמריקה הלטינית העשירות במשאבי-טבע, המסייעים לפיתוח יכולות גרעיניות כגון אורניום בגויאנה. הסכם לשיתוף פעולה איראן-גויאנה מ-2010 כולל יוזמה למיפוי משאבי הטבע של גויאנה, ובמיוחד אורניום.
E-International Relations – מוסיף: "ונצואלה מסייעת לאיראן בפיתוח טכנולוגיות גרעיניות, השגת אורניום, התחמקות מסנקציות בינלאומיות, הברחת מערכות נשק ויוזמות אפלות נוספות... בוליביה ואיראן חתמו על סדרת הסכמים לשיתוף פעולה, כולל השתתפות איראן במשאבי ליתיום החיוניים לפיתוח גרעיני ובליסטי... לאקוודור משאבי אורניום המושכים את תשומת לב איראן... איראן תומכת בארגוני טרור כגון חיזבאללה [השיעי] וחמאס [הסוני] הפועלים במשולש הגבולות ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל [גן עדן לארגוני טרור, ברוני סמים, מלביני כספים ומבריחי נשק], ובמיוחד בערי הגבול פוארטו איגואזו, סיודאד דל אסטה ופוז דו איגואסו... איראן מפתחת יכולות סייבר ולוחמה אלקטרונית כדי להפעילן – במשותף עם ארגוני פשע בינלאומיים ועם מדינות אנטי-אמריקאיות לשיבוש מערכות תקשורת בארה"ב."
לפי IranWire הבריטי, הקשר ההדוק בין איראן ופרו נובע ממיקום פרו באזור הגבול המשולש צ'ילה-פרו-בוליביה [גם הוא גן עדן לפורעי-חוק אנטי-אמריקאים] ומאגרי האורניום בפרו. "כמו ונצואלה ובוליביה, קיימת זהות אינטרסים אנטי-אמריקאית בין איראן לבין שלטון השמאל בפרו, הממונפת ע"י איראן גם לצרכי המרת-דת לאיסלאם השיעי."
ב-2012 הוקם "המרכז האיסלאמי השיעי של פרו" ("אינקארי איסלאם") המהווה מוקד להמרת-דת, חינוך פרו-איראני ואנטי-אמריקאי, גיוס פעילים [להפצת המהפיכה האיסלאמית-שיעית] ואיסוף מודיעין. מייסד ומנהיג המרכז האיסלאמי הוא אדוואר חוסיין קירוגה ווארגאס, מתאסלם שיעי מהפכני, ומקורבו של נשיא פרו, פדרו קאסטיו. האוניברסיטה הבינלאומית השיעית "אל-מוסטפה" בעיר קום באיראן הוקמה ב-2007 במטרה להרחיב את היקף ההמרה בשפתו של ציבור היעד ולהאיץ את יצוא המהפיכה האיסלאמית-שיעית באמריקה הלטינית.
השורה התחתונה
מאז פברואר 1979, כאשר אייתוללה חומייני השתלט על איראן, מאופיינת מדיניות ארה"ב כלפי משטר האייתולות באופצייה הדיפלומטית (מו"מ), תוך הסרה רשמית ופומבית של האופציה הצבאית ושינוי-משטר מסדר היום.
מאז פברואר 1979, ממנף משטר האייתולות את האופציה הדיפלומטית לשדרוג דרמטי של פעילותו פורעת-החוק האנטי-אמריקאית במפרץ הפרסי, ברחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון אפריקה, מערב אפריקה, דרום ומרכז אמריקה עד גבול ארה"ב-מכסיקו.
מאז פברואר 1979, רואה משטר האייתולות באמריקה הלטינית את הבטן הרכה של ארה"ב, ויעד מרכזי באסטרטגיה הגלובלית, ומכאן שיתופי הפעולה ההדוקים עם הממשלות האנטי-אמריקאיות, ברוני סמים, ארגוני טרור ומלביני-כספים.
מאז פברואר 1979, האופציה הדיפלומטית הניבה למשטר האייתולות מיליארדי דולרים, המעניקים רוח גבית לאיראן כמוקד אזורי וגלובלי של חתרנות, טרור והפצת יכולות צבאיות מתקדמות אנטי-אמריקאיות.
מאז פברואר 1979, ארה"ב מתמידה באופציה הדיפלומטית, ואילו איראן מתמידה בהגברת פעילותה האנטי-אמריקאית בחצר האחורית של ארה"ב.
כצפוי, מדיניות דיפלומטית כלפי משטר פורע-חוק, אפוקליפטי ואנטי-אמריקאי – המונחה ע"י חזון פנאטי בן 1,400 שנים להכנעת הסונים "המשומדים" והמערב "הכופר" – מקדמת את האינטרסים של המשטר פורע-החוק, ופוגעת בביטחון הלאומי וביטחון הפנים של ארה"ב.
קידום אינטרסים של ארה"ב והעולם החופשי מחייב התגברות על הפיתוי הכרוך בהרהורי-הלב על קידום ביטחון ושלום על ידי אופציה דיפלומטית נוחה (כאילו האייתולות יכולים לאמץ ערכים מערביים של דו-קיום בשלום, לזנוח את חזונם ולהיות שותפים אמינים למו"מ) – ולאמץ את מציאות המזרח התיכון האלים, המורכב והמתסכל. כלומר, החלפת האופציה הדיפלומטית באופציה של שינוי-משטר ואופציה צבאית.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
איליה בר-זאב
מה זה לעזאזל? בחירות?
נחל פֶּרֶס ("וואדי פארש") – פוֹרסְקָלֵאָה *
מי אַתָּה, שִׂיחַ וּבֶן שִׂיחַ סִרְפָּדִי שֶׁכָּזֶה?
כְּצִיץ הַשָּׂדֶה יָצִיץ, עֵשֶׂב רַב שְׁנָתִי מַכְנִיס גּוּפוֹ בֵּין הָרִים גְּדוֹלִים,
בַּבְּקָעוֹת, בַּמִּדְבָּרִיּוֹת.
מִי הִגִּיד לְךָ שֶׁהִנְּךָ יוֹצֵא דֹּפֶן? הִנְּךָ כָּמוֹנוּ, עֵירֹם אַתָּה –
זָקוּף, מַאֲפִיר, מַכְסִיף.
כָּמוֹנוּ, הַזְּכָרִים, עֲטִיף צִנּוֹר בַּתִּפְרַחַת, לְחֹל וּלְשַׁבָּת,
תָּמִיד בַּהֶקֵּף –
פְּרִי קָטָן וּבוֹ זֶרַע בּוֹדֵד.
כְּמוֹכֶן הַנְּקֵבוֹת, תָּמִיד בַּמֶּרְכָּז, עֵרֻמּוֹת לְלֹא עֲטִיפוֹת.
mon amur פוֹרְסְקָלֵאָה
אַלּוּפַת הַהִצָּמְדוּת לִבְגָדִים בְּמֵיטַב הָאָפְנָה –
דַּרְגוֹת כָּתֵף,
אוֹתוֹת הִצְטַיְּנוּת בְּחָזֶה גֵּאֶה,
הַגּוֹאֶה עַל גְּדוֹתָיו בֵּין רַגְלֵינוּ הַמְּמַהֲרוֹת לִבְרֹחַ.
* פוֹרְסקָלֵאָה – צמח ממשפחת הסרפדיים. בית גידול מדבר ועוד. ע"ש פטרוס פורסקול– 1761. בהיותו בן 25 נשלח למזרח התיכון לרשום חיות וצמחים על ידי קארולוס לניאוס – בוטנאי, רופא, זואולוג שבדי, מייסד שיטת המיון המודרנית לעולם החי ואחד מאבות חקר האקולוגיה. לאחר שנתיים של מחקר פורה מת פורסקול ממחלה.
בֵּיצֵי קְיימָא *
סַרְטָנִיּוֹת שְׁלוּלִית פְּרוּקוֹת רַגְלַיִם, מַה-יִּתְרוֹן לָכֶן בִּרְבִיַּת בְּתוּלִין,**
לְלֹא אֶמְצָעֵי עֵזֶר רוֹאִים אֶת בֵּיצֵי הַקְּיָמָא,
אֶת הָעֻבָּרִים.
לִכְאוֹרָה אֲנִי מַשְׁקִיף עָגוּם מִצַּד הַדֶּרֶךְ כַּאֲשֶׁר אַתֶּן טוֹבְלוֹת
וּמַשְׁרִיצוֹת צֶאֱצָאִים. דַּפְנִיּוֹת יְקָרוֹת שֶׁלִּי:
כַּאֲשֶׁר הַשְּׁלוּלִית מִתְיַבֶּשֶׁת אֲנִי חוֹגֵג וּמִתְעוֹרֵר בְּהִתְלַהֲבוּת
רְווּיַת תְּשׁוּקָה. הֲרֵי חֶלְקְכֶן הוֹפְכוֹת לִזְכָרִים,
יוֹצְאוֹת מֵהָאָרוֹן כְּעוֹד מִינֵי דָּגִים, נְמָלִים, דְּבוֹרִים וַאֲנִי צוֹנֵחַ
עַרְמוּמִי וּמְחֻיָּךְ
בַּחֲלַל הַדְּגִירָה שֶׁלָּכֶן, מֵמִית וּמְחַיֶּה –
שְׁתֵּי בֵּיצִים גְּדוֹלוֹת, עֲטוּפוֹת כָּרָאוּי עַל פִּי דִּינֵי הַהֲלָכָה –
צְנִיעוּת בְּחֵיק הַטֶּבַע.
וַהֲרֵי אֵלּוּ בֵּיצֵי הַקְּיָמָא שֶׁיִּתְפַּתְּחוּ רַק אִם נִזְדַּוֵּג.
חָשׁוּב אֲנִי אוֹ לֹא? הֲרֵי אֲנִי זוֹ אַתְּ מֵאֶמֶשׁ –
אָז מָה? לִהְיוֹת בָּךְ אוֹ לֹא לִהְיוֹת?
זֹאת הַשְּׁאֵלָה!
* ביצי קיימא – ביצים עטופות קרום קשה המתקיימות בקרקע עד להרטבתן בעונה הלחה הבאה. כסרטנים במי שלולית.
** סוג של רבייה אל-זיווגית – מצב שבו יצור שמורפולוגית הוא זוויג נקבי מעמיד צאצאים בלא צורך בהפרייה.
שְׁנֵי קווי חולשה *
הַאִם מִתּוֹךְ שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה יִוָּצֵר מְשֻׁלָּשׁ?
כָּל זֶה וְאוּלַי –
תְּשׁוּקָה מִתְעוֹרֶרֶת, תַּאֲוַת נֶפֶשׁ?
וּמִי לְיָדִי יִתְקַע שֶׁתִּפָּסֵק הַחֻלְשָׁה וְאֶשָׁאֵר בּוֹדֵד עִם
אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת, נִסְחָף אֶל סַלְעֵי עֲנָק בְּמַעֲמַקֵּי הַסֶּדֶק שֶׁיִּבִָּקַע
בַּעֲרוּצֵי נְחָלִים, אֶל הַמִּצְלָעוֹת.
הֲרֵי אִיּוֹב בִּשֵּׂר: וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וְאִם בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹ יִרְאֶה מֵרָחוֹק
שְׁתֵּי חֻלְשׁוֹת נִפְגָשׁוֹת בַּסֵּתֶר
הֲיִהְיֶה בַּעַל קַרְנַיִם קוֹסְמִיּוֹת, אוֹ סְתָם שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר?
בָּעֶרֶב יֵאָחֵז בְּתַבְנִית מְשֻׁלָּשׁ מַתַּכְתִּי, יַשְׁמִיעַ צְלִיל גָּבוֹהַּ וְעוֹרֵג
אֶל גֵּבֵי נַחַל פֶּרֶס.
שָׁלוֹשׁ צְלָעוֹת לָאַהֲבָה אַךְ הַמְּשֻׁלָּשׁ שְׁוֵה שׁוֹקַיִם –
יְשַׁר זָוִית בֵּין הַחֻלְשׁוֹת.
* קווי חולשה – בגיאולוגיה בכלל ובעולמנו במזרח התיכון ישנם קווי חולשה. יבשות נוצרו וזזו. קווי החולשה שלנו צמודים לכל אורכנו הצר לאחד השברים הגיאולוגים המשמעותיים –השבר הסורי אפריקני. גם לאורך סדק באגף תלול מתפתל הרכס ומתפתח ערוץ נחל המנקז עצמו בצורת משולש. משולשי סלע נוצרים בין שני קווי חולשה.
פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם" – קשב לשירה 2016
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 3.7.22
* ראוי בהחלט – "אסתרא בלגינא קיש קיש קריא," זו היתה תגובתי המיידית, בדף הפייסבוק שלי, על הודעתו של יאיר לפיד שהוא מצטרף לחיים הפוליטיים ומקים מפלגה בראשותו. זהו פתגם ארמי המופיע בתלמוד, ופירושו המילולי הוא "מטבע בכד קורא קיש קיש." משמעותו היא, שקופסה שיש בה מטבע אחד, מרעישה הרבה יותר מקופסה מלאת מטבעות. בתגובה הזו הבעתי את זלזולי בלפיד, והצגתי אותו ככלי ריק, נטול ערך.
הזלזול שהפגנתי, נבע מהאופן בו הצטיירה בעיניי דמותו מכתיבתו כבעל טור בעיתונים ומהופעתו כמגיש "אולפן שישי" בערוץ השני. הוא הצטייר בעיניי כאדם רדוד, פסבדו אינטלקטואל, נוטה לסיסמאות שחוקות ולקלישאות, נעדר אמירה משמעותית מקורית, נרקיסיסט, שחצן, יהיר, מטפח דימוי כריזמטי המבוסס בעיקר על מראהו החיצוני. הוא האיש שבא למלוך עלינו? האם כך אני רואה את הדברים גם היום? האם עמדתי על אודות יאיר לפיד השתנתה?
כך פתחתי את מאמרי השנתי על איש השנה לשנת תשע"ג, שבו בחרתי ביאיר לפיד לאיש השנה, לאחר שהדהים את הציבור הישראלי כאשר זכה ב-19 מנדטים בבחירות 2013. תשובתי היתה מורכבת. כבר אז ראיתי בו הרבה יותר מכפי שחשבתי קודם לכן, ובוודאי שכך אני רואה את הדברים היום, תשע שנים מאוחר יותר. ולא רק כיוון שאני שיניתי את דעתי, אלא גם כיוון שהוא השתנה; התבגר, למד, הרצין.
אין ספק שמדובר במנהיג פוליטי מוכשר ועתיר הצלחות. הוא מנהיג את מפלגת המרכז היחידה שלא התפוגגה אחרי קדנציה או שתיים. המפלגה שהקים שומרת על יציבות מרשימה כמפלגה בינונית פלוס, מה שמעיד על "בייס" לא קטן שהוא הקים. הוא הקים מפלגה מאורגנת היטב ומרושתת היטב בכל רחבי הארץ. לאורך השנים הוא ידע לבחור אנשים רציניים ביותר שרצו עימו ולצידו. התנהלותו הפוליטית של לפיד אינה חפה מטעויות, אך היא חכמה בדרך כלל, ומוכיחה את עצמה. הוא הוכיח לא אחת עוצמה וכושר עמידה מרשימים. והוא רכש ניסיון פוליטי, מדיני ומנהיגותי משמעותי.
מאוד לא אהבתי את התעקשותו על ריצה רוטציונית עם גנץ בכחול לבן. איזה היגיון יש בפנייה לציבור לבחור מפלגה, שאינה מסוגלת להתייצב אחרי מנהיג ומחלקת את העוגה. ראיתי בדרישה הזו תאוות שלטון וילדותיות, הפוגעת בכחול לבן. רגע לפני הבחירות, לנוכח הביקורת והלעג, הוא ויתר על הרוטציה, אך הנזק כבר נגרם. את יכולת הלמידה, ההשתנות והפקת הלקחים שלו ראינו אשתקד, כאשר חרף היותו ראש המפלגה הגדולה בגוש השינוי, ועל אף שעליו הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה, הוא ויתר על מקומו הראשון ברוטציה למען בנט. אפשר לומר שללא הוויתור הזה לא היתה קמה הממשלה, וזה כנראה נכון, אך האם מישהו יכול לדמיין ויתור כזה אצל נתניהו? גם לא אצל מנהיגים נורמטיביים. עם זאת, הייתי מעריך אותו יותר אלמלא אימץ את הצעתו הנדיבה של בנט להחליף אותו לארבעה חודשים אחרי שנה בלבד של בנט בתפקיד. האינטרס הציבורי ביציבות שלטונית נפגע כתוצאה מכך, וחבל. הביקורת הגדולה ביותר שלי עליו, היא על כך שפירק את כחול לבן ולא הצטרף עם גנץ לממשלת האחדות. מי יודע, אולי אילו כחול לבן במלוא עוצמתה היתה נכנסת לממשלה, נתניהו לא היה מצליח לעקוץ אותה.
גם את הצבעתו והצבעת מפלגתו נגד חוק הלאום אני זוכר לרעה. הרי חוק הלאום מבטא את השקפת עולמו הציונית של לפיד והצבעתו נגדה היתה מטעמי פוליטיקה קטנה וקריצה פופוליסטית לדרוזים. התנהגות כזו בסוגיה משמעותית כמו חוק יסוד בנושא לאומי אינה ראויה, בלשון המעטה.
נקודה מדאיגה נוספת היא, שגיליתי ביש עתיד סממנים של פולחן אישיות סביב לפיד. גיליתי זאת בתקופת כחול לבן. כאשר בקבוצות פנימיות העזתי למתוח עליו ביקורת, חטפתי מקלחת שהזכירה לי את הביביסטים. לא, איני טוען, חלילה, שיש כאן פולחן אישיות ברמה המפחידה של נתניהו; פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית. אבל עם ניסיון פולחן האישיות הביביסטי – מי שנכווה ברותחין, ייזהר בצוננין. ולכן אני רואה לנכון להתריע על המגמה.
את כנס היסוד של יש עתיד, בחר לפיד לערוך באריאל ולא בכדי. היה זה סמל להשקפת עולמה המרכזית של יש עתיד, ברוח הקונצנזוס הלאומי. הצגתו בידי התעמולה הביביסטית כשמאלן, היא כמובן מגוחכת. טוב, הם מציגים גם את בנט, שקד, סער, הנדל, ליברמן, יעלון, אלשייך, מנדלבליט וריבלין כסססמולנים רחמנא לצלן. מי שאינו סוגד לנתניהו הוא ססמולן. אך את לפיד הם מציגים כסמולן רדיקלי אנטי ציוני. מירי רגב השקרנית ההיסטרית צווחה שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא מתוכו את "נפש יהודי הומייה" ועדרי עובדי אלילים דיקלמו ומחזרו את השקר הנתעב. לפיד רחוק מהשקפת עולם שמאלית. יש לזכור את מלחמתו בארגונים רדיקליים כמו שוברים שתיקה, את מלחמתו ב-BDS, את העובדה שיחד עם יעלון (עוד לפני הקמת כחול לבן) הוא פירסם מאמר בעיתונות האמריקאית שקרא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן ויצא למסע הסברה בארה"ב למען הרעיון. עמדותיו הן פטריוטיות וביטחוניסטיות מובהקות. לפיד הוא איש מרכז מובהק, איש של ציונות ממלכתית. כל טענה אחרת – בשקר יסודה.
על אף חסרונותיו, אני רואה את יאיר לפיד מודל 2022 כאדם ראוי בהחלט לראשות הממשלה ואני מאמין שיהיה ראש ממשלה טוב. אין סיכוי שאצביע לו בבחירות. אני חושב שיש ראויים ומתאימים ממנו, ובהם ראש הממשלה היוצא, אך הוא בהחלט מתאים ויוכל להצליח בתפקידו. איני חושב שהבחירות הללו הן התמודדות ראש בראש בין נתניהו ללפיד על ראשות הממשלה. אני בהחלט רואה היתכנות לאפשרות שראש הממשלה לא יהיה דווקא אחד מן השניים. אך אם הבחירה היתה בין נתניהו ללפיד, אין בכלל שאלה – ודאי שלפיד ראוי יותר.
* גוליבר בארץ הגמדים – תעשיית השקרים וההסתה יוצאת מגדרה כדי ליצור דה-לגיטימציה ללפיד, לגמד אותו, ללעוג לו, להציג אותו כשמאל רדיקלי אנטי ציוני וכד'. על פי כתבי הקודש של הדת הפגאנית הזאת, נתניהו הוא גוליבר בארץ הגמדים. כל אדם אחר שמעז לחשוב על הנהגה, בין אם הוא מהליכוד, מהימין, מהמרכז או מהשמאל, הוא גמד עלוב, אפס מאופס, בדיחה. מישהו מעלה על דעתו שיכול להיות אדם אחר בעולם, זולת נתניהו, בתפקיד ראש ממשלה בישראל. התעשייה מפיצה את דפי המסרים השקריים, עובדי האלילים מדקלמים. כך מהנדסים תודעה.
* תחת האלונקה – צר לי על פרישתו של בנט מהפוליטיקה. בעיניי הוא שגה גם מבחינה אישית – נכון היה שיישאר על הגלגל, אך זו בעייה שלו, וגם מבחינה לאומית – חשוב היה שיישאר תחת האלונקה וימשיך לתרום ולקדם את דרך הציונות הממלכתית, הנמצאת היום תחת איום. אך משזו היתה החלטתו – הוא ראוי להוקרת עם ישראל על שירותו הנאמן, החשוב והמוצלח (אף שנכשל באחזקת הקואליציה). אני משוכנע שרבים רבים מעריכים ומוקירים אותו, ואני גם מאמין שרבים משונאיו, המוסתים בידי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, יתפכחו יום אחד ויתביישו.
* כמלוא הנימה – נפתלי בנט כראש הממשלה, לא סטה כמלוא הנימה מן האידיאולוגיה שלו ושל מפלגתו. ולכן, ממשלתו היתה הניצית ביותר זה עשרות שנים. הדבר נכון בכל תחום – המאבק באיראן, בחמאס בעזה, היחס לרש"פ ולרעיון המדינה הפלשתינאית, מצעד הדגלים, העלייה להר הבית, הפעולה להחזרת הריבונות שנרמסה בעשור האחרון בגליל ובנגב, הפעולה נגד הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי. ובראש ובראשונה – בתחום ההתיישבות: בתוכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן והכפלת האוכלוסייה הישראלית בגולן, כולל הקמת שני יישובים גדולים חדשים, אסיף ומטר (תוכנית שכבר מתממשת בשטח) והחלטת הממשלה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, לצד הגברת הבנייה הישראלית בהתיישבות ביו"ש. אפשר לתמוך בדרכו המדינית של בנט או להתנגד לה, ואפשר לתמוך בה או להתנגד לה חלקית – אך מן הראוי לומר אמת על אודותיה, למרות הרעש של הפייק-ניוז מתוצרת תעשיית השקרים וההסתה.
יתר על כן, הוא עשה זאת לא רק בלי להשפיל את "הססמולנים", אלא להיפך, מתוך כבוד לבני-הפלוגתא האידיאולוגיים שלו ומתוך רצון לקרבם. והוא אכן קרב אותם. מי היה מאמין ששרי מרצ יצביעו בממשלה בעד התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה היא וידוא הריגה סופי ומוחלט של רעיון העוועים לנסיגה מהגולן, שרוב קודמיו, ובהם קודמו, ניסו לקדם. כידוע, בממשלה, בניגוד לכנסת, אין משמעת קואליציונית או סיעתית. כל שר מצביע באופן חופשי על פי מצפונו. מי שזוכר את המאבק הנלהב של מרצ בעד נסיגה מהגולן ונגד ההתיישבות בגולן לאורך עשרות שנים, אינו יכול שלא להתפעל מהצבעת שריה בעד התוכנית. זה הישג אדיר של בנט. העברת התוכנית פה-אחד היא מסר לאומי אדיר. איזה מזל שהתכונית לא זקוקה לאישור הכנסת. האופוזיציה למדינה היתה עלולה למצוא איזה עריק מרע"ם או את רינאווי זועאבי ויחד איתם מכשילה ומפילה את התוכנית. העבודה ומרצ, שהיו חברות בממשלה היחידה מאז ועידת מדריד שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים, ובממשלה הראשונה מאז אוסלו שהעומד בראשה הצהיר בפני העולם כולו על התנגדותו למדינה פלשתינאית – לא תהיינה אותן העבודה ומרצ כפי שהיו עד לפני שנה. הן לא תוכלנה לצאת עם קצף על השפתיים בהאשמת ממשלת ישראל ב"סרבנות", אחרי שהיו חברות בממשלה ה"סרבנית" (לשיטתן) ביותר שהיתה כאן.
בנט לא סטה מן האידיאולוגיה שלו, אך הוא התבגר, וכובד האחריות השיל מעליו את נשל הפופוליזם שאיפיין אותו בעבר. כן, אני זוכר את בנט, שבהיותו חבר ממשלה וחבר קבינט, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", יצא נגד הממשלה שבה הוא חבר ותקף אותה. אני זוכר את בנט שהיה שני רק לליברמן בשלהוב היצרים בנושא אלאור אזריה, והפך פרשה פלילית של חייל שסרח למשבר לאומי. אני זוכר את בנט הפופוליסט שקורא לגזר דין מוות למחבלים. אני זוכר את דברי הבלע שלו על החיילים שמפחדים מהפצ"ר יותר משהם מפחדים מחמאס.
דווקא כיוון שאני זוכר את כל אלה, אני מעריך אותו יותר, על כך שלצד דבקותו באידיאולוגיה, הוא התנתק מהצד השלילי הזה באישיותו. הוא היה מנהיג מאחד ומלכד, אך לא הצליח לעמוד מול הכוח המרושע הנבנה מהקרע בחברה, בהובלת קודמו תאב הנקם, המסרב להשלים עם כך שאדם אחר הוא ראש הממשלה.
* מכר את נשמתו לשטן – ב-1996 הצבעתי בעד נתניהו לראשות הממשלה. היתה אז בחירה ישירה לראשות הממשלה. ההצבעה היתה בשני פתקים. לכנסת בחרתי בדרך השלישית, מתוך הזדהות מלאה. בחירתי בנתניהו לראשות הממשלה ממש לא היתה מאהבת מרדכי. יותר משהיתה זו הצבעה בעד נתניהו היתה זו הצבעה נגד פרס, השבוי בפנטזיית המזרח התיכון החדש, שהובילה אותו לוויתורים מסוכנים ביותר. אך לא הערכתי את נתניהו. כדובר ועד יישובי הגולן השתתפתי בפגישות עם נתניהו, אז ראש האופוזיציה, וכבר אז הבנתי שמדובר באדם בעל כישרון-שקר בלתי רגיל; יכולת לשקר בלי להניד עפעף. נהגתי לומר אז, שלעולם לא אסלח לפרס שאילץ אותי להצביע לנתניהו ושאם מול פרס היה מתמודד סוס – הייתי בוחר בסוס. כחבר הנהלת הדרך השלישית, תמכתי בהצטרפות לממשלת נתניהו. אולם לאחר פרשת בראון תמורת חברון, נאבקתי, ללא הצלחה, לפרישת המפלגה מהקואליציה והפלת נתניהו. לצערי, הדרך השלישית דבקה בממשלה ולכן התרסקה בבחירות. בבחירות 99', בין נתניהו לברק – לצד הפתק לדרך השלישית, שלשלתי פתק צהוב, ריק. לא יכולתי לבחור באיש מן השניים. במשך השנים לא תמכתי בנתניהו, אך בהחלט הערכתי את יכולותיו וכישרונותיו ובירכתי על הישגיו. גם תמכתי לא אחת במדיניותו ובדרכו. את העובדה שהוא חזר על ניסיונו למסור את הגולן לאוייב הסורי, מזימה שרק מלחמת האזרחים בסוריה שמה לה קץ, לא ידעתי ואני מודה שממש לא חשדתי.
לא הצבעתי עוד לנתניהו, אך כאשר בחרתי ב-2009 בבית היהודי, העדפתי את נתניהו על לבני וכשבחרתי ב-2015 בכולנו העדפתי את נתניהו על הרצוג. מאוד לא אהבתי את הדה-קרדיטיזציה לנתניהו ואת גימוד הצלחותיו של נתניהו ולא אחת יצאתי נגד תוקפיו החריפים (כמו למשל נוני מוזס שהפך את עיתונו והאתר שלו לפלטפורמה של תעמולה נגד נתניהו). ראיתי פער בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי. בין נתניהו המנהיג והמדינאי המוכשר, ונתניהו הפוליטיקאי הקטן והאיש הקטן, השקרן, תאב השלטון, המכור להערצה, המכונן פולחן אישיות. אך סברתי שד"ר נתניהו חזק יותר ממיסטר ביבי.
נקודת השבר היתה כשהחלו חקירותיו. מה שגרם לי לאבד בו כל אמון ולראות בו אדם לא כשיר להנהגה, לא היו החשדות נגדו, והרי גם כעת הוא בחזקת חף מפשע, אלא התנהגותו. מסע ההסתה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה, תאוריות הקונספירציה המטורללות שהפיץ בקרב חסידיו, ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כל מה שהתגלם בנאום האימים במסדרונות בית המשפט, שהיה פוטש של ממש של ראש הממשלה נגד מבנה הממשל הישראלי, המבוסס הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהם.
ואף על פי כן, תמכתי בהקמת ממשלת האחדות איתו, נאבקתי למענה והייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שהיה לה חלק משמעותי בשכנוע גנץ ללכת לממשלת האחדות. גניבת הרוטציה ועוקץ שותפיו, וההבנה שההסכם עם כחול לבן היה הונאה מראש, הביאו אותי למסקנה שמדובר בנוכל מוחלט, שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו ואין ערך לחתימת ידו ואסור להשאיר בידיו את השלטון. ואפילו זה לא היה השפל. התנהגותו כראש האופוזיציה – דה-לגיטימציה מוחלטת לכך שאדם אחר זולתו יהיה ראש הממשלה, היתה איומה ונוראה. הפיכת האופוזיציה-לשלטון לאופוזיציה-למדינה, המחבלת במזיד באינטרס הלאומי, הביאה את הדמוקרטיה הישראלית לשפל חסר תקדים. אך בכל מכלול מעשיו, המעשה הנפשע ביותר, הפגיעה הקשה ביותר שלו במדינת ישראל, היא הכשרת התועבה הכהניסטית. לא סתם הכשרה. הוא פעל לכך במשך חודשים, עשה לילות כימים, כדי להבטיח שהציונות הדתית תצרף אליה את בן גביר. הוא אפילו שריין מקום ריאלי ע"ח הליכוד ברשימת הליכוד לאופיר סופר בתמורה לכך שיכניסו את הכהניסט לרשימתם. איני חושד בנתניהו שהוא קרוב לכהניזם. ממש לא. הוא רחוק מגזענות. אני בטוח שהוא סולד מהכהניזם. אך הוא סומך עליהם שיתמכו בכל חקיקה שנועדה להעמיד אותו מעל החוק, ולכן הוא עשה את המעשה. והיום, לא תמצא כמעט ליכודניק שאינו רואה בבן גביר ראוי להיות שר בישראל. על כך, לעולם לא ייסלח לנתניהו, שמכר את נשמתו לשטן הכהניסטי.
* ביעור חמץ – בנעוריי הייתי חבר בנוער התחייה. הצטרפתי לתנועה בשל התנגדותי לעקירת חבל ימית ולנסיגה מכל סיני. בשתי מערכות הבחירות הראשונות שבהן היתה לי זכות בחירה, ב-1981 וב-1984, בחרתי בתנועת התחייה. התחייה נחשבה אז למפלגה הימנית ביותר במערכת הפוליטית. ב-1984, נבחר לכנסת "הרב" כהנא שר"י. לכאורה, המפלגה הקרובה אליו ביותר היתה התחייה. אך התחייה ראתה בו מוקצה מחמת מיאוס. גאולה כהן כינתה את הכהניזם "כתם על תולדות עם ישראל." סיעת התחייה הצביעה בעד החוק נגד הגזענות, שנועד למנוע מגזענים וכהניסטים את האפשרות להיבחר לכנסת. כאשר כהנא עלה לנבוח מעל דוכן הנואמים, כל סיעת התחייה, יחד עם כל שאר חברי הכנסת מכל הסיעות, יצאה מן האולם במחאה. אני זוכר את הזעזוע העמוק שפקד אותי, כאשר נודע לי שכהנא נבחר לכנסת. הייתי אז עדין בצבא, מפקד בבית הספר למכ"ים. אני זוכר עד כמה לקחתי קשה את הבשורה הזאת. לא האמנתי שדבר נורא כזה קורה בעמנו. לאחר שחרורי, הדרכתי גרעינים לאורטל של תנועת הצופים. המלחמה בגזענות היתה חלק משמעותי בפעולות שהעברתי. יחד עם חניכיי, צעדתי ברחובות חיפה בצעדה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בין התנועות שהשתתפו בצעדה היו גם בית"ר ובני עקיבא. את ההפגנה ארגן מענ"ה – מטה על נגד הגזענות, שאותו הקים חברי, חבר קיבוץ מרום גולן יהודה וולמן, לימים ראש המועצה האזורית גולן, בשנות המאבק נגד הנסיגה.
הטבח במערת המכפלה, בפורים 1994, שאותו ביצע המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, המועמד מס' 3 ברשימת כהנא, היה הגשמת "תורתו" של כהנא. לא בכדי, תלמידיו של כהנא, ובראשם בן-גביר, רואים בו את דמות המופת, שביצע את מעשה המופת. מאז הטבח המחריד, אני רואה במלחמה בכהניזם שליחות שאיני בן חורין להיבטל ממנה. לאחר הטבח, פרסמתי ב"נקודה", ביטאון מועצת יש"ע, מאמר שבו פניתי לאחיי ורעיי, המתיישבים ביש"ע, תחת הכותרת: "חסלו את הכהניזם ולא – הכהניזם יחסל אתכם." במאמר, שפורסם בגיליון פסח, קראתי למתנחלים ביש"ע לעשות ביעור חמץ, ולהוקיע את הכהניזם המאיים. אחרי רצח רבין, כתבו לי כמה תושבים מיש"ע, שעכשיו הם מבינים כמה צדקתי. אחד הפעילים המרכזיים של הכהניזם הוא תושב הגולן מיכאל בן-חורין. הוא יצא בצהלות ובקריאות שמחה ותמיכה בטבח בחברון, ואף נכנס למעצר מנהלי לאחר הטבח. הוא ערך את ספר הפיגולים "ברוך הגבר" המהלל ומשבח את המחבל ואת הפיגוע הרצחני. אני נלחמתי במיכאל, וכמובן שמאז לא החלפתי איתו מילה. כאשר הכהניסט הזה כתב מאמרים ומכתבים למערכת ביטאון ועד יישובי הגולן "הרי גולן", שאותו ערכתי, הייתי מחזיר את המכתב למעטפה, שולח אותו בחזרה לשולח עם הכיתוב: "או 'הרי גולן' או 'ברוך הגבר' – אתה בחרת."
באחד הימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, ביום שבו אהוד ברק טס לוועידת שפרדסטון עם הצעה לנסיגה מכל הגולן, כשהיינו בשיאן של ההפגנות, קיבלתי טלפון. "שלום, מדבר ברוך."
"איזה ברוך?"
"מרזל."
"אתך אני לא מדבר." וניתקתי.
גם ברגע הקשה הזה לא התבלבלתי, וידעתי להבחין בין עמית לטורף.
פעמיים כהניסטים תבעו אותי על הוצאת דיבה. מיכאל בן חורין הפסיד בתביעה. בן-גביר, שניסה לסחוט ממני התנצלות על דברי אמת שכתבתי נגדו – באיומי תביעה, ברח עם הזנב בן הרגליים לאחר שקיבל את תגובתי.
38 שנים אני נלחם בסרטן הכהניסטי. מערכת הבחירות הזאת, שעלולה להעלות לשלטון ממשלה שבן גביר חבר בה, והיא תלויה בו, היא אולי מערכת הבחירות החשובה ביותר בתולדות המדינה. מבחינתי, המטרה אחת – למנוע 61 מנדטים, חלילה, לגוש בן גביר-נתניהו. מה יהיה אם לא יהיו להם 61? איזו ממשלה תקום? איני יודע. יש אפשרויות רבות. אני מציע להיזהר מהתחייבויות והבטחות עם מי להקים ממשלה ועם מי לא, ולהשאיר את האופציות פתוחות לתרחישים יצירתיים, גם אם אינם אידיאליים. העיקר שלא יהיו לגוש בן גביר 61 מנדטים.
* מכשירים את השטח – התעשייה הקימה ערוץ הסתה, שקרים ופייק-ניוז בפייסבוק. שם הקבוצה, תחזיקו טוב: "יאיר נתניהו המנהיג והיורש". נשמע מצחיק? כך הם מכשירים את דעת הקהל.
* תובע כללי נפרד – שר המשפטים גדעון סער החל להוביל מהלך של פיצול תפקיד היועמ"ש. למרבה הצער, הוא הספיק לכהן רק שנה, ולא הספיק להשלים את המשימה החשובה הזאת וגם לא את המשימה החשובה עוד יותר – גיבוש חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים בין שלוש הרשויות באופן מושכל ובהסכמה. אך גם בשנה שבה כיהן בתפקידו, הכניס רפורמות משמעותיות, של מי שרוצה לתקן את מערכת המשפט, להבדיל ממי שרוצה להחריב את מערכת המשפט. למשל – השימוע הפומבי למועמדים לבית המשפט העליון. אילו התובע הכללי לא היה האיש שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, הוא היה הרבה יותר נחוש ואסרטיבי מהמיועמ"שים שאנו מכירים, במלחמה בשחיתות השלטונית. כל משימתו היתה להיות מצביא המלחמה בשחיתות. כשיהיה תובע כללי נפרד, תהיינה אלו חדשות רעות מאוד לחובבי השחיתות ולמעריצי המושחת.
* חילול הקודש – מפגינים אנטישמים חרדים קרעו סידור תפילה יהודי, של התנועה המסורתית בישראל (הזרם הקונסרבטיבי ביהדות), וקינחו בו את האף. הם עשו זאת ליד הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. אנטישמיות ארורה.
* במלוא מורכבותו – עד לפני כשנה, כיניתי את יהודה משי זהב – "החוזר בתשובה". ראיתי בו מופת של חזרה בתשובה במובן המהותי של המושג. חרדי אנטי ציוני, אנטי ישראלי רדיקלי ומיליטנטי, שהוביל לאורך שנים את הפעילות האלימה של העדה החרדית, עבר מהפך גמור והיה לסמל ההשתלבות של חרדים בחברה הישראלית, והישראליזציה בחברה החרדית. הוא הקים את זק"א, פעל לחיבור החרדים למדינת ישראל, כיבד מאוד את מדינת ישראל ואת סמליה הממלכתיים. בניו שירתו בצה"ל. לפני שנתיים הוא השתתף בפאנל בהנחייתי (בזום) בערב תשעה באב, והרשים וריגש מאוד בסיפור חייו. הכרתי אותו אישית כאשר פעלנו יחד בפורום עמק השווה. איזו אכזבה מרה, איזו עוגמת נפש הייתה לגלות שדווקא הוא עבריין מין סדרתי ומפלצתי. איום ונורא. ועל אף דמותו מעוררת הסלידה, אני מאמין שמעשיו הרעים אינם מוחקים את מעשיו ומפעליו החיוביים. אכן, הוא הטביע גם חותם חיובי בחברה הישראלית, בעיקר בארגון זק"א. אני מקווה שהוא ייזכר על כל מורכבותו, ולא רק בצבעים של שחור ושחור.
[אהוד: בוודאי. הלא בהשוואה לנתניהו המושחת – יהודה משי זהב הוא ממש צדיק!]
* יש תקווה לכדורגל הישראלי – תחושת ההחמצה בעקבות ההפסד בגמר היורו לנוער, מעידה על ההישג האדיר של הנבחרת. לא "העיקר ההשתתפות", אלא חתירה לניצחון. מי היה מאמין שנבחרת ישראל תעלה לגמר ונהיה מאוכזבים שלא זכתה באליפות אירופה? בתשעים דקות המשחק, נבחרת ישראל היתה טובה יותר מנבחרת אנגליה, איימה יותר על השער שלהם ובהחלט היתה ראויה לניצחון. אולם בהארכה הגלגל התהפך באופן מובהק. נראה לי שזו בעייה של כושר גופני, ואולי על כך יש לעבוד יותר בעתיד. מכלל האליפות אני יוצא אופטימי מאוד באשר לעתיד הכדורגל הישראלי, והיכולת, גם של נבחרות הבוגרים של ישראל, להגיע להישגים דומים.
* כתבה מאוסה - כתבה מאוסה ובזויה בערוץ 12 – מראיינים יורדים למקומות שונים בעולם, שמתבכיינים על יוקר המחייה כהצדקה לירידה. להקיא.
* ארבעים שנה לחטיבת הנח"ל – בימים אלה ימלאו ארבעים שנה לחטיבת הנח"ל. החטיבה קמה ביולי 1982, בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, שבה צף המחסור בחטיבות חי"ר מובחר סדירות. מאותה סיבה הוקמה גם חטיבת גבעתי ב-1983. חטיבת הנח"ל 933 הוקמה משני גדודי הבט"ש של הנח"ל – 931 ו-932 וגדוד חדש שהוקם – 950. לימים קם גם גדוד הסיור. כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היינו בטירונות נח"ל. כאשר הגענו לשלב הבט"ש – זה כבר היה שירות בחטיבה. היינו המחזור השני בחטיבה. המח"ט היה אז מנחם זטורסקי ז"ל. אולם באותם הימים, חטיבת הנח"ל היתה עדין שלב במסלול הנח"ל, ולא המסלול של הנח"לאי מן הגיוס עד השחרור כפי שזה היום. כשסיימנו את פרק החטיבה, עברנו לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שהיה חלק מחטיבת הצנחנים. היינו אחד המחזורים האחרונים בגדוד. לימים, גדוד 50 בחטיבת הצנחנים הסב את שמו לגדוד 101 וגדוד 950 בחטיבה הסב את שמו לגדוד 50. חלפו שלושים שנה וגם בני הבכור, עמוס, התגייס לחטיבת הנח"ל ושירת בפלוגת העורב בגדוד הסיור.
כך, במבט לאחור, אני גאה הן בשירותי כנח"לאי והן בשירותי בצנחנים, שנמשך גם בלמעלה מעשרים שנות שירות מילואים בצנחנים. אני חש גאוות יחידה בשתי החטיבות. בהמשך הדרך הייתי מ"כ בבית הספר למכ"ים שהיה בכלל חטיבה בפני עצמה.
הנח"ל היום הוא עוד חטיבת חי"ר ואין בה את הייחוד של הנח"ל, נוער חלוצי לוחם, המשלב התיישבות וביטחון. ייחודו זה של הנח"ל התבטא בהיאחזויות הנח"ל שהפכו ליישובים ועיצבו את גבולות הארץ. אני זכיתי לשרת בהיאחזות שלח בבקעת הירדן, שזמן קצר לאחר מכן אוזרחה והיום היא היישוב שדמות מחולה. מאז אני מאוהב בבקעת הירדן. בכל נסיעה בכביש 90, כאשר אני עובר בסמוך לשדמות מחולה, אני חש התרגשות וגאווה, על הפרק הזה בחיי, פרק קצר, חצי שנה בלבד, אך משמעותי – היה לי חלק בהקמת היישוב הזה.
אך התרומה של הנח"ל להתיישבות לא הייתה רק בהיאחזויות. קיבוץ אורטל, למשל, לא היה היאחזות, אך הוא הוקם בעיקר בידי גרעיני נח"ל של תנועת הצופים. היום, גם המיעוט הקטן בקרב הנח"לאים שהנם בני גרעינים, אינם גרעיני התיישבות ואין להם יעד להגשמה, אלא תקופת של משימה לאומית בתחומי החברה והחינוך. איני מזלזל בכך, חלילה, אך בהחלט לא לכך התכוון בן-גוריון כשהקים את הנח"ל.
איני כותב זאת בביקורת. כנראה שאי אפשר היום להקים יישובים בידי גרעיני נח"ל, והיום, כשאני מעורב בהקמת רמת טראמפ, הדבר ברור לי ביתר שאת. כנראה שלא היתה הצדקה לקיומו של הנח"ל לנוכח המיעוט של המגשימים מקרב הנח"לאים. הגרעין שלי, למשל, מנה בתחילת דרכו 90 חברים. רק 2 הגשימו באורטל. התוצאה הזו אינה מצדיקה את קיומו של הנח"ל במתכונתו המסורתית. מה שנשאר הוא השם, נח"ל, שבעצם שמו מנציח את המורשת. אלמלא קמה החטיבה לפני ארבעים שנה, כנראה שגם זה לא היה.
* התיק הכבד – כשהייתי יוצא למילואים, בעיקר לתעסוקה מבצעית, נהגתי לקחת שני תיקים – תיק קל מאוד ותיק כבד מאוד. בתיק הקל היו מדים, מגבות כלי רחצה וכד'. בתיק הכבד לא היו אבנים אלא ספרים. במילואים יש שפע של פנאי שהקדשתי אותו לקריאה. במיוחד בתקופה הטרום סלולרית, שבה גם וורקוהוליק כמוני התנתק מן העבודה. אז גם השירות היה ארוך יותר, חודש תמים. וכך, בחודש של המילואים קראתי יותר מאשר בשאר 11 חודשי השנה. היום שמעתי ברדיו על מיזם חדש ויפה של ספריית מילואים נודדת. התרגשתי.
* תודה על ההרצאה המשעממת – פעמים רבות, בתום הרצאה שאני נותן, אני מקבל תעודת הוקרה מהמארגנים, שבה הם מודים לי על הרצאתי המרתקת. ותמיד זה משעשע אותי. הרי התעודה הוכנה מראש. מי אמר לכם שההרצאה תהיה מרתקת? אולי היא תהיה משעממת?
* ביד הלשון: כוחות האופל – יאיר לפיד היטיב להגדיר את בן גביר ותומכיו "כוחות האופל". אופל היא מילה תנ"כית שפירושה חושך. כך נכתב בספר ישעיהו: "וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם-הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי-סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה." ובאיוב: "הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל." וכן "כִּי טוֹב קִוִּיתִי, וַיָּבֹא רָע; וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר, וַיָּבֹא אֹפֶל."
בשירה "לו יהי", שנכתב בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים, רצתה נעמי שמר להפיח תקווה בעם ישראל, והיא כתבה:
"וְאִם פִּתְאֹם יִזְרַח מֵאֹפֶל
עַל רֹאשֵׁנוּ אוֹר כּוֹכָב
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי."
שירו של עמנואל צבר "ברית דמים", מספר את הסיפור המצמרר על שני לוחמים, שגרו באותה שכונה ולשניהם אותו שם – יובל הראל. בשבוע הראשון של מלחמת שלום הגליל קיבלה משפחת הראל הודעה שבנה, יובל, נפל. זמן קצר לאחר מכן, התברר שנפלה טעות, וההודעה הגיעה למשפחת הראל הלא נכונה. המשפחה שקיבלה את ההודעה הראשונה, התבשרה על הטעות, וכאילו קיבלה את בנה בחזרה. כעבור ימים אחדים, גם יובל הראל השני נהרג. בשיר מרבה המשורר להשתמש במילותיו של איוב, לצד מילות "כל נדרי":
"ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא."
הן במסורת היהודית והן במסורת הנוצרית, קיים חזון אפוקליפטי על מלחמת גוג ומגוג, מלחמת בני אור בבני חושך. מן המיתולוגיה הזאת צמח הביטוי "כוחות האופל", כוחות השטן, כוחות בני חושך, כוחות אפלים. מקורו של הביטוי באנגלית - forces of darkness.
ומי שרוצה ללמוד כיצד להתגונן מפני כוחות האופל, מוזמן להירשם לבית הספר הוגוורטס, בסדרת הספרים הארי פוטר. אחד המקצועות הנלמדים שם, הוא התגוננות מפני כוחות האופל.
אורי הייטנר
אהוד: יש דרך פשוטה יותר להתגונן מפני כוחות האופל – לשנוא את נתניהו.
* * *
יוסי אחימאיר
מורשת שמיר: מסר של אחדות
עשור לפטירת ראש הממשלה השביעי הצנוע ביותר, האיתן ביותר והאידאולוגי ביותר
אירוע חגיגי וצנוע נערך בלשכת ראש הממשלה יצחק שמיר באוקטובר 1990. בני משפחה, עובדי הלשכה והנהגים, כמה שרים וכמה מוותיקי לח"י, התקבצו לחדר הישיבות. פני כולם זרחו. עוגה הונחה על השולחן ועליה הכיתוב: "לראש הממשלה מר יצחק שמיר כה לחי עד מאה ועשרים." שולמית ויצחק שמיר החזיקו בסכין ופרסו יחדיו את העוגה. השמחה היתה רבה: יום הולדת שבעים-וחמש לראש הממשלה! החגיגה הזאת עלולה היתה שלא להתקיים אילו הצליח כמה חודשים קודם לכן אותו "תרגיל מסריח" שבישל מי שהיה עד אז שותפו-יריבו של שמיר – שמעון פרס – ושם בכך קץ לממשלת האחדות הלאומית.
כמי שאירגן את ה"יום הולדת", גם הגשתי לשמיר שי: ספר. על כריכתו הופיעה תמונתו והכותרת: "נאום ראש הממשלה". בתום הטקס הקצר, שמיר נכנס לחדרו להמשך סדר יומו ואני אחריו. השמחה התחלפה בכעס: "תגיד יוסי, על זה מבזבז מנהל הלשכה את זמנו? על זה מוציאים כסף?" – אמר כשהוא מניף מולי את הספר.
לא היו מילים בפי. יצאתי נזוף והמום מהחדר, אבל בלעתי את עלבוני והמשכתי לתפקד כרגיל.
כעבור יום-יומיים ראש הממשלה "נרגע" והגיש למנהל לשכתו עותק של הספר ובו ההקדשה: "ברכות להמשך השותפות."
הספר שיזמתי את הפקתו ועריכתו הוא קובץ של שבעים-וחמישה נאומים, כמיספר שנותיו של ראש הממשלה, מבחר של נאומים וברכות שנשא באירועים שונים מאז נבחר ב-1983 לתפקיד הרם, כיורשו של מנחם בגין. שותפיי לעריכה היו חבריי מ"מעריב": יוסף כרוסט ושלמה אוקון, עליהם השלום. בית יאיר, בניצוחו של אנשל שפילמן המנוח, הדפיס את הכרך הנאה.
בציבור לא נחשב שמיר כאוראטור גדול. לדעתי, זוהי דעה מוטעית. כמי שליווה אותו במרבית האירועים בשמונה השנים שפעלתי לצידו, אני יכול להעיד שנאומיו היו תכליתיים, אידאולוגיים, ספוגי אמונה ומרוממי-רוח. אכן, הוא לא ידע, גם לא רצה לאמץ את כישרון המשחק של קודמו, אבל נאומיו שיקפו את דעותיו הנחרצות, את עומק דבקותו ברעיון האחדות הפנימית בעם ואחדות המולדת ההיסטורית במדינה. רק מי ששמע את מרבית נאומיו במעמדות שונים, עצרות עם, כינוסים, טקסים ממלכתיים ואחרים, היה יכול לספוג את עומק המחשבה והכוונה בדבריו. נאום, לדידו של שמיר, היה מעין מעשה מדיני, ולכן כל מילה, כל משפט היו מחושבים ומהודקים. רק לא פראזות.
יותר מכל אדם אחר ספגתי מדי יום את רעיונותיו, מחשבותיו, הגיגיו. ליוויתי אותו למרבית האירועים עם טייפ נייד בידי, אמרתי בליבי: מן הראוי לקבץ מבחר מהנאומים הללו, להוציאם לאור כספר, ובכך להשיג שתי מטרות: להראות לכל שאכן היה יצחק שמיר נואם טוב, נעדר שמץ של דמגוגיה, חסכן במילים ועמוק במחשבות שבהן שיתף את שומעיו – וכמובן להשפיע עליהם, להטמיע בליבם את העקרונות והאמונות שהינחוהו כמצפן בדרכו כמנהיג האומה. במילים אחרות – לחנך. כי אצל יצחק שמיר נאום לא נועד להרשים בשימוש במליצות או בחידודי לשון. נאום צריך למלא אינטרס לאומי, ולכן להיות ממוקד, מחושב, משרת את המטרה. לא מילים בעלמא.
היום, עשר שנים לאחר פטירתו של ראש הממשלה השביעי, ושלושים שנה לאחר שפרש מראשות הפירמידה השלטונית (עוד ארבע שנים כיהן כח"כ מן השורה, לאחר ששרביט הנהגת הליכוד עבר לידי נתניהו), כשאני נוטל לידי את הספר "נאום ראש הממשלה" (זו הכותרת שהענקתי לו), מדפדף בו, סיפוקי רק גובר והולך: בשבעים-וחמישה הנאומים הללו באה לידי ביטוי המורשת הציונית והיהודית של ראש הממשלה הצנוע ביותר, המאמין ביותר, שלא זז כהוא זה מעקרונותיו, אבל ידע גם להיות פרגמטי בשעת הצורך.
הפרגמטיות של שמיר טרם באה לידי ביטוי באותה שנה, 1990, אלא בזו שאחריה – כאשר במלחמת המפרץ הגיע למסקנה שאל לה לישראל להגיב ולהסתבך, הגם שהותקפה בטילי סקאד עיראקיים, ובוועידת השלום במדריד, כאשר הסכים לפתיחה טקסית בינלאומית של הוועידה. הוא ניסה לרכך את התיאבון של אריק שרון להקים עוד ועוד התנחלויות, בעיקר לשם התרסה, למגינת ליבה של ידידתנו הגדולה ארה"ב. שמיר המעשי והשקול העדיף עיבויים של יישובים קיימים בחבלי יש"ע.
לכל אורך פעילותו של ראש הממשלה שמיר, חוט השני העובר בכל נאומיו מסתכם בשתי מילים: אחדות לאומית. דווקא האיש המקובע בעמדותיו האידאולוגיות ובראשן חזון ארץ-ישראל השלימה ומניעת הקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן, שואף בכל מאודו לאחדות לאומית בממשלה שבראש וראשונה תכיל את שני הגושים הפרלמנטריים. לשם כך ידע שעליו להתפשר במקצת.
וכך אמר עוד כשהציג בכנסת את ממשלתו הראשונה, הימנית, באוקטובר 1983: "הייתי משוכנע שבכוחה של ממשלה כזאת (של אחדות ימין ושמאל – י"א) רבים הסיכויים להתגבר על הקשיים הכלכליים והחברתיים של המדינה. נוסף על כך, ממשלה כזאת תעצור את תהליך הקיטוב בעם המאיים בממדיו המופרזים על שלימותנו ואחדותנו, תתרום לשיפור האווירה הפנימית ותחזירנו לנורמות של ויכוחים דמוקרטיים, תרבותיים, בין האסכולות השונות, תגביר את תדמית ההרתעה הישראלית בפני אויבים ותעלה את מעמדנו המדינה בזירה הבינלאומית בעיני ידידים ואיבים כאחד."
האחדות הזאת כוננה רק כעבור תשעה חודשים בעקבות התיקו בבחירות לכנסת ה-11, יולי 1984. אז גם המערך נתרצה להצטרף לממשלת אחדות לאומית שבה השניים, יצחק שמיר ושמעון פרס, יכהנו ברוטציה, כל אחד 25 חודש. שמיר נעדר האגו אפילו ויתר לפרס, שדרש במפגיע להיות ראשון ברוטציה.
בעקבות תוצאת התיקו הציג שמיר את רעיון האחדות הלאומית למרכז תנועת החרות בספטמבר 1984, כשקרא ל"שביתת נשק פנימית". וכך אמר: "לפני הבחירות ואף זמן רב לפני כן קראנו (לא קראתי – י"א) להקמתה של ממשלת אחדות לאומית. גם כאשר יריבינו הגדירו אותה 'ממשלת שיתוק לאומי', אנו לא חדלנו לקרוא להקמתה. עשינו זאת מתוך תחושת אחריות לאומית, מתוך הבנת גודל האתגר, מתוך שיכנוע עמוק שרק על-ידי שיתוף-פעולה מלא של המיגזרים העיקריים במשק ובציבור, אפשר להתגבר על הקשיים ולמצוא פתרונות לבעיותינו הכלכליות. הליכוד, הקרוב לעם, המזדהה עם התחושות הרווחות בקרב העם, כיוון שוב הפעם לדעת העם. הוכח שוב: הליכוד והעם חד הם, הליכוד והעם רצו ורוצים ממשלת אחדות לאומית."
באוקטובר 1986, החליף שמיר את פרס בראשות הממשלה, בהתאם להסכם הרוטציה. בהציגו את ממשלתו לאישור הכנסת, אמר בפתח דבריו: "הממשלה שבראשותי תציב את אחדות העם בראש מעייניה. היא תימנע מפלגנות ומקיצוניות, תחתור לכבוד הדדי ולהתחשבות בזולת, ותשאף להגביר את אהבת ישראל בתוכנו. המחיצות והפערים בחברה הישראלית קטנים מכפי שניתן להתרשם מן הוויכוחים ומן החיכוכים הזוכים לעיתים להבלטה יתרה. אין לי ספק שהציבור בארץ כמה ומייחל ליתר אחדות ולהסרת המחיצות, ובנושא זה כל אחד מאיתנו יכול לתרום את תרומתו – המורה בכיתה, הפקיד המשרת את הציבור, הפועל במפעל, אך הדוגמא צריכה לבוא מכאן, מיושבי הבית הזה."
בדצמבר 1988 היתה בידי שמיר היכולת להרכיב ממשלה צרה, בלי המערך ובלי האחדות. היה לו רוב לכך. "ידעתי כי יש בידינו לכונן ממשלה בעלת רוב קטן בכנסת," אמר, "אך לאורך כל הדרך סברתי, כי אנו מצווים לעשות מאמץ להרחבת בסיסה של הממשלה – שכן, חרף חילוקי דעות אידאולוגיים לא מעטים בין שתי המפלגות הראשיות, לדעתי רב המשותף – שביסודו חזון הציונות ותקומת ישראל בארצו – מן המפריד." הוא הוסיף: "פלורליזם של דעות ואסכולות הוא אחד מסימני ההיכר המובהקים של חברה חופשית ותוססת, אך בתנאים המיוחדים של הווייתנו אנו חייבים לנהוג באיפוק, ביישומם של עקרונות, להתחשב בזולת ולהבין שוויתור ופשרה בתוכנו פנימה הם חיוניים למען האינטרס העליון של המדינה."
ב-17 במאי 1989, בדיוק 12 שנה לאחר המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד ובגין לשלטון, הציג שמיר בכנסת את עיקרי יוזמת השלום של ארה"ב שישראל הסכימה לה, הגם שבתוך הליכוד קמו לה ולראש הממשלה מתנגדים חריפים, כשם שעלו קולות סירוב במחנה הערבי. "יצאנו לדרך שיש בה סיכונים," הכריז, "אך יש בה גם סיכוי... ביחס להסכמי קמפ דיוויד, רמת הסיכונים הפעם נמוכה יותר, כי היום יש לנו שמונים אלף מתיישבים יהודיים ביהודה ושומרון, כן ירבו, הרבה יותר משהיו לנו בתקופת קמפ דיוויד... ממשלת ישראל תעשה כל שביכולת אנוש להבטיח את הביטחון בכל תחומי ארץ-ישראל בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותנו, ועם זאת תפעל ללא ליאות לקידום השלום עם שכנינו. שני הדברים הללו אין סתירה ביניהם, אדרבא הם משלימים זה את זה."
את נאומו סיים שמיר – לא פחות ולא יותר – בציטוט מדברים שהשמיע מנהיג מפ"ם יעקב חזן, בטקס שבו קיבל את פרס ישראל על תרומה מיוחדת למדינה ולחברה (פרס שהוענק גם ליצחק שמיר ביום העצמאות תשס"א). וכה אמר חזן: "כאשר בקונגרס הציוני בארץ הוטל עליי ועל מר בגין לסיימו, עליתי על הבמה ואמרתי 'המאחד את שנינו הרי זו אהבת ישראל, ורק על ייסוד זה אנו מסוגלים לסיימו יחד.' וכך עתה הננו יושבים כאן, בעלי דעות שונות ולעתים אף מנוגדות, אבל אהבת עמנו והדאגה לעתידו היא המלכדת את כולנו." שמיר: "אני מסכים לכל מילה מדברים אלה."
יוזמת השלום האמריקנית לא יצאה אל הפועל, ואז, בתחילת 1990 החלה האחדות הלאומית בממשלה להיסדק. שמיר עשה כל מאמץ מול ניסיונות הפירוק, הריסת האחדות הלאומית, שהיא כדבריו "עוגן עצום בים הסוער של הגלים המסתערים עלינו." בנאום שנשא בפני ותיקי תנועת ז'בוטינסקי הדגיש: "בשביל מה שילמנו מחיר כבד בעד הקמת ממשלת האחדות הלאומית, הראשונה והשנייה, ויתרנו ויתורים רבים כדי להתקדם? מי רוצה לוותר, כלום נוצרנו לוויתורים? אבל השגנו דבר גדול מאוד בגלל קיומה והקמתה של ממשלת אחדות לאומית. העולם כולו יודע שבמדינת ישראל, בראשה יש ממשלה שבתוכנית שלה בקווי הייסוד, כתוב: לא תקום מדינה פלשתינית, לא יהיה מו"מ עם אש"ף, ירושלים תהיה לנצח בירת ישראל. זה ההבדל. ואם מישהו באירופה, באמריקה, באסיה, יכול לתקוף אותי, הוא חייב לדעת כי אני אומר את אשר אני אומר בשם ממשלת ישראל ומדינה ישראל, וזה הישג עצום."
ביוני 1990, כאשר היה ברור שממשלת האחדות הלאומית הגיעה לסוף דרכה, באשמת אגף שמאל שלה ופרס בראשו, קרא שמיר בנאום נוסף "לכל העם בישראל לשמור על אחדות מכסימלית, להימנע ממלחמת אחים, להימנע מהשמצות ומגידופים הדדים, לכבד איש את רעהו," והוסיף: "למרות חילוקי הדעות, כולנו בנים לעם אחד, ותהיה הממשלה אשר תהיה. העם צריך לשמור על אחדות, על שלום פנימי, כולנו רוצים בשלום עם שכנינו, אפילו עם אלה שהם היום אויבינו, אבל לפני שיהיה שלום עם כל האיזור, צריך להיות שלום פנימי, אחווה בתוך עם ישראל."
כמובן, שמיר לא ויתר כהוא-זה על אף אחד מהעקרונות המנחים אותו, שאותם אימץ מאז היה חניך בית"ר עוד בפולין בטרם עלה ארצה ב-1935: שלימות הארץ, קיבוץ הגלויות, חברה דמוקרטית, כלכלה חופשית, זכות ההתיישבות בכל חבלי המולדת, השלום עם שכנינו ("שלום תמורת שלום") ומדיניות שדוחה כל לחץ המופעל עלינו מבחוץ. על כל אחד מעקרונות אלה אפשר למצוא דברים שהשמיע בנאומיו בהזדמנויות שונות, שבהן ביטא את רחשי ליבו ואת עמודי מדיניותו. והכול למען עם ישראל, ביטחונו, זכותו והמסורת שלו. אבל כחוט השני עובר ברבים מנאומיו הרצון כמעט אובססיבי בשלום פנימי, באחדות פנימית, באיפוק במאבקים הפוליטיים. כמה המסר הזה חשוב לנו בימינו, עשר שנים לאחר שהאיש הצנוע הזה אבל החזק כסלע איתן, הלך לעולמו, כאשר שנים עוד קודם לכן השקיף מקומה 10 בבניין בלב תל-אביב על חזונות חייו ובראשם רעיון האחדות, ההולכים ומתמוססים.
חלפו שש שנים מאותו אירוע חגיגי בלשכת ראש הממשלה בירושלים, שבו חגגנו לו את יום הולדתו השבעים-וחמישה. עתה, החל מ-1996, יצחק שמיר הוא "מי שהיה", אזרח מכובד, פרטי, היושב בלשכה שהוקצתה לו בבית "אמות משפט" בתל-אביב. מעטים המבקרים אותו, כי ככה זה בפוליטיקה. ממהרים לשכוח את הלשעברים, אפילו אם כיהנת כראש ממשלה במשך כשבע שנים.
הייתי בין אלה שנהגו לבקרו אחת לשבוע-שבועיים. או אז סגור ליבו נפתח בפני אורחו, אשר למד במפגשים אלה דברים רבים על שיקולי החלטותיו, מה שלא תמיד ידע בזמן אמת. ציור של זאב ז'בוטינסקי, מעשה ידי אורי ליפשיץ, קישט את הקיר מאחוריו, ולידו דגל ישראל. בחדר סמוך ישבה פאני המזכירה. השולחן הרחב היה חף מכל נייר או חפץ. רק ספר אחד היה מונח עליו – "נאום ראש הממשלה". שמיר נטלו בידיו, ליטפו, דיפדף בו, נעץ בו עיניו בערגה, הביט בי ואמר בלחש: "נו, יוסי, עשיתי משהו, נכון?"... האיש היה מרוכך ומלא סיפוק. ראיתי שבדיעבד הוא אסיר תודה לי על ש"ביזבזתי" מעט מזמני כרל"ש על מנת להפיק קובץ זה, הכולל בין מאות עמודיו לא מלל סתמי ונפוח, אלא נאומים שמבטאים פעילות ענפה, רבת חשיבות, בניווט אחראי של ספינת ישראל, בים הסערות סביב, בימי מלחמה ושלום, עלייה וקליטה, פילוג ואחדות, ורק לא ימי קטנות.
נס האחדות שראש הממשלה יצחק שמיר הניף בעקביות ובאמונה בשנות כהונתו, יותר מכל מנהיג שהיה לפניו (ולא "אחדות" חסרת כיסוי בנוסח ממשלת בנט-לפיד), הוא ציוויו של שמיר לנו בימים אלה של מערכת בחירות מתלהטת, שסעים, קרעים והשמצות. מי כמוהו ידע, שבלי אחדות פנימית, אמיתית, איתנה ככל האפשר, לא יהיה בכוחנו לעמוד מול האיומים המתעצמים מבחוץ.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב", 28.6.2022
* * *
אודי מנור
תגובה לשלמה נקדימון
תודה לשלמה נקדימון על ההערות המחכימות ששלח ל"חדשות בן עזר" בתגובה לדבריי שהיו תוספת לדברים החשובים שכתב נעמן כהן בנושא פרשת אלטלנה. הערותיו המעניינות הן לא יותר מאשר המשך ישיר לאופן בו ניהל שלמה נקדימון את הדיון בפרשה בספרו, שהוא לא יותר מאוסף מרשים כשלעצמו של אנקדוטות תלושות מכל הקשר, ולא במקרה הן תלושות – שהרי היסטוריה ללא הקשר היא לכל היותר כרוניקה, ובימינו מסך עשן שתפקידו להרחיק את הקורא מהאמת ההיסטורית.
הואיל ואורי ברנר כבר לא איתנו, והואיל ואינני מצוי בארכיונו הפרטי של ברנר ככל שהוא קיים, אין לי דרך להעמיד את עלילותיו של נקדימון בענייני הארכיונים בביקורת האמת. אבל גם אם כל מה שכתב מר נקדימון בעניין הקשיים שהערימו בפניו אנשי השלטון בדמדומיו, ומהיכרות אישית אכן מדובר בתופעה רווחת (די אם נזכיר את ארכיון שמעון פרס השמור ברובו – בניגוד גמור לחוק הארכיונים – במרכז פרס לשלום, שרק מנהליו קובעים למי הזכות להיכנס בשעריו), אין זה משנה במאומה את טיבו של "המחקר" שכתב. נותר רק לשער שאורי ברנר סירב 'לשתף פעולה' עם נקדימון, מסיבות דומות לסירובה של ממשלת ישראל 'לשתף פעולה' עם פורעי החוק שהנהיגו את האצ"ל לשורה ארוכה מאוד (בספרו של נקדימון ניתן למצוא 25 כאלו) של מרידות, קריאה לסרבנות, הפעלת אלימות, חסימת כבישים ורחובות, עריקה מעמדות בחזית, עריקה ממחנות צה"ל, סירובי פקודה ועוד ועוד.
זו הרי היתה דרכו של הרוויזיוניזם מיומו הראשון: רק לי האמת, רק באמתחתי הבנת המציאות, רק לי הזכות להנהיג את העם היהודי בדרכו חזרה לחיי קוממיות. אדרבא, רק לי ידועה גם הדרך הנכונה בה אמורה לצעוד האימפריה הבריטית, שאם לא כן היא לא יותר מ'אלביון הנוכלת' והדרך הנכונה לפעול כנגדה הוא ב"מרד". על יסוד תודעת 'אני ואפסי עוד' ניגש מנסחה הראשון, זאב ז'בוטינסקי, לנהל פוליטיקה לעומתית שדרשה כעולה מהאידיאולוגיה הזו ומהדימוי העצמי שטופח היטב בעיתונות של התנועה, 'הכול או כלום'.
'הכול או כלום' היתה הגישה שהביאה את הלח"י לפרוש מהאצ"ל. 'הכול או כלום' דרשו אנשי האצ"ל בצרפת מההנהגה של התנועה, שעל פי כל הגיון מדיני אמורה היתה להתפרק מעצמה לכל המאוחר ב-14 במאי 1948 בשעה 16:35. אבל לא אנשי מעלה כמו יורשי ז'בוטינסקי יסכימו לענייני זניחים כמו ממלכתיות, ולזוטות כמו קבלת מרות, בלי קשר לשאלה האם המדינה שזה עתה נולדה מצויה כבר חצי שנה במלחמת קיום פשוטו כמשמעו.
נקדימון מסביר בספרו מדוע המשא ומתן שניסו בגין ומרעיו לכפות על ממשלת ישראל הגיוני, ראוי ויש לראות בו את הדרך היחידה. בכל פעם שאין לנקדימון משהו מועיל להבהרת התמונה, הוא נדרש שוב לשמוע מה בפיו של שר הפנים גרינבוים, וכשזה לא מספיק הוא מטריח את הקורא בעוד ראיון עם מתנדב מח"ל אמיץ שמסביר בהתרגשות שהוא "לא בא לכאן על מנת לירות ביהודים." זה הרי תמצית המסר. זו ככל הנראה הסיבה שאורי ברנר נמנע מלכתוב את המחקר "ביחד," כי מה לעשות ו"הביחד" הזה ייתכן כשיש הסכמה מהותית על עיקרי הבנת המציאות. ספרו של נקדימון מלמד באופן חד וברור שהתנאי הזה – הבנת המציאות – לא מתקיים כמעט בכלל.
היפוכו של דבר עם ספרו של ברנר. ההפרש הוא לא בקיומו של מקור ראשוני כזה או אחר, מסמך סודי או עדות דרמטית, אלא בגישה המחקרית. ברנר ניגש לחקור את הפרשה כפי שאמור לעשות כל מי שמתעניין בהיסטוריה: קודם כל ההקשר, דבר שני עיקרי העובדות מסודרות על ציר הזמן. במונחים עממיים: היער קודם לעצים. אצל נקדימון יש הרבה מאד עצים, אפס יער – להוציא כמה קלישאות כמו אלו שהוא מצטט ושוב ושוב ושוב מפי טייסי מח"ל, "לא באנו להרוג יהודים." כאילו שהפלמ"ח נוסד כדי "להרוג יהודים," כאילו שווייצמן הקדיש את כל חייו לבניית תנועה שמטרתה "להרוג יהודים," כאילו שבן גוריון הכריז על מדינה שמטרתה "להרוג יהודים."
התפלות הזו יכולה היתה להיות נחלת ההיסטוריה, אילו שלושה דורות אחרי המעשים, אזרחי ישראל היו יודעים להביט לאחור ולהבין שאכן תקלה גדולה היתה ב-1948, והיא נשענה על תקלה לא פחות גדולה שמקורה בשנות ה-20', תקלה שכנגדה הזהיר כבר רבן גמליאל אי אז בימי חז"ל, כשפקד על רבי יהושע לבוא אליו במקלו ובתרמילו ביום שעל פי חשבונו חל יום הכיפורים, כלומר ההבנה שגם אם ההנהגה הנבחרת טועה (ובמקרה של ההנהגה הציונית היא לא טעתה אבל לצורך הטיעון נגיד שכן) – היא עדיין ההנהגה הנבחרת ובלי קבלת מרותה הכול פרוץ, הכול פרום, "יהודים הורגים יהודים" (ואף פעם לא מיותר להזכיר כי הראשונים שהרגו יהודים ביוני 1948 היו אנשי האצ"ל).
אבל כפי שהעלה בפני קוראי חב"ע נעמן כהן, התועבה של האשמת ההנהגה הנבחרת ב"רצח" של אנשי אצ"ל, לא נותרה אי שם בעבר המעורפל, אלא היא עמדה בליבו של טקס אזכרה ל"נרצחי" אלטלנה (לפתע חיילי האצ"ל שנשלחו על ידי פאגלין ושות' להפיל את ממשלת ישראל או להקים את מדינת יהודה בירושלים המבונאמת אינם חיילים, אינם לוחמים, אלא קורבנות לכאורה שנתפסו בשק השינה שלהם, עברו התעללות מידי "הקלגסים" כפי שכונו חיילי צה"ל בעיתונות האצ"ל לאחר סיום הקרבות, ולבסוף "נרצחו").
ומי אחראי ל"רצח" שלכבודו התכנסו מאות אזרחים ישראלים טובים ונאמנים שבנקודה הזו השתבשה ככל הנראה דעתם? כמובן, "קין". "קין". ממשלת ישראל של 1948 היא "קין". אירוניה לא משמחת כלל היא שבאותו טקס לזכר "הנרצחים" על ידי "קין", יכלו באי הטקס (כפי שיכולים לצפות צופי היוטיוב) לשמוע מפי ראש הממשלה לשעבר, מר בנימין נתניהו, שורה ארוכה של דברי "הבל".
תפקידו של ההיסטוריון הוא להפריד את המוץ מן התבן, את דברי הטעם מדברי ההבל, ובדיוק בנקודה זו נבדלים שני הספרים הנושאים את אותו השם.
אודי מנור
*
* *
הזמנה להשקת ספרו של
משה גרנות
"גם ג'וזף סיסקו צחק"
דברי פתיחה: צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים
בהשתתפות: פרופ' זיוה שמיר
אהוד בן עזר
בני דון יחייא
קריינות: ענת זגורסקי-שפרינגמן
יום חמישי 7.7.2022
19.30 התכנסות וכיבוד קל
20.00 תחילת האירוע
בית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6, תל-אביב
* * *
אהוד בן עזר
על ספרו של פוצ'ו
בחיי (7)
קורות חייו של צבר מצוי
מחיי ההפקר עד הברוש שנקטע
הוצאת לשון, תל אביב, 2022.
דברים שנאמרו בהשקת הספר בבית הפלמ"ח ביום שישי 1.7.22
עד לשלב מסוים, והוא הווטו שהטילה חברתו נטע – נהג פוצ'ו לפרסם את כל פרקי סדרת ספריו החושפניים, השערורייתיים, המשעשעים וחסרי הבושה – הקרויים "בחיי", לפרסם אותם בהמשכים במכתב העיתי החינמי שלי "חדשות בן עזר", זהו עיתון המתפרסם פעמיים בשבוע מדי חצות לילה כבר שבע-עשרה שנים ונשלח באי-מייל לאלפי נמענים נאמנים, עיתון המחזיק עשרות עמודים בכל גיליון, וכותבים בו עשרות כותבים בעלי דעות שונות וגם מאוד מנוגדות.
בכרך "בחיי" (6), שיצא לאור אף הוא השנה, ציטט פוצ'ו בקפל הכריכה הפנימי מתוך דבריי כאן בבית הפלמ"ח, עם השקת חמשת הספרים הראשונים של "בחיי".
וכך צוטט ממני בדש העטיפה:
"[אהוד:] בתקופות שפוצ'ו מפרסם את פרקי חייו במכתבי העיתי, אני כעורך מחכה בקוצר רוח לכל פרק חדש. אני גם מעודד את פוצ'ו להתפרע, בעיקר בעלילותיו האירוטיות המצחיקות. שנינו יודעים ששום כתב-עת הגון לא היה מפרסם את העלילות שלו, או שהיה מנסה לצנזר ולגהץ אותן, כפי שסורסו הרבה סופרים מוכשרים, שלא תמיד היו אמיצים דיים. ב'חדשת בן עזר' אין צנזורה על סקס. מבחינה זו חמשת הכרכים הראשונים של "בחיי' הם זיכרונותיו של עבריין מין, ואני מאוד מתפלא שעד היום לא התלוננה עליו אף זקנה אחת..."
עד כאן דבריי על כריכת הספר, ואכן, כך התנהל למישרים גם הפרסום המצחיק פעמיים-בשבוע של חמישים ואחד הפרקים הראשונים שמופיעים בכרך הזה, "בחיי" (7) – פרקים שעליהם, וכנראה גם על אלה שפורסמו בכרכים הקודמים של "בחיי", כתבה לפוצ'ו הסופרת נגה מרון, מנוחתה עדן: "מפתיע אותי איך אתה חושף את טמבליותך קבל עם לדיראון עולם." – ואת המשפט הנחרץ הזה מצטט פוצ'ו בגאווה כאן, בדש הפנימי של כריכת "בחיי" (7).
וכאמור, כל פרקי הספר התפרסמו אצלי עד שהוטל הווטו, שעליו מסופר בהרחבה בהערות בתחתית עמוד 262 בספר.
הנה כך – בשולי הפרק החמישים ואחד אני כותב לפוצ'ו, וזה הופיע גם במכתב העיתי עצמו, לאחר תיאור נשיקת הפרידה ליד הדלת, שהשאירה אותו לילה את פוצ'ו לבדו בבית:
אהוד: אני כבר לא אישן כמה לילות עד הגיליון הבא כדי לדעת כיצד זה נגמר.
פוצ'ו [פונה לקוראי המכתב העיתי "חדשות בן עזר"]: הפרקים שקראתם עד כה ראו אור ב"חדשות בן עזר", שהוא עיתון דיגיטלי המופיע פעמיים בשבוע. בסוף הפרק הזה פירסמתי הודעה שחברתי מבקשת ממני להפסיק להזכיר אותה ב"בחיי". הפרטיות שלה חשובה לה ואני מכבד את רצונה. הפרקים הבאים לא הודפסו בעיתונו של אהוד בן עזר ואני חושף גם כאן, בגילוי לב של מטומטמים, את מה שאני הרגשתי מאז היכרתי אותה, בלי לחוס על פרטיותי שלי."
סוף ציטוט.
ועכשיו באים בספר החדש הזה, "בחיי" (7), שני הפרקים האחרונים, פרקים שלא התפרסמו אצלי בגלל הווטו – פרק חמישים ושניים והוא "המלחמה", ופרק חמישים ושלושה והוא "אשריי יתום אני".
צר לי במיוחד על שלא התפרסם במכתב העיתי שלי הפרק האחרון, שבו כותב פוצ'ו על מותו של בנו אוּרי שחלה בסרטן הריאות, ואינני רואה שום סיבה מדוע הפרק לא יוכל להתפרסם, ואם אקבל אותו לפרסום, מיד אפרסם אותו, כי זה הפרק שעליו כתב, ובצדק, המבקר ירון פריד ב"מעריב" מיום שישי, שבעה-עשר ביוני 2022:
"כשבסוף [הפרק] יופיע הֶספד לבנו אוּרי (שאמר פעם לאחותו עדנה: "כשאני אמות, תתרמו את גופתי למדע הבידיוני), לא תישאר עין יבשה אחת בקהל."
לסיום אני רוצה לספר שכאשר פוצ'ו פנה אליי וביקש ממני להגיד כמה מילים לכבוד ההשקה, שאלתי מה הוא רוצה שאגיד, והוא אמר: "אולי תספר על שני דברים ייחודיים שעשיתי בחיי ועליהם כתוב בספר – על היוזמה להחזיר את הכיתה שלי ללימודים בגימנסיה הרצליה אחרי הפסקה של חמישים וחמש שנים, ועל זה שהמורה משה צדק אמר לי שהוא לא מוכן למות בלי שיבואו תלמידים להלוויה שלו. אני הבטחתי להביא וקיימתי את ההבטחה – למרות שעברו עשרים שנה מאז הבקשה ועד היום שבו המורה עלה השמיימה."
ואני מוסיף כאן ואומר כי בספר הזה, דמות אשתו של המורה, היא ד"ר מרים ריטר צדק, מרתקת ומשעשעת, וגם עצובה – לא פחות מזו של בעלה, שבזכות פוצ'ו נכנס לנצח לספרות העברית – בתור המורה הדגול שמילקיהו.
כן, היו לנו בעיקר מורים גברים, משכילים מאוד אם כי קצת פאתטיים ולעיתים מוזרים ומופרעים, מורים שהשפיעו עלינו בגימנסיות, בתיכונים – מורים שכיום יש פרופסורים באוניברסיטאות שאולי אינם מגיעים לרמה שלהם.
אהוד בן עזר קורא את דבריו על פוצ'ו בבית הפלמ"ח ב-1.7.22. צילמה רותי כהן.
תודה רבה, פוצ'ו, על הספר החדש שלך, ושנזכה לעוד כרכים כאלה של "בחיי", ולעוד מפגשים בעקבותיהם בבית הפלמ"ח, ובהרכב מלא, כי אתה בעצם מסמל לנו את ניצחונה של הטמבליוּת על הזמן!
ואם תייסד פעם אגודה של הטמבלים בספרות העברית, אנא רשום גם אותי בה.
תודה.
אהוד בן עזר
* * *
עדינה בר-אל
הומאז' לפוצ'ו –
או: אין כמו פוצ'ו
כמו בכל ספרי "בחיי" הקודמים, הקריאה בספר האחרון של פוצ'ו – "בחיי מספר 7" – סוחפת ומרתקת. היא גורמת לצחוק במקומות רבים וגורמת לפליאה, לעיתים לתדהמה, ממידת החשיפה של חייו האישיים ללא עכבות וללא צנזורה. יש לציין את זיכרונו הפנומנאלי לפרטים וגם את העובדה שכתב יומנים בתקופות שונות של חייו.
כמו בספריו הקודמים מוזכרים שמות של אנשים ידועים יותר וידועים פחות. ובולטת העובדה שהוא מתחבר לאנשים, ויותר נכון אנשים מתחברים אליו בזכות אישיותו הכובשת וההומור הבלתי נדלה שלו. קל להתחבר אליו. הוא מוצא תמיד איך לבטא את חיבתו לאחרים, והוא שומר על קשרים לאורך שנים.
בכל שבעת הספרים פרוש בפני הקוראים ריבוי הפנים שלו: פוצ'ו כאיש משפחה, פוצ'ו ככותב למבוגרים ולילדים, פוצ'ו במפגשיו עם חברים מהעבר ויצירת קשרים חדשים; פוצ'ו הסופר בקשריו עם סופרים ומשוררים ובמפגשיו עם תלמידים בכל הארץ; פוצ'ו בקשריו (הרבים מאוד!) עם נשים ועוד ועוד... כל זה מתובל בהומור רב, שגורם לקוראים לצחוק. וזיכרון אישי שלי: אני נערה בגבעתיים, שוכבת בחדרי וקוראת את "חבורה שכזאת" ולא מפסיקה לצחוק. אבל ב"חבורה שכזאת" היה גם דמע בעצם העובדה שיוסיניו נהרג.
והנה גם בחייו של פוצ'ו, שהוגדר לא פעם על ידי חבריו כסטנדאפיסט הטוב ביותר בארץ (ואולי הראשון...) וכמספר הסיפורים המרתק והמצחיק ביותר, יש גם דמע. החל מחבריו לנשק שנהרגו במלחמה, המשך ברעייתו דיצה שנפטרה, ועד הטרגדיה הנוראה של חייו – מותו של בנו אוּרי בדמי ימיו ממחלת הסרטן. אבל פוצ'ו הרים את הראש מעל המים. יש לו בני משפחה נפלאים ואוהבים, והוא מצא גם אהבה כנה ומרגשת. הוא ממשיך להיות חבר טוב וקרוב של כולם, תמיד מחבק ומפרגן.
והנה ביום שישי בבוקר, ב-1 ביולי, התכנסנו באולם ב"בית הפלמ"ח" לרגל השקת שני ספרי "בחיי" האחרונים, השישי והשביעי.
אורי ז"ל נכח שם בזכות האיור הנפלא שלו, שהוקרן על המסך: אביו המשופם, דמוי יאצק, חובש כובע טמבל, לובש מכנסיים קצרים, נועל נעלי עבודה ואוחז באקורדיון.
במשך האירוע זכינו ללמוד על פוצ'ו האיש החל מתקופת הפלמ"ח, וזאת במופע שכלל שירים בליווי אקורדיון, קטעי קריאה מספריו, המחזה ושירה שבוצעו על-ידי עדנה בתו ואורי חתנו. (ימי בנו, למרבה הצער, נעדר בגלל מחלת הקורונה), קטעי סרטים מתקופות שונות בחייו ושיחות עם חברים.
אהוד בן עזר סיפר על פרסום פרקי הספרים בעיתון האינטרנטי שלו "חדשות בן עזר" ותגובותיו כעורך סקרן וכחבר שמעודד את פוצ'ו לכתוב – ולכתוב הכול(!). יהודה אטלס בירך את חברו בלב ובנפש, והדגיש את כישרונו כמספר וכישרונו להיות חבר של כולם. אורה מורג סיפרה, בין השאר, איך פוצ'ו מסייע לה בכתיבת פרטים היסטוריים בספריה. גליה עוז קראה קטע מ"חבורה שכזאת" והוכיחה עד כמה פוצ'ו הוא סופר מעולה. הבמאי שי לביא סיפר על המפעל הגדול שלו ושל פוצ'ו בעריכת טקסי יובל ביישובים שונים, וה"פאשלות" המצחיקות של פוצ'ו, שהיו בדרך. חבורה של גברים בניצוחה של אורה מורג שרה בליווי נגינת אקורדיון של עוזי וייס שירים של פוצ'ו ושל הפלמ"ח. והסיום היה כמובן – המנון הפלמ"ח, בו כמה מהוותיקים עמדו דום בעת השירה.
[הקריקטורה של פוצ'ו, בהזמנה לאירוע]
כשהגעתי בבוקר לחניון הקרוב לאולם, החניון של "מוזיאון הארץ", יצאו אנשים ממכוניותיהם לעבר המוזיאון, ואחרים לכיוון השני לעבר בית הפלמ"ח. ובשובי אל מכוניתי חשבתי לעצמי: אלו שנכנסו ל"מוזיאון הארץ" למדו משהו על ארץ ישראל באמצעות תערוכות מסודרות ובאמצעות הרצאות שנשמעות שם בימי שישי. הכול דבר דבור על אופניו. ואלו שפנו ל"בית הפלמ"ח" כמוני, זכו גם הם ללמוד על ארץ ישראל, אבל באופן "פרוע" יותר, יוצא מן הלב. למדנו על פוצ'ו, הצבר האולטימטיבי: הלוחם, האב המסור, החבר החם, הסופר והמשורר.
בעבר הייתי מורה לספרות, ובשיעוריי השתמשתי בדימוי כדי להסביר את ההבדל בין רומן לסיפור קצר. והדימוי הוא: הרומן הוא כמו הים הגדול, שמלמד על הטיפה האחת, הוא האדם; ואילו הסיפור הקצר ממתמקד בטיפה האחת, האדם, וממנה ניתן ללמוד על הים הגדול. ולעניין שלנו – האירוע ב"בית הפלמ"ח" הציג את ה'טיפה' ששמה פוצ'ו, (טיפה די גדולה ומשופמת, יש לומר...), וממנה למדנו על ארץ ישראל היפה והטובה.
נסיים בברכה לפוצ'ו היקר: תהיה בריא עד 120, תמשיך לספר, לכתוב, לאסוף חברים וליהנות מהחיים.
עדינה בר-אל
* * *
"רק צל ילד שנעשה צל איש"
על "תפרים" החדש של ארז ביטון
פצעי הנשמה שנפתחו מפציעה גופנית – הם התמה המרכזית שמלווה את ספרו של ארז ביטון "תפרים". בכותרת ניתן למצוא מונח שקשור למונח החייטות שהוא ניסיון לתפור משהו פרום, ותפרים הם גם תפרים שמאחים מפציעה גופנית. בשיריו בספר הנוכחי מזמין המשורר את הקורא להיכנס לעומקם של החתכים, הוא חושף את עצמו בצורה מדויקת כמו חותך בסכין שוב את העטיפה שעטף את עצמו וחוזר אל המאורעות שצמח מהם והפך למי שהוא היום, משורר עטור פרסים, משורר מוערך, כזה שתמיד מורים לספרות הזכירו את הידיעה שהוא נפצע בילדותו. זו הפעם הראשונה שארז ביטון מזמין אותנו הקוראים למסע הפציעה שלו, כמו מישהו שמטפל בעצמו בפוסט טראומה כעבור כשבעים שנה, השירים מספרים את הסיפור. במקום שיכתוב יומן נגלה לנו עולמו של היוצר המבטא את רגעי החרדה והאימה במבנה של שירים.
מה הפך את ארז ביטון למשורר כה חשוב? יכולתו של המשורר לנתק עצמו מן המקום האישי ויכולתו להתבונן באחר, אלה היו הדמויות שכתב עליהן, על המהגר שמבקש להשתלב בטבורה של החברה בדיזנגוף, או זוהרה אלפסיה נתמכת הסעד, הוריו, מנהגים של יהדות מרוקו ואלג'יר, הרחקה של האישי וכתיבה לקולקטיב.
אני סבורה שהחיים הנורמטיביים שחי כעובד סוציאלי וגם כשערך את כתב העת "אפיריון", ימים שבהם משוררים חיזרו לפתחו שיפרסם להם שירים. אלה היו ימים של חתירה אל הנורמליות, ימים שארז ביטון החביא מפני העולם את עיוורונו. חשיפת עולמו כאדם שחרב עליו עולמו, הייתה מודחקת רוב ימי חייו, לכן הספר הזה הוא בחזקת אמירה מאוד חושפנית, עכשיו המשורר הגיע לאמת של עצמו, הסיר את כל הקליפות ומוכן לעמוד עירום בפנינו כשהוא מראה לקורא כמו במצלמה של סרט קולנוע איך הכול קרה, כיצד נפל העולם וכיצד נתפס בעיני הסביבה. כמו אומר אם לא סיפרתי עד עכשיו זה לא אומר שזה לא היה קיים, וגם תם עידן ההסתתרות.
אך כל השנים היתה הדחקה של הפציעה עמוק בתוך התודעה שלו ורק ההסתגרות של הקורונה איפשרה לו להתבונן לעומק הרגעים הנוראים של הטראומה וגם אל מה שהתרחש בעקבותיה. ההתמקדות בנושא הזה יצרה את הספר הזה, כאשר נגעתי בו בחנות הספרים לא יכולתי להניח אותו מידי, גם כי הכרתי את ארז ביטון לאורך שנים, אפילו הייתי במעגל החברים וזה היה סוד שמור אצלו ששיתף רק את הקרובה ביותר, את רחל ביטון קלהורה רעייתו, עורכת ספרו החדש בהוצאת הקיבוץ המאוחד. היא גם צילמה את המשורר והוא מופיע על כריכת הספר כבבואה של אור, צילום של אהבה שהיא מצליחה להנכיח את המשורר העיוור כמי שמאיר את עולמנו – ומסביב הכריכה בצבע שחור, הבלטה של דמותו. יש משהו נוגע משהו נקי ופשוט בהעמדה הזאת.
השיר שפותח את הספר:
בֵּין
הַיֵּשׁ הַחַי
הַתּוֹסֵס
הָאָץ רָץ
לְבֵין
הַמִּתְפַּקֵּעַ
הַנִּשְׁבָּר
הַמִּתְרַסֵּק
הַמִּתְפַּזֵּר
הָעוֹלֶה בֶּעָשָׁן
הַכִּמְעַט נִמְחַק
ומָה שֶׁנּוֹתַר
רַק צֵל יֶלֶד
שֶׁנַּעֲשָׂה
צֵל אִישׁ
זהו בדיוק הפיצול שקיים בעולמו של המשורר ארז ביטון, מצד אחד הכול חי והכול מתגלגל ומצד שני היותו כמו קורבן שעולה בעשן, והוא חי את מרוץ החיים כשהילד ההוא תמיד נמצא בתוכו והרגשות הם כל כך מהותיים בתוכו ותחושתו שהוא באותה נקודה כמו שהיה צל ילד, צל אדם. מה כבר השתנה.
זוהי אמירה מאוד כואבת, שהנה האדם שזכה לכל כך הרבה הערכה ואהבה עדיין נמצא בתחושות שגוררות אותו תמיד לנקודת הפצע, ארז ביטון תמיד שם באותו הרגע שבו חרב עליו עולמו אבל גם בנה אותו. וכך לאורך מחזור השירים וגם בקטעי פרוזה מאוד בהירים וצלולים הוא מבטא את העצמי, את האני הזה שהיה שם איתו שם במסע חייו מן הפציעה ועדיין מלווה אותו.
יעיש איננו עמ' 22-9
יעיש הוא שמו של ארז ביטון מבית, שמשמעותו היא "יחיה" בשפת אימו. והשם הזה מקבל משמעות מצמררת שכן ברגע שהוא נפצע מתרחשת טרגדיה משפחתית נוראה. בכותרת של הפרק קיים אוקסימורון כי למעשה יעיש הוא יחיה ואיננו הוא מוות. צירוף שמבטא את הפיצול של חיי המשורר.
בפרק הזה 11 שירים: ולא היה אליהו / מי יאסוף / רצועות של קול / אוי לאימו שילדתו / תימבסרת הודעות כזב / השכנה ללה ערה / שיר ערש / יעיש איננו / אני העריסה / יד קטנה / הדרך.
"ולא היה אליהו", הוא השיר הראשון בפרק "יעיש איננו". בכותרת הזו שבה כבר ידוע שמשהו טרגי התקיים, לא היה נס, לא היה מי שיבוא ויציל אותו לא מכוח מקומי ולא מכוח עליון. ואחר כך בשיר תיאור זמן מדויק: ב- 19 בנובמבר 1951, ואחר כך פירוט מדויק של הרחוב שבו קרה האסון הזה שלא היתה ממנו הצלה, ברחוב כ"ט בלוד בחצר. זה היה בחצר ליד הבית. שם הרחוב כ"ט הוא מעין רמז גם להיות המקום בראשית קום המדינה, הזיכרון הקולקטיבי של כולנו כ"ט בנובמבר קום המדינה ההכרזה. המשפחה עלתה לארץ, רק הגיעו לארץ חדשה ולקשיים הקיום שלהם כעולים חדשים וברגע הזה ובמקום הזה "ילד עלה בעשן / ולא היה מי שיתפוס בבגדו / ונפל / וזה הייתי אני / ולא היה אליהו / לתפוס בבגדי / ובחצר / ילד עיסת בשר."
כך במילים פשוטות בתיאור מהודק, ללא מילים מיותרות הוא מתאר את החורבן, מה זה ילד עלה בעשן, ובסיום התוצאה ילד עיסת בשר. השיר הזה מבטא מוות, פשוט כך, הייתי על המוקד, נשרפתי, היה עשן, הכאב הגופני היה נורא ואיום ומה שנותר הוא עיסת בשר. כתיבה חשופה עד כדי כך שאתה יכול לראות את תמונת האירוע בצורה ציורית והתמונה מצמררת. הייתי ילד וזה מה שקרה לי ואפילו נס לא קרה שיעצור את הזוועה. אבל גם לסיים את השיר הראשון בביטוי "ילד עיסת בשר" ייתן לקובץ את ההמשכיות שלו, משם צריך יהיה הילד יעיש, שמשמעו "יחיה" לקום וללכת, לקום להיות בתוך המוגבלות שלו.
וכך ממשיך ארז בפרק הזה, מוליך את הקורא שיבין את הטלטלה את הזוועה, ב"מי יאסוף" בעמ' 10 מתוארת הסצנה הקולנועית השנייה, זו סצנה בחצר בלוד, הילד מוטל עיסת בשר ואימו זועקת כמו משוגעת לעזרה ועובר שם מישהו שאין למשורר מושג מי זה היה והוא שלוקח אותו לבית החולים בטנדר בלה. התאור חד ברור, קצר ומהודק.
ומוטיב אליהו הנביא שהיה צריך להופיע בהתחלה, שב בשיר בעמ' 11, חוסר ההצלה, לא היה לי כל נס. ולפי השיר הזה ניכר שהוא מטולטל בין חיים לבין מוות. לאימו תפקיד מהותי בהצלה, כאילו נדמה שבזעקות השבר שלה הצליחה להשאירו בחיים, כי אלה השאירו אותו קשוב בעת הזאת של הפציעה הקשה. הוא יודע שהיא זו שקשרה אותו למציאות כשהיה מעולף. "ורק קולה של אימי / מטפס מאחורי / לתפוס ברצועות של קול / לקשור אותי אל הקרקע / ועכשיו מי ימחל למי / ומי יסלח."
הסצינות הללו לקחו אותי לסיפור העקידה, אבל כאן אין מלאך שעצר את מעשה הקורבן ולא היה נס כלל, הפגיעה נעשתה. בפרק הזה הוא מתאר את האווירה, אימו המקוננת, השכנה ללה שמחפשת מדוע נפל עליו הגורל הנורא הזה. תחושת האשמה שהאסון בא אליו כי היה "ילד חי" כל הקול בפרק הזה הוא קולו של הילד יעיש בן האחת עשרה שיום אחד מילד שלם ללא פגם, אולי ילד סקרן ושובב – הפך לעיסה של בשר, וכמו נענש באש תופת. בעמ' 50 "החברים שדיברו בי רעות" הוא מתאר את חבריו שמונים חטאיו..."על שזרק אבנים על אימו... על שקילל את אביו בליבו... ראיתי אותו אוכל עוגות בסתר ביום הכיפורים."
ואת האווירה הזאת בין חיים לבין מוות מבטא המשורר גם בשיר "יעיש מת" הוא מתאר את קינת חבריו, אלה שהיה משחק איתם והיה צריך להיות חלק מחבורתם כשיגדלו ויוכל ליהנות מכל מה שהנורמליים נהנים.
אבל כאמור, ארז ביטון לא יכול להיות יצחק מן העקידה כי לא היתה לו הצלה כלל לכן בשיר "הדרך" עמ' 22 הוא מתאר באנלוגיה ניגודית את הנבדלות הזאת. אל תתבלבלו לא הייתי יצחק, לא עצרו את המאכלת ולא היה תחליף לקורבנות, לא היה איל. הוא הרגיש יום יום את הקורבנות שלו, את הדרך להר המוריה, זה כן, הוא לא נפרד מתחושה זאת, והוא נושא על כתפיו את העובדה שהוא קם לתחייה באורח יום יומי כלומר, זה היה גם מאמץ עצום לחיות עם הכאב הזה.
לֹא עָקְדוּ אוֹתִי
וְלֹא הָיִיתִי יִצְחָק
אֶל מוּל הַמַּאֲכֶלֶת
וְלֹא הָיָה לִי אַיִל בַּסְּבַךְ
כִּי יוֹם יוֹם נִצְרְבָה בִּי הַדֶּרֶךְ
אֶל הַר הַמּוֹרִיָּה
כִּי יוֹם יוֹם מַתִּי
וְיוֹם יוֹם קַמְתִּי לִתְחִיָּה
בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה לְעֵרֶךְ
נָשָׂאתִי עֲווֹן אָבוֹת וְאִמָּהוּת
הָיִיתִי כַּפָּרָתָם
אֲנִי כַּפָּרַתְכֶם
אל אני אחר עמ' 38-25
מעיון ברשימת השירים בפרק זה ני
כר ממש טיפול בפוסט טראומה. אלה השירים בפרק זה: למה התעוררתי למחרת בבוקר / מתחת למעטה הבד / נרקוזה / דוקטור כצלנסון, עלילות הריפוי / בין שחור לשחור / מה לך נחפז / ליהודית פוקס / במחלקה / שתי נשים בביתן 18 / שינה.
והנה השחזור של היום השני אחרי השריפה. מה קורה לילד שנופל לעולם הזה? הוא צריך לבנות אישיות חדשה הוא השתנה, זה כמו להיוולד מחדש, הרי בפרק הקודם הוא יעיש "חי" הופך למת. דמותו הראשונה נמחקת והנה הוא צריך להופיע מחדש. ובעודו בבית החולים, שוכב מגובס ובתחבושות עדיין קול ישן: "וציפור תימבסרת / ציפור הבשורות של אימי / עמדה על הגדר / והתעקשה לקרוא בשמי הקודם / בוקר טוב יעיש! / בוקר טוב יעיש!" (עמ' 25).
ובפרק הזה פותח ארז ביטון את התהליך שנקרא תהליך רפואי, חבישה של פצעיו ומהי התועלת שבהן, בתחבושות יש מרפא, הוא אומר הן מסתירות את הבושות הגדולות, ודווקא בעדן הוא יכול לראות. הן גם כיסוי לצעקות, שזה וגם תקווה שלא תהיה יקיצה. הטלטלה הנוראה הזאת לשכב במיטת בית חולים עטוף בתחבושות וגם לקוות שאולי זה ייגמר, טלטלה בין ייאוש לתקווה, גם מרפא אבל גם שהסבל יסתיים.
בהמשך הוא אינו חוסך מן הקורא את תהליך ההחלמה, כיצד העבירו ממקום למקום פיסות עור, הטיפול מלווה בנרקוזה. תיאורים מאוד מדויקים של תהליך "החלמה" שישאיר אותו נכה לצמיתות, למעשה זו קינת המשורר על גופו, הגוף ששינה צורה ואחר כך גם הוביל אותו לשינוי מהותי של דמותו, ואולי לולא המקרה היה גורלו אחר בשכונה בלוד, והוא מתאר הכול. דמויות עוברות לפניו והוא מתאר את דמות האחות המלאכית שמגיעה להפוך את תחושותיו, כזאת שהוא רואה סוף סוף את היופי בעולמו, באמצעות יהודית פוקס הפיזיותרפיסטית שטיפלה בו. הפרק הזה ממש מסביר את מה שקורה בבית החולים. הכתיבה פשוטה יומיומית, נהירה וברורה.
קיימת איזו נחמה בסיום הפרק בעמ' 38 "שינה":
אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹעֵק
אָחוֹת אָחוֹת
שֶׁעַל סַף הַהַרְדָּמוֹת
בָּאִים מַלְאָכִים לַחֲנֹק
עַכְשָׁו
עַל סַף שֵׁנָה
אֲנִי נֵעוֹר פִּתְאוֹם
וּמִתְהַפֵּךְ עַל מִשְׁכָּבִי
כָּל הַלַּיְלָה
אֵין פַּחַד
רַק בְּדִידוּת
וְשִׂיחַ אֵינְסוֹפִי
לְלֹא תּוֹעֶלֶת אוֹ תִּכְלָה
על גב הבור עמ' 66-41
שירי הפרק גם הם תמצות התוכן לכן אני מציינת אותם, הכול באותו נושא: ניגף / חמישה חברים היו לי / תפרים / בקיץ / בחורף / החברים שדיברו בי רעות / איגרת לאחים / מה תעשה האם / הושיט יד / בבית המרזח / יעיש מת יעיש מת / דואג האדומי / רוגז / נאצות / בסחיטה / ילד עיוור בא מירושלים / ללה עיישה נוסח אחר.
וכמו ביומן, הפרק הזה, שיבתו של הילד יעיש לביתו, וראו את השיר הפותח את המחזור, ניסיונו להיראות ולהיות כמו כולם והנחיתה של התודעה העמוקה החדשה שהוא לא רואה. (עמ' 41).
נִגַּף
בַּחֲזָרָה מִבֵּית הַחוֹלִים
הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהוּא כְּמוֹ כֻּלָּם
הוּא רַב עִם אָחִיו
וּמְנַסֶּה לִרְדֹּף
וְנוֹפֵל
נִגַּף בָּאֶבֶן הָרִאשׁוֹנָה
וְהוּא בּוֹכֶה
וְהוּא לוֹמֵד אֶת הַפֶּרֶק:
הוּא לֹא רוֹאֶה
נְקֻדָּה
לאלו חיים שב הילד, שהוא המשורר שהוא סיפורו האוטוביוגרפי ושוב נקודת המבט של הילד שחוזר הביתה שרוצה לשחק ולהשתולל עם אחיו אבל כבר בניסיון הראשון הוא נתקל באבן שהביסה אותו. המהמורות מתחילות.
בשיר "חמישה חברים היו לי" (עמ' 44-42) שהוא השיר הארוך בקובץ, הוא מבטא כעת את חורבן הנפש, קודם בפרקים הראשונים קראנו על הטרגדיה של הגוף וכאן הנפש הנפצעת בידי חבריו של הילד יעיש. זווית הראייה של ארז ביטון היא ללא רחמים הוא מחזיר את עצמו לאותן הסיטואציות הכואבות של הילדים האכזריים, אלה שאומרים הכול בפרצוף ויודעים כבר שהוא לא שווה להם יותר במערך החברי, הם דוחים אותו, אבל ניכר שהילדים בכלל לא יודעים מה לעשות, איך הם ישמחו אותו וכיצד ישיבו אותו אל עולמם כי אבד מאור עיניו ואינו יכול להתמודד בתחרות ריצה. וזה דוידו שיידה אבנים ולא החטיא כעת פוצע את נפשו. וכך הדובר מחבר לחבר וכל אחד בתורו מתואר – גבי בוהדנה, ושימו לב שהמשורר זוכר את שמות החברים מאז, וגבי מזהה שהילד הזה החכם והראשון בכיתה יעבור את כולם, הוא חוזה את עתידו של יעיש אבל מה שזוכר יעיש ארז המבוגר דווקא את ההשפלה שהיה מהלך יחף וללא נעליים בעוד גבי זכה לנעליים חדשות. כך השפלה לצד עידוד. והוא ממשיך וחוזר לילדות עם כל חבר וחבר ורואים שליווה אותם כל חייו וידע מה קרה איתם, כמו מכלוף שהיה עובד בשדה התעופה ואחר פתח מסגריה.
... וְהַחֲבֵרִים מִתְאַמְּצִים
לְשַׁבֵּחַ וּלְקַלֵּס וְאֵינָם מַרְפִּים
וַאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם:
"הַרְפּוּ, לֹא הָיִיתִי הָרָץ הַמָּהִיר בַּשְּׁכוּנָה
וְלֹא גָּמָאתִי מֶרְחַקִּים בְּמַכַּת שׁוֹק
וְלֹא הִשְׂכַּלְתִּי יוֹתֵר מִכֶּם
בְּכִתַּת הַלִּמּוּדִים
בַּאֲגֻדַּת יִשְׂרָאֵל.
שָׁלוֹם לָכֶם חֲבֵרִים
הִשָּׁאֲרוּ בִּי כְּזִכָּרוֹן קְלוּשׁ
וְאִישׁ אִישׁ בְּדַרְכּוֹ
לְקֵץ הַיָּמִים."
(עמ' 44).
בעמ' 45 שיר הנושא של הספר:
תְּפָרִים
לְאַחַר שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי תְּפָרִים תְּפָרִים
וְעָמְדוּ עָלַי חֲבֵרַי לְשֶׁעָבַר
מַבִּיטִים בִּי כְּמוֹ בִּתְצוּגָה סְתוּמָה
נָהַגְתִּי בָּהֶם בְּלִבִּי בִּמְחִילָה גְּדוֹלָה
כִּי לֹא רָאוּ בִּי יוֹתֵר חָבֵר
לְמִשְׂחָקִים אוֹ לְדִבּוּרִים
נִסּוּ לַשָּׁוְא לַחְנֹף אֵלַי
וּלְתָאֵר אוֹתִי
כִּגְדוֹל הַמְּהִירִים בָּרֹבַע
וְהָיוּ מְהִירִים מִמֶּנִּי
וַאֲנִי בִּקַּשְׁתִּי רַק
שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ מֵעַל פָּנַי
כִּי אֲנִי הַיָּחִיד הַמּוּזָר
וְהֵם הַמַּמְשִׁיכִים
לִקְפֹּץ וְלָרוּץ
וּלְטַפֵּס וְלִקְטֹף
וּלְקַלֵּל וּלְגַדֵּף בְּחִבָּה
וְאֵלַי לֹא פָּנוּ עוֹד
הפרק הזה על גב הבור הוא פרק קשה על חייו של הילד, זה ששוכב במיטתו בבית כשהוא כבר לא מסוגל לפעילות בימי הילדות, אחיו גוזלים את מעמדו כאח הבכור ומתעלמים ממנו, הם נשענים עליו מבחינה כלכלית, כנראה בשל הנכות הוא זכאי לפיצויים והוא דואג לסדר את האחים כשלמעשה הם אינם מתייחסים אליו כאל אדם, הם נוטלים ממנו מה שאפשר אבל הוא חי בבדידות איומה בביתו מנותק מן הסביבה בלוד. תיאור ההליכה מתחנת האוטובוס עד לביתו כשאיש אינו מחכה לו, בגיל 12 ילד עיוור עולה ויורד מדרכות, כל הזיכרונות הכואבים צרובים בו והוא שוטח הכול בגל השירים הזה שהתפרץ כשהוא שוב סגור בביתו בימי הקורונה ואינו יכול לצאת, אולי התקופה הזאת היא שגרמה לו לשוב לשם ההסתגרות הזכירה לו את ההסתגרות אז.
השיר "רוגז" הוא ביטוי למצבו החצוי בין העולמות. בירושלים הוא שמח, מדלג שתי מדרגות יחד, מוקף בחברות ובחברים, אבל כשהוא שב הביתה הוא חוזר לבית עני, חיים עלובים של הורים שעדיין חיים על פי הבור שהוא דו משמעי, מקום הפציעה שבו נפער הבור נשאר פיזית כמו שהוא, והוא עצמו יושב לפתח הבור, הוא נקלע לבור הזה וכשהוא בלוד הוא חוזר לטראומה וגם הכעס על כך שהמשפחה נמצאת בפאזה אחרת מתבטאת בשיר הזה. (עמ' 60).
"...וְאִלּוּ כָּאן / בְּבֵית הֶחָרֵב הַזֶּה / הוּא שׁוֹכֵב בְּמִטַּת מִסְדְּרוֹן עַל פִּי הַבּוֹר / וְהוּא מֻקָּף זְבוּבִים / וְאֵד הָעוֹלֶה בַּקַּיִץ הַמַּהְבִּיל הַזֶּה / כָּאן בְּעִיר / שֶׁאֵין בָּהּ רוּחַ / הוּא מְלֻוֶּה שָׁנָה אַחַר שָׁנָה .... וְשִׂנְאָה כְּבוּשָׁה טוֹפַחַת / בַּחֲלַל הַבַּיִת הַנִּקְלֶה / וְרֵיחַ שֶׁל רֹעַ בָּאֲוִיר / וּמַחְשְׁבוֹת טִינָה / וְהַנַּעַר מְצַפֶּה לְסוֹף הַחֹפֶשׁ / וְחוֹזֵר אֶל הַצָּלָה גְּדוֹלָה / לִמְקוֹמוֹ בִּירוּשָׁלַיִם."
כמה נורא לקרוא שורות אלו שבהן מבטא המשורר את תחושותיו בביתו, את בדידותו, וקשת רחבה של רגשות. למעשה הבושה של בני המשפחה מובילה לניצולו וגם לנידויו המשפחתי, האם אפילו נעזרת בו לבקש עזרה בבית מרזח, כמושיט יד. הוא מרגיש כיצד הם מרחיקים אותו מהם כמו אינו קיים, ורק מגיעים אליו לדרוש תמיכה כלכלית ממש ליד מיטתו כשהוא שוכב בבית העלוב. הם מתחתנים, בונים את עולמם כשהוא חולם להיות משורר כבר מילדותו ובחלומו לפצות אותם בעקבות מימוש והתעשרות כלכלית, הוא יודע מילדות שזו תהיה ההצלה. המשורר פשוט משלם על תחושות האשמה. אפשר לומר שזהו פרק חושפני מאוד שמגדר את הטרגדיה של ההשפלה, השחתת הנפש בתוך התא המשפחתי כהורים שאינם יכולים לשמור על מעמדו של יעיש.
לפני כן עמ' 80-69
שירי הפרק: יופי קמל / יעיש שלפני כן / אני אוהב את הילד הזה / עיר רפאים / ככרות צלוד / צבעים.
הפרק הזה הוא פרק הקינות של ארז ביטון המבוגר שמבכה את יעיש הילד. בהחלט קשה לקרוא את הפרקים בספר, צפיפות מידע, שפה מאוד ישירה ללא מטפורות, המציאות כפי שהיתה בעיניו של הכותב, אין מקום לייפות רק לקיים חשבון נפש וגם לקונן על כל מה שאבד, ההחמצה של חייו, לו יכול היה לדלג על הפציעה מה היו חייו ולאן היה מגיע. האם ארז ביטון נולד בליל הפציעה כמשורר, נראה שכן, משם הוא ממריא בחלומותיו וביומו, מנסה לברוא עולם אחר אבל בספר הזה הוא מונה ומתוודה באופן הכי פתוח על הגורל הנורא שאין לו ממנו הצלה, שבכל ההדר הזה של משורר חשוב ומפורסם, שגר ברמת השרון בטבור הישראליות – הוא אינו יכול לשכוח את ההשפלה, את חוסר האונים בראשית דרכו, וזה כואב וזה שורט גם את לב הקורא, כך הרגשתי פעמים רבות.
יֹפִי קָמַל
הָיִיתִי יֶלֶד נִפְחָד
נִרְדָּף
הַיֹּפִי הָאֵינְסוֹפִי שֶׁל הָעוֹלָם
רָאִיתִי הַרְבֵּה פָּנִים דְּאוּגוֹת
רָאִיתִי יֹפִי קָמֵל
רָאִיתִי פְּנֵי אָבִי זְעוּפוֹת
רָאִיתִי אַחִים מְבֹהָלִים
אֲנָשִׁים מְחַיְּכִים בְּפָנִים קְפוּצוֹת
רָאִיתִי מִדְרָכוֹת פְּגוּמוֹת
קִירוֹת מַטִּים לִנְפֹּל
שָׁפְעָה חֲמַקְמַקָּה
פָטָה מוֹרְגָּנָה
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ
בַּשְּׁקִיעָה מַתְמֶדֶת
הפרקים האחרונים "עיט על הבית" עמ' 110-91
אלה השירים: עיט על הבית / לפני ואחרי / אימי מכפר הקוצים / אשמת אב / ממלא מקום / אימי משדלת ציפור 2 / על גב הבור / הנקמה בהדרגה / בר מצווה / הממונים / מכירת יוסף / המסלקים / בבוקר / לברזלים הקטנים שבגוף / על הדיבור.
ומקטעים: 124-113: רסיסי מראות / כמו עדת ציפורים / חיים אלימלך / תאריכים של בכי / חושים נותרים / מיותר.
כשמגיעים לקטע האחרון "מיותר" בעמ' 124 מופיע על עמוד שלם מקטע מדויק שמספר את שהתרחש במשפחה, על כך שההורים פשוט סברו שיעיש מת באותו אירוע. והספר הזה הוא למעשה העברת התחושה הזאת לקוראים בצורה של גלולות שיריות. "התחושה שאני מת ליוותה אותי כל חיי. כלומר, הרי חיי הקודמים נעלמו ואינם, נעשיתי ילד אחר, איש אחר, נבוך ומתבייש במה שאני. הוריי הנחילו את התחושה של היותי בעצם מת גם לאחיי וגם לסביבה, וכך אמרו: יעיש, אינינו. הוא אי שם בירושלים. הוא מגיע לדאבון הלב מדי פעם והוא שוכב במיטה הזאת שעל חור הפצצה וכך יאה. אבל חיינו מתרחשים בלעדיו."
לסיום דבר מחברת המאמר
אני פשוט לוקחת נשימה עמוקה, ורוצה להודות לארז ביטון ידידי היקר, שכתב את ספרו, שהעניק לנו הצצה לתוך הפצעים שלעולם אינם מגלידים. אני זוכרת שיעור ספרות הכי יפה שלי כשהתוודעתי לשיר שלו זוהרה אלפסיה ואחר כך פגשתי את דמותה בעיתון כאישה אמיתית שהיתה קיימת, והמאמר הזה הוא לכבוד המשורר שכותב כאחד מאיתנו ואף יותר מכולנו באומץ.
אני מסיימת את הכתיבה בתחושה, שהספר הזה הוא החשוב מכולם וחובה לבתי הספר, כי פה ארז האמיתי שאינו מסתתר יותר, הוא מתאים למערכת חינוך שרוצה להיות אמיתית ולטפל בקשיים חברתיים, בחרם, בהתעלמות מסבל היחיד בחברה ובשונה.
חיבוק, ארז ביטון והמון תודה לרחל קלהורה ביטון שסייעה בכל מאודה ובכל ליבה.
שושנה ויג
* * *
נעמן כהן
ומה עם הנצחת חיילי צה"ל
על אנדרטת אלטלנה?
תשובת שלמה קאמינקער-נקדימון לפרופסור אהוד נוימרקט-מנסדורף-קופרפיש-מנור לא היתה מכובדת בלשון המעטה. ("חדשות בן עזר", 1760). בייחוד הגדרת דבריו כ"זיבולים". (כאן אולי באמת נכונה האימרה הרוסית: "כשיופיטר כועס סימן שאינו צודק)".
לגופו של עניין, שלמה קאמינקער-נקדימון לא הגיב לעניין המרכזי – הנרטיב ההיסטורי השקרי של צאצאי אנשי האצ"ל כיום כלפי הפרשה, ואי הנצחת חללי צה"ל שנהרגו מאש אנשי האצ"ל על אנדרטת אלטלנה.
למיטב ידיעתי בניגוד לצאצאי אנשי האצ"ל, שלמה קאמינקער-נקדימון אינו מכנה את בן גוריון "קין", ואינו מגדיר את רבין רוצח (יוסף גסינביץ'-אחימאיר: "מורשת רבין היא רצח אנשי אלטלנה"), ולא מגדיר את הפרשה "טבח", כפי שמגדירהּ אראל סגן לווים, אבל בעצם שתיקתו מול כל אלו באזכרות לזכר חללי האצ"ל (ללא הזכרת חללי צה"ל שנהרגו על ידיהם) הוא בעצם שותף להם.
ודוק: את שמות חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל שאותם אני תמיד מזכיר בשמם, פסח וולודינגר, בן 19, משה חיים כ"ץ, בן 19, יעקב פריד, בן 21 (שאינם מונצחים על האנדרטה), בדיוק כמו גם את שמות חילי צה"ל שערקו צה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 35 ק"מ מתל אביב והצטרפו לניסיון הפוטש של מייצ'סלב-בגון-מנחם בגין, (שאיני מזכיר בשמם מפאת כבודם, אבל כן מונצחים על האנדרטה) – לקחתי מספרו של שלמה קאמינקער-נקדימון. לכן למען העתיד, ולמען אחדות העם בעתיד, אני קורא לשלמה קאמינקער-נקדימון להצטרף למאבק למען הנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל (שהוא הנציח בספרו) על אנדרטת אלטלנה. שתיקה כהסכמה למלעיזים דמיא.
תשובה למשה גרנות:
ממשלה המורכבת מחלקים אנטי-ציונים
אינה יכולה להיקרא ממשלה ציונית
ד"ר משה גרנות שואל אותי את השאלה הבאה: "מדוע נעמן כהן טוען, כמו אנשי חירות, שממשלת בנט לא היתה ציונית? 7 מפלגות בה היו ציוניות במוצהר, ומחמוד עבאס חזר וטען שמדינת ישראל היא מדינה יהודית." ("חדשות בן עזר", 1760)
אז ראשית, כדאי לצאת ממנהרת הזמן. איך אני יכול לטעון "כמו אנשי חירות," בשעה שזו מפלגה שאינה קיימת כבר 34 שנים. ולגופו של עניין, בקביעתו של ד"ר משה גרנות יש שתי טעויות יסודיות: 1. גרנות טוען ש"מחמוד עבאס חזר וטען שמדינת ישראל היא מדינה יהודית," אכן מנצור (ולא מחמוד) עבאס קבע שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, אך לפי מצע מפלגתו יש לחסל אותה כמדינת היהודים, ולהקים במקומה חליפות איסלמית, ודוק: לפי מצע "האחים המוסלמים" יש ללכת בעקבות תביעת מייסד התנועה, חסן אל בנא, לרצוח את כל היהודים בעולם ע"פ דברי מוחמד כתנאי לגאולה.
2. ד"ר משה גרנות אומר: "7 מפלגות בה (בממשלה) היו ציוניות במוצהר." טעות. מר"צ היתה מפלגה ציונית בעברה. לא עוד. בשנת 2009 הסירה מר"צ ממצעה את סעיף הציונות והפסיקה להגדיר את עצמה כמפלגה ציונית (מהמצע הושמטו גם זכויות המילואימניקים ותרומת הקיבוצים). משה מזרחי-רז הסביר: "מפלגה שיש בה ערבים מתוך הגדרה לא יכולה להיות ציונית." לכן גם מר"צ היתה המפלגה היהודית היחידה שהצביעה בכנסת עבור מימון הטרור הערבי-מוסלמי ע"י תמיכה כספית במחבלים ובבני משפחותיהם.
לסיכום. ממשלה המורכבת ממפלגה יהודית שאינה ציונית, וממפלגה ערבית-מוסלמית אנטי ציונית (וגזענית-אנטישמית) אינה יכולה להיות מוגדרת כ"ממשלה ציונית", אלא לכל היותר "ממשלה שיש בה גם מפלגות ציוניות." ודוק: כולנו עוד נשלם מחיר כבד על מתן הלגיטימציה (שהחל בה נתניהו) ל"אחים המוסלמים" הגזענית-אנטישמית.
תיבות דואר יוק
ליד ביתי היתה עשרות שנים תיבת דואר אדומה יפה ומסוגננת כתיבת הדואר האנגלי. השבוע ירדתי לשלשל מכתב. אין תיבת דואר. התקדמתי קצת לעבר בית כלל, שם גם היתה תמיד תיבת דואר. אין יותר. הסתבר לי שדואר ישראל הסיר את כל תיבות הדואר בעיר. מעתה ניתן לזרוק מכתבים אך ורק בבתי הדואר. מסתבר שהסרת תיבות הדואר הוא פועל יוצא של הפרטת דואר ישראל, שהוביל שר התקשורת יועז הנדל ("הסוחר": "טיבי לא תומך טרור") נכון הצורך במכתבים כיום פחת, אבל בכל זאת קיים. ומה יעשו כל אלו הגרים רחוק מבתי הדואר? וכל אנשי הפריפריה. זו עוד אחת ממורשות הממשלה הלא ציונית, ממשלת בנט-לפיד-עבאס.
נאום ההסתה של אחמד טיבי בחברון
בטקס סיום שנת הלימודים ה-48 של אוניברסיטת חברון. המזוהה בעיקר עם ארגון הטרור חמאס, אחד מהנואמים המרכזיים בטקס היה חבר הכנסת אחמד כמאל אחמד א-טיבי שאמר: "הכיבוש הזה חייב להיעלם ותחזור אל קודס (ירושלים) חופשיה, ונשמח כולנו בשחרור מסגד אל-אקצה מהפולשים (היהודים) שאומרים שזה הר הבית. מסגד אל-אקצה הוא אתר תפילה למוסלמים ולא שום דבר חוץ מזה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=750628&forum=scoops1
רגע. אבל יועז הנדל "הסוחר" אמר שטיבי לא תומך טרור...
כיצד ניצלתי ממות ומה קיבל הרוצח?
תל אביב אינה רק העיר היקרה בעולם, אלא גם עיר מסוכנת מאוד לתושביה, אפילו יותר מיישובי הספר. בנוסף לרקטות שמממטיר עליה החמאס והג'יהאד האיסלמי מדי פעם, וטרוריסטים ערבים היורים על יושבי בתי הקפה בה, מסוכן גם סתם ללכת ברחוב או לחצות כביש. נחילים של יצורים חשמליים מכל סוג עטים עליך מכל עבר ומאיימים להורגך. כל יציאה רגלית מהבית היא סכנה, כל חזרה הביתה הינה נס. ובנוסף יש גם טרור פנימי.
ב"אחד האמשים", כפי שהתבטא תושב עירנו המנוח פרנץ קישונט-קישון, רצה השם או הגורל העיוור ומצאתי את עצמי ב-11.12.2003 יום הולדתי (לא השנה) הולך בבוקר עם עו"ד מפורסם בעיר, ברחוב יהודה הלוי והנה פיצוץ אדיר החריד את המקום. תוך שניות הגיעו כוחות ההצלה.
באותם ימים היינו בטוחים שזה חלק מטרור המתאבדים שהחריד לפרקים את העיר, לאחר זמן התברר שזהו פיגוע פלילי שנעשה כחלק מניסיונות החיסול של העבריין זאב רוזנשטיין. מטען הוצמד לצ'יינג' ברחוב והתפוצץ. הוא גרם למותם של שלושה אזרחים חפים מפשע שהיו במקרה במקום– משה מזרחי מאילת, רחמים צרויה מתל אביב ונפתלי מגד מאשדוד – ופצע עוד עשרות. יכולתי בקלות להיות ביניהם.
אחרי 7 שנים של משפט הפלילי, הגדול בישראל, נשלח מי שנחשב בעבר ל"עבריין מס' 1" יצחק אברג'יל, לשלושה מאסרי עולם ועוד 15 שנה בכלא. "הוא עמד בראש ארגון פשע שלא היה כמותו," אמרה השופטת גיליה רביד בהקראת גזר הדין, וציינה כי הפיגוע הפלילי בתל אביב ב-2003, אז נרצחו שלושה חפים מפשע, "לא היה שונה מפיגועי הטרור של אז." בנוסף הוטל על אברג'יל לשלם קנס בסך 1.5 מיליון שקלים למדינה ו-114 אלף שקלים לכל אחת ממשפחות הנרצחים. אברג'יל הורשע בשלושה מעשי רצח, בעבירות סמים בהיקפי ענק. לצד אברג'יל נגזר דינם של שבעה נאשמים נוספים ב"פרשה 512". ביניהם עופר בוהדנה שנידון לשלושה מאסרי עולם שירוצו בחופף, ואבי רוחן שנשלח ל-25 שנה בכלא.
https://www.ynet.co.il/news/article/bj11ccouq9#autoplay
כשהפרקליטות פועלת גם טוב. יש חובה להזכיר זאת. כבוד לפרקליטות ובמיוחד לעו"ד ניסים מרום, ראש צוות התביעה שמלווה את התיק כבר כמעט 20 שנה, עוד לפני הגשת כתב האישום ב-2015.
שיעור גיאוגרפיה
בהשוואת הטקסט השירי של אלתרמן לעומת מה הטקסט השירי של מה שקורין היום "הזמר המזרחי" כתבה זיווה שמיר: "זוהר ארגוב היה בלי ספק ה'אריק איינשטיין' של 'הזֶמר המזרחי'."
אין מחלוקת שהוא מס' 1 בין המבַצעים של המוזיקה הים תיכונית המכוּנה משום מה "הזֶמר המזרחי" ("חדשות בן עזר", 1760). כאן כמובן יש חשיפה לבורות הגיאוגרפית המדהימה שמקובלת בארץ כאילו לא למדו בה מעולם גיאוגרפיה.
האם זוהר עורקבי-ארגוב (אימץ שם משפחה אשכנזי) התימני שר מוסיקה ים תיכונית בשעה שתימן איננה נמצאת כלל לחופי הים התיכון, ופירוש שמה יאמן בערבית או תימן בעברית הוא דרום ולא מזרח? מוסיקה תימנית (או חותית) היא מוסיקה דרומית.
האם מוסיקה ערבית-מוגרבית-מרוקאית הנקראת גם "אנדלוסית" (לזכר הכיבוש הערבי של דרום ספרד) היא מוסיקה מזרחית? לא. היא מערבית-מוגרבית.
האם היא מוסיקה ים תיכונית? כן. מרוקו שוכנת לחוף הים התיכון. האם מוסיקה ספרדית צוענית-"אנדלוסית" היא מוסיקה מזרחית? לא. היא מוסיקה מערבית. האם היא מוסיקה ים תיכונית? כן. ספרד נמצאת לחופי הים התיכון.
האם מוסיקה איטלקית נפוליטנית היא מוסיקה ים תיכונית? ודאי. איטליה נמצאת לחופי הים התיכון. האם היא מוסיקה מזרחית? לא. היא מוסיקה מערבית.
האם מוסיקה ערבית-עיראקית היא מוסיקה מזרחית? כן. עיראק נמצאת במזרח. האם היא מוסיקה ים תיכונית? לא. עיראק אינה נמצאת לחופי הים התיכון.
האם מוסיקה בוכרית היא מוסיקה מזרחית? כן בוכרה נמצאת במזרח. האם מוסיקה בוכרית היא ים תיכונית? לא. בוכרה אינה נמצאת לחופי הים התיכון.
האם מוסיקה רוסית היא מוסיקה מזרחית? כן. רוסיה נמצאת מזרחית אלפי ק"מ ממרוקו. האם היא מוסיקה ים תיכונית? לא. רוסיה אינה לחוף הים התיכון.
לסיכום את המוסיקה יש לחלק לפי סגנון לא ולפי גיאוגרפיה.
חוסר כבוד עצמי שלנו
הכתבת הרשמית של הרשות הפלסטינית מדווחת מהכנסת בשידור חי מתוך משכן הכנסת על פיזור הכנסת ועל המסך מופיע מצד שמאל למעלה דגל אש"ף ומתחתיו נכתב: "ישיר, ירושלים הכבושה":
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=750548&forum=scoops1
חוסר כבוד עצמי. יש לסלק אותה מיד מהכנסת. בלוגו הזה שתדווח אך ורק מהרשות הפלישתית.
הטעות ההיסטורית של עמירה הס
כתבת הארץ, האקטיביסטית הפרו-איסלמית, הנאבקת למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, עמירה הס – אוהבת בכל כתבותיה לתאר את היהודים כאימפריאליסטים וכקולוניאליסטים, וזאת לטענתה "למדנו בהצטיינות יתרה מאבותינו האנגלים, הצרפתים, ההולנדים, הפורטוגזים וכו', ביבשות לא להם."
(עמירה הס, "רק הכביש הפיראטי פתוח", "אל-ארצ'", 28.6.22)
כמובן שהיא לא הזכירה כלל את הערבים שכבשו ארצות לא להם. (היום 13 מיליון קמ"ר יותר מכל אירופה) שאולי הם אבותינו ודווקא מהם למדנו. אבל האירוניה היא שאם היינו באמת לומדים מהצרפתים ומהפורטוגזים הדוגמאות שמביאה הס, הרי כמותם היינו צריכים לסלק את הכיבוש הערבי, ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות, כפי שהם עשו (וגם הספרדים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים. רעיון מעניין מעלה גברת הס.
שר התחבורה מרב קסטנר-מיכאלי
ועידוד סכנת העולם התחתון ודמי החסות
מסתבר כי המדיניות של שר התחבורה מרב קסטנר-מיכאלי, מהווה סכנה ממשית לתחבורה הציבורית לחברה הישראלית, ולמדינת ישראל. מאחורי "תוכנית המיליון" שמרב מיכאלי, שר התחבורה, הכריז עליה כדי להרבות קווי תחבורה ציבורית ומפעילים, עומד אינטרס אחד חזק: לבטל את התקנה המחייבת רישיון כדי להפעיל עסק להסעות בישראל. מדובר במהלך מסוכן, בעל תוצאות הרות גורל: הכנסה של מנגנון דמי חסות ועולם תחתון לענף התחבורה, ופתח לניצול ועושק הנוסעים.
תכלית הרישיונות למנוע שוק פיראטי ואלים. הרישיון מונע השתלטות של גורם פרטי על מסלול מסוים, נניח בין רהט לבאר שבע: רק הוא יעבור עם כלי הרכב, יאסוף נוסעים בין שתי ערי הנגב הגדולות, בזמנים שלו ובתעריפים שהוא מחליט עליהם. אוי למי שינסה להתחרות ביזם התחבורה הזריז, בשלום לא ייצא מזה – הקו הזה "שלו". בדיוק כמו הפיראטים שגבו בעבר דמי חסות מאוניות בים. ביטול חובת רישיון הקו יחזיר אותנו לימים שבהם את הזכות לגבות כסף מנוסעים חילק הבריון האזורי בפרוטקשן. כל עוד מדובר בסתם בזבוז כסף, ניחא. אם תוכניותיה אלה יתגשמו — המורשת שתותיר אחריה תהיה אסון לשירות התחבורה הלאומי ובכייה לדורות בישראל. (מירב מורן, "התוצאה תהיה דמי חסות בתחבורה", "אל-ארצ', 26.6.22)
ברוך שפטרנו מהממשלה הלא ציונית ומשר התחבורה שלה – מרב קסטנר-מיכאלי.
ניקוי הפוליטיקה הישראלית מבנטיזם
נפתלי בנט הוא ראש הממשלה הראשון שזכה לתואר בעברית ל"בנט", כלומר לשקר, לומר דברים ללא כל כוונה מאחוריהם. מגוחכים לאין שיעור הם אלה המהללים אותו כעת, אנשים שמעולם לא הצביעו לו, ולא חושבים להצביע לו, כשהסיבה לכך היא רק ה"בנטיזם" שלו הרמאות.ייקח זמן רב לנקות את הפוליטיקה הישראלית מנזקי הבינוט.
סטפן בנדרה רוצח היהודים והפולנים גיבור לאומי באוקראינה?
הנה עוד הסתעפות ביתית מהמלחמה באוקראינה. אנדריי מלניק, שגריר אוקראינה בגרמניה, תיאר בראיון עם הבלוגר והעיתונאי הגרמני תילו יונג, את סטפן בנדרה כ"לוחם חופש", מה שעורר זעם בוורשה. "ביקרתי בקברו של בנדרה כי הוא חשוב לאוקראינים רבים כסמל למאבק לחופש. לוחם החירות אינו כפוף לשום חוק. רובין הוד נערץ על כולנו, והוא גם פעל בניגוד לחוקים," אמר מלניק.
בתגובה לשאלה של העיתונאי כי הבנדראים היו מעורבים בטבח הפולנים, (הגרמני לא שאל על רצח היהודים) השיב השגריר: "זו היתה מלחמה... אתה רוצה לעשות עם זה פוליטיזציה?"
לטענת העיתונאי כי העולם כולו מכיר במעורבותו של בנדרה ברצח מאות אלפי יהודים, אמר מלניק כי הדבר אינו נכון וכי "אין ראיות" לכך. על פי מלניק "זה נרטיב שהרוסים דוחפים עד היום ושיש לו תמיכה בגרמניה, פולין וגם בישראל."
לאחר הדברים הללו, האשימה פולניה את מלניק בזיוף היסטוריה. ממשרד החוץ של אוקראינה נמסר כי דבריו של שגריר אוקראינה, שהובעו בראיון עם עיתונאי גרמני, הם דעתו האישית ואינם משקפים את עמדת משרד החוץ. "אוקראינה אסירת תודה לפולין על תמיכתה חסרת התקדים במאבק נגד התוקפנות הרוסית. שום דבר לא מפריד בינינו, כי גם בקייב וגם בוורשה יש הבנה מלאה לצורך לשמור על אחדות מול איום הרוסי," כך על פי דובר משרד החוץ אולג ניקולנקו.
בשנת 2010, נשיא אוקראינה דאז, ויקטור יושצ'נקו, העניק לבנדרה את התואר גיבור אוקראינה. במקביל, לתושבי דרום מזרח המדינה, כמו גם פולין, בלארוס ורוסיה, יש יחס שלילי כלפי בנדרה, המאשימים אותו בלאומיות רדיקלית, טרור ושיתוף פעולה עם הנאצים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=750636&forum=scoops1
בנדרה ואנשיו רצחו את אלפי יהודי לבוב והסביבה ללא עזרת הגרמנים. וכן רצח אלפי פולנים.
88 האם שר החוץ של ממשלת המעבר, יאיר למפל-לפיד, יגיב בשם היהודים על הדברים, בייחוד לאחר הביקור המתוקשר שלו ב"יד ושם"?
נעמן כהן
* * *
אהוד בן עזר
מוצ"ש בפילהרמונית עם להב שני ויפים ברונפמן
להב שני, מנצח. יפים ברונפמן, פסנתרן. המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני בהדרכת רונן בורשבסקי. המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים בהדרכת סטנלי שפרבר. איגור סטרווינסקי, סימפוניית תהילים. ליאונרד ברנשטיין, מזמורי צ'יצ'סטר עם הילדה שירלי לוצקי. סרגי רחמנינוב, קונצ'רטו מס' 3 ברה מינור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 30. קראתי את התוכנייה פעמיים, הקשבתי לקונצרט, שהוא האחרון בעונה, ואני מודה ומתוודה, הפעם אינני מצליח לכתוב עליו, בייחוד לא על הקונצ'רטו לפסנתר.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* עמנואל בן סבו: כמות כזו של ארס קטלני לא נקראה מזמן במחוזותינו. מאמריהם של נעמן כהן ואורי הייטנר ספוגים שנאה קיצונית ובריונות מילולית, וכמובן הכול בשם הפיוס, האחווה, השלום והרעות.
אהוד: מחקתי ביטוי אחד, גס ומעליב, בדבריך עליהם, ונדמה לי שאתה מגזים מאוד בביקורת שלך. שניהם פובליציסטים רציניים ואחראיים מאוד, אחרת לא היו מתפרסמים במכתב העיתי.
* כל ההזדעקויות על אי-אישור תוכנית המטרו בכנסת, וכל הבלגן סביב בניית הרכבת הקלה, שניהם במרכז הארץ – אינם אלא קשקוש גדול אחד ובזבוז חלמאי של תקציבים ציבוריים –
כל זמן שלא תובטח בחוק הפעלת התחבורה הציבורית בשבתות ובחגים!
וכל זמן שלא תובטח – שום משתמש ברכב פרטי לא ייגמל ממנו! – וחבל על הבזבוז הנורא של כספי הציבור בגלל בני-אדם "דתיים" רשעים וצבועים, שממילא אינם נוסעים בשבתות ובחגים – אבל כופים את השבתון המיותר גם על כלל אזרחי ישראל ותייריה! – ובגלל הווטו החצוף, המטומטם והאנטי-חברתי שלהם – כבר היום אין בשבתות ובחגים שירות רכבות לנתב"ג, נמל התעופה המרכזי בישראל, שאינו מפסיק לפעול 24/7!
גם קואליציית "רק לא ביבי", שלא כללה חרדים – קרסה בטרם הצליחה להפעיל תחבורה ציבורית בשבתות ובחגים, כולל הרכבת לנתב"ג!
* יואב ברנד: ברצוני להודות לך על הספר [הקובץ] המדהים "לקסיקון ספרי דורות קודמים" שנתקלתי בו במקרה בשיטוטיי באינטרנט. גרמת לי לאתגר רציני – גם ככה ארונות הספרים שלי עמוסים ודירתנו קטנה. אבל ללא ספק אתחיל עם אחד מהבאים – "עגל הזהב", "אמת מארץ-ישראל" או אולי "זיכרונות זואולוג עברי".
* אהוד היקר, אהבתי את הניתוח של זיוה שמיר לזמר המזרחי – הסתייגות משפה דלה איננה גזענות.
שלך,
משה גרנות
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2299 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).
("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-2, תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל